עמ׳ 1 כדי להכיר את הספרות, כלומר את הזיקה בין מצבות הזיכרון הכתובות של רוח האדם, נדרשת הרוח להבחין בין כל הפרטים ולחברם בחירות, לאחר שהכירה בכולם כשפעים הנובעים מרוח־קדם אחת. בעבודת הכרה זו הרוח הספקולטיבית מחוללת את הרעיון מאליו; הרוח הגאונית חוזה בו; והרוח האינטואיטיבית מכירה בו בכל המתהווה. לפיכך הפילוסופיה היא יהלומה של הרוח הספקולטיבית, שרק יהלום יכול לחתוך אותה; ואילו השירה היא עינו של הגאון, שבה משתקף העולם כולו, אף שאין אנו רואים כיצד הוכנס לתוכה. ואולם לפני הרוח האינטואיטיבית נפרשת, כמעשה אמנות חי, תולדות האנושות, ועימן גם תולדות רוח האדם, כפי שהן מתגלות בכלל הספרות. מאחר שאין ביכולתנו לחדור במישרין אל תולדות שלמות אלה — שכן האנושות טרם השיגה ואף לא ביטאה עד כה את מודעותה לשלמות זו — עלינו להתמקד בפרטים הנתונים ולחתור מן האיברים אל הכלל, כדי שעקבות הרוח הניכרים באיברים ירוממו אותם למעמד של חלקים אורגניים במבנה כולל. כך, בהבחנה בין עמים ללשונות, אנו עוקבים אחר הרוח הפועלת בכיווניה השונים, כדי לעמוד על חוקיותם של החלקים. או־אז מתגלה ספרותו של כל עם כתוצר של כוחות יוצרים, כהשתקפות של הרוח האלוהית המתגלה בפרט, שאף לו חלק בנצח; וסיכומה ושיאה מאפשרים לנו לסקור את כל אשר חשו ורצו הרוחות האצילות ביותר, את אשר ביקשו ואהבו, את אשר נאבקו למענו ואת אשר למענו מסרו את חלקם בן־החלוף.
S. 1 Um die Literatur d. i. den Zusammenhang der schriftlichen Denkmäler des menschlichen Geistes zu erkennen, trennt und verbindet dieser Geist alle Besonderheiten mit Freiheit, nachdem er sie alle als Ausflüsse eines einzigen Urgeistes erkannt hat. In dieser Arbeit der Erkenntniss wird die Idee von dem speculativen Geiste selbstthätig erzeugt, von dem genialen wird sie geschauet, von dem intuitiven in allem Werdenden erkannt: Es gehört sonach dem speculativen Geiste der Diamant, den nur der Diamant schneidet, die Philosophie; der geniale besitzt daß Auge, in dem das Weltall sich abspiegelt, ohne dass wir es hineinbringen gesehen, die Poesie. Aber vor dem intuitiven Geiste bereitet [Berichtigung S. 565: l. „breitet"] sich, einem lebendigen Kunstwerke gleich, die Geschichte der Menschheit aus, also zugleich die Geschichte des Menschengeistes, in der Gesammt-Literatur erschlossen. Ausser Stande bis zu dieser vollkommenen Geschichte unmittelbar vorzudringen, indem das Geschlecht der Menschen bis jetzt das Bewusstseyn von dieser seiner Ganzheit weder errungen noch dargestellt hat, müssen wir auf gegebene Besonderheiten achtend, von den Gliedern zu dem Ganzen emporzuschreiten uns bemühen, damit die erkannten Spuren des Geistes in den Gliedern diese zu organischen Theilen eines Gesammtbaues erheben. Nach Völkern und Sprachen S. 2 scheidend verfolgen wir so den arbeitenden Geist in seinen einzelnen Richtungen, um das Gesetz der Theile aufzusuchen. Dann wird die Literatur des einzelnen Volkes ein aus bildenden Kräften gezeugtes, ein Wiederglanz des göttlichen Geistes, der in dem Besondern, das auch seinen Antheil an dem Ewigen hat, sich offenbart, und ihre Summe und Spitze lässt uns alles dasjenige überschauen, was die edelsten Geister empfunden und gewollt, was sie gesucht, geliebt, erkämpft und wofür sie ihr sterbliches Theil hingegeben.
עמ׳ 2 פרט היסטורי כזה, המוכר בדברי ימי העולם, הוא העם היהודי — ישות אחת שלמה מבחינת לאומיותה ואמונתה, שדרכיה מכוונות בידי חוקים אחידים, ששורשיהם נעוצים בעתיקות העמוקה, ושיצירות רוחה נמשכות זה למעלה מאלפיים שנה כחוט חיים בל־יינתק. בכך הצדקת קיומה של ספרות יהודית ויסוד ייחודה. ספרות זו גם שזורה באורח הדוק בתרבות העת העתיקה, במקורות הנצרות ובהתפתחותה, ובפעילות המדעית של ימי הביניים; ובהשתלבותה בכיווני הרוח של העבר וההווה, ובשותפותה למאבקים ולסבל, היא נעשית בעת ובעונה אחת השלמה של הספרות הכללית ואורגניזם בעל ייחוד משלו, שהכרתו על פי חוקים כלליים מסייעת לשוב ולהכיר את הכללי. אם כלל הפעילות הרוחנית הוא ים, הספרות היהודית היא אחד הנהרות המזינים אותו; אף בה יתגלה הנעלה שמילא את הנפשות ושאליו שאפו, ואף היא מציגה את מעשיה המגוונים של הרוח המַכירה. ואם אנו כיום עדים ובנים של פעילות הפועלת לעד, הרי אף ההווה שלנו אינו אלא ראשיתה של עתיד, ומעבר מן ההכרה אל החיים. אידיאלים של הרוח, המוכרים והמורגשים, יעניקו למחשבה חירות ולרגש יופי; עמ׳ 3 והשיט בנהר האחד עשוי להוביל אל המעיין הקדמון שממנו נובעת כל רוח, ושסביבו, כציר דומם, נעים כל הכיוונים.
Eine solche von der Weltgeschichte anerkannte historische Besonderheit sind die Juden, nach Volksthum und Bekenntniss ein Ganzes, dessen Richtungen von einheitlichen, mit ihren Wurzeln in das tiefste Alterthum hineinragenden, Gesetzen gelenkt werden, und dessen geistige Erzeugnisse, bereits über zwei Jahrtausende, eine Lebensfaser unzerreissbar durchzieht. Diess die Berechtigung zur Existenz, die Begründung der Eigenthümlichkeit einer jüdischen Literatur. Aber sie ist auch aufs innigste mit der Cultur der Alten, dem Ursprung und Fortgang des Christenthums, der wissenschaftlichen Thätigkeit des Mittelalters verflochten, und indem sie in die geistigen Richtungen von Vor- und Mitwelt eingreift, Kämpfe und Leiden theilend, wird sie zugleich eine Ergänzung der allgemeinen Literatur, aber mit eigenem Organismus, der nach allgemeinen Gesetzen erkannt das Allgemeine wiederum erkennen hilft. Ist die Totalität der geistigen Betriebsamkeit ein Meer, so ist einer von den Strömen, welche jenem das Wasser zuführen eben die jüdische Literatur; auch in ihr wird das Edelste sichtbar werden, das die Seelen erfüllt hat und wonach sie gerungen: auch sie zeigt die mannigfachen Thaten des erkennenden Geistes. Und wenn wir heut die Zeugen und die Kinder einer ewig wirkenden Thätigkeit sind, so ist doch auch unsere Gegenwart nur der Anfang einer Zukunft, also ein Uebergang aus der Erkenntniss zum Leben. Die Ideale des Geistes, erkannt und empfunden, werden dem Gedanken S. 3 Freiheit, dem Gefühl Schönheit verleihen; die Schiffahrt auf dem einen Strome kann zu der Urquelle führen, der aller Geist entströmt, und um welchen, wie um einen ruhenden Pol, alle Richtungen sich bewegen.
הכרת הספרות היהודית, שהיא מעתה משימה של הפילוסופיה, ההיסטוריה והמוסר, לא תיפול לעולם בחלקם של בעלי דעה קדומה או סלידה. מי שסבור שכבר השיג הכרה זו ועל כן מזלזל בה, ספק אם הוא חכם, חוקר או אוהב אדם; ומי שנאחז בפרטים בודדים טעה כשראה בחולף ובעובר את הנצחי והאמיתי. על כן עלינו לראות בגישות הבאות אל ספרות זו גישות מוטעות:
Die Erkenntniss der jüdischen Literatur, nunmehr eine Aufgabe der Philosophie, der Geschichte und der Moral, würde freilich dem Vorurtheil, der Abneigung nie zu Theil werden. Wer sie bereits zu haben glaubt und darum geringschätzt, ist schwerlich ein Weiser, ein Forscher, ein Menschenfreund, und wer sich an Einzelnes hält, hat Vergängliches, Vorübergehendes für ein Ewiges und Wahres genommen. Daher werden wir folgende Beziehungen zu dieser Literatur für unwahr erkennen müssen:
1) לייחד את תחומה לכיוון רוחני יחיד בלבד;
1) Ihr Gebiet nur einer einzigen Geistesrichtung zuzuweisen;
שהרי הכול משתקף ביצירות היהודיות, כשם שהוא משתקף ביצירות הלא־יהודיות; לפיכך אין הן יכולות לשאת תואר מיוחד, כגון הכינוי "תיאולוגי", השאול מתקופות ומאסכולות מסוימות.
denn das All spiegelt sich in den jüdischen Werken wie in den nichtjüdischen ab, kann daher den besondern Titel nicht vertragen, der, wie z. B. die Bezeichnung „theologisch", bestimmten Epochen und bestimmten Schulen entlehnt ist.
2) לחפש בתחום בלתי־מוכר זה אחר דבר־מה מוגמר, שיש בו צורך נתון מראש;
2) Auf diesem unerkannten Gebiete nach etwas fertigem, dessen man bedarf, herumzusuchen;
שהרי אין מחפשים בתחום זה כדי להכירו, אלא כדי לעוזבו במהירות; דומה הדבר לנוסע הממהר, שבהגיעו ליעדו מבזה את הדרכים הבלתי־מוכרות שעבר בהן. הממצא המדומה, שהיה מאבד את נוקשותו אל מול האהבה, מתנגד למגעו של הלץ ושל היריב.
denn nicht um zu erkennen, nein! um es schnell zu verlassen, sucht man auf dem Gebiete, dem Schnellreisenden gleich, der am Ziele angelangt die unbekannten Strecken schmähet, durch die er gekommen. Der angebliche Fund, der nur der Liebe gegenüber seine Sprödigkeit verloren haben würde, widersetzt sich der Berührung des Spötters und des Gegners.
3) להימנע במתכוון מן התחום כולו;
3) Das ganze Gebiet absichtlich zu meiden;
שהרי יהירות, חוסר אהבה ופחד רשאים אמנם להתחמק, אך אין הם מסייעים להשיג את הטוב ולהכיר את היפה.
denn Dünkel, Lieblosigkeit und Furcht mögen immerhin ausweichen, aber sie helfen nicht das Gute erreichen und das Schöne erkennen.
ואולם אין להסתיר מעצמנו כי דומה שאסון רובץ על ספרות זו. היא מוכרת אך מעט, אינה זוכה להערכה כשאר הספרויות, מעוררת סלידה ומוצאת אל מחוץ לגדר כעניין מיותר ובלתי־לגיטימי. די נאנחו עליה שלא כדרך המדע, ודי קוננו עליה ברפיון; מועיל יותר יהיה להתחקות אחר שורשיהן של תופעות אלה, לשוב אלפיים שנה לאחור, אל המקום שבו נפגשה עמ׳ 4 הספרות היהודית לראשונה עם הספרות היוונית. מאז ימי אלכסנדר נשאו היוונים את לשונם ואת תרבותם אל עמים רחוקים, שרוחם העצמאית נאלצה לא אחת להיכנע בפני הרוח החזקה ממנה. כך התפשטו בקרב היהודים, לצד הלשון היוונית, גם ההשכלה היוונית; ובערי אסיה, סוריה, מצרים וקירנה, שבהן היו היוונים רוב האוכלוסייה, נעשתה לשונם לשפת אמם של היהודים, ונוצר אפוא כלי משותף לפעילותם הרוחנית של שני העמים. ואולם בעוד תורות יוון חדרו אל ארץ ישראל המשועבדת, ופילוסופייתה פיתתה לכפירה, ואף נעשה ניסיון לכפות את עבודת האלילים, התפתחה הרוח היהודית־הנבואית לנגד עיני הפילוסופים הנדהמים. היהודים יצאו למערכה למען היהדות בחרב ובמילה; שפת העם, הארמית, שהיוונית הטביעה בה את חותמה בשמות עצם רבים, לא סבלה מגע עם פעלים יווניים; ולבסוף חתרה אמיתת ישראל, בדמות תורתו של ישו, תחת הבניין הגאה של עבודת האלילים. היוונים הכירו את הספרות העברית הקדומה באמצעות תרגומיה, ואת יצירותיהם של בני הדור היהודי הכירו במישרין. ואם היכרות זו לא הייתה תמיד מדויקת, הרי שבאלכסנדריה, באנטיוכיה ובמקומות אחרים נבע הדבר מן השנאה המצרית העתיקה ומן הקנאה המתמדת בין האוכלוסייה היהודית וההלנית, ומצד היהודים גם מן הסלידה, שהלכה וגברה מאז מלחמות החשמונאים נגד כל עבודת אלילים, והגיעה לכדי שנאה מוחלטת בשל עמ׳ 5 דיכוי הרומאים.
Dennoch dürfen wir uns nicht verhehlen, dass auf dieser Literatur ein Missgeschick zu ruhen scheint. Man kennt S. 4 sie wenig, man achtet sie nicht den übrigen gleich, ist ihr abhold, schliesst sie aus als eine überflüssige, unberechtigte. Hierüber ist genug unwissenschaftlich geseufzt, unmännlich geklagt worden; heilsamer dürfte seyn, dem Grunde dieser Erscheinungen nachzuspüren, 2000 Jahre zurück zu gehen, dorthin wo der jüdischen die griechische Literatur gegenübergetreten war. Als die Griechen, seit Alexander, ihre Sprache und Kultur zu fernen Völkern hingetragen, deren selbstständiger Geist vor dem gewaltigern nicht selten sich niederbeugen musste, verbreitete sich auch unter den Juden mit der griechischen Sprache die griechische Bildung und in denjenigen Städten von Asien, Syrien, Aegypten, Cyrene, wo Griechen den hauptsächlichsten Theil der Bevölkerung ausmachten, wurde deren Sprache die Muttersprache der Juden, und es gab nun für die geistige Thätigkeit beider Völker ein gemeinschaftliches Organ. Jedoch während die Lehren von Hellas in das unterjochte Palästina eindrangen, seine Philosophie zum Abfall reizte und man sogar eine gewaltsame Einführung des Heidenthums versuchte, entfaltete sich der jüdisch-prophetische Geist vor den erstaunten Philosophen. Man trat mit dem Schwert und mit dem Worte für das Judenthum in die Schranken; die Volkssprache, das aramäische, dem das griechische in mancherlei Substantiven sein Siegel aufgedrückt hatte, liess keine Berührung griechischer Zeitwörter zu, und endlich untergrub Israels Wahrheit, in der Gestalt der Lehre Jesu, den stolzen heidnischen Bau. Die Griechen hatten von der ältern hebräischen Literatur durch die Versionen, und von den Productionen der jüdischen Mitwelt unmittelbar Kenntniss; war diese nicht immer richtig, so war hieran in Alexandrien, Antiochien und anderen Orten der alte ägyptische Hass und die stets rege Eifersucht zwischen der jüdischen und der hellenischen Bevölkerung, von Seiten der Juden aber auch die Abneigung Schuld, die bereits seit den Hasmonäischen Kriegen gegen alles Heidnische im Zunehmen, und durch die S. 5 Bedrückungen der Römer zu entschiedenem Hasse gestiegen war.
חזקים מעבודת האלילים ומרומא היו הישגיה של תורת הנצרות, שיצאה מירושלים וערערה על עצם קיומה של היהדות — דווקא משום שנציגיה הראשונים היו יהודים דוברי יוונית — וכך יצרה תהום בין החכמה היוונית לזו העברית. היהודים נסוגו אל מאחורי מגן הלשון הקדושה, שהייתה בעיני היוונים והרומאים לשון ברברית. בהדרגה דהו האלים העתיקים, והנצרות שעלתה לשלטון ביקשה לשלול מן היהודים את שרידיה האחרונים של קיום רוחני עצמאי: היא החריבה את האקדמיות ואת מוסד הנשיאות עוד בטרם החריבה את מעמדם האזרחי. מספר היהודים בארצות רומא הלך ופחת, והנרדפים פנו צפונה ומזרחה. ליהודי פרס כבר לא נותרה זיקת לשון לספרות היוונית; ובאימפריה הביזנטית עצמה חסרה הרוח ההלנית. הקהילות היהודיות שם, שהיו נתונות לדיכוי נוצרי, שאבו את השכלתן מתורת החוק היהודית (התלמוד), שהתפתחה בארץ ישראל באורח עצמאי. הרדיפות כבר גירשו אותן מרוב הערים ופיזרו אותן עד לארצות הכוזרים והגותים ולמושבותיהם החדשות של הערבים.
Stärker als Heidenthum und Rom hatten die Fortschritte der christlichen Lehre, die aus Jerusalem hervorgegangen dem Judenthum sein Daseyn streitig machte, gerade weil ihre ersten Vertreter hellenisch redende Juden waren, eine Kluft zwischen griechischer und hebräischer Weisheit gebildet: die Juden zogen sich hinter das Palladium der heiligen Sprache zurück, die Griechen und Römern eine barbarische war. Allmählig erbleichten die alten Götter, und das zur Herrschaft emporgestiegene Christenthum wollte den Juden die letzten Ueberreste einer eigenen geistigen Existenz nehmen: es zerstörte ihre Academien und ihr Patriarchat noch früher wie ihr Bürgerthum. Die Zahl der Juden in den römischen Ländern nahm ab; die Verfolgten wandten sich nach Norden und nach Osten. Hatten die persischen Juden mit der griechischen Literatur keine sprachliche Gemeinschaft mehr, so fehlte es in dem Byzantinischen Reiche an dem hellenischen Geiste selber, und die dortigen jüdischen Gemeinden, von den Christen bedrückt, empfingen ihre Bildung aus der selbständig entwickelten jüdischen Gesetzlehre (Talmud) Palästina's. Verfolgungen hatten sie ohnehin aus den meisten Städten vertrieben und bis zu Chasaren, Gothen und den neuen Wohnsitzen der Araber hin zerstreut.
שכן דווקא בשעה שהשליטים הנתונים להנהגה מנזרית ביוון ובספרד רדפו את היהודים, כביכול להגנת תורת הנצרות, פרצה לא הרחק מסיני המהפכה הגדולה. בעקבותיה נשאו הערבים, עם האסלאם, את שלטונם, את לשונם, ובהדרגה גם את המדע שלמדו מן היוונים הסורים, עד טנג'יר וחבש, הודו וח'וראסאן. היהודים נסחפו אפוא בשנית אל תוך זרם לאומי גדול; ומאתיים שנה לאחר מוחמד דיברו היהודים בקיירואן (קירנה) ובבגדאד לשון אחת ויחידה — עמ׳ 6 ערבית. לשון זו נעשתה שוב למתווכת בין הספרות היהודית לספרות עולם, ורוחותיהם הנעלות של שני העמים השפיעו זו על זו באמצעותה. היהודים כתבו לאחיהם בערבית, כשם שבעבר כתבו ביוונית; וכשם שאז, כך גם עתה הצמיחה תרבות השליטים, הן בחיקוייה הן בניגודיה, תרבות מקבילה בקרב היהודים.
Denn eben als die mönchisch geleiteten Beherrscher von Griechenland und Spanien, angeblich um die christliche Lehre zu schützen, den Juden Verfolgungen bereiteten, brach nicht weit vom Sinai die grosse Revolution aus, in deren Folge die Araber mit dem Islam ihre Herrschaft, ihre Sprache, und allmählig auch ihre von den syrischen Griechen erlernte Wissenschaft bis Tanger und Habesch, bis Indien und Chorasan trugen. Zum zweiten Male wurden nun die Juden mit hineingezogen in eine grosse nationale Strömung, und zweihundert Jahre nach Muhammed sprachen die Juden in Kairvan (Cyrene) und in Bagdad eine und S. 6 dieselbe Sprache, nämlich arabisch; die Sprache ward nun abermals die Vermittlerin zwischen der jüdischen und einer Welt-Literatur, und die höheren Geister der beiden Nationen wirkten durch sie auf einander ein. Die Juden schrieben für ihre Brüder arabisch, wie einst griechisch, und wie damals entwickelte auch jetzt die Cultur der Herrschenden, sowohl in ihren Nachahmungen als in ihren Gegensätzen eine gleiche unter den Juden.
במערב הנוצרי היה המצב שונה. לא היה שם עם שהיה יכול, באמצעות התפשטות שלטונו, תרבות נעלה וספרות המקיפה את מכלול תכני החיים, לכפות את רוחו ואת ביטויה בלשונו על החלק היהודי שבאוכלוסייה; ואף לא התקיימה בין העמים הנוצריים השונים קהילת לשון או לאום. ספרותו של כל עם בקושי הייתה ראויה לשם זה, והתרבות, ברמתה הנמוכה, לא הייתה שקולה כנגד התרבות היהודית שעברה בירושה מדור לדור. הלשון שחלקו היהודים עם התושבים הנוצרים שימשה רק למגע יומיומי, ולכל היותר לשירה עממית בעל־פה, אך לא ללימוד ולדעת — לא אצל הנוצרים ולא אצל היהודים. אלה כתבו לטינית, ואלה עברית; שתיהן נכתבו עבור קהל מפוזר בארצות שונות, אך אחיד באופיו: הלטינית בעיקר לאנשי הכמורה, והעברית ליהודים בכלל, שכמעט כולם ידעו קרוא וכתוב ורובם הבינו עברית. איזה עניין יכלו כותבי הלטינית למצוא ביצירותיהם של כותבי העברית? ומה היה אמור להניע את האחרונים ללמוד לטינית? בגבול הצר שבו נפגשו יהודים ונוצרים, על רקע הניגוד בין שתי הבריתות, ארבו סכנות רבות מכדי שניתן היה לצפות להתקרבות מרצון מצד היהודים; ועל התקרבות מצד הנוצרים לא היה אפשר לחשוב כלל. על כן הצטמצמה עמ׳ 7 ידיעתם של אנשי הדת הנוצרים בספרות עברית או יהודית לידיעה דלה ונדירה של הלשון העברית, שהלכה ופחתה עוד יותר לקראת אמצע ימי הביניים. יתרה מזו, בנסיבות היחסים ששררו אז בין המדינה לכנסייה, היה הכרח שכל דבר יהודי ייעשה זר לחלוטין לתודעה הנוצרית. רומא, ראש ההיררכיה, הייתה מרכז הכובד של אירופה הנוצרית; הממלכה הרוחנית הייתה המדינה לאמיתה. המדינה הממשית, שלאפיפיור לא היה כל עניין בקיומה המאוחד, הייתה פרובינציה של המדינה הרוחנית, ולא הייתה בעצמה אלא צירוף של גורמים נפרדים — אצולה, ערי קיסר, פקולטות, גילדות ומסדרים — שהתבצרו מפני החוץ, זה מפני זה, וביתר קלות מפני היהודים. ככל שרבו ופרחו התאגידים, המנזרים והאגודות, כן נדחקו היהודים החלשים, שכמעט כל קיומם נשען על השוחד, הטיפשות והבזבזנות של אויביהם, לאחור יותר ויותר. כך מצאו הגנה מפני הדמוקרטיה הנחותה דווקא אצל הראשים, ההיררכים והקיסרים; ובה בעת דחק אותם המנזריות, מבחינה כנסייתית, עמוק יותר ויותר. לחץ אזרחי וכנסייתי כאחד, שהיה כרוך בהשפלות מכל סוג, הביא אפוא את היהודים להסתיר את כתביהם מעיני הבריות, ואת הנוצרים לראות בכל דבר יהודי מעשה שטן. הצלבנים הנלהבים קראו: "אלוהים חפץ בכך!" וגזרו סוליות לנעליהם ממגילות חוק עבריות.
Anders war es in dem christlichen Occident. Hier gab es kein Volk, das durch Ausbreitung seiner Herrschaft, durch eine hohe Cultur, durch ein den ganzen Lebensinhalt umfassendes Schriftthum, seinen Geist und dessen Ausdruck in seiner Sprache bei dem jüdischen Theile der Bevölkerung hätte geltend machen können; es gab für die verschiedenen christlichen Völker in der Sprache und in der Nationalität keine Gemeinschaft. Die Literatur jedes einzelnen Volkes verdiente kaum noch diesen Namen, und die Cultur war auf ihrer niedern Stufe der vererbten jüdischen nicht gewachsen. Die Sprache, welche die Juden mit den christlichen Landesbewohnern theilten, war nur für den Umgang, höchstens für die ungeschriebene Volkspoesie, aber nicht für Lernen und Wissen, weder bei Christen noch bei Juden. Jene schrieben latein, diese hebräisch, beide für ein über verschiedene Länder zerstreutes unter sich gleichartiges Publikum; die ersteren meist nur für Geistliche, die letzteren für Juden überhaupt, die fast Alle lesen und schreiben konnten, und unter denen die meisten hebräisch verstanden. Was konnten die Latein Schreibenden für Interesse an den Erzeugnissen der Hebräisch Schreibenden nehmen? oder was sollte die letzteren Latein zu lernen bewegen? Auf der schmalen Gränzscheide, wo Jude und Christ zusammenkamen, auf dem Gegensatze der beiden Testamente, lauerten zu viele Gefahren, als dass von jüdischer Seite ein freiwilliges Herzutreten zu erwarten war; an eine Annäherung von christlicher Seite war vollends nicht zu denken. Daher beschränkte S. 7 sich bei den christlichen Geistlichen alle Kunde von hebräischer oder jüdischer Literatur auf eine seltene, dürftige Kenntniss der hebräischen Sprache, die gegen die Mitte des Mittelalters zu sogar immer mehr abnahm. Ueberdiess musste bei den damaligen Beziehungen zwischen Staat und Kirche, dem christlichen Bewusstseyn das Jüdische ganz entfremdet werden. Rom, die Spitze der Hierarchie, bildete den Schwerpunkt des christlichen Europa; das geistliche Reich war der eigentliche Staat. Der wirkliche Staat, an dessen einheitlichem Daseyn der Pabst kein Interesse hatte, war eine Provinz des geistlichen Staates, und selber nur eine Anzahl von Besonderheiten — Adel, Reichsstädte, Facultäten, Zünfte, Orden —, die alle sich gegen Aussen, gegen einander und am leichtesten gegen die Juden ummauerten. Je zahlreicher, je blühender Corporationen, Mönche und Innungen wurden, desto mehr wurden die schwachen Juden, die fast nur von der Bestechlichkeit, Dummheit und Verschwendung ihrer Feinde lebten, zurückgedrängt, so dass sie selbst bei den Häuptern, den Hierarchen und den Kaisern, gegen die niedrige Demokratie Schutz fanden; zugleich stiess das Mönchthum sie kirchlich immer tiefer hinunter. So musste bürgerlicher und kirchlicher Druck, von Erniedrigungen aller Art begleitet, die Juden dahin bringen, dass sie mit ihrem Schriftthum sich den Blicken entzogen, die Christen aber zu der Meinung, als sei alles Jüdische ein Teufelswerk. Die begeisterten Kreuzfahrer riefen: Gott will's haben! und schnitten sich Schuhsohlen aus hebräischen Gesetzrollen.
לאחר שאירופה שפכה את דמה לשווא במשך מאה שנה שלמה למען כיבושו של בית קברות, החל העול הרוחני להתיש אותה. וכאשר חלפה מאה נוספת, שרוחם של הוגים רבים נשבה בה, החל זוהר האפיפיורות להתעמעם. הופיעו ניצניה הראשונים של חירות המצפון; המדע, שטופח במידת־מה מביזנטיון, עובד בידי הערבים ותווך בידי היהודים, כונן, בסיוע קשרי העולם, את האוניברסיטאות ואת מעמד הדוקטורים; עמ׳ 8 הלשון, ובייחוד שירתם של העמים הרומאניים, רכשה כוח נעורים. יצירותיהם של עמים אלה לא יכלו עוד להישאר זרות ליהודים לאורך זמן; ההשכלה שהקיפה אותם הייתה חייבת להיעשות גורם בהשכלתם שלהם. וככל שיחסי התרבות בין הצדדים נעשו מאוזנים יותר, לא יכלו נקודות המגע להיעדר, ואף העניין בספרות היהודית היה חייב להתעורר. הוגי הסכולסטיקה, כגון אלברטוס מגנוס, למדו את כתביהם של יצחק ישראלי, אבן עזרא ורמב"ם, שתורגמו ללטינית; מלכים באיטליה ובספרד הזמינו, בין השנים 1220–1320, מחכמים יהודים — אנטולי, יהודה בן משה, שמואל אלוי, יצחק אבן סיד, אברהם חסן וקלונימוס — תרגומי יצירות ערביות לעברית, ללטינית ולספרדית; ופה ושם למדו אף חיבורי פרשנות יהודיים. בגרמניה, שנשלטה בידי הגילדות ושגירוש היהודים במאה החמש עשרה נמנה בה עם שעשועיהם של תושבי ערי הקיסר, כמעט שלא יכול לשגשג בקרב הנרדפים דבר רוחני חדש; ומדכאיהם — בעלי המלאכה והנזירים — לא ידעו דבר על הקיים. אך באיטליה העצמאית עוררה השירה את המדע, וכאשר נחלצה לעזרתה אמנות הדפוס, נטה כוכב ימי הביניים לשקוע, ובאופק הרחוק עלה כוכב החירות.
Nachdem Europa ein volles Jahrhundert für die Eroberung eines Begräbnissplatzes vergeblich geblutet hatte, fing das geistliche Joch an es zu ermüden, und als noch ein zweites Jahrhundert, vom Geiste zahlreicher Denker durchwehet, vorübergezogen, verdunkelte die Glorie des Pabstes. Die ersten Ahnungen von Gewissensfreiheit erstanden; die Wissenschaft, einigermassen von Byzanz aus gepflegt, aber S. 8 von Arabern angebauet, durch Juden vermittelt, hatte von dem Weltverkehr unterstützt, die Universitäten und den Doctoren-Stand geschaffen; die Sprache, die Poesie namentlich romanischer Völker gewann jugendliche Kraft. Jetzt konnte das, was diese Nationen erzeugten, den Juden auf die Dauer nicht mehr fremd bleiben, vielmehr musste die Bildung, von der sie umgeben waren, ein Faktor in ihrer eigenen Bildung werden. So wie aber das Kulturverhältniss beiderseitig mehr ausgeglichen wurde, konnte es nicht mehr an Berührungspunkten fehlen; selbst ein Interesse an jüdischer Literatur musste sich einfinden. Scholastiker, z. B. Albertus Magnus, studirten die ins lateinische übersetzten Schriften von Israeli, Aben Esra, Maimonides; Könige in Italien und Spanien, zwischen den Jahren 1220 und 1320, liessen von jüdischen Gelehrten — Antoli, Jehuda ben Moses, Samuel el Levi, Isaac aben Sid, Abraham Chasan, Kalonymos — arabische Werke ins hebräische, lateinische, spanische übertragen; hie und da studirte man jüdische Commentarien. In dem von Zünften regierten Deutschland freilich, wo Judenvertreibungen im 15. Jahrhundert zu den Erholungen der Reichsstädter gehörten, konnte unter den Geplagten wenig Geistiges neu gedeihen, und ihre Dränger, Handwerker und Mönche, hatten von dem Vorhandenen keine Ahnung. Aber in dem unabhängigen Italien hatte die Poesie die Wissenschaft geweckt, und als ihr die Buchdruckerkunst zu Hülfe eilte, da neigte sich der Stern des Mittelalters, und in weiter Ferne ging der Stern der Freiheit auf.
הפרי הראשון של אהבת הידע שהתעוררה היה איסוף כתבי־יד — תחילה של העת העתיקה הקלאסית, אחר כך של המקרא, ולבסוף של החיבורים העבריים בכלל. סביב שנת 1440 קמו הספריות הראשונות מחוץ לחומות המנזרים, ובני מדיצ'י רכשו חיבורים עבריים. פיקו, רוזן מירנדולה (נפטר 1494, 17 בנובמבר), אסף עמ׳ 9 בעמל ובהוצאה רבה כתבי־יד עבריים, בעיקר בעלי תוכן קבלי־פילוסופי; באותו כיוון פעל רויכלין, מחַיה הדעת היוונית והעברית בגרמניה. העת העתיקה, שהייתה קבורה זמן רב, שבה ויצאה לאור בשתי הלשונות הללו, והידע המקודש והחילוני כאחד הטו אוזן לקולותיהן: שתיהן התחלקו ביניהן במכלול מקורות הדת, ושתיהן נעשו עתה תחום לימוד של התיאולוגים. יתר על כן, הלשון היוונית פתחה את אוצרות הספרות הקלאסית, אשר בזיקתה לתרבות הרומאים הייתה ליסוד ההשכלה ותולדות אירופה. אליה נהרו מטבע הדברים כל צמאי הדעת: הרופאים חיפשו את גאלנוס, המתמטיקאים את ארכימדס, וחוקרי העת העתיקה שילמו ביוקר בעבור הרודוטוס ופאוסניאס; חכמים שלא גילו עניין רב, או כל עניין, בלימודי הברית החדשה ובאבות הכנסייה ביקשו לקרוא את אפלטון, הומרוס ודמוסתנס. שום תחום מדע לא קופח, ושום ספר שניצל לא נחשב מיותר ללימוד הלשון. לא כן היה מצבה של הלשון העברית. הספרות שהותירה העת העתיקה בלשון זו לא כללה אלא את ספרי המקרא, שנקשרו לאירופה הנוצרית לא מבחינה לשונית או היסטורית, אלא מבחינה דתית בלבד, בתיווכה של הברית החדשה. על כן נקראו ספרים אלה רק בידי תיאולוגים, ורק מחמת זיקתם לכנסייה הנוצרית. ידיעתם התיאולוגית של התיאולוגים את העברית הצטמצמה אפוא למקרא; וכאשר הקדישו לעיתים תשומת לב לכתבים יהודיים מאוחרים יותר, עשו כן רק משום שנזקקו להם להבנת המקרא. מבטם ואהבתם של התיאולוגים היו נתונים לדבר האל, לא למחבר היהודי. העולם הלא־תיאולוגי לא נתן דעתו כלל לעברית.
Die erste Frucht der erwachten Liebe zu dem Wissen war das Sammeln von Handschriften, zunächst des klassischen Alterthums, dann der Bibel, zuletzt der hebräischen Werke überhaupt. Um 1440 etwa erstanden die ersten Bibliotheken ausserhalb klösterlicher Ringmauern, und die Medicäer liessen hebräische Werke ankaufen. Pico, Graf von Mirandola (gestorben 1494, 17. November), sammelte S. 9 mit Mühe und Kosten hebräische Manuscripte, namentlich kabbalistisch-philosophischen Inhalts; dieselbe Richtung verfolgte Reuchlin, der Wiederhersteller des griechischen und hebräischen Wissens in Deutschland. Das lang verschüttete Alterthum ward in diesen beiden Sprachen wieder zu Tage gefördert, und auf ihre Stimmen lauschte das heilige wie das profane Wissen: Beide theilten unter sich die gesammten Religionsquellen, und beide wurden nun ein Studium der Theologen. Die griechische Sprache erschloss überdiess noch den Reichthum der klassischen Literatur, welche in Verbindung mit der Cultur der Römer, die Grundlage zu der Bildung und der Geschichte von Europa geworden; ihr fielen natürlich alle Wissensdurstigen zu: die Aerzte suchten nach Galenus, die Mathematiker nach Archimedes, die Alterthumsforscher bezahlten Herodot und Pausanias; Gelehrte, die wenig oder kein Interesse für neutestamentliche oder patristische Studien hatten, wollten Plato, Homer, Demosthenes lesen. Keine einzige Wissenschaft ging leer aus, und kein gerettetes Buch war für die Erlernung der Sprache überflüssig. Nicht also stand es mit der hebräischen Sprache. Was das Alterthum an Literatur in derselben hinterlassen, bestand eben nur in den biblischen Büchern, die nicht sprachlich oder geschichtlich, sondern nur, durch das neue Testament vermittelt, religiös mit dem christlichen Europa zusammenhingen. Diese wurden daher nur von Theologen gelesen, und das bloss wegen ihres Zusammenhangs mit der christlichen Kirche; die theologische Kenntniss des Hebräischen beschränkte sich demnach auf die Bibel, und wenn sie gelegentlich späteren jüdischen Schriften Aufmerksamkeit schenkte, so geschah es lediglich, weil sie ihrer zum Verständniss der Bibel bedurfte: der Blick der Theologen und ihre Liebe galt dem Worte Gottes, nicht dem jüdischen Autor. Die nichttheologische Welt nahm vom Hebräischen gar keine Notiz.
מנקודת מוצא זו נקבע הכיוון שבו עתידים היו להתפתח לימודי העברית בקרב הנוצרים בדורות הבאים. עמ׳ 10 כמעט כל הפעילות במאה השש עשרה בתחום העברי התמקדה בעבודות דקדוק ופרשנות. מאחר שההוראה בלשון, שקיבלו מחכמים יהודים — לוֹאנְץ, אַלְמָן ולויטה — נשענה על ספרים קדומים יותר, ראו הלומדים צורך לבחון את הישגיהם הדקדוקיים של היהודים ולעיין, לשם תרגול, גם בספרים עבריים אחרים. מהבנת המילים התקדמו אל הפרשנות; וגם כאן, בייחוד בעת מחלוקות שהתעוררו בכנסייה, כפי שאירע בעבר להיירונימוס, לא ניתן היה לוותר על המורים היהודים. הם נאחזו בפרשנים הקדמונים ולעיתים אף תעו אל חיבור מקורי, שירי או פילוסופי. אחרי רויכלין (נפטר 1521, 28 בדצמבר), הלוחם האמיץ בפרופסורים ששרפו את התלמוד, בא סבסטיאן מינסטר (נפטר 1552), מעריצו של לויטה, אשר כאוהב הקוסמוגרפיה הקדיש תשומת לב גם לחיבורים אסטרונומיים והיסטוריים של היהודים. דניאל בומברג (נפטר 1549) מאנטוורפן העסיק בבית הדפוס שלו בוונציה יהודים משכילים — חייא מאיר בן דוד, יעקב בן חיים, דוד פיצייגטון, אברם דה בלמס, דוד קלונימוס, אליה לויטה ומשה אלטון — ונודעה לו זכות רבה בהפצת ספרים עבריים: לולא הוא, ייתכן שהמסורה הגדולה הייתה יוצאת לאור רק כמאה שנה מאוחר יותר. קפיטו (נפטר 1541), פליקנוס (נפטר 1556) ופניוס (נפטר 1541) נודעו בעבודות דקדוק ולקסיקוגרפיה ובתרגומים מעברית ללטינית; לותר ומלנכתון נאלצו, בעת הכנת תרגומי המקרא שלהם, לשוב מן הוולגטה אל המקור, ווטבלה (נפטר 1547) השתמש בשקידה בפירוש רש"י בחיבוריו. קונרד גסנר (נפטר 1565) הפנה את תשומת הלב לחיבורים יהודיים; הוא היה הראשון שמסר עמ׳ 11 קטלוג של ספרים עבריים. מורת רוחו של פורסטר (נפטר 1556) מתלות החכמים "ברבנים" הולידה רק מילון עברי כושל. לעומתו, לה מרסייה (נפטר 1570) היה פרשן ומתרגם חרוץ, שאף הוציא לאור דקדוקים יהודיים קדומים; אריאס מונטנוס (נפטר 1598) חקר את המסורה ותרגם את בנימין מטודלה; הארכיבישוף ז'נבראר (נפטר 1597, 14 במרץ) תרגם ספרי היסטוריה ורשם את החיבורים העבריים החשובים ביותר שהגיעו לידיעתו; אנדראס מסיוס (נפטר 1573) עיין בכתבי־יד ותיקניים. פוסטל (נפטר 1581) שב ופנה אל הקבלה כדי לשאוב מאוצרותיה חומר לדתו השלמה; כריסטמן (נפטר 1613) הפיץ ידיעה על הלוח היהודי, ודרוזיוס (נפטר 1616) — על חיבורים מוסריים של היהודים, לאחר שרויכלין כבר החל בכך.
Von diesem Standpunkte aus war die Richtung bestimmt, S. 10 welche für die Folgezeit die hebräischen Studien unter den Christen einschlagen mussten. Fast die ganze Thätigkeit des sechzehnten Jahrhunderts auf dem hebräischen Felde bestand in den Arbeiten für Grammatik und Exegese. Da die Unterweisung in der Sprache, die man von gelehrten Juden — Loans, Alman, Levita — erhielt, auf älteren Büchern ruhete, fand man sich bewogen, sich nach den grammatischen Leistungen der Juden umzuschauen, und nebenher zur Uebung auch andere hebräische Bücher zu durchmustern. Ueber das Wortverständniss rückte man zur Exegese vor; auch hier waren, namentlich bei den erwachenden Streitigkeiten der Kirche, wie einst dem Hieronymus, die jüdischen Lehrer nicht zu entbehren. Man hielt sich an die alten Commentatoren, verirrte sich auch wohl einmal in ein poetisches oder philosophisches Originalwerk. Auf Reuchlin (gest. 1521, 28. Dez.), den wackern Kämpfer gegen die Talmud verbrennenden Professoren, folgte Sebastian Münster (gest. 1552), Levita's Bewunderer, der als Liebhaber der Kosmographie, auch astronomische und historische Schriften der Juden beachtete. Daniel Bomberg (gest. 1549) aus Antwerpen beschäftigte in seiner Druckerei zu Venedig unterrichtete Juden — Chija Meir ben David, Jacob ben Chajim, David Pizzigheton, Abram de Balmes, David Kalonymos, Elia Levita, Moses Alton — und erwarb sich Verdienste um die Verbreitung hebräischer Bücher: ohne ihn wäre die grosse Masora vielleicht hundert Jahre später erst ans Licht gebracht worden. Capito (gest. 1541), Pellicanus (gest. 1556), Pagninus (gest. 1541) machten sich durch grammatische und lexicalische Arbeiten, durch Uebersetzungen aus dem Hebräischen in's Lateinische bekannt; Luther und Melanchthon mussten bei ihren Bibelversionen von der Vulgata auf die Quelle zurückgehen, und Vatablé (gest. 1547) benutzte zu seinen Commentarien Raschi fleissig. Conrad Gesner (gest. 1565) machte auf jüdische Werke aufmerksam; er ist der S. 11 erste, der einen Katalog hebräischer Bücher mittheilt. Forster's (gest. 1556) Verdruss über die Abhängigkeit der Gelehrten „von den Rabbinern" brachte nur ein verunglücktes hebräisches Wörterbuch hervor. Dahingegen war Le Mercier (gest. 1570) ein fleissiger Commentator und Uebersetzer, der sogar alte jüdische Grammatiker herausgab; Arias Montanus (gest. 1598) studirte Masora und übertrug Benjamin von Tudela; der Erzbischof Genebrard (gest. 1597, 14. März) übersetzte historische Bücher und verzeichnete die wichtigsten hebräischen Werke, die ihm bekannt geworden; Andreas Masius (gest. 1573) las vaticanische Handschriften. Postell (gest. 1581) suchte wieder die Kabbala auf, um aus ihren Schätzen Material für seine vollkommene Religion zu holen; Christmann (gest. 1613) machte mit dem jüdischen Kalenderwesen, und Drusius (gest. 1616) mit ethischen Schriften der Juden bekannt, nachdem der Anfang hierin bereits von Reuchlin gemacht worden war.
עידן חדש נפתח עם יוהאן בוקסטורף. בעיניו, הבחינה הלשונית לבדה לא הספיקה לחקר המשמעות ללא הסיוע שמעניק בירור החומר הריאלי; לכן נדרשה ידיעה מקיפה. כך העסיקו אותו כלי העזר הקדומים ביותר להבנת התוכן המקראי — המסורה, התרגום והתלמוד. ומאחר שלשם כך נזקק לספרים מגוונים, כלומר לספרייה עברית של ממש, הובילה אותו דרכו, בלא משים, אל חכמת הספר ועד סף הספרות העברית־היהודית. הוא התכתב עם חכמים יהודים, טיפל בהוצאתו של תנ"ך רבני, חיבר מסה על המסורה ומסה על התלמוד, כתב דקדוק עברי ומילון עברי, וערך מילון לאוצר המילים של התרגומים והתלמודים — ותוך כדי כך ירד עד לימי הביניים המאוחרים. הוא אף תיאר את מנהגי בית הכנסת וערך רשימה עמ׳ 12 של ספרייתו העברית — מעשה ראשון בשדה הרחב של הביבליוגרפיה היהודית. כך התווה את שלושת הכיוונים שבעקבותיהם התפתחה חקר הספרות היהודית במאה וחמישים השנים שלאחר מכן: 1) הכיוון הדקדוקי, שהעמיד במרכזו את הלשון העברית, הארמית והרבנית; 2) הכיוון העתיקאי, שביקש מידע על עניינים ריאליים ועסק בפרשנות בזיקה לדקדוק; 3) הכיוון הספרותי, שעסק בהכרת המחברים והספרים.
Eine neue Aera begann mit Johann Buxtorf. Ihm erschien zur Erforschung des Sinnes das Sprachliche allein, ohne die Hülfe, welche der deutlich gewordene Stoff gewährt, nicht ausreichend, daher ein' umfassendes Wissen nothwendig. So nahmen denn die ältesten Hülfsmittel zum Verständniss des biblischen Inhaltes, Masora, Targum, Talmud, seine Aufmerksamkeit in Anspruch; da er hierbei mannigfaltiger Bücher, d. i. einer hebräischen Bibliothek bedurfte, so wurde er unvermerkt zur Bücherkunde und bis an die Schwelle der hebräisch-jüdischen Literatur geführt. Er correspondirte mit gelehrten Juden, besorgte die Herausgabe einer rabbinischen Bibel, verfasste eine Abhandlung über die Masora, eine über den Talmud, schrieb eine hebräische Grammatik und ein hebräisches Lexikon, arbeitete ein Wörterbuch für den Wortvorrath der Targume und der Talmude — wobei er bis in das spätere Mittelalter hinabging — beschrieb die Synagogen-Gebräuche und verfertigte sogar S. 12 ein Verzeichniss von seiner hebräischen Bibliothek — die erste That auf dem weiten Felde jüdischer Bibliographie! Solchergestalt sind durch ihn die drei Richtungen vorgezeichnet, denen nunmehr anderthalb Jahrhunderte der Anbau der jüdischen Literatur gefolgt war: 1) die grammatische, welche die hebräische, aramäische, rabbinische Sprache zu ihrer Aufgabe stellte; 2) die antiquarische, welche über die Realien Auskunft suchte, und mit der grammatischen verbunden Exegese betrieb; 3) die literarische, welche mit der Kunde der Autoren und der Bücher sich beschäftigte.
הפעילות שהתפתחה בתחום זה, אף שנעשתה עדיין בידי תיאולוגים ולמטרות תיאולוגיות בלבד, הייתה מפתיעה בתקופה שבין בוקסטורף לוולף (1630–1740); השדה נסקר מכל עבריו. את התלמוד לא שרפו, אלא חיפשו ולמדו; וכתבי־יד עבריים נרכשו לאוספים פרטיים ולספריות. בעקבות בוקסטורף (נפטר 13 בספטמבר 1629) המשיכו בטיפוח הספרות הרבנית זנרט (1666), צלריוס (1684), דנץ (1699) ורלנד (1702). חלקים ניכרים מן המשנה, ואף חיבורים שלמים מאת יהודים בני תקופות מאוחרות יותר, יצאו לאור בתרגום לטיני; ומחיבורים אחרים הובאו מובאות. בין העוסקים בכך נמנו בוקסטורף הצעיר (נפטר 1664, 16 באוגוסט), קוקיוס (נפטר 1669, 5 בנובמבר), גוֹלמין (1629), למפרר (נפטר 1648), גנטיוס (נפטר 1667), פורסט (1644), אד' פוקוק (1655, נפטר 1691, 10 בספטמבר), לייטפוט (נפטר 1675, 6 בדצמבר), הולסיוס (נפטר 1685), לאוסדן (נפטר 1699), גוייסיוס (נפטר 1683, 3 בספטמבר), אדצרדי (נפטר 1708, 1 בינואר), קנולן (נפטר 1714, 18 בפברואר) ורבים אחרים; סורנהאוס (1698) הוציא לאור את המשנה השלמה, בצירוף שני פירושים יהודיים ותרגום לטיני. בתיאולוגיה היהודית עסקו וויזן (1647), קרפצוב (נפטר 1699, 23 במרץ), לנט (1694), וגנזייל (נפטר 1705), דסוב עמ׳ 13 (נפטר 1721) ווילפר (נפטר 1724) — תלמידו של המומר דה פומיס; בקבלה ובפילוסופיה עסקו ריטנגל (1641), רוזנרוט (נפטר 1689), וכטר (1699) ובודאוס (נפטר 1729). את המשפט המשפחתי והמדיני העברי עיבד המשפטן סלדן (נפטר 1654); בוקסטורף וקפלוס (נפטר 1658) דנו בעתיקותו של ניקוד העברית. נושאים היסטוריים, גאוגרפיים ועתיקאיים רבים מוארים בחיבוריהם של למפרר, בושארט (נפטר 1667), הוטינגר (נפטר 1667), בק (נפטר 1701), הייד (נפטר 1703), טריגלנד (נפטר 1705), מאייר (1699), רנפרד (נפטר 1712), ברייטהאופט (1707), שודט (נפטר 1722) ומחברים אחרים.
Die auf diesem Gebiete entwickelte Thätigkeit, wiewohl noch immer nur von Theologen und für theologische Zwecke betrieben, war in dem Zeiträume zwischen Buxtorf und Wolf (1630—1740) erstaunenswürdig; nach allen Seiten hin wurde das Feld durchmustert. Der Talmud wurde nicht verbrannt sondern aufgesucht und studirt, und hebräische Handschriften für Privatbesitz und Bibliotheken angekauft; Buxtorf (gest. 13. Sept. 1629) folgten im Anbau des Rabbinischen Sennert (1666), Cellarius (1684), Danz (1699), Reland (1702). Beträchtliche Theile der Mischna und ganze Werke von Juden späterer Zeit wurden mit lateinischer Uebersetzung herausgegeben; von anderen Auszüge geliefert. Bearbeiter dieser Art waren Buxtorf der jüngere (gest. 1664, 16. Aug.), Coccejus (gest. 1669, 5. Nov.), Gaulmin (1629), l'Empereur (gest. 1648), Gentius (gest. 1667), Voorst (1644), Ed. Pococke (1655, gest. 1691, 10. Sept.), Lightfoot (gest. 1675, 6. Dez.), Hulsius (gest. 1685), Leusden (gest. 1699), Guisius (gest. 1683, 3. Sept.), Edzardi (gest. 1708, 1. Jan.), Cnollen (gest. 1714, 18. Febr.) u. m. A.; Surenhus (1698) lieferte die vollständige Mischna nebst zwei jüdischen Commentarien in lateinischer Sprache. Mit der jüdischen Theologie beschäftigten sich Voisin (1647), Carpzov (gest. 1699, 23. März), Lent (1694), Wagenseil (gest. 1705), Dassov S. 13 (gest. 1721), Wülfer (gest. 1724), ein Schüler des Apostaten de Pomis; mit Kabbala und Philosophie, Rittangel (1641), Rosenroth (gest. 1689), Wachter (1699), Buddeus (gest. 1729); das hebräische Familien- und Staatsrecht bearbeitete der Rechtsgelehrte Selden (gest. 1654); das Alter der hebräischen Vocale wurde von Buxtorf und Capellus (gest. 1658) besprochen. Viele geschichtliche, geographische, antiquarische Gegenstände werden in den Schriften von l'Empereur, Bochart (gest. 1667), Hottinger (gest. 1667), Beck (gest. 1701), Hyde (gest. 1703), Trigland (gest. 1705), Meyer (1699), Rhenferd (gest. 1712), Breithaupt (1707), Schudt (gest. 1722) und anderer Autoren erläutert.
באשר לידיעה ולהערכה של החיבורים היהודיים עצמם, בוקסטורף, פלנטביציוס (נפטר 1651), גפארלי (נפטר 1681) — ששניהם התכתבו עם ליאון מודנה —, הייד, לה־לונג (נפטר 1721) ומונפוקון (נפטר 1741) מסרו רשימות ספרים או תיארו כתבי־יד עבריים שבספריות. הקשפן (נפטר 1659) כתב מסות עצמאיות על התועלת המגוונת שבלימודים רבניים; שיקרד (נפטר 1635) פתח בשנת 1621 בביקורת של הכתבים היהודיים בזיקתם למקרא, והיו לו ממשיכים חשובים יותר: מורין (נפטר 1659, 28 בפברואר), הודי (נפטר 1706, 20 בינואר) וריש' סימון (נפטר 1712, אפריל). לאחר שהוטינגר פרש בשנת 1658 את מסגרת הספרות היהודית ב־bibliotheca orientalis שלו, ואוטו פרסם בשנת 1672 מילון ביוגרפי של חכמי המשנה, הופיע ברטולוצ'י (נפטר 1687, 1 בנובמבר), בראשית שנת היובל 1675, עם ספרייתו הרבנית הידועה, ובה דיווח על כלל המחברים היהודיים ועל יצירותיהם בעברית ובלטינית. יהודי מומר מצפת, בפטיסט יונה (נפטר 1668), שעבד בספריית הוותיקן, היה מורו ומדריכו.
Was die eigentliche Kenntniss und Beurtheilung der jüdischen Werke anbelangt, so gaben Buxtorf, Plantavitius (gest. 1651), Gaffarelli (gest. 1681), die beide mit Leo de Modena correspondirten, Hyde, Le Long (gest. 1721), Montfaucon (gest. 1741) Verzeichnisse von Büchern oder beschrieben hebräische Codices der Bibliotheken; Hackspan (gest. 1659) schrieb eigene Abhandlungen über den vielfältigen Nutzen der rabbinischen Studien; Schickard (gest. 1635) begann im Jahre 1621 eine Kritik der jüdischen Schriften in Bezug auf die Bibel, und hatte an Morin (gest. 1659, 28. Februar), Hody (gest. 1706, 20. Jan.), Rich. Simon (gest. 1712, April) grössere Nachfolger. Nachdem Hottinger im Jahre 1658 das Fachwerk der jüdischen Literatur in seiner bibliotheca orientalis ausgebreitet, Otho im Jahre 1672 ein biographisches Wörterbuch der Mischna-Lehrer gegeben, trat Bartolocci (gest. 1687, 1. Nov.), zu Anfang des Jubeljahrs 1675 mit seiner bekannten rabbinischen Bibliothek auf, über sämmtliche jüdische Autoren und ihre Werke in hebräischer und lateinischer Sprache Bericht erstattend. Ein getaufter Jude aus Safet, Baptist Jona (gest. 1668), der bei der Vaticanischen Bibliothek angestellt war, war sein Lehrer und Führer.
עמ׳ 14 אימבונאטי (1694) השלים את החיבור ומסר רשימה של כל הכתבים הלטיניים העוסקים ביהודים וביהדות. בראשית המאה השמונה עשרה יצאו לאור תולדות היהודים מאת בסנאז' (נפטר 1723, 22 בספטמבר), שגם בהן נידונה הספרות, וכן היהדות הנחשפת מאת אייזנמנגר (נפטר 1704, 20 בדצמבר). בספר עוין זה, שפגע קשות במצבם של היהודים, הסתיימה התקופה כפי שהחלה, שהרי כבר בוקסטורף האב תכנן חיבור מובאות על שנאת היהודים — ושנאת ישראל נחשבה תמימה ומובנת מאליה. כך לא הגיש המדע ליהודים אלא פירות מרים, ודיכוים הקטנוני השתרש בלמדנותן של נפשות קטנות.
S. 14 Imbonati (1694) ergänzte das Werk und gab das Verzeichniss aller mit Juden und Judenthum sich beschäftigenden lateinischen Schriften. Zu Anfang des achtzehnten Jahrhunderts erschienen die Geschichte der Juden von Basnage (gest. 1723, 22. Sept.), worin auch die Literatur berücksichtigt wird, und das entdeckte Judenthum von Eisenmenger (gest. 1704, 20. Dez.). Mit diesem in die Lage der Juden hart einschneidenden feindseligen Buche endete jene Epoche wie sie begonnen, denn schon der ältere Buxtorf hatte über den Hass der Juden — den Judenhass fand man unschuldig und evident — ein Citatenwerk beabsichtigt. So wurden den Juden von der Wissenschaft nur die bitteren Früchte gereicht, und die kleinliche Bedrückung derselben wurzelte in der Gelehrsamkeit kleinlicher Seelen.
את הידיעה על ספרים עבריים ועל הישגי היהודים בכלל קידם צעד ניכר מחברה המפורסם של ה־bibliotheca hebraea (1715–1733), י. כר. וולף (נפטר 1739, 25 ביולי). הביבליותיקה שלו ביקשה לרשום כל מה שנכתב אי־פעם בלשון הקודש, ובכלל זה כל מה שנכתב בידי יהודים — גם מומרים. אמנם היא השמיטה שוב את מחברי המקרא, אך דנה בפרקים נפרדים בכל התחומים שנחשבו אז חלק מן הלימודים המקראיים והיהודיים, דהיינו: ידיעת המקרא, הספרים החיצוניים, תרגומים, כתבי־יד ומהדורות של הברית הישנה, מסורה, דקדוק עברי, תרגום, תלמוד, קבלה, דפוס, סופרים אנטי־יהודיים, ראשי תיבות, שמות, יידיש, כתובות מצבה וכיוצא באלה. ואולם ההיסטוריה יוצאת וידיה על ראשה: איננו מקבלים הבהרה לא על הזיקות ולא על המבנה הפנימי של התחומים. למרות עושר החומר, שנבע בעיקר מן השימוש בספריית דוד אופנהיים (נפטר 1736, 12 בספטמבר), החיבור ריק כמעט באותה מידה מרוח כמו חיבורו של אייזנמנגר — דבר עמ׳ 15 שאפשר לסלוח עליו לוולף הסטטיסטיקאי, אך לא לאייזנמנגר הפסיכולוג.
Die Kunde von hebräischen Büchern und von jüdischen Leistungen überhaupt förderte um einen bedeutenden Schritt der berühmte Verfasser der bibliotheca hebraea (1715—1733), J. Chr. Wolf (gest. 1739, 25. Juli). Alles was je in der heiligen Sprache und überhaupt von Juden geschrieben worden — auch von getauften — hat seine bibliotheca zu verzeichnen gestrebt; die biblischen Autoren liess sie zwar wieder fallen, dafür aber behandelte sie in eigenen Kapiteln alle Fächer, die man damals als Theile der biblischen und jüdischen Studien ansah, als: Bibelkunde, Apokryphen, Versionen, Handschriften und Ausgaben des alten Testaments, Masora, hebr. Grammatik, Targum, Talmud, Kabbala, Typographie, die antijüdischen Schriftsteller, Abbreviaturen, Namen, das Jüdisch-deutsche, Grabschriften u. dgl. Aber die Geschichte geht leer aus; wir erhalten weder über den Zusammenhang noch über den inneren Bau der Fächer Aufschluss, und trotz dem Reichthum an Material, der vornehmlich der Benutzung der Bibliothek David Oppenheimer's (gest. 1736, 12. Sept.) verdankt wurde, ist das Werk fast eben so leer an Geist wie das Eisenmengersche, was S. 15 freilich dem Statistiker Wolf, nicht aber Eisenmenger, dem Psychologen, zu verzeihen ist.
מבין התיאולוגים שפעלו בתחומים אלה בזמנו של וולף ראויים עוד לציון: גרודק (נפטר 1709, 12 בספטמבר), שתיאר ספרים עבריים אנונימיים, בסהויזן (1714), עורך ה־Clavis התלמודית, רלנד (נפטר 1718), המייסד המפורסם של הגאוגרפיה המקראית, מאי (נפטר 1719, 1 בספטמבר), שבזכותו תוארה ספריית אופנבך, אונגר (נפטר 1719, 16 באוקטובר), אספן נלהב לביבליוגרפיה יהודית, ויטרינגה (נפטר 1722, 11 בינואר), מחבר החיבור הקלאסי de synagoga vetere, ריימן (1717), שכתב על תיאולוגיה יהודית, גניה (1720), שכתב על כתבי־יד בודליאניים, ליטקנס (1734), שכתב על נצרות יהודית קדומה מדומה; וכן י. ה. מיכאליס (נפטר 1738, 10 במרץ), שחקר כתבי־יד עבריים, בראטייה (נפטר 1740, 5 באוקטובר), שעוד כנער עסק בספרות היהודית, יבלונסקי (נפטר 1741), מויְשן (נפטר 1743, 15 בדצמבר), שֶטגן (נפטר 1751, 15 בדצמבר), אשר ניצלו את ידיעותיהם לצורכי פרשנות ועתיקות; מיליוס (נפטר 1756), שהכיר בערך המדעי הגלום בכתבים הרבניים (catalecta rabbinica, הקדמה), ורבים אחרים הבקיאים בענפים שונים של ספרות זו, ואליהם הצטרפו: קרפצוב (נפטר 1767, 7 באפריל), מחבר critica sacra, וונר (נפטר 1762), שהבהיר עתיקות יהודיות ואת שיטת הלימוד של התלמוד, בודנשץ (1748), שתיאר בלשון גרמנית את מנהגי בית הכנסת היהודיים. גם אוגוליני החל אז (1744 עד 1768) בחיבורו חסר הרוח, ה־thesaurus שלו, אך הגיע כבר מאוחר מדי.
Von den in Wolf's Zeit auf diesen Gebieten thätigen Theologen sind noch zu nennen: Groddeck (gest. 1709, 12. Sept.), der die anonymen hebräischen Bücher beschrieb, Bashuysen (1714), der Bearbeiter der talmudischen Clavis, Reland (gest. 1718), der berühmte Gründer der biblischen Geographie, Mai (gest. 1719, 1. Sept.), von welchem die Uffenbachsche Bibliothek beschrieben wurde, Unger (gest. 1719, 16. Okt.), ein begeisterter Sammler für jüdische Bibliographie, Vitringa (gest. 1722, 11. Januar), Verfasser des klassischen Werkes de synagoga vetere, Reimmann (1717), der über jüdische Theologie, Gagnier (1720), der über Bodlejanische Handschriften, Lütkens (1734), der über vermeintliches altjüdisches Christenthum schrieb; ferner J. H. Michälis (gest. 1738, 10. März), der hebräische Handschriften untersuchte, Baratier (gest. 1740, 5. Okt.), der noch Knabe die jüdische Literatur bearbeitete, Jablonski (gest. 1741), Meuschen (gest. 1743, 15. Dez.), Schöttgen (gest. 1751, 15. Dez.), die ihr Wissen für die Exegese und die Alterthümer nutzbar machten; Millius (gest. 1756), der die gelehrten Schätze in den rabbinischen Schriften anerkannte (catalecta rabbinica, Vorrede), und noch viele andere in einzelnen Zweigen dieser Literatur bewanderte Männer, denen sich noch anschlossen: Carpzov (gest. 1767, 7. April), Verfasser einer critica sacra, Wähner (gest. 1762), der jüdische Alterthümer und die Lehrmethode des Talmuds erläuterte, Bodenschatz (1748), der die jüdischen Kirchengebräuche in deutscher Sprache beschrieb. Auch Ugolini fing damals (1744 bis 1768) seinen geistlosen thesaurus an, aber er kam schon zu spät.
שכן בינתיים הכניס שפינוזה את הביקורת המקראית בצד הפילוסופיה; המבקרים בצרפת ובאנגליה וכתבי הולנד החופשית ערערו את אנדרטאות ימי הביניים; והתיאולוגיה והלטינית נסוגו, עמ׳ 16 בעוד חיים חדשים ושירה רעננה חדרו אל הלשון הגרמנית ואל הנפש הגרמנית. עימן נסוגו אף הלימודים היהודיים, שהיו כרוכים בתיאולוגיה, בשנאה ובלטינית, אל הרקע. התיאולוגים המלומדים, ובראשם אלב' שולטנס, החלו לטפח את לימודי הערבית וביקשו לעמוד על רגליהם באופן עצמאי מן המסורת. הם ראו בתנובה שהניבו הכתבים היהודיים עניין שכבר נאסף אל האסמים, ובחיבוריהם של שני הבוקסטורפים, של לייטפוט, אייזנמנגר, וולף, מויְשן, רלנד וכדומה — מקורות עזר ממצים, שהפכו את חקר המקורות עצמם למיותר. מכירי הספרות היהודית ואוהביה, כגון ראבה (נפטר 1798, 12 בפברואר), הלכו והתמעטו בגרמניה. אנשים כבאומגרטן, הירט, זמלר, מיכאליס, ברונס, טיכזן, אנדרס ואדלר אינם בני השוואה לחכמי המאה השבע עשרה; ואף פסיני, ביסקיוני, אסמני, אורה, דה בואסי ואפילו סילווסטר דה סאסי היו, פחות או יותר, זרים בתחום היהודי עצמו. ציד כתבי־היד המקראיים של קניקוט הפנה מדי פעם תשומת לב מחודשת אל כתבי־יד של פירושים וסידורי תפילה, אך זאת רק בשל הנוסחים השונים שנמצאו בהם. דה רוסי (נפטר 1831, במרץ), שנדחף בשל כך לרכוש תנ"כים וכתבי־יד עבריים בכלל, מצא עצמו לבסוף בעליה של ספרייה עברית יקרת ערך; לה אנו חייבים את חיבוריו החשובים על כתבי־יד, דפוסים ומחברים של הספרות היהודית. אך גם הוא נותר על פני השטח של הביבליוגרפיה ולקסיקון החכמים. ואף על פי כן עמד לבדו, וגם באיטליה לא היה לו יורש. בצרפת נכחד כל הידע מימי הביניים; המדע טרם הגיע אל התיאולוגים האנגלים; ואצל הגרמנים לא מצאו הלימודים היהודיים מקום — לא בין הלימודים הקלאסיים ולא בין עמ׳ 17 המזרחניים, לא בפילולוגיה ולא בחיי המדינה.
Denn mittlerweile hatte Spinoza die biblische Kritik zugleich mit der Philosophie eingeführt, die Kritiker in Frankreich und England, die Schriften des freien Holland machten die Monumente des Mittelalters wanken, die S. 16 Theologie und das Latein traten zurück und ein neues Leben, eine frische Poesie, zog in die deutsche Sprache und in die deutschen Seelen ein. Da zogen auch die jüdischen Studien, mit Theologie, Hass und Latein verknüpft, in den Hintergrund ab. Die gelehrten Theologen, Alb. Schultens an der Spitze, fingen das Arabische anzubauen an, und wollten unabhängig von dem Hergebrachten auf eignen Füssen stehen; man betrachtete den Ertrag aus den jüdischen Schriften als in die Scheunen gebracht, und die Werke von beiden Buxtorfen, von Lightfoot, Eisenmenger, Wolf, Meuschen, Reland etc. als die erschöpfenden Subsidien, durch welche das Quellenstudium entbehrlich werde. Kenner und Liebhaber der jüdischen Literatur, wie z. B. Rabe (gest. 1798, 12. Febr.), wurden in Deutschland immer seltener; Männer wie Baumgarten, Hirt, Semmler, Michälis, Bruns, Tychsen, Andres, Adler, dürfen den Gelehrten des 17. Jahrhunderts nicht gleichgestellt werden, und sogar Pasini, Biscioni, Assemani, Ure, de Boissi, selbst Silvestre de Sacy, waren auf dem eigentlich jüdischen Gebiete mehr oder weniger Fremdlinge. Kennicott's Jagd nach Bibelhandschriften hatte gelegentlich wieder die Aufmerksamkeit auf die Codices von Commentarien und Gebetbüchern gelenkt, aber bloss wegen der dort zu findenden Varianten. De Rossi (gest. 1831, im März), hierdurch zum Ankauf von Bibeln und überhaupt von hebräischen Handschriften veranlasst, sah sich endlich im Besitz einer kostbaren hebräischen Bibliothek, und dieser verdanken wir seine schätzbaren Schriften über Handschriften, Drucke und Autoren der jüdischen Literatur. Aber auch er blieb auf der Oberfläche der Bibliographie und des Gelehrten-Lexikons. Und dennoch stand er allein, selbst in Italien ohne Nachfolger. In Frankreich war alles mittelalterliche Wissen ausgestorben, zu den englischen Theologen die Wissenschaft noch nicht hinübergekommen und bei den Deutschen fanden die jüdischen Studien weder unter den klassischen noch unter den S. 17 orientalischen, weder in der Philologie noch im Staatsleben einen Platz.
מעט מן החיוב יש לומר על המאה התשע עשרה. המעטים שעסקו בכתבי היהודים, כגון הרטמן (נפטר 1838), נקטו גישה חד־צדדית לחלוטין, ועבודתם, שנעשתה כמעט אך ורק בכוחותיהם של הקדמונים, שירתה מטרה זרה. התגובה נגד הפרוטסטנטיות ונגד הרוח החופשית נעשתה בעת ובעונה אחת תגובה נגד השוואת הזכויות האזרחיות של היהודים; אי־הכרה בהם ובספרותם נחשבה אות לתרבות אצולה נעלה יותר, ולעיתים אף לאדיקות צבועה. לדעה בלתי־נוחה זו היו נציגים אף בקרב היהודים עצמם. אלה שהורמו לפני כשבעים שנה מהזנחה ממושכת מצאו הרבה להשלים ודברים לתקן, ונדמו כמבקשים להקריב לפילוסופיה, שניתקה את כבליהם, את דתם; ולתרבות, שבאה לקראתם לעזרתם, את ספרותם. אך אם היהודים עצמם בזו ליסוד קיומם ההיסטורי והעמידו את עתיקותיהם למכירה תמורת האמנציפציה, לא היה בכך כדי להפתיע שגם חכמי דת נוצרים התביישו בזיקתם ליהדות; וכך נותר המדע האמיתי מוזנח. בכל פעם שהמחקר הוביל אל התחום הזר הזה, נאחזו החוקרים במרשמים של הספרים הלטיניים הישנים, בלא שיעמדו, כמחבריהם, על גובה התקופה; או שהניחו אף במחקריהם שלהם לדעה קדומה להנחותם, כדי לאשש דעה קדומה זו עצמה.
Wenig Erspriessliches ist von dem 19. Jahrhundert zu sagen. Die Wenigen, die, wie z. B. Hartmann (gest. 1838), sich mit den Schriften der Juden beschäftigten, hatten eine durchaus einseitige Richtung, und ihre Arbeit, fast lediglich mit den Kräften der Alten gethan, fremden Zweck. Die Reaction gegen den Protestantismus und den freien Geist ward zugleich eine gegen die bürgerliche Gleichstellung der Juden; sie und ihre Literatur nicht anzuerkennen galt als Aushängeschild einer edleren Patrizier-Cultur, bisweilen gar als bigotte Frömmigkeit. Diese ungünstige Ansicht hatte ihre Vertreter selbst unter den Juden. Die vor etwa siebzig Jahren aus langer Vernachlässigung Emporgehobenen fanden vieles nachzuholen, manches auszugleichen, und schienen der Philosophie, die ihre Fesseln gesprengt, ihre Religion, der Cultur, die ihnen hülfreich entgegengekommen, ihre Literatur opfern zu wollen; wenn aber die Juden selber die Grundlage ihres geschichtlichen Seyns verachteten, selber ihr Alterthum für die Emancipation feilboten, konnte es nicht befremden, dass christliche Gottesgelehrte sich des Zusammenhanges mit dem Judenthum schämten, und so die eigentliche Wissenschaft verlassen blieb. So oft die Untersuchungen auf das entfremdete Gebiet führten, hielt man sich an die Rezepte der alten lateinischen Bücher, ohne wie deren Urheber auf der Höhe der Zeit zu stehen, oder liess sich, selbst bei eigenen Studien, vom Vorurtheil leiten um das Vorurtheil zu bestätigen.
"אין לנו לשפוט לשבט עובדות בודדות ומוזרות, בהתחשב באי־היכרותנו עם הנסיבות המדויקות ועם המניעים." אולם דבר שהוראה יפה זו של ווינר (Realwörterbuch מקראי, חלק 2, עמ' 445) אינה חלה על היהודים מתברר מן המידה הכפולה שבה מודד אותו חכם עצמו לנוצרים וליהודים. לאלה יש "משחקי מילים", לאלה — "התחכמות יהודית" עמ׳ 18 (שם, חלק 1, עמ' 171); לאלה "אגדות", לאלה "בדיות" (שם, חלק 1, עמ' 2, 14, 26, 239, 419; חלק 2, עמ' 640, 673). בכל פינה נתקלים ב"מטופשים" (חלק 2, עמ' 749), "קטנוניים" (שם, עמ' 794), "מתחכמים בזוטות" (שם, עמ' 757), "בודי אגדות" (שם, עמ' 189) — כינויים לרבנים על "המצאותיהם" (חלק 1, עמ' 745), "פלפוליהם הטיפשיים" (שם, עמ' 238, 290), "תוספותיהם הטיפשיות" (שם, עמ' 342), "פלפוליהם הרבניים" (חלק 2, עמ' 658), "אגדותיהם הרבניות" (חלק 1, עמ' 14), "הזיותיהם הרבניות" (שם, עמ' 4; חלק 2, עמ' 175), "פטפוטיהם הרבניים" (חלק 1, עמ' 160) — ממש כפי שמגיש דיפנבך (judaeus convertendus, עמ' 89) לאבותינו "קשקוש רבני", ורייְמן (Historie der Theologie, עמ' 226) — "טינופת רבנית". באותו ספר לימוד ישנן גם התייחסויות למה ש"אמיתי־יהודי" (חלק 1, עמ' 273), ו"תירוצים יהודיים" משלו (שם, עמ' 306). ואם רבני ויהודי מוקעים כך, מוקעת עמם כל הספרות כולה, כל מחבר יהודי נמנע ממנו כמכר יהודי, וחוסר החירות מבקש להסתיר את חרפתו בביקורת גורפת. כך מבטיח קסטר (הנביאים, עמ' 132) לקוראיו כי מושגי הרבנים על המשיח, נפלאותיו ונבואותיו כמעט שאין בהם תועלת להיסטוריה, שהרי הם שייכים רק למאה העשירית ואילך. ואמנם, מי שהופך את "ניצחון" של ליפמן, שנכתב בבוהמיה לפני 446 שנה, לספר תלמודי (שם, עמ' 120), רכש לעצמו את הזכות להעביר את התלמוד למאה העשירית. בתמיהה קוראים את דבריו של רת (epistola ad Hebraeos, 1836) על תפיסת הלימוד היהודית של עידן השליחים; מנין העושר הזה? לצערנו רק מן הזוהר, בחיי ואברבנאל — כלומר מכתבים מסוף ימי הביניים, שהמחבר כנראה חשב לגמרות של ממש. תבונה וצדק נושבים מדבריו של דוד שטראוס (Streitschriften, חוברת 3, עמ' 136): עמ׳ 19 "כאשר אני שוקל את המחסור במקורות מבוקרים ובעבודות הכנה שימושיות, ובייחוד את היעדרו של בירור נטול־דעה־קדומה של המצב היהודי דאז" וכו'. אף על פי כן, ב"חיי ישו" הוא נאחז בספרי העזר המשניים, בלא לבחון בעצמו במקורות. אילו יכול היה לעשות זאת, כמה עושר היו חושפים בפניו, למשל בהצגת הכתבים הקדושים כטיפוס של הזמנים המשיחיים (ר' מהד' 3, חלק 1, עמ' 108 ואילך), החיבורים הקדומים, שאת ראיותיהם הוא שואב לעיתים כה קרובות, בהישענו על קביים ישנים, מתוך ספרים חדשים למדי! היציג מדבר על בן־סירא ומעדיף להרחיב בדברים מיותרים, ובלבד שלא להכיר לקוראיו את מחקריהם של מחברים יהודיים חדשים יותר (התהלים, חלק 2, עמ' 119); כנראה שהם, בעיניו, שייכים ל"התחכמות היהודית" (שם, עמ' 146). גילדמייסטר (Blendwerke וכו', 1841, עמ' 20) מעיר בצדק גמור: "דווקא אלה שהבינו הכי פחות בתלמוד תמיד קיללו אותו הכי הרבה" — וכבר בשנת 1609 כתב בוקסטורף: ignorantia hic plerumque comitem contemptum habuit (thesaur. gramm., ההקדשה).
„Einzelne befremdende Thatsachen dürfen wir, in Erwägung unserer Unbekanntschaft mit den nähern Umständen und mit den Motiven, nicht absprechend beurtheilen." Dass diese schöne Lehre Winer's (bibl. Realwörterbuch Th. 2. S. 445.) auf Juden keine Anwendung erleidet, erhellt aus dem zweierlei Maass, mit welchem derselbe Gelehrte Christen und Juden das Ihrige zumisst. Jene haben „Wortspiele," S. 18 diese „jüdischen Wortwitz" (das. Th. 1. S. 171); jene „Sagen," diese „Fabeln" (das. Th. 1. S. 2, 14, 26, 239, 419. Th. 2. S. 640, 673). An jeder Ecke stösst man auf „aberwitzige" (Th. 2. S. 749), „mikrologische" (das. S. 794), „kleinmeisternde" (das. S. 757), „fabelnde" (das. S. 189) Rabbinen mit ihren „Erfindungen" (Th. 1. S. 745), „albernen Deuteleien" (das. S. 238, 290), „albernem Zusatz" (das. S. 342), rabbinischen Argutien" (Th. 2. S. 658), „rabbinischen Mährchen" (Th. 1. S. 14), „rabbinischen Träumereien" (das. S. 4. Th. 2. S. 175), „rabbinischen Faseleien" (Th. 1. S. 160), — wie unseren Vorfahren Difenbach (judaeus convertendus p. 89) „rabbinisches Geschmier" und Reimmann (Historie der Theologie S. 226) „rabbinischen Unflath" auftischt. Es giebt in jenem Lehrbuche Mittheilungen über das, was „ächt jüdisch" ist (das. Th. 1. S. 273) und eigene „jüdische Entschuldigungsgründe" (das. S. 306). Sind aber rabbinisch und jüdisch geächtet, so wird es die gesammte Literatur, jeder jüdische Autor wird als jüdische Bekanntschaft gemieden, und die Unfreiheit sucht ihre Blösse mit der Absprecherei zu verhüllen. So versichert Köster (die Propheten S. 132) seinen Lesern, die Begriffe der Rabbinen von Messias und seinen Wundern und Weissagungen seien für die Geschichte fast gar nicht zu gebrauchen, denn sie gehörten erst dem zehnten und den folgenden Jahrhunderten an. Freilich wer Lippmann's Nizzachon, das vor 446 Jahren in Böhmen geschrieben worden, zu einem talmudischen Buch macht (das. S. 120), hat das Recht erworben, den Talmud in das zehnte Säculum zu verlegen. Mit Verwunderung liest man Roeth's Auskunft (epistola ad Hebraeos, 1836) über den jüdischen Lehrbegriff des apostolischen Zeitalters; woher dieser Reichthum? Leider nur aus Sohar, Bechai und Abravanel, also aus Schriften des spätesten Mittelalters, die der Verfasser wohl für lauter Gemara's gehalten. Einsicht und Gerechtigkeit athmen die Worte von David Strauss (Streitschriften, Heft 3 S. 136): „Wenn ich S. 19 den Mangel an controllirenden Quellen und brauchbaren Vorarbeiten wie namentlich vorurtheilsfreie Aufhellung der damaligen jüdischen Zustände bedenke" u. s. w. Nichtsdestoweniger hält er sich in dem „Leben Jesu" an die Subsidiarbücher, ohne sich mit eigenen Augen umzuschauen. Hätte er das gekonnt, welchen Reichthum würden ihm z. B. in der Darstellung der heiligen Schriften als eines Typus der Messianischen Zeiten (s. 3. Aufl. Th. 1. S. 108 ff.) die alten Werke entfaltet haben, deren Beweisstellen er so oft, mit alten Krücken gehend, aus ganz jungen Büchern entlehnt! Hitzig spricht über Sirach lieber überflüssiges, als dass er seine Leser mit den Forschungen neuerer jüdischer Autoren bekannt macht (die Psalmen, Th. 2. S. 119.), vermuthlich gehören sie zu dem „jüdischen Aberwitz" (das. S. 146). Gildemeister (Blendwerke u. s. w., 1841, S. 20) bemerkt ganz richtig: „Diejenigen haben immer am meisten über den Talmud geschimpft, die am wenigsten davon verstanden," und schon im Jahre 1609 schrieb Buxtorf: ignorantia hic plerumque comitem contemptum habuit (thesaur. gramm., dedicatio).
אם די ביוהרה חדשה ובציטוטים ישנים, בעוד שהמדע כולו עובד מחדש ומשנה את צורתו זה מאה שנה, הרי מבנים תיאולוגיים שלמים מוכרחים להיות רקובים כל אימת שמדע היהדות נמנה עם יסודותיהם. שבים ונזכרים תמיד באותה נקודת תורפה, בכל פעם שפוסעים בשדות הקרובים לה; ואין להתפלא שהספרות היהודית, המוזנחת והנעלבת, נוקמת בפילוסופים ובפובליציסטים, בתיאולוגיה ובחכמת המדינה. היא נוקמת בידיעת ימי הביניים ובכל הדיסציפלינות הלשוניות והעתיקאיות שהכתבים היהודיים נוגעים בהן. ואולם בעיני המדע האמיתי אין ידע נחות, כשם שבעיני אהבת האדם האמיתית אין יחיד נחות. ניצול גרידא למטרות דקדוקיות, פרשניות ועמ׳ 20פולמוסיות אינו הולם עוד את זמננו, ופחד הרוחות מפני הכתבים היהודיים אינו יכול להתמיד עוד זמן רב בתודעתם של אנשים בהירי מחשבה. מדעֵנו צריך אפוא, ראשית כול, להשתחרר מן התיאולוגים ולהתעלות לכדי השקפה היסטורית; לשם כך יש בראש ובראשונה ללמוד, ומכאן גם לשוב וללמד. ואולם דווקא מכיסאות ההוראה מורחקת הספרות היהודית, אף שתוצאותיה המועילות של הכללתה במעגל הלימודים של ה"universitates החופשיות" לא היו מורגשות במדע בלבד. אילו זכה חלקם של כתבי היהודים בתנועת הרוח הכוללת לתשומת לב שווה לזו שלה זוכים האחרים, היו טעויות רבות מפנות את מקומן לשאיפה לאמת, החשש היה חולף עם הדעה הקדומה, ובטיפוח שיטתי היו חולפות הרעות החולות המרתיעות כיום אף את הצמאים ללמוד. במצב הדברים הנוכחי, שבו כתבים אלה ידועים לתיאולוגים רק מספרי עזר משניים, ואינם ידועים כלל להדיוטות, אין להתפלא כי גפרורר שולל מן היהדות תולדות אמונה ("מאה שנות הישועה", חלק 1, עמ' 193), קוזן נעשה מהלל ספרים שטחיים, האלם (introduction in the literature, 1837, כרך 1, עמ' 160) יודע בקבלה לא יותר מבּוֹיְנוֹ ופֶּטיגְרו בביבליוגרפיה, ואי אפשר לדרוש מוילדה (על האופטיקה של היוונים, 1832, עמ' 21) שיכיר אצל דלמדיגו (מעיין חתום, עמ' 51) ציטוט של תורת הראייה של תלמי.
Wenn frischer Dünkel mit alten Citaten allein ausreichen soll, während seit hundert Jahren die gesammte Wissenschaft durchgearbeitet worden und sich umgestaltet hat; so müssen ganze theologische Bauten wurmstichig seyn, so oft jüdische Wissenschaft zu dem Grunde gehört. Man wird immer wieder an diese kranke Stelle erinnert, so oft man auf den verwandten Feldern sich herumtummelt, und es darf nicht auffallen, wenn die vernachlässigte, gekränkte jüdische Literatur sich an Philosophen und Publizisten, an der Theologie wie an der Staatsweisheit rächt. Sie rächt sich an der Kenntniss des Mittelalters, an allen sprachlichen, antiquarischen Disciplinen, in welche die jüdischen Schriften eingreifen. Der ächten Wissenschaft aber ist kein Wissen gering, wie der wahren Menschenliebe kein Individuum; die blosse Ausbeuterei zu grammatischen, exegetischen und S. 20 polemischen Zwecken ist unserer Zeit nicht mehr würdig, und die Gespensterfurcht vor den jüdischen Werken kann in hellen Köpfen unmöglich lange bestehen. Unsere Wissenschaft soll sich daher zunächst von den Theologen emanzipiren und zur geschichtlichen Anschauung erheben; dazu muss vor allen Dingen gelernt, also auch wieder gelehrt werden. Aber gerade von den Lehrkathedern ist die jüdische Literatur weggewiesen, obwohl die wohlthätigen Folgen ihrer Aufnahme in den Studienkreis der „freien universitates" nicht in der Wissenschaft allein würden empfunden werden. Wenn der Antheil, den die Schriften der Juden an der totalen Geistesbewegung genommen, mit den übrigen sich gleicher Aufmerksamkeit erfreut, würde eine grosse Zahl Irrthümer vor den Bestrebungen zur Wahrheit weichen, die Scheu würde mit dem Vorurtheil, und bei methodischer Pflege die Uebel schwinden, die jetzt noch selbst den Lernbegierigen abschrecken. Bei der heutigen Sachlage, wo über dieses Schriftthum den Theologen nur Subsidiarwerke und den Laien Nichts bekannt ist, darf es nicht befremden, wenn Gfrörer dem Judenthum eine Dogmengeschichte abspricht (das Jahrhundert des Heils Th. 1. S. 193), Cousin der Lobredner oberflächlicher Bücher wird, Hallam (introduction in the literature, 1837, t. 1. p. 160) in der Kabbala so viel Bescheid weiss als Beugnot und Pettigrew in der Bibliographie, und kann von Wilde (über die Optik der Griechen, 1832, S. 21) nicht gefordert werden, er solle aus del Medigo (Majan chatum p. 51) eine Anführung der Katoptrik von Ptolemäus kennen.
גם את הכינוי "רבנית" קיבלה הספרות היהודית מן התיאולוגים. אלה התבוננו בספרים היהודיים תמיד מנקודת מבט חד־צדדית, וראו ביהודים אך ורק חומר כנסייתי: עדים או יריבים של הנצרות המנצחת. מחברים יהודים נראו להם אפוא תמיד כנציגי העיקרון שנלחמו בו, כלומר כרבנים; ומי שאינם תיאולוגים הורגלו לראות ביהודים, בכתבים היהודיים ובלשון העברית עניינים מתחום תורת האל שאינם נוגעים להם כלל. עמ׳ 21 תיאולוגים אלה הכתיבו למדינות את החוקים נגד היהודים, ותחת שלטונם של מוסדות שהזינו שנאה וזלזול ביהודים צמח אספסוף רודף יהודים. הדת הפכה, כפי שהעיר שפינוזה, לא לציות לתורותיה של רוח הקודש, אלא להגנה על מוסדות אנושיים; וכך נעשתה זריעת מחלוקת תחת אצטלה של קנאות אלוהית. ואם במאבק לוהט זה נהנה צד אחד מהגנת המדינה, לעולם לא ניתן להרגיע את הניצים. אם כן, יינתן נא לרוח את זכותה; בעקבות ההכרה ברוח תבוא ההכרה באנשים. יש להכיר בספרות היהודית ולכבדה כפעילות רוחנית אורגנית, ההולכת בעקבות כיווני העולם ומשרתת גם את האינטרס הכולל, ואשר בהיותה מוסרית ורצינית בעיקרה, מעוררת השתתפות אף באמצעות מאבקה. לספרות זו, שמעולם לא נהנתה מהגנה או מתגמול ולעיתים קרובות נרדפה, ושמחבריה מעולם לא נמנו עם אדירי הארץ, יש היסטוריה, פילוסופיה ושירה, המשוות אותה לספרויות אחרות. ואם כך הדבר, האם לא יזכו המחברים היהודים והיהודים בכלל באזרחות הרוח? האם לא מוכרחה אז הומניזם לזרום ממעיין המדע אל תוך העם ולהכשיר הבנה ואחדות? השוואת זכויותיהם של היהודים במוסר ובחיים תצמח מהשוואת מעמדו של מדע היהדות.
Den Namen „rabbinisch" hat die jüdische Literatur gleichfalls von den Theologen erhalten. Diese haben jüdische Bücher stets nur aus einem einseitigen Standpunkte, und die Juden nur als Kirchenmaterial betrachtet: als Zeugen oder als Widersacher eines siegenden Christenthums. Jüdische Autoren erschienen ihnen daher immer als Vertreter des bekämpften Prinzips, d. h. als Rabbiner, und die Nicht- S. 21 theologen wurden gewöhnt, Juden, jüdische Werke und Hebräische Sprache als Stücke der sie nichts angehenden Gottesgelahrtheit anzusehen. Diese Theologen diktirten den Staaten die Gesetze gegen die Juden, und unter der Herrschaft solcher Hass und Verachtung der Juden nährenden Einrichtungen wuchs ein Juden verfolgender Pöbel auf. Die Religion wurde, wie Spinoza bemerkt, nicht sowohl in den Gehorsam gegen die Lehren des heiligen Geistes, als vielmehr in die Vertheidigung menschlicher Einrichtungen gesetzt, und ward die Aussaat der Zwietracht unter dem Deckmantel eines göttlichen Eifers. Wird bei diesem leidenschaftlichen Streite die eine Partei vom Staate geschützt, so sind die Streitenden nie zu beschwichtigen. So räume man denn dem Geiste sein Recht ein; der Anerkennung des Geistes wird die der Personen folgen. Man erkenne und ehre in der jüdischen Literatur eine organische geistige Thätigkeit, die den Weltrichtungen folgend auch dem Gesammt-Interesse dient, die vorzugsweise sittlich und ernst auch durch ihr Ringen Theilnahme einflösst. Dieses stets unbeschützte Schriftthum, nie bezahlt, oft verfolgt, dessen Urheber nie zu den Mächtigen der Erde gehörten, hat eine Geschichte, eine Philosophie, eine Poesie, die es anderen Literaturen ebenbürtig machen; werden, diess zugegeben, nicht die jüdischen Autoren und die Juden überhaupt alsdann das Bürgerrecht des Geistes erlangen müssen? Muss dann nicht aus dem Born der Wissenschaft Humanität sich unter das Volk ergiessen, Verständigung und Eintracht bereitend? Die Gleichstellung der Juden in Sitte und Leben wird aus der Gleichstellung der Wissenschaft des Judenthums hervorgehen.
ב. לתולדות ספרות יהודי ימי הביניים — מבוא
עמ׳ 22 באמצעות ימי הביניים, המתחילים בנפילת רומא העתיקה ומסתיימים בנפילת רומא החדשה, מתחלקות תולדות העמים, ובכללן הספרות היהודית, לשלושה פרקים גדולים. הראשון הוא העת העתיקה; זהו זמנו של ההבראיזם ושל המסורת הבלתי־אמצעית, זמן המפגש הראשון בין הרוח היהודית לרוח הקלאסית. בשני מגיע המדע פעם שנייה אל היהודים, והמגע עם הנצרות והאסלאם קובע את הכיוונים; העברית הופכת ללשון המשותפת ליצירות הרוח. הפרק השלישי מביא בפעם השלישית את חכמת יוון אל ישראל, מציב את הלשונות האירופיות בחזית, ומחולל פילוג באמונה ובחיים.
S. 22 Durch das Mittelalter, welches mit dem Fall des alten Rom anhebt und mit dem Fall des neuen aufhört, wird die Völkergeschichte, also auch die jüdische Literatur, in drei grosse Abschnitte getheilt. Den ersten bildet das Alterthum; es ist die Zeit des Hebraismus und der unmittelbaren Ueberlieferung, der ersten Begegnung des jüdischen und des klassischen Geistes. In der zweiten kommt die Wissenschaft zum zweiten Male zu den Juden, und die Berührung mit Christenthum und Islam bestimmt die Richtungen; das Hebräische wird die gemeinsame Sprache für die Werke des Geistes. Der dritte Abschnitt führt zum dritten Male Griechenlands Weisheit bei Israel ein, bringt die europäischen Sprachen in den Vordergrund, und erzeugt Zwiespalt in Glauben und Leben.
לפרק הזמן הראשון יש נקודת מפנה בעידן הדריאנוס, שבו מתחיל המדרש הנוזל להתקשות. במחציתו הראשונה מהווה תוצאת המלחמה החשמונאית, ובשנייה ניצחון השלטון הנוצרי, גבול, כך שהעת העתיקה מתחלקת לארבע תקופות. גם ימי הביניים מתחלקים למספר שווה של תקופות, כאשר השנייה מתחילה עם מעבר עמ׳ 23 המדע מן הסורים אל הערבים, השלישית עם מעבר הספרות היהודית מאסיה לאירופה, והרביעית עם מעבר המדע הקלאסי אל הנצרות האירופית. בפרק הזמן השלישי מפרידה המאה שקדמה למנדלסון בין התקופה הקדומה יותר לתקופתנו אנו.
Der erste Zeitabschnitt hat einen Wendepunkt mit dem Zeitalter Hadrians, wo der flüssige Midrasch sich zu verhärten beginnt. In der ersten Hälfte bildet der Ausgang des Hasmonäischen Kampfes, in der zweiten der Sieg der christlichen Herrschaft eine Gränze, so dass die alte Zeit in vier Epochen zerfällt. Das Mittelalter wird in eben so viele Epochen zerlegt, indem die zweite mit dem Uebergang der S. 23 Wissenschaft der Syrer zu den Arabern, die dritte mit dem der jüdischen Literatur von Asien nach Europa, die vierte mit dem der klassischen Wissenschaft zu der europäischen Christenheit anhebt. In dem dritten Zeitabschnitt scheidet das Mendelssohn vorangehende Jahrhundert die ältere Epoche von der unserigen.
עלינו אם כן לסקור את ספרות היהודים באלפיים ומאתיים השנים האחרונות באחת עשרה התקופות הבאות:
Wir hätten demnach die Literatur der Juden in den letzten 22 Jahrhunderten in folgenden eilf Epochen zu überschauen:
הראשונה, מאלכסנדר ועד תום המלחמה החשמונאית (330–143 לפנה״ס); השנייה, מאז ועד מות הדריאנוס (143 לפנה״ס עד שנת 138); השלישית, מאז ועד הפסקת האקדמיות בארץ ישראל (138–358); הרביעית, מאז ועד סיום תקופת האמוראים (358–541); החמישית, מאז ועד הרון א-רשיד (541–770); השישית, מאז ועד ראשית המדע היהודי בספרד (770–960); השביעית, מאז ועד מות הרמב״ם (960–1204); השמינית, מאז ועד גירוש היהודים מספרד (1204–1492); התשיעית, מאז ועד מות דלמדיגו (1492–1655); העשירית, מאז ועד מנדלסון (1655–1755); האחת עשרה, מאז הופעתו של מנדלסון (משנת 1755 ואילך).
Erste, von Alexander bis zum Ende des Hasmonäischen Krieges (330—143 v. Chr.); zweite, von da bis zu Hadrian's Tod (143 v. Chr. bis A. 138); dritte, von da bis zum Aufhören der Academien in Palästina (A. 138—358); vierte, von da bis zum Abschlusse der talmudischen Autoritäten (A. 358—541); fünfte, von da bis Harun Arreschid (A. 541 bis 770); sechste, von da bis zum Beginn der jüdischen Wissenschaft in Spanien (A. 770—960); siebente, von da bis Maimonides Tod (A. 960—1204); achte, von da bis zur Vertreibung der Juden aus Spanien (A. 1204—1492); neunte, von da bis del Medigo's Tod (A. 1492—1655); zehnte, von da bis Mendelssohn (A. 1655—1755); eilfte, seit Mendelssohn's Auftreten (von A. 1755 an).
לכל אחד מן הפרקים הגדולים הללו מעניק חוק ההתפתחות ההיסטורית פעילות ומשמעות משלו. בתקופה הראשונה הייתה ההשׂגה בחוק האבות מטרתם של המהרהרים; ותוצאות השׂגה זו נועדו להתממש בחיים. כך הפכו חקר החכמה שהוענקה בדבר האל, וקיום ההגנה על הדת המורשת, ליסוד כיווני הרוח. המדרש נחלק כמעט מיד עם היווצרו, מבלי משים, לעבודות של שימור, ביאור וביסוס של תורה ומצווה. חדירתן של התרבות הפרסית והיוונית הזרה בהדרגה את הצדוקים והפורשים מן הרעיונות הלאומיים, עד כי עמ׳ 24 יורשי הנביאים והסופרים נאלצו להיאבק פנימה והחוצה.
אך נראה כי זירת הפעילות הרוחנית כולה הייתה רק ירושלים ואלכסנדריה, ובקושי אנו יודעים למנות יותר משלושה שמות היסטוריים: אריסטובולוס, שמעון, בן־סירא. התקופה השנייה חיזקה, בהשפעת התרבות ההלניסטית, גם את פעילותה של הספרות הלאומית. המדרש ההלכתי יצר, יחד עם בתי המדרש, את לימוד ההלכה; ואילו המדרש הספקולטיבי נפרד לתורת הסוד ולתורת המידות, שהושפעו בחלקן מן הפילוסופיה היוונית, שהיה צריך ליישבה עם הקדושה היהודית. הכתבים הקדושים והיהדות עצמם עברו אל היוונים; אך מעבר זה נעשה על פי עיקרון שאיים בעת ובעונה אחת על הדת ועל קיום היהודים, ולנושאי המאבק נוספה הנצרות, שבמהרה בלעה את האחרים. חלק מסוים בספרות נטלו כבר סוריה ובבל, והשמות המשמעותיים ביותר הם הלל, פילון, יוספוס, עקיבא.
Jedem dieser grossen Räume giebt das Gesetz geschichtlicher Fortbildung seine eigenthümliche Thätigkeit und Bedeutung. In der ersten Epoche war die Einsicht in das väterliche Gesetz das Ziel der Nachdenkenden; die Ergebnisse dieser Einsicht sollte das Leben verwirklichen. So ward die Erforschung der in dem göttlichen Worte verliehenen Weisheit, die Ausübung und Vertheidigung vererbter Religion die Grundlage zu den Richtungen des Geistes. Es theilte sich gleich im Entstehen der Midrasch unbewusst in die Arbeiten zur Erhaltung, Erläuterung und Begründung von Lehre und Vorschrift. Das Eindringen der persischen und der griechischen Cultur hatte Sadducäer und Abtrünnige allmählig den Nationalideen entfremdet, so dass die Nach- S. 24 folger der Propheten und der Soferim nach Innen und nach Aussen zu kämpfen hatten. Aber der Schauplatz aller geistigen Regsamkeit scheinen nur Jerusalem und Alexandrien zu seyn, und kaum wissen wir von historischen Namen mehr als drei zu nennen: Aristobul, Simeon, Sirach. Die zweite Epoche verstärkte mit dem Einflusse der hellenischen Cultur auch die Wirksamkeit der nationalen Literatur. Der gesetzliche Midrasch hatte mit den Schulen das Studium der Halacha geschaffen; der speculative ging in Geheimlehre und, Sittenlehre auseinander, zum Theil von griechischer Philosophie berührt, die mit dem jüdisch-heiligen auszugleichen war. Die heiligen Schriften und das Judenthum gingen selber zu den Griechen über; aber dieser Uebergang erfolgte nach einem Prinzip, das Religion und Existenz der Juden zugleich bedrohte, und zu den Gegenständen des Kampfes kam das Christenthum hinzu, welches bald die anderen verschlang. Einigen Antheil an der Literatur nahmen bereits Syrien und Babylonien, und die bedeutendsten Namen sind Hillel, Philo, Josephus, Akiba.
התקופה השלישית היא עדה להפסדים שגרמו רומא והנצרות לקיום היהודי, אך לא ליהדות. מקדשי זאוס חרבו, לא מקדשי אלוהי אברהם — שהיו לבבות מאמיניו; שם נותרה הדת פומפיי גנוז, לא מאובן. אך המאבק בעוצמה המכריעה חדר עמוק אל היצירות הרוחניות. הפילוסופיה והשירה נסוגו לזמן ארוך; במקומן התחזקו המשנה, התלמוד וההגדה בבית המדרש ובבית הכנסת, וחיים כנסייתיים־עדתיים החלו להתגבש. מאיר, יהודה הנשיא, חייא, יוחנן, שמואל, רב ורבים אחרים הם נושאי אותה פעילות, שזירתה העיקרית הייתה בגליל, בסוריה ובערים שונות שעל נהר פרת. עם התקופה הרביעית הושלמה הגמרא, ונקבע ליהודים המפוזרים אז למרחקים לוח שנה עמ׳ 25 קבוע.
כמה מאבות הכנסייה פנו שוב אל העברית — כדי שיוכלו להפריך את היהודים ביתר הצלחה. מרכז הדעת הלאומית הוא סורא, ונציגה החשוב ביותר הוא רב אשי, שנפטר שם בשנת 427. אופייה של התקופה החמישית הוא משמר ומכין; ההלכה נשללה מכוחה היוצר; אך המסורה התעשרה בתנועות ובטעמים, וההגדה נפרשׂה בדרשות, בתרגומים, ובכתבים עממיים ומיסטיים. סכסוכים חדשים חוללו האסלאם ופרישת הקראים, בעוד שרדיפות ביזנטיון הנוצרית סייעו לביסוס יהדות בקרב הכוזרים. שירת הסורים ומדעם עוררו תחרות, והשמות, כגון משרג'ויה, שמעון קיירא, יהודאי, ענן, שייכים עדיין כולם למזרח בלבד.
Die dritte Epoche ist die Zeugin der Niederlagen, welche Rom und Christenthum dem jüdischen Seyn beigebracht, nicht aber dem Judenthum. Die Tempel von Zeus verfielen, nicht die des Gottes Abrahams, welches die Herzen seiner Bekenner waren; dort blieb die Religion ein geborgenes, kein versteinertes, Pompeji. Aber der. Kampf gegen die Uebermacht drückte sich in die geistigen Erzeugnisse tief ein. Philosophie und Poesie waren auf lange Zeit gewichen; dafür wurden Mischna, Talmud, Hagada, in Schule und Synagoge kräftig, und ein kirchliches Leben begann sich auszubilden. Meir, Jehuda hanasi, Chija, Jochanan, Samuel, Rab und viele Andere sind die Träger jener Thätigkeit, die in Galiläa, Syrien und verschiedenen Städten am Euphrath ihren vornehmsten Schauplatz hatte. Mit der vierten Epoche wurde die Gemara vollendet, und für die jetzt weithin zerstreuten Juden ein fester Kalender einge- S. 25 richtet. Einige Väter der Kirche wandten sich wieder dem Hebräischen zu — um die Juden besser widerlegen zu können. Der Mittelpunkt des nationalen Wissens ist Sura, und sein bedeutendster Repräsentant R. Asche, der A. 427 daselbst gestorben. Der Charakter der fünften ist erhaltend, vorbereitend; die Halacha war ihrer schöpferischen Kraft beraubt; aber die Masora bereicherte sich mit Vocalen und Accenten, die Hagada entfaltete sich in Vorträgen, Targumen, populären und mystischen Schriften. Neue Fehden erzeugten der Islam und der Abfall der Karäer, während die Verfolgungen des christlichen Byzanz ein Judenthum unter den Chasaren gründen halfen. Poesie und Wissenschaft der Syrer erzeugten Nacheiferung, und die Namen, z. B. Masseriweih, Simeon Kaira, Jehudai, Anan gehören noch immer ausschliesslich dem Oriente an.
לאחר שבתקופה השישית הכירו יהודי המדינות הערביות את מדעם של הערבים, התעוררו בהדרגה גם יהודי הארצות הנוצריות של אירופה, תחילה יהודי דרום איטליה. הפילוסופיה הערבית, שיצרה פילוגים באסלאם, יצרה מקרב היהודים האסייתיים כתות חולפות במהירות, בעוד שבמאבק על סמכות המסורת נעשה בה שימוש משני הצדדים. מתוך מאבק זה, שהתנהל בד בבד עם החומרנות שהוזנה מן השגשוג הגובר, נוצרה דוגמטיקה, נוצרו פרשנות ודקדוק, בעוד שמצד שני החל התלמוד לעורר עניין מבחינה לשונית והיסטורית. באורח בלתי תלוי בפעילות הרוחנית הכללית הזאת, לא חסרו גם יצירות בתחום חכמת הטבע, הרפואה, האסטרונומיה ותורת הארץ, והאקדמיות הבבליות, כמרכז של התכתבות המקשרת שלוש יבשות, הפכו ליעד לכותבי מסעות. השמות הידועים ביותר הם: סהל (815), בן אשר, ישראלי, סעדיה, קוראיש, ישוע, דונולו, יפת, עמ׳ 26 חסדאי (960).
עם האחרון מתחילה התקופה השביעית, תור הזהב של ימי הביניים היהודיים; כל דעת אותה עת טופחה במקומות רבים, בעיקר בארצות התרבות הערבית, והשירה העברית הגיעה לשיאה. המרכז היה ספרד, שאליה נלוו נקודות בודדות באסיה ובאפריקה. הפרובנס הייתה לחוליית התיווך בין הזרם הערבי־המדעי הזה לבין הזרם היהודי־הלאומי של אירופה הגרמאנית, שאליו נשענה במידה מסוימת גם יוון. המאבקים נגד אריסטו ונגד הקראים הולידו את היצירות הפילוסופיות — ואלה נגד הנוצרים והמוסלמים את היצירות הפיוטיות, ובין האנשים שסללו דרך להתפתחויות המשפיעות רחוק אל תוך הדורות הבאים נמנים בראש ובראשונה: קליר, חסן שתיקן את הלוח (972), חננאל, גרשום, חיוג׳, אבו אלוליד, גבירול, אלפסי, נתן, רש״י, יהודה הלוי, אבן עזרא, יעקב תם, רמב״ם, יהודה החסיד.
בתקופה השמינית ניזונה הספרות בעיקר מן היצירות שגידלה, אף שהפעילות מתפשטת יותר על פני תחומים נפרדים; באירופה נותרות ספרד והפרובנס למושבות העיקריות של הספרות; אחריהן באות איטליה, יוון, צרפת, גרמניה, אנגליה, בוהמיה. ממקומות שמחוץ לאירופה ראויים לציון בעיקר אלג׳יר, קהיר, חלב, דמשק. תיאולוגיה, פילוסופיה, קבלה כפולה, לימודי הלכה, פרשנות, הומיילטיקה, דקדוק, רטוריקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, תחומי מתמטיקה ורפואה — דבר לא חסר, גם לא רדיפות, שהחריבו את הישן וחנקו את החדש. את התקופה התשיעית פותחים הגירושים הגדולים של היהודים מהמדינות הספרדיות וממדינות גרמניות אחדות, אשר בעקבותיהם רוכזו היהודים בפולין ובטורקיה, ותוּוְך מיזוג בין המסורות שקדמו לכן.
Nachdem in der sechsten Epoche die Juden der arabischen Staaten mit dem Wissen der Araber bekannt geworden, erwachten allmählig auch die der christlichen Länder Europa's, zuerst die Juden des südlichen Italien. Die arabische Philosophie, die im Islam Spaltungen hervorgebracht, bildete aus der Mitte der asiatischen Juden schnell verschwindende Sekten, während sie in dem Kampfe um die Autorität der Ueberlieferung von beiden Parteien benutzt wurde. Durch diesen Kampf, der zugleich mit dem durch zunehmenden Wohlstand genährten Materialismus geführt ward, bildete sich eine Dogmatik, bildeten sich Exegese und Grammatik aus, während anderseits der Talmud sprachlich und geschichtlich zu interessiren begann. Unabhängig von dieser allgemeinen geistigen Regsamkeit fehlte es auch nicht an Productionen auf dem Felde der Natur-, der Heil-; der Himmels- und Erdkunde, und die Babylonischen Akademien, als Mittelpunkt einer drei Welttheile verknüpfenden Correspondenz, wurden das Ziel von Reisebeschreibern. Als die bekanntesten Namen sind anzusehen: Sahal (815), ben Ascher, Israeli, Saadia, Koraisch, Jeschua, Donolo, Jefet, S. 26 Chasdai (960). Mit dem letzten beginnt die siebente Epoche oder das goldene Zeitalter des jüdischen Mittelalters; alles der Zeit gehörende Wissen wurde in zahlreichen Gegenden, vornehmlich in den Ländern arabischer Cultur, angebauet, und die hebräische Poesie erreichte ihren Höhenpunkt. Das Centrum bildete Spanien, welchem sich einzelne Punkte von Asien und Africa anschlossen. Die Provence ward das verbindende Mittelglied zwischen dieser arabisch-wissenschaftlichen und der jüdisch-nationalen Strömung des germanischen Europa, an das auch in gewisser Hinsicht Griechenland sich anlehnte. Die Kämpfe gegen Aristoteles und gegen die Karäer haben die philosophischen, — die gegen Christen und Moslemen die poetischen Werke erzeugt, und zu denjenigen Männern, die weit in die nachfolgende Zeit eingreifende Bildungen angebahnt, gehören vor Allen: Kalir, Hassan, der den Kalender verbesserte (972), Chananel, Gerschom, Chajudsch, Abulwalid, Gabirol, Alfasi, Natan, Raschi, Jehuda halevi, Aben Esra, Jacob Tam, Maimonides, Jehuda der Fromme.
In der achten Epoche zehrt die Literatur meist von den Schöpfungen, die sie grossgezogen haben, wiewohl die Thätigkeit sich mehr über die Einzelgebiete ausbreitet; in Europa bleiben Spanien und die Provence die Hauptsitze der Literatur; dann kommen Italien, Griechenland, Frankreich, Deutschland, England, Böhmen. Von aussereuropäischen Orten sind vornehmlich Algier, Kairo, Haleb, Damaskus zu nennen. Theologie, Philosophie, eine zwiefache Kabbala, Gesetzesstudien, Exegese, Homiletik, Grammatik, Rhetorik, Astronomie, Astrologie, mathematische und medizinische Disciplinen — Nichts fehlte, auch Verfolgungen nicht, die Altes zerstörten, Neues erstickten. Die neunte Epoche führen die grossartigen Vertreibungen der Juden aus den spanischen und mehreren deutschen Staaten ein, durch welche die Juden in Polen und der Türkei concentrirt und eine Verschmelzung der bisherigen Weisen vermittelt ward.
עמ׳ 27 בה בעת הקלה אמנות הדפוס על החזקת ספרים ועל קריאתם, המדע המתעורר הפך את ההשתתפות לכללית יותר, והמאבק נגד בישוף רומא הפנה את השנאה למקום אחר ולא כלפי הבעלים העתיקים ביותר של דבר האל. הדפוס העברי והדקדוק העברי טופחו בידי יהודים גרמנים, הביקורת וההיסטוריה בידי יהודים איטלקים, הלימוד השיטתי של החוק והדרשה בבית הכנסת בידי אלה שבאימפריה העות׳מאנית; ידע מדעי נמצא כמעט רק אצל היהודים הספרדים והאיטלקים (הקרֶטים), ובפולין תורגל התלמוד באורח חד־צדדי. בעוד שאוצר המחשבה הפילוסופית התפזר לכתבים הומיילטיים, האפילה קבלה סגפנית־מעשית שמוצאה מארץ ישראל על הנפשות; עם המאה השש עשרה נעלמו המשוררים הטובים האחרונים, וסיום התקופה חל בשעת הטבחים באוקראינה ובפולין. זירת הפעילות הספרותית הייתה: כמה אזורים בגרמניה, אמסטרדם, איטליה התיכונה והצפונית, בוהמיה, פולין, טורקיה, ברבריה, מצרים, ארץ ישראל וסוריה.
S. 27 Zugleich erleichterte die Buchdruckerkunst Bücherbesitz und Lecture, die erwachende Wissenschaft machte die Theilnahme allgemeiner, der Kampf gegen Roms Bischof lenkte den Hass anderswohin als gegen die ältesten Eigenthümer des göttlichen Wortes. Hebräische Typographie und hebräische Grammatik wurden von deutschen, Kritik und Geschichte von italiänischen Juden angebauet, das systematische Studium des Gesetzes und die Synagogalpredigt von denen im Osmanischen Reiche; wissenschaftliche Kenntnisse waren fast nur bei den spanischen und italiänischen (kandiotischen) Juden zu finden, in Polen ward der Talmud einseitig eingeübt. Während nun der Vorrath des philosophischen Denkens sich in homiletische Schriften zersplitterte, verdüsterte von Palästina aus eine asketisch-praktische Kabbala die Gemüther; mit dem 16. Jahrhundert schwanden die letzten guten Dichter, und der Schluss der Epoche fällt in die Mezzeleien der Ukraine und Polen's. Der Schauplatz der literarischen Thätigkeit waren: einige deutsche Gegenden, Amsterdam, Mittel- und Nord-Italien, Böhmen, Polen, Türkei, Berberei, Aegypten, Palästina und Syrien.
התקופה העשירית מהווה עבור פולין וגרמניה מאה שנות שקיעה, וגם בהולנד, איטליה והמזרח ניכרת ירידה; ואולם בה בעת מופיעים יחידים, גבוהים מזמנם, ושפינוזה, שלמה חנוא, שבתי באס, דוד אופנהיים, יחיאל היילפרין, ישראל לוי ואחרים אוספים יבולים לשנים הבאות. בשנת 1755, שבה מתחילה התקופה האחת עשרה, היו הדוברים בעד ההומניות, הזכות, השוואת זכויות היהודים והמדע — נימאייר ופסטלוצי, דוהם והרדנברג, גרגואר ופרידלנדר, הרדר ודה רוסי — עדיין נערים; אך שני צעירים החלו יחדיו, בהסכמה, בדרכם המובילה אל תרבות וחירות, ובהנחייתם של לסינג ומנדלסון הגיעה האנושות האירופית, ובתוכה גם היהודית, סוף־סוף להכרת ייעודה. וכך נטלה עמ׳ 28 גם הספרות היהודית, בהדרגה, חלק גדול יותר בפעילות הכללית; ובה בעת נחקרו המוסדות, המקורות ותולדות היהדות, ומדעה הוכנס אל תחום הדעת הכוללת.
Die zehnte Epoche bildet für Polen und Deutschland ein Jahrhundert des Verfalls, und auch in Holland, Italien und dem Orient wird ein Sinken wahrgenommen; zugleich aber tauchen Einzelne auf, höher als ihre Zeit, und Spinoza, Salomon Hanau, Schabtai Bas, David Oppenheimer, Jechiel Heilprun, Israel Levi u. A. sammeln Ernten für zukünftige Jahre. Im Jahre 1755, mit dem die eilfte Epoche anfängt, waren die Fürsprecher der Humanität, des Rechtes, der jüdischen Gleichstellung und Wissenschaft — Niemeyer und Pestalozzi, Dohm und Hardenberg, Grégoire und Friedländer, Herder und de Rossi — noch Knaben; allein zwei junge Männer begannen einverstanden ihre zu Cultur und Freiheit führende Laufbahn, und von Lessing und Mendelssohn geleitet ist die europäische, also auch die jüdische, Menschheit endlich zum Bewusstsein ihrer Aufgabe gelangt. So nahm denn S. 28 auch die jüdische Literatur stufenweise grössern Antheil an der allgemeinen Thätigkeit; zugleich wurden die Institutionen, die Quellen und die Geschichte des Judenthums erforscht und seine Wissenschaft in das Gebiet des Gesammtwissens eingeführt.
בנקודה זו אנו עומדים כעת, מתבוננים בעת העתיקה, אך ההתבוננות אינה חסרת פניות. משהובלנו מבּוּרוּת קודרת וסגורה אל אור המדע החופשי, נעשינו שיכורים ומסונוורים כאחד; בהתבוננותנו בעת העתיקה שלנו עצמנו משכו אותנו יצירות בודדות והוגים בודדים במהירות רבה יותר מן המקור ומן היעד של מחשבתם ודעתם, ובמרוצתנו המטורפת אחר דעות אהובות עלינו רמסנו בלא דאגה את פרחי היהדות, והותרנו את האמונה והאהבה הרחק מאחורינו. וכך אנו מתעכבים בנקודות הנוחות לנו, משום שהן משרתות מטרות בנות־חלוף, אך אנו נמנעים מתקופות שלמות בלתי־חקורות; ומשום שאיננו מחפשים את בני האדם ומעשיהם למען עצמם, כי אם למען הרווח הצפוי לנו מכך, נותרים אנו, שקועים בדעות קדומות, בלתי־צודקים באותה מידה כלפי יצירות רבות של קדמונינו כמו האויבים הלועגים, שלהם, כדי לזכות בוויכוח נגד מועמד לרבנות, אנו מפקירים תשעה חלקים מעשרה של עתיקותנו הנכבדות. לא ידיעת תקופה אחת, זירה אחת, מעשה אחד היא ההיסטוריה והצדק; אלא הדעת המקיפה, הקוהרנטית והצודקת; לא מעט מאות שנים שלא הוערכו כראוי הניחו את היסוד לחיי ההווה, ורק משום שחיים אלה כבר אינם ערבים להם, בזים אלה שנקלעו אל מחוץ ליהדות לאנשי אותה תקופה ולועגים ליצירותיהם.
Auf diesem Punkte stehen wir gegenwärtig, die alte Zeit betrachtend, aber die Betrachtung ist nicht unbefangen. Aus düsterer, abgeschlossener Unwissenheit zu dem Lichte freier Wissenschaft geführt, wurden wir berauscht und geblendet zugleich; in dem Anschauen unseres eigenen Alterthums zogen einzelne Werke und einzelne Denker uns schneller an als die Quelle und das Ziel ihres Denkens und Wissens, und in dem rasenden Lauf nach Lieblingsmeinungen zertraten wir unbekümmert die Blumen des Judenthums, und liessen Glauben und Liebe weit hinter uns zurück. So verweilen wir bei Punkten, die uns zusagen, weil sie vergänglichen Zwecken dienen, aber wir weichen ganzen unerforschten Zeitaltern aus, und weil wir die Menschen und ihr Thun nicht um ihrer selbst willen aufsuchen, sondern um des für uns zu erwartenden Gewinnes halber, so bleiben wir, in Vorurtheile versenkt, eben so ungerecht gegen viele Productionen der Vorzeit, als die spottenden Feinde, denen wir, um in einem Streite gegen einen Rabbinatscandidaten Recht zu behalten, neun Zehntheile unseres ehrwürdigen Alterthums Preis geben. Nicht die Kenntniss Einer Epoche, Eines Schauplatzes, Eines Thuns ist die Geschichte und das Recht; es ist das umfassende, zusammenhangende und gerechte Wissen; manches misskannte Jahrhundert hat zu dem Leben der Gegenwart den Grund aufgeführt, und nur weil dieses Leben ihnen nicht mehr behagt, verachten die ausserhalb des Judenthums Gerathenen die Männer jener Zeit und verhöhnen ihre Werke.
המחצית האחרונה של ימי הביניים, כלומר התקופה השביעית והשמינית של הספרות, ראויה אפוא להיבחן מקרוב מעט יותר, ודווקא באותם אזורים שעמ׳ 29בשל עדיפותה של התרבות היהודית־הספרדית נדחקים בדרך כלל לשוליים — כלומר יצירותיהם ומאמציהם של יהודי צרפת וגרמניה. הכרת ספרות זו חשובה לא רק להערכת ההווה, לתכלית מעשית בחיים, לענייני דת וקהילה; היא הכרחית לתולדות הפרשנות היהודית, ועוד יותר לאפיון — שטרם נוסה עד כה — של המשפט היהודי ולתולדות הפרקטיקה המשפטית היהודית העשירה בגרגירי זהב. הפרקים הבאים מבקשים, לעת עתה, רק לסדר היסטורית את החומר של הספרות השייכת לעניין, ולתת רמזים שונים על אותן פעילויות; הם מונים את מחברי התוספות ופרשני המקרא, את הדקדקנים, המנקדים, מורי המידות, מכירים את החיבורים החשובים ביותר ואת המעתיקים, ומתאמצים לקרב את ההבנה אל אותם כיווני ימי הביניים. מספר ניכר של מחברים תלמודיים וכלל המשוררים נאלצו הפעם להישאר מחוץ לסקירתנו.
Die letzte Hälfte des Mittelalters, oder die siebente und achte Epoche der Literatur, verdient daher etwas näher betrachtet zu werden, und zwar in denjenigen Gegenden, die S. 29 wegen des Uebergewichts der spanisch-jüdischen Cultur, gemeiniglich hintenan gesetzt werden, nämlich die Werke und Bestrebungen der Juden in Frankreich und Deutschland. Die Kenntniss dieser Literatur ist nicht bloss für die Beurtheilung der Gegenwart, für die Praxis im Leben, für Religiöses und Kirchliches wichtig; sie ist unentbehrlich für die Geschichte der jüdischen Exegese, mehr noch für die bisher nicht versuchte Charakteristik des jüdischen Rechts und die Geschichte der an Goldkörnern reichen jüdischen Rechtspraxis. Die folgenden Abschnitte wollen vorläufig nur das Material der dahingehörigen Literatur historisch ordnen, und über jene Thätigkeiten verschiedene Andeutungen geben; sie nennen die Verfasser der Tosafot, der biblischen Commentarien, die Grammatiker, Punctatoren, Sittenlehrer, machen mit den wichtigsten Werken und den Abschreibern bekannt, und bemühen sich, jene mittelalterlichen Richtungen dem Verständniss näher zu bringen. Eine bedeutende Anzahl talmudistischer Autoren und sämmtliche Dichter mussten jedoch für dieses Mal aus unserer Uebersicht ausgeschlossen bleiben.
ב. בעלי התוספות (התוספיסטים)
II. Glossatoren (Tosafisten).
לשווא מחפש אדם הדרכה בעניין מחברי התוספות אצל הביבליוגרפים וההיסטוריונים של הספרות. בוקסטורףa, שאותו מעתיקים הוטינגרb ואופפרגלטc, מזכיר רק את ר׳ אשר ור׳ יוסף; ריימןd, ההולך בעקבות הכרונולוגיה של אלשטד, מוסיף עוד את ר׳ שמואל בן מאיר. ברטולוצ׳יe כמעט אינו נותן... (הפרק ממשיך בעמוד הבא)
Ueber die Verfasser der Tosafot siehet man sich bei den Bibliographen und Literarhistorikern vergebens nach Belehrung um. Buxtorfa, dem Hottingerb und Opfergeltc nachschreiben, nennt nur R. Ascher und R. Joseph; Reinmannd, der Alsted's Chronologie folgt, fügt noch R. Samuel b. Meir hinzu. Bartoloccie giebt kaum (continues on the next page of this section)
[a] bibliotheca rabbinica p. 422.
[b] bibliotheca orientalis p. 16.
[c] Von den jüdischen Lehrern. Halle 1730, S. 171.
[d] Einleitung in die Theologie S. 307 u. f.
[e] biblioth. rabbin. t. 3. p. 846 865.
[a] bibliotheca rabbinica p. 422.
[b] bibliotheca orientalis p. 16.
[c] Von den jüdischen Lehrern. Halle 1730, S. 171.
לשווא מחפש אדם הדרכה בעניין מחברי התוספות אצל הביבליוגרפים וההיסטוריונים של הספרות. בוקסטורף29a, שאותו מעתיקים הוטינגר29b ואופפרגלט29c, מזכיר רק את ר' אשר ור' יוסף; ריימן29d, ההולך בעקבות הכרונולוגיה של אלשטד, מוסיף עוד את ר' שמואל בן מאיר. ברטולוצ'י29e כמעט אינו מוסר עמ׳ 30 את מה שדלה מתוך יוחסין ומיחיא, וניכר כי אין לו מושג ברור בדבר. גרודק30a וכן וולף30b — המתעלם כליל מפסקי התוספות — מונים, בעקבות שבתי, שדלה בעצמו מיחיא, את השמות הבאים, שרובם מוטעים: יעקב תם מאורלינש, יצחק בן מאיר, יצחק בן גיאת, יצחק בן שמואל, שמעון בן אברהם, שמשון מקינון, תלמידי ר' אליעזר טוך, יצחק בן אברהם, פרץ כהן בן יצחק. בסנז'30c וההיסטוריה הכללית של העולם30d מזכירים שני רבנים בשם "רת", וכן את יצחק הזקן ואת יהודה מפריז; אך הם אינם מזכירים כלל את התוספות, וכך גם ה־bibliotheca juris rabbinica הדלה של הומל30e. קכר30f שותק לחלוטין, פטר בער30g יודע רק על "יצחק מפריז" אחד, דה רוסי30h מפנה אל הרשימה אצל קונפורטי, ויוסט30i, מלבד מעט הדרכה, מוסר שמות בודדים מתוך אותה רשימה. אולם מאחר שקונפורטי30k אינו רושם את המחברים עצמם, אלא רק את השמות המופיעים בתוספות הנדפסות — ובהם למעלה מעשרים איש שמעולם לא כתבו תוספות — ברישום חלקו שגוי ורובו נטול הבהרה נוספת, וגם בכך אין די כדי לספק את צמאי הדעת שלנו, הרי שכהשלמה לרשימות שבסדר הדורות ליחיאל, להערותיו הנוגעות לעניין של אזולאי, ולמה שמסרתי במקומות אחרים30l על התוספות, עשויה הסקירה הבאה לסייע במילוי החֶסֶר הזה.
Ueber die Verfasser der Tosafot siehet man sich bei den Bibliographen und Literarhistorikern vergebens nach Belehrung um. Buxtorf29a, dem Hottinger29b und Opfergelt29c nachschreiben, nennt nur R. Ascher und R. Joseph; Reinmann29d, der Alsted's Chronologie folgt, fügt noch R. Samuel b. Meir hinzu. Bartolocci29e giebt kaum S. 30 das, was er aus Juchasin und Jachia geschöpft, offenbar ohne klare Vorstellung von der Sache. Groddeck30a und Wolf30b — der die Piske Tosafot ganz übergeht, — führen nach Schabtai, der selber aus Jachia schöpfte, folgende grossentheils fehlerhafte Namen auf: Jacob Tam aus Orleans, Isaac b. Meir, Isaac b. Geath, Isaac b. Samuel, Schimeon b. Abraham, Schimschon mikkenon, die Schüler des R. Elieser Tuch, Isaac b. Abraham, Perez Cohen b. Isaac. Basnage30c und die allgemeine Welthistorie30d nennen zwei Rabbinen Namens „Rath," ferner Isaac den Aeltern und Jehuda aus Paris; aber sie erwähnen der Tosafot gar nicht, eben so wenig als Hommel's armselige bibliotheca juris rabbinica30e. Köcher30f schweigt gänzlich, Peter Beer30g weiss nur von einem „Isaac aus Paris," de Rossi30h verweist auf das Verzeichniss bei Conforte, und Jost30i giebt nächst einiger Belehrung einzelne Namen dieses Verzeichmisses. Da indessen Conforte30k nicht die Verfasser, sondern nur die in den gedruckten Tosafot vorkommenden Namen — worunter mehr als zwanzig solchen Männern gehören, welche nie Tosafot geschrieben — aufzeichnet, zum Theil fehlerhaft und meist ohne weitere Erläuterung, und selbst hiermit unseren Wissensdurstigen wenig gereicht wird, so dürfte als Vervollständigung der Verzeichnisse in Jechiel's Seder ha-dorot, der dahingehörigen Notizen Asulai's, und dessen, was ich an anderen Orten30l über Tosafot mitgetheilt, folgende Uebersicht diese Lücke ausfüllen helfen.
עמ׳ 31 מאיר בן שמואל מרמרופ, חתנו של רש"י ותלמיד המורים בלותרינגיה, ובייחוד ר' יצחק הלוי31star), חיבר תוספות שעליהן מסתמך בנו ר' תם (הישר סי' רנ"ב, אזולאי, שם הגדולים חלק 2. f. 51b. N. 20); הוא מצוטט בתוספות הנדפסות (כתובות ק"ג ע"ב, קידושין ט"ו ע"ב, נ"ט ע"א, מנחות ק ע"א), ולעיתים קרובות תחת הכינוי ר"ם.
S. 31 Meir b. Samuel aus Rameru, Raschi's Schwiegersohn und ein Schüler der Lehrer in Lothringen, namentlich R. Isaac ha-Levi's31star), hat Tosafot verfasst, auf die sich sein Sohn R. Tam beruft (Hajaschar §. 252, Asulai in Schem Th. 2. f. 51b. N. 20); ist citirt in den gedruckten Tosafot (Ketubot 103b, Kidduschin 15b, 59a, Menachot 100a), öfter unter der Chiffre ר"ם.
יהודה בן נתן, אף הוא חתנו של רש"י, מקוצר ריב"ן, נזכר לעיתים קרובות בתוספות (למשל בבא מציעא נ"א ע"ב, ל"ד ע"ב, סנהדרין כ"ט ע"ב, זבחים צ"ו ע"א, כתובות נ"א ע"א, ע"ג ע"א, יבמות ד ע"א, בכורות י"ג ע"ב), וחיבר בעצמו תוספות כאלה, ראה הגהות מרדכי ל־Sanhedrin סי' תרצ"ו. את פירושו לפסחים מצטט סמ"ג בלאו 79.
Jehuda b. Natan, gleichfalls Raschi's Schwiegersohn, abbrevirt ריב"ן, oft in den Tosafot genannt (z. B. Mezia 51b, 34b, Sanhedrin 29b, Sebachim 96a, Ketubot 51a, 73a, Jebamot 4a, Bechorot 13b), hat selber dergleichen verfasst, s. Hagahot Mordechai zu Sanhedrin §. 696. Seinen Commentar zu Pesachim citirt Semag im Verbot 79.
יעקב בן יצחק הלוי, המכונה יעב"ץ, סביב שנת 1130 בשפיירא, בן דורו של ר' אברהם בן מאיר הכהן, מובא ב־תוספות Kinnim 23a, חיבר תוספות (הגהות מיימוניות שו"ת קנין מס' 16) ופסקים (מרדכי Chullin סי' א'קפ"ג). מורו היה ר' קלונימוס (ראב"ן דף י"ג ע"ג ושערי דורא, הערות סי' י).
Jacob b. Isaac ha-Levi, genannt Jabez, um 1130 in Speier, Zeitgenosse des R. Abraham b. Meir ha-Cohen, angeführt in Tosaf. Kinnim 23a, hat Tosafot (Hagahot Maimon. in den Rechtsgutachten קנין N. 16) und Decisionen (Mordechai Chullin §. 1183) geschrieben. Sein Lehrer war R. Kalonymos (ראב"ן f. 13c und Schaare Dura, Anmerkungen §. 10.)
יצחק בן אשר הלוי משפיירא, מקוצר ריב"א, קרוב לוודאי אחיינו של ר' יעב"ץ הלוי הנזכר, קרוב משפחה של ר' שמואל בן מאיר31b), חתנו של אליקים בן משולם הלוי, הכיר את רש"י (תוספות נדה ל"ט ע"ב) ומובא לעיתים קרובות בתוספות שלנו, למשל בבא קמא ד ע"א, זבחים נ"ה ע"ב, בבא מציעא צ"ח ע"א, ובייחוד למסכת פסחים. הוא בעל התוספות הראשון במובן הממשי, ותוספותיו נזכרות ב־Temim Deim (N. 158. 207—209), בתוספות הנדפסות (סוטה י"ז ע"ב, Kinnim 22b), בתוספות הישנות ליומא 15a; וכן בתוספות תלמידיו, בספר הישר (סי' רפ"ב) וב־ר' צדקיה (אצל אזולאי, ועד דף מ"ד ע"ב, N. 10). בן שמו הצעיר ממנו נהרג בוירצבורג עמ׳ 32, ונראה שהיה נכדו של ר' יצחק שלנו32a.
Isaac b. Ascher ha-Levi in Speier, abbrev. ריב"א, vermuthlich Neffe des genannten R. Jabez ha-Levi, verwandt mit R. Samuel b. Meir31b), Eidam von Eljakim b. Meschullam ha-Levi, hat Raschi gekannt (Tosaf. Nidda 39b) und wird oft in unseren Tosafot, z. B. Kama 4a, Sebachim 55b, Mezia 98a, namentlich zum Tr. Pesachim, angeführt. Er ist der erste eigentliche Tosafist (בעל התוספות), und seiner Tosafot gedenken Temim Deim (N. 158. 207—209), die edirten Tosafot (Sota 17b, Kinnim 22b), die alten Tosafot zu Joma 15a; so wie der Tosafot seiner Schüler, das Buch Hajaschar (§. 282) und R. Zidkia (bei Asulai Vaad f. 44b, N. 10). Ein jüngerer gleiches Namens wurde in Würzburg S. 32 getödtet, und scheint ein Enkel unseres R. Isaac zu seyn32a.
יצחק בן מאיר, נכדו של רש"י, מקוצר ריב"ם, מת לפני שני אחיו, והותיר אחריו ארבעה ילדים קטנים. את תוספותיו מצטט אליעזר הלוי (ראבי"ה כ"י סי' תי"ז). הוא נזכר בתוספות שבת קל"ח ע"א, יבמות פ"ח ע"א, מנחות ג ע"א, חולין מ"ד ע"א, ס"ב ע"א, כתובות כ"ט ע"ב, כ"ה ע"א, ל"א ע"ב, קידושין כ"ה ע"ב, בבא מציעא נ"ב ע"ב וכו'.
Isaac b. Meir, Raschi's Enkel, abbrev. ריב"ם, starb vor seinen beiden Brüdern, 4 kleine Kinder hinterlassend. Seine Tosafot citirt Elieser ha-Levi (ראבי"ה ms. §. 417). Ist genannt in Tosafot Sabbat 138a, Jebamot 88a, Menachot 3a, Chullin 44a, 62a, Ketubot 29b, 25a, 31b, Kidduschin 25b, Mezia 52b etc.
שמואל בן מאיר, אחיו של הקודם, מקוצר רשב"ם, מצוטט לעיתים קרובות מאוד בתוספות (למשל בבא מציעא צ"ו ע"ב), הניח לתלמידיו לחבר תוספות32b, וכתב גם הוספות לרי"ף.
Samuel b. Meir, des Vorgenannten Bruder, abbrev. רשב"ם, sehr oft in den Tosafot (Mezia 96b z. B.) citirt, hat von seinen Zuhörern Tosafot anfertigen lassen32b, auch Zusätze zum Alfasi geschrieben.
יעקב בן מאיר, המכונה רבנו תם (ר"ת), אחיו של הקודם, התגורר ברמרופ, ומת ב־9 ביוני 1171. בספר הישר32c מכונסות תוספותיו לשלושים מסכתות; ומעבר לכך הוא מובא כל העת בתוספות הנדפסות הן תחת השם "תם" והן תחת השם "יעקב"32d, ונחשב לאחד המקורות החשובים ביותר. הוא עיבד כמה מפירושיו התלמודיים בשתי מהדורות (תוספות עירובין ע"ד ע"ב למטה); על תוספות תלמידיו מדובר ב־תוספות עבודה זרה נ"ז ע"ב.
Jacob b. Meir, genannt Rabbenu Tam (ר"ת), des Vorgenannten Bruder, ist in Rameru wohnhaft, am 9. Juni 1171 gestorben. In dem Buche Hajaschar32c sind seine Tosafot zu 30 Tractaten gesammelt; ausserdem aber wird er beständig in den gedruckten Tosafot sowohl unter Tam als unter Jacob32d aufgeführt und als eine der wichtigsten Quellen betrachtet. Er hat verschiedene seiner talmudischen Expositionen in zwei Recensionen (מהדורות) ausgearbeitet. (Tosaf. Erubin 74b unten); von den Tosafot seiner Zuhörer ist Tosafot Aboda sara 57b die Rede.
יוסף פורת, בנו של ר' שמואל בן מאיר32e; חלקים ניכרים עמ׳ 33 מפירושו למסכת שבת עברו אל תוספותינו. ראה גם תוספות יומא ל"ז ע"ב, מ"ו ע"א.
Joseph Porat, der Sohn des R. Samuel b. Meir32e; beträchtliche S. 33 Stücke seines Commentars zum Tr. Sabbat sind in unsere Tosafot übergegangen. Vgl. auch Tos. Joma 37b, 46a.
יצחק בן שמואל מדומפייר, המכונה גם יצחק הזקן, בן אחותו של ר' תם; באמצעותו קיבל לימוד התלמוד את התפוצה הראויה לו, ובתוספות הנדפסות שמו, מקוצר ר״י33a, נמצא כמעט בכל דף. תוספותיו מובאות אצל מאיר מרוטנבורג (שו"ת ed. Cremona N. 134).
Isaac b. Samuel aus Dompaire, auch Isaac der Aeltere genannt, R. Tam's Schwestersohn; durch ihn erhielt das talmudische Studium die rechte Verbreitung, und in den edirten Tosafot ist sein Name, abbrevirt ר״י33a, fast auf jedem Blatte zu finden. Seine Tosafot werden von Meir Rothenburg (RGA. ed. Cremona N. 134) angeführt.
יהוסף או יוסף, סביב שנת 1150. תוספותיו מצוטטות אצל תם (הישר סי' תרפ"ו), יצחק (הגהות מיימוניות שו"ת שופטים מס' 20), שיר לאון (ראה ועד ה, 4 f. 44a), והתוספות (כתובות ע ע"א); באחרונות הוא נזכר לעיתים קרובות מאוד (למשל יבמות ט"ו ע"ב, זבחים י"ב ע"א, מנחות ל"א ע"ב). ייתכן שהוא ר' יוסף מאורלינש המופיע פעמים רבות (שבת י"ב ע"א, מ"א ע"א, ק"ז ע"ב ובמקומות נוספים).
Jehoseph oder Joseph, um 1150. Seine Tosafot werden von Tam (Hajaschar §. 686), Isaac (Hagah. Maimon. RGA. שופטים N. 20), Sir Leon (s. Vaad ה, 4 f. 44a), den Tosafot (Ketubot 70a) citirt; in den letzteren wird er sehr oft genannt (z. B. Jebamot 15b, Sebachim 12a, Menachot 31b). Vielleicht ist er der häufig vorkommende R. Joseph aus Orleans (Sabbat 12a, 41a, 107b und sonst).
שמואל בן נטרונאי, מקוצר רשב״ט, חתנו של ר' אליעזר ממגנצא, כתב תוספות לעבודה זרה, ראה כרם חמד Th. 7 S. 50.
Samuel b. Natronai, abgekürzt רשב״ט, Schwiegersohn des R. Elieser aus Mainz, hat Tosafot zu Aboda sara geschrieben, s. Kerem Chemed Th. 7 S. 50.
יצחק בן מרדכי ברגנשבורג, המכונה לעיתים ריב״ם, עמיתם המתכתב עם ר' תם, של משה בן יואל ואפרים בן יצחק, מצוטט לעיתים קרובות בתוספות (בבא מציעא נ ע"ב, כתובות נ"ה ע"א, בבא קמא כ"ב ע"ב, מ"ו ע"א, Batra פעמים רבות); על תוספותיו שלו מסתמכים אליעזר הלוי (ראבי״ה כ"י סי' ת"כ) ומאיר מרוטנבורג (Semachot סי' ע"ג; הגהות מיימוניות, הלכות אבלות, דף רצ"ד ע"א). הוא היה תלמידו של יצחק בן אשר הלוי.
Isaac b. Mordechai in Regensburg, bisweilen ריב״ם bezeichnet, der mit R. Tam correspondirende College von Moses b. Joel und Ephraim b. Isaac, ist in Tosafot (Mezia 50b, Ketubot 55a, Kama 22b, 46a, Batra oft) häufig citirt; auf seine eigenen Tosafot berufen sich Elieser ha-Levi (ראבי״ה ms. §. 420) und Meir Rothenburg (Semachot §. 73; Hagahot Maimoniot Trauergebräuche, f. 294a). Er war ein Zuhörer Isaac's b. Ascher ha-Levi.
יצחק הלבן בן יעקב בפראג, נזכר ב־תוספות יבמות ה ע"ב, בבא קמא ע"ב ע"א, זבחים ע"ג ע"ב ובמקומות נוספים, חיבר פירוש למסכת כתובות, שאותו מצטט יצחק מווינה (ראה יהודה מינץ שו"ת 10), ואשר עמ׳ 34 ספריית מינכן (cod. hebr. 317) משמרת; משם מקורה, כנראה, ההבאה בתוספות כתובות ל"ח ע"ב. הוא היה תלמידו של ר' תם, ולפי המסופר היה אחיו של התייר ר' פתחיה מרגנשבורג, והתגורר גם בוורמייזא. ראה אגור דף ע"א ע"ב. השווה additamenta שלי ל־cod. Lips. 30.
Isaac halaban b. Jacob in Prag, Tosaf. Jebamot 5b, Kama 72a, Sebachim 73b und sonst noch genannt, hat einen Commentar zu dem Tract. Ketubot verfasst, den Isaac aus Wien (s. Jehuda Minz RGA. 10) anführt, und S. 34 die Münchener Bibliothek (cod. hebr. 317) aufbewahrt; dorther stammt wahrscheinlich die Anführung in Tosafot Ketubot 38b. Er war ein Zuhörer R. Tam's, soll ein Bruder des Reisenden R. Petachja aus Regensburg gewesen seyn, und war auch in Worms wohnhaft. s. Agur f. 71b. Vgl. meine additam. zu cod. Lips. 30.
אליה בן מנחם. אל תוספותיו מפנה, ב־הגהות מיימוניות (שו"ת ?קכ׳? מס' 20), מחבר מן המחצית השנייה של המאה השלוש עשרה.
Elia b. Menachem. Auf seine Tosaf. verweist in Hagah. Maimon. (RGA. ?קכ׳? N. 20) ein Autor aus der zweiten Hälfte des 13. Jahrhunderts.
אלחנן, בנו של ר' יצחק הזקן שנהרג בשנת 118434a, מובא לעיתים קרובות בתוספותינו (חגיגה, עבודה זרה, גיטין ע"ב ע"א ובמקומות נוספים). תוספותיו נזכרות ב־Temim Deim (87. 203) ובתוספות ל־בבא מציעא קי"א ע"ב, שבועות כ"ח ע"א; ובייחוד מוזכרות אלה של Nedarim (יוסף קולון שו"ת 52 לקראת הסוף), Megilla (המכריע N. 31 f. 19d) ו־Aboda sara (מרדכי לאותה מסכת סי' א'שס"ד; פירוש חומש עתיק בכתב יד ב־כרם חמד חלק 7. S. 69), שהאחרון שבהם עודנו קיים (שם, S. 78).
Elchanan, der im Jahre 1184 getödtete Sohn R. Isaac's des Aeltern34a, wird oft in unseren Tosaf. (Chagiga, Aboda sara, Gittin 72a und sonst) angeführt. Seiner Tosafot gedenken Temim Deim (87. 203) und die Tosafot zu Mezia 111b, Schebuot 28a; insbesondere erwähnt werden die zu Nedarim (Jos. Kolon RGA. 52 gegen Ende), Megilla (המכריע N. 31f. 19d) und Aboda sara (Mordechai zu diesem Tr. §. 1364; ein alter pentateuchischer Commentar ms. bei Kerem Chemed Th. 7. S. 69), welche letztere noch vorhanden sind (ebendas. S. 78).
אליעזר בן שמואל ממץ, תלמידו של ר' תם, מורו של ר' שמואל מבבנברג (Babenberg), מחבר ספר יראים, מקוצר רא"ם, מובא ב־תוספות שבת ל"ו ע"א, ס"ו ע"א, חולין ק"י ע"ב, וחיבר בעצמו תוספות (Migdal os ל־ברכות c. 4, מאכלות אסורות c. 6) — את אלה למסכת חולין ראה אזולאי (ועד אות א סי' ס"ה) — וכן פירוש למסכת נדרים (Hatterumma סי' קל"ח, מרדכי Kama, סי' קצ"א). לפירוש האחרון מתכוון קרוב לוודאי מחבר תוספותינו לאותה מסכת, בהבאותיו התכופות של ר' אליעזר.
Elieser b. Samuel aus Metz, Tam's Schüler, Lehrer R. Samuels aus Babenberg (Bamberg), Verfasser des Buches Jereim, abbrevirt רא"ם, wird Tosaf. Sabbat 36a, 66a, Chullin 110b angeführt, hat selbst Tosafot (Migdal os zu ברכות c. 4, מאכלות אסורות c. 6), — die zum Tr. Chullin hat Asulai gesehen (Vaad Buchst. א §. 65) — auch einen Commentar zu Tr. Nedarim (Hatterumma §. 138, Mordechai Kama, §. 191) geschrieben. Letztern meint wahrscheinlich der Verfasser unserer Tosafot zu diesem Tractate, mit seinen öfteren Anführungen R. Elieser's.
יצחק בן אברהם, או יצחק הצעיר, המכונה ריצב"א או ריב"א, ככל הנראה התגורר ברמרופ, ומת זמן קצר אחרי 1200, לפני נסיעתו של ר' שמשון לארץ ישראל35a), עמ׳ 35 נזכר פעמים רבות בתוספותינו (שבת ג ע"א35b), 16a. יומא כ ע"א, מ"ה ע"ב, יבמות כ"ה ע"ב, כתובות מ"ב ע"ב). את תוספותיו הקצרות למסכת בכורות מחזיק H. I. Michael בהמבורג.
Isaac b. Abraham, oder Isaac der jüngere, genannt ריצב"א oder ריב"א, vermuthlich in Rameru ansässig und bald nach 1200, vor R. Simsons Abreise nach Palästina, gestorben35a), S. 35 wird in unsern Tosaf. (Sabbat 3a35b), 16a. Joma 20a, 45b, Jebamot 25b, Ketubot 42b) vielfach genannt. Seine kurzen Tosaf. zu Bechorot besitzt H. I. Michael in Hamburg.
שמשון, אחיו של הקודם, בשלמות: ר' שמשון בן אברהם בן שמשון (מפאלייז) בן יוסף, מסֶנְס, מקוצר רשב״א, מת באכו לפני 1235, חיבר תוספות גדולות לגמרא, המכונות גם בעיבודים מאוחרים יותר "תוספות סנס"35c, ובהן הוא חולק לעיתים קרובות על דעותיו של ר' יצחק הזקן35d. בתוספותינו, שבהן הוא נזכר לעיתים קרובות מאוד — אולי גם ברכות כ"ח ע"א, בבא בתרא קנ"ח ע"א — שייכות אלה של שבת ומנחות למהדורה זו; שברים גדולים נוספים מתוספותיו המפורטות, שעליהם מסתמכים הקדמונים לעיתים קרובות, עברו לתוך שיטות ר' בצלאל. תוספות סנס לגיטין היו בידי אזולאי (ברכי יוסף חלק 1, f. 11d), ולסוטה ולשבועות יש ל־H. I. Michael.
Simson, des Vorgenannten Bruder, vollständig: R. Simson b. Abraham b. Simson (aus Falaise) b. Joseph, aus Sens, abbrevirt רשב״א, vor 1235 in Acre gestorben, hat grosse Tosafot zu der Gemara geschrieben, die auch in späteren Bearbeitungen „Sens-Tosafot"35c heissen, in denen er oft die Ansichten R. Isaac's des Aeltern bestreitet35d. In unseren Tosafot, wo er sehr oft vorkommt — vielleicht auch Berachot 28a, Batra 158a — gehören die zu Sabbat und Menachot dieser Recension an; andere grosse Fragmente seiner ausführlichen Tosafot, auf die die Alten sich oft berufen, sind in R. Bezalel's Schittah's übergegangen. Sens-Tosafot zu Gittin hatte Asulai (Birke Joseph Th. 1. f. 11d), zu Sota und Schebuot hat H. I. Michael.
יהודה בן יצחק מפריז, המכונה שיר לאון, נולד 1166, מת 1224, היה תלמידו של יצחק הזקן35e, וחותנו אברהם היה בנו של ר' יהוסף הנזכר לעיל. תוספותיו מצוטטות ב־תוספות חולין מ"ז ע"א, מרדכי Aboda sara סי' א'רנ"ד ובמקומות נוספים; ובייחוד אלה של שבת, ברכות (שראו יוסף קולון שו"ת 31 ואזולאי), ויבמות (שמביאות אותן תוספות חגיגה כ"ה ע"ב ויוסף קולון שו"ת 167). הוא זכה גם לכינוי "החסיד", התכתב עם ר' יוסף בן יצחק (הגהות מרדכי ל־Kidduschin סי' א'י"ז), ובין תלמידיו נמנה גם Berichtigung: מה שמכונה תוספות סנס לעדויות (דסאו 1813, ברביע) הוא פירוש שנכתב ככל הנראה במאה השלוש עשרה בפרובנס, שכן אברהם בן דוד מובא בו לעיתים כה קרובות.עמ׳ 36 יהודה כהן מפרידברג. הוא מובא לעיתים קרובות מאוד, ובייחוד בתוספות (יבמות ק"ו ע"א, חולין ק ע"ב), ב־סמ"ג (ed. 1547 f. 102a, 118c), בתוספות הישנות ליומא, ב־סמ"ק (f. 135b, 139b), כל בו מס' 37, רקנאטי בפסקים 199.
Jehuda b. Isaac aus Paris, genannt Sir Leon, geboren 1166, gestorben 1224, war ein Schüler Isaac's des Aeltern35e, und sein Schwiegervater Abraham war der Sohn des oben genannten R. Jehoseph. Seine Tosafot werden Tos. Chullin 47a, Mordechai Aboda sara §. 1254 und sonst citirt; namentlich die zu Sabbat, Berachot (die Joseph Kolon RGA. 31 und Asulai gesehen), Jebamot (welche Tosaf. Chagiga 25b. und Joseph Kolon RGA. 167 anführen). Er hat auch den Zunamen, „des Frommen" erhalten, correspondirte mit R. Joseph b. Isaac (Hagahot Mordechai zu Kidduschin §. 1017), und zu seinen Zuhörern gehörte auch Berichtigung: Die sogenannten Sens-Tosafot zu Edujot (Dessau 1813 in 4) sind ein Commentar, der wahrscheinlich im 13. Jahrhundert in der Provence geschrieben ist, da Abraham b. David darin so häufig angeführt wird.S. 36 Jehuda Cohen aus Friedberg. Er wird sehr oft angeführt, namentlich in Tosafot (Jebamot 106a, Chullin 100b.), Semag (ed. 1547 f. 102a, 118c), den alten Tosafot zu Joma, Semak (f. 135b, 139b), Kol bo N. 37, Recanate in den Pesakim 199.
ברוך בן יצחק ברגנשבורג, מחבר ההיתרומה, פעל בשנת 1200 לערך. הוא היה יליד וורמייזא, והוא המחבר האמיתי של תוספותינו לזבחים, שבהן (f. 49a, 108b, 72a) הוא גם מפנה אל הגהותיו ליבמות ולבבא מציעא. על האחרונות מסתמכות הגהות מרדכי, Mezia סי' תקכ"ו. ראה גם תוספות יומא ט"ז ע"ב, מ"ו ע"ב, נזיר ל ע"א, קידושין ט"ו ע"ב, עבודה זרה י"ד ע"ב ובמקומות נוספים. הטענה שהיה בספרד, כפי שעדיין מספר דה רוסי, נטולת יסוד.
Baruch b. Isaac in Regensburg, Verfasser des Haterumma, blühete im Jahre 1200. Er war aus Worms gebürtig und ist der eigentliche Verfasser unserer Tosafot zu Sebachim, in denen er (f. 49a, 108b, 72a) auch auf seine Glossen zu Jebamot und Mezia verweist. Auf diese letzteren berufen sich Hagahot Mordechai, Mezia §. 526. Siehe auch Tosafot Joma 16b, 46b, Nasir 30a, Kidduschin 15b, Aboda sara 14b und sonst. Dass er in Spanien gewesen, wie noch de Rossi erzählt, ist ohne Grund.
אליעזר בן יואל הלוי פעל בשנת 1210 לערך, היה תלמידו של אביו, וכן של משה בן שלמה כהן ואליעזר ממץ, וכידוע מחבר אבי העזרי (כ"י) ואביאסף36a. הן הוא עצמו והן חיבורו הראשון מכונים ראבי״ה, כינוי שאדצרדי פענח בטעות, וגם וולף קרא בטעות, ראה bibliotheca שלו Th. 4. p. 440, 1042 למטה. הוא התגורר בשפיירא, בון, קלן, וירצבורג, מצוטט ב־תוספות פסחים ק ע"ב, תענית י"ג ע"א, חולין מ"ז ע"ב, וכפי שמעיר H. I. Michael, חיבר בעצמו תוספות.
Elieser b. Joel ha-Levi blühete 1210, ist ein Schüler von seinem Vater, sowie von Moses b. Salomo Cohen und Elieser aus Metz, und bekanntlich Verf. des אבי העזרי ms. und des אביאסף36a. Sowohl er selbst als sein erstgenanntes Werk werden mit ראבי״ה bezeichnet, welches Edzardi falsch entziffert und Wolf falsch gelesen, s. dessen bibliotheca Th. 4. p. 440, 1042 unten. Er wohnte in Speier, Bonn, Köln, Würzburg, wird Tosafot Pesachim 100b, Taanit 13a, Chullin 47b citirt, und hat, wie H. I. Michael bemerkt, selber Tosafot verfasst.
אלעזר מוורמייזא הגיה את התוספות לבבא קמא, מה שר' אשר מכנה פירושו (שיטה ל־כתובות ט"ו ע"א); בקטעים המובאים ממנו אצל ר' בצלאל נזכרים: חיים בן מאיר (86b למטה, השווה מהר״ח 92b), נחמן (87c), זלמן (92b), שמעון (110d), אביו (80a) ומהרא״ל, שאולי הוא אלעזר עצמו, אם ההגהות נאספו בידי תלמיד.
Elasar aus Worms glossirte die Tosafot zu Kama, was R. Ascher dessen Commentar nennt (Schittah zu Ketubot 15a); in den Auszügen daraus bei R. Bezalel werden genannt: Chajim b. Meir (86b unten, vergl. מהר״ח 92b), Nachman (87c), Salman (92b), Simeon (110d), sein Vater (80a) und מהרא״ל, der vielleicht Elasar selbst ist, wenn die Glossen von einem Zuhörer gesammelt worden.
שמחה בן שמואל משפיירא, בן דורם עמ׳ 37 של שני הקודמים, אחיינו של קלונימוס בן מאיר, תלמידו של שמריה בן מרדכי, נזכר ב־תוספות יומא מ"ו ע"ב, וחיבר פסקים, תוספות ופירוש למסכת הוריות; את האחרון מצטטות התוספות הישנות ל־הוריות ד ע"א; הראשונים נזכרים ב־ר' מאיר מרוטנבורג RGA. ברביע N. 154.
Simcha b. Samuel aus Speier, der beiden Vorgenannten S. 37 Zeitgenosse, Neffe von Kalonymos b. Meir, Schüler von Schemarja b. Mordechai, wird Tosaf. Joma 46b genannt, und hat Pesakim, Tosafot und einen Commentar zu Tr. Horajot geschrieben; letzteren citiren die alten Tosafot Horajot 4a; erstere werden in R. Meir Rothenburg RGA. in 4 N. 154 genannt.
שמואל, המכונה שיר מוראל או מוּאֵל37a, מפאלייז, בנו של שלמה, היה תלמידו של הקדוש ר' שלמה מדרה, ומורו של מאיר מרוטנבורג. הוא חיבר ספר מצוות או קודקס חוקים, ולו שייכות גם, כפי שהוכחתי במקום אחר37b, תוספותינו לעבודה זרה, שנערכו אמנם לפי מהדורתו של ר' פרץ. הוא נזכר ב־תוספות פסחים ע"ג ע"ב, יומא מ ע"ב, מ"ב ע"א. ייתכן שהוא אביו של ר' מנחם בן שמואל, המופיע ב־סמ"ק כ"י (סי' כ"ט, מתוך תוספות סנס), ב־סמ"ק הנדפס (סי' קפ"ד f. 73) וב־כל בו N. 22.
Samuel, genannt Sir Morel oder Muel37a, aus Falaise, Sohn Salomo's, war der Schüler des heiligen R. Salomo aus Dreux, und der Lehrer Meir Rothenburg's. Er hat ein Sefer Mizvot oder einen Gesetz-Codex verfasst, auch gehören ihm, wie ich anderswo nachgewiesen37b, unsere Tosafot zu Aboda sara, die jedoch nach einer Recension von R. Perez edirt sind. Er wird in Tos. Pesachim 73b, Joma 40b, 42a genannt. Vielleicht ist er der Vater des R. Menachem b. Samuel, der in Semak ms. (§. 29, aus den Sens-Tosafot), dem edirten Semak (§. 184 f. 73) und Kol bo N. 22 vorkommt.
משה בן יעקב מקוסי37c, תלמידו של שיר לאון, גיסו של ר' שמשון מסֶנְס, החל בשנת 1235 בהרצאות על החוק, שהה בשנת 1236 בספרד, וסיים סביב שנת 1250 את חיבורו שנוצר מאותן הרצאות, המכונה בדרך כלל סמ"ג37d. הוא נזכר ב־תוספות ברכות מ"ג ע"א, עבודה זרה י"ג ע"א, ל"א ע"ב, 60ab, והוא מחברן של התוספות המכונות "תוספות ישנות ליומא", שנדפסו במהדורות שונות של התלמוד — למשל אמסטרדם 1753 — וגם בנפרד (ברלין 1736), ובהן מובאים סבו חיים (13a, 44a), חננאל, אלחנן (14a, 23), אליה (33b), אליה בן יוסף (81b), אליעזר עמ׳ 38 ממץ (51,53, 70a), אפרים (75b וכן הלאה), יצחק (הזקן) (2a, 6a וכו'), יצחק בן אשר (6b, 15a וכו'), יצחק בן מאיר (18b), יצחק בן מרדכי (82a), יעקב (תם) (3a, 42a וכו'), יעקב מקורביל (33a), יעקב מאורלינש (34a), יהודה מקורביל, דודו של ר' שמשון (14a), יהודה או אריה (שיר לאון) (2a, 33b וכו'), יהודה בן נתן (28a), יוסף (11b, 12a וכו'), יוסף בן משה (20b), מאיר (30a), מנחם (53), משה מפונטואז (63b, 64), נסים גאון (44b), פורת (14a), רש"י (2a ובמקומות נוספים), שמואל (בן מאיר) (65, 80), ושמשון (מסנס) (81b) — כולם מובאים בהן. הוא מפנה שם (f. 51b) אל הגהותיו לפסחים.
Moses b. Jacob aus Coucy37c, Schüler Sir Leon's, Schwager von R. Simson aus Sens, begann A. 1235 Vorträge über das Gesetz, war 1236 in Spanien, und hat um 1250 sein aus jenen Vorträgen entstandenes Werk, gewöhnlich Semag37d genannt, beendigt. Er wird in Tosaf. Berachot 43a, Aboda sara 13a, 31b, 60ab, genannt, und ist der Verfasser der, unter dem Namen „Alte Tosafot zu Joma," in verschiedenen Ausgaben des Talmud — z. B. Amsterdam 1753 — auch einzeln (Berlin 1736) gedruckten Tosafot, in welchen sein Grossvater Chajim (13a, 44a), Chananel, Elchanan (14a, 23), Elia (33b), Elia b. Joseph (81b), Elieser aus S. 38 Metz (51,53, 70a), Ephraim (75b u. öfter), Isaac (der Aeltere) (2a, 6a etc.), Isaac b. Ascher (6b, 15a etc.), Isaac b. Meir (18b), Isaac b. Mordechai (82a), Jacob (Tam) (3a, 42a etc.), Jacob aus Corbeil (33a), Jacob aus Orleans (34a), Jehuda aus Corbeil, R. Simson's Oheim (14a), Jehuda oder Arje (Sir Leon) (2a, 33b etc.), Jehuda b. Natan (28a), Joseph (11b, 12a etc.), Joseph b. Moses (20b), Meir (30a), Menachem (53), Moses aus Pontoise (63b, 64), Nissim Gaon (44b), Porat (14a), Raschi (2a und sonst), Samuel (b. Meir) (65, 80), und Simson (aus Sens) (81b) angeführt werden. Er verweist daselbst (f. 51b) auf seine Glossen zu Pesachim.
אביגדור הכהן בן אליה בווינה, תלמידו של ר' שמחה משפיירא, חתנו של ר' חיים בן משה; תוספותיו נזכרות בתוספות הישנות לכתובות דף ס"ג ע"ב38a.
Abigedor ha-Cohen b. Elia in Wien, Schüler R. Simcha's aus Speier, Eidam von R. Chajim b. Moses; seiner Tosafot gedenken die alten Tosafot zu Ketubot f. 63b38a.
שמואל מאווְרֶה38b, שהתגורר בשאטו־תיירי, תלמידו של ר' יצחק בן אברהם, מורם של ר' יונה, ר' חיים (אחיו של ר' אשר), ר' יצחק מקורביל ור' פרץ, נזכר ב־תוספות קידושין כ"ז ע"ב, ל"ט ע"א, נדרים צ ע"ב, עבודה זרה ס"ח ע"א, תמורה י"ט ע"ב, והוא, לפי הערתו של H. I. Michael, מחבר תוספותינו למסכת סוטה.
Samuel aus Evreux38b, in Chateau Thierry wohnhaft, Zuhörer R. Isaac's b. Abraham, Lehrer von R. Jona, R. Chajim (Bruder R. Ascher's), R. Isaac aus Corbeil und R. Perez, wird Tosaf. Kidduschin 27b, 39a, Nedarim 90b, Aboda sara 68a, Temura 19b genannt und ist, nach der Bemerkung H. I. Michael's, der Verfasser unserer Tosafot zum Tr. Sota.
משה בן יום טוב מאווְרֶה38c, אחיו של הקודם, חיבר תוספות גדולות, כפי שעולה מ־תוספות ערכין ו ע"ב, שבועות ל"ה ע"א, מאיר מרוטנבורג שו"ת 608. הביאורים או התוספות המכונים "משל אווְרֶה", המופיעים מדי פעם, למשל תוספות ביצה ג ע"א, הגהות אשרי ל־Mezia c. 6. מס' 4, תוספות Kidduschin כ"י, יוסף קולון שו"ת 170, יש לייחסם קרוב לוודאי למשה שלנו; וכן ככל הנראה "תוספות ר' משה" הנזכרות ב־מרדכי Sanhedrin סי' תתקל"ז. הוא כתב, כפי שמעידים יוסף קולון עמ׳ 39 (שו"ת 52 f. 33c) ואליהו מזרחי (שו"ת מים עמוקים חלק 1 מס' 37), את תוספותיו בשולי הרי"ף, ככל הנראה בתקופת שריפות התלמוד (שנת 1244). עקבות דרך פרשנות זו ניכרים בתוספות לברכות, שבהן לא רק שמתחשבים מאוד ברי"ף, אלא שר' משה מהווה מקור עיקרי, ובמפורש נאמר ב־f. 26b: "כך הסיק ר' משה מאווְרֶה מלשון הרי"ף." מכאן נובעת ללא ספק השערתו של H. I. Michael, שהתוספות הנדפסות למסכת זו בנויות על אלה של ר' משה. השווה גם תוספות ברכות מ"ו ע"ב, ביצה כ"א ע"ב, ל"ו ע"ב, Sota (שם הוא מכונה ר"ם, ויש לקרוא ב־f. 22a: אחי "ר' משה" במקום ר' מאיר), שבועות ה ע"ב, תמורה ז ע"א, י"ז ע"ב ובמקומות נוספים, שם הוא מסומן ב־הרמ"ר, מה שקונפורטי קרא הרמ"ה וביאר כר' מאיר הלוי. בטעות הוא הופך ב־cod. Vatic. 441 N. 7 לתלמידו של יצחק הזקן, בעוד שככל הנראה למד אצל יצחק הצעיר.
Moses b. Jomtob aus Evreux38c, des Vorgenannten Bruder, hat grosse Tosafot geschrieben, wie aus Tosaf. Arachin 6b, Schebuot 35a, Meir Rothenb. RGA. 608 erhellt. Die hin und wieder, z. B. Tosafot Beza 3a, Hagahot Ascheri zu Mezia c. 6. N. 4., Tosaf. Kidduschin ms., Joseph Kolon RGA. 170 vorkommenden Expositionen oder Tosafot „von Evreux" sind vermuthlich unserm Moses zuzuschreiben; wohl auch die in Mordechai Sanhedrin §. 937 genannten „Tosafot des R. Moses." Er schrieb, wie Joseph Kolon S. 39 (RGA. 52 f. 33c) und El. Misrachi (RGA. מים עמוקים Abtheil. 1. N. 37) bezeugen, seine Tosafot an den Rand des Alfasi, wahrscheinlich zur Zeit der Talmud-Verbrennungen (A. 1244). Die Spur dieser Commentirungsweise ist in den Tosafot zu Berachot sichtbar, wo nicht bloss auf Alfasi stark Rücksicht genommen wird, sondern auch R. Moses eine Hauptquelle bildet, und f. 26b ausdrücklich bemerkt wird: „So schloss R. Moses aus Evreux aus der Stelle des Alfasi." Hieraus stammt ohne Zweifel die Vermuthung H. I. Michael's, dass die edirten Tosafot dieses Tractates auf denen des R. Moses gebauet seien. Vgl. auch Tos. Berachot 46b, Beza 21b, 36b, Sota (wo er ר"ם bezeichnet ist, und f. 22a gelesen werden muss: mein Bruder „R. Moses" statt R. Meir), Schebuot 5b, Temura 7a, 17b und sonst, wo er durch הרמ"ר angegeben ist, was Conforte הרמ"ה gelesen und mit R. Meir ha-Levi erklärt hat. Irrthümlich wird er in cod. Vatic. 441 N. 7 zum Schüler des R. Isaac des Aeltern gemacht, da er wahrscheinlich bei R. Isaac dem Jüngern gehört.
יעקב משינון, תלמידו של יצחק הצעיר; שיטתו מובאת ב־מרדכי Sanhedrin סי' תתקכ"ח, והוא עצמו מובא בידי ר' פרץ בהערות לסמ"ק, וכן במקומות נוספים בתוספות (ברכות י"ב ע"א, נזיר נ"ג ע"א וכו').
Jacob aus Chinon, ein Schüler Isaac's des Jüngern; seine Schittah wird in Mordechai Sanhedrin §. 928, und er von R. Perez in den Anmerkungen zum Semak, auch sonst in den Tosafot (Berachot 12a, Nasir 53a etc.) angeführt.
יחיאל בן יוסף מפריז, סביב שנת 1252, תלמידו של שיר לאון, נזכר ב־תוספות ברכות מ"ג ע"א, יומא י"ח ע"ב, כתובות פ"ו ע"א, ובייחוד לעיתים קרובות באלה של פרק י' בפסחים. על תוספותיו שלו מסתמכים פרץ בסמ"ק (כ"י סי' מ"ו, ed. f. 50a), כל בו מס' 114, מרדכי (Chullin סי' תתקכ"ד).
Jechiel b. Joseph aus Paris, um 1252, Zuhörer Sir Leon's, wird in Tosaf. Berachot 43a, Joma 18b, Ketubot 86a, und besonders in denen zu Pesachim c. 10 oft genannt. Auf seine eigenen Tosafot berufen sich Perez zum Semak (ms. §. 46, ed. f. 50a), Kol bo N. 114, Mordechai (Chullin §. 924).
אליעזר מטול, המופיע אצל צדקיה (שבלי הלקט מס' 33, 81, 82, 101), מרדכי (Kama §.258, 264) ו־הגהות מיימוניות (שו"ת משפטים מס' 15), חיבר תוספות שאותן מביא אותו צדקיה (ראה אזולאי, ועד דף מ"ד ע"ב).
Elieser aus Toul, der bei Zidkia (Schibbole ha-leket N. 33, 81, 82, 101), Mordechai (Kama §.258, 264) und Hagahot Maimoniot (RGA. משפטים N. 15) vorkommt, hat Tosafot geschrieben, die der genannte Zidkia (s. Asulai Vaad f. 44b) anführt.
אליעזר מ"טוך" (טוך), שאותו מביאים מרדכי (Aboda sara סי' א'רצ"ה), יהודה בן אליעזר (Minchat Jehuda f. 58a, עמ׳ 40 70b), ר' יצחק (שערי דורא סי' ע"ח), תוספות מאוחרות יותר (ראה שיטה ל־כתובות מ"ז ע"א), ר' נסים (לרי"ף Gittin c. 8), ר' יסראלן (תרומת הדשן 19), חי במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה, ועשה מתוך תוספות סנס ותוספות אווְרֶה קיצור. עבודה זו עברה ודאי דרך כמה ידיים; שכן גרשון שונצינו, שהביא את תוספות טוך משאמברי לדפוס, מכנה40a את אבי אבותיו משה בפירט, שחי סביב שנת 1455, הדור החמישי מר' משה בשפיירא, שאותו מזכירות אותן תוספות. ר' שמשון משינון היה אפוא המורה — אם לא של ר' אליעזר עצמו, כפי שמדווח גדליה אבן יחיא, הרי אולי של העורך האחרון40b של תוספותיו, שלגבי כמה מהמסכתות הגדולות יותר הן עצמן התוספות הנדפסות.
Elieser aus „Tuch" (טוך), den Mordechai (Aboda sara §. 1295), Jehuda b. Elieser (Minchat Jehuda f. 58a, S. 40 70b), R. Isaac (Schaare dura §. 78), jüngere Tosafot (s. Schittah zu Ketubot f. 47a), R. Nissim (zu Alfasi Gittin c. 8), R. Isserlein (Terummat ha-Deschen 19) anführen, lebte in der zweiten Hälfte des dreizehnten Jahrhunderts und machte aus den Sens- und Evreux-Tosafot einen Auszug. Diese Arbeit muss durch mehrere Hände gegangen seyn; denn Gerson Soncinas, der die Tuch-Tosafot aus Chambery zum Druck herbeigeschafft, nennt40a seinen Vorfahren Moses in Fürth, der um 1455 gelebt, die fünfte Generation von R. Moses in Speier, dessen in jenen Tosafot gedacht werde. R. Simson aus Chinon war daher der Lehrer, wenn auch nicht R. Elieser's selbst, wie Gedalja Jachia berichtet, doch vielleicht des letzten Ordners40b seiner Tosafot, welche zu mehreren grösseren Tractaten die edirten selbst sind.
ישראל, שחי מאוחר יותר משמואל מבמברג, ואולי היה אביו של ר' ידידיה מנירנברג שפעל סביב 1270—1280, מכונה בידי מרדכי (Aboda sara סי' א'רמ"ד, 1279, 1295, 1356; Hagahot ל־Sabbat c. 14; השווה Ketubot סי' רע"ד) מחבר תוספות; קטעים רבים מתוספות תלמידיו מובאים בשיטת ר' בצלאל לבבא קמא, שבה הוא מביא, בין השאר, את ר' אלעזר מארפורט (42a).
Israel, der später als Samuel aus Bamberg lebte und vielleicht der Vater des um 1270—1280 blühenden R. Jedidja aus Nürnberg ist, wird von Mordechai (Aboda sara §§. 1244, 1279, 1295, 1356; Hagahot zu Sabbat c. 14; vgl. Ketubot §. 274) als Verfasser von Tosafot genannt; viele Auszüge aus den Tosafot seiner Schüler hat die Schittah R. Bezalel's zu Kama, wo er unter andern R. Elasar aus Erfurt (42a) anführt.
לוי. את תוספותיו מצטט מרדכי ל־Mezia c. 4 לקראת הסוף; אולם הגרסה אינה ודאית לחלוטין.
Levi. Seine Tosafot citirt Mordechai zu Mezia c. 4 gegen Ende; die Leseart ist jedoch nicht ganz sicher.
מאיר בן ברוך מרוטנבורג, תלמידו של יצחק בן משה מווינה, מת בשנת 1293, מקוצר מהר"ם, חיבר, כפי שמוסר H. I. Michael, תוספות וביאורים למסכתות הבאות: ברכות, שבת, עירובין, יומא — אלה שנדפסו במהדורות התלמוד —, גיטין, נדרים, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, שבועות, מנחות, עמ׳ 41 חולין. הוא נזכר בהערה לתוספות עירובין ס"ו ע"א.
Meir b. Baruch aus Rothenburg, Zuhörer des Isaac b. Moses aus Wien, gestorben im Jahre 1293, abbrev. מהרם, hat, wie H. I. Michael mittheilt, zu folgenden Traktaten Tosafot und Erläuterungen geschrieben: Berachot, Sabbat, Erubin, Joma — die in den Talmud-Ausgaben edirten —, Gittin, Nedarim, Kama, Mezia, Batra, Schebuot, Menachot, S. 41 Chullin. Er wird in einer Anmerkung zu Tosaf. Erubin 66a genannt.
פרץ בן אליה41a מקורביל, מקוצר ר״ף41b, אחיו של ר' יוסף מטור (Tours), גיסם של אליעזר ונתנאל משינון, אחיינו של ר' משה מקוסי, תלמידו של ר' יחיאל מפריז, מת בשנת 1300, חיבר תוספות רבות, ואף עיבד תוספות קדומות יותר; באמצע המאה הארבע עשרה למדו בקסטיליה את הגמרא עם תוספותיו (צידה לדרך, הקדמה), ואזולאי ראה אותן בכתב יד לגבי מסכתות רבות, כשם שהן מהוות גם חלק ניכר באוספיו של ר' בצלאל. את אלה למסכת ברכות מצטט פסקי רקנאטי N. 179; את אלה של פרק י' בפסחים הדפיס מרדכי עם הוספות מתלמידיו; על אלה של גיטין מסתמכים יוסף קולון (שו"ת 98) והשיטה ל־Ketubot (3a); את אלה של בבא מציעא מכיל כתב יד אופנהיים (847 F.); את אלה של מועד קטן מצטטות תוספותינו (שם דף ז ע"א, י"ג ע"ב); את אלה של בבא קמא — מרדכי (Kama c. 4 בסוף); את אלה של סנהדרין — בצלאל (ל־כתובות ל"ז ע"ב). בתוספותינו, שרבות מהן צמחו ממהדורתו, הוא נזכר, ובייחוד לביצה, עבודה זרה, מכות, ובמקומות נוספים. אולם דברים רבים קיבלו העשרה חדשה בידי תלמידיו, ותוספות כאלה מכונות אז לא על שם ר' פרץ אלא על שם תלמידיו; קטעים נרחבים מהן מובאים באוספי ר' בצלאל. את אלה של בבא קמא ראה אזולאי (ועד דף מ"ד ע"א) בכתב יד; שם מובאת שיטת ר' שמואל נעץ (שיטה ל־בבא קמא נ"ח ע"א) וידידיה (120b. 123a); באלה של בבא מציעא (שיטה דף ב ע"א. כ"ט ע"ד) מצוטטים ר' שמשון מקוסי ומאיר בן אביגדור; גם אלה של עבודה זרה הנדפסות עברו דרך ידיהם. Berichtigung: תוספות ר' פרץ לבבא קמא — המובאות S. 312 הערה h — (58 דף בפוליו עם הערות בודדות) חוברו בידי תלמיד שלו, המביא גם את יחיאל (11a), יונה (12b), שמשון דה קוסי (64b), מפנה אל תוספותיו לסנהדרין (100a), וטוען שהצרפתית הטובה ביותר מדוברת בטריגונא (בורגון?).
Perez b. Elia41a in Corbeil, abbrevirt ר״ף41b, Bruder von R. Joseph in Tours, Schwager von Elieser und Natanel in Chinon, Neffe von R. Moses aus Coucy, Zuhörer R. Jechiels aus Paris, gestorben im Jahre 1300, hat zahlreiche Tosafot verfasst, auch ältere überarbeitet; in der Mitte des 14. Säculums studirte man in Castilien die Gemara mit seinen Tosafot (Zeda laderech, Vorrede), und Asulai hat dieselben handschriftlich zu vielen Tractaten gesehen, wie sie denn auch einen beträchtlichen Theil in den Sammlungen R. Bezalel's ausmachen. Die zum Tr. Berachot citirt Piske Recanate N. 179; die zu Pesachim c. 10 sind mit Nachträgen seiner Zuhörer in Mordechai gedruckt; auf die zu Gittin berufen sich Joseph Kolon (RGA. 98) und die Schittah zu Ketubot (3a); zu Mezia enthält ein Oppenheimerscher Codex (847 F.); zu Moëdkaton citiren unsere Tosafot (ib. f. 7a, 13b); die zu Kama Mordechai (Kama c. 4 Ende); die zu Sanhedrin Bezalel (zu Ketubot 37b). In unseren Tosafot, von denen mehrere aus seiner Recension hervorgegangen, wird er, namentlich zu Beza, Aboda sara, Maccot, und sonst genannt. Vieles jedoch hat durch seine Zuhörer eine neue Bereicherung erhalten, und solche Tosafot werden alsdann nicht nach R. Perez, sondern nach dessen Schülern benannt; es kommen starke Auszüge aus denselben in R. Bezalel's Sammlungen vor. Die zu Kama hat Asulai (Vaad f. 44a) in der Handschrift gesehen; man führt dort die Schittah des R. Samuel נעץ (Schittah zu Kama 58a) und Jedidja (120b. 123a) an; in denen zu Mezia (Schittah f. 2a. 29d) citiren sie R. Simson aus Coucy und Meir b. Abigedor; die edirten zu Aboda sara sind gleichfalls durch ihre Hände gegangen. Berichtigung: Die — S. 312 Anm. h angeführten — Tosafot des R. Perez zu Kama (58 Bl. fol. mit einzelnen Anmerkungen) haben einen Schüler desselben zum Verfasser, der auch Jechiel (11a), Jona (12b), Simson de Coucy (64b) anführt, auf seine Tosafot zu Sanhedrin verweist (100a) und behauptet, das beste Französisch werde in טריגונא (Bourgogne?) gesprochen.
עמ׳ 42 תוספות נורניש. אזולאי (שם הגדולים חלק 2. f. 84b) מבסס את הסבירות שלפחות בחלקן כונו כך הגהות פרץ. הראשון המזכיר תוספות אלה הוא יוסף דלמדיגו. עד כמה קשורים לאוספי הגהות אלה: א) המהר"ם מגורניש, שממנו מובא משהו ב־מהררי נמרים ונציה 1599 (ראה cod. Oppenh. 1206Q.; ב־667Q. הוא מכונה מאיר), ב) ר' יהודה מנרניש שחי סביב שנת 1190 (מרדכי, Batra סי' תתפ"ו), או ג) ר' דוד מדורניש, המוזכר בידי אליעזר מטוך Berichtigung: במקור נדפס "בידי" (von); הנוסח הנכון הוא "לפני" (vor) — כלומר ר' דוד קדם לאליעזר מטוך, ולא שאליעזר מזכירו (נספח ליוחסין, ed. Crakau, f. 164a) — הקשר בין אנשים אלה לאוספי ההגהות הללו אינו ידוע לי.
S. 42 Tosafot נורניש. Asulai (Schem hagedolim Th. 2. f. 84b) macht es wahrscheinlich, dass, wenigstens zum Theil, die Perez-Glossen so genannt wurden. Der erste, der dieser Tosafot gedenkt, ist Joseph del Medigo. In wie fern a) der מהר"ם aus גורניש, von dem Einiges in מהררי נמרים Venedig 1599 (s. cod. Oppenh. 1206Q.; 667Q. wird er Meir genannt) vorkommt, ferner b) R. Jehuda aus נרניש, der um 1190 lebte (Mordechai, Batra §. 886), oder der von Berichtigung: st. von l. vor Elieser aus Tuch genannte c) R. David aus דורניש (Anhang zum Juchasin, ed. Crakau, f. 164a), mit diesen Glossen-Sammlungen zusammenhangt, ist mir unbekannt.
יצחק בן ראובן, תוספותיו נזכרות בהגהה לרש"י (שיטה ל־כתובות מ"ג ע"א). אולי הוא אותו יצחק שהערתו לרש"י מופיעה בשיטה ל־בבא קמא ל"ב ע"ד.
Isaac b. Ruben, seiner Tosafot gedenkt eine Glosse zu Raschi (Schittah zu Ketubot 43a). Vielleicht derselbe Isaac, dessen Bemerkung zu Raschi in der Schittah zu Kama 32d vorkommt.
י' כהן (מהר"י כ"ץ), ככל הנראה בן דורו של ר' מאיר מרוטנבורג, ואולי קרוב משפחתו יהודה הכהן; בקטעים המובאים מתוספותיו לבבא קמא, שמעביר שיטת ר' בצלאל, הוא מביא: את מורו, ובנוסף את מורו שעודנו בחיים, "הכהן"42a (68c), שאולי הוא ר' אביגדור; אברהם (15a. 144b), אברהם בן אברהם (34c), אשר (11a), האֶסְרי, כלומר אליעזר הלוי (35a), יצחק הלבן למסכת כתובות (15d), יצחק מווינה (61a), יעקב מקורצא (136a) [נראה שהוא אותו האיש המכונה שם דף פ"ח ע"א ו־89a ר' יעקב מקושן, ולמעשה ר' יעקב בן שלמה מקורשן, המופיע אצל מאיר מרוטנבורג שו"ת 870, ed. Cremona 146. 79, וחיבר נימוקים, ראה הגהות מיימוניות ל־מאכלות אסורות c. 14, שו"ת שם מס' 13. הוא היה תלמידו של ר' שמשון מסֶנְס], (מהר"ר) יחיאל (5a. 8a), ככל הנראה אותו האיש המכונה הר"י בי יוסף שיחיה (19a); יהודה (7d. 51d), שני האנשים בשם יהודה בן קלונימוס (ריבק 35a. 147c. 150c), יוסף (147c), יוסף מקלסון (48d למעלה), עמ׳ 43 מאיר (35b. 52c), משה מאווְרֶה (7d), שמואל מבמברג (13d), שמחה (51d. 142d. 150c), וכן הר"ש בן הר"ש, שיכול להיות: א) שמואל בן שלמה מפאלייז, ב) שמואל או שמעון בן שמשון מסֶנְס (סמ"ג דף ל"ז ע"ג, השווה בנימין זאב שו"ת דף רנ"ו ע"ב), ג) שלמה הצעיר בן שמעון, מחבר שו"ת43a, ד) שלמה בן שלמה, סביב שנת 1300 (cod. Rossi 571). — הוא הגיה גם את בבא מציעא, כפי שמראה השיטה לאותה מסכת.
J. Cohen (מהר"י כ"ץ), vermuthlich ein Zeitgenosse R. Meir's aus Rothenburg, und vielleicht dessen Verwandter Jehuda ha-Cohen; in den Auszügen aus seinen Tosafot zu Kama, die R. Bezalel's Schittah mittheilt, führt er an: seinen Lehrer, ferner seinen noch lebenden Lehrer, den Cohen42a (68c), welches vielleicht R. Abigedor ist; Abraham (15a. 144b), Abraham b. Abraham (34c), Ascher (11a), Haësri d. i. Elieser ha-Levi (35a), Isaac ha-Laban zu Tr. Ketubot (15d), Isaac aus Wien (61a), Jacob aus קורצא (136a) [scheint derselbe, welcher ib. f. 88a und 89a R. Jacob aus קושן heisst, und eigentlich R. Jacob b. Salomo aus קורשן zu seyn, der bei Meir Rothenb. RGA. 870, ed. Cremona 146. 79 vorkommt und נימוקים verfasst hat, s. Hagahot Maimoniot zu מאכלות אסורות c. 14, RGA. daselbst N. 13. Er war ein Zuhörer von R. Simson aus Sens], (מהר"ר) Jechiel (5a. 8a), wohl derselbe als הר"י בי יוסף שיחיה (19a); Jehuda (7d. 51d), die beiden Jehuda b. Kalonymos (ריבק 35a. 147c. 150c), Joseph (147c), Joseph aus קלסון (48d oben), S. 43 Meir (35b. 52c), Moses aus Evreux (7d), Samuel aus Bamberg (13d), Simcha (51d. 142d. 150c), und ein הר"ש בן הר"ש, welches seyn könnte: a) Samuel b. Salomo aus Falaise, b) Samuel oder Simeon b. Simson aus Sens (Semag f. 37c, vgl. Binjamin Seeb RGA. f. 256b.), c) Salomo der Jüngere b. Simeon, Verf. von RGA.43a. d) Salomo b. Salomo, um das Jahr 1300 (cod. Rossi 571). — Er hat auch Baba Mezia glossirt, wie die Schittah zu diesem Tractate zeigt.
אשר בן יחיאל מגרמניה, תלמידו של ר' מאיר מרוטנבורג, מת בטולדו בשנת 1327, חיבר, כפי שמעידים הוא עצמו (שו"ת 53, 3), מנחם בן זרח (הקדמה ל־צידה לדרך) ובן ששת (שו"ת 155. 181), תוספות לתלמוד, המורכבות מקיצורי תוספות סנס עם העשרות חדשות, המכונות גם תוספי הרא"ש. חלק ניכר מהן קיים בכתב יד, חלקן נדפס, וקטעים ניכרים עברו לתוך שיטות ר' בצלאל. לפי אזולאי43b והערותיו של H. I. Michael, נמצאות בכתב יד: התוספות לברכות, שבת (גם ב־cod. Rossi 1320 N. 2), גיטין, חולין (שראה אזולאי), בבא מציעא (ב־cod. Oppenheim 855F.); אלה של מגילה ושבועות נמצאות בחיבור מגדנות נתן, Livorno 1785 fol.; אלה של יבמות וכתובות נדפסו Livorno 1776 fol.; אלה של קידושין נמצאות ב־מעשה רקם, Pisa 1806 fol.; לסוטה בחלקן Prag 1725 וב־מראה האופנים Livorno 1810 fol.; להוריות Prag 1725 ברביע, Livorno 1781 fol. מלבד זאת מובאות אלה של עירובין, נזיר, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, בכורות, ערכין, ובכלל לסדר קדשים, במקומות שונים, ובייחוד נעשה בהן שימוש תדיר בידי ר' בצלאל. האחרון מצטט גם את תוספות תוספי, או ההוספות לתוספות, לבבא קמא ולבבא מציעא.
Ascher b. Jechiel aus Deutschland, Schüler R. Meir's aus Rothenburg, in Toledo im Jahre 1327 gestorben, hat wie er selber (RGA. 53, 3), Menachem b. Serach (Vorrede zu Zeda laderech), ben Scheschet (RGA. 155. 181) bezeugen, Tosafot zum Talmud verfasst, bestehend in Abkürzungen der Sens-Tosafot mit neuen Bereicherungen, die auch תוספי הרא"ש genannt werden. Vieles ist davon handschriftlich vorhanden, Manches gedruckt, beträchtliche Stücke in R. Bezalel's Schittah's übergegangen. Nach Asulai43b und den Bemerkungen H. I. Michael's sind handschriftlich da: die Tosafot zu Berachot, Sabbat (auch in cod. Rossi 1320 N. 2), Gittin, Chullin (die Asulai gesehen), Baba Mezia (in cod. Oppenheim 855F.); die zu Megilla und Schebuot befinden sich in dem Werke מגדנות נתן Livorno 1785 fol.; die zu Jebamot und Ketubot erschienen Livorno 1776 fol.; die zu Kidduschin sind in מעשה רקם, Pisa 1806 fol.; zu Sota zum Theil Prag 1725 und in מראה האופנים Livorno 1810 fol.; zu Horajot Prag 1725 in 4. Livorno 1781 fol. Ausserdem werden die zu Erubin, Nasir, Kama, Mezia, Batra, Bechorot, Arachin und überhaupt zu der Ordnung Kodaschim an verschiedenen Orten angeführt und namentlich oft von R. Bezalel benutzt. Letzterer citirt auch die תוספות תוספי oder die Zusätze zu den Tosafot, zu Kama und Mezia.
עמ׳ 44 שמשון משינון בן יצחק מסתמך על פירושיו לעירובין ולעבודה זרה (Keritut 1, 7, 1. 5, 3, ?148. 120.?), ונראה שחיבר הגהות למסכתות נוספות. בדרך כלל מייחסים אותו לשנת 1330, אך נראה שהוא קדום יותר ובן דורו של ר' פרץ. השווה של' אדרת שו"ת חלק 4. מס' 152 ואזולאי, שם חלק 2. f. 78b. מחבר שערי ציון כ"י מכנה בהקדמתו את "החכם הכולל ר' שמשון משינון".
S. 44 Simson aus Chinon b. Isaac beruft sich auf seine Commentarien zu Erubin und Aboda sara (Keritut 1, 7, 1. 5, 3, ?148. 120.?) und scheint zu noch mehreren Tractaten Glossen verfasst zu haben. Gewöhnlich wird er in das Jahr 1330 verlegt, scheint aber älter und ein Zeitgenosse von R. Perez zu seyn. Vgl. Sal. Aderet RGA. Th. 4. N. 152 und Asulai Schem Th. 2. f. 78b. Der Verfasser des Schaare Zion ms. nennt in der Vorrede „den umfassenden Weisen R. Simson aus Chinon.“
ר' א' (הר״א); תוספותיו מצוטטות ב־תוספות Moedkaton 14b, 19a, 20b, 21a וכו'.
R. A. (הר״א); seine Tosafot werden in Tosaf. Moedkaton 14b, 19a, 20b, 21a etc. citirt.
ר' י' (ר״י), שבתוספותיו מובא ר' יצחק הזקן (ר״י) (תשב"ץ סי' של"ו).
R. I. (ר״י), in dessen Tosafot R. Isaac der ältere (ר״י) angeführt wird (Taschbez §. 336).
Ungenannte: a) ?הרב?, auf dessen Tosafot man sich oft in Tosaf. Moedkaton (15b, 19a, b, 20b, 21a, b, 22a, b, 23a, b, 24b, 25a, 27a) beruft. b) ?תוספות?, in Tos. Nedarim 8a.
שיטה או תוספות שיטה מכונות לעיתים מהדורות ר' פרץ, או תוספות ר' יחיאל מפריז; באוספי ר' בצלאל לבבא בתרא, נזיר וכו', בהערות לשערי דורא סי' נ"ז, אצל ר' יונה בן סקל: אסור והתר c. 36, אצל יוסף קולון שו"ת 161. 52, אצל בנימין זאב שו"ת דף ר"נ ע"א, מופיעות תוספות תחת כינוי זה. השווה הערותיו של אזולאי ב־שם הגדולים חלק 1, מהדורה שנייה, דף פ"ח ע"ב, ובתוספות ל־ועד (ככר לאדן f. 202 וכו').
Schittah oder Tosefot Schittah heissen bisweilen die Recensionen des R. Perez, oder die Tosafot R. Jechiel's aus Paris; in R. Bezalel's Sammlungen zu Batra, Nasir etc., in den Anmerkungen zu Schaare dura §. 57, bei R. Jona b. Seckel: אסור והתר c. 36, in Jos. Kolon RGA. 161. 52, in Binjamin Seeb RGA. f. 250a kommen Tosafot unter dieser Benennung vor. Vgl. die Bemerkungen Asulai's in Schem haged. Th. 1. zweite Aufl. f. 88b, und in den Nachträgen zu Vaad (ככר לאדן f. 202 etc.)
תוספות חיצוניות (חיצוניות), שאינן מוצאן לא מתוספות סנס ולא מתוספות טוך, שקטעים מהן מופיעים אצל ר' בצלאל לבבא מציעא, נזיר ובמקומות נוספים; ראה אזולאי, ועד דף מ"ה ע"א, נ"ד ע"א.
Extra-Tosafot (חיצוניות), weder aus Sens- noch aus Tuch-Tosafot herstammend, aus denen Excerpte bei R. Bezalel zu Mezia, Nasir und sonst vorkommen; s. Asulai Vaad f. 45a, 54a.
תוספות שוליים (גיליון), כהוספות לתוספות, מן התקופה שבין 1270 ל־1350 בקירוב, כבר מצטטים אותן יהודה בן אליעזר (Minchat Jehuda f. 34b), יצחק בן ששת (שו"ת 27144a) ור' יסראלן (Pesakim 227).
Rand-Tosafot (גיליון), als Nachträge zu den Tosafot, aus dem Zeitraum etwa zwischen 1270 und 1350, citiren bereits Jehuda b. Elieser (Minchat Jehuda f. 34b), Isaac b. Scheschet (RGA. 27144a) und R. Isserlein (Pesakim 227).
עמ׳ 45 קטעים ניכרים מאלה נמצאים באוספי ר' בצלאל; הוספות בודדות מסוג זה מופיעות גם בתוספות הנדפסות, למשל זבחים כ"ו ע"ב, כ"ז ע"א. בהגהות המאוחרות יותר מסוג זה מצוטטים משה פולק, או פולר, אברהם, אליעזר, ראה שיטה ל־כתובות ה ע"א, ז ע"ב, ט ע"ב, ל־בבא מציעא ע"ו ע"ד.
S. 45 Beträchtliche Stücke aus solchen finden sich in R. Bezalel's Sammlungen; einzelne dergleichen Zusätze auch in den edirten Tosafot, z. B. Sebachim 26b, 27a. In den jüngeren Glossen dieser Klasse werden Moses Polak, oder פולר, Abraham, Elieser, citirt, s. Schittah zu Ketubot 5a, 7b, 9b, zu Mezia 76d.
תוספות ישנים (תוספת ישנים) הוא כינוי ל:
Alte Tosafot (תוספת ישנים) heissen:
1) תוספות סנס, שמהן שאבו הקדמונים, ובייחוד מרדכי ור' בצלאל.
1) Die Sens-Tosafot, aus welchen die Alten, namentlich Mordechai und R. Bezalel, schöpften.
2) תוספות ישנות יותר שלא נדפסו, למשל לקידושין, הנמצאות בכתב יד אצל H. I. Michael (שהיו קודם לכן ברשות אזולאי), ובהן מובאים שמואל בן מאיר, תם, שמשון הזקן, יום טוב, מנחם, יואל הלוי, משה כהן, יצחק בן מרדכי, יצחק הלבן, אליעזר ממץ, יצחק בן אברהם; בשוליים מצאתי הוספות מתוך תוספות אווְרֶה. יוחסו לר' יצחק הזקן, אולי רק משום שהוא עצמו אינו נזכר בהן; אלא שההבאות האחרונות הללו אינן תואמות הנחה זו. תוספות בכתב יד לסוטה היו בידי אזולאי (ועד דף ל"ז ע"א); לבבא קמא, בבא מציעא, יבמות — בספריית אופנהיים.
2) Die älteren unedirten, z. B. zu Kidduschin, handschriftlich bei H. I. Michael (früher in Asulai's Besitze), in denen Samuel b. Meir, Tam, Simson der Aeltere, Jomtob, Menachem, Joel ha-Levi, Moses Cohen, Isaac b. Mordechai, Isaac ha-Laban, Elieser aus Metz, Isaac b. Abraham angeführt werden; am Rande fand ich Nachträge aus den Evreux-Tosafot. Man schrieb sie R. Isaac dem Aeltern zu, vielleicht bloss desswegen, weil derselbe nicht darin genannt wird; allein dieser Annahme entsprechen die letztgenannten Anführungen nicht. Tosafot ms. zu Sota hatte Asulai (Vaad f. 37a); zu Kama, Mezia, Jebamot die Oppenheimersche Bibliothek.
3) אלה שנדפסו באוסף מיוחד, ברלין 1736 fol., הכוללות, מלבד תוספות יומא של ר' משה מקוסי הנזכרות לעיל, רק שלושה עשר עמודים לשש עשרה מסכתות תלמודיות, דהיינו לשבת, ראש השנה, מגילה, גיטין, בבא מציעא, מנחות ובכורות ביחד רק עשרה מקומות; השאר שייך לעירובין, ביצה, כתובות (שבהן מובאים עזרא, הרמב"ם, אליעזר הלוי, מאיר מרוטנבורג), קידושין, נזיר, בבא בתרא, הוריות45a, כריתות (המזכירות משה כהן ונסים) ונדה (שבה מוזכרים אליעזר הלוי ור' שמשון (השר)).
3) Die in besonderer Sammlung, Berlin 1736 fol. erschienenen, welche aber, ausser den oben erwähnten Joma-Tosafot von R. Moses aus Coucy, nur 13 Seiten zu sechzehn talmudischen Tractaten umfassen, nämlich zu Sabbat, Rosch haschana, Megilla, Gittin, Mezia, Menachot und Bechorot zusammen nur zehn Stellen; das übrige gehört zu Erubin, Beza, Ketubot (worin Esra, Maimonides, Elieser ha-Levi, Meir Rothenburg angeführt werden), Kidduschin, Nasir, Batra, Horajot45a, Keritot (Moses Cohen und Nissim nennend) und Nidda (wo Elieser ha-Levi und R. Simson (השר) genannt werden).
עמ׳ 46 4) כתבי יד עתיקים של התוספות הנדפסות עצמן, למשל Cod. München 236 משנת 1360: לחולין; או כאלה המונחים ביסוד החידושים לביצה, באזל ללא ציון שנה (Oppenh. 740 Q).
S. 46 4) Alte Handschriften selbst der edirten Tosafot, z. B. Cod. München 236 vom J. 1360: zu Chullin; oder solche die den Novellen von Beza, Basel s. a. (Oppenh. 740 Q) zu Grunde liegen.
תוספות מהדורות התלמוד, המכונות גם הנדפסות או שלנו, משתרעות על פני 38 מסכתות מן התלמוד הבבלי. בכללן, אלה של המסכתות הגדולות יותר, למשל חולין, בבא קמא, גיטין, צמחו מתוך מהדורת "טוך"; שבת, מנחות, עירובין — מתוך תוספות סנס, ובייחוד באחרונות מכונה ר' יצחק הזקן מהר"י, "מורי הרב יצחק" (f. 83 ab, 99b), ובמקום אחד מופיע גם ותירץ לן ר"י, "השיב לנו ר' יצחק" (f. 96b). התוספות לעבודה זרה חוברו במקורן בידי שמואל מפאלייז, אלה שלסוטה — לפי שמואל מאווְרֶה, ואלה שלברכות — לפי משה מאווְרֶה. ר' ברוך הוא המקור לאלה שלזבחים; התוספות ליומא הן מאת מאיר מרוטנבורג; תוספות המסכתות ביצה, נזיר, נדרים, סנהדרין, מכות, מעילה — מבית מדרשו של ר' פרץ; את אלה שלמועד קטן חיבר נכדו של ר' יצחק כלשהו. צעירות יותר, וחורגות מהאופי הרגיל של התוספות46a, הן אלה שלתענית, שבהן מצוטט ר' אליעזר בן יואל הלוי. מחבר התוספות לחגיגה פירש עוד כמה מסכתות נוספות.
Die Tosafot der Talmud-Editionen, auch die edirten oder die unserigen genannt, erstrecken sich über 38 Traktate des babylonischen Talmuds. Hierunter sind die zu den grösseren Tractaten, z. B. Chullin, Kama, Gittin aus der Recension „Tuch"; Sabbat, Menachot, Erubin aus den Sens-Tosafot hervorgegangen, namentlich in letzteren heisst R. Isaac der ältere מהר"י „mein Lehrer der Rabbi Isaac" (f. 83 ab, 99b), und an einer Stelle findet sich noch ותירץ לן ר"י „R. Isaac antwortete uns" (f. 96b). Die Tosafot zu Aboda sara sind ursprünglich von Samuel aus Falaise, die zu Sota nach Samuel Evreux und die zu Berachot nach Moses Evreux gearbeitet. R. Baruch ist die Quelle derer zu Sebachim; die Tosafot zu Joma sind von Meir Rothenburg; die Tosafot der Tractate Beza, Nasir, Nedarim, Sanhedrin, Maccot, Meila aus der Schule des R. Perez; die zu Moëdkaton verfasste der Enkel eines R. Isaac. Jung und von dem sonstigen Charakter der Tosafot abweichend 46a sind die zu Taanit, in denen R. Elieser b. Joel ha-Levi citirt wird. Der Verfasser der Tosafot zu Chagiga hat noch mehrere andere Tractate commentirt.
מובאים בתוספותינו:
Angeführt werden in unsern Tosafot:
א) רש"י, המכונה כמעט תמיד קונטרס (commentarius)46b; לעיתים תלמידו (מגילה כ"ג ע"ב).
A) Raschi, fast stets קונטרס (commentarius) bezeichnet 46b; bisweilen dessen Schüler (Megilla 23b).
ב) מחברי התוספות הבאים: ר' א' (הר"א), ברוך בן יצחק, אלחנן, אליעזר הלוי, אליעזר ממץ, ר' י' (ר"י), יצחק הצעיר בן אברהם, יצחק בן אשר הלוי, יצחק הלבן, יצחק בן מאיר, יצחק בן מרדכי, יצחק הזקן בן שמואל, יעקב (תם), יעקב משינון, עמ׳ 47 יעקב הלוי, יחיאל מפריז, יהודה מפריז, יהודה בן נתן, יוסף, יוסף פורת, מאיר (מרמרופ), משה מקוסי, משה מאווְרֶה, פרץ, שמואל מאווְרֶה, שמואל בן שלמה, שמואל בן מאיר, שמחה, שמשון מסֶנְס, אלמונים.
B) Folgende Verfasser von Tosafot: R. A. (הר"א), Baruch b. Isaac, Elchanan, Elieser ha-Levi, Elieser aus Metz, R. I. (ר"י), Isaac der Jüngere b. Abraham, Isaac b. Ascher ha-Levi, Isaac ha-Laban, Isaac b. Meir, Isaac b. Mordechai, Isaac der Aeltere b. Samuel, Jacob (Tam), Jacob aus Chinon, S. 47 Jacob ha-Levi, Jechiel aus Paris, Jehuda aus Paris, Jehuda b. Natan, Joseph, Joseph Porat, Meir (aus Rameru), Moses aus Coucy, Moses aus Evreux, Perez, Samuel aus Evreux, Samuel b. Salomo, Samuel b. Meir, Simcha, Simson aus Sens, Ungenannte.
ג) הסמכויות הקדומות יותר: קלונימוס מלוקה (מנחות ק"ט ע"ב), בנו משולם (גיטין נ"ד ע"ב), גרשום (לעיתים קרובות מאוד, למשל בבא מציעא ל"א ע"ב, חולין ל"ז ע"ב), אחיו מכיר (נדה ז ע"ב), אליה הזקן (סוכה מ"ט ע"א, יומא ח ע"א, בבא בתרא קמ"ה ע"ב, Maccot 3b, נדה ל ע"א), יוסף בן שמואל טוב עלם (פסחים ל ע"א, קט"ו ע"ב, גיטין פ"ה ע"ב, עבודה זרה ע"ד ע"ב, שם "ברוך" הוא טעות, מנחות ל"ד ע"ב), בנימין (חגיגה י"ב ע"א), יצחק בן מנחם (גיטין כ"א ע"ב), מאיר החזן (ראש השנה י"א ע"ב), שמעון בן יונה (ראש השנה ל"ג ע"ב), משה הדרשן (סוטה ל"ו ע"ב), אליעזר [בן יצחק] (שבת נ"ד ע"ב), יצחק בן יהודה (ברכות י"ד ע"ב, Moëdkaton 25b, בבא בתרא כ"ה ע"א, עבודה זרה ל"א ע"ב), יצחק הלוי (חגיגה י"ד ע"ב, מגילה ד ע"ב, ערכין ג ע"ב, שם נדפס בטעות; השווה רש"י ל־ראש השנה כ"ט ע"א), קלונימוס מרומא (עירובין ס"ה ע"א. Moëdkaton 7b), יוסף קרא (ערכין ט"ו ע"ב).
C) Die älteren Autoritäten: Kalonymos aus Lucca (Menachot 109b), dessen Sohn Meschullam (Gittin 54b), Gerschom (sehr oft, z. B. Mezia 31b, Chullin 37b), dessen Bruder Machir (Nidda 7b), Elia der Alte (Succa 49a, Joma 8a, Batra 145b, Maccot 3b, Nidda 30a), Joseph b. Samuel tob Elem (Pesachim 30a, 115b, Gittin 85b, Aboda sara 74b wo Baruch ein Fehler, Menachot 34b), Binjamin (Chagiga 12a), Isaac b. Menachem (Gittin 21b), Meir der Vorbeter (Rosch haschana 11b), Simeon b. Jona (Rosch haschana 33b), Moses hadarschan (Sota 36b), Elieser [b. Isaac] (Sabbat 54b), Isaac b. Jehuda (Berachot 14b, Moëdkaton 25b, Batra 25a, Aboda sara 31b), Isaac ha-Levi (Chagiga 14b, Megilla 4b, Arachin 3b, wo fehlerhaft gedruckt ist; vgl. Raschi zu Rosch haschana 29a), Kalonymos aus Rom (Erubin 65a. Moëdkaton 7b), Joseph Kara (Arachin 15b).
ד) המורים ובני הדור הבאים מצרפת ומגרמניה, מן המאה השתים עשרה והשלוש עשרה, המוזכרים בשמם, שכמה מהם ידועים כמחברים, ורבים מהם עיבדו, פירשו וכנראה גם הגיהו את התלמוד:
D) Folgende namentlich angegebene Lehrer und Zeitgenossen aus Frankreich und Deutschland aus dem 12. und 13. Jahrhundert, von denen mehrere als Autoren bekannt, viele den Talmud bearbeitet, commentirt und wohl auch mit Glossen versehen haben:
אהרן, סביב שנת 1180 (פסחים כ"ו ע"ב).
Aaron, um 1180 (Pesachim 26b),
אהרן הכהן (יבמות מ"ב ע"ב); ר' שמואל בן אהרן הכהן מצוטט בשבלי הלקט סי' ל"ט.
Aaron ha-Cohen (Jebamot 42b); R. Samuel b. Aaron ha-Cohen wird in Schibbole ha-leket §. 39 citirt.
אהרן מרגנשבורג, תלמידו של שיר לאון (חולין כ"ג ע"א).
Aaron aus Regensburg, Sir Leon's Schüler (Chullin 23a).
אבין (חולין מ"ז ע"ב), וכן שערי דורא סי' י. Berichtigung: יש למחוק כנראה את "אבין", ולקרוא "אביו" [אביו של ר' אליעזר הלוי. השווה מרדכי Chullin סי' תתק"ס. 961, הגהות אשרי שם c. 3 סי' ט"ז. גם בשערי דורא, מהדורת ונציה, כתוב, נכון יותר, ראב״ן במקום ר׳ אבין.]
Abin (Chullin 47b), auch Schaare dura §. 10. Berichtigung: „Abin" muss wohl gestrichen, und אביו [der Vater des R. Elieser halevi gelesen werden. Vgl. Mordechai Chullin §. 960. 961, Hagahot Ascheri ib. c. 3 §. 16. Auch in Schaare Dura ed. Vened. heisst es statt ר׳ אבין richtiger ראב״ן.]
אברהם בן יוסף, מאורלינש, חותנו של שיר לאון ובן דורו של ר' תם (ברכות מ"ה ע"ב, Maccot 6b), הוא ככל הנראה אותו אברהם המופיע ב־עירובין ע"ז ע"ב, פ"א ע"א, קידושין ט"ו ע"א, בבא בתרא ה ע"א.
Abraham b. Joseph, aus Orleans, Sir Leon's Schwiegervater und der Zeitgenosse von R. Tam (Berachot 45b, Maccot 6b), ist vermuthlich der Erubin 77b, 81a, Kidduschin 15a, Batra 5a vorkommende Abraham.
אברהם מבורגיי (ביצה ט ע"ב. יבמות ב ע"ב, כ"ו ע"ב).
Abraham aus Bourgueil (Beza 9b. Jebamot 2b, 26b).
עמ׳ 48 אברהם בן יצחק (Maccot 18b), נזכר גם בניצחון כ"י. בשבלי הלקט 90 מופיע ר' אברהם בן החבר ר' יצחק.
S. 48 Abraham b. Isaac (Maccot 18b), auch in einem Nizzachon ms. genannt. In Schibbole ha-leket 90 kommt R. Abraham b. ha-chaber R. Isaac vor.
אברהם בן יהודה מצרפת, מקוצר הרר"א כהר"י48a (בבא קמא פ"ז ע"ב).
Abraham b. Jehuda aus Frankreich, abgekürzt הרר"א כהר"י48a (Kama 87b).
אברהם בן מרדכי (סוטה ה ע"ב), כפי הנראה מן הרבע הראשון של המאה השלוש עשרה.
Abraham b. Mordechai (Sota 5b), wie es scheint aus dem ersten Viertel des 13. Säculums.
אברהם הגר (קידושין ע"א ע"א), סביב שנת 1170.
Abraham der Proselyt (Kidduschin 71a), um 1170.
אברהם בן משה (חולין ק"ו ע"ב), סביב שנת 1220, ככל הנראה התגורר לא הרחק מוורונה, ראה ראבי"ה כ"י 901, מרדכי Jebamot בסוף, אליה מזרחי RGA. 82.
Abraham b. Moses (Chullin 106b), um 1220, wohl unweit Verona ansässig, s. ראבי"ה ms. 901, Mordechai Jebamot Ende, Elia Misrachi RGA. 82.
אשר מלוניל, סביב שנת 1170 (בבא קמא ס"ד ע"ב).
Ascher aus Lunel, um 1170 (Kama 64b).
א' כהן (הרר"א) (עירובין צ"ב ע"א); אולי אהרן הנזכר, או אליה.
A. Cohen (הרר"א) (Erubin 92a); vielleicht der genannte Aaron, oder Elia.
עשריאל, שהגהותיו מופיעות אצל ר' בצלאל (Chagiga 17ab, קידושין ו ע"א, בבא קמא י ע"א), הוא או עשריאל בן נתן, או עשריאל בן יוסף הצעיר.
Asriel, dessen Glossen bei R. Bezalel vorkommen (Chagiga 17ab, Kidduschin 6a, Kama 10a), entweder A. b. Natan oder der jüngere A. b. Joseph.
חיים הכהן (בן חננאל), סבם של ר' משה מקוסי ושל נחמן כהן, מחבר ספר נחמני (ברכות ל"ה ע"א, קידושין כ"ה ע"ב, בבא בתרא צ"ב ע"ב, Maccot 6a, עבודה זרה כ"א ע"א ובמקומות נוספים).
Chajim ha-Cohen (b. Chananel), Grossvater von R. Moses aus Coucy und von Nachman Cohen, der das Sefer Nachmeni geschrieben (Berachot 35a, Kidduschin 25b, Batra 92b, Maccot 6a, Aboda sara 21a und sonst).
חיים בן יוסי (מנחות פ"ח ע"א) או חיים (מגילה י ע"א, מנחות פ"ח ע"ב, בבא קמא ל"ט ע"א, ס"ט ע"ב, בבא מציעא מ"ח ע"ב, זבחים ד ע"ב), בתקופת ר' תם, נזכר גם בתוספות סנס. הוא חיבר פירוש לזבחים.
Chajim b. Jose (Menachot 88a) oder Chajim (Megilla 10a, Menachot 88b, Kama 39a, 69b, Mezia 48b, Sebachim 4b), zur Zeit R. Tam's, auch in den Sens-Tosafot genannt. Er hat einen Commentar zu Sebachim geschrieben.
חיים בן מרדכי (זבחים כ"ז ע"ב), מצוטט בידי ר' ברוך.
Chajim b. Mordechai (Sebachim 27b), wird von R. Baruch citirt.
דוד (קידושין י ע"א), אולי אביו של ר' יהודה בן דוד, שחי במלון בשנת 1240.
David (Kidduschin 10a), vielleicht der Vater R. Jehuda's b. David, der 1240 in Melun lebte.
דוד ממלון (עבודה זרה נ"ט ע"א), אולי הוא זה הנזכר זה עתה.
David aus Melun (Aboda sara 59a), vielleicht der eben genannte.
דוד ממץ, סביב שנת 1220 (ברכות ל"ז ע"ב).
David aus Metz, um 1220 (Berachot 37b).
עמ׳ 49 דוד מינצבורג, סביב שנת 1200 (כתובות ד ע"ב49a); הוא בנו של ר' קלונימוס.
S. 49 David Münzburg, um 1200 (Ketubot 4b49a); er ist der Sohn des R. Kalonymos.
אליה הקדוש מאוכריוק (יומא כ"ז ע"א, זבחים י"ד ע"ב), תלמידו של ר' שמואל בן שלמה.
Elia der Heilige aus אוכריוק (Joma 27a, Sebachim 14b), Zuhörer des R. Samuel b. Salomo.
אליה בן יהודה מפריז, סביב שנת 1150; השווה ראב״ן דף קנ"ג ע"ב. Hamanhig, ראש השנה סי' מ"ה (כתובות נ"ד ע"ב, ס"ג ע"א, קידושין מ ע"ב, גיטין ו ע"ב, פ"ה ע"ב, יבמות מ"ז ע"א, סוטה י"ז ע"ב שם הוא מכונה הצרפתי, עבודה זרה ל"ב ע"ב, מנחות ל"ה ע"ב).
Elia b. Jehuda aus Paris, um 1150; vgl. ראב״ן f. 153b. Hamanhig, Neujahr §. 45 (Ketubot 54b, 63a, Kidduschin 40b, Gittin 6b, 85b, Jebamot 47a, Sota 17b wo er הצרפתי zubenannt wird, Aboda sara 32b, Menachot 35b).
אליה בן שלמה (ראש השנה כ"ד ע"א) מנורגוש49b לימד את המחבר על מהלך הירח.
Elia b. Salomo (Rosch haschana 24a) aus נורגוש49b belehrte den Verfasser über den Mondlauf.
אליעזר ממגנצא, הזקן, הוא אליעזר בן נתן (ראב״ן), סביב שנת 1140 (שבת ט"ז ע"א, שבועות כ"ו ע"ב).
Elieser aus Mainz, der Alte, ist Elieser b. Natan (ראב״ן) um 1140 (Sabbat 16a, Schebuot 26b).
אליעזר (בן יצחק) מבוהמיה, סביב שנת 1190 בשפיירא; ראה הגהות אשרי ל־Aboda sara c. 5, מרדכי Sabbat c. 4 בסוף, Kidduschin c. 3 סי' תתכ"ז (עבודה זרה ז ע"ב).
Elieser (b. Isaac) aus Böhmen, um 1190 in Speier; s. Hagahot Ascheri zu Aboda sara c. 5, Mordechai Sabbat c. 4 Ende, Kidduschin c. 3 §. 827. (Aboda sara 7b).
אליעזר מפלירא (בבא בתרא ע"ט ע"ב).
Elieser aus פלירא (Batra 79b).
אליעזר מסֶנְס (Sczanne?), המכונה לעיתים אלעזר, המופיע גם בסמ"ק (cod. Lips. 6, ראה catal. p. 277) (יבמות צ"ג ע"ב, כתובות נ"ח ע"ב, קידושין ד ע"ב, גיטין נ"ח ע"א, בבא קמא נ"ט ע"ב), סביב 1240—1250; קדום יותר, מתקופת ר' תם, אצל שערי דורא סי' פ"ב.
Elieser aus Sens (Sczanne?), der bisweilen Elasar genannt ist, auch im Semak (cod. Lips. 6, s. catal. p. 277) vorkommt (Jebamot 93b, Ketubot 58b, Kidduschin 4b, Gittin 58a, Kama 59b), um 1240—1250; ein älterer, aus der Zeit R. Tam's, bei Schaare dura §. 82.
אפרים בן דוד (עבודה זרה ל"ט ע"א), ככל הנראה בן דורו של שיר לאון.
Ephraim b. David (Aboda sara 39a), vermuthlich ein Zeitgenosse Sir Leon's.
אפרים בן אפרים החזק, סביב שנת 1200, ברגנשבורג (פסחים ל"ו ע"א).
Ephraim b. Ephraim des Starken, um 1200, in Regensburg (Pesachim 36a).
אפרים (בן יצחק) ברגנשבורג, סביב שנת 1160 (חגיגה כ ע"ב, סנהדרין ל"ג ע"ב, זבחים ט"ז ע"א חולין ע"א ע"ב, ב ע"ב ולעיתים קרובות).
Ephraim (b. Isaac) in Regensburg, um 1160 (Chagiga 20b, Sanhedrin 33b, Sebachim 16a Chullin 71b, 2b und oft).
עזרא (בבא בתרא כ"ח ע"א) Berichtigung: את ההשערה שעזרא זהה עם עזרא הנביא מאששרות התוספות הנזכרות ל־Kama, שבהן (23b) "הרב הנביא ממוקונטור" מציין את "רבינו דמונקטור עזרא" אצל מאיר מרוטנבורג שו"ת ברביע מס' 312. "נביא" (הישר 78d) היה תואר כבוד., ככל הנראה עזרא הנביא (גיטין פ"ח ע"א, שבועות כ"ה ע"א), תלמידו של ר' יצחק בן שמואל.
Esra (Batra 28a) Berichtigung: Die Vermuthung, dass Esra identisch ist mit Esra dem Propheten, bestätigen die erwähnten Tosafot zu Kama, wo (23b) הרב הנביא ממוקונטור den רבינו דמונקטור עזרא bei Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 312 bezeichnet. נביא (Hajaschar 78d) war ein Ehrentitel., wohl Esra der Prophet (Gittin 88a, Schebuot 25a), Zuhörer R. Isaac's b. Samuel.
חזקיה, שהתכתב עם אביגדור הכהן (בבא בתרא מ"ד ע"ב).
Hiskia, der mit Abigedor ha-Cohen correspondirte (Batra 44b).
עמ׳ 50 יצחק, שנכדו חיבר את תוספותינו למועד קטן (ראה שם 19a, 20b, 21a, 23a, 24b).
S. 50 Isaac, dessen Enkel unsere Tosafot zu Moëdkaton (s. ib. 19a, 20b, 21a, 23a, 24b) verfasst hat.
יצחק, מורו של מחבר תוספות קידושין י ע"א, ס"א ע"ב.
Isaac, Lehrer von Tosaf. Kidduschin 10a, 61b.
יצחק בן ברוך, סביב 1170—1180, נזכר לצד מנחם בן פרץ ושמואל ורוזרין. השווה הישר סי' קפ"א, Ascheri Beza c. 3 בסוף, מאיר מרוטנבורג שו"ת ברביע מס' 72 (ביצה ג ע"ב, חגיגה ד ע"א, יומא ט"ז ע"ב, כ"ה ע"א, יבמות נ"א ע"ב, כתובות כ"ו ע"ב, ס"ב ע"א, בבא קמא צ ע"א, בבא בתרא נ ע"א, עבודה זרה מ"ט ע"א).
Isaac b. Baruch, um 1170—1180, wird neben Menachem b. Perez und Samuel ורוזרין genannt. Vgl. Hajaschar §. 181, Ascheri Beza c. 3 Ende, Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 72 (Beza 3b, Chagiga 4a, Joma 16b, 25a, Jebamot 51b, Ketubot 26b, 62a, Kama 90a, Batra 50a, Aboda sara 49a).
יצחק מהרסום (עבודה זרה כ"א ע"א).
Isaac aus הרסום (Aboda sara 21a).
יצחק בן יצחק (הוספה ל־תוספות נזיר ט"ז ע"ב), אולי יצחק משינון, שהגהותיו מופיעות בשיטת ר' בצלאל ל־Nasir, f. 96b.
Isaac b. Isaac (Zusatz zu Tosaf. Nasir 16b), vielleicht Isaac aus Chinon, dessen Glossen in der Schittah R. Bezalel's zu Nasir, f. 96b, vorkommen.
יצחק (בן משה מווינה), המכונה על שם חיבורו העיקרי אור זרוע Berichtigung: הכוונה לספר אור זרוע ב־תוספות חולין מ"ז ע"ב: כתב ה״ר יצחק בספרו; מקוצר ריא"ז, תלמידם של יהודה מפריז ואליעזר הלוי, התגורר בוירצבורג (עבודה זרה נ"ח ע"ב50a).
Isaac (b. Moses aus Wien) nach seinem Hauptwerke Or sarua genannt Berichtigung: Das Buch Or Sarua ist gemeint in Tos. Chullin 47 b: כתב ה״ר יצחק בספרו; abbrevirt ריא"ז, Schüler von Jehuda aus Paris und Elieser ha-Levi, wohnte in Würzburg (Aboda sara 58b50a).
יצחק מדומפייר, לא יצחק הזקן, (שבת קמ"ג ע"א; השווה כתובות כ"א ע"ב), אולי ר' יצחק ב"תפירה" סביב שנת 1220 (של' לוריא שו"ת 29). ראוי לציון שהרוקח (סי' רפ"ג) מצטט את ר' יצחק מדומפייר בן אברהם, ושבלי הלקט (חלק 2 כ"י סי' מ"ה) מצטט את ר' יצחק הלבן מדומפייר.
Isaac aus Dompaire, nicht Isaac der Aeltere, (Sabbat 143a; vgl. Ketubot 21b), vielleicht R. Isaac in „תפירה" um 1220 (Luria RGA. 29). Bemerkenswerth ist, dass Rokeach (§. 283) R. Isaac aus Domp. b. Abraham, und Schibole haleket (Th. 2 ms. §. 45) R. Isaac halaban aus Dompaire citirt.
יצחק מאורלינש (מנחות ה ע"א).
Isaac aus Orleans (Menachot 5a).
יצחק בן שניאור, המופיע גם ב־סמ"ק כ"י סי' קמ"ז וב־כל בו מס' 31 (תמורה י"ח ע"א).
Isaac b. Schneor, auch in Semak ms. §. 147 und in Kol bo N. 31 vorkommend (Temura 18a).
יקר משינון, בקירוב 1240—1260 (עבודה זרה ס"ח ע"א).
Jakar aus Chinon, etwa 1240—1260 (Aboda sara 68a).
יעקב בן אבין (חולין מ"ו ע"ב), אולי בנו של אבין הנזכר לעיל.
Jacob b. Abin, (Chullin 46b), vielleicht der Sohn des oben angegebenen Abin.
יעקב מקורביל (כתובות י"ב ע"ב, חולין קכ"ב ע"ב ולעיתים קרובות במקומות נוספים).
Jacob aus Corbeil (Ketubot 12b, Chullin 122b und sonst oft).
יעקב מקוסי, סביב שנת 1200 (קידושין מ"ג ע"ב, ס"ז ע"א), נזכר גם ב־מרדכי (אצל יוסף קולון RGA. 47).
Jacob aus Coucy, um 1200 (Kidduschin 43b, 67a), auch in Mordechai (bei Jos. Kolon RGA. 47) genannt.
עמ׳ 51 יעקב ישראל (בן יוסף) התכתב עם ר' תם, מופיע גם ב־Haterumma (כתובות צ"ח ע"ב. חולין קי"ב ע"א).
S. 51 Jacob Israel (b. Joseph) correspondirte mit R. Tam, kommt auch in Haterumma vor (Ketubot 98b. Chullin 112a).
Jacob aus Orleans (Gittin 8b, Jebamot 4a, Ketubot 47a, Sebachim 14b und sonst).
יעקב כש״ה, אולי יעקב משפיירא (השווה ירוחם ב־תולדות אדם וחוה ed. 1516 f. 262d), 1250—1270 (יומא ט ע"א).
Jacob כש״ה, vielleicht Jacob aus Speier (vgl. Jerucham in תולדות אדם וחוה ed. 1516 f. 262d), 1250—1270 (Joma 9a).
יעקב בן שמשון, סביב שנת 1160 בפריז, נזכר גם בפירוש לתמיד, ב־הגהות מיימוניות, אצל תשב"ץ, מאיר מרוטנבורג (שו"ת 655) ו־מרדכי (Joma) (חולין נ"ד ע"ב, ערכין כ"ח ע"ב, מנחות ס"ד ע"ב).
Jacob b. Simson, um 1160 in Paris, auch im Commentar zu Tamid, den Hagahot Maim., bei Taschbez, Meir Rothenburg (RGA. 655) und Mordechai (Joma) genannt (Chullin 54b, Arachin 28b, Menachot 64b).
יהונתן (עבודה זרה ח ע"ב), ככל הנראה ר' יונתן בן יצחק, אחיו של ר' יוסף בוירצבורג, בקירוב סביב שנת 1240. השווה מרדכי Moëdkaton, Kama c. 3, Batra c. 1, אשר בשיטה ל־בבא קמא ס"ו ע"ד, הגהות אשרי ל־Mezia c. 5 ו־9, של' לוריא RGA. 29.
Jehonatan (Aboda sara 8b) vermuthlich R. Jonatan b. Isaac, R. Joseph's Bruder in Würzburg, etwa um das Jahr 1240. Vgl. Mordechai Moëdkaton, Kama c. 3, Batra c. 1, Ascher bei Schittah zu Kama 66d, Hagahot Ascheri zu Mezia c. 5 und 9, Sal. Luria RGA. 29.
יהודה הכהן (יומא ס"ג ע"ב, יבמות ו ע"ב, בבא מציעא כ"ז ע"א, סוטה ל"ח ע"א (ר״י)), ככל הנראה זה מפרידברג, ראה לעיל S. 36.
Jehuda ha-Cohen (Joma 63b, Jebamot 6b, Mezia 27a, Sota 38a (ר״י), vermuthlich der aus Friedberg, s. oben S. 36.
יהודה מקורביל (ראה לעיל S. 38) (כתובות י"ז ע"א, קידושין ט"ז ע"ב, נזיר ס"ה ע"ב, זבחים ל"ז ע"ב), נזכר גם בשיטה ל־בבא קמא קכ"ז ע"א.
Jehuda aus Corbeil (s. oben S. 38) (Ketubot 17a, Kidduschin 16b, Nasir 65b, Sebachim 37b) wird auch Schittah zu Kama 127a genannt.
יהודה החסיד (כתובות י"ח ע"ב, בבא מציעא ה ע"ב).
Jehuda der Fromme (Ketubot 18b, Mezia 5b).
יהודה בן יום טוב, סביב 1130—1150 (יבמות פ"ד ע"א, מנחות פ"ח ע"א, ערכין י"ח ע"ב, נדה י"א ע"ב, ע"א ע"א), אולי סבו של יהודה מפריז, השווה סמ"ג לאו 7551a), שיטה ל־בבא קמא קל"ח ע"ב.
Jehuda b. Jomtob, um 1130—1150 (Jebamot 84a, Menachot 88a, Arachin 18b, Nidda 11b, 71a), vielleicht der Grossvater von Jehuda aus Paris, vgl. Semag Verbot 7551a), Schittah zu Kama 138b.
יהודה ממץ, סביב שנת 1250 (יומא ז ע"ב).
Jehuda aus Metz, um 1250 (Joma 7b).
יקותיאל הלוי מוורמייזא, שגם פירוש עתיק בכתב יד למחזור מזכיר אותו (יומא ט ע"א).
Jekutiel ha-Levi aus Worms, dessen auch ein alter handschriftlicher Commentar des Machsor erwähnt (Joma 9a).
יואל (הלוי), סביב שנת 1170 בבון (תענית י"ג ע"א, יבמות קי"ח ע"א), תלמידו של יצחק בן אשר.
Joel (halevi), um 1170 in Bonn (Taanit 13a, Jebamot 118a), Schüler von Isaac b. Ascher.
עמ׳ 52 יום טוב בן יצחק, הקדוש, מזואני, נהרג בשנת 1191 (עירובין צ"ט ע"א, זבחים ט"ו ע"ב, ס"ד ע"א, חולין פ"ז ע"א; יומא מ"ח ע"א, כריתות י"ד ע"ב; יבמות נ"ז ע"ב, מ"ד ע"א, מנחות פ"ח ע"א — קידושין ל"ח ע"א).
S. 52 Jomtob b. Isaac, der Heilige, aus Joigny, getödtet A. 1191 (Erubin 99a, Sebachim 15b, 64a, Chullin 87a; Joma 48a, Keritot 14b; Jebamot 57b, 44a, Menachot 88a. — Kidduschin 38a).
יום טוב בן יהודה (נזיר ל"ז ע"א), ככל הנראה בנו של יהודה בן יום טוב.
Jomtob b. Jehuda (Nasir 37a), wohl der Sohn von Jehuda b. Jomtob.
יום טוב ממץ (עירובין צ"ו ע"ב).
Jomtob aus Metz (Erubin 96b).
יום טוב מפלנצי, בתקופת ר' תם (זבחים ע"ג ע"א, מנחות כ"ב ע"ב, כ"ז ע"ב).
Jomtob aus פלנצי, zur Zeit R. Tam's (Sebachim 73a, Menachot 22b, 27b).
יונה (שבת ל"ט ע"ב, Moëdkaton 19a, 23a, נדרים פ"ב ע"ב, פ"ד ע"א), ככל הנראה התלמיד הידוע של ר' שלמה ממונפלייה.
Jona (Sabbat 39b, Moëdkaton 19a, 23a, Nedarim 82b, 84a), wohl der bekannte Schüler R. Salomo's aus Montpellier.
יוסף (בן יצחק) (עבודה זרה ס"ז ע"ב), השווה Haterumma סי' נ, הרוקח סי' תע"ה, חי במאה השתים עשרה.
Joseph (b. Isaac) (Aboda sara 67b), vgl. Haterumma §. 50, Rokeach §. 475, lebte im 12. Jahrhundert.
יוסף בן ברוך יצא בשנת 1211 עם אחיו ר' מאיר לירושלים, ומכאן קיבל את הכינוי "מארץ ישראל" או "מירושלים" (פסחים ט"ז ע"א, מגילה ד ע"א, ה ע"א, קידושין ל"ד ע"א, נדרים ג ע"ב, נזיר י ע"א, ל"ז ע"ב, עבודה זרה מ"ט ע"א, שבועות מ"ו ע"א). נזכר גם בשיטת ר' בצלאל ל־Mezia (25c, 71cd) ובידי ר' פרץ ל־Kama; השווה מאמרי על הספרות הגאוגרפית של היהודים p. 256.
Joseph b. Baruch begab sich im Jahre 1211 mit seinem Bruder R. Meir nach Jerusalem, daher er den Zunamen erhielt: „aus Palästina" oder „aus Jerusalem" (Pesachim 16a, Megilla 4a, 5a, Kidduschin 34a, Nedarim 3b, Nasir 10a, 37b, Aboda sara 49a, Schebuot 46a). Wird auch in R. Bezalel's Schittah zu Mezia (25c, 71cd) und von R. Perez zu Kama genannt; Vgl. meine Abhandlung über die geographische Literatur der Juden p. 256.
יוסף בכור שור (Maccot 6a).
Joseph Bechor Schor (Maccot 6a).
יוסף (בן אליה), אחיו של ר' פרץ, שתשובתו מופיעה אצל ר' של' אדרת (שו"ת חלק 4, Salonichi 1808 fol., מס' 88) (סנהדרין כ"ח ע"א, תמורה ל"א ע"א).
Joseph (b. Elia), Bruder des R. Perez, dessen Gutachten bei R. Sal. Aderet (RGA. Th. 4, Salonichi 1808 fol., N. 88) vorkommt (Sanhedrin 28a, Temura 31a).
יוסף בן יום טוב, אולי אחיו של יהודה בן יום טוב (ראה לעיל S. 51) (כתובות ק"י ע"ב, עבודה זרה ס"ה ע"ב).
Joseph b. Jomtob, vielleicht der Bruder von Jehuda b. Jomtob (s. oben S. 51) (Ketubot 110b, Aboda sara 65b).
יוסף קלצון, הנזכר גם בשיטה ל־כתובות ע ע"א, נזיר פ"ג ע"א, בבא קמא י"ח ע"ד, מ"ח ע"ד, וב־הגהות מרדכי (Gittin סי' תת"ע) (יומא מ"ב ע"א). ב־תוספות יבמות ד ע"ב כתוב רק ר״י, שיכול לציין גם יצחק, יעקב, יהודה, שכן הכינוי קלצון מופיע עם שלושת השמות הללו, ראה catal. codd. Lips. p. 277 ו־additamenta שלי שם p. 316.
Joseph קלצון, der auch in der Schittah zu Ketubot 70a, Nasir 83a, Kama 18d, 48d, und Hagahot Mordechai (Gittin §. 870) genannt wird (Joma 42a). In Tosaf. Jebamot 4b heisst es bloss ר״י, welches auch Isaac, Jacob, Jehuda bedeuten kann, da der Zuname קלצון bei diesen drei Namen vorkommt, s. catal. codd. Lips. p. 277 und meine additamenta das. p. 316.
י' נ' (הרי"ן) (Moëdkaton 19a b, 20b), האם יעקב הנקדן?
I. N. (הרי"ן) (Moëdkaton 19a b, 20b), ob Jacob Nakdan?
י' בן חיים (עבודה זרה ל"ה ע"א).
I. b. Chajim (Aboda sara 35a).
י' טרוסי (הרי"ט), ששמע אותו מחבר תוספות תענית ג ע"א, הוא ככל הנראה ריט"ט טרושין, תלמידם של ר' פרץ ור' אשר, המופיע בהערות לשערי דורא (4, 5, 8, 24, 30 וכו').
I. טרוסי (הרי"ט), den der Verfasser von Tosaf. Taanit 3a gehört, ist wahrscheinlich רי"ט טרושין, ein Schüler von R. Perez und R. Ascher, der in den Anmerkungen zu Schaare dura (4, 5, 8, 24, 30 etc.) vorkommt.
י' בן יצחק ממלון מובא בידי אותו טרוסי הנזכר זה עתה (שם).
I. b. Isaac aus Melun wird von dem eben genannten טרוסי angeführt (ib.)
קלונימוס (בן יצחק) הזקן, בשפיירא, מת בשנת 1126 (חולין מ"ז ע"ב).
Kalonymos (b. Isaac) der Aeltere, in Speier, gest. A. 1126. (Chullin 47b).
מנוח, בן דורו של שמואל אווְרֶה, ראה פסקי רקנאטי סי' תקפ"ז (חולין כ"ד ע"א, קידושין ב ע"א).
Manoach, Zeitgenosse von Samuel Evreux, s. Piske Recanate §. 587 (Chullin 24a, Kidduschin 2a).
מאיר מבורגון (Maccot 4a).
Meir aus Burgund (Maccot 4a).
מאיר בן קלונימוס משפיירא, אחיו של ר' יהודה, מובא גם בידי ר' שמשון ל־Kilajim 8, 5 ובספר כריתות (5, 1, 11) (סוטה מ ע"ב).
Meir b. Kalonymos aus Speier, Bruder R. Jehuda's, wird auch von R. Simson zu Kilajim 8, 5 und im Buche Keritut (5, 1, 11) angeführt (Sota 40b).
מנחם, אולי ורדימאס, בן דורו של שיר לאון (בבא קמא ב ע"ב, זבחים פ"ז ע"א, ערכין י"א ע"ב, נדה ג ע"ב).
Menachem, vielleicht Vardimas, der Zeitgenosse Sir Leon's (Kama 2b, Sebachim 87a, Arachin 11b, Nidda 3b).
מנחם בן עשריאל, שאותו שוחח עמו מחבר תוספות חגיגה י"ב ע"א.
Menachem b. Asriel, den der Verf. von Tosaf. Chagiga 12a gesprochen.
מנחם הקדוש (חולין י"א ע"ב).
Menachem der Heilige (Chullin 11b).
מנחם (בן פרץ) מזואני, סביב שנת 1160 (ברכות ל"ט ע"ב, מ ע"א, עירובין ס"ח ע"א, יומא ו ע"א, קידושין מ"ה ע"ב, נ"ב ע"א, בבא מציעא ס ע"א, ערכין י"ז ע"א). נזכר גם ב־סמ"ג מצוות עשה 41, פסקי רקנאטי סי' רל"ו ובמקומות נוספים; השווה additamenta שלי ל־cod. Lips. 1.
Menachem (b. Perez) aus Joigny, um 1160 (Berachot 39b, 40a, Erubin 68a, Joma 6a, Kidduschin 45b, 52a, Mezia 60a, Arachin 17a.). Wird auch in Semag Gebot 41, Piske Recanate §. 236 und sonst noch genannt; vgl. meine additamenta zu cod. Lips. 1.
משה בן יעקב מבוהמיה, ככל הנראה תלמידו של ר' אליה מנחם, ראה הגהות אשרי ל־Sanhedrin c. 6 (שבת קל"ו ע"ב, יבמות כ"ד ע"א).
Moses b. Jacob aus Böhmen, wohl der Schüler von R. Elia Menachem, s. Hagahot Ascheri zu Sanhedrin c. 6. (Sabbat 136b, Jebamot 24a).
משה מבורז', בתקופת ר' תם (חולין פ"ב ע"א).
Moses aus Bourges, zu R. Tam's Zeit (Chullin 82a).
משה (בן שלמה) הכהן, במגנצא, מקוצר רמ״ה (שבלי הלקט כ"י54a), מרדכי Chullin סי' א'רל"ה, השווה הרוקח 418), תלמידם של יצחק ואחיו יעקב בן מאיר, מורם של אליעזר הלוי, אלעזר בן יהודה, וברוך בן שמואל (יבמות י ע"ב, י"ג ע"א, נ"ו ע"ב, חולין קט"ז ע"א).
Moses (b. Salomo) ha-Cohen, in Mainz, abbrevirt רמ״ה (Schibbole haleket ms.54a), Mordechai Chullin §. 1235, vgl. Rokeach 418), ein Zuhörer von Isaac und dessen Bruder Jacob b. Meir, der Lehrer von Elieser ha-Levi, Elasar b. Jehuda, und Baruch b. Samuel (Jebamot 10b, 13a, 56b, Chullin 116a.)
משה מנרבונה, אולי משה בן יוסף54b (קידושין י"א ע"א).
Moses aus Narbonne, vielleicht Moses b. Joseph54b (Kidduschin 11a).
משה נבר (פסחים ל"ד ע"א).
Moses Nevers (Pesachim 34a).
משה מפואטו (עבודה זרה ל"ו ע"ב).
Moses aus Poitou (Aboda sara 36b).
משה בן אברהם מפונטואז, בן דורו של ר' תם, אולי זה המובא בידי ר' שמשון ל־Terummot 11, 9 (פסחים ס"ז ע"ב, חגיגה י"ט ע"ב, בבא קמא נ"ד ע"א, קידושין ל"ח ע"א, זבחים נ"ג ע"ב).
Moses b. Abraham aus Pontoise, R. Tam's Zeitgenosse, vielleicht der von R. Simson zu Terummot 11, 9 angeführte (Pesachim 67b, Chagiga 19b, Kama 54a, Kidduschin 38a, Sebachim 53b).
משה מרגנשבורג, סביב שנת 1170 (יבמות ס"ח ע"ב).
Moses aus Regensburg, um 1170, (Jebamot 68b).
נתן (חולין פ"ה ע"א, מנחות צ"ז ע"ב).
Natan (Chullin 85a, Menachot 97b).
נתן מדודיא (זבחים ס"ג ע"א).
Natan aus דודיא (Sebachim 63a).
נתן אופיציאל (תענית ט ע"א).
Natan Offizial (Taanit 9a).
נתנאל (ברכות י"ח ע"א, עירובין ב ע"א, תענית ג ע"ב, קידושין ד ע"ב, חולין ס"ז ע"ב), מצוטט כבר (בשיטה ל־נזיר צ ע"ד וכו') בידי ר' עשריאל, סביב שנת 1200, ככל הנראה ר' נתנאל בן אברהם (בנימין זאב RGA. 168).
Natanel (Berachot 18a, Erubin 2a, Taanit 3b, Kidduschin 4b, Chullin 67b) wird bereits (in der Schittah zu Nasir 90d etc.) von R. Asriel citirt, um 1200, vermuthlich R. Natanel b. Abraham (Binjamin Seeb RGA. 168).
נתנאל משינון, בתקופת שמואל מאווְרֶה; בנו יוסף הוא אביהם של אליעזר, יעקב ונתנאל משינון, שפעלו בשנת 1290 (ביצה ג ע"א).
Natanel aus Chinon zur Zeit des Samuel aus Evreux; sein Sohn Joseph ist der Vater von Elieser, Jacob und Natanel aus Chinon, die 1290 blüheten (Beza 3a).
הושעיה הלוי, סביב שנת 1160 בטרויש (קידושין נ"ב ע"א).
Oschaja ba-Levi, um 1160 in Troyes (Kidduschin 52a).
פטר55a, בן דורו של ר' תם (גיטין ח ע"א. עבודה זרה ע"ד ע"ב. בבא בתרא קל"ח ע"א, זבחים פ"ז ע"ב).
Peter55a, R. Tam's Zeitgenosse (Gittin 8a. Aboda sara 74b. Batra 138a, Sebachim 87b).
רחביה (Meila 8b)55b. ישראל ישוע בן רחביה נזכר ב־ר' מאיר מרוטנבורג RGA. 611.
Rechabja (Meila 8b)55b. Ein Israel Josua b. Rechabja ist in R. Meir Rothenburg's RGA. 611 genannt.
שלמה כהן, אביו של ר' משה, גיסו של יהודה בן קלונימוס במגנצא (פסחים ס"ח ע"ב).
Salomo Cohen des R. Moses Vater, Schwager von Jehuda b. Kalonymos in Mainz (Pesachim 68b).
שלמה הקדוש מדרה55c, סביב שנת 1224 (פסחים כ"ג ע"ב, כתובות ל"ב ע"ב, שבועות י"ג ע"א, ט"ז ע"ב, Maccot 14a).
Salomo der Heilige aus Dreux55c, um 1224 (Pesachim 23b, Ketubot 32b, Schebuot 13a, 16b, Maccot 14a).
שלמה, נכון יותר: שמואל בן יוסף, הצעיר, מוורדן, סביב שנת 1170, קרוב משפחה של ר' ברוך בן שמואל, מחבר ספר החכמה, ראה שו"ת ל־משפטים מס' 54, (גיטין נ"ב ע"ב, בבא קמא ל"ט ע"א; יבמות פ"ג ע"ב, כתובות כ ע"ב, כ"ד ע"ב, נדה כ"ח ע"א; שבת ל"ט ע"ב, זבחים ע"ז ע"ב, חולין ע"ג ע"ב).
Salomo, richtiger: Samuel b. Joseph, der Jüngere, aus Verdun, um 1170, ein Verwandter von R. Baruch b. Samuel, dem Verfasser von Sefer ba-Chochma, s. RGA. zu משפטים N. 54, (Gittin 52b, Kama 39a; Jebamot 83b, Ketubot 20b, 24b, Nidda 28a; Sabbat 39b, Sebachim 77b, Chullin 73b).
שלמה בן מאיר (פסחים ק"ה ע"ב).
Salomo b. Meir (Pesachim 105b).
שלמה מרודז (גיטין מ"ט ע"א).
Salomo aus Rhodez (Gittin 49a).
שמואל בן אהרן מז'ואנוויל (ברכות ח ע"ב).
Samuel b. Aaron aus Joinville (Berachot 8b).
שמואל מאנז'ו, בתקופת ר' יצחק הזקן (Jebamot 82ab).
Samuel aus Anjou, zur Zeit R. Isaac's des Aeltern (Jebamot 82ab).
שמואל בן חיים, מ?עברית: וורדיש?, באותה תקופה (יבמות ס"ה ע"א, ס"ו ע"ב, ס"ז ע"ב, בבא קמא ע"ז ע"א, פ"ט ע"א).
Samuel b. Chajim, aus ?עברית: וורדיש?, zu derselben Zeit (Jebamot 65a, 66b, 67b, Kama 77a, 89a).
שמואל מקוסי (קידושין כ"א ע"ב).
Samuel aus Coucy (Kidduschin 21b).
שמואל בן אלחנן, נכדו של יצחק הזקן (ערכין י"ח ע"ב).
Samuel b. Elchanan, Enkel Isaac's des Aeltern (Arachin 18b).
שמואל החסיד בן קלונימוס (יבמות ס"א ע"ב, סוטה י"ב ע"א).
Samuel der Fromme b. Kalonymos (Jebamot 61b, Sota 12a).
שמעון מז'ואנוויל (עירובין כ"ד ע"א, בכורות י"ז ע"ב), סביב שנת 1200. אצל של' לוריא הוא מכונה שמשון.
Simeon aus Joinville (Erubin 24a, Bechorot 17b), um 1200. Er heisst bei Sal. Luria: Simson.
ש' (ר״ש) מטויל (נדה נ ע"א).
S. (ר״ש) aus טויל (Nidda 50a).
שמשון הזקן בן יוסף מפאלייז, בתקופת ר' תם (שבת נ ע"א, קכ"ב ע"א, קמ"ו ע"ב, עירובין ל"ב ע"א שם ?מפלירדא? במקום ?מפלייא?, יבמות מ"ב ע"א, כתובות ס ע"ב).
Simson der Aeltere b. Joseph aus Falaise, zur Zeit R. Tam's (Sabb. 50a, 122a, 146b, Erubin 32a wo ?מפלירדא? statt ?מפלייא?, Jebamot 42a, Ketubot 60b).
שמשון מקוסי56a סביב שנת 1220, המכונה השר (ברכות כ ע"א, נ"ד ע"א, עירובין י"א ע"א, ט"ז ע"ב, יומא מ"א ע"א); הוא התכתב עם ר' יצחק מווינה (מרדכי, Mezia 281).
Simson aus Coucy56a um 1220, genannt השר (Berachot 20a, 54a, Erubin 11a, 16b, Joma 41a); er correspondirte mit R. Isaac aus Wien (Mordechai, Mezia 281).
טוביה (בן אליה) מוויין, המכונה גם ר' טוביה מבורגון, חי סביב שנת 1200. השווה מרדכי (Megilla סי' א'שנ"ד, Kama סי' רס"ג, Aboda sara סי' א'רס"ז, 1284, 1317), שבלי הלקט 71, תשב"ץ סי' תמ"ג, ועד דף י"ט ע"ב, כרם חמד חלק 7. S. 69 (תוספות בבא קמא ס"ט ע"ב).
Tobia (b. Elia) aus Vienne, auch genannt: R. Tobia aus Burgund, lebte um 1200. Vgl. Mordechai (Megilla §. 1354, Kama §. 263, Aboda sara §. 1267, 1284, 1317), Schibbole ha-leket 71, Taschbez §. 443, Vaad f. 19b, Kerem Chemed Th. 7. S. 69. (Tosaf. Kama 69b)
וייס מאפרק (יומא ז ע"ב).
Weis aus אפרק (Joma 7b).
ה) הנקדן (סנהדרין כ ע"ב), ככל הנראה ברכיה.
E) Der Nakdan (Sanhedrin 20b), vermuthlich Berachja.
אלמונים (מ״י) לעיתים קרובות מאוד. חיבורים שונים מאותה תקופה, כגון: פיוטים, מחזורים, ובייחוד מחזור עמ׳ 57 ויטרי (ברכות ג ע"א, שבת י ע"א, Moëdkaton 20a, כתובות ס"א ע"א), הרוקח (שבועות מ"ו ע"א), הסהיר (מנחות ס"ט ע"א, חולין ק"ו ע"ב), ספר חסידים (קידושין פ ע"ב), ערוך כלשהו (חולין מ"ז ע"א), קובצי ליקוטים (Moëdkaton 21b).
Ungenannte (מ״י) sehr oft. Verschiedene Werke jener Epoche, als: Piutim, Machsorim, namentlich das Machsor S. 57 Vitry (Berachot 3a, Sabbat 10a, Moëdkaton 20a, Ketubot 61a), Rokeach (Schebuot 46a), Hasahir (Menachot 69a, Chullin 106b), das Buch der Frommen (Kidduschin 80b), ein Aruch (Chullin 47a), Collectaneen (Moëdkaton 21b).
ו) אברהם בן דוד (מפושקיירש), אברהם אבן עזרא, חננאל, דונש, הלל (מיוון), יצחק אלפסי, יצחק מסיפונטו, יהודה בן ברזילי, יוסף מיגאש, הרמב"ם (ברכות מ"ד ע"א, מנחות מ"ב ע"ב למטה), מנחם (בן סרוק), משה מפאביה (חולין מ"ז ע"א, שם "פונטואז" הוא טעות, השווה רפפורט: חיי ר' נתן הערה 41), נתן (מחבר הערוך), נסים גאון, שלמה אבן גבירול — השייכים לספרד, לפרובנס, לאיטליה, ליוון ולאפריקה.
F) Abraham b. David (in Pousquières), Abraham b. Esra, Chananel, Dunasch, Hillel (aus Griechenland), Isaac Alfasi, Isaac aus Siponte, Jehuda b. Barsillai, Joseph Megas, Maimonides (Berachot 44a, Menachot 42b unten), Menachem (b. Saruk), Moses aus Pavia (Chullin 47a, wo Pontoise ein Fehler, vgl. Rapoport: Leben R. Natan's Anm. 41), Natan (Verfasser des Aruch), Nissim Gaon, Salomo Gabirol, — die Spanien, der Provence, Italien, Griechenland und Africa angehören.
תוספות צרפתיות (צרפיות) הוא הכינוי, בפירוש לתמיד הידוע בשם ר' אברהם בן דוד, לתוספות — ככל הנראה אלה של סנס.
Französische Tosafot (צרפיות) werden in dem Commentar zu Tamid, der unter dem Namen des R. Abraham b. David bekannt ist, die Tosafot, wahrscheinlich die von Sens, genannt.
תוספות ספרדיות מצוטטות אצל יוסף קולון (שו"ת 72, f. 46a), יעקב לנדא (אגור סי' שכ"ז אצל ועד ת סי' י"ט); אם אין הכוונה במונח זה למקור כתב היד, הרי זהו כינוי לא־מדויק לחידושים תלמודיים של מחברים ספרדים. כך למשל מכנה מחבר הליכות עולם (סי' שכ"ז) את חידושי בן ששת: תוספות.
Spanische Tosafot citiren Joseph Kolon (RGA. 72, f. 46a), Jacob Landau (Agur §. 327 bei Vaad ת §. 19); wenn nicht der Ursprung der Handschrift hiermit bezeichnet wird, ist es eine uneigentliche Benennung talmudischer Novellen spanischer Verfasser. So nennt z. B. der Verfasser von Halichot Olam (§. 327) die Novellen des ben Scheschet: Tosafot.
תוספות רי"ף מופיעות אצל יוסף קולון (שו"ת 5. 31) ויהודה מינץ (שו"ת מס' 10), וייתכן שהכוונה בהן היא לתוספות שמואל בן מאיר ומשה אווְרֶה, או להגהות המכונות תוספות שלא כהלכה.
Alfasi-Tosafot kommen bei Joseph Kolon (RGA. 5. 31.) und Jehuda Minz (RGA. N. 10) vor, worunter entweder die Tosafot von Samuel b. Meir und Moses Evreux, oder uneigentlich Tosafot genannte Glossen zu verstehen seyn möchten.
כמחברי תוספות באיטליה במאה השלוש עשרה ידועים בעיקר:
Als Verfasser von Tosafot in Italien sind aus dem 13. Jahrhundert vornehmlich bekannt:
משה בן מאיר מפררה, ככל הנראה תלמידו עמ׳ 58 של שיר לאון (הגהות מיימוניות חמץ ומצה c. 8, תפלה c. 11, יום טוב c. 3. 4); מאיר בן משה מפררה Berichtigung: על שאלתו של ר' מאיר בן משה יאוואן משיב ר' שמחה משפיירא, בשבלי הלקט חלק 2 כ"י סי' מ"א. (ראה cod. Rossi 918, Zion Jahrg. 1. S. 112 u. f.) הוא ככל הנראה אביו.
Moses b. Meir aus Ferrara, wahrscheinlich ein Zuhörer S. 58 Sir Leon's (Hagah. Maimon. חמץ ומצה c. 8, תפלה c. 11, יום טוב c. 3. 4); Meir b. Moses aus Ferrara Berichtigung: Die Anfrage von R. Meir b. Moses Jawan beantwortet R. Simcha aus Speier bei Schibbole haleket Th. 2 ms. §. 41. (s. cod. Rossi 918, Zion Jahrg. 1. S. 112 u. f.) ist vermuthlich dessen Vater.
ישעיה מטראני, הזקן. קיימות מתוספותיו אלה של שבת (בכתב יד אצל H. I. Michael), חגיגה, ראש השנה, תענית (ב־אהלי יצחק Livorno 1820; אלה של תענית בחלקן לפני המכריע, Livorno 1779), קידושין (המכונות תוספות רי"ד, Berl. 1715, Prag 1810). בקטעים המובאים לבבא קמא בשיטת ר' בצלאל מובאים: אליעזר יקר שם (f. 80a), יעקב הקדוש מברי (5d, 12b למטה), ללא ספק מן ההרוגים בשנת 1190; יהודה ממלון (104a), שלמה בחור (80a), יוסף בן מאיר משיאלי Berichtigung: בתוספות הנזכרות לעיל לבבא קמא (46b) מובא רק ר' יוסף בן מאיר. (94c), שאותו מזכיר גם תלמידו של ר' פרץ (שם). התוספות לסדר נשים ב־cod. de Rossi 931 הן ככל הנראה רק הפסקים לאותו סדר. השווה אזולאי, שם חלק 2, ?י/ה? § 20. שור (Zion Th. 2. S. 147) מדווח שראה את תוספותיו לבבא קמא, בבא בתרא, שבת, נדרים, נזיר, יומא, חגיגה, ראש השנה, סוכה, מגילה, מועד קטן, תענית, יום טוב, עירובין, פסח א', פסח ב', ועבודה זרה.
Jesaia de Trani, der Aeltere. Vorhanden sind von seinen Tosafot die zu Sabbat (handschriftlich bei H. I. Michael), Chagiga, Rosch haschana, Taanit (in אהלי יצחק Livorno 1820; die zu Taanit zum Theil vor המכריע, Livorno 1779), Kidduschin (genannt Tosafot רי"ד, Berl. 1715, Prag 1810). In den Auszügen zu Kama in R. Bezalel's Schittah werden angeführt: Elieser יקר שם (f. 80a), Jacob der Heilige aus Bray (5d, 12b unten), ohne Zweifel von den A. 1190 Umgekommenen; Jehuda aus Melun (104a), Salomo Bachur (80a), Joseph b. Meir aus שיאלי Berichtigung: In den vorgedachten Tosafot zu Kama (46b) wird bloss R. Joseph b. Meir aufgeführt. (94c), den auch ein Zuhörer von R. Perez (ib.) nennt. Die Tosafot der Ordnung Naschim im cod. de Rossi 931 sind vermuthlich nur die Decisionen zu der gedachten Ordnung. Vgl. Asulai Schem Th. 2, ?י/ה? § 20. Schor (Zion Th. 2. S. 147) berichtet, dass er dessen Tosafot zu Kama, Batra, Sabbat, Nedarim, Nasir, Joma, Chagiga, Rosch haschana, Succa, Megilla, Moedkaton, Taanit, Jomtob, Erubin, Pesach I, Pesach II, und Aboda sara gesehen.
מתוך הסקירה של התוספות אין להשמיט גם את אוספי השיטה של ר' בצלאל, בשל הקטעים הניכרים מתוספות עתיקות שלא נדפסו שנכללו בהם. למסכתות התלמודיות הבאות58a קיימים אוספים: ביצה (Constpl. 1731 fol. אחרי נחלה ליהושע, ראה קטלוג של' דובנא N. 497; Metz 1764 ברביע; Ofen 1820 fol.), יבמות (מצוטט בידי אלגאזי, אצל אזולאי שם חלק 2 f. 14b), כתובות (Constpl. 1738 fol., Strassburg 1777 fol., Lemberg 1837 fol.), גיטין (שראה אזולאי בכתב יד, ראה שם חלק 1 כ׳ § 14, ועד ת׳ § 15), נדרים (מצוטטים Berichtigung: ר' מנוח (פירושים, ל־Succa, f. 46b) מצטט את חידושי ר' ישעיה, שבהם מובא ר' שמואל בן יוסף, שלמד מסבו ר' שמואל.עמ׳ 59 בידי יעקב שאול בסמירנה, לפי אזולאי שם חלק 2 כ׳ סי' י"ב, ולפי H. I. Michael גם ב־שער המלך Salonichi 1771 מאת בלמונטה מסמירנה), נזיר (Livorno 1774, Ofen 1820 fol.), סוטה (ב־ברית יעקב Livorno 1800 fol.), בבא קמא (ונציה 1762, זולקווא 1810), בבא מציעא (Amsterd 1721, Berlin 1766), בבא בתרא (בכתב יד ב־cod. Oppenh. 807 Q., נדפס עד דף קל"ג ע"א; Livorno 1774; השאר Salonichi 1791, Lemberg 1809 fol.), שבועות (שגם אותן ראה אזולאי), סנהדרין (קטעים אצל בלמונטה שם), זבחים, בכורות וחלק ממנחות (ב־מוכח כפרה, Livorno 1810 fol.; לזבחים בכתב יד אצל H. I. Michael), חולין (שראה אזולאי). — מלבד חיבורים עתיקים רבים, ובעיקר יהודיים־ספרדיים, קיצר ר' בצלאל בעיקר את תוספות סנס, את התוספות החיצוניות ותוספות השוליים, את התוספות הישנות ושלא נדפסו בכלל, את אלה של ר' אשר ותלמידי ר' פרץ, שיטות של אלמונים, את ספר החכמה מאת ר' ברוך בן שמואל, את הגהות ר' עשריאל, יצחק משינון ואחרים, את תוספות אלעזר מוורמייזא, ישעיה מטראני, י' כהן, ישראל וכמה אלמונים.
Aus der Uebersicht der Tosafot dürfen auch die Schittah-Sammlungen R. Bezalel's nicht ausgeschlossen bleiben, wegen der beträchtlichen Stücke aus ungedruckten alten Tosafot, die in dieselben aufgenommen worden. Zu folgenden talmudischen Tractaten58a sind Sammlungen vorhanden: Beza (Constpl. 1731 fol. hinter נחלה ליהושע, s. Sal. Dubno's Katalog N. 497; Metz 1764 in 4; Ofen 1820 fol.), Jebamot (citirt von Algasi, bei Asulai Schem Th. 2 f. 14b), Ketubot (Constpl. 1738 fol., Strassburg 1777 fol., Lemberg 1837 fol.), Gittin (die Asulai in der Handschrift gesehen, s. Schem Th. 1 כ׳ § 14, Vaad ת׳ § 15), Nedarim (citirt Berichtigung: R. Manoach (פירושים, zu Succa, f. 46 b) citirt die Novellen des R. Jesaia, wo R. Samuel b. Joseph, der von seinem Grossvater R. Samuel gelernt, angeführt wird.S. 59 von Jacob Saul in Smyrna, nach Asulai Schem Th. 2 כ׳ §. 12, und, nach H. I. Michael, auch in שער המלך Salonichi 1771 von Belmonte aus Smyrna), Nasir (Livorno 1774, Ofen 1820 fol.), Sota (in ברית יעקב Livorno 1800 fol.), Kama (Venedig 1762, Zolkiew 1810), Mezia (Amsterd 1721, Berlin 1766), Batra (handschriftlich in cod. Oppenh. 807 Q., gedruckt bis f. 133a; Livorno 1774; das Uebrige Salonichi 1791, Lemberg 1809 fol.), Schebuot (die Asulai gleichfalls gesehen), Sanhedrin (Excerpte bei Belmonte a. a. O.), Sebachim, Bechorot und einem Theile von Menachot (in מוכח כפרה, Livorno 1810 fol.; zu Sebachim handschriftlich bei H. I. Michael), Chullin (von Asulai gesehen). — Ausser vielen alten, vorzüglich jüdisch-spanischen Werken, excerpirte R. Bezalel vornehmlich die Sens-, die Extra- und die Rand-Tosafot, die alten und unedirten Tosafot überhaupt, die des R. Ascher und der Schüler des R. Perez, Schittah's Ungenannter, das Buch Hachochma von R. Baruch b. Samuel, die Glossen von R. Asriel, Isaac aus Chinon und Anderen, die Tosafot von Elasar aus Worms, Jesaia aus Trani, I. Cohen, Israel und einigen Ungenannten.
פסקי תוספות. גרמני מן המאה הארבע עשרה קיצר מתוך התוספות שעמדו לפניו — לעיתים למסכתות שלמות ולעיתים למקומות בודדים, שונות מן הנדפסות — לשלושים ושש מסכתות (נזיר ומעילה הושמטו) את התוצאות או הפסקים. הם נמצאים במהדורות התלמוד שלנו אחרי התוספות של כל מסכת ומסכת, ממוספרים בנפרד לכל אחת לפי סעיפים, ומספרם הכולל 5931, מהם 2009 על מסכת ברכות וסדר מועד, 1398 על מסכת נדה וסדר נשים, 1503 על נזיקין, 1021 על קדשים. שמונה המסכתות שבת, פסחים, גיטין, כתובות, חולין, בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, החודרות עמוק לתוכן בדין ובדת, מכילות לבדן מחצית מכלל אותם הפסקים שזכו לסמכות מסוימת בפרקטיקה עמ׳ 60 (של' לוריא ל־קידושין ה ע"ג ed. Berlin). הם קצרים ברובם — יוצאים מן הכלל Batra סי' שנ"ז, עבודה זרה סי' ק"ט, כמה ב־Moëdkaton —, ואינם מצטטים, מלבד בעלי ההלכה העיקריים, כגון רש"י ונכדיו, שמשון ויצחק מסֶנְס וכו', אלא לעיתים רחוקות מישהו אחר, למשל אברהם הלוי (Joma סי' ט"ו), אברהם (Aboda sara סי' ע"ט), אליעזר הלוי (Moëdkaton סי' קמ"ו), מנחם (Tamid סי' ל"ד), הושעיה (Chullin סי' פ"ד), שלמה בן גרשום (Menachot סי' כ"ח). אגב, דווקא הפסקים לא היו מה שהתכוונו אליו בעלי התוספות, ובייחוד התוספות שבמהדורות, ראה בצלאל ב־שיטה כתובות ד ע"א (ed. Lemberg f. 16a). כתב יד דה־רוסי (cod. 107) מכיל את הפסקים לשלושים ושלוש מסכתות, אך יחסן לנדפסות אינו מצוין.
Piske-Tosafot. Ein Deutscher des vierzehnten Jahrhunderts excerpirte aus den ihm vorliegenden, zu ganzen Tractaten und einzelnen Stellen hin und wieder von den edirten verschiedenen, Tosafot zu 36 Tractaten — Nasir und Meila sind übergangen — die Resultate oder Decisionen. Sie befinden sich in unseren Talmud-Ausgaben hinter den Tosafot der einzelnen Tractate, für jeden besonders nach Paragraphen numerirt, und betragen diese in Allem 5931, wovon 2009 auf Tractat Berachot und die Ordnung Moëd, 1398 auf Tractat Nidda und die Ordnung Naschim, 1503 auf Nesikin, 1021 auf Kodaschim kommen. Die acht Tractate Sabbat, Pesachim, Gittin, Ketubot, Chullin, Kama, Mezia, Batra, ihrem Inhalte nach in Recht und Religion tief eingreifend, enthalten allein die Hälfte aller jener Decisionen, die für die Praxis eine gewisse Autorität erlangt haben S. 60 (Sal. Luria zu Kidduschin f. 5c ed. Berlin). Sie sind in der Regel kurz — Ausnahmen bilden Batra §. 357, 'Aboda sara §. 109, einige in Moëdkaton —, citiren ausser den hauptsächlichsten Gesetzlehrern, als Raschi und dessen Enkel, Simson und Isaac aus Sens u. s. w., nur selten einen andern, z. B. Abraham ha-Levi (Joma §. 15), Abraham (Aboda sara §. 79), Elieser ha-Levi (Moëdkaton §. 146), Menachem (Tamid §. 34), Oschaja (Chullin §. 84), Salomo b. Gerschom (Menachot §. 28). Uebrigens waren gerade die Decisionen nicht das, was die Glossatoren, namentlich die Tosafot der Editionen, beabsichtigten, s. Bezalel in Schittah Ketubot 4a (ed. Lemberg f. 16a). Eine de Rossische Handschrift (cod. 107) enthält die Decisionen zu 33 Tractaten, deren Verhältniss zu den edirten jedoch nicht angegeben wird.
[29a] bibliotheca rabbinica p. 422.
[29b] bibliotheca orientalis p. 16.
[29c] Von den jüdischen Lehrern. Halle 1730, S. 171.
[29d] Einleitung in die Theologie S. 307 u. f.
[29e] biblioth. rabbin. t. 3. p. 846 865.
[30a] Spicilegium anonymor. N. 479.
[30b] bibliotheca t. 2. p. 1450. N. 747.
[30c] histoire des Juifs t. 9. p. 287 f.
[30d] Th. 10. (1765) S. 442.
[30e] Baruth 1762 in 8.
[30f] nova biblioth. hebr., Jena 1784, 2 Thle. in 4.
[30g] Geschichte der Secten der Juden Th. 1. S. 322.
[30h] dizionario storico s. v.
[30i] Geschichte d. Isr. Th. 6. S. 246. Anhang S. 444.
[30k] Kore ha-Dorot, Venedig 1746, f. 15b bis 18a.
[30l] רש"י S. 283—285, 332; additamenta ב־catal. codd. Lips. (1838) p. 316, 317, 320; הערך „jüdische Literatur" ב־Brockhaus Conv. Lexic., מהדורה שמינית ותשיעית.
[31star] הפרדס ed. Constpl. f. 33a. —
[31b] השווה מדרש שמואל ל־Abot 5 בסוף, ו־דרך החיים, Kracau 1589. f. 99b.
[32b] הישר 85d: שוב בדקתי ומצאתי בתוספתי שנתוספו לפני רבינו שמואל. השווה תוספות כתובות ע ע"א למטה.
[32c] ספר הישר, וינה 1811. 87 דף בפוליו, כתב רש"י; אך משובש מאוד. בסך הכול 732 סעיפים (סי' שפ"ג חסר) ואחד עשר דף של פסקי דין. השלמות מכתב יד עתיק מוסר לוצאטו ב־כרם חמד חלק 7. S. 19 ואילך.
[32d] למשל Moëdkaton 9a, 10b, תמורה ג ע"א.
[32e] כך מוסר יוחסין דף קל"א ע"א, ודברי ר' אליעזר במכתבו לר' שמואל: ראכ"ן f. 148) והנהר הרביעי הוא פרת, נראים כמאשרים זאת. הבאותיו של פורת את ר' שמואל ב־תוספות שבת נ"ח ע"ב, צ"א ע"א, קל"ד ע"ב, קמ"ח ע"ב, שם אין זכר לאבהות, אינן מהוות ראיה נגד כך, שכן אינן מובאות בנוסחן המקורי, ור' אלחנן מצטט את אביו (ר״י) באופן דומה, ראה יוסף קולון שו"ת 52 לקראת הסוף.
[33a] על ר״י אחר, ראה להלן S. 44.
[34a] תוספות ישנות יומא נ"ו ע"א: רבי אלחנן בן הר"י בן רבינו מאיר?
[35a] השווה סמ"ק 31, מרדכי Ketubot 357; בספר ההיתרומה הוא נזכר, אך כאדם חי.
[35b] שם יש לקרוא „בר" במקום „בשם".
[35c] „שאנץ" פוענח בטעות אצל וולף t. 3. p. 159 כ„שמעון בן צמח".
[35d] או אז הוא מסיים ב„וכן נראה", ראה יסראלן, Pesakim 222.
[35e] וכן הורה רבינו יהודה בר יצחק בפני רבי יצחק בר שמואל (פסקי רקנאטי 160), אמר לנו מורי רבינו יהודה כשם ?עברית: רכו׳? רבינו יצחק והרב ר׳ אלחנן בנו, (סמ"ג, מ"ע 211, השווה לאו 65).
[36a] שבלי הלקט Th. 2 כ"י. אזולאי ראה את החיבור בכתב יד עתיק, לסדר נזיקין; ראה שם הגדולים חלק 1. f. 6a N. 18.
[37a] אור זרוע אצל מרדכי Chullin סי' א'קכ"ז (מולייר). סמ"ק דף פ"ב ע"ב. של' לוריא שו"ת 29. שערי דורא סי' ע"ה.
[37b] ראה additamenta שלי ב־catal. codd. Lips. (1838) p. 317 ל־cod. XI.
[37c] מכונה בטעות „מיקוצי", ראה שם p. 315. 316.
[37d] סמ"ג, כלומר ספר מצות גדול; הכינוי „גדול" (magnus) נוצר רק לאחר חיבור הקיצור „סמ"ק" (כלומר ספר מצות קטן, liber praeceptorum parvus).
[38a] Seder hadorot ברשימה.
[38b] additamenta שלי p. 316 ל־cod. 6. בסיפור אגדי אצל גדליה אבן יחיא מופיע שמואל בן אליה מאווְרֶה כנביא.
[38c] additamenta שלי, שם. השווה מזרחי שו"ת מס' 82. f. 142d.
[40a] דפי השער של מכלול לקמחי, ed. 1599, ושל אריתמטיקה למזרחי, ed. 1534.
[40b] יוסף קולון (RGA. 160) אומר שתוספות טוך „צעירות בהרבה" (כתראי טובא) מתוספות סנס.
[41a] השווה additamenta שלי p. 316 ואילך ל־cod. XI. —
[41b] גם מהר״ף (שבמקום זאת כותבות תוספות נזיר נ"ג ע"א בטעות מהר״ל), מהרפ״ש; „רף" פוענח בטעות אצל וולף t. 3. p. 159 כ„ר' אלפס".
[45a] הועתק בידי ר' אליה לוי בן אברהם אטינגר, שחי בשנת 1644.
[46a] חייס ב־Zion Jahrg. 2. S. 92 ואילך.
[46b] ראה: רש"י שלי, S. ?384?, ?369?, ?375?.
[48a] הודעה בעל פה מאת H. I. Michael.
[49a] „David מפרשא" אצל קונפורטי וסדר הדורות הוא אי־הבנה, שנוצרה מתוך „אחריתי הדר מפרשא חלה פסק" (בכורות כ"ז ע"א), שם נדפס הר״ד.
[49b] אצל קונפורטי ?כורגוש?
[50a] Taanit f. ?ab?, שגם קונפורטי מציין זאת, נכתב כשם הר"י ז"א, כלומר ככל הנראה „ר' יצחק בשם סבו".
[51a] גם כתב מורי כי מעשה בא לפני זקנו הרב רבי יהודה והרב רבי יוסף אחיו ?והתירו? ותמה רבינו תם.
[54a] בכך נפתרת השאלה ב־Zion Jahrg. 1. S. 113, מיהו אותו רמ״ה. —
[54b] ראה Analekten שלי N. 2 ב־Zeitschrift של גייגר Th. 2. S. 307.
[55a] קונפורטי מביא גם את ר' פנחס, ומציין Batra f. 96. אולי קרא שם „ib. b." או „26b" פנחם במקום מנחם.
[55b] קונפורטי מציין: מגילה; אזולאי אינו נותן מקור כלל; הנוסח הנכון מצוי בסדר הדורות.
[55c] הוא ככל הנראה הר"ר טרויש, תוספות סנהדרין י"ח ע"א.
[56a] ראה additamenta שלי ל־cod. Lips. 4.
[58a] את עריכת רשימת המהדורות אני חב בחלקה למר H. I. Michael.
[29a] bibliotheca rabbinica p. 422.
[29b] bibliotheca orientalis p. 16.
[29c] Von den jüdischen Lehrern. Halle 1730, S. 171.
[29d] Einleitung in die Theologie S. 307 u. f.
[29e] biblioth. rabbin. t. 3. p. 846 865.
[30a] Spicilegium anonymor. N. 479.
[30b] bibliotheca t. 2. p. 1450. N. 747.
[30c] histoire des Juifs t. 9. p. 287 f.
[30d] Th. 10. (1765) S. 442.
[30e] Baruth 1762 in 8.
[30f] nova biblioth. hebr., Jena 1784, 2 Thle. in 4.
[30g] Geschichte der Secten der Juden Th. 1. S. 322.
[30h] dizionario storico s. v.
[30i] Geschichte d. Isr. Th. 6. S. 246. Anhang S. 444.
[30k] Kore ha-Dorot, Venedig 1746, f. 15b bis 18a.
[30l] Raschi S. 283—285, 332; additamenta in dem catal. codd. Lips. (1838) p. 316, 317, 320; der Artikel jüdische Literatur in Brockhaus Conv. Lexic. achte und neunte Auflage.
[31star] Hapardes ed. Constpl. f. 33a. —
[31b] vgl. מדרש שמואל zu Abot 5 Ende, und דרך החיים, Kracau 1589. f. 99b.
[32a] Mordechai Moëdkaton §. 1581. Hagahot Maimon. Trauergebräuche. Vgl. die pentateuchischen Tosafot f. 31b.
[32b] Hajaschar 85d: שוב בדקתי ומצאתי בתוספתי שנתוספו לפני רבינו שמואל Vgl. Tosaf. Ketubot 70a unten.
[32c] ספר הישר, Wien 1811. 87 Bl. in fol. Raschischrift; aber sehr uncorrect. Im Ganzen 732 Paragraphen (§. 383 fehlt) und eilf Blatt Rechtsgntachten. Ergänzungen aus einer alten Handschrift theilt Luzzato mit in Kerem Chemed Th. 7. S. 19 u. ff.
[32d] z. B. Moëdkaton 9a, 10b, Temura 3a.
[32e] Dies meldet Jnchasin f. 131a, und die Worte R. Eliesers in dem Schreiben an R. Samuel: ראכ"ן f. 148) והנהר הרביעי הוא פרת scheinen es zu bestätigen. Porat's Anführungen des R. Samuel in Tos. Sabbat 58b, 91a, 134b, 148b, wo der Vaterschaft nicht gedacht wird, beweisen nichts dagegen, da sie nicht in ihrer ursprünglichen Fassung vorliegen, und R. Elchanan seinen Vater (ר״י) auf ähnliche Art citirt, s. Jos. Kolon RGA. 52 gegen Ende.
[33a] von einem andern ר״י s. unten S. 44.
[34a] Alte Tosaf. Joma 56a: רבי אלחנן בן הר"י בן רבינו מאיר?
[35a] vgl. Semak 31, Mordechai Ketubot 357; im Buche ha-terumma wird seiner, aber als eines lebenden, gedacht.
[35b] wo בר statt בשם zu lesen.
[35c] שאנץ unrichtig bei Wolf t. 3. p. 159 in „Simeon b. Zemach" aufgelöst.
[35d] Dann schliesst er mit וכן נראה, s. Isserlein Pesakim 222.
[35e] וכן הורה רבינו יהודה בר יצחק בפני רבי יצחק בר שמואל (Piske Recanate 160), אמר לנו מורי רבינו יהודה כשם ?עברית: רכו׳? רבינו יצחק והרב ר׳ אלחנן בנו, (Semag, Gebot 211, vgl. Verh. 65).
[36a] Schibbole ha-leket Th. 2 ms. Asulai hat das Werk in einer alten Handschrift, zur Ordnung Nesikin, gesehen; s. Schem hagedolim Th. 1. f. 6a N. 18.
[37a] Or Sarua bei Mordechai Chullin §. 1127 (מולייר). Semak f. 82b. Sal. Luria RGA. 29. Schaare dura §. 75.
[37b] S. meine additamenta in catal. codd. Lips. (1838) p. 317 zu cod. XI.
[37c] fälschlich „mikozzi" genannt, s. ebendas. p. 315. 316.
[37d] סמ"ג d. i. ספר מצות גדול; der Beiname גדול (magnus) entstand erst nach Anfertigung des Auszugs „Semak" (סמ"ק d. i. ספר מצות קטן liber praeceptorum parvus).
[38a] Seder hadorot in dem Verzeichnisse.
[38b] meine additamenta p. 316 zu cod. 6. In einer fabelhaften Geschichte bei Gedalja Jachia kommt Samuel b. Elia aus Evreux als ein Prophet vor.
[38c] meine additamenta l. l. Vgl. Misrachi RGA. N. 82. f. 142d.
[40a] Die Titelblatter zu Kimchi's Michlol ed. 1599 und Misrachl's Arithmetik ed. 1534.
[40b] Joseph Kolon (RGA. 160) sagt, dass die Tosafot טוך „viel jünger" (כתראי טובא) als die Sens-Tosafot seien.
[41a] vgl. meine additamenta p. 316 u. f. zu cod. XI. —
[41b] auch מהר״ף (wofür Tosaf. Nasir 53a fehlerhaft מהר״ל), מהרפ״ש; רף wird bei Wolf t. 3. p. 159 irrthümlich in „R. Alphes" aufgelöst.
פרשנים קדומים ששמותיהם לא נודעו. עוד לפני אבן עזרא, המזכיר בהקדמתו לזכריה פירושים צרפתיים לנביאים, ולפני יום טוב מיואני (Joigny), המסתמך על פרשנים קדומים60a, רש"י מפגיש אותנו פעמים רבות עם ביאוריהם של קודמים אלמונים, למשל בפירושיו ל־יחזקאל כ"א, י"ח; תהלים י"ב, ז; י"ד, ה; נ, י; ס, ח. 11; 62, 4; 78, 50; איוב י"ח, ג; איכה ג, כ"ב. לחלופין, בביטוי "את זאת שמעתי" (ראה בראשית מ"ב, א; שופטים י"ח, ז; איוב כ"א, כ"ב; כ"ז, י"ח) הוא מציין פירוש שקיבל בעל פה.
Alte ungenannte Ausleger. Schon vor Aben Esra, der in der Vorrede zu Zacharia französische Commentarien zu den Propheten anführt, und vor Jomtob aus Joigny, der sich auf alte Commentatoren beruft60a, macht uns Raschi oft mit den Erläuterungen ungenannter Vorgänger bekannt, z. B. zu Ezech. 21, 18. Ps. 12, 7. 14, 5. 50, 10. 60, 8. 11. 62, 4. 78, 50. Hiob 18, 3. Klagel. 3, 22. Oder er bezeichnet mit dem Ausdrucke „diess habe ich gehört“ (s. Genes. 42, 1. Richter 18, 7. Hiob 21, 22. 27, 18) eine mündlich empfangene Exegese.
מכיר בן יהודה, אחיו של עמ׳ 61 רבנו גרשום הנודע, ביאר במילונו גם כמה ביטויים מקראיים (רש"י ל־בראשית מ"ג, י).
Machir b. Jehuda, der Bruder des berühmten S. 61 R. Gerschom, hat in seinem Wörterbuche auch einige biblische Ausdrücke erläutert (Raschi zu Genes. 43, 10).
יוסף טוב עלם (Bonfils) בן שמואל מלימוז', מעתיק נמרץ של חיבורים קדומים (מסורה, סדר תנאים, הלכות גדולות ותשובות קדומות) ושל ספרי תורה מופתיים61a, חיבר, לדברי מחבר שערי ציון, די לאטס, פירוש מוערך לתורה. ואולם לא ידוע על איש שראה או קרא פירוש זה.
Joseph tob Elem (Bonfils) b. Samuel in Limoges, ein rüstiger Abschreiber alter Werke (Masora, Seder Tanaim, die grossen Halachot, alte Rechtsgutachten) und Muster-Pentateuche61a, hat, wie der Verfasser des Schaare Zion, de Lates, versichert, einen geschätzten Commentar zum Pentateuch geschrieben. Jemand aber, der diesen Commentar gesehen oder gelesen, ist nicht bekannt.
יהודה הדרשן מובא בידי רש"י ל־יהושע ה, ט (בכתב יד) ול־ירמיהו ל"א, כ"ב.
Jehuda ha-Darschan wird von Raschi zu Josua 5, 9 (handschriftlich) und Jerem. 31, 22 angeführt.
מאיר בן יצחק; פירושיו שבכתב נזכרים אצל רש"י ל־מלכים א י, כ"ח (בכתב יד), עמוס ג, י"ב; הושע ו, ט; תהלים ע"ג, י"ב.
Meir b. Isaac; seine schriftlichen Commentarien werden genannt bei Raschi zu 1 Kön. 10, 28 (handschriftlich), Amos 3, 12. Hosea 6, 9. Ps. 73, 12.
מנחם בן חלבו פירש את כתבי הקודש. מביאים אותו: רש"י (שלוש עשרה פעמים בפירושיו לנביאים, פעם אחת למסכת סוטה ל"ה ע"ב, ותמיד כמסירה שבעל פה61b); יוסף קרא בפירושיו לנביאים ראשונים ולאיוב; הפירוש הנדפס לדברי הימים; ופירושים קדומים שלא נדפסו לרות ולאיכה (cod. Hamb. hebr. 32).
Menachem b. Chelbo hat die heilige Schrift erläutert. Ihn führen an: Raschi (13 mal zu den Propheten, einmal zu Tr. Sota f. 35b, stets nach mündlicher Mittheilung61b), Joseph Kara zu den ersten Propheten und Hiob, der gedruckte Commentar der Chronik und alte ungedruckte Commentarien zu Rut und den Klageliedern (cod. Hamb. hebr. 32).
מנחם קרא מובא בידי יוסף קרא בפירושיו לנביאים (Orient 1844 S. 251).
Menachem Kara wird von Joseph Kara zu den Propheten citirt (Orient 1844 S. 251).
שמעון קרא, אחיו של מנחם בן חלבו, הוא מחבר מדרש שרש"י מצטט, ולדעת רפפורט61c הוא שמעון הדרשן, מחבר הילקוט.
Simeon Kara, der Bruder des Menachem b. Chelbo, ist Verfasser eines von Raschi citirten Midrasch, und — nach Rapoport61c — identisch mit Simeon ha-Darschan, dem Verfasser des Jalkut.
שמשון מובא בידי רש"י ל־ישעיהו נ"ח, י"ד; עמוס ו, ג.
Simson wird von Raschi zu Jes. 58, 14. Amos 6, 3 citirt.
טוביה בן אליעזר ממיינץ, ולאחר מכן בארץ ישראל, הוא עמ׳ 62 מחבר המדרש לתורה ולחמש המגילות, המכונה "לקח טוב", ולעיתים רחוקות יותר "טוב"62a. בחיבור זה מתמודדים המדרש וההרמנויטיקה זה עם זה. כידוע, נדפס רק החלק ל־Leviticus, Numeri ו־Deuteronomium. תיקון: בכתב היד של לקח טוב למגילות טוביה מעתיק רק את המדרש, מלבד הפתיחות העיוניות וכמה פרטים. חוץ מאביו הוא מביא פעם אחת גם את ר' שמשון.
Tobia b. Elieser aus Mainz, später in Palästina, ist S. 62 Verfasser des Midrasch zu Pentateuch und fünf Megillot, welcher „Lekach tob,“ seltener „Tob“62a, genannt wird. In diesem Werke kämpft der Midrasch mit der Hermeneutik. Bekanntlich ist nur der Theil zu Leviticus, Num. und Deuteron. gedruckt. Berichtigung: Im Lekach tob ms. zu den Megillot excerpirt Tobia, die betrachtenden Eingänge und Einzelnes abgerechnet, nur den Midrasch. Ausser seinem Vater führt er einmal auch R. Simson an.
אלמוני. בהקדמתו לפירושו לתורה מזכיר אבן עזרא את "אור עינים" כחיבור הדומה ללקח טוב, מאת יהודי בארץ נוצרית.
Ungenannter. Als ein dem Lekach tob ähnliches Werk eines Juden in einem christlichen Lande nennt Aben Esra in der Vorrede zu seinem pentateuchischen Commentare das „Augenlicht“ (אור עינים).
שלמה בן יצחק, המכונה רש"י או יצחקי, שעמו נפתחת תקופה חדשה בתולדות הפרשנות, פירש את כל כתבי הקודש, למעט דברי הימים. לביאוריו ליחזקאל שייך גם מכתבו אל החכמים באוסר (Auxerre), שנדפס ב־Melo Chofnajim (החלק העברי), עמ' 33–37; וכן ר' שמעיה ל־Middot c. 4, וקטע בפירוש ל־עירובין ד ע"א. נוסף על כך פירושי רש"י לתלמוד מכילים ביאורים מקראיים רבים; ריכוזם והשוואתם לפירושי המקרא עשויים להיות מעניינים ומאלפים. השווה Simson Bloch, Anmerkungen zum Leben Raschi's, f. 33b. הסמכויות שעליהן רש"י מסתמך הן:
Salomo b. Isaac, Raschi oder Isaaki genannt, mit welchem eine neue Epoche in der Geschichte der Exegese anhebt, commentirte alle heiligen Bücher, mit Ausnahme der Chronik. Zu seinen Erläuterungen des Ezechiel gehört auch noch sein Schreiben an die Lehrer in Auxerre, abgedruckt in Melo Chofnajim (hebr. Theil) S. 33—37; ferner R. Schemaja zu Middot c. 4, und eine Stelle im Commentar zu Erubin 4a. Ausserdem enthalten Raschi's Talmud-Commentare viele biblische Erläuterungen, deren Zusammenstellung, den Bibelcommentarien gegenüber, interessant und lehrreich seyn würde. Vgl. Simson Bloch Anmerkungen zum Leben Raschi's f. 33b. Die Autoritäten, auf die Raschi sich beruft, sind:
סעדיה גאון (נפטר בשנת 942), ובייחוד חיבורו על הניקוד (תהלים מ"ה, י) וביאורו לדניאל (זכריה ו, ו).
Saadia Gaon (gest. A. 942), und zwar dessen Schrift über die Punctation (Ps. 45, 10) und dessen Erläuterung des Daniel (Zach. 6, 6).
יהודה בן קוריש, המוכר לו רק מתוך מנחם.
Jehuda b. Koraisch, den er nur aus Menachem kennt.
יוסיפון; ראה רש"י ל־מלכים ב כ, י"ג; ישעיהו כ"א, ד; ל"ט, ב; יחזקאל כ"ז, י"ז; חגי ב, ז; זכריה ט, י"ד; ולעיתים קרובות בדניאל.
Die drei Piutim-Dichter Kaliri, Babli und Joseph b. Salomo.
גרשום בן יהודה, שתרגומו ל־ישעיהו מ"ו, א מובא שם.
Gerschom b. Jehuda, dessen Uebersetzung von Jes. 46, 1 mitgetheilt wird.
אליעזר בן יצחק; ראה תהלים ע"ו, י"א. ככל הנראה זהו ר' אליעזר הגדול המובא בידי יוסף קרא ל־ויקרא י"ז, ד; ראה Bloch בתוך Geiger's Zeitschrift, Th. 4, S. 139, ושם אלעזר.
Elieser b. Isaac, s. Ps. 76, 11. Vermuthlich ist diess der von Joseph Kara zu Levit. 17, 4 angeführte R. Elieser der Grosse; s. Bloch in Geiger's Zeitschrift Th. 4. S. 139, wo אלעזר.
יעקב בן יקר הוא ככל הנראה האיש שרש"י מכנה "מורה הגמרא וכתבי הקודש" (פסחים קי"א ע"א, רש"י ור' שמואל). השווה רש"י ל־איוב כ"ב, ל וההערה ל־עירובין ד ע"א, שמהם עולה כי רש"י למד אצלו איוב ויחזקאל.
Jacob b. Jakar ist vermuthlich derjenige, den Raschi den „Lehrer der Gemara und der heiligen Schrift“ nennt (Pesachim f. 111a Raschi und R. Samuel). Vgl. Raschi zu Hiob 22, 30 und die Anmerkung zu Erubin 4a, woraus hervorgeht, dass Raschi Hiob und Ezechiel bei ihm gehört.
מכיר, יהודה הדרשן, מאיר בן יצחק, מנחם בן חלבו, שמעון קרא.
Machir, Jehuda ha-Darschan, Meir b. Isaac, Menachem b. Chelbo, Simeon Kara.
משה הדרשן מנרבון, שאולי היה אדם אחר ממשה הדרשן מטולוז.
Moses ha-Darschan aus Narbonne, vielleicht von dem aus Toulouse verschieden.
יצחק הלוי (בן אלעזר)63b, בשני ביאורים (שמואל א א, כ"ד; משלי י"ט, כ"ד) שנמסרו לרש"י בשמו. תיקון: השווה חתימת בנו: יעקב בן רבינו יצחק ברבי אלעזר הלוי, אצל שלמה בן אדרת שו"ת חלק 2 מס' 30, ושם יש לקרוא ברבי במקום לרבי.
Isaac ha-Levi (b. Elasar)63b, bei zwei Erläuterungen (1 Sam. 1, 24. Spr. 19, 24), die man ihm auf dessen Namen mitgetheilt. Berichtigung: Vgl. die Unterschrift seines Sohnes: יעקב בן רבינו יצחק ברבי אלעזר הלוי in Sal. Aderet RGA. Th. 2 N. 30, wo ברבי statt לרבי zu lesen ist.
קלונימוס (בן שבתי) מרומא. השווה ל־דברים י"ח, ב; שמואל א כ"ה, י"ח. ראה גם ר' שמואל בן מאיר ל־במדבר י"א, ל"ה; תוספות Moëdkaton 7b בהשוואה לרש"י ל־ישעיהו ז, ח.
Kalonymos (b. Schabtai) aus Rom. Vgl. zu Deut. 18, 2. 1 Sam. 25, 18. Siehe auch R. Sam. b. Meir zu Num. 11, 35; Tosafot Moëdkaton 7b verglichen mit Raschi zu Jes. 7, 8.
ברוך בן אלעזר (ל־שמות ו, ט).
Baruch b. Elasar (zu Exod. 6, 9).
נתן ואהרן (משלי ח, י"ז).
Natan und Aaron (Spr. 8, 17).
נתן הישמעאלי (שמואל א י"ד, כ"ז).
Natan Ismaelita (1 Sam. 14, 27).
משולם הרופא (איוב ו, ז).
Meschullam der Arzt (Hiob 6, 7).
שמעיה, שעמו למד רש"י קטעים ביחזקאל (ראה Melo Chofnajim S. 100); הוא לא היה נכדו (ראה additam. שלי ל־cod. Lips. 1), אך ייתכן שהיה חותנו של רבנו תם (הישר 81d).
Schemaja, mit welchem er Abschnitte im Ezechiel durchgenommen (s. Melo Chofnajim S. 100), der nicht sein Enkel (s. meine additam. zu cod. Lips. 1), aber vielleicht R. Tam's Schwiegervater (הישר 81d) gewesen.
יוסף; ראה את הערך הבא [קרא].
Joseph, s. den nächstfolgenden Artikel [Kara].
על אופיים וגורלם של פירושי רש"י הבאתי דברים אחדים בביוגרפיה שלי עליו, עמ' 323, 325, 327–330, 339–344, 346–366, 375. הואיל ומהדורה ביקורתית של רש"י מחייבת, לשם הפרדת הקטעים המשובצים, השוואה לכתבי היד העתיקים וגם לפרשנים הקרובים אליו, אפשר לראות ברשימה הבאה של הביטויים השגורים אצל רש"י — המציינים את יחסו לביאורים המובאים — תרומה למלאכה זו.
Ueber Character und Schicksale der Commentarien Raschi's hat meine Biographie desselben S. 323. 325. 327—330. 339—344. 346—366. 375 einiges gegeben. Da eine kritische Ausgabe Raschi's durch die Ausscheidung des Interpolirten eine Vergleichung mit den alten Handschriften und auch mit den verwandten Commentatoren voraussetzt; so mag folgende Zusammenstellung der bei Raschi üblichen Ausdrücke, die sein Verhältniss zu den gegebenen Erläuterungen bezeichnen, als ein Beitrag zu jener Arbeit angesehen werden.
א) ביאורים אחרים; אלמונים.
A) Andere Erläuterungen; Ungenannte.
דבר אחר — לעיתים קרובות מאוד; לשון אחר: ויקרא כ"ו, מ"א; שמואל א י"א, ח; יחזקאל י"ז, ג; תהלים י"ב, ז; ט"ז, ה; לישנא אחרינא, השגור בפירושים התלמודיים: במדבר כ"ב, ל"ב; ענין אחר: תהלים ק"י בסוף; איוב ו, ז; מנחות ע"ד ע"ב, ולעיתים קרובות מאוד במסכת Nedarim; לעז אחר: יחזקאל כ"ג, ה; פנים אחרים: ירמיהו ב, ל"א; Kohelet 5, 9.
דבר אחר sehr oft, לשון אחר Levit. 26, 41. 1 Sam. 11, 8. Ezech. 17, 3. Ps. 12, 7. 16, 5, לישנא אחרינא, das in den talmudischen Commentarien häufig ist, Numer. 22, 32. ענין אחר Ps. 110 Ende, Hiob 6, 7. Menachot 74b. Sehr oft in Tr. Nedarim. לעז אחר Ezech. 23, 5. פנים אחרים Jerem. 2, 31. Kohelet 5, 9.
מצאתי: תהלים ס"ח, ז; קי"ט, מ"ג, ולעיתים קרובות ב־תהלים ק"ו; כך מצאתי: תהלים פ"ג, ו; Baba kama 102a.
מצאתי Ps. 68, 7. 119, 43; oft im Ps. 106; כך מצאתי Ps. 83, 6. Baba kama 102a.
שמעתי — לעיתים קרובות מאוד, הן בציון מקור הן בלעדיו; אני שמעתי: יחזקאל מ"א, כ"א; ברכות מ ע"א; בבא מציעא ס"ט ע"א; זה (זו) שמעתי: איוב כ"א, כ"ב; כ"ז, י"ח; כן (כך) שמעתי: ישעיהו ט, י; ירמיהו ו, כ"ח; מ"ח, כ"ח; יחזקאל מ"א, כ"ב; ברכות ל"ט ע"א; חולין צ ע"ב; ודוגמתו שמעתי: זבחים ק"ב ע"ב; ועוד שמעתי: נחום א, י"ב; ושניהם שמעתי: איוב כ"ה, ה; ואני שמעתי מרבותי: סוכה מ ע"א; ומרבותי קבלתי: גיטין ל"ג ע"א; וכן (וכך) קבלתי: Sebach. 30b; תמורה כ"א ע"ב; כן פירשו רבותי: שבת צ"ח ע"א; ואמר לן רבי: Moëdkaton 17a (הביאור שם מצוי גם ב־ערוך v. ?בן 17?, Meila 19a. אותו ביטוי עצמו מצוי אצל מחברים אחרים במאות האחת עשרה והשתים עשרה, למשל רבנו גרשום ותלמידיו (ערוך כפי 2, לולב 2, מרכנתא, נחר, חלק 3, 2, ושם חסר רבי), תלמידי רש"י (הפרדס דף ל"ד ע"ד, ל"ז ע"ב; ליקוטי הפרדס דף י"ב ע"ד, י"ג ע"ב; האורה כ"י אצל לונביל דין), אליעזר ממיינץ (רבי במקום הרב, דף מ"ט ע"ג ראב״ן), יוסף בן מאיר (המכריע 23f. 13b). ואמר לן המורה: נדרים ל"ה ע"א; השווה הפרדס 16b, 17c; שבלי הלקט 104; הפירוש ל־נזיר י ע"ב (לנו). ומפי המורה איתמר לן: בכורות מ ע"א; מפי המורה — לעיתים קרובות מאוד, וגם בפירוש לבראשית רבה; השווה ערוך v. אי, ושם נראה כי רש"י עצמו הוא המכונה "התלמיד ממיינץ".
שמעתי sehr häufig, sowohl mit als ohne Quellen-Angabe. אני שמעתי Ezech. 41, 21. Berachot 40a. Mezia 69a. זה (זו) שמעתי Hiob 21, 22. 27, 18. כן (כך) שמעתי Jes. 9, 10. Jerem. 6, 28. 48, 28. Ezech. 41, 22. Berachot 39a, Chullin 90b. ודוגמתו שמעתי Sebachim 102b. ועוד שמעתי Nah. 1, 12. ושניהם שמעתי Hiob 25, 5. ואני שמעתי מרבותי Succa 40a. ומרבותי קבלתי Gittin 33a. וכן (וכך) קבלתי Sebach. 30b. Temura 21b. כן פירשו רבותי Sabb. 98a. ואמר לן רבי Moëdkaton 17a (die dortige Erläuterung liest man auch in Aruch v. ?בן 17?, Meila 19a. Eben diesen Ausdruck haben andere Autoren des 11. und 12. Säculums, z. B. R. Gerschom und seine Schüler (Aruch כפי 2, לולב 2, מרכנתא, נחר, חלק 3, 2, wo רבי fehlt), Raschi's Zuhörer (Hapardes f. 34d, 37b, ליקוטי הפרדס f. 12d, 13b. האורה ms. bei לונביל דין), Elieser aus Mainz (רבי statt הרב f. 49c ראב״ן), Joseph b. Meir (המכריע 23f. 13b). ואמר לן המורה Nedarim 35a, Vgl. Hapardes 16b, 17c, Schibbole haleket 104, Commentar zu Nasir 10b (לנו). ומפי המורה איתמר לן Bechorot 40a; מפי המורה sehr oft, auch in dem Commentar zu Bereschit rabba; vgl. Aruch v. אי, wo wahrscheinlich Raschi selber unter dem „Schüler aus Mainz“ verstanden wird.
א) כלא־מקובל: לא שמעתי: איוב ה, ז; י"ג, כ; סוכה כ"ט ע"א למטה; בבא קמא ט"ז ע"א (ולא); עירובין נ"ב ע"ב; לא שמעתי ולא מצאתי: שמות כ"ח, ד; יחזקאל כ"ט, כ"א; לא קבלתי מרבותי: Jebam. 90b; לא פורש: יחזקאל מ"ג, י"א, ובתוספת לי: סוכה מ"ז ע"א; יומא פ"ה ע"א, או ...לנו: בכורות נ ע"א; לא איתפרש: עירובין ס"ט ע"א; פסחים ל"ט ע"א, מ"ג ע"א; כתובות י"ז ע"א; קידושין ל ע"א; סנהדרין י"ד ע"א, ובתוספת לי: בכורות מ ע"ב, או לן: ערכין י"א ע"ב; חולין נ"ט ע"ב; לא פריש לן: שבועות י"ז ע"א.
a) als nicht recipirt: לא שמעתי Hiob 5, 7. 13, 20. Succa 29a unten, Kama 16a (ולא), Erubin 52b. לא שמעתי ולא מצאתי Exod. 28, 4. Ezech. 29, 21. לא קבלתי מרבותי Jebam. 90b. לא פורש Ezech. 43, 11; hinzugefügt לי Succa 47a, Joma 85a, ...לנו Bechorot 50a. לא איתפרש Erubin 69a, Pesachim 39a, 43a, Ketubot 17a, Kidduschin 30a, Sanhedrin 14a; hinzugefügt לי Bechorot 40b, oder לן Arachin 11b, Chullin 59b. לא פריש לן Schebuot 17a.
ב) בניסוח בלתי מכריע: יש (ויש) לפרש: ישעיהו ט, ו; יש לומר: שמואל א כ"ב, כ"ג; ישעיהו ז, ו; נחום ב, ו; איוב מ"א, י"ז; שיר השירים ד, י"ב; פירושו: תהלים ע"ג, א ולעיתים קרובות; ויש לפתור: במדבר כ"ד, ח; שמואל א י"ג, א; תהלים ע"ב, כ; פ, ו; פ"ד, י"ב, ובצירוף עוד: זכריה ט, ח; שופטים י"א, ל"ט; תהלים כ"ב, כ"ה; ס"ב, י"ג; ע"ו, י"א; ישעיהו כ"ח, א; ויש לפתרו: Zephan. 3, 19; תהלים ס"ב, ד; איוב ט"ו, כ"ד; דניאל ז, כ"ה; קהלת א, י"ג; ועוד יש לפתרו: שמואל ב ב, כ"ז; פתרונו: בראשית י"ד, י; ויקרא כ"ו, מ; כ"ז, ד; במדבר י"ז, ה; הושע י"ג, ה; יואל ב, ז, ולעיתים קרובות בתהלים; פתרונו לפי ענינו: יואל ב, ז; 2 Könige 17, 9.
b) unbestimmt: יש (ויש) לפרש Jes. 9, 6. יש לומר 1 Sam. 22, 23. Jes. 7, 6. Nah. 2, 6. Hiob 41, 17. Cant. 4, 12. פירושו Ps. 73, 1 und oft. ויש לפתור Numer. 24, 8. 1 Sam. 13, 1. Ps. 72, 20. 80, 6. 84, 12; mit עוד verbunden: Zach. 9, 8. Richter 11, 39. Ps. 22, 25. 62, 13. 76, 11. Jes. 28, 1. ויש לפתרו Zephan. 3, 19. Ps. 62, 4. Hiob 15, 24. Dan. 7, 25. Kohel. 1, 13. ועוד יש לפתרו 2 Sam. 2, 27. פתרונו Gen. 14, 10. Levit. 26, 40. 27, 4. Numer. 17, 5. Hosea 13, 5. Joel 2, 7. Ps. oft. פתרונו לפי ענינו Joel 2, 7. 2 Könige 17, 9.
ג) אמירה נחרצת יותר: אומר אני: בראשית ח, י"א; יהושע י"ט, י"ב; כתובות ק"ה ע"א; מלכים ב א, ב; ואומר אני: שמואל א ט"ו, ט; ישעיהו ל"ח, י"ב תיקון: במקום 38, 22 יש לקרוא 38, 12; תהלים נ"ה, כ"ב; שיר השירים ז, ה; בבא בתרא ה ע"א; ואני אומר: במדבר כ"ד, ח; ישעיהו ט, ד; הושע י"ג, ט"ו; דניאל ח, י"ד; לכך אני אומר: שמות ג, כ"ב; ט"ו, ב; אך אני אומר: תהלים ס, ד; ואני מפרשו: בראשית ל, ט; ישעיהו ל"ד, ד; אני מפרש מלכי: גיטין ל"ג ע"א; נראה לי: יחזקאל ט"ז, כ"ט; ולי נראה: בראשית י, י"ט; ל"ב, כ"ה; ישעיהו נ"א, י"ז; מיכה ד, ו; שבת צ"ח ע"ב; חולין ל"א ע"א, ס"ג ע"א; נראה לי (ו–): יומא ל"א ע"א; זבחים קט"ז ע"ב; חולין ס"ב ע"א; ויקרא י"א, י"ט; דברים ל"ב, ב; ישעיהו מ"א, ח; נראה כעיני (–ו): שמות ד, ט; ויקרא י"ט, ט"ז; יחזקאל כ"א, ל"ג; איוב ט"ו, כ"ט; גיטין ל"ד ע"ב, ס"ז ע"א; זבחים ו ע"ב, נ"ב ע"א; חולין צ ע"ב; למדתי: דברים ג, ד; קהלת א, א; איני יודע: בראשית כ"ח, ה; ל"ה, י"ג; ישעיהו כ"ג, ט"ו; יואל ד, י"א; ואיני יודע: שמות כ"ב, כ"ח; דברים ל"ג, כ"ד; מיכה ה, ד; בבא בתרא ט"ו ע"א; חולין נ ע"ב; לא ידעתי: ויקרא ח, י"א; י"ג, ד; כ"ז, ג; במדבר כ"א, י"א; ישעיהו י"ג, כ"א; זכריה א, ח; ו, ג; יומא נ"ג ע"ב.
c) bestimmter Ausspruch: אומר אני Gen. 8, 11. Josua 19, 12. Ketubot 105a. 2 Kön. 1, 2. ואומר אני 1 Sam. 15, 9. Jes. 38, 12 Berichtigung: st. 38, 22 l. 38, 12. Ps. 55, 22. Cant. 7, 5. Batra 5a. ואני אומר Numer. 24, 8. Jes. 9, 4. Hosea 13, 15. Dan. 8, 14. לכך אני אומר Exod. 3, 22. 15, 2. אך אני אומר Ps. 60, 4. ואני מפרשו Gen. 30, 9. Jes. 34, 4. אני מפרש מלכי Gittin 33a. נראה לי Ezech. 16, 29. ולי נראה Gen. 10, 19. 32, 25. Jes. 51, 17. Micha 4, 6. Sabbat 98b. Chullin 31a, 63a. נראה לי (ו–) Joma 31a, Sebachim 116b. Chullin 62a. Levit. 11, 19. Deuter. 32, 2. Jes. 41, 8. נראה כעיני (–ו) Exod. 4, 9. Levit. 19, 16. Ezech. 21, 33. Hiob 15, 29. Gittin 34b, 67a. Sebachim 6b, 52a. Chullin 90b. למדתי Deuter. 3, 4. Kohel. 1, 1. איני יודע Genes. 28, 5. 35, 13. Jes. 23, 15. Joel 4, 11. ואיני יודע Exod. 22, 28. Deuter. 33, 24. Micha 5, 4. Batra 15a. Chullin 50b. לא ידעתי Levit. 8, 11. 13, 4. 27, 3. Numer. 21, 11. Jes. 13, 21. Zachar. 1, 8. 6, 3. Joma 53b.
עמ׳ 67 מגילה י"ד ע"א; חולין קל"א ע"א; לא ידענא סוכה כ"ח ע"א; יומא ס"ב ע"ב; לי נודע לא יומא ט"ו ע"א. ד) ספק, הסתייגות, הסכמה. מוגה שמות כ"ג, כ"ז; איכה ג, ס"ה; שבועות ג ע"ב; זבחים קט"ו ע"א; וטעות הוא בידם יחזקאל כ"א, י; ואני תמה שמות ט"ו, ב; אני ותמה במדבר ל"ב, מ"ב; יחזקאל י"ז, ט; וקשה בעיני ישעיהו ט, י"ח; Mezia 70; וקשיא לי בבא מציעא ו ע"א למעלה; Sebach. 24a; מנחות צ"ו ע"א למטה; אין לבי מתישב תהלים ס"ח, ל"ו; ע"ח, ס"ג; ...אין הדבר מיושב על שמות י, כ"א; יחזקאל כ"ד, ה; ולא נתישבו לי יחזקאל כ"א, י"ח; ואינו נראה בעיני תהלים ט, א; איוב ו, ו; ואיני רואה את דבריו שמות כ"ח, כ"ב; ואין לפתרו תהלים י"ח, ל"ה; לא יתכן בצירוף לומר במדבר כ"א, ד, בצירוף לפרש שמות ט, ל"א; הושע י"ב, ט; תהלים ע"ח, ל"ט; שיר השירים ד, א; ישעיהו ט, ד, ובצירוף פתרון זה תהלים נ"ה, י"ד; השווה Rut 1, 13; לא יתכנו דבריו שמות ג, כ"ב; לא יאמנו דבריו יחזקאל כ"ג, מ"ג; ורואה אני את דבריו שמות ט, ל"ג; עמוס ו, ה; חולין קי"ד ע"ב; ואמת דבריו יחזקאל י"ב, ג; ישר בעיני סוכה כ ע"א; נדה י"א ע"א; לשון מיושר ירמיהו כ"ג, ל"ו; וכשר הוא מן... Baba kama 44a תיקון: במקום 4 a יש לקרוא 44 a; וכן הוא יחזקאל כ"ו, י"ז; והנאני ישעיהו ס"ד, ג; הגון הושע ג, ג; ו, ט; ברכות ס"ב ע"א; חולין מ"ו ע"א; עיקר ישעיהו ס"ה, י"ז; גיטין פ"ב ע"א; עבודה זרה י"ט ע"ב; כ"ט ע"א; זבחים ע"ד ע"ב; מנחות ס"ח ע"א. אגב, מותר להעיר כי הביטוי דוגמת במשמעות "כמו" — במקום לשון, כגון, כמו — השגור אצל פרשן דברי הימים ואצל חזקוני, מצוי כבר אצל ר' נתן (ערוך טרף 5), ואף אצל רש"י אינו נדיר, למשל בראשית מ"ט, י"א; שמות ג, י"ב; תהלים י"א, א; י"ב, ט; נ"ח, ח; ס"ח, ה; ק"ד, ו. וכן דוגמתו שמות ט"ו, ב; 6; בראשית כ"ו, כ"ו; דברים ל"ב, כ"ו; תהלים ט"ז, ב; ע"ט, י"א ועוד, ואילו מילים וביטויים המופיעים פעם אחת בלבד מסומנים באמצעות אין לו דומה, אין לו דמיון, לא מצאתי דמיונו, לא מצאתי לו עד מוכיח, לא ידעתי לו רע, איני יודע דוגמתו, אין לו חבר, אין סמך ל....
S. 67 Megilla 14a. Chullin 131a. לא ידענא Succa 28a. Joma 62b. לי נודע לא Joma 15a. d) Zweifel, Missbilligung, Zustimmung. מוגה Exod. 23, 27, Klagel, 3, 65. Schebuot 3b. Sebachim 115a. וטעות הוא בידם Ezech. 21, 10. ואני תמה Exod. 15, 2. אני ותמה Num. 32, 42. Ezech. 17, 9. וקשה בעיני Jes. 9, 18. Mezia 70. וקשיא לי Mezia 6a ob. Sebach. 24a. Menachot 96a unt. אין לבי מתישב Ps. 68, 36. 78, 63. ...אין הדבר מיושב על Exod. 10, 21. Ezech. 24, 5. ולא נתישבו לי Ezech. 21, 18. ואינו נראה בעיני Ps. 9, 1. Hiob 6, 6. ואיני רואה את דבריו Exod. 28, 22. ואין לפתרו Ps. 18, 35. לא יתכן verbunden mit לומר Numer. 21, 4, mit לפרש Exod. 9, 31. Hosea 12, 9. Ps. 78, 39. Cant. 4, 1. Jes. 9, 4, mit פתרון זה Ps. 55, 14; vgl. Rut 1, 13. לא יתכנו דבריו Exod. 3, 22. לא יאמנו דבריו Ezech. 23, 43. ורואה אני את דבריו Exod. 9, 33. Amos 6, 5. Chullin 114b. ואמת דבריו Ezech. 12, 3. ישר בעיני Succa 20a, Nidda 11a. לשון מיושר Jerem. 23, 36. וכשר הוא מן... Baba kama 44a Berichtigung: st. 4 a l. 44 a. וכן הוא Ezech. 26, 17. והנאני Jes. 64, 3. הגון Hosea 3, 3, 6, 9. Berachot 62a. Chullin 46a. עיקר Jes. 65, 17. Gittin 82a. Aboda sara 19b. 29a. Sebachim 74b. Menachot 68a. Gelegentlich mag noch die Bemerkung verstattet seyn, dass der Ausdruck דוגמת in der Bedeutung von „gleichwie“ — sonst לשון, כגון, כמו —, der bei dem Commentator der Chronik und bei Chaskuni stehende Redensart ist, schon bei R. Natan (Aruch טרף 5) und auch nicht selten bei Raschi vorkommt, .z. B. Genes. 49, 11. Exod. 3, 12. Ps. 11, 1.- 12, 9. 58, 8. 68, 5. 104, 6. Eben so דוגמתו Exod. 15, 2. 6. Genes. 26, 26. Deuter. 32, 26. Ps. 16, 2. 79, 11. und sonst, während die nur einmal vorkommenden Wörter und Redensarten mit אין לו דומה, אין לו דמיון, לא מצאתי דמיונו, לא מצאתי לו עד מוכיח, לא ידעתי לו רע, איני יודע דוגמתו, אין לו חבר, אין סמך ל.... bezeichnet werden.
עמ׳ 68 יוסף קרא בן שמעון68a פרח ברבע הראשון של המאה השתים עשרה. הוא היה בנו של ר' שמעון קרא הנזכר, אחיינו של מנחם בן חלבו, ידידו של ר' שמואל בן מאיר, ואולי תלמידו של רש"י, שאותו הוא מכנה מורה ומביא כמסכים עמו68b. הוא עיבד מחדש את פירוש רש"י לתורה וגם השלים אותו במקומות אחרים, כפי שמוכיחים כתבי יד אחדים, ומהם מצויים קטעים רבים אצל מחברים מאוחרים. נוסף על כך נתן ביאורים עצמאיים לשאר ספרי המקרא, ואלה הם: א) הנביאים, ב־cod. Rossi 255; ואולם הפרקים האחרונים של יחזקאל מפורשים בידי רש"י. De Rossi מביא פרטים מקרא ב־Var. Lection. (Th. 2. S. 141; Th. 3. S. 168, 217). כתב יד פריזאי (cod. 119) כולל את הפירוש לספרי שמואל, ישעיהו וירמיהו; קודקס אופנהיימר 263 Fol. מוסר — לפי catal. ms. — קטעים מן הפירוש לישעיהו. שני כתבי יד פלורנטיניים (Biscioni catal. in fol. p. 83, 115) כוללים את הפירוש לתרי עשר. ב־cod. 15 בלייפציג מצויות הגהות שוליים מן הפירוש ליהושע; ב־Orient (1844. S. 250 u. f.) כמה קטעים מן הפירוש לנביאים ראשונים; גם Dukes מביא את הפירוש לישעיהו (Mittheilungen S. 124, 146 ועוד). ב) משלי, כפי שעולה מקטעים שחדרו לפירוש רש"י לספר זה. ג) איוב, בכתבי יד בפריז (cod. 83), אוקספורד (Uri catal. c. 149 N. 3), מילאנו ואצל Luzzato בפדובה. קרא עושה בו שימוש רב בכתבי שבתי דונולו; אולי שייך לו רש"י הנדפס, מן
S. 68 Joseph Kara b. Simeon 68a blühete in dem ersten Viertel des zwölften Jahrhunderts, war ein Sohn des erwähnten R. Simeon Kara, ein Neffe Menachems b. Chelbo, ein Freund des R. Samuel b. Meir, und vielleicht ein Zuhörer Raschi's, den er מורה nennt und als ihm beipflichtend aufführt 68b , dessen Commentar zum Pentateuch er überarbeitete auch sonst ergänzte, wie mehrere Handschriften beweisen, und woraus bei späteren zahlreiche Auszüge sich finden. Ausserdem hat er die anderen biblischen Bücher mit selbstständigen Erläuterungen versehen, und zwar: A) Die Propheten, in cod. Rossi 255; jedoch sind die letzten Kapitel Ezechiel's von Raschi commentirt. De Rossi führt Einzelnes aus Kara in den Var. Lection. (Th. 2. S. 141. Th. 3. S. 168. 217) an. Eine Pariser Handschrift (cod. 119) enthält den Commentar zu den Büchern Samuel, Jesaia, Jeremia; der Oppenheimersche Codex 263 Fol. giebt — laut catal. ms. — Fragmente aus dem Commentar zum Jesaia. Zwei Florentiner Handschriften (Biscioni catal. in fol. p. 83. 115) enthalten den Commentar zu den zwölf Propheten. In dem Leipziger cod. 15 sind Randglossen aus dem Commentar zum Josua; im Orient (1844. S. 250 u. f.) einige Mittheilungen aus dem zu den ersten Propheten; den Commentar zu Jesaia führt auch Dukes (Mittheilungen S. 124, 146 und sonst) an. B) Die Sprüche, wie aus den, in Raschi's Commentar zu diesem Buche übergangenen, Stellen. hervorgeht. C) Hiob, handschriftlich in Paris (cod. 83), Oxford (Uri catal. c. 149 N. 3), Mailand und bei Luzzato in Padua. Kara benutzt in demselben sehr stark die Schriften Schabtai Donolo's; vielleicht gehört ihm der gedruckte Raschi, von
עמ׳ 69 41, 102 ואילך, שבו מופיע לעיתים כה קרובות הביטוי פתרונו לפי ענינו.
S. 69 41, 102 an, wo so oft die Redensart פתרונו לפי ענינו vorkommt
ד) רות ואסתר, כפי שעולה מאזכורים רבים בפירושים קדומים שלא נדפסו לספרים אלה.
D) Rut und Esther, wie aus zahlreichen Anführungen in alten ungedruckten Commentarien zu diesen Büchern hervorgeht.
ה) איכה, בכתב יד במינכן (cod. 51) ובפארמה (c. Rossi 456 N. 5), ונדפס בנאפולי 1487.
E) Klagelieder, handschriftlich in München (cod. 51) und in Parma (c. Rossi 456 N. 5), gedruckt in Neapel 1487.
ו) קהלת, בכתב יד בפארמה (c. Rossi 456 N. 4) ואצל Luzzato בפדובה. לפי הקטלוג של Biscioni (p. 116 ו־index X. p. 119), הפירוש האלמוני לקהלת בכתב יד פלורנטיני, מן c. 9 V. 11 ועד סוף הספר, הוא מאת קרא.
F) Kohelet, handschriftlich in Parma (c. Rossi 456 N.4) und bei Luzzato in Padua. Biscioni’s Cataloge zufolge (p. 116 und index X. p. 119) ist der anonyme Commentar zu Kohelet in einer Florentiner Handschrift, von c. 9 V. 11 an bis zu Ende des Buches, von Kara.
ז) דברי הימים. חלקים מפירוש זה נשמרו ב־cod. 5 הקדום במינכן; גם הפירוש הנדפס לדברי הימים מסתמך במקומות שונים על "רבנו יוסף".
G) die Chronik. Stücke dieses Commentars bewahrt der alte Münchener cod. 5; auch beruft sich an verschiedenen Stellen auf „Rabbenu Joseph“ der gedruckte Chronik-Commentar.
פרטים מקרא לספרים שאינם התורה מצויים בקודקס משנת 1288 אצל Saraval בטריאסטה. לפי השערתו המבוססת של Luzzato, הוא ר' יוסף שרש"י מביא ל־ישעיהו י, כ"ד. נראה לי כי ר' יוסה הנזכר שם ב־64, 369a אינו אלא אותו אדם. ביאוריו ואמרותיו של קרא מובאים בידי רש"י, שמואל בן מאיר, פרשן דברי הימים, ב־Sefer hajaschar (סי' קט"ז), בתוספות הנדפסות ל־ערכין ט"ו ע"ב, בידי דוד קמחי ל־בראשית י"ט, ל"א, בתוספות לתורה, אצל יצחק הלוי, מחבר Tanja (סי' ע"ה), בספרים מלחמת חובה (f. 33b) וחתן דמים (ראה), ובפירוש ר' יעקב בן אשר; וכן בכתבי יד רבים של ספריית העיר המבורג (codd. hebr. 32, 52, 80, 92), בפירושים שבכתב יד אצל Michael, Luzzato ואצלי, ב־שבלי הלקט שלא נדפס, ובמילון המקרא העברי־צרפתי
Einzelnes von Kara zu nichtpentateuchischen Büchern findet sich in einem Codex des Jahres 1288 bei Saraval in Triest. Nach Luzzato’s wohlbegründeter Vermuthung ist er der von Raschi zu Jes. 10, 24 citirte R. Joseph. Mir scheint der ebendaselbst 64, 3 genannte R. Jose 69a kein anderer zu seyn. Die Erläuterungen und Aussprüche Kara’s werden angeführt von Raschi, Samuel b. Meir, dem Commentator der Chronik, in Sefer hajaschar (§. 116), den edirten Tosafot zu Arachin 15b, von David Kimchi zu Genes. 19, 31, den pentateuchischen Tosafot, Isaac ha-Levi, dem Verfasser des Tanja (§. 75), in den Büchern מלחמת חובה (f. 33b.) und חתן דמים (ראה), dem Commentare R. Jacob’s h. Ascher; ferner in zahlreichen Handschriften der Hamburger Stadtbibliothek (codd. hebr. 32, 52, 80, 92); den Commentarien ms. bei Michael, Luzzato und mir; dem ungedruckten Schibbole ha-leket; in dem hebr. französischen
[תיקון לעמ' 69: הקודקס של Saraval [N. 6] כולל — לפי הרשימה — את פירושי קרא לשמואל, ירמיהו, תרי עשר, איוב, איכה, אסתר, עזרא ונחמיה.]
[Berichtigung zu S. 69: Der Saravalsche Codex [N. 6] enthält — dem Verzeichnisse zufolge — Kara's Commentarien zu Samuel, Jeremia, den Zwölf, Hiob, Klagel., Esther, Esra, Nehemia.]
עמ׳ 70 ב־Magen Abraham הפולמוסי של Farissol שבכתב יד ועוד. קטעים שונים מעיבודיו ומתוספותיו של קרא עברו למהדורות רש"י שלנו. הביאורים בפירוש רש"י לנביאים ראשונים הפותחים ב־ויש לפתור עוד אמורים לנבוע מפירושי קרא (לפי K—m בתוך Orient 1844 S. 215). שמואל בן מאיר. אביו, מאיר בן שמואל, הוא כנראה האיש הנזכר בכתב יד קדום70a; הוא עצמו נולד בערך ב־1085 ועדיין היה בחיים ב־1153. הוא פירש70b : א) את התורה; פירוש זה נדפס רק מ־Genes. c. 18 עד דברים ל"ג, ג, אך מקומות מוקדמים יותר מובאים הן בידיו הן בידי מחברים אחרים: בראשית ב, ג (Commentar שמות כ, י), 2, 8 (שם 14, 30), 4, 3 (שם בראשית ל"ב, י"ט; ויקרא ב, א), 4, 20 (שם בראשית כ"ה, כ"ז), 4, 26 (Jacob b. Ascher zu בראשית ד, כ"ו), 5, 29 (Isaac ha-Levi und Jehuda b. Elieser zu d. St.), 6, 3 (Isaac ha-Levi zu d. St.), 7, 9 (Commentar בראשית ל"ו, ט; ל"ז, ב), 12, 3 (שם 28, 14), 12, 11 (שם 27, 3). עוד מובא הפירוש בפירושים קדומים שלא נדפסו, ב־Nizzachon הישן, אצל ר' משה מקוצי (סמ"ג, Verbot 229), אצל קמחי וב־Michlal Jofi (בראשית מ"ה, כ"ד), ב־En hakore ל־בראשית כ"ז, כ"א; כ"ח, י"ח, וב־יפה תואר ל־Bereschit rabba c. 59. ב־במדבר ל"א, מ"ט המחבר מציין את אביו כמקורו של ביאור. פה ושם חדרו לטקסט הפירוש תוספות של בעל הערות המכנה את עצמו "הקטן". בעת החדשה חיבר עליו פירוש־על Salman Posen, מחבר קרן שמואל. ב) חמש המגילות; cod. Hamb. hebr. 32 מוסר את הפירוש לשיר השירים (כנראה) ואת
S. 70 Bibel-Glossar, in Farissol’s polemischen Magen Abraham ms. u. A. Verschiedenes aus Kara’s Ueberarbeitungen und Zusätzen ist in unsere Raschi-Editionen übergegangen. Die in Raschi zu den ersten Propheten befindlichen Erklärungen, welche ויש לפתור עוד anheben, sollen aus Kara’s Commentarien herrühren (nach K—m in Orient 1844 S. 215). Samuel b. Meir. Sein Vater, Meir b. Samuel, ist vermuthlich der in einer alten Handschrift genannte 70a ; er selbst ist um 1085 geboren, lebte noch 1153. Er commentirte 70b A) den Pentateuch; gedruckt ist dieser Commentar nur von Genes. c. 18 bis Deuter. 33, 3; indessen werden theils von ihm selbst theils von anderen Autoren frühere Stellen citirt und zwar: zu Genes.2, 3 (Commentar Exod.20, 10), 2,8 (ebendas.14,30), 4,3 (ebendas. Genes.32,19. Levit.2,1), 4,20 (ebend. Genes. 25, 27), 4, 26 (Jacob b. Ascher zu Genes. 4, 26), 5, 29 (Isaac ha-Levi und Jehuda b. Elieser zu d. St.) 6, 3 (Isaac ha-Levi zu d. St.), 7, 9 (Commentar Genes. 36, ’9. 37, 2), 12, 3 (ebendas. 28, 14), 12, 11 (ebendas. 27, 3). Ausserdem wird der Commentar auch in älteren ungedruckten Commentarien, dem alten Nizzachon, bei R. Moses de Coucy (Semag, Verbot 229), Kimchi und in Michlal Jofi (Genes. 45, 24), in En hakore zu Genes. 27, 21. 28, 18. יפה תואר zu Bereschit rabba c. 59 angeführt. Zu Numer. 31, 49 nennt der Verfasser seinen Vater als den Urheber einer Erklärung. Hie und da sind in den Text des Commentars Zusätze eines Scholiasten gekommen, der sich „den Kleinen“ nennt. Einen Supercommentar lieferte in neuerer Zeit Salman Posen, der Verfasser des קרן שמואל. B) Die fünf Megillot, und zwar liefert der Cod. Hamb. hebr. 32 den zum hohen Liede (wahrscheinlich) und den
[תיקון לעמ' 70: חסר גם הפירוש לפרשת פנחס.]
[Berichtigung zu S. 70: Auch fehlt der Commentar zu dem Abschnitte פנחס.]
עמ׳ 71 הפירוש לקהלת; קטעים משלושת האחרים מצויים בפירושיו של אלמוני השמורים שם.
S. 71 zu Kohelet; Excerpte aus den anderen dreien enthalten die eben daselbst befindlichen Commentarien eines Ungenannten.
ג) איוב. הפירוש מובא בפירוש קרא לאיוב, בפירוש קדום נוסף לספר זה שמוסר הקודקס הנזכר, וב־Nizzachon של Lipmann (סי' ש"ב). קטעים ממנו מצויים בכתב יד של de Rossi (cod. 181), שבו נטען שכל פירוש רש"י לאיוב מ־c. 11 V. 27 ואילך הוא של ר' שמואל; טענה דומה ב־Cod. München 5 מופיעה באיוב פרק 38. ואולם נראה ששתי הטענות שגויות.
C) Hiob. Der Commentar ist angeführt in dem Hiob- Commentar Kara’s, ferner in einem alten Commentar zu diesem Buche, den der ebengenannte Codex liefert und in Lipmann’s Nizzachon (§. 302). Fragmente enthält eine de Rossi’sche Handschrift (cod. 181), in welcher behauptet wird, in dem Raschischen Commentar zum Hiob sei alles von c. 11 V. 27 an Eigenthum des R. Samuel; eine ähnliche Behauptnng in Cod. München 5 steht bei Hiob Cap. 38. Beides scheint jedoch ein Irrthum zu seyn.
משולם כתב פירוש לספרי מלכים או לדברי הימים, שעליו מסתמך פרשן דברי הימים (דברי הימים ב י"ג, ב); אולי זהו אותו "ר' משולם הגדול" שנינו חיבר את הפירוש לתורה שיוזכר להלן (עמ' 80).
Meschullam hat einen Commentar, entweder zu den Büchern der Könige oder der Chronik geschrieben, auf welchen der Commentator der Chronik (2 Chron. 13, 2) sich beruft; vielleicht ist es derselbe „R. Meschullam der Grosse“ dessen Urenkel den weiter unten (S. 80) anzuführenden Commentar zum Pentateuch zusammengestellt hat.
סעדיה, בן דורו של יקר, תלמידו של קלונימוס מרומא שלימד בוורמס — אולי אותו סעדיה שנזכרים חרוזיו ההלכתיים71a, או זה שחרוזיו על גדולי ישראל שרדו בקטעים71b — הוא מחבר הפירוש לדניאל הנדפס במהדורות המקרא, שלפני Rapoport71c נחשב לפירושו של רב סעדיה גאון. בכתב יד אצל Luzzato בפדובה.
Saadia, Zeitgenosse des Jakar, eines Schülers des in Worms lehrenden Kalonymos aus Rom; vielleicht jener Saadia, dessen Reime halachischen Inhalts erwähnt werden 71a , oder der, dessen Reime auf die hervorragenden Israeliten noch fragmentarisch vorhanden sind 71b , ist Verfasser des in den Bibelausgaben gedruckten Commentars zum Daniel, welcher vor Rapoport 71c für den Commentar des Gaons Saadia gehalten worden ist. Handschriftlich bei Luzzato in Padua.
מנחם בן שלמה חיבר בשנת 1130, באיטליה או בצרפת, פירוש לתורה בשם שכל טוב, שבו הוא מביא את פירושי ר' חננאל. חלקים ממנו מצויים ב־Cod. Oppenh. 175 ו־176 Fol.; דוגמאות מהם נמסרו באיגרת Israel Breslau שלפני הפירוש לקהלת תוכחת
Menachem b. Salomo verfasste im Jahre 1130, in Italien oder in Frankreich, einen pentateuchischen Commentar, שכל טוב, in welchem er die Commentare R. Chananel’s citirt, und wovon einzelne Theile im Cod. Oppenh. 175 und 176 Fol. enthalten, und hieraus Proben in dem Briefe Israel Breslau’s vor dem Kohelet-Commentar תוכחת
עמ׳ 72 מגלה, Hamburg 1784, ועל פיהן, בתרגום לטיני, אצל Delitzsch: Jesurun p. 184—188. מחברים קדומים המזכירים חיבור מעט־נודע זה הם מחבר ס' האסופות, שבו הוא נזכר 38 פעמים72a; יצחק בן יהודה הלוי (בסוף שופטים וחקת); קודקס אצל Luzzato; Ascher RGA. 33, 4; מרדכי Sanhedrin סי' תתקס"ח; Aguda zu Ketubot c. 2; ר' שלום אצל מהרי"ל; משה מינץ (מתוך אגודה) RGA. 109. השווה Rapoport: Chananel S. 28 Anm. 29; Wolf t. 2 p. 1433 N. 687. איגרת שלמה בן אברהם, אחיינו של ר' נתן ברומא, אל מנחם מצויה בחלק השני שלא נדפס (סי' נ"ט) של שבלי הלקט מאת Zidkia de' Piatelli. * אלעזר, בנו של משולם הנזכר, מסר לפרשן דברי הימים ביאורים רבים (ל־דברי הימים א ד, ל"א; ט"ז, ל"ה; דברי הימים ב ג, ד; 16; 9, 11; 13, 2; 27, 2; 35, 18; 36, 12). לקראת סוף המאה הארבע עשרה נזכר חזן קדום בשם "ר' אלעזר בן ר' משולם הגדול"72b; אולי זהו האיש שלנו, והוא אותו ר' אלעזר חזן משפיירא שהיה רבו של ר' שמואל החסיד (Mazref lachochma f. 14b). מכל מקום, ר' אלעזר72c בן משולם היה רבו של ר' שמריה — כנראה זה שבשפיירא — כפי שעולה מ־אור זרוע ms. (cod. Opp. 648 Fol.), שעבר גם ל־הגהות אשרי Chullin c. 4. אליעזר בן נתן במיינץ, מחבר Zofnat Paaneach הנודע, המכונה בדרך כלל Eben ha-eser, ביאר את משלי ל, א—6 (ראב"ן N. 119). יצחק בן שמואל בנרבון ביאר לפרשן
S. 72 מגלה Hamburg 1784, und hiernach, in lateinischer Uebersetzung, in Delitzsch: Jesurun p. 184—188 mitgetheilt sind. Aeltere Autoren, die dieses wenig gekannten Werkes erwähnen, sind der Verfasser des ס' האסופות, wo es 38 mal genannt wird 72a ; Isaac b. Jehuda ha-Levi (Ende שופטים und חקת); ein Codex bei Luzzato; Ascher RGA. 33, 4. Mordechai Sanhedrin §. 968, Aguda zu Ketubot c. 2, R. Schalom bei Maharil, Moses Minz (aus Aguda) RGA. 109. Vgl. Rapoport: Chananel S. 28 Anm. 29, Wolf t. 2 p. 1433 N. 687. Das Schreiben des Salomo b. Abraham, eines Neffen des R. Natan in Rom, an Menachem befindet sich in dem ungedruckten zweiten Theile (§. 59) des Schibbole ha-leket von Zidkia de' Piatelli. * Elasar, Sohn des vorgenannten Meschullam, hat dem Commentator der Chronik viele Erläuterungen mitgetheilt (zu 1 Chron. 4, 31. 16, 35. 2 Chron. 3, 4. 16. 9, 11. 13, 2. 27, 2. 35, 18. 36, 12). Gegen Ende des 14. Jahrhunderts geschieht eines alten Vorbeters Erwähnung, Namens „R. Elasar, Sohn R. Meschullams des Grossen" 72b ; vielleicht der Unserige und derselbe R. Elasar Chasan aus Speier, welcher R. Samuel des Frommen Lehrer gewesen (Mazref lachochma f. 14b). Uebrigens war R. Elasar 72c b. Meschullam der Lehrer von R. Schemarja — vermuthlich dem in Speier — wie aus Or sarua ms. (cod. Opp. 648 Fol.), welches auch in Hagahot Ascheri Chullin c. 4 übergegangen, zu ersehen ist. Elieser b. Natan in Mainz, der bekannte Verfasser des Zofnat Paaneach, das gewöhnlich Eben ha-eser genannt wird, hat Sprüche 30, 1—6 (ראב"ן N. 119) erläutert. Isaac b. Samuel in Narbonne hat dem Commentator
עמ׳ 73 דברי הימים מקומות שונים (דברי הימים א ט, מ; י"ח, ג; 5; דברי הימים ב כ"ד, י"ד).
S. 73 der Chronik verschiedene Stellen (1 Chron. 9, 40. 18, 3. 5. 2 Chron. 24, 14) erklärt.
פרשן דברי הימים האלמוני73a, מאזור הריין ותלמידו של סעדיה, מביא בפירושו, שחובר בערך בשנים 1130–1140 בנרבון, את הסמכויות האלה: יוסיפון, קליר, מנחם בן חלבו, רש"י, יוסף (כלומר קרא), נתן (דברי הימים ב ה, ח; אולי נתן בן מכיר בן מנחם בן מכיר), דודו קלונימוס בן יהודה, משולם; שלמה בן לוי, אחיינו של משה הדרשן, אלעזר בן מאיר בן יצחק מאורליאן, אלעזר בן משולם ויצחק בן שמואל — ארבעת האחרונים בני דורו. דוד קמחי מזכיר בהקדמת פירושו לדברי הימים ביאורים אלמוניים שונים שמצא בנרבון.
Der ungenannte Commentator der Chronik 73a , aus der Rheingegend, ein Schüler Saadia's, citirt in seinem, gegen A. 1130 bis 1140 in Narbonne verfassten, Commentare folgende Autoritäten: Josippon, Kalir, Menachem ben Chelbo, Raschi, Joseph (d. i. Kara), Natan (2 Chron. 5, 8; vielleicht Natan b. Machir b. Menachem b. Machir), seinen Oheim Kalonymos b. Jehuda, Meschullam; Salomo b. Levi, den Neffen des Moses ha-Darschan, Elasar b. Meir b. Isaac aus Orleans, Elasar b. Meschullam und Isaac b. Samuel, — die letztgenannten vier seine Zeitgenossen. — Verschiedener anonymer Erläuterungen, die er in Narbonne gefunden, gedenkt David Kimchi in der Vorrede zu seinem Commentar der Chronik.
פירוש של "גאון" לדברי הימים מובא בידי יהודה בן אליעזר73b. לדברי המדווח על כתבי היד העבריים בספריית מינכן73c, דוסא בן אלעזר חיבר פירוש לדברי הימים; מאחר שדוסא או חסא זה נזכר עד כה רק כבעל מסורה73d, ראוי הקודקס המינכני לבדיקה מדוקדקת יותר.
Commentar eines „Gaon" zur Chronik wird von Jehuda b. Elieser 73b angeführt. Dem Berichterstatter über die hebr. Handschriften der Münchener Bibliothek 73c zufolge, ist Dosa b. Elasar Urheber eines Commentars der Chronik; da dieser Dosa oder Chasa bis jetzt nur als ein Masoretiker genannt wird 73d , so verdient der Münchener Codex eine sorgfältigere Untersuchung.
יצחק בן אשר הלוי, מראשוני בעלי התוספות. יהודה בן אליעזר והפירוש שלי שבכתב יד מסתמכים על ביאוריו לתורה.
Isaac b. Ascher ha-Levi, einer der ersten Verfasser von Tosafot. Auf seine Erläuterungen zum Pentateuch berufen sich Jehuda b. Elieser und mein handschriftlicher Commentar.
[תיקון לעמ' 73: ייתכן שפירוש דברי הימים במהדורת הכתובים, נאפולי 1487, הוא קיצור של הפירוש הנדפס שלפנינו; השווה de Rossi Annal. sec. XV. p. 53.]
[Berichtigung zu S. 73: Der Commentar der Chronik in der Ausgabe der Hagiographen Neapel 1487 ist vielleicht ein Auszug des uns vorliegenden gedruckten; vgl. de Rossi Annal. sec. XV. p. 53.]
עמ׳ 74 יצחק בן שמואל, נינו של רש"י ובעל התוספות, חיבר כנראה גם תוספות לתורה, כפי שמורים שני מקומות אצל יהודה בן אליעזר74a, שבהם נזכרים ליקוטי המדרש שלו. גם יצחק הלוי ושני פירושים שבכתב יד מביאים אותו במקומות שונים. שמואל בן קלונימוס משפיירא, המכונה בדרך כלל "החסיד", מסר לבנו ר' יהודה פירושים שקיבל הן על הסידור הן על כתבי הקודש; אחדים מן האחרונים שמר יצחק הלוי לבראשית74b. משה בן אברהם מפונטואז, בן דור צעיר של רבנו תם. הערותיו לתורה מובאות בכמה פירושים נדפסים74c ושלא נדפסו. עם האחרונים נמנים הקודקס שברשותי וכן cod. 541 N. 1 של de Rossi, שבעליו מתארו כ־"R. Mosis de Fonteysa nobis hucusque ignotissimum". יעקב נזיר, כנראה יעקב נזיר בן משולם בן יעקב מלוניל74d, פירש פיוטים וספרי מקרא. קטעים מפירושו לאיוב מצויים בכתבי יד שונים74e. יוסף בכור שור74f, שלעתים נקרא רק בכור שור → בקיצור הרב"ש74g →, פרח בסביבות 1170 ב־
S. 74 Isaac b. Samuel, Raschi's Urenkel, der Tosafist, scheint auch den Pentateuch mit Tosafot bedacht zu haben, wie zwei Stellen bei Jehuda b. Elieser 74a ausweisen, wo seine Midrasch-Collectaneen genannt werden. Auch Isaac ha-Levi und zwei handschriftliche Commentare citiren ihn an verschiedenen Orten. Samuel b. Kalonymos aus Speier, gewöhnlich „der Fromme" zubenannt, hat seinem Sohne R. Jehuda sowohl über das Gebetbuch als über die heilige Schrift recipirte Auslegungen mitgetheilt; einige dieser letztern hat Isaac ha- Levi zur Genes. aufbewahrt 74b . Moses b. Abraham aus Pontoise, ein jüngerer Zeitgenosse des Rabbenu Tam. Seine pentateuchischen Bemerkungen werden in mehreren gedruckten 74c und ungedruckten Commentarien angeführt. Zu letzteren gehören der bei mir befindliche so wie der de Rossische Codex 541 N. 1, dessen Besitzer ihn als „R. Mosis de Fonteysa nobis hucusque ignotissimum" bezeichnet. Jacob Nasir, wahrscheinlich identisch mit Jacob Nasir b. Meschullam b. Jacob in Lunel 74d , hat Piutim und biblische Bücher glossirt. Fragmente seines Hiob-Commentars finden sich in verschiedenen Handschriften 74e . Joseph Bechor Schor 74f , zuweilen nur Bechor Schor — abgekürzt הרב"ש 74g → genannt, blühete um 1170 in
עמ׳ 75 צרפת75a, היה מורה הלכה נכבד75b ומחבר פירוש לתורה, שממנו מוסרים פרטים: ספר Gan, הפירוש השני שבכתב יד אצל Luzzato, ה־Nizzachon שלא נדפס, דוד קמחי (וממנו b. Melech) ל־בראשית מ"ה, כ"ד, התוספות הנדפסות לתורה, יצחק הלוי75c, מרדכי75d, מחבר Minchat Jehuda, כתב יד אופנהיימר 260 F., cod. 51 במינכן, פירושי שבכתב יד לעשר פרשות75e, יעקב מחבר Imre-Noam, והפירוש הראשון שבכתב יד אצל Luzzato. החיבור מצוי בכתב יד בליידן וכנראה גם במינכן בקודקס הנזכר75f. בכור שור, שאותו בלבל גדליה יחיא75g עם יצחק מאורליאן, הוא כנראה אביו של סעדיה שממנו קיים שיר ידוע על מספר האותיות במקרא. de Rossi ראה ברומא מהדורה של חיבור בכור שור שנדפסה ב־Constpl. 1520 in Fol. (Annal. sec. XV. N. 100).
S. 75 Frankreich 75a , war ein angesehener Gesetzlehrer 75b und ist Verfasser eines pentateuchischen Commentars, aus welchem Einzelnes mittheilen: Das Buch Gan, Luzzato's zweiter Commentar ms., das ungedruckte Nizzachon, David Kimchi (und hieraus b. Melech) zu Gen. 45, 24, die gedruckten pentateuchischen Tosafot, Isaac ha-Levi 75c , Mordechai 75d , der Verfasser von Minchat Jehuda, die Oppenheimersche Handschrift 260 F., der Münchener cod. 51, mein Commentar ms. in 10 Parascha's 75e , Jacob, Verfasser des Imre-Noam, Luzzato's erster Commentar ms. Das Werk liegt handschriftlich in Leyden und vermuthlich in München in dem erwähnten Codex 75f . Bechor Schor, den Gedalja Jachia 75g mit Isaac aus Orleans verwirrt, ist wohl der Vater des Saadia, von welchem ein bekanntes Gedicht über die Zahl der Buchstaben in der Bibel existirt. Eine in Constpl. 1520 in Fol. gedruckte Ausgabe des Bechor Schorschen Werkes hat de Rossi (Annal. sec. XV. N. 100) in Rom gesehen.
יוסף מאורליאן, כנראה יוסף בן יצחק, חברו של ר' שלמה בן יצחק באורליאן75h, שהתכתב עם רבנו תם; יצחק הלוי והמהדר של פירושי שלא נדפס עושים שימוש רב בפירושיו לתורה. Wolf (t. 3. p. 566) מכנה אותו בטעות יצחק.
Joseph aus Orleans, vermuthlich Joseph b. Isaac, der College des R. Salomo b. Isaac in Orleans 75h , und mit R. Tam correspondirend; von seinen Commentarien zum Pentateuch machen Isaac ha-Levi und der Compilator meines ungedruckten Commentars starken Gebrauch. Irrig nennt ihn Wolf (t. 3. p. 566) Isaac.
יעקב מאורליאן, המכונה גם רבנו תם מאורליאן,
Jacob aus Orleans, auch Rabbenu Tam aus Orleans
עמ׳ 76 נהרג במהומות שנת 1190 בלונדון. ביאוריו לתורה מופיעים רק לעיתים רחוקות אצל שני המלקטים שנזכרו עתה, אך בתדירות רבה יותר אצל יהודה בן אליעזר; ראה Minchat Jehuda שלו דף א ע"ב, 3ab, 4ab, 6b, 7b, 10b, 16a ועוד. הוא מובא גם בשני פירושים קדומים שלא נדפסו (אצל Luzzato ואצלי). שמעיה מסואסון כתב גלוסות למחזור ולתורה (השווה additamenta שלי ל־cod. Lips. 1 ו־Eichhorns Repertorium Th. 12. S. 261); ביאורים ארוכים יותר (סודות) שלו לפרשות תרומה (שמות כ"ה וכו') ושלח לך (במדבר י"ג וכו') מצויים ב־cod. München 5.
S. 76 genannt, in dem Aufruhr des Jahres 1190 in London erschlagen. Seine pentateuchischen Erläuterungen kommen bei den beiden eben genannten Sammlern selten, aber desto häufiger bei Jehuda b. Elieser vor; s. dessen Minchat Jehuda f. 1b, 3ab, 4ab, 6b, 7b, 10b, 16a u. a. a. O. Auch wird er in zwei alten unedirten Commentarien (bei Luzzato und mir) citirt. Schemaja aus Soissons, hat zum Machsor und zum Pentateuch Glossen geschrieben (Vgl. meine additamenta zum cod. Lips. 1 und Eichhorns Repertorium Th. 12. S. 261); längere Erläuterungen (סודות) von ihm zu den Abschnitten תרומה (Exod. 25 etc.) und שלח לך (Numer. 13 etc.) enthält cod. München 5.
ב) המאה השלוש עשרה.
B) Das dreizehnte Jahrhundert.
יהודה החסיד, בנו של ר' שמואל החסיד הנזכר, ישב ברגנסבורג ונפטר לקראת סוף פברואר 1217. הוא כתב חיבורים מוסריים, הלכתיים76a וליטורגיים, פירש את הסידור76b וחיבר ביאורים לתורה, שאולי רק תלמידיו העלו על הכתב. הם מצויים בתדירות רבה במיוחד בליקוטי יצחק הלוי ובפירושים שלא נדפסו אצל Luzzato ואצלי; נוסף על כך הם מובאים בתוספות לתורה, אצל אפרים בן שמשון, יהודה בן אליעזר, בקודקס ארפורט76c ואצל מנחם רקנאטי (פירוש לתורה דף מ"ט ע"ג). ספר גימטריאות, המיוחס לתלמידי ר' יהודה, כלומר פירושים המבוססים על ראשי תיבות ועל
Jehuda der Fromme, Sohn des genannten R. Samuel des Frommen, in Regensburg wohnhaft, und gegen Ende Februar des Jahres 1217 ' gestorben, hat ethische, halachische 76a , liturgische Werke geschrieben, das Gebetbuch erläutert 76b und pentateuchische Erklärungen verfasst, die vielleicht erst von seinen Zuhörern niedergeschrieben worden. Sie sind besonders häufig in den Compilationen des Isaac ha-Levi und den unedirten Commentarien bei Luzzato und mir; ausserdem werden sie von den pentateuchischen Tosafot, von Ephraim b. Simson, Jehuda b. Elieser, dem Erfurter Codex 76c und Menachem Recanate (pentateuchischer Commentar f. 49c) angeführt. Ein den Zuhörern R. Jehuda's zugeschriebenes Buch גימטריאות, oder auf Abbreviaturen und
[תיקון לעמ' 76: תשובה מאת יהודה החסיד מובאת ב־תשב"ץ סי' רי"ט.]
[Berichtigung zu S. 76: Ein Gutachten Jehuda's des Frommen wird in Taschbez §. 219 angeführt.]
עמ׳ 77 צירופי מספרים, מובא בידי אזולאי77a, שראה עותק שלו על קלף. עוד קודם לכן מזכיר מחבר שבלי הלקט (N. 36, f. 18c) חיבור בשם זה.
S. 77 Zahlen-Compositionen gebaute Exegesen citirt Asulai 77a , der davon ein Exemplar auf Pergament gesehen. Früher schon nennt der Verfasser des Schibbole ha-leket (N. 36. f. 18c) ein Werk dieses Namens.
יעקב מקורביי, המכונה גם הקדוש מקורביי77b, נפטר בשנת 1233. הקבלות המילים שלו לפי ערך האותיות מובאות פעמים אחדות77c.
Jacob aus Corbeil, auch genannt: der Heilige aus Corbeil 77b , gestorben A. 1233. Seine Wortparallelen nach dem Buchstabenwerth werden mehrfach angeführt 77c .
אלעזר מוורמס, בן יהודה בן קלונימוס ממיינץ, מחבר שלושים חיבורים והמכונה בעצמו "רוקח" על שם הנודע שבהם, היה תלמידו של יהודה החסיד. מדי שבוע ביאר לתלמידיו את פרשת השבוע, והניח פירושים כתובים:
Elasar aus Worms, Sohn Jehuda's b. Kalonymos aus Mainz, Verfasser von 30 Werken, und nach dem bekanntesten unter diesen selber „Rokeach“ genannt, ein Schüler Jchuda's des Frommen, erklärte seinen Zuhörern wöchentlich den jedesmaligen pentateuchischen Abschnitt, und hat schriftliche Commentare hinterlassen:
א) לתורה, ש־אזולאי מוסר ממנו קטעים שונים בפירושו (נחל קדומים, Livorno 1800 in 4); כנראה זהו החיבור שכותרתו פשטים וגמטריאות שהיה ברשות Joseph del Medigo, או זה שמנחם רקנאטי77d מביא בשם ליקוטים. פרטים מוסרים יצחק הלוי, יהודה בן אליעזר ופירושים שבכתב יד.
A) Zu dem Pentateuch, woraus Asulai in seinem Commentare (נחל קדומים, Livorno 1800 in 4) verschiedentliche Auszüge mittheilt; vermuthlich ist es dasselbe Werk, das פשטים וגמטריאות betitelt, Joseph del Medigo besessen hat, oder das Menachem Recanate 77d unter dem Namen ליקוטים anführt. Einzelnes geben Isaac ha-Levi, Jehuda b. Elicser und handschriftliche Commentarien.
ב) לחמש המגילות (cod. Opp. 83 O.); הפירושים לשיר השירים (השווה cod. Opp. 572 O.) ולרות נדפסו ב־Lublin 1608 in 4 בשם יין הרקח; רובם גימטריות ופירושי צירופי מסורה.
B) Zu den fünf Megillot (cod. Opp. 83 O.); der zum hohen Liede (vgl. cod. Opp. 572 O) und zu Ruth sind Lublin 1608 in 4 unter dem Titel יין הרקח erschienen; grösstentheils Gematria's und Deutungen der masoretischen Combinationen.
ג) קודקס אופנהיימר (285Q.)77e כולל פירוש לתהלים, משלי, נביאים ראשונים, ירמיהו וחמש המגילות, שלדעת עורך
C) Ein Oppenh. Codex (285Q.) 77e enthält einen Commentar zu den Psalmen, Sprüchen, ersten Propheten, Jeremia und den fünf Megillot, der dem Herausgeber des
עמ׳ 78 הקטלוג, ed. 1782 (Abth. 2 f. 17a)78a, מקורו במחבר הרוקח. ד) אם אפשר לסמוך על דבריו הלא־בהירים לגמרי של Teble Troppau*), הרי ר' אלעזר חיבר פירוש מפורט לכל כתבי הקודש, שככל הנראה עוד היה בוורמס בראשית המאה השבע עשרה. מחבר Gan (גן) — הקרוי כך על שם 53 פרשות התורה78b — מצרפת, נכדו של ר' אהרן, היה תלמידו של ר' משה בן שניאור78c, ולפיכך פרח בסביבות 1240. קטעים מן הפירוש הנזכר לתורה, לבראשית (עד בערך c. 18), מצויים בספריית אופנהיימר (השווה cod. Opp. 260 Fol.). התוספות הנדפסות לתורה מוסרות קטעים רבים, וכך גם — בציון המקור — יצחק הלוי, יהודה בן אליעזר וכתב יד אצל Luzzato. החיבור היה במיינץ לפני 400 שנה, ו־Schabtai מציינו כמצוי (A. 1680). המחבר מביא את אבן עזרא, יוסף בכור שור, יצחק בן אברהם78d, נתן, אביו, וכאמור גם את רבו ואת סבו (ראה Paaneach rasa לפרשות תזריע, נח, ויקרא, וירא, אמור בסוף, שמות, בהעלתך). פירושים לרות, איכה ואסתר, שרובם מלוקטים מרש"י, יוסף קרא ושמואל בן מאיר, מצויים בקודקס המבורגי (h. 32), שמקורו בספריית Uffenbach (cod.
S. 78 Katalogs ed. 1782 (Abth. 2 f. 17a) vom Verfasser des Rokeach zu stammen scheint. D) Wenn den nicht ganz klaren Worten Teble Troppau's 78a zu trauen ist, so hat R. Elasar einen ausführlichen Commentar zu der gesammten heiligen Schrift verfasst, der zu Anfang des 17. Jahrhunderts noch in Worms vorhanden gewesen zu seyn scheint. Der Verfasser des Gan (גן) — so genannt nach den 53 pentateuchischen Abschnitten 78b —, aus Frankreich, Enkel des R. Aaron, war ein Schüler von R. Moses ben Schneor 78c , blühete demnach um das Jahr 1240. Aus dem genannten Commentar zum Pentateuch finden sich Fragmente zur Genesis (bis etwa c. 18) in der Oppenheimerschen Bibliothek (vgl. cod. Opp. 260 Fol.). Starke Auszüge geben die edirten pentateuchischen Tosafot; ferner, unter Anführung der Quelle, Isaac ha-Levi, Jehuda b. Elieser und eine Handschrift bei Luzzato. Das Werk war vor 400 Jahren in Mainz, und wird als vorhanden von Schabtai aufgeführt (A. 1680). Der Verfasser citirt Aben Esra, Joseph Bechor Schor, Isaac b. Abraham 78d , Natan, seinen Vater und, wie bereits bemerkt, seinen Lehrer und seinen Grossvater (s. Paaneach rasa zu den Abschnitten תזריע, נח, ויקרא, וירא, אמור Ende, (שמות, בהעלתך). Commentarien zu Ruth, den Klageliedern und Esther, grösstentheils aus Raschi, Joseph Kara und Samuel b. Meir zusammengetragen, enthält ein Hamburger Codex (h. 32), der aus der Bibliothek Uffenbachs (cod.
