בשנת 1818 ראה אור בברלין חיבור צנום מאת סטודנט יהודי בן עשרים וארבע, יום טוב לִיפְּמַן (לֵאוֹפּוֹלְד) צוּנְץ. שמו, Etwas über die rabbinische Litteratur, היה צנוע במפגיע: „דברים אחדים” על נושא שנדמה אז שולי למדעי הרוח האירופיים. בדיעבד נעשה החיבור לאחד המסמכים המכוננים של מה שמקובל לכנות בעברית חכמת ישראל, ובגרמנית Wissenschaft des Judentums. אין פירוש הדבר שהמחקר הביקורתי של הספרות היהודית נברא יש מאין בשנת 1818, ואף לא שהשם, המוסדות ושיטות העבודה של התחום כבר עמדו אז על מכונם. פירוש הדבר הוא שבחיבור זה הוצב אחד הניסוחים המוקדמים, המקיפים והמפורשים ביותר של תוכנית למחקר היצירה היהודית הבתר־מקראית כתרבות היסטורית.[1]
שלוש התחלות כרוכות אפוא זו בזו. בשנת 1818 שרטט צוּנְץ את תוכנית המחקר. בשנת 1819 נוסד בברלין ה־Verein für Cultur und Wissenschaft der Juden, שנתן לשאיפה הזאת מסגרת של אגודה מלומדת. בשנת 1822 העניק עִמָּנוּאֵל ווֹלְף למפעל ניסוח שיטתי במאמרו Über den Begriff einer Wissenschaft des Judenthums, בכתב העת של האגודה. הכינוי „חכמת ישראל” מציין כיום את המהלך כולו; אולם בקריאת החיבור שלפנינו ראוי לזכור שאנו ניצבים ברגע שבו התחום עדיין איננו מוסד ואף לא שם מוסכם, אלא מערכת של משימות דחופות המופנית אל חוקרים שטרם קמו.
לא ראשית יש מאין
הצגת דְּבָרִים אֲחָדִים עַל הַסִּפְרוּת הָרַבָּנִית כנקודת ראשית אינה צריכה למחוק את הספריות, המלומדים ודרכי הלימוד שקדמו לו. צוּנְץ נשען על מסורות שונות ולעיתים יריבות: למדנות רבנית וביבליוגרפיה עברית; עבודתם של חכמים יהודים כגון עזריה דֶה רוֹסִי, דוד גַּנְז וחיים יוסף דוד אֲזוּלַאי; ההבראיזם הנוצרי וקטלוגיו; המחקר הפילולוגי של העת העתיקה; וספרות ההשכלה העברית, ובכללה מפעלו של הַמְאַסֵּף. הערות השוליים הצפופות של החיבור מעידות עד כמה הייתה התוכנית החדשה תלויה באוצרות ידע ישנים.
חידושו של צוּנְץ לא היה אפוא בגילוי עצם קיומה של ספרות יהודית מאוחרת למקרא. החידוש היה בהעמדת החומר המפוזר הזה כמכלול היסטורי אחד ובדרישה להחיל עליו, בלי התנצלות ובלי הקלה, את כלי הביקורת, הפילולוגיה וההיסטוריה שהאוניברסיטה האירופית הפעילה בחקר יוון, רומא והנצרות. במקום אוסף ספרים שיש לו שימוש הלכתי, תאולוגי או פולמוסי בלבד, ביקש צוּנְץ לראות תיעוד של חיים אינטלקטואליים שלמים. במקום מלומד יחיד המפרש מקור יחיד, הוא דמיין חלוקת עבודה בין דורות של חוקרים.
גם זיקתו לפילולוגיה הקלאסית הייתה מכרעת. צוּנְץ למד אצל פְרִידְרִיךְ אַוּגוּסְט ווֹלְף ואצל אוּגוּסְט בֶּק בתקופה שבה שינתה האוניברסיטה החדשה בברלין את מפת הידע הגרמנית. האידיאל הפילולוגי שלהם לא הסתפק בפירוש מילים: הוא ביקש לשחזר עולם היסטורי באמצעות ביקורת נוסח, תולדות הלשון, מוסדות, דת, משפט וחיי חומר. עם זאת, אין לגזור מכאן תלות שיטתית פשוטה, שהיקפה המדויק שנוי במחלוקת. יתר על כן, אותה פילולוגיה קלאסית העמידה את יוון ורומא כמידה של תרבות גבוהה ולעיתים דחקה את ישראל הקדום אל שולי העת העתיקה. צוּנְץ שאל אפוא את כלי הדיסציפלינה ובה בעת הפנה אותם נגד היררכיית התרבויות שלה. העברת השאיפה הפילולוגית אל הספרות היהודית היא מן המהלכים המכריעים בחיבור, אף שהיא נמסרת בו בדרך של רשימות עבודה, שאלות ביבליוגרפיות והצעות למהדורות.[2]
ברלין, 1818: מדע ושוויון
הדרישה להכיר בספרות היהודית כמושא מדעי לא הייתה טענה אקדמית ניטרלית. החיבור הופיע שש שנים לאחר צו האמנציפציה הפרוסי של 1812, שהעניק ליהודים זכויות אזרחיות מסוימות אך לא פתר את שאלת מקומם במדינה, בחברה ובאוניברסיטה. לאחר נפילת נפולאון התחזקה הריאקציה המדינית, והתקווה לשוויון מלא נעשתה שברירית יותר. יהודים יכלו לרכוש השכלה אוניברסיטאית, אך כניסתם למשרות אקדמיות ולשירות המדינה נותרה מוגבלת וחסרת ביטחון.
למציאות הזאת היה בחיבור יריב מסוים. בשנת 1816 פרסם ההיסטוריון פְרִידְרִיךְ רִיס כתב נגד האמנציפציה היהודית. צוּנְץ חיבר תחילה תשובה סאטירית ישירה, גנז אותה, ובדצמבר 1817 כתב את החיבור שלפנינו. מן העימות האישי נותרה בדפוס רק הערה חריפה סמוך לסוף הספר על טיפולו השטחי של רִיס בספרות היהודית; אולם השאלה הפוליטית התרחבה לתוכנית מדעית. במקום להפריך יריב אחד ביקש צוּנְץ לשנות את התנאים שאפשרו לבורות מלומדת להיחשב ידיעה מוסמכת.[3]
בתוך המציאות הזאת הייתה הטענה כי הספרות היהודית שייכת לתולדות הרוח האנושית גם תביעה להכרה. אם אפשר לחקור את היהדות באותם כלים שבהם חוקרים תרבויות אחרות, הרי שאין לראות בה שייר תאולוגי, אוסף אמונות תפלות או יריב נצחי לנצרות. ואם היהודים יצרו במשך מאות שנים בתחומי המשפט, הרפואה, המתמטיקה, האסטרונומיה, השירה, הפילוסופיה והלשון, אי אפשר להעמיד את תולדותיהם כסיפור של קיפאון בלבד.
אולם אין לצמצם את המדע של צוּנְץ לאפולוגטיקה, כשם שאין לנתקו ממנה. הוא אינו מבקש רק להוכיח כי גם ליהודים היו „אנשים גדולים” וספרים ראויים, אלא דורש ביקורת מדויקת גם כשהיא אינה מחמיאה. המשפט המובא בפתח הקדמתו, שלפיו קל לשבח וקשה יותר לגנות בנימוקים ובענווה, קובע את האתוס של הספר כולו. ובכל זאת, בסיום הוא מצהיר במפורש כי הוצאת „הטוב יותר” שהפיקה הספרות הרבנית לאור עשויה לגרש את הדעה הקדומה נגדה. המחקר הביקורתי וההגנה הציבורית אינם שני מפעלים נפרדים כאן; המתח ביניהם הוא אחד הכוחות המניעים של הספר.[4]
מדע של ספרות שנחתמה
הנחה נועזת ומטרידה עומדת ביסוד האפשרות לכתוב את ההיסטוריה הזאת. צוּנְץ קובע כי יהודי גרמניה פונים אל הלשון והתרבות הגרמניות ובכך „מביאים את הספרות העברית החדשה אל קברה”. דווקא מפני שהספרות „נחתמה”, טוען החיבור, אפשר להשקיף עליה כמכלול ששום תופעה חדשה וחשובה לא תשבש עוד את גבולותיו. המדע נולד כאן לא רק מן ההתחדשות היהודית אלא גם מן ההנחה שעולם יצירה קודם הגיע לקצו (עמ׳ 3 בדפוס 1818).[5]
אין זו הערת אגב. היא קושרת יחד אמנציפציה, חילופי לשון והיסטוריזציה. ההשתלבות בתרבות הגרמנית מבטיחה ליהודים אופק אזרחי ואינטלקטואלי חדש, אך בעיני צוּנְץ היא גם הופכת את הספרות העברית לנחלת העבר. תפקיד החוקר הוא לאסוף, למיין ולפרש את מה שהחיים המודרניים מותירים מאחור. מכאן אופייה הכפול של חכמת ישראל בראשיתה: היא מעניקה לעבר היהודי נראות וערך חדשים, ובה בעת מקבעת אותו כמושא שההווה כבר נפרד ממנו.
ההיסטוריה הפריכה במהרה את תחזית הסיום הזאת. הספרות העברית לא נחתמה, והעברית נעשתה לימים לשון מודרנית של ספרות, מחקר וחיים ציבוריים. אך אין לבטל את דברי צוּנְץ רק כנבואה שהתבדתה. הם חושפים את התנאי התרבותי של תוכניתו: כדי להפוך מסורת ל„ספרות” בעלת גבולות ולתארה בשלמות, הוא מדמיין אותה כקורפוס סגור. פרדוקס זה צריך ללוות את קריאת הספר כולו.
מהי „ספרות רבנית”?
כותר החיבור עלול להטעות קורא בן זמננו. „ספרות רבנית” מציינת כיום בדרך כלל את ספרות חז״ל או את הספרות ההלכתית והרבנית שנוצרה בעקבותיה. אצל צוּנְץ הקטגוריה רחבה הרבה יותר, ואף הוא עצמו מסתייג ממנה. כבר בראשית הדיון הוא שואל אם אין ראוי יותר לדבר על ספרות „עברית חדשה” או „יהודית”, ומצמצם את התואר „רבני” לחיבורים שמחברם רב או שתוכנם רבני. בפועל, המפה שהוא פורש חורגת פעם אחר פעם מן ההגדרה המצומצמת הזאת.
הספר עובר מתאולוגיה, מיתולוגיה וליטורגיה אל משפט ומוסר; משם אל מתמטיקה, אסטרונומיה, גאוגרפיה, מדעי הטבע ורפואה; ובהמשך אל מלאכות, מסחר, אמנות, מוזיקה, שירה, רטוריקה, דקדוק ומילונאות. אחר כך באים ההיסטוריה, חקר העתיקות, הביבליוגרפיה, תולדות כתבי היד והדפוס, הביקורת והפילוסופיה. אין זו רשימה של „תרומות יהודיות” למדעים קיימים בלבד. זהו ניסיון לתאר את מכלול היצירה של חברה היסטורית באמצעות העדויות הספרותיות שהותירה.
דווקא אי־היציבות של המונח חשובה. צוּנְץ עדיין מדבר בשפה שירש מן ההבראיזם הנוצרי ומן הביבליוגרפיה הישנה, אך הוא דוחף אותה עד שהיא חדלה להספיק. „הספרות הרבנית” נעשית אצלו שם זמני לספרותם של היהודים לאחר העת העתיקה המקראית, על לשונותיה, אזוריה וסוגותיה. מאחורי שינוי המינוח מסתתר שינוי במושא המחקר: היהדות אינה רק מערכת של דעות ומצוות, אלא תרבות בעלת זמן היסטורי, מוסדות, ויכוחים, מפגשים עם סביבות משתנות ותחומי יצירה שאינם נבלעים בדת.
מן הקטלוג אל ההיסטוריה
חלק ניכר מן החיבור נראה במבט ראשון כקטלוג של חסרים. חסרים מילונים, תולדות תחומים, מחקרים משווים, ביוגרפיות אמינות ומהדורות ביקורתיות; כתבי יד טרם תוארו, ספרים אבדו, שאלות לא נוסחו כראוי ומונחים לא הובהרו. החזרה על „עדיין אין” ועל „ראוי היה” איננה חולשה צורנית. היא הדרך שבה צוּנְץ בונה דיסציפלינה: הוא מחלק מרחב עצום לבעיות שאפשר לחקור ולמלאכות שאפשר למסור לידי חוקרים.
סדר העבודה העולה מן הספר ממשי מאוד. תחילה יש לאתר את העדויות ולתארן: כתבי יד, דפוסים, מצבות, פנקסי קהילות, תרגומים ורשימות ספרים. אחר כך יש לקבוע נוסחים, לזהות מחברים, לתאר לשונות ומונחים ולברר את תולדות המסירה. רק על יסוד עבודות ההכנה האלה אפשר לכתוב מונוגרפיות על תחום מסוים; ורק לאחריהן אפשר לשאוף לסינתזה רחבה של תולדות הרוח היהודית. בעיני צוּנְץ, פרט ביבליוגרפי זעיר אינו ההפך מהיסטוריה גדולה אלא התנאי לאמינותה.
מכאן חשיבותם של המקומות שבהם הוא דורש לתעד את גורלו של כל כתב יד: מתי נרכש, היכן, ממי ובאיזו צורה. הספרייה אינה מאגר ניטרלי; היא אתר שבו זיכרון יכול להישמר או להימחק. זעמו על אובדן אוספים ועל הזנחת קטלוגים הוא חלק מן הטיעון העקרוני. הפילולוג מציל יצירה יהודית פעמיים: פעם אחת מכליה חומרית, ופעם שנייה מקריאה עוינת, חלקית או רשלנית.
פולמוס בשתי חזיתות
צוּנְץ מכוון את ביקורתו החוצה ופנימה. כלפי חוץ הוא תוקף מסורת מלומדת שחיפשה בספרים יהודיים בעיקר חומר להאשמת היהודים. הוא מתאר חוקרים שאספו אמירות שהבינו למחצה, ערבבו מנהג בליטורגיה וליטורגיה בעיקרי אמונה, והפכו את ידיעת היהדות לכלי של שנאה. כנגד הקריאה הזאת הוא מציב כלל פשוט ותובעני: יש לקרוא מקורות בהקשרם, להבחין בין תקופות וסוגות ולצרף אל המקומות המביכים גם את היפה, המועיל והמורכב.
כלפי פנים הוא מאשים יהודים בקנאות, ברשלנות, בזלזול במדעים ובהרס נכסי תרבות. אין כאן חלוקה נוחה בין „נאורים” מבחוץ ל„מסורתיים” מבפנים. גם המלומד הנוצרי המשכיל עלול להיות שבוי בדעה קדומה, וגם מוסדות, מנהיגים ואספנים יהודים עלולים להזניח את הספרים שבידיהם. החוקר נדרש אפוא לעצמאות כפולה: להשתחרר מן המשפט התאולוגי שהנצרות חרצה על היהדות, אך גם מן הסמכות שמבקשת למנוע ביקורת היסטורית בשם המסורת.
העמדה הזאת נעשתה סימן היכר של חכמת ישראל וגם מקור למתח פנימי מתמיד. האם זהו מדע אוניברסלי שמושאו יהודי, או צורה מודרנית של ידיעה עצמית יהודית? האם תכליתו לשמר את המסורת, לתקנה, להגן עליה, או להעמידה בתוך היסטוריה כללית? אצל צוּנְץ התשובות אינן נפרדות. המחקר הוא בעת ובעונה אחת בירור אמת, מפעל הצלה, חינוך ציבורי ותביעה להכרה. דווקא הצירוף הזה מסביר את עוצמתו של החיבור ואת הוויכוחים שהתוכנית הולידה בדורות הבאים.
מן התוכנית אל המקרה הפרטי
כותר המשנה מבטיח „ידיעות על חיבור עברי עתיק שטרם נדפס”, ובסוף החיבור פונה צוּנְץ אל סֵפֶר הַמַּעֲלוֹת של שם טוב בן יוסף אבן פַלַקֵירָה. המעבר מן הסקירה האנציקלופדית אל כתב יד יחיד אינו נספח מקרי. הוא מדגים בקנה מידה קטן את התוכנית שנפרשה קודם לכן. יש לזהות את החיבור ואת מחברו, לקבוע את מקומו בתולדות הפילוסופיה היהודית, להשוות את עדותו למקורות אחרים, לתאר את כתב היד ולהכין מהדורה מדויקת שתכלול מבוא, הערות ופקסימיליה.
התוכנית למהדורה כפולה — לטינית לקהל המלומד ועברית לקוראים אחרים — חושפת גם את עולמו הלשוני של המפעל. העברית היא לשון המקורות ולשון של קהל יהודי משכיל; הלטינית עדיין משמשת לשון בין־לאומית של למדנות; הגרמנית היא לשון הטיעון הציבורי החדש. חכמת ישראל נוצרת אפוא לא מתוך מעבר פשוט מלשון אחת לאחרת, אלא במרחב רב־לשוני שבו יהודים מבקשים לדבר הן אל עצמם הן אל הרפובליקה האירופית של המלומדים.
המחקר לא נעלם עם סיום החוברת. צוּנְץ עיבד את עבודתו על פַלַקֵירָה לחיבור לטיני בן ארבעים וחמישה עמודים, שהוגש לאוניברסיטת הָאלֶה והקנה לו תואר דוקטור לפילוסופיה בינואר 1821. את המהדורה הכפולה שהבטיח לא פרסם; ברשותו עמד כתב יד יחיד ופגום, והוא נמנע מלהעמיד עליו נוסח סופי. רק בשנת 1894, שמונה שנים לאחר מותו, פרסם Ludwig Venetianer בברלין מהדורה של סֵפֶר הַמַּעֲלוֹת על פי כתבי יד. המקרה מלמד כיצד תוכניתו של צוּנְץ יכלה להתחיל בעבודתו שלו, להיעצר בגבולות התיעוד שעמד לרשותו ולהתממש בידי דור מאוחר יותר.[6]
מסמך יסוד — בדיעבד
האגודה לתרבות ולמדע של היהודים, שנוסדה בשנת 1819, התפרקה כבר בשנת 1824; כתב העת שלה האריך ימים פחות ממנה. צוּנְץ עצמו המשיך לממש חלקים מן התוכנית, ובראשם מחקרו הגדול משנת 1832, Die gottesdienstlichen Vorträge der Juden, historisch entwickelt, אך שאיפתו להעניק לחכמת ישראל בית באוניברסיטה לא התגשמה בימי חייו. רק מוסדות יהודיים מאוחרים יותר — בית המדרש לרבנים בבְּרֶסְלָאוּ משנת 1854 וה־Hochschule für die Wissenschaft des Judentums בברלין משנת 1872 — העניקו למחקר מסגרות הוראה יציבות יותר, ואף הם לא היו קתדרות רגילות באוניברסיטה הגרמנית.
לכן טבעי לראות בחיבור של 1818 מניפסט מייסד. עם זאת, „מסמך יסוד” הוא גם מעמד שהעניקו לו קוראים מאוחרים. צוּנְץ לא הקים לבדו דיסציפלינה שלמה, והחיבור לא הוליד מסורת אחידה. חוקרי חכמת ישראל נחלקו בשאלות של רפורמה דתית, סמכות ההלכה, לאומיות, תאולוגיה ושיטת המחקר. שמואל דוד לוּצָאטוֹ באיטליה ושלמה יהודה רַפָּפּוֹרְט בגליציה, למשל, פעלו מתוך מסורות לשוניות, דתיות ומדיניות שלא היו זהות למרכז הברלינאי. מוטב אפוא לקרוא את הספר לא כתעודת לידה יחידה אלא כנקודת התגבשות: רגע שבו מגמות קודמות נעשו תוכנית מודעת, רחבה ובת־העברה.[7]
גבולות המבט של צוּנְץ
חשיבותו של החיבור אינה פוטרת אותו מביקורת היסטורית. שפתו נושאת את סימני תקופתה: סולם התפתחות המעמיד זה מול זה אור וברבריות, נטייה למדוד יצירה יהודית לפי קטגוריות של ההשכלה האירופית, והבחנה בין תקופות „טובות” לתקופות של ירידה. את שילובה של ספרות יהודית בתוך ההיסטוריה הכללית הוא משיג לעיתים באמצעות אותה תפיסת קִדמה שמציבה את גרמניה המודרנית כנקודת התצפית העליונה. ההנחה כי הספרות העברית כבר נחתמה מחריפה את המתח: העבר זוכה למעמד של מושא מדעי דווקא כשההווה היהודי אמור לעבור ללשון ולתרבות אחרות.
המפה שלו רחבה להפליא, אך היא עודנה מפה של כתבים, מחברים ואליטות מלומדות. חיי הקהילה מעניינים את צוּנְץ בעיקר במקום שבו הותירו מסמך שאפשר לקטלג — פנקס, מצבה, כתב יד או דפוס. גם המרחבים המזרחיים והספרדיים נראים לא פעם מבעד לקטלוגים ולאוספים אירופיים. אין זה פגם מקרי שאפשר להסיר מן המפעל: הגדרת היהדות באמצעות „ספרותה” היא שמאפשרת את רוחב היריעה, והיא גם שקובעת מראש אילו חיים יהיו גלויים לחוקר. הרחבת מושג הספרות אינה מבטלת את גבולות הארכיון שממנו היא נבנית.
אולם יש להיזהר גם משיפוט קל בדיעבד. צוּנְץ עצמו מספק כלים לביקורתו: הוא דורש הבחנה בין זמנים והקשרים, מזהיר מפני הכללות ומבקש להחליף שבח וגינוי בבדיקה מנומקת. קריאה היסטורית הוגנת תחיל עליו את אמת המידה שהוא מציע לאחרים. היא תכיר הן באופק האמנציפטורי של מפעלו הן במחיריהן של קטגוריותיו; הן בפתיחת הארכיון היהודי למחקר הן בצורות ההדרה שנותרו בתוכו.
מן הגרמנית אל העברית
הופעתו של החיבור בתרגום עברי מלא יוצרת היפוך היסטורי מעניין. בשנת 1818 כתב צוּנְץ גרמנית כדי לתבוע לספרות היהודית מקום בתוך עולם המחקר האירופי. מאז נעשתה העברית עצמה לאחת הלשונות המרכזיות של מדעי היהדות. העברת החיבור לעברית אינה „השבתו” הפשוטה ללשון מקורית: הוא נולד בגרמנית, בתוך מוסדות, מושגים ופולמוסים גרמניים. התרגום מביא אותו אל קהל חדש ואל מסורת מחקר שהתגבשה גם מכוחו, אך השתנתה מאוד מאז.
כמה ממונחי היסוד מתנגדים לחפיפה פשוטה. Wissenschaft איננה בכל הקשר „מדע” במובנו המצומצם בן זמננו, אלא ידיעה שיטתית וביקורתית המאורגנת כתחום. Litteratur אצל צוּנְץ רחבה מן הספרות היפה וכוללת את מכלול התיעוד הכתוב. Judentum עשויה לציין יהדות כדת, את הקיום היהודי ההיסטורי או את מכלול התרבות היהודית. גם „חכמת ישראל”, הכינוי העברי המקובל לתנועה, אינה תחליף שאפשר לשתול בכל מקום שבו מופיעים Wissenschaft או Judentum בלי לטשטש את תהליך התהוותם של המושגים.
משום כך מבקש התרגום לשמור גם על זרותו ההיסטורית של הטקסט. הוא אינו מחליף את חלוקותיו במינוח של מדעי היהדות כיום, אינו מרכך את שיפוטיו ואינו מתקן בשקט ידיעות שהתיישנו. ערכו של הספר איננו רק במה שנותר נכון לפי מצב המחקר הנוכחי, אלא באופן שבו הוא מלמד כיצד נוסחה לראשונה שאלת המחקר עצמה: מה ייחשב ספרות יהודית, מי מוסמך לפרשה, אילו מקורות יש לאסוף, ובאיזה מרחב ציבורי יוכל הידע הזה להתקיים.
על המהדורה
התרגום שלפנינו מבוסס על דפוס ברלין משנת 1818. לצורך המהדורה הוכנו שתי שכבות גרמניות נפרדות: תעתיק דיפלומטי, השומר את נוסח הדפוס, ונוסח קריאה שבו הוחלו תיקוני המחבר שצורפו לחיבור. התרגום נעשה מנוסח הקריאה; התעתיק והפקסימיליה שימשו לבירור מקומות עמומים, אך אינם נטמעים בשקט בנוסח המתוקן. כך אפשר להבחין בין מה שנדפס בראשונה, מה שתיקן צוּנְץ עצמו ומה שנעשה בעבודת המהדורה.
שמות חיבורים עבריים ומובאות עבריות הוחזרו ככל האפשר לצורתם העברית. ניקוד שכבר מצוי אצל צוּנְץ — ובכלל זה ניקוד השייך לתיקון מפורש שלו — נשמר כעדות מקור. ניקוד המסייע לקריאת שמות, כותרים ומונחים בתרגום הוא התערבות של מהדורת אבן תיבון ומתועד בנפרד; אין להסיק מן הזהות החזותית בין שתי צורות מנוקדות שמקורן זהה. ההבחנה בין ניקוד המחבר לניקוד המהדורה היא הבחנה טקסטואלית, לא טיפוגרפית בלבד.
הערות המחבר נשמרו כהערותיו. ההפניות הביבליוגרפיות נמסרו בצורתן ההיסטורית ולא הוסבו למראי מקום מודרניים שאינם שלו. תיקונים, הרחבות וזיהויים של המהדורה אינם מיוחסים לצוּנְץ. מטרת המהדורה העברית היא להעמיד טקסט קריא ועצמאי, ובה בעת לאפשר לקורא לעקוב אחר היחסים בין הדפוס, תיקוני המחבר והתרגום. התעתיק והתרגום עברו את מעברי הביקורת המערכתיים המתועדים של הפרויקט, והתרגום הושווה גם לעדות התרגום הרוסי; טרם נערכה למהדורה ביקורת חיצונית עצמאית בידי מומחה לתחום.
פרויקט אבן תיבון, 2026.
הערות ומראי מקום
[1] על מעמד החיבור בתולדות חכמת ישראל ועל הסכנה שבהצגת שנת 1818 כראשית מוחלטת ראו Schorsch, From Text to Context, ובייחוד המבוא; וכן Schorsch, Leopold Zunz, פרקים 1–2. מאמרו של עִמָּנוּאֵל ווֹלְף, Über den Begriff einer Wissenschaft des Judenthums, נדפס בכרך הראשון של Zeitschrift für die Wissenschaft des Judenthums (1822), עמ׳ 1–24.
[2] על לימודיו של צוּנְץ אצל ווֹלְף ובֶּק ועל היחס המורכב בין חכמת העת העתיקה לחכמת ישראל ראו Veltri, “Altertumswissenschaft und Wissenschaft des Judentums,” עמ׳ 32–47. המחקר מדגיש הן את עומק הזיקה הן את הקושי לגזור ממנה השפעה שיטתית חד־כיוונית.
