כל 90 המונחים הזרים שבתרגום — נוצריים־תאולוגיים, בני המאה התשע־עשרה ולטיניים — ועמם האנשים והמאורעות שדליטש מזכיר כבדרך אגב, כמי שכל קורא של 1881 הכירם. בגוף הטקסט מסומנת בקו מנוקד ההופעה הראשונה של כל מונח בכל פרק, והביאור נגלה במגע ונצמד בלחיצה.
המשפט הקאנוני (kanonisches Recht, Canones) — משפט הכנסייה הקתולית, שנאסף בקובצי ה״קאנונים״.
דֶּקְרֵטָלִים (Decretalen) — איגרות אפיפיוריות בעלות תוקף משפטי, מעמודי התווך של המשפט הכנסייתי.
אִינְווֹקָבִיט (Invocavit) — שם יום ראשון הראשון של הצום הגדול בלוח הכנסייה המערבית, קרוי על שם פסוק הפתיחה של תפילת היום — ״יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ״ (תהלים צא, טו; בוולגטה ״Invocabit me, et ego exaudiam eum״). לותרנים נהגו לתארך מכתבים וספרים בימי שנת הכנסייה במקום בתאריך הלוח, ודֶּלִיטְשׁ, לותרני מלַייפְּצִיג, חותם כך את הקדמת המהדורה השביעית. בשנת 1881 חל הפסחא ב־17 באפריל, ואינווקביט — שישה שבועות לפניו — ביום ראשון, 6 במרס.
הַקּוֹנְצִיל הַטְּרִידֶנְטִינִי (tridentiner Koncil) — ועידת הכנסייה בטרנטו (1545–1563), שקבעה את עיקרי הקתוליות שכנגד הרפורמציה.
וולגטה (Vulgata) — תרגום המקרא ללטינית שערך הירונימוס; הנוסח המחייב של הכנסייה הקתולית.
אוטו דה פה (Autodafé) — טקס פומבי של האינקוויזיציה לביצוע גזרי דין ב״כופרים״, על פי רוב בשריפה.
אפיפיורות (Papſtthum) — דליטש אינו מרכך את הביקורת שלפניה: המשנה מעמידה את דברי סופרים מעל דברי תורה, והמשנה שאחריה מוציאה להורג את זקן ממרא ברגל, לעיני העם כולו. ומיד הוא מפנה אותה גם כלפי רומא — העמדת המסורת שבעל פה בשורה אחת עם הכתוב היא טענת הפרוטסטנטים נגד הכנסייה הקתולית (ראו ״עקרון המסורת״), ו״שפיכות הדמים״ שבצדה היא האינקוויזיציה והאוטו דה פה. העוקץ אישי: רוֹהְלִינְג היה כומר קתולי ובעל הקתדרה לתאולוגיה קתולית בפראג. בהקדמתו כבר עשה דֶּלִיטְשׁ את המהלך פעמיים — בעמ׳ 7, בשאלה אם יגזור אדם מן הקאנונים והדקרטלים את פשעי אֲלֶכְּסַנְדֶּר השישי ובתו לוּקְרֶצְיָה, ובעמ׳ 10, בהקבלה שבין עקרון המסורת של ועידת טְרֶנְט לעקרון הרבני, ומולה הָאִסּוּר הָרוֹמִי על קריאת המקרא בידי הדיוטות. כאן הוא חוזר על הטענה בקצרה ומחיל אותה על התלמוד עצמו.
קזואיסטי (casuistisch) — שיטת הכרעה מוסרית על דרך פירוק לאין־ספור מקרים פרטיים; נקשרה בעיקר במוסר הישועי.
הישועים (Jesuitenorden) — מסדר קתולי שנוסד ב־1540; בפולמוס בן הזמן שימש שם נרדף למוסר מתפתל.
קטכיזם (Katechismus) — ספר יסודות האמונה בדרך שאלה ותשובה. שני קטכיזמים שונים מעורבים כאן ואין לבלבל ביניהם: ההסבר לדיבר השמיני הוא של לוּתֶר, מן ״הקטכיזם הקטן״ שלו, ואילו הקטכיזם שההסבר חסר בו הוא של רוֹהְלִינְג — ״קטכיזם ליהודים ולפרוטסטנטים״ שהוציא ב־1877, שכן בעיניו הפרוטסטנטים והיהודים שרויים באותו דין ארור. בדפוס שלפנינו אין הספר ההוא נזכר כלל, ולכן ה״שלו״ שבגרמנית סתום; במהדורה השביעית מוסיף דֶּלִיטְשׁ את שנת הוצאתו ואף מצטט ממנו לפי עמוד. וזה עוקצו של המשפט: מי שהקטכיזם שלו אינו מזהיר מהוצאת שם רע על הרֵע, הוא שכתב את ״היהודי התלמודי״.
הרפורמציה (Reformation) — תנועת הפילוג הפרוטסטנטית מן הכנסייה הקתולית במאה השש־עשרה.
האוונגלים (die Evangelischen) — בני הכנסיות הפרוטסטנטיות (הלותרניות והרפורמיות).
מיסיון (Mission) — מפעל נוצרי להמרת יהודים; דליטש עצמו עמד בראש מפעל כזה בלייפציג.
הַנִּיקוֹלָאִיטִים (Nikolaiten) — כת נוצרית קדומה שחזון יוחנן ב, ו וטו מוקיע את מעשיה — זנות ואכילת זבחי אלילים. המסורת הכנסייתית ייחסה אותה לניקולאוס שבשבעת הדיאקונים (מעשי השליחים ו, ה), ובפולמוס נחשבה למי שהפכה את חירות פאולוס מן החוק להפקרות. דליטש שואל: היעלה על הדעת להטיל את מעשיה על פאולוס?
מלחמת האיכרים (Bauernkrieg) — מרד האיכרים בדרום גרמניה ובאוסטריה (1524–1525), הגדול בהתקוממויות העם באירופה שלפני המהפכה הצרפתית. המורדים נשענו על חירות הבשורה שהכריז לותר, ולותר עצמו קרא לדכאם; המרד הוטבע בדם ונפלו בו עשרות אלפים. גם כאן: אין הרפורמציה נושאת באחריות למה שנעשה בשמה.
אֲלֶכְּסַנְדֶּר השישי (Alexander VI. und seine Tochter Lucretia) — רודריגו בורג׳יה, אפיפיור בשנים 1492–1503, ובתו לוקרציה: שלטון שנעשה שם נרדף לנפוטיזם, להרעלות ולהפקרות מינית בחצר האפיפיור. ״שפרחו בימי שלטונם״ — הפריצות והרצח שרווחו באותן שנים; טענת דליטש היא שאיש אינו גוזר אותם מן המשפט הקאנוני, כשם שאין לגזור את פשעי היהודים מן התלמוד.