עמ׳ 79 20), על 16 דפי קלף בפוליו. — פירושים לאותם ספרים ב־cod. Opp. 260 Fol. — פירושים לרות, קהלת, איכה ואסתר יחד, על 17 דפים בפוליו, מצויים בכתב יד בפירנצה (ראה Biscioni catal. p. 118); כולם או מקצתם בכתב יד אחר שם (ib. cod. 24 p. 83). cod. Rossi 405 מוסר פירושים לשיר השירים ולאסתר; כתב יד קדום אצל Luzzato מוסר כאלה לרות ולאסתר (ראה כרם חמד חלק 7. S. 68); וכמותו לאסתר cod. Rossi 456 N. 2; גם אזולאי מביא פירוש כזה79a. פירוש לאיכה בטורינו (cod. 13 N. 7), תשעה דפים בפוליו על קלף. פירוש לאיוב, אולי מסביבות 1200, בקודקס ההמבורגי הנזכר (h. 32). מובאים בו סעדיה, שבתי (דונולו), מנחם, דונש, חיוג', חננאל, נסים, רש"י, קרא, רש"ם79b, שמואל בן מאיר, תם, אברהם בן עזרא, פרחון, שמואל המדקדק, ול־c. 38 v. 11, כבן דורו של המחבר: ר' מאיר מ־?לוציצא?. L. Dukes79c פרסם דוגמאות אחדות מן הפרקים 36 ו־37. אליעזר מבוז'נסי, שבעל הגלוסות על שמואל בן מאיר ל־Deuteron. 1, 2 מכנהו רבו, כתב פירוש לאיוב המובא במילון מקרא קדום; ראה להלן עמ' 82. פירוש לאיוב בכתב היד הפלורנטיני הנזכר, על 42 דפים בפוליו, אך נראה שהוא חסר בראשו79d. אברהם בן שמואל מפיקרדי. פירושו לאיוב מצוי בכתב יד מינכן hebr. N. 306. פירוש לאיוב בכתב יד (cod. 102)
S. 79 20) stammt, auf 16 Bl. Pergament in Folio. — Commentarien zu denselben Büchern in cod. Opp. 260 Fol. — Commentarien zu Ruth, Kohelet, Klagel., Esther, zusammen auf 17 Bl. in Folio, sind in einer Handschrift zu Florenz (s. Biscioni catal. p. 118); alle oder einzelne in einer andern Handschrift ebendaselbst (ib. cod. 24 p. 83). Commentarien zum hohen Liede und Esther liefert cod. Rossi 405; dergleichen zu Ruth und Esther eine alte Handschrift bei Luzzato (s. Kerem Chemed Th. 7. S. 68); dessgleichen zu Esther der cod. Rossi 456 N. 2; einen solchen citirt auch Asulai 79a . Commentar zu den Klageliedern, in Turin (cod. 13. N. 7), 9 Bl. in Fol. auf Pergament. Commentar zu Hiob, vielleicht um 1200 verfasst, in dem erwähnten Hamburger Codex (h. 32). Angeführt werden Saadia, Schabtai (Donolo), Menachem, Dunasch, Chajudsch, Chananel, Nissim, Raschi, Kara, רש"ם 79b , Samuel b. Meir, Tam, Abraham b. Esra, Parchon, Samuel der Grammatiker, und zu c. 38 v. 11, als des Verfassers Zeitgenosse: R. Meir aus ?לוציצא?. Einzelne Proben aus capp. 36 und 37 hat L. Dukes 79c veröffentlicht. Elieser aus Beaugency, den der Glossator des Samuel b. Meir zu Deuteron. 1, 2 als seinen Lehrer nennt, hat einen Commentar zu Hiob geschrieben, welcher in einem alten Bibelglossar angeführt wird, s. unten S. 82. Commentar zu Hiob in der erwähnten Florentiner Handschrift, auf 42 Bl. in Fol., scheint aber vorn defect 79d . Abraham b. Samuel aus der Picardie. Seinen Hiob- Commentar enthält die Münchener Handschrift hebr. N. 306. Commentar zum Hiob in einer Handschrift (cod. 102)
עמ׳ 80 של אוניברסיטת לייפציג, שבו מובאים קרא, שמואל בן מאיר ולעיתים קרובות ר' אליעזר. אליה שמואל בן אלעזר; פירושו לאיוב מצוי בוותיקן (cod. 250 N. 6). פירוש לאיוב ולספרי מלכים מוסר cod. Rossi 298 in 4 על קלף; כתב היד, שלפי de Rossi הוא מן המאה השלוש עשרה, חסר בראשו ובסופו; החיבור "antiquus bonaeque notae". דוגמאות ל־איוב ט, י"ב; י"א, י"ז; ט"ו, כ"ד; כ"א, כ; כ"ב, כ מובאות ב־Variae Lectiones. פירוש לתורה. המחבר מוסר את ביאורי ר' יהודה החסיד כתלמידו; אך רוב החומר הוא של אביו, שממנו שמע המחבר חלק בעצמו וחלק נודע לו באמצעות אחרים (יצחק מרוסיה, יצחק מפולין, מרדכי מפולין). אמו של אביו הייתה בתו של ר' משולם הגדול (ראה לעיל עמ' 71). עוד מובאים: שמואל בן מאיר, ר' תם, אלחנן (בן יצחק) כמחבר תוספות למסכת Aboda sara, אהרן בן יוסף בן דורו של ר' תם80a, יוסף בכור שור, יצחק הלבן, אלעזר מוורמס (שר' יצחק מסר ממנו דבר למחבר), ור' שמחה. ניתנות גם גלוסות לכמה הפטרות. העותק שברשות Luzzato מגיע רק עד Numer. c. 30, כולל 71 דפים ובשני מקומות תוספות הסופר שלמה, המזכיר את ר' נטרונאי בן מנחם ואת רבו משה מצרפת80b. המחבר ישב בלי ספק בבוהמיה או בגרמניה וכתב בסביבות 1230–1240. דוגמאות אחדות מובאות ב־כרם חמד חלק 7. S. 68–71.
S. 80 der Leipziger Universität, in welcher Kara, Samuel b. Meir und oft R. Elieser angeführt werden. Elia Samuel b. Elasar; sein Commentar zum Hiob ist im Vatican (cod. 250 N. 6). Commentar zum Hiob und zu den Büchern der Könige liefert cod. Rossi 298 in 4 auf Pergament; die Handschrift, nach de Rossi aus dem 13. Jahrhundert, ist zu Anfang und zu Ende defect; das Werk „antiquus bonaeque notae." Proben zu Hiob 9, 12. 11, 17. 15, 24. 21, 20. 22, 20 geben die Variae Lectiones. Commentar zum Pentateuch. Der Verfasser theilt R. Jehuda's des Frommen Erläuterungen als sein Zuhörermit; allein das Meiste ist Eigenthum seines Vaters, das der Verfasser theils selbst von ihm gehört, theils durch Andere (Isaac aus Russland, Isaac aus Polen, Mordechai aus Polen) erfahren hat. Die Mutter seines Vaters war die Tochter von R. Meschullam dem Grossen (s. oben S. 71). Ausserdem werden citirt: Samuel b. Meir, R. Tam, Elchanan (b. Isaac) als Verfasser von Tosafot zu Tr. Aboda sara, des R. Tam Zeitgenosse Aaron b. Joseph 80a , Joseph Bechor Schor, Isaac halaban, Elasar aus Worms, (von welchem R. Isaac etwas dem Verfasser mitgetheilt hatte) und R. Simcha. Auch zu einigen Haftaren werden Glossen gegeben. Das Exemplar, das Luzzato besitzt, reicht nur bis Numer. c. 30, ist 71 Bl. stark und enthält an zwei Stellen Zusätze des Schreibers Salomo, welcher R. Natronai b. Menachem nebst dessen Lehrer Moses aus Frankreich 80b nennt. Der Verfasser war ohne Zweifel in Böhmen oder Deutschland wohnhaft und schrieb gegen 1230-1240. Einige Proben werden in Kerem Chemed Th. 7. S. 68-71 gegeben.
— — — —
— — — —
עמ׳ 81 פירוש לתורה בכתב יד מינכני (cod. hebr. 5) משנת 1233, המרחיב את פירוש רש"י, מצד אחד בהשלמת קטעי מדרש ומצד אחר בהכללת ביאוריהם של פרשנים צעירים יותר. מביניהם נזכרים: יוסף קרא, שמעיה מסואסון, דוד קמחי (?) ויהודה בן שלמה; את האחרון מציג המדווח כבנו של רש"י. אותו יהודה מובא לכאורה (ראה Wolf t. 2 p. 1399 למעלה) גם בכתב יד בודליאני, שנראה לי יותר כ־Midrasch rabba ל־Numeri מאשר כפירוש. פירושים להפטרות. בכתבי יד שונים מצויים פירושים כאלה, לעיתים מקובצים ולעיתים, כפי שכבר צוין, לאחר פרשות התורה היחידות. ב־Hamb. cod. hebr. 32 מצוי פירוש קצר מאוד מסוג זה, אך רובו מורכב מביאורי רש"י. לפי כותרת א) הקודקס המינכני הנזכר יש לחפש שם ביאור למקומות יחידים בהפטרות, בדמות דרשות המדרש לתורה; אך אין אנו יודעים אם כתב היד כולל ביאור כזה. — פירוש קדום להפטרות — לאחר כתב יד רש"י משנת 1388 — מצוי בידי H. I. Michael. מילוני מקרא, שבהם המילים מתורגמות לצרפתית לפי סדר ספרי המקרא, מצויים בכתב יד משנת 124081b, וכן ב־cod. Rossi 60 משנת 1279, וקטעים ב־cod. Rossi 637. דוגמאות מוסרות Var. Lectt. ל־מלכים ב כ"ה, י"ב; ישעיהו כ"ד, ט"ו ובמקומות אחרים. חיבור דומה
S. 81 Commentar zum Pentateuch in einer Münchener Handschrift (cod. hebr. 5) vom Jahr 1233, der in einer Erweiterung des Raschischen Commentars besteht, einestheils durch Ergänzung von Midraschstellen, anderntheils durch Aufnahme der Erläuterungen jüngerer Ausleger; von diesen werden uns genannt: Joseph Kara, Schemaja aus Soissons, David Kimchi (?) und Jehuda b. Salomo, welchen letztern der Berichterstatter für einen Sohn Raschi’s ausgiebt. Derselbe Jehuda wird angeblich (s. Wolf t. 2 p. 1399 oben) auch in einer Bodlejanischen Handschrift citirt, die mir eher der Midrasch rabba zu Numeri als ein Commentar zu seyn scheint. Commentarien der Haftaren. In verschiedenen Manuscripten trifft man dergleichen, bald zusammengestellt, bald, wie bereits gelegentlich bemerkt worden, hinter den einzelnen Abschnitten des Pentateuch. In dem Hamb. cod. hebr. 32 ist ein solcher sehr kurz gefasster Commentar, der jedoch meist aus Raschi’s Erläuterungen besteht. Nach der Titelaufschrift a) des erwähnten Münchener Codex zu urtheilen, müsste dort eine Erläuterung einzelner Haftaren- Stellen gesucht werden, nach Art der Midrasch-Expositionen zum Pentateuch; aber wir erfahren nicht, ob die Handschrift eine solche enthält. — Einen alten Commentar der Haftaren — hinter einem Raschi-Manuscript vom Jahre 1388 — besitzt H. I. Michael. Bibel-Glossarien, in denen nach der Ordnung der biblischen Bücher die Wörter französisch übersetzt sind, befinden sich in einer Handschrift vom Jahre 1240 81b ; ferner in cod. Rossi 60 vom Jahre 1279, und Einzelnes in cod. Rossi 637. Proben theilen die Var. Lectt. zu 2 Kön. 25, 12. Jes. 24, 15 und an anderen Stellen mit. Ein ähnliches Werk
פירושים של רבינו שלמה וקצת תלמוד קצר על ה' חומשי תורה א) ועל ההפטרות מכל השנה חלק ראשון
פירושים של רבינו שלמה וקצת תלמוד קצר על ה' חומשי תורה a) ועל ההפטרות מכל השנה חלק ראשון
עמ׳ 82 הוא cod. hebr. 102 בספריית אוניברסיטת לייפציג82a, אלא שספרי דברי הימים הושמטו. בשוליים נוספו ביד מאוחרת יותר ובדיו חיוור גלוסות גרמניות. בקטע על אבני החן (שמות כ"ח), בקהלת ובאיוב הורחבו הגלוסות לכדי מעין פירוש. מובאים: סעדיה גאון (פירושים והספר נקוד, אולי רק מתוך רש"י), מנחם בן סרוק, דונש, חיוג', האי (בלי ספק לפי מילון קמחי), משה הדרשן, רש"י, יוסף קרא (במקום אחד באיוב הוא נקרא יוסה), ר' שמואל ואחיו ר' תם, מחבר ההערות המילוניות על דונש, אברהם אבן עזרא, פרחון, דוד קמחי, משה כהן (f. 197b ל־איוב מ"ב, י רעהו), שמואל מאוורו (ראה לעיל עמ' 80), הרב (לא רש"י, ולעיתים קרובות באיוב; נראה שזה קיצור, ואז יש להכריע בין ברוך, בנימין וברכיה), ר' מ..... (הר"ם), הנזכר לעיתים לצד הרב ומופיע גם בכתבי יד אחרים, אולי ר' משה מקוצי), שלמה הנקדן, קרשביה הנקדן בן יצחק (... מפי הנקדן), ברכיה (ל־Kohelet 3, 10; אולי מחבר המשלים, השווה להלן), שמשון מ־רונאיי (Rosnay?) (מכתב היד שלו נמסר תרגום צרפתי של שתים עשרה אבני החושן); אליעזר מבוז'נסי82b (שלפי השערת Delitzsch הוא מי שבמקומות אחרים, ובייחוד באיוב, נקרא בפשטות ר' אליעזר82c; השווה לעיל עמ' 79. נראה לי שגם ה"ר אלעזר מפלגי' המובא ל־שמואל ב כ, י"ד הוא אותו אדם), בנימין, דודו המנוח של בעל הגלוסות, ולבסוף גם אביו שלו (אבי זצ"ל).
S. 82 ist der cod. hebr. 102 in der Leipziger Universitäts-Bibliothek 82a , nur dass die Bücher der Chronik übergangen sind. Am Rande sind von jüngerer Hand mit blässerer Dinte die deutschen Glossen hinzugefügt. Zu dem Abschnitt von den Edelsteinen (Exod. 28), Kohelet und Hiob sind die Glossen zu einer Art von Commentar erweitert. Angeführt werden: Saadia Gaon (Commentarien und das Buch נקוד, vielleicht nur aus Raschi), Menachem b. Saruk, Dunasch, Chajudsch, Hai (ohne Zweifel nach Kimchi's Lexicon), Moses hadarschan, Raschi, Joseph Kara (an einer Stelle im Hiob, Jose genannt), R. Samuel und dessen Bruder R. Tam, Verfasser der lexicalischen Bemerkungen zu Dunasch, Abraham ibn Esra, Parchon, David Kimchi, Moses Cohen (f. 197b zu Hiob 42, 10 רעהו), Samuel aus Evreux (s. oben S. 80), הרב (nicht Raschi, häufig zu Hiob. Scheint eine Abbreviatur zu seyn, dann hat man unter Baruch, Benjamin, Berachja zu entscheiden). R. M..... (הר"ם), zuweilen neben הרב genannt; kommt auch in anderen Handschriften vor, vielleicht R. Moses aus Coucy), Salomo ha-Nakdan, Kresbia ha-Nakdan b. Isaac (... מפי הנקדן), Berachja (zu Kohelet 3, 10; vielleicht der Fabeldichter, vgl. weiter unten), Simson aus רונאיי (Rosnay?) (aus dessen Handschrift eine französische Uebersetzung der 12 Edelsteine des hohenpriesterlichen Brustschildes mitgetheilt wird); Elieser aus Beaugency 82b , (wie Delitzsch vermuthet, derselbe, welcher anderswo und namentlich zum Hiob schlechthin R. Elieser 82c heisst; vgl. oben S. 79. Mir scheint der zu 2 Sam. 20, 14 angeführte ה"ר אלעזר מפלגי' eben derselbe zu seyn), Benjamin, der verstorbene Oheim des Glossators, endlich auch der eigene Vater (אבי זצ"ל).
עמ׳ 83 תרגום צרפתי של התורה, בכתב יד בבזל; ראה Hänel's Catalog S. 576.
S. 83 Französische Uebersetzung des Pentateuch, handschriftlich in Basel, s. Hänel's Catalog S. 576.
פירוש לתורה שחיבר יהודי גרמני בשנת 1240 מצוי בכתב יד של Uffenbach (cod. 18); Mai מסר דוגמאות, אך רק אנטי־נוצריות, שבהן מובא הספר "Toldot Jeschu"83a. העותק שם מתחיל ב־בראשית ב, כ"ג והוא בן 255 דפים בקוורטו גדול.
Commentar zum Pentateuch, von einem deutschen Juden im Jahre 1240 verfasst, enthält eine Uffenbachsche Handschrift (cod. 18); Mai hat Proben, jedoch nur antichristliche, in denen das Buch „Toldot Jeschu" citirt wird, geliefert 83a . Das dortige Exemplar fängt bei Genes. 2, 23 an und ist 255 Blätter in gross Quart stark.
פירוש לתורה באוקספורד (cod. 148 אצל Uri catal.), מגיע עד דברים ט"ז, י"ח ועוסק בפירושי גימטריה; 42 דפים בקוורטו.
Commentar zum Pentateuch in Oxford (cod. 148 bei Uri catal.), reicht bis Deuter. 16, 18 und beschäftigt sich mit gematrischen Deutungen; 42 Blätter in Quart.
פירוש לתורה בשם נימוקי חומש, ב־cod. 541 של de Rossi, לכאורה מן המאה השלוש עשרה. נאמר לנו שמלבד רש"י מובא גם משה מפונטואז (ראה לעיל עמ' 74).
Commentar zum Pentateuch, נימוקי חומש genannt, in de Rossi's cod. 541, angeblich aus dem 13. Säculum, Wir hören, dass ausser Raschi auch Moses aus Pontoise (s. oben S. 74) citirt wird.
משה בן יעקב מקוצי ב) (A. 1235–1245), מחבר סמ"ג הנודע על מצוות לא תעשה ועשה — שמכיוון שנוצר מן הדרשות שנשא בצרפת ובספרד נקרא גם "ספר הדרשן" — כתב גם ביאורים קצרים (פשטים) לתורה, שיהודה בן אליעזר ואחרים השתמשו בהם. ראה Minchat Jehuda f. 2b, 4b, 6b, 29b, 69ab, 70ab ועוד.
Moses b. Jacob aus Coucy b) (A. 1235—1245), der bekannte Verfasser des Semag, über die Verbote und Gebote — welches, weil aus den Vorträgen, die er in Frankreich und Spanien gehalten, entstanden, auch das „Buch des Darschan" genannt wurde —, hat auch kurze Expositionen (פשטים) zum Pentateuch geschrieben, die von Jehuda b. Elieser und Anderen benutzt worden sind. Siehe Minchat Jehuda f. 2b, 4b, 6b, 29b, 69ab, 70ab und sonst.
אפרים בן שמשון, אולי בנו של הרב שמשון בן אפרים שחי בשנת 1220, עוסק בפירושו לתורה שלא נדפס כמעט רק בחישובי מספרים וביצירת ראשי תיבות, אף שהיה מעריץ של הרמב"ם. לפי מקום בבראשית (ויצא), כתב לפני 1240. קטעים ממנו נכללו בפירוש אזולאי הנזכר; החיבור מצוי בכתב יד בספריית
Ephraim b. Simson, vielleicht ein Sohn des im Jahre 1220 lebenden Rabbinen Simson b. Ephraim, beschäftigt sich, wiewohl ein Bewunderer von Maimonides, in seinem unedirten pentateuchischen Commentar fast nur mit Zahlenberechnungen und Abbreviatur-Bildungen. Einer Stelle in der Genesis (ויצא) zufolge schrieb er vor A. 1240. Einzelnes ist in Asulai's erwähnten Commentar aufgenommen; handschriftlich befindet sich das Werk in der Bibliothek
עמ׳ 84 H. I. Michael; כנראה זה שמביא Lonsano ב־אור תורה (פנחס). שמשון. פירושו לתורה מצוי ב־cod. Rossi 1098 החסר. Lonsano כבר הכיר פירוש כזה, אך בגלל מקום ל־שמות י"ח, י"ט (ראה Wolf t. 1 p. 1151), שבו המחבר מביא את אביו המנוח ר' שמשון, ייחס אותו לבנו. ואולם נתון זה מאפשר הסבר אחר, וללא עיון בטקסט אי אפשר להכריע. את ה־Gematrias כביכול מפירוש שמשון שילב ר' מרדכי כהן (A. 1597 בצפת) בחיבורו שפתי כהן, Venedig 1610, Wandsbeck 1690, כך שהן משובצות שם בנפרד אחרי כל פרשת שבוע. אך מצויות בהן גם דרשות ממש, למשל לפרשת נשא. מלבד רש"י אין מובא איש. נתן אופיציאל84a, שביאוריו לתורה מופיעים ב־Nizzachon הישן, ב־תוספות84b, בתוספות לתורה (f. 3b, 39a, שם הוא מסומן הר"א ז"ל, 88a), ב־Minchat Jehuda (f. 39a, 52a) ובקודקס שברשותי, פרח בערך בשנים 1220–1240. אולי הוא הר"ן שגלוסותיו נכללו ב־Paaneach rasa של יצחק הלוי84c. יוסף חזן בטרואה, נכדו של ר' ברוך ובן דור צעיר של ר' שמואל מאוורו84d;
S. 84 von H. I. Michael; dasselbe vermuthlich was Lonsano in Or Tora (פנחס) anführt. Simson. Seinen Commentar zum Pentateuch enthält der defecte cod. Rossi 1098. Bereits hat Lonsano einen solchen Commentar gekannt, aber wegen einer Stelle zu Exod. 18, 19 (s. Wolf t. 1. p. 1151), wo der Verfasser seinen verstorbenen Vater R. Simson anführt, selbigen dessen Sohne zugesprochen. Dieser Umstand gestattet jedoch andere Erklärung, und ohne Einsicht in den Text ist keine Entscheidung möglich. Die sogenannten Gematrias aus Simsons Commentar hat R. Mordechai Cohen (A. 1597 in Safet) seinem Werke שפתי כהן Venedig 1610, Wandsbeck 1690 einverleibt, so dass sie dort einzeln hinter jedem Wochenabschnitte des Pentateuchs eingeschaltet sind. Es finden sich aber darunter auch eigentliche Derascha's z. B. zu dem Abschnitte נשא. Ausser Raschi wird Niemand angeführt. Natan Official 84a , dessen pentateuchische Erläuterungen in dem alten Nizzachon, in Tosafot 84b , den pentateuchischen Tosafot (f. 3b, 39a wo er mit הר"א ז"ל bezeichnet wird, 88a), Minchat Jehuda (f. 39a, 52a) und dem bei mir befindlichen Codex vorkommen, blühete um 1220—1240. Vielleicht ist er der הר"ן, dessen Glossen in Isaac ha-Levi's Paaneach rasa 84c aufgenommen sind. Joseph Chasan in Troyes, Enkel R. Baruch's und ein jüngerer Zeitgenosse des R. Samuel aus Evreux 84d ;
עמ׳ 85 מקום מפירושו לקהלת מובא ב־Minchat Jehuda f. 1b. פירושים מלאים או חלקיים לתורה מצויים אחדים בספרייה המלכותית בפריז (Wolf t. 3 p. 1211). פירושים לנביאים מאת רבנים צרפתים מצויים אף הם שם (ib. ו־t. 2 p. 1399). ידוע לנו רק שמנחם ושלמה מובאים בהם. פירושים לנביאים ב־cod. 5 במינכן שנזכר פעמים רבות. Nizzachon (ניצחון), המכונה "הישן", שבו מפורשים לפי הסדר פסוקי המקרא הנוגעים למטרות פולמוסיות. המחבר, גרמני, חי במאה השלוש עשרה, בעת שהטטרים מילאו תפקיד כה גדול ועדיין התנהלו קרבות בארץ ישראל85a. Reuchlin85b הכיר את החיבור, והוא נדפס ב־tela ignea של Wagenseil עם תרגום לטיני. נזכרים בו: יוסף בן גוריון (p. 96), קלונימוס בשפיירא בסביבות 1050 (p. 4; בן משה או בן יהודה), שמואל (בן מאיר) (p. 32), יצחק הגר (p. 32). הוא חי בימי ר' תם; ראה Rokeach 319, והוא מובא גם בקודקס ארפורט אצל Breithaupt: Raschi t. 1 p. 351 ל־בראשית מ"ה, כ"ג. אברהם הגר (p. 34, 53; נזכר גם ב־ראבי"ה ms. סי' תקמ"ט; השווה לעיל עמ' 48), אברהם משפיירא (p. 56; אחיו של יהודה החסיד), נתן אופיציאל (p. 39), שלמה בן אברהם (p. 54; מובא גם אצל יצחק הלוי ובפירושי שבכתב יד; הוא ר' שלמה הנודע במונפלייה בסביבות 1230, המופיע גם ב־שבלי הלקט סי' ל"ד ועוד עמ׳ 86; השווה Rapoport בתוך כרם חמד חלק 5. S. 4), ר' דוד (p. 118). השווה Wolf t. 1 p. 738.
S. 85 eine Stelle aus seinem Commentar zu Kohelet wird in Minchat Jehuda f. 1b angeführt. Commentarien zum Pentateuch vollständig oder theilweise, befinden sich mehrere auf der königlichen Bibliothek in Paris (Wolf t. 3. p. 1211). Commentarien zu den Propheten, von französischen Rabbinen verfasst, liegen ebendaselbst (ib. und t. 2 p. 1399). Wir hören nur, dass Menachem und Salomo angeführt werden. Commentarien zu den Propheten, in dem mehrerwähnten Münchener Codex 5. Nizzachon (Sieg), genannt „das alte," in welchem Behufs polemischer Zwecke, die dahin einschlagenden Bibelstellen der Reihe nach erklärt werden. Der Verfasser, ein Deutscher, lebte im dreizehnten Jahrhundert, und zwar zu der Zeit als die Tartaren eine so grosse Rolle spielten, und in Palästina noch gekämpft wurde 85a . Das Werk ist Reuchlin 85b bekannt gewesen und in Wagenseils tela ignea sammt lateinischer Uebersetzung gedruckt. Genannt werden darin: Joseph b. Gorion (p. 96), Kalonymos in Speier, um 1050 (p. 4; entweder b. Moses oder b. Jehuda), Samuel (b. Meir) (p. 32), Isaac der Proselyt (p. 32). Er lebte zur Zeit des R. Tam, s. Rokeach 319, und wird auch in dem Erfurter Codex bei Breithaupt: Raschi t. 1. p. 351 zu Gen. 45, 23 citirt. Abraham der Proselyt (p. 34. 53; auch genannt in ראבי"ה ms. §. 549; vgl. oben S. 48), Abraham aus Speier (p. 56. Ist Jehuda's des Frommen Bruder), Natan Official (p. 39), Salomo b. Abraham (p. 54. Auch bei Isaac ha-Levi und in meinem handschriftlichen Commentar angeführt, ist der bekannte R. Salomo in Monpellier um 1230, der auch Schibbole haleket §. 34 und sonst S. 86 vorkommt; vgl. Rapoport in Kerem Chemed Th. 5. S. 4), R. David (p. 118). Man vergleiche hiermit Wolf t. 1 p. 738.
Nizzachon (ניצחון), שלאותה מטרה עובר על התורה, הנביאים (חוץ מיהושע), תהלים ומשלי, ושבמקור היה המחצית השנייה של חיבור המחזק באמונת האבות ונראה חסר בסופו, מצוי בספריית העיר המבורג (cod. hebr. 80 N. 6, לשעבר cod. Uffenbach 126 N. 5) בכתב יד קלף קדום בפוליו. המחבר חי בצרפת, כנראה בסנס, בסביבות 1240–1260, וחלק גדול מחיבורו מורכב מאמרות ומתשובות של רבנים צרפתים בני התקופה והתקופה הקודמת. מלבד הנזכרים מיד בראשיתו — סעדיה, נסים, גבירול, אבן עזרא ופרחון — מובאים הרבנים הצרפתים האלה: רש"י, קרא, תם, בכור שור, אביגדור בן יצחק, אברהם בן יצחק (כנראה זה שנזכר בתוספות שלנו), אשר בן נתן, ר' יחיאל (מפריז?) ור' יצחק — שניהם בני אותו זמן בפריז — יום טוב ומנחם, שניהם מיואני86a, ר' יוסף וסבו בעל אותו שם, יוסף בן נתן86b, יוסף משארטר (הנזכר גם ב־סמ"ג Verb. 112) ואחיינו נתן משארטר, נתן בסנס — אולי זה המובא בתוספות וב־Gan —, נתן יוסף86c; הרב בן יוסף הכהן; הרב במולן; הרב (הרב), אולי זה שהאפיפיור גרגוריוס התשיעי חייבו לקיים ויכוח על הכפרה
Nizzachon (Sieg), welches zu gleichem Behuf den Pentateuch, die Propheten (ausser Josua), die Psalmen und die Sprüche durchnimmt, und ursprünglich die zweite Hälfte eines im väterlichen Glauben befestigenden Werkes war, auch am Ende defect scheint, befindet sich auf der Hamburger Stadt-Bibliothek (cod. hebr. 80 N. 6, ehemals cod. Uffenbach 126. N. 5) in einer alten Pergament-Handschrift in Folio. Der Verfasser lebte in Frankreich, vermuthlich in Sens, um 1240—1260, und ein grosser Theil seiner Schrift besteht in den Aussprüchen und Antworten französischer Rabbinen jener und einer früheren Epoche. Ausser den gleich zu Anfang genannten: Saadia, Nissim, Gabirol, Aben Esra und Parchon, werden folgende, sämmtlich französische Rabbinen, angeführt: Raschi, Kara, Tam, Bechor Schor, Abigedor b. Isaac, Abraham b. Isaac (wohl derselbe, der in unseren Tosafot genannt wird), Ascher b. Natan, R. Jechiel (aus Paris?) und R Isaac — beide gleichzeitig in Paris—, Jomtob und Menachem beide aus Joigny 86a , R. Joseph und dessen Grossvater gleiches Namens, Joseph ben Natan 86b , Joseph aus Chartres (den auch Semag Verb. 112 nennt) und dessen Neffe Natan aus Chartres, Natan in Sens — vielleicht der in Tosafot und „Gan" citirte —, Natan Joseph 86c ; der Rabbi, Sohn Joseph's ha-Cohen; der Rabbi in Moulins; der Rabbi (הרב), vielleicht derselbe, dem Pabst Gregor IX. eine Disputation wegen der Versöhnung
עמ׳ 87 (Ms. לעמוס). Mai מוסר בקטלוג כתבי היד של Uffenbach את ראשית החיבור ואת מילות סיומו; הוא אף התכוון להוציאו עם תרגום לטיני. Dukes (Mittheilungen S. 23 u. f.) מציין כמה מן האנשים הנזכרים בו.
S. 87 abzuhalten auferlegte (Ms. zu Amos). Mai theilt in dem Kataloge der Uffenbachschen Handschriften den Anfang und die Schlussworte unserer Schrift mit: er hatte sogar die Absicht, sie mit einer lateinischen Uebersetzung herauszugeben. Dukes (Mittheilungen S. 23 u. f.) giebt mehrere der dort genannten Männer an.
התוספות לתלמוד הבבלי כוללות מקומות רבים המפרשים את כתבי הקודש; כדוגמאות בלבד יצוינו כאן:
Die Tosafot zum Babylonischen Talmud enthalten viele die heilige Schrift commentirende Stellen, von denen hier, Beispiels halber, nur folgende angemerkt werden mögen:
Tr. ראש השנה ג ע"א ו־b, 11a, 16a, 17a ו־b, 23a, 26b למעלה.
Tr. Rosch haschana f. 3a und b, 11a, 16a, 17a und b. 23a. 26b oben.
Tr. תענית ג ע"א, ה ע"א, כ ע"א. — Tr. סוכה ה ע"ב למטה, 31b, 52a.
Tr. Taanit f. 3a. 5a. 20a. — Tr. Succa f. 5b unten, 31b, 52a.
תוספות לתורה, כתב יד שראה אזולאי (שם הגדולים חלק 2 f. 22a N. 9).
Tosafot zum Pentateuch, eine Handschrift, die Asulai gesehen (Schem hagedolim Th. 2. f. 22a N. 9).
תוספות לתורה, גם הן שונות מן הקודמות (שם).
Tosafot zum Pentateuch, eben so und von der vorgenannten verschieden (ebendas.).
תוספות לתורה שנדפסו בספר שיצא בליוורנו בשם "Daat Sekenim" (1783 in fol.), ול־Genes. ו־Exodus גם ב־Ofen 1834 in 4. המחבר, שאביו חי זמן קצר לפני 124087a, מביא מלבדו ומלבד רב אלמוני87b ששמע את נתן אופיציאל87c, בשמו את ר' יחיאל בן יוסף (1252), וכך נקבעת תקופתו. מאחר שפירוש זה כולל מקומות רבים שיצחק הלוי מציין את Gan כמקורם, למשל בראשית כ"ד, כ"ב; שמות ג, ה; ויקרא ב, י"ג; ט, כ"ד; י"ב, ב; כ"א, א; במדבר י"ב, א; י"ג, ב; כ, ח; כ"ב, ז; 33; דברים א, ל"ז, הרי הוא נראה כעיבוד מאוחר של אותו חיבור, שהשמיט הרבה והוסיף חומר חדש. על
Tosafot zum Pentateuch edirt in dem Buche, das unter dem Namen „Daat Sekenim“ in Livorno erschienen (1783 in fol.), zu Genes. und Exodus auch in Ofen 1834 in 4. Der Verfasser, dessen Vater kurz vor 1240 gelebt 87a , führt ausser diesem und einem ungenannten Lehrer 87b , der Natan Official gehört hat 87c , namentlich R. Jechiel b. Joseph (1252) an, wodurch sein Zeitalter bestimmt ist. Da dieser Commentar viele Stellen enthält, für die Isaac ha-Levi den Gan als Quelle nennt, z. B. zu Genes. 24, 22. Exod. 3, 5. Levitic. 2, 13. 9, 24. 12, 2. 21, 1. Numer. 12, 1. 13, 2. 20, 8. 22, 7. 33. Deuter. 1, 37.: so erscheint er als eine spätere Bearbeitung dieses letztern Werkes, welche Vieles ausgelassen und dafür Neues hinzugethan. Den
________________
________________
עמ׳ 88 אופיו הליקוטי ברובו מעידה הרשימה הבאה של הסמכויות המובאות: אהרן, המכונה החכם, דף ה ע"א. בשם זה אנו פוגשים בפירושים רבים מאותה תקופה. אברהם (f. 38b)88a. אברהם אבן עזרא, דף כ ע"א, ?43a?, 29b, 34a (השווה Rapoport בתוך Geiger's Zeitschrift Th. 4 S. 266). עמרם דף ס"ז ע"א. ברוך דף מ"א ע"א88b. ברוך בן יצחק דף ס"ח ע"א הוא מחבר הספר Haterumma. בנימין, המכונה גם גוזל, שממנו שמע המחבר עצמו (f. 19a, 31a). חיים (f. 23b) מן המאה השלוש עשרה. דוד, סבו של ר' משה (f. 37a; 28a), תלמידו של ר' יוסף קרא (30b). אליה הכהן, אחיינו של ר' משה (f. 30b, 89b). אליאב הכהן88c (f. 17b) מופיע גם ב־תשב"ץ סי' כ ולפי הערת H. I. Michael בתוספות Kama של ר' אשר. הוא היה מצרפת. אליעזר (בן יואל הלוי) אבי העזרי (f. 23b). עזרא הנביא (ראה לעיל עמ' 49), f. 44a ל־שמות כ"א, כ"ט, אך ב־תוספות Baba kama f. 24a למעלה מיוחס הדבר לר' עזריאל. הלל (f. 67a) הנוסע; השווה מאמרי על הספרות הגאוגרפית של היהודים p. 255. יצחק מאוורו88d (f. 33b), גם ב־Tosefot Schittah אצל Schaare Dura Anmerk. סי' נ"ז. יצחק לוי (f. 26b ל־בראשית מ"ח, י"ז)88e. יצחק, דף כ"ז ע"ב ל־בראשית מ"ט, י; דף ל"ב ע"א ל־שמות ח, ט"ז; דף מ ע"ב ל־ib. 19, 1388f.
S. 88 grösstentheils compilatorischen Character beurkundet das folgende Verzeichniss der angeführten Autoritäten: Aaron, החכם genannt, f. 5a. Diesem Namen begegnen wir in vielen Commentarien jener Epoche. Abraham (f. 38b) 88a . Abraham Aben Esra, f. 20a, ?43a?, 29b, 34a. (vgl. Rapoport in Geiger's Zeitschrift Th. 4, S. 266. Amram f. 67a. Baruch f. 41a 88b . Baruch b. Isaac f. 68a ist der Verfasser des Buches Haterumma. Binjamin, auch zubenannt גוזל, bei welchem der Verfasser selbst gehört (f. 19a, 31a). Chajim (f. 23b) aus dem 13. Jahrhundert. David, Grossvater des R. Moses (f. 37a; 28a), Zuhörer R. Joseph Kara's (30b). Elia ha-Cohen, Neffe des R. Moses (f. 30b, 89b). Eliab ha-Cohen 88c (f. 17b) kommt auch in Taschbez §. 20 und — wie H. I. Michael bemerkt — in den Tosaf. Kama R. Ascher's vor. Er war aus Frankreich. Elieser (b. Joel ha-Levi) Abi haesri (f. 23b). Esra der Prophet (s. oben S. 49), f. 44a zu Exod. 21, 29, welches aber in Tosaf. Baba kama f. 24a oben dem R. Asriel zugesprochen wird. Hillel (f. 67a) der Reisende. Vgl. meine Abhandlung über die geographische Literatur der Juden p. 255. Isaac aus Evreux 88d (f. 33b), auch in den Tosefot Schittah bei Schaare Dura Anmerk. §. 57. Isaac Levi (f. 26b zu Genes. 48, 17) 88e . Isaac, f. 27b zu Genes 49, 10, f. 32a zu Exod. 8, 16, f. 40b zu ib. 19, 13 88f .
יעקב הלוי, אביו של ר"ם, מובא בידי בנו זה (f. 58a), שאולי הוא ר' מנוח בן יעקב הלוי מצרפת, הנזכר ב־אור זרוע ms. וגם ב־אור זרוע הקטן ms. f. 148a.
Jacob ha-Levi, Vater des ר"ם, wird von diesem seinem Sohne (f. 58a) citirt, welcher vielleicht R. Manoach b. Jacob ha-Levi aus Frankreich ist, den Or sarua ms., auch das kleine Or sarua ms. f. 148a nennt.
יעקב (f. 24b ל־בראשית מ"ה, כ)89b.
Jacob (f. 24b zu Genes. 45, 20) 89b .
יעקב בן נחמן (f. 11b). מובא גם ב־Minhagim ms. של ספריית העיר המבורג (cod. hebr. 37 fol. perg.). אותו שם מופיע ב־הגהות מרדכי ל־Ketubot סי' תתל"ד, אך ב־מאיר מרוטנבורג שו"ת מס' 887 נדפס יעקב בן נעמן (נעמן).
Jacob b. Nachman (f. 11b). Wird auch in Minhagim ms. der Hamburger Stadt-Bibliothek (cod. hebr. 37 fol. perg.) aufgeführt. Demselben Namen begegnet man in Hagahot Mordechai zu Ketubot §. 834, wofür jedoch in Meir Rothenburg RGA. N. 887. Jacob b. Naaman (נעמן) gedruckt ist.
יחיאל בן יוסף (f. 71b); הרב ר' יחיאל ז"ל ב־f. 48b הוא בוודאי אותו אדם.
Jechiel b. Joseph (f. 71b); sicher derselbe ist הרב ר' יחיאל ז"ל f. 48b.
יהודה (f. 37a)89c.
Jehuda (f. 37a) 89c .
יהודה הכהן, שממנו שמע המחבר עצמו, אולי קרובו של מאיר מרוטנבורג (f. 22b ל־בראשית מ"א, י).
Jehuda ha-Cohen, bei dem er selbst gehört, vielleicht der Verwandte des Meir Rothenburg (f. 22b zu Genes. 41, 10).
יהודה החסיד (f. 2a, 4a, 13b, 23a).
Jehuda der Fromme (f. 2a, 4a, 13b, 23a).
יום טוב (f. 85a), בימי ר' יוסף קרא, כנראה אביו של ר' יהודה בן יום טוב; השווה לעיל עמ' 51–52.
Jomtob (f. 85a), zur Zeit des R. Joseph Kara, wahrscheinlich der Vater von R. Jehuda b. Jomtob; vgl. oben S.51.52.
יוסף (f. 30b) ד).
Joseph (f. 30b) d).
יוסף מארץ ישראל (f. 20b) הוא יוסף בן ברוך; ראה לעיל עמ' 52.
Joseph aus Palästina (f. 20b) ist Joseph b. Baruch; s. oben S. 52.
יוסף בכור שור (f. 58a, 70b, 80b, 86a, 89a).
Joseph Bechor Schor (f. 58a, 70b, 80b, 86a, 89a).
יוסף קרא (f. 2a, 3a, 5b, 6a, 24b, 30b, 38a; השווה Breithaupts Raschi ל־שמות ט"ו, כ"ו; 85a, 88ab).
Joseph Kara (f. 2a, 3a, 5b, 6a, 24b, 30b, 38a, vgl. Breithaupts Raschi zu Exod. 15, 26; 85a, 88ab).
עמ׳ 90 ר' י' (ר"י) מליסבון, שממנו קיבל המחבר ביאור בעל פה (f. 31a ל־שמות ו, י"ב). מאיר מ־לחמה (f. 23b ל־בראשית מ"ב, י"א). מנחם מיואני (f. 29a ל־שמות א, י). משה (הרב) f. 11ab, 21a, 26b, 29a, 30ab, 37a; (החכם דף י"א ע"א), כנראה ר' משה מקוצי. גם בקודקס עברי בברלין מובאת בתוספת לרש"י ל־מלכים א ו, ד האמירה: "מפי ר' משה (הרב) שמעתי". משה כהן (f. 29a ל־שמות א, ט"ו), מובא גם במילון המקרא הצרפתי. משה בן מימון (f. 51b, 61a). משה מפונטואז (f. 87b). ר"ם — ראה לעיל יעקב הלוי. נתן אופיציאל (f. 3b, 88a). נתנאל (f. 75a) א). נסים (f. 52b ל־שמות ל"ד, ז; השווה תוספות ראש השנה י"ז ע"ב; דף ס"ז ע"א ל־במדבר י"א, כ"א). עובדיה (f. 30b ל־שמות ד, י"א)90b. ?Moses? שלמה בן אברהם, המכונה Ansiman (f. 12b ל־בראשית כ"ה, כ). ר' שלמה (רש"י), את פירושיו לתורה ולתלמוד וכן את פירושו לאבות. שלמה בן משה (f. 1b ל־בראשית ג, ט"ז), קדום ממחבר חזקוני. ר' שלמה בן משה בן יקותיאל הוא מחבר חיבור אפולוגטי (Wolf t. 3 p. 1063), כנראה זה המצוי אצל de Rossi (cod. 402 N. 10), ולכן הוא מכנה אותו בטעות בלתי ידוע לכול (biblioth. antichrist. p. 100). שלמה בן פרחון (f. 28b), המילונאי הנודע. שמואל (הרב), שממנו שמע המחבר עצמו ביאורים שונים (ראה דף י"א ע"ב, כ"ו ע"ב, ע"ג ע"ב), אולי ר' שמואל מפלז. א) פנחס: מצאתי נתנאל הרב וכשם.
S. 90 R. I. (ר"י) aus Lissabon, von welchem der Verfasser mündlich eine Erklärung erhielt (f. 31a zu Exod. 6, 12). Meir aus לחמה (f. 23b zu Genes. 42, 11). Menachem aus Joigny (f. 29a zu Exod. 1, 10). Moses (הרב) f. 11ab, 21a; 26b, 29a, 30ab, 37a; (החכם) f. 11a), vermuthlich R. Moses aus Coucy. Auch in einem hebr. cod. Berl. wird zu Raschi 1 Kön. 6, 4 in einem Zusatze angeführt: „Von R. Moses (הרב) hörte ich‟ Moses Cohen (f. 29a zu Exod. 1, 15), wird auch im französischen Bibel-Glossarium citirt. Moses b. Maimon (f. 51b, 61a). Moses aus Pontoise (f. 87b). ר"ם s. oben Jacob ha-Levi. Natan Official (f. 3b, 88a). Natanel (f. 75a) a). Nissim (f. 52b zu Exod. 34, 7. Vgl. Tosafot Rosch haschana f. 17b; f. 67a zu Numer. 11, 21.) Obadia (f. 30b zu Exod. 4, 11) 90b . ?Moses? Salomo b. Abraham, genannt Ansiman (f. 12b zu Genes. 25, 20). R. Salomo (Raschi), dessen pentateuchischen und talmudischen Commentar, so wie den zu Abot. Salomo b. Moses (f. 1b. zu Gen. 3, 16), älter als der Verfasser des Chaskuni. R. Salomo b. Moses b. Jekutiel ist Verfasser einer apologetischen Schrift (Wolf t. 3. p. 1063), wohl der bei de Rossi (cod. 402 N. 10) befindlichen, welcher sie daher mit Unrecht Allen unbekannt nennt (biblioth. antichrist. p. 100). Salomo b. Parchon (f. 28b), der bekannte Lexikograph. Samuel (הרב), von dem der Verfasser verschiedene Erläuterungen selbst gehört hat (s. f. 11b, 26b, 73b), vielleicht R. Samuel aus Falaise. a) פנחס: מצאתי נתנאל הרב וכשם.
עמ׳ 91 שמעון בן אברהם המכונה Uriman (f. 4b ל־בראשית ט, ה; כך נקרא השם בהקדמת המהדיר)91a.
S. 91 Simeon b. Abraham genannt Uriman (f. 4b zu Genes. 9, 5; so lautet der Name in des Herausgebers Vorrede) 91a .
הרב מדיז'ון — אני קורא דיגון במקום רינון — שהמחבר שוחח עמו בעצמו (f. 38d); ר' שמחה חזן מדיז'ון חי בסביבות 1260 (סמ"ק ms. סי' קמ"ז; בעותק אחר סי' קמ"ט).
Der Rabbi aus Dijon — ich lese דיגון statt רינון —, den er selber gesprochen (f. 38d); ein R. Simcha Chasan aus Dijon lebte um 1260 (Semak ms. §. 147; anderes Exemplar §. 149).
תוספות ל־Chullin (f. 81b).
Tosafot zu Chullin (f. 81b).
אלמונים, במקומות שונים.
Ungenannte, an verschiedenen Stellen.
אחד משלושת הפירושים המכונים כאן תוספות היה אולי זה שראה David Conforte91b.
Einer der drei hier aufgeführten Commentarien, Tosafot genannt, war es vielleicht, den David Conforte 91b gesehen.
פירוש לשמות מאת נכד של ר' שמואל החסיד, שבו צירופי מילים ומספרים רבים וגם פירושי מסורה (cod. Opp. 263Q. Pergam.; אותו חיבור ב־cod. 262, שנכתב ביד מאוחרת על נייר, בן כ־200 דפים ומסתיים במילים על כהן גדול). הביאורים של ר' שמואל לרש"י, שלפי Wolf (t. 3 p. 1068) מצויים באותה ספרייה, נראים כפירוש זה עצמו.
Commentar zum Exodus von einem Enkel R. Samuel's des Frommen, worin viel Wort- und Zahlen-Combinationen, auch die Masora ausgelegt wird (cod. Opp. 263Q. Pergam. Derselbe in cod. 262, der von jüngerer Hand auf Papier geschrieben ist, etwa 200 Blätter stark und mit den Worten על כהן גדול endigend). Die nach Wolf (t. 3 p. 1068) in derselben Bibliothek befindlichen Erläuterungen R. Samuels zu Raschi scheinen eben dieser Commentar zu seyn.
חזקיה בן מנוח מצרפת, צעיר מיהודה החסיד91c, משלמה בן משה91d, מיעקב בן נחמן91e, ואולי גם ממשה מקוצי91f, ככל הנראה בסביבות 1260. מתוך כיבוד אביו, שאיבד את יד ימינו בשל נאמנותו לאמונה, כתב לביאור התורה ורש"י פירוש חדש בשם חזקוני, שרובו מבחר מעשרים פרשנים. ביניהם כנראה: שמואל בן מאיר, יוסף קרא, מנחם בן שלמה, אבן עזרא, יצחק בן שמואל, משה מפונטואז, בכור שור, יוסף מאורליאן, יעקב מאורליאן, יהודה החסיד, דוד קמחי, Gan91g, אלעזר,
Hiskia b. Manoach aus Frankreich, jünger als Jehuda der Fromme 91c , Salomo b. Moses 91d , Jacob b. Nachman 91e , vielleicht auch als Moses aus Coucy 91f , höchst wahrscheinlich um 1260. Aus Pietät gegen seinen Vater, der aus Glaubenstreue seine rechte Hand verloren, schrieb er, zur Erläuterung des Pentateuchs und Raschi's, einen neuen Commentar, Chaskuni genannt, welcher meist eine Auswahl aus 20 Commentatoren ist. Zu diesen gehören wahrscheinlich: Samuel b. Meir, Joseph Kara, Menachem ben Salomo, Aben Esra, Isaac b. Samuel, Moses aus Pontoise, Bechor Schor, Joseph aus Orleans, Jacob aus Orleans, Jehuda der Fromme, David Kimchi, „Gan" 91g , Elasar, der
________________
________________
עמ׳ 92 תלמידו של החסיד, משה מקוצי, אפרים בן שמשון, שמשון, אופיציאל וכמה אלמונים. מלבד רש"י אין הוא מציין מקור; רק פעם אחת דונש, יוסיפון וחיבור בפיזיקה המובא גם בתוספות לתורה (ויקרא י"ב, ב). את הערותיו שלו הוא מסמן בצופן חוק. שתי המהדורות הראשונות הן Venedig 1524 fol., Cremona 1559 in 4. החיבור מצוי בכתב יד בוותיקן (cod. 52) משנת 1443, במינכן (cod. 224), והיה באוסף Heidenheim (N. 17). מאיר בן ברוך מרוטנבורג. פירושי המסורה שלו מצויים בוותיקן (cod. 183 N. 2, c, 36 Bl. in 8), בקטעים בטורינו (cod. 102) ובספריית אופנהיימר (cod. 260 F.; השווה Wolf t. 3 p. 677). ביאורים יחידים מוסרים יהודה בן אליעזר (ל־בשלח ול־נצבים), יעקב בן אשר (ל־תזריע), פירושי שבכתב יד (ל־אמור), כל בו (N. 67 בסוף), תשב"ץ (סי' תי"ד, 415), Dikduke Raschi (מטות בסוף). אליקים בן מנחם, בקיצור הרר"א, חיבר ביאורים (פשטים) לתורה; רבים מהם מצויים אצל תלמידו יהודה בן אליעזר, והוא מביאם כחיבורים כתובים ב־Minchat Jehuda f. 60a. יצחק הלוי בן יהודה חיבר לקראת סוף המאה השלוש עשרה ליקוט בשם פענח רזא (מגלה הסוד), שמקורותיו העיקריים היו: א) הר"ן (ראה לעיל עמ' 84), יוסף מאורליאן, בכור שור, ספר Gan ובני משפחת מחברו, יהודה החסיד ור' אלעזר. במקום שהמקור אינו ודאי לו הוא מסמן מפי ר'; את דבריו שלו הוא מסמן "לוי". אך נוסף על כך הוא מציין מספר רב של בעלי מסורה,
S. 92 Schüler des Frommen, Moses de Coucy, Ephraim b. Simson, Simson, Official und einige der Ungenannten. Ausser Raschi nennt er keine Quelle; nur einmal Dunasch, Josippon, und eine auch in den pentateuchischen Tosafot (Levit. 12, 2) citirte Physik. Seine eigenen Bemerkungen bezeichnet die Chiffer חוק. Die ersten beiden Ausgaben sind Venedig 1524 fol., Cremona 1559 in 4. Handschriftlich ist das Werk im Vatican (cod. 52) vom Jahr 1443, in München (cod. 224), und war es in der Sammlung von Heidenheim (N. 17). Meir b. Baruch aus Rothenburg. Seine Auslegungen der Masora sind im Vatican (cod. 183 N. 2, c, 36 Bl. in 8), fragmentarisch in Turin (cod. 102) und in der Oppenheimerschen Bibliothek (cod. 260 F., vgl. Wolf t. 3 p. 677). Einzelne Erläuterungen theilen mit: Jehuda ben Elieser (zu בשלח und נצבים), Jacob b. Ascher (zu תזריע), mein handschriftlicher Commentar (zu אמור), Kol bo (N. 67 Ende), Taschbez (§. 414, 415), Dikduke Raschi (מטות Ende). Eljakim b. Menachem, abbrevirt הרר"א, verfasste Erläuterungen (פשטים) zum Pentateuch, von denen viele bei seinem Zuhörer, Jehuda b. Elieser, zu finden sind, und die derselbe, Minchat Jehuda f. 60a, als schriftliche Aufsätze citirt. Isaac ha-Levi b. Jehuda verfasste gegen Ende des dreizehnten Jahrhunderts eine Compilation unter dem Namen פענח רזא (Entdecker des Geheimnisses), zu welcher A) seine hauptsächlichsten Quellen waren: הר"ן (s. oben S. 84), Joseph aus Orleans, Bechor Schor, das Buch Gan nebst den Angehörigen seines Verfassers, Jehuda ha-Chasid und R. Elasar. Wo die Quelle ihm nicht sicher ist, zeichnet er: מפי ר'; das Eigene zeichnet er „Levi." Ausserdem aber macht er eine grosse Anzahl Gewährsmänner namhaft,
[תיקון לעמ' 92: את המסורת של ר' מאיר רוטנבורג מביא איסרליין ב־באורים (14d).]
[Berichtigung zu S. 92: Die מסורת von R. Meir Rothenburg führt Isserlein in den באורים (14d) an.]
עמ׳ 93 ובהם ב) המשותפים לו ולמחבר התוספות לתורה הם רק רש"י, יוסף קרא, משה מפונטואז, יעקב מקורביי, שמואל מפלז — שלדברי ר' יצחק כהן93a היה סבו של המחבר — לפרשות וירא, חיי שרה ויתרו, ואולי גם משה ואהרן הנזכרים לעיתים קרובות. אחריהם באים: ג) משה הדרשן (יתרו), לקח טוב או טוב (ל־שמות י"ח, י"ג), שמואל בן מאיר, שכל טוב (של מנחם), סעדיה, רבנו יצחק (כא), אלחנן, יעקב מאורליאן, שמחה, שלמה בן אברהם (סוף ויצא), ברכיה (ויקרא, שלח); ד) סעדיה (גאון), דונש, נסים, הספר חפץ (שמות), יוסף קמחי (אמור) ופרחון (שמיני); ה) בעלי התוספות אליעזר ממץ (נשא), דוד ממינצבורג (וישב), יצחק בן ברוך (האזינו), יצחק הצעיר (יתרו), רחביה (קרח), שמעון מז'ואנוויל (מטות). ו) אלה הסמכויות שאינן נזכרות לא בתוספות ולא, ככל הידוע, בחיבורים שנמנו עד כה: אהרן צרפתי (נשא, וירא), אברהם שראה את האוטוגרף של רש"י (וארא, בהר ויגש), אברהם הלוי (בשלח, אולי בן דורו של מאיר מרוטנבורג)93b, אשר הלוי דודו של המחבר (כי תשא), ברוך בן אברהם שממנו שמע בעצמו (חקת), חיים (לך לך ולעיתים קרובות; בכי תצא כבן דורו, וביטוי דומה ביחס לר' חיים מופיע גם במקום אחר93c. ר' חיים בן יצחק צרפתי נזכר ב־מרדכי, Batra סי' תתמ"ח), אליה (כא, שלח), אליעזר (מקץ ולעיתים קרובות; אולי צריך להיות אלעזר), חתנו של ר' יצחק מבוהמיה (וישב; זהו יצחק מפראג, בן דורו של ר' יצחק הזקן ותושב שפיירא), יצחק מ־מורט, כנראה זהה ל"מורנו מ־מוראט" וקדום מר' יהודה החסיד (שמות ויתרו), יצחק (תוריע), מהרי"ץ (עקב ו־נצבים), יעקב (סוף שמות, פקודי,
S. 93 worunter er B) mit dem Verfasser der pentateuchischen Tosafot nur Raschi, Joseph Kara, Moses aus Pontoise, Jacob aus Corbeil, Samuel aus Falaise — der, wie R. Isaac Cohen sagt 93a , des Verfassers Grossvater gewesen — zu den Abschnitten וירא, חיי שרה, יתרו, und vielleicht auch die oft genannten Moses und Aaron gemeinschaftlich hat. Dann kommen vor: C) Moses hadarschan (יתרו), Lekach tob oder Tob (zu Exod. 18, 13), Samuel b. Meir, Sechel tob (Menachem's), Saadia, Rabbenu Isaac (כא), Elchanan, Jacob aus Orleans, Simcha, Salomo b. Abraham (Ende ויצא), Berachja (ויקרא, שלח); D) Saadia (Gaon), Dunasch, Nissim, das Buch חפץ (שמות), Joseph Kimchi (אמור) und Parchon (שמיני); E) die Tosafisten Elieser aus Metz (נשא), David aus Münzburg (וישב), Isaac b. Baruch (האזינו), Isaac der Jüngere (יתרו), Rechabja (קרח), Simeon aus Joinville (מטות). Folgendes sind F) die Autoritäten, die weder in den Tosafot noch, so viel bekannt ist, in den bisher verzeichneten Werken namhaft gemacht werden: Aaron Zarfathi (נשא, וירא), Abraham, der Raschi's Autograph gesehen (וארא, כהר ויגש), Abraham ha-Levi (בשלח, vielleicht Meir Rothenburg's Zeitgenosse) 93b , Ascher ha-Levi, des Verfassers Oheim (כי תשא), Baruch b. Abraham, von dem er selbst gehört (חקת), Chajim (לך לך und öfter; in כי תצא als sein Zeitgenosse, und eine ähnliche Phrase in Bezug auf R. Chajim kommt noch sonst vor 93c . Einen R. Chajim b. Isaac Zarfathi nennt Mordechai, Batra §. 848), Elia (כא, שלח), Elieser (מקץ und oft; soll vielleicht Elasar heissen), der Eidam des R. Isaac aus Böhmen (וישב; es ist dies Isaac aus Prag, ein Zeitgenosse R. Isaacs des Aeltern und in Speier wohnhaft), Isaac aus מורט, wohl einerlei mit „unserm Lehrer aus מוראט“ und älter als R. Jehuda der Fromme (שמות und יתרו), Isaac (תזריע), מהרי"ץ (עקב) und נצבים), Jacob (שמות Ende, פקודי,
עמ׳ 94 שמיני ועוד), יאיר (בשלוש הפרשות הראשונות של Numeri; ר' יאיר בן מאיר מופיע בחלק הראשון של שבלי הלקט מס' 64, כלומר סי' רי"ח של כתב היד), יחיאל (מטות; אותו מקום ב־Minchat Jehuda, בציון שקרא אותו במקום כלשהו), יהודה (ויקהל), יהודה בן מאיר (ויחי) [מחבר בשם זה נזכר גם בידי ר' Hirz Treves בפירושו לסידור דף ט"ז ע"א], יהודה מוורמס (לך לך), יקותיאל (שמיני), יום טוב (בחקתי), יוסף (יתרו), יוסף כהן (וירא), ?Josbel? (ויקרא), ?Lipin? (וירא), מכיר94a, מתתיה (שמות), מאיר (עקב, תוריע), מנחם בן נטרונאי (ראה, שופטים, תצא; נקרא Koppelin, ישב בווירצבורג94b בסביבות 1280), משה בן ר' י' (בהר"י) (נח), נתן בן משולם (ראה, פרח בסביבות 1150)94c, שלמה (מקץ, תצא), שלמה הנקדן, ר' שמואל אביו של ר"י, כלומר ר' יצחק הזקן (אמר), שמואל (וארא, מסעי), ר' ש' (מהר"ש) משאטודן (מקץ), Trostlein (בא), Vital או Veitel (כי תבוא, שופטים).
S. 94 שמיני und sonst), Jair (in den ersten drei Abschnitten von Numeri; ein R. Jair b. Meir kommt vor in dem ersten Theile des Schibbole ha-leket N. 64 d. i. §. 218 des handschriftlichen), Jechiel (מטות; dieselbe Stelle bei Minchat Jehuda, mit dem Bemerken, dass er es irgendwo gelesen), Jehuda (ויקהל), Jehuda b. Meir (ויחי) [einen Autor dieses Namens nennt auch R. Hirz Treves in seinem Commentar zum Gebetbuche f. 16a], Jehuda aus Worms (לך לך), Jekutiel (שמיני), Jomtob (בחקתי), Joseph (יתרו), Joseph Cohen (וירא), ?Josbel? (ויקרא), ?Lipin? (וירא), Machir 94a , Matatia (שמות), Meir (עקב, תזריע), Menachem b. Natronai (תצא ראה, שופטים; hiess Koppelin, wohnte in Würzburg 94b etwa 1280), Moses b. R. I. (בהר"י) (נח), Natan b. Meschullam (ראה, blühete um 1150) 94c , Salomo (מקץ, תצא), Salomo der Nakdan, R. Samuel, der Vater des ר"י d. i. R. Isaac's des Aeltern (אמר), Samuel (וארא, מסעי), R. S. (מהר"ש) aus Chateaudun (מקץ), Trostlein (בא), Vital oder Veitel (כי תבוא, שופטים).
לבסוף מופיעים עוד הציטוטים האלה:
Endlich erscheinen noch folgende Citationen:
למב"ן למקום ב־במדבר י"ב, ב; כנראה זו גלוסת שוליים שחדרה לטקסט, שכן אותו סימון מופיע פעמים אחדות ב־Minchat Jehuda במקומות שבהם הוא קוטע כל הקשר ואינו יכול להיות שם מחבר או חיבור. לפיכך אני משער שזה קיצור של סופר המודיע שלא מצא זאת בשאר העותקים94d.
למב"ן zu einer Stelle Numer. 12, 2; ist wahrscheinlich eine Randglosse, die in den Text gekommen, weil dieselbe Bezeichnung öfter in Minchat Jehuda sich an Stellen vorfindet, wo sie allen Zusammenhang stört und weder der Name eines Autors noch einer Schrift seyn kann. Ich vermuthe daher, es sey die Abbreviatur eines Abschreibers, welche besagt, dass er in den übrigen Exemplaren diess nicht gefunden 94d .
תיט"ב מופיע שבע פעמים (הברכה, במדבר, בהעלתך), ולעיתים מקדים לו מהר"ר, כלומר "מאת מורי, ר'...". גם בפירושי שבכתב יד עמ׳ 95 הוא נזכר לעיתים קרובות בפרשות האחרונות של דברים. כנראה זהו צופן. פרי עץ חיים מופיע לאחר גלוסה (תצוה) שהתוספות לתורה מייחסות לר' יצחק בן אברהם; אך ייתכן גם שהמילה פרי היא קיצור של פירש רבי יעקב, והכוונה כאן לחיבורו של ר' יעקב בן יהודה חזן בן יעקב, שנזכר בידי ר' יעקב הלוי בתשובותיו (N. 81) ושמור בכתב יד בספריית המועצה בלייפציג (cod. 17). מהדיר Paaneach (Prag 1607 in 4) עשה לנו שירות רע: לא זו בלבד שהוסיף הרבה מפרי המצאתו, אלא גם השמיט כל מה שבכתב היד הנדון בתלמוד, באגדה, בתוספות או אצל בעלי הלכה קדומים; אפילו הגימטריות וכדומה המצויות גם אצל יעקב בן אשר הושמטו. כתב יד שלם יותר מצוי בפדובה95a; החיבור נמצא גם בוותיקן (c. 48), בטורינו (c. 116 משנת 1394) ובמינכן (c. 49). יהודה הדרשן, גרמני. ממנו למד יצחק בן שמואל, מחבר מאירת עינים95b, את סודות התורה95c. בכתבי יד שונים נזכרים: גבריאל. תוספותיו לרש"י מצויות בקודקס של הספרייה המלכותית בברלין ל־Ezechiel 45, 13; 1 Könige 6, 18. יצחק מובא ב־cod. Rossi 1068; הערת יצחק על המילה patrimonia מצויה בכתב יד רש"י מארפורט ל־יחזקאל ט"ז, ס"א. שמריה מובא בכתב יד ל־שמות ו, ג (Zion Th. 2 S. 144).
תיט"ב kommt sieben mal (הברכה, במדבר, בהעלתך), zuweilen mit vorangestelltem מהר"ר, d. i.: „von meinem Lehrer, R....." vor. Auch in meinem handschriftlichen S. 95 Commentar wird dessen öfter in den letzten Abschnitten des Deuteronomiums gedacht. Es ist vermuthlich eine Chiffer. פרי עץ חיים findet man hinter einer Glosse (תצוה), die die Tosafot zum Pentateuch dem R. Isaac b. Abraham zuschreiben; es könnte aber auch das Wort פרי eine Abkürzung von פירש רבי יעקב und also hier das Werk des R. Jacob b. Jehuda Chasan b. Jacob gemeint sein, dessen R. Jacob ha-Levi in seinen Rechtsgutachten (N. 81) erwähnt, und das handschriftlich in der Raths-Bibliothek zu Leipzig (cod. 17) aufbewahrt ist. Der Herausgeber des Paaneach (Prag 1607 in 4) hat uns den schlimmen Dienst geleistet, nicht nur vieles von eigener Erfindung hinzuzuthun, sondern Alles in der Handschrift zu unterdrücken, was in Talmud, Hagada, Tosafot oder bei alten Gesetzlehrern steht und besprochen wird, selbst die Gematrias u. dgl., die Jacob b. Ascher gleichfalls hat, sind weggeblieben. Eine vollständigere Handschrift ist in Padua 95a ; auch liegt das Werk im Vatican (c. 48), in Turin (c. 116 vom J. 1394) und München (c. 49). Jehuda ha-Darschan, ein Deutscher. Von ihm hat Isaac b. Samuel, Verfasser des מאירת עינים 95b , die Geheimnisse des Pentateuchs gelernt 95c . In verschiedenen Handschriften namhaft gemacht werden: Gabriel. Seine Zusätze zu Raschi sind in einem Codex der Berl. k. Biblioth. zu Ezechiel 45, 13. 1 Könige 6, 18. Isaac wird in cod. Rossi 1068 citirt; eine Anmerkung Isaac's über das Wort patrimonia steht in der Erfurter Raschi-Handschrift zu Ezech. 16, 61. Schemarja wird in einer Handschrift zu Exod. 6, 3 angeführt (Zion Th. 2 S. 144).
עמ׳ 96 אלמונים. מחבר cod. Oppenh. 288 Q., שנכתב בשנת 1311, מוסר לבראשית ביאורים ששמע מרבנים צרפתים (catal. ms.). כך גם בתוספות לגלוסות ר' ישעיה די טראני ב־cod. Lips. 15 (catal. p. 282).
S. 96 Ungenannte. Der Verfasser des A. 1311 geschriebenen cod. Oppenh. 288 Q. giebt zur Genesis Erläuterungen, die er von französischen Rabbinen gehört (catal. ms.). Dasselbe ist der Fall mit Zusätzen zu den Glossen des R. Jesaia de Trani, in cod. Lips. 15 (catal. p. 282).
ג) משנת 1300 עד 1500.
C) Vom Jahre 1300 bis 1500.
יהודה בן אליעזר בצרפת96a כתב את חיבורו Minchat Jehuda בשנת 1313, כפי שכבר ציינו Assemani ו־אזולאי. החיבור מצוי בכתב יד בפריז, ברומא (cod. Vatic. 53, Vat. Urb. 21), בפארמה (cod. Rossi 527, 537), במינכן (cod. 61), ומובא אצל תם יחיא (שו"ת f. 89cd), Elieser Askeri (Buch Charedim f. 33b), Abraham Gedalja (ל־ילקוט; ראה Bartolocci t. 3 p. 32) ו־Menachem Lonsano (אור תורה לפרשת ואתחנן). הוא נדפס עם התוספות לתורה בכותרת המשותפת "Daat Sekenim" בידי Jacob Nunez Vaës בליוורנו 1783; בהקדמה מנה המהדיר את הסמכויות הנזכרות בשני החיבורים, 51 בסך הכול. אך שלושה מהם — אהרן מ־קוטוכיירה, יהודה מפריז ומשה מליסבון — אינם נמצאים, ואילו למעלה מ־51 אחרים המופיעים בפועל לא נזכרו. א) כמדריכיו העיקריים מציין המחבר בהקדמה את חזקוני, כפי שמעידים כתבי היד (cod. Vatican. ו־cod. אזולאי ב־שם הגדולים חלק 2 אות ה סי' ח); בהקדמה הנדפסת נשמטה מילה זו, כפי שמוסיף אזולאי, כנראה מחשש שהחומר לא ייראה חדש דיו לקונים; וכן את הגלוסות של ר' משה מקוצי ואת עמ׳ 97 מסירות רבו ר' אליקים בן מנחם. הציטוטים שכבר נמצאים אצל קודמים הם ב): אהרן המביא את אביו (69a), ברוך בן יצחק (47a, 87b), חיים (19b), חיים הכהן (34b), חננאל (21b), אלעזר מוורמס (35a), אלחנן בן יצחק (10a, 23b), אליעזר בן יואל אבי העזרי (88b, 89a), אפרים (46b, 69ab), מחבר Gan (27b, 29b, 80a), הושעיה הלוי (86b), יצחק בן אשר (13a, 17a), יצחק מקורביי מחבר סמ"ק (6b, 10, 46, 60b), יצחק בן שמואל (8b, 22a), יעקב בן נחמן (12b), יחיאל (39b), יהודה החסיד (12a, 21a, 47a), יוסף בכור שור (1b, 2a, 11b, 22b, 31b, 32b וכו'), יוסף [בן ברוך] מירושלים (21b), יוסף ממרסיי (75b), מאיר מרוטנבורג (39a, 69a, 86b), מנחם מיואני (33b), משה מאוורו (34b), משה בן מימון (51a, 82b), משה מפונטואז (47a, 59b), מחבר ערוך (ר' נתן: 37b), נתן אופיציאל, פרץ (7b, 69a), סעדיה גאון (70b), רש"י, שלמה (הקדוש) מדרו (4a, 15a, 42b, 45b), שמואל בן מאיר, שמשון בן אברהם (8a), [שמשון] מחבר תשב"ץ (69a), תם (11b, 25a, 31b), תם מאורליאן (1b, 3ab, 4ab, 64a), תוספות ובייחוד תוספות סנס (22b, 29a, 34a, 43b, 82a, 83a), [טוביה] מחבר Lekach tob (29b, 64b, 73b), טוביה מוויין (67a). ג) הסמכויות החדשות הן: אהרן הכהן (13b ל־בראשית כ"ה, ל"א), המופיע ב־אור זרוע; ראה אגור סי' רל"ה. אהרן מ־פטר, חי אחרי ר' תם מאורליאן (ראשית Genes.). עזריאל מרוטנבורג (72b), שבשמו שמע ביאור ל־במדבר כ"ג, ט. ברכיה נקדן (85b, 87b), שנראה כי כבר משה מקוצי מביאו, והוא כנראה הנקדן המובא ב־תוספות סנהדרין כ ע"ב. ברכיה מ־Nicola (89b), נזכר גם ב־מרדכי, Berachot סי' קכ"ד וב־Schilte ha-gibborim ל־מרדכי, Aboda sara c. 2. בנימין (44ab) הוא הרב מקנטרברי, פרח בסביבות 1170; ראה מרדכי Aboda sara סי' א'רס"א.
Jehuda b. Elieser in Frankreich 96a hat, wie schon Assemani und Asulai angegeben, sein Werk Minchat Jehuda im Jahre 1313 geschrieben. Dasselbe liegt handschriftlich in Paris, Rom (cod. Vatic. 53, Vat. Urb. 21), Parma (cod. Rossi 527. 537), München (cod. 61), wird von Tam Jachia (RGA. f. 89cd), Elieser Askeri (Buch Charedim f. 33b), Abraham Gedalja (zum Jalkut, s. Bartolocci t. 3 p. 32), Menachem Lonsano (Or Tora zum Abschnitt ואתחנן) angeführt, und ist zusammen mit den Pentateuch-Tosafot unter dem gemeinschaftlichen Titel „Daat Sekenim" von Jacob Nunez Vaës in Livorno 1783 herausgegeben worden, welcher in der Vorrede die in beiden Werken genannten Autoritäten verzeichnet, zusammen 51. Hierunter sind aber drei: Aaron aus קוטוכיירה, Jehuda aus Paris, Moses aus Lissabon, nicht aufzufinden, während mehr als 51 andere, die wirklich vorkommen, nicht genannt sind. Als A) seine hauptsächlichsten Führer nennt der Verfasser in der Vorrede: das Werk Chaskuni, wie die Handschriften (cod. Vatican. und cod. Asulai in Schem hagedolim Th. 2 Buchst. ה §. 8) bezeugen; in der gedruckten Vorrede ist dies Wort ausgelassen, wie Asulai hinzufügt, wohl aus Besorgniss, dass den Käufern das Gebotene nicht neu genug erscheinen möchte; ferner die Glossen von R. Moses aus Coucy und die S. 97 Mittheilungen seines Lehrers R. Eljakim b. Menachem. Die schon bei Vorgängern zu findenden Citationen sind B): Aaron, der seinen Vater anführt (69a), Baruch b. Isaac (47a, 87b), Chajim (19b), Chajim ha-Cohen (34b), Chananel (21b), Elasar aus Worms (35a), Elchanan b. Isaac (10a, 23b), Elieser b. Joel haesri (88b, 89a), Ephraim (46b, 69ab), der Verfasser des Gan (27b, 29b, 80a), Hoschaja ha-Levi (86b), Isaac b. Ascher (13a, 17a), Isaac aus Corbeil, Verfasser des Semak (6b, 10, 46, 60b), Isaac b. Samuel (8 b, 22a), Jacob b. Nachman (12b), Jechiel (39b), Jehuda der Fromme (12a, 21a, 47a), Joseph Bechor Schor (1b, 2a, 11b, 22b, 31b, 32b etc.), Joseph [b. Baruch] aus Jerusalem (21b), Joseph aus Marseille (75b), Meir aus Rothenburg (39a, 69a, 86b), Menachem aus Joigny (33b), Moses aus Evreux (34b), Moses b. Maimon (51a, 82b), Moses aus Pontoise (47a, 59b), der Verfasser des Aruch (R. Natan: 37b), Natan Official, Perez (7b, 69a), Saadia Gaon (70b), Raschi, Salomo (der Heilige) aus Dreux (4a, 15a, 42b, 45b), Samuel b. Meir, Simson b. Abraham (8a), [Simson] Verf. des Taschbez (69a), Tam (11b, 25a, 31b), Tam aus Orleans (1b, 3ab, 4ab, 64a), Tosafot und häufig die Sens-Tosafot (22b, 29a, 34a, 43b, 82a, 83a), [Tobia] der Verfasser des Lekach tob (29b, 64b, 73b), Tobia aus Vienne (67a). C) Neu sind folgende Autoritäten: Aaron ha-Cohen (13b zu Genes. 25, 31), kommt in Or Sarua vor, s. Agur §. 235. Aaron aus פטר, lebte nach R. Tam aus Orleans (Genes. Anf.). Asriel aus Rothenburg (72b), in dessen Namen er eine Erläuterung von Numer. 23, 9 gehört hat. Berachja Nakdan (85b, 87b), scheint schon von Moses de Coucy angeführt zu werden, und ist wohl der in Tosafot Sanhedrin 20b citirte Punctator. Berachja aus Nicola (89b), wird auch in Mordechai, Berachot §. 124 und Schilte ha-gibborim zu Mordechai, Aboda sara c. 2 genannt. Binjamin (44ab) ist der Lehrer aus Canterbury, blühete um 1170, s. Mordechai Aboda sara §. 1261
עמ׳ 98 יוסף קולון שו"ת מס' 3; של' לוריא שו"ת מס' 29. אליה מנחם מלונדון, שתשובתו מובאת ב־f. 46a. אליה מלונדון נזכר ב־מרדכי (Hagahot Sabb. 232, Batra 661), וכנראה הוא המופיע בשנת 1253 אצל Matthäus Paris (historia major, Lond. 1684, p. 752). אליקים משאלון (25a, 35b), כנראה רבו של ר' אליקים בן מנחם. אליעזר, אבי המחבר (22a, 43b). אליעזר (13b), שממנו שמע המחבר. אליעזר מ־תוך ותוספותיו (9a, 31b, 35b, 38b, 40ab, 41ab, 44ab, 45b, 46b, 48b, 51a, 55b, 58a, 59b, 70b). יעקב מבוקר (2b, כנראה צעיר מחזקוני), יעקב מ־מונטיל (12b), יעקב מפונט־אודמר (21b), יעקב מפונטואז (24b, 46b), יצחק מ־מונטיל (9b), יהודה (84a), יהוסיפיה הגר (39c), יוסף מקרפנטרה (78b, ציטוט מ־סמ"ג), יוסף משארון (4a, כנראה מראשית המאה השלוש עשרה), יוסף מ־שיילו (Saulieu?) (12b, כנראה יוסף בן מאיר הנזכר לעיל עמ' 58), יוסף מ־Nicola (81b, גם ב־Schilte ha-gibborim ל־מרדכי Aboda sara c. 2), יוסף מפריז (34b), יוסף חזן בטרואה (ראה לעיל עמ' 84), מאיר כוכבי (כנראה מ־Etoile בדופינה, 37a, 40b), מתתיה מאוואלון, שהמחבר שוחח עמו (6a, 30a), מנחם חזן מטרואה (41b, שם חסר השם; 47b), מרדכי בן נתן (3a ל־בראשית ז, א; אדם בשם זה חי ב־1290, ראה cod. Rossi 87), שלמה [בן יהודה] משאטו־לנדון (7b, 43b, 44b; המהדיר כתב בטעות שמשון; חי בסביבות 1280 בדרום צרפת, ראה שלמה בן אדרת שו"ת חלק 3 מס' 3, 7); וכן פירוש דברי הימים, הרב מקלן (55a), ספר ליקוטים (75b), אלמונים ופייטנים שונים, ובהם מחבר המילים לפניו ואחריו לא נוצר אל (11a). הביטוי לכבין (1b, 17a, 23b, 46a, 48a, 57b, 63b, 65ab, 68b, 77b, 79a, 82a) כבר נדון
S. 98 Joseph Kolon RGA. N. 3, Sal. Luria RGA. N. 29. Elia Menachem aus London, dessen Gutachten f. 46a citirt wird. Ein Elia aus London wird in Mordechai (Hagahot Sabb. 232, Batra 661) genannt, und ist vermuthlich derselbe, der i. J. 1253 bei Matthäus Paris (historia major, Lond. 1684, p. 752) vorkommt. Eljakim aus Chalons (25a, 35b), scheint der Lehrer R. Eljakim's b. Menachem zu seyn. Elieser, des Verfassers Vater (22a, 43b). Elieser (13b), bei welchem der Verfasser gehört. Elieser aus תוך und dessen Tosafot (9a, 31b, 35b, 38b, 40ab, 41ab, 44ab, 45b, 46b, 48b, 51a, 55b, 58a, 59b, 70b). Jaçob aus Beaucaire (2b, scheint jünger als Chaskuni zu seyn), Jacob aus מונטיל (12b), Jacob aus Pont Audemer (21b), Jaçob aus Pontoise (24b, 46b), Isaac aus מונטיל (9b), Jehuda (84a), Jehosifja der Proselyt (39c), Joseph aus Carpentras (78b, ist ein Citat aus Semag), Joseph aus Charon (4a, wie es scheint zu Anfang des dreizehnten Säculums), Joseph aus שיילו (Saulieu?) (12b, wohl der oben S. 58 angeführte Joseph h. Meir), Joseph aus Nicola (81b, auch in Schilte ha-gibborim zu Mordechai Aboda sara c. 2), Joseph aus Paris (34b), Joseph Chasan in Troyes (s. oben S. 84), Meir Cochabi (vermuthlich aus Etoile in der Dauphiné, 37a, 40b), Matatia aus Avalon, den der Verfasser gesprochen (6a, 30a), Menachem Chasan aus Troyes (41b wo der Name fehlt, 47b), Mordechai b. Natan (3a zu Gen. 7, 1; einer dieses Namens lebte 1290, s. cod. Rossi 87), Salomo [ben Jehuda] aus Chateau Landon (7b, 43b, 44b, irrig von dem Herausgeber Simson geschrieben, lebte um 1280 im südlichen Frankreich, s. Sal. Aderet RGA. Th. 3. N. 3. 7); ferner der Commentar der Chronik, der Rabbi aus Köln (55a), ein Sammelbuch (75b), Ungenannte, verschiedene Peitanim, unter andern der Verfasser von den Worten לפניו ואחריו לא נוצר אל (11a). Von dem Ausdrucke לכבין (1b, 17a, 23b, 46a, 48a, 57b, 63b, 65ab, 68b, 77b, 79a, 82a) war hereits
עמ׳ 99 ב־Paaneach rasa. הצפנים עריבא, עריא, עדי, המופיעים פה ושם בסופי ערכים (38b, 46b, 58a, 61a, 64b ועוד), מציינים דברים של המחבר עצמו, ויש לפענחם עני דעת יהודה בן אליעזר; הוא מכנה את עצמו (61b) חסר בינה ("ללא בינה"). הבאת Gersonides (24b) היא הערת שוליים מאוחרת שחדרה לטקסט. גלוסות ותוספות לתורה ולרש"י, החל בפרשת משפטים, שליקטו אחדים מבעלי התוספות תלמיד של חיים פלטיאל — שמאיר מרוטנבורג התכתב עמו — ובהן מובאים בין השאר אהרן בן יוסף הכהן, יוסף הכהן אביו, שניאור בן אליה הכהן ושמשון בן שמשון. הן מצויות בשולי Midrasch Tanchuma ms. perg. A. 1470 אצל H. I. Michael; לדבריו, cod. h. 52 בספריית העיר המבורג מוסר אותו פירוש בשלמות רבה יותר. שם, בראש וארא (שמות ו), מובא: ר' שמואל שקיבל משבתי, וזה משבתי, וזה מיהודה Fingermann, וזה מהלל תלמיד רש"י. אותו דבר נקרא בשולי אור זרוע ms. קצר99a. יצחק מקרא הנזכר שם כביכול99b, אולי אינו אלא הקטע Tr. נדרים ל"ז ע"ב: א"ר יצחק מקרא סופרים.
S. 99 bei Paaneach rasa die Rede. Die hin und wieder (38b, 46b, 58a, 61a, 64b und sonst) am Ende von Artikeln vorkommenden Chiffern עריבא, עריא, עדי bezeichnen dem Verfasser selbst Gehöriges, und sind in עני דעת יהודה בן אליעזר aufzulösen; er nennt sich selbst (61b) חסר בינה („ohne Einsicht"). Die Anführung von Gersonides (24b) ist eine spätere in den Text gerathene Randbemerkung. Glossen und Zusätze zum Pent. und zu Raschi, von Abschnitt משפטים an, von mehreren der Tosafisten, zusammengetragen von einem Schüler des Chajim Paltiel — mit welchem Meir Rothenburg correspondirte —, worin unter andern citirt werden: Aaron b. Joseph ha-Cohen, Joseph ha-Cohen dessen Vater, Schneor b. Elia ha-Cohen, Simson b. Simson. Sie befinden sich am Rande eines Midrasch Tanchuma ms. perg. A. 1470, bei H. I. Michael, nach dessen Mittheilung der cod. h. 52 der Hamburger Stadtbibliothek denselben Commentar, aber vollständiger, liefert. Dort findet sich zu Anfang von וארא (Exod. 6) citirt: R. Samuel empfangend von Schabtai, dieser von Schabtai, dieser von Jehuda Fingermann, dieser von Hillel, dem Schüler Raschi's. Dasselbe liest man am Rande eines kurzen Or Sarua ms. 99a Der Isaac מקרא, der ebendaselbst genannt seyn soll 99b , ist vielleicht nichts anders als die Stelle Tr. Nedarim f. 37b: א"ר יצחק מקרא סופרים
פירוש לתורה ולרש"י, מלוקט מבכור שור, יהודה החסיד, Rokeach, Gan, Chaskuni, Paaneach ואחרים; בשוליים מצוי פירוש שני ואחריו שלישי לאותם ספרים (cod. Opp. 260F). מדרש לחלק מספר שמות (c. 6 עד c. 20) עם גימטריות ופירושי מסורה (cod. Oppenh. 261 Fol.). מדרש לתורה ובו גימטריות רבות;
Commentar zum Pentateuch und zu Raschi, aus Bechor Schor, Jehuda dem Frommen, Rokeach, Gan, Chaskuni, Paaneach u. A. zusammengetragen; am Rande befindet sich ein zweiter, und dann ein dritter Commentar zu denselben Büchern (cod. Opp. 260F). Midrasch über einen Theil des Exodus (c. 6 bis c. 20) mit Gematria's. und Auslegungen der Masora (cod. Oppenh. 261 Fol.). Midrasch über den Pentateuch mit vielen Gematria's;
_______________
_______________
עמ׳ 100 בפרשת שופטים (Deuteron. 16–21) חתום: עזריאל בן אליעזר (cod. Opp. 1017Q). הערות לתורה, עד Numer. c. 29 (cod. Opp. 81O). הערות לתורה בפארמה (cod. Rossi 1098 N. 1). הערות לתורה מאת רבנים גרמנים קדומים, ש־אזולאי כלל מהן פרטים בפירושו. פירוש לתורה שברשותי, על 185 דפי נייר בקוורטו קטן, היה קודם בקלן; הוא מתחיל ב־בראשית כ"ו, כ"ח ומסתיים ב־דברים ל"ג, כ"ד; חסרים גם שני דפים בויחי, חלק משמות, כל וארא, חלק מבא, דף אחד בכי תשא ודף אחד או שניים בשמיני. ניתנו קטעים גם להפטרות יחידות נשא, קרח, בלק, יתרו, ויקהל, מצרע, וכן להפטרות שבת שקלים, שבת הגדול ושבת ערב ראש חודש. המחבר, מצאצאיו100e של החסיד, כלומר יהודה מרגנסבורג, הוא תלמידם של ידידיה ויקר הלוי, ששניהם פרחו בשליש האחרון של המאה השלוש עשרה, ומביא את מאיר מרוטנבורג; הוא כתב בוודאות לפני 1358. את כל הסמכויות שהוא מזכיר אפשר לסכם כך: א) סעדיה (הגאון); הפייטנים קלירי, טוב עלם, יקותיאל ואלמונים; נסים, אברהם בן חייא, אברהם בן עזרא, הרמב"ם. ב) התוספות והמורים הבאים הנזכרים בהן: אהרן, אלעזר מוורמס, אלחנן, אליעזר ממץ, יצחק הזקן, יצחק הצעיר, יצחק בן אשר, יעקב תם, יעקב מאורליאן, יחיאל מפריז, יהודה הכהן, יהודה בן נתן, יום טוב מיואני, יוסף, יוסף
S. 100 in dem Abschnitt שופטים (Deuteron. 16 — 21) ist gezeichnet: Asriel b. Elieser (cod. Opp. 1017Q). Scholien zum Pentateuch, bis Numer. c. 29 (cod. Opp. 81O). Scholien zum Pentateuch, in Parma (cod. Rossi 1098 N. 1). Scholien zum Pentateuch, von alten deutschen Rabbinen, woraus Asulai Einzelnes in seinen Commentar aufgenommen hat. Commentar zum Pentateuch, bei mir befindlich, auf 185 Bl. Papier in klein Quart, war früher in Cöln; er beginnt bei Genes. 26, 28, endigt mit Deuter. 33, 24; ausserdem fehlen 2 Blätter in ויחי, ein Theil von שמות, ganz וארא, בא zum Theil, 1 Blatt in כי תשא, 1 oder 2 in שמיני Fragmentarisch sind auch einzelne Haftaren נשא, קרח, בלק (יתרו, ויקהל, מצרע, nebst denen für Sabbat Schekalim, den grossen Sabbat, und den Sabbat am Vorabend des Neumondstages) bedacht. Der Verfasser, ein Nachkomme 100e des Frommen, d. i. Jehuda's aus Regensburg, ist ein Schüler von Jedidja und Jakar ha-Levi, die beide im letzten . Drittel des dreizehnten Säculums blüheten, und führt Meir aus Rothenburg an; er schrieb bestimmt vor A. 1358. Sämmtliche von ihm genannte Autoritäten lassen sich füglich in folgender Zusammenstellung übersehen: A) Saadia (der Gaon); die Peitanim Kaliri, Tob Elem, Jekutiel und ungenannte; Nissim, Abraham b. Chija, Abraham b. Esra, Maimonides. B) Die Tosafot und folgende in selbigen vorkommende Lehrer: Aaron, Elasar aus Worms, Elchanan, Elieser aus Metz, Isaac der Aeltere, Isaac der Jüngere, Isaac b. Ascher, Jacob Tam, Jacob aus Orleans, Jechiel aus Paris, Jehuda ha- Cohen, Jehuda b. Natan, Jomtob aus Joigny, Joseph, Joseph
עמ׳ 101 בן ברוך, יוסף מאורליאן, מנוח, משה מפונטואז, נתן אופיציאל, שלמה מדרו, שמשון בן יוסף. ג) כמה מן הנזכרים בפירושים קדומים: רש"י, יוסף קרא, יוסף בכור שור, נתן בן משולם, יהודה החסיד, ברוך, שמחה משפיירא, שלמה בן אברהם, אהרן הכהן, הלל, ברכיה, ברכיה נקדן, עובדיה, תיט"ב (ראה לעיל עמ' 94) ומאיר מרוטנבורג. ד) אברהם (ויצא), אולי בן דורו. דוד (וישלח, וישב). יצחק מקרמס (ויצא). יצחק כהן (בהעלתך, פנחס), אולי הנזכר ב־Imre noam. בשנת 1220 חי רב בשם יצחק בן שלמה הכהן. יצחק בן יהודה (נשא); לא ברור לגמרי אם הכוונה לרבו של רש"י. יצחק מפולדה (שלח לך, מטות). שם המקום, המופיע פעמיים פולער, אינו ודאי. ישראל (משפטים, פנחס). יקר הלוי (וישב, ויחי). יעקב (משפטים, בלק, עקב, ראה), האם זה שמביאות התוספות לתורה או זה שמביא יצחק הלוי? יעקב בן גרשום (חקת). ידידיה (וישב, תצא), תלמידו של ר' יחיאל מפריז (מאיר מרוטנבורג Semachot סי' פ"ב; השווה מרדכי Moëdkaton 1586; שלמה בן אדרת שו"ת חלק 2 מס' 31; וראה לעיל עמ' 40–41). ישעיה מטראני (וישלח, משפטים, פנחס), יוסף בן חננאל (נשא), יוסף בן יצחק הקדוש (יתרו; אדם בשם זה חי בסביבות 1250, לפי מאיר מרוטנבורג שם סי' ה), מאיר (כי תצא), מנחם (וישב, כנראה Vardimas), משה (בשלח, ראה), אולי זה הנקרא ר"ם בדברים. משה בן ברכיה משאטורו (שופטים). משה בן אליעזר (סוף ויצא). משה הלוי, צעיר מן החסיד ולפחות בן דורו של ר' ישראל (בלק, משפטים; וכן וישלח, ויקרא, חקת, פנחס). אנשים בשם זה מופיעים ב־מרדכי (Hagahot Ketubot 807) וב־Catalog. Uffenb. p. 300. נתן (בהעלותך), נקרא בתוספות לתורה עמרם. שלמה מקלן (בהר). שמואל מבמברג (Babenberg) (משפטים, מקץ, וישב), פרח בסביבות 1220. שלומיאל (בהר, פנחס, מטות),
S. 101 b. Baruch, Joseph aus Orleans, Manoach, Moses aus Pontoise, Natan Official, Salomo aus Dreux, Simson b. Joseph. C) Verschiedene der schon in älteren Commentarien Genannten, und zwar: Raschi, Joseph Kara, Joseph Bechor Schor, Natan b. Meschullam, Jehuda der Fromme, Baruch, Simcha aus Speier, Salomo b. Abraham, Aaron ha-Cohen, Hillel, Berachja, Berachja Nakdan, Obadia, תיט״ב (s. oben S. 94) und Meir aus Rothenburg. D) Abraham (ויצא), vielleicht ein Zeitgenosse. David (וישלח, וישב). Isaac aus Krems (ויצא). Isaac Cohen (פנחס בהעלתך), vielleicht der in Imre noam genannte. Im Jahre 1220 lebte ein Rabbiner Namens Isaac b. Salomo ha-Cohen. Isaac b. Jehuda (נשא); es ist nicht ganz klar, ob Raschi's Lehrer gemeint ist. Isaac aus Fulda (שלח לך, מטות). Der Ortname, zwei Mal פולער lautend, ist unsicher. Israel (פנחס, משפטים). Jakar ha-Levi (וישב, ויחי). Jacob (ראה, משפטים, בלק, עקב), ob derselbe, den die Pentateuch-Tosafot, oder den Isaac ha-Levi anführt? Jacob b. Gerschom (חקת) Jedidja (וישב, תצא), ein Zuhörer R. Jechiels aus Paris (Meir Rothenb. Semachot §. 82. Vgl. Mordechai Moëdkaton 1586. Sal. Aderet RGA. Th. 2. N. 31 und siehe oben S. 40. 41). Jesaia aus Trani (וישלח, משפטים, פנחס), Joseph b. Chananel (נשא), Joseph b. Isaac des Heiligen (יתרו einer dieses Namens lebte um 1250, nach Meir Rothenb. a. a. O. §. 5), Meir (כי תצא), Menachem (וישב, vermuthlich Vardimas), Moses (בשלח, ראה), vielleicht der als ר"ם in Deuteron. vorkommt. Moses b. Berachja aus Chateau Roux (שופטים). Moses b. Elieser (ויצא Ende). Moses ha- Levi, jünger als der Chasid und wenigstens zur Zeit R. Israel's (בלק, משפטים; ferner וישלח, ויקרא, חקת, פנחס). Männer dieses Namens erscheinen bei Mordechai (Hagahot Ketubot 807) und in Catalog. Uffenb. p. 300. Natan (בהעלותך), heisst in den pentateuchischen Tosafot: Amram. Salomo aus Köln (בהר). Samuel aus Bamberg (Babenberg) (משפטים, מקץ, וישב), blübete um 1220. Schelummiel (בהר, פנחס, מטות),
עמ׳ 102 כנראה בן דורו של מאיר בן ברוך (שו"ת ed. Cremona N. 46). Seklin Darschan (קדושים, בהעלתך). Sussmann (שלח לך), אולי מרגנסבורג, עיר הנזכרת גם בפרשת ואתחנן. לבסוף, מלבד אלמונים, גם הר"א הנזכר לעיתים קרובות, אולי אלחנן, שנראה כי חי בסביבות 1200; וכן הצופן ש"ה (Genes.) וגלוסות שוליים שונות. המחבר מתרגם בדרך כלל לצרפתית, וסגנונו דומה לזה של בעלי הגלוסות הצרפתים.
S. 102 wohl der Zeitgenosse des Meir b. Baruch (RGA. ed. Cremona N. 46). Seklin Darschan (קדושים, בהעלתך). Sussmann (שלח לך), vielleicht der aus Regensburg, welche Stadt übrigens im Abschnitt ואתחנן genannt wird. Endlich, ausser Ungenannten, auch noch ein oft genannter הר"א, vielleicht Elchanan, scheint um 1200 gelebt zu haben; ferner die Chiffer ש"ה (Genes.) und verschiedene Randglossen. Der Verfasser übersetzt in der Regel französisch und hat in seiner Ausdrucksweise Aehnlichkeit mit den französischen Glossatoren.
פירושים לרש"י על התורה, בכתב יד אצל H. I. Michael.
Commentarien zu Raschi über den Pentateuch, handschriftlich bei H. I. Michael.
פירוש קדום למשלי ולאיוב, עם צירופי ראשי תיבות וגימטריות; שם.
Commentar zu den Sprüchen und zu Hiob, alt, mit Abbreviaturen- und gematrischen Compositionen; ebendaselbst.
הערות לרש"י על התורה, 118 דפים בקוורטו על קלף, בטורינו (cod. 115).
Scholien zu Raschi über den Pentateuch, 118 Bl. in 4 pergament, in Turin (cod. 115).
פירוש לרש"י בוותיקן (cod. 102).
Commentar zu Raschi, im Vatican (cod. 102).
אשר בן יחיאל. בנו ר' יעקב מזכיר את גלוסותיו הכתובות לתורה; ראה Geiger בתוך wissensch. Zeitschr. Th. 4 S. 400. יש גם מי שטוען שראה את פירושו השלם בכתב יד (שם הגדולים חלק 2 f. 7a).
Ascher b. Jechiel. Seiner schriftlichen pentateuchischen Glossen gedenkt sein Sohn R. Jacob, s. Geiger in der wissensch. Zeitschr. Th. 4. S. 400. 'Auch will jemand seinen vollständigen Commentar in ms. gesehen haben (Schem hagedolim Th. 2. f. 7a).
יעקב ד'אילסקאס, מחבר אמרי נעם (Cstpl. 1540, Cremona 1566, Cracau 1598, Amst. 1724 במקראות גדולות) א), שמע את ר' יצחק כהן ומביא את רש"י, לקח טוב, יוסף, תם, בכור שור, יהודה החסיד, התוספות, יצחק מווינה, משה מקוצי, אהרן ואליקים (האזינו)102a.
Jacob d'Illescas, Verfasser des אמרי נעם (Cstpl. 1540, Cremona 1566, Cracau 1598, Amst. 1724 in der rabbinischen Bibel) 102a hat R. Isaac Cohen gehört, und führt Raschi, Lekach tob, Joseph, Tam, Bechor Schor, Jehuda den Frommen, die Tosafot, Isaac aus Wien, Moses aus Coucy, Aaron, Eljakim (האזינו) an.
יעקב בן אשר (1340), המכונה בדרך כלל "בעל הטורים" על שם חיבורו העיקרי. מפירושו לתורה (Zolkiew 1806, Hannover 1838) עמ׳ 103 היו ידועים עד העת האחרונה רק שעשועי המספרים והמילים שהקדים לכל פרשה. מובאים בו: רש"י, יוסף קרא, שמואל בן מאיר, אברהם בן חייא, ר' תם, אברהם בן עזרא, יוסף קמחי, יהודה החסיד, שמעון בן אברהם, רמב"ן, מאיר מרוטנבורג, ר' אשר אבי המחבר ור' יהודה אחי המחבר. השווה Geiger שם S. 395 u. ff.; אזולאי בתוך שם הגדולים חלק 2 f. 38b סי' כ"ט, המזכיר כתב יד של הפירוש השלם משנת 1389 שראה במנטובה. יצחק בן שועל. פירושו לרות מצוי בוותיקן (cod. 48 N. 2); שם האב מצביע על גרמניה. ביאורים לתורה שנכתבו ברוסיה מצויים בוותיקן (cod. 300); הקטלוג מציין את שנת 1094. ביאורים לתורה שנכתבו בשנת 1343 בדרזדן (cod. 399), עם גימטריות. בתחילת משפטים מביא המחבר את רבו ר' אשר מגרמניה103a. לפי קטלוג מינכן, יעקב מווינה כתב פירוש לתורה (cod. 27 N. 2). שם (cod. 402) נזכר ר' יעקב מאוסטריה. אולי שניהם אותו אדם, ואינם שונים מר' יקל מאגר הנזכר אצל מהרי"ל (שו"ת 101) ו־יעקב וייל (שו"ת 28). פירוש לתורה ברשות Luzzato103b, בן 103 דפים ומתחיל ב־בראשית י"ט, כ"ו; המחבר מוסר קטעים מחזקוני ומ־Paaneach, וכן
Jacob b. Ascher (1340), nach seinem Hauptwerk gewöhnlich „Verfasser der Turim" genannt. Von seinem pentateuchischen Commentar (Zolkiew 1806, Hannover 1838) S. 103 waren bis auf die neueste Zeit nur die Zahlen- und Wort- Künsteleien bekannt, die er jedem Abschnitte vorausschickte. Angeführt werden: Raschi, Joseph Kara, Samuel b. Meir, Abraham b. Chija, R. Tam, Abraham b. Esra, Joseph Kimchi, Jehuda der Fromme, Simeon b. Abraham, Nachmanides, Meir aus Rothenburg, R. Ascher, des Verfassers Vater, und R. Jehuda, des Verfassers Bruder. Vgl. Geiger a. a. O. S. 395 u. ff., Asulai in Schem ha-gedolim Th. 2 f. 38b §. 29, welcher letztere einer Handschrift des vollständigen Commentars vom Jahre 1389 gedenkt, die er in Mantua gesehen. Isaac b. Schual. Sein Commentar zu Ruth liegt im Vatican (cod. 48. N. 2); der Vaternamen weist auf Deutschland hin. Pentateuchische Expositionen, in Russland geschrieben, im Vatican (cod. 300); der Katalog giebt das Jahr 1094 an. Pentateuchische Expositionen, im Jahre 1343 geschrieben, in Dresden (cod. 399), mit Gematria's. Der Verfasser führt zu Anfang משפטים seinen Lehrer R. Ascher aus Deutschland an 103a . Jacob aus Wien hat, dem Münchener Kataloge zufolge, einen Commentar zum Pentateuch geschrieben (cod. 27 N. 2). Ebendaselbst (cod. 402) wird ein R. Jacob aus Oestreich genannt. Vielleicht sind beide eine und dieselbe Person, von dem bei Maharil (RGA. 101) und Jacob Weil (RGA. 28) erwähnten R. Jäkel aus Eger nicht verschieden. Commentar zum Pentateuch, im Besitze Luzzato's 103b , 103 Blatt stark und mit Gen. 19, 26 anfangend; der Verfasser theilt Auszüge aus Chaskuni und Paaneach mit, ferner
—————
—————
עמ׳ 104 דברים ששמע מאביו, מר' בנימין, ר' אליעזר מפורכהיים, ר' יעקב אגנער (Hagenauer?), יהודה כהן, משולם מקלן ו־Vivas104a; עוד הוא מביא: הר"א (ראה לעיל עמ' 81, 101), שמואל בן מאיר, קרא, מנחם מחבר Sechel tob, תם, יצחק בן שמואל, יעקב מאורליאן, יוסף ור"י המביאו, בכור שור, יהודה החסיד, Gan, יצחק הקדוש משפיירא, שלמה הקדוש מדרו, שלמה, משה, חיים, טוביה וסבו "החסיד". בשוליים נזכר אביגדור מצרפת; השווה לעיל עמ' 86. בסביבות 1200 חי גם אביגדור בן נתן מאביניון104b.
S. 104 was er von seinem Vater, von R. Binjamin, R. Elieser aus Forchheim, R. Jacob אגנער (Hagenauer?), Jehuda Cohen, Meschullam aus Cöln und Vivas 104a gehört; ausserdem citirt er: הר״א (s. oben S. 81. 101), Samuel b. Meir, Kara, Menachem Verfasser von Sechel tob, Tam, Isaac b. Samuel, Jacob aus Orleans, Joseph und den diesen anführenden ר״י, Bechor Schor, Jehuda den Frommen, Gan, Isaac den Heiligen aus Speier, Salomo den Heiligen aus Dreux, Salomo, Moses, Chajim, Tobia und dessen Grossvater den „Frommen.“ Am Rande ist Abigedor aus Frankreich genannt; vgl. oben S. 86, auch lebte um 1200 Abigedor b. Natan aus Avignon 104b .
ליפמן ממילהאוזן, בפראג (1400), נחשב למחבר פירוש מקרא המצוי בספריית אופנהיימר (cod. Opp. 82 O.)104c. ב־Nizzachon שלו, שמלבד מספר סעיפים בסופו מוקדש לביאור אפולוגטי של כתבי הקודש, הוא מגלה ידיעה בלטינית ובעמדות הקראים. מובאים בשמם: אבן עזרא, אלפסי, ר' אשר (סי' נ"ח, 145), אשר בן דוד בן אברהם (202), בחיי, חננאל, ר' אלעזר (מוורמס, 124, 133, 136), מקובלים (133 ועוד), ר' מאיר (108, 283), משולם בן קלונימוס (66, 123; שאול מ־סמ"ג), משה מקוצי (10, 31, 97, 173, 216, 236), משה בן מימון, משה בן נחמן, נתן מחבר ערוך (120, 124), נסים (124), סעדיה, ר' שלמה (רש"י), שמואל החסיד (124, 333), שמואל בן מאיר (302), שמריה מנגרופונטה (2, 115), תם (125), תוספות (320), חכמי פריז (348), כלומר הוויכוח של ר' יחיאל.
Lipmann aus Mühlhausen, in Prag (1400), wird als Verfasser eines in der Oppenheimerschen Bibliothek (cod. Opp. 82 O.) 104c befindlichen Bibelcommentars betrachtet. In seinem Nizzachon, das, bis auf wenige Nummern am Schlusse, der apologetischen Erläuterung der heiligen Schriften gewidmet ist, zeigt er sich als Kenner der lateinischen Sprache und der Lehrmeinungen der Karäer. Namentlich angeführt werden: Aben Esra, Alfasi, R. Ascher (§. 58, 145), Ascher b. David b. Abraham (202), Bechai, Chananel, R. Elasar (aus Worms, 124, 133, 136), Kabbalisten (133 und sonst), R.Meir (108, 283), Meschullam b. Kalonymos (66, 123; ist aus Semag entlehnt), Moses aus Coucy (10. 31. 97. 173. 216. 236), Moses b. Maimon, Moses b. Nachman, Natan Verfasser des Aruch (120, 124), Nissim (124), Saadia, R. Salomo (Raschi), Samuel der Fromme (124. 333), Samuel b. Meir (302), Schemarja aus Negroponte (2, 115), Tam (125), Tosafot (320), die Weisen aus Paris (348) d. i. die Disputation R. Jechiel's.
עמ׳ 105 שמואל משפיירא105a, המובא אצל Jacob Levi (RGA. N. 16) ו־יוסף קולון (שו"ת מס' 63), חי בשנים הראשונות של המאה החמש עשרה. את ספרו בשם יסוד מביא ר' שלמה Runkel, שיוזכר מיד, בפרשת תזריע שב־Leviticus. שלמה Runkel, רב במיינץ ולאחר מכן בוורמס, נפטר לפני 1426 (יעקב וייל שו"ת מס' 97, 151; מהרי"ל בראשיתו; Jac. Levi RGA. N. 203). חיבורו חתן דמים, שנדפס Prag 1605, Dez. in 4, כתוב ברוח הגימטריות ויצירת ראשי התיבות; שמואל בן מאיר ויוסף קרא מובאים בו. אביגדור קרא, שנפטר בפראג בשנת 1439, הוא כנראה מחבר הביאורים החלקיים לבראשית ולשמות שבאוקספורד (cod. Uri 345 N. 2), ש־Gagnier מסר מהם דוגמה אצל Wolf (t. 3 p. 8 למעלה). אליעזר בן משה הדרשן. ליקוטים מ"ספר הגימטריאות" שלו על התורה מצויים במינכן (cod. 221 N. 7). כנראה זהו אליעזר הדרשן הנזכר בידי Hirz Treves (פירוש לסידור דף כ"ד ע"א). משה בן אליעזר הדרשן, שחי בגרמניה בסביבות 1450, זוכה לשבח רב מפי יצחק בן אליעזר בחיבורו הקטן ס' הגן (סי' ב, 6). השווה gottesd. Vortr. שלי S. 416 Anm. c. מנחם ציוני בן מאיר שפירא הוא מחבר הפירוש הקבלי Ziuni (Cremona 1559), השמור בכתב יד במינכן (cod. 67 N. 3; cod. 75). ישראל בן פתחיה קרמס ממרבורג, המכונה בדרך כלל איסרליין, ישב בנוישטט ונפטר אחרי 1452; תלמידו של שלמה Runkel, אחיינם של
S. 105 Samuel aus Speier 105a , von Jacob Levi (RGA. N. 16) und Joseph Kolon (RGA. N. 63) angeführt, lebte in den ersten Jahren des 15. Säculums. Sein Buch, unter der Benennung יסוד, citirt der gleich aufzuführende R. Sal. Runkel im Leviticus Abschnitt תזריע. Salomon Runkel, Rabbiner in Mainz, später in Worms, und vor 1426 gestorben (Jac. Weil RGA. N. 97. 151. Maharil zu Anfang, Jac. Levi RGA. N. 203). Sein חתן דמים, erschienen Prag 1605, Dez. in 4, ist im Geschmacke der Gematria's und der Abbreviatur-Bildungen; es werden Samuel b. Meir und Joseph Kara angeführt. Abigedor Kara, 1439 in Prag gestorben, ist vermuthlich Verfasser der in Oxford (cod. Uri 345 N. 2) befindlichen unvollständigen Expositionen zu Genesis und Exodus, wovon Gagnier bei Wolf (t. 3 p. 8 oben) eine Probe mitgetheilt. Elieser b. Moses hadarschan. Collectaneen aus seinem den Pentateuch behandelnden „Buch der Gematria's" liegen in München (cod. 221 N. 7). Vermuthlich ist diess der von Hirz Treves (Commentar zum Gebetbuche f. 24a) genannte Elieser hadarschan. Moses b. Elieser hadarschan, um 1450 in Deutschland lebend, wird von Isaac b. Elieser in seinem Büchlein ס' הגן (§§. 2. 6) sehr gerühmt. Vgl. meine gottesd. Vortr. S. 416 Anm. c. Menachem Ziuni b. Meir Spira, ist Verfasser des kabbalistischen Commentars Ziuni (Cremona 1559), der handschriftlich in München (cod. 67 N. 3. cod. 75) aufbewahrt wird. Israel b. Petachja Krems aus Marpurg, gemeiniglich Isserlein genannt, wohnhaft in Neustadt, und nach 1452 gestorben, Schüler von Salomon Runkel, Neffe von
[תיקון לעמ' 105: הפשטים של אביגדור לתורה ולמגילות אצל Wolf t. 4 p. 750 הם אולי מתוך ספר הקנה שלו.]
[Berichtigung zu S. 105: Abigedor's פשטים zu Pentateuch und Megillot bei Wolf t. 4 p. 750 sind vielleicht aus dessen ספר הקנה.]
עמ׳ 106 אהרן כהן ושלמן כהן, ונינו של ר' ישראל מקרמס שחיבר את הגהות אשרי. מלבד ביאוריו הנדפסים לרש"י (באורים, Venedig 1545 in 4), מצויים הפשטים שלו בכתב יד בפארמה (cod. Rossi 1263 משנת 1452).
S. 106 Aaron Cohen und Salman Cohen, Urenkel des R. Israel aus Krems, der die Hagahot Ascheri geschrieben. Ausser seinen gedruckten Erläuterungen zu Raschi (באורים, Venedig 1545 in 4), liegen seine פשטים handschriftlich in Parma (cod. Rossi 1263 vom Jahre 1452).
מאיר בן יצחק יפה; cod. Taurin. 102, השייך לשנים הראשונות של המאה השש עשרה, מוסר כמה קטעים מביאוריו לתורה.
Meir b. Isaac Jafe; einige Excerpte seiner pentateuch. Erläuterungen giebt der cod. Taurin. 102, der den ersten Jahren des 16. Jahrhunderts angehört.
גלוסות לתורה שנכתבו בגרמניה בשנת 1465, 25 דפים בקוורטו, היו בעבר בספריית Uffenbach (cod. 19).
Glossen zum Pentateuch, im Jahre 1465 in Deutschland geschrieben, 25 Bl. in 4, waren einst in der Uffenbachschen Bibliothek (cod. 19).
פירוש לרש"י על התורה, מאת רבם של יוחנן Luria ויעקב Margaliot106a, בכתב יד בספריית אופנהיימר (cod. 256 F.; הקטלוג הנדפס מציין שם רק "ביאורים לרש"י").
Commentar zu Raschi über den Pentateuch, verfasst von einem Lehrer des Jochanan Luria und des Jacob Margaliot 106a , handschriftlich in der Oppenheimerschen Bibliothek (cod. 256 F., woselbst der edirte Katalog nur schlechtweg: „Erläuterungen zu Raschi“ aufführt).
יוחנן Luria בוורמס, מחבר "Hadracha", כתב גלוסות לתורה בשם משיכת נפש (cod. Opp. 400Q.; הכותרת אינה מצוינת שם).
Jochanan Luria in Worms, Verfasser des „Hadracha,“ schrieb unter dem Titel משיכת נפש Glossen zum Pentateuch (cod. Opp. 400Q. Der Titel ist dort nicht vermerkt).
בנו של אהרן בן נתנאל Luria כתב פירוש לתורה ובצדו דחיית טענות נוצריות; בכתב יד בספריית אופנהיימר (cod. 283Q., דבר שהקטלוג הנדפס משמיט).
Der Sohn von Aaron b. Natanel Luria schrieb einen pentateuchischen Commentar nebst einer Widerlegung christlicher Einwürfe, handschriftlich in der Oppenheimerschen Bibliothek (cod. 283Q., was der edirte Katalog verschweigt).
יוסף קולון בן שלמה, רב בפביה, פרח בסביבות 1466, כפי שעולה מ־cod. Rossi 1334; את פירושו לתורה מביא ר' משה ב־הואיל משה (וישב דף ל"ט ע"ב).
Joseph Kolon b. Salomo, Rabbiner in Pavia, blühete um 1466, wie aus cod. Rossi 1334 erhellt; seinen Commentar zum Pentateuch citirt R. Moses in הואיל משה (וישב f. 39b).
עמ׳ 107 אליה בלין בן משה, רב וחזן בוורמס בסביבות 1490 ולפני כן תושב בינגן, ביאר את פירוש רש"י לתורה; שמעון אשכנבורג, מחבר דבק טוב, השתמש בחיבור זה בשנת 1588, כפי שהוא מעיד בהקדמה107a.
S. 107 Elia Belin b. Moses, Rabbiner und Vorbeter in Worms um 1490, früher in Bingen wohnhaft, hat Raschi's pentateuchischen Commentar erläutert; diese Arbeit hat Simeon Aschenburg, Verfasser von דבק טוב A. 1588 benutzt, wie er in der Vorrede bezeugt 107a .
[60a] פירוש לתורה, כתב יד.
[61a] Bloch בתוך תולדות רשי דף ז ע"א פירש בטעות ספר ריט״ע במקום פירוש.
[61b] ספרי על רש"י, עמ' 915 ואילך; Luzzato בתוך כרם חמד חלק 7. S. 58 ואילך.
[61c] כרם חמד חלק 7. S. 4 וכו', 60. השווה Orient 1844 S. ?359?.
[62a] רזא פענח ל־שמות י"ח, י"ג. האם גם תעיין בטוב בכתב היד שב־כרם חמד חלק 7. S. 69, שורה 3?
[62b] עם המחברים המביאים את שבתי (השווה Mittheilungen שלי בתוך Melo Chofnajim S. 99) נמנים גם יוסף קרא והקראי הדסי (ב־אשכל הכפר c. 63), המעמיד את השם דונולו מעבר לכל ספק.
[63a] ראה Dukes, Mittheil. S. 149 ואילך.
[63b] כך נקרא אביו של ר' יצחק — לא אשר או יהודה, כפי שמופיע אצל אזולאי ושמשון בלוך — ובשם זה הוא מובא גם בידי יוסף קרא (השווה Orient 1844 S. 215) וב־הגהות מיימוניות (ל־שבת c. 29. סי' כ"ג).
[68a] השווה ספרי על רש"י, עמ' 318; gottesd. Vortr. עמ' 301, 398; Bloch בתוך Geiger's Zeitschr. Th. 4 S. 138 ואילך; כרם חמד חלק 5 S. 241; חלק 7 S. 59 ואילך; Zion Th. 2 S. 102 (L. Dukes); Orient 1844 I. Bl. 15 S. 231.
[68b] ראה Raschi של Breithaupt ל־בראשית י"ט, ט; וכן ל־במדבר י"ז, ה אצל Bloch שם.
[69a] גם ב־cod. Lips. 102 של ספריית האוניברסיטה נכתב ר' יוסי קרא, כלומר "יוסה" במקום "יוסף".
[70a] כתב יד ארפורט אצל Breithaupt: Raschi in Genes. p. 121.
[70b] השווה Dukes בתוך Zion Th. 2 S. 104, ההערה.
[71a] מאיר מרוטנבורג שו"ת in 4 f. 30a.
[71b] Ms. Michael.
[71c] Leben des Saadia Gaon.
[72a] Luzzato בתוך כרם חמד חלק 7 S. 69.
[72b] ראה Abr. Klausner אצל Mabarii בסוף Hilchot Sabbat; וכן cod. Hamb. hebr. 249 perg. in 4.
[72c] במקום זה נראה שבמקום אחר כתוב Ella; ראה Zion Th. 2 S. 143.
[73a] השווה ספרי על רש"י, עמ' 344–345; Joseph Weisse בתוך כרם חמד חלק 5 מס' 18, שהשתמש (שם S. 238) במסירה שלי מ־23 במרס 1836 על מקורות הפרשן.
[73b] Minchat Jehuda f. 47a ל־דברי הימים א ב, י"ט (מרים נקראה גם אפרת בשל חינה).
[73c] ראה allg. Zeit. des Judenth. 1838 Beibl. N. 13 S. 50 ל־cod. 5, שבו נרשם בפרקים האחרונים של דברי הימים: ומכאן ואילך העתקתי... מפירושי דברי הימים שמסר דוסא בן אלעזר בן של ר' אפסי שקבל משמעון אביו.
[74a] Minchat Jehuda ל־וירא דף ח ע"ב, וישב דף כ"ב ע"א, שם נזכר רק ר"י ונאמר: כאשר מצאתי בליקוטי מדרשו.
[74b] פענח רזא ל־נח ול־וירא.
[74c] pentat. תוספות דף פ"ז ע"ב; Minchat Jehuda f. 59b; Paaneach ל־משפטים. השווה גם הישר סי' תשכ"ה וכו' ו־f. 82a.
[74d] ראה Analecten שלי N. 2 S. 308, 311; הערותיי בתוך Benjamins Reisen, מהדורה אנגלית Vol. 2 p. 11–12.
[74e] cod. de Rossi 181; cod. München 5; cod. Oppenh. 263 F. (לפי catal. ms.).
[74f] בכור שור. השווה דברים ל"ג, י"ז עם תוספות סנהדרין מ"ב ע"א. המילה בכור חסרה ב־catal. Oppenh. ed. 1826 S. 39; המילה שור ב־Imre Noam שבמקראות הגדולות של אמסטרדם דף י"א ע"ב.
[74g] טעיתי ב־additam. שלי ל־cod. Lips. 1 p. 314.
[75a] של' לוריא שו"ת 29.
[75b] ראה מאיר מרוטנבורג שו"ת 863; סמ"ק 151 f. 50, 183 f. 67, 194 f. 79; מרדכי Kidduschin בראשיתו; תוספות Maccot 6a, 8a; הגהות מרדכי, Jebamot סי' תשמ"א; כל בו מס' 75. לפי מסירת H. I. Michael הוא נזכר לעיתים קרובות בהערות שוליים לקיצור מרדכי שבכתב יד מאת Samuel Schlettstadt.
[75c] Paaneach rasa, שממנו מוסר Geiger שני מקומות, Zeitschrift Th. 5 S. 418.
[75h] הישר דף ע"א ע"ג, ע"ח ע"א. תמוה ש־ראבי"ה ms. סי' תתקכ"ה אומר שאינו יודע אם ר' שלמה זה הוא רש"י. השווה מרדכי Ketubot §. ?335?.
[76a] הספר גן בושם שמביא Eisak Stein; ראה ההערות ל־מרדכי (Berachot c. 3); Jesaia de Trani מזכיר את ביאוריו (המכריע N. 87).
[76b] ראה סודות התפלה ms. (cod. Opp. 891 F.) f. 19a, וגם Mazref la-Chochma f. 15a. ב־שבלי הלקט מס' 6 מובאים טעמים שלו. השווה cod. Paris אצל Wolf t. 3 p. 311.
[76c] ראה Breithaupts Raschi t. 1 p. 121.
[77a] שם הגדולים חלק 2 f. 19b, 25b, 36a; תורה אור דף ס"ד ע"א.
[77b] תוספות שבת כ"ז ע"א, ס"א ע"א; יוחסין f. 132n.
[77c] pentat. תוספות דף פ"א ע"א; Isaac ha-Levi שם דף ע"ח ע"ג; פירושי לתורה שבכתב יד. בשלושתם אותו ביאור ל־ראה. האם ר"י מקורביי ב־Minchat Jehuda f. 10a הוא זה או ר' יהודה?
[77d] טעמי מצות דף י"ג ע"ב; פירוש ed. 1523 f. 47c.
[77e] הקטלוג ed. 1826 מציין רק "תהלים ונביאים".
[78a] הקדמת הרקח: חבר חיבור דבר דיבור על אפניו חות יין יאיר ביאור באר היטב על־התורה ועל הנביאים ועל הכתובים ואון וחקר שרש ועיקר ודורש רשומות ותעלומות וכו'.
[78b] ראה Rasiel הגדול דף ט"ו ע"א.
[78c] השווה Conforte f. 19b; שנת שבע (Berlin 1756 fol.) f. 66c.
[78d] ראה פענח רזא ב־תולדות דף י"ט ע"ד, התואם את מהרי"ל ב־לקוטי דינים, המציין במפורש את ס' הגן כמקור. וכן Minchat Jehuda f. 13a בשם ריב"א.
[79a] כסא דוד, Livorno 1794 f. 20a.
[79b] היה בן דורו של ר"ץ (מאיר מרוטנבורג שו"ת 802); ב־שבלי הלקט חלק 2 ms. פירושו ר' שלמה די טראני.
[79c] כתב העת העברי Zion Th. 2 S. 100–105.
[79d] לפי קטלוג Biscioni p. 118 הפתיחה היא: ולא תאמר בפני הבריות.
[80a] ראה הישר דף פ"ג ע"ג; Haterumma סי' קל"ג, 182, ומכאן מרדכי, Jebamot סי' קט"ז.
[80b] משה בן מנחם מצרפת, תלמיד חכמי אוורו, ולפיכך חי בערך 1260–1280, מובא בידי ר' יום טוב מסביליה (ל־מכות 22b).
[81b] Archives Israelites, Paris 1840 p. 61.
[82a] Wolf t. 4 p. 1003; Delitzsch Jesurun 1838 S. 241 ואילך, 251 ואילך; וב־Orient 1844 Lit. Bl. N. 19 S. 294–300.
[82b] השווה הערתי ב־Jesurun p. 255.
[82c] Ms. f. 190a: ר' אליעזר ושאר המפרשים.
[83a] catalog. biblioth. Uffenb. mss. p. 17, 18, 23; Wolf t. 2 p. 1397. ב) ראה לעיל עמ' ?37/87?; השווה Delitzsch בתוך catal. Lips. p. 276, ?289?.
[84a] כמעט בכל מקום נדפס אופניאל; ב־Nizzachon הישן p. 39: האופסאל, ש־Wagenseil קרא "Upsal". בפירושי שבכתב יד ל־דברים כ"ג, ח כתוב: וזה התשובה אשר השיב ה"ר נתן לאופציאל ששאלו לו וכו', ושם ל באה בטעות במקום ה.
[84b] ל־תענית ט ע"א. אותו דבר נלקח ב־Paaneach rasa f. 79a מ־Gan. כתב היד שלי (ל־ראה) אינו מציין מקור.
[84c] הקדמה: זכרון דברי הר"ן יעלה על שפתי. Wolf (t. 3 p. 566) הפך זאת לר' נסים.
[84d] סמ"ק ms., בשני כתבי יד, סי' רכ"ב.
[85a] ראה p. 73, 170 וכו', 176.
[85b] השווה p. 239, הקטע אך דעו כי וכו', עם Wolf biblioth. t. 3 p. 661.
[86a] ראה additamenta שלי ל־cod. Lips. 1 p. 315.
[86b] בפירוש רש"י לתהלים שבכתב יד (cod. hebr. 57) בספריית העיר המבורג נאמר ל־תהלים ע"ה, ח: "כך שמעתי מר' יוסף בן נתן, ששמע מר' שמואל בן נחום ז"ל". שאלה של ר' יוסף בן נתן מצויה ב־האב"ן דף קמ"ט ע"ב.
[86c] ל־הושע ד, י"ט: ר׳ נתן יוסף ?נ״ע?; אולי חסרה כן, או שצריך להפוך: יוסף בן נתן.
[87a] ראה דף י"ט ע"א: גלות אדום לסוף ה' אלפים יכלה במהרה בימינו מפי מורי אבי ז"ל.
[87b] ומפי מורי ז"ל שמעתי (וישב דף כ ע"ב; שמות דף ל ע"א). השווה שופטים דף פ"ב ע"א.
[87c] נח דף ג ע"ב.
[88a] וקבלתי מה"ר אברהם.
[88b] ורבי ברוך ז"ל פירש.
[88c] ראה additam. שלי ל־catal. codd. Lips. p. 316.
[88d] ראה additam. שלי שם.
[88e] מפי ר' יצחק לוי.
[88f] שמעתי מפי..., מהרב ר' יצחק.
[89a] ל־משפטים: מהר"י יצחק מפיטובן ז"ל.
[89b] כך מפרש הרב יעקב ז"ל.
[89c] ל־שמות י"ד, ב: תחנו נכחו תמה להרב רבי יהודה היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון והא אמרינן אסור לאדם מה"ר יוסף (ד — לומר לחברו: המתן לי בצד ע"ז פלונית שמות ד, י"א.
[90b] פירש עובדיה ורי כלומר- מה לך להזכיר שאתה כבד פה .... יודע אני שאתה כבד פה ?וכבדי לתקנה?..
[91f] ראה Minchat Jehuda ו־Chaskuni ל־במדבר ט"ז, ב; כ"ה, י"ב.
[91g] Gan אצל עמ׳ 92 Paaneach ל־במדבר ט, א הוא Chaskuni (וממנו אצל Minchat Jehuda) ל־שמות י"ב, כ"ה.
[93a] הקדמה ל־קיצור מזרחי, Prag 1604 fol.
[93b] הגהות מיימוניות, RGA. קנין N. 27.
[93c] שם ל־תפלה c. 2.
[94a] השווה additam. שלי ל־cod. Lips. 1.
[94b] מרדכי ל־Gittin 528, Batra 834; הגהות מיימוניות שו"ת אישות מס' 31; cod. Oppenh. 764 F. N. 605. כנראה אותו אדם מובא בידי ר' אברהם בן משה בהקדמה ל־הלכות תפלין.
[94c] ראב"ן דף קנ"ד ע"א.
[94d] לא מצאתי ביתר נוסחאות.
[95a] Luzzato בתוך כרם חמד חלק 7 S. 69.
[95b] חיבור זה (cod. Opp. 988 Q.) מספריית אופנהיימר הוא כנראה זה שאליו מתכוון Wolf (t. 3 p. 617) בדברו על פירוש יצחק בן שמואל המצוי שם.
[95c] H. I. Michael.
[96a] מחבר בשם זה כתב פירוש ליבמות (cod. Vatic. 161).
[99a] Zion Th. 2 S. 143.
[99b] שם S. 102.
[100e] (שלח לך) זקני.
[102a] מקום הדפוס Riva 1560–1562 ב־cod. Opp. 207 Q. מתייחס רק לשלושת הספרים הראשונים הנזכרים שם.
[103a] כפי מורי ה״ר אשר אשכנזי נר״ו; מסירת ד"ר B. Beer בדרזדן.
[103b] כרם חמד Th. 7 S. 68 ואילך.
[104a] רב בשם זה בווינה נזכר אצל מהרי"ל f. 18.
[104b] Hamanhig, Sabbat סי' נ"ב.
[104c] הקטלוג מציין את יוסף קמחי כמחבר.
[105a] אדם צעיר יותר בשם זה, תושב אולם, נזכר אצל יוסף קולון RGA. 190.
[106a] Margaliot זה התכתב עם ר' יוסף קולון (שו"ת מס' 26), ר' יעקב וייל ועם Reuchlin, וזכה להערכה רבה (קולון ib. מס' 168; יהודה מינץ שו"ת מס' 13; יוחסין ed. Cracau f. 164b); הוא כתב ליקוטים (יוסף אומץ 204b) ו־סדר גטין וחליצה (Ms. Michael; Ms. Opp. 614Q.).
[107a] ואחר שגמרתי עבודתי אשר עבדתי במהדורא תניינא בא לידי ביאור אחד מהחכם הגדול שהיה אב"ד בק"ק ווירמיישא ושמו מהר"ר אליה בלין ז"ל ורוח אלהים דבר בו.
[60a] Pentateuch-Commentar ms.
[61a] Bloch in תולדות רשי f. 7a hat irrig ספר ריט״ע für פירוש genommen.
[61b] Mein Raschi S. 915 u. f., Luzzato in Kerem Chemed Th. 7. S. 58 u. f.
[61c] Kerem Chemed Th. 7. S. 4 etc. 60. Vgl. Orient 1844 S. ?359?.
[62a] רזא פענח zu Exod. 18, 13. Ob auch תעיין בטוב in dem Codex bei Kerem Chemed Th. 7. S. 69 Zeile 3?
[62b] Zu den Autoren, die Schabtai citiren (vgl. meine Mittheilungen in Melo Chofnajim S. 99) gehören noch: Joseph Kara und der Karäer Hadasi (in אשכל הכפר c. 63), der den Namen Donolo ausser Zweifel stellt.
[63a] S. Dukes Mittheil. S. 149 ff.
[63b] So hiess R. Isaac's Vater — nicht Ascher oder Jehuda, wie bei Asulai und Simson Bloch vorkommt — und unter diesem Namen wird er auch von Jos. Kara (vgl. Orient 1844 S. 215) und in Hagah. Maim. (zu שבת c. 29. §. 23) angeführt.
[68a] Vgl. mein Raschi S. 318 und gottesd. Vortr. S. 301. 398. Bloch in Geiger's Zeitschr. Th. 4. S. 138 f. Kerem Chemed Th. 5. S. 241. Th. 7. S. 59 ff. Zion Th. 2. S. 102 (L. Dukes). Orient 1844. I. Bl. 15. S. 231.
[68b] s. Breithaupt's Raschi zu Genes. 19, 9; dessgleichen zu Num 17, 5. bei Bloch a. a. O.
[69a] Auch in cod. Lips. 102 der Universitäts-Bibliothek wird ר' יוסי קרא, also „Jose“ statt „Joseph“ geschrieben.
[70a] Erfurter Ms. bei Breithaupt: Raschi in Genes. p 121.
[70b] vgl. Dukes in Zion Th. 2. S. 104. die Anmerkung.
[71a] Meir Rothenb. RGA. in 4. f. 30a.
[71b] Ms. Michael.
[71c] Leben des Saadia Gaon.
[72a] Luzzato in Kerem Chemed Th. 7. S. 69.
[72b] s. Abr. Klausner bei Mabarii zu Ende der Hilchot Sabbat. Dasselbe in cod, Hamb. hebr. 249 perg. in 4.
[72c] Dafür scheint anderswo Ella zu stehen, s. Zion Th. 2. S. 143.
[73a] Vgl. mein Raschi S. 344, 345; Joseph Weisse in Kerem Chemed Th. 5. N. 18, welcher (s. daselbst S. 238) eine Mittheilung von mir (vom 23. März 1836) über die Quellen des Commentators benutzt hat.
[73b] Minchat Jehuda f. 47a zu 1 Chron. 2, 19. (Mirjam hätte wegen ihrer Anmuth auch אפרת geheissen).
[73c] s. allg. Zeit. des Judenth. 1838 Beibl. N. 13. S. 50 zu cod. 5, in welchem zu den Schlusscapiteln der Chronik folgendes angemerkt ist: ומכאן ואילך העתקתי... מפירושי דברי הימים שמסר דוסא בן אלעזר בן של ר' אפסי שקבל משמעון אביו
[73d] cod. Paris. 5. cod. Rossi 196, die rabbinische Bibel ed, Vened. 1517 fol. am Ende.
[74a] Minehat Jehuda zu וירא f. 8b, וישב f. 22a, wo nur ר"י genannt und bemerkt wird: כאשר מצאתי בליקוטי מדרשו.
[74b] פענח רזא zu נח und וירא.
[74c] pentat. Tosafot f. 87b. Minchat Jehuda f 59b. Paaneach zu משפטים. Vgl. auch Hajasehar §. 725 etc. und f. 82a.
[74d] s. meine Analecten N. 2. S. 308. 311; meine Anmerkungen in Benjamins Reisen, engl. Ausgabe Vol. 2. p. 11. 12.
[74e] cod. de Rossi 181. cod. München 5. eod. Oppenh. 263 F. (nach dem catal. ms.).
[74f] בכור שור Vgl. Deuter. 33, 17 mit Tosaf. Sanhedrin 42a. Das Wort בכור fehlt in catal. Oppenh. ed. 1826 S. 39; das Worl שור in Imre Noam der Amsterdamer Bibel-Ausgabe f. 11b.
[74g] in meinen additam. zu cod. Lips. 1. p. 314, habe ich mich geirrt.
[75a] Sal. Luria RGA. 29.
[75b] s. Meir Rothenb, RGA. 863. Semak 151. f. 50, 183 f. 67, 194 f. 79. Mordechai Kidduschin Anf., Tosafot Maccot 6a, 8a, Hagah. Mordechai, Jebamot §. 741, Kol Bo N. 75. Nach der Mittheilung H. I. Michael's wird er in Randbemerkungen zu Samuel Schlettstadt's Auszug ms. des Mordechai oft genannt.
[75c] Paaneach rasa, woraus zwei Stellen mittheilt Geiger, Zeitschrift Th. 5. S. 418.
[75h] Hajaschar f. 71c, 78a. Dass ראבי״ה ms. §. 925 erklärt, er wisse nicht, ob jener R. Salomo Raschi sei, ist befremdlich. Vgl. Mordechai Ketubot §. ?335?.
[76a] Das Buch גן בושם, weiches Eisak Stein citirt, s. die Annotationen zu Mordechai (Berachot c. 3); seiner Erläut. gedenkt Jesaia de Trani (המכריע N. 87.).
[76b] s. סודות התפלה ms. (cod. Opp. 891 F.) f. 19a, auch bei Mazref la-Chochma f. 15a. Im Schibbole ha-leket N. 6 werden seine טעמים angeführt. Vgl. den cod. Paris, bei Wolf t. 3. p. 311.
[76c] s. Breithaupts Raschi t. 1. p. 121.
[77a] Schem hagedolim Th. 2. f. 19b, 25b. 36a. תורה אור f. 64a.
[77b] Tosaf. Sabbat f. 27a. 61a. Juchasin f. 132n.
[77c] pentat. Tosafot f. 81a; Isaac ha-Levi a. a. O. f. 78c; mein handschriftlicher Commentar zum Pentateuch. In allen dreien dasselbe zu ראה. Ob ר״י aus Corbeil bei Minchat Jehuda f. 10a dieser oder R. Jehuda ist?
[77d] טעמי מצות f. 13b. פירוש ed. 1523 f. 47c.
[77e] der Katalog ed. 1826 nennt nur „Psalmen und Propheten.“
[78a] Vorwort zu הרקח: חבר חיבור דבר דיבור על אפניו חות יין יאיר ביאור באר היטב על־התורה ועל הנביאים ועל הכתובים ואון וחקר שרש ועיקר ודורש רשומות ותעלומות וכו'
[78b] s. das grosse Rasiel f. 15a.
[78c] vgl. Conforte f. 19b, שנת שבע (Berlin 1756 fol.) f. 66c.
[78d] s. פענח רזא in תולדות f. 19d, womit Maharil in לקוטי דינים stimmt, der ausdrücklich das ס' הגן als Quelle angiebt. Dasselbe bei Minchat Jehuda f. 13a im Namen des ריב"א.
[79a] כסא דוד, Livorno 1794 f. 20 a.
[79b] war ein Zeitgenosse des ר"ץ (Meir Rothenb. RGA. 802), bedeutet in Schibbole ha-leket Th. 2 ms. R. Salomo de Trani.
[79c] hebr. Monatsschrift Zion Th. 2. S. 100 — 105.
[79d] Nach Biscioni's Cataloge p. 118 ist der Anfang: ולא תאמר בפני הבריות
[80a] s. Hajaschar f. 83 c, Haterumma §§. 133. 182, und hieraus Mordechai, Jebamot §. 116.
[80b] Moses b. Menachem aus Frankreich, ein Schüler der Lehrer in Evreux, folglich um 1260 bis 1280 lebend, wird von R. Jomtob aus Sevilla (zu מכות 22 b) citirt.
[81b] Archives Israelites, Paris 1840. p. 61.
[82a] Wolf t. 4. p. 1003. Delitzsch Jesurun 1838. S. 241 u. f. 251 u. f., und im Orient 1844. Lit. Bl. N. 19. S. 294—300.
[82b] vgl. meine Bemerkung in Jesurun p. 255.
[82c] Ms. f. 190a: ר' אליעזר ושאר המפרשים.
[83a] catalog. biblioth. Uffenb. mss. p. 17. 18. 23. Wolf t. 2. p. 1397. b) s. oben S. ?37/87?; vgl. Delitzsch in catal. Lips. p. 276. ?289?.
[84a] Fast überall אופניאל gedruckt; im alten Nizzachon p. 39: האופסאל, was Wagensell „Upsal" las. In meinem handschriftlichen Commentar heisst es zu Deuter. 23, 8: וזה התשובה אשר השיב ה"ר נתן לאופציאל ששאלו לו וכו' wo ל fehlerhaft statt ה vorgesetzt ist.
[84b] zu Taanit f. 9a. Dasselbe ist in Paaneach rasa f. 79a aus Gan entnommen. Meine Handschrift (zu ראה) macht keine Quelle namhaft.
[84c] Vorrede: זכרון דברי הר"ן יעלה על שפתי. Wolf (t. 3 p. 566) macht daraus R. Nissim.
[84d] Semak ms., in zwei Handschriften, §. 222.
[85a] s. p. 73. 170 etc. 176.
[85b] vgl. p. 239 die Stelle אך דעו כי u. s. w. mit Wolf biblioth. t. 3. p. 661.
[86a] s. meine additamenta zu cod. Lips. 1, p. 315.
[86b] In einem handschriftlichen Raschi-Commentar zu den Psalmen (cod. hebr. 57) der Stadt-Bibliothek in Hamburg heisst es zu Ps. 75, 8: „So hörte ich von R. Joseph b. Natan, der es von R. Samuel b. Nachum sel. Andenkens gehört." Eine Anfrage von R. Joseph b. Natan ist in האב״ן f. 149 b.
[86c] Zu Hosea 4, 19: ר׳ נתן יוסף ?נ״ע? vielleicht fehlt כן, oder es soll umgekehrt Jos. b. Natan heissen.
[87a] s. f. 19a. גלות אדום לסוף ה' אלפים יכלה במהרה בימינו מפי מורי אבי ז"ל
[87b] ומפי מורי ז"ל שמעתי (וישב f. 20b. שמות f. 30a). Vgl. שופטים f. 82a.
[87c] נח f. 3b.
[88a] וקבלתי מה"ר אברהם
[88b] ורבי ברוך ז"ל פירש
[88c] s. meine additam. zu catal. codd. Lips. p. 316.
[88d] s. meine additam. l. l.
[88e] מפי ר' יצחק לוי
[88f] שמעתי מפי..., מהרב ר' יצחק
[89a] zu משפטים: מהר"י יצחק מפיטובן ז"ל
[89b] כך מפרש הרב יעקב ז"ל
[89c] zu Exod. 14. 2: תחנו נכחו תמה להרב רבי יהודה היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון והא אמרינן אסור לאדם מה"ר יוסף (d — לומר לחברו: המתן לי בצד ע"ז פלונית Exod. 4, 11.
[90b] פירש עובדיה ורי כלומר- מה לך להזכיר שאתה כבד פה .... יודע אני שאתה כבד פה ?וכבדי לתקנה?..
[91a] Im Text: מהר"ש בר אברהם המכונה אוכמן.
[91b] קורא f. 18a.
[91c] Vgl. pentat. Tosafot und Chaskuni zu Genes. 3, 19.
[91d] Dieselben zu ib. 3, 16.
[91e] Dieselben zu ib. 25, 6.
[91f] s. Minchat Jehuda und Chaskuni zu Numer. 16, 2. 25, 12.
[91g] Gan bei S. 92 Paaneach zu Numer. 9, 1 ist Chaskuni (und daraus bei Minchat Jehuda) zu Exod. 12, 25.
[93a] Vorrede zum קיצור מזרחי, Prag, 1604. fol.
[93b] Hagahot Maimoniot, RGA. קנין N. 27.
[93c] ib. zu תפלה c. 2.
[94a] Vgl. meine additam. zu cod. Lips. 1.
[94b] Mordechai zu Gittin 528, Batra 834; Hagah. Maimon. RGA. אישות N. 31; cod. Oppenh. 764 F. N. 605. Vermuthlich denselben citirt R. Abraham b. Moses Vorr. zu הלכות תפלין.
[94c] ראב"ן f. 154a.
[94d] לא מצאתי ביתר נוסחאות
[95a] Luzzato in Kerem Chemed Th. 7. S. 69.
[95b] dieses Werk (cod. Opp. 988 Q.), aus der Oppenheimerschen Bibliothek, muss Wolf (t. 3, p. 617) meinen, wenn er von dem dort befindllchen Commentare Isaacs b. Samuel spricht.
[95c] H. I. Michael.
[96a] Ein Autor dieses Namens hat einen Commentar zu Jebamot geschrieben (cod. Vatic. 161).
[99a] Zion Th. 2. S. 143.
[99b] ib. S. 102.
[100e] (שלח לך) זקני.
[102a] Der Druckort Riva 1560–1562 zu cod. Opp. 207 Q. bezieht sich nur auf die drei dort zuerst genannten Bücher.
[103a] כפי מורי ה״ר אשר אשכנזי נר״ו Mittheilung des Herrn Dr. B. Beer in Dresden.
[103b] Kerem Chemed Th. 7. S. 68 u. f. —
[104a] Einen Rabbi dieses Namens in Wien nennt Maharil f. 18.
[104b] Hamanhig, Sabbat §. 52.
[104c] Der Katalog giebt Joseph Kimchi als Verfasser an.
[105a] Ein jüngerer dieses Namens, In Ulm wohnhaft, kommt bei Joseph Kolon RGA. 190 vor.
[106a] Dieser Margaliot correspondirte mit R. Joseph Kolon (RGA. N. 26), R. Jacob Weil und mit Reuchlin, war sehr angesehen (Kolon ib. N. 168, Jehuda Minz RGA. N. 13, Juchasin ed. Cracau f. 164b) und schrieb ליקוטים (יוסף אומץ 204b) und סדר גטין וחליצה (Ms. Michael, Ms. Opp. 614Q.).
[107a] ואחר שגמרתי עבודתי אשר עבדתי במהדורא תניינא בא לידי ביאור אחד מהחכם הגדול שהיה אב"ד בק"ק ווירמיישא ושמו מהר"ר אליה בלין ז"ל ורוח אלהים דבר בו.
Transkriptionsnotizen
Der Abschnitt beginnt nach II mitten auf S. 60 und endet auf S. 107 unmittelbar vor der Überschrift IV. Grammatiker (Punctatoren).; alle 48 Seitenmarken S. 60–107 sind erhalten.
Grundlage für S. 67–107 ist der abgeschlossene korrigierte OCR-Lauf claude-sonnet-v1; sämtliche einschlägigen Einträge der Flaggenliste wurden gegen die Projektkonventionen ausgewertet. Bedeutungstragende Restzweifel stehen in ?…?.
Alle elf Berichtigungen Zunz' zu S. 62, 63, 66, 67, 69, 70, 73, 76, 88, 92 und 105 sind im Text ausgewiesen. Die Ersetzungen S. 66 und 67 stehen am gedruckten Anker; additive Nachträge sind an die jeweilige Seite gebunden.
Die projektweite Normalisierung der Paare b/h, e/c und ב/כ ist angewandt. Resolvable Druck- und OCR-Ausfälle in Namen, Folio-Buchstaben und gewöhnlichen Wörtern wurden entsprechend der lexikalisch erforderlichen Lesung normalisiert.
Physische Zeilentrennungen und Seitenhyphenationen wurden aufgehoben. Die über S. 91/92 laufende Anmerkung g ist als eine einzige seitenqualifizierte Markdown-Fußnote verbunden.
ב.IV מדקדקים (נקדנים)
עמ׳ 107 מחיבוריהם של מנחם בן סרוק ודונש שאבו יהודי צרפת וגרמניה את ידיעותיהם בדקדוק העברי. האחרון, אף שהותקף בידי אבן עזרא, פרחון107b ותם, הוסיף לזכות בהערכה הראויה לו, כפי שמוכיחים האזכורים אצל רש״י, יוסף קרא107c, שמואל בן מאיר107d, שמשון107e, בעלי התוספות107f, חזקיה107g, יצחק הלוי107h ובכתבי יד שונים107i. האחרון שהכירו היה עמ׳ 108 שלמה אורבינו108a. אולם כבר במאה האחת עשרה הייתה ידיעה טובה של תורת הטעמים; רש״י בפרט העיר הערות רבות בענייני דקדוק, הן בפירושיו108b הן באיגרות מיוחדות — כגון על ארבע משמעויותיה של המילה כי108c ועל ה״א הידיעה שלפני הסמיכות. מקומות מעין אלה בפירושו לתורה כבר נתבארו לפני המאה החמש עשרה. אליהו בחור108d ביקש לחבר ספר על דקדוקו של רש״י; הספר שחיבר שלמה הנאו108e הוגבל לתורה, אך לא נדפס. וולף היידנהיים הוסיף תוספות רבות בכתב יד ל־באר רחובות של יצחק אוירבך (Sulzbach 1730, Fürth 1764 in 4), ואף הניח אחריו רשימה אלפביתית של המינוח הדקדוקי של רש״י108f. פרטים אחדים השייכים לעניין מצויים ב־שפתי ישנים של וולף מאיר (Prag 1828 in 8). עקבות של עיון דקדוקי ניכרים גם ב־Lekach tob של ר׳ טוביה108g, ועקבות ברורים עוד יותר, הנוגעים לתחביר ולצורות המילים, בפירושי שמואל בן מאיר. נראה שמשה בן יהושע חיבר מילון (מחברת) בימי יוסף קרא, המביא אותו108h. האזכורים אצל שלמה אורבינו נלקחו כנראה מן המילון אבן בוחן מאת מנחם בן שלמה — שמולדתו אינה ודאית לגמרי — אשר פעל בסביבות שנת 1130108i. רק עם ר׳ יעקב המכונה תם מתחילה עמ׳ 109 שורה של מחברים דקדוקיים ממש ושל מנקדים (נקדנים) הבקיאים במסורה, שאת שמותיהם ומעשיהם נביא כאן בסקירה:
יעקב בן מאיר, או רבנו תם (נפטר בשנת 1171), חיבר: 1) הכרעה בין מנחם לדונש, המסכימה ברובה עם הראשון; לפניה שיר מבוא, הפותח כנראה במילים ימין אל109a. החיבור נקרא מחברת וגם הכרעה109b. 2) שיר על הטעמים, הנקרא אף הוא מחברת ומורכב מ־45 בתים החורזים ב־תים; הוא שמור בספריות שונות109c, ואת ארבעת בתיו הראשונים פרסם Luzzato109d. [תיקון והוספה: במהדורת L. Dukes של טעמי המקרא לאבן בלעם נדפס שירו של ר׳ תם על הטעמים.] 3) תקנות לסופרי ספרי תורה109e, שנראה כי הן זהות להלכות המצויות במחזור ויטרי109f, והן מובאות בידי תלמידיו109g. ביאורי הדקדוק של תם נזכרים אצל מפרש קדום של איוב, שמשון המילונאי, גלוסר מקראי שלא נדפס ויקותיאל הנקדן; ומן המאה הארבע עשרה גם אצל יהודי דרום אירופה, כגון יהושע בן שועיב109h ושלמה אורבינו109i.
שמואל המדקדק מובא בפירוש קדום לאיוב 37, 23; 38, 37, שלא נדפס109k; נראה שחיבר ספר דקדוק או פירוש.
IV. Grammatiker (Punctatoren).
S. 107 Aus Menachem b. Saruk's und Dunasch's Schriften schöpften die französischen und die deutschen Juden ihre Kenntnisse der hebräischen Grammatik; der letztere, zwar von Aben Esra, Parchon107b, Tam angegriffen, ist demungeachtet in verdientem Ansehen geblieben, wie die Anführungen bei Raschi, Joseph Kara107c, Samuel b. Meir107d, Simson107e, Tosafot107f, Hiskia107g, Isaac ba-Levi107h und verschiedene Handschriften107i zeigen. Der letzte, der ihn kennt, ist S. 108 Salomo Urbino108a. Aber bereits im eilften Jahrhundert hatte man gute Kenntnisse von der Accentuation, und namentlich hat Raschi viele die Grammatik betreffende Bemerkungen, sowohl in seinen Commentarien108b als in besonderen Briefen, z. B. über die vierfache Bedeutung des כי108c, über den Artikel vor dem casus constructus. Man hat die Stellen der Art, die sich in seinem pentateuchischen Commentar finden, bereits vor dem funfzehnten Jahrhundert erläutert. Elia Levita108d wollte ein Buch über Raschi's Grammatik anfertigen; das von Salomon Hanau108e geschriebene beschränkte sich auf den Pentateuch, ist aber nicht gedruckt worden. Wolf Heidenheim hat Isaac Auerbachs באר רחובות (Sulzbach 1730, Fürth 1764 in 4) mit vielen handschriftlichen Zusätzen versehen und ausserdem ein alphabetisches Verzeichniss von Raschi's grammatischer Terminologie hinterlassen108f. Einzelnes dahin Gehöriges findet man in Wolf Meyer's שפתי ישנים (Prag 1828 in 8). Spuren von grammatischen Studien sind auch in R. Tobia's Lekach tob sichtbar108g, noch deutlichere, Syntax und Wortformen betreffend, in Samuel b. Meir's Commentarien. Moses b. Josua scheint ein Lexikon (Machberet) zur Zeit Joseph's Kara, der es anführt, geschrieben zu haben108h. Aus dem Wörterbuche Eben Bochan des Menachem b. Salomo — dessen Vaterland nicht ganz sicher ist —, der aber um 1130 blühete, stammen vermuthlich die Anführungen bei Salomo Urbino108i. Erst mit R. Jacob genannt Tam, beginnt eine S. 109 Reihe eigentlich grammatischer Autoren und masoretisch geübter Punctatoren (Nakdanim), deren Namen und Leistungen hier übersichtlich aufgeführt werden sollen:
Jacob b. Meir oder Rabbenu Tam (gest. 1171) verfasste: 1) eine Ausgleichung zwischen Menachem und Dunasch, die meistentheils dem erstern beipflichtet; vorangeht ein einleitendes Gedicht, wie es scheint, anfangend ימין אל109a. Die Schrift heisst Machberet, auch הכרעה109b. 2) ein gleichfalls Machberet genanntes, aus 45 auf תים reimenden Strophen bestehendes, Gedicht über die Accente, das in verschiedenen Bibliotheken109c aufbewahrt ist; die ersten vier Strophen hat Luzzato109d mitgetheilt. Berichtigung: In L. Dukes Ausgabe von ibn Balam's טעמי המקרא ist R. Tam's Gedicht von den Accenten abgedruckt. 3) ein Regulativ für Gesetzrollenschreiber109e, welches mit den im Machsor Vitry befindlichen Halachot109f einerlei, zu seyn scheint, und von seinen Zuhörern109g angeführt wird. Der grammatischen Erklärungen Tam's erwähnen ein alter Commentator des Hiob, Simson der Lexikograph, ein ungedrucktes Glossarium der Bibel, Jekutiel der Nakdan, und seit dem vierzehnten Jahrhunderte auch die Juden in Südeuropa, z. B. Josua ben Schoaib109h, Salomo Urbino109i.
Samuel der Grammatiker wird in einem alten ungedruckten Commentar zu Hiob 37, 23. 38, 37 angeführt109k; er scheint entweder eine Grammatik oder einen Commentar geschrieben zu haben.
שמואל הנקדן. משה הנקדן מביאו עמ׳ 110 בחיבור על הניקוד110a. גם יקותיאל110b מזכיר ״ניקוד״ של ר׳ שמואל.
Samuel der Nakdan. Ihn citirt Moses der Nakdan S. 110 in der Abhandlung von der Punctation110a. Auch Jekutiel110b führt ein „Nikkud“ des R. Samuel an.
צדוק הנקדן. חומש של דה רוסי (cod. 12) משנת 1311 מכיל את ההערה הבאה: ״תרגום זה עם הניקוד הועתק מכתב יד מבבל, שנקודותיו היו מעל לאותיות כמנהג ארץ אשור110c. ר׳ נתן בן מכיר בן מנחם מאנקונה שינה אותן; הוא היה בנו של שמואל בן מכיר מן העיר אויירי, בן ר׳ שלמה אשר בעזרת האל שבר את כוח המלגלגים ברומניה, בן אנתוס בן צדוק הנקדן; הוא הגיה אותן והתאימן לניקוד הטברני.״ גם פירוש קדום למסכת אבות שבמחזור ויטרי110d מדבר על הניקוד האחרון הזה וכן על ניקוד ארץ־ישראלי. ניקוד הנתון מעל לאותיות נמצא לאחרונה בחצי האי קרים, בקטע קדום של ישעיהו מט, יח–כב, שפורסם בכתב העת Zion110e.
Zadok der Nakdan. Ein de Rossischer Pentateuch (cod. 12) vom Jahre 1311 enthält folgende Anmerkung: „Dieses Targum nebst den Vocalen ist aus einer Handschrift aus Babylon geflossen, welche die Punkte oben hatte nach der Weise des Landes Aschur110c. Diese veränderte R. Natan b. Machir b. Menachem aus Ancona, des Sohnes von Samuel b. Machir aus der Stadt אויירי, des Sohnes von R. Salomo, der mit göttlichem Beistande die' Macht der Spötter' in Romania brach, des Sohnes von Anthos b. Zadok ha-Nakdan; er corrigirte sie und machte sie mit der Punctation von Tiberia übereinstimmend.“ Von dieser letztern Punctation spricht auch in Machsor Vitry110d ein alter Abot-Commentar, dessgleichen von einer palästinensischen; eine über den Buchstaben befindliche Vocalisation hat man kürzlich in der Krimm auf einem alten Fragment, aus Jesaia 49, 18—22 bestehend, gefunden, das in der Zeitschrift Zion110e veröffentlicht worden.
חיים בן יצחק בלה רושל כתב את נוסח המקרא ואת המסורה בשני כתבי יד של המקרא (Kennic. 242, 506) מן השנים 1215 ו־1216.
Chajim b. Isaac in La Rochelle hat Text und Masora in zwei Bibel-Handschriften (Kennic. 242. 506) aus den Jahren 1215 und 1216 geschrieben.
עמ׳ 111 שמשון, יהודי גרמני, חיבר מילון עברי קצר, שבו — כמו אצל מנחם111a ור׳ נתן111b — מוצגת לעיתים אות אחת בלבד כשורש של מילה. הוא מביא את מנחם, דונש, רש״י, ר׳ תם ופרחון, ופעם אחת גם את סעדיה. Geiger111c, שכתב היד ברשותו, מוסר עליו ידיעה מפורטת ואומר על המחבר, השייך לעשורים הראשונים של המאה השלוש עשרה, שלא היה בעל חכמה של ממש, אך היה פשוט וטבעי.
S. 111 Simson, ein Deutscher, ist Verfasser eines kurzen hebräischen Wörterbuches, in welchem noch, wie bei Menachem111a und R. Natan111b, bisweilen ein einziger Buchstabe als die Wurzel eines Wortes aufgeführt wird. Er citirt Menachem, Dunasch, Raschi, R. Tam und Parchon, einmal auch Saadia. Geiger111c, der die Handschrift besitzt, giebt darüber eine ausführliche Belehrung, und sagt von dem Verfasser, der in die ersten Dezennien des dreizehnten Jahrhunderts gehört, dass er ohne eigentliche Wissenschaft, aber schlicht und natürlich sei.
נתנאל בן משולם במיינץ תרגם לעברית את החיבור הערבי הקטן ״הוריית הקורא״, שהביא הסופר יוסף בן חייא או יחיא מירושלים. עניינו בתנועות ובעיקר בטעמי המקרא, והוא מצוי בכתב יד בספריית אופנהיימר111d ובוותיקן (cod. 402).
Natanel b. Meschullam in Mainz übersetzte das, durch den Schreiber Joseph ben Chija oder Jechia aus Jerusalem mitgebrachte arabisch geschriebene, Werkchen „Anweisung für den Lector" (הוריית הקורא) ins hebräische. Es handelt von den Vocalen und vornehmlich von der Accentuation der biblischen Bücher, und ist handschriftlich in der Oppenheimerschen Bibliothek111d und im Vatican (cod. 402).
יוסף בן קלונימוס הסופר, יהודי גרמני, כתב את הניקוד ואת המסורה בחומש cod. Kenn. 186, וכן בשנת 1238 בקודקס המקראי שבספריית מריה מגדלנה בברסלאו (129 exter. אצל de Rossi).
Joseph b. Kalonymos, der Sofer, ein Deutscher, schrieb die Vocale und die Masora in dem Pentateuche cod. Kenn. 186, dessgleichen im Jahre 1238 in dem Bibelcodex der Bibliothek zu Maria Magdalena in Breslau (129 exter. bei de Rossi).
יוסף הנקדן, סופר מיומן שפעל בערך בשנים 1230–1250, אשר תקנותיו לסופרי ספרי תורה מובאות במקורות111e.
Joseph der Nakdan, ein geübter Schreiber um 1230 bis 1250, dessen Gesetzrollen-Regulativ angeführt wird111e.
משה הנקדן או החזן מלונדון111f, ואולי הוא משה בן יוסף המכונה במקום אחר ״כתב״, חיבר את כללי הנקודות והטעמים שנדפסו לצד המסורה הגדולה ושמורים בכתב יד עמ׳ 112 אצל אופנהיימר112a ואצל Michael (לשעבר Heidenheim N. 53). לצד רש״י ואבן עזרא הוא מביא את המדקדקים חיוג׳ ופרחון — שאותם הוא מכנה, כדרך מחברים צרפתים קדומים אחרים112b, בעל החיוג ובעל הפרחון — וכן את אבן ג׳נאח ואת הנקדן שמואל. ייתכן שגם ״הוריית הקורא״ שבידי de Rossi, שבה מובא אבן עזרא, היא שלו112c. [תיקון והוספה: כללי הניקוד של משה הנקדן נדפסו בנפרד, Wilna 1822, שלושים ושניים דפים באוקטבו, עם פירוש קצר מאת צבי בן מנחם נחום.]
Moses der Nakdan oder Chasan aus London111f, vielleicht der anderweitig vorkommende Moses b. Joseph genannt „Kattab", verfasste die bei der grossen Masora gedruckten Regeln über Puncte und Accente, die handschriftlich S. 112 bei Oppenheimer112a und Michael (vormals Heidenheim N. 53) sind. Er citirt nächst Raschi und Aben Esra die Grammatiker Chajudsch, Parchon — die er, wie andere alte französische Autoren112b, בעל הפרחון, בעל החיוג nennt —, ben Gannach und den Punctator Samuel; vielleicht gehört ihm die „Anweisung für den Lector", die de Rossi besitzt, und in welcher Aben Esra angeführt wird112c. Berichtigung: Moses Nakdan's Punctationsregeln sind besonders erschienen Wilna 1822, 32 Bl. in 8, mit einem kurzen Commentar von Zebi b. Menachem Nachum.
משה בן יצחק הנשיא מאנגליה112d חיבר בצעירותו ספר דקדוק בשם לשון לימודים, ובבגרותו מילון שורשים עברי בשם ספר השהם. הספר מחולק ל־180 שערים קטנים ושואף לעלות על מילונו של פרחון הן בסדרו הן בשלמותו. המבוא לו נקרא יסוד שערים. המחבר הכיר גם את חיוג׳ ואת אבן ג׳נאח. הוא נמנה בקטלוג קדום של מדקדקים יהודים112e, וחיבורו מצוי בספריית אופנהיימר112f; ההקדמה112g פורסמה בשנה שעברה112h.
Moses b. Isaac hanasiah aus England112d hat in seiner Jugend eine Grammatik, betitelt Leschon Limmudim, in reiferen Jahren ein hebräisches Wurzelbuch, genannt ספר השהם geschrieben, das in 180 kleinere Abschnitte getheilt vornehmlich das Parchonsche Lexicon, sowohl in der Anordnung als an Vollständigkeit, zu übertreffen strebt. Die Einleitung dazu beisst יסוד שערים . Dem Verfasser sind auch Chajudsch und ben Gannach bekannt. Er wird in einem alten Kataloge jüdischer Grammatiker aufgeführt112e und sein Werk liegt in der Oppenheimerschen Bibliothek112f; das Vorwort112g ist voriges Jahr veröffentlicht worden112h.
יוסף החזן בטרויש, הפרשן שנזכר לעיל, חיבר ספר דקדוק המחולק לשערים בשם ספר ידידות, שממנו שרדו רק קטעים אחדים112i. ספר הדקדוק שרים112k — אם אין לקרוא שרשים או שהם — שייך אולי לר׳ יוסף זה.
Joseph Chasan in Troyes, der oben erwähnte Commentator, hat eine in Pforten abgetheilte Grammatik ספר ידידות geschrieben, aus welchen uns nur einige Fragmente112i erbalten sind. Das grammatische Buch שרים112k, falls es nicht שרשים oder שהם heissen muss, gehört vielleicht diesem R. Joseph.
עמ׳ 113 ישעיה, תלמידו של יוסף הנקדן, כתב גלוסות למילונו של פרחון; הן שמורות בכתב יד בספריית אופנהיימר (cod. 1375 Q.).
S. 113 Jesaia, Schüler Josephs des Nakdan, hat zu Parchons Wörterbuch Glossen geschrieben, handschriftlich in der Oppenheimerschen Bibliothek (cod. 1375 Q.).
יצחק הנקדן חיבר פיוטים לבית הכנסת.
Isaac der Nakdan hat Synagogal-Poesien verfasst.
פריגורש הנקדן בן קלונימוס היה אף הוא פייטן.
Perigors der Nakdan b. Kalonymos ist gleichfalls ein Synagogaldichter.
יוסף בן יהוצדק. בעל הלשון שלו נזכר בקטלוג הקדום של המדקדקים שכבר הוזכר וכן אצל שלמה נורצי, ונאמר שהוא כולל ביאור של מילות היחס ושל מילות השורש. ייתכן שהוא גם מחבר החיבור בן פורת הנזכר ב־Simsoni113a.
Joseph b. Jehozadak. Sein בעל הלשון wird in dem erwähnten alten Kataloge der Grammatiker, dessgleichen von Salomo Norzi citirt, und soll eine Erläuterung der Partikeln und der Wurzelwörter enthalten. Vielleicht ist er auch der Verfasser der Schrift בן פורת, die bei Simsoni113a genannt wird.
יעקב הנקדן, בראשי תיבות רי״ן, שעל חומשו מסתמכים קודקסים עתיקים, נזכר ב־Simsoni113b.
Jacob Nakdan, abgekürzt רי"ן, auf dessen Pentateuch sich alte Codices beziehen, wird bei Simsoni genannt113b.
שלמה הנקדן, המובא בידי כמה מחברים מן המאה השלוש עשרה113c, חיבר אולי ״הוריית הקורא״113d.
Salomo Nakdan, den einige Schriftsteller des dreizehnten Säculums citiren113c, hat vielleicht eine „Anweisung für den Lector" geschrieben113d.
שמשון הנקדן היה בקי ומיומן בצורות הלשון והכיר את חיבורי המדקדקים היהודים־הספרדים, כפי שעולה מחיבורו ״Simsoni״, הנקרא בדרך כלל חבור הקונים. את החיבור הציגו לפנינו Levita113e, Abicht, Feller, Wolf113f, de Rossi ובעיקר Delitzsch113g. הוא מביא את חיוג׳, את ״המורה הגדול״ ר׳ יונה מרואן113h, עמ׳ 114 אברהם קמבל, יוסף החזן מטרויש, אבן עזרא, יעקב הנקדן ואת החיבור בן פרת. לדעתי הוא אדם אחד עם: א) הנקדן הגרמני שמשון, שיעקב הלוי הנקדן מזכירו להלן; ב) שמשון, סבו של יוסף בן קלונימוס מקסנטן שחי בסביבות שנת 1294, אשר כתב חומש וחיבר חיבור על הניקוד114a; ג) ר׳ שמשון הנזכר בשולי כתב יד מקראי (Kenn. 223) משנת 1313.
קרשביה בן יצחק הנקדן חי באמצע המאה השלוש עשרה ומובא בגלוסר מקראי צרפתי; ראה לעיל עמ' 82.
אברהם הנקדן מובא בחיבור דקדוקי קדום (cod. Rossi 132).
אשר הנקדן וליבקינד הנקדן נזכרים שניהם אצל יעקב הלוי הנקדן שכבר הוזכר.
אברהם הלוי ניקד חומש עם תרגום (cod. Rossi 549).
אליעזר בן ישעיה הוסיף ניקוד ומסורה לספר תהלים (cod. Rossi 350).
יוסף בן יצחק מארקיאך (?) הוסיף ניקוד לקודקס מקראי קדום (cod. Rossi 737).
יוסף הנקדן בן מנחם כתב מחזור (cod. 862b fol.) המצוי בספריית אוניברסיטת לייפציג114b.
Simson der Nakdan ist ein, mit den Werken der jüdisch-spanischen Grammatiker vertrauter, tüchtiger Kenner der Sprachformen, wie aus seinem „Simsoni," gewöhnlich חבור הקונים genannt, hervorgeht. In diesem Werke, mit welchem uns. Levita113e, Abicht, Feller, Wolf113f, de Rossi und vornehmlich Delitzsch113g bekannt gemacht haben, citirt er Chajudsch, den „grossen Lehrer" R. Jona Merwan113h, S. 114 Abraham Kambel, Joseph Chasan aus Troyes,. Aben Esra, Jacob Nakdan, die Schrift בן פרת. Ich halte ihn für eine und dieselbe Person mit a) dem deutschen Nakdan Simson, dessen der Punctator Jacob ha-Levi (s. weiter unten) erwähnt; b) dem Simson — Grossvater des um 1294 lebenden Joseph b. Kalonymos aus Xanthen —, welcher einen Pentateuch geschrieben und eine Schrift über die Vocalisation (נקוד) verfasst hat114a; c) dem R. Simson, der am Rande einer Bibelhandschrift (Kenn. 223) vom Jahre 1313 genannt wird. Kresbia b. Isaac der Nakdan lebte um die Mitte des dreizehnten Jahrhunderts, und wird in einem französischen Bibel-Glossarium citirt, s. oben S. 82. Abraham Nakdan wird in einem alten grammatischen Werkchen (cod. Rossi 132) angeführt. Ascher Nakdan, Liepkind Nakdan werden beide von dem erwähnten Punctator Jacob ha-Levi genannt. Abraham ha-Levi hat einen Pentateuch mit Targum (cod. Rossi 549) vocalisirt. Elieser b. Jesaia hat zu einem Psalter (cod. Rossi
יעקב הלוי בן מאיר הוא אחיינו של ליבקינד הנזכר ומנקד מחזור המצוי בספריית הגימנסיה של מריה מגדלנה בברסלאו, ובו הוא מבאר פה ושם מילים קשות. אביו היה קורא בתורה בפרייבורג או בפרידברג114c; עמ׳ 115 ייתכן שהוא יעקב הלוי, סופר cod. Kenn. 89, או יעקב בן מאיר, סופר ספרי הנביאים cod. Kenn. 23 שבאוקספורד.
350) Vocale und Masora hinzugefügt. Joseph b. Isaac aus Arkiach (?) versah einen alten Bibelcodex (cod. Rossi 737) mit Vocalen. Joseph Nakdan b. Menachem schrieb ein Machsor (cod. 862b fol.), das sich auf der Universitäts-Bibliothek zu Leipzig befindet114b. Jacob ha-Levi b. Meir ist der Neffe des genannten Liepkind und der Punctator eines in der Breslauer Gymnasial-Bibliothek zu Maria Magdalena befindlichen Machsors, worin. er hin und wieder schwierige Wörter erläutert. Sein Vater war Lector in Freiburg oder Friedberg114c; vielleicht S. 115 der Jacob ha-Levi Schreiber des cod. Kenn. 89, oder der Jacob b. Meir, Schreiber der Propheten cod. Kenn. 23 (in Oxford).
שמעיה ניקד את קודקס de Rossi 597, המיוחס למאה השלוש עשרה.
Schemaja vocalisirte den de Rossischen Codex 597, der aus dem dreizehnten Jahrhundert seyn soll.
שמשון בן נחמן ניקד את הכתובים בקודקס de Rossi 368 וסיים את עבודתו בג׳ באדר שני. השנה אינה מצוינת.
Simson b. Nachman vocalisirte die Hagiographen des de Rossischen Codex 368, und beendigte die Arbeit am dritten Adar II. Das Jahr ist nicht angegeben.
יקותיאל בן יהודה הכהן, או זלמן הנקדן, בראשי תיבות יהכ״י, חי בפראג, כנראה במחצית השנייה של המאה השלוש עשרה. בעזרת שישה קודקסים ספרדיים קדומים וטובים115a התקין נוסח מדויק, מנוקד ומוטעם כראוי של התורה ושל מגילת אסתר — שניהם נקראים בקריאות בית הכנסת מתוך מגילות בלתי מנוקדות — ואת תוצאות עבודתו הניח בספר עין הקורא. בו מובאים בן נפתלי, בן אשר, חיוג׳, מרואן (יונה), הוריות הקורא115b, אבן עזרא, פרחון, תם115c, שמואל, מורים ועמיתים שלא נקבו בשמותיהם115d. אל הספר צורף חיבור דקדוקי המחולק לשערים ועוסק בעיקר בניקוד115e; ממנו מובאים בפרט השערים על אותיות נחות115f, תנועות115g, דגש115h, טעמים115i, מתג כבד וקל116aעמ׳ 116 ומקף116b. בקודקסים קדומים של התורה מצוין הספר בשוליים בראשי התיבות ע״ה. de Balmes השתמש בו בדקדוקו בפרק על ניקוד וגעיה116c; אליהו בחור משבח מאוד את הספר, וכך גם שלמה הנאו, שהשתמש בכתב יד על קלף שהיה במץ116d ומרבה להפנות אליו116e. Heidenheim, שכבר הביא קטעים נרחבים בספרו על הטעמים (1808), פרסם את ההקדמה ואת חלקו המעשי של החיבור בחומש מאור עינים (1818–1821) וב־סדר פורים (1825). החיבור השלם שמור בכתב יד בספריית אופנהיימר (ושם נידונות גם איכה), אצל H. I. Michael (לשעבר Heidenheim N. 53), וכנראה גם בפארמה ב־cod. Rossi 389 N. 3 ו־4. de Rossi אינו יודע מי מחברם, אך הם כוללים שערים על מקף, פתח בסוף מילה, פסיק, ופירוש מסורתי לתורה ולאסתר בענייני תנועות וטעמים, המשווה לעיתים קרובות כתבי יד ספרדיים ומביא את דעותיהם של מבקרים קדומים. יקותיאל הנקדן הנזכר בשולי cod. de Rossi 754116f הוא כנראה מחברנו.
Jekutiel b. Jehuda ha-Cohen oder Salman der Nakdan, abbrevirt יהכ"י, lebte in Prag, wahrscheinlich in der zweiten Hälfte des dreizehnten Säculums. Mit Benutzung von sechs guten alten spanischen Codices115a besorgte er einen correcten, gehörig vocalisirten und accentuirten, Text vom Pentateuch und dem Buche Esther — welche beide in den Synagogal-Lectionen aus unpunctirten Rollen vorgelesen werden —, und das Ergebniss seiner Arbeit legte er in dem Buche עין הקורא „das Auge des Lectors“ nieder, in welchem ben Naftali, ben Ascher, Chajudsch, Merwan (Jona), Horajot-hakore115b, Aben Esra, Parchon, Tam115c, Samuel, ungenannte Lehrer und Collegen115d citirt werden, und mit welchem eine in Pforten abgetheilte, hauptsächlich die Punctation erläuternde Grammatik115e verbunden ist, aus der namentlich die Abschnitte über ruhende Buchstaben115f, Vocale115g, Dagesch115h, Accente115i, über schweres und leichtes S. 116 Meteg116a, Makkef116b angeführt werden. In alten Pentateuch-Codices wird das Buch am Rande mit ע"ה bezeichnet; de Balmes benutzte es in seiner Grammatik in dem Capitel über Nikkud und Gaja116c; Elia Levita ertheilt dem Buche grosses Lob, eben so Salomon Hanau, der eine in Metz befindliche Pergament - Handschrift benutzte116d und öfter sich darauf bezieht116e. Heidenheim, der bereits starke Auszüge in seinem Buche über die Accente (1808) geliefert, hat die Vorrede nebst dem praktischen Theile des Werkes in dem Pentateuch מאור עינים (1818 — 1821) und im סדר פורים (1825) herausgegeben. Das Ganze ist handschriftlich in der Oppenheimerschen Bibliothek (wo auch die Klagelieder behandelt werden), bei H. I. Michael. (vormals Heidenheim N. 53) und vermuthlich auch in Parma in cod. Rossi 389 N. 3 und 4, deren Verfasser de Rossi nicht kennt, welche aber enthalten: Abschnitte über Makkef, Schluss-Patach, Pesik und einen Vocale und Accente betreffenden masoretischen Commentar zum Pentateuch und Esther, häufig unter Vergleichung mit spanischen Handschriften und die Meinungen älterer Kritiker beibringend. Vermuthlich ist der am Rande des de Rossischen Cod. 754116f genannte Jekutiel ha-Nakdan unser Verfasser.
יקותיאל בן יצחק הכהן מעיר בכתב יד של פרחון כי שם האות הוא צדי ולא צדיק116g.
Jekutiel b. Isaac ha-Cohen macht in einer Handschrift des Parchon die Bemerkung, dass der Buchstabe Zade nicht Zadik heisse116g.
חיבור על הניקוד (שערי נקוד) מובא ב־Dikduke Raschi. חיבור בשם זה מצוי בפדובה116h. [תיקון והוספה: קטעים אחדים מכתב היד של עין הקורא הביא Buxtorf, de punctor. antiquitate p. 209, 210, 225.]
Abhandlung von der Punctation (שערי נקוד) wird in Dikduke Raschi angeführt. Eine Schrift dieses Titels liegt in Padua116h. Berichtigung: Einige Stellen aus En hakore ms. hat Buxtorf de punctor. antiquitate p. 209. 210. 225.
עמ׳ 117 חיבור על האותיות החסרות והיתרות, עשרה דפי קוורטו על קלף, מצוי בפארמה (cod. Rossi 132 N. 3); נראה שאינו שלם. אין בו אזכור בשמו של איש מלבד אברהם הנקדן.
S. 117 Abhandlung von den mangelnden und den überzähligen Buchstaben, zehn Blatt in Quart auf Pergament, in Parma (cod. Rossi 132 N. 3); scheint nicht vollständig zu seyn. Es wird keiner namentlich darin angeführt, ausser Abraham Nakdan.
ספר המסורה, פירוש מסורתי־ביקורתי לתורה, שכתב יד שלו מן המאה הארבע עשרה על קלף מצוי בפארמה (cod. Rossi 810 N. 2).
Buch der Masora (ספר המסורה), ein masoretisch-kritischer Commentar zum Pentateuch, wovon ein Exemplar aus dem 14. Jahrhundert auf Pergament in Parma (cod. Rossi 810 N. 2).
לוחות המשורה, המשמשים מפתח למדקדקים היהודים, מובאים פעמים רבות ב־Dikduke Raschi; הם פתחו במילות יחס והסתיימו במילים בנות ארבע אותיות117a, וכללו גם סקירות של צורות הנטייה.
Masora-Tafeln (לוחות המשורה) als eine Clavis der jüdischen Grammatiker öfter in Dikduke Raschi citirt; sie begann mit Partikeln und endigte mit den Vierbuchstabigen117a, enthielt auch Uebersichten der Flexionsformen.
המוכחר היה שמה של המסורה שבה השתמש ר׳ יצחק שטיין, כפי שנרשם בשולי cod. Kenn. 206117b.
Mubchar (המוכחר) hiess die Masora, deren sich R. Eisak Stein bediente, wie am Rande von cod. Kenn. 206 angemerkt ist117b.
ברכיה הנקדן בן נטרונאי, שישב כנראה בסביבות שנת 1260 ב־Val Drome שבבורגונדיה117c, לא היה מנקד ומדקדק בלבד, אלא גם בעל הלכה ומוסר, מתרגם וממשל משלים.
Berachja Nakdan b. Natronai, vermuthlich um 1260 in Val Drome in Burgund ansässig117c, war nicht bloss Punctator sondern auch Grammatiker; überdiess Gesetzund Sittenlehrer, Uebersetzer und Fabeldichter.
יצחק בן שלמה הנקדן ניקד בשנת 1281 קודקס של הנביאים והכתובים המצוי בשטרסבורג (Kenn. 145).
Isaac b. Salomo Nakdan hat im Jahre 1281 einen die Propheten und die Hagiographen enthaltenden, in Strassburg befindlichen Codex (Kenn. 145) vocalisirt.
יצחק בן מנחם הנקדן ניקד בשנת 1291117d חומש פלורנטיני (Kenn. 516).
Isaac b. Menachem Nakdan hat einen Florentiner Pentateuch (Kenn. 516) im Jahre 1291117d mit Vocalen versehen.
חיים בן שניאור הנקדן חי בשנת 1292. ממנו הניקוד והמסורה בכתב יד (Kenn. 245) מספריית הדוכס מסאסקס.
Chajim b. Schneor Nakdan lebte im Jahre 1292. Von ihm sind die Vocale und die Masora in einer Handschrift (Kenn. 245) aus der Bibliothek des Herzogs von Sussex.
יוסף מקסנטן, בנו של קלונימוס מ־עמ׳ 118 נויס, כתב בשנת 1294 מסורה שעדיין מצויה בפרנקפורט דמיין118a.
Joseph aus Xanthen, Sohn von Kalonymos aus S. 118 Neuss hat im Jahre 1294 eine Masora geschrieben, die noch in Frankfurt a. M. vorhanden ist118a.
יצחק בן שמעון הלוי כתב בשנת 1294 מחצית מן המסורה ב־cod. Vatic. Urbin. 1.
Isaac b. Simeon ha-Levi hat im Jahre 1294 die Hälfte der Masora in dem cod. Vatic. Urbin. 1 geschrieben.
נחמן הנקדן בן שניאור פעל בשנת 1295. ממנו הניקוד והמסורה ב־cod. Kenn. 170.
Nachman Nakdan b. Schneor im Jahre 1295. Von ihm sind Vocale und Masora in dem Codex Kenn. 170.
אליהו הנקדן, בנו או נכדו של ברכיה הנקדן שכבר הוזכר, חי בשנת 1299 וגם בשנת 1333; הקודקס המקראי שכתב, עם המסורה, מצוי בספרייה המלכותית בברלין118b.
Elia Nakdan, Sohn oder Enkel des genannten Berachja Nakdan, lebte 1299, auch noch 1333; der von ihm geschriebene biblische Codex sammt Masora befindet sich auf der k. Bibliothek zu Berlin118b.
סופרי קודקסים מופתיים. בשולי כתבי יד קדומים ובחיבורי המדקדקים הביקורתיים, ובייחוד בנוגע לספרי תורה, מובאים לעיתים קודקסים של בני סמכא קדומים. דומה שאינם מאוחרים מן המאה השלוש עשרה; מבין האישים הנזכרים שייכים לצרפת ולגרמניה הבאים: גרשם מלותרינגיה118c, בסביבות שנת 1025 (הוא חיבר גם לוחות מסורה; עליו מסתמכות גלוסות השוליים של cod. Lips. 1 או Kenn. 600, שמהן פרסמו Bruns118d ו־Delitzsch118e קטעים, וכן קודקסים אחרים)118f; יצחק, שכתב ספר תורה118g; יצחק מקרציירא (על פי עותקו הועתק כביכול cod. Rossi 11 מן המאה השלוש עשרה בבית חמותו של מאיר בן שניאור); יעקב, בראשי תיבות ר״י (ראה לעיל עמ' 113); יהודה (הנזכר בשולי cod. Rossi 305 או Kenn. 524, הכולל נביאים ומסורה)118h; יהודה מפריז118i (בשולי cod. Rossi 7, שנכתב בדייקנות יוצאת דופן); עמ׳ 119 יוסף טוב עלם (ב־cod. Lips. 1 ואצל Sal. Norzi)119a, שעליו כבר מסתמכת עריכה מאוחרת של מחזור ויטרי119b; מאיר, המובא בקודקסים119c ואצל Norzi119d, הוא כנראה מאיר מרוטנבורג, והקודקס שלו הוא זה שראה אליהו בן עזריאל119e בוורמס לפני כמאה ועשר שנים; מאיר שפירא (מ״ש; חומשו נזכר ב־Simsoni)119f; מנחם מז׳ואני, שחיבר אף הוא מסורה ונזכר במקומות שונים בשם מנחם119g; יום טוב, אולי מז׳ואני, שעליו מסתמכות הערות השוליים של cod. de Rossi 185 משנת 1304119h; נתן119i (ר״ן); פרץ119k, כנראה בעל התוספות פרץ בן אליהו.
משה בן צלי, מזמן בלתי ידוע. ספר הדקדוק שלו, הנקרא קרית ספר או קרית ארבע, דן בארבעה חלקים: 1) האותיות והתנועות (מוסד מוסד), 2) שם ופועל (גורה וכניה), 3) נטיית השם (גדר התכונה), 4) הטעמים (חותם תכנית). העותק שעל קלף בוותיקן (cod. 406) מחזיק 204 דפי קוורטו, מהם אחד עשר להקדמה. Bartolocci (t. 4 p. 228) הציגו בטעות כחוברת דקה בת שישה עשר דפים!
שניאור, מזמן בלתי ידוע. ספר הדקדוק שלו מצוי בספריית אופנהיימר119l. שניאור בן שניאור חי בסביבות שנת 1250 בצרפת119m; ר׳ שניאור התכתב עם ר׳ מאיר בן ברוך119n.
Schreiber von Muster-Codices. Am Rande der alten Handschriften sowohl als in den Werken der kritischen Grammatiker werden, vorzüglich in Bezug auf Gesetzrollen, öfter Codices älterer Autoritäten angeführt. Diese scheinen mir nicht jünger als das dreizehnte Säculum zu seyn, und unter den Genannten gehören folgende Frankreich und Deutschland an: Gerschom aus Lothringen118c um 1025 (er schrieb auch Masoratabellen, und auf ihn berufen sich Randglossen des cod. Lips. 1 oder Kenn. 600, aus welchen Bruns118d und Delitzsch118e Auszüge gegeben, so wie andere Codices)118f, Isaac, der eine Gesetzrolle geschrieben118g, Isaac aus קרציירא (aus seinem Exemplare soll im Hause der Schwiegermutter eines Meir b. Schneor der Codex Rossi 11 aus dem 13. Säculum geschrieben seyn), Jacob abgekürzt ר״י (s. oben S. 113), Jehuda (wird am Rande von cod. Rossi 305 oder Kenn. 524, der die Propheten nebst Masora enthält, genannt)118h, Jehuda aus Paris118i (am Rande des cod. Rossi 7, der mit ausserordentlicher Genauigkeit S. 119 geschrieben ist), Joseph tob Elem (im cod. Lips. 1 und bei Sal. Norzi)119a, auf den sich bereits eine spätere Redaction des Machsor Vitry119b beruft; Meir, den Codices119c und Norzi119d citiren, ist vermuthlich Meir aus Rothenburg, und sein Codex derselbe, welchen Elia b. Asriel119e vor etwa 110 Jahren in Worms gesehen; Meir Spira (מ"ש sein Pentateuch wird in Simsoni genannt)119f, Menachem aus Joigny (der gleichfalls eine Masora angefertigt, und unter dem Namen Menachem verschiedentlich vorkommt)119g, Jomtob (vielleicht aus Joigny, auf welchen Randnoten des de Rossischen Codex 185 vom Jahre 1304 sich berufen)119h, Natan119i (ר"ן), Perez119k, wahrscheinlich der Tosafist Perez b. Elia.
Moses b. Zeli aus ungewisser Zeit. Seine Grammatik genannt קרית ספר oder קרית ארבע behandelt in vier Abschnitten: 1) die Buchstaben und die Vocale (מוסד מוסד),
2) Nomen und Verbum (גורה וכניה), 3) die Flexion des Nomen (גדר התכונה), 4) die Accente (חותם תכנית). Das Exemplar auf Pergament, das im Vatican (cod. 406) liegt, ist 204 Quartblätter stark, wovon 11 auf die Vorrede. Bartolocci (t. 4 p. 228) hatte es für ein dünnes Büchlein in Sedez ausgegeben!
Schneor aus ungewisser Zeit. Seine Grammatik ist in der Oppenheimerschen Bibliothek119l. Ein Schneor b. Schneor lebte um 1250 in Frankreich119m; ein R. Schneor correspondirte mit R. Meir b. Baruch119n.
יוסף בן חזקיה כהן היה סופר ומנקד עמ׳ 120 של cod. Uffenbach 57, המצוי עתה בספריית העיר המבורג (cod. hebr. 16); הוא חי בשנת 1338.
Joseph b. Hiskia Cohen ist Schreiber und Punctator S. 120 des cod. Uffenbach 57, der gegenwärtig zur Hamburger Stadtbibliothek (cod. hebr. 16) gehört; er lebte im Jahre 1338.
אליקים בן אשר הגיה, על פי המסורה והדקדוק, את ניקודו של קודקס הכולל תורה, מגילות והפטרות, המצוי בספריית אוניברסיטת אופסלה120a.
Eljakim b. Ascher hat nach Masora und Grammatik die Vocalisation eines, Pentateuch, Megillot und Haftaren enthaltenden, Codex berichtigt, der sich in der Universitäts-Bibliothek zu Upsala befindet120a.
מנחם בן אליקים, יהודי גרמני מבינגן, חיבר מילון לתלמוד בשם ערוך גרן. בעקבות הערוך, הוא מבאר ומתרגם בקצרה ביטויים קשים; החיבור מצוי בספריית אופנהיימר120b.
Menachem b. Eljakim, ein Deutscher aus Bingen, schrieb ein Wörterbuch zum Talmud, genannt ערוך גרן, in welchem, nach dem Vorgange des Aruch, die schwierigen Ausdrücke kurz erläutert auch übersetzt werden; es befindet sich in der Oppenheimerschen Bibliothek120b.
קיצורים ממילונו של קמחי: 1) חיבור המכונה ילקוט, מאת מחבר צרפתי המציין בראש כל ערך את מספר משמעויותיו; קטלוג כתבי היד של Uffenbach פרסם שישה ערכים120c ממנו120d. 2) קיצור מאת מחבר אלמוני, בפארמה (cod. Rossi 389 N. 5), לאחר חיבורים דקדוקיים של נקדנים גרמנים. 3) ליקוטים120e בכתב היד של פרחון שבספריית אופנהיימר.
Auszüge aus Kimchi's Wörterbuche: 1) Jalkut genannt, von einem französischen Autor, der zu Anfang jedes Artikels die Zahl der Bedeutungen angiebt; 6 Artikel120c hat der Uffenbach'sche Manuscripten-Katalog120d mitgetheilt.
מילון מאת יהודי גרמני, המגיע רק עד האות ז׳, בוותיקן (cod. 417 N. 2)120f.
2) Von einem Ungenannten, in Parma (cod. Rossi 389 N. 5), hinter grammatischen Schriften deutscher Punctatoren. 3) Collectaneen120e in dem Oppenheimerschen Parchon ms.
מחברת, כלומר מילון עברי קצר המבאר לעיתים גם מילים ארמיות; פה ושם נוסף התרגום הגרמני. מצוי בספריית העיר המבורג (cod. hebr. 92).
Wörterbuch eines deutschen Juden, reicht nur bis zum Buchstaben Sajin, im Vatican (cod. 417 N. 2)120f. Machberet d. i. kurzes hebräisches Wörterbuch, das zuweilen auch aramäische Wörter erläutert; hie und da wird die deutsche Uebersetzung beigefügt. Befindet sich auf der Hamburger Stadtbibliothek (cod. hebr. 92).
ספר דקדוק מאת יהודי גרמני, על קלף, 77 דפי פוליו, בוותיקן (cod. 401).
Grammatik eines deutschen Juden, auf Pergament, 77 Blätter in Fol. stark, im Vatican (cod. 401).
שמשון מצמיון (?) ניקד והוסיף מסורה ל־Erfurter Codex 1, וסיים עבודה זו באביב עמ׳ 121 שנת 1343. את אחרית הדבר המחורזת שלו פרסמו Beck121a ו־Bruns121b.
Simson aus צמיון (?) stattete den Erfurter Codex 1 mit Vocalen und Masora aus und hat diese Arbeit im Frühling S. 121 des Jahres 1343 beendigt. Seine gereimte Nachschrift haben Beck121a und Bruns121b mitgetheilt.
Brodmark הוסיף הערות שוליים ביקורתיות לכתב יד מקראי מארפורט, כדברי Eichhorn על סמך Michaelis121c.
Brodmark hat eine Erfurter Bibelhandschrift mit kritischen Randnoten versehen, wie Eichhorn nach Michaelis121c meldet.
מחבר אלמוני ביאר בחיבור Dikduke Raschi121d, שנדפס ב־Riva di Trento בשנת 1560 בקוורטו, את כל המקומות הדקדוקיים בפירוש רש״י לתורה; בהזדמנות זו הרחיב גם על קרבת הגאים121e, על שמונת בנייני הפועל121f ועל עניינים דומים. בין החיבורים שבהם הרבה להשתמש נמנים: המסורה, מנחם בן סרוק, פירוש אבן עזרא, מילון פרחון121g, ספר זכרון של יוסף קמחי, שכמה משעריו נזכרים בשמם121h, הדקדוק והמילון של דוד קמחי, המפתח למדקדקים היהודים המכונה לוחות המסורה121i, חיבור על הניקוד121k, חיבור אחר על הטעמים121l, ומדקדקים שלא ננקבו בשמותיהם. משה קמחי121m והמסורה של ר׳ מאיר [בן ברוך] מובאים פעם אחת כל אחד, ופירוש הרמב״ן121n — פעמיים. נזכרים גם חפץ, דונש, חיוג׳, אבן ג׳נאח וגבירול121o, אך חיבוריהם לא עמדו לפני המחבר. נראה שהוא חי לקראת סוף המאה הארבע עשרה, אולי באלזס; משום כך אני רואה את שני המקומות שבהם מובאות מסירות מישראל ברון עמ׳ 122 כתוספות מאוחרות122a. שלא כדין כינו שבתי וההולכים בעקבותיו122b את החיבור קיצור של מזרחי, כנראה משום שקראו רק את השורות הראשונות בהקדמת המוציא לאור122c; גם התרגום ״stricturae in comment. Raschi״ שגוי122d.
חיבור דקדוקי מאת אלמוני מן המאה החמש עשרה מצוי בכתב יד בספריית H. I. Michael. חיבור דקדוקי אחר, חסר בתחילתו ובסופו, בן 123 דפי קוורטו, מקצתו קלף ומקצתו נייר, עבר מאוסף Uffenbach לרשות Wolf122e. קיצור דקדוקי חסר הנקרא דקדוק ופותח בשמונת הבניינים מצוי בוותיקן122f. שם מצוי גם ספר דקדוק לשון הקודש, על קלף בקוורטו, שמחברו מכונה אצל Bartolocci ״זהיר וקשוב״122g.
[107b] Lexicon v. צדה, שבו אינו נזכר; הדברים שנגדם יוצא המחבר מצויים אצל דונש בשיר המבוא ובהערות לערך נופת.
[107c] ראה Lippman ל־שפת יתר S. 41; Dukes Mittheilungen S. 153.
[107i] פירושים לרות ולאיוב, למחזור; גלוסר מקראי; ליקוטים (אצל Meor Enajim c. 28 f. 102a).
[108a] אהל מועד דף פ ע"א, ערך צעק.
[108b] Raschi שלי, S. 326, 329.
[108c] השווה ל־בראשית י"ח, ט"ו; מ"א, מ"ט; מ"ג, ו; שמות כ"ט, ה; במדבר כ, כ"ט; דברים ז, ז–8; 20, 19; תענית ט ע"א. המקומות העיקריים הם ראש השנה ט ע"א, גיטין צ ע"א והאיגרת לר׳ נתן בן מכיר. השווה Minchat Jehuda 9a, 24a.
[108d] ס׳ ההרכבה, אות ת.
[108e] הקדמה ל־קורי עכביש.
[108f] Katalog S. 4 N. 57; S. 44 N. 3.
[108g] Geiger שם S. 414 ואילך.
[108h] Luzzato בתוך כרם חמד, חלק 7, עמ׳ 68.
[108i] שם דף י ע"א (בזה), 49b (קצין), 54a (יליץ), 54b (משא), 63b (פתי), 66b (כסה), 89a (גרה), 93a (בליעל). השווה cod. München hebr. 54 N. 1.
[109a] השווה Biscioni catal. in fol., Index p. 120; אזולאי, שם הגדולים, חלק 2, דף ד ע"ב.
[109b] cod. Oppenh. A. 1372Q.
[109c] Padua, Hamburg, Parma (c. Rossi 563 N. 33).
[109d] כרם חמד, חלק 7, עמ׳ 38.
[109e] תקון ספר תורה.
[109f] כרם חמד, חלק 3, עמ׳ 202.
[109g] Haterumma בתוך הלכות ס״ת; Simson אצל מרדכי, הלכות קטנות; תוספות מנחות כ"ט ע"ב; ברוך שאמר דף ז ע"ב. השווה cod. Rossi 159, שבסוף מחזור קדום בו מצוי ״tikkun Soferim״ של ר׳ יעקב.
[109h] Geiger Zeitschrift Th. 5 S. 418.
[109i] אהל מועד דף ס"ג ע"ב, ערך סכל; אך השווה סמ"ג Verb. 242.
[109k] המקום הראשון פורסם בידי Dukes בתוך Zion Th. 2 S. 105.
[110a] ליד המסורה הגדולה ed. Amst. f. 891b, 894b.
[110b] ל־Leviticus 6, 13: וכן בניקוד של רב שמואל.
[110c] regionis Assyriacae.
[110d] Kerem Chemed Th. 4 S. 203.
[110e] Th. 1 S. 152, אך אין שם הערה נוספת על כך. מלבד דגש ושורוק, שצורתם כשלנו, לכל סימני התנועות צורה אחרת והם נתונים מעל לאותיות. השווא הוא קו אופקי, הניתן אפילו בה״א נחה בסוף המילה. גם הטעמים, מלבד סוף פסוק ומונח, נתונים מעל למילים.
[111a] Machberet ms., האותיות י, ט, כ, ר.
[111b] Aruch, בראש הערכים רי״ש ושי״ן.
[111c] Zeitschrift Th. 5 S. 419–430.
[111d] cod. 1370Q. השווה catal. ed. 1782 Abth. 2 f. 5b; Dukes Mittheilungen S. 197; Levita בתוך Masoret, deutsche Ausg. S. 52.
[111e] הגהות מיימוניות, ספר תורה c. 8; תפלין c. 1.
[111f] Levita ל־Kimchi’s Lexicon, ערך כחש; Sal. Hanau בתוך צהר התבה דף כ"ו ע"ב.
[112a] cod. 1400 Q.
[112b] פירוש לאיוב שבכתב יד; גלוסר אצל Delitzsch בתוך Orient 1844 S. 296; שו"ת יהודה מינץ, דף ט"ו ע"א.
[112c] ראה de Rossi בקטלוג ל־cod. 764 וב־dizionario Vol. 2 p. 65, אך יש שם כמה טעויות.
[112d] משה בן ה״ר יצחק הידוע בן הנשיאה אשר ממדינת אינגלטרא.
[112e] Wolf t. 2 p. 596 N. 24.
[112f] cod. 999 F.
[112g] פתיחתה: בשם ה׳ אלהי עולם, צופה צפון ונעלם, חג בלא מחוגה ואבנים, מלאכת ארץ ושמים.
[112h] Frensdorf ו־Dukes בתוך Orient 1844 S. 518–519.
[112i] Minchat Jehuda 19b למעלה, 24a למטה, 38a ו־78a (על פעלים יוצאים ועומדים), 85a (על הנטייה).
[112k] שם דף כ"ג ע"ב ל־בראשית מ"ב, א: יורה הפך מן ירוה כך כתוב בספר שרים; שרים עשוי להיות קיצור של של רבי יוסף מטרוייש.
[113a] cod. hebr. 102a in 4, ספריית אוניברסיטת לייפציג.
[113b] ראה Levita, Masoret ed. 1771 f. 34a; de Rossi Var. Lectt. t. 2 p. 43.
[113c] גלוסר מקראי (ראה לעיל עמ' 82) ו־Paaneach rasa ל־Deuteron. (הפרשות עקב וזאת הברכה).
[113d] Samuel Meklenburg בתוך Orient Lit. Bl. 13 S. 200 ואילך, שנת 1840.
[113e] Masoret, המהדורה הגרמנית, S. 52, 246.
[113f] t. 1 p. 1152; t. 3 p. 1160; t. 4 p. 1008.
[113g] Jesurun p. 16, 86, 92, 192, 249, 252.
[113h] מורה הגדול ר׳ יונה בן גנאח. את התואר מורה, שכבר נשאו בן נפתלי (Mikne Abram d3) וחיוג׳ (Maor, הקדמה; Michlol ed. in 8 f. 55a; Wolf t. 2 p. 1282), העניקו לר׳ יונה גם יהודה תיבון, זרחיה ודוד קמחי.
[114a] ראה Heidenheim להפטרות תזריע וזכור.
[114b] Delitzsch catal. codd. Lips., Index sec. p. XLII nota; Orient 1840 Lit. Bl. 1 S. 3.
[114c] מסירת Sal. Nissen מ־28 בפברואר 1843. השווה Geiger Zeitschrift Th. 5 S. 423.
[115a] עין הקורא ל־במדבר ל"ד, כ"ח: א״ת, א״ק, א״ח, אמ״ם, א״ז, א״ט; לפי הקדמת Heidenheim פירושם תיקון אחד, קדמון, חשוב, מסוריות, זקן, טוב; האל״ף שלפניהם מציינת ספרד.
[115b] אולי חיבוריו של משה (ראה לעיל עמ' 112), שכותרתם בלשון רבים.
[115c] ל־שמות ט"ו, ט"ז.
[115d] ל־שמות ט"ו, א.
[115e] כללי הנקוד או דרכי הנקוד; ב־cod. Oppenh. 1378 Q. נקרא כללי דקדוק.
[115f] שער נוח התיבות, בראשית ד, ט"ז; שמות ח, ז; כ"ח, י"ח.
[115g] הניקוד, בראשית מ"ו, י"ז.
[115h] הדגשה, בראשית מ"ב, כ"ה; מ"ח, ט; שמות כ, כ"ב; שער חק יהו״א, במדבר ל"ג, ל"ו.
[115i] מצב הנגינות, בראשית ל"א, ל"ב.
[116a] המתגות, בראשית כ"ז, ו; כ"ט, ה; ל"ב, י"ז ועוד; המתגים הכבדים, בראשית ל"ד, ל; שמות ט"ו, י"ז; המתיגות הקלות, שמות א, כ"א; הפטרת תרומה.
[116b] המקפין, בראשית ל"ט, ו; ויקרא ט"ז, י.
[116c] Heidenheim ל־דברים ט, ג ולהפטרת תרומה.
[116d] יסוד הניקוד דף י ע"ב.
[116e] שם 10b, 32ab ועוד; צהר התבה, Berlin 1769, f. 13b, 21b, 22a, 25a, 26b, 31b, 32b.
[116f] ראה Var. Lectt. t. 2 p. 66.
[116g] cod. Opp. 1375 Q.
[116h] Luzzato prolegomeni p. 28, 197.
[117a] השווה Dikduke Raschi f. 19a, 39b.
[117b] Eichhorns Repertor. Th. 12 S. 253.
[117c] הודעתי בתוך Delitzsch, Jesurun p. 257 ואילך.
[117d] Biscioni catal. p. 109.
[118a] Heidenheim אצל Löwenstein proverbia p. 38.
[118b] השווה Wolf t. 1 p. 166; cod. Vatic. 14; cod. Kenn. 611.
[118c] השווה additamenta שלי ל־cod. Lips. 1 p. 315.
[118d] Repertorium Th. 12 S. 262, 263, 270, 277; וכן 266, 269, 271, 276.
[118e] catal. Lips. p. 273, 274.
[118f] ראה Sal. Norzi ל־בראשית י"ז, ח; ל"א, מ"ז; de Rossi Var. Lect. t. 2 p. 59.
[118g] de Rossi שם t. 1 p. 15.
[118h] שם t. 3 p. 146.
[118i] שם p. 232.
[119a] ל־דברים ט"ז.
[119b] Kerem Chemed Th. 3 S. 203.
[119c] cod. Rossi 16; השווה Var. Lect. t. 2 p. 59; cod. Lips. 1.
[119d] ל־דברים ד, ג.
[119e] מכתב מאליהו, לסוף נח ולתחילת כי תשא.
[119f] Levita בתוך Masoret.
[119g] Var. Lect. t. 2 p. 31; catal. Lips. p. 273; Heidenheim לתחילת Numer.
[119h] additam. שלי שם.
[119i] Var. Lect. t. 2 p. 33, 41.
[119k] שם t. 1, סוף ההקדמה; cod. Lips. 1.
[119l] cod. 260F., אך הקטלוג אינו יודע עליו דבר. השווה Katal. ed. 1782 Abth. 2 f. 17b למטה.
[119m] כל בו, מס' 143.
[119n] שו"ת in 4, מס' 66.
[120a] Wolf t. 4 p. 97.
[120b] cod. 195 D; השווה Wolf t. 4 p. 898, שקרא גרן במקום גורן.
[120c] תקע לבב תרן חסר חנט לול.
[120d] ל־cod. hebr. 124 in fol.
[120e] ליקוטי פשטי שרשים; לא צוין בקטלוגים.
[120f] תחילתו: וואלט לשון רצה כמו אבי יבחן ופי׳ רש״י לא יאבה.
[121a] Targum der Chronik I, 1, הקדמה.
[121b] dissertatio generai. p. 405, 406.
[121c] I. H. Michälis de codic. biblico-hebraicis Erford.
[121d] ספר דקדוקי רשי, 48 דפים בקוורטו.
[121e] ל־ויקרא י"ט, ט"ז.
[121f] f. 18b, 35b.
[121g] ספר הפרחון.
[121h] שער התנועות 24a, 42a; שער השמות 31a; שער החילוף 41b.
[121l] ל־בשלח ול־ראה; פעם אחת (ל־חקת דף ל"ח ע"ב) נקרא שער מצב הנגינות, כשם שער אצל יקותיאל (ראה לעיל עמ' 115).
[121m] ל־משפטים דף כ"ו ע"ב.
[121n] נחמוני; ראה דף מ"ב ע"ב, מ"ג ע"ב.
[121o] f. 44b, 29a, 18b, 45b, 46b, 10a.
[122a] פרשת מקץ, סוף דף י"ב ע"ב: ואמר לי; פרשת בהר, תחילת דף ל"ה ע"א: ואמר.
[122b] catal. Oppenh. ed. 1826 ל־194 Q., 207 Q. גם Wolf t. 3 p. 102 למטה טועה, חרף ה־״vidi״ שלו.
[122c] ״לאחר שראש הישיבה ר׳ Joseph Oteleng ניגש להדפיס קיצורים של Misrachi... אנו באים למלאות את דבריו בחיבור הנוכחי, הנקרא Dikduke Raschi״ וכו'. כנראה דווקא הופעת הספר הזה סיכלה את התוכנית ההיא.
[122d] Tychsens Katalog S. 149 N. 306.
[122e] t. 4 p. 1043.
[122f] cod. 417 N. 4; תחילתו: בנין הפעלים יבנה בשמנה טורים הטור האחר נקרא בנין הקל.
[122g] t. 2 p. 368 N. 360; כתב היד היה שייך לדוכס מאורבינו.
Ungenannter hat in dem Werke „Dikduke Raschi“121d, das Riva di Trento 1560 in 4 erschienen ist, alle grammatische Stellen in Raschi's pentateuchischem Commentar erläutert, gelegentlich auch über Lautverwandtschaft121e, über die acht Verbalklassen121f und Aehnliches ausführlicher sich vernehmen lassen. Zu den von ihm bei dieser Arbeit vielfach benutzten Werken gehören: Die Masora, Menachem b. Saruk, Aben Esra's Commentar, Parchons Lexikon121g, Joseph Kimchi's Sikkaron, aus welchem einige Abschnitte namentlich aufgeführt werden121h, David Kimchi's Grammatik und Lexikon, die Masora-Tafeln genannte Clavis121i, eine Abhandlung über die Punctation121k, eine andere über die Accente121l, und ungenannte Grammatiker. Moses Kimchi121m und R. Meir [b. Baruch]'s Masora werden jedes einmal, Nachmanides Commentar121n zweimal citirt. Es werden auch Chefez, Dunasch, Chajudsch, ibn Gannach und Gabirol121o genannt, die aber dem Verfasser nicht vorgelegen haben. Derselbe scheint gegen Ende des vierzehnten Jahrhunderts gelebt zu haben, vielleicht im Elsass, daher halte ich die beiden Stellen, wo Mittheilungen von Israel Brun S. 122 vorkommen122a für Interpolationen. Irrig haben Schabtai und seine Nachtreter122b das Werk einen Auszug aus Misrachi genannt, vermuthlich weil sie von dem Vorworte des Herausgebers nur die ersten Reihen122c gelesen; eben so fehlerhaft ist die Uebersetzung „stricturae in comment. Raschi“122d.
Die grammatische Abhandlung eines Ungenannten aus dem funfzehnten Säculum befindet sich handschriftlich in der Bibliothek H. I. Michael's. Ein grammatisches Werk, am Anfang und am Ende defect, 123 Blatt in 4 theils Pergament theils Papier, war aus der Uffenbachschen Sammlung in Wolfs122e Besitz gekommen. Ein defectes grammatisches Compendium, Dikduk titulirt, mit den acht Conjugationen anhebend, liegt im Vatican122f. Ebendaselbst eine Grammatik der heiligen Sprache, auf Pergament in Quart, deren Autor von Bartolocci122g sorgfältig und aufmerksam genannt wird.
[107b] Lexicon v. צדה wo er nicht genannt ist; die getadelten Worte sind bei Dunasch im Einleitungsgedicht und in den Bemerkungen v. נופת.
[107c] s. Lippman zu שפת יתר S. 41, Dukes Mittheilungen S. 153.
[107d] zu Exod. 16, 15. 34, 34. Levit. 1, 15. 19, 20. Deuter. 16, 10; in den Commentarien ms.
[107e] s. Geiger Zeitschrift Th. 5. S. 425—427.
[107f] Succa f. 31 b.
[107g] Chaskuni, Deuter. 33, 28.
[107h] Paaneach rasa zu משפטים und קדושים.
[107i] Commentarien zu Rut nnd Hiob, zum Machsor; Bibel-Glossar; Collectaneen (bei Meor Enajim c. 28. f. 102 a).
[108a] אהל מועד f. 80a. v. צעק
[108b] mein Raschi S. 326. 329.
[108c] vgl. zu Gen. 18, 15. 41, 49. 43, 6. Exod. 29, 5. Numer. 20, 29. Deuter. 7, 7. 8. 20, 19. Taanit 9a; die Hauptstellen sind Rosch haschana 9a, Gittin 90a und der Brief an R. Natan b. Machir. Vgl. Minchat Jehuda 9a, 24a.
[108d] ס' ההרכבה Buchst. ת
[108e] Vorrede zu קורי עכביש
[108f] Katalog S. 4 N. 57, S. 44. N. 3.
[108g] Geiger a. a. O. S. 414 u. f.
[108h] Luzzato in Kerem Chemed Th. 7. S. 68.
[108i] a. a. O. f. 10a (בזה), 49b (קצין), 54a (יליץ), 54b (משא), 63b (פתי), 66b (כסה), 89a (גרה), 93a (בליעל). Vgl. cod. München hebr. 54 N 1.
[109a] vgl. Biscioni catal. in fol., Index p. 120. Asulai Schem Th. 2. f. 4b.
[109b] cod. Oppenh. A. 1372Q.
[109c] Padua, Hamburg, Parma (c. Rossi 563 N. 33).
[109d] Kerem Chemed Th. 7. S. 38.
[109e] תקון ספר תורה
[109f] Kerem Chemed Th. 3. S. 202.
[109g] Haterumma in הלכות ס״ת; Simson bei Mordechai, kleine Halachot; Tos. Menachot 29b, ברוך שאמר f. 7b. Vgl. cod. Rossi 159, wo am Schlusse eines alten Machsor R. Jacobs „tikkun Soferim‟ sich befindet.
[109h] Geiger Zeitschrift Th. 5. S. 418.
[109i] אהל מועד f. 63b v. סכל; vgl. jedoch Semag Verb. 242.
[109k] die erstere Stelle ist mitgetheilt von Dukes in Zion Th. 2. S. 105.
[110a] bei der grossen Masora ed. Amst. f. 891b, 894b.
[110b] zu Leviticus 6, 13: וכן בניקוד של רב שמואל
[110c] regionis Assyriacae.
[110d] Kerem Cbemed Tb. 4. S. 203.
[110e] Th. 1. S. 152, wo aber weiter Nichts darüber bemerkt wird. Mit Ausnahme von Dagesch und Schurek, die wie bei uns gebildet sind, haben alle Vocalzeichen eine abweicbende Gestalt und sind über den Bucbstaben angebracbl. Das Schewa ist ein horizontaler Strich, den selbst das ruhende He am Ende des Wortes bekommt: Chatuf Patach ( ׃ ), Kamez ( < ), Patach ( . ), Zere ( .. ), Segol ( . ), Chirek ( . ) oder ( T ), und wenn ein Jod folgt nur ein Punkt über demselben; Kibbuz ( T ), Cholem ( : ). Der Name des Kamez passt offenbar zu dieser Gestalt. Man vocalisirte also תלבשי = תלבשי, מיושב = מיושב, אדני יהוה = ארצי יהוה Auch die Accente, mit Ausnahme von Sofpasuk und Munach, sind oberhalb der Wörter; das Etnach ist ^, das Rebia ^, das Sakef ⌐ oder ⌐.
[111a] Machberet ms. die Buchstaben י, ט, כ, ר
[111b] Aruch zu Anfang der Buchstaben Resch und Schin.
[111c] Zeitschrift Th. 5, S. 419—430.
[111d] cod. 1370Q. Vgl. catal. ed. 1782 Abth. 2. f. 5b, Dukes Mittheilungen S. 197. Levita in Masoret, deutsche Ausg. S. 52.
[111e] Hagah. Maimon. ספר תורה c. 8, תפלין c. 1.
[111f] Levita zu Kimchl's Lexicon v. כחש . Sal. Hanau in צהר התבה f. 26b. —
[112a] cod. 1400 Q.
[112b] Commentar ms. zu Hiob; Glossar bei Delitzsch im Orient 1844. S. 296. Jehuda Minz RGA. f. 15a.
[112c] Siehe de Rossi im catal. zu cod. 764 und im dizionorio Vol. 2 p. 65, wo jedoch Manches irrthümlich ist.
[112d] משה בן ה״ר יצחק הידוע בן הנשיאה אשר ממדינת אינגלטרא
[112e] Wolf t. 2. p. 596. N. 24.
[112f] cod. 999 F.
[112g] beginnend כשם ה׳ אלהי עולם, צופה צפון ונעלם, חג בלא מחוגה ואבנים, מלאכת ארץ ושמים
[112h] Frensdorf und Dukes im Orient 1844 S. 518. 519.
[112i] Minchat Jehuda 19b oben, 24a unten, 38a und 78a (von transitiven und intransitiven), 85a (von der Conjugation).
[112k] ib. f. 23b zu Gen. 42, 1: יורה הפך מן ירוה כך כתוב בספר שרים ; שרים könnte die Abkürzung von של רבי יוסף מטרוייש seyn.
[113a] cod. hebr. 102a in 4. der Universitäts - Bibliothek in Leipzig.
[113b] s. Levita, Masoret ed. 1771 f. 34a. de Rossi Var. Lectt. t. 2. p. 43.
[113c] Bibel-Glossar (s. oben S. 82) und Paaneach rasa zu Deuteron. (Abschnitte עקב und וזאת הברכה).
[113d] Samuel Meklenburg im Orient Lit. Bl. 13 S. 200 u. f. des Jahrganges 1840.
[113e] Masoret, deutsche Ausgabe, S. 52, 246.
[113f] t. 1. p. 1152, t. 3. p. 1160, t. 4. p. 1008.
[113g] Jesurun p. 16. 86. 92. 192. 249. 252.
[113h] מורה הגדול ר' יונה בן גנאח Den Ehrentitel מורה den bereits ben Naftali (Mikne Abram d 3) und Chajudsch (Maor, Vorrede. Michlol ed. In 8. f. 55a. Wolf t. 2. p. 1282) hatten, gaben dem R. Jona auch Jehuda Tibbon (bei Morin. Excercit. l. 2. exc. 18 c. 5 p. 527), Serachja (Maor a. a. O.) und David Kimchi (Michlol f. 43a).
[114a] s. Heidenheim zu den Haftaren von תזריע und זכור.
[114b] Delitzsch catal. codd. Lips. Index sec, p. XLII nota; Orient 1840 Lit. Bl. 1. S. 3.
[114c] Briefliche Mittheilung von Sal, Nissen vom 28. Febr. 1843. Vgl. Geiger Zeitschrift Th. 5 S. 423.
[115a] En hakore zu Numer. 34, 28: א"ת, א"ק, א"ח, אמ"ם, א"ז, א"ט, welches, nach Heidenheim's Vorrede bedeutet: תיקון אחד, קדמון, חשוב, מסוריות. זקן, טוב; das voranstehende 'א bedeutet Spanien.
[115b] vielleicht die des Moses (s. oben S. 112), welche den Titel im Plural führen.
[115c] zu Exod. 15, 16.
[115d] zu Exod. 15, 1.
[115e] כללי הנקוד oder דרכי הנקוד ; bei cod. Oppenh. 1378 Q. genannt כללי דקדוק
[121l] zu בשלח und ראה, einmai (zu חקת f. 38b) genannt: שער מצב הנגינות, wie ein Abschnitt bei Jekutiel (s. oben S. 115) übersohrieben ist.
[121m] zu משפטים f. 26b.
[121n] נחמוני, s. f. 42b, 43b.
[121o] f. 44b, 29a, 18b, 45b, 46b, 10a.
[122a] Abschnitt מקץ Ende f. 12b ואמר לי, בהר Anf. f. 35a ואמר
[122b] catal. Oppenh. ed. 1826 zu 194 Q., 207 Q. Auch Wolf t. 3 p. 102 unten irrt trotz seinem „vidi.“
[122c] „Nachdem das Oberhaupt R. Joseph Oteleng sich anschickt, Auszüge des Misrachi zu drucken, . . . so kommen wir solches auszuführen (למלאות את דבריו) mit gegenwärtigem Werke genannt Dikduke Raschi“ u. s. w. Vermuthlich ist gerade durch das Erscheinen dieses Buches jene Absicht vereitelt worden.
[122d] Tychsens Katalog S. 149 N. 306.
[122e] t. 4. p. 1043.
[122f] cod. 417 N. 4, Anfang: בנין הפעלים יבנה בשמנה טורים הטור האחר נקרא בנין הקל
[122g] t. 2. p. 368 N. 360, das Ms. gehörte dem Herzog von Urbino.
Zur Textherstellung
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0119–page-0134 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 15 Übergänge — 8× CONT, 4× HYPH, 3× NEW. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/02_IV_grammatiker.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Verwechselbare Typen in den Notenzeichen (b/h, c/e — die im Projekt seit langem dokumentierten Paare): das Zeichen wird auf den vom Alphabet geforderten Buchstaben normalisiert, damit Note und Verweis zusammenfinden. Betroffen sind:
S. 112: die Note ist als h) gesetzt, der Reihe nach ist es b)
S. 108: das Verweiszeichen im Text ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 112: das Verweiszeichen im Text ist als e) gesetzt, der Reihe nach ist es c)
Umfang: 54 Absätze, 129 Fußnoten, 16 Seitenmarken (S. 107–122).
גם פרשני המקרא ובעלי ההלכה היו מורי מידות; אצל שבט נרדף ובדת שהוציאו עליה דיבה, חשוב לזכור זאת. עמ׳ 123 עד כמה היו התפיסות המוסריות עזות וטהורות מלמדות אותנו הן השירה הדתית הן ההלכה המעשית: מה שנחווה בשירה, באורח אידיאלי למחצה, נעשה כאן למעשה ממשי שאפשר להוכיחו. הדברים ששירתם של שמואל החסיד ושל מחברי פיוטים אחרים מביעה בהתלהבות יוצאים אל הפועל וחיים בתשובותיהם של יהודה הכהן, שלמה יצחקי ויעקב בן מאיר, בפסקיהם של יצחק בן אברהם, אליעזר הלוי, יצחק בן משה, מאיר בן ברוך וממשיכיהם, ובספרי ההלכה של אליעזר ממץ ומשה מקוצי. ואולם מורי אותו הזמן לא הסתפקו בהשפעה שעשויות היו השירה וההלכה להשפיע על מי שכבר הוכשרו לכך; הם עצמם הכשירו את שומעיהם, הן בדרשות שנישאו בעל פה בבית הכנסת123a הן בספרי מוסר מיוחדים, באמצעות דיון ועיון עצמאיים בענייני דת. כאשר הציץ פרופסור אחד123b, לפני כשבעים שנה, באחד החיבורים הללו, קרא בהכרה מתנשאת מעט: ״בקושי אפשר היה לצפות מנוצרים באותם הימים לתורות מוסר כאלה, כפי שיהודי זה [ר׳ אשר בטולדו] הורה כאן לבני אמונתו והניח אחריו.״ אולם תורת המוסר של יהודים אלה אינה צריכה להתבייש מפני שום תורה מאוחרת יותר; ויהודי גרמניה של ימי הביניים, אף שנחשבו למסורים לשטן, עמדו בלי ספק במדרגה מוסרית גבוהה יותר מן הכמרים בטירול לפני מאתיים שנה, שבקרבם היו זלילה, עצלות, פריצות, טיפשות ואמונה טפלה אלילית לדבר שבשגרה123c.
V. Sittenlehrer.
S. 122 Die Exegeten und die Gesetzkundigen waren auch die Sittenlehrer; bei einem verfolgten Stamme, bei einer verläumdeten Religion ist es wichtig, dies in Erinnerung zu S. 123 bringen. Wie mächtig und rein die sittlichen Ueberzeugungen waren, zeigt uns die religiöse Poesie eben sowohl als die praktische Gesetzeskunde: das dort empfundene, halb ideale; wird hier zu wirklicher, nachweislicher That; was die Dichtungen Samuel's des Frommen und anderer Hymnologen begeistert aussprechen, es wird ausgeführt, es lebt in den Rechtsgutachten von Jehuda ha-Cohen, Salomo Isaaki und Jacob b. Meir, in den Decisionen von Isaac b. Abraham, Elieser ha-Levi, Isaac b. Moses, Meir b. Baruch und ihrer Nachfolger, in den Codices von Elieser aus Metz und Moses aus Coucy. Aber die Lehrer jener Zeit begnügten sich nicht mit den Wirkungen, die das Gedicht und die Halacha für vorbereitete Menschen haben dürfte, sie bereiteten selber vor, eben sowohl durch mündliche Synagogal-Vorträge123a als durch spezielle Sittenbücher, durch eigene Erörterung und Bearbeitung religiöser Gegenstände. Als vor etwa 70 Jahren ein Professor123b einen Blick in eine jener Schriften geworfen, rief er mit einer vornehmen Anerkennung: „Kaum hätte man in den damaligen Zeiten solche Sittenlehren von Christen erwarten sollen, als dieser Jude [R. Ascher in Toledo] seinen Glaubensgenossen hier vorgeschrieben und hinterlassen hat.“ Aber die Morallehre dieser Juden hat vor keiner spätern zu erröthen, und die Israeliten des deutschen Mittelalters, obgleich dem Teufel verfallen, standen unbedingt höher auf der sittlichen Stufenleiter, als die Priester in Tirol vor zweihundert Jahren, unter denen Völlerei, Faulheit, Unzucht, Dummheit und beidnischer Aberglauben an der Tagesordnung waren123c.
ספרות מוסר זו מופיעה בחלקה כביאור של המשנה הקדומה אבות, או כקטעים השייכים לחיבורי הלכה ופרשנות והמשובצים בהם במקום המתאים; ובחלקה בספרים מיוחדים — לעיתים בצורת צוואות לילדים ולקרובים, עמ׳ 124 לעיתים בלבוש משל ושירה ולעיתים כהדרכות ממש לחיים מוסריים ויראי שמים. מן התקופה שבין 1050 ל־1490 אפשר למנות כאן לפחות כשלושים חיבורים שמחבריהם בני גרמניה וצרפת.
בסביבות שנת 1050 חי בוורמס ר׳ אליעזר בן יצחק, עמיתו של ר׳ יעקב בן יקר124a, מצאצאי אבון, שכונה ״הגדול״124b וגם ״גאון״124c. הוא מובא בידי בנו טוביה124d, רש״י124e, קרא124f, בעלי התוספות124g, ר׳ אלעזר בן יהודה124h ואחרים124i. הוספה: ר׳ אליעזר היה רבם של שני מוריו של רש״י, ששניהם נקראו יצחק (Hapardes 33a, 42a; ראב״ן דף ס"ט ע"ד). כפי שמדווח Lonsano המלומד124k, הוא מחברו של ״Orchot Chajim״, שנדפס פעמים רבות ונקרא גם ״צוואת אליעזר הגדול״124l.
את אבות פירש רש״י. פירוש כזה, שאף נדפס ונמצא בכתבי יד עתיקים, מיוחס לו כבר בידי ר׳ צדקיה124m, בעלי התוספות לתורה124n, פירוש קדום לתורה124o, ר׳ יעקב בן אשר124p, שמעון דוראן124q, יוסף חיון124r ואברהם זכות124s. קטעים מפירוש נכדו ר׳ שמואל מצויים אצל שם טוב גאון124t, יוסף חיון124u, יצחק עראמה124v, עמ׳ 125 שמואל אוזידה125a ור׳ ליווא בן בצלאל125b. גם ר׳ אליעזר ממיינץ125c ור׳ אפרים מרגנסבורג125d פירשו את אבות, אך נראה שחיבוריהם אבדו.
לקראת סוף המאה השתים עשרה נתפרסם ר׳ יהודה החסיד, מצאצאי ר׳ אליעזר הגדול, שהיה פעיל בתחומים רבים; אולם כשם שהמיתוס חדר לסיפור חייו, כך חדרה עריכה מאוחרת לחיבוריו. לתת תוקף לנאצל שבמעשה האנושי ולנעלה שבמעשה היהודי, ולמצוא ברמזי ספרי הקודש את האמת הפנימית ביותר — זו הייתה, כמדומה, תכליתה של רוח שבה נתמזגו היסוד השירי, המוסרי והאלוהי. הוא הכיר את אבן עזרא, וכנראה גם את דברי הרמב״ם על האתיקה ועל התשובה; ספר המוסר של בחיי, שכבר בשנת 1161 תורגם לעברית בידי שני מתרגמים, היה נגיש לו ככל שהייתה נגישת לאביו תורת האלוהות של סעדיה.
חיבוריו העיקריים בתחום זה הם: 1) הכבוד, המובא בספר חסידים125e וגם בידי תלמידיו125f, והיה מוכר לר׳ יעקב לוי125g במיינץ, שקרא בו את צוואתו של ר׳ יהודה (צואה). צוואה זו, ש־de Rossi כינה בלא יסוד praecepta legis, נדפסה125h, אך ספק אם היא אותנטית לכל אורכה; 2) החכמה, שבו נדון גם העיטור המדוקדק של נוסח התורה בתגי אותיות125i; 3) ספר חסידים, עמ׳ 126 שבו עצמו (סי' ל"ח) נמסר השם ספר החסידות והחכמה. מקצת הדברים שאלעזר126a, בעלי התוספות126b, סמ"ק126c, יעקב בן אשר126d, מהרי"ל126e ואחרים126f מביאים ממנו מצויים במהדורה שבידינו; ואילו Hagahot Maimoniot126g טרם החזיקו כנראה בנוסח שאנו קוראים בו ב־סי' רמ"ט. מסתבר שמהדורתנו היא עיבוד מאוחר; מכל מקום, סי' א'קכ"ט–1172 באו מכתב יד אחר. בספריותיהם של Oppenheimer126h, de Rossi126i ו־Michael מצויים ספרים בעלי שם זה שנוסחיהם שונים ואף שונים בתכלית. קטעים מתוך Mischne Thora126k, Rokeach126l, ספר חשבונות126m ועיבוד מאוחר של סעדיה126n נכנסו לספרנו; ואולי שייך אליו גם ״סוד התשובה״ של de Rossi (cod. 166 N. 3).
לר׳ יהודה, שכונה בפי ממשיכיו הקרובים ״אבי החכמה״126o, מיוחסים גם ספר האורה126p, שיר תוכחה126q ופירוש לשיר הייחוד126r. תלמידו ר׳ אלעזר בן יהודה מוורמס דן בחיבוריו ״רוקח״, ״סודות״, ״על הנשמה״, ״על האחדות״ ועוד ביראת שמים, בענווה, בצניעות, בתשובה, ביושר וכיוצא באלה, כבקרני אור של תודעת האל; ואף שנעזר פה ושם בבחיי — אשר דגמים ערביים עמדו לנגד עיניו שלו127a — טיפל בהם עמ׳ 127 באופן עצמאי. בייחוד נדפסה פעמים רבות, בשמות שונים, הדרכתו לתשובה הכלולה ב־רוקח127b.
צעיר ממנו במקצת היה משה מאוורה, שכתב דברי מוסר127c; וכן משה מקוצי, שבמסעותיו בצרפת ובספרד דרש ברבים והטיף לדת ולמידות טובות. ר׳ יחיאל, אביו של ר׳ אשר, כתב הדרכה ללימוד נכון של התורה127d; ר׳ יצחק החסיד כתב ״חיי עולם״127e — אם חיבור זה שונה מן החיבור הערוך המיוחס לר׳ יונה הקדוש מטולדו127f, אין הדבר מפורש. גם מחבריהם של פירושים לאבות המצויים בכתבי יד גרמניים עתיקים אינם ידועים127g.
באמצע המאה השלוש עשרה חי בבורגונדיה ברכיה הנקדן בן נטרונאי. הוא כתב: 1) קיצור מורחב בתוספות של אמונות ודעות לסעדיה, השמור בוותיקן ובספריות Oppenheimer, de Rossi ו־Heidenheim; 2) ספר מוסר בשם מצרף, ששלושה עשר פרקיו נושאים את הכותרות: מבוא, תאוות החושים, תשוקת הלב, ריסון הרצון, צדק, האומלל, העני, כבוד, עמ׳ 128 מעמד, דרגה, נפש, תקווה, אלמוות. חיבור זה מצוי בספרייה המלכותית במינכן (cod. 64 N. 4), וכנראה הוא החיבור שהיה ברשות de Rossi (cod. 482), שאינו מוסר את שמו, ושקטעים ממנו מצויים בלקוטים שבכתב יד מספריית Oppenheimer128a. 3) ספר משלים, שנדפס בשנת 1557, יצא בלטינית בשנת 1661 והוצג לקהל הקוראים הגרמני בשנת 1759 ב־Briefe die neueste Literatur betreffend (Th. 1 S. 186–198).
ייתכן שלאותה תקופה שייך גם אלעזר בן יעקב משפיירא, שכתב על התשובה128b. ר׳ מאיר בן ברוך מרוטנבורג חיבר את ״באר מים חיים״128c. לאחר דברי תוכחה לתשובה הוא דן בארבעה חלקים בעלי כותרות מיוחדות128d בהנהגות האכילה, בתפילה שלפני השינה, בתשובה ובהתנהגות המוסרית. החיבור מובא אצל Botril128e ובמקומות אחרים128f, והוא מצוי בספריית מינכן128g.
במאה הארבע עשרה חיברו ר׳ אשר, בנו ר׳ יהודה, ור׳ אליעזר הלוי בן זמנו שבמיינץ הדרכות מוסריות שנועדו בראש ובראשונה לילדיהם, בצורת צוואות. מחיבורו הקטן של ר׳ אשר, הנקרא הנהגה128h ונדפס פעמים רבות128i, הביא Hirt כמה דוגמאות128k. הוא כולל 132 אמרות קצרות תיקון: במקום 131 יש לקרוא 132, המחולקות לששת ימי השבוע: בעשרים וארבעת הסעיפים הראשונים הפנייה היא בגוף שלישי; עמ׳ 129 התחלותיהם של סי' כ"ה–46 ערוכות בסדר אלפביתי, וכמעט כל המשפטים הבאים פותחים ב־אל (״לא תעשה...״).
את צוואת בנו יהודה ראו Zacut129a, גדליה יחיא129b וחיים ויטאל129c; היא נקראת אגרת התוכחת וכללה גם ידיעות משפחתיות. חיבורו של ר׳ אליעזר, שהיה ברשות R. Binjamin Seeb129d, מצוי בספריות Turin129e, Michael ו־Luzzato129f. מחברו של חיבור קצר בשם מאושר אינו ידוע; הוא דן בחיים של שביעות רצון, ובייחוד במתינות באכילה ובשתייה129g.
בראשית המאה החמש עשרה חיבר ליפמן ממילהאוזן פירוש לאבות129h. בשנת 1430 חובר — אולי בידי ר׳ מתתיה — בגידת הזמן, הדן בפרוזה פיוטית בנושא העתיק של ייסורי הצדיקים וקורא לבטוח באל. כתב יד של ספר זה, שנדפס פעמים אחדות129i, נכתב בבון בשנת 1602 ושמור בספריית Oppenheimer129k. מעט מאוחר יותר, וכנראה בדרום גרמניה, כתב מחבר ספר המוסר ספר המדות129l, המוכר יותר בשם Orchot Zadikim. אף שהתאים את השימוש למטרתו — לחבר ספר מוסר עממי — הוא הרבה להסתמך על בחיי; ובייחוד שלושים העיונים המובאים בפרק 19 לקוחים משם (Abschn. 8 c. 3). הספר הופיע לראשונה ביידיש ב־Isna בשנת 1542, בלי הפרק האחרון על יראת שמים, ואחר כך בעברית ב־Prag בשנת 1581; לאחר מכן נדפס פעמים רבות בשתי הלשונות. עמ׳ 130
בסביבות השנים 1460–1480 חי ר׳ יצחק בן אליעזר, ששמע תורה מפי משה בן אליעזר הדרשן130a. ספר המוסר הקטן שלו, ספר הגן, מחולק לשבעה חלקים לפי ימות השבוע. לקראת סוף המאה ההיא פרח ר׳ יוחנן לוריא, שספר המוסר הקצר והמחורז שלו, הנקרא הדרכה130b, נדפס פעמים רבות עם הספר הקטן שנזכר לעיל. כך חותמת וורמס העתיקה והנכבדה את השורות כשם שפתחה אותן; ועתה יישמעו המורים הקדומים עצמם.
1. ר׳ אליעזר בן יצחק (בסביבות 1050)
(מתוך Orchot Chajim)
Diese Moral-Literatur erscheint theils als Erläuterung der alten Mischna Abot, oder als den halachischen und exegetischen Werken zugehörende, an passender Stelle befindliche Stücke, theils in speziellen Büchern, und zwar bald in der Form von Testamenten an Kinder und Angehörige, bald S. 124 in Fabel und Dichtung gekleidet, bald auch als eigentliche Anweisungen zu einem sittlichen und gottesfürchtigen Leben. Aus dem Zeitraum von 1050 bis 1490 sind hier wenigstens gegen 30 Werke namhaft zu machen, deren Verfasser Deutschland und Frankreich angehören. Um das Jahr 1050 lebte in Worms, ein Kollege R. Jacob's b. Jakar124a, R. Elieser b. Isaac, ein Nachkomme Abun's, genannt der Grosse124b auch Gaon124c, von seinem Sohne Tobia124d, Raschi124e, Kara124f, Tosafot124g, R. Elasar b. Jehuda124h, und sonst124i angeführt. Berichtigung: R. Elieser war der Lehrer von Raschi's beiden Lehrern Namens Isaac (Hapardes 33a, 42a) ראב"ן f. 69d). Wie der tüchtige Lonsano124k berichtet, ist er der Verfasser des oft gedruckten „Orchot Chajim“, das auch „Testament Elieser's des Grossen“124l genannt wird. Die Abot wurden erläutert von Raschi, und ein solcher Commentar, der auch gedruckt ist und sich in alten Handschriften findet, wird ihm bereits von R. Zidkia124m, den pentateuchischen Tosafot124n, einem alten Pentateuch-Commentar124o, R. Jacob b, Ascher124p, Simeon Duran124q, Joseph Chajun124r und Abraham Zacut124s zugeschrieben; aus seines Enkels R. Samuel Commentar finden sich Fragmente bei Schemtob Gaon124t, Joseph Cbajun124u, Isaac Arama124v, S. 125 Samuel Uceda125a und R. Löwe b. Bezalel125b. Auch R. Elieser aus Mainz125c und R. Ephraim in Regensburg125d commentirten die Abot; doch scheinen ihre Werke jetzt verloren zu seyn. Gegen Ende des zwölften Jahrhunderts wurde R. Jehuda der Fromme berühmt, ein Nachkömmling R. Eliesers des Grossen, vielfach thätig; aber wie der Mythos sein Leben, so durchziehet jüngere Arbeit seine Werke. Das edle in dem menschlichen, das höchste in dem Israelitischen Thun zur Geltung zu bringen, in den Andeutungen der heiligen Bücher die innerste Wahrheit aufzufinden, das schien das Ziel eines Geistes zu seyn, in welchem dichterisches, sittliches und göttliches in einander verschmolzen. Aben Esra kannte er, vermuthlich auch Maimonides über Ethik und Busse; Bechai's Sittenwerk, das schon im Jahre 1161 von zwei Uebersetzern ins Hebräische übertragen worden, war ihm wohl so gut zugänglich als seinem Vater Saadia's Theologie. Seine Hauptwerke auf diesem Gebiete sind: 1) Hakabod (הכבוד), im Buche der Frommen125e und auch von seinen Schülern125f citirt, war dem R. Jacob Levi125g in Mainz bekannt, der darin R. Jehuda's Testament (צואה) las. Dieses Testament, ohne Grund praecepta legis von de Rossi genannt, ist gedruckt125h, doch schwerlich durch und durch ächt; 2) Hachochma (החכמה), worin auch von der sorgfältigen Ausschmückung des pentateuchischen Textes mit Buchstabenkronen gehandelt wurde125i; 3) das Buch der Frommen (ספר חסידים), in S. 126 welchem selber (§. 38) der Titel ספר החסידות והחכמה angegeben ist. Was daraus Elasar126a, Tosafot126b, Semak126c, Jacob b. Ascher126d, Maharil126e und sonst Andere126f anführen, findet sich zum Theil in unserer Edition; dahingegen scheinen Hagabot Maimoniot126g, was wir dort §. 249 lesen, noch nicht vor sich gehabt zu haben. Vermuthlich ist unsere Ausgabe eine spätere Bearbeitung; ohnehin stammen die §§. 1129—1172 aus einer andern Handschrift. Die Bibliotheken von Oppenheimer126h, de Rossi126i, Michael besitzen abweichende, ja ganz verschieden lautende Bücher dieses Titels. Aus Mischne Thora126k, Rokeach126l, einem Buche חשבונות126m, einer jüngern Bearbeitung Saadia's126n sind Stücke in unser Buch übergegangen, zu welchem vielleicht auch de Rossi's (cod. 166 N. 3) „Geheimniss der Busse" gehört. Dem R. Jehuda, von seinen nächsten Nachfolgern „Vater der Weisheit"126o genannt, werden auch noch ein Buch des Lichts126p, ein ermahnendes Gedicht126q und eine Erläuterung der Einheitslieder (שיר הייחוד)126r zugeschrieben. Sein Zuhörer, R. Elasar b. Jehuda aus Worms, hat in seinen Schriften „Rokeach," „Geheimnisse," „von der Seele," „von der Einheit" u. m. a. die Frömmigkeit, die Demuth, die Keuschbeit, die Busse, die Redlichkeit u. s. w. als Ausstrahlungen des Gottesbewusstseins betrachtet und, obwohl S. 127 hie und da mit Benutzung Bechai's, dem selber arabische Muster vorgeleuchtet127a, selbstständig behandelt. Namentlich ist seine in dem Rokeach enthaltene Anweisung zur Busse, unter verschiedenen Titeln, oft gedruckt127b. Etwas jünger als er ist Moses aus Evreux, der Sittenlehren geschrieben127c; Moses aus Coucy, welcher auf seinen Reisen durch Frankreich und Spanien in öffentlichen Predigten zu Religion und Tugend ermahnte. R. Jechiel, der Vater R. Ascher's, schrieb eine Anweisung zum rechten Studium des Gesetzes127d; R. Isaac der Fromme ein „ewiges Leben“127e, — ob verschieden von dem edirten, welches dem heiligen R. Jona aus Toledo127f zugeschrieben wird, ist nicht angegeben. Eben so unbekannt sind die Verfasser von Abot-Commentarien, die in alten deutschen Handschriften127g vorkommen. In Burgund lebte in der Mitte des dreizehnten Jahrhunderts Berachja ha-Nakdan b. Natronai; er schrieb 1) einen mit Zusätzen vermehrten Auszug des Werkes Emunot wedeot von Saadia, welches der Vatican und die Bibliotheken von Oppenheimer, de Rossi und Heidenheim bewahren: 2) ein Sittenbuch, מצרף betitelt, dessen 13 Abschnitte überschrieben sind: Einleitung, Sinnenlust, Herzensbegierde, Bändigung des Willens, Gerechtigkeit, der Unglückliche, der Arme, Ehre, S. 128 Stand, Rang, Seele, Hoffnung, Unsterblichkeit. . Dieses Werk befindet sich in München aufder k. Bibliothek (cod. 64 N. 4) und ist wohl dasselbe, das de Rossi (cod. 482), der den Titel nicht angiebt, besessen, und von welchem Auszüge in Collectaneen ms. der Oppenheimerschen Bibliothek128a vorkommen. 3) Ein Fabelbuch, 1557 gedruckt, 1661 lateinisch erschienen, 1759 in den Briefen die neueste Literatur betreffend (Th. 1. S. 186—198) dem deutschen Leserkreise vorgeführt. Vielleicht gehört jenem Zeitalter auch Elasar b. Jacob aus Speier, der über Busse geschrieben128b. R. Meir b. Baruch aus Rothenburg verfasste eine Schrift „Brunnen lebendigen Wassers,"128c die, nach einer Buss-Ermahnung, in vier mit besonderen Titeln versehenen Abschnitten128d die Observanzen beim Essen, das Gebet beim Schlafengehen, die Busse, den sittlichen Wandel abhandelt. Sie wird von Botril128e und sonst128f citirt und findet sich in der Münchener Bibliothek128g. Moralische Anleitungen, zunächst für die eigenen Kinder in der Form von Testamenten, verfassten im vierzehnten Säculum R. Ascher, dessen Sohn R. Jehuda und der mit diesem gleichzeitige R. Elieser ha-Levi in Mainz. Von R. Aschers Werkchen, הנהגה128h genannt, das oft gedruckt ist128i, finden sich einige Proben bei Hirt128k; es besteht aus 131 Berichtigung: st. 131 l. 132 kurzen Sentenzen, die für die sechs Wochentage vertheilt sind: in den ersten 24 Paragraphen ist die Anrede an die dritte Person; S. 129 in §§. 25 bis 46 sind die Anfänge alphabetisch; die folgenden Sätze beginnen fast sämmtlich mit אל („du sollst nicht"..). Seines Sohnes Jehuda Testament haben Zacut129a, Gedalja Jachia129b und Chajim Vital129c gesehen, es heisst אגרת התוכחת und enthielt auch Familien-Nachrichten. R. Eliesers Schrift, die R Binjamin Seeb129d besessen, findet sich in den Bibliotheken von Turin129e, Michael und Luzzato129f. Unbekannt ist der Verfasser einer kleinen Schrift, die unter dem Titel מאושר von dem zufriedenen Leben, insonderheit von der Mässigkeit im Essen und Trinken handelt129g. Zu Anfang des funfzehnten Jahrhunderts verfasste Lipmann aus Mühlhausen einen Commentar zu Abot129h. Im Jahre 1430 wurde, vielleicht von einem R. Matatia, בגידת הזמן, „die Treulosigkeit der Zeit" verfasst; es behandelt in poetischer Prosa das uralte Thema von den Leiden der Frommen und ermahnt zu Vertrauen auf Gott. Eine Handschrift dieses öfter erschienenen129i Buches, aus Bonn vom Jahre 1602, bewahrt die Oppenheimersche Bibliothek129k. Etwas später und vermuthlich im südlichen Deutschlande schrieb der Verfasser des Sittenbuches ספר המדות129l, welches bekannter unter dem Namen Orchot Zadikim ist. Er hat, obwohl mit passender Berücksichtigung seiner Aufgabe, ein populäres moralisches Buch herzustellen, Bechai stark benutzt, namentlich stammen dorther (Abschn. 8. c. 3) die im 19. Kapitel aufgestellten dreissig Betrachtungen. Das Buch ist zuerst, ohne das letzte Kapitel von der Gottesfurcht, jüdisch-deutsch Isna 1542, dann Prag 1581 hebräisch erschienen; später öfter in beiden Sprachen gedruckt worden. S. 130 Etwa 1460 — 1480 lebte R. Isaac b. Elieser, ein Zuhörer von Moses b. Elieser hadarschan130a; sein moralisches Büchlein, ספר הגן, ist nach den Tagen der Woche in sieben Abschnitte getheilt. Gegen Ende dieses Jahrhunderts blühete R. Jochanan Luria, dessen kurze gereimte Sittenlehre unter dem Namen הדרכה130b öfter mit dein vorgenannten Büchlein zusammen. gedruckt worden. So schliesst das alte ehrwürdige Worms den Reihen, wie es ihn eröffnet hatte, und jetzt mögen jene alten Lehrer selber gehört werden.
1. R. Elieser b. Isaac (um 1050).
(aus Orchot Chajim).
בני, תן כבוד לאל והודה לו, שהרי הוא אשר יצרך והביאך לעולם הזה; אתה זקוק לו, אך הוא אינו זקוק לך. אל תבטח בשלום גופך בעולם הזה! רבים שכבו ולא קמו עוד; רבים הלכו למיטתם שמחים, בריאים וטובי לב, והקיצו מתוך כאב ובהלה. ירא את ה׳ אלוהי אבותיך; אל תחדל מלקרוא בערב את שמע ובבוקר את התפילה; קדש את עצמך על משכבך בלילה, ואל תטמא את נפשך בדברים מגונים אפילו בשעה האינטימית ביותר. שמור על ניקיון גופך, אל תתרשל בנטילת ידיים בבוקר, ואת הידיים הטהורות שלב לתפילה; ברך את בוראך כאשר אתה לובש את בגדיך וכאשר אתה אוכל את מזונך. היה מן הראשונים בבית האלוהים; היכנס אליו ביראה וזכור לפני מי אתה עומד שם. בבית המדרש הימנע מכל שיחת הבל, הקשב לדברי החכמים, אל תראה דבר כפעוט מדי ואל תבזה איש. בקר את החולה והראה לו פנים מאירות, אך אל תכביד עליו; נחם אבלים, בכה על הצדיקים וכך עמ׳ 131 לא תצטרך לבכות על מות ילדיך.
כבד את העני במתן בסתר; אל תביט בו בשעה שהוא אוכל על שולחנך, אל תאטום את אוזנך לתחינתו, אל תגער בו בדברים קשים ותן לו ממיטב מאכליך. כאשר אתה מתפלל, היה קטן ושפל רוח לפני הכול־יכול, התוודה על חטאיך וקדש את עצמך במאמץ עז לרסן את יצרך הרע. הקדם שלום לכל אדם, דבר אמת, היה ביישן ומתון באכילה; מוטב שתאכל ירק משתעשה תלוי בבני אדם, ואל תרדוף אחר כוח ושלטון. התרחק משכן רע ומאדם שיצא עליו שם רע; אל תשהה בקרב אנשים המדברים רעות בזולתם. אל תהיה כזבוב המחפש תמיד את המקומות החולים; אל תספר את פגמי רעך. אל תיקח אישה שאינה ראויה לך, והרגל את בניך בידיעת התורה האלוהית. אל תשמח בנפול אויבך, אך תן לו לאכול אם ירעב; הישמר מלצער יתומים ואלמנות; אל תהיה עד ודיין באותו עניין, ולעולם אל תדון יחידי. אל תיכנס לביתך פתאום, ואל תגרום לבני ביתך לירא מפניך יתר על המידה. הסר את הכעס, נחלת הכסילים; אהב את החכמים ושאף לדעת את בוראך. דע כי תקוות הצדיקים היא אותו גן עדן נסתר שנברא לפני העולם, והוא מקום מנוחתן של הרוחות הטהורות והקדושות.
2. ר׳ אלעזר בן יהודה מוורמס (נפטר בשנת 1238)
(מתוך רוקח)
Gib, mein Sohn, Gott die Ehre und zolle ihm den Dank, denn er ist es, der dich gebildet und in diese Welt gebracht hat; du bedarfst seiner, er aber nicht deiner. Vertraue nicht deinem leiblichen Wohlergehen hinieden! Mancher hat sich niedergelegt und ist nicht wieder aufgestanden; mancher ging fröhlich zu Bette gesund und wohlgemuth, und erwachte unter Schmerzen und Schrecken. Fürchte den Herrn, den Gott deiner Väter, unterlasse nicht Abends das Schemah, Morgens die Tefilla zu lesen, heilige dich auf deinem Nachtlager und entweihe deine Seele auch in der vertraulichsten Stunde nicht durch unreine Worte. Sei rein an deinem Leibe, versäume früh nicht das Händewaschen, und die reinen Hände falte zum Gebete; preise deinen Schöpfer, wenn du deine Kleider anlegst und wenn du deine Nahrung zu dir nimmst. Sei einer der ersten im Gotteshause, gehe mit Ehrfurcht hinein, bedenke vor wem du daselbst stehest. Im Lehrhause unterlasse jede eitle Rede, merke auf die Worte der Weisen, schätze nichts für zu gering und verachte Niemanden. Den Kranken besuche, zeige ihm ein heiteres Gesicht; belästige ihn aber nicht; die Trauernden tröste, weine über die Frommen und du wirst S. 131 nicht nöthig haben, den Tod deiner Kinder zu beweinen. Ehre den Armen durch geheime Gabe, sieh ihn nicht an, wenn er an deinem Tische isst, sei nicht taub gegen sein Flehen, fahre ihn nicht an mit harten Worten und gieb ihm von deinen besten Speisen. Wenn du betest, sei klein und demüthig vor dem Allmächtigen, bekenne deine Sünden, und heilige dich mit angestrengter Kraft, deine böse Begierde zu zügeln. Grüsse jedermann, sprich die Wahrheit, sei schamhaft, im Essen mässig; iss lieber Kraut ehe du dich von den Menschen abhängig machst, und jage nicht nach Macht und Herrschaft. Von einem bösen Nachbar, einem übelberüchtigten Menschen, halte dich fern, verweile nicht unter Leuten, die von ihren Nebenmenschen Böses reden; sei nicht die Fliege, die stets die kranken Stellen aussucht: erzähle von dem Nächsten nicht die Fehler. Nimm keine deiner unwürdige Frau und halte deine Söhne zur Kenntniss der göttlichen Lehre an. Frohlocke nicht, wenn dein Feind fällt; aber gieb ihm zu essen, wenn er hungert; hüte dich, Waisen und Wittwen zu kränken, sei nicht Zeuge und Richter in einer Person, und richte nie allein. Tritt nicht plötzlich in dein Haus hinein, und mache nicht, dass deine Hausgenossen sich allzusehr vor dir fürchten; Thue ab den Zorn, das Erbtheil der Thoren, liebe die Weisen und strebe nach der Erkenntniss deines Schöpfers. Wisse, dass die Hoffnung der Frommen jenes verborgene Paradies ist, das vor der Welt erschaffen; die Ruhestätte der reinen und heiligen Geister ist.
2. R. Elasar b. Jehuda aus Worms (st. 1238) (aus Rokeach).
אין כתר העולה על הענווה, אין מצבה העולה על שם טוב, ואין רווח העולה על שמירת המצוות; הזבח הטוב ביותר הוא לב נשבר, החכמה העליונה ביותר היא חכמת התורה, העדי הנאה ביותר הוא עמ׳ 132 הבושה, והמידה היפה ביותר היא מחילת עוול. אהב את הלב הטוב, שנא את הגאווה והתרחק מן הרברבן. הפיקחות הגדולה ביותר היא ההתנגדות לפיתוי, והגבורה הגדולה ביותר היא יראת שמים. אשרי מי שזוכר תמיד את בוראו בתשומת לב, מתפלל בכמיהה לחסדו, קורא ולומד; הוא נושא את עול אמונתו, בז לתענוגות העולם, צנוע בדעתו, שולט ביצרו ושם את אלוהים תמיד לנגד עיניו. בדרכו הישרה הוא מדבר בנחת עם כל אדם, מחנך את ילדיו לטוב, עושה חסד ומשפט ומבקש להנחות אחרים בדרך הישר; הוא מכבד את אשתו ונאמן לה, משיא את ילדיו משהגיעו לפרקם, מסתפק במועט ושמח בטובת זולתו. אדם כזה אוהב את שכניו ואת ידידיו, מלווה לנזקק, נותן צדקה בסתר ועושה את הטוב לשם שמים בלבד; בבוקר ובערב יימצא בבית התפילה ובבית המדרש, לומד ומתפלל בכוונה. אשריו ואשרי ילדיו!
Keine Krone, überragt Demuth, kein Denkmal, einen guten Namen, kein Gewinn die Beobachtung der Gesetze; das beste Opfer ist ein zerknirschtes Herz, die böchste Weisheit die Weisheit des Gesetzes, die schönste Zierde Schamhaftigkeit, S. 132 die schönste Eigenschaft Unrecht verzeihen. Liebe das gute Herz, hasse den Hochmuth, bleibe fern von dem Prahler. Die grösste Klugheit ist der Widerstand gegen die Versuchung, die grösste Stärke Frömmigkeit. Heil dem, der stets sorgsam, seines Schöpfers gedenkt, nach seiner Gnade sehnsüchtig betet, liest, lernt; er trägt die Bürde seines Glaubens, verachtet die Weltgenüsse, ist bescheidnen Sinnes, beherrscht seine Begierde und hat Gott stets vor Augen. In seinem geraden Wandel spricht er sanft mit Jedermann, erzieht seine Kinder zum Guten, übt Liebe und Recht, sucht Andere auf den rechten Weg zu leiten; er ehrt seine Frau und bleibt ihr treu, verheirathet seine Kinder, sobald sie in die Jahre der Mannbarkeit treten, ist genügsam und freuet sich über Anderer Wohlergehen. Ein solcher liebt Nachbaren und Freunde, leiht dem Dürftigen, giebt Allmosen heimlich, thut das Gute rein um Gottes Willen; ihn findet man früh und spät im Bet- und Lehrhause, wo er lernt und mit Andacht betet; heil ihm und heil seinen Kindern!
אל תהרהר במהות בוראך ואל תשאל מה היה מראשית; אל תסיר את אלוהים ממחשבותיך, אל תשכח את אשר עשה לך, ואל תניח לאליל הזר — תאוות חושיך — למשול בך. נהג באופן שלא תצטרך להסמיק בפני עצמך; אל תשמע ליצרך, ואל תחטא מתוך אמירה שתשוב אחר כך. לעולם אל תוציא שבועה מפיך, לעולם אל תגבה רוחך בגאווה; אל תנהה אחר תאוות העיניים, והסר מלבך עורמה ומעיניך ומרוחך עזות. אל תדבר דברי הבל, אל תריב עם איש, אל תחבור ללצים ואל תתקוטט עם רשעים. אל תהא יהיר, אלא שמע מוסר. אל תחפוץ בכבוד, אל תשאף להצטיינות, אל תקנא ברשעים ואל תהיה צר עין ורודף בצע. כבד את הוריך, עשה שלום בין בני אדם, הנחה אותם לטוב ודבק ביראי האלוהים. עמ׳ 133
אם פרנסתך דחוקה, זכור שעליך להודות אף על הבל פיך ולקבל את הייסורים כניסיון. אם ניתן לך עושר, אל תתנשא על אחיך העני; שניכם באתם עירומים לעולם, ולשניכם יוכן משכב בעפר.
בשלושה עשר מקומות בתורה מצווה האדם לאהוב את אלוהים. הלב המלא אהבת האל עובד את בוראו גם כאשר כוח מבקש להדיחו מכך. אז בוער באדם הרצון לחיות לפי רצון האל, והשמחה באל משכיחה ממנו את תענוגות העולם; אוהב האל אינו מחשיב עוד את העינוגים שמעניקים אישה וילדים. דבר אינו מעסיקו מלבד הרצון לקיים את המצוות האלוהיות, לקדש את שמו ולהקריב לו את חייו. אנשים כאלה אינם מתנשאים, אינם משיחים שיחת הבל, אינם מבקשים לראות נשים ושומעים את הגידופים כלפיהם בדומייה — שכן מחשבותיהם שוהות אצל מי שפיהם שר לו מזמורים.
Grübele nicht über deinen Schöpfer, und frage nicht nach dem, was von Anfang gewesen; entferne Gott nicht aus deinen Gedanken, vergiss nicht was er dir gethan, lass den fremden Götzen, deine Sinnenlust, nicht herrschen über dich. Handele so, dass du vor dir nicht zu erröthen hast, gieb der Begierde nicht Gehör, sündige nicht und sprich, du wollest nachber Busse thun. Nie gehe ein Schwur über deine Lippen, nie erhebe dein Sinn sich in Hofart, folge nicht der Augen Lust, verbanne die Hinterlist aus deinem Herzen, die Frechheit von Blick und Gemüth. Sprich nie leere Worte, streite mit Niemanden, halte dich nicht zu Spöttern, hadere nicht mit Bösen, sei nicht eingebildet, sondern höre auf Zucht. Habe nicht Wohlgefallen an Ehrenbezeugungen, strebe nicht nach Auszeichnung, beneide die Frevler nicht, sei nicht neidisch und geldsüchtig. Die Eltern ehre, stifte Frieden unter den Leuten, leite sie S. 133 zum Guten, und halte dich zu den Gottesfürchtigen. Ist dein Lebensunterhalt dir knapp zugemessen, bedenke, dass du auch für den Athem deines Mundes zu danken, und das Leiden als Prüfung aufzunehmen hast. Ist dir Reichthum verliehen, so erhebe dich nicht über den ärmern Bruder; beide seid ihr nackt zur Welt gekommen, und beiden wird das Lager im Staube bereitet.
An dreizehn Stellen wird im Pentateuch geboten, Gott zu lieben; das Gemüth, das die Liebe zu Gott erfüllt, dient seinem Schöpfer, auch wenn Gewalt es davon abzubringen sucht. Dann hat der Mensch ein brennendes Verlangen, dem Willen Gottes nachzuleben, und die Freude in Gott macht die weltlichen Genüsse vergessen; der Gott Liebende achtet nicht mehr der Ergötzungen von Frau und Kindern. Nichts beschäftigt ihn als der Wunsch, die göttlichen Gebote zu vollziehen, seinen Namen zu heiligen, und ihm sein Leben als Opfer darzubringen. Solche Menschen überheben sich nicht, treiben kein leeres Geschwätz, begehren nicht den Anblick von Frauen, hören schweigend sich schelten, — denn ihre Gedanken weilen bei dem, dem ihr Mund Hymnen singt.
העניו מרחיק ממנו את אותות הכבוד. אם מדברים על פגמיו, יודה לאל שבבושה זו ניתן לו אמצעי לתקן את עצמו; ואם הוא יודע שיש בו מידות טובות, יראה בהן רק דבר לקוי לעומת מה שנדרש ממנו, ויסלח למדבר בו רעה. עם הענווה אינן מתיישבות דיבור רם ותקיף, שקר, שבועות, לעג, תאווה חסרת רסן ונקמנות. העניו אינו נוקם על עלבונות, אלא נושא אותם בדומייה; אם פגע בו אסון, אם רכושו ניטל ממנו או אם שכל ילדים וקרובים, הוא מכיר מתוך השלמה בצדקת ההשגחה. אם הוא יודע שחטא כלפי זולתו, הוא מודה בכך לפניו, עמ׳ 134 ואינו מבייש את מי שהפיץ עליו דבר שקר. בני, עזוב את הגאווה ואחוז בענווה; חדל מגבהות הלב והשפל עצמך; ראה את פגמיך הקטנים כגדולים, חשוב על מוצאך ועל עתידך, שוב בתשובה ועבוד את בוראך באהבה. הסר ממך את התאווה בטרם יכבה נרך, תיאסף רוחך וייפתח ספר מעשיך.
Der Demüthige hält die Ehrenbezeugungen von sich fern. Spricht man von seinen Fehlern, so danke er Gott, dass ihm in dieser Beschämung das Mittel zu seiner Besserung dargeboten ist; ist er sich aber guter Eigenschaften bewusst, so betrachte er sie nur als ein unvollkommenes gegen das, was von ihm gefordert wird, und vergebe dem, der schlecht von ihm spricht. Mit der Demuth unverträglich ist die laute heftige Rede, Lüge, Schwüre, Spott, zügellose Begierde, Rachsucht; wer demüthig ist, rächt sich nicht wegen Beleidigungen, sondern erträgt sie still; trifft ihn ein Unfall, wird ihm seine Habe genommen, verliert er Kinder und nahe Verwandte, so erkennt er mit Ergebung die Gerechtigkeit der Vorsehung an. Wenn er sich einer Schuld gegen seinen Nebenmenschen bewusst ist, gesteht S. 134 er sie ihm ein, und er beschämt den nicht, der eine Unwahrheit über ihn verbreitet hat. Verlass, mein Sohn, den Hochmuth, und greife zu der Demuth, lass ab von dem hochfahrenden Sinne und halte dich niedrig, sieh kleine Fehler an dir als grosse an, denke an deinen Ursprung und deine Zukunft, thue Busse und diene deinem Schöpfer mit Liebe; thue die Begierde von dir ehe dein Licht ausgeht, dein Geist eingethan, und das Buch deiner Thaten aufgeschlagen wird.
דימויי מחשבתך יישארו טהורים אם מעשיך יהיו טהורים. ברח מכל דבר מגונה; אל תרצה לשמוע אותו ולא לראותו, שכן התאווה מדיחה אותך מעל אלוהים. לכן זכור את בוראך בימי נעוריך, את האב שבראך, הזינך והלבישך, ואל תגמול לו בכפיות טובה בטומאת נפשך. סגור את לבך מפני הקנאה, ההורגת אותך בטרם עת; קנא בבני האדם על מעלותיהם ולמד לעשות כמעשיהם הטובים. אל תתמסר לשנאה, המכשילה כל כוונה טובה ומפריעה לתיאבון, לשינה ולכוונת התפילה. שמור על השלום בעיר ומחוצה לה, כי טוב לכל היועצים שלום. היה כן; אל תטעה איש בהעמדת פנים, בדברי חלקות ובשקר. מפני שהאדם משקר הוא מת בטרם עת; אולם אלוהי הנצח הוא אלוהי אמת, והוא ברא תחילה את האמת. היה שתקן מתוך יראת שמים, כי ברוב דברים לא יחדל פשע; אך כאשר אתה מדבר, דבר אמת, אל תהלל את עצמך והיה צנוע.
Die Bilder deiner Vorstellungen bleiben rein, wenn es deine Handlungen sind. Fliehe alles Unanständige, will es weder hören noch sehen; die Lust aber macht dich Gott abtrünnig. Gedenke darum deines Schöpfers in den Tagen deiner Jugend, des Vaters, der dich geschaffen, ernährt, gekleidet, und vergilt durch die Verunreinigung deiner Seele ihm nicht mit Undank. Verschliesse dein Herz dem Neide, der dich vor der Zeit tödtet; beneide die Menschen um ihre Vorzüge, und lerne das Gute ibnen nachthun. Gieb dich nicht dem Hasse hin, der allen guten Vorsätzen hinderlich wird, die Esslust, den Schlaf, die Andacht stört. Erhalte den Frieden in und ausser der Stadt, denn Allen, die zum Frieden rathen, ist wohl; sei aufrichtig, täusche Niemanden durch Verstellung, glatte Worte und Unwahrheit. Weil der Mensch lügt, stirbt er vor der Zeit; der ewige Gott aber ist ein Gott der Wahrheit, er hat zuerst die Wahrheit geschaffen. Sei schweigsam in Gottesfurcht, denn vieles Reden läuft nicht ohne Sünde ab. Aber wenn du redest, rede wahr, lobe dich nicht selbst und sei bescheiden.
אילו התנפלו עליך האומות בזמן רדיפות כדי להעבירך על אמונתך, היית מוסר, כרבים אחרים, את חייך. על כן הילחם גם ביצר הרע, הישאר בלתי מנוצח וקנה לך את יראת השמים ואת לימוד התורה כבעלי ברית במאבק זה. דע כי אלוהים גומל לך עמ׳ 135 לפי מידת התנגדותך לרע שבקרבך. היה לאיש בנעוריך; אך אם נוצחת אז, שוב אל אלוהים אף בזקנתך, ותשיג את הישועה גם בשנים מאוחרות. אל תחטא בסתר ואל תתבייש בקיום המצוות בפרהסיה; שמור את מה שאתה חייב לאלוהים ואת מה שאתה חייב לבני האדם. אל תתמרמר על הצלחת הרשעים רבי־הכוח; הנהגת האל מופלאה, אף אם חסדיו עם ישראל אינם גלויים כל כך לעין. הישאר נאמן לתורה, מנע מעצמך גם מקצת הדברים המותרים, שמור תמיד על רוח שמחה ואל תשכח כי היחיד והנצחי הוא שאליו תשוב נפשך במותך.
3. מתוך ספר חסידים, שיסד ר׳ יהודה בן שמואל מרגנסבורג
א) אפילו הצדיק ביותר אינו זכאי לשכר אלוהי; ואף אילו חי אלפי שנים, לא היה יכול להשיב אפילו את הקטנה שבטובות הרבות שהאל גמל עמו. לפיכך אל יעבוד איש את בוראו למען גן העדן המקווה, אלא מאהבה טהורה אליו ולמצוותו. בבדידות יתבייש אדם מפני האל כשם שהיה מתבייש במעשה רע מפני בני אדם, וימסור את חייו למענו, לבל נהיה פחותים מן השכירים היוצאים למלחמה בפקודה. כדי שנפשנו תיעשה שלמה עלינו לשאת סבל וכאב; לעולם אל נבקש להכחיש שאנו יהודים.135a
Wären zur Zeit der Verfolgung dio Völker über dich hergefallen, dich deinem Glauben abtrünnig zu machen, du hättest, wie Viele, dein Leben hingegeben. Also kämpfe auch gegen die böse Lust, bleibe unbesiegt, und schaffe an der Gottesfurcht und dem Gesetzesstudium dir Bundesgenossen in diesem Kampfe. Wisse, dass Gott dich belohnt S. 135 nach dem Grade deines Widerstandes gegen das Böse in dir. Sei ein Mann in deiner Jugend; hast du aber damals unterlegen, kehre noch im Alter zu Gott zurück, und du wirst das Heil erlangen auch in späten Jahren. Sündige nicht im Verborgenen, und schäme dich der Vollziehung der Gebote nicht öffentlich: beobachte was du Gott, was du den Menschen schuldig bist. Murre nicht über das Wohlergehen der mächtigen Bösewichter; die Leitung Gottes ist wunderbar, wenn auch die Wohlthaten gegen Israel nicht so augenfällig sind. Bleibe treu dem Gesetze, versage dir auch manches Erlaubte, bewahre dir stets einen fröhlichen Muth, und vergiss nicht, dass der Einzige Ewige es ist, zu dem deine Seele im Tode zurückkehrt.
3. Aus dem Buche der Frommen, gegründet von R. Jehuda b. Samuel aus Regensburg.
135a Auch der Frömmste hat keinen Anspruch an göttliche Belohnung, und lebte er Tausende von Jahren, er kann auch nicht die kleinste der vielen Wohlthaten vergelten, die ihm Gott erzeigt. Darum diene Niemand seinem Schöpfer wegen des zu hoffenden Paradieses, sondern aus reiner Liebe zu ihm und zu seinem Gebote. In der Einsamkeit schäme man sich vor Gott, wie man vor Menschen sich des Bösen schämen würde, und lasse sein Leben für ihn, dass wir nicht geringer seien als die auf Geheiss in den Krieg ziehenden Söldlinge. Auf dass unsere Seele vollkommen werde, müssen wir Leiden und Schmerzen tragen; nie dürfen wir verläugnen wollen, dass wir Juden sind.
ב) אל תטעה איש בכוונה באמצעות מעשיך, אף לא אדם שאינו יהודי; אל תהיה איש ריב כלפי בני אדם, תהא אמונתם אשר תהא. נהג ביושר בעסקיך. אל תספר שביקשו לקנות ממך סחורה במחיר כזה או אחר עמ׳ 136 אם אין הדבר אמת; אל תעמיד פנים שאתה מבקש למכור אם אין כוונתך לכך ברצינות. דברים כאלה אינם ראויים לישראל. אם בא אליך יהודי או לא־יהודי ומבקש ממך הלוואה, ואינך רוצה להלוות לו מפני שאתה מפקפק אם ישיב את הכסף, אל תאמר שאין לך כסף.135b
135b Täusche Niemanden absichtlich durch deine Handlungen, auch keinen Nichtjuden; sei nicht zänkisch gegen die Leute, wess Glaubens sie seien. Handele ebrlich in deinem Geschäfte; erzähle nicht, dass man dir eine Waare S. 136 für diesen oder jenen Preis habe abkaufen wollen, wenn es nicht wahr ist; mache nicht Miene zum Verkaufen, wenn es dir kein Ernst ist: Solche Dinge sind eines Israeliten unwürdig. Kommt ein Jude oder ein Nichtjude und will Geld von dir geliehen haben, und du magst nicht weil du an der Wiederbezahlung zweifelst, so sage nicht, du habest kein Geld.
א) אם יהודים ולא־יהודים כרתו ברית לעזרה הדדית, חייבים הראשונים לסייע כאשר האחרונים מקיימים את התחייבותם. אם יהודי מבקש להרוג לא־יהודי, ואילו הלה אינו מבקש להרוג אותו, עלינו לסייע ללא־יהודי. אין לעשות עוול לאיש, אף לא לבני אמונה אחרת. אין ברכה ברכושם של מי שעושקים את הפועלים, קונים רכוש גנוב ומחזיקים בביתם קישוטים אליליים; הם או ילדיהם יאבדוהו. במשא ומתן עם לא־יהודים הקפד על אותו יושר שאתה מקפיד עליו עם יהודים; העמד את הלא־יהודי על טעותו, ומוטב שתחיה מן הצדקה משתהיה בורח בכספם של אחרים, לחרפת היהדות והשם היהודי. אם הלא־יהודי מבקש את עצתך, אמור לו מי ישר ומי רמאי במקום שאליו הוא הולך. אם אתה רואה בן אמונה אחרת עובר עבירה, מנע אותה אם הדבר בכוחך, ויהי יונה הנביא מופתך בכך. אם רוצח נמלט אליך, אל תיתן לו מחסה, גם אם הוא יהודי; ואם בדרך צרה ומשובשת אתה פוגש אדם הנושא משא, פנה לו מקום, גם אם אינו יהודי. השב ללא־יהודי המקיים את המצוות הטבעיות (מצוות בני נח) את אבידתו, וכבד אותו יותר מישראל המזניח את התורה האלוהית. עמ׳ 137 מכל מקום, ברוב המקומות דומים היהודים לנוצרים במנהגיהם.136a
א) אם מציע לך אדם קמיע המועיל כביכול להשגת חן או עושר, אל תישא אותו, אלא בטח באלוהים בלב שלם. אילו ביקשת לך אדון אחר במקום ה׳ אלוהיך כאשר תוכניותיך נכשלות, היה זה מעשה כפירה. אם אתה יכול להתפרנס מן המעט שברשותך, אל תיקח מאחרים כדי להתעשר, שכן רוב הנוטלים מאחרים אינם רואים ברכה. אין ברכה בכספם של קוצצי מטבעות, מלווים בריבית, בעלי מידות ומשקלות כוזבים ומי שאינם ישרים במסחר; ילדיהם ועוזריהם נאלצים לגלות ממקומם ומגיעים עד פת לחם. יש הנעשה עני גם מפני שנהג בעניים בבוז או דחה אותם בדברים קשים ואמר: ״מי שיכול לעבוד — איני נותן לו דבר!״ מוטב היה אילו נתן לעניים את אשר בזבז על דברים בטלים וחסרי תועלת, למשל על ציפורים שהוא מגדל.137a
136a Wenn zwischen Juden und Nichtjuden ein Vertrag zu gegenseitigem Beistande abgeschlossen worden, müssen Erstere Beistand leisten, wenn Letztere ihrer Verpflichtung nachkommen. Will ein Jude einen Nichtjuden tödten, dieser aber nicht jenen, müssen wir dem Nichtjuden beistehen. Man soll Niemanden Unrecht thun, auch nicht anderen Glaubensgenossen. An dem Vermögen derer, die die Arbeiter drücken, gestohlene Sachen kaufen, und zu ihrem Hausgeräthe heidnische Zierrathen halten, ist kein Segen; sie oder ihre Kinder gehen dessen verlustig. In dem Verkehr mit Nichtjuden befleissige dich derselben Redlichkeit als mit Juden; mache den Nichtjuden auf seinen Irrthum aufmerksam, und besser du lebst von Allmosen, als dass du, zur Schmach des Judenthums und des jüdischen Namens, mit fremdem Gelde davonläufst. Holt der Nichtjude sich bei dir Rath, so sage ihm, wer an dem Orte, wohin er sich begiebt, redlich und wer ein Betrüger ist. Siehst du einen fremden Glaubensgenossen eine Sünde begehen, so hintertreibe sie, wenn du die Macht dazu hast, und sei der Prophet Jona hierin dein Vorbild. Fliehet ein Mörder zu dir, so gewähre ihm keinen Schutz, auch wenn es ein Jude ist; begegnet dir aber auf schmalem schlechten Wege ein Last tragender, so mache ihm Platz, auch wenn es kein Jude ist. Einem die natürlichen (Noachidischen) Gebote haltenden Nichtjuden gieb zurück, was er verloren, halte ihn mehr in Ehren als den die göttliche Lehre vernachlässigenden S. 137 Israeliten. Uebrigens sind an den meisten Orten die Juden den Christen in ibren Sitten äbnlich.
137a Bietet dir Jemand ein Amulet an, als nützlich um Gunst oder Reichthum zu erwerben, so trage es nicht, sondern habe dein ungetheiltes Vertrauen zu Gott. Es wäre Abfall, wolltest du wenn deine Pläne misslingen, dir einen andern Herrn aussuchen als den Ewigen deinen Gott. Kannst du mit dem Wenigen, das du besitzest, dich ernähren, so nimm nicht von Anderen, um reich zu werden, denn die meisten von denen, die von Anderen nehmen, haben kein Glück. An dem Gelde von Leuten, die die Münzen beschneiden, Wuchergeschäfte machen, unredlich Mass und Gewicht haben und im Handel nicht ebrlicb sind, ist kein Segen; ihre Kinder und Helfershelfer müssen auswandern und kommen an den Bettelstab. Mancher wird aber auch darum arm, weil er Arme verächtlich behandelt oder mit harten Worten zurückgestossen und gesprochen hat: Wer arbeiten kann, dem geb' ich Niehts! Er sollte lieber den Armen zukommen lassen, was er für unnütze eitle Dinge, z. B. für Vögel, die er sich hält, verschwendet.
ב) המרחם על האדם — אלוהים מרחם עליו; חסר הרחמים דומה לבהמה האדישה לסבל בני מינה. על שלושה יש לרחם במיוחד: על הנבון הנשלט בידי שוטה, על הטוב הכפוף לאדם רע, ועל האציל התלוי בנבל. אולם על שלושה אין לרחם: על האכזר העושה מעשי תועבה בלי רחמים; על הכסיל שהוזהר ואף על פי כן דוהר אל אובדנו; ועל כפוי הטובה. הפגם הגדול ביותר הוא כפיות טובה, והיא אסורה אפילו כלפי בעל חיים. גם מי שמעמיס על בהמה משאות כבדים מדי, מכה ומענה אותה, מושך חתול באוזניו או דוקר סוס בדורבנותיו — ראוי לעונש. עמ׳ 138 יש לחוס על חיה חולה או הרה. אם כלב שאינו מסוכן רץ אל ביתך, גרש אותו בשוט קטן; אך הישמר מלהכותו במקל גדול, לשפוך עליו מים רותחים, לצבוט אותו בדלת או לעוורו. אחריות גדולה עוד יותר מקבל עליו מי שנוהג בעבד ובשפחה בקשיחות. אם הם אנשים טובים ואתה זקוק לכסף, אל תמכור אותם לאדם אכזר המייסר אותם באכזריות.137b
א) אל תקבל דברי דיבה ברצון; מוטב שתדבר על לבו של מי שמתלונן לפניך על אדם שלישי. כאשר אתה מדבר על אדם, ספר את הטוב שבו — אך לא בנוכחות אויביו, שימצאו בכך רק הזדמנות לדבר על פגמיו. אל תשבח עשיר בפני עשיר, סופר בפני סופר, ובכלל אל תשבח אדם בפני עמיתו למקצוע; רק את ירא האלוהים מותר לשבח בפני ירא אלוהים. אל תשיב בקול רם וחצוף מדי, אלא בענווה; והתרחק בדומייה מלצים בטלים — הליצנות מוליכה למעשים מגונים ואלה לזנות. אל תוכיח את מי שאתה משוכנע שלא יקשיב לך, או שהתוכחה תסיתו לשנאה ולנקמה.138a
137b Wer Erbarmen hat mit dem Menschen, dessen erbarmt sich Gott; ein Unbarmherziger gleicht dem Vieh, das bei dem Leiden der Seinigen gleichgültig bleibt. Mit dreien muss man besonders Mitleiden haben: mit dem Sinnigen, den ein Toller beherrscht, dem Guten, der einem schlechten Menschen unterthan ist, dem Edlen, der von einem Elenden abhängig wird. Aber dreier soll man sich nicht erbarmen: des Grausamen, der selbst ohne Erbarmen Laster verübt; des in sein Verderben rennenden gewarnten Thoren; des Undankbaren. Der grösste Fehler ist Undankbarkeit; sie ist selbst gegen das Thier nicht gestattet. Auch der ist strafwürdig, der dem Vieh über Gebühr Lasten auferlegt, S. 138 es schlägt und quält, eine Katze an den Ohren zerrt, ein Pferd mit den Sporen sticht. Ein krankes Thier oder ein trächtiges soll geschont werden; läuft ein nicht gefährlicher Hund dir in dein Haus, so jage ihn mit einer kleinen Peitsche hinaus, aber hüte dich, ihn mit einem grossen Stocke zu schlagen, mit siedendem Wasser zu begiessen, zwischen die Thüre zu klemmen, zu blenden. Noch grössere Verantwortung übernimmt derjenige, der Knecht und Magd hart behandelt. Sind die Leute gut und du brauchst Geld, so verkaufe sie keinem Grausamen, der sie unmenschlich züchtigt.
138a Nimm keine Verläumdung willig auf, suche vielmehr dem zuzureden, der bei dir sich über einen Dritten beschwert. Sprichst du von Jemanden, so erzähle das Gute von ihm, jedoch nicht in Gegenwart seiner Feinde, die hieraus nur Veranlassung nehmen würden, sich über seine Fehler auszulassen. Lobe nicht einen Reichen vor einem Reichen, den Schreiber vor einem Schreiber, überhaupt nie jemanden vor seinem Geschäftsgenossen; nur den Gottesfürchtigen magst du einem Gottesfürchtigen rühmen. Antworte nicht mit überlauter, frecher Stimme, sondern bescheiden, und von müssigen Spöttern entferne dich schweigend, — das Spotten führt zu Unanständigkeiten und diese zur Unzucht. Stelle keinen zur Rede, von dem du überzeugt bist, dass er dir kein Gehör giebt, oder dass er dadurch zu Hass und Rache verleitet würde.
ב) אם עשיר ועני חולים ואתה רואה שהבריות מבקרות את העשיר, לך אתה אל העני, אף אם אינו תלמיד חכם. אולם במקום שבו החכם זקוק לצדקה והעני לכבוד, החכם קודם; אלא אם העני שאינו תלמיד חכם ירא שמים והחכם אינו ירא שמים — אז יראת השמים ראויה לכבוד. מוטב שתתחבר לעם הארץ נדיב מאשר לתלמיד חכם קמצן. עמ׳ 139 אם אתה חייב לאחרים, שלם תחילה את חובותיך ורק אחר כך תן צדקה. אם אתה זקוק לחבר ללימוד ומוצא בחור טוב ושקט, שהגאוותנים לועגים לו, בחר בו — אם הוא רוצה בכך — לחבר ולתלמיד; שכן מי שנדחו בלא הצדקה עתידים להתרומם. אל תירק כאשר אתה פוגש מצורעים; כולם ברואי האל, והבריאים והחולים כאחד תלויים בו.138b
א) אל תאמר: ״אשיב רעה!״ קווה אל ה׳ והוא יושיעך. אם רימו אותך במשקל כוזב, גנבו ממך או העידו נגדך עדות שקר, אל תתפתה לעשות כמותם לשם נקמה. דום כאשר מחרפים אותך, ואל תניח לתלמידיך ולבני ביתך להשיב בחרפות ובמכות למי שפגע בך. הסר מעליך קנאה ושנאה. אם הטילו עליך מס לתשלום העולה על יכולתך, בעוד עשירים ממך משלמים פחות, אל תעורר מריבה ועוגמת נפש לעצמך ולאחרים במחאה; החרש ועסוק בתורה האלוהית. אם אשתך פגעה בך ואתה שונא אותה, בקש מן האל לא שייתן לך אישה אחרת, אלא שיטה אליך את לבה באהבה.139a
ב) אל יניח אדם להצלחת הרשעים ולמי שמזלזלים בהוריהם לבלבלו; סופם רע. לצדיק רע כדי שלא יחשבו כי הוא טוב רק בשעה שטוב לו. אם לקהילה יש פרנסים רעים, הרי זה עונשה על שזלזלה בפרנס הטוב שהיה לה. ילדיהם של גרים אצילי נפש וישרים עדיפים לנישואין על ילדיהם של יהודים שמידות טובות אלה אינן מצויות בהם.139b
[123a] ראה meine gottesd. Vortr. S. 415 ff.
[123b] Hirt, Bibliothek Th. 5 S. 43.
[123c] Beda Weber, Tirol und die Reformation, Innsbruck 1841.
[124a] הפרדס, דף ל"א ע"ג; פירוש ל־דיני טרפות, כתב יד של ר׳ יהודה הרופא.
[124b] הפרדס, דף נ"ה ע"א; ליקוטי הפרדס, דף ח ע"ב; תשובות קדומות בכתב יד אצל Luzzato.
[124c] רש״י ל־תהלים ע"ו, י"א.
[124d] Lekach tob (ל־שלח לך) דף מ"ז ע"ד.
[124e] פסחים ע"ו ע"ב; בכורות ט"ו ע"ב.
[124f] ראה לעיל S. 63.
[124g] שבת נ"ד ע"ב.
[124h] Mazref la-Chochma 14b.
[124i] שבלי הלקט, 94.
[124k] שתי ידות דף קכ"ב ע"א.
[124l] משום כך סבר כנראה מחבר עמק המלך דף ו ע"א — שאף עשה את רש״י למתווך במחלוקות על ה־More, שם דף ע"ו ע"א — כי אליעזר בן הורקנוס הוא המחבר, וטען שראה בכתב יד חיבור נרחב בהרבה. גם de Rossi שותף לטעות זו.
[124m] ראה אזולאי, שמחת הרגל, חלק 2, דף מ"ט ע"ב.
[124n] מקץ דף כ"ג ע"ב.
[124o] ראה אזולאי, שם הגדולים, חלק 2, ש׳, 9.
[124p] Orach Chajim 242.
[124q] מגן אבות, Livorno 1762 in 4, הקדמה; ולעיתים קרובות בתוך החיבור. השווה מדרש שמואל 3, 2.
[124r] מילי דאבות דף נ"א ע"א.
[124s] Juchasin ed. Constpl. p. 45; ed. Kracau f. 21a, 65a.
[124t] Migdal Oz, דעות c. 1 (ל־Abot c. 4).
[124u] שם, דף י"ד ע"א.
[124v] Akeda c. 3 Auf.; c. 20 f. 51c.
[125a] מדרש שמואל, הקדמה; c. 1, 5, 8, 11, 15, 17; c. 2, 12; c. 3, 3, 4, 6, 7, 8, 11, 19, 16, 17, 22, 23, 24; c. 4, 3, 21, 28; c. 5, 2, 4, 24; c. 6, 4.
[125b] דרך החיים, ed. 1589, f. 99b.
[125c] ראה Michel Marowitschik, מנחה חדשה, Kracau in 4, הקדמה.
[125d] קטעים בתוך מדרש שמואל; מובא בפירוש שמעון דוראן לאבות c. 2 f. 21a.
[126n] השווה Rapoport, Leben R. Saadia’s, Anm. 25, 26.
[126o] אב החכמה (סודות התפלה), כתב יד, דף י"ט ע"א; שו"ת מאיר מרוטנבורג, דף קי"ג ע"ב; Cod. אצל Hirt, שם. הוספה: גם הרמב״ן נקרא אבי החכמה בראש האמונה והבטחון.
[126p] ספר האורה; ראה עמק המלך דף פ"ד ע"ג.
[126q] תוכחה; ראה אור קדמון, Vened. 1703 in 12.
[126r] מאמרו של Heidenheim על הפייטנים, שהרחיב Michael, הערך Jehuda.
[127a] Muhammed ben Ali b. Atia (נפטר 995), ״על חובות הלבבות״, אשר ״תורגם פעמיים לעברית״; ראה Casiri, biblioth. Escur. t. 1 p. 218. הוספה: השווה את הערתו של ד״ר M. Sachs, religiöse Poesie, S. 275.
[127b] יורה חטאים או ספר הכפרות (נדפס בנפרד), מורה חטאים (כל בו, מס' 66), דרכי תשובה (בתוך ר' מאיר מרוטנבורג, שו"ת, דף קי"ג–קי"ד), תיקוני תשובה (כתב יד ב־catal. Oppenh. ms.), סדר התשובה (ראה מרדכי, שבועות, ראשית).
[127c]meine additam. zu cod. Lips. 6 catal. p. 316.
[127d] cod. Opp. 1257 Q.; Wolf t. 4 p. 862.
[127e] חיי עולם, catal. Oppenh. ms. ו־cod. Rossi 166. השווה Mordechai בהלכות קטנות וספר הגן c. 7 (תחנה בספר חיי עולם).
[127f] cod. Rossi 1233; יוסף אומץ 181a, 186a. השווה Migdal Os ל־תפלה, cod. 8.
[127g] cod. Rossi 405 ו־1033 N. 8; מחזור ויטרי בתוך כרם חמד, חלק 4, עמ׳ 202; קטלוג Heidenheim N. 60, כתב יד משנת 1433, עתה אצל H. I. Michael.
[128f] מתוך סמ"ק שבכתב יד מובא לאחר אגרת מוסר ed. Berlin: בספר באר מים חיים בחלק הנקרא מקור חיים דף י״ג ע״ב.
[128g] cod. 45 N. 2.
[128h] cod. Rossi 1151 N. 2 ו־ed. Mantua.
[128i] Vened. 1579 in 12 אחרי סאה סולת (לא שלם); Mantua 1623 in 8 אחרי תפוחי זהב; Frankfurt a. M. 1717 in 24 בתוך דרך טובים; Metz 1767 in kl. 8. בשם ארחות חיים: בגרמנית־יהודית, Prag 1626 in 4; בעברית, Wien 1791 in 8, לפני מרפא לנפש ליוסף בן יצחק לאש ממוראביה. הוספה: הנהגה מצויה גם בכמה סידורים מן המאה השש עשרה, כשהיא נספחת למנהגים. אולם 23 הסעיפים שבסוף Thefilla, Amsterd. 1681 in 4, הפותחים ארח חיים למעלה, אינם משל ר׳ אשר.
[128k] שם, Th. 5 S. 40 וכו׳.
[129a] יוחסין, דף קל"ב ע"ב.
[129b] שלשלת הקבלה, דף ס ע"א–ע"ב.
[129c] אזולאי, שם הגדולים, חלק 1, א׳ 16.
[129d] שו"ת, דף ש׳.
[129e] cod. 108.
[129f] כרם חמד, חלק 7, עמ׳ 57.
[129g] cod. Rossi 1048.
[129h] Nizzachon סי' קצ"ז.
[129i] Prag 1609, Amst. 1650, Ofenbach 1714, כולם in 8.
[129k] 1400 Q. לפי catal. ms.
[129l] כך נקרא בכתבי יד ובמהדורה הקדומה ביותר, וכן בהקדמת החיבור עצמו.
[130a] ראה לעיל S. 105.
[130b] Katal. Oppenh. in 8, p. 198, 380, 412, 584.
138b Ist ein Reicher und ein Armer krank, und du siehest die Leute den Reichen besuchen, so gehe zu dem Armen selbst wenn er kein Gelehrter ist. Aber wo der Gelehrte Allmosen, der Arme Ehre bedarf, geht jener vor; es sei denn, dass der arme Ungelehrte gottesfürchtig, jener aber es nicht ist, dann gebührt der Gottesfurcht die Ehre. Verbinde dich lieber mit einem freigebigen Ungelehrten als S. 139 mit einem geizigen Gelehrten. Bist du Anderen schuldig, so bezahle erst deine Schulden und dann spende Allmosen. Bedarfst du eines Genossen zum Lernen, und findest einen guten schweigsamen, aber von den Uebermüthigen verspotteten Jüngling, so erwähle ihn dir, wenn er es zufrieden ist, zum Freunde. und Schüler, denn die unverdient Zurückgesetzten werden erhöhet. Speie nicht aus wenn dir Aussätzige begegnen, sie sind alle Gottes Geschöpfe, und Gesunde wie Kranke von ihm abhängig.
139a Sprich nicht: „Ich werde das Böse vergelten!“ Hoffe auf Gott, und er wird dir helfen. Hat man dich mit unrichtigem Gewicht betrogen, bestohlen, falsches Zeugniss gegen dich abgelegt, so lass dich nicht verleiten, aus Rache ein gleiches zu thun. Sei still, wenn. man dich schmähet, und dulde auch nicht, dass deine Schüler und Hausgenossen mit Schimpfen und Schlägen dem begegnen, der dich beleidigt. Neid und Hass thue ab von dir; hat man dich zu einem Beitrage über dein Vermögen besteuert, so dass Reichere weniger zahlen, errege nicht dir und Andern Zank und Verdriesslichkeiten durch Einsprache: schweige und beschäftige dich mit der göttlichen Lehre. Wenn deine Frau dich kränkt und du sie hassest, so bitte Gott, nicht dass er dir eine andere gebe, sondern dass er diese in Liebe dir zuwende.
עמ׳ 140 א) הקדמונים חיברו ספרים, אך לא הציבו את שמם בראשם; הם לא רצו ליהנות ממעשה ידיהם בחיי העולם הזה. המבקש מתוך יהירות להקים לעצמו זכר, יחטיא את מטרתו. עשיר אחד, שביקש לבנות בית כנסת נאה, דחה כל השתתפות מצד הקהילה כדי שהבניין יהיה יד זיכרון לו ולצאצאיו בלבד — וכל ילדיו מתו.140a
ב) אב אינו רשאי לצוות על בתו הנשואה לעסוק בענייניו בשעה שהיא עסוקה בצורכי בעלה, אלא אם כן הבעל מסכים ומוותר. אם האם ציוותה על בנה לעשות דבר־מה, והאב בא ושואל מי ציווה עליו, אל יאמר הבן שאמו ציוותה זאת, אם הוא רואה שאביו כועס. שאם לא כן, הקללה שהאב הכועס עלול להטיח באם תיזקף לחובתו. אם נזדמנה לבן עסקה כדאית בשעה שאביו ישן, מוטב שיוותר על הרווח משיעיר את אביו; אלא אם כן ידוע לו שאביו יצטער על ההפסד יותר משיצטער על הפרעת שנתו. מי שמפרנס אחרים במקום את הוריו וקרוביו הנזקקים לא יזכה אלא לכפיות טובה מצד אלה, ובסופו של דבר ממונו ייפול בכל זאת לידי קרוביו. אב הנוהג היטב בבן אחד וברעה בבן אחר — הבן האחרון הוא שיירש אותו. מי שלא הכיר את הוריו אך יש לו אחים מבוגרים, יכבדם כאילו היו הוריו.140b
139b Man lasse sich nicht irre machen durch das Glück der Bösen und derer, die ihre Eltern geringschätzen; sie haben ein schlechtes Ende. Dem Guten geht es schlecht, damit man nicht meine, er sei nur im Glücke gut. Wenn eine Gemeinde schlechte Vorsteher hat, so ist es die Strale dafür, dass sie den guten, den sie hatte, geringschätzte. Die Kinder edler rechtschaffener Proselyten sind zum Ehebündnisse den Kindern von Juden vorzuziehen, bei denen diese guten Eigenschaften vermisst werden. S. 140140a Die Alten haben Werke verfasst, aber ihren Namen nicht an die Spitze geschrieben; sie wollten den Genuss ihres Thuns nicht in diesem irdischen Leben haben. Wer aus Eitelkeit sich ein Gedächtniss stiften will, wird seinen Zweck verfehlen. Zu dem Bau einer schönen Synagoge schlug ein reicher Mann jeden Beitrag der Gemeinde aus, um für sich und seine Nachkommen ein Denkmal allein zu haben, und alle Kinder starben ihm.
140b Ein Vater soll seiner verheiratheten Tochter, während sie für ihren Mann beschäftigt ist, nicht befehlen, seine eigenen Angelegenheiten zu besorgen, es sei denn, dass der Mann es gestattet und zurücktritt. Wenn die Mutter ihren Sohn etwas thun geheissen, und der Vater dazu kommt und fragt, wer diess befohlen? soll der Sohn nicht sagen, dass die Mutter es gethan, wenn er den Vater zornig siehet. Es würde sonst der zornige Fluch, den der Vater etwa gegen die Mutter ausstiesse, ihm zugerechnet werden. Kommt dem Sohne die Gelegenheit zu einem vortheilhaften Geschäft, so soll er, wenn der Vater schläft, lieber den Vortheil fahren lassen als den Vater wecken; es sei denn, er weiss, dass der Vater sich über den Verlust mehr ärgern würde als über die Störung seines Schlafes. Wer statt seiner bedürftigen Eltern und Verwandten Andere ernährt, wird bei diesen nur Undank finden und sein Vermögen doch jenen Verwandten zufallen. Wenn ein Vater einen Sohn gut, einen andern schlecht behandelt, wird der letztere ihn beerben. Wer seine Eltern nicht gekannt, aber ältere Brüder hat, ehre diese gleich jenen.
ג) אל להורים למנוע מבנם להינשא כדי שיעבוד למענם; יישא אישה ויישאר עמם. אם אינו מוצא אישה במקום מגוריהם של הוריו, אך הם זקנים וזקוקים לו, עמ׳ 141 אל יעזוב את העיר; ואם בהיותו נשוי לא יוכל עוד לפרנסם, יישאר רווק. אם הוא יכול לשלם לאדם שיפרנס את הוריו, רשאי הוא לעבור למקום אחר ולשאת אישה, ובלבד שלא יישא אישה שאינה רצויה להם. אם בחר בנערה טובה שהוריה אנשים ישרים, ואביו או אמו מבקשים לכפות עליו לשאת אישה רעה משום שקרוביה מציעים כסף, אין הוא חייב לשמוע בקולם, מפני שמעשיהם ראויים לגנאי. בכלל, אל להורים להכות בן שהגיע לבגרות, לקללו או להכעיסו עד שישכח את חובתו כלפיהם. במקום שבו הילדים חיים במחלוקת זה עם זה, טוב יעשה האב אם יחלק את רכושו בחייו וימנה אפוטרופוס בפני עדים.140c
140c Es sollen die Eltern ihren Sohn nicht hindern, sich zu verheirathen, damit er für sie arbeite; er nehme eine Frau und bleibe bei ihnen. Findet er keine an dem Wohnort der Eltern, diese aber sind alt und seiner bedürftig, so S. 141 gehe er nicht aus der Stadt; kann er mit einer Frau nicht mehr für den Unterhalt der Eltern sorgen, so bleibe er unverheirathet. Kann er jemanden bezahlen, der seine Eltern ernährt, so mag er anderswo hinziehen und eine Frau nehmen, nur keine, die den Eltern missfällt. Hat er ein gutes Mädchen, deren Eltern rechtschaffene Leute sind, gewählt, und der Vater oder die Mutter will ihn nöthigen, ein böses zu nehmen, weil dessen Verwandte Geld bieten, so braucht er hierin den Eltern nicht zu gehorchen, weil ihr Thun tadelnswerth ist. Ueberhaupt sollen Eltern den erwachsenen Sohn nicht schlagen, fluchen oder so erzürnen, dass er sich gegen sie vergisst. Wo Kinder in Zwietracht mit einander leben ist es wohl gethan, wenn der Vater über sein Vermögen bei seinem Leben verfügt und vor Zeugen einen Vormund bestellt.
א) בחור לא יישא אישה שכבר מלאו לה ארבעים שנה; אין להשיא נערה בניגוד לרצונה, לא לזקן ולא למי שאינו חפץ בה. ראוי לגנות זקנים הצובעים את שערם בשחור כדי להטעות נערות צעירות. ברוב המקרים הורים רעים מולידים ילדים רעים: אם ההורים עוסקים במטבע מזויף ובמשקולות מזויפות, הבנים ממשיכים באותם חטאים. ריבוי הבורים בני־זמננו שמוצאם מאנשים משכילים הוא באשמת ההורים, אשר תאוות הבצע הובילה אותם לקשור קשרי נישואין עם חסרי השכלה. לאדם שהתקיים בדוחק הוצעה אישה עשירה; הוא דחה את ההצעה משום שאחיה לא היו הגונים, והוא חשש שייוולדו לו ילדים כמותם. אמנם מותר לאדם לשאת אישה כזאת, כשם שמותר לו לגרש את אשתו מסיבות קלות; ואולם עמ׳ 142 דברים רבים מותרים על פי הדין, ובכל זאת העושה אותם עתיד לתת עליהם דין וחשבון חמור.141a
א) ביום הדין האחרון יימצאו יחדיו אלה שמקומם יחד על פי מעשיהם. האב לא יתאבל שם על בנו הנעדר, מפני ששמחות גן העדן והעונג שבזיו השכינה גוברים על כל כאב.142a
4. ר׳ משה מאֶוְורֶה (1240).
(מתוך כל בו, מס' 66.)
141a Ein Jüngling nehme keine Frau, die bereits vierzig Jahre, alt ist; man verheirathe ein Mädchen nicht wider ihren Willen, auch nicht an einen alten Mann oder an jemand, der sie nicht mag. Es ist zu missbilligen, wenn Alte, um junge Mädchen zu täuschen, ihr Haar schwarz färben. In den meisten Fällen haben schlechte Eltern schlechte Kinder: Geben die Eltern sich mit falscher Münze und falschem Gewichte ab, treiben die Söhne dieselben Laster. Wenn es gegenwärtig so viele Unwissende giebt, die von unterrichteten Leuten herstammen, so haben das die Eltern verschuldet, die der Eigennutz zu Verbindungen mit Ungelehrten geführt hat. Einem Manne, der knapp zu leben hatte, wurde eine reiche Frau angetragen; er schlug sie aus, weil ihre Brüder nichts taugten. und er eben solche Kinder zu bekommen fürchtete. Man darf sich zwar mit einer solchen Frau verbinden, eben so wohl als man seine Frau wegen geringfügiger Ursachen verstossen darf: Allein es ist S. 142 vieles gesetzlich gestattet, wovon der, der es thut, dereinst eine grosse Rechenschaft zu geben haben wird.
142a An dem Tage des jüngsten Gerichts werden die zusammen seyn, die ihren Verdiensten nach zusammengehören. Es trauert dann der Vater nicht über den abwesenden Sobn, weil die Freuden des Paradieses und die Wonnen an dem Abglanze der Gottheit allen Schmerz überwinden.
4. R. Moses aus Evreux (1240).
(Aus Kol Bo N. 66.)
מעל לכול יישמר האדם מן הכעס, שכן כוחות הגיהינום שולטים בכעסן. בדרך זו תגיע לידי ענווה, שהרי גם מן הגאווה עליך להישמר; הגאוותן מתקומם נגד האל, שרק לו יאה הרוממות. לפיכך נהג בענווה, דבר בנחת עם כל אדם, לך בראש כפוף, עיניך כלפי מטה ולבך כלפי מעלה. אל תנעץ את עיניך באנשים שאתה משוחח עמם; ראה כל אדם, עשיר או עני, כגדול ממך וכראוי לכבודך. אף אם ידוע לך שאתה עשיר ממנו, בעל כוח ממנו ומשכיל ממנו — כבד אותו בכל זאת וחשוב שמא הוא טוב ממך: הוא אולי חוטא בשוגג במקום שבו אתה חוטא במזיד. בכל מעשה שאתה עושה ובכל החלטה שאתה מקבל, אל תשכח שאתה עומד לפני האל — לפני מי שכבודו מלא את כל הארץ והדרו שורה מעליך. על כן דבר בקול נמוך וירא אותו כעבד הירא את אדונו. התבייש בפני כל אדם; כשקוראים לך אל תשיב בקול רם מדי, אלא בנחת, כאדם העומד תמיד בפני רבו. עסוק ככל עמ׳ 143 יכולתך בתורה האלוהית, ולשם קיומה; וכשאתה סוגר את הספר, בדוק אם יש בדברים שלמדת דבר שתוכל לקיים. מדי ערב ומדי בוקר בחן את מעשיך, וכך יהיו כל חייך תשובה. בשעת התפילה סלק כל מחשבה זרה; שקול את המילים לפני שאתה מוציאן מפיך, כדי שתהיה דעתך מוכנה לפני האל. כך נהג גם בכל עניין אחר, ואף באכילה ובשתייה אל תרשה לעצמך חיפזון. אל תתרועע עם לצים גאוותנים; אז יהיו כל מעשיך ישרים ותפילתך זכה.
מי שמשקרים לגויים וגונבים מהם נמנים עם מחללי שם שמים, מפני שהם גורמים לבריות לומר שליהודים אין חוק. כאשר טוב לישראל, אל להם להתגאות ולשכוח את האל, ולייחס את כל הצלחותיהם לפעולתם בלבד. אל יתנשא אדם בזכות יתרון שיש לו — כסף, יופי או תבונה; ינהג בענווה כלפי בני האדם ובהכרת טובה כלפי האל. רוח אלוהית שורה על העניו, ומי שמשפיל את עצמו נחשב כאילו הקריב את כל הקורבנות שהוא חייב בהם. משאלות הענווים מתמלאות אף בלי שיבקשו אותן; לעומת זאת, הגאוותנים הם תועבה ולא יהיה להם חלק בנחמת ציון. אין לרמות אדם במשא ומתן, תהא דתו אשר תהא, ואף לא להטעותו בדברים; אדרבה, יש לגלות לקונה את פגמיה של הסחורה.
Vor Allem hüte der Mensch sich vor Zorn, denn über den Zornigen haben die Mächte der Hölle Gewalt. Hierdurch kommst du zur Demuth, denn auch vor Hochmuth hast du dich zu bewabren; der Hochmüthige empört sich gegen Gott, dem allein Hoheit geziemt. Sei daher in deinem Betragen demüthig, spricb gelassen mit jedermann, gehe gebückten Hauptes, die Augen abwärts, das Herz aufwärts gerichtet. Sieh den Leuten, mit denen du sprichst, nicht starr in die Augen, betrachte jeden, reich oder arm, als einen grössern wie du bist, dem deine Ehrerbietung gebührt. Weisst du, dass du reicher, mächtiger, unterrichteter bist als er, — dessenungeachtet sollst du ihn ebren und bedenken, er könne ja besser als du seyn, und da nur unvorsätzlich sündigen, wo du vorsätzlich sündigst. Bei Allem, was du thuest, bei jedem Vorsatze, den du fassest, vergiss nicht, dass du vor Gott stehest: vor dem, dessen Herrlichkeit die ganze Erde füllt, dessen Majestät über dir waltet. Darum spricb leise, fürchte ibn wie der Knecht den Herrn. Schäme dich vor jedem Menschen, antworte auf seinen Ruf nicht mit überlauter Stimme, sondern ruhig wie ein Mensch thut, der beständig in Gegenwart seines Lehrers ist. Beschäftige dich so oft S. 143 du kannst mit der göttlichen Lehre und zwar um sie auszuführen; machst du das Buch zu, so siehe nach, ob in dem Gelernten sich etwas findet, das du ausüben kannst. Jeden Abend und jeden Morgen untersuche deine Handlungen, so wird dein ganzes Lehen eine Busse seyn. Während des Gebetes entferne jeden fremden Gedanken, überlege die Worte, ehe du sie aussprichst, so dass dein Sinn für Gott vorbereitet werde. Diess thue überhaupt auch bei anderen Anlässen, und lass dir selbst im Essen und Trinken keine Uebereilung zu Schulden kommen. Gehe mit übermüthigen Spöttern nicht um: Dann werden alle deine Handlungen recht, dein Gebet lauter seyn.
5. R. Moses b. Jacob aus Coucy (1245). (Aus dem Semag, und zwar aus den Verboten 3. 16 74, der Vorrede dazu, und den Geboten 2. 64. 170).
Diejenigen, die lügenhaft sind gegen Nichtjuden und sie bestehlen, gehören zu der Klasse derer, die den Namen Gottes entweihen, weil sie Schuld sind, dass man von den Juden sage, sie wären ohne Gesetz. Geht es den Israeliten gut, so sollen sie nicht übermüthig werden und Gottes vergessen, alle Erfolge nur ihrer Thätigkeit zuschreiben. Niemand überhebe sich des Vorzuges, den er besitzt, des Geldes, der Schönheit, der Klugheit, er bleibe demüthig gegen die Menschen, dankbar gegen Gott. Auf dem Demüthigen ruhet ein göttlicher Geist, und wer sich erniedrigt, hat so viel gethan, als hätte er alle schuldigen Opfer dangebracht, Die Wünsche der Demuthsvollen werden erfüllt, ohne dass sie sie erbitten; Dahingegen sind die Hochmüthigen ein Abscheu und werden sie keinen Theil haben an Zion's Trost. Man darf im Handel und Wandel keinen Menschen, obne Unterschied der Religion, betrügen oder mit Worten täuschen; vielmehr muss man die Fehler einer Waare dem Käufer anzeigen.
עמ׳ 144 מאחר שהאדם הוא חציו חיה וחציו מלאך, מתחוללות בקרבו מלחמות עזות בין שני הטבעים השונים כל כך: החיה שבו מבקשת רק הנאה חושית והבל; ואילו המלאך נאבק בה ומלמד שהאכילה, השתייה והשינה אינן אלא אמצעים לחזק את הגוף לשם לימוד התורה ועבודת האל. רק בשעת המוות יתברר מי מן השניים ניצח.
עבודת האל העליונה ביותר היא אהבה טהורה לבורא; ברית המילה, השבת והתפילין הם שלושת אותותיו של בן ישראל, המעידים שהוא עבד האל. מי שזה מקרוב בא ליראת שמים יאמר בכל יום בקומו: ״היום אהיה עבד נאמן לאל הכול־יכול; אשמר מן הכעס, השקר, השנאה, המריבה והקנאה; לא אביט בנשים ואסלח למי שפגעו בי.״ מי שסולח — סולחים לו; ואילו קשיות לב וחוסר נכונות להתפייס הם חטא כבד שאינו יאה לבן ישראל.
6. ברכיה הנקדן (בסביבות 1260).
(מתוך Fahelbuche.)
א) העדף קניין ודאי אחד על פני תקווה כפולה; ודאות קטנה טובה מאפשרות גדולה. היה משרת בין אצילים, ולא ראש בין שפלים; משהו משמם הטוב של הראשונים ידבק גם בך, ואילו עד מהרה יראו אותך כשווה לנקלים שאתה שולט בהם. אם אתה רודף שררה ושלטון, הם בורחים מפניך; היה אורח בעולם הזה, ויינתנו לך כבוד וקניין.144a
S. 144 Weil der Mensch halb ein Thier, halb ein Engel ist, entstehen in ihm so grosse Kriege zwischen diesen so ungleichen Naturen: das Thier in ihm will nur den sinnlichen Genuss und die Eitelkeit; aber der Engel kämpft dagegen und lehrt, dass Essen, Trinken, Schlafen nur Mittel sind, den Körper abzuhärten für das Studium der Lehre und den Gottesdienst. Erst in der Todesstunde wird offenbar, wer von beiden gesiegt hat.
Der höchste Gottesdienst ist die reine Liebe zu dem Schöpfer; Beschneidung, Sabbat, Tefillin sind die drei Symbole des Israeliten, die es bezeugen, dass er ein Diener Gottes ist. Und wer noch ein Neuling ist in der Gottesfurcht sollte täglich, wenn er aufstehet, sprechen: „Heute will ich ein treuer Diener des Allmächtigen seyn, will mich hüten vor Zorn, Lüge, Hass, Zank, Neid, will keine Frauen anblicken und denen vergeben, die mich kränken." Wer vergiebt, dem wird vergeben; Hartherzigkeit aber und Unversöhnlichkeit sind eine schwere Sünde, eines Israeliten unwürdig.
6. Berachja ha-Nakdan (um 1260).
(Aus dem Fahelbuche.)
144a Ziehe der zwiefachen Hoffnung den einfachen Besitz vor; ein kleines Gewiss ist besser denn ein grosses Vielleicht. Sei unter Edlen ein Diener, und nicht ein Haupt unter Gemeinen; von dem Rufe Jener bleibt auch an dir etwas haften, aber den Verächtlichen, über die du herrschest, wirst du bald gleich geachtet. Suchst du die Herrschaft und die Gewalt, so fliehen sie vor dir; sei ein Gast in dieser Welt, und man räumt dir Ehre ein und Besitz.
ב) רוב בני האדם נוהגים בבוז במי שזוכה לכבוד רב משלהם; הם מבקשים את רעתו של הטוב ומתקרבים אליו רק כשהם זקוקים לו. עמ׳ 145 בעל המעלה נאלץ להתכופף בפני שפלים, אף שהוא יודע לשאת נשק ולפקד עליהם.144b
א) הארז הגאה נכרת, והשיח הנמוך נשאר; האש עולה וכלה, המים יורדים ומתקיימים. אל תתנשא ביופייך ובעושרך על שכנך ואחיך; בכך אתה מזין את הקנאה השונאת, והעני שבזית עלול עוד לגבור עליך.145a
ב) מי ששומר על כבודו יעדיף לסבול מחסור מלוותר עליו; הוא מעדיף הסתפקות במועט וחירות על פני שובע ושעבוד לשולחנם של אחרים.145b
ג) אהב את ילדיך באותה מידה; לא פעם התקווה שתלית בילד שהעדפת מכזיבה, וכל שמחתך באה דווקא מן הילד שדחקת לאחור.145c
7. מתוך התוספות לתורה (המחצית השנייה של המאה השלוש עשרה).
(שמות כ"ה, ג.) הצדקה שנותן הבריא היא זהב; זו שנותן החולה — כסף; וזו שהוא מצווה עליה בצוואתו — נחושת.
(ib. 22, 25.) אם בערב אינך משיב לעני את משכונו, אינך ראוי שבבוקר ישיב לך האל את משכונך שלך — את הנשמה.
(ויקרא י, ט.) שתייה מופרזת של יין מביאה לידי עוני, חרפה ומחלוקת; היא מוליכה ללשון הרע, זנות ורצח, ולאובדן החירות, הכבוד והשכל.
144b Die meisten Menschen behandeln den verächtlich, dem mehr Ehre als ihnen gebührt; sie wollen dem Guten S. 145 übel und nähern sich ihm nur dann, wenn sie seiner bedürfen. Der Verdienstvolle muss sich vor Elenden bücken er weiss die Waffen zu führen, und jene commandiren.
145a Die stolze Zeder wird gefällt, der Busch sich bescheiden hält; Feuer steigt auf und vergeht, Wasser steigt nieder und besteht. Erhebe dich nicht wegen Schönheit und Reichthum über Nachbar und Bruder, du giebst dem hassenden Neide Nahrung, und der Arme, den du verachtet hast, könnte leicht über dich triumphiren.
145b Wer auf seine Würde hält, darbt lieber, als dass er seine Ehre Preis giebt; ist lieber genügsam und frei, als wohlgenährt und am fremden Tische gefangen.
145c Liebe deine Kinder mit gleicher Liebe; oft täuscht die Hoffnung, die du auf das vorgezogene gebauet, und alle Freude kommt dir noch von dem, das du zurückgesetzt hast.
7. Aus den pentateuchischen Tosafot. (Zweite Hälfte des 13. Jahrhunderts.)
(Exod. 25, 3.) Die Allmosen, die der Gesunde giebt, sind Gold, die der Kranke, Silber; die man im letzten Willen verfügt, Kupfer.
(ib. 22, 25.) Giebst du Abends dem Armen sein Pfand nicht zurück, verdienst du nicht Morgens dein Pfand, die Seele, von Gott zurück zu erhalten.
(Levit. 10, 9.) Unmässig Wein trinken bringt Armuth, Schande, Zwietracht, führt zu Verläumdung, Unzucht, Mord, zum Verlust der Freiheit, der Ehre, des Verstandes.
(במדבר ל"ב, א.) כוח ועושר שאדם נטל לעצמו שלא כדין או רכש בלא יראת שמים אינם מתקיימים. הן אלה הן התבונה הם מתנות האל, ולפיכך אל יתפאר אדם בבעלות עליהם. ואילו ההנהגה המוסרית אינה נגזרת על האדם, מפני שהוא בן חורין; עמ׳ 146 היא לבדה קנייננו, ועל כן מותר לנו להתפאר בידיעת האל.
8. מחבר אלמוני (בסביבות 1300).
(מתוך כל בו, מס' 67.)
(Numer. 32, 1.) Macht und Reichthum, die man sich angemasst oder ohne Gottesfurcht erworben, haben keinen Bestand. Beide sowohl als Klugheit sind Gaben Gottes, daher soll man sich ihres Besitzes nicht rühmen. Der sittliche Wandel aber wird über den Menschen, da er frei ist, S. 146 nicht verhängt; er allein ist unser Eigenthum, und darum mögen wir der Erkenntniss Gottes uns rühmen.
————
8. Ungenannter (um 1300.)
(Aus Kol bo N. 67.)
כאשר רוח התשובה החדשה באה על האדם, והוא מבקש להיות נקי מחטאים כתינוק שנולד, יקרא בכל יום תפילה שתזכיר לו את החלטותיו. מיד בקומו יבחן את מעשיו עד כה וישתדל שלא לעשות כל עוול עד שעת הסעודה. אם בכל זאת אירע דבר מעין זה, יתוודה מיד בתפילתו על חטאו, וכך יישמר מלחזור עליו; שהרי הבושה לעמוד כשקרן לפני האל תגן עליו. אם עמד בהחלטותיו הטובות, יודה לבוראו שעזר לו בכך, ולא ייחלש בהמשך היום. כך ינהג מדי יום ביומו עד שישתחרר ממנהגיו הרעים. אך תמיד יוסיף להתאבל על חטאיו הקודמים, יקבל עליו סיגופים, ואם הוא חלש מכדי לעמוד בהם — יתרגל מתינות ופרישות. הימנעות מרצון ממעדנים היא מחסום כנגד היצר הרע יותר מן הצום. ישעבד את רוחו לתורה ואת גופו למצווה; יקיים את המצוות ברצינות ובזריזות גם במקום שבו בושה כוזבת מפתה להזניחן. אז אל יחשוש שמא תשובתו אינה שקולה כנגד חומרת החטא: למי שמתחרט באמת ובכאב שוב אין מזכירים את הרעה שעשה, ובעל התשובה עולה על הצדיק. אשרי מי שמקיים את רצון האל גם בסתר, עמ׳ 147 ומקבל עליו סבל למען אמונתו; הוא יינצל מן הייסורים.
9. ר׳ אשר בן יחיאל מגרמניה (נפטר בשנת 1327).
(מתוך צוואתו.)
א) אל תהיה בעל מריבה; התרחק משבועות ומנדרים, מצחוק פרוע ומהתפרצויות כעס, שכן אלה מערפלים את דעתו של אדם. הימנע ממעשי שקר; אל תוציא את שם האל לשווא, ואף לא במקומות מטונפים. הסר מעליך את המשענות שמושיטים לך בני אדם, ואל תעשה את הזהב לתקוות חייך — זהו הצעד הראשון לעבודה זרה. תחת זאת התהלך בענווה לפני בוראך, ובמקום שרצונו בכך תן את כספך; הוא יוכל להשיב לך את תמורתו. הוצא מפיך כסף בקלות רבה יותר ממילים; את המילה הרעה שקול במאזני התבונה לפני שתאמר אותה. דבר שנאמר בנוכחותך, גם אם לא הוגדר כסוד, יישאר כמוס אצלך. אם מספרים לך דבר־מה, אל תאמר שכבר שמעת אותו.147a
ב) אל תישן כעצל; קום עם השמש ועם שירת הציפורים. אל תהיה זולל וסובא, שמא תשכח את בוראך. אל תביט במי שעלה עליך בעושרו, אלא באלה שנשארו מאחוריך. אולם בעבודת האל וביראתו הבט במי שגדול ממך, ולעולם לא במי שפחות ממך. שמח בתוכחות, קבל עצה והיענה ברצון להדרכה; אל תתנשא בגאווה על הבריות, אלא הישאר העפר שהכול דורכים עליו. אל תדבר בגסות מתנשאת; אל תהיה עקשן, אלא ירא שמים.147b
Wenn über den Menschen der neue Geist der Busse kommt, dass er wie ein neugebornes Kind rein seyn möchte von Sünden; so lese er täglich ein Gehet, das ihn an diese Vorsätze erinnert. Gleich beim Aufstehen gehe er seine hisherigen Handlungen durch, und hemühe sich nichts Unrechtes zu thun bis zur Tischzeit. Ist dennoch etwas der Art geschehen, so bekenne er sofort in dem Gehete sein Vergehen, und er wird vor einer Wiederholung bewahrt werden, denn die Schaam, als Lügner vor Gott zu bestehen, wird ihn schützen. Hat er bestanden in den guten Entschlüssen, so danke er seinem Schöpfer, der ihm beigestanden, und ihm geholfen hat, eine kurze Zeit rein zu bleiben. Eben so verfahre er am Abend vor dem Essen und vor der Nachtruhe, und setze diess täglich, einen Monat bis ein Jahr fort, so dass er stark im Guten und von seinen hösen Gewohnheiten befreit wird. Aber immer trauere er noch über die früheren Sünden, lege sich Bussübungen auf, und wenn er zu schwach dazu ist, übe er sich in der Mässigkeit und der Entsagung.' Freiwillig sich der Leckerbissen enthalten ist mehr als Fasten eine Schranke gegen die böse Lust. Er heuge seinen Geist der Lehre, seinen Leib dem Gesetze; er vollziehe die Gebote mit Ernst und Rüstigkeit, auch da, wo eine falsche Schaam sie zu vernachlässigen verleitet. Dann fürchte er nicht, dass seine Busse nicht ausreiche gegen das Gewicht der Sünde; dem wahrhaft und schmerzlich Bereuenden wird das Böse, das er gethan, nicht mehr gedacht, und der Bussfertige überragt den Gerechten. Wohl dem, der auch im Verborgenen den Willen Gottes S. 147 erfüllt, der für seinen Glauben Leiden übernimmt, er wird den Schmerzen entrückt.
9. R. Ascher b. Jechiel aus Deutschland (gest. A. 1327.) (Aus dessen Testament.)
147a Sei nicht zankfertig, halte dich fern von Schwüren und Gelöbnissen, von Gelächter und Ausbrüchen des Zorns; sie verwirren des Menschen Sinn. Vermeide lügenhafte Handlungen, sprich den Namen Gottes nicht unnützerweise aus, auch nicht an schmutzigen Orten. Thue ab die Stützen, welche dir Menschen reichen, mache Gold nicht zu deiner Lebenshoffnung; das ist zum Götzendienste der erste Schritt. Vielmehr wandle in Demuth vor deinem Schöpfer, und gieb wo es sein Wille ist, dein Geld fort, den Ersatz kann er dir gewähren. Gieb leichter Geld als Worte von dir; das böse Wort lege auf die Wage des Verstandes, bevor du es aussprichst. Was man in deiner Gegenwart, wenn auch nicht als Geheimniss gesprochen, das bleibe bei dir verborgen. Erzählt man dir etwas, so sage nicht, du habest es schon gehört.
עמ׳ 148 א) אל תרים יד על רעך, גם אם הוא מחרף את הוריך בפניך; אל תדבר רעה באיש, אל תלעג לאדם ואל תוציא עליו דיבה, ואם אמר מישהו דבר שאינו ראוי — אל תשיב לו בחוצפה. לעולם אל יישמע קולך ברחוב; אל תצעק כבהמה, אלא דבר כראוי. אל תבייש אדם ברבים ואל תנצל לרעה את כוחך נגד איש; מי יודע אם לא תהיה חסר כוח באחד הימים. אל תרדוף אחר כבוד ואל תעמוד במקום שאינו ראוי לך. לעולם אל תחדל מלרכוש לך ידידים, ואל תקל ראש אפילו באויב אחד. כשנדרש רע נאמן, אל תתרשל מלרכוש אותו ושמור עליו היטב; אך הרחק ממנו חנופה וכזב.148a
ב) אל תרדוף אחר תהילת השווא שבניצחון בוויכוח עם חכם; לא תחכים מכך. אל תכעס על איש בשל עניינים של מה בכך, שמא תרבה לך אויבים בלא צורך. אל תחקור את סודות זולתך; אל תסרב בעקשנות לבקשות בני עירך, אלא הכפף את רצונך לרצונם. אל תתחבר לרשעים, לכעסנים או לכסילים — לא תרכוש בכך אלא קלון; אל תפנה בדברים אל אוויל שאתה יודע שלא יקבלם. הוקר תודה לכל מי שסייע לך להשיג את לחמך; היה ישר ואמיתי כלפי כל אדם, גם כלפי גויים; הקדם שלום לכל אדם בלא הבדל אמונה, ואל תכעיס את בני הדתות האחרות.148b
147b Nicht wie der Faule sollst du schlafen, stehe auf mit der Sonne und mit dem Gesang der Vögel. Sei kein Schlemmer und kein Säufer, du möchtest deines Schöpfers vergessen. Siehe nicht auf den, der im Reichthum über dich emporgestiegen, sondern auf die hinter dir zurückgebliebenen. Aber in dem Dienste und der Furcht Gottes sieh auf den grössern, nie auf den geringern. Freue dich mit Zurechtweisungen, nimm Rath an und willig die Belehrung; erhebe dich nicht stolz über die Menschen, bleibe der Staub, auf den Alle treten. Rede nicht mit harter Hofart, bleibe nicht hartnäckig sondern gottesfürchtig. S. 148148a Hebe die Hand nicht auf gegen deinen Nächsten, auch wenn er vor dir deine Eltern lästert; rede von Niemanden Böses, verspotte und verläumde keinen Menschen, und hat Jemand Unschickliches gesprochen, so gieb ihm keine freche Antwort. Auf der Strasse soll man dich nie hören, schreie nicht einem Vieh gleich, sondern sprich anständig. Beschäme keinen öffentlich, missbrauche deine Gewalt gegen Niemanden; wer weiss, ob du nicht dereinst machtlos wirst. Nach Ehre jage nicht und stelle dich nicht hin, wo du nicht hingehörest. Nie unterlasse dir Freunde zu erwerben und halte auch Einen Feind nicht für zu gering. Gilt es einen treuen Gefährten, so sei nicht lässig ihn dir anzuschaffen, und sorgfältig bewahre ihn; aber Schmeichelei und Falschheit halte fern von ihm.
148b Strebe nicht nach dem eiteln Ruhm, Recht zu haben gegen einen Weisen; du wirst nicht weiser davon. Werde wegen Kleinigkeiten gegen Niemanden böse, du machst dir unnöthig Feinde. Bohre nicht nach fremden Geheimnissen; verweigere aus Eigensinn nichts deinen Mitbürgern, ordne vielmehr ihrem Willen den deinigen unter. Mit schlechten Menschen, mit Jähzornigen, mit Narren lass dich nicht ein: du kaufst dabei nichts als Schande; richte deine Rede an keinen Unsinnigen, von dem du weisst, dass er sie nicht annimmt. Bleibe dankbar jedem, der dir zu deinem Brote geholfen; sei aufrichtig und wahr gegen jedermann, auch gegen Nichtjuden; grüsse jeden zuerst, ohne Unterschied des Glaubens; erzürne keine fremden Glaubensgenossen.
ג) קבל בנדיבות אורחים עוברי דרך; תן להם צידה, ליווי ומילה טובה. אל תרגיל את עצמך למשתאות מחוץ לבית; הישמר משכרות, וכך לא תיאלץ להתחרט על התנהגות גסה ועל עמ׳ 149 דיבור שאינו ראוי. לעולם אל תכעס על אשתך; ואם יד שמאל דחתה אותה, תמהר יד ימין לקרבה מחדש.149a אל תנהג בה בזלזול, אלא כבד אותה, וכך תרחיק אותה מן החטא. אל תטיל אימה יתרה על בני ביתך, שכן כבר אסונות רבים נגרמו מכך.148c
ב) כשאתה אוכל או שותה, הודה לאל לפני האכילה ואחריה; כשאתה מוציא את שם האל מפיך, כסה את ראשך. רחץ את ידיך לפני התפילה ולפני תחילת הסעודה; נהג דרך ארץ לא רק בבית הכנסת אלא גם בביתך, ואף עם אשתך אל תנהג קלות ראש. לפני האכילה והשינה קבע זמן ללימוד התורה, ותוכנה יהיה נושא שיחתך על השולחן. התפילה היא עבודת האל שבלב: התפלל בכוונה, אך הוצא את המילים מפיך עד שתשמע את תפילתך.149b
10. ר׳ אליעזר בן שמואל הלוי (נפטר בשנת 1357 במיינץ).
(מתוך צוואתו.)
״לבניי אני מצווה שמדי בוקר, מיד לאחר התפילה, יקראו כמה פסוקים בתורה או בתהלים, או יעשו מעשה חסד. במשאם ומתנם עם בני אדם, יהודים וגויים, יהיו ישרים ומצפוניים, ידידותיים ונוחים לבריות, ולא ידברו דברים מיותרים; דבר זה ישמור עליהם מלשון הרע ומדברי לעג.״
11. מתוך Sittenbuche (המאה החמש עשרה).
148c Reisende, die bei dir einkehren, nimm gütig auf, gieb ihnen Zehrung, Geleit und ein freundliches Wort. Gewöhne dich nicht an Gelage ausser dem Hause; hüte dich vor Trunkenheit, und du wirst gemeines Betragen und unschickliche S. 149 Rede nicht zu bereuen haben. Niemals sei zornig gegen deine Frau, und hat die linke Hand sie fortgewiesen, soll schnell die rechte sie wieder herzuführen149a. Behandele sie nicht geringschätzig, sondern halte sie in Ehren und du wirst sie von Sünde entfernen. Jage deinen Hausgenossen keine zu grosse Furcht ein, es ist hieraus schon viel Unheil entstanden.
149b Nimmst du Speise oder Trank zu dir, so sollst du vor und nach dem Genusse Gott danken; wenn du den Namen Gottes aussprichst, bedecke dein Haupt. Ehe dein Gebet und die Mahlzeit beginnt wasche dir die Hände; sei anständig nicht bloss in der Synagoge sondern auch in deinem Hause; selbst mit deiner Frau darfst du dich nicht leichtfertig unterhalten. Vor Essen und Schlafengehen beschäftige dich, eine festgesetzte Zeit, mit dem Gesetze, und sein Inhalt bilde dein Tischgespräch. Das Gebet ist der innere Gottesdienst: sei andächtig dabei, aber sprich die Worte aus, dass du dich beten hörst.
10. R. Elieser b. Samuel ha-Levi (gest. A. 1357 in Mainz.)
(Aus dessen Testament.)
„Meinen Kindern empfehle ich, dass sie Morgens gleich nach dem Gebet einige Stellen im Pentateuche oder in den Psalmen lesen, oder eine Handlung der Barmherzigkeit üben. In dem Verkehr mit den Menschen, Juden und Nichtjuden, sollen sie rechtschaffen und gewissenhaft, freundlich und gefällig seyn, nichts reden was überflüssig ist; diess wird sie vor Verläumdung und Spottreden schützen.“
11. Aus dem Sittenbuche. (15. Jahrhundert.)
(הקדמה.) החוט הקושר יחד את מידותיו הטובות השונות של האדם כמחרוזת פנינים הוא יראת שמים; כאשר הקשר של יראה זו נפתח, הפנינים אובדות אחת־אחת. עמ׳ 150 ואולם בלי מעלות מוסריות אין לאדם לא קניין בתורה האלוהית ולא קיום של המצוות; יתרה מזו, פגם אחד עלול לקלקל את כל מעלותיו — כגון אם הוא מבליט תמיד את הצטיינותו שלו באמצעות חסרונותיו של הזולת. כך בורח היין הטוב ביותר מתוך חבית דרך נקב קטן ובלתי מורגש. אלא שרק מעטים מכירים את האמת על עצמם: הם רואים אמנם את הסולם הגבוה, אך אינם מבחינים שחסרות להם רגליים לעלות בו. או שאין הם משערים איזה אוצר מצוי בנפשם, והם מוכרים את ביתם ואת האוצר הטמון בו. הלב הוא לוח חלק: הכסילים מקלקלים אותו בקשקושיהם, ורק החכמים יודעים לכתוב עליו את הדברים הראויים.
(C. 1.) הניקיון הוא מידה ראויה לשבח. הבגדים, המיטה, השולחן וכלי השולחן, ובייחוד המזון — ובכלל כל דבר שאנו נוגעים בו — יהיו נקיים; בראש ובראשונה הגוף, שנברא בצלם האל, לעולם לא יהיה מטונף.
גאווה רעה היא לראות תמיד את כל האחרים כפחותים, ואת דעתך שלך כעדיפה. היא מונעת מן האדם להתקדם; הוא עושה דברים כדי לזכות בשבח ולא לשם שמים, תובע עליהם תודה תמיד, ושמח כאשר אחרים נופלים ממנו ונכשלים. אדם כזה דומה למאכל משובח שנחרך ונעשה בלתי אכיל. ככל שאהבתנו העצמית ממתיקה בעינינו את יהירותנו, כך אנו נעשים מרים יותר לזולת ופחות פתוחים לתיקון.
(C. 2.) נהג ביושר ובצניעות במשאך ומתנך עם בני אדם; דבר בצניעות עם כל אדם ונהג בו ביושר. נהג בענווה גם כלפי בני ביתך, העניים והכפופים לך; נהג בנועם כלפי אלמנות וגרים, וסבול את עמ׳ 151 טרדותיהם. אל תשיב דבר כאשר מחרפים אותך; הכנע לפני חכמים יראי שמים; היה סבלני כלפי תלמידיך, ואל תלאה מלחזור עמם על מה ששמעו ומלבארו להם. אל תתבייש ללמוד גם מן הפחותים ממך. מי שנוהג בענווה כלפי כל אדם מוצא חן, זוכה באמון, וכל אחד מבקש להיות כמוהו. וככל שרכושך רב יותר, כך תרבה בענווה, בכבוד הבריות ובגמילות חסדים.
(C. 3.) אל יתבייש אדם בקיום מצוות הדת, גם אם לועגים לו; וכן אל יתבייש להודות באמת, להוכיח את הבריות ולשאול את רבו כשלא הבין דבר. אולם יישמר מלבייש אחרים, מלגנות בפומבי את פגמי הזולת, מלכנותו בשם גנאי או לקרוא לו בשם כזה. לעולם אל תספר שביקשו להשיא לך בת ואתה דחית אותה. אל תאמר דבר שיגרום לך להסמיק או לאחרים להחוויר.
(C. 7.) מכשלה גדולה היא לרומם רשעים ולתמוך בהם, ובה בעת להשפיל טובים ולדחותם; זוהי אכזריות שמקורה בחולשה. ואילו רחמים אמיתיים הם תפארתו של בן ישראל: רחם אפילו על בהמתך ותן לה לאכול לפני שתאכל בעצמך; בכלל, אסור לך לגרום לבעל חיים כאב שאין בו צורך. דברי הכתוב (משלי י"ב, י), ״ורחמי רשעים אכזרי״, מכוונים למי שתובע מן העני עבודה קשה בתמורה למתנותיו.
(C. 8.) נהג בחסד בעבדיך שאינם יהודים; אל תכביד את עבודתם ואל תנהג בהם בבוז, בדברי גנאי או במכות. אפילו בשעת ריב עם עבדך דבר בנחת והקשב לטענותיו. רבותינו הקדמונים נתנו לעבד מכל תבשיל ודאגו לצרכיו לפני שדאגו לצורכיהם שלהם.
(Vorr.) Die Schnur, welche die verschiedenen guten Eigenschaften des Menschen wie Perlen zusammenhält, ist Gottesfurcht; die Perlen gehen einzeln verloren, wenn der S. 150 — 150 — Knoten dieser Furcht sich löst. Ohne sittliche Vorzüge aber giebt es weder einen Besitz der göttlichen Lehre noeh eine Erfüllung der Gebote, ja ein einziger Fehler kann alle Vorzüge verderben, wenn jemand z. B. stets durch die Mängel des Nächsten seine eigene Vortrefflichkeit in's Licht stellt. So entweicht aus einem Fasse der beste Wein durch ein kleines unbemerktes Loch. Aber nur wenige Menschen erkennen an sich selbst die Wahrheit; sie sehen wohl die hohe Leiter, aber sie bemerken nicht, dass ihnen zum Hiuaufsteigen die Füsse fehlen. Oder sie ahnen nicht, welchen Schatz sie an der Seele besitzen, und verkaufen ihr Haus sammt dem darin verborgenen Schatze. Das Herz aber ist eine unbeschriebene Tafel: Thoren verderben sie durch ihre Kritzeleien, nur die Klugen verstehen das Zweckmässige darauf zu schreiben. (C. 1.) Eine empfehlenswerthe Eigenschaft ist die Reinlichkeit. Kleider, Bett, Tisch und Tischgeräthe, insbesondere Nahrungsmittel, überhaupt Alles, was wir unter Händen haben, sei rein; der Körper vornehmlich, der in Gottes Ebenbilde geschaffen ist, darf nie schmutzig seyn. Es ist ein böser Hochmuth, wenn jemand alle Anderen für geringer, seine eigene Einsicht aber stets für die vorzüglichere hält. Hierdurch wird er verhindert fortzuschreiten; er thut die Dinge nur um des Beifalls, nicht um Gottes Willen, fordert dafür stets Dank, freuet sich wenn Andere ihm nachstehen und straucheln. Ein solcher Mensch gleicht einer feinen Speise, die angebrannt und dadurch ungeniessbar ist. Je süsser die Eigenliebe uns unsern Dünkel zu machen sucht, desto bitterer werden wir für Andere, desto unzugänglicher der Besserung. (C. 2.) Sei billig und bescheiden in dem Handel und Wandel mit den Menschen; rede bescheiden mit jedem und behandele ihn mit Billigkeit. Uebe Demuth selbst gegen Hausgenossen, Arme und die Untergebenen; habe ein leutseliges Betragen gegen Wittwen und Proselyten, ertrage ihre S. 151 Belästigungen; erwidere nichts, wenn man dich schilt; sei unterwürfig gegen gelehrte fromme Männer, nachsichtig gegen deine Schüler, und werde nicht müde mit ihnen das Gehörte zu wiederholen und es ihnen zu erläutern. Schäme dich nicht, auch von Geringeren zu lernen. Wer gegen jedermann demüthig ist, gefällt und gewinnt Zutrauen, und jeder wünscht seyn zu können wie er ist. Je mehr du aber an Gütern besitzest, desto grösser sei deine Demuth, desto mehr erzeige den Menschen Ehre und Wohlthaten.
(C. 3.) Man schäme sich nicht der Ausübung religiöser Gebote, auch wenn darüber gespottet wird; ferner nicht, die Wahrheit einzugestehen, die Menschen zurechtzuweisen, den Lehrer zu fragen, wenn man eine Sache nicht verstanden. Aber man hüte sich, Andere zu beschämen, öffentlich des Nächsten Fehler zu rügen, ihm einen Ekelnamen zu geben, oder bei einem solchen zu nennen. Niemals erzähle, dass man dir eine Tochter zur Ehe habe geben wollen, du sie aber ausgeschlagen. Sprich nichts, das dich erröthen, Andere erblassen macht.
(C. 7.) Es ist ein grosses Aergerniss, Böse zu erheben und zu stützen, Gute aber niedrig zu halten und von sich zu stossen; das ist eine grausame Schwäche. Wirkliches Mitleiden aber ziert den Israeliten: selbst deines Viebes erbarme dich und gieb ihm zu essen ehe du selbst issest; überhaupt darfst du keinem Thiere unnützerweise Schmerzen verursachen. Die Worte der Schrift (Spr. 12, 10): „der Bösen Mitleiden ist grausam" bezeichnen denjenigen, der von dem Armen für seine Gaben harte Dienste verlangt.
(C. 8.) Sei mildherzig gegen deine nichtjüdische Sklaven, erschwere ihnen die Arbeit nicht, behandele sie nicht geringschätzig durch verächtliche Worte oder Schläge; selbst wenn du mit deinem Knechte zankst, rede gelassen und höre seine Einreden an. Unsere alten Lehrer haben dem Sklaven von jedem Gerichte abgegeben, und zuvor für dessen Bedürfniss als für das eigene gesorgt.
עמ׳ 152(C. 9.) כאשר אתה רואה שבני האדם אינם כפי שראוי שיהיו, אל תשמח על כך אלא הצטער; שהרי אפילו על אויבך עליך להתפלל שיעבוד את האל.
S. 152 (C. 9.) Wenn du siehest, dass die Menschen nicht sind, wie sie sein sollten, so freue dich nicht darüber, sondern es thue dir leid, denn selbst für deinen Feind sollst du beten, dass er Gott dienen möge.
אל תבטח בעסקך אלא באל: הוא המפרנס אותך, והעסק אינו אלא הדרך שבה המזון מגיע אליך. לא הברזל כורת את העץ, אלא הכוח המניע את הברזל. לפיכך, אם מלאכה כלשהי מפרנסת אותך, אל תחשוב שבלעדיה תאבד; בטח באל שיוכל לפרנס אותך גם בדרך אחרת, שכן שליחים רבים עומדים לרשותו והוא מושיע במעט כבמרובה. משום כך אל תשים את מבטחך גם באדם שממנו בא לחמך, אלא חשוב ואמור בפה מלא שהאל לבדו הוא המקיים אותך; הוא לבדו הרואה המוליך אותנו העיוורים, שכל אחד מאתנו זקוק לרעהו. ואף המפרנס אל יתגאה, שכן גם הוא אחד העיוורים.
Vertraue bei deinem Geschäfte nicht auf dieses, sondern auf Gott; dieser ist es, der dich nährt, und jenes ist nur die Weise, in der die Nahrung dir gereicht wird. Nicht das Eisen, sondern die das Eisen bewegende Kraft fällt den Baum. Denke daher nicht, wenn du dich mit irgend einem Gewerbe ernährst, du müsstest ohne dieses Gewerhe verderben, sondern verlasse dich auf Gott, der dich auch auf eine andere Weise ernähren wird, denn ihm stehen viele Boten bereit, er hilft mit Kleinem wie mit Grossem. Darum stelle dein Vertrauen auch nicht auf einen Menschen, von dem du Brod hast, sondern denke und sprich es aus, dass Gott allein es ist, der dich erhält, er allein ist der Sehende, der uns Blinde führt, die wir einer des andern bedürfen. So soll denn auch der Ernährer nicht stolz thun, denn auch er ist einer der Blinden.
(C. 20.) לעולם אל תשכח את המעלות החסרות לך, אך שכח את הטוב שכבר עשית; רשום לפניך את פגמיך, אך לא את החסדים שגמלת. שכח את הפגיעות שפגע בך הזולת, ובשעת התפילה שכח את ענייני העולם.
(C. 20.) Vergiss nie die Vorzüge, die dir fehlen, aber vergiss das Gute das du getban; schreibe deine Fehler dir auf, aber nicht die gespendeten Wohltbaten. Vergiss die Kränkungen, die ein Anderer dir zugefügt, und wenn du betest vergiss die weltlichen Dinge.
(C. 19.) זכור את שלושים הדברים הבאים פעמיים בכל יום, ושים אותם על לבך ברצינות:152a 1) האל ברא אותך מאין לישות הנעלה על שאר הברואים, ועשה זאת מתוך אהבה טהורה, שהרי לא היה חייב לעשות כן. 2) בחסד האל יש לך איברים שלמים. מה רבה הייתה תחושת חובתך לרופא שריפא איבר אחד שלך; והאל הוא השומר את כל איבריך שלמים. 3) הוא נתן לך תבונה, 4) את התורה הקדושה, ו־5) את האמצעים להבינה. עמ׳ 153 6) כל הברואים מקיימים את רצון הבורא — בעלי החיים והצמחים, השמש והארץ עושים את המוטל עליהם — והאם האדם לא יתבייש להרגיל את איבריו לעבור על החוקים? 7) אם עבד ירא ואוהב אדון שמיטיב עמו, קל וחומר שהאדם חייב להכיר בשלטון האל ולהיכנע לפניו. 8) עבדים נאמנים משקיעים כוח ותשומת לב במילוי מיטבי של פקודות אדונם, ומקפידים לנסח את בקשותיהם או תודותיהם בלשון מובחרת. כך תהיה גם עבודת האל שלך, הפנימית והחיצונית, בכוונה ובזהירות. 9) קיים את המצוות מתוך אהבה טהורה, לא למען בני האדם ולא למען השכר. 10) בחן את התנהגותך עד כה כלפי בוראך, ושאל אם אינך צריך להשתפר ולהשתלם. 11) אתה עמל בלי הרף למען קניין הכסף שאינו מובטח; כמה עמל ודאגה דורשת אפוא ישועת נשמתך בת האלמוות? 12) אתה מתקשט כדי למצוא חן בעיני בני האדם; אל תשכח שהאל מביט אל לבך — אותו קשט לכבודו. 13) אם אתה חכם ועשיר, עשה טוב כפי יכולתך; אל תשב בחיבוק ידיים בתואנה שאתה ממתין עד שתיעשה חכם ועשיר עוד יותר. 14) האל הבטיח לנו את אהבתו בכל עת, ואף בארץ אויב אינו רוצה למאוס בנו (ויקרא כ"ו, מ"ד); משום כך הוא ראוי לאהבתנו בחזרה. 15) הכן מבעוד מועד צידה לדרך הארוכה, שאתה עלול לקבל פתאום פקודה לצאת אליה. 16) שמור תמיד על טוהר נשמתך; אינך יודע מתי תידרש להשיבה. צעירים וחזקים רבים כבר הלכו לבית עולמם לפניך. 17) בקש את הבדידות, המגינה עליך מחטאים רבים, או דבוק ביראי שמים. 18) הכר תודה על הייסורים הרבים שנחסכו ממך; אינך טוב מאלה שנפגעו עמ׳ 154 מהם. 19) רכושך אינו קניינך אלא פיקדון בידך, וכאשר ירצה האל יימסר לאחר. לכן אל תבזה שום עני, שהרי יתרון רכושך אינו בזכותך. 20) אתה יצור ארצי, ובכל זאת ניתנה לך ידיעת האל והשליטה בשאר הברואים; הודה על כך לנותן והשתחווה לפניו. 21) הרגל את עצמך לעשות טוב עד שיהיה הדבר קל בעיניך, ובקש תוך כדי כך סיוע אלוהי. 22) נהג באהבה עם בני האדם בדיבור ובמעשה. 23) התבונן בנפלאות הטבע הגדולות גם אם התרגלת אליהן בשל הופעתן היומיומית. בני האדם נוהגים להשתאות מליקוי החמה יותר משהם משתאים מן השמש. 24) אל תסתמך על לימודי נעוריך; עיין בתורה ובמעשיך בשנות הבגרות, ותבונתך תגדל. 25) עשה שכמיהתך לתענוגות העולם הבא תהיה חזקה מדבקותך בעולם הזה. 26) ירא את עונשו של מלך מלכי המלכים. 27) קבל כאב בהכנעה ובאהבה; הוא תמיד מקל מן העונש שאתה ראוי לו. 28) מסור לאל את עצמך, את אשתך, את ילדיך ואת כל רכושך כמתנה לו, והיה נכון תמיד לשאת את כל אשר יטיל עליך. 29) לעיתים אדם אחד שווה יותר ממאה אחרים. לא גופו הוא הסיבה לכך, אלא רוחו, תבונתו ומוסריותו. על כן טפח את נשמתך, שכן ממנה נובעות כל המעלות: אדם חזק, בריא ויפה אך מטורף אינו שווה מאומה, ואילו אדם מכוער וחלש אך מוכשר מגיע לגדולה ולכבוד. 30) אם אדם בא לארץ זרה שבה אין הוא מכיר איש ואיש אינו מכירו, והשליט פורש עליו את חסותו, מפרנסו, מקבל אותו לשירותו, מודיע לו את שכר עבודתו ומזכיר לו להתכונן ליציאה — אך אינו מגלה לו מתי ייצא — אדם כזה ישרת את אדונו בענווה ובנאמנות, יאהב את מי שהם גרים כמותו ויעשה ככל יכולתו למען הארץ שבה איש מלבד השליט אינו דואג לו. כך גם האדם בא לעולם הזה כגר; עמ׳ 155 אין איש מלבד האל המפרנס אותו, ואין מי שמרחם עליו מלבד בוראו.
(C. 21.) אל תבייש ואל תפגע באדם שיש בו מום גופני או שמשפחתו מוכתמת בפגם. אם אתה יושב ליד אדם כזה, אל תדבר על אותו מום או פגם, גם אם אתה מתכוון לאנשים אחרים. אם אדם עשה פעם מעשה רע ותיקן את דרכיו, אל תזכיר זאת בנוכחותו אפילו בדרך הלצה. אם מישהו מספר לך דבר שאתה כבר יודע, החרש עד שיסיים; גם אם לא חידש לך מאומה, הייתה לו השמחה להאמין שחידש. אל תזכיר סכסוך שכבר יושב, שמא תבעיר מחדש את הניצוצות שכובו.
חיי מותרות ותענוגות, בטלה ומשתאות יין מוליכים לגאווה, וממנה ללשון הרע וללעג. אנשים כאלה יושבים ולועגים לעניים וליראי שמים; ואולם לעגם מכוון למעשה כלפי האל ומעשיו. או שהם רואים בעצמם בלבד חכמים, לועגים למעשיהם של אחרים משום שהם עצמם לא עשו כמותם, ואינם מקבלים תוכחה.
(C. 19.) Folgender dreissig Dinge152a aber gedenke täglich zwei Mal, und nimm sie dir ernstlich zu Herzen: 1) Gott hat dich aus Nichts zu einem über andere Geschöpfe erhabenen Wesen geschaffen, und das aus reiner Liebe, denn er war es nicht zu thun verpflichtet. 2) Du verdankst es der göttlichen Gnade, dass du ganze Glieder hast. Wie sehr würdest du dich einem Arzt verschuldet fühlen, der an einem Gliede dich geheilt, und Gott ist es, der dir alle deine Glieder unversehrt erhält. 3) Er hat dir Verstand, 4) die S. 153 heilige Lehre, und 5) die Mittel zu deren Verständniss gegeben. 6) Alle Kreaturen befolgen den Willen des Schöpfers, Thiere und Pflanzen, Sonne und Erde thun was sie sollen, und der Mensch sollte sich nicht schämen, seine Glieder zur Uebertretung der Gesetze zu gewöhnen? 7) Wenn ein Knecht den Herrn fürchtet und liebt, der ihm Gutes erzeigt, so soll der Mensch um so viel mehr die Herrschaft Gottes anerkennen und demüthig gegen ihn seyn. 8) Treue Diener verwenden Kraft und Aufmerksamkeit, um die Aufträge des Herrn aufs beste zu besorgen und befleissigen sich in ihren Anliegen oder Danksagungen einer gewäblten Sprache. So sei denn auch dein Gottesdienst, dein innerer wie dein äusserer, mit Andacht und Sorgfalt. 9) Vollziehe die Gebote aus reiner Liebe, weder um der Menschen noch um des Lohnes willen. 10) Ueberlege dein bisheriges Verhalten gegen deinen Schöpfer, ob du dich nicht zu bessern, zu vervollkommnen hast. 11) Rastlos arbeitest du wegen des unsichern Besitzes von Geld; welche Arbeit und Sorge erheischt nun das Heil deiner unsterblichen Seele? 12) Du schmückst dich, den Menschen zu gefallen; vergiss nicht, dass Gott in dein Herz schauet, das schmücke ihm zu Ehren.
13) Bist du klug und. reich, so thue Gutes nach deinen Kräften, und bleibe nicht müssig unter dem Vorwande, du wartest bis du noch klüger und noch reicher geworden seiest. 14) Gott hat seiner Liebe uns zu allen Zeiten versichert, und will uns auch im Feindeslande nicht verstossen (Levit. 26, 44); darum gebührt ihm unsere Gegenliebe.
15) Für die weite Reise, wozu du plötzlich Befehl erhalten kannst, bereite dir bei Zeiten Vorrath. 16) Halte deine Seele stets rein, du weisst nicht, wann sie dir abgefordert wird. Mancher junge, starke Mann ist vor dir heimgegangen.
17) Suche die Einsamkeit, die dich vor manchen Sünden schützt, oder halte dich zu den Frommen. 18) Sei erkenntlich für so viele Leiden, mit denen du verschont worden; du bist nicht besser als die, welche davon heimgesucht S. 154 wurden. 19) Dein Besitz ist nicht dein Eigenthum, sondern bei dir niedergelegt, und wenn Gott will, wird er einem Andern zugetheilt. Darum verachte keinen Armen, denn was du mehr hast, ist nicht dein Verdienst. 20) Du bist ein irdisches Wesen und hast dennoch die Erkenntniss Gottes und die Herrschaft über die anderen Geschöpfe; dafür danke und huldige dem Geber. 21) Gewöhne dich das Gute zu thun, dass es dir leicht werde, und bitte dabei um den göttlichen Beistand. 22) Sei liebevoll in Wort und That gegen die Menschen. 23) Sei aufmerksam auf die grossen Wunder der Natur, wenn du auch durch die tägliche Erscheinung daran gewöhnt bist. Aber die Menschen pflegen mehr die Sonnenfinsterniss als die Sonne anzustaunen. 24) Verlass dich nicht auf die Studien deiner Jugendjahre, sondern denke über die Lehre und über dein Thun in den Jahren der Reife, und deine Einsicht wird zunehmen. 25) Lasse die Sehnsucht nach den Wonnen des künftigen Lebens stärker werden als die Anhänglichkeit an das irdische. 26) Fürchte die Strafe des Königs der Könige. 27) Nimm Schmerzen mit Ergebung und Liebe hin; sie sind immer eine Milderung der dir gebührenden Strafe. 28) Dich, deine Frau, deine Kinder und deinen ganzen Besitz übergieb Gott als ihm geschenkt, und sei stets bereitwillig alles zu tragen, was er dir auferlegt. 29) Oft ist ein Mensch mehr werth als hundert Andere. Hiervon ist nicht sein Leib sondern sein Geist, seine Einsicht und Sittlichkeit, die Ursache. So baue denn deine Seele an, denn alle Vorzüge stammen von ihr: Ein starker, gesunder, schöner, aber wahnsinniger Mann ist gar nichts werth, während ein hässlicher, schwacher aber talentvoller Mensch zu den höchsten Ehren emporsteigt.
30) Wenn Jemand in ein fremdes Land kommt, wo er Niemanden kennt und von Niemanden gekannt ist, und der Beherrscher nimmt sich seiner an, ernährt ihn, nimmt ihn in Pflicht, macht ihn mit dem Lohn für seinen Dienst bekannt, und erinnert ihn der Abreise zu denken, deren Zeitpunkt S. 155 ihm aber nicht eröffnet wird: so wird ein solcher mit Unterwürfigkeit und Pflichttreue sich dem Dienste des Herrn unterziehen, diejenigen lieben, die wie er Fremdlinge sind, und so viel Nützliches als möglich für das Land thun, wo Niemand sonst sich seiner annimmt. So ist auch der Mensch als Fremdling in diese Welt gekommen, und Niemand als Gott ernährt ihn, und kein anderer als sein Schöpfer ist es, der seiner sich erbarmt.
(C. 21.) Beschäme und kränke Niemanden, der einen leiblichen Fehler hat, oder an dessen Familie ein Makel haftet. Sitzest du neben einem solchen, so rede nicht von diesem Mangel und Fehler, gesetzt auch du meintest andere Personen. Hat jemand einmal etwas Böses gethan und sich gebessert, berühre jenes in seiner Gegenwart selbst im Scherze nicht. Erzählt dir jemand etwas, das du schon weisst, schweige bis er fertig ist; denn zugegeben, er hätte dir gar nichts Neues gesagt, so hatte er doch die Freude es zu glauben. Einen beigelegten Streit berühre nicht, du fachst die gelöschten Funken wieder an.
Ueppigkeit und Wohlleben, Müssiggang und Weingelage führen zu Uebermuth und so zum Bösreden und Spotten. Leute dieser Art sitzen und machen sich über die Armen und die Frommen lustig; ihr Spott aber trifft eigentlich Gott und seine Werke. Oder sie halten sich allein für klug, verspotten das Thun Anderer, weil sie es nicht gethan, und nehmen keine Zurechtweisung an.
(C. 24.) המחניף לרשע נופל בידו או בידי צאצאיו; אין להחניף אפילו לקרובים ולילדים אם אין דרכם טובה. בייחוד אסור שראש קהילה, דיין או גבאי צדקה יהיה אדם כוזב, חלק לשון מתוך תועלת אישית או מכל טעם אחר. החנופה הראויה לגנאי יותר מכול היא זו שמטרתה לפתות אדם לרע. רדיפת הכבוד, תאוות הבצע והיהירות הן עמ׳ 156 שהופכות אנשים לכוזבים ולצבועים. כמה ממורי ומלומדי דורנו נלכדו ברשתות אלה! כדי להבטיח את שלטונם ולהפיק תועלת מן הציבור, לא זו בלבד שאינם מוכיחים את הבריות, אלא הם אף עומדים לצדן; או שהם נוהגים בצביעות ושותקים במקום שבו היה עליהם להגן על כבוד האמת.