[3] לתולדות תגובתו של צוּנְץ לפְרִידְרִיךְ רִיס ולהתרחבות הפולמוס לכדי תוכנית מחקר ראו Schorsch, Leopold Zunz, פרק 1. צוּנְץ מזכיר את רִיס בהערה האחרונה של החיבור, עמ׳ 50 בדפוס 1818.
[4] הצהרת התכלית האפולוגטית מצויה בעמ׳ 49–50 בדפוס 1818: צוּנְץ מקווה שהארת „הטוב יותר” בספרות הרבנית תסייע לגרש את הדעה הקדומה נגדה. את הכלל בדבר ביקורת מנומקת הוא מציב כבר בהקדמת המחבר הבלתי־ממוספרת.
[5] Etwas über die rabbinische Litteratur, עמ׳ 3. שם קושר צוּנְץ במפורש את המעבר של יהודי גרמניה ללשון ולתרבות הגרמניות עם חתימת הספרות העברית ועם האפשרות לסקור אותה כמכלול.
[6] על עבודת הדוקטור ועל החלטתו של צוּנְץ שלא לפרסם מהדורה על סמך כתב יד יחיד ופגום ראו Schorsch, Leopold Zunz, פרק 2. המהדורה המאוחרת: שם טוב אבן פַלַקֵירָה, סֵפֶר הַמַּעֲלוֹת, מהדורת Ludwig Venetianer, ברלין 1894.
[7] על התרחבותה הגאוגרפית והאינטלקטואלית של חכמת ישראל ועל ריבוי מרכזיה ראו Schorsch, From Text to Context; Feiner, Haskalah and History; Myers, Resisting History.
ביבליוגרפיה נבחרת
Feiner, Shmuel. Haskalah and History: The Emergence of a Modern Jewish Historical Consciousness. Oxford: Littman Library of Jewish Civilization, 2002.
Meyer, Michael A. The Origins of the Modern Jew: Jewish Identity and European Culture in Germany, 1749–1824. Detroit: Wayne State University Press, 1967.
Myers, David N. Resisting History: Historicism and Its Discontents in German-Jewish Thought. Princeton: Princeton University Press, 2003.
Schorsch, Ismar. From Text to Context: The Turn to History in Modern Judaism. Hanover, NH: University Press of New England for Brandeis University Press, 1994.
Schorsch, Ismar. Leopold Zunz: Creativity in Adversity. Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2016.
Sorkin, David. The Transformation of German Jewry, 1780–1840. New York: Oxford University Press, 1987.
Veltri, Giuseppe. “Altertumswissenschaft und Wissenschaft des Judentums: Leopold Zunz und seine Lehrer F. A. Wolf und A. Böckh.” In Reinhard Markner and Giuseppe Veltri (eds.), Friedrich August Wolf: Studien, Dokumente, Bibliographie, pp. 32–47. Stuttgart: Franz Steiner, 1999.
Venetianer, Ludwig, ed. Sefer ha-Maʿalot: Das Buch der Grade von Schemtob ibn Falaquera. Berlin: H. Calvary, 1894.
Wolf, Immanuel. “Über den Begriff einer Wissenschaft des Judenthums.” Zeitschrift für die Wissenschaft des Judenthums 1 (1822): 1–24.
Zunz, Leopold. Etwas über die rabbinische Litteratur: Nebst Nachrichten über ein altes bis jetzt ungedrucktes hebräisches Werk. Berlin: Maurersche Buchhandlung, 1818.
״כל אדם יכול לשבח, אומר נוּשִׁירְוָאן *)מַייסְנֶר, רִשּׁוּמִים, חלק ג, עמ׳ 74., אבל לגנות מתוך נימוקים ומתוך ענווה — קשה הרבה יותר.״ מאחר שהחיבור שלי יקר לי מאהבתי העצמית, והמדע יקר לי משניהם, אבקש מן הבקי האמיתי לומר לי בביקורתו מה לא עלה יפה בביקורת שלי — שהרי כך אני רואה את חיבורי הנוכחי.
אם בהקדמה אני מדבר על עצמי בלשון יחיד, ואילו בחיבור הקטן עצמו בלשון רבים, אין זה כדי לרצות את המקטרגים שבשני המחנות. אדרבה, 8 לדעתי רק בתעודות, בסיפורי מסעות וחיים, בשטרי חליפין, בהקדמות, בהזמנות לדו־קרב, בעלוני פרסומת, בקבלות, בתשובות למבקרים, בחשבונות פונדק וכיוצא באלה, הכותב מופיע באופן אישי. בכתיבה הומוריסטית הוא משתמש ב״אני״, ואף על פי כן יוצא מתוך עצמו; בכתיבה העיונית הוא בוחר ב״אנחנו״ הצנוע, ומתערב בתוך הגדוד השלם של באי־הכוח היוצאים למערכה בשם המדע האילם.
לבסוף עליי לבקש את סליחתם של כל קוראי החיבור הזה על שגיאות הדפוס הרבות. היעדרותו המקרית של המחבר היא שהעבירה אותן מן הרשימה המצורפת אל תוך הטקסט; קורא טוב יתקן אותן מבעוד מועד ולא יירתע מן הטרחה.
בִּילֶפֶלְד, מאי 1818.
Primum hoc statuo esse virtutis conciliare animos hominum.
ראשית אני קובע שמידה טובה היא לקרב את לבבות בני האדם.
קיקרו
דברים אחדים על הספרות הרבנית
Etwas über die rabbinische Literatur
9 השרידים מעוררי היראה מתקופת פריחתם של העברים הקדמונים — מלבד העניין שמקנים להם עתיקותם ותוכנם — חבים את חשיבותם הנעלה יותר ליד המקרה. התמורות שצמחו מתוך העם היהודי והשפיעו השפעה גדולה על העם הזה עצמו לא פחות משהשפיעו על שאר העולם, העמידו את השרידים ההם, בשם הקאנון העברי, כביכול כיסודן של המדינות הנוצריות. התקדמותם המתמדת של המדעים עשתה אחר כך את שלה, והרחיבה את הספרים המעטים ההם לכדי עולם שלם של יצירה רוחנית, המעורר השתאות יותר מן היצירה היוונית, מפני שהשכיל לברוא לעצמו את עושרו מחומר דל יותר.
ואולם יצירותיה המאוחרות של האומה העברית מעולם לא הגיעו לידי הערכה כזאת. משירדה האומה מרום מעמדה המדיני והשכלי כאחד, דומה היה כי איבדה לזמן רב את כוח היצירה מחדש, והסתפקה 10 בפרשנות מוצלחת יותר או פחות לכתבים המעטים מן התקופה הטובה יותר. כאשר נסוגו בהדרגה צללי הברבריות מעל הארץ החשוכה, והאור הגיע בהכרח גם אל היהודים הפזורים בכל מקום, נקשרה השכלה חדשה וזרה בשרידי ההשכלה העברית העתיקה; מוחות ודורות עיבדו את שתיהן יחד והפכו אותן לאותה ספרות שאנו מכנים רבנית*)בכינוי זה ראוי להבין רק חיבורים שמחברם רבני או שתוכנם רבני; ובעצם, התואר רבי, שהנימוס מעניק לכל אדם, משמעותו פחותה מן התואר דוקטור. מדוע לא לכנותה ספרות עברית חדשה או יהודית?.
עם הרפורמציה, שנבעה בהכרח מפריחת ההשכלה הקלאסית, החל לימוד נמרץ של ספרי המקרא. אליו נלוותה להיטות — כמעט היינו אומרים סקרנות — לתור את המזרח; ומשום כך הסתערו במשך מאה שנה על החכמה הרבנית בחום רב. חום זה נעלם לפתע, ואולי לעולם, כאשר היצירות העשירות והנעימות יותר של ארצותיהם העסיקו את הלבבות ושימחו אותם. אך גם הספרות הרבנית עצמה שקעה ככל שהתרוממה הספרות האירופית 11 וככל שהיהודים החלו להיספח אליה. אפילו מה שנמנה עדיין עם הספרות הרבנית בחמישים השנים האחרונות שאל ממנה רק את לשונה, כמעטה למדני נגיש לרעיונות החייבים להכין תקופה שבה תחדל הספרות הרבנית לחיות.
אולם דווקא מפני שבזמננו אנו רואים את היהודים — אם נישאר רק בקרב יהודי גרמניה — פונים ביתר רצינות אל הלשון הגרמנית ואל התרבות הגרמנית, ובכך מביאים את הספרות העברית החדשה אל קברה, אולי לעיתים קרובות בלי לרצות בכך ואף בלי לחוש בכך, בא המדע ודורש דין וחשבון מן הספרות שנחתמה. עתה, כאשר שום תופעה חדשה וחשובה לא תוכל בנקל לשבש את מבטנו הכולל; כאשר עומד לרשותנו מערך כלי־עזר גדול מזה שעמד לרשות מלומדי המאות השש־עשרה והשבע־עשרה; כאשר תרבות מפותחת יותר מאפשרת לצפות לדיון מאיר עיניים; וכאשר עדיין אין קשה להשיג ספרים עבריים כפי שאולי יהיה בשנת 1919 — עתה, כך אנו סבורים, נעשה העיסוק במדע שלנו בקנה מידה גדול לחובה. חובה זו כבדה במיוחד, שכן דומה שאפשר להשיב מתוך המדע הזה, בפסקאות מעטות, על השאלה הסבוכה בדבר גורל היהודים. שכן השפעות מדיניות־משפטיות ודתיות 12 מבחוץ אין בהן כדי ליצור הרמוניה מספקת, אם אין מכירים את טבעו של הכלי ואם לא נלמדה דרך הטיפול בו. להכיר את היהודים בני זמננו מבחינה תאורטית, ואף מבחינה משפטית, תאולוגית או כלכלית, פירושו להכירם מצד אחד בלבד; רק רעיונות נתונים והכרת המנהגים והרצון יכולים להוליך אל תוך רוחם. כל ״תיקון״ כביכול שאינו מתחשב בדבר נוקם את נקמתו בתוצאה המעוותת; חידושים נחפזים מקנים לישן, ומה שגרוע מכול — למיושן, ערך רב יותר. כדי להכיר אפוא את הישן המועיל, את המיושן המזיק ואת החדש הרצוי, ולהבחין ביניהם, עלינו לגשת בשיקול דעת לחקר העם ותולדותיו — המדיניות והמוסריות כאחד. וזהו בדיוק מקורו של הנזק הגדול ביותר: עניינם של היהודים מטופל כפי שמטופלת ספרותם. על שניהם הסתערו בלהט חדור דעה קדומה והעריכו אותם הערכת חסר או הערכת יתר.
לא סטינו מספרות העם אל קיומו האזרחי כדי להתיר פקעת שאצבעות מיומנות יותר יוכלו לנסות את כוחן בה. אדרבה, לאחר ששרטטנו בקווים אחדים את השפעתם ההדדית, אנו שבים אל הספרות כדי לבקש הבהרה על מוצאה, על תוכנה, על יחסיה 13 אל אחיותיה הקדומות ובנות זמנה, על המצאי הנוכחי שלה ועל ייחודה. פה ושם אמנם נראה נרות קטנים דולקים, אך לא אחת שמנם מועט ולעיתים ריחו רע; לשווא מחפשת עיננו את אור השמש. כיצד ייתכן, אפשר לשאול, שבתקופה שבה מבט כולל ורב־היקף מפיץ את קרניו הבהירות על כל המדעים ועל כל מעשי האדם; שבה נוסעים אל פינות הארץ המרוחקות ביותר, חוקרים את הלשונות הבלתי־נודעות ביותר ואין בזים לשום חומר היכול לשרת את בניין החכמה — כיצד ייתכן שרק המדע שלנו מוטל בשפל? מה מונע מאיתנו להכיר בשלמות את תוכן הספרות הרבנית, להבינו כראוי, לפרשו בהצלחה, לשפוט אותו נכונה *)איננו חוששים שיובנו דברינו שלא כהלכה. הספרות היהודית כולה, במלוא היקפה, מוצבת כאן כמושא למחקר, בלי שנידרש לשאלה אם כל תוכנה אמור או יכול לשמש גם אמת מידה לשיפוטנו שלנו. ולסקור אותו בנוחות?
מאחר שרק עבודות הכנה מגוונות, רבות וטובות יכולות להביאנו אל הרמה הזאת, חוזרת השאלה אל המחסור בעבודות כאלה, 14 ולפיכך מוטל עלינו להבהיר בתשובתנו מה אנו מבינים במונח עבודות הכנה ספרותיות, ולהוכיח שאכן חסרות עבודות כאלה. לאחר שננסה להסביר תופעה זו, יתברר לבסוף כי במקום שבו מחסור כזה מבוסס כל כך, אין לחשוב על בהירות בנושא העומד לפנינו, קל וחומר על השלמתו.
אנו מכנים ״עבודות הכנה״ חיבורים ספרותיים המקיפים תחום־דעת שלם באופן חלקי, או אחד מחלקיו באופן מלא. מן הסוג האחרון הם כל נושא יחיד שנחקר כראוי; כל שאלה מדעית שאם לא נענתה בשלמות, הרי לפחות הוצגה במלוא החריפות למי שישיב עליה בעתיד; תגלית ראויה לציון שיושמה לקידום הידע; ואף מקום קשה שהואר באור הביקורת. מהדורות ראשונות, המכונות editiones principes, אם הן משיגות יותר משכפול כתב היד, וכן תרגומים טובים, ספרי עזר מדויקים, ביוגרפיות וכיוצא באלה, רשאים בצדק לתבוע לעצמם את השם ״עבודות הכנה ספרותיות״.
ואולם אנו סבורים שיש להעניק מעמד גבוה יותר לאותם חיבורים העוסקים במדע שלם 15 ומעשירים אותו בתגליות חשובות או מעצבים אותו מחדש באמצעות השקפות חדשות; חיבורים הנוטלים על עצמם את ספרותן של מאות או אלפי שנים, ומותירים אחר מהלכם הענקי עקבות רחבים דיים למאה אחרים שילכו בעקבותיהם. עם אלה נמנים, למשל, ביאורן של שיטות פילוסופיות, תולדותיהן של תורות יחידות, מחקרים משווים, ספריות ביבליוגרפיות וכיוצא באלה.
אך יהיו כל המאמצים האלה ראויים לשבח ומועילים ככל שיהיו, בתור פרטים לעולם לא יענו על הדרישה הגבוהה יותר אם הפועל שוכח, בגלל האבן הקטנה שלקח מתוכו כדי ללטשה, את הר הַפּוֹרְפִיר העצום; ואם לאחר שסיים את עבודתו הוא נח בשביעות רצון עצמית ותוקע בשופר על יופיו החדש של הטבע תחת ידיו. מי שרואה בספרותה של אומה שער להכרת מכלול מהלך תרבותה בכל הדורות; מי שרואה כיצד בכל רגע מתעצבת מהותה מן הנתון ומן הנוסף, כלומר מן הפנימי ומן החיצוני; כיצד הגורל, האקלים, המידות, הדת והמקרה משתלבים זה בזה בידידות או באיבה; וכיצד לבסוף ניצב ההווה כתוצאה ההכרחית של כל התופעות שהיו — אדם כזה אכן ניגש ביראת כבוד 16 אל היכל האלים הזה, ומניח בצניעות שיוליכוהו אל אולם הכניסה, כדי שביום מן הימים, כשיהיה ראוי יותר, ייהנה מן המראה הנשגב הנשקף מן הגמלון.
אבל רק מי שמקבל עליו את טרחת הטיפוס מתעלה לכבוד כזה; ואף הוא יכול למסור דין וחשבון מספק על המכלול הגדול רק לאחר שבחן את כל חלקיו בעין בקיאה באמנות. לפי ההשקפה הגבוהה הזאת, המדע שלנו נעשה בעיניו תחום שלם של מדעים, שכל אחד מהם דורש טיפוח בכל חלקיו, פן יתעוות המכלול מחמת פגמים מהותיים. אם נבחן עתה את החומר העצום הזה בתשומת לב יתרה, כדי לחקור, לסדר וליצור בחסות הביקורת, נראה שהביקורת מסייעת לעבודתנו בשלושה אופנים: היא מאפשרת לנו להכיר ולשפוט את הרעיון הנתון, את מסירתו ואת האופן שבו הוא נודע לנו. משום כך אנו מחלקים את הביקורת, מבחינה תאורטית, לשלושה חלקים: ביקורת התוכן, המקיפה את הרעיונות; ביקורת דקדוקית, המקיפה את הלשון; וביקורת היסטורית, המקיפה את תולדות הרעיונות האלה מרגע מסירתם ועד שהם מגיעים לידיעתנו בהווה.
17 אם נעבור עתה אל יצירותיו הספרותיות של העם היהודי, השאלה הראשונה היא: מה תוכנן? לפיכך נסדר לעיני הקוראים את התחומים החשובים יותר במפתח התוכן המדעי הזה, ונצרף מיד את ההערות שנזדמן לנו להעיר עליהם — הערות שהיינו מעדיפים לשמען מפי טובים מאיתנו ולא להפקירן בזאת לידי יצר הקטרוג השטחי השכיח כל כך.
אם נפתח מיד בתאולוגיה, יש להודות שהיהודים מעולם לא הקימו בשלמות ובבהירות את כל שיטתם התאולוגית. אך שרידים נכבדים מדברים בקול רם דיו — רם מקולו של בַּרְטוֹלוֹצִ'י *)האיש מחמיר בדרך כלל יתר על המידה. למשל: si nobilitas in servili et abjecto populo inesse possit — ״אם בכלל יכולה אצילות להימצא בעם משועבד ובזוי״ (Bibliotheca Rabbinica א, 710); impia Talmudica Doctrina — ״התורה התלמודית הכופרת״ (ג, 696); impii et perversi Rabbini — ״רבנים כופרים וסוטים״ (שם, 321). כבר פְלוֹרוּס אומר (ספר ג, פרק ה): impia gens — ״עם כופר״. לעומת זאת, אצל וַגֶנְזַייל (Tela ignea, עמ׳ 50) אנו למדים מה נחשב ״חסוד״: הקדמונים ה״חסודים״ סברו שמחובתם לבחון את אמונות היהודים ואת אמונותיהם הטפלות המטורפות ולהבאיש את ריחם בפומבי בגידופים הראויים להם., שֶׁלָּשׁ מתוך מיתוסים ומעשיות כתב אישום על 18 גידופי הרבנים. במיתולוגיה של היהודים אנו מפגרים מאוד, מלבד כמה חיבורים יקרי ערך על המיתולוגיה הקדומה *)דבר דומה, אך מתון הרבה יותר, אומר בַּנַאז׳ (Histoire des Juifs, כרך ג, עמ׳ 9).; והדבר מפתיע ביתר שאת, שכן המיתולוגיה היהודית קשורה לזו הנוצרית, וכמוה גם תורת הדוגמות היהודית לזו הנוצרית — אם נשמע בקולו של רֶדֶר **)אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה שֶׁל דּוֹגְמוֹת הַכְּנֵסִיָּה מאת יוֹהַן אוּלְרִיךְ רֶדֶר, 1812 (בלי מקום דפוס), שמינית, VI ו־266 עמ׳, מכיל אוצר של חומרים שלכל הפחות ראוי לבדוק אותם. השוו גם פִּיקוֹ דֶלָה מִירַנְדּוֹלָה, Apologia, עמ׳ 123.. בתחום הדת***)אנו מבינים במילה זו, כדרך הלטינים, בעיקר את הצד החיצוני. טַקִיטוּס הפגני כבר כינה אותה superstitio, ״אמונה טפלה״ (Annales טו, 44; Historiae ב, 4; שם ה, 8); וגם בין החדשים לא חסרו מי שכיבדוה בתארים אמונת שווא וטעויות. כבר חטאו ברצון ובשיטתיות גמורה! ספק אם נכתב בעולם דבר מזיק, בלתי־צודק ומעוות יותר ****)בעל הפנאי יעיין, למשל, בפרק העשיר Scriptores Antijudaici שבספריית ווֹלְף, כרך ד, עמ׳ 456–483, הלקוח ברובו מֵאִימְבּוֹנָאטִי, וכן שם כרך ב, עמ׳ 994–1048 ו־1110–1135. ממה שנכתב על הדת היהודית; והאמנות לעורר שנאה הגיעה כאן לשיאה. לא הבחינו בין מנהגים לליטורגיה, ואף לא בין הליטורגיה לעקרונות דתיים, 19 וכך הוקיעו עשרה דברים חפים מפשע יחד עם דבר אחד הראוי לגינוי. היסטוריה של מנהגי בית הכנסת*)לדעתנו יש לבחון ולהבחין בו בין הדברים האלה: 1) רוח עבודת האל; מקומה בחוק הטקסי; השפעתה על הלך הרוח ועל האופי. 2) צורתם ותוכנם של נוסחי התפילה [כך, למשל, המנהג לומר פְּלַנְיָאַ בַּר פַּלַנְיתִאָ מגיע עד המאה השנייה; ראו אַלְפָס, פרנקפורט 1699, כ״ד, כרך א, דף קח ע״א]; דברי סופרים יהודים עליהם. 3) אופן עבודת האל; דעותיהם של סופרים לא־יהודים. אם הטיפול בנושא הזה, שיש לשופטו באופן שונה לפי הארצות והתקופות, ייפול לידיים הנכונות, תהיה תוספת מעשית שתעריך את השגיאות שנעשו, את התיקונים שנכשלו ואת מגמת השינויים שכבר החלו בפועל — תופעה משמחת. המעובדת מתוך המקורות, תהיה דווקא בתקופה הנוכחית מפעל רצוי, אף כי קשה.
נעזוב את הנושא העדין הזה ונחליף את נתין הכנסייה בנתין המדינה. כך נמצא את עצמנו בתחום החקיקה ותורת המשפט, שבו מונחים לפנינו לצורך עיבוד מדעי כמה חיבורים מצוינים שכתבו יהודים. כבר העובדה שחיבורים על משטר המדינה20 נכתבו תחת דיכוי עשויה לעורר בהם עניין. חקירה כדאית תהיה, למשל, לברר כיצד התהווה מוסד הַפּוֹסְקִים *)״מכריעים״, מן פסק — seco, decido., ומדוע נקשרה הסמכות בתשובות הרבנים **)גם בתלמוד; הנוסחה הידועה הֲלָכָה כִּפְלוֹנִי ודאי נשענת על יסוד היסטורי. בשמות מסוימים ***)בתלמוד גוברת לעיתים משפחת הלל ולעיתים החכם שהיא הולכת אחריו באותה עת, כגון ר׳ מֵאִיר ור׳ עֲקִיבָא. ראוי לאסוף את שרידי המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל ואת שמות חבריהם.. מעניינת עוד יותר המשימה להשוות בשיטתיות אל המשפט הרומי את כל תורת ה־culpa — האשמה או הרשלנות — שפותחה בחריפות רבה כל כך בשלוש הַבָּבוֹת שבתלמוד ****)חיבורים משווים מן הסוג הקיים למשפט משה — ראו ה־Collatio מן המאה החמישית, מִשְׁפַּט מֹשֶׁה של מִיכָאֵלִיס, ומבואו של בּוּדֵאוּס לתולדות הפילוסופיה העברית, עמ׳ 485 — חסרים ביחס למשפט המאוחר יותר; וכאן נטלנו רק את הדוגמה הראשונה שנקרתה בדרכנו. גם לחוש המשפטי שביסוד הדברים אפשר למצוא הקבלות מעניינות: למשל, בעניין נישול מירושה — Institutiones ב, כותרת 13, פתיחה, לעומת חֹשֶׁן מִשְׁפָּט סימן רפא, א; בעניין בניין שיש בו חומר גזול של אחר — שם, כותרת 1, סעיף 29, לעומת חֹשֶׁן מִשְׁפָּט סימן שס, א ובָּבָא קַמָּא צד ע״ב–צה ע״א.. גם מינוח משפטי עברי 21 בצד מקביליו הרומיים וההלניים יהיה מפעל ראוי. הצגת השינוי ההדרגתי של המשפט היהודי ולבסוף שקיעתו אל תוך המשפט האירופי תוכל לבוא רק לאחר חקירות יחידות רבות ומייגעות.
אפשר לראות באתיקה, במידה רבה, מקור הן לעיקרון הדתי הן לעיקרון המשפטי; והגיעה העת להציג את הדברים הרבים והנפלאים שנכתבו עליה בתלמוד ובידי חכמים מאוחרים *)הרמב״ם; רבנו בחיי הזקן; הרמב״ן; יעקב המכונה רבנו תם; יוסף אלבו; שם טוב; יוסף, מפרשה ומתרגמה של האתיקה האריסטוטלית; אליהו וִידָאשׂ; מנשה בן ישראל; משה מנדלסון ואחרים. אין לשכוח גם גרגרי זהב אחדים בספר הנקרא מעט, הַזֹּהַר. לפי עניינים **)הרגש המוסרי חי בכל אדם, ובכל השינויים האדם נשאר אדם. לפיכך גם החדש ביותר בספרות האתית נקשר שוב בישן והטהור שמקורו בתורת משה; וסידור אמרות המקרא לפי המידות הראשיות נראה לנו עיסוק מועיל שגם מתחיל מסוגל לו.; אך יש להאיר גם את כל מה שסותר אותם או נראה כסותר אותם, אם מקורו במחברים מוכרים***)לא רק חיי העם ומצבו דורשים הכרה; יש להכיר גם את הסמכות שהייתה למחברים שיצאו מתוכו כלפיו. היכן לא היו מחברים גרועים, והיכן לא הופיעו תופעות שחלפו בלי להשפיע? משום כך דרושה היכרות עמוקה עם הספרות היהודית ועם מנהגי היהודים כדי לכתוב מוסר יהודי. — 22 גילויים כאלה היו חוסכים מֵאַייזֶנְמֶנְגֶר את הצורך לפרסם את גילוייו שלו. לא פחות חשובה בעינינו הידיעה — או מוטב המיומנות — הכלולה במושג אנושיות: מקצתה בנויה על עקרונות מוסריים, מקצתה על המוסכמות של החברות האנושיות ומקצתה על כללי מה שמכונה חכמת החיים. חכמים יהודים לא מעטים לימדוה, אך היא נקנית רק באמצעות חינוך המשולב במדעים, במקום שבו נטיות מוצלחות כבר הקדימו את היד המעצבת. במסכתות סוֹטָה, סוֹפְרִים, שַׁבָּת, אָבוֹת ודֶּרֶךְ אֶרֶץ, וכן בספרים חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת, מִבְחַר הַפְּנִינִים ואחרים, אפשר לקרוא דברים יפים רבים בעניין זה *)בין השאר עודנו טמון באוקספורד חיבור ערבי על המידות, שחיבר שלמה אבן גבירול בסָרָגוֹסָה בשנת 1116 (אוּרִי א, עמ׳ 66, כתב יד 358, שמינית)..
לאחר שבחנו את האדם, נבקש לחקור גם את יושב הארץ שבו: כיצד, בהתבוננו בכוכב הלכת שלו, הוא חוקר טבע; במדדו את גרמי השמים — אסטרונום; ובהפליגו בימים — גאוגרף.