צעיף משה (der Schleier Moſe's) — שמות לד, כט–לה: משה כיסה את פניו במסווה בשובו מן ההר. פאולוס דורש את המסווה הזה (אל הקורינתים ב ג, יג–טז) כמונח עד היום על לב הקוראים בברית הישנה, ואינו מוסר אלא במשיח — הנמקה נוצרית קלאסית לכך שאין היהודים רואים את הנבואה כמכוונת אל ישוע. דליטש הופך את הדימוי כנגד הכנסייה: על צעיף משה הוסיפה היא צעיף משלה, המכסה את ישוע עצמו.
רעל המדע המודרני (modern wiſſenſchaftliches Gift, ungläubige Wiſſenſchaft) — ״מדע״ כאן הוא Wissenschaft — המחקר האקדמי, וכאן התאולוגיה הפרוטסטנטית הביקורתית של המאה התשע־עשרה: ״חיי ישוע״ של דוד פרידריך שְׁטְראוּס (1835), שקרא את הבשורות כמיתוס, אסכולת טיבינגן של פרדיננד כריסטיאן בַּאוּר, ו״חיי ישוע״ של אֶרְנֶסְט רֵנָאן (1863). היא הכופרת, כאמור למעלה, בראשית חייו המופלאה והחפה מחטא של ישוע; דליטש מונה אותה — לצד דם האינקוויזיציה — בין מעשי הכנסייה שהסתירו את ישוע מעיני היהודים.
עקרון המסורת (das tridentiniſche Traditionsprincip) — בישיבתה הרביעית (1546) קבעה ועידת טְרֶנְט שאמת הבשורה כלולה ״בספרים הכתובים ובמסורות שאינן בכתב״, ושיש לקבל את שתיהן ביראה שווה; ורק הכנסייה מוסמכת לפסוק בפירוש הכתוב. ההקבלה שדליטש מצביע עליה: תורה שבעל פה בצד תורה שבכתב, וחכמים בעלי הסמכות לפרשה. לפרוטסטנט כדליטש שתיהן חורגות מן הכתוב לבדו — ומכאן העוקץ: קתולי התוקף את הרבנים על שהעמידו מסורת בצד מקרא תוקף את עקרון כנסייתו.
הָאִסּוּר הָרוֹמִי על קריאת המקרא (das römiſche Verbot der Bibel für die Laien) — הכלל הרביעי שבמפתח הספרים האסורים (1564), שיצא מוועידת טְרֶנְט: אין הדיוט קורא במקרא בלשון עמו אלא ברשות בכתב מן הבישוף או מן האינקוויזיטור. זו ״התוצאה הרת האסון״ שבה, לדעת דליטש, עדיף העיקרון הרבני על הרומי: היהדות העמידה אף היא מסורת בצד מקרא, ואף על פי כן חייבה כל אדם מישראל בקריאה בתורה ולא סגרה אותה מפני ההדיוט.
מַאר וְרוֹהְלִינְג (Marr und Rohling) — וילהלם מאר (1819–1904), עיתונאי מהמבורג, מחבר ״ניצחון היהדות על הגרמניוּת״ (1879) — חוברת שיצאה בשנה אחת בשתים־עשרה מהדורות; מייסד ״ליגת האנטישמים״, והאיש שהנחיל לשיח את המילה ״אנטישמיות״. חידושו הוא שהשנאה אינה דתית אלא גזעית: לדידו אף הטבילה אינה מועילה, ולכן אין תקנה. דליטש מצמידו לרוֹהְלִינְג כשני קטבי תנועת 1879–1881 — מאר נותן לה את הנוסח הגזעי־החילוני, ורוהלינג את הכיסוי התאולוגי ה״מלומד״ מן התלמוד; שנאת הגזע נשבעת בשם שניהם כאחד.
המגפה הזאת של החברה האנושית (die Peſt der menſchlichen Geſellſchaft) — היהודים — אך לא בפי דליטש: הוא חוזר כאן, בלעג מר, על כינויָם בפי אספות העם שתיאר במשפט הקודם. ״התרופות הרדיקליות מימי הביניים״ הן גירוש, גטו, המרה בכפייה ופרעות; בשנת כתיבת הדברים (1881) כבר פרצו הפרעות ברוסיה. למעלה בהקדמה אמר דליטש על קומץ הנוכלים שהם ״ממיטים חרפה על החברה האנושית״ — וכאן ההמון עושה מגפה מן האומה כולה.
עלם גוי (ein junger Amoriter) — בתלמוד (בבא בתרא עד ע״ב) ״בַּר אָמוֹרַאי״, ודליטש מתרגם ״אמורי צעיר״ — כלומר בן העם האמורי, גוי. אלא שהמילונים והמפרשים קוראים כאן שם מקצוע ולא שם עם: ״בר אמודאי״, צוללן — וכך מתיישב המעשה, שהרי הוא יורד מן הספינה אל המים להעלות את האבן. יסטרוב (ערך אֲמוֹדַאי: ״diver״) מביא את בבא בתרא עד ע״ב ואת ראש השנה כג ע״א ומציין את הגרסה ״בר אמוראי״ שבדפוסים. התרגום העברי הולך אחר דליטש ומוסר ״עלם גוי״, שכן טענתו כאן אינה בזהות הצולל אלא בעורבת שרוהלינג הפך לרב.
קידושין קיב ע״א (vgl. Kidduschin 112a) — דף שאינו קיים: מסכת קידושין מסתיימת בדף פב ע״א. דליטש מפנה אליו לחיזוק קריאתו ״אמורי״, והמקום שכיוון אליו הוא ככל הנראה כתובות קיב ע״א — ״אמר ליה ההוא בר אֱמוֹרָאָה לבר ארעא דישראל״ — הפסוק היחיד שבו המילה היא שם העם האמורי בבירור. מפני שאין לדף זה קיום, אין ההפניה מקושרת לספריא ואינה נכנסת למראי המקומות.