(C. 24.) Wer einem Bösen schmeichelt, fällt in seine oder in seiner Nachkommen Hände; selbst Verwandten und Kindern schmeichele man nicht wenn sie keiuen guten Wandel führen. Besonders darf ein Vorsteher von Gemeinden, ein Richter, ein Verwalter von Armengeldern kein falscher Mensch seyn, der aus Eigennutz oder sonst einem Grunde glattzüngig ist. Am tadelnswerthesten ist diejenige Schmeichelei, die die Verführung eines Menschen zum Bösen bezweckt. Ehrsucht, Eigennutz und Eitelkeit sind es, S. 156 die die Menschen falsch und zu Heuchlern machen. Wie manche Lehrer und Gelehrte unserer Zeit sind in diese Netze verstrickt! Um sich ihre Herrschaft zu sichern, um von dem Volke Nutzen zu ziehen, stellen sie die Leute nicht nur nicht zur Rede, sondern halten es selhst mit ihnen oder erscheinen falsch, indem sie da schweigen, wo sie der Wahrheit die Ehre geben müssten.
(C. 26.) חמש עבירות קשות לתיקון:156a לקלל המון בני אדם; לחלוק עם גנבים; להחזיק באבדה שנמצאה; לעשוק עניים; ולפסוק דין בשוחד. חמישה חטאים אינם זוכים לתשומת לב אף שהם חמורים: לנצל לרעה את הכנסת האורחים של העני; להשתמש במשכונו של נזקק; להביט בנשים יפות שהקרבה אליהן אסורה; לשמוח בחרפת הזולת; ולחשוד בחפים מפשע. חמישה הרגלים רעים קשים לעקירה: רכילות, לשון הרע, כעסנות, חשדנות והתרועעות עם אנשים רעים.
(C. 26.)156a. Fünf Vergehungen sind schwer wieder gut zu machen: einer Menge Menschen fluchen; mit deu Dieben theilen; Gefundenes behalten; Arme drücken; bestochen Urtheil fällen. Fünf Sünden werden nicht beachtet und sind gross: die Gastfreiheit des Armen missbrauchen; des Unterpfandes eines Dürftigen sich bedienen; schöne Frauen, deren Umgang verhoten ist, ansehen; über die Schmach eines Anderen sich freuen; Unschuldige in Verdacht haben. Fünf üble Gewöhnungen sind schwer abzulegen: Klätscherei, Verläumden, Jähzorn, Misstrauen, Umgang mit schlechten Menschen.
(C. 5. 9.) תכליתה של כל התבוננות, והעליונה שבכל המעלות, היא אהבת האל, הדוחה כל אהבה אחרת. הפרישות מהנאות החיים צריכה להוביל לכך שהנשמה תפנה מרצונה אל הבורא ותזכה לאור העליון, תוך התגברות על תשוקות הגוף. אהבה כזאת כרוכה בשמחה המשכיחה את נעימות העולם, ולעומת עונג זה כל הנאה אחרת נעלמת, אף ההנאה מן הילדים.156b לאהוב את האל עד שעבודתו בלבד ממלאת אותנו, ושבעת הצורך אנו מקריבים את עצמנו למענה — זוהי יראת השמים שמציבה לפנינו כתבי הקודש. אשרי הנשמה המגיעה להתעלות שבשמחה זו! הרוח האלוהית שורה רק על השרויים בשמחה; רק בשעה ששמחו זכו עמ׳ 157 הנביאים למתת הרוח. הנשמה שהתקדשה בכמיהה כזאת אל מקורה נועדה לבוא בברית החיים הזוהרת.
(C. 5. 9.) Der Zweck alles Nachdenkens, der höchste aller Vorzüge ist die Liebe zu Gott, die jede andere Liebe verdränge; dahin soll die Enthaltung von den Lebensgenüssen führen, dass die Seele freiwillig sich dem Schöpfer zuwende, des höchsten Lichtes theilhaft zu werden, die Begierden des Körpers überwindend. Eine156b solche Liehe ist mit einer Freude verknüpft, die die Annehmlichkeiten der Welt vergessen lässt, und gegen diese Wonnen verschwindet jedes andere Ergötzen, auch das an den Kindern. Gott so liehen, dass nur sein Dienst uns erfüllt, dem wir nöthigenfalls uns selbst opfern, das ist die Gottesfurcht, wie sie die heilige Schrift uns aufstellt. Heil der Seele, die zu den Entzückungen dieser Freude gelangt! Der göttliche Geist ruhet nur auf Freude Erfüllte, nur wenn sie fröhlich waren hatten S. 157 die Propheten die Gabe des Geistes; die durch solche Sehnsucht nach ihrer Urquelle geheiligte Seele ist berufen in den glänzenden Lebensbund einzugehen.
—— —— ——
[123a] s. meine gottesd. Vortr. S. 415 ff.
[123b] Hirt Bibliothek Th. 5. S. 43.
[123c] Beda Weber: Tirol und die Reformation, Innsbruck 1841.
[124a] Hapardes f. 31c, Commentar zu דיני טרפות ms. des R. Jehuda ha-Rofe.
[124b] Hapardes f. 55a. Likute hapardes f. 8b. Alte Rechtsgutachten ms. bei Luzzato.
[124c] Raschi zu Ps. 76, 11.
[124d] Lekach Iob (zu שלח לך) f. 47d.
[124e] Pesachim 76b. Bechorot 15b.
[124f] s. oben S. 63.
[124g] Sabb. 54b.
[124h] Mazref la-Chochma 14b.
[124i] Schibbole ha-leket 94.
[124k] שתי ידות f. 122a.
[124l] Daher hielt wohl der Verfasser von עמק המלך f. 6a — der aber auch Raschi zu einem Vermittler bei den Streitigkeiten über den More macht, ib. f. 76a — den Elieser b. Hyrcanus für den Urheber, und will das Werk von weit grösserem Umfang in der Handschrift gesehen haben. Auch de Rossi theilt jenen Irrthum.
[124m] s. Asulai שמחת הרגל Th. 2. f. 49b.
[124n] מקץ f. 23b.
[124o] s. Asulai Schem Tb. 2 'ש, 9.
[124p] Orach Chajim 242.
[124q] מגן אבות, Livorno 1762 in 4, Vorrede, oft in dem Werke; vgl. מדרש שמואל 3, 2.
[124r] מילי דאבות f. 51a.
[124s] Juchasin ed. Constpl. p. 45, ed. Kracau f. 21a. 65a.
[124t] Migdal Oz דעות c. 1 (zu Abot c. 4).
[124u] l. l. f. 14a.
[124v] Akeda c. 3 Auf., c. 20 f. 51c.
[125a] מדרש שמואל Vorr. c. 1, 5. 8. 11. 15. 17. c. 2, 12. c. 3, 3. 4. 6. 7. 8. 11. 19. 16. 17. 22. 23. 24. c. 4, 3. 21. 28. c. 5, 2. 4. 24. c. 6, 4.
[125b] דרך החיים, ed. 1589, f. 99b.
[125c] s. Michel Marowitschik, מנחה חדשה, Kracau in 4. Vorrede.
[125d] Auszüge in מדרש שמואל; angeführt in Sim. Duran Commentar zu Abot c. 2 f. 21a.
[125e] §. 197. 321. 449. 462. 808.
[125f] Rokeach §. 316 Ende Vgl. אדם וחוה f. 264a.
[125g] RGA. 118.
[125h] s. Brück rabin. Ceremonialgebräuche, 1837, S. 68 ff.
[125i] nach einem Codex sec. 13 bei Hirt a. a. O. Th. 6. S. 275. —
[126a] סודות התפלה ms. f. 8b.
[126b] Kidduschin f. 80b.
[126c] f. 84b, auch in alten Handschriften.
[126d] Orach Chajim 268.
[126e] RGA. 135, vgl. B. d. Fr. §. 848.
[126f] ספרו של ר' יהודה החסיד in einem דינים 'ס ms. bei Girondi in Padua; ferner in den pentat. Tosafot f. 2a. 18b.
[126g] zu ע"ז c. 7: וכשם ר' יהודה החסיד שמעתי
[126h] cod. 1257Q., heisst in der Handschrift ספר החסידות und ist vom Jahre 1299.
[126i] cod. 1133.
[126k] B. d. Fr. §. 20. 52.
[126l] ib. §. 7 etc., vgl. Rokeach f. 2 etc. und Rasiel f. 8 etc.
[126m] §. 854.
[126n] Vgl. Rapoport, Leben R. Saadia's Anm. 25. 26.
[126o] אב החכמה (סודות התפלה) ms. f. 19a. Meir Rothenburg RGA. f. 113b. Cod. bei Hirt a. a. O.) Berichtigung: Auch Nachmanides heisst אבי החכמה, zu Anfang von האמונה והבטחון
[126p] ספר האורה, s. עמק המלך f. 84c.
[126q] תוכחה, s. אור קדמון Vened. 1703 in 12.
[126r] Heidenheims (von Michael vermehrte) Abhandlung von den Peitanim, Art. Jehuda.
[127a] Muhammed ben Ali b. Atia (st. 995): von den Herzenspflichten, das „zweimal ins Hebräische übertragen sei," s. Casiri biblioth. Escur. t. 1. p. 218. Berichtigung: Vgl. die Bemerkung bei Dr. M. Sachs religiöse Poesie S. 275.
[127b] יורה חטאים oder ספר הכפרות (einzeln gedruckt), מורה חטאים (Kol Bo N. 66), דרכי תשובה (in R. Meir Rothenb. RGA, f. 113 und 114), תיקוני תשובה (ms. in catal. Oppenh. ms.), סדר התשובה (s. Mordechai, Schebuot, Anf.).
[127c] meine additam. zu cod. Lips. 6. catal. p. 316.
[127d] cod. Opp. 1257 Q. Wolf t. 4. p. 862.
[127e] חיי עולם, catal. Oppenh. ms. und cod. Rossi 166. Vgl. Mordechai in den kleinen Halachot und das Buch הגן c. 7 (תחנה בספר חיי עולם).
[127f] cod. Rossi 1233. יוסף אומץ 181a, 186a. Vgl. Migdal Os zu תפלה cod. 8.
[127g] cod. Rossi 405 und 1033 N. 8; Machsor Vitry bei Kerem Chemed Th. 4. S. 202; Heidenheimscher Katalog N. 60 ms. vom Jahre 1433, jetzt bei H. I. Michael.
[128a] catal. ms. v. לקוטים und מקור השכל [999 Q.]
[128b] עניני התשובה cod. Vatic. 251.
[128c] באר מים חיים
[128d] עץ חיים, ארח חיים, דרך חיים, מקור חיים
[128e] Sefer Jezira 46b ed. Grodno.
[128f] Aus einem Semak ms. wird hinter אגרת מוסר ed. Berlin citirt: — בספר באר מים חיים בחלק הנקרא מקור חיים דף י"ג ע"ב
[128g] cod. 45 N. 2.
[128h] cod. Rossi 1151. N. 2 und ed. Mantua.
[128i] Vened. 1579 in 12 hinter סאה סולת (unvollständig), Mantua 1623 in 8 hinter תפוחי זהב, Frankfurt a. M. 1717 in 24 In דרך טובים, Metz 1767 in kl. 8. Unter dem Titel ארחות חיים deutsch Prag 1626 in 4, hebr. Wien 1791 in 8, vor מרפא לנפש des Joseph b. Isaac Lasch aus Mähren. Berichtigung: Die הנהגה findet man auch in einigen Siddurim des 16. Jahrhunderts den Minhagim angefügt. Aber die mit ארח חיים למעלה beginnenden 23 §§. am Ende der Thefilla Amsterd. 1681 in 4 sind nicht von R. Ascher.
[128k] a. a. O. Th. 5. S. 40 etc.
[129a] Juchasin f. 132 b.
[129b] Schalschelet f. 60ab.
[129c] Asulai Schem Th. 1 א׳ 16.
[129d] RGA. f. 300.
[129e] cod. 108.
[129f] Kerem Chemed Th. 7. 8. 57.
[129g] cod. Rossi 1048.
[129h] Nizzachon §. 197.
[129i] Prag 1609, Amst. 1650, Ofenbach 1714, sämmtlich in 8.
[129k] 1400 Q. nach catal. ms.
[129l] so in Handschriften und der ältesten Ausgabe, sowie in der Vorrede des Werkes selbst, genannt. —
[156b] vgl. ebendas. §. 300, das grosse Rasiel f. 9a,
Zur Textherstellung
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0134–page-0169 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 35 Übergänge — 27× CONT, 6× HYPH, 2× NEW. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/02_V_sittenlehrer.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Verwechselbare Typen in den Notenzeichen (b/h, c/e — die im Projekt seit langem dokumentierten Paare): das Zeichen wird auf den vom Alphabet geforderten Buchstaben normalisiert, damit Note und Verweis zusammenfinden. Betroffen sind:
S. 125: das Verweiszeichen im Text ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
Note ohne auffindbares Verweiszeichen im Text — die Note ist gesetzt, das Zeichen im Satzspiegel aber nicht zu finden; für den zweiten Leser vorgemerkt:
S. 122, Note a)
S. 122, Note b)
S. 122, Note c)
S. 122, Note d)
S. 122, Note e)
S. 122, Note f)
S. 122, Note g)
S. 157, Note a)
Umfang: 78 Absätze, 109 Fußnoten, 36 Seitenmarken (S. 122–157).
ב.VI אפיון
עמ׳ 157 תולדות העולם נושאות את עקבות מגבלותינו: אנו כותבים, כסומים מן האור, את תולדותיהם של אלה שאת אורם לא יכולנו לשאת, או, כעושי עוול, את תולדותיהם של אלה שאת זכותם לא יכולנו לשאת. כך אנו לומדים על מידותיהם הרעות של אנשי קרתגו מפי מנצחיהם, על פשעי הקנאים מפי יוספוס השבוי, ועל הדברים המגוחכים אצל יהודי זמננו מפי פרופסורים בעלי זכויות־יתר. אם ההיסטוריה כולה נאלצת לסבול עוול כזה, אל לנו להתפלא על היחס העוין שנראה כי נפל בגורלן של תקופות מסוימות. ואף על פי כן, בחיי האנושות שההיסטוריה מציגה, אין להפקיר שום פרק זמן, כלאחר יד, לאדישות, או לבוז בלא בדיקה. הניסיון להשיב אל הזיכרון תקופה נשכחת בספרות היהודית רשאי לתבוע את אותה מידה של אהדה הדרושה לשם תשומת לב, ואת אותה מידה של צדק הדרושה לשם שיפוט נטול משוא פנים.
VI. Charakteristik.
S. 157 Die Weltgeschichte trägt die Spuren unserer Beschränkung; entweder wir schreiben als Geblendete die Geschichte derer, deren Licht, oder als Gewaltthätige die Geschichte derer, deren Recht wir nicht ertragen konnten. So erfahren wir die Laster der Karthager von ihren Siegern, die Verbrechen der Zeloten von dem gefangenen Josephus, die Lächerlichkeiten der heutigen Juden von bevorrechteten Professoren. Hat so die gesammte Geschichte Unrecht zu dulden, so darf uns die Ungunst nicht befremden, die das Loos einzelner Epochen zu seyn scheint. Und doch sollte in dem Lehen der Menschheit, das die Geschichte darstellt, kein Zeitabschnitt ohne Weiteres der Gleichgültigkeit, ohne Prüfung der Geringschätzung preisgegeben seyn, und der Versuch, eine vergessene Epoche der jüdischen Literatur der Erinnerung wieder zuzuführen, auf so viel Liebe, als zur Aufmerksamkeit, auf so viel Gerechtigkeit, als zu einem unbefangenen Urtheil ausreicht, Anspruch machen dürfen. Die mittelalterliche Literatur der Juden Europa's reicht nicht viel über das Jahr 900, die der deutschen und französischen kaum über das Jahr 1000 hinauf. Schliessen wir — wozu der Gang uns nöthigt, den namentlich seit dem Jahr 1200 die jüdische Cultur nimmt — die Provence aus, und fragen nach den Leistungen der Juden Frankreichs und Deutschlands zwischen den Jahren 1000 und 1500; so nennt uns im Jahre 1834 Depping157a nur drei Namen: Raschi
ספרות ימי הביניים של יהודי אירופה אינה מגיעה הרבה מעבר לשנת 900, וזו של יהודי גרמניה וצרפת — כמעט שאינה מגיעה מעבר לשנת 1000. אם נוציא את פרובאנס מן הדיון — כפי שמחייב אותנו המסלול שקיבלה התרבות היהודית, ובייחוד מאז שנת 1200 — ונשאל על הישגיהם של יהודי צרפת וגרמניה בין השנים 1000 ו־1500, הרי שבשנת 1834 מונה לפנינו דפינג157a שלושה שמות בלבד: רש״י, עמ׳ 158 בצירוף ביוגרפיה אגדית; תם, שאינו מוכר לו כלל; ופתחיה. את הרביעי, משה מקוסי, הוא הופך למרבה הצער לספרדי. מעבר לכך אין כל דיון ב־état literaire שעליו שאלה האקדמיה הצרפתית, וספרותם של יהודי גרמניה אפילו אינה נזכרת. המתחרה המצליח ממנו, קאפפיג, ודאי עשה עבודה מספקת יותר; אולם צערנו על העיכוב הממושך בפרסום החיבור שזכה בפרס ב־25 ביולי 1823 מוקל מעט לנוכח הדוגמאות לבורותו שמביא הכרך הראשון של תולדות היהודים שלו.158a לפני חמש שנים מסר גְרֶסֶה158b ידיעות על התאולוגיה, הפרשנות והדקדוק היהודיים, שבהן אין דבר הראוי להערכה מלבד עצם הרצון שלא להוציא את היהודים מן הכלל; על צרפת וגרמניה שורר שם חושך מצרים.
———— S. 158 mit einer fabelhaften Biographie, Tam, der ihm gänzlich unbekannt ist, Petachia; einen vierten, Moses de Coucy, macht er unglücklicherweise zu einem Spanier. Weiter ist von dem „état literaire," nach welchem die französische Akademie gefragt hat, keine Rede, und der Literatur der deutschen Juden geschieht nicht einmal Erwähnung. Der glücklichere Mitbewerher, Capefigue, hat gewiss genügenderes geleistet; aber unser Kummer über die lange Vorenthaltung der am 25. Juli 1823 gekrönten Preisschrift findet in den Proben, die der erste Theil seiner jüdischen Geschichte von seiner Unwissenheit158a ablegt, einige Linderung. Vor fünf Jahren machte Grässe158b Mittheilungen über jüdische Theologie, Exegese und Grammatik, in denen Nichts als der Wille, die Juden nicht auszuschliessen, anerkennenswerth ist; Frankreich und Deutschland deckt dort Aegyptische Nacht.
Wenn nun selbst bei jüdischen Geschichtschreibern jener Schauplatz übersehen oder doch stiefmütterlich hehandelt worden, so hat nicht der Glanz der Spanier — Gabirol, Jehuda ha-Levi, Aben Esra, Maimonides, Kimchi, Nachmanides, Albo u. A. m. —, nicht die Seltenheit gewisser Erzeugnisse der französisch-jüdischen Literatur allein sie am Sehen gehindert, sondern es war jene Reaction gegen das spezifisch Jüdische, die als Gefolge der Aufklärung sich geltend gemacht, die mir ein kränkendes Unrecht erschien, als ich mit Raschi's Lehen158c auftrat, und welches einzugestehen auch neuere Gelehrte158d sich anschicken. Denn es haben die französischen und die deutschen Juden, die ihren geistigen Impuls nicht zunächst von den Arabern
אם אפילו היסטוריונים יהודים התעלמו מזירה זו, או מכל מקום נהגו בה כבילדה חורגת, לא רק זוהרם של הספרדים — גבירול, יהודה הלוי, אבן עזרא, הרמב״ם, קמחי, הרמב״ן, אלבו ואחרים — ולא רק נדירותן של יצירות מסוימות בספרות היהודית־הצרפתית מנעו מהם לראותה. הסיבה הייתה אותה תגובה נגד היסוד היהודי הייחודי, שהתבלטה כתוצאה של ההשכלה; היא נראתה לי עוול צורב כאשר פרסמתי את חיי רש״י,158c ואף חוקרים מן הזמן האחרון מתחילים להודות בקיומה.158d שכן יהודי צרפת וגרמניה, שלא קיבלו את הדחף הרוחני שלהם בראש ובראשונה מן הערבים, עמ׳ 159 טיפחו בעיקר את יסודותיה הלאומיים של הספרות.159a כל מה שלא נתבע בידי החיים כאנושי ועומד לעצמו נמסר לרשות הדת — ומן האנושי העצמאי נותר רק מעט. בשעה שההייררכיה הנוצרית, שביקשה לבלוע הכול, קלטה לתוכה את חיי האירופים, למעט כמובן היהודים, זיהה כוח ההתנגדות את חיי הכנסייה היהודית עם חיי בניה; ובעיני היהודי הפך כל מה שנחשב והורגש לעניין דתי, כלומר לעניין מוציא מן הכלל. רק בדרום אירופה יכלה התרבות הערבית־היוונית לפעול נגד כיוון חד־צדדי זה ולכבוש מרחב כלשהו מידי כוחם המתחדש תדיר של החיים. אם הנצרות ביטלה את היהודים, היהדות ביטלה את כל שאר העולם.
כך צומחים משורש דתי־לאומי אחד שלושת הגזעים שסביבם משתרגת ספרות הארצות ההן: מעשה, עבודת האל והכרה. למעשה, שהוא החיים עצמם כתפקיד של עשייה רצויה לפני האל, שני האחרים הם בעת ובעונה אחת צורך ואמצעי: הנשמה נמשכת מכוח החיים הדתיים אל עבודת האל ומתחזקת בה, וההכרה שהרוח חותרת אליה מדריכה אותה מבעד לתופעות ולתהפוכות הגורל. ביצירות ימי הביניים היהודיים היה המעשה אורח החיים היהודי המוסרי והדתי; עבודת האל הייתה צורתם ותוכנם של חיי בית הכנסת; ואילו ההכרה הייתה החדירה אל האלוהי. הראשון כולל אפוא את ההלכה, השני את הפולחן, והשלישי את הפרשנות.
הפעילות ההלכתית משתרעת על תחומו של החוק היהודי החודר אל החיים; חוק זה מלמד את החובות כלפי האל וכלפי בני האדם, מקדש את המנהג, ושימש למודרים קובץ חוקי משפט, משטר ושיטור. תפקידם של המורים ושל כתביהם היה לברר את כל אלה מתוך המסורת והכתבים העתיקים ולקיימם. כתבים אלה היו:
________________ S. 159 empfingen, vorzugsweise die nationalen Elemente159a der Literatur angebaut; alles war der Religion anheimgefallen, was nicht als unabhängig Menschliches von dem Leben in Anspruch genommen ward, umd des letztern gab es nur wenig. Da die Alles verschlingende christliche Hierarchie das Leben der Europäer in sich aufnahm, versteht sich mit Ausnahme der Juden: so identifizirte die Kraft des Gegendruckes das Leben der jüdischen Kirche mit dem ihrer Genossen, und den Juden verwandelte sich alles, was gedacht und empfunden wurde, in ein religiöses, d. i. in ein ausschliessendes. Nur in dem europäischen Süden hat die arabisch-griechische Cultur dieser einseitigen Richtung entgegenwirken, im Norden des Lebens stets sich verjüngende Gewalt einigen Raum erobern können. Annullirte das Christenthum die Juden, so annullirte das Judenthum alle übrige Welt.
So wachsen aus einer religiös-nationalen Wurzel die drei Stämme empor, um die die Literatur jener Länder sich rankt: Arbeit, Gottesdienst, Erkenntniss. Zu der Arbeit, die das Leben, als Aufgabe eines gottgefälligen Wirkens, selbst ist, sind die beiden anderen Bedürfniss und Mittel zugleich: die Seele fühlt sich durch das religiöse Leben zu dem Gottesdienst hingezogen und gestärkt, und die Erkenntniss, nach welcher der Geist ringt, führt zurecht durch Erscheinungen und Schicksale. In den Erzeugnissen des jüdischen Mittelalters war die Arbeit die sittliche und religiöse jüdische Praxis; der Gottesdienst die Gestalt und der Inhalt des synagogalen Lebens; die Erkenntniss aber die Durchdringung des Göttlichen. So umfasst die erstere die Halacha, der zweite den Ritus, die dritte die Exegese.
עמ׳ 160 1) פירושים160a לתלמוד הבבלי, בדרך כלל רק למסכתות החשובות ביותר למעשה, משנת 1000 ועד שנת 1300 לערך. הפירוש הקדום ביותר הוא כנראה מאת ר׳ ליאון הכהן בן מאיר;
2) גלוסות, תוספות160b והערות160c לתלמוד ולמפרשיו, בין השנים 1110 ו־1340, הידועות בשם תוספות ונכתבו בעיקר לצורכי לימוד;
3) ליקוטים,160d קבצים,160e קיצורים160f והגהות,160g שבהם ביקשו להיענות עוד יותר לצורך המעשי — כבר במאה השתים עשרה,160h אך ביתר שאת במאות השלוש עשרה והארבע עשרה;
עצמאיים יותר באופיים היו 5) החיבורים השיטתיים ממש, ועמם נמנים:
Die halachische Thätigkeit hat das Gebiet des, das Leben durchdringenden, jüdischen Gesetzes inne; letzteres lehrt die Pflichten gegen Gott und Menschen, heiligt die S. 160 Sitte, war den Ausgeschlossenen der Codex für Recht, Verfassung und Polizei. Alles dies aus der Ueberlieferung und den alten Schriften zu ermitteln und aufrechtzuhalten war die Bestimmung der Lehrer' und ihrer Schriften. Es waren aber diese Schriften:
1) Commentarien160a des babylonischen Talmuds, meist nur der praktisch wichtigsten Tractate, vom J. 1000 bis etwa zum J. 1300. Der älteste Commentar ist vermuthlich von R. Leon ha-Cohen b. Meir;
2) Glossen, Zusätze160b, Bemerkungen160c zum Talmud und zu dessen Commentatoren, zwischen 1110 und 1340, bekannt unter dem Namen Tosafot, und vornehmlich Behufs der Studien gearbeitet;
3) Collectaneen160d, Compilationen160e, Auszüge160f und Anmerkungen160g, worin man dem praktischen Bedürfniss noch näher zu begegnen strebte, bereits im zwölften160h, mehr aber im dreizehnten und vierzehnten Jahrhundert;
4) Entscheidungen160i und Gutachten160k der Lehrer und der Richter; Regeln160l, die solchen Decisionen entlehnt wurden; öffentliche Verordnungen160m.
Mehr selbstständiger Art waren 5) die eigentlich systematischen Werke, wozu gehören:
a) Schriften über das gesammte halachische Gebiet, z. B. der Codex der Gebote von Moses de Coucy, den Isaac aus Corbeil für die gewöhnliche Praxis in einen Auszug
א) כתבים המקיפים את כל התחום ההלכתי, כגון קובץ המצוות של משה מקוסי, שיצחק מקורביל קיצר לצורכי המעשה הרגילים; פרץ הוסיף על הקיצור השלמות, משה מציריך — הרחבות מפורטות, ולבסוף יצחק שטיין — הערות שוליים. עוד נמנה עמם עיבודו של מרדכי להלכות הרי״ף, ששמואל משלשטט עמ׳ 161 חזר וקיצר בחלקו והעשיר בחלקו.
_______________ S. 161 brachte; diesen letztern versah Perez mit Ergänzungen, Moses aus Zürich mit ausführlichen Erweiterungen, endlich Isaac Stein mit Randbemerkungen. Ferner Mordechai's Bearbeitung der Halachot Alfasi's, welche wiederum von Samuel aus Schlettstadt theils verkürzt theils bereichert wurde.
ב) עיבודים של חלקים יחידים בהלכה, למשל על הדיינים (יהודה הכהן), על חוזים ושטרי מכר (טוב עלם, תם, שמחה; codd. Oppenh. 658 F. 1174 Q.), על הלכות אבלות (מאיר מאנגליה, מאיר בן ברוך מרוטנבורג), על כתיבת תפילין (אברהם בן משה, שמשון מסקסוניה), על גיטין (במאה החמש עשרה), ועל מאכלות אסורים, שחולקו בדרך כלל ל״שערים״ (אלעזר מוורמס, ב־36;161a מאיר בן ברוך, ב־10 שערים;161b אשר בן יחיאל; יצחק מדירן, ב־96 סעיפים; שמואל, ב־50 שערים;161c אברהם בן אליה כהן;161d זלמן ציון, ב־24;161e איסרליין, ב־32 או 36 שערים;161f זוסמן מרגנסבורג; זוסמן מקרמס;161g יונה, ב־60 שערים).
b) Bearbeitung einzelner Theile der Halacha, z. B. von den Richtern (Jehuda ha-Cohen), von den Verträgen und Kaufbriefen (Tob Elem, Tam, Simcha in codd. Oppenh. 658 F. 1174 Q.), von den Trauervorschriften (Meir aus England, Meir b. Baruch Rothenburg), von der Schreibung der Tefillin (Abraham b. Moses, Simson aus Sachsen), von den Scheidebriefen (im 15: Jahrh.), von verbotenen Speisen, gewöhnlich in „Pforten" eingetheilt (Elasar aus Worms in 36161a, Meir b. Baruch161b in 10 Pforten, Ascher b. Jechiel, Isaac aus Düren in 96 Paragraphen, Samuel161c in 50 Pforten, Abraham b. Elia Cohen161d, Salman Zion161e in 24, Isserlein in 32 oder 36 Pf.161f, Sussmann aus Regensburg, Sussmann aus Krems161g, Jona in 60 Pforten).
ג) חיבורים בעלי כותרות סמליות, שבהם כונסו לעיתים כתביו המקובצים של המחבר ולעיתים נידונו תחומים שונים של החוק היהודי בצורות מגוונות, ובהם:
c) Die mit symbolischen Titeln versehenen Werke, in denen theils die gesammelten Schriften des Autors niedergelegt, theils verschiedene Gebiete des jüdischen Gesetzes in mannigfaltiger Gestalt behandelt werden, als:
הפרדס, מאת רש״י, נדפס Cstpl. 1802 fol.; הקיצור (ליקוטי הפרדס) הופיע פעמים אחדות.
Hapardes (הפרדס) von Raschi, gedruckt Cstpl. 1802 fol.; der Auszug (ליקוטי הפרדס) ist öfter erschienen.
האורה, מאת אותו מחבר, קיים רק בכתב יד; קטעים מתוכו נדפסו במקומות שונים.
Haorah (האורה) von demselben, nur handschriftlich da; Auszüge sind hin und wieder gedruckt.
והזהיר, קדום מן המאה השתים עשרה.161h
Wehasahir (והזהיר) ist älter als das 12. Jahrhundert161h.
עמ׳ 162צפנת פענח, מאת אליעזר ממיינץ, נדפס בשם אבן העזר (Prag 1610 fol.).
אבן הראשה, מאת אותו מחבר, ובו פסקי הלכה; חיבור שאזולאי ראה.
הישר, מאת יעקב מרמרופ, ובו תוספות, תשובות ופסקי הלכה (ראו לעיל עמ׳ 32).
יראים, מאת אליעזר ממץ; החיבור השלם מצוי רק בכתב יד בפריז, אך קיצורו בידי בנימין בן אברהם נדפס Venedig 1566, וב־Zolkiew 1804 in 4.
התרומה, מאת ברוך מוורמס, Venedig 1523. 26. Nisan, וב־Zolkiew 1811 in 4.
סדר עולם, מאת שמחה משפיירא, המוכר מן המובאות אצל מחברים קדומים.
החכמה, מאת ברוך במיינץ; החיבור עוד היה בידי ר׳ בצלאל.162a
גן בשם, מאת יהודה החסיד (ראו לעיל עמ׳ 76).
רקח, מאת אלעזר מוורמס, קיים במהדורות שונות.
אביעורי, אביאסף, שניהם מאת אליעזר הלוי ושניהם לא נדפסו; השני נדיר מן הראשון.
אור זרוע, מאת יצחק בן משה מווינה, מצוי בכתב יד באוקספורד ובאמסטרדם; קיים גם קיצור שלו.
מנהל, מאת יצחק מאורכיל, מובא פעמים רבות ב־ארחות חיים וב־כל בו.
עץ חיים, מאת יעקב בן יהודה, מצוי בכתב יד בספריית מועצת העיר לייפציג (cod. 17).
סיני, מאת אברהם בן ברוך,162b אחיו של ר׳ מאיר מרוטנבורג.
S. 162 Zofnat Paaneach (צפנת פענח) von Elieser aus Mainz, unter dem Titel Eben ha-eser gedruckt (Prag 1610 fol.).
Eben haroschah (אכן הראשה) von demselben, Decisionen enthaltend; ein Werk, das Asulai gesehen. Hajaschar (הישר) von Jacob aus Rameru, Tosafot, Gutachten und Decisionen enthaltend (s. oben S. 32). Jereim (יראים) von Elieser aus Metz; vollständig nur handschriftlich in Paris, aber in einem Auszuge des Binjamin b. Abraham gedruckt Venedig 1566, und Zolkiew 1804 in 4. Hatterumma (התרומה) von Baruch aus Worms, Venedig 1523. 26. Nisan, und Zolkiew 1811 in 4.
Seder olam (סדר עולם) von Simcha in Speier, aus den Anführungen alter Autoren bekannt.
Hachochma (החכמה) von Baruch in Mainz, das R. Bezalel162a noch gehabt.
Gan Bosem (גן בשם), von Jehuda dem Frommen (s. oben S. 76).
Rokeach (רקח) von Elasar aus Worms, ist in verschiedenen Ausgaben da. Abiesri (אביעורי), Abiasaf (אביאסף), beide von Elieser ha-Levi und beide ungedruckt; das zweite seltener als das erste. Or sarua (אור זרוע) von Isaac b. Moses aus Wien, handschriftlich in Oxford und in Amsterdam; auch im Auszuge vorhanden. Menahel (מנהל) von Isaac aus אורכיל, häufig in Orchot chajim und Kol Bo angeführt. Ez chajim (עץ חיים) von Jacob b. Jehuda, handschriftlich auf der Leipziger Rathsbibliothek (cod. 17).
Sinai (סיני) von Abraham b. Baruch162b, dem Bruder des R. Meir aus Rothenburg.
עמ׳ 163תשבץ, מאת שמשון בן צדוק, המכונה לעיתים ״מנהגי ר׳ מאיר״.
על הכל, מאת משה שניאור מאווְרֶה.163a
פרנם, מאת משה פרנס במאה הארבע עשרה; מצוי בכתב יד בטורינו וגם בספריותיהם של אופנהיימר163b ושל H. I. Michael.
טורים, בארבעה חלקים, מאת יעקב בן אשר.
אגדה, מאת זיסלין, Kracau 1571 fol.
מתת, ובו קביעות משפטיות, ״דינים״; כך נקרא החיבור מאז המאה החמש עשרה.163c
אמרכל,163dמענה לשון,163eצהרים,163f כנראה חיבורים שתוכנם דומה לכתבים על מאכלות אסורים ושייכים למאה הארבע עשרה או החמש עשרה.
מעיל צדק או מעגל צדק, מאת מנחם בן פנחס בפרנקפורט.
לבסוף היו 6) חיבורי עזר שנועדו לקדם את הבנת התלמוד, כגון המילון התלמודי של מכיר בן יהודה (בסביבות 1030); המילון הביוגרפי של חכם גרמני אלמוני163g (בסביבות 1210), שרק מחציתו נותרה בידינו; ו־כריתות מאת שמשון משינון, המבאר את מהלך הדיון התלמודי ואת צורת ההרצאה, Constpl. 1516, Cremona 1558, Verona 1647, Amst. 1709.
בפולחן יש להבחין בין חומר לצורה: החומר הוא התפילות וקטעי האמירה עצמם; הצורה היא הוראת עבודת האל המשתייכת להלכה, וכן המנהג המשתייך לחיים. בעוד שהקשר הליטורגי כבל את הפולחן, התוכן הפיוטי שחרר אותו; משום כך מעולם לא היו הגבולות בין הלכה למנהג — כלומר בין מצוות החוק לחירות המסורת — נזילים יותר מאשר דווקא בתחום זה. הספרות שנוצרה מתוך צורכי הפולחן כללה:
S. 163 Taschbez (תשבץ) von Simson b. Zadok, bisweilen genannt „Minhagim R. Meir's.“
Al hakkol (על הכל) von Moses Schneor aus Evreux163a).
Parnes (פרנם), von Moses Parnes im 14. Jahrhundert, handschriftlich in Turin, auch in den Bibliotheken von Oppenheimer163b), H. I. Michael.
Turim (טורים) in 4 Abtheilungen, von Jacob b. Asch'er.
Agudda (אגדה) von Süsslein, Kracau 1571 fol.
Matat (מתת) Rechtsbestimmungen „Dinim“ enthaltend, und seit dem 15. Jahrhundert genannt163c).
Amarkol (אמרכל)163d), Maane Laschon (מענה לשון)163e), Zohorajim (צהרים)163f), vermuthlich ähnlichen Inhalts als die Schriften über verbotene Speisen und dem 14. oder 15. Jahrhundert angehörend.
Meil- oder Maagal-Zedek (מעיל- , מעגל צדק) von Menachem b. Pinchas in Frankfurt.
Endlich gab es 6) Hülfswerke, durch welche das Verständniss des Talmud gefördert werden sollte, z. B. das talmudische Wörterbuch Machir's b. Jehuda (um 1030); das biographische Wörterbuch eines ungenannten deutschen Lehrers163g) (um 1210), wovon nur noch die Hälfte vorhanden ist; das den Gang der talmudischen Discussion und Vortragsform erläuternde Keritut von Simson aus Chinon Constpl. 1516, Cremona 1558, Verona 1647, Amst. 1709.
עמ׳ 164 1) תפילות וקטעי אמירה שחוברו בעברית ובארמית, בפרוזה ובחרוזים, לעיתים לשימוש פרטי בלבד ולעיתים לעבודת האל בציבור;
2) קבצים וספרי תפילה שנקראו סידור או מחזור, ובדרך כלל כללו גם את סדר עבודת האל וכמה הלכות הנוגעות לו, ולעיתים קרובות נלוו אליהם סמ״ק164a וקיצורים דומים של ספרי הלכה תמציתיים;
3) ביאורים לתפילות ולפיוטים;
4) ספרי מנהגים ממש, שתיארו את המנהגים השונים וציינו את הסמכויות המפורסמות ביותר בענייני נוסח ומנהג. לעיתים צורף לחיבורים אלה, ובייחוד למחזור, דיון בענייני הלוח ככל שהם נוגעים לעבודת האל; כך למשל במחזור ויטרי הידוע. ספריית העיר המבורג מחזיקה קטע מסוג זה על חודש העיבור, משנת 1259 (cod. hebr. 80 N. 5).
In dem Ritus ist Stoff und Form zu trennen; jenes sind die Gebet- und Vortragsstücke selbst, dieses die gottesdienstliche Vorschrift, die der Halacha, der Brauch, der S. 164 dem Leben gehört. Während das liturgische Band den Ritus fesselte, machte der poetische Inhalt ihn frei, und daher blieben die Gränzen zwischen Halacha und Minhag, d. i. zwischen Vorschrift des Gesetzes und Freiheit des Herkommens, nie schwankender als gerade auf diesem Gebiete. Es bestand aber das Schriftthum, das sich aus den Bedürfnissen des Ritus bildete, aus
1) den Gebeten und Rezitationsstücken, die in hebräischer und aramäischer Sprache, in Prosa und in Versen, bald nur zum Privatgebrauche, bald für den öffentlichen Gottesdienst verfasst wurden;
2) den Sammlungen und Gebetbüchern, welche Siddur oder Machsor genannt, grossentheils zugleich die Ordnung des Gottesdienstes nebst mehreren dahin einschlagenden Halacha's enthielten, und häufig vom Semak164a und ähnlichen Abkürzungen halachischer Compendien begleitet waren;
3) den Erläuterungen der Gebete und der Piutim;
4) den eigcntlichen Ritualien, die die verschiedenen Gebräuche beschricben, und die berühmtesten Autoritäten für die Rituswcisen namhaft machten. Diesen Werken, öfter dem Machsor, pflegte zuweilen eine Abhandlung über Kalenderwesen, insoweit diess in den Gottesdienst eingreift, einverleibt zu werden, z. B. dem bekannten Machsor Vitry. Einen derartigen Abschnitt über den Schaltmonat, vom J. 1259, bewahrt die Hamburger Stadtbibliothek (cod. hebr. 80. N. 5).
Die heilige Schrift, von den Lehren der Tradition getragen, war der Schlüssel zu dem Verständniss über Gott und Welt, ward so für die Erkenntuiss Suchenden der Mittelpunkt der Studien; sie war cs zugleich für das jüdische Leben und die Beschäftigung mit ihr war selbst Gottesdienst.
כתבי הקודש, הנשענים על תורת המסורת, היו המפתח להבנת האל והעולם; כך נעשו למוקד לימודיהם של מבקשי הדעת. הם היו בעת ובעונה אחת גם מוקד החיים היהודיים, והעיסוק בהם היה בעצמו עבודת האל. עמ׳ 165 לפיכך הם חדרו אל כל צורות הפעילות הרוחנית גם יחד, ובהשפעתם בכיוון אחד או בכמה כיוונים בעת ובעונה אחת הולידו את סוגי הכתיבה הבאים:
_______________ S. 165 Mithin griff sie in alle Formen der Geistesthätigkeit zugleich ein, und erzeugte, bald nach einer Richtung, bald nach mehreren zugleich hin thätig, folgende Schriftwerke:
1) מפעלי המסורה והדקדוק, בצירוף המילונים;
.1) Die masoretischen und grammatischen Leistungen nebst den Wörterbüchern;
2) die Exegese, theils in Glossarien und Commentarien, theils in Midraschim und Erläuterungen der ältern Hagada bestehend;
3) עיבוד נושאים תאולוגיים — פילוסופיים וקבליים — שעמו נמנים גם ספרי מוסר, פירושים לפרקי אבות, צוואות חסידים, כתבי פולמוס וכיוצא באלה. בתחום זה ראויים לציון מיוחד: אלעזר מוורמס, שחיבר כתבים נפרדים על הנשמה, האל, החכמה, התשובה וכיוצא באלה; תלמידו מנחם ואברהם בן אלכסנדר מקלן, שניהם תאוסופים; דוד בן אברהם הלבן מצרפת, שכתב על מציאות האל ואחדותו; אליעזר בן יחיאל מפריז, על תחיית המתים;165a דוד בן יהודה החסיד, שחיבר את ספר הקבלה גבול (ms. Oppenh. 1026 Q.) וחיבורים דומים (שם); מאיר מרוטנבורג, שכתב על האמונה, ובייחוד על האלמוות, הגמול וכיוצא באלה;165b פירושו של שמשון מונאי לספר המשלים מבחר הפנינים;165c חזקיה בן אברהם, מחבר מלכיאל; משולם בן משה מצרפת ואביגדור קרא, שכתבו על הקבלה, ואחיו של האחרון, מנחם, שכתב על המורה;165d שמעון בן שמואל, שכתב על עיקרי האמונה;165e מנחם עמ׳ 166 ציון, מחבר ציוני; הוספה: מנחם אגלר [מאקוויליה, שהתכתב עם אברהם קלאוזנר;] חיבור קבלי מאת ר׳ שלמה, אביו של ר׳ יוסף קולון;166a זלמן ציון מבינגן, מפרש רוח חן;166b ויוסף קסטל, שחיבר פירוש־על לפירוש בחיי לתורה.
3) Bearbeitung der theologischen (philosophischen, kahbalistischen) Gegenstände, wozu auch Sittenbücher, die Commentarien der Sprüche der Väter, Testamente der Frommen, polemische Schriften u. dgl. gehören. Besonders hier zu erwähnen sind aus diesem Gebiete: Elasar aus Worms, der über die Seele, Gott, die Weisheit, die Busse u. s. w. eigene Schriften verfertigte; dessen Schüler Menachem, und Abraham b. Alexander aus Köln, Theosophen; ferner der aus Frankreich stammende David. b. Abraham halaban über Daseyn und Einheit Gottes; Elieser b. Jechiel aus Paris über die Auferstehung165a; David b. Jehuda des Frommen, der das kabbalistische Werk גבול (ms. Oppenh. 1026 Q.) und Aehnliches (ib.) verfasst; Meir aus Rothenburg über den Glauben, vornehmlich die Unsterblichkeit, Vergeltung u. dgl. betreffend165b; Simson Munay Commentar des Spruchbuches Mibchar hapeninim165c; Hiskia b. Abraham Verfasser des Malkiel; Meschullam b. Moses aus Frankreich und Abigedor Kara über Kabbala, und des letztern Bruder Menachem über den More165d; Simeon b. Samuel über die Dogmen165e; Menachem S. 166 Zion's Ziuni; Berichtigung: Menachem Aglar [aus Aquilaja Briefwechsel mit Abraham Klausner.] eine kabbalistische Schrift von R. Salomo, dem Vater des R. Joseph Kolon166a; Salman Zion in Bingen Commentator des Ruach chen166b; Joseph Kastel, der einen Super-Commentar zu Bechai's pentateuchischem Commentar geschrieben.
סביב פעילויות אלה מתקבצים חיבורים שנבעו במישרין מצורכי החיים, כגון איגרות, ספרי איגרות, כתובות, כתובות מצבה, ספרי זיכרון, לוחות שנה וספרות בידור, שאליה שייכים Artushof (משנת 1279), ספר הגורלות (ספריית העיר המבורג, cod. h. 136 N. 4), חידות וכיוצא באלה. כאן אנו נכנסים בלי משים לשני תחומים חדשים: מדע ושירה. למדע שייכים הכתבים המתמטיים, ההיסטוריים, הגאוגרפיים והרפואיים, ובהם: חיבורו החשבוני של מאיר שפירא,166c בשבעה חלקים, ובו תרגילים רבים במשוואות ממעלה ראשונה; פירושו של אותו מחבר לחיבור האסטרונומי ״שש כנפיים״ מאת עמנואל בן יעקב; יצחק בן מאיר,166d שכתב על כוכבי שביט ועל הצמידות של שבתאי וצדק; חיבורו החשבוני של יוסף בן משה צרפתי;166e סיפורי הסבל שפגע בקהילות גרמניה; ידיעות על חכמי ההלכה בצרפת ובגרמניה (בסביבות 1290); ספר המסעות של פתחיה ודיווחים אחרים על ארץ ישראל;166f וקיצור גאוגרפי משנת 1345.166g השירה קלטה לתוכה הכול, מן הנעלה ביותר ועד הנחות ביותר: היא השתלטה על עבודת האל, ואף על ההלכה הסרבנית; ייפתה את פתיחות האיגרות; לימדה באמצעות משל עמ׳ 167 (ברכיה) ובאמצעות סאטירה (גומפלין);167a שרה על בני האדם ועל מעשיהם, ובאל — גם על הטבע.
Um diese Thätigkeiten gruppiren sich unmittelbar aus den Lebensbedürfnissen hervorgehende Leistungen, z. B. Briefe, Briefsteller, Inschriften, Grabschriften, Memorbücher, Kalender, Unterhaltungs-Lecture, wohin der Artushof (A. 1279), das Buch der Loose (Hamburger Stadtbibliothek cod. h. 136 N. 4), Räthsel u. dgl. gehören. Hier betreten wir unvermerkt zwei neue Gebiete: Wissenschaft und Poesie. Jener fallen die mathematischen, historischen, geographischen, medizinischen Schriften zu, als Meir Spira's166c Arithmetik in 7 Abschnitten mit vielen Aufgaben für Gleichungen des ersten Grades; desselben Commentar zu dem astronomischen Werk „Sechsflügel“ von Immanuel h. Jacob; Meir's Sohn Isaac166d, der über Kometen und die Conjunction von Saturn und Jupiter geschrieben; Joseph b. Moses Zarfati's Arithmetik166e; die Geschichten der Leiden, welche die deutschen Gemeinden betroffen; Nachrichten über französische und deutsche Gesetzlehrer (um 1290); Petachia's Reisewerk nebst sonstigen Berichten über Palästina166f; ein geographisches Compendium vom Jahre 1345166g. Die Poesie nahm Alles in sich auf, vom Höchsten bis zum Niedrigsten; sie bemächtigte sich des Gottesdienstes, selhst der spröden Halacha, verschönerte die Brief-Eingänge, lehrte als Fabel S. 167 (Berachja) und als Satire (Gumplin)167a, besang die Menschen und ihre Thaten, und in Gott auch die Natur.
אך לכל מעשה ולכל ידיעה היה מרכזם ביהדות; רק מה שיצא ממנה והוליך בחזרה אליה הוערך וזכה לתשומת לב, ואילו כל השאר נסבל בקושי כמשחק. משום כך אף שלושת הכיוונים העיקריים הללו של הרוח התמזגו זה בזה בפעולתם החיה, וכך נותרו נסתרים מעיני ההולכים בהם. בלא כל מושג על תחומי המומחיות שלנו, ובלא בסיס למיונים הספרותיים בני זמננו, יצר אותו דור את התאולוגיה בתוך הפרשנות; ובחפשו אחר מה שתקף לעד בעולם התופעות של ישראל — מצא את ההיסטוריה. מיומנויות כביכול, כגון כתיבה וציור, או ידיעות כגון חשבון, אסטרונומיה ורפואה, זכו לערך מעבר להיותן הכרחיות לחיים רק בשירות היהדות: המדע, האמנות והשירה היו מונחים בלתי־מפותחים בנפש המאמינה, ולכל היותר שימשו צורות לחומר הדתי.
Aber alles Thun und alles Wissen hatte in dem Judenthum seinen Mittelpunkt; nur was von diesem ausging, zu diesem zurückführte wurde geachtet, wurde beachtet; Sonstiges ward kaum als Spiel geduldet, daher selbst jene drei Hauptrichtungen des Geistes in ihrer lebendigen Wirksamkeit ineinander flossen, und so denen, die sie einschlugen, verborgen blieben. Ohne Ahnung von unserm Fach-Wissen, ohne Boden für heutige literarische Klassificationen, schuf jene Zeit in der Exegese sich die Theologie; indem sie das ewig Geltende in der Israelitischen Erscheinungswelt suchte fand sie Geschichte. Sogenannte Fertigkeiten, z. B. Schreiben, Mahlen, oder Kenntnisse, wie Arithmetik, Himmelskunde, Heilkunde, hatten ausser ihrer Unentbehrlichkeit für das Leben nur noch in dem Dienst für Judenthum Werth: Wissenschaft, Kunst, Poesie lagen unentwickelt in der gläubigen Seele, waren höchstens Formen des religiösen Stoffes.
כבר בחינוכם המוקדם ביותר של הילדים הופנה כל מעשה אל דת האבות. כאשר עמד הילד להתחיל ללמוד את כתבי הקודש, רחצו אותו והלבישוהו בגדים נקיים; מלמד עטף אותו במעילו, ליווה אותו אל בית הספר והביאו אל המורה. שם קיבל עוגות שנילושו בדבש ובחלב, פירות ומטעמים אחרים. אחר כך הראו לו והשמיעו לו את האלפבית העברי, מתחילתו לסופו ומסופו לתחילתו, מעל לוח קלף או עץ; הילד ליקק את האותיות שנמשחו בדבש, ואז הושב אל אמו. היום שבו החל ללמוד בכתובים נחוג כיום חג במשתה. הלימוד התחיל בספר ויקרא,167bעמ׳ 168 אותו ספר שהונח מתחת לראשו בעריסה כאשר ניתן לו שמו האזרחי.
בכמה מקומות התקיים התרגול הראשון בתורה עם שחר בחג השבועות. הילדים כוסו היטב כדי להגן עליהם, בדרכם אל בית הספר, ממראה דברים טמאים ומסיחי דעת. לאחר שהושיבו את הילד על ברכי המורה, הורו לו לחזור על המילים: ״תורה צוה לנו משה״; ״תורה תהא אומנותי״; ״ויקרא אל משה״. על עוגת הדבש — שגם המבוגרים אכלו ממנה בחג זה,168a ושיש שהקפידו כי רק בתולה תכין אותה — נכתבו הפסוקים מישעיהו נ, ד–ה: ״אדני ה׳ נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר, יעיר בבקר בבקר יעיר לי אזן לשמע כלמודים. אדני ה׳ פתח לי אזן ואנכי לא מריתי, אחור לא נסוגתי.״ על קליפתה של ביצה מבושלת נכתבו המילים מיחזקאל ג, ג: ״ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת אשר אני נתן אליך; ואכלה ותהי בפי כדבש למתוק.״ הילד נדרש לחזור מילה במילה אחרי המורה על שני קטעי המקרא, ולאחר מכן קיבל את העוגה ואת הביצה לאכילה;168b האמינו שמאכל זה יעניק לו כושר תפיסה.
בימי קדם יותר כתבו על העוגות האלה שמות מלאכים וקמעות; לעיתים הכינו שלוש עוגות, שלוש ביצים ותפוחים, ואפילו מבוגרים נהגו לצום ביום שלפני ראש חודש סיוון ולאכול עוגה כזאת וביצה מיד בסיום הצום, כדי לעורר את לבם לתורה. ואולם כבר עמ׳ 169 במאה השתים עשרה מצאו כמה חכמי הלכה מקום לחשש: אף שמחיקת אותיות כתובות ביום חג לא נראתה חמורה דייה להיחשב חילול שביתת החג, התנגדו למנהג לכתוב על העוגות הללו את שם האל.169a
הביקור הסדיר בבית הספר התחיל בין גיל חמש לשבע. היום כולו, ואף חלק מן הלילה, עבר בבית הספר. נאסר על המורה ללמד יותר מארבעים ילדים יחד או להשתמש בכלי ענישה אחר מלבד רצועה קטנה; ממורה מהיר חימה לקחו את הילדים, ולרווק לא הפקידו אותם כלל.169b נושאי הלימוד היו: קריאה בעברית; תרגום התפילות היומיות; שינון הברכות השכיחות ביותר; תרגום התורה, וגם תהלים; קריאת הטקסט בטעמים; הבנת הפירושים הקלים יותר; ולימוד המשנה, ואולי כבר גם קטעים אחדים מן הגמרא. לכתיבה, לדקדוק ולמיומנויות אחרות היה צורך לדאוג בדרך כלל במקום אחר. ללימודים בגיל מתקדם יותר היה בית ספר לתלמוד, בית מדרש, שבו ביקשו הצעירים — אם על חשבונם ואם בתמיכת נדבנים וחברות תורה — לרכוש בקיאות בתלמוד אצל חכם הלכה אחד או יותר; שכן לימוד ההלכה לא נחשב רק חובה, מקור ישועה ואמצעי הכרחי להשתלמות האדם עצמו ולהשלמת זולתו, אלא הוא לבדו סלל את הדרך עמ׳ 170 למשרת מורה, רב ודיין ולמעמד מכובד בכלל.
מורה התלמוד, שנקרא מורה170a ולעיתים מורה צדק,170b עמד בראש בית המדרש ולעיתים גם בראש בית הדין. אל בעל שם מפורסם נהרו תלמידים שוחרי דעת מארצות רחוקות: צעירים מגרמניה ומבוהמיה למדו בצרפת, וצעירים מצרפת — ברגנסבורג ובערי הריין;170c צעירים מרוסיה הרחיקו אפילו עד טולדו.170d לעיתים התגוררו כמה תלמידים בביתו של המורה,170e ולא אחת היו בין הלומדים גם נשואים.170f
Schon in der frühesten Erziehung der Kinder war jede Handlung der väterlichen Religion zugewandt. Sollte der Knabe die heilige Schrift zu lernen anfangen, wurde er gewaschen und reinlich gekleidet von einem Lehrer, der ihn unter den Mantel nahm, nach der Schule begleitet und zu dem Schullehrer hingeführt. Hier bekam er mit Honig und Milch eingerührte Kuchen, Obst und andere Leckerbissen; sodann wurde ihm auf einer Tafel von Pergament oder Holz das hebräische Alfabet, vorwärts und rückwärts, vorgezeigt und vorgesagt, und die mit Honig bestrichenen Buchstaben von dem Knaben abgeleckt, worauf er wieder zu seiner Mutter zurückgebracht wurde. Der Tag, an welchem er in der Schrift zu lernen anhob, wurde als ein Festtag mit einem Gastmahl gefeiert. Man begann mit dem Leviticus167b, S. 168 demselben Buche, das dem Knaben, als er den bürgerlichen Namen erhalten, in der Wiege unter den Kopf gelegt worden war. An einigen Orten geschah die erste Uebung in der Thora am Wochenfeste mit Tagesanbruch; man deckte die Kinder sorgfältig zu, um sie auf dem Wege nach der Schule vor dem Anblick unreiner und störender Dinge zu bewahren. Nachdem der Knabe dem Lehrer auf den Schooss gesetzt worden, liess man ihn die Worte nachsprechen: „Das Gesetz hat uns geboten Moses,“ „das Gesetz sei mein Geschäft.“ „Er (Gott) rief Moses.“ Auf dem Honigkuchen, — dergleichen an diesem Feste auch die Erwachsenen assen168a — den Einige nur von den Händen einer Jungfrau bereiten liessen, standen die Verse Jesaia 50, 4. 5: „Gott der Herr hat mir eine Zunge für Lehrlinge gegeben, dass ich den Müden zu stärken wisse mit dem Wort; er erweckt je am Morgen, erweckt mir das Ohr wie Lehrlinge zu horchen; Gott der Herr hat mir das Ohr geöffnet, und ich sträube mich nicht, weiche nicht.“ Auf der Schale eines gekochten Eies standen die Worte aus Ezechiel 3, 3: „Er sprach zu mir: Menschensohn nähre deinen Bauch und deinen Leib fülle mit dieser Rolle, die ich dir gebe. Ich ass und sie war in meinem Munde wie Honig so süss.“ Beide Bibelstellen musste der Knabe dem Lehrer Wort für Wort nachsprechen, worauf er Kuchen und Ei zum Essen bekam168b; man versprach sich von dieser Speise, dass sie dem Kinde Fassungskraft verleihe. In älterer Zeit hat man Engelnamen und Amulette auf diesen Kuchen angebracht; oft wurden 3 Kuchen, 3 Eier und Aepfel bereit gehalten, und sogar Erwachsene pflegten, um ihren Sinn für die Lehre zu wecken, den Tag vor dem Sivan-Neumonde zu fasten und solchen Kuchen nebst Ei zu Ende des Fastens zuerst zu geniessen. Indess hatten schon in dem S. 169 zwölften Jahrhundert manche Gesetzlebrer ein Bedenken gefunden; schien auch das Auslöschen gescbriebener Bucbstaben an einem Festtage nicht sehr erbeblich um als Uebertretung der Festrube betracbtet zu werden, so widersetzte man sich doch dem Gebrauch, auf jenen Kuchen den Namen Gottes anzubringen169a, In dem Alter zwischen dem fünften und siebenten Jahre fing der regelmässige Schulbesuch an. Der ganze Tag, selbst ein Theil der Nacht, ward in der Schule zugebracht. Dem Lehrer war es verboten, mehr als vierzig Knaben zusammen zu unterweisen, oder sich eines andern Züchtigungsmittels als eines kleinen Riemens zu bedienen; einem Jähzornigen wurden die Kinder abgenommen, einem Unverheiratbeten gar nicht anvertraut169b. Gegenstände des Unterrichts waren: hebräisch Lesen; Uebersetzen der täglichen Gebete; Auswendiglernen der üblichsten Segensprüche; Uebersetzen des Pentateuchs, auch der Psalmen; Vortrag des accentuirten Textes; Verständniss der leicbteren Commentarien; Einübung der Mischna, wobl auch scbon einzelner Gemara-Abschnitte. Für Schreiben, Grammatik und anderweitige Fertigkeiten musste in der Regel sonst wie gesorgt werden, und für die Studien des vorgerückten Alters gab es eine Talmudschule, ein Beth ha-midrasch, wo die Jünglinge, theils aus eigenen. Mitteln, theils durch die Unterstützung von Wobltbätern und Thora-Vereinen,. bei einem oder mehreren Gesetzlebrern sich in den talmudischen Kenntnissen tüchtig zu machen strebten; denn die Gesetzstudien galten nicht nur als pflichtmässig, heilbringend, für eigene und fremde Vervollkommnung unentbehrlich, sie bahnten allein den Weg S. 170 zu dem Lehrer-, Rabbiner- und Richteramte und zu Ansehen überhaupt. Der Talmudlehrer, Moreh170a, bisweilen Moreh Zedek170b genannt, war das Oberhaupt der Talmudschule, oft auch des Gerichts. Einem berühmten Namen strömten aus fernen Ländern die Lernbegierigen zu: deutsche und böhmische Jünglinge studirten in Frankreich; französische in Regensburg und den Rheinstädten170c; russische gingen selbst nach Toledo170d. Zuweilen wohnten mehrere Studenten bei dem Lehrer170e, und nicht selten waren unter den Lernenden Verheirathete170f.
גם אם לא כל הנוער היהודי התמסר ללימודים כאלה, רק מעטים חרגו מאותו חינוך ראשוני שהופנה אל הדת בלבד. בהכשרת הבנים לידיעת העברית ואמונת האבות לא הבדילו בין עשיר לעני, ממש כשם שלא הבדילו בין מי שנועד להיות למדן למי שלא נועד לכך. אמנם הבנות לא קיבלו הוראה של ממש, ואף נאסר ללמדן תלמוד; ובכל זאת הן למדו לקרוא עברית, רבות מהן למדו אף את התורה, וכולן הורגלו מקטנותן בקיום המצוות,170g כדי שהנשים לא יפגרו אחרי הגברים בנאמנות לאמונה. כל מעשי הבית עמ׳ 171 היו מוסדרים בצורות נוקשות, ובחיי המשפחה — שגילמו את היהדות כביכול בגוף מוחשי — כמעט שאין אנו יודעים עוד להתמצא.
היחסים עם הנשים נשאו אופי שכמעט נעשה זר למנהגי ימינו. שני המינים הופרדו זה מזה בקפדנות בכל מקום, גם בבית הכנסת. ריקוד של בחורים עם נערות זכה תמיד לגינוי ולעיתים קרובות נאסר;171a אפילו בחגיגת נישואין לא התירוהו, והחילו על מעשה כזה את הפסוק (משלי יא, כא): ״יד ליד לא ינקה רע״.171b נאסר על אדם להתייחד עם אישה בוגרת או לתת יד לאישה נשואה. חסידים מופלגים לא הביטו לא באישה ולא בתכשיטיה;171c ואף היו רבנים שהתגוררו וסעדו בבית נפרד מנשותיהם, שאותן אהבו וכיבדו.171d תחפושות שהקשו לזהות את המינים הותרו רק בשעת סכנה,171e ולכל היותר לשם שעשוע בפורים,171f אך לא במשתאות חגיגיים.171g
War auch nicht die gesammte jüdische Jugend solchen Studien zugethan, so hat es doch von jener der Religion allein zugekehrten ersten Erziebung nur wenig Ausnahmen gegeben; in der Heranbildung der Knaben zur Kenntniss des Hebräischen und des väterlichen Glaubens machte Reich und Arm so wenig einen Unterschied, wie gelehrte und ungelehrte Bestimmung. Die Mädchen erhielten freilich keinen eigentlichen Unterricht, und ihnen Talmud zu lehren war sogar verboten; dennoch lernten sie hebräisch lesen, viele selbst den Pentateuch, und zur Uebung der jüdischen Gebote wurden alle von frühester Jugend an angehalten170g, dass auch die Frauen in der Glaubenstreue den Männern nicht nachstünden. Das ganze häusliche Thun und Lassen S. 171 war nach strengen Formen geregelt, und in dem Familienleben, welches das Judenthum gewissermassen plastisch darstellte, wissen wir uns kaum mehr zurechtzufinden.
הטובים שבציבור לא התחשבו בעת השידוך בכסף בלבד, אלא גם במידותיה הטובות של הנערה ובהתנהגות אחיה; גיורת אדוקה וישרה הועדפה על יהודייה שחסרו לה תכונות אלה.171h לא ראו בעין יפה קשר שנגד את נטייתם של הצעירים או שהיה בו פער גילאים גדול; גם נרתעו מלהשיא זה לזה אחים חורגים שגדלו יחד.171i ככלל נהגו באישה בכבוד ובאהבה, ובנישואין שררה אחדות. הכאת אישה עמ׳ 172 נחשבה מעשה מביש,172a ומאיש שצערה של אשתו על יחסו הרע גרם למותה שללו את הזכות לרשת אותה.172b ראו עניין מצפוני בנישואים שניים כל עוד זכר האישה המתה מלווה ביגון;172c ואף סברו שלעולם אין שוכחים את האישה שהייתה האהבה הראשונה.172d
למרות החומרה שבה שפטו את צניעות הנשים והשגיחו עליה, ידעו גם להקל — למשל כאשר חומרות השבת לא התיישבו עם ההתחשבות הראויה לנשים. לפיכך הותר רק להן לשחק באגוזים בשבת,172e לקלוע את שערן ולצאת בתכשיטים.172f אף בכל הנוגע להכנת מאכלי השבת העלימו עין מדברים אחדים שעשתה האישה.172g ואולם באהבת היהדות לא נפלו הנשים מן הגברים: היה להן חלק שווה במסירות הנפש, ונזכרות לפנינו נשים אחדות שזכו לשבח על מידותיהן ועל ידיעותיהן.
Der Umgang mit den Frauen hatte einen Charakter, der heutiger Sitte fast entfremdet ist. Beide Geschlechter waren überall, auch in dem Gotteshause, scharf von einander getrennt; das Tanzen von Jünglingen mit Mädchen wurde stets gemissbilligt, oft verboten171a, war selbst bei der Hochzeitfeier nicht gestattet, indem man auf solches Thun den Vers (Sprüche 11, 21) anwandte: „Hand mit Hand bleibt nicht rein"171b. Mit einem erwachsenen Frauenzimmer allein zu seyn oder einer Verheiratheten die Hand zu geben, war verboten; besonders Fromme saben weder ein Weib noch dessen Putz an171c, ja mancher Rabbiner wohnte und speiste getrennt von seiner Frau, die er aber liebte und ehrte, in einem besondern Hause171d. Verkleidungen, welche die Geschlechter zu erkennen hinderten, gestattete man nur in Gefahren171e, höchstens zur Lust an Purim171f, nicht bei Festgelagen171g. Bei der Eheverbindung sahen die Besseren nicht auf Geld allein, sondern auf die guten Sitten des Mädchens und den Lebenswandel seiner Brüder, und man zog eine fromme und rechtliche Proselytin einer Jüdin vor, der diese Eigenschaften gebrachen171h. Eine Verbindung, die der Neigung der jungen Leute zuwider, oder bei welcher das Missverhältniss des Alters gross war, wurde nicht gebilligt; auch verheirathete man zusammengebrachte Geschwister ungern miteinander171i. Ueberhaupt war die Bebandlung der Frau anständig und liebevoll, und in den Eben herrschte Einigkeit. Seine Frau S. 172 schlagen war schimpflich172a, und einem Manne, dessen Frau der Kummer über schlechte Behandlung getödtet, das Recht sie zu beerben genommen172b. Es ward als eine Gewissenssache angesehen, sich wieder zu verheirathen so lange noch der verstorbenen Frau mit Wehmuth gedacht wird172c; ja man meinte, die Frau vergesse man nie, welche die erste Liehe gewesen172d.
שליט, אחותו של רש״י,172h וכן נשות נכדיו ומרים נכדתו,172i מובאות כבעלות עדות מהימנה להכרעה בכמה ענייני מנהג; לבתו הכתיב רש״י תשובה בעת שהיה חולה.172k דולצה, אשת אלעזר מוורמס שנרצחה בידי אנשים חמושים, ידעה את דיני מאכלות אסורים, לימדה נשים את סדר התפילה ותפרה בעצמה למעלה מארבעים ספרי תורה. היא פרנסה את בעלה ואת ילדיה, הייתה נדיבה ורכה כל כך, עד שר׳ אלעזר, המקונן על מותה עמ׳ 173 בשיר הפותח במשלי לא, י, מודה שמעולם לא בא לידי כעס בגללה.173a אשתו של יוסף בן יוחנן בפריז הייתה כמעט רבנית;173b ברונה ממיינץ לבשה את בגד הציצית, מצווה שבדרך כלל חלה רק על גברים.173c מאת ליטה מרגנסבורג מצוי סיפור דוד בחרוזים גרמניים,173d ועוד יהודיות גרמניות לא מעטות מונצחות בכתובות מצבה.
יהודי צרפת, אנגליה וגרמניה שלא עסקו בלימוד ההלכה ובהוראה, ולא החזיקו במשרות סופר וכדומה, עסקו בעסקי כספים, משום שרוב המלאכות האחרות הוקשו עליהם או נעשו בלתי אפשריות;173e אחדים עסקו במסחר, בחקלאות ובגידול גפנים, או היו בעלי מלאכה,173f כגון נפחים,173g ולעיתים רחוקות ספנים;173h היו שידעו להשתמש בנשק173i או השתתפו בציד.173k
Bei aller Strenge, mit der die weibliche Sittsamkeit beurtheilt und überwacht wurde, war man doch auch milde, z. B. wenn die Strenge des Sabbat sich mit der Rücksicht, die den Frauen gebührt, nicht vertrug. Nur ihnen war es daher gestattet, am Sabbattage mit Nüssen zu spielen172e, das Haar zu flechten und mit Schmuck auszugehen172f. Selbst die Fürsorge für die Sabbatspeise anlangend wurde der Frau Manches nachgesehen172g. In der Liehe zum Judenthum wurden jedoch die Frauen nicht von den Männern übertroffen; sie hatten den gleichen Theil an dem Märtyrerthum, und mehr als eine Frau wird uns genannt, die wegen ihrer Tugenden und Kenntnisse gepriesen war. Chellit, Raschi's Schwester172h, dessgleichen die Frauen seiner Enkel und Mirjam, seine Enkelin172i, werden zur Entscheidung über gewisse Rituglpunkte als glauhwürdige Stimmen angeführt; seiner Tochter diktirte er als er krank war ein Gutachten172k. Berichtigung: Vgl. Asulai, Schem Th. 2 ע 7. Liest man indessen in Hapardes ולכן בתי, so verwandelt sich die Tochter in das Enkel. Dolce, die Frau des Elasar aus Worms, die von Bewaffneten ermordet worden, verstand die Regeln über verbotene Speisen, unterrichtete Frauen in der Gehetsordnung und hat mehr als vierzig Gesetzrollen selbst genäht; sie ernährte den Mann und die Kinder, war dahei wohlthätig und so sanft, dass R. Elasar, der ihren Tod S. 173 in einem Gedichte, das mit Spr. 31, 10 anhebt, betrauert, gesteht, nie durch sie unwillig geworden zu seyn173a. Die Frau des Joseph b. Jocbanan in Paris war fast eine Rabbinerin173b; Brune in Mainz legte, was sonst nur Männern obliegt, das Schaufäden-Gewand an173c. Von Litte aus Regensburg giebt es eine Geschicbte Davids in deutschen Reimen173d, und noch manche deutsche Jüdin wird durch Grabschriften verherrlicht.
השפעת החיים והדוגמה היומיומית על יהודי התקופה מתגלה בבירור הרב ביותר בשעשועים ובמשחקים, שנשאו כליל את חותמה של ארץ מולדתם — ולא תמיד לשביעות רצונה של האורתודוקסיה. הנשים והילדים שיחקו באגוזים: היה צורך לפגוע באגוז אחד בערמת אגוזים ולהפיל אותה;173l הבנים והבנות השתעשעו במשחקי כדור173m או ב״פרה עיוורת״.173nעמ׳ 174 לצעירים לא נאסרו קפיצות ותחרויות ריצה אפילו בשבת,174a ובחגיגות נישואין נערכו משחקי קרב על גבי סוסים;174b הרי אף שומעים על דו־קרבות.174c
עם הבילויים נמנו גם משחקי קונדס בקופסאות ושעשועים אחרים, חידות,174d תחפושות, תחרויות שאלות, המשחק על פי ספר הגורלות174e — שלא היה שונה בהרבה מהגדת עתידות בקלפים אצלנו — והמשחק ״שלם וחצי״,174f שנוסעים מצאו שוב אצל אנשי גרינלנד. החסידים, ובייחוד בעלי מעמד, נמנעו לחלוטין ממשחק הקובייה, שנגדו פעלו לעיתים קרובות;174g משחק קלפים הותר אפילו בחג הפסח,174h אך שימושו לרעה הביא גם לאיסורו של שעשוע זה,174i והיו שכינו אותו מעשה שטן מן המעלה הראשונה.174k רק השחמט174l נותר מכובד, ורק קנאים מאוחרים יותר, ששקעו בחיים קהים, העזו להחרים את המשחק האצילי הזה.174m
Diejenigen Juden in Frankreich, England, Deutscbland, welche nicht dem Gesetzstudium, dem Lehrfache oblagen, oder nicht als Schreiber u. dgl. Anstellungen batten, trieben Geldgeschäfte, da andere Gewerbe meist erschwert oder unmöglich waren173e; einige Handel, Land- und Weinbau, oder waren Handwerker173f z. B. Schmiede173g, selten Schiffer173h; manche verstanden die Waffen zu fübren173i oder nahmen Theil an Jagden173k. Die Einwirkung des Lebens und des täglichen Beispiels auf die Juden jener Zeit zeigt sich am deutlichsten in den Erbolungen und den Spielen, die ganz das Gepräge des Heimathlandes trugen, nicht immer zur Zufriedenheit der Orthodoxie. Die Frauen und Kinder spielten mit Nüssen, und ein Nusshaufen musste von einer Nuss getroffen und umgeworfen werden173l; die Knaben und die Mädchen ergötzten sich am Ballspiele173m oder mit „Blindekub"173n. Den jungen Leuten war Springen und Wettlaufen S. 174 selbst am Sabbat nicht untersagt174a, und bei der Feier von Hochzeiten gab es Kampfspiele zu Pferde174b, — hört man doch selhst von Duellen174c. Zu den Unterhaltungen gehörten auch Scherzspiele mit Dosen und sonstigen Spässen, Räthselaufgaben174d, Verkleidungen, Wettfragen, das Spiel aus dem Loosenbuche174e — unserm Kartenlegen nicht unähnlich —, das Spiel „Ganz und halb"174f, das Reisende bei den Grönländern wiederfanden. Des Würfelspiels, gegen das oft eingeschritten wurde, enthielten sich die frommen Leute, namentlich angesehene Männer, gänzlich174g; das Kartenspielen verstattete man sogar am Feste Pesach174h; aber der Missbrauch verpönte auch diese Unterhaltung174i, und Mancher nannte sie ein Satanswerk ersten Ranges174k. Nur das Schach174l erhielt sich in Ansehen, und erst spätere Eiferer, einem verdumpften Leben anheimgefallen, wagten dieses edle Spiel zu verketzern174m.
באורח כללי, המרחק מן הנוצרים בחיי היומיום לא הורד כלל לדקדוקי קטנות כפי שאירע במאות המאוחרות יותר, שבהן דיכוי אכזרי — שפותח אף הוא לפרטי פרטים קטנוניים — בלם והרתיע כל תנופה רעננה. היהודים התחרו בלבוש ובקישוט עם תושבי הארץ, דיברו עמם באותה לשון, ובשמות האזרחיים לא ניכר כל הבדל דתי. בקרב יהודי אנגליה, בורגונדיה, בראבנט וצרפת מצויים עמ׳ 175 שמות הגברים Albert, Amendac, Benet, Bertrand, Bien li Vieng, Bonfant, Bonfils, Callot, Cresselin, Donné, Dorvil, Fleming, Geoffrey, Leon, Lovel, Merlin, Moreau, Morel, Perigors, Peter, Petit, Sonet, Vivant, Vivian ועוד רבים; ושמות הנשים Belota, Bonnefille, Chière, Chellit, Dolce, Fillon, Flora, Gentile, Mignet, Pulcelle, Rose. יהודי גרמניה נקראו Anselm, Arnold, Bernhart, Bischof, Brodmark, Eberlein, Fischlin, Gotthart, Gottlieb, Henschel, Liebetraut, Menzel, Pfefferkorn, Salzmann, Süsskind, Tröstlein, Wolf; ולבנותיהם קראו Edelin, Freude, Gertrud, Himmeltrud, Jutta, Matrone, Minne, Mechthilde, Schönlin.175a כמה צירופים עבריים מגלים כי הם תרגומים של שמות מקומיים.175b
בבתי המגורים לא דחו שום קישוט שהתיישב עם חוקי הדת. בחלונות בית הכנסת של קלן היו במאה השתים עשרה ציורי זכוכית, ועל קירותיו של בית כנסת אחר נראו כעבור מאה שנה עצים וציפורים מצוירים; אמנם הרבנים הורו להסיר את אלה ואת אלה.175c לעיתים נאלצו לפעול גם נגד מותרות בלבוש.
Ueberhaupt war im Leben der Abstand von den Christen bei weitem nicht so ins Kleinliche getrieben als in den neueren Jahrhunderten, wo ein grausamer, ebenfalls in kleinlichen Einzelheiten ausgebildeter Druck jede frische Regung niederhielt und abschreckte. Man wetteiferte in Kleidung und Putz mit den Landeshewohnern; man redete mit ihnen einerlei Sprache, und in den bürgerlichen Namen war kein Unterschied des Glaubens zu finden. Unter den Juden in England, Burgund, Brabant und Frankreich finden S. 175 wir die Mannsnamen Albert, Amendac, Benet, Bertrand, Bien li Vieng, Bonfant, Bonfils, Callot, Cresselin, Donné, Dorvil, Fleming, Geoffrey, Leon, Lovel, Merlin, Moreau, Morel, Perigors, Peter, Petit, Sonet, Vivant, Vivian u. m. A.; die Frauennamen Belota, Bonnefille, Chière, Chellit, Dolce, Fillon, Flora, Gentile, Mignet, Pulcelle, Rose. Deutsche Juden hiessen Anselm, Arnold, Bernhart, Bischof, Brodmark, Eberlein, Fischlin, Gotthart, Gottlieb, Henschel, Liebetraut, Menzel, Pfefferkorn, Salzmann, Süsskind, Tröstlein, Wolf, und ihre Töchter nannten sie: Edelin, Freude, Gertrud, Himmeltrud, Jutta, Matrone, Minne, Mechthilde, Schönlin175a. Mehrere hebräische Zusammensetzungen verrathen, dass sie übertragene Landesnamen sind175b. In den Wohnhäusern wurde kein mit den Religionsgesetzen verträglicher Zierrath abgewiesen. Die Synagoge zu Köln hatte im zwölften Jahrhundert Glasmalerei in ihren Fensterscheiben, und an den Wänden einer andern Synagoge sah man ein Jahrhundert später Bäume und Vögel gemalt. Freilich liessen die Rabbiner beides entfernen175c. Auch gegen den Luxus in Kleidern musste bisweilen eingeschritten werden.
עם זאת, ככלל חיו היהודים במתינות, ועושר רב ובולט היה נדיר. מחיריהם של צורכי החיים הרגילים ביותר היו נמוכים, ואילו חפצי מותרות, יצירות אמנות ומדע ומוצרים זרים היו יקרים. בסביבות שנת 1070 עלו בגדי מת עמ׳ 176 למבוגר באזור הריין מארק וחצי, וסוס עלה פחות משמונה מארק.176a בסביבות 1140 עמד שכר הדירה השנתי לדירה בינונית בקלן על חצי מארק עד מארק אחד. סוס שעלותו מארק אחד הושכר בשישה פפניג לשבוע — כשני מארק בשנה. עגילי זהב נמכרו בשלושה מארק, ומעיל עליון במארק אחד; כנגד טבעת שניתנה כמשכון קיבלו מארק וחצי. שלושה אחים הוציאו בכל יום שילינג אחד לכל אחד על לחם, בשר ויין.176b
ערכו של הזהב היה פי שנים עשר מערך הכסף; אך תמורת מארק זהב שסיפקו שוטפי הזהב שילמו בשטרסבורג שבעה מארק בלבד, ולסוחרים בשפיירא — שמונה.176c בסביבות שנת 1190 היה אפשר לשכור בית בצרפת בעשרה דנרים לשנה;176d בפריז קיבל עד שישה פפניג תמורת חתימתו,176e וחכירת טחנה עלתה שם חמש livres parisis.176f איש ואישה נזקקו לכמאתיים דנרים בשנה, בשעה שמידת חיטה הוערכה בשישית דנר בלבד.176g בגרמניה היה אפשר לרכוש בית בתשעה מארק.176h
אדם שנסע בסביבות שנת 1?70 על חשבון הקהילות היהודיות קיבל מזון ומגורים חינם ושישה דנרים ליום.176i בערך באותה תקופה עלו בדרום גרמניה מאה מידות שיפון לפני הקציר עשרה מארק, ובנובמבר שבעה מארק; בפעם אחרת עלו עשרים מידות חיטה תשעה פפניג וקצת יותר, מטען יין שישה פאונד הלר, ובית — 165 פאונד הלר.176k בשמונה אונקיות כסף יכלה אישה לשכנע את בעלה שהוטבל לנצרות לתת לה גט.176l במחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה עמ׳ 177 שילמו תמורת זכות האזרחות בנירנברג שמונה עד שלושים גולדן.177a
סכום הכתובה שנקבע לכלה עמד במאות הארבע עשרה והחמש עשרה על מאתיים מארק ברגנסבורג ובווירצבורג, על מאה בפרנקוניה, בשוואביה, בבוואריה ובריין העליון, על שישים מארק בריין התחתון מקובלנץ ואילך, על מאה פאונד הלר בוורמס,177b ועל אלף גולדן בלותרינגיה.177c מורים, משרתים וסופרים שרכושם הסתכם בשני מארק בלבד היו פטורים ממסים.177d
תרבותם של היהודים הייתה ככלל גבוהה מזו של שכניהם הנוצרים, אך ניכרה יותר באורח החיים ובחינוך הלב מאשר בהיקף הידיעות. אף שכמעט כל יהודי ידע לקרוא ולכתוב והייתה לו תודעה של אמונתו, מחוץ לתחום האבות והלאום היה מלאי הידע מצומצם ביותר. חקר הטבע היה מושבת לגמרי; הידע האסטרונומי היה נדיר, ורק רופאים מעטים באו מבית מדרש מדעי; הגאוגרפיה עוד הייתה בחיתוליה, ושדים ומפלצות מילאו את הארצות ואת הימים.177e נוסע נדרש להשיב אם הפרת זורם אל בבל או אל ארץ ישראל.177f בגאומטריה הסתפקו ביסודות,177g ור׳ שמשון מסנס לא הרחיק מעבר להבחנה שאלכסונו של ריבוע חייב להיות גדול מחמישית צלעו.177h מאחר שטעויות עתיקות רבות מצאו מזון בתפיסות התקופה, הן דבקו גם ביהודים; לא רק מקומות יחידים בתלמוד, אלא גם הבורות בתורת הטבע, האסטרולוגיה וספרי הקבלה טיפחו אמונות טפלות רבות.
Im Ganzen genommen jedoch lebten die Juden mässig, und hervorstechender grosser Reichthum war selten. Die Ansätze der gewöhnlichsten Lebensbedürfnisse waren niedrig, dahingegen die Gegenstände des Luxus, die Leistungen von Kunst und Wissenschaft, das Ausländische theuer. Etwa ums Jahr 1070 kosteten am Rhein Todtenkleider für S. 176 einen Erwachsenen anderthalb Mark; ein Pferd war wohlfeiler als 8 Mark176a. In Köln hetrug um 1140 die jährliche Miethe einer Mittelwohnung eine halbe bis eine ganze Mark; ein Pferd, das 1 Mark kostete, wurde wöchentlich für 6 Pfennige — das Jahr ungefähr 2 Mark — vermiethet. Goldene Ohrringe waren für 3, ein Oberrock für 1 Mark zu haben; 1½ Mark gab man für einen Ring Unterpfand. Drei Brüder brauchten täglich für Brod, Fleisch und Wein für jedes einen Schilling176b. Gold hatte den zwölffachen Werth des Silbers; aber für 1 Mark Gold, die die Goldwäscher lieferten, zahlte man in Strassburg nur 7, den Händlern in Speier 8 Mark176c. Um das Jahr 1190 konnte man in Frankreich ein Haus für den jährlichen Miethzins von zehn Denaren erhalten176d; in Paris bekam ein Zeuge für seine Unterschrift 6 Pfennige176e; die Pacht einer Mühle kostete daselbst 5 Livres Parisis176f. Mann und Frau brauchten das Jahr etwa 200 Denare, wobei ein Mass Weizen nur auf den sechsten Theil eines Denar angeschlagen wurde176g. In Deutschland war ein Haus für 9 Mark zu haben176h. Einer der um das Jahr 1?70 auf Unkosten der jüdischen Gemeinden reiste, erhielt freie Zehrung, Wohnung und täglich 6 Denier176i. Im südlichen Deutschland kosteten etwa um eben dieselbe Zeit 100 Mass Roggen vor der Ernte zehn, im November sieben Mark; ein andermal kosteten 20 Mass Weizen nur 9 Pfennige und etwas darüber, ein Fuder Wein 6 Pfund Heller, ein Haus 165 Pfund Heller176k. Mit 8 Unzen Silber konnte eine Frau ihren Mann, der sich hatte taufen lassen, zur Scheidung bewegen176l. Für das Nürnberger Bürgerrecht zahlte man in der ersten Hälfte des 14. Jahrhunderts S. 177 8 bis 30 Gulden177a. Die gesetzliche Verschreibung an die Braut betrug während des 14. und 15. Jahrhunderts in Regensburg und Würzburg 200, in Franken, Schwaben, Baiern und dem Oberrhein 100, im Niederrhein von Koblenz an 60 Mark, in Worms 100 Pfund Heller177b, in Lothringen tausend Gulden177c. Lehrer, Diener, Schreiber mit einem Vermögen von nur 2 Mark waren abgabenfrei177d.
הם ידעו על אנשים נטולי עמ׳ 178 צל,178a על שדים ורוחות רעות בבורות ובמקומות נידחים, שאפשר לבטל את הסכנה שבמפגש עמם אם נוגעים באש לפני שאומרים מילה.178b הם פחדו מעין הרע, ממכשפות ומנשים הטורפות ילדים,178c השביעו רוחות ונטרלו אותן באמצעות קמעות.178d אף שלהטוטים נחשבו מעשי כשפים ממש,178e גינו כל מעשה כישוף ככפירה178f וקראו לבטוח באל, המפר עצתם של מעשים כאלה.178g הפחד מן המתים,178h החשיבות שיוחסה לחלומות, האמונה באותות מבשרים, בסגולות המבוססות על דמיון ובמרפאות כישוף — שלשמן השתמשו אפילו בכתבי הקודש178i — הגדילו את צבא המנהגים התפלים, שהדת נאבקה בהם לשווא ורק המדע הצליח לרסנם.
Die Cultur der Juden, im Ganzen der ihrer christlichen Landsleute überlegen, war doch mehr in dem Leben, der Herzenshildung, als in einer Ausdehnung von Kenntnissen sichtbar. Wiewohl fast jeder Jude lesen und schreiben konnte und ein Bewusstseyn seines Glauhens hatte, so war doch ausserhalb des väterlichen, des nationalen Gebietes der Wissensvorrath äusserst heschränkt. Naturstudien lagen ganz danieder; astronomische Kenntnisse waren selten, der Aerzte aus einer wissenschaftlichen Schule gab es wenig; die Erdkunde war noch in ihrer Kindheit, Dämonen und Ungeheuer füllten die Länder und die Meere177e. Ein Reisender musste befragt werden, ob der Eufrath nach Babylon oder nach Palästina fliesse177f. In der Geometrie hielt man bei den Anfangsgründen177g und R. Simson in Sens war nicht weiter gekommen, als zu merken, dass die Diagonale eines Quadrates grösser als ⅕ der Seite seyn müsse177h. Da viele ältere Irrthümer in den Vorstellungen der Zeit Nahrung fanden, so blieben sie bei den Juden haften; nicht hloss einzelne Talmudstellen, sondern die Unwissenheit in der Naturlehre, die Astrologie und die kabbalistischen Bücher begünstigten mannigfachen Aberglauhen. Man wusste von Personen ohne S. 178 Schatten178a, von Teufeln und bösen Geistern in Gruben und an abgelegenen Orten, deren Begegnung dadurch unschädlich wird, dass man, ehe man ein Wort spricht, Feuer anrührt178b. Man fürchtete den bösen Blick, die Hexen und die Kinderfressenden Weiber178c, beschwor die Geister und machte sie mittelst Amulette unschädlich178d. Wiewohl nun Taschenspielerkünste als wirkliche Zaubereien galten178e, so verdammte man doch als gottlos jedes Hexenwerk178f und forderte zum Vertrauen auf Gott auf, der solches Thun zu Schanden mache178g. Die Scheu vor den Todten178h, die den Träumen beigelegte Wichtigkeit, der Glaube an Ahnungen, sympathetische Mittel und Zauberkuren, zu welchen selbst die heiligen Bücher178i gebraucht wurden, vergrösserten das Heer abergläubischer Gebräuche, die von der Religion vergebens bekämpft, erst von der Wissenschaft gebändigt worden sind.
אם כבר עלינו לגלות סלחנות רבה כלפי הבורות, הרי שסבלנות רבה עוד יותר מגיעה לסובל, שלעולם אין בידו די אמצעי נחמה ובמצוקתו הוא טועה בבחירת הדברים שהוא מזעיק לעזרתו. מעמדו של היהודי, כפי שנאלץ להתעצב בייחוד במדינות מרכז אירופה — היהודי בעל האמונה העתיקה והתרבות שלא הובנה, הכמה לירושלים בלב ברברים קלטים ואויבים רומאניים; עולה עליהם ברוחו אך כפוף להם בחייו; צייתן כיחיד ובלתי־מתפשר כציבור; מבוקש ודחוי בעת ובעונה אחת; סובל מתוך עמ׳ 179 אמונה למען עתיד עצום, אך אינו בטוח ביום המחר — מעמד טרגי זה הוליד את הניגוד שבין התמדה שאינה משתנה לשינוי שאינו פוסק.
בני אדם שכאשר אש פורצת אצלם אין מצילים אותם אלא משליכים אותם אל הלהבות;179a שחרב תלויה תמיד מעליהם משום שכופרים בזכותם להיות בני אדם; שאין סבל שאינו עשוי להגיע אליהם ושבכל רגע עליהם לבכות על אבותיהם, על עצמם ועל ילדיהם — בני אדם כאלה נזקקו לדבר־מה שיעניק להם אומץ, ולאומץ שיעניק משמעות לחייהם. דבר זה היה חייב להתעלות מעל לשרירותי ולאישי ולהיות חזק מן המניעים לתרבותנו: טיפוח מה שנעים ליחיד ומועיל לכלל. להיות יהודי ירא שמים, כדי להזדכך בסבל לקראת ימות המשיח וחיי אושר — זו הייתה משימת הקיום והיא שקבעה את תוכן החיים; היא לבדה הייתה הנתון. כל השאר היה עיסוק צדדי וחולף, ומה שחוללו הזמן והחיים — מאחר שנעשה בלי מודעות — היה מקרי. אפילו הודו179b שמנהגי הנוצרים משפיעים השפעה רבה על מנהגי היהודים, ושברוב המקומות הם דומים אלה לאלה גם בפגמיהם; ואולם רק מה שהדת היהודית קיימה וחוללה היה המעשה המודע, החופשי והעצמי.
יהודי גרמניה נודעו במיוחד בדבקותם הרבה באמונת האבות;179c ״חסידי אשכנז״179d התפרסמו, וזוהר נאמנותם לאמונה עודנו מאיר כיום את בתי הכנסת בחצי העולם.
Müssen wir schon der Unwissenheit Manches nachsehen, so gebührt noch grössere Schonung dem Leidenden, der nie genug der Beruhigungsmittel hat und in seiner Bedrängniss in den Gegenständen irrt, die er zu Hülfe ruft. Die Stellung des Juden, wie sie namentlich in den Staaten von Mitteleuropa sich gestalten musste, des Juden mit dem alten Glauben, der unverstandenen Bildung, der Sehnsucht nach Jerusalem, mitten unter keltischen Barbaren und romanischen Feinden, an Geist ihnen überlegen, unterthan im Leben, willfährig als Einzelne, unerbittlich als Gesammtheit, zugleich gesucht und gemieden, für eine ungeheure Zukunft mit S. 179 Ueberzeugung duldend und des morgenden Tages ungewiss: — diese tragische Stellung erzeugte jenen Gegensatz von unveränderlicher Beharrlichkeit und ununterbrochener Veränderung. Menschen, die, wenn es bei ihnen brennt, nicht gerettet sondern in die Glut geworfen werden179a, über welchen, weil die Berechtigung Mensch zu seyn ihnen bestritten ist, das Schwert stets schwebt, für die kein Leiden unerreichbar und die in jedem Augenblick über die Väter, über sich selber und über ihre Kinder zu weinen haben, — denen musste Etwas einen Muth und. dieser Muth ihrem Leben eine Bedeutung geben; es musste, über das Beliebige und Individuelle erhaben, mächtiger seyn als die Motive zu unserer Cultur, zu dem Anbau des für den Einzelnen Angenehmen, -für das Allgemeine Nützlichen. Ein frommer Jude seyn, um durch Leiden für die Zeit des Messias und ein seliges Lehen geläutert zu werden, das war des Daseins Aufgabe und bestimmte den Inhalt des Lebens; dieses allein war das gegebene. Alles Sonstige war vorübergehendes Nebengeschäft, uud was Zeit und Leben wirkten, weil es unbewusst geschah, ein beliebiges. Ja man räumte sogar ein179b, dass die Sitten der Christen grossen Einfluss auf die der Juden hätten, dass sie sich, selbst in Fehlern, an den meisten Orten glichen; aber dasjenige, was die jüdische Religion hielt und wirkte, das allein war die bewusstvolle, das allein die freie, die eigene' That.
עמ׳ 180 עם זאת, מנהיגי הציבור לא יכלו להתעלם מהשפעת החיים. ככל שנאלצו להכיר יותר בכוחה, כך היה עליהם לחשוש יותר שהמגע המזדמן ופיתוי הדוגמה יביאו לכרסום ולנטישה. המסחר, למשל, הפגיש יהודים ונוצרים, ולחץ הנסיבות הביא לנסיגתן של תקנות עתיקות ומחמירות: יהודים השכירו דירות לנוצרים,180a ביקרו מכרים נוצרים, השתחוו לפני בעלי הצלב,180b שתו עמם יין לעיתים,180c ולא נהגו כחסידים במנהג לכסות את הראש תמיד;180d הרבנים עצמם שוחחו עם אנשי כמורה.
משום כך השתמשו חכמי ההלכה בסמכותם להנהיג בנסיבות מסוימות הגבלות והחמרות,180e כדי להגן על היסוד היהודי המובהק, לשמור על ליבת האמונה ולעודד וידוי אמונה איתן. נאסר למכור לנוצרים דיו, קלף,180f מברשות נוצות,180g שעווה לחג טיהור מרים,180h וספרי דת נוצריים.180i אף לא רצו להחזיק את האחרונים בבית, וראו פסול במחיקת הכתוב מהם ובכתיבת תפילות עבריות על הקלף.180k גינו את מי שלבש בגדי נזיר או שר מזמורי כנסייה כדי שלא יזהו בו יהודי,180l וכן את מי שביקש להטעות חיילים עמ׳ 181 מתקרבים באמצעות תספורת נזיר וסימני היכר דומים.181a
לטינית הייתה שם נרדף לנוצרית181b או לכנסייתית,181c ועובדה זו לבדה הציבה מכשול להבנה בין הנוצרי ליהודי, כלומר בין היסוד הלטיני ליסוד העברי. ההבנה הוקשתה במיוחד בשל עמדתם העוינת של הנזירים,181d וביניהם בראש ובראשונה הפרנציסקנים,181e או המינוריטים,181f והיעקוביטים,181g או המטיפים — הדומיניקנים.181h בעיקר חברי המסדר האחרון, ולעיתים יהודים מומרים, ערכו ויכוחים פומביים עם הרבנים והסיתו בדרשות ובכתבים את העם נגד היהודים. משום כך כבר לפני שש מאות שנה החילו על שני המסדרים השנואים הללו את הכתוב בדברים לב, כא, ״אקניאם בלא עם״;181i הם וכן עמ׳ 182 הצלבנים — שכונו נודדים,182a מסומנים,182b ומתועבים182c — נראו אז ליהודים כמבצעיו של דין האל. הוספה: גם אצל Benjamin 108 נקראים עולי הרגל תועים. כך אילץ הפחד מן ההמון, שהתחזק בדעותיו הקדומות, את היהודים לנהוג בזהירות ובחשאיות; ואלה עוררו בתורן חשד182d והרחיבו את התהום.
Insbesondere hatten die deutschen Juden den Ruf grosser Anhänglichkeit an den väterlichen Glauben179c; „Deutschlands Fromme"179d wurden berühmt, und der Glanz ihrer Glaubenstreue erhellt noch heut die Synagogen der halben Erde. S. 180 Indessen konnten die Führer den Einfluss des Lehens sich nicht verhehlen; je mehr sie dieser Macht einzuräumen hatten, desto mehr war aus der zufälligen Berührung, aus der Verführung des Beispiels Abbruch und Abfall zu befürchten. Der Verkehr z. B. brachte Juden mit Christen zusammen, und der Gewalt der Verhältnisse wichen alte strenge Satzungen: Israeliten vermietheten den Christen Wohnungen180a, besuchten christliche Bekannte, bückten sich vor den Bekreuzten180b, tranken gelegentlich Wein mit ihnen180c richteten sich nicht nach den Frommen in der Sitte das Haupt stets zu bedecken180d; die Rabbinen selber unterbielten sich mit Geistlichen. Darum bedienten sich die Gesetzlehrer der Befugniss, unter Umständen Beschränkungen und Erschwerungen einzuführen180e, um das eigentlich jüdische zu schützen, den Kern des Glaubens zu erhalten, zu festem Bekenntniss anzufeuern. Man verbot den Christen zu verkaufen: Dinte, Pergament180f, Flederwische180g, Wachs zu Lichtmess180h und geistliche Bücher180i; letztere hatte man nicht einmal gern im Hause, und fand es ungeziemend, wenn die Schrift ausgelöscht und hebräische Gebete auf das Pergament geschrieben wurden180k. Man tadelte den, der um nicht als Jude erkannt zu werden, Mönchskleider anlegte oder Kirchenlieder mitsang180l, oder der Bewaffnete, die anrückten, S. 181 durch Tonsur und ähnliche Merkmable zu täuschen beabsichtigte181a. Latein war gleichbedeutend mit christlich181b oder geistlich181c, und diess allein ward ein Hinderniss der Verständigung zwischen dem christlichen und dem jüdischen, d. i. zwischen dem lateinischen und dem hebräischen Element. Dies wurde ganz besonders erschwert durch die feindselige Stellung der Mönche181d, und unter diesen hauptsächlich der Franziskaner181e oder Minoriten181f und der Jacobiten181g oder Prädicanten181h — Dominikaner —; vorzugsweise Mitglieder dieses Ordens, bisweilen jüdische Abtrünnige, veranstalteten öffentliche Disputationen mit den Rabbinern, und hetzten in Predigten und Schriften das Volk wider die Juden auf. Desswegen wurde schon vor 600 Jahren die Stelle Deuteron. 32, 21 „Ich will sie ereifern durch ein Unvolk“ auf diese beiden verhassten Orden bezogen181i; sie und die S. 182 Kreuzritter, Herumirrende182a, Gezeichnete182b, Verabscheuete182c genannt Berichtigung: Wallbrüder heissen auch bei Benjamin 108 תועים, erschienen damals den Juden als die Vollstrecker des göttlichen Strafgerichts. So zwang die Furcht vor dem in seinen Vorurtheilen bestärkten Pöbel die Juden zu Vorsicht und Heimlichkeit, die selber wieder Argwohn erregten182d, die Kluft erweiterten.
ההגנה שהעניקה הדת לנפש מפני המצוקות המתמידות האלה התגלמה במשען שמצא כל אדם בהיצמדות איתנה לקהילה, ושהקהילות מצאו בתורן בלכידותן זו עם זו. ביחס חברותו אל הקהילה איבד היחיד את עצמיותו, אך גם שב ומצא אותה: המכה שפגעה באחד עברה כזרם חשמלי אל הכול, וכל מה שנגע בכלל עורר את השתתפותו של כל יחיד. סדריהן של הקהילות, שבהם נטועים שורשי הכנסייה היהודית, נבעו — במידה שהיו חופשיים — מן התקנות שקבעו ראשיהן, מנהיגיהן וחכמיהן בהסכמתן וברוחן.182e כך יש להבין את התקנות שנקבעו בצרפת במאות האחת עשרה והשתים עשרה, בהסכמת למעלה ממאה וחמישים רבנים, ואת התקנות שהותקנו במיינץ בשנת 1220 ואושרו מחדש עמ׳ 183 בשנת 1381.
בין הוראות אלה נמנו, בין השאר, ההוראות הבאות:183a כל עוד אשתו בחיים, אסור לאיש לשאת אישה שנייה או לכפות על אשתו גירושין. בלא הסכמת האישה אל לו לבעל להיעדר למעלה משנים עשר חודשים, ולכל היותר שמונה עשר; וגם אז עליו לשלוח כסף למחייתה. אסור לו לעזוב אותה בזדון. אם האישה מתה בשנה הראשונה לנישואין ולא הותירה ילד, יורשיה — ולא בעלה — מקבלים את הנדוניה ואת תכשיטיה. כך נהגו בצרפת; ואולם בחבל הריין הורחב פרק הזמן לשתי שנות הנישואין הראשונות, וחלקם של קרוביה הוגבל למחצית הנדוניה. מאחר שהסדר זה לא התקבל בכל מקום, נרשמו בכל פעם ההסכמות בעניין זה בחוזה הנישואין.183b
אין לחתוך מספרים עבריים את השוליים שלא נכתב בהם דבר. הקנס על סטירת לחי הוא עשרים וחמישה sols tournoisתיקון: במקום livres יש לקרוא sols. אסור לתלמיד לקבל מן החתן ביום חתונתו למעלה משישה deniers. הוראות אלה השתייכו לתקנות נגד הוצאות מופרזות, כגון אלה שהתקינה קהילת פמייה בשנת 1279,183c ולפיהן איש אינו רשאי לתת לתינוק שנולד מתנה העולה על שנים עשר deniers, ואין להזמין למשתה למעלה משנים עשר אנשים. מלבד בחתונות ובחגיגות, אסור לאיש להשתתף במשחקי השחמט והקובייה שנערכו בעיר על כסף. על הנשים נאסר ללבוש אריגים יקרים — כנראה לשווא. באמצעות הגבלות כאלה ביקשו להקדים תרופה לקנאה שאינה מפרגנת ליהודי דבר. בכל התקנות נדרש המיעוט לקבל את דעת הרוב, עמ׳ 184 ואסור היה לו לבטל על דעת עצמו את שקבע הרוב; ככלל, בחירת הפרנסים ושליחי הציבור וקבלת החלטות בענייני הכלל היו בידי רוב החברים משלמי המסים.184a
רק בהחלטה משותפת של הקהילה והרב מותר להטיל חרם על אדם, וגם אין להתירו בידי פרנס יחיד או בחשאי. עוד לפני מועצת נירנברג אסרו הרבנים — אף שלא תמיד היה אפשר לקיים את האיסור184b — להלוות כסף כנגד כלי כנסייה, למול גרים184c וכיוצא באלה.
תקנות דומות עוד הותקנו בסביבות 1450, בשנת 1497 ובזמנים אחרים.184d נוסף על כך נערכו בגרמניה, לעיתים במועדים קבועים ולעיתים בעקבות נסיבות מיוחדות, אספות של נציגים יהודים בוורמס, בווייסנפלס (בשנת 1386), בברנבורג,184e בארפורט, בנירנברג ובמקומות אחרים. הן נועדו לדון בעניינים אזרחיים ובאינטרסים המשותפים של הקהילות, שנבעו מן הקשר הדתי ומן המצוקה הזהה. בין המנהיגים, או לפחות בין בעלי הקולות החשובים ביותר, היו הרבנים והדיינים שנבחרו בידי הקהילות ואושרו בידי השלטונות. המלצת הרב, המוניטין הכללי והוכחת הכישורים האישית סללו את הדרך למשרות הרבנות.
Der Schutz, den gegen diese bleibenden Drangsale die Religion dem Gemüthe gewährte, verkörperte sich in dem Halt, welchen jeder in dem festen Anlehnen an die Gemeinde, und diese wiederum in dem Zusammenhalten der Gemeinden unter sich fand. In dem Verhältniss seiner Mitgliedschaft zur Gemeinde verlor sich der Einzelne, aber er fand sich auch darin wieder: der Schlag, der den Einzelnen traf, theilte sich elektrisch Allen mit, und was die Gesammtheit berührte, blieb der Theilnahme keines Einzigen fremd. Die Zustände der Gemeinden, in welchen die jüdische Kirche ihre Wurzeln hat, gingen insoweit sie freie waren, aus den Verordnungen hervor, die ihre Vorsteher, Leiter, Lehrer, mit ihrer Zustimmung und in ihrem Sinne182e, getroffeu. So sind die Verordnungen aufzufassen, die in Frankreich im 11. und 12. Jahrhundert — von mehr als 150 Rabbinern genehmigt —, die in Mainz A. 1220 erlassen und A. 1381 S. 183 aufs neue bestätigt wurden. Zu jenen Bestimmungen gehören unter andern folgende[183a] Niemand darf, wenn seine Frau am Leben ist, eine zweite heirathen, oder mit Gewalt seiner Frau die Scheidung aufdringen. Ohne Einwilligung der Ehefrau soll der Ehemann nicht länger- als 12 höchstens 18 Monate abwesend seyn; und dann muss er Geld zu ihrem Unterhalte einschicken. Böswillig darf er sie nicht verlassen. Stirbt die Frau im ersten Jahre der Ehe und lässt kein Kind zurück, so erhalten ihre Erben, nicht der Ehemann, die Mitgift und ihren Schmuck; diess galt in Frankreich, aber in dem Rheinkreise war der Termin auf die ersten zwei Ehejahre ausgedehnt, und der Antheil ihrer Verwandten auf die Hälfte der Mitgift heschränkt. Da nun diese Einrichtung nicht überall Eingang gefunden, so wurden die Feststellungen hierüber jedesmal in den Ehevertrag aufgenommen183b. Man soll von den hebräischen Büchern die unbeschriebenen Ränder nicht abschneiden. Strafgeld für eine Ohrfeige ist 25 Livres Berichtigung: st. Livres l. Sols Tournois. Von dem Bräutigam am Hochzeitstage soll kein Student mehr als 6 deniers annehmen. Dies gehörte zu den Verfügungen gegen Aufwand, wie sie z. B. die Gemeinde in Pamiers im Jahre 1279 erliess183c, wonach dem neugebornen Kinde von Niemanden mehr als 12 deniers geschenkt und zu dem Festmahl nicht über 12 Personen geladen werden sollten. Hochzeiten und Festlichkeiten ausgenonimen soll Niemand an den Schach- und Würfelspielen, die in der Stadt um Geld statthatten, Theil nehmen. Den Frauen wurde, wahrscheinlich vergebens, das Tragen kostbarer Stoffe untersagt. Dem einem Juden Nichts gönnenden Neide wollte man mit solchen Einschränkungen vorbeugen. Bei allen Anordnungen musste die Minderzahl sich nach der Mehrzahl richten, und S. 184 durfte eigenmächtig das von dieser festgesetzte nicht aufheben, wie denn überhaupt die Wahl der Vorsteher und Vorbeter und die Beschlussnahme in allgemeinen Angelegenheiten von der Mehrheit der zahlenden Mitglieder ausging184a. Nur durch gemeinschaftlichen Beschluss der Gemeinde und des Rabbiners soll gegen jemanden der Bann verhängt, aber auch von keinem einzelnen Vorsteher oder im Geheimen gelöst werden. Noch früher als der Nürnberger Rath verboten die Rabbiner, wenn es auch nicht immer beachtet werden konnte184b, auf Kirchengeräth zu leihen, Proselyten zu beschneiden184c u. dgl.
ואולם הזעזועים, בעיקר במאה הארבע עשרה, והפילוג בגרמניה הביאו לידי כך שבסיועם של השליטים הרבים — ובקהילות קטנות, בהשפעתם של עשירים יחידים — קנו בורים וחסרי יכולת את משרות הרבנות.184f מצב זה היה עגום במיוחד עמ׳ 185 לאחר הרדיפות הגדולות באמצע המאה האמורה: הקהילות התייתמו והתרוששו, היחסים נעשו בלתי־בטוחים, והכסף נותר העוגן היחיד בים הבוגדני הזה. גם רבנים ביקשו להקדים זה את זה במעמד באמצעות כסף,185a ולא חסרו מי שניסו לרכוש כסף והשפעה באמצעות הטלת קנסות שרירותיים וחרמות, או בנדודים ממקום למקום לשם עריכת שידוכים. המריבות בין הרבנים, שהחרימו זה את זה, נראו כהד לשערוריית האפיפיורים היריבים.
Verordnungen ähnlicher Art wurden noch um 1450, im Jahre 1497 und sonst erlassen184d, und in Deutschland fanden ausserdem, bald in regelmässigen Fristen, bald auf besondere Veranlassungen, Zusammenkünfte jüdischer Deputirten in Worms, Weissenfels (A. 1386), Bernburg184e, Erfurt, Nürnberg und an anderen Orten statt, um über bürgerliche Angelegenheiten und die, durch das religiöse Band und die gleiche Noth hervorgerufenen, gemeinschaftlichen Interessen der Gemeinden zu berathen. Zu den Führern, wenigstens zu den bedeutendsten Stimmen, gehörten die von den Gemeinden gewählten, von den Regierungen bestätigten Rabbiner und Richter. Die Empfehlung des Lehrers, der allgemeine Ruf und die eigene Bewährung bahnten zu den Rabbinatsstellen den Weg. Allein durch die Zerrüttungen vornehmlich des vierzehnten Jahrhunderts und die Spaltungen in Deutschland war es dahin gekommen, dass mit Hülfe der vielen regierenden Herren, und in kleinen Gemeinden durch den Einfluss einzelner Reichen, Unwissende und Unfähige die Rabbinerstellen erkauften184f. Besonders traurig S. 185 war diese Lage nach den grossen Verfolgungen in der Mitte des gedachten Jahrhunderts; die Gemeinden wurden verwaist und arm, die Verhältnisse unsicher, Geld blieb der einzige Anker auf diesem treulosen Meere. Auch die Rabbinen suchten durch Geld einander den Rang abzulaufen185a, und es fehlte nicht an solchen, die durch Auflegung willkührlicher Geldstrafen und des Bannes, oder durch Umherreisen um Ehen zu stiften, Geld und Einfluss zu erwerben strebten. Die Zänkereien zwischen den Rabbinern, die sich gegenseitig in den Bann thaten, schienen das Echo des Skandals der Gegenpäbste.
התואר ״רבי״, שבעת העתיקה היה שקול ל־doctor, אמנם ירד ממעמד זה, אך עד המאה השתים עשרה עדיין נעשה בו שימוש מצומצם, ואילו ״אדון״ שלנו הובע במילה מר.185b כאשר החלו בהדרגה — אולי כהתנגדות לקראות185c — לכנות כל אדם ״רבי״, ויוקרת הרבנים פחתה, נאלצו עמ׳ 186 להנהיג מעין הסמכה חדשה, הדומה ל״סמיכה״ העתיקה. כדי להגיע למשרת רב נדרש אפוא מינוי בעל פה ובכתב מאת חכמי הלכה מצטיינים ובעלי שם כללי.
הצורך הוא שקיבע בהדרגה מנהג זה בצרפת ובגרמניה מאז שנת 1360 לערך,186a בלא שהוכרע בסינוד. תחילה העניק את ההסמכה רבו של המועמד;186b ראו בה venia docendi מטעם הרב — נטילת רשות מרבו — והגנו עליה על פי העיקרון שסמכות המינוי נתונה לקהילות, שכן ליהדות אין כמורה מוסמכת, וכיום אף אינה מכירה בפקולטה מסמיכה. רק בתקופה מאוחרת יותר העניק רב מוכר הסמכה כזאת. מי שהוסמך בדרך זו קיבל את התואר ״מורנו״ (doctor noster), נקרא בו לעלות לקריאת התורה, ובכך קנה את הסמכות לפסוק בענייני הלכה.186c
במשרה כזאת, שבדרך כלל נשאה שכר,186d הייתה לו כדיין, בשיתוף הקהילה,186e הסמכות להטיל את החרם הקטן, ״נידוי״, כאיום או כאמצעי אכיפה. את החרם הגדול, ״חרם״,186f שהיה השבעה עמ׳ 187 או הרחקה מן הקהל, שמרו לעצמם פרנסי הקהילה. הוא הוכרז באספה פומבית בבית הכנסת, ובתקופות מאוחרות יותר הותר להטילו רק ברשות השלטון.187a ואולם הרב הפעיל את סמכותו בעיקר כמורה וכבקי בהלכה — סמכות שמעולם לא הייתה בלעדית187b — ורק לעיתים נדירות התפתה להתיר עונשים שרירותיים וברבריים כגון כריתת ידיים, עקירת עיניים,187c וכריתת האף והלשון.187d
Der Titel „Rabbi," im Alterthum so viel als Doctor, hatte zwar von dieser Bedeutung herabsteigen müssen, war aber noch bis in das zwölfte Jahrhundert hinein in sparsamen Gebrauche, indem unser „Herr" durch מר185b ausgedrückt wurde. Als allmählig — vielleicht eine Opposition gegen Karäerthum185c — jeder mit Rabbi titulirt wurde und das Ansehen der Rabbiner abgenommen hatte, sah man sich S. 186 zur Einführung einer sogenannten Promotion, der alten „Semicha“ (סמיכה) ähnlich, genöthigt, so dass es der mündlichen und schriftlichen Bestallung ausgezeichneter und allgemein angesehener Gesetzlehrer bedurfte, um zu einem Rabbinate zu gelangen. Ohne von einer Synode beschlossen zu seyn, setzte allmählig das Bedürfniss diesen Gebrauch in Frankreich und in Deutschland seit etwa 1360186a fest; die Promotion geschah zunächst durch den Lehrer des Bewerbers186b; sie ward als eine venia docendi von Seiten des Lebrers (נטילת רשות מרבו) angesehen und vertheidigt, gemäss dem Grundsatze, dass die Ernennungs-Befugniss den Gemeinden zusteht, indem das Judenthum keinen ordinirten Clerus hat und gegenwärtig nicht einmal eine ordinirende Fakultät anerkenne. Erst in späterer Zeit erfolgte eine solche Promotion durch einen anerkannten Rabbiner. Der solchergestalt Promovirte erhielt den Titel „Morenu“ (doctor noster), wurde mit demselben zur Thora-Lection aufgerufen, und hatte hierdurch die Berechtigung erlangt, in gesetzlichen Fällen zu entscheiden186c. In solcher, gewöhnlich besoldeten, Stelle186d besass er als Richter, in Gemeinschaft mit der Gemeinde186e die Gewalt, als Androhung oder Executionsmittel den kleinen Bann, „Niddui,“ zu verfügen. Denn den grossen Bann, den „Cherem“186f, der entweder eine Beeidigung S. 187 oder eine Exconmunication war, behielten sich die Gemeinde-Vorstände vor; er wurde in öffentlicher Versammlung in der Synagoge verkündet und durfte in späterer Zeit nur mit Erlaubniss der Regierung verfügt werden187a. Hauptsächlich übte der Rabbiner jedoch als Lehrer und Gesetzkundiger seine Autorität, die nie eine ausschliessende war187b, und nur selten zur Zulassung willkührlicher barbarischer Strafen, als Hände-Abhauen, Augen-Ausstechen187c, Nasen- und Zunge-Abschneiden187d, sich verleiten liess.
פעילות הרבנים, שהתבססה על בקיאותם בהלכה, מחזירה אותנו אל החוק, ומכאן אל הדת. יסודם של שניהם היה כתבי הקודש; משום כך אותיותיהם נעשו מושא להקפדה עוד לפני משמעותם, ומפעלי המסורה היו מוכרחים להיות קדומים ממפעלי הפרשנות. העתקת התורה בעצמו או בידי סופר כבר הייתה מחובות החסידים; אולם רבנים חשובים אחדים, ובהם ר׳ גרשם, ר׳ יוסף טוב עלם ור׳ מנחם מז׳ואני, זכו לזכות של ממש בכך שהכינו עותקים מדויקים של התורה ושל המסורה הגדולה.187e לכך נקשרה יראת הכבוד כלפי הטקסט הקדוש וכלפי לשון הקודש; ובייחוד בצרפת עוד העדיפו יהודים מלומדים במאה האחת עשרה לדבר עברית.187f ואולם מרכז החיים היה המסורת המוחשית ונציגה, עמ׳ 188 התלמוד; משום כך הוא שימש דגם ללשון החכמים הרבנית ולספרות ימי הביניים.
לאחר שלימוד התלמוד התפשט בסביבות שנת 1000 מאיטליה ללותרינגיה, היה ר׳ גרשם — בהוראתו ובכתביו — למייסד הלימוד הזה אצל יהודי צרפת וגרמניה, ולאחר מכן גם אצל יהודי אנגליה וסלאבוניה.188a ואולם פירושיו המפורטים נדחו מפני פירושיו של ר׳ שלמה בן יצחק המפורסם, רש״י מטרואה. פירושיו לכשלושים מסכתות מן התלמוד הבבלי, הקיימים בשתי עריכות ועודם חסרי מתחרים כיום, נתנו את האות לעבודות דומות רבות בדורות הבאים, ובראש ובראשונה לעבודות תלמידיו, חתניו ונכדיו. מפעלי רש״י חייבו חדירה עמוקה יותר, וצורכי החיים שאינם עומדים מלכת חייבו להבין אפילו מקומות ועקרונות סתומים וסותרים. יתרה מזו, החריפות תבעה שדה עשיר יותר מכפי שנראה שהפירוש הפשוט יכול להציע.
Die Wirksamkeit der Rabbiner, auf ibrer Gesetzkunde beruhend, führt uns zu dem Gesetz, also zu der Religion zurück. Dieser beiden Fundament war die heilige Schrift, daher ihr Buchstabe noch früher als ihr Sinn ein Gegenstand der Sorgfalt wurde, und so mussten die Leistungen der Masora älter als die der Exegese seyn. War es daher schon eine Obliegenheit der Frommen, sich den Pentateuch abzuschreiben oder abschreiben zu lassen, so erwarben sich verschiedene angesehene Rabbiner ein wirkliches Verdienst dadurch, dass sie, wie z. B. R. Gerschom, R. Joseph tob Elem, R. Menachem aus Joigny u. A., von dem Pentateuch und von der grossen Masora correcte Abschriften verfertigten187e. Es hing. hiermit die Verehrung gegen den heiligen Text wie gegen die heilige Sprache zusammen, und namentlich in Frankreich sprachen gelehrte Juden noch im eilften Jahrhundert mit Vorliebe hebräisch187f. Der Mittelpunkt des Lebens jedoch war die sichtbare Tradition, und deren Repräsentant, S. 188 der Talmud, daher das Vorbild der rabbinischen Gelehrtensprache, des mittelalterlichen Schriftthums.
כך נוצרו התוספות, כמעט בעת ובעונה אחת עם ה־dissensiones של בעלי הגלוסות הקדומים למשפט הרומי,188b כלומר מאז השליש הראשון של המאה השתים עשרה. אין מטרתן להציע דווקא ביאור רצוף לטקסט התלמודי; הן מעמידות לדיון מפורט בעיקר מקומות ונושאים קשים יחידים, מבהירות מקבילות תלמודיות, דעות וביאורים קדומים, ולא אחת גם מוסרות את פסקיהם של חכמי ההלכה. ואולם עד הרבע האחרון של אותה מאה עדיין אי אפשר להבחין בחדות רבה כל כך בין פירושים לתוספות; אחרי תקופה זו עמ׳ 189 לא חוברו עוד פירושים ממש למסכתות שחכמי המאות האחת עשרה והשתים עשרה כבר ביארו.189aתיקון: בנוסח הגרמני יש לקרוא worden במקום werden.
לעומת זאת, הוסיפו לטקסט הגמרא, לקיצורו של הרי״ף ואף לתוספות קדומות הערות ותוספות; כדי להקל על הלומדים ליקטו מתוך חיבורי גלוסות ישנים, וכך, מאז שנת 1160 לערך, נכללו חיבורי העזר להבנת התלמוד בשם ״פירוש ותוספות״.189b מפעלים אלה של שלוש מאות שנה הם שהעמידו את רבני צרפת וגרמניה במעמד גבוה כל כך מבחינת הסמכות ההלכתית, אפילו בעיני הספרדים. הרמב״ן189c מכנה את רבני צרפת אדוני התלמוד הבקיאים בהלכה, ובנימין מטודלה סבור שאין דוגמתם בכל הארץ. יצחק בן ששת189d מוציא את דבר האל מצרפת ומגרמניה, ויוסף קארו הספרדי צירף אל הרמב״ם והרי״ף רק את ר׳ אשר.
ואולם עם תקופתו של ר׳ אשר החל לימוד זה לשקוע בשתי הארצות, ולא רק בשל מצבם העצוב והולך של היהודים. כוח היצירה בתחום זה יבש, ולרוח שחיפשה מזון אחר הוגשו דקדוקי עניות וה״מסתורין״ כביכול של הקבלה. הזעזועים שפקדו את הארצות האלה מאז המאה הארבע עשרה, שקיעת השירה, ירידת כבודם של הכמורה והאצולה והסכסוכים הקטנוניים — כל אלה השפיעו את השפעתם ההרסנית גם על היהודים. הכוח היחיד שהעניק מעמד והגן מפני דיכוי ו־עמ׳ 190רדיפות היה הכסף. משום כך נעשה הרכוש הכספי מטרתו של כל אדם ועסקי הכספים לעיסוקו; רק העני הפך את לימודי התלמוד למקור פרנסתו.
הכבוד היחיד שאדם כזה יכול היה להשיג היה הכבוד של משרת רב, שנקנה באמצעות אותם לימודים; וגם פירותיה של המשרה היו תלויים במעמד שידע הרב לקנות לעצמו. אך מאחר שאותו ידע היה נחלת הכלל ונעשה נגיש לכולם באמצעות ריבוי ספרי העזר, לא נותר לאנשים אלא לגבור ולדחוק זה את זה במידת ידיעותיהם — ממש כשם שבקרב היהודים בעלי הרכוש נמדד המעמד רק בסולם הקניין, וממילא בסולם ההשפעה אצל הנוצרים.190a משום כך כבר לפני למעלה מחמש מאות שנה נאנחו על הוויכוחים בבית המדרש המעוררים מחלוקת, ועל תלותם של בעלי הידע בתורמים העשירים, ה״נדיבים״.190b190c
כאשר הגיע ר׳ מתתיה בן יוסף לצרפת בסביבות 1360, לא היו בה אפילו שישה חכמי תלמוד. כדבר יוצא דופן נמסר לנו כי מבית מדרשו יצאו שמונה ראשי ישיבות, ומבית מדרשו של בנו ויורשו ר׳ יוחנן (בסביבות 1386) — שלושה.190d במקום הלימוד השקדני, החדירה העמוקה והחיבורים הבשלים של תקופת בעלי התוספות הקדומה, נעשו בבתי המדרש של רגנסבורג ונירנברג טעימה שטחית ועקרה ומשחק מחודד בחומר — מה שכונה פלפול — לאהודים.190e על סטיות אלה מעיר עמ׳ 191 מחבר ספר המוסר, בין השאר, בפרק 27:
״לפני גירוש היהודים מצרפת (בשנת 1395) השקיעו הלומדים, על פי שיטתם של חכמי התלמוד הקדומים, מאמץ רב בחזרה ובשינון; אך מאז פחת הלימוד מאוד, וחכמי זמננו אינם דומים כלל לחכמי צרפת. אלה הקדישו לתורה את זמנם ואת כוחותיהם, ולכן נשאה עבודת רוחם פרי; כיום האחד מבלבל את האחר, הלימוד נעשה הטפל שבטפלים, וברוב שעות היום עוסקים בדברים אחרים. בתקופת התלמוד למד אדם עשר שנים רצופות ואף יותר, ובלא הפסק; לא נטלו אפילו את הזמן לאחל בריאות למתעטש. גם בצרפת למדו זמן רב וברציפות את התלמוד כולו, במקום אחד, וחזרו עליו בלא הרף; אדם למד לפני שהחזיק בדעה משלו.191a
״ואילו עכשיו כל אדם רוצה להכיר תוספות וחידושים לפני שהוא יודע דבר מן התלמוד; כיצד עשייה הפוכה כל כך יכולה להצליח? יש שמרוב לימוד ושמיעה נעשה הלימוד כולו מאוס בעיניהם, ואז הם מבקשים לפצות את עצמם בתעלולים. חלק גדול מן הלומדים אף יודע היטב ששיטתם אינה נכונה; אך מפני שהם מבזבזים את זמנם בוויכוחים ובפלפול שנון, לא זו בלבד שאינם לומדים את התלמוד, אלא אף אינם מגיעים לעסוק בכתבי הקודש, במדרש או בידיעה כלשהי.״
Nachdem das talmudische Studium, etwa um das Jahr 1000, von Italien aus sich nach Lothringen verbreitet hatte, ward für die Juden in Frankreich und Deutschland, demnächst für die von England und Slavonien, R. Gerschom der Begründer dieser Studien durch Lehre und Schrift188a. Seine ausführlichen Commentarien verdrängte aber der berühmte R. Salomo b. Isaac (Raschi) in Troyes, dessen in zwiefacher Recension . vorhandenen, noch heut unübertroffenen, Commentarien zu etwa dreissig Tractaten des babylonischen Talmud, das Signal wurden zu vielen ähnlichen Arbeiten der nachfolgenden Generationen, zunächst für seine Schüler, Schwiegersöhne und Enkel. Raschi's Arheiten machten ein tieferes Eindringen, die Bedürfnisse des nie stillstehenden Lebens ein Verständniss selbst der dunkelen und der sich widersprechenden Stellen und Principien nöthig; ja es verlangte der Scharfsinn ein reicheres Feld als der einfache Commentar ihm darzubieten schien. So entstanden, fast gleichzeitig mit den dissensiones der alten Glossatoren des Römischen Rechts188b, d. i. seit dem ersten Drittel des zwölften Jahrhunderts, die Tosafot, welche nicht gerade eine fortlaufende Erläuterung des talmudischen Textes erzielen, sondern vorzugsweise einzelne schwierige Stellen und Sachen einer ausführlichen Discussion unterwerfen, talmudische Parallelen, ältere Meinungen und Erklärungen beleuchten, und nicht selten auch die Entscheidungen der Gesetzlehrer angeben. Doch lassen sich bis in das letzte Viertel des gedachten Jahrhunderts Commentarien von Tosafot noch nicht so scharf sondern; nach dieser Epoche S. 189 — 189 — aber sind zu solchen Tractaten, welche die Meister des eilften und des zwölften Säculums erläutert haben, keine eigentlichen Commentarien mehr verfasst werden Berichtigung: st. werden l. worden189a. Dahingegen versah man den Text der Gemara, den Auszug Alfasi's, selbst ältere Tosafot mit Bemerkungen und Zusätzen, excerpirte zur Erleichterung für die Lernenden ältere Glossenwerke, und so werden seit 1160 etwa die Hülfswerke zum Verständnisse des Talmud unter „Commentar und Tosafot“189b zusammengefasst. Diese Leistungen dreier Jahrhunderte sind es, die in Betreff der halachischen Autorität die französischen und deutschen Rabbinen selbst bei den Spaniern so hoch stellten. Nachmanides189c nennt die französischen Rabbinen die in der Halacha bewanderten Meister des Talmud, und Benjaınin von Tudela meint, ihresgleichen gebe es auf der ganzen Erde nicht. Isaac b. Scheschet189d lässt das Wort Gottes aus Frankreich und Deutschland koınmen, und der Spanier Joseph Karo hat Maiınonides und Alfasi nur noch den R. Ascher zur Seite gestellt. Mit dem Zeitalter R. Ascher's aber fängt in beiden Ländern dieses Studium zu sinken an, nicht bloss in Folge der immer traurigern Lage der Juden; es versiegte auf diesem Felde die schöpferische Kraft, und dem nach anderer Nahrung suchenden Geiste wurden Spitzfindigkeiten und sogenannte Mysterien der Kabbala gereicht. Die Zerrüttungen, deren Schauplatz jene Länder seit dem vierzehnten Jahrhundert waren, der Verfall der Poesie, der Würde der Geistlichkeit und des Adels, und die kleinlichen Fehden ınachten ihre verderblichen Folgen auch den Juden fühlbar. Die einzige Macht, die Ansehen gab, die gegen Druck und Verfol— S. 190 190 — gungen Schutz gewährte, war das Geld; daher Geldbesitz eines Jeden Ziel, Geldgeschäft eines Jeden Betriebsamkeit, und nur der Arme machte aus den talmudischen Studien seinen Lebenserwerb. Die einzigen für einen solchen erreichbaren Ehren waren die durch jene Studien zu erlangenden eines Rabbiners, und deren Ergiebigkeit hing wieder von dem Ansehen ab, in das er sich zu setzen wusste. Da aber ein und dasselbe Wissen Gemeingut Aller und mit den zunehmenden Hülfswerken Allen zugänglich war, so konnte man einander nur durch den Grad des Wissens übertreffen und verdrängen — gerade wie bei den vermögenden Juden der Rang nur nach der Scala des Besitzes und folglich des Einflusses bei Christen gemessen wurde190a. Daher wurde schon vor mehr als einem halben Jahrtausend über die Zwietracht erregenden Schuldisputationen wie über die Abhängigkeit der Wissenden von den reichen Spendern, den „Nedibim“190b, geseufzt190c. Als R. Matatia b. Joseph um 1360 nach Frankreich kam, gab es dort nicht sechs Talmudgelehrte, und es wird uns als etwas besonderes gemeldet, dass aus seiner Schule acht, und aus der seines Sohnes und Nachfolgers R. Jochanan (um 1386) drei Vorsteher von Talmudschulen hervorgegangen190d. Statt der emsigen Studien, des tiefen Eindringens, der reifen Arbeiten der alten Tosafistischen Zeit, ward ein oberflächliches, unfruchtbares Naschen, ein witziges Spielen mit den Materien, der sogenannte Pilpul, auf den Schulen von Regensburg und Nürnberg190e beliebt. Ueber diese Ausartungen macht S. 191 — 191 — der Verfasser des Sittenbuches unter andern im 27. Kapitel folgende Bemerkungen: „Vor der Vertreibung der Juden aus Frankreich (A. 1395) verwandten die Lernenden, nach der Methode der alten Talmudisten, grosse Sorgfalt auf das Wiederholen und das Einüben; seit jener Zeit aber hat das Studiren sehr abgenommen, und den französischen Gelehrten sind die heutigen durchaus nicht mehr ähnlich. Jene widmeten dem Gesetze ihre Zeit und ihre Kräfte, darum hat die Arbeit ihres Geistes Früchte getragen; heutzutage verwirrt einer den andern, das Studiren wird die änsserste Nebensache, und den grössten Theil des Tages beschäftigt man sich anderweitig. Zur Zeit des Talmuds lernte einer wohl zehn Jahre hintereinander und noch darüber und zwar ununterbrochen; man nahm sich nicht die Zeit, einem Niesenden Gesundheit zu wünschen. Auch in Frankreich studirte man lange und anhaltend an einem und demselben Orte den ganzen Talmud, und unausgesetzt wurde wiederholt; man lernte bevor man eine eigene Meinung191a hatte. Jetzt aber will einjeder Tosafot und Novellen kennen, ehe er vom Talmud etwas weiss; wie kann so verkehrtes Thun gelingen? Mancher, welchem das viele Lernen und Hören das ganze Studium zuwider macht, sucht sich nun durch Kunststückchen zu entschädigen. Ein grosser Theil der Lernenden weiss auch recht wohl, dass ihre Methode nicht die rechte ist: Aber weil sie die Zeit mit Disputationen und Witz-Pilpul vergeuden, lernen sie nicht bloss den Talmud nicht, sondern sie gelangen auch nicht dazu, mit der heiligen Schrift, dem Midrasch und irgend einer Kenntniss sich zu beschäftigen."
ואכן, שישים השנים שבאו אחרי תקופת ר׳ מרדכי ור׳ אשר (1320–1380) היו דלות ביותר מבחינת הספרות עמ׳ 192 התלמודית בגרמניה ובצרפת; המחברים המעטים, גם בשנים שלאחר מכן, נאלצו לכנות את דורם ״דור יתום״.192a רק מהונגריה ומאוסטריה התפתחו לאחר מכן חיים כלשהם מחדש בתחום זה, אך כישרון היצירה שהיה בו בעבר נראה כמי שכבה לזמן רב. יסודם של מנהגים דתיים רבים, של השקפות וצורות חיים אחדות ואף של מצבי תרבות מסוימים בקרב יהודי גרמניה נתון בכתבי ההלכה של ימי הביניים הצרפתיים־גרמניים, שרש״י עומד במרכזם. לצד הסמכויות הגדולות של ספרד וכמה מחכמי פרובאנס, בעלי התוספות וממשיכיהם נקראים בראש ובראשונה ״פוסקים״ — בעלי ההכרעה.
הטבלה הבאה סוקרת את החשובים שבחכמי ההלכה הללו בין השנים 1000 ו־1500, לפי סדר הקבלה מרב לתלמיד:
1000. קלונימוס מלוקה. ליאון בן מאיר הכהן.
1025. משולם בן קלונימוס. גרשם בן יהודה. יצחק בן יוסף.
1050. אליה הזקן (פריז). יוסף בן שמואל (לימוז׳). אליעזר בן יצחק (וורמס). יעקב בן יקר (וורמס). שמעון בן יצחק (מיינץ). יצחק בן מנחם (אורליאן). יהודה בן ברוך.
1080. שלמה בן יצחק (טרואה). יהודה הכהן (מיינץ). משולם בן משה (מיינץ). יצחק בן יהודה (מיינץ). יצחק הלוי (וורמס). שלמה בן שמשון (וורמס). מנחם בן מכיר (רגנסבורג). נתן בן מכיר.
1100. שמואל הלוי. יקר. יהודה בן נתן. מאיר מרמרופ. שמעיה. שמריה. שמחה מוויטרי.
1130. שמואל בן מאיר. יצחק בן מאיר. אליקים הלוי, יעקב הלוי, קלונימוס הזקן (שפיירא).
In der That sind die sechzig Jahre, die auf das Zeitalter R. Mordechai's und R. Ascher's folgten (1320—1380), für Deutschland und Frankreich in Bezug auf talmudische Literatur S. 192 äusserst dürftig, und die wenigen Autoren, auch der folgenden Jahre, sind genöthigt ihr Zeitalter ein verwaistes192a zu nennen. Erst von Ungarn und Oestreich aus entwickelte sich später wieder einiges Leben auf diesem Gebiete, auf welchem jedoch das ehemaiige Schöpfertalent auf lange Zeit erloschen schien. Die Grundlage vieler religiösen Gebräuche, mancher Ansicht und Lebensform, selbst gewisser Culturzustände, ist für Deutschlands Juden in den halachischen Schriften des französisch-deutschen Mittelaters, deren Centrum Raschi bildet, gegeben; neben den grossen Autoritäten Spaniens und einigen Provenzalen heissen die Tosafisten und deren Nachfolger vornehmlich die Poskim, die Meister der Decision. Die hier folgende Tabelle gewährt eine Uebersicht der bedeutendsten jener Gesetzlehrer zwischen den Jahren 1000 und 1500, nach der Aufeinanderfolge der Reception von Lehrer auf Lehrer:
1000. Kalonymos aus Lucca. Leon b. Meir ha-Cohen.
1025. Meschullam b. Kalonymos. Gerschom b. Jehuda. Isaac b. Joseph.
1050. Elia der Alte (Paris). Joseph b. Samuel (Limoges). Elieser b. Isaac (Worms). Jacob b. Jakar (Worms). Simeon b. Isaac (Mainz). Isaac b. Menachem (Orleans). Jehuda b. Baruch, 1080. Salomo b. Isaac (Troyes). Jehuda ha-Cohen (Mainz). Meschullam b. Moses (Mainz). Isaac b. Jehuda (Mainz). Isaac ha-Levi (Worms). Salomo b. Simson (Worms). Menachem b. Machir (Regensburg). Natan b. Machir.
1100. Samuel ha-Levi. Jakar. Jehuda b. Natan. Meir aus Rameru. Schemaja. Schemarja. Simcha aus Vitry.
1130. Samuel b. Meir. Isaac b. Meir. Eljakim ha-Levi, Jacob ha-Levi, Kalonymos der Alte (Speier).
1150. יצחק בן אשר (שפיירא). אליעזר בן נתן (מיינץ). יעקב בן מאיר (רמרופ). שמשון בן יוסף מפאלייז. עמ׳ 193 יהוסף (אורליאן). מנחם מז׳ואני. יעקב מאורליאן. יוסף פורת. משולם בן נתן (מלן).
1150. Isaac b. Ascher (Speier). Elieser b. Natan (Mainz). Jacob b. Meir (Rameru). Simson b. Joseph aus Falaise. S. 193 Jehoseph (Orleans). Menachem aus Joigny. Jacob aus Orleans. Joseph Porat. Meschullam b. Natan (Melun).
1175. יהודה בן קלונימוס בן משה (מיינץ). משה הכהן (מיינץ). יהודה בן קלונימוס בן מאיר (שפיירא). שמריה בן מרדכי (שפיירא). יואל הלוי מבון. שמואל בן נטרונאי. אפרים בן יצחק (רגנסבורג). יצחק בן מרדכי (רגנסבורג). יצחק בן שמואל. אלחנן בן יצחק. עזריאל בן יוסף. יום טוב (לונדון). חיים הכהן. יצחק בן ברוך.
1175. Jehuda b. Kalonymos b. Moses (Mainz). Moses ha-Cohen (Mainz). Jehuda b. Kalonymos b. Meir (Speier). Schemarja b. Mordechai (Speier). Joel ha-Levi aus Bonn. Samuel b. Natronai. Ephraim b. Isaac (Regensburg). Isaac b. Mordechai (Regensburg) Isaac b. Samuel. Elchanan b. Isaac. Asriel b. Joseph. Jomtob (London). Chajim ha-Cohen. Isaac b. Baruch.
1195. ברוך בן יצחק ויהודה החסיד (רגנסבורג). אליעזר בן שמואל (מץ). יהודה מפריז. מנחם ורדימס. שמשון בן אברהם (סנס). יצחק בן אברהם. טוביה (ויין).
1195. Baruch b. Isaac und Jehuda der Fromme (Regensburg). Elieser b. Samuel (Metz). Jehuda aus Paris. Menachem Vardimas. Simson b. Abraham (Sens). Isaac b. Abraham. Tobia (Vienne).
1220. אלעזר בן יהודה (וורמס). ברוך בן שמואל (מיינץ). שמחה (שפיירא). שמואל (במברג). אליעזר הלוי (וירצבורג).193a יוסף בן ברוך (ירושלים). שלמה (דרו). דוד בן קלונימוס (מינצבורג).
1220. Elasar b. Jehuda (Worms). Baruch b. Samuel (Mainz). Simcha (Speier). Samuel (Bamberg). Elieser ha-Levi (Würzburg)193a. Joseph b. Baruch (Jerusalem). Salomo (Dreux). David b. Kalonymos (Münzburg).
1245. שמואל (פאלייז). שמואל ומשה (אווְרֶה). משה בן יעקב (קוסי). נתנאל (שינון). יחיאל (פריז). יצחק (וינה). אביגדור הכהן (וינה). מאיר (אנגליה).
1245. Samuel (Falaise). Samuel und Moses (Evreux). Moses b. Jacob (Coucy). Natanel (Chinon). Jechiel (Paris). Isaac (Wien). Abigedor ha-Cohen (Wien). Meir (England).
1270. יצחק (קורביל). אליעזר (שינון). פרץ בן אליה. אליעזר מ״טוך״. מאיר בן ברוך (רוטנבורג). חיים בן יצחק (קלן). יקר הלוי. חיים פלטיאל בן יעקב. ישראל. חזקיה בן יעקב.
1270. Isaac (Corbeil). Elieser (Chinon). Perez b. Elia. Elieser aus „Tuch." Meir b. Baruch (Rothenburg). Chajim b. Isaac (Köln). Jakar ha-Levi. Chajim Paltiel b. Jacob. Israel. Hiskia b. Jacob.
1300. מרדכי (נירנברג). מאיר הכהן. שמשון בן צדוק. אשר (טולדו). יעקב (נורדהאוזן).
1300. Mordechai (Nürnberg). Meir ha-Cohen. Simson b. Zadok. Ascber (Toledo). Jacob (Nordbausen).
1320. יצחק הלוי. יצחק (דירן). יששכר הלוי (טולדו).
1320. Isaac ha-Levi. Isaac (Düren). Jisachar ha-Levi (Toledo).
1340. זיסלין כהן (קלן). שמשון (שינון). יעקב בן אשר (טולדו). יהודה בן אשר (טולדו).
1340. Süsslein Cohen (Köln). Simson (Chinon). Jacob b. Ascber (Toledo). Jehuda b. Ascber (Toledo).
1360. יצחק בן חיים (אופנהיים). מתתיה בן יוסף (פריז או פרובן). משה (ציריך). מנחם עמ׳ 194 ממרזבורג (מגדבורג). ישראל מקרמס. יששכר (פראג).
1360. Isaac b. Chajim (Oppenheim). Matatia b. Joseph (Paris oder Provins). Moses (Zürich). Menachem S. 194 aus Merseburg (Magdeburg). Israel aus Krems. Jisachár (Prag).
1380. מלן הלוי. מאיר הלוי מפולדה (וינה). שמואל משלשטט. שלום בן זקל (וינה). אברהם קלאוזנר (וינה). זוסמן מקרמס. שמואל בופנט. אהרן הקדוש. עוזר משלזיה.
1380. Mölln ha-Levi. Meir ha-Levi aus Fulda (Wien). Samuel aus Schlettstadt. Schalom b. Seckel (Wien). Abraham Klausner (Wien). Sussmann aus Krems, Samuel Bofant. Aaron der Heilige. Oser aus Schlesien.
1410. יעקב הלוי (מיינץ). זלמן שטיין. זלמן רונקל. זלמן כהן. ליפמן ממילהאוזן. איזק מטירנאו.
1410. Jacob ha-Levi (Mainz), Salman Stein. Salman Runkel. Salman Cohen. Lipmann aus Mühlbausen. Eisak aus Tyrnau.
1435. זלמן קיצינגן מקובורג (וירצבורג). יעקב וייל (נירנברג). אברהם כהן. איסרליין (מרבורג).
1435. Salman Kitzingen aus Koburg (Würzburg). Jacob Weil (Nürnberg). Abraham Cohen. Isserlein (Marpurg).
1460. ישראל ברון (רגנסבורג). יוסף קולון (פאביה ובולוניה). משה מינץ (מיינץ, לנדאו, במברג, פוזן).194a אשר אנשין (אולם). יונה.
1460. Israel Brunn (Regensburg). Joseph Kolon (Pavia und Bologna). Moses Minz (Mainz, Landau, Bamberg, Posen)194a. Ascher Enschin (Ulm). Jona.
1480. יעקב מרגליות (וורמס). איזק שטיין (נפטר ב־1495 ברגנסבורג).194b יהודה מינץ (נפטר ב־1508 בפדובה). יעקב לנדאו (פאביה).
1480. Jacob Margaliot (Worms). Eisak Stein (st. 1495 in Regensburg)194b. Jehuda Minz (st. 1508 in Padua). Jacob Landau (Pavia).
אל לימודי הפרשנות ממש הגיעו יהודי הארצות האלה בעת ובעונה אחת בדרכים שונות. מאז סעדיה היה המאבק בקראים — שהתפארו במיוחד בהבנת המקרא — גורם רב־חשיבות: הוא הניע לחקור את משמעותן של המצוות הקדומות, כדי להצדיק את הפירוש שנמסר במסורת, ולחדור לרוח הנביאים, כדי שיהיה אפשר להדוף את התקפות הקראים על האגדה, כפי שהדסי, למשל, מפעילן בכלי זין.194c הדקדוק העברי, שראשיתו באותה עת, פילס בהדרגה להרמנויטיקה הטבעית, ל״פשט״,194d דרך למעמד שווה לזה של המדרש. עמ׳ 195 לבסוף חייב גם הפולמוס כלפי חוץ את לימוד הטקסט והתרגומים. כך נוצרו הפירושים,195a ובראשונה פירושים לחומש, שנקרא בבתי הכנסת אך שוב לא הובן באותם ימים באמצעות התרגום הארמי.
רש״י נותן בחיבוריו הפרשניים את דעתו על כל הצרכים הללו. בפירושו לחומש במיוחד הוא משתדל להבהיר את מה שתקף מבחינה הלכתית ולקשור אותו לביאור המילים. הוא אמנם מכיר בכך שדרשות המדרש הן אגדיות, אך נוטש אותן רק במקום שחוקי הלשון כופים זאת. במקומות הקשים שבספרי הנביאים והכתובים הפיוטיים הוא נאלץ לעיתים קרובות לזנוח את הביאורים הקדומים, ותוכנם הלא־הלכתי מעניק לו חירות מלאה לעשות כן. הוא משתמש אפוא בכל יסודות הפרשנות היהודית: בהלכה — במקום שההיסטוריה והמציאות הנוהגת מחייבות את הפרשן; במדרש — כאשר יש להעביר את דבר האל הקדום אל עולם המושגים של בני הזמן; ובתרגום ובדקדוק — כמורי דרך במקומות קשים ושלא הובנו כראוי. את כולם יחד הוא מגייס למאבק ביריבים דתיים.
אפילו אצל טוביה בן אליעזר, שעודו תלוי מאוד במדרש, אפשר לחוש בהכרה בכוחו של מובן המילים הטבעי, שהמאבק בקראים כבר אילץ אותו להידרש אליו.195b עוד בימי חייו של רש״י, ולא במעט בעידוד דיוקו שלו, התפתחה בלימודי המקרא השאיפה להרמנויטיקה פשוטה. כך אצל שמואל בן מאיר, הפונה אל ״המשכילים״,195c ואף שאינו דוחה פירוש סמלי במקום שנראה לו מוצדק, הוא דבק עמ׳ 196 במובן הפשוט של המילים אפילו במקרים שבהם תוקפו של הדין נתן גושפנקה להבנה אחרת.196a
יוסף קרא מרחיק לכת עוד יותר: לדעתו המדרש, כאשר משתמשים בו ככלי העזר היחיד בעבודת הפרשנות, מיותר ואף מזיק. את מי שפונה אל מדרש האגדה בלא הבנה נכונה של הטקסט הוא משווה לאדם שנסחף בשיטפון ונאחז, כדי להינצל, בדבר הראשון שהוא מוצא.196b
Zu den Studien der eigentlichen Exegese waren die Juden jener Länder auf verschiedenen Wegen zugleich geführt worden. Seit Saadia war der Kampf gegen die Karäer, die sich mit dem Verständnisse der Schrift besonders viel wussten, ein sehr bedeutendes Moment, welches antrieb, den Sinn der alten Vorschriften zu erforschen, damit die überlieferte Auslegung gerechtfertigt werde, und in den Geist der Propheten einzudringen, um die karäischen Angriffe auf die Hagada, wie sie z. B. (Hadasi194c gerüstet handhabt, zurückweisen zu können. Die gleichzeitig beginnende Grammatik der hebräischen Sprache bahnte allmählig der natürlichen Hermeneutik, dem „Peschat“194d, den Weg zur Ebenbürtigkeit S. 195 mit dem Midrasch. Endlich nöthigte auch die Polemik nach Aussen zu einem Studium des Textes und der Uebersetzungen. ‚So entstanden die Commentarien195a, und zwar zunächst des Pentateuchs, der in den, Synagogen vorgelesen, aber damals durch die aramäische Version nicht mehr verständlich gemacht wurde. Raschi nimmt in seinen exegetischen Schriften auf alle jene Bedürfnisse Rücksicht: namentlich ist er zum Pentateuche bemühet, das halachisch gültige zu verdeutlichen und mit der Worterklärung zu verknüpfen; die Auslegungen des Midrasch erkennt er zwar als hagadisch an, jedoch in Stich lässt er sie nur da, wo das sprachliche Gesetz zwingt. In den schwierigen Stellen der prophetischen und poetischen Bücher muss er oft die alten Erläuterungen fallen lassen, und der nichthalachische Inhalt giebt ihm dazu volle Freiheit. So verwendet er denn die sämmtlichen Elemente der jüdischen Interpretation: die Halacha, wo Geschichte und Bestehendes den Ausleger binden; den Midrasch, wenn es gilt das alte göttliche Wort in die Anschauungsweise der Lebenden zu übertragen; Targum und Grammatik als Führer bei schweren und missverstandenen Stellen; alles zusammen zur Bekämpfung religiöser Gegner. Selbst bei dem noch stark vom Midrasch abhängigen Tobia b. Elieser verspürt man ein Bewusstsein von der Macht des natürlichen Wortsinnes, worauf ihn schon der Kampf mit den Karäern einzugehen nöthigte195b. Noch bei Raschi's Lebzeiten, durch seine eigene Präcision nicht wenig gefördert, entwickelten die Studien ein Bestreben nach einer schlichten Hermeneutik; so bei Samuel b. Meir, der an die „Verständigen“ appellirend195c, zwar S. 196 die sinnbildliche Auslegung, wo sie gerechtfertigt schien, nicht verschmähet, doch aber dem einfachen Sinne der Worte selbst in solchen Fällen treu blieb, wo die Geltung des Gesetzlichen eine andere Auffassung sanctionirt hatte196a. Noch weiter geht Joseph Kara: er hält den Midrasch, insofern er als alleiniges Hülfsmittel bei der exegetischen Arbeit angewandt wird, für überflüssig, selbst für schädlich, und vergleicht denjenigen, welcher ohne richtiges Verständniss des Textes sich dem hagadischen Midrasch zuwendet, einem von der Fluth Fortgerissenen, der das erste beste, was er findet, zu seiner Rettung ergreift196b.
Halacha und Hagada waren vorzüglich zur Erklärung des Pentateuchs thätig gewesen; gerade hier erwachte nun der Eifer der Exegese, und die „Paschtanim“196c fingen mit den „Darschanim“196d zu wetteifern an. Namentlich thaten seit Kara sich die Bearbeiter der Raschi'schen Commentarien hervor, indem sie ihre Zusätze — Tosafôt — in die von ihnen veranstalteten Abschriften eintrugen, sich selbst als Abschreiber e) bezeichnend. Die mit grammatischer Befähigung
Diese letztere Phrase findet sich auch bei Abraham b. David (Schittah zu Mezia 82196e, Elieser ha-Levi (Mordechai, Batra §. 712), den pentateuchischen Tosafot (בחקותי Ende), Hiskia (Chaskuni Gen. 9, 5), in meinem pentat. Commentar ms. (ויגש). Der Ausdruck והמשכילים יבינו bei Aruch v. גם ist aus Daniel 12, 10. Vgl. noch למבין bei Raschi
ההלכה והאגדה פעלו בעיקר בביאור החומש; דווקא כאן התעוררה עתה קנאותה של הפרשנות, וה״פשטנים״196c החלו להתחרות ב״דרשנים״.196d מאז קרא הצטיינו במיוחד מעבדי פירושי רש״י: הם הכניסו את הוספותיהם — תוספות — אל ההעתקים שהכינו, וכינו את עצמם ״מעתיקים״.196e הפרשנים שבכישרון דקדוקי עמ׳ 197 ניגשו למלאכה נקראו בעיקר פותרים197a או אנשי הפתרון,197b שכן למרות התנגדותו של אבן עזרא197c כונה בדרך כלל ביאורה של מילה יחידה ״פתרון״,197dעמ׳ 198 וחיבורים מסוג זה כונו ״פתרונים״198a או ״ספרי פתרונות״.198b
(Temim Delm 138), Elia aus London (Hagah. Mordechai, Sabb. §. 232), Minchat Jehuda 76 b, Kol Bo N. 35 gegen Ende Berichtigung: bei Elieser b. Natan f. 34d: יתן אל לבו ויבין; 93d: והמבין יבין. S. 197 zu Werke gehenden Ausleger hiessen vorzugsweise פותרים197a oder אנשי הפתרון197b, indem, trotz Aben Esra's Widerspruch197c, die einzelne Worterklärung durchgängig mit פתרון197d und S. 198 Werke dieser Art mit פתרונים198a, ספרי פתרונות198b bezeichnet wurden.
במשך למעלה ממחציתה של המאה השתים־עשרה ניכרת בקרב יהודי צרפת שאיפה ראויה לשבח בתחום הפרשנות, שאפילו תלמודיסטים כיעקב תם — שהיה בעצמו משורר ודקדקן — נטלו בה חלק. הכירו את תרגומי הוולגטה, כפי שמראים שמואל בן מאיר ו״ניצחון״ הישן, וחלקו עליהם; ביארו מילים קשות בלשון האם,198c ורק לעיתים רחוקות פנו לחישובי מספרים או לפירושים המכונים גימטריים. המעטים המצויים אצל רש״י, כגון שמות כ"ג, כ"א ו־במדבר י"ב, א, שייכים אולי למאוחרים יותר.198d סעדיה בפירושו לדניאל לכל היותר מפרק את המילים לחלקים, כדי לנחש מתוך החלקים את משמעות השלם.
Die grössere Hälfte des zwölften Jahrhunderts zeigt unter den französischen Juden ein rühmliches Streben auf dem exegetischen Felde, an welchem selbst Talmudisten wie Jacob Tam, der selber Dichter und Grammatiker war, Antheil nahmen. Man kannte — wie Samuel b. Meir und das alte Nizzachon darthun — und bestritt die Uebersetzungen der Vulgata,. erläuterte schwierige Wörter durch die Muttersprache198c und nahm selten zu Zahlen-Berechnungen oder sogenannten gematrischen Erklärungen seine Zuflucht; die wenigen, die bei Raschi vorkommen, z. B. Exod. 23, 21, Numer. 12, 1, gehören vielleicht Späteren198d. Saadia zum Daniel zertheilt höchstens die Worte, um aus den Theilen die Bedeutung des Ganzen zu errathen. Weit gesunder ist die Hermeneutik von Joseph Bechor Schor, den der doppelte Bericht des Pentateuchs von den Wachteln, dessgleichen von dem geschlagenen Felsen, nicht hindert, jene Thatsachen nur für einmal geschehen zu erklären. Die Zurüstungen mit dem Kalbe, wenn man einen ermordeten Menschen gefunden, sollten, meint er, die Sache ruchbar machen, damit Bekannte sich einfinden um Zeugniss abzu-
הרמנויטיקה בריאה בהרבה מצויה אצל יוסף בכור שור. הסיפור הכפול בחומש על השׂלָו, וכמוהו הסיפור הכפול על הסלע שהוכה, אינם מונעים ממנו לקבוע שהמאורעות הללו התרחשו רק פעם אחת. הטקסים בעגלה הערופה, כאשר נמצא אדם שנרצח, נועדו לדעתו לפרסם את הדבר, כדי שמכרים יבואו למסור עמ׳ 199 עדות. ברבע האחרון של המאה הנזכרת כבר ניכרת השפעתו של אבן עזרא. אולם התנופה שהעניקו בעלי התוספות ללימודי התלמוד החלה בכל זאת להזיק בהדרגה לפרשנות המקרא.
את שיטת הדיון ההלכתי, יחד עם החריפות הדרושה לה, העבירו אל הטקסט המקראי ואל הפירושים הקדומים. באותו זמן התעוררה תורת הסוד; דרכי העיון החדשות שלה, פרשנותה חסרת הרסן והגימטריות המטשטשות כל הבדל עוררו התפעלות רבה יותר ככל שלשונם של הפרשנים המאוחרים נעשתה יבשה יותר, בלא שמדע מתקדם כלשהו יבוא לעזרתם.
אפשר אפוא להבין היטב כיצד יכול היה הרמב״ם באותם ימים — אותו איש רוח מעודן, שגדל על ברכי המדעים ושיטתו סדורה — לכתוב לבנו, צעיר מבטיח:
Jekutiel (עין הקורא Vorr. S. VII); Commentator des Maehgor (cod. Uffenb. 54 p. 79.83), Hiskia (Chaskuni, Gen. 32,26.), Jesaia de Trani (המכריע oft, z. B. N. 5. 11.70.87), Beraehja (in Saadia's הפדות והפורקן), Moses do Coucy (Semag, Vorrede), Zidkia (s. Tanja 48 Anf. und 75), Jehuda h. Elieser (מנחת יהודה 9 b, 17 b, 78 a, 79 b), Immanuel (Var. Lectt. zu Ps. 140, 11). Seit etwa 1260 ist indess der Gebrauch von פתרון im Abnehmen. S. 199 legen. In dem letzten Viertel des gedachten Jahrhunderts wird bereits der Einfluss Aben Esra's verspürt. Aber der Schwung, den die Tosafisten den talmudischen Studien gegeben, fing doch allmählig an der Exegese nachtheilig zu werden. Man übertrug die Methode der halachischen Discussion sammt dem dabei nöthigen Scharfsinne auf den Text der Schrift und der älteren Commentarien; gleichzeitig regte sich die Geheimlehre, und ihre neuen Betrachtungsweisen, ihre zügellose Exegese, ihre Alles gleich machenden Gematria's wurden um so mehr angestaunt, je nüchterner die Sprache der späteren Commentatoren wurde, denen keine fortschreitende Wissenschaft zu Hülfe eilte.
״הישמר מאוד מרוב חיבוריהם של אלה שבצרפת, הסבורים שאינם יכולים להכיר את הבורא אלא בשעה שהם אוכלים צלי בקר בקריש מתובל. כאשר אדי החומץ והשום עולים לראשם, הם מאמינים שהם משיגים את הבורא בכל עת, ושהוא קרוב אליהם בתפילתם ובקריאתם אליו — גם כאשר הם קוראים בתלמוד או בחיבורי הגאונים, או כאשר שם האל שגור תמיד בפיהם והם מזכירים אותו בלשונות המגשימות אותו, ובכך עולים אף על המינים. שלא לצורך הם מוציאים את ספרי התורה מן הארון, מברכים את הקהילות ומתחייבים בתמורה בתרומה של דירהם או דינר. כמעט כל אחד מהם נושא שתי נשים, כך שמחשבתם נתונה לתענוגי האהבה, לאכילה ולשתייה ולשאר הנאות הגוף; ואף על פי כן הם מאמינים שאלוהים קרוב אליהם ושומע אותם. לא, אין זו הדרך המוליכה אל האל! את אלוהיהם עבוד, את תורתם שמור, עמ׳ 200 אך מהם עצמם התרחק מאוד.״200a
דברים אלה יכלו להיות נכונים על אספסוף המחברים, ואולי בפרטים מסוימים אף על כמה מן הטובים שבהם; אין הם הולמים את גיבורי הרוח שנודעו לנו. יתרה מזו, בנו של הרמב״ם עצמו, שאליו הופנו הדברים, מזכיר כמה רבנים צרפתים בשבח רב.200b
אמת היא, עם זאת, שבמאה השלוש־עשרה החלה פרשנות טהורה פחות לקנות לה אחיזה. יסוד מבית מדרשם של בעלי התוספות חדר אל פירושי המקרא, ובייחוד אל פירושי החומש, והמאוחרים התקבצו סביב רש״י הפרשן כשם שהתקבצו סביב רש״י מפרש התלמוד. משנדחק המדרש הקדום, נדחקה עתה לא פחות גם ההרמנויטיקה של הפרשנים הקדומים: את הראשון החליפה הקבלה בגימטריות שלה, ואת השנייה — הפלפול הווכחני; חריפותם של שניהם טשטשה כל הבדל וזלזלה הן בביטוי הן בתוכן.
So lässt es sich denn vollkommen begreifen, wie damals Maimonides, dieser feine, von Wissenschaften grossgezogene, methodische Geist, seinem. Sohne, einem vielversprechenden Jünglinge, schreiben konnte: „Hüte dich gar sehr vor den meisten Werken derer in Frankreich, die den Schöpfer nicht anders zu erkennen wähnen, als wenn sie Rinderbraten mit gewürzter Sülze speisen; wenn die Dünste des Essigs und des Knoblauchs ihnen zu Kopf steigen, glauben sie den Schöpfer zu jeder Stunde zu begreifen, und dass er ihnen nahe sei bei ihrem Gebete und ihrem Aurufen, auch wenn sie in dem Talmud oder den Werken der Oberhäupter lesen, oder beim Reden stets Gott im Munde führen und seiner mit verkörpernden Redensarten gedenken, die Ketzer noch übertreffend. Sie nehmen unnöthigerweise die Gesetzrollen aus der Lade, sprechen den Segen über die Gemeinden, und bewilligen dann dafür eine Spende von einem Dirhem oder Denier. Fast ein jeder von ihnen nimmt zwei Weiber, so dass ihr Sinn auf Liebesgenuss, Essen und Trinken und sonstige Annehmlichkeiten des Körpers gerichtet ist, und dennoch glauben sie, Gott sei ihnen nahe und erhöre sie. Nein, das ist nicht der Weg, der zu Gott führt! Ihrem Gotte diene, ihre Gesetzlehre beobachte, S. 200 allein von ihnen selber halte dich gar fern“200a. Von einem Pöbel unter den Autoren, in einzelnen Zügen wohl auch von einigen der Besseren, mochten diese Urtheile gelten; auf die uns bekannt gewordenen Heroen passen sie nicht, und des Maimonides eigener Sohn, an den jene Worte gerichtet worden, nennt mehrere französische Rahbiner mit grosser Auszeichnung200b.
לפרשני המאה הארבע־עשרה והמאה שלאחריה כמעט שלא נותר דבר מלבד ליקוט מתוך חיבוריהם רבי־הצורות של קודמיהם — פרט לדיון בכמה נושאים שהפולמוס והתאולוגיה הכניסו למחזור, ולשעשועי גימטריה שנענו לטעמו של הקורא.200c ואף מן החסד הזה נהנה לרוב החומש בלבד; שאר ספרי המקרא, וגם פירושי רש״י להם, הוזנחו מאוד. מאז תקופתו של ר׳ אשר, שעבר עם משפחתו וכמה מתלמידיו לספרד, אפשר למנות רק שמות מעטים בעלי חשיבות בקרב יהודי צרפת. התלמודיסטים הגרמנים והצרפתים שוב לא ידעו את דרכם בכתבי הקודש; מורים בורים הטביעו כבר בילדים בבית הספר עמ׳ 201 את השגיאות, ואף ראו במי שעסק ביסודיות במקרא שוטה,201a ואת הילדים הניחו כבר בתום שנתם החמישית לסלק מעליהם את כתבי הקודש.201b הם נעזרו במה שכונה ״סודות״ כדי להסתיר מעצמם ומאחרים את חולשת שכלם.
הדקדוק, שהגיע מן היהודים הספרדים אל היהודים הצרפתים, נותר תחילה כלי עזר בלבד לביאור מילים, ואחר כך מורה דרך למעתיקי המקרא ולקוראיו. המעתיקים נדרשו לקבוע את נוסח החומש ולהוסיף לספרי המקרא ניקוד וטעמים כראוי; מן הקוראים נדרשה קריאה הולמת של פרשות החומש, בהתאם לניקוד ולטעמים. לשני התפקידים היו לימודי המסורה הכרחיים, והללו היו כלי עזר חשוב לדקדוק העברי. עד מהרה נעשו ״חכמת הדיוק״201c או הדקדוק201d צורך לפרשן ולמלמד כשם שהיו צורך לקורא ולחזן, למעתיק ולמנקד,201e או לנקדן,201f שכדקדקן נקרא גם דייקן.201g
Wahr aber ist es, dass im dreizehnten Jahrhundert eine unreinere Exegese Boden zu gewinnen hegann. Ein Tosafistisches Element ging in die biblischen, namentlich die pentateuchischen Commentarien über, und die Späteren gruppirten sich um Raschi den Exegeten wie um Raschi den Glossator. War der alte Midrasch verdrängt, so war es nun die Hermeneutik der älteren Erklärer nicht minder; jenen ersetzte die Kabbala mit ihren Gematria's, diese der diskutirende Pilpul, und beider Witz verachtete, gleichmachend, Ausdruck und Inhalt. Den Commentatoren des vierzehnten und des folgenden Jahrhunderts hlieb, nächst der Besprechung einiger Themata, welche die Polemik und die Theologie in Umlauf gesetzt, und den dem Lesergeschmacke dienstbaren gematrischen Spielereien200c, wenig mehr übrig als ein compilatorisches Auslesen aus den vielgestalteten Schriften der Vorfahren. Und dieser Gunst erfreuete sich meist nur der Pentateuch; die übrigen biblischen Bücher wurden, so wie auch Raschi's Exegesen zu denselben, sehr vernachlässigt. Seit der Zeit R. Ascher's, der mit Familie und mehreren Schülern nach Spanien zog, sind wenig hedeutende Namen unter den Juden Frankreich's zu nennen; die deutschen und die französischen Talmudisten wussten in der heiligen Scbrift nicht mehr Bescheid, unwissende Lehrer prägten schon den Knaben in der Schule S. 201 die Fehler ein, ja man hielt denjenigen, der sich gründlich mit der Bibel befasste, für einen Thoren201a und die Kinder liess man bereits mit dem Ende des fünften Jahres die heilige Schrift beseitigen201b. Man half sich mit sogenannten Geheimnissen, um die Schwäche der Intelligenz sich und Anderen zu verbergen.
עמ׳ 202 זה האחרון הוא שבדרך כלל צירף לטקסטים של כתבי הקודש את המסורה.202a הקשר בין העיסוקים, לצד הפרנסה הדלה, מסביר מדוע התלכדו לעיתים קרובות כל כך תפקידי החזן, המלמד, הסופר או הנקדן באדם אחד.202b אגב כך אפשר לציין כי לפני שבע מאות שנה, בחבל הריין, שילמו מארק כסף אחד בעד ניקוד חומש והוספת המסורה אליו.202c
ככל שהפרשנות נעשתה קשה ומקיפה יותר, וככל ששקעה עמוק יותר בתחום התלמודי, כך התרחקה מן המיומנות הדקדוקית והטכנית של המנקדים והקוראים. ואכן, מאז המאה השלוש־עשרה נפרדו שני הכיוונים יותר זה מזה — ודאי שלא לטובתה של התקדמות אמיתית. הכינוי ״נקדן״ לסופר המצויד בידיעות דקדוקיות ומסורתיות מתחיל להופיע למעשה רק לקראת סוף המאה השתים־עשרה,202d וכמעט כל מה שהעמידו ימי הביניים היהודיים בצרפת ובגרמניה בתחומים אלה אנו חבים למנקדים, שכשלושים מהם כבר נמנו.202e
Die Grammatik, welche von den spanischen zu den französischen Juden gekommen war, blieb zunächst nur ein Hülfsmittel für Worterklärung, dann ein Wegweiser für die Abschreiber und die Vorleser der Schrift. Jene mussten den pentateuchischen Text herstellen und die biblischen Bücher richtig mit Vocalen und Accenten versehen; von diesen wurde die, durch Vocalisation und Accentuation bedingte, angemessene Recitirung der pentateuchischen Lectionen gefordert. Zu beiden waren demnach die Studien der Masora unentbehrlich, die der hebräischen Grammatik ein bedeutendes Hülfsmittel, und bald wurde die „Wissenschaft des Correcten"201c oder die Grammatik201d ein Bedürfniss des Exegeten und des Lehrers wie des Lectors und des Chasan, des Abschreibers und des Punctators201e oder des Nakdan201f, der als Grammatiker auch Deikan201g genannt wurde. Dieser S. 202 letztere war es denn auch, der in der Regel die Texte der heiligen Bücher mit der Masora versah202a, und der Zusammenhang der Beschäftigungen wie der ärmliche Lebensunterhalt erklären es, warum das Amt des Cbasan, des Schulmeisters, des Schreibers oder Nakdan so oft in einer und derselben Person vereinigt war202b, — wobei gelegentlich bemerkt werden mag, dass das Ausstatten eines Pentateuchs mit Vocalen und Masora vor 700 Jahren am Rhein mit einer Mark' Silber bezahlt wurde202c.
הישגים אלה מצויים בראש ובראשונה בהערות דקדוקיות המופיעות בפירושי מקרא, ולעיתים רחוקות בתוספות;202f אחר כך עמ׳ 203 בביאורים לאוצר הגלוסות הלשוניות המצוי אצל הפרשנים הקדומים, וכן בחיבורים עצמאיים ובמילונים. אלה נקראו בעיקר ״מחברת״ — ובייחוד החיבורים הדקדוקיים של מנחם,203a דונש,203b גבירול,203c יונה,203d משה בן יהושע,203e תם,203f מילונו של אלמוני,203g וחיבורו של אלי בן יהודה.203h
In dem Masse als die Exegese an Schwierigkeit und Umfang zunahm, und je tiefer sie sich in das talmudische Gebiet hinein verlor, desto weiter entfernte sie sich von der grammatischen und technischen Fertigkeit der Punctatoren und Vorleser, und in der That sind seit dem dreizehnten Jahrhundert beider Richtungen mehr von einander getrennt, — freilich nicht zum Vortheil eines wahren Fortschrittes. Die Bezeichnung Nakdan für den mit grammatisch-masoretischen Kenntnissen ausgestatteten Schreiber fängt wirklich erst gegen Ende des zwölften Jahrhunderts an aufzutauchen202d, und Alles was auf diesen Gebieten das jüdische Mittelalter in Frankreich und Deutschland geleistet hat, verdanken wir fast nur den Punctatoren, deren einige dreissig bereits aufgeführt worden202e. Es bestehen nun diese Leistungen zunächst in den grammatischen Bemerkungen, die in Bibelcommentarien, selten in Tosafot202f vorkommen; ferner in S. 203 Erläuterungen des bei den älteren Commentatoren befindlichen Vorrathes sprachlicher Glossen, und in eigenen Werken und Wörterbüchern. Diese hiessen vorzugsweise מחברת, so namentlich die grammatischen Schriften von Menachem203a, Dunasch203b, Gabirol203c, Jona203d, Moses b. Josua203e, Tam203f, das Lexikon eines Ungenannten203g, die Schrift von Eli b. Jehuda203h. Insbesondere gehören hierzu die Punctations- und Accentuationsregeln, die Regulative für die Schreibung der Gesetzrollen, Anweisungen für den Vorleser und masoretische Commentarien. Endlich die ganze Thätigkeit der Punctatoren als Schreiber, bestehend in der Anfertigung guter Musterschriften und correcter203i Abschriften, wobei man besonders spanische Codices zu Rathe zog, in der Verbesserung203k von Codices, der Vergleichung mit alten203l
לכאן שייכים במיוחד כללי הניקוד והטעמים, התקנות לכתיבת ספרי תורה, ההוראות לקורא ופירושי המסורה. לבסוף נכללת כאן כל פעולתם של המנקדים כסופרים: הכנת כתבי־מופת טובים והעתקים מדויקים,203i תוך הסתייעות מיוחדת בקודקסים ספרדיים; תיקון203k קודקסים; השוואה עם עמ׳ 204 כתבי יד עתיקים;203l כתיבת גלוסות ביקורתיות בשוליים; ורישום הניקוד, הטעמים והמסורה.
עד הרבע הראשון של המאה השלוש־עשרה ניכרת היכרות מועטה בלבד, אם בכלל, עם גדולי הדקדקנים של האסכולה הערבית. רק באמצעות אבן עזרא, פרחון ומאוחר יותר בני קמחי הוכנסו הדקדקנים הצרפתים — שכידוע הכירו במשך זמן רב בשורשים עבריים בני אות אחת ושתי אותיות204a — אל מדע הלשון ממש. ואף על פי כן נותרו הישגיה של מאה וחמישים שנה נכבדים, עד שלבסוף, מאמצע המאה הארבע־עשרה לערך, נעלמו הנקדנים והסופרים הצעירים הסתפקו בכללים ובדגמים שהותירו שמות מפורסמים מן העבר.
לימודי הדקדוק, שבאותה עת זלזלו בהם גם בארצות מפותחות יותר,204b הצטמצמו מאוד.204c הקוראים, שהיו גם המלמדים,204d היו בעלי מלאכה גרועים גם בקריאה נכונה של הניקוד והטעמים,204e והזנחת הדקדוק נחשפה בסגנונם הבלתי־מתוקן של לא מעט סופרים ומחברים מן המאה החמש־עשרה. גם על ידיעה וטיפוח של הארמית — ששימשה קודם לכן באיגרות, בפתיחות לאיגרות,204f בשירים ובתפילות פיוטיות — שוב אין שומעים דבר מאז שנת 1360 לערך.
(Participium), Sauhedrin 52a (Suffixe); Sabbat 88a, Schebuot 16 b (lexicalisches). S. 204 Handschriften, in kritischen Randglossen, in dem Niederschreiben der Vocale, Accente und der Masora.
Bis in das erste Viertel des dreizehnten Jahrhunderts zeigt sich wcnig oder keine Bekanntschaft mit den grossen Grammatikern der arabischen Schule: erst durch Aben Esra, Parchon, später durch die Kimchi's, werden die französischen Grammatikcr, die bekanntlich lange ein- und zweibuchstabige Wurzeln im Hcbräischen anerkannten204a, in die eigentliche Sprachwissenschaft eingeführt. Immer aber bleiben die Leistungen von anderthalb Jahrhunderten bedeutend, bis endlich, etwa seit der Mitte des vierzehnten Jahrhunderts, die Nakdanim verschwinden und die jüngeren Schreiber sich mit den Vorschriften und Mustern alter berühmter Namen begnügen. Die grammatischen Studien, zu jener Zeit auch in besser cultivirten Ländcrn geringgeschätzt204b, nahmen sehr ab204c; dic Lectoren, zugleich die Schulmeister204d, waren auch Stümper im richtigen Lesen der Vocale wie dcr Accente204e, und die grammatische Vernachlässigung offenbarte sich an dem uncorrectcn Stile so manchen Schreibers und Schriftstellers des 15. Säculums. Auch von einer Kenntniss und einem Anbau des Aramäischen, welches früher zu Briefen, Briefeingängen204f, Gedichten und poetischen Gebeten verwandt worden, verlautet scit etwa 1360 nichts mehr.
בכלל, ההישגים שהשיגו האבות בתחום התלמוד, הפרשנות והדקדוק נחשבו מאז עמ׳ 205 ימי תלמידיהם של מאיר מרוטנבורג, פרץ ואשר לקניין המעורר יראת כבוד, המתיר ללקט אחריו אך לא לבנות בניין חדש. הסמכויות הקדומות, שכונו ״הגדולים״,205a כמעט שוב לא הוזכרו בשמן המלא: שמותיהן קוצרו כש״רבי״205b לפניהם, ומאז שנת 1300 — כש״מורנו״205c לפניהם; די היה בקיצורים אלה כדי שהממשיכים האלמונים יזהו אותן.
כך נהפך לא פעם, ולעיתים במכוון, שם מפורסם לצופן בעל משמעות: אליעזר הלוי — אבי (״אב״); אליעזר בן נתן — אבן;205d יהודה מפריז — אריה205e (״אריה״); שמשון מקוסי, ומאוחר יותר אפילו שלום מווינה — השר (״שר״); פרץ — מרפא205f (״רפואה״); נתנאל משינון — קרן (״קרן״);205g ורש״י — הישר (״הישר״).205h
כך נוצרו גם הכינויים ראם, ראש, רם ורמה,205i וכן רמס;205k הצפנים מוריה205l ומהראל205m (״מהר האלוהים״); והקיצור אמיץ205n (״החזק״) לציון האב. שמואל בן נטרונאי חתם בעצמו שבט205o (״ענף״), ומורה מפורסם נרמז לעיתים קרובות בפשטות עמ׳ 206 באמצעות אשל (״אשל״).206a כך נותרו חייהם של אותם אנשים קבורים לדורות המאוחרים מאחורי צפנים, כשם שעפרם קבור תחת מצבות מנופצות; ורק החיבורים שלא הובנו ונשכחו נותרו כמצבת זיכרון לחמש מאות שנה.
Ueberhaupt ward das im talmudischen, exegetischen und grammatischen Fache von den Vorfahren Geleistete, seit S. 205 der Zeit der Schüler von Meir Rothenburg, Perez und Ascher, als eine Ehrfurcht gebietende Errungenschaft angesehen, die nur Nachlese, keinen Neubau, gestatte. Die älteren Autoritäten, die Grossen205a genannt, wurden kaum noch deutlich angeführt: mit vorangestelltem „Rabbi“205b, seit 1300 mit „Morenu“205c, wurden ihre Namen abgekürzt, und diese Abbreviaturen waren hinreichend, sie den dunkeln Nachfolgern kenntlich zu machen. So verwandelte sich, zuweilen absichtlich, mancher berühmte Name in eine bedeutungsvolle Chiffer, z. B. Elieser ha-Levi in אבי (Vater), Elieser b. Natan in אכן205d, Jehuda aus Paris in אריה205e (Löwe), Simson de Coucy, später sogar noch Schalom aus Wien, in השר (Fürst), Perez in מרפא205f (Heilung), Natanel aus Chinon in קרן (Horn)205g, Raschi in הישר (der Rechtschaffene)205h. Ebenso entstanden die Bezeichnungen ראם, ראש, דם, רמה205i, דסם205k, die Chiffern מוריה205l (Morija) und מהראל205m (vom Gottesberge), die Abbreviatur אמיץ205n (der Starke) für den Vater; Samuel b. Natronai zeichnete sich selbst שבט205o (Ast), und ein berühmter Lehrer ward oft ohne Weiteres S. 206 durch אשל206a (Tamariske) angedeutet. So blieb den späteren Geschlechtern das Leben jener Männer hinter Chiffern vergraben, wie ihr Staub unter zertrümmerten Grabsteinen, und das Denkmal eines halben Jahrtausends blieben allein die unverstandenen, die vergessenen Schriften.
את העובדה שלפחות חיבורים נותרו בידינו אנו חבים לסופרים. משום כך, בטרם ניפרד מתיאור התקופות ההן, ראוי להזכיר גם את המעתיקים העניים,206b שהיו מהם סופרי סת״ם הכותבים על פי דיני הפולחן, מהם סופרים רשמיים של כתובות, גיטין וחוזים, ומהם מעתיקים מומחים של ספרי מקרא וחיבורים אחרים. מספר ניכר של קודקסים יפים, שלעיתים עוטרו בקישוטים ובציורים,206c מעיד על הקפדתם ועל מיומנותם של מעתיקים וקליגרפים גרמנים וצרפתים בכתב המרובע העברי,206d בכתב הקטן והנאה,206e בכתב האיטלקי העגול,206f ובכתב הרהוט המכונה כתב רש״י,206g שנקרא ״משיט״206h וגם כתב עמ׳ 207 צרפתי,207a פרובנסלי207b או ספרדי.207c
מלבד אופי החיבור וצורת האותיות, לא פעם גם השם מכריע באשר למולדתו של הסופר, אם זו אינה מצוינת במפורש. גם דרכי חתימה מסוימות שייכות למעתיקים גרמנים מן השליש האחרון של המאה השלוש־עשרה, ובעיקר למעתיקי המאה הארבע־עשרה: למשל הנוסחה הסופר לא יזוק, שבדרך כלל מצורפת אל לעולם ומתחרזת עם המילים חזק ונתחזק (דברי הימים י"ט, י"ג),207d והנוסחה השאולה מן האגדה207e ״עד שיעלה חמור בסולם״;207f האחרונה בייחוד כאשר שתי האמירות באות יחד.207g
לפיכך שייכים בוודאות, או בסבירות גבוהה מאוד, הסופרים הבאים מן המאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה לגרמניה ולצרפת: יצחק בן יעקב (1193);207h אהרן בן חיים הכהן (1227);207i שלמה בן שמואל מווירצבורג (1233);207k יעקב בן שמואל באילמנאו (1236);207l משולם בן יוסף (1238);207m יהודה זלטמן בן עמ׳ 208 שמואל (1258);208a יהודה בן יהודה (1264);208b דוד בן יוסף (1264);208c ברוך הזמר (1264);208d לאונטין ממילהאוזן (בסביבות 1250–1270);208e משה (בסביבות 1270);208f מנחם בן יעקב (1270);208g שמחה בן יהודה (1272);208h יחיאל בן אליעזר בטיליסבורג (1279);208i משה בן אהרן (1281);208k יצחק בן ברוך (1286);208l יצחק בן יהודה (1286);208m יצחק בן יעקב (1286);208n שלמה בן יעקב (1287);208o שמעון דה־מרסיאנו (?), שנשרף בטרואה (1288);208p יהודה בן שלמה (1288);208q מאיר בן יעקב (1290);208r שבתי (1291);208s יהודה בן יצחק (1293);208t יעקב בן יוסף (1295);208u יחיאל בן יצחק (1295);208v יצחק בן שלמה הנרצח (1296);208w מנחם בן אהרן בשְרֶסְט־אַרְנוֹ, שכתב בעבור יצחק בן שלמה הנרצח בגרנובל (1296);208x יחיאל (1297);208y מאיר (1297);208z שמואל בן יהודה (1298);208A ואלמוני בשנת 1299.208Bהוספה: ישראל בן דוד (1285, חומש, cod. Saraval 5); אברהם בן שלמה (1299, מחזור, cod. Saraval 8).
מכיר בן קרשביה,208C מאיר בן אהרן,208D אלכסנדר בן נתן,208E שמואל בן שמשון בן שמואל,208F ואלחנן,208G כולם מן המאה השלוש־עשרה; מאיר,208H ישראל בן שלמה,208I ואליעזר בן שמואל הלוי,208K בערך בשנת עמ׳ 209 1300; מנחם בן אליעזר (1302);209a יצחק בן אברהם (1302);209b יעקב בן יצחק (1304);209c יצחק בן יוסף בטלארט (?) (1304);209d אליה בן יהודה (1305);209e יצחק בן אליה החזן מאוכסנפורט, בבריסל (1309);209f אביגדור בן יעקב ישראל (1309);209g שלמה בן נריה (1313);209h פריגורס בן יצחק הכהן שושן (1320);209i שניאור בן יואל בגרמניה (1322);209k ברכיה בן ברכיה בן משה בוויק (באיק) (1324);209l שמואל בן חיים (לפני 1327);209m אברהם החזן בן משה מזינצהיים (בסביבות 1330);209n יצחק בן אליעזר (לפני 1333);209o יששכר בן שלמה הלוי (גם הוא לפני 1333);209p שמואל בן קלונימוס (1334 ו־1345);209q מתתיה בן יצחק (1334);209r יצחק בן משה (1335);209s אריה (1336);209t אהרן בן אהרן (1337);209u יהודה בן אליעזר (1341);209v פויבוס (1341);209w יעקב בגרמניה (1342);209x ברוך בן זרח (1343);209y שלמה בן יצחק הלוי בדרום גרמניה (1344);209z שלמה בן שניאור אפרים (לפני 1346);209A יהודה בן משה (1346);209B יצחק בן משולם בן אליעזר בקמפרדון (1347);209C חיים (1347);209D מאיר בגרמניה (1353);209E יהוסף בן שבתי בן שלמה (1357);209F יעקב בן נתן מאווְרֶה עמ׳ 210 (1357);210a יהודה (1371);210b שלמה זלקינד בן יצחק (1372);210c שמשון בן אליעזר מסקסוניה, מחבר ברוך שאמר, ולאחר מכן בפראג ובארץ ישראל (בסביבות 1375); יוסף (1281);210d ..... החזן בן יעקב (1381);210e אליקים בן שמואל (1383);210f מרדכי בן יוסף מאיינבק (1384);210g שלום זקסה בגרליץ (1388);210h אשר בן דוד (1391);210i יהודה בן יוסף חיים (1393);210k נתן בן משה כהן (1394);210l משה בן פריגורס כהן (1399);210m אלעזר בן אליה (1400);210n שלמה בן אליה (1400);210o יעקב בן יהודה,210p יעקב בן יוסף,210q יצחק בן שמשון,210r יצחק בן מרדכי הלוי,210s יהונתן בן שבתי,210t יהודה בן שלמה,210u יוסף מצרפת,210v אליה הלוי,210w מתתיה,210x פסח,210y שמואל,210z ושמחה,210A שכולם היו, בסבירות גבוהה מאוד, בני המאה הארבע־עשרה.
אגב, הסופר הגרמני הקדום ביותר הידוע לנו הוא ר׳ גדליה, שנהרג בוורמס בשנת 1096.
ואולם הקפדת הסופרים הצטמצמה לחיבורים שתוכנם יהודי ממש, ובייחוד לסידורים ומחזורים, כתבי מקרא, התלמוד, הפירושים החשובים יותר והקיצורים שנמצא להם בכלל ציבור קוראים רחב יותר. לספרים כאלה נהגו כבוד דתי, גם אם לא שמרו עליהם דווקא בהקפדה יתרה:210B כיסו אותם כאשר דבר טמא התקרב עמ׳ 211 אל סביבתם, ונישקו ספר שנפל ארצה.211a בדומה לכך שמרו הנזירים את החיבורים הפגאניים ואת החיבורים הנוצריים בחדרים נפרדים.211b בספרי מדע, מסחר וכיוצא באלה נהגו בפחות טקסיות.
חיבורים מארצות אחרות הגיעו באיחור: מאה שנה לאחר מות חננאל עדיין לא ידעו ברגנסבורג על פירושיו,211c וחמישים שנה לאחר מות ר׳ אשר עוד היו חיבוריו דבר נדיר בחבל הריין.211d החזקת ספרים הייתה נדירה, ואולי משום כך — מפני שהבעלות הייתה ידועה לכול — לא נהגו לכתוב שטר מכירה.211e על חובבי ספרים ועל אספנים לא נמסר דבר.
על מחירי כתבי היד העבריים נמסרו לנו הנתונים הבאים: בסביבות שנת 1150 עלה במיינץ ובסביבתה חומש בלתי־מנוקד מארק אחד,211f ואילו חומש מנוקד ובעל מסורה — שלושה מארקים;211g כנגד קונטרס סליחות הלוו ארבעים שילינג.211h בסביבות שנת 1200 שילמו שישים מארק בעד ספר תורה;211i בשנת 1272 עלה באיטליה קודקס של פסקי ישעיה שלוש אונקיות זהב.211k בסביבות 1280 עלה ספר תורה בדרום גרמניה חמש ליטראות הלר;211l ובשנת 1281 נמכרו באוקספורד הספרים העבריים הבאים — שכינוייהם אינם מובנים לנו:211mliber prest. constitutionum בעד שנים־עשר דנייר; doctrinale magnum בעד דנייר אחד (?); Legenda בעד עשרה דנייר; liber constitutionum בעד ארבעה שילינג; codex בעד שישה־עשר שילינג; ו־quoddam insciatum אף הוא בעד שישה־עשר שילינג.
Dass uns wenigstens Schriften·geblieben verdanken wir den Schreibern, und darum werde, ehe wir von der Schilderung jener Zeiten scheiden, noch der armen Abschreiber206b gedacht, die theils die gesetzlichen Ritualschreiber, theils die amtlichen Schreiber der Ehepakten, Scheidebriefe, Verträge, oder auch die kunstverständigen Abschreiber von Bibeln und sonstigen Werken waren. Eine ziemliche Anzahl schöner Codices, bisweilen mit Verzierungen und Malereien geschmückt206c, bezeugt die Sorgfalt und die Geschicklichkeit deutscher und französischer Kopisten und Kalligraphen in dem hebräischen Quadrat-Charakter206d, der kleinen zierlichen206e, der runden Welschen Schrift206f, dem sogenannten Raschi-Cursiv206g, Meschit206h genannt, das auch französische207a, S. 207 provenzale207b oder spanische207c Schriftart heisst. Nächst dem Charakter des Werkes und der Schriftzüge entscheidet nicht selten der Namen für das Vaterland der Schreiber, wofern dieses nicht ausdrücklich angegeben; ferner gewisse Weisen der Unterschrift, z. B. die Formel הסופר לא יזוק gewöhnlich mit לעולם verbunden, und auf die Worte חזק ונתחזק (Chron. 19, 13) reimend207d, und das der Hagada207e entlehnte „bis ein Esel die Leiter ersteigt“207f gehören deutschen Kopisten aus dem letzten Drittel des dreizehnten und meist denen des vierzehnten Jahrhunderts; letzteres namentlich wenn beide Redensarten vereinigt sind207g. Sicher oder sehr wahrscheinlich gehören demnach folgende Abschreiber des 13. und 14. Jahrhunderts Deutschland und Frankreich an: Isaac b. Jacob (J. 1193)207h, Aaron b. Chajim Cohen (J. 1227)207i, Salomo b. Samuel aus Würzburg (J. 1233)207k, Jacob b. Samuel in Ilmenau (J. 1236)207l; Meschullam b. Joseph (J. 1238)207m, Jehuda Saltman ben S. 208 Samuel (J. 1258)208a, Jehuda b. Jehuda (J. 1264)208b, David b. Joseph (J. 1264)208c, Baruch der Sänger (J. 1264)208d, Leontin aus Mühlhausen (um 1250 — 1270)208e, Moses (um 1270)208f, Menachem b. Jacob (J. 1270)208g, Simcha b. Jehuda (J. 1272)208h, Jechiel b. Elieser in Tillisburg (J. 1279)208i, Moses b. Aaron (J. 1281)208k, Isaac b. Baruch (J. 1286)208l, Isaac b. Jehuda (J. 1286)208m, Isaac b. Jacob (J. 1286)208n, Salomo b. Jacob (J. 1287)208o, Simeon de Marsiano (?) in Troyes verbrannt (J. 1288)208p, Jehuda b. Salomo (J. 1288)208q, Meir b. Jacob (J. 1290)208r, Schabtai (J. 1291)208s, Jehuda b. Isaac (J. 1293)208t, Jacob b. Joseph (J. 1295)208u, Jechiel b. Isaac (J. 1295)208v, Isaac b. Salomo des Ermordeten (J. 1296)208w, Menachem b. Aaron in Chrest-Arnault, der für Isaac b. Salomo des Ermordeten in Grenoble schrieb (J. 1296)208x, Jechiel (J. 1297)208y, Meir (J. 1297)208z, Samuel b. Jehuda (J. 1298)208A, Ungenannter im J. 1299208B; Berichtigung: Schreiber: Israel b. David (J. 1285, ein Pentateuch, cod. Saraval 5), Abraham b. Salomo (J. 1299, ein Machsor, cod. Saraval 8). Machir b. Kresbia208C, Meir b. ‘Aaron208D, Alexander b. Natan208E, Samuel b. Simson b. Samuel208F, Elchanan208G, sämmtlich aus dem 13. Säculum; Meir208H, Israel b. Salomo208I, Elieser b. Samuel ha-Levi208K, etwa um das S. 209 J. 1300; Menachem b. Elieser (J. 1302.)209a, Isaac b. Abraham (J. 1302)209b, Jacob b. Isaac (J. 1304)209c, Isaac b. Joseph in Talart (?)209d (J. 1304), Elia b. Jehuda (J. 1305)209e, Isaac b. Elia Chasan aus Ochsenfurt in Brüssel (J. 1309)209f, Abigedor b. Jacob Israel (J. 1309)209g, Salomo b. Neria (J. 1313)209h, Perigors b. Isaac ha-Cohen Schoschan (J. 1320)209i, Schneor b. Joel in Deutschland (J. 1322)209k, Berachja b. Berachja b. Moses in Vic (באיק) (J. 1324209l, Samuel b. Chajim (vor J. 1327)209m, Abraham Chasan b. Moses aus Sinzheim (um J. 1330)209n, Isaac b. Elieser (vor J. 1333)209o, Jisachar b. Salomo ha-Levi (dessgl.)209p, Samuel b. Kalonymos (J. 1334 u. 1345)209q, Matatia b. Isaac (J. 1334)209r, Isaac b. Moses (J. 1335)209s, Arje (J. 1336)209t, Aaron b. Aaron (J. 1337)209u, Jehuda b. Elieser (J. 1341)209v, Phoibus (J. 1341)209w, Jacob in Deutschland (J. 1342)209x, Baruch b. Serach (J. 1343)209y, Salomo b. Isaac Levi im südlichen Deutschland (J. 1344)209z, Salomo b. Schneor Ephraim (vor J. 1346)209A, Jehuda b. Moses (J. 1346)209B, Isaac b. Meschullam b. Elieser in Campredon (J. 1347)209C, Chajim (J. 1347)209D, Meir in Deutschland (J. 1353)209E, Jehoseph b. Schabtai b. Salomo (J. 1357)209F, Jacob b. Natan aus Evreux S. 210 )J. 1357)210a, Jehuda (J. 1371)210b, Salomo Salkind b. Isaac (J. 1372)210c, Simson b. Elieser aus Sachsen, Verfasser des ברוך שאמר nachher in Prag und Palästina (um 1375), Joseph (J. 1281)210d, ..... hachasan b. Jacob (J. 1381)210e, Eljakim b. Samuel (J. 1383)210f, Mordechai b. Joseph aus Eimbeck (J. 1384)210g, Schalom Sachse in Görlitz (J. 1388)210h, Ascher b. David (J. 1391)210i, Jehuda b. Joseph Chajim (J. 1393)210k, Natan b. Moses Cohen (J. 1394)210l, Moses b. Perigors Cohen (J. 1399)210m, Elasar b. Elia (J. 1400)210n, Salomo b. Elia (J. 1400)210o; Jacob b. Jehuda210p, Jacob b. Joseph210q, Isaac b. Simson210r, Isaac b. Mordechai Levi210s, Jehonatan b. Schabtai210t, Jehuda b. Salomo210u, Joseph aus Frankreich210v, Elia Levi210w, Matatia210x, Pesach210y, Samuel210z, Simcha210A, sämmtlich höchst wahrscheinlich aus dem 14. Säculum. — Uebrigens ist der älteste uns bekannte deutsche Sofer, der zu Worms A. 1096 erschlagene R. Gedalja. Die Sorgfalt der Schreiber beschränkte sich indessen auf die Werke von eigentlich jüdischem Inhalt, vornehmlich auf Gebetbücher, biblische Schriften, Talmud, die wichtigeren Commentarien und Compendien, für die es überhaupt ein grösseres Publicum gab. Solchen Büchern wurde ein religiöser Respekt erwiesen, wenn sie auch nicht gerade sorgfältig gehalten wurden[210B] Man deckte sie zu, wenn Unreines in ihre Nähe S. 211 kam und küsste das auf den Boden gefallene Buch211a. Eben so bewahrten die Mönche die heidnischen und die christlichen Werke in getrennten Räumen211b. Bücher der Wissenschaft, des Verkehrs u. dgl. wurden mit weniger Umständen behandelt. Ausländische Werke erhielt man spät; hundert Jahre nach Chananel's Tode hatte man in Regensburg noch keine Kunde von seinen Commentarien211c; funfzig Jahre nach dem Tode R. Ascher's waren seine Schriften noch etwas seltenes am Rhein211d. Bücherbesitz war eine Seltenheit, und daher vielleicht, weil allgemein bekannt, kein Kaufbrief üblich211e. Von Liebhabern und Sammlern wird Nichts gemeldet.
בשנת 1301 עלה בסביליה החיבור הרפואי Almansor שישה עמ׳ 212 פלורינים של זהב;212a בשנת 1302 עלה חומש עם תרגום, חמש המגילות וההפטרות שמונה־עשר livres;212b בשנת 1330 עלה במזרח ״מדרש החכמה״ מאת יהודה בן משה מטולדו מאה ועשרה אספר;212c ובשנת 1336 עלה במרכז איטליה פירוש אבן עזרא לחומש שני פלורינים של זהב.212d
בחודש מאי 1383 פדה שבתי בן יחיאל בבולוניה212e קודקס קלף בן 492 דפי פוליו, ובו פירושי רש״י וקרא לכתבי הקודש, בחמישה פלורינים של זהב ועשרים ושבעה בולוניני. בשנה שלאחר מכן שילמו תשעה דוקטים בעד ״מורה הנבוכים״ לרמב״ם;212f ובשנת 1389 נקנה החיבור הנזכר של יהודה מטולדו — אותו עותק עצמו — בחמישים וחמישה אספר.212g ספרי הנביאים עלו בשנת 1395 בפרמו212h שלושים דוקטים.
בפדובה קנו בשנת 1402 את פירוש רלב״ג לאיוב ולדניאל בשני דוקטים;212i מחזור רומי שהושלם בשנת 1400 עלה בשנת 1410 שלושים ואחד דוקטים;212k ובשנת 1419 שילמו עשרה פלורינים של זהב בעד קודקס שהכיל עשרים ואחד חיבורים.212l בשנת 1427 שילמו בברנדנבורג שלושים ושלושה פלורינים בעד מקרא עברי בשלושה כרכי פוליו;212m מנטי מפירנצה, שהורה להעתיק ולקנות חיבורים עבריים בשליחותו של הנסיך,212n שילם בשנת 1441 עשרים ואחד פלורינים בעד מקרא עברי מן המאה השלוש־עשרה, בן 464 דפי פוליו.212o
במכירה פומבית באלג׳יר, בסביבות שנת 1454,212p נמכרו: ויקרא, במדבר ודברים עם תפילות לחגים, מקצתם על קלף ומקצתם על נייר, בעד ארבעה מטבעות זהב; הנביאים בעד שמונה וחצי; מילונו הישן של דוד קמחי, על קלף, בעד אחד ושלושה רבעים; איוב, דניאל ועזרא בעד מטבע זהב אחד; עמ׳ 213 פירוש חריזי לאיוב,213a עם פירושים לאיוב, לשיר השירים ולמשלי, בעד אחד ושישית; והרי״ף לברכות ולשבת בעד חצי מטבע זהב. באיטליה של המאה החמש־עשרה עלה ספר החינוך שישה־עשר;213b עותק של הכתובים משנת 1293, בן 223 דפי קלף, עלה עשרה דוקטים.213c כלב הידוע באדריאנופול קנה בשנת 1490 את המטפיזיקה של אבן רושד במאה וחמישים אספר.213d בשנת 1500 נמכר כתב יד עתיק ויקר במאה קרוזאדוס.213e
אם כיום קל לנו יותר לרכוש ידע בזכות הספרים הנגישים והזולים, הבה נחלוף על פני החולשות והסכלויות ונזכור בהכרת תודה את אלה שעוד בסוף התקופה ההיא הכינו בכישרונם ובמסירותם את הישגינו. ליהודי גרמניה שמורה הזכות כי כסדרי אותיות וכמדפיסים קידמו והפיצו את הדפוס העברי בפורטוגל, בספרד, באיטליה ובקונסטנטינופול; הם השיגו את הקודקסים וגם היו המגיהים הטובים ביותר.
אולם אף שימי הביניים הסתיימו, סבלות היהודים לא הסתיימו. עוד בשנותיה האחרונות של המאה החמש־עשרה גורשו מאות אלפים מפורטוגל, מספרד, מסיציליה, מאוסטריה, משלזיה ומעיר הקיסרות החופשית נירנברג; אימה עברה בגרמניה, ובשנת 1500 ציפו למשיח.
[157a] Les juifs dans le moyen âge p. 113. 120. 161. 349.
[158a] ב־histoire philosophique des Juifs (Brüssel 1834 p. 867 note) מובא: ״la Gemare tit. Sanhedr. sectio 14; le Thalmud même titre.״
[158b] Literargeschichte B. 2. S. 328-340 (השוו Orient 1841 Lit. Bl. 16. S. 230 ואילך); גם שם מובאים ״Talmud und Gemara״.
[158c] Zeitschrift für die Wissenschaft etc. 1822 s. 277 ff. תיקון: במקום Cultur יש לקרוא die Wissenschaft.
[158d] s. Geiger Zeitschrift Th. 5. s. 413ff.
[159a] אשר, שו"ת, מס' 20, מעמיד את מסורת חכמי גרמניה וצרפת מעל למסורת הספרדים.
[160a] קונטרס, פירושים. את המילה פרישה כמונח מקובל במקום פירוש אני מוצא לראשונה רק בסביבות שנת 1300. השוו תוספות סנהדרין י"ח ע"א, אשר, שו"ת, 20, 28; הגהות אשרי, מציעא, 6, 4; כתבי היד של הוותיקן 247 (משנת 1324), 260, 398; כתבי היד בפירנצה אצל Biscioni catal. p. 63, 117, 154; cod. hebr. 17 בהמבורג; ירוחם ב־מישרים דף א ע"ג; דקדוקי רש"י, דף ל"ד ע"א; איסרליין, פסקים 24; הגהות מרדכי, יבמות, עמ' 742. הוספה: גם אגודה, עבודה זרה סי' נ"ט.
[160b] תוספות.
[160c] נמוקים, שטות.
[160d] לקוטים.
[160e] קובץ.
[160f] קיצור.
[160g] הגהות.
[160h] השוו המלקטים אצל ליקוטי הפרדס, דף ג ע"א–ע"ב.
[160i] פסקים.
[160k] תשובות.
[160l] דינים.
[160m] תקנות.
[161a] ms. Michael.
[161b] בספריית אופנהיימר, כתב יד משנת 1347.
[161c] ראו ההערות ל־שערי דורא סי' ט"ו.
[161d] שערי דורא, ed. 1599, דף פ"ד ואילך.
[161e] cod. Hamb. heb. 136 N. 9.
[161f] שם החיבור הוא לב שערים (אזולאי, שם הגדולים, חלק 2, ש, סי' מ"ב); ואולם ב־cod. Opp. 604 Q. יש 36 שערים.
[161g] השוו cod. Opp. 1484 Q.; גם ms. Michael.
[161h] ראב״ן סי' ט"ז. הפרדס, דף כ"ב ע"א, ס"א ע"ג.
[162a] Schittah zu Kama, f. 165b; zu בבא מציעא קכ"ב ע"א, קכ"ח ע"ב, קל"ד ע"א, קי"ט ע"א; zu בבא בתרא י"ב ע"ג.
[162b] Wolf t. 4. p. 756. Delitzsch in catal. codd. Lips. p. 277.
[163a] ידיעה שמסר H. I. Michael.
[163b] 620 Q., בן 55 דפים.
[163c]תיקון: במקום ההערה שנדפסה כאן יש לקרוא: אזולאי, שם הגדולים, חלק 2, ע 34.
[163d] מובא במהרי״ל, בהערות ל־שערי דורא ובמקומות אחרים; קיים קיצור שלו בכתב יד.
[163e] Jona או״ה 6, 9. 18, 6. 81, 7.
[163f] Ib. 10, 20 ובמקומות אחרים.
[163g] cod. Opp. 843 Q., מן בר נתן ועד סמוך לסוף האות יו״ד. מצוי בכתב יד גם אצל H. I. Michael, ולדבריו המחבר הוא אחיו של ר׳ מאיר משפיירא.
[164a] cod. Bodlej. 268, Rossi 961, Uffenbach 49, 50, 116, Oppenh. 1481 Q. כתבי יד דומים ראיתי בפרנקפורט דמיין ובברלין.
[165a] cod. Vatic. 324 N. 6; יש שם רק דף קוורטו אחד, וכנראה אינו אלא קטע. מלבד זאת, ר׳ אליעזר בן יחיאל אחד היה בשנת 1272 באזור ארפורט; ראו הגהות מיימוניות, שו"ת לאישות, מס' 25.
[165b] מובא ב־תשב"ץ סי' תמ"ו; השוו cod. 23 hebr. של כתבי היד במינכן.
[165c] Orient 1844 Lit. Bl. 44. S. 704.
[165d] cod. Oppenh. 1172 Q., 1032 Q.
[165e] הדרת קדש. הקטלוג של אופנהיימר באוקטבו, p. 135, מציין בעקבות הקטלוג בקוורטו מחבר אחר ותמה על Wolf, אף שהוא עצמו הולך בעקבותיו בשלושה מקומות (p. 383, 388, 402)!
[166a] ב־cod. Oppenh. 999 Q., על פי catal. ms.
[166b] פירוש הסידור של Hirz, מהדורת ברלין, דף ק"ג ע"א.
[166c] cod. Opp. A. 272 Q.
[166d] cod. Vatic. 105 N. 14, 15.
[166e] cod. Vatic. 397.
[166f] ראו חיבורי בתוך מסעות בנימין, Vol. 2 N. 40, 43, 44, 47.
[166g] שם, N. 55.
[167a] ראו Melo Chofnajim S. 51 (עברית), 102, 103.
[167b] Vajikra rabba c. 7 f. 173b. השוו gottesd. Vorträge שלי, S. 182 Anm. d.
[168a] Malmad ms., פרשת במדבר.
[168b] מנהג דומה היה ליעקוביטים; ראו Michälis syr. Lex. p. 801.
[169a] עמרם גאון אצל Tur Orach Chajim 299; ערוך, ערך קלר; מחזור ויטרי ms. סי' תק"ח ו־דינים ms. סי' שפ"ב (שניהם מתוך ידיעה שמסר במכתב S. D. Luzzato); פירוש מחזור בכתב יד לשבועות (cod. Hamb. h. 17); רוקח סי' רצ"ו; ספר חסידים סי' א'ק"מ; מרדכי, שבת סי' תק"ט; תשב"ץ סי' תי"ח; רזיאל, דף מ"ב ע"א, מ"ה ע"א; כל בו, מס' 74.
[169b] ספר חסידים סי' תת"ו; Tur Jore Deah 245.
[170a] מורה, כגון Leontin (תשב"ץ סי' תקע"ה), Jacob b. Jakar (רש"י, פסחים קי"א ע"א), חכמי מיינץ (ערוך א׳, אצא 1, כד 1, סעף), Meschullam (cod. Hamb. h. 17 לסליחות), Simson (שבלי הלקט, חלק 2, ms. סי' כ"ז), מוריו של רש״י (יבמות, דף נ"ז ע"א, נדרים ל"ה ע"א ובמקומות אחרים; השוו Raschi שלי, S. 316, 367), Kalonymos (הפרדס, מ"ה ע"ג), רש״י (הפרדס, י"ז ע"ג, ראב״ן 145a; אצל קרא ו־Jesaia do Trani הוא נקרא תמיד המורה), Samuel ha-Levi בוורמס (הפרדס, ט"ז ע"ב; תמים דעים 104), Isaac ha-Levi בשפיירא (שבלי הלקט, שם, סי' מ"ה, ל"ו ע"ב). [הערת תיקון: התוספת על Kalonymos, העברת 16b אל האזכור של Samuel ha-Levi והוספת 36b נקבעו כולם בתיקונים המאוחרים של צונץ לעמ׳ 170.]
[170b] מורה צדק, הפרדס, דף כ ע"א–ע"ד; שבלי הלקט 104; ירוחם, אדם וחוה, ג ע"ב; שו"ת שלמה לוריא, 29.
[170c] השוו ספר חסידים סי' תתקצ"ב; Hermannus jud., de sui conversione p. 20.
[170d] Tur Eben ha-eser 118; שו"ת אשר, 52, 3.
[170e] מהרי"ל, דף נ"ו, ed. 1730.
[170f] איגרת רש״י לנתן בן מכיר, p. 2 למעלה; ספר חסידים סי' תק"א.
[170g] ספר חסידים סי' שי"ג.
[171a] הפרדס, דף י"ט ע"ג; ספר חסידים סי' קס"ח, 169; כל בו, מס' 66, דף נ"ו ע"א. השוו שו"ת דוד כהן, מס' 14; שו"ת בנימין זאב, 303 דף תל"ח ע"ב, 305 דף תמ"א ע"א.
[171b] ספר חסידים סי' שצ"ג.
[171c] שם, סי' ט"ז, 614; רוקח, דף ה ע"ב.
[171d] מנהגי מהרי"ל, דף נ"ו.
[171e] ספר חסידים סי' ר, 702.
[171f] Kalonymos בתוך אבן בוחן c. 39; שו"ת יהודה מינץ, בסוף.
[171g] יראים סי' צ"ו.
[171h] ספר חסידים סי' שע"ה, 377; ראו לעיל עמ׳ 136, 137.
[171i] שם, סי' שע"ט.
[172a] שו"ת מאיר מרוטנבורג, מס' 81; שו"ת in 4, מס' 291.
[172i] הגהות מיימוניות, שו"ת למאכלות אסורות, מס' 5.
[172k] הפרדס, דף ל"ג ע"ג. הוספה: השוו אזולאי, שם הגדולים, חלק 2, ע 7. אולם אם קוראים ב־הפרדס ולכן בתי, הבת מתחלפת בנכד.
[173a] סיפור בכתב יד של מחבר רוקח.
[173b] שו"ת שמעון דוראן, חלק 3, דף כ"א ע"ג.
[173c] מנהגי מהרי"ל (דיני ציצית).
[173d] Wolf biblioth. t. 4 p. 201; השם חסר במפתח המחברים.
[173e] Matatia b. Moses בתוך אחיטוב ms. הוספה: השוו אגודה, מציעא סי' צ"ט: הלוואת כסף לנוצרים היא עתה מקור פרנסתנו העיקרי.
[173f] שו"ת מאיר מרוטנבורג, 158, 887; מרדכי, בתרא סי' תר"ה; איסרליין בתוך תרומת הדשן 193, 194. השוו Jost Geschichte Th. 7 S. 199; Depping, שם, p. 137.
[173g] אור זרוע אצל R. Jona או״ה 58, 74.
[173h] סמ"ק סי' רפ"ה.
[173i] רוקח סי' קצ"ו.
[173k] ראבי״ה ms. סי' קצ"ג.
[173l] Joseph Tob Elem אצל הגהות מרדכי, סנהדרין סי' תשפ"ח; רש"י ל־עירובין ק"ד ע"א למטה; אגודה, שבת 132. השוו לעיל עמ׳ 172 הערה e.
[173m] Bamidbar rabba f. 258a; רש"י, Jesaia 22, 18. השוו More 3, 25; שבלי הלקט 33.
[173n] שבט יהודה, דף י"ט ע"ב.
[174a] סמ"ק סי' ר"פ; כל בו, מס' 31, דף כ"ו ע"ד למטה.
[174b] תוספות, סוכה מ"ה ע"א.
[174c] Depping p. 182.
[174d] Immanuel p. 203.
[174e] catal. Uffenbach p. 121, 343; נדפס גם בנפרד, ראו catal. Opp. p. 564 ואילך. השוו Glücksbüchlein ו־Loosbuch בתוך Bratrings Verzeichnisse (1833), S. 10 N. 133, S. 24 N. 416.
[174f] ראו שבלי הלקט 33.
[174g] ספר חסידים סי' ת, 644; מרדכי, סנהדרין סי' תשכ"ג; רקנאטי, פסקים 333, בסוף; Würfel, die Juden in Nürnberg S. 28; Depping p. 202. הוספה: Jacob Antoli מדווח ב־Malmad ms., לפרשת אם בחקותי, שגם בעלי מעמד שיחקו בקובייה.
[174h] איסרליין, פסקים 186.
[174i] אבן בוחן c. 37; Leo de Modena, סור מרע.
[174k] ראשית בכורים, 1708 in 4, f. 29n: שקר שטן. השוו דרך הישר c. 40 f. 80b.
[174l] רש"י ל־כתובות ס"א ע"ב; ספר חסידים סי' ת.
[174m] שבט מוסר c. 42.
[175a] כמה מן השמות הנזכרים כאן עדיין אינם מופיעים בחיבורי ״Namen der Juden״, S. 52 ואילך.
[175b] בעל אצבעות — Fingermann (ראו לעיל עמ׳ 99); בעל החוטם — השוו Naso; טוב עלם — Bonfils; מענל צרק — Richtweg; שושן עמק — Rosenthal (Anmerkungen zu שערי דורא, דף א ע"ב, ז ע"ב). לכאן שייכים גם הצירופים הכוללים ״זהב״: חפץ זהב (אצל מאיר מרוטנבורג), כפתור זהב (בכתבי יד), בדומה לשמות נור זהב ו־שרביט הזהב המופיעים באזורים אחרים. האם גם יקר שם (לעיל עמ׳ 58)?
[175c] מרדכי, הגהות אשרי, אגודה — כולם ל־עבודה זרה c. 3.
[178h] ספר חסידים סי' תנ"ב, 709, 711; ספר הגן, יום 2.
[178i] הרמב"ן, Derascha, ed. Prag, דף ד. המילה ed. הוכרעה ישירות מן הסריקה הנקייה לאחר שנותרה בלתי קריאה ברשומת הביקורת.
[179a] איסרליין, פסקים 156.
[179b] ספר חסידים סי' א'ק"א (לעיל עמ׳ 137).
[179c] הגהות מיימוניות, שו"ת למאכלות אסורות, מס' 15; שו"ת בנימין זאב, 326, דף ת"ס ע"א; Orach Chajim 566, 552, 125.
[179d] ערוך, ערך אבא; Benjamin von Tudela, בסוף; המנהיג, בסוף; הרמב"ן, Derascha, דף ד; Orach Chajim 113, 619; רקנאטי, פירוש דף ק"ט ע"ב.
[180a] ראב״ן 291; התרומה סי' קמ"ד.
[180b] תרומת הדשן 196.
[180c] אשרי, עבודה זרה c. 2; השוו Gerson, Talmud S. 32.
[180d] המנהיג, חול S. 45, 49 (אין נוהגים להתפלל בגילוי ראש); סמ"ק ms. סי' רל"ז (ר׳ מאיר מרוטנבורג אינו אוסר ללכת בגילוי ראש, אך ההימנעות מכך היא ממידת חסידות). על הוראת ר׳ אשר לכסות את הראש בשעת אמירת שם האל ראו לעיל עמ׳ 149.
[180e] ראו שו"ת בן ששת, 119.
[180f] הגהות אשרי, עבודה זרה c. 1.
[180g] איסרליין, פסקים 112.
[180h] התרומה סי' קל"ח (catal. Uffenb. p. 99); סמ"ג, איסור 45; תוספות, עבודה זרה י"ד ע"ב.
[180i] ספר פסול, התרומה, שם; ספר חסידים סי' תתקי"ג; הגהות מיימוניות ל־עכו״ם 7, 7; תוספות, שם; כל בו, מס' 97; הוספה: אגודה, עבודה זרה סי' ח; איסרליין, פסקים 27.
[180k] ספר חסידים סי' רמ"ט.
[180l] שם, סי' ר"כ.
[181a] שם, סי' רכ"א.
[181b] לשונם של טועין, ראו Raschi שלי, S. 288; לשון נוצרי אצל Wolf biblioth. t. 4 p. 791, Bibago אצל Dukes Blumenlese S. 264, Immanuel Mechabberot בסוף; לשון נוצרית ב־cod. Vatic. Urb. 43; לשון הנוצרים אצל Botril ל־Jezira f. 34a. הוספה: לשון נוצרי גם ב־cod. Rossi 315; לשון הנוצרים אצל Manoach בפירושו ל־Maimonides f. 24a.
[181c] לשון גלחים, ניצחון הישן p. 154 ועוד; לשון גלחות, שם p. 168; מרדכי, מגילה סי' א'שמ"א; אגודה ל־מגילה c. 1.
[181d] הם נקראו גלחים (רש"י, סוכה י"ז ע"א; ראב״ן 204), כהנים (ספר חסידים סי' ר"כ), כומרים (שם, סי' רפ"ט; ניצחון הישן p. 42; סמ"ג, איסור 57; תוספות, עבודה זרה י"ד ע"ב); מכאן כונתה מינכן עיר הכמרים (Selicha ms.), אב מנזר — ראש כומריא (ניצחון סי' ק"פ, 225), ונזירות — כומריות (ניצחון הישן p. 43 ובמקומות אחרים) וגם כהנות (ספר חסידים סי' תש"ב).
[181e]cordeliers, ומכאן חובלים (מן חבל, ״חבל״) ב־cod. h. 80 N. 6 של ספריית העיר המבורג (לחובל אחד; שאל החובל), בוויכוח יחיאל p. 5, בתוספות לתורה דף פ"ח ע"א ובוויכוח הרמב״ן p. 94.
[181f] צעירים — תרגום שגוי של Wagenseil הוא homunciones — ראו הרמב"ן, שם, p. 34, 99, 52.
[181g] יקופיש (cod. h. 80 N. 6, בתוך תולדות; ויכוח יחיאל ב־cod. Uffenb. 126, ושם אצל Wagenseil: הקופינשא; התוספות לתורה, שם). השוו Depping p. 188; Jost, Geschichte d. Israel. Th. 6 S. 287.
[181h] דורשים (Kimchi בתוך Maimon. Briefen f. 32b; הרמב"ן, שם, p. 34; שבט יהודה N. 20, 60), דרשנים (הרמב"ן, שם, p. 39). אצל Farissol, המובא ב־Wolf t. 4 p. 767, מופיע דרשנים הקטנים; אך גלחים הקטנים אצל ר' ירוחם (אדם וחוה דף קנ"ח ע"ג) פירושו נערי מקהלה וכדומה.
[181i] התוספות לתורה, במקום הנזכר: ונראה שעל החובלים ויקופש הוא אומר שהם מצרים לישראל בכל מקום והם קרויין לא עם שהרי הם בזויין מכל טכסיס בני אדם.
[182a] תועים (הגהות מיימוניות, שו"ת למשפטים, מס' 24; פירוש לתורה בכתב יד לפרשת כי תשא).
[182b] מסוינים, כלומר cruce signati (בסיפור בכתב יד מאת ר׳ אלעזר מוורמס; Blogg שיבש זאת למזוינים, ״חמושים״, ב־aedificium Salom., 1832, S. 134). מן סימן פסול (notae ל־porta Mosis p. 336) או סימן של ע״א (ספר חסידים סי' רכ"א) נגזר סמן במשמעות זו. סיפור בכתב יד על מאורעות שנת 1096 אומר: ויסמנו עצמם על מלבושיהם. זהה לו מצוינים (Joseph ha-Cohen, Chronik 18a); וכבר בסליחה מן המאה השתים עשרה נאמר: בשלמותם לציין.
[182c] מתועכים (נספח אחרי שבט יהודה).
[182d] השוו תשב"ץ סי' תמ"ט.
[182e] השוו ר׳ תם (כרם חמד, חלק 7, עמ׳ 49): כך תקן רבינו שלמה בכל מלכותנו ומדעת כלם.
[183a] הישר, דף ס"ד ע"א; שו"ת מאיר מרוטנבורג, 153, 934, Bl. 112, 113; הגהות מיימוניות, שו"ת לאישות, מס' 35; שו"ת בנימין זאב, 63.
[183b] תרומת הדשן 321; שו"ת יעקב וייל, 66.
[183c] Depping p. 301 ואילך.
[184a] הגהות מיימוניות, שו"ת לקנין, מס' 27.
[184b] השוו Depping p. 136, 177.
[184c] חדושי אנשי שם ל־מרדכי, קמא, לקראת הסוף.
[184d] שו"ת יעקב וייל, 101.
[184e] Hag. Maim., אישות c. 14.
[184f] השוו שו"ת שלמה בן אדרת, חלק 1, מס' 475; שו"ת בן ששת, 270; איסרליין, פסקים 255: הנסמכים רבים אבל היודעים מועטים.
[185a] השוו שו"ת יעקב וייל, 163.
[185b] כעין שאנו קורין עכשיו מר פלוני, מרת פלונית, כך היו רגילין וכו׳ (רש"י, ברכות ט"ז ע"ב). דוגמאות לשימוש זה אצל יהודי אירופה מצויות בשנים 959 (איגרת חסדאי למלך הכוזרים), בסביבות 1030 (שו"ת מאיר מרוטנבורג, 847), 1034 (כתובות על קירות בית הכנסת בוורמס; השוו Mannheimer, die Juden in Worms S. 9, 19), בסביבות 1080 (מאיר מרוטנבורג, שם, 875, 880, 887), 1091 (ערוך ms., בשיר נדרתי נדר), 1096 (רשימה בכתב יד של הנופלים בוורמס), 1112 ו־1119 (מסמכים ב־פאר הדור N. 211, 214), ובסביבות 1130–1150 (ראב״ן N. 114, שנכלל גם ב־שו"ת מאיר מרוטנבורג, 410; וכן בסיפורו שבכתב יד על מאורעות שנת 1096, שממנו נבע Joseph ha-Cohen, Chronik f. 6a, 7a). נראה שהתואר עוד שימש בתקופה מאוחרת מעט יותר ב־cod. hebr. 42 של ספריית העיר המבורג, בהזכרת הנשמות המצויה שם. הוספה: מרדכי, בתרא c. 9 סי' תרל"ה, משתמש ב־מר בסביבות שנת 1030.
[185c] Simeon Duran, פירוש לאבות 2, 1: ״המנהג בן זמננו לכנות כל אדם רבי מקורו במקומות שבהם מתגוררים קראים; תכליתו למנוע שיחשבו אדם לקראי, שכן הללו אינם משתמשים בתואר רבי אלא מכנים את יריביהם רבניים (רבן).״
[186a] שו"ת יצחק בן ששת, 270, שם חותם ר׳ יוחנן: בן מורינו הרב ר׳.
[186b] שם, 271.
[186c] שו"ת דוד כהן, מס' 22, סי' י"א.
[186d] נקרא שרות, כלומר השירות (סוטה ל"ח ע"א, חולין קל"ח ע"א); ראו בן ששת, שם.
[186e] שו"ת שלמה בן אדרת, חלק 2, מס' 290. השוו Würfel, שם, S. 59.
[186f] מאז שהבחין אליהו בחור (Tischbi, בערך המתאים) בין ״נידוי״ ל״שמתא״, נשמרה הדעה השגויה בדבר שלוש דרגות של החרם; אף Tychsen (Bülzow. Nebenstunden Th. 4 S. 26) ו־P. Beer (Hallesche Encyklopädie, הערך Bann) הפיצוה. ההסבר הנכון, ש־Gildemeister הוכיח ביסודיות (Blendwerke וכו׳, Bremen 1841, S. 40), מצוי בפשטות בתשובות הגאונים (ed. Mantua N. 10, 41; ed. Salonichi in 4 f. 75a) והרי״ף (N. 281), אצל הרמב״ם, Nissim (Moëdkaton c. 3) ורבים מן המאוחרים. רק לשם הדגשה מצרפים לעיתים בנידוי ובשמתא, כגון בתקנות שעליהן חתם יעקב תם, וב״שמתא״ מבינים גם קללה; השוו Tur Jore Deah 334; שו"ת בנימין זאב, דף ת"ח ע"ב.
[187a] בן ששת, שם. השוו Jost, Geschichte Th. 7 S. 148.
[187b] איסרליין, פסקים 128.
[187c] שו"ת יהודה בן אשר, ms., מס' 78°; יעקב וייל, דינין S. 58.
[187d] שו"ת אשר, 18, 14; 17, 8.
[187e] ראו לעיל עמ׳ 118.
[187f] הקדמת Moses Gecatilia לתרגומו ל־הנקוד של Chajudsch; ראו Dukes, Mittheilungen S. 181.
[188a] משנה וגמרא שכתב ר׳ גרשם בידו נזכרות אצל רש"י, סוכה מ ע"א; ראב״ן דף קמ"ה ע"ד; תוספות, חולין נ"ד ע"ב, זבחים מ"ב ע"א; Schittah ל־כתובות פ ע"א; פירושו של שמעון דוראן לאבות c. 2 f. 20b.
[188b] ראו Hänel, dissensiones dominorum, Leipzig 1834.
[189a] ב־cod. Vatic. 138 מצוי כביכול פירוש למסכת בבא קמא מאת ר׳ יצחק בן שמעון מפראג, שחובר בשנת 1480.
[189b] פירוש ותוספות; ראו מאור ל־חולין c. 3; ספר חסידים סי' תק"צ, 875, 925; Immanuel c. 9 p. 88; Sittenbuch c. 27; שו"ת משה מינץ, 77.
[189c] באיגרת לארגון (Maimonidische Briefe ed. Prag f. 34a); לקוטות, Salonichi 1791, f. 3c.
[189d] שו"ת, 375.
[190a] השוו Jost, Geschichte Th. 7 S. 208, 215, 224.
[190b] נדיבים; השוו הערה 49 שלי במהדורה האנגלית של Benjamin von Tudela, Th. 2 p. 31–32.
[190c] אבן בוחן c. 51.
[190d] שו"ת בן ששת, מס' 270, 271. השוו cod. Rossi 154, שבו מופיע בוודאי אותו יוחנן.
[190e] משום כך עוד במאה הקודמת נקראו פתרונות מחודדים ״נירנברגיים״ ו״רגנסבורגיים״; ראו Wagenseil, de civitate Norimberg, Altdorf 1697, p. 157. השוו David Oppenheimer בתוך דינים להנהגות אדם דף י"ט ע"ב.
[191a] הדעה העצמית נמשלה לכסף, ואילו ידיעת המסורת לזהב; ראו שו"ת בן ששת, 478, בסוף.
[192a] דור יתום; שו"ת יעקב לוי, 71.
[193a] ידיעה שמסר H. I. Michael.
[194a] השוו תשובותיו ו־cod. Opp. 627 Q. (על פי catal. ms.).
[194b] ידיעה שמסר H. I. Michael.
[194c] ראו Eschkol hakofer c. 105–134.
[194d] השוו gottesd. Vortr. שלי, S. 397.
[195a] פירושים; וגם נמוקים אצל Samuel b. Meir (בתחילת פירושו ל־Levit.), Joseph Kara, Jesaia de Trani ואחרים. השוו catal. codd. Lips. p. 275, 281, ולעיל עמ׳ 83. הוספה: ראו גם הישר 692; תוספות, פסחים קי"ח ע"ב.
[195b] Geiger, Zeitschrift Th. 5 S. 416.
[195c] ישכילו ויבינו (בראשית ל"ז, ב); ויבינו יודעי שכל (שמות כ"א, א); אנשי לבב יבינו (דברים ז, ז); ישכיל — לא הבינו (שמות ג, י"א); ...המכין ואת לבו יתן להכין (פירוש בכתב יד לשיר השירים, בתחילתו); והמבין יבין (שם). ביטוי אחרון זה מצוי גם אצל Abraham b. David (Schittah ל־בבא מציעא פ"ב ע"ג), Elieser ha-Levi (מרדכי, בתרא סי' תשי"ב), בתוספות לחומש (בסוף בחקותי), Hiskia (Chaskuni, בראשית ט, ה), בפירוש החומש שלי שבכתב יד (ויגש). הביטוי והמשכילים יבינו אצל ערוך בערך גם מקורו ב־Daniel 12, 10. השוו עוד למבין אצל רש"י (תמים דעים 138), Elia מלונדון (הגהות מרדכי, שבת סי' רל"ב), Minchat Jehuda 76b, כל בו, מס' 35 לקראת הסוף. הוספה: אצל Elieser b. Natan, f. 34d: יתן אל לבו ויבין; דף צ"ג ע"ד: והמבין יבין.
[196a] ראו שמות כ"ג, י"ט; ל"ד, כ"א; Deuteron. 22, 15.
[196b] בתחילת פירושו לספר שמואל; ראו Orient 1844 Lit. Bl. S. 215, הידיעה שמסר K—m. השוו פירושו ל־במדבר כ"ט, כ; שמות ל"ב, א.
[196c] פשטנים; Samuel b. Meir לפירושו ל־בראשית ל"ז, ג.
[196d] ראו gottesd. Vortr. שלי, S. 337, 345, 416.
[196e] המעתיק, למשל Kara ב־cod. Bloch (Geiger, שם, Th. 4 S. 138–139), cod. München hebr. 5, cod. Berolin. ל־ישעיהו ז, ד, cod. Hamb. hebr. 32 לפרשות בלק והאזינו; הכותב, למשל Kara ל־שמות ל"ד, ט (אצל Breithaupt) ולפרשת פנחס (cod. Hamb. hebr. 32). השוו אותו ביטוי אצל רש"י ל־יחזקאל מ, מ"ט, בפירוש שלי שבכתב יד לפרשת תולדות וב־cod. hebr. Lips. 1; וכן הלכלר אצל בעל הגלוסות ל־איוב ז, ו אצל Breithaupt. גם בחיבורים אחרים משתמשים מפרשי־העל בכינויים כאלה, בעיקר אני המעתיק (הגהות מיימוניות ל־שבת 16; שו"ת לאישות, מס' 8; כרם חמד, חלק 7, עמ' 71; cod. hebr. Lips. 15), ואני הכותב (ספר חסידים 669; כל בו, מס' 4; פירוש ל־אלפסי, שבת קכ"ג ע"א; ניצחון ed. Amsterd. סי' תתכ"ו; cod. Hamb. hebr. 17).
[197a] Menachem, Lex. ms. (אדם, גנב, עכר ובמקומות אחרים); Dunasch ב־Machberet ms. (הערכים ומלק, אשר וכו׳); רש"י (ויקרא י"ד, י"ד; במדבר ל"ג, נ"ה ובמקומות אחרים); Jacob b. Ruben (ספר העשר ל־Ezech. c. 37 ובמקומות אחרים); Saadia (דניאל ב, מ"א); Simson (ראו Geiger, Zeitschrift Th. 5 S. 426).
[197b] Menachem (אבחת, אדם, גרם); רש"י (עזרא ו, ב); Kara (ראו Dukes, Mittheilungen S. 146).
[197c] פתר בתלמוד הירושלמי, במדרשים ואף אצל Josippon (p. 178), במשמעות ״לבאר״ או ״לפרש״, סלל את הדרך לשימוש ב־פתרון לציון משמעות הטקסט; ואילו אבן עזרא (בתחילת Sefat Jeter; השוו שם את הפירוש גל נעול) ייחד למילה רק את משמעותה המקראית, ״פתרון חלום״. אף על פי כן מופיעה המילה פעמיים במשמעות שנעשתה מקובלת לאחר מכן בתרגומו לספר הנקוד (S. 181, 186).
[197d] Salmon (Geiger, שם, Th. 5 S. 313); Jefet (Wolf t. 4 p. 1095); אלמוני אצל יוחסין, דף קכ"ד ע"ב; Josippon (p. 26, 165); Menachem (בקביעות במילון ובהקדמתו); Dunasch (Machberet ms., בשיר וכן בערכים עלמות, ומזח, סרכים; ראו Sefat Jeter סי' א, 21); Levi b. Jefet (ראו Dachs sueca p. 44); Hai (שו"ת, ms.); Chananel (ערוך, גרע, מד 1; וכן ב־Schittah ל־בבא מציעא ע"ג ע"ד); תוספת ב־Tanchuma, תחילת ויקרא; ben Balam (ראו Buch הנקוד S. 187, Anm.); Natan ב־ערוך, גם 2; רש"י (בראשית י"ד, י; ויקרא כ"ו, מ ובמקומות אחרים, ולעיתים קרובות בתהילים; ראו לעיל עמ׳ 65–67); Jacob b. Ruben (לעיתים קרובות בספר העשר לדניאל); Joseph Kara (Breithaupt ל־בראשית כ"ד, ז; Deuteron. 32, 2; כרם חמד, חלק 7, עמ' 58; Dukes, Mittheilungen S. 146); פירוש לחומש, לעיתים קרובות, כגון שמות ח, כ"ה; במדבר ז, ב; ט"ז, ט"ו, 18, 19; דברים ל"ב, כ"ד; Samuel b. Meir (ל־Abot 3, 17 אצל מדרש שמואל); Saadia (ל־Daniel 1, 10; 3, 2 ובמקומות אחרים); מפרש דברי הימים (II, 35, 18 ולעיתים קרובות יותר; השוו I. Weisse בתוך כרם חמד, חלק 5, עמ' 235); מפרש ספר יצירה (כתב יד אצל Dukes, שם, S. 14; השוו Landauer בתוך Orient 1845 Lit. Bl. S. 179); Hadasi (Eschkol hakofer c. 33, 172); Tam (ראו Geiger, שם, Th. 5 S. 426–427); Ephraim (מדרש שמואל 3, 6); המנקדים והדקדקנים Moses (כללי הנקוד), Simson (Geiger, שם, S. 432), Jekutiel (הקדמת עין הקורא, S. VII); מפרש המחזור (cod. Uffenb. 54 p. 79, 83); Hiskia (Chaskuni, בראשית ל"ב, כ"ו); Jesaia de Trani (לעיתים קרובות ב־המכריע, כגון N. 5, 11, 70, 87); Berechja (בתוך הפדות והפורקן לסעדיה); Moses de Coucy (הקדמת סמ"ג); Zidkia (ראו Tanja 48 בתחילתו ו־75); Jehuda b. Elieser (מנחת יהודה 9b, 17b, 78a, 79b); Immanuel (Var. Lectt. ל־תהלים ק"מ, י"א). ואולם מאז שנת 1260 לערך פחת השימוש ב־פתרון. הוספה: פתרון אצל גאון אלמוני (ערוך בערך כפן), Scherira ו־Hai (ראו שו"ת משה אלאשקר, 74, דף קל"ח ע"א, שורה 14), Elieser b. Natan (ראב״ן 47, בתחילתו).
[198a] Menachem (Lex. ms., הערך הג); רש"י (זכריה ו, ו); Kara על רש"י (ראו כרם חמד, חלק 7, עמ' 60); Abraham b. David (בפירוש ל־Tamid, f. 7).
[198b] רש"י, יחזקאל כ"א, י"ח.
[198c] לעז; מכאן שתרגומים כאלה נקראו לעזים (מקרא דרדקי, 1488 ברביע, הקדמה: ומכל הלעזים), והספרים נקראו לועזים. השוו ספר חסידים סי' קמ"א; Ms. 7 אצל Archives Israel. t. 1 p. 61.
[198d] Simson Bloch, תולדות רשי דף ל"ב ע"א.
[200a] Maimonidische Briefe f. 3. השוו את התרגום הלא־מדויק לגמרי אצל Jost, Geschichte Th. 6 S. 192.
[200b] Milchamot Adonai, ed. 1840, p. 9–10.
[200c] ראו הקדמת פירושו של יעקב בן אשר. השוו Geiger, שם, Th. 4 S. 397 ואילך.
[201a] Efodi בתוך Maase Efod ms. c. 7 f. 66b ואילך.
[201b] אברבנאל, פירוש לאבות 5, 23.
[201c] דיוק (דקדוקי רש"י, דף ל"ד ע"ב), דייקות (Kusari 3, 69; כללי הניקוד שאחרי המקראות הגדולות דף תתע"ט ע"א), דייקנות (שם דף תתקי"א ע"א).
[201d] דקדוק, במקום הנזכר ב־Kusari לצד דייקות.
[201e] מנקד (אבן עזרא בתוך ספר הנקוד S. 200; השוו Buxt. de punctor. antiq. p. 21; cod. Vat. Urb. 6 או Kenn. 497 משנת 1293; Levita בתוך פרק שירה c. 4), נוקדים (Jekutiel בהקדמת עין הקורא, וגם ל־בראשית מ"ו ול־דברים ח).
[201f] נקדן, בדומה ל־גרסן (Chasdai, איגרת; הפרדס, דף כ"ג ע"ב), חרזן (תרומת הדשן 346), חרזן (Immanuel S. 87), ליצן (רש"י, בראשית ל"ה, י"ט; שבת ס"ו ע"ב), סדרן (ליקוטי הפרדס, דף כ ע"ב), שקרן (Agadat Bereschit c. 31, בסוף), למדן (ירוחם, תחילת Mescharim; Jochanan אצל שו"ת בן ששת, 270) ואחרים. הוספה: „סדרן” גם ב„הפרדס”, דף 62א.
[201g] דייקן; ראו רש"י, נדרים מ"ט ע"ב; פירוש בכתב יד ל־Hiob (ראו לעיל עמ׳ 79, 109); cod. Vatic. 14; כללי הניקוד הנזכרים דף תתצ"א ע"א — שמהם נטלו S. Hanau ו־W. Heidenheim את הביטוי בראש בנין שלמה ו־משפטי הטעמים —; Seder haget סי' ק"ד (אחרי שו"ת יהודה מינץ); לעיתים קרובות ב־דקדוקי רש"י; Levita בתוך Tischbi, הערך דוק. במקום אחר דייקן (שו"ת יצחק בן ששת, 180) הוא גם מילה נרדפת ל־דוקן (רש"י, שבועות ל"ה ע"א; מנחות ל"ט ע"ב), ״מדקדק״. הוספה: ה״דייקנים״ מכריזים על פסוק במחזורים כמיותר (הפרדס, מ"א ע"ד).
[202a] מכאן שמסרתי פירושו ״ציידתי במסורה״, ולא, כפי שפירש Assemani בתוך Catal. Vatic. p. 411, ״מסרתי״.
[202b] כלי חמס חונם מלמדים סופרים; פירוש קדום בכתב יד ל־בראשית מ"ט, ה (ידיעה שמסר Luzzato).
[202c] ראב״ן דף צ"ג ע"א.
[202d] ראו לעיל עמ׳ 109 ואילך.
[202e] Wolf מכנה (t. 2 p. 326) את רשימתו, הכוללת כארבעה־עשר מנקדים (t. 2 p. 538 ואילך; t. 4 p. 227 ואילך), התחלה קטנה.
[202f] למשל תוספות, יבמות י"א ע"א (בינוני); סנהדרין נ"ב ע"א (כינויים חבורים); שבת פ"ח ע"א; שבועות ט"ז ע"ב (ענייני מילון).
[203a] כתבי היד של מילונו אצל Wolf t. 3 p. 694; רש"י, איוב כ"ד, י"ט; Samuel b. Meir בפירוש בכתב יד ל־Cant.; הקדמת Parchon; תחילת מאזנים ל־אבן עזרא; תוספות, סוכה ל"א ע"ב; חולין כ"ב ע"ב; דקדוקי רש"י, דף כ"ח ע"ב, ל ע"א–ע"ב.
[203b] פירוש בכתב יד ל־Ruth; כתב יד אצל אזולאי, שם הגדולים, חלק 2, א׳ 12.
[203c] Parchon ו־אבן עזרא, במקומות הנזכרים.
[203d] cod. Vatic. Urbin. 54.
[203e] ראו לעיל עמ׳ 108.
[203f] ראו לעיל עמ׳ 109.
[203g] ראו לעיל עמ׳ 120.
[203h] Michlol in 8 f. 90b.
[203i] מדויק (רש"י, תהלים פ"ח, א; קמ"ד, ב; מפרש דברי הימים I, 5, 36; ראב״ן דף ל"ה ע"ד), מדוקדק (Parchon בערכים כפן, מול; Serachja, מאור, שבת f. 86; הקדמת מסורת ל־Meir ha-Levi). בדומה ל־דייקות ול־דקדוק (ראו לעיל עמ׳ 201), נחלקות האסכולה הצרפתית והאסכולה הספרדית גם במילה זו. אצל Scherira Gaon (יוחסין, ק"י ע"א, ed. 1845 p. 22) מדוקדק פירושו ״שקול״.
[203k] ספר מוגה — אצל רש"י, שבועות ל"ה ע"א; תהלים קמ"ד, ב — כלומר ספר שתוקן.
[203l] ספר ישן — כך אצל הקדמונים; אך המחברים הצרפתים והגרמנים כותבים מאז שנת 1240 לערך ספר זקן, כגון בגלוסות השוליים ל־cod. Lips. 1; אצל Jekutiel Nakdan ל־ויקרא כ"ו, כ"א ואצל Heidenheim, de accent. f. 63a, 66b; אלמוני, שם, דף מ"ו ע"א; אור זרוע בהערות ל־שערי דורא סי' פ"ט; מרדכי בהלכות קטנות סי' א'של"ד; cod. Rossi 185 משנת 1304 (Var. Lectt. ל־ויקרא ח, י); כל בו, מס' 37; שו"ת יוסף קולון, 102. השוו additamenta שלי, p. 315.
[204a] ראו אבן עזרא, תהלים ס"ד, ז. השוו לעיל עמ׳ 111.
[204b] הקדמת פתח דברי: מצאתי אנשים בדורנו זה מלעיגים ומלעיכים בחכמת הדקדוק וקראוה חכמה בלא תועלת. השוו את דברי שמעון דוראן (שו"ת, חלק 1, דף כ"ג ע"ב), שלפיהם בורות בדקדוק אינה גורעת.
[204c] Efodi ms. c. 7: חכמי ישראל וגדוליו אינם יודעים להשיב כאשר שואלים אותם היכן נמצא פסוק; רעה זו מצויה בייחוד בצרפת ובגרמניה, שבהן מזניחים את הדקדוק. קודם לכן, בימי רש״י, היה המצב שונה וכו׳.
[204d] השוו לעיל עמ׳ 202.
[204e] איסרליין, פסקים 181.
[204f] למשל שו"ת מאיר מרוטנבורג, in 4, מס' 241.
[205a] גדולים כשם עצם, כבר אצל שו"ת שלמה בן אדרת, חלק 1, מס' 161, 163 ובמקומות אחרים. צעיר מעט יותר הוא השימוש: זה הגדול, גדול אחד, גדול; ראו מרדכי, שבת סי' ת"ו, 433; אשרי, ברכות c. 3; כל בו, מס' 90; מלכיאל, Bl. 3; cod. Turin. 61; cod. Luzzato בתוך כרם חמד, חלק 7, עמ' 69; Sittenbuch f. 53b.
[205b] רי״ץ, רש״י, ריא״ז, ריב״ן (אצל שו"ת מאיר מרוטנבורג, 802, 803; תוספות ר' ישעיה ל־בבא קמא י"ד ע"א, נ"ח ע"ג; כל בו, מס' 94, 97, דף פ"א ע"ד; הגהות מרדכי להלכות קטנות; זהו ר׳ יצחק הזקן, כפי שעולה מ־רוקח סי' תע"ה); רשב״ם, ריב״א, ראב״ן, ריב״ק, רשב״א, ראבי״ה, ריצב״א.
[205d] בדרך כלל בצירוף עוד; משום כך אפילו אבן עזרא נקרא כך אצל Jekutiel Nakdan ל־ויקרא י"א, י"ט, ובשלושה מקומות בגלוסריום שבכתב יד בספריית האוניברסיטה בלייפציג.
[205e] אפשר לפתחו גם אדוני רבינו יהודה החסיד.
[205f] סמ"ק ms.
[205g] בכתבי יד.
[205h] ראו Zion Th. 1 S. 167.
[205i] ראו לעיל עמ׳ 54.
[205k] ראו שו"ת יעקב וייל, 133.
[205l] סוטה כ"ה ע"ב, תוספות.
[205m] ראו לעיל עמ׳ 36.
[205n] אבי מורי ר״ץ; Schittah ל־כתובות ט"ז ע"א (f. 67d למטה).
[206b] לעיתים כינו את עצמם לבלר, כגון ב־codd. Vat. 271, Kenn. 378, ext. Rossi 128, Nürnberg 1; השוו שו"ת אשר, 3, 7.
[206c] ציורים; ראו תוספות, יומא נ"ד ע"א; ספר חסידים סי' רפ"ב; codd. Kenn. 82, 642, 643; Delitzsch בתוך Orient 1840 Lit. Bl. S. 3–4.
[206d] נקרא תמה, וגם אשורית מרבעת (שו"ת אשר, 45, 13).
[206e] כתיבה קטנה (Kenn. 643 משנת 1344).
[206f] catal. Oppenh. ms., הערך תורה; Tychsen, tentam. p. 264. כתב לועז אצל Elia Loanz (הקדמת עטרת שלמה, 1599) הוא כתב הדפוס הרהוט, בניגוד לכתב היד היהודי הרהוט של הגרמנים.
[206g] כתיבה דקה; ראו שלטי הגיבורים ל־מרדכי, נס. השם בא מצורת הכתב שבה נכתב ונדפס פירוש רש״י לצד נוסח המקרא, ולא, כפי שסבר Tychsen, מרש״י עצמו.
[206h] משיט (Simcha אצל הגהות מיימוניות, כ״ח 7), מיישט (מרדכי, הלכות קטנות 1336), מישיט, משיטא (ברוך שאמר f. 9ab), מעשיט (אגודה, מועד קטן 88; Levita בתוך Tischbi, בערך המתאים); צורות שנגזרו מן משק, משקא, משקיט שהיו מקובלות אצל יהודי ספרד (שו"ת שלמה בן אדרת, חלק 1, מס' 779, 1191; Orchot Chajim ed. Florenz f. 91b; אדם וחוה f. 8; שו"ת שמשון דוראן, חלק 1, דף י ע"א–ע"ג; Levita, שם), ואולי קשורות ל־Neschi הערבי.
[207a] המנהיג, בהלכות גט לקראת הסוף.
[207b] אזולאי, ברכי יוסף, חלק 2, דף נ"ב ע"ד.
[207c] Balmes, Mikne Abram Bog. b, 7. על ההבדל מן הכתב הרהוט הגרמני ראו שו"ת אשר, דף י"ח ע"ד; אברבנאל בתשובות ל־Saul Cohen f. 7c.
[207d] במקרא משנת 1264 שכתב יהודה (ראו להלן עמ׳ 208) מצאתי אחרי Jeremiah: חזק הנקרן לא יזוק. השוו גם cod. Rossi 1240 משנת 1270; cod. Berol. משנת 1333 אצל Wolf t. 1 p. 166; Kenn. 92 אצל Wilkins, paraphr., משנת 1347; Kenn. 612 משנת 1371; Rossi 480 משנת 1381; כתב היד של המחזור בספריית האוניברסיטה בברסלאו; Kenn. 5, Kenn. 17, Kenn. 526, Rossi 1257. במאה החמש־עשרה מופיעה הנוסחה גם אצל סופרים אחרים, למשל בסוף הקודקס שב־דעת זקנים.
[207e] Nissim ל־חולין ס"ח ע"א: אם יעלה חמור בסולם תמצא דעת בכובסין [Buxt., Lex. rabb., בערך חמור, גורס כנשים במקום בכובסין].
[211h] ראב״ן דף קמ"ט ע"ב. בדפוס סומן המקום b), אף שסדר ההערות מחייב h).
[211i] הגהות מיימוניות, שו"ת למשפטים, מס' 18.
[211k] אזולאי, שם הגדולים, חלק 2, Buchst. ר׳ 20.
[211l] מאיר מרוטנבורג, שם, 985.
[211m] ראו Tovey, Anglia Judaica p. 220.
[212a] שו"ת אשר, 86, ed. 1553, דף קכ"ח ע"ד.
[212b] cod. Vatic. Urb. 3.
[212c] ידיעה שמסר H. I. Michael.
[212d] cod. Rossi 1080.
[212e] Biscioni, catal. p. 116.
[212f] cod. Vatic. Urbin. 23.
[212g] ידיעה שמסר H. I. Michael.
[212h] cod. Vatic. 436.
[212i] cod. Vatic. Urbin. 19.
[212k] Rossi 959.
[212l] cod. Vatic. 428.
[212m] Wolf t. 2 p. 304.
[212n] ראו codd. Vatic. 75, 262, 408; Assemani הבין זאת שלא כראוי. השוו Blume, iter italic. B. 2 (1827) S. 42.
[212o] Kenn. 477 או Vatic. 8.
[212p] שו"ת שלמה בן שמעון דוראן, 595.
[213a] עד כה איש לא הזכיר חיבור זה.
[213b] Vatic. 163.
[213c] Vatic. Urbin. 6.
[213d] Vatic. 936.
[213e] cod. Paris 30.
Ueber die Preise hebräischer Handschriften werden uns folgende Data gegeben: Um das Jahr 1150 kostete in Mainz und der Umgegend ein Pentateuch, unvocalisirt 1 Mark211f, aber mit Vocalen und Masora 3 Mark211g; auf ein Heft Selichot lieh man 40 Schilling211h. Gegen 1200 zahlte man 60 Mark für eine Gesetzrolle211i; im Jahre 1272 für einen Codex Decisionen des Jesaia in Italien 3 Unzen Gold211k. A. 1280 etwa kostete im südlichen Deutschland eine Gesetzrolle 5 Pfund Heller211l; A. 1281 wurden folgende — uns unverständlich bezeichnete — hebr. Bücher in Oxford verkauft[211m] liber prest. constitutionum für 12 Deniers, doctrinale magnum für einen (?) Denier, Legenda für 10 Den., liber constitutionum für 4 Schill., codex für 16 Schill., und ein „quoddam insciatum“ für gleichfalls 16 Schill. Im Jahre 1301 kostete in Sevilla das medizinische Almansor 6 Goldgulden212a; S. 212 im Jahre 1302 ein Pentateueh mit Targum nebst fünf Megillot und den Haftaren 18 Livres212b; im Jahre 1330 das Midraseh hachoehma des Jehuda b. Moses aus Toledo, im Orient 110 Asper212c; im Jahre 1336 in Mittelitalien Aben Esra's pentateuehiseher Commentar zwei Goldgulden212d. Im Monat Mai des Jahres 1383 löste Schabtai b. Jechiel in Bologna212e einen pergamentenen Codex, 492 Blätter folio stark und Rasehi nebst Kara zur heiligen Schrift enthaltend, für fünf Goldgulden, 27 Bolognini; das Jahr darauf wurde ein More des Maimonides mit 9 Dukaten bezahlt212f; im Jahre 1389 wurde das genannte Werk Jehuda's aus Toledo, und zwar dasselbe Exemplar, für 55 Asper erstanden212g. Die Propheten kosteten A. 1395 in Fermo212h 30 Dukaten. In Padua kaufte man A. 1402 den Gersonides zu Hiob und Daniel für 2 Dukaten212i; ein im Jahre 1400 vollendetes römisehes Machsor kostete A. 1410 31 Dukaten212k; im Jahre 1419 wurde ein 21 Werke enthaltender Codex212l mit zehn Goldgulden bezahlt. A. 1427 zahlte man in Brandenburg für eine hebr. Bibel in drei Bänden folio 33 Gulden212m; Manetti aus Florenz, der in Aufträgen des Fürsten hebr. Werke abschreiben und aufkaufen liess212n, zahlte im Jahre 1441 für eine hebr. Bibel des 13. Jahrhunderts — 464 Blatt folio — 21 Gulden212o. In einer Versteigerung zu Algier, etwa um das Jahr 1454212p, gingen weg: Levitieus, Numeri und Deuteronomium nebst Festgebeten, theils Pergament theils Papier, für 4 Goldstücke, die Propheten für 8½, David Kimchi's Lexikon, alt, perg., für 1¾, Hiob, Daniel, Esra für 1, S. 213 Charisi's Commentar zu Hiob213a nebst Commentarien zu Hiob, dem hohen Liede und den Sprüchen für 1⅛; Alfasi zu Berachot und Sabbat für ein halbes Goldstück. In Italien kostete im 15. Säculum das Buch Chinnuch 16213b, ein Exemplar der Hagiographen vom Jahre 1293, 223 Bl. auf Pergam. 10 Dukaten213c. Der bekannte Kaleb in Adrianopel kaufte A. 1490 die Metaphysik des Averroes für 150 Asper213d. Im Jahre 1500 ist eine werthvolle alte Handschrift für 100 Crusados verkauft worden213e.
Sind uns nun mit den zugänglichen und wohlfeilen Büchern heute die Kenntnisse leichter zu erwerben, so wollen wir, Schwächen und Thorheiten vorübereilend, dankbar derer gedenken, welche noch zu Ende jener Epoche durch ihre Geschicklichkeit und ihre Aufopferung unsere Erfolge vorbereitet haben. Deutschen Juden gebührt der Ruhm als Setzer und Drucker in Portugal, Spanien, Italien, Constantinopel die hebräische Buchdruckerei befördert und verbreitet zu haben; sie schafften die Codices herbei und waren zugleich die besten Correctoren. Aber obwohl das Mittelalter schloss, schlossen doch nicht die Leiden der Juden, und noch in den letzten Jahren des funfzehnten Jahrhunderts wurden hunderttausende aus Portugal, Spanien, Sicilien, Oestreich, Schlesien und der freien Reichsstadt Nürnberg gejagt; der Schrecken ging durch Deutschland, und im Jahre 1500 wurde der Messias erwartet.
[157a] Les juifs dans le moyen âge p. 113. 120. 161. 349.
[158a] In der histoire philosophique des Juifs (Brüssel 1834 p. 867 note) ist angeführt: „la Gemare tit. Sanhedr. sectio 14; le Thalmud même titre."
[158b] Literargeschichte B. 2. S. 328-340 (vgl. Orient 1841 Lit. Bl. 16. S. 230 u. f.); auch dort werden „Talmud und Gemara" angeführt.
[158c] Zeitschrift für Cultur etc. 1822 s. 277 ff. Berichtigung: st. Cultur l. die Wissenschaft.
[158d] s. Geiger Zeitschrift Th. 5. s. 413ff.
[159a] Ascher RGA. N. 20 stellt die Tradition der Weisen von Deutschland und Frankreich über die der Spanier.
[160a] קונטרס, פירושים. Das Wort פרישה als üblich statt פירוש finde ich erst selt etwa A. 1300. Vgl. Tosaf. Sanhedrin 18a, Ascher RGA. 20, 28. Hagahot Ascheri, Mezla, 6, 4; die Vaticanischen codd. 247 (vom J. 1324). 260. 398; die Codices in Florenz bei Biscloni catal. p. 63, 117, 154; cod. hebr. 17 in Hamburg; Jerucham in מישרים f. 1c; Dikduke Raschi f. 34a. Isserlein, Pesakim 24 Hagahot Mordechai, Jebamol S. 742. Berichtigung: Auch Agudda, Aboda sara §. 59.
[160b] תוספות
[160c] נמוקים, שטות
[160d] לקוטים
[160e] קובץ
[160f] קיצור
[160g] הגהות
[160h] vgl. המלקטים bei Likute hapardes f. 3ab.
[160i] פסקים
[160k] תשוכות
[160l] דינים
[160m] תקנות
[161a] ms. Michael.
[161b] in der Oppenheim. Bibliothek, ms. vom Jahre 1347.
[161c] s. die Anmerkungen zu Schaare dura §. 15
[161d] Schaare dura ed. 1599 f. 84 u. f.
[161e] cod. Hamb. heb. 136 N. 9.
[161f] der Titel des Werkes ist לב שערים (Asulai Schem II. ש §. 42); aber cod. Opp. 604 Q. hat 36 Pforten.
[161g] vgl. cod. Opp. 1484 Q. Auch ms. Michael.
[161h] ראב"ן §. 16. Hapardes f. 22 a, 61 c.
[162a] Schittah zu Kama, f. 165b; zu Mezia 122a, 128b, 134a, 119a; zu Batra f. 12c.
[162b] Wolf t. 4. p. 756. Delitzsch in catal. codd. Lips. p. 277.
[163a] H. I. Michael's Mittheilung.
[163b] 620 Q., 55 Bl. stark.
[163c] Isserlein, Pesakim 161. Jac. Weil, RGA. 150. Vgl. Joseph b. Leb RGA. 1, 18. Berichtigung: muss st. der Anm. c gelesen werden: Asulai, Schem Th. 2 ע 34.
[163d] In Maharil, den Anmerkungen zu Schaare dura und sonst angeführt; es giebt davon einen Auszug ms.
[163e] Jona או"ה 6, 9. 18, 6. 81, 7.
[163f] Ib. 10, 20 und sonst.
[163g] cod. Opp. 843 Q. von בר נתן bis fast zu Ende des Buchstaben Jod. Auch handschriftlich bei H. I. Michael, dem zufolge der Verfasser ein Bruder von R. Meir aus Speier ist.
[164a] cod. Bodlej. 268, Rossi 961, Uffenbach 49. 50. 116. Oppenh. 1481 Q. Aehnliche Handschriften habe ich in Frankfurt a, M. und Berlin gesehen.
[165a] cod. Vatic. 324 N. 6; ist daselbst nur ein Blatt in 4, wohl nur Fragment. Uebrigens war ein R. Elleser b. Jechiel A. 1272 in der Gegend von Erfurt, s. Hagah. Maim. RGA. zu אישות N. 25.
[165b] angeführt in Taschbez §. 446; Vgl. cod. 23 hebr. der Münchener Handschriften,
[165c] Orient 1844 Lit. Bl. 44. S. 704.
[165d] cod. Oppenh. 1172 Q. 1032 Q.
[165e] הדרת קדש: Der Uppenh. Katalog in 8 p. 135 nennt‘ nach Vorgang des Katalogs in 4, einen andern Verfasser, sich über Wolf verwundernd, während er selbst an 3 Stellen (p. 383, 388, 402) diesem folgt!
[166a] In dem cod. Oppenh. 999 Q. laut catal. ms.
[166b] Hirz: Siddur-Commentar, ed. Berlin, f. 103a.
[166c] cod. Opp. A. 272 Q.
[166d] cod. Vatic. 105 N. 14. 15.
[166e] cod. Vatic. 397.
[166f] s. meine Abhandlung in Benjamins Reise Vol. 2 N. 40. 43. 44. 47.
[166g] daselbst N. 55.
[167a] s. Melo Chofnajim S. 51 (hebr.). 102. 103.
[167b] Vajikra rabba c. 7 f. 173 b. Vgl. meine gottesd. Vorträge S. 182 Anm. d,
[168a] Malmad ms. Abschnitt במדבר
[168b] Aehnliches hatten die Jacobiten, siehe Michälis syr. Lex. p. 801.
[169a] Amram Gaon bei Tur Orach Chajim 299. Aruch v. קלר. Machsor Vitry ms. §. 508 und Dinim' ms. §. 382 (beides briefliche Mittheilung von S. D. Luzzato). Machsor-Commentar ms. zu Schebuot (cod. Hamb. h. 17). Rokeach §. 296. Buch der Frommen §. 1140. Mordechal, Sabbat §. 509. Taschbez §. 418. Rasiel f. 42a,' 45a. Kol bo N. 74.
[169b] Buch der Frommen §. 806. Tur Jore Deah 245.
[170a] מורה, z. B. Leontin. (Taschbez §. 575), Jacob b. Jakar (Raschi Pesachim 111a), die Mainzer Lehrer (Aruch א׳, אצא 1. כד 1. סעף), Meschullam (cod. Hamb. h. 17 zu den Selichot), Simson (Schibbole haleket Th. 2 ms. §. 27), Raschi's Lehrer (Jebam. 57a. Nedarim 35a u. sonst, vgl. mein Raschi S. 316. 367), Berichtigung: Z. 5 füge hinzu: Kalonymos (Hapardes 45c). Raschi (Hapardes 16b Berichtigung: die Worte „16b" gehören in Zeile 7, d. h. zu Samuel ha-Levi in Worms. 17c. ראב״ן 145a; bei Kara, Jesaia do Trani stets המורה), Samuel ha-Levi in Worms (Temim Deim 104), Isaac ha-Levi in Speier (Schibbole l. l. §. 45).
[170b] מורה צדק, Hapardes f. 20ad Berichtigung: am Ende füge hinzu: 36b, Schibbole 104, Jerucham אדם וחוה 3b, Sal. Luria RGA. 29.
[170c] Vgl. Buch der Frommen §. 992. Hermannus jud. de sui conversione p. 20.
[170d] Tur Eben ha-eser 118. Ascher RGA. 52, 3.
[170e] Maharil f. 56, ed. 1730.
[170f] Raschi's Schreiben an Natan b. Machir p. 2 oben. Buch der Frommen §. 501.
[170g] Buch der Frommen §. 313.
[171a] Hapurdes f. 19c. Buch der Frommen §. 168. 169. Kol bo N. 66 f. 56a. Vgl. David Cohen RGA. N. 14. Binjamin Seeb RGA. 303 f. 438b, 305 f. 441 a.
[171b] Buch der Frommen §. 393.
[171c] ib. §. 16. 614. Rokeach f. 5 b.
[171d] Minhagot Maharil f. 56.
[171e] Buch der Frommen §. 200. 702.
[171f] Kalonymos in Eben Bochan c. 39. Jehuda Minz RGA. Ende.
[171g] Jereim §. 96.
[171h] Buch der Frommen §. 375. 377; s. oben S. 136. 137.
[171i] ib. §. 379.
[172a] Meir Rothenburg RGA. N. 81; RGA. in 4 N. 291.
[173d] Wolf biblioth. t. 4 p. 201; im Autoren-Register fehlt dieser Namen.
[173e] Matatia b. Moses in אחיטוב ms. Berichtigung: Vgl. Agudda Mezia §. 99: Geld ausleihen an Christen ist jetzt unser Haupt-Nahrungszweig.
[173f] Meir Rothenh. RGA. 158. 887. Mordechal, Batra §. 605. Isserlein in Terummat badeschen 193. 194. Vgl. Jost Geschichte Th. 7. 8. 199. Depping a. a. O. p. 137.
[173g] Or Sarua hei R. Jona או״ה 58, 74.
[173h] Semak §. 285.
[173i] Rokeach §. 196.
[173k] ראבי״ה ms. §. 193.
[173l] Joseph lob Elem bei Hagahot Mordechai, Sanhedrin §. 788; Raschl zu Erubin 104a unten; Agudda, Sabbat 132. Vgl. oben S. 172 Anm. e.
[173m] Bamidbar rabba f. 258a, Raschl Jesaia 22, 18. vgl. More 3, 25, Schibbole haleket 33.
[173n] Schebet Jehuda f. 19 b.
[174a] Semak §. 280. Kol Bo N. 31 f. 26d unten.
[174b] Tosafot Succa 45 a.
[174c] Depping p. 182.
[174d] Immanuel p. 203.
[174e] catal. Uffenbach p. 121. 343, auch einzeln gedruckt, s. catal. Opp. p. 564 u. f., vgl. Glücksbüchlein und das Loosbuch in Bratrings Verzeichnisse (1833) s. 10 N. 133, s. 24 N. 416.
[174f] s. Schibbole haleket 33.
[174g] Buch der Frommen §. 400, 644. Mordechai, Sanhedrin §. 723, Recanate Pesakim 333 Ende, Würfel die Juden in Nürnberg S. 28. Depping p. 202. Berichtigung: Dass auch Angesehene mit Würfeln spielten, berichtet Jacob Antoli in Malmad ms. zu אם בחקותי
[174h] Isserlein, Pesakim 186.
[174i] Eben Bochan c. 37. Leo de Modena: סור מרע
[174k] ראשית בכורים, 1708 in 4, f. 29 n: שקר שטן Vgl. דרך הישר c. 40. f. 80 b.
[174l] Raschi zu Ketubot 61 b. Buch der Frommen §. 400.
[174m] שבט מוסר c. 42.
[175a] In meinen „Namen der Juden“ S. 52 ff. kommen mehrere der hier genannten Namen noch nicht vor.
[175b] בעל אצבעות Fingermann (s. eben S. 99.), בעל החוטם vgl. Naso, טוב עלם Bonfils, מענל צרק Richtweg, שושן עמק Rosenthal (Anmerkungen zu Schaare dura f. 1b, 7b). Dahin gehören auch die mit „Gold“ zusammengesetzten: חפץ זהב (bei Meir Rothenburg), כפתור זהב (in Handschriften), ähnlich den in anderen Gegenden vorkommenden נור זהב, שרביט הזהב. Ob auch יקר שם (oben S. 58)?
[175c] Mordechai, Hagahot Ascheri, Agudda, sämmtlich zu Ahoda sara c. 3.
[176a] Meir Rothenb. RGA. 875. 880.
[176b] ib. 664. 785. 789. ראב"ן f. 18 d, 96 bd, 97 d, 108 d.
[176c] Toxafot, Mezia 44 b. ראב"ן f. 146 cd.
[176d] Meir Rothenb. RGA. 157.
[176e] Mordechai, Ketubol §. 279.
[176f] Basnage, hisl. des Juifs préface.
[176g] Simson zu Peah, 8, 8.
[176h] Hagahot Ascheri, Mezia c. 5.
[176i] Semak, Vorrede.
[176k] Meir Rothenb. l. l. 396. 818 961. 996.
[176l] ib. 974.
[177a] s. Würfel die Juden in Nürnberg S. 44—47.
[177b] Meir Rothenburg RGA. in 4 N. 95. Taschbez §. 457. Isserlein, Pesakim 89. 232. Jacob Weil RGA. 113.
[177c] Moses Minz RGA. 41 f. 56a.
[177d] Menachem Merseburg נמוקים f. 81 a.
[177e] s. mein Raschl S. 286—288. 280; meine Abhandlung über die geographische Literatur · der Juden p. 264.
[177f] Tosafot, Bechorot 44 b.
[177g] Raschl· zu Succa 8 a, Sebachim 59 b.
[177h] Commentar Obolot 18, 7. Tosafot, Erubin 37 a.
[178a] pentat. Commentar ms. שלח לך
[178b] Buch der Frommen §. 235. Piske Tosafot, Jehamot 238.
[178c] Buch der Frommen 411. 476. 680. Vgl. Mordechai Cohen שפתי כהן f. 100 d.
[178d] ib. §. 205. Buch Rasiel f. 4. 41 ff. Sal. Aderet RGA. Th. 1. N. 413.
[178e] Malkiel.
[178f] Jereim §. 82, wo es am Ende heisst: „Der Zaubereien-Unfug im Volke Gottes muss alle Einsichtigen schmerzen."
[178g] Buch der Frommen 59. 326. 205. Piske. Recanate §. 563.
[178h] Buch der Frommen §. 452, 709. 711. Buch הגן Tag. 2,
[178i] Nachmanides Derascha [illegible] Prag f. 4.
[179a] Isserlein, Pesakim 156.
[179b] Buch der Frommen S. 1101 (oben S. 137.)
[179c] Hagahot Maim. RGA. zu מאכלות אסורות N. 15. Binjamin Seeb RGA. 326 f. 460 a: Orach Chajim 566. 552. 125.
[179d] Aruch v. אבא Benjamin von Tudela gegen Ende. Hamanhig gegen Ende. Nachmanides Deraschra f. 4. Orach Chajim 113, 619. Recanate פירוש f. 109 b.
[180a] ראב"ן 291. Haterumma §. 144.
[180b] Terummat hadeschen 196.
[180c] Ascheri, Aboda sara c, 2; vgl. Gerson, Talmud S. 32.
[180d] Hamanhig חול S. 45 und 49 (dass man nicht mit unbedecktem Haupte zu beten pflege), Semak ms. §. 237 (dass R. Meir aus Rothenburg mit blossem Kopfe einherzugehen nicht verbiete, es gehöre aber zur Frömmigkeit, es zu unterlassen); die Vorschrift R. Ascher's, beim Aussprechen des göttlichen Namens das Haupt zu bedecken, s. oben S. 149.
[180e] s. ben Scheschet RGA. 119.
[180f] Hagahot Ascheri, Aboda sara c. 1.
[180g] Isserlein, Pesakim 112.
[180h] Haterumma §. 138. (catal. Uffenb. p. 99). Semag Verbot 45, Tosaf. Aboda sara 14 b.
[180i] ספר פסול, Haterumma l.l.; Buch der Frommen 913; Hagahot Maimoniot zu עכו"ם 7, 7; Tosafot a. a. O. Kol Bo N. 97 Berichtigung: nach 97: Agudda, Aboda sara §. 8.. Isserlein, Pesakim 27.
[180k] Buch der Frommen §. 249.
[180l] ib. §. 220.
[181a] ib. §. 221.
[181b] Sprache der טועין, s. mein Raschi S. 288; לשון נוצרי Wolf bibiioth. l. 4. p. 791. Bibago bei Dukes Blumenlese S. 264. Immanuel Mechabberot gegen Ende. לשון נוצרית cod. Vatic, Urb. 43. לשון הנוצרים Botril zu Jezira f. 34 a. Berichtigung: לשון נוצרי in cod. Rossi 315. לשון הנוצרים bei Manoach zum Maimonides f. 24a.
[181c] לשון גלחים altes Nizzachon p. 154 etc.; לשון גלחות ib. p. 168; Mordechai Megilla §. 1341; Agudda zu Megilla c. 1.
[181d] sie hiessen גלחים (Raschi, Succa 17a, ראב"ן 204), כהנים (Buch der Frommen §. 220), כומרים ( 289, altes Nizzachon p. 42, Semag, Verbot 57, Tosaf. Aboda sara 14b), daher München עיר הכמרים (Selicha ms.), Abt ראש כומריא (Nizzachon §. 180. 225), Nonnen כומריות (altes Nizzachon p. 43 u. sonst) auch כהנות (Buch der Frommen §. 702).
[181e] cordeliers, daher חובלים (von חבל Strick) in cod. h. 80 N. 6 der Hamburger Stadtbibliothek (לחובל אחד; שאל החובל), Jechieis Disputation p. 5, den Tosafot zum Pentateuch f. 88 a, Nachmanides Disputation p. 94.
[181f] צעירים (das Wagenseii irrig homunciones übersetzt), s. Nachmanides a. a. O. p. 34, 99, 52.
[181g] יקופיש (cod. h. 80 N. 6 in תולדות; Jechiel's Disputation in cod. Uffenb. 126, wofür bei Wagenseii: הקופינשא; die Tosafot zum Pentateuch l. l. Vgl. Depping p. 188, Jost Geschichte d. Israel. Th. 6. S. 287.
[181h] דורשים (Kimchi in Maimon. Briefen f. 32 b. Nachmanides a. a. O. p. 34. Schebet Jehuda N. 20. 60), דרשנים (Nachmanides a. a. O. p. 39). Farissol bei Wolf l. 4. p. 767 hat דרשנים הקטנים Aber גלחים הקטנים bei R. Jerucham (אדם וחוה f. 158 c) bedeutet Chorknaben u. dgl.
[181i] die pentateuchischen Tosafot a. a. O. ונראה שעל החובלים ויקופש הוא אומר שהם מצרים לישראל בכל מקום והם קרויין לא עם שהרי הם בזויין מכל טכסיס בני אדם .
[182a] תועים (Hagahot Maimoniot RGA. zu משפטים N. 24. Pentat. Commentar ms. zu כי תשא).
[182b] מסוינים d. i. cruce signati (in der Erzählung ms. von R. Elasar aua Worms, woraus irrig מזוינים, Bewaffnete, gemacht hat Blogg in aedificium Salom., 1832, s. 134). Von סימן פסול (notae zu porta Mosis p. 336) oder סימן של ע"א (Buch der Frommen §. 221) stammt סמן in dieser Bedeutung; eine handschriftliche Erzählung von den Unfällen des Jahres 1096 sagt: ויסמנו עצמם על מלבושיהם Dasselbe ist מצוינים (Joseph ha-Cohen Chronik 18a); schon in einer Selicha des zwölften Jahrhunderts heisst es: בשלמותם לציין
[182c] מתועכים (Anhang hinter Schebet Jehuda).
[182d] Vgl. Taschbez §. 449.
[182e] Vgl. R. Tam (Kerem Chemed Th. 7. S. 49): כך תקן רבינו שלמה בכל מלכותנו ומדעת כלם
[183a] Hajaschar f. 64 a. Meir Rolhenb. RGA. 153. 934. Bl. 118. 118. Hagahol Maimon. RGA. zu אישות N. 35. Binjamin Seeb RGA. 63.
[184c] חדושי אנשי שם zu Mordechai, Kama, geg. Ende.
[184d] Jac. Weil RGA. 101.
[184e] Hag. Maim. אישות c. 14.
[184f] Vgl. Bal. Aderet RGA. Th. 1. N. 475. Ben Scheschet RGA. 270. Isserlein, Pesakim 255 הנסמכים רבים אבל היודעים מועטים
[185a] Vgl. Jac. Weil RGA. 163.
[185b] כעין שאנו קורין עכשיו מר פלוני, מרת פלונית, כך היו רגילין וכו' Raschi, Berachot 16 b. Beispiele dieses Gebrauchs unter den europäischen Juden kommen vor iu den Jahren 959 (Schreibeu Cbasdai's an den Cbasarenkönig), um 1030 (Meir Rothenb. RGA. 847), 1034 (Inschriften an den Wänden der Synagoge zu Worms; vgl. Mannheimer die Juden in Worms S. 9.19), um 1080 (Meir Rothenb. a. a. O. 875. 880. 887), 1091 (Aruch ms. in dom Gedicht נדרתי נדר), 1096 (handschriftliches Verzeichniss der Gefallenen in Worms), 1112 und 1119 (Documente in פאר הדור N. 211. 214), um 1130—1150 (ראב"ן N. 114, was auch in Meir Rothenb. RGA. 410 aufgenommon ist. Derselbe in seiner Erzählung ms. der Unfällo des Jahres 1096, woraus Joseph ha-Cohen Chronik f.-6 a, 7 a geflossen ist). Etwas jüngor noch scheint dieser Titel gebraucht in dem cod. hebr. 42 der Hamburger Stadtbibliothek, bei dom dortigen Seelon-Gedächtniss. Berichtigung: Mordechai, Batra c. 9 §. 635: מר, um das J. 1030.
[185c] Simeon Duran, Abot-Commentar 2,1: „Der heutigo Gebrauch, jedermann Rabbi zu nennen, schreibt sich von solchen Orten her, wo Karäer wohnen; er soll nämlich verhüten, einen für einen Karäer zu halten, da diese des Rabbititels sich nicht bedienen, sondern ihre Gegner Rabbaniten (רבן) nennen."
[186a] Isaac b. Scheschet RGA. 270, wo R. Jochanan sich unterschreibt: בן מורינו הרב ר'
[186b] Das. 271.
[186c] David Cohen RGA. N. 22. §. 11.
[186d] שרות genannt, d. h. die Bedienung (Sota 38 a, Chullin 138 a), s. ben Scheschet a. a. O.
[186e] Sal. Aderel RGA. Th. 2 N. 290. Vgl. Würfel a. a. O. S. 59.
[186f] Seitdem Elia Levita (Tischbi voce.) „Niddui“ von „Schamta“ unterschieden, hat die irrige Meinung von drei Graden des Bannes sich erhalten, ist sogar von Tychsen (Bülzow. Nebenstunden Th. 4 S. 26) und P. Beer (Hallesche Encyklopädie Art. Bann) verbreitet worden. Das Richtige, das Gildemeister (Blendwerke u. s. w., Bremen 1841, S. 40) gründlich nachgewiesen, findet sich einfach in den Gutachten der Geonim (ed. Mantua N. 10. 41; ed. Salonichi in 4 f. 75 a) und Alfasi's (N. 281), bei Maimonides, Nissim (Moëdkaton c. 3) und vielen Späteren. Nur um nachdrücklicher zu seyn, ist bisweilen, wie z. B. in den Verordnungen, die Jacob Tam unterzeichnet hat, בנידוי ובשמתא verbunden, und unter „Schamta“ zugleich ein Fluch verstanden worden; vgl. Tur Jore Deah 334, Binjamin Seeb RGA. f. 408 b.
[187a] ben Scheschel a. a. O. Vgl. Jost Geschichte Th. 7. S. 148.
[187b] Isserlein, Pesakim 128.
[187c] Jehuda b. Ascher RGA. ms. N. 78° Jac. Weil דינין S. 58.
[187d] Ascher RGA. 18, 14. 17, 8.
[187e] s. oben S. 118.
[187f] Moses Gecatilia Vorrede zu seiner Version von Chajudsch's הנקוד, s. Dukes Mitthellungen S. 181.
[188a] Seiner eigenhändig geschriebenen Mischna und Gemara wird gedacht in Raschl Succa 40 a, ראב"ן f. 145 d, Tosafot Chullin 54 b. Sebachim 42 a, Schlitah zu Ketubot 80 a, Simeon Duran's Abot-Commentar c. 2 f. 20 b.
[188b] s. Hänel dissensiones dominorum, Leipzig 1834.
[189a] cod. Vatic. 138 enthält angeblich einen im Jahre 1480 verfassten Commentar R. Isaac's b. Simeon aus Prag zu dem Tractat Baba kama.
[189b] פירוש ותוספות, s. Maor zu Chullin c. 3, Buch der „Frommen §. 590: 875. 925, Immanuel c. 9. p. 88, Sittenbuch c. 27, Moses Mintz RGA. 77.
[189c] in dem Briefe nach Aragon (Maimonidische Briefe ed. Prag f. 34 a); לקוטות, Salonichi 1791, f. 3 c.
[189d] RGA. 375.
[190a] Vgl. Jost Geschichte Th. 7. S. 208. 215. 224.
[190b] נדיבים, vgl. melne Anmerkung 49 in der englischen Ausgahe des Benjamin von Tudela, Th. 2. p. 31 und 32.
[190c] Eben Bochan c. 51.
[190d] Ben Scheschet RGA. N. 270. 271. Vgl. cod. Rossi 154, wo sieher derselbe Jochanan vorkommt.
[190e] Daher die scharfsinnigen Auflösungen noch im vorigen Jahrhundert „Nürnberger“, und „Regensburger“ genannl wurden, s. Wagenseil de civitate Norimberg, Altdorf 1697, p. 157. Vgl. David Oppenheimer in דינים להנהגות אדם f. 19 b.
[191a] Das eigene Meinen ward mit Silber, aber das Wissen des Ueberlieferten mit Gold verglichen, s. hen Scheschet HGA. 478 Ende,
[192a] דור יתום, Jac. Levi. RGA. 71.
[193a] Von H. I. Michael mitgetheilt.
[194a] Vgl. seine RGA. und cod. Opp. 627 Q. (nach catal. ms.).
[194b] Mitthellung von H. I. Michael.
[194c] s. Eschkol hakofer c. 105 bis 134.
[194d] Vgl. meine gottesd. Vortr. S. 397.
[195a] פירושים, auch נמוקים Samuel b. Meir (zu Levit. Anf.), Joseph Kara, Jesaia de Trani u. A. Vgl. cal. codd. Lips. p. 275. 281. und oben S. 83. Berichtigung: Siehe Hajaschar 692, Tos. Pesachim 118b.
[195b] Geiger Zeitschrift Th. 5. S. 416.
[195c] ישכילו ויבינו (Gen. 37, 2), ויבינו יודעי שכל (Exod. 21, 1), אנשי לבב יבינו (Deut. 7, 7): ישכיל — לא הבינו (Exod. 3, 11); ...המכין ואת לבו יתן להכין (Commentar ms. zum hohen Liede, Anf.), והמבין יבין (ib.).
[196a] s. Exod. 23, 19. 34, 21. Deuteron. 22, 15.
[196b] zu Anfang seines Commentars zu Samuel, s. Orient 1844 Lit. Bl. S. 215 die Mittheilung von K—m. Vgl. ihn zu Numer. 29, 20. Exod. 32, 1.
[196c] פשטנים, Samuel b. Meir zu Genes. 37, 3.
[196d] s. meine getlesd. Vortr. S. 337. 345. 416.
[196e] המעתיק z. B. Kara in cod. Bloch (Geiger a. a. O. Th. 4. S. 138. 139), cod. München hebr. 5, cod. Berolin. zu Jes. 7, 4, ced. Hamb. hebr. 32 zu בלק und האזינו; הכותב z. B. Kara zu Exod. 34, 9 (bei Breithaupt), zu פנחס (ced. Hamb. hebr. 32). Vgl. denselben Ausdruck in Raschi zu Ezech. 40, 49, in meinem handschriftl. Commentar zu תולדות und in cod. hebr. Lips. 1; הלכלר der Scholiast zu Hiob 7, 6 bei Breithaupt. — Auch in anderen Schriften bedienen die Supercommentatoren sich solcher Bezeichnungen, vornehmlich אני המעתיק (Hagab. Maimon. zu שבת 16; RGA. zu אישות N. 8. Kerem Chemed Th. 7. S. 71. cod. hebr. Lips. 15), אני הכותב (Buch der Frommen 669, Kol Bo N. 4. Alfasi-Commentar zu Sabb. f. 123a, Nizzachon ed. Amsterd. §. 826, cod. Hamb. hebr. 17).
[197a] Menachem Lex. ms. (אדם, גנב, עכר u. sonst), Dunasch in Machberet ms. (vocc ומלק, אשר etc.), Raschi (Levit. 14, 14. Numer. 33, 55 u. sonst), Jacob b. Ruben (ספר העשר zu Ezech. c. 37 u. sonst), Saadia (Dan. 2, 41), Simson (s. Geiger Zeitschrift Th. 5. S. 426).
[197b] Menachem (אבחת, אדם, גרם), Raschi (Esra 6, 2), Kara (s. Dukes Mittheilungen S. 146).
[197c] פתר im palästinensischen Talmud, den Midraschim und selbst bei Josippon (p. 178) „erklären,“ „auslegen“ bahnte dem פתרון in der Textesbedeutung den Weg, während Abeu Esra (zu Sefat Ieter Anf., vgl. daselbst den Commentar גל נעול) die biblische: „Traumdeutung“ allein diesem Worte vindicirte. Dennoch kommt in seiner Version des Buches הנקוד (S. 181. 186) jenes Wort in seiner später üblich gewordenen Bedeutung zweimal vor.
[197d] Salmon (Geiger a. a. O. Th. 5, S. 313), Jefet (Wolf t. 4 p. 1095), Ungenannter bei Juchasin f. 124 b, Josippon (p. 26. 165), Menachem (im Lexikon und in dessen Vorrede, bestäudig), Dunasch (Machberet ms. in dem Gedichte, ferner vocc. עלמות, ומזח, סרכים; s. Sefat Jeter §. 1. 21), Levi b. Jefet (s. Dachs sueca p. 44), Hal (RGA. ms.), Chananel (Aruch גרע, מד 1, dasselbe in Schittah zu Mezia f. 73d), Interpolation in Tanchuma, Anf. ויקרא, ben Balam (s. Buch הנקוד S. 187, Anm.), Natan in Aruch גם 2, Raschi (Genes. 14, 10. Levit. 26, 40 und sonst, oft in den Psalmen, s. oben S. 65 bis 67), Jacob b. Ruben (ספר העשר oft im Daniel), Joseph Kara (Breithaupt zu Genes. 24, 7. Deuteron. 32, 2. Kerem Chemed Th. 7. S. 58, Dukes Mittheilungen S. 146), Samuel b. Meir (Berichtigung: vor „zu Abot" füge hinzu: Commentar zum Pentateuch, öfter, z. B. Exod. 8, 25. Numer. 7, 2. 16, 15. 18. 19. Deut. 32, 24. zu Abot 3, 17 bei מדרש שמואל), Saadia (zum Daniel 1, 10. 3, 2 und sonst), Commentator der Chronik (II, 35, 18 und öfter. Vgl. I. Weisse in Kerem Chemed Th. 5 S. 235), Commentator des Buches Jezira (Ms. bei Dukes a. a. O. S. 14; vgl. Landauer in Orient 1845 Lit. Bl. S. 179), Hadasi (Eschkol hakofer c. 33. 172), Tam (s. Geiger a. a. O. Th. 5. S. 426, 427), Ephraim (מדרש שמואל 3, 6.); die Punctatoren und Grammatiker Moses (כללי הנקוד), Simson (Geiger a. a. O. S. 432), Berichtigung: פתרון bei einem ungenannten Gaon (Aruch v. כפן), Scherira und Hai (s. Moses Alaschkar RGA. 74 f. 138a Z. 14), Elieser b. Natan (ראב"ן 47 Anf.).
[198a] Menachem (Lex. ms. Art. הג), Raschi (Zachar. 6, 6), Kara (von Raschi, s. Kerem Chemed Th. 7, S. 60), Abraham b. David (im Commentar zu Tamid, f. 7).
[198b] Raschi Ezech. 21, 18.
[198c] לעז; daher solche Uebersetzungen לעזים (מקרא דרדקי, 1488 in 4, Vorrede: ומכל הלעזים), die Bücher לועזים hiessen; vgl. Buch der Frommen §. 141, Ms. 7 bei Archives Israel. t. 1. p. 61.
[198d] Simson Bloch תולדות רשי f. 32 a.
[200a] Maimonidische Briefe f. 3. Vgl. die in Jost's Geschichte Th. 6. S. 192 befindliche nicht ganz correcte Uebersetzung.
[200b] Milchamot Adonai, ed. 1840, p. 9. 10.
[200c] s. Jacob b. Ascher's Commentar, Vorrede. Vgl. Geiger a. a. O. Th. 4. S. 397 u. f.
[201a] Efodi in Maase Efod ms. c. 7. f. 66 h u. ff.
[201b] Abravanel Abot-Commentar 5, 23.
[201c] דיוק (Dikduke Raschi f. 34 b), דייקות (Kusari 3, 69; die Punetationsregeln hinter den rabbinischen Bibeln f. 879 a), דייקנות (dieselben f. 911 a).
[201d] דקדוק, an der erwähnten Stelle im Kusari neben דייקות.
[201e] מנקד (Aben Esra in ס' הנקוד S. 200, vgl. Buxt. de punctor. antiq. p. 21; eod. Vat. Urb. 6 oder Kenn. 497 vom Jahre 1293; Levita in פרק שירה c. 4), נוקדים (Jekutiel in En hakore Vorrede, auch zu Gen. 46, Deuter. 8).
[201f] נקדן, wie גרסן (Chasdai, Brief; Hapardes f. 23 b), חרזן (Terummat hadeschen 346), חרזן (Immanuel S. 87), ליצן (Raschi Genes. 35, 19, Sabb. 66 b.), סדרן (Likute Pardes f. 20 b Berichtigung: סדרן auch Hapardes 62a), שקרן (Agadat Bereschit c. 31 Ende), למדן (Jerucham Anf. des Mescharim, Jochanan bei ben Scheschet RGA. 270) u. A.
[201g] דייקן, s. Raschi Nedarim 49 b, Commentar ms. zu Hiob (s. oben S. 79. 109), cod. Vatic. 14, die gedachten Punctationsregeln f. 891 a — woher S. Hanau und W. Heidenheim diesen Ausdruck zu Anfang von בנין שלמה und משפטי הטעמים haben —, Seder haget §. 104 (hinter Jehuda Minz, RGA.), Dikduke Rascbi häufig, Levita in Tischbi v. דוק. Sonst. ist: דייקן (Ie. b. Scheschet RGA. 180) auch gleichbedeutend mit דוקן (Rascbl, Schebuot 35a, Menachot 39 b), „sorgfältig.“ Berichtigung: Die „Deikanim" erklären einen Vers in den Machsorim für überflüssig (Hapardes 41d).
[202a] Daber מסרתי masora instruxi, nicht (wie bei Assemani im Catal. Vatic. p. 411): tradidi.
[202b] כלי חמס חונם מלמדים סופרים alter Commentar ms. zu Genes. 49, 5. (Luzzato's Mittheilung).
[202c] ראב"ן f. 93 a.
[202d] s. oben S. 109 ff.
[202e] Wolf nennt (t. 2 p. 326) sein Verzeichniss von etwa 14 Punctatoren (t. 2 p. 538 etc., t. 4. p. 227 etc.) einen kleinen Anfang.
[202f] z. B. Tosaf. Jebamot 11 a
[203a] Die Mss. seines Lexikons bei Wolf t. 3 p. 694; Raschi Hiob 24, 19; Samuel b. Meir im Commentar ms. zu Cant.; Parchon Vorrede; Aben Esra מאזנים Anf.; Tosafot Sucea 31b, Chullin 22b; Dikduke Raschi f 28 b, 30 ab.
[203b] Commentar ms. zu Ruth; Ms. bei Asulai Schem Th. 2 'א 12.
[203c] Parchon und Aben Esra i. l.
[203d] cod. Vatic. Urbin. 54.
[203e] s. oben S. 108.
[203f] s. oben S. 109.
[203g] s. oben S. 120.
[203h] Michlol in 8 f. 90 b.
[203i] מדויק (Raschi Ps. 88, 1. 144, 2. Commentator der Chronik I, 5, 36. ראב"ן f. 35 d), מדוקדק (Parchon v. כפן, מול; Serachja, Maor Sabbat f. 86; Meir ha-Levi מסורת Vorrede). Nach der Analogie von דייקות und דקדוק (s. oben S. 201) theilen sich die französische und die spanische Schule auch bei diesem Worte, Bei Scherira Gaon (Juchasin 110a, ed. 1845 p. 22) ist מדוקדק: erwogen.
[203k] ספר מונה, Raschi Schebuot 35a, Ps. 144. 2, eigentlich ein corrigirtes Buch.
[203l] ספר ישן „so bei den Alten; aber die französischen und deutschen Autoren schreiben seit 1840 etwa: ספר זקן, z. B. die Randglossen zu cod. Lips. 1, Jekutiel Nakdan zu Levit. 26, 21 und bei Heidenheim de accent. f. 63 a, 66 b; ein Ungenannter ebendas. f. 46 a; Or Sarua bei Schaare Dura Anmerk. §. 89; Mordechai in den kleinen Halachot §. 1934; cod. Rossi 185 vom Jahre 1304 (Var. Lectt. zu Levit. 8, 10); Kol Bo N 37; Joseph Kolon RGA. 102. Vgl. meine additamenta p. 315.
[204a] s. Aben Esra, Ps. 64, 7. Vgl. oben S. 111.
[204b] פתח דברי Vorrede: מצאתי אנשים בדורנו זה מלעיגים ומלעיכים בחכמת הדקדוק וקראוה חכמה בלא תועלת — Vgl. Simeon Duran's Ausspruch (RGA. Th. 1. f. 23b), dass Unwissenheit in der Grammatik keinen Abbruch thue.
[204c] Efodi ms. c. 7: Die Weisen und die Grossen in Israel wissen nicht zu antworten, wenn man sie nach der Stelle eines Verses fragt; dieses Uebel findet namentlich in Frankreich und Deutschland statt, wo man die Grammatik vernachlässigt. Früher in Raschi's Zeit war es anders etc.
[204d] vgl. oben S. 202.
[204e] Isserlein, Pesakim 181.
[204f] z. B. Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 241.
[205a] גדולים sabstantivisch, bereits bei Sal. Aderet RGA. Th. 1. N. 161, 163 u. sonst. Etwas jünger ist der Ausdruck: זה הגדול, גדול אחד, גדול, s. Mordechai, Sabbat §. 406. 433, Ascherl Berachol c. 3, Kol Bo N. 90, Malkiel Bl. 3, cod. Turin. 61, cod. Luzzato in Kerem Chemed Th. 7. S. 69, Sittenbuch f. 53 b.
[205b] ר"יץ, רש"י, ריא"ז, ריב"ן, (bei Meir Rothenb. RGA. 802, 803. Tosefot R. Jesaia zu Kama 14 a, 58 c, Kol Bo N. 94, 97 f. 81 d, Hagahot Mordechai zu den klein. Halachot; ist R. Isaac der ältere, wie aus Rokeach §. 475 erhellt) — רשכ"ם, ריכ"א, ראב"ן, ריב"ק, רשכ"א, ראבי"ה, ריצכ"א
[205d] gewöhnlich mit עוד verbunden; daher selbst Aben Esra ao heisst bei Jekutiel Nakdan zu Levit. 11, 19, und an drei Stellen in dem handschriftlichen Glossarium auf der Universitäts-Bibliothek in Leipzig.
[205e] zugleich in אדוני רבינו יהודה החסיד auflösbar.
[205f] Semak ms.
[205g] in Mss.
[205h] s. Zion Th. 1. S. 167.
[205i] a. oben S. 54.
[205k] s. Jacob Weil RGA. 133
[205l] Sota 25 b, Tosafot.
[205m] s. oben S. 36.
[205n] אבי מורי ר"ץ, Schittah zu Ketubot 16 a (f. 67 d unten).
[205o] Mittheilung von H. I. Michael.
[206a] Hapardes f. 59 d. Hagah. Maimon. חמץ ומצה 5, 21.
[206b] Bisweilen sich לבלר nennend, z. B. in den codd. Vat. 271, Kenn. 378, ext. Rossi 128, Nürnberg 1; vgl. Ascher RGA. 3, 7.
[206c] ציורים, s. Tosaf. Jema f. 54 a, Buch der Fremmen §. 282; codd. Kenn. 82, 642, 643. Delitzsch in Orient 1840 Lit. Bl. S. 3. 4.
[206d] genannt תמה, auch אשורית מרבעת (Ascher RGA. 45, 13).
[206e] כתיבה קטנה (Kenn. 643 vom J. 1344).
[206f] catal. Oppenh. ms. v. תורה, Tychsen tentam. p. 264. כתב לועז bei Elia Leanz (עטרת שלמה 1599 Vorr.) ist das, dem jüdischen Schreibcursiv der Deutschen entgegengesetzte, Druck-Current.
[206g] כתיבה דקה, s. Schilte hagibberim zu Merdechai נס; der Name kommt von der Schriftart, in der Raschi zum Text der Schrift geschrieben und gedruckt wird, aber nicht, wie Tychsen geglaubt, von Raschi selbst her.
[206h] משיט (Simcha bei Hagah. Maim. כ"ח 7), מיישט (Merdechal, kl. Halachot 1336), משיטא ,מישיט (ברוך שאמר f. 9 ab), מעשיט (Agudda Meëdkaten 88. Levita in Tischbi s. v.), entstanden aus dem bei den epanischen Juden üblichen משק, משקא, משקיט (Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 779. 1191. Orehot Chajim ed. Florenz f. 91 b, אדם וחוה f. 8. Simson Duran RGA. Th 1 f. 10 ac, Levita a. a. O.), vielleicht dem arabischen Neschi verwandt.
[207a] Hamanhig, in גט gegen Ende.
[207b] Asulai ברכי יוסף Th. 2. f. 52 d.
[207c] Balmes, Mikne Abram Bog. b, 7. Ueber die Verschiedenheit von dem deutschen Cursiv, s. Ascher RGA. 18d, Abravanel in den Antworten an Saul Cohen f. 7 c.
[207d] In der Bibel vom J. 1264, die Jehuda geschrieben (s. unten S. 208) fand ich hinter Jeremia: חזק הנקרן לא יזוק Vgl. ausserdem cod. Rossi 1240 vom J. 1270; ced. Berol. vom J. 1333 bei Welf t. 1. p. 166; Kenn. 92 bei Wilkins paraphr. vom J. 1347; Kenn. 612 vom J. 1371; Rossi 480 vom J. 1381; das Mächsör ms. der Universitäts-Bibliothek zu Breslau; Kenn. 5, Kenn. 17, Kenn. 526, Rossi 1257. Im 15. Jahrhundert auch bei anderen Schreibern, z. B. bei dem cod. in דעת זקנים Ende.
[207e] Nissim zu Chullin 68a: בכובסין דעת תמצא בסולם חמור יעלה אם [כנשים st. בכובסין hat Buxt. Lex rabb. v. חמור].
[212n] s. codd. Vatic. 75. 262. 408; Assemani hat diess missverstanden. Vgl. Blume iter italic. B. 2. (1827) S. 42.
[212o] Kenn. 477 oder Vatic. 8.
[212p] Salomo b. Sim Duran RGA. 595.
[213a] Von diesem Werke hat bisher Niemand Erwähnung gethan.
[213b] Vatic. 163.
[213c] Vatic. Urbin. 6.
[213d] Vatic. 336.
[213e] cod. Paris 30.
Zur Textherstellung
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0169–page-0225 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 56 Übergänge — 44× CONT, 10× HYPH, 2× NEW. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/02_VI_charakteristik.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Verwechselbare Typen in den Notenzeichen (b/h, c/e — die im Projekt seit langem dokumentierten Paare): das Zeichen wird auf den vom Alphabet geforderten Buchstaben normalisiert, damit Note und Verweis zusammenfinden. Betroffen sind:
S. 177: die Note ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 201: die Note ist als e) gesetzt, der Reihe nach ist es c)
S. 172: das Verweiszeichen im Text ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 173: das Verweiszeichen im Text ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 176: das Verweiszeichen im Text ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 177: das Verweiszeichen im Text ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 180: das Verweiszeichen im Text ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 181: das Verweiszeichen im Text ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 196: das Verweiszeichen im Text ist als c) gesetzt, der Reihe nach ist es e)
S. 201: das Verweiszeichen im Text ist als e) gesetzt, der Reihe nach ist es c)
S. 211: das Verweiszeichen im Text ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 208: das Verweiszeichen bei „Machir b. Kresbia“ ist als kleines c) gesetzt — eine Doublette des schon an David b. Joseph vergebenen c) —, der Reihe nach ist es C); die Note „C) Lips. 1, und meine additamenta dazu.“ stünde sonst verwaist (am Glyphenvergleich bestätigter Setzerfehler, vgl. die Markerkollisionen S. 96/100)
Großbuchstaben-Notenreihe: auf S. 208–210 läuft das Notenalphabet über z) hinaus in Großbuchstaben weiter (S. 208: A)–K), S. 209: A)–F), S. 210: A)–B), j/J jeweils übersprungen). Diese 18 Noten sind als eigene Fußnoten 208A usw. gesetzt. In der Note D) der S. 209 ist l. 4. des kleinen Notensatzes nach der t/l-Regel zu t. 4. normalisiert; Sellchot (für Selichot, S. 209 Note B)) ist als gedruckter Sortenfehler beibehalten.
Über die Seite laufende Noten: 5 Note(n) sind am Fuß der folgenden Seite fortgesetzt (S. 166, 182, 187, 197, 202) und hier wieder an ihre Note angeschlossen, unter Aufhebung der Silbentrennung an der Bruchstelle.
Nicht als Notenzeichen gelesen: die folgenden Stellen sehen wie ein Verweiszeichen aus, sind aber Aufzählungsglieder oder Querverweise („s. oben Anm. o“) und bleiben unverändert stehen:
S. 198 b) — …נחת יהודה 9 b, 17 b, 78 a, 79 b), Immanuel (…
Umfang: 99 Absätze, 415 Fußnoten, 57 Seitenmarken (S. 157–213).
ג.I ביבליוגרפיה — קביעת תאריכים
עמ׳ 214 לא מעט ציוני שנים בספרות ובביבליוגרפיה היהודית עדיין ממתינים לתיקון. קריאה חפוזה של הנתונים והעתקתם החפוזה עוד יותר אינן פותרות את העניין, כפי שמוכיח, בין השאר, התיאור הכושל של הקודקסים מן הספרייה המלכותית במינכן. ידיעת הלוח היהודי וחקר הטיפוגרפיה העברית עשויים להניב תוצאות טובות יותר; הדוגמאות הבאות יעידו על ערכם של אמצעים אלה:214a
I. Daten-Bestimmungen214a.
S. 214 Nicht wenig Angaben von Jahrzahlen in der jüdischen Literatur und Bibliographie warten noch auf Berichtigung. Mit dem flüchtigen Lesen und noch flüchtigerem Abschreiben der Data ist die Sache nicht abgethan, wie unter andern die übel gerathene Beschreibung der Codices aus der Münchener k. Bibliothek bewiesen. Bessern Erfolg dürfte eine Kenntniss des jüdischen Kalenders und das Studium der hebr. Typographie haben; von dem Werthe dieser Mittel mögen folgende Belege zeugen:
1. בקודקס 89 של Kennicott, שסופרו יעקב הלוי חתם את שמו באקרוסטיכון, מופיעה החתימה: בשנת התורה לבריאת העולם, חקק לבניין הבית. Kennicott, Bruns, Eichhorn ו־de Rossi נכשלו בניסיונותיהם לפענח אותה; ואולם העניין פשוט מאוד. ערכה המספרי של המילה הראשונה הוא 616, ובתוספת ארבעת האלפים שהושמטו — 4616. מאחר שבעלי הכרונולוגיה העברית קובעים עמ׳ 215 את בניין הבית השני בשנת 3408, מספר השנים שחלפו מאז ועד המועד האמור הוא 4616 − 3408 = 1208; ואם משמיטים את האלף מתקבל 208, שאותו נועדה חקק לבטא. עם זאת, התאריך 856 הוא זיוף גלוי, שכן כתב היד צעיר בהרבה.
1) Der Kennicottsche Codex 89, dessen Schreiber, Jacob ha-Levi, sich akrostisch unterzeichnet, hat die Unterschrift: Im Jahre התורה nach der Schöpfung, חקק seit dem Bau des Tempels. Kennicott, Bruns, Eichhorn, de Rossi sind mit ihren Versuchen zur Entzifferung gescheitert; die Sache ist aber sehr einfach. Die erstere Bezeichnung macht nach dem Buchstabenwerthe 616, also mit den weggelassenen 4 Jahrtausenden: 4616. Da die hebräischen Chronologen den Bau des zweiten Tempels auf J. 3408 ansetzen, S. 215 so beträgt die Differenz der seitdem bis dahin verflossenen Jahre 4616 - 3408 = 1208, oder mit Weglassung des Jahrtausends, 208, welches durch das חקק ausgedruckt werden sollte. Das Datum, A. 856, ist jedoch ein offenbares Falsum, da die Handschrift viel jünger ist.
2. שבתי בן אברהם דונולו נלקח בשבי בידי הערבים ביום שני בחודש תמוז שנת 4685. לפי cod. Rossi 399 (השוו Melo Chofnajim S. 31, 98) היה זה בתשעה בחודש, ונתון זה נכון: סימן הלוח של השנה האמורה היה הש״ג, וא׳ בתמוז חל ביום ראשון. לעומת זאת, ״תשעה־עשר״ שבקודקס בפירנצה, לפי Biscioni, שגוי; יום זה חל ביום רביעי ואינו מתאים לציון המדויק יותר של היום בשבוע, שנמסר בכל המקורות באותה דרך.
2) Schabtai b. Abraham Donolo ist im Jahre 4685, Monat Tammus, an Montag von den Arabern weggeführt worden. Nach cod. Rossi 399 (vgl. Melo Chofnajim S. 31. 98) war es der neunte des Monats, und dies ist richtig, da der Kalender des genannten Jahres das Zeichen הש"ג hatte, und der 1. Tammus auf einen Sonntag fiel. Falsch aber ist der „neunzehnte," wie, nach Biscioni, der Codex in Florenz hat, denn diess wäre am Mittwoch, und stimmte nicht zu der überall auf gleiche Weise mitgetheilten genauern Angabe jenes Wochentages.
3. תשובה של רב האי גאון נושאת את התאריך: שבת, ו׳ באדר 327 (תשובות Simeon Duran, Th. 1 N. 153 f. 76c), ונוסף שם שזו שנת 4009 לבריאת העולם. ואולם שנת 327, כלומר 1327 למניין השטרות, חלה בשנת 4775; סימנה זשה, ולכן א׳ באדר הראשון חל ביום שני. אלא שסופר ראה בתשעה — ספרות השנה 775 — את שם המספר ״תשעה״, והמיר אותו באות המספר ט׳, שערכה 9. מכאן הנוסח השגוי.
3) Ein Gutachten des Gaon R. Hai hat die Zeitbestimmung: Sabbat, 6. Adar 327 (R. Simeon Duran Rechtsgutachten Th. 1 N. 153 f. 76 c), welches sei das Jahr 4009 nach der Schöpfung, wie dort hinzugefügt wird. Es trifft aber 327, d. i. 1327 Seleuc., auf das Jahr 4775, dessen Charakter זשה und mithin der erste (des ersten) Adar ein Montag war. Aber ein Schreiber hatte תשעה (775) die Ziffer, für das appellative „neun" angesehen und es in die Buchstabenziffer ט (9) verwandelt. Daher die falsche Leseart.
4. לפי cod. Rossi 154 הושלם תרגומו של חיבור רפואי בשנת 19, ביום חמישי, ד׳ באלול. אך לפי סימנה של שנה זו, זשה, חל ז׳ באלול ביום חמישי; לכן יש לקרוא ז׳ במקום ד׳.
4) Nach cod. Rossi 154 wurde die Version eines medizinischen Werkes beendigt Jahr 19, Donnerstag am 4. Elul. Allein dem Charakter dieses Jahres (זשה) zufolge, war der 7. Elul ein Donnerstag, folglich ist ז statt ד zu lesen.
5. ב־cod. Kennic. 559, שנכתב בפדובה בשנת 5046, נאמר: יום שלישי, פרשת במדבר, י״ז בסיוון. אולם אותו שבוע היה שבוע פרשת שלח לך. אגב, ייתכן שגם הקודקס מקאסל, ש־Schiede ייחס בחיפזון רב לר׳ יצחק בן ברוך אלבאליה עמ׳ 216 ולמאה האחת־עשרה, נכתב בידי סופר כתב היד הזה, יצחק בן ברוך; Joh. Dav. Michaelis אף לא טרח לקרוא את חתימותיו (Oriental. Bibliothek Th. 1 S. 228).
5) Cod. Kennic. 559 vom Jahre 5046, zu Padua hat: Dienstag, Parascha Bamidbar, am 17. Sivan. Es war aber diess die Woche des Wochenabschnittes Schelach lecha. Uebrigens mag dem Schreiber dieser Handschrift, Isaac b. Baruch, auch der Casselsche Codex gehören, den Schiede sehr übereilt dem R. Isaac b. Baruch Albalia und dem eilften S. 216 — 216 — Jahrhundert zuerkannte, und dessen Unterschriften zu lesen Joh. Dav. Michaelis (Oriental. Bibliothek Th. 1. S. 228) sich nicht einmal die Mühe genommen.
6. כתב יד מאותה שנה (ראו Wolf, biblioth. Th. 4 p. 81) נושא את התאריך: יום חמישי, כ״ב באלול. צירוף כזה אינו מתקיים לעולם, ובשנה הנזכרת חל כ״ב בחודש ביום שישי.
6) Eine Handschrift aus demselben Jahre (s. Wolf biblioth. Th. 4 p. 81) hat das Datum: Donnerstag der 22. Elul. Ein solches findet jedoch niemals statt, auch war in dem gedachten Jahre der 22. ein Freitag.
7. ב־cod. Kennic. 136 נאמר: יום חמישי, א׳ באדר 5059. הסופר טעה בבירור, שכן א׳ בחודש חל ביום רביעי; הוא אף כתב את השנה פעמיים.
7) Cod. Kennic. 136 heisst es: Donnerstag 1. Adar 5059. Der Schreiber hat sich offenbar geirrt, da der erste am Mittwoch war; auch hat er das Jahr zweimal geschrieben.
8. cod. Kennic. 564: ״Feria III sect. Devarim 4 dieb. qui sunt in medio mensis av an. 5064 ab O. C.״ de Rossi תרגם כאן את כתוך בטעות כ־in medio. הכוונה הפשוטה הייתה ליום שלישי, ד׳ באב, בשבוע של קריאת דברים, תחילת ספר דברים.
8) Cod. Kennic. 564: „Feria III sect. Devarim 4 dieb. qui sunt in medio mensis av an. 5064 ab O. C.“ De Rossi übersetzte hier כתוך irrig „in medio.“ Es war schlicht Dienstag 4. Ab, die Woche der Lection Debarim (Anfang des Deuteronomiums).
9. cod. Kennic. 380: יום ראשון, פרשת וירא, י״ז במרחשוון 5070 (1309). אולם יום ראשון האמור היה י״ד בחודש; לכן יש לקרוא כארבעה במקום כשבעה.
9) Cod. Kennic. 380: Sonntag Abschnitt וירא der 17. Cheschwan 5070 (A. 1309). Da jedoch jener Sonntag der 14. war, so muss כארבעה statt כשבעה gelesen werden.
10. הקודקס הווטיקני 147 נכתב בשנת 1316, ביום ראשון, כ״ח בסיוון. ואולם יום זה בחודש לעולם אינו חל ביום ראשון; לכן יש לשנות לכ״ט בסיוון, כפי שאכן היה באותה שנה, שסימנה פחה.
10) Der Vaticanische Codex 147 ist A. 1316 geschrieben, und zwar Sonntag den 28. Sivan. Es ist jedoch dieser Monatstag nie ein Sonntag, man ändere daher: den 29. Sivan, wie es auch in jenem Jahre (Charakter פחה) der Fall gewesen.
11. בשני מקומות — Variae Lectiones Th. 1, Prolegg., ו־catal. codd. — ניתן לכתב יד 442 של de Rossi התאריך: יום שישי, כ״ב במרחשוון 83 (1322). יש לקרוא יום רביעי.
11) An zwei Stellen (Variae Lectiones Th. 1. Prolegg. und catal. codd.) lautet das Datum der de Rossischen Handschrift N. 442: den 22. Cheschwan Freitag 83 (A. 1322). Es muss Mittwoch heissen.
12. באותם שני מקומות מציין de Rossi את זמנו של cod. 20 כך: יום שישי, כ״א בכסלו 96 (1335). ואולם יום זה בחודש אינו חל לעולם ביום שישי, ובאותה שנה אף חל בשבת. כנראה יש לקרוא 27 (בדפוס: כו במקום כא; המספר 27 מתאים לכז).
12) An denselben zwei Orten giebt de Rossi das Alter des Cod. 20 also an: 21. Kaslev Freitag 96 (A. 1335). Allein der gedachte Monatstag fällt niemals auf einen Freitag, und war sogar in jenem Jahre ein Sabbat. Wahrscheinlich soll es der 27. (כו statt כא) heissen.
13. כתב יד וינאי נושא את התאריך: שנת 101, י״ח במרחשוון; היום בשבוע מצוין פעם באות ו׳ ופעם באות ז׳ (ראו de Rossi, Var. Lect. Th. 1, cod. Kenn. 588; עמ׳ 217 Th. 2, הקדמה). אולם מאחר שהיום הנזכר בחודש חל אז ביום חמישי, העניין עודנו בלתי־פתור.
13) Eine Wiener Handschrift hat das Datum: Jahr 101, 18. Cheschwan; der Wochentag wird bald durch ו bald durch ז angegeben (s. de Rossi Var. Lect. Th. 1 cod. Kenn. 588, S. 217 Th. 2 Vorr.). Da jedoch der angegebene Monatstag damals Donnerstag war, so ist die Sache noch unerledigt.
14. הקודקס העברי 130 באוקספורד הושלם כביכול בשנת 102, ביום שלישי, א׳ באב. אולם חודש אב לעולם אינו מתחיל ביום שלישי.
14) Der Oxforder Codex hebr. 130 soll beendigt seyn im Jahre 102, Dienstag am ersten Ab. Der Monat Ab fängt aber nie mit einem Dienstage an.
15. כתב יד המקרא מארפורט, cod. I או cod. Kenn. 160, נושא את התאריך: יום חמישי, פרשת שמיני, כ״ד באדר שני 103. יום חמישי הנזכר היה כ״ג בחודש; לפיכך טעה הסופר שמשון.
15) Die Erfurter Bibelhandschrift cod. I oder cod. Kenn. 160 hat das Datum: Donnerstag, Abschnitt Schemini, 24. Weadar 103. Der erwähnte Donnerstag war der 23ste, folglich hat sich der Schreiber Simson geirrt.
16. לפי de Rossi, Var. Lect., מופיע ב־cod. Kenn. 421 התאריך: שנת 116, י״ט באלול, ״feria VII״. אולם הסופר לא כתב יום ז׳ כדי לציין שבת, וי״ט באלול של אותה שנה גם לא חל בשבת. ב־dissertatio general. נאמר: יום רביעי, י״ז באלול; גם זה אינו נכון. אך אם נקרא עשרים במקום עשרה נקבל כ״ז באלול, בהתאם ללוח כשה ולציון התאריך השאול מפרשת השבוע, דברים ל"ב, ל"ו.
16) Im cod. Kenn. 421 soll, de Rossi Var. Lect. zufolge, das Datum Jahr 116, der 19. Elul „feria VII" vorkommen; der Schreiber hat aber weder יום ז' geschrieben, um einen Sabbat zu bezeichnen, noch war der 19. Elul jenes Jahres ein Sabbat. Die dissertatio general. hat: Mittwoch 17. Elul; auch diess ist nicht richtig. Aber man lese עשרים statt עשרה so wird es der 27. Elul, angemessen dem Kalender כשה und der dem Wochenabschnitte entlehnten Datums-Bestimmung Deuter. 32, 36.
17. cod. Rossi 356 נכתב כביכול ביום רביעי, י״ג באלול 127. אולם יום זה חל ביום שני, ולכן אף השנה נעשית מסופקת.
17) Cod. Rossi 356 soll geschrieben seyn: Mittwoch den 13. Elul 127. Diess war aber ein Montag, so dass auch das Jahr unsicher wird.
18. במסירת החתימה של cod. Rossi 1161 — נשלם בששי בששי לחמשי וכו׳ — טמונה שגיאה, שכן ו׳ באב לעולם אינו חל ביום שישי.
18) In der Mittheilung der Unterschrift zu cod. Rossi 1161 (נשלם בששי בששי לחמשי u. s. w.) steckt ein Fehler, weil der 6. Ab nie ein Freitag ist.
19. אותו יום עצמו מצוין באופן שונה בשני קודקסים. ב־cod. Vatic. 421 נאמר: יום שישי, כ״ב באייר 209; וב־cod. Rossi 41: יום שישי, כ״ג באייר 209. רק האחרון נכון.
19) Ein und derselbe Tag findet sich in zwei Codices verschieden angegeben. Der cod. Vatic. 421 hat: Freitag 22. Ijar 209; der cod. Rossi 41: Freitag 23. Ijar 209. Nur letzteres ist richtig.
20. cod. Rossi 1262 משנת 214 (1454) מתוארך ליום שלישי, כ״ד בשבט, אף שאותו יום היה מוכרח לחול ביום רביעי בשל סימן השנה זכג.
20) Cod. Rossi 1262 vom Jahre 214 (A. 1454) ist datirt: 24. Schebat Dienstag, obgleich jener Tag auf einen Mittwoch fallen musste, wegen des Charakters זכג.
21. בתאריך של cod. Rossi 991 — יום חמישי, ד׳ בסיוון 5222 — יש כנראה לתקן ד׳ לי״ד, שכן ד׳ בחודש זה חל ביום שני.
21) In dem Datum des cod. Rossi 991: Donnerstag 4. Sivan 5222, ist vermuthlich ד' in י"ד zu verbessern, indem der vierte jenes Monats ein Montag war.
22. בדומה לכך, מאחר שא׳ בתשרי חל ביום חמישי, עמ׳ 218 גם ו׳ במרחשוון חל ביום חמישי (השוו cod. Turin 17), וכסלו החל ביום ראשון; לכן יש לשנות ב־cod. Rossi 143 (שנת 224, יום שלישי, ט״ז בכסלו) את 16 ל־17.
22) Eben so muss, weil Tischri am Donnerstag anfing, S. 218 der 6. Cheschwan gleichfalls am Donnerstage war (vgl. cod. Turin 17), und Kislev am Sonntag anhob, im cod. Rossi 143 (J. 224, Dienstag 16. Kislev), 16 in 17 verwandelt werden.
23. ב־cod. Kenn. 500, המצוי ברומא, נאמר: יום שלישי, ח׳ באדר 229. אולם יום זה חל ביום שני.
23) Cod. Kenn. 500, in Rom befindlich, hat: Dienstag 8. Adar 229. Diess war jedoch ein Montag.
24. de Rossi מתארך את המהדורה הראשונה של הטורים בפְּיֶיבֶה דִי סַקוֹ לשנת 1475, ואילו Reggio (Briefe Th. 1 S. 94 ואילך), בעקבות ביבליוגרפים קודמים, קובע את שנת 1478. הוא תומך בטענה זו בקולופון שבסוף חלקם השלישי של הטורים, שלפיו הסתיימה ההדפסה ביום שני, כ״ח בתמוז. הדבר נכון כביכול לשנת 238, אך לא לשנת 235, שבה חל אותו יום בחודש בשבת. אולם סימנה של שנת 235 לא היה כחג אלא כשה, והוא היה זהה לגמרי לסימנה של שנת 238, כפי שעולה מלוחות Kornik ומלוח מדויק בן מאות שנים מן המאה החמש־עשרה המצוי לפניי בכתב יד. משום כך גם הקביעה שבשנה הנזכרת — שבה חל א׳ במרחשוון ביום רביעי, כפי שמאשרים codd. Rossi 1026 ו־1243 — חל י״ז בכסלו ביום שני, אף שהיה יום ראשון (cod. Rossi 285), היא טעות הדומה לזו שצוינה לעיל בדוגמה 12.
24) Die erste Ausgabe der Turim in Pieve de Sacco bestimmt de Rossi auf das Jahr 1475, während Reggio (Briefe Th. 1 S. 94 u. ff.), früheren Bibliographen beipflichtend, dafür das Jahr 1478 ansetzt. Er unterstützt diese Behauptung durch die am Ende des dritten Theils der Turim befindliche Nachschrift, laut. welcher der Druck am Montag 28. Tammus beendigt worden. Diess sei für das Jahr 238 wohl richtig, nicht aber für 235, wo jener Monatstag auf einen Sabbat gefallen. Allein der Charakter des Jahres 235 war nicht כחג sondern כשה und dem des Jahres 238 ganz gleich, wie aus Kornik's Tabellen und einem mir vorliegenden sorgfältigen mehr-hundertjährigen Kalender ms. aus dem funfzehnten Jahrhundert hervorgeht. Es ist daher auch ein, dem unter N. 12 vermerkten ähnlichen Irrthum, wenn in dem gedachten Jahre, wo der erste Cheschwan ein Mittwoch war — welches codd. Rossi 1026 und 1243 bestätigen — der 17. Kislev, der ein Sonntag war, auf Montag verlegt wird (cod. Rossi 285).
25. שגויה הקביעה כי בשנת 1476 חל י״ב באדר ביום חמישי, כפי שנאמר על cod. Rossi 270; הוא חל ביום רביעי.
25) Unrichtig ist die Angabe, dass A. 1476, der 12. Adar ein Donnerstag gewesen, wie zu cod. Rossi 270 bemerkt wird; es war ein Mittwoch.
26. את מהדורת Tur Jore Deah, Ferrara fol. s. a., שהדפיס אברהם בן חיים מפזארו, תיארך de Rossi תחילה (de typograph. Ferrar.) לשנת 1476, ואחר כך (ב־Annales) לשנת 1479. ואולם מאחר שההדפסה הושלמה ביום שישי, ט״ו באב, לא ייתכן שנדפסה לא בשנת 1476 ולא בשנת 1479. בשנה הראשונה חל י״ד בסיוון ביום חמישי (Annales p. 10), ומכאן שי״ד בתמוז חל בשבת וט״ו באב ביום שני; בשנה האחרונה חל כ״ו בתמוז ביום חמישי (cod. Rossi 136), ולפיכך עמ׳ 219 גם א׳ וגם ט״ו באב חלו ביום שני. de Rossi יכול היה ללמוד זאת כבר מן cod. 1180 שלו, שתאריכו: יום שלישי, ט״ז באב 239 (1479). סימנן הזהה של שתי השנים היה זחג.
היות התאריך יום שישי מקבלת אישור מלא גם מן הציון נשלם ונחתם ערב נחמו, שאותו לא הבין de Rossi כראוי ותרגם: obsignatus est vespere. Consolamini: Dominus solabitur וכו׳, במקום: בערב, כלומר בערב שבת, של שבת נחמו (ראו de typograph. Ferrar. p. 11; ed. 2 p. XXIII ו־12; Annales p. 20).
מבין השנים שהתאריך הנזכר מתאים להן — 1474, 1477 ו־1484 — אני מכריע לטובת 1477, מן הטעמים הבאים: 1) בשנה זו מופיע אברהם מפזארו לראשונה כמדפיס (Annal. p. 12), באביב; 2) מהדורתו, שאת שלישה הראשון הדפיס אברהם כונת (שם, p. 19), היא בבירור המשכה של מהדורת כונת, שראתה אור עם Tur Orach Chajim במנטובה בשנת 1476. משום כך הביטוי ״הושלם״ בפרארה מתאים היטב, שכן המלאכה החלה במנטובה; 3) אברהם בן חיים, שבשנת 1482 כבר עבד בבולוניה כמדפיס מפורסם (שם, p. 25) וכינה את עצמו המחוקק (שם, p. 55), מופיע כאן עדיין כאומן בלתי־ידוע, בתואר קושר — ביטוי יחידאי המוציא מכלל אפשרות תקופות מאוחרות יותר בתולדות הדפוס. כאישור נוסף לכך שט״ו באב 1477 חל ביום שישי משמש cod. Rossi 662, שלפיו חל כ״ג בתמוז של אותה שנה ביום שישי; מכאן שגם א׳ באב וגם ט״ו בו חלו ביום שישי.
26) Die Ausgabe des Tur Jore Deah Ferrara fol. s. a., gedruckt von Abraham b. Chajim aus Pesaro, verlegte de Rossi zuerst (de typograph. Ferrar.) in das Jahr 1476, und nachher (in den Annales) in das Jahr 1479. Da indessen der Druck Freitag am 15. Ab fertig geworden, so kann das Jahr weder 1476 noch 1479 gewesen seyn. Denn im erstern Jahr war der 14. Sivan Donnerstag (Annales p. 10), mithin der 14. Tammus Sabbat, der 15. Ab Montag; in letzterm war der 26. Tammus Donnerstag (cod. Rossi 136), folglich S. 219 der 1. so wie der 15. Ab ebenfalls Montag. Diess hätte de Rossi schon aus seinem cod. 1180 wissen können, dessen Datum lautet: 16. Ab Dienstag 239 (A. 1479). Der gleiche Charakter dieser beiden Jahre war זחג. Das Datum Freitag wird vollends bestätigt durch die Angabe: נשלם ונחתם ערב נחמו welche de Rossi missverstand und übersetzte: obsignatus est vespere. Consolamini: Dominus solabitur etc., statt: an dem Vorabend (vigilia) des Sabbat Nachmu (s. de typograph. Ferrar. p. 11, ed. 2 p. XXIII und 12; Annales p. 20). Unter den Jahren nun, auf die das angegebene Datum passt, nämlich A. 1474, 1477, 1484, entscheide ich mich für 1477, weil 1) in diesem Jahre Abraham aus Pesaro zum ersten Male als Drucker auftritt (Annal. p. 12), und zwar im Frühling; 2) seine Ausgabe, deren erstes Drittel von Abraham Kunat gedruckt ist (ibid. p. 19), offenbar die Fortsetzung der Kunatschen ist, die nebst Tur Orach Chajim, A. 1476 in Mantua erschienen war, wozu der Ausdruck: „vollendet“ in Ferrara, sehr gut passt, da der Anfang in Mantua geschehen ist. 3) Abraham b. Chajim, der A. 1482 als berühmter Drucker in Bologna beschäftigt war (ib. p. 25), und sich המחוקק nannte (ib. p. 55), erscheint noch als ein unbekannter Künstler, als קושר, — ein nur einmal vorkommender, die späteren Epochen der Typographie ausschliessender Ausdruck. Dass A. 1477 der 15. Ab ein Freitag gewesen, bestätigt zum Ueberfluss cod. Rossi 662, wonach in dem gedachten Jahre der 23. Tammus auf einen Freitag gefallen; demnach war der 1. also auch der 15. Ab gleichfalls am Freitag.
27. cod. 41 של de Rossi משנת 1449, שנזכר לעיל בדוגמה 19, נכתב בעבור מנחם בן יצחק ברֶוֶרֶה. כעבור חודש עבד בעבור אותו אדם ישעיה בן יעקב מסרן במנטובה (cod. Rossi 6). משום כך תמוה שאותו סופר מופיע שוב רק זמן רב לאחר מכן — בשנת 1482 (cod. Rossi 78, שבו ״יום שישי, כ״ו בסיוון״ עמ׳ 220 אינו יכול להיות נכון) ובשנת 1487 (Minchat Jehuda f. 90a) — ובשתי הפעמים שוב במנטובה.
28. בשנת 244 חל א׳ בשבט ביום שני (השוו בקולופון המגיה ב־cod. Kennic. 571); לכן חל י״ז בחודש ביום רביעי ולא ביום חמישי, כפי שנאמר ב־cod. Vatic. 35.
29. בשנת 246 חל היום האחרון באלול, כלומר כ״ט בחודש, ביום רביעי (השוו cod. Rossi 94), ולכן חל ט״ז ביום חמישי; מכאן שבחתימת cod. Kenn. 561 יש לקרוא יו במקום יד.
30. מאחר שבשנת 251 (1493) חל ט״ז בכסלו ביום שני (cod. Rossi 1167), לא ייתכן שגם כ״ו בחודש חל ביום שני (שם, cod. 1168). יש לקרוא כ״ג, ולתקן ו׳ לג׳.
31. התאריכים ״יום שני, כ״ג באב״ (cod. Vatic. 207) ו״יום רביעי, ד׳ באב״ (cod. Rossi 969) סותרים את הלוח היהודי, שבו חודש אב לעולם אינו מתחיל ביום ראשון.
32. במהדורה עתיקה של המחזור שהדפיס גרשם איש שונצינו מופיע הקולופון הבא: ״הדפסת הספר הסתיימה ברימיני, הנתונה לשלטונו של האפיפיור לאו העשירי, באחד במרץ, כלומר בי״ג בניסן״ (de Rossi, Annal. sec. XVI p. 46 N. 15). ציון היום בחודש שגוי בבירור, שכן לפי זה היה פסח חל בשלושה במרץ — תאריך מוקדם מדי שאינו מתקיים לעולם. מכל מקום, השנה חייבת להיות בין 1513 ל־1521, בימי לאו.
27) Der unter N. 19 erwähnte de Rossische Codex 41 vom Jahre 1449 ist für Menachem b. Isaac in Revere geschrieben. Für denselben Mann war einen Monat später Jesaia b. Jacob Maseran in Mantua beschäftigt (cod. Rossi 6). Auffallend erscheint es daher, dass derselbe Schreiber erst eine geraume Zeit später abermals zum Vorschein kommt, nämlich A. 1482 (cod. Rossi 78, wo „Freitag der 26. Sivan“ S. 220 nicht richtig seyn kann) und A. 1487 (Minchat Jehuda f. 90a), und beide Male ebenfalls in Mantua.
28) Im Jahre 244 war der erste Schebat ein Montag (vgl. im cod. Kennic. 571 die Nachschrift des Correctors); folglich war der 17. am Mittwoch, nicht am Donnerstag, wie cod. Vatic. 35 angiebt.
29) Im Jahre 246 war der letzte d. i. der 29. Elul ein Mittwoch (vgl. cod. Rossi 94), also der 16. an einem Donnerstage; folglich muss in der Unterschrift des cod. Kenn. 561 יו statt יד gelesen werden.
30) Da im Jahre 251 (A. 1493) der 16. Kislev ein Montag war (cod. Rossi 1167), so kann der 26. nicht auch Montag gewesen seyn (ib. cod. 1168), sondern es muss der 23. heissen und ג statt ו gelesen werden.
31) Die Data: Montag 23. Ab (cod. Vatic. 207), Mittwoch 4. Ab (cod. Rossi 969) sind wider den jüdischen Kalender, in welchem der Monat Ab nie mit Sonntag anfängt.
אם נבחן את פעילותו הטיפוגרפית של גרשם, נמצא אותו בשנים 1484–1490 בשונצינו; 1491–1496 בברשה; 1505 ו־1506 בפאנו; 1507, 1508, 1509, 1511, 1514 ו־1515 בפזארו; 1516 בפאנו; 1517, 1519 ו־1520 בפזארו; 1522, 1524, 1525 ו־1526 ברימיני (ראו Annal. sec. XVI p. 24 N. 131; p. 29 N. 168, 169; p. 30 N. 173; p. 49 N. 44, 45); בשנת 1527 בפזארו בפעם השלישית; ובשנים 1530–1534 בקונסטנטינופול. הסבירות הגבוהה ביותר נתונה אפוא לשנת 1521, עמ׳ 221 שבה החלה פעילותו ברימיני. י״ג בניסן הנזכר חל בעשרים ואחד במרץ, ולכן יש לקרוא כא במקום א.
32) Eine alte Ausgabe des Machsors, von Gerschom dem Soncinaten gedruckt, hat folgende Nachschrift: „Das Ende des Druckes war in Rimini, welches unter der Herrschaft des Pabstes Leo X. steht, am ersten März, d. i. am 13. Nisan" (de Rossi Annal. sec. XVI p. 46 N. 15). Die Monatsbestimmung ist offenbar unrichtig, weil alsdann Pesach auf den 3. März fiele, welches viel zu früh und niemals der Fall ist. Das Jahr muss indessen zwischen 1513 und 1521, in die Zeit Leo's fallen. Sehen wir uns nun nach Gerschom's typographischer Thätigkeit um, so finden wir ihn in den Jahren 1484 bis 1490 in Soncino, 1491 bis 1496 in Brescia, 1505 und 1506 in Fano, 1507, 1508, 1509, 1511, 1514, 1515 in Pesaro, 1516 in Fano, 1517, 1519 und 1520 in Pesaro, 1522, 1524, 1525, 1526 in Rimini (s. Annal. sec. XVI. p. 24. N. 131. p. 29. N. 168. 169. p. 30. N. 173. p. 49. N. 44. 45), 1527 zum dritten Mal in Pesaro, 1530 bis 1534 in Constantinopel. Die grösste Wahrscheinlichkeit hat demnach das Jahr 1521 für sich, so dass in selbigem seine Beschäftigung S. 221 zu Rimini den Anfang genommen. Der gedachte 13. Nisan war am 21. März, und würde mithin כא statt א zu lesen seyn.
33. מחברים קדומים, כגון Masch, התעלמו לעיתים קרובות מכך שבציון השנה מבטאים את האלפים באות המקדימה את שאר האותיות, ולכן מנו את ה׳ — שלא תמיד יש עליה נקודה מבחינה — כאחדות. ואולם במקום שבו הצירוף כולו אינו יכול להתפרש כמילה עברית בעלת משמעות, יש למנות תמיד בנפרד את האותיות הבאות אחרי ה׳. לכן, למשל, הר״ל יכולה לציין רק 5230, כפי שכבר הערתי ב־additamenta שלי ל־Cod. 42 שבספריית מועצת העיר לייפציג. הספק גדול יותר כאשר ציון כזה נעשה באמצעות מילה עברית של ממש.
33) Dass in der Bezeichnung der Jahrzahl die Jahrtausende durch einen voranstehenden Buchstaben ausgedrückt werden, haben ältere Autoren, z. B. Masch, oft übersehen und so das ה, das nicht immer seinen diakritischen Punkt hat, als Einheiten mitgezählt. Die dem ה folgenden Buchstaben müssen aber stets da, wo das Ganze nicht als ein einen Sinn gebendes hebr. Wort aufzulassen ist, besonders gezählt werden. Daher kann z. B. הר״ל nur 5230 seyn, wie ich bereits in meinen additamenta zu dem Cod. 42 der Leipziger Rathsbibliothek bemerkt habe. Zweifelhafter ist die Sache, sobald eine solche Bezeichnung durch ein wirkliches hebr. Wort geschiehet.
34. ר׳ נחשון השלים את חיבורו ראומה בשנת הנה, בכ״ב באדר שני. השאלה אם הכוונה ל־5055 (1295) או ל־5060 (1300) מוכרעת בכך שרק השנה האחרונה, ולא הראשונה, הייתה שנה מעוברת ובה אדר שני.
34) R. Nachschon hat seine Schrift ראומה im Jahre הנה den 22sten des zweiten Adar beendigt. Ob 5055 (A. 1295) oder 60 (A. 1300) zu verstehen sei, ist dadurch entschieden, dass nur das letztere, nicht das erstere Jahr, einen zweiten Adar hatte.
35. הציונים הנכאה (cod. Kennic. 595) ו־האספו (cod. Vatic. 105) מסופקים; אך סביר שבשניהם יש לראות בה׳ שבראש המילה את אות האלפים.
35) Die Angaben הנכאה (cod. Kennic. 595) und האספו (cod. Vatic. 105) sind zweifelhaft, doch ist wahrscheinlich in beiden das ה zu Anfang für die Tausende zu nehmen.
36. הקודקס הווטיקני 104 הושלם בערב שלפני יום רביעי, כ״ז בכסלו; השנה מצוינת בו בארבע דרכים: א) הנה על; ב) נקי; ג) העץ; ד) הקטן יהיה לאלף. הציון השני מבטיח שמדובר בשנת 160. לפיכך ה׳ בציון הראשון נמנית כאחדות, ובשלישי היא מציינת את האלפים; והציון הרביעי מבטא את הסכום 5159 (הקטן) ועוד 1 (אלף = אָלֶף), כלומר 5160. אילו נאלצנו להסתדר בלי עזרת הציון השני, עוד היה אפשר להסס בין 155, 159 ו־165; אך היום בחודש מכריע: בשנה הראשונה הוא חל בשבת, בשנייה ביום שישי, בשלישית ביום ראשון, ורק בשנת 160 (1399) ביום רביעי. שנת 1406 שמסר Assemani שגויה.
36) Der Vaticanische Codex 104 ist beendigt den Abend vor Mittwoch dem 27. Kislev; das Jahr ist vierfältig angegeben: a) הנה על, b) נקי, c) העץ, d) הקטן יהיה לאלף. Durch die zweite Angabe ist das Jahr 160 gesichert; folglich gilt das ה in der ersten für Einheiten, in der dritten für Tausende, und durch die vierte wird die Summe von 5159 (הקטן) und 1 (אלף = Aleph), d. i. 5160 ausgedrückt. Müssten wir der Hülfe der zweiten entbehren, so könnte man noch zwischen 155, 159 und 165 schwanken, wenn nicht der Monatstag entschiede, der im ersten Jahr auf Sabbat, im zweiten auf Freitag, im dritten auf Sonntag, und nur im Jahre 160 (A. 1399) auf Mittwoch gefallen ist. Falsch ist das Jahr 1406, welches Assemani hat.
37. עמ׳ 222 במסמך ממוסטגנם משנת 1405 מופיע התאריך גם במילים הקטון לאלף יהיה (שו"ת בן ששת, 179). כאן חייבת ה׳ לציין את האלפים, ו־קטון את שנת 165, שכן המסמך שנכתב בחודש שבט אושר בבית הדין בו׳ בטבת 166, כלומר ב־27 בנובמבר 1405.
S. 222 37) In einem Aktenstücke aus Mostaganem vom Jahr 1405 kommt das Datum gleichfalls in den Worten הקטון לאלף יהיה ausgedrückt vor (ben Scheschet RGA. 179). Hier muss ה die Tausende, קטון das Jahr 165 bezeichnen, weil das im Monat Schebat geschriebene Document von dem Gericht am 6. Tebet 166 (A. 1405, den 27. Nov.) verifizirt worden ist.
38. ב־cod. Lips. 40g (catal. p. 305) מופיעה החתימה: יום רביעי, ט״ז בטבת, שנת הדרך. בשנת 229 חל אותו יום בחודש בשבת, אך בשנת 224 ביום רביעי — 28 בדצמבר 1463; לפיכך ה׳ מציינת את האלפים. אגב, קודקס זה נכתב בניקוסיה, אקשיא (cod. Rossi 312; שו"ת אליה מזרחי, 66), שבכרתים; יש להשלים בהתאם לכך את ה־additamenta שלי (catal. Lips. p. 324).
38) Der cod. Lips. 40g (catal. p. 305) hat die Unterschrift: Mittwoch, 16. Tebet, Jahr הדרך. Im Jahre 229 fiel der gedachte Monatstag auf einen Sabbat aber 224 auf einen Mittwoch, nämlich den 28. Dezember 1463, folglich bezeichnet das He die Tausende. Dieser Codex ist übrigens in Nicosia אקשיא (cod. Rossi 312, Elia Misrachi RGA. 66) auf Candia geschrieben, wonach meine additamenta (catal. Lips. p. 324) zu ergänzen sind.
39. ב־cod. Vatic. 99 מציינת הרם את שנת 5240, שכן י״ב בסיוון חל ביום ראשון; בשנת 245 חל יום זה ביום חמישי.
39) Im cod. Vatic. 99 ist הרם = 5240, weil der 12. Sivan ein Sonntag war; im Jahre 245 war diess ein Donnerstag.
40. שנת הדפסתו של הספר משרא קטרין נקבעת פעם כ־1510 (catal. Opp. p. 211) ופעם כ־1505 (de Rossi, Annal. sec. XVI N. 3), לפי השאלה אם מונים את ה׳ בציון האחרון. אולם התאריך יום שישי, ט״ו בסיוון, מסיר את הספק: יום זה חל כך רק בשנת 1510, ולא בשנת 1505, שבה היה יום ראשון. ממילא המחבר השלים את חיבורו רק בשנת 1508.
40) Das Druckjahr des Buches משרא קטרין wird bald (catal. Opp. p. 211) 1510, bald (de Rossi Annal. sec. XVI N. 3) 1505 angegeben, je nachdem in der Bezeichnung האחרון das ה angesehen wurde. Allein kraft des Datums: Freitag am 15. Sivan, ist der Ungewissheit ein Ende gemacht, denn diess fand nur A. 1510 statt, nicht A. 1505, wo jener Tag ein Sonntag war. Ohnehin hat der Verfasser sein Werk erst A. 1508 beendigt.
41. המדפיס בקונסטנטינופול, דוד בן נחמיאש, עוד היה בחיים בא׳ באדר שני 1511 (הקולופון ל־Schaare ha-Teschuba של ר׳ יונה), אך בתמוז של אותה שנה כבר מת (הקולופון לקיצור הערוך), ובנו שמואל הדפיס לבדו. לכן, אם המהדורה הראשונה של עין יעקב הופיעה אצל דוד ואצל בנו שמואל נחמיאש בשנת הראיני, ה׳ יכולה לציין רק את האלפים, והכוונה למחציתה הראשונה של שנת 271 (1510–1511). גם התוספת ״תחת עמ׳ 223 שלטונו של הסולטאן ביאזיט״ מוציאה מכלל אפשרות, כפי שהעיר de Rossi בצדק (Annal. N. 24; p. 54 N. 46), שנים מאוחרות מ־1512; אך מחבר הקטלוג האופנהיימרי, ed. 1826 (p. 68 N. 503), לא נתן לכך את דעתו.
41) Der Drucker zu Constantinopel, David b. Nachmias, lebte noch am ersten des zweiten Adar A. 1511 (Nachschrift zu R. Jona's Schaare ha-Teschuba), war aber im Monat Tammus dieses Jahres bereits gestorben (Nachschrift zu dem Compendium des Aruch), und sein Sohn Samuel druckte allein. Wenn daher die erste Ausgabe des En Jacob bei David und seinem Sohne Samuel Nachmias im Jahre הראיני erschienen ist, so kann ה nur die Tausende bezeichnen, und die erste Hälfte des Jahres 271 (1510, 1511) gemeint seyn. Ohnehin schliesst der Zusatz: Unter der Regierung S. 223 des Sultans Bajazet, nach de Rossi's richtiger Bemerkung (Annal. N. 24 und p. 54 N. 46), spätere Jahre als 1512 aus, was aber den Verfasser des Oppenheimerschen Katalogs ed. 1826 (p. 68. N. 503) nicht gekümmert hat.
42. השנה הערב אצל שו"ת תם בן יחיא, 205 היא 5272.
42) Das Jahr הערב bei Tam b. Jachia RGA. 205 ist 5272.
43. הרעה בכמה מהדורות קונסטנטינופוליות עתיקות מציינת את שנת 5275 (1515), כפי שכבר הוכיח de Rossi נכונה (Ann. N. 45, 46, 47, 49, 50); אולם הטעות הישנה מצויה בקטלוג הנזכר, p. 82 N. 593. בדומה לכך, מהדורה של תהילים וכו׳ שנדפסה בסלוניקי אצל דון יהודה גדליה נושאת את התאריך: ד׳ באלול הערה. קביעתו הנכונה של de Rossi (Annal. N. 48) מקבלת אישור מכך שבשנת 275 חל היום הנזכר בחודש ביום רביעי, ואילו בשנת 280 הוא חל בשבת.
43) הרעה in verschiedenen alten Constantinop. Ausgaben bezeichnet 5275 (A. 1515), wie schon de Rossi (Ann. N. 45, 46, 47, 49, 50) richtig erwiesen hat. Aber den alten Fehler hat der gedachte Katalog p. 82. N. 593. Eben so hat eine Ausgabe der Psalmen u. s. w., Salonichi bei Don Jehuda Gedalja, das Datum: 4. Elul הערה. Die richtige Bestimmung de Rossi's (Annal. N. 48) wird dadurch bestätigt, dass i. J. 275 der angegebene Monatstag ein Mittwoch, während er i. J. 280 ein Sabbat gewesen ist.
44. לפי הקולופון, הדפסתה של המהדורה השנייה של שירי עמנואל החלה ביום שלישי, י״ז באדר, והסתיימה ביום שני, כ״ג באלול הרצה — כלומר בשנת 5295; שכן בשנת 300 (1540) חל כ״ג באלול ביום חמישי. ואולם התאריך הראשון אינו יכול לחול לעולם בלוח היהודי: י״ז בחודש חל ביום ראשון, וכנראה היה צריך להיות י״ט.
44) Die zweite Ausgabe von Immanuels Gedichten, wurde, der Nachschrift zufolge, am Dienstag den 17. Adar angefangen, und beendigt Montag den 23. Elul הרצה, d. i. 5295, denn 300 (A. 1540) war der 23. Elul ein Donnerstag. Das zuerst angegebene Datum aber findet im jüdischen Kalender niemals Statt, vielmehr war der 17. am Sonntag, und vermuthlich sollte es der 19. heissen.
45. בתאריכים הרצ״ו (דף השער והקולופון של ״Keter Tora״ מאת David Vital, ed. Constpl.) ו־הצו״ר (שו"ת דוד בן זמרא, מס' 177) מציינת ה׳ את האלפים, כפי שמעידה התוספת ״לבריאת העולם״. לעומת זאת, הרצ״ו — בלי ליצירה — אצל שו"ת ר' שמואל די מדינה ליורה דעה, מס' 170, היא שנת 1541, כפי שמראה התאריך יום שישי, ב׳ באייר.
45) In den Daten הרצ״ו (Titel- und Schlussblatt von David Vital's „Keter Tora“ ed. Constpl.) und הצו״ר (David b. Simra RGA. N. 177) bedeutet das He die Tausende, wie der Zusatz „nach der Schöpfung der Welt“ beurkundet; aber הרצ״ו — ohne ליצירה — in R. Samuel de Medina RGA. zu Jore Deah, N. 170 ist das Jahr 1541, wie der Monatstag: Freitag am 2. Ijar, zeigt.
46. כך הדבר גם בהש״ב ובהשי״ב (דוד בן זמרא, שם, חלק 3, מס' 518; חלק 1, מס' 265): שניהם באים בצירוף ליצירה, והדבר מאושר בתאריכים החודשיים — יום חמישי בשמיני עצרת; יום שישי, כ״ד בשבט 302; יום שלישי, י״ג במרחשוון 312.
46) Jenes ist auch der Fall mit הש״ב und השי״ב (David b. Simra a. a. O. Th. 3. N. 518. Th. 1. N. 265), beides mit ליצירה verbunden, und aus den Monatsdaten: Donnerstag am Beschlussfeste; Freitag der 24. Schebat 302; Dienstag der 13. Cheschwan 312, bestätigt.
47. מגילת רות עם פירוש ר׳ שלמה אלקבץ, עמ׳ 224 שנדפסה בקונסטנטינופול בשנת השגיח, היא משנת 5321, כלומר 1561, כפי שקבעו de Rossi (de ignotis editionib., ed. Erlangen p. 45) והקטלוג האופנהיימרי (79 Q.).
47) Ruth mit dem Commentar R. Salomo's Alkabez, S. 224 Constpl. im Jahr השגיח ist 5321, A. 1561, wie de Rossi (de ignotis editionib. ed. Erlangen p. 45) und der Oppenheim. Katalog (79 Q.) haben.
48. גם בציונים ההם והאמת שבתשובות ר׳ צבי אשכנזי (N. 95) ור׳ אהרן הכהן (פרח מטה אהרן Th. 2 N. 2) ה׳ מציינת את האלפים; גם שם נוספת המילה ליצירה.
48) Die in den Rechtsgutachten von R. Zebi Aschkenasi (N. 95) und R. Aaron hacohen (פרח מטה אהרן Th. 2. N. 2) vorkommenden Bestimmungen ההם und האמת nehmen ebenfalls das He für die Tausende; auch dort wird ליצירה hinzugefügt.
49. יוצא דופן יותר, וקדום בארבע מאות שנה, הוא ציון השנה ב־cod. Rossi 826: הגואל לעולם — בהנחה שנלך בעקבות de Rossi, האוהב להקדים מאוד את זמנם של כתבי היד שלו, ונחפש את התאריך ב־גואל = 40 (1280). במקרה כזה תשמש התוספת בעת ובעונה אחת גם לציון המניין. אולם אפשר גם שיש לצרף את ערכי שתי המילים, וכך לקבוע את שנת 221, כלומר 1461. בטוח יותר הוא הציון בזוהר (פרשת תולדות), שלפיו הזאת מציינת את שנת 5408 (1648).
49) Merkwürdiger und 400 Jahre älter ist die Jahresbestimmung in cod. Rossi 826: הגואל לעולם — vorausgesetzt dass wir mit de Rossi, der seine Handschriften recht alt zu machen liebt, das Datum in גואל = 40 (A. 1280) suchen. Dann wäre der Zusatz zugleich die Bezeichnung der Aera. Aber es könnten beide Worte auch zusammenzuzählen und so das Jahr 221 = A. 1461 zu bestimmen seyn. Sicherer ist die Bestimmung im Sohar (Abschn. תולדות), dass הזאת das Jahr 5408 (A. 1648) bedeute.
50. לעיתים נבחרה מילה שהסתיימה בה׳ המציינת את האלפים, כפי שכבר מצא והעיר de Rossi אצל האינקונבולות העבריות (Annal. p. 93). הדוגמה הקדומה ביותר היא יעקב קריספינו, סופר cod. Vatic. 170 N. 3: את שנת 5140, המצוינת שם במפורש, הוא מבטא באמצעות צנה. גם היום בחודש, יום שישי, י׳ באב, מתאים: השוו יום חמישי, ב׳ באב, ב־cod. Rossi 1070, וכן את סימן השנה כשה.
50) Bisweilen wurde ein Wort gewählt, das mit einem die Jahrtausende bezeichnenden He schloss — wie de Rossi bereits (Annal. p. 93) bei den hebräischen Incunabeln gefunden und bemerkt hat. Das älteste Beispiel ist Jacob Crispino, der Schreiber des Vaticanischen cod. 170 N. 3; er bezeichnet das ausdrücklich angegebene Jahr 5140 durch צנה. Der Monatstag: Freitag am 10. Ab stimmt zu: Donnerstag am 2. Ab in cod. Rossi 1070, und mit dem Kalender (כשה) jenes Jahres.
51. מהדורה של פירוש רש״י לחומש ראתה אור בזמורה בשנת זמרה, כלומר 5247. דפוס זה, שלא היה ידוע עד כה, נמצא ברשות מר Saraval בטריאסטה.
51) Eine Ausgabe von Raschi's Commentar zum Pentateuch ist in Zamora erschienen im Jahr זמרה d. i. 5247. Dieser bisher unbekannt gewesene Druck ist im Besitz des Herrn Saraval in Triest.
52. כתב יד מקראי בספריית העיר המבורג (cod. Kenn. 613), שהושלם ביום ראשון, כ״ז בתשרי 5248, מציין את אותה שנה גם באמצעות אומר; מכאן שא׳ במרחשוון חל ביום חמישי. לכן התאריך ב־cod. Vatic. 166 — ״יום שלישי, י״ג במרחשוון עמ׳ 225 שנת אזמרה״ — מתאים לאותה שנה עצמה, שמאושרת שם גם בציון שני: ״הרמ״ח, יום רביעי, י׳ בכסלו״. אולם במקום י׳ יש לקרוא ו׳, כלומר ו׳ במקום י׳.
52) Eine biblische Handschrift in der Hamburger Stadtbibliothek (cod. Kenn. 613), beendigt Sonntag den 27. Tischri 5248, bezeichnet dieses Jahr zugleich mit אומר; demnach war der 1. Cheschwan ein Donnerstag. Folglich passt das Datum des cod. Vatic. 166: „Dienstag der 13. Cheschwan S. 225 des Jahres אזמרה" auf eben dasselbe Jahr, welches ohnehin daselbst durch ein zweites Datum „הרמ״ח Mittwoch den 10. Kislev" bestätigt wird; aber statt des zehnten muss es der sechste, d. h. ׳ו statt ׳י, heissen.
53. השנה רנה, כלומר 5250, מצויה: א) במהדורת Abudarham מליסבון, ושם היא מבוארת גם באמצעות צדקנו = 250 (de Rossi, Annal. p. 68); ב) בכתב יד מליסבון (cod. Kenn. 509), בתאריך י׳ באדר הראשון; ג) בכתב יד פורטוגלי נוסף אצל de Rossi (cod. 432), בתאריך יום רביעי, ד׳ באדר השני. אולם יום זה חל ביום חמישי, ואולי יש לקרוא כ״ד במקום ד׳. אגב, גם שנת 255 הייתה מעוברת, ובה חל ד׳ בחודש הנזכר בשבת.
53) Das Jahr רנה oder 5250 findet sich: a) in der Lissabonner Ausgabe des Abudarham, dort auch noch durch צדקנו = 250 erläutert (de Rossi Annal. p. 68); b) in einer Lissabonner Handschrift (cod. Kenn. 509), mit dem Datum: am 10. des ersten Adar; c) in einer ebenfalls portugiesischen Handschrift bei de Rossi (cod. 432), mit der Bestimmung: Mittwoch am 4. des zweiten Adar. Dieser Tag war aber ein Donnerstag, und vielleicht soll 24. statt 4. gelesen werden. Das Jahr 255 war übrigens auch ein Schaltjahr, in welchem der erwähnte vierte Monatstag auf einen Sabbat fiel.
54. שלושה דפוסים עתיקים מנאפולי, לייריה וליסבון (Annal. p. 89, 93, 95) הופיעו בשנת ברנה. שהכוונה כאן לשנת 5252 עולה הן מן ההקבלה ל־רנה הן מכך שבשנת 257 כבר החלו המצוקה והגירת היהודים מפורטוגל. נוסף על כך, בדפוס האחרון נאמר ״לבריאת העולם״, ובכך מצוינת נוכחות האלפים. לבסוף, הקביעה שהדפוס הראשון הושלם בראשית אדר השני מוציאה לגביו מכלל אפשרות את שנת 257, שלא הייתה מעוברת.
54) Drei alte Drucke, von Neapel, Leiria und Lissabon (Annal. p. 89, 93, 95), sind im Jahre ברנה erschienen. Dass hier 5252 zu verstehen sei, folgt theils aus der Analogie von רנה, theils aus dem Umstande, dass 257 schon die Noth und die Auswanderung der Juden aus Portugal anfing. Ueberdiess ist bei dem letzten Druck: „nach der Schöpfung" hinzugefügt, wodurch die Anwesenheit der Jahrtausende bezeichnet ist. Endlich schliesst die Angabe, dass der erste Druck am Beginn des zweiten Adar fertig geworden, für denselben das Jahr 257 aus, das kein Schaltjahr gewesen.
55. ר׳ שאול הכהן מכרתים הפנה את שאלותיו הידועות לאברבנאל בשנת סורה, כלומר 5266, שכן חמש שנים לאחר מכן כבר היה הנשאל מת זה שלוש שנים.
55) R. Saul ha-Cohen aus Kandia richtete seine bekannten Fragen an Abravanel im Jahre סורה oder 5266, denn 5 Jahre später war der Befragte schon drei Jahre todt.
56. שני דפוסי קונסטנטינופול משנת 1511 שנזכרו לעיל בדוגמה 41 נושאים גם את התאריך ארעה. שהדפוס השני אינו משנת 1516 מוכח מכך שנעשה ״תחת ביאזיט״. ואף על פי כן מצוי התאריך השגוי הזה בקטלוג אופנהיים, S. 442 N. 1352.
56) Die oben unter N. 41 erwähnten beiden Constant. Drucke vom Jahre 1511 haben auch das Datum ארעה. Dass der zweite Druck nicht etwa von 1516 sei, ist dadurch erwiesen, dass er „unter Bajazet" veranstaltet worden. Dieses falsche Datum findet sich dennoch im Oppenheim. Kataloge S. 442 N. 1352.
57. הסולטאן סלים מלך בשנים 1512–1520. עמ׳ 226 לפיכך חיבורו של ר׳ ירוחם שנדפס ״תחת סלים״ ונושא את התאריך עורה נדפס בשנת 5276, ולא בשנת 281, כפי שקבעו הקטלוג הישן של אופנהיים ואף החדש (p. 90 N. 642), למרות ביקורתו של de Rossi (Annal. N. 54). נוסף על כך, בסוף החלק הראשון מצוינת במפורש השנה יסור = 276. לעומת זאת, בחומש שנדפס בסלוניקי תחת סולימאן (Annal. N. 109) חייבת עורה לציין את שנת 281, כלומר יש למנות גם את ה׳.
57) Der Sultan Selim regierte von 1512 bis 1520. FolgS. 226lich ist das „unter Selim“ erschienene Werk R. Jerucham's, welches das Datum עורה hat, im Jahre 5276 gedruckt, nicht 281, wie der ältere Oppenheim. Katalog, und trotz dem Tadel de Rossi's (Annal. N. 54) auch der neuere (p. 90 N. 642) hat. Ueberdiess wird am Ende des ersten Theils ausdrücklich das Jahr יסור = 276 angegeben. Dahingegen muss in dem Pentateuch ed. Salonichi unter Solyman (Annal. N. 109) עורה das Jahr 281 bedeuten, also das ה mit zugezählt werden.