23 אם נתעכב על היסוד המשותף לכל שלושת התחומים, על המתמטיקה, נראה לנו כי לנוכח מספרם הרב של החיבורים היהודיים בתחום דרוש מילון מבאר, בייחוד מפני שלכל חיבור יש לא אחת מונחים משלו *)כאן מצויות הקבלות מעניינות, כגון צילינדר: אצתונות — חוג גַשְׁמִי׳ — פלוש וכו׳. המילון העברי למתמטיקה ולפילוסופיה של יוֹהַנֶס פַּסְטְרִיצְיוּס נמנה אצל אִימְבּוֹנָאטִי עם שבעים חיבוריו של האיש (עמ׳ 127). האם הוא קיים?. רצויה באותה מידה תהיה הצגת עקבותיה הקדומים של המתמטיקה בתלמוד **)למשל עֵרוּבִין יג ע״ב; נו ע״ב; נז ע״א; כִּלְאַיִם ה, ה וכו׳. ותולדותיה בעת החדשה ***)יש כבר עניין היסטורי, למשל, בניסיונו של אליקים בלונדון בשנת 1794 להפריך את ניוטון בהסתמך על גְּרִין (בספר מִלְחֲמוֹת ה׳, שם, דף יד ע״ב ואילך).. יבול רב עוד יותר יניב הטיפול באסטרונומיה בקרב היהודים. לפני העיסוק בספרות האסטרונומית הממשית, המתחילה בערך בשנת 1070 לספירה, יהיה צורך בחקירה אטימולוגית של המונחים הקדומים ביותר ובאיסוף הקטעים מכשמונים חיבורים ****)אפילו מן הפרפרזות הארמיות נותרו שרידים; וכן מן המחזור ומחיבורים אחרים חסרי שם, כגון: רהז — הֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת — שו״ת — הַזֹּהַר וכו׳.. נדמה לנו שיש לצרף אליה את הכרונו־24לוגיה*)דוגמה אחת מרבות: בעותק של חיבורו האסטרונומי של ר׳ אברהם בר חייא (Rivaut. א, עמ׳ 24, כתב יד 66) נאמר שנכתב בשנת 896, ביום העשרים ושניים לעומר, בצהרי יום שישי, הוא עשרה באפריל. אולם לפי כללי הלוח היהודי והלוח היוליאני חל יום זה בעשרים ושבעה במרס. השוו Bibliotheca de-Rossiana ג, עמ׳ 85, מס׳ 1165., גם אם נבחר להניח בצד את האסטרולוגיה. כדוגמה ראויה לציון בין כמה דוגמאות כבר העיר עזריה דֶה רוֹסִי **)כך, ולא בשמו העברי מן האדומים, כבר מכנה אותו מנשה בן ישראל (Conciliador א, עמ׳ 34); אלא שהוא טועה בשם חיבורו וקורא לו Mehirat במקום מְאוֹר עֵינַיִם. על הקטע שבהערתנו ***)קטע זה (אצל דֶה רוֹסִי, נז ע״ב), המצוי בזֹהַר (אמסטרדם 1728, חמישה כרכים בשמינית), כרך ג, דף י ע״א, אומר מילולית: ובְסִפְרָא דְּרַב הַמְנונָא סָבָא פָּרִישׁ: יַתִּיר דְּהָא כָּל
יְשׁוּבָא מִתְגַּלְגְּלָא בְּעִגּוּלָא כְּכַדּוּר אִלֵּין לְתַתָּא וְאָלֵין
לְעֵילָא וְכָל אִינוּן בְּרַיְין מְשַׁוְּכִין בְּחִזוּיְיהוּ מִשְׁנוּיָא דְּאַוִירָא
כִּפִּים כָּל אֲתַר וְאִתָּר וְקַיְמִין בְּקִיּוּמֵיהוּ כִּשְׁאָר בְּנֵי
נָשָׁא וְעַל דָּא אִית אֲתַר בִּישׁוּבָא כַּד נְתִירוּ לְאִלֵּין
חָשִׁיךְ: לְאִלֵּין לְאִלֵּין יְמָמָא וְלְאִלֵּין לֵילְיָא וְאִית אֲתַר
דְּכֹלָּא יְמָמָא וְלָא אַשְׁתְּכַת בֵּיהּ לֵילְיָא בַּר מִשַׁעֲתָא
חַדָּא זְעֵירָא: בתרגום: ״האמור למעלה מתבאר ביתר בהירות בסֵפֶר רַב הַמְנוּנָא סָבָא: הארץ כולה מסתובבת סביב עצמה ככדור; מקצת הבריות למעלה ואחרות למטה. כל בני האדם מעוצבים שם בצורות חיצוניות שונות לפי הבדלי האקלים, ונשארים בצורתם המיוחדת כשאר בני האדם. כך יש מקומות שבהם אור ויום בעוד שבאחרים חושך ולילה; ויש אף מקומות שבהם תמיד יום ורק שעה קטנה אחת של לילה.״ דברים כאלה עושים לא רק את רַב הַמְנוּנָא עצמו, אלא עוד יותר את ספרו — וממילא גם את שאר מקורות הַזֹּהַר הנזכרים — ראויים לתשומת לב. רַב הַמְנוּנָא סָבָא, המובא כדובר רק לעיתים רחוקות ושבנו מתואר תיאור נאה כל כך, נזכר בכרך א, דף ב ע״ב שורה 5; ו ע״א שורה 8; ז ע״א שורה 6; שם ע״ב באמצע; ח ע״א שורה 6 מלמטה. אם נוציא מן הכלל את הקטע החשוד מדף ריא ע״ב, מן וַיְהִי ועד דף רטז ע״א, תָּדִיר (ראו ריג ע״א שורה 2), הוא מופיע שוב רק ברכ ע״ב שורה 3 מלמטה; רכה ע״ב באמצע; רמ ע״א שורה 10 מלמטה; רנ ע״א שורה 3 מלמטה; כרך ב, עט ע״א באמצע; כד ע״א באמצע; קלו ע״ב שורה 5; קמה ע״א שורה 10 מלמטה; רג ע״ב שורה 10. כרך ג, צד ע״ב שורה 6 מלמטה; צו ע״ב שורה 6 מלמטה; קג ע״ב שורה 5 מלמטה; קל ע״ב שורה 10 מלמטה; קעג ע״א שורה 6 מלמטה; קפו באמצע, הערה; קפח ע״א שורה 2; קצב ע״א שורה 2, אך שם אין כתוב ״רומי״; קצג ע״ב באמצע; קצח ע״א שורה 17; קצט ע״א שורה 3 מלמטה (קַדְמָאָה); רלו ע״ב שורה 6; רנד ע״א באמצע; רפח ע״א שורה 6; ובדף הוספות, ע״א. הצירוף סִפְרָא דְרַב המנונא סָבָא מופיע בכרך א, דף רמה ע״א שורה 11 מלמטה ורמו ע״א שורה 10; כרך ב, ו ע״א שורה 15 מלמטה; קמו ע״ב שורה 2 (קַדְמָאָה); קנב ע״א באמצע; [שם רטז ע״ב שורות 12 ו־17: ס ה דְר׳ יְהוּדָא]; רטז ע״ב שורה 15; כרך ג, ג ע״א שורה 8 מלמטה; ז ע״ב באמצע; י ע״א; שם ע״ב שורה 4 מלמטה; יז ע״א שורה 8 מלמטה; יח ע״ב שורה 15; נח ע״א שורה 10 וגם בתחתית ע״ב; עא ע״א שורה 10 מלמטה; קנה ע״ב שורה 3; רסב ע״א באמצע; רפה ע״ב שורה 15 מלמטה; רצ ע״ב באמצע. עוד יש להעיר שבכרך ג, דף רפז ע״א שורה 8 מופיעים אִגַּרְתָא ובָּרַיְתָא, ושם בדף רצב ע״א שורה 5 מלמטה, וכן בדף רצד ע״א באמצע, מופיע סִפְרָא דְאִגַּרְתָא של הַמְנוּנָא. מאחר שמקורות כאלה מספקים השקפות על זמנו של הַזֹּהַר, בין המאה התשיעית למאה השתים־עשרה, לא ייראה לחוקר למותר אם נוסיף כאן את האחרים שנקרו בדרכנו, בייחוד מפני שמכמה מהם שובצו קטעים חשובים: סִפְרָא דְרַב יְיִבָא סָבָא — א, מז ע״ב; ב, ו ע״א; ס ע״ב; רו ע״ב; צד ע״ב–קיד ע״א, קטע ממנו; ג, ז ע״ב; קנה ע״ב. אְגַּדְתָא שלו — שם רצ ורצה ע״א.
יְיסָא — א, עט ע״ב; ג, לד ע״ב; צה ע״ב. [יְיסָא זוּטָא — א, קסב ע״א]; פְּרָקִין דְיְיסָא — א, רכו ע״א; [יְיסָא זְעִירָא — ב, קנב ע״ב]; רָזֵי דְר׳ יְיסָא ם — ב, עט ע״א.
דְאַגַּדְתָא — א, רכא ע״א (ג, רסט ע״א); ב, לז ע״א (ד ע״ב; יא ע״א), בתוספת דְבֵי רַב — שם ז ע״א.
רָזָא דְחָכְמְתָא — א, צא ע״ב; צג ע״א; רָזָא דְמַתְנִיתָא — א, קנ ע״ב; ג, רב ע״ב; רָזֵי דְמְסָאבוֹת — ג, עט ע״א.
סִפְרֵי קַדְמָאֵ״ה — א, י ע״א; לד ע״ב; מא ע״א; קפד ע״א; רכ ע״א; רלד ע״ב; ב, לה ע״ב; צה ע״ב; רלא ע״א; רלט ע״א; ג, ו ע״ב; י ע״א; יט ע״א; רפח ע״א.
אַתְוָון גְּלִיפָן דְּרַ׳ אֶלְעָזָר; סִפְרָא דְּקַרְטְנָא — ג, רצט ע״א באמצע; א, לג ע״ב; ג, רפה ע״א; רפו ע״ב.
תְבוּרָא קַדְמָאָה — אולי רק מסורת? — ג, ריז ע״ב; רמז ע״א וכו׳.
סִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא — ב, מז ע״ב; קעו ע״א–קעט ע״א, קטע ממנו; ג, קלד ע״א פעמיים; קמ ע״ב; רסב ע״א; רצא ע״א. רָזָא דְק׳ רְצַן — שם קעה ע״א.
צְנִיעוּתָא דִסְפְרָא — ב, קעו ע״א; ג, קכח ע״א; קל; קלא ע״א; קלג; קלה ע״א; קלז; קלח ע״ב; קלט שלוש פעמים; קמו ע״ב פעמיים וכו׳. מבין החיבורים המיוחסים למחברים בדויים, שמקצתם קיימים עדיין, מזכיר ספרנו: סִפְרָא דְאָדָם — א, נח ע״ב; עב ע״ב; ב, קלא ע״א; קמג ע״ב (קַדְמָאָה); קפא ע״א (כנ״ל); ג, י ע״א. סִדְרָא אַחֲרוֹן לְאָדָם — כרך א, קיח ע״א. ס׳ תוֹלְדוֹת אָדָם — ב, ע ע״ב–עא ע״א.
ס׳ דְחֲנוֹךְ — א, לז ע״ב; נה ע״ב, שם הוא מופיע כספר Rassel; נח ע״ב; עח ע״ב; ב, נה ע״א; ק ע״א; קה ע״ב; קצב ע״ב; ריז ע״א; ג, י ע״ב; רלו ע״ב; רמ ע״א; רמח ע״ב. ס׳ דְרָזִין דְחֲנוֹךְ — ב, קפ ע״ב, פעמיים.
סִדְרֵי קֶדֶם — א, קצט ע״ב. זִינֵי חַרְשִׁין דְּקַסְדָּאֵל קַדְמָאָה — ג, קמד ע״ב.
ס׳ דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא — א, עו ע״ב; יג ע״ב; רכה ע״ב; נספח, ב ע״ב; ג, י ע״ב; סה ע״ב; קד ע״א; עם הכינוי עִלָּאָה — שם עח ע״ב; ובתוספת דְּחָכְמְתָא — שם קצג ע״ב. [האמרה המובאת היא: שלושה סימנים יש — צבע חיוור הוא סימן החטא; מליצות הן סימן הסכלות; והתרברבות היא סימן הבורות.] עוד: ב, קכה ע״א; קלט ע״א; קעא ע״ב.
סִדְרָא שְׁמָאִי — ג, קצד ע״ב; סִדְרָא דְּמַלְכָּא — שם עז ע״א; ס׳ דְּחַרְשִׁין דְּאוֹלִיף א״ש לִשְׁלֹמֹה מ׳ — שם מג ע״א; ס׳ דְּחַרְשִׁין דְּאִשָּׁא — ב, קכח ע״א; בנוסח ס׳ דְּאֲנַח א״ש לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא — ג, יט ע״א. חיבור בשם מַעֲשֵׂה אֵשׁ, שנכתב בשנת 1161, נמצא בוותיקן (בַּרְטוֹלוֹצִ'י א, עמ׳ 490). גַּפָארֶלִי הבטיח מפתח לַזֹּהַר (ווֹלְף א, עמ׳ 1143), ותרגומו ההרפתקני של פּוֹסְטֶל לחלק הראשון עודנו מונח בכתב יד בספריות. תפילות של הַמְנוּנָא קיימות בלַיידֶן (ווֹלְף ג, 234).25 נדון ביתר הרחבה, מתוך ספר הַזֹּהַר. תיאורי מסעות וחיבורים גאוגרפיים 26 מעטים יותר ומעניינים פחות; אך עדיין אפשר להפיק מחיבורים אלה ידיעות טופוגרפיות רבות *)משה אבן תיבון (ראו Rivautella, עמ׳ 3) מכנה את עיר מולדתו גְּרָנָדָה רמון; השוו קֶכֶר ב, עמ׳ 269 בסוף.27 ואף העשרה לשונית **)לפי אַסֶּמָאנִי (Bibliotheca Orientalis א, עמ׳ 174), אפשר לכנות יפה את העיר תַּכְּרִית (*Μαργυπολις*) עם הסורים מְדִינַת שַׁהֲרִים..
28אוצר מדעי הטבע הטמון בתלמוד *)במסכת כִּלְאַיִם, למשל, נזכרים 53 מיני צמחים; אצל אַלְפָס, כרך א, דף קיז ע״א, מובחנים חרקי הבגדים והפירות האלה: מְקָק בספרים, תְּכָךְ בבד, אַיְלָא בענבים, פָּהּ בתאנים, הָהּ ברימונים. במסכת חֻלִּין — אנטומיה של בעלי חיים. ואצל מחברים מאוחרים **)השוו, למשל, את אוצר המילים המבאר של הַיידֶנְהַיים לפני מהדורתו לספר שַׁעַר הַשָּׁמַיִם לָרַלְבַּ״ג, רֶדֶלְהַיים 1801, שמינית. על עצמות מלפני המבול: זֹהַר א, סב ע״א., שעסקו בתחום הזה בלבד, מונח כולו בלא שימוש. הספרות הרבנית החילונית אינה יכולה להציג שום Hierobotanica, Hierozoica או Physica sacra, אף שהיה מן הצדק שלא לצעוק תמיד על האמונה הטפלה בלי לשמוע את יריבתה — הפיזיקה. לצדה הולכת הרפואה, הנשענת על הכרת הטבע והאדם — כלומר פסיכולוגיה בצד אנתרופולוגיה ופיזיולוגיה — ועל יישומן המיומן של ידיעות אלה. אך עדיין איננו מכירים דוגמה לרופא מלומד שטרח להציג לפנינו את האסכולות, התגליות, הביוגרפיות והחיבורים של הרופאים היהודים הקדומים הרבים ***)בפקודת הח׳ליף מַרְוָאן תרגם כבר במאה השישית יהודי בשם מַסַרְגַ׳וַיְה את חיבוריו הרפואיים של אהרן (ווֹלְף, Bibliotheca ד, עמ׳ 903)., 29 ואילו רשימת המתרגמים של אִימְבּוֹנָאטִי *)ק׳ י׳ אִימְבּוֹנָאטִי (Bibliotheca Latino-Hebraica, רומא 1694, פוליו, עמ׳ 512–516) נותן רשימה של 130 מתרגמים נוצרים; אך רק 70 מהם תרגמו חיבורים תלמודיים או רבניים, ומספר החיבורים המתורגמים פוחת ככל שמספר הנוצרים גדל. מונה בקושי שלושה חיבורים רפואיים.
מן הכרת הטבע אל השימוש בטבע מפריד רק צעד אחד. אולם מלומדים ראו רק לעיתים רחוקות טעם לטרוח ולהעמיק בטכנולוגיה ובידיעת המלאכות, או ששליטים בסוריה ובבבל יזמו חפירות. משום כך מקומות רבים במשנה, בייחוד בסדר השישי, עדיין אינם מבוארים די הצורך. התעשייה והמסחר שייכים לכאן. חשיפת תולדותיהם הקדומות, מתוך השוואה לדעותיהם של המחברים הנכבדים ביותר, עשויה להיות עבודה חשובה ולהביא לתוצאות חשובות עוד יותר. אם איננו טועים בתחום הזר לנו, עוד אפשר למצוא בשיטת שטרי הכסף דברים שפיתוחם שייך ליהודים. אולם יש בידינו כמה חיבורים לא רק על השימוש בחומרים אלא גם על ייפוים — על האמנות — 30 רבים מדי, כמדומה, לביקורת שניסתה את כוחה בהם; אך מעטים מכדי לפטור אותנו מן הצורך לסייע גם אנו בתיאור תוכנם וצורתם. אם נוציא מן הכלל את אמנות השירה, שבה נדון להלן, ייתכן שהאדריכלות היא האמנות היחידה שעוד יכולה להתפאר במעט תשומת לב *)למשל מסכת מִדּוֹת מאת אליעזר בן יואל, בלטינית בידי קוֹנְסְטַנְטִין ל׳אַמְפֶּרֶר.. אך איננו זוכרים שמצאנו אזכור לחיבור עברי על אמנות הדפוס בקרב היהודים. מדוע לא נאספו בשום מקום יצירות מופת קליגרפיות**)אפילו על ציור ורקמה, לפחות מן העת החדשה, יכול חובב לאסוף חומר כלשהו.? רוב החיבורים על מוזיקה***)כיצד התפשטו הלחנים בליטורגיה היהודית תפוצה רחבה כל כך? אברהם בר חייא (1100); נְפוּצוֹת יְהוּדָה (ונציה 1588, רביעית); שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים (מַנְטוֹבָה 1613, פוליו) ואחרים דנים במוזיקה. חיבורי הביאור שלנו עוסקים רק במוזיקה העתיקה, כגון סֶנֶרְט, יוֹאֵל, לֶוֶה, פוֹרְקֶל, בַּרְטוֹלוֹצִ'י (כרך ב) והמבואות לברית הישנה. עודם בכתב יד. פרק ההמצאות****)ראו רמזים לכך ביומא ג, יא. כתב יד בוותיקן דן בכלי אסטרונומי שהמציא יהודה אבן וֵירְגָה; באוקספורד נמצא חיבור מאת יעקב טִיבּוֹנִידֶס על הרביע של ישראל (אוּרִי א, עמ׳ 86, כתב יד 440). עדיין דל עד מאוד; הלוואי 31 שהעידן הליברלי יותר והפעילות החופשית שאנו נהנים ממנה יסייעו להעשירו.
לבסוף אנו ניגשים אל מכלול חיי האומה, ושם יהיה צורך להבחין בין החולף לקבוע, כלומר בין היסטוריה לחקר העתיקות. אך מניין נביא להיסטוריה היהודית פָּאוֹלוֹ סַרְפִּי נטול משוא פנים? החיבורים העבריים — שרובם כבר מוצו — אינם מספיקים לסיפור שלם של גורל היהודים בכל ארצות מושבם, ממש כשם שאינן מספיקות עבודותיהם המהוללות של חוקרים חדשים כבַּנַאז׳, הוֹלְבֶּרְג, פְּרִידוֹ ואחרים. יש לאסוף ידיעות מן החיבורים המרוחקים ביותר; כשם שהעם מפוזר, כך מפוזרת ההיסטוריה שלו. גם בידיעות ובשנים התקדמנו במאה שלמה; החומר מצטבר והידיים מתמעטות. כרוניקות כדוגמת אלה של דוד גַּנְז או אלה על יהודי פרוסיה, שינוהלו בכל ארץ, ופנקסי קהילות ערוכים היטב, יקלו מאוד את עבודתו של המאסף העתידי. השלמה דומה דרושה גם בתחום העתיקות, שבו — מלבד מחקרים יחידים — אין שום מפעל רחב 32 היכול להשתוות למחקר העוסק בתקופה העברית הקדומה *)על לבושם של העברים הקדמונים בלבד ערכו שְׁרֶדֶר, סַלְמַזְיוּס — השוו הארכאולוגיה של דֶה וֶטֶה, עמ׳ 160 — בּוּנֵאוּס, דֶה רוֹסִי (עמ׳ 148–158), בַּרְטוֹלִינִי, בְּרַאוּן ובייחוד הַרְטְמַן מחקרים מעולים.. יש לטפס בעמל ובאיטיות מן התקופה החדשה אל הקדומה, לחדור גם שם אל הארצות השונות **)השוו רק את יהודי סין, חבש, גרמניה, בוכרה, פולין וכו׳, שעל רבים מענייניהם שורר חושך גמור., ולהראות בכל נקודת זמן חשובה את יסוד השינוי שחל בחייו הפנימיים של העם ***)ראשי הגולה, הגאונים, הרבנים והקוֹנְסִיסְטוֹרְיוֹת חוללו שינויים בחיי הדת; הממשלות — במשטר; הסופרים — בדרך החשיבה; ודוגמאות — במנהגים..
אם נחפש עתה את המנוף לטיפול במסות הענק האלה ולהצבתן, נפגוש את הלשון. בכעסה על תשומת הלב המעטה שניתנה לה היא מונעת מאיתנו את אוצרותיה העליונים, ולועגת למאמצינו לסחוט אוֹרָקְלִים פִּיתִיִּים ממשפטים תאורטיים התלושים מן האוויר על ייחודו של עם נפוץ על פני מרחבים. שכן הלשון היא הידידה הראשונה היורדת אלינו ומוליכה אותנו אל השבילים המובילים 33 אל המדע, והיא האחרונה שאליה אנו שבים בכמיהה. היא לבדה יכולה לקרוע את הצעיף מעל העבר, והיא לבדה יכולה להכין את הלבבות לעתיד. משום כך על החוקר לשאת גם את עקשנותה; את מה שמאות שנים יצרו, רק מאות שנים יכולות לעדן.