יהודה יקבל מן החברה המזרחנית הגרמנית (wenn Juda von der deutſchen morgenländiſchen Geſellſchaft) — ״יהודה״ כאן אינו אדם אלא היהודים כולם, מוצגים כאישיות אחת — לשון הפמפלטים של אותן שנים (כך גם ״ניצחון היהדות על הגרמניוּת״ של מַאר). ״החברה המזרחנית הגרמנית״ (Deutsche Morgenländische Gesellschaft, נוסדה 1845, מושבה בלייפציג) היא אגודת חוקרי המזרח הגרמנית, הסמכות המדעית המוכרת בתחומה. ההתחייבות אפוא היא תכסיס: התשלום מותנה בכך ש״יהודה״ יוציא מאגודה מלומדת פסק פורמלי — דבר שאגודות מדעיות אינן עושות — ובצדו העקיצה שאין לשלול מן ״האדונים הרבנים״ את ההזדמנות להרוויח משהו מן העסק. דליטש, פרופסור בלייפציג, משיב בשורה שאחריה ״החברה המזרחנית הגרמנית תאשר זאת״: הוא יודע היטב מה תאמר. כעבור שנים אחדות נענה לרוהלינג הרב יוסף שמואל בלוך, שהאשימו בבורות ובזיוף המקורות; רוהלינג תבע אותו על הוצאת דיבה — וחזר בו מן התביעה ברגע האחרון.
si non caste tamen caute (si non caste tamen caute) — לטינית, ״אם לא בטהרה — לפחות בזהירות״; פתגם שנקשר בלעג במוסר כנסייתי מתירני.
reservatio mentalis (reservatio mentalis) — לטינית, ״הסתייגות שבלב״ — צירוף תנאי נסתר לשבועה, שהצדיק כביכול שבועת שווא.
פירוש לחומש משנת 1522 (ein Pentateuchcommentar vom J. 1522) — ״צרור המור״ לרבי אברהם סָבַּע ממגורשי פורטוגל — פירוש לתורה ספוג זוהר, שנדפס לראשונה בוונציה בשנת 1522. דליטש נוקב בשנה ולא בשם, ובכך אומר את כל טענתו: רוֹהְלִינְג כתב ״התלמוד אומר״, והמקור אינו תלמוד כלל אלא ספר דפוס צעיר ממנו באלף שנה.
יוֹאֵל מִילֶר (Joel Müller) — יוֹאֵל מִילֶר (1827–1895), רב וחוקר תלמוד יליד מוראביה, מורה לתלמוד בבית המדרש לחכמת ישראל בברלין. בשנת 1878 הוציא בלייפציג את המהדורה הביקורתית הראשונה של מסכת סופרים על פי כתבי יד, בצירוף מבוא ופירוש; ההערה שדליטש מביא כאן היא פירושו שם. מהדורה בת שלוש שנים בלבד באותה שעה — מול העתקה עיוורת מאייזנמנגר בן המאה השבע־עשרה מציב דליטש את מדע היהדות החי.
בעיניים עצומות (blindlings) — במהדורה השביעית מוסיף דֶּלִיטְשׁ את מראה המקום המדויק: הקטע לקוח מֵאַייזֶנְמֶנְגֶר, כרך א עמ׳ 433, ובמפתח שם הוא רשום תחת ״אליהו הנביא — עד כמה לא צנוע היה ומה אמר אלוהים על אי־צניעותו״. רוֹהְלִינְג טען בתשובתו שספק אם הקטע נמצא אצל אַייזֶנְמֶנְגֶר כלל; ״די לפתוח את המפתח״, משיב דֶּלִיטְשׁ. את התרגום המסמר שיער נטל רוֹהְלִינְג משם כמות שהוא, והוסיף משלו דבר אחד בלבד: שמן הנביא אליהו עשה ״רבי אליהו״.
אִיבַּסּוּם (ibbesûm) — צורת התפעל הסבילה שדֶּלִיטְשׁ מביא כהשוואה. במהדורה השביעית הוא מוסיף לה שנייה, מאותו משקל: אִישְׁתְּכוּר — ״הוכחשו כשקרנים״ — במכות ה ע״ב. שתיהן יחד הן הראיה הדקדוקית שהקריאה הנכונה היא אִיבָּעוּל הסביל ולא אֶבְעוֹל הפעיל.
שהנוצרים אינם עובדי אלילים (die Chriſten ſeien keine Götzendiener) — אין זו דעת יחיד של בעלי התוספות. במהדורה השביעית מפנה דֶּלִיטְשׁ לספרו של המליץ היהודי יצחק בֶּר לֶוִינְזוֹן, ״זרובבל״ (ורשה 1875), חלק ב עמ׳ 76, המונה שורה שלמה של גדולי מפרשי התלמוד ופוסקיו המוסרים אותו הסבר עצמו.
בבא מציעא פא ע״א (Die Stelle Baba mezia 81a) — פליטת קולמוס, ודֶּלִיטְשׁ עצמו תיקן אותה: במהדורה השביעית נדפס כאן ״Baba mezia 87a״. ואכן הקטע שהוא דן בו — ״תנא דבי רבי ישמעאל: גדול שלום, שאפילו הקדוש ברוך הוא שינה בו״, הנדרש מן ההפרש שבין ״וַאדֹנִי זָקֵן״ שבפי שרה ל״וַאֲנִי זָקַנְתִּי״ שבפי ה׳, ועמו כללי הנימוס הנלמדים מביקור שלושת המלאכים באוהל אברהם — הוא בבבא מציעא פז ע״א, ובמקבילה יבמות סה ע״ב. בדף פא ע״א אין מזה כלום; דיני שומרים הם. מפני שהדף קיים, קישור אליו היה מוליך את הקורא בבטחה אל המקום הלא נכון, ולכן אין ההפניה מקושרת ואינה נכנסת למראי המקומות. ״הפרשן המצוטט שם בתלמוד״ שבהמשך הוא התנא דבי רבי ישמעאל.
המלאך מי (der Engel Mi) — שֶׁהַקַּבָּלָה הקדומה אינה מכירה אותו — כך דֶּלִיטְשׁ, ובמהדורה השביעית הוא נסמך על מנואל יוֹאֵל, ״תורת הדת של הזוהר״ (Religionsphilosophie des Sohar, 1849), עמ׳ 231 ו־235 ואילך. באותה הערה הוא מוסיף שגם באמירת היחיד שבסנהדרין קי ע״ב אין למצוא את הגידוף שאלוהים נשבע לשקר: חזרה משבועה או התרת נדר אינה שבועת שקר.
תורות הקלון של לוּתֶר (die ſonſtigen Schandlehren Luther's) — רשימת ״תורות הקלון״ מובאת כאן בלא מראי מקומות, וכך היא בדפוס שלפנינו. במהדורה השביעית השלים אותם דֶּלִיטְשׁ בסוגריים — כרך ב דף 171 (על השבי הבבלי), דף 434 ו־466, דף 444, וסעיף יא נגד לֵאוֹ — והסביר בהערה מדוע: רוֹהְלִינְג התלונן שהשמטתם מתעה את ״העם הפרוטסטנטי הטוב״ כאילו בדה דברים על לותר. ותשובתו: כאילו אפשר לבנות את תורת לותר מחמישה או שישה מקומות! שיר אחד של לותר, ״ממעמקים קראתיך״, די בו להוכיח את מרמתו של אותו רשימון כפירות.