58. מדרש שמואל נדפס בקונסטנטינופול, בח׳ באדר, בשנת עורה, תחת סלים; מכאן שנת 277 (1517). בקטלוג הנזכר (p. 22 N. 144) לא נמסרו לא מקום ולא שנה. באותה שנה, בא׳ באדר, השלים גרשם מהדורת מקרא (Annal. N. 65). אולם גם א׳ וגם ח׳ באדר חלו בשבת. גם אי אפשר שמדובר באדר השני, שכן הערוך מאותה שנה נושא את התאריך י״ג באדר, וגם י״ג באדר השני חל בשבת — ואף בשבת זכור. ייתכן שהמדפיסים, מאחר שהיו שני ימי ראש חודש, יום שישי ושבת, התחילו למנות מן הראשון.
58) Midrasch Samuel ist gedruckt in Constpl., den 8. Adar im Jahr עורה unter Selim, folglich 277 (A. 1517). In dem erwähnten Kataloge (p. 22 N. 144) ist weder Ort noch Jahr angegeben. In demselben Jahre am 1. Adar ist eine Bibelausgabe (Annal. N. 65) von Gerschom fertig geworden. Aber sowohl der 1. als der 8. Adar waren am Sabbat. Es kann auch nicht der zweite Adar gemeint seyn, da der Aruch desselben Jahres das Datum des 13. Adar hat, und der 13. des zweiten Adar auch auf einen Sabbat, sogar auf Sabbat Sachor, fiel. Vielleicht dass die Drucker, da ein doppelter Neumondstag (Freitag und Sonnabend) stattgefunden, vom ersten die Zählung anfingen.
59. האוסף של שמונה־עשר חיבורים קטנים אצל de Rossi, Annal. N. 92, נדפס תחת סלים בכ׳ בסיוון שנת עשרה, כלומר 279 (1519).
59) Die Sammlung von 18 kleinen Schriften bei de Rossi Annal. N. 92 ist gedruckt unter Selim, am 20. Sivan des Jahres עשרה oder 279 (A 1519).
60. במהדורת Tanchuma, Constpl., אצל Salomo Masaltob, מציינת פרה את שנת 5280, כפי שמוכיח de Rossi בצדק, שם N. 129. לעומת זאת, ב־משלי עפר של Vidal Benveniste, Rimini 1525 או 1526, פר״ה שבסוף הספר היא 285; שכן מסופר שקורנליו היה אצל דניאל, כלומר Adelkind אצל Bomberg, דבר שעדיין לא התרחש בשנת 1520.
60) In der Ausgabe des Tanchuma, Constpl. bei Salomo Masaltob, bezeichnet פרה das Jahr 5280, wie de Rossi l. l. N. 129 richtig erweist. Dahingegen in Vidal Benveniste's משלי עפר Rimini 1525 oder 1526, ist פר״ה am Ende des Buches 285, weil erzählt wird, Kornelio habe sich bei Daniel befunden, d. h. Adelkind bei Bomberg, welches A. 1520 noch nicht stattgehabt.
61. בתשובות ר׳ יוסף קארו N. 10 מופיעה השנה פרחה הנפן, המציינת ככל הנראה את 5288.
61) In den RGA. R. Joseph Karo's N. 10 kommt das Jahr פרחה הנפן vor, welches höchst wahrscheinlich 5288 bedeutet.
62. הטורים, Constpl. fol., הופיעו בשנת עמ׳ 227 ירצה, שבערכה המספרי הסתפקו Wolf ו־de Rossi (שם, N. 286). אולם התאריך יום שישי, י״ז באלול, מכריע לטובת שנת 300 (1540), שכן בשנת 305 חל אותו יום בחודש ביום שלישי. שנת 295 (רצה) שבקטלוג אופנהיים 523 F. שגויה.
63. בספר Omer ha-schikcha f. 29b מסופר על הסבל שפקד את יהודי תלמסאן בשנת שבה. שמדובר בשנת 302 (1542) עולה מן הכרוניקה של Joseph ha-Cohen f. 119.
64. משה בן אלעזר פרנס — שבבית דפוסו הופיעו בשנת 1547 תשובות ר׳ יצחק בן ששת, בשנת 1548 תשובות ר׳ נסים, ובשנת 1550 ״Chobat ha-lebabot״ לר׳ בחיי (Wolf, biblioth. Th. 3 p. 143) — הדפיס את ״Michlal Jofi״ בשנת שטה. ההדפסה החלה בג׳ בתשרי והסתיימה ביום חמישי, ה׳ באלול; לפיכך חל ראש השנה הבא ביום שני. מאחר ששנת 315 החלה ביום שלישי, לא ייתכן ששנת הדפוס הייתה 314, כפי שקובעים כל הביבליוגרפים; ה׳ הסופית חייבת לציין את האלפים. כך מתקבלת שנת הדפוס 309 (1549), וראש השנה של שנת 310 אכן חל ביום שני. תיקון: בדפוס יש לקרוא 310 במקום 10.
עוד נאמר שהייתה זו השנה העשרים ושבע למלכות סולימאן. מאחר שסלים מת ב־22 בספטמבר 1520, כלומר בי׳ בתשרי 281, בג׳ בתשרי 309 עדיין לא מלאו עשרים ושמונה שנים שלמות למלכות יורשו, ולכן היה ראוי לציין רק 27. הדבר אינו מתאים כלל לשנת 1554.
65. מסמך מחלב מתוארך ליום ראשון, כ״א בשבט שנת אחישה (שו"ת משה אלשיך, מס' 57). תאריך זה מתאים לשנת 319, אך לא ל־324, שבה היה היום מוכרח לחול ביום שישי. לפיכך סביר מאוד שבמהדורת דניאל עם פירוש Alschech שנדפסה בצפת בשנת החישה הכוונה לשנת 323; ה׳ האחרונה — ולא הראשונה, כפי שאומר de Rossi, de ignotis edd. p. 45 — מציינת את האלפים.
62) Die Turim Constpl. fol. sind erschienen im Jahre S. 227 ירצה, über dessen Zahlenwerth Wolf und de Rossi (l. l. N. 286) im Zweifel sind. Allein das Datum: Freitag den 17. Elul entscheidet für das Jahr 300 (A. 1540), denn im Jahre 305 fiel jener Monatstag auf einen Dienstag. Unrichtig ist 295 (רצה) im Oppenheimerschen Kataloge 523 F.
63) In dem Buche Omer ha-schikcha f. 29 b wird von den Leiden erzählt, welche die Juden zu Telmessan im Jahre שבה betroffen. Dass das Jahr 302 (A. 1542) gemeint sei, erhellt aus Joseph ha-Cohen's Chronik f. 119.
64) Moses b. Elasar Parnas, in dessen Officin 1547 die Gutachten des R. Isaac b. Scheschet, 1548 die des R. Nissim und 1550 R. Bechai's Chobat ha-lebabot (Wolf biblioth. Th. 3 p. 143) erschien, druckte Michlal Jofi im Jahre שטה, und zwar wurde der Druck am 3. Tischri angefangen und Donnerstag den 5. Elul beendigt. Demnach war der nächstfolgende Neujahrstag ein Montag. Da nun das Jahr 315 mit Dienstag begonnen hat, so kann das Druckjahr nicht 314 seyn, wie alle Bibliographen angeben, sondern das Schluss-He muss für die Tausende gelten. Wir erhalten hierdurch das Druckjahr 309, (A. 1549) und das Neujahrsfest . 10 Berichtigung: st. 10 l. 310 war richtig am Montage. Ueberdiess wird hinzugefügt, es sei das Jahr 27 der Regierung Solyman's. Da Selim am 22. September 1520, d. i. am 10. Tischri 281 gestorben, so waren am 3. Tischri 309 noch nicht 28 vollständige Regierungsjahre seines Nachfolgers, also nur 27, anzugeben. Auf das Jahr 1554 passt diess nicht im Mindesten.
65) Ein Document aus Haleb ist datirt: Sonntag 21. Schebat des Jahres אחישה (Moses Alschech RGA. N. 57). Diess passt zu dem Jahr 319, nicht aber zu 324, wo es ein Freitag hätte seyn müssen. Daher ist es höchst wahrscheinlich, dass in der zu Safet im Jahre החישה veranstalteten Ausgabe des Daniel mit Alschech's Commentar das Jahr 323 zu verstehen sei, so dass das letzte He (nicht das erste, wie de Rossi de ignotis edd. p. 45 sagt) die Jahrtausende ausdruckt.
66. עמ׳ 228 Wolf t. 1 p. 809 מעיר כי בשל התאריך הנשיא יש ספק אם שנת הדפסתם של כמה מפירושי משה אלשיך היא 361 או 366; בחלק הראשון הוא מכריע לטובת 361, ואילו בשלישי (p. 735) שוב לטובת 366. אולם לא זו בלבד שבסוף רות מצוינת במפורש שנת 361, אלא שגם התאריכים — כגון ״יום חמישי, ו׳ באדר״ לפני אסתר — מתאימים רק ל־361 (זחג), ולא ל־366, שסימנה גכז ואותו יום חל בה ביום שני. לפיכך במהדורה שהכין הבן, חיים אלשיך, נשמרה שיטת האב (דוגמה 65), וכך נמצאה ראיה חדשה להקבלה שנקבעה שם. Bartolocci (t. 4 p. 65) טעה בשניהם.
S. 228 66) Wolf t. 1 p. 809 bemerkt, dass über das Druckjahr einiger Commentare Moses Alschech's, wegen des Datums הנשיא, ein Zweifel obwalte, ob diess 361 oder 366 bedeute; er entscheidet sich im ersten Theile für 361, im dritten (p. 735) wiederum für 366. Aber nicht bloss, dass zu Ende Ruth ausdrücklich 361 angegeben wird, sondern es stimmen auch die Data, z. B. vor Esther: „Donnerstag der sechste des Adar" nur zu 361 (זחג), nicht zu 366, wo der Kalender גכז und jener Tag ein Montag war. Folglich ist in der Edition, die der Sohn, Chajim Alschech, veranstaltete, das Verfahren des Vaters (N. 65) beibehalten, und hiermit ein neuer Beweis für die dort aufgestellte Analogie gefunden. Bartolocci (t. 4. p. 65) war über beide im Irrthum.
67. הספר איומה כנדגלות, המופיע בקטלוג אופנהיים (1382 Q.) ללא שנה, נדפס ביום רביעי, ל׳ בניסן, לקרבה — כלומר בשנת 337 (1577), ולא בשנת 332, שבה חל אותו יום בחודש ביום ראשון. מכאן ודאי שגם בן פרת יוסף, שאותו מחבר הדפיס בחודש אייר לקרבה (ראו de Rossi, bibliotheca antichrist. p. 42), שייך לאותה שנה.
67) Das Buch כנדגלות איומה, welches in dem Oppenheimerschen Kataloge (1382 Q.) als s. a. erscheint, ist gedruckt Mittwoch den 30. Nisan לקרבה; das ist 337 (A. 1577), nicht 332, in welchem Jahre jener Monatstag ein Sonntag war. Hierdurch ist es sicher, dass das von demselben Verfasser im Monat Ijar לקרבה gedruckte בן פרת יוסף (s. de Rossi bibliotheca antichrist. p. 42) dem nämlichen Jahre angehört.
68. de Rossi (Annal. sec. XVI N. 289; diz. stor., הערך Charizi) מסתפק אם מהדורת תחכמוני מקונסטנטינופול הופיעה בשנת 1578 או 1583. Schabtai ב־Sifte Jeschenim אינו מכריע, Wolf מהסס, ואילו עורך מהדורת אמסטרדם (1729) והקטלוג של Silv. de Sacy (t. 1 p. 68) קובעים בביטחון את שנת 343 (1583); המאשרים הפורטוגלים, לעומת זאת, מעמידים את הזמן שחלף מאז אותו דפוס על מאה וחמישים שנה. אולם ציון שנת הדפוס שלחה נקרא גם בסיפור שבסוף הספר על חנניה בן יקר, שבנו אבשלום נלקח ממנו ביום שלישי, א׳ באייר, והושב אליו כעבור שלושה שבועות, בכ״ב באותו חודש. בשנת 343 חל א׳ באייר עמ׳ 229 בשבת; לפיכך ה׳ מציינת את האלפים והחיבור נדפס בשנת 1578, שבה חל פסח ביום ראשון וחודש אייר החל ביום שלישי. ואף על פי כן חזר המתרגם האחרון של תחכמוני, Dr. Kämpf (תחילת ההקדמה), על הטעות הישנה.
68) De Rossi (Annal. sec. XVI. N. 289. diz. stor. v. Charizi) ist ungewiss, ob Tachkemoni, Constpler. Ausgabe, 1578 oder 1583 erschienen ist. Schabtai im Sifte Jeschenim entscheidet nicht, Wolf schwankt, der Herausgeber der Amsterdamer Ausgabe (A. 1729) und der Katalog von Silv. de Sacy (t. 1 p. 68) sagen bestimmt 343 (A. 1583), während die portugiesischen Approbatoren den seit jenem Druck verflossenen Zeitraum auf 150 Jahre bestimmen. Man liest aber die Bezeichnung des Druckjahrs, שלחה, auch noch in der am Ende befindlichen Erzählung des Chananja b. Jakar, welchem sein Sohn Absalon Dienstag am 1. Ijar geraubt, und nach drei Wochen, am 22. desselben Monats, wiedergegeben worden. Es war aber der erste Ijar im Jahre 343 S. 229 ein Sonnabend; folglich bezeichnet das He die Tausende, und das Werk ist A. 1578 gedruckt, wo Pesach am Sonntag und der Monat Ijar am Dienstag den Anfang nahm. Trotzdem hat der neueste Uebersetzer des Tachkemoni (Dr. Kämpf, Anf. der Vorrede) den alten Irrthum wiederholt.
69. קהלת עם פירוש Moses Galante נדפס בצפת בשנת 338 — נכון ב־catal. Opp. ms. ואצל de Rossi, de ignotis edd. p. 46; ובטעות 330 בשני קטלוגי אופנהיים הנדפסים. השנה מצוינת גם באמצעות כי קרובה, כך שה׳ מייצגת את האלפים. ההדפסה החלה בכ״ה במרחשוון, ודי היה בכך לבדו לקבוע את הקריאה הנכונה, שכן בשנת 343 חל יום זה בשבת.
69) Kohelet mit Moses Galante's Commentar ist gedruckt zu Safet im Jahre 338 (richtig im catal. Opp. ms. und bei de Rossi de ignotis edd. p. 46; unrichtig 330 in beiden gedruckten Oppenheim. Katalogen). Dieses Jahr ist ausserdem noch durch כי קרובה bezeichnet, so dass das He die Tausende darstellt. Der Druck begann am 25. Cheschwan, woraus allein schon das Richtige zu ermitteln gewesen, indem im Jahre 343 dieser Tag auf einen Sabbat fiel.
70. המהדורה הראשונה של שירי ישראל נג׳ארה נדפסה בצפת בשנת ואצרנה, כלומר 347 (1587), כפי שמצוין שם גם בדרך אחרת; מכאן שה׳ מציינת את האלפים, עובדה שנעלמה מעיני Wolf t. 3 p. 634.
70) Die erste Ausgabe der Gedichte Israel Nagara's ist Safet im Jahr ואצרנה d. 347 (A. 1587), wie ausserdem dort noch bemerkt wird, also bestimmt das He die Jahrtausende, was Wolf t. 3 p. 634 übersehen.
71. את מהדורת המחזור שנדפסה באוגסבורג ביום שלישי, י״א באייר, בשנת ארצה, יש לייחס עם de Rossi (Annal. N. 238) לשנת 296, ולא — כפי שעוד עושה קטלוג אופנהיים p. 156 N. 1011 — לשנת 291 (1531), שבה חל אותו יום בחודש ביום שישי. ליתר ביטחון נקבעת השנה בציון שני: בריח ניחח, כלומר 220 + 76 = 296.
71) Die Ausgabe des Machsor, Augsburg Dienstag den 11. Ijar im Jahre ארצה muss mit de Rossi (Annal. N. 238) dem Jahr 296 zuerkannt werden, nicht aber — wie noch der Oppenheim. Katalog p. 156 N. 1011 thut — dem Jahr 291 (A. 1531), in welchem der erwähnte Monatstag auf einen Freitag fiel. Zum Ueberfluss ist das Jahr durch eine zweite Bezeichnung (בריח ניחח d. i. 220 + 76 = 296) festgestellt.
72. העיון המדוקדק בחישובים אלה מאפשר לסלק כמה טעויות חשובות למדי בעניין זמנו של ר׳ משה מטראני. לפי David Conforte, אזולאי ו־de Rossi, חכם הלכה זה נולד בשנת 1500 ומת בשנת 1580. ואולם יוסף מטראני בא מאפוליה לטורקיה בשנת הזמיר ״לפרט קטן״ (Conforte בתוך Kore ha-dorot f. 35b), כלומר בשנת 262 (1502). בסלוניקי נולד לו בנו משה בשנת סרה, כלומר 265 (1505). הוא מונה בצפת בשנת 1525, לאחר שכבר היה שם בשנת 1521 (תשובות Th. 2 עמ׳ 230 N. 48 f. 121); בשנת 1535 היה בירושלים (Th. 1 N. 21 f. 7d), ומת בלילה שלאחר יום ראשון, כ״ג בניסן, בשנת משה (הקדמת תשובות Joseph de Trani, ed. Constpl.), כלומר 345. בשנה זו חלו א׳ וכ״ב בניסן ביום ראשון; לא כן בשנת 5340 (1580), שבה החל ניסן ביום חמישי.
מכאן שהוא האריך ימים עשר שנים אחרי ר׳ יוסף קארו, כפי שקבע אזולאי בתחילה, ולא חמש שנים בלבד כפי שטען לבסוף (ראו שם הגדולים, חלק 1, דף ס"ב ע"ב; חלק 2, דף נ"ח ע"א). שנת המוות הנכונה נמסרה אצל Jost, Geschichte Th. 8, נספח S. 456. כך נהג ר׳ משה מטראני, אף בצפת, כמנהג מולדתו המקורית איטליה, שבה לא נהגו למנות בנפרד ה׳ שבסוף מילה. את מות רבו ר׳ יעקב בירב, שאירע בליל שבת, א׳ באייר, הוא ציין באמצעות אשה, כלומר 306 (1546), ולא 301 (1541), שבה חל יום זה בחודש ביום חמישי.
73. בשני מחקרים חריפים על שנת מותו של הרמב״ם (ראו Geiger, Zeitschrift Th. 2; כרם חמד, חלק 7) הראה Rapoport ששנת 4965 צוינה באמצעות נהי (״קינה״) = 65. כאשר בתוספת ל־שלמה אבן וירגה, שבט יהודה, דף ע"ו ע"ב, נקראת במקום זאת נהיה, השתמש המחבר בה׳ הנוספת לציון האלפים, בלא לזכור שבכך הקדים במאה שלמה.
[214a] מאמר זה, שנדפס תחת הכותרת ״Jahrzahlen״ ב־Israelitische Annalen 1840 N. 12, 13, 14, תוקן והורחב כאן במקומות רבים.
72) Durch die Aufmerksamkeit, die diesen Berechnungen gewidmet wird, lassen sich mehrere nicht unerhebliche Irrthümer in Bezug auf die Lebenszeit des R. Moses de Trani beseitigen. Nach David Conforte, Asulai und de Rossi ist dieser Gesetzlehrer A. 1500 geboren und 1580 gestorben. Es kam aber Joseph de Trani von Apulien nach der Türkei im Jahre הזמיר „nach der kleinen Zahl" (Conforte in Kore ha-dorot f. 35b), d. i. 262 (1502). In Salonichi wurde ihm sein Sohn Moses i. J. סרה d. i. 265 (1505) geboren. Derselbe wurde in Safet, wo er schon A. 1521 gewesen, A. 1525 angestellt (Rechtsgutachten Th. 2 S. 230 N. 48 f. 121), war A. 1535 in Jerusalem (Th. 1. N. 21. f. 7d) und starb Sonntag die Nacht des 23. Nisan im Jahre משה (Vorrede zu Joseph de Trani RGA. ed. Constpl.), d. i. 345, wo der 1. und 22. Nisan ein Sonntag war, nicht aber 5340 (A. 1580), wo der Monat Nisan an einem Donnerstag anfing. Er hat folglich den R. Joseph Karo zehn Jahre überlebt, wie Asulai zuerst, nicht fünf, wie er zuletzt behauptete (s. Schem ha-gedolim Th. 1 f. 62 b, Th. 2 f. 58 a). Das richtige Todesjahr ist angegeben bei Jost: Geschichte Th. 8 Anhang S. 456. So hat selbst in Safet R. Moses de Trani den Gebrauch seiner ursprünglichen Heimat, Italien's, befolgt, wo das He am Ende des Wortes nicht besonders gezählt zu werden pflegte. Denn er bestimmte den Tod des R. Jacob Berab, seines Lehrers, in der Nacht des Sabbat 1. Ijar erfolgt, durch אשה, d. i. 306 (A. 1546), nicht 301 (A. 1541), wo dieser Monatstag ein Donnerstag war.
73) In zwei scharfsinnigen Aufsätzen über Maimonides Todesjahr (s. Geiger Zeitschrift Th. 2, Kerem Chemed Th. 7) hat Rapoport gezeigt, dass jenes Jahr 4965 durch נהי (Klage) = 65 bezeichnet worden. Wenn statt dessen in dem Nachtrage zu Sal. Verga Schebet Jehuda f. 76 b נהיה gelesen wird, so hat der Autor das hinzugefügte He für die Tausende gebraucht, nicht eingedenk, dass er um ein ganzes Jahrhundert vorausgeeilt.
[214a] Diese Abhandlung, unter der Aufschrift „Jahrzahlen“ in die Israelitischen Annalen 1840 N. 12. 13. 14 eingerückt, ist hier vielfach berichtigt und vermehrt.
Zur Textherstellung
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0226–page-0242 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 16 Übergänge — 11× CONT, 3× HYPH, 2× NEW. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/03_I_daten_bestimmungen.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Umfang: 75 Absätze, 1 Fußnoten, 17 Seitenmarken (S. 214–230).
ג.II ביבליוגרפיה — אוספים ורשימות
עמ׳ 230 אף שלפני המצאת הדפוס אין לדבר על ספריות של ממש, יש להניח שבארצות הרומאניות־גרמאניות החזיקו היהודים, באופן יחסי, ספרים רבים יותר מן הנוצרים. תרבות עתיקה וקשריהם עם אחיהם באנדלוסיה עתירת הספרים עמ׳ 231 היטיבו עמם; ומחויבותם לקרוא בכתבי הקודש וללמוד את החיבורים המשלימים אותם אפשרה להם להעניק למעתיקיהם מרחב פעולה רחב יותר ושוק איתן יותר. ואולם מצב התרבות, העוני והמצוקה לא אפשרו אוספים גדולים.
במאה החמש־עשרה גברה התשוקה לספרים. אך במקום שחרב הרוצחים לא התיזה דם על הספרים, גירשו קנאת הכמרים והסוחרים את בעליהם ופיזרו לכל רוח את החיבורים העבריים, שאיש לא קרא. בשנת 1391 קיבלה אוניברסיטת היידלברג את ספרי היהודים המגורשים, אך מכרה אותם שוב כולם פרט לתלמוד אחד.231a מאה שנה לאחר מכן נלקחו בליסבון ספרים רבים מן היהודים והועברו לספריות המדינה.231b
הרדיפות אילצו אנשים לברוח או למכור בחיפזון. כך מתאונן יצחק בן ששת ביותר ממקום אחד שספריו חסרים לו. בסביבות שנת 1440, מפחד קנאותו של הדומיניקני Fra Vicenze, הסתירו בסבויה ספרים עבריים בתוך בארות.231c יהודה חייט231d נאלץ למסור בשֶרְשֶל את מאתיים ספריו כדי להשיג את דמי הכופר. היהודים סבלו כפליים גם בפורענויות המלחמה הכלליות: במלחמות האזרחים בקסטיליה בסביבות 1360 נבזזו קהילות יהודיות רבות מאוד וכמעט הושמדו.231e
בעת ביזת מיינץ איבד משה מינץ231f את חיבוריו החשובים ביותר. אברבנאל איבד בנאפולי, כאשר כבשו אותה הצרפתים, את חיבורו צדק עולמים, שכבר הושלמו שני שלישים ממנו. עיזבונו של יהודה מינץ אבד בביזת פדובה בשנת 1509; ספריו של אליהו בחור אבדו שם ובכיבוש רומא בשנת 1527. כאשר נכבשה פטרס בשנת 1532 איבד דוד ויטאל העני231g את כל ספרייתו היקרה.
עמ׳ 232 אברהם סבע232a נאלץ להשאיר מאחוריו חיבורים רבים בבריחתו מליסבון. את כתב היד של פירושו לאבות טמן שם תחת עץ, ולא ראה אותו עוד. כבר בשנת 1506 קונן דוד קלונימוס בנאפולי232b על אובדנם הגדול של ספרים עתיקים ברדיפות בקסטיליה, בקטלוניה ובפורטוגל. אין ספק שספרים עבריים רבים אבדו בביזת רובעי היהודים במודון (1531), בקורון (1532), בתוניס (1535), בקזאלה (1536) ובתלמסאן (1543), בגירוש מנאפולי (1540) ובשרפה הגדולה בסלוניקי (1545). בשנת 1553 הועלו הדפוסים העבריים על מוקדי האוטו־דה־פה של הנזירים האפיפיוריים, ומאז הופקרו לצנזורה המשחיתה שלהם. בנוישטטל איבד יצחק קצנלנבוגן את כל כתבי היד שלו בידי חייליו של מנספלד.232c
בספרד ובפרובאנס שומעים כבר בתקופות קדומות יותר על החזקת כתבי יד יפים וחיבורים ערביים. בצוואתו232d מפציר יהודה אבן תיבון בבנו שמואל להכיר לו טובה על שקנה למענו ספרים כה רבים, עד שכעת יש בידו שניים או שלושה עותקים מכמה ספרים ואין הוא נזקק לשאול דבר. עליו לבדוק את הספרים העבריים מדי חודש, את הערביים מדי חודשיים ואת התיקים הכרוכים יחד מדי שלושה חודשים; להעמיד את כולם בסדר, להגן על ארונות הספרים בווילונות ולרשום היטב כל דבר שהוא משאיל.
II. Sammlungen und Verzeichnisse.
S. 230 Kann vor Erfindung der Buchdruckerkunst von eigentlichen Bibliotheken wohl nicht die Rede seyn, so muss doch in den romanisch-germanischen Ländern den Juden ein verhältnissmässig grösserer Bücherbesitz eingeräumt werden als den Christen. Von einer alten Cultur und der Verbindung mit den Brüdern des bücherreichen Andalusiens begünstigt, S. 231 verpflichtet zur Lesung der heiligen Schriften und zum Studium der sie ergänzenden Werke, gewährten sie ihren Abschreibern weitern Spielraum, stärkern Absatz; grössere Sammlungen freilich verbot der Culturstand, die Armuth und das Bedrängniss. Im funfzehnten Jahrhundert wuchs die Lust zu den Büchern; aber wo nicht das Mordschwert die Bücher mit Blut besprützte, jagten Priesterund Krämerneid die Besitzer fort und zerstreuten die hebräischen Werke, die Niemand las, in alle Winde. Die Universität zu Heidelberg hatte im Jahr 1391 die Bücher der ausgetriebenen Juden erhalten, sie aber bis auf einen Talmud wieder verkauft231a. In Lissabon wurden hundert Jahre später den Juden viele Bücher genommen und in die Staatsbibliotheken gebracht231b. Verfolgungen zwangen zur Flucht oder zum eiligen Verkauf; so klagt Isaac b. Scheschet an mehr als einer Stelle, dass ihm seine Bücher fehlen. Vor dem Fanatismus des Dominikaners Fra Vicenze versteckte man, um 1440, in Savoyen die hebr. Bücher in Brunnen231c. Jehuda Chajat231d musste in Scherschel zur Herbeischaffung des Lösegeldes seine 200 Bücher ausliefern. Bei den allgemeinen Kriegesleiden litten die Juden doppelt; in den kastilischen Bürgerkriegen um 1360 wurden sehr viele jüdische Gemeinden ausgeplündert und fast vernichtet231e. Bei der Plünderung von Mainz büsste Moses Minz231f seine wichtigsten Werke ein; Abravanel verlor in Neapel, als es die Franzosen eroberten, sein Werk צדק עולמים, das schon zu zwei Drittheilen fertig gewesen; der Nachlass des Jehuda Minz ging bei der Plünderung von Padua (1509), die Bücher Levita's dort und bei der Einnahme von Rom (1527) zu Grunde. Als Patras erobert wurde (1532), verlor der arme David Vital231g seine ganze werthvolle Bibliothek. S. 232 Abraham Seba232a hat bei der Flucht aus Lissabon viele Werke zurücklassen müssen; das Manuscript seines Commentars zu Abot vergrub er dort unter einen Baum und sah es nie wieder. Die grossen Verluste alter Bücher durch die Verfolgungen in Kastilien, Katalonien und Portugal beklagt schon 1506 David Kalonymos in Neapel232b. Ohne Zweifel sind bei den Plünderungen der Judenquartiere in Modon (1531), Koron (1532), Tunis (1535), Casale (1536), Telmessan (1543), der Vertreibung aus Neapel (1540), dem grossen Brande in Salonichi (1545) viele hebräische Bücher untergegangen. A. 1553 wurden die hebr. Drucke den Autodafé's der päbstlichen Mönche, und seit der Zeit ihrer verstümmelnden Censur preisgegeben. In Neustettel büsste Isaac Katzenellenbogen durch Mannsfelds Truppen alle seine Manuscripte ein232c.
אכן, כבר ניכרת כאן תודעה של איסוף ספרים. בדומה ליסודות תרבות אחרים, נראה שגם אהבת הספרים הועברה בראשונה מארצות אלה לאיטליה, שבה אנו פוגשים — הן בימי דנטה232e הן בימי לאו העשירי232f — עמ׳ 233 סוחרי ספרים יהודים נודדים, ובכלל את האספנים הראשונים של ממש.
אהרן, ששהה שבע שנים בטולדו, החזיק בפרוג׳ה, בסביבות 1300–1320, רשימה של מאה ושמונים חיבורים שנשא עמו.233a בתקופתם של קוזימו דה מדיצ׳י וייסוד הספרייה בפירנצה פעל מנחם בן אהרן מוולטרה. מבין חמישים ושבעה כתבי היד העבריים שהועברו בשנת 1658 מאורבינו לרומא וצורפו לווטיקן, עשרים ושישה היו בבעלותו.233b
בסביבות אמצע המאה השש־עשרה נזכרים כבעלי כתבי יד שמואל נעים בגליפולי,233c אליעזר טריווש233d בפרנקפורט על המיין, ובייחוד כמה יהודים במנטובה — יוסף חזק, שמואל קאזס ועזרא דה פאנו — וכן אבטליון דה מודנה ויצחק דה פאנו בפרארה. עזריה מן האדומים ראוי לאזכור מיוחד:233e ב״מאור עיניים״ שלו מצוטטים חמישים וחמישה חיבורים שבכתב יד ומספר רב של חיבורים מודפסים. כנראה רק באיטליה יכול היה מחבר באותו זמן להתעורר לערוך רשימה של המחברים והחיבורים היהודיים החשובים ביותר, כפי שעשה גדליה אבן יחיא.
In Spanien und in der Provence hören wir schon in älterer Zeit von dem Besitze schöner Handschriften und arabischer Werke. In seinem Testamente232d legt Jehuda Tibbon seinem Sohne Samuel ans Herz, es ihm Dank zu wissen, dass er für ihn so viele Bücher angeschafft, so dass er nun manches Buch in zwei bis drei Exemplaren besitze und keins zu leihen brauche; die hebräischen Bücher solle er monatlich, die arabischen alle zwei, die zusammengebundenen Mappen alle drei Monate revidiren, alle aber ordentlich aufstellen, die Bücherschränke mit Vorhängen schützen, und was er ausleihet wohl aufschreiben. Wir erkennen hierin allerdings bereits den Sinn für Büchersammlungen, und gleich anderen Bildungselementen scheint auch die Liebe zu Büchern von jenen Ländern zunächst nach Italien verpflanzt worden zu seyn, wo wir nicht minder in Dante's232e als in Leo des Zehnten232f Zeitalter reisende jüdische Bücherhändler S. 233 und überhaupt die ersten eigentlichen Sammler antreffen. Aaron, der sieben Jahre in Toledo gewesen, hatte um 1300 — 1320 in Perugia ein Verzeichniss von 180 Werken, die er mit sich führte233a. Gleichzeitig mit Cosmo von Medici und der Gründung der Bibliothek zu Florenz war Menachem b. Aaron Volterra; von den 57 hebräischen Handschriften, die A. 1658 von Urbino nach Rom kamen und dem Vatican einverleiht wurden, besass er 26233b. Um die Mitte des sechzehnten Säculums werden uns als Besitzer von Manuscripten genannt: Samuel Naim in Gallipoli233c, Elieser Treves233d in Frankfurt am Main, insbesondere mehrere Juden in Mantua, als Joseph Chasak, Samuel Cases, Esra de Fano; dessgleichen Abtalion de Modena und Isaac de Fano in Ferrara. Besondere Erwähnung verdient Asaria de' Rossi233e, in dessen Meor Enajim 55 handschriftliche und eine grosse Anzahl gedruckter Werke angeführt werden. Wohl nur in Italien konnte damals ein Autor zu einer Aufzählung der wichtigsten jüdischen Autoren und Werke angeregt werden, wie diess mit Gedalja Jachia der Fall ist.
בראשית המאה השבע־עשרה היה יעקב בן יצחק רומאן בקושטא מומחה לחיבורים נדירים ובעליהם. כמה מהם קנה או העתיק במו ידיו: למשל cod. Oppenh. 625 Q., שקנה בקיץ 1620, כתב יד אצל לוצאטו,233f כתב יד בפריז,233g כתב יד שבבעלותי וכתב יד עמ׳ 234 שראיתי כאן בברלין לפני שנים אחדות, ובו חיבור מתמטי מאת אליה אלפאג׳י מקושטא.
כידוע, בוקסטורף חב לו כמעט את כל הנספח ל־bibliotheca rabbinica שלו; מכתביו המקוריים של יעקב עדיין שמורים בבזל. הוא מת בירושלים בסביבות 1650, בהיותו בן שמונים. בן דורו הצעיר ממנו, יוסף שלמה דלמדיגו,234a אמנם הזהיר מפני אהבת ספרים גרידא, אך הודה שהוא עצמו לא ידע בה שובע. לדבריו, בביתו שבקנדיה היו לו יותר משבעת אלפים ספרים בשפות שונות, שעלו לו עשרת אלפים — דוקטים? — ומספרם אף גדל במסעותיו; לא אחת נסע כמה מילין רק כדי לראות ספר. עדיין נשמרו לנו שמותיהם של שישים חיבורים שלא נדפסו מספרייתו.
למנשה בן ישראל היה אוסף שהעריך בעשרת אלפים גילדן הולנדיים; משום כך יכול היה אף לקבל עליו לחבר ביבליוגרפיה עברית.234b בהמלצת יצחק ווסיוס הטילה עליו כריסטינה מלכת שוודיה גם לסדר את כתבי היד העבריים שלה.234c באותו זמן, כלומר בערך בשנים 1650–1670, היו באמסטרדם אוספים נכבדים נוספים. מלבד האוסף הציבורי של הקהילה הפורטוגלית,234d השתבחו במיוחד באוספו של משה רפאל דה אגילר (מת ב־1680), שכלל לפחות חמישים כתבי יד. הרשימה הופיעה באמסטרדם בשנת 1680, בארבעים ושמונה עמודים234e בפורמט קוורטו, בצירוף תרגום לטיני של הכותרים העבריים. כתבי היד רשומים ברובם בעמ׳ 18–20; וולף ציין יותר משלושים מפריטיהם בחלקים השני והשלישי של ספרייתו. ליצחק אבוהב (מת ב־1693) היו שמונה־עשר עמ׳ 235 כתבי יד עבריים,
שלוש מאות שבעים ושלושה ספרים עבריים מודפסים וחמישים ושלושה ספרים בשפות אחרות. הרשימה נדפסה באמסטרדם בשנת 1693, בעשרים ועוד שישה עמודים בפורמט קוורטו גדול. באותה שנה הופיע שם קטלוג ספריו של שמואל אבאס, שלושים עמודי קוורטו; וולף מזכירו בשלושה מקומות.235a
יהודי גרמניה הגיעו אחרונים; אך הראשון שבהם עתיד היה עד מהרה לעלות על כל קודמיו. דוד אופנהיימר בן אברהם מוורמס — חתנו של ליפמן כהן בהנובר, אחיינו של שמואל אופנהיימר בווינה, רב בניקולסבורג מקיץ 1690 ורב ראשי של פראג משנת 1704 — ייסד את ספריית אופנהיימר המפורסמת.235b שלמותה הן מבחינת תחומי הדעת הן מבחינת המהדורות ייחדה אותה; היא תרמה תרומה מכרעת כל כך לחיבורו של וולף, והיא נמנית עם מעט המונומנטים שהיהודים הקימו והנוצרים שימרו.
Zu Anfang des siebzehnten Jahrhunderts war Jacob b. Isaac Roman in Constantinopel ein Kenner und Besitzer von seltenen Werken, deren mehrere er gekauft oder eigenhändig abgeschrieben, z. B. den cod. Oppenh. 625Q., den er im Sommer 1620 gekauft, eine Handschrift bei Luzzato233f, eine in Paris233g, eine in meinem Besitze, und eine, S. 234 die ich vor mehreren Jahren hier in Berlin gesehen: ein mathematisches Werk von Elia Elfadschi aus Constpl. enthaltend. Buxtorf verdankt ihm bekanntlich fast den ganzen Anhang zu seiner bibliotheca rabbinica, wovon die Originalbriefe Jacob's noch in Basel aufbewahrt werden. Er starb, ein Achtziger, um 1650 in Jerusalem. Sein jüngerer Zeitgenosse, Joseph del Medigo234a, warnt zwar vor blosser Bücherliebhaberei, war aber, wie er selber gesteht, hierin unersättlich. Zu Hause in Kandia, habe er in verschiedenen Sprachen über siebentausend Bücher, die ihm zehntausend — Dukaten? — gekostet, besessen, und diese Zahl auf seinen Reisen sich noch vergrössert; nur um ein Buch zu sehen, sei er oft mehrere Meilen gereist. Die Namen von 60 ungedruckten Werken aus seiner Bibliothek sind uns noch erhalten. Menasse b. Israel hatte eine Sammlung, die er zu zehntausend holl. Gulden schätzte; daher er auch sich veranlasst finden konnte, eine hebräische Bibliothek zu schreiben234b. Auch hatte er, von Isaac Vossius empfohlen, von der Königin Christine von Schweden den Auftrag zum Ordnen ihrer hebräischen Manuscripte erhalten234c. Um diese Zeit, nämlich um 1650—1670, waren in Amsterdam noch andere beträchtliche Sammlungen; nächst der öffentlichen der portugiesischen Gemeinde234d, wird besonders die des Moses Raphael de Aguilar (gest. 1680) gepriesen, sie enthielt wenigstens 50 Manuscripte. Das Verzeichniss ist erschienen Amsterdam 1680, 48 Seiten234e in 4 mit lateinischer Uebersetzung der hebräischen Titel, und die Handschriften sind meist auf S. 18 bis 20 aufgeführt; Wolf hat im 2. und 3. Theile seiner Bibliothek von diesen über 30 Nummern angegeben. Isaac Abuab (gest. 1693) besass 18 hebr. S. 235 Handschriften, 373 gedruckte hebr. Bücher, 53 Bücher in anderen Sprachen; das Verzeichniss ist gedruckt Amsterdam 1693, 20 und 6 S. in 4 stark. In demselben Jahre erschien daselbst der Katalog der Bücher von Samuel Abas, 30 Seiten in 4; an drei Stellen von Wolf235a erwähnt.
וולף העריך את מספר הכרכים בשבעת אלפים, ובהם כאלף כתבי יד. מאה שנה לאחר מכן מנה הקטלוג 4,221 פריטים:235c (1) בפוליו — 1,005 מודפסים ו־176 כתבי יד; (2) בקוורטו — 1,240 מודפסים ו־512 כתבי יד; (3) באוקטבו — 901 מודפסים ו־48 כתבי יד; (4) בדואודצימו — 330 מודפסים ותשעה כתבי יד. בסך הכול היו אפוא 745 כתבי יד ו־3,476 פריטים מודפסים — מהם, אמנם, מרובי כרכים מאוד; למשל ארבעה־עשר הפריטים 361–374 בפוליו, הכוללים 215 כרכים. על אלה יש להוסיף עוד 1,200 חיבורים שנכרכו עם הספרים המודפסים או המצויים בתוך כתבי היד לאחר החיבור הפותח את הקודקס. בין הדפוסים היו חמישים ושבעה על נייר כחול, שבעה על אפור, שניים על צהוב, הגדה אחת על נייר אדום, סידור קטן באותיות אדומות ושישים ואחד עמ׳ 236 דפוסי קלף
(עשרים ואחד בפוליו, ובהם עותק תלמוד בעשרים וארבעה כרכים; שנים־עשר בקוורטו, שנים־עשר באוקטבו ושישה בדואודצימו).tn236-count מהם אחד־עשר דפוסים קדומים (סונצ׳ינו 1484, פראג 1516, ונציה 1522, אאוגסבורג 1531, פראג 1536, סביונטה 1557 ו־1558, מנטובה 1559, פראג 1586, הנאו 1610 ופראג 1619), וארבעים שהוזמנו בידי בעל האוסף וראו אור בין 1705 ל־1735. לאחר מות אופנהיימר צורפו לאוסף עוד ספרים אחדים,236a אך ככל הנראה הוצאו ממנו כמה אחרים.236b
כאשר הוצבה הספרייה בהנובר נשא כל ספר שני מספרים: המספר העברי ציין את שורת המדף לפי התחום, והספרה הערבית — את המספר הסידורי. מתוך 106 שורות התחומים, השורות 63–102 יועדו אך ורק לכתבי היד, ולכן אלה לא הוצבו בין הספרים המודפסים. בשורות 63–67 היו שישים וארבעה כתבי יד בפוליו, ובראשם כתב יד של ״אור זרוע״.
Die deutschen Juden kamen zuletzt; aber derjenige, der unter ihnen den Anfang machte, sollte bald alle seine Vorgänger übertreffen. David Oppenheimer b. Abraham aus Worms, Schwiegersohn Lipmann Cohen's in Hannover, Neffe des Samuel Oppenheimer in Wien, seit dem Sommer 1690 Rabbiner in Nikolsburg, seit 1704 Oberrabbiner von Prag, ist der Stifter der berühmten Oppenheimerschen Bibliothek235b, welche durch Vollständigkeit der Fächer wie der Ausgaben ausgezeichnet, so wesentlich zu Wolf's Werk beigetragen hat, und zu den wenigen Denkmälern gehört, die Juden errichtet und Christen erhalten haben. Wolf schätzte die Zahl der Bände auf 7000, worunter etwa 1000 Handschriften; hundert Jahre später werden uns in dem Kataloge 4221 Nummern235c aufgeführt, nämlich: 1) Folio 1005 gedruckte 176 Handschriften; 2) Quart 1240 gedruckte, 512 Handschriften; 3) Octav 901 gedruckte, 48 Handschriften; 4) Duodez 330 gedruckte, 9 Handschriften, also zusammen 745 Manuscripte und 3476 gedruckte Nummern — worunter freilich sehr bändereiche sind, z. B. die 14 Nummern 361 bis 374 F., die 215 Folianten ausmachen. Auch müssen noch 1200 Schriften hinzugezählt werden, die in den gedruckten Büchern mit beigebunden, oder in den Handschriften sich hinter der den Codex eröffnenden Schrift befinden. Unter den Drucken sind 57 auf blauem, 7 auf grauem, 2 auf gelbem, eine Hagada auf rothem Papier, ein kleines Gebetbuch mit rothen Lettern und 61 Pergamentdrucke S. 236 (21 Folio, worunter ein Talmudexemplar in 24 Bänden, 12 Quart, 12 Octav, 6 Duodez)tn236-count, nämlich eilf ältere (Soncino 1484, Prag 1516, Venedig 1522, Augsburg 1531, Prag 1536, Sabionetta 1557 und 1558, Mantua 1559, Prag 1586, Hanau 1610, Prag 1619), und vierzig, vom Besitzer bestellte, die zwischen 1705 und 1735 erschienen sind. Nach Oppenheimers Tode sind noch einige Bücher236a der Sammlung einverleibt, mehrere236b aber sehr wahrscheinlich daraus entfernt worden. Als die Bibliothek in Hannover aufgestellt war, hatte jedes Buch eine doppelte Nummer: die hebräische bezeichnete die Fachreihe, die arabische Ziffer die Reihennummer. Von den 106 Fachreihen waren die von 63 bis einschliesslich 102 lediglich den Handschriften bestimmt, die also nicht unter die gedruckten Bücher gestellt waren; die Reihen 63 bis 67 enthielten 64 Handschriften in Folio, an ihrer Spitze Or Sarua ms.
כבר בשנת 1711 פרסם אופנהיימר רשימה של הספרים והמהדורות ששבתי מזכיר ושעדיין חסרו באוסף; הרשימה נכללה גם בחיבורו של וולף.236c רשימת כתבי יד הייתה עמ׳ 237 קיימת עוד לפני שנת 1714,236d ובעל האוסף התכוון לכתוב קטלוג של הספרייה בשם ״ויקן דוד״.
בשום מקום לא נמסר אם נמצא בעיזבונו חיבור כזה. לפני כמאה שנה נכתב בהילדסהיים — שם כיהן בנו של אופנהיימר, הירשל, כרב משנת 1738 ומת בסביבות 1770 — קטלוג בן שלושה חלקים. הספרים העבריים, הספרים ביידיש וכתבי היד נרשמו בו כל אחד לפי כותרתו ובסדר אלפביתי, ותוארו בסיוע ״שפתי ישנים״, אך גם על יסוד בדיקה וידיעה עצמאיות. קטלוג זה מתקן ומשלים את הקטלוגים המודפסים באינספור מקומות. מהדורותיהם השונות של חיבורים שנדפסו פעמים רבות, כגון החומש, הסידור וכיוצא בהם, נרשמו בסדר אלפביתי לפי מקום הדפוס.
בשנת 1764 הופיעה בהנובר, בפורמט דואודצימו, רשימה של ספרים עבריים ורבניים מספריית אופנהיימר.237a היא כוללת גם חיבורים שלא השתייכו לספרייה — למשל חומש משנת 1753 — ומקיפה רק חלק קטן ממנה. הקטלוג הממשי הראשון הופיע בהמבורג בשנת 1782 בפורמט קוורטו (2+60+24 דפים), כאשר בעליה אז, יצחק כהן בן זליגמן, ביקש למכרה בשלמותה ותלה תקוות בעיקר בברלין. אף שעבודותיו של ישראל ברסלאו237b שימשו לו יסוד, המהדורה הוכנה בחיפזון וברשלנות.
טיפול קפדני יותר הושקע במהדורה המאוחרת, המכונה collectio Davidis, שהופיעה אף היא בהמבורג בשנת 1826 בפורמט אוקטבו (XVI ו־742 עמודים, ועוד דף תיקונים). כל הספרים חולקו לפי תוכנם לשלושים תחומים, ולכל תחום צורפו כתבי היד עמ׳ 238 בנפרד;
הן הספרים המודפסים הן כתבי היד סודרו בכל תחום בסדר אלפביתי של הכותרים. סידור זה חוזר בכל אחד מארבעת הפורמטים. מפתח אלפביתי בסוף מציין את כותרי החיבורים שנכרכו או נכתבו בצד חיבורים אחרים ואת מקומם בקטלוג. מבנה זה מקשה למצוא את רוב החיבורים, וכתבי היד מפוזרים בשבעים ושניים מקומות בספר. אמנם הקטלוג תורגם גם ללטינית וזכה להמלצתו של גורליט,238a אך התרגום גדוש ברשלנויות, בתאריכים שגויים ובטעויות,238b שכבר עמ׳ 239 ביקרתי כמה מהן;239a
וולף מתוקן בו לעיתים קרובות שלא בצדק,239b ורק במקומות מעטים בצדק.239c
בסביבות שנת 1727 מזכיר וולף239d עוד שני אוספים יהודיים בהמבורג: האחד של כהן והאחר של אדם ששמו לא נמסר. בשנת 1728 הופיע בהאג קטלוג ספריו של הרב דוד נונס טורס, שמת באביב אותה שנה; וולף מצטט אותו בשישה מקומות. הקטלוג העברי של ספריית שלמה דה מֶזָה,239e אמסטרדם 1743 (ארבעה־עשר דפים בחצי־אוקטבו), כולל יותר מ־1,052 פריטים, ובהם יותר מ־360 בפוליו. בשנת 1755 החזיק, לפי המסופר, מרקס אסור בהאלה ספרייה עברית יקרה.239f פה ושם מסופר לנו על הספריות הציבוריות של בתי המדרש בסלוניקי, במנטובה ובמקומות אחרים, אך אין נמסרים עליהן פרטים נוספים.
Bereits A. 1711 publizirte Oppenheimer ein, auch in Wolfs Werk aufgenommenes, Verzeichniss der Bücher und Ausgaben, welche Schabtai anmerkt und die der Sammlung noch fehlten236c; ein Verzeichniss der Handschriften236d hat S. 237 schon vor dem Jahre 1714 existirt, und der Besitzer beabsichtigte einen Katalog der Bibliothek unter dem Titel ויקן דוד zu schreiben. Ob unter seinem Nachlasse sich ein dergleichen befunden, wird nirgend mitgetheilt. Vor etwa hundert Jahren ist in Hildesheim, wo Oppenheimers Sohn Hirschel 1738 Rabbiner war und um 1770 gestorben ist, ein Katalog geschrieben worden, in dem, in drei Abtheilungen, die hebräischen, die jüdisch-deutschen und die handschriftlichen Bücher, einzeln nach ihren Titeln alfabetisch aufgeführt, und mit Benutzung des Sifte Jeschenim, aber auch nach eigener Untersuchung und Kenntniss beschrieben werden. Durch ibn werden die gedruckten Kataloge an unzähligen Orten berichtigt und vervollständigt. Die verschiedenen Ausgaben oft gedruckter Werke, z. B. des Pentateuchs, des Gebetbuches u. s. w., werden nach den Druckorten alfabetisch aufgeführt. Im Jahre 1764 erschien in Hannover in Duodez ein Verzeichniss hebräischer und rabbinischer Bücher aus der Oppenheimerschen Bibliothek237a, welches auch nicht zur Bibliothek gehörige Werke, z. B. einen Pentateuch vom Jahr 1753, enthält, und nur einen kleinen Theil der Bibliotbek umfasst. Ein erster wirklicher Katalog erschien in Hamburg 1782 in 4 (2+60+24 Bl.), als der damalige Besitzer, Isaac Cohen b. Seligmann, sie im Ganzen zu verkaufen beabsichtigte, und vorzugsweise auf Berlin rechnete; allein ungeachtet die Arbeiten Israel Breslau's237b zu Grunde lagen, ist die Ausgabe eilfertig und nachlässig besorgt worden. Mehr Sorgfalt ist auf die spätere Edition, collectio Davidis genannt, die ebendaselbst 1826 in 8 (XVI und 742 Seiten nebst einem Blatte Berichtigungen) erschienen, verwandt: sämmtliche Bücher sind nach dem Inhalt in 30 Fächer vertheilt, jedem Fache die Handschriften besonders S. 238 beigefügt, und in jedem sowohl die edita als die Manuscripte nach den Titeln alfabetisch geordnet. Diess wiederholt sich für alle vier Formate. Ein alfabetisches Verzeichniss am Ende giebt die Titel der Schriften, die beigebunden oder beigeschrieben sind, und ihre Stelle im Kataloge an. Durch diese Einrichtung ist das Auffinden der meisten Werke erschwert, und die Handschriften sind an 72 Orten zerstreut in dem Buche. Zwar ist der Katalog zugleich lateinisch übersetzt und von Gurlitt238a empfohlen; allein die Uebersetzung wimmelt von Nachlässigkeiten, falschen Daten und Fehlern238b, deren ich bereits mehrere gerügt239a; S. 239 Wolf wird oft mit Unrecht zurechtgewiesen239b, und nur an wenigen Stellen berichtigt239c.
Um das Jahr 1727 nennt uns Wolf239d noch zwei jüdische Sammlungen in Hamburg: eines Cohen und eines Ungenannten. Im Jahr 1728 erschien im Haag der Katalog von den Büchern des, im Frühlinge desselben Jahres verstorbenen, Rabbiners David Nunnes Torres, den Wolf an 6 Stellen citirt. Der hebr. Katalog der Bibliothek Salomo's de Mesa239e, Amsterdam 1743 (14 Bl. in Halboctav) enthält über 1052 Nummern, darunter mehr als 360 in Folio. Im Jahre 1755 soll Marx Assur in Halle eine kostbare hebr. Bibliothek besessen haben239f. Hin und wieder wird uns von den öffentlichen Bibliotheken der Lehrhäuser in Salonichi, Mantua und an anderen Orten erzählt, doch nichts Näheres mitgetheilt.
עמ׳ 240 מן השליש האחרון של המאה הקודמת ראויים לציון אוספיהם של האנשים האלה:
S. 240 Aus dem letzten Drittel des vorigen Jahrhunderts sind Sammlungen folgender Männer zu erwähnen:
יעקב סרוול (מת ב־1782), רב במנטובה, החזיק אוסף יפה של ספרים קראיים, כתבי יד אחדים (Kenn. 556, 558), וכתב מחקר על קודקס משנת 1298 שבספריית סן מרקו; את המחקר שלח לקניקוט. אדלר, ברונס ודה רוסי עיינו בספרייתו.
Jacob Saraval (gest. 1782), Rabbiner in Mantua; er besass eine schöne Sammlung karäischer Bücher, verschiedene Handschriften (Kenn. 556. 558), und schrieb über einen Codex der Marcus-Bibliothek vom Jahre 1298 eine Abhandlung, die er Kennicott zuschickte. Seine Bibliothek nahmen Adler, Bruns, de Rossi in Augenschein.
משה בנימין פואה, מוכר ספרים ברג׳ו, שברונס הופנה אליו במסעו הביקורתי,240a החזיק בחיבורו של דונש ובכתבי יד אחרים,240b וכן בכמה דפוסים קדומים: למשל ברכות, סונצ׳ינו 1484 — מספרייתו של הרב המקומי ישראל בנימין240c —; החומש, איקסאר 1490 וליסבון 1491; התנ״ך, ברשה 1494; המהדורה הראשונה של ״אדרת אליהו״, קושטא 1531; וכמה מדפוסי קרמונה.
Moses Benjamin Foa, Buchhändler in Reggio, dem Bruns bei seiner kritischen Reise empfohlen war240a, besass Dunasch's Werk und andere Handschriften240b, und mehrere ältere Drucke, z. B. Berachot, Soncino 1484 — aus der Bibliothek des dortigen Rabbiners Israel Binjamin240c —, den Pentateuch, Ixar 1490, Lissabon 1491, die Bibel Brescia 1494, die erste Ausgabe des אדרת אליהו Constpl. 1531 und mehrere Drucke von Cremona.
חיים יוסף דוד אזולאי מירושלים, שמת בליוורנו בשנת 1807, לא זו בלבד שראה במסעותיו חיבורים עבריים רבים, ובייחוד כתבי יד, אלא אף החזיק בעצמו חיבורים נדירים מאוד. על כך מעידים כתביו הרבים, ובייחוד אלה המוקדשים במפורש לביבליוגרפיה ולספרות: (1) ״שם הגדולים״, ליוורנו 1774, 132 דפים בדואודצימו; ואולם דפים 84–128 כוללים את פירושו לאבות. הדפסה שנייה — ללא פירוש זה — קרוטושין 1843, באוקטבו. (2) ״שם הגדולים״, חלק שני, ליוורנו 1786, 104 דפים בקוורטו; דפים 87ב–99ב מביאים הוספות לשלושה חיבורים אחרים של המחבר ומדרש עתיק. (3) ״ועד לחכמים״, שם 1796, 54 דפים בקוורטו; ההוספות בדפים 48ב–54א נקראות ״בית ועד״. הדפסה שנייה, ובה שולבו ההוספות: פרנקפורט על המיין 1844, 101 עמודים באוקטבו.
Chajim Joseph David Asulai aus Jerusalem, in Livorno 1807 gestorben, hatte auf seinen Reisen nicht bloss viele hebr. Werke, namentlich Handschriften, gesehen, sondern besass deren selbst sehr seltene, wie seine zahlreichen Schriften, namentlich folgende, die der Bibliographie und Literatur speciell gewidmet sind, beweisen: 1) Schem hagedolim Livorno 1774, 132 Bl. in 12, von welchen jedoch Bl. 84 bis 128 seinen Abot-Commentar enthalten; zweiter Abdruck — ohne jenen Commentar — Krotoschin 1843 in 8.
עמ׳ 241 לחיבור זה נדפסו תיקונים,241a לייפציג 1844, שישה־עשר עמודים באוקטבו. (4) ״שם הגדולים״ (החלק הראשון), מהדורה שנייה, ולצדו ״ועד לחכמים״, חלק שני, ליוורנו 1798, 89 דפים בקוורטו, ועוד הוספות בדפים 135–140 הנקראות ״שולחן במדבר״. (5) בחיבור ״ככר לאדן״, ליוורנו 1801, בקוורטו, מובאות בדפים 202–208 הוספות ל״ועד״, שכותרתן ״ליקוטים שער שם״. (6) לקט קטן נוסף ל״ועד״, בסוף ״טוב עין״, שנדפס עם התיקונים הנזכרים בסעיף 3.
משה פליס (מת ב־1776) ודניאל איציג (מת ב־1799) בברלין החזיקו ספריות עבריות נכבדות, אך אלה נעלמו זמן קצר מאוד לאחר מות בעליהן. רשימת ספריו של נתן אהרן הופיעה בשוורין בשנת 1780, ורשימת ספריו של יעקב לווארדן — באמסטרדם בשנת 1797. גם ספרייתו של רב שטרסבורג יוסף דוד בן יצחק זינצהיים, שעושרה ניכר מחיבורו ״יד דוד״ (אופנבך 1799), התפזרה.
בשלושים השנים האחרונות הופיעו קטלוגים של כמה ספריות מעיזבונות; ובהם:
שלמה דובנא, שמת באמסטרדם בשנת 1813, החזיק 106 כתבי יד ו־2,076 חיבורים מודפסים (579 בפוליו, 904 בקוורטו), ובהם 177 פריטי שאלות ותשובות. הקטלוג, אמסטרדם 1814, ארבעה גיליונות באוקטבו, רושם בנפרד את הספרים מכל פורמט בסדר אלפביתי, ובדרך כלל אינו מוסר יותר מן הכותרת.
שמעון בונדי, שמת בדרזדן בשנת 1816: הרשימה — דרזדן 1817, שלושים ואחד עמודים באוקטבו — כוללת 825 פריטים המחולקים לשלושה־עשר תחומים. מקום הדפוס נרשם בדרך כלל, השנה רק לעיתים רחוקות, והפורמט לעולם לא.
ספריו העבריים של אנשל נורדן דה לימה נמכרו באמסטרדם ב־23 וב־24 ביוני 1830;
2) Schem hagedolim, zweiter Theil, Livorno 1786, 104 Bl. in 4; Bl. 87b bis 99b geben Nachträge zu drei anderen Schriften des Verfassers und einen alten Midrasch. 3) Vaad lachachamim, daselbst 1796, 54 Bl. in 4, die Nachträge f. 48b bis 54a heissen Bet Vaad; zweiter Abdruck, mit Einfügung der Nachträge, Frankfurt a. Main 1844, 101 S. in 8. S. 241 Hiezu sind Berichtigungen241a gedruckt, Leipzig 1844, 16 S. in 8. 4) Schem hagedolim (erster Theil), zweite Auflage, dazu Vaad lachachamim, zweiter Theil, Livorno 1798, 89 Bl. in 4, nebst Nachträgen, f. 135 bis 140, genannt Schulchan bamidbar. 5) In dem Werke ככר לאדן, Livorno 1801 in 4, sind f. 202 bis 208 Nachträge zu Vaad, betitelt: Likkutim Seër schem. 6) Eine kleine Nachlese zu Vaad, am Ende von טוב עין, den unter 3 erwähnten Berichtigungen beigedruckt.
Moses Fliess (gest. 1776) und Daniel Itzig (gestorben 1799) in Berlin besassen ansehnliche hebräische Bibliotheken, die jedoch nach dem Tode der Besitzer sehr bald verschwanden. Von den Büchern Natan Arons ist 1780 in Schwerin, von denen des Jacob Lewarden in Amsterdam 1797 ein Verzeichniss erschienen. Auch die Bibliothek des Strassburger Rabbiners Joseph David b. Isaac Sinzheim, deren Reichthum sein Werk יד דוד (Ofenbach 1799) bezeugt, ist zerstreut worden.
Von verschiedenen nachgelassenen Bibliotheken sind in den letzten dreissig Jahren Kataloge erschienen; dahin gehören:
Salomo Dubno, gest. 1813 in Amsterdam, besass 106 Handschriften und 2076 gedruckte Werke (579 Fol., 904 Quart), worunter 177 Nummern Rechtsgutachten. Der Katalog, Amsterdam 1814, 4 Bogen in 8, verzeichnet die Bücher jeden Formates besonders nach alfabetischer Ordnung, ohne in der Regel mehr als den Titel zu geben.
Simon Bondi, gestorben 1816 in Dresden; das Verzeichniss — Dresden 1817, 31 S. in 8 — enthält 825 Nummern, in 13 Fächer abgetheilt. Der Druckort ist meistentheils, das Jahr selten, nie aber das Format angemerkt.
עמ׳ 242 הרשימה המודפסת, עשרים וארבעה עמודים באוקטבו, עוצבה לפי הקטלוג של דובנא, אך מציינת את מקום הדפוס בתדירות רבה יותר. היא כוללת עשרים ושלושה כתבי יד ו־538 חיבורים מודפסים; בעותק שלי נוספו בכתב יד עוד עשרים ושישה.
וולף היידנהיים, שמת ברדלהיים ב־26 בפברואר 1832, הותיר שמונה מאות ספרים מודפסים ושבעים ושניים ספרים שבכתב יד. ברשימה (שם, 1833, ארבעים וארבעה עמודים באוקטבו) מחולקים הספרים המודפסים, במספור רצוף, לעשרה חלקים. בכל חלק הם נרשמו בסדר אלפביתי של הכותרות, בציון המחבר, המקום, השנה והפורמט, ככל הנראה על פי הקטלוג של בעל האוסף.
ספרי עיזבונו של מן ואן אסן נמכרו בהמבורג ביולי 1839. הקטלוג (שלושים ושניים עמודים באוקטבו) מחלק את כל הספרים — יותר מ־720 — לארבעה־עשר מדורים, ובכל מדור מפריד ביניהם לפי הפורמט. אפשר למצוא בהם שבעה דפוסים קדומים מלפני 1535, חמישה מפרארה, שלושה מסביונטה, כמה חיבורים נדירים וחמישה כתבי יד מאוחרים.
יצחק מוזר, שמת בברלין בשנת 1840, החזיק אחד־עשר כתבי יד ו־860 חיבורים מודפסים; את החשובים שבהם רכשה הספרייה המלכותית המקומית. על רוב הספרים האחרים הופיעה רשימה שחיבר מ׳ שטיינשניידר (ברלין 1841, אצל אשר, עשרים ושניים עמודים באוקטבו). 322 פריטים סודרו בה אלפביתית לפי הכותרים העבריים ולוו בתרגום לטיני של הכותרים ובפרטים הנחוצים. הפריטים 336–449 כוללים מהדורות מקרא, תלמודים וסידורים.
שמואל איגר, רב בבראונשווייג (מת ב־1842), הותיר עשרים וארבעה כתבי יד — ובהם שלושה חיבורים מאת דוד אופנהיימר — וכחמש מאות חיבורים מודפסים. בין אלה היו כמה דפוסים קדומים ושני דפוסי סביונטה, אך מלבדם לא נמצא דבר נדיר. הרשימה — הנובר 1843,
Anschel Norden de Lima's hebräische Bücher wurden am 23. und 24. Juni 1830 in Amsterdam versteigert; S. 242 das gedruckte Verzeichniss, 24 Seiten in 8, ist dem Dubnoschen Kataloge nachgebildet, giebt aber häufiger den Druckort an. Es enthält 23 Handschriften und 538 edita, denen in meinem Exemplar noch 26 handschriftlich hinzugefügt worden.
Wolf Heidenheim, in Rödelheim am 26. Februar 1832 gestorben, hat 800 gedruckte und 72 handschriftliche Bücher hinterlassen; in dem Verzeichnisse (daselbst 1833, 44 S. in 8) sind die gedruckten, nach fortlaufender Nummer, in zehn Abtheilungen vertheilt, und in jeder nach den Titeln alfabetisch mit Angabe der Verfasser, des Ortes, des Jahres und des Formates, vermuthlich nach des Besitzers Kataloge, vermerkt.
Man van Essen's nachgelassene Bücher wurden im Juli 1839 in Hamburg versteigert; der Katalog (32 S. in 8) bringt sämmtliche Bücher, über 720, unter 14 Rubriken, und sondert die Bücher jeder Rubrik nach dem Format. Man bemerkt darunter 7 alte Drucke vor 1535, 5 Ferrara's, 3 Sabionetta's, einige seltene Werke und 5 neuere Handschriften.
Isaac Moser, im Jahre 1840 in Berlin gestorben, besass eilf Manuscripte und 860 gedruckte Werke, von denen die wichtigsten die hiesige k. Bibliothek angekauft hat. Ueber den grössten Theil der übrigen Bücher ist ein, von M. Steinschneider verfasstes, Verzeichniss (Berlin 1841 bei Ascher, 22 S. in 8) erschienen, in welchem 322 Nummern nach den hebräischen Titeln alfabetisch geordnet, und von der lateinischen Uebersetzung der Titel nebst den nöthigen Angaben begleitet sind. Die Nummern 336 bis 449 umfassen Bibelausgaben, Talmude und Gebetbücher.
עמ׳ 243 חצי גיליון בקוורטו גדול — מחלקת את הספרים רק לפי הפורמט וממעטת בסדר נוסף; עם זאת מצוינים בה מקום הדפוס, וברוב המקרים גם שנת הדפוס.
Samuel Eger, Rabbiner in Braunschweig (gest. 1842) hinterliess 24 Handschriften — worunter drei Werke von David Oppenheimer — und gegen 500 edita, unter denen einige ältere und zwei Sabionetta-Drucke, sonst aber nichts seltenes sich befand. Das Verzeichniss — Hannover 1843, S. 243 ein halber Bogen in gross Quart — theilt die Bücher nur nach dem Format, beobachtet aber sonst wenig Ordnung; jedoch werden Druckort und meist auch Druckjahr angegeben.
לעומת זאת, על כמה אוספים יקרי ערך אחרים לא הופיעו רשימות פומביות. כאלה היו, למשל, אוספיהם של לזרוס ריסר243a (מת ב־1828) ומאיר בן ישראל ברסלאו243b (מת ב־1839) בהמבורג; לאחרון היו 820 חיבורים מודפסים ושנים־עשר כתבי יד. עמם נמנים גם אוספיהם של עקיבא איגר באלטונה, ייטלס בפראג, שלמה הירשל בלונדון — ובו 120 כתבי יד — וה׳ הרצברג בברלין, שהחזיק 762 פריטים.
Keine öffentlich erschienenen Verzeichnisse wurden dagegen manchen anderen werthvollen Sammlungen zu Theil, z. B. denen von Lazarus Riesser243a (gest. 1828) und Meir b. Israel Bresselau243b (gest. 1839) in Hamburg; der letztere besass 820 gedruckte Werke und 12 Manuscripte. Dahin gehören ferner die von Akiba Eger in Altona, von Jeitteles in Prag, Salomon Hirschel in London — mit 120 Handschriften —, H. Herzberg in Berlin, der 762 Nummern besessen.
כיום קיימות כמה ספריות פרטיות חשובות בפרנקפורט על המיין,243c בברלין, בברודי, בווילנה, בפרשבורג, בליוורנו ובמקומות אחרים. בעליהן האלה ידועים לי בשמם:
Gegenwärtig giebt es mehrere bedeutende Privat - Bibliotheken in Frankfurt am Main243c, Berlin, Brody, Wilna, Presburg, Livorno und an anderen Orten. Folgende Besitzer sind mir namentlich bekannt:
ליאון ויטה סרוול (נולד ב־1771) בטריאסטה מחזיק חיבורים עבריים יקרי ערך243d ודפוסי ערש, וכן עשרים ושלושה כתבי יד.add243-saraval ליצחק שמואל רג׳ו (נולד ב־15 באוגוסט 1784) בגוריציה, לשעבר פרופסור וכעת רב, יש לפחות 120 חיבורים שבכתב יד. שמואל דוד לוצאטו ויוסף אלמנצי בפדובה מחזיקים כתבי יד יקרי ערך ודפוסי ערש. לשלמה רוזנטל ולאליה רוזנטל בפשט,add243-rosenthal וכן להירש להרֶן, מאיר להרֶן ושלמה רובנס באמסטרדם, אוספים עשירים. בפרט מסופר כי לשני חיבורים רבים על השבתאים, ולשלישי אוספים רבים מאוד עמ׳ 244 של שאלות ותשובות.
גם ספריית רובנס מתוארת כמצוינת. אדם ששמו לא נמסר בבריסל אסף, לפי המסופר, ספרים וכתבי יד רבים. ספרייתו של יוסף בוויאזן הסמוכה לווילנה כוללת, לפי הידיעות, בין חמשת אלפים לששת אלפים חיבורים, ובהם כתבי יד רבים. בין השאר מצויים בה, כך נאמר, עשרים וארבעה חיבורים שלא נדפסו מאת דוד אופנהיימר, הלקסיקון הריאלי השלם של למפרונטי וארבעים ושניים חיבורים מודפסים מאת אזולאי.244a גם אוספיהם של רוזנטל בהנובר, שמעון בייט בהמבורג ופידלגו באלטונה ראויים לתשומת לב; האחרון בייחוד בשל החיבורים היהודיים הרבים בספרדית ובפורטוגלית.
על כולם עולה ה׳ י׳ מיכאל (נולד ב־12 באפריל 1792) בהמבורג, שבספרייתו כבר כמה מאות כתבי יד ויותר מחמשת אלפים ספרים מודפסים, והיא גדלה מדי יום. הקטלוג שלו והרשימה האלפביתית שערך למספר רב של מחברים יהודים הם עצמם תרומות חשובות לביבליוגרפיה העברית ולתולדות הספרות.
רשימות הספרים מניחות את קיומם של אוספים, או לכל הפחות מאחדות פריטים יחידים למכלול; לפיכך הן משלימות את הספריות, או לפחות משמשות להן תחליף קטן. על כן ראויות גם הרשימות האלה למקום כאן:
1. באוקספורד מצויה רשימה בת שמונה דפים של ספרים עבריים (cod. Uri 491).
2. לפני ״ספר יצירה״, מנטובה 1562, באה רשימה של חיבורים קבליים.
3. גסנר מביא ב־pandecta שלו, עמ׳ 42 ואילך, קטלוג מכירה פומבית שקיבל מוונציה.
4. בוקסטורף קיבל מפרנקפורט על המיין רשימה של ספרים עבריים (bibliotheca rabbin., עמ׳ 303, 305).
5. מנשה בן ישראל מוסר רשימות של החיבורים ששימשו אותו בכמה מכתביו.
Leon Vita Saraval (geb. 1771) in Triest hat schätzbare hebräische Werke243d und Incunabeln, und 23 Handschriftenadd243-saraval; Isaac Samuel Reggio (geb. 1784, 15. Aug.) in Görz, früher Professor jetzt Rabbiner, hat wenigstens 120 Werke handschriftlich; Samuel David Luzzato und Joseph Almanzi in Padua sind im Besitze kostbarer Manuscripte und Incunabeln. Salomon Rosenthal und Elia Rosenthal in Pestadd243-rosenthal, dessgleichen Hirsch Lehren, Meir Lehren und Salomon Rubens in Amsterdam besitzen reiche Sammlungen; insbesondere soll der zweite viele Werke über die Sabtajaner, der dritte äusserst viele Rechtsgutachten-Sammlungen S. 244 haben. Auch die Bibliothek von Rubens schildert man als ausgezeichnet. Ein Ungenannter in Brüssel soll viele Bücher und Manuscripte zusammengebracht haben. Die Bibliothek des Joseph in Viasen unweit Wilna hat angeblich zwischen 5 und 6 tausend Werken, worunter viele Handschriften; unter andern seien dort 24 unedirte Werke von David Oppenheimer, das vollständige Reallexikon Lamperonti's, 42 gedruckte Werke von Asulai244a. Auch die Sammlungen von Rosenthal in Hannover, Simon Beit in Hamburg, Fidalgo in Altona verdienen Beachtung, letztere namentlich wegen der vielen jüdischen Werke in spanischer und portugiesischer Sprache.
Alle überragt H. I. Michael (geb. 1792, 12. April) in Hamburg, dessen Bibliothek bereits mehrere hundert Manuscripte und über 5000 gedruckte Bücher reich ist und täglich vermehrt wird. Sein Katalog, nebst dem von ihm angelegten alfabetischen Verzeichniss einer grossen Anzahl jüdischer Autoren sind wichtige Beiträge zu der hebräischen Bibliographie und Literaturgeschichte selbst.
Sammlungen voraussetzend oder doch Einzelnes zu einem Ganzen vereinigend bilden die Bücherverzeichnisse eine Ergänzung, wenigstens einen kleinen Ersatz für die Bibliotheken; folgende mögen daher hier noch einen Platz finden:
1) Ein acht Blatt starkes Verzeichniss von hebräischen Büchern ist in Oxford (cod. Uri 491).
2) Vor dem Buche Jezira, Mantua 1562, befindet sich ein Verzeichniss kabbalistischer Werke.
3) Gesner theilt in seinen pandecta p. 42 etc. ein aus Venedig erhaltenes Auctions-Verzeichniss mit.
4) Buxtorf hat aus Frankfurt a. Main ein Verzeichniss hebr. Bücher erhalten (bibliotheca rabbin. p. 303. 305).
5) Verzeichnisse der benutzten Werke giebt Menasse b. Israel in verschiedenen seiner Schriften.
S. 245 6. 7) Plantavitius hat aus Venedig und aus Prag Kataloge erhalten (s. Wolf t. 2 p. 1362; t. 1 p. 32. 378. 1071. und t. 2 p. 1355. 1418. 1422).
8. ברטולוצ׳י מצטט קטלוג ונציאני (כרך 2, עמ׳ 280).
8) Bartolocci citirt einen Venetianischen Katalog (t. 2. p. 280).
9. שבתי מציין רשימה שנשלחה אליו וסודרה בסדר אלפביתי (הקדמה, דף 5ד).
9) Schabtai führt ein ihm zugeschicktes alfabetisch geordnetes Verzeichniss an (Vorr. f. 5d).
10. ממש כאשר דסאו כינה, בהקדשה (עמ׳ 14) למחקרו על תחיית המתים (1675), קטלוגי ספרים אלפביתיים אצל היהודים דבר נדיר, הופיע שבתי באס בן יוסף בן יעקב (נולד ב־1641 בקאליש, מת בקיץ 1718 בקרוטושין) ובידו קטלוג כזה. ״שפתי ישנים״ שלו (אמסטרדם 1680, בקוורטו, 82 דפים), הקטלוג הראשון שהכין יהודי בשירות המדע וכלל חיבורים עבריים וחיבורים נוצריים העוסקים בספרות זו, מכיל 2,200 כותרים מן הסוג הראשון וכ־160 מן השני. באותה עת לא הייתה ספרייה בפראג, והוא נאלץ ללקט הכול בעצמו; רק באמסטרדם נהנה מאוספו של אגילר. ככלי עזר השתמש בבוקסטורף, בקטלוג ליידן ובכרך הראשון של ברטולוצ׳י. בעותקים שונים של ספרו מצויות הוספות בכתב יד, שמקצתן ממנו עצמו ומאונגר, שעמו התכתב, ומקצתן מאנשים מאוחרים יותר.
10) Eben als Dassov in der Dedication (p. 14) seiner Abhandlung von der Auferstehung (A. 1675), alfabetische Bücher-Verzeichnisse bei Juden eine Seltenheit nannte, erstand Schabtai Bas b. Joseph b. Jacob (geb. 1641 in Kalisch, gest. im Sommer 1718 in Krotoschin) mit einem, Berichtigung: Das Komma am Ende der Z. 12 zu streichen. solchen. Sein Sifte Jeschenim (Amst. 1680 in 4, 82 Bl.) das erste im Dienste der Wissenschaft von einem Juden gearbeitete Verzeichniss hebräischer und diese Literatur betreffender christlicher Werke, enthält 2200 Titel von den ersteren und etwa 160 von den letzteren. In Prag gab es damals keine Bibliothek, und er musste sich Alles zusammensuchen; erst in Amsterdem erfreuete er sich der Sammlung Aguilar's; als Hülfsmittel benutzte er Buxtorf, den Leydener Katalog und den ersten Band von Bartolocci. In verschiedenen Exemplaren seines Buches findet man Zusätze beigeschrieben, die theils von ihm selbst und Unger, mit dem er correspondirte, theils von Späteren herstammen.
11. גרודק קיבל מוונציה קטלוג של ספרים עבריים; ראו וולף, כרך 2, עמ׳ 1268.
11) Groddeck erhielt aus Venedig einen Katalog hebr. Bücher; s. Wolf t. 2 p. 1268.
12–13. וולף עצמו מזכיר קטלוג ונציאני שבכתב יד (כרך 4, עמ׳ 820, 975, 995) ורשימה מאת אדם ששמו לא נמסר (כרך 3, עמ׳ 543).
12. 13) Wolf selbst führt einen geschriebenen Venetianischen Katalog (t. 4 p. 820. 975. 995) und das Verzeichniss eines Ungenannten an (t. 3 p. 543).
14. יעקב בן שמואל אבוהב בוונציה היה עדיין בחיים בשנת 1727. וולף מזכיר בשישים מקומות בחיבורו את התכתבותו הביבליוגרפית העשירה עם אונגר; השוו בייחוד כרך 3, עמ׳ 437, 1069.
14) Jacob b. Samuel Aboab in Venedig war 1727 noch am Leben; seines reichen bibliographischen Briefwechsels mit Unger gedenkt Wolf an 60 Stellen seines Werkes; vgl. besonders t. 3 p. 437. 1069.
15. קטלוג ספרים רבניים, הנובר 1721, בן יותר משמונה־עשר עמודים; ראו וולף, כרך 3, עמ׳ 253, 666.
15) Catalog rabbinischer Bücher, Hannover 1721, über 18 Seiten stark; s. Wolf t. 3 p. 253. 666.
עמ׳ 246 16. רשימת ספרים ספרדיים שנדפסה באמסטרדם בשנת 1721 כללה, כנראה, חיבורים יהודיים בלבד; ראו וולף, כרך 3, עמ׳ 25, 821.
17. מוכר הספרים יצחק פונדאם הדפיס באמסטרדם בשנת 1724, בפורמט קוורטו, קטלוג מכירה פומבית ובו חיבורים ספרדיים ופורטוגליים (וולף, כרך 3, עמ׳ 537, 551, 611).
18. במפתח של ״סדר הדורות״ נזכרת לעיתים246a רשימת ספרים עבריים.
19. יחיאל בן שלמה היילפרין,246b שהיה עדיין בחיים בשנת 1728 ורב במינסק, צירף ל״סדר הדורות״ שלו — קרלסרוהה 1769, ז׳ולקווה 1808, בפוליו — רשימת חיבורים עבריים ששאל משבתי אך הרחיב בכמה מאות פריטים.
20. שלמה בן יוסף פרופס פרסם באמסטרדם בשנת 1730, בשם ״אפריון שלמה״, קטלוג של הספרים שנדפסו אצלו, בן שני גיליונות באוקטבו.
21. שמחה יצחק, קראי בחצי האי קרים בסביבות 1757: חיבורו ״ארח צדיקים״, וינה 1831, בקוורטו, מספק רשימה אלפביתית של החיבורים הקראיים.
22. יוחנן לוי רופא וגיסו246c ברוך הוציאו באמסטרדם רשימה עברית (באוקטבו) של כמה חיבורים יקרי ערך, כנראה מהוצאתם; הם הדפיסו שם בסביבות 1789.
23. משנת 1789 ואילך הופיעו, למשל על עטיפת ה״מוסאידה״ של וֶסלי ובמקומות אחרים, רשימות של הוצאת בית הספר החופשי היהודי בברלין, לעיתים קרובות בסדר אלפביתי.
24. דה רוסי קיבל מאמסטרדם רשימות של כתבי יד עבריים ושל חיבורים מודפסים; ראו dizion. storico, כרך 1, עמ׳ 120; de ignot. edd., עמ׳ 55 ואילך.
25. ישראל בן מיכל ברסלאו ערך
S. 246 16) Ein Amsterdam 1721 gedrucktes Verzeichniss spanischer Bücher scheint nur jüdische enthalten zu haben; s. Wolf t. 3 p. 25. 821.
17) Der Buchhändler Isaac Fundam druckte in Amsterdam 1724 in 4 einen Auctionskatalog, spanische und portugiesische Schriften enthaltend (Wolf t. 3 p. 537. 551. 611).
18) Im Register des Seder hadorot wird zuweilen246a ein hebräisches Bücherverzeichniss angeführt.
19) Jechiel b. Salomo Heilprin246b, 1728 noch am Leben, Rabbiner in Minsk, hat seinem Seder hadorot, Karlsruhe 1769, Zolkiew 1808 in Folio, ein Schabtai entlehntes, aber um einige hundert Nummern vermehrtes, Verzeichniss der hebräischen Werke beigefügt.
20) Salomo b. Joseph Proops gab 1730 in Amsterdam unter dem Titel אפריון שלמה, einen Katalog der bei ihm gedruckten Bücher, 2 Bogen in 8 stark.
21) Simcha Isaac, ein Karäer, in der Krim um 1757; sein ארח צדיקים, Wien 1831 in 4, liefert ein alfabetisches Verzeichniss der karäischen Werke.
22) Jochanan Levi Rofe und sein Schwager246c Baruch gaben ein hebr. Verzeichniss (in 8) mehrerer werthvoller Werke, vermuthlich ihres Verlages; in Amsterdam heraus, wo sie um 1789 druckten.
23) Seit dem Jahre 1789 sind, z. B. auf dem Umschlage der Wesselyschen Moseide und sonst, Verzeichnisse des Verlags der jüdischen Freischule zu Berlin, häufig in alfabetischer Reihefolge, erschienen.
24) De Rossi hat aus Amsterdam Verzeichnisse von hebr. Manuscripten und gedruckten Werken erhalten; s. dizion. storico t. 1 p. 120; de ignot. edd. p. 55ff.
עמ׳ 247 קטלוג מכירה פומבית, שנדפס בהמבורג בשנת 1791, בשלושים ושניים דפים בחצי־אוקטבו, בכותרת ״רשימה מספרים חשובים״.
25) Israel b. Michel Breslau ordnete einen AuctionsKatalog, S. 247 der Hamburg 1791, 32 Bl. in Halboctav, betitelt רשימה מספרים חשובים, gedruckt worden ist.
26. אורי צבי רובינשטיין הכין בז׳ולקווה בשנת 1806 מהדורה שנייה של ״שפתי ישנים״ לשבתי, ובה הוספות שונות וחלק שני מורחב הכולל 694 חיבורים שראה בעצמו. עם זאת, פריטים רבים חסרים פרטים מדויקים יותר.
26) Uri Zebi Rubinstein veranstaltete 1806 zu Zolkiew eine zweite Ausgabe des Sifte Jeschenim von Schabtai, mit verschiedenen Zusätzen, und einem 694 selber gesehene Werke enthaltenden, zweiten Theile vermehrt. Indess ermangeln viele Nummern der genaueren Angaben.
27. פטר בר פרסם בכתב העת Sulamith247a רשימה של חיבורים יהודיים שראו אור באוסטריה בשנים 1790–1800, וב״תולדות הכיתות״ שלו (חלק 2, עמ׳ 204) — את כותריהם של כמה ספרים חסידיים.
27) Peter Beer gab in der Zeitschrift Sulamith247a ein Verzeichniss jüdischer Werke, die von 1790 bis 1800 in Oestreich erschienen sind, und in seiner Geschichte der Secten (Th. 2. S. 204) die Titel verschiedener Chassidischen Bücher.
28–30. זה כעשרים וחמש שנה מפרסמים בתי המסחר של שמיד בווינה, לנדאו בפראג והאן בהמבורג רשימות שונות של דפוסים חדשים, מקצתן בעברית ומקצתן בגרמנית.
28. 29. 30) Etwa seit 25 Jahren haben die Handlungen von Schmid in Wien, Landau in Prag, Hahn in Hamburg, verschiedene Verzeichnisse neuerer Drucke, theils in hebräischer, theils in deutscher Sprache erscheinen lassen.
31–32. לפני שנים מעטות נדפסו בברלין שתי רשימות של מוכרי ספרים עתיקים: (1) בידי י׳ היינמן — גיליון אחד בקוורטו, ובו 317 כרכי פוליו, 233 כרכי קוורטו, 160 כרכי אוקטבו, חמישה־עשר כרכים מאוסף היידנהיים ושני כתבי יד; אין סדר אלפביתי, אך מצויים יתר הפרטים הנחוצים. (2) בידי ל׳ מ׳ שוורין — שני דפים בקוורטו לרוחב, מסודרים רק לפי הפורמטים, ולעיתים קרובות ללא ציון השנה.
31. 32) Vor wenigen Jahren sind in Berlin zwei antiquarische Verzeichnisse gedruckt worden: 1) Durch I. Heinemann: 1 Bogen in 4 enthaltend 317 Bände fol., 233 Quart, 160 Octav, 15 aus Heidenheims Sammlung, 2 Manuscripte, ohne alfabetische Ordnung aber sonst mit den erforderlichen Angaben; 2) durch L. M. Schwerin: 2 Bl. quer Quart bloss nach den Formaten geordnet, mit oft fehlender Angabe des Jahres.
33–34. שתי רשימות של כתבי יד יקרי ערך בברודי ובחצי האי קרים נדפסו בכתב העת של גייגר, חלק 3 (עמ׳ 283–286, 442–448).
33. 34) Zwei Verzeichnisse werthvoller Manuscripte in Brody und in der Krimm sind in Geiger's Zeitschrift Th. 3 (S. 283—286 und 442—448) abgedruckt.
35. ב־allgemeine Zeitung des Judenthums247b מתפרסמת רשימה מבוארת של כמה מאות כתבי יד עבריים בספרייה המלכותית במינכן, שליליינטל תרגם או כתב. עבודה כושלת זו247c הופכת את עמ׳ 248 קטלוג אופנהיימר החדש ביותר
ליצירת מופת, אף שגם את המתת הדלה אין עלינו לבטל כליל.
36. לאופולד דוקס חיבר רשימה של כתבי היד העבריים בספריית העיר המבורג, והיא מצויה בספרייה זו. נוסף על כך פרסם ב־Orient בשנים 1843, 1844 ו־1845 ידיעות ביבליוגרפיות על חיבורים שונים, ובייחוד על ספרי מנהגים.
37. עד עתה הופיעו שלושה גיליונות של רשימת הספרייה ההולכת ונבנית של אגודת הקריאה בברסלאו (ברסלאו, 1843–1845, באוקטבו), ובהם כמה מאות ספרים גרמניים ועבריים.
38. Catalogus libr. hebr., או רשימת חיבורים עבריים שנמסרו למרבה במחיר ב־6 באפריל 1845, ונושאת גם את הכותרת העברית ״רשימת ספרים״, הופיעה בברלין במרס 1845, באוקטבו, והיא כוללת שלושים וארבעה עמודים של טקסט עברי וחמישים ושניים עמודים של טקסט לטיני. קטלוג זה, המעשיר את הביבליוגרפיה היהודית של המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, רושם 862 פריטים (ארבעה כתבי יד) בסדר אלפביתי של המחברים ובצירוף הפרטים הראויים. בחלק העברי נרשמים אותם חיבורים, בצירוף הנתונים הנחוצים ביותר, בסדר אלפביתי של הכותרות; ליד כל ספר ניתן מספרו ברשימה הלטינית. את החלק העברי חיבר א׳ רבנשטיין ואת החלק הלטיני ד״ר ד׳ קאסל.
39. בניעקב הנודע מווילנה שוקד עתה על רשימה שלמה של הספרים העבריים שראו אור, בעיקר כהשלמה ל״שפתי ישנים״.
[231a] Blume, iter Italic. B. 3 S. 44.
[231b] Zeror hamor f. 134d.
[231c] Joseph ha-Cohen, Chronik f. 40a.
[231d] הקדמת מנחת יהודה.
[231e] Sarsa ל־מקור חיים בתוך cod. München h. 7.
[231f] שו"ת, 77.
[231g] הקדמת כתר תורה; מכתם לדוד דף ו ע"ב.
[232a] Zeror hamor f. 23b, 33b.
[232b] כרם חמד, חלק 3, עמ׳ 173.
[232c] הקדמת תולדות יצחק.
[232d] אגרת המוסר, ms. Michael.
[232e] ראו Analekten שלי, 6 S. 191.
[232f] שו"ת בנימין זאב, 22, בתחילתו, דף ס"ג ע"א.
[233a] Immanuel S. 80.
[233b] כלומר codd. Urbin. Vatic. 2, 4, 6, 10, 11, 13, 14, 17, 18, 19, 21, 22, 23, 26, 28, 29, 31, 39, 40, 41, 42, 43, 52, 55, 56, 57. הקטלוג מתארך את cod. 39 משנת 1411 לשנת 1612, ואת cod. 52 למאה השש־עשרה.
[233c] ראו Moses Pisante, חקת הפסח.
[233d] Ms. Oppenh. 612 Q., הקדמת ראב״ן. השוו שו"ת מאיר מרוטנבורג, 840, בסוף, שם נזכר אביו Hirz כבעלים.
[233e] השוו את הביוגרפיה שלי על עזריה בתוך כרם חמד, חלק 5, ואת ההוספות לה שם, חלק 7.
[235b] השוו F. Lebrecht בתוך Magazin für die Liter. d. Ausl., 1843, מס׳ 135 ואילך.
[235c] מספר הפריטים הוא למעשה 4,100; אולם פריטים אחדים רשומים פעמיים ושלוש ומובחנים באותיות A, B, C.
[tn236-count] כך במקור; סכום הפירוט לפי הפורמטים הוא חמישים ואחד.
[236a] משתה יין (75 O.), פירט 1737; צרי היהודים (356 O.), אמסטרדם 1737; באר טוב (775 F.), אלטונה 1737; פרשת אלה מסעי (899 O.), אלטונה 1738; מקום שמואל (729 F.), אלטונה 1738; שאגת אריה (676 Q.), נויוויד 1739. ואולם ״יפה מראה״ (859 F.) מתוארך בטעות לשנת 1749: הדפסת הספר החלה בשנת 1725 והסתיימה ב־1726. גם הייחוס (205 Q.) לדפוס קרקוב 1740 שגוי.
[236b] את החיבורים הבאים, שוולף מציין כמצויים בספרייה, איני מוצא בקטלוגים: אהלי קדר (כרך 1, עמ׳ 1031), גנזי המלך (כרך 3, עמ׳ 585), דעות הפילוסופים (כרך 1, עמ׳ 1098), יוסף בן מתתיה (התיקונים לכרך 1, דף 2), כל החיים (כרך 1, עמ׳ 1108), משכן שילה (כרך 2, עמ׳ 1369), כ׳ מתחיל (כרך 2, עמ׳ 1374), נפש אדם (כרך 3, עמ׳ 414), נתן נביא (כרך 2, עמ׳ 1377), עזרת נשים (כרך 2, עמ׳ 1391), עמק החרוץ (כרך 2, עמ׳ 1391), עמק רפאים (כרך 3, עמ׳ 254), פורת יוסף (כרך 3, עמ׳ 551), קול תורה (כרך 3, עמ׳ 414), קצור עכרונות (כרך 3, עמ׳ 508), רב פעלים (כרך 3, עמ׳ 585).
[236c] Wolf, biblioth., כרך 1, הקדמה עמ׳ 25; גוף החיבור עמ׳ 291; וכן בסוף, לפני המפתח.
[239b] בעמ׳ 95, מס׳ 668 (בעניין מחזור ויטרי), קרא המבקר רק את וולף, כרך 1, עמ׳ 1124, ולא את כרך 3, עמ׳ 1131. בעמ׳ 113, מס׳ 774, נטען שוולף פסח כליל על מהדורה; אלא שהמבקר הוא שלא מצא את וולף, כרך 3, עמ׳ 1019. בדומה לכך מותקף וולף בעמ׳ 263, מס׳ 493, בעניין הספר ״אודה ה׳״, אף שהקטלוג בדק אמנם את וולף, כרך 3, עמ׳ 1163, אך לא את עמ׳ 212. בעמ׳ 427, מס׳ 1277, נטען שוולף כינה בטעות את מחבר ״סדר נשים״ Schemaliki [Schmelka] במקום Simeon; אך וולף צדק, ושמו של המחבר היה שמואל שמלקה. בדומה לכך נטען שוולף מכנה את מחבר ״טל אורות״ (352 F., עמ׳ 75) שאול במקום שמואל; אך שמו אכן היה שאול, והמתרגם תיקן מן הזיכרון. בעמ׳ 478, מס׳ 1512, מכנה הטקסט את אבי מחבר ״כנף רננים״ יחזקאל, והמתרגם מעיר: אצל וולף — בנימין. וולף צדק: שמו היה בנימין יקותיאל. על תיקון אחד בעמ׳ 135 ראו לעיל עמ׳ 165 הערה e.
[239e] נזכר ב״הצד צבי״, שנת 1714; ראו וולף, כרך 3, עמ׳ 834.
[239f] ראו Orient 1841, מס׳ 39, עמ׳ 254, על פי Dreyhaupt, Chronik des Saalkreises.
[240a]Repertorium, חלק 6, עמ׳ 181; השוו Bützow, Nebenstunden, חלק 5, עמ׳ 286.
[240b] למשל Kenn. 546, 547; ״בית הבחירה״ למאירי (diz. storico).
[240c] שו"ת ״לחמי תודה״, מס׳ 29.
[241a] ״קונטרס שנויי שם ותקוני ועד״ (מאת ג׳ שטרן ובניעקב).
[243a] בשנת 1822 ראיתי את הספרייה ואת רשימתה. מספר כרכי הפוליו היה קרוב למאתיים, ומספר כרכי הקוורטו כארבע מאות. ביניהם היו כתבים רבים מאת אזולאי והמילון של קמחי, נאפולי 1491, על קלף; את האחרון רכשה הספרייה המלכותית המקומית בשנה שעברה.
[243b] הרשימה מצויה אצלי בכתב יד.
[243c] השוו הקדמתו של יוסט ל״שפת יתר״, עמ׳ 10.
[243d] כרם חמד, חלק 1 (1833), עמ׳ 72.
[add243-saraval]תוספת המחבר: לפי רשימה ששלח ש׳ ג׳ שטרן, סרוול מחזיק חמישים ושניים כתבי יד וארבעים וארבעה דפוסי ערש מן המאה החמש־עשרה: שמונה משנת 1480, שניים מ־1482, שניים מ־1484, ארבעה מ־1485, שניים מ־1486, ארבעה מ־1487, שניים מ־1488, שניים מ־1489, חמישה מ־1490, שניים מ־1491, שניים מ־1492 ושניים מ־1494, ועוד שבעה ללא שנה. מקומות הדפוס הם נאפולי, סונצ׳ינו, מנטובה, פייבה די סאקו, ברשה, פרארה, בולוניה, איקסאר, גוודלחרה, סמורה, ליסבון ולייריה.
[add243-rosenthal]תוספת המחבר: שני האחים רוזנטל בפשט כבר מתו; שלמה מת באביב 1845.
[244a] הודעה במכתב מבניעקב, אוקטובר 1842.
[246a] למשל בערך ״חנוכת הבית״.
[246b] ב״עיר חומה״, בקוורטו, מצויה הסכמה ממנו משנת 1714.
[246c] רשימת ספריית וילקן, עמ׳ 49, מס׳ 1592, שבה נדפס ״Gisu״ (גיסו) במקום ״sein Schwager״ (גיסו).
[247b] שנת 1838, עמ׳ 244 ואילך; 1839, עמ׳ 24 ואילך.
[247c] השוו את פסק דינו של לנדאואר במאמריו שלאחר מותו (Orient 1845, Lit. Bl. 21, עמ׳ 324).
35) In der allgemeinen Zeitung des Judenthums247b wird ein räsonnirendes Verzeichniss mehrerer hundert hebr. Manuscripte der k. Bibliothek zu München mitgetheilt, welches Lilienthal übersetzt oder geschrieben hat; durch diese verfehlte Arbeit247c ist der neueste Oppenheimersche S. 248 Katalog ein Meisterstück geworden, wenn wir gleich auch die dürftige Gabe nicht geringschätzen sollen.
36) Leopold Dukes hat über die hebräischen Handschriften der Hamburger Stadtbibliothek ein Verzeichniss angefertigt, welches sich auf jener Bibliothek befindet; ausserdem über verschiedene Werke, namentlich Ritualien, bibliographische Nachrichten in dem Orient 1843, 1844 und 1845 mitgetheilt.
37) Von dem Verzeichnisse einer sich bildenden Bibliothek des Lesevereins zu Breslau sind bis jetzt drei Nummern (Breslau, 1843 bis 1845 in 8), über mehrere hundert deutsche und hebräische Bücher erschienen.
38) Catalogus libr. hebr., oder Verzeichniss von hebr. Werken, die am 6. April 1845 den Meistbietenden überlassen worden, auch mit dem hebr. Titel: רשימת ספרים, ist Berlin im März 1845 in 8 erschienen, 34 Seiten hebr. und 52 Seiten lateinischen Text enthaltend. Dieser Katalog, eine Bereicherung der jüdischen Bibliographie des 18. und 19. Jahrhunderts, verzeichnet 862 Nummern (4 Handschriften) nach alfabetischer Ordnung der Autoren mit gehörigen Angaben; in dem hebr. Theile werden dieselben Werke, mit den nöthigsten Daten ausgestattet, nach den Titeln alfabetisch aufgeführt, und jedes Buch mit seiner Nummer im lateinischen Verzeichnisse versehen. Der hebr. Theil ist von A. Rebenstein, der lateinische von Dr. D. Cassel.
39) Ein vollständiges Verzeichniss der erschienenen hebr. Bücher, vornehmlich als Ergänzung des Sifte Jeschenim, wird gegenwärtig von dem rühmlich bekannten Benjacob aus Wilna ausgearbeitet.
[231a] Blume, iter Italic. B. 3 S. 44.
[231b] Zeror hamor f. 134 d.
[231c] Joseph ha-Cohen, Chronik f. 40 a.
[231d] מנחת יהודה Vorrede.
[231e] Sarsa zu מקור חיים in cod. München h. 7.
[231f] RGA. 77.
[231g] כתר תורה Vorrede, מכתם לדוד f. 6b.
[232a] Zeror hamor f. 23b. 33b.
[232b] Kerem Chemed Th. 3. S. 173.
[232c] תולדות יצחק Vorr.
[232d] אגרת המוסר ms. Michael.
[232e] s. meine Analekten 6. S. 191.
[232f] Binjamin Seeb RGA. 22 Anf. f. 63a.
[233a] Immanuel S. 80.
[233b] nämlich die codd. Urbin. Vatic. 2. 4. 6. 10. 11. 13. 14. 17. 18. 19. 21. 22. 23. 26. 28. 29. 31. 39. 40. 41. 42. 43. 52. 55. 56. 57. Der Katalog verlegt cod. 39 vom Jahre 1411 in das Jahr 1612, und cod. 52 in das 16. Jahrhundert.
[233c] s. Moses Pisante חקת הפסח
[233d] Ms. Oppenh. 612 Q. ראכ״ן Vorrede. Vgl. Meir Rothenburg RGA. 840 Ende, wo dessen Vater Hirz als Besitzer genannt wird.
[233e] Vgl. meine Biographie Asaria's in Kerem Chemed Th. 5 und dazu Nachträge das. Th. 7.
[233f] Kerem Chemed Th. 4. S. 68.
[233g] Orient 1841. S. 707.
[234a] Noblot Chochma Vorrede und Ende. Brief אחוז p. 24. Melo Chofnajim S. 89. 90.
[234b] Hottinger biblioth. oriental. p. 3. 6.
[234c] Arckenholz mémoires 1751. t. 1. p 269.
[234d] Sifte Jeschenim f. 8 b, 106 c.
[234e] Wolf t. 3. p. 536 citirt p. 47 N. 42.
[235a] t. 3. p. 177. 413. 1068.
[235b] Vgl. F. Lebrecht in Magazin für die Liter. d. Ausl., 1843 N. 135 f.
[235c] Die Zahl der Nummern ist 4100; aber manche ist zwei- und dreifach aufgeführl, und durch A, B, C unterschieden.
[tn236-count] So im Druck; die Summe der aufgezählten Formate ergibt einundfünfzig.
[236a] משתה יין (75 O.) Fürth 1737, צרי היהודים (356 O.) Amst. 1737, באר טוב (775 F.) Altona 1737, פרשת אלה מסעי (899 O.) Altona 1738, מקום שמואל (729 F.) Altona 1738, שאגת אריה (676 Q.) Neuwied 1739. Aber irrig ist יפה מראה (859 F.) mit dem Jahr 1749 angegeben; der Druck dieses Buches hat 1725 angefangen und war 1726 beendigt. Eben so falsch ist (205 Q.) der Druck Kracau 1740.
[236b] Folgende bei Wolf, als in der Bibliothek befindlich, bezeichnete Werke vermisse ich in den Katalogen: אהלי קדר (t. 1. p. 1031), גנזי המלך (t. 3. p. 585), דעות הפילוסופים (t. 1. p. 1098), יוסף בן מתתיה (emendanda zu t. 1, Bl. 2), כל החיים (t. 1 p. 1108), משכן שילה (t. 2 p. 1369), כ׳ מתחיל (t. 2 p. 1374), נפש אדם (t. 3 p. 414), נתן נביא (t. 2. p. 1377), עזרת נשים (t. 2. p. 1391), עמק החרוץ (t. 2 p. 1391), עמק רפאים (t. 3 p. 254), פורת יוסף (t. 3 p. 551), קול תורה (t. 3. p. 414), קצור עכרונות (t. 3. p. 508), רב פעלים (t. 3 p. 585).
[236c] Wolf biblioth. t. 1 Vorr. p. 25, Werk p. 291 und am Ende vor dem index.
[236d] Wolf t. 1. Vorr. p. 18, Werk p. 221 und addend. zu p. 120. Schudt Jüdische Merkwürdigkeiten Th. 1. S. 582.
[237a] Tyehsens Katalog S. 179 N. 673. De Rossi de ignot. editionib. p. 41. 55. 60. 64. 65.
[237b] wird in de Rossi diz. stor. t. 1. p. 151. (irrig „rabbino" genannt), t. 2 p. 49 angeführl.
[238a] Hamb. Correspondent 1826 N. 134.
[238b] z. B. p. 47 Trampel [Tarnopol]; 55 Osieda, 243 Osedo, 209 Oseda [Uceda]; 97 Leppo [Lapapa]; 141 N. 939: liber de ponderibus ist dasselbe, was p. 593 N. 479 liber staterae linguae heisst und ben Esra's bekanntes מאזנים; 207 Maphta [de Opatow]; 231 N. 327 instructor [stimulus]; 237 Chatov [del Bene], Mitz [Metensi, wie es p. 213 l. 2 richtig heisst]; 243 N. 400 Lama, was Wolf t. 3 p. 106 schon berichtigt hat; 269 N. 521: post condonationem, hebr. מחמת פרדאן; dasselbe ist p. 427 N. 1281 unübersetzt gelassen: bekanntlich wird eine Abgabe vom Fleisch so genannt. p. 281 N. 604 kommt R. Isserlein unter zwei Gestalten vor; p. 287 Behr (באר) statt Beër, Helisvi st. Helischau, Ikurpuens. st. aus Corfu. p. 345 Flebno [Philippopel], Halben [ha-Laban]; p. 365 Somtuni [Comtino], Purlik [Priluk]; p. 405 N. 1172 ist fehlerhaft und, was häufig der Fall ist, das wichtigste weggelassen; 430 N. 1330 Neapolit., aber im Text und im Buche (s. Wolf t. 4 p. 272) steht Nikopoli; 463 die Hoschanot würden am „15. September" in der Synagoge verlesen. ib. N. 1428 Trivas, derselbe heisst N. 1444 Trives und p. 333: Trevisanus. p. 477 N. 1510 und p. 491 N. 1610 wird הרוגי ת״ח durch occisis sapientibus statt occisis A. 1648 erläutert. p. 543 Eitling [Ottolengho], etwas besser p. 417: Otchingo. 551 N. 253 ist ק״ק קושין übersetzt terra sancta; ebendaselbst: Hedri [Adenensis]. p. 557 und 645 heisst del Medigo Israel, vermuthlich in Folge des יש״ר im Texte. p. 559 ist הר אדני durch Hariadni wiedergegeben. p. 525 ע״י = ex curation.! 525 Rita, 589 Raiti [Riete]. 599 הלועז i. e. grammaticus, ist Wolf t. 3. p. 408 nachgeschrieben; 611 Pragens. [Fanensis]; 635 a Kadmoneis [priscis].
[239a] Gottesd. Vortr. S. 169. 294. Analekten 3 S. 318; 4 S. 329. 330; 5 S. 51. Ueber die jüd.-geograph. Literatur p. 287 N. 114, p. 288 N. 117. Siehe oben S. 77 Anm. e. 102. 106. 119 Anm. l. 223. 225 ff. und namentlich unten die Annalen der Prager Drucke.
[239b] p. 95. N. 668 (wegen Machsor Vitry) hat der Referent nur Wolf t. 1 p. 1124, nicht t. 3 p. 1131, gelesen. p. 113 N. 774 soll Wolf eine Ausgabe ganz übergangen seyn; aber der Ref. hat vielmehr Wolf t. 3 p. 1019 nicht finden können. Ebenso wird p. 263 N. 493 Wolf wegen des Buches אודה ה׳ angegriffen, wo der Katalog zwar W. t. 3. p. 1163 aber nicht p. 212 nachgesehen hat. p. 427 N. 1277 dass Wolf den Verfasser des סדר נשים irrig Schemaliki [Schmelka] statt Simeon genannt habe; allein Wolf hatte ganz Recht, und jener Autor hat Samuel Schmelka geheissen. Eben so soll Wolf den Verfasser von טל אורות (352 F. p. 75) Saul statt Samuel nennen; aber der Mann hiess wirklich Saul, und der Uebersetzer hat auswendig corrigirt. p. 478 N. 1512 nennt der Text den Vater des Verfassers von כנף רננים Ezechiel, und der Uebersetzer bemerkt: Wolf hat Benjamin. Und Wolf hat Recht: er hiess Benjamin Jekutiel. Ueber eine Verbesserung p. 135 s. oben S. 165 Anm. e.
[239c] p. 131 N. 885, p. 281 N. 601 [aber Brusilius ist auch unrichtig], p. 447 N. 1370, p. 603 N. 533.
[239d] t. 1. Vorr. p. 19, vgl. im Werk p. 891. t. 3 p. 842.
[239e] genannt in הצד צבי A. 1714. s. Wolf t. 3. p. 834.
[239f] s. Orient 1841 N. 39. S. 254 nach Dreyhaupt Chronik des Saalkreises.
[240a] Repertorium Th. 6. S. 181. Vgl. Bützow, Nebenstunden Th. 5. S. 286.
[240b] z. B. Kenn. 546. 547. Meiri's: בית הבחירה (diz. storico).
[240c] RGA. לחמי תודה N. 29.
[241a] קונטרס שנויי שם ותקוני ועד (von G. Stern und Benjacob).
[243a] Im Jahre 1822 habe ich die Bibliothek und das Verzeichniss gesehen; die Zahl der Folianten betrug gegen 200, der Quartanten etwa 400, darunter viele Schriften von Asulai und Kimchi's Lexikon Neapel 1491 auf Pergament, welches letztere von der hiesigen k. Bibliothek voriges Jahr angekauft worden.
[243b] das Verzeichniss ist handschriftlich bei mir.
[243c] vgl. Jost's Vorwort zu Sefat Jeter, S. 10.
[243d] Kerem Chemed, Th. 1 (1833) S. 72.
[add243-saraval] [Nachtrag: Saraval besitzt, dem von S. G. Stern eingesandten Verzeichnisse zufolge, 52 Handschriften und 44 Incunabeln des 15. Jahrhunderts, nämlich 8 von 1480, 2 von 1482, 2 von 1484, 4 von 1485, 2 von 1486, 4 von 1487, 2 von 1488, 2 von 1489, 5 von 1490, 2 von 1491, 2 von 1492, 2 von 1494 nebst 7 s. a. Die Druckorte sind: Neapel, Soncino, Mantua, Pieve de Sacco, Brescia, Ferrara, Bologna, Ixar, Guadalaxara, Zamora, Lissabon, Leiria.]
[add243-rosenthal] [Nachtrag: Die beiden Brüder Rosenthal in Pest sind bereits verstorben; Salomo starb im Frühling 1845.]
[244a] Briefliche Mittheilung von Benjacob, Oct. 1842.
[246a] z. B. Art. חנוכת הבית
[246b] In עיר חומה in 4 befindet sich von ihm eine Approbation vom Jahre 1714.
[246c] Verzeichniss von Wilkens Bibliothek S. 49 N. 1592, wo „Gisu" (גיסו) st. „sein Schwager" gedruckt ist.
[247a] Jahrg. 2. B. 1 S. 342 ff. 421 ff. B. 2 S. 42.
[247b] Jahrg. 1838 S. 244 etc., 1839 S. 24 etc.
[247c] Vgl. Landauer's Urtheil in seinen nachgelassenen Aufsätzen (Orient 1845 Lit. Bl. 21 S. 324.)
Zur Textherstellung
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0242–page-0260 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 18 Übergänge — 8× CONT, 7× HYPH, 3× NEW. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/03_II_sammlungen_verzeichnisse.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Umfang: 59 Absätze, 57 Fußnoten, 19 Seitenmarken (S. 230–248).
עמ׳ 249 ביותר ממאה מקומות כבר הדפיסו היהודים בעברית. ידיעתנו את הספרות הייתה מתקדמת הרבה יותר — ואף המסחר בספרים בענפים אלה היה ער יותר — אילו היו בידינו מכל מקום שנתונים של דפוסיו, שלמים כדרך שנתן לנו דה רוסי על פרארה, סביונטה וקרמונה. יש לרשום את המקומות לפי הסדר הכרונולוגי של בתי הדפוס שלהם, או גם לפי מקומם הגאוגרפי, ולהוסיף אל הדפוסים המתוארכים, המובאים לפי סדר השנים, את אלה שאין בהם תאריך. רשימות כאלה היו זורות אור בהיר יותר מכפי שיש בידינו עתה על דפוסים רבים שלא צוין בהם מקום הדפוס, ולעיתים גם לא שנת הדפוס; ופרטים יחידים, לאחר בירור זמנם ומקומם, היו משלימים חסרים ואף תורמים לתולדות המלומדים.
זאת ועוד: תולדות בתי הדפוס הן גם חלק מן ההיסטוריה המיוחדת של היהודים. מצד אחד הן נוגעות בתרבות, ומצד אחר בגורלן של הקהילות היחידות; על כן הן ראויות לתשומת לבנו גם בזכות עצמן. הידיעות הבאות על מנטובה אינן מתיימרות לשלמות של שנתונים. בתרומתן להכרת המדפיסים הקדומים שלנו יש לראותן רק כמצבת כבוד לעיר שבה עמדה עריסת הדפוס העברי; שבה כתב אברהם אבן עזרא, בדיוק לפני שבע מאות שנה, את ״צחות״ שלו; ושבה כתב עזריה מן האדומים, מייסד הביקורת, את ״מאור עיניים״.
אברהם כונת (כונת) בן שלמה, רופא — ומשום כך כינה את עצמו „הקטן שבמחלקי התרופות”249a —
An mehr als hundert Orten haben die Juden nunmehr hebräisch gedruckt, und in der Kenntniss der Literatur würden wir um Vieles weiter, selbst die Lebhaftigkeit des Buchhandels in diesen Zweigen würde grösser seyn, besässen wir von jedem Orte so vollständige Annalen seiner Drucke, als de Rossi uns von Ferrara, Sabionetta und Cremona gegeben. Die Orte müssten in chronologischer Ordnung ihrer Officinen, oder auch nach ihrer geographischen Lage, aufgeführt, den nach der Reihefolge der Jahre anzugebenden datirten Drucken die undatirten hinzugefügt werden. Solche Verzeichnisse würden auf manche Drucke ohne Angabe des Druckortes oder auch noch des Druckjahres ein helleres Licht werfen, als es jetzt der Fall ist, und Einzelnes würde, nach Zeit und Ort ermittelt, Lücken ausfüllen und selbst in der Gelehrtengeschichte Dienste leisten. Zudem ist die Geschichte der Officinen auch ein Theil der jüdischen Spezialgeschichte; sie greift einerseits in die Cultur, andererseits in die Schicksale der einzelnen Gemeinden ein, und so verdient sie, schon um ihrer selbst willen, unsere Aufmerksamkeit. Die folgenden Mittheilungen über Mantua, ohne Anspruch auf Vollständigkeit von Annalen zu machen, sollen mit ihrem Beitrage zur Kunde von unsern alten Typographen nur als ein Ehrengedächtniss für eine Stadt betrachtet werden, wo die Wiege der hebräischen Druckerei gestanden, wo heut vor 700 Jahren Abraham Aben Esra sein Zachot, und wo Asaria de' Rossi, der Gründer der Kritik, sein Meor Enajim geschrieben.
עמ׳ 250 ואף דוקטור מוסמך,250a למד את מלאכת הסדר והדפיס כמה חיבורים שערכם רב כדפוסי ערש, ואלה הם:
״אורח חיים״ לר׳ יעקב בן אשר, בפוליו, שהושלם בי״ד בסיוון (6 ביוני) 1476, ולצדו השליש הראשון של ״יורה דעה״;
״בחינת עולם״ לר׳ ידעיה, בקוורטו קטן. אשתו אסטלינה סייעה בהדפסה זו. ועוד:
פירוש הרלב״ג לחומש; ״יוסיפון״ — שניהם בפוליו;
לוחות לאורך היום, מאת מחבר ״נתיב חכמה״ ו״ספר החקירה״, שמונה דפים בקוורטו קטן;
״נופת צופים״, או חיבור על הרטוריקה, מאת מסר ליאון, בקוורטו קטן. חמשת הדפוסים האחרונים אינם נושאים ציון שנה, אך קרוב לוודאי שנדפסו עוד לפני 1480.
כונת עדיין משתמש בפועל ״כתב״ לציון סידור האותיות; המונח העברי ל״הדפסה״ אינו ידוע לו. טיפוסי האות שלו עשויים כך שמהדורותיו נחשבו לא אחת לכתבי יד (השוו De Rossi, Annal. sec. 15, עמ׳ 9–12, 110–120, 177).
במשך דור שלם אין אנו שומעים עוד על דפוסים ממנטובה. מסתבר שהדפסתם נפסקה עם מות כונת ובשל התחרות מצד גרשום איש סונצ׳ינו. רק לזמן קצר, משנת 1513 ואילך, שבו מכבשי מנטובה לפעול למען הדפוס העברי. הופיעו ״סדר עולם״ עם חיבורים היסטוריים דומים, חשוון 1513, ו״תניא״, סיוון 1514; את שניהם התקין לדפוס שמואל לטף. ללא ספק נדפס גם ״שולחן ארבע״, הזהה ל״תניא״ באותיות ובפורמט, וכן הסידור, מנטובה 1522 (קטלוג אופנהיימר, מהדורת 1782, דף 59ב) או 1520 (שם, מהדורת 1826, עמ׳ 620, מס׳ 629), שכן מהדורות מאוחרות של המחזור לפי מנהג רומא מסתמכות כבר בראשיתן על סידורו של שמואל לטף — אולי הוא אותו ר׳ שמואל בן מאיר לטף שחי כבר בשנת 1490 (codd. Rossi 798, 937). אחר כך באה שוב הפסקה בת שלושים שנה.251a
Abraham Kunat (כונת) b. Salomo, ein Arzt — daher nannte er sich „der Dispensatoren kleinsten“249a — und S. 250 Doctor promotus250a, lernte die Setzerei und druckte verschiedene Werke, die als Incunabeln grossen Werth haben, nämlich:
Orach chajim von R. Jacob b. Ascher, in fol., beendigt am 14. Sivan (6. Juni) 1476, nebst dem ersten Drittel des Jore deah;
Bechinat Olam von R. Jedaja, in kleinem Quartformat. Bei diesem Drucke half seine Frau Estellina. Ferner:
Gersonides zum Pentateuch; Josippon, beide in Folio;
Tabellen über die Tageslänge, von dem Verfasser von נתיב חכמה und ספר החקירה, 8 Bl. in klein Quart;
עמ׳ 251 יוסף שליט, המכונה אשכנזי מפדובה, בנו של ר׳ יעקב שנרצח, תרגם לאיטלקית והדפיס במנטובה בשנת 1550, בדואודצימו (ראו Bartolocci, כרך 3, עמ׳ 817), את מחקרו של ר׳ משה בן אברהם פרובנצאלי על שני הקווים המתקרבים זה לזה ואף על פי כן לעולם אינם נפגשים. המחקר הופיע גם בעברית בשני דפי פוליו, כנראה בסביונטה. באותה שנה הדפיס בוונציה את הגדת פסח עם פירושו (וולף, כרך 2, עמ׳ 1285).
בשנתיים הבאות אנו פוגשים אותו בסביונטה: בשנת 1551 כתב את ההקדמה לפירוש אברבנאל לספר דברים, וב־1552 את ההקדמה ל״חזות קשה״ של יצחק עראמה; שני החיבורים מוקדשים לאהרן חביב בפזארו, ושניהם הופיעו אצל פואה בסביונטה.
במנטובה הדפיס בשנת 1556 את ״התחיה והפדות״, שלושה דפים באוקטבו (Oppenh. 368 O), ואת ״הפדות והפורקן״, שמונה דפים באוקטבו קטן (וולף, כרך 3, עמ׳ 859). בשנת 1557 הדפיס את ״אגרת בעלי חיים״ לקלונימוס, באוקטבו קטן, ואף הכין לה את תוכן העניינים; קטלוג אופנהיימר (323 O.) מציין בטעות את שנת 1554. עוד הדפיס את ״בן המלך והנזיר״ לאברהם הלוי, 92 דפים באוקטבו — וולף, כרך 3, עמ׳ 35, מכנה בטעות את המהדיר Jacob Patavinus — ואת ספר המשלים של ברכיה, ״משלי שועלים״, 87 דפים ועוד דף אחד בלתי ממוספר באוקטבו קטן; לכן הוא מתואר אצל דה רוסי, libri stampati, עמ׳ 59, כדואודצימו, ואצל וולף, כרך 3, עמ׳ 165, מיוחס בטעות לשנת 1552.
שני החיבורים האחרונים הם למעשה דפוס אחד, וסימן המדפיס שלו הוא טווס על סלע וסרט אחוז במקורו (bibliothèque de Silv. de Sacy, כרך 1, מס׳ 332). הטווס מופיע גם בדפוס ונציאני, היינו בתהלים, מהדורת 1566, באוקטבו, אצל דה גארה (שם, מס׳ 516). הקטלוג המודפס של אופנהיימר מציין בשני עותקים של
Nofet Zufim oder über die Rhetorik, von Messer Leon, in kl. Quart. Die fünf letztgenannten Drucke sind ohne Jahresangabe, jedoch höchst wahrscheinlich noch vor 1480. Kunat bedient sich für „setzen“ noch des כתב; das „drucken“ ist ihm im hebr. Ausdruck unbekannt. Seine Typen sind solcher Art, dass öfters seine Editionen für Manuscripte genommen wurden. (Vgl. de Rossi Annal. sec. 15 p. 9—12, 110—120. 177.). Eine ganze Generation hören wir nun nichts mehr von Mantuaner Drucken, die vermuthlich mit Kunat's Tode und seit der Concurrenz Gerschoms, des Soncinaten, eingestellt wurden. Nur auf eine kurze Zeit waren seit dem Jahre 1513 die Pressen Mantua's wiederum für die hebräische Typographie thätig. Es erschienen Seder Olam nebst ähnlichen historischen Schriften 1513 Cheschwan; Tanja 1514 Monat Sivan, beide durch Samuel Latef zum Druck besorgt. Ohne Zweifel auch Schulchan arba, welches in Typen und Format Tanja gleicht, und das Gebetbuch Mantua 1522 (Oppenheim. Katalog ed. 1782 f. 59b) oder 1520 (derselb. ed. 1826 p. 620 N. 629), da jüngere Ausgaben des römischen Machsor gleich zu Anfang sich auf den Siddur des Samuel Latef berufen, — vielleicht derselbe R. Samuel b: Meir Latef, der bereits 1490 gelebt (codd. S. 251 Rossi 798. 937). Dann trat wieder eine Pause von 30 Jahren251a ein.
עמ׳ 252 ספר המשלים (323 ו־359 O) את שנת הדפוס 1559. הקטלוג שבכתב יד מבחין בין שתי מהדורות, 1557 ו־1559, ומוסיף שבסוף האחרונה מצוי שיר על משחק השחמט. מסתבר שגם בדף האחרון של המהדורה הראשונה מצוי שיר זה; וללא ספק היה לשתי המהדורות אותו מהדיר, שכן אלמלא כן היו ראשי הקהילה והרב מסרבים לתת את רישיון ההדפסה.
יוסף היה מלמד, ולאחר מכן אחד מששת דייני הקהילה הגרמנית במנטובה. בשנת 1562 כתב את ההקדמה ל״תקון מדות הנפש״, שהופיע בריווה, ול״קב ונקי״, שהופיע במנטובה (וולף, כרך 3, עמ׳ 403, 1014). עוד בשנת 1566 הוא נזכר במחלוקות שהתעוררו שם עקב פרשת גירושין. בהקדמותיו השונות סגנונו מליצי, ולעיתים קרובות אינו מובן מחמת משחקי מילים; הוא דגם להסתאבות הסגנונית ששלטה אצל דל בנה, יצחק קנטריני ואיטלקים מאוחרים יותר.
מאיר סופר בן אפרים — ולא אברהם, כפי שנכתב אצל וולף, כרך 2, עמ׳ 1201 — מפדובה, היה סופר נחשב במנטובה. ארבעים ושלוש מגילות תורה שכתב בקפידה היו פזורות באיטליה; הוא גם חיבר חומש לדוגמה ומחקר על תגי האותיות. הוא חי בשנת 1566, ובוודאי עוד זמן רב לאחר מכן, שכן ר׳ מנחם עזריה מפאנו שלח איגרת (שו"ת, מס׳ 37) אל „הסופר הזקן ר׳ מאיר”. ואולם בראשית שנת 1593 כבר לא היה בין החיים, וטיפוסי האות שלו עברו לאחיינו אפרים. פורטלאונה משבחו מאוד.
Joseph Schalit, zubenannt Aschkenasi aus Padua, Sohn des ermordeten R. Jacob, übersetzte in's italiänische und druckte zu Mantua im Jahre 1550 in 12. (s. Bartolocci t. 3 p. 817) die Abhandlung von R. Moses b. Abraham Provenzale über die zwei sich nähernden und dennoch nie sich treffenden Linien — die auch auf 2 Blättern fol., wahrscheinlich in Sabionetta, hebräisch erschienen ist. In demselben Jahre druckte er in Venedig die Pesach-Hagada mit seinem Commentare (Wolf t. 2 p. 1285). In den beiden folgenden Jahren treffen wir ihn in Sabionetta: A. 1551 schrieb er die Vorrede zu Abravanel's Commentar des Deuteronomiums, 1552 die zu Isaac Arama's חזות קשה, welche beide dem Aaron Chabib in Pesaro gewidmet sind. Beide Werke erschienen in Sabionetta bei Foa. In Mantua druckte er im J. 1556 התחיה והפדות, 3 Bl. in 8 (Oppenh. 368 O) und הפדות והפורקן, 8 Bl. in kl. 8 (Wolf t. 3 p. 859); im J. 1557: Kalonymos אגרת בעלי חיים in kl. 8, zu welchem er das Inhaltsverzeichniss anfertigte; unrichtig hat der Oppenh. Katalog (323 O.) das Jahr 1554; Abraham ha-Levi's בן המלך והנזיר, 92 Bl. in 8, unrichtig nennt Wolf t. 3 p. 35 den Herausgeber Jacob Patavinus; Berachja's Fabelbuch (משלי שועלים) 87 und 1 unpaginirtes Blatt in kl. 8 — daher bei de Rossi libri stampati p. 59 als Duodez bezeichnet —, unrichtig 1552 bei Wolf t. 3 p. 165. Die beiden letztgenannten Werke sind ein und derselbe Druck, und das Druckerzeichen ist ein Pfau auf einem Felsen, ein Band im Schnabel (bibliothèque de Silv. de Sacy t. 1 N. 332); der Pfau befindet sich auch in einem Venediger Drucke, nämlich in den Psalmen ed. 1566 in 8 bei de Gara (das. N. 516). Der gedruckte Oppenh. Katalog giebt bei 2 Exemplaren des Fabelbuches S. 252 (323 und 359 O) das Druckjahr 1559 an; der handschriftliche Katalog unterscheidet zwei Ausgaben: 1557 und 1559, und fügt hinzu, dass letztere am Ende ein Gedicht auf das Schachspiel enthalte. Vermuthlich befindet sich dieses Gedicht auf dem letzten Blatte der ersten Ausgabe gleichfalls, und ohne Zweifel ist von beiden Editionen der Herausgeber derselbe, weil sonst Vorstand und Rabbiner die Druckerlaubniss verweigert haben würden. Joseph war Schullehrer und später einer der sechs Richter der deutschen Gemeinde zu Mantua; im Jahre 1562 schrieb er die Vorrede zu תקון מדות הנפש, das in Riva, und zu קב ונקי, das in Mantua erschienen (Wolf t. 3 p. 403. 1014), und im Jahre 1566 finden wir ihn noch erwähnt bei den durch einen Ehescheidungs-Process dort entstandenen Zwistigkeiten. In seinen verschiedenen Vorreden schreibt er einen gezierten, vor Wortspielen oft unverständlichen, Stil, — der Typus der Ausartungen, welche bei del Bene, Isaac Cantarini und späteren Italiänern herrschend wurden.
איש זה מסר להדפסה בשנים 1556–1563 כמה חיבורים במנטובה, לעיתים בהוצאתו שלו ולעיתים בשותפות עם אחרים. בפרט היה בשנים 1557–1560 בקשר עסקי עם המדפיס יעקב כהן בן נפתלי מגזולו, שניהל בשנת 1551 את בית הדפוס של פואה בסביונטה. ידועים לי הדפוסים הבאים, עמ׳ 253 ששני האנשים האלה או אחד מהם השתתפו בהם:
1556. ״הבחור״ לאליהו בחור, באוקטבו, אצל יעקב כהן (וולף, כרך 3, עמ׳ 99). שבתי, וולף וקטלוג היידנהיים (מס׳ 143) מציינים את השנה שי״ו; כל הקטלוגים של אופנהיימר מציינים את השנה שי״ז.
״בחינת עולם״ לידעיה, בקוורטו, אצל אותו מדפיס (וולף, שם, עמ׳ 284).
1557. מחזור, פוליו קטן (De Rossi, Var. Lect., כרך 3, עמ׳ XXXI, מס׳ 313; libri stampati, עמ׳ 49, 79), אצל יעקב כהן.
מחזור לפי מנהג רומא, חלק ראשון, באוקטבו (קטלוג אופנהיימר שבכתב יד; הקטלוג המודפס, 752 O., מציין את שנת 1559; libri stamp., שם).
הדקדוק העברי ״לוית חן״ לעמנואל, בקוורטו, בעריכת מאיר בן אפרים (וולף, כרך 1, עמ׳ 949; כרך 3, עמ׳ 875).
״תקוני זהר״, בקוורטו, אצל מאיר ויעקב (וולף, כרך 3, עמ׳ 1147), שהושלם בי״ז בכסלו שי״ח, כלומר ב־9 בנובמבר.
1558. ״מערכת אלהות״ עם פירוש חייט ״מנחת יהודה״, בקוורטו, אצל מאיר (וולף, כרך 3, עמ׳ 955), שהושלם בראש חודש אדר שני (19 בפברואר).
״תולדות יצחק״ ליצחק קארו, בפוליו, אצל מאיר ויעקב (וולף, שם, עמ׳ 613), שהושלם ביום רביעי, ראש חודש חשוון שי״ט, כלומר ב־13 באוקטובר 1558, ולא 1559 כפי שנמסר בדרך כלל.
״ספר המוסר״ ליהודה ולז, בקוורטו, 140 דפים, אצל יעקב (Bartolocci, כרך 3, עמ׳ 58; השוו וולף, כרך 3, עמ׳ 321). הקטלוגים של אופנהיימר מציינים את שנת 1560 (בשובי).
1559. ״מקור חיים״ לשמואל צרצה, בפוליו, אצל מאיר ויעקב; ההדפסה החלה בא׳ באדר, כלומר ב־8 בפברואר. שנת 1589 אצל דה רוסי, libri stampati, היא טעות דפוס; מהדורת מנטובה משנת 1606, הרשומה אצל Bartolocci, bibliotheca, כרך 4, עמ׳ 401, אינה קיימת.
״חובת הלבבות״ לבחיי, בקוורטו, אצל אותם מדפיסים (Bartolocci,
Meir Sofer b. Ephraim — nicht Abraham, wie es bei Wolf t. 2. p. 1201 heisst — aus Padua, war ein angesehener Schreiber in Mantua, von welchem 43 Gesetzrollen, die er sorgfältig geschrieben, in Italien verbreitet waren; auch ist er Verfasser eines Muster-Pentateuchs und einer Abhandlung über die Krönchen der Buchstaben. Er lebte 1566 und sicher noch lange nachher, da R. Menachem Asaria de Fano an den „alten" Sofer R. Meir ein Schreiben (RGA. N. 37) richtete; aber im Anfang des Jahres 1593 war er bereits verstorben, und seine Typen gingen auf seinen Neffen Ephraim über. Portaleone erwähnt seiner mit grossem Lobe. Dieser Mann liess in den Jahren 1556 bis 1563, bald in eigenem Verlage, bald mit Andern verbunden, mehrere Werke in Mantua drucken; namentlich war er von 1557 bis 1560 in Geschäftsverbindung mit dem Drucker Jacob Cohen b. Naftali aus Gazolo, der im Jahre 1551 in Sabionetta bei Foa der Druckerei vorgestanden. Folgende Drucke, bei denen S. 253 diese Männer beide oder einzeln sich betheiligten, sind mir bekannt:
1556. הבחור von Elia Levita in 8, bei Jacob Cohen (Wolf t. 3 p. 99). Das Jahr 316 haben Schabtai, Wolf und Heidenheim's Katalog (N. 143); alle Oppenheimerschen Kataloge das Jahr 317.
בחינת עולם von Jedaja in 4, bei demselben (Wolf ib. p. 284).
1557. Machsor, klein folio (de Rossi Var. Lect. t. 3. p. XXXI N. 313; libri stampati p. 49. 79) bei Jacob Cohen.
Machsor, röm. Ritus, erster Theil in 8 (Opp. catal. ms.; der gedruckte Katalog 752 O. hat das Jahr 1559. Libri stamp. l. l.)
Immanuel's hebr. Grammatik לוית חן in 4, herausgegeben von Meir b. Ephraim (Wolf t. 1 p. 949, t. 3 p. 875).
תקוני זהר in 4 bei Meir und Jacob (Wolf t. 3 p. 1147), vollendet am 17. Kislev 318, d. i. am 9. November.
Die Megilla vom Antiochus in 8, bei beiden; vgl. Wolf t. 1 p. 745 N. 1371, Oppenh. 869 O, Bartolocci t. 4 p. 15.
1558. מערכת אלהות nebst Chajat's Commentar מנחת יהודה in 4, bei Meir (Wolf t. 3 p. 955), vollendet am Neumond des zweiten Adar (19. Febr.).
תולדות יצחק von Isaac Karo in fol., bei Meir und Jacob (Wolf ib. p. 613), vollendet Mittwoch, am Neumondstage Cheschwan 319, d. i. am 13. October 1558, nicht 1559, wie gewöhnlich augegeben wird.
ספר המוסר von Jehuda Velez, in 4, 140 Bl., bei Jacob (Bartolocci t. 3 p. 58, vgl. Wolf t. 3 p. 321). Die Oppenh. Kataloge haben das Jahr 1560 (בשובי).
כרך 1, עמ׳ 644). כפי שמסר לי לוצאטו, עמ׳ 254 המהדירים אומרים בהערה כי במחזור החדש שכבר החלו להדפיסו יכללו את הבקשה של המחבר. אולי הכוונה לחלק השני של המחזור ממהדורת 1557, שאינו רשום בשום מקום.
1560. הזוהר, שהדפסתו החלה ב־1558, שלושה חלקים בקוורטו, אצל שניהם (וולף, כרך 1, עמ׳ 1141).
אבות עם פירושי רש״י והרמב״ם, בפוליו, אצל יעקב כהן (וולף, כרך 2, עמ׳ 909; הוא Oppenh. 607 F.). לפי ברטולוצ׳י — המציין, אמנם, בכרך 1, עמ׳ 8, את שנת 1558 — נדפס אצל שניהם.
״בדיקה״ ליעקב וייל עם ״דיני נקור״ לרש״י, באוקטבו, אצל אותו מדפיס (וולף, כרך 3, עמ׳ 453; הוא Oppenh. 664 O.).
1561. ״שערי אורה״ לג׳יקטיליה, בקוורטו (וולף, כרך 3, עמ׳ 391, שם נשמט השם יעקב).
״סאה סולת״, ״מרפא לנפש״ ו״ארח חיים״ לרפאל נורצי — חיבור אחד בשלושה חלקים (וולף, כרך 1, עמ׳ 1019).
״המצנפת״, שירים מאת ר׳ אהרן, באוקטבו (וולף, כרך 3, עמ׳ 80; השוו דוקס בתוך Orient 1844, עמ׳ 453).
המשנה, הסדר השלישי (נשים) והרביעי (נזיקין), בקוורטו, נדפסה בחסות וילהלם גונזגה (הודעת מר ש׳ ג׳ שטרן מספטמבר 1844). כל דפוסי שנה זו היו אצל יעקב כהן.
1562. ״ספר יצירה״, בקוורטו, אצל אותו מדפיס; הושלם ביום שישי פרשת שקלים, כלומר בכ״ד בשבט, 30 בינואר (השוו וולף, כרך 1, עמ׳ 24).
המשנה, הסדר החמישי (קדשים), בקוורטו, שהדפסתו החלה בג׳ בניסן, כלומר ב־9 במרס; והסדר השישי (טהרות), בקוורטו, שהדפסתו החלה בה׳ באב שכ״ב (7 ביולי) והסתיימה בא׳ באלול שכ״ג, כלומר ב־20 באוגוסט 1563. יעקב כהן מציין באחרית הדבר כי השלים עתה את מה שהוחל ממנו בסביונטה. לפי הקטלוג שבכתב יד של ספריית אופנהיימר, הסדר הראשון של המשנה (זרעים) נדפס בסביונטה בשנת שי״ט, אך חמשת הסדרים האחרונים נדפסו בחמישה כרכים במנטובה בשנת שכ״א. ברור שזו המהדורה בשישה כרכים שהקטלוג המודפס (383 Q.) מייחס לה את מקום הדפוס מנטובה ואת שנת שי״ט, בעוד אין הוא אומר דבר על מהדורת סביונטה.
1559. Samuel Zarza's מקור חיים in fol. bei Meir und Jacob, angefangen am 1. Adar d. i. 8. Februar; die Jahrzahl 1589 in de Rossi's libri stampati ist ein Druckfehler; die in Bartolocci's bibliotheca t. 4 p. 401 vermerkte Mantuaner Ausgabe vom Jahr 1606 ist nicht vorhanden. Bechai's חובת הלבבות in 4 bei denselben (Bartolocci t. 1 p. 644). Wie mir Luzzato mittheilt, sagen die Herausgeber S. 254 in einer Anmerkung, dass sie in dem neuen bereits angefangenen Machsor die Bakascha des Verfassers drucken werden; vielleicht ist hier der zweite Theil zu dem Machsor ed. 1557 gemeint, welcher indessen nirgend angegeben ist.
1560. Sohar, angefangen 1558, 3 Theile in 4, bei beiden (Wolf t. 1 p. 1141).
Abot nebst Raschi's und Maimonides Commentarien, fol., bei Jacob Cohen (Wolf t. 2 p. 909, ist Oppenh. 607 F.); nach Bartolocci, der aber (t. 1 p. 8) das Jahr 1558 hat, bei beiden.
Jacob Weil's בדיקה nebst Raschi's דיני נקור in 8, bei demselben (Wolf t. 3 p. 453, ist Oppenh. 664 O.).
1561. שערי אורה von Gecatilia, in 4 (Wolf t. 3 p. 391, wo der Name Jacob ausgefallen ist).
סאה סולת, מרפא לנפש, ארח חיים von Raphael Norzi, ein Werk in drei Abtheilungen (Wolf t. 1 p. 1019).
המצנפת, Gedichte von R. Aaron, in 8 (Wolf t. 3. p. 80. Vgl. Dukes im Orient 1844 S. 453).
Mischna, dritte (Naschim) und vierte (Nesikin) Ordnung, in 4, gedruckt unter Wilh. Gonzaga (Mittheilung von Herrn S. G. Stern, vom Sept. 1844). Sämmtliche Drucke dieses Jahres bei Jacob Cohen.
1562. Das Buch Jezira in 4, bei demselben; beendigt am Freitag Schekalim, d. i. 24. Schebat oder 30. Januar (vgl. Wolf t. 1 p. 24).
עמ׳ 255 ואולם סדר מועד של המשנה נדפס בסביונטה בשנת שי״ט (אשיח), בא׳ באייר (8 באפריל), אצל פואה ובחסות וספסיאנו גונזגה: 104 דפים בקוורטו, עד סוף מסכת שקלים. בדומה למהדורת מנטובה, גם הוא כולל את פירושי הרמב״ם וברטנורא, וזהה לה בפורמט ובטיפוס האות. שבתי ודאי ראה מהדורת סביונטה זו, שכן הוא מוסר את שנת הדפוס באמצעות אשיח. בכך מתבטלים ספקותיו של דה רוסי בדבר קיומו של דפוס סביונטה, ומצד אחר מתאשר ייחוס השנים שכ״א ושכ״ב למהדורת מנטובה אצל שבתי ואצל וולף (כרך 2, עמ׳ 883). לדה רוסי (libri stampati, עמ׳ 50) יש שני כרכים ממהדורה אחרונה זו בקוורטו, על נייר כחול; הוא לא ציין אילו סדרים הם.
האיסור שהוטל על בית הדפוס של פואה בסביונטה חל אפוא, כנראה, בשנת 1560; בפרארה כבר נסגר בית הדפוס היהודי בשנת 1558. טיפוסי האות של סביונטה לא עברו אפוא לוונציה, כפי שסבר דה רוסי, אלא למנטובה. נראה שמהדורה זו של המשנה היא הספר המאוחר ביותר שיעקב כהן — „הקטן שבמדפיסים”, כלשונו — השתתף בהדפסתו.
1563. ״תנחומא״, 106 דפי פוליו, בעריכת מאיר סופר ועזרא בן יצחק דה פאנו (השוו וולף, כרך 1, עמ׳ 1159; כרך 3, עמ׳ 1166).
״מנורת המאור״ ליצחק אבוהב. מאיר סופר היה אז שותף לאפרים בן יצחק ולמאיר בן משה היילפרון (De Castro, biblioteca esp., כרך 1, עמ׳ 386). בקטלוג היידנהיים, מס׳ 567, וכן ברשימת בונדי, מס׳ 686, מצוינת שנת שכ״ו. וולף מדווח (כרך 3, עמ׳ 676; כרך 2, עמ׳ 1385) כי ר׳ מאיר קצנלנבוגן מצוטט בחיבורו של פורטלאונה וכי מאיר מפדובה הדפיס בשנת 1546 בהדרנהיים שבהסן. הוא הוטעה בשל דמיון השמות, והאמת
Mischna, fünfte Ordnung (Kodaschim), in 4, angefangen den 3. Nisan d. i. am 9. März; sechste Ordnung (Tohorot), in 4, angefangen am 5. Ab (7. Juli) 322, beendigt am 1. Elul 323, d. i. am 20. August 1563. Jacob Cohen bemerkt im Nachworte, er habe nun beendigt, was hiervon in Sabionetta angefangen worden. Dem catalog. ms. der Oppenh. Bibliothek zufolge ist von der Mischna die erste Ordnung (Seraim) Sabionetta 319, aber die 5 letzten Ordnungen in fünf Bänden 321 in Mantua erschienen. Diess ist offenbar die Ausgabe in sechs Bänden, welcher der gedruckte Katalog (383 Q.) S. 255 den Druckort Mantua und das Jahr 319 zuerkennt, während er Nichts von einer Sabionetta-Edition sagt. Es ist aber die Mischna-Ordnung Moëd gedruckt Sabionetta 319 (אשיח), am 1. Ijar (8. April) bei Foa, unter Vespas. Gonzaga, 104 Bl. in 4, mit Tr. Schekalim schliessend, welche wie die Mantuaner Ausgabe mit den Commentarien des Maimonides und des Bartenora ausgestattet, auch in Format und Typus ihr ganz gleich ist. Schabtai muss diese Ausgabe von Sabionetta gesehen haben, da er das Druckjahr durch אשיח angiebt. Hiermit sind also de Rossi's Zweifel an dem Vorhandenseyn des Sabionetta-Druckes beseitigt, so wie andrerseits Schabtai's und Wolfs (t. 2 p. 883) Bestimmung der Druckjahre 321 und 322 für die Mantuaner Ausgabe gerechtfertigt. Von dieser letztern besitzt de Rossi (libri stampati p. 50) auf blauem Papier zwei Bände in 4; welche Ordnungen hat er nicht angegeben. Das Interdikt gegen Foa's Druckerei in Sabionetta scheint also A. 1560 erfolgt zu seyn; in Ferrara hatte die jüdische Officin schon A. 1558 geschlossen. Die Typen von Sabionetta sind demnach nicht nach Venedig, wie de Rossi gemeint, sondern nach Mantua gewandert. Diese Edition der Mischna scheint das jüngste Buch zu seyn, an dessen Druck Jacob Cohen, „der kleinste Drucker," wie er sich nennt, gearbeitet hat.
1563. Tanchuma, 106 Blatt fol., herausgegeben von Meir Sofer und Esra b. Isaac de Fano (Vgl. Wolf t. 1 p. 1159, t. 3. p. 1166).
עמ׳ 256 הפוכה: האיש הנזכר אצל פורטלאונה הוא מאיר שלנו; ואילו מהדורת הסליחות משנת 1546 הוכנה על פי תיקוניו של ר׳ מאיר קצנלנבוגן, רבה של פדובה, לפי עדות הקטלוגים של אופנהיימר (מהדורת 1782, דף 32ב; מהדורת 1826, 1076 F.).
בדפוסים הבאים מן התקופה שבה פעלו מאיר ויעקב, ומן התקופה המאוחרת יותר עד שנת 1590, המדפיסים אינם מצוינים או שלא נודעו לי:
1556. הלכות שחיטה ליעקב וייל, באוקטבו (De Rossi, libri stamp., עמ׳ 46, 79).
1561. ״ספר יוחסין״, באוקטבו (ראו מחקרי על הספרות הגאוגרפית של היהודים, מס׳ 78).add256
1562. תהלים עם הפירוש ״קב ונקי״, בקוורטו, שנדפס „בידי השותפים”,256a אולי המהדירים של ״מנורת המאור״, מהדורת 1563.
1563. ״מהלך״ למשה קמחי (Opp. 498 O.). וולף מציין את שנת 1566 (כרך 3, עמ׳ 810), וכך גם catalogue des livres imprimés de la bibliothèque du roy, פריז 1750, כרך 1, עמ׳ 8. דה רוסי, במקום הנזכר, עמ׳ 62, רושם מהדורה משנת 1578.
1566. חיבורו של משה פרובנצאלי על פרשת גירושין, שבעה גיליונות בקוורטו (וולף, כרך 3, עמ׳ 806; קטלוג אופנהיימר בקוורטו, דף 37א).
(1566). ״אלה הדברים״, תולדותיה של פרשת גירושין זו, ובו: (א) סיפור המקרה; (ב) עשרים ושמונה איגרות ומסמכים; (ג) הצגת העובדות מפי החתן שמואל דה פרוג׳ה, כנגד דין וחשבון על הפרשה שהופיע בוונציה,256b 78 דפים בקוורטו (קטלוג אופנהיימר שבכתב יד; ה׳ י׳ מיכאל).
מנורת המאור von Isaac Aboab; Meir Sofer war damals associrt mit Ephraim b. Isaac und Meir b. Moses Heilprun (de Castro biblioteca esp. t. 1 p. 386). In Heidenheim's Katalog N. 567, dessgleichen in Bondi's Verzeichnisse N. 686 ist das Jahr 326 angegeben. Wolf berichtet (t. 3 p. 676, t. 2 p. 1385), dass R. Meir Katzenellenbogen in dem Werke Portaleone's citirt werde, und Meir aus Padua im Jahre 1546 in Hedernheim (Hessen) gedruckt habe. Er liess sich von der Aehnlichkeit der Namen täuschen, und die S. 256 Sache ist umgekehrt: der von Portaleone genannte ist unser Meir; allein die Selichot-Ausgabe von 1546 ist nach den Correcturen des R. Meir (Katzenellenbogen), Rabbiners von Padua, veranstaltet worden, laut Bericht der Oppenheimerschen Kataloge (ed. 1782 f. 32b, ed. 1826, 1076F.).
Von folgenden Drucken aus der Zeit, in die die Geschäfte von Meir und Jacob fallen, und der spätern bis zum Jahre 1590 sind die Drucker theils nicht angegeben, theils mir unbekannt geblieben:
1556. Jacob Weil's Regeln des Schlachtens in 8 (de Rossi libri stamp. 46. 79).
1560. Pesach-Hagada, fol. (catal. Oppenh. ms.).
1561. Jichus-Buch in 8 (s. meine Abhandlung über die geographische Literatur der Juden N. 78).add256
1562. Die Psalmen mit dem Commentar קב ונקי, in 4, gedruckt „von den Geschäftsverbundenen“256a, vielleicht den Herausgebern des Menorat hamaor ed. 1563.
1563. Moses Kimchi: מהלך (Opp. 498 O.). Wolf giebt das Jahr 1566 an (t. 3 p. 810); ebenso der catalogue des livres imprimés de la bibliothèque du roy, Paris 1750 t. 1. p. 8. De Rossi a. a. O. p. 62 führt eine Ausgabe vom J. 1578 auf.
1564. Das Buch der Richter (Wolf t. 4 p. 199), jüdisch-deutsche Reime, 30 Bl. in 4.
1566. Moses Provenzale über einen Scheidungsfall, 7 Bogen in 4 (Wolf t. 3 p. 806. Katal. Oppenh. in 4 f. 37a).
1571. תהלים, בפורמט 32 (וולף, כרך 2, עמ׳ 403, על פי Le Long).
1574–1576. ״מאור עיניים״ עם הוספות, 194 דפים ממוספרים ושישה דפים בלתי ממוספרים בקוורטו.
1588. אבות באיטלקית (וולף, כרך 1, עמ׳ 691). דה רוסי (diz. stor., כרך 2, עמ׳ 80) מדבר על שאלות ותשובות של נורצי, מנטובה 1588; אני מפקפק בקיומן.
1590. אבות עם פירוש רש״י (לוצאטו בתוך כרם חמד, חלק 7, עמ׳ 60).
ללא ציון שנה, אך כנראה מאותה תקופה, נדפסו שמואל; תהלים (וולף, כרך 4, עמ׳ 201, 203); שלושת הספרים ״זמנים״, ״אהבה״ ו״מדע״ מתוך ״משנה תורה״, בקוורטו (Opp. 468 Q.; De Castro, שם, עמ׳ 387); ומדריך עברי לכתיבת איגרות (שבתי, מ׳ 60).
אפרים בן דוד מפדובה הוציא לאור בשנים 1589 ו־1590 חומש באוקטבו קטן עם תרגום ורש״י, וכן את המגילות וההפטרות בדואודצימו (וולף, כרך 2, עמ׳ 389; De Rossi, de ignotis וכו׳, עמ׳ 49–50; libri stamp., עמ׳ 15; Opp. 20 O). לשם כך השתמש בטיפוסי האות שהיו שייכים לדודו ולחמיו257a מאיר סופר. באותם טיפוסים סידר גם אלישמע (ראו להלן) בשנת 1593; בית הדפוס היה שייך לרופינלי.
הפעילות המועטה של בתי הדפוס במנטובה בתקופה האמורה נבעה בראש ובראשונה, בלי ספק, ממצבן של הקהילות שם; אך היא קשורה גם למצבו של כלל המסחר בספרים עבריים. רק ידיעה של מצב זה יכולה להסביר תופעות מסוימות, כגון העובדה שדווקא בעת שפעלו מכבשי פרארה (1551–1558), סביונטה (1551–1559), קרמונה (1556–1561 ו־1565
(1566). אלה הדברים, Geschichte dieses Scheidungsprocesses, und zwar: a) die Geschichte des Falles; b) 28 Schreiben und Aktenstücke; c) die Auseinandersetzung des Sachverhältnisses, von dem Bräutigam Samuel de Perugia, gerichtet gegen einen in Venedig256b erschienenen Bericht S. 257 von dieser Sache, 78 Bl. in 4. (catal. Opp. ms. H. I. Michael).
1568. Pesach-Hagada mit Abbildungen, fol. (Wolf t. 2 p. 1285. catal. Oppenb. ms.).
1571. Die Psalmen in 32 (Wolf t. 2 p. 403 nach Le Long).
1574 bis 1576. Meor Enajim nebst Nachträgen, 194 paginirte und 6 unpaginirte Blätter in 4.
1588. Abot in italiänischer Sprache (Wolf t. 1 p. 691); de Rossi (diz. stor. t. 2 p. 80) spricht von Norzi's Rechtsgutachten, Mantua 1588; ich bezweifele deren Existenz.
1590. Abot mit Raschi's Commentar (Luzzato in Kerem Chemed Th. 7 S. 60).
Ohne Jahr aber vermuthlich aus demselben Zeitraume, sind Samuel, ferner die Psalmen (Wolf t. 4 p. 201. 203), die drei Bücher זמנים, אהבה, מדע aus Mischne Tora, in 4 (Opp. 468 Q. de Castro l. l. p. 387), ein hebräischer Briefsteller (Schabtai מ' 60).
עמ׳ 258–1567) וריווה (1558–1562), ובעת שמאיר סופר פעל במנטובה, שבתו בתי הדפוס של סלוניקי (1552–1562), ואף אלה של ונציה (1555–1562). לעומת זאת נחה מנטובה כאשר ונציה החלה לשגשג, ועד מהרה החלו להתחרות בה פראג (1569), קרקוב (1570) ובזל (1578).
ישראל שפרוני בן דניאל מגווסטלה, תושב גזולו, החותם לעיתים שפרוני ולעיתים ישראל בלבד — ולכן וולף, כרך 3, עמ׳ 81, לא זיהה אותו וכינהו „ישראל אחד” — הגיע לזקנה מופלגת (ראו Portaleone, דף 9ג) וניהל את בית הדפוס החדש בבזל. עוד קודם לכן, כאשר שבו להדפיס בעברית בסביונטה לזמן קצר, הדפיס שם את ״צדה לדרך״, ללא שנה, בקוורטו. במהדורה זו ארבע מילות סיום258a ושני לוחות החסרים במהדורת פרארה משנת 1554, והוא צירף בה תרגום לטיני לכמה מונחים מקצועיים.
בבזל הדפיס את התלמוד הבבלי (1578–1580), את הקונקורדנציה (1581), ולצדה את ״תולדות אהרן״ (1583). את החיבור האחרון קיבל באמצעות חנניה פינצי בגזולו; שם הוא מתלונן במרירות על מזימותיו של יהודי מפראג. הוא שהה בבזל גם בשנים 1581, 1583 ו־1584 (וולף, כרך 3, עמ׳ 133, 523, 633; כרך 4, עמ׳ 191), וכן בברייסגאו בשנת 1584 (השוו שם, כרך 3, עמ׳ 152, עם Opp. 875 O).
לאחר מכן אנו מוצאים אותו בוונציה, לעיתים כמגיה — בשנים 1589258b ו־1596 (וולף, שם, עמ׳ 1108) — ולעיתים כמדפיס. בפרט הדפיס בקיץ 1602 את ״מקח וממכר״, ובשנת 1605 את ״סדר היום״. לחיבור האחרון הכין את תוכן העניינים וכתב הקדמה ואחרית דבר. בנו משה אלישמע, שעדיין לא היה נשוי בשנת 1601, הדפיס במנטובה בשנת 1593, בכ״ו בשבט, את ״הליכות עולם״ בקוורטו ואת ״שארית יוסף״ בקוורטו; אך גם הוא עבר לוונציה,
עמ׳ 259 ושם הדפיס בשנת 1597 את ״שיר על השלישית״,259a וכנראה גם את ״ארזי לבנון״ בשנת 1601, את ״בשם קדמון״ ואת המחזור בן זמנו, ללא שנה, באוקטבו, לראש השנה וליום הכיפורים. אולם בשנת 1612 עבד שוב כסדר במנטובה על חיבורו של ר׳ אברהם פורטלאונה.
משה בן כתריאל מפראג סידר בשנת 1589 את החומש הנזכר, וב־1593 את החוברת ״דרכי הגמרא״, בקוורטו (וולף, כרך 3, עמ׳ 612; Opp. 824 Q.; Bartolocci, כרך 3, עמ׳ 921), בהזמנת האחים יצחק ושלמה בני שמואל נורצי, שבאותה שנת 1593 מסרו להדפסה את ״הליכות עולם״. בביתו של שלמה נורצי נדפסו בשנת 1597 שאלות ותשובות הגאונים, בקוורטו. הגדת פסח עם הפירוש ״נמוקי יוסף״ — כנראה מאת יוסף אשכנזי — הופיעה, לפי המסופר, בשנת 1595 בפוליו (Opp. 1108 F.; קטלוג בקוורטו, דף 10ב).
לאחר מכן אין אנו שומעים על דפוס במנטובה לפני שנת 1612. בשנה זו הקים אליעזר ד׳איטליה בית דפוס, „כפי שהיה שם בימים קודמים”. הוא עצמו מציין זאת בהקדמה ל״אילת השחר״,259b מנטובה 1612, באוקטבו. כנראה סיפק בית הדפוס שלו גם את ״ישיר משה״, שהופיע שם באותה שנה בדואודצימו. כידוע, גם ״שלטי הגבורים״ לפורטלאונה, בפוליו, נדפס בשנת 1612.
ואולם בית הדפוס ודאי נסגר שוב, שכן במשך שנים אחדות שוב אין אנו שומעים על ספר עברי מודפס. ״זמר לפורים״, שהופיע בשנת 1619 באוקטבו, כתוב באיטלקית (וולף, כרך 2, עמ׳ 1434), עובדה שקטלוג אופנהיימר באוקטבו (760 O) אינו מציין. איני יודע מאיזו תקופה הוא שיר הפורים ״זמר בסעודת פורים״ מאת יוסף ונפתלי בני ישראל קוניאן, מנטובה, ללא שנה, ארבעה דפים (וולף, כרך 3, עמ׳ 406). רק יהודה שמואל מפרוג׳ה שב והוציא לאור כמה חיבורים עבריים:
Ephraim b. David, aus Padua, gab 1589 und 1590 heraus: Einen Pentateuch in klein 8 nebst Targum und Raschi; ferner die Megillot und die Haftaren in 12 (Wolf t. 2 p. 389, de Rossi de ignotis etc. p. 49. 50, libri stamp. p. 15, Opp. 20 O). Er bediente sich dazu der Typen, die seinem Oheim und Schwiegervater257a Meir Sofer gehört hatten; mit denselben hat auch Elischama (s. weiter unten) im Jahre 1593 gesetzt: Die Officin gehörte Ruffinelli. Die geringe Thätigkeit der Officinen von Mantua während der gedachten Epoche muss allerdings zunächst in den Verhältnissen der dortigen Gemeinden ihren Grund finden; allein sie hängt auch mit dem Zustande des gesammten hebräischen Buchhandels zusammen, denn nur eine Kenntniss dieses Zustandes könnte gewisse Erscheinungen erklären, wie z. B. dass gerade während die Pressen von Ferrara (1551 bis 1558), Sabionetta (1551 bis 1559), Cremona (1556 bis 1561 und 1565 S. 258 bis 1567), Riva (1558 bis 1562) beschäftigt waren und Meir Sofer in Mantua thätig war, die Druckereien von Salonichi (1552 bis 1562), selbst die von Venedig (1555 bis 1562) feierten. Dahingegen ruhete Mantua, als Venedig in Schwung kam, mit welchem bald Prag (1569), Kracau (1570) und Basel (1578) zu wetteifern anfingen. Israel Sifroni b. Daniel aus Guastalla, in Gazolo wohnhaft, der sich bald Sifroni bald bloss Israel unterschreibt — daher ihn Wolf t. 3 p. 81 nicht wieder erkannte und „einen gewissen Israel“ nennt —, und ein hohes Alter erreichte (s. Portaleone f. 9c), hat die neue Officin in Basel geleitet. Er hatte bereits in Sabionetta, als auf kurze Zeit dort wieder hebräisch gedruckt wurde, das Zeda laderech s. a. in 4 gedruckt, welches die vier Schlussworte258a und zwei Tabellen hat, welche in der Ausgabe von Ferrara des Jahres 1554 fehlen, und worin er mehrere Kunstausdrücke mit lateinischer Uebersetzung versehen. In Basel druckte er (1578 bis 1580) den babylonischen Talmud, (1581) die Concordanz nebst (1583) Toldot Aaron, welches letztere Werk er durch Vermittelung des Chananja Finzi in Gazolo erhalten hatte; er beklagt sich dort bitter über die Ränke eines Juden aus Prag. In den Jahren 1581, 1583 und 1584 war er noch ferner in Basel (Wolf t. 3 p. 133. 523. 633, t. 4 p. 191), so wie 1584 im Breisgau (vgl. ib. t. 3 p. 152 mit Opp. 875 O). Später finden wir ihn in Venedig, bald als Corrector, so in den Jahren 1589258b, 1596 (Wolf ib. p. 1108), bald als Drucker; namentlich druckte er A. 1602 im Sommer מקח וממכר, A. 1605 סדר היום. Zu dem letztgenannten Buche fertigte er das Inhaltsverzeichniss an, und schrieb ein Vor- und ein Nachwort. Sein Sohn Moses Elischama, im Jahre 1601 noch unverheirathet, druckte in Mantua im Jahre 1593 26. Schebat הליכות עולם in 4 und שארית יוסף in 4; aber auch er wandte sich nach Venedig, S. 259 und daselbst druckte er 1597 שיר על השלישית259a, wahrscheinlich auch ארזי לבנון 1601, בשם קדמון und das gleichzeitige Machsor s. a. in 8 für Neujahr und Versöhnungstag. Doch A. 1612 war er als Setzer in Mantua bei dem Werke R. Abraham Portaleone's beschäftigt.
עמ׳ 260 בשנת 1622 את ״מסורת הברית״ הגדול למאיר אנג׳ל ואת ״בן שמואל״ לר׳ שמואל די מדינה (וולף, כרך 3, עמ׳ 667, 1113); בשנת 1623 את ״תמר דברה״ לקורדובירו (שם, עמ׳ 809), וכנראה גם את ״קרבן תודה״ לגרשון קיציגן ואת ״תפוחי זהב״ ליחיאל מילה, ששניהם נדפסו בשנה זו; בשנת 1624 את ״ימין משה״ למשה ונטורה, ״עסיס רמונים״ לשמואל גאליקו ו״מעירי שחר״ לאהרן ברכיה.
חנניה מרון בן מרדכי, שוולף מזכיר אצל שני החיבורים הראשונים (כרך 3, עמ׳ 750, 1079), היה סדר בבית הדפוס של יהודה; באותה שנה הפקיד יהודה את בנו יהושע על ניהולו. שירו של חנניה מצוי לפני החיבור השלישי, שללא ספק הוא סידר. בשנת 1626 הופיעו אצל יהודה ״מעבר יבק״ לאהרן ברכיה ו״דרך ישרה״ ללוליאנה שלום קאזס (וולף, שם, עמ׳ 73, 1181). חיבור קטן זה היה שירת הברבור של מכבשי מנטובה. חיבורו הביקורתי של שלמה נורצי ממנטובה, שהושלם באותה שנה, נאלץ להמתין 116 שנה עד שיידפס.
הדוכס מת ב־30 באוקטובר 1626. יורשו, קרל גונזגה, ביקר במנטובה ב־13 בינואר 1628, ולמחרת העניק לראשי הקהילה היהודית ריאיון שבו נהג בהם בחסד רב. כאשר רכב ברחבי העיר לפנות ערב ב־18 בינואר, קם בקרב ההמון קול צעקה נגד היהודים. הם נאלצו לנעול את הגטו וסבלו עקב כך פגיעות שונות. בשנים 1630 ו־1631 קמו להם אויבים חדשים: המגפה והחיילים הקיסריים שכבשו את מנטובה. הם גורשו מן העיר ונאלצו לשלם מס מלחמה גבוה; פחות משליש מן המגורשים חזרו לאחר מכן. כך הידלדלה הקהילה הן במספר אנשיה הן ברכושה, והספרות הידלדלה עמה.
רק לאחר תום מלחמת שלושים השנה שבו והדפיסו, במרווחים גדולים, ספרים יחידים וחסרי חשיבות: ״מקיץ רדומים״ באוקטבו (1648), ״מגן חיים״ בדואודצימו (1657), פירוש ל״פרקי שירה״ בקוורטו (1661), וסידור בדואודצימו
Moses b. Katriel aus Prag setzte im Jahre 1589 den erwähnten Pentateuch und 1593 das Büchlein דרכי הגמרא in 4 (Wolf t. 3 p. 612. Opp. 824 Q. Bartol. t. 3 p. 921), und zwar im Auftrage der Brüder Isaac und Salomo b. Samuel Norzi, die in demselben Jahre 1593 das הליכות עולם drucken liessen; in dem Hause des Salomo Norzi wurden 1597 die Rechtsgutachten der Geonim in 4 gedruckt. Eine Pesach-Hagada mit dem Commentar נמוקי יוסף — vermuthlich von Joseph Aschkenasi — soll 1595 in fol. erschienen seyn (Opp. 1108 F. Katalog in 4 f. 10b). Dann aber hören wir vor dem Jahre 1612 von keinem Mantuaner Drucke. In diesem Jahre errichtete Elieser d'Italia eine Druckerei, „wie man sie in früherer Zeit dort gehabt.“ Diess bemerkt er selbst in der Vorrede zu אילת השחר259b Mantua 1612 in 8; vermuthlich hat seine Officin auch ישיר משה geliefert, das in demselben Jahre daselbst in Duodez erschien. Auch Portaleone's שלטי הגבורים fol. ist bekanntlich 1612 gedruckt worden. Die Druckerei muss jedoch wieder eingegangen seyn, denn abermals hören wir mehrere Jahre von keinem gedruckten hebr. Buche. Der im Jahre 1619 in 8 erschienene זמר לפורים ist in italiänischer Sprache (Wolf t. 2 p. 1434), was der Oppenheimersche Katalog in 8 (760 O) nicht meldet. Aus welcher Zeit das Purim-Gedicht (זמר בסעודת פורים) von Joseph und Naftali b. Israel Konian, Mantua s. a. 4 Blatt (Wolf t. 3 p. 406) ist, weiss ich nicht. Aber erst Jehuda Samuel aus Perugia hat wieder aufs neue verschiedene hebräische Werke verlegt, S. 260 und zwar 1622 Meir Angel's grosses מסורת הברית und R. Samuel de Medina's בן שמואל (Wolf t. 3 p. 667. 1113); 1623 Corduero's תמר דברה (ib. p. 809) und vermuthlich auch Gerson Kitzigen's קרבן תודה und Jechiel Mile's תפוחי זהב, die beide in diesem Jahre gedruckt sind; 1624 Moses Ventura's ימין משה, Samuel Galiko's עסיס רמונים, Aaron Berachja's מעירי שחר. Chananja Marun b. Mordechai, den Wolf bei den ersten beiden Werken (t. 3 p. 750. 1079) nennt, war Setzer in der Officin Jehuda's, welcher in diesem Jahre sein Sohn Josua als Aufseher vorgesetzt war; Chananja's Gedicht findet sich vor dem dritten Werk, das er ohne Zweifel gesetzt hat. Im Jahre 1626 erschienen bei Jehuda: Aaron Berachja's מעבר יבק und das דרך ישרה von Luliane Schalom Kases (Wolf ib. p. 73. 1181); dieses Werkchen ist der Schwanengesang der Pressen von Mantua. Das in demselben Jahre beendigte kritische Werk des Mantuaners Salomo Norzi musste 116 Jahre ungedruckt bleiben.
עמ׳ 261 (1662). כולם נדפסו אצל יהושע מפרוג׳ה הנזכר (ראו וולף, כרך 2, עמ׳ 1412; כרך 3, עמ׳ 272, 273, 938; De Rossi, de ignotis edd., עמ׳ 54). לפיכך יש לדפוס העברי הישן במנטובה, עד שנת 1662, רק 83 דפוסים בכשלושים ושש שנות פעילות. מחצית מן התקופה הזאת שייכת לשלוש תקופותיהם של כונת, מאיר ופרוג׳ה, ומחצית מן החיבורים שהופיעו יצאה מבתי הדפוס שלהם.
[249a] ״קטון המשפיעים״ — ביטוי שדה רוסי לא הבין.
[250a] ״הנסמך״.
[251a] מהדורת ״עבודת הקדש״, מנטובה 1545, ששבתי מציין, אינה קיימת.
[256a] ״על ידי השותפים״ — הודעת ה׳ י׳ מיכאל מיוני 1839. גם בדפוסי קרמונה אין שמותיהם של ״שותפי הדפום״ [כך בדפוס].
[256b] כנראה Opp. 636 Q., אלא אם כן זה החיבור הנזכר קודם מאת פרובנצאלי.
[add256]תוספת המחבר: קטע מתוך ״ספר יוחסין״, מהדורת 1561, דף 47ב, מובא בנספח ל״אגדת בראשית״ (וילנה 1802, באוקטבו).
[257a] ולא „חתנו”, כפי שמתרגם דה רוסי במקום הנזכר.
[258a] ״ומנחה שלוחה זוודין לארחא״.
[258b] שמעון דוראן, ״אהב משפט״, באחרית הדבר (דף 207א) של יוסף מולכו: ״וישראל מקוראי״.
[259a] ראו הודעות דוקס, עמ׳ 178.
[259b] כותר זה של הספר נשמט כליל ב־Opp. 687 O.
Der Herzog starb am 30. Oct. 1626; sein Nachfolger, Karl Gonzaga, besuchte Mantua am 13. Jan. 1628 und gab den Tag darauf den Vorstehern der jüdischen Gemeinde eine Audienz, in der er sie mit vieler Huld behandelte. Als er gegen Abend des 18. Jan. einen Ritt durch die Stadt machte, entstand ein Geschrei des Volkshaufens gegen die Juden, die das Ghetto sperren mussten und hierdurch mancherlei zu leiden hatten. Im Jahre 1630 und 1631 hatten sie an der Pest und den kaiserlichen Truppen, die Mantua eingenommen, neue Feinde; sie wurden aus der Stadt getrieben und mussten eine hohe Kriegessteuer zahlen; nicht der dritte Theil der Verjagten kehrte später zurück. So verarmte die Gemeinde an Mitgliedern und an Besitz und die Literatur ward mit ihr arm. Einzelne unbedeutende Bücher wurden erst nach Beendigung des dreissigjährigen Krieges, und zwar in grossen Zwischenräumen, wieder gedruckt, als מקיץ רדומים in 8 (1648), מגן חיים in 12 (1657), ein Commentar zu פרקי שירה in 4 (1661), ein Gebetbuch in 12 S. 261 (1662), sämmtlich bei dem genannten Josua aus Perugia (s. Wolf t. 2 p. 1412, t. 3 p. 272, 273, 938; de Rossi de ignotis edd. p. 54). Demnach hat die ältere hebräische Typographie von Mantua bis zum Jahre 1662 nur 83 Drucke in etwa 36 Jahren aufzuweisen, und gehört von dieser Zeitdauer die Hälfte den drei Epochen von Kunat, Meir und Perugia, und ihren Officinen die Hälfte der erschienenen Werke.
[249a] קטון המשפיעים, welches de Rossi nicht verstanden,
[250a] הנסמך
[251a] Die Ausgabe des עבודת הקדש Mantua 1545, die Schabtai anmerkt, ist nicht vorhanden.
[256a] על ידי השותפים, Mittheilung von H. I. Michael, vom Juni 1839. Auch in den Drucken von Cremona sind die שותפי הדפום ungenannt.
[256b] vermuthlich Opp. 636 Q., wenn es nicht die vorhergenannte Schrift von Provenzale ist.
[257a] Nicht Schwiegersohn, wie de Rossi a, a. O. übersetzt.
[258a] ומנחה שלוחה זוודין לארחא
[258b] Simeon Duran אהב משפט, im Nachwort (f. 207a) Joseph Molcho's: וישראל מקוראי
[259a] s. Dukes Mittheilungen S. 178.
[259b] dieser Titel des Buches ist Opp. 687 O. ganz weggelassen.
[add256] [Nachtrag: Eine Stelle aus dem Jichus-Buch ed. 1561 f. 47 b wird in dem Anhang zu Agadat Bereschit (Wilna 1802 in 8) angeführt.]
Zur Textherstellung
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0261–page-0273 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 12 Übergänge — 9× CONT, 3× HYPH. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/03_III_drucker_mantua.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Note ohne auffindbares Verweiszeichen im Text — die Note ist gesetzt, das Zeichen im Satzspiegel aber nicht zu finden; für den zweiten Leser vorgemerkt:
S. 261, Note a)
Umfang: 51 Absätze, 10 Fußnoten, 13 Seitenmarken (S. 249–261).
ג.IV ביבליוגרפיה — בתי הדפוס בפראג
IV. בתי הדפוס בפראג.
IV. Druckereien in Prag.
עמ׳ 261 בגרמניה היו בין השנים 1500 ל־1800 כשלושים מקומות שהחזיקו, לזמן ארוך פחות או יותר, בתי דפוס עבריים, ואלה הם: אלטונה, אויגשבורג, באזל, ברלין, ברסלוי, ברין, קרלסרוהה, דסאו, דיהרנפורט, פרנקפורט דמיין, פרנקפורט דאודר, פרייבורג (בברייסגאו), פיורדא, גיסן, האלה, המבורג, הנובר, הנאו, הדרנהיים, הומבורג, יסניץ, קטהן, נויוויד, אלס, אופנבך, פראג, פרוסטיץ, רעדלהיים, זולצבך, טהינגן, וונדסבק, וינה, וילמרסדורף. מבין אלה, פראג הוא הוותיק ביותר. שם כבר הדפיסו בשנת 1513, ואמנם המדפיס היה גרשם כהן בן שלמה הנכבד, אבי המשפחה של משפחת המדפיסים הגרשונים אשר נקראה על שמו261a. בשנת 1516 אנו מוצאים אותו בשותפות עם שלמה בן שמואל לוי; כעבור שנתיים הצטרפו לעסק גם מאיר בן יעקב, שישב בפראג ובא ממשפחת לוי אפשטיין, חיים בן דוד שוורץ ומאיר בן דוד. אך בין השנים 1522 ל־1526 התפרקה שותפות זו; חיים שוורץ עזב את פראג כדי להדפיס באלס, באויגשבורג ובהדרנהיים, וגרשם נותר עם עמ׳ 262 בניו הבעלים היחיד של בית דפוסו, שבראשו עמד עד שנת 1541. מבין ארבעת בניו מוזכר שלמה עד שנת 1534, משה עד שנת 1549, יהודה עד שנת 1564; החשוב מביניהם, מרדכי צמח, שכבר בשנת 1513 היה בגיל נערות262a, ומשנת 1529 נטל חלק בעסקים, תיווך בשנת 1561, באמצעות מסעו לרומא, את השבתם של יהודי פראג המגורשים, היה בשנת 1564 אחד מפרנסי הקהילה262b, ומשנת 1566 ועד מותו בשנת 1591 עמד בראש בית הדפוס הגרשוני. חמשת בניו — פסח, בצלאל, גרשם ישראל, שלמה, שמואל — נטלו חלק, כל אחד בזמנים שונים, בעסקי הדפוס, ולאחר מותו היה שלמה תחילה בשותפות עם משה, בנו של אחיו בצלאל שנפטר בסביבות שנת 1589; משנת 1595 ועד שנת 1610 הודפס אצל אחיו של משה, גרשם בן בצלאל, שעדיין היה בחיים בשנת 1620, ומשנת 1599 ואילך, במשך שלושים שנה, אצל משה בן בצלאל. מבית דפוסו יצאו למעלה מחמישים דפוסים. במקביל, בשנת 1624, היה בית דפוס בביתו של הגרשוני יהודה כהן בן יעקב. משנת 1630 נחו המכבשים לגמרי, ורק כעבור שישים שנה שוב מופיעים ספרים עבריים אצל הגרשוני משה כהן (1693, 1695), ובית הדפוס של "נכדי משה כהן", שכונה "הכ"צי" (כ"ץ) והיה, כפי הנראה, שייך לנכדי משה בן בצלאל, פעל בשנים 1688 עד 1691, 1701, 1703, 1704, 1710, 1713, 1718, 1726, וכנראה גם בשנים שביניהן; בסמל בית הדפוס שלה עדיין התנוסס שם משפחת הגרשונים, והסדר והמתרגם דוד כהן בן אהרן בן ישראל (1701 ו־1708)262c היה מצאצאי נכדי משה כהן.
S. 261 In Deutschland haben zwischen den Jahren 1500 und 1800 einige dreissig Orte auf mehr oder minder längere Zeit hebräische Druckereien besessen, nämlich: Altona, Augsburg, Basel, Berlin, Breslau, Brünn, Carlsruhe, Dessau, Dichrenfurt, Frankfurt am Main, Frankfurt an der Oder, Freiburg (Breisgau), Fürth, Giessen, Halle, Hamburg, Hannover, Hanau, Hedernheim, Homburg, Jesnitz, Köthen, Neuwied, Oels, Ofenbach, Prag, Prostitz, Rödelheim, Sulzbach, Thiengen, Wandsbeck, Wien, Wilmersdorf. Unter diesen ist Prag der älteste. Dort wurde bereits im Jahre 1513 gedruckt, und zwar von dem angesehenen Gerschom Cohen b. Salomo, dem Ahnherrn der nach ihm benannten Druckerfamilie der Gersoniden261a. Im Jahre 1516 finden wir ihn in Verbindung mit Salomo b. Samuel Levi; zwei Jahre nachher traten auch noch der in Prag ansässige Meir b. Jacob aus der Familie Levi Eppstein, Chajim b. David Schwarz und Meir b. David in das Geschäft ein. Aber zwischen den Jahren 1522 und 1526 löste diese Verbindung sich auf, Chajim Schwarz verliess Prag, um in Oels, Augsburg und Hedernheim zu drucken, und Gerschom blieb mit seinen S. 262 Söhnen alleiniger Eigenthümer seiner Druckerei, welcher er bis zum Jahr 1541 vorstand. Von seinen vier Söhnen wird Salomo bis 1534, Moses bis 1549, Jehuda bis 1564 genannt; der bedeutendste, Mordechai Zemach, der im Jahr 1513 schon im Knabenalter gestanden262a, und seit 1529 an den Geschäften Antheil genommen, vermittelte im Jahre 1561, durch seine Reise nach Rom, die Zurückberufung der vertriebenen Prager Juden, war 1564 einer der Gemeindevorsteher262b, und seit 1566 bis zu seinem im Jahre 1591 erfolgten Tode, Chef der Gersonidischen Druckerei. Seine fünf Söhne: Pesach, Bezalel, Gerschom Israel, Salomo, Samuel nahmen verschiedentlich Theil an den Druckgeschäften, und nach seinem Tode war zuerst Salomo mit Moses, dem Sohne seines um das Jahr 1589 verstorbenen Bruders Bezalel, in Verbindung; vom Jahre 1595 an bis zum Jahre 1610 wurde bei Moses Bruder, Gerschom b. Bezalel, der 1620 noch am.Leben war, und von 1599 an, dreissig Jahre hindurch, bei Moses b. Bezalel gedruckt. Aus seiner Officin sind mehr als 50 Drucke hervorgegangen. Gleichzeitig, nämlich im Jahre 1624, war eine Druckerei in dem Hause des Gersoniden Jehuda Cohen b. Jacob. Vom Jahre 1630 an ruheten die Pressen ganz und gar, und erst nach sechzig Jahren erscheinen wiederum hebräische Bücher bei dem Gersoniden Moses Cohen (1693, 1695), und die Officin der „Enkel Moses Cohen," welche die „Kazische" (כ"ץ) hiess und vermuthlich den Enkeln Moses b. Bezalel's gehörte, war in den Jahren 1688 bis 1691, 1701, 1703, 1704, 1710, 1713, 1718, 1726 und wohl auch in den dazwischen liegenden Jahren beschäftigt; in ihrer Vignette prangte noch der Name der Gersoniden, und der Setzer und Uebersetzer David Cohen b. Aaron b. Israel (1701 und 1708)262c stammte von den Enkeln des Moses Cohen.
עמ׳ 263 בין השנים 1585 ל־1630 פעלו בפראג, לצד הגרשונים, גם מדפיסים אחרים. אברהם היידה — ואולי הוא מחבר גלוסר לזוהר263a — המכונה למברגר, בנו של שמעון היידה263b, הדפיס כבר בשנת 1585 בשותפות עם משה אוטיץ בן אליעזר, אך נראה שלאחר מכן פנה לעיסוקים אחרים, שכן בית דפוסו שב והופיע רק בשנת 1610; הוא העסיק סדרים ממשפחת הגרשונים וסיפק דפוסים שונים בשנים 1615, 1616, 1618, 1619, 1621 עד 1624, 1626, 1628. אנו מוצאים את בית מלאכתו בשנת 1615 אצל שמואל מייזל, בשנת 1624 אצל יהודה כהן; לעיתים שימש גם כמגיה בעצמו, כגון בשנת 1618 בספר חן טוב שהוא עצמו הדפיס. משה וייסוואשר263c בן קטריאל, כפי הנראה ממשפחת אלטשול263d, שאותו פגשנו בשנים 1589 ו־1593 במנטובה, שהה משנת 1595 שוב בעיר מולדתו, ומוזכר לבדו בדפוסים משנות 1595 ו־1596; אך בשנת 1609 היה אצל משה בן בצלאל, בשנת 1610 אצל גרשם בן בצלאל, ובשנים 1621 ו־1622 אצל למברגר, כסדר. יקותיאל, או זלמן הסדר, מפראג, בנו של דוד ההרוג ומאוחר יותר תושב ראודניץ, היה בשנת 1597 מדפיס, אך משנת 1598 עד 1613 סדר אצל האחים משה וגרשם. אצל אברהם בן משה הודפס בשנת 1602; בביתו של חיים כהן בן יעקב — המכונה געל יעקלס263e — בשנים 1603 ו־1604; אצל אברהם בן שלום בשנת 1609; אצל גרשון כהן בן עמ׳ 264 שלמה פופרס264a, שהיה בשנת 1610 בשותפות עם למברגר, בשנים 1611 ו־1612; ואצל ליב בן משה (ראה להלן) בשנת 1613.
S. 263 Zwischen 1585 und 1630 waren neben den Gersoniden noch andere Drucker in Prag thätig. Abraham Heide — vielleicht der Verfasser eines Glossars zum Sohar263a — genannt Lemberger, Sohn Simeons Heide263b, druckte bereits im Jahre 1585 gemeinschaftlich mit Moses Utiz b. Elieser, muss sich aber hierauf anderen Beschäftigungen zugewandt haben, da seine Officin erst wieder A. 1610 zum Vorschein kommt; sie beschäftigte Setzer aus der Familie der Gersoniden und lieferte verschiedene Drucke in den Jahren 1615, 1616, 1618, 1619, 1621 bis 1624, 1626, 1628. Wir finden seine Werkstätte A. 1615 bei Samuel Meisel, 1624 bei Jehuda Cohen, auch war er zuweilen zugleich Corrector, z. B. im Jahre 1618 bei dem von ihm selbst gedruckten Buche חן טוב. Moses Weisswascher263c b. Katriel, vermuthlich aus der Familie Altschul263d, den wir in den Jahren 1589 und 1593 in Mantua getroffen, hielt sich seit 1595 wieder in seiner Vaterstadt auf, wird in Drucken von 1595 und 1596 allein genannt; aber 1609 war er bei Moses b. Bezalel, 1610 bei Gerschom b. Bezalel, 1621 und 1622 bei Lemberger als Setzer beschäftigt. Jekutiel oder Salman Setzer aus Prag, Sohn des erschlagenen David und später in Raudniz wohnhaft, war im Jahre 1597 Drucker, aber von 1598 bis 1613 Setzer bei den Brüdern Moses und Gerschom. Bei Abraham b. Moses ist im Jahre 1602, im Hause des Chajim Cohen b. Jacob — genannt Gel Jekels263e — 1603 und 1604, bei Abraham b. Schalom 1609, bei Gerson Cohen b. S. 264 Salomo Popers264a), der im Jahre 1610 mit Lemberger associirt war, 1611 und 1612, bei Löwe b. Moses (s. weiter unten) 1613 gedruckt worden.
את כל אלה שנמנו, אשר הועסקו שנים מעטות וללא פעילות של ממש, האריך ימים בית הדפוס של משפחת בק264b, שהתקיים, בהפסקות קצרות, מ־1585 עד 1789 — כלומר במשך כמאתיים שנה. גרשון בק חי ברבע הראשון של המאה השש עשרה; בניו, יעקב ושמואל, ישבו בסביבות שנת 1550 באיטליה264c. יעקב בן גרשון בק, המכונה וול או וואל — כינוי המצוי החל ממחצית אותה מאה אצל משפחות שונות בפראג ומחוצה לה —, שהיה כפי הנראה נכדו של אותו יעקב בן גרשון הנזכר לעיל, פתח בשנת 1585 בפראג בעסק דפוס. אך כמו למברגר, שהחל אף הוא באותה שנה, פרש גם הוא כמעט מיד, אף עזב את פראג ועבר לוונציה, ושם הדפיס בבית דפוסו של סאנטו בשנת 1598 את תנא דבי אליהו, ובאביב 1599 חיבור מאת ר' ליב, הרב הראשי של פראג264d. עם זאת שב עד מהרה לפראג, הקים שם בית דפוס — לזמן קצר בשותפות עם יעקב לוי סטבניץ —, וסיפק דפוסים בשנים 1605, 1607, 1612, 1613, 1615; מת לפני שנת 1620, והותיר אחריו שלושה בנים: יוסף, יהודה, משה. השניים הראשונים המשיכו את העסק, ושם החברה שלהם, "בני המנוח יעקב בק", מופיע בדפוסי פראג עד שנת 1660. עם זאת, אפוף חשכה גורלו של בית הדפוס הזה בתקופה שבין 1630 ל־1656; כפי הנראה היה בטל כליל. בעקבות עמ׳ 265 מלחמת שלושים השנה ושלטון הישועים, אשר כבר בשנת 1629 עשה עצמו מורגש לרבנות ולפרנסי פראג באמצעות סחיטות כספיות265a, נחלשה הדפוס העברי בפראג בכללותו; אין כלל דפוסים משם בשנים 1630 עד 1640, ומעטים מאוד בשנים 1641 עד 1655. יעקב ויוסף, בני יהודה, הדפיסו תחת השם "בני יהודה בק" בשנים 1657 ו־1660; האב, יהודה בן יעקב בק — שמת לפני 1678 —, הדפיס בשנים 1661, 1665, 1668; הבנים בשנים 1674 עד 1696; יוסף בן יהודה בק בשנת 1684, ובשותפות עם אחיינו משה בן יעקב בק בשנת 1686. במקביל צצות שתי חברות נוספות: 1) "נכדי משה בק" — המכונים כך כפי הנראה על שם משה בן יעקב בן גרשון המבוגר יותר —, שהדפיסו בשנים 1688, 1689, 1691, 1694, 1703, 1708, 1709; 2) "נכדי יהודה בק", שהדפיסו בשנים 1679, 1688, 1700, 1701, 1703, 1704, 1706 עד 1710, 1713, 1718, 1722, 1725, 1729, 1732, 1736, 1738, וכפי הנראה גם בשנים שביניהן. בראש "בית הדפוס הבקי" הזה עמד ללא ספק משה בן יעקב בק; היו לו שני בנים: יהודה, ליפמן. יהודה, שבשנת 1705 שימש סדר אצל אביו, הדפיס בשנים 1736, 1738, 1754, ויחד עם אחיו בשנת 1757. באביב 1768 איבד במותה את אשתו, ובזקנתו את בנו משה ליב, שהיה חתנו של מנדל שטייניץ, ושכבר בשנת 1757 שימש סדר אצל אביו. בנו של ליפמן, דוד, שימש סדר בשנים 1757, 1783, 1784, 1789. ממשפחות המדפיסים הוותיקות עוד היו החברות קיימות בשנת 1784 בשם "בית הדפוס המורשה הבקי והכצי". אגב אורחא ראוי לציין שבסביבות שנת 1660 חיו בארץ ישראל שמשון בק ומשה יצחק בק; הראשון היה עמ׳ 266 רב. שניהם מוזכרים בשני כתבי יד מאוסף אופנהיים (1056 ו־966 Q.), אך לא בקטלוג המודפס.
Alle die genannten, die wenige Jahre und ohne sonderliche Wirksamkeit beschäftigt waren, überdauerte die Officin der Familie Bak264b), welche mit kurzen Unterbrechungen von 1585 bis 1789 also zwei Jahrhunderte sich erhielt. Gerson Bak lebte in dem ersten Viertel des sechzehnten Jahrhunderts, seine Söhne Jacob und Samuel, um 1550 in Italien264c). Jacob b. Gerson Bak, zubenannt Wol oder Wal — ein Beiname, der sich seit der Mitte des gedachten Jahrhunderts bei verschiedenen Familien in und ausser Prag findet —, vermuthlich von dem erstgenannten Jacob b. Gerson ein Enkel, trat im Jahre 1585 in Prag als Drucker auf. Aber gleich Lemberger, der in demselben Jahre angefangen, trat auch er sogleich wieder ab, verliess sogar Prag und ging nach Venedig, woselbst er in der Officin Sanete's im Jahre 1598 das Tana debe Eliahu, und im Frühling 1599 ein Werk des R. Löwe, Oberrabbiners von Prag, druckte264d). Er kehrte indess bald nachher wieder nach Prag zurück, errichtete daselbst eine Druckerei, kurze Zeit in Verbindung mit Jacob Levi Stabniz, und lieferte Drucke in den Jahren 1605, 1607, 1612, 1613, 1615, starb vor dem Jahre 1620, und hinterliess drei Söhne, Joseph, Jehuda, Moses. Die beiden ersteren setzten das Geschäft fort, und ihre Firma „Söhne des seligen Jacob Bak" erscheint in Prager Drucken bis zum Jahr 1660. Indessen herrscht über das Schicksal dieser Druckerei in dem Zeitraum zwischen 1630 und 1656 ein Dunkel; vermuthlich war sie ganz unthätig. In Folge S. 265 des dreissigjährigen Krieges und des Jesuiten-Regiments, das bereits A. 1629 dem Rabbinat und dem Vorstande von Prag sich durch Gelderpressungen265a fühlbar gemacht, erlahmte die jüdische Typographie überhaupt in Prag; es giebt gar keine dortige Drucke aus den Jahren 1630 bis 1640, und nur sehr wenige aus den Jahren 1641 bis 1655. Jacob und Joseph, Jehuda's Söhne, druckten unter der Firma „Söhne Jehuda Bak" in den Jahren 1657 und 1660; der Vater, Jehuda b. Jacob Bak — der vor 1678 gestorben —, druckte 1661, 1665, 1668; die Söhne in den Jahren 1674 bis 1696; Joseph b. Jehuda Bak im Jahre 1684, und in Verbindung mit seinem Neffen Moses b. Jacob Bak im Jahre 1686. Gleichzeitig treten zwei andere Firmen auf: 1) „Die Enkel Moses Bak" — vermuthlich so genannt nach dem ältern Moses b. Jacob b. Gerson —, die in den Jahren 1688, 1689, 1691, 1694, 1703, 1708, 1709; 2) „die Enkel Jehuda Bak," die in den Jahren 1679, 1688, 1700, 1701, 1703, 1704, 1706 bis 1710, 1713, 1718, 1722, 1725, 1729, 1732, 1736, 1738, und wohl auch in den dazwischen liegenden, druckten. An der Spitze dieser „Packischen Buchdruckerei" stand ohne Zweifel Moses b. Jacob Bak; derselbe hatte zwei Söhne: Jehuda, Lipman. Jehuda, im Jahre 1705 Setzer bei seinem Vater, druckte in den Jahren 1736, 1738, 1754, und in Gemeinschaft mit seinem Bruder 1757. Durch den Tod verlor er im Frühling 1768 seine Frau, und im hohen Alter seinen Sohn Moses Löb, der ein Schwiegersohn von Mendel Steiniz und bereits 1757 Setzer bei seinem Vater gewesen. Lipman's Sohn, David, war in den Jahren 1757, 1783, 1784, 1789 Setzer. Von den alten Druckerfamilien waren die Firmen noch im Jahre 1784 vorhanden als „Bakische und Cazische privilegirte Buchdruckerei." Gelegentlich mag bemerkt werden, dass um 1660 Simson Bak und Moses Isaac Bak in Palästina lebten; ersterer war S. 266 Rabbiner. Beide werden in zwei Oppenheimerschen Handschriften (1056 und 966 Q.), aber nicht in dem gedruckten Kataloge, aufgeführt.
מתקופת בק מוזכרים לנו עוד המדפיסים הבאים: בני אברהם למברגר בשנת 1641, יוסף בן ישראל בשנת 1646, נפתלי בן אשר בשנת 1649, מנדל (Wolf t. 4 p. 146), יהודה בן יצחק, חיים בן ליב מבריסק — כולם בימי ליאופולד. שני האחרונים הדפיסו את פרקי ר' אליעזר s. a. in 4. אולם יש טעות אצל Wolf t. 2 p. 1336, t. 3 p. 456, המונה דפוסי קרקוב של השנים 1585 עד 1648 תחת פראג; המדפיס מנחם נחום בן משה מייזל לא היה שם אלא בקרקוב, השווה Wolf t. 3 p. 34. 73. 89. 391. 439. 450. 453. 696. 728. 808. 1008. 1050.
Aus dem Zeitalter der Bak werden uns noch folgende Drucker genannt: Die Söhne Abraham Lembergers im Jahre 1641, Joseph b. Israel 1646, Naftali b. Ascher 1649, Mendel (Wolf t. 4 p. 146), Jehuda b. Isaac, Chajim b. Löb aus Brzesc, sämmtlich unter Leopold. Die beiden letzten druckten die Pirke R. Elieser s. a. in 4. Aber es ist ein Versehen bei Wolf t. 2 p. 1336, t. 3 p. 456, dass Kracauer Drucke der Jahre 1585 bis 1648 unter Prag aufgeführt werden; der Drucker Menachem Nachum b. Moses Meisel war nicht dort sondern in Kracau, vgl. Wolf t. 3 p. 34. 73. 89. 391. 439. 450. 453. 696. 728. 808. 1008. 1050.
לצד בעלי הדפוס הנזכרים, שעד תוך המאה השבע עשרה הבינו בעצמם את מלאכת הסדר ואף עסקו בה לעיתים קרובות, נמסרים לנו מתקופה של שישים שנה, מהשנה 1569 ועד 1628, הסדרים הבאים שהועסקו בבתי הדפוס של פראג:
Neben den genannten Druckherren, die bis in das siebzehnte Jahrhundert hinein selber das Setzen verstanden und öfter ausübten, werden uns aus einem Zeitraum von sechzig Jahren, nämlich vom Jahr 1569 bis 1628, folgende in den Prager Officinen beschäftigte Setzer genannt:
שמואל דרכסלר בן ראובן מפרנקפורט דמיין, אצל מרדכי כהן (1569, 1581, 1584, 1585).
Samuel Drechsler b. Ruben aus Frankfurt am Main, bei Mordechai Cohen (1569, 1581, 1584, 1585).
ליפמן בן משולם מלובלין, אצלו (1578), היה בשנת 1568 בלובלין סדר (Wolf t. 2 p. 910).
Lipman b. Meschullam aus Lublin, bei demselben (1578), war im J. 1568 in Lublin Setzer (Wolf t. 2 p. 910).
אליה בן יצחק שלייפר, אצל למברגר (1585. Wolf t. 1 p. 762, t. 3 p. 684 טועה כפליים).
Elia b. Isaac Schleifer, bei Lemberger (1585. Wolf t. 1 p. 762, t. 3 p. 684 irrt zwiefach).
יהודה כהן בן אלכסנדר, המכונה ליב סדר, מפראג, אצל יעקב בק (1585, 1613), חיים כהן (1603, 1604), גרשון פופרס (1611), גרשם כהן (1609, 1610), משה כהן (1610, 1613, 1614), ליב בן משה (1613); מוזכר לבדו בשנים 1606, 1608.
Jehuda Cohen b. Alexander, genannt Löb Setzer, aus Prag, bei Jacob Bak (1585, 1613), Chajim Cohen 1603, 1604), Gerson Popers (1611), Gerschom Cohen (1609, 1610), Moses Cohen (1610, 1613, 1614), Löb b. Moses (1613); allein genaunt in den Jahren 1606, 1608.
יהודה ליב, או לעווע (1603, 1604, 1608, 1609), אברהם (1603), עשריאל (1608, 1609) — שלושת האחים כולם אצל חיים כהן. אביהם הוא משה שדלס בן אברהם, מגיד ודיין, מחבר פירוש להגדה של פסח; עמ׳ 267 בשנת 1585 שימש מגיה בבית הדפוס של מרדכי כהן. ליב ועשריאל כמדפיסים בשנת 1613.
Jehuda Löb oder Löwe (1603, 1604, 1608, 1609), Abraham (1603), Asriel (1608, 1609), alle drei Brüder bei Chajim Cohen. Ihr Vater ist Moses Schedels b. Abraham, Prediger und Richter, Verfasser eines Commeutars zur Pesach-Hagada; S. 267 im Jahr 1585 war er Corrector in der Druckerei von Mordechai Cohen. Löb und Asriel als Drucker im Jahre 1613.
אשר אנשיל בן נפתלי הרצל אלטשולר, מפראג, אולי אביו של המדפיס נפתלי בן אשר, היה אצל חיים כהן (1604), משה כהן (1611, 1613, 1617) ולמברגר (1616, 1622, 1623).
Ascher Anschel b. Naftali Herzel Altschuler, aus Prag, vielleicht der Vater des Druckers Naftali b. Ascher, war bei Chajim Cohen (1604), Moses Cohen (1611, 1613, 1617) und Lemberger (1616, 1622, 1623).
אנשיל בן גרשם כהן הועסק בשנת 1609 אצל אביו.
Anschel b. Gerschom Cohen war 1609 bei seinem Vater beschäftigt.
יעקב בן משה ליב פיצקר, אצל גרשם כהן (1609).
Jacob b. Moses Löb Pizker, bei Gerschom Cohen (1609).
מרדכי בן יעקב מפרוסטיץ, אצל גרשם כהן ויעקב בק (1609).
Mordechai b. Jacob aus Prostiz, bei Gerschom Cohen und Jacob Bak (1609).
משה בן יעקב געלהאר Berichtigung: משה געלהאר גם אצל למברגר (1623)., מפראג, אצל משה כהן (1609, 1614, 1616).
Moses b. Jacob Gelhaar Berichtigung: Moses Gelhaar auch bei Lemberger (1623)., aus Prag, bei Moses Cohen (1609, 1614, 1616).
יצחק בן אהרן, מקרקוב, בשנים 1612 ו־1613.
Isaac b. Aaron, aus Kracau, im Jahr 1612 und 1613.
אברהם בן קלונימוס מהנאו, ממשפחת רוימולד, תושב ליבן, אצל משה כהן (1614, 1617, 1620, 1623).
Abraham b. Kalonymos aus Hanau, aus der Familie Reumold, wohnhaft in Lieben, bei Moses Cohen (1614, 1617, 1620, 1623).
ליב בן משה יעקב, אצל יעקב בק (1615).
Löb b. Moses Jacob, bei Jacob Bak (1615).
אלכסנדר גוטקינד, בנו של יחזקאל ההרוג, מפולין, אצלו (1615).
Alexander Gutkind, Sohn des erschlagenen Ezechiel, aus Polen, bei demselben (1615).
זלמן בן הענלה נאסקה, אצל משה כהן (1620).
Salman b. Henle Naske, bei Moses Cohen (1620).
מרדכי בן גרשם כהן, אצל משה כהן (1620, 1623) ובביתו של יהודה כהן בן יעקב (1624).
Mordechai b. Gerschom Cohen, bei Moses Cohen (1620, 1623) und im Hause Jehuda Cohen's b. Jacob (1624).
יהודה ליב כהן בן יצחק יודלס, אצל למברגר (1621, 1622, 1624) ומשה כהן (1623, 1628).
Jehuda Löb Cohen b. Isaac Jüdels, bei Lemberger (1621, 1622, 1624) und Moses Cohen (1623, 1628).
כדי לסייע לטחנות הנייר שהוקמו באדמותיו של הגרף פון הוהנלוהה, הותר בשנת 1669 ליצחק כהן, הגרשוני, בנו של ליב יודלס — ללא ספק אותו סדר שהוזכר זה עתה —, להקים בית דפוס בוילמרסדורף. הדפוסים שיצאו ממכבשיו, שלא הושקעה בהם שקידה יתרה, משתרעים עד בסביבות שנת 1690. מאוחר יותר הקים ישראל בן מאיר מפראג בית דפוס חדש; אך ידועים לי ממנו עמ׳ 268 רק כמה דפוסים משנת 1712268a. הוא מכר את בית דפוסו להירש בן חיים מפיורדא, והיהודי המומר כריסטפלס נעשה המשגיח על בית הדפוס החדש. בו הודפס משנת 1712 עד 1738, ובנו של הירש עצמו, יהודה, הועסק כסדר בשנה האחרונה הנזכרת. בין הספרים שהדפיס נמצא חידה על משחק השחמט (1719 in 16), רשימת עמדות, ירידים ושווקים (1724 in 12), וסידור התפילה הידוע לקושי צבי, שהמדפיס הירש עצמו חיברו וערכו.
Um den in den Landen des Grafen von Hohenlohe errichteten Papiermühlen aufzuhelfen, wurde im Jahre 1669 dem Isaac Cohen, dem Gersoniden, einem Sohne von Löb Jüdels — ohne Zweifel dem eben genannten Setzer — eine Druckerei in Wilmersdorf verstattet. Die Drucke aus seinen Pressen, auf die jedoch kein sonderlicher Fleiss verwandt wurde, reichen etwa bis zum Jahre 1690. Späterhin legte Israel b. Meir aus Prag eine neue an; mir sind von S. 268 ihm jedoch nur einige Drucke aus dem Jahr 1712268a bekannt. Er verkaufte seine Officin dem Hirsch b. Chajim aus Fürth, und der getaufte Jude Christfels wurde der Aufseher der neuen Druckerei In derselben ist von 1712 bis 1738 gedruckt worden, und Hirsch's eigener Sohn Jehuda war in dem letztgenannten Jahr als Setzer beschäftigt. Unter den von ihm gedruckten Büchern befindet sich ein Räthsel auf das Schachspiel (1719 in 16), eine Aufzählung von Posten, Messen und Märkten (1724 in 12) und das bekannte Gebetbuch לקושי צבי, das der Drucker Hirsch selber zusammengestellt hat.
[261a] ראה האנלקטים שלי מס' 8: הגרשונים (בכתב העת של גייגר, כרך 5, עמ' 35 ואילך).
[262a] השווה צמח דוד, חלק ב', שנת 1513.
[262b] Jeitteles זכרון ליום אחרון, הקדמה.
[262c] לבוש Prag 1701 fol., קהלת ebendas. 1708 in 4.
[263a] Opp. 1026 Q., דבר שאין הקטלוג המודפס מציין.
[263b] Wolf t. 3 p. 30. 68 מונה אותו פעמיים.
[263c] בטעות Warias Vasor (Bartol. t. 3 p. 921), Weise (de Rossi de ignot. edd. p. 49); ?עברית: וישוראור? ללא הסבר אצל Wolf t. 3 p. 612.
[263d] שמואל בן אבנר וייסוואשר ממשפחת אש חי בשנת 1564, ראה כתב הייחוס שלפני זכרון ליום אחרון
[263e] בכתב הקובלנה של יובסט מלר נגד יהודי פראג, in 4, o. J., מצוירת בדף השער דמות של יהודי: der gelb Geckl.
[264a] חתנו של שלמה פופרס חי בשנת 1633 בטפליץ, ראה שו"ת יואל סירקש, מס' 81.
[264b] בק ככל הנראה בני קדושים; קיצורים דומים כשמות משפחה פראגיים הם אש כש לש נש מת שד שק
[264c] שו"ת מאיר פדובה, מס' 56.
[264d] השווה הקדמת תנא דבי אליהו, וכן תפארת ישראל, שם נאמר: נדפס על יד הנעלה כמ"ד יעקב יצ"ו ככמ"ר גרשון בק ז"ל.
[265a] מגלת איכה s. 15 f.
[268a] בית אבות in 4 (Wolf t. 3 p. 763. Masch crit. sacra t. 1 p. 146), ביצה fol. (Opp. 405 F., ולא 1702 כפי שנדפס אצל Wolf t. 2 p. 910).
[261a] s. meine Analekten N. 8: Die Gersoniden (in Geigers Zeitschrift Th. 5 S. 35 ff.).
[262a] Vgl. Zemach David, 2. Abtheilung Jahr 1513.
[262b] Jeitteles זכרון ליום אחרון, Einleitung.
[262c] לבוש Prag 1701 fol., קהלת ebendas. 1708 in 4.
[263a] Opp. 1026 Q., was aber der gedruckte Katalog nicht angiebt.
[263b] Wolf t. 3 p. 30. 68 führt ihn doppelt auf.
[263c] Irrig Warias Vasor (Bartol. t. 3 p. 921), Weise (de Rossi de ignot. edd. p. 49); ?עברית: וישוראור? ohne Erklärung bei Wolf t. 3 p. 612.
[263d] Samuel b. Abner Weisswascher aus der Familie אש lebte 1564, s. den Stammbrief vor זכרון ליום אחרון
[263e] Jobst Meller's Klageschrift wider die Juden in Prag, in 4, o. J., hat auf dem Titelblatt einen Juden abgebildet: der gelb Geckl.
[264a] Salomo Popers Schwiegersohn lebte A. 1633 in Teplitz, s. Joel Sirks RGA. N. 81.
[264b] בק wahrscheinlich בני קדושים; ähnliche Abkürzungen als Prager Familiennamen sind אש כש לש נש מת שד שק
[264c] Meir Padua RGA. 56.
[264d] Vgl. Tana debe Eliahu Vorwort, wie auch תפארת ישראל, wo es heisst: נדפס על יד הנעלה כמ"ד יעקב יצ"ו ככמ"ר גרשון בק ז"ל.
[265a] מגלת איכה s. 15 f.
[268a] בית אבות in 4 (Wolf t. 3 p. 763. Masch crit. sacra t. 1 p. 146), ביצה fol. (Opp. 405 F., nicht 1702 wie bei Wolf t. 2 p. 910 gedruckt steht).
ג.V ביבליוגרפיה — שנתוני הדפוס העברי בפראג (1513–1657)
V. תולדות הדפוס העברי בפראג, משנת 1513 עד שנת 1657.
V. Annalen der hebräischen Typographie von Prag, vom Jahre 1513 bis zum Jahre 1657.
עמ׳ 268 דפוסי פראג שקדמו לשנת 1657, ובייחוד הקדומים משנת 1556, נמנים כבר עם הנדירים. העשירה שבאוספים בעניין זה היא ספריית אופנהיים, שכן מתוך 258 המספרים העתידים להימנות כאן חסרים אצלה מעטים בלבד. בספריית H. I. Michael נכלל עד כה, כנראה, רביע — ואולי אף כבר שליש — מאותם דפוסים. לעומת זאת אוספים אחרים דלים יחסית בתחום זה, אפילו הספריות הציבוריות בווינה, ברלין, המבורג, דרזדן, לייפציג; ובפראג עצמה נמצא מכך הכי מעט. עם זאת, ספריית וולפנביטל שומרת 36 מספרים, ובהם כמה מן הקדומים והנדירים ביותר, שכמעט כולם הגיעו לשם מהלמשטדט. להיידנהיים היו 19 עמ׳ 269 ברשותו. אף כי אני עצמי אחזתי בידי רק ?88? מאותם דפוסים, עודדה אותי דוגמתו של דה רוסי לכתוב את תולדותיהם על אף זאת, בלי להמתין לחכמי אוקספורד, המחזיקים כבר 16 שנה את אוצרות אופנהיים בביתם. בצירוף המסירות על המדפיסים היהודים בפראג, ילוו הרשימות הבאות את חוקר ההיסטוריה בדרכו להתבוננות באותם זמנים, ויאפשרו לרואה בעיניו שלו מבט אל תרבות הקוראים, צורכי המחברים, מצב בתי הדפוס, ואף אל היחסים המדיניים. ראוי לציין במיוחד, כי לפני מלחמת שלושים השנה לא שלטה כלל צנזורה על ספרים יהודיים בפראג, או ששלטה בהם קלות בלבד — כפי שהראו לי בבירור המספרים 12, 16, 87, 94 משנות 1534, 1541, 1604, 1605, במקומות שונים — בעוד שבאיטליה, אף בוונציה, במחצית השנייה של המאה השש עשרה, השחיתו האינקוויזיטורים ונזירים אחרים את הספרים היהודיים בצנזורה נוצרית. התקופה המאושרת ביותר של קהילת יהודי פראג נראית, בסך הכול, כרבע האחרון של אותה מאה עד סביבות שנת 1611, בעוד רודולף מולך, ר' ליווא רב ראשי, ומרדכי בן שמואל מייזל הנדיב מנהיג הקהילה — עובדה המעידה, לגבי האחרון, מלבד דוד גאנס ושונא־היהודים מלר, גם מצבתו, שבה נאמר: "בימי חייו לא היה פרץ ולא צווחה ברחובותינו." רק בשנים מאוחרות יותר של המאה השבע עשרה החל להידפס במפורש על שער הספרים העבריים היתרו של הארכיבישוף של פראג או של הקונסיסטוריום שלו.
S. 268 Prager Drucke vor dem Jahr 1657, insonderheit ältere als das Jahr 1556, gehören bereits zu den seltenen. Am reichsten damit ausgestattet ist die Oppenheimersche Bibliothek, indem sie von den aufzuführenden 258 Nummern nur wenige nicht besitzt. In H. I. Michael's Bibliothek mag der vierte, vielleicht schon der dritte Theil jener Drucke, bis jetzt aufgenommen seyn. Andere Sammlungen dagegen sind in diesem Fache verhältnissmässig arm, selbst die öffentlichen Bibliotheken in Wien, Berlin, Hamburg, Dresden, Leipzig, und in' Prag selbst ist davon am wenigsten zu finden. Jedoch bewahrt die Wolfenbütteler Bibliothek 36 Nummern, worunter einige der ältesten und seltensten, die fast alle von Helmstädt dorthin gekommen. Heidenheim hatte 19 in S. 269 seinem Besitze. Obwohl ich selbst nur ?88? jener Drucke in Händen gehabt, so ermuthigte mich de Rossi's Beispiel, dessen ungeachtet ihre Annalen zu schreiben, ohne auf die Gelehrten in Oxford zu warten, die nun 16 Jahre die Oppenheimerschen Schätze zu Hause haben. Verbunden mit den Mittheilungen über die jüdischen Prager Drucker werden die folgenden Verzeichnisse den Weg zur Betrachtung jener Zeiten dem Geschichtsforscher ebnen, und dem mit eigenen Augen Sehenden einen Blick verstatten in die Cultur der Leser, die Bedürfnisse der Autoren, die Lage der Officinen, selbst in politische Verhältnisse. So ist es namentlich hervorzuheben, dass vor dem dreissigjährigen Kriege eine Censur jüdischer Werke theils gar nicht, theils sehr leicht in Prag gewaltet hat, wie mir die Nummern 12, 16, 87, 94 aus den Jahren 1534, 1541, 1604, 1605 an verschiedenen Stellen deutlich gezeigt haben, während in Italien, selbst in Venedig, in der zweiten Hälfte des 16. Jahrhunderts die Inquisitoren und andere Mönche die jüdischen Bücher christlich censirend verunstalteten. Die glücklichste Epoche der Prager Judengemeinde scheint überhaupt das letzte Viertel jenes Jahrhunderts bis etwa zum Jahre 1611 gewesen zu seyn, während Rudolph regierte, R. Löwe Oberrabbiner und der freigebige Mordechai b. Samuel Meisel Führer der Gemeinde war, — was in Bezug auf den letztern ausser David Gans und dem Judenfeinde Meller sein Grabstein bezeugt, wo es heisst: „Während seines Lebens gab es keinen Riss, kein Klaggeschrei in unseren Strassen." Erst in späteren Jahren des 17. Säculums wurde in den hebr. Büchern die Erlaubniss des Prager Erzbischofs oder seines Consistoriums ausdrücklich auf den Titel gedruckt.
מלבד הדפוסים שניתנה לי הזדמנות לראותם בעצמי — המסומנים ברשימה הבאה בכוכבית —, היו עבור השאר מדריכי העיקריים וולף ושלושה קטלוגים של ספריית אופנהיים. על חלק לא מבוטל עמ׳ 270 מספריית וולפנביטל ומאוסף H. I. Michael עמדו לרשותי מסירות יקרות ערך במכתבים.
Ausser den Drucken, die ich selbst zu sehen Gelegenheit hatte — sie sind in dem folgenden Verzeichnisse durch ein Sternchen kenntlich gemacht —, waren für die übrigen hauptsächlich Wolf und drei Kataloge der Oppenheimerschen Bibliothek meine Führer. Ueber einen nicht unbeträchtlichen S. 270 Theil aus der Wolfenbütteler Bibliothek und aus H. I. Michael's Sammlung standen mir schätzbare briefliche Mittheilungen zu Gebote.
1513.
1513.
1) תפלה 4°. סידור תפילה עד תפילת שחרית של שבת (Oppenh. A. 1467 Q. catal. ms.).
1) תפלה in 4. Gebetbuch bis zu dem Frühgebet des Sabbat (Oppenh. A. 1467 Q. catal. ms.).
1515.
1515.
2) ברכות 4°. נוסחי ברכה (Lambacher catal. Biblioth. Vindob., Wien 1750 in 4, S. 286).
2) ברכות in 4. Segensprüche (Lambacher catal. Biblioth. Vindob., Wien 1750 in 4, S. 286).
1516.
1516.
3) סדר תפלות 4°. סדר תפילות ובו גם המעריבות, ההושענות והגדת פסח; עותק קלף עם ראשי דברים מוזהבים ואיורים מצוי בספריית אופנהיים. אצל גרשם בן שלמה כהן, שלמד עמו שלמה בן שמואל לוי (Oppenh. 1442 Q. catal. ms. Wolf t. 4 p. 1066).
3) סדר תפלות in 4. Gebetordnung nebst Maaribot, Hoschanot und der Pesach-Hagada; ein Pergament-Exemplar mit vergoldeten Anfängen und Abbildungen ist in der Oppenheimerschen Bibliothek. Bei Gerschom b. Salomo Cohen, mit dem Salomo b. Samuel Levi verbunden war (Oppenh. 1442 Q. catal. ms. Wolf t. 4 p. 1066).
1518.
1518.
4) חומש פוליו. חומש על חשבון חמישה מדפיסים (ראו המספר הבא), עם פירוש רש"י (Oppenh. 35F., שם עם זאת אין ציון שנה; catal. ms. וכן catal. ed. 1782 f. 51b. השווה Lilienthal commentatio critica Vorr. p. X).
4) חומש fol. Pentateuch auf Kosten von fünf Druckern (s. die folgende Nummer), mit Raschi's Commentar (Oppenh. 35F., wo aber kein Jahr angegeben ist; catal. ms. und catal. ed. 1782 f. 51b. Vgl. Lilienthal commentatio critica Vorr. p. X).
1522.
1522.
*5) מחזור 4°. חלקו הראשון של המחזור לראש השנה, יום כיפור וחג הסוכות, הושלם בכ"ב בתמוז (21 ביולי). המדפיסים הם גרשם כהן, מאיר בן יעקב לוי אפשטיין270a, שלמה בן שמואל לוי, חיים שוורץ בן דוד, מאיר בן דוד (H. I. Michael).
*5) מחזור in 4. Des Machsors erster Theil für Neujahr, Versöhnungstag und Hüttenfest, beendigt am 22. Tammus (21. Juli). Die Drucker sind Gerschom Cohen, Meir b. Jacob Levi Eppstein270a, Salomo b. Samuel Levi, Chajim Schwarz b. David, Meir b. David (H. I. Michael).
עמ׳ 271 6) מחזור 4°. חלקו השני של המחזור לפסח ולשבועות (הקטלוג של H. I. Michael, מס' 2299).
S. 271 6) מחזור in 4. Des Machsors zweiter Theil für Pesach und Wochenfest (H. I. Michael's Katalog N. 2299).
1526.
1526.
7) יוצרות 4°. יוצרות השבתות (Oppenh. A. 1560 Q. catal. ms. Lambacher p. 286.)
7) יוצרות in 4. Die sabbatlichen Jozerot (Oppenh. A. 1560 Q. catal. ms. Lambacher p. 286.)
*8) הגדה פוליו. הגדה של פסח באות מרובעת גדולה, עם מילות פתיחה צבעוניות ומאוירות, ובשוליים הערות ואיורים; הושלמה בכ"ו בטבת (30 בדצמבר) של שנת 287 (עזרי). שם המדפיס גרשם כהן מופיע מלפנים בכיתור תחת ידי כהנים, וכן בסוף הספר (Wolf t. 2 p. 1285, catal. Opp. ms. de Rossi Annal. N. 177. H. I. Michael).
*8) הגדה fol. Die Pesach-Hagada im grossen Quadrat-Charakter, mit farbigen und figurirten Anfangsworten, am Rande Glossen und Abbildungen; beendigt am 26. Tebet (30. Dez.) des Jahres 287 (עזרי). Der Name des Druckers Gerschom Cohen befindet sich vorn in einer Vignette unter Kohanim-Händen, auch am Ende des Buches (Wolf t. 2 p. 1285, catal. Opp. ms. de Rossi Annal. N. 177. H. I. Michael).
1529.
1529.
*9) מחזור 4°. חלקו השני של המחזור, דפוס שני, הפותח בחנוכה, בלתי ממוספר, עם כיתורים שונים. בראש תפילות פסח מתנשא, מעל תבליט עץ הממלא את העמוד ובו ידי כהנים, המילים "גרשם כהן". על דף השער כתוב, אחרי שם גרשם: "נחקק פה כק"ק פרגא הכירה חמשת אלפים פרט ליצירה", ובסוף נזכרים גם בניו שלמה, משה, מרדכי (H. I. Michael).
*9) מחזור in 4. Des Machsors zweiter Theil, zweiter Druck, mit Chanuka beginnend, unpaginirt, mit verschiedenen Vignetten. Zu Anfang der Gebete für Pesach wird ein die Blattseite einschliessender Holzschnitt von Kohanim-Händen mit den Worten גרשם כהן überragt. Auf dem Titelblatte steht hinter Gerschom's Namen: נחקק פה כק"ק פרגא הכירה חמשת אלפים פרט ליצירה und am Ende sind auch seine Söhne Salomo, Moses, Mordechai genannt (H. I. Michael).
10) סליחות פוליו. סליחות כמנהג פראג, ובצירוף מפתח; מודפסות יפה והושלמו בכ"ד בתמוז (1 ביולי), נסדרו בידי בנו של גרשם עמ׳ 272 שלמה, כפי שמעידה חתימה חרוזה272a. השנה ניתנת באמצעות "פרט לפרש". בסוף נזכר גם מרדכי272b. (Opp. 1078F. Wolfenbüttel N. 38).
10) סליחות fol. Selichot nach dem Prager Ritus, worüber ein Register hinzugefügt ist; schön gedruckt und beendigt am 24. Tammus (1. Juli), ist von Gerschom's Sohn S. 272 Salomo gesetzt, wie eine gereimte Nachschrift meldet272a. Das Jahr ist durch פרט לפרש gegeben. Am Ende wird auch Mordechai genannt272b. (Opp. 1078F. Wolfenbüttel N. 38).
1530.
1530.
11) חומש פוליו. חומש עם רש"י, חמש המגילות וההפטרות, דפוס שני, הושלם בשנת 291, ט"ו בכסלו (5 בדצמבר), אצל מרדכי ושלמה כהן. שני עותקי קלף מצויים בספריות דרזדן ואופנהיים; האחרון עם איורים וכרוך בקטיפה כחולה (catal. ms. ed. 1782 f. 51b. Opp. 18F. Ebert 2227b.)
11) חומש fol. Pentateuch mit Raschi, den 5 Megillot und den Haftaren, zweiter Druck, beendigt 291 den 15. Kislev (5. Dez.), bei Mordechai und Salomo Cohen. Zwei Pergament-Exemplare sind in der Dresdener und in der Oppenheimerschen Bibliothek; das letztere ist mit Figuren und in blauen Sammt gebunden (catal. ms. ed. 1782 f. 51b. Opp. 18F. Ebert 2227b.)
1534.
1534.
*12) מחזור 4°. חלקו הראשון של המחזור, דפוס שני, שהוחל בו בשנת 1533 והושלם ביום שישי, ו' בניסן (22 במרץ) של שנת 294. אותיות הכתב המרובע וכתב רש"י דומות לדפוס אוגסבורג משנת 1540, פחות עבות אך גדולות יותר מבמהדורת 1529. לצד גרשם נזכר בראש הספר רק בנו הבכור שלמה, אך בסופו מודפסים האב ושלושת הבנים באותיות גדולות. עותק מדפוס זה ראיתי בעצמי בפראג (Oppenh. 1022F. H. I. Michael).
*12) מחזור in 4. Des Machsors erster Theil, zweiter Druck, angefangen 1533, beendigt Freitag 6. Nisan (22. März) 294. Die Typen der Quadrat- wie der Raschi-Schrift sind dem Augsburger Druck von 1540 ähnlich, nicht so fett, aber grösser als in der Ausgabe 1529. Neben Gerschom wird zu Anfang nur sein ältester Sohn Salomo aufgeführt, am Ende jedoch sind der Vater und die drei Söhne mit grossen Lettern gedruckt. Ein Exemplar dieses Druckes habe ich in Prag gesehen (Oppenh. 1022F. H. I. Michael).
13) סליחות פוליו. סליחות, דפוס שני, אצל גרשם ושלושת בניו. החתימה שהובאה לעיל חוזרת כמעט ללא שינוי, פרט לתאריך ולשינוי בחתימה273a (Wolfenbüttel N. 39).
13) סליחות fol. Selichot, zweiter Druck, bei Gerschom und seinen drei Söhnen. Die oben angegebene Nachschrift fast unverändert wiederholt bis auf das Datum und eine Aenderung in der Unterschrift273a (Wolfenbüttel N. 39).
1536.
1536.
14) תפלה 4°. סדר תפילה עם המעריבות, אצל גרשם; דפוס קלף מצוי באוסף אופנהיים (Opp. 1443 Q. Wolf t. 2 p. 1456).
14) תפלה in 4. Gebetordnung mit den Maaribot, bei Gerschom; ein Pergamentdruck ist in der Oppenh. Sammlung (Opp. 1443 Q. Wolf t. 2 p. 1456).
1540.
1540.
15) שור ארח חיים פוליו. אורח חיים, כלומר הסדר הראשון של ספר הטורים, עם הגהות רבה של פראג אברהם בן אביגדור, אשר וולף (t. 3 p. 447) ובעקבותיו דה רוסי, ב־Annales, הופכים בטעות למגיה (Opp. 534 F. Heidenheim N. 448).
15) שור ארח חיים fol. Orach Chajim, d. i. die erste Ordnung des Werkes Turim mit den Glossen des Prager Rabbiners Abraham b. Abigedor, den Wolf (t. 3 p. 447) und nach ihm de Rossi, in den Annales, irrig zum Corrector machen (Opp. 534 F. Heidenheim N. 448).
1541.
1541.
*16) תפלה 16°. מה שמכונה "תפילת ראש חודש", בלתי ממוספרת, הושלמה בד' באייר (1 במאי); זהו הדפוס הרביעי, כך שנעדרות מאתנו שלוש המהדורות הראשונות. אצל גרשם ובניו משה ויהודה (Wolfenb. N. 132).
*16) תפלה in 16. Eine sogenannte Neumonds-Tefilla, unpaginirt, beendigt am 4. Ijar (1. Mai), ist der vierte Druck, so dass uns die drei ersten Auflagen fehlen. Bei Gerschom und seinen Söhnen Moses und Jehuda (Wolfenb. N. 132).
1546.
1546.
17) שברי לוחות 8°. מאת אליה לויטה, לפי catal. Opp. ms. הקטלוג המודפס (325 O.) מציין מהדורה בלא שנה, ווולף (t. 3 p. 100) מהדורה בלא ציון מקום, בפורמט תריסרי, משנת 1566.
17) שברי לוחות in 8, von Elia Levita, nach catal. Opp. ms. Der gedruckte Katalog (325 O.) hat eine Ausgabe o. J. und Wolf (t. 3 p. 100) eine ohne Ort in Duodez vom Jahre 1566.
1549.
1549.
18) מחזור פוליו. מחזור עם פירוש לכל השנה, אצל משה ומרדכי כהן (Wolf t. 2 p. 1336. Opp. 1049 F. Wolfenbüttel N. 33).
18) מחזור fol. Machsor mit Commentar für das ganze Jahr, bei Moses und Mordechai Cohen (Wolf t. 2 p. 1336. Opp. 1049 F. Wolfenbüttel N. 33).
בלא שנה:
s. a.
19) שחיטות ובדיקות 4°. הלכות שחיטה ובדיקה מאת ר' יעקב וייל, עמ׳ 274 באות רש"י, אצל משה בן גרשם (catal. Oppenh. ms.).
19) שחיטות ובדיקות in 4. R. Jacob Weil Regeln des S. 274 Schlachtens und des Untersuchens, in Raschischrift, bei Moses b. Gerschom (catal. Oppenh. ms.).
1553.
1553.
20) שמות, יהושע, יחזקאל, שיר השירים, יידיש־עברית, 4° (Wolf t. 2 p. 456. t. 4 p. 199).
20) Exodus, Josua, Ezechiel, das hohe Lied, jüdisch-deutsch in 4 (Wolf t. 2 p. 456. t. 4 p. 199).
1562.
1562.
21) תפלה 8°. סידור תפילה למנחה, ערבית, ובצירוף תחנוני תשובה שונים (catal. Oppenh. ed. 1782 f. 60a).
21) תפלה in 8. Gebetbuch für Mincha, Maarib mit verschiedenen Bussgebeten (catal. Oppenh. ed. 1782 f. 60a).
1566.
1566.
22) תפלה 4°. סידור תפילה לשימוש כל השנה, ובצירוף יוצרות ופיוט הייחוד, מודפס יפה. שריד בן 20 דף שומרת ספריית וולפנביטל (מס' 105). בציון השנה מוסף: "בימי מלכות הקיסר מקסימיליאנוס."
22) תפלה in 4. Gebetbuch zum Gebrauch für das ganze Jahr, nebst Jozerot und dem Einheits-Hymnus, schön gedruckt. Ein 20 Blatt starkes Fragment bewahrt die Wolfenbütteler Bibliothek (N. 105). Bei der Jahresangabe wird hinzugefügt: „unter der Regierung des Kaisers Maximilianus.“
1569.
1569.
*23) תורת העולה פוליו. מאת משה ישראליש, הושלמה בחודש כסלו (נובמבר); אצל מרדכי בן גרשם ובניו פסח, בצלאל, גרשם ישראל, שלמה, שמואל (Oppenh. 934F.).
*23) תורת העולה fol. von Moses Israels, im Monat Kislev (Nov.) beendigt; bei Mordechai b. Gerschom und seinen Söhnen Pesach, Bezalel, Gerschom Israel, Salomo, Samuel (Oppenh. 934F.).
1570.
1570.
24) ספר דקדוק 4°. מאת המומר פורטיוס (catal. ms. Opp. 1322Q. Katal. ed. 1782 f. 9a), אולי בבית דפוס יהודי. וולף (t. 3 p. 360) מציין עם זאת מהדורה בלא ציון מקום ושנה.
24) ספר דקדוק in 4 des Exjuden Fortius (catal. ms. Opp. 1322Q. Katal. ed. 1782 f. 9a), vielleicht in einer jüdischen Druckerei. Wolf (t. 3 p. 360) nennt jedoch die Ausgabe s. l. et a.
1572.
1572.
25) מראה מוסר או Brantspiegel, 4°, ספר מוסר, גרמני, מאת משה הענאך (Wolf t. 3 p. 750. קטלוג אופנהיים מונה תחת מספר אחד, 1199Q., ארבעה עותקים בלא פרטים נוספים).
25) מראה מוסר oder Brantspiegel in 4, ein Sittenbuch, deutsch, von Moses Henochs (Wolf t. 3 p. 750. Der Oppenh. Katalog hat unter einer Nummer, 1199Q., vier Exemplare ohne nähere Angaben).
1576.
1576.
26) מקרא פוליו. המקרא (בלא חומש ומגילות), יידיש־עברית, שני כרכים (Wolf t. 3 p. 471).
26) מקרא fol. Die Bibel (ohne Pentateuch und Megillot), jüdisch-deutsch, 2 Bände (Wolf t. 3 p. 471).
1578.
1578.
*27) גור אריה פוליו. פירוש ר' ליווא לרש"י, עמ׳ 275 אצל מרדכי ובניו בצלאל ושמואל (Wolf t. 3 p. 305. Opp. 203 F.).
*27) גור אריה fol. R. Löwe's Commentar zu Raschi, S. 275 bei Mordechai und seinen Söhnen Bezalel und Samuel (Wolf t. 3 p. 305. Opp. 203 F.).
1581.
1581.
28) מנורת הזהב 4°. פירוש קבלי מאת שלמה לוריא לתהלים ס"ז (catal. ms. אך לפי הקטלוגים המודפסים, Opp. 306 Q., בלא ציון שנה).
28) מנורת הזהב in 4. Salomo Luria's kabbalistische Auslegung von Ps. 67 (catal. ms. Aber nach den gedruckten Katalogen, Opp. 306 Q., ohne Jahr).
*29) ארחות צדיקים 4°. ספר מוסר באות רש"י, 14½ גיליונות בלתי ממוספרים. הושלם בחודש טבת (דצמבר) שנת 341 (מקרא) בימי רודולפוס. דף השער מוקף עמודים וזרים, ובעמוד האחרון מתואר בית המקדש. נדפס אצל מרדכי ובניו בצלאל ושלמה. Oppenh. 1195 Q. אינו מציין שנה (ראו לעיל עמ' 129).
*29) ארחות צדיקים in 4. Sittenbuch in Raschischrift, 14½ Bogen unpaginirt. Beendigt im Monat Tebet (Dezember) 341 (מקרא) unter Rudolphus. Das Titelblatt hat eine Einfassung von Säulen und Kränzen, auf der letzten Seite ist der Tempel dargestellt. Gedruckt bei Mordechai und seinen Söhnen Bezalel und Salomo. Oppenh. 1195 Q. giebt kein Jahr an. (s. oben S. 129).
30) חומש fol. Pentateuch und fünf Megillot nebst Raschi (Opp. 28 F.).
1583.
1583.
31) מחזור פוליו. מחזור ובצירוף מילון (catal. ms.).
31) מחזור fol. Machsor nebst Glossarium (catal. ms.).
1584.
1584.
32) דרוש 4°. דרשה מאת ר' ליווא, שנשא בשבת תשובה של שנת 344 בבית הכנסת החדשה בפראג; אצל מרדכי, בצלאל ושלמה (H. I. Michael. ה־catal. ms. מציין בטעות 1594).
32) דרוש in 4. Ein Vortrag R. Löwe's, den er am Bussesabbat des Jahres 344 in der Neuschule zu Prag gehalten; bei Mordechai, Bezalel und Salomo (H. I. Michael. Der catal. ms. hat unrichtig 1594).
בלא שנה:
s. a.
*33) דרשה 4°. דרשת יצחק חיות בן אברהם — ששימש רב בפראג בין 1584 ל־1587 — לשבת הגדול; אצל בצלאל ושלמה בבית אביהם מרדכי (catal. ms. Wolf t. 3 p. 563, שם המחבר אינו מצוין נכונה. H. I. Michael).
*33) דרשה in 4. Vortrag des Isaac Chajut b. Abraham — der von 1584 bis 1587 als Rabbiner in Prag fungirte — zum grossen Sabbat; bei Bezalel und Salomo im Hause ihres Vaters Mordechai (catal. ms. Wolf t. 3 p. 563, wo der Autor nicht richtig angegeben ist. H. I. Michael).
1585.
1585.
*34) חכמת מנוח 4°. תיקוני והערות מנוח הענדל למסכתות תלמודיות שונות. הוחל בו בי"ז באדר (16 בפברואר). בסופו מתואר דוד המתפלל. אצל יעקב בן גרשון בק עמ׳ 276 וואל (Wolf t. 3 p. 684. Opp. 819Q. בטעות השנה 1587 ברשימה מיום 6 באפריל 1845, מס' 504).
*34) חכמת מנוח in 4. Manoach Hendel's Correctionen und Bemerkungen zu verschiedenen talmudischen Tractaten. Angefangen am 17. Adar (16. Febr.). Am Ende ist der betende David dargestellt. Bei Jacob b. Gerson Bak S. 276 Wal (Wolf t. 3 p. 684. Opp. 819Q. Unrichtig das Jahr 1587 in dem Verzeichniss vom 6. April 1845 N. 504).
35) מנוח מצא חן פוליו. דרשותיו של אותו מחבר לחומש; אצל אברהם למברגר ומשה אוטיץ (Wolf שם. H. I. Michael. בטעות השנה 373 אצל Opp. 319F.).
35) מנוח מצא חן fol. Desselben pentateuchische Vorträge; bei Abraham Lemberger und Moses Utiz (Wolf a. a. O. H. I. Michael. Unrichtig das Jahr 373 bei Opp. 319F.).
1586.
1586.
*36) מחזור פוליו. מחזור בשני חלקים: הראשון, 159 דף ממוספרים, הושלם בו' בתשרי שנת 346, כלומר ב־29 בספטמבר 1585; השני, 128 דף ממוספרים, בה' בסיוון (22 במאי). ובצירוף פירוש. על דף השער של החלק הראשון סמל פראג; על גביו, וכן ב־Th. 2 f. 101a, נראה כיתור שער, שבו מעל ידי כהנים המילים "מרדכי כהן י"ץ" — כיתור המצוי גם בדפוסי 1605, 1608, 1609, 1610. בסוף החלק הראשון נזכרים מרדכי, בצלאל, ישראל גרשם, שלמה; בסוף החלק השני נזכר גם גרשם בן בצלאל. המגיהים היו משה שד בן אברהם והסופר פתחיה משה בן יוסף מאופן, כנראה אביו של מחבר "פתחי יה" (Oppenh. 1039. 1040 F. Wolfenbüttel)
*36) מחזור fol. Machsor, zwei Theile: der erste, 159 paginirte Bl., beendigt 6. Tischri 346 d. i. am 29. Sept. 1585; der zweite, 128 paginirte Blätter, am 5. Sivan (22. Mai). Nebst einem Commentar. Auf dem Titelblatte des ersten Theils ist das Wappen von Prag; auf dessen Rückseite so wie Th. 2 f. 101a erblickt man eine Titel-Einfassung, wo über Kohanim-Händen die Worte מרדכי כהן י״ץ angebracht sind, und das sich noch in Drucken von 1605, 1608, 1609, 1610 findet. Am Ende des ersten Theils sind Mordechai, Bezalel, Israel Gerschom, Salomo, am Ende des zweiten Theils ist auch Gerschom b. Bezalel genannt. Correctoren waren Moses Schad b. Abraham und der Schreiber Petachia Moses b. Joseph aus Ofen, wahrscheinlich der Vater des Verfassers von פתחי יה (Oppenh. 1039. 1040 F. Wolfenbüttel)
37) מחזור פוליו. מחזור כמנהג פולין ואיטליה, ובצירוף פירוש (Opp. 1041F.).
37) מחזור fol. Machsor nach dem Ritus von Polen und Italien, nebst Commentar (Opp. 1041F.).
38) מחזור 4°. חלקו השני של המחזור עם פירוש (catal. ms. אך Opp. 1550Q. מציין שנת 1596).
38) מחזור in 4. Des Machsors zweiter Theil mit Commentar (catal. ms. Aber Opp. 1550Q. hat das Jahr 1596).
1587.
1587.
39) סליחות פוליו. סליחות כמנהג אשכנז ובצירוף פירוש ר' מרדכי, אצל מרדכי (Opp. 1090F. Wolf t. 2 p. 1385 — שם השנה 1583 היא טעות — 1386).
39) סליחות fol. Die Selichot nach deutschem Ritus nebst R. Mordechai's Commentar, bei Mordechai (Opp. 1090F. Wolf t. 2 p. 1385 — wo das Jahr 1583 ein Fehler ist — 1386).
40) שיח יצחק 4°. יצחק חיות בן אברהם: שיר לפסח, בבית מרדכי אצל בניו בצלאל וגרשם (H. I. Michael. Wolf t. 3 p. 563, שם נדפס מרדכי בן בצלאל. Opp. 1398Q., שם מצוינת שנת 1586).
40) שיח יצחק in 4. Isaac Chajut b. Abraham: Pesachgedicht, in Mordechai's Hause bei seinen Söhnen Bezalel und Gerschom (H. I. Michael. Wolf t. 3 p. 563, wo Mordechai b. Bezalel gedruckt ist. Opp. 1398Q., wo das Jahr 1586 angegeben wird).
41) תפלה in 4. Gebetbuch nach dem Ritus von Polen, nebst Commentar (Opp. 1446Q.)
1589.
1589.
42) דרוש נאה 4°. דרשת ר' ליווא, שנשאה בשבת הגדול, הדפוס הושלם בד' בסיוון (19 במאי)277a. אצל בצלאל ובנו גרשם בבית מרדכי (Köcher nova bibliotheca t. 1 p. 49. catal. ms. Opp. 363 Q., שם בטעות שנת 1595. H. I. Michael).
42) דרוש נאה in 4. R. Löwe's Vortrag, gehalten am grossen Sabbat, der Druck vollendet am 4. Sivan (19. Mai)277a. Bei Bezalel und seinem Sohne Gerschom in Mordechai's Hause (Köcher nova bibliotheca t. 1 p. 49. catal. ms. Opp. 363 Q., wo unrichtig das Jahr 1595. H. I. Michael).
43) ברית אברהם 8°. ספר חשבון מאת אברהם סופר, אצל גרשם בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 60. catal. ms. אצל שבתי ו־Opp. 439 O. חסרה השנה).
43) ברית אברהם in 8. Abraham Sofer's Rechenbuch bei Gerschom b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 60. catal. ms. Bei Schabtai und Opp. 439 O. fehlt das Jahr).
1590.
1590.
44) סס חיים 4°, חוברת מוסר, עברית וגרמנית, מאת אברהם אפותקר מולדימיר; אצל שלמה בן מרדכי (סדר הדורות במפתח. catal. ms. Opp. 1150Q.).
44) סס חיים in 4, ein Sittenbüchlein, hebräisch und deutsch, von Abraham Apotheker aus Wladimir; bei Salomo b. Mordechai (Seder hadorot im Register. catal. ms. Opp. 1150Q.).
45) הגדה פוליו. הגדה של פסח. (Opp. 1107F.).
45) הגדה fol. Die Pesach-Hagada. (Opp. 1107F.).
46) סליחות פוליו. סליחות כמנהג בוהמיה ואוסטריה (אייזנמנגר ברשימת הספרים. Opp. 1091F. Katal. ed. 1782 f. 32b).
46) סליחות fol. Die Selichot nach dem Ritus von Böhmen und Oesterreich (Eisenmenger im Bücher-Verzeichnisse. Opp. 1091F. Katal. ed. 1782 f. 32b).
47) תחנות 4°. תפילות יידיש לנשים (catal. ms. Opp. 1396Q. Katal. ed. 1782 f. ?56?b).
47) תחנות in 4. Jüdisch-deutsche Gebete für Frauen (catal. ms. Opp. 1396Q. Katal. ed. 1782 f. ?56?b,).
בלא שנה:
s. a.
*48) שאלות ותשובות הגאונים 4°. 400 מספרי הכרעות הגאונים, 12 גיליונות בלתי ממוספרים. נדפס בימי רודולף אצל שלמה כהן בבית אביו מרדכי; הוגה בידי יחזקאל משה בן יעקב (Wolf t. 1 p. 274, t. 3 p. 166). בקטלוגי אופנהיים המודפסים הועברה שנת הדפוס 335, השייכת למהדורת קושטא, אל דפוס זה, ראו Opp. 638, 639Q.
*48) שאלות ותשובות הגאונים in 4. 400 Nummern Decisionen der Gaonen, 12 Bogen unpaginirt. Gedruckt unter Rudolph bei Salomo Cohen im Hause seines Vaters Mordechai; corrigirt von Ezechiel Moses b. Jacob (Wolf t. 1 p. 274, t. 3 p. 166). In den gedruckten Oppenh. Katalogen ist das Druckjahr 335, das der Ausgabe von Constantpl. gehört, auf diese übertragen, s. Opp. 638, 639Q.
1592.
1592.
*49) צמח דוד 4°. תולדות דוד גאנס; עמ׳ 278 מספרי השנים עומדים מעל הפרקים, בתוך הטקסט עצמו. חלקו הראשון הוחל בא' בסיוון (12 במאי), חלקו השני בכ"ב בתמוז (2 ביולי), והדפוס הושלם בט"ו בחשוון (21 באוקטובר). אצל שלמה כהן ואחיינו משה בן יוסף בצלאל (Opp. 834 Q.).
*49) צמח דוד in 4. Die Annalen von David Gans; S. 278 die Jahrzahlen stehen über den Artikeln, im Texte selber. Der erste Theil wurde angefangen am 1. Sivan (12. Mai), der zweite am 22. Tammus (2. Juli) und der Druck am 15. Cheschwan (21. October) beendigt. Bei Salomo Cohen und seinem Neffen Moses b. Joseph Bezalel (Opp. 834 Q.).
1593.
1593.
*50) דרוש על התורה 4°. דרשת ר' ליווא, שנשאה בשבועות (17 במאי) 1592 בפוזן. הדפוס נמשך שלושה שבועות והושלם בה' בתמוז (5 ביולי) בשנה שלאחר מכן. אצל שלמה ומשה בן בצלאל (צמח דוד לשנת 5352. Wolf t. 3 p. 305. catal. ms. Opp. 1195 Q.).
*50) דרוש על התורה in 4. R. Löwe's Vortrag, gehalten am Wochenfeste (17. Mai) 1592 in Posen. Der Druck während 3 Wochen und war am 5. Tammus (5. Juli) des folgenden Jahres beendigt. Bei Salomo und Moses b. Bezalel (Zemach David zum J. 5352. Wolf t. 3 p. 305. catal. ms. Opp. 1195 Q.).
51) דרוש 4°. דרשה נוספת של ר' ליווא, שנשאה בפוזן (catal. ms. Opp. 1090 Q., שם "איזה דרשות").
51) דרוש in 4. Ein zweiter in Posen gehaltener Vortrag R. Löwe's (catal. ms. Opp. 1090 Q., wo איזה דרשות „einige Deraschot").
52) רוח חן 4°, ובצירוף שני פירושים, הוחל בו ביום שלישי, כ' בכסלו (14 בדצמבר), והושלם ככל הנראה רק בשנת 1594. אצל שלמה ומשה (H. I. Michael. Opp. 500 Q. — שם מצוינת שנת 356 —, 1143 Q.).
52) רוח חן in 4, nebst zwei Commentarien, angefangen Dienstag den 20. Kislev (14. Dez.), vermuthlich im J. 1594 erst beendigt. Bei Salomo und Moses (H. I. Michael. Opp. 500 Q. — wo das Jahr 356 angegeben ist —, 1143 Q.).
1594.
1594.
53) פסק על עגונה 4°. הכרעת יעקב פולק בעניין דיני אישות, אצל שלמה כהן (Wolf t. 3 p. 520. Opp. 208 Q. ו־1099 Q., שם עם זאת רשומה שנת 352).
53) פסק על עגונה in 4. Jacob Polak's Entscheidung über einen Eherechtsfall, bei Salomo Cohen (Wolf t. 3 p. 520. Opp. 208 Q. und 1099 Q., wo aber das Jahr 352 notirt ist).
*54) תחלת דברי שמואל 4°. ביאורי שמואל מקשן לתרגום אסתר. דף השער הוא גם ההסכמה של אחי ר' ליווא, סיני בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 1114. שבתי וקטלוגי אופנהיים המודפסים, Opp. 104 Q., מציינים תאריכים שגויים).
*54) תחלת דברי שמואל in 4. Samuel Makschan's Erklärungen zum Esther-Targum. Das Titelblatt ist zugleich die Approbation von R. Löwe's Bruder, Sinai b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 1114. Schabtai und die gedruckten Oppenh. Kataloge, Opp. 104 Q., haben falsche Daten).
1595.
1595.
55) סבוב ר' פתחיה 4°. ספר מסעות פתחיה; ובצדו מדרש יונה (Opp. 506 Q. catal. ms.).
55) סבוב ר' פתחיה in 4. Petachia's Reisebuch; dahinter der Midrasch Jona (Opp. 506 Q. catal. ms.).
*56) שלחן ארבע 4°. הנחיות ר' בחיי להתנהגות מוסרית בסעודה, נדפס בחודש חשוון (אוקטובר) שנת 356 בידי משה וייסוואשר עמ׳ 279 (Opp. 827 Q. catal. ms.). וולף מספר (t. 3 p. 143) על מהדורה בלא ציון מקום משנת "השלאל" (366), שראה בספריית אופנהיים, אך שאינה נמצאת עוד בשום מקום אחר.
*56) שלחן ארבע in 4. R. Bechai's Vorschriften zu einem sittlichen Verhalten bei der Mahlzeit, im Monat Cheschwan (October) 356 gedruckt durch Moses Weisswascher S. 279 (Opp. 827 Q. catal. ms.). Wolf spricht (t. 3 p. 143) von einer Ausgabe s. l. des Jahres השלאל (366), die er in der Oppenheimerschen Bibliothek gesehen, die jedoch nirgend weiter vorkommt.
*57) אגרת התשובה 4°. יונה גירונדי על התשובה; באותו חודש, ללא ספק אצל גרשם בן בצלאל279a (Opp. 1189Q.).
*57) אגרת התשובה in 4. Jona Gerundi über die Busse; in demselben Monat, ohne Zweifel bei Gerschom b. Bezalel279a (Opp. 1189Q.).
*58) דרשת רמב"ן 4°. דרשת הרמב"ן שנשאה בסרגוסה; הושלמה בכ"א לאותו חודש (26 באוקטובר), אצל גרשם (Wolf t. 3 p. 798. Opp. 1189 ו־893Q. ברשימת היידנהיים מס' 593 מצוין בטעות "פוליו").
*58) דרשת רמב"ן in 4. Nachmanides Rede, gehalten in Saragossa; am 21. desselben Monats (26. Oct.) beendigt, bei Gerschom (Wolf t. 3 p. 798. Opp. 1189 und 893Q. In Heidenheim's Verzeichnisse N. 593 ist irrthümlich „Folio" angegeben).
1596.
1596.
59) קונטרס 8°. יצחק עקריש: חשבון האדם לפני האלוהים (Wolf t. 3 p. 547. Opp. 440O.).
59) קונטרס in 8. Isaac Akrisch: des Menschen Rechenschaft vor Gott (Wolf t. 3 p. 547. Opp. 440O.).
60) שר שלום 8°. ספר מוסר מאת שלום בן שמריה, נדפס בידי משה וייסוואשר (Wolf t. 3 p. 1016. Opp. 440O.).
60) שר שלום in 8. Erbauungsbuch von Schalom b. Schemarja, gedruckt durch Moses Weisswascher (Wolf t. 3 p. 1016. Opp. 440O.).
*61) נתיבות עולם פוליו. ספר מוסר ב-32 פרקים מאת ר' ליווא, הושלם בד' באלול (30 באוגוסט) שנת 356279b בימי רודולף; ללא ספק אצל גרשם בן בצלאל. וולף t. 1 p. 420 מציין 1595, אופנהיים 354F. בטקסט שנת 375, בתרגום 371.
*61) נתיבות עולם fol. Sittenbuch in 32 Abschnitten von R. Löwe, beendigt am 4. Elul (30. Aug.) 356279b unter Rudolph; sicherlich bei Gerschom b. Bezalel. Wolf t. 1 p. 420 hat 1595, Opp. 354F. im Text das Jahr 375, in der Uebersetzung 371.
1597.
1597.
62) אם הילד 8°, קיצור דקדוקי בגרמנית, מאת יוסף בן אלחנן היילפרון. המדפיס אינו מצוין (H. I. Michael. Opp. 825 O.).
62) אם הילד in 8, grammatisches Compendium mit deutsch, von Joseph b. Elchanan Heilprun. Der Drucker ist nicht angegeben (H. I. Michael. Opp. 825 O.).
63) תגן ו־הדרכה 8° (ראו לעיל עמ' 130), נדפס בידי זלמן זעצער בן דוד (Wolf t. 3 p. 554. Opp. 440O.).
63) תגן und הדרכה in 8 (s. oben S. 130), gedruckt durch Salman Setzer b. David (Wolf t. 3 p. 554. Opp. 440O.).
64) ספר איוב עם תרגום גרמני ועמ׳ 280 ביאורים גרמניים מאת מרדכי בן יעקב, 4° (Wolf t. 1 p. 792. catal. ms. Opp. 125Q.).
64) Das Buch Hiob mit deutscher Uebersetzung und S. 280 deutschen Erklärungen von Mordechai b. Jacob, in 4 (Wolf t. 1 p. 792. catal. ms. Opp. 125Q.).
1598.
1598.
65) חידושי הלכות 4°, או זכרון דברים (catal. ms.). חידושי שמואל אידלש (Opp. 1085Q. Wolf t. 2 p. 1297 מס' 187 מציין בלא ציון מקום ושנה).
65) חידושי הלכות in 4, oder זכרון דברים (catal. ms.). Samuel Edels talmudische Novellen (Opp. 1085Q. Wolf t. 2 p. 1297 N. 187 hat s. l. et a.).
*66) באר הגולה פוליו. ר' ליווא על המסורת (Opp. 354F., שם בטעות שנת 340).
*66) באר הגולה fol. R. Löwe über die Tradition (Opp. 354F., wo irrig das Jahr 340).
*67) שערי עץ חיים 4°. שיר לימוד מאת בנימין פנטי, הושלם בכ"ד באדר. אין ציון מקום דפוס; אולם האותיות דומות לאלה של המספר הבא, וקטלוגי אופנהיים, Opp. 1255Q., מציינים כולם פראג.
*67) שערי עץ חיים in 4. Binjamin Fanti's Lehrgedicht, am 24. Adar beendigt. Es ist kein Druckort angegeben; allein die Typen gleichen denen der nächstfolgenden Nummer, und die Oppenh. Kataloge, Opp. 1255Q. nennen sämmtlich Prag.
*68) תחינות עולם ובצירוף בקשת הממין 4°. הגיגי ידעיה על העולם ותפילת ה"מם" שלו, בה' בניסן (11 באפריל); מספר השנה מצוין שלוש פעמים; אצל זלמן זעצער בן דוד. ההקדמה חתומה יום טוב; אחרית הדבר של המפרש מורכבת כולה ממילים הפותחות ב"מם" (אצל היידנהיים מס' 234 מצוינת השנה באמצעות "שמח" במקום "ישמח", ואצל Opp. 1083Q. בטעות שנת 1589).
*68) תחינות עולם nebst בקשת הממין in 4. Jedaja's Betrachtungen über die Welt und dessen Mem-Gebet, am 5. Nisan (11. April); die Jahrzahl ist dreimal angegeben; bei Salman Setzer b. David. Die Vorrede ist Jomtob unterzeichnet; das Nachwort des Commentators besteht aus lauter mit Mem anfangenden Wörtern. (Bei Heidenheim N. 234 ist das Jahr statt ישמח durch שמח, und bei Opp. 1083Q. irrig mit 1589 vermerkt).
*69) הספד 4°. הספדו של ר' ליווא על עקיבא פרנקפורטר, שנישא בי"ז באייר 1597, נדפס בכ"ד בניסן (30 באפריל) אצל זלמן זעצער (Opp. 1090Q.).
*69) הספד in 4. R. Löwe's Leichenrede auf Akiba Frankfurter, gehalten am 17. Ijar 1597, gedruckt am 24. Nisan (30. April) bei Salman Setzer (Opp. 1090Q.).
70) שאלת הנשמה 8°. על הנשמה, מענה ל-18 שאלות; יידיש־עברית מאת יצחק בן חיים. המקור העברי נדפס בידי ישראל כהן בלובלין בשנת 1563, 16° (Opp. 364O. אצל וולף t. 2 p. 1431 מס' 664 אין ציון שנה).
70) שאלת הנשמה in 8. über die Seele, Beantwortung von 18 Fragen; jüdisch-deutsch von Isaac b. Chajim. Das hebräische Original ist durch Israel Cohen in Lublin 1563 in 16 erschienen (Opp. 364O. Bei Wolf t. 2 p. 1431 N. 664 ist kein Jahr angegeben).
1599.
1599.
*71) נצח ישראל פוליו. ר' ליווא על המשיח וכדומה, נדפס בי"ד בתמוז (7 ביולי) אצל משה בן בצלאל. (Opp. 928F.).
*71) נצח ישראל fol. R. Löwe über Messias u. dgl., am 14. Tammus (7. Juli) gedruckt bei Moses b. Bezalel. (Opp. 928F.).
72) הגן ו־הדרכה (ראו לעיל מס' 63) 4° (Opp. 173Q.).
72) הגן und הדרכה (s. oben N. 63) in 4 (Opp. 173Q.).
73) דרשה 4°. דרשת ר' יצחק חיות בן אברהם ביום א' של פסח (Opp. 343 Q.).
73) דרשה in 4. Vortrag des R. Isaac Chajut b. Abraham am ersten Pesachtage (Opp. 343 Q.).
74) חומש 8°. חומש נדפס אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 2 p. 389).
74) חומש in 8. Pentateuch gedruckt bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 2 p. 389).
*75) אור חדש פוליו. על מגילת אסתר, אצל משה בן בצלאל. (Opp. 186F.).
*75) אור חדש fol. über Esther, bei Moses b. Bezalel. (Opp. 186F.).
*76) נר מצוה פוליו. על חנוכה, אצל גרשם בן בצלאל.
*76) נר מצוה fol. über Chanuka, bei Gerschom b. Bezalel.
[ל־75 ו־76: שני החיבורים מאת ר' ליווא; בשני מהם אין ציון שנה.]
[Zu 75 und 76: Beide Werke v. R. Löwe; bei dem zweiten ist das Jahr nicht angegeben.]
77) פרקי אליהו 8°. מאת אליה לויטה (Opp. 343 O.).
77) פרקי אליהו in 8. von Elia Levita (Opp. 343 O.).
78) יוצרות 8°. יוצרות לשבתות מסוימות, כמנהג פולין (Opp. 756 O.), אולי אלה שאצל משה בן בצלאל, שוולף t. 2 p. 1307 מציין כבלתי מתוארכות.
78) יוצרות in 8. Die Jozerot für bestimmte Sabbate, polnischer Ritus (Opp. 756 O.), vielleicht die bei Moses b. Bezalel, welche Wolf t. 2 p. 1307 als ohne Jahr notirt.
79) מחזור פוליו. מחזור לשלושת הרגלים, יידיש־עברית, מאת אשר אנשיל בן יוסף מרדכי מפוזן, שני חלקים, אצל משה בן בצלאל (Wolfenbüttel N. 45).
79) מחזור fol. Machsor für die drei Hauptfeste, jüdisch-deutsch von Ascher Anschel b. Joseph Mordechai aus Posen, 2 Theile, bei Moses b. Bezalel (Wolfenbüttel N. 45).
1602.
1602.
80) סליחות פוליו. סליחות בגרמנית מאת החסיד יעקב בן אליה לוי מטפליץ, בעריכת חנוך, שמש בית הכנסת האלט-נוי בפראג, נדפס מא' באדר עד א' באב (20 ביולי) אצל משה בן בצלאל (Opp. 1102F. Wolfenb. N. 80. 90).
80) סליחות fol. Die Selichot deutsch von dem frommen Jacob b. Elia Levi aus Teplitz, herausgegeben von Henoch, Küster der Alt-Neuschule zu Prag, gedruckt vom 1. Adar bis 1. Ab (20. Juli) bei Moses b. Bezalel (Opp. 1102F. Wolfenb. N. 80. 90).
81) יחזקאל 4°. ספר יחזקאל יידיש־עברית (Wolf t. 2. p. 457. Opp. 143Q.).
81) יחזקאל in 4. Ezechiel jüdisch-deutsch (Wolf t. 2. p. 457. Opp. 143Q.).
*82) צורת בית המקדש 4°. ליפמן העלר על בית המקדש של יחזקאל, אצל אברהם בן משה, יום חמישי, ח' בתמוז (28 ביוני) (Wolf t. 1 p. 485. Opp. 194 ו־650Q. Heidenheim N. 124. H. I. Michael. בטעות השנה 1702 ברשימה מיום 6 באפריל 1845, מס' 426).
*82) צורת בית המקדש in 4. Lipman Heller über den Tempel Ezechiels, bei Abraham b. Moses, Donnerstag den 8. Tammus (28. Juni) (Wolf t. 1 p. 485. Opp. 194 und 650Q. Heidenheim N. 124. H. I. Michael. Unrichtig ist das Jahr 1702 in dem Verzeichniss vom 6. April 1845 N. 426).
83) חדושי נדה 4°. חידושי שמואל אידלש למסכת נדה, אצל אברהם בן משה (Wolf t. 1 p. 1089. Opp. 743Q. H. I. Michael).
83) חדושי נדה in 4. Samuel Edels zum Tr. Nidda, bei Abraham b. Moses (Wolf t. 1 p. 1089. Opp. 743Q. H. I. Michael).
1603.
1603.
*84) לבוש האורה פוליו. פירוש מרדכי יפה לרש"י. החיבור הושלם בי"ח בתמוז (27 ביוני) 1603 עמ׳ 282 בידי המחבר בפוזן, וההעתקה נעשתה שם, בידי הסופר יוסף בן שלמה לוי, ונשלמה ביום שני, כ"ד בתשרי (29 בספטמבר). הדפוס נשלם ביום רביעי, ח' בכסלו (12 בנובמבר), ונעשה בידי אברהם ולייב, בני משה שדל, בבית חיים כהן בן יקל. הסמל הוא אריה מוכתר בתוך זר, ובכפותיו חותם דפוס. שמונת דפי ההשלמות נוגעים ללבוש לטור הראשון, מהדורה ראשונה (Opp. 210 F.).
*84) לבוש האורה fol. Mordechai Jafe Commentar zu Raschi. Das Werk ist am 18. Tammus (27. Juni) 1603 S. 282 von dem Verfasser in Posen beendigt, und die Abschrift ebendaselbst, durch den Schreiber Joseph b. Salomo Levi, Montag den 24. Tischri (29. Sept.) vollendet worden; Der Druck wurde fertig Mittwoch den 8. Kislev (12. Nov.) und geschah durch Abraham und Löb, die Söhne des Moses Schedel, im Hause von Chajim Cohen b. Jekel. Das Stemma ist ein gekrönter Löwe in einem Kranze, einen Druckerstempel in den Pfoten. Die 8 Blatt Nachträge betreffen den Lebusch zum ersten Tur, erste Auflage (Opp. 210 F.).
1604.
1604.
*85) תקוני זבח 4°. הלכות שחיטה מאת משה בן מרדכי בראונשווייג מקרקוב; נדפס בכ"ח באב (24 באוגוסט). המדפיסים הם ככל הנראה אלה של המספר הבא (Wolf t. 3 p. 793. H. L. Michael).
*85) תקוני זבח in 4. Moses b. Mordechai Braunschweig aus Kracau Schlachtregeln; gedruckt 28. Ab (24. August). Die Drucker sind wahrscheinlich die der folgenden Nummer (Wolf t. 3 p. 793. H. L. Michael).
*86) תקון הבדק 4°. פירוש להלכות ר' יעקב וייל בעניין בדיקת בהמה שחוטה, נדפס בפקודת אברהם בן משה שדל בידי אחיו לייב בבית חיים כהן, בו' באלול, כלומר א' בספטמבר. הסמל כבמספר 84 הנזכר (Opp. 563 ו־707 Q. H. L. Michael).
*86) תקון הבדק in 4. Commentar zu Jacob Weils Regeln, das Untersuchen eines geschlachteten Thieres betreffend, auf Befehl von Abraham b. Moses Schedel von seinem Bruder Löb in Chajim Cohen's Hause am 6. Elul d. i. 1. Sept. gedruckt. Das Stemma wie in der vorgenannten Nummer 84 (Opp. 563 und 707 Q. H. L. Michael).
*87) לקח טוב 4°. הגהות גרמניות וביאורים עבריים לנביאים וכתובים מאת משה שרטלש לוי בן יששכר, הושלם בכ"ב באלול (17 בספטמבר). בלתי ממוספר. אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 765. Opp. 1333 Q.).
*87) לקח טוב in 4. Moses Särtels Levi b. Jissachar deutsche Glossen und hebr. Erläuterungen zu Propheten und Hagiographen, beendigt den 22. Elul (17. Sept.). Ist nicht paginirt. Bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 765. Opp. 1333 Q.).
*88) קצור מזרחי פוליו. פירוש יצחק כהן לרש"י לספר בראשית, ובדף שער נפרד לשאר חלקי החומש, בבית חיים כהן (Wolf t. 3 p. 584 מציין שנת 1609. catal. ms. Opp. 799 F. Heidenheim N. 129. Wolfenb. N. 6.)
*88) קצור מזרחי fol. Isaac Cohen Commentar zu Raschi zur Genesis, und mit besonderm Titelblatt zu dem übrigen Theile des Pentateuchs, im Hause von Chajim Cohen (Wolf t. 3 p. 584 hat das Jahr 1609. catal. ms. Opp. 799 F. Heidenheim N. 129. Wolfenb. N. 6.)
1605.
1605.
*89) ספר התרומות פוליו. שמואל שרדי, חיבור הלכתי, באות רש"י, הושלם ביום שישי, כ"ט בתמוז (15 ביולי), אצל משה בן בצלאל (Opp. 615, 646 F.).
*89) ספר התרומות fol. Samuel Sardi, juridisches Werk, in Raschischrift, Freitag den 29. Tammus (15. Juli) beendigt, bei Moses b. Bezalel (Opp. 615, 646 F.).
*90) באר משה 4°. הגהות גרמניות של משה שרטלש עמ׳ 283 לחומש וחמש מגילות, אצל אותו מדפיס (Wolf t. 3 p. 765. Opp. 1090Q., שם אין ציון שנה, ו־1315Q.). מצוי בספריית העיר המבורג. וולף t. 2 p. 389 מציין מהדורה משנת 1604.
*90) באר משה in 4. Moses Särtels' deutsche Glossen S. 283 zu Pentateuch und fünf Megillot, bei demselben (Wolf t. 3 p. 765. Opp. 1090Q., wo kein Jahr angegeben wird, und 1315Q.). Ist auf der Hamburger Stadtbibliothek. Wolf t. 2 p. 389 giebt eine Ausgabe vom Jahre 1604.
91) אגרת השיול 8°. הערות שונות מאת חיים בן בצלאל, בסדר אלפביתי (catal. ms. Opp. 849O.).
91) אגרת השיול in 8. Chajim b. Bezalel vermischte Bemerkungen, alfabetisch geordnet (catal. ms. Opp. 849O.).
92) יוצרות 4°. יוצרות השבתות כמנהג פולין, יידיש־עברית, אצל יעקב בק (Wolf t. 2 p. 1307. t. 4 p. 200. catal. ms. Opp. B. 1567Q.).
92) יוצרות in 4. Die Sabbat-Jozerot des polnischen Ritus, jüdisch-deutsch, bei Jacob Bak (Wolf t. 2 p. 1307. t. 4 p. 200. catal. ms. Opp. B. 1567Q.).
93) סליחות פוליו. סליחות האלטשול בפראג (Opp. 1100F.); כנראה זהות עם הסליחות פוליו של ר' אליעזר אשכנזי, אשר ה־catal. ms. מציין מאותה שנה.
93) סליחות fol. Die Selichot der Altschule in Prag (Opp. 1100F.); sind wahrscheinlich einerlei mit den Selichot fol. des R. Elieser Aschkenasi, die der catal. ms. von demselben Jahre vermerkt.
*94) חתן דמים 4°. פירוש חומש מאת זלמן רונקל, בימי רודולף, הושלם בי' בטבת (20 בדצמבר), אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 245. Opp. 211. 236. 1367Q.).
*94) חתן דמים in 4. Salman Runkel's pentateuchischer Commentar, unter Rudolph, am 10. Tebet (20. Dez.) beendigt, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 245. Opp. 211. 236. 1367Q.).
1606.
1606.
95) שערי תשובה 16°. הנחיות תשובה מאת ר' יונה גירונדי, אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 373. Opp. A. 180D.).
95) שערי תשובה in 16. R. Jona Gerundi Busse-Vorschrift, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 373. Opp. A. 180D.).
*96) עולת יצחק 4°. איזק בן יאשיה בן אברהם, 843 שאלות הלכתיות מסודרות לפי ארבעת הטורים, נדפס בידי יהודה בן אלכסנדר כהן והושלם בסביבות י"ב באדר שני283a (21 במרץ) (Wolf t. 3 p. 566. Opp. 126. 696. 913Q. Wolfenb. N. 109).
*96) עולת יצחק in 4. Eisak b. Joschia b. Abraham, nach den vier Turim geordnete 843 halachische Aufgaben, gedruckt durch Jehuda b. Alexander Cohen und beendigt um den 12. des zweiten Adar283a (21. März) (Wolf t. 3 p. 566. Opp. 126. 696. 913Q. Wolfenb. N. 109).
97) הגדה 4°. הגדה של פסח עם פירוש קצר ואיורים (Opp. 1613Q.).
97) הגדה in 4. Die Pesach-Hagada mit kurzem Commentar und mit Abbildungen (Opp. 1613Q.).
98) הגדה פוליו. אותה הגדה עם פירוש משה שדל בן עמ׳ 284 אברהם, הנקרא "חלקה מחוקק" (Opp. 1109F. מציין: משה פישלש. — Wolf t. 2 p. 1285. t. 3 p. 1162).
98) הגדה fol. Dieselbe mit Moses Schedel's b. S. 284 Abraham Commentar, genannt חלקה מחוקק (Opp. 1109F. hat: Moses Fischels. — Wolf t. 2 p. 1285. t. 3 p. 1162).
99) מחזור פוליו. מחזור כמנהג פולין, ובצירוף פירוש, ככל הנראה אצל משה בן בצלאל (catal. ms. Opp. 1026F.).
99) מחזור fol. Machsor nach polnischem Ritus, nebst Commentar, wahrscheinlich bei Moses b. Bezalel (catal. ms. Opp. 1026F.).
1607.
1607.
100) יוסיפון 4°, יידיש־עברית, נדפס ביום חמישי, ד' בשבט (1 בפברואר) אצל משה בן בצלאל (Wolfenbüttel N. 113. jus regium p. 27 ו־300 nota).
100) Josippon in 4, jüdisch-deutsch, gedruckt Donnerstag 4. Schebat (1. Febr.) bei Moses b. Bezalel (Wolfenbüttel N. 113. jus regium p. 27 und 300 nota).
*101) מלכים 4°. ספרי מלכים בחרוזים יידיים, 120 עמודים, הושלם ביום שני, י"ג באדר284a (12 במרץ) (ספריית העיר המבורג).
*101) מלכים in 4. Die Bücher der Könige in jüdisch-deutschen Reimen, 120 Seiten, beendigt Montag den 13. Adar284a (12. März) (Hamburger Stadtbibliothek).
*102) פענח רזא 4° (ראו לעיל עמ' 92). פענח רזא מאת יצחק הלוי, הושלם ביום שלישי, י"ג בניסן (10 באפריל), נדפס בידי יעקב בק ויעקב שטבניץ לוי (Wolf t. 1 p. 657. Opp. 236Q.).
*102) פענח רזא in 4. (s. oben S. 92). Paaneach rasa von Isaac ha-Levi, beendigt Dienstag den 13. Nisan (10. April), gedruckt von Jacob Bak und Jacob Stabniz Levi (Wolf t. 1 p. 657. Opp. 236Q.).
1608.
1608.
*103) כלי יקר פוליו. אפרים לונטשיץ לחומש, נדפס בי"ח באייר (4 במאי), אצל משה בן בצלאל (Opp. 229F.).
*103) כלי יקר fol. Ephraim Lentschütz zum Pentateuch, am 18. Ijar (4. Mai) gedruckt, bei Moses b. Bezalel (Opp. 229F.).
*104) תשובות מהר"ם פוליו. שו"ת מאיר מרוטנבורג, בכ"ד בסיוון (8 ביוני), אצל אותו מדפיס (Opp. 718F.).
*104) תשובות מהר"ם fol. Meir Rothenburg Rechtsgutachten, am 24. Sivan (8. Juni), bei demselben (Opp. 718F.).
105) שלחן ערוך 4°. קיצור אורח חיים, נדפס ביום האחרון של שנת 368 (10 בספטמבר) בידי בני משה שדל, לייב ועזריאל (Wolfenbüttel N. 109h).
105) שלחן ערוך in 4. Das Compendium des Orach Chajim, am letzten Tage des Jahres 368 (10. Sept.) gedruckt durch Moses Schedels Söhne Löb und Asriel (Wolfenbüttel N. 109h).
*106) יריעות שלמה 4°. הערות שלמה לוריא לרש"י ולמזרחי, י"ח בחשוון עמ׳ 285 (28 באוקטובר), אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 1 p. 1072, t. 3 p. 1050, שם מצוינת שנת 370; Opp. 233 Q.).
*106) יריעות שלמה in 4. Salomo Luria Bemerkungen S. 285 zu Raschi und Misrachi, 18. Cheschwan (28. Oct.), bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 1 p. 1072, t. 3 p. 1050, wo das Jahr 370 angegeben ist; Opp. 233 Q.).
*107) פירוש שיר השירים 4°. פירוש רס"ג לשיר השירים, הושלם ביום רביעי, י"א בכסלו285a (19 בנובמבר), אצל משה בן בצלאל. (Wolfenbüttel N. 128. Opp. 225 Q.).
*107) פירוש שיר השירים in 4. Saadia Gaon Commentar des hohen Liedes, vollendet Mittwoch den 11. Kislev285a (19. Nov.), bei Moses b. Bezalel. (Wolfenbüttel N. 128. Opp. 225 Q.).
108) סליחות fol. Selichot nach dem Ritus von Posen, nebst Commentar (Opp. 1097 F.).
109) חומש פוליו. חומש ובצירוף פירוש יצחק כהן (Wolf t. 2 p. 389).
109) חומש fol. Pentateuch nebst Isaac Cohen's Commentar (Wolf t. 2 p. 389).
1609.
1609.
110) מינקת רבקה 4°. רבקה, בת מאיר טיקוטינר, ספר מוסר, יידיש־עברית, אצל גרשם בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 986. השנה 378 שבמפתח לסדר הדורות שייכת למהדורת קרקוב).
110) מינקת רבקה in 4. Rebecca, Tochter Meir Tikotiner's, Sittenbuch, jüdisch-deutsch, bei Gerschom b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 986. Das Jahr 378 im Register zu Seder hadorot gehört der Kracauer Ausgabe).
*111) יוסף דעת 4°. הערות יוסף בן יששכר לרש"י, אצל גרשם בן בצלאל (Opp. 1296 Q. Heidenheim N. 70).
*111) יוסף דעת in 4. Joseph b. Jissachar Bemerkungen zu Raschi, bei Gerschom b. Bezalel (Opp. 1296 Q. Heidenheim N. 70).
112) יש שכר
112) יש שכר
113) פתחי יה
113) פתחי יה
[ל־112 ו־113: 4°, שני חיבורים מאת בער בן פתחיה משה, על הזוהר, אצל גרשם בן בצלאל (Wolf t. 1 p. 715, t. 3 p. 638, Opp. 866 Q.).]
[Zu 112 und 113: in 4, zwei Schriften von Beer b. Petachia Moses, den Sohar betreffend, bei Gerschom b. Bezalel (Wolf t. 1 p. 715, t. 3 p. 638, Opp. 866 Q.).]
114) שבט יהודה 4°. ספר ההיסטוריה של שלמה אבן וירגה, אצל גרשם בן בצלאל (Wolf t. 1 p. 1051. Opp. 1698 Q.).
114) שבט יהודה in 4. Salomo Verga's Geschichtsbuch, bei Gerschom b. Bezalel (Wolf t. 1 p. 1051. Opp. 1698 Q.).
*115) שמואל 4°. ספר שמואל בחרוזים יידיים, בלתי ממוספר. בימי רודולפוס. אצל יעקב בק (Wolf t. 2 p. 456, t. 4 p. 200).
*115) שמואל in 4. Das Buch Samuel in jüdisch-deutschen Reimen, unpaginirt. Unter Rudolphus. Bei Jacob Bak (Wolf t. 2 p. 456, t. 4 p. 200).
116) Rosengarten 8°. על הגאולה, גן העדן והחיים הנצחיים, יידיש־עברית (Wolf t. 2 p. 1427. ה־catal. ms. מציין שנת 1569; הקטלוג האופנהיימי הראשון מונה אותו כנראה דף ל"ה ע"א תחת "עניני גיהנם". עמ׳ 286 Opp. 495O הוא בלא ציון מקום ושנה, ומושמט גם שם במפתח p. 735).
116) Rosengarten in 8. Ueber Erlösung, Paradies und ewiges Leben, jüdisch-deutsch (Wolf t. 2 p. 1427. Der catal. ms. hat das Jahr 1569; der erste Oppenheimersche Katalog führt es vermuthlich f. 35a unter עניני גיהנם auf. S. 286 Opp. 495O ist es s. l. et a., wird auch daselbst im Register p. 735 übergangen).
117) בגירת הזמן 8° (ראו לעיל עמ' 129) (catal. ms. ?Ist? Opp. 501 O.), ככל הנראה אצל גרשם בן בצלאל.
117) בגירת הזמן in 8 (s. oben S. 129) (catal. ms. ?Ist? Opp. 501 O.), wahrscheinlich bei Gerschom b. Bezalel.
118) לחם רב 4°. פירוש שמואל בן יוסף מלובלין לשולחן ערוך לטור הראשון, נדפס אצל אברהם בן שלום (Wolf t. 3 p. 1106. Opp. 462Q.).
118) לחם רב in 4. Samuel b. Joseph aus Lublin Commentar zum Schulchan Aruch des ersten Tur, gedruckt bei Abraham b. Schalom (Wolf t. 3 p. 1106. Opp. 462Q.).
119) סליחות פוליו. סליחות כמנהג בוהמיה וכו', עם פירוש משה בן בצלאל, ונדפסו אצלו (Wolf t. 1 p. 826. catal. ms. Wolfenb. N. 37. 40).
119) סליחות fol. Die Selichot nach dem Ritus von Böhmen u. s. w. mit Moses b. Bezalel's Commentar und bei ihm gedruckt (Wolf t. 1 p. 826. catal. ms. Wolfenb. N. 37. 40).
120) חזון 4°. חידות הלכתיות מאת יעקב לנדא, אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 466. Opp. A. 1390Q.).
120) חזון in 4. Jacob Landau's Räthsel-Halacha's, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 466. Opp. A. 1390Q.).
*121) ביאורי שערי דורא 4°. פירוש יוסף מקז'מיניץ לשערי ר' יצחק מדורן286a, ככל הנראה אצל אותו מדפיס286b (Opp. 442Q.).
*121) ביאורי שערי דורא in 4. Joseph aus Crzeminiec Commentar der Pforten R. Isaac's aus Düren286a, wahrscheinlich bei demselben286b (Opp. 442Q.).
*122) לבוש לטור הראשון (מלכות), הושלם בא' בניסן, יום ראשון (5 באפריל),
*122) לבוש zum ersten Tur (מלכות), beendigt den 1. Nisan, Sonntag (5. April),
*123) — לטור השני (עטרת זהב), הושלם בכ"ט באייר, יום שלישי (2 ביוני),
*123) — zum zweiten Tur (עטרת זהב), beendigt am 29. Ijar Dienstag (2. Juni),
*124) — לטור השלישי (הבוץ), הושלם בי"ב באב, יום רביעי (12 באוגוסט),
*124) — zum dritten Tur (הבוץ), beendigt am 12. Ab, Mittwoch (12. Aug.),
*125) — לטור הרביעי (עיר שושן), הושלם בסוף כסלו, יום שישי (26 בדצמבר),
*125) — zum viertenTur (עיר שושן), beendigt am letzten Kislev, Freitag (26. Dez.),
[ל־122, 123, 124 ו־125: מאת מרדכי יפה, אצל משה בן בצלאל (Opp. 572. 576. 579F.).]
[Zu 122, 123, 124 und 125: von Mordechai Jafe, bei Moses b. Bezalel (Opp. 572. 576. 579F.).]
*126) פירוש 4°. מילון דוד בן יעקב לתרגום ירושלמי, נדפס מי"א באלול (10 בספטמבר) עד ט' בחשוון (6 בנובמבר), אצל גרשם בן בצלאל (Opp. 233, Wolf t. 3 p. 195) Berichtigung: אחרי 233 חסר: Q..
*126) פירוש in 4. David b. Jacob's Glossar zum jerusalemschen Targum, vom 11. Elul (10. Sept.) bis 9. Cheschwan (6. November) gedruckt, bei Gerschom b. Bezalel (Opp. 233, Wolf t. 3 p. 195) Berichtigung: hinter 233 fehlt: Q..
עמ׳ 287 *127) כלי חסדה פוליו. דרשות שמואל לניאדו, ובצירוף "כללי מדרש רבה" (2 דף), הושלם בי' בטבת (26 בדצמבר) אצל גרשם בן בצלאל; יזמי עסק הדפוס היו משה אוטיץ, אברהם למברגר וגרשון פופרש. (Wolf t. 3 p. 1111. Opp. 311F.).
S. 287 *127) כלי חסדה fol. Samuel Laniado's Vorträge, nebst כללי מדרש רבה (2 Bl.), beendigt am 10. Tebet (26. Dezember) bei Gerschom b. Bezalel; die Unternehmer des Druckgeschäftes waren Moses Utiz, Abraham Lemberger und Gerson Popers. (Wolf t. 3 p. 1111. Opp. 311F.).
1610.
1610.
*128) אגרת הוכוח 8° קטן. שיחת שם טוב פלקירא בין האדם האורתודוקסי לפילוסוף, אצל גרשם בן בצלאל. (Opp. 325O. Wolf t. 3 p. 1133).
*128) אגרת הוכוח in klein 8. Schemtob Palquera Gespräch zwischen dem Orthodoxen und dem Philosophen, bei Gerschom b. Bezalel. (Opp. 325O. Wolf t. 3 p. 1133).
129) פירוש המסורות 8°. ביאורי המסורה מאת אליה לויטה, ובצירוף השלמות מאת שמעלקא בן חיים (Wolf t. 1 p. 417. 1150. t. 3 p. 100. catal. ms. Opp. 393 ו־439O. אינו מזכיר את שמעלקא. לה־לונג יצא מן הספר ומחברו מחבר בשם "יהודה בחור בן סנאלקי"). מאותו מחבר גם "שום שכל" למסורה, קרקוב בלא שנה, 8° (catal. ms. Opp. 578O. Rubinstein 'ש 34).
129) פירוש המסורות in 8. Elia Levita's masoretische Erläuterungen nebst Ergänzungen von Schmelka b. Chajim (Wolf t. 1 p. 417. 1150. t. 3 p. 100. catal. ms. Opp. 393 und 439O. wird Schmelka's nicht gedacht. Le Long hatte aus Buch und Verfasser einen Autor „Jehuda Bachur b. Senalki" gemacht). Von demselben Verfasser ist שום שכל zur Masora, Kracau s. a. in 8 (catal. ms. Opp. 578O. Rubinstein 'ש 34).
130) חומש פוליו. חומש עם הפטרות וקטעי פירוש, הכול יידיש־עברית, אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 2 p. 455, t. 4 p. 199 למעלה. Opp. 75F. catal. ms.).
130) חומש fol. Pentateuch nebst Haftaren und Commentar-Excerpten, alles jüdisch-deutsch, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 2 p. 455, t. 4 p. 199 oben. Opp. 75F. catal. ms.).
131) אלשיך פוליו. פירוש חומש מאת משה אלשיך (catal. ms.), ככל הנראה אצל גרשם בן בצלאל287a.
131) אלשיך fol. Moses Alschech's pentateuchischer Commentar (catal. ms.), wahrscheinlich bei Gerschom b. Bezalel287a.
132) אלשיך פוליו. פירוש אותו מחבר למגילות, אצל אברהם למברגר; אלכסנדר בן חיים נשא בהוצאות הדפוס (Wolf t. 2 p. 410, t. 3 p. 737).
132) אלשיך fol. Desselben Commentar der Megillot, bei Abraham Lemberger; Alexander b. Chajim gab die Druckkosten (Wolf t. 2 p. 410, t. 3 p. 737).
*133) מזמור להודה 4°. שמואל אריפול לתהלים קי"ט עד קל"ד, אצל משה בן בצלאל (Opp. 218 ו־866Q.).
*133) מזמור להודה in 4. Samuel Arepol zu den Psalmen 119 bis 134, bei Moses b. Bezalel (Opp. 218 und 866Q.).
134) קנה חכמה או קנה בינה 4°, בעניינים קבליים (Wolf t. 3 p. 127. Opp. 899Q.).
134) קנה חכמה oder קנה בינה in 4, kabbalistischen Inhalts (Wolf t. 3 p. 127. Opp. 899Q.).
135) מראה מוסר 4° (ראו לעיל מס' 25) (catal. ms. Wolf t. 1 p. 819).
135) מראה מוסר in 4. (s. oben N. 25) (catal. ms. Wolf t. 1 p. 819).
*136) אבן העזר (ראב"ן) פוליו מאת אליעזר בן נתן עמ׳ 288 (ראו לעיל עמ' 162), בא' בניסן (25 במרץ), אצל משה בן בצלאל (Opp. 516F.).
*136) אבן העזר (ראב"ן) fol. von Elieser b. Natan S. 288 (s. oben S. 162), am 1. Nisan (25. März), bei Moses b. Bezalel (Opp. 516F.).
*137) שפתי דעת פוליו. ביאורי חומש מאת אפרים לונטשיץ, בחודש אלול (ספטמבר) אצל משה בן בצלאל (Opp. 344F.), לא אצל יהודה שליט"א, כפי שמעיר וולף (t. 3 p. 133), שהוא למעשה הזעצער.
*137) שפתי דעת fol. Ephraim Lentschütz pentateuchische Expositionen, im Monat Elul (Sept.) bei Moses b. Bezalel (Opp. 344F.), nicht bei Jehuda Schalitha (שליט"א), wie Wolf (t. 3 p. 133) bemerkt, welches der Setzer ist.
*138) אמרי בינה 4°. פירושי מילים מאת בער בן פתחיה משה לזוהר (ראו מס' 112. 113), נדפס מי"ב עד כ"ח בכסלו (14 בדצמבר), אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 638. Opp. 880 ו־1367Q.).
*138) אמרי בינה in 4. Beer b. Petachia Moses Worterklärungen zum Sohar (vgl. N. 112. 113), vom 12. bis 28. Kislev (14. Dez.) gedruckt, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 638. Opp. 880 und 1367Q.).
1611.
1611.
139) מקור חכמה 4°, חלקו השני של אותו חיבור, ביאורים זוהריים (Wolf ו־Opp. שם).
139) מקור חכמה in 4, des eben genannten Werkes zweiter Theil, Soharische Erläuterungen (Wolf und Opp. a. a. O.).
*140) פירוש שיר השירים 8° קטן. פירוש אברהם בן יצחק לשיר השירים, הושלם בכ"ז באלול (5 בספטמבר) אצל גרשון כהן בן שלמה פופרש (Opp. 890Q., 370O., 61D.).
*140) פירוש שיר השירים in klein 8. Abraham b. Isaac Commentar zum hohen Liede, beendigt den 27. Elul (5. Sept.) bei Gerson Cohen b. Salomo Popers (Opp. 890Q., 370O., 61D.).
*141) גבעת המורה 4°. הערות יוסף בן יצחק לוי מליטא על "המורה", בא' בכסלו (7 בנובמבר), אצל אותו מדפיס (Opp. 1085Q. Zion Th. 2 S. 78).
*141) גבעת המורה in 4. Joseph b. Isaac Levi aus Litthauen Bemerkungen über den More, am 1. Kislev (7. Nov.), bei demselben (Opp. 1085Q. Zion Th. 2 S. 78).
*142) הואיל משה פוליו. פירוש חומש מאת משה בן אברהם מאט, שהמחבר השלימו בלובמילה ביום שני, כ"ו בתמוז (24 ביולי) 1596, נדפס בא' בכסלו אצל משה בן בצלאל. היידנהיים מס' 62 מציין שנת 1587, שבתי, וולף (t. 3 p. 724) ואופנהיים 240F. (שם חסר בהוכחה עמ' 712) מציינים 1597.
*142) הואיל משה fol. Moses b. Abraham Mat pentateuchischer Commentar, vom Verfasser vollendet in Lubemila Montag den 26. Tammus (24. Juli) 1596, gedruckt am 1. Kislev bei Moses b. Bezalel. Heidenheim N. 62 hat das Jahr 1587, Schabtai, Wolf (t. 3 p. 724) und Opp. 240F. (wo es im Nachweise S. 712 fehlt) haben 1597.
1612.
1612.
143) באר משה 4° (ראו לעיל מס' 90), מהדורה שנייה (ראו Wolf t. 2 p. 389. t. 3 p. 765).
143) באר משה in 4. (s. oben N. 90) zweite Auflage (s. Wolf t. 2 p. 389. t. 3 p. 765).
144) מגן דוד 4°. אסטרונומיה מאת דוד גאנס (Opp. 409Q. catal. ms.).
144) מגן דוד in 4. David Gans Astronomie (Opp. 409Q. catal. ms.).
*145) הגן ו־הדרכה (ראו לעיל מס' 63) 4° (Opp. 1085Q.), עם הקדמה מאת משה שרטלש.
*145) הגן und הדרכה (s. oben N. 63) in 4 (Opp. 1085Q.), mit einer Vorrede von Moses Särtels.
146) קרית חנה 4°. אלחנן בן בצלאל מפוזן, פירוש לאבות (Opp. 400 ו־442Q.).
146) קרית חנה in 4. Elchanan b. Bezalel aus Posen, Abot-Commentar (Opp. 400 und 442Q.).
147) אגרת פורים 8°. הערות לאסתר בעריכת שמואל בן אברהם לוי עמ׳ 289 (Wolf t. 3 p. 1070, catal. ms. Katalog ed. 1782 f. 2a. Opp. 399O. מציין 1614).
147) אגרת פורים in 8. von Samuel b. Abraham Levi S. 289 herausgegebene Bemerkungen zu Esther (Wolf t. 3 p. 1070, catal. ms. Katalog ed. 1782 f. 2a. Opp. 399O. hat 1614).
148) ארחות חיים 8° או צוואת ר' אליעזר (ראו לעיל עמ' 124), אצל גרשון כהן בן שלמה פופרש (Wolf t. 3 p. 110, שם במקום זאת שלמה בן גרשם. Opp. 377 ו־393O.).
148) ארחות חיים in 8 oder R. Elieser's Testament (s. oben S. 124), bei Gerson Cohen b. Salomo Popers (Wolf t. 3 p. 110, wo dafür Salomo b. Gerschom vorkommt. Opp. 377 und 393O.).
*149) צרי היגון 4°. ספר הניחומים של שם טוב פלקירא, שהורחב בידי מאוחרים, אצל יעקב בק (Opp. 1233Q.).
*149) צרי היגון in 4. Schemtob Palquera's, von Späteren vermehrtes, Trostbuch, bei Jacob Bak (Opp. 1233Q.).
1613.
1613.
150) סליחה 4°. סליחות האלטשול בפראג, נדפס אצל בני משה שדל, לייב ועזריאל (מסירה מאת ד"ר מ' זקש מיום 5 בנובמבר 1838).
150) סליחה in 4. Die Selichot der Prager Altschule, gedruckt bei Moses Schedels Söhnen Löb und Asriel (Mittheilung von Dr. M. Sachs vom 5. Nov. 1838).
151) שוחר טוב פוליו. מדרש תהלים, משלי ושמואל, אצל יעקב בק (Wolf t. 2 p. 1331. catal. ms. Opp. 143F. שם השנה 382, Heidenh. N. 345, שם מצוינת שנת 333).
151) שוחר טוב fol. Midrasch Ps. Proverb. und Samuel, bei Jacob Bak (Wolf t. 2 p. 1331. catal. ms. Opp. 143F. wo das Jahr 382, Heidenh. N. 345, wo das Jahr 333 notirt ist).
*152) תנחומא פוליו. מדרש תנחומא, ביום רביעי, י"ג באדר (6 במרץ), אצל יעקב בק (Opp. 147F., שם השנה 1612).
*152) תנחומא fol. Midrasch Tanchuma, am Mittwoch, 13. Adar (6. März), bei Jacob Bak (Opp. 147F., wo das Jahr 1612).
*153) מחזור פוליו. מחזור כמנהג פולין, ובצירוף פירוש, הושלם בט"ו בתמוז (4 ביולי), אצל משה בן בצלאל (Opp. 1027F. Wolfenbüttel N. 51. H. I. Michael. השווה Wolf t. 1 p. 826, t. 2 p. 1336. Schabtai מ' 137).
*153) מחזור fol. Machsor nach dem Ritus von Polen, nebst Commentar, beendigt am 15. Tammus (4. Juli), bei Moses b. Bezalel (Opp. 1027F. Wolfenbüttel N. 51. H. I. Michael. Vgl. Wolf t. 1 p. 826, t. 2 p. 1336. Schabtai מ׳ 137).
*154) ויחל משה ובצירוף תורת האשם 4°. יהודה אהרן משה אלטשולר בן אברהם הענאך, רב בקרומנוי, חיבור מוסרי בשני חלקים, הושלם בי"ח באייר וכ"א בתמוז289a, אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 1 p. 409, t. 3 p. 292 מציין בטעות שנת 1513; Opp. 1204Q. כותב את הכותרת המוטעית "Et incepit Moses", כפי שגם הצורות הנכונות האחרות נלקחות מוולף, שקרא ?ויחל (ניקוד A)? במקום ?ויחל (ניקוד B)?. Heidenheim N. 654).
*154) ויחל משה nebst תורת האשם in 4. Jehuda Aaron Moses Altschuler b. Abraham Henoch, Rabbiner in Krummenau, Erbauungswerk in zwei Abtheilungen, am 18. Ijar und 21. Tammus289a beendigt, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 1 p. 409, t. 3 p. 292 hat aus Versehen das Jahr 1513; Opp. 1204Q. schreibt den falschen Titel „Et incepit Moses," wie sonst auch die rechten, aus Wolf ab, der ?ויחל (Vokalisation A)? statt ?ויחל (Vokalisation B)? gelesen. Heidenheim N. 654).
1614.
1614.
155) שולחן ערוך, החלק הרביעי, פוליו, ובצירוף עמ׳ 290 סמ"ע, כלומר ספר מאירת עינים מאת פאלק כהן, הושלם בשלפני האחרון באב (4 באוגוסט), אצל משה בן בצלאל (Opp. 632F. Wolfenbüttel N. 84. אצל וולף t. 1 p. 466 מצוינת שנת 1606).
155) Schulchan Aruch, vierte Abtheilung, fol., nebst S. 290 סמ"ע d. i. ספר מאירת עינים von Falk Cohen, beendigt am vorletzten Ab (4. Aug.), bei Moses b. Bezalel (Opp. 632F. Wolfenbüttel N. 84. Bei Wolf t. 1 p. 466 ist das Jahr 1606 angegeben).
156) כתנת פסים 4°. מאת יוסף בן יצחק לוי מליטא, על "המורה" (וולף t. 1 p. 536 מציין, וכן שבתי, בלא ציון מקום דפוס; ה־catal. ms. מציין לובלין, אך שני הקטלוגים המודפסים, Opp. 1085 Q., מציינים פראג) 1615.
156) כתנת פסים in 4. von Joseph b. Isaac Levi aus Litthauen, den More betreffend (Wolf t. 1 p. 536 nennt, so wie Schabtai, keinen Druckort, der catal. ms. hat Lublin, aber beide gedruckte Kataloge, Opp. 1085 Q., haben Prag) 1615.
157) חומש 4°. חומש וחמש מגילות, אצל משה בן בצלאל (לה־לונג אצל וולף t. 4 p. 131, שם מוזכר שמואל במקום משה).
157) חומש in 4. Pentateuch und fünf Megillot, bei Moses b. Bezalel (Le Long bei Wolf t. 4 p. 131, wo Samuel statt Moses genannt ist).
158) באורי רשי 4°. ביאורי יוסף בן משה מקז'מיניץ לרש"י (catal. ms. Opp. 197Q.), נדפס בידי אברהם למברגר בבית שמואל מייזל (Wolf t. 3 p. 411).
158) באורי רשי in 4. Joseph b. Moses aus Krzeminiec Erläuterungen zu Raschi (catal. ms. Opp. 197Q.), gedruckt von Abr. Lemberger bei Samuel Meisel (Wolf t. 3 p. 411).
159) סור מרע 8°. ליאון דה מודנא נגד תשוקת המשחק, ובצירוף הקדמה מאת יעקב בן מתתיה, אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 298. Opp. 68 ו־439 O. catal. ms.).
159) סור מרע in 8. Leo de Modena gegen die Spielsucht, mit einer Vorrede von Jacob b. Matatia, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 298. Opp. 68 und 439 O. catal. ms.).
160) זבחי תודה 8°. תפילות מאת שלמה לוריא (Opp. 701 O.).
160) זבחי תודה in 8. Gebete von Salomo Luria (Opp. 701 O.).
161) קרוב"ץ פוליו. מחזור יידיש לראש השנה, יום כיפור, פסח ושבועות; דפוס שני, יום שישי, א' בסיוון (29 במאי), אצל יעקב בק (Wolfenb. N. 13).
161) קרוב"ץ fol. jüdisch-deutsches Machsor für Neujahr, Versöhnungsfest, Pesach, Wochenfest; zweiter Druck, Freitag 1. Sivan (29. Mai), bei Jacob Bak (Wolfenb. N. 13).
*162) יש נוחלין 4°. ספר מוסר מאת אברהם שעפטל, נדפס בכ"ב באב (17 באוגוסט), אצל אברהם למברגר (Opp. 1210Q.).
*162) יש נוחלין in 4. Abraham Scheftel's Sittenbuch, am 22. Ab (17. August) gedruckt, bei Abraham Lemberger (Opp. 1210Q.).
163) תקון קריאת שמע ו־תקון חצות 8°. ריטואלים, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 3 p. 809. Opp. 813 O.).
163) תקון קריאת שמע und תקון חצות in 8. Ritualien, bei Abraham Lemberger (Wolf t. 3 p. 809. Opp. 813 O.).
164) עין משפט 8°. עניינים הלכתיים בחרוזים, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 2 p. 1391. Opp. 198 O.).
164) עין משפט in 8. Juridica in Reimen, bei Abraham Lemberger (Wolf t. 2 p. 1391. Opp. 198 O.).
165) טל אורות פוליו. שאול בן דוד מרוסיה על 39 אבות המלאכה, בחרוזים, ובצירוף פירוש, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 3 p. 1000. catal. ms. Opp. 552 F., שם אין ציון שנה).
165) טל אורות fol. Saul b. David aus Russland über die 39 Hauptklassen der Arbeit, in Versen, mit einem Commentar, bei Abr. Lemberger (Wolf t. 3 p. 1000. catal. ms. Opp. 552 F., wo das Jahr nicht angegeben ist).
166) מענה לשון 4°. ר' יעקב בן אברהם סאומו Berichtigung: במקום omo יש לקרוא lomo — כלומר שלמה.291aעמ׳ 291 תפילות, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 2 p. 1359. Opp. 780Q.).
166) מענה לשון in 4. R. Jacob b. Abraham Saomo Berichtigung: st. omo l. lomo — d. h. Salomo.291aS. 291 Gebete, bei Abr. Lemberger (Wolf t. 2 p. 1359. Opp. 780Q.).
167) זריעת יצחק 4°. איזק בן דוד שיק לחומש, נדפס בידי אברהם למברגר בבית שמואל מייזל (Wolf t. 3 p. 553. catal. ms. Opp. 301Q. שם מצוינת שנת 1625).
167) זריעת יצחק in 4. Eisak b. David Schik zum Pentateuch, gedruckt von Abraham Lemberger im Hause von Samuel Meisel (Wolf t. 3 p. 553. catal. ms. Opp. 301Q. wo das Jahr 1625 notirt ist).
1616.
1616.
168) ים של שלמה פוליו. שלמה לוריא לבבא קמא, שהובא לדפוס בידי אלעזר פרלס אלטשולר291b ביום רביעי, י"ט בחשוון 376 (1615, 11 בנובמבר), נדפס אצל אברהם למברגר (Opp. 801F. Wolfenbüttel N. 82. H. I. Michael. אצל וולף t. 3 p. 120. 1050 מצוינת שנת 1618).
168) ים של שלמה fol. Salomo Luria zu Baba kama, zum Druck befördert von Elasar Perles Altschuler291b am Mittwoch den 19. Cheschwan 376 (1615, 11. Nov.), gedruckt bei Abraham Lemberger (Opp. 801F. Wolfenbüttel N. 82. H. I. Michael. Bei Wolf t. 3 p. 120. 1050 ist das Jahr 1618 notirt).
169) דמיון אריה 4°. ליב פיזק מניקולשבורג על יין אסור (Opp. 642Q. Wolf t. 1 p. 733).
169) דמיון אריה in 4. Löb Pisek aus Nikolsburg über verbotenen Wein (Opp. 642Q. Wolf t. 1 p. 733).
170) מגדל דוד 4°. דוד בן יהודה על דעות משה ישראליש ומרדכי יפה בשולחן ערוך (Opp. 464 ו־1210Q. במקום האחרון מבולבל המחבר בטעות עם מסיר [דוד] לאון.
170) מגדל דוד in 4. David b. Jehuda über die Meinungen von Moses Israels und Mordechai Jafe im Schulchan Aruch (Opp. 464 und 1210Q. Am letztern Orte wird der Verfasser irrig mit Messir [David] Leon confundirt.
עמ׳ 292 *171) חנכת הבית 4°. שאול בן דוד מרוסיה על חנוכה, בימי מתיאס, אצל |אברהם למברגר (Opp. 1143 Q. Wolf t. 3 p. 1000).
S. 292 *171) חנכת הבית in 4. Saul b. David aus Russland über Chanuka, unter Mathias, bei |Abraham Lemberger (Opp. 1143 Q. Wolf t. 3 p. 1000).
172) אלשיך פוליו. פירוש חומש מאת משה אלשיך, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 3 p. 68. 737. Opp. 188 F. Wolfenbüttel N. 9).
172) אלשיך fol. Moses Alscheech's pentateuchischer Commentar, bei Abr. Lemberger (Wolf t. 3 p. 68. 737. Opp. 188 F. Wolfenbüttel N. 9).
*173) נשמת שבתי הלוי 4°. על הנשמה, מאת שעפטל הורוויץ הלוי, נדפס בכ' באדר (9 במרץ), אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 1012, Opp. 899 Q., שם מצוינת שנת 1617. Heidenheim N. 676).
*173) נשמת שבתי הלוי in 4. Ueber die Seele, von Scheftel Horwiz ha-Levi, den 20. Adar (9. März) gedruckt, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 1012, Opp. 899 Q., wo das Jahr 1617 angegeben ist. Heidenheim N. 676).
בלא שנה:
s. a.
174) חומש 12°. חומש וחמש מגילות, בימי מתיאס (נפטר 1619), אצל משה בן יוסף בצלאל (catal. ms. Wolf t. 2 p. 395. Masch biblioth. sacra t. 1 p. 70, שם נדפס יהושע במקום יוסף).
174) חומש in 12. Pentateuch und fünf Megillot, unter Mathias (gest. 1619), bei Moses b. Joseph Bezalel (catal. ms. Wolf t. 2 p. 395. Masch biblioth. sacra t. 1 p. 70, wo Josua statt Joseph gedruckt ist).
175) תורה ליד 8°, שיר יידי לכבוד התורה, אצל יעקב בק (catal. ms.).
175) תורה ליד in 8, jüdisch-deutsches Gedicht zu Ehren des Gesetzes, bei Jacob Bak (catal. ms.).
1617.
1617.
176) משניות 4°. המשנה עם פירוש הברטנורא ותוספות יום טוב מאת ליפמן העלר. הסדר הראשון נדפס בא' בחשוון 375 (1614, 4 באוקטובר), השני ביום שלישי, א' בניסן (1615, 31 במרץ), השלישי ביום שלישי, א' באלול (26 באוגוסט), הרביעי ביום שני, א' באייר (18 באפריל) 1616, החמישי ביום רביעי, ו' בטבת 377 (1616, 14 בדצמבר), השישי ביום שני, י"ג באדר שני (20 במרץ) 1617. אצל משה בן בצלאל (שבתי מ' 370 מציין שנת 1617; Opp. 384 Q. מציין 1615 עד 1617; ה־catal. ms. וקטלוג אופנהיים ברביע מציינים 1615, וולף t. 2 p. 884 מציין השנים 1612 עד 1615. התאריכים המדויקים נמסרו לי לפי העותק בוולפנביטל, מס' 92 ו־111).
176) משניות in 4. Die Mischna mit Bartenora's Commentar und den Tosafot Lipman Heller's (תוספות יום טוב). Die erste Ordnung ist gedruckt am 1. Cheschwan 375 (1614, 4. Oct.), die zweite am Dienstag den 1. Nisan (1615, 31. März), die dritte Dienstag den 1. Elul (26. August), die vierte Montag den 1. Ijar (18. April) 1616, die fünfte Mittwoch den 6. Tebet 377 (1616, 14. Dezember), die sechste Montag den 13. des zweiten Adar (20. März) 1617. Bei Moses b. Bezalel (Schabtai מ 370 hat das Jahr 1617; Opp. 384 Q. hat 1615 bis 1617; der catal. ms. und der Oppenh. Katalog in 4 geben 1615, Wolf t. 2 p. 884 die Jahre 1612 bis 1615 an. Die genauen Daten wurden mir nach dem Exemplar in Wolfenbüttel, N. 92 und 111, mitgetheilt).
*177) עמודי שש פוליו. דרשות אפרים לונטשיץ; הדפוס הוחל בו בי"ח בחשוון 378 (16 בנובמבר), אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 133).
*177) עמודי שש fol. Vorträge von Ephraim Lentschütz; der Druck fing den 18. Cheschwan 378 (16. Nov.) an, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 133).
178) חומש 4°. חומש עם רש"י וחזקוני, אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 2 p. 390. Opp. 25 ו־26 Q.).
178) חומש in 4. Pentateuch mit Raschi und Chaskuni, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 2 p. 390. Opp. 25 und 26 Q.).
179) סליחות 4°. סליחות, כמנהג פולין (Opp. 1505 Q.).
179) סליחות in 4. Selichot, polnischer Ritus (Opp. 1505 Q.).
180) גאולת הגר 4°. (אליקים גוטשלק רוטנבורג) פירוש לתרגום חמש המגילות, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 3. p. 677. Opp. 203 Q.).
180) גאולת הגר in 4. (Eljakim Göttschalk Rothenburg) Commentar zum Targum der fünf Megillot, bei Abr. Lemberger (Wolf t. 3. p. 677. Opp. 203 Q.).
181) פתיל תכלת 4°. מרדכי בן אליעזר יונה מלמברג, הגיגים על שלושת פרקי שמע, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 3 p. 711. Opp. 650 Q.).
181) פתיל תכלת in 4. Mordechai b. Elieser Jona aus Lemberg, Betrachtungen über die drei Abschnitte des Schemah, bei Abr. Lemberger (Wolf t. 3 p. 711. Opp. 650 Q.).
1619.
1619.
182) סליחות פוליו. סליחות כמנהג פולין (Opp. 1092 F.).
182) סליחות fol. Selichot nach polnischem Ritus (Opp. 1092 F.).
183) פלפלא חריפתא פוליו או מעדני מלך, חלק ד'. ליפמן העלר לרא"ש לסדר נזיקין (Opp. 589 F.).
183) פלפלא חריפתא fol. oder מעדני מלך, 4. Theil. Lipman Heller zu Ascheri der Ordnung Nesikin (Opp. 589 F.).
184) עוללות אפרים פוליו. דרשות אפרים לונטשיץ, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 3 p. 133. catal. ms. Opp. 328 F., שם מצוינת שנת 1620. Wolfenbüttel N. 83).
184) עוללות אפרים fol. Ephraim Lentschütz Vorträge, bei Abr. Lemberger (Wolf t. 3 p. 133. catal. ms. Opp. 328 F., wo das Jahr 1620 angemerkt ist. Wolfenbüttel N. 83).
1620.
1620.
185) לב טוב פוליו. יצחק בן אליקים מפוזן, ספר מוסר, יידיש־עברית, אצל יהודה בק (וולף t. 3 p. 555 אומר: apud filios Judae Bak, כנראה במקום filios Jacobi, כלומר יהודה בק. Opp. B 952 F.).
185) לב טוב fol. Isaac b. Eljakim aus Posen, Sittenbuch, jüdisch-deutsch, bei Jehuda Bak (Wolf t. 3 p. 555 sagt: apud filios Judae Bak, vermuthlich statt filios Jacobi d. i. Jehuda Bak. Opp. B 952 F.).
*186) מחזור פוליו. מחזור, כמנהג פולין וגרמניה, ובצירוף פירוש וקטעים מתוך "מעגל צדק", מהדורה רביעית, בשני חלקים, אצל משה בן בצלאל. החלק השני הושלם ביום שלישי, י"ז בטבת (26 בדצמבר 1619), הראשון ביום חמישי, כ"א באדר שני (28 במרץ 1620) (Opp. 1042 F. Wolfenbüttel N. 76).
*186) מחזור fol. Machsor, nach dem Ritus von Polen und Deutschland, nebst Commentar und Excerpten aus מעגל צדק vierte Auflage, in 2 Theilen, bei Moses b. Bezalel. Der zweite Theil ist Dienstag 17. Tebet (26. Dez. 1619), der erste Donnerstag den 21. des zweiten Adar (28. März 1620) beendigt (Opp. 1042 F. Wolfenbüttel N. 76).
187) אלשיך פוליו. פירוש משה אלשיך לנביאים ראשונים, הנקרא "מראות הצובאות", נדפס בב' באייר293aעמ׳ 294 (7 במאי) אצל משה בן בצלאל (שבתי. Wolfenb. N. 29. catal. ms. Katalog ed. 1782. היידנהיים מס' 592, שם יש לקרוא ש"ם במקום ט"ה). בטעות מצוינת שנת 1610 אצל וולף (t. 3 p. 516. 735) ו־Opp. 192F.
187) אלשיך fol. Moses Alschech's Commentar zu den ersten Propheten, genannt מראות הצובאות, am 2. Ijar293aS. 294 (7. Mai) gedruckt bei Moses b. Bezalel (Schabtai. Wolfenb. N. 29. catal. ms. Katalog ed. 1782. Heidenheim N. 592 wo ש״ם statt ט״ה zu lesen). Unrichtig ist 1610 bei Wolf (t. 3 p. 516. 735) und Opp. 192F.
188) תנ"ך 8°. המקרא עם פירוש קצר (כף ירך יעקב) מאת יעקל סופר בן משה, ובצירוף הגהות גרמניות (catal. ms. הוא Opp. 47O. לה־לונג ובעקבותיו וולף t. 4 p. 115 מציינים שנת 1614).
188) תנ״ך in 8. Die heilige Schrift mit einem kurzen Commentar (כף ירך יעקב) von Jäkel Sofer b. Moses und deutschen Glossen (catal. ms. Ist Opp. 47O. Le Long und hieraus Wolf t. 4 p. 115 giebt das Jahr 1614 an).
189) חומש 16°. חומש ובצירוף מגילות והפטרות (catal. ms. כנראה Opp. 40D, אך שם אין ציון שנה).
189) חומש in 16. Pentateuch nebst Megillot und Haftaren (catal. ms. Wahrscheinlich Opp. 40D, woselbst jedoch kein Jahr bemerkt ist).
1621.
1621.
190) נביאים וכתובים. נביאים וכתובים, בחלקם עם פירוש, אצל משה בן בצלאל (H. I. Michael. Wolf t. 2 p. 398).
190) נביאים וכתובים Propheten und Hagiographen theilweise mit Commentar, bei Moses b. Bezalel (H. I. Michael. Wolf t. 2 p. 398).
191) תמר דבורה 8°. משה קורדובירו, ספר מוסר, אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 3 p. 809. catal. ms. שבתי מציין שנת 380; Opp. 470 ו־849O. מציין מקום דפוס קרקוב).
191) תמר דבורה in 8. Moses Corduero, Sittenbuch, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 3 p. 809. catal. ms. Schabtai hat das Jahr 380; Opp. 470 und 849O. giebt den Druckort Kracau an).
*192) קול בוכים 4°. אברהם גלנטי לאיכה, ובצירוף הטקסט; השער וההקדמה אצל משה בן בצלאל, החיבור עצמו נדפס אצל אברהם למברגר (וולף t. 3 p. 24 מציין בצלה במקום בצלאל. Opp. 96Q.).
*192) קול בוכים in 4. Abraham Galante zu den Klageliedern nebst dem Text; Titel und Vorrede bei Moses b. Bezalel, das Werk bei Abraham Lemberger gedruckt (Wolf t. 3 p. 24 hat Batzla statt Bezalel. Opp. 96Q.).
1622.
1622.
*193) עין יעקב פוליו. אוסף אגדות התלמוד מאת יעקב בן חביב, אצל אברהם למברגר (Opp. 505F.).
*193) עין יעקב fol. Jacob b. Chabib Sammlung talmudischer Hagada's, bei Abr. Lemberger (Opp. 505F.).
1623.
1623.
194) דרוש 4°. דרשת נתן פייטל בן פויבוש לפרשת ויגש (Opp. 409Q.).
194) דרוש in 4. Vortrag von Natan Feitel b. Phoibus zur Parascha ויגש (Opp. 409Q.).
195) אגרת התשובה 4° (ראו לעיל מס' 57), חודש שבט (ינואר), אצל אברהם למברגר (H. I. Michael. Opp. 173Q.).
195) אגרת התשובה in 4 (s. oben N. 57), Monat Schebat (Januar), bei Abr. Lemberger (H. I. Michael. Opp. 173Q.).
*196) זכרון תורת משה פוליו. מילון הלכתי מאת משה בן יוסף פיגו, הוגה בידי יוסף בן יששכר, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 3 p. 759. Opp. A. 962F. Heidenheim N. 372).
*196) זכרון תורת משה fol. Moses b. Joseph Pigo talmudisches Real-Wörterbuch, corrigirt von Joseph b. Jissachar, bei Abraham Lemberger (Wolf t. 3 p. 759. Opp. A. 962F. Heidenheim N. 372).
S. 295 197) חומש in 8. Pentateuch, Megillot, Haftaren nebst Auszug aus Raschi und deutschen Glossen (Oppenheim. Katalog in 4 f. 52b. Opp. 26O.).
*198) מולדות יצחק 4°. יצחק קצנלנבוגן בן משה, לחישוב הלוח, בי"א בניסן (11 באפריל) אצל יוסף בן יעקב בק (Wolf t. 3 p. 605, Opp. 409 ו־1203Q.).
*198) מולדות יצחק in 4. Isaac Katzenellenbogen b. Moses, zur Kalenderberechnung, am 11. Nisan (11. April) bei Joseph b. Jacob Bak (Wolf t. 3 p. 605, Opp. 409 und 1203Q.).
*199) לבוש לטור הראשון (ראו לעיל מס' 122), פוליו.
*199) לבוש zum ersten Tur (s. oben N. 122), fol.
*200) — לטור השלישי, הוחל בו בח' באייר (8 במאי),
*200) — zum dritten Tur, angefangen den 8. Ijar (8. Mai),
*201) — לטור השני, נדפס בא' בחשוון (25 באוקטובר), 1624.
*201) — zum zweiten Tur, gedruckt den 1. Cheschwan (25. Okt.), 1624.
[ל־199, 200 ו־201: אצל משה בן בצלאל (Opp. 573 ו־577F. Wolf t. 1 p. 793).]
[Zu 199, 200 und 201: bei Moses b. Bezalel(Opp. 573 und 577F. Wolf t. 1 p. 793).]
*202) לבוש לטור הרביעי פוליו, הוחל בו בי"ז בטבת 384, ביום שלישי (9 בינואר), אצל משה בן בצלאל (Opp. 577F.).
*202) לבוש zum vierten Tur fol., angefangen 17. Tebet 384 am Dienstag (9. Januar), bei Moses b. Bezalel (Opp. 577F.).
*203) צדה לדרך פוליו. פירוש בער בן ישראל אוילנבורג לרש"י, 217 דף, שהוצא לאור בידי בנו חיים בליפניק, נדפס מי' בסיוון 1623 עד ט"ו בשבט (5 בפברואר) 1624 אצל בני יעקב בק. בפעם הראשונה זעצער נוצרי, קליוס הנה מבזל. צורה מרובעת מקושטת בסגנון ערבסקי מקיפה את השער. (Opp. 237F. Heidenheim N. 127. רשימה מיום 6 באפריל 1845, מס' 288).
*203) צדה לדרך fol. Beer b. Israel Eulenburg Commentar zu Raschi, 217 Bl., von dessen Sohn Chajim in Leipnik herausgegeben, vom 10. Sivan 1623 bis zum 15. Schebat (5. Febr.) 1624 gedruckt bei den Söhnen von Jacob Bak. Zum ersten Male ein christlicher Setzer Cölius Hene von Basel. Eine viereckige Figur, arabeskenartig verziert, umschliesst den Titel. (Opp. 237F. Heidenheim N. 127. Verzeichniss vom 6. April 1845 N. 288).
204) רבות פוליו. מדרש רבה עם פירוש "מתנות כהונה" (Opp. 117F. Wolf t. 2 p. 1426).
204) רבות fol. Midrasch Rabbot mit dem Commentar מתנות כהונה (Opp. 117F. Wolf t. 2 p. 1426).
205) אות אמת פוליו. מאיר בן יהודה גדליה בנבנשתי, תיקונים ל-18 מדרשים עתיקים ולסידור התפילה, אצל אברהם למברגר עם הקדמתו (Wolf t. 3 p. 667 ואילך. Opp. 958F.).
205) אות אמת fol. Meir b. Jehuda Gedalja Benveniste, Correctionen zu 18 alten Midraschwerken und zum Gebetbuche, bei Abr. Lemberger mit dessen Vorrede (Wolf t. 3 p. 667 u. ff. Opp. 958F.).
*206) חן טוב פוליו. טוביה לוי בן אברהם בן טוביה, דרשות בונות לחומש, הושלם ביום שלישי, ה' באלול (20 באוגוסט), נדפס בבית יהודה כהן בן יעקב והוגה בידי אברהם למברגר. וולף (t. 3 עמ׳ 296 p. 277), שבתי, קטלוגי אופנהיים המודפסים, Opp. 304 F., והיידנהיים מס' 65 מציינים שנת 378, משום שכמו במספר 180 נרשם על דף השער "כשלום"; או שהיה צריך להיות "וכשלום", או שהדפוס הופסק. יום החודש בחתימה חל ביום שלישי רק בשנת 1624. "הדפוס השני" מתייחס לראשון, שנדפס בוונציה בשנת 1605. מצוי גם בספריות ברלין והמבורג.
*206) חן טוב fol. Tobia Levi b. Abraham b. Tobia erbauliche Vorträge über den Pentateuch, beendigt Dienstag 5. Elul (20. Aug.), im Hause von Jehuda Cohen b. Jacob gedruckt und corrigirt von Abraham Lemberger. Wolf (t. 3 S. 296 p. 277), Schabtai, die Oppenheimerschen Kataloge, Opp. 304 F., und Heidenheim N. 65 haben das Jahr 378, weil wie bei N. 180 auf dem Titelblatt כשלום notirt ist; entweder sollte es וכשלום heissen oder der Druck ist unterbrochen worden. Der Monatstag in der Nachschrift fiel nur A. 1624 auf einen Dienstag. Der „zweite Druck" bezieht sich auf den ersten in Venedig vom Jahre 1605. Ist auch in den Bibliotheken von Berlin und Hamburg.
1625.
1625.
207) תפלה 4°. סידור תפילה ובצירוף יוצרות וכו', התהלים, תחינות וכו' (catal. ms. Opp. ed. 1782 f. 58 a. Opp. 1450 Q. בטקסט אין ציון מקום דפוס, בתרגום מצוין קרקוב).
207) תפלה in 4. Gebetbuch nebst Jozerot u. s. w., den Psalmen, Techinnot etc. (catal. ms. Opp. ed. 1782 f. 58 a. Opp. 1450 Q. ist im Text kein Druckort, in der Uebersetzung Kracau angegeben).
208) שחיטות ובדיקות 8°. הלכות שחיטה מאת יעקב וייל ובצירוף הערות (catal. ms. Katal. ed. 1782 f. 45 a).
208) שחיטות ובדיקות in 8. Jacob Weil Schlachtregeln mit Anmerkungen (catal. ms. Katal. ed. 1782 f. 45 a).
בלא שנה:
s. a.
209) דרשה 4°. דרשת ליפמן העלר בווינה, בשבת חיי שרה, שנישאה שם לאחר חלוף המגפה. בווינה שימש המחבר רב ממרץ 1625 עד מרץ 1627 (catal. ms. Opp. 884 Q.). כנראה שמספר זה והבא אחריו, שכן שניהם נמצאים במהדורת מיץ 1767, שייכים זה לזה.
209) דרשה in 4. Predigt Lipman Heller's in Wien, am Sabbat חיי שרה, daselbst gehalten nach dem Aufhören der Pest. In Wien war der Verfasser von März 1625 bis März 1627 Rabbiner (catal. ms. Opp. 884 Q.). Wahrscheinlich gehören diese und die folgende Nummer, da beide sich in der Ausgabe Metz 1767 finden, zusammen.
1626.
1626.
210) ארחות חיים 4°. צוואת ר' אשר (ראו לעיל עמ' 128) ובצירוף תרגום גרמני מאת ליפמן העלר (catal. ms. Opp. 1191 Q. רשימת שלמה דובנא 33 Q.).
210) ארחות חיים in 4. R. Ascher's Testament (s. oben S. 128) nebst deutscher Uebersetzung von Lipman Heller (catal. ms. Opp. 1191 Q. Salomo Dubno's Verzeichniss 33 Q.).
211) שיר השירים אשר לשלמה 4°. זלמן בן יעקב מפוזן, שירי בניין ובצירוף פירוש, אצל אברהם למברגר (Wolf t. 3 p. 1039, שם מצוין sine anno; Opp. 874 Q. שם חסרים גם מקום הדפוס והמחבר. הפרטים המלאים והכותרת הנכונה נמצאים ב־catal. ms. קטלוג אופנהיים ברביע דף מ"ה ע"ב מציין שנת 320).
211) שיר השירים אשר לשלמה in 4. Salman b. Jacob aus Posen Erbauungslieder nebst Commentar, bei Abraham Lemberger (Wolf t. 3 p. 1039, wo sine anno bemerkt ist; Opp. 874 Q. wo auch Druckort und Verfasser fehlen. Die vollständigen Angaben und den richtigen Titel hat der catal. ms. Der Oppenheim. Katalog in 4 f. 45 b hat das Jahr 320).
1628.
1628.
212) שחיטות ובריקות 4°. הלכות שחיטה מאת יעקב וייל, עמ׳ 297 עם פירוש (זבח טוב) מאת ליברמן בן יוסף (catal. ms. Opp. 535Q. השנה הושמטה).
212) שחיטות ובריקות in 4. Jacob Weil Schlachtregeln, S. 297 mit dem Commentar (זבח טוב) von Lieberman b. Joseph (catal. ms. Opp. 535Q. ist das Jahr übergangen).
213) שיח יצחק 4°. דקדוק מאת יצחק בן שמואל הלוי, אצל אברהם למברגר (H. I. Michael. Opp. 1360Q.).
213) שיח יצחק in 4. Isaac b. Samuel ha-Levi Grammatik, bei Abr. Lemberger (H. I. Michael. Opp. 1360Q.).
214) שולחן ערוך ובצירוף סמ"ע פוליו (ראו לעיל מס' 155), דפוס שני, אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 1 p. 466. catal. ms. Opp. 632F. אינו מבחין בין שתי המהדורות).
214) Schulchan Aruch nebst סמ"ע fol. (s. oben N. 155), zweiter Druck, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 1 p. 466. catal. ms. Opp. 632F. hat die beiden Ausgaben nicht unterschieden).
*215) מעדני מלך פוליו. ליפמן העלר לרא"ש למסכת ברכות, ובצירוף קטעים ממסכתות אחרות, בימי פרדיננדוס, הושלם ביום שישי, פרשת בחוקותי (26 במאי), נדפס אצל משה בן בצלאל (Opp. 583F.).
*215) מעדני מלך fol. Lipman Heller zu Ascheri des Tractats Berachot, nebst Excerpten aus anderen Tractaten, unter Ferdinandus, beendigt am Freitag בחקותי (26. Mai), gedruckt bei Moses b. Bezalel (Opp. 583F.).
1629.
1629.
216) קרובץ פוליו. מחזור יידיש, אצל בני יעקב בק (Wolf t. 2 p. 1422. Opp. 1055F.).
216) קרובץ fol. jüdisch-deutsches Machsor, bei den Söhnen von Jacob Bak (Wolf t. 2 p. 1422. Opp. 1055F.).
217) סדר נשים 4°. שמעלקא בן חיים (השווה לעיל מס' 129) על המצוות המוטלות על הנשים, יידיש־עברית (שבתי, שם השנה מסומנת באמצעות "הוא שמואל", שכן שם המחבר היה גם שמואל. השווה לעיל עמ' 239 ו־Wolf t. 1 p. 1150, t. 3 p. 1157. Opp. 1277Q. אין ציון שנה).
217) סדר נשים in 4. Schmelka b. Chajim (vgl. oben N. 129) über die den Weibern obliegenden religiösen Verrichtungen, jüdisch-deutsch (Schabtai, wo das Jahr mit הוא שמואל bezeichnet ist, indem der Verfasser auch Samuel hiess. Vgl. oben S. 239 und Wolf t. 1 p. 1150, t. 3 p. 1157. Opp. 1277Q. hat kein Jahr bemerkt).
218) תנ"ך 8°. המקרא ובצירוף פירוש יעקל סופר (ראו לעיל מס' 188) Berichtigung: מאחר שיעקל סופר עסק בהגהת מס' 187, ייתכן שספרו, מס' 188, יצא לאור באותו בית דפוס., מהדורה שנייה (Le Long p. 68).
218) תנ"ך in 8. Die heilige Schrift sammt Commentar des Jäkel Sofer (s. oben N. 188) Berichtigung: Da Jäkel Sofer die Correctur von N. 187 besorgt hat, so ist sein Buch, N. 188, vermuthlich in derselben Druckerei erschienen., zweite Auflage (Le Long p. 68).
בלא שנה:
Ohne Jahr:
*219) סליחות פוליו. הסליחות הגרמניות (ראו לעיל מס' 80), בימי פרדיננדוס, אצל בני יעקב בק (catal. ms. הספרייה המלכותית בברלין).
*219) סליחות fol. Die deutschen Selichot (s. oben N. 80), unter Ferdinandus, bei den Söhnen von Jacob Bak (catal. ms. Berliner k. Bibliothek).
220) באר משה 4° (ראו לעיל מס' 90) אצל בני יעקב בק (catal. ms.).
220) באר משה in 4 (s. oben N. 90) bei den Söhnen von Jacob Bak (catal. ms.).
221) מעשה בריאה וזמרה 8°, סיפור יידיש־עברי, אצל אותם מדפיסים (catal. ms. Opp. 882O.).
221) מעשה בריאה וזמרה in 8, eine jüdisch-deutsche Erzählung, bei denselben (catal. ms. Opp. 882O.).
222) לוח 8°. לוח כפל מאת שמעלקא בן חיים עמ׳ 298 (השווה לעיל מס' 129. 217) (Katal. ed. 1782 f. 21a. Opp. 827O. בלא כל פרטים).
222) לוח in 8. Einmaleins von Schmelka b. Chajim S. 298 (vgl. oben N. 129. 217) (Katal. ed. 1782 f. 21a. Opp. 827O. ohne alle Angaben).
223) יוצרות in gross 8. Die sabbatlichen Jozerot nach polnischem Ritus, alter Druck (catal. ms. Vgl. oben N. 78).
224) צפנת פענח 8°. רשימה אלפביתית של כל פרקי המשנה, אצל משה בן בצלאל (Wolf t. 2 p. 724. 1415. Opp. 1307Q., שם חסר מקום הדפוס).
224) צפנת פענח in 8. Alfabetisches Verzeichniss sämmtlicher Kapitel der Mischna, bei Moses b. Bezalel (Wolf t. 2 p. 724. 1415. Opp. 1307Q., wo der Druckort fehlt).
225) דרוש 4°. דרשות יעקב בן שלמה (השווה לעיל מס' 166) לפרשות וישב, מקץ ולשבת חנוכה (catal. ms. Opp. 338Q. אין ציון מקום דפוס).
225) דרוש in 4. Vorträge von Jacob b. Salomo (vgl. oben N. 166) zu den Abschnitten וישב, מקץ und dem Chanuka-Sabbat (catal. ms. Opp. 338Q. wird kein Druckort angegeben).
226) תהלים 4°. תהלים ובצירוף מעמדות, בימי רודולף, אצל משה בן בצלאל (Masch bibl. Sacra t. 1 p. 90; כנראה שייך למספר הבא).
226) תהלים in 4. Die Psalmen nebst Maamadot, unter Rudolph, bei Moses b. Bezalel (Masch bibl. Sacra t. 1 p. 90; vermuthlich zu der folgenden Nummer gehörend).
227) תפלה 4°. סידור תפילה ובצירוף יוצרות וכו', פיוטי הייחוד, תהלים וכו', הועבר לגרמנית בידי אביגדור סופר מאייזנשטט (catal. ms. Wolf t. 2 p. 1457 l. 9 v. u. אולי Opp. 1468Q., שם עם זאת מצוינת שנת דפוס 1600).
227) תפלה in 4. Das Gebetbuch nebst Jozerot u. s. w. den Einheits-Hymnen, Psalmen etc., ins Deutsche übertragen von Abigedor Sofer aus Eisenstadt (catal. ms. Wolf t. 2 p. 1457 l. 9 v. u. Vielleicht Opp. 1468Q., wo jedoch das Druckjahr 1600 notirt ist).
228) יוסיפון 4°. יוסיפון. מהדורה יידיש בלא ציון מקום ושנה מצא וולף בספריית אופנהיים (t. 3 p. 388); Opp. Q. 1684 ו-1685 הוא פראג בלא שנה. ה־catal. ms. מכיר עם זאת רק את מהדורת קרקוב בלא שנה.
228) יוסיפון in 4. Josippon. Eine jüdisch-deutsche Ausgabe s. l. et a. fand Wolf in der Oppenheimerschen Bibliothek (t. 3 p. 388); Opp. Q. 1684 und 1685 ist Prag s. a. Der catal. ms. kennt indess nur die Ausgabe von Kracau s. a.
229) פסק חליצה 4°. פסק בעניין חליצה וכו', בכתב רהוט (catal. ms. Katal. ed. 1782 f. 37a מציין שנת 1609. Opp. 1396Q. p. 454 אינו אומר דבר ומשמיט את החיבור בהוכחה p. 732). אולי זהו פסק ר' ליווא שעליו מוסר ליפמן העלר298a זמן קצר לאחר קיץ 1649, שהופיע בפראג לפני ארבעים שנה ומעלה.
229) פסק חליצה in 4. Eine Sentenz über Leviratsgesetz u. s. w., in Cursivschrift (catal. ms. Katal. ed. 1782 f. 37a hat das Jahr 1609. Opp. 1396Q. p. 454 sagt gar nichts und hat die Schrift im Nachweise p. 732 übergangen). Vielleicht ist diess das Rechtsgutachten R. Löwe's, von welchem Lipman Heller298a bald nach dem Sommer 1649 meldet, es sei vor vierzig Jahren und darüber in Prag erschienen.
230) ע"כ פסוקים 4°. 72 פסוקי המקרא, המופיעים בריטואלים, שלכאורה סודרו בידי הרמב"ן, עמ׳ 299 יידיש־עברית (דפוס ישן, לפי catal. ms. ו-ed. 1782 f. 33b; האחרון מציין את מקום הדפוס פראג).
230) ע"כ פסוקים in 4. Die 72 Bibelverse, die in den Ritualien, angeblich von Nachmanides geordnet, vorkommen, S. 299 jüdisch-deutsch, (ein alter Druck, nach catal. ms. und ed. 1782 f. 33b; der letztere giebt den Druckort Prag an).
231) יורה חטאים (מורה) 8°. על התשובה מאת ר' אלעזר מוורמס (ראו לעיל עמ' 127) (catal. ms. מ', ed. 1782 f. 23b. Opp. 393O.).
231) יורה חטאים (מורה) in 8. Ueber Busse von R. Elasar aus Worms (s. oben S. 127) (catal. ms. מ׳, ed. 1782 f. 23b. Opp. 393O.).
232) תוצאות חיים 8°. תמצית מספר המוסר של אליה די וידאש, "ראשית חכמה" (שני עותקים אצל catal. ms., האחד עם הערות שוליים בכתב יד מאת יעקב זאוסמר, שחי בשנת 1645; הוא Opp. 439O. שם, כרגיל, חסרים כל הפרטים).
232) תוצאות חיים in 8. Ein Auszug aus Elia de Vidas Sittenwerk ראשית חכמה (2 Exemplare bei catal. ms., das eine mit handschriftlichen Randbemerkungen von Jacob Zausmer, der 1645 lebte; ist Opp. 439O. wo übrigens, wie oft, jede Angabe vermisst wird).
233) קונטרים 8°. יצחק עקריש על העונשים לאחר המוות (catal. ms. Opp. 501O אינו מציין מקום דפוס. השווה לעיל מס' 59).
233) קונטרים in 8. Isaac Akrisch über die Strafen nach dem Tode (catal. ms. Opp. 501O nennt keinen Druckort. Vgl. oben N. 59).
234) מחברת התופת והעדן 8°. עמנואל בן שלמה על הגיהינום וגן העדן, או הפרק האחרון בשיריו (catal. ms. Opp. 393O. אינו מציין מקום דפוס. וולף t. 3 p. 881 מציין שנת 1558).
234) מחברת התופת והעדן in 8. Immanuel b. Salomo von der Hölle und dem Paradiese, oder das letzte Capitel seiner Gedichte (catal. ms. Opp. 393O. nennt keinen Druckort. Wolf t. 3 p. 881 giebt das Jahr 1558 an).
235) גן עדן וגיהנם 8°. אותו חיבור, יידיש־עברית (catal. ms. Katal. ed. 1782 f. 35a בלא מקום דפוס, וכן Opp. 405O.).
235) גן עדן וגיהנם in 8. Dasselbe jüdisch-deutsch (catal. ms. Katal. ed. 1782 f. 35a ohne Druckort, ebenso Opp. 405O.).
236) פירוש מזמור 4°. חנוך בן אברהם בן יחיאל, מגיד בפוזן, פירוש לתהלים פ"ג (אצל וולף t. 3 p. 263 sine loco et anno. catal. ms. מציין: פראג 1608. השנה ודאי שגויה, שכן המחבר פרח 30 שנה מאוחר יותר).
236) פירוש מזמור in 4. Chanoch b. Abraham b. Jechiel, Prediger in Posen, Commentar zum Ps. 83 (bei Wolf t. 3 p. 263 s. l. et a. catal. ms. hat: Prag 1608. Das Jahr ist gewiss unrichtig, da der Verfasser 30 Jahre später blühete).
237) ספר זכרון 4°. יצחק בן נח ממזריטש, ספר זיכרון לשולחן ערוך, ארבעה סדרים (catal. ms.).
237) ספר זכרון in 4. Isaac b. Noa in Meseriz Memorialbuch zum Schulchan Aruch, vier Ordnungen (catal. ms.).
238) אותו חיבור לסדר הראשון, באותיות מרובעות (catal. ms. הוא Opp. 1143Q., שם אין ציון מקום).
238) Dasselbe zur ersten Ordnung, mit Quadratbuchstaben (catal. ms. Ist Opp. 1143Q., wo kein Ort angegeben ist).
239) אותו חיבור לסדר השני והשלישי (catal. ms., המציין שנת 1599). H. I. Michael מעיר שבסוף הספר מציינת המילה "ושמחה", הנדפסת באות גדולה יותר, את זמן החיבור (1599); ר' יעקב בן זלמן שור299a, הרב המסכים, חי מאוחר יותר, עמ׳ 300 בסביבות 1640. הדבר מאושר בכך שסבו של ר' יעקב, הירש300a, היה מורו של ר' יואל סירקיש, שנפטר בשנת 1641.
239) Dasselbe zur zweiten und dritten Ordnung (catal. ms., welcher das Jahr 1599 notirt). H. I. Michael bemerkt, dass am Ende des Buches das mit grösserer Schrift gedruckte ושמחה die Abfassungszeit (1599) bezeichne; R. Jacob b. Salman Schor299a, der approbirende Rabbiner, habe später S. 300 gegen 1640, gelebt. Diess wird dadurch bestätigt, dass R. Jacob's Grossvater, Hirsch300a, der Lehrer des 1641 verstorbenen R. Joel Sirks gewesen.
*240) ספר הזכרונות 4°. על עיקרי המצוות המוסריות והדתיות ב-10 פרקים. שבתי מעיר שאין ציון מקום דפוס, אך שהוא פראג. ומאחר שבספר, המכונה כבר "פנים חדשות" (ראו Wolf t. 3 p. 549), מצוטט יואל סירקיש לטורים (f. 39b), הרי שהוא חובר בין 1631 ל-1651. המחבר האלמוני של דרשת התוכחה ב"ראשית בכורים" f. 26 ואילך, שנכתבה לאחר שנת 1649, כנראה בין 1660 ל-1670, מכנה את "זכרונותינו" ספר המוסר הצעיר ביותר שיצא לאור. לפי שבתי, המחבר הוא העורך יצחק ישורון בהמבורג; לפי אזולאי, בן דורו שמואל אבוהב בוונציה. Opp. 697Q., בעקבות וולף t. 1 p. 645 בעיניים עצומות, מציין תוכן שגוי.
*240) ספר הזכרונות in 4. Ueber die wichtigsten sittlichen und religiösen Vorschriften in 10 Abschnitten. Schabtai bemerkt, dass kein Druckort angegeben, dieser aber Prag sei. Da nun in dem Buche, das bereits in פנים חדשות genannt ist (s. Wolf t. 3 p. 549), Joel Sirks zu den Turim citirt wird (f. 39b), so muss es zwischen 1631 und 1651 verfasst seyn. Der ungenannte Verfasser der Strafpredigt in ראשית בכורים f. 26 ff., der nach dem Jahre 1649, vermuthlich zwischen 1660 und 1670 geschrieben, nennt unser זכרונות das jüngste Sittenbuch, das erschienen. Nach Schabtai ist der Verfasser der Herausgeber Isaac Jesurun in Hamburg; nach Asulai dessen Zeitgenosse Samuel Aboab in Venedig. Opp. 697Q. hat, blindlings Wolf t. 1 p. 645 nachschreibend, einen falschen Inhalt angegeben.
241) שווידש ליד 8°. כיצד עלה בגורל השוודים בפראג, שיר (catal. ms.), מאוחר משנת 1648.
241) שווידש ליד in 8. Wie es den Schweden in Prag ergangen, ein Lied (catal. ms.), später als A. 1648.
242) מלחמה בשלום 8°. ליב בן יהושע, תיאור המצור על פראג בשנת 1648 (שבתי. catal. ms. קטלוג שלמה דובנא עמ' 47 מס' 248. Opp. 68O.).
242) מלחמה בשלום in 8. Löb b. Josua Beschreibung der Belagerung Prags im J. 1648 (Schabtai. catal. ms. Sal. Dubno's Katalog S. 47 N. 248. Opp. 68O.).
*243) פסיקתא רבתי 4°. הפסיקתא רבתי, בעריכת יצחק בן חיים כהן, בסביבות 1655; ראו הדרשות הדתיות שלי (gottesd. Vorträge) עמ' 239.
*243) פסיקתא רבתי in 4. Die Pesikta rabbati, herausgegeben von Isaac b. Chajim Cohen, etwa um 1655; s. meine gottesd. Vorträge S. 239.
*244) מדרש ויושע 4°. מדרש ויושע בבתים יידיים חרוזים, כל בית בן שישה טורים מחורזים, 6 דף (הספרייה המלכותית בברלין. catal. ms. Opp. 1201Q.).
*244) מדרש ויושע in 4. Der Midrasch Vajoscha in jüdisch-deutschen Strophen, jede zu 6 gereimten Versen, 6 Bl. stark (Berliner k. Bibliothek. catal. ms. Opp. 1201Q.).
*245) ספר הישר 4°. ספר ההיסטוריה "הישר" אצל יהודה בן יעקב בק, בימי לאופולדוס [שעלה למלכות ב-2 באפריל 1657] (catal. ms. גם בספריות ברלין, לייפציג ואצל H. I. Michael. Opp. 1687Q. מציין דפוס משנת 1668).
*245) ספר הישר in 4. Das Geschichtsbuch Ha-Jaschar bei Jehuda b. Jacob Bak, unter Leopoldus [der am 2. April 1657 zur Regierung kam] (catal. ms. Auch in den Bibliotheken zu Berlin, Leipzig und H. I. Michael's. Opp. 1687Q. führt einen Druck 1668 an).
עמ׳ 301 246) תפלות ובקשות 4°. תפילות מאת ליברמן סופר301a לאמירת התהלים, ובצירוף פרק שירה, בימי לאופולדוס (catal. ms.).
S. 301 246) תפלות ובקשות in 4. Gebete von Lieberman Sofer301a bei der Recitation der Psalmen, nebst Perek Schirah, unter Leopoldus (catal. ms.).
דפוסי פראג המתוארכים לשנים 1630 עד 1640 אינם ידועים לי כלל, ומהשנים 1641 עד 1657 ידועים לי רק אלה:
Datirte Prager Drucke aus den Jahren 1630 bis 1640 sind mir gar nicht, und aus den Jahren 1641 bis 1657 nur folgende bekannt:
247) קול יהודה פוליו. ליב בן יוסף רופא, דרשות על ספר בראשית, אצל בני אברהם למברגר, 1641 (Wolf t. 3 p. 328. H. I. Michael. Opp. 338F.).
247) קול יהודה fol. Löb b. Joseph Rofe, Vorträge über die Genesis, bei den Söhnen von Abraham Lemberger, 1641 (Wolf t. 3 p. 328. H. I. Michael. Opp. 338F.).
*248) סדר תיקוני שבת 4°. יעקב בן רפאל לוי מפוזן, סדר לשבת ובצירוף "מנחת יעקב" שלו, 1641 (אצל וולף t. 1 p. 676 ו-Opp. 1396Q. בלא ציון שנה; ה־catal. ms. מציין שנת 1643).
*248) סדר תיקוני שבת in 4. Jacob b. Raphael Levi aus Posen, Sabbat-Ordnung nebst dessen מנחת יעקב, 1641 (bei Wolf t. 1 p. 676 und Opp. 1396Q. ohne Jahr; der catal. ms. hat das Jahr 1643).
249) זמירות 4°. ליברמן סופר בן לייב ממגנצא, שירי שבת, 1644 (catal. ms. Katal. ed. 1782 f. 12b אינו מציין מחבר. השווה לעיל מס' 246).
249) זמירות in 4. Lieberman Sofer b. Löb aus Mainz, Sabbatlieder 1644 (catal. ms. Katal. ed. 1782 f. 12b nennt keinen Verfasser. Vgl. oben N. 246).
250) חומש 12°. חומש, 1646 (Wolf t. 2 p. 390).
250) חומש in 12. Pentateuch 1646 (Wolf t. 2 p. 390).
251) חומש 12°. חומש ומגילות, אצל יוסף בן ישראל, 1646 (Wolf ib. p. 391).
251) חומש in 12. Pentateuch und Megillot, bei Joseph b. Israel 1646 (Wolf ib. p. 391).
252) תהלים 4°. תהלים, 1646 (Wolf t. 4 p. 146 לפי לה־לונג).
252) תהלים in 4. Die Psalmen 1646 (Wolf t. 4 p. 146 nach Le Long).
*254) צאינה וראינה פוליו. יעקב בן יצחק, עיבוד יידיש־עברי לחומש, להפטרות ולחמש מגילות, אצל נפתלי הרצל בן אשר אנשיל אלטשולר (ראו לעיל עמ' 267), 1649 (Wolf t. 3 p. 470. ספריית העיר המבורג).
*254) צאינה וראינה fol. Jacob b. Isaac jüdisch-deutsche Bearbeitung des Pentateuchs, der Haftaren und fünf Megillot, bei Naftali Herzel b. Ascher Anschel Altschuler (s. oben S. 267) 1649 (Wolf t. 3 p. 470. Hamburger Stadtbibliothek).
255) תהלים 4°. תהלים, 1650 (Wolf t. 2 p. 405).
255) תהלים in 4. Die Psalmen 1650 (Wolf t. 2 p. 405).
256) שכחת לקט 4°. נתן בן יעקב בון מפרנקפורט, ליקוטים קבליים לחומש, השלמות ל"ילקוט החדש", 1652 (Wolf t. 3 p. 852. catal. ms. Opp. 1304Q. ככל הנראה).
256) שכחת לקט in 4. Natan b. Jacob Bonn aus Frankfurt kabbalistische Collectaneen zum Pentateuch, Nachträge zum „neuen Jalkut," 1652 (Wolf t. 3 p. 852. catal. ms. Opp. 1304Q. wahrscheinlich).
257) תקנות 4°. תקנות קהילת פראג, 1654 Berichtigung: לדפוסי פראג בסביבות שנת 1650 שייך כנראה גם "פרקי איפוקרטים" בפורמט 8° קטן, אפוריזמים של היפוקרטס, בתרגום יוסף דלמדיגו (Opp. 285 ו-816 Q. Wolf t. 3 p. 87).עמ׳ 302 (catal. ms.). Opp. 521 Q. אינו מציין שנה, מצמצם את התוכן ומעוותו בתרגום הלטיני (ראו לעיל עמ' 238). אצל וולף t. 2 p. 1471 מובאת רק מהדורה 1664.
257) תקנות in 4. Statuten der Gemeinde in Prag, 1654 Berichtigung: Zu den Prager Drucken um das J. 1650 gehört wohl auch פרקי איפוקרטים in kl. 8, die Aphorismen des Hippokrates, von Joseph del Medigo übersetzt (Opp. 285 und 816 Q. Wolf t. 3 p. 87).S. 302 (catal. ms.). Opp. 521 Q. giebt kein Jahr an, beschränkt den Inhalt und verunstaltet ihn in der lateinischen Uebersetzung (s. oben S. 238). Bei Wolf t. 2 p. 1471 wird nur eine Ausgabe 1664 aufgeführt.
*258) לוח. לוח לשנת ה'תט"ז, בעריכת שמעון כהן בן חיים, 1655 (ראו הדרשות הדתיות שלי עמ' 239.)
*258) לוח Kalender zum Jahr 5416, edirt von Simeon Cohen b. Chajim, 1655 (s. meine gottesdienst. Vortr. S. 239.)
בסמוך לטעויות שכבר נזכרו בהזדמנויות שונות, ראויים לציון גם הדפוסים השגויים הבאים:
Nächst den bisher gelegentlich gerügten Fehlern, verdienen noch folgende falsch aufgeführte Drucke eine Erwähnung:
1) בגידת הזמן, פראג 1524. כך שבתי, המציין שנת 284, דבר שכבר עורר את חשדם של אונגר ווולף (t. 3 p. 1178). ובאמת גרשם כהן בן שלמה מעולם לא הדפיס חיבורים כאלה. ה־catal. ms. מציין גם מהדורה נוספת משנת 1609. אותה שנה בדיוק, כלומר 369, מבוטאת בהקדמה ללבוש לסדר הראשון משנת 1609, ובשלושה חיבורים שנדפסו אצל גרשם בן בצלאל באותה שנה (יוסף דעת, פירוש התרגום, מינקת רבקה) באמצעות "פה פראג", כלומר 85 + 284 = 369. ללא ספק זהו המקרה גם ב"בגידת הזמן", ושבתי לא צירף את "פה" = 85 לחשבון.
1) בגידת הזמן Prag 1524. So Schabtai, der das Jahr 284 anmerkt, was bereits Unger und Wolf (t. 3 p. 1178) verdächtig vorgekommen. In der That hat Gerschom Cohen b. Salomo solche Schriften nie gedruckt. Der catal. ms. notirt auch noch eine Ausgabe 1609. Eben dieses Jahr, nämlich 369, wird in dem Vorwort zum Lebusch der ersten Ordnung vom Jahr 1609, und in drei bei Gerschom b. Bezalel in demselben Jahre erschienenen Schriften (יוסף דעת, פירוש התרגום, מינקת רבקה) durch פה פראג d. i. 85 + 284 = 369 ausgedruckt. Ohne Zweifel ist in dem בגידת הזמן das Nämliche der Fall und Schabtai hat פה = 85 nicht mitgezählt.
2) אגרת הוכוח, פראג 1525. שנת דפוס זו מוסר לראשונה פלנטביטיוס, ובעקבותיו גם דה רוסי ב-Annales Sec. XVI, ווולף אף הפך אותה לשנת 1515. מה שאני משער כרגע לגבי שבתי, קרה כאן ממש אצל פלנטביטיוס: השנה מסומנת באמצעות "פה פראנא", והוא התחשב רק ב"פראנא" = 285. הנכון אפוא הוא שנת 1610.
2) אגרת הוכוח Prag 1525. Dieses Druckjahr giebt zuerst Plantavitius an, dem noch de Rossi in den Annales Sec. XVI folgt, und Wolf hat sogar das Jahr 1515 daraus gemacht. Was ich so eben von Schabtai vermuthe, ist hier von Plantavitius wirklich geschehen: das Jahr ist durch פה פראנא bezeichnet, und er beachtete nur פראנא = 285. Das Richtige ist also A. 1610.
3) חלק שמעון, פראג 1566. Opp. 1305 Q. נדפס למעשה רק ב-1687; השווה Wolf t. 3 p. 1139.
3) חלק שמעון Prag 1566. Opp. 1305 Q. Ist erst 1687 gedruckt; vgl. Wolf t. 3 p. 1139.
4) גבורת השם, פראג 1599 (Bartolocci t. 3 p. 40), 1582 (Wolf t. 2 p. 304 Berichtigung: במקום t. 2 יש לקרוא t. 3.. Opp. 354 F.). החיבור נדפס למעשה בשנת 1582, אך בקרקוב.
4) גבורת השם Prag 1599 (Bartolocci t. 3 p. 40), 1582 (Wolf t. 2 p. 304 Berichtigung: st. t. 2 l. t. 3.. Opp. 354 F.). Das Werk ist 1582 aber in Kracau gedruckt.
5) עוללות אפרים, פראג 1589. כך אצל Opp. 327 F. הדפוס עמ׳ 303 צעיר ב-30 שנה; קרוב לוודאי שהעותק שם הוא מהדורת לובלין 1573.
5) עוללות אפרים Prag 1589. So bei Opp. 327 F. Der Druck S. 303 ist 30 Jahre jünger; wahrscheinlich ist das dortige Exemplar die Ausgabe Lublin 1573.
6) דבר טוב, פראג 1590 (קטלוג אופנהיים ברביע דף ח ע"ב), צריך להיות קרקוב; השווה Opp. 1321Q., Wolf t. 3 p. 722.
6) דבר טוב Prag 1590 (Oppenh. Katal. in 4 f. 8b), muss Kracau heissen; vgl. Opp. 1321Q., Wolf t. 3 p. 722.
7) עבודת הלוי, פראג 1609 (שם דף ל"ג ע"ב). אך הוא בלא ציון מקום ושנה, וכרוך רק בצירוף לדפוס פראג משנת 1609; השווה Wolf t. 3 p. 1026 bis ו-Opp. 1698Q.
7) עבודת הלוי Prag 1609 (ebendas. f. 33b). Ist aber s. l. et a und einem Prager Drucke vom Jahre 1609 nur beigebunden; vgl. Wolf t. 3 p. 1026 bis und Opp. 1698Q.
8) קבלת שבת או זמירות שבת, פראג 1621 (Wolf t. 3 p. 688. Katalog in 4 f. 12b. Opp. 1396Q.). נדפס למעשה, כפי שמוכיח המדפיס צבי בן אברהם קלונימוס, וכפי שמציין ה־catal. ms., בלובלין.
8) קבלת שבת oder זמירות שבת Prag 1621 (Wolf t. 3 p. 688. Katalog in 4 f. 12b. Opp. 1396Q.). Ist, wie der Drucker Zebi b. Abraham Kalonymos beweist, und der catal. ms. angiebt, in Lublin gedruckt.
9) חומש עם תרגום משולש, פראג 1646 (Wolf t. 2 p. 390), ככל הנראה זוהי מהדורת אמסטרדם מאותה שנה (שם t. 4. p. 131).
9) חומש mit dreifachem Targum Prag 1646 (Wolf t. 2 p. 390), ist vermuthlich die Amsterdamer Ausgabe desselben Jahres (ib. t. 4. p. 131).
לפיכך, הדפוס הישן יותר של יהדות פראג סיפק, לצד ספרי מקרא וסידורי תפילה ובצירוף כתבי הזדמנות וכמה מן הריטואלים ההכרחיים ביותר, את המדרשים העתיקים הנקראים ביותר, ספרי מוסר, עם וכן ספרי היסטוריה שונים, ומלבד זאת את חיבוריהם של למעלה ממאה מחברים, מהם כשישים בני זמנו — רובם גרמנים ופולנים, ורק עשרה מזרחיים — וכשלושים ושישה קדומים יותר. רק מעטים מן החיבורים הקדומים יצאו לאור בבתי הדפוס של פראג: הפסיקתא, צפנת פענח, רשימות המסע של פתחיה, שו"ת מאיר מרוטנבורג, פירושי יצחק הלוי וזלמן רונקל, ספר המוסר. אך פרט למשניות ליפמן העלר וללבושים של מרדכי יפה — ששניהם עצמם רבנים של פראג — לא נדפס שם שום חיבור רב-כרכים, לא אוסף שו"ת, לא מקרא רבני, ולא תלמוד, לא רי"ף ולא רמב"ם. עוני המאה ועוני הקהילה — הם סמל הדפוס של תולדות אלה.
Demnach lieferte die ältere Typographie des jüdischen Prag, nächst biblischen und Gebetbüchern nebst Gelegenheitsschriften und einigen der nöthigsten Ritualien, die gelesensten alten Midraschim, verschiedene Sitten-, Volks- und Geschichtsbücher und ausserdem die Werke von mehr als hundert Autoren, worunter einige sechzig Zeitgenossen — meist Deutsche und Polen, nur zehn Orientalen — und etwa 36 ältere. Nur wenige alte Werke wurden von den Prager Officinen herausgegeben: Pesikta, Zofnat Paaneach, Petachia's Reisenotizen, Meir Rothenburgs Gutachten, die Commentarien von Isaac Levi und Salman Runkel, das Sittenbuch. Aber mit Ausnahme der Mischnajot von Lipman Heller und der Lebuschim Mordechai Jafe's — beide selber Rabbiner von Prag — ist dort kein bändereiches Werk gedruckt, keine Rechtsgutachten-Sammlung, keine rabbinische Bibel und kein Talmud, weder Alfasi noch Maimonides. Die Armuth des Jahrhunderts und der Gemeinde ist das Druckerzeichen zu diesen Annalen.
[270a] ר' נתן לוי אפשטיין, וכן זלמן בן יעקב לוי אפשטיין, שניהם בסביבות 1460 (שו"ת משה מינץ, מס' 37) Berichtigung: לפני 37: מס' 4.; מאיר אפשטיין היה בשנת 1601 פרנס בפראג (תורה אור, וונציה 1606, בסופו); בשנת 1615 חי שם שמואל בן יהודה לוי אפשטיין, תלמידו של מרדכי יפה (nota ms.); אברהם בן מאיר לוי אפשטיין היה רב בברסק־ליטובסק בשנת 1635 (שו"ת גאוני בתראי, f. 40, שו"ת יואל סירקיש חדשות, מס' 37. 63; אולי אותו עמ׳ 271 האיש שוולף t. 3 p. 46 מזכיר); וולף בן יעקב לוי אפשטיין חי בשנים 1669 ו-1681 בפרידברג (חות יאיר f. 16. 18. אמונת שמואל f. 234, השווה Wolf t. 3 p. 151); בסביבות 1670–1680 פרח במוראביה מיכל בן אברהם לוי אפשטיין (Wolf t. 3 p. 433); בשנת 1699 מיכל לוי אפשטיין אחר (תורת הקנאות דף ט"ז ע"א); בסביבות 1690 יהודה לוי אפשטיין (שו"ת מרדכי רוטנבורג, f. 14); בשנת 1713 יוסף בן וולף לוי אפשטיין מקוניץ (הקדמה ל"אגרת מוסר"); בשנת 1765 היה ליב לוי אפשטיין רב בקניגסברג (ראו סדר הדורות, בתחילתו).
[272a] לבני גרשם למשפחותם
מכתב פתוחי חותם
ויהי בחמשה אלפים ורפ"ט ליצירת האל אשר ברא
והנה גרשם הכהן לבנו שלמה קרא
ויצויהו להקק סליחות לפי סדר ק"ק פרגא המפוארה
להתוודות ולהתפלל לפני אלהינו לעתות בצרה
בכל יום קדוש צום וקריאת עצרה
ויעמה שלמה ויחקק חקיקה מסודרה
דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה
ונשלמו בין המצרים יום ה' פרשת ויחנו במרה
ובזכות זה שוש תשיש ותגיל העקרה
כה תפלת גרשם ב"ר שלמה ז"ל המחקק מפרגא.