נפתח בראשיתה של כל יצירה לשונית — בשירה. כשם שהשירה הקדומה עדיין חסרה ביאורים רבים*)לא תוכנה הפנימי דווקא אלא צורתה החיצונית. השוו עזריה דֶה רוֹסִי, פרק 60., כך חסרה השירה החדשה כל ביאור**)יש בה יצירות מעולות רבות — למשל אפרים לוּצַאטוֹ, משה חיים לוּצַאטוֹ, נפתלי הירץ וֶסֶלִי, אלחריזי, אבן עזרא, פניני, אבן גבירול, כהן ואחרים — ולכן תורת משקל לשירה המאוחרת ראויה לחקירה. יעקב רוֹמָנוּס כתב פְּרוֹזוֹדְיָה עברית ובה העמיד 1,248 סוגי שיר (Bibliotheca של בּוּקְסְטוֹרְף, עמ׳ 109); היכן היא? ק׳ לוּצַאטוֹ חיבר, מלבד סונטות אחדות, תרגומים ממֶטַסְטָאזְיוֹ שאין דומה להם במתיקותם. מדוע אין אוספים את השירים הפזורים של וֶסֶלִי? אנתולוגיה כדוגמת זו של בֶּטַרֶלִי, אך בלי סיווג הזר לשירה העברית; או אנתולוגיה היסטורית־כרונולוגית כדוגמת אלה של אִידֶלֶר; או אנתולוגיה המסודרת לפי נושאים כדוגמת Teutona, שבה יובחנו תרגומים וחיקויים משירי מקור — לא יהיה קשה לאסוף אחת מאלה.. שאלות נחוצות רבות 34 כמעט לא הועלו כלל: למשל, האם בתקופה קדומה *)מלבד כתריסר מחזות מן המאה האחרונה, ובהם לִישָׁרִים תְּחִלָּה של משה חיים לוּצַאטוֹ (אמסטרדם 1743; ברלין 1780; שם 1799) מזהיר ככוכב מן המעלה הראשונה, לא נודע לנו דבר. לא כתבו היהודים שום יצירה דרמטית; אילו יצירות פיוטיות יצר האלף הראשון לספירה הנוצרית; מתי נתחברו הפִּיּוּטִים שלנו; מה טיבה של השירה הארמית; ועוד שאלות כיוצא באלה. מצבנו בתחום הרטוריקה — או מוטב אמנות הסגנון — גרוע עוד יותר. ככל שהחיבורים העבריים בנושא זה נדירים יותר **)בטוֹרִינוֹ נמצא כתב יד מאת יהודה מֶסֶּר לֵאוֹנֶה על הרטוריקה, שכותרתו נֹפֶת צוּפִים (ווֹלְף ד, עמ׳ 834). באוקספורד נמצא כתב יד אחר מאת אַבּוּ הָארוּן משה מגְּרָנָדָה, שנכתב בשנת 1239 ומכיל דוגמאות למשקלים שונים ומחקרים על השירה והמשקל הערביים והעבריים (אוּרִי א, עמ׳ 97, כתב יד 499). גם אלחריזי, מתרגמו הנודע של אלחרירי, כתב מאמרים תאורטיים על השירה העברית., כן היה ראוי לחלץ את הכללים בשקדנות רבה יותר, בייחוד מפני שבמאה האחרונה בערך קיבל הסגנון העברי, באופן כללי, צורה טהורה ויפה יותר ***)אם נזכיר כאן רק כמה מסופרי הפרוזה המעולים: משה מנדלסון — למשל הקדמותיו לתרגום המקרא, לפירוש קֹהֶלֶת ולביאור מִלּוֹת הִגָּיוֹן; ישי בֵּר, שתרגם לעברית את פַיְדוֹן (בְּרְנוֹ 1798, שמינית); יצחק אוֹיכֶל, למשל תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה; נפתלי הירץ וֶסֶלִי; הרץ הוֹמְבֶּרְג, מחבר אִמְרֵי שֶׁפֶר; שמואל רוֹמִינֶלִי, מַשָּׂא בָעֲרָב; ל״מ בּוּשֶׁנְטַל, שהיה גם מתרגם קלאסי; וכן הלאה. מתוך ברירה אפשר למנות גם את יצחק סָטָנוֹב וכמה ממשתתפי הַמְאַסֵּף הישן. עוד יש להזכיר כאן את ברוך לִינְדָאוּ, בייחוד בזכות תרגומיו המוצלחים הרבים למונחים פיזיקליים קשים בספרו רֵאשִׁית לִמּוּדִים. משה חיים לוּצַאטוֹ כתב חיבור על הסגנון, לְשׁוֹן לִמּוּדִים (מַנְטוֹבָה 1726).. עוד דרושים מחקרים יחידים רבים 35 בשדה הלא־מעובד הזה; למשל, על טבעה של ההיפרבולה, שמרבים לטעות בהבנתו *)היפרבולה אינה תמיד הגזמה; מקורותיה שונים מאוד, ואולי אחד מהם הוא להט עז יותר של הדמיון. שכן, אומר סִימוֹנִיס (Arcanum Formarum Hebraicae, עמ׳ 638, הערה φ), Hebraei natura aliis gentibus sunt ferventiores — העברים מטבעם נלהבים יותר מעמים אחרים. דוגמאות להיפרבולה — גּוּזְמָא, הַפְלָגָה, הֲבַאי — באנקדוטות: פְּסָחִים קיח ע״ב; בסופרלטיבים: עֵין יַעֲקֹב א, דף עז, טור ב באמצע, וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וכו׳; בתיאור אקסטטי: זֹהַר ג, דף רה ע״א שורה 12; תִּקּוּנֵי הַזֹּהַר, דפים ק, קלד, אֶלֶף פִּיּוֹת וּבְכָל וכו׳. לעיתים העירו בכך את הישנים, כפי שאפשר לקרוא במִדְרַשׁ רַבָּה לְשִׁיר הַשִּׁירִים א, טו. השוו גם שלמה בן אדרת לבְּרָכוֹת נד ע״א: אַל תִּקְרָא שֶׁבָּרַת אֶלָּא שֶׁרִבַּבְתָּ; מעשייה זו מצוטטת גם בַּזֹּהַר (א, קעא ע״ב).; על הרֶמֶז התלמודי **)ביחס הפוך הרי זה אותו הדבר כמו אַסְמַכְתָּא. אי־הכרתו הולידה גם שגיאות, למשל בעַתִּיקוֹת הַיְּהוּדִים (ברלין 1817, אצל א׳ רִיקֶר), עמ׳ 80 שורה 12: אמנם לא העניין עצמו — השוו סַנְהֶדְרִין מג ע״א — אך ההפניה, מִשְׁלֵי לא, ו: תְּנוּ שֵׁכָר לָאוֹבֵד, שגויה ואינה מובנת.; 36 על הסגנון הפילוסופי המאוחר *)את הסגנון הזה עיצבו בייחוד בני אבן תיבון. די להשוות פעם אחת את חיבוריו הפילוסופיים של אבן עזרא לחיבורים מאוחרים יותר. עוד אפשר להבהיר דברים רבים בעקרונותיהם של המתרגמים ובתולדותיהם; השוו את הקדמותיהם של יהודה אבן תיבון ושל יעקב אַכְסַאִידֶס לתרגומיהם, וכן את מְקוֹר חַיִּים של זַרְזָה, דף קמא ע״ב. העובדה שיוסף קמחי תרגם את חוֹבַת הַלְּבָבוֹת אינה נזכרת בשום ספרייה עברית שלנו, אך היא מבוססת בכל זאת.; על ההבדל בין שירה פרוזאית לפרוזה שירית **)למשל פִּרְקֵי שִׁירָה של אליהו בחור וחיבורי מליצה מחורזים רבים של מחברים מאוחרים. בתרגילים כאלה קלקלו לעיתים את הטעם עד שאיבדו לגמרי את הרגש לשירה; ואת תְּהִלִּים פירשו לעיתים קרובות יותר משהבינו. אילו היה זה המקום לכך, אפשר היה להוסיף עוד דברים רבים על התחכמויות לשון, משחקי מילים, אַקְרוֹסְטִיכוֹנִים, לִיפּוֹגְרָמוֹת ושעשועים אחרים, שיש בהם גם תועלת לפענוח שמות ושנים, להכרת ההגייה וכדומה. ראו את שיפוטו של קמחי (שׁוֹרָשִׁים, ונציה 1529, פוליו, טור 399, ערך עתר) על מחברי הפיוטים מן הסוג הרגיל — ידיעה ראויה לציון שאנו חבים לבקי מעולה בלשון העברית.; על הספרות הקומית 37 וכו׳ *)קומיות אמיתית מצויה במ׳ החזיון של יצחק סָטָנוֹב, שנכתב — לפי דף נא ע״א שורה 5 מלמטה — בשנת 1775. הוא נדפס בברלין בשמינית, ובסופו שיר של וֶסֶלִי. פרודיות הן סְלִיחוֹת של בֶּנְזֵף לחג הפורים ומַסֶּכֶת פּוּרִים (ונציה 1552). [אצל ווֹלְף ב, עמ׳ 1270, נזכרים עוד ארבעה כתבי יד, וכן חיבור בשם מַסֶּכֶת שִׁכּוֹרֵי בַקְבּוּק אצל אוּרִי א, עמ׳ 25.] בייחוד יש למנות את מַחְבְּרוֹת עִמָּנוּאֵל עם הסוגה הסאטירית, וכן שפע של מכתמים עתיקים וחדשים הראויים לאוסף. רק לבּוּרְלֶסְקָה הלשון מסרבת.. בתחום הדקדוק דרושה אפילו עבודה כפולה! יש להשלים את תולדותיהם המוזנחות **)מדוע שתק גֶזֶנְיוּס המעולה במבואו שתיקה גמורה על מאמציהם הפילולוגיים של היהודים במאות האחרונות? נזכיר כאן רק את מחדש לימוד הדקדוק בקרב היהודים, שלמה זלמן הָנָאוּ; ואחריו וֶסֶלִי, סָטָנוֹב, יואל לֶוֶה, פּאַפֶּּנְהַיים, שלמה דּוּבְּנוֹ, הַיידֶנְהַיים, כהן, בֶּנְזֵף ואֲזוּלַאי. של המדקדקים היהודים מן העת החדשה, ולהעמיד שיטה למבנה העברית החדשה ***)המעט שכתבו דַנְץ ובּוּקְסְטוֹרְף אינו יכול לספק. שִׁיקַרְד או טִיכְסֶן היו צריכים לעסוק בכך! השוו גֶזֶנְיוּס, מבוא, עמ׳ 117, 123.. אולם לפניה צריך לבוא דקדוק ארמי מלומד ****)מר יַיטֶלֶס הבטיח לנו חיבור כזה. בשום מקום עדיין אין בירור מספיק על תקופותיה של הלשון הארמית., 38 ואז אולי נוכל לתבוע לעצמנו היסטוריה יסודית של הלשון העברית *)המקורות מגיעים עד המשנה, שבה אנו רואים לראשונה את החדש נבדל מן הישן. גֶזֶנְיוּס כבר זיהה שתי תקופות בלשון העתיקה. וממילא גם הקבלות פילוסופיות **)אפילו בהגייה ובכתיב. בָּבָא מְצִיעָא ה, א: יַחְמִיר; שַׁבָּת נה ע״ב: אַל תִּקְרָא יְצוּעִי אֶלָּא יְצוּאִי — באותה עת עדיין לא כתבו אפוא סימני תנועות. בין העברית העתיקה לחדשה. אבל גם לכך עדיין מעטים מדי כלי העזר; חסר מילון בנוסח פוֹרְצֶ׳לִינִי ***)מאחר שאנו דורשים להשמיט לגמרי את הארמית — אם העברית החדשה לא קלטה אותה — ולטפל בה לעצמה, איש אינו יכול להושיענו באמצעות אליהו בחור, שספריו תִּשְׁבִּי ומְתוּרְגְמָן קטנים מדי; קַסְטֶל, שהHeptaglotton שלו מדלג על החומר הרבני; אַקְוִינָס ונתן בן יחיאל, שמת בשנת 1106 וחיבוריהם מכילים כמעט רק ארמית; ואף לא בּוּקְסְטוֹרְף. האחרון לא הכיר דיו את הניבים ולעיתים קרובות נוטש את הקורא. למשל: שריף העמום (בְּרָכוֹת סב; במקבילה חֲגִיגָה ה ע״ב כתוב טְעִים) ניתן לפירוש בשלושה אופנים [בערבית سرف, suxit, אצל גוֹלְיוּס]; בְּגַדְתָּאָה (שם נד ע״ב) — רש״י אומר: מבגדד, דבר שאינו אפשרי; כאן מורגשת הזנחת השמות הפרטיים; אֲדְרָנִי (שַׁבָּת לה ע״ב) — חלמית?; נָתַן עֵינָיו בּוֹ וכו׳ בבְּרָכוֹת נח ע״א אינו מובן, ופירוש מהרש״א אינו משפרו; הַדּוּבִית; צִירִי וכו׳., אשר 39 יוכל להיווצר רק מעבודתם המשולבת של כמה חוקרים, שיכינו על חיבורים יחידים רשימות *)לגבי המשנה נעשה הדבר עוד לפני סוּרֶנְהוּזְיוּס; לגבי התלמוד הוא נחוץ עוד יותר. Clavis Talmudica Maxima של בַּסְהוּיזֶן, וכן הֲלִיכוֹת עוֹלָם ותרגומו של קוֹנְסְטַנְטִין ל׳אַמְפֶּרֶר, אינם משיגים את מה שמשיגים מפתחות מלאים של אוצר הלשון. מילון תלמודי שהחל י׳ רַנְדְטוֹרְף נזכר אצל אִימְבּוֹנָאטִי, עמ׳ 418 ע״א. — או מוטב קונקורדנציות. העובדה שמילונים עבריים עתיקים הטמונים בספריות **)שלושה עותקים של המילון התלמודי־ערבי של תנחום — אחד מהם הועתק בשנת 1388 בידי סעדיה — נמצאים בספרייה הבודליאנית באוקספורד (אוּרִי א, כתבי יד 460, 468, 470)! שם (כתב יד 464), ופעמיים בטוֹרִינוֹ (Rivaut., כתבי יד עבריים 136, 139), נמצא המילון למילים פילוסופיות קשות שהכין שמואל אבן תיבון בשנת 1205. בוותיקן נמצא כתב יד משנת 1295 של שער הַאִגָדָה, המבקש לפתור את האגדות הקשות בתלמוד ובמדרשים (בַּרְטוֹלוֹצִ'י ד, עמ׳ 310). מילונו של שלמה פרחון משנת 1161 נמצא בווינה (נֶסֶל, קטלוג ו, עמ׳ 149, כתב יד 17) ובספריית דֶה רוֹסִי; עותק היה גם בספריית אוֹפֶּנְהַיימֶר (ווֹלְף א, 1037). אוֹר אֶסְתֵּר של האחים בּוֹנְדִי (דֶסָאוּ 1812, שמינית, XXIV ו־274 עמ׳) הוא תרומה מעולה הן לאטימולוגיה הן ללקסיקולוגיה; השוו את ההקדמה. מלומד יהודי אחר עובד זה שנים אחדות על מילון רבני־ארמי־גרמני; הלוואי שהצלחתו תכתיר את עמלו! אינם מועילים ללקסיקולוגיה כל עוד הם ממשיכים בחיי ההתבודדות שלהם, ודאי אינה 40 טעונה הוכחה. מצבה של תורת המילים הנרדפות קשה עוד יותר: כמעט לא נאסף דבר מן הפרטים המופיעים אצל מחברים יהודים *)כגון הרמב״ם, מימון, שמואל אבן תיבון, שמואל זַרְזָה, משה מנדלסון ואחרים., ונעשה אף פחות ממה שנעשה למען הלשון העברית העתיקה **)שקדניים מאוד אך עקרים הם אוספיהם של פְּלַנְטָוִיטְיוּס — שאוספו כולל גם ארמית — ושל יצחק סָטָנוֹב, שספרו הוא נספח לשְׂפַת אֱמֶת (פראג 1804, שמינית). לעברית העתיקה בלבד נועד יְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה של שלמה פּאַפֶּּנְהַיים (פראג 1804, רביעית), וכן גַּן נָעוּל המעולה אך הבלתי־מקיף, שלא ראה אור בשלמותו, מאת וֶסֶלִי (אמסטרדם 1765–1766, שמינית). לא נודע לנו חוֹתָם תָּכְנִית של אברהם בֶּדֶרְשִׁי, הנמצא בלַיידֶן; וכן הספר אִמְרֵי נוֹאָשׁ של שלמה בן משולם אַפִירָה, העוסק במילים נרדפות ומכיל מילון חרוזים. כתבי יד באוקספורד (אוּרִי א, עמ׳ 94, כתב יד 481) ובספריית אוֹפֶּנְהַיימֶר (ווֹלְף א, 1079).. האטימולוגיה מתלוננת בתורה שרוב חוקרי הספרות הרבנית שלנו מניחים את לשונות המזרח, ואילו חוקרי המזרח ***)מלבד חריגים ראויים לשבח הידועים לנו היטב, אמת מבוססת היא ששני תחומי המחקר האלה היו מאוחדים לעיתים קרובות יותר בעבר; די להזכיר את הוֹטִינְגֶר, קַסְטֶל, שׁוּלְטֶנְס ופּוֹקוֹק. מניחים את העברית.
וכך אנו מקבלים לבסוף מבט כולל על מלאי הכתבים הרב, אשר בעבודות המלומדים כבר הונחו להכרתו דברים מועילים, מצוינים ואף גדולים, 41 אך עוד אפשר להוסיף הרבה, הרבה מאוד. אפשר, למשל, להשלים את הדיפלומטיקה*)שהדבר אינו חסר תועלת מוכיח, בין השאר, אוּרִי, האומר על כתב יד 141: tam impedite impliciteque scriptus ut nisi repuerascas ad noscitanda elementa vix ibi quicquam legas — הכתב סבוך ומפותל כל כך, עד שאם אינך שב ונעשה ילד כדי ללמוד את האותיות, כמעט אינך יכול לקרוא בו דבר. הכתב הרהוט שהתפתח בגרמניה כבר אינו מוכר לרוב חוקרי הספרות הרבנית, וכיום אף ליהודים רבים, אף שאיננו דורשים שנשותינו יכתבו כתבי יד כנזירות ימי הביניים. די שאותה אֶסְטֶלִינָה, שהעתיקה את בְּחִינַת עוֹלָם שבספריית טוֹרִינוֹ (Rivaut. א, עמ׳ 21, כתב יד 59), תבייש את הגברים., ולהכין לפי חתימות מאומתות סדרה כרונולוגית של פקסימילים, כדי לקבוע לפיהם גם את זמנם של כתבי היד שאינם מתוארכים. אם מצרפים לכך היסטוריה של כתבי היד**)דומה שאין ההיסטוריה הזאת מגיעה אל מעבר למאה השתים־עשרה; אך השוו ווֹלְף ג, 137. אוטוגרפים נדירים מאוד. למשל, חיבורו של יהודה בן שבתי חגיז, שנכתב בידיו בשנת 1449, נמצא באוקספורד (אוּרִי א, עמ׳ 72, כתב יד 385, שמינית, 200 דפים). אנו מבקשים רשימה של הסופרים, המגיהים ומתקיני הניקוד הידועים; ראשית צנועה לכך כבר הניחו אליהו בחור, בספר שַׁעֲרֵי שִׁבְרֵי לוּחוֹת, וכן ווֹלְף, שמנה 47 שמות בכרך ב, עמ׳ 537–542. מן האנשים שהשאירו לנו דבר שבכתב ראוי לפרסם גם דוגמה מכתב ידם. ידיעת גורלו של כתב יד אינה עניין חסר חשיבות; הלוואי שכל ספרן או מלומד אחר ירשום במדויק מתי, היכן, ממי ובאיזו צורה חיצונית נרכש כתב היד שקיבל. ואת 42דברי ימי הדפוס העברי שעוד יש לצפות להם *)ראו ווֹלְף א, הקדמה, עמ׳ 19, על קטלוג בכתב יד של יַבְּלוֹנְסְקִי עד שנת 1697; ושם ב, עמ׳ 941 ואילך, מעט על הדפוס היהודי. דֶה רוֹסִי דן רק בפֶרָארָה ובסַבְּיוֹנֶטָה., חסרים רק קטלוגים משובחים של אוספי ספרים פרטיים וממלכתיים, ערוכים כדוגמת הקטלוג של דִּיבְּדִין לספריית סְפֶּנְסֶר, כדי להשיג את הסדר השלם הדרוש בספרות העברית**)את ווֹלְף, שהשלים את עצמו בכרך השלישי והרביעי של ספרייתו, ראוי לעבד יחד עם תוספותיו של קֶכֶר ועם תוספותיו של אוּרִי צבי בְּלִינְשְׁטַיין מלבוב במהדורתו השנייה של הכרך הרביעי (ז׳וֹלְקְבָה 1805, רביעית). החיבור על הספרות העברית שהוציא לאחרונה בלִיבּוֹרְנוֹ ר׳ חיים יוסף דוד אֲזוּלַאי המפורסם לא הגיע לידינו. מלבד חיבורים חדשים ומהדורות חדשות של ישנים, יש להשלים גם כתבים עתיקים וידיעות ספרותיות רבות שנשמטו. פרקים אחדים יש להשמיט כליל מן הספרים הביבליוגרפיים, ואחרים להוסיף — ולו רק פרק על מצבות, שהחרוץ ווֹלְף כבר השתמש בהן (ד, 1167–1219), אך מוֹנְטְפוֹקוֹן לא מצאן ראויות לעיון (Diarium Italicum, עמ׳ 57) והעדיף להעתיק את יְשַׁעְיָהוּ לה, ח, הכתובת שבכניסה.43 ולגשת בחשק רב יותר לעיבוד הביקורתי*)ידוע לכול, למשל, שמהדורות התלמוד החדשות עברו צנזורה, כלומר סורסו. יש להשתמש בכתב היד של טוֹרִינוֹ (Rivaut. א, 21); השוו קֶכֶר ב, עמ׳ 41. שחילופי נוסח עשויים לשמר נתונים היסטוריים מתברר מן אוֹתְבִיהּ בְּמַתְנִי׳ בפירוש רש״י לשַׁבָּת יט ע״א, שם הוא מביא שתי גרסאות בשם לֵוִי ובשם יִצְחָק בְּרִיהוּדָה; אותו לֵוִי מובא עם גרסה גם אצל אַלְפָס א, דף ג ע״א. עוד ראוי להוציא בקרוב את הספר הנדיר מָסֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה, אך לפי כתב היד של פִירֶנְצֶה (בַּנְדִינִי ב, עמ׳ 262, כתב יד 34), שנכתב בשנת 1446 ולכן הוא מוקדם ב־45 שנה מן המהדורה העתיקה ביותר, מהדורת הפוליו משנת 1491 שנמצאה בספריית אוֹפֶּנְהַיימֶר (ווֹלְף ג, 194). של החומר הקיים, בייחוד החומר הקדום.
בבואנו לחפש את הסיבות למצבה השלילי הזה של הספרות, עלינו לקדם גם את פני מי שעלולים להאשים אותנו בהפחתת ערכו של מה שנעשה, כלשונו של שִׁיקַרְד, בתוך האפלה הרבנית. אנו עצמנו רואים בהתנפלות כזאת ובנענוע ראש לנוכח עבודותיהם המהוללות והמועילות ביותר של קודמינו ובני זמננו סימן לבורות מתנשאת, ולכל הפחות — לחוסר דעת. באנו רק לציין פערים, מתוך שאיפה לעורר מחדש תחום לימוד שבעבר פרח יותר מאשר כיום, אף כי בכיוון שגוי למדי; ואילו כיום 44 הכול מותירים אותו לנפשו. על המדע שלנו רובצת לא רק הצרה המשותפת לכל המדעים האחרים — אי־השלמות האנושית. יש לחשוף כאן ליקויים מיוחדים לו, שמקצתם גרמו לפערים ההם ומקצתם לשקיעה הזאת, והם גם מסבירים אותם.
האדישות לספרות הרבנית היא משני סוגים. או שהיא מכוונת כלפי הלמדנות בכלל, ואז אין לה תקנה; או שהיא מכוונת כלפי הספרות הרבנית לבדה, מתוך דעה שאין בה תועלת, שאין בה שום דבר נבון, שהיא מקלקלת את הטעם, שאי־אפשר להגיע בה רחוק, שהיא כופרת *)טענות דומות כבר הועלו נגד הספרות העברית בכלל. השוו הַסִּפְרִיָּה הַמִּזְרָחִית של הִירְט, חלק ב, עמ׳ 358 ואילך, שם דֶה רוֹסִי מגן עליה מפני פוֹרְסְט הזקן, שמת בשנת 1556. שם (א, עמ׳ 221) כבר מתלונן מבקר בשנת 1772 על הירידה המתמדת במספר הפרופסורים הבקיאים בספרות הרבנית., או אפילו שלא תתקבל יפה בשום מקום. אדישות ניטרלית כזאת מידרדרת בדרך כלל לבוז; ואין זו תופעה זרה שמלומדים נוקטים עמדה נחרצת נגד המדע שלנו. הלוואי שתמיד היו עושים זאת רק נגד המדע ולא גם נגד יוצריו! אבל 45 מגונה מן האדישות ההיא ומקוממת מן הבוז הזה היא המשוא פנים שבו ניגשו לעיתים קרובות אל הלימוד הזה — לא מתוך אהבה אלא מתוך שנאה. כל דבר שנראה ולו למראית עין *)במפתח לIus Regium של שִׁיקַרְד, שהוציא קַרְפְּצוֹבְיוּס, נאמר: Chronologia Judaeis odiosa — 477 — ״כרונולוגיה השנואה על היהודים״; אבל הטקסט עוסק רק בחישוב זמן המשיח. קְלוֹד שַׁפְּלֶן הוציא בפריז בשנת 1667, בשתים־עשרה, את Mare Rabbinicum Infidum על הפירושים השונים והמובאות הסותרות. כעדות נגד היהודים והיהדות היה מציאה מבורכת. מלומדים ליקטו מן הפינות מליצות שהבינו רק למחצה כדי להעמיד את יריביהם הנצחיים על עמוד הקלון; ועד לפני כמאה שנה אין דוגמה לדוקטור שאסף ולו פעם אחת את היפה והטוב מכתבי העברים, כדי להראות את היהודים גם מצדם המעורר חיבה **)אפילו פ׳ בֶּקֶר התחמק מכך. מה שנחשב אצלו אהבת מולדת ואומץ אציליים אצל הַסַּאמְנִיטִים, הספרטנים, הסקסונים, הקרתגים, הפרואנים והגרמנים, נהפך אצל היהודים לעקשנות עלובה ולייאוש..
תודה לך, אלוהי הנצח ***)Dii ultro nobis viam salutis ostendunt, nostrae nobis sunt inter nos irae discordiaeque placandae — האלים עצמם מראים לנו את דרך הישועה; עלינו להשקיט את הכעסים והמחלוקות שבינינו. קיקרו, De Haruspicum Responsis, בסוף., הזמנים האלה 46 חלפו! עטים אמיצים וישרים כאחד מפיצים עתה השכלה אמיתית בעם, ושליטים גדולים עוד יותר מעניקים לעטים את כבודם ואת כוחם.
לצד הקנאות הזרה הזאת צעדה קנאות מבית *)כך הורה פעם רב מטורף לשרוף את מזמוריו המעולים של משה חיים לוּצַאטוֹ, בכתב היד היחיד שהיה קיים, מתוך קנאות למזמורי דוד. יהודים מומרים ביקשו לא אחת ביתר שאת לשאת חן באמצעות רדיפה קנאית. יקרא הקורא, למשל, את חיבורו של פְרִידְרִיךְ בְּרֶנְצְיוּס — לשעבר שמואל — שראה אור באֶטִינְגֶן בשנת 1614 ונושא את הכותר המחריד עוֹר הַנָּחָשׁ הַיְּהוּדִי שֶׁהֻפְשַׁט., ולא אחת גם רשלנות שאפשר להסבירה מתוך היכרות עם העניין. היא הביאה כליה על החיבורים המעולים ביותר **)ספריית אוֹפֶּנְהַיימֶר, העשירה בשבעת אלפים כתבי יד — ראו ווֹלְף, Bibliotheca א, הקדמה ועמ׳ 290; ג, הקדמה ועמ׳ 179 — אבדה! אבדה מתוך רשלנות שלא נשמעה כמוה ומתוך אנוכיות מבישה אף יותר! חומר רב שאין לו תחליף ושנמצא רק שם — למשל שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן, המצוטט באוֹר תּוֹרָה של לוֹנְזָאנוֹ — וחומר שאפילו שמו לא נודע, מפני שהקטלוגים הוזנחו, אבד עתה לעולם. היכן Tractatus de Scientia Talmudistarum ו־Defensio Talmudis של מנשה בן ישראל? כידוע השתמש י״ה הוֹטִינְגֶר בחומר שהותיר. היכן ה־Pancosmosophia והספרייה הרבנית שהחל שבתי אַמְבְּרוֹן? היכן העותק של מַחְבֶּרֶת מנחם בן סרוק, שנכתב בשנת 1436 והיה בעבר בברלין (ווֹלְף א, 771)? מה מצבו של אַרִיסְטוֹבּוּלוֹס שלפי עזריה דֶה רוֹסִי (דף נב ע״א) †)כאן ובהקדמה הוא מתלונן שאינו יודע יוונית; בּוּקְסְטוֹרְף טועה בעניין זה (Bibliotheca, עמ׳ 108). נמצא בפִירֶנְצֶה ובמנזר הַבֵּנֵדִיקְטִינִי במַנְטוֹבָה, ושמעולם לא עלה בידו להשיגו (שם קצד ע״ב)? השוו ווֹלְף א, 215., ומנעה אף ממוחות טובים להתבונן בחומר שלהם בעיניים נכונות וללא משוא פנים. גם במקום שהיה רצון טוב חסרה לעיתים קרובות השכלה קלאסית; ולהפך, מלומדים רבים חטאו מפני שלא 47 ידעו להיעשות בני־בית ברוח העברית *)כדי לראות תחילה בעיניים נכונות צריך להיות בן בית גמור בלשון; שגיאות בה אינן יכולות לעורר אמון אפילו במלומד גדול מבחינה תאורטית. למשל, כאשר מוֹנְטְפוֹקוֹן אומר (Diarium Italicum, עמ׳ 407): de Esau liber Rabbinicus cujus exordium אֲנִי הַצָּעִיר Ego Seir — ״ספר רבני על עשו שפתיחתו אֲנִי הַצָּעִיר, כלומר אני שעיר.״ ‡ — גם משה מנדלסון נשפט שלא בצדק בהַסִּפְרִיָּה הַמִּזְרָחִית של הִירְט, א, עמ׳ 71 ואילך. וללמוד לרדת לרוחו של המחבר.
אך אם בימינו יהודים רבים חדלו לעסוק בספרות הרבנית, הסיבה היא בורות גרידא, פרי ההצטמצמות המתמדת של הוראת הלשון העברית. מקצתה נגרמת מן הסיכוי הרע לקידום עתידי, מן הדרך הקלה יותר למדעים אחרים ומן הפנייה הראויה מאוד לשבח 48 לאמנויות, למלאכות, לחקלאות ולשירות הצבאי; אך מקצתה נובעת גם מאדישות לדת בכלל ולספרות האבות בפרט, מן האשליה שהעיסוק בה מבזה את האדם, ומחוסר יסודיות מודרני וחביב שעליו עוד נאמר דברים אחדים.