החג השלישי (der dritte Feſtname) — דֶּלִיטְשׁ מונה מן המשנה (עבודה זרה א, ג) שניים — קָלֶנְדָּא (הקָלֶנְדֶּס, ראש בינואר) וּסְטַרְנוּרָא (הסָטוּרְנַלְיָה) — ואינו נוקב בשלישי: קְרָטֵסִים. הגמרא בעבודה זרה ח ע״ב שואלת ״מאי קרטסים?״ ומשיבה בשם שמואל: ״יום שתפסה בו רומי מלכות״; מיד היא מקשה מברייתא המונה את קרטסים ואת ״יום שתפסה בו רומי מלכות״ כשניים, ורב יוסף משיב ששתי תפיסות תפסה רומי — אחת בימי קְלֵאוֹפַּטְרָה ואחת בימי יוון. זו החידה הבלשנית: השם יווני, κράτησις, ״תפיסת שלטון״, ובדיוק כך תרגמה אותו הגמרא — ואילו שני החגים שלצדו רומיים ומוכרים היטב מלוח השנה הרומי. וזו החידה הארכאולוגית: איזה יום חג רומי עונה לשם הזה. הצירוף שבין ״בימי קלפטרא״ שבגמרא ובין המילה היוונית הוליד את ההשערה שמדובר ביום סיפוחה של מצרים בידי אוגוסטוס (30 לפנה״ס).
Zevi (Zebi — nicht Zevi) — בעברית זה שם אחד בלבד, צְבִי, והמחלוקת כולה באותיות לטיניות. שיטת התעתיק של דֶּלִיטְשׁ — כשל חוקרי המקרא הגרמנים בני זמנו — מוסרת ב׳ באות b בין שהיא דגושה ובין שהיא רפה, וכך לאורך הספר עצמו: עבודה זרה היא Aboda zara, יבמות — Jebamoth, אבות — Aboth, בבא בתרא — Baba bathra. לפיכך צְבִי נכתב Zebi, והקורא הבקיא יודע מאליו שהב׳ רפה. רוֹהְלִינְג כתב Zevi — איות פונטי שאינו נהוג במקצוע, ובגרמנית אף אינו משיג את מבוקשו: v נהגית שם ברגיל /f/ (Vater, viel), ו־Zevi עלול להיקרא ״צֶפִי״. זו כל העקיצה, ואין בה שני שמות: הצורה שרוֹהְלִינְג נוקב בה מסגירה שאינו בקיא במקצוע שהוא מתיימר לשפוט — כמו ״רבי רב״ ו״רבי רש״י״ שלו.
יוֹהַאן אַנְדְרֵאַס אַייזֶנְמֶנְגֶר (Johann Andreas Eisenmenger) — (1647–1704), פרופסור ללשון העברית בהיידלברג, שעמל לדבריו עשרים שנה על ״היהדות הנחשפת״: שני כרכים, למעלה מאלפיים ומאה עמודים, ובהם כל מה שאפשר ללקט מן התלמוד, מן המדרש ומספרות ההלכה כנגד היהודים — כל מובאה ומראה מקומה בצדה. יהודי פרנקפורט, שחששו מפרעות, הגיעו דרך שְׁמְשׁוֹן וֶרְטְהַיימֶר וְשְׁמוּאֵל אוֹפֶּנְהַיימֶר, שני חצרנים בווינה, עד הקיסר לֵאוֹפּוֹלְד הראשון, וכל מהדורת 1700 הוחרמה ונאסרה; הספר יצא לאור רק ב־1711, בברלין, ועל שערו נדפס ״קֶניגְסְבֶּרְג״. וזה עניינו לכאן: אין רוֹהְלִינְג קורא בתלמוד אלא בו. כל טענות ״היהודי התלמודי״ שאובות משם, ועמן הטעויות — ראו הערך ״בעיניים עצומות״, שם נוקב דֶּלִיטְשׁ בכרך ובעמוד (א, 433) ומראה שרוֹהְלִינְג העתיק את התרגום כמות שהוא ולא הוסיף עליו אלא דבר אחד: שמן הנביא אליהו עשה ״רבי אליהו״. וזה ההפרש שבין השניים — אַייזֶנְמֶנְגֶר לפחות ראה בעיניו את המקורות שסילף.
אַדוֹלְף שְׁטֶקֶר (Adolf Stoecker) — (1835–1909), מטיף החצר והקתדרלה בברלין בשנים 1874–1890, כלומר דרשנם של הקיסרים וילהלם הראשון והשני; מייסד ״המפלגה הנוצרית־חברתית של הפועלים״ (1878) ומנהיגה של ״תנועת ברלין״, שקשרה יחד התנגדות לקפיטליזם, לליברליזם ולסוציאליזם — וכרכה את שלושתם ביהודים. מנאומיו משנת 1879 ואילך, ובראשם ״מה אנו דורשים מן היהדות בת זמננו״, יצאה ההסתה אל האולמות הגדולים. ומכאן חומרת העניין לספר שלפנינו: דֶּלִיטְשׁ הלותרני משיב לכומר קתולי, ואילו את התנועה בבירת הפרוטסטנטים הנהיג מטיף מעל בימת הדום הברלינאי. שְׁטְרַאק הוציא נגדו חוברת ב־1885.
הַיינְרִיךְ פוֹן טְרַייטְשְׁקֶה (Heinrich von Treitschke) — (1834–1896), פרופסור להיסטוריה בברלין, עורך ״שנתוני פרוסיה״ וציר בבית הנבחרים הגרמני בשנים 1871–1884 — ההיסטוריון הנקרא ביותר בגרמניה של אותם ימים. במאמרו ״סיכויינו״ (*Unsere Aussichten*), שנדפס באותם שנתונים ב־15 בנובמבר 1879, נפתח ״ריב האנטישמיות הברלינאי״, ובו המשפט ״היהודים הם אסוננו״ — שיהיה לימים סיסמת השבועון הנאצי ״דֶּר שְׁטִירְמֶר״. מה שנתן טְרַייטְשְׁקֶה לתנועה לא היה טענה חדשה אלא כבוד אקדמי: מעתה נשמעה מן הקתדרה. מוֹמְזֶן השיב לו ב־1880, ומוֹרִיץ לַאזָארוּס פרסם נגדו את ״עמדתנו״ — ראו הערך ״פרופסור לאזאר״.