[272b] גרשם בר שלמה הכהן ז"ל
מרדכי בר גרשם הכהן שליט
שלמה בר גרשם הכהן שליט.
[273a] כה תפלת אב ובניו ?עברית: המחוקקים? הנרשמים
[277a] שנת אנ"ג ואשמח לפ"ק כערב שבת ח"ם ?למכ"י? בשנה הנקובה חל פסח בשבת,
[279a] תשון שנת קרנ"ו תרום ככבוד — משמש הן פריט זה והן המספר הבא לציון התאריך.
[279b] מתוך אותיות התאריך "שנה טובה" המצוין על דף השער, רק "שנן" מנוקד.
[283a] התאריך הוא: כשנת ובפרשת אשר יקריבו לה'—שס"ו לפ"ק. האותיות יקר ליהוה עולות בגימטריה ל-366; המילים שייכות לפרשת צו (ויקרא ו, יג), שבשנה הנזכרת, שלוחה ?עברית: וכ"ג — bare calendar-cycle abbreviation, no lexical constraint?, נקראה בט"ז באדר שני; לפיכך יכול היום ליפול בין העשירי לחמישה עשר לאותו חודש.
[284a] בתענית אסתר "בשנת שט"ז ליצירה פה ק"ק פראג הבירה" — לפיכך מעביר וולף את הדפוס לשנת 1556 (t. 2 p. 456, t. 4 p. 199); תאריך החודש, הזהה בשתי השנים, אינו מכריע. אולם בדפוסי פראג הקדומים נהוג לכתוב בדרך כלל "פרנא", לא "פראג"; ועוד, המספר 16 מסומן אצל הקדמונים לא ב"ט"ז" אלא ב"י"ו", ורק במחזור פראג 1586, פוליו, שחלקו הראשון נדפס בשנת 1585, מצאתי "ט"ז". לפיכך נראה לי ה"ט" טעות דפוס במקום "ם".
[285a] ב-Dukes Mittheilungen עמ' 105 מצוין חודש אלול במקום כסלו.
[286a] ולא „porta habitationis" (רשימת ספרים עבריים, ברלין 1841, עמ' 2 מס' 27).
[289a] אותו יום היה למעשה יום רביעי, אף שבספר נדפס יום חמישי.
[291a] החיבור אנונימי; אך בנספח ל"לחם הפנים" דף ס"ג ע"ג הוא מיוחס ל?גאון/נאון? מהר"ר יעקב; וכן ה-catal. ms. ו-Opp. 439 O., ככל הנראה לזה שנפטר בפראג בשנת 1568 (Wolf t. 3 p. 529). —
[291b] הוא אחיו של הרב משה אלטשולר הנזכר במספר 154, וחתנו של יצחק כהן בן יקותיאל קושקש (מחבר הפירוש לשיר השירים Opp. 277Q. ודקדוק Opp. 1369Q., ששימש רב בחלם, פראג ופוזן בסביבות שנת 1600). כתביו הקבליים וחיבוריו האחרים, שנכתבו בכתב ידו בשנת 1616, מצויים בכרך רביע עבה בספריית אופנהיים, Opp. 1033Q., אף שאין שם זכר למחבר או לסופר. וולף מביא אותו שלוש פעמים: פעם אחת כאלעזר פרלס (t. 3 p. 120. 122. 579), ופעם אחרת (שם p. 60) כאברהם פרלס, והופך אותו למחבר ה"נחלת אבות" של חותנו — שאינו מזוהה שם ביתר פירוט, וזהו בעצם אותו פירוש לשיר השירים הנזכר. בנו יצחק הוציא לאור חלק מכתביו, ראו Wolf t. 1 p. 649. השווה ה-additamenta שלי ל-cod. 21 ב-catal. Lips. עמ' 319.
[293a] a) יום ג' מסדר קדושים שנת ויבא יעקב שלם. הלוח היה כש"ן, שבו פרשת קדושים נקראת בשבת ו' באייר.
[298a] a) שו"ת גאונים בתראי מס' 10.
[299a] נין של נין לר' יעקב זה הוא ד"ר ג' ריזר,
[300a] אזולאי בתוספות "זעיר שם"
[301a] מחבר "עולת יצחק", שנולד בשנת 1566, מצטט (סי' תק"ב. 503) את דודו ר' ליברמן סופר.
[270a] R. Natan Levi Eppstein, dessgleichen ein Salman b. Jacob Levi Eppstein, beide um 1460 (Moses Minz RGA. 37) Berichtigung: vor 37: N. 4.; Meir Eppstein war A. 1601 Vorsteher in Prag (תורה אור Vened. 1606, am Ende); A. 1615 lebte daselbst Samuel b. Jehuda Levi Eppstein ein Schüler Mordechai Jafe's (nota ms.); Abraham b. Meir Levi Eppstein war Rabbiner in Brzesc Litewski im Jahre 1635 (RGA. גאוני בתראי f. 40, Joel Sirks neue RGA. 37. 63; vielleicht derS. 271selbe, den Wolf t. 3 p. 46 nennt); Wolf b. Jacob Levi Eppstein lebte 1669 und 1681 in Friedberg (חות יאיר f. 16. 18. אמונת שמואל f. 234, vgl. Wolf t. 3 p. 151); um 1670—1680 blühete in Mähren Michel b. Abraham Levi Eppstein (Wolf t. 3 p. 433); im Jahre 1699 ein anderer Michel Levi Eppstein (תורת הקנאות f. 16a); etwa 1690 Juda Levi Eppstein (Mordechai Rothenburg RGA. f. 14) im J. 1713 Joseph b. Wolf Levi Eppstein aus Koniz (Vorrede zu אגרת מוסר); im Jahr 1765 war Löb Levi Eppstein Rabbiner in Königsberg (s. Seder hadorot, vorn).
[272a] לבני גרשם למשפחותם
מכתב פתוחי חותם
ויהי בחמשה אלפים ורפ"ט ליצירת האל אשר ברא
והנה גרשם הכהן לבנו שלמה קרא
ויצויהו להקק סליחות לפי סדר ק"ק פרגא המפוארה
להתוודות ולהתפלל לפני אלהינו לעתות בצרה
בכל יום קדוש צום וקריאת עצרה
ויעמה שלמה ויחקק חקיקה מסודרה
דרשו מעל ספר ה' וקראו אחת מהנה לא נעדרה
ונשלמו בין המצרים יום ה' פרשת ויחנו במרה
ובזכות זה שוש תשיש ותגיל העקרה
כה תפלת גרשם ב"ר שלמה ז"ל המחקק מפרגא.
[272b] גרשם בר שלמה הכהן ז"ל
מרדכי בר גרשם הכהן שליט
שלמה בר גרשם הכהן שליט.
[273a] כה תפלת אב ובניו ?עברית: המחוקקים? הנרשמים
[277a] שנת אנ"ג ואשמח לפ"ק כערב שבת ח"ם ?למכ"י? In dem angegebenen Jahre war Pesach am Sabbat,
[279a] תשון שנת קרנ"ו תרום ככבוד hat sowohl diese als die nächste folgende Nummer zur Bezeichnung des Datums.
[279b] Von den Buchstaben des, auf dem Titelblatt vermerkten, Datums שנה טובה sind nur שנן punktirt.
[283a] Das Datum lautet: כשנת ובפרשת אשר יקריבו לה'—שס"ו לפ"ק. Die Buchstaben יקר ליהוה betragen 366; die Worte gehören dem Abschnitte צו (Levit. 6, 13), der in dem gedachten Jahre, dessen Kalender ?עברית: וכ"ג — bare calendar-cycle abbreviation, no lexical constraint?, am 16. des zweiten Adar gelesen wurde; folglich kann der Tag zwischen den 10. und 15. dieses Monats fallen.
[284a] Am Esther-Fasttage בשנת שט"ז ליצירה פה ק"ק פראג הבירה Wolf verlegt den Druck daher in das Jahr 1556 (t. 2 p. 456, t. 4 p. 199); das Monatsdatum, in beiden Jahren gleich, entscheidet nicht. Aber in älteren Prager Drucken wird gewöhnlich פרנא, nicht פראג geschrieben; ferner die Zahl 16 bei den Alten nicht ט"ז sondern י"ו bezeichnet, und erst im Prager Machsor 1586 fol., dessen erster Theil 1585 gedruckt ist, fand ich ט"ז. Daher scheint ט mir ein Druckfehler statt ם zu seyn.
[285a] In Dukes Mittheilungen S. 105 ist statt Kislev der Monat Elul angegeben.
[286a] Nicht „porta habitationis" (Verzeichniss hebräischer Bücher, Berlin 1841, S. 2 N. 27).
[286b] Setzer, Typen und Reihenzahl (35) der Columne sind wie in N. 173.
[287a] s. das Nachwort zu כלי חמדה N. 187.
[289a] Das war damals ein Mittwoch, obwohl in dem Buche Donnerstag gedruckt ist.
[291a] Das Werk ist anonym; aber im Anhang zu לחם הפנים f. 63c wird es dem ?גאון/נאון? מהר"ר יעקב zugeschrieben; ebenso catal. ms. und Opp. 439 O., vermuthlich dem A. 1568 in Prag gestorbenen (Wolf t. 3 p. 529). —
[291b] Ist ein Brnder des bei Nnmmer 154 genannten Rabbiners Moses Altschuler, und der Schwiegersohn von Isaac Cohen b. Jekutiel Kuskes (dem Verfasser des Commentars zum hohen Liede Opp. 277Q. und einer Grammatik Opp. 1369Q., der in Chelm, Prag und Posen nm 1600 Rabbiner gewesen). Seine im J. 1616 eigenhändig geschriebenen kabbalistischen und anderen Werke befinden sich in einem dicken Quartanten in der Oppenheimerschen Bibliothek Opp. 1033Q., obgleich dort von Verfasser und Schreiber keine Silbe verlautet. Wolf führt ihn dreimal, und zwar einmal als Elasar Perls (t. 3 p. 120. 122. 579), und ein anderes Mal (ib. p. 60) als Abraham Perls auf, und macht ihn zum Autor des seinem Schwiegervater gehörenden נחלת אבות welches übrigens dort nicht näher bezeichnet und eben jener erwähnte Commentar zum hohen Liede ist. Sein Sohn Isaac hat Einiges von ihm edirt, s. Wolf t. 1 p. 649. Vgl. meine additamenta zu cod. 21. im catal. Lips. p. 319.
[293a] a) יום ג' מסדר קדושים שנת ויבא יעקב שלם der Kalender war כש"ן, wo der Abschnitt קדושים am Sabbat den 6. Ijar gelesen wird.
[298a] a) RGA. גאונים בתראי N. 10.
[299a] ein Urenkel vom Urenkel dieses R. Jacob ist Dr. G. Riesser,
[300a] Asulai in den Nachträgen זעיר שם
[301a] Der Verfasser von עולת יצחק, geb. A. 1566, citirt (§. 502. 503) seinen Oheim R. Lieberman Sofer.
ד. זכר הצדיקים
עמ׳ 304 עם הסימנים הראשונים להתרחבות הכבוד כלפי הזולת נמנה מנהג אמירת השלום. בברכה שאנו מקדמים בה את הבא מולנו מתבטאים הן הכרה מוסרית הן רצון טוב אנושי; משום כך שימשה אצל העברים אותה מילה עצמה לברכה במובן של אמירת שלום ולברכה במובן של הענקת ברכה.304a
תוכן אמירת השלום היה ברכת האל,304b השלום304c — שבלשון הקודש הוא הטובה העליונה שאפשר להעניק לנו — והחיים.304d אחריהם באו גם כוח, הצלחה, רפואה וטובות מיוחדות דומות. את הברכה נתנו בפנייה ובמענה304e בנוסחאות כגון:
ברוך ה׳;304f ברוך לאל304g או לשמים;304h יברכך ה׳;304i ברכת ה׳ לך;304k
I.
S. 304 Zu den ersten Zeichen der allgemeiner werdenden Achtung des Nebenmenschen gehört die Sitte des Grusses; in der Begrüssung des uns gegenübertretenden spricht sich eben so wohl sittliche Anerkennung als menschlicbes Wohlwollen aus, daher batten auch die Hebräer einen und denselben Ausdruck für grüssen und für segnen304a. Den Inhalt des Grusses bildeten der göttliche Segen304b, der Friede304c — in der heiligen Sprache das höcbste, das uns gewährt werden kann — und das Leben304d; demnächst kamen auch Stärke, Glück, Heilung und ähnliche specielle Güter an die Reihe. Den Segen bot man in der Anrede und der Erwiederung304e in Formeln wie:
עמ׳ 305 ברוך הבא;305a ה׳ עמך;305b יחנך;305c יהי בוראכם בעזרכם.305d
בדומה לכך ניתנה ברכת השלום בפגישה,305e ליוצא305f כבָּא: שלום לך;305g בוא בשלום,305h וכיוצא בזה. בראש האיגרות הוצב השלום.305i
לעומת זאת אנו מוצאים את הביטוי „חיים” בברכות מסוגים מיוחדים יותר: בקריאת עידוד,305k בקריאת „יחי” של נותני כבוד,305l ובקבלת פנים של ברכה ואיחול305m — כדוגמת האמירה המאוחרת: „כן לשנה הבאה ולעוד שנים רבות”.305n
Gesegneter Gottes304f, sei Gott304g oder dem Himmel304h gesegnet! Gott segne dich304i, Gottes Segen dir304k, S. 305 Gesegnet sei der Kommende305a, Gott mit dir305b, er begnadige dich305c; euer Schöpfer steh' euch bei305d!
עמ׳ 306 עוד נאמרו איחולי חיים בשעת שתיית יין,306a כתגובה למתעטש,306b ובנוסחאות הברכה שבהן נפרדו ידידים ועמיתים זה מזה, כגון: „המחיה חיים יעניק לך חיים ארוכים ומאושרים”,306c או: „עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העולם הבא”.306d
אמרות אחרות הביעו עידוד, שבח ואיחול הצלחה. הנפוצות שבהן היו: חזק, אמץ והיה איתן;306e יישר כוחך;306f הצלח;306g אשריך.306h בתקופה שלאחר התלמוד השתמשו במילים מזל — שפירושה בזה אחר זה היה כוכב לכת,306i עושר306k והצלחה306l (τύχη) — וסימן (σημεῖον) בנוסחאות „מזל טוב”306m
עמ׳ 307 ו״סימן טוב”,307a כאיחולים למזל טוב ולסימן מבשר טובות.
כביטויי תודה שימשו: תנוח דעתך;307b תינתן לך נפשך;307c יישר כוחך;307d ברוך תהיה.307e את האהבה מלאת ההוקרה הביעו במילים „הריני כפרתך” או „הריני כפרתכם”.307f
למתעטש איחלו גם רפואה,307g לחולה החלמה,307h לאבל נחמה,307i ולשמח — אושר והתמדת השמחה.307k לכל אדם איחלו יום שמח, בוקר טוב וכיוצא באלה.307l
אל אלה מצטרפות לבסוף אמרות אחדות שנועדו, בעת הזכרת פורענות, להרחיק את הנמענים מתחום האסון, כגון: „לא אליכם”,307m „חס ושלום”.307n
עמ׳ 308 וכן נוסחאות מסוימות מתקופת הגאונים בעת מסירת הודעה על מותו של אדם.308a
ברכות אלה כוונו אל הנמען, בגוף שני. בהדרגה, ועם התרחבות הכתיבה, נעשה גם האדם הנעדר — גוף שלישי — מושא לאיחול ולברכה, להודיה, לנחמה, לשבח ולהלל. עם זאת חלף זמן רב עד שהמנהג בתחום זה של חיי החברה הצליח ליצור אמרות קבועות. מתקופת המשנה נודעו לנו רק שתי הנוסחאות האלה:
1. ״זכור לטוב״ — ייזכר לטובה. במילים אלה כיבדו הדיינים את החנווני ההוגן, האורחים את המארח הנדיב, ומורי ההלכה את האב שהדיר מן הירושה בן אחד שסרח; ובכלל — את האדם האציל יותר.308b
2. ״הריני כפרתו״ — אהיה כפרתו; כלומר, אני נכון לקבל עליי את העונש על חטאיו. זהו ביטוי לחיבה גדולה,308c שנשאל מנוסחת ההוקרה הנזכרת לעיל, ולעיתים הוא מבטא נאמנות אוהבת לכלל ישראל.308d
בהדרגה, ובייחוד מן המחצית השנייה של תקופת הגאונים, נעשה מקובל להוסיף — במובאות, באיגרות ובחיבורים — לשמו של הנמען, הנזכר על פי רוב בגוף שלישי, או לשמו של אדם שלישי, נוסחה שבה הביע הכותב את איחוליו הטובים, את אהבתו ואת הוקרתו. טיפוסן של נוסחאות אלה התגבש רק במשך הזמן. גם אותן אפשר להעמיד על ברכה והגנה, אריכות ימים ושלווה, וראוי להכירן ביתר דיוק בצורתן ובשימושן.
Eben so ward der Friedensgruss bei der Begegnung305e, dem Abgehenden305f wie dem Kommenden ertheilt: Friede dir!305g Komm in Frieden!305h u. s. w. In Briefen stand der Frieden an der Spitze305i. Dahingegen treffen wir den Ausdruck „Leben" in Begrüssungen speciellerer Art, z. B. bei dem ermunternden Zuruf305k, dem Vivat der Huldigenden305l, der glückwünschenden Bewillkommnung305m — gleich der jüngeren Redensart: So das künftige und noch viele Jahre305n; S. 306 ferner beim Weintrinken306a, als Zuruf dem Niesenden306b, und in den Segensformeln, unter denen Freunde und Collegen von einander schieden, z. B. „Der Erhalter der Lebenden schenke dir langes und glückliches Leben“306c, oder: „Siehe deine Welt in diesem, deine Zukunft in dem ewigen Leben“306d. Wiederum andere Redensarten drückten Aufmunterung, Billigung und Glückwunsch aus; hierunter waren die üblichsten: sei stark, fest, wacker306e! es erstarke deine Kraft306f! sei glücklich306g! Heil dir306h! und im nachtalmudischen Zeitalter wurden die Worte מזל — das nacheinander Planet306i, Reichthum306k und Glück306l (τυχη) bezeichnete — und סימן (σημεῖον) in den Formeln (מזל טוב306mS. 307 und סימן טוב307a als Wünsche für gutes Glück und gute Vorbedeutung angewandt. Als Ausdrücke des Dankes galten: Ruhe deinem Geist307b; Leben sei dir gewährt307c; wacker deine Kraft307d; bleibe gesegnet307e! Als Beweis verehrender Liebe die Worte: „ich bin Sühne für dich, für euch“307f. Dem Niesenden wünschte man auch Gesundheit307g, dem Kranken Genesung307h, dem Trauernden Trost307i, dem Fröhlichen Glück und Dauer der Freude307k, Jedem einen frohen Tag, guten Morgen u. dgl.307l. Hieran schliessen sich endlich noch einige Redensarten, um bei Erwähnung eines Unfalls die Angeredeten aus dem Bereich des Missgeschicks zu entfernen, wie etwa: Fern von euch307m! Gott behüte307n! S. 308 und gewisse Formeln des geonäischen Zeitalters bei Meldung eines Sterbefalles308a.
Diese Grüsse galten dem Angeredeten, der zweiten Person. Allmählig und bei zunehmendem Schriftthum ward auch der Abwesende, die dritte Person, Gegenstand des Wunsches und Segens, des Dankes, des Trostes, der Billigung und der Belobung, wiewohl es lange gedauert hat, bevor auf diesem Gebiete des gesellschaftlichen Lebens die Sitte hat stehende Redensarten bilden können. Aus dem Mischnischen Zeitalter sind uns nur folgende zwei Formeln bekannt geworden:
1) זכור לטוב „seiner sei zum Guten gedacht.“ Mit diesen Worten ehrten die Richter den billigen Krämer, die Gäste den gastfreien Wirth, die Gesetzlehrer den einen ungerathenen Sohn enterbenden Vater, überhaupt den Edlern308b.
2) הריני כפרתו „sei ich die Sühne für ihn,“ d. h. ich bin bereit, für seine Sünden die Strafe zu übernehmen; eine Aeusserung grosser Zuneigung308c, entlehnt aus der oben erwähnten Verehrungsformel, und zuweilen der Ausdruck der Pietät für das gesammte Israel308d.
עמ׳ 309 ״רחמנא ברכינון״ — האל יברכם — אומר רב האי גאון309a בסביבות שנת 1000; מכאן אצל מחברים מאוחרים יותר: ״אל יברכהו״ — האל יברך אותו.309b
״נטריה רחמנא״,309c בקיצור נ״ר,309d — האל ישמרהו — או ״נטריה רחמנא ופרוקיה״, בקיצור נר״ו,309e — האל יהיה שומרו וגואלו — הייתה כבר במאה העשירית נוסחת ברכה לא בלתי־רגילה. הקיצור האחרון, שהיה בשימוש כללי מן המאה הארבע־עשרה, אף נתפרש לפי משמעות המילה ״נרו״ — אורו — ונעשה מקובל להשלימו ב״יָאִיר״.309f מעתה הופיע הקיצור החדש נ״י,309g בעיקר באיגרות, בצמוד לשמות אנשים.
נדירות יותר היו הנוסחאות ״רחמנא נטריה״309h או ״ישריה מן שמיא״309i [כך בתעתיק; אפשר שנשמטה מ״ם מן ״ישמריה״] — השמים ישמרוהו — בקיצור ימ״ש,309k שדוגמאות להן מצויות מן הרבע האחרון של המאה השלוש־עשרה. לאחר שנעלם הניב הארמי נמסרה אותה לשון במילים העבריות המקבילות ״ישמרהו צורו״,309l ״שמרו צורו״309m — צורו ישמרהו — וגם בתוספת
Allmäblig aber, insonderheit seit der letztern Hälfte der geonäischen Epoche, ward es Sitte, bei Anführungen, in Briefen und Schriften, dem Namen des — meist in der dritten Person — Angeredeten oder eines Dritten eine Formel hinzuzufügen, in welcher der Schreibende seine guten Wünsche, seine Liebe und Verehrung kund gab. Diese Formeln, S. 309 deren Typus erst mit der Zeit sich ausprägen konnte, lassen sich gleichfalls auf Segen und Schutz, langes Leben, Wohlergehen zurückführen, und verdienen in Bezug auf ihre Gestalt und ihren Gebrauch eine nähere Bekanntschaft.
רחמנא ברכינון „Gott segne sie“ sagt Hai Gaon309a (A. 1000); daher Spätere[309b] אל יברכהו „Gott segne ihn!“
עמ׳ 310 ״גואלו״.310a מתחילת המאה השתים־עשרה אנו פוגשים נוסחה זו בקיצורים ושצ״ר,310b ישי״ץ,310c שצ״ר,310d ש״ר,310e רע״ר,310f ש״ץ.310g ארבעת הראשונים מצויים רק אצל מחברים ספרדים ודוברי ערבית. לעומת זאת, מן המאה החמש־עשרה דחק יצ״ר310h [כך בתעתיק; הקיצור הרגיל על פי פיתוח הנוסחה הוא יצ״ו] לא רק את שאר הקיצורים, אלא נעשה מקובל כל כך עד שהשמטת קיצור הנימוס הזה בלטה לעין וגונתה כהפרת המנהג.310i
ראויות לציון גם הווריאציות ״ינצרם צורם״ ו״יאדרם צורם״, שתיהן מראשית המאה השלוש־עשרה.310k מאוחר יותר הוא יצו״א,310l כלומר תוספת „אמן”; וכן ״ישמרם האל״ — האל ישמרם. גם ״השם ישמרהו ויחיהו״,310m על פי תהלים מא, ג, המקוצר אצל המאוחרים בדרך כלל הי״ו;310n או רק ״ישמרהו השם״, בקיצור ה״י,310o ובתוספת אמן — הי״א310p — מצויים כבר במאה השתים־עשרה, אך ודאי קדומים יותר, שכן ניסים
עמ׳ 311 גאון פונה אל קוראו בסביבות שנת 1020 בנוסחה „האל ישמרך”.311a
על פי הביטויים המקראיים ״אלהי אבי בעזרי״ (שמות יח, ד) ו״שאל יעקב בעזרו״ (תהלים קמו, ה) נוצרו במאה השלישית איחולי הברכה ״אלהי אברהם בעזרו״311b — אלוהי אברהם יהיה בעזרו — ו״המקום יהיה בעזרו״311c — האל יהיה בעזרו.
מכאן באה אצל מחברים מן המאה האחת־עשרה ואילך ברכה שנוספה לשם מקבל האיגרת וכיוצא בו בנוסח זה או בנוסחים דומים: ״המקום יהא בעזרו״,311d ״לו יהיה המקום בעזרו״,311e ״האל יהיה בעזרו״,311f ״יהי צורו בעזרו״,311g או בקיצור: ״יעזרהו האל״311h — האל יסייע לו. במקומה שימשו גם המילים מעזרא א, ג: ״יהי אלהיו עמו״311i — אלוהיו יהיה עמו; ואצל היהודים דוברי הערבית: ״ירחמהו אל״311k — האל יאהבהו — בקיצור י״א.311l
מאותו גיל הן הנוסחאות שבהן מאחלים חיים ארוכים ומאושרים. את האיחול ״יחי לעד״, השאול מתהלים כב, כז, אנו מוצאים כבר בציטוט של גאון.311m משוררים שונים מן המאה השתים־עשרה, כגון יהודה
נטריה רחמנא309c abgekürzt נ"ר309d „Gott behüte ihn,“ oder: נטריה רחמנא ופרוקיה, abgekürzt נר"ו309e, „Gott sei sein Hüter und Erlöser,“ war schon im zehnten Jahrhundert eine nicht ungewöhnliche Segensformel. Diese letztere Abbreviatur, seit dem 14. Säculum allgemein im Gebrauch, ward sogar mit der Bedeutung des Wortes נרו — „sein Licht“ — belieben, durch יָאִיר — „es leuchte“ — ergänzt309f, und trat nun in der neuen Abkürzung נ"י309g vornehmlich in Briefen als Begleitung der Personennamen auf. Seltener waren die Formeln רחמנא נטריה309h oder ישריה מן שמיא309i (der Himmel behüte ihn), abgekürzt ימ"ש309k, wovon Beispiele aus dem letzten Viertel des 13. Jahrhunderts vorkommen. Als das Aramäische Idiom verschwunden war, wurde dieselbe Redeweise durch die parallelen hebr. Worte ישמרהו צורו309l, שמרו צורו309m „sein Hort behüte ihn“ und ebenfalls mit dem S. 310 Zusatz גואלו310a „und sein Erlöser“ wiedergegeben. Seit dem Anfang des zwölften Jahrhunderts begegnen wir dieser Formel in den Abbreviaturen ושצ"ר310b ישי"ץ310c שצ"ר310d ש"ר310e רע"ר310f ש"ץ310g, von denen die ersten vier nur bei spanischen und arabisch redenden Autoren; dahingegen hat seit dem 15. Jahrhundert das יצ"ר die anderen nicht nur verdrängt310h, sondern es ward so allgemein üblich, dass die Auslassung dieser höflichen Abbreviatur auffiel und als Verstoss gerügt wurde310i. Als Variationen sind zu bemerken: ינצרם צורם und יאדרם צורם, beide aus dem Anfang des dreizehnten Säculums310k; jünger ist יצו"א310l d. i. die Hinzufügung des „Amen.“ (ישמרם האל) „Gott behüte sie;“ השם ישמרהו ויחיהו310m „Gott behüte und erhalte ihn“ — aus Ps. 41, 3 —, bei Neueren gewöhnlich abgekürzt הי"ו310n oder auch bloss ישמרהו השם, abgekürzt ה"י310o, oder mit hinzugefügtem אמן (Amen): הי"א310p, kommen gleichfalls schon im zwölften Säculum vor, sind aber sicher älter, da Nissim S. 311 Gaon (A. 1020) seinen Leser mit der Formel „Gott behüte dich" anredet311a.
Den biblischen Ausdrücken אלהי אבי בעזרי (Exod. 18, 4) „der Gott meines Vaters ist mein Beistand," שאל יעקב בעזרו (Ps. 146, 5), „Jacobs Gott ist sein Beistand" nachgebildet sind die aus dem dritten Säculum stammenden Segenswünsche: אלהי אברהם בעזרו311b „Abrahams Gott sei sein Beistand," המקום יהיה בעזרו311c „Gott sei sein Beistand." Daher bei den Autoren seit dem 11. Säculum in dieser und ähnlichen Wendungen, als: המקום יהא בעזרו311d, לו יהיה המקום בעזרו311e, האל יהיה בעזרו311f, יהי צורו בעזרו311g, oder kürzer: יעזרהו האל311h „Gott stehe ihm bei!" eine dem Namen des Briefempfängers u. dgl. hinzugefügte Begrüssung, statt welcher auch aus Esra 1, 3 die Worte יהי אלהיו עמו311i „sein Gott sei mit ihm" üblich waren, oder bei den arabischen Juden: ירחמהו אל311k „Gott liebe ihn," abgekürzt י"א311l.
עמ׳ 312 בן קלונימוס,312a מוסיפים לשם הבן את המילה ״יחי״. השתמשו גם בביטויים ״יחיה לעד״,312b בקיצור י״ל;312c ״שיחיה לעד״,312d ועם „אמן” ובקיצור שיחל״א.312e
בייחוד השתמשו ב״שיחיה״ הפשוט.312f בתחילה ליוותה הנוסחה את שמות האב, הרב או הידיד; מן המאה החמש־עשרה312g שלטה בכלל במקביל ליצ״ו, וברוב המקרים קוצרה לשיח׳312h או שי׳.312i
מבין ההרחבות של נוסחה זו ראויות לציון במיוחד האמרות האלה:
1. ״יחיה לארך ימים ושנים״ — יחיה ימים ושנים רבים — מן המאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה.312k כתבו גם ״שיחיה״, שהייתה הצורה הרגילה יותר, וקיצרו שילי״ו312l או שילי״ו312m [כך בתעתיק; שתי הצורות נדפסו זהות]; לחלופין החליפו את ״ושנים״ ב״אמן״, ונוצר שילי״א.312n
2. ״אך ימי שנות חיים יוסיפו לו״ — רק שנות חיים נוספות יינתנו לו — בקיצור אי״ש חי״ל,312o
3. ״שיחיה לארך ימים טובים״ — יחיה זמן רב ובאושר — מקובל מן המאה הארבע־עשרה, ובדרך כלל מקוצר שלי״ט;313a מאוחר יותר בתוספת אמן: שליט״א,313b ולעיתים גם מורחב ב״סלה״: שליטא״ם.313c
4. מאותה תקופה השתמשו יהודי איטליה בנוסחה ״יחיה שנים רבות״, בקיצור יש״ר,313d ולעיתים קרובות יותר בתוספת ״וטובות״, בקיצור ישר״ו;313e לפעמים חתמו ב״אמן״: ישרו״א.313f
5. זה כשלוש מאות שנה נעשתה הנוסחה ״(ש)יחיה נצח״ — יחיה לעולם — מקובלת, בייחוד אצל יהודי פולין, ובדרך כלל קוצרה נ״ג313g [כך בתעתיק; על פי ראשי התיבות מסתברת הקריאה י״נ], שי״ן,313h או ש״ן.313i
את ״השם יחיהו״313k — האל יקיימהו בחיים — יש לראות כקיצור של
עמ׳ 314 הי״ו. לעומת זאת, את הצירוף ״ישמרם צור עולמים ויחיים״, בקיצור יצע״ו,314a מצאתי רק אצל מחברים קראים.
לבסוף שייכות לכאן גם הנוסחאות האלה, המציינות ברובן, בלשונות מקראיות, הצלחה מיוחדת, שלווה וכיוצא באלה:
1. ״שלומך יהי נצח״314b — שלומך יימשך לעולם.
2. ״ירום הודו״ — תתרומם הדרתו — בקיצור יר״ה. בתואר זה כובדו שמותיהם של מנהיגים רמי מעלה, מורים וגדולי היהודים — למשל אלפסי, הרמב״ם, נינו של הרמב״ם, יוסף נשיא ואחרים;314c לעיתים נדירות גם נשים;314d וכן שבתי צבי בפי חסידיו,314e ובעת החדשה גם סוכן חצר.314f
3. ״יהי שמו לעולם״,314g על פי תהלים עב, יז.
4. ״יראה זרע יאריך ימים״, על פי ישעיהו נג, י, מצוי כבר בסביבות שנת 1200,314h ונעשה, בעיקר אצל יהודי איטליה, נוסחה קבועה בערך משנת 1400. בדרך כלל קוצר יוי״י,314i או, בתוספת אמן, יוי״א.314k
5. ״סופו טוב״, בקיצור ס״ט, ולעיתים ״סופו לטובה״,314l נהגו יהודי ספרד להוסיף אחרי שמו של מי שמייחלים „שסופו יהיה מאושר”. דוגמאות
Gleichen Alters sind diejenigen Formeln, mit welchen langes und glückliches Leben gewünscht wird. Den den Psalmen (22, 27) entlehnten Wunsch יחי לעד311m „er lebe ewig!" finden wir bereits bei Anführung eines Gaon. Verschiedene Dichter des zwölften Jahrhunderts, z. B. Jehuda S. 312 ben Kalonymos312a, fügen dem Namen des Sohnes das Wort יחי „er lebe“ hinzu. Man bediente sich auch der Ausdrücke יחיה לעד312b, abbrevirt י"ל312c, שיחיה לעד312d und mit „Amen“ und abbrevirt שיחל"א312e, vornehmlich aber des einfachen שיחיה312f, Anfangs als Begleitung der Namen des Vaters, Lehrers, Freundes, seit dem 15. Jahrbundert312g parallel mit יצ"ו allgemein herrschend, und meist in שיח׳312h oder שי׳312i abgekürzt. Als Erweiterungen dieser Formel sind besonders folgende Redensarten zu bemerken: 1) יחיה לארך ימים ושנים, „er lebe viele Tage und Jahre,“ aus dem 12. und 13. Säculum312k. Man schrieb auch שיחיה, welches das üblichere war, und abbrevirte שילי"ו312l oder שילי"ו312m; oder fügte statt ושנים ein „Amen“ hinzu, und es entstand שילי"א312n. 2) אך ימי שנות חיים יוסיפו לו „nur Jahre des Lebens seien ihm noch gewährt!“ abgekürzt אי"ש חי"ל312o, S. 313 seit dem 13. Jahrhundert. 3) שיחיה לארך ימים טובים „er lebe lange und glücklich," seit dem 14. Jahrhundert gebräuchlich, in der Regel abgekürzt שלי"ט313a; später mit hinzugesetztem Amen: שליט"א313b, bisweilen auch noch durch „Selah" erweitert in שליטא"ם313c. 4) Seit derselben Epoche bedienten sich die italiänischen Juden der Formel יחיה שנים רבות abgekürzt יש"ר313d, öfter noch mit dem Zusatze וטובות' abgekürzt ישר"ו313e, bisweilen mit „Amen" schliessend: ישרו"א313f. 5) Etwa seit 300 Jahren wurde, namentlich bei den Juden in Polen, יחיה נצח (ש) „er lebe ewig" üblich, gewöhnlich in נ"ג313g, שי"ן313h, ש"ן313i verkürzt. — השם יחיהו313k „Gott erhalte ihn" ist als Verkürzung des früher gedachten S. 314 הי"ו anzusehen. Dahingegen habe ich die Composition ישמרם צור עולמים ויחיים, abbrevirt יצע"ו314a, nur bei karäischen Autoren gefunden.
עמ׳ 315 לשימוש מגיעות עד הרבע הראשון של המאה השלוש־עשרה.315a
אף שנשים הוזכרו באיגרות רק לעיתים רחוקות, ובספרים לעיתים רחוקות עוד יותר, ולא פנו אליהן ישירות בברכה,315b אנו מוצאים זה ארבע או חמש מאות שנה, כאשר נזכר שמה של אישה נשואה, את השבח המקראי ״תברך מנשים״ (שופטים ה, כד), בקיצור ת״מ,315c או ״מנשים באהל תברך״ (שם), בקיצורים תב״מ או תמ״ב.315d
בכלל, זה כארבע מאות שנה הלך ונעשה רווח המנהג להוסיף לשמות נערות ונשים את הברכה שתי,315e שתי,315f תי׳,315g כלומר ״שתחיה״,315h או ״תחיה״.
כמו כן, זה שש או שבע מאות שנה נהוג להוסיף בעת הזכרת מקומות וקהילות יהודיות את המילים מתהלים פז, ה: ״יכוננה עליון״315i — העליון יכונן אותה — בקיצור י״ע,315k ועם „אמן” יע״א;315l או בהקדמת ״אלהים״: אי״ע,315m
Endlich gehören noch folgende Formeln hierher, die meist in biblischen Phrasen, besonderes Glück, Wohlergehen u. s. w. bezeichnen, als: 1) שלומך יהי נצח314b „ewig daure dein Wohl;“ 2) ירום הודו „hoch sei seine Herrlickeit,“ Berichtigung: l. Herrlichkeit. abgekürzt יר"ה, womit die Namen angesehener Oberhäupter, Lehrer, jüdischer Grossen, z. B. Alfasi, Maimonides, dessen Urenkel, Joseph Nasi und Andere314c, selten Frauen314d, ferner von seinen Anhängern Sabtai Zebi314e, in neuerer Zeit auch ein Hofagent314f, beehrt wurden; 3) יהי שמו לעולם314g „sein Name daure ewig“ aus Ps. 72, 17; 4) יראה זרע יאריך ימים „er sehe Samen, lange dauernden,“ aus Jesaia 53, 10, kommt schon gegen das Jahr 1200 vor314h, und wird, vorzugsweise bei italiänischen Juden, etwa seit A. 1400, eine stehende Formel, meist abgekürzt יוי"י314i oder — mit „Amen“ — יוי"א314k. 5) סופו טוב abbrevirt ס"ט, bisweilen סופו לטובה314l pflegten die Juden in Spanien hinter den Namen desjenigen zu setzen, „dessen Ende glücklich sein möge.“ Beispiele S. 315 des Gebrauchs reichen bis in das erste Viertel des 13. Säculums hinauf315a.
Obwohl der Frauen in Briefen selten, noch seltener in Büchern gedacht wurde, und man sie nicht unmittelbar grüsste315b, so finden wir doch seit 4 bis 5 Jahrhunderten, wenn der Name einer verheiratheten Frau genannt wird, den biblischen Lobspruch תברך מנשים „gesegnet sei vor Weibern“ (Richter 5, 24), abbrevirt ת"מ315c, oder מנשים באהל תברך „vor Weibern im Zelte gesegnet“ (Richter ib.), abbrev. תב"מ oder תמ"ב315d, hinzugefügt. Ueberhaupt ward seit 400 Jahren die Sitte immer allgemeiner, dem Namen der Mädchen und Frauen den Segenspruch שתי315e, שתי315f תי'315g d. i. שתחיה315h oder תחיה „sie lebe“ beizusetzen.
עמ׳ 316 או יא״ע.316a לעיתים מוסיפים, על פי תהלים מח, ט, ״יבוננה עד עולם סלה״316b [כך בתעתיק; נוסח הפסוק הוא ״יכוננה״] — הוא יכונן אותה לעולם סלה — ומכאן גם יע״ה, כלומר ״יכוננה עד העולם״,316c כנוסחת ברכה נלווית.
מאוחרת יותר היא הוספת ״תבנה ותכונן במהרה בימינו״, בקיצורים ת״ו או תו״בב,316d כאשר מזכירים את ירושלים, חברון ומקומות קדושים דומים.
לאחר הדברים האמורים אין צורך בהסבר נוסף כיצד חדרו אפילו ללשון הדיבור של יהודי גרמניה ביטויים כגון „שיחיה”, „האל ישאיר אותו בריא”, „האל ייתן לו זמן טוב”,316e „בוקר טוב”316f וכיוצא בהם. הם הביעו אהבה ודאגה לילדים ולאנשים יקרים, יותר משהביעו כבוד גרידא או נימוס חברתי.
כמה מן הנוסחאות שתוארו — ודווקא הקצרות שבהן — אף נעשו לתפילות קצרות של אדם על עצמו, ולכן צורפו לא אחת לשמו של הדובר. ובהן:
נר״ו אצל יצחק הסנירי, באקרוסטיכון של תפילה לבית הכנסת;316g
ש״ץ אצל אותו מחבר בשתיים מתפילותיו האחרות;316h
יצ״ר אצל מסר ליאון316i ומרדכי דאטו;316k
״יחיה״ אצל כמה פייטנים קדומים, כגון שבתי בן משה316l ומנחם בן מכיר;316m
שי בחתימתו של ר׳ חיים בן יונה, במאה הארבע־עשרה;316n
Gleichfalls seit 6 bis 7 Jahrhunderten ist es Sitte, bei Nennung von Orten und jüdischen Gemeinden die Worte aus Ps. 87, 5: יכוננה עליון „der Höchste befestige sie“315i, abbrevirt י"ע315k, mit „Amen“: יע"א315l, mit אלהים (Gott) voran: אי"ע315m, S. 316 oder יא"ע316a, auch wohl aus Ps. 48, 9: יבוננה עד עולם סלה316b „er befestige sie auf ewig Selah,“ daher auch יע"ה d. i. יכוננה עד העולם316c als begleitende Segensformel hinzuzufügen. Jünger ist die Hinzusetzung des תבנה ותכונן במהרה בימינו [ת"ו, תו"בב]316d, „sie werde gebauet und aufgerichtet bald in unseren Zeiten!“ (nach Num. 21, 27) wenn Jerusalem, Hebron und ähnliche heilige Orte genannt werden. Nach dem Bisherigen bedarf es keiner weitern Erklärung, wie selbst in die Umgangssprache der deutschen Juden, Phrasen wie: „leben soll er;“ „Gott lass ihn gesund;“ „Gott geb' ihm eine gute Zeit“316e, guten Morgen316f u. A. m. eindringen konnten. In ihnen sprach sich Liebe und Besorgniss für Kinder und theure Personen aus, mehr noch als blosse Achtung und höfliche Sitte. Sind ja sogar mehrere der beschriebenen Formeln, und gerade die kürzesten, zu Stossgebeten für die eigene Person geworden und daher nicht selten dem Namen des Redenden angefügt worden. Dahin gehören:
נר"ו bei Isaac hasniri im Akrostichon eines Synagogalgebets316g;
ש"ץ bei demselben in zwei anderen seiner Gebete316h;
יצ"ר bei Messir Leon316i und Mordechai Dato316k;
יחיה bei verschiedenen alten Peitanim, z. B. Schabtai b. Moses316l und Menachem b. Machir316m;
שי in der Unterschrift des R. Chajim b. Jona, Sec. 14316n;
עמ׳ 317 יוי״ד317a ויוי״א317b בקולופונים של סופרים, מן המאה הארבע־עשרה ואילך;
ס״ט,317c או ״סופי לט׳״,317d או סט״מ,317e כלומר ״סופי טוב מאד״, אצל ספרדים ובני המזרח.
לבסוף, גם הפסוק תהלים כה, יג — שבו עוד נדון להלן, חלק ו, מס׳ 4 — שימש ולעיתים עדיין משמש נוסחת תפילה, הן לנמען הן לדובר.317f
ב
אולם מוקדם יותר וביתר תוקף ממנהגי הנימוס העניק המוות לאנשים את אותות הכבוד שלנו. דור המתים הוא הדור שקדם לנו, ומותו של כל אדם הוא עתידנו שלנו. אפילו את מה שמעוור ומפריד בינינו נוטל המוות עמו, ובמקום הטינה הוא מביא יראה מפני אפלה נשגבת; כך מתקרבים אלינו הנפטרים באהבה ומתרוממים במעלתם.
בראותם את האל בשעת מותם317g הם נחים באדמה, מסורים לדין ומצפים לחסד. הם יודעים עלינו ומקיפים אותנו מבלי שנראם,317h ואף יכולים לזכות, בזכות אדיקותנו, בהקלה בעונשם ובנחמה.317i אסור לפגוע במת או להשמיץ את שמו;317k יש לקבור את גופתו
S. 317 יוי"ד317a und יוי"א317b in den Nachschriften von Schreibern, seit dem 14. Jahrhundert;
ס"ט317c oder: סופי לט'317d, oder: סט"מ317e d. i. סופי טוב מאד „mein Ende sei sehr glücklich," bei Spaniern und Orientalen.
Endlich wurde und wird auch der Vers Ps. 25, 13 — von dem noch weiter unten (Abschnitt VI. N. 4) die Rede seyn wird — zuweilen als Gebetsformel, sowohl für den Angeredeten als für den Redenden, gebraucht317f.
— — —
II.
עמ׳ 318 ולשמור על כבוד קברו. ואולם המתים האצילים נקראים חיים,318a והנפטרים — צדיקים.318b נעים להם ומביא לנו ישועה לחזור ולמסור בשמם את אשר אמרו ולימדו.318c
מי שמזכיר חסיד שנפטר או נמצא סמוך למקום קבורתו צריך לברכו ולהזכירו לטובה,318d כי:
> לזכר עולם יהיה צדיק, וזכר צדיק לברכה (תהלים קיב, ו; משלי י, ז).
מי שנמנע מלעשות זאת חוטא.318e משום כך קראו לילדים בשמותיהם של אנשים חסידים — כנראה ברוב המקרים בשמות הוריהם שלהם, שכן כל אדם מחויב לראות את הוריו כצדיקים.318f כך עברו שמות בירושה כמצבות של הוקרה.318g
בימי הביניים בירכו בפומבי, במסגרת עמ׳ 319 עבודת הקודש, את שמותיהם של קרובים,318h של מורים מפורסמים ומיטיבי ישראל,318i ושל אנשים שעשו שירות חשוב לקהילותיהם.318k חילקו מתנות בשמם, התפללו למנוחת נשמותיהם,319a ורשמו את השמות ב״ספר הזיכרון״.319b
ההורים תופסים את המקום הראשון בין החיים ובין הנפטרים. התקופה המאוחרת החזיקה בתוקף רב במעמד הנשגב שהעניקה התורה להורים בלב עשרת הדיברות. „לא במילים בלבד”, אומרת המכילתא לעשרת הדיברות, „אלא במאכל, במשקה ובלבוש הולם יש לכבד את ההורים. האם והאב זכאים לאותו כבוד ולאותה יראה, וזלזול בהורים שקול לזלזול באל. כבד את הוריך למען תאריך ימים”.
דוגמה דתית זו ייסדה בישראל חיי משפחה שהגזע הקווקזי יכול לקנא בהם, ותרמה תרומה מהותית להמשך קיומם של היהודים. עמה קשורים הכבוד למורים ולזקנים, היראה מפני חכמי ישראל, השמירה על המסורת, והכבוד למקום מנוחתם ולזכרם של הנפטרים.
מי שמקלל את הוריו, גם לאחר מותם, דינו מיתה.319c גינוי הוריו של אדם אחר זכה לביקורת חריפה, משום שהנפגע נוהג להשיב את העלבון, וכך המעליב גורם לפגיעה בשם הוריו שלו.319d
בספרא319e מוגדרת היראה מפני ההורים כך: אין לתפוס את מקומם, אין לסתור את דבריהם ואין להיכנס לדבריהם. לעומת זאת אומרת ברייתא המובאת בגמרא הבבלית:319f
Früher jedoch und nachdrücklicher als die höfliche Sitte stattete der Tod die Personen mit unseren Achtungsbezeigungen aus. Das Geschlecht der Todten ist das uns vorangegangene, das Sterben eines Jeden unsere eigene Zukunft; selbst was uns verblendet und entzweiet nimmt der Tod mit sich hinweg und bringt statt des Grolls die Scheu vor einem erhabenen Dunkel: so werden die Verstorbenen uns näher gerückt in der Liebe und höher gestellt in dem Range. Gott im Sterben schauend317g ruhen sie in der Erde, dem Gericht anheimgefallen und harrend der Gnade. Sie wissen von uns und ungesehen umgeben sie uns317h, können sogar durch unsere Frömmigkeit Milderung der Strafe und Trost erlangen317i. Den Todten darf man nicht kränken, seinen Namen nicht schmähen317k; seine Leiche muss bestattet, S. 318 das Grab in Ehren gebalten werden. Die edlen Todten aber heissen Lebende318a, ja die Verstorbenen Gerechte318b; ihnen angenehm und uns heilbringend ist es, das was sie gesprochen und gelehrt mit Angabe ihres Namens wieder zu verkünden318c. Wer aber einen verstorbenen Frommen nennt oder seiner Grabstätte nahe ist, soll ihn segnen und seiner zum Guten gedenken318d, denn Des Gerechten Name bleibt ewig und sein Andenken ist ein Segen (Ps. 112, 6. Spr. 10, 7). Wer diess zu thun unterlässt sündigt318e. Daher gab man den Kindern Namen nach frommen Menschen, wohl meist die der eigenen Eltern, da ein jeder die seinigen für gerecht zu achten verbunden318f. Solchergestalt vererbten sich Namen als Denkmale der Ehrerbietung318g; im Mittelalter wurden die Namen von Verwandten318h, von berühmten Lehrern und Wohlthätern Israels318i, von Personen, die um ihre Gemeinden sich verdient gemacht318k, bei gottesdienstlicher S. 319 Feier öffentlich gesegnet, Spenden für sie ausgetheilt, für ihr Seelenheil gebetet319a, und die Namen in das „Memorialbuch"319b eingetragen.
יש לכבד את עמ׳ 320 האב בחייו ולאחר מותו. אם אדם מוסר תורה ששמע מאביו שנפטר, אל יאמר „כך אמר אבא”, אלא „כך אמר אדוני אבי, הריני כפרת משכבו”.320a
כך הוא בשנים־עשר החודשים הראשונים לאחר מותו. לאחר מכן עליו להוסיף לשם, במקום המילים האלה: „זכרונו לברכה לחיי העולם הבא”,320b או, כפי שנמסר פה אחד אצל בעלי ההלכה הקדומים,320c „זכרונו” — או „זכרו”320d — „לחיי העולם הבא”, בקיצור זלה״ה.320e יתרה מזו, את הנוסחה האחרונה יש להוסיף גם לחתימה בשם בשנת האבל עצמה.320f
כך הכניסה חובת הכבוד לאב כבר במאה השלישית את לשון הכבוד הראשונה לצד שמו של אדם שנפטר. האם נחשבה תמיד שווה לאב לעניין זה.320g
Die erste Stelle unter den Lebenden wie unter den Verstorbenen nehmen die Eltern ein. Die erhabene Stellung, welche das Gesetz in Mitten der Zehngebote den Eltern verliehen, hat die spätere Zeit mit grossem Nachdrucke festgehalten. „Nicht bloss, sagt die Mechilta zum Dekalog, mit Worten, sondern mit Speise, Trank und anständiger Kleidung müssen die Eltern geehrt werden; Mutter und Vater gebührt gleiche Ehre, gleiche Ehrfurcht, und die Geringschätzung der Eltern kommt der Gottes gleich. Ehre die Eltern, damit du lange lebest." Dieses religiöse Dogma hat in Israel ein Familienleben gegründet, um das die Caucasische Race es beneiden kann, und welches zu der Fortdauer der Juden wesentlich beigetragen. Im Zusammenhange hiermit steht die Ehrerbietung vor den Lehrern und den Alten, die Ehrfurcht vor den Weisen Israels, die Fürsorge für das Ueberlieferte, die Achtung vor der Ruhestätte und dem Andenken der Verstorbenen. Wer die Eltern, auch nach ihrem Tode, verflucht, wird mit dem Tode bestraft319c. Die Beschimpfung der Eltern eines Dritten wurde sehr gerügt, weil der Beleidigte den Schimpf zurückzugeben pflegt, und der Beleidiger mithin die Veranlassung ist, dass der Name seiner eigenen Eltern gekränkt wurde319d. Im Sifra319e wird die Ehrfurcht gegen Eltern dahin bestimmt, den ihnen gehörenden Platz nicht einzunehmen, ihnen nicht zu widersprechen oder ins Wort zu fallen. Dahingegen sagt eine in der babylonischen Gemara319f enthaltene Baraita: Den S. 320 Vater muss man beim Leben und nach dem Tode in Ehren halten. Führt jemand eine Lehre an, die er von seinem gestorbenen Vater gehört, so sage er nicht: So sprach mein Vater, sondern: „So sprach mein Herr Vater, für dessen Ruhe ich die Sühne zu seyn bereit bin"320a. Diess ist in den ersten zwölf Monaten nach seinem Tode der Fall; später aber soll er statt jener Worte folgende dem Namen hinzufügen: „Sein Andenken zum Segen zum künftigen Leben"320b, oder, wie es einstimmig bei den alten Gesetzlebrern320c heisst: „Sein Andenken zum künftigen Leben" זכרונו (oder זכרו)320d לחיי העולם הבא, abgekürzt זלה"ה320e. Ja die letztere Formel soll bei der Namensunterschrift selbst im Sterbejahr beigesetzt werden320f.
ואולם גם המורה נקרא אב, והתלמידים נקראו בניו;320h יתרה מזו, היראה מפני המורה הועמדה מעל היראה מפני האב, באותו יחס שבו טובת הנפש עמ׳ 321 עולה על טובת הגוף.321a
כאשר נפגשו כך המצווה להזכיר את החסידים שנפטרו בשבח ובברכה והמצווה האחרת, שדרשה נוסחת ברכה מסוימת כלפי שלושת האנשים היקרים ביותר, היה בלתי־נמנע שנוסחאות אלה ואחרות יעברו מן הדיבור אל הכתיבה. בהדרגה הועברו מן ההורים וממוריו של אדם גם אל אנשים אהובים אחרים, אל אישים מכובדים ואל מורים מפורסמים. במרוצת הזמן היה עליהן לקבל טיפוס קבוע, ממש כלשונות הנימוס שהופנו אל החיים, ולבסוף להיעשות זכות שווה של כל נפטר הראוי לכבוד.
וכך אכן אירע. אולם רק במשך מאות שנים נוצר ריבוי לשונות הכבוד למתים המצויות בידינו כיום. זמן רב עבר עד שנוסחה זו או אחרת נעשתה מקובלת בכלל; נוסחאות אחדות נעלמו שוב לאחר שזכו לחיבה רק באזורים מסוימים. העיון המדוקדק ברכיבים צנועים אלה של החיים היהודיים עשוי לזרות את האור הראוי על תחומים חשוכים אחדים של ידיעתנו. משום כך נשמר בדיון הבא, ככל שהקשר הדברים התיר, גם הסדר ההיסטורי.
ג
[ז״ל] זכור לטוב
אליהו הנביא — השני למשה והדומה לו ביותר,321b מגינו של ישראל ומבשר גאולתו — נחשב לאדם חי שנלקח מן הארץ, וכבר
So hat die Pflicht der Ebrerbietung gegen den Vater bereits im dritten Jahrhundert die erste Euphemie bei dem Namen Verstorbener eingefübrt. Dem Vater wurde die Mutter in dieser Hinsicht stets gleich geachtet320g. Nun hiess aber auch der Lehrer Vater und die Schüler nannten sich seine Söhne320h; ja es wurde die Ehrfurcht gegen den Lehrer über die gegen den Vater gestellt, in demselben Verhältnisse, wie die Wohlfahrt der Seele die des Leibes S. 321 überragt321a. Indem nun solchergestalt die eine Vorschrift, der abgeschiedenen Frommen lobend und segnend zu gedenken, mit der andern, die gegen die drei theuersten Personen eine bestimmte Segensformel forderte, zusammentraf, konnte es nicht fehlen, dass diese und andere Euphemien aus der mündlichen Rede in die Schriften übergingen, und allmählig von Eltern und eigenen Lehrern auf sonstige geliebte Personen, geachtete Männer und berühmte Lehrer übertragen wurden. Sie mussten im Verlauf der Zeit in gleicher Weise, wie die höflichen Formeln, die den Lebenden galten, einen festen Typus annehmen und endlich das gleiche Recht jedes achtbaren Verstorbenen werden.
So ist es auch geschehen. Aber erst in einer Reihe von Jahrhunderten entstand die Menge der jetzt vorhandenen Euphemien für die Verstorbenen; es dauerte lange, ehe diese und jene Formel allgemein üblich wurde; manche ist wieder verschwunden, nachdem sie nur in gewissen Ländergebieten Gunst gefunden. Die nähere Betrachtung dieser unscheinbaren Elemente des jüdischen Lebens dürfte manchen dunkeln Gebieten. unseres Wissens das gehörige Licht geben; darum ist auch in der hier folgenden Erörterung, insoweit der Zusammenhang es erlaubte, die geschiehtliche Zeitfolge beobachtet.
III.
[ז"ל] זכור לטוב „zum Guten gedacht.“
עמ׳ 322 במאות הראשונות322a קיבל לשון כבוד זו כעיטור קבוע לשמו; היא אף יכלה לבוא לבדה במקומו.322b הנוסחה מצויה גם אצל הקראים.322c
תוכנה הכללי והמעבר המתבקש מאליהו אל אנשי מעלה אחרים מן העת העתיקה הפכו אותה במהרה גם ללשון כבוד למתים. ואכן, כך שימשה כבר לפני אמצע המאה השלישית.322d לאחר מכן עוד השתמשו בה לעיתים בין המאות התשיעית והשלוש־עשרה,322e כאשר הזכירו מורים שנפטרו וכיוצא בהם; אך לבסוף נדחקה מפני הנוסחאות המקובלות יותר ונעלמה.322f
בצורה שונה מעט היא מופיעה כ״זכרו לטוב״ אצל צמח גאון, או ״זכרם לטובה״ אצל חכמי נרבון — כלומר זכרם יהיה לטובה.
[ז״ל] זכרונו (זכרו) לברכה
נוסחה זו, שמשמעותה זהה לפסוק משלי י, ז, ובה בעת היא קיצור לשון הכבוד שנקבעה לאב שנפטר,322g מצויה במדרשים מתקופת הגאונים המאוחרת: בתנחומא,
Der Prophet Elia, der zweite nach Moses und ihm am ähnlichsten321b, Israels Beschützer und der Vorbote seiner Erlösung, hatte als ein der Erde entrückter Lebender, bereits S. 322 in den ersten Jahrhunderten322a, jene Euphemie als eine stehende Ausschmückung seines Namens erhalten, den sie sogar allein vertreten konnte322b. Auch finden wir sie bei den Karäern322c. Der allgemeine Inhalt jener Formel sowohl, als der nahe liegende Uebergang von Elia zu andern verdienstvollen Männern des Alterthums musste bald auch eine Euphemie für Verstorbene daraus machen; in der That war sie es bereits vor der Mitte des dritten Säculums322d. Dann bediente man sich zuweilen ihrer noch zwischen dem 9.und 13. Jahrhundert322e bei der Anführung verstorbener Lehrer u. s. w. Aber von den üblicheren Formeln verdrängt sehen wir sie endlich verschwinden322f. Etwas modifizirt erscheint sie in זכרו לטוב (bei Zemach Gaon), oder זכרם לטובה (bei den Rabbinen in Narbonne) d. i. „ihr Andenken zum Guten.“
[ז"ל] זכרונו (זכרו) לברכה. „zum Segen sei sein Andenken:“
עמ׳ 323 שמות רבה, בן סירא, ויושע, השכם ומעשה תורה;323a באליהו זוטא (פרק א) ובמדרש אסתר הקצר (קושטא 1519, בקוורטו). שם היא מצורפת רק למילים ״חכמים״ ו״רבותינו״, ובדרך כלל מקוצרת חז״ל, רז״ל.
רק מן המאה התשיעית — ואף אז עדיין במשורה — מצרפים אותה גם בהזכרת אישים חשובים יחידים. הדוגמה הקדומה ביותר מסוג זה היא כנראה זו של מר זוטרא ב״סדר עולם זוטא״,323b המוסיף לשמו את המילים ״זכר נשיאנו לברכה״.323c
אף שברשימות של ״סדר תנאים״ (887) ואצל שרירא (986) מובאים חכמי התלמוד ללא ז״ל, כבר השתמשו בנוסחה זו — לפחות כאשר הזכירו מורים שנפטרו מתקופה קרובה יותר לזמנם — המחברים האלה: הגאונים נטרונאי323d (850) וצמח323e (895), שבתי דונולו323f (946), מחברים ששמם לא נמסר,323g הגאונים חנינא323h (938), שרירא,323i האי323k (מת ב־1038), ניסים323l וחננאל323m (1038).
מאז הולך וגובר השימוש בה. היא עוברת גם אל הקראים,323n נעשית חותמו של השם הטוב שאדם מותיר אחריו,323o ובעת הזכרת מחברים שנפטרו323p נעשית
השתמשו לפי הבחירה בצורות ״זכרון״324b ו״זכר״.324c האחרונה, בהיותה הצורה המקראית, שימשה תמיד כאשר — על פי הדגם של הפסוק המקראי — נזכר לאחריה במפורש מושא הזיכרון, כגון „זכר נשיאנו”, „זכר אדוננו”,324d או „זכר כולם”.324e
הצירוף ״זכרו לטובה ולברכה״ אצל אליהו זוטא מורכב מן הנוסחה הראשונה ומן השנייה. ניסים גאון אומר על רבו: ״ז״ל ולתחיה״324f — לברכה ולתחיית המתים.
[זצ״ל] זכר צדיק לברכה
זמן רב עבר עד שהפסוק המקראי הזה, שהוא היסוד לכל לשונות הכבוד המאוחרות מסוגו, נעשה נוסחה קבועה. היא מופיעה לראשונה במאה העשירית,324g ובעיקר כשבח למוריו של הכותב שנפטרו ולאנשים אחרים שכיבד, בייחוד מתקופה שעדיין הייתה קרובה לזמנו. ראיות לכך מספקים חיבורים מן המאות העשירית והאחת־עשרה,324h ובייחוד רש״י, המשתמש בנוסחה זו כמעט רק לגבי מורים מן המאה האחרונה,324i
Diese Formel, von gleicher Bedeutung mit der Bibelstelle Spr. 10, 7, zugleich die Abkürzung der für den verstorbenen Vater gebotenen Euphemie322g, findet man in den Midraschim des spätern geonäischen Zeitalters: in Tanchuma, S. 323 Schemot rabba, Ben Sira, Vajoscha, Haschkem, Maase Thora323a, Eliahu sutta (c. 1), dem kurzen Midrasch Esther (Constpl. 1519 in 4) nur den Worten חכמים (die Weisen) und רבותינו (unsere Lehrer) zugesellt, gewöhnlich abbrevirt חז"ל, רז"ל; erst seit dem neunten Jahrhundert, sparsam allerdings noch, auch bei der Anführung einzelner bedeutender Männer. Die älteste dieser Art dürfte die des Mar Sutra in Seder Olam sutta323b seyn, welches dessen Namen die Worte hinzufügt: „Das Andenken unseres Fürsten sei zum Segen“323c. Obwohl nun in den Verzeichnissen des Seder Tanaim (A. 887) und bei Scherira (A. 986) die Talmudisten ohne ז"ל introduzirt werden, so machen doch bereits von dieser Formel, wenigstens wo verstorbene Lehrer einer ihnen näher liegenden Zeit angeführt werden, folgende Autoren Gebrauch: Die Gaonen Natronai323d (A. 850) und Zemach323e (A. 895), Schabtai Donolo323f (A. 946), Ungenannte323g, die Gaonen Chanina323h (A. 938), Scherira323i, Hai323k (gest. A. 1038), Nissim323l, Chananel323m (A. 1038). Seit dieser Zeit aber ist ihr Gebrauch im Zunehmen, geht auch zu den Karäern323n über, wird das Siegel des hinterlassenen guten Namens323o, daher bei Anführung verstorbener Autoren323pS. 324 allgemeine Sitte; auch bei verstorbenen Frauen324a. Man bediente sich beliebig der Formen זכרון324b und זכר324c; letzterer, als der biblischen, stets wenn nach der Analogie der Bibelstelle, hinterher das Objekt des Andenkens selbstständig genannt wurde, z. B. „das Andenken unseres Fürsten," „unseres Herrn"324d, „Aller"324e. Aus der ersten und der zweiten Formel zusammengesetzt ist זכרו לטובה ולברכה bei Eliahu sutta. Nissim Gaon sagt von seinem Lehrer: ז"ל ולתחיה324f (zum Segen und zur Auferstehung).
[זצ"ל] זכר צדיק לברכה „das Gedächtniss des Gerechten ist zum Segen."
עמ׳ 325 ותלמידיו,325a וכן מחברים ידועים מן התקופה שלאחר מכן,325b עד הרמב״ם. מאוחר יותר ניטל ממנה גוון זה וזצ״ל נעשה שווה במשמעותו לז״ל; עם זאת, עוד בשנת 1323 יוחדה הראשונה לאב והשנייה לאבות הקדומים.325c אצל הקראים325d נוסחה זו נדירה יותר.
[זק״ל] זכר קדוש לכרכה
„זכר הקדוש לברכה”. [״לכרכה״ כך בדפוס; הקריאה היא ״לברכה״.]
אף שכל בני ישראל נקראים קדושים, בדומה למלאכים,325e תואר כבוד זה שייך בראש ובראשונה למקדישים עצמם לתורה,325f ובייחוד למנוסים והנאמנים — כלומר לחסידים שנפטרו.325g משום כך נקראים קדושים האישים והמורים המכובדים של העת העתיקה;325h מדברים על אבות קדושים,325i אבות האומה הקדושים,325k חכמי התלמוד הקדושים,325l רבני צרפת הקדושים325m ומורים קדושים.325n
לא רק בעת העתיקה קיבל נשיא — יהודה בן
Es hat lange gedauert bevor aus dieser Bibelstelle, der Basis aller späteren Euphemien dieser Gattung, eine stehende Formel wurde; sie tritt zuerst im zehnten Jahrhundert324g hervor und zwar vorzugsweise als Belobung der verstorbenen eigenen Lehrer und sonst verehrter Personen, zumal aus einer Epoche, die dem Schreibenden noch nahe steht. Die Belege hierzu geben Schriften des zehnten und eilften Säculums324h, namentlich Raschi, der diese Formel fast nur bei Lehrern der letzten hundert Jahre gebraucht324i, S. 325 und seine Schüler325a, so wie namhafte Autoren der folgenden Zeit325b bis auf Maimonides herab. Später verliert sich diese Färbung, זצ"ל wird gleichbedeutend mit ז"ל, wiewohl noch im Jahre 1323 jenes dem Vater, dieses den Ahnen zuertheilt wird325c. Bei den Karäern325d ist diese Formel seltener.
[זק"ל] זכר קדוש לכרכה „das Andenken des Heiligen zum Segen.“
עמ׳ 326 שמעון — את הכינוי „הקדוש”;326a גם בימי הביניים העניקו תלמידים הצטיינות זו למורה נערץ.326b „רבינו הקדוש” מכונים בפי תלמידיהם ובני זמנם ר׳ יצחק הלוי בן אלעזר,326c ר׳ יצחק בן שמואל,326d ר׳ יצחק אבי רש״י,326e ר׳ שמואל החסיד,326f ר׳ אליה בפריז,326g ר׳ יחיאל שם,326h ר׳ יצחק בווינה,326i ר׳ אליה באיטליה326k ור׳ יונה בפרובאנס.326l אפילו לרב רם מעלה פנו כך באיגרות.326m
לפיכך הוחלף כבר בתקופת הגאונים, בלשון הכבוד של „הקדוש”, הצדיק (צדיק) בקדוש (קדוש); לעיתים הוסיפו גם „הטהור”.326n על השימוש בזק״ל מעידים חיבורים מן התקופה שבין המאה התשיעית למאה השש־עשרה.326o
עמ׳ 327 פעם אחת מצויה הצורה ולקצ״ט,327a כלומר ״זכרו לכרכה קדוש צדיק טהור״ — מבורך זכר הקדוש, הצדיק והטהור.
אלה שבמותם על קידוש השם חתמו את עדות אמונתם נקראו בראש ובראשונה קדושים — קדושי האל העליון.327b משום כך גם מרטירים יחידים מכונים „הקדוש”, כגון ר׳ מנחם הקדוש, ר׳ יום־טוב, ר׳ נתנאל ואחרים, ואף לפני מותם על קידוש השם.327c
[זצוק״ל, זצו״ל, זצק״ל] זכר צדיק וקדוש לכרכה
„זכר הצדיק והקדוש לברכה”. [״לכרכה״ כך בדפוס; הקריאה היא ״לברכה״.]
Heissen auch, den Engeln gleich, sämmtliche Israeliten Heilige325e, so gebührt diese ehrenhafte Benennung doch zunächst den dem Gesetze sich widmenden325f, namentlich den bewährten, d. i. den verstorbenen Frommen325g. Daher werden Heilige genannt die angesehenen Männer und Lehrer des Alterthums325h; man spricht von heiligen Vorfahren325i, heiligen Stammvätern325k, den heiligen Talmudisten325l, den heiligen französischen Rabbinen325m und heiligen Lehrern325n. Nicht bloss in alter Zeit erhielt ein Patriarch — Jehuda b. S. 326 Simeon — den Zunamen des Heiligen326a; auch im Mittelalter haben einem verehrten Lehrer seine Schüler diese Auszeichnung zuerkannt326b. „Unser heiliger Lehrer" (רבינו הקדוש) heissen bei den Schülern und Zeitgenossen: R. Isaac ha-Levi b. Elasar326c, R. Isaac b. Samuel326d, R. Isaac, der Vater Raschi's326e, der fromme R. Samuel326f, R. Elia in Paris326g, R. Jechiel ebendaselbst326h, R. Isaac in Wien326i, R. Elia in Italien326k, R. Jona in der Provence326l. Ein hochgestellter Rabbi wurde sogar in Briefen so angeredet326m. So wurde denn auch schon im geonäischen Zeitalter in der Euphemie der „Heiligen" der Gerechte (צדיק) in den Heiligen (קדוש) verwandelt; bisweilen auch noch „der Reine" hinzugesetzt326n. Den Gebrauch des זק"ל bezeugen die Schriften aus dem Zeitraume vom 9. bis zum 16. Jahrhundert326o. S. 327 Einmal findet sich ולקצ"ט327a, d. i. זכרו לכרכה קדוש צדיק טהור „gesegnet das Andenken des Heiligen, Gerechten, Reinen.“
Diejenigen, welche als Glaubensmärtyrer mit ihrem Tode die Heiligung des göttlichen Namens besiegelten, wurden vorzugsweise Heilige, Heilige des höchsten Gottes327b genannt; daher einzelne Märtyrer auch noch „der Heilige“ zubenannt werden, z. B. der heilige R. Menachem, R. Jomtob, R. Natanel u. A. m., selbst noch vor erlittenem Tode327c.
[זצוק"ל זצו"ל זצק"ל] זכר צדיק וקדוש לכרכה „das Gedächtniss des Gerechten und Heiligen zum Segen.“
Am meisten beliebt war die Verbindung der beiden vorerwähnten Epitheta, die schon gegen das Ende der geonäischen Epoche327d, auch im zwölften327e und dreizehnten327f Jahrhundert vorkommt. In dem letztern bis in das nächstfolgende Säculum war sie sehr üblich, wie unter andern327g mehrere Handschriften327h, eine alte metallene Almosen-
הצירוף החביב ביותר היה של שני תוארי הכבוד שנזכרו לעיל. הוא מצוי כבר לקראת סוף תקופת הגאונים,327d וכן במאה השתים־עשרה327e ובמאה השלוש־עשרה.327f מן המאה האחרונה ועד המאה שלאחריה היה נפוץ מאוד, כפי שמעידים, בין השאר,327g כמה כתבי יד,327h קופת צדקה עמ׳ 328 עתיקה ממתכת,328a ולבסוף ר׳ ישעיה די טראני.328b
אצל האחרון, בייחוד, כמעט נדחקו הצורות ז״ל וצ״ל, ומורי ההלכה שנפטרו — מרטירים328c ושאינם מרטירים — זוכים לזצוק״ל. לשון כבוד זו נעשתה נדירה יותר בין 1350 ל־1650,328d ומאז חזרה לשימוש אצל רבני המזרח ואיטליה; לעיתים הוסיפו לה גם „אמן”.328e
[זקצ״ל] זכר קדוש צדיק לכרכה
זהו היפוך גרידא של סדר המילים בנוסחה הקודמת,328f והוא מצוי פה ושם מן המאה החמש־עשרה ואילך.328g נדירים ביותר הקיצורים צ״ל וצו״ל,328h שבהם יש להשלים את המילה ״זכר״.
[זלה״ה] זכרונו (זכרו) לחיי העולם הבא
„זכרו לחיים העתידים”.
_______________ S. 328 büchse328a, mit welcher Tovey, der Verfasser der Anglia judaica (p. 250), nicht fertig zu werden wusste, endlich R. Jesaia de Trani328b beweisen. Bei letzterem namentlich sind die Formen ז"ל und צ"ל fast verdrängt, und die verstorbenen Gesetzlehrer, Märtyrer328c oder nicht, erhalten das זצוק"ל. Diese Euphemie, seltener werdend zwischen 1350 und 1650328d, kam seitdem bei den orientalischen und italiänischen Rabbinen wieder in Aufnahme; bisweilen wurde noch „Amen" angehängt328e.
[זקצ"ל] זכר קדוש צדיק לכרכה, eine blosse Umstellung der ebengenannten Form328f, hie und da seit dem 15. Säculum üblich328g. Aeusserst selten sind die Abkürzungen צ"ל und צו"ל328h, so dass זכר supplirt werden muss.
[זלה"ה] זכרונו (זכרו) לחיי העולם הבא „sein Andenken zum künftigen Leben."
החיים הנצחיים, הנקראים לראשונה בדניאל (יב, ב) עמ׳ 329 ״חיי עולם״, מצוינים בכתבים המאוחרים יותר של העת העתיקה פעם בצורה זו,329a פעם בארמית — ״חיי עלמא״,329b ופעם ״חיי העולמים״;329c אך לרוב, וכבר מימי הלל,329d הם מכונים ״חיי העולם הבא״.329e כפי שכבר נאמר, הברייתא יצרה מצירוף זה את לשון הכבוד לאב שנפטר.
ההרחבה הקדומה ביותר של הנוסחה לנפטרים אחרים מצויה ב״סדר עולם זוטא״, ושם היא מוסבת על נשיא שמת כמה מאות שנים קודם לכן.329f לאחר מכן היא מצויה אצל כמה סמכויות מן המאה השתים־עשרה,329g וברוב המקרים נוספה להזכרת האב שנפטר.
בתפקידה המקורי הזה נשארה הנוסחה המקובלת ביותר,329h ואצל מחברים שונים מן המאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה — כגון שלמה אדרת, מאיר מרוטנבורג, יצחק בן ששת ואחרים — הייתה למנהג קבוע. רק בתקופה מאוחרת יותר, משהיטשטשה הבחנה זו, נעשתה לשון כבוד כללית. היא שימשה גם בצורות מקוצרות, ואף לנפטרים בכלל; ואלה צורותיה:
Das ewige Leben, zuerst in Daniel (12, 2) חיי עולם _______________ S. 329 genannt, wird in den jüngeren Schriften des Alterthums bald auf diese Weise329a, aramäisch חיי עלמא329b, bald חיי העולמים329c, am häufigsten aber, und zwar schon seit Hillel's Zeitalter329d, durch חיי העולם הבא329e ausgedrückt, und, wie bereits erwähnt, bildete hieraus die Baraita die Euphemie für den verstorbenen Vater. Die älteste Ausdehnung derselben auf andere Verstorbene finden wir bei Seder Olam sutta, und zwar angewandt auf ein seit mehreren Jahrhunderten verstorbenes Oberhaupt329f; demnächst bei mehreren Autoritäten des 12. Jahrhunderts329g, grösstentheils der Anführung des verstorbenen Vaters angefügt. In dieser ihrer ursprünglichen Bestimmung blieb sie die am meisten übliche Formel329h, und bei verschiedenen Autoren des 13. und 14. Säculums, z. B. Salomo Aderet, Meir Rothenburg, Isaac b. Scheschet u. A., fester Gebrauch. In späterer Zeit erst, da diese Unterscheidung sich verwischte, ward sie zu einer allgemeinen Euphemie. Sie wurde auch in verkürzter Gestalt, und zwar für Verstorbene überhaupt, gebraucht; dann erhielt sie folgende Formen:
א. [זל״ה] זכרו לחיי העולמים, או: זכור הוא לחיי עולם. צורה זו עמ׳ 330 מצויה מימי הרמב״ם ואילך,330a והיא חזרה אל הביטוי הקדום ביותר לחיי הנצח.
A) [זל"ה] זכרו לחיי העולמים oder זכור הוא לחיי עולם ; S. 330 kommt seit der Zeit des Maimonides vor330a, und ist eine Rückkehr zu dem ältesten Ausdrucke für das ewige Leben.
ב. [זל״ע] זכרונו (זכרו) לחיי עד. כבר אצל ״יוסיפון״,330b גרשום,330c מאיר בן יצחק,330d משה הדרשן,330e מנחם בן מכיר330f וטוביה בן אליעזר330g — כלומר, לפני שנת 1100 — אנו מוצאים את ״חיי עד״ כמקבילה לחיים העתידים. במאה השלוש־עשרה נעשתה נוסחה מורכבת מעין זו נפוצה מאוד,330h ואף ביטוי רגיל לתפילה לישועת הנפטרים: ״ומוכירין לחיי עד״ — מזכירים את המתים לחיי הנצח.330i [״ומוכירין״ כך בדפוס; לפי העניין מסתברת הקריאה ״ומזכירין״.]
B) [זל"ע] זכרונו (זכרו) לחיי עד. Schon bei Josippon330b, Gerschom330c, Meir b. Isaac330d, Moses hadarschan330e, Menachem b. Machir330f und Tobia b. Elieser330g, also vor dem Jahr 1100, trifft man חיי עד gleichbedeutend mit künftigem Leben; im 13. Säculum ward eine so zusammengesetzte Formel sehr üblich330h, und sogar ein gewöhnlicher Ausdruck für das Beten zum Heil der Verstorbenen: ומוכירין לחיי עד „man gedenkt (der Todten) zum ewigen Leben“330i.
ג. זכרונו לחיי נצח — זכרו לחיי הנצח.330k
C) זכרונו לחיי נצח, „sein Andenken zum ewigen Leben“330k.
קיצורים נוספים הם:
Noch weitere Abkürzungen sind:
זכרו לחיים — זכרו יהיה לחיים;330l
זכרו לחיים „sein Gedächtniss zum Leben“330l.
זכרם לנצח — זכרם יתקיים לעולם.330m
זכרם לנצח „ihr Andenken auf ewig“330m.
לעומת זאת, הכנסת מושא הזיכרון יצרה הרחבות ואת הצורות האלה:
Erweiterungen hingegen wurden durch die Einschaltung des Objekts und so folgende Formen erzeugt:
א. זכרון (זכר) כלם לחיי עולם הבא — זכר כולם לחיים העתידים.330n
A) זכרון (זכר) כלם לחיי עולם הבא „das Andenken Aller zum künftigen Leben“330n.
ב. עמ׳ 331 זצלה״ה. בדומה לתוספת המצויה ב״סדר עולם זוטא״, שובצה כאן המילה ״צדיק״. הצורה הייתה נהוגה בימי הביניים,331a הוחזרה לשימוש בערך מן המאה השש־עשרה,331b ונעשתה שלטת בייחוד במאה השמונה־עשרה. פה ושם שובצו המילים „צדיק וחסיד”.331c זצל״ה היא קיצור חדש של הצורה המורחבת הזאת;331d את ל״ה שבו יש לקרוא ״לחיי העולמים״ או ״לעולם הבא״.
S. 331 B) זצלה"ה analog der in Seder Olam sutta vorkommenden Einschaltung ist hier צדיק (der Gerechte) eingeschoben; war im Mittelalter üblich331a, wurde seit dem 16. Säculum etwa wieder hervorgesucht331b und besonders im 18. herrschend. Hie und da findet sich „Gerechte und Fromme"331c eingeschaltet. Als eine neue Abkürzung in dieser erweiterten Gestalt ist זצל"ה331d zu betrachten, worin das ל"ה entweder לחיי העולמים oder לעולם הבא zu lesen ist.
ג. זקל״ה,331e שבה שובצה המילה ״קדוש״.
C) זקל"ה331e, wo קדוש (der Heilige) eingeschaltet ist.
צירוף שני האיחולים — הברכה והחיים — הוליד לבסוף את הצורות האלה:
Die Zusammenstellung beider Vota, des Segens und des Lebens, gab endlich folgende Bildungen:
א. זללה״ה, המצויה גם במהדורות התלמוד הבבלי,331f נהוגה רק מן המאה השמונה־עשרה ואילך;331g קיצור שלה הוא ז״ל לחיי העולמים.331h
A) זללה"ה, wie auch die Editionen der babylonischen Gemara haben331f, ist erst seit dem achtzehnten Jahrhundert gebräuchlich331g; eine Abkürzung hiervon ist ז"ל לחיי העולמים331h.
ב. זצללה״ה, המצויה כבר במדרשים מאוחרים331i ואצל דונולו,331k חזרה עמ׳ 332 לשימוש לפני כשמונים שנה.331l זצלל״ה היא קיצור שלה.332a
ג. וצוללה״ה או זצוקללה״ה — צורות בלתי־רגילות וחדשות.332b
ד
המוות מכפר אפילו על חילול השם, אם קדמה לו תשובה;332c רק כאשר לא הייתה תשובה, או הייתה לקויה, סובלת הנפש עונש מטהר של שנים־עשר חודש.332d אולם אדיקותם של אוהבים הייתה עשויה לקצר ולהקל את העונש, ובאמונה מנחמת זו נפרדו ילדים מקבר הוריהם. באותה מסירות שבה הציעו את עצמם ככפרה בעד החיים, הציעו הנשארים בחיים את עצמם ככפרה בעד הורים ומורים שנפטרו. זו משמעות הנוסחה:
הריני כפרתו, או [הכ״ם] הריני כפרת משכבו — אהיה כפרה בעדו, או בעד מנוחתו.
B) זצללה"ה das schon in jüngeren Midraschim331i und bei Donolo331k vorkommt, ist seit etwa 80 Jahren331l wieder S. 332 in Aufnahme gekommen. Hiervon ist זצלל"ה332a eine Abkürzung.
C) וצוללה"ה oder זצוקללה"ה, ungewöhnlich und neu332b.
—————
IV.
Der Tod sühnt selbst die Sünde der Entweihung des göttlichen Namens, wenn Busse vorangegangen332c; nur wo diese unterblieben oder mangelhaft war, erleidet die Seele eine reinigende Strafe von zwölf Monaten332d. Aber die Frömmigkeit liebender Personen konnte die Strafe abkürzen und mildern, und mit so tröstender Ueberzeugung schieden die Kinder von dem Grabe der Eltern. Mit gleicher Pietät als für die Lebenden boten sich daher für entschlafene Eltern und Lehrer die Ueberlebenden als Sühne dar, und diess ist der Sinn von
הריני כפרתו oder [הכ"ם] הריני כפרת משכבו„ sei ich Sühne für ihn [seine Ruhe];" ehrende Worte, mit denen man schon in den ersten Jahrhunderten des verstorbenen Vaters und Lehrers gedenkt332e, und zwar vornehmlich innerhalb des Trauerjahres332f, weil nachher der Verstorbene keiner weitern Sühne bedarf. Diese Formel wurde nun hinzugefügt, wenn, in Unterschriften
אלה דברי כבוד שבהם הזכירו כבר במאות הראשונות את האב והמורה שנפטרו,332e ובעיקר בשנת האבל,332f שכן לאחריה אין הנפטר זקוק עוד לכפרה. נוסחה זו נוספה, למשל בחתימות, כאשר נזכר עמ׳ 333 האב,333a האם333b או המורה;333c מחברים אחדים הוסיפו בכלל ז״ל הכ״ם בכל פעם שהזכירו את המורה,333d ואחרים התירו את המנהג רק באחד־עשר החודשים הראשונים.333e
לא רק הצדיקים המתים בשל ההשחתה הכללית, אלא החכמים בכלל — כלומר יודעי האל הסובלים מתוך מסירות לו — נחשבו גם בחייהם לכוחות מכפרים.333f לפיכך תואר אליהו,333g בייחוד, כמי שמציע את עצמו ככפרה בעד החיים ובעד המתים בכלל ישראל.
מיתתו כפרתו; תהא מיתתו כפרה
„מותו יהיה כפרתו”.
————— S. 333 z. B., der Vater333a, die Mutter333b, der Lehrer333c erwähnt wurde; manche Autoren fügten überhaupt wenn sie des Lehrers gedachten ז"ל הכ"ם hinzu333d, während Andere die Sitte nur die ersten eilf Monate für zulässig erklärten333e. Da nicht bloss die wegen des allgemeinen Verderbnisses sterbenden Frommen, sondern überhaupt die Weisen, d. h. die Gott erkennenden, Gott ergebenen Leidenden, auch im Leben als versöhnende Mächte gedacht wurden333f, so wurde Elia333g namentlich als der Genius dargestellt, der für die Lebenden wie für die Verstorbenen im gesammten Israel sich zur Sühne darbietet.
תהא מיתתו כפרה . מיתתו כפרתו „sein Tod sei seine Sühne."
Ganz besondere versöhnende Kraft hat der gewaltsam erlittene Tod. Daher sprachen der Hinrichtung entgegengehende oder überhaupt in Todesgefahr schwebende die Worte: „Mein Tod sei meine Sühne"333h. Aus diesem Grunde wurden diese Worte auch in das Bekenntniss der Sterben-
למוות אלים נודע כוח מכפר מיוחד. משום כך אמרו היוצאים להורג, או הנתונים בכלל בסכנת מוות: „תהא מיתתי כפרתי”.333h מטעם זה נכללו המילים האלה גם בווידוי עמ׳ 334 הנוטים למות.334a
ממילא אפשר היה לראות את מותו של כל אדם ככפרתו, ולהוסיף בהזכרת נפטר את הביטוי הזה כאיחול של אמונה;334b אולם המנהג שימש בעיקר במקרי מוות אלים — למשל כאשר דובר בשאול,334c במגינים על המולדת שנפלו בקרב,334d באנשים שהוצאו להורג בידי שליטים זרים,334e בנספים334f ובהרוגים.334g מאחר שהנוסחה מצויה גם בקולופון של חומש משנת 1505,334h נראה שהסופר, ר׳ יעקב, נרצח. על אדם שנידון למוות אמרו: „תהא מיתתו כפרה עליו ועל כל ישראל”.334i
[הי״ד] האל (השם) ינקם דמו
„האל ינקום את דמו”.
_______________ S. 334 den aufgenommen334a. Man konnte freilich demnach eines jeden Tod als seine Sühne betrachten, und bei Erwähnung des Verstorbenen die gedachte Phrase als frommen Wunsch hinzusetzen334b; doch war es vorzugsweise bei gewaltsamen Todesfällen Gebrauch, z. B. wo die Rede ist von Saul334c, von fallenden Vertheidigern des Vaterlandes334d, von Personen, die durch fremde Machthaber hingerichtet worden334e, von Umgekommenen334f und Erschlagenen334g. Da diese Formel auch in der Nachschrift eines Pentateuchs vom Jahre 1505 vorkommt334h, so scheint der Schreiber R. Jacob umgebracht worden zu seyn. Von einem Verurtheilten sagte man: „sein Tod sei die Sühne für ihn und Israel“334i.
[הי"ד] האל (השם) ינקם דמו „Gott möge sein Blut rächen.“
האמונה בגמול משלימה את התפיסה שלמוות שנגרם בעוול יש כוח מכפר. כבר לפני אלפיים שנה הסתמכו על העונש שהבטיח משה למדכאי ישראל: האל ינקום את דם עבדיו.334k כך נעשו המילים האלה לשון כבוד למרטירים ולקורבנות אלימות — למשל למי שאיבדו את חייהם בטולדו ברדיפה שאירעה זמן לא רב לפני 1112.334l הדוגמאות מן התקופות המאוחרות שכיחות מאוד;334m לא אחת צורפה הנוסחה עמ׳ 335 ל״הקדוש״ כמעין תואר כבוד,335a ולעיתים הוחלה גם על יהודים שמתו בעקבות סכנות מלחמה.335b
[הי״ן] השם ינקם נקמתו
„האל יקבל עליו את נקמתו”. זהו ביטוי נדיר יותר, ששימש באותם מקרים.335c
המקום יהיה בעזרו
„האל יהיה לו לעזר”. ר׳ חסדא, שמת בשנת 309, משתמש בביטוי זה — ששימש גם ברכת שלום לחיים — בהזכירו את רב,335d שכבר מת בשנת 247. בצדק הושווה אפוא הביטוי לזצ״ל,335e אף שאינו מצוי עוד.
נטר אללה וגהה
„האל יביט בפניו”. נוסחה ערבית זו נהגה אצל יהודים דוברי ערבית במאה האחת־עשרה, למשל אצל אבו אל־וליד ובחיי.335f
רחמה אללה [עליה]; רא״ע
ובעברית: ירחמהו אל — יר״א — או השם ירחמהו. נוסחה זו, החלה גם על החיים, משמשת דבר שבח לנפטרים: בערבית אצל אבו אל־וליד335g ותנחום,335h ובעברית אצל מחברים קראים;335i לעיתים היא מצויה בצירוף ״נוחו עדן״.335k וריאציה שלה היא ״ירחמהו עושהו״ — בוראו יחון אותו.335l
[ע״ה] עליו השלום
Zu der Vorstellung, dass der ungerecht erlittene Tod sühnende Kraft habe, gehört als ihre Ergänzung der Glaube an die Vergeltung. Auf die von Moses den Bedrückern Israels verheissene Strafe berief man sich schon vor 2000 Jahren: Gott wird das Blut seiner Knechte rächen334k! So ward aus den angegebenen Worten eine Euphemie für Märtyrer und Opfer der Gewalt, z. B. für solche, die zu Toledo in einer nicht lange vor dem Jahre 1112 stattgehabten Verfolgung ihr Leben eingebüsst334l. Die Beispiele aus späterer Zeit sind sehr häufig334m; nicht selten in Verbindung mit S. 335 „der Heilige"335a als eine Art Ehrentitel, zuweilen auch auf Juden angewandt, die in Folge von Kriegesfährlichkeiten ihr Leben verloren335b.
[הי"ן] השם ינקם נקמתו „Gott übernehme seine Rache" ist eine seltenere für dieselben Fälle335c übliche Redensart.
המקום יהיה בעזרו „Gott sei ihm Beistand."
Dieser Phrase, die auch eine Begrüssung Lebender war, bedient sich R. Chisda (gest. A. 309) bei Nennung des Rab335d, der bereits A. 247 gestorben war; sie wird daher mit Recht dem זצ"ל gleichgestellt335e, wiewohl sie nicht weiter vorkommt.
arab. נטר אללה וגהה „Gott schaue sein Gesicht" ist bei arabischen Juden des eilften Jahrhunderts, z. B. bei Abulwalid und Bechai üblich335f.
arab. רחמה אללה [עליה], abgekürzt: רא"ע; hebr. ירחמהו אל, abgekürzt יר"א, oder השם ירחמהו. Diese auch Lebenden geltende Formel kommt als Belobung Verstorbener arabisch bei Abulwalid335g und Tanchum335h, hebräisch bei karäischen Autoren335i, zuweilen in Verbindung mit נוחו עדן, vor335k. Eine Variation ist ירחמהו עושהו („sein Schöpfer sei ihm gnädig")335l.
אם השלום היה ברכה לחיים, הרי למתים נעשה לוודאות: הצדיק נאסף אל אבותיו בשלום ונוטל אותו מן הארץ אל הקבר,336a ושם הוא מוצא אותו — במקום שבו מלאכי השלום מקדמים את פניו,336b ובני האדם נפרדים ממנו במילים „לך בשלום” ו״נוח בשלום”.336c
אף על פי כן, אין זכר לביטוי הרווח הזה בכתבים התלמודיים ובכתבי האגדה הקדומים.336d כתרגום של הערבית ״עליה אלסלאם״ אנו מוצאים אותו לראשונה אצל הגאון כהן צדק (830), נטרונאי, אלדד, סעדיה ו״יוסיפון״, ובמדרשים המאוחרים תנחומא, שמות רבה, ״חיי משה״, מדרש תהלים קיט ומדרש עשרת הרוגי מלכות. שכן קיומה של לשון הכבוד הזאת ב״ספר יצירה״,336e במדרש קהלת336f ואף בתנא דבי אליהו336g עדיין מפוקפק מאוד.
במאות התשיעית והעשירית יוחד ע״ה לאישים מקראיים נעלים, ומאוחר יותר כמעט לכל האישים המקראיים;336h בערך משנת 1040 ואילך הוחל גם על אנשי תקופת התלמוד והגאונים. רק בסביבות שנת 1200 החלו לכבד בנוסחה מורים מאוחרים יותר, בני הזמן וקרובים. לבסוף נעשתה כללית ושלטת, וכבר לפני כמאתיים שנה הייתה שוות־משמעות לז״ל.336i
War der Frieden ein Segen für die Lebenden, so ward er eine Gewissheit für die Todten; der Fromme geht zu seinen Vätern heim in Frieden, er nimmt ihn von der Erde in das Grab mit336a, so dass er ihn dort findet, wo die Friedensengel ihn begrüssen336b, wo die Menschen von ihm scheiden mit den Worten: Gehe mit dem Frieden! Ruhe in Frieden!336c Dennoch ist von dieser heute allgemein üblichen Redensart in den talmudischen und älteren hagadischen Schriften keine Spur336d; wir treffen sie, als Uebertragung des arabischen עליה אלסלאם, zuerst bei dem Gaon Cohen Zedek (A. 830), Natronai, Eldad, Saadia, Josippon und in den jüngeren Midrasch-Schriften Tanchuma, Schemot rabba, Mose's Leben, Midrasch des 119. Psalms, Midrasch der zehn Märtyrer; denn das Vorhandensein dieser Euphemie im Buche Jezira336e, Midrasch Kohelet336f und selbst in dem Tana debe Eliahu336g ist noch sehr zweifelhaft. Das ע"ה wird im neunten und zehnten Jahrhundert allein für ausgezeichnete, später fast für alle, biblische Personen336h, etwa seit 1040 auch für Männer der talmudischen und geonäischen Epochen verwandt. Erst gegen das Jahr 1200 fängt man an, spätere Lehrer, Zeitgenossen, Verwandte mit dieser Formel zu beehren, die endlich allgemein herrschend und schon vor 200 Jahren mit ז"ל gleichbedeutend wurde336i.
עמ׳ 337 בימי הביניים העניקו היהודים את ע״ה לאנשים האלה:
א. בתקופה הקדומה — רק לאברהם,337a יצחק,337b יעקב,337c משה,337d דוד,337e שלמה337f ועזרא;337g
ב. להלל,337h יוסף בן עוזיאל,337i יונתן בן עוזיאל,337k נחוניה,337l אונקלוס,337m המלך רומולוס בביתר,337n שמעון בן יוחאי,337o ויהודה הנשיא337p — כולם מתקופת המשנה;
ג. לחכמים ולמורי ההלכה הקדומים בכלל, לאחר המילים: 1. ״חכמינו״, אצל הרמב״ם337q ואחרים;337r 2. ״רבותינו״, אצל הרמב״ם,337s ברוך בן שמואל337t ומאוחרים יותר;337u 3. ״גאונים״, במאה השתים־עשרה;337v 4. ״הצדיקים״;337w 5. ״האמוראים״;337x
ד. לאמוראים ולגאונים יחידים;337y
S. 337 Folgenden Personen hat das jüdische Mittelalter das ע"ה zugetbeilt:
A) In der frübern Zeit nur Abraham337a, Isaac337b, Jacob337c, Moses337d, David337e, Salomo337f, Esra337g;
B) Hillel337h, Joseph b. Usiel337i, Jonatan b. Usiel337k, Nechonja337l, Onkelos337m, König Romulus in Betar337n, Simeon b. Jochai337o, Jehuda hanasi337p, — sämmtlich aus der Mischnischen Epoche;
C) den Weisen und alten Gesetzlehrern überbaupt und zwar nach den Wörtern 1) חכמינו, bei Maimonides337q und Anderen337r; 2) רבותינו, bei Maimonides337s, Baruch b. Samuel337t und Späteren337u; 3) גאונים337v, im 12. Säculum,
4) הצדיקים337w, 5) האמוראים337x.
D) Den einzelnen Emora's und Geonim337y;
ה. עמ׳ 338 למורים ולמחברים מן התקופה המאוחרת, כגון ר׳ שלמה יצחקי, משה בן עזרא, אברהם בן עזרא, שמואל החסיד, הרמב״ם ואחרים — ובשכיחות רבה מתחילת המאה השלוש־עשרה;338a
ו. למוריו של אדם עצמו שנפטרו;338b
ז. לקרובים: אב,338c אם,338d דוד,338e סבים,338f אח,338g אישה,338h בת,338i חותן338k וכיוצא באלה. כבר במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה לא היה שימוש זה נדיר.
גם הקראים משתמשים בנוסחה בהזכרת חכמיהם — ״חכמינו״338l — ומחבריהם — ״משכילינו״.338m
נפשיה לשלמא
S. 338 E) Lehrern und Autoren der jüngeren Zeit, z. B. R. Salomo Isaaki, Moses b. Esra, Abraham b. Esra, Samuel dem Frommen, Maimonides u. A., seit dem Anfang des 13. Jahrhunderts sehr häufig338a;
F) den verstorbenen eigenen Lehrern338b;
G) den Verwandten, nämlich Vater338c, Mutter338d, Oheim338e, Grosseltern338f, Bruder338g, Frau338h, Tochter338i, Schwiegervater338k u. s. f., und fand diess schon im 13. und 14. Jahrhundert nicht selten statt.
Auch die Karäer bedienen sich dieser Formel bei Anführung ihrer Weisen (חכמינו)338l und Autoren (משכילינו)338m.
עמ׳ 339 „נפשו לשלום” — ביטוי ארמי הנהוג לעיתים במזרח.339a
נשמתו לחיי העולם הבא; נשמתו לחיי עולם
הנוסח השני, שמקורו כנראה במאה השתים־עשרה,339b הוא קיצור של הראשון, שהוא קדום יותר וכבר נזכר לעיל.339c
אמרות האמונה בדבר ישועת הנפטר — או ליתר דיוק, הוודאות בישועה זו — הפכו לבסוף את זכות המתים, שהיא שייסדה ודאות זו, לערובה לישועתו של האדם עצמו. שכן בכל תקופה הצדיקים לא היו רק מכפרים בייסוריהם; בדומה לאבות, הם גם ערובה לאהבת האל לישראל, ולפיכך מגינים על הכלל,339d אף שזכותו של אדם אחר אינה מצילה את היחיד ביום הדין.339e
הזכות עומדת לנו339f ומגינה עלינו.339g כך נוצרו מן המאה השלוש־עשרה ואילך נוסחאות ההספד האלה לאנשים נערצים שנפטרו, למרטירים, למורים קדושים ובייחוד לצדיקים הקבורים בארץ ישראל:
[זי״ע] זכותם יגן עלינו;339h
זכותם תגן עלינו;339i
זכותם יגן בעדנו;339k
זכותם יעמד לנו;340a
S. 339 נפשיה לשלמא „dem Frieden seine Seele," eine aramäische Phrase, deren man sich zuweilen im Orient bedient339a.
נשמתו לחיי העולם הבא oder נשמתו לחיי עולם „seine Seele dem ewigen Leben."
Die zweite Fassung, wohl aus dem 12. Jahrhundert339b, ist eine Verkürzung der ersten, die älter und bereits erwähnt ist339c.
Die frommen Aeusserungen für das Heil des Abgeschiedenen, oder vielmehr die gewisse Ueberzeugung von diesem Heile, machte endlich aus dem eine solche Ueberzeugung begründenden Verdienste der Todten eine Bürgschaft für das eigene Heil. Denn es sind zu jeder Zeit die Frommen nicht bloss die durch ihre Leiden Versöhnende, sondern gleich den Erzvätern das Unterpfand der göttlichen Liebe für Israel, und so ein Schutz der Gesammtheit339d — wiewohl fremdes Verdienst den Einzelnen am Gerichtstage nicht rettet339e. Das Verdienst (זכות) steht uns bei (עמד)339f und schützt (הגן)339g, und so entstanden, als Nachruf an hochgeachtete Verstorbene, Märtyrer, heilige Lehrer, besonders an die in Palästina beerdigten Frommen, seit dem dreizehnten Säculum die Redensarten:
Wolf t. 4 p. 1074, Jehuda Puki bei demselben t. 3 p. 294, 295; Kaleb l. l. f. 6a.
עמ׳ 340 זכותם תעמד לנו — „זכותם תעמוד לנו”.340b אלחריזי משתמש גם בנוסח היחיד „זכותו יעמד עלי”.
כנוסחת כבוד קבועה לאחר השם, ולעיתים קרובות בצירוף „אמן” — [זיע״א] — היא נעשתה שלטת רק מן המאה הקודמת, ובעיקר אצל יהודי המזרח וצפון אפריקה.340c קרוב לוודאי שלכאן שייך גם:
הברכה, החיים והשלום — ולא פחות מהם הזיכרון הטוב והכפרה — חלים על החיים ועל המתים כאחד; ואילו המנוחה שייכת למתים בלבד, ו״נח נפשו״ פירושו: הוא מת. תפיסה זו מונחת ביסוד לשונות הכבוד האלה:
[נ״נ] נוחי נפש
„הנפטרים”, „הנחים”.
כבר בתלמוד הירושלמי שימשו המילים האלה תואר של כבוד לאבות הקדומים: „אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש”.340e הן נשארו כך אצל המאוחרים כאשר הזכירו את האבות הקדומים או את המורים הקדומים בכלל,341a ולעיתים אף ליוו את שם האב.341b במקרה האחרון יש לפתור את הקיצור בלשון יחיד: ״נוח נפש״ או ״נח נפש״.
{ „ihr Verdienst stehe uns bei.“ זכותם תעמד לנו340b
Als stehende Euphemie hinter der Anführung des Namens und häufig mit „Amen“ verbunden [זיע"א] erst seit dem vorigen Jahrhundert herrschend, und vornehmlich bei den morgenländischen und africanischen Juden340c. Vermuthlich gehört hierher:
זלי"ב340d d. i. זכותו לעד יגן בעדנו „ewig schütze uns sein Verdienst.“
——————
V.
Segen, Leben und Frieden nicht minder als gutes Andenken und Sühne galten Lebenden und Todten; die Ruhe aber gebührt nur den Todten, und „seine Seele ruhet“
(נח נפשו) heisst: er ist gestorben. Diese Vorstellung liegt folgenden Euphemien zu Grunde:
[נ"נ] נוחי נפש „die Abgeschiedenen“, „die Ruhenden.“
עמ׳ 341 „מנוחתו היא רווחה”. נוסחה זו מצויה רק אצל הקראים: לראשונה אצל הדסי,341c וכנוסחה קבועה הדומה לר״ע אצל אהרן בן אליהו.341d
[נ״ע] נוחו עדן
„מנוחתו היא עדן”.
ספר חכמת שלמה ופילון מייחדים לנשמות הנפטרים מקומות מגורים שונים. אולם לקראת אמצע המאה הראשונה — אולי בהשפעתם הראשונית של מורים איסיים — נעשו עדן, הגן ועץ החיים למשכן המבורכים.341e באמונה העממית נחשב עדן אף למעלה מן הגן,341f ואילו ההוגים ראו בגן עדן רק את הביטוי השלם ביותר לשכר.341g
Diese Worte, bereits im palästinischen Talmud ein ehrerbietiges Epitheton der Vorfahren — „Aendert nicht die Weise eurer Väter, der Dahingeschiedenen!“340e — blieben es bei Späteren, wenn der Voreltern, der alten Lehrer oder S. 341 überhaupt der Väter gedacht wurde341a, hie und da auch den Namen des Vaters begleitend341b, wo alsdann die Abbreviatur in den Singular (נוח oder נח) aufzulösen.
[נ"נ] נוחו נפש „sein Ruhen ist Erholung", findet sich nur bei den Karäern, zuerst bei Hadasi341c, und als stehende Formel, dem ר"ע ähnlich, bei Aaron h. Elia341d.
[נ"ע] נוחו עדן „sein Ruhen ist Eden."
משום כך אנו פוגשים לשון הספד זו בשכיחות רבה מאז סעדיה,341h כפי שמעידים די הצורך מחברים מן המאה העשירית,341i האחת־עשרה,341k השתים־עשרה341lעמ׳ 342 והשלוש־עשרה;342a לעיתים נוסף לה ז״ל.342b
Das Buch der Weisheit und Philo weisen den abgeschiedenen Seelen verschiedene Orte zum Aufenthalt an, während gegen die Mitte des ersten Jahrhunderts, vielleicht zuerst durch Essäische Lehrer angeregt, Eden, der Garten und der Lebensbaum der Wohnort der Seligen werden341e. Im Volksglauben übertraf sogar Eden den Garten341f, während die Denker den Garten Eden nur als den vollkommensten Ausdruck der Belohnung betrachteten341g. Seit Saadia341h begegnen wir daher diesem Nachruf sehr oft, wie Autoren des zehnten341i, eilften341k, zwölften341l, dreizehnten342aS. 342 Jahrhunderts hinlänglich beweisen, — zuweilen mit Hinzufügung des ז"ל342b. Durch die gleiche Gestalt der Abbreviatur נ"ע ward als von gleicher Geltung betrachtet:
מכיוון שצורת הקיצור נ״ע זהה, נחשבו לבעלות אותה משמעות גם:
נשמתו עדן342c }
נשמתו עדן;342c
} „seine Seele [sein Athmen ist] Eden.“
נפשו עדן342d — „נשמתו, או נשימתו, היא עדן”.
נפשו עדן342d }
כך גם הצורה נ״ב,342e כלומר ״נשמתו בעדן״.
Dieselbe Bewandtniss hat es mit der Form נ"ב342e d. i.
נפשו כגן עדן342h — „מנוחתו, נשמתו או נפשו היא כגן עדן”.
{ נפשו342h } Seele }
נוסחאות אלה נהגו בעיקר אצל יהודי גרמניה וצרפת במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה,342i וגם עמ׳ 343 אצל הקראים.343a האחרונים השתמשו, על פי התורה הקדומה שלפיה לכל צדיק יש עדן משלו,343b גם בצורת הרבים ״עדנים״.343c
הוספת ״תנוח״ — שיכולה לבוא בראש הנוסחה, באמצעה או בסופה — והוספה נוספת של „אמן” יצרו לבסוף:
צירוף נדיר יותר הוא ״משכבו נ״ע״, אם הקריאה נכונה.343h
[מ״כ] מנוחתו כבוד
„מקום מנוחתו הוא כבוד”.
hauptsächlich bei deutschen und französischen Juden im dreizehnten und vierzehnten342i Jahrhundert und auch bei S. 343 den Karäern343a gebräucblich, welche, der alten Lehre vom einzelnen Eden für den einzelnen Frommen343b gemäss, die Pluralform — עדנים343c —. anwenden. Durch Hinzufügung des תנוח (es ruhe), welches voran, in der Mitte oder am Ende der Formel Platz finden kann, und weitere Hinzusetzung des „Amen", entstanden endlich:
343d נבע"ת = נפשו בגן עדן תנוח „seine Seele ruhe
343e נתב"ע = נפשו תנוח בגן עדן im Garten Eden";
343f תנב"ע = תנוח נפשו בגן עדן
343g תנבע"א = תנוח נפשו בגן עדן אמן „seine Seele etc.
Amen!"
Eine seltenere Zusammenstellung ist משכבו נ"ע, wenn die Leseart richtig ist343h.
[מ"כ] מנוחתו כבוד „seine Ruhestätte ist Herrlichkeit."
In dieser Stelle des Jesaias (11, 10) stimmen allerdings die alten jüdischen Ausleger343i nicht mit dem dogmatischen Hieronymus, der מנוחה mit Grabmal übersetzt; doch. wuss-
אמנם בפרשנות לפסוק זה בישעיהו (יא, י) אין המפרשים היהודים הקדומים343i מסכימים עם הירונימוס הדוגמטי, המתרגם ״מנוחה״ כמצבת קבר; אולם עמ׳ 344 כבר עקיבא ויהודה הנשיא ידעו שהמילה יכולה לציין את מקום מנוחת המתים.344a
לאחר מה שנאמר לעיל על מנוחת המתים, ולאור דברי בחיי344b שהמנוחה היא מנת הצדיקים וש״כבוד״ מציין לעיתים קרובות את הנשמה, אין להתפלא שמילות המקרא האלה — מעבר למשמעותן המקומית — הועלו למדרגת נוסחת אשרי מיוחדת. הדבר אירע כנראה כבר בתקופת הגאונים;344c שימוש ודאי בלשון הכבוד מצוי מימי רש״י ואילך,344d ובמאה השלוש־עשרה היא כבר נזכרת כמנהג ידוע;344e מכאן שגם נחקקה על מצבות.344f לעיתים צורפה לזצ״ל,344g ולעיתים הושוותה עוד יותר ללשון הפסוק בהקדמת ״והיתה״.344h
מכאן קצר המעבר לצורות האלה:
[מ״ב] מנוחתו בכבוד
„מקום מנוחתו בכבוד”.
76 vom Jahre 1296; Isaac b. Meir (Ascher RGA. 42, Jehuda b. Ascher RGA. ms. N. 92); Unterschriften in der Wormser Acte ms. vom Jahre 1377. S. 344 ten schon Akiba und Jehuda hanasi, dass das gedachte Wort die Ruhestatt der Todten bezeichnen könne344a. Nach der obigen Bemerkung über das Ruhen der Todten und dem Ausspruch Bechai's344b, dass Ruhe das Loos der Frommen und כבוד (Ehre oder Herrlichkeit) oft die Seele bedeute, kann es nicht befremden, dass die gedachten biblischen Worte, abgesehen von ihrer örtlichen Bedeutung, zu einer auszeichnenden Seligsprechungsformel erhoben worden. Vermuthlich war diess schon im geonäischen Zeitalter344c geschehen; den sichern Gebrauch dieser Euphemie findet man seit der Zeit Raschi's344d, und als einer bekannten Sitte wird im dreizehnten Jahrhundert seiner gedacht344e; daher sie auch auf Grabsteine gesetzt wurde344f. Bisweilen wurde sie mit זצ"ל verbunden344g, auch wohl durch Voranstellung von והיתה (es wird seyn)344h der Bibelstelle noch mehr gleich gemacht. Nahe liegend ist nun der Uebergang zu folgenden Bildungen:
[מ"ב] מנוחתו בכבוד „seine Ruhestätte in Herr-
lichkeit."
כבוד האל אוסף אליו את הצדיק הגווע, כפי שנרמז בישעיהו נח, ח; לפיכך מנוחתו בכבוד.344i הביטוי משמש מן המאה השתים־עשרה,344k ולאחר מכן הוא מופיע עמ׳ 345 בשכיחות רבה בכתובות קבר.345a שווה לו לחלוטין ״משכבו בכבוד״; דוגמאות לו מצויות מן השנים 1310 ו־1505.345b
[תמ״ך] תהי מנוחתו כבוד
„יהי מקום מנוחתו כבוד”.
כפי שחנכ״ע הופך את נכ״ע, כך תמ״ך הופך את כ״מ: נוסחת שבח לנוסחת ברכה. [חנכ״ע כך בדפוס; לפי המבנה והמקבילה תמ״ך מסתברת הצורה תנכ״ע.] בצורה זו הייתה הנוסחה נהוגה זה כשש מאות שנה, בעיקר אצל יהודי ספרד,345c וגם אצל הקראים;345d בדומה לנוסחאות הקודמות היא הוחלה גם על נשים.345e בתקופה המאוחרת נעשה השימוש בה נדיר יותר,345f ובקרב יהודי גרמניה הוא הנדיר ביותר.345g לעיתים הוסיפו גם זלה״ה.345h
[כ״מ] כבוד מנוחתו
„כבוד מקום מנוחתו”. נוסחה זו מצויה בעיקר אצל משוררים בספרד, בפרובאנס ובאיטליה בין המאה השתים־עשרה למאה הארבע־עשרה.345i
Die Herrlichkeit Gottes nimmt den sterbenden Frommen auf, worauf Jesaia 58, 8 hindeutet; folglich ist seine Ruhestätte in Herrlichkeit344i. Die erwähnte Phrase wird seit dem 12. Säculum gebraucht344k, später begegnet man S. 345 ihr in Grabschriften345a häufig. Von ganz gleicher Geltung ist משכבו בכבוד (sein Lager), wovon Beispiele aus den Jahren 1310 und 1505345b vorhanden sind.
תהי מנוחתו כבוד [תמ"ך] „seine Ruhestätte sei Herrlichkeit.“
Was חנכ"ע aus נכ"ע, macht תמ"ך aus כ"מ: aus einem Lob- einen Segenspruch. Derselbe ist in dieser Form seit 600 Jahren vornehmlich unter spanischen Juden345c, auch bei den Karäern345d üblich, und wird gleich den vorhergehenden Formeln auch bei Frauen345e angewandt; der Gebrauch wird in späterer Zeit seltener345f, und ist am seltensten bei den deutschen Juden345g. Zuweilen wird זלה"ה345h noch hinzugesetzt.
כבוד מנוחתו [כ"מ] „die Herrlichkeit seiner Ruhestätte“, ist hauptsächlich bei den Dichtern in Spanien, Provence und Italien, zwischen dem zwölften und dem vierzehnten Jahrhundert anzutreffen345i. .
im Akrostichon des אלף אלפין ms. More-Commentar (in den Fragen von Saul Cohen an Abravanel) f. 19b, 23b und öfter.
עמ׳ 346 מן הצירוף עם נוסחאות עדן נוצרו הנוסחאות האלה:
מנוחתו כבוד בגן עדן — מתחילת המאה השבע־עשרה;346a
מנוחתה תהא כבוד בגן עדן — משנת 1235;346b
מנוחתו בגן עדן (עדנים) — משנת 1335, בקיצור מב״ע;346c
מנוחו כגן עדן — על מצבה עתיקה.346d
לשון הכבוד בקיצור זה מצויה כבר בתעודות מן השנים 1272, 1353, 1404 ו־1426.346e
מנוחתו כגן עדן [בע״ם] — משנת 1295;346f [הקיצור המודפס בע״ם מתאים לסדר ״בגן עדן מנוחתו״, ולא לנוסח הכתוב לצדו.] לעיתים צורפה לנוסחאות אחרות,346g ומכאן כמז״ל,346h כלומר ״כעדן מנוחתו ז״ל״;
גן עדן מנוחתו — אצל הדסי;346i
מנוחתו עדן [מ״ע] — נוסחה נדירה ומאוחרת, שבה חזרו בדרך עקיפה על ״נוחו עדן״.346k
צירוף המנוחה עם „נצח”, „חיי נצח” ו״שלום” שימש ליצירת נוסחאות אחדות שתפוצתן הייתה מוגבלת מאוד:
א. מח״ע, מראשית המאה השתים־עשרה,346l כלומר ״מנוחתו חיי עד״;
S. 346 Aus der Combination mit den Eden-Phrasen entstanden folgende Formeln:
מנוחתו כבוד בגן עדן, Anfang des 17. Säculums346a;
מנוחתה תהא כבוד בגן עדן, vom Jahre 1235346b;
מנוחתו בגן עדן (עדנים)
vom Jahre 1335346c, , abbrevirt מב"ע, מנוחו כגן עדן auf einemalten Grabstein346d
und kommt die Euphemie in dieser Abkürzung bereits in Documenten aus den Jahren 1272, 1353, 1404, 1426346e vor.
מנוחתו כגן עדן [בע"ם], vom Jahre 1295346f; zuweilen mit anderen Formeln verbunden346g, daher (כמז"ל346h d. i. כעדן מנוחתו ז"ל
גן עדן מנוחתו bei Hadasi346i;
מנוחתו עדן [מ"ע], worin also auf Umwegen das נוחו עדן übergangen, ist selten und jünger346k.
Die Ruhe zusammengefügt mit „Ewigkeit," „ewigem Leben," „Frieden" diente zu einigen Formen, deren Gebrauch indess sehr beschränkt war, als:
A) מח"ע Anfang des 12. Jahrhunderts346l, d. i. מנוחתו חיי עדן Berichtigung: st. עדן l. עד
_______________
bete נכונה מנוחה und תשוקתי אלי לך, Abr. Bedarschi Diwan ms. (Mittheilung von Luzzato), Immanuel p. 266.
ב. עמ׳ 347 מכל״ו, מסוף המאה השלוש־עשרה בגרמניה,347a ואולי פירושו מ״כ לעולם ועד; הקריאה מוטלת בספק;
S. 347 B) מכל"ו, gegen Ende des 13. Jahrhunderts in Deutschland347a, vielleicht: מ"כ לעולם ועד; ist zweifelhaft.
ג. כמב״ה, מלפני כמאתיים שנה,347b כלומר כ״ם בעולם הבא;
C) כמב"ה, vor 200 Jahren347b, d. i.: כ"ם בעולם הבא
ד. [יש״ב] יהא שלום במנוחתו — „השלום ישרור במקום מנוחתו”. תפילה זו של יהודה הנשיא347c מופיעה בתפילה של בית הכנסת בנוסח רומא במקביל ללשונות כבוד אחרות,347d ונהגה בברצלונה לפני 540 שנה.347e
D) יהא שלום במנוחתו [יש"ב], „Frieden walte in seiner Ruhestätte", ein Gebet Jehuda hanasi's347c und in einem Römischen Synagogalgebet347d parallel mit anderen Euphemien, war vor 540 Jahren in Barzellona üblich347e.
ה. ינוח עליו השלום. אלה מילות הסיום של כתובת קבר מטולדו,347f ובהן אמורה להיות מוצפנת גם שנת הפטירה, במאה הארבע־עשרה. ייתכן שגם ב״יהודה יעלה״ — כך מזכיר ר׳ צדקיה דה פיאטלי את בן דודו ר׳ יהודה בן בנימין, ברמז לשופטים א, ב — יעל״ה הוא בה בעת קיצור של אותן מילים.
E) ינוח עליו השלום „Frieden ruhe über ihm."
ו. עליהם השלום והמנוחה — „השלום והמנוחה עליהם”, מצוי לפני כשלוש מאות שנה.347g
So lauten die Schlussworte einer Grabschrift in Toledo347f, in welchen zugleich das Sterbejahr (im 14. Jahrhundert) ausgedruckt seyn soll. Vielleicht ist in יהודה יעלה wie R. Zidkia de' Piatelli, auf Richter 1, 2 anspielend, seinen Vetter R. Jehuda b. Binjamin anführt, das יעל"ה zugleich die Abbreviatur eben jener Worte.
רכיב הכבוד או המנוחה משמש לבסוף גם בנוסחאות האלה:
F) עליהם השלום והמנוחה „Friede und Ruhe ihnen", vor 300 Jahren347g vorkommend.
1. כבודו במקומו מונח — „כבודו נשאר במקומו”, וגם בהשמטת ״מונח״. אצל הקדמונים347h ביטא הדבר את הרעיון שהכבוד הראוי לאדם או לישות — מעמדם — נשאר ללא פגע ואינו יכול ואינו צריך להיפגע. משום כך השתמשו לעיתים בביטוי מנומס זה באיגרות,347i כאשר חלקו על דעתו של הנמען. אולם בשכיחות רבה יותר, ובעיקר אצל מחברים ספרדים זה כשש מאות שנה, הוא בא לאחר שמו של מחבר שנפטר כאשר חולקים על דבריו.
Das Element der Ehre oder der Ruhe findet man endlich noch in folgenden Formeln verwendet:
עמ׳ 348 דוגמאות מן התקופה 1240–1540 מספקים הרמב״ן,348a שלמה אדרת,348b יוסף כספי,348c אסטרוק שלמה,348d וידאל די טולוזה,348e יוסף בן שם טוב,348f אברהם שלום,348g אברבנאל,348h אברהם דה בלמס348i ומשה אלשקר.348k יהודה אריה ממודנה348l מוסיף את הנוסחה ל״נוחו עדן״, ושלמה הנאו348m משתמש בה כדי לבקש מחילה ממחברים קדומים שביקר. גם ר׳ מנוח אומר „וכבודו יהא מונח במקומו”.
2. השם מנוח מציין כשם כללי מקום מנוחה; גם מילה זו, כמו ״מנוחה״ [״כנוחה״ כך בדפוס], נתפרשה כמנוחת עולם מבורכת.348n דוגמאות למנהג שנעשה שלט מן המאה השבע־עשרה — לכנות מכר שנפטר לאחרונה ״המנוח״ — מצויות כבר מלפני יותר מחמש מאות שנה.348o
ו
1) כבודו במקומו מונח „seine Ehre bleibt an ihrem Platze", auch mit Weglassung des מונח, drückte bei den Alten347h den Gedanken aus, dass die einem Wesen gebührende Ehre, sein Rang, unangetastet bleibe, nicht gefährdet werden könne und solle. Man bediente sich daher zuweilen in Briefen347i dieses höflichen Ausdrucks, wenn man der Meinung des Andern, an den das Schreiben gerichtet ist, nicht beipflichtete. Häufiger aber, und vorzugsweise bei spanischen Autoren seit 600 Jahren, erscheint derselbe hinter dem Namen eines verstorbenen Autors, dessen Ausspruch S. 348 bestritten wird. Beispiele aus dem Zeitraum zwischen 1240 und 1540 liefern Nachmanides348a, Sal. Aderet348b, Joseph Caspi348c, Astruc Salomo348d, Vidal de Tolosa348e, Joseph b. Schemtob348f, Abraham Schalom348g, Abravanel348h, Abraham de Balmes348i, Moses Alaschkar348k. Leo de Modena348l fügt diese Formel dem נוחו עדן hinzu, und Sal. Hanau348m wendet sie an zur Abbitte gegen ältere von ihm angegriffene Schriftsteller. Berichtigung: וכבודו יהא מונח במקומו sagt R. Manoach (פירושים f. 30b).
2) Der Name Manoach (מנוח) bezeichnet als Gattungswort die Ruhestätte, und auch dieses Wort ist, gleich כנוחה, auf die selige Ruhe gedeutet worden348n. Von dem seit dem siebzehnten Jahrhundert herrschend gewordenen Gebrauche, einen unlängst Verstorbenen aus dem Kreise der Bekannten mit המנוח „der Selige" zu bezeichnen, finden sich Beispiele bereits vor mehr als 500 Jahren348o.
עמ׳ 349 כתבי הקודש, נשמת הגוף היהודי, הם לבדם שקבעו את פעילותם הרוחנית של אבותינו. הם היו היסוד שעליו נבנו התאולוגיה וההיסטוריה, הדקדוק והרטוריקה; הנשקייה שממנה ניטלו כלי הפולמוס; והאוצר שבו חיפשו כללי חיים וצרי נחמה.
לפיכך שלטו כתבי הקודש לא רק בחומרה של הספרות אלא גם בצורתה. לשון המקרא ופסוקיו נדרשו להעניק לרעיונות תוכן ודמות כאחד; הם חדרו לספרות כולה. שעה שהשורשים העמיקו באדמה והעניקו מחשבות, פרשו הענפים את צלם הרחב על הדת ועל השירה. פסוקי המקרא נשזרו בתפילות בית הכנסת ובדימויי המשוררים; הם העניקו למכתמים את עוקצם, לשנינות את טעמה ולאיגרות את חנן.
סימנים מקראיים סייעו לזיכרון, הן בעניינים הן במספרים; גם לשונות הכבוד למתים היו מוכרחות להימסר לרשות כתבי הקודש. בין הנוסחאות שהוצגו עד כה כבר נזכרו שני פסוקים: ״זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה״ ו״וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד״. אולם הם נבחרו יותר בשל התורות והתפיסות הכלולות בהם, שעליהן מיוסד שבח המתים, מאשר מתוך כוונה לבחור בהם בשל צורתם ומוצאם המקראיים.
לעומת זאת, בערך משנת 1100 ואילך בחרו בחיבה פסוקי מקרא מסוימים או חלקי פסוקים כדי להשתמש בהם למטרה זו. כמה מהם חדרו עמוקות אל החיים ואל המנהג, כפי שיתברר מן הסקירה ההיסטורית הבאה.
Die heilige Schrift, die Seele der jüdischen Körperschaft, bedingte allein die geistige Thätigkeit unserer Vorfahren. Sie war die Grundlage, auf welcher Theologie und Geschichte, Grammatik und Beredsamkeit aufgebauet, sie die Rüstkammer, aus welcher die Waffen zur Polemik, und sie der Schatz, in welchem nach Lebensregeln und nach Balsam des Trostes gesucht wurde. Daher beherrschte sie nicht bloss den Stoff sondern auch die Form des Schriftthums; Bibelsprache und Bibelstellen mussten den Ideen wie Inhalt so Gestalt leihen, sie durchdrangen die gesammte Literatur, und wenn die Wurzeln weit hinaus in den Boden einwühlten, Gedanken spendend, warfen die Zweige zugleich ihren weiten Schatten über Religion und Poesie, und die Bibelsprüche verflochten sich mit den Gebeten der Synagoge, den Phantasiebildern der Dichter, gaben den Epigrammen ihren Stachel, dem Witze die Würze, die Anmuth den Briefen. Mit biblischen Merkzeichen kam man dem Gedächtnisse zu Hülfe, sowohl was Sachen als was Zahlen betraf; auch der Euphemie für die Todten musste sich die heilige Schrift bemächtigen. Unter den bisher nachgewiesenen Formeln sind bereits zwei Bibelsprüche bemerkt worden: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה (das Gedächtniss des Gerechten ist zum Segen) und וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד (seine Ruhestätte ist Herrlichkeit), die aber mehr wegen der darin enthaltenen die Belobung der Todten begründenden Lehren und Vorstellungen, als absichtlich, weil biblischer Form und Herkunft, gewählt sind. Dahingegen hat man, etwa seit dem Jahre 1100, mit Vorliebe sich gewisse Bibelverse oder einzelne Stellen ausgewählt, um sich ihrer zu dem angegebenen Zwecke zu bedienen, und manche darunter sind in Leben und Sitte nachhaltig eingedrungen, wie aus folgender geschichtlichen Uebersicht hervorgehen wird.
עמ׳ 350 ״וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים״ — הלוואי שחיי אדוני יהיו קשורים בקשר החיים.
מן המאה הראשונה לספירה ואילך קירבו פירושים מגוונים את צרור החיים אל תפיסותיה של כל תקופה. הוא, כך נאמר, כיסא האל,350a שמתחתיו נאספות נשמות הצדיקים; גנזיהן;350b רקיע ערבות העשיר בטובות;350c חיי הנצח;350d או עדן השמימי.350e
אפשר גם להבין בו את שהיית הנשמה בקרבת האל,350f במצב הקיום המתמשך הנקנה באמצעות מוסריות, מאמץ הכוחות החושבים וכמיהה לאל.350g העיון הפילוסופי מלמד שמדרגת האושר אצל היצורים התבוניים שונה מאוד: מי שבתודעת ידיעתו המקושרת מתקרב יותר מכול לאחדות התודעה ב״שכל הפועל״, הוא העשיר ביותר באושר השלם.350h במוות אובדים כל הכוחות; רק הנשמה, בהתמזגותה עם השכל הפועל, נשארת „צרורה בחיים”.350i
S. 350 1. I. Sam. 25, 29: וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים „Möge das Leben meines Herrn festgebunden seyn in den Bund des Lebens.“
לפי המקובלים צרור החיים הוא עולם הרוחות, הנקרא אור, ורק ממנו באה הנשמה אל עולם חיי הנצח המבטיח את התחייה.350k אחרים שלחו את רוח החיים לגן העדן ואת הנשמה עמ׳ 351 לצרור החיים השמימי.351a לבסוף נטען שרק הכניסה אל האל עצמו — ולא השכל הפועל המומצא — יכולה להיות צרור החיים.351b
Seit dem ersten Jahrhundert unserer Zeitrechnung wird dieser Lebensbund durch mannigfache Auslegungen der jedesmaligen Anschauung der Zeit nähergerückt. Es ist, heisst es, der Thron Gottes350a, unter welchen die Seelen der Frommen versammelt werden; es ist ihre Schatzkammer350b, der Güterreiche Himmel Arabot350c, das ewige Leben350d, das himmlische Eden350e. Oder auch es ist darunter das Weilen der Seele in der Gottesnähe350f zu verstehen, in dem Zustand jener Fortdauer, welcher durch Sittlichkeit, Anstrengung der denkenden Kräfte und durch Sehnsucht zu Gott errungen wird350g. Sehr verschieden, lehrt die Speculation, ist der Grad der Glückseligkeit bei den vernünftigen Wesen; wer mit dem Bewusstseyn von seinem zusammenhangenden Wissen der Einheit des Bewusstseyns in dem „wirkenden Verstande“ am meisten nahekommt, ist an vollkommner Seligkeit der reichste350h. Alles geht beim Tode an Kräften dahin; nur die Seele in ihrer Verschmelzung mit dem wirkenden Verstande, nur diese ist es, die „an das Leben gebunden“ bleibt350i. Den Kabbalisten zufolge ist der Bund des Lebens die Welt der Geister, die Licht heisst, und erst von da kommt die Seele in die die Wiederauferstehung gewährende Welt des ewigen Lebens350k. Andere sandten den Lebensgeist in das Paradies, die Seele in den himmlischen S. 351 Lebensbund351a. Endlich wurde behauptet, nur das Eingehen in Gott selber, nicht der erfundene wirkende Verstand, könne der Lebensbund seyn351b. Bei allem Wechsel der Vorstellungen blieb die Bibelstelle, obwohl ein Segen für den Lebenden, ein Symbol der Zukunft des vollendeten Geistes, ward nun ein Gebet für Verstorbene351c und ein Nachruf ihrem Namen.
חרף שינויי התפיסות נשאר הפסוק — אף שהוא ברכה לחי — סמל לעתיד הרוח שהגיעה לשלמות. הוא נעשה תפילה למען הנפטרים351c ולשון הספד לשמם.
Die ersten Belege ihres derartigen Gebrauchs reichen bis zu dem Anfang des zwölften Jahrhunderts hinauf; sie wurde bald darauf allgemeiner üblich, ja nach gewissen Richtungen hin herrschend. In den neueren Jahrhunderten hat sie, in den westlichen Ländern namentlich, als gewöhnliche Euphemie dem ז"ל und ע"ה weichen müssen. Folgendes sind ihre einzelnen Bildungen:
העדויות הראשונות לשימוש זה מגיעות עד ראשית המאה השתים־עשרה. זמן קצר לאחר מכן נעשה השימוש כללי יותר, ואף שלט בכיוונים מסוימים. במאות החדשות, בייחוד בארצות המערב, נאלץ לפנות את מקומו כלשון הכבוד הרגילה לז״ל ולע״ה. ואלה צורותיו:
1) die vollständige Bibelstelle kommt zu Anfang des 14. Säculums vor351d.
1. הפסוק המקראי בשלמותו מצוי בראשית המאה הארבע־עשרה.351d
Durch Aenderung des והיתה in תהי ("es sei") und Abkürzung der ganzen Stelle, entstand die Formel:
2. שינוי ״והיתה״ ל״תהי״ וקיצור הפסוק כולו יצרו את תנאצב״ה; דוגמה לו משנת 1312.351e
2) תנאצב"ה, wovon ein Beispiel aus dem Jahre 1312351e.
3. לשימוש כללי יותר הושמטה ״אדני״, ואילו ״נפש״ שונתה ל״נפשו״ או ״נפשה״. כך נוצרה הנוסחה הנפוצה ביותר:
Aber Behufs der allgemeinern Anwendung ward אדני weggelassen, hingegen נפש in נפשו oder נפשה (seine, ihre Seele) verändert, und diess ergab nun die am meisten gebräuchliche Phrase:
[תנצב״ה] תהי נפשו צרורה בצרור החיים — „נשמתו תהיה קשורה בצרור החיים”.
3) תהי נפשו צרורה בצרור החיים [תנצב"ה] "seine Seele sei dem Lebensbunde einverleibt."
עדויות רבות מספקים חיבורים מן המאות השתים־עשרה, השלוש־עשרה והארבע־עשרה,351f וכן עמ׳ 352 מן המאות החמש־עשרה והשש־עשרה.352a היא נהגה גם אצל הקראים,352b ובמיוחד בכתובות הקבר של יהודי גרמניה. לעיתים הוקדמה ״נפשו״;352c מכאן נתצב״ה, ובזמן החדש בא לעיתים ״נשמתו״ במקום נ׳.352d
4. נפשו בצרור החיים — תהי, תוצרר או תנוח: „נשמתו תהיה, תיקשר או תנוח בצרור החיים”. נוסחה זו מצויה כבר בתפילות קדומות של בית הכנסת352e ובחיבורים קדומים.352f ר׳ יצחק בן אברהם (בסביבות 1200) משתמש בדרך כלל בקיצור תנכ״ה בחתימתו,353a ואחריו כמה מחברים אחרים בני הזמן.353b קיצורים נוספים הם:
א. תהי כצרור החיים — במחזור רומא;353c
ב. [נכ״ה] נפשו (נשמתו) כצרור החיים — נהוג במאות השלוש־עשרה והארבע־עשרה בצרפת ובגרמניה.353d
Zahlreiche Belege liefern die Werke des zwölften, dreizehnten und vierzehnten351f, so wie des funfzehnten und S. 352 sechzehnten Jahrhunderts352a. Sie war auch bei Karäern352b, und ganz besonders in den Grabschriften der deutschen Juden üblich; bisweilen352c ist נפשו vorangestellt: daher findet man in neuerer Zeit auch נתצב"ה, wo נ' hie und da durch נשמתו ausgedrückt ist352d.
{ תהי „es sei }
4) נפשו בצרור החיים { תוצרר „es werde } seine Seele in
{ gebunden } den (dem) Le-
{ תנוח „es ruhe } bensbund"
5. עמ׳ 353[נצב״ה] נפשו צרורה כצרור החיים — נהוג מן המאה החמש־עשרה במזרח ובאיטליה;353e ובתוספת „אמן”: נפשו צרורה בצרור חיים אמן, בקיצור נצבח״א, על מצבה עתיקה.353f [האות ב׳ בקיצור הראשון אינה תואמת את ״כצרור״ המודפס לצדה; שתי הצורות מצויות כאן.]
רכיבי הנוסחה צורפו כמובן גם ל״עדן״, כפי שמעידות תפילות וכתבים אחרים;353g מכאן שעל מצבות מן המאה הארבע־עשרה נכתבו הנוסחאות האלה:
kommt schon in alten Synagogalgebeten352e und älteren Werken352f vor. Der Abkürzung תנכ"ה bedient sich gewöhnlich S. 353 R. Isaac b. Abraham (A. 1200) in seiner Unterschrift353a, und nach ihm einige andere Autoren jener Zeiten353b. Weitere Verkürzungen hiervon sind:
A) תהי כצרור החיים im römischen Machsor353c;
B) [נכ"ה] נפשו (נשמתו) כצרור החיים, im 13. und 14. Jahrhundert in Frankreich und Deutschland üblich353d.
5) [נצב"ה] נפשו צרורה כצרור החיים, seit dem funfzehnten Jahrhundert im Orient und in Italien gebräuchlich353e; mit „Amen": נפשו צרורה בצרור חיים אמן, abbrevirt: נצבח"א auf einem alten Grabsteine353f.
Die Elemente unserer Formel wurden natürlich auch mit „Eden" in Verbindung gesetzt, wie Gebete und andere Schriften353g beweisen; daher brachte man im 14. Jahrhundert folgende Phrasen auf Grabsteinen an:
תהא נשמתה צרורה בגן עדן — „נשמתו או נשמתה תהיה קשורה בגן עדן”.354a354b354c
מאחר שכל הצדיקים באים בצרור החיים, יכלה המשאלה הדתית לבטא גם רצון לזכות בחברת הצדיקים. כבר במדרש קהלת נאמר:354d „חיים וכבוד וחלק עם הצדיקים”; ובתנחומא:354e „מנוחתו תהיה עם הצדיקים”. שלמה אבן גבירול מתפלל:354f
> ושם נוה הנשמות הטהורות אשר כצרור החיים צרורות — — — והוא העולם הבא — — לחיי העולם הבא בשלום תביאני ועם החסידים בכבוד תושיבני וכו׳354g
ב״אותיות דרבי עקיבא״ נאמר:354h „יחיה עם הצדיקים והחסידים לחיי העולם הבא”; ור׳ טוביה בן אליעזר אומר:354i „אשר חלקו יהיה עם הצדיקים בגן עדן”. גם במקומות אחרים נוסחו האיחולים לנפטרים בביטויים אלה ובדומים להם.
7. לפיכך יש לפתור את נצעי״ה, שבו משתמש מאיר בן זכריה ממסטרה,354k כ״נפשו צרורה עם הצדיקים״ — נשמתו מאוחדת עם הצדיקים. [היו״ד שבקיצור אינה מקבלת ביטוי בפיתוח המודפס.]
Da alle Frommen in den Lebensbund eingehen, so konnte ein religiöses Verlangen auch sich dahin äussern, dass man der Gemeinschaft mit den Gerechten theilhaft werde. So heisst es bereits in dem Midrasch Kohelet[354d] „Leben, Ehre und Antheil zu haben mit den Gerechten." Ferner im Tanchuma[354e] „Seine Ruhestätte wird mit den Gerechten seyn." Salomo b. Gabirol354f betet:
Dort ist die Wohnung der Geister, der reinen,
Die dem Lebensbunde du mochtest einen....
Dort des ewigen Lebens Frieden,
O führe mich zu der Ewigkeit Frieden,
Und bei den Frommen sei mein Ehrenplatz beschieden!354g
In den Buchstaben R. Akiba's354h heisst .es: „Leben wird er mit den Gerechten und Frommen in dem künftigen Leben." R. Tobia b. Elieser354i sagt: „dessen Loos mit den Gerechten im Paradiese seyn wird." Auch sonst noch werden die Vota für die Abgeschiedenen in diesen und ähnlichen Wendungen gegeben. Daher ist die Formel
7) נצעי"ה deren sich Meir b. Zacharia aus Mestre354k bedient, in נפשו צרורה עם הצדיקים „seine Seele ist mit den Gerechten vereinigt" aufzulösen.
עמ׳ 355 ״רוּחַ ה׳ תְּנִיחֶנּוּ״ — רוח האל הביאה אותו אל המנוחה.
״יוסיפון״355a מחיל את הפסוק על יהודה המכבי שנפל: „רוח האל תניחנו, שישכון בסתר עליון ובצל שדי יתלונן תחת עץ החיים”. בתפילת האשכבה הספרדית הקדומה הפותחת ״מנוחה נכונה״,355b שבזמן החדש נכללה גם בטקס האשכבה של ההיכל בהמבורג ושל בתי כנסת אחרים, נאמר: „שם, במקום חיי הנצח, יהיו חלקה ומעונה של נפש הנכבד פלוני; רוח האל תנחהו אל גן עדן — — — ותסתירהו בצל כנפיה”, וכיוצא בזה.
לפיכך נעשה הפסוק הנזכר, בקיצור רי״ת, אצל יהודי ספרד, פרובאנס והמזרח,355c וכן אצל הקראים,355d נוסחת ליווי לשמו של נפטר, בייחוד כאשר מותו עדיין היה טרי בזיכרון הכותב.
גם לשון כבוד זו צורפה לעדן, כדרך נוסחאות רבות אחרות. הפסוק הדומה בצלילו מבראשית ב, טו — ״וינחהו בגן עדן״ — כמו הזמין צירוף זה, והוא אף מצוי בכתובת קבר קדומה.356a כך נוצרה:
[ריתב״ע] רוח ה׳ תניחנו בגן עדן
S. 355 2. Jes. 63, 14: רוח ה' תניחנו „der Geist Gottes brachte ihn zur Ruhe.“
Diese biblische Stelle wird von Josippon355a auf den gefallenen Juda Makkabai angewandt. „Der Geist des Ewigen wird ihn zur Ruhe bringen, dass er wohnt unter dem Schutze des Höchsten, und im Schatten des Allmächtigen übernachtet unter dem Baume des Lebens.“ In dem alten sefardischen Leichengebet, beginnend מנוחה נכונה355b, das in neuerer Zeit auch in die Todtenfeier des Tempels in Hamburg und noch anderer Synagogen aufgenommen worden, heisst es: — — — „Dort, wo das ewige Leben, sei das Theil und der Wohnsitz der Seele des geehrten N.; der Geist Gottes führe ihn in den Garten Eden — — — und berge ihn unter den Schatten seiner Flügel“ u. s. w.
במשמעות כבר ביטא זאת ״יוסיפון״; בנוסח המילולי הוא מצוי בתפילת האשכבה הנזכרת, בצמוד לשם. מכאן הוא מופיע עוד פעמים רבות כלשון כבוד, בייחוד במאה הארבע־עשרה בספרד,356b ואף עבר לטקס אשכבה מן המאה השבע־עשרה.356c
וריאציות הן:
א. ״ובגן עדן יושיבהו״ — הוא יושיבנו בגן עדן — בתפילת האשכבה של הקראים;356d
ב. ״ורוחך בגן עדן תניחנו״ — רוחך תוליך אותו לגן עדן — על מצבה משנת 1349 בטולדו.356e
3. ישעיהו נז, ב
״יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ״ — הולך הוא אל השלום; הם נחים על משכבם, ההולך ביושרו.
Daher ward bei den Juden in Spanien, Provence, dem Orient355c, wie auch bei den Karäern355d, die erwähnte Stelle, abgekürzt רי"ת, eine Begleitungsformel für den angeführten Namen eines Verstorbenen, insonderheit wenn der Todesfall noch im Andenken des Schreibenden war. Indem man nun diese Euphemie, wie viele andere, auf die angegebene Weise mit Eden in Verbindung setzte, — wozu hier die assonirende Stelle aus Genesis 2, 15: וינחהו בגן עדן „Er setzte ihn in S. 356 den Garten Eden", vorzugsweise aufzufordern schien, die daher auch in einer alten Grabschrift vorkommt356a — entstand:
[ריתב"ע] רוח ה' תניחנו בגן עדן „der Geist Gottes wird ihn in den Garten Eden setzen", welches der Bedeutung nach bereits Josippon ausdrückt, dem Wortlaut nach aber in dem gedachten Leichengebete, und zwar dicht hinter dem Namen, daher noch oft, namentlich im 14. Säculum in Spanien356b, als Euphemie vorkommt. Ist auch in eine Todtenfeier des 17. Säculums356c übergegangen. Als Variationen sind anzuführen:
A) ובגן עדן יושיבהו „in den Garten Eden wird er ihn setzen", in dem Leichengebete der Karäer356d;
B) ורוחך בגן עדן תניחנו „dein Geist wird ihn nach dem Garten Eden führen", auf einem Grabsteine vom J. 1349 zu Toledo356e.
3. Jesaia 57, 2: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ „Er geht ein zum Frieden — sie ruhen auf ihren Lagern — der in seiner Gradheit wandelt."
מיד לאחר מילים אלה ממשיך הנביא: „ואתם קרבו הנה בני עוננה”, וכיוצא בזה. לפי פירוש אחד, הצדיק נכנס למנוחה לפני שהעונשים באים על דור רשע; לפיכך הפסוק עוסק במותו הגופני.356fעמ׳ 357 לפי פירוש אחר יש בו רמז לחיי האושר.357a
כאשר הצדיק מת אומרים המלאכים: „ריבונו של עולם, פלוני הצדיק בא”. האל משיב: הצדיקים יוצאים לקראתו ואומרים: „יבוא בשלום, אל המקום שבו הם נחים על משכבם”;357b או: יצאו לקראתו כדי שיבוא אל השלום, ואחר כך ינוחו.357c
לפי ר׳ אלעזר מקדמות את פני הצדיק שנפטר שלוש כיתות מלאכים: הראשונה אומרת „יבוא שלום”; השנייה „הולך נכוחו”; והשלישית „יבוא בשלום אל המקום שבו הם נחים על משכבם”,357d או „ינוחו על משכבותם”.357e במקום אחר נאמר שהמלאכים מקדמים את הצדיק הגווע בפסוק זה,357f וש״המשכבות״ אינן הקברים אלא מקומות המנוחה הנאים שבגן העדן.357g
לבסוף, חיבור אגדי מאוחר357h מעמיד כנגדו שלושה מלאכים האומרים: 1. „הצדיק אבד” (ישעיהו נז, א); 2. „יבוא שלום”; 3. „הולך נכוחו”. אמרות קדומות אלה הספיקו כדי שהתקופה המאוחרת תהפוך את ברכת בני האלמוות לאחד מבני התמותה — כלומר את הפסוק כולו או חלקים ממנו — ללשון כבוד למתים.
Gleich nach diesen Worten fährt der Prophet also fort: „Ihr aber tretet her, Kinder der Zauberin" u. s. w. Nach Einigen ist der Sinn jener Stelle, dass der Tugendhafte zur Ruhe einkehrt, bevor die Strafgerichte über ein ruchloses Geschlecht hereinbrechen; die Worte beziehen sich also auf dessen leiblichen Tod356f. Nach Andern wird S. 357 hier auf das selige Leben hingedeutet357a. Wenn der Gerechte stirbt, sprechen die Engel: Herr des Weltalls, der gerechte N. kommt. Der Herr entgegnet: Die Gerechten gehen ihm entgegen und sprechen: „Er komme in Frieden, dorthin, wo sie auf ihren Lagern ruhen"357b. Oder: sie mögen ihm entgegenkommen, dass er zum Frieden eingehe, und hernach ruhen357c. R. Elasar zufolge wird der abgeschiedene Fromme von drei Engelgruppen begrüsst; die erste spricht: „Er kommt in Frieden"; die zweite: „der in Gradheit Wandelnde"; die dritte: „er gehe zum Frieden ein, wo sie auf ihren Lagern ruhen"357d, oder: „mögen sie ruhen auf ihren Lagern"357e. An einem andern Orte heisst es, der sterbende Fromme werde von den Engeln mit der angegebenen Schriftstelle begrüsst357f, und die Lager bedeuten nicht die Gräber sondern die schönen Ruheorte des Paradieses.357g. Endlich lässt ein späteres hagadisches Buch357h drei Engel entgegenkommen und sprechen: 1) „Der Gerechte ist dahin (Jes. 57, 1); 2) In Frieden komme
3) der gerade Wandelnde." Diese alten Aussprüche waren einer jüngern Zeit Aufforderung genug, aus dem Grusse der Unsterblichen einen der Sterblichen, also den Vers ganz oder in seinen einzelnen Theilen zu einer Euphemie für Verstorbene zu machen. Als solche finden wir ihn seit 700 Jahren im Gebrauche bei den Juden in den südlichen und morgenländischen Gegenden, namentlich in der Provence,
זה כשבע מאות שנה אנו מוצאים אותו בשימוש אצל יהודי הדרום והמזרח, ובייחוד בפרובאנס; עמ׳ 358 גם אצל הקראים, ואף בליטורגיה של יהודי ספרד ואיטליה. ואלה צורותיו:
בשא: „Gross ist der Frieden, er ist den Gerechten zugetheilt, denn es heisst: „es komme der Frieden" u. s. w. Sabbat 152b. Bereschit rabba c. 25 f. 28c. S. 358 auch bei den Karäern, selbst in die Liturgien der spanischen und italiänischen Juden eindringend. Die einzelnen Bildungen sind:
1. הפסוק המקראי השלם, בקיצורים יש״י עמה״ץ. כך אצל יעקב בן חננאל (1322),358a משה נרבוני,358b סופר משנת 1448 בכרתים,358c יעקב בן חיים,358d ישראל נג׳ארה358e ואחרים.358f [האות האחרונה בקיצור עמה״ץ אינה תואמת את ״נכוחו״; מסתברת ן סופית.]
1) Die vollständige Bibelstelle, abbrevirt: יש"י עמה"ץ. So bei Jacob b. Chananel358a (A. 1322), Moses Narboni358b, einem Schreiber des Jahres 1448 in Kandia358c, Jacob b. Chajim358d, Israel Nagara358e und Anderen358f.
2. יבוא שלום ינוח על משכבו; לרבים: על משכבוחם [כך בדפוס; הקריאה היא ״משכבותם״], בקיצור ישיע״ם. רק חלק זה של הפסוק מובא בכתובות קד ע״א ובפרקי רבי אליעזר לד. כך אצל משה נרבוני,358g יצחק בן ששת358h ובמקומות נוספים.358i אצל משה גאלנטי,358k וכן בתפילת האשכבה הקראית,358l בא ״מנחתו״ במקום ״משכבו״; לנשים: ״תנוח על מנחתה״.
2) יבוא שלום ינוח על משכבו, für Mehrere: על משכבוחם, abbrevirt: ישיע"ם. Dieser Verstheil allein wird in Tr. Ketubot f. 104a und in Pirke R. Elieser c. 34 vorgeführt. So bei Moses Narboni358g, Isaac b. Scheschet358h und sonst noch358i. Bei Moses Galante358k, ferner in dem Karäischen Leichengebet358l ist מנחתו (sein Ruheort) statt משכבו gesetzt; für Frauen: תנוח על מנחתה.
3. [ע״ם יש״י] על משכבו יבוא שלום ינוח — היפוך סדרה של הנוסחה הקודמת; נהוג אצל קלונימוס (1320)358m ואחרים358n לקראת סוף המאה הארבע־עשרה.
3) [ע"ם יש"י] על משכבו יבוא שלום ינוח ist die Umstellung der eben angegebenen Formation, und bei Kalonymos (1320)358m und Anderen358n, gegen Ende des 14. Jahrhunderts, gebräuchlich.
כבר בספרי358o ובדרך ארץ זוטא358p בא ״וינוח״ במקום ״ינוח״. קבלת השינוי הזה הפכה את שתי הנוסחאות האחרונות גם לישוע״ם358q ולע״ם יש״ו.358r קיצורים נוספים הם:
Da schon im Sifre358o und in Derech erez sutta358p וינוח statt ינוח vorkommt, so wurden durch Aufnahme dieser Modification die beiden letztgenannten Formeln auch in ישועם358q und ע"ם יש"ו358r verwandelt. Weitere Verkürzungen stellen dar:
4. עמ׳ 359 יבוא שלום על משכבו,359a ובווריאציה: על — או אל — מנוחתו;359b „השלום יבוא על משכבו או על מנוחתו”.
S. 359 4) יבוא שלום על משכבו359a, variirt in על (אל) מנוחתו359b „Frieden komme über sein Lager (Ruhestätte).“ Hieraus umgebildet ist:
5. על משכבו יהיה שלום — עיבוד של הקודם, כפי שנאמר בתפילת האשכבה הספרדית ״מנוחה נכונה״.
5) על משכבו יהיה שלום, wie es in dem mehr erwähnten sefardischen Leichengebete מנוחה נכונה heisst.
6. [יש״י] יבוא שלום ינוח — אצל משה נרבוני;359c
6) יבוא שלום ינוח [יש"י] bei Moses Narboni359c;
7. יבוא שלום — במחזור רומא;359d
7) יבוא שלום im römischen Machsor359d;
8. וינוח על משכבו בשלום — „וינוח בשלום על משכבו”;359e או ״תנוח״ במקום ״וינוח״ — תנוח הנשמה, וכיוצא בזה.359f
8) וינוח על משכבו בשלום359e „und er ruhe im Frieden auf seinem Lager“, oder תנוח359f statt וינוח „die Seele ruhe“ u. s. w.
רק את אמצע הפסוק, בדומה לביטוי שבפסיקתא רבתי ב, ג, מביעות:
Bloss den mittlern Theil der biblischen Stelle, analog der in Pesikta rabbati (2, 3) befindlichen Phrase, drücken aus:
9. ינוחו על משכבותם,359g או וינוחו;359h וביחיד: ינוח על משכבו,359i בקיצור יעמ״ש.359k הנוסחה שכיחה, בייחוד אצל הקראים,359l ושם יש בדרך כלל להוסיף ״שלום״. הקיצור ינע״ם נדיר.359m
9) ינוחו על משכבותם359g (וינוחו)359h, im Singular: ינוח על משכבו359i, abgekürzt יעמ"ש359k; oft, namentlich bei Karäern359l wo meist שלום hinzuzufügen. Selten ist die Abkürzung ינע"ם359m. Durch Umstellung derselben Worte kommt:
10. על משכבותם ינוחו,359n בקיצור עמש״י;359o היפוך סדר של אותן מילים, המצוי כבר במאה השתים־עשרה ועוד כמה פעמים.
10) על משכבותם ינוחו359n, abbrevirt עמש"י359o, bereits im zwölften Säculum und sonst einige Male.
11. עמ׳ 360 אלהים יניחהו על משכבו360a — „האל ישכיבנו על משכבו”: איחול שתוכנו מנוגד למשכב שמכינים מלאכי החבלה לרשע.
התרגום,360b המדרש,360c רש״י,360d אבן עזרא360e וקמחי360f מפרשים את המילים על מות הגוף וחיי הנשמה. ואכן, מאמצע המאה השתים־עשרה ואילך נעשה הפסוק בסיס ללשונות הכבוד האלה:
1. הפסוק השלם, בקיצור נבתוי״א; תחילה אצל הדסי,360g ולאחר מכן אצל מחברים שונים,360h וברוב המקרים בצמוד לשם האב.
2. [נב״ת] נפשו בטוב תלין — מחציתו הראשונה של הפסוק; נהגה בספרד, בגרמניה ובמקומות אחרים.360i
S. 360 11) אלהים יניחהו על משכבו360a „Gott lege ihn auf sein Lager": ein Votum, dessen Inhalt entgegengesetzt ist dem, durch die bösen Engel dem Frevler bereiteten, Lager.
Targum360b und Midrasch360c, so wie Raschi360d, Aben Esra360e und Kimchi360f, fassen diese Worte vom Sterben des Leibes und Leben der Seele auf. Wirklich ist seit der Mitte des zwölften Jahrhunderts jener Vers die Basis folgender Euphemien geworden:
1) Der vollständige Vers, abgekürzt נבתוי"א, zuerst bei Hadasi360g, und später bei Verschiedenen360h, meist dem Namen des Vaters hinzugefügt.
2) [נב"ת] נפשו בטוב תלין, des Verses erste Hälfte; war in Spanien, Deutschland etc. gebräuchlich360i.
ב. [נכנא״ת] נפשו כנן אלהים תלין — „נשמתו תשכון בגן האל”.361b [״כנן״ כך בדפוס; המילה והנו״ן הנוספת בקיצור אינן מתיישבות זו עם זו, וייתכן שנועדה הקריאה ״כגן״.]
אצל יעקב בן אשר ואצל שמשון באים גם „תנוח נפשו בגן אלהים” ו„תהי נפשו בגן אלהים”; השוו את הנוסחאות הדומות בעמ׳ 343.
מן השורש ״לון״ — ללון — נגזר ״מלון״. אם ״לון״ פירושו לנוח בקבר, יכול ״מלון״ לציין את מקום המנוחה. ואכן, בפרק כ של פרקי רבי אליעזר אומר אדם: „אבנה לי מלון למשכבי בעודני חי”. בדומה לכך מכנה מדרש משלי ט את המערה ששימשה לקבורת ר׳ עקיבא „מלון טוב”. אותו שימוש לשוני מצוי גם ב״יוסיפון״,361c אצל הפייטנים הקדומים,361d אצל המשוררים משה אבן עזרא361e ויהודה הלוי,361f ואצל הדסי הקראי. בכך נסללת הדרך להבנת לשון הכבוד הבאה.
5. שמות טז, יד
״וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל״ — שכבת הטל עלתה.
S. 361 Als Variationen hiervon dürfen betrachtet werden:
A) נפשו כטוב תנוח „seine Seele ruhe im Guten“, in einem alten Gebete für Verstorbene361a;
B) [נכנא"ת] נפשו כנן אלהים תלין361b „seine Seele wohne im Garten Gottes.“ Berichtigung: תנוח und תהי vor נפשו בגן אלהים haben Jacob b. Ascher (zu Numer. 11, 27) und Simson (zu ders. Stelle). Vergl. die ähnlichen Ausdrücke S. 343.
Von לון „übernachten“ stammt מלון „Herberge“ her; heisst jenes im Grabe ruhen, kann letzteres für die Ruhestätte gelten. Wirklich heisst es im 20. Kapitel der Pirke R. Elieser: „Ich will mir, sprach Adam, eine Herberge bauen für mein Ruhelager, während ich noch lebe.“ Eben so nennt der Midrasch der Sprüche (c. 9) die Höhle, welche R. Akiba zum Begräbnisse diente, eine gute Herberge. Ganz denselben Sprachgebrauch theilen Josippon361c, die alten Peitanim361d, die Dichter Moses b. Esra361e und Jehuda halevi361f und der Karäer Hadasi, wodurch uns der Weg zum Verständnisse der nächstfolgenden Euphemie geebnet wird.
Da die Auferstehung durch einen himmlischen Thau361g vermittelt gedacht wurde, so hat schon Kalir361h und nach
מאחר שתחיית המתים נתפסה כמתרחשת באמצעות טל שמימי,361g כבר הקליר361h ואחריו עמ׳ 362 הזוהר362a פירשו מילים אלה כסמל להקמת המתים. הדסי משלב תפיסה זו עם הקודמת ומשתמש, על מורים ומחברים קראים שנפטרו, בנוסחה:
[תשהע״מ] תעל שכבת הטל על מלונו (מלונם)
„שכבת הטל תעלה על מקום מנוחתו או מנוחתם”.362b
לעיתים הוא מצרף אליה „כגן עדנך נח נפשם”,362c „וינוחו על משכבותם” או „נוחם עדן”;362d ולעיתים הוא משנה אותה, מציב את ״משכבם״ הרגיל יותר במקום ״מלונם״,362e או משתמש בצורות:
ע״מ — ״טל שכבתם תעל״;362f
נתהע״מ — שבה חסרה ״שכבת״.362g
6. תהלים קטז, ט
״אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה׳ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים״ — אתהלך לפני האל בארצות החיים.
ארץ הקודש היא ארץ החיים, משום שהקבורים בה קמים ראשונים;362h אך גם החיים העתידים נקראים ארץ החיים.362i כך אפשר היה לפרש את הפסוק על התחייה362k ועל השהייה בגן העדן,362l ולקבלו כמשאלה של אמונה לעתידו של האדם עצמו.363a
Sprot's פרדס רמונים, Is. Arama in den Vorreden zu עקדה und חזות Uebersehrift des Gediehts am Eude der Rechtsgutaehten der Geonlm, Mantua 1597 in 4. S. 362 ihm der Sohar362a diese Worte in Bezug auf die Erweckung der Todten symbolisirt. Diese und die vorhergehende Vorstellung verknüpfend bedient sich Hadasi in Betreff verstorbener karäischer Lehrer und Schriftsteller der Formel:
[תשהע"מ] תעל שכבת הטל על מלונו (מלונם)362b „die Thauschicht steige über seinem (ihrem) Ruheort empor."
Bisweilen verbindet er sie mit: כגן עדנך נח נפשם362c, וינוחו על משכבותם, נוחם עדן362d; bisweilen variirt er, indem er statt מלונם das üblichere משכבם setzt362e, oder sich der Bildungen:
(טל שכבתם תעל ע"מ362f und (נתהע"מ362g (wo שכבת fehlt) bedient.
6. Ps. 116, 9: אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. „Wandeln
werd' ich vor dem Herrn in den Ländern des
Lebens."
עמ׳ 363 באמצעות שינוי האות הראשונה — א׳ ליו״ד — נעשה הפסוק ללשון כבוד למתים. נראה שר׳ אפרים בן יעקב מבון (1198) עשה את שני הדברים: בכתביו מצויים הקיצורים אליב״ה363b ויליב״ה,363c הראשון לפסוק המקראי הממשי והשני לצורתו המותאמת.
בגלל המילה האחרונה פירשו גם חיבורים אגדיים מאוחרים את הפסוק על חיי המבורכים.363d לפי מדרש תהלים, המחצית השנייה של הפסוק נאמרת בידי אחת משלוש כיתות המלאכים שנזכרו לעיל. אפילו שמואל תיבון363e מבין ב״כבוד״ את כבוד הנשמה בהתמזגותה עם האלוהי. לפיכך שימש הפסוק כולו מן המאה השלוש־עשרה ואילך, כשהוא כתוב במלואו363f או מקוצר,363g כעיטור לשמם של מתים נערצים.
8. חבקוק ב, ד
[צבי] ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ — הצדיק חי באמונתו.
Das heilige Land ist das Land des Lebens, weil die dort Begrabenen zuerst erwachen362h; aber auch das künftige Leben heisst ein Land des Lebens362i. So konnte unser Vers auf die Auferstehung362k und den Aufenthalt in dem Paradiese362l gedeutet, als frommer Wunsch für die eigene S. 363 Zukunft genommen363a, und durch Aenderung des ersten Buchstaben — א in י — in eine Euphemie verwandelt werden. Beides scheint von R. Ephraim b. Jacob aus Bonn (1198) geschehen zu seyn, indem die Abbreviaturen אליב"ה363b und יליב"ה363c — ersteres die wirkliche, letzteres die modifizirte Bibelstelle — in seinen Schriften vorkommen.
7. Psalm 149, 5: יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם [יחביע"ם] „die Frommen jauchzen in Herrlichkeit, jubeln auf ihren Lagern.“
Wegen des letzten Wortes wird, in den jüngeren hagadischen Werken363d, dieser Vers gleichfalls auf das Leben der Seligen gedeutet; nach dem Midrasch der Psalmen spricht die letzte Vershälfte eine der oben erwähnten drei Engelgruppen. Selbst Samuel Tibbon363e versteht unter בכבוד hier die Herrlichkeit der Seele in ihrer Verschmelzung mit dem Göttlichen. So wurde denn, seit dem 13. Jahrhundert, die ganze Stelle, ausgeschrieben363f oder abbrevirt363g, zu einer Verzierung des Namens verehrter Todten verwandt.
8. Habacuc 2, 4: וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה [צבי] „der Fromme lebt in seinem Glauben.“
עמ׳ 364 על פסוק זה נאמר בתנחומא:364a „לעתיד לבוא הקב״ה מעמיד כל אדם בחברת בני אמונתו, והצדיק יחיה מכוח אמונתו”. „מי שיש בו אמונה”, אומר ר׳ חננאל,364b „זוכה לגן עדן, שנאמר: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים (ישעיהו כו, ב); והוא זוכה לחיי העולם, על פי ׳וצדיק באמונתו יחיה׳”.
גם הדסי364c מפרש את הפסוק על חיי האושר הנקנים באדיקות. מכאן השימוש בו כלשון כבוד למתים זה כשש מאות שנה.364d
9. תהלים צא, א
[בש״י] ״בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן״ — הוא לן בצל שדי.
במקום שכבר הובא מ״יוסיפון״364e מוסבות גם מילים אלה על מנוחת המתים ועל חייהם הרוחניים. ביטויים דומים, שבהם נזכרים הצל האלוהי והלינה ביחס לנפטרים, הם:
ובצל שדי ישב — וישב בצל שדי — בכתובת הקבר של ר׳ יצחק אלפסי, משנת 1103;
ינוח בצל שדי — ינוח בצל שדי — כלשון כבוד אצל אלחריזי;364g
S. 364 In Bezug auf diese Stelle heisst es im Tanchuma[364a] „In dem zukünftigen Leben richtet Gott jeden Menschen in Gemeinschaft mit seinen Glaubensgenossen, und der Gerechte wird kraft seines Glaubens leben.“ „Wer Glauben hat, sagt R. Chananel364b, erlangt das Paradies, denn es heisst (Jes. 26, 2): Thuet auf die Pforten, dass einziehe das gerechte Volk, das Glauben bewahrende, und er wird des ewigen Lebens theilhaft, nach den Worten: Der Fromme lebt in seinem Glauben.“ Eben so deutet Hadasi364c diese Stelle auf das durch Frömmigkeit errungene selige Leben; daher seit 600 Jahren deren Gebrauch als Euphemie364d.
In einer bereits angeführten Stelle aus Josippon364e werden auch diese Worte auf die Ruhe der Todten und deren geistiges Leben bezogen. Aehnliche Phrasen, in denen des göttlichen Schattens und des Uebernachtens in Bezug auf Abgeschiedene gedacht wird, sind:
ויתלונן בצל שדי „und übernachtet im Schatten des Allmächtigen“ (in Toledo vom Jahre 1349)364f;
ובצל שדי ישב „und wohnt im Schatten des Allmächtigen“ (in der Grabschrift auf R. Isaac Alfasi, vom Jahre 1103);
ינוח בצל שדי „er ruhet im Schatten des Allmächtigen“ (als Euphemie bei Charisi)364g;
עמ׳ 365 ולהסתופף במרום בצל שדי — לעמוד במרום תחת צל שדי — בטולדו, משנת 1350;365a
הלן בצל אל שדי — הלן בצל האל שדי — משנת 1585;365b
השוכן בצל שדי — השוכן בצל שדי — נאמר על משה מנדלסון;365c
לחסות בצל אלה — לחסות בצל האל — בטולדו, משנת 1349;365d
הפסוק המקראי עצמו נעשה, בדומה למספר הקודם, מקובל זה כשש מאות שנה, ובעיקר אצל יהודי ספרד.365f
10. תהלים יז, יד
״חֶלְקָם בַּחַיִּים״ — חלקם הוא החיים.
הברייתא,365g התרגום,365h מדרש תנחומא365i ומדרש תהלים365k מבינים במילים אלה את חיי הנצח. באותה משמעות משתמש בהן מנחם בן מכיר (בסביבות 1100),365l וכנוסחת כבוד הן מצויות אצל ר׳ לוי חביב.365m מכאן נוצרו:
S. 365 ולהסתופף במרום בצל שדי „in der Höhe zu stehen unter dem Schatten des Allmächtigen“ (in Toledo v. J. 1350)365a;
הלן בצל אל שדי „er wohnt im Schatten Gottes des Allmächtigen“ (vom Jahre 1585)365b;
השוכן בצל שדי „der im Schatten des Allmächtigen wohnt“ (wird von Moses Mendelssohn gesagt)365c;
לחסות בצל אלה „sich in Gottes Schatten zu bergen“ (in Toledo vom Jahre 1349)365d;
ובגן עדנו יתלונן „er übernachtet im Garten seines Eden“ (Nachruf dem R. Jochanan)365e.
Die eigentliche Bibelstelle wurde, gleich der vorhergehenden Nummer, seit 600 Jahren üblich, und zwar, wie jene, meist bei spanischen Juden365f.
10. Psalm 17, 14: חֶלְקָם בַּחַיִּים „ihr Antheil ist das Leben.“
Die Baraita365g, das Targum365h, Midrasch Tanchuma365i und Midrasch Psalmen365k verstehen unter diesen Worten das ewige Leben. In demselben Sinne bedient sich ihrer Menachem b. Machir (1100)365l; als euphemistische Formel findet sie sich bei R. Levi Chabib365m. Daher stammen:
עמ׳ 366 יהי חלקה בחיים אמן, בקיצור יחב״א — חלקה יהיה בחיים, אמן;366a
חלקם בחיי עד — חלקם בחיי הנצח.366b
11. דניאל יב, יג
״לְקֵץ הַיָּמִין״ — בקץ הימים.
מלבד ביטויים שונים בכתובות קבר המבוססים על פסוק זה, ובהם „הקץ” פירושו גאולה ותחייה, יש לציין כלשון כבוד מן המאה השש־עשרה את:
יזכו לקץ הימין — יזכו להגיע לקץ הימים.366c
ז
הרכיבים שיצרו את לשונות הכבוד הרבות האלה הם פשוטים: ארץ ושמים — זכר הנפטר על הארץ וגורל נשמתו מעבר לקבר. הראשון מהלל את שמו ואת כבודו; השני את שלומו ואת אושרו; ואת שניהם מאחדת תקוות התחייה. הביטויים שליוו את שם המת הם אפוא לבושים שונים של רעיון שולט אחד, שאת חומריו סיפקו בעיקר כתבי הקודש והמסורת.
כך מבוססות הנוסחאות החשובות ביותר על חמישה־עשר פסוקים — שלישם מן הנביאים ושלישם מן התהלים366d — ועל שמונה אמרות מתקופת המשנה.366e
S. 366 יהי חלקה בחיים אמן abgekürzt יחב"א366a „ihr Antheil sei das Leben, Amen.“
חלקם בחיי עד366b „ihr Antheil das ewige Leben.“
11. Daniel 12, 13: לְקֵץ הַיָּמִין „am Ende der Tage.“
Abgesehen von mancherlei auf dieser Stelle beruhenden Wendungen in Grabschriften worin „das Ende“ Erlösung und Auferstehung bedeutet, ist als Euphemie יזכו לקץ הימין „es sei ihnen das Ende der Tage beschieden“ aus dem 16. Säculum366c zu bemerken.
VII.
עמ׳ 367 האמונה והמנהג סללו כבר במאות הראשונות את הדרך לצורות המאוחרות. תקופת התלמוד הכירה שימוש בנוסחאות כאלה במקרים יחידים; בתקופת הגאונים התחילו להשתמש בהן בלשון הכתובה; ובמאה התשיעית בערך הופיע מנהג לשונות הכבוד הקבועות ממש. עם זאת, גם במאה העשירית היה השימוש מוגבל מאוד ומספר הנוסחאות קטן.
שניהם גדלו עם התרחבות הספרות, אף שבמשך זמן רב ניכרו עדיין חסכנות מסוימת והבחנה בשימוש בצורות שונות. במאה השתים־עשרה — מאת השירה והלימוד — צורפו פסוקים רבים אל לשונות האשרי. באזורים אחדים, כגון רומא ופרובאנס, יצרו קיצורים מלאכותיים שדמו בעצמם למילים בעלות משמעות: צל, צבי, נביא, יעלה, ינעם, עם ישי, ישי עמהן.367a
המנהג אף התנוון למותרות. בעלי שיקול דעת גינו את ההתפארות בחתימות בהכתרת האב כקדוש;367b ובכלל אין צורך להוסיף בכל אזכור „זכרונו לברכה”, ואף לא לשמו של האב עצמו.367c
Die jene zahlreichen Euphemien bildenden Elemente sind einfach Erde und Himmel: Das Andenken des Verstorbenen auf Erden und das Loos seiner Seele jenseits des Grabes; jenes preist seinen Namen, seine Ehre, dieses den Frieden und die Seligkeit; beides vereinigt die Hoffnung der Auferstehung. Die Ausdrücke, mit denen der Name des Todten begleitet wurde, sind demnach die verschiedenen Einkleidungen eines herrschenden Gedankens, zu welchen hauptsächlich die heilige Schrift und die Tradition den Stoff gaben. Solchergestalt haben die wichtigsten Formeln ihre Grundlage in funfzehn Bibelstellen, von denen ein Drittheil den Propheten, ein Drittheil den Psalmen gehört366d, und in acht Aussprüchen aus der Epoche der Mischna366e. S. 367 Glauben und Sitte hatten bereits in den ersten Jahrhunderten zu den späteren Bildungen den Weg geebnet: Den Gebrauch derartiger Formeln in einzelnen Fällen kannte das talmudische Zeitalter; in dem geonäischen beginnt deren Anwendung in der Schriftsprache; im neunten Jahrhundert etwa die Sitte eigentlicher stehender Euphemien. Doch ist ein solcher Gebrauch noch im zehnten Säculum sehr beschränkt, die Zahl der Formeln gering. Aber beides nimmt zu mit dem wachsenden Schriftthum, wiewohl man noch lange eine gewisse Sparsamkeit und selbst eine Unterscheidung in der Verwendung einzelner Formen bemerkt. Im zwölften Jahrhundert, dem Jahrhundert der Poesie und der Studien, werden zahlreiche Bibelstellen in den Kreis der Seligsprechungs-Phrasen hineingezogen und in einigen Gegenden, z. B. Rom und Provence, bildete man künstliche Abbreviaturen, die selber bedeutungsvollen Worten glichen, als: צל (Schatten), צבי (Schönheit), נביא (Prophet), יעלה (er steige empor), ינעם (er geniesse), עם ישי (mit Jisai), ישי עמהן (Jisai mit ihnen)367a. Es artete sogar die Sitte in einen Luxus aus, und Besonnene tadelten es, dass man in den Unterschriften damit prahle, den Vater als einen Heiligen zu bezeichnen367b; überhaupt brauche man bei Anführungen nicht jedesmal „der Selige“ (ז"ל) hinzuzusetzen, nicht einmal bei dem Namen des eigenen Vaters367c. Seit jener Zeit, nämlich seit sechs hundert Jahren, ermattete die schöpferische Kraft auch in Ansehung der Euphemien; es entstehen keine wesentlich neue, ältere verlieren sich, und seit dem funfzehnten Jahrhundert bleiben wenige Stammformeln im Gebrauche, welche nun eben so beständige Begleiter der angeführten Todten werden, wie יצ"ו und נר"ו
מאותה עת — זה כשש מאות שנה — תש גם כוח היצירה בתחום לשונות הכבוד. אין נוצרות נוסחאות חדשות באמת, הישנות נעלמות, ומן המאה החמש־עשרה נשארות בשימוש נוסחאות־יסוד מעטות. הן נעשות בנות לוויה קבועות של המתים הנזכרים, כשם שיצ״ו ונר״ו מלווים עמ׳ 368 את החיים הנזכרים.
רק משום כך נשמרו הצורות הארוכות והמורחבות, כגון זצוק״ל וכדומה, כעיטור למקרים מיוחדים; ואילו צירופים רבים מימי הביניים משמשים כיום מעט או כלל לא. כך נדחקו או נעשו נדירים: ״זכור לטוב״ הקדום, נוסחאות היהודים דוברי הערבית, כמעט כל הנוסחאות המקראיות הישירות, הקיצורים כ״מ, זל״ע, זק״ל, זצו״ל, נ״ג, נבכ״ה, נב״ע וצירופיהם, וכן כמה נוסחאות שכנראה מעולם לא היו כלליות — בש״י, זלי״ב, יליב״ה, ינע״ם, יש״ב, כמב״ה, נבגא״ת.368a
אפילו מ״כ, נ״ע, נצב״ה, תנצב״ה, זי״ע והי״ד שכיחים פחות בצמוד לשם, או מוגבלים למקרים מסוימים ולחוגים מסוימים; ובמובן אחר כך גם ״המנוח״. לשלטון כללי ומתמשך הגיעו אפוא רק הצורות המעטות — ז״ל (וצ״ל), ע״ה וזלה״ה — המעבירות בפשטות את הברכה, השלום והחיים מברכת החיים לברכת המתים.
למעט חריגים מעטים, הקראים שאלו מן היהודים הרבניים את נוסחאותיהם בתחום זה. שתיים — שתי צורות ז״ל — שייכות לתלמוד. שתים־עשרה אחרות — זלה״ה, נבתו״א, יעמ״ש, רי״ת, תנצב״ה, נ״ע, תמ״ך, עי״ה, הי״ד, ירי״א, זצ״ל, נכ״ת — מאוחרות יותר במוכח או אינן קדומות יותר במוכח. שתי נוסחאות ייחודיות להם — נ״ג ותשהע״ם — נעלמו. לצד תנצב״ה, תמ״ך, נ״ע ויעמ״ש משמשות אצלם גם שלוש הנוסחאות הכלליות ז״ל, ע״ה וזלה״ה כשוות־משמעות.368b
בטרם ניפרד מלשונות הכבוד, נתבונן עוד במקומות שבהם הן נחות בלי להיראות. משוררים נוהגים לשלב במבנה האקרוסטיכון את שמם, ולעיתים גם את שם אביהם וסבם; באותו אופן נוספה לעיתים לשמות נפטרים נוסחת כבוד. כבר לפני שמונה מאות שנה עשה זאת ר׳ מאיר בן יצחק, כאשר הוסיף לשם סבו את ״זכור לטוב״ בראשי השורות הבאות.369a
יהא שלום במנוחתי — נוחי נפש — המקום יהיה בעזרו — הריני כפרת משכבו — תהא מיתתו כפרתו S. 368 der angeführten Lebenden. Aus dieser Ursache allein blieben nur noch die ausgedehnten und erweiterten Formen, z. B. זצוק"ל u. dgl., als Auszeichnung in besonderen Fällen vorbehalten, während viele zusammengesetzte Bildungen des Mittelalters gegenwärtig wenig oder gar nicht gebräuchlich sind. So sind namentlich das alte זכור לטוב, die Formeln der arabischen Juden, fast alle unmittelbar biblischen Euphemien-Bildungen, die Abkürzungen כ"מ, זל"ע, זק"ל, זצו"ל, נ"ג, נבכ"ה, נב"ע und deren Combinationen, so wie mehrere, die wohl niemals allgemein üblich gewesen (בשי זליב יליבה ינעם ישב כמבה נבגאת)368a, heut ganz verdrängt oder doch selten; selbst מ"כ נ"ע נצב"ה תנצב"ה זי"ע הי"ד sind weniger in Begleitung des Namens gebräuchlich oder doch auf bestimmte Fälle und gewisse Kreise beschränkt, welches in einem andern Sinne auch von המנוח gilt. Zu allgemeiner und dauernder Herrschaft sind demnach nur die wenigen Formen gelangt (ז"ל [וצ"ל]; ע"ה; זלה"ה), welche im einfachsten Ausdruck Segen, Frieden und Leben aus der Begrüssung der Lebenden in die der Todten übertragen.
עמ׳ 369 בדומה לכך מצויה אותה נוסחה אצל ר׳ יצחק בן שמואל369b ור׳ משה בן בנימין;369c נ״ע אצל יהודה הלוי369d ואבן עזרא;369e הדסי הציב בראשי היחידות את הפסוק השלם תהלים כה, יג,369f החתום באמן, ופעם אחת אולי החיל אותו על עצמו;369g וכך עשה גם עזרא בן תנחום בצרפת.369h יצחק גירונדי369i ובנו ברכיה369k חותמים ב״זכרו לברכה״ — ובתוספת אמן.
במאה השלוש־עשרה מצויות דוגמאות למנהג אצל משוררים מפרובאנס ומרומא. יצחק בן יהודה הסנירי השתמש בע״ה,369l הכ״ם וריי״ת;369m בנימין בן אברהם בנביא;369n צדקיה בן אברהם בינעם;369o לוי בן אברהם בצבי;369p יוסף אבן לטימי במ״כ.369q
מתקופת היובש בת כמאתיים וחמישים שנה שבין עמנואל לישראל נג׳ארה — שבה פילוסופיה קשה ומדיניות קשה עוד יותר לא הניחו לפרחי השירה לצמוח — ידועים לי לענייננו רק יעקב בן שלמה (1440), אהרן המון, אברהם חיון בן שלמה, דוד ויטאל (1536) ובנימין זאב (1534). אהרן370a שילב את ״זכר צדיק לברכה״ במלואה; יעקב,370b אברהם370c ודוד370d את נ״ע; בנימין ובנו מתתיה את זלה״ה.370e
עמ׳ 370 באקרוסטיכונים של נג׳ארה (1580) מופיעים גם זלה״ה ותנצב״ה;370f בסליחות אליעזר אשכנזי — שמת ב־1586 — ז״ל וזלה״ה; בשיר מאיר פורינס זצ״ל;370g ובשירי עקיבא פרנקפורטר שוב ״זכר צדיק לברכה״.
רבנים לא מעטים שחיו בפולין, בוהמיה ומורביה וחרזו שירה ופרוזה בין 1580 ל־1700 זכרו גם הם את המתים באקרוסטיכונים, אך לא העזו לחרוג מז״ל, זצ״ל, זצק״ל וזצלה״ה. די להזכיר כאן את יצחק בן שמשון הכהן,370h ליפמן הלר370i ושמשון בכרך.370k
ח
Die Karäer haben, mit geringen Ausnahmen, die Formeln, deren sie sich auf diesem Gebiete bedienen, von den rabbanitischen Juden entlehnt. Zwei davon — die beiden ז"ל — gehören dem Talmud; zwölf andere, nämlich: זלה"ה, נבתו"א, יעמ"ש. רי"ת, תנצב"ה, נ"ע, תמ"ך, עי"ה, הי"ד, ירי"א, זצ"ל, נכ"ת, sind theils erweislich spätern, theils nicht erweislich frühern Gebrauchs; zwei ihnen eigenthümliche — נ"ג, תשהע"ם — sind jetzt erloschen, während, neben תנצב"ה, תמ"ך, נ"ע, יעמ"ש, auch die drei allgemein üblichen ז"ל. ע"ה und זלה"ה als gleichgeltende gebräuchlich368b sind. Von den Euphemien scheidend, sei uns noch ein Blick S. 369 auf die Stellen gestattet, wo sie unsichtbar ruhen. Die Dichter bringen in dem akrostischen Bau ihrer Poesien bekanntlich oft ihren Namen und zugleich den ihres Vaters und Grossvaters an; bisweilen ist nun, auf ähnliche Weise, den Namen der Verstorbenen die ehrende Formel hinzugefügt. Diess that bereits vor acht hundert Jahren R. Meir b. Isaac, indem er dem Namen seines Grossvaters, vermittelst der Anfangsbuchstaben der nachfolgenden Verse, die Worte זכור לטוב hinzugefügt369a. Auf ähnliche Art findet man dasselbe bei R. Isaac b. Samuel369b und R. Moses b. Binjamin369c; נ"ע bei Jehuda halevi369d und Aben Esra369e; Hadasi hat den ganzen Vers Ps. 25, 13369f, den er einmal vielleicht auf sich selbst anwendet369g, mit Amen schliessend an die Spitze der einzelnen Perioden gestellt; dasselbe thut Esra b. Tanchum in Frankreich369h. Isaac Gerundi369i und sein Sohn Berechja369k schliessen mit זכרו לברכה (אמן) Im dreizehnten Jahrhundert finden sich Beispiele dieses Gebrauchs bei provenzalischen und einigen römischen Dichtern. So hat Isaac b. Jehuda hasniri ע"ה369l, הכ"מ und ריי"ת369m; Binjamin b. Abraham נביא369n; Zidkia b. Abraham ינעם369o; Levi b. Abraham צבי369p; Joseph ibn Latimi מ"כ369q. Aus der drittehalb hundertjährigen S. 370 Dürre, die von Immanuel bis Israel Nagara reicht, wo eine harte Philosophie und eine noch härtere Politik die Blumen der Dichtkunst nicht aufkommen liessen, weiss ich für die fraglichen Fälle nur Jacob b. Salomo (1440), Aaron Hamon, Abraham Chajun b. Salomo, David Vital (1536) und Binjamin Seeb (1534) anzuführen: Aaron370a hat das vollständige זכר צדיק לברכה, Jacob370b, Abraham370c und David370d haben נ"ע, Binjamin und sein Sohn Matatia זלה"ה370e angebracht. In den Akrostichen Nagara's (1580) erscheinen auch זלה"ה und תנצב"ה370f; in den Selichot des Elieser Aschkenasi (gest. 1586) ז"ל und זלה"ה, in einem Gedichte von Meir Phorins זצ"ל370g, und in den Dichtungen des Akiba Frankfurter wiederum זכר צדיק לברכה. Eine ziemliche Anzahl in Polen, Böhmen, Mähren ansässiger Rabbinen, die zwischen 1580 und 1700 in Versen und in Prosa reimten, haben auch akrostisch die Todten bedacht, sich aber nicht über ז"ל, זצ"ל, זצק"ל und זצלה"ה hinaus gewagt, und mögen hier nur Isaac b. Simson Cohen370h, Lipman Heller370i und Simson Bacharach370k angeführt werden.
עמ׳ 371 לשון הכבוד למת היא תולדת האהבה והיראה. מאחר שנבעה מרגש ילדי ומאמונה אדוקה, היא יכולה למנות את האדם שלו היא מוקדשת רק עם מי שהמקרא מכנה „צדיקים”. אכן, רק אלה ראויים להיזכר ותובעים את שבחנו ואת הכרתנו המברכת. לעומת זאת אין להעלות כלל על השפתיים את שמות הרשעים;371a ואם מוכרחים להזכירם, יש להוסיף [שר״י] ״שם רשעים ירקב״371b — המחצית השנייה של משלי י, ז, שמחציתו הראשונה יצרה את זצ״ל.
כלל זה נשמר גם כשהזכירו רשעים מיוחדים, כופרים,371c נוכלים,371d ורודפי יהודים.371e יתרה מזו, סברו שאפילו מעתיקים המסלפים את נוסח החיבורים כדי להנציח את שמם בראשי השורות ראויים לקללה זו כעונש.371f
אם הזכאות ללשון הכבוד מניחה שהנזכר צדיק ותוכנה מניח שהוא מאמין, הרי השאלה אם לא־יהודים זכאים לה עשויה להוביל לשאלה אחרת: האם הם נמנים בכלל עם הצדיקים, וככאלה זוכים לתחייה ולחיי הנצח?
Die Euphemie des Todten ist eine Wirkung der Liebe und der Ehrfurcht; einem kindlichen Sinne, einem frommen Glauben entsprossen, kann sie die Person, welcher sie geweihet ist, nur zu denen zählen, die die Schrift „Gerechte“ nennt. In der That verdienen nur solche eine Erwähnung, und erheischen unser Lob und unsere segnende Anerkennung; die Namen der Bösen hingegen soll man gar nicht im Munde führen371a; muss man sie nennen, so füge man hinzu שם רשעים ירקב [שר"י]371b „der Namen der Frevler verweset“ — die zweite Hälfte des Verses (Spr. 10, 7), dessen erste זצ"ל bildet. Diese Vorschrift wurde auch beobachtet, wenn besondere Bösewichter, Ketzer371c, Betrüger371d, Verfolger der Juden371e genannt wurden; ja man meinte, solche Kakophemie gebühre als Strafe sogar den Abschreibern, die den Text der Schriften verfälschen, um vermittelst der Anfänge der Reihen ihre Namen zu verewigen371f. Wenn demnach die Berechtigung zu der Euphemie einen Gerechten, ihr Inhalt einen Gläubigen voraussetzt, so könnte die Frage, ob Nichtjuden eine solche zukomme, zu der zweiten Frage führen: ob diese überhaupt zu den Gerechten gehören, und als solche der Auferstehung und des ewigen Lebens theilhaft werden?
בלשונם של נביאים שונים ושל כמה מזמורים מאוחרים העמידה האגדה לעיתים קרובות את הסובל והצדיק — כלומר הישראלי — כנגד הרשע המדכא. אולם עמ׳ 372 הכוונה הייתה להמונים הגסים העוינים את החכמים, עמי הארץ; אף שהם יהודים, כמעט שללו מהם לעיתים ערך וזכויות, אדיקות ואושר,372a ומנגד נדרשו דווקא משום כך להדגיש את החובה לנהוג בהם באנושיות.372b
מי שסבלו משנאה ומדיכוי בטחו בצדק האל המאזן. אולם הצדק הזה ורחמי האל, שבהם הכירו המשוררים ובעלי האגדה, לא התירו להחיל את הנקמה המגיעה לסוג המופשט — לכלל האויבים — על כל יחיד ממשי שהוא חף מפשע. לפיכך, לאורך אלפיים שנות הסבל ובשלב מוקדם מאוד, הבחינו בענייני גמול ואושר עתידיים בין אשמים לחפים מפשע בקרב האומות; ובמקום שבו האנושי הצליח לגבור על הפוליטי, הכירו בחסד שווה לכול.
החיים העתידים — בין שנתפסו כחיים ארציים טובים יותר ובין כחיי רוחות מאושרות — נחשבו קשורים לתחייה ולדין העולם. משום כך היו לאות הגאולה;372c ומשום כך התחייה הייתה מוכרחה להיות תחילה תורה יהודית, ותורת העתיד הייתה מוכרחה להוליך לעיון בעתידם של הלא־יהודים.
בתפילת שמונה־עשרה הקדומה נאמר על האל: „מכלכל חיים בחסד, מחיה מתים ברחמים רבים, ומקיים אמונתו לישני עפר; מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה”. אף שישראל אינם נזכרים כאן במפורש, ההבטחה מבוססת על ההבטחות שניתנו לאבות. מיד לפני הקטע נזכרות אותן הבטחות בעניין הגאולה, והגאולה קשורה לתחייה.
Nach dem Sprachgebrauche bei verschiedenen Propheten und in manchen der jüngeren Psalmen hat die Hagada oft den Leidenden und Gerechten, d. i. den Israeliten, die unterdrückenden Frevler gegenübergestellt: stets aber waren S. 372 hier die den Frommen feindseligen rohen Massen (עם הארץ) gemeint, denen selbst, obgleich Juden, zuweilen Werth und Rechte, Frömmigkeit und Seligkeit beinah abgesprochen372a, und daher andererseits die Humanität gegen sie wieder besonders eingeschärft wurde372b Bauete man, von Hass und Unterdrückung geplagt, auf die ausgleichende Gerechtigkeit Gottes, so litt diese von Psalmisten und Hagadisten anerkannte Gerechtigkeit und göttliche Barmherzigkeit nicht, jene, der abstrakten Gattung, der Totalität des Feindes gebührende, Rache auf jeden in der Wirklichkeit vorhandenen Einzelnen, der unschuldig ist, auszudehnen. Daher ist in Betreff künftiger Vergeltung und Seligkeit, die ganze zweitausendjährige Epoche des Leidens hindurch, und zwar schon sehr frühe, zwischen Schuldigen und Unschuldigen unter den Völkern ein Unterschied gemacht, und wo das Menschliche über das Politische zu siegen vermochte, für Alle eine gleiche Gnade anerkannt worden.
עמ׳ 373 לבסוף, הברכות השונות373a שאמור לומר המבקר בבית קברות יהודי מאירות את העניין ללא ספק. לפי מסורותיהם השונות של החכמים הקדומים הן אומרות:
1. „ברוך אתה ה׳ מחיה המתים”.
2. „ברוך מחיה המתים, נאמן בבריתו”.
3. „היודע מספרכם הוא יעיר אתכם ויסיר עפר מעיניכם”.
4. „אשר יצר אתכם בדין, זן אתכם בדין, לקח אתכם בדין ועתיד להחיותכם בדין — היודע מספרכם הוא יסיר עפר מעיניכם”.
הראשונה היא הנוסחה החותמת את קטע התפילה הנזכר; מכאן שהקטע מכוון ליהודים בלבד, וכך כבר עולה מן הספרא.373b מובן אפוא כיצד התקיימה לצד התפילה מחלוקת בדבר גורלם העתידי של הלא־יהודים.
מבין הדעות המחמירות והמדירות, אלה הבולטות ביותר: כל האומות, טוען ר׳ אליעזר,373c עתידות להתגייר, ואילו הלא־יהודים יישארו מחוץ לעולם הבא. גם חכמים אחרים373d הודו שילדיהם הקטנים של רשעים עובדי אלילים אינם זוכים לחיי העתיד. לפי ר׳ חנינא373e (בסביבות 220), בימות הגאולה יימצא המוות רק אצל בני נח. ר׳ אלעזר ור׳ יוחנן (בסביבות 250) שוללים את התחייה מן הנוטשים את התורה ועובדים אלילים.373f
ר׳ יוחנן קורא „אוי” לאומות המבקשות לעכב את מלאכת הגאולה, ולעומת זאת מבטיח את הישועה העתידה לכל מי שהלך ארבע אמות בארץ הקודש.374a עם זאת, ר׳ יוחנן,374b וכמוהו לפניו ר׳ מאיר,374c רואה באובדן הרשעים מאורע שאינו גורם לאל שמחה.
Das künftige Leben, es mochte nun ein besseres irdisches oder eins der seligen Geister seyn, wurde nur mit Auferstehung und Weltgericht verbunden gedacht. So galt es als das Signal der Erlösung372c, und so musste auch die Auferstehung zunächst eine jüdische Lehre seyn, und die Lehre von der Zukunft zu Betrachtungen über die Zukunft der Nichtjuden leiten. Von Gott heisst es in dem alten Achtzehngebet: „der die Lebenden mit Liebe pflegt, die Todten erweckt mit grosser Barmherzigkeit, den im Staube Schlafenden seine Zusage hält, ein König ist, der tödtet und wiederbelebend Heil spriessen lässt.“ Wird auch der Israeliten hier nicht besonders gedacht, so beruht doch die erwähnte Zusage auf den den Stammvätern gegebenen Verheissungen; ferner wird unmittelbar vor jener Stelle eben S. 373 jener Verheissungen, die Elösung betreffend, gedacht, und die Erlösung knüpft sich an die Auferstehung. Endlich werfen die verschiedenen Benedeiungen373a, die der Besucher eines israelitischen Begräbnissplatzes sprechen soll, auf diesen Gegenstand ein unzweifelhaftes Licht. Sie lauten, nach den abweichenden Aussprüchen der alten Lehrer, wie folgt:
1) „Gepriesen seiest du, Gott, Todtenerwecker!“ 2) „Gepriesen sei der seinem Bunde getreu die Todten erweckt.“
3) „Derjenige, der eure Anzahl kennt, wird euch aufwecken und den Staub von euern Augen nehmen.“ 4) „Der nach Urtheil und Recht euch gebildet, gepflegt, hinweggenommen und wieder beleben wird, — der eure Anzahl kennt, wird den Staub von euern Augen nehmen.“ Die erste der hier angegebenen Formeln ist es aber, die die gedachte Gebetstelle schliesst; folglich meint diese nur die Juden, und hiermit stimmt bereits der Sifra373b. Und so ist es erklärlich, wie gleichzeitig mit der Tefilla eine Meinungsverschiedenheit über das zukünftige Loos der Nichtjuden hat stattfinden können.
עמ׳ 374 ר׳ חייא בן אבא (בסביבות 270) ור׳ תנחום בן חנילאי (בסביבות 325) מוציאים במפורש את האומות מן התחייה ומן העתיד.374d האגדה המאוחרת, שהייתה ביטוי לתודעת העם בזמנים נוראים, מדברת במקומות שונים על כליית האומות ועל עונשן העתידי;374e והפיוטים מהדהדים את קולות הכאב האלה.
אלעזר הקליר (בסביבות 970) חוגג את התחייה כאירוע משיחי־יהודי. שלמה בן יהודה (בסביבות 1030), משולם (בסביבות 1040) ואמיתי (בסביבות 1100) מגנים את הלא־יהודים ומייחדים את גן העדן לישראל בלבד.374f סעדיה374g (בסביבות 933) מגביל את התחייה לצדיקי ישראל שחיו בגלות, וסבור שלאחר מכן ימותו שוב בזקנה טובה. ר׳ טוביה בן אליעזר רואה בהחייאת המתים זכות בלעדית של ישראל הנגאל.374h
גם לדעת ר׳ אברהם בן חייא (בסביבות 1123) התחייה שייכת לישראל בלבד. אז יחיו לעולם, משום שהכוח שהיה למזונות לפני החטא ישוב בשלמותו ויחליף את מה שהגוף מאבד.375a המתים מישראל, אומר ר׳ סעדיה (בסביבות 1130),375b יקומו לחיי נצח; לא יקומו מי שהאל עזב והועיד למדור העמוק ביותר בגיהינום. אמונת העם באותה תקופה ראתה בתחייה זכות של ישראל.375c
עמ׳ 375 כך חשב גם הרמב״ן (בסביבות 1250),375d שהתחייה הייתה בעיניו השער לאושרם העתידי והנצחי של הצדיקים; ור׳ בחיי375e (בסביבות 1291) מדגיש במקומות שונים שהתחייה, גן העדן וחיי העתיד אינם שייכים לאומה אחרת מלבד ישראל.
הדוברים האחרונים של פרטיקולריזם מחמיר זה הם אברהם סבע, שגורש מפורטוגל,375f בסביבות 1500; דוד ויטאל,375g בסביבות 1536, התולה את חיי העתיד באמונה בשלושה־עשר העיקרים; אפרים לונטשיץ,375h בסביבות 1600; ויצחק טרוקי,375i בסביבות 1590 — השוללים את האושר מכל הלא־יהודים — וכן רבנים שונים מן המאה השבע־עשרה שנשבו במיסטיקה הקבלית או נפגעו עמוקות מן הטבח בפולין.
לדעה מתונה יותר שייכות האמרות האלה. היהודים, סבור עולא375k (בסביבות 270), לא ימותו כלל בעולם העתיד; הלא־יהודים ישרתו אותם, לא יחיו לעולם אך יאריכו ימים מאוד. בן זמנו ר׳ אבהו בקיסריה375l מייחס סגולה מרפאת כזאת לארץ ישראל, עד שאפילו שפחה כנענית היושבת בה זוכה לחיי העתיד.
Unter den scharfen ausschliessenden Meinungen sind nun folgende die bemerkenswerthesten: Alle Völker werden, behauptet R. Elieser373c, sich einst zum Judenthum bekehren, die Nichtjuden aber von der künftigen Welt ausgeschlossen bleiben. Dass die kleinen Kinder heidnischer Frevler keinen Antheil an dem künftigen Leben haben, räumten auch andere Lehrer373d ein. R. Chanina373e (A. 220) zufolge, wird in der Zeit der Erlösung der Tod nur noch unter den Noachiden anzutreffen seyn. R. Elasar und R. Jochanan (A. 250) sprechen denen, die das Gesetz verlassen und Götzen huldigen, die Auferstehung ab373f. Der letztere ruft den Völkern, die das Werk der Erlösung hindern S. 374 möchten, ein Wehe zu, dahingegen verspricht er jedem, der vier Ellen im heiligen Lande gegangen, das künftige Heil374a. Uebrigens betrachtet R. Jochanan374b, wie vor ihm R. Meir374c, den Untergang der Bösen als ein Ereigniss, das Gott keine Freude verursache. Ausdrücklich schliessen R. Chija b. Abba (A. 270) und R. Tanchum b. Chanilai (A. 325) die Völker von Auferstehung und Zukunft aus374d. Die spätere Hagada, das Organ des Volksbewusstseins in schrecklichen Zeiten, spricht an verschiedenen Stellen die Vergänglichkeit und dereinstige Bestrafung der Völker aus374e, und die Piutim geben das Echo dieser Schmerzenstöne wieder. Elasar Kalir (A. 970) feiert die Auferstehung als ein messianisch-jüdisches Ereigniss; Salomo b. Jehuda (A. 1030), Meschullam (A. 1040), Amithai (A. 1100) bestimmen, Nichtjuden verdammend, das Paradies nur den Israeliten374f. Saadia374g (A. 933) schränkt die Auferstehung auf fromme Israeliten ein, die während des Exils gelebt, und meint, dass sie in einem glücklichen Alter wieder sterben werden. Dem R. Tobia b. Elieser gilt die Erweckung der Todten als ein ausschliesslicher Vorzug des erlösten Israel374h. Auch nach R. Abraham b. Chija (A. 1123) kommt die Auferstehung nur den Israeliten zu; dann aber werden sie ewig leben, indem die Kraft, welche die Nahrungsmittel vor dem Sündenfalle besessen, das wieder vollständig ersetzen und neu S. 375 schaffen wird, dessen der Körper verlustig geht375a. Die israelitischen Todten, sagt R. Saadia (A. 1130)375b, stehen wieder auf zu einem ewigen Leben; nicht erwachen die von Gott verlassenen, dem tiefsten Raum der Hölle Geweiheten. Der Volksglauben jener Zeit sah die Auferstehung als einen Vorzug der Israeliten an375c. So dachte auch Nachmanides (A. 1250)375d, welchem die Auferstehung die Pforte zu der künftigen bleibenden Seligkeit der Gerechten war, und R. Bechai375e (A. 1291) schärft es an mehreren Stellen ein, dass Auferstehung, Paradies und künftiges Leben keinem andern Volke als den Israeliten zukommen. Die letzten Wortführer dieses strengen Partikularismus sind der aus Portugal vertriebene Abraham Seba375f (A. 1500), David Vital375g (A. 1536), der das künftige Leben von dem Glauben an die dreizehn Artikel abhängig macht, Ephraim Lentschütz375h (A. 1600), Isaac Troki375i (A. 1590), die allen Nichtjuden die Seligkeit absprechen, und verschiedene Rabbinen aus dem 17. Säculum, die von der kabbalistischen Mystik umfangen, oder von den Metzeleien in Polen schmerzhaft getroffen waren.
עמ׳ 376 ילדיהם הקטנים של הלא־יהודים באים לחיי הנצח. לפי ברייתא דרבי אליעזר — בסביבות 700 —,376a אמנם הכול יקומו לתחייה, אך עובדי האלילים הערלים והמאמינים באל שני יאבדו את חיי העתיד. תנא דבי אליהו376b — בסביבות 974 — מבקש בדרך כלל לייחד את תחיית המתים ואת העולם הבא ליהודים; ובכל זאת, אומות שלא הרעו ליהודים יקומו עמם וישרתו אותם.
„נר ה׳”, אומר בנימין בן זרח376c — בסביבות 1060 —, „הוא נשמת האדם ולא נשמת הבהמה; אף ששניהם מתים באותו אופן, רוח האדם עתידה לקום כאשר יחיו המתים”. ר׳ שלמה — בסביבות 1090 — אינו מכיר בשכר לבני נח על קיום שבע המצוות ומועידם לגיהינום; אך הוא מעניק חלק בחיי הנצח למי שאינם רשעים.376d
דוד קמחי — בסביבות 1210 — מייחד את התחייה לצדיקים ואת אריכות הימים העתידה לישראל; אולם לא־יהודים צדיקים, שעתידים לפנות לאמונת ישראל, כבר מכונים לדעתו „צדיקים” בתהלים.376e במקום אחר376f הוא משאיר פתוחה את השאלה אם התחייה תחול על כל בני האדם; ואף איוב והפילוסופים מובאים לתמיכה בטענה שהנשמה אינה שבה לגוף.
ר׳ אלעזר בן יהודה — בסביבות 1220 — מלמד שנשמות הילדים הקטנים, ללא הבדל אומה ואמונה, אינן נענשות משום שלא חטאו.377a לפי ספר הזוהר — בסביבות 1280 —,377b צדיקי האומות, שלא שנאו את ישראל אלא נהגו בו בצדק, יושבים במדרגה העליונה של הגיהינום, ושם הם מקבלים במנוחה שלמה את האור מן ההיכל הקדוש.
עמ׳ 377 לפי מדרש רות הקבלי יש לאומות שנטשו את עבודת האלילים חלק באותם חיים, אך חלקן נפרד מחלק ישראל. מחבר ״אבקת רוכל״ — בסביבות 1350 —377c מקים לדין את כל המתים, מלבד הרשעים שמתו בארץ ישראל; שם ייגמל לאומות על הרעה שעשו לנו. אולם אלה שיהיו בחיים בעת ההיא יכירו במשיח ויישארו משועבדים ליהודים.
מחבר ״מערכת האלהות״377d — בסביבות 1340–1370 — מלמד שנשמות עובדי האלילים נמסרות לגיהינום, אך הצדיקים שבהם מקבלים מקום מנוחה הולם. מפרשו ר׳ יהודה חייט — בסביבות 1496 —, שנאלץ לשתות את כוס שנאת הדת עד תומה, מציב בעקבות הזוהר את צדיקי הלא־יהודים סמוך ממש לגן העדן, ושם הם נהנים מזיוו.377e
לעומת זאת, בדעות אחרות — עתיקות ומכובדות לא פחות — מתבטא יסוד אנושי טהור וגובר. את המקום הראשון תופס כאן בית המדרש שהיה במאה הראשונה מרכז לימוד התורה היהודי והכיוון המכונה פרושי: בית הלל.
לפי תורתו, האל מטה את הכף לחסד אצל מי שאי אפשר לכנותם בבירור טובים או רעים. רק הרשעים — יהודים ולא־יהודים — שחטאו בזנות וברשעות כלפי ארץ הקודש נענשים שנים־עשר חודש בגיהינום, ואחר כך נשמותיהם נכרתות. ביום הדין הכללי, כשהמתים קמים, ייכנסו גם בני האדם הבינוניים, ולא רק הצדיקים, לחיי הנצח.378a
Einer mildern Ansicht gehören folgende Aussprüche: Die Juden, meint Ulla375k (A. 270), werden in der zukünftigen Welt gar nicht sterben, die Nichtjuden ihnen dienen, zwar nicht ewig leben, aber doch sehr lange. Sein Zeitgenosse R. Abuhu in Cäsarea375l schreibt es der Heilkraft S. 376 Palästina's zu, dass selbst eine dort wohnende kananitische Sklavin des künftigen Lebens theilhaft wird. Die kleinen Kinder der Nichtjuden gehen ein in das ewige Leben. Nach der Baraita R. Elieser (um 700)376a werden zwar Alle auferstehen, jedoch die unbeschnittenen Götzendiener und die einen zweiten Gott anerkennen des künftigen Lebens verlustig seyn. Tana debe Eliahu376b (A. 974) will im Allgemeinen Todtenerweckung und Zukunftswelt nur den Juden zuerkannt wissen; indess sollen solche Völker, die den Juden nicht wehe gethan, mit auferstehen und ihnen dienen. „Eine Leuchte Gottes, sagt Binjamin b. Serach376c (A. 1060), ist des Menschen aber nicht des Thieres Seele; sterben auch beide auf gleiche Art, so hat doch der menschliche Geist ein Wiederauferstehen, wenn die Todten belebt werden.“ R. Salomo (A. 1090) erkennt den Noachiden, die er der Hölle zuweist, keine Belohnung für die Erfüllung der sieben Gebote zu; dennoch räumt er denen, die keine Frevler sind, einen Antheil an dem ewigen Leben ein376d. David Kimchi (A. 1210) vindizirt die Auferstehung den Frommen, die dereinstige lange Lebensdauer den Israeliten; aber fromme Nichtjuden, die sich dem Glauben der Israeliten einst zuwenden werden, seien bereits in den Psalmen als Fromme bezeichnet376e. Anderswo376f lässt er es dagegen wieder auf sich beruhen, ob die Auferstehung allen Menschen zu Theil werde; sogar für die Behauptung, dass die Seele nicht wieder in einen Körper zurückkehre, werden Hiob und Philosophen angeführt. R. Elasar b. Jehuda (A. 1220) lehrt, dass die Seelen der kleinen Kinder, ohne Unterschied der Nation und des Glaubens, da sie S. 377 Nichts verbrochen, keine Strafe erleiden377a. Die Frommen anderer Völker, solche die Israel nicht gehasst haben sondern nach Gerechtigkeit mit ihm umgegangen, sitzen, dem Buche Sohar377b (um 1280) zufolge, in dem obersten Range der Hölle, wo sie in vollkommener Ruhe das Licht aus der heiligen Wohnung erhalten. Nach dem kabbalistischen Midrasch Rut haben die dem Götzendienst entsagenden Völker einen von dem der Israeliten abgesonderten Antheil an jenem Leben. Der Verfasser des Abkat rochel377c (um 1350) lässt mit Ausnahme der in Palästina gestorbenen Frevler alle Gestorbenen zum Gericht aufstehen, wo dann den Völkern das Böse, das sie uns zugefügt, vergolten werde. Es werden aber diejenigen, die zu jener Zeit leben, den Messias anerkennen und den Juden dienstbar bleiben. Der Verfasser des Maarechet haelahut377d (um 1340—1370) lehrt, dass die Seelen der Heiden der Hölle verfallen; aber die Frommen unter ihnen erhalten eine angemessene Ruhestätte. Sein Commentator, R. Jehuda Chajat (A. 1496), der den Becher des Glaubenshasses bis auf den Grund hat leeren müssen, lässt, nach dem Vorgange des Sohar, die nichtjüdischen Frommen dicht neben dem Paradiese an diesem sich ergötzen377e.
עמ׳ 378 ר׳ יהושע בן חנניה — בסביבות 110 —, שהתנגד למדכאי ישראל וללימוד בספרי היוונים,378b הסיק מתהלים ט, יח — „ישובו רשעים לשאולה, כל גוים שכחי אלהים” — שרק הרשעים שבאומות נמסרים לגיהינום, ושיש ביניהן צדיקים הזוכים לחלק בעולם הבא.378c אותו עיקרון מקובל בתוספתא ובמשנה.378d
לצד האמירה שישראל קיימים לעולם הזה ולעולם הבא, ואילו האומות ישתו את כוס התרעלה,378e לימד ר׳ יהושע בן לוי378f — בסביבות 235 — שעל פי ישעיהו כה, ח, „ומחה ה׳ אלהים דמעה מעל כל פנים”, עתיד המוות להיפסק הן אצל ישראל הן אצל שאר האומות.
התלמוד הבבלי, שאינו נוטה בדרך כלל חסד לאומות, מסיק מקריאת בלעם — „תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו” (במדבר כג, י) — שרק מי שמת מות צדיקים ניצל מן הגיהינום.378g הצד המחמיר רואה את הקיבוצים המעוררים ברשעתם את מידת הדין; הצד המתון רואה את היחידים כברואי אהבת האל.
הקראי יהודה הדסי — בסביבות 1148 — מניח, בדומה לחזון יוחנן, יום טוב מסביליה ודוד בן זמרא,379b שתי תחיות: גדולה וקטנה. הגדולה חלה על כל יושבי הארץ מן האדם הראשון ועד הגלות, והם ממתינים לדינם; הקטנה מוגבלת למי שמתו בגלות. רק הרשעים והכופרים באל או באחדותו נידונים במעמקי הארץ.379c
יהודה הלוי, הנלהב למען ישראל, הודה שאין לשלול מאדם כלשהו, יהיה עמו אשר יהיה, את שכר מידותיו הטובות. יתרונם של בני אמונתו הוא שבהיותם קרובים ביותר לאל בחייהם, הם מסוגלים לאושר שלם יותר.379d אברהם אבן עזרא379e מסתפק בכלל הרחב שנשמות הרשעים אובדות.
מפורשת יותר אמרתו של הקראי אהרן בן אליהו379f — בסביבות 1346 —: הכרת אחדות האל, שרק התורה מכשירה אותנו אליה, היא החכמה המעניקה חיי אושר. אולם יתרון זה, שישראל אכן נועדו והוכשרו אליו, אינו בלתי־נגיש לשאר בני האדם; עלינו להאמין שכל שב בתשובה מתקבל.
ר׳ חסדאי קרשקש379g — בסביבות 1370 — מעמיד את צדיקי הלא־יהודים בשורה אחת עם היהודים הנשארים באמצע בין טוב לרע; שתי הקבוצות יישארו בעולם הנשמות בלי לקום שוב בגופן.
עמ׳ 380 ר׳ ליפמן — בסביבות 1399 — מוכיח ממילות הסיום של תהלים קמה את אושרם של הלא־יהודים הצדיקים.380a על אף הערצתו לאתיקה האריסטוטלית, ר׳ יוסף בן שם טוב380b — בסביבות 1440 — אינו יכול להכיר באושר המבוסס על השכלה רוחנית גבוהה בלבד, ללא יסוד דתי. אפילו אריסטו יימנה עם הלא־יהודים הצדיקים הזוכים לאושר רק אם הוא עושה את הישר משום שזה רצון האל, ולא משום שזו מסקנת הפילוסופיה.
ר׳ יוסף אלבו380c סבור שרק הצדיקים יקומו לתחייה, ובימות המשיח. ייתכן שתחייה כללית לשם הדין היא מסורת בלבד, שכן דניאל יב, ב מאפשר גם פירוש אחר — טענה שהקראי ישוע380d כבר העלה כחמש מאות שנה קודם לכן.
לקראת סוף המאה החמש־עשרה ניכרות יותר בהשקפות אלה השפעות הקבלה והפילוסופיה. המאבק הוא עתה יותר על זכאות ישראל מאשר על בעלותו הבלעדית.
מאחר שהישארות הנשמה היא פעולת ההתגלות האלוהית ולא של החכמה האנושית, מלמד ר׳ אברהם שלום,380e נשמות לא־יהודיות אינן מסוגלות כלל לתחייה, והאושר שונה אצל לומדי התורה ואצל האחרים. פילוסופים וצדיקי האומות זוכים רק למדרגה הראשונה של האושר; צרור החיים או עדן השמימי, שבו מושגת ידיעת סוד הבורא והדברים האלוהיים, שמור לחסידי התורה בלבד.
ר׳ יצחק אברבנאל380f טוען שלצד היהודים יקומו גם יחידים מן האומות והמעמדות השונים — צדיקים ורשעים, מלכים וחכמים, ואף אנשים שמתו זמן קצר קודם לכן. אולם רק הצדיקים יפיקו מכך תועלת; הרעים יקבלו את עונשם, וכל הקמים יעידו על צדקת האל.
Dahingegen spricht in anderen Meinungen, nicht minder alt und nicht minder ehrwürdig, sich ein überwiegendes rein Menschliches aus. Die erste Stelle nimmt hier jene Schule ein, welche im ersten Jahrhundert den Mittelpunkt des jüdischen Gesetzstudiums und der sogenannten pharisäischen Richtung ausmachte, die Schule Hillel. Gott, lehrte sie, lässt bei solchen, die entschieden weder gut noch bös zu nennen, Gnade vorwalten; nur die Frevler — jüdische und nichtjüdische —, die durch Unzucht und S. 378 durch Bosheiten gegen das heilige Land sich vergangen, werden zwölf Monate in der Hölle gestraft und ihre Seelen nachher vertilgt. An dem allgemeinen Gerichtstage wenn die Todten auferstehen, werden die gewöhnlichen Menschen eben sowohl als die Frommen zum ewigen Leben eingehen378a. R. Josua b. Chananja (A. 110), ein Gegner der Bedrücker Israels und des Unterrichts in den Büchern der Griechen378b, leitete aus der Stelle Ps. 9, 18: „Zurück müssen die Frevler in die Hölle, alle Völker, die gottvergessenen“, die Lehre her, dass nur die Frevler unter den Völkern der Hölle anheimfallen, dass es aber Gerechte unter ihnen gebe, die einen Antheil an dem künftigen Leben erhalten378c. Demselben Prinzip huldigen Tosefta und Mischna378d. Neben dem Satze, dass die Israeliten in dieser und in jener Welt ewig bestehen, die Völker aber den Taumelbecher leeren werden378e, lehrte R. Josua b. Levi378f (A. 235), dass nach Jes. 25, 8 „Gott der Herr löscht die Thräne von jeglichem Angesichte“, der Tod dereinst aufhören werde, bei Israel wie bei den übrigen Völkern. Die babylonische Gemara, den Völkern sonst eben nicht hold, zieht aus Bileams Ausrufe (Numer. 23, 10): „Sterbe ich den Tod der Frommen und sei ein solcher mein Ende!“ den Schluss, dass nur wer den Tod der Frommen stirbt von der Hölle verschont bleibt378g. Die strenge Seite sieht die Gesammtheiten, welche durch ihren Frevel die Gerechtigkeit S. 379 herausfordern; die milde die Einzelnen, als Geschöpfe einer göttlichen Liebe. Ausdrücklich lehrt das Alfabet R. Akiba's379a, dass die Gerechten unter den Nichtjuden und die Sünder unter den Juden durch die Liebe Gottes einst in das Paradies eingehen werden. Der Karäer Jehuda Hadasi (A. 1148) nimmt — gleich der Offenbarung Johannis, Jomtob aus Sevilla und David b. Simra379b — zwei Auferstehungen, eine grosse und eine kleine, an: die grosse trifft alle Erdenbewohner seit dem ersten Menschen bis zur Zeit des Exils, die ihr Urtheil erwarten; die kleine beschränkt sich auf die während des Exils Verstorbenen. Nur die Frevler und die Gott oder dessen Einheit läugnen, werden in den Tiefen der Erde gerichtet379c. Der für Israel begeisterte Jehuda halevi gab zu, dass Niemanden, wess Volkes er sei, der Lohn seiner Tugend entzogen werden könne; der Vorzug seiner Glaubensgenossen bestehe darin, dass sie, als im Leben Gott am nächsten, einer vollkommneren Seligkeit fähig seien379d. Abraham Aben Esra379e beschränkt sich auf den allgemeinen Satz, dass die Seelen der Frevler untergehen. Deutlicher ist der Ausspruch des Karäers Aaron b. Elia379f (A. 1346), dass die Erkenntniss der Einheit Gottes, zu der das Gesetz allein uns befähigt, diejenige Weisheit sei, die ein seliges Leben gewähren könne; indessen sei ein solcher Vorzug, zu welchem allerdings Israel bestimmt und in den Stand gesetzt worden, den übrigen Menschen nicht unerreichbar, vielmehr müssen wir glauben, dass jeder Bussfertige angenommen wird. R. Chisdai Krescas379g (A. 1370) setzt die nichtjüdischen Frommen in eine Linie mit den zwischen gut und schlecht in der Mitte bleibenden Juden; S. 380 beide Klassen werden, ohne mit ihren Leibern wieder aufzuerstehen, in der Welt der Seelen verharren. R. Lipman (A. 1399) beweist aus den Schlussworten des 145. Psalms die Seligkeit frommer Nichtjuden380a. Bei aller Bewunderung der Aristotelischen Ethik kann R. Joseph b. Schemtob380b (A. 1440) in der höchsten geistigen Ausbildung allein, ohne religiösen Grund, nicht, die Seligkeit anerkennen; selbst Aristoteles würde zu den der Seligkeit theilhaften frommen Nichtjuden nur dann gehören, wenn er das Rechte thut, weil es der Wille Gottes, nicht weil es das Ergebniss der Philosophie ist. R. Joseph Albo380c meint, dass überhaupt nur die Frommen, und zwar zur Zeit des Messias, auferstehen; eine allgemeine Auferstehung zum Gericht sei vielleicht nur Tradition, indem die Stelle Daniel 12, 2 auch eine andere Deutung zuliesse, — was übrigens 500 Jahre früher schon der Karäer Jeschua380d behauptet hat.
עמ׳ 381 תכלית כל אלה היא ההכרה הכללית, חיסול הדתות הכוזבות וייסוד המוסר והאחווה בין כל בני האדם. האנושות היא קניין האל, ורק השלמתה יכולה להיות תכליתו.
ר׳ יוסף בן דוד יעבץ381a — בסביבות 1538 — רואה בנשמת ישראל מין שונה מנשמת הלא־יהודי: הראשונה באה מכיסא האל ובצלמו, והשנייה רק בצלם המלאכים. רק יהודי מלידה, לא גר, מסוגל לנבואה. כל הנשמות נמצאות בעדן; אולם ביציאתן מעדן אל העולם הבא זוכות נשמות היהודים לראות את האל, והנשמות הלא־יהודיות לראות את השכל הפועל.
ר׳ מאיר גבאי381b — בסביבות 1531 — מעניק לצדיקי האומות, כלומר למקיימי שבע המצוות, מדרגה זוהרית של אושר ותחייה. שלמה אופנהאוזן381c — בסביבות 1615 — אומר במישרין שאומות ישרות, ובייחוד נוצרים אדוקים, אינן נידונות לאבדון אלא זוכות לחיי הנצח.
ואולם לא חסרו גם מי שקולם מעיד על ניצחון האהבה למרות השנאה והסבל. בראש שורותיהם עומד בן דורו של אפיון האלכסנדרוני: פילון. הוא אהב את ישראל והעריץ את תורתו ואת מנהגיו; אך בממלכת האושר הוא מכיר רק בתביעותיה של המידה הטובה, ובתחום המוסרי — בזכותם השווה של הכול, שכן הכול אחים; הנשמות שהגיעו לשלמות חיות באֶתֶר, אך אף אחת אינה נדונה לכליה.382a
Gegen das Ende des funfzehnten Jahrhunderts werden in diesen Betrachtungsweisen die Einflüsse von Kabbala und Philosophie merklicher; man kämpft stärker für Israels Berechtigung als für seinen Besitz. Da die Fortdauer der Seele, lehrt R. Abraham Schalom380e, eine Wirkung der göttlichen Offenbarung, nicht der menschlichen Weisheit sei, so seien nichtjüdische Seelen der Wiederauferstehung gar nicht fähig, und die Seligkeit sei verschieden für Thora-Beflissene und für Sonstige: Philosophen und nichtjüdische Fromme werden nur im ersten Grade selig, denn der Lebensbund oder das himmlische Eden, wo die Einsicht in das Geheimniss des Schöpfers und die göttlichen Dinge erlangt wird, bleibt allein den Anhängern der Thora vorbehalten. R. Isaac Abravanel380f behauptet, dass nächst den S. 381 Juden auch Individuen aus den verschiedensten Völkern und Ständen, Fromme und Frevler, Könige und Weise, auch kurz zuvor Gestorbene, auferstehen; allein den Gewinn davon werden nur die Frommen haben, die Bösen erhalten ihre Strafe, und alle Erstandene bezeugen die göttliche Gerechtigkeit. Zweck aber von allem diesen ist die allgemeine Erkenntniss, der Untergang der falschen Religionen, die Begründung von Sittlichkeit und Eintracht unter allen Menschen, denn die Menschheit ist Gottes Eigenthum, und ihre Vervollkommnung kann allein die Absicht Gottes seyn. R. Joseph b. David Jachia381a (A. 1538) hält die israelitische Seele für spezifisch verschieden von der nichtjüdischen: jene ist vom Throne Gottes und in dessen Ebenbilde, diese nur im Engelsbilde. Nur ein Jude von Geburt, kein Proselyt, ist der Prophetengabe fähig. Alle Seelen sind in Eden; allein beim Heraustreten aus Eden in die zukünftige Welt erlangen die jüdischen Seelen den Anblick Gottes, die nichtjüdischen den Anblick des wirkenden Intellectus. R. Meir Gabbai381b (A. 1531) erkennt den Frommen der Völker, d. h. denen, die die sieben Gebote beobachten, eine (Soharische) Stufe der Seligkeit und die Auferstehung zu; Salomo Ufhusen381c (A. 1615) sagt geradezu, dass redliche Völker, namentlich fromme Christen, nicht verdammt werden, sondern das ewige Leben erlangen.
עמ׳ 382 ר׳ מאיר382b משווה לאדם לא־יהודי העוסק בתורה מעמד של כוהן גדול; ר׳ אלעזר הקפר382c ייחס את התחייה לכל המתים: האל אינו נושא פנים ואינו עושה עוול.
בתפילה לראש השנה נושבת רוח נבואית: „ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם! ... ועל כן נקוה לך ... לראות מהרה בתפארת עזך ... וכל בני בשר יקראו בשמך, להפנות אליך כל רשעי ארץ. יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך.”
יוסיפון — בסביבות 940 — מוציא את המתאבדים מן התחייה המשותפת, ומעמיד אצל האל את נשמות הצדיקים בלי הבדל בין העמים.382d
ר׳ משה בן מימון382e — נפטר ב־1204 — מייחס את התחייה ליהודים בלבד, ורואה בה חזרה שלהם לחיים ארציים; החיים בעולם הבא שונים ממנה בתכלית. כל אדם קונה לעצמו את האושר באמצעות ההכרה והמידות הטובות, וכך זוכים כל הצדיקים — גם הלא־יהודים המכירים בטוב המוסרי כמצווה אלוהית — לחיי אושר. במסילה זו הלכו לאחר מכן ההוגים שבאו אחריו.
עמ׳ 383 כך ר׳ אברהם הלוי383a — בסביבות 1232 — שם בפי תלמידו של אריסטו, בעת מות רבו, את הקריאה: „מי שמקבל את נשמות הפילוסופים ישימך באוצרו — כלומר במקום האושר העליון — כראוי לאיש ישר כמוך.”
בהסתמך על התורה התלמודית הידועה בדבר חסידי אומות העולם אומר יעקב אנטולי383b — בסביבות 1232 — שכל לא־יהודי צדיק זוכה לאושר בקיימו בנאמנות את החובות האלוהיות והארציות המוטלות עליו. לפיכך יש להוכיח תחילה את המבקש להתגייר על שמירת המוסר בכללותו, ואת הגיור עצמו להניח לבשלות רבה יותר ולכוונה איתנה. דומה שהוא מייחד את התחייה לישראלים הצדיקים בלבד; על כל פנים, לא יזכה בה מי שאינו נכנס לממלכת המאושרים מיד לאחר מותו.
שם טוב אבן פלקירה383c — בסביבות 1260 — מציב, בעקבות אלפאראבי, את החכמים בעלי המידות רק מדרגה אחת מתחת לנביאים, ומצהיר שהפילוסוף האמיתי, גם אם אינו ישראלי, יכול להיות צדיק ולזכות באושר.
יצחק אבן לטיף383d — בסביבות 1280 — המעמיד אף הוא את הנשמה המשכילה בדרך הפילוסופיה אחרי הנשמה הנבואית, מאמין כנראה בתחייתם של הישראלים הצדיקים בלבד, אך מייחס אלמוות לכל רוח שהגיעה לשלמות.
ידעיה הפניני383e — בסביבות 1305 — מכיר בפילוסופים כצדיקים; ועמנואל הרומי383f — בסביבות 1328 — רואה את חסידי אומות העולם, החכמים היודעים את האל, „בעולם המלאכים זוהרים באוהל עדן”.
ר׳ לוי בן גרשון383g — בסביבות 1338 — אינו רואה בתחייה מעשה של ענישה, אלא פעולה של החסד האלוהי, הפוקדת על פי עצת האל יחידים בלבד. לאחר מכן יהיו ההכרה הכללית והשלום לברכת העולם. בגורל הנשמות אין הוא יודע כל הבדל בין צדיקים יהודים ולא־יהודים.
עמ׳ 384 נוגעת ללב אי־משוא־הפנים שבה מביט ר׳ יצחק עראמה384a — בסביבות 1480 —, שהיה נלהב ליהדות, במאמר המשנה „כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”. לדבריו, יהיה זה עוול כלפי שאר בני האדם אם יזכו הישראלים לחיי נצח רק מחמת היותם ישראלים. אלא ש„ישראל” אינו אלא הצדיק, וכל צדיק אמיתי הוא ישראל; לכן „בן ישראל” נעשה שווה במשמעותו ל„בן העולם הבא”. ר׳ יואל בן שועיב384b מסתמך על התוספתא, הגמרא והמדרש כדי לקבוע שללא־יהודים צדיקים יש חלק בחיי העולם הבא.
בכל מקום שבו גבר האנושי על האנוכי, הקלו דוגמתם ומעשיהם של אנשי מעלה על ניצחונות כאלה. אליהו בחור384c מכנה את דניאל בומברג צדיק ששכרו בעולם הבא לא יימנע ממנו. אברהם גבישון — נפטר ב־1605 — כלל בין שירים דתיים שונים שיר מאת אל־ע׳זאלי על האלמוות, והקדים לו: „גם אם חכם זה אינו ישראלי — הלוא מוסכם על הכול כי לחסידי אומות העולם יש חלק בחיי הנצח; קל וחומר אדם כזה, שהשמים ודאי לא ימנעו ממנו את שכרו על נאמנותו.”384d
גם מנשה בן ישראל384e — בסביבות 1636 — רואה כמוסכם שרק מקצת הישראלים יקומו לתחייה; אך עמם יקומו כל הלא־יהודים הצדיקים המאמינים באל ומנהלים חיי מוסר, וגם הם יזכו לאושר.
Aber es gebricht auch an solchen nicht, deren Stimme ein Zeugniss von dem Siege der Liebe ist, trotz Hass und Leid. Ihren Reihen eröffnet der Zeitgenosse des Alexandriners Apion: Philo. Er liebte Israel und verehrte dessen Gesetz und Sitte; aber in dem Reiche der Seligkeit erkennt er nur die Ansprüche der Tugend an, auf dem ethischen Gebiete die gleiche Berechtigung Aller, da sie S. 382 Alle Brüder seien; die vollendeten Seelen leben im Aether, aber der Vernichtung verfällt keine382a. R. Meir382b stellt den Nichtjuden, der sich mit dem Gesetze beschäftigt, dem Hohenpriester gleich; R. Elasar hakappar382c erkannte allen Gestorbenen die Auferstehung zu; Gott kenne kein Ansehen der Person und thue kein Unrecht. In der Tefilla für das Neujahrsfest weht ein prophetischer Hauch. „O dass alle deine Geschöpfe dich anbeten, dass sie alle zu einem Bunde würden, aufrichtig deinen Willen zu thun! Wir hoffen zu dir, dass wir bald die Verherrlichung deiner Majestät schauen, dass alle Kinder des Fleisches deinen Namen anrufen, alle Frevler auf Erden sich zu dir wenden. Erkennen sollen alle Erdenbewohner, dass nur dir jedes Knie sich beugen müsse.“ Josippon (um 940) schliesst die Selbstmörder von der gemeinsamen Auferstehung aus, und lässt die Seelen der Gerechten, ohne Unterschied des Volkes, bei Gott seyn382d. R. Moses b. Maimon382e (gest. 1204) bezieht die Auferstehung nur auf Juden und zwar auf ein irdisches Leben derselben; ganz verschieden von ihr sei das Leben in der zukünftigen Welt. Die Seligkeit erwerbe jeder sich selber durch Erkenntniss und Sittlichkeit, und so erlangten alle Frommen, auch die Nichtjuden, das sittlich Gute als ein göttlich Gebotenes anerkennend, ein seliges Leben. In dieses Geleise traten die ihm folgenden Denker späterer S. 383 Zeiten. So lässt R. Abraham ha-Levi383a (A. 1232) einen Schüler des Aristoteles, als dieser stirbt, ausrufen: „Derjenige, der die Seelen der Philosophen aufnimmt, wird dich in seine Schatzkammer — d. i. an den Ort höchster Seligkeit — versetzen, wie es einem Biedermanne wie du bist gebührt.“ Mit Berufung auf die bekannte talmudische Lehre über die Frommen der Völker sagt Jacob Antoli383b (A. 1232), dass jeder fromme Nichtjude durch die pflichtgetreue Erfüllung des ihm göttlich und weltlich Gebotenen selig werde, man darum den, welcher das Judenthum annehmen möchte, zuerst zur Beobachtung des Sittlichen überhaupt ermahnen, den wirklichen Uebertritt weiterer Reife und festem Vorsatz anheimgeben sollte. Die Auferstehung scheint er nur den frommen Israeliten zu vindiziren; wenigstens werde ihrer keiner theilhaft werden, der nicht gleich nach dem Tode in das Reich der Seligen eingehe. Schemtob Palquera383c (A. 1260) stellt, nach Alfarabi, die sittlichen Weisen nur eine Stufe tiefer als die Propheten, und erklärt, dass der wahre Philosoph, auch wenn er kein Israelit ist, ein Frommer seyn und selig werden könne. Isaac Lattef383d (A. 1280), der ebenfalls die philosophisch erkennende Seele der prophetischen folgen lässt, scheint die Wiederauferstehung nur von den frommen Israeliten zu glauben, die Unsterblichkeit aber spricht er jedem vollendeten Geiste zu. Jedaja Penini383e (A. 1305) erkennt die Philosophen als die Frommen an, und Immanuel aus Rom383f (A. 1328) sieht die Frommen der Völker, die Gott erkennenden Weisen „in der Engelwelt, strahlen in Edens Zelt.“ R. Levi b. Gerson383g (A. 1338) betrachtet die Auferstehung nicht als einen Strafact, sondern als eine Wirkung der göttlichen S. 384 Gnade, die auch, nach Gottes Rathschlusse, bloss Einzelne treffe. Dann aber wird allgemeine Erkenntniss und Frieden die Welt beglücken. In dem Schicksal der Seelen weiss er von keinem Unterschiede zwischen jüdischen und nichtjüdischen Frommen. Rührend ist die Unparteilichkeit, mit welcher der für Judenthum begeisterte R. Isaac Arama384a (A. 1480) die Worte der Mischna: „Alle Israeliten haben einen Antheil an der zukünftigen Welt“ ansiehet. Es würde, sagt er, eine Ungerechtigkeit gegen die übrigen Menschen seyn, wenn die Israeliten bloss dieser Eigenschaft halber des ewigen Lebens theilhaft würden. Allein Israel heisse nur der Gerechte, und jeder wahre Fromme sei ein Israel, daher werde „ein Sohn Israel's“ gleichbedeutend mit „ein Sohn zukünftigen Lebens.“ R. Joel b. Schoaib384b beruft sich auf Tosefta, Gemara und Midrasch, dass fromme Nichtjuden Antheil an dem künftigen Leben erhalten.
עמ׳ 385 כארבעים שנה לאחר מכן שאלתה נסיכה רב מלומד אם הוא מאמין שנוצרים יכולים לזכות באושר. הוא השיב: האל צריך היה להיות אכזר מאוד אילו השליך לגיהינום בני אדם שמעולם לא חויבו בחוקי היהודים רק משום שלא קיימו אותם.385a
כאשר החלו הלחץ והחשכה לסגת בהדרגה באירופה, נשמעו ביטויי הרוח האנושית בבהירות רבה עוד יותר. משה מנדלסון, שהעמיד את סוקרטס כמורה וכגיבור של תורת האלמוות, לימד שעל פי מושגיה של היהדות האמיתית כל יושבי הארץ נקראים אל האושר.385b נפתלי הירץ וייזל הצדיק — נפטר ב־1805 — שר לנסיך לאופולד המונצח.385c הרב אהרן חורין — נפטר ב־1844 — מלמד כי לפי העיקרון התלמודי בדבר אושרם העתידי של הצדיקים, רובם הגדול של יושבי הארץ בימינו, בהיותם חסידי ההתגלות והאל האחד, נועדו לזכות יום אחד באושר הנצחי.385d
כך, במשך תקופה של אלף ושמונה מאות שנה, מבין כשבעים קולות,385e מכריז רובם — והוא מורכב מבעלי הסמכות התקפה ביותר — על הכרה באהבת האל ובצדקתו כלפי כל בני האדם. את הבשורה הזאת אנו שומעים בכל מקום שבו התחילו
Ueberall wo das Menschliche über das Selbstische gesiegt, hat das Beispiel und das Thun edler Menschen solche Siege erleichtert. Elia Levita384c nennt Daniel Bomberg einen Frommen, dem sein Lohn in dem künftigen Leben nicht entgehen könne; Abraham Gavison (gest. A. 1605) nimmt unter verschiedene religiöse Gedichte eins von Algasali über Unsterblichkeit mit den Worten auf: „Sei dieser Weise auch kein Israelit, — ist es doch allgemein zugestanden, dass die Frommen der Völker an dem ewigen Leben Antheil haben, um wie viel mehr nun ein solcher Mann, dem der Himmel seinen Lohn und seine Treue gewiss nicht vorenthalten wird.“384d Auch Menasse b. Israel (A. 1636)384e betrachtet es als ausgemacht, dass von den Israeliten nur ein Theil auferstehe; mit diesem aber alle nichtjüdische S. 385 Frommen, die an Gott glauben und ein sittliches Leben führen, und würden sie ebenfalls selig. Etwa vierzig Jahre später gab ein gelehrter Rabbiner auf die Frage einer Fürstin, ob er glaube, dass die Christen selig werden könnten? die Antwort: Gott müsste sehr grausam seyn, wenn er Personen, die niemals auf die jüdischen Gesetze verpflichtet gewesen, desshalb in die Hölle verstossen könnte385a. Als Druck und Verfinsterung allmählig in Europa zu weichen begannen, wurden die Aeusserungen des humanen Geistes noch deutlicher vernommen. Moses Mendelssohn, der als den Lehrer und als den Helden der Unsterblichkeit Sokrates aufgestellt hatte, lehrte, dass nach den Begriffen des wahren Judenthums alle Erdenbewohner zur Glückseligkeit berufen sind385b; der fromme H. Wessely (gest. A. 1805) besang den verewigten Prinzen Leopold385c; der Rabbiner Aaron Chorin (gest. A. 1844) lehrt, dass nach dem talmudischen Grundsatze von der künftigen Seligkeit der Frommen, gegenwärtig der grösste Theil der Erdenbewohner, als Anhänger der Offenbarung und eines einzigen Gottes, einst zur ewigen Glückseligkeit bestimmt sei385d.
רגשות אנושיים אלה נדחקים לאחור בתקופות דיכוי ובתוך זעקת הכאב, כאשר בעקבות הנביאים ומשוררי תהלים הוטל על המורים והדרשנים לחזק את הביטחון בגמול האלוהי. אך אין להסיק מאמירות בודדות של אותם מורים, בלי להבין את יסודן ההיסטורי, דוגמה עוינת; שהרי אפילו איומי האבדון הנצחי המכוונים לעברות מסוימות אינם אמורים להתפרש כפשוטם.386a
ולכן, אף אם נאמר386b שהמבקר בבית קברות של מתי „האומות” צריך לומר את ירמיהו נ, יב — „הבישה אמכם מאד חפרה יולדתכם הנה אחרית גוים מדבר ציה וערבה” — אין בכך ראיה. פסוק זה, שכבר לפני מאות שנים נדרשו להשיב עליו,386c שוב אינו נאמר, משום שרק בזמן רדיפות, כלומר במצב מלחמה, עומדות „האומות” מול כוחה של התורה.386d
איני מבקש להכחיש שבזמנים כאלה, בתוך מצוקות ובתנאים שכל מאמציהם של כל ה„צדיקים” צריכים להיות מכוונים למנוע את שובם, נקראו פה ושם אחרי נוצרי שמת קללות כגון „שם רשעים ירקב” או „נשמתו בגיהנם” — מנהג שהמומרים ברנץ386e והס386f הוקיעו ככלל. אבל ישראלי אציל כבר נתן לכך תשובה עוד לפני ההאשמה, מאה ועשרים שנה תמימות לפני אייזנמנגר. „אפילו,” מציין ר׳ אליעזר אשכנזי386g — בסביבות 1580 —, „אפילו כאשר אנו מקללים את הפוגעים בנו שלא כדין ומרעִים לנו, אין קללה זו, חס ושלום, מצווה דתית; היא דומה למעשהו של אדם פגוע המקלל את בנו או את אחיו שלו.
עמ׳ 387 אך רחוק מאיתנו לקלל עם שלם, גם אם מקצתו עשתה לנו רעה!”
וכבר יותר משלוש מאות שנה קודם לכן לימד „ספר חסידים”:387a כאשר מזכירים לשבח צדיק — יהודי או לא־יהודי — על שעשה טובה לישראל, יש להוסיף: זכור לטוב! יישום של כלל זה מצוי בשער מהדורת התלמוד הברלינאית,387b וטיכסן387c הטיל בו חשד במזיד. יתרה מזו, עוד מראשית תקופתנו מצויות דוגמאות ליהודים שהנציחו בשיש את זכר הכבוד של נסיכים ונציביהם.387d
אין אפוא צורך לייחס משקל כלשהו לעובדה שגם על לא־יהודים חיים מופיעות זה תשע מאות שנה הנוסחאות שכבר נזכרו: יהי אלהיו עמו,387e שיחיה,387f שיחיה לארך ימים,387g יחי לעד,387h יצ״ו,387i יעזרהו האל;387k ואף לא לעובדה ששמותיהם של ראשי מדינות מכהנים מלווים תמיד באמירה ירום הודו — „יהא כבודו רם”.387l עם זאת, אין להתעלם מכך שכאשר מזכירים נסיכים ואצילים מוכחים אחרי מותם, מופיעים אותם כינויי ברכה המבטאים אצל יהודים את האושר השלם והעליון ביותר. הדבר נעשה בתקופות שונות ביותר, בלי הבדל עם ואמונה, כפי שמראות הדוגמאות הבאות:
So verkündet während eines Zeitraums von 1800 Jahren unter einigen siebzig Stimmen385e die überwiegende Hälfte, aus den vollgültigsten Autoritäten bestehend, die Anerkennung einer göttlichen Liebe und Gerechtigkeit für alle Menschen, und wir vernehmen diese Botschaft überall, wo man nur die Juden zu Athem kommen zu lassen beginnt. S. 386 Diese menschlichen Empfindungen erscheinen in Zeiten der Unterdrückung und unter dem Schmerzensgeschrei zurückgedrängt, wenn es nach dem Vorgange der Propheten und der Psalmisten die Aufgabe der Lehrer und Prediger war, das Vertrauen zu der göttlichen Vergeltung zu stärken. Dann aber wolle man aus vereinzelten, in ihrer geschichtlichen Unterlage unbegriffenen, Aussprüchen jener Lehrer kein feindseliges Dogma erweisen; sind ja nicht einmal die, gegen einzelne Uebertretungen gerichteten, Androhungen der ewigen Verdammniss buchstäblich zu nehmen386a. Heisse es daher immerhin386b, dass wer einen Begräbnissplatz der Todten der „Völker“ besucht, solle die Worte sprechen Jeremia 50, 12: „Sehr beschämt ist eure Mutter, es erröthet eure Gebärerin, siehe die Zukunft der „Völker“ ist öde Wüste und Steppe.“ Denn es wird dieser Vers, über welchen man sich schon vor vielen Jahrhunderten verantworten musste386c, nicht mehr gesprochen, weil nur während der Verfolgungen, d. h. in einem Kriegeszustande, die „Völker“ der Kraft der Thora gegenübergestellt sind386d. Dass in solchen Zeiten, unter Drangsalen und Verhältnissen, die nie wiederkehren zu machen das angestrengte Ziel aller „Frommen“ seyn sollte, Flüche wie: „der Name der Frevler verweset“, oder: „seine Seele in die Hölle“ (נשמתו בגיהנם) einem verstorbenen Christen hie und da — was die Abtrünnigen Brenz386e und Hess386f als Regel denunziren — nachgerufen worden, mag ich nicht in Abrede stellen. Aber die Antwort hierauf hat ein edler Israelit schon vor der Anklage und ganze 120 Jahre vor Eisenmenger gegeben. „Selbst, bemerkt R. Elieser Aschkenasi386g (A. 1580), selbst wenn wir denen fluchen, die uns widerrechtlich kränken S. 387 und uns Böses zufügen, ist dieser Fluch, Gott behüte, keine Vorschrift der Religion, sondern dem Thun eines Gekränkten ähnlich, der dem eigenen Sohn oder Bruder flucht; allein fern ist es von uns, ein Volk, selbst wenn ein Theil desselben uns Böses gethan, im Ganzen zu verfluchen!“ Und schon mehr als drei Jahrhunderte früher lehrte das Buch der Frommen[387a] Wenn man eines Gerechten — Jude wie Nichtjude — lobend, dass er den Israeliten Gutes erwiesen, gedenkt, so setze man hinzu: Zum Guten ist er gedacht! Hiervon findet sich auf dem Titelblatte der Berliner Talmud-Ausgabe eine Anwendung387b, die Tychsen387c absichtlich verdächtigt hat. Ja bis in die Anfänge unserer Aera reichen die Beispiele hinauf, dass Juden das Ehrengedächtniss von Fürsten und deren Statthaltern in Marmor verewigten387d.
עמ׳ 388 1. זכור לטוב — על חרבונה הפרסי,388a למרות התנגדותם של כמה מן המורים הקדומים;388b על אבן רושד;388c ועל ריטאנגל388d — זכרו לטובה.
2. זכרונו לברכה — ז״ל — על פרדיננד הראשון,388e פרידריך החמישי,388f פרידריך השני,388g יוזף השני,388h הנסיך לאופולד מבראונשווייג388i ואחרים.388k
3. זצ״ל — על מקסימיליאן השני.388l
4. עליו השלום — על אריסטו,388m תלמי388n ודוכס ממקלנבורג.388o
5. המנוח — על לאופולד הראשון388p ועל יוזף השני.388q
6. נוחו עדן — על סולימאן השני388r ועל לאופולד הראשון.388s
7. מ״כ — על הקיסר פרידריך השני388t ועל הקיסר אלכסנדר.388u
8. תמ״ך — על רודולף השני.388v
9. כבוד מנוחתו — על המלך לדיסלאוס.388w
10. תהא נשמתו במנוחה, או נשמתו תהא במנוחה — על היינריך יוליוס מבראונשווייג.388x נוסחה זו משמשת גם במקרים אחרים על לא־יהודים חפים מפשע.388y
Ohne daher irgendwie ein Gewicht darauf zu legen, dass auch von lebenden Nichtjuden die erwähnten Formeln: יהי אלהיו עמו387e, שיחיה387f, שיחיה לארך ימים387g, יחי לעד387h, יצ"ו387i, יעזרהו האל387k schon seit neunhundert Jahren vorkommen; ferner dass die Namen regierender Staatshäupter stets von dem Spruche ירום הודו („hoch sei seine Herrlichkeit“)387l begleitet werden, — darf es doch nicht unbemerkt bleiben, dass bei fürstlichen Personen und bewährten Edlen, wenn sie nach ihrem Tode genannt werden, dieselben Euphemien vorkommen, durch welche bei Juden die vollkommene S. 388 und höchste Seligkeit ausgedruckt wird, und geschah diess in den verschiedensten Zeiten, ohne Unterschied des Volkes und des Glaubens, wie folgende Beispiele darthun:
1) זכור לטוב von dem Perser Charbonah388a, trotz dem Widerspruche einiger alten Lehrer388b; von Averroes388c; von Rittangel388d (זכרו לטובה).
2) זכרונו לברכה (ז"ל) von Ferdinand I.388e, Friedrich V.388f, Friedrich II.388g, Joseph II.388h, Prinz Leopold von Braunschweig388i und Anderen388k.
3) זצ"ל von Maximilian II.388l.
4) עליו השלום von Aristoteles388m, Ptolemäus388n und einem Herzog von Meklenburg388o.
5) המנוח, von Leopold I.388p, von Joseph II.388q.
6) נוחו עדן, von Soliman II.388r, von Leopold I.388s.
7) מ"כ, von Kaiser Friedrich II.388t; von Kaiser Alexander388u.
8) תמ"ך, von Rudolph II.388v.
9) כבוד מנוחתו, von König Ladislaus388w.
10) תהא נשמתו במנוחה, oder נשמתו תהא במנוחה, von Heinrich Julius von Braunschweig388x. Diese Formel ist auch sonst von unschuldigen Nichtjuden gebräuchlich388y.
13. אל צרור החיים או אל קהילת המאושרים נכנסים: השליטים העות׳מאנים הצדיקים,389c מחמוד השני,389d זיגיסמונד השני,389e אנה רעיית הקיסר פרדיננד הראשון,389f ויוזף השני.389g
אם מביאים בחשבון שביחס ללא־יהודים לא יכלה להתקיים יראת כבוד כלפי הורים, מורים, קרובים, בעלי סמכות קדומים וקדושים מעונים; שבגלל השנאה ההדדית בין האמונות נתנו היהודים את דעתם רק מעט לענייני הלא־יהודים ולחיבוריהם; ושאהדה ואהבה מצד נוצרים — ועל אחת כמה וכמה מצד מומרים — כלפי יהודים היו נדירות שבנדירות, אין להתפלא על נדירותן המקבילה של ברכות הודיה כאלה, ואף לא על ההתמרמרות כאשר הוענקו למומרים.389h לכל הפחות, כבר לפני מאות שנים בירכו ישראלים אצילים ושכחו חרפה וסבל, בעוד שעד היום נוצרים אדוקים שולחים את היהודים אל ה„שאול”.389i
13) In den Lebensbund oder die Gemeinschaft der Seligen gehen ein: die frommen Osmanischen Herrscher389c, Mahmud II.389d, Sigismund II.389e, Anna, Gemahlin Kaiser Ferdinands I.389f, Joseph II.389g.
Bedenkt man, dass in Bezug auf Nichtjuden keine Pietät gegen Eltern, Lehrer, Verwandte, alte Autoritäten und Märtyrer hat stattfinden können; dass bei dem gegenseitigen Glaubenshasse die Juden wenig Notiz von nichtjüdischen Angelegenheiten und Werken nahmen; dass Theilnahme und Liebe abseiten der Christen oder gar der Apostaten gegen Juden seltener war als selten: so möge man über die gleiche Seltenheit solcher dankbaren Segnungen eben so wenig als über den Unwillen, wenn sie Abtrünnigen zugetheilt wurden389h, sich verwundern. Wenigstens haben schon vor Jahrhunderten edle Israeliten, Schmach und Leiden vergessend, gesegnet, während noch heute fromme Christen den Juden in den „Scheol“ verweisen389i.
עמ׳ 390 יראת הכבוד כלפי שמותיהם וזכרם של אישים נערצים, ובייחוד המורים הקדומים, קידמה בראש ובראשונה ובמידה ניכרת את המעשים שבזכותם נשתמרו לנו אמרות הקדמונים וחיבוריהם. לה אנו חייבים בחלקם גם את הניסיונות הראשונים לכתוב את תולדות הספרות היהודית.390a מחבר מן המאה השש־עשרה390b מוסר לנו רשימה של חכמי זמנו כדי לקיים את המצווה לברך את זכר הצדיק, ובן דורו אף חיבר יצירה ביוגרפית שכותרתה „זכר צדיקים לברכה”.390c
אולם מלבד השם והכתב, האתר היחיד שנותר כזיכרון נראה למת היה מקום הקבורה. אמנם אין הוא מקדש, ודברים ואנשים שבקדושה — כגון כוהנים וספרי תורה390d — חייבים להתרחק ממנו; אך יראת הכבוד העמידה את הקברים, כלומר את בתי הקברות, תחת חסות הדת והמנהג,390e והיא שלימדה לבסוף להקים מצבות.
אצל העברים הקדומים היו אלה זכות יתר של הנכבדים והגדולים; אולם אותות הצטיינות כאלה נעשו כלליים יותר ויותר, וכבר במאה השנייה היה מבנה אבן מעל הקבר, שכונה „נפש”,390f דבר רגיל למדי בקרב בעלי האמצעים.
עמ׳ 391 מאחר שכמה מן הצדיקים היו עניים, לימד ראש הישיבה שהצדיקים אינם זקוקים למצבה, שכן זכרם מצוי בתורתם;391a לפיכך מעשיהם, ולא מצבותיהם, ראויים לתשומת לב.391b ואולם לבסוף גבר המנהג הכללי על מאמר זה, והוא אף נחקק על מצבה.391c
סביר שמבנה כזה, שנועד להזכיר את המת, נשא כתובת. בקברים היו כרוכות זכויות קניין;391d נוסף על כך, לא רק בתי הקברות391e אלא גם קברים מסוימים391f זכו לביקור כמנהג של כבוד. ליד קברו של אדם נערץ קיימו לימוד, ובתקופה מאוחרת יותר — עוד שנה לאחר יום המוות — גם הספדים.391g
נסיבות אלה, וכן שרידי קבריהם של יהודים יוונים ורומים מן המאות הראשונות,392a מאפשרים להסיק שכתובות־קבר היו נהוגות כבר בתקופה מוקדמת.
עמ׳ 392 השערה זו מקבלת אישור ממקום בתלמוד,392b שבו יש הסבורים שקריאת הכתב שעל הקבר מזיקה לזיכרון, כאילו הזכרתו של מת משתקת את כושר הזכירה.
ככל הנראה נחקקה כתובת כזאת על דפנות המבנה שמעל הקבר, או על האבן הגדולה שנשענה על דפנות וסגרה את הקבר או את חדר הקבורה392c — הגולל.392d
ואולם בספרות התלמוד, במדרשים ובקובצי הגאונים המצויים בידינו,392e אין כל זכר לכתובות־קבר ולאבני קבורה, „מצבה”, אפילו במקומות הדנים במנהגי האבל. מכל מקום, אבני קבורה לא נכללו זמן רב בציוד הפולחני וגם לא היו מנהג כללי. ר׳ יעקב תם392f — בסביבות 1150 — מעיד על כך באומרו שיש קברים רבים בלי אבני קבורה; ובן דורו יהודה הדסי392g מתעלם מאבנים אלה כליל במקום שבו הוא מונה בפירוט את החובות שיש לקיים כלפי המת.
הדוגמאות הקדומות ביותר לשימוש במילה „מצבה” במשמעות אבן קבורה מצויות אצל מנחם בן סרוק392h — בסביבות 960 — ואצל שלמה עמ׳ 393 אבן גבירול393a — בשנת 1048. המילה „ציון”, שבמקרא מציינת יד זיכרון או מצבת קבר, ואצל התלמודיים393b סימן לקבר — אבן או מקום המסמנים קבר ומסוידים בסיד — משמשת כבר אצל משה אבן עזרא, בסביבות 1112,393c במשמעות מצבה; ובימי הביניים נעשתה משמעות זו393d הרווחת בכתובות הקבר. לבסוף, אצל מחברי המאות השתים־עשרה עד הארבע־עשרה נתכוונו גם ב„גולל”393e, ואף ב„נפש”393f, רק למצבה, שנקראה גם בקיצור „האבן”393g.
בגרמניה עמדו האבנים האלה זקופות, כפי שהן עומדות עד היום; מכאן יובן האיסור הקדום להישען על מצבה.393h בדרום צרפת ובספרד הן שכבו על הקבר393i, כפי שאפשר לראות עד היום בבתי עלמין אחדים של הנוסח הפורטוגלי, שבהם יש אבן ששקעה כליל באדמה והיא מונחת שטוחה מתחת לפני הקרקע. שתי הדרכים מקורן במנהג להקים מבנה מעל הקבר, מנהג שנשמר לעיתים גם בזמנים מאוחרים; הן האבן העומדת הן האבן השוכבת הן חלקים של מבנה זה.
עמ׳ 394 הצבת האבן נועדה תחילה לסמן את הקבר, ולאחר מכן גם לחלוק כבוד למת. את החסידות הזאת בקרב ישראל שיבח כבר בראשית המאה השלוש־עשרה המשורר יהודה בן יצחק הלוי בקסטיליה394aתוספת המחבר: לפי ידיעה שמסר ש״ג שטרן, בחומת צ׳יווידלה שליד גוריציה קבועה אבן ועליה כתובת עברית, המספרת כי בב׳ בכסלו רכ״ה (1464) נמצאה מצבת קבר ישנה משנת 156 לאלף הרביעי (?).: על הקברים ניצבו ציונים גבוהים, ולכל קבר הייתה מצבה משלו וסימן ברור. מאה שנה אחר כך כבר נחשבה המצבה השלמה הכרחית לקבורה, והבעל היה חייב להציבה לאשתו שמתה394b; חובה שעדיין אינה נזכרת אצל הרמב״ם394c.
אין בידינו כיום מצבה יהודית בעלת כתובת עברית שאפשר להוכיח כי היא קדומה למאה האחת־עשרה; הקדומה שבהן היא כנראה זו שבוורמס משנת 1083. הידיעות394d על מצבות קדומות יותר במורווידרו, מיינץ, וורמס, פראג ווינה — ובהן מצבת רש״י בפראג394e — אינן מאומתות או שהן אגדיות. כתובת הקבר הקדומה ביותר בעלת חשיבות שנשתמרה היא הכתובת משנת 1103, שנדפסה פעמים רבות, אשר עמדה על קבר ר׳ יצחק אלפסי בלוסנה וחיברה ר׳ משה אבן עזרא. הכתובות שעל קברים באסיה, שעליהן דיווחו בין 1160 ל־1260 הנוסעים בנימין394f, פתחיה394g והלל, מאוחרות ממה שסברו המדווחים.394h
לפי ידיעה שמסר ש״ג שטרן, בחומה של צ׳יווידאלה הסמוכה לגוריציה משובצת אבן ובה כתובת עברית: בב׳ בכסלו שנת רכ״ה (1464) נמצאה מצבה עתיקה משנת קנ״ו לאלף הרביעי — אם אכן זה האלף הנכון.
Die Pietät gegen Namen und Erinnerung verehrter Personen, insbesondere der alten Lehrer, hat zunächst wesentlich solche Leistungen gefördert, wodurch uns die Aussprüche und die Schriften der Alten erhalten worden sind; ihr zum Theil verdanken wir die ersten Versuche zu einer Geschichte der jüdischen Literatur390a; ein Autor des sechzehnten Jahrhunderts390b giebt uns ein Verzeichniss der Gelehrten seiner Zeit, um dem Gebote, das Andenken des Frommen zu segnen, nachzukommen, und ein Zeitgenosse hat sogar unter dem Titel: „Das Gedächtniss der Gerechten zum Segen“ ein biographisches Werk verfasst390c. Ausser dem Namen und der Schrift aber blieb das einzig sichtbare Gedächtniss des Verstorbenen die Grabstätte — freilich kein Heiligthum, und das Geheiligte, z. B. Priester und Gesetzrollen390d, müssen ihr fern bleiben; allein von der Pietät wurden die Gräber, also die Begräbnissplätze, unter den Schutz der Religion und der Sitte390e gestellt, und dieselbe Pietät lehrte endlich Grabmäler bauen. Diese waren bei den alten Hebräern ein Vorrecht der Vornehmen und Grossen; indessen Auszeichnungen der Art werden stets allgemeiner, und schon im zweiten Jahrhundert war ein steinerner Ueberbau über dem Grabe, Nefesch390f genannt, bei der wohlhabenden S. 391 Klasse etwas ganz gewöhnliches. Da nun mancher Fromme zu den Armen gehörte, so lehrte der Vorsteher der Akademie, die Frommen bedürfen keines Grabmals, indem ihr Andenken in ihren Lehren bestehe391a, daher verdienten ihre Thaten, nicht ihre Denkmäler, Beachtung391b; — wiewohl endlich dieser Ausspruch von der allgemeinen Sitte überwunden und sogar auf einen Grabstein391c gesetzt worden ist. Wahrscheinlich war ein solcher, zur Erinnerung an den Todten bestimmter, Bau mit einer Aufschrift versehen. An den Gräbern hafteten Eigenthumsrechte391d; ferner wurden nicht nur die Begräbnissplätze391e, sondern auch einzelne bestimmte Gräber391f nach frommer Sitte besucht, und an dem Grabe einer verehrten Person hielt man Studien, und in späterer Zeit, noch ein Jahr nach dem Todestage, Leichenreden391g. Diese Umstände, so wie die Ueberbleibsel von Gräbern griechischer und römischer Juden aus den ersten S. 392 Jahrhunderten392a, lassen auf einen frühen Gebrauch der Epitaphien schliessen. Es wird diese Vermuthung durch eine Stelle im Talmud392b bestätigt, wo Einige das Lesen der Aufschrift über dem Grabe für dem Gedächtnisse nachtheilig halten, als lähme die Erinnerung an einen Todten die Fähigkeit des Erinnerns. Wie es scheint war eine solche Inschrift entweder an den Seitenwänden des Ueberbaues, oder auf dem, das Grab oder die Todtenkammer392c schliessenden, von Seitenwänden getragenen grossen Steine, dem Golel392d, angebracht. Indessen kommt von Grabschriften und Leichensteinen, Mazeba (מצבה), in den Talmudwerken, den Midraschim und den vorhandenen Sammlungen der Geonim392e, selbst da, wo die Trauergebräuche abgehandelt werden, Nichts vor. Jedenfalls gehörten Leichensteine lange Zeit nicht zu dem rituellen Material, waren auch kein allgemeiner Gebrauch. Diess bezeugt R. Jacob Tam392f (1150) durch die Meldung, dass es viele Gräber ohne Leichensteine gebe, und sein Zeitgenosse Jehuda Hadasi392g übergeht diese Steine gänzlich da wo er die einem Verstorbenen zu leistenden Pflichten ausführlich herzählt. Die ältesten Beispiele von dem Gebrauche des Wortes Mazeba für Leichenstein kommen bei Menachem b. Saruk392h (um 960) und Salomo S. 393 Gabirol393a (1048) vor; das Wort ציון, welches in der heiligen Schrift einen Denk- oder Grabstein, bei den Talmudisten393b ein Grabzeichen — einen mit Kalk übergossenen, ein Grab bezeichnenden Stein oder Platz — bedeutet, gilt bereits bei Moses b. Esra (um 1112)393c für Leichenstein, und ist diese Bedeutung393d im Mittelalter in den Grabschriften herrschend. Endlich wurde bei den Autoren aus dem 12. bis 14. Säculum auch unter „Golel“393e, selbst unter „Nefesch“393f, nur die Mazeba, der Leichenstein, der auch kurzweg der Stein393g hiess, gedacht. In Deutschland standen diese Steine aufrecht, wie noch jetzt; daher erklärt sich das alte Verbot, sich an einen Leichenstein anzulehnen393h. Im südlichen Frankreich und in Spanien lagen sie auf dem Grabe393i, wie noch gegenwärtig auf verschiedenen Begräbnissplätzen des portugiesischen Ritus zu sehen ist, wo mancher Stein ganz in den Boden gesunken und flach unter der Erde liegt. Beide Verfahrungsweisen stammen aus der Sitte des Ueberbaues, die bisweilen auch in neueren Zeiten beobachtet worden, und von welchem der stehende wie der liegende Stein als Theile zu betrachten sind. Die S. 394 Setzung des Steines geschah ursprünglich in der Absicht, das Grab kenntlich zu machen; demnächst aber als Ehrenbezeugung für den Todten. Solche Pietät unter Israel rühmte schon zu Anfang des 13. Jahrhunderts der Dichter Jehuda b. Isaac ha-Levi in Kastilien394aBerichtigung: Nach S. G. Stern's Mittheilung ist in der Mauer von Cividale bei Görz auf einem Steine eine hebr. Inschrift, dass man am 2. Kislev 225 (A. 1464) einen alten Leichenstein vom Jahr 156 des vierten (?) Tausend gefunden.: es habe hohe Denksteine auf den Gräbern, und jedes Grab seinen eigenen Leichenstein und deutliche Bezeichnung. Hundert Jahre später ward daher ein Leichenstein als eine zum Begräbnisse nothwendige Ergänzung angesehen, den denn auch der Ehemann seiner verstorbenen Frau setzen zu lassen schuldig sei394b, — eine Verpflichtung, deren bei Maimonides394c noch nicht gedacht wird.
עמ׳ 395 ר׳ חיים מן המאה השלוש־עשרה מצא במילות הפתיחה של ספר שמות רמז לכך שיש להציב מצבות ולחרוט עליהן את שמות המתים.395a ואף על פי כן, בקובץ ההלכה של ר׳ יעקב בן אשר משנת 1334395b עדיין אין אזכור מיוחד לכתובות קבר. ואף שבמחצית השנייה של המאה החמש־עשרה395c כבר הייתה המצבה חובה המוטלת על היורשים, עוד לפני מאתיים שנה395d אפשר היה לתאר את המנהג כמנהג „הרווח” בארצות רבות. לפחות לפי עדות בת שלוש מאות שנה מקהיר395e, כתובות הקבר שם לא היו אז, לעיתים קרובות, הרבה יותר מציון השם בלבד.
כתובות הקבר נועדו לשמר לצאצאים את זכר המתים מעבר לזמן שבו הקימה אותן אהבתם החסודה של הקרובים והמכבדים. אילו היו בידינו מצבות אלה או ידיעות עליהן, גם אם היו מגיעות רק עד המאה האחת־עשרה, היה להן ערך שלא יסולא בפז לידיעת המשפחות היהודיות, החסרה כל כך, ואף לספרות ולהיסטוריה. אולם שום דבר לא הושמד ונעקר באדישות קרה יותר ובקנאות לוהטת יותר ממצבות יהודיות. את אינספור המצבות מן התקופות הקדומות שהיו במקומות רבים באירופה, באסיה ובאפריקה, השמידו במתכוון או הניחו להן לכלות בהזנחה.
Erweislich älter als das eilfte Jahrhundert ist kein gegenwärtig noch vorhandener mit hebr. Inschrift versehener jüdischer Leichenstein, und der älteste möchte der vom Jahre 1083 in Worms seyn; die Nachrichten394d von noch älteren in Murviedro, Mainz, Worms, Prag, Wien, unter andern von Raschi's Grabstein in Prag394e, sind unverbürgt oder fabelhaft. Die älteste erhaltene Grabschrift von Belang ist die oft gedruckte vom Jahre 1103, die auf dem Grabmale R. Isaac Alfasi's zu Lucena gestanden und deren Verfasser R. Moses b. Esra ist. Die Aufschriften auf Gräbern in Asien, welche zwischen 1160 und 1260 die Reisenden Benjamin394f, Petachia394g, Hillel mittheilen, sind jünger als diese Berichterstatter glaubten394h. R. Chajim aus dem dreizehnten S. 395 Jahrhundert findet in den Anfangsworten des Exodus einen Fingerzeig, dass man Leichensteine setzen und den Namen der Verstorbenen auf dieselben eingraben solle395a. Aber dessen ungeachtet geschiehet in R. Jacob b. Ascher's Ritualcodex395b (1334) der Grabschriften noch keine besondere Erwähnung, und wiewohl der Leichenstein in der zweiten Hälfte des funfzehnten Jahrhunderts395c eine den Erben obliegende Pflicht war, konnte noch vor 200 Jahren395d dieser Sitte als einer in vielen Gegenden „üblichen“ gedacht werden. Wenigstens waren, laut eines 300 Jahre alten Zeugnisses aus Kairo395e, damals die Grabschriften oft nicht viel mehr als eine blosse Namensbezeichnung.
אמנם חלקות הקבר הקנויות395f ומצבותיהן395g היו רכוש היחידים, ובתי העלמין שנרכשו במחיר כבד מנסיכים, מערי קיסרות ומבישופים היו רכוש הקהילות; עמ׳ 396 ואף על פי כן חיללו ובזזו במאה השלוש־עשרה ולאחריה, בספרד, באיטליה, בצרפת ובגרמניה, את הקברים: „אבני הקודש הושלכו לחרפה ברחובות, עצמות עובדי האל נעקרו מקבריהן, ולעיני החיים נרמסו המתים ונבזזו”396a; או שלאחר גירוש היהודים ורציחתם נטלו את בתי העלמין, ניפצו את המצבות או השתמשו בהן לצרכים אחרים.
בגרמניה כולה במיוחד, בין המאה הארבע־עשרה למאה השש־עשרה, בנו באבני קבורה יהודיות שנלקחו בדרך זו סוללות, יסודות, כנסיות ובתים.396b בוורוצלב נלקחו המצבות בשנת 1345, ומאה ועשר שנים אחר כך גורשו היהודים לאחר רדיפות קשות; שברי אבנים אלה נמצאו לימים מתחת לבית העירייה.396c בשטרסבורג, כאשר השתולל המוות השחור בשנת 1348, נשרפו כמה מאות יהודים בבית העלמין שלהם; אוברלין396d תיאר שריד ממצבות אותו בית עלמין, שבמקומו עומד כיום בניין המחוז. באולם, שגירשה את יהודיה בשנת 1380, נחפרה לפני כמה מאות שנים מצבה יהודית עתיקה.397a
עמ׳ 397 במיינץ בנו במאה הארבע־עשרה במצבות היהודים; נראה שמקצתן קיימות עדיין.397b בציריך, שגירשה את היהודים בשנת 1424, נראו על מעבר החומה של העיר הקטנה, גם כ־250 שנה לאחר מכן, עשרים וארבע מצבות יהודיות.397c חומות שפייר, שהיהודים נאלצו לעזבה בשנת 1430, הוקמו מאבני קבריהם.397d באאוגסבורג, שהלכה עשר שנים אחר כך בעקבות שפייר וגירשה את שלוש מאות תושביה היהודים, תיקנו באבנים את בית העירייה.397e כאשר נאלצו היהודים לעזוב פעם את וירצבורג, מכר הבישוף את בית העלמין לאזרחים.397f
חלק גדול מחומות המבצר בארפורט — שבה התקיימה עוד במאה החמש־עשרה קהילה יהודית לאחר הרדיפות העקובות מדם של 1349 — בנוי על מצבות יהודיות. חלק ניכר מהן הוכנס למבנה רק לפני כעשרים שנה; רבות נמצאו לא מכבר בשיפוץ הסוללות, ואחדות נמצאו כבר לפני כ־140 שנה במקום בית העלמין היהודי הישן.397g אחת האבנים הנכבדות האלה, משנת 1267, משמשת כיום תעלת שטיפה במטבח. את נירנברג נאלצו היהודים לפנות בשנת 1449; באבני הקברים הונחו יסודותיהם של שני בניינים, האחד באורך 279 רגל וברוחב 65, והאחר באורך 106 רגל.397h
ברגנסבורג, שבה כבר בשנת 1210 קנו היהודים בית עלמין חדש, עמ׳ 398 אולצו היהודים לעזוב בשנת 1519. עשרים ושלושה ימים לאחר צאתם החלה ההרס, ובתוך חמישה ימים, מ־16 עד 20 במרס, נהרס בית העלמין היהודי שלפני שער פטר — שאליו באו לא אחת עולי רגל אדוקים ממרחקים — ויותר מחמשת אלפים מצבות שלמות ויפות נעקרו והובלו לעיר לשמש יסודות לקפלה החדשה ולבניינים אחרים.398a
בשנת 1543 עזבו היהודים את בזל. בית העלמין שלהם היה מכוסה במספר רב של מצבות, ואלה שימשו מעתה לקירוי תעלות העיר הפנימיות. למרות זאת נותרו בשנת 1658 עוד יותר מ־570 אבנים כאלה שכתובותיהן קריאות.398b היהודים נאלצו לעזוב את מרק ברנדנבורג בשנת 1573, ושנה לאחר מכן נלקחו בשפנדאו מצבות המגורשים לבניית המבצר.398c קהילת וורמס איבדה חלק מבית העלמין הנכבד שלה במלחמת שלושים השנה — בשנת 1620 — ובמלחמה הצרפתית — בשנת 1689.398d במלחמת שבע השנים קנו יהודי גלנהאוזן398e מן החיילים הצרפתים, במאתיים גילדן, את ביטול הרס בית העלמין, שבו ביקשו להקים סוללה. גם בעת החדשה נשמר חלק מבית העלמין היהודי הישן בפראג — שעליו ניתן כבר בשנת 1513 צו הגנה — רק בזכות אנושיותה של ממשלת אוסטריה.
Die Grabschriften sollten das Gedächtniss der Todten über die Zeit hinaus, in welcher die fromme Liebe der Verwandten und Verehrer sie errichtet, den Nachkommen erhalten, und der Besitz oder die Kunde von diesen Denkmälern, reichte es auch nur bis in das eilfte Jahrhundert hinauf, würde für die so mangelhafte Familienkunde der Juden, selbst für Literatur und Geschichte, einen unschätzbaren Werth haben. Aber mit kälterer Gleichgültigkeit, mit heisserem Fanatismus ist Nichts zerstört, ausgerottet worden als jüdische Leichensteine; was aus älterer Zeit in Europa, Asien und Africa an zahllosen Orten von Grabdenkmälern der Art vorhanden war, hat man bald geflissentlich vernichtet, bald sorglos untergehen lassen. Freilich waren die gekauften395f Grabstätten nebst den Denksteinen395g das Eigenthum der Einzelnen, und die für schweres Geld von Fürsten, Reichsstädten, Bischöfen erworbenen Begräbnissplätze S. 396 Eigenthum der Gemeinden: nichtsdestoweniger hat man im dreizehnten Jahrhundert und später in Spanien, Italien, Frankreich, Deutschland die Gräber entweihet und geplündert, „die heiligen Steine zum Schimpf auf die Strassen geworfen, die Gebeine der Gottesverehrer aus den Gräbern gerissen, und vor den Augen der Ueberlebenden die Leichen getreten und geplündert“396a, oder nach Verjagung und Ermordung der Juden die Gottesäcker genommen, die Leichensteine zertrümmert oder anderweitig benutzt. In ganz Deutschland namentlich sind, zwischen dem vierzehnten und dem sechzehnten Jahrhundert, Wälle, Grundmauern, Kirchen und Häuser mit so erworbenen jüdischen Leichensteinen ausgebauet worden396b. In Breslau wurden im Jahre 1345 die Leichensteine weggenommen, und 110 Jahre darauf die Juden nach schweren Verfolgungen verjagt. Trümmer von jenen Steinen sind später unter dem dortigen Rathhause gefunden worden396c. In Strassburg sind, als im Jahre 1348 der schwarze Tod grassirte, mehrere hundert Juden auf ihrem Friedhofe verbrannt worden; ein Ueberbleibsel von den Denkmälern dieses Friedhofes, auf dessen Platze jetzt das Präfekturgebäude steht, hat Oberlin396d beschrieben. In Ulm, welches seine Juden im Jahre 1380 ausgetrieben, hat man vor mehreren Jahrhunderten einen S. 397 alten jüdischen Grabstein ausgegraben397a. In Mainz bauete man im vierzehnten Jahrhundert mit Leichensteinen der Juden; einige scheinen noch vorhanden zu seyn397b. In Zürich, welches im Jahre 1424 die Juden vertrieben, sah man auf dem Gange der Ringmauern von der kleinen Stadt, noch etwa 250 Jahre nachher 24 jüdische Leichensteine397c. Die Mauern von Speier, das die Juden im Jahre 1430 verlassen mussten, sind aus deren Grabsteinen aufgeführt397d. In Augsburg, welches zehn Jahre später dem Beispiele von Speier folgend, seine 300 jüdischen Einwohner austrieb, besserte man das Rathhaus mit den Steinen aus397e. Als einst die Juden Würzburg verlassen mussten, verkaufte der Bischof den Begräbnissplatz den Bürgern397f. Ein grosser Theil der Festungsmauern von Erfurt, das nach den blutigen Verfolgungen des Jahres 1349, noch im funfzehnten Jahrhundert eine jüdische Gemeinde besessen, ist auf jüdischen Leichensteinen gebauet, von denen ein beträchtlicher Theil erst vor einigen zwanzig Jahren dazu verwandt worden; viele hat man vor Kurzem bei einem Umbau der Wälle, einige hatte man schon vor etwa 140 Jahren auf dem ehemaligen jüdischen Begräbnissplatze gefunden397g. Einer dieser ehrwürdigen Steine, vom Jahre 1267, dient gegenwärtig zur Waschrinne in einer Küche. Nürnberg mussten die Juden im Jahre 1449 räumen; mit den Grabsteinen ist das Fundament zweier Gebäude gelegt worden, deren eins 279 Fuss lang, 65 breit, das andere 106 Fuss lang ist397h. Regensburg, woselbst die Juden schon A. 1210 einen neuen Begräbnissplatz gekauft hatten, wurden sie im Jahre S. 398 1519 zu verlassen gezwungen; 23 Tage nach ihrem Auszuge begann das Zerstörungswerk, und binnen fünf Tagen, vom 16. bis zum 20. März, war der jüdische Begräbnissplatz vor dem Petersthor, zu dem nicht selten fromme Wallfahrer aus weiter Ferne kamen, zerstört, und mehr als fünf tausend ganze und schöne Grabsteine umgeworfen und nach der Stadt gefahren, um die neue Kapelle und sonstige Gebäude damit zu gründen398a. Im Jahre 1543 zogen die Juden aus Basel ab; ihr Friedhof war mit einer grossen Anzahl von Leichensteinen bedeckt, die nunmehr zu einem Ueberbau der innern Stadtgräben verwandt wurden. Dennoch waren noch im Jahre 1658 mehr als 570 solcher Steine mit leserlicher Inschrift vorhanden398b! Aus der Mark Brandenburg mussten die Juden A. 1573 abziehen, und ein Jahr darauf wurden in Spandau die Grabsteine der Vertriebenen zum Festungsbau genommen398c. Die Gemeinde von Worms verlor in dem dreissigjährigen (A. 1620) und in dem französischen Kriege (A. 1689) einen Theil ihres ehrwürdigen Begräbnissplatzes398d; in dem siebenjährigen Kriege kauften die Juden in Gelnhausen398e mit 200 Gulden die Zerstörung des Friedhofes den französischen Truppen ab, die eine Schanze dort aufwerfen wollten. Die Erhaltung eines Theiles des alten jüdischen Begräbnissplatzes in Prag, für den bereits im Jahre 1513 ein schützendes Dekret erschienen war, verdankte man noch in neuester Zeit nur der Humanität der Oestreichischen Regierung.
בארצות אירופה האחרות לא היה גורלם של בתי העלמין היהודיים ומצבותיהם טוב יותר בעת הגירושים המקומיים והכלליים. עמ׳ 399 באשר לספרד, מלבד כתובות קבר יחידות מלוסנה, גרנדה, סביליה399a — שבה נמצאת האבן בקתדרלה — ומורווידרו399b, ידועות לנו רק שבעים וחמש כתובות מבית העלמין היהודי בטולדו399c. המצבות עצמן אבדו, וכבר לפני יותר מחמישים שנה לא היה אפשר למצוא עוד מצבות יהודיות בספרד.399d בית העלמין של סביליה נהרס רק בשנת 1580.399e אפשר שיסודות מצודת מונז׳ואיק ליד ברצלונה בנויים מאבנים כאלה.
גם בצרפת, שהיהודים ישבו בה יותר מאלף שנה, יחפש אדם לשווא מצבות יהודיות. הדעה שקברי הסלע באזור מלבוסקה, במחוז לוזר, הם קברים יהודיים מופרכת לא פחות מן הטענה שבאו, בק וכיוצא בהם היו כפרים יהודיים.399f כבר פיליפ היפה העניק את בית הכנסת בפריז לרכבו ומכר את בית העלמין שם; ברובע סן־מרסו עוד נותרו ממנו שברים זמן רב לאחר גירוש 1395.399g ידוע רק המקום שבו שכנו בתי העלמין בווילפור399h, ליד אוזס, במונפלייה, בדיז׳ון ובמאקון399i; במקום האחרון עדיין נראו לפני שלוש מאות שנה כמה מצבות בעלות כתובות.
באנגליה, שבה היה לכל קהילה יהודית בית עלמין מאז 1177, לא נותר זה מאה שנה כל סימן לאבנים כאלה, ששרידים יחידים מהן עוד היו קיימים בשליש הראשון של עמ׳ 400 המאה השבע־עשרה. מצבות לונדון שימשו לבניית שער אלדרסגייט400a; אחת נמצאה בשנת 1586 וארבעה שברים נוספים בשנת 1629.
ישיבת היהודים באיטליה קדומה. קיקרו מזכיר את יהודי רומא, ואמברוזיוס — בסביבות 375400b — את יהודי מילאנו ובולוניה; במחצית הראשונה של המאה השישית פרחו קהילות יהודיות בג׳נובה ובנאפולי400c. ואף על פי כן כמעט אין אזכור לכתובות קבר עבריות, מלבד כמה מצבות ברומא שהוסרו לפני כ־180 שנה והובאו לכנסיית סן ג׳ובאני אין לטרנו400d.
עוד בסביבות 1580400e נראו בבית העלמין היהודי בבולוניה מצבות מן המאה הארבע־עשרה, ועליהן שמות ותאריכי פטירה; כיום שוב אין יודעים את מקומו של בית העלמין הישן, ובמוזיאון שם מוצגות רק שלוש אבנים שנמצאו בסביבה, מן השנים 1508, 1546 ו־1555.400f הקברים הישנים בפדובה נותצו במהומות המלחמה בשנים 1508–1509.400g בינואר 1550 נטלה הדוכסית מרגרטה את בית העלמין היהודי במנטובה, בהסתת הכמורה, ואחר כך הושלכו שרידי המתים ממנוחתם.400h בעת כיבוש ונציה בשנת 1797 הפילו הצרפתים ושברו את רוב המצבות בבית העלמין היהודי שם.401a
In den übrigen Europäischen Ländern hatten bei den theilweisen und den allgemeinen Austreibungen die jüdischen Begräbnisse und ihre Denksteine kein besseres Schicksal. S. 399 Was Spanien anbelangt, so haben wir, vereinzelte Grabschriften aus Lucena, Granada, Sevilla399a (wo der Stein im Dom liegt), Murviedro399b abgerechnet, nur noch von 75 Inschriften des jüdischen Friedhofes von Toledo399c Kenntniss; aber die Denkmäler selbst sind untergegangen, wie denn schon vor länger als 50 Jahren nichts mehr von jüdischen Leichensteinen in Spanien aufzufinden gewesen399d. Der Friedhof von Sevilla ist erst im Jahre 1580 zerstört worden399e. Vielleicht besteht der Grund der Citadelle Monjuich bei Barzellona aus solchen Steinen. In Frankreich, das Juden länger als ein Jahrtausend bewohnt hatten, wird man ebenfalls vergeblich sich nach jüdischen Grabdenkmälern umsehen. Die Meinung, als seien die Felsengräber in der Gegend von Malbousquet (Dep. der Lozère) jüdische, ist eben so grundlos, als dass Baoux, Becque etc. jüdische Dörfer gewesen399f. Schon Philipp der Schöne hatte die Synagoge in Paris seinem Kutscher geschenkt und den dortigen Begräbnissplatz verkauft, von welchem in der Vorstadt St. Marceau, noch lange nach der Austreibung des Jahres 1395, Trümmer vorhanden waren399g. Nur die Stelle ist noch bekannt, wo in Villefort399h (bei Uzès), Montpellier, Dijon, Maçon399i die Begräbnissstätten lagen, und an dem letztgenannten Orte hat man vor dreihundert Jahren noch mehrere Leichensteine mit Inschriften gesehen. In England, wo seit dem Jahre 1177 jede jüdische Gemeinde ihren Friedhof hatte, ist von solchen Steinen, die in einzelnen Trümmern noch in dem ersten Drittel des siebzehnten S. 400 Säculums vorhanden gewesen, schon seit hundert Jahren keine Spur mehr übrig. Die Leichensteine von London sind zum Bau des Thores Aldersgate verwandt worden400a; einen fand man im Jahre 1586, vier andere Trümmer im Jahre 1629.
עמ׳ 401 בסיציליה ישבו היהודים יותר מתשע מאות שנה בערים רבות, שלכל אחת מהן היה בית עלמין; אך מלבד שברים מעטים לא נותרו לנו אלא תקנות מן המאה הארבע־עשרה בדבר קבורת המתים. בטאורמינה נאלצו בשנת 1456, בעקבות תלונת הדומיניקנים, להעביר את בית העלמין למקום אחר.
היהודים גורשו מארצות הירושה האוסטריות בשנת 1496, ועד מהרה נעלמו גם המצבות. בעת החדשה נמצאו אבנים יחידות מן המאות השתים־עשרה עד הארבע־עשרה ליד גראץ, וילאך, אודינה וטריאסטה; במקום האחרון ישבו יהודים כבר לפני תשע מאות שנה. בית העלמין בווינה, שלפני שער קרנר, נמסר לאזרחים בשנת 1455 לאחר גירוש היהודים; כתובות עתיקות אחדות פרסם סטנקרי לראשונה בשנת 1553.401b
Alt ist der Aufenthalt der Juden in Italien. Der Juden in Rom gedenkt Cicero, derer in Mailand und Bologna Ambrosius um das Jahr 375400b; in der ersten Hälfte des sechsten Säculums blüheten jüdische Gemeinden in Genua und Neapel400c. Hebräischer Grabschriften wird indessen kaum gedacht; nur einiger vor etwa 180 Jahren fortgenommenen Grabsteine in Rom, die nach der Kirche San Giovanni de Laterano400d gebracht worden. Leichensteine auf dem jüdischen Begräbnissplatze von Bologna aus dem vierzehnten Jahrhundert, mit Namen und Sterbedaten, hat man noch um das Jahr 1580 gesehen400e; gegenwärtig aber ist die Stelle jenes alten Platzes nicht mehr bekannt, und in dem dortigen Museum werden nur noch drei in der Umgegend gefundene Steine aus den Jahren 1508, 1546 und 1555 gezeigt400f. Die alten Grabstätten von Padua sind in den Jahren 1508 und 1509 durch Kriegesgetümmel zertrümmert400g; den jüdischen Friedhof von Mantua nahm im Januar des Jahres 1550, auf Anstiften der Geistlichkeit, die Herzogin Margaretha weg, worauf die Ueberreste der Todten aus ihrer Ruhestatt geworfen wurden400h. Während der Besetzung von Venedig, im Jahre 1797, haben die Franzosen die Grabsteine auf dem dortigen jüdischen Begräbnissplatze meist niedergeworfen und zerbrochen401a. S. 401 In Sizilien hatten die Juden in zahlreichen Städten, deren jede ihren Friedhof hatte, über neunhundert Jahre gewohnt; aber bis auf wenige Trümmer sind uns nichts als Verfügungen aus dem vierzehnten Säculum über die Leichenbestattung übrig geblieben: In Taormina mussten sie, auf Beschwerde der Dominikaner, im Jahre 1456 ihren Begräbnissplatz anderswo hin verlegen. Aus den Erbstaaten von Oestreich wurden die Juden A. 1496 ausgetrieben, und bald sind auch die Grabsteine verschwunden. In neuerer Zeit hat man einzelne Steine aus dem zwölften bis vierzehnten Jahrhundert bei Grätz, Villach, Udine und Triest gefunden; an dem letztgenannten Orte waren schon vor neunhundert Jahren Juden ansässig: Der Begräbnissplatz in Wien, vor dem Kernerthor belegen, wurde im Jahre 1455, nach Verjagung der Juden, den Bürgern überlassen; einige alte Inschriften wurden zuerst A. 1553 von Stancari bekannt gemacht401b.
כאשר החל המדע לרסן את הברבריות, כבר הושלם מפעל ההרס, והמלומדים הסקרנים יכלו מעתה לשאת הספדים למצבות. לפני כמאתיים שנה החלו חוקרים נוצרים יחידים להפנות את תשומת הלב לשברים האלה. את המעט שניצל כאן אנו חבים להוטינגר, סלדן, פסטריטיוס, בק, וגנסייל — שלמענו אסף מגליאבקי401c כתובות קבר איטלקיות מאוחרות — גייר, ניקולאי, קנולן, אונגר, וולף, פריציוס, וירפל, אולריך, טיכזן ובלרמן401d. אולם זה חמישים שנה לא נעשה דבר ולא הושגה כל התקדמות; רק לאחרונה, משהתעורר המדע בקרב יהודי גרמניה, הופנה שוב המבט אל עמ׳ 402 המצבות העתיקות ואל כתובות הקבר.
גם אתרי הקבורה הקיימים402a, אף בלי ציפייה למצוא בהם עתיקות מופלגות, ראויים לתשומת לבם של ההיסטוריונים. מן המקומות החשובים בגרמניה לעניין זה: פראג. בבית העלמין הישן, המכוסה מצבות402b, שמ״ו ייטלש החל לאסוף את כתובותיו, קבורים מן ארבע המאות האחרונות אנשים רבים הראויים לזיכרון: אברהם מפראג (1542); מרדכי צמח, בעל בית הדפוס (1592)402c; היועץ הקיסרי מרדכי מייזל (1601); הרב ליווא (1609); בעל השנתון דוד גנז (1613); המחברים אפרים לנשיץ (1619) ויצחק כהן (1624); יוסף שלמה דלמדיגו המפורסם (1655), תחת מצבה שבורה; המקובל ראובן השקה (1673); דוד אופנהיימר, בעל ספריית אופנהיימר (1736); ועוד אנשים רבים שהשפיעו על תולדות הקהילה.
וורמס, שבה קברי ר׳ יאיר חיים בכרך (1702) ור׳ אליהו לואנץ (1636). פרנקפורט על המיין: בשנת 1552, במלחמה בין הקיסר קרל למוריץ מסקסוניה, כמעט הטמינו את האבנים בבית העלמין הישן; גם בשנת 1796 ניזוק בית העלמין החדש. הנאו, פולדה; פרידברג, שבה קבורים חיים בן בצלאל (1588) ומשה בירגל (1640); ניקולסבורג ופרוסניץ שבמוראביה. אלטונה, ובה בתי עלמין לקהילות הגרמנית והפורטוגלית.
Als die Wissenschaft die Barbarei zu bändigen begonnen war das Werk der Zerstörung vollendet, und die wissbegierigen Gelehrten konnten nun den Leichensteinen Leichenreden halten. Etwa seit zweihundert Jahren fingen einzelne christliche Forscher an, auf jene Trümmer aufmerksam zu machen, und das wenige, das hier gerettet ist, verdanken wir Hottinger, Selden, Pastritius, Beck, Wagenseil — für den Magliabecchi401c neuere italiänische Grabschriften sammeln liess —, Geier, Nicolai, Cnollen, Unger, Wolf, Paricius, Würfel, Ulrich, Tychsen, Bellermann401d. Allein seit funfzig Jahren ist Nichts geschehen oder gefördert; erst in neuester Zeit, nachdem unter den deutschen Juden die Wissenschaft erwachte, wurde der Blick wieder auf die S. 402 alten Denkmäler gelenkt und an die Grabschriften gedacht. Aber auch die vorhandenen Grabstätten402a, selbst ohne die Erwartung sehr Altes zu finden, verdienen die Aufmerksamkeit der Geschichtsforscher. Zu den wichtigeren Orten in Deutschland gehören in dieser Beziehung:
Prag. Auf dem alten mit Grabsteinen übersäeten Friedhofe402b, dessen Grabschriften M. W. Jeitteles zu sammeln angefangen, ruhen aus den letzten vier Jahrhunderten manche andenkenswerthe Männer, z. B. Abraham von Prag (1542), Mordechai Zemach, der Druckherr (1592)402c, der kaiserliche Rath Mordechai Meisel (1601), der Rabbiner Löwe (1609), der Annalist David Gans (1613), die Autoren Ephraim Lentschütz (1619) und Isaac Cohen (1624), der berühmte Joseph del Medigo (1655) unter einem zerbrochenen Grabsteine, der Kabbalist Ruben Höschke (1673), David Oppenheimer, der Besitzer der Oppenheimerschen Bibliothek (1736), und noch manche andere, in die Geschichte der dortigen Gemeinde eingreifende Personen.
Worms, wo die Gräber von R. Jair Chajim Bacharach (1702) und R. Elia Loanz (1636) sind.
Frankfurt am Main. Im Jahre 1552, in dem Kriege zwischen Kaiser Carl und Moritz v. Sachsen, war es nahe daran, auf dem alten Begräbnissplatze die Steine einzusenken, wie Schudt (Th. 2, Abth. 2 S. 363) berichtet; auch im J. 1796 hat der neuere Friedhof gelitten.
Hanau, Fulda; Friedberg, wo Chajim b. Bezalel (1588) und Moses Birgel (1640) begraben sind; Nikolsburg und Prosnitz (Prostitz) in Mähren.
עמ׳ 403 שם קבורים יהונתן אייבשיץ (1764), יעקב עמדן (1776), נ״ה וייזלי (1805), ישראל ברסלאו (1809) ומ׳ ברסלאו (1839). פירט: כתובת הקבר הקדומה ביותר באוסף קנולן היא משנת 1655403a; שם קבור אהרן וולפסון (1835). ברלין: בית העלמין הישן נוסד בשנת 1675 והחדש בשנת 1827. בראשון קבורים משה מנדלסון (1786), אברהם קאסל (1795), ד״ר מ׳ הרץ (1803), יצחק אייכל (1804), ישראל איציג (1806) ול׳ בישנטל (1818); ובשני ישראל יעקבסון (1828), לזרוס בן־דוד (1832) ודוד פרידלנדר (1834). ורוצלב403b, גלוגאו ופרנקפורט שעל האודר חשובות לתולדות הספרות היהודית החדשה. וינה: ש״ג שטרן העתיק 701 כתובות מבית העלמין הישן, והקדומה שבהן משנת 1540.
Altona mit Begräbnissstätten für deutsche und portugiesische S. 403 Gemeinden. Dort ruhen Jonatan Eybeschütz (1764), Jacob Emden (1776), H. Wessely (1805), Isr. Breslau (1809), M. Bresselau (1839).
Fürth. Die älteste Grabschrift in der Cnollenschen Sammlung, die Wolf in seine bibliotheca aufgenommen und die sich gegenwärtig auf der Stadtbibliothek in Hamburg befindet, ist vom Jahre 1655403a. Auf dem dortigen Begräbnissplatze ruhet Aaron Wolfssohn (1835).
Berlin. Der ältere jüdische Gottesacker daselbst datirt vom Jahre 1675, der neuere vom Jahre 1827. Auf jenem ruhen Moses Mendelssohn (1786), Abraham Cassel (1795), Dr. M. Herz (1803), Isaac Euchel (1804), Is. Itzig (1806), L. Büschenthal (1818); auf diesem: Israel Jacobson (1828), Laz. Bendavid (1832), David Friedländer (1834).
Breslau403b, Glogau, Frankfurt an der Oder; alle drei Orte wichtig für Spezialgeschichte der neueren Literatur der Juden.
Wien. Aus dem alten jüdischen Begräbnissplatze hat S. G. Stern 701 Inschriften copirt, von denen die älteste dem Jahre 1540 angehört. Zu den verschiedenen Personen, mit welchen man durch diese Sammlung bekannt wird, gehört unter andern der Arzt Ascher de' Rossi, dessen Mutter A. 1661 gestorben.
בראש ובראשונה על הקהילות עצמן לדאוג יותר לשימור המצבות; זו חובתן למתים ולחיים. רישומים רשמיים של הקברים בצירוף העתקי הכתובות יהיו צעד ראשון וגדול בדרך של חסידות דתית ומדעית.
י
מן התקופה של ימי הביניים, עד בקירוב 1530, נשתמרו המצבות הבאות או נודעו כתובותיהן:
1083, וורמס — רבקה בת ר׳ יצחק הלוי, רבו של רש״י. 1091, וורמס — שניאור בן אלעזר הלוי404f. שתי האבנים מאורכות, מסותתות בגסות וכתבן דק, בלתי נאה ודומה.
In dem übrigen Europa verdienen eine nähere Bekanntschaft die jüdischen Begräbnissplätze von London, Amsterdam403c, Metz, Avignon, Bayonne, Gibraltar, Venedig403d, Mantua, Livorno, Ancona, Rom; 189 Grabschriften italiänischer Friedhöfe aus dem 17. Jahrhundert befinden sich auf der Rathsbibliothek zu Leipzig. Ferner die Grabstätten in Presburg403e, Posen, Wilna, S. 404 Dubno, Kracau (Grabschriften aus den Jahren 1540, 1576, 1580, 1591, 1663, 1676, 1678, 1683, 1685, 1690 hat Wolf404a, Lublin, Lemberg, Tarnopol, Brody, Jaroslaw, Berditschew, Salonichi, Constantinopel, Dschufut-Kale; in Asien die zu Jerusalem404b, Safet, Haleb, Damaskus, Saana, Cochin, Bokhara; in Afrika die in Kairo, Alexandrien, Tripolis, Tunis404c, Algier404d, Fez, Marocco; in Amerika der zu Neuyork404e.
Zunächst aber sollten die jüdischen Gemeinden selber mehr Sorgfalt auf die Erhaltung der Denkmäler verwenden; sie sind diess den Todten und den Lebenden schuldig. Amtliche Verzeichnisse der Grabstätten nebst Abschrift der Epitaphia würden ein erster, aber ein grosser, Schritt auf dieser Bahn zu religiöser und wissenschaftlicher Pietät seyn.
X.
Aus der mittelalterlichen, etwa bis A. 1530 reichenden, Epoche sind uns folgende Grab-Denkmäler theils erhalten, theils ihrer Aufschrift nach bekannt geworden:
1083 Worms Rebekka, Tochter des R. Isaac ha-Levi (Lehrer Raschi's).
1091 Worms Schneor b. Elasar ha-Levi404f. In diesen beiden ist der Stein länglich und roh behauen, die Schrift dünn, nicht schön und in beiden gleichförmig.
עמ׳ 4051103, לוסנה — יצחק אלפסי בן יעקב, י׳ בסיוון405a; כתובת הקבר שחיבר משה אבן עזרא נדפסה בסוף האלפסי, בסוף „דרך תמים” ובחלק א של „צמח דוד”405b. 1109, גרנדה — אבו זכריה בן יקיר, מתוך דיוואן משה אבן עזרא405c. 1129, נירנברג — אליה בן שלמה405d, כ״ז בתשרי, 12 באוקטובר. 1137, ארפורט — שלושה אחים שמתו בזה אחר זה באייר, בסיוון ובתמוז, כל אחד בראש החודש.405e1139?, וינה — יהודה בן אפרים הכהן405f, יום שני, י״ט בשבט405g; אולם בכתובת נזכר גם תמוז. 1149, וורמס — משה בן חזקיה405h, כ״ב בסיוון, 31 במאי. 1205, טולדו — יוסף בן שלמה אבן שושן, סוף שבט.
S. 405 1103 Lucena Isaac Alfasi b. Jacob, 10. Sivan405a. Die von Moses b. Esra verfasste Grabschrift ist abgedruckt in Alfasi (Ende), דרך תמים (Ende), צמח דוד Th. 1.405b
1109 Granada Abu Sakaria b. Jakir (aus dem Diwan des Moses b. Esra)405c.
1129 Nürnberg Elia b. Salomo405d, 27. Tischri (12. October) (Wagenseil de civitate Norimb. p. 71, Würfel die Juden in Nürnberg S. 78 etc.).
1137 Erfurt Drei Brüder, die in den Monaten Ijar, Sivan, Tammus hintereinander jeder am Neumondstage gestorben405e. Der Grabstein hat diese Form:
1139? Wien Jehuda b. Ephraim ha-Cohen405f. Montag 19. Schebat405g. Es kommt aber auch der Monat Tammus in der Inschrift vor (N. 2).
1149 Worms Moses b. Hiskia405h, 22. Sivan (31. Mai).
עמ׳ 4061211, לונדון — ... אברהם406a ... 1231, אאוגסבורג — בתו או אשתו של יוסף406b. 1232, אאוגסבורג — בתו או אשתו של אליקים, א׳ באייר. 1235, אאוגסבורג — אישה, בכסלו. 1239, טולדו — אברהם אלפכאר, כ״ה בטבת406c. 1241, טולדו — יצחק בן יהודה אלפנדארי, א׳ בכסלו. 1244, טולדו — מאיר בן טודרוס הלוי, י״ח בניסן; הוא הרמ״ה. 1247, ארפורט — אלמונית, שבט. 1252, רגנסבורג — בלומה בת יוסף, יום שני י״א בכסלו. 1255, טולדו — משה אבולעפיה בן מאיר הלוי, י״ב באב. 1256, וינה, מסופק — שלום בן ברוך, כ״ב בטבת.406d1257, טולדו — שמואל בן יצחק אבן שושן, י״ד באב. 1258, פרכים — אלמוני.406e
1205 Toledo Joseph b. Salomo Aben Schoschan. Ende Schebat. (Abne Sikaron N. 75. S. 406 Vgl. Rapoport in Kerem Chemed Th. 7 S. 249—253).
1211 London .... Abraham ...406a (Prideaux Marmora Oxon., Oxford 1676, f. 310 etc.).
1231 Augsburg Tochter oder Frau Joseph's406b (Beck monumenta, Augsb. 1686 in 8, N. 2).
1232 Augsburg Tochter oder Frau Eljakim's. 1. Ijar (Beck las כתר statt כה"ר) (N. 3).
1235 Augsburg eine Frau, im Monat Kislev (N. 5).
1239 Toledo Abraham Alfakar. 25. Tebet (N. 74)406c.
1241 Toledo Isaac b. Jehuda Alfandari. 1. Kislev (N. 52).
1244 Toledo Meir b. Todros ha-Levi, 18. Nisan (N. 12); ist der berühmte רמ"ה.
1247 Erfurt Unbekannte. Monat Schebat (s. Bellermann de inscription. hebr. Erfordiae N. 18).
1252 Regensburg Blume, Tochter Joseph's. Montag 11. Kislev (Paricius Nachricht von Regensb. 1753 S. 238 etc.).
1255 Toledo Moses Abulafia b. Meir halevi. 12. Ab. (N. 25).
1256 Wien (zw.) Schalom b. Baruch, 22. Tebet (N. 3)406d.
1257 Toledo Samuel b. Isaac Aben Schoschan, 14. Ab (N. 33).
1258 Parchim Unbekannt406e (s. Tychsen in Bützow. Nebenstunden Th. 4 S. 38 etc.) (N. 5).
עמ׳ 4071259, רגנסבורג — מרים אשת מאיר. 1263, טולדו — ר׳ יונה בן אברהם מגירונה, מרחשוון. 1263, ארפורט — ... בן משה, כ״ד במרחשוון407a. 1266, ארפורט — אלמוני, שבט407b. 1267, ארפורט — גנטיל בת דוד. 1268, ארפורט — גוטה בת שלמה, יום חמישי ז׳ באדר407c. 1269, ארפורט — ייטה הנערה407d, בת יהודה. 1271, ארפורט — שמעון בן אשר. 1272?, מקום לא ידוע — יצחק בן אברהם הלוי, המכונה „הנדיב”. 1273, וורמס, כנראה — עזריה בן יוסף, יום ראשון ט״ז באדר א407e. 1274, ארפורט — אלמוני. 1274, ארפורט — הבחור ברוך בן שמואל, מרחשוון407f. 1275, נירנברג — יחיא אבי שמעון, י״א באייר. 1280, ארפורט — רחל בת מנחם הכהן. 1285, ארפורט, כנראה — יהודה אשר בן זרח הכהן407g, שבט.
S. 407 1259 Regensburg Mirjam, Frau Meir's (N. 2).
1263 Toledo R. Jona b. Abraham aus Gerona. Monat Cheschwan (N. 11).
1263 Erfurt ..... b. Moses. 24. Cheschwan407a.
1266 Erfurt Unbekannt. Monat Schebat407b (N. 17).
1267 Erfurt Gentil, Tochter David's (N. 15).
1268 Erfurt Gute, Tochter Salomo's, Donnerstag, 7. Adar407c (N. 1).
1269 Erfurt Jitta, Mädchen407d, Tochter Jehuda's (N. 14).
1271 Erfurt Simeon b. Ascher (N. 9).
1272 ? Isaac b. Abraham ha-Levi, der in der Grabschrift — die Herr G. Stern mir mitgetheilt — הנדיב titulirt wird.
1273 Worms (wahrsch.) Asarja b. Joseph, Sonntag 16. Adar I407e.
1274 Erfurt Unbekannt (N. 6).
1274 Erfurt Der Jüngling Baruch b. Samuel. Monat Cheschwan407f.
1275 Nürnberg Jechia, der Vater Simeon's, 11. Ijar (N. 4).
1280 Erfurt Rahel, Tochter Menachem's ha-Cohen (N. 3).
1285 Erfurt (wahrsch.) Jehuda Ascher b. Serach ha-Cohen407g. Monat Schebat (N. 13).
עמ׳ 4081290, ארפורט — חנה הזקנה, בת אורשרגו הכהן408a, תמוז. 1295, נירנברג — שינל בת שמואל, אשת יעקב, ו׳ בשבט. 1297, ארפורט — יהודה בן אשר, שבט.408b1297, רגנסבורג — מנחם בן שניאור, י״ב באייר. 1297, טולדו — יצחק ישראל הסופר, כסלו408c. 1300, טולדו — יהודה בן שלמה ישראל, תחילת אלול. 1302, טולדו — יצחק בן יוסף בן קריספ, י״ח באלול. 1303, טולדו — יצחק ישראל. 1303, וורמס — מאיר בן ברוך מרוטנבורג; תאריך המצבה, לא יום המוות. 1304, פרכים — מרים, י״א בשבט408d. 1307, ברצלונה? — שלמה גרסיאן בן שאלתיאל בן זרחיה408e. 1308, נירנברג — הבתולה רבקה בת משה הלוי, ו׳ באדר. 1310, ארפורט.1313, ארפורט — פריינה בת אשר, י״ט באייר408f.
S. 408 1290 Erfurt Hanna, die Alte, Tochter Urschrago's408a ha-Cohen. Monat Tammus (N. 5).
1295 Nürnberg Schönel, Tochter Samuels, Frau Jacob's, 6. Schebat (N. 6).
1297 Erfurt Jehuda b. Ascher. Monat Schebat (N. 21)408b.
1297 Regensburg Menachem b. Schneor. 12. Ijar (N. 4).
1297 Toledo Isaac Israel, der Schreiber, Monat Kislev408c (N. 63).
1300 Toledo Jehuda b. Salomo Israel. Zu Anfang des Monats Elul (N. 65).
1302 Toledo Isaac b. Joseph b. Crisp. 18. Elul (N. 68).
1303 Toledo Isaac Israel (N. 64).
1303 Worms Meir b. Baruch aus Rothenburg (s. Blogg aedificium S. 80. Es ist das Datum des Denkmals, nicht des Todestages).
1304 Parchim Mirjam. 11. Schebat408d (N. 13).
1307 Barzellona? Salomo Gracian b. Schealtiel b. Serachja408e.
1308 Nürnberg die Jungfrau Rebekka, Tochter Moses ha-Levi. 6. Adar (N. 5).
1310 Erfurt (s. Zeit. des Judenth. 1840 S. 450).
1313 Erfurt Preine, Tochter Ascher's. 19. Ijar408f (N. 12).
עמ׳ 4091313, אאוגסבורג — שלמה בן יעקב. 1314, בזל — יצחק בן ברכיה צרפתי, ה׳ במרחשוון. 1316, ארפורט — שלמה בן מנחם, ה׳ בשבט. 1320, בזל — שמואל בן יוסף, פרנס409a, ד׳ בסיוון. 1321, ארפורט — סעדיה בן יוסף, י׳ בכסלו409b. 1322, טולדו — יוסף בן יהודה בן בקוה, תשרי. 1324, מקום לא ידוע — יוסף בן ברוך אברבליה. 1324, פרכים — אברהם בן יוסף, ב׳ בתשרי. 1325, טולדו — דוד בן גדליה יחיא מפורטוגל, תשרי. 1325, טריאסטה.1326, פרכים — חנה בת משה, ט״ז בשבט. 1326, רגנסבורג — יוסף בן יחיאל, י׳ באייר. 1326, טולדו — ישראל בן יוסף ישראל, כ״ז במרחשוון, 26 באוקטובר.
1314 Basel Isaac b. Berachja Zarfati. 5. Cheschwan (N. 3).
1316 Erfurt Salomo b. Menachem. 5. Schebat (N. 23).
1320 Basel Samuel b. Joseph, ein Vorsteher409a. 4. Sivan (N. 2).
1321 Erfurt Saadja b. Joseph. 10. Kislev409b.
1322 Toledo Joseph b. Jehuda b. Baqua. Monat Tischri (N. 60).
1324 ? Joseph b. Baruch Abrabalia.
1324 Parchim Abraham b. Joseph. 2. Tischri (N. 3).
1325 Toledo David b. Gedalja Jachia aus Portugal. Monat Tischri. (N. 26).
1325 Triest (s. Israelit. Annalen 1839 N. 52 S. 409: „Indess hat man keinen Leichenstein gefunden, welcher über 1325 zurück ginge“).
1326 Parchim Hanna, Tochter Moses. 16. Schebat (N. 12).
1326 Regensburg Joseph b. Jechiel. 10. Ijar (N. 5).
1326 Toledo Israel b. Joseph Israel, 27. Cheschwan d. i. am 26. October (N. 48).
עמ׳ 4101327, טולדו — ריינה410a, אשת ר׳ אשר, כ״ח באב; כנראה חוברה למצבת ר׳ אשר, שמת עשרה שבועות אחריה. 1328, ארפורט — יחיאל בן יחיאל, י״ג באלול410b. 1330, פרכים — ... משה ... 1330, רגנסבורג — אסתר בת דוד, אשת ישראל, כ״ה באייר. 1330, טולדו — יהודה בן אפרים אבי זמרא, כ״ח במרחשוון. 1330, ארפורט — בתו או אשתו של אברהם; אולי מאוחרת יותר, אך קודמת ל־1340.410c1331, טולדו — יוסף בן יצחק ישראל, כ״ח בטבת. 1332, ארפורט — ... אברהם410d ... 1330 או 1332, טולדו — משה בן יצחק אלפץ, כ״ז במרחשוון.410e1334, פרכים — יצחק בן פתחיה, ט״ז בשבט. 1334, ארפורט — משה בן אליה הכהן, ה׳ בכסלו. 1335, רגנסבורג — גיטל בת נחמן, יום חמישי כ״ז באדר ב. 1335, בזל — אליקים הזקן בן יוסף, יום חמישי י״ט בניסן410f. 1336, טולדו — יוסף בן אברהם בן ששון, רופא ואסטרונום, י״ח באדר. 1337, ארפורט — יחיאל בן משה הכהן410g, שנהרג, כ״ט בתמוז.
S. 410 1327 Toledo Reine410a, R. Aschers Frau. 28. Ab (N. 8); wahrscheinlich verbunden mit dem Grabmale R. Ascher's, der 10 Wochen später gestorben (s. Luzzato zu Abne Sikaron S. 70. 71).
1330 Toledo Jehuda b. Ephraim Abi Simra. 28. Cheschwan (N. 56).
1330 Erfurt Tochter oder Frau Abraham's (N. 16); ist vielleicht jünger, aber vor A. 1340410c.
1331 Toledo Joseph b. Isaac Israel. 28. Tebet (N. 40).
1332 Erfurt .... Abraham ....410d (N. 22). 1330 } Toledo Moses b. Isaac el Fats. 27. Chesch1332410e } wan (N. 39).
1334 Parchim Isaac b. Petachia, 16. Schebat (N. 6).
1334 Erfurt Moses b. Elia ha-Cohen, 5. Kislev (N. 2).
1335 Regensburg Gütel, Tochter Nachman's, Donnerstag, am 27. des Adar II (N. 8).
1335 Basel der alte Eljakim b. Joseph. Donnerstag, 19. Nisan410f (N. 1).
1336 Toledo Joseph b. Abraham b. Sason, Arzt und Astronom. 18. Adar (N. 59).
1337 Erfurt Jechiel b. Moses ha-Cohen410g, der erschlagen worden. 29. Tammus (N. 7).
עמ׳ 4111337, פרכים — יחזקאל בן מנחם ואהרן בן מרדכי, שנהרגו ביום רביעי י״א בכסלו; שמותיהם בשני טורים על מצבה אחת. אהרן ובנו מנחם, שנהרג אף הוא, נזכרים בספר הזכרת הנשמות הישן של מקלנבורג.411a1338, פרכים — בלה בת משה, י״ט בשבט. 1338, פרכים — אוגיה בת ישראל, כ״ט באלול. 1339, פרכים — מרים בת שמואל, י״ד באייר. 1339, טולדו — אברהם אבן שושן, כ״ד באלול. 1339, טולדו — שלמה בן יהודה בן מאיר אבולעפיה, שמת צעיר בסביליה, ב׳ בכסלו. 1341, טולדו — אברהם בן שמואל אבן אלנקוה, י׳ בתשרי. 1341, טולדו — יוסף בן מאיר אבולעפיה הלוי, סוף תשרי. 1342, פרכים — אישה. 1342, טולדו — ר׳ שמעון בן ר׳ אשר, י״ב באלול. 1342, טולדו — יצחק בן ר׳ טודרוס הלוי, ט״ו בטבת. 1343, פרכים — רבקה בת שלום. 1345, סביליה — שלמה בן אברהם בן ברוך אבן יעיש411b, סיוון; רופא ומחבר מפורסם.
S. 411 1337 Parchim Ezechiel b. Menachem und Aaron b. Mordechai, beide Mittwoch den 11. Kislev getödtet (N. 7), in zwei Kolumnen auf einem Grabsteine. Des letztgenannten so wie seines gleichfalls getödteten Sohnes Menachem gedenkt das alte Meklenburgische Memorbuch411a.
1338 Parchim Bella, Tochter Moses, 19. Schebat (N. 4).
1338 Parchim Ugia, Tochter Israel's, 29. Elul (N. 11).
1339 Parchim Mirjam, Tochter Samuel's, 14. Ijar (N. 14).
1339 Toledo Abraham Aben Schoschan, 24. Elul (N. 55).
1339 Toledo Salomo b. Jehuda b. Meir Abulafia, der jung in Sevilla gestorben. 2. Kislev (N. 16).
1341 Toledo Abraham b. Samuel ibn Alnaqua. 10. Tischri (N. 28).
1341 Toledo Joseph b. Meir Abulafia el Levi, Ende Tischri (N. 14).
1342 Parchim eine Frau (N. 1).
1342 Toledo R. Simeon b. R. Ascher, 12. Elul (N. 41).
1342 Toledo Isaac b. R. Todros el Levi, 15, Tebet (N. 23).
1343 Parchim Rebekka, Tochter Schalom's (N. 9),
1345 Sevilla Salomo b. Abraham b. Baruch Aben Jaisch411b, Monat Sivan; berühmter Arzt und Schriftsteller.
עמ׳ 4121345, פרכים — יהודית בת מאיר, טבת. 1346, פרכים — שמואל בן אברהם, טבת. 1347, טולדו — אברהם בן אליסף אבן חמיד, בחור, תמוז. 1347, טולדו — יהודה בן אברהם תשאט, מורה, מרחשוון. 1349, וורמס, מסופק — הבחור שלומיאל בן אליקים412a; האבן עומדת בחצר האזרחים. 1349, טולדו — הרופא יצחק בן הרופא מאיר אבן שושן, שמת במגפה ליד סביליה בן עשרים וחמש. 1349, טולדו — יוסף בן מאיר אבולעפיה הלוי, שמת במגפה עם אשתו בשנה הראשונה לנישואיהם. 1349, טולדו — שלמה בן שמואל אלנקוה, שמת במגפה עם אשתו וילדיו. 1349, טולדו — הבחור שלמה בן שמואל אלחדב. 1349, טולדו — שלמה בן יצחק ישראל. 1349, וורמס — שנים־עשר פרנסי הקהילה, קדושים, י׳ באדר. 1349, טולדו — שלמה בן יעקב בן ר׳ אשר, ניסן.
S. 412 1345 Parchim Jehudit, Meir's Tochter. Monat Tebet (N. 2).
1346 Parchim Samuel b. Abraham, Monat Tebet (N. 18).
1347 Toledo Abraham b. Eljasaf Aben Hamid, ein Jüngling. Monat Tammus (N. 51).
1347 Toledo Jehuda b. Abraham Taschat, ein Lehrer. Monat Cheschwan (N. 67).
1349 Worms (zw.) der Jüngling Schelummiel b. Eljakim412a; der Stein steht auf dem Bürgerhofe.
1349 Toledo der Arzt Isaac, Sohn des Arztes Meir Aben Schoschan, gestorben 25 Jahre alt unweit Sevilla an der Pest (N. 35).
1349 Toledo Joseph b. Meir Abulafia el Levi, mit der Frau im ersten Jahre der Ehe an der Pest gestorben (N. 17).
1349 Toledo Salomo b. Samuel Alnaqua, mit Frau und Kindern an der Pest (N. 29).
1349 Toledo der Jüngling Salomo b. Samuel Alchadev (N. 69).
1349 Toledo Salomo b. Isaac Israel (N. 71).
1349 Worms Die zwölf Gemeindevorsteher, Märtyrer, 10. Adar (Mannheimer S. 33. 62. Josep's Maase Nissim N. 40).
1349 Toledo Salomo b. Jacob b. R. Ascher. Monat Nisan (N. 6).
עמ׳ 4131349, רגנסבורג — מנחם הילד, בן שמש בית הכנסת יעקב, יום ראשון413a כ״א באייר. 1349, טולדו — סתבונה413b בת יהודה בן פתחיה אבן סחואן, אשת מאיר בן יצחק הלוי, סיוון, במגפה. 1349, טולדו — מאיר בן יוסף אבולעפיה הלוי, סיוון, במגפה. 1349, טולדו — מאיר בן שלמה אבולעפיה הלוי, סיוון, במגפה. 1349, טולדו — אברהם בן משה פלקון, בחיי הוריו, סיוון. 1349, טולדו — חיים בן יהודה בן ר׳ אשר, בן ארבע־עשרה, י״ט בסיוון. 1349, טולדו — מרים בת שלמה בן ר׳ אשר, אשת יהודה בן ר׳ אשר, סוף סיוון, במגפה. 1349, טולדו — שמואל בן יוסף מסח, תמוז, במגפה. 1349, טולדו — יוסף בן שמואל אלנקוה, תמוז. 1349, טולדו — דוד בן יוסף בן נחמיאס ושלושת בניו, תמוז, במגפה. 1349, טולדו — אשר בן יוסף טוריאל, בן חמש־עשרה, ימים אחדים לאחר חתונתו, תמוז, במגפה. 1349, טולדו — יצחק בן שלמה אלמסודיה, בן שמונה־עשרה, ד׳ בתמוז, במגפה. 1349, טולדו — יעקב בן יצחק אלסרקוסטן, י״ב בתמוז, במגפה.
כי שם נקבר אוצר כל כלי חמדה לתורה ולתעודה בחכמת השם דבר פלאות ועמו נגנז ספר הרפואות ועץ החכמה נטמן הוא החכם החסיד הישר והנאמן הרב שלמה בר אברהם בן יעיש בר ברוך נאסף אל עמו ונפטר לעולמו בחדש סיון בשנת חמשת אלפים ומאה וחמש S. 413 1349 Regensburg Menachem, ein Knabe, Sohn des Synagogendieners Jacob. Freitag413a 21. Ijar (N. 9).
1349 Toledo Satbona413b, Tochter Jehuda's b. Petachia Aben Sachvan, Frau Meir's b. Isaac ha-Levi. Monat Sivan, an der Pest (N. 1).
1349 Toledo Meir b. Joseph Abulafia el Levi. Monat Sivan, an der Pest (N. 18).
1349 Toledo Meir b. Salomo Abulafia el Levi. Monat Sivan, an der Pest (N. 19).
1349 Toledo Abraham b. Moses Falcon, beim Leben der Eltern. Monat Sivan (N. 53).
1349 Toledo Chajim b. Jehuda b. R. Ascher, 14 Jahre alt. 19. Sivan (N. 4).
1349 Toledo Mirjam, Tochter Salomo's b. R. Ascher, Frau Jehuda's b. R. Ascher. Ende Sivan, an der Pest (N. 3).
1349 Toledo Samuel b. Joseph Masach. Monat Tammus, an der Pest (N. 2).
1349 Toledo Joseph b. Samuel Alnaqua. Monat Tammus (N. 30).
1349 Toledo David b. Joseph b. Nachmias, starb nebst drei Söhnen an der Pest. Monat Tammus (N. 44).
1349 Toledo Ascher b. Joseph Turiel, 15 Jahre alt, einige Tage nach der Hochzeit, an der Pest. Monat Tammus (N. 50).
1349 Toledo Isaac b. Salomo Almasudia, 18 Jahre alt, an der Pest, 4. Tammus (N. 73).
1349 Toledo Jacob b. Isaac Alsarkostan, an der Pest, 12. Tammus (N. 70).
עמ׳ 4141349, טולדו — יהודה בן מאיר אבולעפיה הלוי, י״ד בתמוז. 1349, טולדו — ר׳ יהודה בן ר׳ אשר בן ר׳ יחיאל, י״ז בתמוז. 1349, טולדו — דונה414a בת שלמה אלבגאל, אשת אברהם בן משה בן ששון, אב. 1349, טולדו — מאיר בן אברהם בן ששון, אב, במגפה. 1349, טולדו — שלמה בן ר׳ יהודה בן ר׳ אשר, ט״ו באב, במגפה. 1349, רגנסבורג — יוסטינה בת שלומיאל414b, אשת מנחם, יום חמישי ד׳ בתשרי. 1350, טולדו — מאיר בן שמואל אבולעפיה הלוי, שבעה ימים לאחר מות אשתו, מרחשוון, במגפה. 1350, טולדו — הבחור שמואל בן שמואל אבולעפיה הלוי, מרחשוון, במגפה. 1350, טולדו — יוסף בן שלמה אבולעפיה הלוי, שמת בסביליה, מרחשוון, במגפה. 1352, טולדו — יוסף בן שאול ישראל, אייר. 1354, טולדו — אברהם בן שמואל אבן שושן, חתן, תמוז. 1357, מיינץ — אליעזר בן שמואל הלוי, א׳ בתשרי. 1358, פפנהיים — אלמוני; האבן משוקעת בקיר שם.
S. 414 1349 Toledo Jehuda b. Meir Abulafia el Levi. 14. Tammus (N. 15).
1349 Toledo R. Jehuda b. R. Ascher b. R. Jechiel. 17. Tammus (N. 5).
1349 Toledo Donna414a, Tochter Salomo's Albagal, Frau Abraham's b. Moses b. Sason. Monat Ab (N. 43).
1349 Toledo Meir b. Abraham b. Sason, starb an der Pest, Monat Ab (N. 57).
1349 Toledo Salomo b. R. Jehuda b. R. Ascher, an der Pest, 15. Ab (N. 42).
1349 Regensburg Justina, Tochter Schelummiel's414b, Menachem's Frau. Donnerstag, 4. Tischri (N. 7).
1350 Toledo Meir b. Samuel Abulafia el Levi, 7 Tage nach dem Tode seiner Frau, starb an der Pest. Monat Cheschwan (N. 20).
1350 Toledo der Jüngling Samuel b. Samuel Abulafia el Levi, an der Pest. Monat Cheschwan (N. 21).
1350 Toledo Joseph b. Salomo Abulafia el Levi starb in Sevilla an der Pest, Monat Cheschwan (N. 22).
1352 Toledo Joseph b. Saul Israel. Monat Ijar (N.72).
1354 Toledo Abraham b. Samuel Aben Schoschan, ein Bräutigam. Monat Tammus (N. 34).
1357 Mainz Elieser b. Samuel ha-Levi, 1. Tischri (s. oben S. 128, 149).
1358 Pappenheim Unbekannt; der Stein ist daselbst eingemauert (allg. Zeit. d. Judenth. 1842 S. 709).
עמ׳ 4151359, טולדו — סתבונה בת סיסא אבן שושן. 1361, טולדו — הרופא יוסף בן הרופא אברהם בן מכיר, כסלו. 1365–1366, טולדו — יצחק נווארו, טבת. 1374, רגנסבורג — משה כהן בן יוסף, ח׳ בכסלו. 1374, בזל — רבקה בת ר׳ שמואל הלוי הקדוש, שבת י״ח בטבת415a. 1380, רגנסבורג — ברוך בן ר׳ חיים הקדוש, יום חמישי ד׳ במרחשוון. 1380, וורמס — ר׳ מאיר בן ר׳ יצחק415b, י״ב בתמוז. 1381, ארפורט — שלומיאל415c בן אלי..., יום שני י״ב בתשרי. 1382, ארפורט — יחיא בן יחיא, אלול415d; האבן הייתה בשנת 1730 בקיר הכנסייה הקרתוזיאנית ואינה קיימת עוד. 1384, שפייר — ברונה בת יהודה הלוי, יום שישי ה׳ באדר א. 1385, טולדו — ר׳ מנחם בן זרח הקדוש, אב.
S. 415 1359 Toledo Satbona, Tochter Sisa's Aben Schoschan (N. 61).
1361 Toledo der Arzt Joseph, Sohn des Arztes Abraham b. Machir. Monat Kislev (N.37).
1365 } Isaac Navaro, Monat Tebet (16. Dez. 1366 } Toledo bis 13. Januar) (N. 38).
1374 Regensburg Moses Cohen b. Joseph, gestorben Montag, begraben Dienstag, 8. Kislev (N. 10).
1374 Basel Rebekka, Tochter des heiligen R. Samuel ha-Levi, Sonnabend 18. Tebet415a (N. 4).
1380 Regensburg Baruch, Sohn des heiligen R. Chajim, Donnerstag 4. Cheschwan (N. 11).
1380 Worms R. Meir b. R. Isaac415b. 12. Tammus.
1381 Erfurt Schelummiel415c b. Eli .... Montag 12. Tischri (N. 11).
1382 Erfurt Jechia b. Jechia, in dem Monat Elul415d (N. 8); der Stein war im J. 1730 in der Wand der Karthäuserkirche, jetzt ist er nicht mehr vorhanden.
1384 Speier Brune, Tochter Jehuda ha-Levi's, Freitag den 5. Adar I (Zeit. d. Judenth. 1840 S. 342).
1385 Toledo R. Menachem b. Serach des Heiligen. Monat Ab (N. 10).
עמ׳ 4161387, גראץ — נסים בן אהרן, י״ח בתמוז. 1390, פראג — אלמוני; אבן שבורה שנמצאה לפני שנים מעטות במאלה סטרנה. 1391, ארפורט — משה הזקן בן קלונימוס416a, יום שישי י״ד בשבט. 1392416b, ציריך — אברהם בן ר׳ יצחק הקדוש. 1396, ציריך — מרים בת א..., כ״ו בשבט. 1399, ציריך — מייטן בת יהודה, י״א בשבט. 1403, ציריך — יהודה בן שמריה, י״א באייר. 1413, רגנסבורג — אוגיה, כ״ד באלול, ופרוידה, ב׳ בתשרי, שתיהן בנות שמואל; האבן נמצאת כיום בסמינר הישועי. 1415, טולדו — הרופא מאיר בן יוסף אבן שושן, אב. 1425, מיינץ — גימכן אשת ר׳ יעקב לוי, בת אברהם, ליל חמישי ו׳ במרחשוון. 1426, רגנסבורג — שמש בית הכנסת יעקב בן יקר הלוי416c, כ״ד בסיוון; כיום בבית הנשק.
S. 416 1387 Grätz Nissim b. Aaron. 18. Tammus (Fundgruben B. 5 S. 96, wo der 15. irrthümlich angegeben ist).
1390 Prag Unbekannt; ist ein vor wenigen Jahren auf der Kleinseite gefundener zerbrochener Stein.
1391 Erfurt der Greis Moses b. Kalonymos416a, Freitag 14. Schebat (N. 10). 1392416b Zürich Abraham, Sohn des heiligen R. Isaac (N. 3).
1396 Zürich Mirjam, Tochter des A...... 26. Schebat (N. 2).
1399 Zürich Meiten, Tochter Jehuda's, 11. Schebat (N. 4).
1403 Zürich Jehuda b. Schemarja, 11. Ijar (N. 5).
1413 Regensburg Ugia, gestorben am 24. Elul, Freude, gest. am 2. Tischri; beide Samuels Töchter (N. 12); jetzt an dem Jesuiten-Seminar.
1415 Toledo der Arzt Meir b. Joseph Aben Schoschan. Monat Ab (N. 54).
1425 Mainz Gimchen, die Frau des R. Jacob Levi, Tochter Abraham's, Donnerstag Nacht, 6. Cheschwan. (Maharil gegen Ende).
1426 Regensburg der Synagogendiener Jacob b. Jakar ha-Levi416c, 24. Sivan (N. 13); jetzt am Zeughause.
עמ׳ 4171427, וורמס — ר׳ יעקב הלוי, יום ראשון כ״ב באלול; המצבה הקטנה של מהרי״ל. 1436, ציריך — ישראל בן יהודה, י״א באלול. 1439, פראג — אביגדור קרא בן יצחק, ט׳ באייר. 1439, פראג — יוסף בן יחיאל, תמוז417a; בקיר בית העלמין הישן. 1444, פראג — יהושע בן אהרן, שם. 1445, פרכים, מסופק — אישה, בתו או אשתו של משה, כ״ה באדר. 1445, אאוגסבורג — האחים סנדר או סעדיה, יום שלישי כ״ח באלול, ומכלין הנערה, יום שלישי כ״ז בתשרי. 1448, רומא — יצחק קורקוס417b; האבן כיום בלטרנו. 1448, נירנברג — שרה הנערה בת ברוך הכהן, יום ראשון י״ג בכסלו. 1463, רגנסבורג — גוטרוט בת יעקב בכליץ, יום שישי כ״ד בכסלו. 1473, פראג — יוסף בן יצחק, א׳ בסיוון; בקיר בית העלמין הישן. 1476, פראג — אברהם בן יעקב הקדוש417c, אייר; הושלך מן החלון. 1480, רגנסבורג — אסתר בת אהרן, יום רביעי י״ב בתשרי. 1482, רגנסבורג — פסל בת יוסף, יום חמישי ה׳ בסיוון. 1505, רגנסבורג — אברהם שולהוף בן משה, ילד, שבת י״ג בשבט.
S. 417 1427 Worms R. Jacob ha-Levi, Sonntag, 22. Elul; ist das kleine Grabmal Maharil's.
1436 Zürich Israel b. Jehuda, 11. Elul (N. 1).
1439 Prag Abigedor Kara b. Isaac, 9. Ijar.
1439 Prag Joseph b. Jechiel in } in der Mauer des dem Monat Tammus417a, } altenFriedhofes.
1444 Prag Josua b. Aaron, }
1445 Parchim (unsicher) eine Frau, Tochter oder Frau Moses, am 25. Adar.
1445 Augsburg Machlin, ein Mädchen. } (N. 7. 8). Dienstag 27. Tischri; }
1448 Rom Isaac Corcos417b; der Stein ist jetzt im Lateran.
1448 Nürnberg das Mädchen Sara, Tochter Baruch's ha-Cohen, Sonntag, 13. Kislev (N. 7).
1463 Regensburg Gutrut, Tochter Jacob's Bachliz, Freitag 24. Kislev (N. 14).
1473 Prag Joseph b. Isaac. 1. Sivan; in der Mauer des alten Friedhofes.
1476 Prag der heilige Abraham b. Jacob417c, im Monat Ijar; er wurde aus dem Fenster hinabgestürzt.
1480 Regensburg Esther, Ahrons Tochter, Mittwoch, 12. Tischri (N. 3).
1482 Regensburg Pessl, Tochter Joseph's, Donnerstag 5. Sivan (N. 15).
1505 Regensburg Abraham Schulhof b. Moses, ein Knabe. Sabbat 13. Schebat [nicht Donnerstag] (N. 16).
עמ׳ 4181508, בולוניה — אברהם יגל בן יצחק, כ״ד בתמוז. 1515, רגנסבורג — בלה בת שמואל, אם אברהם שמת ב־1505, יום שני ט״ו באייר; לשניהם אבן משותפת. 1517, רגנסבורג — גננל בת יקותיאל, כ״ה בטבת. 1530, סלוניקי — אליעזר השמעוני.
נוסף על כך ידועות לנו כשלושים מצבות שחסרים עליהן פרטים מדויקים או שאבדו עקב שבר האבן ועמימות הכתב. לפי הערים: אאוגסבורג — ברוך, יום שני ד׳ בסיוון; אברהם הילד בן אליקים. ארפורט — שתי אבנים שרק הברות ומילים יחידות קריאות בהן; ואישה, כנראה בלה בת שמואל. לונדון — אחת־עשרה אותיות בלתי רצופות; שבר שנשארו בו „את מצבתך”; שבר שנראה כי היה שיר; ומשה בן יצחק. מיינץ — על אבן שנחפרה בשנת 1400 נקרא „שפחה חרופה”. מורווידרו — קבר שיש עם כתובת עברית, שנמצא בשנת 1480, כנראה של אמציה שמזכיר משה חביב. נירנברג — גוטלין בת שמשון, יום שני כ״ט בטבת.
S. 418 1508 Bologna Abraham Jagel b. Isaac, 24. Tammus.
1515 Regensburg Bella, Tochter Samuel's, die Mutter des 1505 gestorbenen Abraham, Montag, 15. Ijar (N. 16), hat mit ihrem Sohne einen Stein gemeinschaftlich.
1517 Regensburg Gnenl, Tochter Jekutiel's, 25. Tebet (N. 17).
1530 Salonichij Elieser ha-Schimeoni (Kore hadorot f. 32a).
Ausserdem wissen wir von einigen dreissig Denkmälern, wo uns zum Theil die genaueren Angaben fehlen, zum Theil auch durch Zertrümmerung des Steins, Undeutlichkeit der Schrift verloren gegangen sind. Nach den Namen der Städte geordnet würden es folgende seyn:
Augsburg Baruch, Montag 4. Sivan (N. 1).
Augsburg der Knabe Abraham b. Eljakim (N. 4).
Erfurt (N. 4) } bloss noch einzelne Sylben und
Erfurt (N. 19) } Wörter lesbar.
Erfurt (N. 20), eine Frau, wahrscheinlich Bella Tochter Samuel's.
London (N. 2), eilf unzusammenhangende Buchstaben.
London (N. 3), neben mehreren Buchstaben ist noch את מצבתך übrig.
London (N. 4) scheint aus Versen bestanden zu haben.
London Moses b. Isaac (N. 5). (Tovey Anglia jud. p. 73).
Mainz Auf einem im Jahre 1400 ausgegrabenen Steine las man: שפחה חרופה
Murviedro (s. oben S. 399) im Jahre 1480 gefunden: ein marmornes Grab mit hebr. Inschrift; vermuthlich Amazia's, dessen Moses Chabib gedenkt.
Nürnberg Gutlin, Simsons Tochter, Montag 29. Tebet (N. 1). Ist bei Nicolai de sepulchr. p. 245 verdorben.
עמ׳ 419נירנברג — גדליה הנערה, אדר. פרכים — זכריה בן יעקב, אחרי 1240, אלול; חנה בת משה, כ״ו בחודש לא ידוע, אחרי 1240; ואלמונית. שטרסבורג — אלמוני, שבת ה׳ באייר. טולדו — ר׳ יעקב בן אשר, סמוך ל־1340, י״ב בתמוז; בתו הנשואה, י׳ באב; גוטלה בת יקותיאל הלוי, אשת ר׳ שלמה בן ר׳ אשר, שמתה כנראה ב־1335 או 1338; יהודה בן אליקים בן ר׳ אשר; שבר ליד קבר ר׳ יונה, כנראה מן המחצית השנייה של המאה השלוש־עשרה; משה בן יוסף בן דאוד, נכבד זר שנהרג בי׳ בתמוז, אולי ב־1240 או מעט אחר כך; אברהם בן יצחק אלדויה; הרופא אברהם בן יצחק מכיר; יהודה בן משה בן נעמיאס, כנראה סביב 1350; שמואל בן מאיר אבולעפיה הלוי, מרחשוון; דונה בת מאיר הלוי; ישראל בן משה ישראל, שנהרג סמוך לפסח; ישראל בן יוסף ישראל, י׳ בשבט; שמואל בן יוסף אלנקוה, מרחשוון 1344 או 1385.
S. 419 Nürnberg Gedalja, ein Mädchen. Monat Adar (N. 3).
Parchim Zacharia b. Jacob, später als A. 1240. Monat Elul (N. 8).
Parchim Hanna, Moses Tochter, am 26. des Monats ....; später als A. 1240 (N. 10).
Parchim eine Unbekannte (N. 15).
Strassburg unbekannt, am Sabbat den 5. Ijar (s. Oberlin miscella litteraria p. 98, der „Beer“ herausgelesen!)
Toledo R. Jacob b. Ascher, nicht lange vor oder nach A. 1340, am 12. Tammus (N. 7).
Toledo des Vorgenannten verheirathete Tochter, am 10. Ab (N. 46).
Toledo Gutele, Tochter Jekutiel's ha-Levi, Frau des R. Salomo b. R. Ascher, scheint 1335 oder 1338 gestorben zu seyn (N. 9).
Toledo Jehuda b. Eljakim b. R. Ascher (N. 45).
Toledo ein Bruchstück; der Stein stand neben dem Grabe R. Jona's und ist vermuthlich aus der zweiten Hälfte des 13. Säculums (N. 47).
Toledo Moses b. Joseph b. Daud, ein angesehener Ausländer, wurde am 10. Tammus erschlagen, vielleicht 1240 oder etwas später (N. 49).
Toledo Abraham b. Isaac Aldoya (N. 58).
Toledo der Arzt Abraham b. Isaac Machir (N. 36).
Toledo Jehuda b. Moses b. Naamias (N. 27), vermuthlich um das Jahr 1350.
Toledo Samuel b. Meir Abulafia el Levi, Monat Cheschwan (N. 13).
Toledo Donna, Tochter Meir el Levi's (N 24).
Toledo Israel b. Moses Israel, wurde nahe vor Pesach erschlagen (N. 62).
Toledo Israel b. Joseph Israel, 10. Schebat (N. 66).
Toledo Samuel b. Joseph Alnaqua, Monat Cheschwan A. 1344 oder 1385 (N. 31).
עמ׳ 420טולדו — אפרים בן אברהם אלנקוה, ו׳ בתשרי 1313 או 1355. וינה — מרדכי; הכתובת נראית מזויפת. וורמס — יוסף הזקן בן אפרים; אלכסנדר הוניג, כנראה בשליש הראשון של המאה הארבע־עשרה; ושבר שנמצא בשנת 1815. ציריך — יעקב בן מנקה החסיד בן יצחק, אייר420a. מקום לא ידוע — וידאל בונפוס.
S. 420 Toledo Ephraim b. Abraham Alnaqua, 6. Tischri A. 1313 oder 1355 (N. 32).
Wien Mordechai (N. 1); die Inschrift scheint unächt zu seyn.
Worms der alte Joseph b. Ephraim (Blogg S. 134, Mannheimer S. 4).
Worms Alexander Honig, vermuthlich im ersten Drittel des vierzehnten Jahrhunderts (Mannheimer S. 58, Maase Nissim c. 14).
Worms ein Bruchstück im Jahre 1815 gefunden.
Zürich Jacob, Sohn des frommen (wahrsch.) Menke b. Isaac, Monat Ijar420a (N. 6).
Unbekannt Vidal Bonfus (von G. Stern mitgetheilt).
כך, מתוך 448 שנים, יש לנו מצבות מתוארכות רק לרבע מן התקופה, וכ־330 שנים נותרות ריקות. חמישית מכל 210 הכתובות והשברים חסרה תאריך קבוע או בטוח. לדלות זו נדרשו מאמצי כעשרים מלומדים בשלוש מאות שנה, ושישה־עשר בתי עלמין גרמניים ותשעה זרים — ובהם טולדו לבדה עם 76 כתובות. ואף על פי כן השרידים האלה, לרבות של יהודי גרמניה, תורמים למדע ולתולדות הקבורים והקברים. העובדה שבמקומות כגון פרכים נשתמרו דווקא יותר מצבות נשים מוסברת בכך שהיו צנועות יותר; את האבנים הגדולות, ולכן גם החשובות יותר מבחינה היסטורית, לקחו תחילה לבניית יסודות. משום כך זכאים המתים הללו עמ׳ 421 לאהדתנו: לא הזמן לבדו מחה את זכרם, והם נעלבו לאחר מותם כבחייהם. אך „וגואלי חי ואחרון על עפר יקום” (איוב יט, כה).
יא
תרומת המצבות לידיעת תנאי ימי הביניים, יחידים ומשפחות שלמות, מעניינת ולעיתים חשובה. בפרט, מול הקטעים ההיסטוריים מגרמניה, 54 מן הכתובות העשירות והיפות של טולדו שייכות לשנים 1322–1354, ומהן עשרים ושלוש לשנת האסון 1349; הן פותחות צוהר לתולדותיהן החלקיות עדיין של משפחות יהודיות נכבדות.
ראשית אנו לומדים יותר על משפחת ר׳ אשר שמקורה בגרמניה. ר׳ אשר היה מצאצאי ר׳ אליעזר ממיינץ, שבן בתו נקרא אורי הלוי421a; סבו היה אורי בן אליקים בן יהודה, ואחד מבניו נקרא אלעזר. לפיכך ייתכן שאורי זה הוא האיש שחי בגרמניה ברבע הראשון של המאה השלוש־עשרה, שאביו אליקים, אשתו יהודית ובנו אליעזר או אלעזר421b; ואפשר ששני האנשים בשם אורי נקראו על שם אותו קרוב.
Aus einem Zeitraume von 448 Jahren haben wir solchergestalt nur für den vierten Theil datirte Denkmäler, und etwa 330 Jahre gehen leer aus. Der fünfte Theil aller Inschriften, die mit den Trümmern an der Zahl 210 betragen, entbehrt einer bestimmten, wenigstens einer sichern Zeitangabe: Und zu dieser Armuth haben, vermittelst der Bemühungen einiger zwanzig Gelehrten. aus drei Jahrhunderten, 16 deutsche und. 9 fremde Begräbnissplätze, worunter Toledo allein mit 76 Inschriften, beisteuern müssen! Dennoch gehen diese Ueberbleibsel, selbst die der deutschen Juden, für die Wissenschaft nicht leer aus; sie kommen der Geschichte, der Begrabenen wie der Gräber, zu Gute. Dass an einigen Orten, Parchim z. B., gerade Frauen-Leichensteine mehr erhalten wurden, erklärt sich aus dem Umstande, dass diese weniger ansehnlich waren, und man der grösseren, also auch der geschichtlich bedeutenderen, Grabsteine für die Grundbauten sich zuerst bemächtigt hat. Und eben darum haben jene Entschlafenen Anspruch auf S. 421 unsere Theilnahme, weil nicht die Zeit allein ihr Andenken verlöscht hat, und sie nach wie vor dem Tode gekränkt worden. Aber „es lebt ihnen ein Anwald, und wär' es der späteste, der auf dem Staube aufsteht!“ (Hiob 19, 25).
XI.
Interessant, nicht selten wichtig, ist der Beitrag, den die Leichensteine zur Kenntniss der mittelalterlichen Verhältnisse, einzelner Personen und ganzer Familien liefern; namentlich gewähren, den geschichtlichen Bruchstücken aus Deutschland gegenüber, die reichen und schönen Inschriften von Toledo, von denen 54 dem Zeitraum von 1322 bis 1354 — und hierunter 23 allein dem Unglücksjahre 1349 — angehören, einen Blick in die noch so lückenhafte Spezialgeschichte angesehener jüdischer Geschlechter. Zunächst werden wir mit der Deutschland zugehörigen Familie R. Ascher's näher bekannt. Da R. Ascher von R. Elieser aus Mainz abstammt, dessen Tochtersohn Uri ha-Levi421a geheissen; da ferner sein Grossvater Uri b. Eljakim b. Jehuda, und einer seiner Söhne Elasar heisst: so ist dieser Uri vielleicht ebenderselbe, der im ersten Viertel des dreizehnten Jahrhunderts in Deutschland gelebt, dessen Vater Eljakim, dessen Frau Jehudit, dessen Sohn Elieser oder Elasar hiess421b; möglich auch dass die beiden Uri nach einem und demselben Verwandten genannt worden.
עמ׳ 422אילן המשפחה: יהודה422a; בנו אליקים; בנו אורי ואשתו יהודית; בנם יחיאל (1210–1264); בניו חיים (מת 1314) ואשר (מת 1327), ואשת אשר ריינה (מתה 1327). בני אשר: יחיאל; שלמה ואשתו גוטלה — ילדיהם מרים (מתה 1349) ואשר; יהודה (מת 1349) — ילדיו שלמה (מת 1349), חיים (נולד 1335 ומת 1349) ושלושה ילדים; יעקב — ילדיו שלמה (מת 1354) ובת שלה בן; אליקים — בנו יהודה שמת בחיי אביו הזקן; משה; אלעזר; שמעון (מת 1342); ובת, אשת ר׳ יהודה קריספ422b. ליחיאל היו גם אליעזר ובן נוסף. יקותיאל הלוי היה אביהם של יששכר422c (מת 1332) ושל גוטלה.
עמ׳ 423 בכור בני ר׳ אשר היה יחיאל, שמת בחיי אביו. שלמה היה חסיד וגומל חסדים, מת צעיר והניח בן בשם אשר. ר׳ יהודה ירש את אביו בהנהגה והניח תשובות. החמישי מן האחים שמתו היה ר׳ יעקב „בעל הייסורים”, שנשא בענווה עוני וסבל ומת באהבת האל. גם שמעון השתייך, ככל המשפחה, לחסידי אשכנז: היה עניו ונדיב, אהב דעת ובז לתפארת העולם. צאצאי משפחת אשר נהרגו בטולדו בי״ז בתמוז 1391, ובהם יהודה בן אשר, שהתכתב עם בן ששת.
ידיעותינו על משפחות שונות בטולדו מתרחבות אף הן. עתה אפשר לעקוב אחר משפחת אלחדב423a עד ראשית המאה הארבע־עשרה. אז חי שמואל, שבנו שלמה מת צעיר במגפה בשנת 1349. סביב 1370–1380 חי בקסטיליה יצחק בן שלמה בן צדיק, תלמידו של יהודה בן אשר הקדוש וממעריצי זרזה423b; אחד מחיבוריו האסטרונומיים מכוון נגד „שש כנפיים” של עמנואל בן יעקב ולכן צורף אליו לעיתים בכתבי יד.423c יעקב בן משה אלחדב העתיק באביב 1442 את כתב יד דה רוסי 950. במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה היה מנחם בארטה423d; בשנת 1543 שלמה בן מנחם בוונציה423e; בשנת 1530 הדיין אברהם בן שלמה בקורפו; ואולי אותו אברהם היה במונסטיר בשנת 1541.
Gutele (s. oben S. 419). S. 423 Von den Söhnen R. Ascher's war der älteste Jechiel, er starb noch bei des Vaters Leben; Salomo war fromm und wohlthätig, starb jung und hinterliess einen Sohn Ascher; R. Jehuda folgte als Oberhaupt seinem Vater und hat Rechtsgutachten hinterlassen. Der fünfte von den Brüdern, die gestorben, war R. Jacob, der „Schmerzensreiche,“ der ergeben Armuth und Leiden getragen und mit der Liebe zu Gott dahingeschieden; auch Simeon gehörte, wie dies ganze Geschlecht, zu den deutschen Frommen: er war sanft, freigebig, liebte Kenntnisse und verachtete die irdischen Herrlichkeiten. Die Nachkommen der Ascheriden starben in Toledo an dem schrecklichen 17. Tammus des Jahres 1391, unter ihnen auch Jehuda b. Ascher, mit welchem ben Scheschet correspondirte.
עמ׳ 424 וכן הדיין אברהם424a; יוחנן אלחדב424b היה נכדו של הרופא משה פולסטרו; במחצית השנייה חי שמואל424c בצפת, שבנו מנחם, ויהודה חי בלפנטו בשנת 1566424d. בפטראס היה ר׳ משה בן יצחק אחד הדיינים בשנת 1560424e; בראשית המאה הבאה חי אליקים בלפנטו424f, ומעט אחר כך ר׳ יצחק בקהיר424g. ר׳ עזרא בן שלמה כבר היה בוונציה בשנת 1609424h, והוא כנראה הרב עזרא אלחדב שאליו כתב שמואל אבוהב424i בשנת 1647.
Nicht minder wird unsere Kunde von verschiedenen Familien Toledo's auf erhebliche Weise vermehrt. So können wir nunmehr die Spur der Alchadev423a bis in den Anfang des vierzehnten Jahrhunderts verfolgen. Damals lebte Samuel, dessen Sohn Salomo im Jahre 1349 jung von der Pest hingerafft worden. Um 1370 bis 1380 lebte in Kastilien Isaac b. Salomo b. Zadik, Jehuda b. Aschers, des Märtyrers, Schüler, ein Verehrer Zarza's423b; eine von seinen astronomischen Schriften ist gegen Immanuel b. Jacob's „Sechsflügel“ gerichtet, welchem sie daher bisweilen in den Handschriften angefügt ist423c. Jacob b. Moses Alchadev schrieb im Frühling 1442 den de Rossischen Codex 950. In der ersten Hälfte des 16. Säculums war in Arta Menachem423d, A. 1543 in Venedig Salomo b. Menachem423e, A. 1530 in Korfu der Richter Abraham b. Salomo, und — vielleicht derselbe — in Monastir A. 1541 S. 424 der Richter Abraham424a; ein Enkel des Arztes Moses Polastro war Jochanan Alchadev424b; in der zweiten Hälfte lebte Samuel424c in Safet, dessen Sohn Menachem hiess, Jehuda A. 1566 in Lepanto424d. In Patras war im Jahre 1560 R. Moses b. Isaac einer der Richter424e; zu Anfang des nächsten Jahrhunderts war Eljakim in Lepanto424f, etwas später R. Isaac in Kairo424g. R. Esra b. Salomo war bereits A. 1609 in Venedig424h, und ist vermuthlich derselbe dortige Rabbiner Esra Al., an welchen im Jahre 1647 Samuel Aboab424i ein Schreiben richtete.
משפחות אחרות מגיעות עוד רחוק יותר לאחור: קריספ (קרשף), אבי זמרא, אלפנדארי ומסח. יצחק בן יוסף קריספ, שמת בשנת 1302, הניח שם טוב. ר׳ יעקב קריספ מטולדו נזכר אצל שלמה אדרת424k, ר׳ אשר424l ויצחק מעכו424m; בני זמנו ומשפחתו שם היו יהודה ויוסף424n. בשנת 1484 אנו פוגשים באברהם קריספ הסופר424o. יהודה בן אפרים אבי זמרא נולד בשנת 1245 ומת בן שמונים וחמש בשם של אדם מלומד וישר. בשנת 1470 חיו אפרים בן משה אבי זמרא ואביו הישיש משה424p. אברהם בן מאיר אבי זמרא יצא ממלגה בגירוש ספרד, עבר לתלמסאן ומשם לאוראן; בין שיריו בולט עיון בישועת הנפש הפותח „נפשי למתי תסכלי דרך”424q. מבני המשפחה נודעו יותר דוד בן שלמה, הרדב״ז, עמ׳ 425 ויצחק מנדיל — הראשון במחצית הראשונה והשני במחצית השנייה של המאה השש־עשרה425a.
הקדום באלפנדארי — משפחה שהעמידה במאתיים השנים האחרונות סמכויות תלמודיות רבות, ובהן משה, יצחק, חיים בן יעקב, יעקב בן חיים, יצחק בן חיים, חיים בן יצחק, אליה בן יעקב, מרדכי בן שבתי ואהרן בן משה שמת ב־1774 — הוא יצחק בן יהודה שמת ב־1241. סביב 1367 חי, כנראה בוולנסיה, ר׳ שלמה אלפנדארי הזקן, שבנו יעקב תרגם מערבית לעברית דברים מאבן עזרא ועליו425b. הסוחר יצחק אלפנדארי נסעתיקון: במקום „נספה” יש לקרוא „נסע”. בחוף נוביה בשנת 1529425c. ר׳ אלעזר מסח מטולדו מת ב־1205425d; מאה שנה אחר כך היה ר׳ שמואל בן מסח חברו של ר׳ אשר425e, וכמעט ודאי שהוא שמואל בן יוסף אבן מסח שמת ב־1349, „תפארת קהילתו, שתמך בה ושפט אותה”. סביב 1340 היה אברהם בן מסח דיין שם425f.
גם ידיעותינו על בית ישראל, המצטיין במידותיו ובמפעליו, כמעט מוכפלות בזכות הכתובות. בראשית המאה השלוש־עשרה חי יצחק בן ישראל, מחבר שתי סליחות, וכן יוסף בן ישראל ששאל את שמואל תיבון שאלות ותשובותיו נשמרו עמן בכתב יד בטורינו. בן זמנם היה הסופר ישראל בן יצחק בן ישראל בטולדו, שהעתיק בשנת 1222 מקרא שלם ומוגה לאדם נכבד, שחלק ממנו היה לפני שמונים שנה בספרייתו של יוסף דה אגילר בלונדון426a. ישראל בן ישראל חיבר תפילות לחגים426b; חיים בן ישראל היה סופר בטולדו סביב 1272–1277 וגם מחבר426c; יצחק הסופר מת שם ב־1297, יהודה בן שלמה ב־1300 ויצחק ב־1303.
Noch weiter hinauf reichen einige andere Geschlechter: die Crisp (קרשף), Abi Simra, Alfandari, Masach. Isaac b. Joseph Crisp, der im Jahre 1302 starb, hinterliess einen guten Namen; R. Jacob Crisp in Toledo, wird von Sal. Aderet424k, R. Ascher424l und Isaac aus Acre424m angeführt; seine Zeit- und Familiengenossen daselbst waren Jehuda und Joseph424n. Im Jahre 1484 begegnen wir dem Abraham Crisp424o, der Schreiber war. Jehuda ben Ephraim Abi Simra ist im Jahre 1245 geboren, er starb ein 85jähriger Greis mit dem Rufe eines unterrichteten und rechtschaffenen Mannes. Im Jahre 1470 lebte Ephraim b. Moses Abi Simra und auch sein greiser Vater Moses noch424p; als Abraham b. Meir Abi Simra bei der Vertreibung der Juden aus Spanien, Malaga verliess, ging er nach Telmesan, dann nach Oran; unter seinen Gedichten zeichnet sich eine Betrachtung über das Seelenheil aus, die mit den Worten anhebt נפשי למתי תסכלי דרך424q. Berühmter als die bisher genannten wurden aus dieser Familie David S. 425 b. Salomo (רדב"ז) und Isaac Mandil, jener in der ersten, dieser in der letzten Hälfte des sechzehnten Säculums425a. Von den Alfandari, aus deren Mitte seit zweihundert Jahren mehrere bedeutende talmudische Autoritäten hervorgegangen — Moses, Isaac, Chajim b. Jacob, Jacob b. Chajim, Isaac b. Chajim, Chajim b. Isaac, Elia b. Jacob, Mordechai b. Schabtai, Aaron b. Moses, der A. 1774 gestorben —, ist der älteste der A. 1241 verstorbene Isaac b. Jehuda. Um das Jahr 1367 lebte, vermuthlich in Valencia, der greise R. Salomo Alfandari, dessen Sohn Jacob Mehreres von und über Aben Esra aus dem arabischen ins hebräische übertrug425b. Der Kaufmann Isaac Alfandari ist im Jahr 1529 an der Nubischen Küste umgekommen Berichtigung: st. umgekommen l. gereist425c. R. Elasar Masach aus Toledo starb A. 1205425d; hundert Jahre später treffen wir R. Samuel b. Masach als Kollegen R. Ascher's425e, höchst wahrscheinlich ist diess derselbe R. Samuel b. Joseph ibn Masach, der A. 1349 gestorben, „eine Zierde seiner Gemeinde, der er beigestanden und Recht gesprochen.“ Um 1340 war Abraham b. Masach daselbst Richter425f.