אמת היא שבנושא עצמו טמונים מכשולים הדוחפים אפילו את העבריסטים המובהקים לעיסוקים נעימים יותר: נדירות כתבי היד; התקווה שאינה תמיד גדולה להתקדמות ולפרנסה; הקושי בסחר הספרים היהודי; הדוגמה הכללית; והצטברות תחומי הלימוד, שכן רק לעיתים רחוקות יכול אדם להסתפק בעברית לבדה. אבל גם הטעות ההפוכה אינה נדירה: המחשבה שכמה מבטים בחיבורים גרמניים משלימים את המלומד. לכך מצטרף בולמוס הכתיבה בן זמננו ויוצר סוג אנשים הנעצרים באמצע הדרך, מהססים, ניגשים ללימודם בלי להט או מפרסמים בלי הכנה מספקת חיבורים עבריים המזיקים למדע ומרבים את החומר ללא תועלת. האחד חוטא לפרשנות, לביקורת ובייחוד למתודה *)חטאים כאלה אינם זרים אפילו למלומדים טובים יותר; שאם לא כן, כיצד יכול היה קַרְפְּצוֹב להכניס לIus Regium את כל הגט היהודי מתוך מהר״ל? לכאן שייכות גם טרחות השווא, כגון כתב היד אצל אוּרִי א, עמ׳ 96, מס׳ 490: זִכָּרוֹן הפסוקים אשר ראשם וסופם אות אחת.; 49 האחר עובר ברפרוף על נושאו בלי הרצינות הראויה; הכבוד למדע ולקוראים אינו זוכה להתחשבות יותר מן האמת והשלמות. שלישי מקל על עצמו עוד יותר: הוא ניגש לעבודתו כשהתוצאה שהוא מבקש כבר בידו, ואחר כך שמח שמצא את מבוקשו *)מכל הכתבים העבריים העתיקים אפשר להביא, למשל, עדויות רבות וחשובות יותר בעד הטענה שהנשים זוכות לכבוד בקרב היהודים מאשר נגדה. כמובן אפשר למצוא מקומות גם לכל הבל; אולם השאלה היא מה השתרש וזכה לסמכות ומה תואם את המכלול.. רביעי, לבסוף, נרתע מן הטרחה לשלוח יד במלאכה משום שקודמיו לא הכינו אותה למענו; וכך מתקיימים דברי פִּרְקֵי אָבוֹת — ״עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה״: טעות אחת מולידה תמיד טעות אחרת!
תופעות כאלה מסבירות מאליהן מדוע עד כה אין בידינו ספרות עברית מספקת, ומדוע גם לא תהיה בידינו במהרה. שכן אפילו כאשר אנו מצוידים בכל הכישרונות, הידיעות וכלי העזר הדרושים, 50 אנו יוצרים בעיבוד הרעיונות תמיד רעיונות חדשים וחומר חדש. כך נוצרות הביבליוגרפיה, הביקורת של דרך הטיפול *)המסורה שנידונה רבות, כלומר הטיפול הביקורתי הקדום ביותר בטקסט, עדיין לא נחקרה כולה מבחינה היסטורית ולא בוארה כראוי. הנה רק דוגמאות אחדות: שַׁבָּת קג ע״ב — אלף אלף דאאזרך (יְשַׁעְיָהוּ מה, ה); נְדָרִים לח ע״א — בארץ ישראל שְׁמוֹת יט, ט מורכב משלושה פסוקים; שם לז ע״ב, כראיה לעיטור סופרים — ארץשמים מצרים, שרבנו אשר, ניסים ורש״י מפרשים בשלושה אופנים שונים. בשַׁבָּת כח ע״ב נדרשת הצורה החסרה מַקְרִן (תְּהִלִּים סט, לב), ובזֹהַר ג, נב ע״ב שורה 3 נדרש הכתיב שדין (אִיּוֹב יט בסוף). בזֹהַר א, לה ע״א נאמר שבכל הפרק הראשון של בְּרֵאשִׁית אין סמ״ך [הראשונה היא הַסֹּבֵב, ב, יא]. וההיסטוריה — לא רק של המדע אלא גם של ההיסטוריה עצמה. כשם שחומרים שמצאנו לפנינו ושאנו משלבים במדע כדבר אובייקטיבי הנתון לתפיסה היו במקורם טיפול סובייקטיבי ברעיון קדום יותר, כך גם האמנות שבאמצעותה אנו רוכשים לעצמנו את המדע נהפכת לנו ולדורות הבאים לחומר חדש לעיבוד.
ועל כל מרחבי המדע האלה, על כל זירת הפעילות האנושית, שולטת במלכות בלעדית הפילוסופיה: היא בלתי־נראית בכל מקום ומוסרת את עצמה לכל ההכרה האנושית 51 בעצמאות שאין לפגוע בה. משום כך לא רצינו לראות בה מדע מיוחד בלבד — את מכלול החכמה היהודית *)הפילוסופיה מעולם לא הבשילה בקרב היהודים לכדי דיסציפלינה יציבה. חכמה מסורתית התמזגה בחכמה נלמדת, ומוחות בהירים הבחינו עד מהרה שבענייני מדע אין לקאנון התלמודי סמכות — כשם שלנס יהושע אין סמכות נגד האסטרונומיה — כפי שאומר הרמב״ם במפורש במוֹרֵה נְבוּכִים ג, יד. בחיבורים הפילוסופיים הקדומים יש גם יסודות אתיים ודתיים רבים, ורובם נכתבו בערבית. ראוי להשתמש בנוסחי מקור כאלה. קטע מן הטקסט הערבי של מוֹרֵה נְבוּכִים, מחלק ב פרק כה עד סוף חלק ג, נמצא בספריית פריז (קטלוג א, עמ׳ 23, כתב יד 237); ווֹלְף מונה חמישה עותקים שלמים (שם, עמ׳ 859). גם פירושי הרמב״ם למשנה קיימים עדיין בערבית — ראו סוּרֶנְהוּזְיוּס, הקדמה למשנה. תרגומו הלטיני של א׳ פּוֹקוֹק להַפְּרָקִים נעשה מן הערבית; וכן הלאה.; שכן היא גם ההכרה ההיסטורית הגבוהה יותר: כיצד עברה החכמה הזאת מדור לדור, כיצד נרשמה בכתבים וכיצד טופלה וסולפה בידי יהודים ולא־יהודים. יתר על כן, היא המדריכה העליונה כאשר אנו מקבלים על עצמנו להכיר את גדולתו השכלית של העם ולמסור לאחרים את שהכרנו. באופן זה כל פרט היסטורי שהחריצות מצאה, החריפות פענחה, 52 הפילוסופיה השתמשה בו והטעם העמידו במקומו הראוי, נעשה תרומה להכרת האדם — התכלית הנעלה והראויה ביותר של כל מחקר. רק ההשקפה הגבוהה הזאת הולמת את המדע, המתעלה מעל כל קטנוניות ארצית ומאריך ימים יותר מארצות ומאומות; רק היא יכולה להוליכנו ביום מן הימים אל היסטוריה אמיתית של הפילוסופיה היהודית *)הפכו מחברים מיד לנציגי העם כולו, וגם בכך לא הבחינו בין תקופות ובין ארצות. בּוּדֵאוּס נותן רק מבוא, ואף הוא קצר למדי., שבה ייחקר ויובן מהלך הרעיונות של ההוגים **)כת הבייתוֹסִים עדיין לא נתבארה — ראו עזריה דֶה רוֹסִי, לב ע״ב; לג ע״ב; מג ע״ב; מה ע״א. סֵפֶר יְצִירָה אינו חכם כל כך ואינו אווילי כל כך כפי שמבקשים המחנות לעשותו. רוב התוקפים את הקבלה מעדו בה; מצבו של רוֹיכְלִין הזקן והישר הוא עדיין הטוב מכולם. אַנְדְרֵאַס סֶנֶרְט אומר בצדק רב (Exercitationes Philologicae, עמ׳ 139): Cabbala nobis alia est verior, indubitata atque divina; alia sequior hanc, media et humana, quae et Judaica dicitur vulgo; alia denique falsa, superstitiosa, immo daemoniaca — יש לנו קבלה אחת אמיתית יותר, ודאית ואלוהית; אחרת נחותה ממנה, אמצעית ואנושית, המכונה בדרך כלל יהודית; ולבסוף אחרת שהיא כוזבת, אמונת־שווא ואף שטנית. המשיח המופיע בספרי הדת החדשים של היהודים ואמור להביא ישועה ואושר לעולם כולו הוא עיקר האמונה המגולם במשאלותיו של כל אדם ישר; הוא דחק את המשיח היהודי הקדום, שעודנו נע ונד כצורה בלבד. ויושווה אל 53 ההתפתחות המקבילה והמקיפה של העולם *)למשל השפעת הפילוסופיה הערבית, לימודי הדקדוק והאסטרונומיה, הסכולסטיקה, רעיונות הסובלנות וכדומה. לפי כלליה המחמירים של ההיסטוריה.
אל יניא אותנו שום פילוסוף זוטר מן המעופים הנעימים האלה אל ממלכת התקווה בשאלתו מה התועלת. מי שאינו רואה את המדע, ביחסיו העליונים, בגדולה מעוררת יראה **)המדעים, אומר הוֹם (יְסוֹדוֹת הַבִּקֹּרֶת, תרגום מַיינְהַרְד, 1790, חלק ב, עמ׳ 113), אינם מוגבלים; לדחף שלנו לדעת נפתח שדה רחב של סיפוק, שבו תגליותינו מושכות אותנו פעם בחידוש, פעם בריבוי, פעם בתועלת ופעם בכל אלה יחד., ואת כל אחד מן המדעים כחלק בלתי־נפרד מן היצירה הרוחנית — אין לנו מה לומר לו. מוטב שנפנה אל בעלי הרגש העדין, אל אצילי העמים, היודעים שהאדם לעולם אינו רשאי לנוח במסעו כלפי מעלה; המביטים פחות על מה שכבר נעשה ויותר על מה שעוד יש לעשות. עוד שדות רבים טעונים עיבוד; עתה הם מכוסים עשבים שוטים ומבטיחים קציר מוצלח תחת ***)לימוד הספרות העברית הוא דבר שאין למעני התלמוד ההמוניים כל מושג בו. התנצחות־הסרק הארורה, המכונה פִּלְפּוּל, נוצרה רק במאה השש־עשרה ומצאה אז מתנגדים רבים וגדולים (צֶמַח דָּוִד א, דף מג ע״ב). אנו תומכים בכל לב בגמילה מתלמודנות כזאת ומרבנות־ההמון — ראו דַּפֵּי הַהַשְׁלָמָה לִכְתַב הָעֵת הַסִּפְרוּתִי הַכְּלָלִי שֶׁל יֶנָה, מס׳ 88, עמ׳ 314, משנת 1817.; 54 טיפול טוב יותר; עוד זרעים מזיקים רבים נזרעים וגוזלים משכניהם הראויים מהם את הצמיחה והבריאות; עוד יבולים בשלים רבים מוכים בברד הלהט, הרשעות וחכמת־הכזב; ופירות רבים שהבשילו מאליהם קבורים באדמה או נרמסים בקור רוח בידי הגאווה.
נסיים את סקירתנו בעניינים הכלליים בידיעה על חיבור עברי יחיד, שלא נדפס ועד כה כמעט לא נודע. אנו עוסקים בו עתה בסיועו של ד״ר לפילוסופיה ק׳ ש׳ גִינְצְבּוּרְג, ומתכוונים להוציאו לאור בקרוב. זהו סֵפֶר הַמַּעֲלוֹת (Liber Graduum*) מאת ר׳ שם טוב בן יוסף אבן פַלַקֵירָה*, רב ספרדי נודע מן המאה השלוש־עשרה. החיבור בנוי מקצתו מעיוניו המוצקים של המחבר ומקצתו מקטעים נבחרים של פילוסופים קדומים; בסגנון טהור, תמציתי ועם זאת 55 שוטף הוא מציג את מדרגותיהם השונות של בני האדם בכל הנוגע להתפתחות שכלם. כבר דרך הטיפול בחיבור מגלה הוגה דק, שהקריאה עיצבה אותו ושלעיתים הוא מרסן דעות נועזות יותר. אך קיימות גם ידיעות אחרות *)ובייחוד הערך הגבוה שבו הוחזק חיבורו של שם טוב אצל פִּיקוֹ דֶלָה מִירַנְדּוֹלָה, יעקב גַּפָארֶלִי, יוהאן בּוּקְסְטוֹרְף ויעקב רוֹמָנוּס. על מעלתו של שם טוב, ועליהן נרחיב בִּפְרוֹלֶגוֹמֶנָה לספרו.
אולם מאחר שעד כה, למרות חקירות רבות **)לא רק שנשלחו שאלות מפורטות לספריות חשובות — כגון גֶטִינְגֶן, לַיידֶן, ברלין, קוֹפֶּנְהָגֶן, רומא, ווֹלְפֶנְבִּיטֶל ואחרות — אלא אף פורסמה בַּמּוֹדִיעַ הַכְּלָלִי בקשה בעניין., לא הצלחנו להשיג — מלבד כתב היד של סֵפֶר הַמַּעֲלוֹת הנזכר המצוי בידינו — שום חיבור אחר של מחברנו ואף לא כתב יד אחר של הספר שלפנינו, נכין מהדורה כפולה. המהדורה הלטינית ***)טעמינו לבחירה בלשון הזאת יפורטו בחיבור עצמו. יקרא הקורא את השאלה הראויה לתשומת לב בַּמּוֹדִיעַ הַכְּלָלִי שֶׁל הַגֶּרְמָנִים, 1817, מס׳ 302, עמ׳ 3410.56 תכיל את נוסח כתב היד שלנו, שיודפס בדיוק מרבי, ותצויד בִּפְרוֹלֶגוֹמֶנָה, בהערות ובפקסימיליה של כתב היד. במהדורה עברית קטנה יותר ייכלל רק נוסח המותקן לפי המהדורה הלטינית להבנה נוחה; נשמח להימנע בו ממה שאחד מגדולי האישים מכנה levius et quasi desultorium emendationis genus — סוג קל־דעת וכמו־מדלג של תיקון *)פְרִידְרִיךְ אַוּגוּסְט ווֹלְף, Prolegomena ad Homerum, עמ׳ IV; משום שרק כתב יד אחד עמד לשירותנו.. אך אולי נסיבותיו של מהדיר עתידי יהיו נוחות יותר.
בהתאם לחומרה שהמלצנו עליה בטיפול במדע בכללותו, ניסינו גם במקרה המסוים שלנו להעמיד לנגד עינינו את המשימה שחיבור כזה צריך למלא: להציג לא רק את עצמותיה התאורטיות של הביקורת, אלא את הצורה היפה והשלמה, ששום דבר אינו חסר בה, גם אם היא עטופה. אולם אנו רחוקים משלמות כזאת, ומבקשים רק שהניסיון שלנו יעורר ממשיכים הראויים יותר לנושא וקרובים יותר אל המטרה. שכן לא ביקשנו רק 57 לחלץ מן השכחה חיבור מדעי נכבד בזכות עתיקותו, מצטיין בזכות מחברו, מזמין בתוכנו ובשל נדירותו מועד ביתר קלות לכליה. תקוות יפות יותר סייעו להמתיק את מלאכתנו המייגעת: התקווה שהחשק לעיסוק יסודי ופורה בחיבורים המעולים יותר של האומה היהודית — עיסוק הכרוך במבט מתמיד אל המכלול — יתעורר בה ביתר שאת; וגם התקווה שהטלת אור על הטוב יותר שהפיקה הספרות הרבנית תסייע לגרש את הדעה הקדומה השוררת נגדה בכללותה *)גידופים וקללות אולי יאים למדינאי הרומי נגד עם אויב — ראו קיקרו, Pro Flacco, בתוך Orationes, מינכן 1699, כרך ב, עמ׳ 339 — אך לא למטיף הנוצרי נגד אזרחים־עמיתים שהחברה נוהגת בהם סובלנות (י׳ פ׳ רֶר, תֵּאוּר הִיסְטוֹרִי־גֵאוֹגְרָפִי שֶׁל אֶרֶץ הַיְּהוּדִים, צַייץ 1816, עמ׳ 180). גם פ׳ רִיס היסודי מגנה אותה — את הספרות — באופן כללי מדי ובחומרה רבה מדי (מַדְרִיךְ לְתוֹלְדוֹת יְמֵי הַבֵּינַיִם, ברלין 1816, עמ׳ 170).. אמת, את העזתנו להתייצב כך בלב עולם הסופרים לא כישרונותינו, אלא רק רצוננו הלוהט לשאוף אל הטוב והיפה, יכול בעיני קוראים בעלי כושר שיפוט וסלחנות 58 להצדיק. לפיכך ביקורת נבונה על המאמר הזה תתקבל אצלנו בברכה רבה, כדי שלא ניאלץ לראותה כבלתי־ראויה לציוןמשום שנותרה בלא שיציינו אותה*)יֶנִישׁ..
7 „Loben, ſagt Nuſchirvan *)Meißner's Skizzen Th. 3. S. 74., kann ein jeder; aber mit Gründen und mit Beſcheidenheit tadeln iſt ein gutes Theil ſchwerer.“ Da mir nun an meiner Schrift mehr als an meiner Eigenliebe, und an der Wiſſenſchaft mehr als an beiden aufliegt; ſo bitte ich den ächten Kenner mir in ſeiner Recenſion zu ſagen, was in der meinigen — denn dafür erkenne ich meine gegenwärtige Schrift — mißlungen iſt.
Daß ich von mir im Vorwort im Singular, und in dem Werkchen ſelbſt im Plural rede geſchieht nicht um es den Krittlern in beiden Partheien recht zu machen. Vielmehr 8 glaube ich, daß nur in Acten, Reiſe- und Lebensbeſchreibungen, Wechſeln, Vorreden, Herausforderungen, Waſchzetteln, Quittungen, Antikritiken, Wirthsrechnungen u. dgl., der Schreiber perſönlich hervortritt. Im Humor gebraucht er ich, und tritt dennoch aus ſich ſelbſt heraus; im Doctrinalen wählt er das beſcheidene wir, indem er ſich unter das ganze Bataillon von Stellvertretern mengt, die für die ſtumme Wiſſenſchaft zu Felde ziehen.
Endlich habe ich alle Leſer dieſer Schrift wegen der vielen Druckfehler um Verzeihung zu bitten. Die zufällige Entfernung des Verfaſſers, hat ſie aus dem angehängten Verzeichniſſe in den Text gebracht; wer nun ein guter Leſer iſt, wird ſie früher verbeſſern, und dieſe Mühe nicht ſcheuen. Bielefeld im Mai 1818. Primum hoc statuo esse virtutis conciliare animos hominum. Cic.
Etwas über die rabbinische Literatur
9 Die Ehrfurcht gebietenden Ueberbleibſel aus der Blüthenzeit der alten Hebräer haben, das Intereſſe, das Alter und Inhalt gewähren abgerechnet ihre höhere Wichtigkeit dem Zufalle zu danken. Die Revolutionen die aus der Mitte des jüdiſchen Volkes ſich entwickelten, und auf dieſes Volk ſelbſt nicht minder ihren großen Einfluß hatten, als auf die übrige Erde, ſtellten jene Trümmer unter dem Namen des hebräiſchen Kanons gleichſam als das Fundament der chriſtlichen Staaten auf, und der immer fortſchreitende Gang der Wiſſenſchaften that dann das ſeinige, und erweiterte jene wenigen Bücher zu einem Umfange von geiſtiger Induſtrie, die mehr als die griechiſche bewundernswürdig iſt, weil ſie aus dürftigerem Stoffe ihren Reichthum ſich zu ſchaffen gewußt.
Nie aber reiften zu ſolcher Würdigung die ſpätern Erzeugniſſe der hebräiſchen Nation heran. Dieſe, von ihrer politiſchen Höhe wie von ihrer intellectuellen herabgeſunken, ſchien die Reproductionskraft auf lange Zeit verloren zu haben, ſich [ 1 ] 10 begnügend mit der bald mehr bald weniger gelungenen Exegeſe der ſparſamen Schriften aus der beſſern Zeit. Als allmählig die Schatten der Barbarei von der verfinſterten Erde wichen, und das Licht die überall verbreiteten Juden auch überall treffen mußte, knüpfte eine neue fremde Bildung ſich an die Ueberbleibſel der alten hebräiſchen an, und Köpfe und Jahrhunderte verarbeiteten beide zu derjenigen Litteratur um, die wir die rabbiniſche*)Man müßte unter dieſer Bezeichnung nur ſolche Schriften verſtehen, deren Verfaſſer oder deren Inhalt rabbiniſch iſt; und im Grunde hat Rabbi, das die Höflichkeit jedem ertheilt, weniger zu bedeuten als Doctor. Warum nicht neuhebräiſche oder jüdiſche Litteratur? nennen.
Mit der Reformation, durch das Aufblühen klaſſiſcher Bildung nothwendig herbeigeführt, fing ein lebhaftes Studium der bibliſchen Bücher an, denen ſich ein, wir möchten ſagen, neugieriger Eifer anſchloß den Orient zu durchſtöbern, und daher fiel man ein Jahrhundert lang die rabbiniſche Weiſheit mit einer Hitze an, welche, als die vaterländiſchen reicheren und liebenswürdigern Producte die Gemüther beſchäfftigten und erheiterten, plötzlich und vielleicht auf immer gewichen iſt. Aber auch die rabbiniſche Litteratur ſelbſt ſank in dem Maaße als die europäiſche ſich hob 11 und ihr die Juden ſich anzuſchließen anfingen. Sogar was in dem letzten Jahrfunfzig jener noch angehört, hat von ihr nur die Sprache gellehen als ein zugängliches gelehrtes Gewand für Ideen die eine Zeit vorbereiten müſſen, wo die rabbiniſche Litteratur zu leben aufgehört haben wird.
Aber gerade weil wir zu unſerer Zeit die Juden — um nur bei den Deutſchen ſtehen zu bleiben — mit größerem Ernſt zu der deutſchen Sprache und der deutſchen Bildung greifen ſehen, und ſo — vielleicht oft ohne es zu wollen oder zu ahnen — die neuhebräiſche Litteratur zu Grabe tragen, tritt die Wiſſenſchaft auf, und verlangt Rechenſchaft von der geſchloſſenen. Jetzt, wo keine neue Erſcheinung von Wichtigkeit ſo leicht unſere Ueberſicht ſtören möchte, wo uns ein größerer Subſidien-Apparat zu Gebote ſteht als den Gelehrten des 16ten und 17ten Jahrhunderts, wo größere Cultur eine lichtvollere Behandlung erwarten läßt, und die hebräiſchen Bücher noch nicht ſo ſchwer zu haben ſind als ſie es vielleicht Anno 1919 ſeyn werden; — jetzt, glauben wir, wird die Bearbeitung unſerer Wiſſenſchaft im großen Stile, eine Pflicht, und eine um ſo gewichtvollere, da die complicirte Frage über das Schickſal der Juden, in einigen Paragraphen daraus beantwortet werden zu können ſcheint. Denn es ſind ſtatsrechtliche und religiöſe Einwirkungen 12 von Außen her unzureichend einen befriedigenden Einklang hervorzubringen, wenn die Natur des Inſtrumentes nicht gekannt, und die Art es zu behandeln nicht erlernt iſt. Die heutigen Juden theoretiſch oder auch juriſtiſch, theologiſch, ökonomiſch kennen heißt ſie einſeitig kennen; in den Geiſt können nur gegebene Ideen einführen und die Kenntniß der Sitten und des Willens. Jede rückſichtsloſe ſogenannte Verbeſſerung rächt der ſchiefe Ausgang; übereilte Neuerungen geben dem Alten, und — was das mißlichſte iſt — dem Veralteten einen höhern Werth. Um alſo das Alte brauchbare, das Veraltete ſchädliche, das Neue wünſchenswerthe zu kennen und zu ſondern, müſſen wir beſonnen zu dem Studium des Volkes und ſeiner Geſchichte ſchreiten, der politiſchen wie der moraliſchen. Und das eben erzeugt den größten Nachtheil daß die Sache der Juden behandelt wird wie ihre Litteratur. Ueber beide iſt man mit befangener Hitze hergefallen, und hat ſie entweder zu niedrig odem zu hoch taxirt.
Nicht um einen Knäul zu entwirren, an der geſchicktere Finger ſich verſuchen mögen, ſind wir von der Litteratur des Volkes in ſeine bürgerliche Exiſtenz abgeſchweift. Wir kehren vielmehr, nachdem wir beider Wechſelwirkung aufeinander mit einem Paar Zügen gezeichnet, zu jener zurück, um uns über ihre Entſtehung, ihren Inhalt, ihr Ver- 13 hältniß zu ältern und gleichzeitigen Schweſtern, ihren gegenwärtigen Vorrath und ihre Eigenthümlichkeit nach Aufklärung umzuſehen. Aber wir werden hierzu da und dort wohl Lämpchen brennen ſehen, jedoch oft mit kärglichem, bisweilen mit übelriechendem Oele verſehen; nach Sonnenlicht ſucht unſer Auge vergeblich. Wie geht es zu, könnte man fragen, daß zu einer Zeit, wo über alle Wiſſenſchaften, über alles Thun der Menſchen, ein großartiger Geſammtblick ſeine hellen Strahlen verbreitet, — wo die entlegenſten Erdwinkel bereiſt, die unbekannteſten Sprachen ſtudirt, und kein Material verachtet wird dem Baue der Weisheit zu dienen, — wie geht es zu, daß allein unſere Wiſſenſchaft danieder liegt? was hindert uns den Inhalt der rabbiniſchen Litteratur ganz zu kennen, gehörig zu verſtehen, glücklich zu erklären, richtig zu beurtheilen *)Wir fürchten nicht, mißverſtanden zu werden. Hier wird die ganze Litteratur der Juden, in ihrem größten Umfange, als Gegenſtand der Forſchung aufgeſtellt, ohne uns darum zu kümmern ob ſämmtlicher Inhalt auch Norm für unſer eigenes Urtheilen ſein ſoll oder kann. und bequem zu überſehen?
Da nur manichfaltige, zahlreiche und gute Vorarbeiten zu dieſer Höhe uns führen können; ſo fällt die Frage auf den Mangel an ſolchen zu- 14 rück, und daher liegt es uns in unſerer Antwort zu erörtern ob, was wir unter litterariſchen Vorarbeiten verſtehen, und zu beweiſen daß es wirklich daran fehlt. Wenn wir dieſe Erſcheinung zu erklären verſucht haben, wird es ſich endlich darthun, daß bei ſolchergeſtalt begründetem Mangel, nie an Klarheit in unſerm vorliegenden Gegenſtande, geſchweige denn an Vollendung zu denken ſey.
Wir nennen ſolche litterariſchen Werke, Vorarbeiten, die ſich entweder theilweiſe über eine ganze Wiſſenſchaft, oder ganz über einen Theil derſelben verbreiten. Von letzterer Art iſt jede einzelne Materie, gehörig unterſucht, — jede wiſſenſchaftliche Frage, wo nicht vollkommen beantwortet, wenigſtens für einen kommenden Beantworter mit aller Schärfe auseinandergeſetzt, — eine merkwürdige Entdeckung auf die Beförderung der Kenntniſſe angewandt, — ſelbſt eine ſchwierige Stelle kritiſch beleuchtet. Die ſogenannten editiones principes, ſobald ſie mehr leiſten als Vervielfältigung des Manuſcriptes, desgleichen gute Ueberſetzungen, richtige Handbücher, Biographien und ähnliches mehr, können auf den Namen litterariſcher Vorarbeiten mit Recht Anſpruch machen.