הֶרְמַן שְׁטְרַאק (Hermann L. Strack) — הֶרְמַן לֶבֶּרֶכְט שְׁטְרַאק (1848–1922), פרופסור למקרא וללשונות שמיות בברלין ותלמידו של מוֹרִיץ שְׁטַיינְשְׁנַיידֶר; לימים האיש שמאחורי ״שְׁטְרַאק־בִּילֶרְבֶּק״, הפירוש לברית החדשה מתוך התלמוד והמדרש, ומייסד ״מכון ליהדות״ בברלין כדוגמת זה שייסד דֶּלִיטְשׁ בלַייפְּצִיג. ב־12 באוגוסט 1882, בעוד פרשת טִיסָאֶסְלָר בחקירתה, פרסם ב״עיתון הכנסייה האוונגלי״ (*Evangelische Kirchen-Zeitung*) חוות דעת שקבעה כי בכל ספרות ההלכה אין רמז לשימוש פולחני כלשהו בדם, ואדרבה — אכילת דם אסורה בדיני הכשרות איסור גמור. בעקבותיה הולך דֶּלִיטְשׁ ב״שח־מט״: הצעיר מן השניים בחמש ושלושים שנה הוא שהקדים כאן את המבוגר. ב־1891 קיבץ שְׁטְרַאק את החומר כולו בספרו על ״אמונת הדם״ (*Der Blutaberglaube*), שהיה מאז לכלי הנשק הקבוע כנגד עלילות הדם.
אַהֲרֹן בְּרִימַן (Justus (Aron Israel Brimann)) — אַהֲרֹן יִשְׂרָאֵל בְּרִימַן (1859–1934), יליד דּוֹלִינָה שבמחוז בּוֹטוֹשַׁאנִי ברומניה, יהודי שהתנצר — נטבל כפרוטסטנטי בברלין ב־1881 ולימים עבר לקתוליות. תחת שם העט ״ד״ר יוּסְטוּס״ פרסם ב־1883, בדפוס בּוֹנִיפָצִיּוּס שבפָּדֶרְבּוֹרְן, את ״מַרְאַת היהודים״: מאה חוקים ״שנחשפו זה עתה״ ועודם נוהגים כביכול, בדבר יחסם של היהודים לנוצרים, והם מובאות מסולפות מן השולחן ערוך — אותה מלאכה עצמה של רוֹהְלִינְג, שאת פולמוסו אימץ. יַעֲקֹב אֶקֶר, שהמליץ עליו לרוֹהְלִינְג כיועץ לענייני תלמוד, הוציא ב־1884 חוות דעת על החוברת בשם ״׳מראת היהודים׳ לאור האמת״. ב־1885 הורשע בְּרִימַן בווינה בזיוף מסמכים ונדון למאסר ולגירוש. שם העט הוא שמסביר את כותרת חוברתו של דֶּלִיטְשׁ: ״שח־מט לבדאי הדם רוֹהְלִינְג וְיוּסְטוּס״.
יוֹזֶף שְׁמוּאֵל בְּלוֹךְ (Joseph Samuel Bloch) — (1850–1923), יליד דּוּקְלָה שבגליציה, בן אופה שגדל בישיבה והשלים לימודי אוניברסיטה במינכן ובציריך; רב הקהילה בפְלוֹרִידְסְדוֹרְף, שכונת פועלים בווינה, ומ־1883 עד 1895 גם ציר בבית הנבחרים האוסטרי. כדי שרוֹהְלִינְג יוכל לתבוע אותו על הוצאת דיבה נאלץ הפרלמנט להסיר את חסינותו (12 בפברואר 1884), והאנטישמי גֵאוֹרְג פוֹן שֶׁנֶרֶר ניצל את הדיון כדי להשמיע את עלילת הדם מעל דוכן הפרלמנט. תכסיסו של בְּלוֹךְ במשפט לא היה להתווכח על פירושם של הקטעים, אלא לתבוע שהתובע יראה תחילה שהוא יודע לקרוא אותם — ובזה נפל התיק. באותה דרך המשיך גם אחר כך: ב־1893 העמיד לדין את הכומר יוֹזֶף דֶקֶרְט ואת המומר פָּאוּלוּס מַאיֶר על עלילת דם בדויה, ושלושת הנאשמים — השניים ועורך העיתון שפרסם אותה — נדונו למאסר. את השבועון שייסד ב־1884 ערך עד סוף ימיו.
תֵּאוֹדוֹר נֶלְדֶּקֶה וְאַוגוּסְט וִינְשֶׁה (Theodor Nöldeke und August Wünsche) — שני מזרחנים נוצרים, לא מגיני היהדות: תֵּאוֹדוֹר נֶלְדֶּקֶה (1836–1930), פרופסור בשְׁטְרַסְבּוּרְג וגדול הפילולוגים השמיים של דורו (*Geschichte des Qorâns*), ואַוגוּסְט וִינְשֶׁה (1838–1913), תאולוג פרוטסטנטי ומורה בדְּרֶזְדֶן שתרגם לגרמנית את המדרשים ב״ספרייה הרבנית״ שלו (1880–1885), ואחר כך את חלקי האגדה שבתלמוד הבבלי. בזה כוחה של העדות: את ציטוטי רוֹהְלִינְג בדקו האנשים שהמקורות עצמם היו בידיהם בגרמנית, וכל קורא גרמני יכול היה לבדוק אחריהם — ורוֹהְלִינְג, שכל כוחו בכך שמקורותיו סתומים בפני קוראיו, לא היה יכול לעמוד מולם.
הֶטַאירָה (Hetäre) — ἑταίρα ביוונית — ״רֵעָה״, ״בת לוויה״: הזונה המשכילה ויקרת המחיר של העולם היווני, בת חברתם של מדינאים ופילוסופים, להבדיל מן ה־πόρνη שבבית הבושת. אין זו לשון התלמוד: בעבודה זרה יז ע״א היא ״זונה״ סתם, ואף על אלעזר בן דורדיא נאמר ״שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה״. את המילה היוונית בחר דֶּלִיטְשׁ בשל הפרט שהתלמוד מוסר עליה: זונה ״בכרכי הים״ שהייתה נוטלת ״כיס דינרין בשכרה״ — מפורסמת, רחוקה ויקרה, כלומר הֶטַאירָה במונחי עולמו הקלאסי של המתרגם, לא במונחי המקור.