עמ׳ 426 יצחק בן שלמה בן יצחק בן שלמה בן ישראל סופר חיבר פירוש לאבות, שנזכר אצל נעמיאס426d, אברבנאל426e, אלמולי426f ואוסדה426g, והוא ופירושו לאיוב נמצאים באוקספורד426h. יצחק בן יוסף הוא האסטרונום הידוע, שחיבוריו נדפסו ומקצתם נותרו בכתבי יד426i; הוא חי בטולדו עוד ב־1330426k. אחיו ישראל, שחיבר שלושה חרוזים לכלל קביעת הפסח426l, ואולי גם את שלוש כתובות הקבר האמורות, ידע ערבית וחיבר בה ספר426m על מנהגי התפילה העיקריים, ששם טוב אנדרוטיל426n תרגם לעברית. יהודי טולדו המשיכו לדבר ערבית זמן רב לאחר שהארץ עברה לשלטון וליישוב נוצרי, והחלטות קהילתם נכתבו בערבית עוד בסוף המאה השלוש־עשרה427a.
עמ׳ 427 כנראה זה ר׳ ישראל הנזכר במקום אחר כמפרש באמצעות הערבית427b, ואולי גם בעל הפירוש לעשרת הדיברות שהיה בידי ארכיבישוף טולדו427c. ר׳ אשר התכתב עמו, ובספרו הוא מצטט את אביו יוסף. מתקבלת מאוד השערת לוצאטו427d שזה ר׳ ישראל בן יוסף שמת ב־1326: הכתובת משבחת אותו כאיש אלוהים, ישר, נדיב, חכם ונבון, שביאר סתרי תורה וחקר את הדת; במותו „שבת נזר החכמים”. אחיו ר׳ יצחק בן ישראל427e משבח את נפלאות ידיעתו בדקדוק ובפרשנות. ישראל בן יוסף אחר מת בלי בנים, כנראה נרצח. הבחור יוסף בן יצחק ישראל, מלומד וירא שמים, מת ב־1331; אולי היה בן ר׳ יצחק שלמענו כתב את „שער השמים”. ב־1349 מת שלמה בן יצחק, שעמל בתורה, ושלוש שנים אחריו יוסף בן שאול. משה בן ישראל איבד ברצח את בנו ישראל במחצית הראשונה של המאה הארבע־עשרה. סביב 1380 חי ישראל בן ישראל, אולי באראגון, שהתדיין עם בנות אשתו המנוחה דונה סול427f; ובאותה עת ר׳ יוסף בן ישראל בטולדו, עמ׳ 428 שאליו השיב בן ששת428a, אולי אותו ר׳ יוסף שנמצא לאחר מכן במליאנה בהתכתבות עם שמעון דוראן428b. יוסף בן יוסף ישראל, בעל כתב יד בוותיקן, כנראה הצעיר ברשימה; סביב 1527 חי אברהם ישראל בקהיר428c.
Auch uuser Wissen von dem durch Tugenden und Leistungen ausgezeichneten Hause der Israel wird beträchtlich vervollständigt, und die Zahl seiner uns bekannten Glieder durch die Inschriften verdoppelt. Zu Anfang des dreizehnten Jahrhunderts lebte Isaac b. Israel, Verfasser zweier Bussgebete; ferner Joseph b. Israel, der Fragen richtete an Samuel Tibbon, die dieser beantwortete; die Fragen wie die Antworten sind in einer Handschrift der k. Bibliothek zu Turin (cod. 101 in 4) aufbewahrt. Sein Zeitgenosse war der Schreiber Israel b. Isaac b. Israel in Toledo, der im Jahre 1222 die ganze heilige Schrift correct S. 426 für einen angesehenen Mann daselbst abgeschrieben, wovon ein Theil vor 80 Jahren in der Bibliothek Joseph's de Aguilar zu London sich befand426a. Israel b. Israel ist der Verfasser einiger Festgebete426b; Chajim b. Israel war Schreiber in Toledo um 1272 und 1277, und hat auch als Schriftsteller sich bekannt gemacht426c; Isaac der Schreiber starb daselbst A. 1297, Jehuda b. Salomo 1300, Isaac 1303. Die Grabschriften der drei letztgenannten haben ein Versmass, und die der beiden Isaac ein gleiches. Isaac b. Salomo b. Isaac b. Salomo b Israel Sofer ist Verfasser eines Abot-Commentars, den Naamias426d, Abravanel426e, Almoli426f und Uceda426g anführen, und der nebst seinem Commentar zu Hiob in Oxford426h liegt. Isaac b. Joseph ist der bekannte Verfasser gedruckter und ungedruckter426i astronomischer Werke, er lebte in Toledo noch im Jahre 1330426k. Sein Bruder Israel, der drei Verse zur Formel für das Ostern-Datum verfertigt426l, auch vielleicht der Verfasser der erwähnten drei Grabschriften ist, war ein Kenner der arabischen Sprache, in welcher er eine Schrift426m über die wichtigsten Gebetritus verfasste, die Schemtob Andrutil426n in's hebräische übertrug. Die Juden zu Toledo nämlich sprachen noch lange arabisch, nachdem dieses Gebiet christliche Herrscher und Bewohner erhalten, und ihre Gemeindebeschlüsse S. 427 wurden noch gegen Ende des dreizehnten Jahrhunderts in der arabischen Sprache aufgesetzt427a. Wahrscheinlich ist dieser R. Israel eben derselbe, der uns anderswo427b als mittelst des Arabischen erläuternd aufgeführt wird, vielleicht auch der R. Israel, dessen Commentar der Zehngebote ein Erzbischof von Toledo besessen427c. R. Ascher correspondirte mit ihm, und in seiner genannten Schrift citirt er auch seinen Vater (Joseph). Dass er der im Jahre 1326 gestorbene R. Israel b. Joseph ist, wie Luzzato427d vermuthet, scheint sehr annehmlich; er heisst „ein Mann Gottes, ein redlicher, freigebiger, weiser und verständiger Mann, der alle Geheimnisse des Gesetzes erläutert, die göttliche Religion erforscht, ein Zeugniss errichtet hat in Jacob, eine Lehre unter Israel; als der fromme demüthige Rabbi starb, schwand die Krone der Weisen“. Eben so spricht R. Isaac b. Israel427e von ihm: „Mein Bruder R. Israel, kenntnissreich, leistet in der Grammatik des Hebräischen und in der Exegese der heiligen Schriften Wunderbares.“ Ein anderer Israel b. Joseph starb kinderlos, wie es scheint wurde er ermordet. Der Jüngling Joseph b. Isaac Israel, der unterrichtet und gottesfürchtig war, starb im Jahre 1331; vielleicht, wie auch Luzzato meint, R. Isaac's Sohn, für welchen er das Buch „Himmelspforte“ geschrieben. Im Jahre 1349 starb Salomo b. Isaac, „der sich ernstlich mit der Thora beschäftigte,“ 3 Jahre später Joseph b. Saul. Moses b. Israel verlor durch Meuchelmord seinen Sohn Israel in der ersten Hälfte des vierzehnten Säculums. Um 1380 lebte Israel b. Israel, vielleicht in Aragonien, der mit den Töchtern seiner verstorbenen Frau Donna Sol prozessirte427f; damals auch R. Joseph b. Israel in Toledo, S. 428 an welchen ben Scheschet ein Gutachten428a richtete, und der vielleicht der R. Joseph b. Israel ist, den wir später in Meliana in Correspondenz mit Simeon Duran428b finden. Joseph b. Joseph Israel, der Besitzer einer Vaticanischen Handschrift (cod. 16), dürfte in dieser Reihe der jüngste seyn; um 1527 lebte ein Abraham Israel in Kairo428c.
המצבות מלמדות במיוחד על חמש משפחות האצולה העתיקות אלפכאר428d, נעמיאס428e, אבולעפיה הלוי428f, אלנקוה428g ואבן שושן428h, שהצטיינו בטולדו בכוח ובחכמה, הוכיחו אהבה לישראל בטובה וברעה והעמידו מחברים מוכשרים. משפחת אלפכאר, שפרחה בגרנדה ובטולדו, אולי הקדומה ביותר אך גם נעלמת ראשונה. אלפכאר שאבן עזרא מצטט428i כתב על הגאולה; צעיר ממנו, חיוג׳ או חיים מגרנדה, היה סביב 1178 רופא המלך בטולדו428k; מעט אחריו היה שם אבן מתקה אלפכאר, שפגש את הרמב״ם428l. המשורר אברהם אלפכאר פרח בטולדו בראשית המאה השלוש־עשרה; הוא לא רק האיש שאלחריזי שיבח428m, אלא גם אברהם שמת ב־1239, עמ׳ 429 אשר כתובתו מכנה אותו ראש לכל מקאמה, נגיד ומשורר צח, אהוב מלכים ו„ראש גדול”429a. אביו, שאינו נקרא בשמו, מכונה החכם המעולה והנשיא; ייתכן שזה ר׳ יוסף אלפכאר, הנשיא והרופא בטולדו סביב 1200, שבנו יהודה הוא הנשיא והרופא שהתכתב עם דוד קמחי סביב 1232.
הנעמיאס הקדום ביותר — משפחה שכבר באמצע המאה הארבע־עשרה נקראה „נסיכים חסידים ומעולים, אצילים מימי הגלות” — הוא יוסף מטולדו, חתן יהושע בן יצחק אבן צידון בשנת 1112429b. שם חי נעמיאס ב־1211, וב־1231 אבו אלחג׳אג׳ יוסף בן יצחק אבן נעמיאס, סופר כתבי יד ערביים429c; בעשורים האחרונים של המאה השלוש־עשרה חי טודרוס, שבתו הייתה בת דורו של ר׳ אשר429d.
Vorzugsweise aber belehren uns jene Denksteine über die fünf alten edlen Familien Alfakar428d, Naamias428e, Abulafia el Levi428f, Alnaqua428g und Aben Schoschan428h, die in Toledo durch Macht und Gelehrsamkeit ausgezeichnet, ihre Liebe für Israel im Glück wie im Unglück bewährt und uns manchen talentvollen Autor geliefert haben. Das angesehene Geschlecht der Alfakar, das in Granada und in Toledo blühete, ist vielleicht das älteste, aber es entschwindet uns auch am frühesten. Ein Alfakar, den Aben Esra428i anführt, hatte über die Erlösung geschrieben; ein jüngerer, Chajudsch oder Chajim genannt, aus Granada, lebte um 1178 in Toledo als königlicher Leibarzt428k; etwas später war Aben Matka Alf. eben daher, den Maimonides428l gesprochen. Der Dichter Abraham Alf. blühete zu Toledo zu Anfang des dreizehnten Jahrhunderts, und ist nicht nur der von Charisi gepriesene428m, sondern auch der S. 429 im Jahre 1239 gestorbene Abraham Alf., „das Haupt jeglicher Makame, ein Fürst und reiner Dichter, durch welchen die Macht des Herrschers gepriesen wird; ein Mann hochgestellt in Wort und That, der Könige Liebling, mit dem der Adel prangt, ein grosser Herr“429a. Sein Vater wird uns nirgend genannt, heisst aber „der ausgezeichnete Weise und Nasi.“ Es ist wohl möglich, dass diess „der geehrte Weise grosse Nasi und Arzt“ R. Joseph Alfakar ist, der um 1200 in Toledo geblühet, und dessen Sohn der, durch den Briefwechsel mit David Kimchi um 1232 bekannte, Nasi und Arzt zu Toledo Jehuda Alf. war.
נזכרים שמונה בשם יוסף אבן נעמיאס: מחבר „אור העולם” באסטרונומיה בערבית429e; מפרש חומש המאוחר מר׳ יעקב בן אשר429f; מפרש אבות המזכיר את דוד אבן שושן ואת יצחק מלמד429g; תלמיד ר׳ אשר בטולדו429h; עמ׳ 430 יוסף בן יוסף430a, חברם של יהודה ויעקב בני ר׳ אשר; יוסף בן יוסף שפירש אסתר430b; אביו של דוד שמת לפני 1349; ואדם שחי בקטלוניה או באראגון בסוף המאה הארבע־עשרה וראשית החמש־עשרה430c. השני עד השישי הם כנראה אדם אחד.
משה נעמיאס מטולדו, כנראה משה בן אברהם חבר ר׳ יהודה בן אשר430d, קבר סביב 1350 את בנו הצעיר יהודה בן העשרים ושבע. דוד בן יוסף ושלושת בניו מתו ב־1349. סביב 1340 היה יצחק נעמיאס דיין בקורדובה430e; סביב 1420 היה יצחק אחר רב בפאס430f. ישמעאל היה סופר בוויאדוליד ב־1479430g. דוד ובנו שמואל הקימו בית דפוס עברי בקונסטנטינופול בשנת 1505; דוד מת באביב 1511430h, ושמואל הדפיס עד 1522. סביב 1520 חי הרב אברהם נעמיאס הנזכר אצל יעקב בירב430i ויוסף קארו430k; כנראה אינו אברהם שנאסר ב־1529, הנזכר בתשובות תם חביב, מס׳ 1430l. דור אחריו חי ר׳ יעקב נעמיאס430m. יצחק היה מן הקדושים שנשרפו באנקונה בשנת 1556430n. סביב 1559 טיפל אמטוס הפורטוגלי430o בסלוניקי באהרן בן עשרים וחמש ובדוד ממונסטיר בן עשרים. בשנת 1573 נזכרים הרב דוד נעמיאס בסלוניקי430pעמ׳ 431 ואלעזר בן הדריאל נעמיאס בקונסטנטינופול, הממונה על כתיבת גיטין.
הרב אברהם נעמיאס סביב 1600 נבדל מן הרופא אברהם מליסבון, שחיבוריו נדפסו בלטינית ונותרו בעברית בכתב יד. יוסף ודוד נעמיאס, בני יצחק, היו סוחרים בסלוניקי; דוד חי ב־1611431a, וייתכן שאביהם הוא יצחק בן דוד שאת נדיבותו שיבח לונזאנו431b. ברבע הראשון של המאה מת בהמבורג יעקב נעמיאס, ואחיו ד״ר דוד האריך ימים אחריו431c. ב־1625 חי יוסףתיקון: יש לקרוא: יוסף ודוד נעמיאס, בני יצחק, שלהם וכו׳. שלו הקדיש ליאון מודנה את קיצור „עין יעקב”431d; וב־1632 המשורר עמנואל באמסטרדם431e. קונפורטי431f מזכיר מן השנים 1630–1660 תלמודיים במזרח: אברהם שמת בקונסטנטינופול; ישראל; יעקב, בקי באגדה ואולי רבו של יוסף דלמדיגו431g בקבלה; יהודה בן יעקב, תלמיד ר׳ אברהם מוטאל; לוי שבא מצידון ודוד, לימים בסלוניקי431h, שהיו ב־1652 בחברון ובירושלים. ב־1643 היה שלמה בן משה נעמיאס דיין במונסטיר431i; ב־1667 שמואל היה מנכבדי איפסולה431k; סביב 1660 חי ר׳ יוסף ברודוס, וסביב 1695 בנו431l.
Der älteste Naamias, die man schon in der Mitte des vierzehnten Säculums „fromme ausgezeichnete seit dem Exil edle Fürsten“ nannte, ist Joseph in Toledo, Eidam von Josua b. Isaac ibn Saidun, im Jahre 1112429b. Ebendaselbst lebte im Jahre 1211 ein Naamias und im Jahre 1231 Abulhedschadsch Joseph b. Isaac ibn N., der uns als Schreiber arabischer Codices genannt wird429c; in den letzten Jahrzehnten des dreizehnten Jahrhunderts lebte Todros, dessen Tochter R. Ascher's429d Zeitgenossin war. Nächstdem werden uns folgende acht Joseph ibn Naamias genannt: 1) Verfasser einer Astronomie in arabischer Sprache, „Licht der Welt“ betitelt429e; 2) Verfasser eines pentateuchischen Commentars, der später als R. Jacob b. Ascher gelebt429f; 3) Verfasser eines Abot-Commentars, welcher David Aben Schoschan und als Zeitgenossen Isaac Melammed anführt429g; 4) ein Zuhörer R. Ascher's in Toledo429h, dessen Meinung über Gebotsvollziehung angeführt wird; 5) Joseph S. 430 b. Joseph N.430a, ein College von Jehuda und Jacob, den Söhnen R. Ascher's; 6) Joseph b. Joseph N., der Esther commentirt430b; 7) der vor dem Unglücksjahre 1349 bereits verstorbene Vater David's; 8) einer gegen Ende des vierzehnten und zu Anfang des funfzehnten Säculums in Katalonien oder Aragonien430c. Der zweite bis sechste Joseph sind wohl nur einer. Moses Naamias in Toledo, wahrscheinlich R. Jehuda's b. Ascher430d College Moses b. Abraham, beerdigte seinen jüngsten 27 jährigen Sohn Jehuda etwa um 1350; David b. Joseph raffte mit drei Söhnen das Jahr 1349 hin. Etwa um 1340 hatte Isaac N. in Cordova430e das Richteramt. Um 1420 treffen wir Isaac N. in Fez430f, wo er Rabbiner war; Ismael N. war im Jahre 1479 Schreiber in Valladolid430g. David und sein Sohn Samuel N. errichteten A. 1505 eine hebräische Druckerei in Constantinopel; der Vater starb im Frühling des Jahres 1511430h, Samuel druckte noch bis zum Jahre 1522. Um 1520 lebte der Rabbiner Abraham Naamias, den Jacob Berab430i und Joseph Karo430k anführen, vermuthlich von dem Abraham N., der im Jahre 1529 verhaftet gewesen verschieden430l; eine Generation jünger ist (um 1555) R. Jacob N.430m. Isaac N. war einer von den zu Ancona im Jahre 1556 verbrannten Märtyrern430n. Etwa um das Jahr 1559 hatte Dr. Amatus430o aus Portugal in Salonichi zwei Patienten: den 25jährigen Aaron N. und den 20jährigen David N. aus Monastir. Im J. 1573 lebten zwei in den Schriften jener Epoche öfter genannte Rabbiner: Dav. N. in Salonichi430p, S. 431 und der über die Anfertigung von Scheidebriefen gesetzte Elasar b. Hadriel N. in Constantinopel. Von dem Rabbiner Abraham N., um 1600, verschieden ist der Arzt Abraham N. aus Lissabon, von welchem gedruckte (lateinische) und ungedruckte (hebräische) Schriften vorhanden sind. Isaac und sein Sohn David N. waren Kaufleute in Salonichi; der letztere lebte A. 1611431a; vielleicht von dem erstern nicht verschieden ist Isaac b. David N., dessen Freigebigkeit Lonsano431b rühmt. Im ersten Viertel desselben Jahrhunderts starb in Hamburg Jacob Naamias, den sein Bruder Dr. David N. überlebte431c. Im Jahre 1625 lebte Joseph N., welchem Berichtigung: l. Joseph und David N., Söhne Isaac's, welchen u. s. w. Leo de Modena sein Compendium des En Jacob dedizirte431d; im Jahre 1632 der Dichter Immanuel N. in Amsterdam431e. Aus dem Zeitraum von 1630 bis 1660 macht uns Conforte431f mit folgenden Naamias bekannt, die als Talmudisten im Orient lebten: Abraham der in Constantinopel gestorben; Israel; Jacob in der Hagada bewandert und vielleicht derselbe, bei welchem Joseph Delmedigo431g in Constantinopel die Kabbala hörte; Jehuda, des Jacob Sohn, ein Zuhörer R. Abraham Mutal's; Levi der von Zeidun gekommen war und David, später in Salonichi431h wohnhaft, waren im Jahre 1652 der erstere in Hebron, der letztere in Jerusalem. Im Jahre 1643 hiess einer der Richter in Monastir Salomo b. Moses Naamias431i; im Jahre 1667 war Samuel Naamias ein angesehener Einwohner von Ipsola431k. Etwa 1660 war in Rhodus R. Joseph N., und um 1695 daselbst sein Sohn J. Naamias431l.
עמ׳ 432 הראשון באבולעפיה הלוי הוא יהודה432a במחצית השנייה של המאה השתים־עשרה; בנו הנשיא טודרוס פרח ב־1204432b. ב־1207 כתב למענו משה בן שלמה הכהן בבורגוס את הנביאים432c, וב־1214 הקדיש לו יהודה בן יצחק הלוי בן שבתי את „הוויכוח בין החכמה לעושר”. הוא נשא את אותו תואר הכבוד (הרב המובהק) שהעניקו אז רשויות טולדו גם לתלמודיסטים נכבדים אחרים432d. בן זמנו היה החכם ר׳ מאיר; בניו היו הרמ״ה המפורסם ויוסף. הרופא והמחבר הפילוסופי משה הלוי, בן מאיר הראשון, מת ב־1255 ונזכר אצל חסדאי432e, אלבו432f ואברבנאל432g. בן יוסף היה ר׳ טודרוס הלוי, שנודע בשירה, בתלמוד ובקבלה — רויכלין432h והבאים אחריו432i כינוהו בטעות Tedacus; אברהם בדרשי432k שר עליו, ויצחק לטיף הקדיש לו את „צרור המור”. לפי סיפור אחד, בהיותו בכלא ומצפה לגזר דין מוות חיבר בחלום שני בתים שבישרו את זיכויו, ולמחרת התקיימו432l. את כושרו בענייני אלוהות ייחס לברכה שנתן לו דודו ר׳ מאיר הגדול כשהיה בן עשר432m.
עמ׳ 433 הוא מת בסביליה ב־1283. בנו יוסף ישב בטלאוורה433a והגן על הרמב״ם בחיבור שנשלח לרבני פרובנס433b; משה די ליאון הקדיש לו את „רימון” בשנת 1287. בן הזמן היה שמואל הלוי433c בטולדו, שתרגם מערבית לקסטיליאנית בפקודת אלפונסו העשירי. יהודה מת לפני 1300 ובנו טודרוס בין 1300 ל־1327433d; באותו זמן חיו שם גם טודרוס הלוי חתן טודרוס נעמיאס433e, טודרוס אבי יצחק הלוי שמת ב־1342, ושמואל הלוי — אחיין שמואל הלוי המבוגר ובנו של מאיר המנוח433f.
בהנחות היחס הסבירות שמציע צונץ, שאר בני המשפחה בין 1280 ל־1360 הם: האחים מאיר ושמואל הלוי; למאיר — יהודה (מת 1349), שבנו שלמה (מת 1339), שבניו מאיר (מת 1349) ויוסף (מת 1350); לשמואל — בן שמואל, שבנו מאיר (מת 1349), שבנו שמואל (מת סביב 1360), וכן בן שמואל שמת ב־1349.
S. 432 Der erste Abulafia el Levi ist Jehuda432a in der zweiten Hälfte des zwölften Säculums; sein Sohn der Nasi Todros blühete 1204432b. Im Jahre 1207 schrieb Moses b. Salomo ha-Cohen in Burgos die Propheten für ihn432c, und 1214 widmete der Dichter Jehuda b. Isaac ha-Levi b. Schabtai ihm seinen „Streit zwischen Weisheit und Reichthum.“ Er führt denselben Ehrentitel (הרב המובהק), welchen die damaligen Autoritäten von Toledo432d auch anderen angesehenen Talmudisten gaben. Sein Zeitgenosse war ein Gelehrter (החכם השלם) R. Meir; seine Söhne der berühmte R. Meir [רמ"ה] und Joseph. Der gelehrte Arzt und philosophische Autor Moses el Levi, Sohn des erstgenannten Meir, starb im Jahre 1255; seiner erwähnen Chasdai432e, Albo432f und Abravanel432g. Joseph's Sohn ist der durch Gedichte, talmudische und kabbalistische Arbeiten bekannte R. Todros ha-Levi — von Reuchlin432h und Späteren432i irrig Tedacus genannt —, den Abraham Bedarschi432k besungen und welchem Isaac Lattef sein Buch „Zeror hamor“ dedizirt hat. Einst soll er im Gefängnisse ein Todesurtheil erwartend im Traume zwei, seine Freisprechung verkündende, Verse gedichtet haben, und diese auch den folgenden Tag eingetroffen seyn432l. Seine Fähigkeit in göttlichen Dingen schreibt er selber432m dem Segen zu, den ihm, dem zehnjährigen Knaben, S. 433 sein Oheim R. Meir der Grosse ertheilt. Er starb A. 1283 in Sevilla. Sein Sohn Joseph wohnte in Talavera433a und trat mit einer Schrift, die an die Rabbiner in der Provence gerichtet ist, für Maimonides auf433b. Ihm widmete im Jahre 1287 Moses de Leon sein Buch Rimmon. Gleichzeitig ist Samuel el Levi433c in Toledo, der auf Befehl Alphons X. einige Schriften aus dem Arabischen in das Kastilianische übersetzte. Jehuda starb vor dem Jahre 1300, sein Sohn Todros el Levi zwischen 1300 und 1327433d; auch lebten um dieselbe Zeit dort Todros ha-Levi, ein Schwiegersohn von Todros Naamias433e, und Todros der Vater des A. 1342 verstorbenen Isaac el Levi; ferner Samuel el Levi, ein Neffe des damals noch lebenden Samuel ha-Levi — vielleicht des erwähnten Uebersetzers — und Sohn des verstorbenen Meir433f. Vorausgesetzt dass der in Sevilla gestorbene Salomo, ein Enkel Meir's, der Vater von Meir und von dem in Sevilla gestorbenen Joseph war, dass ferner der Samuel b. Meir in N. 13 — der kein anderer als der im Gefängnisse auf der Folter umgekommene Beamte gewesen — den erwähnten Samuel el Levi zum Grossvater hatte: so sind die noch übrigen Glieder dieser Familie, welche aus dem Zeitraum zwischen 1280 und 1360 etwa uns vorgeführt werden, in folgender Art verwandt:
Die Brüder Meir und Samuel el Levi (1280—1310).
Jehuda, st. 1349
Salomo, st. 1339
Meir, st. 1349
Joseph, st. 1350
Samuel,
Meir, st. 1349
Samuel, st. um 1360.
עמ׳ 434 עוד נזכרים: יוסף בן מאיר מטולדו, רב בסביליה (מת 1341); יוסף בן מאיר (מת 1349); הרב דון מאיר בן הרב יוסף (מת 1349), אולי מאיר בן יוסף שהיה רב בטולדו סביב 1305434a; ודונה בת הנשיא מאיר, אשת נכבד. הצעיר במשפחה בימי הביניים הוא ר׳ משה אבולעפיה הלוי, דיין בטולדו סביב 1470–1480434b.
הכתובות מפליגות בשבח מעמדה, חכמתה ומידותיה של המשפחה שנפגעה כל כך במגפה. דון מאיר בן יוסף הוא „עטרת הנגידים”; מאיר בן שלמה — נצר לשבט נבחר ושורש התפארת; שבח יוסף בן שלמה אינו נכנס בספר; מאיר בן שמואל — תפארת בני לוי ומנהיג ושופט נאמן בישראל; שמואל בן שמואל — נצר למשפחה הנבחרת434c; ושמואל בן מאיר הצדיק נקרא מן הכלא, שבו ייסרו אדונו, אל משכן האלוהים.
האלנקוה הראשונים הנזכרים בהיסטוריה, יהודה ושמואל, נפלו בחצר טולדו סביב 1200 כקורבנות חפים מפשע של עלילה שפלה434d. שלושת בני שמואל — אברהם, יוסף ושלמה — מתו בתוך שנים מעטות.
Samuel, st. 1349 S. 434 Ausserdem noch: Joseph b. Meir aus Toledo, Rabbiner in Sevilla (gest. 1341); Joseph b. Meir (gest. 1349); der Rabbiner Don Meir, des Rabbiners Joseph Sohn (gest. 1349) — vielleicht jener Meir b. Joseph, der um 1305 Rabbiner in Toledo war434a —; Donna, Tochter des Nasi Meir und die Gattin eines vornehmen Mannes. Der jüngste dieses Geschlechts im Mittelalter ist R. Moses Abulafia ha-Levi, Richter zu Toledo etwa um 1470—1480434b.
Der Besitz von Ansehen, von Wissenschaft und Tugend wird diesem von der Pest so heimgesuchten Hause in hohem Masse nachgerühmt. Don Meir b. Joseph ist „der Fürsten Schmuck;“ Meir b. Salomo „ein Spross des erwählten Stammes, der Kern des Adels, die Wurzel des Ruhmes, die Lust des Jahrhunderts;“ Joseph b. Salomo's „Ruhm fasst kein Buch, Adel und Herrschaft sind seine Boten, Demuth und Grösse seine Geschäftsvollführer, Freigebigkeit und Ehrenhaftigkeit sein Umgang.“ Meir b. Samuel war „eine Zierde der edlen Söhne Levi, ein treuer Führer und Richter in Israel.“ „Unter dem Grabsteine von Samuel b. Samuel ruhet ein Sprössling der auserlesenen, mit Grösse und Ruhm gekrönten berühmten Familie des erhabenen Stammes.“434c. „Und den Samuel b. Meir, den bewährten Gerechten, der nie vom Wege Gottes abgewichen, berief der Ewige vom Gefängnisse aus, wo sein Herr ihn züchtigen liess, in die göttliche Wohnung.“
עמ׳ 435 אברהם הראשון נרצח בחיי אביו; שני האחרים נספו במגפה, והאחרון הניח רק בת. אפרים בן אברהם מת זקן ונכבד לאחר שהצליח בערוב ימיו לקבל מחדש את משרת אביו. מכאן ומן הכתובת עולה שאביו מת לפניו ושאב זה היה אברהם הנרצח; לפיכך האב מת ב־1341 והבן ב־1355. שמואל בן יוסף מת זקן ב־1344 או 1385. ישראל בן יוסף אלנקוה „הקדוש”, מחבר „מנורת המאור”435c הנזכר אצל זכות435a ואחרים — ובהם „חרדים”, מהדורת 1601, דף 21ב435b — נשרף בפומבי בטולדו עם יהודה בן אשר וספר תורה435d. כיוון שיהודה מת בקיץ 1391, ייתכן שישראל היה אחי שמואל בן יוסף. בנו אפרים ברח מספרד וחי בהוניין, ושם קיבל איגרות (מס׳ 44) מר׳ יצחק בן ששת; לו שני בנים, יהודה וישראל, ולמען ישראל חיבר את „שער כבוד ה׳” בענייני אמונה, שנשתמר עם מקצת פירושיו435e435f. הוא מת בכבוד בתלמסאן ב־1442435g. יהודה חי באוראן, במוסטגאנם ואחר כך בתלמסאן, התכתב עם שלמה דוראן והיה חותנו של בנו ר׳ צמח דוראן435h; בן אחיו אפרים חי סביב 1468 בתלמסאן והתכתב עם צמח.
עמ׳ 436 חסידות וענווה היו מידות הבית. יוסף היה צנוע ולא גבה־לב; אפרים תמים, ישר ועניו; שמואל טוב לאלוהים ולאדם. חסידותו המופלגת של אפרים הצעיר נודעה לדורות436a. אברהם בן שמואל מתואר כאיש מעשים ותהילה, מליץ ומושיע לעמו לפני מלכים ויועצים, שבבית המדרש שהקים מצאו העניים מגורים ומזון. מן הדורות החדשים נודעו: ר׳ יוסף בן אברהם, סביב 1520 בסלוניקי וב־1522 בקונסטנטינופול436b; יעקב, שהקים בית מדרש בקונסטנטינופול סביב 1600436c; ר׳ יום טוב בעל חיבור תלמודי436d; יצחק (1653–1668), תלמיד ר׳ יוסף מטראני436e; הפרנס אפרים בסופיה בשנת 1674436f; ומשה אלנקוה, מחבר פיוטים436g.
Die ersten Alnaqua, die uns die Geschichte nennt, Jehuda und Samuel, fielen am Hofe zu Toledo, etwa um das Jahr 1200, unschuldig als die Opfer niedriger Verläumdung434d. Die drei Brüder Abraham, Joseph, Salomo, Söhne Samuel's, starben binnen wenigen Jahren: S. 435 der erste ward bei Lebzeiten des Vaters meuchelings umgebracht; die beiden anderen raffte die Pest hin, der letzte hinterliess nur eine Tochter. Ephraim b. Abraham starb alt und angesehen, nachdem es ihm in späteren Jahren gelungen war, den Posten seines Vaters wieder zu erhalten. Da hieraus so wie aus der Grabschrift überhaupt gefolgert werden muss, dass sein Vater vor ihm gestorben, und dieser Vater, der Handschrift zufolge, jener ermordete Abraham war: so muss der Vater 1341, der Sohn 1355 gestorben seyn. Samuel b. Joseph starb als Greis 1344 oder 1385. Israel b. Joseph Alnaqua „der Heilige“, Verfasser des von Zacut435a und Anderen435b angeführten Sittenwerkes „Menorat hamaor“435c, ist in Toledo nebst Jehuda b. Ascher und einer Gesetzrolle öffentlich verbrannt worden435d. Jehuda's Tod fällt bekanntlich in den Sommer des Jahres 1391; Israel kann daher ein Bruder von Samuel b. Joseph seyn. Sein Sohn Ephraim, der aus Spanien geflüchtet, lebte in Honain, wo er Schreiben (N. 44) von R. Isaac b. Scheschet empfing; er hatte zwei Söhne Jehuda und Israel, und für letztern verfertigte er über verschiedene theologische Materien eine Schrift „die Pforte von der Herrlichkeit Gottes“, die so wie einige seiner exegetischen Bemerkungen435e, uns noch erhalten ist435f. Er starb hochgeachtet im Jahre 1442 in Telmesan435g. Jehuda, der in Oran, Mostaganem, später in Telmesan lebte und mit Sal. Duran correspondirte, ward der Schwiegervater von dessen Sohn R. Zemach Duran435h; seines Bruders Sohn, Ephraim, lebte um 1468 in Telmesan, S. 436 und correspondirte mit demselben Zemach. Frömmigkeit und Demuth waren die Tugenden der Glieder dieses Hauses. Joseph war „bescheidenen Sinnes, ein demüthiger Mann, nicht von stolzem Muth, nicht hoch tragend den Blick;“ Ephraim „unschuldig, rechtschaffen, demüthig;“ Samuel „gut gegen Gott und Menschen, die Hand rein, gesenkt das Auge.“ Die ausserordentliche Frömmigkeit des jüngsten Ephraim rühmen noch die spätesten Geschlechter436a. Von Abraham b. Samuel heisst es: „Der hier Eingesenkte, thaten- und ruhmreich, war ausgezeichnet in sittlichen Vorzügen, ein Fürsprecher und ein Retter für sein Volk bei Königen und Räthen; in dem Lehrhause, das er errichtete, fanden die Bedürftigen Unterkommen und Beköstigung.“ Aus den neueren Jahrhunderten sind von Sprösslingen der Alnaqua mehrere bekannt, die fast nur im Orient ihre Wohnsitze hatten, als: R. Joseph b. Abraham, um 1520 in Salonichi, 1522 in Constantinopel wohnhaft436b, Jacob, der etwa um 1600 ein Lehrhaus in Constantinopel errichtete436c; R. Jomtob Verfasser einer talmudischen Schrift436d; Isaac 1653—1668, ein Zuhörer R. Joseph's de Trani436e; der Vorsteher Ephraim in Sofia im Jahre 1674436f; Moses Alnaqua, der religiöse Poesien436g geschrieben.
גם מוצא אבן שושן נעלם במאה השתים־עשרה. שלמה אבן שושן, „הפטיש החזק”436h — תואר שניתן אז גם לרמב״ם436i — היה נשיא זקן וחסיד בטולדו לפני 1204436k; בנו הנשיא יוסף או יהוסף היה מקורב לשליטים ומלומד436l; הוא הקים בטולדו בית כנסת נאה437aעמ׳ 437 ומת בשנת 1205. בנו שלמה היה נשיא שם ב־1218; באותה עת חיו שם אברהם ויהודה אבן שושן, הראשון בנה אכסניות לעניים והשני נודע בנדיבותו437b. סיסא אבן שושן היה סבו מצד האם של יהודה בן משה מטולדו437c; אולי בנו הוא ר׳ אברהם בן סיסא שמזכיר אבודרהם437d.
הנשיא שמואל בן יצחק אבן שושן, שמת ב־1257 וכתבתו מכנהו תאום החכמה, הוא כנראה שמואל החסיד שסיפק שמן לבתי המדרש בקהיר ובירושלים ובימיו הייתה רדיפה בטולדו437e. דור אחריו חי הרופא יעקב אבן שושן בטולדו, מלומד ויודע ערבית, שמונה לדיין מטעם השלטון437f; גם בנו דוד, שעשה לעיתים מעשי בית דין עם ר׳ אשר, היה בעל שיקול דעת וידיעות, לרבות בדקדוק437g. עוד בני התקופה: יצחק בן דוד ושני בניו יצחק ודוד437h; דוד אולי הוא המצוטט בפירוש נעמיאס לאבות437i; סיסא הצעיר; הרופא מאיר; ומאיר בן אברהם, פרקליט הקהילה437k. בנו של האחרון נראה שהוא הדיין אברהם שמת ב־1339, אדם שסבל רבות וכתב ספרים רבים. קרוב לוודאי שהוא שהכריע בסכסוך נגד קהילת ויאדוליד438a ושאותו מצטט אבודרהם438b.
עמ׳ 438 חברו לדין, יעקב אבן שושן, אולי הוא יעקב בן יוסף שהתגרש בטולדו מסתבונה בת יהודה בנבנישתי מסוריה בי״ח בניסן 1340438c. יצחק הרופא, בן מאיר הרופא, מת בן עשרים וחמש במגפה של 1349; חמש שנים אחר כך, בחיי אביו שמואל, מת אברהם המאורס זה מקרוב, „שמש שעלתה כשושנה פורחת ולפתע חשכה”. שמואל האב הוא כנראה שנשא את בת אלמנת יוסף הלוי438d. ב־1359 מתה סתבונה הנשואה, בת סיסא הצעיר. אז חי משה אבן שושן, שכבר חמש שנים לפני מותו הכין קבר לו ולאשתו438e. בסרגוסה פרח ר׳ יוסף, בקי בתלמוד ובתאולוגיה438f; כנראה הוא מחבר פירוש אבות שנכתב מחוץ לטולדו, ששימש את ר׳ שמואל אוסדה, ובו הוא מגלה ידיעת ערבית ומתאר את אביו כמקובל גדול. ברדיפות 1391 נהרג גם ר׳ יצחק אבן שושן438g. הרופא מאיר בן יוסף, שמת בטולדו ב־1415, היה מסייע לעניים ונצר למשפחה אצילה שסייעה תמיד לאחיה בצרה.
עמ׳ 439 בן שושן אחד חיבר פירוש קצר לאזהרות אבן גבירול439a; שמואל בן צדוק חיבר תפילה לחג439b; ושמואל אחר — דרשות לשבת439c. דה סוסן נשרף בסביליה בשנת 1481 כיהודי נאמן. סביב 1500 חי במגנזיה הרב יהודה בן יצחק אבן שושן, מחבר פירוש רות; הוא נזכר אצל תם בן יחיא439d, שלמה אלקבץ439e, יוסף קארו439f, יצחק יעבץ בן שלמה439g, Onqueneyra439h וגדליה אבן יחיא439i. יוסף בקונסטנטינופול סייע להוצאת מדרש תנחומא ב־1522439k; הרופא דוד חי בירושלים ב־1522 ועוד ב־1536439l; אברהם היה רב בקהיר סביב 1530439m. יצחק בצפת העתיק חיבור קבלי לר׳ משה הלוי439n — ואולי עבור ר׳ משה אלקבץ, שמילא תפקיד דומה שם בשנת 1530439o; ודוד בן שמואל חיבר פירוש קהלת שנשתמר439p. במחצית השנייה של המאה השש־עשרה בא אברהם צעיר ממצרים לכיוס439q. שלמה בן שמואל חי סביב 1580 עמ׳ 440 בסלוניקי והיה תלמיד ר׳ יצחק אדרבי440a.
באותה עת חי בסלוניקי דוד אבן שושן, בקי בתלמוד, בפילוסופיה ואף במשפט המוסלמי עד ששופטים טורקים למדו ממנו. הוא היה עיוור ועשיר מאוד ועבר לקונסטנטינופול, שם מת. שלמה כהן, בנימין מוטאל440b ודוד קונפורטי440c שיבחוהו. תלמידו היה אשר כהן ארדוט, שמת ב־1645. בנו אליעזר, „נצר חכמים קדמונים ופרח השושנים”, היה נכבד בקונסטנטינופול סביב 1622, וכנראה הוא האיש שבשנותיו המאוחרות ניקה בכל יום שישי בזקנו את המקום שלפני ארון הקודש440d. דוד בן דוד אבן שושן פרח סביב 1660 כרב בסלוניקי440eתוספת המחבר: יהושע אבן שושן חי בשנת 1713 בסלוניקי; ראו הקדמת התשובות של חיים שבתי, שלושה חלקים.
Auch der Aben Schoschan Ursprung verliert sich im zwölften Jahrhundert. Salomo Ab. S., „der gewaltige Hammer“436h — wie man damals auch Maimonides436i nannte, — ein greiser, frommer Mann, war vor 1204 Nasi zu Toledo436k; sein Sohn, der Nasi Joseph oder Jehoseph war bei den Herrschern angesehen und ein Mann von Kenntnissen436l, er liess in Toledo eine schöne Synagoge aufführen437aS. 437 und starb im Jahre 1205. Josephs Sohn Salomo war daselbst Nasi im Jahre 1218, zu welcher Zeit dort auch Abraham und Jehuda Ab. S. lebten: jener als Erbauer von Herbergen für arme Reisende, dieser wegen seiner Freigebigkeit gerühmt437b. In dieselbe Zeit fällt die Lebensdauer von Sisa Ab. S., dem mütterlichen Grossvater des Schriftstellers Jehuda b. Moses aus Toledo437c; vielleicht ist dessen Sohn der von Abudarham437d angeführte R. Abraham b. Sisa. Der im Jahre 1257 verstorbene Nasi Samuel b. Isaac Ab. S., „der Weisheit Zwillingsbruder, der sein Zeitalter verwaist zurückgelassen,“ scheint derselbe fromme Samuel Ab. S. zu seyn, der die Lehrhäuser von Kairo und Jerusalem mit Oel versorgte, und zu dessen Zeit eine Verfolgung zu Toledo war437e. Eine Generation jünger ist der Arzt Jacob Ab. S. zu Toledo, ein Mann von Kenntnissen, der gut arabisch verstand; er war ein von der Regierung eingesetzter jüdischer Richter437f. Auch dessen Sohn David, mit welchem R. Ascher zuweilen gemeinschaftlich gerichtliche Handlungen abmachte, besass ein gesundes Urtheil und mancherlei, auch grammatische, Kenntniss437g. Derselben Epoche gehören ferner an: Isaac b. David Ab. S. mit zwei Söhnen Isaac und David437h; der letztgenannte ist vielleicht der von Naamias zu Abot437i citirte R. David Ab. S.; demnächst der jüngere Sisa Ab. S., der Arzt Meir Ab. S., der Gemeinde-Anwald Meir b. Abraham Ab. S.437k. Ein Sohn dieses Meir scheint der im Jahre 1339 verstorbene Richter Abraham Ab. S. zu seyn; er wird uns als ein Mann geschildert, der manche Leiden gehabt und viele Bücher geschrieben. Sehr wahrscheinlich ist er daher derselbe, S. 438 der einst einen Rechtsstreit gegen die Gemeinde von Valladolid zu entscheiden hatte438a, und derselbe Abraham, den Abudarham438b citirt. Sein Kollege bei dem erwähnten Prozesse, Jacob Ab. S., könnte der Jacob b. Joseph Ab. S. seyn, der sich am 18. Nisan 1340 von seiner Frau Satbona, Jehuda Benvenisti's aus Soria Tochter, in Toledo scheiden lassen438c. Der Sohn des vorhergenannten Arztes Meir, der Arzt Isaac, starb 25 Jahre alt 1349 an der Pest; fünf Jahre nachher, bei Lebzeiten seines Vaters Samuel Ab. S., der eben verlobte Abraham, „eine Sonne, die einer blühenden Rose (Schoschan) gleich emporgestiegen und plötzlich sich verfinsterte.“ Der Vater Samuel ist sehr wahrscheinlich derselbe, welcher die Tochter der Wittwe Joseph's halevi geheirathet438d. Im Jahre 1359 starb des jüngern Sisa Ab. S. verheirathete Tochter Satbona. Um diese Zeit lebte Moses Ab. S., der fünf Jahre vor seinem Tode für sich und seine Frau ein Grab hatte machen lassen438e. Damals blühete in Saragossa der in talmudischen und theologischen Fächern bewanderte R. Joseph Ab. S.438f, derselbe vermuthlich, welcher einen ausserhalb Toledo verfassten, auch von R. Samuel Uceda benutzten, Commentar zu Abot geschrieben, in welchem er sich als Kenner des Arabischen zeigt und seinen Vater als einen grossen Kabbalisten aufführt. In der Verfolgung des Jahres 1391, der Ascheriden und Alnaqua's geopfert wurden, kam auch R. Isaac Ab. S. um438g. Der zu Toledo im Jahre 1415 gestorbene Arzt Meir b. Joseph Ab. S. war „ein Helfer der Armen, entsprossen aus einer vornehmen Familie, die von jeher ihrer bedrängten Brüder sich anzunehmen pflegte.“ Ein ben Susan ist Verfasser S. 439 eines kurzen Commentars zu Gabirols Asharot439a, Samuel b. Zadok Ab. S. ist Verfasser eines Festgebetes439b, und Samuel Ab. S. wird uns als Verfasser von Sabbatpredigten genannt439c. Ein de Susan wurde als guter Jude im Jahre 1481 zu Sevilla verbrannt. Um das Jahr 1500 lebte in Magnesia der Rabbiner Jehuda b. Isaac Ab. S., der mehreres und unter andern einen Commentar zu Rut geschrieben; er wird von Tam Jachia439d, Sal. Alkabez439e, Joseph Karo439f, Isaac Jabez b. Salomo439g, Isaac Onqueneyra439h, Gedalja Jachia439i angeführt. Joseph Ab. S. in Constantinopel beförderte im Jahre 1522 die Herausgabe des Midrasch Tanchuma439k; der Arzt David Ab. S. lebte 1522, auch noch 1536 in Jerusalem439l; Abraham Ab. S. war um 1530 Rabbiner in Kairo439m. Isaac Ab. S. in Safet schrieb für den dortigen Richter R. Moses ha-Levi ein kabbalistisches Werk ab439n, — vielleicht für R. Moses Alkabez, der im Jahre 1530 ein solches Amt daselbst bekleidete439o. David b. Samuel Ab. S. hat einen Commentar zu Kohelet geschrieben, der noch vorhanden ist439p; wann er gelebt ist unbekannt. In der letzten Hälfte des 16. Jahrhunderts war ein junger Mann, Abraham Ab. S., aus Aegypten nach Chios gekommen439q. Salomo b. Samuel Ab. S. lebte um 1580 in S. 440 Salonichi, er war ein Zuhörer des R. Isaac Adarbi440a. Um eben diese Zeit wohnte in Salonichi David Ab. S., ein Kenner nicht nur des Talmuds und der Philosophie, sondern selbst der muhamedanischen Rechtspflege, so dass die türkischen Richter von ihm lernten. Er war blind, sehr reich und zog später nach Constantinopel, wo er auch gestorben. Salomo Cohen, Binjamin Mutal440b, David Conforte440c erwähnen seiner sehr rühmend; sein Schüler in Wissenschaften war Ascher Cohen Ardot, der A. 1645 gestorben. Sein Sohn Elieser, „ein Nachkömmling alter Weisen, eine Blüthe der Rosen,“ war nach Mutals Bericht ein angesehener Mann um 1622 in Constantinopel und wohl derselbe, der in späteren Jahren jeden Freitag in der Synagoge den Platz vor der heiligen Lade mit seinem Barte reinigte440d. David b. David Ab. Schoschan blühete um 1660 als Rabbiner in Salonichi440e. Berichtigung: Josua Ab. Schoschan lebte A. 1713 in Salonichi s. die Vorrede zu Chajim Schabtai RGA. 3 Theile.
לאחר שהגירושים פיזרו את יהודי קסטיליה, נשאר זכר לקהילות טולדו בקהילות גולים שנקראו על שמה ובתקנותיהן שהועברו למקומות רחוקים, וכן בשם המשפחה טולדאנו או דה טולדותוספת המחבר: אברהם טולדאנו בסביבות 1640; ראו קונפורטי, דף 46א.: אליעזר, שסייע לבית הדפוס בליסבון ב־1489440f; יעקב בסלוניקי440g; יצחק בבורסה ב־1530440h; אליעזר בצפת ב־1555440i; משה מירושלים שהוציא ספרים ב־1641440k; האחים יוסף וחיים בני דניאל, סוכני מרוקו בהאג ובלונדון סביב 1675440l; עמ׳ 441 משה בן דניאל, שפירושו לרש״י נדפס בליבורנו ב־1803; ויעקב באפריקה, ששלח לחיד״א כתבי יד שפרסם בליבורנו ב־1805.
אך מחיי המשפחות האצילות נותרו רק קווים יחידים. מסופר על נכבד יהודי בטולדו441a, חסיד ונדבן ונושא משרה בחצר המלך, שהולשן ונדרש למסור רשימה מלאה של נכסיו וחובות המגיעים לו. כשהמלך כעס על קוצר הרשימה השיב: „ביקשת לדעת מה אני מחזיק. את העושר שאתה או המוות יכולים לקחת בכל רגע איני מחזיק; רק הרשום בספרון הזה באמת שלי ואיש אינו יכול לקחתו — אלה התרומות והתמיכות שנתתי במשך שנים.”
יב
Nachdem so viele Vertreibungen die kastilischen Juden nach allen Seiten hin versprengt hatten, ist eine Erinnerung an Toledo's Gemeinden noch zurückgeblieben, theils in den nach ihnen genannten Exulanten-Gemeinden in Magnesia, oder den alten Satzungen derselben, welche in ferne Gegenden (Brusa) verpflanzt wurden, theils in dem seit vier Jahrhunderten vorkommenden Familiennamen Toledano oder de Toledo Berichtigung: Abraham Toledano um 1640, s. Conforte f. 46a., als: Elieser, 1489 in Lissabon Beförderer der hebräischen Druckerei daselbst440f; Jacob in Salonichi440g; Isaac, 1530 in Brusa440h; Elieser, im J. 1555 in Safet440i; Moses aus Jerusalem, der 1641 einige Bücher herausgab440k; die Brüder Joseph und Chajim b. Daniel, Agenten von Marocco in Haag und London um 1675440l; Moses b. Daniel, S. 441 dessen Commentar zu Raschi Livorno 1803 erschienen ist; Jacob in Africa, welcher dem Asulai die handschriftlichen Tractate zuschickte, die dieser Livorno 1805 drucken liess. Aber aus dem Leben jener edlen Familien ist uns wenig mehr geblieben als einzelne Züge. So wird uns von einem Manne zu Toledo berichtet441a, der ein angesehenes Oberhaupt der Juden, sehr fromm und mildthätig war, einen Posten an dem königlichen Hofe bekleidete, aber verläumdet worden und nun auf Befehl des Königs einen vollständigen Ausweis über sein Vermögen an Gütern und ausstehenden Forderungen einreichen musste. Als diess geschehen und der König sich über die Geringfügigkeit des ihm vorgelegten Verzeichnisses unwillig äusserte, erwiderte jener: „Was ich besitze hast du wissen wollen; meine Reichthümer, die du oder der Tod mir jeden Augenblick nehmen kann, besitze ich nicht; nur was in diesem Büchlein verzeichnet ist gehört wirklich mir und kann mir Niemand nehmen; es sind die seit einer Reihe von Jahren gereichten Spenden und Unterstützungen.“
XII.
לשונו של הזיכרון ההיסטורי נעשית זיכרון שני: תוכן הכרזת המצבה הוא זכר ליחיד, ואופן הכרזתה — זכר לכלל. מן השמות שנתנו המשוררים לקבר — בור אפל441b, מקום ריקבון441c, עמ׳ 442 מקום דומייה442a, בית אבן442b, בית מועד442c, מלון442d, משכב442e, ומשכן כבוד442f — אנו עולים בהדרגה מן המוות אל החיים. גם לבית העלמין שמות פיוטיים: גיא המון442g, עמק רפאים442h, חצר מוות442i, בית החופשית442k; וכן שמות קבועים המעוררים מן המוות ומשקפים תקופות: הקדום הוא בית הקברות442l; מאז התקופה היוונית — בית עולם442m; ובחמש־שש המאות האחרונות — בית החיים442n, ביטוי שנעשה שכיח במיוחד מסוף המאה השבע־עשרה.
עמ׳ 443 כך פינו גם שמות המבנה הקדומים — במה443a, נפש443b, דימוס443c, בניין443d, קובה443e, כיפה443f וכימה443g — את מקומם, כשמבני הקבורה פינו את מקומם למצבות ממש. הללו נקראות בדרך כלל אבן, ובפיוט אבני זיכרון443h, או ציון ומצבה; לעיתים גל, ולעיתים נדירות סימן443i או מחצב443k. בדורות האחרונים דחקה „מצבה” את האחרות.
Die Sprache des geschichtlichen Denkmals wird ein zweites Denkmal: was der Grabstein verkündet ist für den Einzelnen, wie er es verkündet für die Gesammtheit ein Gedächtniss. An den Namen, welche dem Grabe die Dichter gegeben: finstere Grube441b, Stätte des Verwesens441c, Ort S. 442 des Schweigens442a, steinernes Haus442b, Versammlungsort442c, Herberge442d, Lager442e, ehrenvolle Ruhestatt442f, steigen wir stufenweise von Tod zu Leben empor. Gleichergestalt hat der Begräbnissplatz seine poetischen Bezeichnungen, z. B. Thal der Menge442g, Thal der Leichen442h, Todeshof442i, Haus der Freiheit442k, aber auch seine bleibenden vom Tode erweckenden Namen; diese Namen, gegenwärtig alle zugleich üblich, bilden gewissermassen historische Zeiträume. Der älteste ist Begräbnissplatz442l; seit der griechischen Epoche wird er das ewige Haus442m; aber seit 5 bis 6 Jahrhunderten das Haus des Lebens442n, ein Ausdruck, dessen man sich namentlich seit dem Ende des siebzehnten Jahrhunderts S. 443 häufig bedient. In gleicher Art sind die Ausdrücke, welche bei den Alten und im frühern Mittelalter das Denkmal selbst bezeichneten; wie במה443a, נפש443b, דימוס443c, בנין443d, קובה443e, כיפה443f, כימה443g anderen gewichen, weil die Denkmäler den eigentlichen Leichensteinen gewichen waren. Diese letzteren heissen in der Regel אבן — poetisch אבני זכרון443h, — oder ציון, מצבה, bisweilen גל, selten סימן443i oder מחצב443k; in den neueren Jahrhunderten hat מצבה die übrigen verdrängt.
Da der Stein gemeiniglich zu Häupten der Leiche gesetzt wurde, so eröffnete die Grabschrift häufig die Formel ציון הלז הוקם לראש. „dieses Denkmal ist gesetzt zu Häupten des...“; überhaupt wurde meist die Inschrift mit dem den Denkstein bezeichnenden Ausdrucke begonnen, wie etwa:
A) האבן הלז443l, האבן הזאת443m, האבן הראשה443n, האבן אבן בחן443o, והמצבה443p;
B) ציון הלז443q, הציון והמצבה443r;
כיוון שהאבן הוצבה לרוב למראשות המת, נפתחה הכתובת לעיתים „ציון הלז הוקם לראש”. בדרך כלל החלה בשם המצבה: א) האבן הלז443l, האבן הזאת443m, האבן הראשה443n, אבן בחן443o, והמצבה443p; ב) ציון הלז443q, הציון והמצבה443r; עמ׳ 444 ג) מצבה הלז444a, מצבה444b, מצבת444c, המצבה444d, זאת המצבה444e, עדה המצבה הזאת444f; ד) עד הגל הזה444g, ולעיתים „ועדה המצבה הזאת”444h.
S. 444 C) מצבה הלז444a, מצבה444b, מצבת444c, המצבה444d, זאת המצבה444e, עדה המצבה הזאת444f;
D) עד הגל הזה444g, mit dem Zusatze ועדה המצבה הזאת444h (Genes. 31, 52).
גם בדיווח על המוות והקבורה דחקו לשונות נקיות את „מוות” ו„קבר”. „מות” ממש נדיר444i; בדרך כלל בא „נפטר”444k, בתוספת „לעולמו”444l או „בשם טוב”444m; או „נאסף”444n, „לעולמו”444o או „אל עמו”444p; או „הלך” לבית עולמו, לעולמו, בדרך הצדק444q, לעדן444r או למנוחתו444s; ולעיתים „גווע בשם טוב”444t. יש גם „נתבקש למרום”444u או „נתבקש בישיבה”444v. בהדרגה הוחלף „נקבר” ב„נגנז”, כדרך שאליהו ונשמות הצדיקים גנוזים בשמים או תחת כיסא הכבוד444w; עמ׳ 445 מכאן „נגנז”445a במקום „נקבר”445b השכיח. לחלופין נעשה שימוש בשורש הדומה „טמן”445c — ״להסתיר״ — ונכתב „נטמן”445d, „פה טמון”445e ו„פה טמונה”445f; בדורות החדשים הביטוי האחרון מיוחד בעיקר לנשים.
גם לשונות הכבוד למתים עברו מן הדיבור והכתב אל המצבות והיו לנוסחאות סיום קבועות, במיוחד אלו המביעות שלום, מנוחה בגן עדן, חיבור לצדיקים וכניסה לצרור החיים. כתובות יהודיות מן המאות הראשונות כבר נחתמו בשלום ביוונית, בלטינית445g ובעברית445h. בימי הביניים רווחו זכרונו לחיי עד, מנוחתו כבוד, נוחו עדן, נוחו בגן עדן, מבגע״א ותנב״ע א״ם; החיבור „עם שאר צדיקים” מופיע בכתובות רבות. צרור החיים מופיע בצורות תנ״ב החיים, תנצבג״ע, נצח״א, ומן המאה השלוש־עשרה בעיקר תנצב״ה, לעיתים עם אמן או בגן עדן.
Nicht minder haben in den Inschriften bei der Meldung des Sterbens und des Begrabens die euphemistischen Ausdrücke Tod und Grab verdrängt. Für „sterben“ wird selten das eigentliche מות444i gebraucht, sondern es heisst: „ist abgeschieden,“ „zur Ruhe gegangen“ u. s. w., in der Regel נפטר444k, mit dem Zusatze לעולמו444l oder בשם טוב444m, oder נאסף444n, verbunden mit לעולמו444o oder dem biblischen אל עמו444p, oder auch הלך verbunden mit לבית עולמו, לעולמו, הצדק444q, לעדן444r, למנוחתו444s; bisweilen הגוע בשם טוב444t. Man bediente sich auch der, später noch üblicher gewordenen, Redeweise: „ist in die Höhen, in die himmlische Akademie beschieden,“ נתבקש למרום444u oder נתבקש בישיבה444v. Allmählig trat auch an die Stelle des „begraben“ קבר das schönere „verwahren“ גנז, wie es von Elia und den seligen Geistern heisst, dass sie verwahrt seien in dem Himmel oder unter dem göttlichen Throne444w. Daher so häufig S. 445 נגנז445a statt נקבר445b. Oder man bediente sich des ähnlichen טמן445c „verbergen,“ und schrieb נטמן445d, פה טמון445e, פה טמונה445f. In neuerer Zeit pflegt man letztern Ausdruck vorzugsweise bei Frauen anzuwenden.
עמ׳ 446 בפענוח הכתובות ובביאור הנוסחאות גרמה אי־ידיעת המנהג והספרות היהודיים ליותר שגיאות מחוסר ידיעת הלשון. דפינג טעה446a בקשרו נוסחת סיום לרדיפות או לקידוש השם. מוות אלים הודגש רק לעיתים רחוקות, לכל היותר בהי״ד446b או „מיתתו כפרתו”, כגון בטולדו446c ובפרכים. בכתובות רבות הוחמץ החרוז, והערות סעיף י הראו טעויות אחרות. כתובת ארפורט מ־1316 פוענחה „למומת ישלינגין” ותורגמה כ„מוקדש להגותו של איש מוכא צער”; אך היא מציינת כנראה מי שנהרג בכפר הניגן ליד ארפורט, או באסלינגן446d. בכתובת פרכים נאמר „תהא מיתתו כפרתו ומלאכי השרת יצאו לקראתו וישלחוהו בלפידים”; טיכזן446e הסיק שהיו ברקים במותו, אך פרטים תפלים כאלה אינם שייכים לכתובת קצרה. כנראה האיש נשרף.
Endlich sind auch die Euphemien für die Verstorbenen aus Rede und Schrift auf die Grabmäler übergegangen, und in den Inschriften zu stehenden Schlussformeln geworden; vorzugsweise diejenigen, welche Frieden, Ruhe im Paradiese, Vereinigung mit den Frommen, Eingehen in den Bund des Lebens aussprechen. Mit dem Frieden, in griechischer und lateinischer445g wie in hebräischer445h Sprache, schlossen bereits die Aufschriften auf den jüdischen Grabsteinen der ersten Jahrhunderte. Im Mittelalter üblich waren die, zum Theil abgekürzten, Formeln זכרונו לחיי עד (Augsburg N. 3), מנוחתו כבוד (Erfurt N. 1. 26), נוחו עדן (daselbst N. 3. 9. 14.), נוחו בגן עדן (das. N. 17), מבגע"א (Augsburg N. 2), תנב"ע א"ם (Speier); der Verbindung mit den andern Seligen (עם שאר צדיקים) begegnen wir namentlich in den Inschriften von Basel N. 1. 3, Augsburg N. 5, Erfurt N. 21, Zürich N. 4, Nürnberg N. 5. Der Erfurter Grabstein N. 5 hat bloss יחב"א; der Lebensbund erscheint in תנ"ב החיים (Augsburg N. 1), תנצבג"ע (Zürich N. 3, Basel N. 4), נצח"א (Grätz), und seit dem dreizehnten Jahrhundert am häufigsten und fast auf allen deutschen Steinen in תנצב"ה, oft mit אמן, א"ם, בג"ע verbunden, z. B. in Nürnberg N. 4. 6, London S. 446 N. 1, Regensburg N. 1. 17, Toledo N. 11. 59, Prag (15. Jahrhundert), Strassburg und sonst.
עמ׳ 447 בסקיצות וינאיות משנת 1836 נטען שתעודה מ־1338 מוסרת שלושה פרנסים יהודים עם „סיסמאות” משונות. אילו החזיר המדווח447a את התרגום הרע למקור, היה מוצא רק חתימות פשוטות ונוסחאות כבוד רגילות447b.
בזנאז׳447c, שהשערותיו חסרות לעיתים קרובות בסיס במקורות, מביא כתובת של ר׳ ברוך „שירד אל אלה אשר בין הארזים”. מקורו ניקולאי, שהעתיק מבק; בק קרא זי״ן במקום וי״ו והפך „שירד לבאר וים”, כלומר שטבע בבאר, ל„שירד לבארזים”. אם ארזים שלמים יכולים להיעלם כך, גם כתובת שלמה יכולה: נוסח שנמסר לי בלטינית כ„שלטוני ביד האל, יהי זכרו בשפע” אינו אלא „מישטרי בידאל בנפוש ז״ל”447d.
יג
In der Entzifferung der jüdischen Grabschriften und den Versuchen zur Erklärung jener Formeln hat die Unkenntniss von jüdischer Sitte und Literatur mehr Fehler verschuldet als die mangelhafte Kenntniss der Sprache. So irrt Depping446a, wenn er eine der erwähnten Schlussformeln mit den Verfolgungen der Juden, oder gar mit Märtyrerthum in Verbindung setzt. Ein gewaltsamer Tod wurde selten auf dem Grabsteine der Juden besonders hervorgehoben, höchstens durch הי"ד446b oder מיתתו כפרתו, welches letztere auf einem Grabstein in Toledo446c, und namentlich bei dem Steine in Parchim N. 6 der Fall ist. Bei mehreren Inschriften, z. B. Basel N. 2, Erfurt N. 5 und 10, Regensburg N. 13 und 15, hat man den Reim übersehen, und von anderen Irrthümern haben die Anmerkungen zu Abschnitt X. Zeugniss gegeben. Die Ueberschrift auf dem Leichensteine Erfurt N. 23 vom Jahre 1316 wird gelesen למומת ישלינגין und übersetzt: meditationi dicatum viri moerore affecti! Aber es heisst entweder: למומתי של יניגן und der Begrabene war einer von denen, die in dem Dorfe Hänigen bei Erfurt erschlagen worden, oder למומת ישלינגין und bezeichnet einen in Esslingen446d getödteten. In der erwähnten Parchimer Grabschrift heisst es: תהא מיתתו כפרתו ומלאכי השרת יצאו לקראתו וישלחוהו בלפידים woraus Tychsen446e herausgelesen, dass es bei seinem Tode geblitzt hat! Allein so gleichgültige Nebenumstände dürfen in den kurzen Inschriften nicht gesucht werden. Wahrscheinlich ist der Mann, von dem die Rede ist, verbrannt worden. In Wiener Skizzen, die im Jahre 1836 erschienen sind, heisst es unter andern, S. 447 dass eine Urkunde vom Jahre 1338 uns die drei jüdischen Vorsteher mit ihren „Wahlsprüchen“ angebe, nämlich: „Hadgimi seine Seele sei in den sanften Gärten der Verschämten, als er nie ward, der betrübte Sadgia Hadgimi Sohn Seors, sein Gedächtniss soll seyn in der zukünftigen Welt, dann der betrübte Moise Sohn eines Meisters Gamaliel, dessen Seele soll umfangen seyn mit der lebendigen Seele.“ Wenn der Berichterstatter447a die schlechte Uebertragung hätte in das Original verwandeln können, würde er statt der angeblichen Wahlsprüche nichts als einfache Unterschriften mit gewöhnlichen Euphemien447b entdeckt haben.
Basnage447c, dessen Conjecturen sehr oft der Boden der Quellenkenntniss fehlt, theilt die Grabschrift eines R. Baruch mit, „der zu denen hinunter gestiegen, welche zwischen den Zedern sind.“ Er erläutert diese Ausdrücke nicht durch eine Stelle der Tosefta (Sanhedrin c. 9), wo von einem Begraben zwischen Zedernbretter die Rede ist, weil er selbige zu unserm Glück nicht kannte, verschweigt aber auch seine Quelle. Diese war Nicolai de Sepulchris Hebraeorum (p. 245); Nicolai aber druckte Beck monumenta p. 26 ab, und Beck, Sajin statt Vau lesend, machte שירד לבארזים aus — שירד לבאר וים' d. h. „der in einen Brunnen gestiegen und umgekommen ist.“ Sind hier bloss Zedern verschwunden, so kann auch eine ganze Grabschrift verschwinden; eine mir mitgetheilte, angeblich gedruckte, Aufschrift: dominatio mea in manu dei, in abundantia sit memoria ejus, heisst weiter nichts als: „Mestre Vidal Bonfus seligen Andenkens“447d.
עמ׳ 448 לשונות הכבוד המקוצרות שייכות לראשי התיבות של הכתב העברי. הראשון שהעיר עליהן היה סבסטיאן מינסטר בהשפעת אליהו בחור; אחריו קווינקרבוראוס, ג׳נברארד, וייגנמאייר ודונאטוס448a. בוקסטורף האב הניח יסוד לידיעה ממשית; פיליפ ד׳אקן העתיק את ביאוריו, ובוקסטורף הבן ובק הוסיפו פרטים. אונגר וולף תרמו תוספות חשובות448b. זנוליני448c כמעט לא הועיל, וניסיונות כריזנדר משנת 1748 נכשלו. במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה פעלו טיכזן448d וזליג448e, הראשון כחוקר והשני מתוך ניסיון מעשי; נזכרו גם תוספות דרשר448f ותוכנית ולד448g. מאז, מלבד מעט שפרסם דליטש ב־1841, נזנח התחום.
Die abgekürzten Euphemien gehören zu den Abbreviaturen der hebräischen Schriftsprache, und der erste Gelehrte, der überhaupt auf dieselben aufmerksam wurde, ist der von Levita angeregte Sebastian Münster, dem Quinquarboreus (1558), Genebrard (1587), Weigenmaier (1604) und Donatus (1618) folgten448a. Ein Gründer wirklicher Kenntniss auf diesem Gebiete wurde der ältere Buxtorf, dessen Abbreviaturen-Erläuterungen von Philipp d'Acquin ausgeschrieben, und durch Einzelnes von dem jüngern Buxtorf und von Beck vermehrt wurden. Bedeutendere Nachträge lieferten Unger und Wolf448b, dem Ungers handschriftliche Notizen zu Gebote standen. Von keinem Belang sind die Leistungen Zanolini's448c, gänzlich verunglückt die Versuche des Kieler Professors Chrysander, der im J. 1748 die Erklärung hebräischer Abbreviaturen in deutscher Sprache in Halle auf einem Bogen drucken liess. Die zweite Hälfte des vorigen Jahrhunderts hat nur Tychsen (1768 und 1769)448d und Selig448e (1780 — 1792) aufzuweisen: der erstere durch Studien, der letztere durch praktische Erfahrung Sachkenner. Einige Nachträge zu Selig von Drescher448f (1795) und Wald's Programm werden uns noch genannt448g. Seitdem hat, mit Ausnahme des Wenigen, das in neuester Zeit (1841) Delitzsch geliefert, auch dieses Feld brach gelegen.
עמ׳ 449 ליהודים לא היה צורך לבאר את הידוע לכול. רק קיצורי המסורה והנקדנים של ימי הביניים נעשו זרים בהדרגה; בהם עסק אליהו בחור, ואחריו מחבר אלמוני449a, שמלקה מפראג449b ואנסלם מוורמס449c. אולם התעוררות המחקר, צורכי המלומדים הנוצרים וריבוי ציטוט כותרי ספרים בקיצור הניעו מחברים לצרף לספריהם רשימות אלפביתיות של קיצורים449d, וכן הולידו אוספים מיוחדים. בין אלה בולטים חיבורי חיים בן מנדל מגלוגאו ואבר בן פתחיה מאונגריש־ברוד, וכן רשימות במילונים וספרי לימוד.
עמ׳ 450 המדע דורש כאן עיון עמוק בחיים ובמנהג. החלוקה לקיצורים שלמים וחסרים, פשוטים ומורכבים, טובה למתחילים אך צריכה לפנות לחלוקת בוקסטורף לכלליים ומיוחדים. המיוחדים הם קיצורים סטנוגרפיים מקריים של מקרה או מחבר; הכלליים קשורים לתולדות התרבות והספרות ונעשו בעצמם מצבות לרעיונות ולרגשות. נוסחאות מקוצרות כאלה הן סגנון לפידי גם שלא באבן. משום שלא ידעו את הרוח המחיה נוסחאות אלה, שובשו או סולפו הנוסחאות הבאות מבין לשונות הכבוד המבוארות בפרקים הקודמים:
בעם — כך פענח Biscioni, catal. in fol. p. 23: cum auxilio domini (בעזרת האדון).
גבת — כך נדפס באיגרות הרמב״ם, מהדורת פראג, דף 35ב, במקום כב״ת.
דית (במקום ריח) — כן ב'שלשלת', דף 63ב; בדף השער של 'שערי צדק', ריווא 1561; אצל Bartolocci t. 3 p. 795; Wolf t. 3 p. 378, 803; Assemani לכתב יד Vatic. 205; catal. codd. Lips. p. 321.
חכם — Tychsen (II. Supplem. p. 24) מפרש: ecce cubile ipsius sit ejus expiatio (הנה משכבו יהי כפרתו).
ההמכ — נוסחה שמעולם לא נתקלתי בה; Buxtorf פענח אותה, קרוב לוודאי כהלכה, כ'הרב הגדול מנוחתו כבוד'. Tychsen (l. l. p. 60) הופך את 'הה' ל'הלא היתה'.
ולצה, במקום וצלה — כך אצל Würfel, Nachrichten etc. von Nürnberg, S. 160.
Den Juden war nicht zuzumuthen, dasjenige zu erläutern, S. 449 was jedem bekannt ist. Nur die masoretischen Abkürzungen, so wie die der mittelalterlichen Punctatoren, fingen nach und nach fremd zu werden an, und diese allein beschäftigten Elia Levita, welchem auf diesem Wege ein Ungenannter449a, der Prager Schmelka449b und Anselm Worms449c folgten. Indessen hat theils das erweckte Studium und das Bedürfniss der christlichen Gelehrten, theils der immer häufiger werdende Gebrauch, Büchertitel in abgekürzter Gestalt zu citiren, ebensowohl manchen Autor bewogen, die in seinem Buche gebrauchten Abkürzungen dem Leser alphabetisch geordnet und erklärt vorzuführen449d, als auch eigene Sammlungen auf diesem Gebiete hervorgebracht. Zu letzteren gehören, nächst den in den Wörterbüchern von de Pomis (Venedig 1587 p. 237), de Lara (Hamb. 1667, am Ende), Jehuda b. Hirsch (Jesnitz 1719, vorn), Bensew (Wien 1807), Johlson (Frankf. a. Main 1840, Anhang), Dessauer (Erlangen 1838, S. 223 ff.) gegebenen Notizen, hauptsächlich die Schriften von Chajim b. Mendel aus Glogau (Berlin 1717 in 8) und Eber b. Petachia in Ungersch Brod. Seit einem Jahrhundert fingen auch Schulschriften an, die Jugend mit den Abbreviaturen bekannt zu machen, z. B. ein jüdischer Briefsteller, Amst. 1747 und 1764; ein hebräisches Elementarbuch, Dessau 1819 (S. 95). S. 450 Auch auf diesem Felde fordert nun die Wissenschaft ein tieferes Eingehen in Leben und Sitte. Die Klassification der Abkürzungen nach vollständigen und unvollständigen, einfachen und zusammengesetzten, die für Anfänger und Leseübungen gut genug ist, sollte einer andern Platz machen, auf die Buxtorf schon aufmerksam geworden: einer Eintheilung in allgemeine und in besondere. Zu letzteren gehören die beliebigen, einem bestimmten Falle oder einem besondern Schriftsteller eigenen stenographischen Abbreviaturen, während die allgemeinen, durch ihren Zusammenhang mit Cultur- und Literaturgeschichte, selber zu Denkmälern der Ideen und der Empfindungen geworden und historische Bedeutung erlangt haben. Solche abgekürzte Formeln sind, auch nicht auf Stein, Lapidarstil, und weil man die Sprache des sie belebenden Geistes nicht kannte, sind von den in den obigen Abschnitten erläuterten Euphemien folgende missverstanden oder verunstaltet worden:
בעם entziffert Biscioni catal. in fol. p. 23: cum auxilio domini.
גבת ist in Maimonides Briefen ed. Prag f. 35b, statt כב"ת, gedruckt.
דית (statt ריח) haben: Schalschelet f. 63b, Titelblatt des Schaare Zedek, Riva 1561, Bartolocci t. 3 p. 795, Wolf t. 3 p. 378, 803, Assemani zu cod. Vatic. 205, catal. codd. Lips. p. 321.
חכם erklärt Tychsen (II. Supplem. p. 24) durch ecce cubile ipsius sit ejus expiatio.
ההמכ Buxtorf entziffert diese mir nie vorgekommene Formel, wahrscheinlich richtig, הרב הגדול מנוחתו כבוד. Tychsen (l. l. p. 60) verwandelt הה in הלא היתה
ולצה, statt וצלה, in Würfels Nachrichten etc. von Nürnberg, S. 160.
וצול — את הוי״ו שבקיצור זה, מתוך מחשבה על תהלים לז, כו, חושב Buxtorf ל'וזרעו'. עמ׳ 451 זצוקל מפורש ב־catal. codd. Lips. p. 281 כ'זכרון צדיק וקדושתו לברכה'; אך Buxtorf ו־Wolf (t. 4 p. 257. 1200) כבר קלעו לנכון.
וצול das Vau in dieser Abkürzung hält Buxtorf, an Ps. 37, 26 denkend, für וזרעו S. 451 זצוקל wird in catal. codd. Lips. p. 281 in: זכרון צדיק וקדושתו לברכה aufgelöst. Buxtorf und Wolf (t. 4 p. 257. 1200) hatten bereits das Richtige.
יחבא — ב־inscript. Erford., חלק 2, עמ׳ 7, לא זוהתה כהלכה, והב׳ נתפסה בטעות ככאור או ככאלהים.
יחבא war in den inscript. Erford. Th. 2 p. 7 nicht ganz richtig erkannt, und ב für כאור oder כאלהים genommen worden.
יל נקרא אצל Haarbrücker, specimen Tanchumi, עמ׳ XII, כ'יתברך לעד'.
יל wird in Haarbrückers specimen Tanchumi p. XII יתברך לעד gelesen.
יעא פורש שלא כהלכה בידי Buxtorf; את הפירוש הנכון מסר Unger אצל Wolf, t. 4 p. 258.
יעא ist von Buxtorf unrichtig erklärt; das Richtige hat Unger bei Wolf t. 4 p. 258.
יץ — Wolf (שם) חושב שהוא 'יחיה צדיק'.
יץ hält Wolf (ib.) für יחיה צדיק
ישועה — צורה מוטעית במקום ישועם; משום כך פוענחה שלא כהלכה אצל Haarbrücker (l. l. p. VI).
ישועה fehlerhaft statt ישועם; daher unrichtig entziffert bei Haarbrücker (l. l. p. VI).
מבצעה — כך בטעות אצל Wolf, t. 2 p. 584, במקום מבגעא.
מבצעה irrthümlich bei Wolf t. 2 p. 584 statt מבגעא
נבטויא (אצל Pasini, לכתב יד Turin 60), נכתויא (מאיר מרוטנבורג, שו״ת, דפים 110ב–ד; מנחת קנאות, עמ׳ 58, 66), נכתבא (משה מינץ, שו״ת, דף 155א למעלה), נכתשיא (שם, דף 154א למטה) — בכל מקום יש לקרוא נבתויא.
נבטויא (Pasini zu cod. Turin 60), נכתויא (Meir b. Baruch RGA. f. 110bd. Minchat Kenaot S. 58. 66), נכתבא (Moses Minz RGA. f. 155a oben), נכתשיא (daselbst f. 154a unten), muss überall נבתויא heissen.
נגה (ראו האנלקטים שלי, מס׳ 7, עמ׳ 204) — אם אין הוא מציין משפחה, אולי יש לתקנו לנכה.
נגה (s. meine Analekten N. 7 S. 204), wenn es nicht eine Familie bezeichnet, ist vielleicht in נכה zu verbessern.
נכה (מאיר מרוטנבורג, שו״ת, 9, 611; הגהות מיימוניות, שו״ת ״אישות״, מס׳ 34), ננה (הקטלוג האופנהיימי, p. 92 N. 648, p. 110 N. 771) — יש לקרוא בכל מקום נכה.
נכה (Meir Rothenb. RGA. 9. 611. Hagahot Maim. RGA. אישות N. 34), ננה (Oppenheim. Katalog p. 92 N. 648, p. 110 N. 771), muss נכה gelesen werden.
נכת — כך במנחת קנאות, עמ׳ 66, במקום נבת.
נכת Minchat Kenaot S. 66, statt נבת
נן לא הובן בידי Kosegarten, כפי שהעיר Delitzsch (Ez chajim p. LXXVII).
נן ist von Kosegarten nicht verstanden worden, wie Delitzsch (Ez chajim p. LXXVII) bemerkt.
נע תורגם ב־Archives Israelites (1840, p. 61) כ'lumière du monde', כלומר נקרא נר עולם.
נע wird in den Archives Israelites (1840 p. 61) lumière du monde übersetzt, also נר עולם gelesen.
נצכה — כך אצל Bartolocci, t. 3 p. 890, במקום נצבה.
נצכה bei Bartolocci t. 3 p. 890 statt נצבה
נצל הוא טעות דפוס (במקום זצל), ומשום כך נקלט בטעות מ'דוד מרדכי', עמ׳ 147, אל רשימתו של Wolf (t. 4 p. 262).
נצל ist ein Druckfehler (זצל) und daher irrthümlich aus Dod Mordechai p. 147 in Wolfs Verzeichniss (t. 4 p. 262) aufgenommen.
נשי, במקום בשי — ראו לעיל עמ׳ 365, הערה f.
נשי, statt בשי, s. oben S. 365 Anm. f.
סט — את הפירוש הנכון של Unger (אצל Wolf, l. l.) התעלמו ממנו Assemani (לכתב יד Vat. 397) ו־Bruns (לכתב יד Kenn. 67), עמ׳ 452 וכן אחרים (Orient 1841, עמ׳ 689, 816); Tychsen (II. Supplem. p. 44) חלק עליו שלא בצדק.
סט Ungers richtige Erklärung (bei Wolf l. l.) ist von Assemani (zu cod. Vat. 397), Bruns (zu cod. Kenn. 67) S. 452 und Anderen (Orient 1841 S. 689. 816) übersehen, von Tychsen (II. Supplem. p. 44) mit Unrecht bestritten worden.
עסישי, במקום עמישי — כך אצל Wolf, t. 3 p. 14, וב־catal. Lips. p. 307.
עסישי statt עמישי bei Wolf t. 3 p. 14 und in dem catal. Lips. p. 307.
רית פורש שלא כהלכה אצל Haarbrücker (l. l. p. XII).
רית unrichtig aufgelöst bei Haarbrücker (l. l. p. XII).
שליט — Buxtorf לא הכיר בכך שה'ל' מייצגת את 'לארך'; את התיקון מסר Berl Natan אצל Wolf, t. 4 p. 266.
שליט Buxtorf hatte לארך nicht in dem ל erkannt, was Berl Natan bei Wolf t. 4 p. 266 verbessert hat.
שן פותר Tychsen (l. l. p. 57), חרף Buxtorf, כ'שיאיר נרם'.
שן löst Tychsen (l. l. p. 57), trotz Buxtorf, in שיאיר נרם auf.
שץ נחשב בעיני Bartolocci (t. 3 p. 793), Assemani (לכתב יד Vat. 173) ו־Fürstenthal (בתרגומו ל'מורה', 1839, בתחילתו) ל'שליח צבור'.
שץ wurde von Bartolocci (t. 3 p. 793), Assemani (zu cod. Vat. 173) und Fürstenthal (Uebersetzung des More, 1839, Anf.) für שליח צבור gehalten.
תנכה erläutert Hirt (oriental. Bibliothek Th. 6 S. 276) durch תהי נפשו בהשמים
לשונות הכבוד המקוצרות, הבאות מיד אחרי השם, נחשבו לעיתים לשם פרטי או לשם משפחה, ומכאן הומצא מספר ניכר של בני אדם, ובהם כמה מחברים. לפיכך עלינו לגזור העלמות מן הספרות העברית של השמות הבאים, שכן לא נוצרו אלא מאותן נוסחאות:
Die abgekürzten Euphemien, dicht hinter dem Namen folgend, sind bisweilen für Vor- oder Familiennamen angesehen worden, und man hat hiernach eine ziemliche Anzahl von Personen ersonnen, worunter mehrere Autoren. Daher müssen wir folgenden in der hebräischen Literatur figurirenden Namen, weil sie nur aus jenen Formeln entstanden, wieder zu verschwinden gebieten:
Amasei [עמשי] — Assemani (לכתב יד Vat. 286, מס׳ 3) חושב שזהו שם המשפחה של אנטולי, שנעלם מעיני Wolf. גם מגיה 'אור ה׳', מהדורת פררה, וכן Conforte ('קורא הדורות', דף 26ב למעלה), שוגים כנראה באותה טעות בחושבם את עמשאי לשם משפחה השייך לחסדאי (ראו לעיל עמ׳ 359, הערה o).
Amasei [עמשי] hält Assemani (zu cod. Vat. 286 N. 3) für den von Wolf übersehenen Zunamen Antoli's. Der Corrector des אור ה' ed. Ferrara und selbst Conforte (Kore hadorot f. 26b oben) scheinen, in dem gleichen Irrthum, עמשאי für einen dem Chisdai zugehörenden Familiennamen zu halten (s. oben S. 359 Anm. o).
Assisi [עמישי] — טעות זו של Wolf (t. 3 p. 14) כבר הוקעה בידי de Rossi לכתב יד 935.
Assisi [עמישי]. Diesen Irrthum Wolf's (t. 3 p. 14) hat de Rossi zu cod. 935 bereits gerügt.
Chalnaka — לפי de Rossi (catal. p. 8, לכתב יד 11), סופר; הוא כותב: ...scriptus fuerit in domo socrus ejus a R. Chalnaka. ייתכן שיש כאן טעות קריאה, ושבמקור עומד מרחלנכה, כלומר מ[רת]רחל נכ״ה — 'רחל המנוחה'.
Chalnaka, nach de Rossi (catal. p. 8 zu cod. 11) ein Schreiber; er sagt: ...scriptus fuerit in domo socrus ejus a R. Chalnaka. Vielleicht ist hier מרחלנכה d. i. מ[רת]רחל נכ"ה „die selige Rachel“ falsch gelesen.
Deth או Dith [רית] אינו שם משפחה, כפי שסברו מאז Jachia, הכותב (דף 63ב) 'ר׳ דית'.
Deth oder Dith [רית] ist kein Familiennamen, wie man seit Jachia gemeint, der (f. 63b) ר' דית schreibt.
עמ׳ 453 Heid [הי״ד] — כך כותב הקטלוג האופנהיימי 129D, אף שאצל Wolf (t. 3 p. 330) מובא הנכון.
S. 453 Heid [הי"ד] schreibt der Oppenheimersche Katalog 129D, obgleich Wolf (t. 3 p. 330) das Richtige hat.
Jzii [יייי] — צורה זו ב־Biscioni, catal. p. 24, תמוהה במיוחד, שכן שם, בעמ׳ 66, מוסבר כהלכה ייייא. Jaza [ייייא] — טעות זו של Plantavitius ואחרים, המצטטים שלמה יאזה, מתקן Wolf, t. 3 p. 1017.
Jzii [יייי] ist in Biscioni catal. p. 24 um so auffallender, da dort p. 66 ייייא richtig erklärt wird. Jaza [ייייא]; diesen Fehler von Plantavitius und Anderen, die einen Salomo Jaza citiren, verbessert Wolf t. 3 p. 1017.
Jisai [ישי] — אצל Bartolocci, Wolf, Pasini, Biscioni והקטלוג המינכני נחשב לשם פרטי של סבו של משה נרבוני; הפירוש הנכון מסר Assemani.
Jisai [ישי] ist bei Bartolocci, Wolf, Pasini, Biscioni und dem Münchener Katalog ein dem Grossvater des Moses Narboni zuständiger Eigennamen; das Richtige hat Assemani.
Manoach [המנוח] — Bartolocci (t. 3 p. 921) חשב שזהו שם פרטי.
Manoach [המנוח] hielt Bartolocci (t. 3 p. 921) für einen Eigennamen.
Nautoja [נבותיא] — אצל Pasini, לכתב יד Turin 60, וכן Biscioni, שם, p. 16.
Nautoja [נבותיא] bei Pasini zu cod. Turin 60, Biscioni a. a. O. p. 16.
Nin [נן] — אצל Bartolocci, ראו Wolf, t. 1 p. 1123, N. 2148; ומכאן עשה מ'Nin de Karkesona' כינוי.
Nin [נן] bei Bartolocci, s. Wolf t. 1 p. 1123 N. 2148. Daher machte er Nin de Karkesona zu einem Beinamen.
Niugat [נבגאת] — אצל Assemani, p. 319, לכתב יד Vatic. 338. Nizka [נצכה] נחשב לשם משפחה של יצחק שני; ראו Bartolocci, t. 3 p. 890, ו־Wolf, t. 3 p. 554, אשר להפך חשב את שם המשפחה 'שני' לקיצור. את השם הנכון מוסר de Rossi, libri stampati, p. 53; הקטלוג האופנהיימי לא ציין כלל את שם המחבר (706 Q.).
Niugat [נבגאת] bei Assemani p. 319 zu cod. Vatic. 338. Nizka [נצכה] ist für einen Zunamen des Isaac Scheni gehalten worden, s. Bartolocci t. 3 p. 890 und Wolf t. 3 p. 554, welcher umgekehrt den Zunamen Scheni für eine Abkürzung nahm. Den richtigen Namen hat de Rossi libri stampati p. 53; der Oppenheimersche Katalog hat den Verfasser gar nicht angegeben (706 Q.).
Ris [רית] — בקטלוג האופנהיימי, עמ׳ 341, N. 910.
Ris [רית] im Oppenheim. Kataloge S. 341 N. 910.
Rithba [ריתבע] — בראותו בנוסחת הכבוד שם פרטי, מתרגם Assemani (לכתב יד Vat. 76) את המילים 'ר׳ דוד ריתבע הידוע בן עדה' כך: 'R. David Rithba noto in Synagoga'. אך 'ידוע' או 'ידיע', הנבנית הן עם ב׳ הן — בעיקר לפני 'בן' — בלעדיה453a, מציינת כינוי או שם משפחה. משום כך שוגה גם de Rossi (לכתב יד 81) בכתבו: 'fil. Zidkae noti in Even ahezer'. הנוסח המקורי צריך להיות 'בר צדקה הידוע באבן העזר', ומכאן התרגום: עמ׳ 454 '[בנו] של צדקה, המכונה אבן העזר'. בחתימת cod. Sussex 7 מופיעות מילים כמעט זהות: 'צדקה כהן ידיע ן׳ עזרא'; אך הקטלוג הופך זאת ל'the Cohen Jediang'! המילים האחרונות, שקרא בהן Assemani 'בן עדה', הן שם; ואכן נזכרים במקומות אחרים משה בן עדה, דוד, ישוע בן יהודה ושלום עדא (עדא)454a.
Saksal [זקצל] מופיע כשם משפחה של רב יהודאי גאון אצל Eisenmenger (חלק 1, עמ׳ 69 למטה).
Schalitha [שליטא] — Wolf, t. 3 p. 133, נוקט בו כשם משפחה; ראו לעיל עמ׳ 288.
Tamach, Thamach [תמך] — כשם משפחה, בעיקר של ר׳ אברהם הלוי, פרשן שיר השירים, נוקטים בו Joseph Treves454b, Bartolocci (t. 1 p. 33, שם צמח), Wolf (t. 1 p. 108, 1111, t. 3 p. 405), Assemani (לכתבי יד Vat. 97, 205), de Rossi, והקטלוג האופנהיימי (890Q, 370O, 61D ו־p. 731). Pasini, לכתב יד Turin 58, בסופו, כותב תבון; ומחבר הערכים היהודיים, C. P. H., במילון הביבליוגרפי שהחל להתפרסם בלונדון ב־1842, כותב אף (כרך 1, עמ׳ 174) Tamack. אם כן, המספרים 104c ו־167 אצל Wolf הם אחד ויחיד.
Tamnuach [המנוח] — כך מכנה Masch (biblioth. t. 1 p. 125, סי' כ"ד) אדם שאת שמו האמיתי השמיט.
Zalaha [זלהה] — טעות זו של Bartolocci (t. 1 p. 90) מוקעת בידי Wolf (t. 1 p. 123).
Zebi [צבי] — מכך שמילה זו אינה שם אלא לשון הכבוד המקוצרת התעלם Biscioni, catal. p. 96. ולהפך, בחתימה שב'מנחת קנאות', עמ׳ 170, נראה ש'צבי' משובש מ'אזובי' (Ezovi).
לבסוף מצורפת הרשימה המלאה של הקיצורים המבוארים.
א. לשונות כבוד לחיים
Rithba [ריתבע]. Die Euphemie als Namen ansehend übersetzt Assemani (zu cod. Vat. 76) die Worte ר' דוד ריתבע הידוע בן עדה also: „R. David Rithba noto in Synagoga.“ Aber ידוע oder ידיע, sowohl mit als — namentlich vor בן — ohne ב453a construirt, bezeichnet den Bei- oder Familiennamen. Daher irrt auch de Rossi (zu cod. 81), wenn er schreibt: „fil. Zidkae noti in Even ahezer.“ Das Original muss lauten בר צדקה הידוע באבן העזר, folglich die Uebersetzung: S. 454 „des Sohnes Zedaka's genannt Eben haëser.“ In einer Unterschrift des cod. Sussex 7 kommen fast dieselben Worte vor: צדקה כהן ידיע ן' עזרא; aber der Katalog macht daraus „the Cohen Jediang!“ Die Schlussworte, die Assemani בן עדה las, sind ein Namen; auch werden anderweitig Moses ben Adah, David, Jeschua b. Jehuda und Schalom Ada (עדא)454a genannt.
Saksal [זקצל] erscheint als ein Zunamen des R. Jehudai Gaon bei Eisenmenger (Th. 1 S. 69 unten).
Schalitha [שליטא] nimmt Wolf t. 3 p. 133 als Zunamen; s. oben S. 288.
Tamach, Thamach [תמך] wird als Zunamen, vornehmlich des R. Abraham ha-Levi, eines Commentators des hohen Liedes, genommen von Joseph Treves454b, Bartolocci (t. 1 p. 33 wo צמח), Wolf (t. 1 p. 108. 1111. t. 3 p. 405), Assemani (zu den codd. Vat. 97. 205), de Rossi, dem Oppenheimerschen Kataloge (890Q. 370O 61D und p. 731). Pasini zu cod. Turin 58 Ende schreibt תבון; der Verfasser der jüdischen Artikel, C. P. H., in dem London 1842 angefangenen bibliographical dictionary hat sogar (Vol. 1 p. 174) Tamack. Demnach sind bei Wolf die Nummern 104c und 167 nur ein und derselbe.
Tamnuach [המנוח] wird jemand, dessen wirklicher Name ausgelassen ist, von Masch (biblioth. t. 1 p. 125 §. 24)
genannt.
Zalaha [זלהה]. Diesen Fehler Bartolocci's (t. 1 p. 90)
rügt Wolf (t. 1 p. 123).
עמ׳ 455 איע — אלהים יכוננה עליון / אלהים יהי עוזרם; איש חיל — אך ימי שנות החיים יוסיפו לו; ה״י — השם ישמרהו; היו — השם ישמרהו ויחיהו; י״א — ירחמהו אל; יא״ע — יכוננה אל עליון; יזי״י — יראה זרע יאריך ימים; יל — יחי לעד; ילנ״ס — יחיה לעד אמן נצח סלה; ימ״ש — יטריה מן שמיא; י״נ — יחיה נצח; י״ע — יכוננה עליון; יע״ה — יכוננה עד העולם; י״ץ — ישמרהו צורו; יצ״ו — ישמרהו צורו וגואלו; יצ״ע״ו — ישמרם צור עולמים ויחיים; יר״ה — ירום הודו; ישר — יחיה שנים רבות; ישר״ו — יחיה שנים רבות וטובות; ל״ע — לא עליכם; מב״ת — מנשים באהל תברך; נ״י — נרו יאיר; נ״ר — נטריה רחמנא; נר״ו — נטריה רחמנא ופרוקיה; ס״ט — סופו טוב; סט״מ — סופו טוב מאוד; רחוי״ל — רק חיים ושלום יוסיפו לך; ש״י — שיחיה; שיל״א — שיחיה לעד אמן; שיל״י — שיחיה לאורך ימים אמן; שיל״ו — שיחיה לאורך ימים ושנים; שי״ן — שיחיה, יהי שלומו נצח; שלי״ט — שיחיה לאורך ימים טובים; ש״ץ — שמרהו צורו; שצ״ו — שמרהו צורו וגואלו; ת״ו — תבנה ותכונן במהרה בימינו; ת״י — תחיה.
ב. לשונות כבוד לנפטרים
Zebi [צבי]. Dass dieses Wort kein Name sondern die abgekürzte Euphemie ist, hat Biscioni catal. p. 96 übersehen. Umgekehrt scheint Minchat Kenaot S. 170 in der Unterschrift צבי aus אזובי (Ezovi) verdorben. S. 455 Wir erfüllen noch die letzte Pflicht gegen die Euphemien, indem wir das vollständige Verzeichniss der erläuterten Abkürzungen hier beifügen.
A. Euphemien für Lebende.
איע אלהים יכוננה עליון אלהים יהי oder עוזרם איש חיל אך ימי שנות החיים יוסיפו לו אליכה s. יליכה הי השם ישמרהו היא אמן und ה"י היו השם ישמרהו ויחיהו יא ירחמהו אל יאע יכוננה אל עליון יזיי יראה זרע יאריך ימים יזייא אמן und יזי"י יל יחי לעד ילאנס יחיה לעד אמן נצח סלה ימש יטריה מן שמיא ינ יחיה נצח יע יכוננה עליון יעא אמן und י"ע יעה יכוננה עד העולם יץ ישמרהו צורו יצו ישמרהו צורו וגואלו יצוא אמן und יצ"ו יצעו ישמרם צור עולמים ויחיים ירה ירום הודו ישן s. יץ ישצו s. יצ"ו
ישר יחיה שנים רבות ישרו יחיה שנים רבות וטובות ישרוא אמן und ישר"ו לע לא עליכם מבת מנשים באהל תברך נבחויא s. נבחויא ני נרו יאיר נר נטריה רחמנא נרו נטריה רחמנא ופרוקיה סט סופו טוב סטמ סופי טוב מאד רחויל רק חיים ושלום יוסיפו לך שי שיחיה שיחלא שיחיה לעד אמן שיליא שיחיה לארך ימים אמן שיליו שיחיה לארך ימים ושנים שין שיחיה [יהי שלומו] נצח שן s. שין שליז s. שיליו שליט שיחיה לארך ימים טובים שליטא אמן und שלי"ט שליטאס אמן סלה und שלי"ט שץ שמרהו צורו שצו שמרהו צורו וגואלו שת } שחחיה שחי } S. 456 תו תבנה ותכונן במהרה בימינו und
תי תחיה
B. Euphemien für Verstorbene.
במז"ל בעדן מנוחתו זכרו לברכה בע"ם בגן עדן מנוחתו בש"י בצל שדי יתלונן הי"ד האל ינקם דמו הי"ן השם ינקם נקמתו הכ"ם הריני כפרת משכבו זי"ע זכותם יגן עלינו זיע"א אמן und ז"ל זכרו לברכה, זכור לטוב זל"ה זכרו לחיי העולמים זלה"ה זכרונו { לחיי העולם הבא זכרו { זלי"ב זכותו לעד יגן בעדנו זללה"ה זכרונו לברכה לחיי העולם הבא זל"ע זכרונו לחיי עד זלקצ"ט זכר לברכת קדוש צדיק טהור זצו"ל } זכר צדיק וקדוש לברכה זצוק"ל } זצוקל"א אמן וצוק"ל זצוקל"ב s. זצוקל זצוקללה"ה } וצוק"ל und לחיי זצוללה"ה } זצי"ל העולם הבא זצ"ל זכר צדיק לברכה זצלה"ה זכר צדיק לחיי העולמים
ח"ם חברך מנשים חמ"ב s. חם
זצלה"ה זכר צדיק לחיי העולם הבא זצלע"ה s. זצלה"ה [עולם statt העולם] זלל"ה לחיי העולמים זצ"ל und זצלל"ה לחיי העולם זצ"ל. und הבא זצק"ל זכר צדיק קדוש לברכה זקוצ"ל s. זצוקל זק"ל זכר קדוש לברכה זקלה"ה זכר קדוש לחיי העולם הבא זקצ"ל זכר קדוש צדיק לברכה יחב"א יהי חלקו בחיים אמן יחביע"ם יעלוו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם יליב"ה יתהלך לפני ה' בארצות החיים ינע"ם ינוח על משכבו יעל"ה ינוח עליו השלום יעמ"ש ינוח על משכבו [שלום] יר"א ירחמהו אל יש"ב הוא שלום כמנוחתו יש"י יבוא שלום ינוח ישיעמה"ן יבוא שלום ינוח על משכבו הולך נכחו S. 457 ישועם יבוא שלום (ו—) ינוח על משכבו ישיעם ישעם ינוח שלום על משכבו בם כבוד מנוחתו כמבה בעולם הבא und כ"ם לולהה לברכה ולחיי העולם הבא מב מנוחתו בכבוד מבגעא מנוחתה בגן עדן אמן מבע מנוחתו בגן עדן מחע מנוחתו חיי עד מכלו s. S. 347. מע מנוחתו עדן נב נשמתו בעדן נכגאת נפשו בין אלהים תלין נבה נפשו בצרור החיים נביא s. S. 369 Anm. n. נבע נשמהו בגן עדן נבעת נפשו בגן עדן תנוח נבת נפשו בטוב תלין נבחויא נפשו בטוב תלין וזרעו יירש ארץ נן נוחו נפש, נח נפש נוחי נפש נע נוחו עדן נצבה נפשו צרורה בצרור החיים נצבחא נפשו צרורה בצרור חיים אמן נצעה נפשו צרורה עם הצדיקים נחבע נפשו תנוח בגן עדן
עמ׳ 458 אמ״י״ץ — אבי מורי ישמרהו צורו; אמיר״ה — אדונינו מלכנו ירום הודו; הרפ״ש — הרב רבינו פרץ שיהיה; חז״ל — חכמינו זכרונם לברכה; חע״ה — חכמינו עליהם השלום; לקר״ן — לקדוש רבינו נתנאל; מז״ל — משכילינו זכרונם לברכה; מהרפ״ש — מורי הרב רבינו פרץ שיהיה; משי״ח — מורי שיחיה; רז״ל — רבותינו זכרונם לברכה.
[304a] ברך.
[304b] ברכה.
[304c] שלום.
[304d] חיים.
[304e] רות ב, ד. בימי הביניים השיבו ״ברכה טובה״ על הברכה ״שלום עליך״; ראו תוספות לחומש, דף 83א.
[304f] בראשית כד, לא; כו, כט.
[304g] שמואל ב ב, ה; רות ג, י.
[304h] משנה סנהדרין ב, א; עבודה זרה, דף 53ב; דרך ארץ רבה, פרק ו.
[305f] שמואל א א, יז; שמואל ב טו, ט; בראשית רבה מז, דף 52ג למעלה (״הפטר בשלום״); ברכות סד ע״א.
[305g] ״שלום לך״: שופטים יט, כ; דברי הימים א יב, יט. ״שלום על״: תהלים קכט, ו. ״שלום עליך״: ראו ההערה הקודמת e; השוו גיטין סב ע״א; דרך ארץ ה, ו; יוחנן כ, יט (εἰρήνη ὑμῖν; בסורית: ״שלמא עמכון״).
[305h] ״בוא בשלום״: משנה ראש השנה ב; ויקרא רבה ה, דף 171ג. על ״בוא לשלום״ השוו דברי הימים א יב, יז; משנה ביכורים ג, ג; סנהדרין יד ע״א: ״שלום בואך ברוך מתייך לשלם״; בשמואל א טז, ד נשאל „לשלום בואך”, והתשובה בפסוק ה: „שלום”.
[305i] עזרא ד, יז; ה, ז; דניאל ו, כו; ירושלמי מעשר שני ה; תוספתא סנהדרין ב; סנהדרין יא ע״ב; כתובות סט ע״א; מדרש אסתר, דף 127א. הנוסחאות הארמיות היו: ״שלם״, ״שלמא כלא״, ״שלמכון ישגא״ — כלומר „שלום”, „שלום שלם”, „תרבה שלומכם”; לעיתים נוסף ״לעלם״, „לעולמים”. בימי הביניים שימש הפסוק משלי ג, ב: ״אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ״ (מאיר מרוטנבורג, שו״ת 891). כאשר הקדימו ״רק״ לארבע המילים האחרונות התקבל הקיצור רחוי״ל (משה מינץ, שו״ת 11 בסוף, ולעיתים קרובות במדריך העברי לכתיבת איגרות).
[305n] מנחם בן סרוק, מילון שבכתב יד, ערך חי: כאשר מבקרים ידיד ביום שמחתו מברכים אותו במילים „עוד העתיד ועוד שנים רבות”. דברים דומים אצל רש״י לשמואל א כה, ו; אבן עזרא לבראשית יח, י; דוד קמחי, מילון, ערך חיה.
[306a] תוספתא שבת ח; שבת סז ע״ב; ירושלמי ברכות ו, בסוף.
[306b] ״חיים״ (פרקי רבי אליעזר נב); ״חיים טובים״, כלומר חיים מאושרים (ילמדנו אצל הערוך, ערך עשש); ״זט״, כלומר „חיה” (ζῆθι; ראו הערוך, ערך יישא).
[306c] יומא עא ע״א.
[306d] ברכות יז ע״א.
[306e] ״חזק״: שמואל ב י, יב; ישעיהו מא, ו; דברי הימים א יט, יג; ברכות לב ע״ב. הנוסחה מקובלת גם בבית הכנסת בסיום מחזור הקריאה בחומש; ראו על כך שלמה גייגר בתוך Zion, שנה 2, עמ׳ 9. ״חזק וחזק״: דניאל י, יט. ״חזק ואמץ״: יהושע א, ו, יח. ״אישר״ בארמית: ירושלמי שביעית ד, ג; ה, בסוף; ירושלמי תענית א, ד; פסיקתא בשלח שבכתב יד, בתחילה. ״יישר״: ירושלמי גיטין ה, י; ברכות מב ע״ב; סנהדרין ק ע״א; פסיקתא רבתי יט. נדירים: ״ישר״ (שבת נג ע״א), ״אשרתא״, כלומר חוזק (גיטין סב ע״א).
[306f] ״יישר כחך״: תוספתא יבמות יד, בסוף; שבת פז ע״א; יבמות סב ע״א, קכב ע״ב; בבא בתרא יד ע״ב; מנחות צט ע״ב למעלה; אבות דרבי נתן פרק ב תיקון: בדפוס פרק ה; שמות רבה כ, דף 137ג; הערוך, ערך אפרייא; רש״י כריתות טו ע״א. ״יישר חילך״: בראשית רבה נד, דף 61א; מדרש איכה, דף 60ב; מדרש שמואל יב; תרגום ירושלמי לדברים י, ב (״יתשר״); ילקוט במדבר, דף 224ג; הערוך, שם. ״יתקן חילך״: פסיקתא וילמדנו אצל ילקוט, שם, דף 224ב–ג. ״יפה כחך״: ילקוט שמות 393; במדבר, דפים 222ב, 224ב.
[306g] רש״י שבת פט ע״א; Maimonides, ״שמחה״ ח, ח (תצליה [כך בתעתיק; כנראה תצליח]).
[306h] ״אשריך״: דברים לג, כט; השוו מלכים א י, ח.
[306i] מלכים ב כג, ה; משנה עבודה זרה ד, ז; שבת קנו ע״א–ע״ב.
[306k] תרגום משלי מתרגם ״הון״ במילה ״מולא״.
[306l] שם משמעות המילה היא ״הצלחה״, וכמו ״הצלחה״ היא מצורפת לעיתים קרובות ל״ברכה״, אך רק לאחר המאה השתים־עשרה [קריאה לפי ההקשר; הספרה שחוקה בדפוס]. השוו את משמעות המילה ב״ספר חסידים״, סימן 530. גם ב״ספר המידות״, פרק י, מובעת הצלחה ב״מזל טוב״.
[306m] תרגום ירושלמי לבראשית ל, יא; תפילת ״רכון״ [כך בתעתיק; כנראה רבון] למוצאי שבת; רש״י מועד קטן כז ע״א; בבא בתרא ט ע״א.
[307a] ספרי לבמדבר טו, לא; שבת פט ע״א; בראשית רבה ו, דף 8א; פסיקתא אצל ילקוט שמות 58ב–ג ומשלי 138ב; פסיקתא רבתי טו, ג; כ; מסכת סופרים כ, ב; מדרש תהלים יח, א, לו; בן סירא, מאמר ם. השוו רש״י לוויקרא כז, ז וערכין יט ע״א, שבו בא ״סימא״ במשמעות אוצר במקום ״סימנא״; הנוסח הספרדי של התפילות ״מי שעשה נסים״ לשבת שלפני ראש חודש ו״החל״ למוצאי שבת; רש״י קידושין נט ע״א; ר׳ שמואל בן מאיר לבבא בתרא קנג ע״א; קלונימוס בקינה ״אמרתי שען״ [כך בתעתיק; כנראה ״אמרתי שעו״]. כשם שאונקלוס משתמש ב״יאות״ כנגד ״שכאות״ הארץ־ישראלי (דברים יט, יח), כך משתמש התלמוד הבבלי (ברכות נז ע״א–ע״ב; סנהדרין מז ע״א ולעיתים קרובות) ב״סימן יפה״ במקום ״סימן טוב״.
[307b] ״תנוח דעתך״: שבת קנב ע״ב; יומא סו ע״ב; מנחות ק ע״א; מסכת כלה אצל ״מנורת המאור״, פרק ט; תנחומא, פרשת נח, שם נוסף ״בגן עדן״.
[307c] ״תנתן לך נפשך״; השוו ספרא, ויקרא, פרק כ, סעיף יא, עם ויקרא רבה יט, דף 186ב.
[307d] ״יישר כחך״ — ראו מקומות אחדים לעיל, עמ׳ 306, הערה f; מכאן ״יגדל כחו ויישר״ אצל מאיר בן יצחק ביוצר ״אדיר ונאה בקדש״.
[310b] הרמב״ם, שו״ת, מס׳ 211, 116; יצחק בן ששת, שו״ת 15, 245, 265 ובמקומות נוספים.
[310c] שלמה דוראן, שו״ת 16, בתחילה (בתשב״ץ, חלק 4, מדור 1).
[310d] הרמב״ם, שו״ת 90, 133, 154; ואצל Munk, notice sur Joseph b. Jehuda, עמ׳ 25; אשר, שו״ת 16, 8; 17, 8; 43, 12.
[310e] לעיתים קרובות באיגרות הרמב״ם ובשו״ת (144); ראו Munk, שם, עמ׳ 67, 69; Kerem Chemed, חלק 3, עמ׳ 170–171; אשר, שו״ת 8, 11.
[310f] בנימין מטודלה, עמ׳ 4; איגרות הרמב״ם (דף 53א) ושו״ת 154; אברהם בן הרמב״ם בתוך ״מלחמות ה׳״, עמ׳ 9, 12, 24; שיטה לבבא מציעא, דף 42ד; cod. Florent. אצל Biscioni, מס׳ 3, משנת 1291; cod. Kenn. 642 משנת 1300; ולעיתים קרובות אצל יצחק בן ששת, שו״ת תיקון: אחרי „בן ששת” יש להוסיף: RGA.
[310g] ידעיה הפניני, ״בקשה״ שבכתב יד; ״מנחת קנאות״, עמ׳ 36; יצחק בן ששת, 220; cod. Kenn. 515 (השוו Biscioni, עמ׳ 108) משנת 1396; ולעיתים קרובות במדריך העברי הנזכר לכתיבת איגרות.
[310h] אצל איסרלין, משה מינץ ואחרים.
[310i] יהודה מינץ, שו״ת, דף 21ב למעלה: ״לא יצו ולא שיחיה כמנהג״.
[310l] הקדמת Godines ל־orden de bendiciones, אמסטרדם 1687.
[310m] ״תמים דעים״ 50.
[310n] ״ספר הקבלה״, דף 46א.
[310o] למשל, שו״ת ״משאת משה״, מהדורת קושטא, דף 119ג; שער ״כנסת הגדולה״, מהדורת סמירנה.
[310p] השו״ת הנזכרות, דף 209ד.
[311a] ״מעשיות״, הקדמה; גם יצחק בן ששת, שו״ת 509 ובמקומות נוספים. השוו מנשה בן ישראל, ״נשמת חיים״ ג, כז, דף 141ב למטה.
[311b] ברכות ו ע״ב.
[311c] ראו להלן, חלק ד.
[311d] בתשובות קדומות אצל ״חופש״, עמ׳ 12: ״ובשפירש לנו מורינו לא נתתי לבי לדבר הזה עד ששמעתי מר׳ אליעזר...״; אליעזר בן נתן (ראב״ן), דף 153ב; ״הישר״, סעיף 612; ״מנחת קנאות״, עמ׳ 136, 142, 156, 157; השוו גם עמ׳ 61, 75; יצחק בן ששת, שו״ת 234, 377, 478.
[311e] הגהות מיימוניות, שו״ת ״אישות״, מס׳ 25.
[311f] ״מנחת קנאות״, עמ׳ 134.
[311g] ״יסוד עולם״, הקדמה.
[311h] יצחק בן ברוך בתוך ״תמים דעים״ 224; ״מנחת קנאות״, עמ׳ 115, 167.
[311l] הרמב״ם, שו״ת, דף 27ג; cod. Opp. 612 Q.; דרך קבע בתשובות ניסים ויצחק בן ששת. גם כמה מן הנוסחאות שנזכרו קודם (יברכהו, ישמרהו) מתאימות לקיצור זה.
[311m] הערוך, ערך רב, ובאותה צורה בערוך קדום שבכתב יד („ואמר רבינו יחי לעד... וכך אמר יחי לעד”); ״תמים דעים״ 119, דף 22ג.
[312a] למשל בסליחה שלא נדפסה ״אמוניך שעה״.
[312b] איגרות הרמב״ם, דף 7א.
[312c] ראו Haarbrücker, specimen Tanchumi 1842, הקדמה עמ׳ XII, הערה 3, שם מצוי ילאנ״ם בשנת 1427; אנ״ם הוא ״אמן נצח סלה״.
[312d] איסרלין, פסקים 127.
[312e] הרמב״ם, שו״ת 119.
[312f] אליעזר בן נתן (ראב״ן), דפים 37ד, 91ד, 148ב; ״ספר הישר״, דפים 76ב, 83ד ובמקומות נוספים; תוספות מעילה טז ע״א; הגהות מיימוניות, חלק 4, דף 308, מס׳ 13; שו״ת ״אישות״, מס׳ 35; שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, מס׳ 386, חלק 3, מס׳ 3; ״מנחת קנאות״, עמ׳ 32; וכן בסידור שבכתב יד (Ms. Michael, קלף, פוליו) מן הרבע האחרון של המאה השלוש־עשרה. הוספה: ״הפרדס״, דף 23א.
[312g] ראו לעיל עמ׳ 310, הערה i.
[312h] מכאן משיח, כלומר ״מורי שיח׳״: שיטה לבבא מציעא, דפים 84ג, 67ב; תוספות מעילה יח ע״ב ובמקומות נוספים; סמ״ק, סעיף 146; תוספות ר׳ פרץ לבבא קמא, ליוורנו 1819, דף 2ד, ולעיתים קרובות.
[312i] ״ספר הישר״, סעיף 335; יואל הלוי אצל ראכי״יה שבכתב יד, סעיף 923 [כך בתעתיק; מסתבר ראבי״ה]; תוספות זבחים ה ע״ב; פירוש למסכת תמיד, דף 27ב; מאיר מרוטנבורג, שו״ת 39, בסוף, 72; בתוך שו״ת ״אישות״, מס׳ 35; הסידור הנזכר שבכתב יד, מס׳ 70. מכאן הר״פשי, הרפ״ש, מהרפ״ש (הגהות ל־Seorak), כלומר „ר׳ פרץ, יחיה” (ראו לעיל עמ׳ 41).
[312k] בסליחות ר׳ מאיר שבכתבי יד.
[312l] הסידור הנזכר שבכתב יד, מס׳ 19 ו־20; cod. Opp. 764 F., מס׳ 154 ו־344; בכל המקומות הוא מלווה את שמו של ר׳ מאיר מרוטנבורג.
[313d] משנת 1450 (באחרית כתב יד בדואודצימו שבבעלות מר אשר); משנת 1454 (Biscioni, קטלוג, עמ׳ 165); וכן בקובץ שבכתב יד של מיכאל.
[313e] על קיצור זה השוו מחקרי „Eine merkwürdige Medaille” (Israelit. Annalen 1840, מס׳ 17, עמ׳ 149). דוגמאות יש מן השנים 1369 (״משנה תורה״ שבכתב יד של מיכאל), 1383 (Biscioni, עמ׳ 116), 1404 (cod. Kenn. 137 ו״מלמד״ שבכתב יד בברלין), 1422 (פירוש לפיזיקה של אריסטו, כתב יד של מיכאל), 1424 (מחזור רומא שבכתב יד, חלק 1), 1426 (שם, חלק 2), 1427 (cod. Kenn. 121), 1428 (Biscioni, עמ׳ 63, 108), 1434 (כתב יד שהיה בעבר בידי היידנהיים), 1437 (מחזור רומא שבכתב יד, חלק 1), 1439 (cod. Saraval 7), 1451 (cod. Vatic. 396), 1465 (cod. Kenn. 486), 1467 (cod. Vatic. 281), 1473 (Biscioni, עמ׳ 138), 1488 (שם, עמ׳ 2; De Rossi, Annal. sec. 15, עמ׳ 55), 1490 (דה רוסי, שם, עמ׳ 76); מן המחצית הראשונה של המאה החמש־עשרה על המטבע הנזכר; ומן המחצית השנייה של המאה השש־עשרה בהקדמה ל״קול יהודה״ של מוסקטו ובהקדמה לקונקורדנציה העברית, מהדורת 1581. הוספה: ישר״ו מצוי גם בכתבי יד של סרוול מן השנים 1391 (cod. 1), 1421 (cod. 51), 1474 (cod. 29), ובכתב יד מן המאה החמש־עשרה (cod. 50).
[315k] שער תשובות רב ניסים, מהדורת קושטא, ובמקומות רבים נוספים.
[315l] ״המנהיג״, חלק פסח, סעיף 82; הרלב״ג, בסוף פירושו לחומש; יצחק בן ששת, שו״ת 216.
[315m] ראו ההסכמה שלפני ״פסיקתא רבתי״, מהדורת ברסלאו; השוו Tychsen, Supplementum II, עמ׳ 32. לעיתים אפשר לפתח קיצור זה גם ל״אלהים יהי עוזרם [עמהם]״; ראו Selig, Lehrbuch, עמ׳ 69.
[316a] הסכמה שלפני ״תורת חיים״, פראג 1698.
[316b] איגרות הרמב״ם, דף 35א.
[316c] יצחק בן ששת, שו״ת 272, בסוף, 389, בתחילה; שער ״מחברות עמנואל״, מהדורת קושטא; שלמה אדבן, ״כנאות דשא״, אמסטרדם 1735, דפים 15א, 16ב.
[316d] כתב יד אצל אזולאי, ״שם הגדולים״, חלק 1, דף 130א (ת״ו); ״שבט יהודה״, מס׳ 50.
[316e] ״יוסף אומץ״, דף 208א.
[316f] ספר חסידים, סימן 18.
[316g] בתפילה הפותחת ״האל יסלח לכל זדון״.
[316h] בסילוק וב״אבדה מפינו אמונה״.
[316i] ״נפת צופים״, בתחילה.
[316k] בזמר השבת ״לכבוד שבת״.
[316l] יוצר לפסח במחזור רומא.
[316m] ראו סליחתו ״אדם כקום״ [כך בתעתיק; מסתבר ״אדם בקום״].
[316n] ראו מאיר מרוטנבורג, שו״ת, מס׳ 1021, דף 111ב באמצע.
[317a] cod. Vatic. 77 משנת 1372; cod. Kenn. 1, עמ׳ 340; cod. Kenn. 137 משנת 1404.
[317b] cod. Kenn. 121 משנת 1427.
[317c] cod. Kenn. 520 משנת 1494; שלמה בן צמח דוראן, שו״ת
[317d] cod. Kenn. 67 משנת 1476 בקורוניה.
[317e] סידור קוצ׳ין, דף 25.
[317f] ראו Schudt, Jüdische Merkwürdigkeiten, נספח, עמ׳ 14; וכן באיגרות מאוחרות שבכתבי יד.
[317g] ספרי, סמוך לסוף; ספרא, בתחילה; פרקי רבי אליעזר לד.
[317h] ברכות יח ע״ב, יט ע״א; השוו את המקומות השייכים לעניין בתוך ״מנורת המאור״, פרקים 209, 259, ו״נשמת חיים״ ב, כב.
[318b] ירושלמי עבודה זרה ג, בתחילה; מדרש קהלת, דף 108א; הערוך, ערך מחצל [כך בתעתיק; הקריאה חשודה]. השוו את הסורית כון (כאנא).
[318c] ירושלמי מועד קטן ג, ז; שקלים ב, ו; מגילה טו ע״א; יבמות צז ע״א; חולין קד ע״ב. השוו את מאמר הברייתא באבות עם מסכת כלה, בסוף: ״וכל האומר דבר בשם חכם שלא אמרו ממנו גורם לשכינה שמסתלקת מישראל וכל האומר דבר בשם וכו׳״; ועוד ירושלמי קידושין א, ז: ״כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו״; ספר חסידים, סימן 979. [הנוסחים העבריים נשמרו לפי התעתיק אף שהם חורגים מן הנוסחים הרווחים.]
[318g] תוספות לחומש, דף 31ב; שלמה בן שמעון דוראן, שו״ת, מס׳ 291.
[318h] איגרות הרמב״ם, דף 63א; שו״ת 151; שלמה אדרת, שו״ת 2, 32; ברוך (1522) בתוך ״פרשת אלה מסעי״, דף 25א.
[318i] cod. Oppenh. 1708 Q.; למשל גרשום, שמעון הזקן, רש״י ואחרים.
[318k] cod. hebr. 42 בספריית העיר המבורג: שלמה ורחל; יצחק ובלה. האחרונה נזכרת גם אצל Wülfer, in theriacam, עמ׳ 128; השוו שם עמ׳ 129. Mannheimer, Die Juden in Worms (1842), עמ׳ 9: יעקב בן דוד ורחל. השוו Unschuldige Nachrichten לשנת 1740, עמ׳ 10 ואילך.
[319a] ״הזכרת נשמות״ הידועה, או זיכרון הנשמות, לפחות מן המאה האחת־עשרה.
[319f] קידושין לא ע״ב; וכן בהלכות גדולות, דף 123ד.
[320a] ״הריני כפרת משכבו״.
[320b] ״זכרונו לברכה לחיי העולם הבא״; כך גם במהדורותינו של הרא״ש למקום הנזכר ואצל דוד ויטאל, ״כתר תורה״, מצווה 150. את ״זכרונו לברכה״ אצל ״שולחן ערוך״ ו״לבוש״, יורה דעה רמ, ט, יש לראות כקיצור של נוסחה זו.
[320c] הלכות גדולות, במקום הנזכר; אלפסי לקידושין א; ילקוט שמות 297; הרמב״ם, ממרים ו, ה; יראים, סעיף 56; סמ״ג, מצווה 112; ״תניא״, מס׳ 100; ״מעלות המדות״ ג, בסוף; אגודה לקידושין; שמעון דוראן, שו״ת, חלק 1, מס׳ 122; ״מנורת המאור״, פרק 64. הוספה: ראב״ן, דף 134ד.
[320d] אותה נוסחה, אך ״זכרו״ במקום ״זכרונו״, אצל הערוך, ערך כפר; רמב״ן, ״תורת האדם״, דפים 99ב, 103ג — ומכאן אצל אלדאבי, ״שבילי אמונה״ י, ג בתחילה —; פסקי הרא״ש לקידושין, סעיף 50.
[320e] ר׳ ישעיה (ריא״ז) לאלפסי, במקום הנזכר; סמ״ק, סעיף 50; טור יורה דעה רמ; אלדאבי, שם, חלק 7 (מהדורת ריווה, דף 103ב, שורה 11); מנחם בן זרח, ״צדה לדרך״ א, ד, טו; ר׳ יעקב לוי, שו״ת 24.
[320f] ר׳ ישעיה, שם.
[320g] מכילתא וספרא, במקומות הנזכרים; ר׳ יעקב לוי, שו״ת, שם.
[320h] ספרי, ואתחנן; ירושלמי הוריות, בסוף.
[321a] משנה בבא מציעא ב, בסוף.
[321b] ילקוט מלכים 209.
[322a] משנה סוטה, בסוף; ירושלמי תרומות א, ח; ירושלמי שבת א, ג; שקלים ג, בסוף; בראשית רבה לג, לה; מדרש שיר השירים, דף 3ג; רות, דף 45א; אסתר, דף 127ג; מדרש שמואל ה.
[322b] ״זכור לטוב״ (ירושלמי שביעית ט, בסוף) או ״הזכור לטוב״ (ירושלמי דמאי ב), ללא הזכרת שמו של אליהו.
[322c] יהודה הדסי, ״אשכול הכפר״, פרק 51, דף 27ב; פרק 375, דף 151ג.
[322d] שבת יג ע״ב; בבא בתרא כא ע״א למעלה; עבודה זרה ח ע״ב; חולין נד ע״א.
[322e] מדרש אספה (ראו ״הדרשות בישראל״ שלי, עמ׳ 279); צמח גאון (ראו ״יוחסין״, דף 56ב); שרירא גאון (לפני תשובות ״שערי צדק״); הפייטנים מאיר בן יצחק, משה בן בנימין ויצחק בן שמואל (ראו להלן, חלק ז); ר׳ יצחק בן יהודה אצל רש״י: ״הייתי יושב בביתו של ר׳ זכור לטוב שמאיה״ (פירוש מידות ד, בתחילה); חכמי נרבון (אצל ״כל בו״, דף 11א); ספר חסידים, סימנים 746, 982; רמב״ן, ״ספר הזכות״, דף 34ד ובהקדמה ל״תורת האדם״ (״זכורים לטוב״); הקדמת ״ספר החינוך״ (״זכורים לטובה״).
[322f] אברהם דה בלמס, דקדוק, גיליון A, דף 5ב: ״זכור לטוב לזכר עולם״.
[322g] ראו לעיל עמ׳ 320, הערה b.
[323a] על חיבורים אלה השוו ״הדרשות בישראל״ שלי, עמ׳ 235, 257, 105, 282, 281, 284, ועמ׳ 313 הערה a.
[323n] הדסי, שם, פרק 379, דף 154ד; אהרן ב״מבחר״, פעמים רבות; כמה דוגמאות מפירושו לנביאים אצל וולף, כרך 4, עמ׳ 824, 1105, 1114. השוו catal. codd. Lips., עמ׳ 310, שם מז״ל, כלומר ״משכילינו זכרונם לברכה״. כך כמעט בכל מקום אצל יעקב בן ראובן ב״ספר העושר״.
[323o] ראו רש״י לישעיהו סה, טו: „שם טוב וזכר מבורך” יישארו לצדיקים. השוו ברכות יז ע״א: אשרי מי שיוצא מן העולם בשם טוב.
[323p] ספר חסידים, סימן 586.
[324a] שם, סימן 663.
[324b] מחזור רומא, חלק 2, דף 312ב; דונולו (Kerem Chemed, שם); הערוך (ערכים כחל, נפס, ענה, פס, צר); ״לקח טוב״, דף 29ב; ישעיה די טראני, ״המכריע״, מס׳ 31, 64, 69; הדסי, שם.
[324c] ילקוט אסתר, דף 174א למעלה; יצחק גירונדי בשיר ״יחידה עקיביך״; איגרות הרמב״ם, דף 59ב; ״תחכמוני״, פרק 46, דפים 63א, 65ב, ופרק 50; קודקס אצל וולף, כרך 4, עמ׳ 1164.
[324d] ״שערי צדק״, שו״ת, דף 87א, מס׳ 17; תשובות רב האי שבכתב יד. הוספה: תשובה קדומה אצל ״הפרדס״, דף 5ב.
[324e] ראו Munk, notice sur Saadia, עמ׳ 13; שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, מס׳ 201, חלק 3, מס׳ 3; יצחק בן ששת, שו״ת 207; ״עומר השכחה״, דפים 127ג, 138ב; הקדמת ״פנים חדשות״ (״זכר כלם לברכה״).
[324f] ראו כתב העת של גייגר, חלק 5, עמ׳ 444.
[324g] דברים רבה, בסוף; דונולו, הקדמה, במקום הנזכר; ״שערי צדק״, שו״ת, דפים 17ב, 25א, 70א; גאונים אצל ראב״ן, 325.
[324h] חננאל (בתשובות מאיר מרוטנבורג בקוורטו, מס׳ 91); גרשום על רבו (מאיר מרוטנבורג, שו״ת 264); אלפסי (בבא מציעא ג, בבא בתרא ח, סנהדרין ו, כמעט בכל מקום לגבי רב האי גאון); נתן (הערוך, ערך אבן).
[324i] ראו פירושיו לישעיהו נח, יד; יחזקאל מד, כ; הושע ו, ט; עירובין נו ע״א; פסחים נ ע״א; מנחות עה ע״א; וכן איגרתו לר׳ נתן בן מכיר: ״מספר רבינו יצחק ב״ר יהודה זצ״ל״.
[325a] יוסף קרא (Kerem Chemed, חלק 7, עמ׳ 63–64); שמואל בן מאיר (לבראשית לז, ב; פסחים קט ע״ב, קיא ע״א; בבא בתרא קטז ע״ב למטה; אצל ראב״ן, דף 145א); ״הפרדס״, מהדורת קושטא, דף 45ב, על ר׳ גרשום; ״לקוטי הפרדס״, דף 8ד.
[325b] יצחק בן ראובן (״שערי שבועות״, פרקים ב, טז); אברהם בן חייא (ראו וולף, כרך 4, עמ׳ 761); יוסף אבן מיגאש (ראו שיטה לבבא בתרא, דף 9ד); מפרש דברי הימים (דברי הימים ב ג, טו; ה, ט ובמקומות נוספים); רבנו תם (״הישר״, הקדמה); משולם בן נתן (שם, סעיף 721); אברהם הלוי (״ספר הקבלה״, דף 47ב); יהודה תיבון (הקדמה לחלק השני של ״חובות הלבבות״); יצחק ב״עיטור״, דפים 22ב, 25ג, 77א, 96ג.
[325l] משה אבן עזרא (ראו Zion, שנה 2, עמ׳ 137); אברהם אבן עזרא, ״יסוד מורא״, פרק ו.
[325m] ישעיה די טראני, ״המכריע״, פרק י.
[325n] מנחם הקראי (כתב העת של גייגר, חלק 5, עמ׳ 268).
[326a] מכילתא, בשלח, דף 18ב; ירושלמי עבודה זרה ג, א; סנהדרין י, ה; שבת קיח ע״ב, קנו ע״א.
[326b] תשובות שבכתב יד אצל לוצאטו; ״מפתח״ לר׳ ניסים אצל כתב העת של גייגר, חלק 5, עמ׳ 444, הערה 1; ״לקוטי הפרדס״, דף 20ד; ״הישר״, דף 85א; ״עיטור״, דף 60ד.
[326c] ״הפרדס״, דפים 19א, 36ג; ״לקוטי הפרדס״, דף 19ד; ראב״ן, דף 149א. האמור באיגרת רש״י לר׳ נתן בן מכיר — ״והעיד באגרתו על רבינו הקדוש זצ״ל״ — מכוון כנראה אליו.
[326d] ברוך (״התרומה״, בתחילה, סעיפים 131, 161; תוספות זבחים, דפים 12ב, 59ב); אברהם הירחי (״המנהיג״ לפסח, סעיפים 63, 86, 96); השוו מרדכי (חולין, סעיף 733; נידה, סעיף 1082); הגהות מיימוניות (שו״ת ״משפטים״, מס׳ 25); cod. Rossi 813.
[326n] רב האי בתוך ״שערי צדק״, דף 46ב, וב״תמים דעים״ 119; משה אלאשקר, שו״ת 42, 102, על הגאונים: ״זכר קדושים ואדירים לברכה״.
[326o] נטרונאי גאון (אצל ״המכריע״, פרק פח); צמח גאון (״הזכות״, דף 27ד); אלמונים (״שערי צדק״, דף 29א); ״הפרדס״, דפים 27ג, 30ג, 43ד, 61ג; אליעזר בן נתן (ראב״ן, דפים 15ג, 143ד); הרמב״ם (סוף פירוש המשנה); ״תחכמוני״, פרק א; בחיי בן משה (איגרות הרמב״ם, דף 36ב); מאיר כהן (שיטה לבבא מציעא, דפים 42ד, 69ד, 127ד); משה כהן, 1286 (ראו Kerem Chemed, חלק 3, עמ׳ 172, שם נוסף סימן שאלה שלא לצורך); לוי בן אברהם (cod. Vatic. Urbin. 43); אשתורי הפרחי (״כפתור ופרח״, דפים 51ב, 301א, 412א); הקדמת עובדיה לפירוש הרמב״ם על ראש חודש; cod. Vatic. Urbin. 44; איסרלין, פסקים 149; כתב יד משנת 1486 (אזולאי, ״שם הגדולים״, חלק 2, ש 41); לוי חביב, שו״ת 67, בתחילה; כתב יד אצל לוצאטו (Kerem Chemed, חלק 7, עמ׳ 78).
[327a] הגהות מיימוניות, שו״ת ״קנין״, מס׳ 32.
[327b] חזון יוחנן טז, ו; יז, ו; יח, כד; ״יוסיפון״, עמ׳ 186, 190, 254, 862; ״לקח טוב״, אמור; פיוטים שונים לבית הכנסת מן המאה השתים־עשרה.
[327f] שמואל תיבון, הקדמה ל״מורה״, בסוף; ״רוקח״, סעיף 292; רמב״ן (״תמים דעים״ 226, בתחילה); הגהות מיימוניות, ״אישות״ 9; תוספות זבחים, דף 12ב. הכוכבית במקור מציינת את הקיצור זצק״ל.
[327g] ״שלטי הגיבורים״ למרדכי, גיטין 9, בסוף; מרדכי, עבודה זרה, סעיף 1307; ״כפתור ופרח״, דף 7ב. הקיצור זצק״ל, שבו השתמשו עזריאל בן יחיאל, אשר ובנו יהודה בחתימת תשובותיהם, מצוי גם ב״אבני זכרון״, מס׳ 42; ״נפש החכמה״, גיליון K, דף 3; בתשובות בנימין זאב, דפים 50א, 72א; ב״מצרף לחכמה״, דפים 89ב, 90ב; ובכמה קודקסים — ראו בהערה הבאה. בספר חדש יותר, ״עדות לישראל״ (ברסלאו 1826), דף 3א, קוראים: ״זכר צדיק וחסיד לברכה״.
[327h] cod. Michael (תשובות רב האי גאון, ושם זצוקל״ב); סידור כתב יד Michael, ליוצר המסומן בכוכבית; cod. hebr. 17 בספריית העיר המבורג, לסליחה ״אין כמרת בשר״; cod. Lips. 12, מס׳ 3; codd. Vatic. Urbin. 9 ו־38; מחזור כתב יד אצל לוצאטו, בנוסח פרובנס או סיציליה, למוסף יום הכיפורים; cod. Vatic. 247 משנת 1324. באלה מצויה הצורה צו״ל: cod. Bodlej. 387; פירוש יעבץ לאבות שבכתב יד; מחזור כתב יד אצל רג׳יו, למוסף יום הכיפורים; ״ליקוטי ספר התרומה״ שבכתב יד, סעיף 19 (״מהר״ם צו״ל״).
[328a] ניתנה לבית הכנסת בלונדון בידי יוסף בן יחיאל: ״הנדר יוסף בן הק״ר יחיאל, *וצק״ל המשיב ושואל, לקהל כהואל, כדי לחזות פני אריאל, ככת (?) בדת יקותיאל, וצדקה תציל ממות״. Gagnier סבר ש״כהואל״ היא עיר פולנית וש״יקותיאל״ פירושו ישראל.
[328b] ב״המכריע״.
[328c] שם, פרק 81, ושם ר׳ אלחנן — ראו לעיל עמ׳ 34 — מצוטט באותו אופן.
[328d]וצק״ל ב־cod. Vatic. 194, מן המאה החמש־עשרה; ״נשמת אדם מאמץ כח״, דף 97א; יעקב היילפרון, שו״ת 43, הקדמה; ״אלים״, עמ׳ 30; ״מצרף לחכמה״, דף 25ב; שער ״בחינת הדת״. זצוק״ל ב־cod. Rossi 1141 משנת 1649.
[328e] זצוקל״א; ראו ״פחד יצחק״, ערך ״יין״, דף 26א.
[328g] איסרלין, פסקים 34, 70; ״יוחסין״, דף 131ב; ״מבקש השם״, בתחילה, כתב יד משנת 1575; משה איסרלש, שו״ת 101.
[328h] סליחות שבכתב יד בספריית ליידן, מס׳ 114.
[329a] ספרא, ויקרא; תוספתא סנהדרין יג; שבת י ע״א, לג ע״ב; ראש השנה טז ע״ב; ביצה טו ע״ב; סופרים יג, ח.
[329b] תרגום ויקרא יח, ה — ראו ״עיקרים״ ד, מ — ודברים לג, ו.
[329c] משנה תמיד, בסוף; סופרים א, א; ויקרא רבה, פרק ו, דף 172ד.
[329d] ראו אבות דרבי נתן, פרק טו, בסוף.
[329e] משנה בבא מציעא ב, יא; סנהדרין י, ב; אבות ב, ז; ד, יז; תוספתא סנהדרין; ברייתות בברכות כח ע״ב, מח ע״ב, סא ע״ב; מכילתא, דף 21ב ובמקומות נוספים; ספרי, וילך, בסוף. השוו בראשית רבה, פרק ט, דף 11ב.
[329f] ״זכר נשיאנו לחיי העולם הבא״.
[329g] אברהם הכהן (מאיר מרוטנבורג, שו״ת 501, בסוף); קלונימוס הזקן (שם); יעקב בן מאיר (Kerem Chemed, חלק 6, עמ׳ 31); יצחק בן שמואל — ראו שו״ת ״קנין״, מס׳ 19; ״אישות״, מס׳ 21; ״משפטים״, פעמים רבות —; הרמב״ם, איגרות, דף 58ב; אלמוני, תשובות הרמב״ם 130; שמשון בן אברהם — ראו שו״ת ״אישות״, מס׳ 18 —; ברוך בן יצחק, ״התרומה״, נידה, סעיף 106, בסוף.
[329h] ראו החתימות בתעודה משנת 1305 אצל שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, מס׳ 415; cod. Kenn. 82 משנת 1306.
[330a] איגרת אנטולי אל הרמב״ם, דף 90א; רמב״ן על אלפסי, הקדמה. הצורה זל״ה מצויה בסוף ההקדמה לפירוש הראב״ד ל״ספר יצירה״; בהערה לילקוט יהושע, דף 7ד, עמ׳ 31; ובקודקס משנת 1495 אצל Hottinger — ראו cod. Kenn. 253, עמ׳ 435 של dissertatio generalis, מהדורת Bruns.
[330h] cod. Vatic. 41; cod. München 5 משנת 1233; מצבה משנת 1232 אצל Beck, monumenta, עמ׳ 32. הקיצור זל״ע מצוי בכתב יד בודליאני — וולף, כרך 4, עמ׳ 911 —; במחזור שבכתב יד בספריית הגימנסיה בברסלאו, לראש השנה, לפי הודעת שלמה ניסן; אצל מאיר מרוטנבורג, שו״ת 189; ואצל שלמה לוריא, שו״ת 29, בסוף.
[330i] אברהם קלויזנר, ״מנהגים״, דף 12ב ובמקומות נוספים.
[330k] רג׳יו (Kerem Chemed, חלק 7, עמ׳ 118).
[330l] ״שערי צדק״, דף 14א.
[330m] ראו Zion, שנה 2, עמ׳ 183.
[330n] ״יסוד עולם״, פרק ד; משה איסרלש, נספח ל״יוחסין״, בסוף.
[331a] cod. hebr. 17 בהמבורג — שלוש פעמים בגוף הטקסט —; cod. Kenn. 588 משנת 1340, בחתימה.
[331b] משה איסרלש, הקדמה ל״שולחן ערוך״; ההסכמה שלפני ראב״ן; יצחק כהן, הקדמה ל״פענח רזא״; ליפמן הלר, ״מגלת איבה״, עמ׳ 31, על אישה; ״יון מצולה״, בסוף. בדומה לכך זצלהע״ה — לפני ״עיקרים״, מהדורת 1618 — וכמעט כך זצלע״ה — Buxtorf, Lexicon rabbinicum, עמ׳ 669.
[331c] יוסף יעבץ לפני ״נורא תהלות״, מהדורת 1568.
[331d] ראו Würfel, Die Juden in Nürnberg, עמ׳ 160; cippi ebr., עמ׳ 77; ״סדר תפלות״, אמסטרדם 1681, בקוורטו, דף 268ב; שו״ת ״חינוך בית יהודא״, מס׳ 119, בתחילה; ההסכמות לילקוט במהדורת פרנקפורט על המיין ובמהדורת פרנקפורט על האודר.
[331g] צבי אשכנזי, שו״ת; ההקדמות ל״יסוד עולם״, ״יד חיים״, ״חומת אש״ ו״פירוש שיר השירים לרמב״ן״; ההסכמה שלפני ״ים של שלמה״, גיטין (ברלין 1761, פוליו); שער מהדורת פראג של אבודרהם.
[331h] בנימין זאב, שו״ת 253, בסוף.
[331i] דברים רבה, בסוף; ילקוט דברים, דף 304ג באמצע, ושם נוספה גם ״ונשמתא״ לפני לה״ה.
[331k] הקדמה, עמ׳ 31, בתוך ״מאור עינים״.
[331l] ראו ההסכמות ל״פירוש שיר השירים לרמב״ן״, מהדורת אלטונה; ״דגול מרבבה״ (1794); שלמה אדרת, שו״ת, מהדורת 1811, חלק 2; האקרוסטיכונים ב״מעין החכמה״ (1811), דפים 37א, 64; ההסכמה ל״רי״ף ורמב״ן לנדרים״, וילנה 1843, פוליו.
[332a] ראו Orient 1844, Literaturblatt, עמ׳ 245, שורה 8.
[332b] ״תורת הקנאות״, דפים 26ב, 33א; ״תולדות אדם״, דיהרנפורט 1801, באוקטבו, הקדמה לחלק הראשון; שער ״פתח צור״, ברלין 1831, בקוורטו.
[332c] משנה יומא ח; יומא פו ע״א.
[332d] משנה עדויות ב, בסוף; תוספתא סנהדרין יג; ותנא דבי אליהו בילקוט מלאכי, דף 88ג למעלה.
[332e] סוכה כ ע״א ופירוש רש״י שם.
[332f] מאיר מרוטנבורג, מנהגי אבלות, עמ׳ 50.
[333a] למשל יצחק הסנירי (1220), באקרוסטיכון של פיוט לחג; מכיר בן ששת הלוי בברצלונה בשנת 1305 — שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, מס׳ 417 —; שמעון דוראן, שו״ת, חלק 1, מס׳ 29, 61; לוי חביב, שו״ת 4, בתחילה; זבולון קטלאנו, ״משפטי שמואל״, דף 83א; מתתיה קלעי, שם, דף 47א; אברהם בן משה, ״כתר תורה״, קושטא 1536, בסוף; אליהו לואנץ — ראו שו״ת ״חוט השני״, מס׳ 22 —; אברהם סרוואל, הקדמה לפירוש המעמדות; אברהם בן יוסף, אחרית דבר ל״שפתי כהן״, מהדורת 1690; פייבל, הסכמה ל״סדר הדורות״, מהדורת 1769; שמואל לנדא, המאסף 1794, עמ׳ 45 ואילך. ב״מעלות המדות״, פרק ג, בא ״נפשו״ במקום ״משכבו״.
[333b] יצחק בן ששת, שו״ת 412, בסוף; ״יוסף אומץ״, דף 193א: ״משכבה״ — מנוחתה.
[333c] יצחק בן ששת, שו״ת 385; שמעון דוראן, שו״ת, חלק 1, מס׳ 122.
[333d] אותם מקורות, שם.
[333e] ״יוסף אומץ״, שם.
[333f] ירושלמי יומא א, א; מועד קטן כח ע״א; שבת לג ע״ב; ויקרא רבה כ; פסיקתא בילקוט ויקרא, דף 142ד; מדרש שמואל כג; שמחות ח, בסוף; אליהו זוטא ב.
[333g] תנא דבי אליהו, פרקים יח, לא; השוו רקנאטי לפנחס, בתחילה. במקום ״אני כפרתן״ קרא ר׳ אלעזר ב״סודי רזי״: ״הריני כפרת משכבכם״ — ״שכחת לקט״, ערך אליהו, מס׳ 7.
[334h] cod. Kenn. 424, שנכתב בפאס, אך לא בשנת 1446 כפי שנאמר ב־dissertatio generalis.
[334i] ״עליו ועל כל ישראל״ — איגרות הרמב״ם, דף 11ב —; מכאן הקיצורים תמ״כ עוכ״י. ראו Buxtorf, de abbreviaturis, עמ׳ 212.
[334k] דברים לב, לו, מג; מקבים ב ז, ז; מדרש תהלים ט, יג.
[334l] אלפסי, שו״ת 217; הרמב״ם, שו״ת 211.
[334m]Kerem Chemed, חלק 3, עמ׳ 171; תעודה מוורמס שבכתב יד משנת 1377; ר׳ יעקב לוי, שו״ת 67 — ״דמה״, דמהּ של אישה.
[335a] ר׳ יעקב לוי, שו״ת 150.
[335b] ראו תיאור המצור על פראג, ״מלחמה בשלום״.
[335c] ״אור החיים״, דף 30ב; משה אלשיך, שו״ת 44, 118; לוי חביב, שו״ת 29; שמואל קלעי, שו״ת 80.
[335d] סוכה לג ע״א–ע״ב, לה ע״ב — פעמיים; אצל הרא״ש שם, פרק ג, בא ״השם״ במקום ״המקום״ —; נידה מט ע״ב; בכורות מה ע״א. המקומות כבר נאספו ב״סדר הדורות״, דף 103א למעלה.
[335e] ״מלין דרבנן״, מס׳ 344.
[335f] ראו Munk, notice sur Saadia, עמ׳ 13, 44.
[335g] שם, עמ׳ 11.
[335h] Munk, commentaire de R. Tanhoum, עמ׳ 99.
[335i] הדסי, שם, דפים 63ד, 101ג, 124ד למטה; בקיצור שם, פרקים 168, 256, 338; אהרן ב״מבחר״ לויקרא — שמיני ואמור —; ״תיקון״ אצל וולף, כרך 4, עמ׳ 1070 — ״השם״ שם, עמ׳ 1086 —; ״עץ חיים״, מהדורת 1841, פרק יח; כתב יד אצל וולף, כרך 3, עמ׳ 377.
[335k] הדסי, פרק 257, דף 98ג.
[335l] ראו Dukes, Mittheilungen, עמ׳ 27.
[336a] בראשית טו, טו; ספרי, נשא; תוספתא סוטה י.
[336b] בן סירא מד, יד; חכמת שלמה ג, ג. השוו להלן, חלק ו, מס׳ 3.
[336c] מועד קטן כט ע״א; השוו ירושלמי עבודה זרה ב, ב; ג, א; ״תניא״, סעיף 66: ״תשכב בשלום״.
[336d][אברהם] ע״ה שבמהדורותינו של ויקרא רבה, פרק כח, דף 198א למטה, ופרק כט, דף 199ג למעלה, אינו מצוי במקבילות בפסיקתא רבתי יח, ג; מ, ו; ובילקוט ויקרא, דף 186ג. ע״ה המצוי בתוספות בבא קמא פב ע״א, צב ע״ב אינו שייך למדרש המצוטט.
[336e] בסוף: ״אברהם אבינו ע״ה״.
[336f] דף 100ג: ״דוד ע״ה״.
[336g] בפרק ג בתחילה, בפרק יב בתחילה ובכמה מקומות נוספים יש ע״ה במהדורת פראג, אך לעולם לא במהדורת ונציה הקדומה יותר.
[336h] בנימין מטודלה, עמ׳ 103: ״אבותינו ע״ה״.
[336i] ״יוסף אומץ״, דף 208א.
[337a] כהן צדק — ״שערי צדק״, דף 22ב —; סעדיה — cod. Bodl. אצל Uri, catalogus, פרק 370; Munk, notice, עמ׳ 14 —; ״יוסיפון״, עמ׳ 741; שמות רבה א.
[337b] ״יוסיפון״, עמ׳ 742.
[337c] אלדד, בסוף.
[337d] ״חיי משה״; אלדד; שמות רבה ב; ״יוסיפון״, עמ׳ 190, 731; הערוך, ערך לשון.
[337e] נטרונאי — טור אורח חיים מה —; ניסים, ב״מעשיות״; חננאל — ראו בחיי לשמות, דף 99ג למעלה —; תנחומא בפירוש ידעי שבכתב יד להאזינו; מדרש עשרת הרוגי מלכות שבכתב יד.
[337f] מדרש תהלים קיט, בתחילה; תנחומא, פרשת צו, בסוף; וכן אצל ידעי, שם.
[337g] ״יוסיפון״, עמ׳ 807; איגרות הרמב״ם, דף 66ב.
[337h] ״נוה שלום״, דף 170א.
[337i] פירוש רקנאטי לבראשית, דף 21א.
[337k] שמואל תיבון, ״יקוו המים״, פרק ז, בתחילה; רקנאטי, שם, לפרשת שמיני ובמקומות נוספים.
[337l] רקנאטי, שם, בראשית, דף 24ב.
[337m] ״מורה נבוכים״ א, ב; שמואל תיבון, שם, עמ׳ 44.
[337n] סעדיה אבן דנאן — ראו תשובות הרמב״ם 225, דף 49ג.
[337o] אצל רקנאטי, מאיר גבאי ואחרים.
[337p] שמואל הנגיד, ״מבוא התלמוד״ א; הרמב״ם לאבות ד — ראו Porta Mosis, עמ׳ 35.
[337q] ברכות ט — ראו Porta Mosis, עמ׳ 140.
[337r] מאיר אלדאבי, ״שבילי אמונה״ ט, לקראת הסוף, מהדורת ריווה, דף 122ב; לוי חביב, שו״ת, דף 256א למטה.
[337s] איגרות, דף 5ב; Porta Mosis, עמ׳ 89.
[337t] מאיר מרוטנבורג, שו״ת 578.
[337u] מרדכי, יבמות, סעיף 170 — כנראה מתוך ראבי״ה —; הרא״ש, שו״ת 43, 7; ״מעלות המדות״, דף 22ב; ״כפתור ופרח״, פרק יא, בתחילה; ספר המוסר, פרק כד, דף 37ד; ״צרור המור״; ״יוחסין״, דף 2ב; ועוד.
[338a] אברהם בן משה בן מימון, ״מלחמות ה׳״, עמ׳ 6; ידעי, ״התנצלות״; רלב״ג למשפטים; משה נרבוני — ראו cod. Lips. 43, קטלוג, עמ׳ 308 —; רבנים גרמנים וצרפתים מן המאה הארבע־עשרה — מאיר מרוטנבורג, שו״ת, דפים 110ג למעלה, 111ב באמצע; ״כריתות״ א, ו, א; ט; יא, א, ג; ״פירוש הרא״ש והראב״ד״, פראג 1725, בקוורטו, דף 9א ואילך —; דה לאטס, הקדמת ״שערי ציון״ שבכתב יד; חסדאי בן אברהם, ״אור ה׳״ ג, א; cod. Rossi 333 משנת 1392; שם טוב בן שם טוב, ״האמונות״, דף 49א; יעקב לוי, הקדמת מהרי״ל ובמקומות נוספים; cod. Rossi 456; ספר המוסר, פרק כז, דף 53א; שלמה מאורבינו (1480), ״אהל מועד״, דף 10א; פירוש למשה ריאטי — ראו כתב העת של גייגר, חלק 5, עמ׳ 442, הערה 1. תמוה ע״ה הבא במהדורות התלמוד שלנו לאחר שמו של ר׳ אפרים, תוספות חולין ק ע״א, שכן אין כדוגמתו בתוספות.
[338b] ״הפרדס״, דף 22א; פירוש לקינים, דף 25א; ״הדרת קדש״, גיליון 8ב; יעקב לוי, שו״ת 60 ועוד. הוספה: שם ע״ה בא ואחריו „והברכה”.
[338c] דוד קמחי, מילון, ערכים אחר והגה ובמקומות נוספים; מאיר מרוטנבורג, שו״ת 611; cod. Vatic. 250, מס׳ 6; כתב יד אצל לונזאנו, ״אור תורה״, דף 21א; אפרים בן יואב בקודקס משנת 1501 — Zion, שנה 1, עמ׳ 95 —; יהודה חייט, הקדמה ל״מנחת יהודה״.
[338d] כתובת קבר מרגנסבורג משנת 1517.
[338e] De Pomis, מילון, הקדמה.
[338f] דוד מימון אצל ״מאור עינים״, דף 96ב; מנחם צמח בשנים 1322 ו־1326, codd. Kenn. 394, 240; ר׳ שמשון משינון, ״כריתות״, הקדמה; Onqueneyra ל״ראו־מה״, גיליון 7, 1ב.
[338g] דוד קמחי, ״מכלול״, דף 23ג; מילון, ערך תעה.
[338h] משה ריאטי, תחילת הקינה שלו שבכתב יד; יהודה חייט, שם.
[340b] בסליחות ״אזכור ימים מקדם״ ו״אליך צורי כפי״. ב״ארחות חיים״ — ראו יצחק בן ששת, שו״ת 115 — וב״כל בו״, מס׳ 114, דף 99ב, מצוי הביטוי ״זכותו תעמד אלי ויגן בעדי״. לצורת היחיד אצל אלחריזי ראו Tour du monde du R. Petachia (פריז 1831), עמ׳ 85.
[340c] פעמים רבות אצל אזולאי, ב״זכרון ירושלים״, בהקדמות לתשובות ״יכין ובועז״ ובדפוסים אחרים מליוורנו.
[340d] שלמה אדרת, שו״ת, חלק 3, מס׳ 7. השוו ״זכותו יעמד לעולם״ בכתובת קבר אצל וולף, כרך 4, עמ׳ 1203.
[341a] משה מטראני, הקדמה ל״צפנת פענח״ — ״אבותי״ —; בדרך כלל אחרי ״רבותינו״ או ״הקדמונים״: תקנות קדומות אצל מאיר מרוטנבורג, שו״ת, דף 112ב באמצע; ראב״ן 107, דף 34ד למעלה; רמב״ן ב״שער הגמול״, דף 9א — ״הנפש״ —; ״מנחת קנאות״, עמ׳ 63; ״מגדל עוז״ להלכות יום טוב ה, טו; מנהגי אברהם קלויזנר, דף 12ב; תם בן יחיא, שו״ת 65; שלמה אלקבץ, ״שרש ישי״, דף 34ב.
[341b] צמח בן שלמה דוראן, שו״ת, חלק 1, פעמים רבות — למשל דפים 62ג, 63ב —; צמח בן שמעון דוראן בחתימתו — שו״ת ״יכין ובעז״, חלק 2, בסוף; תשב״ץ, חלק 4, מחלקה 1, דף 34ד —; שלמה בן שמעון דוראן, ״מלחמת מצוה״, בתחילה, ובתשובותיו פעמים רבות, למשל מס׳ 111.
[341c] פרק 98: ״משכילי תנוח נפשם בנופש״; פרק 349: ״המלמדים נוחם נופש״.
[341d] ראו ״עץ חיים״, עמ׳ LXXVII. [ר״ע כאן היא כנראה לשון כבוד מקבילה, אולי ״רוחו עדן״, ולא ״רבי עקיבא״.]
[341e] יוספוס, bellum Judaicum ב, ח, יא; משנה ברכות ד; אבות ה, כ.
[341f] ברכות לד ע״ב.
[341g] סעדיה, ״אמונות ודעות״, מאמר ט. השוו הרמב״ם, תשובה ח, שבו עדן אינו נזכר.
[341k] רב האי — ״שערי צדק״, דפים 94ב, 95א; ״תמים דעים״ 119 —; ניסים — ״מפתח״ לברכות, ראו כתב העת של גייגר, חלק 5, עמ׳ 442, הערה 2; הקדמת ״מעלות״ —; גרשום — ראב״ן, דף 92ג —; רש״י — שבת סז ע״א; וכן ב״שבלי הלקט״ שבכתב יד, חלק 2, מס׳ 75.
[341l] כתובת קברו של אלפסי; תעודה משנת 1112 — ראו תשובות הרמב״ם 211 —; יוסף אבן מיגאש — שיטה לבבא מציעא, דף 170ג —; אברהם בן חייא, ״צורת הארץ״, בתחילה; יהודה הלוי, באקרוסטיכון של ״כרכי אצולה״, בתוך Virgo filia Jehudae, עמ׳ 113, 115; אברהם אבן עזרא לדברים יד, כב; כו, יז; כט, יח; לב, יז; הדסי, שם, פרקים 167, 243; אליעזר בן נתן — ראב״ן, דפים 34ד, 55א, 149ג, וכן בכתב היד הישן בוולפנביטל —; יעקב בן מאיר, ״הישר״ 720; אברהם בן דוד, ״תמים דעים״ 243; הרמב״ם — ראו Munk, notice sur Joseph b. Jehuda, עמ׳ 67–68 —; יצחק בן אבא מארי, ״עיטור״, דפים 76ד, 102ד; ״הפרדס״, דפים 45ב, 49א ובמקומות נוספים.
[342a] אברהם הירחי, ״המנהיג״, שבת, סעיף 58; cod. Bodlej. אצל וולף, כרך 3, עמ׳ 318; כתב יד מן המאה השלוש־עשרה ב־Archives Israélites 1840, עמ׳ 61; חזקיה אצל שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, מס׳ 832.
[342b] תשובות רב האי שבכתב יד, בקוורטו; ״שערי צדק״, דפים 88א, 94ב; ״תמים דעים״ 119.
[342c] ״רוקח״, סעיף 304; ״יסוד עולם״, מהדורת ברלין, ג, ו; Buxtorf, de abbreviaturis Hebraicis; וכן הרשימה שלפני ״לחם הפנים״, דף 1ב.
[342d] ראו אבן צור, הקדמה ל״מגלת אסתר״, בסוף.
[342e] חתימת קודקס שבכתב יד מן המאה החמש־עשרה, מאיטליה.
[342f] cod. Bodlej. 81; כתובות קבר מבזל, מס׳ 3, ומארפורט, מס׳ 17. השוו ״ינוחו כגן עדן״ ברשימת הקברים שבכתב יד של יעקב.
[342g] ״מעשה נסים״, מהדורת אופנבך, מס׳ 1; אותה נוסחת איחול משנת 1544 בכתב יד שבגימנסיה מריה מגדלנה בברסלאו.
[342h] הדסי, שם, פרק 150; כלב, הקדמה ל״עץ חיים״; השוו catal. codd. Lips., עמ׳ 282, ושם נוספה גם ״שומה״ („hineingesetzt“).
[342i] אשר בן משה — ראו ״אור זרוע״ הקצר בהגהות מרדכי לבבא בתרא 651; בתשובות מאיר מרוטנבורג בקוורטו, מס׳ 7, הוא חותם זצ״ל —; cod. Kenn. 76 משנת 1296; יצחק בן מאיר — תשובות הרא״ש 42; יהודה בן אשר, תשובות שבכתב יד, מס׳ 92 —; חתימות בתעודה מוורמס שבכתב יד משנת 1377.
[343a] הדסי, פרקים 150, 257, 311; כלב, שם; סידור, חלק 4, דפים 16א, 31ב; כתבי יד מליידן אצל Dukes, Mittheilungen, עמ׳ 26, 29.
[343b] ויקרא רבה כז = תנחומא, אמור, דף 54ג למטה. השוו שם פרק יח, דף 184ד; מדרש רות, דף 44ד; בבא מציעא פג ע״ב; בבא בתרא עה ע״א.
[343c] הדסי, פרקים 257, 311, 338, דף 125ד.
[343d] ״אבני זכרון״, מס׳ 49 — ושם ״תהיה״.
[343e] הדסי, פרק 257; שער והקדמת סמ״ק.
[343f] cod. Kenn. 293 משנת 1144; יצחק בן אברהם — מאיר מרוטנבורג, שו״ת 6 —; חתימות או כתובות מן השנים 1338 — Zeitung des Judenthums 1840, עמ׳ 742 —, 1381 — משה מינץ, שו״ת, דף 18ד —, 1384 — Zeitung des Judenthums 1840, עמ׳ 342 —, ומן הרבע הראשון של המאה החמש־עשרה — ר׳ יעקב לוי, שו״ת 203. ב״שלטי הגיבורים״, דף 180א, בא ״תתעדן״ במקום ״תנוח״.
[344c] ״שערי צדק״, דף 51א, אם קוראים מ״כ במקום ע״כ.
[344d] רש״י לעבודה זרה עה ע״א ולסוכה מ ע״א; שמעיה למידות, בתחילה; אליעזר בן נתן, שם, דף 74ד; יהודה הלוי — ״בתולת״, עמ׳ 113 —; אבן עזרא לשמות כ, א ולקהלת ה, א; שלמה פרחון, מילון, ערך אך; ר׳ יצחק על אמו — ראו ״תורת האדם״, דף 22ד —; ברוך, ״התרומה״, סעיפים 89, 110 ובמקומות רבים; שלמה בן שמעון דוראן, שו״ת 391.
[344e] ספר חסידים, סעיף 3.
[344f] כתובות הקבר מארפורט, מס׳ 1 ו־26, מן השנים 1268 ו־1274.
[344i] תרגום ודוד קמחי לישעיהו נח, ח; משנה סוטה א, בסוף; מנחם בן זרח, ״צדה לדרך״ ה, ג, טז.
[344k] ״ספר הקבלה״, דף 40ב; ״תמים דעים״ 12; Ibn Latimi, באקרוסטיכון של ״אלף אלפין״ בפירוש כתב יד ל״מורה״ — בשאלות שאול כהן לאברבנאל — דפים 19ב, 23ב ובמקומות נוספים. [השם Ibn Latimi נשמר לפי הדפוס; זיהויו אינו ודאי.]
[345b] cod. Kenn. 195 מסביליה; cod. Kenn. 484 מפאס — ראו לעיל עמ׳ 334, הערה h.
[345c] בשנת 1232 בארגון ובברצלונה — איגרות הרמב״ם, דפים 36א, 39ב למטה —; בכתובות קבר מטולדו מן השנים 1255, 1307 ו־1385 — ״אבני זכרון״, מס׳ 25, 10; כתובת קבר שבכתב יד אצל Gracian —; בשנים 1304 ו־1305 בברצלונה — ״מנחת קנאות״, עמ׳ 61; שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, מס׳ 415 —; codd. Vatic. 97, 205; Vatic. Urbin. 17, מס׳ 7; cod. Kenn. 422 משנת 1476; כתב יד אצל אזולאי — ועד, מ׳ 50 —; אליהו מזרחי, שו״ת 2; יוסף הכהן, כרוניקה, חלק 1, בסוף, וחלק 2, דף 124א; וכן הקדמת פירוש המשנה לרמב״ם למסכת תרומות.
[345d] סידור, חלק 4, דף 37ב.
[345e] שלמה בן שמעון דוראן, שו״ת 193; יוסף הכהן, שם, חלק 2, דף 71ב.
[345f] יוסף שלמה דלמדיגו — ״מצרף״, דפים 14א, 15ב, 84ב; ״אחוז״, עמ׳ 12, 18 —; Avizoa, אמסטרדם 1766, באוקטבו, הקדמה.
[345g] ראו הקדמת ״מעדני יום טוב״.
[345h] אברהם הלוי, הקדמה לפירוש שיר השירים, מהדורת פראג.
[345i] ראו התפילות הספרדיות ״נכונה מנוחה״ ו״תשוקתי אלי לך״; דיוואן אברהם בדרשי שבכתב יד — לפי הודעת לוצאטו —; עמנואל, עמ׳ 266.
[351f] כתב יד קראי המיוחס לשנת 1110 — ראו Orient 1840, עמ׳ 445 —; ״לקוטי הפרדס״, דף 21ד; ״שפת יתר״, בתחילה; יהודה הלוי — ״בתולת״, עמ׳ 115 —; הגהות מיימוניות לשבת כ; שו״ת ״אישות״, מס׳ 6; ״ביאות אסורות״, מס׳ 2; יהודה קרדינל אצל cod. Rossi 625; כתובת קבר משנת 1205 — ״אבני זכרון״, מס׳ 75 —; cod. Rossi 1113 = cod. Kenn. 426 משנת 1256; משה די ליאון בהקדמות ל״הרמון״ ול״משכן העדות״ שבכתבי יד — השוו cod. Vatic. 283, מס׳ 5 —; מחזור שבכתב יד אצל רג׳יו, לפני שבת הגדול; cod. Bodlej. 37 משנת 1304; תעודה משנת 1358 — ראו להלן, חלק יג —; כתובת קבר משנת 1349 — ״אבני זכרון״, מס׳ 73 —; cod. Vatic. 71 משנת 1365; יצחק בן ששת, שו״ת 271. בקולופון של cod. Paris משנת 1301 — ראו Revue orientale, כרך 1, עמ׳ 203 — הוסיף הבעלים שלמה את תנצב״ה בשנת 1399.
[352a] cod. Vatic. 232 משנת 1411; cod. Vatic. 278 משנת 1418; מהרי״ל, בתחילה; cod. Rossi 269 משנת 1444; cod. Bodlej. 139 משנת 1446; cod. Bodl. 14 או Kenn. 6 משנת 1448; cod. Asher משנת 1450; cod. Vatic. 167 משנת 1461; שם טוב בן יוסף בתחילת הדרשות, פירוש ״מורה נבוכים״ ופירוש אבות שבכתב יד; שער פירוש הרמב״ן לחומש, מהדורת ליסבון; לוי חביב, הקדמה ל״עין יעקב״ (1511); cod. Rossi 1052 משנת 1534; שער ״אור ה׳״, מהדורת 1555; שמואל שולם, הקדמה ל״יוחסין״, מהדורת 1566; יעקב היילפרון, שו״ת 7 — בשנת 1568, על אישה —; יחיאל מרובצ׳יק, הקדמה לפירוש אבות ״מנחה חדשה״.
[352b] ראו לעיל עמ׳ 351, תחילת הערה f; אמנם הנוסחה אינה מצויה אצל הדסי, אך היא מצויה ב־cod. Rossi 173 משנת 1407 ואצל כלב בסוף ״נחל אשכל״.
[352c] בנימין זאב, שו״ת, דף 422א.
[352d] כתובות קבר מוורמס משנת 1823 ואילך.
[352e] הקדושה ביוצר של יום הכיפורים; מחזור רומא, חלק 2, דף 315ב.
[352f] ״תמים דעים״ 87, בסוף; ״יוחסין״, דף 134ב; יוסלמן אצל ״יוסף אמץ״, סעיף 493.
[353b] שמשון בן אברהם — שו״ת ״משפטים״ 27; מאיר מרוטנבורג, שו״ת 201 —; סופר משנת 1238 — Hirt, Bibliothek, חלק 6, עמ׳ 276 —; יחיאל הלוי — מאיר מרוטנבורג, שו״ת 251 —; מחזור שבכתב יד בספריית הגימנסיה בברסלאו, לפני יוצר יום הכיפורים.
[353c] חלק 2, דף 313ב.
[353d] יצחק בן אברהם — מאיר מרוטנבורג, שו״ת 9 —; יצחק בן משה — הגהות מיימוניות, שו״ת ״אישות״, מס׳ 34; השוו יהודה מינץ, שו״ת 10, דף 17ב; codd. Oppenh. 648 F., 771 F. —; בנו חיים — מאיר מרוטנבורג, שו״ת 611; ר׳ יעקב לוי, שו״ת 198 —; יצחק בן חיים — לפי catal. Oppenh. ms., ערך ״קיצור״; זהו Opp. 623 Q. —, והוא כנראה ר׳ יצחק אופנהיים; ראו לעיל עמ׳ 193.
[353e] cod. Kenn. 623; משה אלקבץ, ״אהלי תם״, דף 9ב; ״מאה שערים״, מהדורת 1543, בסוף; יהודה בן מנחם בארטא בשנת 1562 — שמואל קלעי, שו״ת 78, דף 68ג; מס׳ 83, דף 85ג —; שמואל שולם ב״יוחסין״, דף 134ב; הקדמת ״ישיר משה״, מהדורת 1612; חיים ברוך מאסטרו באיגרת שבכתב יד משנת 1807.
[353f]Fundgruben des Orients, כרך 5, עמ׳ 96.
[353g] ״תוצרר בעדן גן אלהים״ — סליחת ״אלהים יראה״ —; ״ותהיה נפשו צרורה בגן עדן״ — Alles Nizzachon, עמ׳ 198; שיר לפני פירוש הרמב״ן לחומש, מהדורת ליסבון.
[354a] Würfel, Die Juden in Nürnberg, עמ׳ 80.
[354b] Schudt, Jüdische Merkwürdigkeiten, חלק 4, עמ׳ 225.
[354c]Jus regium, עמ׳ 437.
[354d] דף 86ד לקהלת א, טו.
[354e] ויקהל, דף 37ד למטה.
[354f] ״כתר מלכות״; נוסח המקור מובא בגוף.
[354g] לפי תרגום ד״ר מ׳ זקס, Religiöse Poesie, עמ׳ 16, 28.
[354h] אות ח׳.
[354i] ״לקח טוב״, ניצבים, דף 85ב.
[354k] אחרית דבר ל״נחלת צבי״, ונציה 1661.
[355a] עמ׳ 202.
[355b] מחזור, ונציה, ללא שנה — בסביבות 1600 —, באוקטבו, דף 337ב.
[355c] ״המנהיג״, הקדמה; cod. Kenn. 290 משנת 1222; יצחק הסנירי בתפילות בית הכנסת; cod. Bodlej. אצל Munk, notice sur Saadja, עמ׳ 8; cod. Oppenh. 1134 F. — לפי הקטלוג שבכתב יד —; cod. Vatic. 205 ושער ״שערי צדק״ של ג׳יקטיליה; cod. Bodlej. 104 — אצל Uri בקטלוג ואצל וולף, כרך 3, עמ׳ 803 — משנת 1323; cod. Bodlej. 81 — אצל Haarbrücker, specimen Tanchumi, עמ׳ XI — משנת 1380; שמונה כתובות קבר מטולדו — ״אבני זכרון״, מס׳ 18; 13, 24; 18, 44, 57; 20, 22 —, בחלקן מן השנים 1244, 1349, 1350; יצחק בן ששת, שו״ת 266, משנת 1387; קולופון cod. hebr. 56 משנת 1442 בחלב — ספריית העיר המבורג —; cod. Bodl. 14 משנת 1448 בחמה. [מס׳ 18 מופיע פעמיים ברשימה המודפסת.]
[355d] הדסי, פרקים 163, 168, 173, 187, ואף אחרי שמו של עלי הכהן — פרק 172, דף 67ד באמצע.
[356a] ״אבני זכרון״, מס׳ 58.
[356b] cod. Vatic. 76; cod. Kenn. 82 משנת 1306 בסוריה — השוו Orient 1841, Literaturblatt, עמ׳ 661, 779, 815 —; כתובת קבר בטולדו משנת 1326 — ״אבני זכרון״, מס׳ 48 —; ״סדר המצות״ — מקראות גדולות, ונציה 1517, פוליו, בסוף הכרך השני —, ושם נוספה הנוסחה במלואה לשם הרמב״ם.
[356c] ״אל מלא רחמים״ שבכתב יד לשנת 1648 — לפי הודעת שלמה ניסן.
[356d] סידור, חלק 4, דף 49ב.
[356e] ״אבני זכרון״, מס׳ 19, עמ׳ 25.
[356f] מכילתא, משפטים יח; תוספתא סוטה י, בתחילה; השוו ספרי, נשא: „גדול השלום שהוא ניתן לצדיקים, שנאמר יבוא שלום” וכו׳; שבת קנב ע״ב; בראשית רבה כה, דף 28ג. [בתעתיק נדפס ״בשא״ במקום ״נשא״.]
[357a] אותיות דרבי עקיבא, אות כ׳; השוו תנא דבי אליהו, פרקים ב, ה.
[357b] כתובות קד ע״א.
[357c] שם, בפירוש רש״י.
[357d] כתובות, שם; מדרש תהלים קטז.
[357e] ספרי זוטא — ילקוט במדבר, דף 213ג —; פסיקתא רבתי ב, ג; במדבר רבה יא, דף 245ד.
[357f] פרקי רבי אליעזר כ, בסוף, ולד; פסיקתא רבתי מד, ח; דברים רבה, בסוף.
[357g] מדרש תהלים קמט: „על משכבותם — לפי בחירתם מקבלים הם מקומות משכב רבים ויפים יותר”.
[359g] מחזור רומא, מהדורת 1587, חלק 2, דף 313; חלק 1, דף 70, ושם נוסף ״בגן עדן״.
[359h] ״שלשלת הקבלה״, הקדמה.
[359i] ״לחם יהודה״, ליוורנו 1745, בסוף.
[359k] שמואל שולם, הקדמה ל״יוחסין״; איגרת ״אחוז״, עמ׳ 1; קומטינו בכתב יד — ראו ״רשימת ספרים״, ברלין 1845, עמ׳ 33; שלמה קבולי, הקדמה לתשובות אליהו מזרחי.
[360f] לפסוק ובמילון, ערך לון: „כאשר מת, נפשו לנה באור”. ר׳ יהודה הלוי תרגם גם ״בל ילין״ בתהלים מט, יג: לא ימות.
[360g] שם, פרק 338, דף 125ד; ובסוף, דפים 155א–ב.
[360h] עזרא בן תנחום בסליחה שבכתב יד; ״מלחמת חובה״, דף 34א; cod. Kenn. 151 משנת 1277; ״מנחת קנאות״, עמ׳ 58, 66; cod. Florent. אצל Biscioni, עמ׳ 16; מאיר מרוטנבורג, שו״ת, דפים 110ב–ד; cod. Turin 60 משנת 1386 — לא 1380 —; קולופון ל״סוד השם״ של אסטרוק, כתב יד Saraval 28 משנת 1413, ולפירושו לאבן עזרא שבכתב יד משנת 1425; cod. Saraval 29 משנת 1474; cod. Kenn. 437 משנת 1479, ושם בא ז״ל נב״ת זי״א — כלומר נכתב ״זרעו״ במקום ״וזרעו״.
[360i] איגרות הרמב״ם, דף 35ב; רמב״ן, ״שער הגמול״, דף 11ג למעלה; הקדמה לתרגום פירוש המשנה לרמב״ם — מועד וחלק מזרעים —; כתובת מילון פרחון; ״מנחת קנאות״, עמ׳ 66; תעודה מוורמס שבכתב יד; שער פירוש שם טוב ל״פרדס רמונים״; יצחק עראמה בהקדמות ל״עקדה״ ול״חזות״; כתובת השיר בסוף תשובות הגאונים, מנטובה 1597, בקוורטו.
[361a] ספר חסידים, סעיף 242.
[361b] יהודה כהן ב־cod. Vatic. 338, אצל Assemani, עמ׳ 319.
[361c] עמ׳ 783, 794, 798, 801, ושם ״מלון״ משמש שלוש־עשרה פעמים במשמעות זו.
[361d] בפיוט הקדום ״אתה מכין סרעפי לך״: ״מלונו לקבר״; וכן בתפילת התשובה בנוסח רומא ״אנוש איך יתכפר״: ״לקבר מלונו״; ועוד: ״מלון דירתו כמדת קומתו״.
[361e] ״מלון הורי״ — מקום קבורת הוריי.
[361f] ״והיות עם מלון אבותי מלוני״ — Virgo filia Jehudae, עמ׳ 110 —: שמקום מנוחתי יהיה לצד מקום מנוחת אבותיי.
[361g] ירושלמי ברכות ה, ב; תענית א, א; שבת פח ע״ב; חגיגה יב ע״ב; פרקי רבי אליעזר לד; תנחומא בילקוט מיכה 553; אגדת בראשית מג.
[362i] ברכות ד ע״א; ילמדנו בילקוט שמואל, דף 19א, ותהלים, דף 107ד; הרמב״ם, תשובה ח, ז; דוד קמחי לתהלים כז, יג; ״יוסיפון״, עמ׳ 789: „ולעולם לא יגיע אל ארץ החיים”.
[362k] פסחים קיח ע״א; דוד קמחי לפסוק.
[362l] אבות דרבי נתן לד; דברים רבה, דף 301ג למטה; שמות רבה, דף 148ב; אגדת בראשית כג; תוספות לראש השנה יז ע״א למעלה.
[363a] ראו ״הדרת קדש״, גיליון 6, דף 2א: ״ואתהלך לפניך בארצות החיים ושם תהיה מנוחתי״.
[363b] cod. hebr. 17 בספריית העיר המבורג, בשני מקומות בפירוש המחזור.
[363c] סליחות שבכתב יד בספריית ליידן, לפי רשימה שמסר לי ד״ר Dernburg.
[363d] פרקי רבי אליעזר לד; תנחומא, כי תשא, דף 36ג, ודברים, בסוף; מדרש תהלים ל וקמט; פסיקתא רבתי ב ויח, בתחילה; אותיות דרבי עקיבא, אות ל׳, בסוף; מדרש שמצטט ר׳ עזריאל — cod. hebr. 17 בהמבורג, למוסף ראש השנה —, שלפיו הכוונה למזמורים שהצדיקים אומרים לאל בכל יום שישי, כשהם קמים מקבריהם; שלמה בן נתן בתפילה — Notae ad Portam Mosis, עמ׳ 229.
[363e] ״יקוו המים״, עמ׳ 170; השוו ״אבן בוחן״, פרק 88.
[363f] יוסף הספרדי — אצל ״מלא חפנים״, עמ׳ 79; השוו Kerem Chemed, חלק 2, עמ׳ 115.
[363g] איגרות הרמב״ם, דף 4א; אברהם בן מימון, ״מלחמות ה׳״, עמ׳ 4, 14.
[364a] תרומה, דף 31ג.
[364b] ראו רפפורט, תולדותיו, עמ׳ 47.
[364c] שם, פרק 33, בסוף: ״אלה לחיי עולם וצדיק באמונתו יחיה״; פרק 178, דף 72ד: ״ואלה לחרפות וצדיק באמונתו יחיה חיי עולמך״.
[364d] איגרות דוד קמחי אל ר׳ יהודה אלפכאר; ״מלחמות ה׳״, עמ׳ 35; ״מנחת קנאות״, עמ׳ 66; cod. Florent. אצל Biscioni, קטלוג, עמ׳ 96, משנת 1328; cod. Kenn. 553 משנת 1329 בטולוז; ״מדרש החכמה״ שבכתב יד, הערה משנת 1330; cod. Vatic. 197 מן המאה החמש־עשרה; מובאה ב״מאור עינים״, פרק מ, דף 127ב; הקדמה ל״רוקח״, מהדורת קרמונה — ״יהודה יעלה איש פיזרו צבי״.
[364e] ראו לעיל עמ׳ 355.
[364f] ״אבני זכרון״, מס׳ 5.
[364g] ״תחכמוני״, פרק יח, דף 34ב; פרק מו, דף 65ב.
[365a] ״אבני זכרון״, מס׳ 22.
[365b] ראו שער החלק השני של המחזור, פראג 1585, פוליו; כנראה נלקח בראש ובראשונה מן הפיוט ״האוחז ביד״.
[365c] יצחק אייכל, פירוש משלי יד, לד; השוו Friedrichsfeld אצל Zedner, Auswahl, עמ׳ 261.
[365d] ״אבני זכרון״, מס׳ 44.
[365e] קולופון cod. Vatic. 41.
[365f] איגרות הרמב״ם, דף 35ב — ושם נדפס כש״י —; יצחק אבן לטיף, הקדמה ל״שער השמים״ שבכתב יד; חתימות משנת 1305 — ראו ״מנחת קנאות״, מס׳ 80, ושם נדפס תש״י; ושלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, מס׳ 416 ועוד, ושם נדפס תו״י.
[365g] ברכות סא ע״ב.
[365h] לפסוק: „חלקם בחיי הנצח”.
[365i] כי תבוא, דף 84ד.
[365k] לפסוק, לפי הפירוש השני; השוו מדרש אסתר, דף 122ב.
[365l] הפיוט ״אל שדי אל אתחנן״, אות ש׳: ״שדי חלק יעקב חלקם בחיים נודעו״ — ראו Arnheim, Jozeroth, עמ׳ 309.
[365m] שו״ת 124, דף 189א.
[366a] כתובת קבר מארפורט, מס׳ 5.
[366b] ראו Kerem Chemed, חלק 2, עמ׳ 117.
[366c] נספח ל״שבט יהודה״, דף 76א.
[366d] בראשית ב, טו; שמות טז, יד; משלי י, ז; דניאל יב, ב, יג; שמואל א כה, כט; ישעיהו יא, י; נז, ב; סג, יד; חבקוק ב, ד; תהלים יז, יד; כה, יג; צא, א; קטז, ט; קמט, ה.
[366e] ״זכור לטוב״; ״זכרונו לברכה״; ״זכרונו לחיי העולם הבא״; ״יהא שלום במנוחתי״; ״נוחי נפש״; ״המקום יהיה בעזרו״; ״הריני כפרת משכבו״; ״תהא מיתתו כפרתו״. [הרשימה מתחילה בסוף עמ׳ 366 ונמשכת בראש עמ׳ 367.]
[367a] ישי, אבי דוד, מת ללא חטא; ראו שבת נה ע״ב.
[367b] ספר חסידים, סעיף 522.
[367c] שם, סעיפים 745, 980, 981.
[368a] מסופקים הם: מכל״ו — ראו לעיל עמ׳ 347 —; תשבו״א — Kerem Chemed, חלק 3, עמ׳ 172 —; תרש״י — Biscioni, שם, עמ׳ 24, אחרי זצוק״ל —; ת״ב — ״ספר הישר״, סעיף 148 — או ת״ם — Biscioni, שם, עמ׳ 41, משנת 1433 — לפני זלה״ה; נביא — ראו בעמוד הבא.
[369a] בשיר שבכתב יד הפותח ״אלה עלם רמלקדמין״ [כך בתעתיק].
[369b] בסליחה שבכתב יד ״אליך ה׳ נפשי״.
[369c] בפיוט ״מתני אחזו חלחלה״ בנוסח רומא.
[369d] ראו לעיל עמ׳ 342, הערה d; השוו את הודעתי אצל Plessner, Die kostbare Perle (ברלין 1837), עמ׳ 241, ואת נוסח אביניון שלי ב־Allgemeine Zeitung des Judenthums 1839, עמ׳ 303. השיר נדפס במלואו אצל ד״ר מ׳ זקס, Religiöse Poesie, מקורות עבריים, עמ׳ 30; וראו Dukes, Moses b. Esra, עמ׳ 15, הערה. [סימן ההערה נדפס שוב c במקור; נרשם כאן d לפי ההפניה בגוף.]
[369e] ב״אל ביתך רצתי״ שבכתב יד אצל לוצאטו.
[369f] ראו לעיל עמ׳ 360.
[369g] פרק 338, בסוף; השוו לעיל עמ׳ 317.
[369h] ראו לעיל עמ׳ 360.
[369i] ב״יחידה עקיבך כרוך״.
[369k] בסילוק ״אל נערץ בסוד קדושים״ שבכתב יד אצל לוצאטו.
[369l] בשיר התוכחה ״קולי במוסר ארים״, אביניון.
[369m] בסולת ״אלהים ה׳ חילי״, קרפנטרה.
[369n] בסליחות שבכתב יד ״אמנה אנכי חטאתי״ ו״אנוש נבער מדעת״. ייתכן שנביא הוא קיצור של נבתוי״א; בדוגמאות אחדות זהו שם משפחה — ראו שמואל קלעי, שו״ת, דפים 68ג, 80א.
[369o] ראו לעיל עמ׳ 359.
[369p] ראו Orient 1840, Literaturblatt, עמ׳ 715.
[369q] ראו לעיל עמ׳ 344, הערה k.
[370a] סידור קראי 1836, חלק 4, מס׳ 135.
[370b] מחזור אביניון שבכתב יד, ליום הושענא רבה.
[370c] סידור בנוסח קאפה, דף 152ב, בשיר ״אזכיר חסדי אל הנאמן״.
[370d] בשיר ״אחד אלהינו״ — ״מכתם לדוד״, דף 93ב.
[370e] בנימין זאב, שו״ת, דפים 14א, 573ב.
[370f] ״עולת חדש״, מס׳ 66 — ומכאן ב״מעירי שחר״, דף 203ב ועוד —; שם, דף 101.
[370g] לפני ״נוה שלום״, מהדורת ונציה 1574.
[370h] ראו הקדמותיו לתשובות מאיר מרוטנבורג, לדרשת ר׳ ליווא ול״פענח רזא״.
[370i] בתפילה ״אנוסה לעזרה״.
[370k] ראו תשובות ״חות יאיר״, דפים 224א, 225א, 227א, 228ב.
[371a] חכמת שלמה ד, יט; יומא לח ע״ב; סוטה מב ע״ב.
[371b] משנה יומא ג; יומא, שם; תענית כח ע״א; בראשית רבה מט, דף 44א; סופרים יד, ז; מדרש עשרת הדיברות ז.
[371c] במדבר רבה כא; אבן עזרא לשמות טז, יג; בנימין מטודלה, עמ׳ 50; ״ספר הקבלה״, דף 34ב; ״אמונות״, דפים 11א, 67ב; יעבץ, ״אור החיים״, דפים 18א, 23ב.
[375a]Notae ad Portam Mosis, עמ׳ 193; בחיי לבראשית — מהדורת ריווה, דף 10א.
[375b] לדניאל יב, ב.
[375c] תכריז אצל Porta Mosis, שם, עמ׳ 190 ואילך.
[375d] ״שער הגמול״, דף 9ב: ״העולם הבא הוא עולם השכר לאותן שהקדוש ברוך הוא מחיה בתחית המתים״.
[375e] ״כד הקמח״, ערך אבל, דפים 8א–ב; פירוש התורה, נח — דף 25א —, תולדות — 42ד —, ויגש — 68ד —, בלק — 223ד —, שופטים — 260א —, וזאת הברכה — 285ב.
[375f] ״צרור המור״, בלק, מהדורת ונציה, דף 122ב.
[375g] ״מכתם לדוד״, לקראת הסוף.
[375h] ״עיר גבורים״, דף 50.
[375i] ״חזוק אמונה״, פרק יח.
[375k] סנהדרין צא ע״ב; פסחים סח ע״א.
[375l] כתובות קיא ע״א; אבות דרבי נתן לה, בתחילה.
[376a] פרק לד; השוו פרק כט.
[376b] פרקים יד, יז, כב, כח.
[376c] יוצר לשבת שלפני חג השבועות.
[376d] ליחזקאל כו, כ; תהלים כב, ל; עבודה זרה ו ע״א; סנהדרין קה ע״א: ״דמכל מקום בורר הקב״ה הרשעים שבהם ונותן אותם בגיהנם ואין להם חלק לעתיד אבל השאר יש להם חלק״.
[376e] לתהלים א, ו; פה, ט; ישעיהו כו, יט; סה, כב.
[376f] לתהלים קד, ל.
[377a] ״ספר החיים״ שבכתב יד, עמ׳ 60.
[377b] שמות, לקראת הסוף, בחלק ״מן ההיכלות״, היכל ז.
[377c] מהדורת ונציה 1566, דפים 34א, 36ב.
[377d] פרק י.
[377e] ״מנחת יהודה״, דף 151א.
[378a] ראש השנה יז ע״א.
[378b] תוספתא עבודה זרה א; בראשית רבה פב, דף 91ד.
[378c] תוספתא סנהדרין יג: ״עכשיו שאמר הכתוב שכחי אלהים הא יש צדיקין באומות שיש להם חלק לעולם הבא״. זו התורה המצוטטת פעמים רבות — ״חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא״ — והיא אפוא לא נעלמה; ראו Dukes, Mittheilungen, עמ׳ 91, הערה 2. השוו סנהדרין קה ע״א ומדרש תהלים ט, לקראת הסוף.
[378d] סנהדרין קה ע״א: ״מתניתין מני רבי יהושע היא״.
[378e] מנחות נג ע״ב; ויקרא רבה יג, דף 179ג.
[378f] בראשית רבה כו, דף 29א.
[378g] סנהדרין, שם.
[379a] אות ל׳, מהדורת ונציה, דף 6ג; וכן בילקוט ישעיהו 296.
[379b] דוד בן זמרא, שו״ת 839.
[379c] ״אשכול הכפר״, פרקים 355, 378.
[379d] ״כוזרי״ א, סעיף 111.
[379e] לתהלים א, בסוף.
[379f] ״עץ חיים״, עמ׳ 203.
[379g] ״אור ה׳״ ג, ד, ד.
[380a] ״נצחון״, סעיפים 265, 333.
[380b] מקומות שונים בחלקים האחרונים של ״כבוד אלהים״, פררה 1555, בקוורטו.
[380f] פירוש ישעיהו, הקדמה ופרק כד; פירוש דניאל, דפים 78א–ב; פירוש אבות ד, משנה יג, דף 64. השוו Dassov, De resurrectione, עמ׳ 111, 203.
[381a] ״תורה אור״, פרקים יב–יח, מג, סג.
[381b] ראו Dassov, שם, עמ׳ 131.
[381c] ״תריאק״ ד, ג.
[382a] ראו בהרחבה אצל Stahl, בתוך Eichhorn, Allgemeine Bibliothek, כרך 4, עמ׳ 878–881; ואצל Dähne, Jüdisch-Alexandrinische Religions-Philosophie, חלק א, עמ׳ 427.
[382b] עבודה זרה ג ע״א. ההגבלות על מאמר זה בסנהדרין נט ע״א ובבמדבר רבה יג, דף 254ב, שייכות למאוחרים יותר. לעומת זאת בספרא, אחרי מות, פרק יג, סעיף יב, מיוחסת הקביעה לר׳ ירמיה, אך בהבדל של „עשיית התורה”: ועושה את התורה במקום ועוסק בתורה. השוו לעיל עמ׳ 874, שורה 4.
[382c] אבות ד, בסוף. השוו מנשה בן ישראל, De resurrectione, עמ׳ 185.
[382d] עמ׳ 798 ואילך.
[382e] פירוש המשנה, סנהדרין פרק י; איגרת על תחיית המתים; איגרות, דף 5ב — השוו משה אלשקר, השגות —; משנה תורה, מלכים ח, יא.
[383a] ״ספר התפוח״, בסוף.
[383b] ״מלמד״, כתב יד, פרשות נח, בא, בהעלותך.
[383c] ״ספר המעלות״, כתב יד, חלק ב לקראת הסוף; ״אגרת הוכוח״, דפים 12–14.
[383d] ״שער השמים״, כתב יד, א, כ; ג, יא–יב.
[383e] איגרת אפולוגטית אל ר׳ שלמה אדרת.
[383f] ״מחברות״, פרק כח, עמ׳ 263.
[383g] פירוש דניאל, פרק יב; ״מלחמות השם״ א, יג.
[384a] ״עקדה״, שער ס, מהדורת ונציה, דף 172ב.
[384b] פירוש תהלים ״נורא תהלות״, דף 12ב.
[384c] תנ״ך, מהדורת ונציה 1547, פוליו, השיר שבסוף.
[384d] ״עמר השכחה״, דף 135ב.
[384e]De resurrectione ב, פרקים ח–ט, עמ׳ 183 ואילך; De immortalitate ב, פרק ז; ד, פרק יט; Conciliator, דברים, מס׳ 2, עמ׳ 221.
[385a] ראו Wülfer, In Theriacam Judaicam, עמ׳ 250.
[385b] ״ירושלים״, עמ׳ 111.
[385c]המאסף, 1785, עמ׳ 145 ואילך.
[385d] ״הלל״ — אופן 1837 —, עמ׳ 60.
[385e] אהרן הלוי — אצל ״עיקרים״ ד, ל — מדבר על יהודים בלבד; החיבור של הלל בן שמואל — ראו ״אנלקטים״ שלי, מס׳ 6, עמ׳ 192 — לא נדפס; והחיבורים של שמואל דה סילוה — בסביבות 1623; ראו Wolf, כרך 3, עמ׳ 1115 ואילך, ו־de Rossi, Libri stampati, עמ׳ 49 —, אברהם ביבאגו — ״מחזה שדי״ —, אברהם זכות — ״מתוק לנפש״ — ויהודה סבארה — ״מכתב התחיה״ — אינם נגישים לי. חיבורו הספרדי של משה אלמושנינו על תחיית המתים — ״מאמץ כח״, דף 214ב — אבד כנראה.
[386a] השוו ד״ר L. Schlesinger, הערות ל״עיקרים״, עמ׳ 680.
[386g] ״מעשי ה׳״, בחלק על מצרים, פרק כד. ראו Wülfer, In Theriacam Judaicam, עמ׳ 357.
[387a] סעיפים 746, 790, 982.
[387b] זכור אותו אדון הנ״ל .... החסיד א״ה לטוב.
[387c]Bützower Nebenstunden, כרך 4, עמ׳ 60. הוא פותר את א״ה — אומות העולם — כ„אדומי הרשע”; דבר שכבר לפני עשרים ושתיים שנה הערתי לפרופ׳ Hartmann ברוסטוק.
[387d] ראו Wesseling, De archontibus, עמ׳ 29 ואילך.
[387e] איגרת חסדאי אל מלך הכוזרים.
[387f] עמנואל, שם, עמ׳ 210; cod. Vat. 408.
[387g] ראו de Rossi, Annales, עמ׳ 91.
[387h] ״ארח צדיקים״, בסוף.
[387i] על דניאל בומברג — ״ליקוטי הפרדם״, בסוף —, שאברהם דה בלמס — דקדוק, הקדמה — מעדיף על פני הצדיקים היהודים המניחים לאנשים מוכשרים לרעוב. גם כאן החדיר טיכסן — שם, עמ׳ 61 — במקומו את יש״ו.
[387k] ״צדה לדרך״ א, א, לו.
[387l] ראו לעיל עמ׳ 314.
[388a] בראשית רבה מט; מדרש אסתר, דף 129ד; מדרש שמואל א; מסכת סופרים יד; תרגום שני לאסתר ז, ט.
[388b] מגילה טז ע״א. השוו מהרי״ל לפורים.
[388c] בראש ״כוליית״ שלו, cod. München.
[388d] ״דוד מרדכי״ ו, בסוף.
[388e] ״צמח דוד״, חלק א, שנת 5319.
[388f] וייזל ב״המאסף״, 1790, עמ׳ 146.
[388g] הנ״ל, ״מספד״, 1786.
[388h] ראו ״המאסף״, 1794, עמ׳ 70.
[388i] ״זכר צדיק״.
[388k] ״צמח דוד״, חלק ב, שנת 1592; ״יון מצולה״, דף 3ב ובמקומות אחרים; ״יוסף אומץ״, הקדמה.
[390c] ״זכר צדיקים לברכה״, כתב יד, מאת חננאל, רב בזנטו; ראו Kerem Chemed, חלק 3, עמ׳ 96.
[390d] יורה דעה רפב, שסז; השוו שעו.
[390e] שם, שסח.
[390f] נפש — משנה ותוספתא, עירובין ה (ד), שקלים ב (א), אהלות ז (י). השוו מאמרו של שמעון בן יוחאי במדרש שיר השירים, דף 38ד — סוסו של פרסי נקשר לקברים בארץ ישראל. ביאורים נותנים גרשום — ערוך, ערך חלק —, נתן — שם, ערך נפש —, רש״י — עירובין נה ע״ב —, הרמב״ם ור׳ שמשון — אהלות ז, א —, פרחון — מילון, ערך אנח —, יונתן — אלפסי, עירובין פרק ה —, תנחום — בהערות ל־Porta Mosis, עמ׳ 77 —, והרמב״ן — ״תורת האדם״, דף 41ב. ואלה דברי האחרון: „פעמים שמגביהין את הכותלים מעל הארץ הרכה והוא נפש הקבור האמור בכל מקום וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו מוסיפין לו נברכת שהיא בקיעה באמצע הקבר כפי מדתו של אדם ונותנין אבנים תלושות סביב אותו הנקע כעין כותלי הקבר שלא יפחת הנקע ויפלו כותלי הקרקע על המת ונותנין המת בתוך אותו הנקע.” כלומר, לעתים מגביהים את דפנות הצדדים במידה ניכרת מעל הקרקע; זהו ה„נפש” של הקבור הנזכר במקומות רבים. אם הקבר אינו עמוק דיו, יוצרים באמצעו שקע המתאים לגודל הגופה, ומניחים סביב השקע אבנים מנותקות כעין דפנות הקבר, כדי שהשקע לא יתמוטט ועפר הקבר לא ייפול על המת. לאחר מכן מניחים את המת בתוך השקע. באותה תקופה קברו בלי ארון, כפי שנעשה גם עתה במקומות רבים ובייחוד היה נהוג בגירונה; ראו ר׳ ניסים לסנהדרין מו ע״ב.
[391a] שקלים ב; בראשית רבה פב, דף 92א.
[391b] הרמב״ם, הלכות אבל ד, ד; אבן ששת, שו״ת 421.
[391c] על מצבתו של יונה ייטלש בפראג — Sulamith, שנה 2, כרך 2, עמ׳ 19.
[392h] מילון שבכתב יד, ערך ציון, המגדיר אותו מצבת ערימה.
[393a] בשיר „שכחי יגונך”, בית 4: „וזכרי מצבה” (Machsor ed. Vened. s. a. in 8 f. 350b), או „ושכחי מצבה” (M. Sachs, die religiöse Poesie, Anhang S. 7).
[393b] משנה נדה ז, ה. ירושלמי מעשר שני ה, א. ירושלמי סוטה ט, א. מועד קטן ה ע״א.
[393c] „תחצבי תוכם קבריך וציוניך” (ראו Dukes: Moses b. Esra S. 100).
[393d] השוו Parchon Lex. v. ציי, Dav. Kimchi Lex. v. יצב ו־ציון; ופירושו למלכים ב כג, יז.
[393e] מלבד המקומות מן התוספות שהוזכרו לעיל בעמ׳ 392 הערה d, גם שמשון לאהלות ב, ד (מצבה לסימן), הרא״ש לסנהדרין פרק ו (ואבן גלל למצבה), פסקי תוספות סנהדרין מס׳ 106 (מצבה על הארון), כל בו מס׳ 114 פרק ב (המצבה זהו הגולל).
[393f] ספר חסידים § 738.
[393g] „האבן” — הרא״ש, שו״ת 13, לתענית פרק ג. טור אבן העזר פט.
[393h] אור זרוע, אצל הגהות אשרי, מועד קטן פרק ג מס׳ 126.
[393i] ברכיה, משל 95: „לעשותו למת מצבה על אבן משכית טובה ויכסה בו קבר קרובו”; שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, מס׳ 537, שהמצבה המונחת על קבר מותר להסירה משם ולהניחה על קבר אחר.
[394a] „שבעה עינים” — העין השישית.
[394b] הרא״ש לסנהדרין פרק ו, שו״ת 13, 18. טור שם.
[394c] אישות יד, כג.
[394d] אצל Buxtorf, Basnage, Schudt ואחרים; על הספרות השייכת לכאן ראו Wolf t. 4 p. 1169–1172. מצבה ממיינץ, מיוחסת לכאורה לשנת 300, נזכרת ב־Maharil ed. Sabionetta f. 112b. כמה כתובות מן העת העתיקה הרומית והיוונית, בלוויית מילים עבריות בודדות, מובאות אצל Muratori l. l.
[394e] ראו שלשלת, ed. Vened., מט ע״א.
[394f] ed. London p. 41.
[394g] ed. Wagenseil p. 185.
[394h] השוו מאמרי על הספרות הגאוגרפית של היהודים ב־Benjamin de Tudela, Vol. 2 p. 309.
[395a] פענח רזא ואמרי נועם (בתחילת שמות: „ויישם בארון במצרים וסמיך ליה ואלה שמות” — מכאן רמז שעושים מצבות וכותבים שם המת על קברו).
[395b] טור, יורה דעה, מס׳ 364.
[395c] משה מינץ, שו״ת 54. 55.
[395d] Leo de Modena: riti 5, 9.
[395e] דוד בן זמרא, שו״ת, חלק 2, מס׳ 741.
[395f] שלטי הגיבורים על האלפסי, סנהדרין פרק ו, דף רע"ב ע"א.
[395g] לכן נמכרו ישנות; ראו מנחם עזריה מפאנו, שו״ת 56, שמואל אבוהב, שו״ת 342.
[396a] תפילת בית כנסת עתיקה: „בהשתפך לקלון ושמצות אבני קדש בראש כל חוצות”; וכן: „פקוד עצמות עבדיך המוצאים מקברותם יום ביומו”. בסליחה שבכתב יד: „דרוסים חטוטים מיתיהם לפניהם”. השוו את הקינות והדיווחים אצל Abravanel לישעיה נג. ספר חסידים § 726. שלשלת קיד ע״ב; צווי אפיפיורים (בולות) אצל Giovanni: l'ebraismo p. 254; Depping, Les Juifs etc. p. 466; מסמכים אצל Jeitteles: „זכרון ליום אחרון”, פראג 1828, f. 50a, 67b.
[396b] Ulrich, Sammlung jüdischer Geschichten, S. 36.
[396c] Wolf t. 4 p. 1172.
[396d] miscella litteraria p. 98; השוו Depping p. 267.
[397a] Wagenseil, Belehrung etc., Königsberg 1699 in 4. Bl. 4.
[397b] Depping p. 269. Björnstähl Briefe B. 5 S. 298.
[397c] Schudt, jüd. Merkwürdigkeiten Th. 4 S. 225. Ulrich a. a. O. S. 36 ff.
[397d] Schudt S. 466. Lehmann, Chronik von Speyer.
[397e] Beck monumenta p. 25.
[397f] יעקב וייל, דינים 49 (ולמעשה 50).
[397g] Wolf Th. 4 p. 1170; Bellermann, de inscription. Erford., Abtheil. 2, S. 11; מסירתו של ד״ר E. Unger.
[397h] Würfel S. 77.
[398a] Wagenseil de civitate Norimberg. p. 71. Schudt Th. 1 S. 340, Th. 4, Forts. 2, S. 432. Paricius Nachricht von Regensburg, S. 238 ff.
[398b] Ulrich S. 203.
[398c] (Fischbach) Beiträge, historisch-politische etc. (1781—1785), Th. 3. B. 2 s. 426.
[398d] מעשה נסים מס׳ 13. Mannheimer: Die Juden in Worms S. 2–7. 56–63.
[398e] Bützow. Nebenst. Th. 6 S. 101.
[399a] לפי התרגום הספרדי ל־Rod. Caro's antiquit. Hispal., כפי שנמסר ב־Wagenseils Sota p. 1086 וב־Jost's Annalen 1839 S. 231.
[399b] Schudt Th. 4 S. 97.
[399c] Abne Sikaron, Prag 1841, S. 5–71.
[399d] Hartmann in Jedidja B. 7 S. 76.
[399e] Depping p. 432.
[399f] בניגוד ל־Mémoires de la société des antiquaires, Paris, t. 8 (1829), p. 244, 320, 326.
[399g] Depping p. 230. 313. Bail, état des Juifs, p. 157. השוו Jost, Geschichte, Th. 6, S. 271.
[399h] Mémoires וכו׳, שם, p. 334.
[399i] Depping p. 204. 141.
[400a] Prideaux Marmora Oxon. p. 311. Tovey Anglia judaica.
[400b] Muratori antiquit. t. 3 dissert. 16 p. 30.
[400c] ראו Jost, שם, Th. 5, S. 52 ואילך, 57 ואילך.
[400d] Blume iter italic. B. 3 S. 155. Bartolocci biblioth. t. 3 p. 825.
[400e] שלשלת, סא ע״ב.
[400f] ראו Jost's Annalen 1841, S. 156.
[400g] Baruch, הקדמה לפירוש דניאל לאברבנאל; השוו Girondi ב־Kerem Chemed, Th. 3, S. 90.
[400h] יוסף הכהן, דברי הימים, דף קל"ה ע"א.
[401a] Th. Moore letters and journals of Byron, Vol. 2 p. 137.
[401b] Depping p. 522 f., 533–535. Lazius de migrationibus p. 19.
[401c] catal. codd. Lips. p. 299.
[401d] חיבורו de inscriptionib. hebr. Erfordiae repertis יצא בארבע חוברות, כל אחת בת 16 עמודים ב־4, בארפורט: דצמבר 1793, 1794, ואביב 1795.
[402a] שמונה כתובות קבר מבית העלמין בשוורין, מן השנים 1734, 1745, 1746, 1748, 1757, 1763, 1765, מסר Tychsen ב־Bützow. Nebenstunden, Th. 6 (1769), S. 101–104, אך כמו אצל מחברים יהודים מאוחרים יותר — בתרגום בלבד.
[402b] השוו Orient 1840, Lit. Bl. 21 (S. 331), 35 (S. 553).
[402c] את תוכן כתובת קברו ראו ב„אנלקטים” שלי, מס׳ 8: „הגרשונידים”, S. 42.
[403a] Wolf t. 4 p. 1180. ראו גם Würfel, Nachricht von den Juden in Fürth, S. 39 ואילך.
[403b] ראו „שירי דוד”, Breslau 1834 in 8.
[403c] השוו H. I. Koenen, Geschiedenis der Joden, Utrecht 1843, S. 149. 169.
[403d] כתובת קבר משנת 1629 אצל Wolf t. 4 p. 1201.
[403e] השוו Orient 1840 Lit. Bl. 35 S. 554.
[404a] l. l. p. 1203–1212.
[404b] כמה עניינים הנוגעים לכאן מתוך Robinsons Palästina ראו ב־Orient 1841, S. 328.
[404c] allg. Zeit. d. Judenth. 1839 S. 425.
[404d] שם, S. 423.
[404e] השוו the Occident, Philadelphia 1843, B. 1 p. 57.
[404f] את הכתובת „שניאור בר אלעזר הלוי נוחו עדן נפטר לעולמו תתנ״א לפרט” קראתי במקום יחד עם מר Zedner.
[405a] לפי תיקונו של Luzzato, במקום הקריאה הרווחת: י׳ באייר; ראו Kerem Chemed Th. 4. S. 93.
[405b] שם יש רק חמישה בתים במקום שישה, כפי שהיה במהדורות האלפסי הקדומות; ולכן כך גם ב־Israelit. Predigt-Magazin B. 1 (1834) S. 396.
[405c] Kerem Chemed Th. 4 S. 85.
[405d] …. אליה בר שלמה …. כ״ז תשרי תת״ץ ….
[405e] מסירת ד״ר E. Unger מארפורט. השוו allgemeine Zeitung des Judenthums 1840 S. 450.
[405f] את ארבע הכתובות שנמצאו בגומפנדורף שליד וינה ניתן למצוא אצל W. Lazius (de gentium migrationibus Basel 1572, Frankfurt 1600 p. 17 bis 19), P. I. Eckhard (duo monumenta, Wittenberg 1734 in 4. p. 9), וב־Sulamith Jahrg. 6 B. 2 (A. 1823) S. 171 bis 176; במקור האחרון ניתנה האות ם׳ במקום ה־מ, שלציוס כנראה ביטא באות ק׳ מחוסר אותיות דפוס, ומלאכת הפענוח כולה נכשלה.
[405g] אך בשנה הנזכרת חל יום זה ביום ראשון.
[405h] Blogg aedificium Salomonis p. 134. Mannheimer: Die Juden in Worms S. 5.
[406a] וארץ ע — הקדושה — אברהם ט — שנפטר ברנ — שנת קע אתנ —; אני משלים וקורא את חמש האותיות האחרונות: תת[קע״א תנ]צב״ה.
[406b] יוסף שנפטרה תתקצ״א לפ׳ ויהי מבגע״א ….
[406c] לפי Luzzato מאוחרת יותר, אך ללא הוכחה; יום חמישי היה כ״ה בטבת. השוו Rapoport ב־Kerem Chemed Th. 7 S. 248.
[406d] נוסחה: „שלם בר ברוך ונקבר כ״ב טבת מכריאת עולם ד״א י״ו”; המילים „מכריאת עולם” בכל ארבע הכתובות, וכן „ד״א” במקום „ה״א”, מעוררות חשד בזיופן.
[406e] האבן הלז — בשנת י״ח לחדש — לאלף הששי.
[407a] נמסר על ידי ד״ר Unger.
[407b] … שנא[סף בשנת ע]שרים וש[ש לאלף] הששי בחד[ש עש]תי עשר נוחו [בגן] עדן.
[407c] „ז׳ באדר, בחמישי בשבת” — כפי שמתאים ללוח השנה של אותה שנה; ואין לקרוא „ה׳ באדר”. Bellermann מתרגם בטעות גמורה: mensis Adar die quinto et quidem die Sabbato.
[407d] „הבחורה”, ש־B. מתרגם praestantissimae, פירושה לעיתים גם אישה צעירה (Regensb. N. 7).
[407e] כתוב: „הנפטר ו׳ באד׳ הראשון יום א׳ ל״ו לפרט”; אך כנראה יש לקרוא י״ו במקום ו׳, ול״ג במקום ל״ו.
[407f] נמסר על ידי ד״ר Unger.
[407g] B. קורא „וכהן זרח רב״ד ודארש רבי”, מתרגם את המילה השנייה desponsato, ומפרש את השלישית כ„ראש בית דין”, ובונה על כך השערה בדבר גודלה של הקהילה דאז. מלבד היעדר כל יסוד להיקש זה, אני קורא: „רב יודא אשר בר זרח הכהן”.
[408a] יש לקרוא „אורשרגו” במקום „אורשגו”; אותו שם, כתוב כך, מצוי בסידור (ms. Michael) מאותה תקופה של כתובת קבר זו עצמה.
[408b] …. שבט נ״ז לפרט נפטר יהודה בר אשר יהי חלקו בגן עדן עם ש[אר] ….
[408c] אם קוראים, כמו Luzzato, במילים „ונפטר שנת נד בכסלו” — „נד״ד” במקום „נ״ד”, כפי שמחייב משקל השיר.
[408d] „א י שבט סד ל”; אך בשנה זו חל יום ראשון בי״א בשבט (לוח השנה הש״א).
[408e] השוו הערתי 7 ל־Benjamin de Tudela Vol. 2 p. 5.
[408f] על האבן יש רווח אחרי „בתשעה”, שיש להשלימו ב„ועשר”, שכן כ״ט באייר חל בשבת (לוח השנה זש״ה).
[409a] Scriptores rerum Basil. Vol. 1 (1752), הקדמה ו־p. 154; Ulrich, שם, S. 204 ואילך, שם הכתובת מסולפת למדי משום שלא הבחינו כי היא חרוזה. יש לקרוא אותה כך: „קוננו מקוננות ומקוננים על נכבד ונדיב איש אמונים תמיד נתן פתו בשמחה [לאביונים] בולי גם בוטי השקם והלך בסבר פנים לא קפץ ידו מעשות צדקה לשואל ממנו ומתחננים ר׳ שמואל בר יוסף היה אחד מראשי המדינה והקצינים כי נרצה בחסד עם גדולים וקטנים ונקבר ביום ב׳ ד׳ בסיון לפרט שמונים משכנו יהא בכבוד ורבצו בין העליונים א א ס”.
[409b] נמסר על ידי ד״ר Unger.
[410a] „מרת הטהורה”, שגם „נקית כפים” הולם אותה. אותה השערה יש ל־Rapoport (Kerem Chemed Th. 7 S. 246), המצביע על השם Clara.
[410d] לא 1330, שכן אחרי „תשעים” בא עוד „ים…”, שפירושו „ושנים”.
[410e] השוו Rapoport a. a. O. S. 247.
[410f] „בחול המועד של פסח”; היום הראשון של פסח חל באותה שנה ביום ראשון.
[410g] כך אני משלים: …מש…הן.
[411a] Unschuldige Nachrichten Jahr 1740 S. 10.
[411b] ראו לעיל עמ׳ 399 הערה a. בתרגום חוזר מן הספרדית ייתכן שכתובת הקבר החרוזה תהא בנוסח: „עד הגל הזה ועדה המצבה לאות ולמזכרת עליה תראו כתובה”.
[412a] Blogg a. a. O.: „ליל ה׳ ת״ט”; כנראה „ק״ט”, ואולי אף קדום מזה.
[413a] אך כ״א באייר חל באותה שנה ביום ראשון, ולכן יש לקרוא א׳ במקום ו׳.
[413b] „סטבונה”, „סדבונה”, „ששבונה” (כנסת הגדולה על אבן העזר, ed. Smyrna, f. 168b), והנכון ביותר „סתבונה” (יעקב חאגיז, הלכות קטנות, Venedig 1704, in 4, f. 70c).
[414a] כך גם ב־N. 24, לא „דינה”. השוו פאר הדור N. 211. 214. יצחק אדרבי, שו״ת 3 וכן ספרי „שמות היהודים” S. 73.
[414b] כנראה במקום „שלומיא”.
[415a] או ז׳ בטבת („ביום ז׳ לח׳ טבת”). את הכתובת ניתן למצוא אצל Buxtorf (Lex. p. 971), Schickard (jus regium p. 437), Beck p. 10, Nicolai p. 243, Ulrich S. 205.
[415b] על האבן השקועה אפשר לקרוא רק למעלה „מהר״ם ב׳ מהר״י”; אך הרב Bamberger הודיעני שבספר הזכרת הנשמות המקומי מופיע הרב מאיר בן ר׳ יצחק, וכנראה זהו ר׳ מאיר מאגר הנזכר אצל מהרי״ל f. 55. מניין השנה ניתן במילה „עלם”.
[415c] כנראה במקום „שלומיא”, כמו לעיל בעמ׳ 414.
[415d] „5. Elul am Mittwoch” אינו נכון. כתובת הקבר כבר צוינה אצל Wolf t. 4 p. 861.
[416a] יש לקרוא: „פה נקבר, איש ו[סכר], חכם ונכר, בא[ין] מחסור דבר”.
[416b] „כפרי הרא”; יש לקרוא „וארא”. ואם „וירא” הוא הנכון, הרי שהכתובת שייכת לשנת 1391.
[416c] יש לקרוא: „נאמן ונכר, גבורות עבר, ר׳ יעקב בר יקר הלוי”; אצל Paricius המילה השנייה „וגבר”, והשלישית „עכר”. המתרגם, שלא הבחין בחרוז, לא ידע ש„גבורות עבר” פירושו „הגיע לגיל שמונים ומעלה”, וראה ב„יקר” תואר במשמעות „המפורסם”.
[417a] „פה איש נטמן ונקבר, ובמעשיו היה נקי ובר”. כתובת זו, וכן כתובות פראג משנות 1444 ו־1473, אני חב לאוסף של M. W. Jeitteles.
[417b] Bartolocci bibliotheca t. 3 p. 825.
[417c] „פה טמון הקדוש” וכו׳.
[420a] וזאת אם משלימים „נקא … יצ … ייר” ל„[ר׳ מי]נקא [בר] יצ[חק בחדש א]ייר”.
[421a] סליחות, כתב יד.
[421b] ראבי״ה, כתב יד, § 391.
[422a] השוו שלשלת דף ס ע"ב עם אזולאי שם Th. 1 א׳ 16.
[426c] ראו מאמרי ב־Benjamin von Tudela Vol. 2 p. 259 N. 49.
[426d] מדרש שמואל 3, 17.
[426e] נחלת אבות, הקדמה.
[426f] שער ה׳ החדש, Constpl 1533 (ולא 1531, כפי שכתוב בקטלוג האופנהיימי מהדורת 1826, עמ׳ 398 מס׳ 1150, חרף רישומו של דה רוסי) in 4, הקדמה.
[426g] מדרש שמואל 3, 7 (ר״י בר ישראל); ובמקומות אחרים, למשל 2, 11. 4, 1. 12., רק „ר׳ ישראל”.
[426h] cod. 220 אצל אורי, קטלוג. וולף, t. 3 p. 585, מבלבל אותו עם ר׳ יצחק כהן בן שלמה הצעיר, שפירושו לאיוב נדפס ב־1545, ולא „ללא ציון שנה” כפי שמוסר הקטלוג האופנהיימי p. 193 N. 127.
[426i] השוו מקור חיים דף ל"א ע"א, cod. Vatic. 379, cod. Bodl. 448, cod. Rossi 1338.
[426k] יסוד עולם, נספח.
[426l] שם, ms. 4, 17.
[426m] מצות זמניות, כתב יד אצל Reggio; וגם אצל Biscioni catal. in 8 p. 558.
[426n] Wolf t. 3 p. 636.
[427a] אשר, שו״ת 56,10. שלמה אדרת, שו״ת, חלק 3, מס׳ 427.
[427b] עמר השכחה דף כ"ד ע"ד.
[427c] Labbeus אצל Wolf t. 1 p. 713.
[427d] אבני זכרון p. 49.
[427e] יסוד עולם 4, 18, לקראת הסוף.
[427f] יצחק בן ששת, שו״ת 207.
[428a] N. 208.
[428b] שו״ת, חלק 2, מס׳ 130. 170. 250. 294.
[428c] לוי חביב, שו״ת 131.
[428d] אלפאכר, כלומר הקדר, בעברית „בן היוצר”. השוו F. Lebrecht ב־Magaz. für die Lit. des Auslandes 1841, s. 142 וכו׳, ומכאן גם Orient 1841 Lit. Bl. 17.
[428e] נאעמיאש, נחמיש, נחמיאש.
[428f] אבולעפייא אל לאוי או הלוי. האבולעפיות הקדומות בדארוקה וכו׳, והמאוחרות בסמירנה, חלב ודמשק, אינן „אל לוי”.
[428g] אלנאקוה, ולעיתים אנאקוה, נאקואה.
[428h] שושאן, שושן — יש להבחין: 1) שושן סתם כשם פרטי; 2) סוסן (בן ששת, שו״ת 170. 174. שמואל קלעי, שו״ת דף ס"ד ע"ב) או סוסאן (שמעון דוראן, שו״ת, חלק 1, מס׳ 57. שלמה בן שמעון דוראן, שו״ת 595. שלמה בן צמח דוראן, שו״ת 20. „תקון יששכר”, בכותרת); 3) ששון (Sason), ראו אבני זכרון N. 57. 59.
[428i] לדניאל 10, 25. 11, 29.
[428k] fortalitium fidei אצל Wolf t. 3 p. 249.
[428l] איגרות דף י"ד ע"ב, שו״ת 143.
[428m] F. Lebrecht, שם.
[429a] בקריאת המילה השנייה בשורה הרביעית כ„וָשָׁר” (במקום „וָשָׂר”) והמילה החמישית החסרה כ„בו” (במקום „על”), נוסח השורה הוא: „נגיד ושר אך למוסר בו כל משרת שר הללה”. זה, כמו הקטעים „הוקם על במאמר ובפעל סגלת המלכים, ראש כל מקהלה”, מציין את המשורר.
[429b] הרמב״ם, שו״ת 211.
[429c] Hottinger, bibliotheca oriental., append. p. 4 N. 35. p. 6 N. 54. p. 7 N. 57; p. 9 N. 101.
[429d] שו״ת 68, 17.
[429e] cod. Vatic. 392.
[429f] Almoli, פתרון חלומות, דף ל"ב ע"ב.
[429g] מדרש שמואל 5, 5. 3, 12.
[429h] חרדים, הקדמה; ומכאן אצל אזולאי, Vaad י 56.
[430a] יהודה בן אשר, שו״ת, בכתב יד, מס׳ 75, בסוף.
[430b] cod. München 264; ברשימה המודפסת: Natmias.
[430c] Sal. Bonfed, Diwan ms. (Michael).
[430d] שו״ת שלו, כתב יד, מס׳ 52. 75.
[430e] שם, N. 78.
[430f] שמעון דוראן, שו״ת, חלק 2, מס׳ 169. 224.
[430g] cod. ext. Rossi 88.
[430h] ראו לעיל עמ׳ 222.
[430i] שו״ת 5. השוו משה אלאשקר, שו״ת 7.
[430k] שו״ת f. 25.
[430l] תם בן יחיא, שו״ת l.
[430m] יוסף קארו, שו״ת 11, שמואל קלעי, שו״ת 60, בסוף.
[430n] Jacob de Fano, שלטי הגבורים, Ferara 1556 in 12. שלשלת 117b.
[430o] centuria VII N. 96. 40.
[430p] וגם בנספח ל־מסורת סייג לתורה ed. Berl. f. 50b.
[431a] Wolf t. 3 p. 1127.
[431b] שתי ידות, הקדמה.
[431c] יעקב היילפרון, שו״ת 11.
[431d] Assemani, catal. Vatic., p. 369.
[431e] ראו Menasse b. Israel, conciliador Th. 1, ו־de creatione.
[439f] כסף משנה לברכות ג, ח, שחיטה ג, יג. בית יוסף לאורח חיים קס״ח.
[439g] לעיתים קרובות בפירוש לרות.
[439h] בפירוש ל־Re-uma, f. 6b.
[439i] שלשלת, ed. Vened., f. 64a, ed. Amst., f. 50a.
[439k] de Rossi Annal. sec. XVI.
[439l] יעקב בירב, שו״ת 4. לוי חביב תיקון: במקור „Cbabib”; יש לקרוא „Chabib”. ברשימת התיקונים שבמקור צוין בטעות עמ׳ „430”; הכוונה להערה זו. שו״ת 25. 93. 95. Baruch בפרשת „אלה מסעי” (ראו שבחי ירושלים, Livorno 1785). שלשלת, שם.
[439m] יעקב בירב, שו״ת דף נ"ד ע"ב. לוי חביב, שו״ת 61, f. 91. 93d.
[440l] מקוה ישראל, ed. 1692, c. 66, Basnage, hist. l. 9 ch. 29, 17, p. 827.
[441a] עמר השכחה דף י"ד ע"ד.
[441b] כור; אשמן — אצל ידעיה (ב„בחינת עולם” c. 9), אבן עזרא (ראו Orient 1843 N. 42) ואחרים. שאול — השוו סנהדרין צב ע״א למטה.
[441c] כלח — ב„יזכה מה אנוש”, יוצר ליום הכיפורים. השוו Geiger ב־Zeitschr. Th. 4 S. 224. בית שחת — משה בן עזרא ב„תרשיש” (ראו Dukes, Blumenlese, S. 248).
[442a] דומה. השוו תרגום תהלים קטו, יז, ורד״ק שם.
[442b] בית — ישעיה יד, יח. מועד קטן ט ע״ב. בית אבנים — בתפילה „אמונת יה נפש חכי”, אשמורות מאביניון דף נ"ג ע"ב.
[442c] בית מועד — גם איוב ל, כג, אצל אבן עזרא ב„נפשי צמאה”.
[442d] מלון או בית מלון — ראו לעיל עמ׳ 361 ואילך.
[442e] משכב.
[442f] משכן — ישעיה כב, טז. מנוחה, מנוחת כבוד — השוו לעיל עמ׳ 344. בית מנוח — משה בן עזרא ב„מרעיד פני”; בית מנוחה — פרופיאט דוראן, האיגרת הפולמוסית, בסוף.
[442g] גיא המון — יחזקאל לט, יא. טו. מכאן גם „גיא” בלבד, למשל „ונוע ומת בחלושה וגויתו בגיא נטושה”, סילוק ליוצר הנזכר.
[442h] עמק רפאים — אבני זכרון S. 5, אשמורות מאביניון דף ל"ה ע"א. עמק הפגרים — קלונימוס ב„אבן בוחן” c. 68.
[442i] חצר מות — ברכות יח ע״ב, קליר ב„אאדה”, גבירול ב„כתר מלכות”, משה בן עזרא ב„עבד לילו”.
[442k] בית החפשית — פירוש דברי הימים ב כו, כא. אביגדור קרא ב„את כל התלאה”.
[442l] בית הקברות — נחמיה ב, ג. משנה עירובין ט, א; טהרות ג, ז; ובמקומות נוספים. לעיתים נדירות יותר: בית קבורה (רש״י למלכים א יג, ל), בית קבר (ציון בלתי מודפס הפותח ב„ציון ארוך”), שדה הקבורה (דברי הימים ב כו, כג), חצר הקברות (אלחנן הלן אצל צמח דוד, Th. 2, f. 81a; מקביל לחצר קבר, אהלות טו, ח).
[442m] בית עולם — קהלת יב, ה, ומכאן לעיתים קרובות „לבית עולמו” בתנא דבי אליהו; בארמית בית עלם (תרגום ישעיה יד, יח; ויקרא רבה יב, דף קע"ח ע"ב), בית עלמין (סנהדרין יט ע״א; מדרש איכה נט ע״ג; השוו ילקוט במדבר דף רמ"ד ע"ב). בית עולמים — איגרת ידעיה לשלמה אדרת, אשר, שו״ת 13, 14. יעקב לוי, שו״ת 23.
[442n] בית החיים — סמ״ק סי' מ"ח, אבני זכרון S. 5, בן ששת, שו״ת 158. שמעון דוראן, שו״ת, חלק 3, בתחילה. יעקב לוי, שו״ת 55. משה מינץ, שו״ת 60. משה אלשיך, שו״ת 107. שלשלת דף ס ע"ב, ס"א ע"ב. לונזאנו ב„מערך”, בערך בית עלם.
[443a] Gesenius, thesaur., p. 188.
[443b] ראו לעיל עמ׳ 390.
[443c] סנהדרין מח ע״א, השוו δομή, δόμος.
[443d] רש״י סנהדרין שם. ראב״ן דף פ"ג ע"ב. Benjamin de Tudela p. 66, 69, ולעיתים קרובות. הרמב״ם לשקלים ב. השוו בן ששת, שו״ת 421: „הבניין שמעל הקבר נועד להנציח את שם הנפטר”.
[443e] האי גאון אצל קמחי, מילון, ערך גדיש. נתן ב„ערוך”, ערך כף 12.
[443f] אצל בנימין [מטודלה] וב„ספר הייחוס”, ומכאן ב„חכת ירושלם”, ירושלים 1844, in 4. טור יורה דעה 526.
[443g] סמ״ג, מצווה 22.
[443h] ראו אבני זכרון N. 45.
[443i] רש״י מועד קטן ה ע״א. פרחון, מילון, ערך יד. פסקי תוספות, עירובין סי' צ"ד. כתובת הקבר מאוגסבורג, מס׳ 6, משנת 1313.
[443k] כתובת הקבר מארפורט, מס׳ 3, משנת 1280: „זה המחצב ציון נצב”.
[443l] פרכים — לאורך כל הכתובות.
[443m] בזל N. 1. ארפורט N. 13. 14. 20. רגנסבורג N. 6. 8. טולדו N. 18. 21, ובמקומות נוספים.
[443n] טולדו N. 1. 7. 38. 75.
[443o] טולדו N. 57.
[443p] טולדו N. 13. 42.
[443q] אוגסבורג N. 4. בזל N. 3. ארפורט N. 1. 11. 26. רגנסבורג N. 2 ואילך. וורמס (נקרא בטעות „ציונה לו” אצל Blogg, שם, S. 79). ציריך N. 5.
[443r] טולדו N. 9, ולעיתים קרובות.
[444a] רגנסבורג N. 10.
[444b] נירנברג N. 4. טולדו N. 27.
[444c] לונדון N. 5. רגנסבורג N. 9. טולדו N. 24. 61.
[444d] ארפורט N. 5. נירנברג N. 5. וורמס (Mannheimer S. 5).
[444e] בזל N. 4. ארפורט N. 6. שפייר.
[444f] ארפורט N. 15. טולדו N. 7.
[444g] נירנברג N. 1.
[444h] סביליה משנת 1345. טולדו N. 19. 59. ציריך N. 1. 3. 4.
[444k] בתוספת „מן העולם” או „לגן עדן”, בספרי (האזינו), בתלמוד, למשל יומא לח ע״ב, תמורה טז ע״א, ובמקומות נוספים.
[444l] כבר בוורמס, שנת 1091. השוו בבא בתרא קנג ע״א: „לבית עולמו”.
[444m] ראו ברכות יז ע״א. בזל N. 3. 4. ציריך N. 2.
[444n] לעיתים קרובות בכתובות ארפורט.
[444o] כמעט בכל כתובות רגנסבורג.
[444p] פרכים N. 6. סביליה.
[444q] השוו שלמה אדרת, שו״ת, חלק 2, מס׳ 65.
[444r] ארפורט N. 11.
[444s] רגנסבורג N. 13.
[444t] שם N. 15.
[444u] שם N. 14.
[444v] שם N. 10. השוו הישר סי' תרט"ז, cod. Turin 61.
[444w] תרגום שמואל א כה, כט (ראו לעיל עמ׳ 350), ספרי וילך, שבת קנב ע״ב, סדר עולם פרק יז. מדרש קהלת צד ע״א. פרקי דרבי אליעזר פרק ז. פסיקתא רבתי לו, א, דף ס"ה ע"ד — במקומות אלה יש ל„גונן”, „גנוז” ו„נגנז” משמעות זו.
[445a] טולדו N. 2, ולעיתים קרובות. השוו „והוא ישאר נגנז אל הסלע הלז” באשמורות מאביניון f. 35.
[445b] לוסינה. טולדו N. 60. 70. ארפורט N. 10. רגנסבורג N. 13.
[445c] שמות ב, יב. השוו פרקי דרבי אליעזר פרק כא, בסוף: „חפר וטמן בארץ”.
[445d] כתובת הקבר ממיינץ משנת 1357. טולדו N. 22. 27. 39. 51.
[445e] פראג, ראו לעיל עמ׳ 417.
[445f] נירנברג N. 7. רגנסבורג N. 15.
[445g] εν ειρηνη (ראו Wolf t. 4 p. 1218); in pace (אצל Muratori, thes. inscriptt.).
[445h] „שלום” על מצבת קברה של פאוסטינה, במכללת הישועים ברומא.
[446a] Les juifs etc. p. 267.
[446b] כתובת הקבר של לעב בפראג, משנת 1614; אחרת בגלוגאו משנת 1683 (Wolf t. 4 p. 1216).
[446c] אבני זכרון N. 62.
[446d] עיר הקיסרות אסלינגן (איסלינגין) מוזכרת אצל מאיר מרוטנבורג, שו״ת 611.
[446e] Bützow. Nebenst. Th. 4 S. 40.
[447a] Allg. Zeitung d. Judenth. 1840 S. 742.
[447b] „.... נשמתו חיים בגן עדן נדכה וחדל איש, העלוב סעדיה ב״ר חיים שור זלה״ה, העלוב משה בן רבינו גמליאל תנצב״ה”. „חדל איש” כבר בחתימת ר׳ שניאור בן קלונימוס מן הרבע האחרון של המאה השלוש־עשרה (מאיר מרוטנבורג, שם).
[447c] hist. des Juifs t. 6 p. 638.
[447d] משטרי בידאל בנפוש ז״ל.
[448a] Wolf t. 2 p. 592, t. 3 p. 952, t. 4 p. 250.
[448b] שם, t. 2 p. 574 bis 590, t. 4 p. 250 bis 267.
[448d] Supplementum abbrev. hebr., החלק הראשון והשני, Rostock in 4.
[448e] compendia vocum, Leipzig 1780; collectio abbrev. hebr., שם, 1781; Lehrbuch der jüdisch-deutschen Sprache, שם, 1792, S. 64 bis 126.
[448f] Mantissa, Breslau 1795 in 12.
[448g] A. Th. Hartmann: Tychsen B. 1 (1818) S. 213.
[449a] פירוש על המסורה, 26 S. in 4. in cod. Bodl. 145.
[449b] ראו לעיל עמ׳ 287.
[449c] סייג לתורה דף כ"א ע"ב bis 24a.
[449d] למשל: Löb Pochawizer, קנה חכמה, Frankfurt a. d. Oder 1681, fol. David Pardo, שלחן הטהור, Amsterd. 1686, in 16. Elia b. Wolf, אליהו זוטא, Prag 1688 ו־1701, in 8. Aaron b. Samuel, בית אהרן, Frankf. a. d. Oder 1691, fol. Jacob Riescher, חק יעקב, Dessau 1696 (Berlin 1757), in 4. Jacob Chagis, הלכות קטנות, Venedig 1704, in 4. Hiskia de Silva, פרי חדש, Amsterdam 1706, fol. Elia מלובלין, פסקי דין (יד אליהו), Amst. 1712, fol. Michel b. Usiel, נור הקדש, Jesnitz 1719, fol. Kaufmann Cohen, לחם הפנים [נכתב ב־1708], Fürth 1737, fol. שלחן ערוך, Amst. 1763 ו־1789, in 8. Jacob Nunnes Vaës, עפר יעקב, Livorno 1783, fol. מחבר אלמוני, פרפראות לחכמה, Sklow 1785, in 4. Jechiel Heilprin, ערכי הכנויים, Diehrenfurth 1806, fol.
[453a] „הידוע בן סלאם”, שלמה בן שמעון דוראן, שו״ת 243; „הידוע בן פרחון”, פרחון, מילון, כתב יד, בתחילה; „הידוע בן אביתור”, ספר הקבלה, 42a.
[454a] שלמה בן שמעון דוראן, שו״ת 24. 30. 118. תיקון: המספרים 24. 30 שייכים לתשובות (RGA.) של Sal. b. Zemach Duran. שמעון בן שלמה דוראן, שו״ת 37.
[454b] פירוש שיר השירים Bl. 3, 4b: לפירוש התמך.
נהצבה תהי נפשו צרורה בצרור החיים עה עליו השלום עם על מלונם עמיש על משכבו ינוח שלום עם ישו על משכבו יבוא שלום עם ישי (ו—) ינוח עמשי על משכבו ינוח עש s. S. 346 Anm. g. צבי צדיק באמונתו יחיה צול צדיק וקדוש לברכה צל צדיק לברכה ראע רחמה אללה עליה ריח רוח ה' תניחנו ריחבע רוח ה' הניחני בגן עדן תהעמד תעל הטל על מלונם חמך תהי מנוחתו בכבוד תמבעובי תהי מיתתו כפרה עליו ועל כל ישראל תנאצבה תהי נפש אדוני צרורה בצרור החיים תנב s. הנצבה תנבה תהי (הנוח) נפשו בצרור החיים תנבע תנוח נפשו בגן עדן תנבעא אמן und תנב"ע תנצבה תהי נפשו צרורה בצרור החיים תנצבהחי Berichtigung: Das תנצבהחי ist auf dem Regensburger Grabstein N. 4 vom J. 1297. s. תנצבה תשבוא s. S. 368. תשהעם תעל שכבת הטל על מלונו S. 458 C. Zusammensetzungen.
אמיץ י"ץ vor אבי מורי אמירה אדונינו מלכנו ירום הודו הרפש הרב רבינו פרץ שיהיה הרפשי הז"ל חכמינו זכרונם לברכה
חע"ה חכמינו עליהם השלום לקר"ן לקדוש רבינו נתנאל מז"ל משכילינו זכרונם לברכה מהרפ"ש הרפ"ש vor מורי משיח מורי שיחיה רז"ל רבותינו זכרונם לברכה
[304a] ברך
[304b] ברכה
[304c] שלום
[304d] חיים
[304e] Ruth 2, 4. Im Mittelalter erwiederte man ברכה טובה (schönen Segen) auf den Gruss שלום עליך, s. pentateuchische Tosafot f. 83a.
[304f] Genes. 24, 31. 26, 29.
[304g] 2 Sam. 2, 5. Ruth 3, 10.
[304h] Mischna Sanhedrin 2, 1. Aboda sara f. 53 b. grosses Derech erez c. 6.
[304i] Beim Kommen: Ruth 2, 4. Beim Weggehen: Jerem. 31, 23. Tosefta Succa c. 4.
[305e] שלום Genes. 29, 6. 2 Kön. 4, 26. 5, 21. 22. שלום עליך: j. Schebiit 4, 3. Tr. Baba kama 73b.
[305f] 1 Sam. 1, 17. 2 Sam. 15, 9. Berescbit rabba c. 47 f. 52c oben (הפטר בשלום). Berachol 64a.
[305g] שלום לך Richter 19, 20. 1 Chron. 12, 19. שלום — על Ps. 129, 6. שלום עליך s. die vorstehende Anmerkung e; vgl. Gittin 62a, Derech erez 5, 6. Johann. 20, 19 (εἰρήνη ὑμῖν, syr. שלמא עמכון).
[305h] בוא בשלום Mischna Rosch haschana c. 2. Vajikra rabba c. 5 f. 171c. בוא לשלום vgl. 1 Chron. 12, 17. Mischna Bikkurim 3, 3. Sanhedrin 14a: שלום בואך ברוך מתייך לשלם 1 Sam. 16, 4, erwidert mit שלום (Ib. V. 5).
[305i] Esra 4, 17. 5, 7. Dan. 6, 26. jerus. Maaser scheni 5. Tosefta Sanbedrin c. 2. Sanbedrin 11b. Ketubot 69a. Midrasch Esther f. 127a. Die aramäischen Formeln waren: שלמכון ישגא — שלמא כלא — שלם d. h.: „Frieden," „vollkommner Frieden," „eure Wohlfahrt wachse!" Biswellen mit dem Zusatze: לעלם (anf ewige Zeiten). — Im Mittelalter der Vers Sprüche 3, 2: אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ (Meir Rothenb. RGA. 891); רק den letzten vier Worten vorgestellt ist die Formel רחוי״ל (Moses Minz RGA. 11 Ende, und oft im hebr. Brlefsteller).
[305k] Ps. 69, 33 (auflebe euer Herz!), Ezech. 16, 6 (in deinem Blnte lebe!)
[305l] 1 Könige 1, 25. 34. 39.
[305m] 1 Sam. 25, 6 und Targ. daselbst: „so dein Leben lang!"
[305n] Menacbem b. Saruk Lex. ms. v. חי: Wenn man einen Freund an seinem Freudentage besucht, segnet man ihn mit den Worten: „Noch das künftige und noch viele Jahre." Aehnliches bei Rascbl zu 1 Sam. 25, 6, Aben Esra zu Genes. 18, 10, Dav. Kimchi Lex. v. חיה
[306a] Tosefta Sabbat c. 8. Tr. Sabb. 67b. jerus. Berachot 6 Ende.
[306b] חיים (Pirke R. Elieser c. 52), חיים טובים „glückliches Leben“ (Jelamdenu bei Aruch v. עשש), זט „lebe“ (ζῆθι, s. Aruch v. יישא).
[306c] Joma 71a.
[306d] Berachot 17a.
[306e] חזק 2 Sam. 10, 12. Jes. 41, 6. 1 Chron. 19, 13. Berachot 32b. Auch in der Synagoge beim Schlusse des pentateuchischen Lectionen-Cyclus gebräuchlich; vgl. hierüber Salomon Geiger in Zion Jahrg. 2 S. 9. חזק וחזק Dan. 10, 19. חזק ואמץ (sei stark und fest) Josua 1, 6. 18. אישר (aram.) Jerus. Schebilt 4, 3. 5. Ende. j. Taanlt 1, 4. Pealkta Beschallach ms. Anf. יישר j. Gittin 5, 10. Tr. Berachot 42b. Sanbedrin 100a. Pesikta rabbati 19. Selten ist ישר (Sabb. 53a), אשרתא (Festigkeit) Gittin 62a.
[306f] יישר כחך Tosefta Jebamot 14 Ende. Tr. Sabb. 87a, Jebamot 62a, 122b, Baba batra 14b, Menacbot 99b oben, Abot R. Natan c. 5 Berichtigung: st. 5 l. 2, Schemot rabba c. 20 f. 137c. Aruch v. אפרייא, Raschi Keritot 15a. יישר חילך Bereachlt rabba c. 54 f. 61a, Midrascb Tbren. f. 60b, Midrascb Samuel 12, jerua. Targ. Deuter. 10, 2 (יתשר), Jalkut Numer. f. 224c. Aruch a. a. O. יתקן חילך Pesikta und Jelamdenu bei Jalkut l. l. f. 224bc. יפה כחך Jalkut Exod. 393. Numer. f. 222b, 224b.
[306i] 2 Könige 23, 5. Mischna Aboda sara 4, 7. Tr. Sabbat 156ab.
[306k] Targ. Prov. übersetzt הון mit מולא
[306l] Daber so viel als הצלחה, und wie dieses oft mit ברכה verbunden, aber später als das 19. Jahrbundert, vgl. die Bedeutung des Wortes im Buche der Frommen §. 530. Noch im Sittenbuche (c. 10) ist Glück durch מזל טוב ausgedrückt.
[306m] jerus. Targ. Gen. 30, 11; das Gebet רכון für Sabbat-Ausgang; Raschi Moëdkaton 27a, Baba batra 9a.
[307a] Sifre zu Numer. 15, 31, Sabb 89a, Bereseblt rabba 6 f. 8a; Pesikta bei Jalkut Exod. 58bc, Prov. 138b ; Pesikta rabbati 15, 3. 20; Tr. Soferim 20, 2; Midrasch Pa. 18, 1. 36. Bensira Spruch ם, womit Raachi zu Levit. 27, 7 und Tr. Arachin 19a (wo סימא ein Schatz, statt סימנא vorkommt) zu vergleichen; die sefardisebe Recension der Gebete מי שעשה נסים (zum Sabbat vor dem Neumende) und החל (für den Ausgang des Sabbat); Raschi Kidduschin 59a: R. Samuel b. Meir zu Baba batra 153a; Kaionymos in der Elegie אמרתי שען So wie Onkelos יאות für das palästinensische שכאות (Douter. 19, 18), eben so hat der babylon. Talmud (Berachot 57ab, Sanhedr. 47a und oft) סימן יפה statt סימן טוב
[307b] תנוח דעתך Sabbat 152b, Joma 66b, Menachot 100a; Tr. Kalla bei Menorat hamaor c. 9. Tanchuma Abschnitt נח, wo der Zusatz בגן עדן (im Garten Eden).
[307c] תנתן לך נפשך, vgl. Sifra ויקרא c. 20 §. 11 mit Vajikra rabba c. 19 f. 186b.
[307d] יישר כחך (s. mehrere Steilen eben S. 306 Anm. f), daher יגדל כחו ויישר (Meir b. Isaac in dem Jozer אדיר ונאה בקדש).
[307e] ברוך תהיה (römisches Machsor ed. 1587 Th. 2 f. 298b).
[307g] מרסא (Toaefta Sabbat 8), אסותא (Rasehi Berachot 53a, Malmonides תלמוד תורה 4, 9), יום d. i. יסי (jerus. Berachot 6 Ende).
[307h] רפואה שלמה (Gebet מצלאין im röm. Machsor Th. 2 Ende).
[307i] Ketubot 8b. Pirke R. Elieser c. 17 Ende.
[307k] a. oben S. 305 Anm. n. Auch ישמחך (Gott erfreue dich), s. Pirke R. Elieser a. a. O.
[307l] Buch der Frommen §. 18.
[307m] Klagel. 1, 12: לא אליכם; bisweilen לא עליכם (ל"ע), s. Mos. Minz RGA. 2 Anf.
[307n] חם ושלום Mischna Edujot 5, 6.
[308a] וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק (den Lehrern und ganz Israel das Leben gewährend), s. die grossen Halachot f. 66c; Lekach tob כי תצא Ittur f. 51b, 57a, 81a, 99a, Alfasl zu Jebamot c. 12 Ende. וחיים לכל ישראל הניח Meir Rothenb. RGA. 875 f. 85b oben. Berichtigung: Midrasch der Zehngebote N. 3. R. Tam bei ראב"ן f. 148 b.
[308c] Jebamot 70a, vgl. Aruch v. כד. Maimonides Briefe f. 13b. Abraham b. David in הזכות f. 51d.
[308d] אני כפרתן, Mischna Negaim 2. Vgl. Röm. 9, 3.
[309a] RGA. ms.
[309b] Tachkemoni c. 46.
[309c] Sehaare Zedek RGA. f. 94h. Maimonides RGA. 130.
[309d] Temim deim 9. Malmad ms. Vorrede. Bechai ed. Riva f, 8bd. Isaac b. Seheschet RGA. 191 Ende.
[309e] Sehaare Zedek RGA. f. 36b. Maimonides RGA. f. 32b. Jehuda Tihbot beide Vorreden zu Chobot halebabot. Moses Tibbon Vorrede zu Sefer Mizvot. cod. Opp. 625 Q. §. 49 (13. Jahrhundert), und oft im eod. Opp. 988 Q. (Anfang des 14. Säculums).
[309f] Tam Jachla RGA. 38 f. 26c Mitte, Lipman Heller מגלת איבה s. 34.
[309g] Catal. codd. Lips. p. 310. Sal, Luria RGA. ed. 1599 N. 101. Unger bei Wolf t. 4 p. 262.
[309h] Sal. Luria RGA. 29 (aus dem 13. Jahrhundert).
[309i] Kerem Chemed Th. 3 s. 171.
[309k] Ib S. 172.
[309l] Maimonides RGA. 149. Abraham Jarchi in Hamanhig, גט §. 156.
[309m] Ascher RGA. 43, 12.
[310a] Hebr. Briefsteller, Augsburg 1534 in 12, N. 6 Ende.
[310b] Maimonides RGA. N. 211. 116. ben Scheschet RGA. 15. 245. 265 und sonst.
[310c] Salomo Duran RGA. 16 Anf. (in תשבץ Th. 4 Abtheil. 1).
[310d] Maimonides RGA. 90. 133. 154 und bei Munk notice sur Joseph b. Jehuda p. 25. Ascher RGA. 16, 8. 17, 8. 43, 12.
[310e] Oft in Maimonides Briefen, RGA. (144); s. Munk a. a. O p. 67, 69. Kerem Chemed Th. 3 S. 170, 171, Ascher RGA. 8. 11.
[310f] Benjamin von Tudela p. 4, Maimonides Briefe (53a) und RGA. 154. Abraham b. Maim. in מלחמות ה' p. 9. 12. 24. Schittah zu Mezia 42d. Cod. Florent. bei Biscioni N. 3 vom Jahre 1291; cod. Kenn. 642 vom Jahre 1300. Oft bei ben Scheschet Berichtigung: hinter Scheschet füge hinzu: RGA..
[310g] Jedaja Penini בקשה me. Minchat Kenaot S. 36; ben Scheschet 220. cod. Kenn. 515. (vgl. Biscioni p. 108) vom Jahre 1396. Oft in dem erwähnten hebr. Briefsteller.
[310h] Bei Isserlein, Moses Minz u. A.
[310i] Jehuda Minz RGA. f. 21b oben: לא יצו ולא שיחיה כמנהג
[310k] Ueberschrift zu Maimonides RGA. 1. מלחמות ה' p. 13. 17.
[310l] Godines Vorrede zu orden de bendiciones, Amst. 1687.
[310m] Temim deim 50.
[310n] Sefer ha-kabbala f. 46a.
[310o] z. B. RGA. משאת משה ed. Cetpi. f. 119c; Titelblatt des Kneset bagedola ed. Smyrna.
[310p] die erwähnten RGA. f. 209d.
[311a] Maasiot, Vorr. Auch ben Scbeschet RGA. 509 und sonst. Vgl. Menasse b. Israel נשמת חיים 3, 27 f. 141 b unten.
[311b] Beracbot 6b.
[311c] s unten Abschnitt IV.
[311d] In alten RGA. bei חופש p. 12 ובשפירש לנו מורינו לא נתתי לבי לדבר הזה עד ששמעתי מר' אליעזר... Elieser b. Natan (ראב"ן) f. 153b; hajaschar §. 612; Minchat Kenaot S. 136, 142, 156, 157; vgl. auch S. 61, 75. Isaac b. Scbesehot RGA. 234. 377. 478.
[311e] Hagahot Maim. RGA. אישות N. 25.
[311f] Minchat Kenaot S. 134.
[311g] Jesod Olam, Vorrede.
[311h] Isaac b. Baruch in Temlm delm 224. Minchat Kenaot S. 115. 167.
[311i] Maimonides RGA. 4t. Minchat Kenaot S. 59, 69, 120, 124 Ascher RGA. 2, 14. ben Scbeschet RGA. 171.
[311k] Saadia in Emunot zu Anfang der Absehnitte.
[311l] Maimonldes RGA. f. 27c. Cod. Opp. 612 Q. Beständig in den RGA. von Nissim und ben Scbescbet. Auch einige der früher angegebenen Formeln (יברכהו, ישמרהו) passen zu dieser Abkürzung.
[311m] Aruch v. רב, und eben ao in einem alten geschriebenen Aruch, (ואמר רבינו יחי לעד .... וכך אמר יחי לעד); Temlm delm 119 f. 22c.
[312a] z. B. in der ungedruckten Selicha אמוניך שעה
[312b] Maimonides Briefe 7a.
[312c] s. Haarbrücker specimen Tanchumi 1842, praefatio p. XII. Note 3, wo ילאנ"ם im Jahre 1427 vorkommt; אנ"ם ist אמן נצח סלה
[312d] Isserlein: Pesakim 127.
[312e] Maimonides RGA. 119.
[312f] Elieser h. Natan (ראב"ן) f. 37d, 91d, 148h. Sefer hajaschar f. 76h, 83d und sonst. Tosafot Meila f. 16a. Hagahot Maimou. Th 4 f. 308 N. 13; RGA אישות N. 35. Sal. Aderet RGA, Th. 1 N. 386 (שיחיו), Th. 3 N. 3. Minchat Kenaot S. 32. Auch in einem handschriftlichen Siddur (Ms. Michael perg. ful.) aus dem letzten Viertel des t3. Jahrhunderts. Berichtigung: Hapardes 23 a.
[312g] s. oben S. 310 Anm. 1.
[312h] daher משיח d. i מורי שיח׳: Schittah zu Mezia 84c, 67h, Tosafot Meila f. 18b u. öfter. Semak §. 146; die Toaafot R. Perez zu Kama, Livorno 1819, f. 2d und oft.
[312i] Sefer hajaschar §. 335. Joel ha-Levi hel ראכי"יה ms. §. 923. Tosafot Sebachim 5h. Commentar zum Tr. Tamid f. 27h. Meir Rothenburg RGA. 39 Ende, 72; in RGA. אישות N. 35. Der gedachte Siddur ms. N. 70. Daher הר"פשי, הרפ"ש, מהרפ"ש (Glossen zu Seorak), d. i. „R. Perez, er lehe“ (s. oben S. 41).
[312k] in den Selichot des R. Meir, mss.
[312l] der gedachte Siddur ms. N. 19 und 20. Cod. Opp. 764 F. N. 154 und 344; in allen Stellen den Namen R. Meir Rothenburgs begleitend.
[312m] ברוך שאמר, Sklow 1804, f. 34a. Berichtigung: Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 305.
[312n] Meir Rothenburg RGA. f. 110h Mitte.
[312o] s. die Unterschrift in cod. Kenn 559 vom Jahre 1386, dessgleichen in Mos. Minz RGA. 46 f. 65c. Vgl. oben S. 305 Anm. 1.
[313a] Eine Wormser Acte ms. vom Jahre 1377. Simson in ברוך שאמר f. 8b. Isserlein: Pesakim 52. 226. Cod. Uffenbach 101.
[313b] Cod. Uffenbach 95. Die RGA. חוט השני N. 31 Ende, und öfter.
[313d] vom Jahre 1450 (in der Nachschrift eines Ms. in 12 im Besitz des Herrn Asher); 1454 (Biscioni Catal. p. 165). Auch in einem קובץ ms. Michael.
[313e] Vgl. üher diese Ahkürzung meine Ahhandiung: Eine merkwürdige Medaille (Israelit. Annalen 1840 N. 17 S. 149). Belege gieht es aua den Jahren 1369 (משנה תורה ms. Michael), 1383 (Biscioni p. 116), 1404 (cod. Kenn. 137, und Maimad ma. Berol.), 1422 (Commentar der Aristotelischen Physik, ms. Michael), 1424 (röm. Machsor ms. Th. 1), 1426 (ih. Th. 2), 1427 (cod. Kenn. 121), 1428 (Biscioni p. 63, 108), 1434 (in einer vormais Heidenheimschen Handschrift), 1437 (röm. Machsor ms. Th.1), 1439 (cod. Saraval 7), 1451 (cod. Vatic.396), 1465 (cod. Kenn. 486), 1467 (cod. Vatic. 281), 1473 (Biscioni p. 138), 1488 (ih. p.2; de Rosal Annal. sec. 15, p. 55), 1490 (de Rossi a. a. O. p. 76); aus der ersten Häifte des 15. Jahrhunderts auf der genannten Medaille; aus der zweiten Hälfte des 16. Jahrhunderts in dem Vorwort zu Muscato's Kol Jehuda, und in dem zur hebr. Concordanz ed. 1581. Berichtigung: ישר"ו findet sich auch in Saravalschen Handschriften aus den Jahren 1391 (cod. 1), 1421 (cod. 51), 1474 (cod. 29), und einer des 15. Jahrhunderts (cod. 50).
[313f] אלה הדברים Mantua 1566, f. 12h.
[313g] Buxtorf de ahhreviaturia hebr. p. 98.
[313h] Buxtorf l. l. p. 202.
[313i] Israels in תורת העולה f. 169a, Nachwort zu Orach Chajim ed. Kracau 1618 in 4, RGA. 99. 100 und sonst; דרוש des R. Löwe, 1593, Titelblatt; סור מרע ed. 1615, Vorrede; RGA. חוט השני N. 76 f. 79h; Eiim p. 7, 8, 10, 27; Nachworl zu שפתי כהן ed. 1690. Siehe aher auch hajaschar §.17.
[313k] Maimonides RGA. 143.
[314a] Dod Mordechai p. 112. 113.
[314b] Ascher RGA. 30, 3. 43, 9. יגדל statt יהי in Sefer hajaschar f. 79a, Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 143.
[314c] Maimonides RGA. 1. 129. 165, Briefe 14a, 47a; Tachkemonl f. 74b, Nachmanldes RGA. N. 284. Joseph Alfual Vorrede zum Maimonldischen Mischna-Commentar, Moëd. Joseph Sefardi Vorrede zu Zofnat Paaneach, Immanuel Mechabberot c. 9 Anf., Schebet Jehuda f. 36b, Onqueneyra Vorr. zu Re-uma, Elleser Aschkenasi Vorr. zu Joseph Lekach, Moses Pisenz דרש משה Vorr., wo er seinem Vater Isaac diesen Ehrentitel giebt; Arquevoltl Dedication zu מעין גנים Ven. 1553.
[314d] לכל חפץ, Vened. 1552, Anf.
[314e] daher אמירה titulirt, d. i. אדונינו מלכנו יר"ה
[314h] Munk notice sur Joseph b. Jehuda p. 25; מלחמות ה' p. 34.
[314i] cod. Kenn. 137 vom Jahre 1404 cod. Kenn. 446. Avicenna Kanon ms. hebr. etwa vom Jahre 1420. Cod. Florent. bei Biscioni p. 24, vom Jahre 1462.
[314k] cod. Kenn. 523 vom Jahre 1278. cod. Kenn. 121 vom Jahre 1427.
[314l] cod. Kenn. 414 aus Lissabon, vom Jahre 1470.
[315a] cod. Kenn. 290 aus Toledo vom Jahre 1222. Ascher RGA. 3, 6 Anf. 13, 20. 47, 25 (vom Jahre 1300 in Toledo), 56. Ahudarham Anf. (A. 1340). Samuel Zarza in Mekor Chajim f. 87a. eod. Vatic. 397 vom Jahre 1384 in Marseille; codd. Kenn. 542 (A. 1470), 571 (A. 1479, Cordova), 520 (A. 1494, Evora); hen Seheschet RGA. 209 (Sevilla).
[315b] Kiddusehin 70h oben und Tossfot daselbst.
[315c] hen Sehesehet RGA. 47. 413. 445. Joseph Kolon RGA. 58. Jehuda Minz RGA. 3. Binjamin Seeb RGA. 126 Ende.
[315d] R. Jacoh Levi RGA. 74. Isserlein, Pesakim 261. Jos. Kolon RGA. 124. Jehuda Minz RGA. 14.
[315e] hehr. Briefsteller, ed. 1534, N. 13. 40. Meir Padua RGA. 23.
[315f] R. Jacoh Levi RGA. 58 f. 16b. hehr. Briefsteller N. 18. 35. Moses Minz RGA. 32 Anf. 97 f. 148a. Zemach David Th. 1 Ende.
[315g] die RGA. חוט השני N. 22. Lipman Heller מגלת איבה S. 31.
[315h] Meir Padua RGA. 35.
[315i] Maimonides Briefe f. 46h.
[315k] Titelblatt zu R. Nissim RGA. ed. Constpl. und sonst oft.
[315l] Hamanbig, Ahschn. Pesaeh, §. 82; Gersonides am Sehlusse des Pentateuch-Commentars; hen Schesehet RGA. 216.
[315m] s. die Approbation vor Pesikta rabbati ed. Breslau. Vgl. Tyehsen Supplem. II. p. 32. Bisweilen kann diese Ahkürzung aueh in [עמהם] אלהים יהי עוזרם aufgelöst werden, s. Selig Lehrbuch S. 69.
[316a] Approbation vor תורת חיים, Prag 1698.
[316b] Maimonides Briefe f. 35a.
[316c] ben Scheschet RGA. 272 Ende, 389 Anf. Titelblatt zu Immanuels Mechabberot ed. Constpl. Salomo Adban, כנאות דשא, Amsl. 1735, f. 15a, 16b.
[316d] Ms. bei Asulai Schem hagedolim Tb. 1 f. 130a (ת"ו). Schebet Jehuda N. 50.
[316e] יוסף אומץ f. 208a.
[316f] Buch der Frommen §. 18.
[316g] anfangend האל יסלח לכל זדון
[316h] in einem Sulat und in אבדה מפינו אמונה
[316i] נפת צופים Anf.
[316k] in dem Sabbatliede לכבוד שבת
[316l] Jozer zu Pesach, im röm. Machsor.
[316m] s. dessen Selicha אדם כקום
[316n] s. Meir Rothenburg RGA. N. 1021 f. 111b Mitte.
[317a] eod. Vatie. 77 vom Jahre 1372. eod. Kenn. 1 p. 340. eod. Kenn. 137 vom Jahre 1404.
[317b] eod. Kenn. 121 vom Jahre 1427.
[317c] eod. Kenn. 520 vom Jahre 1494. Sal. b. Zemach Duran RGA.
[317d] eod. Kenn. 67 vom Jahre 1476 in Corunna.
[317e] das Gebetbueh von Cochin f. 25.
[317f] s. Sehudt Jüd. Merkwürdigkeiten, Anhang S. 14. Aueh in neueren Briefen ms.
[317g] Sifre, gegen Ende. Sifra zu Anfang. Pirke R. Elleser c. 34.
[317h] Berachot 18b, 19a. Vgl. die dahingehörigen Stellen bei Menorat hamaor c. 209. 259 und נשמת חיים 2, 22.
[317i] Menorat hamaor c. 9.
[317k] Mordeehai Joma S. 1196, Hagahot Aseheri Taanit c. 3 N. 64.
[318a] jerus. Berachot 2. Tr. Berachot 18a. Midrasch Kohelet 106e.
[318b] jerus. Aboda aara 3 Anf. Midrasch Kohelet 108a. Arueh v. מחצל Vgl. das syrisehe כון (כאנא).
[318c] jerus. Moëdkaton 3, 7. Schekalim 2, 6. Tr. Megilla 15a, Jebamot 97a, Chullin 104b. Vgl. den Aussprueh der Baralta Abot mit Tr. Kalla Ende וכל האומר דבר בשם חכם שלא אמרו ממנו גורם לשכינה שמסתלקת מישראל וכל האומר דבר בשם וכו' ferner jerus. Kidduschin 1, 7: כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו Buch der Frommen §. 979.
[318e] Beresehit rabba c. 49 Anf. Midrasch Samuel 1.
[318f] s. Agudda zu Sabbal c. 1 §. 17 f. 122d.
[318g] pentateuehisebe Tosafol f. 31b, Salomo b. Simeon Duran RGA. N. 291.
[318h] Malmonides Briefe 63a, RGA. 151. Sal. Aderet RGA. 2, 32. Baruch (A. 1522) in פרשת אלה מסעי f. 25a.
[318i] eod. Oppenh. 1708Q., z. B. Gerschom, Simeon der Alte, Rasehl u. A.
[318k] eod. hebr. 42 in der Hamburger Stadtbibliothek: Salomo und Rahel; Isaae und Bella; letztere aueh bei Wülfer in theriaeam p. 128, vgl. ib. p. 129. Mannheimer, die Juden in Worms (1842) S. 9: Jaeob b. David und Rahel. Vgl. Unschuldige Naehriehten zum J. 1740 S. 10 u. ff.
[319a] Das bekannte הזכרת נשמות oder Seelengedächtniss, mindestens seit dem 11. Jahrhunderl.
[319b] cod. Opp. 1708 Q. jüdischer Theriak f. 30a. Die RGA. חוש השני N. 9.
[319c] Mischna Sanhedrin 11.
[319d] Meir Rothenburg RGA. in 4 N. 298.
[319e] zum Abschnitt קדושים, Anf, Dasselbe in Jerus. Pea 1, Acha Scheeltot N. 56, Pesikta rabbatl 28, 11. Jalkut Exod. 82c. Lekach tob f. 24c.
[319f] Kidduschin 31b. Dasselbe in den grossen Halachot f. 123 d.
[320a] הריני כפרת משכבו
[320b] זכרונו לברכה לחיי העולם הבא eben so in unsern Ausgaben des Ascheri zu d. Sl. und bei David Vilal כתר תורה Gebot 150. Als Abkürzung hiervon isl זכרונו לברכה anzusehen, bei Schulchan Aruch und Lebusch in Jore Deah 240, 9.
[320c] Die grossen Halachot a. a. O., Alfasi zu Kidduschin c. 1. Jalkut Exod. 297. Maimonides ממרים 6, 5. Jercim §. 56. Scmag Gebot 112, תניא N. 100, מעלות המדות c. 3 Ende, Agudda zu Kidduschin, Simeon Duran RGA. Th. 1, N. 122. Menorat hamaor c. 64. Berichtigung: auch ראב"ן f. 134 d.
[320d] Dasselbe, nur זכרו statt זכרונו, bei Aruch v. כפר, Nachmanides תורת האדם f. 99b, 103c (und hieraus Aldabi in שבילי אמונה 10, 3 Anf.), Piske Ascheri zu Kidduschin §. 50.
[320e] R. Jesaia (ריא"ז) zum Alfasi a. a. O. Scmak §. 50. Tur Jore Deah 240, Aldabi l. l. Abschn. 7 (ed. Riva f. 103b Zelic 11), Menachem b. Serach in Zeda laderech 1, 4, 15; R. Jacob Levi RGA. 24.
[320f] R. Jesaia a. a. O.
[320g] Mcchilla und Sifra a. a. O. R. Jacob Levi RGA. l. l.
[320h] Sifre ואתחנן jerus. Horajot, Ende.
[321a] Mischna Mezia 2 Ende.
[321b] Jalkut Reg 209.
[322a] Mischna Sota Ende, jerus. Terumot 1 und 8. jerus. Sabbat 1, 3. Schekalim 3 Ende. Bereschit rabba c. 33. 35. Midrascb Cantic. 3c, Ruth 45a, Esther 127c, Samuel 5.
[322b] זכור לטוב (Jerue. Schebiit 9 Ende) oder הזכור לטוב (J. Demai 2) ohne Nennung des Namens Elia.
[322c] Jehuda Hadasi אשכל הכפר c. 51 f. 27b, c. 375 f. 151c.
[322d] Sabbat 13b, Baba batra 21a oben, Aboda sara 8b, Chullin 54a.
[322e] Midrasch Esfa (s. meine gottesd. Vortr. S. 279), Zemach Gaon (s. Juchasin f. 56b), Scherira Gaon (vor den RGA. Schaare Zedek); die Peltanim Meir b. Isaac, Mosee b. Binjamin, Isaac b. Semuel (s. unten Abschnitt VII); R. Isaac b. Jebuda en Raschi: הייתי יושב בביתו של ר' זכור לטוב Schemaja (Commentar Middot c. 4 Anf.); die Rebbinen in Narbonne (bei Kol Bo f. 11a); das Buch der Frommen §§. 746. 982; Nechmanldes ס' הזכות f. 34d und in der Vorrede zu תורת האדם (זכורים לטוב); die Vorrede dee Buches החינוך (זכורים לטובה).
[322f] Abraham de Balmee (Grammatik Bogen A Bl. 5b) זכור לטוב לזכר עולם
[322g] s oben S. 320 Anm. b.
[323a] Vgl. über dieselben meine gottesd. Vortr. S. 235, 257, 105, 282, 281, 284 313 Anm. a.
[323b] vgl. meine gottesd. Vortr. S. 135 u. f.
[323c] זכר נשיאנו לברכה
[323d] Schaare Zedek RGA. f. 24 b N. 10, 28a N. 38, 70a.
[323e] ib. 31a. Ascheri Baba kama c. 8 N. 3.
[323f] Vorrede zum Conmentar Jezira. Vgl. Kerem Chemed Th. 7 S. 64.
[323g] Schaare Zedek RGA. f. 18b N. 12. f. 87 b. Schibbole haleket f. 17c.
[323h] Schaare Zedek RGA. 52a.
[323i] ib. 25a, 94a.
[323k] ib. 3a, 88b, 94b.
[323l] Maaslot, ed. Cstpl.
[323m] Aruch v. בר 4.
[323n] Hadasl a. a. O. c. 379 f. 154d; Aaron in מבחר sehr oft; einige Beispiele aus dessen Propheten-Commentar bei Wolf t. 4 p. 824, 1105, 1114. Vgl. catal. codd. Lips. p. 310, wo מז"ל d. i. משכילינו זכרונם לברכה Fast durchgehends bei Jacob h. Ruben im Sefer Haoscher.
[323o] s. Raschi Jes. 65, 15: „Ein guter Name und eln gesegnetes Andenken“ nämllch wird den Frommen bleiben. Vgl. Berachot 17a: Hell dem, der mit einem guten Namen von der Welt scheidet!
[323p] Buch der Frommen § 586.
[324a] ebendas. §. 663.
[324b] Röm. Machsor Th 2 f. 312b, Donolo (Kerem Chemed a. a. O.), Aruch (כחל, נפס, ענה, פס, צר), Lekach tob f. 29b, Jesaia di Trani המכריע N. 31. 64. 69. Hadasi a. a. O.
[324c] Jalkut Esther f. 174a oben. Isaac Gerundi in dem Gedichte יחידה עקיביך Maimonides Briefe 59b, Tachkemoni c. 46 f. 63a, 65b, c. 50; Cod. bei Wolf t. 4 p. 1164.
[324d] Schaare Zedek RGA. f, 87a N. 17. Hai RGA. ms. Berichtigung: altes Rechtsgutachten bei Hapardes 5 b.
[324e] s. Munk notice sur Saadia p. 13; Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 201, Th. 3 N. 3, ben Scheschet RGA. 207. Omer haschikcha f. 127c, 138b. פנים חדשות Vorrede. (זכר כלם לברכה)
[324f] s. Gelgers Zeitschr. Th. 5 S. 444.
[324g] Debarim rabba, Ende. Donolo, Vorrede l. c. Schaare Zedek RGA. f. 17b, 25a, 70a. Geonim bei ראב"ן 325.
[324h] Chananel (in Meir Rothenburgs RGA. in 4 N. 91); Gerschom von seinem Lehrer (Meir Rothenburg RGA. 264); Alfasi (Mezia 3, Batra 8, Sanhedrin 6, fast überall von R. Hai Gaon); Natan (Aruch v. אבן).
[324i] s. seine Commentarien zu Jes. 58, 14. Ezech. 44, 20, Hosea 6, 9, Erubin 56a, Pesachim 50a, Menachot 75a, sein Schreiben an R. Natan b. Machir: מספר רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל
[325a] Joseph Kara (Kerem Chemed Th. 7 S. 63. 64), Samuel b. Meir (zu Genes. 37, 2. Pesachim 109b. 111a. Batra 116b unten; bei ראב"ן f. 145 a), Hapardes ed. Constpl. f. 45b von R. Gerschom, לקוטי הפרדס f. 8d.
[325b] Isaac b. Ruben (שערי שבועות c. 2. 16), Abraham b. Chija (s. Wolf t. 4 p. 761), Joseph Aben Megas (s. Schittah zu Batra f. 9d), der Commentator der Chronik (2 Chron. 3, 15. 5, 9 u. sonst), R. Tam (Hajaschar, Vorrede), Meschullam b. Natan (ib. §. 721), Abraham halevi (Sefer hakabbala 47b), Jehuda Tibbon (Vorrede zum zweiten Abschnitte des Chobot halebabot), Isaac in Ittur f. 22b, 25c, 77a, 96c.
[325c] cod. Rossi 693.
[325d] Kaleb נחל אשכל f. 1a. 10d. Dod Mordechai p. 5.
[325f] Ps. 16, 3. 34, 10. Pesachim 104a. Vajikra rabba c. 35 f. 206c. Midr. Kohelet 107b, Prov. 9.
[325g] Matth. 27, 52 (die entschlafenen Heiligen). Midr. Ps. 16. Tanchuma f. 10c (תולדות).
[325h] Baba batra 8a.
[325i] Josippon p. 68. Maimonides RGA. 151.
[325k] Tana debe Eliahu c. 25.
[325l] Moses b. Esra (s Zion Jahrg. 2 S. 137), Abr. b. Esra (Jesod Mora c. 6).
[325m] Jesaia de Trani המכריע c. 10.
[325n] der Karäer Menachem (Geiger Zeitschrift Th. 5 S. 268).
[326a] Mecbilta בשלח f. 18b. Jerus. Aboda sara 3, 1. Sanhedrin 10, 5. Tr. Sabbat 118b, 156a.
[326b] RGA. ms. bei Luzzato. Mafteach dea R. Nissim, bei Geiger Zeitschrift Tb. 5 S. 444 Anm. 1. לקוטי הפרדס f. 20d. Hajascbar f. 85a. Ittur f. 60d.
[326c] Hapardes f. 19a, 36c. לקוטי הפרדס f. 19d. ראב"ן f. 149a. In dem Schreiben Raschi's an R. Natan b. Machir: והעיד באגרתו על רבינו הקדוש זצ"ל bezieht aich wohl auf denselben.
[326d] Baruch (Haterumma Anf., §§. 131. 161. Tosafot Sebachim f. 12b, 59b), Abraham Jarchi (Hamanhig zu Pesach §. 63, 86, 96); Vgl. Merdechai (Chullin §. 733, Nidda §. 1082), Hagahot Maim. (RGA. משפטים N. 25), cod. Rossi 813.
[326e] a. cod. Resai 175.
[326f] Siddur ms. fol. Th. 3 (bei H. I. Michael).
[326g] Hamanhig, Neujahr §. 45.
[326h] Kol Bo N. 22.
[326i] s. Ascheri Taanit c. 4.
[326k] de Pomis Lexikon, Vorrede.
[326l] Meir Rethenburg von den Trauergebräuchen §. 37.
[326m] Hajascbar f. 83c.
[326n] Hai in Schaare Zedek 46b, in Temim Deim 119. Mosea Alaschkar RGA. 42. 102 von den Geonim: זכר קדושים ואדירים לברכה
[326o] Natronai Gaon (bei המכריע c. 88), Zemach Gaen (הזכות f. 27d), Ungenannte (Schaare Zedek f. 29a), Hapardes f. 27c, 30c, 43d, 61c. Elieaer b. Natan (ראב"ן f. 15c, 143d), Malmenides (Schluss des Commentars der Mischna), Tachkemoni c. 1, Bechai b. Moses (Maimenidea Briefe f. 36b), Meir Cohen (Schittah zu Mezia f. 42d, 69d, 127d), Moses Coben A. 1286 (s. Kerem Chemed Tb. 3 S. 172, wo unnöthigerweise ein Fragezeichen hinzugefügt ist), Levi b. Abraham (cod. Vatic. Urbin. 43), Esteri haparchi (Kaftor waferach f. 51b, 301a, 412a), Obadia Vorrede zum Commentar des Maimonides über den Neumond, der cod. Vatic. Urbin. 44, Isserlein Pesakim 149, eine Handschrift vom Jahre 1486 (Asulai Schem hagedolim Th. 2, ש 41), Levi Chabib RGA. 67 Anf., eine Handschrift bei Luzzato (Kerem Chemed Th. 7. S. 78).
[327a] Hagah. Maimon. RGA. קנין N. 32.
[327b] Apokalypse 16, 6. 17, 6. 18, 24. Josippon p. 186, 190, 254, 862. Lekach tob in אמור. Verschiedene Synagogal-Poesien des 12. Säculums.
[327c] Meir Rothenb. RGA. 517.
[327d] Schaare Zedek RGA. f. 15b.
[327e] ראב"ן N. 20 f. 13b, 78 f. 28c. Sefer hajaschar §. 144. Sefer hakabhala 46a. Ittur 2a, 43b.
[327f] Samuel Tibbon Vorwort zum More, Ende; Rokeach §. 292; Nachmanides (Temim Deim 226 Anf.); Hagah. Maimon. אישות 9; *Tosefot Sebachim f. 12b. [das Sternchen bezeichnet die Abbreviatur זצק"ל].
[327g] Schilte hagibborim zu Mordechai Gittin 9, Ende. Mordechal Aboda aara §. 1307. Kaftor waferach f. 7b. Die Abkürzung זצק"ל, deren sich Asriel b. Jerhiel, Ascher und sein Sohn Jehuda in der Untersehrift ihrer RGA. bedienen, kommt auch in Abne Sikaron N. 42, נפש החכמה Blatt K, 3, in den RGA. von Binjamin Seeb f. 50a. 72a, ferner bei Mazref la-Chochma f. 89b, 90b und einigen Codices (s. die folgende Anmerkung) vor. In einem neuern Buche (עדות לישראל, Breslau 1826, 3a) liest man זכר צדיק וחסיד לברכה —;
[327h] cod. Michael (Hai RGA., wo זצוקל"ב), Siddur ms. Michael zu dem Jozer N. 101; cod. hebr. 17 der Hamburger Stadtbibliothek (zu der Selicha אין כמרת בשר); cod. Lips. 12 N. 3; codd. Vatic. Urbin. 9 und 38. Machsor ms. bei Luzzato, provenzalischen oder sicilianischen Ritus (zu Musaf des Versöhnungstages); °cod. Vatic. 247 A. 1324. In folgenden findet sich צו"ל: cod. Bodlej. 387; Jabez Commentar zu Abot, ms.; Machsor ms. bei Reggio (Musaf des Versöhnungstages); ליקוטי ס' התרומה ms. §. 19 (מהר"ם צו"ל).
[328a] Von Joseph b. Jechiel der Londoner Synagoge geschenkt (הנדר יוסף בן הק"ר יחיאל, *וצק"ל המשיב ושואל, לקהל כהואל, כדי לחזות פני אריאל, ככת (?) בדת יקותיאל, וצדקה תציל ממות) Gagnier hielt כהואל für eine poluische Stadt und יקותיאל für Israel.
[328b] in המכריע
[328c] Ib. c. 81, wo R. Elchanan (s. oben S. 34) auf dieselbe Art citirt wird.
[328d] וצק"ל* In cod. Vatic. 194 (aus dem 15. Jahrh.), נשמת אדם מאמץ כח f. 97a, Jacob Heilprun RGA. 43, Vorr., אלים p. 30, מצרף לחכמה f. 25b. בחינת הדת Titelblatt. זצוק"ל in cod. Rossi 1141 vom Jahre 1649.
[328e] זצוקל"א, s. Pachad Jizchak v. יין f. 26a.
[328f] In den RGA. Schaare Zedek ist f. 7b vor N 52 זקצ"ל gedruckt.
[328g] Isserlein: Pesakim 34, 70; Juchasin f. 131b; מבקש השם Anf., ms. vom Jahre 1575; Moses Israels RGA. 101.
[328h] Selichot ms. auf der Leydener Bibliothek zu N. 114.
[329c] Mischna Tamid Ende. Soferim I, I. Vajikra rabba c. 6 f. 172d.
[329d] s. Abot R. Natan c. 15 Ende.
[329e] Mischna Mezia 2, 11. Sanhedrin 10, 2. Abot 2, 7. 4, 17. Tosefta Sanhedrin. Baraita in Tr. Berachot 28b, 48b, 61b, Mechilta 21b und sonst, Sifre וילך Ende. Vgl. Bereschit rabba c. 9 f. 11b.
[329f] זכר נשיאנו לחיי העולם הבא
[329g] Abraham ha-Cohen (Meir Rothenb. RGA. 501 Ende), Kalonymos der Alte (ib.), Jacob b. Meir (Kerem Chemed Th. 6 S. 31), Isaac b. Ssmuel (s. RGA. קנין N. 19, אישות N. 21, משפטים oft), Maimonides (Briefe f. 58b), Ungenannte (Maimonides RGA. 130), Simson b. Abraham (s. RGA. אישות N. 18), Baruch b. Isaac (Haterumma, נדה §. 106 Ende).
[329h] s. die Unterschriften in dem Aktenstück des Jahres 1305 bei Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 415; cod. Kenn. 82 vom Jahre 1306.
[330a] Antoli Schreiben an Maimonides (90a); Nachmanides zu Alfasi, Vorrede. Die Form זל"ה am Schluss der Vorrede zum Commentar (ראב"ד) des Buches Jezira; in einer Anmerk. zu Jalkut Josua f. 7d S. 31; in einem Codex vom Jahre 1495 bei Hottinger (s. cod. Kenn. 253 p. 435 der dissertatio generalis ed. Bruns).
[330b] p. 191.
[330c] in dem Akrostichon der Selicha גדול עוני
[330d] in dem Jozer אדיר ונאה בקודש
[330e] Aruch v. צדק
[330f] vgl. das Akrostichon in אמרר בבכי
[330g] Lekach tob ms. zu Kohelet 8, 12: להחיותו לחיי עד 9, 7: ומנוחה לחיי עד
[330h] cod. Vatic. 41; cod. München 5 vom Jahre 1233. Ein Grabstein vom Jahre 1232 bei Beck monumenta p. 32. Das abbrevirte זל"ע findet man in einer Bodlejanischen Handschrift (Wolf t. 4 p. 911), einem Machsor ms. der Gymnasiums-Bibliothek in Breslau (zu Neujahr; nach einer Mittheilung von Sal. Nissen), Meir Rothenb. RGA. 189, Sal. Luria RGA. 29 Ende.
[330i] Abraham Klausner: Minhagim f. 12b und sonst.
[330k] Reggio (Kerem Chemed Th. 7 S. 118).
[330l] Schaare Zedek f. 14a.
[330m] s. Zion Jahrg. 2 S. 183.
[330n] Jesod Olam c. 4. Moses Israels Anhang zum Juchasin, Ende.
[331a] cod. hebr. 17 zu Hamburg (drei Mal im Texte); cod. Kenn. 588 vom Jahre 1340, in der Unterschrift.
[331b] Moses Israels Vorrede zum Schulchan Aruch; Approbation vor ראב"ן; Isaac Cohen Vorwort zu Paaneach rasa; Lipman Heller in מגלת איבה S. 31 (von einer Frau); יון מצולה Ende. Dasselbe ist זצלהע"ה (vor Ikkarim ed. 1618), fast dasselbe זצלע"ה (Buxtorf Lexic. rabbin. p 669).
[331c] Joseph Jabez vor נורא תהלות ed. 1568.
[331d] s. Würfel die Juden in Nürnberg S. 160; cippi ebr. p. 77; סדר תפלות Amsterd. 1681 in 4 f. 268b; RGA. חינוך בית יהודא N. 119 Anf.; die Approbationen zum Jalkut ed. Frankfurt a.M. und ed. Frankfurt a.d. Oder.
[331e] Vorwort zu Schaare Zedek RGA.
[331f] vgl. Maor zu Schebuot 48a: זכר שניהם לולה"ה
[331g] Zebi Aschkenasi RGA.; die Vorreden zu יסוד עולם, יד חיים חומת אש, פירוש שה"ש לרמב"ן, die Approbation vor ים של שלמה Gittin (Berlin 1761 fol.); Abudarham ed. Prag, Titelblatt.
[331h] Binjamin Seeb RGA. 253 Ende.
[331i] Debarim rabba Ende, Jalkut Deuter. 304c Mitte, wo auch ונשמתא "und seine Seele" vor לה"ה hinzugefügt ist.
[331k] Vorrede S. 31 (in Meor Chofnajim).
[331l] s. die Approbationen zu פירוש שה"ש לרמב"ן ed. Altona, דגול מרבבה (1794), Sal. Aderot RGA. ed 1811 Th. 2, die Akrostioben in מעין החכמה (1811) f. 37a, 64; die Approbation zu ריי"ף ורמב"ן לנדרים Wilna 1843 fol.
[332a] s. Orient 1844 L. Bl. S. 245 Zeile 8.
[332b] תורת הקנאות f. 26b, 33a; תולדות אדם, Diehrenfurt 1801 in 8, Vorrede zum ersten Theile; Titelblatt von פתח צור, Berlin 1831 in 4.
[332c] Mischna Joma 8. Tr. Joma 86a.
[332d] Mischna Edujol 2 Ende, Tosefta Sanhedrin 13 und dazu Tana debe Eliahu bei Jalkut Maleachi f. 88c oben.
[332e] Succa 20a und dazu Raschi.
[332f] Meir Rothenb. von den Trauergebräuchen S. 50.
[333a] z. B. Isaac hasniri (1220) im Akrostichon eines Festgedichtes; Machir b. Scheschet ha-Levi in Barzellona A. 1305 (Sal. Aderet RGA. 1, 417); Simeon Duran (RGA. Th. 1 N. 29. 61); Levi Chabib (RGA. 4 Auf.); Sebulun Katalano (משפטי שמואל f. 83a); Matatia Kalai (ib. f. 47a); Abraham b. Moses (כתר הורה, Cstpl. 1536, Ende); Elia Loanz (s. die RGA. חוש השני N. 22); Abraham Saraval (Vorwort zum Commentar der מעמדות); Abraham b. Joseph (Nachwort zu שפתי כהן ed. 1690); Feibel (Approbation des Sedor hadorot ed. 1769); Samuel Landau (im Sammler 1794 S. 45 u. ff.). נפשו statt משכבו hat Maalot ha-middot c. 3.
[333b] hen Scheschet RGA. 412 Ende; יוסף אומץ f. 193a, namlich משכבה „ihre Ruhe.'
[333c] ben Scheschet RGA. 385. Simeon Duran RGA. Th 1 N. 122.
[333d] dieselben l. l.
[333e] יוסף אומץ l. l.
[333f] Jerus. Joma 1, 1. Moëdkaton 28a. Sabb. 33b. Vajikra rabha c. 20, Pesikta bei Jalkut Levit. f. 142d, Midrasch Samuel 23. Tr. Semachot 8 Ende. Ellahu sutta c. 2.
[333g] Tana debe Eliahu c. 18. 31; vgl. Recanate zu פנחם Anf. Statt אני כפרתן las R. Elasar im Sode rasi: הריני כפרת משכבכם (שכחת לקט Art. Elia N. 7).
[333h] Mischna Sanhedrin 6, Jerus. Berachot 9 f. 37a oben, Tosefta Berachot 6, Tr. Berachot 60a.
[334a] Saadia Emunot wedeot 5, 6. תורת האדם 14d. Kol Bo N. 113
[334b] Maimonides RGA. f. 27b, Briefe f. 19a.
[334c] Pirke R. Elieser c. 33
[334d] Josippon p. 607.
[334e] Geschicbte des zweiten Tempels von R. Abraham halevi, f. 56a.
[334f] Salomo b. Sim. Duran RGA. 261.
[334g] s. unten Abschuitt XII.
[334h] cod. Kenn. 424, in Fez gescbrieben, aber nicht A. 1446, wie es in der dissertatio generalis heisst.
[334i] עליו ועל כל ישראל (Maimonid Briefe f. 11b), daher die Abkürzung תמ"כ עוכ"י, s. Buxt. de abbrov. p. 212.
[334m] Kerem Chemed Th. 3 S. 171. Eine Wormser Aete ms vom Jahre 1377. R. Jacob Levi RGA. 67 (דמה „ihr Blut“).
[335a] R. Jacob Levi RGA. 150.
[335b] s. die Beschreibung der Belagerung von Prag: מלחמה בשלום
[335c] אור החיים 30b. Mos. Alschech RGA. 44. 118. Levi Chablb RGA. 29, Samuel Kalal RGA. 80,
[335d] Succa 33ab, 35b (zweimal; Ascheri ib. c. 3 hat השם statt המקום), Nidda 49b. Bechorot 45a. Die Stellen berelts geaammelt in Seder hadorot f. 103a oben.
[335e] מלין דרבנן N. 344.
[335f] s. Munk notice sur Saadia p. 13. 44.
[335g] ib. p. 11.
[335h] Munk commentaire de R. Tanhoum p. 99.
[335i] Hadasi a. a. O. f. 63d, 101c, 124d unten; abbrevirt ib. c. 168, 256, 338. Aaron in Mibchar zu Levit. (שמיני und אמור). Tikkun bei Wolf t. 4 p. 1070 (השם ib. p. 1086). Ez chajim ed. 1841 c. 18. Ms. bei Wolf t. 3 p. 377.
[335k] Hadaal c. 257 f. 98c.
[335l] s. Dukes Mittheilungen S. 27.
[336a] Genes. 15, 15. Sifre נשא. Tosefla Sola 10.
[336b] Sirach 44, 14; Buch der Weisheil 3, 3. Vgl. unten Abschn. VI, 3.
[336d] [אברהם] ע"ה in unseren Ausgaben Vajikra rabba c. 28 f. 198a unten, c. 29 f. 199c oben ist in den Parallelstellen Pesikta rabball 18, 3. 40, 6. Jalkut Levil. f. 186c nichl vorhanden. Das in Tosafol Kama 82a und 92b befindliche ע"ה gehörl nichl dem citirlen Midrasch.
[336e] am Schlusse: „Unser Vater Abraham ע"ה“
[336f] f. 100c: „David ע"ה“
[336g] c. 3 Anf., c. 12 Anf. und an einigen anderen Stellen hal die Prager, nie die ältere Venediger Ausgabe, das ע"ה
[336h] Benjamin von Tudela p. 103: אבותינו ע"ה
[336i] יוסף אומץ f. 208a.
[337a] Cohen Zedek (Schaare Zedek f. 22b), Saadia (cod. Bodi. bei Uri catal. c. 370, Munk notice p. 14), Josippon p. 741. Schemot rabba c. 1.
[337b] Josippon p. 742.
[337c] Eidad, Ende.
[337d] Mose's Leben; Eidad; Schemot rabba c. 2; Josippon p. 190, 731. Aruch v. לשון
[337e] Natronai (Tur Orach chajim 45), Nissim (in Msasiot), Chananel (s. Bechai Exod. f. 99c oben), Tancbuma bei Jedaja's Commentar ms. zu האזינו, Midrasch der zehn Martyrer ms.
[337f] Midrasch Ps. 119 Anf., Tsnchuma Abscbn. צו Ende und bei Jedaja a. a. O.
[337g] Josippon p. 807. Maimonides Briefe f. 66b.
[337h] נוה שלום f. 170a.
[337i] Recanate Commentar בראשית f. 21a.
[337k] Samuel Tibbon יקוו המים c. 7 Anf. Recanate a. a. O. שמיני und sonst.
[337l] Recanste a. a. O. בראשית f. 24b.
[337m] More 1, 2. Samuel Tibbon l. l. S. 44.
[337n] Saadia Aben Danan (s. Maimonides RGA. 225 f. 49c).
[337o] bei Recanate, Meir Gabbai u. A.
[337p] Samuel ha-Nagid (מבוא התלמוד 1), Maimonides (Abot c. 4, s. porta Mosis p. 35).
[337q] Berachot c. 9, s. porta Mosis p. 140).
[337r] Meir Aldabi שבילי אמונה 9 gegen Ende ed. Riva f. 122b; Levi Chabib RGA. f. 256a unten.
[337s] Briefe f. 5b. porta Moais p. 89.
[337t] Meir Rotbenb. RGA. 578.
[337u] Mordechai Jebamot §. 170 (vermuthlich aus ראבי"ה), Ascher RGA. 43, 7. מעלות המדות f. 22b, Kaftor wsferach c. 11. Anf, Sittenbuch c. 24 f. 37d, Zeror hamor, Juchasin 2b, u. A. m.
[337v] Temim deim 135, לקוטי הפרדס f. 7b, Mordechai Ketubot §. 263 Schaare Zedek f. 17b N. 11 (von Scherira?)
[337w] Zeri hajagon, Ende.
[337x] Levi Chabib RGA. f. 42a.
[337y] Aigasi תולדות אדם p. 8. 10. 11.
[338a] Abraham b. Moses Maim. (מלחמות ה' p. 6), Jedaja (התנצלות), Gersonides (zu משפטים), Moses Narboni (s. cod. Lips. 43, catal. p. 308), deutscbo und französische Rabbinen des 14. Jahrbunderls (Meir Rothenb. RGA. f. 110c oben, 111b Mitte; Keritut J, 6, 1. 9. 11, 1, 3. פירוש הרא"ש והראב"ד, Prag 1725 in 4, f. 9a u. ff.), do Latas (Vorrede שערי ציון ms.), Cbisdal b. Ahraham (אור ה' 3, 1), cod. Rossi 333 vom Jahre 1392, Schemtob h. Schemtob (האמונות f. 49a), Jaeob Lovi (Maharil Vorrede und sonst), eod. Rossi 456, Sittenbueb e. 27 f. 53a, Sal. do Urbino (A. 1480) in אהל מועד f. 10a, Commentar zu Mosea Rieti, s. Geiger Zeitschrift Th. 5 S. 442 Anm. 1. Auffallend ist in unseren Talmud-Editionen das עליו השלום hinter dem Namen des R. Epbraim, Tosafot Chullin 100a, da ähnliebes in den Tosafot nicht vorkommt.
[338b] Hapardos 22a Berichtigung: nach „22 a" füge hinzu: wo והברכה dem ע"ה folgt.. Commentar zu Kinnim f. 25a. הדרת קדש Bl. 8b. Jacob Levi RGA. 60 etc.
[338c] David Kimehi Lex. v. אחר, הגה und sonst, Moir Rothenb. RGA. 611. eod. Valle. 250 N. 6. Handschrift bei Lonsano אור תורה 21a. Ephraim b. Joab in einem Codex vom Jahre 1501 (Zion Jahrg. 1 S. 95). Jehuda Chajat Vorrede zu Minchat Jebuda.
[338d] in einer Regensburger Grabschrift vom Jahre 1517.
[338e] do Pomis Lexik. Vorredo.
[338f] David Maim. bei Meor Enajim f. 96b, Menaehem Zemach (1322 und 1326) in den eodd. Kenn. 394. 240. R. Simson aus Cbinon, Keritut, Vorrede. Onqueneyra zu Ro-uma Bl. 7, 1, b.
[338g] David Kimebi Miehlol f. 23c, Lexik. v. תעה
[338h] Moses Rieti, Anf. seiner Elegie ms. Jehuda Cbajat a. a. O.
[338i] Lipman Heller מגלת איבה S. 33.
[338k] יוסף אמץ f. 170b. Bützowscho Nobenstunden Th. 3 S. 2.
[338l] Trigland diatribe do Karaeis p. 125; Ez chajjim ed. 1841 (s. p. LXXVIII), Kaleb in נחל אשכל f. 1 e oben, 2b etc. Vgl. catal. codd. Lips. p. 308. 310. (wo abbrev. חע"ה).
[338m] Tikkun bei
[339a] Vorrede zu Kneset hagedola ed. Smyrna 1731 fol.
[339b] röm. Machsor Th. 2 f. 313.
[339c] s. oben S. 331 Anm. l.
[339d] Erubin 101a.
[339e] Midr. Ps. 146. Vgl. Hai Gaon bei Moses Alaschkar RGA. 101.
[339f] Joma 87a, Nidda 61a, Nedarim 31b, Bereschil rabba c. 44 f. 49a, c. 56 f. 63a. Agadal Bereschit c. 10. 83. Raschi Sprüche 6, 23.
[339g] Aruch v. פטר Lekach Tob בחקתי f. 34d.
[339h] cod. Saraval 6, Unterschrift einer Frau vom Jahre 1288.
[339i] Algasi תולדות אדם p. 9. Karäisches Gebelbuch ed. 1836 Th. 4 f. 60b.
[340b] In den Selichot אזכור ימים מקדם und אליך צורי כפי In Orchot chajim (s. ben Scheschet RGA. 115) und Kol bo N. 114 f. 99b kommt die Wendung זכותו תעמד אלי ויגן בעדי vor. Berichtigung: זכותו יעמד עלי sagt Charisi, s. Tour du monde du R. Petachia, Paris 1831, p. 85.
[340c] Oft bei Asulai, in זכרון ירושלים, den Vorreden zu den RGA. יכין ובועז und anderen Drucken von Livorno.
[340d] Sal. Aderet RGA. Th. 3 N. 7. Vgl. זכותו יעמד לעולם in einer Grabschrift bei Wolf t. 4 p. 1203.
[341a] Moses de Trani Vorrede zu צפנת פענח (אבותי); gewöhnlich nach רבותינו oder הקדמונים: alte Verordnungen in Meir Rothenb. RGA. f. 112h Mitte; ראב"ן 107 f. 34d oben; Nachmanides in Schaar hagemul f. 9a (הנפש); Minchat Kenaot S. 63; Migdal Os zu יום טוב 5, 15; Minhagim des Abraham Klausner f. 12h; Tam h. Jachia RGA. 65; Sal. Alcabez שרש ישי f. 34b.
[341b] Zemach b. Sal, Duran RGA. Th. 1 sehr oft (z. B. f. 62c, 63h); Zemach b. Simeon Duran in seiner Unterschrift (RGA. יכין ובעז Th. 2 Ende; תשב"ץ Th. 4 Abtheil. 1 f. 34d); Sal. h. Simeon Duran Milchemet Mizwa Anf., RGA. oft, z. B. N. 111.
[341c] c. 98: משכילי תנוח נפשם בנופש c. 349: המלמדים נוחם נופש
[341k] Hai (Schaare Zedek 94b, 95a. Temim Deim 119), Nissim (Mafteach zu Berachot, s. Geigers Zeitschrift Th. 5 S. 442 Anm. 2; Maaslot Vorrede), Gerschom (ראב"ן f. 92c), Raschi (Sabbat 67a; auch bei Schibhole haleket ms. Th. 2 N. 75).
[341l] Alfasi's Grabschrift; ein Document vom Jahre 1112 (s. Maimonides RGA. 211); Joseph Megas (Schitlab zu Mezia f. 170c); Abraham b. Chija (Zural haarez, Anf.); Jehuda halevi (im Akrostichon von כרכי אצולה, in virgo filia Jehudae p. 113. 115); Abraham b. Esra (Deuteron. 14, 22. 26, 17. 29, 18. 32, 17); Hadasi (a. a. O. c. 167. 243); Elleser b. Natan (ראב"ן f. 34d, 55a, 149c, auch in der alten Wolfenbütteler Handschrift); Jacob b. Meir (Hajaschar 720); Abraham b. David (Temim Deim 243); Malmonides (s. Munk notlee sur Joseph b. Jehuda p. 67, 68); Isaac b. Abbamare (Ittur f. 76d, 102d); Hapardes 45b, 49a und öfter.
[342a] Abraham Jarchi (Hamanhig, Sabbat §. 58), ced. Bodlej. bei Wolf t. 3 p. 318, eine Handschrift des 13. Säculums in Archives Israelites 1840 p. 61; Hiskia bei Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 832.
[342b] Hai RGA. ms. in 4. Schaare Zedek 88a. 94h. Temim Deim 119.
[342c] Rokeach §. 304, Jesod elam (ed. Berlin) 3, 6: Buxtorf de abbrev. hebr. und eben so das Verzeichniss vor לחם הפנים f. 1b.
[342d] s. Abenzur Vorrede zu מגלת אסתר, am Schlusse.
[342e] Unterschrift eines Ced. ms. des 15. Jahrhunderts aus Itallen.
[342f] cod. Bodlej. 81; Grabschriften von Basel (N. 3) und Erfurt (N. 17); Vgl. ינוחו כגן עדן in Jacob's bandsehriftllchem Gräber-Verzelebnisse.
[342g] מעשה נסים ed. Ofenbach N. 1. Dasselbe Vetum, vom J. 1544, in einer Handschrift des Maria-Magdalenen-Gymnasiums in Breslau.
[342h] Hudasi a. a. O. c. 150; Kaleb Einleitung zu Ez chajim. Vgl. catal. codd. Lips. p. 282, wo noch שומה ("hineingesetzt") hinzugefügt ist.
[342i] Ascher ben Moses (s. das kurze Or Sarua bei Hagabot Merdeebal zu Batra 651; bei Meir Rotbenb. RGA. in 4 N. 7 zeichnet derselbe: זצ"ל); ced. Kenn.
[343a] Hadasi c. 150. 257. 311; Kaleb a. a. O.; Gebetbuch Th. 4 f. 16a, 31b; Leydener Handschriften bei Dukes Mittheilungen S. 26. 29.
[343b] Vajikra rabba c. 27 = Tanchuma אמור f. 54c unten. Vgl. c. 18 f. 184d, Midrasch Rut 44d, Tr. Baba Mezia f. 83b, Baba batra f. 75a.
[343c] Hadasi c. 257, 311, 338 f. 125d.
[343d] Abne Sikaron N. 49 (תהיה).
[343e] Hadasi c. 257. Semak Titelbl. und Vorrede.
[343f] cod. Kenn. 293 vom Jahre 1144; Isaac b. Abraham (Meir Rothenb. RGA. 6); Unter- oder Aufschriften aus den Jahren 1338 (Zeitung d. Judenth. 1840 S. 742), 1381 (Moses Minz RGA. f. 18d), 1384 (Zeitung des Judenth. 1840 S. 342) und dem ersten Viertel des 15. Säcuiums (R. Jacob Levi RGA. 203). Schilte haglbberim f. 180a hat תתעדן „es ergötze sich" statt תנוח
[343g] Buxtorf de abbrev. hebr.
[343h] Aben Esra שפת יתר Anf.
[343i] Targum und David Kimchi zu d. St. Vgl. Midrasch Ps. 21 und Jaikut Ps. 682.
[344a] Sanhedrin 110b, Ketubot 104a.
[344b] zu חיי שרה Ende.
[344c] Schaare Zedek f. 51a, wenn man מ"כ statt ע"כ liest.
[344d] zu Aboda sara 75a, Succa 40a. Schemaja zu Middot Anf. Elieser b. Natan a. a. O. 74d, Jehuda halevi (בתולת p. 113), Aben Esra (zu Exod. 20, 1. Kohelet 5, 1), Sal. Parchon Lex. v. אך, R. Isaac (von seiner Mutter, s. תורת האדם f. 22d), Baruch (haterumma §. 89. 110 und oft), Sal. b. Simeon Duran RGA. 391.
[344e] Buch der Frommen §. 3.
[344f] Die Erfurter Grabschriften N. 1 und 26 aus den Jahren 1268 und 1274.
[344g] Rokeach §. 257.
[344h] Immanuel Mechabberot 24 p. 317. Joseph ha-Cohen Chronik f. 88a.
[344i] Targum und Dav. Kimchi zu Jes. 58, 8 Mischna Sota 1 Ende; Menachem b. Serach (Zeda laderech 5, 3, 16).
[344k] Sefer hakabbala f. 40b. Temim deim 12. Ibn Latimi
[345a] Abne Sikaron N. 13. 14. 15. 17. 18. 19. 20. 22. 25. 26. 42. 44. 45. 54. 57; sämmtlich von Toledo. Grabschrift von Basel N. 2, wo משכנו „aeine Residenz.“
[345b] cod. Kenn. 195 in Sevilla; cod. Kenn. 484 in Fez (s. oben S. 334 Anm. h).
[345c] In dem Jahre 1232 in Aragon und Barzellona (Malmon. Briefe 36a, 39b unten); in Grabsehriften von Toledo aus den Jahren 1255, 1307, 1385 (Abne Sikaron N. 25, 10. Grabsehrift ms. von Gracian); 1304 und 1305 in Barzellona (Minehat Kenaot S. 61. Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 415); cod. Vatic. 97 und 205. Vatic. Urbin. 17 N. 7, eod. Kenn. 422 vom Jahre 1476; eine Handschrift bei Asulai (Vaad מ' 50); Elia Misrachi RGA. 2, Joseph ha-Cohen Chronik Th. 1 Ende, Th. 2 f. 124a. Berichtigung: תמ"ך auch in der Vorrede vor dem Maimonidischen Commentar zu Terumot.
[345d] Gebetbueh Th. 4 f. 37b.
[345e] Sal. b. Simeon Duran RGA. 193. Joseph ha-Cohen a. a. O. Th. 2 f. 71b.
[345f] Joseph del Medigo (Mazref f. 14a, 15b, 84b, Achus S. 12. 18). Avizoa, Amst. 1766 in 8, Vorrede.
[345g] s. מעדני יום טוב Vorrede.
[345h] Abraham halevi Vorrede zum Commentar des hohen Liedes, ed. Prag.
[345i] a. die sefardischen Ge-
[346a] Approbation zu Ikkarim ed. Venedig 1618 fol.
[346b] Beck monumenta p. 34.
[346c] Grabschrift von Basel N. 1; עדנים auf dem Titelblatt des Imre Noam, Amst. 1628.
[346d] Mannheimer: die Juden in Worms, S. 5.
[346e] RGA. zu אישות N. 25, Biscioni catal. in fol. p. 167 (wodurch die Emendation in meinen Analekten 5 S. 51 Anm. 43 erledigt wird). cod. Kenn. 137. Nachschrift eines cod. Asher vom Jahre 1426.
[346f] Biscioni p. 23, ist cod. Kenn. 168.
[346g] Abot ms. in 4 hat ז"ל בע"ם ע"ש (catal. Oppenh. ms.): ע"ש ist entweder עליו שלום oder der Anfang der Phrase עם שאר צדיקים
[346h] zweimal in dem cod. hebr. 17 zu Hamburg; vielleicht spielt das ר"ם בכמז"ל, wie Maimonides von den spanischen Autoren citirt wird, auf dieselbe Formel an.
[346i] a. a. O. c. 351.
[346k] Isaac Abuab's Katalog, Amsterdam in 4, Titelblatt.
[346l] Commentar zu Maccot 22b.
[347a] s. Sal. Aderet RGA. Th. 2 N. 27 bis 29 die Unterschrift.
[347b] Emek hammelech f. 4b.
[347c] Ketubot 104a.
[347d] Machsor Tb. 2 f. 313b.
[347e] eine Unterschrift in Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 415, 416, 417.
[347f] Abne Sikaron N. 32.
[347g] Michlat Jofi, Nachwort f. 218d.
[347h] כבוד הזקן יהא במקומו מונח Becborot 30b. כבודו במקומו Tana debe Eliahu c. 13. Bei Späteren bisweilen עומד statt מונח.
[348a] zu Alfasi, Berachot c. 1, ס' הזכות f. 20c, 51c, auch bei התרומות 13, 4.
[348b] RGA. Th. 3 N. 251. משמרת הבית ed. Berlin f. 70b.
[348c] s. Reggio's Briefe Th. 2 S. 50. 58.
[348d] Commentar ms. zum Aben Esra, בראשית Ende, נח, קדושים Anf.
[348e] מגיד משנה zu עירובין 6, 11, zu יום טוב 3, 15.
[348f] כבוד אלהים Bl. א' 2b, ב', 6b.
[348g] נוה שלום 1, 11.
[348h] zu 2 Sam. 24. ראש אמנה c. 21.
[348i] Grammatik, von den Wurzeln, strata 25.
[348k] RGA. 89.
[348l] Ari Nohem c. 25 wo כונח statt יונח zu lesen ist.
[348m] כבוד הרב במקומו מונח auf einem zu diesem Behuf besonders gedruckten Blatte.
[348n] R. Elasar aus Worms zu Ruth 3, 1.
[348o] cod. Bodlej. bei Wolf t. 4 p. 889 (wo המנוחה gedruckt); catal. Oppenh. ms. Art. ענפים. Immanuel p. 262. Unterschrift des Samuel Kases vom März 1566 (אלה הדברים, Mantua); Meor Enajim f. 53h; Nachschrift hinter שושנת עמקים, Vened. 1591 in 4.
[350a] Sabbat 152 b. Abot R. Natan c. 12. Debarim rabba f. 301 a. Tana debe Eiiahu c. 4 f. 37 b.
[350b] Sifre פנחס. Midrasch Kohelet 94 a. Daher גניזא כנגז im Targum zu d. St.
[350c] Chagiga 12 b.
[350d] Targum zu d. St.
[350e] Moses de Leon in משקל החכמה, und hieraus אבקת רוכל f. 19 b, 24 a. Vgl. מערכת האלהות c. 8. 13.
[350f] Agadat Bereschit c. 35.
[350g] Maimonides in More 1, 41 Anf., 3, 51 Anf.; vgl. תשובה 8, 2. 3; Sittenbuch c. 9 f. 20 d.
[350h] Gersonides מלחמות השם 1, 18.
[350i] Zeda Iaderech 1, 1, 18.
[350k] Bechai Genes. f. 7 b.
[351a] Malkiel, ed. 1560, Bl. 10b.
[351b] Abravanel zu d. St. und in מפעלות 8, 6. 10, 8. Vgl. Jabez אור החיים f. 11a.
[351c] in dem Gebete יזכור אלהים für das Gedächtniss der Seelen, s. oben S. 319.
[351f] Ein karäisches Ms. angeblich vom Jahre 1110, s. Orient 1840 S. 445. לקוטי הפרדס f. 21d, שפת יתר Anf., Jehuda halevi (בתולת p. 115), Hagah. Malm. zu שבת c. 20, RGA. zu אישות N. 6, zu ביאות אסורות N. 2; Jehuda Kardinal bei cod. Rossi 625; Grabschrift vom Jahre 1205 (Abne Siksron N. 75); cod. Rossi 1113 = cod. Kenn. 426 vom Jahre 1256, Moses de Leon in den Vorreden zu הרמון ms. und משכן העדות ms. (vgl. cod. Vatic. 283 N. 5), Machsor ms. bei Reggio (vor dem grossen Sabbat), cod. Bodlej. 37 vom Jahre 1304, Urkunde vom Jahre 1358 (s. unten Abschn. XIII), Grabschrift vom Jahre 1349 (Abne Sikaron N. 73), cod. Vatic. 71 vom Jahre 1365, Isaac h. Scheschet RGA. 271. In der Nacbschrift des cod. Paris vom Jahre 1301 (s. révue orientale t. 1 p. 203) ist das תנצב"ה von dem Besitzer Salomo A. 1399.
[352a] cod. Vatic. 232 vom Jahre 1411, cod. Vatic. 278 vom Jahre 1418; Maharil Anf.; cod. Rossi 269 vom Jahre 1444, cod. Bodiej. 139 vom Jahre 1446, cod. Bodi. 14 oder Kenn. 6 vom Jahre 1448, cod. Asber vom Jahre 1450, cod. Vatic. 167 vom Jahre 1461; Schemtob b. Joseph zu Anfang der Deraschot, des More-Commentars und seines Abot-Commentars ms.; Titelblatt des Nachmanides zum Pentateuch ed. Lissabon; Levi Chabib Vorrede zu En Jacob (A. 1511); cod. Rossi 1052 vom Jahre 1534; אור ה' ed. 1555 Titelblatt, Samuel Schullam Vorrede zu Jucbasin ed. 1566; Jacob Heilprun RGA. 7 (A. 1568, von einer Frau); Jechiel Marowtscbik Commentar zu Abot (מנחה חדשה) Vorrede.
[352b] s. ob. S. 351 Anm. f. zu Anfang; indess kommt die Formel bei Hadasi nicht vor. Aber doch in cod. Rossi 173 vom Jahre 1407 und bei Kaleb am Schlusse seines נחל אשכל
[352c] Binjamin Seeb RGA. f. 422a.
[352d] Wormser Grabschriften vom Jahre 1823 an.
[352e] Die Keduscha im Jozer des Versöhnungatages; röm. Machsor Tb. 2 f. 315b.
[352f] Temim Deim 87 Ende, Juchasin f. 134b, Joselmann bei יוסף אמץ §. 493.
[353a] Hagah. Maim. RGA. zu ביאות אסורות N. 3, קנין N. 25. 27, משפטים N. 18. 28. 37, שופטים N. 20. Meir Rothenburg RGA. 452. 666.
[353b] Simson b. Abraham (RGA. zu משפטים 27. Meir Rothenb. RGA. 201); ein Schreiber vom Jahre 1238 (Hirt Bibliothek Th. 6 S. 276); Jechiel ha-Levi (Meir Rothenb. RGA. 251); Machsor ms. auf der Gymnasiums-Bibliothek zu Breslau (vor Jozer des Versöhnungstages).
[353c] Th. 2 f, 313 b.
[353d] Isaac b. Ahraham (Meir Rothenb. RGA. 9), Isaac b. Moses (Hagahot Maim. RGA. zu אישות N. 34, vgl. Jehuda Minz RGA. 10 f. 17 b; codd. Oppenh. 648 F. und 771 F.), dessen Sohn Chajim (Meir Rothenb. RGA. 611. R. Jacob Levi RGA. 198), Isaac b. Chajim (nach catal. Oppenh. ms. v. קיצור; es ist diess Opp. 623 Q.), welcher wahrscheinlich R. Isaac Oppenheim ist, s. oben S. 193.
[353e] cod. Kenn. 623. Moses Alcahez (אהלי תם f. 9 b); מאה שערים, ed. 1543, Ende; Jehuda h. Menachem in Arta im Jahre 1562 (Sam. Kalai RGA. N. 78 f. 68 c, N. 83 f. 85 c); Sam. Schullam in Juchasin f. 134 b; Vorwort zu ישיר משה ed. 1612; Chaj. Bar. Maestro in einem Briefe ms. vom Jahre 1807.
[353f] Fundgruben des Orients B. 5 S. 96.
[353g] תוצרר בעדן גן אלהים (Selicha אלהים יראה); ותהיה נפשו צרורה בגן עדן (alles Nizzachon p. 198; Gedicht 'vor Nachmanides Commentar des Pentateuchs, ed. Lissabon).
[354a] Würfel, die Juden in Nürnberg, S. 80.
[354b] Schudt jüdische Merkwürdigkeiten Th. 4 S. 225.
[354c] jus regium p. 437.
[354d] f. 86d zu Kohelet 1, 15.
[354e] ויקהל f. 37d unten.
[354f] Keter Malchut: ושם נוה הנשמות הטהורות אשר כצרור החיים צרורות — — — והוא העולם הבא — — לחיי העולם הבא בשלום תביאני ועם החסידים בכבוד תושיבני וכו'
[354g] Nach der Uebersetzung von Dr. M. Sachs (religiöse Poesie S. 16. 28).
[354h] Buchstabe 'ח
[354i] Lekach Tob (נצבים) f. 85b.
[354k] Nachwort zu נחלת צבי Vened. 1661.
[355a] p. 202.
[355b] Machsor, Venedig, s. a. (um 1600) in 8 f. 337b.
[355c] Hamanhlg, Vorrede; cod. Kenn. 290 vom Jahre 1222; Isaac hasniri in Synagogalgebeten; cod. Bodlej. bei Munk notice sur Saadja p. 8; cod. Oppenh. 1134 F. (nach dem catal. ms.); cod. Vatlc. 205 und das Titelblatt zu Gecatilia's Schaare Zedek; cod. Bodlej. 104 (bei Uri catal. und Wolf t. 3 p. 803) vom Jahre 1323; cod. Bodlej. 81 (bei Haarbrücker specimen Tanchumi p. XI) vom Jahre 1380; 8 Toledo-Grabschriften (Abne Sikaron N. 18; 13. 24; 18. 44. 57; 20. 22) zum Theil aus den Jahren 1244, 1349, 1350; Isaac h. Scheschet RGA. 266 vom Jahre 1387; Nachachrift des cod. hebr. 56 vom Jahre 1442 in Haleb (Hamburger Stadtbibliothek); cod. Bodi. 14 vom Jahre 1448 in Hamah.
[355d] Hadasi c. 163. 168. 173. 187, sogar hach dem Namen des Hohenpriesters Eli (c. 172 f. 67d Mitte).
[356a] Abne Sikaron N. 58.
[356b] cod. Vatic. 76, cod. Kenn. 82 vom Jahre 1306 in Soria (vgl. Orient 1841 Lit. Bl. S. 661, 779, 815); Grabschrifl in Toledo vom Jahre 1326 (Abno Sikaron N. 48), סדר המצות (rabbin. Bibel, Vened. 1517 fol., am Ende des zweiten Bandes), wo die Formel unverkürzt dem Namen des Maimonides hinzugefügt wird.
[356c] אל מלא רחמים ms. auf dss Jahr 1648 (von Sal. Nissen mitgetheilt).
[356d] Gebetbuch Th. 4 f. 49b.
[356e] Abno Sikaron N. 19 S. 25.
[356f] Mechilta משפטים 18, Tosefta Sota 10 Anf., vgl. Sifre
[357a] Buchstaben R. Akiba's, 'כ; vgl. Tana debe Eliahu c. 2 und 5.
[357b] Ketubot 104a.
[357c] ibid. bei Raschi zu d. St.
[357d] Ketubot i. i. Midrasch Ps. 116.
[357e] Der kleine Sifre (Jalkut Numer. f. 213c), Pesikta rabbati 2, 3, Bamidbar rabba c. 11 f. 245d.
[357f] Pirke R. Elieser c. 20 Ende, 34, Pesikta rabbati 44, 8. Debarim rabba, Ende.
[357g] Midrasch Ps. 149: „auf ihren Lagern bedeutet, dass sie nach ihrer Wahl, mehrere, schönere Lagerstätten erhalten."
[357h] חבוט הקבר, vgl. meine additamenta p. 318.
[358a] Ascher RGA. 8, 11.
[358b] cod. Vatic. 260. cod. Vatic. Urbin. 26. cod. Florent. bei Biscioni p. 154. cod. Lips. 26.
[358c] cod. Vatic. 105.
[358d] s. seine Vorreden zur rabbin. Bibel und zu den Masora-Tabellen.
[358e] מימי ישראל, Vorrede.
[358f] אהל יעקב, 1584 in 4, Titel; Brief Acbus S. 28; Asulai in Schem hagedolim Th. 1 f. 42 a; Girondi in Kerem Chemed Th. 3 S. 95
[358g] cod. Leyden (Dukes in Orient 1843. S. 140).
[358h] RGA. 416 Anf.
[358i] Selicha אלהים למרחני, von R. Moses Margaliot
[358k] זבח השלמים S. 31.
[358l] Gebetbuch Th. 4 f. 50b.
[358m] cod. bei Wolf t. 3 p. 14. cod. Rossi 935. cod. Lips. 41.
[358n] cod. vom Jahre 1393 in Arles (פרחי צפון S. 47); Salomo b. Chisdai in cod. Paris. (révue orientale t. 1 p. 202), vom Jahre 1399.
[358o] zu Deuteron. 33, 21.
[358p] bei ראשית חכמה f. 87b: שיבוא שלום וינוח על משכבך
[358q] Ueberschrift des cod. Uri 81 (ישועה gedruckt).
[358r] Salomo b. Chisdai im cod. 1 bei Biscioni p. 69 (ist Kenn. 515 vom J. 1396). Vermuthlich ist in Melo Chofnajim S. 18 ועטיוש aus ועם ישו verdorben.
[359a] Zeda laderech, Vorrede.
[359b] Die Selicha אלהים בעלונו in Ausgaben (und Handschriften) des römischen Machsor.
[359c] cod. Vatic. 209. cod. Florent. bei Biscioni catal. in 8 p. 492.
[359d] Th. 2 f. 313.
[359e] Menorat hamaor c. 215 Ende.
[359f] Menachem Asaria RGA. 38 f. 37b.
[359g] röm. Machsor ed. 1587 Th. 2 f. 313, Th. 1 f. 70 (wo noch בגן עדן hinzugesetzt ist).
[359h] Schalschelet hakabbala, Vorrede.
[359i] לחם יהודה, Livorno 1745, Ende.
[359k] Samuel Schuliam Vorrede zu Juchasin. Brief Achus S. 1. Comtino in einer Handschrift (s. רשימת ספרים Berlin 1845 p. 33). Berichtigung: Salomo Kebuli Vorrede zu El. Misrachi Rechtsgutachten.
[359l] Hadasi c. 89. 217. 33. Kaleb נחל אשכל f. 1d und sonst. Serach Troki פירוש ק"ש ms. Anf. Dod Mordechai Vorr. Karäisches Gebetbuch Th. 4 f. 37 N. 137. Vgl. Delitzsch zu Ez chajim p. LXXVII.
[359m] Zidkia in Schibbole haleket Th. 1 ms. (s. Zion Jahrg. 1 S. 97), Th. 2 ms. S. 48.
[360a] דקדוקי הטעמים Anf. (s. die rabbinische Bibel, Vened. 1517 fol., am Schlusse).
[360b] ed. 1516: בטובא דעלמא דאתי, s. Luzzato: Philoxenus S. 126.
[360c] zu Ps. 25, vgl. Jalkut Ps. f. 99b: „Sein Leib wird gut wohnen, d. h. im Grabe."
[360d] „Wenn er im Grabe ruhet, rubet seine Seele im Glück."
[360e] „Einige finden in dieser Stelle eine Hindeutung auf das Seelenleben."
[360f] zu d. St. und im Lex. v. לון: „Wenn er gestorben, wohnt seine Seele im Helle." R. Jehuda ha-Levi übersetzte auch בל ילין Ps. 49, 13: wird nicht sterben.
[360g] a. a. O. c. 338 f. 125d; am Ende f. 155ab.
[360h] Esra b. Tauchum in Sellcha ms.; מלחמת חובה f. 34a; cod. Kenn. 151 vom Jahre 1277; Minchat Kenaot S. 58. 66. cod. Florent. bei Bisclonl p. 16; Meir Rothenburg RGA. f. 110bd; cod. Turin 60 vom Jahre 1386 (nicht 1380); Nacbschrift zu Astrue's סוד השם ms. Saravsi 28 vom Jahre 1413, nnd zu desselben Commentar des Aben Esra, ms. vom Jahre 1425; cod. Saraval 29 vom Jahre 1474; cod. Kenn. 437 vom Jahre 1479, wo ז"ל נב"ת זי"א erscheint, also זרעו statt וזרעו geschrieben wurde.
[360i] Malmonides Briefe f. 35 b, Nachmanides שער הגמול 11e oben, Vorrede zur Uebersetzung des Malmonidischen Commentars der Mischna (Moëd und ein Thell von Seralm), Ueherschrift von Parchons Lexikon, Minchat Kenaot S. 66, eine Wormser Acte ms., Titelblatt zu Schemtob
[361a] Bueh der Frommen §. 242.
[361b] Jehuda Cohen in cod. Vatie. 338, hel Assemani p. 319.
[361c] S. 783, 794, 798, 801, wo מלון 13 mal in diesem Sinne gehraucht wird.
[361d] In dem alten מלונו לקבר: אתה מכין סרעפי לך Ehenso in dem römischen Bussgebete לקבר מלונו: אנוש איך יתכפר ferner: מלון דירתו כמדת קומתו
[361e] מלון הורי „die Grahstätte meiner Eltern.“
[361f] והיות עם מלון אבותי מלוני (virgo filia Jehudae p. 110): „dass neben meiner Väter Ruhestätte die meinige sei.“
[361g] jerus. Beraehot 5, 2, Taanit 1, 1. Tr. Sabbat 88b, Chagiga 12b. Pirke R. Elieser e. 34, Tanehuma bei Jalkut Micha 553. Agadat Genesis e. 43.
[361h] im Tal, Abschn. תחת אילת —
[362a] Die grosse Idra in נשא: ומההוא טלא מתקיימין קדישי עליונין והוא מנא דטחנין לצדיקיא לעלמא דאתי ונטיף ההוא טלא לחקלא דתפוחין קדישין הה"ד ותעל שכבת הטל והיזו דההוא טלא חוור כהאי גוונא דאכנא דבדולחא דאתחזיין כל גוונין בגויה
[362b] vollständig c. 14. 98 f. 21c. 48. 55; abbrevirt in c. 64. 66. 147. 152. 153. 181. 188, 191. 223. 224. 236. 332; theilweise abgekürzt in c. 151. 240. 248 (תשה"ע); 54. 213. 301 (תש"ה); 150 (שהע"ם).
[362c] c. 154. 191.
[362d] c. 33. 236.
[362e] c. 328 339.
[362f] c. 236.
[362g] c. 154.
[362h] jerus. Kilajim 9. Bereschit rabba c. 96.
[362i] Berachot f. 4a, Jelamdenu bei Jalkut Sam. f. 19a, Ps. f. 107d, Maimonides תשובה 8, 7, David Kimchi zu Ps. 27, 13. Josippon p. 789: „Und niemals gelangt er in das Land des Lebens."
[362k] Pesachim f. 118a. Dav. Kimchi zu d. St.
[362l] Abot R. Natan c. 34. Debarim rabba f. 301c unten, Schemot rabba f. 148b. Agadat Genesis c. 23. Tosafot Rosch haschana 17a oben.
[363a] s. הדרת קדש Bl. 6, 2a: ואתהלך לפניך בארצות החיים ושם תהיה מנוחתי
[363b] cod. hebr. 17 der Hamburger Stadtbibliothek, an zwei Stellen des Machsor-Commentars.
[363c] Selichot ms. auf der Leydener Bibliothek, nach einem von Dr. Dernburg mir mitgetheilten Verzeichnisse.
[363d] Pirke R. Elieser c. 34. Tanchuma כי תשא f. 36c und Deuter. Ende. Midrasch Ps. 30 und 149. Pesikta rabbati 2 und 18 Anf. Buchstaben R. Akiba's, ל Ende. Midrasch citirt von R. Asriel (cod. hebr. 17, in Hamburg, zu Musaf des Neujahrs), dass hierunter die Hymnen zu verstehen, die die Frommen jeden Freitag, wo sie aus ihren Gräbern aufstehen, Gott widmen. Salomo b. Natan in einem Gebete (notae ad portam Mosis p. 229).
[363e] יקוו המים S. 170. Vgl. אבן בוחן c. 88.
[363f] Joseph Sefardi (bei Melo Chofnajim S. 79). Vgl. Kerem Chemed Th. 2 S. 115.
[363g] Maimonides Briefe 4b Berichtigung: st. 4b l. 4a. Abraham b. Maimon, מלחמות ה' p. 4. 14.
[364a] תרומה f. 31c.
[364b] s. Rapoport in dessen Leben S. 47.
[364c] a. a. O. c. 33 Ende אלה לחיי עולם וצדיק באמונתו יחיה ואלה וצדיק באמונתו יחיה חיי עולמך: c. 178 f. 72d — לחרפות
[364d] David Kimchi's Briefe an R. Jehuda Alfakar. מלחמות ה' p. 35. Minchat Kenaot S. 66. cod. Fiorent. bei Biscioni catal. p. 96, vom Jahre 1328; cod. Kenn. 553 vom Jahre 1329 in Toulouse; מדרש החכמה ms., Note vom Jahre 1330; cod. Vatic. 197 aus dem 15. Säculum; ein Citat in Meor Enajim c. 40 f. 127b; Vorrede vor Rokeach ed. Cremona (יהודה יעלה איש פיזרו צבי)
[364e] s. oben S. 355.
[364f] Abne Sikaron N. 5.
[364g] Tachkemoni c. 18 f. 34b. c. 46 f. 65b.
[365a] Abne Sikaron N. 22.
[365b] s. das Titelbl. zum zweiten Theil des Machsor, Prag 1585 fol.; ist wohl zunächst aus dem Piut האוחז ביד genommen.
[365c] Isaac Euchel Commentar der Sprüche 14, 34. Vgl. Friedrichsfeld bei Zedner Auswahl S. 261.
[365d] Abne Sikaron N. 44.
[365e] Nachschrift des cod. Vatic. 41.
[365f] Maimonides Briefe f. 35b (כשי gedruckt); Isaac ibn Lattef Vorrede zu Schaar haschamajim ms.; Unterschriften vom Jahre 1305, s. Minchat Kenaot N. 80, wo תשי, und Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 416 etc., wo תוי gedruckt ist.
[365g] Berachot f. 61b.
[365h] zu d. St.: „ihr Theil ist im ewigen Leben.“
[365i] כי תבא f. 84d.
[365k] zu d. St., nach einer zweiten Erklärung, vgl. Midrasch Esther f. 122b.
[365l] Piut אל שדי אל אתחנן Buchstabe ש': שדי חלק יעקב חלקם בחיים נודעו (s. Arnheim: Jozeroth S. 309).
[366e] זכור לטוב — זכרונו לברכה — זכרונו לחיי העולם הבא —
[367a] Jisai, Davids Vater, ist sündlos gestorben, s. Sabbat 55b.
[367b] Buch der Frommen §. 522.
[367c] Das. §. 745. 980. 981.
[368a] Zweifelhaft sind: מכלו (s. oben S. 347), תשבוא (Kerem Chemed Th. 3 S. 172), תרשי (Biscioni l. l. p. 24, hinter זצוק"ל), תב (Sefer hajaschar §. 148) oder תם (Biscioni l. l. p. 41, vom Jahre 1433) vor זלה"ה, נביא (s. die folgende Seite).
[369a] In dem Gedichte ms., anfangend אלה עלם רמלקדמין
[369b] Selicha ms. אליך ה' נפשי
[369c] Piut מתני אחזו חלחלה im römischen Ritual.
[369d] s. oben S. 342 Anm. Vgl. meine Mittheilung in Plessner: Die kostbare Perle, Berlin 1837, S. 241, und meinen Ritus von Avignon in Allg. Zeit. d. Judenth. 1839 S. 303. Vollständig ist das Gedicht abgedruckt in Dr. M. Sachs religiöse Poesie, hebr. Originale S. 30. Berichtigung: Siehe Dukes: Moses b. Esra S. 15 Anm.
[369e] in אל ביתך רצתי ms. bei Luzzato.
[369f] s. oben S. 360.
[369g] c. 338 Ende; vgl. oben S. 317.
[369h] s. oben S. 360.
[369i] in יחידה עקיבך כרוך
[369k] in dem Siluk אל נערץ בסוד קדושים ms. bei Luzzato.
[369l] in dem Strafgedicht קולי במוסר ארים [Avignon].
[369m] in dem Sulat אלהים ה' חילי [Carpentras].
[369n] in den Selicha's ms. אמנה אנכי חטאתי und אנוש נבער מדעת; vielleicht ist נביא ein abgekürztes נבתוי"א. In einigen Beispielen ist es Familienname, siehe Samuel Kalai RGA. f. 68c.80a.
[369o] s. oben S. 359.
[369p] s. Orient 1840 Lit. Bl. S. 715.
[369q] s. oben S. 344 Anm. k.
[370a] Karäisches Gebetbuch 1836 Th. 4 N. 135.
[370b] Machsor Avignon ms., zum Hoschana-Tage.
[370c] Siddur nach dem Ritus von Kaffa f. 152b in dem Gedichte אזכיר חסדי אל הנאמן
[370d] in dem Gedichte אחד אלהינו (Michtam le-David f. 93b).
[370e] Binjamin Seeb RGA. f. 14a. 573b.
[370f] עולת חדש N. 66. (hieraus in מעירי שחר f. 203b etc.) ib. f. 101.
[370g] vor נוה שלום ed. Vened. 1574.
[370h] s. seine Vorreden zu Meir Rothenb. RGA., dem Vortrage R. Löwe's, Paaneach rasa.
[370i] in dem Gebete אנוסה לעזרה
[370k] s. die RGA. חות יאיר f. 224a, 225a, 227a, 228b.
[371a] Buch der Weisheit 4, 19. Joma 38b. Sota 42b.
[371b] Mischna Joma c. 3. Joma l. l. Taanit 28a. Bereschit rabba c. 49 f. 44a. Soferim 14, 7. Midrasch der Zehngebote 7.
[371c] Bamidbar rabba c. 21. Aben Esra zu Exod. 16, 13. Benjamin von Tudela p. 50. Sefer hakabbala f. 34b. Emunot f. 11a. 67b. Jabez in אור החיים 18a. 23b.
[371d] Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 548.
[371e] Joseph ha-Cohen Chronik f. 49a.
[371f] Buch der Frommen §. 136.
[372a] Mischna Abot c. 2. Tr. Berachot 47b. Pesachim 49b. Ketubot 111b. Sota 22a. Mezia 33b. Batra 8a. Sanhedrin 90b.
[372b] Abot R. Natan c. 16 Ende.
[372c] Vgl. Formstecher die Religion des Geistes S. 328.
[373a] j. Berachot c. 9.
[373b] אחרי מות c. 13 §. 13.
[373c] Aboda sara 24a, Tosefta Sanhedrin 13, Sanhedrin 105a, Midr. Ps. gegen Ende.
[373d] Tosefta l. l. Sanhedrin 110b. j. Berachot 9,1. j. Schebiit 4 Ende,
[374b] Megilla 10b. Vgl. meinen Artikel Jochanan in der Hallischen Encyklopädie.
[374c] Mischna Sanhedrin 6, 5.
[374d] Bereschit rabba c. 13 f. 16a, Vajikra rabba c. 13. f. 179b.
[374e] Tanchuma bei Jalkut חקת Ende, Ezech. 367; Pesikta rabbati c. 11 f. 20a, c. 36 f. 66a. Bamidbar rabba c. 2 f. 212b. Beschreibung des Paradieses bei Kol Bo N. 120.
[374f] s. die Jozerot für die Sabbate nach Pesach; die Keduscha תמיד תתלונן des Versöhnungstages.
[374g] Emunot wedeot Abschn. 7 (ed. Berlin f. 72a, 74a, 75a).
[374h] Lekach tob בלק 58b.
[375a] notae zu porta Mosis p. 193. Bechai zu בראשית (ed. Riva f. 10a).
[375b] zu Dan. 12, 2.
[375c] Tacriz bei porta Mosis l. l. p. 190 sq.
[375d] Schaar hagemul f. 9b: העולם הבא הוא עולם השכר לאותן שהקדוש ברוך הוא מחיה בתחית המתים
[375e] Kad hakemach v. אבל f. 8ab. Pentateuch-Commentar Abschn. נח (f. 25a), תולדות (f. 42d), ויגש (f. 68d), בלק (f. 223d), שופטים (f. 260a), וזאת הברכה (f. 285b).
[375f] Zeror hamor, Abschn. בלק ed. Vened. f. 122b.
[375g] Michtam le-David gegen Ende.
[375h] Ir Gibborim f. 50.
[375i] Chisuk Emuna c. 18.
[375k] Sanhedrin 91b, Pesachim 68a.
[375l] Ketubot 111a, Abot R. Natan c. 35 Anf.
[376a] c. 34. vgl. c. 29.
[376b] c. 14. 17. 22. 28.
[376c] Jozer zum Sabbat vor dem Wochenfeste.
[376d] zu Ezech. 26, 20. Ps. 22, 30. Aboda sara 6a. Sanhedrin 105a (דמכל מקום בורר הקב"ה הרשעים שבהם ונותן אותם בגיהנם ואין להם חלק לעתיד אבל השאר יש להם חלק)
[376e] zu Ps. 1, 6. 85, 9. Jes. 26, 19. 65, 22.
[376f] zu Ps. 104, 30.
[377a] ספר החיים ms. p. 60.
[377b] Exod. gegen Ende, Abschnitt „von den Tempeln“, Tempel 7.
[377c] ed. Vened. 1566 f. 34a, 36b.
[377d] c. 10.
[377e] Minchat Jehuda f. 151a.
[378a] Rosch haschana 17a.
[378b] Tosefta Aboda sara c. 1. Bereschit rabba c. 82 f. 91d.
[378c] Tosefta Sanhedrin c. 13: עכשיו שאמר הכתוב שכחי אלהים הא יש צדיקין באומות שיש להם חלק לעולם הבא Diess ist die so oft angeführte Lehre חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא und also nicht verschwunden (s. Dukes Mittheillungen S. 91 Anm. 2). Vgl. Sanhedrin 105a (אמר לו רבי יהושע וכי נאמר בכל גוים והלא לא נאמר אלא כל גוים שכחי אלהים, אלא ישובו רשעים לשאולה מאן נינהו כל גוים שכחי אלהים), Midrasch Ps. 9 gegen Ende.
[378d] Sanhedrin 105a: מתניתין מני רבי יהושע היא
[378e] Menachot 53b. Vajikra rabba c. 13 f. 179c.
[378f] Bereschit rabba c. 26 f. 29a.
[378g] Sanhedrin a. a. O.
[379a] Buchst. ל ed. Vened. f. 6c; auch bei Jalkut Jes. 296.
[379b] David b. Simra RGA. 839.
[379c] אשכל הכפר c. 355. 378.
[379d] Kusari Abschn. 1 §. 111.
[379e] zu Ps. 1 Ende.
[379f] עץ חיים S. 203.
[379g] אור ה' 3, 4, 4.
[380a] Nizzachon §§. 265. 333.
[380b] verschiedene Stellen in den letzten Theilen seines כבוד אלהים, Ferrara 1555 in 4.
[380c] Ikkarim 1, 25. 4, 35.
[380d] Aben Esra zu Dan. 12, 2.
[380e] נוה שלום 8, 6 (f. 136b u. f.), 11, 1 (f. 191a), 11, 6 (f. 195b u. ff.); vgl. 2, 9 (f. 37b u. f.).
[380f] Commentar zu Jesaia Vorrede und c, 24; zu Daniel f. 78ab; zu Abot c. 4 rad. 13 f. 64. Vgl. Dassov de resurrectione p. 111. 203.
[381a] תורה אור Capp. 12—18. 43. 63.
[381b] s. Dassov l. l. p. 131.
[381c] Theriak 4, 3.
[382a] s. das Ausführlichere bei Stahl (Eichhorn allgem. Bibliothek Th. 4 S. 878—881) und Dähne (Jüd.-Alexandrinische Religions-Philosophie, Abth. 1 S. 427).
[382b] Aboda sara 3 a. Die Einschränkungen dieses Satzes Sanhedrin 59 a und Bamidbar rabba c. 13 f. 254 b gehören Späteren. Dafür wird in Sifra (אחרי מות c. 13 § 12) die Behauptung dem R. Jeremia zugeschrieben, jedoch mit dem Unterschiede, „dass er das Gesetz vollziehe“ (ועושה את התורה st. ועוסק בתורה). Vgl. ob. S. 874 Z. 4.
[382c] Abot c. 4 Ende. Vgl. Menasse b. Israel de resurrect. p. 185.
[382d] p. 798 u. f.
[382e] Commentar zur Mischna, Sanhedrin c. 10; Brief über die Auferstehung; Briefe f. 5 b (vgl. Moses Alaschkar (השגות); Mischne Thora (מלכים 8, 11).
[383a] ספר התפוח, Ende.
[383b] Malmad ms. Abschnitte נח, בא, בהעלותך
[383c] ספר המעלות ms. Abschn. 2 gegen Ende, אגרת הוכוח f. 12 bis 14.
[383d] שער השמים ms. 1, 20. 3, 11. 12.
[383e] Apologetisches Sendschreiben an R. Salomo Aderet.
[383f] Mechabberot c. 28 p. 263.
[383g] zu Daniel c. 12. מלחמות השם 1, 13.
[384a] Akeda, Pforte 60, ed. Vened. f. 172b.
[384b] Psalmen-Commentar נורא תהלות f. 12b.
[384c] Bibel ed. 1547 Vened. fol., das Gedicht am Schlusse.
[384d] עמר השכחה f. 135b.
[384e] de resurrect. l. 2 c. 8. 9 p. 183 sq. de immortalitate l. 2 c. 7, l. 4 c. 19. conciliator in Deuteron. N. 2 p. 221.
[385a] s. Wülfer in theriacam jud. p. 250.
[385b] Jerusalem S. 111.
[385c] hebr. Sammler 1785 S. 145 ff.
[385d] Hillel (Ofen 1837) S. 60.
[385e] Aaron halevi (bei Ikkarim 4, 30) spricht nur von Juden; die Schrift von Hillel b. Samuel (s. meine Analekten N. 6 S. 192) ist nicht gedruckt, und die von Samuel de Silva (A. 1623, s. Wolf t. 3 p. 1115 f. und de Rossi libri stamp. p. 49), Abraham Bibago (מחזה שדי), Abraham Zacut (מתוק לנפש) und Jehuda Sabara (מכתב התחיה) sind mir nicht zugänglich. Moses Almosnino's Abhandlung über Auferstehung in spanischer Sprache (מאמץ כח f. 214b) ist wahrscheinlich verloren.
[386a] Vgl. Dr. L. Schlesinger Anmerkungen zu Ikkarim S. 680.
[386b] j. Berachot c. 9. Berachot 58b. Maimonides הלכות ברכות 10, 19.
[386c] Schebet Jehuda 41.
[386d] Midrasch Thren. 76b.
[386e] Schlangenbalg c. 4.
[386f] Judengeissel S. 184.
[386g] מעשי ה' in dem Abschnitte von Aegypten c. 24. Siehe Wülfer in theriac. jud. p. 357.
[387a] §§. 746. 790. 982.
[387b] זכור אותו אדון הנ"ל .... החסיד א"ה לטוב
[387c] Bützow. Nebenstunden Th. 4 S. 60. Er löst א"ה (אומות העולם) in אדומי הרשע auf, was ich bereits vor 22 Jahren dem Prof. Hartmann in Rostock bemerkt habe.
[387d] s. Wesseling de archontibus p. 29 ff.
[387e] Chasdai Schreiben an den Fürsten der Chasaren.
[387f] Immanuel a. a. O. S. 210. cod Vat. 408.
[387g] s. de Rossi Annal. p. 91.
[387h] ארח צדיקים Ende.
[387i] von Daniel Bomberg (ליקוטי הפרדם Ende), welchen Abr. de Balmes (Grammatik, Vorrede) den jüdischen Frommen vorziehet, die geschickte Leute verhungern lassen. Auch hier hat Tychsen (a. a. O. S. 61) dafür יש"ו eingeschwärzt.
[387k] Zeda laderech 1, 1, 36.
[387l] s. oben S. 314.
[388a] Bereschit rabba c. 49. Midrasch Esther f. 129d. Midrasch Samuel c. 1. Tr. Soferim c. 14. Zweites Targum Esther 7, 9.
[388b] Megilla f. 16a. Vgl. Maharil zu Purim.
[388c] zu Anfang seines Koliet, cod. München.
[388d] Dod Mordechai c. 6 Ende.
[388e] Zemach David Th. 1 J. 5319.
[388f] Wessely im Sammler 1790 S. 146.
[388g] Derselbe, מספד, 1786.
[388h] s. Sammler 1794 S. 70.
[388i] זכר צדיק
[388k] Zemach David Th. 2, Jahr 1592. יון מצולה f. 3b und sonst. יוסף אומץ Vorr.
[388l] Zemach David Th. 2, J. 1571. 1574.
[388m] אגרת המוסר Anf. ed. 1844.
[388n] catal. Oppenh. ms. v. עגלות und פרי
[388o] Sammler 1785 S. 122.
[388p] Naftali, Approbation zum Talmud, Berl. 1715.
[388q] Sammler 1794 S. 69.
[388r] Abr. Megas: כבוד אלהים f. 91b.
[388s] Naftali a. a. O.
[388t] Malmad ms., Abschnitt בא
[388u] Lebensohn poemata, 1842, S. 239
[388v] Elim 1629, p. 51.
[388w] R. Schabtai Cohen מגלת עפה
[388x] s. Wülfer in theriacam p. 246.
[388y] jüd. Theriak 4, 2. f. 22b.
[389a] Siehe Ari Nohem S. 34.
[389b] s. Bikure haitim, Wien 1845, S. 74.
[389c] Sam. Schullam zum Juchasin 134b: תנוח נפשם בצרור החיים
[389d] derselbe a. a. O. (נצב"ה)
[389e] Zemach David Th. 2. J. 1572 (תנצב"ה)
[389f] ebendas. J. 1547.
[389g] נפשו: זכר צדיק צרורה בצרור חיי עד
[389h] Vgl. Binjamin Seeb RGA. 249 f. 356b, wo ein jüdischer Angeber dem Namen seines Mönch gewordenen Vaters נ"ע beifügte.
[389i] v. Meyer: Hades 1810 S. 34; Blätter für höhere Wahrheit 1825 S. 224 ff.
[390a] Sefer hakabbala, Ende. Juchasin 3a. Sifte Jeschenim, Vorrede.
[390b] Salomo Athia, Vorrede zum Psalmen-Commentar.
[390c] זכר צדיקים לברכה ms. von Chananel, Rabbiner in Zento, s. Kerem Chemed Th. 3 S. 96.
[390d] Jore deah 282. 367. Vgl. 376.
[390e] ib. 368.
[390f] נפש Mischna (und Tosefta) Erubin 5 (4), Schekalim 2 (1), Oholot 7 (10); Vgl. Simeon b. Jochai's Ausspruch in Midr. Cant. 38d (das Pferd eines Persers an die Gräber in Palästina angebunden). Erklärungen geben Gerschom (Aruch v. חלק), Natan (ib. v. נפש), Raschi (Erubin 55b), Maimonides und Simson (Oholot 7, 1), Parchon (Lex. v. אנח), Jonatan (Alfasi, Erubin c. 5), Tanchum (bei nott. zu porta Mosis p. 77), Nachmanides (תורת האדם f. 41b); des Letzteren Worte lauten also: פעמים שמגביהין את הכותלים מעל הארץ הרכה והוא נפש הקבור האמור בכל מקום וכשהקבר אינו עמוק כל צרכו מוסיפין לו נברכת שהיא בקיעה באמצע הקבר כפי מדתו של אדם ונותנין אבנים תלושות סביב אותו הנקע כעין כותלי הקבר שלא יפחת הנקע ויפלו כותלי הקרקע על המת ונותנין המת בתוך אותו הנקע . „Oefter werden die Seitenwände bedeutend über den Boden erhöhet; diess ist das oft vorkommende „Nefesch“ des Begrabenen. Ist das Grab nicht tief genug, so wird in dessen Mitte eine der Grösse der Leiche angemessene Vertiefung angebracht, und ringsum zum Schutz gegen das Einfallen der Graberde Steinhaufen, gleich Wänden, errichtet. In diese Vertiefung wird alsdann die Leiche hineingelegt.“ Man begrub nämlich alsdann ohne Sarg, wie noch jetzt an vielen Orten geschieht, und namentlich in Girona Gebrauch war, s. R. Nissim zu Sanhedrin 46b.
[391a] Schekalim 2. Bereschit rabba c. 82 f. 92a.
[391b] Maimonides, Trauer-Halachot 4, 4. ben Scheschet RGA. 421.
[391c] von Jona Jeitteles in Prag (Sulamith Jahrg. 2 B. 2 S. 19).
[391d] Semachot c. 14. Batra 100b.
[391e] j. Taanit c. 2 Anf. Tr. Taanit 16a und dazu Raschi und Tosafot.
[391f] j. Joma gegen Ende, Joma 87a. Chagiga 22b, Maccot 5b.
[391g] Baba kama 16b unten. Die RGA. Schaare Zedek f. 20b. Raschi Jebamot 122a. Nachmanides a. a. O. f. 29a.
[392a] Bayer bei Wolf t. 4 p. 1172. Muratori nov. thesaur. inscriptt. 1739.
[392b] Horajot 13b: כתב שעל גבי הקבר Menorat hamaor c. 249 liest מעל
[392c] noch im vierten Jahrhundert war der Stein vor dem Eingang (Cyrillus Bischof von Jerusalem bei Nicolai de sepulchris p. 180).
[392d] גולל (vgl. Buxtorf Lex. p. 437. Nicolai l. l. p. 179 sq.). Siehe R. Chananel zu Chullin (bei Nachmanides a. a. O. f. 47c, Ascheri Taanit c. 3), Aruch v. גלל, Hajaschar § 64, Maimonides zu Oholot 2, 4 Semag Gebot 231, Tosafot Berachot 19b, Sabb. 152b, Ketubot 4b, Sanhedrin 47b, Meir Rothenburg Trauergebräuche § 73.
[392h] Lex. ms. v. ציון, dass dies eine מצבת ערימה sei.
[393a] In dem Gedicht שכחי יגונך Strophe 4: וזכרי מצבה (Machsor ed. Vened. s. a. in 8 f. 350b), oder ושכחי מצבה (M. Sachs, die religiöse Poesie, Anhang S. 7).
[393b] Mischna Nidda 7, 5. J. Maaser scheni 5, 1. J. Sota 9, 1. Moedkaton 5a.
[393c] תחצבי תוכם קבריך וציוניך (s. Dukes: Moses b. Esra S. 100.).
[393d] vgl. Parchon Lex. v. ציי, Dav. Kimchi Lex. v. יצב und ציון; Commentar zu 2 Kön. 23, 17.
[393e] Ausser den S. 392 Anm. d gedachten Stellen der Tosafot noch Simson zu Oholot 2, 4 (מצבה לסימן), Ascheri Sanhedrin c. 6 (ואבן גלל למצבה), Piske Tosafot, Sanhedrin N. 106 (מצבה על הארון), Kol Bo N. 114 c. 2 (המצבה זהו הגולל)
[393f] Buch der Frommen § 738.
[393g] אבן Ascher RGA. 13, zu Taanit c. 3. Tur Eben haëser 89.
[393h] Or Sarua bei Hagahot Ascheri, Moedkaton c. 3 N. 126.
[393i] Berachja, Fabel 95: לעשותו למת מצבה על אבן משכית טובה ויכסה בו קבר קרובו; Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 537, dass die auf ein Grab gelegte Mazeba von da weggenommen und auf ein anderes gelegt werden darf.
[394a] שבעה עינים, sechstes Auge.
[394b] Ascheri Sanhedr. c. 6, RGA. 13, 18. Tur a.a.O.
[394c] אישות 14, 23.
[394d] bei Buxtorf, Basnage, Schudt u. A.; über die hieher gehörige Literatur siehe Wolf t. 4 p. 1169—1172. Eines Mainzer Leichensteins angeblich vom Jahr 300 wird in Maharil ed. Sabionetta f. 112b gedacht. Einige Inschriften aus dem römischen und griechischen Alterthum, von einzelnen hebr. Worten begleitet, sind bei Muratori l. l.
[394e] s. Schalschelet ed. Vened. 49a.
[394f] ed. London p. 41.
[394g] ed. Wagenseil p. 185.
[394h] vgl. meine Abhandlung über die geographische Literatur der Juden in Benjamin de Tudela, Vol. 2 p. 309.
[395a] Paaneach rasa und Imre noam (Exod. Anf. ויישם בארון במצרים וסמיך ליה ואלה שמות מכאן רמז שעושין מצבות וכותבין שם המת על קברו
[395b] Tur Jore deah N. 364.
[395c] Moses Minz RGA. 54. 55.
[395d] Leo de Modena: riti 5, 9.
[395e] R. David b. Simra RGA. Th. 2 N. 741.
[395f] Schilte hagibborim zu Alfasi, Sanhedrin c. 6. f. 272a.
[395g] daher alte verkauft wurden, s. Menachem de Fano RGA. 56, Samuel Aboab RGA. 342.
[396a] Altes Synagogalgebet: בהשתפך לקלון ושמצות אבני קדש בראש כל חוצות. ferner: פקוד עצמות עבדיך המוצאים מקברותם יום ביומו. In einer Selicha ms.: דרוסים חטוטים מיתיהם לפניהם Vgl. die Klagen und Berichte bei Abravanel zu Jes. 53. Buch der Frommen §. 726. Schalschelet 114b; päbstl. Bullen bei Giovanni: l'ebraismo p. 254; Depping, Les Juifs etc. p. 466; Aktenstücke bei Jeitteles: זכרון ליום אחרון; Prag 1828, f. 50a, 67b.
[396b] Ulrich, Sammlung jüdischer Geschichten, S. 36.
[396c] Wolf t. 4 p. 1172.
[396d] miscella litteraria p. 98. vgl. Depping p 267.
[397a] Wagenseil, Belehrung etc., Königsberg 1699 in 4. Bl. 4.
[397b] Depping p. 269. Björnstähl Briefe B. 5 S. 298.
[397c] Schudt, jüd. Merkwürdigkeiten Th. 4 S. 225. Ulrich a. a. O. S. 36 ff.
[397d] Schudt S. 466. Lehmann, Chronik von Speyer.
[397e] Beck monumenta p. 25.
[397f] Jacob Weil דינין 49 (eigentlich 50).
[397g] Wolf Th. 4 p. 1170; Bellermann de inscription. Erford. Abtheil. 2 S. 11; Dr. E. Unger's Mittheilung.
[397h] Würfel S. 77.
[398a] Wagenseil de civitate Norimberg. p. 71. Schudt Th. 1 S. 340, Th. 4, Forts. 2, S. 432. Paricius Nachricht von Regensburg, S. 238 ff.
[398b] Ulrich S. 203.
[398c] (Fischbach) Beiträge, historisch-politische etc. (1781—1785), Th. 3. B. 2 s. 426.
[398d] מעשה נסים N. 13. Mannheimer: Die Juden in Worms S. 2—7. 56—63.
[398e] Bützow. Nebenst. Th. 6 S. 101.
[399a] Nach Rod. Caro's antiquit. Hispal. spanischer Uebersetzung mitgetheilt in Wagenseils Sota p. 1086 und Jost's Annalen 1839 s. 231.
[399b] Schudt Th. 4 S. 97.
[399c] Abne Sikaron, Prag 1841, s. 5 bis 71.
[399d] Hartmann in Jedidja B. 7 S. 76.
[399e] Depping p. 432.
[399f] gegen die Mémoires de la société des antiquaires, Paris t. 8 (1829) p. 244, 320, 326.
[399g] Depping p. 230. 313. Bail, état des Juifs, p. 157. Vgl Jost, Geschichte, Th. 6 S. 271.
[399h] Mémoires u. s. w. a. a. O. p. 334.
[399i] Depping p. 204. 141.
[400a] Prideaux Marmora Oxon. p. 311. Tovey Anglia judaica.
[400b] Muratori antiquit. t. 3 dissert. 16 p. 30.
[400c] s. Jost a. a. O. Th. 5 S. 52 ff., 57 ff.
[400d] Blume iter italic. B. 3 S. 155. Bartolocci biblioth. t. 3 p. 825.
[400e] Schalschelet f. 61b.
[400f] s. Jost's Annalen 1841 S. 156.
[400g] Baruch Vorrede zu Abravanels Daniel-Commentar; vgl. Girondi in Kerem Chemed Th. 3 s. 90.
[400h] Joseph ha-Cohen Chronik f. 135a.
[401a] Th. Moore letters and journals of Byron, Vol. 2 p. 137.
[401b] Depping p. 522 f., 533 — 535. Lazius de migrationibus p. 19.
[401c] catal. codd. Lips. p. 299.
[401d] Seine Schrift de inscriptionib. hebr. Erfordiae repertis ist in vier Abtheilungen, jede zu 16 Seiten in 4, erschienen Erfurt 1793 Dezember, 1794, 1795 Frühling.
[402a] 8 Grabschriften des Schweriner Begräbnissplatzes aus den Jahren 1734, 1745, 1746, 1748, 1757, 1763, 1765 hat Tychsen mitgetheilt in den Bützow. Nebenstunden Th. 6 (1769) S. 101 bis 104, aber gleich neueren jüdischen Autoren, nur in Uebersetzungen.
[402b] vgl. Orient 1840 Lit. Bl. 21 (S. 331). 35 (S. 553).
[402c] den Inhalt seiner Grabschrift s. in meinen Analekten N. 8 die Gersoniden S. 42.
[403a] Wolf t. 4 p. 1180. Siehe auch Würfel Nachricht von den Juden in Fürth S. 39 ff.
[403b] s. שירי דוד Breslau 1834 in 8.
[403c] vgl. H. I. Koenen, Geschiedenis der Joden, Utrecht 1843, S. 149. 169.
[403d] Grabschrift vom J. 1629 bei Wolf t. 4 p. 1201.
[403e] Vgl. Orient 1840 Lit. Bl. 35 S. 554.
[404a] l. l. p. 1203—1212.
[404b] einiges hierhergehörige aus Robinsons Palästina s. in Orient 1841 S. 328.
[404c] allg. Zeit. d. Judenth. 1839 S. 425.
[404d] daselbst S. 423.
[404e] vgl. the Occident, Philadelphia 1843, B. 1 p. 57.
[404f] die Inschrift שניאור בר אלעזר הלוי נוחו עדן נפטר לעולמו תתנ"א לפרט habe ich gemeinschaftlich mit Herrn Zedner an Ort und Stelle gelesen.
[405a] Nach Luzzato's Verbesserung, statt der gewöhnlichen Leseart: 10. Ijar, s. Kerem Chemed Th. 4. S. 93.
[405b] Dort sind statt sechs nur fünf Strophen, wie die älteren Alfasi-Ausgaben hatten; daher ebenso in dem Israelit. Predigt-Magazin B. 1 (1834) S. 396.