Einen höhern Rang glauben wir aber denjenigen Werken ertheilen zu müſſen, die eine ganze 15 Wiſſenſchaft umfaſſen, durch wichtige Entdeckungen bereichern, oder durch neue Anſichten umformen, — die die Litteratur ganzer Jahrhunderte oder Jahrtauſende über ſich nehmen, und ihres Rieſenganges Spuren hinterlaſſen, breit genug für hundert Andere ihnen zu folgen. Dahin gehören z. B. die Auseinanderſetzungen philoſophiſcher Syſteme, Geſchichten einzelner Doctrinen, Parallelen, Litteratur-Bibliotheken ꝛc.
So rühmlich und nutzbar indeſſen alle dieſe Beſtrebungen auch immer ſind; ſie werden als Einzelheiten nimmer der höhern Forderung genügen, wenn der Arbeiter das ungeheure Porphyrgebirge über das Steinchen vergißt, das er ſich daraus zu poliren geholt, und nach gethaner Arbeit ſelbſtzufrieden ausruht, um von der Verſchönerung zu poſaunen, die unter ſeinen Händen die Natur gewonnen. Wie die Litteratur einer Nation als den Eingang betrachtet zur Geſammtkenntniß ihres Culturganges durch alle Zeiten hindurch, — wie in jedem Moment ihr Weſen aus dem Gegebenen und dem Hinzukommenden, d. i. aus dem Innern und dem Aeußern ſich geſtaltet, — wie Schickſal, Clima, Sitten, Religion und Zufall freundſchaftlich oder feindlich in einander greifen, — und wie endlich die Gegenwart, aller dageweſenen Erſcheinungen als nothwendiges Reſultat daſteht: — wahrlich der tritt mit Ehrfurcht vor 16 dieſen Göttertempel, und läßt beſcheiden ſich in die Vorhalle einführen, die erhabene Ausſicht vom Giebel herunter als ein Würdigerer einſt zu genießen.
Zu ſolcher Würde hebt jedoch nur der ſich empor, welcher ſich die Mühe des Steigens nimmt, und auch er kann von dem großen Ganzen nur dann befriedigende Rechenſchaft geben, wenn er mit dem eingeweiheten Auge der Kunſt alle Theile betrachtet hat. Es verwandelt ſich ihm nach dieſer höhern Anſicht unſere Wiſſenſchaft in ein ganzes Fach Wiſſenſchaften, deren jede in ihren Theilen gepflegt ſeyn will, ſoll nicht das Ganze durch weſentliche Fehler verunſtaltet werden. Sehen wir nun dieſen unermeßlichen Stoff etwas aufmerkſamer an, um unter der Aegide der Kritik zu forſchen, zu ordnen und zu ſchaffen; ſo erblicken wir dieſelbe uns dreifach in unſerer Arbeit helfen, daß wir nämlich den gegebenen Gedanken, — die Mittheilung, — und die Art und Weiſe unſerer Kenntniß deſſelben zu erkennen und zu beurtheilen fähig werden. Dies berückſichtigend ſpalten wir demnach die Kritik theoretiſch in drei Theile, in die doctrinale, welche die Ideen, — in die grammatiſche, welche die Sprache, — und in die hiſtoriſche, welche die Geſchichte dieſer Ideen vom Augenblicke der Mittheilung an biß ſie gegenwärtig zu unſerer Kenntniß gelangen, umfaßt.
17 Gehen wir nunmehr zu den litterariſchen Producten des jüdiſchen Volkes über, ſo fragt es ſich vor allem, was denn ihr Inhalt ſey? Darum wollen wir das vorzüglichere dieſes Inhalts-Verzeichniſſes von Wiſſenſchaften, zur Ueberſicht der Leſer ordnen, und ihm ſogleich die Anmerkungen, die wir darüber zu machen Gelegenheit gehabt, beifügen; — Anmerkungen die wir lieber von Beſſeren uns zugerufen gehört haben würden, als ſie hiemit der nur zu gewöhnlichen oberflächlichen Tadelſucht Preis zu geben.
Machen wir gleich mit Theologie den Anfang, ſo muß freilich eingeſtanden werden, daß die Juden ihr ganzes Syſtem der Theologie nie vollkommen und klar aufgebaut haben; aber laut genug ſprechen ehrwürdige Bruchſtücke, lauter als Bartolocci*)Der Mann iſt überhaupt mehr als ſtreng, z. B. si nobilitas in servili et abjecto populo inesse possit (Bib. rab. I. 710), — impia Talmudica Doctrina (III. 696), — impii et perversi Rabbini (ibid. 321). Florus ſchon ſagt (lib. 3. c. 5). impia gens. Von Wagenſeil (tel ign. p. 50) erfährt man dagegen was pium ſey: Enim vero, credidisse piam Antiquitatem, hanc curam ad se pertinere, ut Judaeorum dogmata et vesanas superstitiones excuterent., ac publice meritis probris diffamarent. — der aus Mythen und Mährchen einen elenchus de Rabbinorum blas- 18 phemiis *)Etwas ähnliches aber viel ſchonender, ſagt Baſnage (hist. des Juifs tom. III. p. 9). zuſammen geknetet hat. In der Mythologie der Juden ſind wir, einige ſchätzbare Schriften über die ältere abgerechnet, noch ſehr zurück, — um ſo eher zu verwundern da ſie gleich der Dogmatologie mit der chriſtlichen zuſammenhängt, wenn man Röder**)Archäologie der Kirchendogmen von Johann Ulrich Roeder 1812 (ohne Druckort) in 8. VI. und 266 S. enthält einen Schatz von Materialen, der wenigſtens unterſucht werden ſollte. — Vergleiche Pico von Mirandola in ſeiner apologia p. 123. hört. Im Gebiete der Religion***)Wir verſtehen, wie der Lateiner, unter dieſem Worte mehr das Aeußere. Tacitus der Heide nannte ſie ſchon superstitio (Annal. 15,44; Hist. 2, 4, ib. 5, 8.) es hat aber auch an Neueren nicht gefehlt die ſie mit den Titeln Wahnglauben und Irrthümer beehrten — wurde vollends willig und mit Ordnung geſündigt! Mehr ſchädliches, ungerechtes und ſchiefes iſt wohl nicht in die Welt, geſchrieben worden ****)Wer Muße hat durchblättere z. B. das reichhaltige Kapitel Scriptores Antijudaici in Wolfs Bibliothek tom. IV. 456 — 483 aus Imbonati größtentheils genommen, ſo wie ibid. II. 994 — 1048 und 1110 — 1135. —, als über die Jüdiſche Religion, und die Kunſt, gehäſſig zu machen, iſt hier auf ihren Gipfel gebracht. Man unterſchied nicht Sitten von Liturgie, und dieſe nicht von religiö- 19 fen Grundſätzen; und ſo wurden mit Einem verdammlichen, zehn unſchuldige Dinge verſchrien. Eine aus den Quellen bearbeitete Geſchichte des Synagogenritus*)Folgendes glauben wir, ſei darin zu betrachten und zu unterſcheiden: 1) Geiſt des Gottesdienſtes; ſeine Stellung im Ceremonialgeſetz; ſein Einfluß auf Geſinnung und Charakter. 2) Geſtalt und Gehalt der Gebetsformen [ſo reicht z. B. die Sitte des פְּלַנְיָאַ בַּר פַּלַנְיתִאָ ſchon ins zweite Jahrhundert hinauf, ſiehe Alfas (Frankf; 1699 in 24.) tom. I. fol. 108. a] Ausſprüche jüdiſcher Schriftſteller darüber. 3) Art des Gottesdienſtes; Meinungen nichtjüdiſcher Schriftſteller. Wenn die Behandlung dieſes Gegenſtandes, der nach Ländern und Zeitaltern verſchieden beurtheilt ſeyn will, in rechte Hände fällt, ſo würde eine pragmatiſche Zugabe in Beurtheilung gemachter Fehler, vereitelter Verbeſſerungen, und der Tendenz wirklich begonnener Aenderungen, eine erfreuliche Erſcheinung ſeyn. — wäre grade in der jetzigen Periode ein wünſchenswerthes, obſchon ſchwieriges Unternehmen.
Verlaſſen wir dieſe delicate Materie und vertauſchen den Unterthan der Kirche für den des Staates, ſo ſehen wir uns in das Feld der Geſetzgebung und der Jurisprudenz verſetzt, worin manches treffliche Werk von Juden geſchrieben für unſere wiſſenſchaftliche Bearbeitung dasliegt. Schon der Umſtand kann den Schriften über Staatsverfaſſung Intereſſe abgewin- 20 nen, daß ſie in Unterdrückung abgefaßt worden. So wäre es keine unbelohnende Unterſuchung, zu wiſſen wie das Weſen der פּוֹסְקִים *)entſcheiden'; von פסק Seco, decido. — ſich gebildet, und warum in den responsis Rabinorum **)Auch im Talmud; das bekannte הֲלָכָה כִּפְלוֹנִי muß auf hiſtoriſchen Boden fußen. — die Autorität ſich an gewiſſe Namen ***)Im Talmud hat theils die Hillelſche Familie, theils der jedesmalige Lehrer dem ſie folgt (z. B. ר׳ מֵאִיר und ר׳ עֲקִיבָא) das Uebergewicht. Die Trümmer der Differenzen zwiſchen der Schamaiſchen und Hillelſchen Schule, und die Mitglieder derſelben, verdienten zuſammengeſtellt zu werden. — gebunden. Noch intereſſanter iſt die Aufgabe die ganze Lehre von der culpa, die in den drei talmudiſchen בָּבוֹת ſo ſcharfſinnig durchgeführt iſt, ſyſtematiſch mit dem Römiſchen Recht zu vergleichen ****)Solche vergleichende Werke, wie ſie für das Moſaiſche Recht exiſtiren (ſ. die collatio aus dem 5ten Sec. Michälis Moſaiſches Recht, und Budei introd. ad hiſt. phil hebr. p. 485), werden bei den ſpätern vermißt, und wir haben hier nur zum Anfange das erſte beſte Beiſpiel aufgegriffen. Auch für den zum Grunde liegenden Rechtsſinn gäbe es intereſſante Parallelen z. B. über die Enterbung Inſtit. II. tit 13, init. mit Choſchen hammiſchpat §. 281, 1; über ein Gebäude worin einem andern geraubtes Material ibid. Tit. 1. §. 29 mit Choſch. Hamm. § 360, 1 und Baba Kamma fol. 94, b und 95, a. —. Verdienſtlich wäre ſchon eine hebräiſche juriſtiſche Termi- 21 nologie mit der entſprechenden römiſchen und helleniſchen. Die allmählige Veränderung des Jüdiſchen Rechts und ſeinen endlichen Untergang in das europäiſche darzuſtellen, kann erſt vielen einzeln vorzunehmenden mühſamen Unterſuchungen nachfolgen.
Größtentheils als Quelle ſowohl des religiöſen als des juridiſchen Prinzips kann die Ethik angeſehen werden, und es iſt wohl Zeit das Viele und Herrliche was im Talmud und ſpäteren Weiſen *)Maimonides — Bechaj der ältere — Nachmanides — Jacob genannt Tam — Albo — Schemtob — Joſeph Erklärer und Ueberſetzer der ariſtoteliſchen Ethik — Elias Vedas — Manaſſa ben Jsrael — Mendelsſohn u. a. — Manches Goldkörnchen in dem wenig geleſenen Buche Sohar nicht zu vergeſſen. — darüber geſchrieben, iſt ſachlich aufzuſtellen **)Das moraliſche Gefühl lebt in jedem Menſchen, und mit allen Variationen bleibt der Menſch — Menſch. Alſo knüpft auch das neueſte in der ethiſchen Litteratur ſich wieder an das alte rein moſaiſche an, und die Sentenzen des alten Teſtaments nach Cardinaltugenden zu ordnen, dünkt uns eine brauchbare, ſchon einem Anfänger mögliche Beſchäfftigung.; aber auch alles was dieſem widerſpricht oder zu widerſprechen ſcheint, wenn es von anerkannten Schriftſtellern***)Nicht nur Leben und Zuſtand des Volkes will gekannt ſeyn; auch die Autorität, die die Schriftſteller aus ſeiner Mitte über daſſelbe gehabt, will es. Wo hat es nicht ſchlechte Autoren, und wo nicht Erſchei- nungen gegeben, die wirkungslos vorübereilten? Darum iſt eine innige Bekanntſchaft mit jüdiſcher Litteratur und Sitte erforderlich, um eine Jüdiſche Mo-ral zu ſchreiben. — herrührt, zu 22 beleuchten: Entdeckungen die dem Eiſenmenger die ſeinigen herauszugeben, erſpart haben würden. Von nicht minderem Gewicht ſcheint uns die Wiſſenſchaft oder vielmehr die Fertigkeit zu ſeyn, die theils aus moraliſchen Grundſätzen, theils aus conventionellen der menſchlichen Vereine, theils aus Regeln der ſogenannten Lebensweisheit beſtehend unter Humanität begriffen, und von manchem Jüdiſchen Weiſen gelehrt aber nur durch Erziehung in Verbindung mit den Wiſſenſchaften da erworben wird, wo glückliche Anlagen der bildenden Hand ſchon zuvorgekommen ſind. In tract. Sota — Soferim — Sabbath — Aboth — Derech-erez etc. ſo wie im Chobat hallebhaboth, Mibhchar Happeninim und andern iſt viel ſchönes hierüber zu leſen *)Unter andern ſteckt noch ein arabiſches Werk über die Sitten, das Gabirol Anno 1116 zu Saragoſſa verfertigt, in Oxford (Uri I. p. 66. cod. 358 in 8. chartac)..
Nachdem wir uns den Menſchen angeſehen haben, wollen wir auch den Erdbewohner in ihm unterſuchen, wie er ſeinen Planeten betrachtend Naturforſcher die Himmelskörper meſſend Aſtronom, die Meere befahrend Geograh iſt.
23 Bleiben wir bei dem Element aller drei ſtehen, bei der Mathematik, ſo ſcheint uns für die bedeutende Zahl jüdiſcher Schriften darin ein erklärendes Wärterbuch nöthig, zumal da jede oft ihre eigenen Ausdrücke hat *)Wobei manche intereſſante Parallele z. B. Cylinder: אצתונות — חוג גַשְׁמִי׳ — פלוש etc. des Joannes Pastritius Dtction. hebr. Math. et philos. ſteht bei Imbonat: unter 70 Werken dieſes Mannes (p, 127). Iſt es vorhanden?. Eben ſo willkommen würde eine Darſtellung der älteren Spuren derſelben im Talmud **)z. B. Erubin f. 13, b; f. 56, b; f 57, a. — Kilaj 5,5 etc. — und ihre Geſchichte in der neueſten Zeit ſeyn ***)Es hat z. B. ſchon hiſtoriſches Intereſſe daß i. J. 1794 Eliakim in London, ſich auf Green ſtüßend, Neuton zu widerlegen ſucht (in מלחמות ה ib. eod. fol. 14 b sqq). —. Eine noch größere Ausbeute, gäbe die Behandlung der Aſtronomie unter den Juden, der eine etymologiſche Unterſuchung der älteſten Begriffe, und eine Zuſammenſtellung der Fragmente aus etwa 80 Werken ****)Selbſt die chaldäiſchen Paraphraſen haben Trümmer; dasgleichen deß Machſor und andere namenloſe. als: רהז — הלכות גדולות — שו״ת — זהר etc. voranzuſchicken wäre, ehe man mit der wirklichen Litteratur die c. 1070 nach Chr. beginnt, den Anfang machte. Mit ihr ſcheint uns die Chrono-24logie*)Unter vielen nur folgendes: B. Abraham ben Chia's aſtronom. Werke hat ein Exemplar (Rivaut. I. p. 24. cod LXVI) die Angabe daß es Anno 896 den 22ſten des Omer an Freitag Mittag, w lches der 10te April ſei, verfertigt worden. Dieſer Tag trifft aber nach den Geſetzen des Jüdiſchen und Julianiſchen Kalenders auf den 27. März Vergl. Bibliot. de-Rossian. III p. 85 c 1165.! — verbunden werden zu müſſen, wollte man auch die Aſtrologie unberückſichtigt laſſen. Als ein, merkwürdiges Beiſpiel unter mehrern hat ſchon A. de Rossi **)So und nicht bei ſeinem hebräiſchen Namen min haadummim, nennt ihn ſchon Manaſſe ben Iſrael (im Conciliador I. p. 34); nur irrt er im Titel ſeines Werkes das er ſtatt Meor enajim, Mehirat — nennt. die in unſerer Note ***)Dieſe Stelle (bei de Rossi 57, b) Sohar (Amſterdam 1728, 5 Bd. in 8.) tom. III. fol. 10, a befindlich heißt wörtlich alſo: ובְסִפְרָא דְּרַב הַמְנונָא סָבָא פָּרִישׁ: יַתִּיר דְּהָא כָּל יְשׁוּבָא מִתְגַּלְגְּלָא בְּעִגּוּלָא כְּכַדּוּר אִלֵּין לְתַתָּא וְאָלֵין לְעֵילָא וְכָל אִינוּן בְּרַיְין מְשַׁוְּכִין בְּחִזוּיְיהוּ מִשְׁנוּיָא דְּאַוִירָא כִּפִּים כָּל אֲתַר וְאִתָּר וְקַיְמִין בְּקִיּוּמֵיהוּ כִּשְׁאָר בְּנֵי נָשָׁא וְעַל דָּא אִית אֲתַר בִּישׁוּבָא כַּד נְתִירוּ לְאִלֵּין חָשִׁיךְ: לְאִלֵּין לְאִלֵּין יְמָמָא וְלְאִלֵּין לֵילְיָא וְאִית אֲתַר דְּכֹלָּא יְמָמָא וְלָא אַשְׁתְּכַת בֵּיהּ לֵילְיָא בַּר מִשַׁעֲתָא חַדָּא זְעֵירָא: zu deutſch: „Obiges wird deutlicher im Buche Hamnuna's des Aelteren erklärt, daß nämlich die ganze Erde wie eine Kugel ſich um ſich ſelbſt dreht, Einige oben während Andere unten ſind. Alle Menſchen Dort ſind nach dem verſchiedenen Clima verſchieden geſtaltet in ihrem Aeußern, und bleiben wie alle übrigen in dieſer eigenthümlichen Geſtalt. So gibt's Oerter, wo es hell und Tag iſt, während in andern dunkel und Nacht iſt; ja einige wo ſtets Tag, und nur ein kleines Stündchen Nacht iſt." Durch dergleichen wird uns nicht nur Hamnuna ſelbſt, ſondern noch mehr ſein Buch, nnd folglich alle übrigen genannten Quellen des Sohar merkwürdig. רַב הַמְנוּנָא סָבָא, der nur ſelten redend eingeführt, und von deſſen Sohne eine ſo liebliche Schilderung gemacht wird, iſt angeführt tom. I. fol. 2, b Z. 5; 6, a Z. 8; 7, a Z. 6; ib. b med.; 8, a Z. 6 v. u.; aber wenn man das verdächtige Stück 211, b וַיְהִי bis 216. a תָּדִיר ausnimmt (s. 213 a Z. 2), erſt wieder 220, b Z. 3 v. u.; 225. b med.; 240, a Z. 10 v. u.; 250, a Z. 3. v. u. tom II 79, a med. 24, a med. 136, b Z. 5, 145, a Z. 10 v. u.; 203, b Z. 10. tom III fol. 94, b Z. 6 v. u.; 96, b Z. 6 v. u; 103, b Z 5 v.u.; 130, b Z. 10 v. u.; 173, a Z 6 v. u.; 186 med. not. 188. a Z. 2; 192, a Z. 2 wo jedoch kein Rome ſteht; 193 b med.; 198, a Z. 17; 199, a Z. 3 v. u. (קַדְמָאָה); 236, b Z. 6; 254, a med; 288, a Z 6. und auf dem Blat Zuſatze, a und סִפְרָא דְרַב המנונא סָבָא in tom. I. fol. 245, a Z. 11 v. u. und 246, a Z. 10. tom. II. 6, a Z. 15 v. u.; 146 b Z. 2 (קַדְמָאָה) 152 a med.; [ib 216, b Z. 12 u. 17 ס ה דְר׳ יְהוּדָא] ; 216, b Z. 15. — tom. III fol 3, a Z. 8 v. u.; 7, b med.; 10. a Z; ib. b Z. 4 v u. 17 a Z. 8 v.u 18, b Z. 15; 58, a Z. 10 und b unten; 71, a Z 10 v u; 155, b Z. 3; 262, a med.; 285, b Z. 15 v. u.; 290, b med. — Noch muß angemerkt werden daß tom. III. fol. 287, a Z. 8 אִגַּרְתָא und בָּרַיְתָא, und ib. 292, a [ 2 ] Z. 5 v. u. ſo wie 294, a med. סִפְרָא דְאִגַּרְתָא des Hamnuna vorkommt. Da dergleichen Quellen für das Zeitalter des Sohar (zwiſchen dem 9ten und 12ten Sec.) Anſichten geben, ſo wird es dem Forſcher nicht überflüſſig ſcheinen, wenn wir hier die anderen, die uns aufgeſtoßen, anfügen; zumal da aus mehrern bedeutende Fragmente eingeſchoben werden. סִפְרָא דְרַב יְיִבָא סָבָא I. 47, b; II. 6 a; 60 b; 206, b; 94. b — 114, a ein Fragment von ihm; III. 7, b; 155 b. — Deſſelben אְגַּדְתָא ib. 290 und 295, a. — — יְיסָא — I. 79 b; III. 34. b; 95, b. — [ יְיסָא זוּטָא I. 162, a ] — פְּרָקִין דְיְיסָא I. 226 a. — [ יְיסָא זְעִירָא II. 152, b ] — רָזֵי דְר׳ יְיסָא ם II. 79, a. — — דְאַגַּדְתָא — I. 221, a ( III. 269, a ) II. 37, a (4, b; 11, a) Mit dem Zuſatze דְבֵי רַב ib. 7, a. — רָזָא דְחָכְמְתָא I. 91, b; 93, a; רָזָא דְמַתְנִיתָא I. 150, b; III. 202, b; רָזֵי דְמְסָאבוֹת III. 79, a. — סִפְרֵי קַדְמָאֵ״ה I. 10, a; 34, b; 41, a; 184, a; 220, a; ; 234, b; II 35, b; 95, b; 231, a; 239, a III. 6, b; 10, a; 19, a 288, a. — אַתְוָון גְּלִיפָן דְּרַ׳ אֶלְעָזָר סִפְרָא דְּקַרְטְנָא III. 299 a med. — I. 33, b; III 285 a 286 b. — תְבוּרָא קַדְמָאָה (vielleicht nur Tradition?) III. 217, b ; 247, a etc. — סִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא II. 47, b; 176, a; 176, b — 179, a ein Fragment daraus; III. 134, a zweimal; 140 b; 262, a: 291, a — רָזָא דְק׳ רְצַן ib. 175 a — צְנִיעוּתָא דִסְפְרָא II. 176 a; III. 128, a; 130; 131, a; 133, 135, a; 137; 138, b; 139 (dreimal); 146, b (zweim.) etc. Von pſeudonymen Schriften, die zum Theil noch vorhanden ſind, erwähnt unſer Buch: סִפְרָא דְאָדָם I. 58, b; 72, b; II. 131, a; 143, b (קַדְמָאָה) 181, a (desgl.); III. 10, a. — סִדְרָא אַחֲרוֹן לְאָדָם tom. I, 118, a. — ס׳ תוֹלְדוֹת אָדָם II. 70, b u. 71, a. — ס׳ דְחֲנוֹךְ I. 37, b; 55, b wo es als das Buch Raſſel vorkommt; 58, b; 78, b. — II. 55, a; 100, a; 105, b; 192, b; und 217, a. — III. 10, b; 236, b; 240, a; 248, b. — ס׳ דְרָזִין דְחֲנוֹךְ II. 180, b (zweimal). — סִדְרֵי קֶדֶם I. 199, b. — זִינֵי חַרְשִׁין דְּקַסְדָּאֵל קַדְמָאָה III. 144, b. — ס׳ דִּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא I. 76, b; 13, b; 225, b; Anhang 2, b; III. 10, b; 65, b; 104, a; mit dem Epitheton עִלָּאָה ibid. 78, b; mit dem Einſchiebſel דְּחָכְמְתָא ib. 193, b. [Die angeführte Sentenz iſt: 3 Zeichen gibt es; blaſſe Farbe iſt das Zeichen der Sünde, — Redensarten das Zeichen der Thorheiten, — Prahlerei das Zeichen der Unwiſſenheit]. — Ferner II. 125, a; 139, a; 171, b. — סִדְרָא שְׁמָאִי III. 194, b; סִדְרָא דְּמַלְכָּא ibid. 77, a; ס׳ דְּחַרְשִׁין דְּאוֹלִיף א״ש לִשְׁלֹמֹה מ׳ ib. 43, a; ס׳ דְּחַרְשִׁין דְּאִשָּׁא II. 128, a; Mit der Phraſ. ס׳ דְּאֲנַח א״ש לִשְׁלֹמֹה מַלְכָּא III. 19, a. — Ein מַעֲשֵׂה אֵשׁ im Jahre 1161 geſchrieben iſt im Vatican (Bartol. I. p. 490). — Gaffarelli hat einen index zum Sohar verſprochen (Wolf I. p. 1143), und des abentheuerlichen Poſtell’s Ueberſetzung des erſten Theils liegt noch handſchriftlich in Bibliotheken. — Gebete des Hamnuna exiſtiren in Leyden (W. III. 234). —25 a;usführlicher behandelte Stelle aus dem Buche Sohar angemerkt. Reiſebeſchreibungen und geo- 26 graphiſche Werke ſind von minderer Anzahl zwar und geringerem Intereſſe; aber noch manche to- 27 pographiſche Notiz *)Moſes Tibbon (ſ. Rivautella p. 3) nennt ſeine Vaterſtadt Granada רמון vergl. Koecher II. p. 269 zu Ende., ſelbſt Sprach-Bereicherung **)Nach Asſemani (Biblioth. orient I p. 174) kann man ſehr gut die Stadt Tagrit (Μαργυπολις) mit den Syrern מְדִינַת שַׁהֲרִים nennen. iſt aus dieſen Werken zu holen.