לְדֶמוֹסְתֶנֶס בביקורו אצל תָאִיס (wie Demoſthenes als er die Thais beſuchte) — המעשה מסופר אצל אַוְלוּס גֶלִיּוּס, ״לילות עליית הגג״ א, ח, בשם סוֹטִיּוֹן: הנואם דֶמוֹסְתֶנֶס בא אל ההטאירה, וכששמע שמחירה עשרת אלפים דרכמות פנה והלך באָמרו ״איני קונה חרטה במחיר כזה״. אלא ששמה לָאִיס מקורינתוס, לא תָאִיס — תָאִיס הייתה הטאירה מפורסמת אחרת, בת דורו של אלכסנדר; דֶּלִיטְשׁ החליף בין השתיים. וההקבלה עומדת בעינה: גֶלִיּוּס מתרגם את עשרת אלפים הדרכמות לעשרת אלפים דינרים, ואצל אלעזר בן דורדיא מדובר ב״כיס דינרין״. זה נרתע מן המחיר, וזה לא.
מטונף, אך נורא (ſchmuzig, aber ſchrecklich) — כך בדיוק בגרמנית, ובאותה קיצור מבלבל. אין כאן סתירה אלא נימוק: ״מטונף״ הוא טעם שלא לספר, ו״נורא״ — הטעם שבכל זאת יש לספר. ההמשך אינו מגרה אלא מטיל אימה, שכן הוא נגמר בתשובה עד מוות ובבת קול, וזה בדיוק החלק שֶׁרוֹהְלִינְג השמיט. דֶּלִיטְשׁ אינו אומר את הנימוק במילים, והתרגום אינו מוסיף לו אותו.
מרים המגדלית (Maria von Magdala) — על פי לוקס ח, ב ומרקוס טז, ט יצאו ממנה שבעה שדים — כלומר ישוע ריפא אותה מאחיזה שדים קשה במיוחד, ושבעה הוא מספר של שלמות ולא מניין. שים לב שהבשורות אינן אומרות עליה דבר של זנות: זיהויה עם ״האישה החוטאת״ שבלוקס ז ועם מרים אחות מרתא הוא מסורת של הכנסייה המערבית מימי גרגוריוס הגדול. דֶּלִיטְשׁ מדבר לפי אותה מסורת, ולכן הוא רואה ב״סיפור תשובתה״ מקבילה לאלעזר בן דורדיא — ומעיר שהמקבילה התלמודית מסופרת בפירוט רב יותר.
פרופסור לאזאר (Profeſſor Lazár) — ״חיבור־הד״ (Echo-Schrift) הוא כתב המחזיר את קולו של אחר; כאן — פמפלט בֶּרְלִינָאִי משנת 1880 שחזר על ״היהודי התלמודי״. את האיש לא עלה בידינו לזהות מעבר לכך. ובעיקר: אין הוא מוֹרִיץ לַאזָארוּס, הפילוסוף היהודי, שדווקא באותה שנה עצמה פרסם בברלין את ״עמדתנו״ (*Unser Standpunkt*) נגד טְרַייטְשְׁקֶה — דֶּלִיטְשׁ מזכיר את לַאזָארוּס בנפרד ובשמו המלא במהדורה השביעית, ואלה שני אנשים. בדפוס שלפנינו השם נקוד Lazár; במהדורה השביעית הוא נדפס Lazar.
בֶּסְטְמַן (Beſtmann) — הוּגוֹ יוֹהַנֶּס בֶּסְטְמַן (1854–1925), תאולוג לותרני, מרצה בְּאֶרְלַנְגֶן משנת 1877 ואחר כך בהאלֶה. ״תולדות המוסר הנוצרי״ (*Geschichte der christlichen Sitte*) יצא בשני כרכים בנֶרְדְלִינְגֶן, הראשון ב־1880 והשני ב־1885; ביקורתו החריפה של אדולף פון הַרְנַק על הכרך הראשון היא שחסמה את דרכו לקתדרה. דֶּלִיטְשׁ קורא לספרו ״עתיר רוח וידע״ אף שבֶּסְטְמַן מביא בו את מאמר רבא כתיקון לחיבורו שלו — ויכוח קולגיאלי בתוך המחנה הלותרני עצמו, לא פולמוס.
חיבורי על חיי בעלי המלאכה היהודים בימי ישוע (meiner Schrift über das jüdiſche Handwerkerleben zur Zeit Jeſu) — ספרו של דֶּלִיטְשׁ עצמו: *Jüdisches Handwerkerleben zur Zeit Jesu*, שראה אור לראשונה ב־1868 ובמהדורה שלישית ב־1879 — תיאור אוהד של חיי האומן היהודי בימי הבית השני, ובכללו הראיה שרבים מחכמי המשנה התפרנסו ממלאכת כפיים. כאן הוא מגן עליו: מאמר רבא ביבמות סג ע״א, המשבח את המסחר על פני עבודת האדמה, אינו סותר את התמונה, שכן התלמוד ברובו ממליץ דווקא על המלאכה.
ד״ר גִּדְעוֹן בְּרֶכֶר (ein jüdiſcher Arzt Dr. Gideon Brecher) — גִּדְעוֹן בְּרֶכֶר (1797–1873), רופא בפְּרוֹסְנִיץ שבמורביה (פְּרוֹסְטְיֵיוֹב) ומאנשי ההשכלה שם — היהודי הראשון בעירו שלמד רפואה. ״הטרנסצנדנטלי, המאגיה ודרכי ריפוי מאגיות בתלמוד״ (וינה 1850) היה עבודת הדוקטור שלו באֶרְלַנְגֶן, והמחקר הממצה הראשון על המאגיה שבספרות חז״ל. עוד כתב פירוש לכוזרי (פראג 1838–1840), שעליו התכתב עם שד״ל, ומונוגרפיה על המילה (1845) שההקדמה לה מאת הרב פַאסֶל מִפְּרוֹסְנִיץ — הוא שבערך הסמוך — ונספח לה מאת אחיינו, מוֹרִיץ שְׁטַיינְשְׁנַיידֶר. וזה המהלך, כמו אצל פַאסֶל ולֶעף: מה שרוֹהְלִינְג מנופף בו כתגלית מסתורית נערם ונמנה שלושים שנה קודם לכן, בגרמנית ובגלוי, בידי רופא יהודי. ושים לב למה שדֶּלִיטְשׁ עושה מיד אחר כך — מציב באותה שורה עם התלמוד את הספרים החיצוניים שמסביב לברית החדשה. הודאה חלקית, אך הודאה.