[405c] Kerem Chemed Th. 4 S. 85.
[405d] .... אליה בר שלמה .... כ"ז תשרי תת"ץ ....
[405e] Mittheilung von Dr. E. Unger in Erfurt. Vgl. allgemeine Zeitung des Judenthums 1840 S. 450.
[405f] Die vier in Gumpendorf bei Wien gefundenen Inschriften findet man bei W. Lazius (de gentium migrationibus Basel 1572, Frankfurt 1600 p. 17 bis 19), P. I. Eckhard (duo monumenta, Wittenberg 1734 in 4. p. 9), und in Sulamith Jahrg. 6 B. 2 (A. 1823) S. 171 bis 176, an welchem letztern Orte das מ, welches Lazius vermuthlich aus Mangel an Typen durch ק' ausgedrückt, mit ם' gegeben, und das Entzifferungswerk überhaupt verunglückt ist.
[405g] In dem gedachten Jahre war diess aber ein Sonntag.
[405h] Blogg aedificium Salomonis p. 134. Mannheimer: Die Juden in Worms S. 5.
[406a] וארץ ע — הקדושה — אברהם ט — שנפטר ברנ — שנת קע אתנ —; ich ergänze und lese die letzten 5 Buchstaben: תת[קע"א תנ]צב"ה
[406b] יוסף שנפטרה תתקצ"א לפ' ויהי מבגע"א ...
[406c] nach Luzzato jünger, aber ohne Grund; Donnerstag war der 25. Tebet. Vgl. Rapoport in Kerem Chemed Th. 7 S. 248.
[406d] lautet: שלם בר ברוך ונקבר כ"ב טבת מכריאת עולם ד"א י"ו Das מכריאת עולם in allen vier Inschriften, so wie ד"א statt ה"א macht sie verdächtig.
[406e] האבן הלז — בשנת י"ח לחדש — לאלף הששי
[407a] Mitgetheilt von Dr. Unger.
[407b] ... שנא[סף בשנת ע]שרים וש[ש לאלף] הששי בחד[ש עש]תי עשר נוחו [בגן] עדן
[407c] ז' באדר, בחמשי בשבת, womit der Kalender jenes Jahres stimmt, nicht ה' באדר muss es heissen. Ganz unrichtig übersetzt Bellermann: mensis Adar die quinto et quidem die Sabbato.
[407d] הבחורה, was B. mit praestantissimae übersetzt, bedeutet bisweilen auch junge Frau (Regensb. N. 7).
[407e] es heisst: הנפטר ו' באד' הראשון יום א' ל"ו לפרט; aber es muss wohl י"ו statt ו', ל"ג statt ל"ו gelesen werden.
[407f] mitgetheilt von Dr. Unger.
[407g] B. liest וכהן זרח רב"ד ודארש רבי, übersetzt das zweite Wort durch desponsato, löst das dritte in ראש בית דין auf, knüpft daran eine Auseinandersetzung seiner aus diesem Umstande herzuleitenden Vermuthung über die Stärke der damaligen Gemeinde. Abgesehen von der gänzlichen Grundlosigkeit dieser Deduction, lese ich also: רב יודא אשר בר זרח הכהן
[408a] Es muss אורשרגו statt אורשגו gelesen werden; derselbe Name und so geschrieben findet sich in einem Siddur (ms. Michael) aus der Zeit eben dieser Grabschrift.
[408b] .... שבט נ"ז לפרט נפטר יהודה בר אשר יהי חלקו בגן עדן עם ש[אר] ....
[408c] wenn man mit Luzzato in den Worten ונפטר שנת נד בכסלו, נד"ד statt נ"ד liest, wozu das Versmass nöthigt.
[408d] א י שבט סד ל Aber in diesem Jahre war Sonntag am eilften Schebat (Kalender הש"א).
[408e] vgl. meine Anmerkung 7 zu Benjamin de Tudela Vol. 2 p. 5.
[408f] Auf dem Steine ist nach בתשעה eine Lücke, die durch ועשר zu ergänzen ist, indem der 29. Ijar ein Sabbat war (Kalender זש"ה).
[409a] Scriptores rerum Basil. Vol. 1 (1752) Vorrede und p. 154; Ulrich a. a. O. S. 204 f., wo die Inschrift ziemlich verunstaltet ist, indem man nicht sah, dass sie gereimt ist. Sie muss wie folgt gelesen werden: קוננו מקוננות ומקוננים על נכבד ונדיב איש אמונים תמיד נתן פתו בשמחה [לאביונים] בולי גם בוטי השקם והלך בסבר פנים לא קפץ ידו מעשות צדקה לשואל ממנו ומתחננים ר' שמואל בר יוסף היה אחד מראשי המדינה והקצינים כי נרצה בחסד עם גדולים וקטנים ונקבר ביום ב' ד' בסיון לפרט שמונים משכנו יהא בכבוד ורבצו בין העליונים א א ס.
[409b] von Dr. Unger mitgetheilt.
[410a] מרת הטהורה, wozu auch נקית כפים passt. Dieselbe Vermuthung hat Rapoport (Kerem Chemed Th. 7 S. 246), indem er auf den Namen Clara hinweist.
[410d] nicht 1330, da hinter תשעים noch ים... folgt, welches ושנים heisst.
[410e] vgl. Rapoport a. a. O. S. 247.
[410f] בחול המועד של פסח Der erste Tag Pesach war ein Sonntag.
[410g] so ergänze ich: ...מש...הן
[411a] Unschuldige Nachrichten Jahr 1740 S. 10.
[411b] s. oben S. 399 Anm. a. Aus dem spanischen zurückübersetzt dürfte die gereimte Grabschrift so lauten: עד הגל הזה ועדה המצבה לאות ולמזכרת עליה תראו כתובה.
[412a] Blogg a. a. O.: ליל ה' ת"ט; vermuthlich ק"ט, wenn nicht noch älter.
[413a] Aber der 21. Ijar war in diesem Jahre ein Sonntag, also ist א statt ו zu lesen.
[413b] סטבונה, סדבונה, ששבונה (Kneset hagedola zu Eben haëser ed. Smyrna f. 168b.), am richtigsten סתבונה (Jacob Chagis הלכות קטנות, Venedig 1704 in 4 f. 70c.).
[414a] Eben so in N. 24, nicht Dina. Vgl. פאר הדור N. 211. 214. Isaac Adarbi RGA. 3 und meine Namen der Juden S. 73.
[414b] wahrscheinlich statt שלומיא
[415a] Oder den 7. Tebet (ביום ז' לח' טבת). Die Inschrift findet man bei Buxtorf (Lex. p. 971), Schickard (jus regium p. 437), Beck p. 10, Nicolai p. 243, Ulrich S. 205.
[415b] Auf dem versunkenen Steine ist nur oben מהר"ם ב' מהר"י zu lesen; aber Herr Rabbiner Bamberger belehrte mich, dass in dem dortigen Memorialbuch der Rabbi Meir b. R. Isaac vorkomme und diess vermuthlich der von Maharil f. 55. genannte R. Meir aus Eger sei. Die Jahrzahl ist durch עלם gegeben.
[415c] wahrscheinlich statt שלומיא, wie oben S. 414
[415d] „5. Elul am Mittwoch" ist nicht richtig. Die Grabschrift ist bereits bei Wolf t. 4 p. 861 angemerkt.
[416a] פה נקבר, איש ו[סכר], חכם ונכר, בא[ין] מחסור דבר muss gelesen werden.
[416b] כפרי הרא; man lese וארא. Wenn aber וירא das richtige ist, so gehört die Inschrift in das Jahr 1391.
[416c] man lese: נאמן ונכר, גבורות עבר, ר' יעקב בר יקר הלוי; bei Paricius heisst das zweite Wort וגבר, das dritte עכר. Der Uebersetzer, den Reim übersehend, wusste nicht, dass גבורות עבר "über 80 Jahre alt geworden" bedeutet, und hielt יקר für ein Adjectiv "des berühmten."
[417a] פה איש נטמן ונקבר, ובמעשיו היה נקי ובר. Diese so wie die Prager Inschriften der Jahre 1444 und 1473 verdanke ich der Sammlung von M. W. Jeitteles.
[417b] Bartolocci bibliotheca t. 3 p. 825.
[417c] פה טמון הקדוש u. s. w.
[420a] wenn nämlich נקא ... יצ ... ייר in [ר' מי]נקא [בר] יצ[חק בחדש א]ייר ergänzt wird.
[421a] Selichot ms.
[421b] ראבי"ה ms. §. 391.
[422a] Vgl. Schalschelet f. 60 b mit Asulai Schem Th. 1 א' 16.
[422b] Ascher RGA. 72, 1. Vergl. Juchasin f. 133a.
[422c] Juchasin f. 133 b.
[423a] אלחדב über dessen Rechtschreibung de Rossi zu cod. 1144 noch Bedenken äussert.
[423b] ben Scheschet RGA. 240. מקור חיים, ed. Mantua, Ende.
[423c] cod. Vatic. 381. cod. Rossi 1144.
[423d] RGA. זקן אהרן 118. 119. Sam. Kalai RGA. 65.
[423e] Meir Padua RGA. 20.
[424a] Binjamin Seeb RGA. 26. Samuel Kalai RGA. 81.
[424b] Sam. Kalai RGA. 121.
[424c] ib. 67. Moses Alschech RGA. 87. 134.
[424d] Sam. Kalai RGA. 55.
[424e] ib. 127 f. 174a.
[424f] Samuel Chason RGA. ms.
[424g] Conforte f 52a.
[424h] Wolf t. 3 p. 871.
[424i] RGA. 19. 60.
[424k] RGA. Th. 2 N. 290.
[424l] RGA. 107.
[424m] מאירת עינים ms. Opp. 988Q.
[424n] Ascher RGA. 72, 1. 68 1.
[424o] cod. Vatic. 35.
[424p] cod. Kenn. 542.
[424q] עמר השכחה f. 126b, 134b, 135c.
[425a] Was Wolf t. 3 p. 404 von einem Joseph b. Jacob Simra meldet beruhet auf einem Irrthum, wie man sich aus dem Oppenheim. Kataloge p. 366 N. 1028Q. überzeugen kann.
[426c] s. meine Abhandlung in Benjamin von Tudela Vol. 2 p. 259 N. 49.
[426d] מדרש שמואל 3, 17.
[426e] נחלת אבות Vorrede.
[426f] שער ה' החדש, Constpl 1533 (nicht 1531 wie trotz de Rossi's Notirung der Oppenh. Katal. ed. 1826 p. 398 N. 1150 hat) in 4, Vorrede.
[426g] מדרש שמואל 3, 7 (ר"י בר ישראל); an anderen Stellen, z. B. 2, 11. 4, 1. 12. nur „R. Israel.“
[426h] cod. 220 bei Uri catal. Wolf t. 3 p. 585 verwechselt ihn mit dem jüngern R. Isaac Cohen b. Salomo, dessen Hiob-Commentar 1545 gedruckt ist, nicht „ohne Jahresangabe“, wie der Oppenheim. Katalog p. 193 N. 127 meldet.
[426i] Vgl. מקור חיים f. 31 a, cod. Vatic. 379, cod. Bodl. 448, cod. Rossi 1338.
[426k] יסוד עולם, Nachtrag.
[426l] ebendas. ms. 4, 17.
[426m] מצות זמניות ms. bei Reggio; auch bei Biscioni catal. in 8 p. 558.
[428d] אלפאכר d. i. der Töpfer, hebr. בן היוצר Vgl. F. Lebrecht im Magaz. für die Lit. des Auslandes 1841. s. 142 etc. und hieraus Orient 1841 Lit. Bl. 17.
[428e] נאעמיאש, נחמיש, נחמיאש
[428f] אבולעפייא אל לאוי oder הלוי. Die älteren Abulafia's in Daroca etc. und die neueren in Smyrna, Haleb, Damaskus sind keine el Levi.
[428g] אלנאקוה, bisweilen אנאקוה, נאקואה
[428h] שושאן, שושן, zu unterscheiden von 1) שושן schlechthin als dem Vornamen; 2) סוסן (ben Scheschet RGA. 170. 174. Sam. Kalai RGA. f. 64b.) oder סוסאן (Simeon Duran RGA. Th. 1 N. 57. Salomo b. Simeon Duran RGA. 595. Salomo b. Zemach Duran RGA. 20. תקון יששכר Titel); 3) ששון (Sason), s. Abne Sikaron N. 57. 59.
[428i] zu Daniel 10, 25. 11, 29.
[428k] fortalitium fidei bei Wolf t. 3 p. 249.
[428l] Briefe f. 14b, RGA. 143.
[428m] F. Lebrecht a. a. O.
[429a] Das zweite Wort der vierten Zeile וָשָׁר (statt וָשָׂר) und das fehlende fünfte Wort בו (statt על) gelesen, lautet diese Zeile: נגיד ושר אך למוסר בו כל משרת שר הללה Diess so wie die Stellen הוקם על במאמר ובפעל סגלת המלכים, ראש כל מקהלה bezeichnen den Dichter.
[429b] Maimon. RGA. 211.
[429c] Hottinger bibliotheca oriental., append. p. 4 N. 35. p. 6 N. 54. p. 7 N. 57; p. 9 N. 101.
[429d] RGA. 68, 17.
[429e] cod. Vatic. 392.
[429f] Almoli פתרון חלומות f. 32 b.
[429g] מדרש שמואל 5, 5. 3, 12.
[429h] חרדים Vorrede; hieraus bei Asulai, Vaad י 56.
[430a] Jehuda b. Ascher RGA. ms. N. 75 Ende.
[430b] cod. München 264; in dem gedruckten Verzeichnisse: Natmias.
[430c] Sal. Bonfed, Diwan ms. (Michael).
[430d] dessen RGA. ms. N. 52. 75.
[430e] daselbst N. 78.
[430f] Simeon Duran RGA. Th. 2 N. 169. 224.
[430g] cod. ext. Rossi 88.
[430h] s. oben S. 222.
[430i] RGA. 5. Vgl. Moses Alaschkar RGA. 7.
[430k] RGA. f. 25.
[430l] Tam Jachia RGA. l.
[430m] I. Karo RGA. 11, Samuel Kalai RGA. 60 Ende.
[430n] Jacob de Fano שלטי הגבורים Ferara 1556 in 12. Schalschelet 117b.
[430o] centuria VII N. 96. 40.
[430p] auch im Anhang zu מסורת סייג לתורה ed. Berl. f. 50b.
[431a] Wolf t. 3 p. 1127.
[431b] שתי ידות Vorrede.
[431c] Jacob Heilprun RGA. 11.
[431d] Assemani catal. Vatic. p. 369.
[431e] s. Menasse b. Israel conciliador Th. 1 und de creatione.
[431f] Kore hadorot f. 45b. 52b; 47ab, 49a.
[431g] Mazref lachochma Vorr., nicht Jac. b. Nehemia, wie es bei Koenen (Geschiedenis etc. S. 346) heisst.
[431h] s. Wolf t. 3 p. 201.
[431i] Chajim Schabtai RGA. 44 f. 193a.
[431k] Samuel Aboab RGA. 375.
[431l] Moses Israel RGA. Th. 4 N. 31. 74.
[432a] Juchasin f. 132a. Algasi תולדות אדם p. 18. Schalschelet f. 55a. Conforte a. a. O f. 19b.
[432b] Hamanhig, דיני גט
[432c] Rich. Simon hist. crit. V. T. l. 1 c. 22.
[432d] ספר הקבלה f. 46a, Maimonides Briefe f. 28a, 37a. Aus späterer Zeit dasselbe in Abne Sikaron N. 18. 23. cod. Vat. 418 vom J. 1334.
[432e] אור ה' 1, 3. 4, 12.
[432f] Ikkarim 3, 3; vgl. die neueste deutsche Uebersetzung S. 638, wo nach diesem Autor gefragt wird.
[432g] עטרת זקנים c. 12.
[432h] Cabbal. l. 1 p. 749, l. 3 p. 850, 851, 883 ed. Basel 1550 fol. Im hebräischen Cursiv der spanischen Juden siehet רו verbunden dem כ ähnlich.
[432i] Wolf t. 1 p. 390. Yung alphabet. Liste S. 418. Vgl. Verzeichniss der Münchener Handschriften zu cod. 58 N. 3, 67 N. 2, 209 N. 2.
[432k] s. משכיות כסף, Amst. 1770, f. 23b ff.
[432l] עמר השכחה f. 125d.
[432m] אוצר הכבוד ms. zu Rosch haschana c. 1.
[433a] Juchasin ed. Constpl., wonach Ari Nohem, Leipzig 1840, S. 59 zu berichtigen ist.
[433b] cod. Rossi 166 N. 8.
[433c] de Castro biblioteca p. 156.
[433d] Ascher RGA. 45, 25.
[433e] ib. 68, 17.
[433f] ib. 13, 20.
[434a] Minchat Kenaot S. 180.
[434b] Moses de Trani RGA. Th. 2 N. 59
[434c] עם רם anspielend auf עמרם (Amram, den Vater Mose's); dasselbe bereits hat Joseph Alfual zu Anfang der Vorrede zu seiner Uebersetzung des Maimonidischen Commentars zur Mischna, Ordnung Moëd.
[439f] Kesef Mischne zu ברכות 3, 8, שחיטה 3, 13. Bet Joseph zu Orach Chajim 168.
[439g] öfter im Commentar zu Rut.
[439h] Commentar zu Re-uma, f. 6b.
[439i] Schalschelet, ed. Vened. f. 64a, ed. Amst. f. 50a.
[439k] de Rossi Annal. sec. XVI.
[439l] Jacob Berab RGA. 4. Levi Chabib Berichtigung: st. Cbabib l. Chabib — der Eintrag ist im Errata-Teil irrig „430" überschrieben; gemeint ist diese Note RGA. 25. 93. 95. Baruch in פרשת אלה מסעי (s. שבחי ירושלים Livorno 1785). Schalschelet a. a. O.
[439m] Jacob Berab RGA. f. 54b. Levi Chabib RGA. 61, f. 91. 93d.
[440l] מקוה ישראל ed. 1692 c. 66, Basnage hist. l. 9 ch. 29, 17 p. 827.
[441a] עמר השכחה f. 14d
[441b] כור; אשמן bei Jodaja (in בחינת עולם c. 9), Aben Esra (s. Orient 1843 N. 42) u. A. שאול vgl. Sanhedrin f. 92a unten.
[441c] כלח in יזכה מה אנוש Jozer des Versöhnungsfestes. Vgl. Geiger in Zeitschr. Th. 4 S. 224. בית שחת Moses b. Esra in Tarschisch (s. Dukes Blumenlese S. 248).
[442a] דומה vgl. Targ. Ps. 115, 17 und David Kimchi zu d. St.
[442b] בית Jes. 14, 18. Moëdkaton 9b. בית אבנים in dem Gebete אמונת יה נפש חכי Aschmurot von Avignon f. 53b.
[442c] בית מועד, auch Hiob 30, 23 bei Aben Esra in נפשי צמאה
[442d] מלון oder בית מלון s. oben S. 361 u. f.
[442e] משכב
[442f] משכן Jes. 22, 16, מנוחה, מנוחת כבוד Vgl. oben S. 344. בית מנוח Moses b. Esra in מרעיד פני; בית מנוחה Profiat Duran polemisches Sendschreiben, Ende.
[442g] גיא המון Ezech. 39, 11. 15. Daher auch bloss גיא z. B. ונוע ומת בחלושה וגויתו בגיא נטושה Silluk des erwähnten Jozer.
[442h] עמק רפאים Abne Sikaron S. 5, Aschmurot von Avignon f. 35a. עמק הפגרים Kalonymos in Eben Bochan c. 68.
[442i] חצר מות Berachot 18b, Kalir in אאדה, Gabirol in der Königskrone, Moses b. Esra in עבד לילו
[442k] בית החפשית Chronik-Commentar II, 26, 21. Abigedor Kara in את כל התלאה
[442l] בית הקברות Nehemia 2, 3. Mischna Erubin 9, 1, Tohorot 3, 7 und sonst; seltener בית קבורה (Raschi zu 1 Kön. 13, 30), בית קבר (ungedrucktes Zion, anfangend ציון ארוך), שדה הקבורה (2 Chron. 26, 23), חצר הקברות (Elchanan Helen bei Zemach David Th. 2 f. 81a; findet seine Analogie in חצר קבר Oholot 15, 8).
[442m] בית עולם Kohelet 12, 5, daher oft לבית עולמו in Tana debe Eliahu; aramäisch בית עלם (Targ. Jes. 14, 18, Vajikra rabba c. 12. f. 178b), בית עלמין (Sanhedrin 19a, Midr. Thren. 59c; vgl. Jalkut Numer. f. 244b). בית עולמים Jedaja Schreiben an Sal. Aderet, Ascher RGA. 13, 14. Jacob Levi RGA. 23.
[442n] בית החיים Semak §. 48, Abne Sikaron S. 5, ben Scheschet RGA. 158. Simeon Duran RGA. Th. 3 Anf., Jacob Levi RGA. 55. Moses Minz RGA. 60. Mos. Alscheeh RGA. 107. Schalscheiel f. 60b, 61b. Lonsano im Maarich v. בית עלם
[443a] Gesenius thesaur. p. 188.
[443b] s. oben S. 390.
[443c] Sanhedrin 48a, vgl. δομή, δόμος.
[443d] Raschi Sanhedrin l. l. ראב"ן f. 83 b. Benjamin de Tudela p. 66, 69 und öfter. Maimonides zu Schekalim 2. Vgl. ben Scheschet RGA. 421: „Der über dem Grabe befindliche Bau, bestimmt den Namen des Verstorbenen zu verewigen.“
[443e] Hai Gaon bei Kimchi Lex. v. גדיש. Natan in Aruch כף 12.
[443f] bei Benjamin und dem Jichus-Buche und hieraus in חכת ירושלם, Jerusalem 1844 in 4. Tur Jore Deah 526.
[443g] Semag, Gebot 22.
[443h] s. Abne Sikaron N. 45.
[443i] Raschi Moëdkaton 5a. Parchon Lex. v. יד. Piske Tosafot, Erubin §. 94. Die Augsburger Grabschrift N. 6 vom J. 1313.
[443k] Erfurter Grabschrift N. 3 vom J. 1280: זה המחצב ציון נצב
[443l] Parchim, durchgängig.
[443m] Basel N. 1. Erfurt N. 13. 14. 20. Regensburg N. 6. 8. Toledo N. 18. 21 und sonst.
[443n] Toledo N. 1. 7. 38. 75.
[443o] Toledo N. 57.
[443p] Toledo N. 13. 42.
[443q] Augsburg N. 4. Basel N. 3. Erfurt N. 1. 11. 26. Regensburg N. 2 und folgende. Worms (unrichtig gelesen ציונה לו bei Blogg a. a. O. S. 79). Zürich N. 5.
[443r] Toledo N. 9 und öfter.
[444a] Regensburg N. 10.
[444b] Nürnberg N. 4. Toledo N. 27.
[444c] London N. 5. Regensburg N. 9. Toledo N. 24. 61.
[444d] Erfurt N. 5. Nürnberg N. 5. Worms (Mannheimer S. 5).
[444e] Basel N. 4. Erfurt N. 6. Speier.
[444f] Erfurt N. 15. Toledo N. 7.
[444g] Nürnberg N. 1.
[444h] Sevilla vom Jahre 1345. Toledo N. 19. 59. Zürich N. 1. 3. 4.
[444i] Grabschriften von Augsburg, Regensburg, Zürich etc.
[444k] mit dem Zusatze מן העולם oder לגן עדן in Sifre (האזינו), Talmud, z. B. Joma 38b, Temura 16a und sonst.
[444l] schon Worms A. 1091. Vgl. Baba batra 153a לבית עולמו
[444m] s. Berachot 17a. Basel N. 3. 4. Zürich N. 2.
[444w] Targ. 1 Sam. 25, 29 (s. oben S. 350), Sifre וילך, Sabbat 152b, Seder Olam c. 17. Midrasch Kohelet 94a. Pirke R. Elieser c. 7. Pesikta rabbati 36, 1 f. 65 d, an welchen Stellen גונן, גנוז und נגנז diese Bedeutung haben.
[445a] Toledo N. 2 und oft. Vgl. והוא ישאר נגנז אל הסלע הלז in den Aschmurot von Avignon f. 35.
[445b] Lucena. Toledo N. 60. 70. Erfurt N. 10. Regensburg N. 13.
[445c] Exod. 2, 12, vgl. Pirke R. Elieser c. 21 Ende חפר וטמן בארץ
[445d] Mainzer Grabschrift vom Jahre 1357. Toledo N. 22. 27. 39. 51.
[445e] Prag, s. oben S. 417.
[445f] Nürnberg N. 7. Regensburg N. 15.
[445g] εν ειρηνη (s. Wolf t. 4 p. 1218); in pace (bei Muratori thes. inscriptt.).
[445h] שלום auf dem Grabsteine der Faustina, im Jesuitencollegium zu Rom.
[446a] Les juifs etc. p. 267.
[446b] Grabstein des Löb in Prag, vom Jahr 1614; ein anderer in Glogau vom Jahr 1683 (Wolf t. 4 p. 1216).
[446c] Abne Sikaron N. 62.
[446d] die Reichsstadt Esslingen (איסלינגין) kommt vor in Meir Rothenb. RGA. 611.
[446e] Bützow. Nebenst. Th. 4 S. 40.
[447a] Allg. Zeitung d. Judenth. 1840 S. 742.
[447b] ..... נשמתו חיים בגן עדן נדכה וחדל איש, העלוב סעדיה ב"ר חיים שור זלה"ה, העלוב משה בן רבינו גמליאל תנצב"ה Das חדל איש bereits in einer Unterschrift des R. Schneor b. Kalonymos aus dem letzten Viertel des 13. Säculums (Meir Rothenb. a. a. O.).
[447c] hist. des Juifs t. 6 p. 638.
[447d] משטרי בידאל בנפוש ז"ל
[448a] Wolf t. 2 p. 592, t. 3 p. 952, t. 4 p. 250.
[448b] ib. t. 2 p. 574 bis 590, t. 4 p. 250 bis 267.
[448d] erstes und zweites Supplementum abbrev. hebr., Rostock in 4.
[448e] compendia vocum Leipzig 1780; collectio abbrev. hebr. ebendas. 1781; Lehrbuch der jüdisch-deutschen Sprache, ebend. 1792 S. 64 bis 126.
[448f] Mantissa, Breslau 1795 in 12.
[448g] A. Th. Hartmann: Tychsen B. 1 (1818) S. 213.
[449a] פירוש על המסורה, 26 S. in 4. in cod. Bodl. 145.
[449b] s. oben S. 287.
[449c] סייג לתורה f. 21b bis 24a.
[449d] z. B. Löb Pochawizer קנה חכמה, Frankfurt a. d. Oder 1681 fol. David Pardo שלחן הטהור Amsterd. 1686 in 16. Elia b. Wolf אליהו זוטא Prag 1688 und 1701 in 8. Aaron b. Samuel בית אהרן Frankf. a. d. Oder 1691 fol. Jacob Riescher חק יעקב Dessau 1696 (Berlin 1757) in 4. Jacob Chagis הלכות קטנות Venedig 1704 in 4. Hiskia de Silva פרי חדש Amsterdam 1706 fol. Elia aus Lublin Rechtsgutachten (יד אליהו) Amst. 1712 fol. Michel b. Usiel נור הקדש, Jesnitz 1719 fol. Kaufmann Cohen לחם הפנים [verfasst 1708] Fürth 1737 fol. Schulchan Aruch Amst. 1763 und 1789 in 8. Jacob Nunnes Vaës עפר יעקב Livorno 1783 fol. Ungenannter פרפראות לחכמה Sklow 1785 in 4. Jechiel Heilprin ערכי הכנויים Diehrenfurth 1806 fol.
[453a] הידוע בן סלאם Salomo b. Sim. Duran RGA. 243; הידוע בן פרחון Parchon Lex. ms Anfang; הידוע בן אביתור Sefer hakabbala 42a.
[454a] Salomo b. Sim. Duran RGA. 24. 30. 118. Berichtigung: Die Nummern 24. 30 gehören den RGA. von Sal. b. Zemach Duran. Simeon b. Sal. Duran RGA. 37.
[454b] פירוש שיר השירים Bl. 3, 4b: לפירוש התמך
Zur Textherstellung
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0316–page-0470 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 154 Übergänge — 91× CONT, 22× HYPH, 41× NEW. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/04_das_gedaechtniss_der_gerechten.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Verwechselbare Typen in den Notenzeichen (b/h, c/e — die im Projekt seit langem dokumentierten Paare): das Zeichen wird auf den vom Alphabet geforderten Buchstaben normalisiert, damit Note und Verweis zusammenfinden. Betroffen sind:
S. 310: die Note ist als h) gesetzt, der Reihe nach ist es b)
S. 311: die Note ist als e) gesetzt, der Reihe nach ist es c)
S. 312: die Note ist als h) gesetzt, der Reihe nach ist es b)
S. 313: die Note ist als h) gesetzt, der Reihe nach ist es b)
S. 315: die Note ist als e) gesetzt, der Reihe nach ist es c)
S. 320: die Note ist als b) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 342: die Note ist als g) gesetzt, der Reihe nach ist es h)
S. 342: die Note ist als h) gesetzt, der Reihe nach ist es i)
S. 350: die Note ist als d) gesetzt, der Reihe nach ist es f)
S. 361: die Note ist als h) gesetzt, der Reihe nach ist es b)
S. 361: die Note ist als e) gesetzt, der Reihe nach ist es c)
S. 369: die Note ist als c) gesetzt, der Reihe nach ist es d)
S. 342: das Verweiszeichen im Text ist als l) gesetzt, der Reihe nach ist es i)
S. 360: das Verweiszeichen im Text ist als ?) gesetzt, der Reihe nach ist es a)
Über die Seite laufende Noten: 9 Note(n) sind am Fuß der folgenden Seite fortgesetzt (S. 327, 328, 342, 352, 359, 381, 391, 408, 445) und hier wieder an ihre Note angeschlossen, unter Aufhebung der Silbentrennung an der Bruchstelle.
Tabellarisch gesetzte Seiten: S. 405, 406, 407, 408, 409, 410, 411, 412, 413, 414, 415, 416, 417, 418, 419, 420 sind im Druck zeilenweise gesetzt (ein Eintrag je Zeile, mit ausgerücktem Schlagwort). Jeder Eintrag bildet hier einen eigenen Absatz; als fortlaufender Text gelesen wäre eine ganze Seite von Einträgen zu einem Absatz verschmolzen.
Nicht als Notenzeichen gelesen: die folgenden Stellen sehen wie ein Verweiszeichen aus, sind aber Aufzählungsglieder oder Querverweise („s. oben Anm. o“) und bleiben unverändert stehen:
S. 404 s) — … Isaac ha-Levi (Lehrer Raschi's). 1091 Worms…
Beschädigte Verweiszeichen wiederhergestellt:
S. 310 sets the marker at 'Zusatz גואלו' as '*)'; by sequence and content it is a).
S. 310 sets the marker at 'השם ישמרהו ויחיהו' as '*)'; by sequence and content it is m).
S. 310 sets the marker at 'abgekürzt ה"י' as '°)'; by sequence and content it is o).
S. 354's first marker is transcribed '(a' without its closing bracket; the print sets it like its neighbours '(b)' and '(c)'.
Note ohne gedrucktes Verweiszeichen im Text — die Note ist am Fuß gesetzt, das Zeichen im Satzspiegel aber nicht vorhanden (am Scan geprüft). Das Zeichen ist hier editorisch an der dem Sinn und der Buchstabenfolge nach gebotenen Stelle ergänzt; für den zweiten Leser vorgemerkt:
S. 310, Note n) — ergänzt nach הי"ו (die Note belegt eben diese Abkürzung; die Zeile endet im Druck randbündig ohne Zeichen). Zugleich ist die Lesung הי"ו (mit Gänsefüßchen, am Scan bestätigt) gegen das היו der Korrekturlage hergestellt.
S. 422, Note a) — ergänzt am Kopfeintrag „Jehuda“ des Stammbaums; die Anschlussstelle ist im Druck nicht markiert und bleibt unsicher.
Umfang: 638 Absätze, 1209 Fußnoten, 155 Seitenmarken (S. 304–458).
ה. המשוררים היהודים בפרובנס
עמ׳ 459 ספרות יהודי פרובנס עדיין לא זכתה לחוקר. הנוסח הפרובנסלי־יהודי ומייסדיו נתגלו מחדש במידה מסוימת בעת החדשה, אך ספרים על השירה היהודית בכלל ועל שירת הקודש בפרט שותקים עליהם. סימן לשכחת היצירות הוא שדברי אלחריזי459a על משוררי פרובנס חסרים ב„תחכמוני” הנדפס. הוא הראשון המדבר עליהם: שיריהם עמוקים ומלאי כוח, אך במתק הלשון אינם מגיעים למשוררי ספרד. גם שם טוב פלקרה459b מזכיר משוררי קודש מקטלוניה ומפרובנס בלי לנקוב בשם. כעבור עשרים או שלושים שנה כבר מקונן אברהם בדרשי459c על שקיעת השירה, אף שכמה מבני זמנו שהוא מונה היו משוררים. בנו ידעיה משבח את חכמת בני ארצו, חסידותם וייחוסם, לאחר ששלמה אדרת עצמו — שלפניו הואשמו —
עמ׳ 460 הכיר בידיעתם התלמודית, ברוחם ובשירת בית הכנסת460a. גם ר׳ אשר460b משבח את שכלם הצלול ולשונם הדקה. אף שקלונימוס460c בן זמנו מתאונן שייסורי ישראל הבריחו את שירתו, בעיני עמנואל הרומי460d ספרד ופרובנס הן סמכויות הביקורת בשירה, ומשוררי רומא כמו קינאו דווקא בתהילת הפרובנסלים. יעקב בן דוד פרובנצל מעלה את שני בני ארצו, גרני וסולמי, למשוררים מהמעלה הראשונה460e, וסביב 1400 עוד מובאים לפנינו שירים אחדים של יהודי האזור מתוך הדיוואן שבכתב יד של שלמה בונפיד460f. הקולות האחרונים הם מתקופת הגירוש (1492): משה בן חביב460g מדבר על משוררי קודש רבים בקטלוניה ובפרובנס; אברבנאל460h — על השירים השקולים מפרובנס, קטלוניה, אראגון וקסטיליה; ורגה460i מכנה את משוררי היהודים בטראני, בארי ונאפולי טובים, ואת אלה שמפרובנס — המעולים ביותר.
S. 459 Die Literatur der provenzalischen Juden hat noch keinen Bearbeiter gefunden. Provenzalisch-jüdischer Ritus und dessen Gründer sind in neuerer Zeit gewissermassen wieder entdeckt worden; aber die Werke über jüdische Poesie überhaupt und über religiöse insbesondere schweigen noch von ihnen. Für die Vergessenheit, welcher jene Productionen übergeben waren, bezeichnend ist der Umstand, dass Charisi's459a Worte über die Dichter der Provence in dem gedruckten Tachkemoni fehlen. Er ist der erste, der von ihnen spricht: ihre Lieder seien tiefsinnig und voll Kraft, allein in der Lieblichkeit der Sprache erreichten sie die der spanischen Juden nicht. Auch Schemtob Palquera459b gedenkt der religiösen Dichter aus Katalonien und Provence, ohne einen namhaft zu machen. Etwa zwanzig bis dreissig Jahre später beklagt Abraham Bedarschi459c bereits den Verfall der Poesie, obwohl mehrere seiner Zeitgenossen, die er nennt, Dichter waren. Sein Sohn, Jedaja, rühmt die Weisheit, Frömmigkeit und edle Abkunft seiner Landsleute, nachdem Salomo Aderet selbst, bei dem sie angeklagt worden, S. 460 ihre talmudischen Kenntnisse, ihren Geist und ihre Synagogalpoesie anerkannt hatte460a. Auch R. Ascher460b rühmt an ihnen den klaren Verstand und die feine Sprache. Trotz der Klage seines Zeitgenossen, Kalonymos460c, dass die Leiden Israels seine Dichtkunst verscheucht, gelten dem Römer Immanuel460d in Sachen der Poesie Spanien und Provence als kritische Autoritäten, und die römischen Dichter schienen gerade auf den Ruhm der Provenzalen eifersüchtig zu seyn. Jacob b. David Provenzale erhebt zwei seiner Landsleute, Gerni und Sulami, zu Dichtern ersten Ranges460e, und um 1400 werden uns noch einige Gedichte von Juden jener Gegend in Salomo Bonfed's Diwan ms. vorgeführt460f. Die letzten Stimmen sind aus der Zeit der Vertreibung (1492): Moses b. Chabib460g spricht von zahlreichen Synagogal-Dichtern in Katalonien und Provence; Abravanel460h von den rhythmischen Dichtungen aus Provence, Katalonien, Aragonien und Kastilien; Verga460i nennt die jüdischen Dichter in Trani, Bari, Neapel gute, aber die aus der Provence die vorzüglichsten.
מחזורי אביניון וקרפנטרה והדיוואן שבכתב יד של בדרשי הם כיום כמעט המקורות היחידים להכרת אותם משוררים; לרשימה הקצרה הבאה של הידועים בשמם מאז אמצע המאה השתים־עשרה, שנועדה לעורר מחקר נוסף, יוקדמו רק כמה הערות על השמות. יהודי קטלוניה ופרובנס נשאו, כפי שהיה נהוג גם בארצות אחרות ובכל הזמנים, שמות מקומיים; ובראשם אנו פוגשים את השמות Astruc, Bonamic, Bonan, Bondua, Bonet, עמ׳ 461 Bonfat, Bonfant, Bonfed, Bonfil, Bonfus, Bongua, Bongodas, Bonnasc, Bonsenior, Crescas, Diolosal, Durant, Escafit, Estori, Mazif, Prophiat, Salvat, Vidal ו־Vidas. במקום ה„רבי” הרגיל בא לפני השם גם Don, Sen461a (=Senhor) או En461b, והאחרון התחבר לשם עצמו, ומכאן: Enbonet, Nisac (En-Isaac). שם הלוואי או המשפחה נוצר או משם האב — למשל בונט [בן אברהם] אברם, וידאל [בן שלמה] שלמה — או משם מקום, לרוב בתוספת de (ד), des (דס, דש) או dels (דילש), כגון des Mestre (דסמישטרי), des Gabbai (דצגבאי), dels Fils (דילשפילש). נפוצים במיוחד באותם אזורים היו הכינויים העבריים המסתיימים ב־י׳ ופותחים בה״א הידיעה: האזובי, הגרני, ההררי, החזני (זכריה בן משה מנווארה או מפרובנס, היה ב־1324 בחניה)461c, היצהרי (מתתיה היצהרי בסרגוסה, שנטל חלק בוויכוח עם לורקי וחיבר דרשות461d, פירוש למסכת אבות, פירוש אחר לתהלים קיט ופירושים לאבן עזרא461e; דוראן היצהרי, באותו מקום, שעמו התכתב בן ששת461f), הכוכבי, הירחי (מחבר „קרית ספר” המצוטט אצל דה לטס, דוד בן שמואל מאשטיה)461g, הלחמי (אברהם הלחמי461h, שמהדיר המכילתא, מהדורת ווילנה 1844, חושבו לאברהם בן דוד; אולי היה פרובנסלי), המאירי, המעילי (מאיר בן שמעון, עמ׳ 462 מחבר החיבור ההלכתי „המעילי”)462a, המכירי, הנרבוני, הסולמי, הסלעי (משה דה רוקה מאביניון, שחי ב־1360 בשם חואן כנוצרי בסביליה)462b, הסרדי (שמואל, מחבר הספר „התרומות”, אולי על שם לה סרדה שבמינורקה), הפניני, הפרחי (אסתורי בן משה הפרחי הפרובנסלי, מחבר ארבעה חיבורים, ובראשם „כפתור ופרח”)462c, הראובני (שלמה בן יצחק מברצלונה, סביב 1369)462d, הרמשי (כינויו של דון רוש במונפלייה בשנת 1304)462e, השילוני, השמעוני (אליעזר השמעוני, רבה של הקהילה הקטלונית462f בסלוניקי, שמת ב־1530), והשנירי. מכאן שאברהם בן נתן מלוניל, מחבר „המנהיג”, נהג לכנות אפילו את סדר התפילה של רב עמרם „יסוד העמרמי”.
כמו הערבים, נשאו יהודי האזור כמה שמות: ידעיה הפניני היה גם Bonet Abram ו־Bonet Prophiat462g; מנחם בן שלמה — Vidal Salomo; אבא מרי הירחי — Enduran Astruc de Lunel; משה הלוי — Eskafit Melis462h; יעקב בן מכיר — Prophiat Tibbon; חנניה בן אברהם — Astruc Kraveda462i; פרופייט דוראן הלוי462k, האפודי, נשא גם את הכינוי de la Guna462l ושמו העברי יצחק בן משה462m. התעלמות מפרטים אלה גזלה מסופרים את שמם ואת תהילתם.
אבא מרי בן משה הירחי. ממנו קינה בת שישה בתים, שלא נדפסה, לתשעה באב, הפותחת „אבוא לאסוף מחנות” ומסיימת „ראה אני הגבר”. אין ספק שהוא מחבר „מנחת קנאות”, שבגירוש הכללי של יהודי צרפת ביולי 1306 עבר ממונפלייה, מקום מושבו, לארל ומשם לפרפיניאן. אביו משה וסבו יוסף היו שניהם אנשים נכבדים ומלומדים463a.
Das Machsor von Avignon und Carpentras und Bedarschi's ungedruckter Diwan sind gegenwärtig fast die einzigen Quellen zur Kenntniss jener Dichter; dem hier folgenden kurzen Verzeichnisse derjenigen, die seit der Mitte des zwölften Jahrhunderts geblühet und namentlich bekannt sind, zu weiteren Forschungen anzuregen bestimmt, seien nur einige Bemerkungen über die Namen vorausgeschickt. Die Juden in Katalonien und der Provence führten, wie es auch in anderen Ländern und zu allen Zeiten der Fall war, die Landesnamen; vornehmlich unter ihnen begegnen wir daher den Namen Astruc, Bonamic, Bonan, Bondua, Bonet, S. 461 Bonfat, Bonfant, Bonfed, Bonfil, Bonfus, Bongua, Bongodas, Bonnasc, Bonsenior, Crescas, Diolosal, Durant, Escafit, Estori, Mazif, Prophiat, Salvat, Vidal, Vidas. Statt des üblichen Rabbi wird dem Namen auch Don, Sen461a (Senhor), oder En461b vorangesetzt, und letzteres mit dem Namen selbst verbunden, daher: Enbonet, Nisac (En-Isaac). Den Bei- oder Familiennamen bildet entweder der Name des Vaters, z. B. Bonet [Sohn Abraham's] Abram, Vidal [Sohn Salomo's] Salomo, oder ein Ortsname, oft ein Name mit vorgesetztem de (ד), des (דס, דש), dels (דילש), z. B. des Mestre (דסמישטרי), des Gabbai (דצגבאי), dels Fils (דילשפילש). Häufiger als anderswo waren in jenen Gegenden die hebräisch gebildeten Beinamen üblich, auf —i ausgehend und mit dem bestimmten Artikel ה anhebend, z. B. האזובי, הגרני, ההררי, החזני (Zacharia b. Moses aus Navarra oder der Provence, war im J. 1324 in Canea)461c, היצהרי (Matatia hajizhari in Saragossa, der an der Disputation mit Lorki Theil genommen, Predigten461d, einen Commentar zu Abot, einen andern zum 119. Psalm und Erläuterungen zu Aben Esra461e geschrieben; Duran hajizhari ebendaselbst, mit welchem ben Scheschet461f correspondirte), הכוכבי, הירחי (der von de Latas citirte Verfasser des קרית ספר, David b. Samuel aus Estella)461g, הלחמי (Abraham halachmi461h, den der Herausgeber der Mechilta ed. Wilna 1844 für Abraham b. David hält; vielleicht ein Provenzale), המאירי, המעילי (Meir b. Simeon, S. 462 Verfasser des halachischen Werkes Hameili)462a, המכירי, הנרבוני, הסולמי, הסלעי (Moses de Rocca aus Avignon, lebte 1360 unter dem Namen Juan als Christ in Sevilla)462b, הסרדי (Samuel, der Verfasser des Buches התרומות, vielleicht nach La Sarda in Minorca), הפניני, הפרחי (der Provenzale Estori b. Moses haparchi, Verfasser von vier Werken, vornehmlich des Kaftor waferach462c, הראובני (Salomo b. Isaac aus Barzellona, um 1369)462d, הרמשי (Zuname des Don Rosch in Monpellier im J. 1304)462e, השילוני, השמעוני (Elieser ha-Schimeoni, Rabbiner der katalonischen462f Gemeinde in Salonichi, 1530 gestorben), השנירי. Daher Abraham b. Natan aus Lunel, der Verfasser des Hamanhig, sogar R. Amram's Gebetsordnung יסוד העמרמי zu nennen pflegt. Auch darf nicht übersehen werden, dass gleich den arabischen, die dortigen Juden mehrere Namen hatten, z. B. Jedaja hapenini hiess Bonet Abram, auch Bonet Prophiat462g; Menachem b. Salomo auch Vidal Salomo; Abbamare hajarchi auch Enduran Astruc de Lunel; Moses halevi auch Eskafit Melis462h; Jacob b. Machir auch Prophiat Tibbon. Ein Chananja b. Abraham hiess Astruc Kraveda462i; Mestre Prophiat Duran halevi462k, der unter dem Namen Efodi bekannte Autor, hatte auch den Zunamen de la Guna462l und hiess hebräisch: Isaac b. Moses462m. Die Nichtbeachtung dieser Nebendinge hat Entstellungen herbeigeführt, die manchen Schriftsteller um Namen und Nachruhm gebracht.
עמ׳ 463אברהם בן יצחק בדרשי463b, מבזייה או ממונפלייה, היה בנרבון בעת המלחמה סביב 1284, ועודנו בחיים כשכתב בנו את תפילת המ״ם. הוא חיבר שירים רבים, שאלמנצי בפדובה מחזיק בכתב יד; ובהם „חרב המתהפכת”, בת 210 בתים בחרוז ר״י463c, שבה הוא מקונן על שקיעת השירה ומעמיד לפנינו את המשוררים הקודמים הבאים[463d] יהודה הלוי, גבירול, אברהם בן עזרא, משה בן עזרא בשם „הסלח”, אבן ג׳יאת האב [יצחק] והבן [יהודה]463e, [שמואל הלוי] הנגיד, אלחריזי, זרחיה ואחיו יברכיה [הלוי], סברה463f, בן שבתי, יוסף בן יהודה, שנירי, בן חסדאי, משולם בן שלמה, בנבנשת, בן לוי, לביא, בן צוף, שמואל אלמרידי, דוד הירחי, יהודה הררי, יהושע, מלגווירי, ואזובי — רבו של המחבר. עוד כולל הדיוואן קינה שחיבר בדרשי בנעוריו על החרמת ספרי התורה עמ׳ 464; קינה על מות קרובו דוד דה קבסטן [קפסטן], בניו נתנאל ומאיר, ומשה דוראן; וכן שירים ואיגרות שונים המכוונים לכשלושים איש או המוקדשים להם, רובם פרובנסלים, ידידי המחבר וגם הם עצמם משוררים, ובהם חליפת השירים המודפסת עם טודרוס [אבולעפיה] הלוי ושירים למלוויו אבו אלחסן שאול ולרופא האישי של מלך קסטיליה אבו אלחסן מאיר אבן אלחרית. תפילתו „בית אל”, שאין בה אות מן האלפבית אחרי הלמ״ד אך בכל מילה בה למ״ד, עוררה כמסופר את התפעלותו של מלך אראגון. „תפילת אלף האלפין” שלו נדפסה ב„כרם חמד” (חלק 4, עמ׳ 59–65).
אברהם בן חיים חיבר פיוטים לשבת פרה בנוסח פרובנס464a. דון אברהם בן יצחק הלוי, משורר מהולל, מת ב־1394 והניח בן יוסף; האפודי שלח לבן קינה464b. אברהם בן קסלאר נזכר כמשורר קודש464c; רופא בשם זה חי בקטלוניה ב־1323464d. אברהם מלאכי מקרפנטרה, נזכר בדיוואנו שבכתב יד של בדרשי. אברהם שקילי הכהן, שמותו בדרשי מקונן עליו. את שמואל שקילי, המחבר שישב בלוניל, מצטט דוד בן לוי בנרבון464e; ואילו על ר׳ שמואל שקיאל, כנראה בפרפיניאן, שאל ר׳ אשר באיגרת משנת 1306464f; ואפשר שהוא אותו שמואל בן אברהם שקיאל שמזכיר אסכרי464g. אברהם בן שלמיה — בדרשי מקונן עליו.
S. 463 Abbamare b. Moses hajarchi. Von ihm ist ein ungedrucktes sechs-strophiges Klagelied zum Fasttage des neunten Ab, anfangend אבוא לאסוף מחנות und endigend ראה אני הגבר. Er ist ohne Zweifel der Verfasser des Minchat Kenaot, der bei der allgemeinen Austreibung der französischen Juden im Juli des Jahres 1306 von Monpellier, wo er ansässig war, nach Arles und darauf nach Perpignan ging. Sowohl sein Vater Moses als sein Grossvater Joseph waren angesehene, unterrichtete Männer463a.
Abraham b. Isaac Bedarschi463b in Beziers oder Monpellier, während des Krieges um 1284 in Narbonne, und noch am Leben, als sein Sohn das Mem-Gebet geschrieben, hat zahlreiche Gedichte verfasst, die Almanzi in Padua handschriftlich besitzt; unter andern ein aus 210 Strophen bestehendes, auf רי reimend, genanntחרב המתהפכת463c in welchem er den Verfall der Dichtkunst beklagend, folgende frühere Dichter463d vorführt: Jehuda halevi, Gabirol, Abraham b. Esra, Moses b. Esra unter dem Namen הסלח, Aben Giat Vater [Isaac] und Sohn [Jehuda]463e, [Samuel halevi] den Nagid, Charisi, Serachja und dessen Bruder Jeberechja [halevi], Sabara463f, ben Schabtai, Joseph b. Jehuda, Seniri, ben Chasdai, Meschullam b. Salomo, Benveniste, ben Levi, Labi, ben Zuf, Samuel Almeridi, David hajarchi, Jehuda Harari, Josua, Melgueiri, Ezovi, des Verfassers Lehrer. Ferner enthält dieser Diwan einen Klagegesang, den Bedarschi in seiner Jugend über die Confiszirung der Gesetzbücher S. 464 geschrieben; eine Elegie über den Tod seiner Verwandten David de Cabestan [Capestan], dessen Söhne Natanel und Meir, und Moses Duran; verschiedene Poesien und Episteln an etwa dreissig Personen gerichtet oder ihnen gewidmet, meist Provenzalen, des Verfassers Freunde und selber Dichter, hierunter auch der gedruckte Liederwechsel mit Todros [Abulafia] halevi und Gedichte an dessen Begleiter Abulhassan Saul und den Leibarzt des Königs von Kastilien Abulhassan Meir ibn Alharit. Sein poetisches Gebet Bet-el, in welchem kein Buchstabe des Alfabets hinter Lamed, aber in jedem Worte ein Lamed zu finden ist, soll der König von Aragonien bewundert haben. Sein Tausend-Aleph-Gebet ist in Kerem Chemed (Th. 4 S. 59—65) abgedruckt.
Abraham b. Chajim hat für den Sabbat Para Piutim des provenzalischen Ritus verfasst464a.
Don Abraham b. Isaac halevi, ein gepriesener Dichter, starb im Jahre 1394, einen Sohn Joseph hinterlassend, welchem Efodi eine Elegie über diesen Todesfall übersandte464b.
Abraham ben Kaslar wird als Synagogaldichter aufgeführt464c; der Arzt gleiches Namens lebte im Jahre 1323 in Katalonien464d.
Abraham Maleachi in Carpentras, bei Bedarschi ms.
Abraham Schekili ha-Cohen, dessen Tod Bedarschi betrauert. Den in Lunel lebenden Autor Samuel Schekili citirt David b. Levi in Narbonne464e; nach R. Samuel Schekial, vermuthlich in Perpignan, erkundigte sich R. Ascher in einem Briefe vom Jahre 1306464f; vielleicht derselbe Samuel b. Abraham Schekial, den Askeri464g anführt.
Abraham b. Schelemja, von Bedarschi betrauert.
עמ׳ 465אשר, אסטרוק מבזייה, ואסטרוק דס גבאי — שכבר מת — נזכרים אצל בדרשי. ברכיה בן יצחק הלוי465a, אח ר׳ זרחיה גירונדי בעל „המאור”; פיוטיו שמורים במחזור הפרובנסלי שלא נדפס. בונסניור הלוי חיבר אופן לשבועות. דון בונפנט רוג׳ינו מבזייה מת בחיי בדרשי. בונגודאס ודוד קסלארי465b מנרבון — היה גם דוד קסלארי [אחר] שחי ב־1337 בפרפיניאן465c — שניהם בני זמנו של בדרשי; דוד הירחי, משורר קדום יותר. אליהו קרמי (Crémieu) סביב 1682 בקרפנטרה; קינות ותפילות הודיה שונות שלו נכנסו לנוסח המקומי. אפרים בן יהודה — סלוק שלו ליום ראשון של פסח נמצא במחזור אביניון שבכתב יד.
האזובי. יהוסף בן חנן בן נתן מפרפיניאן465d הוא בלי ספק מורהו של בדרשי, שתוארך בעבר ל־1286465e ולכן יש להקדימו; בכך נקבע גם זמנו של רפאל מפרש איוב, תלמידו465f. משולם בן חונין אזובי היה מדקדק, שלפי דיווח אחד פרח ב־1279465g. שמואל בן יהוסף נודע בכמה חרוזים465h; אלעזר אזובי חי בבזייה בימי בדרשי, וכן מרדכי אזובי באותה עת (ראו להלן עמ׳ 478).
S. 465 Ascher, Astruc aus Beziers, Astruc des Gabbai — der bereits gestorben — werden bei Bedarschi genannt.
Berechja b. Isaac halevi465a, ein Bruder des R. Serachja Gerundi, des Verfassers des Maor; seine Synagogalpoesien bewahrt das ungedruckte provenzalische Machsor.
Bonsenior halevi dichtete einen Ofan zum Wochenfeste.
Don Bonfant Rugino in Beziers, bei Bedarschi's Lebzeiten gestorben.
Bongodas, David Kaslari465b in Narbonne — ein David Kaslari lebte 1337 in Perpignan465c —, beide Bedarschi's Zeitgenossen; David hajarchi, ein älterer Dichter.
Elia Karmi (Crémieu) um 1682 in Carpentras; verschiedene seiner Klagelieder und Dankgebete sind in den dortigen Ritus aufgenommen.
Ephraim b. Jehuda; sein Sulat für den ersten Tag Pesach findet man im Avignon-Machsor ms.
Ezovi (האזובי). Jehoseph b. Chanan b. Natan465d in Perpignan ist ohne Zweifel derjenige Ezovi, den Bedarschi seinen Lehrer nennt, und dessen Zeitalter bereits anderswo465e auf 1286 bestimmt worden. Er muss demnach etwas früher angesetzt werden. Hierdurch ist nun das Zeitalter des Raphael, der Hiob commentirt und ebenfalls Ezovi's Schüler gewesen465f, bestimmt. Meschullam b. Chonein Ezovi; ein Grammatiker, hat angeblich465g im Jahre 1279 geblühet. Jehoseph's Sohn Samuel hat sich auch durch einige Verse bekannt gemacht465h. Elasar Ezovi lebte in Beziers zu Bedarschi's Zeit; damals auch Mordechai Ezovi, s. unten S. 478.
עמ׳ 466גד בן יהודה דה בדרידס בקאוואיון סביב 1713; תפילת הודיה שלו בסידור אביניון466a. גד ראול במאה השמונה־עשרה חיבר כמה שירי חג בנוסח אביניון. גרני היה בן זמנו של בדרשי וננזף בידיו (ראו לעומת זאת לעיל עמ׳ 460). יצחק בן יהודה בן נתנאל מבוקר, שמשוררו החשיך את הכוכבים כדברי אלחריזי, חי ב־1220 והוא שנירי ששיבחו בדרשי ולונזאנו; 22 מפיוטי החג שלו נמצאים במחזור הפרובנסלי, ובייחוד בנוסח אביניון וקרפנטרה, וכן בנוסח טריפולי. יצחק קמחי בן מרדכי בשלון, המכונה Mestre Petit מניון, חי סביב 1290; מאזהרותיו המתחרזות ב„נים” מסרתי בנוסח אביניון את שבעת הבתים הראשונים. יצחק הלוי גירונדי בן זרחיה, אבי מחבר „המאור”, חי במאה השתים־עשרה וחיבר פיוטי קודש, ובהם תפילת „יצורי כצל”, השיר המוסרי „יחידה עקיבך כרוך”, כמה חלקים מן היוצר לשבת שלפני ניסן, פיוטים לשבת שקלים, ו„נשמת” הפותח „ישרון מדינך רועד”. יצחק בן לוי, שפיוטיו לראש השנה במחזור הפרובנסלי, אולי הוא בן לוי של בדרשי. ישראל קרשקש קסלארי בן יוסף הלוי, רופא באביניון ב־1327, חיבר „מי כמוך” על אסתר שכל בית בו מסתיים בפסוק ב„זה”; ממנו מסרתי שישה בתים בנוסח אביניון (שם, עמ׳ 681). יעקב שלמה באביניון חיבר ב־1443 „מי כמוך” להושענא.
S. 466 Gad b. Jehuda de Bedarides in Cavaillon um 1713. Im Avignoner Gebetbuch ist sein Dankgebet befindlich466a.
Gad Raoul, im 18. Jahrhundert, hat einige Festgesänge im Ritus von Avignon.
Gorni (הגרני) war ein Zeitgenosse Bedarschi's und wird von diesem getadelt; siehe dagegen oben S. 460.
Isaac b. Jehuda b. Natanel in Beaucaire, dessen Lied, nach Charisi, die Sterne verdunkelt, lebte A. 1220 und ist der von Bedarschi und Lonsano gepriesene Seniri (השנירי). Von seinen Festgedichten befinden sich 22 im provenzalischen Machsor, namentlich für den Ritus von Avignon und Carpentras, und in dem von Tripolis.
Isaac Kimchi b. Mordechai in Salon, genannt Mestre Petit aus Nions, lebte um 1290. Von seinen auf נים — reimenden Asharot habe ich in dem Ritus von Avignon die sieben ersten Strophen mitgetheilt.
Isaac halevi Gerundi b. Serachja, der Vater von dem Verfasser des Maor, im zwölften Jahrhundert, hat religiöse Poesien verfasst, unter andern das Gebet יצורי כצל, das ermahnende Gedicht יחידה עקיבך כרוך, mehrere Theile des Jozer zum Sabbat vor Nisan, Piutim zum Schekalim-Sabbat, ein Nischmat anhebend ישרון מדינך רועד
Isaac b. Levi, dessen Stücke zum Neujahrsfeste im provenzalischen Machsor sind, ist vielleicht der von Bedarschi erwähnte ben Levi.
Israel Krescas Kaslari b. Joseph halevi, im Jahre 1327 Arzt in Avignon; sein die Geschichte des Buches Esther poetisch erzählendes Mi Kamocha schliesst jede Strophe mit einer Bibelstelle auf זֶה; sechs Strophen daraus habe ich in dem Avignoner Ritus (a. a. O. S. 681) mitgetheilt.
Jacob Salomo in Avignon, dichtete im Jahre 1443 ein Mi Kamocha zum Hoschanatage.
עמ׳ 467יעקב דה לונל, משורר קודש פרובנסלי, אולי הרופא שחי בקרקסון במאה הארבע־עשרה467a. ידעיה הפניני, המכונה „המשורר” או „המליץ”, בן בדרשי, היה שנון ורהוט. בן שבע־עשרה כתב את (1) ספר המוסר „ספר הפרדס”, שארבעת שעריו נושאים את הכותרות: מן העבודה והחסידות; אוהב ואויב; מן העולם ומכאוביו; הידיעות. הוא נמצא בכתב יד אצל ה׳ י׳ מיכאל. חיבוריו האחרים הם: (2) „בחינת עולם” — בחינת העולם החולף שאינו משביע את רצוננו; אברבנאל מצטט אותו467b; (3) הגנה על קהילות פרובנס, איגרת לרשב״א, שחלקה בפרוזה חרוזה; (4) תפילת המ״ם, שכבר אברבנאל מזכיר אותה467c, יחד עם סיום שחובר מאוחר יותר ומכיל את שם המחבר; (5) פירוש לאגדה — ובו לרבות רבות של התורה, תנחומא, ספרי, פרקי דרבי אליעזר, מדרש נחמות (הוא פסיקתא רבתי), מדרש תהלים ומדרש חזית — הנמצא בכתב יד אצל דה רוסי (cod. 222) וגם, למעט האגדה האחרונה, אצל ה׳ י׳ מיכאל. שלושת השערים הראשונים נמצאים גם בספריית עיריית המבורג (cod. hebr. 97 in 4), השניים הראשונים בוותיקן (cod. 293 in 4), הראשון והשלישי בפארמה (cod. Rossi 217 in 4). פירושי אגדת התהלים, המגיעים כנראה רק עד תהלים קיח, נדפסו (ונציה 1599, בספר „לשון הזהב”, in 4), אך רק עד תהלים ק״ט; המחבר מפנה שם (תהלים פא) לפירושיו לתנחומא. השער האחרון כולל כנראה את מדרש המגילות, או לפחות את מדרש שיר השירים, ולא רק את רות כדברי דה רוסי. חיבור זה, המפרש את האגדה באורח רוחני, עמ׳ 468 הכיר גם אברבנאל468a; גם שמואל יפה השתמש בו468b.
(6) פירוש לפירוש אבן עזרא לתורה, בכתב יד ברומא ובפריז. (7) על ההכרה (כתב הדעת); (8) על העצמות (כתב ההתעצמות); (9) על הניגודים בקטגוריית ה„לאן” (כתב הפכי האנה); (10) על ההפשטות של הסוג (הצורות המיניות); (11) על ההוויה הראשונה (ההיות הראשונות); (12) הערות בהיגיון (באורי הגיון). ששת החיבורים האלה, שמשה חביב, מפרש „בחינת עולם”, מזכיר, הם אולי אותם de intellectu et imaginatione שבפריז יחד עם ויכוחים מתוך אריסטו ומפרשיו468c; ומאחד מהם גם המובאה אצל בונן קרשקש468d. (13) קיצור מקאנון אבן סינא עם הערות, שגם אותו מזכיר חביב, נמצא בפארמה (cod. Rossi 531 in 4). (14) על השחמט, הנקרא „מעדני מלך”, שהוציא לאור Hyde (אוקספורד 1694 ו־1702, in 8). בחיבור זה, שידעיה כתב שלושים שנה אחרי „בחינת עולם” שלו, הוא מדבר על המצאת השחמט וכלליו, והופך אותו גם לדימוי לשלטון ומציג אותו כמראה למוסר ולחכמת חיים468e.
S. 467 Jacob de Lunel, provenzalischer Synagogaldichter, ist vielleicht der Arzt dieses Namens, der im 14. Jahrhundert in Carcassonne lebte467a.
Jedaja Penini, der Dichter oder der Wohlredner (המליץ) genannt, Bedarschi's Sohn, geistreich und sprachgewandt, hat in seinem siebzehnten Jahre 1) ein Sittenbuch, ספר הפרדס, verfasst, dessen vier Abschnitte überschrieben sind: vom Gottesdienste und der Frömmigkeit; Freund und Feind; von der Welt und ihren Plagen; die Kenntnisse. Es ist handschriftlich bei H. I. Michael. Seine übrigen Schriften sind: 2) בחינת עולם, die Prüfung der vergänglichen und uns nicht befriedigenden Welt; wird von Abravanel467b citirt; 3) Vertheidigung der Provenzalischen Gemeinden, ein Schreiben an R. Sal. Aderet, zum Theil in gereimter Prosa; 4) das Mem-Gebet, das bereits Abravanel467c anführt, nebst einem später gedichteten Schluss, den Namen des Verfassers enthaltend; 5) Commentar der Hagada, und zwar der Rabbot zum Pentateuch, des Tanchuma, Sifre, Pirke R. Elieser, Midrasch Nechamot d. i. Pesikta rabbati, Midr. Psalm. und Midr. Chasita, handschriftlich bei de Rossi (cod. 222), und mit Ausnahme der letztgenannten Hagada bei H. I. Michael. Ausserdem finden sich die ersten drei Abtheilungen auf der Hamburger Stadtbibliothek (cod. hebr. 97 in 4), die ersten zwei im Vatican (cod. 293 in 4), die erste und dritte in Parma (cod. Rossi 217 in 4). Die Erläuterungen der Psalmen-Hagada, höchst wahrscheinlich nur bis Ps. 118 reichend, sind gedruckt (Venedig 1599 in dem Buche לשון הזהב in 4), jedoch nur bis zum 109. Psalm. Der Verfasser beruft sich darin (Ps. 81) auf seine Erklärungen des Tanchuma. Die letzte Abtheilung umfasst wahrscheinlich den Midrasch der Megillot oder doch den Midr. Cantic., und nicht bloss Rut, wie de Rossi angiebt. Dieses S. 468 die Hagada geistig auffassende Werk hat Abravanel468a gleichfalls gekannt; auch wird es von Samuel Jafe468b benutzt.
6) Erläuterung des pentateuchischen Commentars von Aben Esra, ms. in Rom und Paris. 7) Vom Erkennen (כתב הדעת);
8) von der Substanz (כתב ההתעצמות); 9) von den Gegensätzen in der Kategorie: Wohin (כתב הפכי האנה); 10) von den Abstractionen der Gattung (הצורות המיניות); 11) von dem ersten Seyn (ההיות הראשונות); 12) Anmerkungen zur Logik (באורי הגיון). Diese sechs Schriften, die Moses Chabib, der Commentator des Bechinat olam anführt, sind vielleicht die in Paris befindlichen de intellectu et imaginatione nebst Disputationen aus Aristoteles und seinen Auslegern468c; aus einer derselben ist auch die Stelle bei Bonan Krescas468d.
הספר „אגרת התשובה”, שכמה פרקים ממנו נדפסו468f ושדה רוסי, בעקבות בארטולוצ׳י, מונה בין חיבורי ידעיה, שייך למעשה ליצחק לטיף, המשיב בו לשאלות קצרות שהציג לו ידעיה מסוים. לטיף מכנה אותו „מלך ובן מלך, בעל רוח וידען ככלכל”, אך אין לדקדק בדימויים אלה אצל המחבר העני והנרדף; ולפי מדווח מאוחר יותר469aעמ׳ 469 היה אותו שואל ידעיה בן נחשון, שביקש להתנצר. את התזכורת החוזרת469b, שלפיה „מבחר הפנינים” אינו של ידעיה, לא נטל מהדיר תרגומו הגרמני החדש של ספר האמרות (ברלין 1842) בחשבון. תוספת המחבר: אותה ביקורת חלה ביתר שאת על Geschichte der Israeliten של דסאוור (ארלנגן 1846), עמ׳ 393, המתיימר בשערו להיות מעובד לפי המקורות הטובים ביותר.
13) Auszug aus dem Kanon Avicenna's nebst Bemerkungen, gleichfalls von Chabib genannt, ist in Parma (cod. Rossi 531 in 4). 14) Ueber das Schach, genannt „die Ergötzung eines Königs“ (מעדני מלך), von Hyde herausgegeben (Oxford 1694 und 1702 in 8). In dieser Schrift, die Jedaja dreissig Jahre später als seine „Prüfung der Welt“ geschrieben, spricht er von der Erfindung und den Regeln des Schach, das er zugleich zu einem Bilde der Regierung macht und als Spiegel für Zucht und Lebensweisheit darstellt468e. Das Buch אגרת התשובה, von dem einige Paragraphen gedruckt sind468f, und welches de Rossi nach Bartolocci's Vorgange unter Jedaja's Schriften aufzählt, gehört Isaac Lattef, der in demselben die ihm von einem Jedaja vorgelegten kurzen Fragen beantwortet. Lattef nennt diesen zwar „einen König und Königssohn, geistbegabt und wie Kalkol kenntnissreich,“ aber die Bilder sind bei dem armen, verfolgten Autor nicht scharf zu nehmen, und einem neuern Berichterstatter469aS. 469 zufolge war jener Fragende ein Jedaja b. Nachschon, der sich wollte taufen lassen. Von der wiederholt gegebenen Erinnerung469b, dass Mibchar hapeninim nicht Jedaja gehöre, hat der Herausgeber der neuesten deutschen Uebersetzung dieses Spruchbuches (Berlin 1842) keine Notiz genommen. Berichtigung: Derselbe Vorwurf trifft in weit stärkerm Grade Dessauer's Geschichte der Israeliten, Erlangen 1846, S. 393, die dem Titelblatt zufolge nach den besten Quellen bearbeitet ist.
Jehuda Harari, ein Dichter des dreizehnten Jahrhunderts, vermuthlich in Monpellier. Denselben Beinamen haben: Jacob b. Machir469c in Monpellier; Aaron b. Abraham b. Isaac, um 1280 in Marseille469d; Moses Frankita, der Lehrer Lonsano's469e, und seine Söhne die Provenzalen David und Abraham in Mantua469f; die Rabbiner Abraham um 1660 in Sofia und Moses um 1710 in Haleb469g. In die Verfolgung des Jahres 1840 zu Damascus waren drei Brüder Harari verwickelt; einer derselben, David, erlag im März der Folter.
Jehuda hajarchi, wird unter den Freunden Bedarschi's in dessen Diwan ms. genannt.
Jehuda b. Jacob. Sein Klage- und Trostlied zum Fasttag des neunten Ab befindet sich in dem Rituale von Carpentras.
Jehuda b. Natanel, 1218 in Beaucaire, ein hebräischer Chrysostomos, nach Charisi's Ausdruck. Seniri war einer von seinen fünf Söhnen.
Jehuda b. Salomo Barzelloni, in dem erwähnten Diwan.
יהודה הררי, משורר מן המאה השלוש־עשרה, כנראה במונפלייה. אותו כינוי נושאים: יעקב בן מכיר469c במונפלייה; אהרן בן אברהם בן יצחק, סביב 1280 במרסיי469d; משה פרנקיטה, מורו של לונזאנו469e, ובניו הפרובנסלים דוד ואברהם במנטובה469f; הרבנים אברהם סביב 1660 בסופיה ומשה סביב 1710 בחלב469g. בפרשת הרדיפה בדמשק בשנת 1840 היו מעורבים שלושה אחים הררי; אחד מהם, דוד, מת בעינויים במרץ. יהודה הירחי נזכר בין ידידי בדרשי בדיוואנו שבכתב יד. יהודה בן יעקב חיבר קינה ונחמה לתשעה באב בנוסח קרפנטרה. יהודה בן נתנאל מבוקר בשנת 1218, „כריסוסטומוס עברי” בלשון אלחריזי; שנירי היה אחד מחמשת בניו. יהודה בן שלמה ברצלוני נזכר באותו דיוואן. יוסף בן אברהם דה מונטלז — שבע תפילות בסידור אביניון469h; כנראה עמ׳ 470 הוא גם מחבר הפיוט „יחיל לבי וכצל היו יצורי” לתענית י״ז בתמוז, בנוסח התעניות של קרפנטרה470a.
Joseph b. Abraham de Montelez. Sieben poetische Gebete von ihm enthält der Siddur von Avignon469h; vermuthlich S. 470 ist er der Verfasser des für den Fasttag des 17. Tammus gedichteten יחיל לבי וכצל היו יצורי im Fasttags-Ritus von Carpentras470a.
Joseph Bonfos b. Jisai ist Verfasser eines ungedruckten Gebetes zum Neujahrsfeste, anfangend יהיו לרצון אמרות שוחר
Joseph Crescas, im Oranschen Machsor, vielleicht ein Provenzale.
Joseph de Milhau, Verfasser einiger Festgedichte, lebte vielleicht im vorigen Jahrhundert470b.
Josua wird von Bedarschi dicht hinter dem erwähnten Jehuda Harari genannt; vielleicht Josua b. Immanuel aus Tarascon470c.
Josua Kaslari und Josua Levi haben einige Klagelieder gedichtet. Beide Namen scheinen einen und denselben zu bezeichnen.
Kalonymos b. Kalonymos der bekannte Verfasser des Eben Bochan und ein berühmter Uebersetzer, von dem ich an anderen Orten ausführlicher gesprochen470d, hat seine Scherzschrift „Massechet Purim“ in Rom oder in Ancona verfasst.
Kalonymos b. Meir, von Bedarschi genannt, scheint, wie Luzzato bemerkt, in Arles gewohnt zu haben. Da nun der eben genannte Kalonymos höchst wahrscheinlich auch dort ansässig gewesen, und sein Vater ein Sohn Meir's war: so halte ich ihn für diesen Freund Bedarschi's und zugleich für den Verfasser des Buches „Melachim“ über Geometrie.
Don Kalonymos; seinen Tod betrauert Bedarschi im Diwan. Vielleicht gehören ihm die Asharot für den grossen Sabbat im provenzalischen und mostarabischen Ritual.
יוסף בונפוס בן ישי חיבר תפילה שלא נדפסה לראש השנה, הפותחת „יהיו לרצון אמרות שוחר”. יוסף קרשקש במחזור אוראן, אולי פרובנסלי. יוסף דה מיו חיבר פיוטי חג, אולי במאה השמונה־עשרה470b. יהושע, הנזכר אצל בדרשי אחרי יהודה הררי, אולי יהושע בן עמנואל מטארסקון470c. יהושע קסלארי ויהושע לוי חיברו קינות וכנראה הם אדם אחד. קלונימוס בן קלונימוס, בעל „אבן בוחן” הידוע ומתרגם מפורסם, שעליו כבר דיברתי במקומות אחרים ביתר אריכות470d, חיבר את חיבורו ההיתולי „מסכת פורים” ברומא או באנקונה. קלונימוס בן מאיר, הנזכר אצל בדרשי, נראה, כדברי לוצאטו, שהתגורר בארל. ומאחר שקלונימוס הנזכר זה עתה [בן קלונימוס] התגורר קרוב לוודאי אף הוא שם, ואביו היה בנו של מאיר — הריני סבור שהוא אותו ידיד של בדרשי, וגם מחבר הספר „מלכים” בגאומטריה. דון קלונימוס, שבדרשי מקונן על מותו בדיוואנו; אולי לו שייכות האזהרות לשבת הגדול שבנוסח הפרובנסלי ובנוסח המוסתערבי. לוי בן אברהם בן חיים, בן זמנו של עמ׳ 471 משה תיבון, שאותו הוא מזכיר לא אחת, וכנראה בנו של משורר הקודש הנזכר לעיל, הוא מחבר החיבורים הבאים: (1) „בתי הנפש והלחשים”, על הנושאים השונים של פעילות רוחנו, ובייחוד על שבע החכמות החופשיות, כולו בחרוז „רים”; ר׳ משה חביב מזכירו. (2) החיבור „מורק כסף”, הדומה ל„קערת כסף” של אזובי, הפותח „לבני מנחה שלוחה בחפתו בעת ששון ושמחה”, וגם הוא מתנת חתונה לבנו, נמצא בוותיקן (cod. 171). (3) „לוית חן”, שמזכירים אותו יצחק דה לטס471a, אברבנאל471b, משה אלמושנינו471c ומרדכי בן ניסן471d, ושאולי רק בספריית המלך בפריז הוא עוד נמצא שלם. נראה לי שהחיבור, שהמחבר עצמו מכנה „הספר הכולל”, מתחלק לשני חלקים על שם עמודי המקדש „יכין” ו„בועז”; כל עמוד מורכב מכמה שערים, שער מחלקים, וחלק — פעמים משערים ופעמים מפרקים. לפי אסמעאני (לכתב יד הוותיקן 383) לחיבור שלושה חלקים, והחלק השלישי, שרובו בענייני אצטגנינות, בן ארבעים שערים; ואולי זהו „השער על התכונה” שהמחבר עצמו מזכיר בשער השישי. תוכנם של ארבעת השערים הראשונים אינו ידוע לי; את חלקו השני של השער הרביעי מזכיר המחבר בשער החמישי. שער חמישי זה דן, בין השאר, במציאות האל, בסיווג הרוחות, בגרמי השמים, בארץ ובהשגחה וכיוצא באלה. השער השישי — וזה בלבד נמצא בפארמה (cod. Rossi 1346) ובמינכן (cod. 57) — שייך לחלק „בועז” ומתחלק לשלושה חלקים: א) טבע הנבואה, ב) סודות התורה, ג) מעשה בראשית, המכיל למעלה משלושים וארבעה פרקים, ועוסק במשמעות מילים מסוימות ובעברית עמ׳ 472 בכלל, בנבואה, בהבדל בין נביאים, פילוסופים ומגידי עתידות, וכן בין אמונה לידיעה. לאחר מכן נדון עניין כתבי הקודש, הנצרות ובייחוד השילוש, ניסי הקדושים וכיוצא בזה — נושא שלוי מפנה בעניינו לחיבור מיוחד שכתב. מכאן מוסק שהתורה היא אחת בלבד, ונבחנים טעמי המצוות ומשמעות סיפורי המקרא, הניסים והאגדות. כבר בתחילתו הוא מצטט את החלק השני של ה„פיזיקה” שלו, שהוא כנראה אחד השערים הקודמים. כתב היד שממנו שאבתי ידיעות אלה מצוי ברשות ה׳ י׳ מיכאל. מלגווירי472a, משורר מעט לפני זמנו של בדרשי. ידוע לנו שלמה בן משה מלגווירי כמחבר החיבור „בית אלהים”, המורכב משלושה חלקים: א) „שערי צדק”, בשבעה פרקים; ב) „בית מדות”, בשבעה־עשר פרקים; ג) „סוד המצות”. שני החלקים הראשונים נמצאים בוותיקן (cod. 248, 154 דפים, פוליו). כן תרגם לעברית את חיבורי אריסטו „על החוש” ו„על השינה”, ואת פירוש אבן סינא לספר „השמים” של אריסטו. אין ספק שהוא אותו איש הנזכר במקום אחר[472b] החכם הכולל ר׳ שמואל בן משה מלגווירי, סופר פורה בכל התחומים; הוא חיבר את החיבור האסטרונומי „קץ לתכונה”, וכן את הספרים „המלך” ו„עשרה דברים”. אני גם סבור שהוא מתרגם „המדינה” [של אפלטון] ו„המטאורולוגיה”, שכתבי היד שלהם נמצאים בפריז472c. אגב, שם זה שובש: אצל בארטולוצ׳י472d ל־Alguevir, אצל וולף ואור ל־Algier, ואצל דה רוסי ל־Legujeri, עמ׳ 473 והאחרון אף העביר את המחבר לאותיות ל׳.
משולם בן שלמה, משורר המאה השלוש־עשרה, מחבר „עמר מן”. מרדכי בבזייה, המכונה קרשקש ד׳אברנגה, ידיד בדרשי. מרדכי בן חנין בן יונתן חיבר סלוק לשמחת תורה, הפותח „מראש מקדמי ארץ”. מרדכי, אולי מרדכי ונטורה שחי לפני שמונים שנה באביניון ותרגם את התפילות; שירו „משביע לכל חי”, חציו עברית וחציו צרפתית, נכלל בנוסח אביניון. מרדכי אסטרוז בקרפנטרה בסוף המאה השבע־עשרה חיבר את ה„נשמת” הפותח „איש היה כתם”473a. מרדכי בן יעקב קונן בקינה על מות הכהן אלעזר בימי החשמונאים473b. משה בן אברהם מנים, שחי באביניון ב־1466, חיבר את השיר „אלהים ברא כצלמו”473c, שבו סופי הבתים, כדרך הרהורים שיריים דומים הנהוגים מימי אבן עזרא, נלקחים לפי סדרם מפרשיות השבוע של התורה. כנראה המתרגם בן אותו שם473d הוא אדם אחד עמו. משה בן יהודה, מידידי בדרשי. בשנת 1305 חי משה בן יהודה בקפסטן, ויצחק בן משה בן יהודה בלונל או במונפלייה473e. משה בן יהודה בן בנימין ספרדי חיבר שיר על אחדות האל473f.
Levi b. Abraham b. Chajim, ein Zeitgenosse von S. 471 Moses Tibbon, den er öfter anführt, vermuthlich der Sohn von dem oben genannten Synagogaldichter, ist Verfasser folgender Werke: 1) בתי הנפש והלחשים von den verschiedenen Gegenständen der Thätigkeit unseres Geistes, insbesondere von den sieben freien Künsten, durchweg auf רים — reimend; wird von Moses Chabib angeführt; 2) die dem קערת כסף Ezovi's ähnliche Schrift מורק כסף anfangend לבני מנחה שלוחה בחפתו בעת ששון ושמחה und gleichfalls zum Hochzeitsgeschenk für seinen Sohn, im Vatican (cod. 171). 3) לוית חן, das von Isaac de Latas471a, Abravanel471b, Moses Almosnino471c, Mordechai b. Nisan471d angeführt wird, und vielleicht nur in der k. Bibliothek zu Paris noch vollständig zu finden ist. Mir scheint das Werk, das der Verfasser selbst ein umfassendes (הספר הכולל) benennt, in zwei Theile zu zerfallen nach den Tempelsäulen „Jachin“ und „Boas“ genannt; jede Säule besteht aus mehreren Abschnitten, ein Abschnitt aus Theilen, ein Theil bald aus Pforten, bald aus Kapiteln. Assemani zufolge (zum cod. Vat. 383) hat das Werk drei Theile, und der dritte Theil, meist astrologischen Inhalts, 40 Pforten; vielleicht ist dieser letztere „der Abschnitt über Astronomie,“ den der Verfasser selbst im sechsten Abschnitt citirt. Der Inhalt der ersten vier Abschnitte ist mir unbekannt; den zweiten Theil des vierten Abschnitts führt der Autor in dem fünften an. Dieser fünfte bespricht unter andern das Daseyn Gottes, die Klassification der Geister, die Weltkörper, die Erde, die Vorsehung u. s. w. Der sechste Abschnitt — und dieser allein ist in Parma (cod. Rossi 1346) und in München (cod. 57) — zur Abtheilung Boas gehörend, zerfällt in drei Theile: a) Beschaffenheit der Prophetie, b) Geheimnisse des Gesetzes, c) das Schöpfungswerk, aus mehr als 34 Kapiteln bestehend, und behandelt die Bedeutung gewisser Wörter und des Hebräischen S. 472 überhaupt, die Prophetie, den Unterschied zwischen Propheten, Philosophen, Wahrsager, so wie zwischen Glauben und Wissen. Alsdann wird über die heilige Schrift, das Christenthum und namentlich die Trinität, die Wunder der Heiligen und ähnliches gesprochen, über welchen Gegenstand Levi auf eine besondere Abhandlung, die er geschrieben, verweist. Hierauf wird deduzirt, dass das Gesetz nur eins sei, die Gründe der Gesetze und die Bedeutung der biblischen Geschichten, Wunder und Hagada's werden untersucht. Gleich zu Anfang citirt er den zweiten Theil seiner Physik, welches vielleicht einer der frühern Abschnitte ist. Das Manuscript, aus dem ich diese Kunde geschöpft, besitzt H. I. Michael.
Melgueiri472a, ein Dichter kurz vor dem Zeitalter Bedarschi's. Bekannt ist Salomo b. Moses Melgueiri als Autor des Werkes בית אלהים, das aus drei Theilen besteht:
a) שערי צדק in 7 Kapiteln, b) בית מדות in 17 Kapiteln,
c) סוד המצות. Die beiden ersten Theile sind im Vatican (cod. 248 auf 154 Blatt in Folio). Ferner übersetzte er in's hebräische Aristoteles de sensu und de somno und Avicenna's Commentar zu Aristoteles de Coelo. Ohne Zweifel ist er der anderswo472b genannt wird: der umfassende Gelehrte R. Samuel b. Moses Melgueiri, ein fruchtbarer Schriftsteller in allen Fächern; er schrieb das astronomische Werk קץ לתכונה, ferner die Bücher המלך und עשרה דברים. Ich halte ihn auch für den Uebersetzer der Republik und der Meteorologie, wovon die Handschriften sich in Paris befinden472c. Uebrigens ist dieser Namen von Bartolocci472d in Alguevir, von Wolf und Ure in Algier, von de Rossi in Legujeri S. 473 verdorben, und von dem letztern der Autor in den Buchstaben L. versetzt worden.
Meschullam b. Salomo, ein Dichter des dreizehnten Jahrhunderts, Verfasser des עמר מן
Mordechai in Beziers, genannt Krescas d'Avrenga, ein Freund Bedarschi's.
Mordechai b. Chanin b. Jonatan schrieb ein Sulat zum Thorafeste, anfangend מראש מקדמי ארץ
Mordechai, vielleicht Mordechai Ventura, der vor achtzig Jahren in Avignon lebte und die Gebete übersetzt hat; sein Lied משביע לכל חי, halb hebräisch, halb französisch, ist in das Ritual von Avignon aufgenommen.
Mordechai Astruz lebte gegen Ende des 17. Jahrhunderts in Carpentras und ist Verfasser des Nischmat: איש היה כתם473a
Mordechai b. Jacob besingt in einer Elegie das Märtyrerthum des Priesters Elasar aus der Zeit der Hasmonäer473b.
Moses b. Abraham, der A. 1466 in Avignon lebte, aus Nismes stammend, ist Verfasser eines Gedichtes473c אלהים ברא כצלמו, in welchem die Ausgänge der Strophen, nach Art ähnlicher seit Aben Esra üblichen poetischen Betrachtungen, der Reihefolge nach aus den pentateuchischen Wochenabschnitten entlehnt sind. Vermuthlich ist der gleichnamige Uebersetzer473d mit diesem ein und derselbe.
Moses b. Jehuda, einer von Bedarschi's Freunden. Im Jahre 1305 lebte ein Moses b. Jehuda in Capestan, ein Isaac b. Moses b. Jehuda in Lunel oder Monpellier473e. Moses b. Jehuda b. Binjamin Sefardi hat ein Gedicht über die Einheit Gottes geschrieben473f.
עמ׳ 474משה בן מיכאל דה מיו — שירו המחורז על רות, „מטה משה”, יצא לאור בליוורנו 1786, שש־עשרית; ומלבדו חיבר גם את „משפט אמת”. משה נתן — פיוטיו בנוסחי אביניון ואפריקה; אולי הוא משה בן נתנאל בן שלמה, שהשיר המוסרי שלו „תוצאות חיים”, בן חמישים ושמונה קטעים, נדפס ב„שתי ידות” של לונזאנו. משה שמואל במונפלייה, נזכר אצל בדרשי. נתן בן יצחק חיבר כמה תפילות הנהוגות בנוסח אביניון. פנחס הלוי בן יוסף חיבר אזהרות לשבת שלפני ראש השנה, הפותחות „אלהים נצב בעדת אל”, וכן את הפיוט „אסיר תקוה” בן שבעה בתים474a. הוא אחי ר׳ אהרן הלוי ואבי ר׳ אהרן ור׳ יהושע, שהראשון מהם ליקט קיצור מכמה מסכתות מן הרי״ף474b. אחיינו — אולי ר׳ יצחק בן בנבנשת — הוא מחבר תקנות הדינים „ליקוטי דינים”, השמורות בכתב יד בספריית אופנהיים474c. אגב, גם פנחס מסוים מופיע בדיוואן של בדרשי. פרופייט דוראן, המחבר הידוע, יליד אראגון, בעל „האפודי”, חיבר ב־1394 קינה על דון אברהם הלוי (ראו לעיל עמ׳ 464), ובשנה שלאחריה את ספר האסטרונומיה שלו, שפרקו העשרים ושלושה מבאר בשיר את תורת העיבור. המחבר מוכיח שם שהוא משורר טוב, כפי שמעיר דה רוסי לכתב היד שלו מס׳ 800. בהקדמת הדקדוק שכתב למשפחת עמ׳ 475 חסדאי הלוי כבר מזכירו שם טוב בן יוסף475a.
S. 474 Moses b. Michael de Milhau. Sein versifizirtes Rut מטה משה ist in Livorno 1786 in 16 erschienen. Ausserdem verfasste er משפט אמת.
Moses Natan. Seine Synagogalpoesien sind in den Ritus von Avignon und von Africa. Vielleicht ist er derselbe Moses b. Natanel b. Salomo, dessen ethisches Gedicht תוצאות חיים, aus 58 Abschnitten bestehend, in Lonsano's שתי ידות abgedruckt ist.
Moses Samuel in Monpellier, in Bedarschi's Diwan genannt.
Natan b. Isaac hat verschiedene Gebete, die im Ritus von Avignon üblich sind, verfasst.
Pinchas halevi b. Joseph hat Asharot für den Sabbat vor dem Neujahrsfeste, anfangend אלהים נצב בעדת אל, ferner einen Hymnus אסיר תקוה in sieben Strophen geschrieben474a. Er ist der Bruder des R. Aaron halevi und der Vater von R. Aaron und R. Josua, von denen der erstere aus einigen Tractaten des Alfasi einen Auszug gemacht hat474b. Sein Neffe — vielleicht R. Isaac b. Benveniste — ist der Verfasser der Ritualbestimmungen ליקוטי דינים, die handschriftlich in der Oppenheimerschen Bibliothek474c sind. Uebrigens erscheint auch ein Pinchas in dem Diwan von Bedarschi.
Prophiat Duran, der bekannte aus Aragon gebürtige Verfasser des Efodi, hat A. 1394 eine Elegie auf Don Abraham halevi (s. oben S. 464), und das Jahr darauf seine Astronomie verfasst, in welchem das 23. Kapitel die Lehre vom Schaltmonat poetisch auseinandersetzt. Der Verfasser bewährt sich dort als einen guten Dichter, wie de Rossi zu seinem cod. 800 bemerkt. Die Vorrede seiner für die Familie S. 475 des Chasdai halevi geschriebenen Grammatik führt bereits Schemtob b. Joseph475a an.
Ruben b. Isaac, dessen poetische Gebete in das Avignoner Ritual aufgenommen sind, war höchst wahrscheinlich ein Provenzale475b.
Salemas (אנשלמאש) und Salomo b. Maimon (בנמייאמון). Beide in Monpellier und angeführt im Diwan Bedarschi's.
Salomo Nasi b. Isaac Nasi Cail (קאייל)475c, der später als Maimonides und vermuthlich im vierzehnten Jahrhundert lebte, hat ein Gebet verfasst, anfangend מי לא יראך מלך, das sich im Machsor ms. von Avignon findet.
Samuel b. Gerschom, dessen Tod Bedarschi betrauert, ist der Sohn von Gerschom b. Salomo aus Beziers, dem Verfasser des halachischen Werkes השלמון; R. Samuel selbst wird auch von Abudarham angeführt475d.
Samuel b. Jehuda b. Natanel, der Bruder Seniri's und des Charisi Zeitgenosse, der seine Weisheit rühmt, lebte in Beaucaire, und war von den fünf Brüdern der älteste. Von ihm sind die im genannten Machsor befindlichen Kerobot des zehnten Tebet für das Ritual von Avignon475e.
Samuel Schiloni aus der Provence, in Bedarschi's Diwan.
Samuel Sulami ein angesehener Mann A. 1304 in Perpignan, auch als Schriftsteller bekannt; aber von seinen Werken ist nur der Auszug eines Briefes übrig475f.
ראובן בן יצחק, שפיוטיו בנוסח אביניון, כנראה פרובנסלי475b. סלמאס (אנשלמאש) ושלמה בן מימון (בנמייאמון), שניהם במונפלייה, נזכרים בדיוואן של בדרשי. שלמה נשיא בן יצחק נשיא קייל (קאייל)475c, שחי מאוחר לרמב״ם וכנראה במאה הארבע־עשרה, חיבר תפילה הפותחת „מי לא יראך מלך”, הנמצאת במחזור אביניון שבכתב יד. שמואל בן גרשם, שבדרשי קונן עליו, בן גרשם בן שלמה מבזייה בעל „השלמון”; הוא נזכר אצל אבודרהם475d. שמואל בן יהודה בן נתנאל, אחי שנירי ובן זמנו של אלחריזי המשבח את חכמתו, חי בבוקר והיה הבכור מבין חמשת האחים. ממנו הקרובות ליום עשרה בטבת שבמחזור הנזכר, לנוסח אביניון475e. שמואל שילוני מפרובנס נזכר אצל בדרשי. שמואל סולמי, נכבד בפרפיניאן ב־1304 ומחבר; נותר רק תקציר איגרתו475f. שאול כספי חי ב־1589 בקומטת עמ׳ 476 ונסן; כמה מתפילותיו נמצאות במחזורי אביניון וקרפנטרה.
Saul Caspi lebte im Jahre 1589 in der Grafschaft S. 476 Venaissin. Einige seiner Gebete finden sich in den Machsorim von Avignon und Carpentras.
Saul b. Joseph de Montelez, um 1690—1710 in Carpentras, hat auf einen Tumult gegen das dortige Judenquartier am 9. Nisan 1682 einen Piut verfasst.
Serachja halevi b. Isaac Gerundi, der Verfasser des Maor und anderer Schriften, in Lunel wohnhaft, hat ausser einigen Gedichten, folgende Synagogalgebete verfasst: Asharot für den grossen Sabbat, ואבי ערב für den neunten Ab, זכור יה für Sabbat Schekalim, זבחי אלהים zum Versöhnungsfest, זדון בנים für Fasttage, זיו כבודך für Sabbat Schekalim, זך הכיר ein Sulat des Neujahrsfestes, זכרון לדור אחרון vor Lesung des Buches Esther an Purim, זועק בקולו für das Versöhnungsfest, ה' זעקתי בחבלי für den 17. Tammus, ה' זעקתי בצירי für den neunten Ab. Er war der Lehrer von Samuel Tibbon, und der Freund von dessen Vater Jehuda Tibbon476a, welchem er seine Gedichte und selbst Briefe an seinen Bruder vorlegte, bevor er sie absandte. Die von ihm selbst geschriebene Gebetsammlung scheint, wie H. I. Michael vermuthet, Aaron ha-Cohen, der Verfasser des Orchot Chajim, gehabt zu haben.
Todros, Verfasser eines ungedruckten Mi Kamocha für Pesach476b.
Todros in Monpellier — vielleicht Todros de Beaucaire476c —, Vidal Prophet, der in Canet (bei Perpignan) eine Besitzung hatte, waren beide Bedarschi's Freunde.
שאול בן יוסף דה מונטלז, בקרפנטרה סביב 1690–1710, חיבר פיוט על מהומה נגד הרובע היהודי בט׳ בניסן 1682. זרחיה הלוי בן יצחק גירונדי, מחבר „המאור” וחיבורים אחרים, ישב בלוניל. מלבד כמה שירים חיבר את תפילות בית הכנסת הבאות: אזהרות לשבת הגדול, „ואבי ערב” לתשעה באב, „זכור יה” לשבת שקלים, „זבחי אלהים” ליום הכיפורים, „זדון בנים” לימי תענית, „זיו כבודך” לשבת שקלים, „זך הכיר” סלוק לראש השנה, „זכרון לדור אחרון” לפני קריאת מגילת אסתר בפורים, „זועק בקולו” ליום הכיפורים, „ה׳ זעקתי בחבלי” לי״ז בתמוז, ו„ה׳ זעקתי בצירי” לתשעה באב. הוא היה רבו של שמואל תיבון וידיד אביו יהודה תיבון476a, שלפניו היה מציג את שיריו ואף את איגרותיו לאחיו בטרם שלחן. אוסף התפילות שחיבר בעצמו, כפי שמשער ה׳ י׳ מיכאל, נראה שהיה ברשות אהרן הכהן, מחבר „אורחות חיים”. טודרוס, מחבר „מי כמוך” שלא נדפס לפסח476b. טודרוס במונפלייה — אולי טודרוס דה בוקר476c — ווידאל פרופט, שהייתה לו אחוזה בקאנה (ליד פרפיניאן), היו שניהם ידידי בדרשי. וידאל שלמה, המופיע בדיוואנו שבכתב יד של בדרשי, הוא ר׳ מנחם בן שלמה המאירי מפרפיניאן476d, שדה רוסי מכפיל אותו במפתח קטלוג כתבי היד שלו — פעם תחת „מאירי” ופעם תחת „מנחם” — ווולף אף פיצל אותו לארבעה אנשים שונים476e. בהקדמת עמ׳ 477 „בית הבחירה” שלו הוא מוסר ידיעות על כמה מרבני פרובנס477a.
וידאס (אבויראש), שממנו מצטט ידעיה באיגרתו לרשב״א בית שיר477b ולפיו הרבנים יודעים את שיעור גדולת הבורא, אך נמנעים מלגלותו מיראת הכופרים [הפילוסופים].
Vidal Salomo, der in Bedarschi's Diwan ms. vorkommt, ist R. Menachem b. Salomo Meiri in Perpignan476d, welchen de Rossi in dem index seines Handschriften-Katalogs doppelt, unter Meiri und unter Menachem, aufführt, Wolf476e sogar in vier Personen gespalten hatte. In der Vorrede S. 477 seines Bet habechira giebt er von einigen provenzalischen Rabbinen Nachricht477a.
Vidas (אבויראש), von welchem Jedaja in seinem Schreiben an R. Sal. Aderet einen Vers477b anführt, dass die Rabbinen für die Grösse des Schöpfers das Mass wissen, aber aus Furcht vor den ungläubigen [Philosophen] damit zurückhalten.
Nicht unwichtig für die Culturgeschichte der Provence zu Anfang des vierzehnten Jahrhunderts ist die unter dem Namen Minchat Kenaot477c bekannte Darstellung und Sammlung von Briefen, die philosophischen Predigten und das Studium der Philosophie um das J. 1304 betreffend. Es haben dazu folgende Provenzalen beigetragen:
„מנחת קנאות”477c — התיאור ואוסף האיגרות הידוע בשם זה, העוסק בדרשות הפילוסופיות ובלימוד הפילוסופיה סביב שנת 1304 — אינו חסר חשיבות לתולדות תרבות פרובנס בראשית המאה הארבע־עשרה. תרמו לו הפרובנסלים הבאים: אבא מרי בן משה מלונל (ראו לעיל עמ׳ 46) בעשרים ושש איגרות, ומהן עשר לרשב״א, שראשונה שבהן פותחת בפתיחה בנויה בתים; אברהם בן יצחק ממונפלייה, בקרפנטרה (מס׳ 92); אברהם בן יוסף בן אברהם אבן ברוך בן נריה מאקס, באיגרת חרוזה (מס׳ 44) לרשב״א; בונפוס וידאל בברצלונה, מעריצו של הרמב״ם (מס׳ 11, 13, 88); יעקב בן יהודה ליד ארל (מס׳ 53), סתום־לשון וגבוה־סגנון, שבכ״ג בשבט (31 בינואר) 1304 הציע לעבור בכל פרובנס כדי לאסוף חתימות מסכימות לאיסור ללמוד פילוסופיה לפני גיל שלושים; יעקב בן מכיר במונפלייה, קרוב משפחתו של יהודה בן משה תיבון, שלמד בלוניל (מס׳ 39); יהודה דס פלנס (פלנש) בן שלמה בן מאיר בארלכ (מס׳ 96); יוסף באביניון, בנו של אברהם הנזכר מאקס, שעמו עמד רשב״א477d בקשר גם בעניינים אחרים (מס׳ 45); וקלונימוס בן טודרוס, הנשיא בנרבון, עמ׳ 478 קרוב משפחה של ר׳ משולם ושל אבא מרי, כנראה צאצא של אותו נשיא בשם זה שבנימין מכיר שם, בעל סגנון נעים (מס׳ 57, 64, ועמ׳ 130).
עוד השתתפו: קרשקש וידאל, אחי בונפוס, בפרפיניאן, שאף שלא היה שונא חכמה חשש שלומדי הפילוסופיה שאינם בקיאים בתורה עלולים להפוך כולם לכופרים אנטי־רבניים (מס׳ 12); מרדכי בן יצחק אזובי בקרפנטרה (מס׳ 91), מורה הוראה מכובד, לשעבר בקרקסון478a; משה בן שמואל בן אשר בפרפיניאן (מס׳ 18, 37, 38); שלמה בן שלמה נתן בבזייה (מס׳ 94); שלמה בונגודאס בן יהודה בן שלמה מלונל בנרבון (מס׳ 95), באיגרת שירית נגד המפרשים הפילוסופיים, הגרועים לדבריו מן הקראים; שמואל בן ראובן מבזייה, המתנצל באיגרתו החרוזה לרשב״א (מס׳ 41) על שנתן את חתימתו לדרישת המתנגדים; שמואל סולמי; וטודרוס דה בוקר במונפלייה, שכתב איגרת חריפה (מס׳ 22) לפרנסי ברצלונה. נוסף על אלה שייכות ארבע איגרות (מס׳ 24, 47, 54, 93) לכותבים אלמונים במונפלייה ולכותבים בשם בארז׳נטייר, בלוניל ובקפסטן. מבין החתומים מלוניל, מאיר בן ישעיה הוא ככל הנראה זה המופיע ב־cod. Rossi 166.
Abbamare b. Moses de Lunel. (s. oben S. 46 ) mit 26 Briefen, hierunter 10 an R. Sal. Aderet, von denen der erste einen strophisch geformten Eingang hat; Abraham b. Isaac aus Monpellier in Carpentras (N. 92); Abraham b. Joseph b. Abraham ibn Baruch ben Neria aus Aix in einem gereimten Schreiben (N. 44) an Aderet; Bonfos Vidal in Barzellona, ein Verehrer des Maimonides (N. 11. 13. 88); Jacob b. Jehuda bei Arles (N. 53), dunkel und schwülstig, der unterm 23. Schebat (31. Jan.) 1304 sich anbot, die ganze Provence zu bereisen, um zustimmende Unterschriften zu dem Verbot zu sammeln, vor zurückgelegtem dreissigsten Jahre Philosophie zu studiren; Jacob b. Machir in Monpellier, verwandt mit Jehuda Tibbon b. Moses; er hatte in Lunel studirt (N. 39); Jehuda des Plans (פלנש) b. Salomo b. Meir in ארלכ (N. 96); Joseph in Avignon, der Sohn des erwähnten Abraham aus Aix, mit welchem Aderet477d auch anderweitig in Verbindung gestanden (N. 45); Kalonymos b. Todros, der Nasi in Narbonne, S. 478 mit R. Meschullam und Abbamare verwandt, vermuthlich ein Nachkomme des gleichnamigen Nasi, den Benjamin daselbst kennt; gefälligen Stils (N. 57. 64 und S. 130); Krescas Vidal, des Bonfos Bruder, in Perpignan, der, obwohl der Wissenschaft nicht abhold doch besorgt, dass die der Thora unkundigen Philosophie-Studirenden Alle zu antirabbinischen Ketzern machen könnten (N. 12); Mordechai b. Isaac [Ezovi] in Carpentras (N. 91), ein geachteter Gesetzlehrer, früher in Carcassonne478a; Moses b. Samuel b. Ascher in Perpignan (N. 18. 37. 38); Salomo b. Salomo Natan in Beziers (N. 94); Salomo Bongodas b. Jehuda b. Salomo de Lunel in Narbonne (N. 95) mit einer poetischen Epistel gegen die philosophischen Ausleger, die ärger seien als die Karäer; Samuel b. Ruben aus Beziers, der in seinem gereimten Sendschreiben an Aderet (N. 41) sich entschuldigt, dass er der Aufforderung der Gegner seine Unterschrift gegeben; Samuel Sulami; Todros de Beaucaire in Monpellier, der einen heftigen Brief (N. 22) an die Vorsteher in Barzellona geschrieben. Ausserdem gehören 4 Schreiben (N. 24. 47. 54. 93) Ungenannten in Monpellier und Genannten in Argentière, Lunel und Capestan. Unter den Unterschriebenen von Lunel ist Meir b. Jesaia wahrscheinlich der in cod. Rossi 166 vorkommende.
אין להיפרד מסופרי פרובנס בלי יצחק דה לטס, בעל החיבור המכונה „שערי ציון”, ששימר ידיעות יקרות על מחברים פרובנסליים. ממשפחת דה לטס, או לטס (Lattes), שעליה כבר מסרתי ידיעה קצרה במקום אחר478b, ידועים לנו מן התקופה הקדומה יותר: יעקב בן אליה; אליה בן יצחק מקרקסון, חתן משולם עמ׳ 479 בן משה, שביאר או הגן על „מורה הנבוכים”479a סביב 1280; הרופא יצחק בן יהודה בפרפיניאן ב־1303479b; ויעקב בן יצחק סביב 1340, שחיבר כתבים תלמודיים. בנו יצחק הוא מחבר החיבור הנדון, שכתבו בשנת 1372 וקראו „תולדות יצחק”.
עשרת חלקיו הראשונים מבארים את תולדות המסורת, את תוכן המשנה המסודר לפי המצוות השונות, את התוספתא ואת משנה תורה לרמב״ם, את החובות המוטלות על נשים ואת חלוקת האיסורים, את טבעה של ההלכה למשה מסיני, ואת סדר המשנה והתלמוד, וכן את המצוות שחובתן מוחלטת. החלק האחד־עשר מונה את המצוות לפי סדרן בתורה, בהפניה לתלמוד, לרמב״ם, למשה מקוצי וליצחק מקורביל; השנים־עשר — את פסוקי המקרא המובאים ב„מורה הנבוכים”; השלושה־עשר כולל את הלכות קריאת התורה; הארבעה־עשר — ביאורים לתאולוגיה של אבן עזרא. בשני החלקים האחרונים, החמישה־עשר והשישה־עשר, מובאות תשובות הרמב״ם שבהן הוא מבאר את חיבורו ביתר פירוט, וכן פירושים קדומים למעשה בראשית. רק תוכן העניינים שאחרי ההקדמה נקרא „שערי ציון”. חיבורו השני „קרית ספר” מפרש את התורה הלכתית ופילוסופית. אך כתב היד של ה׳ י׳ מיכאל, שלו אני חב את הידיעות הללו עליו, מגיע רק עד קרוב לסוף פרק לד בשמות. עוד שני בני לטס קדומים יותר הם יהודה ואליעזר479c.
Wir dürfen von so vielen Schriftstellern der Provence nicht scheiden, ohne des Isaac de Latas zu gedenken, des Verfassers von dem sogenannten „Schaare Zion,“ in dem uns schätzbare Nachrichten über provenzalische Autoren aufbewahrt sind. Von dem Geschlecht de Latas oder Lattes, über welches ich bereits eine kurze Nachricht478b gegeben, sind uns aus älterer Zeit bekannt: Jacob b. Elia; Elia b. Isaac aus Carcassonne, der Schwiegersohn von Meschullam S. 479 ben Moses, er erläuterte oder vertheidigte den More des Maimonides479a, um 1280; der Arzt Isaac b. Jehuda lebte 1303 in Perpignan479b; Jacob b. Isaac um 1340, verfasste talmudische Schriften: dessen Sohn Isaac ist der Verfasser des besprochenen Werkes, das er im Jahre 1372 schrieb und תולדות יצחק benannte. Dasselbe erläutert in den ersten zehn Abtheilungen die Geschichte der Tradition, den nach den einzelnen Geboten geordneten Inhalt der Mischna, der Tosefta und des Mischne Thora von Maimonides, die den Weibern obliegenden Pflichten und die Eintheilung der Verbote, die Natur der Sinaitischen Halacha's, die Ordnung der Mischna und des Talmuds, die Gebote mit unbedingter Verbindlichkeit. Die eilfte Abtheilung verzeichnet die Gesetze nach der Reihefolge in dem Pentateuch mit Hinweisung auf Talmud, Maimonides, Moses de Coucy und Isaac de Corbeil; die zwölfte die in dem More vorkommenden Bibelstellen; die dreizehnte enthält die Ritualvorschriften über die Thora-Lectionen; die vierzehnte Erläuterungen über Aben Esra's Theologie. In den beiden letzten Abtheilungen, der funfzehnten und der sechzehnten, werden Gutachten von Maimonides, in denen er sein Werk näher erläutert, und ältere Auslegungen über die Schöpfungsgeschichte mitgetheilt. Die auf die Vorrede folgende Inhalts-Angabe, nicht aber das Werk selbst, heisst Schaare Zion. De Latas hat noch ein zweites Werk, קרית ספר, geschrieben, in welchem der Pentateuch sowohl halachisch als philosophisch erklärt wird. Die Handschrift von H. I. Michael, dem ich diese Notizen darüber verdanke, reicht indessen nur bis gegen Ende von Exod. Kap. 34. Noch zwei ältere Latas sind Jehuda und Elieser479c.
עמ׳ 480 בהקדמת „תולדות יצחק” מצאתי נזכרים האנשים הבאים: „החכם הכולל גרשם בן שלמה מארל [מחבר חיבור הטבע הידוע]; בנרבון ר׳ יצחק בן מרוואן הלוי, ואחיינו ר׳ משה בן יוסף בן מרוואן הלוי, ר׳ אליעזר בן זכריה, ר׳ יצחק בן יהודה, ר׳ אברהם בן חיים, ר׳ שלמה הזקן, הנשיא ר׳ משה בן טודרוס ובנו — 'הארז הרם' — ר׳ לוי, יחד עם שאר בני משפחת הנשיאים, ור׳ יצחק הכהן, מתלמידי ר׳ אברהם בן דוד. ר׳ מרדכי בן יהושפט כתב [מחזיק האמונה] נגד המומר פול, שהיה תלמידו של ר׳ עמנואל בן אליעזר בן עמנואל. בלוניל ישב החכם ר׳ מנוח; המורה הנכבד ר׳ ישראל דה ולברג בשנת ע׳ [1310] בטארסקון היה מתלמידי סבנו ר׳ עמנואל מטארסקון. עוד: החכם הכולל ר׳ יקותיאל הכהן, המכונה Sen Astruc; החכם הכולל ר׳ שמשון משינון; ר׳ אבא מרי אליגדור, המכונה Sen Astruc de Novas, חיבר כתבים בכל התחומים; ר׳ יוסף טורנו נהרג בשנת ק״ח [1348]; בנו של ר׳ יצחק הכהן הוא ר׳ פרץ, שכתב הרבה אך לא נודע ביותר; בנו של ר׳ פרץ הוא ר׳ משולם הכהן. אבי, ר׳ יעקב בן יצחק מבית לטס, חיבר חיבורים על התלמוד.”
In der Vorrede des ersteren Werkes fand ich folgende S. 480 Männer genannt: „Der umfassende Weise Gerschom b. Salomo aus Arles [Verfasser der bekannten Naturgeschichte]; in Narbonne R. Isaac b. Merwan Levi, dessen Neffe R. Moses b. Joseph b. Merwan halevi, R. Elieser b. Zacharia, R. Isaac b. Jehuda, R. Abraham b. Chajim, R. Salomo der greise, der Fürst R. Moses b. Todros, dessen Sohn, „die hohe Zeder,“ R. Levi nebst den übrigen aus dem Geschlecht der Fürsten, und R. Isaac ha-Cohen von den Schülern R. Abraham's b. David. R. Mordechai b. Jehosapha schrieb [מחזיק האמונה] gegen den Abtrünnigen Paul, welcher Paul ein Schüler von R. Immanuel b. Elieser b. Immanuel gewesen. In Lunel lebte der weise R. Manoach; der angesehene Lehrer R. Israel de Valabregue im Jahre 70 [A. 1310] in Tarascon war ein Zuhörer unseres Grossvaters R. Immanuel aus Tarascon. Ferner: Der umfassende Weise R. Jekutiel ha-Cohen genannt Sen Astruc, der umfassende Weise R. Simson Chinon; R. Abbamare Eligedor, Sen Astruc de Novas genannt, hat Schriften in allen Fächern verfasst; R. Joseph Toreno ist im Jahre 108 [A. 1348] getödtet worden; des R. Isaac ha-Cohen Sohn ist R. Perez, der Vieles geschrieben, das aber nicht sehr bekannt geworden; der Sohn des R. Perez ist R. Meschullam ha-Cohen. Mein Vater R. Jacob b. Isaac aus dem Hause Latas hat Werke über den Talmud geschrieben.“
לכך מצטרפות הידיעות הספרותיות שחיד״א480a ויחיא480b שאבו מאותו מקור עצמו. אצל חיד״א מדובר על: יהודה ברצלוני הנשיא; יוסף טוב עלם, „מחבר ספרים רבים ויקרים”; יעקב בן אליה דה לטס; יצחק בן אבא מרי ממרסיי; משולם בן משה בן יהודה מבזייה; משה תיבון, עמ׳ 481 מפרש התורה481a; מאיר מטרינקטאיי, מחבר הספר Haëser; שמואל תיבון; שמואל בן משה מלגווירי; ויעקב בן אנטולי, מחבר „מלמד”, המופיע אמנם בשם סבו שמשון בן אבטליון. יחיא מונה 47 אנשים, ומתוכם עשרים כבר נזכרו; השאר הם: משה בן יוסף מנרבון, משולם בן יעקב מלוניל, משה בן יהודה מבזייה, יונתן הכהן, אליה בן יצחק מקרקסון, מחבר הספר „האסופות”481b, שלמה בן אברהם ותלמידו דוד בן שאול, אשר [בן משולם], משה קמחי481c, אליעזר בן עמנואל ואחיו יהושע מטארסקון, ר׳ ראובן בן חיים הזקן, יוסף בן גרשון, הנשיא שמואל בן שלמה, ר׳ משה מחבר „שלחן”481d ובנו ר׳ שמואל, מרדכי בפרובנס, יהודה דה לטס, אברהם ממונפלייה, יצחק הנשיא, מנחם המאירי, חיים בן שמואל בן דוד מטודלה (1331)481e, מתתיה היצהרי (?), לוי בן אברהם בן חיים, קלונימוס בן מאיר, יוסף כספי, ודוד ד׳אשטילה. חוץ מזה מזכיר דה לטס גם בכבוד את ר׳ זרחיה, מחבר „המאור”, וכן את הרלב״ג; חיבורו מודיע לנו אפוא, פחות או יותר, על כשישים מחברים שכמעט כולם פרובנסלים; על רבים מהם, וכן על פרובנסלים בכלל, כבר דיברתי במקומות אחרים481f.
עמ׳ 482 על הבאים ראויות עוד כמה הערות כאן: אבא מרי בן אליגדור, המכונה Astruc — אצל אסמעאני: „אלגדור נסתרוך” — הוא מחבר פירוש איוב שבפארמה (cod. Rossi 1372) ובוותיקן (cod. 244). אצל דה רוסי יש לו גם הכינוי „דשון”. עמנואל, רבו של ר׳ ישראל, הוא כנראה גם רבו של המומר פול, וחי אפוא סביב אמצע המאה השלוש־עשרה. שפול זה היה יהודי שהמיר דתו כבר דיווח, לפני דה לטס, מנחם בן זרח482a, ובכך מתבטל ספקו של וולף482b. בנו של עמנואל, אליעזר מטארסקון, הוא אותו איש שתשובתו נמצאת בכתב יד דה רוסי 166. אך „שמואל מאגדה” הנזכר שם צריך להיות: ר׳ שמואל מאגד. יצחק הכהן בנרבון סביב 1190 נזכר אצל אהרן הכהן מלונל482c. יצחק בן מרוואן לוי חי באמצע המאה השתים־עשרה, בן זמנו הצעיר של משה העניו; כתביו מצוטטים אצל אברהם בן יצחק ואחרים, והוא מת בלי בנים482d. יעקב בן אבא מרי היו לו שני בנים. את ספרו „מלמד” מזכירים: מחבר „משרת משה”, לוי בן אברהם, אברהם אבולעפיה, החיבור „מנחת קנאות”, נתן תיבון482e, „כל בו”, אבודרהם, מאיר אלדבי, דה לטס, הספר „פתשגן”482f, פרשן אלמוני482g, ויצחק אבוהב. לפי כתב יד „רוח חן”, המכנה אותו מחברו, היה ממרסיי.
Hieran schliessen sich die aus derselben Quelle geschöpften literarischen Angaben bei Asulai480a und Jachia480b. Die ersteren betreffen den Nasi Jehuda Barzelloni, Joseph tob Elem „den Verfasser vieler und werthvoller Bücher,“ Jacob b. Elia de Latas, Isaac b. Abbamare aus Marseille, Meschullam b. Moses b. Jehuda aus Beziers, Moses Tibbon, S. 481 der den Pentateuch commentirt481a, Meir aus Trinquetaille Verfasser des Buches Haëser, Samuel Tibbon, Samuel b. Moses Melgueiri, Jacob b. Antoli, Verfasser des Malmad, der aber unter dem Namen seines Grossvaters Simson b. Abtaljon erscheint. Jachia führt 47 Personen auf, hierunter 20, die bereits erwähnt worden; die übrigen sind: Moses b. Joseph aus Narbonne, Meschullam b. Jacob aus Lunel, Moses b. Jehuda aus Beziers, Jonatan ha-Cohen, Elia b. Isaac aus Carcassonne, der das Buch האסופות481b geschrieben, Salomo b. Abraham und sein Schüler David b. Saul, Ascher [b. Meschullam], Moses Kimchi481c, Elieser b. Immanuel und dessen Bruder Josua aus Tarascon, R. Ruben der Sohn des greisen Chajim, Joseph b. Gerson, der Nasi Samuel b. Salomo, R. Moses Verfasser des שלחן481d und sein Sohn R. Samuel, Mordechai in der Provence, Jehuda de Latas, Abraham aus Monpellier, Isaac Nasi, Menachem Meiri, Chajim b. Samuel b. David aus Tudela (A. 1331)481e, Matatia hajizhari (?), Levi b. Abraham b. Chajim, Kalonymos b. Meir, Joseph Caspi, David d'Estella. Ausserdem gedenkt de Latas auch ehrenvoll des R. Serachja, Verfassers des Maor, so wie des Gersonides, und sein Werk macht uns solchergestalt mehr oder weniger mit sechzig beinahe durchgängig provenzalischen Autoren bekannt; über mehrere darunter, so wie über Provenzalen überhaupt, habe ich bereits an anderen Orten481fS. 482 gesprochen. Ueber folgende mögen einige Bemerkungen hier noch Platz finden:
Abbamare b. Eligedor genannt Astruc — bei Assemani: אלגדור נסתרוך — ist der Verfasser des in Parma (cod. Rossi 1372) und dem Vatican (cod. 244) befindlichen Hiob-Commentars. Bei de Rossi hat er noch den Zunamen דשון.
Immanuel der Lehrer R. Israel's ist wahrscheinlich der Lehrer des Paul, lebte also gegen die Mitte des dreizehnten Jahrhunderts. Dass dieser Paul ein getaufter Jude gewesen, hat vor de Latas schon Menachem b. Serach482a gemeldet, wodurch Wolf's482b Zweifel beseitigt werden. Immanuel's Sohn Elieser de Tarascon ist derselbe, dessen Gutachten der de Rossische Codex 166 enthält. Aber der dort genannte Samuel Maghedi soll heissen: R. Samuel aus Agde.
Isaac ha-Cohen, um 1190 in Narbonne, wird von Aaron ha-Cohen de Lunel482c angeführt.
Isaac b. Merwan Levi lebte in der Mitte des zwölften Säculums, ein jüngerer Zeitgenosse von Moses dem Demüthigen; seine Schriften werden von Abraham b. Isaac und Anderen angeführt; er starb kinderlos482d.
Jacob b. Abbamare hatte zwei Söhne; sein Buch Malmad führen an: Der Verfasser von משרת משה, Levi b. Abraham, Abr. Abulafia, die Schrift Minchat Kenaot, Natan Tibbon482e, Kol Bo, Abudarham, Meir Aldabi, de Latas, das Buch פתשגן482f, ein ungenannter Scholiast482g, Isaac Aboab. Einer Handschrift des רוח חן zufolge, die ihn als Autor nennt, war er aus Marseille.
יהודה ברצלוני, שנדון ביתר פירוט בתוספות (לעמ׳ 483 cod. Lips. 31), ישב במקום אחד עם ר׳ אברהם הנשיא בן חייא הידוע, כנראה במרסיי. פעם חלקו בסעודת נישואין, שאותה יעץ ר׳ אברהם לדחות מטעמים אסטרולוגיים, וברצלוני ראה בכך אמונה תפלה אסורה. הוא גם גינה את השימוש באצטרולב בשבת, וכינה את המילה „אצורלב” ברמז „אסור לאו”483a. שר׳ אברהם בן יצחק למד לפניו מעיד מאמר נוסף483b. לוי הוא הנשיא בנרבון ששיבח אלחריזי; אביו משה בן טודרוס483c היה חברו של אברהם בן יצחק. שמואל בן שלמה הנשיא, כנראה מקרקסון ומחבר חיבור על „המורה”, נזכר גם אצל ר׳ מנוח483d.
[459a] Munk, notice sur Joseph b. Jehoudah, עמ׳ 49.
[461a] שן או שין: כל בו, מס׳ 143; הקדמת דה לטס שבכתב יד; בן ששת, שו״ת 266; cod. Rossi 1372.
[461b] אן, ולא An, כפי שמובא במילונים [Anbonet וכיו״ב].
[461c] cod. Vat. 247.
[461d] דרשות, שמהן הוא מזכיר את דרשת שבועות לתהלים קיט. אולי הן הן פירוש התורה שבכתב יד אצל דה רוסי, cod. 1417.
[461e] cod. Uri 130, מס׳ 2.
[461f] שו״ת 310, 322.
[461g] הודעה מה׳ י׳ מיכאל.
[461h] ר׳ דוד לחמי היה רב בלבנט סביב שנת 1710; השוו שו״ת אברהם הלוי (גנת ורדים), חלק 3 תוספת המחבר: אחרי חלק 3 יש להוסיף: חטיבה 2, מס׳ 12 (בית הלחמי), ושל משה ישראל (משאת משה), חלק 4, מס׳ 54.
[462a] כל בו, מס׳ 31, דף 24ג; דוד בן זמרא, שו״ת 165; שיטה לכתובות כב ע״ב.
[462b] הודעה מה׳ י׳ מיכאל.
[462c] ראו מאמרי על הספרות הגאוגרפית, מס׳ 52.
[462d] הודעה מש׳ ג׳ שטרן.
[462e] מנחת קנאות, עמ׳ 66.
[462f] אליהו מזרחי, שו״ת, דף 64ב. ראו לעיל עמ׳ 418.
[462g] cod. Uri 343, מס׳ 2; השוו מנחת קנאות, בסוף.
[462h] שם, עמ׳ 160, 161.
[462i] יהודה בן אשר, שו״ת שבכתב יד, מס׳ 73.
[462k] cod. Rossi 835.
[462l] לפי הודעת ה׳ י׳ מיכאל: מייטשור פרפיית מלגונה, בדיוואן שבכתב יד של שלמה בונפיד.
[462m] ראו הרשימה אצל וולף, כרך 2, עמ׳ 596, מס׳ 27; ההשערות אצלו, כרך 1, עמ׳ 992, הערה 1, ועמ׳ 994, אינן מבוססות.
[463a] מנחת קנאות, עמ׳ 22, 56, 77, 98, 117, 170.
[463b] לאחר שב־Zeitschrift für die Wissenschaft des Judenthums, עמ׳ 167, הוסבה תשומת הלב לכתיב זה של השם אצל בלמס, הודיעני לוצאטו שהמשקל מחייב אותו בארבעה מקומות בדיוואן שבכתב יד.
[463c] עמר השכחה, דף 126א.
[463d] הודעת לוצאטו ממרץ 1841.
[463e] יש גם משורר בשם שלמה בן יהודה גיאת; ראו סדר קרפנטרה, דף 134.
[463f] יוסף בן בנבנשת אבן סברה חי ב־1305 בברצלונה; ראו שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, מס׳ 417.
[464a] ראו את חיבורי „נוסח בית הכנסת של אביניון” ב־Allgemeine Zeitung des Judenthums 1839, עמ׳ 11, מס׳ 6.
[464b] cod. Rossi 835.
[464c] דוקס: הודעה, המבורג, אפריל 1841.
[464d] אנלקטות שלי, מס׳ 7, עמ׳ 201.
[464e] אורחות חיים, דף 35א, 88א; כל בו, דף 26ד, 60ג, 86ד.
[464f] מנחת קנאות, עמ׳ 180.
[464g] חרדים, דף 66א.
[465a] השוו מ׳ זקש, שירת ישראל הדתית, עמ׳ 257; Orient 1840, עמ׳ 728.
[465b] שם זה מופיע בטעות ברשימה שבסוף קטלוג כתבי היד של דה רוסי; השם הנכון הוא אברהם ק׳.
[474a] הודעה מלוצאטו; השוו כתב העת של גייגר, חלק 5, עמ׳ 403.
[474b] cod. hebr. München 237.
[474c] 605 רבע (Q.), 37 עמודים, פותח במילים „הנה הספר הזה מלקט דעת הגאונים והחכמים”; הוא מזכיר בין השאר את דודו ר׳ שלמה, את זקנו בחיי בן שלמה, ומונה גם את משה בן חנוך כאחד מאבותיו.
[475a] פירוש המורה ג, נא.
[475b] ראו „נוסח וכו׳” שלי, שם, עמ׳ 680, מס׳ 27.
[475c] אותו כינוי מופיע גם בשנת 1387 במונפלייה (בן ששת, שו״ת 266).
[481a] פירוש זה נמצא בכתב יד בלונדון, בספריית הרב המנוח שלמה הירשל.
[481b] ראו שלטי הגיבורים לעבודה זרה, פרק ב, דף 340ב, 342א; השוו לוצאטו בכרם חמד, חלק 7, עמ׳ 69–70. אך לפי ה׳ י׳ מיכאל מחבר החיבור הזה הוא יהודה בן יעקב.
[481c] פירושו ליהושע י, יג מובא ב„לוית חן” שבכתב יד, בפרק על הניסים.
[481d] ראו המקומות שצוינו לעיל בעמ׳ 475, הערה d.
[481e] יש לתקן את הספרה כ״א לצ״א.
[481f] אנלקטות שלי, מס׳ 2, 3, 7; additamenta לכתבי היד של לייפציג, 11, 31, 40, 41; „נוסח בית הכנסת של אביניון” שלי; הערות ל„בנימין מטודלה”, מס׳ 8, 11–13, 15–18, 20–23, 25–30; „הספרות הגאוגרפית של היהודים” שלי, מס׳ 46, 50, 52, 71.
[482a] צדה לדרך א, א, לו.
[482b] Bartolocci, Bibliotheca, כרך 3, עמ׳ 911.
[482c] ראו פחד יצחק, ערך כהן.
[482d] תמים דעים, מס׳ 122, 188; התרומות יד, ה; נא, ו; כל בו, מס׳ 28; יוחסין, דף 130ב, מהדורת קרקוב, שם יש למחוק בשורה 11 מלמטה את המילה „ור׳”.
[482e] מבחר המאמרים, דף 14א.
[482f] לוצאטו: Philoxenus, עמ׳ 37, ו־virgo filia Jehudae, עמ׳ 13.
[482g] בשולי cod. Rossi 1070.
[483a] מנחת קנאות, עמ׳ 107.
[483b] שמעון דוראן, שו״ת, חלק 3, מס׳ 238.
[483c] איגרות הרמב״ם, דף 55ב; יום טוב בן אברהם בשיטה לבבא מציעא קכז ע״ב. השוו הערתי 8 ב„בנימין מטודלה”, כרך 2, עמ׳ 6.
[483d] פירושים, קושטא 1718, דף 19ב, 46א.
Jehuda Barzelloni, der in den additamenta (zum S. 483 cod. Lips. 31) näher besprochen ist, hat mit dem bekannten R. Abraham Nasi b. Chija an Einem Orte, vermuthlich in Marseille, gewohnt, und hatten sie einsmals einen Streit bei Gelegenheit einer Hochzeitsfeier, die R. Abraham aus astrologischen Gründen zu verschieben gerathen, welches Barzelloni für verbotenen Aberglauben erklärte. Auch tadelte er es, am Sabbat das Astrolabium zu gebrauchen, und nannte das אצורלב bedeutsam ein אסור לאו483a. Dass R. Abraham b. Isaac bei ihm gehört, bezeugt noch ein anderer Ausspruch483b.
Levi ist der Nasi zu Narbonne, den Charisi preist; sein Vater Moses b. Todros483c war der College von Abraham b. Isaac.
Samuel b. Salomo der Nasi, vermuthlich derselbe der aus Carcassonne ist, und eine Schrift über den More verfasst hat, wird auch von R. Manoach483d angeführt.
[459a] Munk notice sur Joseph b. Jehoudah, p. 49.
[459b] המבקש f. 27b.
[459c] עומר השכחה f. 126a; briefliche Mittheilungen von Luzzato.
[460a] RGA Th. 1 N. 724. Minchat Kenaot N. 14 S. 50.
[460b] das. N. 52.
[460c] Eben Bochan, Ende.
[460d] Mechabberot S. 11. 51. 196.
[460e] Israelit. Annalen 1839 S. 54.
[460f] Mittheilung von H. I. Michael.
[460g] דרכי נעם 7a.
[460h] zu Exod. c. 15 und Jesaia c. 4.
[460i] Schebet Jehuda N. 19.
[461a] שן oder שין Kol Bo N. 143, de Latas Vorrede ms., ben Scheschet RGA. 266. cod. Rossi 1372.
[461b] אן, nicht An — wie in den Wörterbüchern [Anbonet u. s. w.] aufgeführt wird.
[461c] cod. Vat. 247.
[461d] דרשות, von denen er die zum Wochenfeste zu Ps. 119 anführt. Vielleicht sind diese der Pentateuch-Commentar ms. bei de Rossi cod. 1417.
[461e] cod. Uri 130 N. 2.
[461f] RGA. 310 322.
[461g] Mittheilung von H. I. Michael.
[461h] R. David Lachmi war ein Rabbiner in der Levante um das J. 1710; vgl. die RGA. von Abraham ha Levi (גנת ורדים) Th. 3 Berichtigung: Hinter Th. 3 hinzuzufügen: Abschn. 2. N. 12. [בית הלחמי] und von Moses Israel (משאת משה) Th. 4 N. 54.
[462a] Kol Bo N. 31 f. 24c. David b. Simra RGA. 165. Schittah zu Ketubot 22b.
[462b] Mittheilung von H. I. Michael.
[462c] s. meine Abhandlung über die geograph. Literatur N. 52.
[462d] Mittheilung von S. G. Stern.
[462e] Minchat Kenaot S. 66.
[462f] Elia Misrachi RGA. f. 64b. Siehe oben S. 418.
[462g] cod Uri 343 N. 2; vgl. Minchat Kenaot Ende.
[462h] daselbst S. 160. 161.
[462i] Jehuda b. Ascher RGA. ms. N. 73.
[462k] cod. Rossi 835.
[462l] Nach der Mittheilung H. I. Michael's: מייטשור פרפיית מלגונה in dem Diwan ms. von Salomo Bonfed.
[462m] s. das Verzeichniss bei Wolf t. 2 p. 596 N. 27.; die Vermuthungen bei demselben t. 1 p. 992 nota 1 und p. 994 sind ungegründet.
[463a] Minchat Kenaot S. 22. 56. 77. 98. 117. 170.
[463b] Nachdem in der Zeitschrift für die Wissenschaft des Judenthums S. 167 auf diese, bei Balmes vorkommende, Schreibung jenes Namens aufmerksam gemacht worden, belehrte mich Luzzato, dass selbige an vier Stellen des Diwan ms. der Rhythmus gebiete.
[463c] עמר השכחה f. 126a.
[463d] Mittheilung Luzzato's vom März 1841.
[463e] Es giebt auch einen Dichter Salomo b. Jehuda Giat, s. Seder Carpentras f. 134.
[463f] Joseph b. Benveniste ibn Sabara lebte 1305 in Barzellona, s. Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 417.
[464a] s. meinen Ritus der Synagoge von Avignon, in der Allgemeinen Zeitung des Judenthums 1839 S. 11. N. 6.
[464b] cod. Rossi 835.
[464c] Dukes: Anzeige, Hamburg April 1841.
[464d] meine Analekten N. 7 S. 201.
[464e] Orchot Chajim f. 35a, 88a. Kol Bo f. 26d, 60c, 86d.
[464f] Minchat Kenaot S. 180.
[464g] Charedim f. 66a.
[465a] Vgl. M. Sachs religiöse Poesie S. 257. Orient 1840 S. 728.
[465b] Fehlerhaft steht dieser Name in dem Verzeichnisse hinter de Rossi's catal. codd. ms.; es soll Abraham K. heissen.
[465c] Jehuda b. Ascher RGA. ms. N. 73.
[465d] der Brief, welcher dem קערת כסף beigefügt war, ist abgedruckt in Kerem Chemed Th 4 S. 11 ff.
[465e] s. meinen Ritus der Synagoge von Avignon a. a. O. S. 679.
[465f] cod. Rossi 582.
[465g] Orient 1840 S. 716.
[465h] cod. Vatic. 391 N. 4.
[466a] סדר התמיד, Th. 1, Anhang.
[467a] Depping p. 290.
[467b] zu Richter 6, 38.
[467c] zu Genesis f. 27 b.
[468a] Commentar Exod. (תצוה 162 b.), ישועות משיחו f. 31 d.
[468b] יפה מראה ed. Berlin f. 206 a; 79 a, 198 a.
[468c] Wolf t. 3 p. 291.
[468d] Commentar des More 2, 3.
[468e] vgl. de Castro biblioteca española t. 1 p. 176 bis 181.
[468f] Kerem Chemed Th. 4 S. 11 ff.
[469a] Landauer, in Orient 1845 Lit. Bl. 15. S. 228.
[469b] s. meine Bemerkungen in Geigers Zeitschrift Th. 4 S. 390; den catal. codd. Lips. p. 286; Dukes in Israelit. Annalen 1839 S. 68.
[469c] catal. Biscioni in fol. p. 152 oben; fehlerhaft הערירי in dessen catal. in 8 p. 481.
[469d] Sal. Aderet RGA. Th. 3 N. 32.
[469e] de Rossi Var. Lect. t. 1 p. XLII.
[469f] אלה הדברים 1566 in 4.
[469g] Conforte 52a. Asulai Vaad מ' 24 Dessen שמחת הרגל Th. 2 f. 45a.
[469h] f. 74, 78 bis 82, 85.
[470a] Amsterd. 1762 in 8. f. 86b.
[470b] s. Ritus u. s. w. (a. a. O. S. 682 N. 51) und meine Bemerkungen in den Israelit. Annalen 1839 S. 341.
[470c] Schalschelet 54b.
[470d] Analekten N. 3 und 7; additamenta zu codd. Lips. XXI. XLI.
[471a] Mittheilung von H. I. Michael.
[471b] מפעלות אלהים 8, 8.
[471c] מאמץ כח N. 12. f. 117a.
[471d] Dod Mordechai c. 3.
[472a] מלגויירי So schreiben Bedarschi, de Latas, cod. Bodlej. 78 und cod. Rossi 423; cod. Vatic. 386 hat מלגיירי; cod. Vatic. 248: מלגויר הנהר; cod. Vat. Urbin. 39: מאלגיריו; ein neueres Manuscript השינה והקיצה liest אליגורן. Vergl. über Melgueiri unten Abhandlung 7 §. 15.
[472b] de Latas bei Asulai, Schem Th. 2 ש' 20.
[472c] Sifte Jeschenim א, 200 Wolf t. 3 p. 1051. 1063.
[472d] biblioth. t. 4 p. 386.
[473a] Seder Carpentras für die Fasttage, f. 139b.
[473b] daselbst f. 113.
[473c] einige Male handschriftlich in Hamburg, war auch bei M. I. Bresselau, erwähnt von Dukes in Moses b. Esra S. 108 N. 12.
[473d] cod. Vatic. 382. Vgl. meine Analekten N. 2 S. 310.
[473e] Minchat Kenaot N. 93. 52; vgl. N. 25 und 54.
[473f] cod. Rossi 581.
[474a] Mittheilung von Luzzato. Vgl. Geigers Zeitschrift Th. 5 S. 403.
[474b] cod. hebr. München 237.
[474c] 605 Q., 37 Seiten, mit dem Anfang הנה הספר הזה מלקט דעת הגאונים והחכמים; er citirt unter andern seinen Oheim R. Salomo, seinen Aeltervater Bechai b. Salomo, und führt als seinen Vorfahren auch Moses b. Chanoch an.
[475a] Commentar des More 3, 51.
[475b] s. meinen Ritus u. s. w. a. a. O. S. 680 N. 27.
[475c] Derselbe Zuname erscheint im J. 1387 in Monpellier (ben Scheschet RGA. 266).
[475d] Vgl. meine Analekten N. 2 S. 308 mit Anmerkung 15 zu Benjamin von Tudela Vol. 2 p. 10.
[475e] Der Anfang lautet וארץ שפל רומי ונקלה כבודי לעפר שחה נפשי וקצרה ידי הלעד יחשף סתרי
[475f] s. oben S. 460. Vgl. Minchat Kenaot S. 46. 52. 56. 176. 180 und N. 97. Juchasin f. 71 a.
[476a] dessen אגרת המוסר ms.
[476b] Mittheilung von Luzzato.
[476c] Minchat Kenaot S. 48. 61. 63.
[476d] daselbst S. 58. 172.
[476e] t. 1 N. 1428, 1435; 1459; die Nummer t. 3 N. 1435b streicht er in t. 4 wieder aus.
[477a] s. Orient 1840 S. 704 ff.
[477b] הם יודעים אל יוצרם שעור אבל מלים מיראת כופרים עצרו nach einer Handschrift vom J. 1450.
[477c] Vgl. Geiger: Zeitschrift Th. 5 S. 98 bis 123.
[477d] RGA. Th. 4. N. 24. 89. 186. 274.
[478a] Das. Th. 3 N. 214. 302. Th. 4 N. 278. 295.
[478b] in G. Friedländer's Beiträge zur Reformationsgeschichte, S. 65.
[479a] H. I. Michael, abweichend von Asulai Schem Th. 2 f. 38a.
[479b] Minchat Kenaot S. 32. 80. 96. Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 1249.
[479c] vgl. cod. Rossi 688.
[480a] Schem hagedolim Th. 2 f. 34ab, 38a, 52a, 65b, 78b; die daselbst angeführte alte Handschrift ist, der Mittheilung Michael's zufolge, das Werk von de Latas.
[481a] Dieser Commentar ist handschriftlich in London in der Bibliothek des verstorbenen Rabbiners Sal. Hirschel.
[481b] s. Schilte hagibborim zu Aboda sara c. 2 f. 340b, 342a; vgl. Luzzato in Kerem Chemed Th. 7 S. 69. 70. Aber nach H. I. Michael ist der Verfasser dieses Werkes Jehuda b. Jacob.
[481c] seine Erklärung zu Jos. 10, 13 wird in לוית חן ms. in dem Abschnitt von den Wundern angeführt.
[481d] siehe die oben S. 475 Anmerkung d notirten Stellen.
[481e] man verbessere die Jahrzahl כ"א in צ"א
[481f] Analekten N. 2. 3. 7; additamenta zu codd. Lips. 11. 31. 40. 41; Ritus der Synagoge von Avignon; Anmerkungen zu Benjamin, N. 8. 11—13. 15—18 20—23 25—30; die geographische Literatur der Juden N. 46. 50. 52. 71.
[482a] Zeda laderech 1, 1, 36.
[482b] biblioth. t. 3 p. 911,
[482c] s. Pachad Jizchak v. כהן
[482d] Temim deim N. 122. 188. Haterummot 14, 5. 51, 6. Kol Bo N. 28. Juchasin 130b ed. Kracau, woselbst Z. 11 v. u. ור' zu streichen.
[482e] מבחר המאמרים f. 14a.
[482f] Luzzato: Philoxenus p. 37 und virgo filia Jehudae p. 13.
[482g] am Rande des cod. Rossi 1070.
[483a] Minchat Kenaot S. 107.
[483b] Simeon Duran RGA. Th. 3 N. 238.
[483c] Maimon. Briefe f. 55b. Jomtob b. Abraham in Schittah zu Mezia 127b. Vgl. meine Anmerkung 8 in Benjamin de Tudela Vol. 2 p. 6.
[483d] פירושים, Constpl. 1718, f. 19b, 46a.
Zur Textherstellung
S. 477, „(s. oben S. 46 )“: der Druck zeigt nach der 46 eine Lücke vor der schließenden Klammer — eine ausgefallene Letter (am Scan bestätigt, 2026-08-26). Gemeint ist der Abbamare-Eintrag S. 463; der Körper behält die gedruckte Lesung.
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0471–page-0495 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 24 Übergänge — 12× CONT, 7× HYPH, 5× NEW. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/05_die_juedischen_dichter_der_provence.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Umfang: 91 Absätze, 131 Fußnoten, 25 Seitenmarken (S. 459–483).
ו. תולדות היהודים בסיציליה
עמ׳ 484 הקשר בין האדומים והורדוס לבין רומא כבר הביא בעת העתיקה לזיהוי אדום עם רומא ולראיית האיבה בין עשו ליעקב כאבטיפוס לאיבה בין הרומאים ליהודים. ימי הביניים הרחיקו לכת: הם הביאו את צפו, נכד עשו, מאפריקה לאיטליה, המליכוהו על גאליה ורומא וייחסו לו את בניית פלרמו.484a לבסוף מספרים מחברים סיציליאנים שבשנים 1180 ו־1470 נמצאו כתובות עתיקות המכנות את צפו מפקד מגדל פלרמו ומוכיחות שכבר בימי עשו ישבו בעיר יהודים (!) ופיניקים.484b
אם נתקן „עשו” ל„הורדוס”, אכן אין זה בלתי סביר שאי כסיציליה, השוכן בין איטליה, אלכסנדריה וקירנה, היה מיושב אז ביהודים ממש כמו רומא ויוון, בייחוד מאחר שבאפסוס, באתונה ובקורינתוס התקיימה אוכלוסייה יהודית. פאולוס, ששהה שלושה ימים בסירקוזה (מעשי השליחים כח, יב), אמנם אינו מזכיר שם בני אמונתו; וגם את הידיעה על הבישוף המקומי מרקיאנוס שנהרג בידי היהודים אפשר בהחלט לשייך אל ממלכת הכזבים הגדולה.
עמ׳ 485 על שנת 443 מסופר485a כי בישוף בסיציליה ידע שבמחזור בן תשע־עשרה השנים השנים השלישית, השישית והשמינית הן שנים מעוברות; אולי זהו הרמז החלש הראשון לקיומם של יהודי סיציליה.
אולם את הידיעה הוודאית הראשונה מספק לנו בשנים 590 ואילך האפיפיור גרגוריוס הראשון, שהיה מוכר גם ליהודים.485b מאיגרותיו ומתקנותיו אנו למדים כי בפלרמו, במסינה ובאגריג׳נטו היו אז קהילות יהודיות; כי יהודים החזיקו עבדים עובדי אלילים וסחרו בעבדים; כי מקצתם נכחו במיסה הנוצרית ואחרים התנצרו לאחר שנמחלה להם מקצת מס הקרקע. על אדם בשם נאסאס נמסר לאפיפיור כי הקים מזבח לאליהו הנביא ופיתה את עבדיו הנוצרים להתפלל לפניו. אפשר שכינה את בית הכנסת שבביתו „מזבח אליהו”, על יסוד מלכים א יח. באותה עת גם שומרונים שישבו בסירקוזה ובקטניה מלו את עבדיהם הנוצרים. בפלרמו נטל הבישוף מן היהודים בתי כנסת ובית חולים והפך את הראשונים לכנסיות. קהילת רומא, שהיהודים ביקשו את עזרתה, התלוננה לפני גרגוריוס; הוא הורה להשיב את שווי הנכסים, שכן לא היה אפשר להחזירם בעין לאחר שכבר קודשו. ככלל הוא גינה מעשי אלימות כאלה ודומים להם, עודד המרות דת רק כאשר נעשו בדרך השכנוע, או לפחות מתוך החלטה חופשית, ובמקרים אחדים אף סייע ליהודים ונהג בהם באדיבות.
S. 484 Die Verbindung der Idumäer und des Herodes mit Rom hatte schon im Alterthum Edom und Rom identifizirt, und in der Feindschaft zwischen Esau und Jacob ein Vorbild zu der zwischen Römern und Juden gefunden. Das Mittelalter ging weiter: es liess Esau's Enkel Zefo aus Africa nach Italien kommen, über Gallien und Rom regieren und Palermo erbauen484a. Endlich erzählen uns Sicilische Autoren, dass man in den Jahren 1180 und 1470 alte Inschriften gefunden, welche Zefo als den Befehlshaber des Thurmes von Palermo nennen, und darthun, dass in dieser Stadt schon in Esau's Zeiten Juden (!) und Phönicier gewohnt484b. Emendiren wir Esau in Herodes, so ist es allerdings nicht unwahrscheinlich, dass eine zwischen Italien, Alexandrien und Cyrene belegene Insel wie Sicilien, eben sowohl wie Rom und Griechenland damals von Juden bewohnt gewesen, zumal da Ephesus, Athen, Korinth jüdische Bevölkerung hatten. Paulus, der drei Tage in Syrakus verbracht (Apostelgesch. 28, 12) erwähnt freilich nichts von Glaubensgenossen daselbst; auch kann die Nachricht von dem durch die Juden getödteten dortigen Bischof Marcian füglich in das grosse S. 485 Reich der Lügen verwiesen werden. Vom Jahre 443 wird berichtet485a, ein Bischof in Sicilien habe gewusst, dass in dem neunzehnjährigen Cyklus das dritte, sechste und achte Jahr ein Schaltjahr ist —, vielleicht ist diess die erste schwache Spur vom Dasein Sicilischer Juden.
Allein die erste sichere Kunde giebt uns in den Jahren 590 u. ff. der auch den Juden485b bekannte Pabst Gregor I. Durch seine Briefe und Verfügungen erfahren wir, dass in Palermo, Messina, Agrigent es damals jüdische Gemeinden gegeben; dass die Juden heidnische Sklaven besitzen und Sklavenhandel treiben; dass einige der christlichen Messe beiwohnten, andere, indem ihnen ein Theil der Grundsteuer erlassen wurde, zum Christenthum übergingen. Von einem Nasas wurde dem Pabst gemeldet, er habe dem Propheten Elia einen Altar errichtet, und verleite seine christlichen Sklaven, vor demselben ihre Andacht zu verrichten. Der Mann mag mit Bezug auf II Reg. c. 18, seine Haus-Synagoge den Elias-Altar genannt haben. Uebrigens haben zu jener Zeit auch Samaritaner, die in Syracus und Katania wohnten, ihre christlichen Sklaven beschneiden lassen. In Palermo hatte der Bischof den Juden Synagogen und Hospital genommen, und erstere in Kirchen verwandelt. Die römische Gemeinde, deren Hülfe die Juden ansprachen, klagte bei Gregor, und dieser verfügte die Erstattung des Werthes jener Grundstücke, da die Wiedereinräumung, wegen bereits geschehener Consecration, nicht anginge. Uebrigens missbilligte er diese und ähnliche Gewaltschritte, beförderte Bekehrungen nur wenn sie auf dem Wege der Ueberzeugung, oder wenigstens des freien Entschlusses, zu bewerkstelligen waren, und war in einzelnen Fällen Juden sogar hülfreich und gefällig.
עמ׳ 486 אם תולדות יהודי סיציליה בשש המאות הראשונות מסתכמות בשורות ספורות, הרי גם שש המאות הבאות אינן עשירות מהן. את התקופה הארוכה עד שלטון בית אראגון בסיציליה מאירים רק הבזקים יחידים, שרווחים גדולים ביניהם. כמעט כל שנודע לנו על יהודי האי בשעה ששלטו בו יוונים, ערבים, מצרים, נורמנים, בית הוהנשטאופן ונסיכי אנז׳ו הוא עצם קיומם; היסטוריה בת שבע מאות שנה הצטמצמה לכדי מעשייה קצרה. בראשית המאה השמינית חולל כביכול מכשף יהודי בשם הליודורוס בקטניה טירוף כזה בקרב הנשים, שאחדות מהן התפשטו ברחובות. לפי לשון הכנסייה האורתודוקסית עלינו להמיר „מכשף” ב„קנאי דתי”. משנת 813 ניסו הערבים לפלוש לסיציליה; בשנת 878 כבשו את סירקוזה והביאו את היהודים השבויים לפלרמו.486a לשם הובאו גם הוריו של שבתי דונולו בעת כיבוש אוורסה בשנת 925, והקהילה פדתה אותם. נמסר כי בסביבות שנת 1040 היטיב שמואל הלוי בגרנדה, בין השאר, גם עם יהודי סיציליה. בתעודה של הרוזן רוג׳ר הראשון משנת 1094 נזכר יהודי שישב בנאסו עם ילדיו. בשנת 1113, לפי כרוניקן אחד, הוצאו להורג יהודים אחדים בסירקוזה בפקודת הנסיך טנקרד, מפני שצלבו איל ביום שישי הטוב. ודאית יותר הזכרת יהודי מסינה בצו של המלך רוג׳ר השני משנת 1129: מדובר שם בעבירות שבגינן נוצרים או יהודים מאבדים את הזכות לשאת משרה ציבורית.486b היסטוריון משנת 1161 מוסר שיהודי סיציליה היו רבניים.486c
עמ׳ 487 בשנת 1168, בימי וילהלם השני, העניק אגלו, בישוף קטניה, ליהודים סמכות שיפוט עצמית לפי מנהגם.487a שנים מעטות אחר כך ביקר בנימין מטודלה בפלרמו ובמסינה; באחרונה היו אז מאתיים יהודים ובראשונה אלף וחמש מאות. לקראת סוף המאה השתים־עשרה הטילה קהילת סירקוזה על אנטולי, שישב כנראה במרסיי, להפנות שאלה לרמב״ם.487b
מאז מסעי הצלב ושלטון המסדרים, ובייחוד מאז חיפשו האינקוויזיטורים עיסוק לעצמם ואת עוצמתם בהשפלת הזולת ובאומללותו, גברה אי־הסובלנות בכל מקום וגם בסיציליה. בכל חלקי האי פרצו אז תכופות מהומות נגד היהודים; „התנצרותם” כביכול של מאתיים יהודי פלרמו בסביבות 1220 היא כנראה דמות מוסווית של רדיפה אכזרית. הקיסר פרידריך השני, שהקדים את זמנו, הגן גם על היהודים. אמנם בצווים מן השנים 1210 ו־1224 הכפיף אותם לשיפוט הכנסייתי, אך ציווה להעניק להם דין שווה לזה של הנוצרים; על הפקיד הממונה על שמירת זכויות הנתינים שלא להפלות, שכן אסור לאיש לענות יהודים, ודי להם כעונש בכך שהם מודרים מגן העדן של הכנסייה.487c הוא גם הגן על יהודים שהיגרו מאפריקה.487d
שבעים שנות האפלה הבאות בתולדות יהודי סיציליה מתחילות להתפזר בשנת 1295 בדרך נס. אלברט הקדוש מטרפאני חולל בשנה זו המרות דת שלא נשמעו כמותן בקרב יהודי שאקה. כרגיל, גם הנס הכנסייתי הזה היה הרה אסון ליהודים.
Besteht die jüdische Geschichte von Sicilien während S. 486 der ersten sechs Jahrhunderte nur in wenigen Reihen, so wird sie von der der zweiten sechs Jahrhunderte nicht übertroffen; den grossen Zeitraum bis zur Herrschaft der Aragonier auf Sicilien erhellen nur einzelne Blitze in mächtigen Zwischenräumen: Kaum erfahren wir von Juden auf der Insel, während Griechen, Araber, Aegypter, Normannen, Hohenstaufen und die Prinzen von Anjou sie beherrschten, mehr als das Dasein, und eine siebenhundertjährige Geschichte ist zu dem Umfang einer kurzen Fabel hingeschwunden. Zu Anfang des achten Säculums soll in Katania ein jüdischer Zauberer Namens Heliodor den Frauen dergestalt den Kopf verrückt haben, dass mehrere sich auf den Strassen entkleideten. Nach orthodoxem Sprachgebrauche müssen wir Zauberer in Schwärmer verwandeln. Seit dem Jahre 813 versuchten die Araber Einfälle in Sicilien; im Jahre 878 wurde Sirakus von ihnen erobert, und die gefangenen Juden nach Palermo gebracht486a; dorthin auch im J. 925 bei der Einnahme von Aversa Schabtai Donolo's Eltern und von der Gemeinde losgekauft. Um das Jahr 1040, wird uns gemeldet, hat Samuel halevi in Granada unter Andern auch den Sicilischen Juden Gutes erwiesen. In einem Diplom des Grafen Roger I. vom Jahre 1094 ist von einem Juden die Rede, der mit seinen Kindern in Naso wohnte. A. 1113 sollen, einem Chronikenschreiber zufolge, mehrere Juden in Syrakus auf Befehl des Fürsten Tankred hingerichtet worden seyn, weil sie am Charfreitag einen Schafbock gekreuzigt. Sicherer ist, dass in einem Dekret Königs Roger II. vom J. 1129 der Juden in Messina gedacht wird: es ist dort die Rede von Vergehungen, durch welches Christen oder Juden des Rechts ein öffentliches Amt zu bekleiden verlustig gehen486b. Dass die Sicilischen Juden Rabbaniten seien, meldet uns ein Geschichtschreiber im Jahre 1161486c. Unter S. 487 Wilhelm II., im J. 1168, räumte Agello, Bischof von Katania, den Juden die eigene Gerichtsbarkeit nach jüdischem Herkommen ein487a. Wenige Jahre darauf war Benjamin von Tudela in Palermo und Messina; an letzterm Orte waren damals zwei hundert, an ersterm funfzehn hundert Juden. Gegen Ende des zwölften Jahrhunderts war Antoli, der wahrscheinlich in Marseille wohnte, von der Gemeinde in Siracus beauftragt worden, eine Anfrage bei Maimonides487b zu machen.
Seit den Kreuzzügen und der Herrschaft der Orden, insonderheit seitdem die Inquisitoren Beschäftigung und in Fremder Demüthigung und Elend die eigene Macht suchten, nahm überall, also auch in Sicilien, die Unduldsamkeit zu. In allen Theilen der Insel gab es damals öftere Aufläufe gegen die Juden; die angebliche Bekehrung von 200 Juden Palermo's um das Jahr 1220 ist wahrscheinlich das verschleierte Bild einer grausigen Verfolgung. Der Kaiser Friedrich II., seiner Zeit vorauseilend, schützte auch die Juden: Er unterwarf sie zwar durch Erlasse aus den Jahren 1210 und 1224 der geistlichen Gerichtsbarkeit, befahl aber denselben ein gleiches Recht wie den Christen angedeihen zu lassen; der mit der Beschützung der Gerechtsame der Unterthanen beauftragte Beamte solle keinen Unterschied machen, indem Niemand die Juden quälen dürfe, da vom Paradiese der Kirche ausgeschlossen zu seyn, für sie schon Strafe genug sei487c. Auch beschützte er die eingewanderten Juden aus Africa487d.
עמ׳ 488 בפרלמנט שהתכנס בפיאצה ב־20 באוקטובר 1296, בהתאם לבולות אפיפיוריות קודמות, נאסר על היהודים לשמש שופטים ורופאים, ועדותם המשפטית נגד נוצרים הוכרזה חסרת תוקף. הצו קבע שאם נוצרי חולה יטופל בידי רופא יהודי, ייכלא החולה לשלושה חודשים והרופא לשנים־עשר חודש על מים ולחם — טיפול שאולי היה יעיל יותר לחולה. הרופא איבד גם את שכרו ואת הוצאות התרופות, והכסף הועבר לעניים. אותו פרלמנט חזר והדגיש את חובת נשיאת אות היהודים.
כדרכם, המשיכו בדרך שכבר נכבשה. קודם לכן עדיין לא ידעו שכליאת היהודים ברבעים מיוחדים היא חלק מהותי מן הנצרות. ב־23 ביולי 1312 הורה המלך פרידריך השני שמעתה יתגוררו יהודי פלרמו בנפרד מן הנוצרים, מחוץ לחומות העיר. הם יצאו משם; אמנם העיר שבה וקלטה אותם כעבור זמן קצר, אך הגטו נשאר.488a
ב־22 במאי 1327 בוטלה, כנראה בעקבות תלונת היהודים, סמכות השיפוט הכנסייתית על יהודי מזארה, והם הוכפפו לשופטים החילוניים. שינוי זה לא חל על האי כולו: יהודי פלרמו הוחרגו, ומשהתעוררו ספקות בדבר השיפוט עליהם השיג מנהל הבישופות ב־25 בפברואר 1333 אישור לזכויותיה המסורתיות. הארכיבישופים יוהנס וברטולומאו הבהירו מה טיבן של זכויות אלה: הראשון אסר את ראשי היהודים בפלרמו, והשני הלקה שניים מהם בפומבי. במקומות אחרים נשאר בידי הבישופים השיפוט בענייני דת. בשנת 1338 אסר פטר השני על קציני המחוז של הבירה להפריע ליהודים כאשר עברו בכיכר המבצר בתהלוכות חתונה; גם לא נדרש שכל אחד יישא לפיד, ודי שהמוביל בראש יישא אחד.
Die siebzigjährige Finsterniss, die nun in der Geschichte der Sicilischen Juden folgt, fängt im Jahre 1295 an durch ein Wunder zu weichen. Der heilige Albert aus Trapani bewirkte in diesem Jahre unerhörte Bekehrungen unter den Juden von Sciacca. Wie gewöhnlich war auch dieses kirchliche S. 488 Wunder für die Juden Unglücksschwanger. In dem am 20. October 1296 zu Piazza abgehaltenen Parlament wurde, älteren päbstlichen Bullen gemäss, den Juden verboten, Richter und Aerzte zu seyn, und ihr gerichtliches Zeugniss gegen Christen für unwirksam erklärt. Wenn ein kranker Christ, bestimmte das Dekret, sich von einem jüdischen Arzte behandeln lässt, so kommt der Patient auf drei, der Arzt auf zwölf Monat bei Wasser und Brod ins Gefängniss — für den Kranken vielleicht eine wirksamere Kur. Der Arzt verlor überdiess das Honorar und die Kosten der Heilmittel, welches den Armen verfiel. Dasselbe Parlament schärfte auch das Tragen des jüdischen Abzeichens ein. Man ging, wie öfter, auf der betretenen Bahn weiter. Früher wusste man noch nicht, dass die Einpferchung der Juden in besondere Stadttheile ein wesentliches Stück Christenthum sei: König Friedrich II. verfügte unterm 23. Juli 1312, dass die Juden in Palermo fortan abgesondert von den Christen ausserhalb der Stadtmauern wohnen sollten. Sie zogen aus, wurden zwar bald wieder von der Stadt aufgenommen, aber bei dem Ghetto verblieb es488a.
עמ׳ 489 נראה שהמנהג הערבי ללוות את הכלה בלפידים489a הפך בידי השלטונות לנטל על היהודים. צו זה לא מנע מן האספסוף להסתער על הגטו ביום שישי הטוב בשנת 1339 ולבזוז כמה משפחות יהודיות. היהודים התלוננו, וכפיצוי קיבלו ב־30 באפריל אותה שנה איסור מלכותי על מעשים כאלה. בשנת 1340 נאלצה הממשלה להזכיר לארכיבישוף מסינה שאין הוא רשאי להביא לפני בית דינו עניין שכבר הוכרע בבית דין מלכותי.489b
בשנת 1347, שנה לפני תחילת הרדיפות הגדולות בפרובנס, בשווייץ ובגרמניה, הואשמו יהודי מסינה ברצח ילד וכמה מהם הוצאו להורג. ראשיהם הוצגו לראווה, וכתובת שיש, „מצבת זיכרון ליהודים הבוגדניים”, שהועברה לימים לקתדרלה, הנציחה את המאורע הגדול. במקומות אחרים אילצו פקידים רמי־מעלה את היהודים לנקות אורוות בבניינים ציבוריים ואף בבתים פרטיים ולשאת על גבם בשר מן האיטליזים הביתה. לאחר שהוגשה על כך תלונה למלך לודוויג ב־23 בנובמבר 1347, הוא פרסם כתב הגנה שאסר שרירות מעין זו. צו שניתן בקטניה ב־22 בדצמבר אותה שנה חייב את היהודים לספק דגלים לספינות המשוטים; צו אחר, מ־2 בדצמבר 1350, הורה לפקידים שלא להבחין בין יהודים לנוצרים במתן גמול ובעונש. תלונת קהילת פלרמו היא שהביאה לפרסום הצו.490a
Unterm 22. Mai 1327 wurde, vermuthlich auf Beschwerde der Juden, die geistliche Gerichtsbarkeit die Juden von Mazara betreffend aufgehoben, und dieselben den weltlichen Richtern untergeordnet. Auf die ganze Insel erstreckte sich diese Aenderung nicht: die Juden von Palermo namentlich waren ausgeschlossen, und als hierüber Zweifel laut geworden, erlangte der Verweser des Bisthums am 25. Februar 1333 die Bestätigung der wohl hergebrachten Rechte. Kund gaben diese Rechte die Erzbischöfe Johann und Bartolomeo: jener liess die jüdischen Vorsteher in Palermo verhaften, dieser zwei derselben öffentlich auspeitschen. An anderen Orten verblieb den Bischöfen die Jurisdiction in geistlichen Dingen. Im Jahre 1338 verbot Peter II. den Runde-Hauptleuten S. 489 der Hauptstadt, die Juden zu behindern, wenn sie in Aufzügen bei Hochzeits-Feierlichkeiten den Burgplatz (Cassero) passirten; auch sei es nicht nöthig, dass ein jeder eine Fackel trage, wenn diess nur der vorausgehende Führer thue. Wie es scheint, hatte man aus der arabischen Sitte, die Braut mit Fackeln zu geleiten489a, eine Last für die Juden geschaffen. Dieser Erlass hielt den Pöbel nicht ab, am Charfreitag 1339 das Ghetto zu überfallen und mehrere jüdische Familien zu plündern; die Juden klagten und erhielten als Entschädigung ein k. Verbot solchen Unfugs unterm 30. April desselben Jahres. Auch musste die Regierung im J. 1340 den Erzbischof von Messina daran erinnern, dass er eine vor einem k. Gerichtshofe abgemachte Sache nicht nochmals vor sein Forum ziehen dürfe489b.
עמ׳ 490 העיר קסטרוג׳ובאני, השוכנת במרכז האי, סבלה ממלחמות אזרחים; גם בית הכנסת העתיק שמחוץ לעיר נשא את עקבות הקרבות. היהודים ביקשו מבישוף קטניה רשות להרוס אותו ולהקים בית כנסת חדש ברובע הכנסייה סן ניקולה דה פלאצה, והמלך פרידריך השלישי אישר זאת ב־16 ביולי 1361. אולם ב־12 באוקטובר 1366 הוטל על נזיר פרנציסקני לפקח שבתי הכנסת ייבנו בפשטות, ולפי התקנות יהיו קטנים דיים. כל בית כנסת שיעבור את המידה קצרת־הדעת שנקבעה לגובה, למרחב ולקישוט ייהרס מיד; ואכן בצו מ־20 בדצמבר 1369 נהרסו, בהשתדלותו של מטיף, כמה בתי כנסת חדשים. גם חובת נשיאת הסימן הודגשה מחדש, ופקיד מונה לשמור על עניין חשוב זה: הגברים נשאו אותו ברוחב כף יד מתחת לסנטר, הנשים על החזה. היה זה טלאי אדום ועגול, בהיקף חותם מלכותי מן המידה הראשונה. רק יהודי פלרמו נהנו מן הזכות שטלאים יהיו בגודל קרולין או חצי טארי בלבד.490b
Im Jahre 1347, ein Jahr bevor die grossen Verfolgungen in Provence, Schweiz und Deutschland begannen, wurde den Juden in Messina die Ermordung eines Kindes Schuld gegeben, und mehrere derselben hingerichtet; die Köpfe wurden ausgestellt, und eine marmorne Inschrift, „ein Denkmal der treulosen Juden,“ die später in die Domkirche geschafft wurde, verewigte das grosse Ereigniss. An anderen Orten nöthigten die vornehmen Beamten die Juden, in öffentlichen und selbst in Privathäusern die Ställe zu reinigen und das Fleisch von den Scharren auf dem Rücken nach Hause zu tragen. Der König Ludwig, bei dem hierüber am 23. November 1347 Klage geführt wurde, erliess einen Schutzbrief, in welchem dergleichen Willkührlichkeiten verboten wurden. Dass die Juden die Standarten für die Galeeren zu liefern haben, verfügte ein am 22. Dezember desselben Jahres in Katania gegebenes Dekret; ein anderes, vom 2. Dezember 1350, schärfte den Beamten ein, bei Belohnungen und Bestrafungen keinen Unterschied zwischen Juden und S. 490 Christen zu machen. Eine Beschwerde der Gemeinde von Palermo hatte zu dieser Verfügung Anlass gegeben490a.
קהילת מרסלה ביקשה להרחיב את בית הכנסת שלה, שהיה צר מדי לנשים. לאחר שהעיר נתנה את הסכמתה בשנת 1373, ניתן האישור המלכותי ב־18 באפריל 1375. צו מ־13 בנובמבר אותה שנה הגביל את סמכות האינקוויזיציה על יהודי סירקוזה והתיר להם לערער לבית הדין המלכותי.
Die Stadt Castrogiovanni, in der Mitte der Insel belegen, hatte in bürgerlichen Fehden gelitten; auch die alte Synagoge vor der Stadt war nicht ohne Spuren der feindseligen Kämpfe geblieben. Die Juden suchten bei dem Bischof von Katania um die Erlaubniss nach, jene Synagoge niederzureissen und in dem Kirchspiele San Nicola de Plazza eine neue aufführen zu dürfen, was von König Friedrich III. unterm 16. Juli 1361 genehmigt wurde. Aber dafür wurde unterm 12. October 1366 einem Minoriten aufgetragen, darauf zu achten, dass die Synagogen in schmuckloser Form und, nach Vorschrift, gehörig klein gebauet würden. Jede Synagoge, bei welcher das bornirte Mass von Höhe, Räumlichkeit und Verzierung überschritten werde, solle sofort niedergerissen werden, welches mittelst Dekrets vom 20. Dezember 1369 an einigen neu errichteten Synagogen, auf Verwenden eines Prädikanten, wirklich vollzogen wurde. Gleichergestalt wurde das Tragen des Abzeichens neuerdings eingeschärft und ein Beamter erhielt den Auftrag, für die Aufrechthaltung dieser wichtigen Sache zu wachen: die Männer trugen es eine Hand breit unterhalb des Kinnes, die Frauen auf der Brust; es war ein runder rother Lappen von dem Umfang eines königlichen Siegels erster Grösse. Die Juden von Palermo allein erfreuten sich des Vorrechts, dass ihr Lappen nur die Grösse eines Carolin oder halben Tari hatte490b.
עמ׳ 491 בלי השתתפות השופט החילוני, הקפיטנו והמושבעים, נאסר על האינקוויזיציה לפתוח בהליך נגד יהודי או לכלוא מורשע בבתי הכלא שלה במקום בכלא הציבורי.491a
מרטין, שנקרא כמלך אראגון מרטין החמישי (מת בשנת 1410), נהג במדוכאים בצדק ולעיתים אף ברצון טוב. אמנם בשנת 1392 קיבל הנזיר יוליאן, כנציב מלכותי, הוראה לדחוק את היהודים בכל מקום אל הגטאות כדי לטהר את דיר הכנסייה. אך כשביקשו יהודי פלרמו לאשר בולות קודמות שאסרו לפגוע ביהודים, ובייחוד להטבילם בכוח, ובראשן הבולה משנת 1278 שהתירה להם לקיים את חגיהם וטקסיהם באין מפריע, ניתן האישור בצו מ־28 ביוני אותה שנה. כבר ב־29 במרץ אושרו זכויות קהילת מרסלה והושוו לאלה של יהודי טרפאני. תקנה מיוחדת שניתנה בקטניה הבטיחה הגנה נוספת ליהודי סיציליה, והגיעה השעה להכריז עליה. זמן קצר לאחר אישור זכויותיהם הותקפו יהודי סן ג׳וליאנו, וכיוון שאיש מהם לא היסס כשניתנה לו הבחירה בין מוות לטבילה, נהרגו כולם. ככל הידוע, האיסור המאוחר על מעשי אלימות כאלה לא החיה את הנרצחים. ואף עשרה ימים לאחר פרסומו נאלצו יהודי קטניה להתלונן למלך שאחיהם בסירקוזה ניצלו מידי אספסוף צמא דם רק בזכות פקידים שמיהרו למקום, אך חייהם נתונים בסכנה מדי יום ראשון. עתה הורה צו מ־11 ביולי להעניש בחומרה כל מי שהשתתף במהומה.
Die Gemeinde in Marsala beabsichtigte die Erweiterung ihrer Synagoge, die für die Frauen zu eng geworden war. Nachdem die Stadt im J. 1373 ihre Einwilligung gegeben, erfolgte die königliche Genehmigung am 18. April 1375. Ein Erlass vom 13. November desselben Jahres beschränkt die Gerichtsbarkeit der Inquisition über die Juden von Siracus, S. 491 denen fortan die Berufung an den k. Gerichtshof frei stehe. Ohne Zuziehung des weltlichen Richters, des Capitano und der Geschworenen, solle die Inquisition gegen keinen Juden einen Prozess einleiten, auch den verurtheilten nicht in ihre Kerker sondern in das öffentliche Gefängniss setzen lassen491a.
עמ׳ 492 יהודי סירקוזה הביעו את תודתם במתנת כסף. באותו זמן פטרה הממשלה את קהילת מינאו ממס שנתי בן עשר אונקיות זהב, שהוטל עליה שלא כדין.492a
כנראה לטובת היהודים עצמם נקבע ב־12 במאי 1393 שארון מתים יהודי, הנישא בידי ארבעה גברים אל בית הקברות, יהיה מכוסה רק בכיסוי צמר או משי ולא יקושט בכסף או בזהב. באותה שנה התלוננה קהילת פוליצי על אנשי הכמורה המקומיים, שסחטו ממנה כסף משום שיהודי חטא עם נוצרייה. הסכום הוחזר לה והבישוף ננזף. לעומת זאת, ב־10 באוגוסט 1395 נצטוו היהודים לשאת את הטלאי, ועונש של ארבעה־עשר ימי מאסר נקבע למפרים; נזיר מפלרמו בשם ניקולו הוסמך לשפוט בעבירות אלה. בינתיים חזרו התלונות במרסלה. תושבי העיר אילצו את שכניהם היהודים — וכך אירע גם בצרפת492b — להשתתף בתפילות בכנסיות בימי החגים הנוצריים, ובמיוחד בחג המולד וביום סטפנוס הקדוש. בשובם מן הכנסייה הוסיפו ללעוג להם ורדפו אחריהם במטר אבנים עד הגטו. צו משנת 1399 הכריז שכל פגיעה כזאת ביהודים היא פשע של פגיעה בכבוד המלכות.492c
שלוש שנים אחר כך הוגשו בקשות חדשות ממרסלה. היהודים שם דרשו: 1. לאסור על מפקד המבצר ועל פקידי חצר מלכותיים אחרים להטיל עליהם שירותים אישיים שהם חייבים בהם אך ורק למלך;
Martin, der als König von Aragon Martin V. heisst (gest. A. 1410), zeigte sich gegen die Unterdrückten gerecht, oft wohlwollend. Zwar bekam im Jahre 1392 der Mönch Julian als k. Commissarius den Auftrag, überall die Juden in die Ghetti zu treiben, damit der Schafstall der Kirche gesäubert werde: Als aber die Juden von Palermo die Bestätigung früherer Bullen nachsuchten, in denen die Kränkung, namentlich das gewaltsame Taufen von Juden verboten wird, insonderheit die vom Jahre 1278, wonach die Juden ihre Feste und Ceremonien ungehindert zu üben ermächtigt werden, geschah diess mittelst Dekrets vom 28. Juni desselben Jahres, nachdem bereits unterm 29. März die Privilegien der Gemeinde von Marsala bestätigt und denen der Juden von Trapani gleichgestellt worden waren. Eine eigene, in Katania erlassene, Verfügung versprach den Sicilischen Juden ferneren Schutz, und es war Zeit diess auszusprechen. Denn in San Giuliano wurden die Juden, bald nach einer Bestätigung ihrer Gerechtsame, überfallen und da bei der Wahl zwischen Tod und Taufe keiner schwankte, sämmtlich erschlagen. Ein späteres Verbot gegen derartige Gewaltthätigkeiten hat, so viel man weiss, die Gemordeten nicht lebendig gemacht; sogar mussten zehn Tage nach dessen Verkündigung, die Juden in Katania bei dem Könige klagen, dass die Brüder in Siracus nur durch die herzugeeilten Beamten aus den Händen eines blutdürstigen Pöbels gerettet worden, aber jeden Sonntag in Lebensgefahr schwebten. Nun verfügte ein Dekret vom 11. Juli eine S. 492 strenge Bestrafung Aller, die an dem Tumulte Theil gehabt. Die Siracusanischen Juden sprachen ihren Dank in einem Geldgeschenk aus. Um dieselbe Zeit befreiete die Regierung die Gemeinde zu Mineo von einer jährlichen Abgabe von zehn Unzen Gold, die selbiger widerrechtlich auferlegt worden492a.
Wahrscheinlich im eigenen Interesse der Juden ward unterm 12. Mai 1393 verordnet, dass der von vier Männern nach dem Begräbnissplatze getragene Sarg einer jüdischen Leiche nur mit einer wollenen oder seidenen Decke zugedeckt, sonst aber mit keinerlei Zierrat von Silber und Gold versehen seyn solle. In demselben Jahre hatte die Gemeinde von Polizzi sich über den Ortsclerus zu beschweren, der sie gebrandschatzt, weil ein Jude sich mit einer Christin vergangen; sie erhielt die gezahlte Summe zurück, und der Bischof bekam einen Verweis. Dafür wurde denn am 10. August 1395 das Tragen des Lappens, bei vierzehntägiger Gefängnissstrafe befohlen, und ein Mönch aus Palermo Namens Niccolo zur Aburtheilung solcher Vergehen autorisirt. Mittlerweile gab es wieder Beschwerden in Marsala. Die Bewohner dieser Stadt nöthigten — ähnliches geschah in Frankreich492b — ihre jüdischen Mitbürger an den christlichen Festtagen dem Gottesdienste in den Kirchen beizuwohnen, ganz besonders thaten sie diess an Weihnachten und Stephanstag. Die aus der Kirche Heimkehrenden wurden dann noch verhöhnt und bis in das Ghetto mit Steinwürfen verfolgt. Ein Dekret vom Jahre 1399 erklärte nun jede an Juden verübte derartige Kränkung für ein Majestätsverbrechen492c.
עמ׳ 493 2. מאחר שהם רק עשירית מן האוכלוסייה, שלא יוטל עליהם יותר מעשירית מן המסים העירוניים הכלליים; 3. שלא יהיו עוד כפופים לשיפוט הבישוף, אלא לשופט העליון המלכותי בעניינים אזרחיים ופליליים ולאינקוויזיטור בענייני דת, עם זכות ערעור למלך; 4. שבחובתם לספק דגלים יוחל הסדר הנוהג בטרפאני, ושיידרשו לציית לא למפקד המבצר אלא למפקח העליון על מבצרי המלך. לבסוף דרשו 5. להחזיר להם את מרחץ הנשים בעיר, שנלקח מהם שלא כדין בימי אנדראה קיארמונטה. צווים מ־7 באוגוסט ומ־6 בדצמבר 1402 נענו לבקשות. נוסף על כך, בשנת 1403 נאסר על מפקד מבצר נארו לכפות עוד על היהודים עבודות חינם; הם חויבו רק לדאוג פעם בחודש לניקיון אולם המבצר המלכותי וחדריו. גם לו ולאיש אחר אסור היה להפריע להם לקיים את מנהגיהם. באותה שנה קיבלו יהודי טרפאני הבטחה דומה: זכויותיהם הקודמות יעמדו בתוקפן ושום נוצרי לא יורשה לפגוע בהם. בינתיים שוב נאלצה קהילת מרסלה להתלונן: הצו משנת 1399 שניתן לטובתה נלקח ממנה שלא כדין, ועתה סירבו להחזירו. נדרשו עוד שני צווים, מ־3 ומ־8 בדצמבר 1405, כדי ללמד את אנשי מרסלה את יסודות הצדק.493a
Neue Gesuche aus Marsala gingen drei Jahre nachher ein. Die dortigen Juden verlangten: 1) dass dem Schlosshauptmann und anderen königlichen Hofbeamten gewehrt S. 493 werde, sie mit solchen persönlichen Dienstleistungen zu belasten, zu welchen sie einzig und allein der Person des Königs verpflichtet seien; 2) dass ihnen, da sie nur den zehnten Theil der Einwohnerzahl ausmachten, auch nicht mehr als ein Zehntel der allgemeinen städtischen Abgaben aufgelegt werde; 3) dass sie fortan nicht mehr der bischöflichen Jurisdiction unterworfen würden, sondern in Civil- und peinlichen Sachen dem königlichen Oberrichter, in Religions-Angelegenheiten dem Inquisitor mit dem Recht der Berufung an den König; 4) dass für ihre Verpflichtung der Fahnen-Lieferung die in Trapani stattfindende Ordnung eingeführt werde, und sie nicht den Forderungen des Schlosshauptmanns sondern dem Befehl des Oberaufsehers der königlichen Schlösser zu genügen hätten. Endlich forderten sie
5) die Restituirung des Frauenbades in der Stadt, das zur Zeit des Andrea Chiaramonte ihnen unrechtmässigerweise genommen worden. Dekrete vom 7. August und 6. Dezember 1402 bewilligten diese Gesuche; überdiess wurde im Jahre 1403 dem Schlosshauptmann von Naro untersagt, die Juden fernerhin zu unentgeldlichen Dienstleistungen zu zwingen, indem sie bloss verpflichtet seien, monatlich einmal, Saal und Kammer des k. Schlosses reinigen zu lassen. Auch sollte weder er noch sonst Jemand sie an der Befolgung ihrer Gebräuche hindern. In demselben Jahre erhielten die Juden von Trapani eine ähnliche Zusicherung: ihre bisherigen Rechte sollen aufrecht bleiben und kein Christ sie kränken dürfen. Unterdessen hatte die Gemeinde von Marsala sich abermals zu beklagen, indem man das zu ihren Gunsten erlassene Dekret vom Jahre 1399 ihr unrechtmässig abgenommen und nun die Herausgabe verweigerte. Es bedurfte zwei neuer Dekrete, vom 3. und 8. Dezember 1405, um den Marsalesen die Elemente der Gerechtigkeit beizubringen493a.
עמ׳ 494 בספר ייסורי היהודים היו „פשעי היהודים” פרק קבוע. אף ששונא היהודים ססה הצליח לדחוס שלושים ושישה כינויי גנאי לעשרה הקסמטרים נגדם, עצם קיומם היה הפשע היחיד שהוכח להם באמת. מפעם לפעם קנו היהודים — בכסף מזומן כמובן — מחילה נדיבה על כל העבירות שביצעו אחרים. ב־4 ביוני 1406 פטר המלך, שישב אז בקטניה, את יהודי סיציליה מכל העונשים שהיו ראויים להם כביכול בשל נשך ומעשים פסולים אחרים. סנגורם האילם, גוש זהב שמשקלו שישים אונקיות, הוא שהשיג זאת. בזכות מליץ יושר דומה קיבלה קהילת טרפאני באותה שנה הבטחה אדיבה שזכויותיה לא ייפגעו. ב־27 באוקטובר 1413 הגישו יהודי פוליצי תלונה הן על העלבונות וההטרדות שסבלו בשבוע הקדוש הן על כפייתם לנקות את המבצר, שבמהלכה עינה אותם הפקיד המלכותי באלף דרכים. צו המשנה למלך שם קץ לרעות אלה — לפחות על הנייר.494a
באותו זמן נטל האינפנטה דון חואן הלוואה מיהודי סיציליה. ידוע לנו על הקהילות הבאות שהשתתפו בה: פלרמו; סירקוזה (110 אונקיות); ג׳ירג׳נטי (100); קטניה (80); נארו; קסטרוג׳ובאני (30); פוליצי (25); רנדאצו (25); נוטו (22); סנטה לוצ׳יה (15); קסטרוריאלה (15); אליקטה (10); טאורמינה (5). ודאי השתתפו גם אחרות, ובייחוד מסינה. בפקודת האינפנטה מ־24 בדצמבר 1415 הוחזרו הסכומים האלה, אך הקהילה הקטנה של טאורמינה קיבלה את
S. 494 In dem Buche der jüdischen Leiden waren ein stehendes Capitel die Verbrechen der Juden; dennoch war, ungeachtet der Judenfeind Sessa in 10 Hexametern 36 Schimpfnamen gegen dieselben untergebracht, ihre Existenz ihr einziges wirklich erwiesenes Verbrechen. Von Zeit zu Zeit erkauften sich die Juden, natürlich für baares Geld, grossmüthige Verzeihung für alle Vergehungen, die — Andere begangen. Am 4. Juni 1406 sprach der König in Katania, wo er damals residirte, die Sicilischen Juden von allen den Strafen los, die sie wegen Wuchers und anderer Ungebührlichkeiten verdient hätten: das hatte ihr stummer Anwald, ein 60 Unzen schweres Stück Gold, erwirkt! Einem ähnlichen Fürsprecher verdankte die Gemeinde von Trapani in demselben Jahre die gnädige Zusicherung von der Unantastbarkeit ihrer Privilegien. Am 27. October 1413 reichten die Juden in Polizzi eine Beschwerde ein, theils wegen Beleidigungen und Beunruhigungen, denen sie in der Charwoche ausgesetzt seien, theils wegen der gezwungenen Reinigung des Schlosses, wobei der k. Beamte sie tausendfältig quäle. Ein Erlass des Vicekönigs stellte, auf dem Papier mindestens, diese Uebel ab494a.
עמ׳ 495 כספה רק בשנת 1418.495a באותה שנת 1415 גורשו יהודי ויציני מן העיר למרות איסורה של המלכה בלאנקה, ומעולם לא יכלו לשוב אליה.495b
ארבעים שנות מלכותו של אלפונסו החמישי (1416–1456) עברו בלי אסונות מיוחדים: הצעדים המזיקים נגזרו, ואילו המועילים בוצעו, וזהב ישן קידם את פני הגזרות החדשות. ב־5 בפברואר 1428 הדגישה פקודה מלכותית שהיהודים חייבים לראות ברבעיהם בלבד את מקום מגוריהם ולעולם לא לחדול — כמו המוסלמים — מלשאת את אות ההפרדה. באותה עת נגזרו גם דרשות ליהודים: מתאו, נזיר פרנציסקני מג׳ירג׳נטי, מונה למטיף ליהודים ולמוסלמים, והפקידים המלכותיים נדרשו לסייע לו במשרתו החדשה. כל יהדות סיציליה התקוממה נגד מסע השמד הכפוי הזה. משלחת מיוחדת יצאה אל המלך בנאפולי, וב־5 בינואר 1430 בוטל הצעד, שלא עמד בפני ידיהם המלאות של המבקשים: היהודים הביאו שני סכומים ניכרים לצורכי החצר, האחד כמתנת נדבה והשני לפי דרישת המלך. לסכום הראשון תרמה פלרמו 37 אונקיות זהב ושאקה 15; לשני — פלרמו 136 ושאקה 48. השתתפו גם קהילות אחרות, ובהן טרמיני, קלטג׳ירונה, קלטשיבטה, קסטרוג׳ובאני, ניקוסיה, פוליצי, פיאצה, רנדאצו, סלמי, קורלאונה ואוגוסטה; יהודי קסטרונואובו, לעומת זאת, לא השתתפו בקורבנות הכספיים האלה. מלבד קהילת הבירה, שום קהילה לא נתנה בהתאמה יותר מ־15 ומ־62 אונקיות. למרות ביטול דרשות ההמרה,
Um diese Zeit machte der Infant Don Juan eine Anleihe bei den Sicilischen Juden; wir wissen von folgenden Gemeinden, die sich dabei betheiligt: Palermo, Siracus (110 Unzen), Girgenti (100 U.), Katania (80 U.), Naro, Castrogiovanni (30 U.), Polizzi (25 U.), Randazzo (25 U.), Noto (22 U.), Santa Lucia (15 U.), Castroreale (15 U.), Alicata (10 U.), Taormina (5 U.), — wiewohl noch andere, namentlich Messina, nicht zurückgeblieben seyn dürften. Auf einen Befehl des Infanten vom 24. Dezember 1415 wurden die obigen Summen zurückerstattet; indess kam die kleine Gemeinde von Taormina erst im J. 1418 zu ihrem S. 495 Gelde495a. In demselben Jahre 1415 waren die Juden in Vizini, trotz dem Verbote der Königin Blanca, aus der Stadt getrieben worden, und konnten sie nie wieder dahin zurückkehren495b.
עמ׳ 496 נראה שמאז הוטל על קהילת ג׳ירג׳נטי, מקום מושבו של הנזיר האמור, מס קבוע לקתדרלה המקומית שנקרא „הבנפיקיום של בית הכנסת”. בכלל הוסיפו פקידי העיר, כנסייתיים וחילוניים, לחייב יהודים בשירותים אישיים מן הסוג השפל ביותר. בעקבות תלונת הקהילה בשנת 1433 נאסר ניצול זה של סמכות הפקידים, בקנס של מאה אונקיות. ומנגד, כדי למנוע את התנשאות היהודים, נקבע ב־2 בנובמבר 1435 שאיטליזיהם בפלרמו יציגו את הטלאי האדום ויובחנו כיהודיים בין יתר האיטליזים.496a
בסביבות 1448 הטיף הקנאי יוהנס קפיסטרנוס נגד בני ישראל בסיציליה וסילק כביכול אי־סדרים. אך מאחר שנותרו עוד אחדים — או ליתר דיוק, מאחר שנזקקו לכסף — הועלתה שוב קומדיה ישנה. מסר ג׳אקומו שיארך קיבל מן האפיפיור ומן המלך בשנת 1449 הוראה לחקור את היהודים. הם נחקרו ונמצאו אשמים בנשך ובתועבות אחרות, אך גם מסוגלים לפדות את עצמם באלפיים אונקיות. עוד בטרם הושלמה העסקה בין הצדדים קיבלו היהודים בשנת 1450 זכויות לא מעטות, ובהן הזכות לעסוק ברפואה בקרב נוצרים; גם ליהודי פלרמו הותר לגור מחוץ לגטו. ב־1 באוקטובר 1452 חודשה ההבטחה הישנה שהם כפופים אך ורק לשופטים שמינה המלך. הצו שהעניק לנאשמים הישראלים את מחילתו האדיבה של המלך ניתן ב־11 באוגוסט 1453; הוא אישר את זכותם להחזיק מקרקעין, אסר לאלצם ללכת לכנסייה או לשמוע מטיפים נוצרים,
Alphons V. vierzigjährige Regierung (1416—1456) ging ohne besondere Unfälle hin: die ungünstigen Dinge wurden verfügt, die günstigen aber ausgeführt, und neuen bedrohlichen Massregeln begegnete altes Gold. Am 5. Februar 1428 schärfte ein königlicher Befehl den Juden ein, dass sie die Judengassen allein als ihre Wohnungen zu betrachten und — wie auch die Muhamedaner — das Absonderungszeichen zu tragen nie unterlassen dürfen. Zugleich wurden Judenpredigten dekretirt: Matteo, ein Minorit aus Girgenti, wurde bestallter Prediger für Juden und Muhamedaner, und die k. Beamten sollten ihm in seinem neuen Amte allen nöthigen Beistand leisten. Gegen diese unfreiwillige Bekehrerei lehnte sich die ganze Judenschaft von Sicilien auf; es ging eine eigene Deputation an den König nach Neapel ab, und am 5. Januar 1430 erfolgte der Widerruf jener Massregel, die den vollen Händen der Bittsteller nicht zu widerstehen vermochte: die Juden brachten nämlich zwei beträchtliche Summen, die eine als ein freiwilliges Geschenk, die andere auf königliches Verlangen, für die Bedürfnisse des Hofes. Zu der ersteren steuerte Palermo 37 Unzen Gold, Sciacca 15, zu der letztern Palermo 136, Sciacca 48. Noch andere Gemeinden, z. B. die zu Termini, Calatagirone, Calatascibetta, Castrogiovanni, Nicosia, Polizzi, Piazza, Randazzo, Salemi, Corleone, Augusta trugen bei; dahingegen hatten die Juden zu Castronuovo sich nicht bei diesen Geldopfern betheiligt. Mit Ausnahme der Gemeinde der Hauptstadt gab keine zu den gedachten Summen mehr als resp. 15 und 62 Unzen. Trotz der Aufhebung der Bekehrungspredigten S. 496 scheint der Gemeinde von Girgenti, dem Wohnorte des genannten Mönchs, seitdem eine stehende Abgabe an die dortige Domkirche, das Judenschul-Benefiz genannt, auferlegt worden zu seyn. Ueberhaupt fuhren die Beamten dieser Stadt, geistliche und weltliche, fort, Juden zu persönlichen Dienstleistungen niedrigster Art anzuhalten; auf die Klage der Gemeinde im Jahre 1433 wurde dieser Missbrauch der Beamtengewalt bei 100 Unzen Strafe verboten. Dafür wurde, um die Juden vor Uebermuth zu hüten, am 2. November 1435 dekretirt, dass ihre Fleischscharren in Palermo durch Aushängung des rothen Lappens sich in der Mitte der anderen als jüdische kenntlich zu machen haben496a.
עמ׳ 497 והתיר לערוך שינויים במבני בתי הכנסת בלי לפנות אל הנציב המלכותי.497a
בשנת 1453 פרץ בפלרמו סכסוך בין האזרחים הנוצרים ליהודים על חלקם בנטל העירוני. היהודים טענו שהם רק עשירית מן האוכלוסייה ובכל זאת משלמים רבע מן המסים. אלפונסו הפחית את שיעור השתתפותם בשלושים אחוז. באותה שנה הודחו ארבעה יהודים במסינה ממשרות ציבוריות מכוח תקנתו הישנה של רוג׳ר השני, שלפיה מי שדיבר בגנות המולדת אינו רשאי לשאת משרה. קהילת טאורמינה הקימה בית כנסת ליד מנזר דומיניקני; לאחר שהנזירים התלוננו הורה המלך בשנת 1455, בהשפעת האפיפיור, להעביר את בית התפילה ואת בית הקברות, וכך אכן נעשה. אך עוד קודם לכן, בשבוע הקדוש, פרצה מהומה נגד הרובע היהודי, ובית הכנסת וכמה בתים נבזזו; עם זאת האשמים הועמדו לדין.497b
השלטונות מנעו לעיתים את ההגירה לירושלים,497c מנהג שהיה קיים מאז ומעולם, או לפחות הקשו עליה. באמצע המאה החמש־עשרה, כאשר ביקשו כמה יהודים לעזוב את דראע שבברבריה וללכת לארץ ישראל, סירבו הערבים להתיר להם לקחת את נשיהם ואת ילדיהם.497d בהנהגת לאונה מראגוזה שבוואל די נוטו ביקשו בשנת 1455 יהודים שישבו בפלרמו,
Um das Jahr 1448 predigte der Eiferer Capistran gegen die Kinder Israel auf Sicilien und beseitigte angebliche Unordnungen. Da aber manche zurückgeblieben, oder vielmehr da man Geld nöthig hatte, so wurde eine alte Komödie neu in Szene gesetzt: Messer Giacomo Sciarch erhielt vom Pabste und vom Könige im J. 1449 den Auftrag, gegen die Juden eine Untersuchung einzuleiten; man untersuchte, fand sie des Wuchers und anderer Gräulthaten überführt, aber auch fähig sich mit zwei tausend Unzen loszukaufen. Noch bevor dieser Handel beiderseitig abgeschlossen war, erhielten die Juden bereits im Jahre 1450 nicht unbedeutende Rechte, z. B. die medizinische Praxis unter Christen; auch wurde den Juden in Palermo gestattet, ausserhalb des Ghetto's zu wohnen. Unterm 1. October 1452 wurde ihnen die alte Zusicherung wiederholt, dass sie nur der Jurisdiction der vom Könige eingesetzten Richter unterworfen seien. Das Dekret, welches den angeklagten Israeliten die gnädige Verzeihung des Königs gewährte, erschien am 11. August 1453; es bestätigte das Recht zum Besitze von liegenden Gründen, verbot Juden zum Kirchenbesuche oder S. 497 zur Anhörung der christlichen Prediger zu zwingen; auch wurde bauliche Veränderungen in den Synagogen, ohne Anfrage bei dem k. Commissarius, vorzunehmen freigegeben497a.
In dem Jahre 1453 war in Palermo in Betreff des Beitrags zu den städtischen Lasten ein Streit zwischen den christlichen und den jüdischen Bürgern entstanden, indem letztere behaupteten, sie machten nur den zehnten Theil der Bevölkerung aus, und müssten doch den vierten Theil der Abgaben zahlen. Alphons verminderte hierauf ihr Beitrags-Quantum um 30 Procent. In demselben Jahre wurden in Messina, vermöge der alten Verfügung Rogers II., wonach Niemand, der vom Vaterlande schlecht gesprochen, ein Amt erhalten solle, vier Juden von öffentlichen Aemtern ausgeschlossen. Die Gemeinde von Taormina hatte eine Synagoge neben dem Dominikaner-Kloster errichtet, und da die Mönche sich beschwerten, so befahl der König, auf päbstliche Anmahnung, im J. 1455, dass Bethaus nebst Begräbnissplatz verlegt werden solle, welches auch geschehen musste. Aber zuvor, in der Charwoche, war bereits ein Auflauf gegen das Judenquartier, und die Synagoge so wie verschiedene Wohnungen wurden geplündert; die Schuldigen wurden jedoch zur Verantwortung gezogen497b.
עמ׳ 498 במסינה, בקטניה, בטרמיני, בסירקוזה ובמינאו — רובם, כמדומה, ממוצא אפריקאי — לעלות לארץ הקודש. מתוך הנחה שהם מבקשים לקחת עמם מתכות יקרות וכסף מזומן, הוצא מן הגנזך חוק ישן משנת 1400 שאסר זאת. היהודים הועמדו לדין והשופטים קבעו שחייהם ורכושם מוחרמים למלך. אולם המלך אישר לנהל משא ומתן בעניינם עם נציגים יהודים; בינואר 1456 הורשו האשמים לפדות את עצמם באלף אונקיות.498a
על חמש־עשרה השנים הבאות כמעט לא נמסר אלא על ההקפדה שהסימן המבדיל יהיה ברור וגלוי לעין כול. ב־27 במאי 1471 פנו יהודי פלרמו אל המשנה למלך דה אוריאה. הוא הבטיח להם השתתפות מלאה בחירויות העירוניות; אין לשלול מהם את מה שלפי צווים קודמים שייך להם, כתושבי פלרמו, במשותף עם הנוצרים. עם זאת לא יקפיד אם במקרה יתקמט המעיל ויסתיר את הטלאי האדום.498b
בסביבות שנת 1474 הופיעו, כאילו בתיאום, בגרמניה, באיטליה, בספרד ובסיציליה עלילות השווא בדבר חילול לחם הקודש ורצח ילדים. הכול חגרו את חרב הקנאות כדי לבוא לעזרת האלים והקדושים שנפגעו, ורק בסכומי עתק קנו היהודים המורשעים את הצלתם מן המוקד. ב־15 באוגוסט אותה שנה צעק האספסוף בתהלוכה במודיקה: „תחי מרים, מוות לעברים!” הוא פרץ חמוש אל הגטו והרג את כל מי שנקרה בדרכו, בלי לחוס על גיל
Auswanderungen nach Jerusalem497c, von je her gebräuchlich, wurden zuweilen von den Regierungen verhindert oder doch erschwert. Um die Mitte des funfzehnten Jahrhunderts, als mehrere Juden ihren Wohnort Draa (Berberei) verliessen, um nach Palästina abzugehen, wollten die Araber nicht zugeben, dass sie ihre Weiber und Kinder mitnehmen497d. Unter der Anführung Leone's aus Ragusa (im Val di Noto) beabsichtigten im J. 1455 mehrere S. 498 in Palermo, Messina, Katania, Termini, Siracus und Mineo ansässige Juden — dem Anscheine nach die meisten africanischer Herkunft — nach dem heiligen Lande auszuwandern. In der Voraussetzung, dass sie edle Metalle und baares Geld mitnehmen wollten, wurde ein altes Gesetz vom J. 1400, das dergleichen verbietet, hervorgesucht, den Juden der Prozess gemacht und die Richter erklärten sie an Leben und Habe für dem Könige verfallen. Dieser gnehmigte indessen, dass ihretwegen mit jüdischen Abgeordneten unterhandelt werde; die Schuldigen durften sich im Januar 1456 mit tausend Unzen loskaufen498a.
Aus dem Zeitraume der nächsten funfzehn Jahre wird uns wenig mehr gemeldet, als die Strenge, mit welcher darauf gesehen wurde, dass das Abzeichen kenntlich mache und jedermann in die Augen falle. Die Juden von Palermo wandten sich unterm 27. Mai 1471 an den Vicekönig de Urrea. Derselbe sicherte ihnen die ungeschmälerte Theilnahme an den städtischen Freiheiten zu; was ihnen, nach früheren Dekreten, als Palermitanern mit den Christen gemeinschaftlich gehöre, solle ihnen nicht entzogen werden. Uebrigens werde er es nicht so genau nehmen, wenn zufällig der Rock sich kräuselt und den rothen Lappen unsichtbar macht498b.
עמ׳ 499 או על מין. שלוש מאות ושישים איש, ולפי אחרים שש מאות, נספו במהומה. אף שדה אוריאה הורה לחנוק את ראשי המסיתים, התקומם גם העם בנוטו נגד היהודים והרג חמש מאות בני אדם חסרי הגנה. יהודי קלטג׳ירונה הותקפו בשנת 1475, והדבר הוליד משפט. יהודי מסינה הקדימו את הסכנה: תמורת מתנה של מאתיים אונקיות קיבלו מיוחנן השני כתב הגנה מיוחד; כך עשו וקיבלו גם יהודי אוגוסטה. כשפרצה שם מגפה בשנת 1478 נמלטו היהודים אל הכפרים, אך אולצו לחזור, שכן השלטונות חששו להדביק את הכפריים ביהדות יותר מאשר בדבר. ייתכן שהמהומות האלה הביאו לצו מ־20 באוגוסט 1478 שקבע כי סדרי הדין לנוצרים וליהודים יהיו זהים. בעקבות תלונת יהודי קלטג׳ירונה הוענקה להם בשנת 1480 הזכות שלא להיגרר בכוח מבתיהם למאסר בשל חוב, ובכלל שלא להיאסר על סכום הנמוך משניים וחצי סקודי או מאונקיה סיציליאנית אחת. שני צווים של פרדיננד השני, מ־18 בספטמבר 1482 ומ־18 בפברואר 1486, אסרו על ארכיבישוף מסינה ליטול לעצמו רבע מעיזבונות היהודים, מפני שלא היו כפופים לשיפוטו. פרדיננד העדיף לשמור את הכסף היהודי לעצמו. בשנת 1484 שימש נוצרי מקסטרוג׳ובאני סנדק בברית מילה ונענש בחומרה, יחד עם אבי התינוק, אף שנחשב מכושף. איננו יודעים מה אירע בקלטג׳ירונה בשנת 1484; ידוע רק שהיהודים שם נמחלו מכל עבירותיהם מכוח טיעוניו של סכום כסף שהוענק לחצר. בשנת 1485 ביקשו להטיל על קהילת קסטרוג׳ובאני נטל מיוחד,
עמ׳ 500 אך הממשלה הגנה על זכויותיה. באותה שנה היה צורך לתקן את חומת טרפאני. מאחר שהרובע היהודי גבל בה, ביקשו התושבים להטיל את ההוצאות על הקהילה היהודית, והממשלה נאלצה להתערב. ב־2 ביוני 1486 הוענקו ליהודי קלטבילוטה הסדרים אלה בדיני הדיון: בכל עניין אזרחי ופלילי יקדם הליך פומבי להליך החשאי; מלבד בעבירות חמורות ייערכו המאסרים רק מחוץ למצודה; העצור לא ייחקר ביום הבאתו אלא ביום שלאחריו. בחג הפסחא, בפנטקוסט ובחג המולד, וכן ימים אחדים לפני חגים אלה ואחריהם, לא ייתבע יהודי בשל חובות; ובימי חג הם פטורים מהופעה בבית המשפט.500a
אולם לצד פעולתם הסדירה של הפקידים צעדה שנאת האמונה הפראית; המדיניות והתרבות נאבקו בנזירות ובגסות. כשביקשה קהילת סנטה לוצ׳יה להרחיב את בית הכנסת, הובהר לה שלא תעז לבנותו גדול ומפואר מן הכנסיות הנוצריות. הדבר אירע בשנת 1486, בשעת הסתה נגד היהודים שטיפחו הנזירים. קהילת שאקה חששה, ובעקבות פנייתה נשלחה ב־16 במרץ 1486 הוראה למטיפים בשבועות התענית שלא להסית בדרשותיהם נגד היהודים אלא להרגיע את העם. הפקודה חודשה ב־28 במרץ 1487. בסירקוזה היה המצב אחר. דרשותיו של האב פיסטויה הלהיבו את המאמינים עד ששפיכות דמים עמדה בפתח;
Um das Jahr 1474 begannen, wie verabredet, in Deutschland, Italien, Spanien und Sicilien, die erdichteten Anschuldigungen von Hostien- und Knabenmord; man gürtete sich mit dem Schwert des Glaubenseifers, den geschmäheten Göttern und Heiligen zu Hülfe zu eilen, und nur mit grossen Summen kauften die verurtheilten Juden sich vom Scheiterhaufen los. Am 15. August des gedachten Jahres schrie bei einer Prozession in Modica der Pöbel: Maria lebe, Tod den Hebräern! drang bewaffnet in das Ghetto und erschlug was ihm unter die Hände gerieth, nicht Alter S. 499 nicht Geschlecht ward verschont. 360 Personen, nach Anderen 600, sind bei diesem Aufstande ums Leben gekommen. Wiewohl de Urrea die Rädelsführer erdrosseln liess, stand das Volk in Noto gleichfalls gegen die Juden auf und erschlug 500 wehrlose Menschen. In Calatagirone war im J. 1475 ein Auflauf gegen die jüdischen Einwohner, der zu einem Prozesse Anlass gab. Die Juden in Messina kamen der drohenden Gefahr zuvor: für ein Geschenk von 200 Unzen erhielten sie von Johann II. einen besondern Schutzbrief; das gleiche thaten und erhielten die zu Agosta. Als hier im J. 1478 eine Pest ausbrach, flüchteten sich die Juden aufs Land, wurden aber zur Rückkehr genöthigt, indem man für die Landleute die Ansteckung des Judenthums mehr als die der Pest fürchtete. Vielleicht eine Folge jener Unruhen war der Erlass vom 20. August 1478, dass das Gerichtsverfahren gegen Christen und Juden ganz gleich seyn müsse. Ferner wurde, auf eine Beschwerde der Juden von Calatagirone, ihnen im J. 1480 das Recht eingeräumt, Schulden halber nicht mit Gewalt aus dem eigenen Hause, und überhaupt nicht für einen Betrag unter drittehalb Scudi oder einer Sicilischen Unze, zur Haft gebracht zu werden. Zwei Dekrete Ferdinands II., vom 18. September 1482 und 18. Februar 1486, verboten dem Erzbischof von Messina, sich von den Vermächtnissen der Juden den vierten Theil zuzueignen, indem selbige seiner Gerichtsbarkeit nicht unterworfen seien. Das jüdische Geld behielt Ferdinand lieber selbst. Im J. 1484 hatte in Castrogiovanni ein christlicher Einwohner die Gevatterschaft bei einer Beschneidung gehabt, wurde aber nebst dem Vater des Knaben streng bestraft, obgleich er als behext betrachtet wurde. Was sich im J. 1484 in Calatagirone ereignet hat, wissen wir nicht; nur das erfahren wir, dass die dortigen Juden, kraft der Argumente einer dem Hof geschenkten Summe Geldes, von allen Vergehungen losgesprochen wurden. Im J. 1485 wollte man die Gemeinde von Castrogiovanni zu besonderen Lasten S. 500 heranziehen; sie wurde indessen von der Regierung in ihren Privilegien geschützt. In demselben Jahre musste die Stadtmauer von Trapani ausgebessert werden; weil nun das Judenquartier sich dicht an derselben befand, wollten die Bürger die Kosten der jüdischen Gemeinde aufbürden, so dass die Regierung einschritt. Unterm 2. Juni 1486 wurde für das Prozess-Verfahren den Juden in Calatabillotta folgendes bewilligt: Bei allen Civil- und Criminalfällen solle dem geheimen Verfahren das öffentliche vorangehen; mit Ausnahme schwerer Verbrechen sollen die Einkerkerungen nur ausserhalb des Kastells statthaben; der Verhaftete soll nie am Tage, wo er eingebracht, sondern einen Tag nachher verhört werden. An Ostern, Pfingsten und Weihnachten, so wie einige Tage vor und nach diesen Festen, soll kein Jude wegen Schulden verfolgt werden; an Feiertagen sind sie von dem Erscheinen vor Gericht befreiet500a.
עמ׳ 501 אלמלא התערבה פקודת המשנה למלך, שתוכנה דמה לפקודה שניתנה לשאקה, היו מתרחשות תקריות חמורות. ובכל זאת נמשכה התסיסה שם, בקסטיליונה ובמקומות אחרים. בשנת 1487 נאלצה הממשלה לסייע ליהודי טאורמינה; היא אסרה על העיר להכביד עליהם יותר מן הראוי ועל מפקד המצודה להטרידם בניקוי הבניינים. ב־28 בפברואר 1489 אף הורשו הדומיניקנים להשתמש במומחיותם של רופאים יהודים.501a
בשנת 1491 שוב נאלצו להזכיר לארכיבישוף מסינה שהיהודים כפופים לשיפוט המלכותי ולא לשיפוטו; גם נאסר על פקידי העיר פוליצי לחוקק חוקים ליהודים. באותו זמן הגיעו לסיציליה פליטים יהודים אחדים מפרובנס וכן יהודים אפריקאים רבים. בשל המלחמה בסרצנים ביקשו הסיציליאנים למכור את האחרונים לעבדות, אך בעקבות פניית קהילת פלרמו הגנה עליהם הממשלה. אותה קהילה התאחדה עם אזרחיה הנוצרים של העיר לשמירת חירויותיהם העירוניות המשותפות, וההסכם קיבל תוקף במסמך משפטי מ־2 בנובמבר 1491. אולם ענן הסערה כבר התקרב. כאשר עברה התהלוכה בקסטיליונה לפני בית הרב ביטון בשבוע התחנונים של אותה שנה, כך נאמר, השליך מן החלון אבן ששברה זרוע אחת של הצלב. שני אחים ממשפחת קריזי הרגו אותו מיד ואחר כך אף נסעו לספרד כדי להתגונן. שם שיבח פרדיננד הקתולי את מעשיהם וביקש שיבחרו להם חסד; הם ביקשו את גירוש היהודים מסיציליה.502a
Neben dem geregelten Verfahren der Beamten schritt jedoch der wilde Glaubenshass einher: Politik und Cultur kämpften mit Mönchthum und Rohheit. Als die Gemeinde in Santa Lucia ihre Synagoge zu vergrössern beabsichtigte, wurde ihr bedeutet, sie ja nicht grösser und prächtiger zu bauen als die christlichen Kirchen. Diess geschah im J. 1486, während eine von den Mönchen unterhaltene Aufregung gegen die Juden herrschte. Die Gemeinde von Sciacca wurde besorgt, und auf ihre Vorstellung erfolgte unterm 16. März 1486 eine Anmahnung an die Prediger der Fastenwochen, sich in ihren Vorträgen der Aufreizungen gegen die Juden zu enthalten, das Volk vielmehr zu beschwichtigen. Dieser Befehl wurde am 28. März 1487 wiederholt. Anders war es in Siracus. Dort entflammten die Predigten des Paters Pistoja die Gläubigen dergestalt, S. 501 dass Blutvergiessen nahe war; ohne die Dazwischenkunft eines Befehls des Vicekönigs ähnlichen Inhaltes wie der für Sciacca erlassene, würde es zu bedenklichen Auftritten gekommen seyn. Dennoch gährte es dort, in Castiglione und an anderen Orten. Im J. 1487 musste die Regierung sich der Juden von Taormina annehmen; sie verbot der Stadt dieselben schwerer als es sich gebühre zu belasten, und dem Commandanten des Kastells, sie mit der Reinigung der Gebäude zu behelligen. Unterm 28. Februar 1489 wurde sogar den Dominikanern erlaubt, sich der Kunst jüdischer Aerzte zu bedienen501a.
עמ׳ 502 יהודי סיציליה, שהשתתפו בכל הנטלים הכלליים והעירוניים, שילמו נוסף על כך את המסים הבאים:
1. מס הגולגולת השנתי, או הג׳זיה, היה במקור אגוסטארו אחד, כלומר מטבע שערכו רבע אונקיה (20 קראט, 7½ טארי, ⅝ סקודו, 4/13 של דוקט סיציליאני), ולכן נקרא גם אגוסטאלה. כל אדם היה חייב להשתתף במס הזה, שהיה ירושה מן השלטון הערבי גם בשמו.502b כאשר ביקשו הרופאים פטור בשנת 1491, נדחתה בקשתם בעקבות התנגדות היהודים עצמם. לפי צו מלכותי משנת 1396 היה ראש הקהילה רשאי במקומות אחדים לעקל מקרקעין של מפגרים בתשלום ובמקרה הצורך למכרם. בשנת 1404 סירבו כמה יהודים בטרפאני לשלם את חלקם בטענה שהם בני חסותם של אצילים נוצרים. פקודה מלכותית מ־4 בספטמבר התירה לראש הקהילה לאיים עליהם בחרם אם לא ימלאו את חובתם. בשנת 1491 הוכרז אדם שעזב את מקום מגוריו הקודם חמש שנים קודם לכן כפטור מהשתתפות בנטליו.502c
2. אספקת דגלים למבצרי המלך ונסים לספינות המשוטים, חובה שממנה היו פטורים רק יהודי סירקוזה. בשנת 1347 קבע המלך לודוויג לקהילת מסינה שהיא תספק נס רק לספינת המפקד.502d
Im J. 1491 musste der Erzbischof von Messina abermals daran erinnert werden, dass die Juden unter königlicher Gerichtsbarkeit, nicht unter der seinigen, stehen; ferner wurde den städtischen Beamten von Polizzi verboten, den Juden Gesetze vorzuschreiben. Um dieselbe Zeit kamen mehrere aus der Provence geflüchtete, dessgleichen viele africanische Juden in Sicilien an. Diese letzteren wollten die Sicilianer, in Betracht des Krieges mit den Sarazenen, zu Sklaven verkaufen; aber auf die Vorstellungen der Gemeinde von Palermo nahm sie die Regierung in Schutz. Dieselbe Gemeinde vereinigte sich, zur Bewahrung ihrer gemeinschaftlichen städtischen Freiheiten, mit ihren christlichen Mitbürgern, und der Vertrag wurde mittelst gerichtlichen Actes vom 2. November 1491 vollzogen. Aber die Wetterwolke war schon im Anzuge. Als in der Betwoche dieses Jahres die Prozession zu Castiglione vor dem Hause des Rabbiners Biton vorüberzog, warf dieser, heisst es, einen Stein aus dem Fenster, der dem Crucifix einen Arm abschlug. Er wurde sogleich von zwei Brüdern Crisi erschlagen, die sich sogar hierauf, zu ihrer Vertheidigung, nach Spanien begaben, wo der katholische Ferdinand, ihre S. 502 That belobend, sie aufforderte, sich eine Gnade zu erbitten: Sie verlangten die Vertreibung der Juden aus Sicilien502a.
Die Sicilischen Juden, zu allen allgemeinen und städtischen Lasten herangezogen, hatten noch ausserdem folgende Abgaben:
1) Das jährliche Kopfgeld oder die Dschisia, betrug ursprünglich einen Agostaro, d. i. eine Geldmünze von einer viertel Unze (20 Karat, 7½ Tari, ⅝ Scudo, 4/13 eines sicilischen Ducaten), und ward daher auch Agostale genannt. Zu dieser Abgabe, welche sammt dem Namen502b ein Erbe der arabischen Herrschaft war, beizutragen, war jeder verbunden, und als im J. 1491 die Aerzte um Befreiung ersuchten, wurden sie, auf die Vorstellungen der Juden selber, abgewiesen. Mittelst k. Befehls vom J. 1396 konnte an manchen Orten der Vorstand säumigen Zahlern ihre liegende Habe mit Beschlag belegen, erforderlichen Falles verkaufen. Im J. 1404 verweigerten mehrere Juden in Trapani, angeblich als Schützlinge christlicher Edelleute, die Zahlung ihrer Beiträge; ein k. Befehl vom 4. September erlaubte dem Vorstande, sie mit dem Banne zu bedrohen, wofern sie ihrer Verpflichtung nicht nachkämen. Im J. 1491 wurde Jemand, der bereits vor fünf Jahren seinen bisherigen Wohnort verlassen, von der Theilnahme an den dortigen Lasten für befreit erklärt502c.
2) Die Lieferung der Fahnen für die königlichen Schlösser und der Standarten für die Galeeren, wovon nur die Juden in Siracus befreit waren. Für die Gemeinde von Messina bestimmte König Ludwig im J. 1347, dass sie nur für die Galeeren des Commandirenden die Standarte zu liefern habe502d.
עמ׳ 503 3. בשנת 1224 קבע הקיסר פרידריך השני שהיהודים חייבים לפרנס את חוקר המינות ואת משרתיו כאשר הוא נוסע בגללם בתפקיד ממקום למקום. היה עליהם לעשות זאת רק פעם אחת בשנה, וההיטל לאדם לא יעלה על גרו טורנואה אחד, כלומר 12½ גרני, 1/48 אונקיה או פאולו רומאי אחד.503a
4. החובה שנזכרה פעמים רבות לדאוג, בגופם או על חשבונם, לניקיון המבצרים והמצודות המלכותיים.
כמס גולגולת שילמו יהודי מסינה עשרים אונקיות לשנה; בג׳ירג׳נטי 16⅔, אך מיולי 1400 רק שמונה; בטרפאני 45; בשאקה עשר; בנוטו, משנת 1395, רק שלוש; בקסטרוג׳ובאני ארבע, אך משנת 1400 שתיים; בפיאצה שלוש; בקלטשיבטה אונקיה אחת ו־6½ טארי; ברנדאצו חמש; בקסטרוריאלה אחת; ובסן ג׳וליאנו חמש־עשרה אונקיות. ההלוואה בת 51 פלורינים זהב שנתנה קהילת סן ג׳וליאנו בעת מחסור בסביבות 1370 נזקפה לזמן מה לזכותה כנגד המס. כשמסר המלך אלפונסו את המס לפייטרו גרגולי, הוא הופחת ל־8½ אונקיות אך נקבע לעולם וללא תלות במצב הקהילה, ולכן ניסיונותיה להשיג הפחתה נוספת בשנת 1439 לא נשאו פרי. בשנת 1368 קנו יהודי קטניה מארטלה ד׳אלאגונה, רוזן מיסטרטה, את זכותו למחצית המקרקעין בגטו תמורת שישים אונקיות לשנה; משנת 1403 שילמו אותן למנזר מקומי שייסד ד׳אלאגונה.
במקומות מסוימים התקיימו חובות מיוחדות, שנבעו מזכויות מוגדרות או שהשתרשו, כדמי החסות ומסי היהודים של ימינו, מכוח השימוש לרעה וקיבלו תוקף מן הכוח.
S. 503 3) Kaiser Friedrich II. verordnete im Jahre 1224, dass die Juden für den Ketzereien-Inquisitor und seine Bedienung sorgen müssten, wenn derselbe ihrethalber in Amtsgeschäften sich von einem Orte nach einem andern hin begebe; diess brauchten sie aber nur einmal jährlich zu leisten, und dürfe der Beitrag auf einen Kopf einen Gros Tournois, d. i. 12½ Grani, 1/48 Unze, oder einen römischen Paolo, nicht übersteigen503a.
4) Die mehr erwähnte Verpflichtung, persönlich oder auf ihre Kosten die Reinigung der königlichen Schlösser und Kastelle zu besorgen.
An Kopfgeldern zahlten die Juden in Messina jährlich 20 Unzen, in Girgenti 16⅔, aber seit Juli 1400 nur 8 Unzen, in Trapani 45, in Sciacca 10, in Noto seit 1395 nur 3, in Castrogiovanni 4, aber seit 1400 2 Unzen, in Piazza 3, in Calatascibetta 1 Unze 6½ Tari, in Randazzo 5, in Castro reale 1, in San Giuliano 15 Unzen. Der dortigen Gemeinde wurde auf die Anleihe von 51 Goldgulden, die sie während einer Theuerung um das Jahr 1370 gewährte, ihre Abgabe eine Zeit lang gut geschrieben. Als dieselbe von König Alphons dem Peter Gregoli überwiesen wurde, wurde jene auf 8½ Unzen herabgesetzt, aber für ewige Zeiten und unabhängig von der Lage der Gemeinde, deren Schritte im J. 1439 zu einer ferneren Herabsetzung daher fruchtlos blieben. Die Juden in Katania hatten im J. 1368 dem Artale d'Alagona, Grafen von Mistretta, sein Anrecht an der Hälfte des Grundbesitzes im Ghetto für jährlich 60 Unzen abgekauft, und zahlten diese seit dem Jahre 1403 einer dortigen Abtei, die d'Alagona gestiftet.
עמ׳ 504 משנת 1395 שילמו יהודי סירקוזה אונקיה אחת מדי יום לשולחן המלך; עד שנת 1399 נדרשו גם לספק לחצר כמות שנתית של שעווה. הקהילה במזארה נתנה לבישוף המקומי 2½ עד חמישה ליטראות פלפל בשנה. מנהגים דומים התקיימו במקומות אחדים בפרובנס.504a רוזן ניקולו פרלטה הטיל על יהודי שאקה שמירת לילה על חומות העיר; בשנת 1398 פדו את עצמם מן השירות במס שנתי בן 12 אונקיות. כך עשו גם קהילות גרמניה במאה השלוש־עשרה.504b
בפלרמו שולמו ארבעה טארי על חתונה יהודית, טארו אחד על לידת בן וחצי טארו על לידת בת. בקטניה ובמסינה, וכנראה גם במקומות אחרים, הוטל מס על יין ועל בשר; ההכנסות נועדו בחלקן לתשלום מס הגולגולת ובחלקן לצורכי הקהילה עצמה. פקיד בפלרמו גבה את המסים; יהודי שנאסר בסירקוזה בשל עיכוב בתשלום נדרש לשלם לסוהר סול גרנו אחד בכל יום.504c
היהודים מעולם לא הוחרגו מזכויות העיר ומכתבי החסד, ובאכיפת החוק לא הייתה הבחנה. אמנם יהודי לא היה רשאי להעיד נגד נוצרי, אך גם נוצרי לא היה רשאי להעיד נגד יהודי. היהודים החזיקו בתים, שדות וכרמים; אך נאסר עליהם להחזיק עבדים נוצרים, ובעד עבד עובד אלילים שנקנה והתנצר שולמו רק שנים־עשר סולדי פיצוי.504d גטאות של ממש, שנכפו בידי הנזירים ונשמרו מכוח מדיניות של חנוונים, אינם מצויים
An einzelnen Orten gab es besondere Verpflichtungen, aus bestimmten Rechten hergeleitet oder, wie noch die heutigen Schutzgelder und jüdischen Steuern, eingeschlichen durch den Missbrauch und von der Gewalt sanctionirt. Seit S. 504 dem Jahre 1395 zahlten die Juden von Siracus für den königlichen Tisch täglich eine Unze; bis zum Jahre 1399 mussten sie auch dem Hofe jährlich eine Quantität Wachs liefern. Von der Gemeinde in Mazzara bekam der dortige Bischof 2½ bis 5 Pfund Pfeffer jedes Jahr. Aehnliches war an einigen Orten der Provence504a. Von dem Nachtwache-Dienst auf den Stadtwällen, die Graf Nikolo Peralta den Juden Sciacca's auferlegt, kauften diese sich im J. 1398 durch eine Steuer von jährlich 12 Unzen los. Eben so hatten es im 13. Jahrhundert deutsche Gemeinden gemacht504b.
In Palermo wurde für eine jüdische Hochzeit vier Tari, bei der Geburt eines Knaben ein Taro, eines Mädchens ein halber Taro gezahlt. In Katania und Messina, vermuthlich auch an anderen Orten, war Wein und Fleisch mit einer Abgabe belegt; hiervon war die Einnahme theils zur Aufbringung der Kopfsteuer, theils aber auch für die Bedürfnisse der Gemeinde selbst bestimmt. Die Einziehung der Abgaben besorgte ein Beamter in Palermo; wurde wegen verzögerter Zahlungen ein Jude in Siracus verhaftet, so musste er täglich dem Gefangenwärter einen Sol Grano zahlen504c.
עמ׳ 505 לפני המאה הארבע־עשרה. לקהילות השונות היו זכויות שונות, ורק בארבעים שנות ישיבתם האחרונות של היהודים באי נעשה ניסיון ליצור אחידות. במאה החמש־עשרה נאמדה האוכלוסייה היהודית במאה אלף נפש, שישבו בכחמישים יישובים. בראש עמדה פלרמו,505a שבה התקיימה כבר במאה השישית קהילה ניכרת בעלת כמה בתי כנסת, גנים צמודים ובתי חולים. עד שנת 1303 ואף לאחר מכן גרו יהודים גם בעיר העתיקה, הקאסרו. הגטו שהוקצה להם בפקודת המלך פרידריך השני היה סמוך לבית העירייה ולמנזר האוגוסטיני סן ניקולו טולנטינו; חצר מוסקיטה הסמוכה כללה את בית הכנסת, את בית החולים וארבעים וארבע דירות. קהילת פלרמו הייתה הראשונה במעמדה וגם בגודלה ובעושרה. בחגיגות שערכה בשנת 1469 לרגל נישואי פרדיננד מאראגון ואיזבלה מקסטיליה עוררה התפעלות להקה בת ארבע מאות זמרים ורקדנים, מן הצעירים היהודים החינניים והחזקים ביותר. בשנת 1392 הכריז עליה המלך מרטין רשמית כראש הקהילות האחרות.
המקומות האחרים שישיבת יהודים בהם מוכחת בתעודות הם אלה:
במסינה היו תושבים יהודים כבר במאה השישית. בסביבות 1170 מנו כמאתיים נפש, ובשנת 1453 — מאה ושמונים משפחות, או 1/35 מאוכלוסיית העיר. אחד מבתי הכנסת עמד מאחורי כנסיית המנזר נרי בפרוור סן פיליפו. הנוסע ברייטהאופט505b מספר על שרידי לוח שיש ועליו כתובת עברית,
Von den städtischen Privilegien, den ertheilten Indulten waren die Juden nie ausgeschlossen, und in der Handhabung des Rechts gab es keinen Unterschied; zwar konnte ein Jude nicht gegen einen Christen zeugen, aber auch nicht umgekehrt. Die Juden besassen Häuser, Aecker, Weinberge; aber Christensklaven durften sie nicht halten, und für einen gekauften heidnischen Knecht, der sich taufen lassen, gab es nur zwölf Soldi Entschädigung504d. Eigentliche Ghetti, von dem Mönchthum aufgedrungen und von einer Krämerpolitik aufrecht gehalten, finden sich nicht vor S. 505 dem vierzehnten Säculum. Die verschiedenen Gemeinden besassen verschiedene Privilegien, und eine Gleichförmigkeit hierin wurde erst in den letzten vierzig Jahren des Aufenthaltes der Juden auf der Insel angestrebt. Die jüdische Bevölkerung wurde im 15. Jahrhundert auf hundert tausend Seelen geschätzt, die an einigen funfzig Ortschaften wohnten. Das Haupt bildete Palermo505a, wo bereits im 6. Jahrhundert eine beträchtliche Gemeinde mehrere Synagogen mit dazugehörenden Gärten und Hospitälern besass. Bis zum Jahre 1303 und noch später wohnten dort Juden auch in der Altstadt, dem Cassero; das auf Befehl Königs Friedrich II. der dortigen Judenschaft angewiesene Ghetto befand sich in der Nähe des Rathhauses und des Augustinerklosters von San Nicolo Tolentino; der daneben befindliche Moschita-Hof enthielt die Synagoge, das Hospital nebst 44 Wohnungen. Im Rang wie an Grösse und Reichthum war die Gemeinde von Palermo die bedeutendste, und bei den Festlichkeiten, womit sie im J. 1469 die Vermählung Ferdinand's von Aragonien mit Isabella von Kastilien feierten, bewunderte man eine Schaar von 400 Sängern und Tänzern, die aus den anmuthigsten und kräftigsten jüdischen Jünglingen bestanden. Zum Haupt der andern Gemeinden wurde sie von König Martin im J. 1392 förmlich erklärt.
Die anderen Orte, an welchen, urkundlich erwiesen, Juden wohnten, sind folgende:
עמ׳ 506 כביכול משנת 4200 לבריאה, שנשמרו במקום. זו כנראה כתובת מאוחרת בהרבה לזכר אדם — משה? ישעיה? — שבנה בית כנסת או מבנה דומה.506a גם בנרבון נמצא לוח שיש שבור ועליו כתובת על בניית בית כנסת.506b
Messina hatte schon im 6. Jahrhundert jüdische Einwohner, deren Zahl um 1170 an 200 Seelen, im J. 1453 aber 180 Familien oder 1/35 der Einwohnerzahl betrug. Eine der Synagogen war hinter der Klosterkirche Neri der Vorstadt St. Philipp. Der Reisebeschreiber Breithaupt505b berichtet von den Trümmern einer Marmortafel mit hebräischer S. 506 Aufschrift, angeblich aus dem Jahre 4200, die dort aufgehoben sei; es ist vermuthlich eine viel jüngere Inschrift zum Ehrengedächtnisse eines Mannes (Moses? Jesaia?), der eine Synagoge oder dergleichen aufführen lassen506a. Eine zerbrochene Marmortafel mit einer den Bau einer Synagoge betreffenden Inschrift506b ist auch in Narbonne vorhanden.
האוכלוסייה היהודית בקטניה אולי עתיקה לא פחות מזו שבמסינה, אף שמימי גרגוריוס הראשון נמסר לנו רק על שומרונים בעיר. בתעודות אין היא מופיעה לפני 1368.
Katania's jüdische Bevölkerung mag nicht jünger als die von Messina seyn, wiewohl aus der Zeit Gregor des Ersten uns nur von dortigen Samaritanern berichtet wird. In den Urkunden erscheint sie nicht vor dem Jahre 1368.
ג׳ירג׳נטי נזכרת בסביבות 590, ואחר כך רק בשנת 1400.
Girgenti wird um 590, dann aber erst wieder im J. 1400 genannt.
סירקוזה היא כנראה הקהילה העתיקה ביותר, אך הידיעה הוודאית הראשונה עליה היא משנת 878. בנימין מטודלה רק מזכיר את המקום. אנטולי מזכירה בסביבות 1200; התעודה העתיקה ביותר היא משנת 1363.
Siracus ist wahrscheinlich die älteste Gemeinde; aber die erste sichere Nachricht von ihr ist vom Jahre 878. Bei Benjamin de Tudela wird der Ort nur genannt. Um das Jahr 1200 wird ihrer von Antoli gedacht; die älteste Urkunde datirt vom Jahre 1363.
נאסו אינה נזכרת שוב אחרי 1094.
Naso wird nach dem Jahre 1094 nicht wieder genannt.
שאקה נכנסה להיסטוריה היהודית בעקבות ההמרות שהתרחשו בה בשנת 1295.
Sciacca; die dortigen Bekehrungen des Jahres 1295 führen den Ort in die jüdische Geschichte ein.
מזארה הייתה מקום מושבו של הרוזן רוג׳ר ונזכרת אצל בנימין; התעודה הראשונה המזכירה את יהודיה היא משנת 1327.
Mazara war die Residenz des Grafen Roger, und wird von Benjamin genannt; die erste Urkunde, die der dortigen Juden gedenkt, ist vom Jahre 1327.
עמ׳ 507 בקסטרוג׳ובאני ירד מספר היהודים בסביבות 1400 משמונים משפחות לשישה־עשר בתי אב דלי אמצעים. אולם נראה שהקהילה התאוששה במהירות, שכן להלוואה של 1414–1415 נתנה שלושים אונקיות זהב. היא אינה נזכרת לפני 1361.
בטרפאני היו כנראה יהודים כבר בימי בנימין, ותעודה משנת 1365 מעידה על קדמות הקהילה. בשנת 1439 מנתה מאתיים נפש, עשירית מכלל האוכלוסייה.
סן ג׳וליאנו מופיעה בהיסטוריה בסביבות 1370.
במרסלה הייתה כבר בסביבות 1375 קהילה חזקה, שבמחצית השנייה של המאה החמש־עשרה השתייכה לנחלתו של האציל לודוויג רקיזנס. כנסיית מרים שמחוץ לעיר כיום הייתה בעבר בית הכנסת, ועדיין נושאת את הכותרת sedes sapientiae — מושב החוכמה.
פוליצי, הנזכרת לראשונה בשנת 1393, מופיעה גם בתעודות יהודיות מאמצע המאה החמש־עשרה.
מינאו נזכרת בשנים 1393 ו־1455.
ראגוזה נזכרת לראשונה בתעודה משנת 1394.
נוטו מופיעה בשנת 1395 ובתעודה יהודית משנת 1481.
על יהודי נארו יש ידיעות מן השנים 1403, 1415 ו־1485.
טאורמינה, אליקטה, רנדאצו, קסטרוריאלה וסנטה לוצ׳יה אינן נזכרות לפני 1415, והופעתן הראשונה היא בקשר להלוואה לאינפנטה דון חואן. על טאורמינה מציין המדווח כי הדבר מקרי בלבד ונובע מאסונות שנת 1676, שבהם נהרסו כל הארכיונים. על אליקטה מסופר עוד כי בשנת 1472 פתחה האינקוויזיציה בהליך נגד מומר שחזר ליהדות.
S. 507 Castrogiovanni, woselbst um 1400 die Zahl der Juden von 80 Familien auf 16 Feuerstellen mit unbemittelten Bewohnern herabgesunken war; die Gemeinde scheint sich jedoch schnell erholt zu haben, denn sie gab zu der Anleihe vom Jahre 1414 und 1415 dreissig Unzen Gold her. Vor dem Jahre 1361 wird ihrer nicht erwähnt.
Trapani hatte vermuthlich schon in Benjamin's Zeit jüdische Einwohner, und eine Urkunde aus dem Jahre 1365 bezeugt das Alter der Gemeinde, die A. 1439 aus 200 Seelen bestand, dem zehnten Theile der gesammten Einwohnerschaft.
San Giuliano erscheint in der Geschichte um 1370.
Marsala hatte bereits um 1375 eine starke Gemeinde, die in der letzten Hälfte des 15. Jahrhunderts zu dem Dominium eines Edelmannes Ludwig Requisens gehörte; die jetzige vor der Stadt befindliche Marienkirche war einst die Synagoge, und führt noch die Ueberschrift: sedes sapientiae.
Polizzi, das zuerst im J. 1393 genannt wird, erscheint auch in jüdischen Documenten aus der Mitte des funfzehnten Jahrhunderts.
Mineo's wird in den Jahren 1393 und 1455 gedacht.
Ragusa ist in einer Urkunde vom Jahre 1394 zum ersten Male genannt.
Noto erscheint im Jahr 1395 und in einem jüdischen Document des Jahres 1481.
Naro; von den dortigen Juden sind Nachrichten aus den Jahren 1403, 1415, 1485 vorhanden.
עמ׳ 508 השם רנדאצו עצמו מופיע רק במאה האחת־עשרה. קהילת קסטרוריאלה נזכרת עוד רק בתקנות אחדות מן השנים 1485 ו־1486.
ויציני: מתולדות יהודיה ידוע רק על גירושם בשנת 1415.
טרמיני, קלטג׳ירונה — שהגטו שלה היה בעיר התחתית — ניקוסיה, פיאצה, קלטשיבטה, סלמי, קורלאונה, אוגוסטה וקסטרונואובו: יהודי תשעת המקומות האלה נזכרים לראשונה בשנת 1428.
בסן מרקו הייתה אוכלוסייה יהודית עוד לפני 1450. בשנת 1492, כאשר הועברה למסינה, מנתה 350 נפש.
בקקאמו היו ליהודים בשנת 1453 בתים מחוץ לגטו.
יהודי קלטבילוטה, הנזכרים לראשונה בשנת 1454, היו אז מסוכסכים עם קהילת פלרמו.
מודיקה, שגם בסביבותיה ישבו יהודים, נזכרת בשנת 1474; אלקרה ורגאלבוטו — בשנת 1478; מיליטלו — בשנת 1486; וקסטיליונה — בשנת 1491. רק בשנת 1492 נזכרו חמש־עשרה הערים הבאות כמקומות מושב ליהודים: אדרנו, אלקאמו, ביוונה, קלטניסטה, קמראטה, צ׳פאלו, צ׳ימינה, ג׳ראצ׳י, ג׳וליאנה — המורכבת מארבעה כפרים — לנטיני, מילאצו, פלאצולו, פטרנו, פיאנה דה גרצ׳י וסאבוקה.
גם האיים מלטה, גוזו ופנטלריה השתייכו זה זמן רב לסיציליה, אך כמעט אין ידוע על היהודים בהם מלבד עצם קיומם. במלטה ישבו היהודים פזורים באי כאשר ביקשו לאלצם להתיישב כולם במקום אחד. בעקבות תלונתם קבעה הממשלה בשנת 1479 שעליהם להיענות לדרישת הנוצרים רק במידה שעליהם לפנות את הבתים הסמוכים לכנסיות הנוצריות.
Taormina, Alicata, Randazzo, Castro reale, Santa Lucia, werden sämmtlich nicht vor dem Jahre 1415 und zuerst bei Gelegenheit der Anleihe an den Infanten Don Juan genannt. Von Taormina bemerkt der Berichterstatter, dass diess wohl nur zufällig und Schuld der Unfälle des Jahres 1676 sei, wo alle Archive zerstört wurden. Von Alicata wird uns noch erzählt, dass die Inquisition im Jahre 1472 gegen einen rückfälligen Täufling ein Verfahren S. 508 eingeleitet. Der Name der Stadt Randazzo kommt überhaupt erst im eilften Säculum vor. Die Gemeinde von Castro reale wird nur noch in einigen Verfügungen der Jahre 1485 und 1486 erwähnt.
Vizini; von der Geschichte der dortigen Juden ist nichts als ihre Austreibung im J. 1415 bekannt.
Termini, Calatagirone (das Ghetto war in der Niederstadt), Nicosia, Piazza, Calatascibetta, Salemi, Corleone, Agosta, Castronuovo. Von den Juden dieser neun Ortschaften wird zum ersten Male im Jahre 1428 gesprochen.
San Marco hatte schon vor 1450 eine jüdische Bevölkerung, die im Jahre 1492, als sie nach Messina geschafft wurde, sich auf 350 Seelen belief.
Caccamo. Daselbst hatten die Juden im J. 1453 Häuser ausserhalb des Ghetto.
Calatabillotta. Die dortigen Juden hatten im J. 1454, wo ihrer zum ersten Male gedacht wird, einen Streit mit der Gemeinde von Palermo.
Modica, in dessen Umgegend gleichfalls Juden wohnten, wird 1474, Alcara und Ragalbuto 1478, Militello 1486, Castiglione 1491 genannt. Von folgenden 15 Orten, als Wohnplätzen von Juden, ist erst im J. 1492 die Rede, nämlich: Aderno, Alcamo, Bivona, Calatanissetta, Cammarata, Cefalu, Ciminna, Geraci, Giuliana, das aus vier Dörfern besteht, Lentini, Milazzo, Palazzolo, Paterno, Piana de' Greci, Savoca.
עמ׳ 509 זמן קצר אחר כך נעשו דרישותיהם של הפקידים הבכירים — גם מי שכבר חדלו לכהן ומי שרק ביקשו לקבל משרה — שהיהודים יתנו להם דמי שתייה ומתנות בכל חג נוצרי, בלתי נסבלות עד שנפתח הליך משפטי רשמי. כדי ליישב את העניין נסעו סנטור וראש קהילה יהודי לפלרמו. התוצאה אינה ידועה; ודאי שחלק מן הנטל נשאר על היהודים.509a בשנת 1390 לקחו הטורקים יהודים אחדים מגוזו לברבריה ומכרו אותם שם לעבדים. בעקבות בקשתם מן המלך מרטין ציווה בשנת 1403 להשתמש לפדיונם בהקדשות שניתנו שלושים שנה קודם לכן ואף לפני כן לבתי כנסת ולפדיון שבויים, ושטרם נעשה בהן שימוש. יהודי פנטלריה — אי ששמואל תיבון מזכירו509b — נזכרים רק בשנת 1492. אבולעפיה ישב בקומינו הסמוכה למלטה בשנת 1288.509c
משטר הקהילות דמה בעיקרו לסדרי היהודים באראגון, בקטלוניה ובפרובנס. ראשי הקהל, שנקראו בארצות אלה „מוקדם”,509d נקראו בסיציליה „פרוטי”. בקהילות הגדולות היו שנים־עשר, ולפני המאה החמש־עשרה מינו אותם ארבעה מושבעים שנבחרו בידי הקהילה לשנה אחת. יום הבחירה היה 1 במאי; בפלרמו — יום השישי הראשון במאי; ורק במרסלה — 16 באוקטובר. הנהלת הפרוטאט עברה מדי רבעון לשלושה חברים אחרים. ב־22 באוקטובר 1422 ניתנה בעניין זה תקנה מיוחדת.510a
Noch gehörten zu Sicilien bereits seit langer Zeit die Inseln Malta, Gozzo und Pantellaria; aber kaum weiss man von den dortigen Juden mehr als dass sie existirt haben. In Malta wohnten die Juden zerstreut auf der Insel, als man sie zwingen wollte, sämmtlich sich an einem bestimmten Ort niederzulassen. Auf die Beschwerde der Juden entschied die Regierung im Jahre 1479, sie brauchten dem Begehren der Christen nur in so weit nachzukommen, dass S. 509 sie die Wohnungen neben den christlichen Kirchen räumen. Kurze Zeit nachher wurden die Ansprüche der vornehmen Beamten, selbst solcher die Stellen früher bekleidet hatten oder derjenigen, die sich dazu anschickten, dass die Juden ihnen an allen christlichen Festtagen Trinkgelder und Geschenke geben müssten, so unerträglich, dass darüber ein förmlicher Prozess entstand. Die Sache auszugleichen begaben sich ein Senator und ein jüdischer Vorsteher nach Palermo. Das Ergebniss wird nicht gemeldet; ein Theil der Lasten ist den Juden gewiss geblieben509a. Im Jahre 1390 waren mehrere Juden von Gozzo von Türken nach der Berberei geführt und dort zu Sklaven verkauft worden. Auf ihr Gesuch bei dem König Martin, gab dieser im J. 1403 Befehl, dass zum Loskauf dieser Unglücklichen die vor dreissig Jahren und darüber für Synagogen und Auslösung von Gefangenen gemachten Vermächtnisse dienen sollen, welche bisher nicht verwendet worden. Der Juden von Pantellaria — welche Insel von Samuel Tibbon509b genannt wird — wird erst im Jahre 1492 gedacht. Auf Cumino bei Malta wohnte Abulafia im Jahre 1288509c.
עמ׳ 510 מוסדות דומים היו ליהודים בסרגוסה, חאקה, ולנסיה, חאטיבה, טרואל, בורחה, אונקסטיו, טודלה, אלג׳יר ומקומות אחרים.510b המוקדמים בסרגוסה היו רשאים לפרש הוראות מסופקות בתקנות הקהילה, אך לשם תקנות חדשות נדרשו לשאול לדעת הבוחרים, שהיו כפופים בתורם לקהילה כולה.510c בדומה לכך נבחרו מדי שנה שנים־עשר baylons ברוזנות ונסן.510d בינואר 1398 נקבע שאת תקנות ראשי היהודים והחלטותיהם צריכים לאשר רק פקידי העיר; בשנת 1403 נקבע שבמרסלה לא ישלוט פרוטו אחד לכל חייו, אלא יכהנו מדי שנה שני פרוטי יחד עם ארבעה זקנים. בשנת 1405 הקים מרטין בית דין יהודי עליון משותף לכל יהודי סיציליה,510e ולראשו ניתנה הסמכות למנות דיינים לקהילות השונות. משנת 1430 הייתה לו גם הזכות לפרסם תקנות בלי לקבל תחילה את אישור המלך. השופט העליון הראשון מינה ארבעה ממלאי מקום לפלרמו עצמה. כך השתנתה בהדרגה בחירת הפרוטי: הם מונו מעתה בידי בית הדין העליון ולא בידי המושבעים כבעבר. כאשר בעת מינויו של שופט עליון חדש בשנת 1447 לא הוכפפה מסינה לסמכותו, עוררה עצמאות קהילתה את קנאת כל האחרות; שכן מאז ומעולם התקשו יהודים מכובדים ובעלי ממון להיכפף לאחד מבני אמונתם אלא מרצונם. בית הדין העליון נאלץ לסגת מפני הסערה הכללית—
עמ׳ 511 צו מלכותי מ־1 בפברואר באותה שנה ביטל אותו שוב, וצו שני מ־14 באוגוסט נענה לבקשה, שנתמכה תמיכה נמרצת בשש מאות אונקיות זהב, להעביר לראשי הקהילות את סמכותו של בית הדין העליון הקודם. כך מונתה גם כאן, במרוצת הזמן, אפוטרופסות ליחידים בלא הסכמתם: מעתה השלימו הפרוטי את שורותיהם בעצמם, שכן הנכנסים החדשים מונו בידי ראשי הקהילה הוותיקים ולא בידי גוף הבוחרים. ואולם כבר מסוף המאה השלוש־עשרה נמסר לנו על אראגון511a שברוב המקומות בספרד הנוצרית הנהיגה את היהודים האצולה שלהם, ולא מוקדמים נבחרים. אף על פי כן לא הייתה ההלכה למעשה אחידה בכל סיציליה. קהילת קטניה, למשל, השיגה בשנת 1491 את ביטולה של בחירת ראש קהילה שכבר אושרה בידי המשנה למלך, והיא עצמה מינתה חמישה מועמדים לפרוטאט. בפלרמו תבע המשנה למלך דון גספרה דה ספס להשתתף בבחירת הפקידים היהודים; אך יורשו, בפקודה מלכותית מיוחדת, השיב ליהודים בשנת 1490 את זכותם הישנה. הפרוטי החדשים נהגו למנות שישה מבקרים, שבדקו את ספרי החשבונות יחד עם אחדים מראשי הקהילה היוצאים.
במחצית השנייה של המאה הארבע־עשרה היה סדרם של המושבעים, שנקראו בדרך כלל „ברורים”,511b בכמה מקומות בקטלוניה כדלהלן. חלוקה צודקת של המסים וענייני אמון דומים נמסרו בימי הביניים היהודיים בדרך כלל לנאמנים,511c עד שבטורטוסה, למשל, לא היה אפשר לערוך קידושין תקפים
Die Verfassung der Gemeinden entsprach wesentlich den Einrichtungen der Juden in Aragon, Katalonien und Provence. Die Vorsteher, die in diesen Ländern Mukdam509d hiessen, hatten in Sicilien den Namen Proti; in den grösseren Gemeinden waren sie zwölf an der Zahl, und wurden vor dem funfzehnten Jahrhundert von vier durch die Gemeinde gewählten Geschworenen auf ein Jahr ernannt; der Wahltag war am 1. Mai, in Palermo am ersten Freitag des Mai, nur in Marsala am 16. October. Die Verwaltung wechselte vierteljährlich unter je drei Mitgliedern des Protats. Am 22. October 1422 ist hierüber eine besondere Verfügung S. 510 erlassen worden510a. Aehnliche Magistrate hatten die Juden in Saragossa, Jacca, Valencia, Xativa, Teruel, Borja, Uncastillo, Tudela, in Algier und an anderen Orten510b. Die Mukdamen von Saragossa durften zweifelhafte Bestimmungen der Gemeinde-Statuten interpretiren, mussten jedoch für neue Anordnungen die Meinung der Wähler befragen, die wiederum der ganzen Gemeinde untergeordnet waren510c. Gleichergestalt wurden in der Grafschaft Venaissin jährlich zwölf Baylon's gewählt510d. Im Januar 1398 wurde verordnet, dass die Statuten und Beschlüsse der jüdischen Vorstände nur von den Beamten der Stadt bestätigt zu werden brauchen; im Jahre 1403, dass in Marsala nicht ein Proto lebenslänglich regieren solle, sondern jährlich zwei Proti in Gemeinschaft mit vier Alten. In dem Jahre 1405 errichtete Martin über alle Juden Siciliens ein gemeinschaftliches jüdisches Obergericht510e, dessen Oberhaupt die Befugniss erhielt, für die verschiedenen Gemeinden die Richter zu bestellen, und vom J. 1430 an, auch das Recht Verfügungen zu erlassen, ohne zuvor die königliche Genehmigung einholen zu müssen. Der erste Oberrichter ernannte für Palermo selbst vier Substituten. Hierdurch änderte sich allmählig die Proti-Wahl, indem diese nun nicht wie bisher von den Geschworenen sondern von dem Obergericht eingesetzt wurden. Als nun im Jahre 1447 bei der Installirung eines neuen Oberrichters, Messina der Gerichtsbarkeit desselben nicht unterworfen wurde, erregte diese Selbstständigkeit der Messinischen Gemeinde die Eifersucht aller übrigen, zumal es von je her angesehenen und begüterten Juden widerstrebt, sich einem ihrer Glaubensgenossen anders als freiwillig unterzuordnen. Das Obergericht musste dem allgemeinen Sturm weichen, S. 511 es wurde durch einen k. Erlass vom 1. Februar desselben Jahres wieder aufgehoben, und ein zweiter Erlass vom 14. August willfahrte dem mit 600 Unzen Gold kräftigst unterstützten Gesuche, die Macht des bisherigen Obergerichts auf die Vorstände zu übertragen. So wurde auch hier, im Verlaufe der Zeit, den Einzelnen ohne ihre Zustimmung eine Vormundschaft bestellt: die Proti ergänzten nämlich von nun an sich selbst, indem die neu eintretenden von den alten Vorstehern, nicht von dem Wahlkörper, ernannt wurden. Uebrigens wird uns bereits zu Ende des dreizehnten Jahrhunderts aus Aragon gemeldet511a, dass an den meisten Orten des christlichen Spanien die Judenschaft von ihrer Aristokratie, nicht von gewählten Mukdamen, regiert werde. Dennoch war auf Sicilien die Praxis nicht überall gleich: die Gemeinde von Katania z. B. erwirkte im Jahre 1491 die Annullirung einer bereits vom Vicekönige bestätigten Wahl eines Vorstehers, und ernannte selbst fünf Candidaten des Protats. In Palermo hatte der Vicekönig Don Gaspare de Spes den Anspruch gemacht, an der Erwählung der jüdischen Beamten Theil zu haben; allein sein Nachfolger räumte, auf besondern königlichen Befehl, im J. 1490 den Juden ihr altes Recht wieder ein. Die neu ernannten Proti pflegten sechs Revisoren zu ernennen, welche gemeinschaftlich mit einigen abgehenden Vorstehern die Cassenbücher durchsahen.
עמ׳ 512 בלי ידיעתם.512a מדי שלוש שנים בחרו אפוא שלושת הנאמנים וחמשת הדיינים, בנוכחות פקיד חצר, שלושים מבני הקהילה; שמותיהם נכתבו על פתקים והושמו בתיבה. מתוכה הוגרלו שלושה שמות, ואלה היו הבוחרים ממש, אשר מינו את הנאמנים, את הדיינים, את מבקרי החשבונות ואת גבאי הצדקה. שנת כהונתם של הפקידים החדשים החלה במרץ.512b במקומות אחרים ניתן השם „ברורים” לבעלי תפקיד קבועים: כך בסרגוסה, טרסונה, ולנסיה, וסקה, אלקולאה, מורווידרו ומונפלייה.512c בלרידה נקראו כך חמשת מנהלי הכספים שמונו מדי שנה; היה עליהם למסור דין וחשבון לקהילה, ומלבד זאת לא יכלו להוציא אפילו שני מראוודיס בלי לצרף עשרה מבין משלמי המס הגבוה ביותר.512d אותו תואר נשאו שניים או שלושה פקידים שתפקידם היה לדווח לממשלה על תלונותיהם ההדדיות של היחידים,512e או הממונים שנקבעו בקהילות מסוימות בספרד ובאפריקה לפקח על עבירות על חוקי הדת.512f על פעולה משותפת של הברורים והדיינים אנו שומעים גם מאמצע המאה השלוש־עשרה.512g במקומות אחדים בסיציליה היו, לפי תעודה משנת 1394,512h שנים־עשר נציגי קהילה שנקראו ברורים, זקנים512i או כשרים,512k ומועצתם נשאה גם
עמ׳ 513 את השם שהיה נהוג בממלכות קסטיליה ואראגון — אלג׳אמה.513a יש להניח שהם כונסו רק כדי לדון בהוראות ובתקנות חדשות,513b או כדי לקבוע הוצאות, דבר שהפרוטי לא היו מוסמכים לעשות על דעת עצמם; או שהמוסד בוטל לחלוטין, כפי שאירע בסירקוזה בשנת 1395. בקהילות גדולות יותר, כגון פלרמו, מסינה וקטניה, נזכרים גם „נכבדים” ו„גדולים”513c כיושבים לצד ראשי הקהילה. בנארו הורכב הוועד בשנת 1485 מארבעה גדולים ומשני רבנים, שאחד מהם היה גזבר והאחר נאמן. כאשר הוטלו מסים חדשים נהגו לבחור תשעה מעריכים: שלושה מן העשירים, שלושה מבעלי האמצעים ושלושה מחסרי האמצעים.513d
עורכי הדין של הקהילה היו הסינדיקים, שלעתים הופקדו גם על שליחויות אל החצר; בעלי תפקידים דומים היו גם בקהילות אחדות בספרד ובפרובנס.513e עד שנת 1422 נשמר ארכיון הקהילה בידי רב נכבד; מאז נשמר במקום ציבורי מאחורי שלושה מנעולים, שמפתחותיהם היו בידי שלושה פרוטי. אספות הקהילה התקיימו בבית הכנסת; כדי שיוכלו יהודי קסטרוריאלה לקיימן במקום זאת בבית החולים, נדרש המשנה למלך להתיר להם זאת במפורש בשנת 1485. שליחי הציבור, שהיו לעתים גם סופרים, מונו בידי הפרוטי ואושרו בידי הבישוף. שמשי בית הכנסת היו כפופים רק לפרוטי, שמינו אותם, ובלי אישורם אסור היה להם למסור את מפתחות בית הכנסת לאיש.
רבנים מכהנים מונו לכל ימי חייהם;
Mit den Geschworenen, die gemeiniglich „Gewählte“511b heissen, hatte es in der letzten Hälfte des vierzehnten Jahrhunderts an verschiedenen Orten Kataloniens folgende Bewandtniss. Eine gerechte Vertheilung der Abgaben und ähnliche Gegenstände des Vertrauens waren im jüdischen Mittelalter gewöhnlich den Beglaubten511c übertragen, ohne S. 512 deren Vorwissen z. B. in Tortosa keine Trauung gültig vollzogen werden konnte512a. Alle drei Jahre nun wählten die drei Beglaubten und fünf Richter in Gegenwart eines Hofbeamten dreissig Gemeindeglieder, deren Namen auf Zettel geschrieben in eine Büchse gethan wurden. Hieraus wurden drei Namen gezogen, und diess waren die eigentlichen Wähler, welche die Beglaubten, die Richter, die Cassenrevisoren und den Almosenier ernannten. Das Geschäftsjahr der neuen Beamten fing mit dem März an512b. Der Name Gewählte wurde an anderen Orten bleibenden Beamten gegeben: so in Saragossa, Tarazona, Valencia, Huesca, Alcolea, Murviedro, Monpellier512c. In Lerida hiessen so die alljährlich ernannten fünf Cassenverwalter; sie mussten der Gemeinde Rechnung ablegen, konnten übrigens ohne Zuziehung von zehn Mitgliedern aus den Höchstbesteuerten nicht zwei Maravedis ausgeben512d. Denselben Titel führten zwei oder drei Beamte, welche über die Beschwerden der Einzelnen untereinander der Regierung zu berichten hatten512e, oder die in Spanien und Africa bei einzelnen Gemeinden bestellten Aufseher über religionsgesetzliche Uebertretungen512f. Von einer gemeinschaftlichen Wirksamkeit der Gewählten und der Richter hören wir auch aus der Mitte des dreizehnten Säculums512g. An einigen Sicilischen Orten gab es, einer Urkunde vom Jahr 1394 zufolge512h, zwölf Repräsentanten der Gemeinde, Gewählte, Alte512i, Biedere512k genannt, deren Collegium auch den in den Königreichen Kastilien und Aragon gebräuchlichen Namen S. 513 Aljama513a führte. Vermuthlich wurden sie nur zusammenberufen, um neue Anordnungen und Statuten zu berathen513b, Ausgaben festzustellen, wozu die Proti eigenmächtig keine Befugniss hatten, oder das Institut wurde — was namentlich im J. 1395 in Siracus geschehen — ganz aufgehoben. Auch ist in grösseren Gemeinden, wie Palermo, Messina, Katania, von Vornehmen und Grossen513c als Beisitzern des Vorstandes die Rede. In Naro bestand im J. 1485 der Vorstand aus vier Grossen und zwei Rabbinen, von welchen einer Rendant, einer Beglaubter war. Bei der Ausschreibung neuer Abgaben pflegten aus den Reichen, den Bemittelten und den Unbemittelten neun Schätzungsmitglieder, aus jeder dieser drei Klassen drei, gewählt zu werden513d.
Die Rechtsanwälde der Gemeinde waren die Syndiken, die bisweilen mit Sendungen an den Hof betrauet wurden, und dergleichen es auch bei einigen Gemeinden in Spanien und der Provence gab513e. Das Gemeinde-Archiv war vor 1422 bei einem angesehenen Rabbiner in Verwahrung; seitdem aber an einem öffentlichen Orte unter drei Schlössern, wozu drei Proti die Schlüssel hatten. Die Versammlungen der Gemeinde fanden in der Synagoge statt: dass statt deren das Hospital genommen werden dürfe, das musste der Vicekönig den Juden zu Castro reale im J. 1485 erst besonders erlauben. Die Vorbeter, oft zugleich Schreiber, wurden von den Proti ernannt, von dem Bischof bestätigt; die Synagogendiener waren lediglich von den Proti, von welchen auch ihre Ernennung ausging, abhängig, ohne deren Genehmigung sie die Schlüssel der Synagoge Niemanden übergeben durften.
עמ׳ 514 כך הבהיר צו מלכותי משנת 1454 לפרוטי, כאשר ביקשו פעם להדיח את רבני טרפאני. בכמה מקומות היה אישור בחירת הרב תלוי בבישוף.514a בקהילות גדולות הייתה מועצה בת ארבעה חכמים ושנים־עשר יושבים שנועדה להשגיח על קיום תורת האבות; בקהילות קטנות הופקד התפקיד רק בידי שני פקידים, בדומה לממונים שהוזכרו בספרד. קרוב לוודאי שהמועצה הזאת הייתה הפרוטאט והרבנות יחדיו. הדבר עולה מנזיפה שקיבל בקיץ 1489 הכומר הכללי של ארכיבישוף מסינה: אין זה מעניינו, נאמר בה, אם היהודים מקיימים את מנהגיהם כראוי או שלא כראוי; עניין זה אינו שלו אלא של הפרוטי. לפרוטי של מסינה, יחד עם שנים־עשר הזקנים, הייתה זכות להחרים. בשנת 1340 ביטלה הממשלה חרם שהטילו בלי הסכמת השנים־עשר, וכל אחד מהם נאלץ לשלם קנס בן שתים־עשרה אונקיות. בדומה לכך, בשנת 1365, בעקבות סכסוך בטרפאני שבשלו הוזמנו לחצר שני פרוטי ושלושה סינדיקים, נצטוו הסרבנים לציית לשלטונותיהם היהודיים.514b כאשר חסר רב בקסטרוריאלה בשנת 1485, הסמיך בישוף מסינה שני בני קהילה נכבדים514c לערוך קידושין ולכתוב גיטין. פקיד מיוחד, הווגט (balio), הופקד על סמכות השיטור בגטו; התעודה הקדומה ביותר המזכירה זאת היא מ־21 בדצמבר 1416.514d
בשנת 1363 אושרו בקהילת סירקוזה התקנות הבאות:
Fungirende Rabbiner waren lebenslänglich angestellt; S. 514 diess erklärte ein königliches Dekret vom Jahre 1454 den Proti, als diese einsmals die Entfernung der Rabbiner in Trapani beabsichtigten. An einigen Orten hing die Bestätigung der Rabbinerwahl von dem Bischofe ab514a. In grösseren Gemeinden hatte ein aus vier Gelehrten und zwölf Beisitzern bestehendes Collegium über die Aufrechthaltung des väterlichen Gesetzes zu wachen; in kleineren war nur zwei Beamten, ähnlich den erwähnten Aufsehern in Spanien, diess Geschäft überwiesen. Das gedachte Collegium war höchst wahrscheinlich das Protat und Rabbinat gemeinschaftlich; diess geht aus einem Verweise hervor, welchen im Sommer des Jahres 1489 der Generalvicar des Erzbischofs von Messina erhielt: Um die jüdischen Observanzen, heisst es darin, ob sie schlecht oder gut beobachtet würden, habe er sich nicht zu kümmern, diess sei nicht seine, sondern Sache der Proti. Die Proti von Messina, gemeinschaftlich mit den zwölf Alten, hatten das Recht zu excommuniziren, und einen Bann, den sie ohne Genehmigung der Zwölf ausgesprochen, annullirte die Regierung im J. 1340, und sie mussten jeder zwölf Unzen Strafe zahlen; gleichermassen wurde im Jahre 1365 bei Gelegenheit eines Streites in Trapani, in Folge dessen zwei Proti und drei Syndiken an den Hof beschieden wurden, den Widersetzlichen befohlen, ihrer jüdischen Obrigkeit zu gehorchen514b. Als es im J. 1485 in Castro reale an einem Rabbiner fehlte, bevollmächtigte der Bischof von Messina zwei angesehene514c Gemeindeglieder, dass sie die Trauungen vollziehen und die Scheidebriefe schreiben mögen. Ein eigener Beamte, der Vogt (balio), war mit der Polizeigewalt über das Ghetto versehen; das älteste darüber sprechende Document ist vom 21. Dezember 1416514d.
עמ׳ 515 חוזי נישואים וגיטין ייערכו, ודרשות יינשאו בבית הכנסת, רק ברשות הפרוטי והגדולים. השוחט חייב לקבל מן הגדולים הסמכה למלאכתו. מוכרי מזון אינם רשאים להעלות מחירים כרצונם; איש לא ימהל במים יין המוצע למכירה ולא יערב בו יין מטיב גרוע יותר. נאסרה קבצנות בלי רשות גבאי הצדקה. הרוצה לעבור לפני התיבה חייב לקבל את רשות הפרוטי והגדולים; גם אין לפרסם הודעה בלי הסמכתם. שמשי בית הכנסת אינם רשאים למסור את מפתחותיו לאיש בלי הסכמת הפרוטי וגבאי הצדקה. בשבתות ובמועדים לא יוגשו תביעות. כל החלטת קהילה טעונה, כדי שיהיה לה תוקף, את אישור הגדולים; המוציא דיבה על הפרוטי ייענש. הפרוטי וגבאי הצדקה לא יתבעו אלה את אלה. הנשך אסור. איש לא יכפה על בן אמונתו להישבע בספר התורה או בנוכחותו.
לאחר שאיגרות גרגוריוס הראשון מזכירות כמה יהודים סיציליאנים — סלפינגוס, נאסאס, תאודור וימנוס — ואילו בנימין הנוסע אינו מוסר אף שם מסיציליה, מאיר בן משה, שכיהן בה כרב בסביבות שנת 1270, הוא האישיות הראשונה שאנו פוגשים באי. יהודה רופא ומשה רופא הפנו אליו שאלות; ואולם נראה כי לימים התגורר ברומא או בפרובנס.515a מעט צעיר ממנו היה אחיטוב, רב
Im Jahre 1363 wurden in der Gemeinde von Siracus S. 515 folgende Verfügungen genehmigt: Nur mit Erlaubniss der Proti und der Grossen dürfen Eheverträge und Scheidebriefe ausgefertigt und Vorträge in der Synagoge gehalten werden. Der Schächter muss zu diesem Geschäft eine Ermächtigung von den Grossen haben. Verkäufer von Lebensmitteln dürfen die Preise nicht nach Belieben erhöhen; Niemand soll Wein, der zum Verkauf feil ist, mit Wasser oder mit einer schlechtern Sorte mischen. Das Betteln ohne Genehmigung des Almoseniers wird verboten. Wer vor beten will, muss dazu die Erlaubniss der Proti und der Grossen haben; auch darf ohne deren Ermächtigung keine Bekanntmachung geschehen. Die Synagogendiener dürfen die Schlüssel der Synagoge, ohne Genehmigung der Proti und der Almoseniere, Niemanden aushändigen. An Sabbaten und Festtagen sollen keine Anklagen angebracht werden. Jeder Beschluss der Gemeinde bedarf, um gültig zu seyn, der Bestätigung der Grossen; wer die Proti verläumdet wird bestraft. Proti und Almoseniere sollen sich gegenseitig nicht anklagen. Der Wucher ist verboten. Niemand soll einem Glaubensgenossen einen Eid bei der Gesetzrolle oder in deren Gegenwart zu leisten aufnöthigen.
עמ׳ 516 בפלרמו,516a שאליו שלח ר׳ שלמה מברצלונה את איגרתו נגד הנביא והמשיח אברהם אבולעפיה מטודלה.516b לאבולעפיה זה היו במסינה שני תלמידים ושמם אברהם ונתן.516c מן המאה הארבע־עשרה נזכרים האנשים הבאים: דוד ופרג׳ החזיקו בשנת 1303 בתים בקאסרו של פלרמו;516d יהודה סיציליאנו, משורר מוערך, שהה בימי עמנואל ברומא ולימד שם את מלאכת השיר.516e בשנת 1340 ישב במסינה הרופא אהרן, שעליו הוטל חרם שביטלה הממשלה.516f בשנת 1342 העתיק דוד בן אליה רופא בפלרמו את כתב יד הוותיקן 361 בעבור משה קמחי.516g בשנת 1373 כיהנו קבונו קוסטורה וניקולה מושרלה כפרוטי במרסלה;516h בשנת 1394 נפסק לראיסיו מראגוזה בית מאחורי הגטו של פלרמו; ובשנת 1398 היה שמעון מנשה רב וראש קהילה בשאקה.516i
בשנת 1401 חי משה סיקילי במיורקה.516k בערך לאותה תקופה, או לתקופה מעט קדומה ממנה, שייך יעקב בן חננאל סיקילי, מחבר כתב היד „תורת המנחה”, שחי במזרח — בדמשק או בחלב. קשה להכריע אם שמואל סקיל הכהן,516l יועצו של מלך בשם אלפונסו, היה שייך לנאפולי או לפרובנס, ואם „סקיל” פירושו כאן כשם הפרובנסלי שקילי. סעדיה סיקילי באפריקה נזכר בסביבות 1460 כמי שכבר מת.516m פריון בונו וטובה מיקלה היו בשנת 1402 צירים
Nachdem die Briefe Gregor des Ersten uns einige sicilische Juden: Salpingus, Nasas, Theodor und Jamnus nennen, Benjamin der Reisende aber uns mit keinem Namen in Sicilien bekannt macht, ist Meir b. Moses, der daselbst um das Jahr 1270 Rabbiner war, die erste Persönlichkeit, der wir auf dieser Insel begegnen. Jehuda Rofe und Moses Rofe haben bei ihm Anfragen gemacht; doch scheint er später in Rom oder in der Provence gewohnt zu haben515a. Etwas jünger als er ist Achitub, ein Rabbiner S. 516 von Palermo516a, an welchen R. Salomo in Barzellona sein Schreiben gegen den Propheten und Messias Abraham Abulafia aus Tudela gerichtet516b. Dieser Abulafia hatte in Messina zwei Schüler Namens Abraham und Natan516c. Aus dem vierzehnten Säculum werden genannt: David und Faradsch besassen im J. 1303 Häuser im Cassero von Palermo516d; Jehuda Siciliano, ein geschätzter Dichter, war zu Immanuel's Zeit in Rom, wo er im Dichten Unterricht ertheilte516e. Im J. 1340 war der Arzt Aaron in Messina, gegen welchen ein von der Regierung aufgehobener Bann verhängt worden war516f. Im J. 1342 schrieb David b. Elia Rofe den Vaticanischen Codex 361 für Moses Kimchi516g in Palermo. Im J. 1373 waren Cabono Custura und Nicola Musciarella Proti in Marsala516h; 1394 wurde dem Raisio aus Ragusa ein Haus hinter dem Ghetto von Palermo zuerkannt; 1398 war Simon Menasse Rabbiner und Vorsteher in Sciacca516i.
עמ׳ 517 ממרסלה אל החצר, ומרצ׳לו היה שם ראש קהילה בשנת 1403.517a בשנת 1405 היה יוסף אבא נשיא517b לשופט העליון הראשון,517c ובשנה שלאחר מכן, ב־27 באוקטובר, היה שמואל סלה לדיין בטרפאני. הוא ואחיו אליה הוכרזו כבר בשנת 1402 כמשרתי בית המלוכה; הם הוסמכו להקים בית תפילה משלהם, הורשו לשאת נשק — הם וצאצאיהם — וקיבלו פטור ממס הגולגולת ומן הסימן המבדיל.517d מרדוך דה סלבט נתחייב בעונש חרם בשל מעשה בלתי ראוי בבית הכנסת של טרפאני; בשנת 1418 נצטוו ראשי קהילת פלרמו לחקור את העניין.517e לרופאים יעקב קריזו, מכלוף היווני בפוליצי ובנדטו ויטה במרסלה הותר לעסוק ברפואה בחופשיות — לראשון בשנת 1425 ולאחרונים בשנת 1438.517f חומש, כתב יד פריז 9 או קניקוט 305, נמכר בשנת 1425 במסינה. את החומש שהיה בידי הקהילה היהודית ברומא (כתב יד דה רוסי, אוסף חיצוני 13) השלים הסופר דוד בן אהרן ביום רביעי, ח׳ באלול (19 באוגוסט) 1439, בשאקה, בעבור לוי בן יוסף שניאור.
משה חפץ,517g או בונווליה, ממסינה נשלח בשנת 1428 אל אלפונסו מטעם שבע־עשרה קהילות יהודיות בסיציליה — פלרמו, מסינה, שאקה, פוליצי ועוד. הוא נודע בידיעותיו ובכושר דיבורו, ובשנים 1430 ו־1431 השיג את ביטולן של התקנות לרעה מאותה שנה. לאחר מות יוסף אבא נשיא בשנת 1439 מונה לראש — נגיד — בית הדין העליון. מאחר
Im Jahre 1401 lebte Moses Sikeli in Majorca516k. Ungefähr derselben oder einer etwas ältern Zeit gehört der im Orient — Damascus oder Haleb — lebende Verfasser des תורת המנחה ms., Jacob b. Chananel Sikeli. Ob der Rath eines Königs Alphons, Samuel Sekil ha-Cohen516l, nach Neapel oder nach der Provence gehöre, ob das Sekil hier so viel als das provenzalische Schekili bedeute, dürfte schwer zu entscheiden seyn. Ein Saadia Sikeli in Africa wird, als bereits verstorben, etwa um 1460 angeführt516m. Fariun Bono und Tove Micale waren 1402 Abgeordnete S. 517 von Marsala an den Hof, Marzello ebendaselbst im J. 1403 ein Vorsteher517a. Im Jahre 1405 wurde Joseph Abba Nasia517b der erste Oberrichter517c und das Jahr darauf, am 27. October, Samuel Sala Richter in Trapani. Dieser und sein Bruder Elia waren seit dem Jahre 1402 für königliche Hausbediente erklärt, zur Errichtung eines eigenen Bethauses ermächtigt, für sich und ihre Nachkommen zum Tragen von Waffen befugt, und von der Kopfsteuer und dem Abzeichen befreiet worden517d. Merdoc de Salbat hatte sich wegen einer Ungebühr in der Synagoge von Trapani die Strafe des Bannes zugezogen; die Vorsteher von Palermo wurden im Jahre 1418 angewiesen diese Sache zu untersuchen517e. Den Aerzten Jacob Criso, Makluf dem Griechen in Polizzi und Benedetto Vita in Marsala wurde die freie Praxis gestattet, dem erstern im J. 1425, den letzteren im Jahre 1438517f. Ein Pentateuch, cod. Paris 9 oder Kenn. 305, wurde im Jahre 1425 in Messina verkauft; einen bei der jüdischen Gemeinde in Rom befindlichen Pentateuch (cod. ext. Rossi 13) vollendete der Schreiber David b. Aaron am Mittwoch den 8. Elul (19. Aug.) 1439 in Sciacca für Levi b. Joseph Schneor.
עמ׳ 518 ששהה אז בנאפולי בשליחויות החצר, קיבל אחיו יצחק בשמו את החזקה בשררתו החדשה בבית הכנסת של פלרמו ב־9 במרץ; הוא מת בשנת 1447.518a
אהרן בן גרשון אלרבי518b מקטניה קיבל את ראשית חינוכו מאביו גרשון, שאת דבריו הוא מביא לעתים. הוא הכיר ספרי מדע, ובייחוד ספרי פילוסופיה, וכן את השפה הערבית, וביקר בערים ובארצות זרות. ברומא התקבל לריאיון אצל האפיפיור ובירושלים התווכח עם הקראים. הוא שהה גם בטרוויזו, בקאפה, בקהיר, באלכסנדריה ובדמשק; במסעותיו הכיר נוצרים נכבדים וקיים עם כמה מהם ויכוחים בענייני דת. הוא מזכיר שיחה עם השופט העליון משה חפץ,518c ומעיר שבכלל שוחח בחוץ לארץ עם יהודים נכבדים רבים. עם זאת לעג ללא מעט מבני ארצו הסיציליאנים, שכמנהג התקופה נטלו לעצמם את תואר החכמים518d ואת מעמד האצילים; ואילו הדיכוי והרדיפות הפנו אותו, בעל המבט המעמיק והדעה החופשית, במורת רוח חסרת סבלנות אל התקוות המשיחיות — בייחוד לאחר שגם בשנת 1430 הכזיבו החישובים שנגזרו מהתקבצויות כוכבי הלכת.518e חותנו משה גבאי כתב פירוש לחומש. ואולם דון משה גבאי, שחי בטרואל
Moses Chefez517g oder Bonavoglia aus Messina war von siebzehn jüdischen Gemeinden Siciliens: Palermo, Messina, Sciacca, Polizzi u. s. w., im Jahre 1428 an Alphons beordert worden; berühmt wegen seiner Kenntnisse und seiner Beredsamkeit, erwirkte er 1430 und 1431 den Widerruf der ungünstigen Verfügungen des gedachten Jahres. Nach Joseph Abba Nasia's Tode im Jahre 1439 wurde er zum Haupt — Nagid — des Obergerichts ernannt, und da S. 518 er sich damals in Aufträgen des Hofes in Neapel befand, so liess er durch seinen Bruder Isaac am 9. März in der Synagoge von Palermo Besitz von seiner neuen Würde ergreifen; er starb im Jahre 1447518a.
עמ׳ 519 ובמיורקה, ומשנת 1391 בהוניין,519a נזכר יחד עם האחים שמואל ווידאל אבן אלרבי.519b הוא היה איש מלומד, ובן ששת ושמעון דוראן, שהיה קרובו בקשרי נישואים, התכתבו עמו.519c מצד אחר שרד פירוש לחומש מאת הספרדי משה גבאי בן שם טוב.519d זהותם של שלושת משה גבאי האלה אפוא אינה מוטלת בספק; ואת קרבתו של אהרן לדוראן מראה אילן היוחסין הבא:
צמח דוראן
שמעון
שלמה, נינם של נחמנידס ושל יונה ג׳ירונדי
יונה דש־משטרה
בונגודה
שלמה
שם טוב
בת
משה גבאי
בת — אשת אהרן אלרבי
גרשון אלרבי
אהרן
אהרן אלרבי לא יכול היה לפעול לפני 1305, שכן הוא מזכיר את רקנאטי; וגם לא בין 1305 ל־1376, שכן בתקופה זו לא ישב אפיפיור ברומא. מכל מקום, יחסיו עם משה גבאי, ובייחוד עם משה חפץ, מעמידים את זמנו519e מעבר לכל ספק. היו לו עוד חמישה אחים מבוגרים — שלום, יוסף, ברוך, משה ויעקב — שאת חיבוריהם הוא מצטט פעמים אחדות. הוא חיבר דקדוק עברי („המישר”), ספר תאולוגיה („נזר הקדש”), ספר על הנפש, כתב הגנה על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה („מטה אהרן”), ו־flora divinitatis („פרח האלהות”), שאותו הוא מזכיר בפירושו לבראשית ג, כב. כתבים אלה ידועים לנו רק מן המובאות בפירושו לפירוש רש״י
Aaron b. Gerson Alrabi518b aus Katania hat seinen ersten Unterricht von seinem Vater Gerson erhalten, dessen Aussprüche er bisweilen anführt. Er machte sich mit wissenschaftlichen, insonderheit philosophischen Büchern und mit der arabischen Sprache bekannt, und besuchte fremde Städte und Länder; in Rom hatte er eine Audienz bei dem Pabste, in Jerusalem eine Disputation mit den Karäern. Auch war er in Treviso, Kaffa, Kairo, Alexandrien und Damascus, lernte vornehme Christen auf seinen Reisen kennen, und hatte mit mehreren derselben religiöse Discussionen; er erwähnt eines Gesprächs mit dem Oberrichter Moses Chefez518c und bemerkt, dass er überhaupt viele angesehene Juden im Auslande gesprochen. Zugleich aber spottet er über so manche seiner sicilischen Landsleute, die nach damaliger Sitte sich den Titel der Weisen518d und den Rang von Edelleuten beilegten, während Unterdrückung und Verfolgungen ihn, den tiefer Blickenden und den Freimüthigen, mit ungeduldigem Missmuthe vielmehr den Messianischen Hoffnungen zuwandten, zumal nachdem die aus planetarischen Conjunctionen hergeleiteten Berechnungen auch im Jahre 1430518e getäuscht hatten. Sein Schwiegervater Moses Gabbai hat einen Commentar zum Pentateuch geschrieben. Es wird aber Don Moses Gabbai, der in Teruel S. 519 und Majorca und seit 1391 in Honain lebte519a, mit den Brüdern Samuel und Vidal ibn Alrabi519b zusammen genannt; er war ein unterrichteter Mann, mit welchem ben Scheschet und der mit ihm verschwägerte Simeon Duran519c correspondirten. Andrerseits ist ein pentateuchischer Commentar von dem Spanier Moses Gabbai b. Schemtob noch vorhanden519d. Die Identität dieser drei Moses Gabbai ist demnach unzweifelhaft, und unseres Aaron Verhältniss zu Duran zeigt folgende Geschlechtstafel:
Zemach Duran.
Simeon. Salomo, Urenkel des Nachmanides u. Jona's Gerundi.
Jona des Mestre.
Bongoda.
Salomo. Schemtob.
Tochter.
Moses Gabbai.
Tochter. Gerson Alrabi.
Aaron.
עמ׳ 520 על התורה, שנדפס בקושטא, בלי ציון שנה אך בראשית המאה השש־עשרה, בפורמט פוליו,520a מתוך כתב יד פגום במקצת שהושווה לשלושה פירושים אחרים. המחבר תוקף לא אחת את רש״י ואת בעלי האגדה הקדומים, ומסתמך, בין השאר, על ספר „הדגולים” מאת רקנאטי ועל פירושו של יוסף שר שלום לספר יצירה; הוא גם התכוון לכתוב פירוש עצמאי לתורה.
Aaron Alrabi kann nicht vor 1305 geblüht haben, da er Recanate anführt, und nicht zwischen 1305 und 1376, weil damals kein Pabst in Rom residirte; durch seine Beziehung zu Moses Gabbai und vornehmlich zu Moses Chefez ist übrigens seine Zeit519e ausser allen Zweifel gestellt. Er hatte noch fünf ältere Brüder Namens Schalom, Joseph, Baruch, Moses, Jacob, deren Aufsätze er einige Male citirt. Er verfasste eine hebräische Grammatik (המישר), eine Theologie (נזר הקדש), ein Buch von der Seele, eine Vertheidigung des schriftlichen und des mündlichen Gesetzes (מטה אהרן), und eine flora divinitatis (פרח האלהות), die er zu Genes. 3, 22 anführt. Diese Schriften kennen wir nur aus den Anführungen in seinem Commentar zu Raschi's S. 520 pentateuchischem Commentar, der aus einem etwas mangelhaften Manuscript mit noch drei anderen Commentarien in Constantinopel ohne Jahr, aber zu Anfang des sechzehnten Jahrhunderts, in Folio520a gedruckt worden. Der Verfasser greift Raschi und die alten Hagadisten oft an, beruft sich unter anderen auf ein Buch הדגולים von Recanate und auf den Commentar zum Buche Jezira von Joseph Sar Schalom; er war auch Willens eine selbstständige Erläuterung des Pentateuchs zu schreiben.
נראה כי גם האנשים הבאים השתייכו למאה החמש־עשרה: 1) חכמי מסינה שהגיהו כתב יד של פירוש הרמב״ן לתורה;520b 2) שמואל בן שם טוב הכהן בפוליצי, שהזמין העתקה של חיבורו התאולוגי של יהודה קורסאני;520c 3) הרופא גאודיו, כלומר שמחה, שמשפחתו הייתה פטורה ממס הגולגולת;520d 4) משה וישעיה, ששמותיהם מופיעים בכתובת ממסינה. לעומת זאת, מחמישים השנים האחרונות שבהן ישבו היהודים בסיציליה ידועים לנו בוודאות האנשים הבאים. צעדון קרקולה מפוליצי ערך צוואה בשנת 1445 והוריש דבר מה לבית הכנסת. יהושע בנארטיני מונה ב־5 בדצמבר 1447 לשופט העליון, וכאמור כיהן חודשים מעטים בלבד. קילוקה מפוליצי, אשת סרנו מסן מרקו, הורישה בשנת 1450 עיזבון לבית הכנסת במקום מגוריה; לפני מאה שנה נמצאה הצוואה אצל אב המנזר קרוזו בפלרמו. קיביטה בקקאמו קנה ב־8 במרץ 1453 שדה שמכר לו ראש מנזר מקומי.520e באותה
Dem 15. Säculum scheinen noch ferner anzugehören:
עמ׳ 521 שנה נסעו שלמה אזאר ובנדטו אזמה521a מפלרמו כצירים אל החצר כדי להגיש שם תלונות. בעניין ההגירה לירושלים שעורר לאונה בראגוזה בשנת 1455 ניהלו אליה נימיריקי, סבטינו סיג׳ילמס, כלומר אלסגלמסי, ורבה עטאר מסירקוזה משא ומתן עם האוצר המלכותי. בשנת 1456 יצא שלמה, רבה של קלטג׳ירונה, בשליחות אל החצר. בשנת 1463 קנה גרציאנו בקקאמו כמה חנויות בשוק העירוני.521b בסביבות 1460–1470 נזכר מתתיה מסיציליה; הוא ידע על איגרותיו של יהודי רוסי בשם תהלה בן שלמה שמת בפוליצי.521c בשנת 1475 היה יוסף רב בקלטג׳ירונה;521d בכ״ה באייר (2 במאי) באותה שנה השלים הסופר יצחק בן שלמה גבלו521e את כתב יד הוותיקן 341 בעבור משה בן מתתיה חזן בפלרמו. שׂוֹרֶה ג׳יסארה — יששכר? — היה שמו של האב שהזמין בשנת 1484 סנדק נוצרי לברית המילה של בנו. בשנת 1485 הוסמכו מונקו, כלומר מנוח, סימאי ומשה העשיר למלא תפקידים רבניים בקסטרוריאלה.521f
שלום ירושלמי בן שלמה בן סעדיה בן זכריה בן חייא בן יעקב ישב בשנים 1482–1487 בסירקוזה. בוותיקן מצוי כתב יד שהעתיק (כתב יד הוותיקן 379), ובו חיבורים מתמטיים ואסטרונומיים, לרבות פירוש מאת ירמיה דה־כהנים מפלרמו לספר De sphaera, שאותו השלים ב־16 באוגוסט 1486. מן הקולופונים עולה ששלום היה אדם בעל ידיעות. שבתאי בן זרח צבתניאל בסירקוזה העתיק
1) Die Gelehrten in Messina, welche eine Handschrift des Nachmanidischen Pentateuch-Commentars520b durchgesehen; 2) Samuel b. Schemtob Cohen in Polis [Polizzi], der sich Jehuda Korsani's theologisches Werk abschreiben lassen520c; 3) der Arzt Gaudio [Simcha], dessen Familie von der Kopfsteuer befreit war520d; 4) die Namen Moses und Jesaia, welche in der Inschrift von Messina vorkommen. Bestimmt aber werden aus den letzten funfzig Jahren, die die Juden in Sicilien lebten, folgende Personen namhaft gemacht: Sadun Carcula in Polizzi testirt im Jahre 1445 und setzt der Synagoge ein Vermächtniss aus. Josua Banartini wird am 5. Dezember 1447 zum Oberrichter ernannt, wie bereits erwähnt, nur auf wenige Monate. Chilluca in Polizzi, die Ehefrau von Serno aus San Marco, setzt der Synagoge ihres Wohnortes ein Legat aus, im Jahre 1450. Das Testament befand sich vor hundert Jahren bei dem Abate Caruso zu Palermo. Chibite in Caccamo erwirbt am 8. März 1453 einen Acker, den der Prior eines Klosters jenes Ortes ihm verkauft520e. In demselben S. 521 Jahre gehen Salomo Azzar und Benedetto Azzeme521a aus Palermo als Abgeordnete an den Hof dort Beschwerden vorzubringen. Wegen der von Leone in Ragusa im J. 1455 angeregten Auswanderung nach Jerusalem unterhandeln Elia Nimirichi, Sabatino Sigilmes [אלסגלמסי] und Raba Attare aus Siracus mit dem Fiscus. Im Jahre 1456 hatte der Rabbiner von Calatagirone, Salomo, eine Sendung an den Hof. Im J. 1463 kaufte Graziano in Caccamo mehrere Kramläden auf dem Stadtmarkte521b. Um 1460 bis 1470 wird ein Matatia aus Sicilien genannt; derselbe hatte von den Briefschaften eines in Polizzi gestorbenen russischen Juden, Namens Tehle b. Salomo, Kenntniss521c. Im Jahre 1475 war Joseph Rabbiner in Calatagirone521d; am 25. Ijar (2. Mai) desselben Jahres beendigte der Schreiber Isaac b. Salomo Gablo521e den cod. Vatic. 341 für Moses b. Matatia Chasan in Palermo. Sore Gissare (Jissachar?) hiess der Vater, welcher im J. 1484 einen christlichen Gevatter zur Beschneidung seines Sohnes geladen. Im J. 1485 wurden Monaco [Manoach] Simei und Moses der Reiche zu Rabbinatsfunctionen in Castro reale ermächtigt521f.
עמ׳ 522 בעבורו ב־26 במרץ 1489 את כתב יד הוותיקן 91, וב־20 ביולי העתיק בעבור ישראל עטאן את כתב יד 207. נראה כי בערך באותה תקופה חי גם שלום בן סעדיה אבן זיתון בסירקוזה, ושם הכין קיצור של חיבור גדול יותר על גלגול הנשמות.522a
Schalom Jeruschalmi b. Salomo b. Saadia b. Zacharia b. Chija b. Jacob war in den Jahren 1482 bis 1487 in Siracus. Im Vatican ist ein von seiner Hand geschriebener Codex (Vat. 379), mathematische und astronomische Werke enthaltend, unter anderen einen Commentar von Jeremia de' Cohanim in Palermo zu dem Buche de sphaera, den derselbe am 16. August 1486 beendigt hatte. In den Unterschriften zeigt sich Schalom als einen Mann, der Kenntnisse besass. Schabtai b. Serach צבתניאל in Siracus schrieb S. 522 für ihn am 26. März 1489 den Vaticanischen Codex 91 und am 20. Juli für Israel Atan (עטאן) den Codex 207. Wie es scheint lebte um dieselbe Zeit Schalom b. Saadia ibn Saitun gleichfalls in Siracus und verfertigte daselbst einen Auszug aus einer grössern Abhandlung über die Seelenwanderung522a.
האחרונים שאנו נפרדים עמם מסיציליה הם, בשנת 1491, בוסקה, שכונה צורף על שם מלאכתו — צורף זהב — שחי בפלרמו ומשנת 1486 בקלטבילוטה; גאיו לו פרסטי, שמונה לראש קהילה בקטניה במקום גאיוסו טאווי המנוח אך נאלץ לוותר על משרתו בעקבות תלונת הקהילה;522b וביטון, שנהרג בקסטיליונה. אנשים בשם ביטון ידועים מתקופה מאוחרת יותר: אברהם ושמעון בסביבות 1545, יהודה בסביבות 1620, יצחק ומשה בסביבות 1670.522c ב־28 באפריל 1492 היה אלעזר רב בטרמיני;522d במאי הביא אדם אלמוני מסיציליה כתבי יד עבריים לרוזן פיקו דלה מירנדולה;522e וב־15 בנובמבר היה מוסא רב בסן מרקו.522f
Die letzten, mit denen wir von Sicilien scheiden, sind im Jahre 1491 Busacca, Zoref genannt oder seinem Gewerbe nach ein Goldschmied, der in Palermo und seit 1486 in Calatabillotta wohnte; Gajo lo Presti, der an die Stelle des verstorbenen Gajusso Tavi in Katania Vorsteher geworden, aber auf die Beschwerde der Gemeinde seine Stelle niederlegen musste522b; Biton, der in Castiglione erschlagen wurde. Männer, die Biton hiessen, sind aus späterer Zeit bekannt: Abraham und Simeon um 1545, Jehuda um 1620, Isaac und Moses um 1670522c. Am 28. April 1492 war Elasar Rabbiner in Termini522d; im Mai brachte ein Ungenannter aus Sicilien dem Grafen Pico von Mirandola522e hebräische Handschriften; den 15. November war Musa Rabbiner in San Marco522f.
כשם שמאוכלוסייה בת אלף שנים דבקו בהיסטוריה כשבעים שמות בלבד, כך מן הלשונות שעברה בהן אותה אוכלוסייה דבקו בחיים מילים יחידות. הפרוטי מקורם בתקופה היוונית, וגם את הכינוי timisia, המופיע בשנת 1373 ביחס לבית הכנסת במרסלה,522g יש לפרש מן היוונית: ἑτοιμασία; גם המדרש522h משתמש במילה זו לציון מקום המנוחה522i שהכין ארון הברית.
Gleichwie aus einer tausendjährigen Bevölkerung einige siebzig Namen an der Geschichte, so sind aus den Sprachen, durch welche jene Bevölkerung hindurchgeschritten, einzelne Worte an dem Leben haften geblieben. Aus der griechischen Epoche stammen die Proti, und aus dem Griechischen ist die Benennung timisia522g zu erklären, die im Jahre 1373 von der Synagoge zu Marsala vorkommt: es ist ἑτοιμασία, welches auch der Midrasch522h gebraucht, um die von der Bundeslade bereitete Ruhestätte522i zu bezeichnen.
עמ׳ 523 משום כך, כנראה, לא בית הכנסת כולו נקרא בשם זה אלא רק הגומחה בקיר ששימשה בו ארון קודש. הג׳זיה מקורה בתקופת השלטון הערבי, והשמות פרג׳, צעדון, סבטינו, עטאר ומוסא מעידים על מושבותיהם של יהודים אפריקאים באי. ואולם קרבת התרבות מצביעה, בייחוד מן התקופה הספרדית ואילך, על אראגון, קטלוניה ופרובנס; ורק בתקופה מאוחרת יותר, כנראה, היו לסיציליה חכמים עצמאיים משלה. כאשר הציג אנטולי לפני הרמב״ם את השאלה שהגיעה אליו מסירקוזה, ביקש ממנו לכתוב את התשובה ולחתום עליה במו ידיו, כדי לשכנע את היהודים שם — שאין להם ידיעה בהלכה — באמיתות האיגרת. הרמב״ם עצמו523a מעיד ש„משנה תורה” שלו נפוץ בסיציליה, דבר מובן עוד יותר לנוכח התלות בסמכויות מחוץ לאי. מורה ההלכה הראשון הנזכר לנו מסיציליה היה, כנראה, רומאי; והתכתובת ההלכתית הראשונה היא מסוף המאה השלוש־עשרה ומופנית לברצלונה.523b האי מיורקה שימש במידה מסוימת, מצד אחד, חוליית ביניים בין הארצות הקטלוניות־פרובנסליות לאפריקה, ומצד אחר, תחנת מעבר לסיציליה. משפחות אחדות מארצות אלה התיישבו במיורקה ואחר כך היגרו לאפריקה, ובהן משפחת משה גבאי. משפחת דוראן מקורה בפרובנס, שבה חי משה דוראן כבר בסביבות 1280;523c צמח דוראן עבר משם למיורקה, שם חי ומת בנו ניסים, ומשם יצא בנו האחר לאלג׳יר.523d מאחר שמיורקה וסיציליה היו כפופות לאותו מלך, אנו מוצאים משפחות סיציליאניות במיורקה
עמ׳ 524 ולהפך;524a תלמידים יהודים נסעו מקסטיליה דרך מיורקה לסיציליה, ומשם חזרו למיורקה.524b נראה כי תקנה שנקבעה במיורקה בעניין הקריאה בשבת524c נהגה גם בסיציליה. כך מתבאר גם מדוע נוסח סיציליה תואם את נוסח ספרד ואפריקה, אך לא את נוסח איטליה,524d ומדוע פיוטי בית הכנסת של יצחק אבן גיאת — שהיו מקובלים בפרובנס ובארצות הברברים — היו מקובלים גם בקרב יהודי סיציליה.524e ייתכן שפרטי נוסח מיורקה שמוסר שמעון דוראן524f מצויים גם במחזור סיציליה שבאוסף דה רוסי (כתב יד 570), שהיה בשימוש בנוטו לפני 1481. קרבה זו מסבירה כיצד יכלו הפרובנסלים והסיציליאנים בסלוניקי, במאה השש־עשרה, להצטרף בקלות רבה כל כך לנוסח הספרדי.524g
במאה החמש־עשרה, ואולי עוד קודם לכן, היכה גם היסוד האיטלקי שורש בלשון ובחיים בסיציליה. עקבה אחת לכך נותרה בשמות בנדטו, בונווליה, גאודיו, גאיו, גרציאנו ויטה, ואחרת — בכמה מנהגים איטלקיים שעברו אל היהודים. על יהודים סיציליאנים נכבדים אחדים ידוע ששהו בנאפולי בשירות החצר; נסיבות כאלה הן שמכניסות במהירות הרבה ביותר מנהגים חדשים. ואולם אובדן כל היצירה היהודית אינו מאפשר לנו מבט עמוק יותר, ובקושי אפשר
S. 523 Wahrscheinlich ist daher nicht die ganze Synagoge, sondern nur die als heilige Lade dienende Mauervertiefung in derselben so genannt worden. Die Dschisia stammt aus der Zeit der Araber-Herrschaft, und die Namen Faradsch, Sadun, Sabatino, Attar, Musa bezeugen die Wohnsitze africanischer Juden auf der Insel. Doch die Cultur-Verwandtschaft weist, vornehmlich seit der spanischen Epoche, auf Aragon, Katalonien und Provence hin, und Sicilien scheint erst in der spätern Zeit selbstständige Gelehrte besessen zu haben. Als Antoli dem Maimonides die ihm zugegangene Frage aus Siracus vorlegte, ersuchte er ihn, die Antwort eigenhändig zu schreiben und zu unterzeichnen, um die dortigen Juden, die keine Kenntnisse im Gesetze haben, von der Aechtheit des Schreibens zu überzeugen. Maimonides523a selbst bezeugt, dass sein Mischne-Thora auf Sicilien verbreitet war, was bei einer Abhängigkeit von ausländischen Autoritäten um so begreiflicher ist. Der erste Gesetzlehrer, der uns von Sicilien genannt wird, scheint ein Römer gewesen zu seyn, und die erste rituale Correspondenz ist vom Ende des 13. Jahrhunderts und nach Barzellona523b gerichtet. Es bildete aber die Insel Majorca gewissermassen einerseits ein Mittelglied zwischen den Katalonisch-Provenzalischen Ländern und Africa, andererseits einen Uebergangspunkt für Sicilien. Manche Familie jener Länder siedelte sich auf Majorca an, und wanderte später nach Africa aus, z. B. Moses Gabbai. Die Familie Duran stammt aus der Provence, wo bereits um 1280 Moses Duran gelebt523c; Zemach Duran begab sich von dort nach Majorca, woselbst sein Sohn Nissim wohnte und starb, und von wo sein anderer Sohn nach Algier abzog523d. Da Majorca und Sicilien demselben Könige unterthan waren, so finden wir Sicilische Familien in Majorca S. 524 und umgekehrt524a; jüdische Studenten gehen von Kastilien über Majorca nach Sicilien, und kehren von dort wieder nach Majorca zurück524b. Eine in Majorca getroffene Massregel, die Sabbatlectionen betreffend524c, scheint auch in Sicilien befolgt worden zu seyn. Hierdurch erklärt sich auch, dass der Sicilische Ritus mit dem von Spanien und Africa, aber nicht mit dem Italischen stimmt524d, und dass die — in der Provence und der Berberei heimischen — Synagogalpoesien Isaac's ibn Giat es auch bei den Sicilischen Juden waren524e. Vielleicht, dass die Einzelheiten aus dem Ritus von Majorca, die Simeon Duran524f mittheilt, sich in dem Sicilischen Machsor bei de Rossi (cod. 570), das vor 1481 in Noto gebräuchlich gewesen, wiederfinden. Diese Verwandtschaft erklärt uns, wie im sechzehnten Jahrhundert die Provenzalen und die Sicilianer in Salonichi sich so leicht dem spanischen Ritus anschliessen konnten524g.
עמ׳ 525 לדבר על ספרות יהודי סיציליה. אף על פי כן ראוי לציין שכמו פרובנס, גם סיציליה הייתה קרקע פורייה למיסטיקה. אברהם אבולעפיה מצא חסידים בפלרמו ובמסינה, ובמשך שש שנות שהייתו באי הפיץ מסיציליה ספרים אקסטטיים וקבליים, ובהם יסודות נוצריים,525a וכן נבואות על איטליה ועל ספרד. מלבד כמה רופאים, רבנים ששמותיהם ידועים וכאלה ששמותיהם אינם ידועים, ומעתיקים מעטים, כל הספרות היהודית־סיציליאנית שלנו מתרכזת באהרן אלרבי, בירמיה הכהן ובשלום ירושלמי.
צו פרדיננד מ־31 במרץ 1492, שהורה לגרש את היהודים מן הממלכה הספרדית, הוכרז ב־18 ביוני בפלרמו ובערים האחרות באי לקול תרועת חצוצרות. הכפירה, כך נאמר, שלפיה הנוצרים — שהוכרחו להתנצר — מוסתים בידי אחיהם לאמונתם לשעבר ואף מקיימים מילה ושבת, יכולה להיעקר רק בגירוש היהודים קשי העורף. אמנם היהודים הם עבדי המלך, ובשל פשעים אלה ובשל נשכם אינם ראויים לחסד המלכותי, ולמעשה ראוי שיאבדו את חייהם ואת רכושם כמינים; אך יסתפקו
Im funfzehnten Jahrhundert, vielleicht früher noch, hat auch das italiänische Element, in Sprache und Leben, auf Sicilien Wurzel gefasst, wovon eine Spur in den Namen Benedetto, Bonavoglia, Gaudio, Gajo, Graziano, Vita, eine andere in einzelnen italiänischen Sitten, die zu den Juden übergegangen, geblieben ist. Von verschiedenen angesehenen Sicilischen Juden ist bekannt, dass sie in Neapel in Diensten des Hofes verweilten; solche Umstände pflegen am schnellsten neue Weisen einzuführen. Der Untergang aller jüdischen Productionen gestattet uns indess keine tieferen Blicke, und von einer Literatur der Juden von Sicilien kann kaum gesprochen S. 525 werden. Bemerkenswerth bleibt, dass gleich der Provence Sicilien ein empfänglicher Boden für die Mystik war; wenigstens hat Abraham Abulafia in Palermo und Messina Anhänger gefunden und von Sicilien aus, während seines sechsjährigen Aufenthaltes auf dieser Insel, schwärmerische, kabbalistische, mit christlichen Bestandtheilen versehene Bücher525a und Prophezeihungen über Italien und Spanien verbreitet. Ausser einigen Aerzten, genannten und ungenannten Rabbinern und wenigen Abschreibern, concentrirt sich in Aaron Alrabi, Jeremia ha-Cohen, Schalom Jeruschalmi unsere ganze jüdisch-sicilische Literatur.
עמ׳ 526 בהרחקתם, שכן צעד זה נראה מספיק לרווחת הנצרות. עם זאת, תחילה על היהודים לשלם את חובותיהם למדינה וליחידים; לשם כך ייערכו רשימות מלאי של מיטלטלי כל אחד, והן ייחתמו בחותם. להכנות ליציאה ניתנה ארכה בת שלושה חודשים וארבעים יום. יהודי שיימצא עוד בארץ לאחר תום הארכה, או נוצרי שיסתיר יהודי, דינו מוות. יום היציאה — שבו תמה גם הארכה ליהודי ספרד — 2 באוגוסט 1492, היה צום תשעה באב והוטבע כיום אסון; אך למחרת שב ובא הנחם, גם אם אחיהם לסבל לא יכלו לשמוע אותו: ב־3 באוגוסט הפליג קולומבוס לגלות עולם חדש וחירות חדשה.
בסיציליה נודע על הצו זמן רב לפני פרסומו הרשמי. צווי 24 במאי ו־1 ביוני — חג השבועות — נדרשו לעמוד בפני זדונם של שונאי היהודים; הם העמידו את היהודים תחת חסות המלך ואיימו בעונשים חמורים על כל הפוגע בהם. מנגד, ב־9 ביוני נאסר על היהודים, בעונש גוף ורכוש, להתחמק מן הצעדים שנקבעו באמצעות בריחה חשאית, מכירת רכושם או הסתרת סחורות; ב־18 באותו חודש נאסר עליהם לשאת נשק. בשערי הגטאות ולפני דלת ביתו של כל יחיד נתלה שלט המלך, ואחר כך החלו ברישום המלאי. חפצים שערכם מועט הושמו בתיבות, ואלה ננעלו ונחתמו; חפצי ערך — כסף, מתכות יקרות, אבני חן וסחורות משי — נשקלו או נספרו ונמסרו למשמרת לנוצרים אמידים. עתה הוסדרה הברבריות סעיף אחר סעיף בתקנות שונות. שום נוצרי
Ferdinand's Edikt vom 31. März 1492, welches die Austreibung der Juden aus der spanischen Monarchie befiehlt, wurde am 18. Juni in Palermo und den anderen Städten der Insel unter Trompetenschall bekannt gemacht. Die Ketzerei, hiess es, dass die — gezwungenen — Christen, von ihren vormaligen Glaubensgenossen verleitet, sogar Beschneidung und Sabbat beobachteten, könne einzig und allein durch die Verjagung der halsstarrigen Juden ausgetilgt werden. Zwar seien die Juden Knechte des Königs, durch jene Verbrechen so wie durch ihren Wucher der königlichen Gnade nicht würdig, und sollten eigentlich als Ketzer Leben und Vermögen verlieren: Aber man wolle sich mit ihrer S. 526 Entfernung begnügen, als mit derjenigen Massregel, die für das Wohl der Christenheit hinlänglich erscheine. Jedoch sollen die Juden vorher ihre Schulden an den Staat wie an die Einzelnen bezahlen, und zu dem Behufe Inventarien von der beweglichen Habe der Einzelnen aufgenommen und unter Siegel gelegt werden. Für die Vorbereitungen zum Abzuge wurde eine Frist von drei Monaten und vierzig Tagen gegeben; der Jude, der sich nach Ablauf derselben noch im Lande blicken lasse, oder der Christ, der einen Juden verberge, sei der Todesstrafe verfallen. Der Tag des Abzuges, an welchem die Frist für die Juden in Spanien zu Ende ging, der 2. August 1492, war der Fasttag des neunten Ab, zum Unglückstage gestempelt; aber mit dem darauf folgenden Tage kehrte der Trost ein, wenn auch den Leidensgenossen unhörbar: Am 3. August schiffte Columbus sich ein, eine neue Welt und eine neue Freiheit zu entdecken.
עמ׳ 527 — כך נקבע — אינו רשאי להשתלט על רכושו של יהודי. הנוטריונים ימסרו בתוך 48 שעות את החוזים היהודיים הנוגעים לזכויות קניין; שום יהודי אינו רשאי להעביר את חפציו לבית אחר. נושים נוצרים יגישו בתוך ארבעה־עשר יום את סכומי תביעותיהם; חייבים נוצרים יגישו בתוך שישה ימים רשימה של המשכונות שמסרו; ונוצרים אחרים יודיעו לאלתר אילו מיטלטלין של יהודים קיבלו למשמרת, או אם קיבלו מהם מפתחות. נוסף על כך נדרש החייב הנוצרי להודיע לאוצר את סכום החוב, או את הריבית השנתית שעליו לשלם. בתוך 24 שעות נדרשו היהודים להצהיר על מקרקעיהם, והנוצרים שקנו מהם נכסים כאלה מאז אפריל 1492 נדרשו להתייצב.
אך האומללים לא נפטרו בהטרדות בלבד. מאחר שגירוש היהודים עתיד לשלול מן המדינה את כל המסים ששילמו עד כה, נדרשו לשלם לה מסים אלה לעולמי עד באמצעות סכום הון, לפי ריבית של ארבעה אחוזים. ב־12 באוגוסט באה הפקודה שראשי הקהילות ישלחו צירים לפלרמו כדי להסדיר את העניין עם האוצר. למחרת הורשו היהודים להתכונן לנסיעה ולקחת עמם לפי שעה: בגד אחד, מזרן, שמיכת צמר או אריג סרז׳, זוג סדינים משומשים, מעט מזון לדרך ושלושה טארי, או רבע סקודו, במזומן. לעניים סופקו דברים אלה בחינם, אך ערכם נזקף לחשבון כלל הרכוש היהודי שנרשם. ואולם בעצומה שהגישה קהילת פלרמו ב־18 באוגוסט התבקשו דמי ההפלגה בעבור כל היהודים, ולעשירים התבקשה הרשות להעביר את חפציהם אל ערי הנמל
In Sicilien wusste man von dem Edikte viel früher ehe es amtlich bekannt gemacht wurde, und dem bösen Willen der Judenfeinde mussten Erlasse vom 24. Mai und 1. Juni — am Tage des Wochenfestes — begegnen, welche die Juden unter königlichen Schutz stellten, und jeden, der sie kränkt, mit ernsten Strafen bedrohten. Dagegen wurde den Juden unterm 9. Juni bei Leibes- und Vermögens-Strafe verboten, durch heimliche Flucht, Verkauf ihrer Habe, Verbergung von Waaren sich den angeordneten Massregeln zu entziehen; unterm 18. desselben Monats untersagte man ihnen, Waffen zu tragen. An den Thoren der Ghetti und vor der Hausthüre jedes Einzelnen wurde das k. Schild aufgehängt, und hierauf zur Aufnahme des Inventariums geschritten. Sachen von geringem Werthe wurden in Kisten gethan, und diese verschlossen und versiegelt; kostbare Gegenstände, als Geld, edle Metalle, Edelsteine, Seidenwaare gewogen oder gezählt und wohlhabenden Christen zur Aufbewahrung übergeben. In verschiedenen Verordnungen wurde nun die Barbarei paragraphenweise regulirt. Kein Christ, S. 527 verfügte man, dürfe sich der Habe eines Juden bemächtigen; die jüdischen Verträge über Eigenthumsrechte sollen binnen 48 Stunden von den Notarien eingeliefert werden; kein Jude darf seine Sachen nach einem andern Hause schaffen lassen. Christliche Gläubiger haben binnen vierzehn Tagen die Beträge ihrer Forderungen einzureichen; christliche Schuldner binnen sechs Tagen das Verzeichniss der gegebenen Pfandstücke; sonstige Christen ungesäumt anzugeben, was sie an beweglichem Eigenthum oder ob sie Schlüssel von Juden zur Aufbewahrung bekommen. Ausserdem hatte der christliche Schuldner den Schuldbetrag oder den von ihm zu zahlenden jährlichen Zins dem Fiscus anzuzeigen; binnen 24 Stunden mussten die Juden ihre liegenden Gründe angeben, und die Christen sich melden, welche von April 1492 an dergleichen von Juden gekauft hatten.
עמ׳ 528 ולהעלותם שם לאוניות; עוד התבקש לשחרר את החייבים הכלואים שאין בידם לשלם, חודש לפני תום מועד היציאה. צו מ־20 באוגוסט הקל כמה מן ההוראות בדבר הלבוש שהותר לקחת; המכובדים יותר שביקשו זאת לא נדרשו לצאת לדרך עטופים במזרנים. האהבה הרחיקה לכת עוד יותר! מועד היציאה נדחה ל־18 בדצמבר, ואחר כך, תמורת תשלום של 5,000 גולדן, ל־12 בינואר 1493; גם הותר ליהודים לקחת עמם את ספריהם ואת כתבי הקודש שלהם.
בינתיים נשאו ונתנו, וסחרו, עם האוצר. הסכום שבו קנו היהודים את יציאתם הכפויה היה מאה אלף גולדן, והוא חולק עתה בין הקהילות השונות. במקומות אחדים, למשל בטרמיני, התנגדו מי שסברו שהוטל עליהם מס גבוה מדי. יהודים אחדים שבינתיים נטבלו לנצרות קיבלו את כספם בחזרה, אך את רכושם קיבלו רק תמורת תשלום ארבעים אחוז מערכו. כמה יהודים שיצאו מלנטיני כבר בקיץ נאלצו, בשל סערה, לשוב ולהיכנס לנמל קטניה. לאחר ששולמו כספי הפדיון הוחזר הרכוש החתום; ואולם אסור היה להוציא כלל אבני חן ומתכות יקרות, והיה צורך להחליפן בכלי בית קשים להובלה. היציאה בפועל התרחשה ביום האחרון של שנת 1492.
יהודי מלטה וגוזו דרשו באמצעות ציריהם במסינה, שם שהה אז המשנה למלך, את הדברים הבאים: מאחר שפרעו את חובותיהם לנושיהם, יחזירו להם אלה את החפצים שהוחרמו; מכירות שכבר נעשו יעמדו בתוקפן. עוד ביקשו רשות למכור את בתי הכנסת על תכולתם, להעביר פרדות לסיציליה ולקחת עמם את הספרים העבריים — הן של בתי הכנסת והן
Aber mit Plackereien allein kamen die Unglücklichen nicht los. Da der Staat durch die Austreibung der Juden aller Abgaben, die sie bisher entrichtet, verlustig gehe, so sollen sie ihm diese Abgaben bis auf ewige Zeiten, durch eine zu erlegende Kapitalsumme, bezahlen, und zwar zu einem Zinsfusse von vier Procent gerechnet. Am 12. August kam der Befehl, dass die Gemeinde-Vorstände Abgeordnete nach Palermo senden sollen, um diese Sache mit dem Fiscus in Ordnung zu bringen. Den folgenden Tag erhielten die Juden die Erlaubniss, sich zur Abreise anschicken und vorläufig mitnehmen zu dürfen: ein Kleid, eine Matratze, eine Decke von Wolle oder Sarsche, ein Paar gebrauchte Betttücher, einige Lebensmittel auf den Weg und drei Tari oder ein Viertel Scudo an Geld; dem Armen wurden diese Dinge umsonst geliefert, jedoch dem verzeichneten Gesammt-Eigenthum der Juden in Rechnung gestellt. Aber in einer Bittschrift der Gemeinde von Palermo vom 18. August wurde für sämmtliche Juden verlangt, ihnen auch das Schiffsgeld für die Ueberfahrt, und den Wohlhabenden die Befugniss zu geben, dass sie ihre Sachen nach den Seestädten S. 528 schaffen dürften; die verhafteten Schuldner, die zu zahlen unvermögend seien, möge man einen Monat vor Ablauf der Abzugsfrist in Freiheit setzen. Ein Erlass vom 20. August milderte einige der den mitzunehmenden Anzug betreffenden Bestimmungen; Anständigere, die darum nachsuchten, brauchten nicht in Matratzen gehüllt die Reise anzutreten. Man ging in der Liebe noch weiter! Der Abzug wurde auf den 18. Dezember und später, gegen Zahlung von 5000 Gulden, auf den 12. Januar 1493 hinausgeschoben, auch wurde den Juden gestattet, ihre Bücher und Scripturen mitzunehmen.
Unterdessen war mit dem Fiscus unterhandelt und gehandelt worden. Die Summe, mit der die Juden ihren unfreiwilligen Abzug erkauften, betrug hunderttausend Gulden, und diese wurde nun unter die verschiedenen Gemeinden vertheilt. Von einzelnen Orten, z. B. von Termini, geschah Einspruch abseiten derer, die nach ihrer Ansicht zu hoch besteuert worden; einige Juden, die sich mittlerweile hatten taufen lassen, erhielten ihr Geld zurück, die Habe jedoch erst gegen eine Zahlung von vierzig Procent des Werthes. Mehrere, die aus Lentini schon im Sommer abgezogen waren, mussten wegen eines Sturmes wieder in den Hafen von Katania einlaufen. Nachdem die Ablösungsgelder eingezahlt worden, gab man die versiegelte Habe zurück; indessen durften Edelsteine und edle Metalle gar nicht ausgeführt, und musste dafür schwer zu transportirendes Hausgeräth eingetauscht werden. Der wirkliche Abzug erfolgte am letzten Tage des Jahres 1492.
עמ׳ 529 אלה שבבעלות פרטית. הנושים לא יטרידו אישית את האמידים; ומי שהסתיר דבר מרכושו בניגוד לפקודת המלך יזכה למחילה. את היוון מסיהם ביקשו לשלם בהמחאות על מקרקעין, ומן הרכוש המופקד ביקשו לקבל את הנדרש לדמי ההפלגה ולצורכי הדרך. הם ביקשו גם לבוא במגע רק עם פקידי שני האיים האלה, ושעריכת המלאי לא תעלה להם כסף. אם יידרשו קהילותיהם לשלם סכומים, יותר להן להטיל מס חדש ביחס לסכום הנדרש; וכן יורשו להשאיר מיופי כוח שיסדירו חובות ויוציאו קבלות. נראה שכל הסעיפים אושרו.
רוב היוצאים פנו לאפוליה, לקלבריה ולנאפולי. אז בא „הזבוב הצרפתי”,529a שארל השמיני, וכבש את נאפולי בשנת 1494. היהודים העשירים נשדדו, הנשים חוללו, נוצרים חדשים נרדפו, ורבים שרק זה עתה מצאו מקלט נאלצו לשוב ולברוח. אז ליווה יצחק אברבנאל את המלך אלפונסו השני למסינה. זמן קצר לאחר שדרום איטליה נעשה ספרדי, גירש פרדיננד את היהודים מאפוליה, וגם יהודים מומרים רבים נאלצו לעזוב את הארץ.529b בני זמנם מזכירים את אסונם של אחיהם הסיציליאנים: אברבנאל,529c וירגה,529d ויעבץ,529e והאחרון מוסיף גם את ייסורי נאפולי; אך הגירוש מחצי האי האיברי דחק את הגירוש מן האי לקרן זווית. וכשם שכיום כל המפלגות תולות ביהודים את האשמה בכל אסון,
Die Juden zu Malta und Gozzo hatten durch ihre Deputirten in Messina, wo damals der Vicekönig war, folgendes gefordert: Da sie ihre Gläubiger befriedigt haben, so sollen diese die in Beschlag genommenen Sachen ihnen wieder herausgeben; bereits geschehene Verkäufe sollten gültig bleiben. Ferner werde gestattet, die Synagogen mit Zubehör zu verkaufen, Maulthiere nach Sicilien zu transportiren, die hebräischen Bücher sowohl der Synagogen als S. 529 des Privatbesitzes mitzunehmen. Wohlhabende sollten nicht in ihrer Person von den Gläubigern belästigt, denen, die wider den k. Befehl von ihrem Eigenthume Etwas versteckt, verziehen werden. Das Kapital ihrer Steuern wollten sie durch Anweisungen auf liegenden Besitz abtragen, von dem deponirten Eigenthum möchten sie so viel heraushaben, als für Schiffsfracht und Reisebedürfnisse erforderlich sei; auch wünschten sie nur mit den Beamten dieser beiden Inseln verkehren zu müssen, und dass die Inventur ihnen keine Kosten mache. Sollten ihre Gemeinden Summen zu zahlen haben, so sei es ihnen unverwehrt, nach Verhältniss der Forderung eine neue Abgabe auszuschreiben, auch möchten sie Bevollmächtigte zurücklassen, Schulden zu berichtigen und Empfangscheine zu stellen. Wie es scheint, sind alle Punkte bewilligt worden.
עמ׳ 530 כך ביקשו גם אז לעשותם מחוללי מחלת המין, שהופיעה באיטליה בד בבד עם המגורשים — חרף העדות שרק נוצרים, ולא יהודים, סבלו מן המחלה שהיהודים עצמם כינו „הצרפתית”.530a
יהודי סיציליה נסוגו בהדרגה אל הארצות הטורקיות, ושם הקימו בכמה מקומות — למשל בקושטא, בדמשק,530b בסלוניקי, בקורפו, בפטרס ובארטה — קהילות משלהם. במקום אחד530c התקיימו, לצד קהילה יוונית, שלוש קהילות סיציליאניות שנוצרו בהדרגה מן הבאים בזה אחר זה. שתי הקהילות בסלוניקי530d החזיקו בשנים 1500–1510 בית כנסת משותף בבית אחד; בשנת 1575 נפרדה הצעירה מן הוותיקה. בפטרס530e נעשו הסיציליאנים עד מהרה לרוב, ובסביבות 1550 הייתה שם קהילה ותיקה וגדולה יותר, ולצדה קהילה חדשה, קטנה ממנה, שנוצרה כנראה מפליטי נאפולי או מן הבאים מיישובים קטנים יותר. האנוסים שברחו מאפוליה פנו בעיקר לארטה, שבה הייתה, לצד ארבע קהילות אחרות, קהילה סיציליאנית.530f גם לאחר ששארל החמישי גירש את היהודים מנאפולי בשנת 1539, הותר להם לבקר בסיציליה כסוחרים זרים, עד שפיליפ השני אסר גם זאת בשנת 1591.530g
בהדרגה התערבו צאצאי הסיציליאנים ביהודים הטורקים האחרים; אך במאה השש־עשרה עדיין אפשר היה לזהותם על פי שמותיהם ועל פי הקהילות שאליהן השתייכו. מרגריטה
Die Abziehenden wandten sich grösstentheils nach Apulien, Kalabrien, Neapel. Da kam die „französische Fliege“529a Carl VIII., und eroberte 1494 Neapel; die reichen Juden wurden geplündert, die Frauen geschändet, neue Christen verfolgt, und viele, die kaum eine Zufluchtstätte gefunden, mussten aufs neue flüchtig werden. Damals begleitete Isaac Abravanel den König Alfons II. nach Messina. Als bald hernach das südliche Italien spanisch wurde, trieb Ferdinand die Juden aus Apulien, und auch viele getaufte Juden mussten das Land verlassen529b. Des Unglücks der Sicilischen Mitbrüder erwähnen ihre Zeitgenossen: Abravanel529c, Verga529d, Jabez529e, und letzterer fügt noch die Leiden von Neapel hinzu; aber die Verjagung aus der [Pyrenäischen] Halbinsel hat die aus der Insel in den Hintergrund gerückt. Und wie heut alles Unglück von den verschiedenen Parteien den Juden Schuld S. 530 gegeben wird, so wollte man sie auch damals zu den Urhebern der Lustseuche machen, die mit den Vertriebenen gleichzeitig in Italien erschien, trotz dem Zeugnisse, dass an dieser Krankheit, die von den Juden selber „die französische“ genannt wurde, nur Christen, nicht Juden gelitten530a.
Die Sicilischen Juden zogen sich nach und nach in die türkischen Länder zurück, wo sie an mehreren Orten, z. B. in Constantinopel, Damascus530b, Salonichi, Corfu, Patras, Arta, eigene Gemeinden bildeten. An einem Orte530c gab es neben einer griechischen drei sicilische Gemeinden, von den nacheinander Angekommenen allmählig gebildet. Die beiden Gemeinden in Salonichi530d hatten seit 1500 bis 1510 ihre Synagoge in einem Hause gemeinschaftlich; im Jahre 1575 trennte die jüngere sich von der ältern. In Patras530e machten bald die Sicilianer die Mehrheit aus, und um 1550 gab es daselbst eine alte grössere Gemeinde, eine neue, die weniger zahlreich war und vermuthlich aus den Flüchtigen von Neapel oder aus den Ankömmlingen von kleineren Orten entstanden war. Die aus Apulien entflohenen heimlichen Juden hatten sich namentlich nach Arta begeben, wo es neben vier anderen Gemeinden eine Sicilische gab530f. Die Juden durften, selbst nachdem Carl der Fünfte sie 1539 aus Neapel vertrieben, als fremde Kaufleute Sicilien besuchen, bis Philipp II. im J. 1591 auch das verbot530g.
עמ׳ 531 מדבר על רופאים יהודים מלומדים שלמדו בסיציליה.531a במקורות אחרים מופיעים אנשים שונים שמוצאם הסיציליאני מוכח משם משפחתם או מהודעה מפורשת. עמם נמנים: ישעיה מסיני בן יוסף,531b והרופא יצחק מסיני בן יוסף,531c שניהם ברבע הראשון של המאה השש־עשרה; משה סייג׳ סיציליאנו בפטרס לפני 1536;531d חפץ;531e רבנים אלמונים בקורפו בסביבות 1520;531f יצחק חבר, שכיהן בשנים 1522 ו־1528 כרב הקהילה הסיציליאנית בדמשק;531g בנו חיים חבר, שהיה שם בשנת 1546 ובצפת בשנים 1549 ו־1573;531h שבתי כהן סיציליאנו, שהתדיין בשנת 1528 בדמשק עם ר׳ יעקב בירב;531i ראש הקהילה חפץ מלטי בארטה;531k עזרי מלטי בלפנטו בשנת 1540;531l שלמה מבית חזן, שמת בשנת 1570, ומשה אלמושנינו531m נשא עליו הספד בבית הכנסת הסיציליאני בסלוניקי — אולי היה צאצא של משה חזן מפלרמו שנזכר לעיל. האחרון המכונה סיציליאני הוא משה שֵׁנִי,531n במחצית השנייה של המאה השש־עשרה. ייתכן שמשה שני, ששיריו כלולים במחזור אוראן, ויצחק שני — ראו לעיל עמ׳ 437 — באו מאותה מולדת.
טיהור סיציליה מן היהדות לא מנע מן האב קלמנס מפלרמו, שנולד בשנת 1632 והיה תאולוג נכבד ומלומד, להתייהד בחלב
Allmählig vermischten sich die Nachkommen der Sicilischen mit den andern türkischen Juden; aber im sechzehnten Jahrhundert waren sie noch durch Namen und durch Gemeinden, denen sie angehörten, kenntlich. Margarita531aS. 531 spricht von gelehrten jüdischen Aerzten, die in Sicilien gelernt. Anderweitig kommen verschiedene Personen vor, deren Sicilische Abkunft ihr Zuname oder eine ausdrückliche Meldung beurkundet. Dahin gehören: Jesaia Messini b. Joseph531b, der Arzt Isaac Messini b. Joseph531c, beide im ersten Viertel des 16. Jahrhunderts; Moses Sajag Siciliano vor 1536 in Patras531d, Chefez531e, ungenannte Rabbiner in Corfu531f um 1520, Isaac Chaber in den Jahren 1522, 1528 Rabbiner bei der Sicilischen Gemeinde in Damascus531g; dessen Sohn Chajim Chaber, im Jahre 1546 ebendaselbst, 1549 und noch 1573 in Safet531h; Schabtai Cohen Siciliano, der im Jahre 1528 in Damascus einen Prozess mit R. Jacob Berab hatte531i; der Vorsteher Chefez Malti in Arta531k, ein Esri Malti im Jahre 1540 in Lepanto531l; Salomo aus dem Hause Chasan, der im J. 1570 gestorben, und um den Moses Almosnino531m die Trauerrede in der Sicilischen Synagoge zu Salonichi gehalten, — vielleicht ein Nachkomme des oben erwähnten Moses Chasan in Palermo. Der letzte, als Sicilianer genannte, ist Moses Scheni531n in der zweiten Hälfte des sechzehnten Säculums. Vielleicht sind Moses Scheni, dessen Gedichte das Machsor von Oran enthält, und Isaac Scheni — s. oben S. 437 — demselben Vaterlande zuzuweisen.
עמ׳ 532 ולקבל את השם משה מעלם. למרות ייסורים רבים נשאר נאמן לאמונתו החדשה, ומת בחורף 1702 בנוביה. את רכושו המועט הוריש לבית הכנסת בקהיר.532a כבר בשנת 1695 התיר שארל השני גם ליהודים זרים לשהות במסינה לצורכי מסחר, כדי להחיות את המסחר בעיר; אך היה עליהם לשאת סימן מבדיל וללון מחוץ לעיר. מטבע הדברים איש לא בא בתנאים אלה. ב־9 באוקטובר 1728 הורשו היהודים לסחור בכל עיר בסיציליה, לגור במסינה ולהקים בתי כנסת. הם הורשו לרכוש בתי קברות בלי הפרעה, להצהיר על דתם ולקיים את טקסיה, לעסוק ברפואה; ספרי החשבונות שלהם יזכו לאותו אמון כשל הסוחרים הנוצרים, וכן הלאה. אך קל יותר לגרש ידיים חרוצות מלפתותן לשוב. זמן לא רב אחר כך נעשה ניסיון שלישי. הכרזה מ־3 בפברואר 1740, בת שלושים ושבעה סעיפים, קראה ליהודים רשמית לשוב לנאפולי ולסיציליה לתקופה של חמישים שנה; אם בתום התקופה יבוטל רישיונם, תינתן להם ארכה בת חמש שנים לעזוב. עוד הותר להם לעסוק ברפואה בקרב נוצרים תחת פיקוחו של רופא נוצרי, לעסוק במלאכות, להחזיק מקרקעין, לשאת נשק ולהחזיק משרתים נוצרים ועבדים טורקים. בתי הדין העליונים יישבו בנאפולי ובפלרמו, ומבין ארבעים אבות המשפחה הראשונים בשתי הערים האלה ובמסינה, וכן עשרים הראשונים במקומות אחרים, ייבחר ועד. הסימן המבדיל בוטל, ונאסר לגייר.532b
Die Reinigung Siciliens von dem Judenthum hat nicht verhindert, dass Pater Clemens aus Palermo, geboren 1632, ein angesehener und gelehrter Theologe, in Haleb Jude S. 532 wurde und den Namen Moses Maalem annahm. Trotz vieler Leiden blieb er seiner neuen Ueberzeugung treu, und starb im Winter 1702 in Nubien. Seine geringe Habe vermachte er der Synagoge zu Cairo532a. Bereits 1695 hatte Carl II., um den Handel von Messina in Flor zu bringen, auch den fremden Juden erlaubt, sich Behufs ihrer Geschäfte dort aufhalten zu dürfen; aber sie mussten ein Abzeichen tragen und die Nacht ausserhalb der Stadt logiren. Natürlich fand unter diesen Bedingungen sich Niemand ein. Unterm 9. October 1728 wurde den Juden erlaubt, in jeder Sicilischen Stadt Handel zu treiben, in Messina wohnen und Synagogen errichten zu dürfen. Sie könnten ungehindert Begräbnissplätze erwerben, ihre Religion bekennen und deren Ceremonien befolgen, als Aerzte practiziren; ihre Bücher würden gleiches Vertrauen haben als die der christlichen Kaufleute u. s. w. Aber es ist leichter, fleissige Hände fortjagen als herbeilocken. Man machte nun nicht lange nachher einen dritten Versuch. Eine Proklamation vom 3. Februar 1740, in 37 Paragraphen, rief die Juden förmlich nach Neapel und Sicilien zurück, und zwar auf funfzig Jahre, nach deren Ablauf sie, wenn ihnen aufgekündigt würde, eine Frist von fünf Jahren zum Abzuge haben sollen. Sonst wurde ihnen noch gestattet, unter Aufsicht eines christlichen Arztes die Heilkunde bei Christen auszuüben, Handwerke zu betreiben, Grundstücke zu besitzen, Waffen zu tragen, christliche Dienstboten und türkische Sklaven zu haben. Die Obergerichte sollten in Neapel und Palermo ihren Sitz haben, und aus der Mitte der ersten vierzig Familienväter in diesen beiden Städten und Messina, nebst zwanzig ersten an anderen Orten solle ein Vorstand gewählt werden. Das Absonderungszeichen war abgeschafft, und die Proselytenmacherei verboten532b.
עמ׳ 533 הסופר היהודי הראשון שבירך על השיקום הזה היה דוד מלדולה באמסטרדם, באלמנך שפרסם באותה שנה.533a ואכן באו כמה סוחרים יהודים, אמנם לא לסיציליה אלא לנאפולי. כעניין ראוי לציון סופר שארבעה מן הבאים היו עשירים, נשאו חרבות ויצאו בלוויית ארבעה משרתים.533b ואולם המפעל כולו, שנולד מתאוריה בלתי בשלה, נכשל בשל העצלות, הקנאה ושנאת הדת. היהודים חששו לפתוח את חנויותיהם, והשמועה שעומדים להתנפל עליהם ולהרגם הפחידה את האמידים והם נסוגו מיד, עוד לפני שסבו של פרדיננד השביעי נכנע לישועים וביטל את הכרזתו ב־13 בספטמבר. וכבר באותו לילה, דיווחו הנזירים, גמל לו האל על כך, שכן ב־13 ביוני 1741 נולד לו בן, פיליפ אנטון.
ובכל זאת לא היה העניין חסר תוצאות לחלוטין. הוא הסב שוב את תשומת לבן של המדינות אל היהודים, ונראה שתוצאתו הישירה הייתה הספר שג׳ובאני די ג׳ובאני, דה יוהאנה, מטאורמינה — קנוניקוס ותובע האינקוויזיציה בפלרמו ומוציאו לאור של Codex diplomaticus Siciliae — הדפיס בשנת 1748 על יהודי סיציליה. כותרתו L’ebraismo della Sicilia, והוא כולל שני חלקים (XX ו־240 עמודים, בפורמט קוורטו): הראשון דן בעשרים ושמונה פרקים במוצא היהודים בסיציליה, במספרם, במקומות מגוריהם, בסימן המבדיל, בחירויותיהם, בנטליהם, ברכושם, בסמכות השיפוט עליהם, בראשי קהילותיהם, ברבניהם, בבתי הכנסת, במקוואות, בנשך שלהם ובפשעיהם, במהומות נגדם, בגירושם ובניסיון להשיבם; שלושים ושלושת פרקי החלק השני מוקדשים ליישובים השונים
S. 533 Der erste jüdische Schriftsteller, der diese Restauration begrüsst, ist David Meldola in Amsterdam in seinem in demselben Jahre erschienenen Almanach533a. Es kamen auch wirklich einige jüdische Kaufleute, wenn auch nicht nach Sicilien, doch nach Neapel; es wird als etwas merkwürdiges berichtet, dass vier von den Ankömmlingen reiche Leute waren, die Degen trugen und von vier Bedienten begleitet ausgingen533b. Allein das ganze Vorhaben, von unreifer Theorie geboren, scheiterte an der Indolenz, dem Neide, dem Glaubenshass. Die Juden fürchteten sich ihre Läden zu öffnen, und von dem Gerüchte, dass man sie überfallen und ermorden werde, erschreckt, zogen sich die Wohlhabenden sofort zurück, noch bevor der Grossvater Ferdinand's VII. den Jesuiten weichend, am 13. September seine Proclamation zurücknahm; und noch dieselbe Nacht, melden die Mönche, hat Gott ihn dafür belohnt, denn am 13. Juni 1741 ist ihm ein Sohn, Philipp Anton, geboren worden.
עמ׳ 534 שבהם ישבו יהודים באי. הטייתו של ההיסטוריון גדולה, אך גדולה גם נאמנותו. את המעט שניצל מתולדות יהודי סיציליה על יסוד תעודות אנו אכן חייבים לחריצותו של ג׳ובאני, אך לא לתפיסתו ולא לדרך הצגתו. האם עוד יותר משני ספרים עבריים וכמה אבנים שבורות מן העת העתיקה טמונים באפלת האדמה והמנזרים — זאת אולי יחקור תייר שדוחפת אותו הכמיהה אל מעמקי הרוח והקיום האנושי, ולא לב הפלדה שלו ולא תחריט הפלדה שלו.
[506a] מטיף חצר במנטובה מוסר את התרגום הבא: Istam porticam et aedificia ejus fecerunt in divitiis suis Bachier Moises, filius filii sui, id est, nepos, ad gloriam patris, qui est in horto deliciarum, excelsa ascensio ejus.... nomen suum adiumentum dei, propagabitur in filios. Anno mundi MMMMCC absolutum fuit hoc aedificium. אולי יש לשחזר את הקטע בארבעת החרוזים הבאים:
. . . . . . . . הכינו נדבות האולם והבנינים
. . בכמ״ר משה בן בנו . . . לכבוד אביו נוחו בגן עדנים
נשא ונעלה מעלתו . . . . שמו ישעיה יפרץ על בנים
. . . ונשלם הבנין בשנת ה׳ אלפים ומאתים למנינים
[506b] תחילתה: „נשלם בנין ההיכל והארון וכתל מזרחית בחדש טבת חמשת ... אלפים”; ראו Mémoires de la Société des Antiquaires de France, כרך 8, עמ׳ 343.
[509a] Giovanni, עמ׳ 57, 402.
[509b] כתב יד פירנצה אצל Biscioni, קטלוג, מהדורת אוקטבו, עמ׳ 471; מהדורת פוליו, עמ׳ 149; כתב יד דה רוסי 423.
[509c] Landauer, בתוך Orient (1845), עמ׳ 383.
[509d] מוקדם (יהודה בן אשר, שו״ת, כתב יד 81), וברבים מוקדמין.
[510a] Giovanni, עמ׳ 115 ואילך, 356.
[510b] ראו תשובות שלמה אדרת (חלק 3, סי׳ 394, 409), ניסים (89), ובן ששת (196, 223, 249, 260, 263, 388, 453, 478, 497).
[510c] בן ששת, שו״ת, 249.
[510d]Archives Israélites, כרך 1, עמ׳ 535.
[510e] Giovanni, עמ׳ 109 ואילך; „dienchelele” הוא בית דין כללי.
[511a] שלמה אדרת, שו״ת, חלק 3, סי׳ 428.
[511b] ברורים.
[511c] נאמנים; שלמה אדרת, שו״ת, חלק 3, סי׳ 395, 398; ניסים, שו״ת, סי׳ 71; „כפתור ופרח”, דף 19א.
[512a] בן ששת, שו״ת, סי׳ 399.
[512b] שם, סי׳ 214, 228.
[512c] שלמה אדרת, שם, חלק 2, סי׳ 229; חלק 3, סי׳ 92, 390, 393, 429, 417; „מנחת קנאות”, סי׳ 73, עמ׳ 142; בן ששת, שם, סי׳ 214, 475, 497.
[512d] שלמה אדרת, שם, חלק 3, סי׳ 330, 386, 387, 425, 434.
[512e] שם, סי׳ 385.
[512f] ברורי עברות; שלמה אדרת, שם, חלק 1, סי׳ 1187; חלק 2, סי׳ 279 (שם ביקש אדם יחיד להשיג את המשרה מן החצר); בן ששת, שם, סי׳ 265.
[512g] „ספר הזכות”, דף 57ב.
[512h] Giovanni, עמ׳ 283.
[512i] זקנים, seniori.
[512k] כשרים, probi.
[513a] אלגאמא — שלמה וירגה, „שבט יהודה”, דף 13א; אלגמה — בן ששת, שם, סי׳ 228.
[513b] השוו Giovanni, עמ׳ 301.
[513c]Maggiorenti: טובי העיר או טובי הקהל, גדולים, חשובים.
[513d] Giovanni, עמ׳ 124.
[513e] שם, עמ׳ 125, 301; שלמה אדרת, שם, חלק 3, סי׳ 402; Depping, עמ׳ 202; השוו שלמה וירגה, שם, סי׳ 8.
[514a] Giovanni, עמ׳ 304, 309.
[514b] שם, עמ׳ 136, 107, 121, 301.
[514c] שם, עמ׳ 135, 374; „iduba” הוא כנראה שובי.
[514d] שם, עמ׳ 125.
[515a] „שיבולי הלקט”, כתב יד, חלק 1, אצל Zion, שנה 1, עמ׳ 113; חלק 2, סעיפים 5, 12, 50, 65.
[516b] השוו שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, סי׳ 548, המכוון נגד נביא ספרדי אחר.
[516c] כתב יד מיכאל.
[516d] Giovanni, עמ׳ 255, 259.
[516e] ה„אנלקטים” שלי, 6, עמ׳ 197 ואילך.
[516f] Giovanni, עמ׳ 106, 121.
[516g] משה קמחי בן ניסים אחד היה ברומא בשנת 1413 (כתב יד מיכאל של סרפיון; כתב יד דה רוסי 598).
[516h] Giovanni, עמ׳ 330.
[516i] שם, עמ׳ 396, 312.
[516k] בן ששת, שו״ת, סי׳ 52.
[516l] „איומה כנדגלות”, דף 11ב.
[516m] שמעון בן שלמה דוראן, שו״ת, סי׳ 5.
[517a] Giovanni, עמ׳ 153, 332, 333.
[517b] „נשיא”. רב בשם יוסף בן אבא חי בסביבות 1420 באוראן; ראו שמעון בן צמח דוראן, שו״ת, חלק 2, סי׳ 137.
[517c] Giovanni, עמ׳ 109.
[517d] שם, עמ׳ 35, 110, 301.
[517e] שם, עמ׳ 303 ואילך.
[517f] שם, עמ׳ 94, 93, 334, 351.
[517g] השם חפץ אינו מופיע אצל Giovanni; משה חפץ צעיר יותר נזכר אצל יוסף קולון, שו״ת, סי׳ 140.
[518a] Giovanni, עמ׳ 25, 68, 110, 149, 357, 369.
[518b] ראו Schorr בתוך Zion, חלק 1, עמ׳ 166–168, 193–196. כמה נתונים נמסרו בידי ה׳ י׳ מיכאל.
[518c] החכם הנגיד ר׳ משה חפץ.
[518d] נכונים. תואר הכבוד „נכון” נמצא אצל מחברים בני הזמן: בן ששת, שו״ת, סי׳ 155, 250, 473, 515; שלמה דוראן, שו״ת, סי׳ 297, 514; ובקולופון של מהדורת משלי משנת 1492. יהודה חייט מדבר („מנחת יהודה”, דף 87ב) על „נכון” ברג׳ו.
[521e] בשנת 1474 מופיע שם המשפחה גבלי בקלטיוד; ראו כתב יד דה רוסי 674.
[521f] Giovanni, עמ׳ 375.
[522a] השוו Wolf, כרך 3, עמ׳ 1014; קטלוג Uri, עמ׳ 63; כתב יד הוותיקן 254.
[522b] Giovanni, עמ׳ 390, 272; כך נדפס בלי מפריד בין המספרים.
[522c] גדליה אבן יחיא, דף 64א; Amati, מאה 7, 40; Conforte, דפים 48ב, 52ב; אזולאי, „שם הגדולים”, חלק 1, ש׳ 49; „ועד”, דף 50א.
[522d] Giovanni, עמ׳ 326.
[522e] כתבי פיקו, מהדורת בולוניה, כרך 5, דף 6ב.
[522f] Giovanni, עמ׳ 392.
[522g] שם, עמ׳ 141.
[522h] „ילמדנו” אצל „ערוך”, ערך אשימוס; במדבר רבה, פרק טז, סופו, דף 268ב.
[522i] „מנוחה”, במדבר י, לג.
[523a] איגרות הרמב״ם, דף 7ב.
[523b] ראו שלמה אדרת, שו״ת, חלק 1, סי׳ 183–202; חלק 3, סי׳ 283, 289.
[523c] ראו לעיל, עמ׳ 464.
[523d] שמעון דוראן, שו״ת, חלק 3, סי׳ 9; חלק 1, דפים 28א, 65ד; „מגן אבות”, דף 37א.
[524a] בן ששת, שו״ת, סי׳ 52; שלמה אדרת, שו״ת, חלק 3, סי׳ 54.
[524b] אשר, שו״ת, סי׳ 52.
[524c] שלמה בן שמעון דוראן, שו״ת, סי׳ 429 („שלא להוסיף על שבעה”); וההערה לשמעון דוראן, שו״ת, חלק 2, דף 17ב.
[524d] „שיבולי הלקט”, כתב יד, אצל Zion, חלק 1, עמ׳ 113; „אגור”, דף 28ב, על ההפטרות שנכתבו במגילות. השוו לעיל עמ׳ 328, הערה, שורה 3.
[524e] משה ריאטי, לפי הודעה מאת לוצאטו.
[524f] שו״ת, חלק 3, דפים 42ג, 49א–ב.
[524g] שמואל די מדינה, שו״ת, אורח חיים, סי׳ 34.
[525a] ארבע נבואות („הישר”, „החיים”, „הפטרה”, „עדות”) עם פירושן, שהחל לכתוב בשנת 1284 וכינה „פירוש ספרי רזיאל”; פירוש קבלי ל„מורה” („סתרי תורה”) עם השלמות („רמות” ו„אמרי שפר”); פירוש לספר יצירה („גן נעול” או „אוצר עדן גנוז”); „ספר האות” על השם בן 72 התיבות; „אור השכל” לידידים במסינה. נוסף על כך נזכרים עוד שמונה חיבורים, שאת חלקם פרסם בשמות זכריה ורזיאל, מלבד מאמרים קצרים ואיגרות. לדעת לנדאואר, אבולעפיה הוא גם מחבר הזוהר.
[529a] אברבנאל, הקדמה לפירושו לספר דברים.
[529b] בנימין זאב, שו״ת, סי׳ 100, דף 165ב.
[529c] פירושו ליחזקאל כ ולדניאל, דף 87א.
[529d] „שבט יהודה”, סי׳ 11; נראה שהוא מוסר על פי אברבנאל.
[529e] „אור החיים”, הקדמה: „עם הגלה אשר הגלתה באי הנקרא שייליאה”.
[530a] אליהו מזרחי, שו״ת („מים עמוקים”), סי׳ 19; אברבנאל לזכריה יד: „והוא הנקרא חולי צרפתיי שהוא כדמות הצרעת והוא מיוחד בגוים ולא נמצא בבני ישראל”. השוו „צמח דוד”, חלק 2, שנת 1494.
[530b] יעקב בירב, שו״ת, סי׳ 33; ברוך, ב„פרשת אלה מסעי”.
[530c] שמואל די מדינה, שו״ת, יורה דעה, סי׳ 189.
[530d] שם, סי׳ 188.
[530e] שם, סי׳ 153; שמואל קלעי, שו״ת, סי׳ 26.
[530f] דוד הכהן, שו״ת, סי׳ 13; בנימין זאב, שם.
[530g] Giovanni, עמ׳ 239.
[531a]Der ganze jüdische Glaube, פרק 9.
[531b] אליהו מזרחי, שו״ת, סי׳ 58.
[531c] מחזור בנוסח רומא.
[531d] תם יחלא, שו״ת, סי׳ 71.
[531e] אליהו מזרחי, שו״ת, סי׳ 68.
[531f] בנימין זאב, שו״ת, דף 179א.
[531g] יעקב בירב, שו״ת, סי׳ 4, 37; לוי חביב, שו״ת, סי׳ 93, דף 116ג; ברוך, שם.
[531h] יששכר סוסאן, „תיקון”, דף 7א; משה אלשיך, שו״ת, סי׳ 27; אליה בן חיים, שו״ת, סי׳ 55; השוו אזולאי, „ועד”, א׳ 26, ח׳ 11.
[531i] אליהו מזרחי, שו״ת („מים עמוקים”), סי׳ 31; לוי חביב, שו״ת, סי׳ 93.
[531k] בנימין זאב, שו״ת, סי׳ 416, 418, 419.
[531l] שמואל קלעי, שו״ת, סי׳ 124.
[531m] „מאמץ כח”, סי׳ 13.
[531n] שמואל די מדינה, שו״ת, אבן העזר, סי׳ 19.
[532a] Schudt, שם, חלק 4, עמ׳ 203 ואילך.
[532b] Giovanni, עמ׳ 241 ואילך; Jost, Geschichte der Israeliten, חלק 9, עמ׳ 18 ואילך.
[533a] „מועד דור”, דף 47א.
[533b]Berlinische Nachrichten (1710), מס׳ 41.
Ganz ohne Folgen war indess die Sache nicht. Es ist dadurch wieder einmal die Aufmerksamkeit der Staaten auf die Juden gelenkt worden und unmittelbare Wirkung derselben scheint das Werk zu seyn, welches Giovanni di Giovanni [de Johanne] aus Taormina, Kanonicus und Fiscal der Inquisition in Palermo und Herausgeber des codex diplomaticus Siciliae, in Jahre 1748 über die Juden in Sicilien hat drucken lassen. Es führt den Titel l'ebraismo della Sicilia, und besteht aus zwei Abtheilungen (XX und 240 S. in 4): die erste bespricht in 28 Kapiteln den Ursprung der Juden auf Sicilien, ihre Volkszahl, Wohnplätze, Abzeichen, Freiheiten, Lasten, Besitz, Gerichtsbarkeit, Vorstände, Rabbiner, Synagogen, Bäder, ihren Wucher, und ihre Verbrechen, die Aufläufe gegen sie, ihre Vertreibung und versuchte Wiederberufung; die 33 Kapitel der zweiten Abtheilung sind den einzelnen Ortschaften gewidmet, S. 534 wo Juden auf der Insel gewohnt haben. Die Befangenheit des Geschichtschreibers ist gross, aber auch seine Treue, und das Wenige, was aus der Geschichte der Sicilischen Juden nach Urkunden gerettet ist, verdanken wir freilich dem Fleisse Giovanni's, doch weder seinem Blick noch seiner Darstellung. Ob noch mehr als zwei hebräische Bücher und ein Paar zerbrochene Steine von jener alten Zeit im Dunkel der Erde und der Klöster stecken, wird vielleicht ein Tourist untersuchen, den die Sehnsucht nach den Tiefen des Geistes und des menschlichen Wesens treibt, nicht sein Stahlherz und nicht sein Stahlstich.
[484a] Josippon p. 13. 14. Abravanel zu Jes. c. 35. Schalschelet 95b.
[484b] s. Basnage t. 7 p. 198 u. f., Giovanni: l'ebraismo della Sicilia p. 347.
[485a] de Johanne: codex diplom. Sicil. t. 1 p. 44.
[485b] Abraham halevi, Compendium über Rom, Ende; Juchasin f. 144b; Schalschelet 36a.
[486a] de Johanne a. a. O. p. 340.
[486b] Giovanni p. 395. 261. Schudt Th. 1 S. 127.
[486c] Sefer hakabbala f. 46b.
[487a] Giov. p. 269
[487b] RGA. N. 149.
[487c] Giovanni p. 182. 249. 44. 104. 105.
[487d] s. Jost Geschichte Th. 9 Verz. S. 127.
[488a] Giov. p. 310. 32. 88. 91. 23.
[489a] Aruch v. לפד
[489b] Giov. p. 105. 308. 106. 255. 182. 184. —
[490a] ib. p. 176. 53. 45.
[490b] ib. p. 146. 339. 148. 149. 33. 254.
[491a] ib. p. 330. 281.
[492a] ib. p. 24. 71. 184. 331. 270. 369. 185 u. ff. 292. 365.
[505a] פלירמו (Benj. de Tudela p. 108), פלירם (codd. Vatic. 361. 379. Simeon Duran RGA. Th. 3 N. 21).
[505b] Schudt jüd. Merkwürdigkeiten Th. 1 S. 127.
[506a] Ein Hofprediger zu Mantua giebt uns folgende Uebersetzung: Istam porticam et aedificia ejus fecerunt in divitiis suis Bachier Moises, filius filii sui, id est, nepos, ad gloriam patris, qui est in horto deliciarum, excelsa ascensio ejus.... nomen suum adiumentum dei, propagabitur in filios. Anno mundi MMMMCC absolutum fuit hoc aedificium. Vielleicht ist das Bruchstück in folgenden vier Versen herzustellen: . . . . . . . . הכינו נדבות האולם והבנינים . . בכמ"ר משה בן בנו . . . לכבוד אביו נוחו בגן עדנים נשא ונעלה מעלתו . . . . שמו ישעיה יפרץ על בנים . . . ונשלם הבנין בשנת ה' אלפים ומאתים למנינים
[506b] anfangend: נשלם בנין ההיכל והארון וכתל מזרחית בחדש טבת חמשת ... אלפים s. mémoires de la société des antiquaires de France t. 8 p. 343.
[509a] Giov. p. 57. 402.
[509b] cod. Florent. bei Biscioni catal. in 8 p. 471, in fol. p. 149. cod. Rossi 423.
[509c] Landauer im Orient 1845 S. 383.
[509d] מוקדם (Jehuda b. Ascher RGA. ms. 81), pl. מוקדמין
[510a] Giov. p. 115 ff. 356.
[510b] Siehe die Gutachten von Sal. Aderet (Th. 3, N. 394. 409), Nissim (89), ben Scheschet (196. 223. 249. 260. 263. 388 453. 478. 497).
[510c] ben Scheschet RGA. 249.
[510d] Archives Israelit. t. 1 p. 535.
[510e] Giov. p. 109 ff. das „dienchelele“ ist בית דין כללי
[511a] Sal. Aderet RGA. Th. 3 N. 428.
[511b] ברורים
[511c] נאמנים Sal. Aderet RGA. Th 3 N. 395. 398. Nissim RGA. N, 71. Kaftor waferach f 19a.
[512a] ben Scheschet RGA. N. 399.
[512b] das. N. 214. 228.
[512c] Sal. Aderet a. a. O. Th. 2, N. 229. Th. 3, N. 92. 390. 393. 429. 417. Minchat Kenaot N. 73 S. 142. ben Scheschet a. a. O. 214. 475. 497.
[512d] Sal. Aderet a. a. O. Th. 3, N. 330. 386. 387. 425. 434.
[512e] ib. 385.
[512f] ברורי עברות Sal. Aderet a. a. O. 1, 1187. 2, 279 (wo ein Einzelner diess Amt vom Hofe zu erhalten trachtete); ben Scheschet a. a. O. 265.
[512g] ס' הזכות f. 57b.
[512h] Giov. p. 283.
[512i] זקנים, seniori.
[512k] כשרים, probi.
[513a] אלגאמא, Sal. Verga in Schebet Jehuda f. 13a. אלגמה, ben Scheschet a. a. O. 228.
[513b] vgl. Giov. p. 301.
[513c] Maggiorenti: טובי העיר oder טובי הקהל, גדולים, חשובים
[513d] Giov. p. 124.
[513e] ib. p. 125. 301. Sal. Aderet a. a. O, 3, 402. Depping p. 202. Vgl. Sal. Verga a. a. O. N. 8.
[514a] Giov. p. 304. 309.
[514b] ib. p. 136. 107. 121. 301.
[514c] ib. p. 135. 374; iduba ist wahrscheinlich שובי
[514d] ib. p. 125.
[515a] Schibbole haleket ms. Th. 1 bei Zion Jahrg. 1 S. 113; Th. 2 §§. 5. 12. 50. 65.
[516a] תולדות גדולי ישראל f. 31. Landauer im Orient 1845 N. 24 S. 382.
[516b] Vgl. Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 548, welche Nummer gegen einen andern spanischen Propheten gerichtet ist.
[516c] ms. Michael.
[516d] Giov. p. 255. 259.
[516e] meine Analekten 6 S. 197 f.
[516f] Giov. p. 106. 121.
[516g] Ein Moses Kimchi b. Nissim war im Jahre 1413 in Rom (Serapion ms. Michael, cod. Rossi 598).
[516h] Giov. p. 330.
[516i] ib. p. 396. 312.
[516k] ben Scheschet RGA. 52.
[516l] איומה כנדגלות f. 11b.
[516m] Simeon b. Sal. Duran RGA. 5.
[517a] Giov. p. 153. 332. 333.
[517b] Nasia ist נשיא. Ein Rabbiner Joseph b. Abba lebte um 1420 in Oran, s. Simeon b. Zemach Duran RGA. Th 2 N. 137.
[517c] Giov. p. 109.
[517d] ib. p. 35. 110. 301.
[517e] ib. p. 303 f.
[517f] ib. p. 94. 93. 334. 351.
[517g] Der Name חפץ kommt bei Giovanni nicht vor; einen jüngern Moses Chefez nennt Joseph Kolon RGA. 140.
[518a] Giov. p. 25. 68. 110. 149. 357. 369.
[518b] s. Schor in Zion Th. 1 S. 166 bis 168, 193 bis 196. Einige Data sind von H. J. Michael mitgetheilt.
[518c] החכם הנגיד ר' משה חפץ
[518d] נכונים Man findet den Ehrentitel נכון bei Autoren jener Zeit, als: ben Scheschet RGA. 155. 250. 473. 515, Sal. Duran RGA. 297. 514, in der Nachschrift der Proverbien ed. 1492. Jehuda Chajat spricht (Minchat Jehuda f. 87b) von einem נכון in Reggio.
[518e] Vgl. meine Abhandlung: Eine merkwürdige Medaille (Isr. Annal. 1840 N. 18).
[519c] RGA. Th. 1 N. 33. 83. 84. Th 2 N. 1. 99 und öfter.
[519d] cod. Uri 120.
[519e] irrig das Jahr 1720 in Zion a. a. O.
[520a] wie ich mich selbst überzeugt, und womit Schabtai und die Kataloge (Opp. 235 F., Sal. Dubno 351 F., Heidenheim 122 F.) übereinstimmen, gegen Zion S. 167, woselbst das Format für Quart ausgegeben wird.
[520b] ed. 1490 Neapel, Nachwort: מדויקים על פי חכמי מיסינה Auch in de Rossi Annal. p. 72 mitgetheilt.
[520c] cod. Rossi 1312.
[520d] Giov. p. 59.
[520e] ib. p. 351. 111. 352. ?894?.
[521a] Ein Schreiber Benjamin אוסי war im J. 1372 in Massa (cod. Vatic. 77).
[521b] Giov. p. 63. 68. 150. 397. 101. 321. 384.
[521c] Jos. Kolon RGA. 184.
[521d] Giov. p. 322.
[521e] Im J. 1474 begegnet man dem Zunamen Gabli (גבלי) in Calatajud, s. cod. Rossi 674.
[521f] Giov. p. 375.
[522a] Vgl. Wolf t. 3 p. 1014, Uri catal. p. 63, cod. Vat. 254.
[522h] Jelamdenu bei Aruch v. אשימוס, Bamidbar rabba c. 16 Ende f. 268b.
[522i] מנוחה Numer. 10, 33.
[523a] Briefe 7b.
[523b] s. Sal. Aderet RGA. Th. 1 N. 183 bis 202, Th. 3 N. 283. 289.
[523c] s. oben S. 464.
[523d] Simeon Duran RGA. Th. 3 N. 9. Th. 1 f. 28a, 65d. מגן אבות in fol. 37a.