28 Ganz unbenutzt liegt der NaturkundlicheVorrath, der im Talmud *)Im Tractat Kilajim z. B. werden 53 Pflanzengattungen genannt; in Alfas I. fol. 117, a wird unter den Kleider- und Obſt-Inſecten unterſchieden: מְקָק (in Büchern), תְּכָךְ (im Zeuge), אַיְלָא (in Weintrauben), פָּהּ (in Feigen), הָהּ (in Granatäpfeln); Im Tractat Chullin Zootomie. verſteckt und bei Späteren **)Vergleiche z. B. Heydenheim’s erklärendes Vocabularium vor ſeiner Ausgabe des שער השמים לרלב״ג Rödelheim 1801 in 8. — Von antediluvianiſchen Knochen Sohar I. 62, a. —, die ausſchließlich dieſes Fach behandeln, anzutreffen iſt. Die unheilige Rabbiniſche Litteratur hat keine hierobotanica, hierozoica, physicas sacras aufzuweiſen, obgleich es billig geweſen wäre nicht ſtets vom Aberglauben zu ſchreien ohne ſeine Gegnerin, die Phyſik, angehört zu haben. Ihr zur Seite geht die Medicin, geſtützt auf die Kenntniß der Natur, des Menſchen (d. h. Pſycho- nebſt Anthropo- und Phyſiologie) und die geſchickte Anwendung dieſer Kenntniſſe: Aber noch wiſſen wir kein Beiſpiel, daß ein gelehrter Arzt ſich die Mühe gegeben hätte, uns die Schulen, die Entdeckungen, die Biographien und die Schriften der vielen älteren ***)Auf Befehl des Khalifen Marwan, hat ſchon im ſechsten Jahrhundert ein Jude, Namens Maſſeriawaib, Aaron's mediciniſche Werke überſetzt (Wolf. Bibl. IV. p. 903.). jüdiſchen 29 Aerzte auseinanderzuſetzen, und Imbonati’s*)C. I. Imbonati (Bibliot. latin. hebraea Rom 1694, fol. p. 512—516) gibt ein Regiſter von 130 chriſtl. Ueberſetzern; darunter ſind aber nur 70 die talmudiſche oder rabbiniſche Werke überſetzt haben, und die Zahl der überſetzten Schriften vermindert ſich, ſo wie die Anzahl der Chr. ſich vermehrt. Verzeichniß der Ueberſetzer weiſt kaum drei mediciniſche Werke auf.
Von der Kenntniß haben wir zur Be-nützung der Natur, nur einen Schritt: Aber ſelten haben Gelehrte es der Mühe werth gehalten, in die Technologie und Gewerbskunde ſich hineinzuarbeiten, — oder Fürſten in Syrien und Babylon Nachgrabungen zu veranſtalten. Darum ſind viele Stellen der Miſchna, beſonders der ſechsten Section, immer noch nicht erläutert genug. Induſtrie und Handel gehört hieher, deſſen älteſte Geſchichte, verglichen mit den Meinungen der geachtetſten Schriftſteller eine bedeutende Arbeit ſeyn möchte ans Licht zu bringen, und noch bedeutendere Folgen mit ſich führen dürfte. Irren wir in dieſer uns fremden Materie nicht, ſo läßt ſich in dem Syſtem des Papiergeldes noch manches auffinden deſſen Ausbildung den Juden angehört. Aber nicht bloß über die Benützung, auch über die Verſchönerung der Stoffe, über die Kunſt, beſitzen wir einige Schriften, zu 30 viel, wie es ſcheint, für die Kritik, die ſich daran geübt, — zu wenig, als daß wir nicht ſelbſt noch mithelfen müßten ihr Inneres und Aeußeres zu beſchreiben. Nehmen wir die Dichtkunſt aus, von der weiterhin die Rede ſeyn wird, ſo iſt vielleicht die Baukunſt die einzige noch, die einiger Aufmerkſamkeit ſich rühmen dürfte *)z. B. Tractat. Middoth des Elieſar ben Jal. lateiniſch von Const. l’Empereur.. Aber wir erinnern uns nicht, über die Buchdruckerkunſt unter den Juden eine hebräiſche Schrift erwähnt gefunden zu haben. Warum ſind nirgends Kal-ligraphiſche**)Sogar. über Mahlerei und Stickerei, wenigſtens aus neuerer Zeit, könnte ein Liebhaber etwas zuſammenbringen. Meiſterſtücke geſammelt worden? Die Werke über Muſik***)Wie ſo haben die Melodien in der Jüdiſchen Liturgie ſich ſo allgemein verbreitet? — Abraham ben Chia (1100); נְפוּצוֹת יְהוּדָה (Venet. 1588, 4.); שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים (Mantua 1613 fol.) und andere reden über Muſik. Unſere erläuternden Werke nur von der ältern, — wie Sennert, Joel, Löwe, Forkel, Bartolocci (tom. II.) und die Einleitungen ins alte Teſtament. ſind größtentheils noch ungedruckt. Das Kapitel der Erfin-dungen****)Siehe Spuren Joma c. 3. §. 11. Ueber ein von Juda aben Verga erfundenes aſtronomiſches Inſtrument iſt eine Handſchrift im Vatican; in Oxford eine Abhandlung des Jakob Tibbonides über Jsrael's Quadranten (Uri I, p. 86 cod. 440). iſt bis jetzt noch ein dürftiges; möge 31 das liberalere Zeitalter und die freiere Thätigkeit, deren wir uns erfreuen, es bereichern helfen.
Endlich greifen wir in das univerſale Leben der Nation ein, wo das vorübergehende von dem bleibenden, d. h. Geſchichte von Alterthumskunde zu unterſcheiden ſeyn wird; Aber woher ſollen wir der jüdiſchen Geſchichte den unpartheiiſchen Paul Sarpi zuführen? Zu einer vollſtändigen Erzählung der jüdiſchen Schickſale in allen Ländern ihres Aufenthaltes ſind die (auch größtentheils ſchon ausgeſchöpften) hebräiſchen Schriften eben ſo wenig zureichend, als die rühmlichſten Arbeiten neuerer Gelehrter wie Baſnage, Holberg, Prideaux u. a. Aus den entlegenſten Werken ſind Notizen herbeizuholen, und ſo wie das Volk zerſtreut iſt, iſt es ſeine Geſchichte. Auch ſind wir in Kenntniſſen und Jahren um ein Jahrhundert vorgerückt; der Stoff häuft ſich und die Hände werden weniger. Annalen wie die Ganſiſchen oder Preußiſchen in jedem Lande geführt, und wohl dirigirte Gemeinde-Bücher würden dem einſtigen Sammler allerdings ſeine Arbeit ſehr erleichtern. Ein gleiches iſt noch in den Antiquitäten nachzuholen, worin, vereinzelte Abhandlungen abgerechnet, nichts im Großen da iſt, was 32 mit dem Studium für althebräiſche *)Allein über die Kleidung der alten Hebräer haben Schröder, Salmaſius (vergl. de Wette’s Archäologie 160), Bünäus, de Rossi (p. 148 — 158), Bartholini, Braun und vorzüglich Hartmann meiſterhafte Unterſuchungen angeſtellt. Zeit ſich meſſen dürfte. Mühſam und langſam muß von der neueſten Zeit in die ältere geklettert, und auch da in die verſchiedenen Länder **)So vergleiche man nur die Chineſiſchen, Abyſſiniſchen, Deutſchen, Buchariſchen, Polniſchen ꝛc. Juden, von welchen vieles ganz im Dunkeln iſt. gedrungen und in jedem bedeutenden Zeitpunct der Grund zur Veränderung gezeigt werden, den das innere Leben des Volkes erlitten ***)Exilvorſteher, Geonim, Rabbinen, Conſiſtorien haben in der Kirche; die Regierungen in der Verfaſſung; Schriftſteller in der Denkungsart;, Beiſpiele in den Sitten Aenderungen hervorgebracht.. —
Sehen wir uns jetzt nach dem Hebel um, für die Handhabung und Aufſtellung dieſer Rieſenmaſſen, ſo begegnen wir der Sprache, welche der geringen Aufmerkſamkeit zürnend, alle ihre höheren Schätze uns vorenthält, und der Bemühungen ſpottet womit wir aus der Luft gegriffenen Theoremen Pythiſche Orakel abdringen wollen, über die Eigenthümlichkeiten eines weit verbreiteten Volkes. Denn die Sprache iſt die erſte Freundin, die, ſich herablaſſend, uns in die Stege zur 33 Wiſſenſchaft leitet, und die letzte zu der wir ſehnend zurückkehren; — ſie allein kann der Vergangenheit den Schleier abreißen, — ſie allein die Gemüther für die Zukunft vorbereiten: drum muß der Forſchende auch ihren Eigenſinn ertragen, und was Jahrhunderte erzeugt haben, kann von Jahrhunderten nur veredelt werden.
Wir fangen bei dem Beginn aller Sprachbildung, bei der Poeſie an, und ſo wie die ältere *)Nicht ſowohl ihr Inneres als ihr Aeußeres. Man vergleiche Asar de Rossi cap. 60. noch mancher, ſo entbehrt die jüngere aller**)Es iſt ſo viel Vortreffliches darin vorhanden (z. B. Ephraim Luzato — Moſes Chajim Luzato, Hartwig Weſſely, Alchariſi, Ibn Esra, Penini, Gabirol, Cohen u. a.) daß eine Metrik des jüngern Zeitalters einer Unterſuchung würdig iſt. Jakob Romanus hat eine hebräiſche Proſodie geſchrieben, worin er 1248 Arten der Gedichte aufſtellt (Buxt. Bibl. p. 109) wo iſt ſie? C. Luzato hat außer mehreren Sonneten, Ueberſetzungen aus Metaſtaſio, die an Lieblichkeit ihres Gleichen ſuchen — Warum werden die umher verſtreueten Gedichte Weſſely's nicht geſammelt? Eine Anthologie wie die Bettarleiiſche, aber nach keiner der hebräiſchen Dichtkunſt fremden Claſſification, — oder eine hiſtoriſch-chronologiſche wie die Idleriſchen, — oder eine nach Materien geordnete wie Teutona, worin Ueberſetzungen oder Nachahmungen von Originalpoeſien zu unterſcheiden wären, dürfte zu ſammeln nicht ſchwer fallen. Erläuterung. Manche nöthige Frage 34 z. B. ob die Juden in früherer *)Ein Dutzend Stücke aus dem letzten Jahrhundert, worin des M. C. Luzato לִישָׁרִים תְּחִלָּה (Amſterd. 1743; Berlin 1780; ib. 1799) als ein Stern erſter Größe hervorglänzt, ausgenommen; iſt uns nichts bekannt geworden. Zeit nichts Dramatiſches geſchrieben; — was für Dichter-Erzeugniſſe das erſte Jahrtauſend der chriſtlichen Zeitrechnung hervorgebracht; — wann unſere פִּיּוּטִים abgefaßt ſind; — was es mit der chaldäiſchen Poeſie für Bewandniß habe, u. m. dgl. iſt kaum noch aufgeworfen worden. Schlimmer noch ſind wir mit der Rhetorik oder vielmehr der Kunſt des Stiles daran. Je ſeltener die hebräiſchen Schriften über dieſen Gegenſtand ſind **)In Turin ligt ein Manuſcript des Juda Meſſer Leon über die Beredſamkeit נופת צופים betitelt (Wolf IV. p. 834). In Oxford ein anderes des Abu Harun Moses aus Granada, i. J. 1239 geſchrieben, welches Beiſpiele verſchiedener Versmaaße, und Abhandlungen über die arabiſche und hebräiſche Dicht- und Verskunſt enthält (Uri I. p. 97 cod. 499). Auch von Alchariſi, dem berühmten Ueberſetzer des Hariri, gibts theoretiſche Aufſätze über die hebräiſche Poeſie., deſto fleißiger ſolten die Regeln abſtrahirt werden, zumal da der hebräiſche Stil, ſeit einem Jahrhundert etwa, allgemeiner eine reinere und ſchönere Form gewonnen ***)Um hier nur einige vorzügliche Proſaiker zu nennen: Mendelsſohn (z. B. ſeine Vorreden zur Bibelüberſetzung, zum Commentar des Predigers, zur Erklärung des מִלּוֹת הִגָּיוֹן), Jiſai Beer (hebräiſche Ueberſetzung des Phädon, Brünn 1798, 8.), IſaakEuchel (z. B. תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה), H. Weſſely, H. Homburg (Verfaſfer des אִמְרֵי שֶׁפֶר), Sam.Rominelli (מַשָּׂא בָעֲרָב), L. M. Büſchenthal (auch klaſſiſcher Ueberſetzer) u. ſ. w. Mit Auswahl auch J. Satnaw und mehrere Mitarbeiter an dem älteren מְאַסֵּף. Noch iſt B. Lindau hier zu erwähnen, beſonders wegen vieler glücklicher Ueberſetzungen ſchwerer phyſikaliſcher Ausdrücke in ſeinem רֵאשִׁית לִמּוּדִים. — M. C. Luzato ſchrieb ein Werk über den Stil לְשׁוֹן לִמּוּדִים Mantua 1726. Viele einzelne Unterſu- 35 chungen ſind in dieſem unangebaueten Felde noch anzuſtellen, z. B. über die oft mißverſtandene Natur der Hyperbel; *)Sie iſt nicht immer Uebertreibung, ſondern hat ganz verſchiedene Quellen, vielleicht auch ſtärkere Gluth der Einbildungskraft. denn, ſagt Simonis (Arc. form. hebr. p 638 not. φ) Hebraei natura aliis gentibus sunt ferventiores. Beiſpiele der Hyperbel (גּוּזְמָא, הַפְלָגָה, הֲבַאי) in Anekdoten ſ. Tract. Peſach fol. 118, b; — in Superlativen En Iacob I. fol. 77, col. b med. וְאָנֹכִי תוֹלַעַת etc. — in exſtatiſcher Schilderung Sohar III fol 205, a Z. 12; Tikkunim fol. 100, 134 אֶלֶף פִּיּוֹת וּבְכָל etc. die Schläfer wurden oft damit geweckt wie in Midraſch Rabboth zu Cant, 1, 15 zu leſen iſt Auch vergleiche man Salomon ben Aderath zu Tract Berach fol. 54 a אַל תִּקְרָא שֶׁבָּרַת אֶלָּא שֶׁרִבַּבְתָּ welches Mährchen auch Sohar (I. 171, b) citirt. — über das Talmudiſche רֶמֶז **)In umgekehrter Beziehung daſelbe mit אַסְמַכְתָּא die Unbekanntſchaft damit hat auch Fehler erzeugt, z. B. in den Alterthümern der Juden (1817, Berlin bei A. Rücker) p. 80 Z. 12 iſt zwar nicht die Sache (vergl. Tract. Sanhedr. fol. 43, a) a6.er die Nachweiſung (Pr. 31, b תְּנוּ שֵׁכָר לָאוֹבֵד) unrichtig und unverſtändlich.36 über den ſpätern philoſophiſchen Stil *)Dieſen haben vorzüglich die Tibboniden gebildet. Man vergleiche einmal Ibn Esra’s philoſophiſche Schriften mit ſpätern. Manches ließe ſich noch in den Grundſätzen der Ueberſetzer und ihrer Geſchichte erläutern; vergl. Juda Tibbon’s und Jakob Achſaides Vorreden zu ihren Ueberſetzungen, desgl. Zarza’s מְקוֹר חַיִּים p. m 141, b. daß Joſeph Kimchi das Buch חוֹבַת הַלְּבָבוֹת überſetzt habe, wird zwar in keiner unſerer hebräiſchen Bibliotheken angemerkt, iſt aber dennoch gegründet. über den Unterſchied zwiſchen proſaiſcher Poeſie und poetiſcher Proſa **)z. B. Levita’s פִּרְקֵי שִׁירָה und viele gereimte Diction Späterer. Bei dergleichen Uebungen den Geſchmack zu verderben verlor man bisweilen das Gefühl für Poeſie gänzlich, und die Pſalmen wurden öfter kommentirt als verſtanden. Wäre hier der Ort dazu, ſo ließe ſich noch vieles über die Sprachkünſteleien, Wortſpiele, Akroſtichen, Lipographien und anderes Spielwerk beibringen, das auch wohl zur Entzifferung von Namen und Jahrzahlen, zur Kenntniß der Ausſprache ꝛc. ſeinen Nutzen hat. Siehe Kimchi’s Urtheil (radd. Venedig 1529 fol. col 399 voc. עתר über die Verfaſfer der פיוטים vom gewöhnlichen Schlage, welche merkwürdige Notiz wir einem wackern Kenner der hebr. Sprache zu danken haben. —; über die Litteratur des Ko- 37 miſchen *)Aechte Komik iſt in Satnaw’s מ׳ החזיון das, nach fol. 51 a Z. 5 v. u. zu ſchließen 1775 verfaßt worden iſt. Es iſt gedruckt Berlin in 8 und am Schluſſe befindet ſich ein Gedicht Weſſely’s. Parodien ſind Benſef’s סליחות zum Purimfeſt, מסכת פורים Venedig 1552. [Wolf II. p. 1270 kommen noch vier handſchriftliche vor, auch unter dem Namen מסכת שכורי בקבוק bei Uri I. p. 25. Beſonders hat man Immanuels מחברות zur ſatyriſchen Gattung zu zählen, und eine menge älterer und neuerer Epigramme die eine Sammlung verdienten. Nur dem Burlesken iſt die Sprache abhold. ꝛc. In der Gramatik iſt ſogar eine zweifache Arbeit! die verſäumte **)Warum hat der treffliche Geſenius in ſeiner Einleitung ſo ganz über die philologiſchen Bemühungen der Juden aus den letzten Jahrhunderten geſchwiegen? Wir nennen hier nur: den Wiederherſteller des grammatiſchen Studiums unter den Juden, Salomon Hanau; ferner Weſſely, Satnaw Joel Löwe, Pappenheim, Sal. Dubna, Heydenheim, Cohen, Benſef, Aſulai. Geſchichte der Jüdiſchen Grammatiker aus neuerer Zeit iſt nachzuholen, und ein Syſtem für den Bau der neuhebräiſchen Sprache ***)Einiges Wenige von Danz und Buxtorf kann nicht befriedigen. Ein Schickard oder Tychſen hätte darin arbeiten müſſen! vergl. Geſenius Einleitung p. 117, 123. aufzuſtellen. Ihm muß aber eine gelehrte chaldäiſche Sprachlehre ****)Herr Jeitteles hat uns eine verſprochen. Ueber die Zeit-Perioden in der chaldäiſchen Sprache iſt noch nirgends genügender Aufſchluß. vor- 38 ausgehen, und dann können wir vielleicht auf eine gründliche Geſchichte der hebräiſchen Sprache *)Die Quellen gehen bis in die Miſchna hinauf, wo wir zuerſt das neue vom alten geſchieden ſehen. Zwei Zeitalter in der alten Sprache hat bereits Geſenius entdeckt. und folglich auf philoſophiſche Parallelen **)Bis in die Ausſprache und Ortographie. Tract. Baba Mez. cap. 5. § 1 יַחְמִיר; Tr Sabb. f. 55, b אַל תִּקְרָא יְצוּעִי אֶלָּא יְצוּאִי damals ſetzte man alſo noch keine Vokale. zwiſchen dem alten und neuen Anſpruch machen. Aber auch dazu ſind noch der Hülfsmittel zu wenig; ein Forcelliniſches Lexikon***)Da unſere Forderung dahin geht, daß das chaldäiſche, wenn es nicht der Neuhebräer recipirt hat, ganz ausgelaſfen und für ſich bearbeitet werden ſoll, ſo kann uns Niemand mit Levita (deſfen תִּשְׁבִּי und מְתוּרְגְמָן zu klein), Caſtle (deſfen Heptaglotton das Rabbiniſche übergeht), Aquinas und Nathan Ja-chiel († 1106) deren Werke faſt nur chaldäiſch enthalten), und ſelbſt Buxtorf nicht, aushelfen wollen. Letzterer war nicht genug Kenner der Dialekte, und läßt oft im Stich, z. B. das dunkele שריף (Tr. Berach. 62; die Parallelſtelle Tr. Chag. 5, b hat טְעִים kann dreifach erklärt werden [سرف suxit bei Golius] בְּגַדְתָּאָה (ib. fol. 54 b. Raſchi ſagt: aus Bagdad, welches unmöglich. Hier fühlt man die Vernachläſſigung der Eigennamen; אֲדְרָנִי (Tr. Sab. fol. 35, b) Malve? — נָתַן עֵינָיו בּוֹ etc. Tr. Barach fol. 58 a iſt unverſtändlich; und die Erklärung des מהרשא verbeſfert nicht; הַדּוּבִית; צִירִי etc. fehlt, welches 39 nur aus der zuſammengeſetzten Arbeit Mehrerer, die über einzelne Werke, Verzeichniſſe *)Für die Miſchna iſt dies ſchon vor Surenhus geſchehen; für den Talmud wäre es noch nöthiger; Bashuyse’ns clavis Talmud. Max. ſo wie הֲלִיכוֹת עוֹלָם und Const. l’Empereur’s Ueberſetzung deſſelben leiſten das nicht, was vollſtändige Regiſter des Sprachſchatzes leiſten. Ein angefangenes Talmud-Lexikon J. Randtorf’s ſteht bei Imbonati p. 418, a. — oder vielmehr Concordantien anfertigen, entſtehen kann. Daß die in Bibliotheken ſteckenden alten hebräiſchen Wörterbücher **)Dreimal (Uri I. cod. 460, 468. 470) liegt Tanchum's talmudiſch-arabiſches Lexikon (ein Exemplar A. 1388 geſchrieben von Saadias) in der Oxforder Bibliothek! Ebendaſelbſt (cod. 464), und in Turin (Rivaut. hebr. codd. 136, 139) zweimal, iſt Samuel Tibbons A. 1205 verfertigtes Lexikon ſchwerer philoſophiſcher Wörter. ein Vatican (Bart. IV. p. 310) liegt im J. 1295. geſchriebener codex שער הַאִגָדָה der die ſchwierigen Erzählungen im Talmud und den Midraſchim aufzulöſen ſucht. — Salomon Parchons: (A. 1161) Lexikon iſt in Wien (Nessel. cat. VI. p. 149 cod. 17) und in de Rossi’s Bibliothek; auch in der Oppenheimerſchen (Wolf I. 1037) war es. Ein trefflicher Beitrag iſt Or Esther der Gebrüder Bondi (Deſſau 1812 in 8. XXIV. und 274 S.) ſowohl für Etymo- als Lexikologie; vergl. die Vorrede. Ein anderer jüdiſcher Gelehrter arbeitet ſchon ſeit mehrern Jahren an ein rabb. chald. deutſches Wörterbuch; möge der Erfolg ſeine Mühe krönen! der Lexicologie nichts nützen, ſo lange ſie in ihrem Einſiedlerleben verharren, be- 40 darf wohl keines Beweiſes. Mißlicher noch ſteht es mit der Synonimik, worin kaum Einzelnes, das bei jüdiſchen Autoren *)Als Maimonides, Maimon, Samuel Tibbonides, Samuel Zarza, Mendelsſohn u. a. vorkommt geſammelt worden, und noch weniger als für die althebr. Sprache **)Sehr fleißig aber unfruchtbar ſind die Sammlungen von Plantavitius (der auch das chaldäiſche einſchließt) und Satnaw (Anhang zu שְׂפַת אֱמֶת Prag 1804, 8.) Bloß für das althebräiſche iſt S. Pappenheim’s יְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה Prag 1804, 4. und das treffliche aber nicht umfaſſende und nicht ganz herausgekommene גַּן נָעוּל (Amſterd. 1765 und 66, in 8.) von Weſſely. Unbekannt iſt uns חוֹתָם תָּכְנִית des Abraham Badereſi, welches in Leyden liegt; Desgleichen das Buch אִמְרֵי נוֹאָשׁ von Salomon ben Meſchullam Aphira, das ſich über Synonime verbreitet und ein Reimlexikon enthält. Manuſcr. in Oxford (Uri I. p. 94, c. 481) und der Oppenh. Bibliothek (Wolf I. 1079). gethan iſt; und die Etymologie klagt vollends daß unſere meiſten Rabbiniſten das Orientaliſche und die Orientaliſten ***)Rühmliche Ausnahmen, die uns wohl bekannt ſind, abgerechnet, iſt es nur zu gegründet daß dieſe beiden Studien ſonſt öfter vereinigt geweſen ſind, um nur Hottinger, Caſtle, Schultens, Pococke zu nennen. das Hebräiſche liegen laſſen.