לֵאוֹפּוֹלְד לֶעף (Leopold Löw) — לֵאוֹפּוֹלְד לֶעף (1811–1875), רבה של סֶגֶד שבהונגריה ומאבות חכמת ישראל שם, עורך כתב העת *Ben Chananja*. ״תקופות החיים בספרות היהודית״ (*Die Lebensalter in der jüdischen Literatur*, 1875) יצא בשנת מותו, ומכאן ״המנוח״ שבלשון דֶּלִיטְשׁ. שים לב למהלך: כדי להפריך את רוֹהְלִינְג בעניין קטינה, דֶּלִיטְשׁ מפנה את הקורא הנוצרי אל מחקרו של רב — היינו אל מדע היהדות עצמו, ולא אל אַייזֶנְמֶנְגֶר.
הקטעים המצוטטים (Die angezogenen Stellen) — רוֹהְלִינְג אינו נוקב בהם, ואלה הם: מגילה יג ע״ב ובבא בתרא קכג ע״א, שני מקומות המספרים אותו מעשה. רחל אומרת ליעקב שאביה רמאי ולא יוכל לו, והוא משיב ״אחיו אנא ברמאות״; היא שואלת ״ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא?״ והוא עונה בפסוק ״עם נבר תתבר ועם עקש תתפל״. כלומר הפסוק בא בפי יעקב, כהצדקה למעשה שנעשה כבר, ולא כהלכה הפוסקת שמותר לרמות — וזה בדיוק מה שדֶּלִיטְשׁ אומר כאן.
איגוד הקהילות היהודיות־גרמניות (der deutſch-iſraelitiſche Gemeindebund) — ה־Deutsch-Israelitischer Gemeindebund, ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה, שנוסד בלייפציג ב־1869 ופעל לענייני צדקה, חינוך והגנה על זכויות. הצהרתו משנת 1879 בגנות הנשך נמסרה בעיצומו של גל ההסתה של ״תנועת ברלין״, ודֶּלִיטְשׁ מביא אותה כעדות מוסמכת של היהדות המאורגנת על עצמה.
גּוֹלְגּוֹתָא (Golgatha) — גֻּלְגָּלְתָּא בארמית, ״מקום הגולגולת״ — הגבעה שמחוץ לירושלים שבה נצלב ישוע (מתי כז, לג; מרקוס טו, כב; יוחנן יט, יז); בלטינית *Calvaria*. ״קורבן גולגותא״ הוא מותו המכפר. טענת דֶּלִיטְשׁ עוקצנית: אם כל חידושה של הנצרות הוא התנאי שהמחילה תלויה בהשבת הגזלה — אמת מוסרית שהמשנה ביומא אומרת אותה במפורש — לא היה צורך בצליבה כדי ללמדה.
רְפָאֵל פִירְסְטֶנְטַל (Raphael Fürſtenthal) — יעקב רְפָאֵל פִירְסְטֶנְטַל (גְלוֹגָאוּ 1781 – בְּרֶסְלַאוּ 1855), משורר, מתרגם וסופר עברי. תרגם לגרמנית את סידור התפילה ואת המחזור, את ״מורה נבוכים״ ואת ״חובות הלבבות״, וחיבר פירוש עברי רחב על המקרא. ההערה שדֶּלִיטְשׁ מביא כאן היא מן הביאור שצירף לתרגומיו — פרשן יהודי בן המאה התשע־עשרה, שוב לא אַייזֶנְמֶנְגֶר.
קַרְל אַנְטוֹן מֵהֶלְמְשְׁטֶט (der judenchriſtliche Helmſtädter Profeſſor Carl Anton) — שמו מלידה מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹן כֹּהֵן (מִיטָאוּ שבקוּרְלַנְד, 1722), תלמידו שבע שנים של רבי יהונתן אייבשיץ בפראג; נטבל בווֹלְפֶנְבִּיטֶל ב־1748 בשם קַרְל אַנְטוֹן ומונה פרופסור לעברית בהֶלְמְשְׁטֶט. ספרו משנת 1756 על שבועת היהודים בא להצדיקם דווקא כנגד אַייזֶנְמֶנְגֶר. בזה כל העניין: דֶּלִיטְשׁ מעמיד מומר מן המאה השמונה־עשרה, שהשתמש בידיעותיו כדי להגן, מול המומרים שרוֹהְלִינְג שואב מהם — ובשורה הבאה הוא קורא להם ״ספחת לכנסייה״.
יוֹהַאנִיס שְׁמִידְט (Johannis Schmidt) — יוֹהַן שְׁמִידְט, *Feuriger Drachen-Gifft und wütiger Ottern-Gall* (לִיבֶּק 1682) — כתב שטנה שאין בו חסר מכל עלילות הדם, חילול הלחם הקדוש וקשרי הרופאים היהודים. הכותרת עצמה לקוחה מן המקרא: דברים לב, לג בתרגום לותר, ״חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר״ — פסוק שנאמר על סדום, והוסב כאן על היהודים. קַרְל אַנְטוֹן מצטט את הכותרת כדי לומר שדי בה כדי להעיד על הספר.
פַּפִּיאַס, בישוף הִייֶרַאפּוֹלִיס (Papias, Biſchof von Hieropolis) — פַּפִּיאַס מהִייֶרַאפּוֹלִיס שבפְרִיגְיָה (בערך 60–130), מאבות הכנסייה הקדומים, מחבר ״ביאור דברי האדון״ בחמישה ספרים ששרד רק בציטוטים אצל אִירֵנֵאוּס ואֶוּסֶבְיוּס. תיאור הגפן בעלת עשרת אלפים הזמורות מובא אצל אִירֵנֵאוּס (*נגד המינים* ה, לג), ופַּפִּיאַס תולה אותו במסורת ששמע מזקנים ששמעו את יוחנן — כלומר מתלמידיו הישירים של ישוע. וזו כל טענת דֶּלִיטְשׁ: אותו דמיון אלף־שנתי שרוֹהְלִינְג מלעיג עליו בתלמוד עומד גם בפי אב כנסייה, ובסמכות שליחית.
מפרש מימי הביניים (eines mittelalterlichen Auslegers) — דֶּלִיטְשׁ אינו נוקב בשמו. רוֹהְלִינְג מפנה בהערת השוליים שלו לתוספות ליבמות צד ע״ב, אך הלשון עצמה נמצאת ברש״י ליבמות צז ע״ב: ״וגר אין לו שאר האב, דרחמנא אפקריה כזרע בהמה, שנאמר וזרמת סוסים זרמתם״ (יחזקאל כג, כ). כלומר קביעה משפטית־ייחוסית על ביטול האבהות המשפטית של גר, ולא גנאי לגוי — וממילא לא ״התלמוד אומר״, אלא מפרש שחי כאלף שנה אחריו.