[524a] ben Scheschet RGA. 52. Sal. Aderet RGA. Th. 3, N. 54.
[524b] Ascher RGA. 52.
[524c] Salomo b. Simeon Duran RGA. 429 (שלא להוסיף על שבעה) und Anmerkung zu Simeon Duran RGA. Th. 2 f. 17b.
[524d] Schibbole haleket ms. bei Zion Th. 1 S. 113; Agur f. 28b: von den Haftaren, die auf Rollen geschrieben waren. Vgl. oben S. 328 Anmerk. Z. 3.
[524e] Moses Riete, nach einer Mittheilung Luzzato's.
[524f] RGA. Th. 3 f. 42c. 49ab.
[524g] Samuel de Medina RGA. zu Orach chajim N. 34.
[525a] Vier Prophetien (הישר, החיים, הפטרה, עדות) nebst der i. J. 1284 angefangenen Erklärung derselben, die er פירוש ספרי רזיאל titulirte; ein kabbalistischer Commentar (סתרי תורה) des More nebst Nachträgen (רמות und אמרי שפר); ein Commentar des Buches Jezira (גן נעול oder אוצר עדן גנוז); ספר האות über den Namen der 72 Wörter; אור השכל für die Freunde in Messina. Ausserdem werden noch acht Schriften, die er zum Theil unter den Namen Zacharia und Rasiel herausgab, namhaft gemacht, kleinere Aufsätze und Briefe ungerechnet. Nach Landauer ist Abulafia auch der Verfasser des Sohar.
[529a] Abravanel Vorrede zum Commentar des Deuteronomiums.
[529b] Binjamin Seeb RGA. 100 f. 165b.
[529c] zu Ezech. c. 20, zu Daniel 87a.
[529d] Schebet Jehuda N. 11 (scheint aus Abravanel zu berichten).
[529e] אור החיים Vorrede: עם הגלה אשר הגלתה באי הנקרא שייליאה
[530a] Elia Misraci RGA. [מים עמוקים] N. 19. Abravanel zu Zacharia 14: והוא הנקרא חולי צרפתיי שהוא כדמות הצרעת והוא מיוחד בגוים ולא נמצא בבני ישראל Vgl. Zemach David Th. 2 J. 1494.
[530b] Jacob Berab RGA. 33. Baruch in פרשת אלה מסעי
[530c] Samuel de Medina RGA. Jore Deah N. 189.
[530d] ib. N. 188.
[530e] ib. N. 153. Samuel Kalai RGA. 26.
[530f] David Cohen RGA. 13. Binjamin Seeb a. a. O.
[530g] Giov. p. 239.
[531a] Der ganze jüdische Glaube Kap. 9.
[531b] Elia Misrachi RGA. 58.
[531c] romanisches Machaor.
[531d] Tam Jachla RGA. 71.
[531e] Elia Misrachi RGA. 68.
[531f] Binjamin Seeb RGA. f. 179a.
[531g] Jacob Berab RGA. 4. 37. Levi Chabib RGA. 93 f. 116c. Baruch a. a. O.
[531h] Jissachar Susan: Tikkun f. 7a. Moses Alschech RGA. 27. Elia b. Chajim RGA. 55. Vgl. Asulai Vaad א' 26. ח' 11.
[531i] Elia Misrachi RGA. [מים עמוקים] N. 31. Levi Chabib RGA. 93.
[531k] Binjamin Seeb RGA. 416. 418. 419.
[531l] Samuel Kalai RGA. 124.
[531m] מאמץ כח N. 13.
[531n] Samuel de Medina RGA. Eben haeser N. 19.
[532a] Schudt a. a. O. Th. 4 S. 203 f.
[532b] Giov. p. 241 ff. Jost Geschichte d. Isr. Th. 9 S. 18 ff.
[533a] מועד דור f. 47a.
[533b] Berlinische Nachrichten 1710 N. 41.
Zur Textherstellung
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0496–page-0546 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 50 Übergänge — 38× CONT, 7× HYPH, 5× NEW. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/06_geschichte_der_juden_in_sicilien.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Umfang: 94 Absätze, 168 Fußnoten, 51 Seitenmarken (S. 484–534).
ט. חקר המטבעות
עמ׳ 535 § 1. יחסי המטבעות של הקדמונים, שהמקורות העיקריים להם הם החיבורים מתקופת המשנה והתלמוד, נתבארו בידי מחברים יהודים — לעתים בחיבורים מיוחדים ולעתים אגב אורחא. מאחר שלא צורך מדעי אלא צורכי החיים, המעשה בדיני ממונות ובקיום מצוות, הם שהניעו לכך, ביארו אותם על ידי המרתם לערכי המטבעות של הארץ והזמן. כך מסרו בעת ובעונה אחת לדורות הבאים מידע על מטבעות זרים מימי הביניים. כבר „הלכות גדולות” ו„יוסיפון” מוסרים ידיעות על כספם ועל משקלותיהם של הערבים. המדקדק הנודע ר׳ יונה אבו אל־וליד (1040) ביאר מידות ומשקלות, מקצתם במילונו ומקצתם בחיבורים אחרים; ור׳ יוסף בן יהודה אבן עקנין (מת בשנת 1226 בחלב) כתב על אותו נושא חיבור קטן מיוחד, שחלק ממנו מצוי באוקספורד. הרמב״ם המיר את ערכי המטבעות התלמודיים למטבע מצרים בפירוש המשנה (פאה ח, ה; שביעית א, ד; מעשר שני א, ט; עדויות א, ב; הקדמה למנחות; בכורות ח, ז) וב„משנה תורה” (עירובין א, יב–יג; טוען ונטען ג, א–ב; אישות י, ח); הרמב״ן המירם למטבע אראגון, ואשתורי הפרחי — למטבע צרפת.
עמ׳ 536 גם בתשובות שלמה אדרת, יצחק בן ששת ושמעון דוראן נידונים עניינים אלה פה ושם. רב האי גאון (1020), הרמב״ם (1190), הרמב״ן (1267), הפרחי (1322), משה אלשקר (1530) ועזריה מן האדומים (1574) מדברים על מטבעות יהודיים עתיקים שהיו בידיהם. אלשקר (תשובות, סי׳ 74) מדבר על מטבעות כסף ונחושת ועליהם הכתובת „שנת .... לנחמת ציון”, וכן דקל ותפוח גן־עדן; בצדם האחורי של אחדים הייתה כתובת יוונית. אשתורי הפרחי הקדיש מסה מיוחדת למטרולוגיה היהודית, ובייחוד למטבעות. במסה זו מובאות הדעות החשובות ביותר לקביעת ערכם ויחסם של המטבעות העתיקים, ועל פיהן מחושבים סכומים שונים המופיעים במקרא ובתלמוד במטבע ערבי, פרובנסלי וצרפתי. מבין המאוחרים יותר שעסקו בנושא אזכיר את גדליה אבן יחיא (1580), שהוטינגר הולך בעקבותיו; אברהם פורטליאונה (1600; ראו „שלטי הגיבורים”, דף 94ב); וחיים יאיר בכרך (1690). האחרון, שנעזר בעצמו בפרחי, התאמץ במיוחד ליישב את דברי הקדמונים עם קביעות הרבנים במאה השבע־עשרה. נוסף על כך נאמר שחיבור מאת יצחק אלחדב על המידות במקרא, בשם „לשון הזהב”, מצוי בכתב יד (נספח ל־Bibliotheca Rabbinica של בוקסטורף). המרה של ערכי המטבעות התלמודיים למטבע בן הזמן, מעשה ידי היידנהיים (ראו רשימתו, עמ׳ 40, מס׳ 19), מצויה בספריית ה׳ י׳ מיכאל בהמבורג. בתיאור המקדש מאת יעקב יהודה ליאון (סעיף 4) מומר המטבע המקראי למטבע צרפתי; ובנספח לספר המתאר את ארץ ישראל, „שבחי ירושלים” (ליוורנו 1785), נקבעות המידות העבריות לפי המידות הנהוגות במזרח. ידיעות ממין זה משלימות מצד אחד את ידיעותינו על משטר המטבעות של הקדמונים, ומצד אחר מכניסות אותנו
עמ׳ 537 לפרטי הנומיסמטיקה הערבית, הספרדית, הצרפתית והגרמנית, שיש בהם עניין להיסטוריה בכלל ולחקר המטבעות בפרט. פעמים רבות מוצע לנו כאן מה שחיפשו זמן רב לאחר מכן, או שטרם מצאו עד היום. למשל, ר׳ יהודה הכהן ממיינץ מוסר שבסביבות שנת 1070 היו יהודים חוכרי מטבעה בהונגריה. דה סאסי קיבל מידע על מטבעות אלג׳יר מ„יהודי אחד” — שמו אינו ידוע לנו; הוא יכול היה למצוא אותו בפריז אצל שמעון ושלמה דוראן, שחיו ארבע מאות שנה קודם לכן. הרבה ממה שחוקרים מאוחרים גילו או שיערו על יחסי המטבע הערבי כבר נאמר בבירור בידי מחברים יהודים קדומים שחיו בפרס, בקהיר, בספרד ובפרובנס; אלא שמיאנו להקשיב להם.
§ 2. בין דברי הימים ובין הסבוראים משתרעת תקופה שאורכה אינו נופל, לכל הפחות, מן התקופה שבין גרגוריוס השביעי לגרגוריוס השישה־עשר. לתקופה זו שייכים החיבורים הלאומיים התלמודיים, שהם מצבות לתמורות שעברו על מרחבי ארץ עצומים ועל עמים רבים, ולא פחות מכך — לנסיבותיהם המשתנות של היהודים. משום כך גם שמות המטבעות וערכיהם המופיעים בהם יציגו דברים מגוונים, שונים ואף סותרים לכאורה, אם יותאמו האמירות והנתונים, בלי להתחשב ביחסי הזמן והמקום, לסד „רבני” אחד. לדברי ר׳ חנינא — כנראה זה שחי בסביבות שנת 210 בציפורי — ערכו המטבעי של „כסף” בתורה הוא סלע, בנביאים ליטרא, ובכתובים קנשירא (ירושלמי קידושין א, ג; בכורות נ ע״א; בראשית רבה, פרק נח). ואנו יודעים מפי ר׳ אלעזר, שחי בסביבות 250–270 בטבריה, שבמקומות אחדים קראו לחיקלא (σίγλος, siclus, שקל) קנשירא (בבא מציעא פז ע״א); וזה היה בהכרח
S. 535 §. 1. Die Münzverhältnisse der Alten, für welche die Werke aus dem Mischnischen und dem Talmudischen Zeitalter die Hauptquellen sind, wurden von jüdischen Autoren bald in eigenen Schriften bald gelegentlich erläutert. Da weniger ein wissenschaftliches als ein Bedürfniss des Lebens, die Praxis in Rechtsfällen und rituellen Verrichtungen, dazu angetrieben, so geschah die Erklärung mittelst Zurückführung auf die Münzwerthe des Landes und der Zeit, und gab so den Späteren zugleich Auskunft über fremdländische Münzen des Mittelalters. Bereits die grossen Halachot und Josippon machen Mittheilungen über Geld und Gewicht der Araber; der berühmte Grammatiker R. Jona Abulwalid (1040) hat theils in seinem Wörterbuche theils in anderen Schriften Masse und Gewichte erklärt, und über denselben Gegenstand R. Joseph b. Jehuda ibn Aknin (gest. 1226 in Haleb) ein eigenes Werkchen geschrieben, wovon ein Theil in Oxford liegt. Die talmudischen Münzwerthe hat Maimonides im Mischna-Commentar (Peah 8, 5. Schebiit 1, 4. Maaser scheni 1, 9. Edujot 1, 2. Menachot Vorrede. Bechorot 8, 7) und im Mischne-Thora (Erubin 1, 12. 13. Toen wenitan 3, 1. 2. Ischot 10, 8) auf ägyptisches, Nachmanides auf aragonisches, Parchi auf französisches Geld S. 536 zurückgeführt; auch in den Gutachten von Sal. Aderet, Isaac b. Scheschet, Simeon Duran werden hie und da diese Materien berührt. Von alten jüdischen Münzen, die sie gehabt, reden Hai Gaon (1020), Maimonides (1190), Nachmanides (1267), Parchi (1322), Moses Alaschkar (1530), Asaria de' Rossi (1574); Alaschkar (Gutachten N. 74) von silbernen und kupfernen Münzen mit der Aufschrift שנת .... לנחמת ציון nebst Palme und Paradiesapfel; die Kehrseite war an einigen griechisch. Der jüdischen Metrologie, vornehmlich den Münzen, widmet Estori Parchi eine eigene Abhandlung, in welcher zur Bestimmung des Werthes und des Verhältnisses der alten Münzen die wichtigsten Meinungen aufgefühtt, und danach verschiedene in Bibel und Talmud vorkommende Summen in arabischem, provenzalischem und französischem Gelde berechnet werden. Von Jüngeren, die dieser Gegenstand beschäftigte, nenne ich: Gedalja Jachia (1580), dessen Führung Hottinger folgt, Abraham Portaleone (1600) (s. Schilte hagibborim f. 94b) und Chajim Jair Bacharach (1690). Der letztere, der selbst Parchi benutzte, hat sich insonderheit bemühet, die Angaben der Alten mit den Bestimmungen der Rabbinen des 17. Jahrhunderts zu vereinbaren. Ausserdem soll von Isaac Alchadev eine Abhandlung über die Masse in der Bibel genannt „Leschon hasahab“ handschriftlich vorhanden seyn (Anhang zu Buxtorfs biblioth. rabb.); eine Reduction der talmudischen Geldwerthe auf heutiges Geld von Heidenheims Hand (s. dessen Verzeichniss S. 40 N. 19) befindet sich in H. I. Michael's Bibliothek in Hamburg. In Jacob Jehuda Leo's Beschreibung des Tempels (Abschnitt 4) wird biblisches Geld nach französischem, und in dem Anhange zu dem Palästina beschreibenden Buche „Schabchi Jeruschalajim“ (Livorno 1785) werden hebräische Masse nach den im Orient üblichen bestimmt. Mittheilungen dieser Art ergänzen und vervollständigen einerseits unsere Kenntnisse von dem Münzwesen der Alten, und führen uns andererseits S. 537 in Einzelheiten der arabischen, spanischen, französischen, deutschen Numismatik ein, die für die Geschichte überhaupt und für die Münzkunde insbesondere nicht ohne Interesse sind. Oft wird uns hier geboten, was man noch lange nachher gesucht oder noch heut nicht gefunden hat, z. B. dass um das Jahr 1070 Juden in Ungarn Münzpächter gewesen, was uns R. Jehuda ha-Cohen in Mainz berichtet. Ueber die Algierschen Münzen hat de Sacy von „einem Juden“ — den Namen erfahren wir nicht — Auskunft erhalten; er hätte sie in Paris bei Simeon und Salomo Duran, die vor 400 Jahren gelebt, finden können. Von dem, was neuere Gelehrte für arabisches Münzverhältniss erforschten oder vermutheten, ist manches von alten jüdischen Autoren, die in Persien, Kairo, Spanien und der Provence zu Hause waren, deutlich ausgesprochen; man hat nur zuzuhören verschmähet.
עמ׳ 538 סלע גדול יותר, שכן נאמר שבתורה רק השקל, כלומר הסלע, שבבראשית כג, טז הוא אותו קנטירא, בשל חמדנותו של עפרון. מאחר שבימי הקיסרים ירד משקל הדינר הרומי עד 64.22 גריין פריזאי (Böckh, Metrologie, עמ׳ 63), ייתכן שעולם המסחר הסורי כינה את הטטרדרכמה המלאה, בת 328⅘ גריין — מפני שהכילה חמישה דינרים כאלה, בעוד הסלע הרגיל הכיל ארבעה בלבד — quintarius, ולמטבעות כאלה קרא קינטרין. גם את „קרטין” הבלתי מובן, ולכל הפחות המיותר, בקטע הגמרא למשנה שקלים ב, ד — „דינרין קרטין” — יש אולי להמיר, בעקבות הפירוש „מגדל עֹז” לרמב״ם, הלכות שקלים, ב„קנטירין”; אז פירושו יהיה הדרכמה המלאה. הדקליטרון הסיציליאני, שמקורו בתקופת הנביאים, יכול היה להיקרא הן סלע, מפני שהיה שווה בערכו לסטטר הקורינתי (Böckh, שם, עמ׳ 98, 302), והן בקיצור ליטרון; ואולם הוא היה רק ⅚ מן השקל הקדוש, כלומר 228⅓ גריין פריזאי. אין ספק שמן הארצות הרחבות שהיהודים נפוצו בהן הובא לתשלום מס המקדש כסף פרסי, בבלי, קפדוקי, יווני ופוני. לפיכך ביקש ר׳ חנינא לרמוז שה„כסף” הסתמי שבמקרא הוא בתורה השקל הקדוש הידוע; בנביאים ערכו הוא כערך הדידרכמה העתיקה, ובכתובים המאוחרים — כערך הטטרדרכמה הכבדה. מכאן שהסלע העברי גדול בחמישית מן הדקליטרון, ואילו הסלע בן הזמן קטן בחמישית מן הטטרדרכמה האטית.
§ 3. בתקופת השלטון הפרסי נטבעו דרכמות כסף, „דרכן”, שמשקלן כ־103 גריין פריזאי; ובפניקיה או בקיליקיה נטבעו מטבעות שמשקלם הממוצע 205 גריין פריזאי (Böckh, שם, עמ׳ 50, 74). אם הראשונים נקראו סיגלוי, האחרונים, שערכם כפול, נקראו לפי שימוש לשון ידוע סטטרים, „אסתירא”; סטטר כזה היה אפוא שווה ל־¾ סלע או לשלושה דינרים רומיים.
§. 2. Zwischen der Chronik und den Sebora's liegt ein Zeitraum, wenigstens so gross als der zwischen dem siebenten und dem sechzehnten Gregor; in diesen fallen die talmudischen Nationalwerke, die Denkmale der Veränderungen, die über ungeheure Länderstrecken und viele Völker ergangen, wie nicht minder der wechselnden Verhältnisse der Juden. Auch die dort vorkommenden Namen und Werthe von Münzen werden daher mannigfaches, ungleichartiges, scheinbar widersprechendes darstellen, wenn die Aussprüche und Angaben, ohne Rücksicht auf Zeit- und Ortsbeziehungen, über den „rabbinischen“ Leisten geschlagen werden. R. Chanina, — vermuthlich der um das J. 210 in Sepphoris lebende — zufolge, ist der Münzwerth von „Kesef“ (כסף) im Pentateuch ein Sela, in den Propheten eine Litra, in den Hagiographen ein קנשירא (jerus. Kidduschin 1, 3; Tr. Bechorot 50a, Bereschit rabba C. 58). Nun wissen wir durch R. Elasar, der um 250—270 in Tiberias lebte, dass man an einigen Orten den חיקלא (σιγλος, siclus, Schekel) קנשירא nenne (Baba mezia 87a), und zwar muss dieser ein grösserer S. 538 Sela gewesen seyn, indem bemerkt wird, dass im Pentateuch nur Genes. 23, 16 der Schekel [Sela] Silber, wegen Efron's Habsucht, jener קנטירא sei. Da nun unter den Kaisern der römische Denar bis 64,22 Pariser Gran herabgegangen war (Böckh Metrologie S. 63), so hat vielleicht die syrische Handelswelt den vollen Tetradrachmon von 328⅘ Gran, weil er 5 solcher Denare, während der gemeine Sela nur deren 4 enthielt, quintarius und solche Stücke קינטרין genannt. Auch das unverständliche, mindestens überflüssige, קרטין in der Stelle der Gemara zu Mischna Schekalim 2, 4: דינרין קרטין muss vielleicht mit dem Commentar Migdal os (zu Maimonides, Schekalim) in קנטירין verwandelt werden, und bedeutete dann die volle Drachme. Das Sicilische Dekalitron, aus der Prophetenzeit stammend, konnte als gleichen Werthes mit dem Korinthischen Stater (Böckh a. a. O. S. 98. 302), eben so gut Sela als kurzweg Litron genannt worden seyn, war aber nur ⅚ des heiligen Schekel, nämlich 228⅓ P. Gran. Dass aus den weiten Strecken, wohin die Juden zerstreut waren, persisches, babylonisches, kappadozisches, griechisches und punisches Geld zu der Tempelsteuer gezahlt wurde, ist unbezweifelt. Demnach wollte R. Chanina andeuten, dass das unbestimmte „Kesef“ der Schrift im Pentateuch der bekannte heilige Schekel sei; in den Propheten hingegen habe es den Werth des alten Didrachmon, und in den jüngeren Hagiographen den des schweren Tetradrachmon, so dass das hebräische Sela ein Fünftel mehr sei als das Dekalitron, der gegenwärtige Sela aber ein Fünftel weniger als das attische Tetradrachmon.
עמ׳ 539 לכך מתאימים דברי ר׳ חנינא (בכורות מט ע״ב), המדבר על סטטר צורי או סורי שערכו שמינית דינר זהב, כלומר שלושה עד 3⅛ דינרים. לפי זה היה גם „רגיא” מטבע כזה; ערכו נקבע בשלושה זוזים (שם, יא ע״א). ואילו זהותו עם „פלס” העברי (תרגום משלי טז, יא), שבצורתו הארמית משמש פשוט במובן „שקל” (תרגום יחזקאל ד, י), ובויקרא רבה (פרק לז, דף 208ב) מציין ממש שקל כסף, מוכיחה ש„רגיא” פירושו סטטר.
§ 4. הדינר הרומי, „דינר”, המכונה גם „זוז”, היה בארץ ישראל במאות הראשונות שווה לערכים הבאים: רבע השקל הקדוש או הסלע הצורי; מחצית השקל ממש, כלומר הסיגלוס, או הסלע הגלילי, שנקרא קודם „בקע” ואחר כך „טבע”; 1.92 עד 2 סטטרים עוברי־לסוחר (כתובות סד ע״א; בבא מציעא קב ע״ב); שני סלעים רגילים („סלע מדינה” או „טרפעיק”), שנקראו גם „רבע” (ירושלמי בבא מציעא ד, ד) ו„פלג” (קליר, ביוצר לפרשת שקלים); שלושה גרמטה („גרמס”); ארבעה ססטרטיוסים („ריבעא”, בבא בתרא קסו ע״ב, למעלה); חמש גרות עתיקות; שש מעות או אובולים, המכונים גם דנקה („דנקא”); שמונה טרסיס („טריסית”; משנה שבועות ו, א; תוספתא מעשר שני ג; בבא מציעא ג–ד; בבלי בבא מציעא מו ע״א); שנים־עשר דופונדיוסים; שמונה־עשר „הדרם”; עשרים וארבעה איסרים; שלושים ושישה „הניץ”; ארבעים ושמונה סמיסים („מססם”); שבעים ושניים „שמון”; שמונים ושישה קוודרנטים (κοδράντης, „קרדיונטס”) או טרונקיות („קונ־טרונק”); ומאה תשעים ושתי פרוטות (λεπτά). כאשר קליר מייחס לזוז 12½ דופונדיוסים, 25 איסרים ו־200 פרוטות, הדבר מבוסס על נתון אחר (ירושלמי מעשר שני ד, א), שלפיו דינר הזהב מכיל 2,000 פרוטות, ועל ההנחה שזהב שווה פי עשרה מכסף. ההבדל בין שתי קביעות הערך נובע מכך שיחידת המשקל הייתה לעתים 96 הדינרים של הליברה ולעתים 100 הדרכמות של המנה; וכידוע, כבר במאה הראשונה נחשבו הליטרה והמנה שוות (Böckh, עמ׳ 294, 299). כבר התלמוד הירושלמי (תרומות
§. 3. In der Zeit der Perser-Herrschaft wurden silberne Dareiken [דרכן] von circa 103 P. Gran, und in Phönicien oder Cilicien Münzen von durchschnittlich 205 P. Gran geprägt (Böckh a. a. O. S. 50. 74). Wurden jene Siglen genannt, so hiessen letztere, die den doppelten Werth hatten, nach einem bekannten Sprachgebrauch, Statern (אסתירא); ein solcher Stater war mithin ¾ des Sela oder drei römischen S. 539 Denaren gleich. Hiermit stimmt R. Chanina (Bechorot 49b), der von einem Tyrischen oder Syrischen Stater spricht, der den achten Theil eines goldenen Denars, d. h. 3 bis 3⅛ Denare betrage. Demnach war diess auch ein רגיא, dessen Werth auf drei Sus bestimmt wird (ib. 11a). Dass aber רגיא die Bedeutung von Stater hatte, beweist dessen Identität mit dem hebräischen פלס (Targ. Sprüche 16, 11), welches in der aramäischen Form geradezu für „Schekel“ gebraucht wird (Targ. Ezech. 4, 10) und (Vajikra rabba c. 37 f. 208b) wirklich einen silbernen Schekel bedeutet.
עמ׳ 540 פרק י, לקראת סופו) קובע שהליטרה היא מאה זוז,540a ומשווה אותה אפוא למנה של מאה דינרים. ואילו במקום אחר (שקלים ב, ד) הוא מחשב את מחצית השקל הקדוש לשש גרמטה, כלומר ¼ אונקיה, ולכן את המנה ל־12½ אונקיות (השוו Böckh, עמ׳ 118, 160), חצי אונקיה יותר מליטרה. אותו יחס עצמו, 24:25, חוזר בקביעת הקדמונים וגם בקביעת הרמב״ם (פירוש המשנה לשביעית א, ד), ששישים מנה שוות ל־62½ ליברות בנות שש־עשרה אונקיות.
§ 5. דברי התלמוד, שהירונימוס, פרוקופיוס ומחברים ארמנים מסכימים עמם (Böckh, עמ׳ 63, 152), שהסלע הוא מחצית אונקיה, נתאמתו במטבעות השקל הקדוש ששרדו, שמשקלם 266–268 גריין פריזאי; 4,100 גריין פריזאי הם מארק קלן אחד. רש״י מדייק יותר מאבו אל־וליד — השוו מילון פרחון, ערך מנה; „כרם חמד”, חלק 5, עמ׳ 37 — המחשב מאה זוז לליטרה: בפירושו לשמות כא, לב; כה, לט, הוא קובע שהשקל הקדוש הוא מחצית אונקיית קלן. מכאן ש־24 סלעים או 96 דינרים הם ליברת קלן אחת, או 101 שמיניות של אונקיית טרוי. משום כך יכול היה גם להשוות את משקל הדינר הרומי ל־2½ דניירים של הליברה הימי־ביניימית (litra, libra, livre), שעשרים מהם היו אונקיה אחת (בכורות מט ע״ב). ואולם כאשר החילו את הליטרה העתיקה על ערכים מאוחרים, עברו גם שמות המטבעות הקדומים אל כסף חדש. דוד קמחי אומר במילונו, ערך מנה, שבמקומו נקראים עשרים זוז ליטרה; מכאן ש„זוז” מציין כאן solidus (sol). בדומה לכך באורליאן „דינר” מציין sol, ו„פשיט” — denier (ראו „ספר הישר”, סי׳ 608, דף 71ב), כשם ש„דינר” מציין שילינג סטרלינג. הדניירים נקראים „פשיט” או „פשוט”, על פי הביטוי התלמודי למטבע קטן (בבא מציעא טז ע״ב, סג ע״ב,
§. 4. Der römische Denarius (דינר), auch Sus (זוז) genannt, betrug in Palästina in den ersten Jahrhunderten: den vierten Theil des heiligen Schekel oder des Tyrischen Sela; die Hälfte des eigentlichen Schekel (Siglos) oder des Galiläischen Sela, der früher בקע, später טבע hiess; 1,92 bis 2 Courant-Stater (Ketubot 64a, Mezia 102b); zwei gemeine Sela (סלע מדינה oder טרפעיק), der auch רבע (jerus. Mezia 4, 4) und פלג (Kalir im Jozer Schekalim) hiess; drei Grammata (גרמס); vier Sestertien (ריבעא, Batra 166b oben); fünf alte Gera; sechs Maah oder Obolen, auch Danaka (דנקא) genannt; acht Tressis (טריסית, Mischna Schebuot 6, 1, Tosefta Maaser scheni 3 Mezia 3 und 4, Tr. Baba Mezia 46a); zwölf Dupondien; 18 הדרם; 24 As (איסר); 36 הניץ; 48 Semis (מססם); 72 שמון; 86 Quadrans (κοδραντης, קרדיונטס) oder Teruncien (קונ-טרונק); 192 Pruta (λεπτα). Wenn Kalir dem Sus 12½ Dupondien, 25 As, 200 Pruta zutheilt, so beruht diess auf einer anderweitigen Angabe (jerus. Maaser scheni 4, 1), wonach der goldene Denar 2000 Pruta enthält, und der Voraussetzung, dass Gold den zehnfachen Werth des Silbers hat. Der Unterschied der beiden Werthbestimmungen hat seinen Grund darin, dass die Gewichtseinheit bald die 96 Denare des Pfundes, bald die 100 Drachmen der Mine war, und bekanntlich schon im ersten Jahrhundert Litra und Mine als gleich galten (Böckh S. 294. 299). Bereits der Palästinische Talmud (Teruma S. 540 c. 10 gegen Ende) bestimmt die Litra zu 100 Sus540a, setzt sie also der Mine von 100 Denarien gleich, während er an einem andern Orte (Schekalim 2, 4) den halben heiligen Schekel zu 6 Grammata d. i. ¼ Unze, folglich die Mine zu 12½ Unze (vgl. Böckh S. 118. 160), also ½ Unze höher als eine Litra berechnet. Eben dasselbe Verhältniss von 24 : 25 wiederholt sich in der Bestimmung der Alten, so wie auch des Maimonides (Commentar zu Schebiit 1, 4), dass 60 Minen 62½ Pfund von 16 Unzen gleich sind.
עמ׳ 541 סד ע״א; כתובות סה ע״ב). פני סטרלינג נקרא גם אסטרלין („אשפרלין”); ראו יהודה בן אליעזר, „מנחת יהודה”, דף 46ג; פרחי, דף 93ב. האסטרלין היה מטבע כסף, וכמשקל היה חלק אחד מעשרים של אונקיה. ר׳ אליה מנחם מלונדון עורך את החישוב הבא: זוז תלמודי אחד הוא שלושה אסטרלין; מאה זוז, או הליטרה, הם אפוא עשרים וחמישה שילינג; ומכאן שליטרת זהב היא חמישה־עשר לירות סטרלינג. גם מחברים מן המאות העשירית, האחת־עשרה והשתים־עשרה מעידים על היחס 12:1 בין הזהב לכסף, המבוסס על חלוקת ליטרת הזהב ל־72 סולידי, שכל אחד מהם ארבעים דינרים. „יוסיפון” (עמ׳ 346) מעריך את מנת הזהב ב־150 אונקיות, כלומר 12 כפול 12½ אונקיות, או שתים־עשרה מנות כסף. כך מוסרים לנו במפורש גם יהודה הכהן (אצל מאיר מרוטנבורג, תשובות, סי׳ 875) ורבנו תם („ספר הישר”, סי׳ 495; תוספות בבא מציעא מד ע״ב). חזקיה (לשמות כה ולח) מחשב גם הוא את המנה כליברת קלן; כיכר קודש — כפל טלנט — היא 120 מנה. מאחר ש־120 כפול 100 שווה ל־50 כפול 240, ובליברה אחת נמנים 240 דינרי זהב, אותה כיכר היא בדיוק חמישים ליברות זהב; לכן 29 כיכרות ו־730 שקלים הם 1,456 ליברות ועשרים דינרי זהב [צריך לומר: 1462⅙ ליברות].
§ 6. משמעותו הבלתי מוגדרת של „שקל”, שראינו בתרגום יחזקאל, עולה גם מן הנתונים הבאים. לפי אגדה קדומה,541a המופיעה ב„ספר הישר”, דף 47א, שקל זהב הוא 300 שקלי כסף; ואצל קליר נקראת המנה הרגילה, כלומר מאה זוז, „שקל”. אם נחיל משמעות זו על דברי האגדה, סכום של 300 שקלים [קדושים], שכל אחד מהם מחצית אונקיה, יתאים בדיוק ל־150 האונקיות של „יוסיפון” למנת הזהב. במקום אחר מחלק התלמוד הירושלמי (מעשר שני א; השוו בבא מציעא ד, א) את דינר הזהב ל־62½ „לקן”, כשם
§. 5. Die Angabe des Talmuds, womit Hieronymus, Procop und Armenische Autoren (Böckh S. 63. 152) stimmen, dass der Sela eine halbe Unze betrage, hat sich an den noch erhaltenen Exemplaren des heiligen Schekel bestätigt, die 266—268 P. Gran, von denen 4400 auf die Köllnische Mark gehen, schwer sind. Genauer als Abulwalid (vgl. Parchon's Lexik. v. מנה, Kerem Chemed Th. 5 S. 37); der 100 Sus einer Litra gleich rechnet, bestimmt Raschi (zu Exod. 21, 32. 25, 39) den heiligen Schekel zu einer halben Unze Köllnisch; folglich sind 24 Sela oder 96 Denarien ein Pfund Köllnisch oder 101 Achtel einer Unze Troys-Gewicht. Er konnte daher auch das Gewicht des römischen Denars dem von 2½ Deniers des mittelalterlichen Pfundes (Litra, libra, livre) gleich setzen, von denen 20 eine Unze darstellten (zu Bechorot 49b). Indem man aber Litra der Alten auf die späteren Werthe übertrug, gingen auch die älteren Münzbenennungen auf jüngeres Geld über. David Kimchi (Lex. v. מנה) sagt, an seinem Orte nennt man 20 Sus eine Litra; folglich bezeichnet hier Sus den solidus (sol), gleichergestalt in Orleans Denar den sol, פשיט den denier (s. Hajaschar §. 608 f. 71b), so wie Denar den Schilling Sterling. Es heissen aber die deniers פשיט oder פשוט, nach dem talmudischen Ausdruck für kleines Geld (Mezia 16b, 63b, S. 541 64a, Ketubot 65b); ein Penny Sterling auch Esterlin (אשפרלין), s. Jehuda b. Elieser Minchat Jehuda f. 46c, Parchi f. 93b; der Esterlin nämlich war eine Silbermünze und als Gewicht der zwanzigste Theil der Unze. R. Elia Menachem aus London stellt folgende Berechnung an: Ein talmudischer Sus ist 3 Esterlin, 100 Sus oder die Litra demnach 25 Schilling, folglich die Litra Gold 15 Pfund Sterling. Das Verhältniss des Goldes zum Silber wie 12 zu 1, auf der Eintheilung des Pfundes Gold in 72 Solidi jeden zu 40 Denarien beruhend, bezeugen Schriftsteller auch des zehnten, eilften und zwölften Jahrhunderts. Josippon (p. 346) schlägt die Mine Gold auf 150 Unzen an, d. i. 12 mal 12½ Unzen, oder 12 Minen Silber. Ebenso berichten uns ausdrücklich Jehuda ha-Cohen (bei Meir Rothenburg RGA. 875) und R. Tam (Hajaschar §. 495, Tosaf. Mezia 44b). Hiskia (zu Exod. c. 25 und 38) berechnet die Mine gleichfalls zu einem Pfund Köllnisch; ein heiliger Kikar — ein doppeltes Talent — betrage 120 Minen. Da nun 120 mal 100 gleich ist 50 mal 240, und 240 goldene Denare auf ein Livre gezählt werden, so sei jener Kikar gerade 50 solcher Livres Gold; 29 Kikar und 730 Schekel also 1456 Livres und 20 Denarien Gold [es muss heissen: 1462⅙ L.].
עמ׳ 542 שבמאה הארבע־עשרה עדיין חושב דינר הזהב שהיה עובר בארץ ישראל כ־62½ אסטרלין (פרחי, דף 93ב). עם המטבעות או המשקלות שאינם מזוהים נמנים גם אלה: „ריטל”, חלק משקל קטן של המנה (ירושלמי כתובות ה, ט); „פולר” (בראשית רבה, פרקים לה, לט, מט, נד, ע, עט; ירושלמי פאה א), שלפי לונזאנו שווה פרוטה. על ה„אספר” שבמשנה מסביר ר׳ נתן שמטבע הכסף נחלק לשמונה חלקים, וארבעה חלקים כאלה נקראים „אספרי”. הרמב״ם מודה שאינו יודע כמה מטבעות כאלה יש בסלע, אך מעריך אותו בדרהם; אברהם בן דוד סבור שהוא מעה; פרחי אומר שהוא מעט פחות ממחצית דינר; וברטנורא מזהה אותו עם האספר הנאו־יווני. ואולם לפני כל המפרשים האלה קבע רב האי גאון שיש לקרוא „אצפרי” ולפרש מטבעות קטנים, „חתיכות” (ראו „ערוך”, ערך אספר). אם יש לגזור את המילה מ־sphaera ולקשרה לכדוריות הנראות כסימני ערך על מטבעות סיציליאניים ופוניים — יכריעו בכך המומחים. מלבד זאת משמש הביטוי „חתיכה” גם במקומות אחרים לציון מטבע קטן בכלל, בניגוד לכסף העובר לסוחר: למשל אצל ר׳ נתן („ערוך”, ערך גרע), במובן 15 עד 20 ליחידה; אצל הרמב״ן ואצל פרחי (פרק מ, סופו); ואצל דוד בן זמרא, משה אלשיך ואחרים, לציון מטבעות המשנה של הסולטאני, הצ׳קין וכיוצא באלה.
§ 7. כסף דק שאינו מעורב נקרא „טהור” (הרמב״ם, אישות י, ח; ערכין א, ד), „נקי” (ראו מילון פרחון, ערכים טהר, עלל, שחט; סמ״ג, מצווה מח; רלב״ג לבראשית כג; פרחי, דף 90א), „צרוף” (תהלים יב, ז; „ערוך”, ערך זוז; שמואל בן מאיר לבראשית כג, טז; בנימין מטודלה, עמ׳ 21; מאיר מרוטנבורג, תשובות, סי׳ 189; רלב״ג לויקרא כז; מנחם בן זרח, „צדה לדרך” א, ה, א; שמעון דוראן, תשובות, חלק 3, סי׳ 17), „מזוקק” (דברי הימים א כט, ד; הרמב״ם לפירוש המשנה, בכורות ח, ז; הלכות טוען ונטען ג) ו„זקוק” (יקיר אצל
§. 6. Die unbestimmte Bedeutung von Schekel, die wir im Targum des Ezechiel wahrnehmen, geht auch aus folgenden Angaben hervor: Einer ältern Hagada541a zufolge, die im Buche Hajaschar f. 47a vorkommt, ist das Schekel Gold 300 Silberschekel; bei Kalir wird die gewöhnliche Mine oder 100 Sus ein Schekel genannt. Uebertragen wir diese Bedeutung auf die Stelle der Hagada, so stimmt der Betrag von 300 [heiligen] Schekeln, jeder zu einer halben Unze, genau mit den 150 Unzen des Josippon für die Mine Gold. Anderweitig wird im Palästinischen Talmud (Maaser scheni 1, vgl. Mezia 4, 1) der goldene Denar in 62½ לקן getheilt, wie S. 542 noch im 14. Jahrhundert der in Palästina cursirende Golddenar zu 62½ Esterlin berechnet wurde (Parchi 93b). Zu den nicht gekannten Münzen oder Gewichten gehören ferner: das ריטל, ein kleiner Gewichtstheil der Mine (jerus. Ketubot 5, 9); der פולר (Bereschit rabba c. 35f, 39b, 49f, 54c, 70f. 79d; jerus. Peah 1), nach Lonsano so viel als Pruta. Vom אספר der Mischna erklärt R. Natan, das Silberstück werde in acht Theile getheilt, und vier solcher Theile heissen אספרי; Maimonides gesteht, nicht zu wissen, wie viel von dieser Münze auf den Sela gingen, schätzt sie jedoch zu einem Dirhem; Abraham b. David glaubt, es sei ein Maah; Parchi sagt, es betrage etwas weniger als einen halben Denar; Bartenora hält es für den neugriechischen Asper. Vor allen diesen Commentatoren aber that Hai Gaon den Ausspruch, man müsse אצפרי lesen und durch kleine Scheidemünze (חתיכות) erklären (s. Aruch s. v.). Ob dieses Wort von sphaera herzuleiten und mit den Kügelchen in Verbindung zu setzen ist, die man als Werthzeichen auf Sicilischen und Punischen Münzen bemerkt, mögen Männer vom Fache entscheiden. Uebrigens wird der Ausdruck חתיכה für kleinere Münze überhaupt, im Gegensatze zu dem im Handel üblichen Gelde, auch sonst noch gebraucht, z. B. von R. Natan (Aruch v. גרע) für 15 bis 20 auf das Stück, von Nachmanides und Parchi (c. 40 Ende), von David b. Simra, Moses Alschech u. A. für die Scheidemünze des Sultani, der Zechine u. dgl. m.
עמ׳ 543 מאיר מרוטנבורג, תשובות, סי׳ 823). מן הביטויים האחרונים האלה נגזר, כפי שכבר נרמז ב„ספר הישר”, סי׳ 495, ואצל פרחי, דף 89ב, הכינוי „וקוק” למארק (תוספות לחומש, דף 19; שמעון דוראן, תשובות, חלק 3, סי׳ 226). במארק היו שמונה אונקיות (פרחי, דף 91א). שבעבר נקראה גם הליטרה „מארק”, כפי שמוכיח דיפרן, עולה גם מ„הפרדס”, דף 19ג,543a שם מסופר מן המחצית הראשונה של המאה האחת־עשרה שר׳ גרשום הסתייג מכך שאדם לווה ביריד קלן „וקוק” בן שתים־עשרה אונקיות ואחר כך משיב תמורתו במיינץ או בוורמס שלוש־עשרה אונקיות. גם המשקולת שמשקלה מארק נקראה „וקוק” (שמואל בן מאיר לדברים כה, יג). ואולם גם לארבע אונקיות קראו מארק („מרקש”), ולעתים קרובות „חצי” (media libra), כפי שעולה מתשובות יהודה הכהן (מאיר מרוטנבורג, שם, סי׳ 875, 891, 896, 903, 911, 912; השוו סי׳ 837, 859), ושם (סי׳ 891) 2¼ חצאים שווים ל־¾ ליטרה. גם אליעזר בן נתן מדבר על חצי מארק ועל רבעי מארק („רבעים”; סי׳ 101, 104; וכן דפים 96ב, 149ב–ג). חזקיה, בסוף פירושו לשמות, מכנה את ליברת קלן משקל־מארק.
אונקיה (οὔγκια) נכתבת אצל הקדמונים (ירושלמי תענית ד, ה; בראשית רבה כט, עט; מדרש איכה, דף 59א) ואצל מחברים מימי הביניים שחיו בארצות שלא טופחה בהן התרבות הערבית בדרך כלל „אונקיא”, ולא „אוקיא”. כך כותבים במיוחד „יוסיפון” (עמ׳ 346), גרשום („הפרדס”, שם), יהודה הכהן (מאיר מרוטנבורג, תשובות, סי׳ 879, 893), נתן („ערוך”, ערך תתיה), רש״י (שמות כא, לב), יעקב בן ראובן („ספר העושר” ליחזקאל ד), פרחון, יצחק בן אבא מארי („העיטור”, כתובה, דף 74ב), אשר מלוניל (ראו „כל בו”, סי׳ 89, דף 76א), ישעיה דיטראני (לאלפסי, קידושין א, דף 211ב) ובנו דוד (ראו אזולאי, „שם הגדולים”, חלק 2, דף 36ב, סי׳ 20), מחבר „תניא” (סי׳ 45) ואחרים.
§. 7. Feines, unvermischtes Silber heisst טהור (Maimonides Ischot 10, 8. Arachin 1, 4), נקי (s. Parchon Lex. v. טהר, עלל, שחט Semag, Gebot 48, Gersonides zu Genes. c. 23 Parchi 90a), צרוף (Ps. 12, 7. Aruch v. זוז, Samuel b. Meir zu Genes. 23, 16, Benjamin de Tudela p. 21, Meir Rothenh. RGA. 189, Gersonides Levitic. c. 27, Menachem b. Serach in Zeda laderech 1, 5, 1. Simeon Duran RGA. Th. 3, N. 17), מזוקק (I Chron. 29, 4. Maimonides zu Mischna Bechorot 8, 7. Hilchot Toen we-nitan c. 3), זקוק (Jakir bei S. 543 Meir Rothenb. RGA. 823). Von diesen letztern Ausdrücken abgeleitet ist, wie bereits in Hajaschar §. 495 und bei Parchi 89b angedeutet wird, die Benennung וקוק für Mark (pentat. Tosafot f. 19. Simeon Duran RGA.3, 226); die Mark hielt 8 Unzen (Parchi f. 91a). Dass früher, wie Defresne belegt, auch die Litra eine Mark genannt wurde, erhellt auch aus Hapardes f. 19c543a, wo aus der ersten Hälfte des eilften Jahrhunderts berichtet wird, wie R. Gerschom es misshilligte, wenn man zu der Köllner Messe einen וקוק von 12 Unzen ausleihe, und nachher sich in Mainz oder Worms 13 Unzen dafür wieder erstatten lasse. Auch das eine Mark schwere Gewicht hiess וקוק (Samuel b. Meir zu Deuteron. 25, 13). Man nannte aber auch vier Unzen eine Mark (מרקש), öfter einen Halben (חצי) (media libra), wie aus den Gutachten Jehuda ha-Cohen's (Meir Rothenb. a. a. O. N. 875. 891. 896. 903. 911. 912, vgl. N. 837.859) hervorgeht, wo (N. 891) 2¼ חצאים gleich gerechnet sind ¾ Litra. Von solcher halben und viertel Mark (רבעים) spricht auch Elieser b. Natan (N. 101. 104, ferner f. 96b, 149bc). Hiskia (zu Exod. Ende) nennt das Köllnische Pfund das Mark-Gewicht, Uebrigens wird Unze (οὔγκια) bei den Alten (jerus. Taanit 4, 5. Bereschit rabba 29. 79. Midrasch Thren. f. 59a) und den mittelalterlichen, nicht in arabisch cultivirten Staaten wohnenden, Autoren meist אונקיא, nicht אוקיא, geschrieben. So schreiben namentlich Josippon (p. 346), Gerschom (Hapardes a. a. O.), Jehuda ha-Cohen (Meir Rothenb. RGA. 879. 893), Natan (Aruch v. תתיה), Raschi (zu Exod. 21, 32), Jacob b. Ruben (Buch Haoscher zu Ezech. c. 4), Parchon, Isaac b. Abbamare (Ittur, כתובה, f. 74b), Ascher aus Lunel (s. Kol Bo N. 89 f. 76a), Jesaia de Trani (zu Alfasi, Kidduschin c. 1 f. 211b) und sein Sohn David (s. Asulai, Schem Th. 2 f. 36b §. 20), der Verfasser des Tanja (§. 45) u. A.
עמ׳ 544 § 8. בכינוי הכסף הערבי מבוטא „ערבי” במילים הבאות:
1. „ערבא” (בכורות מט ע״ב), אצל ר׳ אמי מן המאה השלישית; „של ערביים”, אצל יעקב הכהן בשנת 800 (פרחי, דף 92א) ואצל יצחק („העיטור”, דף 74ב); „של ערביא”, אצל רב האי גאון ב„לקח טוב”, דף 8ד; „ערבי”, אצל רש״י לבכורות נ ע״א; „אלערב”, אצל רב האי גאון ואבו אל־וליד — ראו פרחי, דפים 88א, 90א.
2. „ישמעאל”, אצל סעדיה גאון (פרחי, דף 88א) ואצל נתן הכהן („יוחסין”, דף 123ב).
3. „טייעת”, אצל גאון המובא בפרחון, ערך שקל. בדרך כלל מתקצרת מילה זו ל„טיית”; מכאן „בטיית”, המופיעה פעמים רבות אצל רב האי גאון (פירוש בכתב יד לטהרות; „ערוך”, ערכים חמט 1, סרח, פיל, סב 3 — השוו קרטס 2, קפל 1 עם סנום; אצל משה אלשקר, תשובות, סי׳ 74, דף 138א), כלומר בערבית עממית.
4. „שראוינד”, Saracent, כלומר סרצני, הנלווה לשמות מטבעות זהב ערביים אצל יצחק („העיטור”, שם) ואצל הרמב״ן (בסוף פירושו לתורה, מהדורת ליסבון, שבה נדפס „שארדינט”). בכסף הערבי הייתה יחידת המשקל הקטנה ביותר חבה, „חבה”, כלומר גרגר שעורה בגודל בינוני ששני קצותיו חסרים, כפי שמעיר אל־מקריזי. פרוטה של המשנה היא לדעת רב האי גאון רבע חבה, ולדעת אלפסי — מחצית חבה. כבר תאופרסטוס קובע את משקל הזהב לפי גרגרים אלה (κριθῇ), שכל אחד מהם הוא בערך גריין (granum) אחד. כידוע, גם „גרה” המקראית קרויה על שם צורת הגרגר של חלק המשקל הקטן ביותר. הערבים הקדומים חישבו לפי גרגרי חרדל (אל־מקריזי, Traité des monnoies, מהדורת דה סאסי, עמ׳ 24); פריסקיאנוס מחלק את הסקרופול לשמונה גרגרי כוסמין; שלמה פרחון (מילון, ערכים גרה, שקל), יצחק בן אבא מארי („העיטור”, דף 64ד) וישעיה דיטראני (שם) מחשבים את המעה לפי גרגרי חיטה. גם „יוסיפון” (עמ׳ 156) מזכיר גרגר שעורה כערך הכסף הקטן ביותר של המטבע. ואולם הרומאים, הארמנים (Böckh, עמ׳ 160, 152) והערבים חילקו גם לפי
S. 544 §. 8. In der Bezeichnung des arabischen Geldes wird das „arabisch“ durch folgende Wörter gegeben:
1) ערבא (Tr. Bechorot 49b), R. Ame aus dem 3. Jahrhundert; של ערביים, Jacob Cohen, im J. 800 (Parchi 92a), Isaac (Ittur 74b); של ערביא, Hai Gaon bei Lekach tob 8d; ערבי, Raschi zu Bechorot 50a; אלערב, Hai Gaon, Abulwalid, s. Parchi 88a, 90a;
3) טייעת, Gaon bei Parchon v. שקל. Gewöhnlich wird dieses Wort zusammengezogen טיית, daher בטיית so oft bei Hai Gaon (Commentar ms. zu Tohorot; Aruch v. חמט 1, סרח, פיל, סב 3 vgl. mit קרטס 2, קפל 1 vgl. mit סנום, bei Moses Alaschkar RGA. N. 74 f. 138a) d. i. im Vulgärarabischen.
עמ׳ 545 גרגרי חרוב (siliquae, κεράτια), שנקראו „קירט”545a או „גרעיני חרוב” (הרמב״ן, סוף פירושו לדברים; פרחי, דף 89ב), ובסוריה — „קרובה”. מכאן ש„קרובה” ו„קיראט” הם אותו דבר, כפי ששיער דה סאסי נכונה (Notice de quelques monnoies arabes, עמ׳ 1). אבן עזרא (שמות ל, יג) אף זיהה את הגרה עם הקיראט. בסוריה מנו ארבע חבות לקיראט (אל־מקריזי, עמ׳ 15, 29; פרחי, דפים 88ב, 89ב; שמעון דוראן, תשובות, חלק 3, סי׳ 226). את משקל דינר הזהב הערבי, או המת׳קאל („מתקאל”, וברבים „מתאקיל”; מכאן „משקלים” בעברית — ראו הרמב״ם, תשובות, סי׳ 166), שוקלים לפי גרגרי זהב (פרחי, דף 91א; יוסף מיגאש ב„שיטה” לבבא קמא, דף 155ב; השוו מסעות פתחיה, עמ׳ 180). בדינר 96 חבות (אלפסי, קידושין א); שבעה מת׳קאל הם עשרה דרהם (בכורות נ ע״א; רש״י שם ובדף מט ע״ב; „הלכות גדולות”, בכורות, דפים 138ד, 139א; אל־מקריזי, עמ׳ 8 ואילך, 25).
מאחר שהדאנק, שישית הדינר, זוהה כאובול עם הגרה, פירשו סעדיה גאון (בתרגומו לתורה), יעקב בן ראובן (ליחזקאל מה), תנחום (לשמואל א ב, לו) ושלמה דוראן (תשובות, סי׳ 549) „גרה” כדאנק. מכאן שהשקל הקדוש, בן עשרים גרה, היה עשרים שישיות, כלומר 3⅓ דינרים, או „שש־דאנק” („ששדנג”, „ששדנך”, על פי הפרסית „דאנך”), כפי שקובעים „הלכות גדולות” ואלפסי (שם), גאון המובא בפרחון (ערך שקל), נתן הכהן („יוחסין”, דף 123ב, ושם צריך לומר ג׳ ולא ד׳ זוזים), אבו אל־וליד (אצל פרחי, דפים 90א, 92א) והרמב״ן (פירוש לשמות ל). דינרים אלה נקראים גם בפשטות זהובים. לעתים מצורף להם שם, כגון „עבדיאה” (אלפסי, תשובות, סי׳ 278; הרמב״ם, תשובות, סי׳ 205), „נצפיה” (שם), מורביטין („מראבטין”; אצל פרחון, שם, „מוראבטו”), או הטשפינים, שנקראו בספרד יוספינוס (אלפסי, תשובות, סי׳ 134, 223; הרמב״ם, תשובות, סי׳ 211; „העיטור”, דף 74ב;
עמ׳ 546 השוו אל־מקריזי, עמ׳ 74). לקראת סוף המאה האחת־עשרה הושכרה חצר שנלקחה כמשכון כנגד כחמישה־עשר מורביטין בחמישה דינרים לחודש, כלומר חצי מורביטין; מכאן ששכרה השנתי היה שישה מורביטין (אלפסי, שם, סי׳ 134). מחצר שעלותה חמישים זהובים התקבלו עשרה לשנה (שם, סי׳ 161). אם מותר להניח יחס שווה של שכר דירה, עולה מכאן שבעד המשכון שולמה רק מחצית הערך. לעומת זאת נראה שקאסם, השווים לדינרים (אלפסי, שם, סי׳ 120; שלמה אדרת, תשובות, חלק 2, סי׳ 225), היו מטבע כסף.
§ 9. בתלמוד הבבלי נקרא הדרהם „זוז”. עשרים מת׳קאל, או 28½ זוז וחצי דאנק, הושוו לחמישה סלעים או לעשרים דינרים. לפי היחס 7:10, עשרים מת׳קאל הם 28 4/7; 4/7 הם ½ ועוד 1/14, ואותו 1/14 דרהם — למעשה 3/10 דאנק — נחשב עתה לחצי דאנק. אותו מספר מופיע אצל הגאון יעקב הכהן (פרחי, דף 92א), הכותב במפורש חצי שישית במקום חצי דאנק. גאונים אחרים מחשבים חמישה סלעים כ־33⅓ דרהם (הרמב״ם לבכורות ח), כלומר כל שלושה דינרים כחמישה דרהם. רב האי גאון (ב„לקח טוב”, דף 8ד) מדבר על שמינית, „תמוניה”; ייתכן שזהו הדרהם הבגלי, בעל הטביעה הפרסית, שהכיל שמונה דאנק (אל־מקריזי, עמ׳ 8, 72). אלפסי (אצל פרחי, דף 91ב) מחשב את המנה או הליטרה כ־144 דרהם של קירואן. אצל גאונים שרש״י מסתמך עליהם (בכורות מט ע״ב) נקראים הדרהמים „מגרעות”. הרמב״ם מצא שמשקל הדרהם המצרי הוא 61 גרגרי שעורה, ולפי זה תהיה המנה 157 וקרוב ל־⅖ דרהם. לדברי אל־מקריזי (עמ׳ 44, 45), עד שנת 1379 — 781 להג׳רה — עברו במצרים ובסוריה דרהם קיאמלי בטוהר 10⅔ לוט ודרהם ד׳אהרי בטוהר 11⅕ לוט. פרחי, שכתב בארץ ישראל בשנת 1320, מוסר את הדברים הבאים (דפים 89ב, 90א, 91א): „יש לנו כאן עתה מטבע שערכו עובר לפי משקלו; הוא לבן [עשוי כסף] ונקרא דרהם נוקרה [כנראה זוהרה, דאהרה]. מטבע עגול זה,
4) שראוינד Saracent, d. i. Sarazenisch, den Namen arabischer Goldmünzen begleitend, bei Isaac (Ittur a. a. O.) und Nachmanides (zu Ende des Commentars zum Pentateuche, ed. Lissabon, wo שארדינט gedruckt ist). Bei dem arabischen Gelde war die kleinste Gewichtseinheit ein Habba (חבה) d. i. ein Gerstenkorn mittler Grösse, dem, wie Macrizi bemerkt, die beiden Spitzen fehlen; ein Pruta der Mischna ist nach Hai Gaon ein Viertel, nach Alfasi ein halbes Habba. Schon Theophrast bestimmt das Goldgewicht nach diesen Körnern (κριθῇ), von denen eins etwa ein Gran (granum) ausmacht. Bekanntlich stammt das biblische Gera ebenfalls von der Korngestalt des kleinsten Gewichttheils. Bei den alten Arabern wurde nach Senfkörnern gerechnet (Macrizi traité des monnoies, ed. de Sacy, p. 24); Priscian theilt den Skrupel in 8 Speltkörner; Sal. Parchon (Lex. v. גרה, שקל), Isaac b. Abbamare (Ittur f. 64d), Jesaia de Trani (a. a. O.) berechnen den Maah nach Weizenkörnern. Auch Josippon (p. 156) nennt ein Gerstenkorn als den kleinsten Silberwerth der Münze. Römer, Armenier (Böckh S. 160. 152) und Araber theilten aber auch nach S. 545 Körnern des Johannisbrodbaums (siliquae, κεράτια), die קירט545a oder גרעיני חרוב hiessen (Nachmanides zu Deuteron. Ende, Parchi 89b), in Syrien „Keruba“, welches also mit „Kirat“ einerlei ist, wie de Sacy (notice de quelques monnoies Arabes p. 1) richtig vermuthet hat. Aben Esra (zu Exod. 30, 13) machte sogar Gera zum Kirat. In Syrien rechnete man auf den Kirat vier Habba (Macrizi p. 15. 29. Parchi 88b, 89b. Simeon Duran RGA. Th. 3 N. 226). Das Gewicht des arabischen Golddenar oder der Mithkal (מתקאל, Mehrheit: מתאקיל, daher hebr. משקלים, s. Maimon. RGA. N. 166), wird nach Körnern von Gold abgewogen (Parchi 91a, Joseph Megas bei Schittah zu Kama 155b, vgl. Petachia's Reise p. 180); ein Denar hat 96 Habba (Alfasi Kidduschin c. 1); sieben Mithkal betragen zehn Dirhem (Tr. Bechorot 50a, Raschi ib. und 49b, die grossen Halachot בכורות f. 138d, 139a, Macrizi p. 8 ff. 25). Da nun Danek, der sechste Theil des Denar, als Obolos mit Gera für einerlei gehalten wurde, so erklärten Saadia Gaon (in der Version des Pentateuchs), Jacob b. Ruben (zu Ezechiel c. 45), Tanchum (zu 1 Sam. 2, 36), Sal. Duran (RGA. N. 549) Gerah für Danek; folglich betrug der heilige Schekel von 20 Gera zwanzig Sechstel, d. i. 3⅓ Denar oder Sechs-Dank (ששדנג, ששדנך, nach dem persischen דאנך), wie die grossen Halachot n. Alfasi (a. a. O.), ein Gaon bei Parchon (v. שקל), Natan ha-Cohen (Juchasin 123b wo es ג' nicht ד' Susim heissen muss), Abuwalid (bei Parchi 90a. 92a), Nachmanides (Commentar zu Exod. c. 30) bestimmen. Diese Dinare heissen auch schlechthin Goldstücke (זהובים), bisweilen mit beigefügtem Namen, z. B. עבדיאה (Alfasi RGA. 278, Maim. RGA. 205), נצפיה (ib.), Morabetin (מראבטין, bei Parchon l. l. מוראבטו), oder die Taschfins, in Spanien Jusefinos genannnt (Alfasi RGA. 134. 223, Maim. RGA. 211, Ittur 74b, S. 546 vgl. Macrizi p. 74). Gegen Ende des eilften Jahrhunderts wurde ein gegen 15 Morabetinen in Pfand genommener Hof monatlich für 5 Dinare, d. i. einen halben Morabetin, vermiethet; folglich jährlich zu 6 M. (Alfasi a. a. O. 134); für einen Hof, der 50 Goldstücke gekostet, bekam man jährlich 10 (das. N. 161). Darf man den Miethzins zu einem gleichen Verhältnisse annehmen, so folgt hieraus, dass für das Pfand nur der halbe Werth gezahlt wurde. Dahingegen scheinen Kassem = Dinare (Alfasi a. a. O. 120. Sal. Aderet RGA. Tb. 2 N. 225) eine Silbermünze zu seyn.
עמ׳ 547 שקוטרו כחצי אורך אגודל, עובר גם בעבר הירדן, בסוריה ובמצרים, והוא הדרהם שהרמב״ם מזכיר; משקלו הקבוע שישה־עשר קיראט או 64 גרגרי שעורה. הדרהם מכיל פרוטות נחושת, פולוס („פלוס”), בדרך כלל 64, כך שגרגר שעורה אחד שווה פולוס אחד [לדברי אל־מקריזי, עמ׳ 82, היו דרהמים מצריים ששוו 48 פולוס]. כאשר טובעים פולוס קטנים וגרועים הם מחושבים במסחר לפי משקל. בדרהם זה, המכיל שליש נחושת, יש עשרה קיראט ושני שלישי גרגר שעורה של כסף. ואולם הפולוס המצרי מכיל בתורו עשרים קיראט נחושת ארץ־ישראליים („גרוטאות”). דינר הזהב הערבי המקומי שוקל 1½ דרהם פחות קיראט אחד, כלומר 23 קיראט; מאחר שמשלמים דרהם אחד בעד קיראט זהב, דינר זה שווה 23 דרהם נוקדה.” פרחי (דף 93א) מצא שקל כסף טהור ועליו כתובת שומרונית; הוא שקל אותו ומצא שמשקלו 4½ דרהם וקיראט אחד, כלומר 73 קיראט. במקור היו ארבעים דרהם באוקיה, כלומר אונקיה (אל־מקריזי, עמ׳ 8); ואולם לדברי פרחי (דפים 95א–ב), אוקיית דמשק שוקלת חמישים דרהם; אוקיית ירושלים, לוד ושכם — 66⅔; אוקיית בית שאן וטבריה — 75; אוקיית הגלעד — 100; ואוקיית בגדאד ומצרים — 112½ דרהם.
§ 10. אל־מקריזי (עמ׳ 47) מדבר על דרהם בונדוקי; אלה מטבעות הכסף הוונציאניים, כפי שכינו אותם הערבים, שהכילו אחד־עשר קיראט כסף טהור ונקראו „בנדוקי” או „ויניסיאנוש” (פרחי, דפים 91א, 92ב, 306א). בתוניס נקרא הצ׳קין הוונציאני בנדקי (דה סאסי, Notice, עמ׳ 7). מחברים מאוחרים מרבים לדבר על מטבעות זהב שעברו בטורקיה וקובעים את ערכם בכסף טורקי או פרסי. בשנת 1528 היה זהוב אחד בדמשק שווה עשרה „קאטעש” (לוי חביב, תשובות, סי׳ 93); „קאטע” הוא מטבע משנה קטן, והערבית „קטע” („ערוך”, ערך קן 1) מקבילה לעברית „חתיכה” — ראו לעיל § 6. גולדן הזהב, או הסולטאני („סולטניש”), היה
§. 9. Im babylonischen Talmud heisst der Dirhem: Sus; es werden 5 Sela oder 20 Denarien gleichgesetzt 20 Mithkal oder 28½ Sus und einem halben Danek. Nach dem Verhältnisse von 7 : 10 betragen 20 Mithkal 28 4/7; 4/7 sind ½ und 1/14; das 1/14 Dirhem, eigentlich 3/10 Danek, wird nun als ein halber Danek genommen. Dieselbe Zahl hat der Gaon Jacob Cohen (Parchi 92a), der statt halber Danek ausdrücklich ein halbes Sechstel angiebt. Andere Gaonen berechnen 5 Sela zu 33⅓ Dirhem (Maimonides zu Bechorot c. 8), d. i. je 3 Denarien zu 5 Dirhem. Hai Gaon (bei Lekach tob 8d) spricht von einem Achter (תמוניה), vielleicht von dem aus 8 Danek bestehenden Dirhem Bagli mit persischem Gepräge (Macrizi p. 8. 72); Alfasi (bei Parchi 91b) berechnet die Mine oder die Litra zu 144 Dirhem von Kairwan. Bei Gaonen, auf die Raschi sich beruft (zu Bechorot 49b), heissen die Dirhem מגרעות; Maimonides fand den ägyptischen Dirhem 61 Gerstenkörner schwer, wonach die Mine 157 und nahe ⅖ Dirhem betrüge. Nach Macrizi (p. 44. 45) hatten bis zum Jahre 1379 (781 der Hedschra) in Aegypten und Syrien der 10⅔ löthige Dirhem Kiameli und der 11⅕ löthige Dirhem Dhaheri Kurs. Parchi, der in Palästina im Jahre 1320 schrieb, berichtet folgendes (89b. 90a. 91a): „Wir haben hier gegenwärtig eine Münze, die ihren Kurs nach dem Gewichte hat; sie ist weiss [von Silber] und heisst Dirhem נוקרה [wahrscheinlich זוהרה, Dahera]. Diese runde Münze S. 547 von einer halben Daumenlänge im Durchmesser gilt auch in den Gegenden jenseits des Jordan, in Syrien und Aegypten, und ist der von Maimonides erwähnte Dirhem; ihr beständdiges Gewicht ist 16 Kirat oder 64 Gerstenkörner. Der Dirhem enthält kupferne Pfennige, Folus (פלוס), in der Regel 64, so dass das Gerstenkorn einen Folus gilt [Nach Macrizi p. 82 gab es ägyptische Dirhem, die 48 Folus galten]. Prägt man kleine, schlechte Folus aus, so werden sie im Verkehr nach dem Gewichte berechnet. In diesem Dirhem, der ein Drittheil Kupfer enthält, sind 10 Kirat und 2⅔ Gerstenkorn Silbergehalt. Aber der ägyptische Folus enthält wiederum 20 kupferne palästinische Kirat (גרוטאות). Der hiesige arabische Dinar von Gold wiegt 1½ Dirhem weniger einen Kirat, nämlich 23 Kirat; da man 1 Kirat Gold mit einem Dirhem bezahlt, so ist jener Dinar 23 Dirhem נוקדה werth.“ Parchi (93a) fand einen Schekel von feinem Silber mit samaritanischer Aufschrift, den er gewogen, 4½ Dirhem und einen Kirat, oder 73 Kirat schwer. Ursprünglich gingen auf die Ukia (Unze) 40 Dirhem (Macrizi p. 8); aber, Parchi zufolge (95ab), wiegt die Ukia von Damascus 50 Dirhem, von Jerusalem, Lydda, Sichem 66⅔, von Beisan und Tiberia 75, von Gelaad 100, von Bagdad und Aegypten 112½ Dirhem.
עמ׳ 548 בבגדאד בסביבות 1560 שווה שמונה שאהי („שאהיש”), או ארבעים יחידות של אותו מטבע משנה; אך בצפת שילמו בעדו לא אחת 52 יחידות כאלה (משה אלשיך, תשובות, סי׳ 61, 79, 58; השוו דוד בן זמרא, תשובות, חלק 2, סי׳ 624; יעקב בירב, תשובות, דף 68א; שמואל קלעי, תשובות, סי׳ 68, 83). לפני חמישים שנה היה הסולטאני שווה באלג׳יר שלושה ריאל („ריאליש”) או שישה פיאסטרים תוניסאיים. האספר („אספר”), מטבע שמקורו ביוון (פרחי, דף 88ב), נקרא אצל המחברים העברים „לבן” [albus],548a הושווה לשלושה „לועזים” (?) (שמואל קלעי, שם, סי׳ 101), ויוסף קארו (יורה דעה, סי׳ 294, סעיף 7) ראה בו מעה, מתוך השוואתו לשישה־עשר גרגרי שעורה או לרבע דרהם. ואולם בנימין זאב (תשובות, סי׳ 54, דף 116ב) שקל ומצא ששבעה אספר שוקלים 96 גרגרי שעורה, או דינר אחד; עוד קבע ש־175 אספר שווים 4½ אונקיות כסף, כך שהמנה תהיה בת שמונה־עשרה אונקיות. גולדן הזהב, שהיה שווה 56 אספר בארטה, חושב במסחר בקורפו כ־62 (שם, סי׳ 370). גרוסו טורקי היה שווה חמישים עד שבעים אספר (שמואל די מדינה, תשובות ליורה דעה, סי׳ 176, 222; חייא רופא, תשובות, סי׳ 17, ושם „גרשוש”; שמואל קלעי, תשובות, סי׳ 68, ושם „גרוסי”). נראה שבמאה הארבע־עשרה כינו בחצי האי קרים — כפי שכבר נעשה קודם לכן באימפריה הביזנטית, ראו § 11 — את האספר בשם „כספים” (ראו לעיל עמ׳ 212, שורות 4, 12). מטבעות הזהב „רומנט”, הנזכרים לפני שבע מאות שנה (אליעזר בן נתן, דף 92ב; מאיר מרוטנבורג, תשובות, סי׳ 759), הם כנראה רומניוטיים. אצל דוד בן זמרא (תשובות, חלק 2, סי׳ 622) נזכרים „מאידי” מצריים — מֻעִזִּי? — ואצל חייא רופא (תשובות, סי׳ 6, 17) גרוסי כסף השווים 35 עד 43 אספר, גולדן עוברים („קורינטיש”) השווים 40, וזהובים השווים 90 עד 80 יחידות. בשנת 1728 היה הגרוסו הגדול באלג׳יר שווה 4½ גרוסי קטנים או תשעה דרהם (יהודה עייאש, תשובות, דף 113ב, סי׳ 1).
§. 10. Macrizi (p. 47) spricht von Dirhem Bondoki; es sind dies die von den Arabern so genannten venezianisschen Silbermünzen von 11 Kirat feinem Silber genannt בנדוקי oder ויניסיאנוש (Parchi 91a, 92b, 306a). In Tunis heisst die Venetianische Zechine: Bandeki (de Sacy notice p. 7). Spätere Autoren reden oft von in der Türkei cursirenden Goldstücken und bestimmen den Werth in türkischem oder persischem Gelde. Im Jahre 1528 betrug ein Goldstück in Damaskus zehn קאטעש (Levi Chabib RGA. 93); ein קאטע ist eine kleinere Scheidemünze, und entspricht das arab. קטע (Aruch v. קן 1) dem hebr. התיכה (s. oben §. 6). Der Goldgulden oder der Sultani (סולטניש) betrug in S. 548 Bagdad um 1560 acht Schahis (שאהיש) oder 40 Stück jener Scheidemünze, wurde aber in Safet oft mit 52 solcher Stücke bezahlt (Moses Alschech RGA. 61. 79. 58, vgl. David b. Simra RGA. Th. 2 N. 624, Jacob Berab RGA. f. 68a, Samuel Kalai RGA. 68. 83). Vor 50 Jahren galt der Sultani in Algier 3 Reals (ריאליש) oder 6 Tunesische Piaster. Der Asper (אספר), eine in Griechenland einheimische Münze (Parchi 88b), heisst bei den hebräischen Autoren לבן [albus]548a, wurde 3 לועזים (?) gleichgesetzt (Samuel Kalai a. a. O. 101) und von Joseph Karo (Jore deah 294 §. 7), durch Gleichstellung mit 16 Gerstenkörnern oder einem Viertel Dirhem, für ein Maah gehalten. Allein Binjamiu Seeb (RGA. 54 f. 116b) wog und fand, dass sieben Asper 96 Gerstenkörner oder einen Denarius betragen; ferner bestimmte er 175 Asper zu 4½ Unzen Silber, so dass also die Mine 18 Unzen ausmachen würde. Der Goldgulden, der in Arta 56 Asper galt, wurde im Handel in Korfu zu 62 gerechnet (das. 370). Ein türkischer Grosso betrug 50 bis 70 Asper (Samuel de Medina RGA. zu Jore Deah N. 176. 222, Chija Rofe RGA. N. 17, wo גרשוש; Samuel Kalai RGA. 68, wo גרוסי). Im 14. Jahrhundert scheint man in der Krimm — wie wohl früher schon im Byzantinischen Reiche (s. §. 11) — Asper mit כספים bezeichnet zu haben (s. oben S. 212 Z. 4 und 12). Die vor 700 Jahren erwähnten Goldmünzen רומנט (Elieser b. Natan f. 92b, Meir Rothenb. RGA. N. 759) sind vermuthlich Romaniotisch. Bei David b. Simra (RGA. Th. 2 N. 622) werden ägyptische מאידי (Moezzi?) erwähnt; bei Chija Rofe (RGA. N. 6. 17) silberne Grossi zu 35 bis 43 Asper, Courant (קורינטיש) — Gulden zu 40, Goldstücke zu 90 bis 80 Stück. A. 1728 betrug in Algier der grosse Grosso 4½ kleine Grossi oder 9 Dirhem (Jehuda Aias RGA. f. 113b §. 1).
עמ׳ 549 § 11. יוספוס (קדמוניות ח, ב, ט) קובע שהבת, או האיפה, היא 72 קססטים או סקסטאריוסים, וגם Böckh (עמ׳ 259 ואילך) מסכים לכך. מכאן שהלוג שווה לסקסטאריוס, כלומר לעשרים אונקיות או ל־1⅔ ליברות רומיות. ואולם בציפורי שבמאה השנייה הגדילו את המידות בחמישית (משנה עדויות א, ב; עירובין פג ע״ב); לפיכך נעשה הלוג בן 24 אונקיות או שתי ליטרות, כפי שנאמר במפורש בירושלמי תרומות י. סעדיה גאון („כל בו”, סי׳ 89, דף 76א) קובע שהעומר — 7⅕ לוג — הוא 720 זוז. כך גם יצחק ממרסיי („תניא”, סי׳ 45, דף 55ב, ושם בטעות 750). בדומה לכך מייחס המדקדק ר׳ יונה אבו אל־וליד ללוג משקל של עשר אונקיות או מאה זוז (פרחון, ערך לוג; פרחי, דף 95א; „כרם חמד”, חלק 5, עמ׳ 42); הרמב״ם, שאבן עקנין ותנחום הולכים בעקבותיו, מייחס לו 104 דרהם יין; רש״י (עירובין כט ע״א) — ליברה אחת; והרמב״ן — 12¾ אונקיות (ראו § 13).
אבו אל־וליד מחשב את כיכר הזהב המקראית כעשרת אלפים דינרים ערביים (פרחי, דף 90א) — דבר המזכיר את הטלנט הגדול בן עשרת אלפים הדרכמות — ומוסיף שיש מפרשים הקובעים את הכיכר כמאה ליטרות. מחברים ארמנים קובעים את הכיכר כ־125 ליטרות, ולפיכך את מחציתה, כלומר שישים מנה, כ־62¼ ליברות (השוו §§ 4–5). הליטרה נעשתה אצל הערבים לרוטל, ובסורית „רטלא”, ובו שתים־עשרה אוקיות, שבכל אחת ארבעים דרהם; כך היו 480 דרהם ברוטל של מכה. ואולם הרוטל שוקל 128 עד 130 דרהם, כלומר כתשעים מת׳קאל תקניים או 68 מת׳קאל סוריים (השוו אל־מקריזי, עמ׳ 8, 60; דה סאסי, Notice, ועוד). כאשר „יוסיפון” (עמ׳ 346) מחלק את המנה ל־2¼ רוטל, הוא הולך בעקבות יוספוס — ובעקבותיו הארמנים — הקובע את המנה העברית כ־2½ ליטרות. ואילו כשהוא נותן לרוטל שישים אונקיות, ייתכן ש־480 דרכמות — כלומר 5 × 96, או חמש ליברות — נקראו רוטל במשקל הזהב (ראו לעיל § 5). מחבר „לקח טוב”, שכתב בארץ ישראל (מובא ב„ספר הישר”, סי׳ 580), עורך את החישוב הבא: „השקל הקדוש
עמ׳ 550 הוא שני זהובים וחצי („זהובים” — דינרים, ביזנטים; גם רש״י לעבודה זרה יא ע״א ולבבא קמא לו ע״ב משווה דינר לביזנטי), פחות תשעה גרגרי שעורה. שכן שלושים שקלים הם רוטל אחד, ואותו תרמו שישים זכרים, כל אחד שקל. הרוטל הוא 72 זהובים. כאשר מחלקים אותו לשישים חלקים, מקבל כל אחד תחילה זהוב אחד; ושנים־עשר הזהובים הנותרים, שבכל אחד תשעים גרגרי שעורה, הם 1,080, והחלק השישים בהם הוא שמונה־עשר. מכאן שמחצית השקל היא זהוב אחד ושמונה־עשר גרגרים, או תשעים ועוד שמונה־עשר — 108 גרגרים. השקל הוא עשרים גרה; הגרה היא אחד־עשר [בדיוק רב יותר: 10⅘] גרגרי שעורה.” אותם 72 זהובים בני תשעים חבה שווים בדיוק ל־67½ מת׳קאל סוריים בני 96, ומתאימים אפוא לחלוטין לערכים אצל אל־מקריזי. ועוד: אם שלושים שקלים, כלומר סלעים, הם רוטל אחד או שתים־עשרה אוקיות, הרי אוקיה אחת היא 2½ סלעים או עשרה זוז; הדבר מתאים שוב לחישובי ר׳ יונה, הקובע את הסאה כ־240 אונקיות או 2,400 זוז, את העומר כ־72 אונקיות או 720 זוז, את הקב כארבעים אונקיות או ארבע מאות זוז — קביעה אחרונה זו מצויה גם אצל אלפסי לעירובין ח — וכאמור, קובע לפי אותם יחסים גם את הלוג.
פחות ברורים דברי הקראי יעקב בן ראובן ליחזקאל ד, י–יא, שם מוקצבים לנביא מדי יום עשרים שקל מזון ושישית ההין משקה. הוא אומר: „ויהיה כלל ס׳ שקלים ב׳ אונקיות רטלים פחות שתות ששית ההין אלף כספים יבוא קס״ז כספים”. לפיכך יורשה לנו להציע תיקון. את אותיות המספר ס׳ וב׳ יש להמיר כל אחת בכ׳; את ב׳ יש להציב לפני „רטלים”, ואחריו להוסיף „וחצי”; ואת מילות הכתוב „ששית ההין” יש לראות כמאמר מוסגר ל„אונקיות”, או להסירן לחלוטין כהגהת שוליים. אז ייקרא הקטע שבין „כלל” ל„פחות” כך: „כ׳ שקלים אונקיות [ששית ההין] כ׳ רטלין וחצי”, ופירוש המקום יהיה: „הרי עשרים שקלים [ועשרים] אונקיות [שישית ההין] — שני רוטל וחצי פחות שישית [כלומר]
עמ׳ 551 מאלף אספר, או 166⅔ אספר.” שישית ההין, כלומר שני לוגים, היא עשרים אונקיות; עשרים שקל, שהם ⅔ רוטל, הם שמונה אונקיות; יחד הם שני רוטל וחצי פחות שתי אונקיות, או שישית. ברור שהמחבר חישב ארבע מאות אספר לרוטל, ואלף לשני רוטל וחצי, כך שהשישית החסרה היא 166⅔ אספר. מכאן ששלושים שקל או 120 דינרים היו שווים לארבע מאות אספר, ולכן שלושה דינרים לעשרה אספר. אם מחשבים עשרים וארבעה קיראט לדינר, אספר אחד הוא אפוא 7⅕ קיראט. לכך מתאימים דברי פרחי (דף 88ב): „כפי ששמעתי, האספר הוא מעט פחות ממחצית דרהם כסף, ולפיכך משקלו שבעה קיראט ומעט יותר.” גם במקום זה היה צורך לתקן קודם „דינר” ל„דרהם”, שהכיל שישה־עשר קיראט. אצל רב האי גאון („כל בו”, סי׳ 48, דף 38ב) „כספים בבליים” שווים כמעט לזוזים, שכן הוא מעריך את העיסה החייבת בחלה — כידוע, 7⅕ לוג — במעט יותר משבע מאות מטבעות כאלה. הדבר מתאים לחישוב סעדיה ור׳ יונה של מאה זוז ללוג. לבסוף, אל־מקריזי מביא רק דעה קדומה שלפיה הקנטאר („קנטר”) הוא מאה רוטל זהב; אך הדבר מתאשר למעשה משאלה שהופנתה לאלפסי (הרמב״ם, תשובות, סי׳ 172), ובה מופיעים שני מיני קנטאר: קנטאר „נילג” בן מאה ליטרות, וקנטאר „לך”, שבמקרה הנדון הכיל רק תשעים ליטרות, אולי בעלות ערך אחר.
§ 12. המראוודי הספרדי מזהב, כלומר המורביטין, שערכו המקורי היה עשרה מת׳קאל („דינר”; השוו § 8), נקבע בשנת 1282 כ־7⅓ סואלדוס בורגאלסוס — על שם בורגוס (Saëz, Demostración del valor de las monedas, מדריד 1805, עמ׳ 66, 127, 308). בערך באותה תקופה היו גם מראוודים שערכם שבעה סואלדוס חאקֶסוס — על שם חאקה שבאראגון (Lastanosa, De la moneda jaquesa, סרגוסה 1681, עמ׳ 7). באמצע המאה השלוש־עשרה שלושים דינריליוס, שהכילו אונקיה אחת של כסף בטוהר ארבעה לוט, היו ארבעה סואלדוס; מכאן שסואלדו אחד היה 7½ דינריליוס.
S. 549 §. 11. Josephus (Arch. 8, 2, 9) bestimmt das Bat [oder Efah] zu 72 Xesten oder Sextarien, womit auch Böckh (S 259 ff.) übereinstimmt; folglich ist Log dem Sextarius, d. i. 20 Unzen oder 1⅔ römischen Pfunden gleich. Man hat aber in Sepphoris im zweiten Jahrhundert die Masse um ⅕ vergrössert (Mischna Edujot 1, 2. Tr. Erubin f. 83b), folglich ward das Log 24 Unzen oder zwei Litra, wie ausdrücklich jerus. Terumot c. 10 angiebt. Saadia Gaon (Kol Bo N. 89 f. 76a) bestimmt das Omer (7⅕ Log) zu 720 Sus. Dasselbe hat Isaac aus Marseille (Tanja 45 f. 55b, wo irrig 750), und gleicherweise giebt der Grammatiker R. Jona Abulwalid dem Log das Gewicht von 10 Unzen oder 100 Sus (Parchon v. לוג, Parchi 95a, Kerem Chemed Th. 5 S. 42); Maimonides, dem Aknin und Tanchum folgen, von 104 Dirhem Wein; Raschi (Erubin 29a) von einem Pfunde und eben so Nachmanides von 12¾ Unzen (s. §. 13). Den biblischen Kikkar Gold berechnet Abulwalid (Parchi 90a) zu 10 tausend Dinaren der Araber — an das grosse Talent von 10 tausend Drachmen erinnernd — hinzufügend, einige Commentatoren geben den Kikkar zu 100 Litren an. Armenische Autoren bestimmen den Kikkar zu 125 Litren, folglich die Hälfte, nämlich 60 Minen, zu 62¼ Pfund (vgl. §. 4. 5). Die Litra ist bei den Arabern zum Rotl [syr. רטלא] geworden, 12 Ukia enthaltend, jede von 40 Dirhem, so dass 480 Dirhem auf den Rotl von Mecca gehen; es wiegt aber der Rotl 128 bis 130 Dirhem, d. i. etwa 90 gesetzliche oder 68 syrische Mithkal (vgl. Macrizi p. 8. 60. de Sacy notice etc). Wenn Josippon (p. 346) die Mine in 2¼ Rotl theilt, so folgt er Josephus, der — und nach ihm die Armenier — die hebr. Mine zu 2½ Litren ansetzt; wenn er aber dem Rotl 60 Unzen giebt, so sind vielleicht 480 Drachmen, nämlich 5.96 oder 5 Pfunde, beim Goldgewicht (s. oben §. 5) ein Rotl genannt worden. Der Verfasser des Lekach tob (bei Hajaschar §. 580), der in Palästina geschrieben, stellt folgende Berechnung an: „der heilige Schekel S. 550 beträgt zwei und ein halbes Goldstück (זהובים, Dinare, Byzantiner, auch Raschi zu Aboda sara 11a und Kama 36b stellt Dinar und Byzantiner gleich) weniger 9 Gerstenkörner. Es sind nämlich 30 Schekel ein Rotl, und das steuerten 60 Mannspersonen, jede einen Schekel; das Rotl beträgt 72 Goldstücke. Wird dasselbe in 60 Theile getheilt, kommt zunächst auf jeden ein Goldstück, und die übrigen 12 Goldstücke, jedes zu 90 Gerstenkörnern, machen 1080, wovon der sechzigste Theil 18. Demnach beträgt das halbe Schekel ein Goldstück und 18 Körner, oder 90 und 18, d. i. 108 Körner. Der Schekel macht 20 Gera, das Gera 11 [genauer 10⅘] Gerstenkörner.“ Diese 72 Goldstücke zu 90 Habba entsprechen genau 67½ syr. Mithkal zu 96, stimmen folglich vollkommen zu den Ansätzen bei Macrizi. Ferner wenn 30 Schekel [Sela] ein Rotl oder 12 Ukia betragen, so ist 1 Ukia 2½ Sela oder 10 Sus, welches wiederum mit R. Jona's Berechnungen übereinstimmt, der die Saah zu 240 Unzen oder 2400 Sus, das Omer zu 72 Unzen oder 720 Sus, das Kab zu 40 Unzen oder 400 Sus — die letztere Bestimmung hat auch Alfasi zu Erubin c. 8 —, und, wie erwähnt, nach denselben Verhältnissen das Log angiebt. Weniger klar scheinen die Worte des Karäers Jacob b. Ruben zu Ezechiel 4, 10 und 11, wo täglich zwanzig Schekel Speise und ein Sechstel Hin Trank dem Propheten zugemessen werden, wenn er sagt: ויהיה כלל ס' שקלים ב' אונקיות רטלים פחות שתות ששית ההין אלף כספים יבוא קס"ז כספים. Es sei uns daher eine Emendirung verstattet. Die Zahlbuchstaben ס' und ב' müssen jeder in כ' verwandelt, ב' vor רטלים gesetzt, dahinter aber וחצי hinzugefügt, und die Textworte ששית ההין als eine Parenthese zu אונקיות angesehen oder als Randglosse ganz fortgeschafft werden; dann lauten die Worte zwischen כלל und פחות folgendermassen: כ' שקלים אונקיות [ששית ההין] כ' רטלין וחצי, und die Stelle heisst: „Es betragen also 20 Schekel [und] 20 Unzen [ein Sechstel Hin] zwei und ein halbes Rotl weniger ein Sechstel [nämlich] S. 551 von tausend Asper oder 166[⅔] Asper.“ Ein Sechstel des Hin, oder zwei Log, machen 20 Unzen, 20 Schekel als ⅔ Rotl sind 8 Unzen, zusammen drittehalb Rotl weniger 2 Unzen oder ein Sechstel. Offenbar rechnete der Autor 400 Asper auf das Rotl, 1000 auf drittehalb Rotl, so dass das fehlende Sechstel 166⅔ A. beträgt. Demnach betrugen 30 Schekel oder 120 Denare so viel als 400 Asper, folglich 3 Denare 10 Asper; 24 Kirat auf den Dinar gerechnet, kommt mithin ein Asper auf 7⅕ Kirat. Hiermit übereinstimmend lauten Parchi's Worte (88b): „Wie ich gehört beträgt der Asper etwas weniger als einen halben silbernen Dirhem, wiegt folglich 7 Kirat und etwas darüber.“ Auch in dieser Stelle musste zuvor „Denar“ in „Dirhem,“ der 16 Kirat betrug, verbessert werden. Bei Hai Gaon (Kol Bo N. 48 f. 38b) ist „babylonische כספים“ fast so viel als Susim, da er den Challa-pflichtigen Teig — bekanntlich 7⅕ Log — auf etwas mehr als 700 solcher Geldstücke schätzt, welches zu 100 Sus für das Log, wie Saadia und R. Jona rechnen, stimmt. Wenn endlich Macrizi bloss eine ältere Meinung, dass der Kantar (קנטר) 100 Rotl Gold betrage, beibringt, so wird diess thatsächlich durch eine Anfrage bei Alfasi (Maimon. RGA. N. 172) bestätigt, wo zwei Arten Kantare vorkommen: ein Kantar נילג von 100 Litren und ein Kantar לך, welches in dem vorliegenden Falle nur 90 Litren, vielleicht von anderer Geltung, hielt.
עמ׳ 552 המחברים היהודים מציינים סואלדו במילה „דינר”, כפי שעולה מתשובות בן ששת, סי׳ 207, שם „שוואילדוש” מתורגם „די׳ נקי׳”, כלומר „דינרים נקישש”. המראוודי הזהוב האלפונסי, שממנו היו 49 במארק, נקרא „זהוב ארפונסין” (שלמה אדרת, תשובות, חלק 3, סי׳ 37; בן ששת, תשובות, סי׳ 304). לבסוף נחלק גם המראוודי הישן ל־7½ סואלדוס והבורגאלסי לחמישה־עשר סואלדוס; בחשבון היו בסואלדו שנים־עשר דינרוס. על פי נתונים אלה נוכל להבין את השאלה הבאה שהופנתה לר׳ שלמה אדרת (תשובות, חלק 2, סי׳ 113): „בעיר זו, השוכנת בגבול קסטיליה, אראגון ונווארה, סוחרים הן במטבע קסטיליה הן במטבע אראגון. בקסטיליה קוראים לשבעה וחצי סואלדוס בורגאלס („בורגליש”) מראוודי אחד („זהוב”), אך ערכם סואלדו חאקסו („יקיש”) אחד בלבד; וכן קוראים מראוודי גם למראוודי הזהב שערכו שמונה סואלדוס חאקסוס. כאשר כותבים אפוא בשטרי מכר וחליפין „זהוב”, מציינים את המראוודי הקסטיליאני בתוספת בורגאלס, ואת הזהוב בתוספת אלפונסין. והנה הוצג שטר חליפין שבו כתוב רק „זהובים” בלי ביאור. הנושה טוען שהם מטבעות זהב, שכל אחד מהם שמונה סואלדוס חאקסוס; והחייב טוען שאינם אלא בורגאלסוס שערכם סואלדו אחד.” אדרת פסק לטובת החייב.
הדינרוס נקראים „פשיטים”, כפי שעולה ממקרה אחר המסופר שם (חלק 1, סי׳ 590). מחיר המכירה של מידת יין נקבע לשמונה דינרוס [חאקסיים]; את הסוגים הגרועים יותר נדרשו פקידים שמונו לכך להעריך, ואסור היה, בעונש חמישים מראוודי, למכרם במחיר גבוה מן ההערכה. פעם הוערך יין בשבעה דינרוס חאקסיים, שערכם אז היה חמישה סואלדוס ושלושה דינרוס בורגאלסוס; כלומר תמורת סואלדו חאקסי אחד שילמו תשעה בורגאלסיים. ואולם הסוחר העלה את המחיר משבעה ל־7½ דינרוס, אך קיבל בעד כל דינרו שמונה בורגאלסיים בלבד,
עמ׳ 553 כלומר חמישה סואלדוס בורגאלסיים בלבד תמורת המידה, בעוד ההערכה הייתה גבוהה בשלושה דינרוס בורגאלסיים. אדרת פסק שאין לבוא בטענות אל האיש, שכן מכר בזול יותר. כסף חאקסי נזכר גם אצל אדרת, שם, חלק 3, סי׳ 37. שמעון דוראן (תשובות, חלק 3, סי׳ 17) קובע את הפלורן („פרח”) כתשעה חאקסוס; ואולם הפלורן האראגוני היה עשרה סואלדוס חאקסיים, גם בשנת 1442, בחיי דוראן — ראו Saëz, שם, עמ׳ 219. ליברת כסף חאקסית הכילה שישה־עשר סואלדוס (Saëz, עמ׳ 219, 226); אך כבר לקראת סוף המאה השלוש־עשרה היה המטבע הקטלוני גרוע מן האראגוני (Lastanosa, שם, עמ׳ 21 ואילך).
בכך מתבאר המקרה הבא אצל אדרת, חלק 3, סי׳ 220: א׳ בלרידה מוכר לב׳ מאה סואלדוס ברצלוניים, לפי חמישה־עשר סואלדוס [חאקסיים] לליברה, כדי לקבלם בחזרה בתוך ארבעה־עשר יום. כאשר קיבל ב׳ את החאקסוס, עמד שערם על 14½. השאלה אם עסקה כזאת היא נשך, שכן עד מועד התשלום הם עשויים לעלות ל־15½, נענתה בשלילה, בתנאי ששערם של סוגי המטבע הנזכרים משתנה תמיד. שם, בחלק 2, סי׳ 2, נזכר שבמקרה של עיכוב בתשלום היה צורך להוסיף לכל עשרים דינר שישה „פשוטין”, כלומר דינרוס, בכל חודש — שישה סואלדוס על עשרים בשנה, או שלושים אחוז. מלבד המטבעות הספרדיים שנזכרו כאן מופיעים גם אלה:
„כפולות” (יום טוב בן אברהם ב„שיטה” לבבא מציעא מד ע״ב; אשר, תשובות, מא, א; עט, ה; סרסה, אחרית דבר ל„מקור חיים”; בן ששת, תשובות, סי׳ 101, 148) — doblas בספרדית, מטבעות זהב. השם העברי הוא תרגום של השם הספרדי („דובלא”), כפי שמעיר שמעון דוראן במפורש (תשובות, חלק 2, סי׳ 220).
„נוביניש” (אשר, תשובות, עא, ח) — novenes. במראוודי הישן היו עשרה dineros novenes (השוו § 12); בסואלדו בורגאלס היו שמונה, ובסואלדו הקסטיליאני שנים־עשר דינרוס כאלה. שמשון בן מאיר מספר בשנת 1304
§. 12. Der spanische goldene Maravedi (Morabetin), ursprünglich zehn Mithkal (דינר) werth (vgl. §. 8), wurde im Jahre 1282 auf 7⅓ Sueldos Burgalesos — nach Burges so benannt — festgestellt (Saëz, demostracion del valor de las monedas etc., Madrid 1805, S. 66, 127, 308); auch gab es um jene Zeit Maravedis von 7 Sueldos Jaquesos — nach Jacca in Aragon — an Werth (Lastanosa, de la moneda Jaquesa etc., Saragossa 1681, S. 7). Um die Mitte des 13. Jahrhunderts betrugen 30 eine Unze vierlöthigen Silbers enthaltende Dinerillos 4 Sueldos, folglich ein Sueldo 7½ Dinerillos. S. 552 Die jüdischen Schriftsteller bezeichnen Sueldo mit Denar, wie aus ben Scheschet RGA. N. 207 erhellt, wo שוואילדוש mit די' נקי' d. h. דינרים נקישש übersetzt wird; der goldene Maravedi Alfonsi, 49 auf die Mark, heisst זהוב ארפונסין (Sal. Aderet RGA. Th. 3 N. 37, ben Scheschet RGA. N. 304). Endlich wurde noch der alte Maravedi in 7½, der Burgalesische in 15 Sueldos getheilt, der Sueldo bestand in der Rechnung aus 12 Dineros. Nach diesen Daten werden wir ein Verständniss von folgender Anfrage bei R. Sal. Aderet (RGA. 2, 113) erhalten: „In dieser Stadt, an der Gränze von Kastilien, Aragon und Navarra belegen, wird in Kastilischer wie in Aragonischer Münze gehandelt. In Kastilien nennt man sieben und einen halben Sueldos Burgales (בורגליש) einen Maravedi (זהוב), sie betragen aber nur einen Sueldo Jaqueso (יקיש); auch nennt man eben so den 8 Sueldos Jaquesos betragenden goldenen Maravedi. Schreibt man nun in Kauf- und Wechselbriefen זהוב, so bezeichnet man den kastilischen Maravedi mit Burgales und den goldenen mit Alfonsin. Nun wird ein Wechsel producirt, in welchem nur זהובים ohne Erklärung steht: Der Gläubiger behauptet, es seien goldene, ein jeder von acht Sueldos Jaquesos, der Schuldener aber, es seien nur Burgalesos von einem Sueldo an Werth.“ Aderet sprach zu Gunsten des Schuldners. Die Dineros heissen פשיטים, wie aus einem andern, dort (1, 590) erzählten Falle hervorgeht. Der Verkaufspreis des Masses Wein wurde auf acht [Jaquesische] Dineros festgesetzt, die schlechteren Sorten mussten von dazu bestellten Beamten abgeschätzt, und durften, bei Strafe von 50 Maravedis, nicht theurer als sie geschätzt worden, verkauft werden. Einst wurde Wein zu sieben Jaquesischen Dineros taxirt, welche damals 5 Sueldos und 3 Dineros Burgalesos standen, d. h. für einen Jaquesischen Sueldo zahlte man neun Burgalesische. Der Händler aber erhöhete den Preis von 7 auf 7½ Dineros, liess sich jedoch für jeden Dinero nur acht Burgalesische S. 553 Dineros, also für das Mass nur 5 Sueldos Burg. zahlen, während die Schätzung 3 Dineros Burg. höher war. Aderet entschied, dass man dem Manne nichts anhaben könne, da er wohlfeiler verkauft habe. Jaquesisches Geld wird auch bei Aderet a. a. O. Th. 3 N. 37 genannt. Simeon Duran (RGA. Th. 3 N. 17) bestimmt den Floren (פרח) zu 9 Jaquesos; der Aragonische Floren betrug indess zehn Jaquesische Sueldos, und zwar auch im J. 1442, bei Lebzeiten Duran's, s. Saez a. a. O. S. 219. Ein Jaquesisches Pfund (libra) Silber enthielt 16 Sueldos (Saez S. 219. 226); aber schon gegen Ende des 13. Säculums war das Katalonische Geld schlechter als das Aragonische (Lastanosa a. a. O. S. 21 ff.). Hierdurch wird Folgendes bei Aderet Th. 3 N. 220 erläutert: A in Lerida verkauft dem B 100 Barzellonische Sueldos, das Pfund zu 15 [Jaquesischen] Sueldos, um sie innerhalb 14 Tagen zurück zu erhalten. Als B die Jaquesos erhielt, standen sie 14½. Die Frage, ob ein solches Geschäft Wucher heisse, da jene zur Zahlungszeit auf 15½ steigen könnten, wurde verneint, vorausgesetzt dass der Cours bei den genannten Geldsorten stets veränderlich ist. Ebendaselbst Th. 2 N. 2 wird erwähnt, dass bei einer verzögerten Zahlung, zu je 20 Denar monatlich 6 פשוטין [Dineros] zugelegt werden mussten, d. i. jährlich 6 Sueldos von 20, also dreissig Prozent. Ausser den hier genannten spanischen Münzen, kommen vor:
כפולות (Jomtob b. Abraham in Schittah zu Mezia 44b, Ascher RGA. 41, 1. 79, 5, Sarsa Nachwort zu Mekor Chajim, ben Scheschet RGA. N. 101. 148) span. Doblas, Goldstücke; die hebräische Benennung ist eine Uebersetzung der spanischen (דובלא), wie Simeon Duran (RGA. Th. 2 N. 220) ausdrücklich bemerkt.
עמ׳ 554 שאסף בקסטיליה ובנווארה כחמשת אלפים נובנס („מנחת קנאות”, סי׳ 67, ושם נדפס „נודיניסי”).
„קורנאדוש” (אשר, שם) — cornados. במראוודי הישן היו שישה קורנאדו ישנים. מראשית המאה הארבע־עשרה היו מראוודים גדולים יותר, בני 7½ ו־8 סואלדוס, כלומר בני 10 ו־10¾ dineros de cornado. בסביבות שנת 1360 היה דינרו חאקסי שווה לקורנאדו קסטיליאני (Saëz, עמ׳ 135), ולכן סואלדו חאקסי היה שווה בערכו לשני מראוודי ישנים. בשטר חליפין נכתב: עשרה דינרוס למראוודי. מאחר שבעת עריכת השטר היו עשרה קורנאדוס במראוודי, ולכן היו שווים לנובנס, טען החייב שהוא רשאי לשלם בנובנס. ואולם ר׳ אשר פסק שהתשלום חייב להיות בקורנאדוס.
„ריאל”, real — ראו § 13. בשנת 1530 נזכר ריאל מוזהב או עשוי זהב, שערכו שלושה עד 3½ „כואילטא” (תם יחיא, תשובות, סי׳ 1, דפים 9ב–ג).
„טושטוניש” שולמו בראשית המאה השש־עשרה בלאגוס שבפורטוגל (דוד בן זמרא, תשובות, חלק 2, סי׳ 651); טסטון אחד הוא מאה רייס או שישית טאלר.
§ 13. באראגון כלל המארק שמונה אונקיות; האונקיה כללה שישה־עשר ארג׳נטים, או אריינסוס; ובאריינסו היו 32, ולעתים 37⅓, גריין. לפיכך מנו למארק לעתים 4,096 ולעתים 4,800 גריין. קביעות ערך לפי אריינסוס („ארגינש”, „ארגינץ”, „אריינץ”) מופיעות רק אצל מחברים פרובנסלים, קטלונים ואראגונים, ובייחוד אצל יצחק בן אבא מארי, הרמב״ן, שלמה אדרת, מחבר „ספר החינוך”, פרחי, ניסים, וידאל די טולוסה, יצחק בן ששת ושמעון דוראן. הראשון מעיר („העיטור”, דף 74ב) שמטבע הזהב שאין לו ערך הדינר הערבי ממש שוקל 2¼ אריינסו; משקל כל אריינסו הוא 1½ אסטרלין („פשוט”), שעשרים מהם באונקיה. אם אין להניח אריינסוס כבדים יותר משישה־עשר לאונקיה,
נוביניש (Ascher RGA. 71, 8), novenes. Der alte Maravedi enthielt zehn dineros novenes (vgl. §. 12); der Sueldo Burgales bestand aus acht, der Kastilische Sueldo aus zwölf solchen Dineros. Simson b. Meir erzählt im Jahre 1304, S. 554 dass er in Kastilien und Navarra an fünftausend Novenes zusammengebracht habe (Minchat Kenaot N. 67, wo נודיניסי gedruckt ist).
קורנאדוש (Ascher a. a. O.), cornados. Der alte Maravedi hielt sechs alte Cornado; es gab seit Anfang des vierzehnten Jahrhunderts grössere Maravedis von 7½ und 8 Sueldos d. i. von 10 und 10¾ Dineros de cornado. Um das Jahr 1360 war ein Jaquesischer Dinero so viel als ein Kastilischer cornado (Saëz S. 135) also ein Jaquesischer Sueldo im Werthe zwei alten Maravedis gleich. In einem Wechsel hatte gestanden: zehn Dineros der Maravedi; weil nun bei dessen Ausstellung zehn Cornados einen Maravedi galten, also den Novenes gleich standen, behauptete der Schuldner, es stehe ihm frei in Novenes zu zahlen. Aber R. Ascher entschied, es müssen Cornados seyn.
ריאל, Real (s. §. 13). A. 1530 ist die Rede von einem vergoldeten oder goldenen Real von 3 bis 3½ כואילטא (Tam Jachia RGA. N. 1 f. 9bc).
טושטוניש werden zu Anfang des 16. Jahrhunderts in Lagos (Portugal) gezahlt (David b. Simra RGA. Th. 2 N. 651); ein Teston hält 100 Rees oder ⅙ Thaler.
עמ׳ 555 הרי באסטרלין חייבת להיות שישית נחושת. הרמב״ן (בסוף כתובות, מובא אצל שמעון דוראן, תשובות, חלק 3, סי׳ 226) מחשב באונקיה שישה־עשר אריינסוס, ובאריינסו 32 גרגרי שעורה, או חבות. מכאן שדינר תלמודי אחד הוא שלושה אריינסוס, ואלף דינרים הם 23 מארק ו־3½ אונקיות; לפיכך השקל הקדוש הוא ¾ אונקיה, כפי שהוא אומר בבירור גם בפירושו לשמות ל. באותו אופן הוא מחשב גם את תכולת הלוג: הוא מייחס לרבע לוג 51 אריינסוס (פרחי, דף 95א), ולכן ללוג 12¾ אונקיות, ולליברה משקל של 64 דינרים — שמונה דינרים פחות משקבע הרמב״ם לליברה בת שתים־עשרה אונקיות (§ 4). ואולם יהושע אבן שועיב, בפירושו לויקרא, הולך כנראה בעקבות חישוב אחר כאשר הוא מעריך 7⅕ לוג בכמעט חמש ליברות.
שלמה אדרת (תשובות, חלק 1, סי׳ 200, 759), מחבר „ספר החינוך” (סי׳ 278, 389), ניסים (לכתובות, סוף פרק יג), וידאל („מגיד משנה” לעירובין א, יב; אישות י, ח; טוען ונטען ג, א) ובן ששת (תשובות, סי׳ 23, 66, 153) חוזרים על ההשוואה של דינר אחד לשלושה אריינסוס, ולכן של חמישה סלעים לשישים אריינסוס או 3¾ אונקיות, ושל עשרים וחמישה דינרים ל־4¾ אונקיות פחות אריינסו אחד. האחרון מוסיף שחישוב זה הוא לפי חלוקת המשקל הנהוגה בברצלונה ובמיורקה. לפי אותם ערכים מחשבים גם מחבר „צדה לדרך” (א, ה, א) ושמעון דוראן (שם, חלק 2, סי׳ 292; חלק 3, סי׳ 226); אלא שהאחרון מעיר שהצורפים באלג׳יר מנו עשרים אריינסוס לאונקיה, והסיבה לכך הייתה ביחסי המטבעות. מאותו מחבר אנו למדים (תשובות, חלק 2, סי׳ 292) שארבעה זוזים — סייסין? מעיה? — של מיורקה היו שווים לחמישה זוזים — רבעי דרהם? — של אלג׳יר, וארבעים מן האחרונים היו אונקיית צורפים; לפיכך ייצג הזוז הכפול את האריינסו בשני הערכים. פרחי (דף 91ב) מכנה את האריינסו מטבע שמשקלו שמונה קיראט, כלומר 32 חבות,
עמ׳ 556 או מחצית דרהם, ולפיו הוא מחשב סכומים שונים (דף 92ב). במיורקה היה הריאל עשרים דינרוס („פשטים דקים”), כפי שמעיר בן ששת (תשובות, סי׳ 66); ייתכן שבנתון שלפיו בסביבות שנת 1360 היה dinero reale שווה ל־noven (Saëz, עמ׳ 135) נמסר אותו יחס עצמו. בן ששת (שם, סי׳ 308) מדבר גם על ריאלים מזהב במיורקה, שערכם עשרים דינרים, כלומר סואלדוס; ואגב כך אנו למדים שסחורות שנשלחו משם בים בוטחו בעשרים אחוז.
§ 14. הרמב״ן מעיר בפירושו לשמות ל שהמדינות טובעות מטבעות כסף בעלי תכולה נמוכה יותר, ושהדינרים התלמודיים כבדים כמעט בשליש מן העוברים בזמנו. במקום שבסוף פירושו לתורה, שבו הוא מדבר על המטבעות העבריים העתיקים שראה בעכו — קטע החסר במהדורות נאפולי ופזארו, משובש במהדורת ונציה556a משנת 1545, ונדפס באופן נסבל רק במהדורת ליסבון — נאמר: „שקלנו [את שקל הכסף] אצל החלפן ומצאנו שמשקלו עשרה אסטרלין זהב, כלומר מחצית אונקיה.... פרוטה היא מחצית חבה, או גרגר שעורה; הדינר הוא 96 גרגרי שעורה; לפיכך זהו הדינר הנקרא בעכו בזנט סרצני („כיואנד שארדינט”), שמשקלו זהה בדיוק. זהו גם השש־דאנק שהגאונים מזכירים, ושהזרים („הלעוות כלעז שפתם”) מכנים כך; וכן מכנים את הבזנט בכתובותיהם דינר צורי. משקלו של זה הוא שלושה אסטרלין; ייתכן שהעלים
§. 13. In Aragon bestand die Mark aus acht Unzen, die Unze aus 16 Argents oder Arienços, das Arienço hatte 32 bisweilen 37⅓ Gran, so dass auf die Mark bald 4096, bald 4800 Gran gerechnet wurden. Werthbestimmungen nach Arienços (ארגינש, ארגינץ, אריינץ) kommen nur bei provenzalischen, katalonischen und aragonischen Schriftstellern vor, namentlich bei Isaac b. Abbamare, Nachmanides, Salomo Aderet, dem Verfasser des Buches Chinnuch, Parchi, Nissim, Vidal de Tolosa, Isaac b. Scheschet, Simeon Duran. Der zuerst genannte bemerkt (Ittur 74b), dass das Goldstück, welches nicht den Werth des eigentlichen arabischen Dinar habe, 2¼ Arienço wiege; jedes Arienço betrage an Gewicht 1½ Esterlin (פשוט), von denen zwanzig auf die Unze gehen. Wenn keine schwereren Arienços als sechzehn S. 555 auf die Unze angenommen werden dürfen, so muss in dem Esterlin der sechste Theil Kupfer seyn. Nachmanides (zu Ketubot Ende bei Simeon Duran RGA. Th. 3 N. 226) berechnet die Unze zu 16 Arienços, das Arienço zu 32 Gerstenkörnern oder Habba, so dass ein talmudischer Denar drei Arienço, und 1000 Denare 23 Mark 3½ Unze betragen; folglich ist ein heiliger Schekel ¾ Unze, wie er auch im Commentar zu Exod. c. 30 deutlich angiebt. Gleichergestalt berechnet derselbe den Inhalt des Log auf dieselbe Art; er theilt dem Viertel-Log 51 Arienços zu (Parchi 95a), folglich dem Log 12¾ Unzen und dem Pfunde das Gewicht von 64 Denarien, also 8 Denarien weniger als Maimonides für das Pfund von 12 Unzen bestimmt (§. 4). Josua Aben Schoaib zu Levit. muss jedoch einer andern Berechnung folgen, wenn er 7⅕ Log zu nahe fünf Pfunden anschlägt. Die Gleichstellung von einem Denar mit drei Arienços, folglich von fünf Sela mit 60 Ar. oder 3¾ Unzen und von 25 Denarien mit 4¾ Unzen weniger 1 Ar., wiederholen Sal. Aderet (RGA. Th. 1 N. 200. 759), der Verfasser des Chinnuch (N. 278. 389), Nissim (zu Ketubot c. 13 Ende), Vidal (Maggid Mischne zu Erubin 1, 12, Ischot 10, 8, Toën wenitan 3, 1) und ben Scheschet (RGA. N. 23. 66. 153), welcher letztere hinzufügt, dass diess nach der in Barzellona und Majorca üblichen Gewichts-Eintheilung berechnet sei. Nach denselben Ansätzen rechnen der Verfasser des Zeda laderech (1, 5, 1) und Simeon Duran (a. a. O. Th. 2 N. 292, Th. 3 N. 226); nur dass dieser bemerkt, die Goldschmiede in Algier rechneten 20 Arienços auf die Unze; diess hatte in den Münzverhältnissen seinen Grund. Wir erfahren nämlich von demselben Schriftsteller (RGA. Th. 2 N. 292), dass vier Sus (Seisen? Meaja?) von Majorca gleich seien 5 Sus (Viertel-Dirhem?) von Algier, und vierzig dieser letzteren eine Goldschmieds-Unze betrügen; folglich stellte in beiden Werthen der Doppel-Sus das Arienço dar. Parchi (91b) nennt das Arienço eine Münze von acht Kirat (32 Habba) S. 556 oder einem halben Dirhem an Gewicht, und berechnet danach (92b) verschiedene Beträge. In Majorca betrug der Real zwanzig Dineros (פשטים דקים) wie ben Scheschet (RGA. N. 66) bemerkt; vielleicht ist in der Angabe (Saëz S. 135), dass um das Jahr 1360 der dinero reale dem noven gleich galt, eben dasselbe Verhältniss mitgetheilt. Ben Scheschet (a. a. O. N. 308) spricht auch von goldenen Realen in Majorca, zu zwanzig Denaren (Sueldos) an Werth, und erfahren wir gelegentlich, dass dort die zur See gehenden Waaren mit 20 Procent versichert wurden.
עמ׳ 557 הקטנים („החתיכות”) הנשקלים עם הבזנט הם תוספת („תוספת”), והוא עצמו הוא רק עשרים גרגרי חרוב.” גם יצחק בן אבא מארי מדבר על מטבע זהב כזה (ראו § 15); יוסף הלוי מזכיר דינר בן 78 חבות („המאור” לשבועות ו). מן העובדה שיהודי המזרח מציינים את הביזנטי הזהוב, הבזנט, כדינר צורי, כלומר סלע, שהעם מכנה אותו סרצני, ושגם המשקל מתאים, מסיק הרמב״ן שהביזנטי הוא הדינר התלמודי (השוו § 11). ואולם אז היה עליו לשקול רק ¼ אונקיה, או 2½ אסטרלין — כפי שקובע גם פרחי, דף 93ב. משום כך הוא מסביר את חצי האסטרלין הנוסף כפרמיה, וקובע את המשקל ממש כעשרים קיראט, כלומר ארבעה קיראט פחות מן הדינר, כך ש־20:24 הם כ־2½:3. לפיכך נזכרים לנו דינרים בני 78 גרגרי שעורה אצל יוסף הלוי, 80 אצל הרמב״ן, 90 אצל טוביה, 92 אצל פרחי ו־96 גרגרים.
§ 15. מטבע הזהב שערכו נמוך יותר, נאמר ב„עיטור” (דף 74ב), שוקל 3⅜ אסטרלין, ותכולתו פחותה בשישית מן המורביטין; לפיכך שוקלים עשרים דינרים 4 1/20 אונקיות, ומאתיים דינרים — 40½ אונקיות. במקום אחר (דף 64ד; השוו פרחי, דף 89א) מיוחס למעה משקל של עשרה גרגרי חיטה, ועשרים ושניים גרגרים כאלה מושווים ל־sol de Melgueir טוב („פשוט מלגוייר יפה”). במלגייר — ראו לעיל עמ׳ 472 — או מלגיי, כחמש שעות ממונפלייה, נטבעו מטבעות במאה השתים־עשרה; וסולים אלה נקראו מלגיי ומלגוריין — אולי ה־dineros Malgrines של הספרדים. משום כך מעמיד אברהם בן דוד („התרומות” של סרדי, ז, ב, דף 20א, מהדורת פראג) מנה מלגיירית כנגד מנה של סולים רגילים.557a אם נמשיך לפי הערכים האלה, אחד־עשר
§. 14. Nachmanides bemerkt zu Exod. c. 30, dass die Staaten die Geldmünzen geringhaltiger ausprägen, und die talmudischen Denare fast um ein Drittel schwerer seien, als die damals coursirenden. In der Stelle am Schlusse seines pentateuchischen Commentars, wo von den alten hebräischen Münzen, die er in Acre gesehen, die Rede ist, welche aber in den Ausgaben von Neapel und Pesaro fehlt, in der Venediger556a von 1545 entstellt, und erträglich nur in der von Lissabon gedruckt ist, heisst es: „Wir wogen [den silbernen Schekel] bei dem Wechsler und fanden sein Gewicht zehn goldene Esterlin, das ist eine halbe Unze.... Ein Pruta ist ein halbes Habba oder Gerstenkorn, der Dinar 96 Gerstenkörner, folglich ist es der Dinar, welcher in Acre ein Besant Sarasent (כיואנד שארדינט) heisst, der genau dasselbe Gewicht hat. Eben das ist der Sechs-Dank, dessen die Gaonen erwähnen, und den die Fremdländischen (הלעוות כלעז שפתם) so benennen; auch heisst man den Besant in den Traubriefen einen Tyrischen Denar. Das Gewicht desselben beträgt drei Esterlin; vielleicht sind die S. 557 kleinen Blättchen (החתיכות), die mit dem Besant gewogen werden, eine Vermehrung (תוספת), und er selber beträgt nur zwanzig Körner des Johannisbrodbaumes.“ Von einem solchen Goldstücke spricht auch Isaac b. Abbamare (s. §. 15); eines Denar von 78 Habba erwähnt Joseph halevi (Maor zu Schebuot c. 6). Daraus, dass die Juden im Morgenlande den goldenen Byzantiner (besant) mit einem tyrischen Denar (Sela) bezeichnen, das Volk ihn Sarazenisch nennt, und auch das Gewicht zutrifft, schliesst Nachmanides, der Byzantiner sei der talmudische Denar (vgl. §. 11); dann durfte derselbe aber nur 1/40 oder 2½ Esterlin wiegen — wie auch Parchi 93b ansetzt —, und darum erklärt er das halbe Esterlin mehr für Aufgeld, und setzt das eigentliche Gewicht auf 20 Kirat, d. i. 4 Kirat weniger als das des Denars, so dass 20:24 wie 2½:3. Demnach werden uns Dinare von 78 (Joseph halevi), 80 (Nachmanides), 90 (Tobia), 92 (Parchi) und von 96 Gerstenkörnern genannt.
עמ׳ 558 דינרים יהיו שווים לשלושים סול מלגיי; מכאן שסול כזה הוא 1.485 אסטרלין, ו־13.47 סול הם אונקיה. ואולם הן ר׳ אברהם בן דוד („כל בו”, סי׳ 48, דף 38ב) הן אשר מלוניל (שם, סי׳ 89, דף 76א) קובעים שמשקל העומר הוא ארבע ליברות וחצי, שכל אחת מהן שש־עשרה אונקיות (השוו § 4). בשני המקומות הנוסח הוא „יד”; אבל ליברות בנות ארבע־עשרה אונקיות אינן ידועות, ומכל מקום 4½ כפול 16 הם בדיוק 72, כפי שנאמר כבר בקביעה קדומה (§ 11). לאחר מכן מוסיפים שניהם את יחס האונקיה לסול מלגיי: הראשון מחשב במחצית אונקיה, והאחר באונקיה, 24 סולים כאלה. אמנם במקום השני נדפס „כארבע”, אך בלי ספק יש לתקן ל„כ׳ וארבע”. יש להניח ששני הנתונים שווים, ואכן בסיציליה מנו 24 גרו טורנואה למחצית אונקיה (ראו לעיל עמ׳ 503); קל וחומר שאין הם מתאימים לערכים שב„עיטור”.
לבסוף אומר פרחי (דפים 91א–ב) שהמטבע מלגייר הנזכר ב„עיטור” הוא בערך טורנואה קטן („טורניש דק”, דנייר), שהיהודים מכנים „פשיט” — או „פשיט קטן”, ראו הקדמת סמ״ק. הוא מעורב מכסף ומנחושת; ארבעה ממנו הם אסטרלין, ושנים־עשר הם טורנואה לבן, כלומר סול, העשוי כסף בטוהר 15½ לוט וקוטרו רוחב אגודל; בארץ ישראל אפשר להוציאו בקושי תמורת שני דרהם. אם מעריכים אותו, לפי נתונים אלה, בשלושים קיראט (השוו § 9), הטורנואה הקטן, או הסול המלגיירי, הוא 2½ קיראט; לכן 96 מהם שווים לעשרה דינרים או 2¼ אונקיות, ועשרים וארבעה — כמעט למחצית אונקיה. כך אכן תתקבל התאמה. ואולם איני יודע כיצד ליישב את ערכו החוקי של הגרו טורנואה כשלושה אסטרלין — ערך שגם אליה מנחם טוען לו („מנחת יהודה”, דף 46א), ושגם פרחי מחזיק בו, ולפיו חמישים [למעשה 53⅓] טורנואה לבנים הם מארק — עם התוצאות המבוססות על קביעותיו שלו. את הסול מלגייר מזכירים מלבד זאת
עמ׳ 559 רק מחברים פרובנסלים. הראשון המזכיר את הטורנואה הוא רבנו תם בתקנותיו; אחר כך מזכירים אותו גם ר׳ יום טוב („שיטה” לבבא מציעא מד ע״ב) ור׳ אשר (תשובות, סי׳ 86); על האחרון אף נאמר (פרחי, דף 92ב) שהשווה 27 טורנואה לעשרים דינרים. מכל מקום הטורנואה קרוב מאוד לגרו של אביניון, שהיה שמינית אונקיה.
§ 16. אצל המחברים הצרפתים והאנגלים שכתבו עברית מצויים שמות המטבעות הלא־עבריים הבאים מארצותיהם: 1) „ארגינץ” — arienço (§ 13); 2) „אשטרלין” — esterlin, הן משקל הן מטבע; בצרפת ובנווארה (Saëz, שם, עמ׳ 241) חישבו לפי מארק, אונקיה ואסטרלין; 3) „טורניש” — tournois, הן הסול הן הדנייר (§ 15); 4) „מאילה” — maille (meaja, mealla), חלק אחד מעשרים וארבעה של הסואלדו, ולכן ארבעים ממנו באונקיה. מחבר „מנחת יהודה” (שנת 1313) מדבר בדף 19ב על מטבע זהב שהוא מכנה „מאילה דמוצא”, שערכו שלושים אסטרלין או עשרה טורנואה. עוד בימי פרנסואה הראשון היו מאילות זהב שמשקלן 52½ גריין וערכן 33½ סו. 5) „מלגורייש” — melgoriens (§ 15); 6) „מונינש”, ככינוי הנלווה לשישים דינרים (סולים), בלורן או בצרפת, בסביבות שנת 1180 (ראו „הגהות מיימוניות”, תשובות לקנין, סי׳ 15), מציין אולי שם מקום. ואולם במקומות המקבילים אצל המרדכי (בבא בתרא, סי׳ 637) ורקנאטי (פסקים, סי׳ 272) נאמר רק: דינרים. 7) „מרקש” — מארק (§ 7). 8) „נובילן” — נובלים: באראגון שלושה פלורינים, בנווארה שמונים סואלדוס, ובגרמניה גולדן טוב (Saëz, עמ׳ 465; יעקב וייל, תשובות, סי׳ 31). 9) „פוייטבינא” — poitevin, כלומר דנייר („פשוט”); הפרוטה היא כמעט רבע ממנו (סמ״ק, כתב יד, סי׳ 252; בסמ״ק הנדפס, סי׳ 246, מופיע רק „פיוטבונא”, ואילו „פשוט” חסר). אותה מילה מופיעה גם בצורות „פיטובן” (לעיל עמ׳ 89, הערה א), „הפיטיבין” (בנימין מטודלה, עמ׳ 26), Peytivini (Tovey, Anglia Judaica, עמ׳ 137). 10) „פרישיש” — parisis. מטבע הפריזי, שיצא מן החשבון רק לפני מאתיים שנה, היה
§. 15. Das Goldstück, heisst es im Ittur (f. 74b), welches mindern Werth hat, wiegt 3⅜ Esterlin, und hält ein Sechstel weniger als der Morabetin; folglich wiegen 20 Dinare 4 1/20 Unze, und 200 Dinare 40½ Unze. An einer andern Stelle (f. 64d, vgl. Parchi 89a) wird dem Maah das Gewicht von zehn Waizenkörnern gegeben, und 22 dieser Körner einem guten sol de Melgueir (פשוט מלגוייר יפה) gleichgesetzt. In Melgueir (s. oben S. 472) oder Melgueil, etwa 5 Stunden von Montpellier, ist im zwölften Jahrhundert geprägt worden, und diese sols hiessen Melgueils, Melgoriens — vielleicht die dineros Malgrines der Spanier —; daher stellt Abraham b. David (in Sardi's Haterumot 7, 2 f. 20a ed. Prag) eine Mine Melgueiri einer Mine gewöhnlicher sols entgegen557a. Verfolgen wir jene Ansätze, so kommen eilf S. 558 Denarien 30 sols Melg. gleich, folglich betrüge ein solcher sol 1,485 Esterlin, und 13,47 sols kommen auf die Unze: Es geben aber sowohl R. Abraham b. David (Kol Bo N. 48 f. 38b) als Ascher aus Lunel (das. N. 89 f. 76a) das Gewicht des Omer auf vier und ein halbes Pfund, jedes zu 16 Unzen (vgl. §. 4) an. Der Text hat an beiden Stellen יד; allein Pfunde von 14 Unzen sind nicht bekannt; ohnehin sind 4½ mal 16 genau 72, wie bereits eine ältere Bestimmung (§. 11) lautet. Dann wird bei beiden das Verhältniss der Unze zu dem sol Melgueil hinzugefügt: der erstere rechnet auf die halbe Unze, der letztere auf die Unze 24 dieser sols. Zwar ist in der zweiten Stelle כארבע gedruckt, allein es ist ohne Zweifel כ' וארבע zu emendiren. Vermuthlich sind beide Angaben gleich, und in der That wurden 24 Gros Tournois auf die halbe Unze in Sicilien gerechnet (s. oben S. 503); desto weniger stimmen sie zu den Ansätzen im Buche Ittur. Endlich sagt noch Parchi (91ab), die im Ittur erwähnte Münze Melgueires sei etwa ein kleiner Tournois (טורניש דק denier), den die Juden פשיט [oder פשיט קטן, s. Semak, Vorrede] nennen; derselbe sei von Silber und Kupfer gemischt, vier machen einen Esterlin, zwölf den weissen [Sol] Tournois, der aus 15½ löthigem Silber bestehe und eine Daumenbreite im Durchmesser habe; in Palästina sei er knapp für zwei Dirhem auszugeben. Schlägt man ihn, nach diesen Angaben, zu 30 Kirat an (vgl. §. 9); so ist der kleine Tournois, oder der Melgueirische sol 2½ Kirat, also deren 96 so viel als zehn Denare oder 2 1/40 Unze; folglich 24 fast eine halbe Unze. Diess würde allerdings eine Uebereinstimmung geben. Jedoch weiss ich den gesetzlichen Werth des gros Tournois zu drei Esterlin, die auch von Elia Menachem (in Minchat Jehuda 46a) behauptet wird, und die selbst Parchi hat, wonach 50 [eigentlich 53⅓] blanc Tournois eine Mark betragen, mit den, auf seine eigenen Bestimmungen gestützten, Resultaten nicht zu vereinigen. Des sol Melgueires erwähnen übrigens S. 559 nur provenzalische Autoren; des Tournois zuerst R. Tam in den Verordnungen; später auch noch R. Jomtob (Schittah zu Mezia 44b) und R. Ascher (RGA. 86); letzterer soll sogar (Parchi 92b) 27 Tournois 20 Denaren gleichgestellt haben. Der Tournois kommt übrigens dem Gros von Avignon, der ein Achtel Unze betrug, sehr nahe.
§. 16. Bei den französischen und englischen Autoren, die hebräisch geschrieben, kommen folgende nichthebräische Münzbenennungen jener Länder vor: 1) ארגינץ Arienço (§. 13); 2) אשטרלין Esterlin, sowohl Gewicht als Münze; nach Mark, Unze und Esterlin wurde in Frankreich und in Navarra (Saëz a. a. O. S. 241) gerechnet; 3) טורניש Tournois, der sol und der denier (§. 15); 4) מאילה Maille (Meaja, Mealla), der 24ste Theil des sueldo, folglich gingen vierzig auf die Unze. Der Verfasser von Minchat Jehuda (A. 1313) spricht f. 19b von einer Goldmünze, die er Maille דמוצא nennt, die 30 Esterlin oder 10 Tournois an Werth hatte. Noch unter Franz I. gab es goldene Maillen, die 52½ Gran schwer waren und 33½ Sous galten.
5) מלגורייש Melgoriens (§. 15); 6) מונינש als Begleitname von sechzig Denarien (sols), in Lothringen oder Frankreich, etwa um das Jahr 1180 (s. Hagahot Maim. Gutachten zu קנין N. 15), bedeutet vielleicht einen Ortsnamen. Aber die Parallelstellen bei Mordechai (Batra §. 637) und Recanate (Pesakim N. 272) haben bloss: Denarien.
עמ׳ 560 כבד ברבע מן הטורנואה. לפיכך אומר ר׳ יונה (אצל פרחי, דף 93א) שארבעה סולים פריזיים הם חמישה סולים („דינר”) טורנואה, ושחמישה סלעים הם 12½ סולים פריזיים. שכן אם (שם, דף 91ב) המארק הוא חמישים טורנואה, כלומר ארבעים פריזיים, ומכיל שישה־עשר סלעים, הרי לכל סלע 2½ פריזיים, ולכל ליברה 32 דינרים. 11) „קנונש” (?) הוא אצל שמואל בן מאיר (בבא בתרא, דף 165ב) ואצל מפרש דברי הימים (א כט, ז) תרגומו של „אדרכנים” (Dareiken). 12) „ריאליש” (§ 15, הערה).
§ 17. עמנואל („מחברות”, מחברת כ, עמ׳ 182) חותם את תיאורו של טקס נישואין קמצני בבית הזה:
הספיר, הנראה כאן במבט ראשון כמוצב כנגד הפרח, הוא ההקצבה העלובה של San Pero, כלומר פאולו בן שנים־עשר ביוקי („ביוקי”; אצל עמנואל, שם: „פרוטות”), במקום גולדן זהב; „כפתר” הוא כנראה סקודו, שבחיבורים מאוחרים מצוין בדרך כלל ב„סקודי” (ד״ר צהלון, „אוצר החיים”, דף 21ד) או ב„מגנים” (קטלוג Biscioni, עמ׳ 24; יוסף הכהן, דברי הימים, דף 25ב). מופיעים גם בולוניני („בולונייני”; Biscioni, עמ׳ 116), כלומר סולדי של בולוניה, ובתדירות גבוהה יותר ג׳וליי („יוליאי”) בני עשרה ביוקי; עשרה ג׳וליי הם סקודו אחד. קלונימוס, ב„מסכת פורים”, פרק ד, קובע את הפרוטה כרבע ממטבע רומי מסוג „פשוט” הנקרא „פרוביסינו”; עובדיה ספורנו („שלשלת”, דף 89א) — כבגטינו („בגטינו”), או רבע קווטרינו („קווטרינו”); יוסף קולון (תשובות, סי׳ 182) מדבר על שישים ליברות „מרקיטי”, כלומר מרקטי ונציאניים. גולדנים ונציאניים מזהב מופיעים לעתים קרובות בתשובות מן המחצית הראשונה של המאה השש־עשרה, למשל אצל אליהו מזרחי (סי׳ 66), יעקב בירב (סי׳ 26, 42), בנימין זאב (דף 111ב) ושמואל קלעי (סי׳ 67); אצל האחרון (סי׳ 83) נזכר גם הצ׳קין
7) מרקש Marc (§. 7). 8) נובילן Nobeln, in Aragon 3 Florines, in Navarra 80 sueldos, in Deutschland ein feiner Gulden (Saëz S. 465, Jacob Weil RGA. N. 31). 9) פוייטבינא Poitevin, nämlich denier (פשוט); nahe der vierte Theil desselben ist die Pruta (Semak ms. §. 252; der edirte Semak §. 246 hat nur פיוטבונא, aber פשוט fehlt). Demselben Worte begegnet man in פיטובן (oben S. 89 Anm. a), הפיטיבין (Benjamin de Tudela p. 26), Peytivini (Tovey, Anglia jud. p. 137). 10) פרישיש Parisis. Das Geld Parisis, das erst vor zweihundert Jahren aus der Rechnung verschwand, war S. 560 um ein Viertel schwerer als das Tournois. Daher sagt R. Jona (bei Parchi 93a), vier Sols Parisis betragen fünf Sols (דינר) Tournois, und 5 Sela seien 12½ Sols Parisis. Wenn nämlich (ib. 91b) die Mark 50 Tournois, d.i. 40 Parisis, beträgt und 16 Sela enthält, so kommen 2½ Parisis auf den Sela, und ein Livre auf 32 Denarien. 11) קנונש (?) ist bei Samuel b. Meir (Batra f. 165b) und dem Commentator der Chronik (I, 29, 7) die Uebersetzung von אדרכנים (Dareiken). 12) ריאליש (§. 15 Anmerkung).
§. 17. Immanuel (Mechabberot c. 20 S. 182) schliesst die Schilderung einer filzigen Hochzeitfeier mit dem Verse:
עמ׳ 561 („ציקינו”). פלורינים מזהב („פרחי זהב”) נזכרים לראשונה בקטע אצל „יוסיפון” (עמ׳ 669); לאחר מכן הם מופיעים אצל מחברים איטלקים, בין השאר אצל רקנאטי (פסקים, סי׳ 551, 558). „הגהות מרדכי” (כתובות, בסוף) קובעות את הדינר התלמודי כשני דוקטים („דוקט”) ונציאניים מכסף, ואברבנאל (שמות, לקראת הסוף) — את הכיכר המקראית כ־12,300 דוקטים איטלקיים. האם ה„עריים” הסיציליאניים הטובים, הנזכרים בשטר משנת 1272 (אזולאי, „שם הגדולים”, חלק 2, דף 36ב), הם Agosteri, או שמא יש לקרוא „טריים”, כלומר טארי?
§ 18. אם שטר חוב, מעיר ר׳ אליעזר בן נתן (ראב״ן, דף 110ב), נקוב בסכום בלי לפרש אם מדובר בליטרות, בדינרים או בפשיטים, זכאי המלווה רק לערך הקטן ביותר — פשיטים. מכאן שכינויים אלה של ליברה, שילינג ופפניג (§ 5) היו נהוגים גם בגרמניה ולכסף גרמני. כך כללה מחצית ליטרה עשרה דינרים (מאיר מרוטנבורג, תשובות, דפוס ד, סי׳ 209; „הגהות מיימוניות”, תשובות לשופטים, סי׳ 7), עשרים וחמישה דינרים היו חמישה יותר מליטרה (נימוקי ר׳ מנחם מרזבורק, דפים 84ד–85א), והליטרה הכילה 240 פשיטים (השוו „תרומת הדשן”, סי׳ 303). עתה יובן החישוב הבא (מאיר מרוטנבורג, שם, סי׳ 228): אם א, שרכושו ליברה אחת, וב, שרכושו תשע־עשרה ליברות, חייבים לתת יחד ליברה אחת בעניין שבו מחצית ההיטל משולמת בשווה בידי כל אחד ומחציתו לפי שיעור הרכוש — תחילה נותן כל אחד מהם חצי ליברה, ולאחר מכן א שנים־עשר פפניגים וב תשעה־עשר שילינגים; כך נותן א בסך הכול אחד־עשר שילינגים וב עשרים ותשעה, ושניהם יחד משלמים ארבעים שילינגים. מאחר שזהו סכום כפול, שהרי הם חייבים רק ליברה אחת, ישלם כל אחד את מחצית הסכום: א 5½ שילינגים וב 14½. מכאן עולה גם שבדרך כלל נקבע מס רכוש בשיעור חמישה אחוזים. היטלים וכספי צדקה נקבעו בקהילות באופן יחסי
אמרו יבורך בכפתור ופרח הקדים אביהו וכרכו560a בסנפר Der Sapphir, welcher hier auf den ersten Anblick der Blume gegenübergestellt wird, ist die armselige Bewilligung eines San Pero d. i. eines Paolo von zwölf Bajocchi (ביוקי, bei Immanuel a. a. O. פרוטות) statt eines Goldgulden; כפתר ist wahrscheinlich ein Scudo, in späteren Schriften gewöhnlich durch סקודי (Dr. Zahalon אוצר החיים 21d) oder מגנים (catal. Biscioni p. 24. Joseph ha-Cohen Chronik f. 25b) bezeichnet. Es kommen auch Bolognini (בולונייני Biscioni p. 116) oder Soldi von Bologna, häufiger Giulii (יוליאי) von zehn Bajocchi vor; zehn Giulii gehen auf einen Scudo. Kalonymos bestimmt in der Purim-Mesachta c. 4 die Pruta zum vierten Theile eines römischen פשוט genannt פרוביסינו; Obadia Sforno (Schalschelet 89a) zum Bagatino (בגטינו) oder Viertel des Quattrino (קווטרינו); Joseph Kolon (RGA. N. 182) spricht von 60 Livre מרקיטי d. i. Venetianische Marchetti. Venetianische Goldgulden kommen in den Rechtsgutachten aus der ersten Hälfte des sechzehnten Jahrhunderts öfter vor, z. B. bei El. Misrachi (66), Jacob Berab (26. 42), Binj. Seeb (f. 111b), Samuel Kalai (67); bei dem letztern (83) wird auch der Zecchin S. 561 (ציקינו) erwähnt. Der goldenen Florenen (פרחי זהב) gedenkt zuerst eine Stelle bei Josippon (p. 669); später erscheinen sie bei italiänischen Autoren, unter andern bei Recanate (Pesakim §§. 551. 558). Die Hagahot Mordechai (Ketubot, Ende) bestimmen den talmudischen Denar zu 2 silbernen Dukaten (דוקט) von Venedig, Abravanel (Exod. gegen Ende) den biblischen Kikkar zu 12300 italiänischen Dukaten. Ob die guten Sicilischen עריים, deren eine Urkunde vom Jahre 1272 (Asulai, Schem Th. 2 f. 36b) erwähnt, Agosteri bedeuten, oder ob טריים d. i. Tari gelesen werden muss?
עמ׳ 562 לפי מספר הליברות (ספר חסידים, סי׳ 278, 1046, 1047, 1078; „תרומת הדשן”, סי׳ 342). מאחר שהכסף, ובייחוד הפפניגים, הוטבעו בתכולה פחותה והולכת, כבר לפני שבע מאות שנה הבחינו בין פפניגים ישנים לחדשים (ראב״ן, דף 17ג); ליברת הפפניגים („ליטרא פשיטים”; שם, דף 95ג; מאיר מרוטנבורג, תשובות, סי׳ 911; מנחם מרזבורק, דף 84ד), או ליברת החשבון, ירדה בערכה והתרחקה יותר ויותר מן הליברה המקורית. משום כך מעירים שליטרה סתם פירושה ליברת חשבון (מאיר מרוטנבורג, תשובות, דפוס ד, סי׳ 95; „הגהות מיימוניות”, תשובות לאישות, סי׳ 13; מרדכי ו„הגהות אשרי” לסוף כתובות). תמורת ליברה של פפניגים טובים נתנו עד המאה השלוש־עשרה מארק אחד, ור׳ שמחה מכנה זאת כסף כבד או „ליכריינש” (מאיר מרוטנבורג, שם; ראב״ן, סי׳ 106 ודף 96ג; רוקח, סי׳ 360); לאחר מכן ירדה ליברת הפפניגים עד ל־⅖, ¼ וכדומה של מארק כסף טהור. הערך הנמוך ביותר היה להלרים („הליש”), שנקראו על שם ההלר או הפפניג מנחושת של האל („הלא”; ראו יעקב וייל, תשובות, סי׳ 139), שליברה ממנו בנירנברג, למשל, הייתה שווה גולדן אחד במאה הארבע־עשרה. ליברות הלרים נזכרות לעתים קרובות (ראו, מלבד מאיר מרוטנבורג, סי׳ 95, 253 ו„הגהות מיימוניות”, שם, גם אשר, תשובות, עב, ו; מרדכי לכתובות, סי׳ 281; יעקב לוי, תשובות, סי׳ 129). גם בתעודה מוורמס משנת 1377, המצויה בכתב יד, ובה מתחייבת קהילת וורמס לשלם לעיר עשרים אלף גולדנים, מופיעים הלרים ישנים. הפפניג הלבן, שהיה שווה שנים־עשר הלרים, נקרא גם „לכן” (מאיר מרוטנבורג, שם, סי׳ 307; יעקב לוי, שם, סי׳ 112); עשרים פפניגים היו אונקיה אחת (ראב״ן, דפים 89ד, 96ג; רוקח, שם), ועשרה פפניגים — הנקראים דבר מועט לעומת מארק, ראו ספר חסידים, סי׳ 567 — היו לוט אחד („לוט”; מנחם מרזבורק, דפים 80ד–81ב); מחצית הפפניג צוינה ב„מחצית” (ראב״ן,
עמ׳ 563 דף 108ד; ספר חסידים, סי׳ 526, 527; מרדכי, פרק א, הערה). לעתים נזכר מטבעם של מקומות מסוימים, למשל מטבע מיינץ ומטבע קלן (ראב״ן, דף 133א), ליברות נירנברגיות (מאיר מרוטנבורג, תשובות, סי׳ 977), מטבע רייני (יעקב וייל, תשובות, סי׳ 14) ומארק וורמסי (ראב״ן, סי׳ 52, בתחילתו).563a הגרושים (grossi, gros), ששישים עד שישים וארבעה מהם היו במאה השלוש־עשרה מארק כסף טהור אחד, נקראו „גדולים” („הגהות מרדכי”, כתובות, סי׳ 311; „תרומת הדשן”, סי׳ 312; יעקב וייל, תשובות, סי׳ 136; משה מינץ, תשובות, סי׳ 109) או „גסים” (יוסף קולון, תשובות, סי׳ 104). בשליש האחרון של המאה הארבע־עשרה השוו שני גרושים לחמישה דוקטים ונציאניים מכסף, ו־96 גרושים לעשרה גולדנים מזהב („הגהות מרדכי”, שם); היחס האחרון מתאים למאה גרו מאביניון, שהיו שווים באראגון לעשרה גולדנים. הגולדנים נקראו „פרחים”, ומאוחר יותר „זהובים” (יעקב וייל, תשובות, סי׳ 39); הפלורן („פלורין”; ראו משה מינץ, תשובות, סי׳ 10, דף 18ג) מתואר בידי יעקב וייל (שם, סי׳ 14) כמטבע היידלברגי ישן וטוב, שמצויר עליו שושן, וששמו בא מן המילה flor, שפירושה פרח. מארק הכסף הטהור נקרא גם „צרוף” (מאיר מרוטנבורג, תשובות, דפוס ד, סי׳ 95) או „זקוק כסף”, להבדיל מן הסכום המטבעי מארק, שסומן ב„זקוק” סתם או בציון נוסף של מספר השילינגים וכדומה („תרומת הדשן”, סי׳ 342; משה מינץ, שם, סי׳ 109). בסביבות שנת 1340 נראה שמארק כסף היה שווה חמישה גולדנים („אגודה”, כתובות, סי׳ 75); כשישים שנה לאחר מכן קיבלו תמורת ארבע ליברות וינאיות, שערכן שישה גולדנים, מארק כסף אחד; אבל ארבעים שנה לאחר מכן לא התקבל מארק כסף שבור בפחות מחמש ליברות וינאיות, וגם ערכם של הגולדנים פחת („תרומת הדשן”, שם; יעקב וייל, תשובות, סי׳ 14). גולדנים ישנים נקראו גם „שוק” (שם, סי׳ 136; וב„דינין”, § 1), שפירושו Schock [שישים פפניגים] או Markt [במקום Mark].
עמ׳ 564 אצל אותו מחבר נזכרת פיסת זהב שמשקלה שלושים גולדנים, שניתנה כמשכון תמורת עשרים וארבעה גולדנים הונגריים (שם, סי׳ 153). בהערכות שווי חישבו תכשיטי זהב לפי „משקל”, שבממוצע היה שווה חצי ליברה וינאית („תרומת הדשן”, שם); כנראה הכוונה כאן לגריין, ש־96 מהם הם מארק אחד. מכאן יתקבלו ארבעים ושמונה ליברות למארק זהב; ומאחר שמארק כסף היה שווה חמש ליברות, מתקבל כאן אותו יחס של 96 לעשרה כמו בגרושים ובגולדנים מזהב, ששניהם נטבעו בתחילה במשקל זהה ולכן ייצגו את יחס ערכם של שתי המתכות היקרות. הכינוי „זהוב” לגולדן נשאר בשימוש, ואילו „פשיט” לפפניג שכיח פחות; אך ה„דינר”, לאחר שהיה בזה אחר זה דנריוס, אוראוס, מתקאל, סול, גרו, סואלדו ושילינג, נעלם עם ימי הביניים.
[540a] „זוז” בפירושי המשנה למקום וב„מנחת יהודה”, שם; ואילו במהדורות שלנו וב„ערוך”, ערך לטר, הנוסח הוא „זין”.
[541a] השוו רש״י ותוספות לזבחים קטז ע״ב.
[543a] אותו דבר מובא מכתב יד עתיק אצל בנימין זאב, תשובות, סי׳ 364, 372, אלא ששם נזכר בטעות רש״י במקום גרשום.
[545a] „קורט”, „קירטא” — granum — מצויים פעמים רבות במשנה (מנחות א, ב) ובגמרא. נראה שגם „קרט בקרט” בירושלמי בבא מציעא ד, א הוא באותה משמעות.
[548a] ב„אמרי נועם” של יוסף שלום גליאנו נאמר „פ׳ לבנים”, כלומר שמונים אספר; על פיו יש לתקן את Orient (1845), גיליון ספרותי 10, עמ׳ 146.
[556a] שם נדפס: „ומשקלו עשרה זהב” [במקום „ומשקלם עשר׳ כסף אישטרילינש”], וכך גם ב„מאור עיניים”, דף 171א; „ס״ו שעורות” [במקום „צ״ו שעורות”]; הבזנט נקרא „כואנך” [במהדורת ליסבון נדפס פעמיים בשיבוש „כואנד”, „כונאד”], השש־דאנק — „ששדינ׳”, והדינר — „כונדו”; במשפט „בכתובות שלהן” חסרה גם המילה „שלהן”. גם במהדורת ליסבון נדפס „כרוב” במקום „חרוב”.
[557a] „מנה מלירי״ש”; הדבר מזכיר גם את ה־milersios שעברו בוולנסיה בסביבות שנת 1213 (Saëz, שם, עמ׳ 308). האחרים נקראים „ויאליש”, שבמקומו אני קורא „ריאליש” (reales, royales).
[560a] כך במהדורת קושטא; במהדורת ברלין: „בסנפיך”.
[563a] מה הם „ברגש” ו„מורדיש” (יעקב לוי, תשובות, סי׳ 112)?
§. 18. Ist ein Schuldbrief, bemerkt R. Elieser b. Natan (ראב"ן 110b), auf eine Summe ausgestellt, ohne nähere Angabe, ob es Litra, Denare oder Peschitim seien, so hat der Darleiher nur auf den kleinsten Werth, auf Peschitim, Anspruch. Demnach waren diese Bezeichnungen von Pfund, Schilling, Pfennig (§. 5) auch in Deutschland und für deutsches Geld gebräuchlich. Also bestand die halbe Litra aus zehn Denaren (Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 209, Hagahot Maim. RGA. zu שופטים N. 7), 25 Denare waren 5 mehr als eine Litra (Nimmuke R. Menachem Merseburg f. 84d, 85a), und die Litra enthielt 240 Peschitim (vgl. Terumat hadeschen N. 303). Nun ist folgende Berechnung (Meir Rothenb. a. a. O. N. 228) verständlich: Wenn A, der ein, und B, der neunzehn Pfund im Vermögen hat, in einer Sache, wo die Abgabe halb für jeden gleich, halb nach dem Vermögenssatz gezahlt wird, zusammen ein Pfund zu geben haben: so giebt zunächst jeder von beiden ein halbes Pfund, alsdann A 12 Pfennige, B 19 Schilling, so dass im Ganzen A 11 und B 29 Schilling, sie also zusammen 40 Schillinge erlegen. Da diess nun der zwiefache Betrag ist, indem sie nur ein Pfund schuldig sind; so zahlt jeder die Hälfte, nämlich A 5½, B 14½ Schilling. Hieraus ist zugleich ersichtlich, dass in der Regel eine Vermögenssteuer zu 5 Prozent angesetzt wurde. Abgaben und Armengelder wurden in den Gemeinden pro S. 562 Rata nach Pfunden bestimmt (Buch der Frommen §§. 278. 1046. 1047. 1078, Terumat hadeschen N. 342). Da das Geld und insonderheit die Pfennige immer schlechter ausgemünzt wurden, so machte man bereits vor 700 Jahren einen Unterschied zwischen alten und neuen Pfennigen (ראב"ן 17c); das Pfund Pfennige (ליטרא פשיטים, ib. 95c, Meir Rothenb. RGA. N. 911, Menachem Merseburg f. 84d) oder das Zahlpfund ging im Werthe herunter, sich immer mehr von dem ursprünglichen Pfunde entfernend. Daher wird bemerkt, dass Litra schlechthin das Zahlpfund bedeute (Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 95, Hagahot Maim. RGA. zu אישות N. 13, Mordechai und Hagahot Ascheri zu Ketubot Ende). Für ein Pfund guter Pfennige gab man bis in das dreizehnte Jahrhundert ein Mark, und R. Simcha nennt diess schweres Geld oder ליכריינש (Meir Rothenb. a. a. O. ראב"ן N. 106 und f. 96c, Rokeach §. 360); später sank das Pfund Pfennige bis ⅖, ¼ etc. der Mark fein. Den geringsten Werth hatten die Häller (הליש), so benannt nach dem kupfernen Häller oder Pfennige aus Hall (הלא, s. Jacob Weil RGA. N. 139), wovon das Pfund in Nürnberg z. B. im 14. Jahrh. einen Gulden betrug. Von Häller-Pfunden ist öfter die Rede, s. ausser Meir Rothenb. N. 95, 253 u. Hagah. Maim. a. a. O., Ascher RGA. 72, 6. Mordechai zu Ketubot §. 281, Jacob Levi RGA. N. 129. Auch in der handschriftlichen Wormser Acte vom Jahre 1377, in welcher die Gemeinde von Worms sich zu einer Zahlung von 20 tausend Gulden an die Stadt verpflichtet, kommen alte Häller vor. Der zwölf Häller betragende Weisspfennig hiess auch לכן (Meir Rothenb. a. a. O. N. 307, Jacob Levi a. a. O. N. 112); zwanzig Pfennige machten eine Unze (ראב"ן f. 89d. 96c. Rokeach a. a. O.), zehn Pfennige — die nur ein Geringes gegen eine Mark heissen, s. Buch der Frommen §. 567 — ein Loth (לוט, Menachem Merseburg f. 80d, 81b) aus; den halben Pfennig bezeichnete man mit מחצית (ראב"ן) f. 108d, Buch der Frommen §§. 526, 527, Mordechai c. 1 S. 563 Anm.). Bisweilen wird das Geld einzelner Orte erwähnt, z. B. Mainzisches und Köllnisches (ראב"ן f. 133a), Nürnbergische Pfunde (Meir Rothenb. RGA. N. 977), Rheinische Münze (Jacob Weil RGA. N. 14), eine Wormser Mark (ראב"ן N. 52 Anf.)563a. Die Groschen (grossi, gros), von denen im 13. Jahrhundert 60 bis 64 eine feine Mark hielten, hiessen גדולים (Hagahot Mordechai, Ketubot §. 311; Terumat hadeschen N. 312; Jacob Weil RGA. N. 136, Moses Minz RGA. N. 109) oder גסים (Jos. Kolon RGA. N. 104), und im letzten Drittel des 14. Jahrhunderts setzte man 2 Groschen 5 silbernen venetianischen Dukaten, und 96 Groschen 10 Goldgulden gleich (Hagahot Mordechai a. a. O.); das letztere Werthverhältniss entspricht den 100 Gros von Avignon, die in Aragon zehn Gulden betrugen. Die Gulden hiessen פרחים, später זהובים (Jacob Weil RGA. N. 39); der Floren (פלורין s. Moses Minz' RGA. N. 10 f. 18c) wird von Jacob Weil (a. a. O. N. 14) als gutes altes Heidelberger Geld beschrieben, worauf eine Lilie abgebildet, und das von flor, welches Blume bedeutet, seinen Namen hat. Die feine Mark wurde auch צרוף (Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 95) oder זקוק כסף genannt; zur Unterscheidung von der Geldsumme Mark, die זקוק schlechthin oder mit näherer Angabe der Anzahl Schillinge u. s. w. bezeichnet wurde (Terumat hadeschen N. 342, Moses Minz a. a. O. 109). Um das Jahr 1340 scheint eine Mark Silber 5 Gulden betragen zu haben (Agudda, Ketubot §. 75); etwa sechzig Jahre nachher bekam man für 4 Pfund Wiener, die 6 Gulden galten, eine Mark Silber, aber vierzig Jahre später die Mark Bruchsilber nicht unter 5 Pfund Wiener, und auch der Werth der Gulden ward geringer (Terumat hadeschen a. a. O, Jac. Weil RGA. N. 14). Alte Gulden hiessen auch שוק (ib. N. 136, und דינין §. 1), welches entweder Schock [60 Pfennige] oder Markt [st. Mark] bedeutet. S. 564 Bei demselben Autor ist von einem 30 Gulden schweren Goldstück die Rede, welches für 24 Ungarische Gulden versetzt worden (ib. N. 153). Goldene Geschmeide hat man bei Abschätzungen das „Mischkal“ durchschnittlich zu einem halben Pfund Wiener berechnet (Terumat hadeschen a. a. O.); vermuthlich ist hier ein Gran, wovon 96 eine Mark ausmachen, gemeint. Diess gäbe 48 Pfund für die Mark Gold, und da die Mark Silber 5 Pfunden gleich stand: so findet hier dasselbe Verhältniss von 96 zu 10 wie bei den Groschen und Goldgulden statt, die ursprünglich beide gleich schwer ausgemünzt wurden, und daher das Werthverhältniss beider edlen Metalle darstellten. Der Ausdruck זהוב für Gulden ist geblieben, weniger gebräuchlich ist פשיט für Pfennig; aber der דינר ist, nachdem er der Reihe nach Denarius, Aureus, Mithkal, Sol, Gros, Sueldo, Schilling gewesen, mit dem Mittelalter verschwunden.
[540a] זוז in den Mischna-Commentarien zu d. St. und bei Minchat Jehuda a. a. O.; aber unsere Ausgaben und der Aruch (v. לטר) haben זין.
[541a] Vgl. Raschi und Tosafot zu Sebachim 116b.
[543a] Dasselbe aus einer alten Handschrift bei Binjamin Seeb RGA. 364 und 372, wo aber irrthümlich Raschi statt Gerschom genannt wird.
[545a] קורט, קירטא granum öfter in Mischna (Menachot 1, 2) u. Gemara. Das קרט בקרט Jerus. Mezia 4, 1 scheint derselben Bedeutung.
[548a] In Joseph Schalom Galiano's אמרי נועם heisst פ' לבנים: achtzig Asper, wonach Orient 1845 L. Bl. 10 S. 146 zu berichtigen.
[556a] Daselbat ist gedruckt: ומשקלו עשרה זהב [ומשקלם עשר' כסף אישטרילינש], welches auch Meor Enajim f. 171a hat; ס"ו שעורות [צ"ו שעורות]; der besant heisst כואנך [in der Ausgabe von Lissabon nur zweimal fehlerhaft כואנד, כונאד], der Sechs-Dank ששדינ', der Dinar כונדו; auch fehlt in dem Satze בכתובות שלהן das Wort שלהן. כרוב statt חרוב hat auch die ed. Lissabon.
[557a] מנה מלירי"ש, das auch an die in Valencia um das Jahr 1213 gangbaren milerslos (Saëz a. a. O. S. 308) erinnert; die anderen heissen ויאליש, statt dessen ich ריאליש (reales, royales) lese.
[560a] so in der ed. Cstpl., die Berliner Ausgabe hat בסנפיך
[563a] Was sind ברגש ומורדיש (Jacob Levi RGA. N. 112)?
Zur Textherstellung
Zusammengeführt aus der abgeschlossenen Korrekturlage der Seiten page-0547–page-0576 in ~/ocr-lab/projects/zur-geschichte/ocr/claude-sonnet-v1/, deren Lesungen Seite für Seite am Scan geprüft und in review/claude-sonnet-v1-flags.md verzeichnet sind. Die Orthographie von 1845 ist unverändert beibehalten. [S. N] bezeichnet den Beginn der gedruckten Seite N.
Seitenübergänge: 29 Übergänge — 25× CONT, 2× HYPH, 2× NEW. Die Einzelentscheidungen stehen in joins/07_muenzkunde.tsv; zweifelhafte Fälle wurden am Seitenbild entschieden (ein Absatz beginnt in diesem Druck mit einem Einzug von etwa einem Geviert).
Umfang: 30 Absätze, 9 Fußnoten, 30 Seitenmarken (S. 535–564).
עמ׳ 35. התוספות המכונות „תוספות שַׂנְס” לעדויות (דסאו 1813, קוורטו) הן פירוש שנכתב כנראה בפרובנס במאה השלוש־עשרה, שכן אברהם בן דוד מובא בו פעמים רבות כל כך.
עמ׳ 41. תוספות ר׳ פרץ לבבא קמא הנזכרות בעמ׳ 312, הערה h (58 דפי פוליו, ובהם הערות אחדות) נתחברו בידי אחד מתלמידיו. הוא מביא גם את יחיאל (דף 11א), יונה (12ב) ושמשון מקוּסי (64ב), מפנה אל תוספותיו לסנהדרין (100א), וטוען שהצרפתית המשובחת ביותר מדוברת ב„טריגונא” (בורגונדיה?).
עמ׳ 42, שו׳ 8: במקום von צ״ל vor.
עמ׳ 47, שו׳ 6 מלמטה: נראה שיש למחוק את Abin ולקרוא „אביו” [אביו של ר׳ אליעזר הלוי]. השוו מרדכי חולין, סי׳ 960–961; הגהות אשרי, שם, פרק ג, סי׳ 16. גם במהדורת ונציה של „שערי דורא” מופיע, ובצדק, „ראב״ן” במקום „ר׳ אבין”.
עמ׳ 49. ההשערה שעזרא זהה לעזרא הנביא מתאשרת בתוספות לבבא קמא הנזכרות לעיל, שבהן (דף 23ב) „הרב הנביא ממוקונטור” מציין את „רבינו דמונקטור עזרא” אצל מאיר מרוטנבורג, תשובות, דפוס ד, סי׳ 312. „נביא” („ספר הישר”, דף 78ד) היה תואר כבוד.
S. 1 Z. 12 st. bereitet l. breitet.
35. Die sogenannten Sens-Tosafot zu Edujot (Dessau 1813 in 4) sind ein Commentar, der wahrscheinlich im 13. Jahrhundert in der Provence geschrieben ist, da Abraham b. David darin so häufig angeführt wird.
41. Die — S. 312 Anm. h angeführten — Tosafot des R. Perez zu Kama (58 Bl. fol. mit einzelnen Anmerkungen) haben einen Schüler desselben zum Verfasser, der auch Jechiel (11a), Jona (12b), Simson de Coucy (64b) anführt, auf seine Tosafot zu Sanhedrin verweist (100a) und behauptet, das beste Französisch werde in טריגונא (Bourgogne?) gesprochen.
42 Z. 8 st. von l. vor.
47 Z. 6 v. u. Abin muss wohl gestrichen, und אביו [der Vater des R. Elieser halevi] gelesen werden. Vgl. Mordechai Chullin §. 960. 961, Hagahot Ascheri ib. c. 3 §. 16. Auch in Schaare Dura ed. Vened. heisst es statt ר' אבין richtiger ראב"ן.
49. Die Vermuthung, dass Esra identisch ist mit Esra dem Propheten, bestätigen die erwähnten Tosafot zu Kama, wo (23b) הרב הנביא ממוקונטור den רבינו דמונקטור עזרא bei Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 312 bezeichnet. נביא (Hajaschar 78d) war ein Ehrentitel.
עמ׳ 50, שו׳ 14. הכוונה לספר „אור זרוע” בתוספות חולין מז ע״ב: „כתב ה״ר יצחק בספרו”.
עמ׳ 58, שו׳ 2. על שאלתו של ר׳ מאיר בן משה יוון משיב ר׳ שמחה משפיירא ב„שבלי הלקט”, חלק ב, כתב יד, סי׳ 41.
עמ׳ 58, שו׳ 13. בתוספות לבבא קמא הנזכרות לעיל (דף 46ב) מובא רק ר׳ יוסף בן מאיר.
— ר׳ מנוח („פירושים” לסוכה, דף 46ב) מצטט את חידושי ר׳ ישעיה, שבהם מובא ר׳ שמואל בן יוסף, שלמד מסבו ר׳ שמואל.
עמ׳ 62. בכתב היד של „לקח טוב” למגילות מעתיק טוביה, מלבד פתיחות עיוניות ופרטים אחדים, רק את המדרש. נוסף על אביו הוא מביא פעם אחת גם את ר׳ שמשון.
עמ׳ 63, הערה b. השוו חתימת בנו: „יעקב בן רבינו יצחק ברבי אלעזר הלוי”, בתשובות שלמה אדרת, חלק ב, סי׳ 30, ושם יש לקרוא „ברבי” במקום „לרבי”.
עמ׳ 66, שו׳ 14 מלמטה: במקום 38, 22 צ״ל 38, 12.
עמ׳ 67, סוף שו׳ 17: במקום 4א צ״ל 44א.
עמ׳ 69, באמצע. קודקס סראוואל [מס׳ 6] מכיל, לפי הרשימה, את פירושי קרא לשמואל, ירמיהו, תרי עשר, איוב, איכה, אסתר, עזרא ונחמיה.
עמ׳ 70, א. חסר גם הפירוש לפרשת „פנחס”.
עמ׳ 73. ייתכן שפירוש דברי הימים שבמהדורת הכתובים, נאפולי 1487, הוא קיצור של הפירוש הנדפס שלפנינו; השוו de Rossi, Annales, המאה הט״ו, עמ׳ 53.
עמ׳ 76, הערה a. תשובה של יהודה החסיד מובאת בתשב״ץ, סי׳ 219.
עמ׳ 88. אליאב נזכר ב„שיטה” לבבא קמא נב ע״א.
עמ׳ 92. איסרליין מביא ב„ביאורים” (דף 14ד) את ה„מסורת” של ר׳ מאיר מרוטנבורג.
S. 50 Z. 14. Das Buch Or Sarua ist gemeint in Tos. Chullin 47 b: כתב ה"ר יצחק בספרו
58 Z. 2. Die Anfrage von R. Meir b. Moses Jawan beantwortet R. Simcha aus Speier bei Schibbole haleket Th. 2 ms. §. 41.
58 Z. 13. In den vorgedachten Tosafot zu Kama (46b) wird bloss R. Joseph b. Meir aufgeführt.
— R. Manoach (פירושים, zu Succa, f. 46 b) citirt die Novellen des R. Jesaia, wo R. Samuel b. Joseph, der von seinem Grossvater R. Samuel gelernt, angeführt wird.
62. Im Lekach tob ms. zu den Megillot excerpirt Tobia, die betrachtenden Eingänge und Einzelnes abgerechnet, nur den Midrasch. Ausser seinem Vater führt er einmal auch R. Simson an.
63 Anm. b. Vgl. die Unterschrift seines Sohnes: יעקב בן רבינו יצחק ברבי אלעזר הלוי in Sal. Aderet RGA. Th. 2 N. 30, wo ברבי statt לרבי zu lesen ist.
66 Z. 14 v. u. st. 38, 22 l. 38, 12.
67 Z. 17 Ende st. 4 a l. 44 a.
69 Mitte. Der Saravalsche Codex [N. 6] enthält — dem Verzeichnisse zufolge — Kara's Commentarien zu Samuel, Jeremia, den Zwölf, Hiob, Klagel., Esther, Esra, Nehemia.
70. A. Auch fehlt der Commentar zu dem Abschnitte פנחס
73. Der Commentar der Chronik in der Ausgabe der Hagiographen Neapel 1487 ist vielleicht ein Auszug des uns vorliegenden gedruckten; vgl. de Rossi Annal. sec. XV. p. 53.
76 Anm. a. Ein Gutachten Jehuda's des Frommen wird in Taschbez §. 219 angeführt.
88. Eliab wird in Schittah zu Kama 52 a genannt.
92. Die מסורת von R. Meir Rothenburg führt Isserlein in den באורים (14 d) an.
עמ׳ 105. ייתכן שה„פשטים” של אביגדור לתורה ולמגילות אצל Wolf, כרך 4, עמ׳ 750, לקוחים מ„ספר הקנה” שלו.
עמ׳ 109. במהדורת ל׳ דוקס ל„טעמי המקרא” של אבן בלעם נדפס שירו של רבנו תם על הטעמים.
עמ׳ 111. כללי הניקוד של משה הנקדן נדפסו גם בנפרד, וילנה 1822, 32 דפי אוקטבו, עם פירוש קצר מאת צבי בן מנחם נחום.
עמ׳ 116. קטעים אחדים מכתב היד „עין הקורא” מצויים אצל Buxtorf, De punctorum antiquitate, עמ׳ 209, 210, 225.
עמ׳ 124, שו׳ 7. ר׳ אליעזר היה רבם של שני רבותיו של רש״י ששמם יצחק („הפרדס”, דפים 33א, 42א; ראב״ן, דף 69ד).
עמ׳ 126, הערה o. גם הרמב״ן מכונה „אבי החכמה”, בראש „האמונה והבטחון”.
עמ׳ 127, הערה a. השוו הערתו של ד״ר מ׳ זקס, Religiöse Poesie, עמ׳ 275.
עמ׳ 128, שו׳ 3 מלמטה: במקום 131 צ״ל 132.
— הערה i. ה„הנהגה” נספחה גם למנהגים בכמה סידורים מן המאה השש־עשרה. ואולם עשרים ושלושה הסעיפים שבסוף „תפילה”, אמסטרדם 1681, קוורטו, הפותחים במילים „ארח חיים למעלה”, אינם מאת ר׳ אשר.
עמ׳ 158, הערה c: במקום Cultur („תרבות”) צ״ל die Wissenschaft („המדע”).
עמ׳ 160, הערה a. ראו גם „אגודה”, עבודה זרה, סי׳ 59.
עמ׳ 163: במקום הערה c יש לקרוא: אזולאי, „שם הגדולים”, חלק ב, ע 34.
עמ׳ 165, למטה. חליפת מכתבים של מנחם אגלר [מאקוויליה] עם אברהם קלויזנר.
עמ׳ 172, שו׳ 7 מלמטה. השוו אזולאי, „שם הגדולים”, חלק ב, ע 7. ואולם אם קוראים ב„הפרדס” „ולכן בתי”, נעשית הבת לנכד.
S. 105. Abigedor's פשטים zu Pentateuch und Megillot bei Wolf t. 4 p. 750 sind vielleicht aus dessen ספר הקנה
109. In L. Dukes Ausgabe von ibn Balam's טעמי המקרא ist R. Tam's Gedicht von den Accenten abgedruckt.
111. Moses Nakdan's Punctationsregeln sind besonders erschienen Wilna 1822, 32 Bl. in 8, mit einem kurzen Commentar von Zebi b. Menachem Nachum.
116. Einige Stellen aus En hakore ms. hat Buxtorf de punctor. antiquitate p. 209. 210. 225.
124 Z. 7. R. Elieser war der Lehrer von Raschi's beiden Lehrern Namens Isaac (Hapardes 33a, 42a) ראב"ן f. 69d).
126 Anm. o. Auch Nachmanides heisst אבי החכמה, zu Anfang von האמונה והבטחון
127 Anm. a. Vgl. die Bemerkung bei Dr. M. Sachs religiöse Poesie S. 275.
128 Z. 3 v. u. st. 131 l. 132.
— Anm. i. Die הנהגה findet man auch in einigen Siddurim des 16. Jahrhunderts den Minhagim angefügt. Aber die mit ארח חיים למעלה beginnenden 23 §§. am Ende der Thefilla Amsterd. 1681 in 4 sind nicht von R. Ascher.
158 Anm. c. st. Cultur l. die Wissenschaft.
160 Anm. a. Auch Agudda, Aboda sara §. 59.
163 muss st. der Anm. c gelesen werden: Asulai, Schem Th. 2 ע 34.
165 unten. Menachem Aglar [aus Aquilaja] Briefwechsel mit Abraham Klausner.
170 Anm. Z. 5 füge hinzu: Kalonymos (Hapardes 45c).
— - - 6 die Worte „16b" gehören in Zeile 7.
— - - 8 am Ende füge hinzu: 36b.
172 Z. 7 v. u. Vgl. Asulai, Schem Th. 2 ע 7. Liest man indessen in Hapardes ולכן בתי, so verwandelt sich die Tochter in das Enkel.
עמ׳ 173, הערה e. השוו „אגודה”, בבא מציעא, סי׳ 99: הלוואת כסף לנוצרים היא עתה מקור מחייתנו העיקרי.
עמ׳ 174. שגם אנשים נכבדים שיחקו בקובייה מוסר יעקב אנטולי בכתב היד „מלמד” לפרשת „אם בחקותי”.
עמ׳ 180, הערה, שו׳ 2 מלמטה: אחרי 97 הוסף: „אגודה”, עבודה זרה, סי׳ 8.
עמ׳ 181, הערה b. „לשון נוצרי” בקודקס Rossi 315.
„לשון הנוצרים” אצל מנוח לרמב״ם, דף 24א.
עמ׳ 182. עולי רגל נקראים גם אצל בנימין, עמ׳ 108, „תועים”.
עמ׳ 183, שו׳ 18: במקום livres צ״ל sols.
עמ׳ 185. מרדכי, בבא בתרא, פרק ט, סי׳ 635: „מר”, בסביבות שנת 1030.
עמ׳ 189, שו׳ 3: במקום werden צ״ל worden.
עמ׳ 195, הערה a. ראו „ספר הישר”, סי׳ 692; תוספות פסחים קיח ע״ב.
עמ׳ 196, הערה. אצל אליעזר בן נתן, דף 34ד: „יתן אל לבו ויבין”; דף 93ד: „והמבין יבין”.
עמ׳ 197, הערה d. „פתרון” אצל גאון אלמוני („ערוך”, ערך כפן), שרירא והאי (ראו משה אלשקר, תשובות, סי׳ 74, דף 138א, שו׳ 14), ואליעזר בן נתן (ראב״ן, תחילת דף 47).
— שו׳ 8 מלמטה: לפני „לאבות” הוסף: פירוש לתורה, פעמים רבות, למשל שמות ח, כה; במדבר ז, ב; טז, טו; יח, יט; דברים לב, כד.
עמ׳ 201, הערה f. „סדרן” גם ב„הפרדס”, דף 62א.
— הערה g. ה„דייקנים” מכריזים שפסוק אחד במחזורים מיותר („הפרדס”, דף 41ד).
עמ׳ 208. סופרים: ישראל בן דוד (שנת 1285, חומש, קודקס סראוואל 5); אברהם בן שלמה (שנת 1299, מחזור, קודקס סראוואל 8).
עמ׳ 227, מס׳ 64, שו׳ 11: במקום 10 צ״ל 310.
עמ׳ 243. לפי הרשימה ששלח ש״ג שטרן, מצויים בידי סראוואל 52 כתבי יד ו־44 אינקונבולות מן המאה החמש־עשרה: שמונה משנת 1480, שתיים מ־1482, שתיים מ־1484, ארבע מ־1485, שתיים מ־1486, ארבע מ־1487, שתיים מ־1488, שתיים מ־1489, חמש מ־1490, שתיים מ־1491, שתיים מ־1492, שתיים מ־1494, ועוד שבע בלי שנת דפוס. מקומות הדפוס הם: נאפולי, שונצינו, מנטובה,
S. 173 Anm. e. Vgl. Agudda Mezia §. 99: Geld ausleihen an Christen ist jetzt unser Haupt-Nahrungszweig.
174. Dass auch Angesehene mit Würfeln spielten, berichtet Jacob Antoli in Malmad ms. zu אם בחקותי
180 Anm. Z. 2 v. u. nach 97: Agudda, Aboda sara §. 8.
181 Anm. b. לשון נוצרי in cod. Rossi 315.
לשון הנוצרים bei Manoach zum Maimonides f. 24a.
182 Wallbrüder heissen auch bei Benjamin 108 תועים
183 Z. 18 st. Livres l. Sols.
185 Mordechai, Batra c. 9 §. 635: מר, um das J. 1030.
189 Z. 3 st. werden l. worden.
195 Anm. a. Siehe Hajaschar 692, Tos. Pesachim 118b.
196 Anm. bei Elieser b. Natan f. 34d: יתן אל לבו ויבין; 93d: והמבין יבין
197 Anm. d. פתרון bei einem ungenannten Gaon (Aruch v. כפן), Scherira und Hai (s. Moses Alaschkar RGA. 74 f. 138a Z. 14), Elieser b. Natan (ראב"ן 47 Anf.).
— Z. 8 v. u. vor „zu Abot" füge hinzu: Commentar zum Pentateuch, öfter, z. B. Exod. 8, 25. Numer. 7, 2. 16, 15. 18. 19. Deut. 32, 24.
201 Anm. f. סדרן auch Hapardes 62a.
— — g. Die „Deikanim" erklären einen Vers in den Machsorim für überflüssig (Hapardes 41d).
208. Schreiber: Israel b. David (J. 1285, ein Pentateuch, cod. Saraval 5), Abraham b. Salomo (J. 1299, ein Machsor, cod. Saraval 8).
227 N. 64 Z. 11 st. 10 l. 310.
243. Saraval besitzt, dem von S. G. Stern eingesandten Verzeichnisse zufolge, 52 Handschriften und 44 Incunabeln des 15. Jahrhunderts, nämlich 8 von 1480, 2 von 1482, 2 von 1484, 4 von 1485, 2 von 1486, 4 von 1487, 2 von 1488, 2 von 1489, 5 von 1490, 2 von 1491, 2 von 1492, 2 von 1494 nebst 7 s. a. Die Druckorte sind: Neapel, Soncino, Mantua,
עמ׳ 569 פייבה די סאקו, ברשה, פרארה, בולוניה, איקסאר, גוודלחרה, זמורה, ליסבון ולייריה.
- עמ׳ 243. שני האחים רוזנטל בפשט כבר נפטרו; שלמה מת באביב 1845.
- עמ׳ 245. יש למחוק את הפסיק בסוף שורה 12.
- עמ׳ 256. קטע מ„ספר יוחסין”, מהדורת 1561, דף 47ב, מובא בנספח ל„אגדת בראשית” (וילנה 1802, אוקטבו).
- עמ׳ 267. משה גלהאר גם אצל למברגר (1623).
- עמ׳ 270, הערה, שו׳ 2: לפני 37 הוסף: מס׳ 4.
- עמ׳ 286, שו׳ 1 מלמטה: אחרי 233 חסר: Q.
- עמ׳ 291, בתחילה: במקום omo צ״ל lomo.
- עמ׳ 294. מאחר שיעקל סופר הגיה את מס׳ 187, נראה שגם ספרו, מס׳ 188, נדפס באותו בית דפוס.
- עמ׳ 301. עם דפוסי פראג מסביבות שנת 1650 יש למנות כנראה גם את „פרקי איפוקרטים”, באוקטבו קטן: האפוריזמים של היפוקרטס בתרגום יוסף דלמדיגו (Opp. 285 ו־816Q; Wolf, כרך 3, עמ׳ 87).
- עמ׳ 302, שו׳ 3 מלמטה: במקום כרך 2 צ״ל כרך 3.
- עמ׳ 306, הערה f, סוף שו׳ 2: במקום 5 צ״ל 2.
- עמ׳ 308, סוף הערה a: מדרש עשרת הדיברות, מס׳ 3; רבנו תם אצל ראב״ן, דף 148ב.
- עמ׳ 310, הערה, שו׳ 8 מלמטה: אחרי Scheschet הוסף: RGA.
- עמ׳ 312, הערה f. „הפרדס”, דף 23א.
- — הערה m. מאיר מרוטנבורג, תשובות, דפוס ד, סי׳ 305.
- עמ׳ 313, הערה e. „ישר״ו” נמצא גם בכתבי יד סראוואל מן השנים 1391 (קודקס 1), 1421 (קודקס 51), 1474 (קודקס 29), ובכתב יד מן המאה החמש־עשרה (קודקס 50).
- עמ׳ 314, שו׳ 7: יש לקרוא Herrlichkeit („הדר”).
- עמ׳ 320, הערה c. ראו גם ראב״ן, דף 134ד.
- עמ׳ 324, הערה d. תשובה ישנה אצל „הפרדס”, דף 5ב.
- עמ׳ 338, הערה b: אחרי „22א” הוסף: ושם „והברכה” באה אחרי „ע״ה”.
S. 569 Pieve de Sacco, Brescia, Ferrara, Bologna, Ixar, Guadalaxara, Zamora, Lissabon, Leiria.
S. 243 Die beiden Brüder Rosenthal in Pest sind bereits verstorben; Salomo starb im Frühling 1845.
245. Das Komma am Ende der Z. 12 zu streichen.
256. Eine Stelle aus dem Jichus-Buch ed. 1561 f. 47 b wird in dem Anhang zu Agadat Bereschit (Wilna 1802 in 8) angeführt.
267. Moses Gelhaar auch bei Lemberger (1623).
270 Anm. Z. 2 vor 37: N. 4.
286 Z. 1 v. u. hinter 233 fehlt: Q.
291 Anf. st. omo l. lomo.
294. Da Jäkel Sofer die Correctur von N. 187 besorgt hat, so ist sein Buch, N. 188, vermuthlich in derselben Druckerei erschienen.
301. Zu den Prager Drucken um das J. 1650 gehört wohl auch פרקי איפוקרטים in kl. 8, die Aphorismen des Hippokrates, von Joseph del Medigo übersetzt (Opp. 285 und 816 Q. Wolf t. 3 p. 87).
302 Z. 3 v. u. st. t. 2 l. t. 3.
306 Anm. f. Z. 2 Ende, st. 5 l. 2.
308 Anm. a Ende: Midrasch der Zehngebote N. 3. R. Tam bei ראב"ן f. 148 b.
310 Anm. Z. 8 v. u. hinter Scheschet füge hinzu: RGA.
312 Anm. f. Hapardes 23 a.
— — m. Meir Rothenb. RGA. in 4 N. 305.
313 Anm. e. ישר"ו findet sich auch in Saravalschen Handschriften aus den Jahren 1391 (cod. 1), 1421 (cod. 51), 1474 (cod. 29), und einer des 15. Jahrhunderts (cod. 50).
314 Z. 7 l. Herrlichkeit.
320 Anm. c, auch ראב"ן f. 134 d.
324 Anm. d. altes Rechtsgutachten bei Hapardes 5 b.
338 Anm. b. nach „22 a" füge hinzu: wo והברכה dem ע"ה folgt.
עמ׳ 340, הערה b. „זכותו יעמד עלי” אומר חריזי; ראו Tour du monde du R. Petachia, פריז 1831, עמ׳ 85.
עמ׳ 342. את שתי ההערות האחרונות יש לסמן h ו־i.
עמ׳ 345, הערה c. „תמ״ך” גם בהקדמה לפירוש הרמב״ם לתרומות.
עמ׳ 346, שו׳ 1 מלמטה: במקום „עדן” צ״ל „עד”.
עמ׳ 348. „וכבודו יהא מונח במקומו” אומר ר׳ מנוח („פירושים”, דף 30ב).
עמ׳ 359, הערה k. הקדמת שלמה קבולי לתשובות אליהו מזרחי.
עמ׳ 361, ב. „תנוח” ו„תהי” לפני „נפשו בגן אלהים” מצויים אצל יעקב בן אשר (לבמדבר יא, כז) ושמשון (לאותו פסוק). השוו את הביטויים הדומים בעמ׳ 343.
עמ׳ 363, הערה g: במקום 4ב צ״ל 4א.
עמ׳ 369, הערה d. ראו Dukes, Moses b. Esra, עמ׳ 15, הערה.
עמ׳ 394. לפי הודעת ש״ג שטרן, בחומת צ׳יווידאלה ליד גרץ מצויה על אבן כתובת עברית, ולפיה בב׳ בכסלו רכ״ה (1464) נמצא מצבה ישנה משנת קנ״ו לאלף הרביעי (?).
עמ׳ 425, שו׳ 14: במקום umgekommen („נספה”) צ״ל gereist („נסע”).
עמ׳ 431, שו׳ 12, יש לקרוא: יוסף ודוד נ׳, בני יצחק, אשר וכו׳.
עמ׳ 435, הערה b. מהדורת 1601, דף 21ב.
עמ׳ 430, הערה, שו׳ 6 מלמטה: במקום Cbabib צ״ל Chabib.
עמ׳ 440. יהושע אבן שושן חי בשנת 1713 בסלוניקי; ראו ההקדמה לתשובות חיים שבתי, שלושה חלקים.
— שו׳ 3 מלמטה. אברהם טולידאנו בסביבות 1640; ראו קונפורטי, דף 46א.
עמ׳ 454, הערה a. המספרים 24 ו־30 שייכים לתשובות שלמה בן צמח דוראן.
עמ׳ 457. „תנצבהחי” מופיע על מצבת רגנסבורג מס׳ 4 משנת 1297.
S. 340 Anm. b. זכותו יעמד עלי sagt Charisi, s. Tour du monde du R. Petachia, Paris 1831, p. 85.
342. Die beiden letzten Anmerkungen sind mit h) i) zu bezeichnen.
345 Anm. c. תמ"ך auch in der Vorrede vor dem Maimonidischen Commentar zu Terumot.
346 Z. 1 v. u. st. עדן l. עד
348. וכבודו יהא מונח במקומו sagt R. Manoach (פירושים f. 30b).
359 Anm. k. Salomo Kebuli Vorrede zu El. Misrachi Rechtsgutachten.
361 B. תנוח und תהי vor נפשו בגן אלהים haben Jacob b. Ascher (zu Numer. 11, 27) und Simson (zu ders. Stelle). Vergl. die ähnlichen Ausdrücke S. 343.
363 Anm. g. st. 4b l. 4a.
369 Anm. d. Siehe Dukes: Moses b. Esra S. 15 Anm.
394 Nach S. G. Stern's Mittheilung ist in der Mauer von Cividale bei Görz auf einem Steine eine hebr. Inschrift, dass man am 2. Kislev 225 (A. 1464) einen alten Leichenstein vom Jahr 156 des vierten (?) Tausend gefunden.
425 Z. 14 st. umgekommen l. gereist.
431 Z. 12 l. Joseph und David N., Söhne Isaac's, welchen u. s. w.
435 Anm. b. ed. 1601 f. 21b.
430 Anm. Z. 6 v. u. st. Cbabib l. Chabib.
440 Josua Ab. Schoschan lebte A. 1713 in Salonichi s. die Vorrede zu Chajim Schabtai RGA. 3 Theile.
— Z. 3 v. u. Abraham Toledano um 1640, s. Conforte f. 46a.
454 Anm. a. Die Nummern 24. 30 gehören den RGA. von Sal. b. Zemach Duran.
457. Das תנצבהחי ist auf dem Regensburger Grabstein N. 4 vom J. 1297.
עמ׳ 461, הערה, שו׳ 1 מלמטה: אחרי חלק 3 יש להוסיף: מדור 2, מס׳ 12 [„בית הלחמי”].
עמ׳ 469, שו׳ 4. אותה ביקורת חלה ביתר שאת על Geschichte der Israeliten מאת דסאוור, ארלנגן 1846, עמ׳ 393, שלפי עמוד השער עובדה על פי המקורות הטובים ביותר.
461 Anm. Z. 1 v. u. Hinter Th. 3 hinzuzufügen: Abschn. 2. N. 12. [בית הלחמי]
469 Z. 4. Derselbe Vorwurf trifft in weit stärkerm Grade Dessauer's Geschichte der Israeliten, Erlangen 1846, S. 393, die dem Titelblatt zufolge nach den besten Quellen bearbeitet ist.
תולדות יצחק, mit der Einleitung שערי ציון (M.) 44. 338. 461. 479 u. f.
תולדות קידושין (M.) 38. 45.
תנ״ך 207 Anm. d.
תורת המנחת (H. h. 56) 355. 516.
תשובות (Opp. 764F.) 312.
תשובות רבינו האי 197. 309. 327. 342.
תשובות ר׳ יהודה בר אשר 187. 327. 343. 425. 430. 438. 462. 465. 509.
תשובות ר׳ שמואל חסון 424.
מפתח שמות האנשים
עמ׳ 575
(אצל אנשים הנושאים אותו שם בלי שאפשר להוכיח כי הם אדם אחד, המספרים הנוגעים להם מופרדים בקווים.)
S. 575
(Bei Personen, die denselben Namen führen, ohne erweislich identisch zu
sein, sind die bezüglichen Zahlen durch Striche getrennt.)
A.
A. 44.
Aaron 47. 100.-64.-88. 93.
97.-102.-233.-254.-516.
— b. Aaron 209.
— Alfandari ראו A.
— Alrabi ראו A.
— Berechja 260.
— Chabib ראו C.
— ha-Cohen 47.-97. 101.-
106.-224.-476.
— — b. Chajim 207.
— — b. Joseph 99.
— b. Elia 379.
— Hamon ראו H.
— Harari ראו H.
— d. Heilige 194.
— b. Joseph 80.
— a. קוטוביירה 96.
— ha-Levi 474.
— — b. Pinchas 474.
— Loria ראו L.
— b. Mordechai 411.
— Nachmias ראו N.
— a. פטר 97.
— a. Regensburg 47.
— b. Samuel 449.
— Zarfathi 93.
Abas, Sam. 235.
Abbamari Eligedor 480. 482.
— ha-Jarchi 462. 463. 477. 478.
A.
A. 44.
Aaron 47. 100.-64.-88. 93.
97.-102.-233.-254.-516.
— b. Aaron 209.
— Alfandari s. A.
— Alrabi s. A.
— Berechja 260.
— Chabib s. C.
— ha-Cohen 47.-97. 101.-
106.-224.-476.
— — b. Chajim 207.
— — b. Joseph 99.
— b. Elia 379.
— Hamon s. H.
— Harari s. H.
— d. Heilige 194.
— b. Joseph 80.
— a. קוטוביירה 96.
— ha-Levi 474.
— — b. Pinchas 474.
— Loria s. L.
— b. Mordechai 411.
— Nachmias s. N.
— a. פטר 97.
— a. Regensburg 47.
— b. Samuel 449.
— Zarfathi 93.
Abas, Sam. 235.
Abbamari Eligedor 480. 482.
— ha-Jarchi 462. 463. 477. 478.
Abba Nasia ראו Joseph A. N.
Aben Esra ראו Abr. b. Esra.
— Matka Alfakar ראו A.
— Schoschan ראו S.
Abigdor ha-Cohen 38. 42. 193.
— a. Frankreich 104.
— b. Isaak 86.
— - Jacob Israel 209.
— Kara ראו K.
— b. Natan 104.
— Sofer 298.
Abin 47. 50. 565.
Abi Simra ראו S.
Aboab, Isaak 234.
Jac. b. Sam. 245.
Sam. 300.
Abrabalia,Joseph b.Baruch409.
Abraham 42.-45.-60.-88.-93.-
101.-406.-410.-516.-השוו
A. b. Joseph.
— b. Abigdor 273.
— - Abraham 42.
— Abulafia ראו A.
— Alchadev ראו A.
— Aldoya ראו A.
— b. Alexander 165.
— Alfakar ראו A.
— Alnaqua ראו A.
— de Balmes ראו B.
— b. Baruch 162.
— Bedarschi ראו B.
Abba Nasia s. Joseph A. N.
Aben Esra s. Abr. b. Esra.
— Matka Alfakar s. A.
— Schoschan s. S.
Abigdor ha-Cohen 38. 42. 193.
— a. Frankreich 104.
— b. Isaak 86.
— - Jacob Israel 209.
— Kara s. K.
— b. Natan 104.
— Sofer 298.
Abin 47. 50. 565.
Abi Simra s. S.
Aboab, Isaak 234.
Jac. b. Sam. 245.
Sam. 300.
Abrabalia,Joseph b.Baruch409.
Abraham 42.-45.-60.-88.-93.-
101.-406.-410.-516.-Vgl.
A. b. Joseph.
— b. Abigdor 273.
— - Abraham 42.
— Abulafia s. A.
— Alchadev s. A.
— Aldoya s. A.
— b. Alexander 165.
— Alfakar s. A.
— Alnaqua s. A.
— de Balmes s. B.
— b. Baruch 162.
— Bedarschi s. B.
עמ׳ 576
Abraham Biton ראו B.
— a. Bourgeil 47.
— b. Chajim 464. 471. 480.
— - — a. Pesaro 218. 219.
— Chajun ראו C.
— Chasan ראו C.
— b. Chija 100. 103. 374. 483.
— ha-Cohen b. Elia 161. 194.
— — - Meir 31.
— Crisp ראו C.
— b. David 57. 480. 565.
— - Eljakim 418.
— - Eljasaf 412.
— (Levi) Eppstein ראו E.
— b. Esra 8. 26. 57. 60. 78.
79. 83. 86. 88. 91. 100.
103. 104. 107. 112. 114.
115. 121 125. 199. 204.
205. 249. 338. 369. 379.
463. 468. 473. 479.
— Falcon ראו F.
— Galante ראו G.
— Gavison ראו G.
— Harari ראו H.
— Heide ראו H.
— b. Isaac 48. 86.-288.-416.
-483.
— - — a. Montpellier 477.
— Israeli ראו I.
— b. Jacob 417.
— Jagel 418.
— b. Jehuda 48.
— - Joseph 35. 47.-409.
— - — b. Abr. 477.
— - Kalonymos Reumold 267.
— Kambel 114.
— Kaslar ראו K.
— Klausner 194. 567.
— Kunat ראו K.
— Lachmi ראו L.
— Lemberger ראו L.
— ha-Levi 60.-93.-114.-251.
383.-454.-474.
— — b. Isaac 464.
— Maleachi 464.
— Masach ראו M
S. 576
Abraham Biton s. B.
— a. Bourgeil 47.
— b. Chajim 464. 471. 480.
— - — a. Pesaro 218. 219.
— Chajun s. C.
— Chasan s. C.
— b. Chija 100. 103. 374. 483.
— ha-Cohen b. Elia 161. 194.
— — - Meir 31.
— Crisp s. C.
— b. David 57. 480. 565.
— - Eljakim 418.
— - Eljasaf 412.
— (Levi) Eppstein s. E.
— b. Esra 8. 26. 57. 60. 78.
79. 83. 86. 88. 91. 100.
103. 104. 107. 112. 114.
115. 121 125. 199. 204.
205. 249. 338. 369. 379.
463. 468. 473. 479.
— Falcon s. F.
— Galante s. G.
— Gavison s. G.
— Harari s. H.
— Heide s. H.
— b. Isaac 48. 86.-288.-416.
-483.
— - — a. Montpellier 477.
— Israeli s. I.
— b. Jacob 417.
— Jagel 418.
— b. Jehuda 48.
— - Joseph 35. 47.-409.
— - — b. Abr. 477.
— - Kalonymos Reumold 267.
— Kambel 114.
— Kaslar s. K.
— Klausner 194. 567.
— Kunat s. K.
— Lachmi s. L.
— Lemberger s. L.
— ha-Levi 60.-93.-114.-251.
383.-454.-474.
— — b. Isaac 464.
— Maleachi 464.
— Masach s. M
Abraham a. Montpellier 481.
— b. Mordechai 48.
— - Moses 48.-161.-263.
266. 281.
— - — b. Maimon 199. 200.
— - — Schedels 282.
— Nachmias ראו N.
— Nakdan 114. 117.
— b. Natan 462.
— Portaleone 526.
— a. Prag 402.
— d. Proselyt 48. 85.
— Salomo 568.
— b. Samuel 79.
— Sason ראו S.
— Schalom 380.
— b. Schalom 263. 286.
— Scheftels 290.
— Schekili ראו S.
— Schosan, Aben Schoschan
ראו S.
— Schulhof b. Moses 417.
— Seba ראו S.
— Sofer 277.
— a. Speier 85.
— Toledano ראו T.
Abravanel, Isaak 225. 231.
251. 380. 529.
Abtaljon di Modena 233.
Abuab ראו Aboab.
Abudarham 225.
Abuhu 375.
Abulafia 428.
Abraham 516. 525.
Abulafia el Levi 428.
Donna b. Meir 434.
Isaac 433.
Jehuda 432.-433.
— b. Meir 414. 433.
Joseph b. Meir 411. 434.-
412. 434.
— - Sal. 414. 433. 434.
— - Todros 422.-433.
Meir b. Joseph 413. 434.
— - Sal. 413. 433. 434.
— - Sam. 414. 433.
Abraham a. Montpellier 481.
— b. Mordechai 48.
— - Moses 48.-161.-263.
266. 281.
— - — b. Maimon 199. 200.
— - — Schedels 282.
— Nachmias s. N.
— Nakdan 114. 117.
— b. Natan 462.
— Portaleone 526.
— a. Prag 402.
— d. Proselyt 48. 85.
— Salomo 568.
— b. Samuel 79.
— Sason s. S.
— Schalom 380.
— b. Schalom 263. 286.
— Scheftels 290.
— Schekili s. S.
— Schosan, Aben Schoschan
s. S.
— Schulhof b. Moses 417.
— Seba s. S.
— Sofer 277.
— a. Speier 85.
— Toledano s. T.
Abravanel, Isaak 225. 231.
251. 380. 529.
Abtaljon di Modena 233.
Abuab s. Aboab.
Abudarham 225.
Abuhu 375.
Abulafia 428.
Abraham 516. 525.
Abulafia el Levi 428.
Donna b. Meir 434.
Isaac 433.
Jehuda 432.-433.
— b. Meir 414. 433.
Joseph b. Meir 411. 434.-
412. 434.
— - Sal. 414. 433. 434.
— - Todros 422.-433.
Meir b. Joseph 413. 434.
— - Sal. 413. 433. 434.
— - Sam. 414. 433.
עמ׳ 577
Abulafia el Levi, Meir b. Todros
432.-433.
Moses 434.
— b. Meir 406. 432.
Sal. b. Jehuda 411. 433.
Samuel 433.
— b. Meir 419. 433. 434.
— - Sam. 414. 433. 434.
Todros 433.
— b. Jehuda 432.-433.
— - Joseph 432. 464.
Abulhass. Meir ibn Alcharit464.
— Saul 464.
Abulhedschadsch Joseph
Nachmias ראו N.
Abulwalid 25. 112. 113. 121.
203. 535.
Abu Sakaria b. Jakir 405.
Achitub 515.
A. Cohen 48.
Acquini, Phil. d' 448.
Ada, David 454.
Jeschua 454.
Moses 454.
Schalom 454.
Adarbi, Is. 440.
Adelkind 226.
Adler 16.
Agello 487.
Aguilar, Joseph de 426.
— Moses Raphael 234.
Akiba 24.
— Frankfurter 280. 370.
Akrisch, Is. 279. 299.
Albagal, Donna b. Sal. 414.
Salomo 414.
Albalia, Isaac b. Baruch 205.
Albert 487.
Albertus Magnus 8.
Albo, Joseph 380.
Alchadev, Abr. 424.
— b. Sal. 423.
Eljakim 424.
Esra 424.
— b. Sal. 424.
Isaac 424. 536.
S. 577
Abulafia el Levi, Meir b. Todros
432.-433.
Moses 434.
— b. Meir 406. 432.
Sal. b. Jehuda 411. 433.
Samuel 433.
— b. Meir 419. 433. 434.
— - Sam. 414. 433. 434.
Todros 433.
— b. Jehuda 432.-433.
— - Joseph 432. 464.
Abulhass. Meir ibn Alcharit464.
— Saul 464.
Abulhedschadsch Joseph
Nachmias s. N.
Abulwalid 25. 112. 113. 121.
203. 535.
Abu Sakaria b. Jakir 405.
Achitub 515.
A. Cohen 48.
Acquini, Phil. d' 448.
Ada, David 454.
Jeschua 454.
Moses 454.
Schalom 454.
Adarbi, Is. 440.
Adelkind 226.
Adler 16.
Agello 487.
Aguilar, Joseph de 426.
— Moses Raphael 234.
Akiba 24.
— Frankfurter 280. 370.
Akrisch, Is. 279. 299.
Albagal, Donna b. Sal. 414.
Salomo 414.
Albalia, Isaac b. Baruch 205.
Albert 487.
Albertus Magnus 8.
Albo, Joseph 380.
Alchadev, Abr. 424.
— b. Sal. 423.
Eljakim 424.
Esra 424.
— b. Sal. 424.
Isaac 424. 536.
Alchadev, Isaac b. Sal. 423.
Jacob b. Moses 423.
Jehuda 424.
Jochanan 424.
Menachem 423.
— b. Sam. 424.
Moses b. Isaac 424.
Salomo 423.
— b. Menachem 423.
— - Sam. 412.
Samuel 423. 424.
Aldoya, Abr. b. Isaac 419.
Alexander 388.
— b. Chajim 287.
— Gutkind 267.
— Honig 420.
— b. Natan 208.
Alfakar, Abr. 406. 423. 428.
Chajim, Chajudsch 428.
Jehuda 429.
Joseph 429.
Aben Matka 428.
Alfandari, Aaron b. Moses 425.
Chajim b. Isaac 425.
— b. Jacob 425.
Elia b. Jacob 425.
Isaac 425.
— b. Chajim 425.
Isaac b. Jehuda 406. 425.
Jacob b. Chajim 425.
— b. Sal. 425.
Mordechai b. Schabtai 425.
Moses 425.
Salomo 425.
Alfasi, Isaac 26. 57. 104. 161.
364. 394. 405.
Alfons II. 529.
— V. 495. 497. 503.
(Algier 472).
(Alguevir 472).
Alkabez, Moses 439.
Sal. 223.
Almanzi, Joseph 243.
Almasudia, Isaac b. Sal. 413.
Almeridi, Sam. 463.
Almosnino, Moses 531.
Alchadev, Isaac b. Sal. 423.
Jacob b. Moses 423.
Jehuda 424.
Jochanan 424.
Menachem 423.
— b. Sam. 424.
Moses b. Isaac 424.
Salomo 423.
— b. Menachem 423.
— - Sam. 412.
Samuel 423. 424.
Aldoya, Abr. b. Isaac 419.
Alexander 388.
— b. Chajim 287.
— Gutkind 267.
— Honig 420.
— b. Natan 208.
Alfakar, Abr. 406. 423. 428.
Chajim, Chajudsch 428.
Jehuda 429.
Joseph 429.
Aben Matka 428.
Alfandari, Aaron b. Moses 425.
Chajim b. Isaac 425.
— b. Jacob 425.
Elia b. Jacob 425.
Isaac 425.
— b. Chajim 425.
Isaac b. Jehuda 406. 425.
Jacob b. Chajim 425.
— b. Sal. 425.
Mordechai b. Schabtai 425.
Moses 425.
Salomo 425.
Alfasi, Isaac 26. 57. 104. 161.
364. 394. 405.
Alfons II. 529.
— V. 495. 497. 503.
(Algier 472).
(Alguevir 472).
Alkabez, Moses 439.
Sal. 223.
Almanzi, Joseph 243.
Almasudia, Isaac b. Sal. 413.
Almeridi, Sam. 463.
Almosnino, Moses 531.
עמ׳ 578
Alnaqua, Abr. b. Sam. 411.
434. 436.
Ephraim 436
— b. Abr. 420. 435. 436.
— - Isr. 435. 436.
Isaac 436.
Israel b. Ephraim 435.
— b. Joseph 435.
Jacob 436.
Jehuda 434.
— b. Ephraim 435.
Jomtob 436.
Joseph b. Sam. 413. 434.
436.
Moses 436.
Sal. b. Sam. 412. 434.
Samuel 434.
— b. Joseph 419. 435. 436.
Alphons ראו Alfons.
Alrabi, Aaron 518. 519. 525.
Baruch 519.
Gerson 518. 519.
Jacob 519.
Joseph 519.
Moses 519.
Samuel 519.
Schalom 519.
Vidal 519.
Alsarcostan, Jac. b. Isaak 413.
Alschech, Chajim 228.
Moses 227. 228. 287. 292.
293.
Altschul(er) Ascher Anschel
b. Naphtali Herzel 267.
— Elasar Perles 291.
— Isaac b. Elasar 291.
— Jehuda Aaron Moses 289.
— Naftali Herzel 301.
(Amasci 452).
Amatus 430.
Amazia 418.
Amithai 374.
Amram 88. 101. 462.
Anan 25.
Andres 16.
Andrutiel, Schemtob 426.
S. 578
Alnaqua, Abr. b. Sam. 411.
434. 436.
Ephraim 436
— b. Abr. 420. 435. 436.
— - Isr. 435. 436.
Isaac 436.
Israel b. Ephraim 435.
— b. Joseph 435.
Jacob 436.
Jehuda 434.
— b. Ephraim 435.
Jomtob 436.
Joseph b. Sam. 413. 434.
436.
Moses 436.
Sal. b. Sam. 412. 434.
Samuel 434.
— b. Joseph 419. 435. 436.
Alphons s. Alfons.
Alrabi, Aaron 518. 519. 525.
Baruch 519.
Gerson 518. 519.
Jacob 519.
Joseph 519.
Moses 519.
Samuel 519.
Schalom 519.
Vidal 519.
Alsarcostan, Jac. b. Isaak 413.
Alschech, Chajim 228.
Moses 227. 228. 287. 292.
293.
Altschul(er) Ascher Anschel
b. Naphtali Herzel 267.
— Elasar Perles 291.
— Isaac b. Elasar 291.
— Jehuda Aaron Moses 289.
— Naftali Herzel 301.
(Amasci 452).
Amatus 430.
Amazia 418.
Amithai 374.
Amram 88. 101. 462.
Anan 25.
Andres 16.
Andrutiel, Schemtob 426.
Anna 389.
Anschel Cohen b. Gerson 267.
— Norden di Limas 241.
Anselm Worms 449.
Ansiman 90.
Antoli, Jacob 8. 383. 481.
487. 523.
Arama, Isaac 383.
Arias Montanus 11
Ardot, Ascher Cohen 440.
Aristobul 24.
Aristoteles 388. 389.
Arje 209.
Asarja b. Joseph 407.
— de' Rossi ראו R.
Asche 24.
Ascher 42.-465.
— Anschel Altschuler ראו A.
— Cohen Ardot ראו A.
— b. David 104.-210.
— Enschchin 194.
— b. Jechiel 59. 102. 103.
104. 113. 123. 128. 161.
193. 200. 205. 296. 410.
421. 422. 423. 427. 567.
— b. Joseph Turiel 413.
— ha-Levi 93.
— a. Lünel 48.
— b. Meschullam 481.
— Nakdan 114.
— b. Natan 86.
— — Salomo 422. 423.
ben Ascher 25. 115.
Asriel 48. 59.
— b. Elieser 100.
— - Joseph 48.
— - Moses 266. 267. 284.
289.
(Assisi 452.)
Astruc 460.-482.— ראו Jekutiel
ha-Cohen.
— a. Bezieres 465.
— des Gabbai ראו G.
— Kraveda ראו K.
— de Novas 480.
Asulai, Chaj. Joseph David 240.
Anna 389.
Anschel Cohen b. Gerson 267.
— Norden di Limas 241.
Anselm Worms 449.
Ansiman 90.
Antoli, Jacob 8. 383. 481.
487. 523.
Arama, Isaac 383.
Arias Montanus 11
Ardot, Ascher Cohen 440.
Aristobul 24.
Aristoteles 388. 389.
Arje 209.
Asarja b. Joseph 407.
— de' Rossi s. R.
Asche 24.
Ascher 42.-465.
— Anschel Altschuler s. A.
— Cohen Ardot s. A.
— b. David 104.-210.
— Enschchin 194.
— b. Jechiel 59. 102. 103.
104. 113. 123. 128. 161.
193. 200. 205. 296. 410.
421. 422. 423. 427. 567.
— b. Joseph Turiel 413.
— ha-Levi 93.
— a. Lünel 48.
— b. Meschullam 481.
— Nakdan 114.
— b. Natan 86.
— — Salomo 422. 423.
ben Ascher 25. 115.
Asriel 48. 59.
— b. Elieser 100.
— - Joseph 48.
— - Moses 266. 267. 284.
289.
(Assisi 452.)
Astruc 460.-482.— s. Jekutiel
ha-Cohen.
— a. Bezieres 465.
— des Gabbai s. G.
— Kraveda s. K.
— de Novas 480.
Asulai, Chaj. Joseph David 240.
S. 579
Atan, Isr. 522.
Averroes 388.
Avicenna 468.
Azzar, Sal. 520.
Azzeme, Benedetto 521 (s.
Benj. אזמי).
B.
B.
Bacharach, ראו Jair Chajim u.
Simson.
Bachlitz ראו Jacob.
Bak 264. 265.
— David b. Lipmann 265.
— Gerson 264.
— Jac. b. Gerson 264. 267.
275. 283. ff.
— Jac. b. Jehuda 265 ff.
— Jehuda b. Jacob 264. 265.
293. 300.
— b. Moses 265.
Joseph b. Jacob 264.
— b. Jehuda 265.
Lipman b. Moses 265.
Moses Isaac 265.
— b. Jacob 264. 265.-265.
— Löb b. Jehuda 265.
Sam. 264.
Simson 265.
Balam ibn 567.
Balmes, Abr. de 10.
Banartini, Joseph 520.
Baqua, Jos. b. Jehuda 409.
Baratier 15.
Bartolocci 13.
Bartolomeo 488.
Baruch 88.-101.-246.-418.-
447.
— b. Abraham 93.
— Alrabi ראו A.
— b. Chajim 415.
— ha-Cohen 417.
— b. Elasar 64.
— - Isaac 36. 46. 84. 88. 97.
193. ראו B. a. Worms.
— in Mainz 162. ראו B. b. Sam.
Bacharach, s. Jair Chajim u.
Simson.
Bachlitz s. Jacob.
Bak 264. 265.
— David b. Lipmann 265.
— Gerson 264.
— Jac. b. Gerson 264. 267.
275. 283. ff.
— Jac. b. Jehuda 265 ff.
— Jehuda b. Jacob 264. 265.
293. 300.
— b. Moses 265.
Joseph b. Jacob 264.
— b. Jehuda 265.
Lipman b. Moses 265.
Moses Isaac 265.
— b. Jacob 264. 265.-265.
— Löb b. Jehuda 265.
Sam. 264.
Simson 265.
Balam ibn 567.
Balmes, Abr. de 10.
Banartini, Joseph 520.
Baqua, Jos. b. Jehuda 409.
Baratier 15.
Bartolocci 13.
Bartolomeo 488.
Baruch 88.-101.-246.-418.-
447.
— b. Abraham 93.
— Alrabi s. A.
— b. Chajim 415.
— ha-Cohen 417.
— b. Elasar 64.
— - Isaac 36. 46. 84. 88. 97.
193. s. B. a. Worms.
— in Mainz 162. s. B. b. Sam.
Baruch b. Samuel 54. 55. 59.
193. ראו B. in Mainz.-407.
— der Sänger 208.
— b. Serach 209.
— a. Worms 162. ראו B. b. Isaac.
Bashuysen 15.
Basnage 14. 447.
Baumgarten 16.
Bechai der Aeltere 104. 125.
127.
— der Jüngere 278. 375.
Bechor Schor ראו Joseph B. S.
Beck 13. 401. 448.
Bedarschi, Abr. b. Isaak 463.
473.
Beer b. Isr. Eulenburg 295.
— b. Petachia Moses 285. 288.
Beer, Peter 247.
Beit, Simon 244.
Bella b. Moses 410.
— b. Samuel 418.
Bellermann 401.
Bendavid, L. 403.
Bene, del 252.
Benedetto Azzeme ראו A.
— Vita 517.
Benjacob 241. 248.
Benjamin ראו Binjamin.
Bensev 449.
Benveniste 463.
Berab, Jacob 230. 531.
Berachja 82.-101.
— b. Berachja 209.
— - Isaak Gerundi 369. 465.
— Nakdan 56. 97. 101.
— — b. Natronai 117. 127.
144. 167. 251.
— a. Nikola 97.
Beugnot 20.
Bezalel 59.
— b. Mordechai Zemach 262.
274.
Binjamin 47.-82.-97.-104.
— אזמי 521 (ראו Azzeme).
— b. Abraham 162.-369.
— Fanti ראו F.
Baruch b. Samuel 54. 55. 59.
193. s. B. in Mainz.-407.
— der Sänger 208.
— b. Serach 209.
— a. Worms 162. s. B. b. Isaac.
Bashuysen 15.
Basnage 14. 447.
Baumgarten 16.
Bechai der Aeltere 104. 125.
127.
— der Jüngere 278. 375.
Bechor Schor s. Joseph B. S.
Beck 13. 401. 448.
Bedarschi, Abr. b. Isaak 463.
473.
Beer b. Isr. Eulenburg 295.
— b. Petachia Moses 285. 288.
Beer, Peter 247.
Beit, Simon 244.
Bella b. Moses 410.
— b. Samuel 418.
Bellermann 401.
Bendavid, L. 403.
Bene, del 252.
Benedetto Azzeme s. A.
— Vita 517.
Benjacob 241. 248.
Benjamin s. Binjamin.
Bensev 449.
Benveniste 463.
Berab, Jacob 230. 531.
Berachja 82.-101.
— b. Berachja 209.
— - Isaak Gerundi 369. 465.
— Nakdan 56. 97. 101.
— — b. Natronai 117. 127.
144. 167. 251.
— a. Nikola 97.
Beugnot 20.
Bezalel 59.
— b. Mordechai Zemach 262.
274.
Binjamin 47.-82.-97.-104.
— אזמי 521 (s. Azzeme).
— b. Abraham 162.-369.
— Fanti s. F.
37*
37*
עמ׳ 580
Binjamin גדול 88.
— Seeb 370.
— b. Serach 376.
— a. Tudela 11.
Birgel ראו Moses B.
Biscioni 16.
Biton, Abr. 522.
Isaac 522.
Jehuda 522.
Moses 522.
Simon 522.
Blanca 495.
Blume b. Joseph 406.
Bochart 13.
Bodenschatz 15.
Boissi 16.
Bomberg, Daniel 10. 226. 387.
Bonamir 460.
Bonan 460.
Bonavoglia ראו Moses Chefez.
Bondi, Simon 241.
Bondua 460.
Bonet 460.
— Abram 461. 462.
— Prophiat 462.
Bonfat 461.
— Rugino ראו R.
Bonfant 461.
Bonfed 461.
Bonfos Vidal 477. 478.
Bonfus 461.
Bongoda 519.
Bongodas 461. 465.
Bongua 461.
Bonnasc 461.
Bonsenior 461.
— ha-Levi 465.
Breithaupt 13.
Brenz 386.
Breslau, Isr. 237. 246. 403.
Bresselau, Meir b. Isr. 243.
403.
Brodmark 121.
Brun ראו Israel B.
Brune b. Jehuda ha-Levi 415.
— in Mainz 173.
S. 580
Binjamin גדול 88.
— Seeb 370.
— b. Serach 376.
— a. Tudela 11.
Birgel s. Moses B.
Biscioni 16.
Biton, Abr. 522.
Isaac 522.
Jehuda 522.
Moses 522.
Simon 522.
Blanca 495.
Blume b. Joseph 406.
Bochart 13.
Bodenschatz 15.
Boissi 16.
Bomberg, Daniel 10. 226. 387.
Bonamir 460.
Bonan 460.
Bonavoglia s. Moses Chefez.
Bondi, Simon 241.
Bondua 460.
Bonet 460.
— Abram 461. 462.
— Prophiat 462.
Bonfat 461.
— Rugino s. R.
Bonfant 461.
Bonfed 461.
Bonfos Vidal 477. 478.
Bonfus 461.
Bongoda 519.
Bongodas 461. 465.
Bongua 461.
Bonnasc 461.
Bonsenior 461.
— ha-Levi 465.
Breithaupt 13.
Brenz 386.
Breslau, Isr. 237. 246. 403.
Bresselau, Meir b. Isr. 243.
403.
Brodmark 121.
Brun s. Israel B.
Brune b. Jehuda ha-Levi 415.
— in Mainz 173.
Bruns 16.
Buddeus 13.
Busacca 522.
Büschenthal, L. 403.
Buxtorf, Johann (I u. II) 11.
13. 239. 448.
Bruns 16.
Buddeus 13.
Busacca 522.
Büschenthal, L. 403.
Buxtorf, Johann (I u. II) 11.
13. 239. 448.
C.
C.
Cabano Custura 516.
Cabestan, David 464.
Meir 464.
Natanel 464.
Cail 475.
Cantarini, Is. 252.
Capefigue 158.
Capellus 13.
Capestan ראו Cabestan.
Capito 10.
Carcula ראו Sadun.
Carl II. 531.
— V. 530.
— VIII. 529.
Carpzov 12.-15.
Cases, Sam. 233.
Luliane Schalom 260.
Caspi, Joseph 481.
Saul 475.
Cassel, Abraham 403.
David 248.
(Cazische Druckerei) 265.
Cellarius 12.
Chaber, Chajim 531.
Isaac 531.
Chabib, Aaron 251.
Jacob 449.
Chagis, Jac. 449.
Chajat, Jehuda 231. 377.
Chajim 48.-88.-93. 97.-104.-
209.
— Alfakar ראו A.
— Alfandari ראו A.
— Alschech ראו A.
— b. Beer Eulenburg 295.
— - Bezalel 283. 402.
— Chaber ראו C.
Cabano Custura 516.
Cabestan, David 464.
Meir 464.
Natanel 464.
Cail 475.
Cantarini, Is. 252.
Capefigue 158.
Capellus 13.
Capestan s. Cabestan.
Capito 10.
Carcula s. Sadun.
Carl II. 531.
— V. 530.
— VIII. 529.
Carpzov 12.-15.
Cases, Sam. 233.
Luliane Schalom 260.
Caspi, Joseph 481.
Saul 475.
Cassel, Abraham 403.
David 248.
(Cazische Druckerei) 265.
Cellarius 12.
Chaber, Chajim 531.
Isaac 531.
Chabib, Aaron 251.
Jacob 449.
Chagis, Jac. 449.
Chajat, Jehuda 231. 377.
Chajim 48.-88.-93. 97.-104.-
209.
— Alfakar s. A.
— Alfandari s. A.
— Alschech s. A.
— b. Beer Eulenburg 295.
— - Bezalel 283. 402.
— Chaber s. C.
עמ׳ 581
Chajim ha-Cohen b. Chananel
48. 97. 193.
— ha-Cohen b. Jacob 263.
266. 267.
— — b. Jekel 282.
— der Heilige 415.
— b. Isaac 193.
— - — in La Rochelle 110.
— - — Zarfathi 93.
— Jair Bacharach 402. 536.
— b. Jechiel 36. 422
— - Jehuda b. Ascher 413.
— - Jona 316.
— - Jose 48.
— Joseph David Asulai ראו A.
— b. Löb 266.
— - Meir 26.
— - Mendel 449.
— - Mordechai 48.
— - Moses 38.
— Paltiel b. Jacob 193.
— b. Sam. 481.
— - Schneyor Nakdan 117.
— Schwarz ראו S.
— Toledano ראו T.
Chajudsch 26. 79. 82. 112.
113. 115. 121.
— Alfakar ראו A.
Chajun, Abr. b. Sal. 370.
Chajut, Is. b. Abr. 275. 276.
280.
(Chalnaka 452.)
Chananel 26. 37. 57. 71. 79.
97. 104. 323.
Chananja b. Abr. 462.
— Finzi ראו F.
— b. Jakar 228.
— Marun b. Mordechai 260.
Chanina 537.
— Gaon 323.
Chanoch 115. 373.
— b. Abr. 299.
Charbona 358.
Charisi, Jehuda 213. 459. 463.
Chasa 73.
Chasak, Joseph 233.
S. 581
Chajim ha-Cohen b. Chananel
48. 97. 193.
— ha-Cohen b. Jacob 263.
266. 267.
— — b. Jekel 282.
— der Heilige 415.
— b. Isaac 193.
— - — in La Rochelle 110.
— - — Zarfathi 93.
— Jair Bacharach 402. 536.
— b. Jechiel 36. 422
— - Jehuda b. Ascher 413.
— - Jona 316.
— - Jose 48.
— Joseph David Asulai s. A.
— b. Löb 266.
— - Meir 26.
— - Mendel 449.
— - Mordechai 48.
— - Moses 38.
— Paltiel b. Jacob 193.
— b. Sam. 481.
— - Schneyor Nakdan 117.
— Schwarz s. S.
— Toledano s. T.
Chajudsch 26. 79. 82. 112.
113. 115. 121.
— Alfakar s. A.
Chajun, Abr. b. Sal. 370.
Chajut, Is. b. Abr. 275. 276.
280.
(Chalnaka 452.)
Chananel 26. 37. 57. 71. 79.
97. 104. 323.
Chananja b. Abr. 462.
— Finzi s. F.
— b. Jakar 228.
— Marun b. Mordechai 260.
Chanina 537.
— Gaon 323.
Chanoch 115. 373.
— b. Abr. 299.
Charbona 358.
Charisi, Jehuda 213. 459. 463.
Chasa 73.
Chasak, Joseph 233.
Chasan, Abr. 8.
— b. Moses 209.
Elasar 72.
Isaac b. Elia 209.
Jacob 95.
Joseph 84. 98. 112. 114.
Menachem 98.
Moses 111.
— b. Matatja 521.
Salomo 531.
Simcha 91.
Chasani 461.
Chasdai 26.
— Crescas 379.
— ha-Levi 475.
b. Chasdai 463.
Chellit 172.
Chefez 331.- ראו Moses C.
— Malti 531.
Chibite 520.
Chija 24.
— b. Abba 374.
— Meir b. David 10.
Chilluka 520.
Chisdai ראו Chasdai.
Chiskia ראו Iliskia.
Chorin, A. 385.
Christfels 268.
Christmann 11.
Chrysander 448.
Chrysostomos 469.
Clemens, Pater 531.
Cnollen 12. 401.
Coccejus 12.
Cölius Hene ראו H.
Conforte, David 30.
Corcos, Isaac 417.
Corduero, Moses 294.
Cousin 20.
Cremieu 465.
Crescas 461.
— Vidal 478.
Criso ראו Jacob C.
Crisp, Abr. 424.
Crispino, Jac. 224.
Crisp, Isaac b. Joseph 408. 424.
Chasan, Abr. 8.
— b. Moses 209.
Elasar 72.
Isaac b. Elia 209.
Jacob 95.
Joseph 84. 98. 112. 114.
Menachem 98.
Moses 111.
— b. Matatja 521.
Salomo 531.
Simcha 91.
Chasani 461.
Chasdai 26.
— Crescas 379.
— ha-Levi 475.
b. Chasdai 463.
Chellit 172.
Chefez 331.- s. Moses C.
— Malti 531.
Chibite 520.
Chija 24.
— b. Abba 374.
— Meir b. David 10.
Chilluka 520.
Chisdai s. Chasdai.
Chiskia s. Iliskia.
Chorin, A. 385.
Christfels 268.
Christmann 11.
Chrysander 448.
Chrysostomos 469.
Clemens, Pater 531.
Cnollen 12. 401.
Coccejus 12.
Cölius Hene s. H.
Conforte, David 30.
Corcos, Isaac 417.
Corduero, Moses 294.
Cousin 20.
Cremieu 465.
Crescas 461.
— Vidal 478.
Criso s. Jacob C.
Crisp, Abr. 424.
Crispino, Jac. 224.
Crisp, Isaac b. Joseph 408. 424.
עמ׳ 582
Crisp, Jacob 424.
Jehuda 424.
Joseph 424.
Custura ראו Cabano C.
S. 582
Crisp, Jacob 424.
Jehuda 424.
Joseph 424.
Custura s. Cabano C.
D.
D.
Danz 12.
Dassov 12.
Dato, Mordechai 316.
David 48.-86.-88.-101.-370.
— b. Aaron 517.
— - Abraham ha-Laban 165.
— Ada ראו A.
— Bak ראו B.
— de Cabestan ראו C.
— Cohen b. Aaron 262.
— Conforte ראו C.
— a. דורניש 42.
— b. Elia Rofe 516.
— d'Estella 481.
— Gans ראו G.
— Harari ראו H.
— b. Jacob 286.
— ha-Jarchi 463.-465.
— b. Jehuda 165.-291.
— - Joseph 208.
— Kalonymos 10. 232.
— b. Kalonymos 49. 93. 193.
— Kaslari ראו K.
— Kimchi ראו K.
— Lachmi ראו L.
— Meldola ראו M.
— a. Melun 48.
— a. Metz 48.
— a. Münzberg ראו D. b. Kalonymos.
— Nachmias ראו N.
— Nunnes Torres 239.
— Oppenheimer ראו O.
— Pardo ראו P.
— Pizzigheton ראו P.
— מפרשא 49.
— b. Samuel 461.
— b. Saul 481.
— Aben Schoschan ראו S.
Danz 12.
Dassov 12.
Dato, Mordechai 316.
David 48.-86.-88.-101.-370.
— b. Aaron 517.
— - Abraham ha-Laban 165.
— Ada s. A.
— Bak s. B.
— de Cabestan s. C.
— Cohen b. Aaron 262.
— Conforte s. C.
— a. דורניש 42.
— b. Elia Rofe 516.
— d'Estella 481.
— Gans s. G.
— Harari s. H.
— b. Jacob 286.
— ha-Jarchi 463.-465.
— b. Jehuda 165.-291.
— - Joseph 208.
— Kalonymos 10. 232.
— b. Kalonymos 49. 93. 193.
— Kaslari s. K.
— Kimchi s. K.
— Lachmi s. L.
— Meldola s. M.
— a. Melun 48.
— a. Metz 48.
— a. Münzberg s. D. b. Kalonymos.
— Nachmias s. N.
— Nunnes Torres 239.
— Oppenheimer s. O.
— Pardo s. P.
— Pizzigheton s. P.
— מפרשא 49.
— b. Samuel 461.
— b. Saul 481.
— Aben Schoschan s. S.
David Abi Simra ראו S.
— Vital 223. 231. 370. 375.
Delitzsch 448.
Depping 157. 446.
Dessauer 449. 571.
(Deth 452.)
Difenbach 18.
Diolosal 461.
(Dith 452.)
Dolce 172.
Donatus 448.
Donna b. Meir el Levi s.
Abulafia.
— b. Salomo Albagal ראו A.
Donolo, Schabtai 25. 62. 68.
79. 215. 323. 486.
Dosa b. Elasar 73.
Drescher 448.
Drusius 11.
Dubno ראו Sal. D.
Dukes, Leopold 248.
Dunasch 57. 63. 79. 82. 92.
93. 107. 109. 111. 127.
Duran ha-Jizhari 461.
Duran, Moses 464. 523.
Nissim 325.
Prophiat 474.
Salomo 435. 523. 537.
Simon 519. 537.
Zemach 435. 523.
Durant 461.
David Abi Simra s. S.
— Vital 223. 231. 370. 375.
Delitzsch 448.
Depping 157. 446.
Dessauer 449. 571.
(Deth 452.)
Difenbach 18.
Diolosal 461.
(Dith 452.)
Dolce 172.
Donatus 448.
Donna b. Meir el Levi s.
Abulafia.
— b. Salomo Albagal s. A.
Donolo, Schabtai 25. 62. 68.
79. 215. 323. 486.
Dosa b. Elasar 73.
Drescher 448.
Drusius 11.
Dubno s. Sal. D.
Dukes, Leopold 248.
Dunasch 57. 63. 79. 82. 92.
93. 107. 109. 111. 127.
Duran ha-Jizhari 461.
Duran, Moses 464. 523.
Nissim 325.
Prophiat 474.
Salomo 435. 523. 537.
Simon 519. 537.
Zemach 435. 523.
Durant 461.
E.
E.
Eber b. Petachia 449.
Edzardi 12.
Eger, Akiba 243.
Sam. 242.
Eisak b. David Schik 291.
— Joschia b. Abr. 283.
— Stein ראו Isaak S.
— a. Tyrnau 194. 301.
Eisenmenger 14.
Elasar 373.-522.-537.- ראו E. b.
Jehuda.
— b. Ascher 422.
Eber b. Petachia 449.
Edzardi 12.
Eger, Akiba 243.
Sam. 242.
Eisak b. David Schik 291.
— Joschia b. Abr. 283.
— Stein s. Isaak S.
— a. Tyrnau 194. 301.
Eisenmenger 14.
Elasar 373.-522.-537.- s. E. b.
Jehuda.
— b. Ascher 422.
עמ׳ 583
Elasar Chasan ראו C.
— b. Elia 210.
— a. Erfurt 90.
— Ezovi ראו E.
— b. Jacob a. Speier 128.
— b. Jehuda a. Worms 36.
54. 59. 77. 80. 91. 92. 93.
97. 100. 104. 126. 131. 161.
162. 165. 172. 193. 299.
377.
— Kalir ראו K.
— ha-Kappar 382.
— Masach ראו M.
— b. Meir 73.
— - Meschullam 72. 73.
— Nachmias ראו N.
— Perles Altschuler ראו A.
— a. Sens ראו Elieser a. S.
— b. Uri 421.
— a. Worms ראו E. b. Jehuda.
Elchanan 102-208.- ראו E. b.
Isaak.
— b. Bezalel 288.
— - Isaak 34. 37. 80. 93. 97.
100. 193.
Elia 37.-93.-517.
— Alfandari ראו A.
— d. Alte 47. 192.
— b. Asriel 49.
Eliab 566.
Elia Belin b. Moses 107.
— ha-Cohen 88.
— Elfadschi 234.
— d. Heilige 49.
— b. Isaak 484.
— Schleifer 266.
— in Italien 326.
— b. Jehuda 49. 203. 209.
— - Joseph 37.
— Karmi ראו K.
— de Latas ראו L.
— ha-Levi 210.
— Levita 10. 231. 273. 281.
287. 384. 448. 448.
— Loanz 402.
— a. London 98.
S. 583
Elasar Chasan s. C.
— b. Elia 210.
— a. Erfurt 90.
— Ezovi s. E.
— b. Jacob a. Speier 128.
— b. Jehuda a. Worms 36.
54. 59. 77. 80. 91. 92. 93.
97. 100. 104. 126. 131. 161.
162. 165. 172. 193. 299.
377.
— Kalir s. K.
— ha-Kappar 382.
— Masach s. M.
— b. Meir 73.
— - Meschullam 72. 73.
— Nachmias s. N.
— Perles Altschuler s. A.
— a. Sens s. Elieser a. S.
— b. Uri 421.
— a. Worms s. E. b. Jehuda.
Elchanan 102-208.- s. E. b.
Isaak.
— b. Bezalel 288.
— - Isaak 34. 37. 80. 93. 97.
100. 193.
Elia 37.-93.-517.
— Alfandari s. A.
— d. Alte 47. 192.
— b. Asriel 49.
Eliab 566.
Elia Belin b. Moses 107.
— ha-Cohen 88.
— Elfadschi 234.
— d. Heilige 49.
— b. Isaak 484.
— Schleifer 266.
— in Italien 326.
— b. Jehuda 49. 203. 209.
— - Joseph 37.
— Karmi s. K.
— de Latas s. L.
— ha-Levi 210.
— Levita 10. 231. 273. 281.
287. 384. 448. 448.
— Loanz 402.
— a. London 98.
Elia a. Lublin 449.
— Menachem 54.
— b. Menachem 34.
— Nakdan 118.
— Nimirichi ראו N.
— in Paris 326.
— Rosenthal ראו R.
— Sala ראו S.
— b. Salomo 49.-405.
— - Elasar 80.
— de Vidas ראו V.
— b. Wolf 449.
Elieser 45.-80.-93.-98.-373.
— Abi ha-Esri ראו E. ha-Levi
b. Joel.
— d. Alte 49.
— Aschkenasi 283. 370. 386.
— a. Beaugency 79. 82.
— a. Böhmen 119.
— a. Chinon 41. 193.
— ha-Darschan ראו E. b. Moses.
— a. Forchheim 104.
— d. Grosse ראו E. b. Isaac.
— Immanuel 481. 482.
— b. Isaac 47. 63. 124. 125.
130. 192. 289. 567.-ראו E.
a. Böhmen.
— d'Italia 259.
— b. Jechiel 165.
— - Jesaia 114.
— - Joel ראו E. ha-Levi b. J.
— - Joseph 54.
— יקר שם 58. (s. 566).
— de Latas ראו L.
— ha-Levi b. Joel 36. 42. 45.
46. 50. 54. 60. 88. 97. 123.
162. 193. 205.
— ha-Levi in Mainz 128. 129.
149. 414.
— ha-Levi b. Sam. 208.
— a. Mainz ראו E. b. Natan.
— a. Metz 34. 38. 45. 93.
100. 123. 162. 193.
— b. Moses 105.
— b. Natan 49. 65. 72. 125.
162. 192. 205. 287. 421.
Elia a. Lublin 449.
— Menachem 54.
— b. Menachem 34.
— Nakdan 118.
— Nimirichi s. N.
— in Paris 326.
— Rosenthal s. R.
— Sala s. S.
— b. Salomo 49.-405.
— - Elasar 80.
— de Vidas s. V.
— b. Wolf 449.
Elieser 45.-80.-93.-98.-373.
— Abi ha-Esri s. E. ha-Levi
b. Joel.
— d. Alte 49.
— Aschkenasi 283. 370. 386.
— a. Beaugency 79. 82.
— a. Böhmen 119.
— a. Chinon 41. 193.
— ha-Darschan s. E. b. Moses.
— a. Forchheim 104.
— d. Grosse s. E. b. Isaac.
— Immanuel 481. 482.
— b. Isaac 47. 63. 124. 125.
130. 192. 289. 567.-s. E.
a. Böhmen.
— d'Italia 259.
— b. Jechiel 165.
— - Jesaia 114.
— - Joel s. E. ha-Levi b. J.
— - Joseph 54.
— יקר שם 58. (s. 566).
— de Latas s. L.
— ha-Levi b. Joel 36. 42. 45.
46. 50. 54. 60. 88. 97. 123.
162. 193. 205.
— ha-Levi in Mainz 128. 129.
149. 414.
— ha-Levi b. Sam. 208.
— a. Mainz s. E. b. Natan.
— a. Metz 34. 38. 45. 93.
100. 123. 162. 193.
— b. Moses 105.
— b. Natan 49. 65. 72. 125.
162. 192. 205. 287. 421.
עמ׳ 584
Elieser a. פלירא 49.
— b. Sam. ראו E. a. Metz.
— ha-Schimoni 418. 462.
— a. Sens 49.
— Toledano ראו T.
— a. Toul 39.
— a. Treves 233.
— a. „Tuch“ 39. 98. 193.
— b. Uri 421. 422.
— - Zacharia 480.
Eljakim 102-406.
— Alchadev ראו A.
— b. Ascher 120. 422.
— a. Chalons 98.
— Gottschalk Rothenburg 293.
— b. Jehuda 422.
— b. Joseph 410.
— ha-Levi b. Meschullam 31.
192.
— b. Menachem 92. 97. 98.
Enbonet 461.
Enduran Astruc de Lünel 462.
Enschchin ראו Ascher E.
Ephodi 462.
Ephraim 38. 97.
— Alnaqua ראו A.
— b. David 49.-257.
— - Ephraim 49.
— - Isaac 33. 49. 125. 193.
-255.
— - Jacob 363.
— - Jehuda 465.
— Lentschütz 254. 288. 292.
293. 375. 402.
— a. Regensburg ראו E. b. Isaac.
— Abi Simra ראו S.
— b. Simson 83. 92.
Eppstein(Levi), Abr. b Meir 270.
Joseph b. Wolf 271.
Juda 271
Löb 271.
— Meir 270.
— b. Jacob 261. 270.
Michel 271.
— b. Abraham 271.
Natan 270.
S. 584
Elieser a. פלירא 49.
— b. Sam. s. E. a. Metz.
— ha-Schimoni 418. 462.
— a. Sens 49.
— Toledano s. T.
— a. Toul 39.
— a. Treves 233.
— a. „Tuch“ 39. 98. 193.
— b. Uri 421. 422.
— - Zacharia 480.
Eljakim 102-406.
— Alchadev s. A.
— b. Ascher 120. 422.
— a. Chalons 98.
— Gottschalk Rothenburg 293.
— b. Jehuda 422.
— b. Joseph 410.
— ha-Levi b. Meschullam 31.
192.
— b. Menachem 92. 97. 98.
Enbonet 461.
Enduran Astruc de Lünel 462.
Enschchin s. Ascher E.
Ephodi 462.
Ephraim 38. 97.
— Alnaqua s. A.
— b. David 49.-257.
— - Ephraim 49.
— - Isaac 33. 49. 125. 193.
-255.
— - Jacob 363.
— - Jehuda 465.
— Lentschütz 254. 288. 292.
293. 375. 402.
— a. Regensburg s. E. b. Isaac.
— Abi Simra s. S.
— b. Simson 83. 92.
Eppstein(Levi), Abr. b Meir 270.
Joseph b. Wolf 271.
Juda 271
Löb 271.
— Meir 270.
— b. Jacob 261. 270.
Michel 271.
— b. Abraham 271.
Natan 270.
Eppstein, Salman b. Jacob 270.
Samuel b. Jehuda 270.
Wolf b. Jacob 271.
Eskavit 461.
Esovi ראו Ezovi.
Esra 45. 49. (565).
— Alchadev ראו A.
— di Fano 233. 255.
— der Prophet 49. 88. 565.
— b. Tanchum 369.
Esri, ha- ראו Elieser ha-Levi b.
Joel.
— Malti 531.
Essen, Man van 242.
Ester b. Aaron 417.
— b. David 410.
Estori 461.
— Parchi ראו P.
Euchel, Isaac 403.
Eybeschütz, Jonat. 403.
Ezechiel b. Menachem 411.
— Moses b. Jacob 277.
Ezovi 461.
Elasar 465.
Jehoseph b. Chananjah b.
Natan 463. 465.
Meschullam b. Chonein 465.
Sam. b. Joseph 465.
Mordechai b. Isaak 465. 478.
Eppstein, Salman b. Jacob 270.
Samuel b. Jehuda 270.
Wolf b. Jacob 271.
Eskavit 461.
Esovi s. Ezovi.
Esra 45. 49. (565).
— Alchadev s. A.
— di Fano 233. 255.
— der Prophet 49. 88. 565.
— b. Tanchum 369.
Esri, ha- s. Elieser ha-Levi b.
Joel.
— Malti 531.
Essen, Man van 242.
Ester b. Aaron 417.
— b. David 410.
Estori 461.
— Parchi s. P.
Euchel, Isaac 403.
Eybeschütz, Jonat. 403.
Ezechiel b. Menachem 411.
— Moses b. Jacob 277.
Ezovi 461.
Elasar 465.
Jehoseph b. Chananjah b.
Natan 463. 465.
Meschullam b. Chonein 465.
Sam. b. Joseph 465.
Mordechai b. Isaak 465. 478.
F.
F.
Falcon, Abr. b. Moses 413.
Falk Cohen 290.
Fano ראו Esra und Isaak.
Fanti, Binjamin 280.
Fariun Bono 516.
Ferdinand I. 388. 389.
— der Katholische 525. 529.
— VII. 533.
Fidalgo 244.
Fils, des 461.
Finzi, Chananja 258.
Fliess, Moses 241.
Foa, Moses Binjamin 240. 251.
252. 255.
Falcon, Abr. b. Moses 413.
Falk Cohen 290.
Fano s. Esra und Isaak.
Fanti, Binjamin 280.
Fariun Bono 516.
Ferdinand I. 388. 389.
— der Katholische 525. 529.
— VII. 533.
Fidalgo 244.
Fils, des 461.
Finzi, Chananja 258.
Fliess, Moses 241.
Foa, Moses Binjamin 240. 251.
252. 255.
עמ׳ 585
Forster 11.
Fortius 274.
Franz I 389.
Friedländer, David 403.
Friedrich II. 388.-488. 505.-
487. 503.
— III. 490.
— V. 388.
Freude b. Sam. 416.
Fundan, Isaak 233.
S. 585
Forster 11.
Fortius 274.
Franz I 389.
Friedländer, David 403.
Friedrich II. 388.-488. 505.-
487. 503.
— III. 490.
— V. 388.
Freude b. Sam. 416.
Fundan, Isaak 233.
G.
G.
Gabbai, des 461.
Astruc 465.
Meir 381.
Moses b. Schemtob 518.
519. 523.
Gabirol, Salomo 26. 57. 86.
121. 203. 439. 463.
Gabli 521.
Gablo, Isaak b. Sal. 521.
Gabriel 95.
Gad b. Jehuda de Bedarides
466.
Gad Raoul 466.
Gaffarelli 13.
Gagnier 15.
Gajo lo Presti 522.
Gajusso Tavi 522.
Galante, Abraham 294.
Mose 227.
Galiko, Sam. 260.
Gannach ראו Abulwalid.
Gans, David 277. 288. 402.
Gaudio 520.
Gaulmin 12.
Gavison, Abraham 384.
Gedalja 210.-419.
— Jachia ראו J.
Geier 401.
Gelhaar, ראו Moses b. Jac. G.
Gel Jekels 263.
Genebrard 11. 448.
Gentil b. David 407.
Gentius 12.
Gabbai, des 461.
Astruc 465.
Meir 381.
Moses b. Schemtob 518.
519. 523.
Gabirol, Salomo 26. 57. 86.
121. 203. 439. 463.
Gabli 521.
Gablo, Isaak b. Sal. 521.
Gabriel 95.
Gad b. Jehuda de Bedarides
466.
Gad Raoul 466.
Gaffarelli 13.
Gagnier 15.
Gajo lo Presti 522.
Gajusso Tavi 522.
Galante, Abraham 294.
Mose 227.
Galiko, Sam. 260.
Gannach s. Abulwalid.
Gans, David 277. 288. 402.
Gaudio 520.
Gaulmin 12.
Gavison, Abraham 384.
Gedalja 210.-419.
— Jachia s. J.
Geier 401.
Gelhaar, s. Moses b. Jac. G.
Gel Jekels 263.
Genebrard 11. 448.
Gentil b. David 407.
Gentius 12.
Gerson Alrabi ראו A.
— Bak ראו B.
— b. Bezalel 262. 263. 276.
277. 279. 285. 286. 287.
— Cohen b. Salomo 261. 266.
267. 270. 271. 272. 273. 302.
— Cohen b. Salomo Popers
266. 287, 288. 289.
— b. Jehuda 26. 47. 61. 63.
65. (118). 187. 188. 192.
— Kitzigen 260.
— a. Lothringen 118.
— b. Salomo ראו G. Cohen b.
S. - 475. 480.
— Soncinas 40. 220. 250.
Gesner, Conrad 10.
Gfrörer 20.
Giat, Aben, Isaak 463. 524.
Jehuda 463.
Salomo 463.
Gildemeister 19.
Gimehen b. Abr. 416.
Giovanni di Giovanni 533.
Gnenl b. Jekutiel 418.
Gorni 460. 466.
Grässe 158.
Graziano 521.
Gregoli 503.
Gregor I. 485.
Groddeck 15.
Guisius 12.
Gumplin 167.
Guna, de la 462.
Gutele 422.
— b. Jekutiel ha-Levi 419. 422.
Gütel b. Nachman 410.
Gute b. Salomo 407.
Gutlin b. Simson 418.
Gutrut b. Jacob Bachlitz. 417.
Gerson Alrabi s. A.
— Bak s. B.
— b. Bezalel 262. 263. 276.
277. 279. 285. 286. 287.
— Cohen b. Salomo 261. 266.
267. 270. 271. 272. 273. 302.
— Cohen b. Salomo Popers
266. 287, 288. 289.
— b. Jehuda 26. 47. 61. 63.
65. (118). 187. 188. 192.
— Kitzigen 260.
— a. Lothringen 118.
— b. Salomo s. G. Cohen b.
S. - 475. 480.
— Soncinas 40. 220. 250.
Gesner, Conrad 10.
Gfrörer 20.
Giat, Aben, Isaak 463. 524.
Jehuda 463.
Salomo 463.
Gildemeister 19.
Gimehen b. Abr. 416.
Giovanni di Giovanni 533.
Gnenl b. Jekutiel 418.
Gorni 460. 466.
Grässe 158.
Graziano 521.
Gregoli 503.
Gregor I. 485.
Groddeck 15.
Guisius 12.
Gumplin 167.
Guna, de la 462.
Gutele 422.
— b. Jekutiel ha-Levi 419. 422.
Gütel b. Nachman 410.
Gute b. Salomo 407.
Gutlin b. Simson 418.
Gutrut b. Jacob Bachlitz. 417.
עמ׳ 586
Hamon, Aaron 370.
Hanna b. Moses 409.-419.
— b. Urschrago 408.
Harari 461.
— Aaron 469.
Abraham 469.
— b. Moses 469.
David 469.
— b. Moses 469.
Jacob b. Machir 469.
Jehuda 463. 469. 470.
Moses 469.
— Frankita 469.
Hartmann 17.
Hasniri, Isaak 316. 369.
Hassan 26.
(Heid 453).
Heide, Abraham 263. ראו Lem-
berger.
Simon 263.
Heidenheim, Wolf 108. 116.
242. 536.
Heilprun (-prin), Jechiel 27.
246. 449.
Joseph b. Elchanan 279.
Meir b. Moses 255.
Heinemann, L 247.
Heinrich Julius v. Braunschw.
388.
Heliodor 486.
Heller, Lipman 281. 292. 293.
296. 297. 370.
Hene, Cölius 295.
Henoch 281.
Herodes 484.
Herschel Oppenheimer ראו O.
Herz, M. 403.
Herzberg, H. 243.
Hess 386.
Hillel 24. 337. 377.-99. 101.
— a. Griechenland 57. 88.
Hirsch 300.
— b. Chajim 268.
Hirt 16.
Hiskia 49.
— b. Abraham 165.
S. 586
Hamon, Aaron 370.
Hanna b. Moses 409.-419.
— b. Urschrago 408.
Harari 461.
— Aaron 469.
Abraham 469.
— b. Moses 469.
David 469.
— b. Moses 469.
Jacob b. Machir 469.
Jehuda 463. 469. 470.
Moses 469.
— Frankita 469.
Hartmann 17.
Hasniri, Isaak 316. 369.
Hassan 26.
(Heid 453).
Heide, Abraham 263. s. Lem-
berger.
Simon 263.
Heidenheim, Wolf 108. 116.
242. 536.
Heilprun (-prin), Jechiel 27.
246. 449.
Joseph b. Elchanan 279.
Meir b. Moses 255.
Heinemann, L 247.
Heinrich Julius v. Braunschw.
388.
Heliodor 486.
Heller, Lipman 281. 292. 293.
296. 297. 370.
Hene, Cölius 295.
Henoch 281.
Herodes 484.
Herschel Oppenheimer s. O.
Herz, M. 403.
Herzberg, H. 243.
Hess 386.
Hillel 24. 337. 377.-99. 101.
— a. Griechenland 57. 88.
Hirsch 300.
— b. Chajim 268.
Hirt 16.
Hiskia 49.
— b. Abraham 165.
Hiskia b. Jacob 193.
— b. Manoach 91.
— de Silva ראו S.
Hitzig 19.
Hody 13.
Horwitz, Scheftel ha-Levi 292,
Hoschaja ha-Levi 97.
Hottinger 13. 401. 536.
Hulsius 12.
Hyde 13.
Hiskia b. Jacob 193.
— b. Manoach 91.
— de Silva s. S.
Hitzig 19.
Hody 13.
Horwitz, Scheftel ha-Levi 292,
Hoschaja ha-Levi 97.
Hottinger 13. 401. 536.
Hulsius 12.
Hyde 13.
I.
I.
I. 44.
I. b. Chajim 53.
I. Cohen 42. 59.
I. a. Lissabon 90.
Imbonati 14.
Immanuel 253. ראו J. b. Salomo.
— b. Elieser 480.
— - Jacob 166. 423.
— Nachmias ראו N.
— b. Salomo 223. 299. 383.
— a. Tarascon 482.
I. N. 53.
I. שרוטי 53.
Isaac 50.-86.-88.-95.-118.
— a. אורביל 162.
— b. Aaron 267.
— - Abbamare 480.
— - Abraham (der Jüngere)
34. 38. 39. 45. 78. 89. 93.
95. 100. 123. 193. 353.-209.
— Aboab ראו A.
— Abravanel ראו A.
— Adarbi ראו A.
— Akrisch ראו A.
— Albalia ראו A.
— Alchadev ראו A.
— Alfandari ראו A.
— Alfasi ראו A.
— Almasudia ראו A.
— Alnaqua ראו A.
— der Aeltere ראו Isaac b.
Samuel.
— Altschuler ראו A.
I. 44.
I. b. Chajim 53.
I. Cohen 42. 59.
I. a. Lissabon 90.
Imbonati 14.
Immanuel 253. s. J. b. Salomo.
— b. Elieser 480.
— - Jacob 166. 423.
— Nachmias s. N.
— b. Salomo 223. 299. 383.
— a. Tarascon 482.
I. N. 53.
I. שרוטי 53.
Isaac 50.-86.-88.-95.-118.
— a. אורביל 162.
— b. Aaron 267.
— - Abbamare 480.
— - Abraham (der Jüngere)
34. 38. 39. 45. 78. 89. 93.
95. 100. 123. 193. 353.-209.
— Aboab s. A.
— Abravanel s. A.
— Adarbi s. A.
— Akrisch s. A.
— Albalia s. A.
— Alchadev s. A.
— Alfandari s. A.
— Alfasi s. A.
— Almasudia s. A.
— Alnaqua s. A.
— der Aeltere s. Isaac b.
Samuel.
— Altschuler s. A.
עמ׳ 587
Isaac Arama ראו A.
— b. Ascher ראו J. ha-Levi
b. A.
— b. Baruch 50. 93. 193-208.
215.
— b. Benveniste 474.
— - Berachja Zarfathi 409.
— Biton ראו B.
— a. Böhmen 93.
— Cantarini ראו C.
— Chaber ראו C.
— b. Chajim 193.-289.
— Chajut ראו C.
— Chasan ראו Ch.
— Chefez 518.
— a. Chinon 50. 59.
— ha-Cohen 101.-282. 285.
402.-480. 482.
— — b. Jekutiel Kuskes 291.
— — - Salomo 101.
— — - Seligmann 237.
— a. Corbeil 38. 97. 160.
193. 479.
— Corcos ראו C.
— Crisp ראו C.
— a. Dompaire 50.
— a. Düren 161. 193.
— b. Elieser 130.-209.
— - Eljakim 293.
— a. Evreux 88.
— de Fano 233.
— der Fromme 127.
— a. Fulda 101.
— Fundan ראו F.
— Gerundi ראו J. ha-Levi G.
— Aben Giat ראו G.
— a. הרפוט 50.
— Hasniri ראו H.
— der Heilige 104.
— b. Isaac 50.
— Israeli ראו J.
— b. Jacob 207.-208.
— - Jehuda 47. 101. 192.
567.-208.-480.
— - — b. Natanel 466.
— Jesurun 300.
S. 587
Isaac Arama s. A.
— b. Ascher s. J. ha-Levi
b. A.
— b. Baruch 50. 93. 193-208.
215.
— b. Benveniste 474.
— - Berachja Zarfathi 409.
— Biton s. B.
— a. Böhmen 93.
— Cantarini s. C.
— Chaber s. C.
— b. Chajim 193.-289.
— Chajut s. C.
— Chasan s. Ch.
— Chefez 518.
— a. Chinon 50. 59.
— ha-Cohen 101.-282. 285.
402.-480. 482.
— — b. Jekutiel Kuskes 291.
— — - Salomo 101.
— — - Seligmann 237.
— a. Corbeil 38. 97. 160.
193. 479.
— Corcos s. C.
— Crisp s. C.
— a. Dompaire 50.
— a. Düren 161. 193.
— b. Elieser 130.-209.
— - Eljakim 293.
— a. Evreux 88.
— de Fano 233.
— der Fromme 127.
— a. Fulda 101.
— Fundan s. F.
— Gerundi s. J. ha-Levi G.
— Aben Giat s. G.
— a. הרפוט 50.
— Hasniri s. H.
— der Heilige 104.
— b. Isaac 50.
— Israeli s. J.
— b. Jacob 207.-208.
— - Jehuda 47. 101. 192.
567.-208.-480.
— - — b. Natanel 466.
— Jesurun 300.
Isaac b. Joseph 192.-209.
— der Jüngere ראו J. b. Abra-
ham.
— a. קרצוירא 118.
— Karo ראו K.
— Katzenellenbogen ראו K.
— Kimchi ראו K.
— a. Krems 101.
— ha-Laban 93. 42. 45. 80.
— — a. Dompaire 50.
— Latef ראו L.
— de Lattas ראו L.
— el Levi ראו J. Abulafia.
— ha-Levi 88.-193.- ראו J.
ha-L. b. Elasar.
— — b. Abraham 407.
— — - Ascher 31. 33. 38.
51.73.97.100.152-31.89.
— — b. Elasar 31. 47. 192.
326. 404. 566. 567.
— — Gerundi 369. 466.
— — b. Jehuda 92. 284.
— — - Mervan 480. 482.
— — - Mordechai 210.
— — - Samuel 297.
— — - Simeon 118.
— b. Levi 466.
— a. מונטיל 98.
— a. מורט 93.
— Mandel Abi Simra ראו S.
— b. Meir 32. 38. 54. 60.
192.-166.
— b. Menachem 47. 192.
— — Nakdan 117.
— b. Meschullam 209.
— Messini b. Joseph 531.
— b. Mordechai 33. 38. 45.
193.
— b. Moses 209.-462- ראו J.
a. Wien.
— - — b. Jehuda 473.
— Nachmias ראו N.
— Nakdan 113.
— Nasi 481.
— Navaro ראו N.
— Norzi ראו N.
Isaac b. Joseph 192.-209.
— der Jüngere s. J. b. Abra-
ham.
— a. קרצוירא 118.
— Karo s. K.
— Katzenellenbogen s. K.
— Kimchi s. K.
— a. Krems 101.
— ha-Laban 93. 42. 45. 80.
— — a. Dompaire 50.
— Latef s. L.
— de Lattas s. L.
— el Levi s. J. Abulafia.
— ha-Levi 88.-193.- s. J.
ha-L. b. Elasar.
— — b. Abraham 407.
— — - Ascher 31. 33. 38.
51.73.97.100.152-31.89.
— — b. Elasar 31. 47. 192.
326. 404. 566. 567.
— — Gerundi 369. 466.
— — b. Jehuda 92. 284.
— — - Mervan 480. 482.
— — - Mordechai 210.
— — - Samuel 297.
— — - Simeon 118.
— b. Levi 466.
— a. מונטיל 98.
— a. מורט 93.
— Mandel Abi Simra s. S.
— b. Meir 32. 38. 54. 60.
192.-166.
— b. Menachem 47. 192.
— — Nakdan 117.
— b. Meschullam 209.
— Messini b. Joseph 531.
— b. Mordechai 33. 38. 45.
193.
— b. Moses 209.-462- s. J.
a. Wien.
— - — b. Jehuda 473.
— Nachmias s. N.
— Nakdan 113.
— Nasi 481.
— Navaro s. N.
— Norzi s. N.
עמ׳ 588
Isaac a. Orleans 50.
— b. Petachja 410.
— a. Poitou 89.
— a. Polen 80.
— a. Prag 93.
— der Proselyt 85.
— b. Ruben 42.
— a. Russland 80.
— b. Salomo 208.
— - — Nakdan 117.
— - Samuel (— der Aeltere)
33. 38. 44. 46. 50. 55. 56.
72. 74. 91. 93. 97. 100.
104. 193. 326. 369.
— Scheni 531.
— b. Scheschet 231. 519.
— - Schneor 50.
— Aben Schoschan ראו S.
— b. Schual 103.
— a. Sens 60.
— Aben Sid ראו S.
— b. Simson 210.
— a. Siponte 57.
— Stein 161. 194.
— a. תפירה 50.
— Toledano ראו T.
— Troki 375.
—, Vater Raschi's 326.
— a. Wien 40. 42. 50. 56.
102. 123. 162. 193. 326.
Ismael Nachmias ראו N.
Israel 40. 59. 101. 193.-482.
— Alnaqua ראו A.
— Atan ראו A.
— Binjamin 240.
— Breslau ראו B.
— Brun 121. 194.
— Cohen 280.
— Crescas Kaslari ראו K.
— b. David 568.
— Israeli ראו J.
— a. Krems 105. 106. 161.
194.
— Levi 27.
— b. Meir 267.
— Nachmias ראו N.
S. 588
Isaac a. Orleans 50.
— b. Petachja 410.
— a. Poitou 89.
— a. Polen 80.
— a. Prag 93.
— der Proselyt 85.
— b. Ruben 42.
— a. Russland 80.
— b. Salomo 208.
— - — Nakdan 117.
— - Samuel (— der Aeltere)
33. 38. 44. 46. 50. 55. 56.
72. 74. 91. 93. 97. 100.
104. 193. 326. 369.
— Scheni 531.
— b. Scheschet 231. 519.
— - Schneor 50.
— Aben Schoschan s. S.
— b. Schual 103.
— a. Sens 60.
— Aben Sid s. S.
— b. Simson 210.
— a. Siponte 57.
— Stein 161. 194.
— a. תפירה 50.
— Toledano s. T.
— Troki 375.
—, Vater Raschi's 326.
— a. Wien 40. 42. 50. 56.
102. 123. 162. 193. 326.
Ismael Nachmias s. N.
Israel 40. 59. 101. 193.-482.
— Alnaqua s. A.
— Atan s. A.
— Binjamin 240.
— Breslau s. B.
— Brun 121. 194.
— Cohen 280.
— Crescas Kaslari s. K.
— b. David 568.
— Israeli s. J.
— a. Krems 105. 106. 161.
194.
— Levi 27.
— b. Meir 267.
— Nachmias s. N.
Israel Nagara ראו N.
— b. Salomo 208.
— Sifroni b. Daniel 258.
— de Valabregue 480.
Israeli (Israel), Abr. 428.
Chajim 426.
Isaac 8. 25.-425.-426.
— b. Joseph 426.
— - Salomo 426.
Israel 426.
— b. Isaac 425.
— - Joseph 426. 42.
— - Moses 427.
Jehuda b Salomo. 426.
Joseph 425.-427. 428.
— b. Isaac 427.
— - Joseph 428.
— - Saul 427.
Moses 427.
Sal. b. Isaac 427.
Isserlein 161. 194.
Itzig, Daniel 241.
Isaac 403.
(Izii 453.)
Israel Nagara s. N.
— b. Salomo 208.
— Sifroni b. Daniel 258.
— de Valabregue 480.
Israeli (Israel), Abr. 428.
Chajim 426.
Isaac 8. 25.-425.-426.
— b. Joseph 426.
— - Salomo 426.
Israel 426.
— b. Isaac 425.
— - Joseph 426. 42.
— - Moses 427.
Jehuda b Salomo. 426.
Joseph 425.-427. 428.
— b. Isaac 427.
— - Joseph 428.
— - Saul 427.
Moses 427.
Sal. b. Isaac 427.
Isserlein 161. 194.
Itzig, Daniel 241.
Isaac 403.
(Izii 453.)
J.
J.
Jabez 31. ראו Jacob ha-Levi.
Jablonski 15.
Jachia, David b. Gedalja 409.
Gedalja 233. 536.
Joseph b. David 381.
Tam 223.
Jacob 89.-101.-207.-291.-334.
— a. אנגיר 104.
— b. Abhamari 482. ראו Antoli.
— b. Abin 50.
— Ahoab ראו A.
— b. Abraham Salomo 290.
— Alchadev ראו A.
— Alfandari ראו A.
— Alnaqua ראו A
— Alrabi ראו A.
— Alsarkostan ראו A.
— Antoli ראו A.
— b. Ascher 102. 163. 193.
419. 422. 423.
Jabez 31. s. Jacob ha-Levi.
Jablonski 15.
Jachia, David b. Gedalja 409.
Gedalja 233. 536.
Joseph b. David 381.
Tam 223.
Jacob 89.-101.-207.-291.-334.
— a. אנגיר 104.
— b. Abhamari 482. s. Antoli.
— b. Abin 50.
— Ahoab s. A.
— b. Abraham Salomo 290.
— Alchadev s. A.
— Alfandari s. A.
— Alnaqua s. A
— Alrabi s. A.
— Alsarkostan s. A.
— Antoli s. A.
— b. Ascher 102. 163. 193.
419. 422. 423.
עמ׳ 589
Jacob בש"ה 51.
— Bachlitz 417.
— Bak ראו B.
— a. Beaucaire 98.
— Berab ראו B.
— Chabib ראו C.
— Chagis ראו C.
— b. Chajim 10.
— Chasan ראו C.
— a. Chinon 39.
— ha-Cohen 253. ff.
— — b. Naphtali 252.
— a. Corbeil 38. 50. 77. 89. 93.
— a. Coucy 50.
— Criso 517.
— b. Gerson 101.
— Harari ראו H.
— der Heilige 58. (s. 566.)
— d'Illescas 102.
— b. Isaac 209.-301.
— Israel 51.
— b. Jakar 63. 124. 191.
— - Jehozadak 51.
— Jehuda Leo 536.
— b. Jehuda 162.-210.-477.
— - Joseph 54.-208.-210.
— a. קורצא 42.
— Landau ראו L.
— de Latas ראו L.
— Levarden 241.
— ha-Levi 89.-214.-194. 416.
417.
— — b. Elia 281.
— — - Isaac 31. 192.
— — - Jakar 416.
— — - Meir 114.
— — - Raphael 301.
— a. Lünel 467.
— b. Machir 462. 477.
— Margaliot ראו M.
— b. Matatia 290.
— - Meir 20. 26. 32. 33. 38.
47. 51. 52. 54. 54. 55. 56.
75. 79. 82. 85. 86. 94. 100.
103. 104. 107. 108. 109.
123. 161. 193. 567.-115.
S. 589
Jacob בש"ה 51.
— Bachlitz 417.
— Bak s. B.
— a. Beaucaire 98.
— Berab s. B.
— Chabib s. C.
— Chagis s. C.
— b. Chajim 10.
— Chasan s. C.
— a. Chinon 39.
— ha-Cohen 253. ff.
— — b. Naphtali 252.
— a. Corbeil 38. 50. 77. 89. 93.
— a. Coucy 50.
— Criso 517.
— b. Gerson 101.
— Harari s. H.
— der Heilige 58. (s. 566.)
— d'Illescas 102.
— b. Isaac 209.-301.
— Israel 51.
— b. Jakar 63. 124. 191.
— - Jehozadak 51.
— Jehuda Leo 536.
— b. Jehuda 162.-210.-477.
— - Joseph 54.-208.-210.
— a. קורצא 42.
— Landau s. L.
— de Latas s. L.
— Levarden 241.
— ha-Levi 89.-214.-194. 416.
417.
— — b. Elia 281.
— — - Isaac 31. 192.
— — - Jakar 416.
— — - Meir 114.
— — - Raphael 301.
— a. Lünel 467.
— b. Machir 462. 477.
— Margaliot s. M.
— b. Matatia 290.
— - Meir 20. 26. 32. 33. 38.
47. 51. 52. 54. 54. 55. 56.
75. 79. 82. 85. 86. 94. 100.
103. 104. 107. 108. 109.
123. 161. 193. 567.-115.
Jacob b. Menachem 64.
— - Menke 420.
— - Moses Löb Pizger 267.
— a. Muntil 98.
— b. Naamann 89.
— - Nachmann 89.-97.
— Nachmias ראו N.
— Nakdan 113. 114. 118.
— Nasir 74.
— b. Natan 209.
— Nordhausen 193.
— Nunnes Vaes 96. 449.
— a. Orleans 38. 51. 75. 91.
93. 97. 103. 104. 193.
— Patavinus 251.
— Polak 278.
— a. Pont Audemar 98.
— a. Pontoise 98.
— b. Ruben 550.
— Riescher ראו R.
— Roman 233. 234.
— b. Salman Schor 299.
— Salomo 466.
— b. Salomo 370.
— - — a. קרשו 42.
— b. Samuel 207.
— Schalit 251.
— Aben Schoschan ראו S.
— Sikeli ראו S.
— b. Simson 51.
— a. Speier 51.
— Stabnitz 264. 284.
— Tam ראו J. b. Meir.
— Toledano ראו T.
— b. Usiel 337.
— Weil ראו W.
— a. Wien 103.
— Zausmer 299.
Jacobson, Israel 403.
Jafe, Mord. 281. 286. 291.
Jair 94.
— b. Meir 94.
Jaisch, Sal. b. Abr. 411.
Jakar 71. 192.
— a. Chinon 50.
— ha-Levi 100. 101. 115. 193.
Jacob b. Menachem 64.
— - Menke 420.
— - Moses Löb Pizger 267.
— a. Muntil 98.
— b. Naamann 89.
— - Nachmann 89.-97.
— Nachmias s. N.
— Nakdan 113. 114. 118.
— Nasir 74.
— b. Natan 209.
— Nordhausen 193.
— Nunnes Vaes 96. 449.
— a. Orleans 38. 51. 75. 91.
93. 97. 103. 104. 193.
— Patavinus 251.
— Polak 278.
— a. Pont Audemar 98.
— a. Pontoise 98.
— b. Ruben 550.
— Riescher s. R.
— Roman 233. 234.
— b. Salman Schor 299.
— Salomo 466.
— b. Salomo 370.
— - — a. קרשו 42.
— b. Samuel 207.
— Schalit 251.
— Aben Schoschan s. S.
— Sikeli s. S.
— b. Simson 51.
— a. Speier 51.
— Stabnitz 264. 284.
— Tam s. J. b. Meir.
— Toledano s. T.
— b. Usiel 337.
— Weil s. W.
— a. Wien 103.
— Zausmer 299.
Jacobson, Israel 403.
Jafe, Mord. 281. 286. 291.
Jair 94.
— b. Meir 94.
Jaisch, Sal. b. Abr. 411.
Jakar 71. 192.
— a. Chinon 50.
— ha-Levi 100. 101. 115. 193.
עמ׳ 590
Jäkel a. Eger 103.
— Sopher 294. 297. 569.
Jarchi 461.
(Jaza 543.)
Jeberechja ha-Levi 463.
Jechia 407.
Jechia b. Jechia 415.
Jechiel 94. 97.-208.
— ha-Cohen b. Moses 410.
— b. Elieser 208.
— Heilprin ראו H.
— b. Isaac 208.
— - Jechiel 410.
— - Joseph 39. 42. 86. 87.
89. 100. 101. 104. 326. 565.
— Mile ראו M.
— a. Paris ראו J. b. Joseph.
— b. Uri 127. 422.
Jedaja b. Nachschon 469.
— Penini ראו P.
Jedidja 40. 41. 100. 101.
— b. Israel 40.
Jefet 25.
Jehonatan 51.
Jehoseph 33. 193.
— Ezovi ראו E.
— b. Schahtai 209.
Jehosifja der Proselyt 98.
Jehuda 38.-42.-89.-97.-98.-
118.-422.-476.
— Aaron Moses Altschuler
ראו A.
— Abulafia ראו A.
— Alchadev ראו A.
— Alfakar ראו A.
— Alnaqua ראו A.
— Ascher Cohen 407.
— b. Ascher 103. 128. 129.
193. 413. 414. 422 423.
430.-423. 435.-408.
— Bak ראו B.
— Barceloni 469. 480. 482. 483.
— b. Barsillai 57.
— - Baruch 89. 192.
— Biton ראו B.
— Chajat ראו C.
S. 590
Jäkel a. Eger 103.
— Sopher 294. 297. 569.
Jarchi 461.
(Jaza 543.)
Jeberechja ha-Levi 463.
Jechia 407.
Jechia b. Jechia 415.
Jechiel 94. 97.-208.
— ha-Cohen b. Moses 410.
— b. Elieser 208.
— Heilprin s. H.
— b. Isaac 208.
— - Jechiel 410.
— - Joseph 39. 42. 86. 87.
89. 100. 101. 104. 326. 565.
— Mile s. M.
— a. Paris s. J. b. Joseph.
— b. Uri 127. 422.
Jedaja b. Nachschon 469.
— Penini s. P.
Jedidja 40. 41. 100. 101.
— b. Israel 40.
Jefet 25.
Jehonatan 51.
Jehoseph 33. 193.
— Ezovi s. E.
— b. Schahtai 209.
Jehosifja der Proselyt 98.
Jehuda 38.-42.-89.-97.-98.-
118.-422.-476.
— Aaron Moses Altschuler
s. A.
— Abulafia s. A.
— Alchadev s. A.
— Alfakar s. A.
— Alnaqua s. A.
— Ascher Cohen 407.
— b. Ascher 103. 128. 129.
193. 413. 414. 422 423.
430.-423. 435.-408.
— Bak s. B.
— Barceloni 469. 480. 482. 483.
— b. Barsillai 57.
— - Baruch 89. 192.
— Biton s. B.
— Chajat s. C.
Jehuda ha-Cohen 42. 89. 104-
123. 161. 192.
— — b. Alexander 283.
— — - Ephraim 405.
— — a. Friedberg 36. 51.
— — b. Jacob 262. 263. 295.
469.
— a. Corbeil 38. 51.
— Crisp ראו C.
— ha-Darschan 61. 63. 95.
— b. David 48.
— - Elieser 92. 96.-209.
— - Eljakim 419. 422.
— Fingermann 99.
— der Fromme 26. 35. 51 74.
76. 79. 80. 85. 89. 91. 92.
93. 97. 99. 100. 101. 102.
103. 104. 125. 126. 135.
162. 193. 566. vgl. J. aus
Paris.
— a. גרניש 42.
— Gedalja 223.
— b. Gerson 262. 273.
— Aben Giat ראו G.
— Hadassi ראו H.
— Harari ראו H.
— b. Hirsch 268.-449.
— - Isaac 35.-208.
— Israeli ראו J.
— Jacob 481.
— ha-Jarchi 469.
— b. Jehuda 208.
— - Jomtob 51. 52. 89.
— - Joseph Chajim 210.
— - Kalonymos 42. 53. 193.-
42. 55. 193.
— - Koreisch 25. 62.
— de Latas ראו L.
— ha-Levi 26. 269. 369. 379.
415. 463.
— — b. Isaac 422.
— Löb Cohen 267.
— — b. Moses 267.
— b. Meir 64. 94.
— a. Melun 58. (s. 566.)
— a. Metz 51.
Jehuda ha-Cohen 42. 89. 104-
123. 161. 192.
— — b. Alexander 283.
— — - Ephraim 405.
— — a. Friedberg 36. 51.
— — b. Jacob 262. 263. 295.
469.
— a. Corbeil 38. 51.
— Crisp s. C.
— ha-Darschan 61. 63. 95.
— b. David 48.
— - Elieser 92. 96.-209.
— - Eljakim 419. 422.
— Fingermann 99.
— der Fromme 26. 35. 51 74.
76. 79. 80. 85. 89. 91. 92.
93. 97. 99. 100. 101. 102.
103. 104. 125. 126. 135.
162. 193. 566. vgl. J. aus
Paris.
— a. גרניש 42.
— Gedalja 223.
— b. Gerson 262. 273.
— Aben Giat s. G.
— Hadassi s. H.
— Harari s. H.
— b. Hirsch 268.-449.
— - Isaac 35.-208.
— Israeli s. J.
— Jacob 481.
— ha-Jarchi 469.
— b. Jehuda 208.
— - Jomtob 51. 52. 89.
— - Joseph Chajim 210.
— - Kalonymos 42. 53. 193.-
42. 55. 193.
— - Koreisch 25. 62.
— de Latas s. L.
— ha-Levi 26. 269. 369. 379.
415. 463.
— — b. Isaac 422.
— Löb Cohen 267.
— — b. Moses 267.
— b. Meir 64. 94.
— a. Melun 58. (s. 566.)
— a. Metz 51.
עמ׳ 591
Jehuda Minz ראו M.
— b. Moses 8.-209.-437.
— Nachmias ראו N.
— ha-Nasi 23. 325. 337. 347.
— b. Natan 31. 38. 100. 192.
— b. Natanel 469.
— a. Paris 50. 51. 96. 118.
193. 205. ראו J. d. Fromme.
— des Plans 477.
— Rofe 515.
— Aben Sachvan ראו S.
— b. Salomo 81.-208.-210.
— Saltmann 207.
— Samuel a. Perugia 259. 260.
— b. Schabtai 210.
— - Schemarja 416.
— Aben Schoschan ראו S.
— Siciliano 516.
— Abi Simra ראו S.
— Taschat ראו T.
— Tibbon ראו T.
— Velez ראו V.
— a. Worms 94.
Jehudai Gaon 25. 454.
Jehudit 421. 422.
— b. Meir 412.
Jeitteles 243. 402.
Jekutiel 94. 100.
— ha-Cohen 480.
— — b. Isaac 116.
— — - Jehuda 115.
— b. David 263.
— ha-Levi 51.-419. 422.
Jeremia ha-Cohen (dei Coha-
nim) 521. 525.
Jerucham 226.
Jesaia 113.-506.-520.
— b. Jacob 219.
— Messini b. Joseph 531.
-- de Trani 58. 59. 101. 566.
Jeschua 25.
-- Ada ראו A.
Jisachar 194.
— ha-Levi 193. 422.
— — b. Salomo 209.
(Jisai 453.)
S. 591
Jehuda Minz s. M.
— b. Moses 8.-209.-437.
— Nachmias s. N.
— ha-Nasi 23. 325. 337. 347.
— b. Natan 31. 38. 100. 192.
— b. Natanel 469.
— a. Paris 50. 51. 96. 118.
193. 205. s. J. d. Fromme.
— des Plans 477.
— Rofe 515.
— Aben Sachvan s. S.
— b. Salomo 81.-208.-210.
— Saltmann 207.
— Samuel a. Perugia 259. 260.
— b. Schabtai 210.
— - Schemarja 416.
— Aben Schoschan s. S.
— Siciliano 516.
— Abi Simra s. S.
— Taschat s. T.
— Tibbon s. T.
— Velez s. V.
— a. Worms 94.
Jehudai Gaon 25. 454.
Jehudit 421. 422.
— b. Meir 412.
Jeitteles 243. 402.
Jekutiel 94. 100.
— ha-Cohen 480.
— — b. Isaac 116.
— — - Jehuda 115.
— b. David 263.
— ha-Levi 51.-419. 422.
Jeremia ha-Cohen (dei Coha-
nim) 521. 525.
Jerucham 226.
Jesaia 113.-506.-520.
— b. Jacob 219.
— Messini b. Joseph 531.
-- de Trani 58. 59. 101. 566.
Jeschua 25.
-- Ada s. A.
Jisachar 194.
— ha-Levi 193. 422.
— — b. Salomo 209.
(Jisai 453.)
Jitta b. Jehuda 407.
Jizhari 461.
Jochanan 23. 373. 374.
— Alchadev ראו A.
— Levi Rofe 246.
— Loria ראו L.
Joel ha-Levi 45. 51. 193. 565.
— b. Schoaib ראו S.
— Sirks 300.
Johann 488.
Johlson 449.
Jomtob 45.-89.-94.-280.
— Alnaqua ראו A.
— der Heilige ראו J. a. Joigny.
— b. Isaac ראו J. a. Joigny.
— - Jehuda 52.
— a. Joigny 52. 86. 100. 119.
193. 327.
— a. Metz 52.
— a. פלנצי 82.
— a. Sevilla 379.
Jona 52. 565.-161. 194. – vgl.
Abulwalid u. J. der Fromme.
— b. Abr. ראו J. der Fromme.
—, Baptist 13.
— der Fromme 38. 52. 279.
283. 407. 519.
— Gerundi ראו J. der Fromme.
— der Heil. a. Toledo 127.
— des Mestre ראו M.
Jonatan ha-Cohen 481.
— Eybeschütz ראו E.
— b. Isaac 51.
Josbel 94.
Joseph 33. 38. 42. 89.-69.-
86.-94.-100.-104. – 210.-
521.- השוו J. a. Orleans
u. J. Kara.
— II. 388. 389.
— Abba Nasia 517.
— b. Abba 517.
— - Abraham 477.
— - — b. Machir 415.
— - — de Montelez 479.
— Abulafia ראו A.
— Albo ראו A.
Jitta b. Jehuda 407.
Jizhari 461.
Jochanan 23. 373. 374.
— Alchadev s. A.
— Levi Rofe 246.
— Loria s. L.
Joel ha-Levi 45. 51. 193. 565.
— b. Schoaib s. S.
— Sirks 300.
Johann 488.
Johlson 449.
Jomtob 45.-89.-94.-280.
— Alnaqua s. A.
— der Heilige s. J. a. Joigny.
— b. Isaac s. J. a. Joigny.
— - Jehuda 52.
— a. Joigny 52. 86. 100. 119.
193. 327.
— a. Metz 52.
— a. פלנצי 82.
— a. Sevilla 379.
Jona 52. 565.-161. 194. – vgl.
Abulwalid u. J. der Fromme.
— b. Abr. s. J. der Fromme.
—, Baptist 13.
— der Fromme 38. 52. 279.
283. 407. 519.
— Gerundi s. J. der Fromme.
— der Heil. a. Toledo 127.
— des Mestre s. M.
Jonatan ha-Cohen 481.
— Eybeschütz s. E.
— b. Isaac 51.
Josbel 94.
Joseph 33. 38. 42. 89.-69.-
86.-94.-100.-104. – 210.-
521.- Vgl. J. a. Orleans
u. J. Kara.
— II. 388. 389.
— Abba Nasia 517.
— b. Abba 517.
— - Abraham 477.
— - — b. Machir 415.
— - — de Montelez 479.
— Abulafia s. A.
— Albo s. A.
עמ׳ 592
Joseph Alfakar ראו A.
— Alnaqua ראו A.
— Alrabi ראו A.
— Aschkenasi 259.
— Bak ראו B.
— Banartini ראו B.
— Baqua ראו B.
— b. Baruch 52. 89. 97. 98.
100. 193.
— Bechor Schor 52. 74. 78.
80. 86. 89. 91. 12. 97. 99.
101. 102. 104. 998.
— Bonfos b. Jisai 470.
— a. Carpentras 98.
— Caspi ראו C.
— b. Chananel 101.
— a. Charon 98.
— a. Chartres 86.
— Chasak ראו C.
— Chasan ראו C.
— b. Chija 111.
— ha-Cohen 86. 94. 99.
— — b. Hiskia 119.
— Crescas 470.
— Crisp ראו C.
— a. Crzeminiec 286. 290.
— b. Elia 52.
— - Ephraim 420.
— (Levi) Eppstein 271.
— a. Frankreich 210.
— b. Gerson 481
— - Gorion ראו Josippon.
— Heilprun ראו H.
— b. Isaac 35. 51. 52.-75.-
101.
— - — a. Arkiach 101.
— - Israel 266. 301.
— Israeli ראו J.
— Jachia ראו J.
— (hajarchi) 463.
— b. Jechiel 328. 409. 417.
— - Jehozadak 113.
— - Jehuda 260. 261. 463.
535.
— a. Jerusalem ראו J. b. Ba-
ruch.
S. 592
Joseph Alfakar s. A.
— Alnaqua s. A.
— Alrabi s. A.
— Aschkenasi 259.
— Bak s. B.
— Banartini s. B.
— Baqua s. B.
— b. Baruch 52. 89. 97. 98.
100. 193.
— Bechor Schor 52. 74. 78.
80. 86. 89. 91. 12. 97. 99.
101. 102. 104. 998.
— Bonfos b. Jisai 470.
— a. Carpentras 98.
— Caspi s. C.
— b. Chananel 101.
— a. Charon 98.
— a. Chartres 86.
— Chasak s. C.
— Chasan s. C.
— b. Chija 111.
— ha-Cohen 86. 94. 99.
— — b. Hiskia 119.
— Crescas 470.
— Crisp s. C.
— a. Crzeminiec 286. 290.
— b. Elia 52.
— - Ephraim 420.
— (Levi) Eppstein 271.
— a. Frankreich 210.
— b. Gerson 481
— - Gorion s. Josippon.
— Heilprun s. H.
— b. Isaac 35. 51. 52.-75.-
101.
— - — a. Arkiach 101.
— - Israel 266. 301.
— Israeli s. J.
— Jachia s. J.
— (hajarchi) 463.
— b. Jechiel 328. 409. 417.
— - Jehozadak 113.
— - Jehuda 260. 261. 463.
535.
— a. Jerusalem s. J. b. Ba-
ruch.
Joseph b. Jisachor 285. 294.
— - Jochanan 173.
— - Jomtob 52.
— a. קלצן 42. 52.
— b. Kalonymos 111. 114.
— Kara ראו K.
— Karo ראו K.
— Kastel 166.
— Kimchi ראו K.
— Kolon ראו K.
— Konian ראו K.
— ibn Latimi ראו L.
— ha-Levi b. Abr. 464.
— — b. Isaac 288. 290.
— — - Sal. 282.
— a. Marseille 53. 97.
— del Medigo ראו M.
— Megas ראו M.
— b. Meir 58. 65. 98. 566.
— de Milhau 470.
— b. Moses 38. - ראו J. a. Crze-
miniec.
— Nachmias ראו N.
— Nakdan 111. 113.
— — b. Menachem 14.
— b. Natanel 54. 86.
— a. Nicola 98.
— a. Orleans 32. 33. 91. 92.
101.
— a. Palästina ראו J. b. Baruch.
— Porat 32. 38. 193.
— a. שייל ראו J. b. Meir.
— Sabara ראו S.
— a. Salins 53.
— b. Salomo 63.
— - Samuel 192.
— Sar Schalom 520.
— Sason ראו S.
— Schalit 251.
— b. Schemtob 380.
— Aben Schoschan ראו S.
— Abi Simra ראו S.
— tob Elem 47. 61. 100. 119.
161. 187. 480.
— Toledano ראו T.
— Toreno ראו T.
Joseph b. Jisachor 285. 294.
— - Jochanan 173.
— - Jomtob 52.
— a. קלצן 42. 52.
— b. Kalonymos 111. 114.
— Kara s. K.
— Karo s. K.
— Kastel 166.
— Kimchi s. K.
— Kolon s. K.
— Konian s. K.
— ibn Latimi s. L.
— ha-Levi b. Abr. 464.
— — b. Isaac 288. 290.
— — - Sal. 282.
— a. Marseille 53. 97.
— del Medigo s. M.
— Megas s. M.
— b. Meir 58. 65. 98. 566.
— de Milhau 470.
— b. Moses 38. - s. J. a. Crze-
miniec.
— Nachmias s. N.
— Nakdan 111. 113.
— — b. Menachem 14.
— b. Natanel 54. 86.
— a. Nicola 98.
— a. Orleans 32. 33. 91. 92.
101.
— a. Palästina s. J. b. Baruch.
— Porat 32. 38. 193.
— a. שייל s. J. b. Meir.
— Sabara s. S.
— a. Salins 53.
— b. Salomo 63.
— - Samuel 192.
— Sar Schalom 520.
— Sason s. S.
— Schalit 251.
— b. Schemtob 380.
— Aben Schoschan s. S.
— Abi Simra s. S.
— tob Elem 47. 61. 100. 119.
161. 187. 480.
— Toledano s. T.
— Toreno s. T.
עמ׳ 593
Joseph in Tours 41.
— de Trani 229.
Josephus 24.
Joseph b. Usiel 337.
— in Viasen 249.
— Zarfathi 166.
Josippon 62. 73. 85. 92. 250.
284. 535.
Josua 463. 470.
— b. Aaron 417.
— - Chananja 260.-378.
— - Immanuel 481.
— Kaslari ראו K.
— ha-Levi 470.
— — b. Pinchas 474.
— b. Levi 378.
— - Rechabja 55.
— ibn Saidun ראו S.
Juan 462.-494. 507.
Juda (Levi) Eppstein ראו E.
Julian 491.
Justina b. Schelumiel 414.
S. 593
Joseph in Tours 41.
— de Trani 229.
Josephus 24.
Joseph b. Usiel 337.
— in Viasen 249.
— Zarfathi 166.
Josippon 62. 73. 85. 92. 250.
284. 535.
Josua 463. 470.
— b. Aaron 417.
— - Chananja 260.-378.
— - Immanuel 481.
— Kaslari s. K.
— ha-Levi 470.
— — b. Pinchas 474.
— b. Levi 378.
— - Rechabja 55.
— ibn Saidun s. S.
Juan 462.-494. 507.
Juda (Levi) Eppstein s. E.
Julian 491.
Justina b. Schelumiel 414.
K.
K.
Kalir, Elasar 26. 63. 73. 100.
374.
Kalonymos 8.-251.-470.
— d. Alte in Speier 53. 85.
192.
— b. Jehuda 73.
— - Kalonymos 470.
— a. Lucca 47. 192.
— b. Meir 37.-470. 481.
— - Schabtai 47. 61. 64.
— - Todros 477.
Kambel ראו Abraham K.
Kämpf, Isidor 229.
Kara, Abigdor 105. 165. 567.
— b. Isaac 417.
Joseph 47. 64. 68. 69. 73.
78. 79. 80 81. 82. 86. 88.
89. 91. 93. 101. 103. 104.
105. 196. 566.
Menachem 61. 165.
Simon 61. 63. 68.
Kalir, Elasar 26. 63. 73. 100.
374.
Kalonymos 8.-251.-470.
— d. Alte in Speier 53. 85.
192.
— b. Jehuda 73.
— - Kalonymos 470.
— a. Lucca 47. 192.
— b. Meir 37.-470. 481.
— - Schabtai 47. 61. 64.
— - Todros 477.
Kambel s. Abraham K.
Kämpf, Isidor 229.
Kara, Abigdor 105. 165. 567.
— b. Isaac 417.
Joseph 47. 64. 68. 69. 73.
78. 79. 80 81. 82. 86. 88.
89. 91. 93. 101. 103. 104.
105. 196. 566.
Menachem 61. 165.
Simon 61. 63. 68.
Karmi, Elia 465.
Karo, Isaac 253.
Joseph 226. 230.
Kaslar, Abraham 464.
David 465.
Elia 465.
Israel Crescas 466.
Kastel ראו Joseph K.
Katzenellenbogen, Isaac 232.
295.
Meir 255.
Kaufmann Cohen 449.
Kimchi, David 81. 82. 91. 120.
204.
Isaac b. Mordechai 466.
Joseph 93. 103. 104. 121.
Moses 121. 481. 516.
Kitzigen ראו Gerson K.
Klausner ראו Abraham K.
Kochabi 461.
Kolon, Joseph 106. 117. 194.
Salomo 166.
Konian, Joseph b. Israel 259.
Naphtali b. Israel 259.
Koppelin 94.
Koreisch ראו Jehuda b. K.
Köster 18.
Kraveda, Astruc 462.
Krems ראו Israel K.
Kresbia b. Isaac Nakdan 82.
114.
Kunat, Abraham 219. 249. 250.
Estellein 250.
Karmi, Elia 465.
Karo, Isaac 253.
Joseph 226. 230.
Kaslar, Abraham 464.
David 465.
Elia 465.
Israel Crescas 466.
Kastel s. Joseph K.
Katzenellenbogen, Isaac 232.
295.
Meir 255.
Kaufmann Cohen 449.
Kimchi, David 81. 82. 91. 120.
204.
Isaac b. Mordechai 466.
Joseph 93. 103. 104. 121.
Moses 121. 481. 516.
Kitzigen s. Gerson K.
Klausner s. Abraham K.
Kochabi 461.
Kolon, Joseph 106. 117. 194.
Salomo 166.
Konian, Joseph b. Israel 259.
Naphtali b. Israel 259.
Koppelin 94.
Koreisch s. Jehuda b. K.
Köster 18.
Kraveda, Astruc 462.
Krems s. Israel K.
Kresbia b. Isaac Nakdan 82.
114.
Kunat, Abraham 219. 249. 250.
Estellein 250.
L.
L.
Labi 463.
Lachmi 461.
Abraham 461.
David 461.
Ladislaus 388.
Landau, Jacob 194. 286.
Laniado, Samuel 287.
Lara, de 449.
Latas, Elia b. Isaac 478.
Elieser 479.
Labi 463.
Lachmi 461.
Abraham 461.
David 461.
Ladislaus 388.
Landau, Jacob 194. 286.
Laniado, Samuel 287.
Lara, de 449.
Latas, Elia b. Isaac 478.
Elieser 479.
עמ׳ 594
Latas, Isaac b. Jac. 478. 479.
— b. Jehuda 579.
Jacob b. Elia 478. 480.
— b. Isaac 479. 480.
Jehuda 479. 481.
Latef, Isaak 383. 432. 468.
Samuel 250.
Latimi, Joseph ibn 369.
Lattes ראו Latas.
(Legujeri 473.)
Lehren, Hirsch 243.
Meir 243.
Lemberger, Abraham 263. 264.
266. 276. 287. 290 ff. 296.
301.
Lent 12.
Lentschütz ראו Ephraim L.
Leo de Modena 13. 290. 431.
Leon, Sir 35. 37. 38. 47. 53.
58. 59.
Leon, Messer 250. 316.
Leone 521.
— a. Ragusa 497.
Leon b. Meir 160. 192.
Leontin a. Mühlhausen 208.
Leopold I. 388.
Leusden 12.
Levarden ראו Jacob L.
Levi 40.-92.-480.
— b. Abraham 369.
— · — b. Chajim 470. 481.
— Eppstein ראו E.
— b. Gerson 250. 383. 481.
— - Joseph Schneyor 517.
— b. Moses b. Todros 483.
— Nachmias ראו N.
b. Levi 463. 466.
Levita ראו Elia L.
Liebermann 301.
— b. Joseph 297.
Liepkind Natan 114.
Lightfoot 12.
Lilienthal 247.
Lipin 94.
Lipmann Bak ראו B.
— Cohen 235.
S. 594
Latas, Isaac b. Jac. 478. 479.
— b. Jehuda 579.
Jacob b. Elia 478. 480.
— b. Isaac 479. 480.
Jehuda 479. 481.
Latef, Isaak 383. 432. 468.
Samuel 250.
Latimi, Joseph ibn 369.
Lattes s. Latas.
(Legujeri 473.)
Lehren, Hirsch 243.
Meir 243.
Lemberger, Abraham 263. 264.
266. 276. 287. 290 ff. 296.
301.
Lent 12.
Lentschütz s. Ephraim L.
Leo de Modena 13. 290. 431.
Leon, Sir 35. 37. 38. 47. 53.
58. 59.
Leon, Messer 250. 316.
Leone 521.
— a. Ragusa 497.
Leon b. Meir 160. 192.
Leontin a. Mühlhausen 208.
Leopold I. 388.
Leusden 12.
Levarden s. Jacob L.
Levi 40.-92.-480.
— b. Abraham 369.
— · — b. Chajim 470. 481.
— Eppstein s. E.
— b. Gerson 250. 383. 481.
— - Joseph Schneyor 517.
— b. Moses b. Todros 483.
— Nachmias s. N.
b. Levi 463. 466.
Levita s. Elia L.
Liebermann 301.
— b. Joseph 297.
Liepkind Natan 114.
Lightfoot 12.
Lilienthal 247.
Lipin 94.
Lipmann Bak s. B.
— Cohen 235.
Lipmann Heller ראו H.
— b. Meschullam 266.
— a. Mühlhausen 124. 129.
194. 380.
Litte 173.
Loanz ראו Elia L.
Löb b. Joseph Rofe 301.
— b. Josua 300.
— (Levi) Eppstein ראו E.
— b. Moses 268.
— · — Jacob 267.
— · — Schedels 282. 284.
289.
— Pisek 291.
— Pochawitzer 449.
— Setzer 266.
Long, Le 13.
Loria, Aaron b. Natanel 106.
Jochanan 106. 130.
Salomo 275. 284. 290. 291.
Lorki 461.
Löwe b. Bezalel 264. 274. 275.
277. 281. 298. 402.
— b. Moses Schedels 266.
Ludwig 489.
Luliane Schalom Cases ראו C.
Luria ראו Loria.
Luther 10.
Lütkens 15.
Luzzato, Sam. Dav. 243.
Lipmann Heller s. H.
— b. Meschullam 266.
— a. Mühlhausen 124. 129.
194. 380.
Litte 173.
Loanz s. Elia L.
Löb b. Joseph Rofe 301.
— b. Josua 300.
— (Levi) Eppstein s. E.
— b. Moses 268.
— · — Jacob 267.
— · — Schedels 282. 284.
289.
— Pisek 291.
— Pochawitzer 449.
— Setzer 266.
Long, Le 13.
Loria, Aaron b. Natanel 106.
Jochanan 106. 130.
Salomo 275. 284. 290. 291.
Lorki 461.
Löwe b. Bezalel 264. 274. 275.
277. 281. 298. 402.
— b. Moses Schedels 266.
Ludwig 489.
Luliane Schalom Cases s. C.
Luria s. Loria.
Luther 10.
Lütkens 15.
Luzzato, Sam. Dav. 243.
M.
M.
Machir 63. 94.
Machiri 462. ראו Natan u. Me-
nachem M.
Machir b. Jehuda 47. 60. 163.
— b. Kresbia 268.
Machlin 417.
Magliabecchi 401.
Mahmud II. 389.
Mai 15.
Maimonides ראו Moses b. Mai-
mon.
Makluf der Grieche 517.
Makschan ראו Samuel M.
Machir 63. 94.
Machiri 462. s. Natan u. Me-
nachem M.
Machir b. Jehuda 47. 60. 163.
— b. Kresbia 268.
Machlin 417.
Magliabecchi 401.
Mahmud II. 389.
Mai 15.
Maimonides s. Moses b. Mai-
mon.
Makluf der Grieche 517.
Makschan s. Samuel M.
עמ׳ 595
Malti 531.
Manoach 53. 101.-453.
— Hendels 275. 276.
— ha-Levi 89.
— in Lünel 480.
Marcian 484.
Margaliot, Jacob 106. 194.
Martin 491. 505. 510.
Marzello 517.
Masach, Abraham 425.
Elasar 425.
Samuel 425.
— b. Joseph 413. 425.
Masius, Andr. 11.
Masseriweih 25.
Matatia 94.-129.-210.
— a. Avalon 98.
— b. Binjamin Seeb 370.
Matatia b. Isaac 209.
— ha-Jizhari 461. 481.
— b. Joseph 190. 193.
— a. Sicilien 521.
Matteo 495.
Maximilian 388.
Mazif 461.
Medigo, Joseph del 224. 402.
431. 569.
Megas, Joseph 57.
Meili 461.
Meir 24. 374. 382.-38. 43.-
94.-101.-104.-208.-209.-
253.
— b. Aaron 208.
— - Abigdor 41.
— Abulafia ראו A.
— Angel 260.
— b. Baruch 52. - ראו M. a.
Rothenburg.
— a. Burgund 53.
— Cabestan ראו C.
— ha-Cohen 193.
— b. David 261. 270.
— a. Eger 415.
— a. England 161. 193.
— b. Ephraim 253.
— (Levi) Eppstein 261. 270.
S. 595
Malti 531.
Manoach 53. 101.-453.
— Hendels 275. 276.
— ha-Levi 89.
— in Lünel 480.
Marcian 484.
Margaliot, Jacob 106. 194.
Martin 491. 505. 510.
Marzello 517.
Masach, Abraham 425.
Elasar 425.
Samuel 425.
— b. Joseph 413. 425.
Masius, Andr. 11.
Masseriweih 25.
Matatia 94.-129.-210.
— a. Avalon 98.
— b. Binjamin Seeb 370.
Matatia b. Isaac 209.
— ha-Jizhari 461. 481.
— b. Joseph 190. 193.
— a. Sicilien 521.
Matteo 495.
Maximilian 388.
Mazif 461.
Medigo, Joseph del 224. 402.
431. 569.
Megas, Joseph 57.
Meili 461.
Meir 24. 374. 382.-38. 43.-
94.-101.-104.-208.-209.-
253.
— b. Aaron 208.
— - Abigdor 41.
— Abulafia s. A.
— Angel 260.
— b. Baruch 52. - s. M. a.
Rothenburg.
— a. Burgund 53.
— Cabestan s. C.
— ha-Cohen 193.
— b. David 261. 270.
— a. Eger 415.
— a. England 161. 193.
— b. Ephraim 253.
— (Levi) Eppstein 261. 270.
Meir a. גורגיש 42.
— Gabbai ראו G.
— d. Grosse ראו M. Abulafia.
— Heilprun ראו H.
Meiri 461.
Menachem 476. 481.
Meir b. Isaac 61. 63. 369. 415.
— - Jacob 208.
— Jafe 106.
— b. Jehuda Gedalja Ben-
veniste 295.
— b. Jesaia 478.
— - Kalonymos 53.
— Katzenellenbogen ראו K.
— Kochabi 98.
— a. לוציצא 79.
— a. לחמה 90.
— el Levi ראו Abulafia.
— ha-Levi a. Fulda 194.
— — b. Isaac 413.
— b. Moses 88.-515.
— Phorins ראו P.
— a. Rothenburg 40. 42. 45.
46. 89. 92. 93. 97. 99. 100.
101. 102. 119. 121. 123.
128. 161. 162. 165. 193.
205. 284. 408. 566.
— b. Samuel 31. 70. 192.
— - Schneyor 118.
— Aben Schoschan ראו S.
— b. Simeon 41.
— Sofer 252. 255. 257. 258.
— a. Speier 163.
— Spira 119. 166.
— a. Trinquetaille 481.
— der Vorbeter 47.
Meisel, Menachem 266.
Mordechai 269. 402.
Samuel 263.
Meiten b. Jehuda 416
Melanchthon 10.
Meldola, Dav. 533.
Melgueiri 463.
Salomo b. Moses 472.
Samuel b. Moses 472. 481.
Melis, Eskafit 462.
Meir a. גורגיש 42.
— Gabbai s. G.
— d. Grosse s. M. Abulafia.
— Heilprun s. H.
Meiri 461.
Menachem 476. 481.
Meir b. Isaac 61. 63. 369. 415.
— - Jacob 208.
— Jafe 106.
— b. Jehuda Gedalja Ben-
veniste 295.
— b. Jesaia 478.
— - Kalonymos 53.
— Katzenellenbogen s. K.
— Kochabi 98.
— a. לוציצא 79.
— a. לחמה 90.
— el Levi s. Abulafia.
— ha-Levi a. Fulda 194.
— — b. Isaac 413.
— b. Moses 88.-515.
— Phorins s. P.
— a. Rothenburg 40. 42. 45.
46. 89. 92. 93. 97. 99. 100.
101. 102. 119. 121. 123.
128. 161. 162. 165. 193.
205. 284. 408. 566.
— b. Samuel 31. 70. 192.
— - Schneyor 118.
— Aben Schoschan s. S.
— b. Simeon 41.
— Sofer 252. 255. 257. 258.
— a. Speier 163.
— Spira 119. 166.
— a. Trinquetaille 481.
— der Vorbeter 47.
Meisel, Menachem 266.
Mordechai 269. 402.
Samuel 263.
Meiten b. Jehuda 416
Melanchthon 10.
Meldola, Dav. 533.
Melgueiri 463.
Salomo b. Moses 472.
Samuel b. Moses 472. 481.
Melis, Eskafit 462.
38*
38*
עמ׳ 596
Menachem 38.-45.-60.-85.-
165.
— b. Aaron 208.-411.
— Aglar 567.
— Asarja de Fano 252.
— Alchadev ראו A.
— b. Asriel 53.
— Chasan ראו C.
— b. Chelbo 61. 63. 68. 73.
— - Elieser 209.
— - Eljakim 120.
— d. Heilige 39. 327. ראו M. a.
Joigny.
— b. Isaac 219.
— - Jacob 208.-413.
— a. Joigny 86. 90. 97. 119.
187. 193. ראו M. d. Heilige.
— Kara ראו K.
Menachem a. London 98.
— b. Machir 192. 316.
— Meiri ראו M.
— Meisel ראו M.
— a. Merseburg 193.
— b. Natronai 94.
— - Perez 20. 59.
— - Pinchas 163.
— - Salomo 71. 72. 91. 108.
462.
— - Samuel 37.
— - Saruk 57. 62. 82. 107.
109. 121. 203.
— - Serach 415.
— Vardimas 53. 101. 293.
— Volterra ראו V.
— Zion ראו M. Ziuni.
— Ziuni Spira 105. 165.
Menasse b. Israel 234. 244.
Mendel 266.
— Steinitz 265.
Mendelssohn, Moses 27. 385.
403.
Mercier, Le 11.
Merdoc de Salbat 517.
Mesa ראו Salomo de.
Meschullam 53.-71. 73.-475.
— der Arzt 64.
S. 596
Menachem 38.-45.-60.-85.-
165.
— b. Aaron 208.-411.
— Aglar 567.
— Asarja de Fano 252.
— Alchadev s. A.
— b. Asriel 53.
— Chasan s. C.
— b. Chelbo 61. 63. 68. 73.
— - Elieser 209.
— - Eljakim 120.
— d. Heilige 39. 327. s. M. a.
Joigny.
— b. Isaac 219.
— - Jacob 208.-413.
— a. Joigny 86. 90. 97. 119.
187. 193. s. M. d. Heilige.
— Kara s. K.
Menachem a. London 98.
— b. Machir 192. 316.
— Meiri s. M.
— Meisel s. M.
— a. Merseburg 193.
— b. Natronai 94.
— - Perez 20. 59.
— - Pinchas 163.
— - Salomo 71. 72. 91. 108.
462.
— - Samuel 37.
— - Saruk 57. 62. 82. 107.
109. 121. 203.
— - Serach 415.
— Vardimas 53. 101. 293.
— Volterra s. V.
— Zion s. M. Ziuni.
— Ziuni Spira 105. 165.
Menasse b. Israel 234. 244.
Mendel 266.
— Steinitz 265.
Mendelssohn, Moses 27. 385.
403.
Mercier, Le 11.
Merdoc de Salbat 517.
Mesa s. Salomo de.
Meschullam 53.-71. 73.-475.
— der Arzt 64.
Meschullam ha-Cohen b. Pe-
rez 480.
— a. Cöln 104.
— Ezovi ראו E.
— der Grosse 76. 80.
— b. Jacob 481.
— - Joseph 207.
— - Kalonymos 47. 104. 192.
374.
— - Moses 165.-192-479.
— - — b. Jehuda 480.
— - Natan 53. 193.
— - Salomo 463. 473.
Messini 531.
Mestre, des 461.
Jona 519.
Meuschen 15.
Meyer 13.
Meyer, Wolf 108.
Michael, H. J. 244. 268.
Michaelis, J. D. 216.
J. H. 15.
Michel (Levi) Eppstein ראו E.
— b. Usiel 449.
Mile, Jechiel 260.
Minz, Jehuda 194.
Moses 194. 231.
Mirandola ראו Pico de M.
Mirjam 172.-407.
— b. A. 416.
— - Salomo 413. 422.
— - Samuel 411.
Mölln ha-Levi 194.
Monaco Simei 521.
Montfaucon 13.
Mordechai 54.-161. 193.-276.-
420.-473.
— Alfandari ראו A.
— Astruz 473.
— b. Chajim b. Jonatan 473.
— Crescas d'Avrenge 473.
— Cohen 84. - ראו M. b. Gerson.
— Dato ראו D.
— Ezovi ראו E.
— b. Gerson 262. 266. 267.
271. ff.
Meschullam ha-Cohen b. Pe-
rez 480.
— a. Cöln 104.
— Ezovi s. E.
— der Grosse 76. 80.
— b. Jacob 481.
— - Joseph 207.
— - Kalonymos 47. 104. 192.
374.
— - Moses 165.-192-479.
— - — b. Jehuda 480.
— - Natan 53. 193.
— - Salomo 463. 473.
Messini 531.
Mestre, des 461.
Jona 519.
Meuschen 15.
Meyer 13.
Meyer, Wolf 108.
Michael, H. J. 244. 268.
Michaelis, J. D. 216.
J. H. 15.
Michel (Levi) Eppstein s. E.
— b. Usiel 449.
Mile, Jechiel 260.
Minz, Jehuda 194.
Moses 194. 231.
Mirandola s. Pico de M.
Mirjam 172.-407.
— b. A. 416.
— - Salomo 413. 422.
— - Samuel 411.
Mölln ha-Levi 194.
Monaco Simei 521.
Montfaucon 13.
Mordechai 54.-161. 193.-276.-
420.-473.
— Alfandari s. A.
— Astruz 473.
— b. Chajim b. Jonatan 473.
— Crescas d'Avrenge 473.
— Cohen 84. - s. M. b. Gerson.
— Dato s. D.
— Ezovi s. E.
— b. Gerson 262. 266. 267.
271. ff.
עמ׳ 597
Mordechai b. Isaac 54.
— Jafc ראו J.
— b. Jacob 267.-280.-473.
— - Jehosapha 480.
— Jona 293.
— b. Joseph 210.
— b. Natan 98.
— a. Polen 80.
— Ventura ראו V.
— Zemach b. Gerson 402.
Morel, Sir 37.
Morin 13.
Moser, Isaac 242.
Moses 101.-104.-208.-410.-
481.-520.
— b. Aaron 298.
— Abraham Mat 288.
— b. Abraham ראו M. Nach-
mias - 473. - ראו M. a.
Pontoise.
— Abulafia ראו A.
— Alaschkar ראו A.
— Albert 54.
— Alchadev ראו A.
— Alfandari ראו A.
— Alkabez ראו A.
— Almosnino ראו A.
— Alnaqua ראו A.
— Alrabi ראו A.
— Alschech ראו A.
— Alton 10.
— b. Ascher 422.
— Bak ראו B.
— Benjamin Foa ראו F.
— b. Berachja 101.
— - Bezalel 262. ff.
— - Binjamin 369.
— Birzel 402.
— Biton ראו B.
— a. Bourges 54.
— Chasan ראו C.
— Chefez 517. 518. 519.
— ha-Cohen 262. 166. 267. -
ראו M. C. b. Salomo.
— — b. Elia 410.
— — - Joseph 415.
S. 597
Mordechai b. Isaac 54.
— Jafc s. J.
— b. Jacob 267.-280.-473.
— - Jehosapha 480.
— Jona 293.
— b. Joseph 210.
— b. Natan 98.
— a. Polen 80.
— Ventura s. V.
— Zemach b. Gerson 402.
Morel, Sir 37.
Morin 13.
Moser, Isaac 242.
Moses 101.-104.-208.-410.-
481.-520.
— b. Aaron 298.
— Abraham Mat 288.
— b. Abraham s. M. Nach-
mias - 473. - s. M. a.
Pontoise.
— Abulafia s. A.
— Alaschkar s. A.
— Albert 54.
— Alchadev s. A.
— Alfandari s. A.
— Alkabez s. A.
— Almosnino s. A.
— Alnaqua s. A.
— Alrabi s. A.
— Alschech s. A.
— Alton 10.
— b. Ascher 422.
— Bak s. B.
— Benjamin Foa s. F.
— b. Berachja 101.
— - Bezalel 262. ff.
— - Binjamin 369.
— Birzel 402.
— Biton s. B.
— a. Bourges 54.
— Chasan s. C.
— Chefez 517. 518. 519.
— ha-Cohen 262. 166. 267. -
s. M. C. b. Salomo.
— — b. Elia 410.
— — - Joseph 415.
Moses ha-Cohen b. Perigors
210.
— — b. Salomo 36. 54. 55.
90. 193.-452.
— Corduero ראו C.
— a. Coucy 41. 45. 48. 82.
83. 90. 92. 96. 102. 104.
123. 127. 143. 160. 193.
479.
— ha-Darschan 47. 63. 73.
— 82. 93.
— der Demüthige 482.
— Duran ראו D.
— b. Elieser 101.
— - — ha-Darschan 105.130.
— Elischama 257. 268.
— b. Esra 338. 394. 405. 463.
— Evreux 43. 46. 57. 97. 127.
145. 193.
— el Fats 410.
— Fliess ראו F.
— in Fürth 40.
— Galante ראו G.
— Gelhaar ראו G.
— b. Gerson 262. 271. ff.
— Harari ראו H.
— Henochs 274.
— b. Hiskia 405.
— - J. 94.
— Isaac Bak ראו B.
— b. Isaac 48.
— - — Hanasiah 102.
— Israeli s. l.
— Israels 274. 291.
— b. Jacob a. Böhmen 54.
— - — a. Coucy ראו M. a. Coucy.
— ha-Jarchi 463.
— b. Jehuda 453.
— - — in Bezières 481.
— - — b. Binjamin 475.
— - Joel 33.
— - Jomtob 38.
— - Joseph 54. 481.-111.
— - — b. Daud 419.
— - Josua 308. 203.
— - Kalonymos 416.
Moses ha-Cohen b. Perigors
210.
— — b. Salomo 36. 54. 55.
90. 193.-452.
— Corduero s. C.
— a. Coucy 41. 45. 48. 82.
83. 90. 92. 96. 102. 104.
123. 127. 143. 160. 193.
479.
— ha-Darschan 47. 63. 73.
— 82. 93.
— der Demüthige 482.
— Duran s. D.
— b. Elieser 101.
— - — ha-Darschan 105.130.
— Elischama 257. 268.
— b. Esra 338. 394. 405. 463.
— Evreux 43. 46. 57. 97. 127.
145. 193.
— el Fats 410.
— Fliess s. F.
— in Fürth 40.
— Galante s. G.
— Gelhaar s. G.
— b. Gerson 262. 271. ff.
— Harari s. H.
— Henochs 274.
— b. Hiskia 405.
— - J. 94.
— Isaac Bak s. B.
— b. Isaac 48.
— - — Hanasiah 102.
— Israeli s. l.
— Israels 274. 291.
— b. Jacob a. Böhmen 54.
— - — a. Coucy s. M. a. Coucy.
— ha-Jarchi 463.
— b. Jehuda 453.
— - — in Bezières 481.
— - — b. Binjamin 475.
— - Joel 33.
— - Jomtob 38.
— - Joseph 54. 481.-111.
— - — b. Daud 419.
— - Josua 308. 203.
— - Kalonymos 416.
עמ׳ 598
Moses b. Katriel 259.
— Kimchi ראו K.
— di Leon 433.
— ha-Levi 102.-439.-42.
— — b. Joseph b. Merwan 480.
— a. Lissabon 96.
— Löb Bak ראו B.
— Maalem 532.
— b. Maimon 8. 26. 45. 57.
— 90. 97. 104. 125. 199. 338.
— 382. 436. 477. 478. 523.
— 535. 536.
— b. Meir 57.
- — Javan 566.
— Mendelssohn ראו M.
— b. Michel de Milhau 474.
— Minz ראו M.
— b. Mordechai 282.
— - Nachman 103. 121. 375.
— 519. 520. 535. 536. 567.
— Nachmias ראו N.
— Nakdan 111. 567.
— Narboni 54. 453.
— Natan 474.
— Natanel b. Salomo 474.
— Nevers 54.
— פולאר 45.
— Palastro ראו P.
— Parnes ראו P.
— a. Pavia 57.
— Pigo ראו P.
— a. Poitou 54.
— Polak 45.
— a. Pontoise 38. 74. 83. 90.
— 91. 93. 97. 101.
— Provencale ראו P.
— Raphael di Aguilar ראו A.
— a. Regensburg 54.
— der Reiche 521.
— de Rocca ראו R.
— Rofe 515.
— Sajag Siciliano 531.
— Salomo b. Abraham 90.
— Samuel 474.
— b. Samuel b. Ascher 478.
— Särtels Levi 282.
S. 598
Moses b. Katriel 259.
— Kimchi s. K.
— di Leon 433.
— ha-Levi 102.-439.-42.
— — b. Joseph b. Merwan 480.
— a. Lissabon 96.
— Löb Bak s. B.
— Maalem 532.
— b. Maimon 8. 26. 45. 57.
— 90. 97. 104. 125. 199. 338.
— 382. 436. 477. 478. 523.
— 535. 536.
— b. Meir 57.
- — Javan 566.
— Mendelssohn s. M.
— b. Michel de Milhau 474.
— Minz s. M.
— b. Mordechai 282.
— - Nachman 103. 121. 375.
— 519. 520. 535. 536. 567.
— Nachmias s. N.
— Nakdan 111. 567.
— Narboni 54. 453.
— Natan 474.
— Natanel b. Salomo 474.
— Nevers 54.
— פולאר 45.
— Palastro s. P.
— Parnes s. P.
— a. Pavia 57.
— Pigo s. P.
— a. Poitou 54.
— Polak 45.
— a. Pontoise 38. 74. 83. 90.
— 91. 93. 97. 101.
— Provencale s. P.
— Raphael di Aguilar s. A.
— a. Regensburg 54.
— der Reiche 521.
— de Rocca s. R.
— Rofe 515.
— Sajag Siciliano 531.
— Salomo b. Abraham 90.
— Samuel 474.
— b. Samuel b. Ascher 478.
— Särtels Levi 282.
Moses Schad 276.
— Schedels 266. 283.
— Scheni 531.
— Schneor 163.
— b. Schneor 78.
— Aben Schoschan ראו S.
— Abi Simra ראו S.
— in Speier 40.
— Tibbon ראו T.
— b. Todros 480. 483.
— Toledano ראו T.
— de Trani ראו T.
— Utiz 263. 276. 287.
— Ventura ראו V.
— Weisswascher ראו W.
— b. Zeli 119.
— a. Zürich 161. 193.
Muel, Sir, 37.
Munay ראו Simson M.
Münster. Sebastian 10. 448.
Musa 522.
Musciarella ראו Nicola M.
Moses Schad 276.
— Schedels 266. 283.
— Scheni 531.
— Schneor 163.
— b. Schneor 78.
— Aben Schoschan s. S.
— Abi Simra s. S.
— in Speier 40.
— Tibbon s. T.
— b. Todros 480. 483.
— Toledano s. T.
— de Trani s. T.
— Utiz 263. 276. 287.
— Ventura s. V.
— Weisswascher s. W.
— b. Zeli 119.
— a. Zürich 161. 193.
Muel, Sir, 37.
Munay s. Simson M.
Münster. Sebastian 10. 448.
Musa 522.
Musciarella s. Nicola M.
N.
N.
N. 92.
Naamias ראו Nachmias.
Nachman 36.
— Cohen 48.
— Nakdan b. Schneor.
Nachmias 428.
Aaron 430,
Abraham 430.-431.
Abulhedschadsch Joseph b.
— Isaac 429.
David 222.-430.-431.
— b. Isaac 431.-570.
— - Joseph 413. 430.
Elasar b. Hadriel 430.
J. b. Joseph 431.
Immanuel 431.
Isaac 430.-431.-570.
-- b. David 431.
Ismael 430.
Israel 431.
Jacob 430.-431.
N. 92.
Naamias s. Nachmias.
Nachman 36.
— Cohen 48.
— Nakdan b. Schneor.
Nachmias 428.
Aaron 430,
Abraham 430.-431.
Abulhedschadsch Joseph b.
— Isaac 429.
David 222.-430.-431.
— b. Isaac 431.-570.
— - Joseph 413. 430.
Elasar b. Hadriel 430.
J. b. Joseph 431.
Immanuel 431.
Isaac 430.-431.-570.
-- b. David 431.
Ismael 430.
Israel 431.
Jacob 430.-431.
עמ׳ 599
Nachmias, Jehuda b. Jacob 431.
— — Moses 419.
Joseph 429.-430.
— b. Isaac 431. 570.
— - Joseph 430.
Levi 431.
Moses 430.
Salomo 431.
Samuel 431.
— b. David 430.
Todros 429. 433.
Nachschon 221.
Nagara, Isr. 229. 370.
Naftali b. Ascher 266. 267.
— Herzel Altschuler ראו A.
— Konian ראו K.
— b. Naftali 115.
Narboni 462. ראו Moses N.
Nasas 425.-515.
Nasir ראו Jacob N.
Natan 54.-64.-73.-78.-101.
119.-516.
— a. דודיא 54.
Natanel 54. 90. 327.
b. Abraham 54.
— Cabestan ראו C.
— a. Chinon 41. 54. 193. 205.
— (Levi) Eppstein ראו E.
Natan Feibel b. Fabus 294.
— b. Isaac 474.
— Ismaelita 64.
— b. Jacob Bonn 301.
— - Jechiel 26. 57. 67. 72.
97. 104. 111.
— Joseph 86.
— b. Joseph 14.
— - Machir 73. 110. 192.
— - Meschullam 94. 101. 111-
— - Moses 210.
— - Official 54. 84. 85. 87.
90. 92. 97. 101.
— in Sens 86.
Natronai 323.
— b. Menachem 80.
(Nautoja 453.)
Navaro, Isaac 415.
S. 599
Nachmias, Jehuda b. Jacob 431.
— — Moses 419.
Joseph 429.-430.
— b. Isaac 431. 570.
— - Joseph 430.
Levi 431.
Moses 430.
Salomo 431.
Samuel 431.
— b. David 430.
Todros 429. 433.
Nachschon 221.
Nagara, Isr. 229. 370.
Naftali b. Ascher 266. 267.
— Herzel Altschuler s. A.
— Konian s. K.
— b. Naftali 115.
Narboni 462. s. Moses N.
Nasas 425.-515.
Nasir s. Jacob N.
Natan 54.-64.-73.-78.-101.
119.-516.
— a. דודיא 54.
Natanel 54. 90. 327.
b. Abraham 54.
— Cabestan s. C.
— a. Chinon 41. 54. 193. 205.
— (Levi) Eppstein s. E.
Natan Feibel b. Fabus 294.
— b. Isaac 474.
— Ismaelita 64.
— b. Jacob Bonn 301.
— - Jechiel 26. 57. 67. 72.
97. 104. 111.
— Joseph 86.
— b. Joseph 14.
— - Machir 73. 110. 192.
— - Meschullam 94. 101. 111-
— - Moses 210.
— - Official 54. 84. 85. 87.
90. 92. 97. 101.
— in Sens 86.
Natronai 323.
— b. Menachem 80.
(Nautoja 453.)
Navaro, Isaac 415.
Nechmias ראו Nachmias.
Nechonja 337.
Nicola Musciarella 516.
Niccolo 492.
Nicolai 401. 447.
Nimirichi, Elia 121.
(Nin 453.)
Nisac 461.
Nissim (Gaon) 38. 57- 79. 86.
90. 93. 100. 104.
— b. Aaron 416.
— Duran ראו D.
(Niugat 453.)
(Nizka 453.)
Norzi, Isaac 259.
Raphael 254.
Samuel 259. 260.
Nechmias s. Nachmias.
Nechonja 337.
Nicola Musciarella 516.
Niccolo 492.
Nicolai 401. 447.
Nimirichi, Elia 121.
(Nin 453.)
Nisac 461.
Nissim (Gaon) 38. 57- 79. 86.
90. 93. 100. 104.
— b. Aaron 416.
— Duran s. D.
(Niugat 453.)
(Nizka 453.)
Norzi, Isaac 259.
Raphael 254.
Samuel 259. 260.
O.
O.
Obadia 90. 101.
Official ראו Natan O.
Onkelos 337.
Oppenheimer, David 27. 235.
236. 402.
Herschel 237.
Samuel 235.
Oschaja 55. 60.
— ha-Levi 55.
Oser a. Schlesien 194.
Otho 13.
Obadia 90. 101.
Official s. Natan O.
Onkelos 337.
Oppenheimer, David 27. 235.
236. 402.
Herschel 237.
Samuel 235.
Oschaja 55. 60.
— ha-Levi 55.
Oser a. Schlesien 194.
Otho 13.
עמ׳ 600
Pasini 16.
Pastritius 401.
Paul 480. 482.
Paulus 484.
Pellicanus 10.
Penini, Jedaja 250. 383. 462.
467. 468. 469.
Peralta, Nicolo 504.
Perez 161.-205.
— ha-Cohen b. Isaac 480.
— b. Elia 38. 41. 46. 52. 59.
119. 193. 205. 565.
Perigors Nakdan b. Kalony-
mos 113.
Pesach 210.
— b. Mordechai Zemach 262.
274.
Pessel b. Joseph 417.
Petachia Moses b. Joseph 276.
— a. Regensburg 34. 166.
Peter 55.
— II. 488.
Pettigrev 20.
Philipp II. 530.
— Anton 533.
Philo 24. 381.
Phoibus 209.
Phorins, Meir 370.
Pico de Mirandola 8. 522.
Pigo, Moses b. Joseph 294.
Pinchas 55.-474.
— ha-Levi b. Joseph 474.
Pistoja 500.
Pizzigheton, David 10.
Plans, des 477.
Plantavitius 13.
Pococke 12.
Pomis, de 13. 449.
Popers ראו Gerson u. Salomon P.
Porat ראו Joseph P.
Portaleone ראו Abr. P.
Postell 11.
Preine b. Ascher 408.
Proops, Sal. b. Joseph 246.
Prophiat 461.
— Duran ראו D.
S. 600
Pasini 16.
Pastritius 401.
Paul 480. 482.
Paulus 484.
Pellicanus 10.
Penini, Jedaja 250. 383. 462.
467. 468. 469.
Peralta, Nicolo 504.
Perez 161.-205.
— ha-Cohen b. Isaac 480.
— b. Elia 38. 41. 46. 52. 59.
119. 193. 205. 565.
Perigors Nakdan b. Kalony-
mos 113.
Pesach 210.
— b. Mordechai Zemach 262.
274.
Pessel b. Joseph 417.
Petachia Moses b. Joseph 276.
— a. Regensburg 34. 166.
Peter 55.
— II. 488.
Pettigrev 20.
Philipp II. 530.
— Anton 533.
Philo 24. 381.
Phoibus 209.
Phorins, Meir 370.
Pico de Mirandola 8. 522.
Pigo, Moses b. Joseph 294.
Pinchas 55.-474.
— ha-Levi b. Joseph 474.
Pistoja 500.
Pizzigheton, David 10.
Plans, des 477.
Plantavitius 13.
Pococke 12.
Pomis, de 13. 449.
Popers s. Gerson u. Salomon P.
Porat s. Joseph P.
Portaleone s. Abr. P.
Postell 11.
Preine b. Ascher 408.
Proops, Sal. b. Joseph 246.
Prophiat 461.
— Duran s. D.
Prophiat Tibbon ראו T.
Provencale, Moses 251. 256.
Ptolemäus 388.
Prophiat Tibbon s. T.
Provencale, Moses 251. 256.
Ptolemäus 388.
Q.
Q.
Quinquarboreus 448.
Quinquarboreus 448.
R.
R.
Rab 24. 335.
Raba Attare 521.
Rabe 16.
Rahel b. Menachem ha-Cohen
407.
Raisio 516.
Ramaschi 462.
Raphael 465.
— Norzi ראו N.
Raschi ראו Salomo b. Isaac.
Rebecca b. Isaac ha-Levi 404.
— b. Meir Tiktiner 285.
— - Moses ha-Levi 408.
— - Schalom 411.
— - Sam. ha-Levi 415.
Rebenstein, A. 248.
Recanate 519. 520.
Rechabja 55. 93.
Reggio, J. S. 243.
Reimmann 15. 18.
Reine 410.
Reland 12. 15.
Requisens, L. 507.
Reuben ראו Ruben.
Reuchlin 9. 10. 11.
Reumold 267.
Rhenford 13.
Riescher, Jacob 449.
Riesser, Gabriel 299.
Lazarus 243.
(Ris 453.)
(Rithba 453.)
Rittangel 13. 388.
Rocca, Moses de 462.
Roeth 18.
Rab 24. 335.
Raba Attare 521.
Rabe 16.
Rahel b. Menachem ha-Cohen
407.
Raisio 516.
Ramaschi 462.
Raphael 465.
— Norzi s. N.
Raschi s. Salomo b. Isaac.
Rebecca b. Isaac ha-Levi 404.
— b. Meir Tiktiner 285.
— - Moses ha-Levi 408.
— - Schalom 411.
— - Sam. ha-Levi 415.
Rebenstein, A. 248.
Recanate 519. 520.
Rechabja 55. 93.
Reggio, J. S. 243.
Reimmann 15. 18.
Reine 410.
Reland 12. 15.
Requisens, L. 507.
Reuben s. Ruben.
Reuchlin 9. 10. 11.
Reumold 267.
Rhenford 13.
Riescher, Jacob 449.
Riesser, Gabriel 299.
Lazarus 243.
(Ris 453.)
(Rithba 453.)
Rittangel 13. 388.
Rocca, Moses de 462.
Roeth 18.
עמ׳ 601
Rofe ראו Jehuda, Moses, Dav.
b. Elia.
Roger I. 486.
— II. 497. 506.
Romulus 337.
Don Rosch 462.
Rosenroth 13.
Rosenthal 244.
Elia 243.
Salomo 243. 569.
Rossi, de, Asarja 233. 249.
536.
Ascher 403.
J. B. 16.
Ruben b. Chajim 481.
— Höschke 402.
— b. Isaac 475.
Rubeni, Sal. b. Isaac 462.
Rubens, Salomo 243.
Rubinstein. Uri Zevi 447.
Rudolph 388.
Rugino, Bonfant 465.
Runkel, ראו Salman R.
S. 601
Rofe s. Jehuda, Moses, Dav.
b. Elia.
Roger I. 486.
— II. 497. 506.
Romulus 337.
Don Rosch 462.
Rosenroth 13.
Rosenthal 244.
Elia 243.
Salomo 243. 569.
Rossi, de, Asarja 233. 249.
536.
Ascher 403.
J. B. 16.
Ruben b. Chajim 481.
— Höschke 402.
— b. Isaac 475.
Rubeni, Sal. b. Isaac 462.
Rubens, Salomo 243.
Rubinstein. Uri Zevi 447.
Rudolph 388.
Rugino, Bonfant 465.
Runkel, s. Salman R.
S.
S.
S. a. טויל 36.
Saadia 71. 375.-417.
— Gaon 25. 62. 75. 79. 82.
86. 93. 97. 100. 104. 111.
374.
— Sikeli ראו S.
Sabara, Joseph b. Benveniste
463.
Sabatino Sigilmes 521.
Sabbatai ראו Schabtai.
Sachvan,Jehuda b.Petachia413.
Satbona b. Jehuda 413.
Sacy, Silvestre de 16. 537.
Sadun Carcula 520.
Sahal 25.
Saitun, Schalom b. Saadia 522.
(Saksal 454).
Sala, Samuel 517.
Salemas 475.
S. a. טויל 36.
Saadia 71. 375.-417.
— Gaon 25. 62. 75. 79. 82.
86. 93. 97. 100. 104. 111.
374.
— Sikeli s. S.
Sabara, Joseph b. Benveniste
463.
Sabatino Sigilmes 521.
Sabbatai s. Schabtai.
Sachvan,Jehuda b.Petachia413.
Satbona b. Jehuda 413.
Sacy, Silvestre de 16. 537.
Sadun Carcula 520.
Sahal 25.
Saitun, Schalom b. Saadia 522.
(Saksal 454).
Sala, Samuel 517.
Salemas 475.
Sali 462.
Salman 36.
— Cohen 106. 194.
— (Levi) Eppstein ראו E.
— b. Henle Naske 267.
— - Jacob 296.
— Kitzingen 194.
— Posen 70.
— Runkel 105. 194. 283.
— Setzer b. David 263. 279.
280.
— Stein 194.
— Zion 161. 166.
Salomo 80.-85.-94.-104.-519 -
521.
— b. Abraham 72.-93. 101.-
השוו S. a. Montpellier.
— Abulafia ראו A.
— b. Adderet 467. 477. 516.
— Albagal ראו A.
— Alchadev ראו A.
— Alfandari ראו A.
— Alkabez ראו A.
— Alnaqua ראו A.
— b. Anthos 110.
— b. Ascher 419. 422. 423.
— Azzar ראו A.
— ha Babli 63.
— Bachur 58. (s. 566).
— Bonfed 460.
— Bongodas 478.
— Chasan ראו C.
— Cohen 55.
— a. Cöln 101.
— a. Dreux ראו S. d. Heilige.
— Dubno 241.
— Duran ראו D.
— b. Elia 210.
— - Gabirol ראו G.
— - Gerson 60.-262.271.273.
— Aben Giat ראו G.
— Gracian b. Schealtiel 408.
— d. Greise 480.
— Hanau 27. 108.
— d. Heilige 37. 55. 97. 101.
104. 193.
Sali 462.
Salman 36.
— Cohen 106. 194.
— (Levi) Eppstein s. E.
— b. Henle Naske 267.
— - Jacob 296.
— Kitzingen 194.
— Posen 70.
— Runkel 105. 194. 283.
— Setzer b. David 263. 279.
280.
— Stein 194.
— Zion 161. 166.
Salomo 80.-85.-94.-104.-519 -
521.
— b. Abraham 72.-93. 101.-
Vgl. S. a. Montpellier.
— Abulafia s. A.
— b. Adderet 467. 477. 516.
— Albagal s. A.
— Alchadev s. A.
— Alfandari s. A.
— Alkabez s. A.
— Alnaqua s. A.
— b. Anthos 110.
— b. Ascher 419. 422. 423.
— Azzar s. A.
— ha Babli 63.
— Bachur 58. (s. 566).
— Bonfed 460.
— Bongodas 478.
— Chasan s. C.
— Cohen 55.
— a. Cöln 101.
— a. Dreux s. S. d. Heilige.
— Dubno 241.
— Duran s. D.
— b. Elia 210.
— - Gabirol s. G.
— - Gerson 60.-262.271.273.
— Aben Giat s. G.
— Gracian b. Schealtiel 408.
— d. Greise 480.
— Hanau 27. 108.
— d. Heilige 37. 55. 97. 101.
104. 193.
עמ׳ 602
Salomo Hirschel 243.
— b. Isaac (Raschi) 26. 38.
46. 56. 60. 62. 68. 73. 78.
79. 81. 82. 83. 84. 86. 90.
92. 93. 97. 99. 101. 102.
103. 104. 107. 108. 111.
112. 161. 188. 192. 195.
198. 205. 224. 338. 394.
519. 520.
— b. Isaac a. Orleans 75.
— Israeli ראו I.
— b. Jacob 208.-409.
— b. Jacob b. Ascher 412.
— - Jaisch ראו J.
— - Jehuda 98.-374.
— - — b. Ascher 414. 422.
— - Joseph 55.
— der Jüngere 43.
— Kolon ראו K.
— ha-Levi b. Isaak 209.
— — b. Samuel 261. 270.
— b. Levi 73.
— Loria ראו L.
— Masaltob 226.
— b. Meir 55.
— - Menachem 409.
— de Mesa 239.
— a. Montpellier 52. 55. 85.
481.
— b. Mordechai Zemach 262.
274. 275. 276. 277. 278.
— b. Moses 90.
— Nachmias ראו N.
— Nakdan 82. 94. 113. 115.
— Nasi 475.
— b. Neria 209.
— Norzi ראו N.
— Popers 264.
— a. Rhodez 55.
— Rubeni ראו R.
— Runkel ראו Salman R.
— Salkind 210.
— b. Salomo 43.
— - Samuel 207.
— - Schneyor Ephraim 209.
— Aben Schoschan ראו S.
S. 602
Salomo Hirschel 243.
— b. Isaac (Raschi) 26. 38.
46. 56. 60. 62. 68. 73. 78.
79. 81. 82. 83. 84. 86. 90.
92. 93. 97. 99. 101. 102.
103. 104. 107. 108. 111.
112. 161. 188. 192. 195.
198. 205. 224. 338. 394.
519. 520.
— b. Isaac a. Orleans 75.
— Israeli s. I.
— b. Jacob 208.-409.
— b. Jacob b. Ascher 412.
— - Jaisch s. J.
— - Jehuda 98.-374.
— - — b. Ascher 414. 422.
— - Joseph 55.
— der Jüngere 43.
— Kolon s. K.
— ha-Levi b. Isaak 209.
— — b. Samuel 261. 270.
— b. Levi 73.
— Loria s. L.
— Masaltob 226.
— b. Meir 55.
— - Menachem 409.
— de Mesa 239.
— a. Montpellier 52. 55. 85.
481.
— b. Mordechai Zemach 262.
274. 275. 276. 277. 278.
— b. Moses 90.
— Nachmias s. N.
— Nakdan 82. 94. 113. 115.
— Nasi 475.
— b. Neria 209.
— Norzi s. N.
— Popers 264.
— a. Rhodez 55.
— Rubeni s. R.
— Runkel s. Salman R.
— Salkind 210.
— b. Salomo 43.
— - Samuel 207.
— - Schneyor Ephraim 209.
— Aben Schoschan s. S.
Salomo b. Simson 192.
— Ufhusen 381.
— Urbino 108. 109.
Salpingus 515.
Samuel 24.-56. 94. 99.-115.-
161.-210.-566.
— b. Aaron 55.
— Abas ראו A.
— Aboab ראו A.
— b. Abraham 412.
— Abulafia ראו A.
— a. Agde 482.
— Alchadev ראו A.
— Almeridi ראו A.
— Alnaqua ראו A.
— Alrabi ראו A.
— a. Anjou 55.
— Arepol ראו A.
— a. Babenberg (Bamberg)
34. 43. 101. 193.
— Bak ראו B.
— Bofant 194.
— Cases ראו C.
— b. Chajim 55.-209.
— Cohen b. Schemtob 520.
— a. Coucy 55.
— Drechsler b. Ruben 266.
— Edels 280. 281.
— b. Elchanan 55.
— (Levi) Eppstein ראו E.
— a. Evreux 38. 46. 53. 54.
82. 84. 193.
— Ezovi ראו E.
— a. Falaise 37.46. 90.93.193.
— d. Fromme 55. 72. 74. 76.
91. 326. 338.
— Galiko ראו G.
— b. Gerson 475.
— d. Grammatiker 79. 109.
— b. Jehuda 208.
— - — b. Natanel 475.
— - Joseph 55.-286.-409-
566.
— der Jüngere ראו S. b. Joseph.
— b. Kalonymos 209. - ראו S.
d. Fromme.
Salomo b. Simson 192.
— Ufhusen 381.
— Urbino 108. 109.
Salpingus 515.
Samuel 24.-56. 94. 99.-115.-
161.-210.-566.
— b. Aaron 55.
— Abas s. A.
— Aboab s. A.
— b. Abraham 412.
— Abulafia s. A.
— a. Agde 482.
— Alchadev s. A.
— Almeridi s. A.
— Alnaqua s. A.
— Alrabi s. A.
— a. Anjou 55.
— Arepol s. A.
— a. Babenberg (Bamberg)
34. 43. 101. 193.
— Bak s. B.
— Bofant 194.
— Cases s. C.
— b. Chajim 55.-209.
— Cohen b. Schemtob 520.
— a. Coucy 55.
— Drechsler b. Ruben 266.
— Edels 280. 281.
— b. Elchanan 55.
— (Levi) Eppstein s. E.
— a. Evreux 38. 46. 53. 54.
82. 84. 193.
— Ezovi s. E.
— a. Falaise 37.46. 90.93.193.
— d. Fromme 55. 72. 74. 76.
91. 326. 338.
— Galiko s. G.
— b. Gerson 475.
— d. Grammatiker 79. 109.
— b. Jehuda 208.
— - — b. Natanel 475.
— - Joseph 55.-286.-409-
566.
— der Jüngere s. S. b. Joseph.
— b. Kalonymos 209. - s. S.
d. Fromme.
עמ׳ 603
Samuel Laniado ראו L.
— Latef ראו L.
— ha-Levi 192. — ראו S. ha-
Nagid.
— — b. Abraham 288.
— — d. Heilige 415.
— el Levi 8.
— a. Lünel 8.
— b. Machir 110.
— Maghedi 482.
— Makschan 218.
— Masach ראו M.
— di Medina 223.
— b. Meir 32. 38. 45. 57. 60.
68. 70. 78. 79. 80. 82. 85.
91. 93. 97. 103. 104. 105.
108. 124. 192. 193. 198.
— Meisel ראו M.
— Melgueiri ראו M.
— b. Mordechai Zemach 262.
274. 275.
— b. Moses 481.
— נעץ 41.
— Nachmias ראו N.
— ha-Nagid 463. 486.
— Naim 233.
— Nakdan 109.-112.
— b. Natronai 33. 193. 205.
— Oppenheim ראו O.
— di Perugia 256.
— a. Roux 56.
— b. Ruben 478.
— Sala ראו S.
— b. Salomo 49.-481. 483.
— - — a. Falaise 73.
— Sardi 282. 462.
— Schekial ראו M.
— Schekili ראו S.
— Schiloni ראו S.
— a. Schlettstadt 161. 194.
— Sekil ראו S.
— b. Simson 208.
— - — a. Sens 43.
— a. Speier 105.
— Sulami ראו S.
— Tibbon ראו T.
S. 603
Samuel Laniado s. L.
— Latef s. L.
— ha-Levi 192. — s. S. ha-
Nagid.
— — b. Abraham 288.
— — d. Heilige 415.
— el Levi 8.
— a. Lünel 8.
— b. Machir 110.
— Maghedi 482.
— Makschan 218.
— Masach s. M.
— di Medina 223.
— b. Meir 32. 38. 45. 57. 60.
68. 70. 78. 79. 80. 82. 85.
91. 93. 97. 103. 104. 105.
108. 124. 192. 193. 198.
— Meisel s. M.
— Melgueiri s. M.
— b. Mordechai Zemach 262.
274. 275.
— b. Moses 481.
— נעץ 41.
— Nachmias s. N.
— ha-Nagid 463. 486.
— Naim 233.
— Nakdan 109.-112.
— b. Natronai 33. 193. 205.
— Oppenheim s. O.
— di Perugia 256.
— a. Roux 56.
— b. Ruben 478.
— Sala s. S.
— b. Salomo 49.-481. 483.
— - — a. Falaise 73.
— Sardi 282. 462.
— Schekial s. M.
— Schekili s. S.
— Schiloni s. S.
— a. Schlettstadt 161. 194.
— Sekil s. S.
— b. Simson 208.
— - — a. Sens 43.
— a. Speier 105.
— Sulami s. S.
— Tibbon s. T.
Samuel a. Verdün 50. 55.
— Zarza ראו Z.
Sanete 264.
Sara b. Baruch ha Cohen 417.
Saraval, Jacob 240.
Leon Vita 243. 568.
Sason, Abr. b. Moses 410.
Joseph b. Abr. 410.
Meir b. Abr. 414.
Satbona ראו Sachvan u. Scho-
schan.
— b. Jehuda Benveniste 438.
Saul Caspi ראו C.
— ha-Cohen 225.
— b. David 290. 292.
— - Joseph a. Montelez 476.
Schabtai 56.-99.-208.
— Bas 27. 245.
— Cohen Siciliano 531.
— Donolo ראו D.
— b. Moses 316.
— b. Serach 521.
b. Schabtai 463.
(Schalit, Schalitha 454).
Schalom Ada ראו A.
— Alrabi ראו A.
— b. Baruch 406.
— Jeruschalmi 521. 525.
— Sachse 210.
— Saitun ראו S.
— b. Schemarja 279.
— Aben Schoschan ראו S.
— b. Sekel 194.
— a. Wien 205.
Scheftel Horwitz ראו H.
Schekial, Samuel 464.
Schekili, Abr. 464.
Sam. 464.
Schelumiel 101.
— b. Eli 415.
— b. Eljakim 412.
Schemaja 56. 192.-64.-115.
— a. Soissons 76. 81.
Schemarja 56.-95.o192.
— b. Mordechai 37. 72. 193.
— a. Negroponte 104.
Samuel a. Verdün 50. 55.
— Zarza s. Z.
Sanete 264.
Sara b. Baruch ha Cohen 417.
Saraval, Jacob 240.
Leon Vita 243. 568.
Sason, Abr. b. Moses 410.
Joseph b. Abr. 410.
Meir b. Abr. 414.
Satbona s. Sachvan u. Scho-
schan.
— b. Jehuda Benveniste 438.
Saul Caspi s. C.
— ha-Cohen 225.
— b. David 290. 292.
— - Joseph a. Montelez 476.
Schabtai 56.-99.-208.
— Bas 27. 245.
— Cohen Siciliano 531.
— Donolo s. D.
— b. Moses 316.
— b. Serach 521.
b. Schabtai 463.
(Schalit, Schalitha 454).
Schalom Ada s. A.
— Alrabi s. A.
— b. Baruch 406.
— Jeruschalmi 521. 525.
— Sachse 210.
— Saitun s. S.
— b. Schemarja 279.
— Aben Schoschan s. S.
— b. Sekel 194.
— a. Wien 205.
Scheftel Horwitz s. H.
Schekial, Samuel 464.
Schekili, Abr. 464.
Sam. 464.
Schelumiel 101.
— b. Eli 415.
— b. Eljakim 412.
Schemaja 56. 192.-64.-115.
— a. Soissons 76. 81.
Schemarja 56.-95.o192.
— b. Mordechai 37. 72. 193.
— a. Negroponte 104.
עמ׳ 604
Schemarja a. Speier ראו S. b.
Mordechai.
Schemtob 519.
— Andrutil ראו A.
— Palquera ראו P.
Scheni 531.
Scherira 323.
Schikard 13.
Schiede 215.
Schiloni 462.
Samuel 475.
Schimeoni, ראו Elieser ha-
Schlumiel ראו Schelumiel.
Schmelka 449.
— b. Chajim 297.
Schneor 119.
— ha-Cohen b. Elia 99.
— b. Joel 209.
— ha-Levi b. Elasar 404.
— b. Schneor 119.
Sehoaib, Joel 384.
Schönel b. Samuel 408.
Schoschan, Aben, Abraham
437.-439.
— b. Meir 411. 437.-438.
— b. Samuel 414. 438.
— - Sisa 437.
David 439.-440.
— b. David 440.
— - Isaak 437.
— - Jacob 437.
— - Samuel 439.
Isaac 438.-439.
— b. David 437.
— - Isaac 437.
— - 412. 438.
Jacob 437.
— b. Joseph 438.
Jehuda 437.
— b. Isaac 439.
Joseph 438. 439.
— b. Salomo 405. 436.
Josua 570.
Meir 437.
— b. Abraham 437.
— - Joseph 416. 438.
S. 604
Schemarja a. Speier s. S. b.
Mordechai.
Schemtob 519.
— Andrutil s. A.
— Palquera s. P.
Scheni 531.
Scherira 323.
Schikard 13.
Schiede 215.
Schiloni 462.
Samuel 475.
Schimeoni, s. Elieser ha-
Schlumiel s. Schelumiel.
Schmelka 449.
— b. Chajim 297.
Schneor 119.
— ha-Cohen b. Elia 99.
— b. Joel 209.
— ha-Levi b. Elasar 404.
— b. Schneor 119.
Sehoaib, Joel 384.
Schönel b. Samuel 408.
Schoschan, Aben, Abraham
437.-439.
— b. Meir 411. 437.-438.
— b. Samuel 414. 438.
— - Sisa 437.
David 439.-440.
— b. David 440.
— - Isaak 437.
— - Jacob 437.
— - Samuel 439.
Isaac 438.-439.
— b. David 437.
— - Isaac 437.
— - 412. 438.
Jacob 437.
— b. Joseph 438.
Jehuda 437.
— b. Isaac 439.
Joseph 438. 439.
— b. Salomo 405. 436.
Josua 570.
Meir 437.
— b. Abraham 437.
— - Joseph 416. 438.
Schoschan, Aben, Moses 438.
Salomo 436.
— b. Joseph 437.
— - Sam. 439.
Samuel 438.-439.
— b. Isaak 406. 438.
— - Zadok 439.
Satbona b. Sisa 415. 438.
Sisa 415. 437. 438.-437.
Schöttgen 15.
Schudt 13.
Schwarz, Chaj. b. David 261.
270.
Schwerin, L. M. 247.
Sciarch, Giacomo 496.
Seba, Abraham 232. 375.
Sekil, Samuel ha-Cohen 516.
Seklin Darschan 102.
Selden 13.
Semler 16.
Sender 417.
Senira, Abi, Jehuda b. Ephraim
410.
Seniri 463. 468. 469. 475.
Sennert 12.
Serachja Gerundi ראו S. ha-Levi.
— ha-Levi 463. 465. 466. 476.
481.
Serno 520.
Sessa 494.
Siciliano 531.
Sid, Aben, Isaak 8.
Sifroni ראו Israel S.
Sigilmes ראו Sabatino S.
Sigismund II. 389.
Sikeli, Jacob b. Chan. 516.
Saadia 516.
Silva, Hiskia de 449.
Simcha 43. 80. 93. 161. (s
S. b. Samuel). - 210.
— Chasan 91.
— Isaak 246.
— b. Jehuda 208.
— - Sam. a. Speier 36. 38.
101. 162. 193. 566.
— b. Sam. a. Vitry 192.
Schoschan, Aben, Moses 438.
Salomo 436.
— b. Joseph 437.
— - Sam. 439.
Samuel 438.-439.
— b. Isaak 406. 438.
— - Zadok 439.
Satbona b. Sisa 415. 438.
Sisa 415. 437. 438.-437.
Schöttgen 15.
Schudt 13.
Schwarz, Chaj. b. David 261.
270.
Schwerin, L. M. 247.
Sciarch, Giacomo 496.
Seba, Abraham 232. 375.
Sekil, Samuel ha-Cohen 516.
Seklin Darschan 102.
Selden 13.
Semler 16.
Sender 417.
Senira, Abi, Jehuda b. Ephraim
410.
Seniri 463. 468. 469. 475.
Sennert 12.
Serachja Gerundi s. S. ha-Levi.
— ha-Levi 463. 465. 466. 476.
481.
Serno 520.
Sessa 494.
Siciliano 531.
Sid, Aben, Isaak 8.
Sifroni s. Israel S.
Sigilmes s. Sabatino S.
Sigismund II. 389.
Sikeli, Jacob b. Chan. 516.
Saadia 516.
Silva, Hiskia de 449.
Simcha 43. 80. 93. 161. (s
S. b. Samuel). - 210.
— Chasan 91.
— Isaak 246.
— b. Jehuda 208.
— - Sam. a. Speier 36. 38.
101. 162. 193. 566.
— b. Sam. a. Vitry 192.
עמ׳ 605
Simeon 36. 56.
— b. Abraham 91. 103.
— Aschenburg 107.
— b. Ascher 407. 411. 422.
423.
— Biton ראו B.
— Bondi, ראו B.
— Cohen b. Chajim 302.
— ha-Darschan 61.
— Duran ראו D. 537.
— d. Gerechte 24.
— b. Isaac 192.
— - Jochai 337.
— a. Joinville 56. 93.
— b. Jona 47.
— Kaira 25.
— Kara ראו K.
— de Marsiano 208.
— Menasse 516.
— b. Samuel 165.
— - Simson 43.
Simon, Richard 13.
Simra, Abi, Abraham b. Meir
424.
David b. Salomo 223. 379.
424. 425.
Ephraim b. Moses 424.
Isaak Mandil 425.
Jehuda b. Ephraim 410.
424.
Joseph 425.
Moses 424.
Simson 61.-84. 92.-111.-114.
-566.
— b. Abraham 34. 35. 38. 97.
193. ראו S. a. Sens.
— b. Abtaljon 481.
— d. Aeltere 45. 56. ראו S. a.
Falaise.
— Bacharach 370.
— Bak ראו B.
— a. Chinon 40. 44. 163. 193.
480.
— Coucy 41. 56. 205. 565. s.
S. השר
— b. Elieser 210.
S. 605
Simeon 36. 56.
— b. Abraham 91. 103.
— Aschenburg 107.
— b. Ascher 407. 411. 422.
423.
— Biton s. B.
— Bondi, s. B.
— Cohen b. Chajim 302.
— ha-Darschan 61.
— Duran s. D. 537.
— d. Gerechte 24.
— b. Isaac 192.
— - Jochai 337.
— a. Joinville 56. 93.
— b. Jona 47.
— Kaira 25.
— Kara s. K.
— de Marsiano 208.
— Menasse 516.
— b. Samuel 165.
— - Simson 43.
Simon, Richard 13.
Simra, Abi, Abraham b. Meir
424.
David b. Salomo 223. 379.
424. 425.
Ephraim b. Moses 424.
Isaak Mandil 425.
Jehuda b. Ephraim 410.
424.
Joseph 425.
Moses 424.
Simson 61.-84. 92.-111.-114.
-566.
— b. Abraham 34. 35. 38. 97.
193. s. S. a. Sens.
— b. Abtaljon 481.
— d. Aeltere 45. 56. s. S. a.
Falaise.
— Bacharach 370.
— Bak s. B.
— a. Chinon 40. 44. 163. 193.
480.
— Coucy 41. 56. 205. 565. s.
S. השר
— b. Elieser 210.
Simson b. Ephraim 83.
— a. Falaise 35. 56. 101. 192.
ראו S. d. Aeltere.
— a. Joinville 56.
— b. Joseph ראו S. a. Falaise.
— Munay 165.
— b. Nachman 115.
— Nakdan 113. 114.
— רואני 82.
— a. Sachsen 161.
Simson a. Sens 38. 42. 60.
177. ראו S. b. Abraham.
— b. Simson 99.
— השר 45 ראו S. a. Coucy.
— a. צמיון 120.
— b. Zadok 97. 163. 193.
Sinai b. Bezalel 278.*
Sinzheim, Joseph David b.
Isaak 241.
Sirach 24.
Sisa Aben Schoschan ראו S.
Solami 482.
Soliman II. 388.
Soncinas ראו Gerson S.
Sore Gissare 521.
Spes, Gaspare de 511.
Spinoza 27.
Spira ראו Men. Ziuni S.
Stancari 401.
Stein ראו Isaak, Salman.
Steinitz ראו Mendel S.
Steinschneider, M. 242.
Stern, S. G. 241. 403.
Strauss, David 18.
Sulami 460.
Samuel 475. 478.
Surenhus 12.
b. Susan 438.
Susslein 163.
Sussmann 102.
— a. Krems 161. 194.
— a. Regensburg 102. 161.
Mar Sutra 323.
Simson b. Ephraim 83.
— a. Falaise 35. 56. 101. 192.
s. S. d. Aeltere.
— a. Joinville 56.
— b. Joseph s. S. a. Falaise.
— Munay 165.
— b. Nachman 115.
— Nakdan 113. 114.
— רואני 82.
— a. Sachsen 161.
Simson a. Sens 38. 42. 60.
177. s. S. b. Abraham.
— b. Simson 99.
— השר 45 s. S. a. Coucy.
— a. צמיון 120.
— b. Zadok 97. 163. 193.
Sinai b. Bezalel 278.*
Sinzheim, Joseph David b.
Isaak 241.
Sirach 24.
Sisa Aben Schoschan s. S.
Solami 482.
Soliman II. 388.
Soncinas s. Gerson S.
Sore Gissare 521.
Spes, Gaspare de 511.
Spinoza 27.
Spira s. Men. Ziuni S.
Stancari 401.
Stein s. Isaak, Salman.
Steinitz s. Mendel S.
Steinschneider, M. 242.
Stern, S. G. 241. 403.
Strauss, David 18.
Sulami 460.
Samuel 475. 478.
Surenhus 12.
b. Susan 438.
Susslein 163.
Sussmann 102.
— a. Krems 161. 194.
— a. Regensburg 102. 161.
Mar Sutra 323.
Tam ראו Jacob b. Meir.
— b. Jachia ראו J.
(Tamach 454.)
(Tamnuach 454.)
Tamnus 515.
Tam a. Orleans ראו Jacob a. O.
Tanchum b. Chanilai 374.
Tankred 486.
Taschat, Jehuda 402.
Teble b. Salomo 521.
Theodor 515.
Tibbon, Jehuda 232.
— b. Moses 477.
Moses 471. 480.
Prophiat 462.
Samuel 232. 476. 481.
Tobia 104 (ראו T. b. Elieser.)
— b. Elia 56. ראו T. a. Vienne.
— b. Elieser 61. 97. 108. 195.
374. 366. ראו Tobia.
— Levi b. Abraham 295.
— a. Vienne 97. 193. ראו T. a
Burgund.
Todros 476.
— Abulafia ראו Abulafia.
— in Beaucaire 476. 478.
— el Levi ראו Abulafia.
— in Montpellier 476.
— Nachmias ראו N.
Toledano, Abr. 570.
Chajim 440.
Elieser 440.
Isaak 440.
Jacob 440.-441.
Joseph 440.
Moses 440.
— b. Daniel 440.
Tore Micale 516.
Tovey 328.
Trani, Jesaia de 58.
Joseph 229.
Moses 229. 230.
Treves, Elieser 233.
Tam s. Jacob b. Meir.
— b. Jachia s. J.
(Tamach 454.)
(Tamnuach 454.)
Tamnus 515.
Tam a. Orleans s. Jacob a. O.
Tanchum b. Chanilai 374.
Tankred 486.
Taschat, Jehuda 402.
Teble b. Salomo 521.
Theodor 515.
Tibbon, Jehuda 232.
— b. Moses 477.
Moses 471. 480.
Prophiat 462.
Samuel 232. 476. 481.
Tobia 104 (s. T. b. Elieser.)
— b. Elia 56. s. T. a. Vienne.
— b. Elieser 61. 97. 108. 195.
374. 366. s. Tobia.
— Levi b. Abraham 295.
— a. Vienne 97. 193. s. T. a
Burgund.
Todros 476.
— Abulafia s. Abulafia.
— in Beaucaire 476. 478.
— el Levi s. Abulafia.
— in Montpellier 476.
— Nachmias s. N.
Toledano, Abr. 570.
Chajim 440.
Elieser 440.
Isaak 440.
Jacob 440.-441.
Joseph 440.
Moses 440.
— b. Daniel 440.
Tore Micale 516.
Tovey 328.
Trani, Jesaia de 58.
Joseph 229.
Moses 229. 230.
Treves, Elieser 233.
Uceda, Samuel 125.
Ugia b. Israel 411.
— b. Sam. 416.
Ugolini 15.
Ulla 375.
Ulrich 401.
Unger 15. 401. 448.
Ure 16.
Uri b. Eljakim 421. 422.
— ha-Levi 421.
Uriman 91.
Uri Zebi Rubinstein ראו R.
Urrea 498. 499.
Uceda, Samuel 125.
Ugia b. Israel 411.
— b. Sam. 416.
Ugolini 15.
Ulla 375.
Ulrich 401.
Unger 15. 401. 448.
Ure 16.
Uri b. Eljakim 421. 422.
— ha-Levi 421.
Uriman 91.
Uri Zebi Rubinstein s. R.
Urrea 498. 499.
V.
V.
Vardimas 53. ראו Joseph V.
Vatablé 10.
Veitel 94.
Velez, Joseph 253.
Ventura, Mordechai 473.
Moses 260.
Vidal 461.
— Alrabi ראו A.
— Benveniste 226.
— Bonfus 420. 447.
— Prophet 476.
— Salomo 461. 462. 476.
Vidas 461. 477.
Elia de 299.
Vital 94.
Vitringa 15.
Vivas 104.
Voisin 12.
Volterra, Menachem b. Aaron
233.
Voorst 12.
Vardimas 53. s. Joseph V.
Vatablé 10.
Veitel 94.
Velez, Joseph 253.
Ventura, Mordechai 473.
Moses 260.
Vidal 461.
— Alrabi s. A.
— Benveniste 226.
— Bonfus 420. 447.
— Prophet 476.
— Salomo 461. 462. 476.
Vidas 461. 477.
Elia de 299.
Vital 94.
Vitringa 15.
Vivas 104.
Voisin 12.
Volterra, Menachem b. Aaron
233.
Voorst 12.
Wachter 13.
Wagenseil 12. 401.
Wähner 15.
Wal 274. 276.
Wald 448.
Weigenmaier 448.
Weil, Jacob 194. 254. 282.
Weis 36.
Weisswascher, Moses 263. 278.
279.
Wessely, H. 385.
Wilde 20.
Wilhelm II. 487.
Willius 15.
Winer 17.
Wol 264.
Wolf (Levi) Eppstein ראו E.
Wolf, J. Chr. 14. 401.
Wolfsohn, Aaron 403.
Wachter 13.
Wagenseil 12. 401.
Wähner 15.
Wal 274. 276.
Wald 448.
Weigenmaier 448.
Weil, Jacob 194. 254. 282.
Weis 36.
Weisswascher, Moses 263. 278.
279.
Wessely, H. 385.
Wilde 20.
Wilhelm II. 487.
Willius 15.
Winer 17.
Wol 264.
Wolf (Levi) Eppstein s. E.
Wolf, J. Chr. 14. 401.
Wolfsohn, Aaron 403.
Wulfer 13.
Würfel 401.
Wulfer 13.
Würfel 401.
Z.
Z.
Zacharia b. Jacob 419.
— b. Moses 461.
Zadok Nakdan 110.
(Zalahah 454).
Zanolini 448.
Zarza, Samuel 253. 423.
(Zebi 484.)
Zebi Aschkenasi 224.
— b Men. Nachum 567.
Zefo 484.
Zemach Duran ראו D.
— Gaon 322. 323.
Zidkiah b. Abraham 369.
b. Zuf 463.
Zacharia b. Jacob 419.
— b. Moses 461.
Zadok Nakdan 110.
(Zalahah 454).
Zanolini 448.
Zarza, Samuel 253. 423.
(Zebi 484.)
Zebi Aschkenasi 224.
— b Men. Nachum 567.
Zefo 484.
Zemach Duran s. D.
— Gaon 322. 323.
Zidkiah b. Abraham 369.
b. Zuf 463.