Und ſo erhalten wir denn endlich einen Ueberblick über den zahlreichen geſchriebenen Vor-rath, zu deſſen Kenntniß viel Nützliches, Treffli- 41 ches ſelbſt Großes in den Arbeiten der Gelehrten niedergelegt iſt, aber auch noch viel, ſehr viel hinzugethan werden kann. So könnte man die Diplomatik*)Daß dies nicht unnütz, beweiſt unter andern Uri, wenn er vom cod. 141. ſagt; tam impedite impliciteque scriptus ut nisi repuerascas ad noscitanda elementa vix ibi quicquam legas. Die Kurſivſchreibart die ſich in Deutſchland ausgebildet, iſt den meiſten Rabbiniſten, jetzt ſogar vielen Juden ſchon unbekannt, ob wir gleich nicht verlangen daß, den Nonnen des Mittelalters ähnlich, unſere Frauen ſollen codices ſchreiben. Jene Eſtellina die בְּחִינַת עוֹלָם in der Turiner Bibliothek abgeſchriebener (Rivaut. I. p. 21, cod. LIX.) ſoll nur die Männer beſchämen. vervollſtändigen, und nach bewährten Unterſchriften eine chronologiſche Reihe von Faci Simile’s verfertigen, um ſo nach ihnen. auch die undatirten Handſchriften zu beſtimmen. Verbindet man damit eine Geſchichte der Hand-ſchriften**)Höher als bis zum 12ten Jahrhundert ſcheint ſie nicht zu gehen vergl. indeß Wolf III. 137., die Autographen ſind ſehr ſelten, z. B. des Juda ben Schabthai hagiſi Werk von ihm ſelbſt A. 1449 geſchrieben iſt in Oxford (Uri I. p. 72 cod. 385 in 8. auf 200 Blättern). Wir wünſchen ein Verzeichniß der bekannten Schreiber, Correctoren und Vocalſetzer, wozu Levita (in שערי שברי לוחות) und Wolf (er hat 47 Namen im tom. II. p. 537—542) kleine Anfänge gemacht, und von denen die uns etwas Geſchriebenes hinterlaſſen, müßte die Hand bekannt gemacht werden. Das Schickſal eines codex zu wiſſen iſt keine [ 3 ] gleichgültige Sache; wenn nur jeder Bibliothekar oder ſonſtiger Gelehrte genau aufzeichnen möchte, wann, wo, von wem und in welcher äußern Geſtalt die Handſchrift die er bekommen, angeſchafft worden. und die ebenfalls noch zu erwar- 42 tenden Annalen der hebr. Typographie*)Siehe Wolf I. praef. 19, von einem handſchriftlichen Kataloge Jablonsky's. bis auf das Jahr 1697; und ib. II. 941 ff. de typ. Jud. ein Weniges de Rossi handelt nur von Ferrara und Sabionetta.. — ſo fehlen nur noch tüchtige, nach Art des Dibdin ſchen von der Spenceriſchen Bibliothek eingerichtete Cataloge von Privat- und Staats-Bücherſammlungen, um die nöthige vollſtändige Ordnung in der hebräiſchen Litteratur**)Wolf der ſich im dritten und vierten Bande ſeiner Bibliothek ſelbſt ſupplementirt, ſollte mit Köchers Zuſätzen, und denen des Lembergers Uri Zebi Blinſtein in ſeiner zweiten Auflage (1805, Solkowa, 4) des IV. ineinander verarbeitet werden. Das kürzlich zu Livorno erſchienene von dem berühmten C. D. J. Aſulai über die hebr. Litteratur verfertigte Werk iſt uns nicht zu Geſicht gekommen. Außer neuen Werken und neueren Ausgaben älterer, ſind auch ältere Schriften und viele übergangene Litterarnotizen nachzuholen; Manches Kapitel. iſt ganz aus den Bibliotheken hinauszuwerfen, ein anderes wieder einzuſchieben, und ſollten es auch nur die Grabſteine ſeyn, die der unermüdliche Wolf ſchon benutzt (IV. 1167 — 1219); aber Montfaucon (Diar. Ital. p. 57) des Anſehens nicht werth gehalten hat, und dafür lieber Jes. 35, 8 (die Eingangs-Inſchrift) abſchrieb. zu gewinnen, und mit größerer Luſt zu der kritiſchen43Bearbeitung*)Es weiß z. B. jederman daß die neueren Ausgaben des Talmud’s caſtigirt d. h. verſtümmelt ſind. Man benutze das Turiner Manuſcript (Rivaut. I. 21). Vergl. Koecher II. p. 41. Daß hiſtoriſche Data zu Varianten ſind, erhellt aus אוֹתְבִיהּ בְּמַתְנִי׳ zu רש״י (Tr. Sab. fol. 19 a), wo er zwei Leſearten nach לֵוִי und יִצְחָק בְּרִיהוּדָה anführt, welcher לֵוִי mit einer Variante auch Alfas I. fol. III. a — So ſollte ferner bald das ſelten gewordene מָסֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה, aber nach der Florentiniſchen Handſchrift (Bandini II. p. 262 cod. 34) herausgegeben werden; die 1446 geſchrieben, alſo 45 Jahr älter iſt als die älteſte Ausgabe von 1491 fol. die in der Oppenh. Bibliothek ſich vorfand (Wolf III. 194). des Vorhandenen, zumal des früher Vorhandenen, zu ſchreiten. —
Im Begriffe die Gründe für dieſe negative Litteratur aufzuſuchen, müſſen wir noch denjenigen entgegen kommen, die uns etwa einer Herabſetzung deſſen, was, um mit Schickard zu reden, in der rabbiniſchen Finſterniß geſchehen iſt, beſchuldigen möchten. Wir ſelbſt erklären ein ſolches Herfallen und Kopfſchütteln über die höchſt ruhmvollen und brauchbaren Arbeiten von Vorfahren und Zeitgenoſſen für das Merkmahl einer vornehmen Ignoranz, und gelinde genommen für Unverſtand. Nur Lücken anzumerken ſind wir gekommen, ein Studium wieder zu erwecken ſtrebend, das, obſchon mit ziemlich verfehlter Richtung, ehemals mehr als jetzt geblüht, wo es von 44 Jederman ſich ſelber überlaſſen wird. Es laſtet auf unſerer Wiſſenſchaft das allen übrigen gemeinſchaftliche Unglück der menſchlichen Unvollkommenheit nicht allein; ganz eigenthümliche Schäden ſind hier zu enthüllen, die theils jene Mängel theils dieſen Verfall herbeiführten und erklären.
Die Gleichgültigkeit gegen die rabbiniſche Litteratur iſt von doppelter Art. Entweder herrſcht ſie gegen die Gelehrſamkeit überhaupt, und dann iſt ihr nicht zu helfen, oder gegen die rabbiniſche allein; etwa aus der Meinung daß ſie nichts nütze, — daß nichts geſcheutes darin wäre, — daß man ſich den Geſchmack damit verdürbe, — daß man es nicht weit darin bringen könne, — daß ſie gottlos ſey *)Aehnliche Einwürfe ſind ja ſchon gegen die hebr. Litteratur im allgemeinen gemacht worden. Vergl. Hirts Oriental. Bibliothek Theil II. p. 358, ff. wo de Rossi gegen den alten Forſter († 1556) ſie in Schutz nimmt. Ebendaſelbſt (I. p. 221.) klagt ſchon ein Recenſent (im Jahre 1772) über die ſich immer verringernde Zahl des Rabbiniſchen kundiger Profeſſoren., oder gar daß ſie nirgends gute Aufnahme fände. Gewöhnlich artet ſolche neutrale Gleichgültigkeit in Verachtung aus, und es iſt keine fremde Erſcheinung daß Gelehrte völlig Parthey gegen unſere Wiſſenſchaft nehmen. Hätten ſie es doch nur immer gegen dieſe und nicht auch gegen ihre Urheber gethan! Aber ver- 45 werflicher als jene Gleichgültigkeit, empörender als dieſe Verachtung iſt die Partheilichkeit mit der man häufig an dieſes Studium ging, nicht aus Liebe ſondern aus Haß. Alles was auch nur oberflächlich *)Im index zu Schickard's von Carpzovius herausgegebenen ius Regium ſteht: Chronologia Judaeis odiosa — — 477; aber im Texte iſt nur von der Meſſias Berechnung die Rede. — Claud. Chappelain gab Paris 1667 in 12 ein mare rabbinicum infidum über die verſchiedenen Auslegungen und abweichenden Citate heraus! wie ein Zeugniß gegen die Juden und das Judenthum ausſah, war ein willkommener Fund; aus den Winkeln klaubten Gelehrte halbverſtandene Floskeln zuſammen, um ihre ewigen Gegner an den Pranger zu ſtellen, und bis vor 100 Jahren etwa gibt es kein Beiſpiel daß ein Doctor das Schöne und Gute aus der Hebräer Schriften einmal geſammelt hätte, um die Juden auch von der liebenswürdigen Seite darzuſtellen **)Sogar Fr. Becker wich dem aus. Was ihm bei Samniten., Spartanern, Sachſen, Karthaginienſern, Peruanern und Deutſchen edle Vaterlandsliebe und Tapferkeit heißt; verwandelt ſich bei den Juden in elenden Trotz und Verzweiflung..
Dank dir, Gott der Ewigkeit ***)Dii ultro nobis viam salutis ostendunt, nostrae nobis sunt inter nos irae discordiaeque placandae, Cic. de Har. resp. fin., ſolche Zei- 46 fen ſind vorüber! Eben ſo kühne als biedere Federn verbreiten jetzt wahre Volksaufklärung, und noch größere Regenten leihen ihre Würde den Federn und ihre Macht.
Neben dieſem fremden ging ein einheimiſcher Fanatismus *)So ließ einſt ein unſinniger Rabbiner, M. C. Luzato's treffliche Pſalmen in dem einzig vorhandenen Manuſcript verbrennen, aus Eifer für die Davidiſchen. — Getaufte Juden ſuchten vollends oft durch fanatiſche Verfolgung ſich einzuſchmeicheln: Man leſe z. B. des Friedrich Brentzius (vormals Samuel) 1614 zu Oettingen herausgekommene Schrift die den gräßlichen Titel führt: Jüdiſcher abgeſtreifterSchlangenbalg. einher, und nicht ſelten eine aus Bekanntſchaft mit der Sache erklärbare Sorglo-ſigkeit, welcher den trefflichſten Werken den Untergang bereitet **)Die ſiebentauſend Handſchriften reiche Oppenheimerſche Bibliothek (ſ. Wolf Bibl I. praef. und pag. 290 III. praef und p. 179). iſt untergegangen! aus unerhörter Sorgloſigkeit und noch ſchändlicherem Eigennutze untergegangen! Vieles ganz unerſetzliche, nur dort vorhandeme (z. B. שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן in Lonzano's Or thora zitirt), und nicht einmal den Namen nach bekannt gewordene — man vernachläſſigte die Cataloge — iſt nun auf ewig dahin. — Wo iſt Manaſſe ben Jsrael's tractatus de scientia Talmudistarum und defensio Talmudis? Bekanntlich hat J. H. Hottinger ſich des hinterlaſſenen Apparats bedient. Wo des Schabthai Ambron's pancosmosophia und angefangene rabb. Bibliothek? Wo das ehemals in Berlin befindliche (Wolf I. 771) A. 1436 geſchriebene Exemplar der מַחְבֶּרֶת des Menachem Seruk? Wie ſteht es mit dem Ariſtobulus der nach A. de Rossi (fol. 52, a) †)Hier und in der Vorrede beklagt er ſeine Unkenntniß des Griechiſchen, und Buxtorf irrt Bibl. p. 108. in Florenz und dem Benedictinerkloſter zu Mantua iſt, und ihm nie zu erhalten gelang (ibid. 194, b)? Vergl. Wolf I. 215., und ſonſt guten Köpfen die Unbefangenheit geraubt hat, ihren Stoff mit rechten Augen zu beſehen. Wo auch der gute Wille war fehlte oft die klaſſiſche Bildung, ſo wie umgekehrt viele Gelehrte ſündigten, weil ſie ſich nicht 47 in den hebräiſchen Geiſt *)Um nur erſt mit den rechten Augen zu ſehen iſt es nöthig in der Sprache ganz zu Hauſe zu ſein, und Verſtöße dagegen können ſelbſt zu einem theoretiſch großen Gelehrten kein Zutrauen einflößen, z. B. wenn Montfaucon (diar. Ital. p. 407) ſagt: de Esau liber Rabbinicus cujus exordium אֲנִי הַצָּעִיר Ego Seir. — ‡ — Auch Mendelsſohn iſt falſch beurtheilt in Hirt's orient. Bibl. I. p. 71 ff. — heimiſch zu machen, und mit dem Autor fühlen zu lernen wußten.
Wenn aber in unſern Tagen viele Juden für das Studium der rabbin. Litteratur verloren ſind, ſo iſt es ganz ſchlichte Unwiſſenheit, erzeugt aus dem immer ſich verringernden Unterricht in der hebräiſchen Sprache. Theils bewirkt dies die ſchlechte Ausſicht auf einſtige Beförderung, der erleichterte Weg zu anderartigen Wiſſenſchaften, und die ſehr lobenswürdige Ergrei- 48 fang der Künſte und Handwerke, des Ackerbaues und des Militärdienſtes; theils aber auch Kälte gegen Religion überhaupt und gegen der Vorfahren Litteratur insbeſondere, der Wahn ſich mit der Beſchäfftigung derſelben zu entehren, und eine liebenswürdige moderne Ungründlichkeit, von der wir noch Einiges ſagen wollen.
Es iſt allerdings gegründet, daß in der Sache ſelber Verhinderungen liegen die ſelbſt den eingeweiheten Hebraiſten zu gefälligern Beſchäftigungen zurückjagen, als z. B. die Seltenheit der Codices, die nicht immer große Hoffnung auf Fortſchritte und Brod, der erſchwerte jüdiſche Buchhandel, das allgemeine Beiſpiel, und die Häufung des Studiums, da mit dem Hebräiſchen allein ſelten jemand ankommen darf: Aber umgekehrt iſt auch der Irrthum nicht ungewöhnlich, daß ein Paar Blicke in deutſche Schriften den Gelehrten vollenden, wozu die heutige Schreibewuth ſich geſellt um eine Art von Menſchen zu bilden, die in der Mitte ſtehen bleiben, zaudern, ohne Eifer ihr Studium ergreifen, oder nicht vorbereitet genug mit hebr. Schriften auftreten, die der Wiſſenſchaft ſchaden, und den Stoff unnütz vermehren. Der Eine ſündigt gegen Interpretation, Kritik und vorzüglich gegen Methode *)Dergleichen Sünden ſind ſogar beſſern Gelehrten nicht fremd; wie hätte ſonſt Carpzov in das jus Re- gium den ganzen jüdiſchen Scheidebrief aus מהר״ל hineinbringen können? Hieher gehören auch die unnützen Mühſeligkeiten als der Codex bei Uri I. pag. 96, 490 זִכָּרוֹן הפסוקים אשר ראשם וסופם אות אחת.; — 49 Der Andere geht kurſoriſch über ſein Thema hin, ohne gebührende Würde, — die Achtung gegen die Wiſſenſchaft und gegen die Leſer wird eben ſo wenig berückſichtigt als Wahrheit und Vollſtändigkeit; — ein dritter macht ſich es noch bequemer, er geht mit dem, was er ſucht ſchon an die Arbeit und freut ſich dann das Geſuchte gefunden zu haben *)Aus allen alten hebr. Schriften laſſen ſich z. B. mehr und wichtigere Zeugniſſe für als gegen die Behauptung aufbringen, daß das Frauenzimmer bei den Juden in Achtung ſteht. Stellen findet man freilich auch für Nonſens; es kommt aber darauf an was ſich fixirt hat und Anſehn gewonnen und dem Ganzen correſpondirt.; — ein vierter endlich ſcheuet die Mühe Hand ans Werk zu legen, weil ſeine Vorgänger ihm nicht vorgearbeitet, und ſo beſtätigt ſich was die Sprüche der Väter ſagen: Ein Verſehen erzeugt immer ein anderes! —
Bei ſolchen Erſcheinungen erklärt es ſich von ſelbſt warum wir bis jetzt keine befriedigende hebräiſche Litteratur beſitzen, und ſo bald auch nicht beſitzen werden; denn ſelbſt ausgerüſtet mit allen erforderlichen Anlagen, Kenntniſſen und Hülfsmitt- 50 teln, erzeugen wir in der Bearbeitung der Ideen ſtets neue Ideen und neuen Stoff; es erzeugt ſich die Bibliographie, die Kritik der Behandlung *)Die vielbeſprochene Maſora oder älteſte kritiſche Textbehandlung iſt noch nicht einmal überall hiſtoriſch erforſcht und gehörig erläutert. Hier nur Einiges: Tr. Sab. fol. 103, b: אלף אלף דאאזרך (Ies. 45, 5) Tr. Ned. fol. 38, a: In Paläſtina beſteht Ex. 19, 9 aus 3 Verſten — ib. fol. 37, b als Beweis des Ittur Sopherim ארץשמים מצרים, welches von R. Ascher, Nisim und Iarchy auf drei verſchiedene Arten erklärt wird. — Tr. Sab. fol. 28, b wird das defective מַקְרִן (Ps. 69, 32) und Sohar III. 52, b Z. 3 das Kethib שדין (Hiob 19 fin.) allegoriſirt. — Sohar I. fol. 35, a daß im ganzen erſten Kapitel der Genesis kein Samech vorkomme [das erſte iſt הַסֹּבֵב 2, 11]. und die Geſchichte nicht bloß von der Wiſſenſchaft, ſondern auch von der Geſchichte wiederum ſelber. Und ſo wie ſchon vorgefundene Materien, die wir als objectiv Aufzufaſſendes in die Wiſſenſchaft verflechten, urſprünglich die ſubjektive Behandlung einer ältern Idee ſind; ſo verwandelt ſich auch die eigene Kunſt, womit wir uns die Wiſſenſchaft aneigenen, für uns und die Nachwelt in neuen zu verarbeitenden Stoff.
Und über alle dieſe Räume der Wiſſenſchaft, über den ganzen Tummelplatz menſchlicher Thätig keit herrſcht mit ausſchließender Majeſtät die Philoſophie, überall unſichtbar, ſich aller menſchli- 51 chen Erkenntniß mit unverletzter Selbſtſtändigkeit hingebend. Und darum haben wir ſie nicht als ſpezielle Wiſſenſchaft, als den Inbegriff jüdiſcher Weisheit allein anſehen wollen *)Die Philoſophie iſt bei den Juden nie zu einer feſten Disciplin gediehen. Traditionelle Weisheit wurde mit der erlernten amalgamirt, und hellere Köpfe gewahrten bald, daß in wiſſenſchaftlichen Dingen der Talmudiſche Kanon keine Autorität haben kann, ſo wenig wie Joſua's Wunder gegen die Aſtronomie, wie dies Maimonides (More 3, 14) ausdrücklich ſagt. Die älteren philoſophiſchen Werke haben außerdem viel ethiſches und religiöſes Element; ſind auch meiſt arabiſch abgefaßt. Solche Originale ſollten benutzt werden. Ein Stück des arab. Textes vom More Nebochim (II. 25 bis III. fin.) iſt in der Pariſer Bibliothek (catal. l. p. 23 cod. 237); 5 vollſtändige Exemplare zählt Wolf (l. p. 859) ; die Maimonidiſchen Erklärungen zur Miſchna ſind auch noch arabiſch vorhanden (ſ. Surenhus, Mischna praef). Die lateiniſche Ueberſetzung Ed. Pococke's der הַפְּרָקִים iſt aus dem arabiſchen verfertigt. u. ſ. w.; denn ſie iſt auch die höhere geſchichtliche Kenntniß, wie dieſe Weisheit durch Jahrhunderte fortgegangen, und in Schriften niedergelegt von Juden und Nichtjuden behandelt und gemißhandelt worden iſt; — ja ſie iſt die höchſte Führerin, wenn wir ſelber es übernehmen die intellectuelle Größe des Volkes zu erkennen und das Erkannte wieder zu geben. Solchergeſtalt wird jedes hiſtoriſche Datum das der Fleiß gefunden, der Scharfſinn entziffert, die 52 Philoſophie benutzt, und der Geſchmack an die angemeſſene Stelle gebracht, ein Beitrag zur Kenntniß des Menſchen, welche allein der würdigſte Endzweck aller Forſchung iſt. Aber auch nur dieſe höhere Anſicht geziemt der Wiſſenſchaft, die, erhaben über alle Erden-Kleinlichkeit, Länder und Nationen überlebt; nur ſie kann uns einſt zu einer wahren Geſchichte der jüdiſchen Philoſophie *)Autoren wurden ſogleich zu Repräſentanten des ganzen Volkes gemacht, und auch darin unterſchied man nicht Zeiten, nicht Länder. Buddeus liefert nur eine Einleitung, und auch dieſe knapp genug. — führen, worin der Ideengang der Köpfe ausgemittelt und verſtanden **)Noch nicht erläutert iſt die Sekte der בייתוֹסִים (ſ. A. de Rossi 32, b; 33, b; 43, b; 45, a). — Das Büchlein Jezira iſt weder ſo klug noch ſo albern, als die Partheien es machen wollen. — Die meiſten die über die Kabbala hergefallen ſind, ſtolperten daran; am beſten geht es noch dem alten redlichen Reuch-lin. Sehr treffend ſagt Andreas Sennert (excercitt. phill. hept. alt. p. 139). Cabbala nobis alia est verior, indubitata atque divina; alia sequior hanc, media et humana, quae et Judaica dicitur vulgo; alia denique falsa, superstitiosa, immo daemoniaca. — Der Meſſias der, in den neueren Religionsbüchern der Juden vorkommt, und der ganzen Welt Heil und Glückſeligkeit bringen ſoll, iſt das verkörperte Dogma der Wünſche jedes redlichen Menſchen, und hat den ehemaligen Jüdiſchen Meſſias verdrängt, der nur noch als eine Form ſich herumbewegt. — und mit der paralle- 53 len umfaſſenden Ausbildung der Erde *)Z. B. dem Einfluß der arabiſchen Philoſophie, des grammatiſchen und aſtronomiſchen Studiums, der Scholaſtik, der Toleranzideen etc. nach den ſtrengen Vorſchriften der Geſchichte verfolgt werden muß.
Dieſe angenehmen Flüge in das Reich der Hoffnung ſoll uns kein Subaltern-Philoſoph mit ſeiner Frage nach dem Nutzen verleiden. Wenn nicht in ihren höchſten Beziehungen die Wiſſenſchaft in einer ehrwürdigen Größe **)Die Wiſſenſchaften, ſagt Home (Grundſätze der Kritik überſetzt von Meinhard 1790 Th. 2. p. 113), ſind unbeſchränkt, und unſer Trieb nach Erkenntniß hat ein weites Feld von Befriedigungen, wo unſere Entdeckungen bald durch das Neue, bald durch Mannichfaltigkeit, bald durch Nutzen, bald durch alles dieſes zugleich uns reizen., — jede einzelne nicht als integrirender Theil der geiſtigen Schöpfung erſcheint, dem haben wir nichts zu ſagen. Lieber wenden wir uns zu den feiner Fühlenden, zu den Edlen der Völker hin, die es wiſſen daß nimmer der Menſch ausruhen darf in ſeinem Gange aufwärts, — die weniger nach dem ſich umſehen was gethan, als nach dem was nochzu thun iſt. Noch manches Feld iſt zu bebauen, das jetzt mit Unkraut bedeckt, ***)Studium der hebräiſchen Litteratur iſt etwas von der die gemeinen Talmudquäler gar keinen Begriff haben. Die verwünſchte Klopffechterei oder der ſogenannte פִּלְפּוּל iſt erſt mit dem ſechszehnten Jahrhundert entſtanden und fand damahls viele und große Gegner (Zem. Dav. I. fol. 43, b). Die Entwöhnung von ſolchem Talmudiſmus und dem vulgo-Rabinismus unterſchreiben wir herzlich gern (ſ. Erg. Bl. zur Jen. allgemeinen Litt. Zeit. No. 88. p. 314 v. Jahre 1817). der 54 beſſern Pflege gedeihliche Erndte verſpricht; — noch manches ſchädliche Korn wird eingeſäet, und nimmt dem tauglichern Nachbar Wachsthum und Geſundheit; — noch manche reife Erndte wird vom Hagel der Leidenſchaftlichkeit, der Bosheit, der Afterweisheit niedergeſchmettert; — und manche ſelbſt gediehene Frucht liegt verſchüttet am Boden, oder vom Hochmuth kalt zertreten.
Wir ſchließen unſere Ueberſicht des Univerſalen, mit der Nachricht von einem einzelnen ungedruckten und bisher faſt unbekannten hebräiſchen Werke, das wir mit Unterſtützung des Herrn Dr. Phil. C. S. Günsburg jetzt bearbeiten und eheſtens herauszugeben geſonnen ſind. Es iſt dies nämlich das Sepher hammaäloth (liber graduum) des R. Schemtob ben Joſeph ibnPhialfera, eines berühmten ſpaniſchen Rabbi aus dem 13ten Jahrhundert. Theils aus gediegenen Betrachtungen des Verfaſſers theils aus gewählten Stellen älterer Philoſophen beſtehend, entwickelt es in einem reinen, gedrängten und doch fließen- 55 den Stile, die verſchiedenen Stufen der Menſchen, die Ausbildung ihres Verſtandes betreffend. Die Art der Behandlung ſchon verräth einen feinen, durch Lecture ausgebildeten, und bisweilen mit kühneren Meinungen zurückhaltenden Denker; aber es ſind noch anderweitige Nachrichten *)Namentlich in welchem hohen Werthe unſere Schrift Schemtob's bei Pico v. Mirandola, Jac. Gaffarelli, Joh. Buxtorf und Jac. Romanus ſtand. über Schemtob's Vorzüglichkeit vorhanden, von denen in unſern Prolegomenis zu ſeinem Buche, wird ein Mehreres beigebracht werden.
Da es uns aber, mancher Nachforſchungen ungeachtet **)Es iſt nicht bloß bei bedeutenden Bibliotheken (z. B. Göttingen, Leyden, Berlin, Kopenhagen, Rom, Wolfenbüttel u. a.) umſtändliche Anfrage geſchehen, ſondern auch in den allgem. Anzeiger eine Aufforderung dieſerhalb eingerückt. bis jetzt nicht gelingen wollte, außer dem in unſern Händen befindlichen Codex des genannten Sef. hamaäloth, irgend eine andere Schrift unſers Autors oder auch nur ein anderes Manuſcript des vorliegenden Buches zu erhalten; ſo werden wir eine zweifache Ausgabe veranſtalten. Eine lateiniſche ***)Unſere Gründe für dieſe Sprache werden in dem Werke ſelbſt näher auseinandergeſetzt werden. Man leſe die beherzigenswerthe Frage im Allg. Anz. d. Deutſch. 1817. N. 302, p. 3410. Edition ent- 56 hält den Text unſeres Codex auf das genaueſte abgedruckt, und iſt mit Prolegomenen, Anmerkungen und dem Fac-Simile der Handſchrift verſehen; in einer kleinern hebräiſchen hingegen wird nur ein zum bequemen Verſtändniſſe nach jenem eingerichteter Text enthalten ſeyn, wobei wir gern das vermeiden mögen, was einer der größten Männer levius et quasi desultorium emendationis genus nennt *)Fr. Aug. Wolf prolegg. ad Hom. p. IV; weil nemlich nur ein Codex Dienſte leiſtete.. Indeß ſind vielleicht einem künftigen Herausgeber die Umſtände günſtiger.
Nach der Strenge, die wir der Behandlung der Wiſſenſchaft im Großen anempfohlen, haben wir in unſerem beſondern Falle nicht minder zwar uns die Aufgabe zu vergegenwärtigen geſucht, die ein ſolches Werk zu löſen hat, um von der Critik nicht nur die theoretiſchen Knochen, ſondern vielmehr die ſchöne vollendete Form aufzuſtellen, an der nichts vermißt wird, ſollte es auch umhüllt ſeyn. Aber von ſolcher Vollendung weit entfernt, wünſchen wir nur daß dieſer unſer Verſuch Nachfolger hervorrufe, des Gegenſtandes würdiger, und näher dem Ziele. Denn es iſt uns nicht bloß 57 darum zu thun geweſen, ein wiſſenſchaftliches, durch Alter ehrwürdiges, durch ſeinen Verfaſſer ausgezeichnetes, durch Inhalt einladendes, durch ſeine Seltenheit dem Untergange leichter unterworfenes Product der Vergeſſenheit zu entreißen; ſchönere Hoffnungen halfen uns unſer mühſames Geſchäft verſüßen! die Hoffnung daß die Luſt zu gründlicher, fruchtbarer, mit dem ſteten Blicke auf's Ganze verbundener Bearbeitung der vorzüglicheren Werke jüdiſcher Nation, in dieſer ſtärker geweckt werden möge, — die Hoffnung auch daß eine Beleuchtung des Beſſern was die rabbiniſche Litteratur hervorgebracht, das Vorurtheil verbannen helfe, welches im allgemeinen gegen ſie eingenommen *)Schimpfen und Fluchen ziemt wohl dem Römiſchen Staatsmann gegen das feindliche Volk (ſ. Cic. p. Flacco in oratt. München 1699 tom. II. p. 339), nicht aber dem chriſtlichen Prediger gegen tolerirte Mitbürger (J. Fr. Röhr Hiſt. geogr. Beſchreibung des jüdiſchen Landes Zeitz 1816 p. 180). Auch der gründliche Fr. Rühs verurtheilt ſie — die Litteratur nämlich — zu allgemein und zu ſtrenge (Handb. d. Geſchichte d. Mittelalters. Berlin 1816 p. 170).. Wahrlich, daß wir ſo dreiſt in die Mitte der Schriftſtellerwelt treten, können unſere Talente nicht, kann nur unſer feuriger Wille, das Gute und Schöne zu erſtreben, in den Augen urtheilsfähiger und nachſichtsvoller 58 Leſer rechtfertigen. Drum ſei eine verſtändige Kritik dieſer Abhandlung uns ſehr willkommen, daß wir ſie nicht deßwegen für nicht bemerkenswerth halten müßten, weil ſie unbemerkt blieb *)Jeniſch.. —