הרב פַאסֶל מִפְּרוֹסְנִיץ (der Proßnitzer Rabbiner Faſſel) — הִירְשׁ בֶּר פַאסֶל (1802–1883), רבה של פְּרוֹסְנִיץ שבמורביה (פְּרוֹסְטְיֵיוֹב) ואחר כך של נַגְ׳קָנִיז׳ָה, מחלוצי המחקר של המשפט העברי. ״תורת המידות והמשפט התלמודית״ (*Die talmudische Tugend- und Rechtslehre*, 1848) הוא ספרו. דֶּלִיטְשׁ מביא אותו ואת הוֹלְדְהַיים כדי להראות שהיהודים עצמם דחו את האמירות הקשות שבתלמוד, ובגלוי — הרבה לפני שרוֹהְלִינְג ״גילה״ אותן.
שמואל הוֹלְדְהַיים (Samuel Holdheim) — שְׁמוּאֵל הוֹלְדְהַיים (1806–1860), רבה של קהילת הרפורמה בברלין והרדיקלי שבמנהיגי התנועה: ביטל את השבת ליום ראשון ושלל את תוקפו המחייב של החוק הלאומי־טקסי. ״חוקי הטקס במלכות המשיח״ (*Das Ceremonialgesetz im Messiasreich*, 1845) הוא החיבור שדֶּלִיטְשׁ קורא לו ״ראוי לציון״ ושבו, כלשונו, מונח הגרזן על השורש: מה שנוגע ליחס שבין אדם לאלוהיו נצחי, ומה שנוגע למדינה הישראלית עבר זמנו.
סָּרָקֵנִי (Saracene) — ״סָרָקֵנִים״ הוא שמם של הערבים בפי הנוצרים בימי הביניים. בירושלמי האיש הוא ״סירקאי״, וזה אכן פירושו; דֶּלִיטְשׁ מוסר את המילה כמות שהיא. שים לב לאנכרוניזם שבמעשה עצמו: שמעון בן שטח חי במאה הראשונה לפני הספירה, וסוחר סָרָקֵנִי בסיפור על אודותיו הוא סימן לגילו של הנוסח, לא של המעשה.
הַטּוֹנְסוּרָה (Tonſur) — גילוח עגול בקודקוד ראשו של איש כמורה קתולי, אות מעמדו. מכאן הכינוי היהודי לכומר — גַּלָּח, שדֶּלִיטְשׁ מוסר בגרמנית *galûach* — וזו ראייתו: הכינוי הזה אינו מצוי בתלמוד כלל, ולכן הקטע שרוֹהְלִינְג מייחס לתלמוד אינו תלמודי אלא מדברי בעלי התוספות שאחריו.
מקובל מִקְּרָקוֹב (eines im J. 1603 verſtorbenen Krakauer Kabbaliſten) — דֶּלִיטְשׁ אינו נוקב בשמו, ואף לא עלה בידינו לזהותו. העיקר בטענתו הוא התאריך: רעיון פרטי של מקובל שמת בשנת 1603 צעיר מן התלמוד באלף שנה ויותר, ולכן ״התלמוד אומר״ שבפי רוֹהְלִינְג כוזב מעיקרו — אותו מהלך עצמו שעשה בעניין ״פירוש לחומש משנת 1522״. על המלאך מ״י עצמו ועל האסמכתה שהוסיף דֶּלִיטְשׁ במהדורה השביעית ראו הערך ״המלאך מי״.
מערכת התאולוגיה של בית הכנסת הקדום (in Weber's Syſtem der altſynagogalen Theologie) — פֶרְדִינַנְד וִילְהֶלְם וֶבֶּר (1836–1879), כומר לותרני בבוואריה שפנה לחקר היהדות בהשפעת דֶּלִיטְשׁ בימי לימודיו בְּאֶרְלַנְגֶן. ספרו *System der altsynagogalen palästinischen Theologie aus Targum, Midrasch und Talmud* — הניסיון הראשון, כלשון מוציאיו, לסדר את עולם המושגים הדתי של חכמי המשנה והתלמוד כשיטה אחת — יצא לאור לאחר מותו, בלַייפְּצִיג 1880, בהוצאת דִירְפְלִינְג וּפְרַנְקֶה, היא ההוצאה שהוציאה גם את הקונטרס שלפנינו; ועל שערו נדפס: ״לאחר מות המחבר, בעריכת פְרַנְץ דֶּלִיטְשׁ וְגֵאוֹרְג שְׁנֶדֶרְמַן״. כלומר הראיה שדֶּלִיטְשׁ מביא כאן — שאין לגלגול הנשמות זכר בתאולוגיה של בית הכנסת הקדום — לקוחה מספר שהוא עצמו הביא לדפוס ופתח בהקדמה. ומן הצד האחר: הספר עצמו נעשה כעבור דור מושא ביקורת, משהראה ג׳וֹרְג׳ פוּט מוּר (1921) שוֶבֶּר סידר את מקורות חז״ל בסכימה של דוגמטיקה נוצרית שאינה שלהם.
אַוגוּסְט פַבִּיוּס (der franzöſiſche Rabbi Auguſt Fabius) — מעבר למה שנאמר כאן — רב צרפתי, דרשה מ־5 בספטמבר 1842, נדפסה בְּלִיּוֹן — לא עלה בידינו לזהותו, וגם דֶּלִיטְשׁ אינו יודע עליו יותר. העיקר הוא ההיסק: מדרשה אחת של איש אחד לפני ארבעים שנה עושה רוֹהְלִינְג כלל על מה ש״מותר לישראלי בארצות נוצריות״. ״זרע התקווה״ (*Saat auf Hoffnung*) שדֶּלִיטְשׁ מפנה אליו הוא כתב העת שהוא עצמו ייסד וערך, ביטאון ״המכון ליהדות״ שלו — כלומר הוא כבר חשף שם את הדרשה הזאת בעצמו, שנתיים קודם לכן.
בקטעים שהצנזורה השמיטה (in den von der Cenſur unterdrückten Stellen) — והרי הם, כסדר שדֶּלִיטְשׁ מונה אותם. הלידה שלא מנישואין: שבת קד ע״ב וסנהדרין סז ע״א — ״בן סטדא? בן פנדירא הוא!״ התלמיד שדחפו רבו בשתי ידיים: סנהדרין קז ע״ב, ושם המעשה כולו — בריחתו של יהושע בן פרחיה לאלכסנדריה של מצרים מפני ינאי המלך, השיבה, והנידוי — ובמקבילה קצרה סוטה מז ע״א. הכשפים שהביא ממצרים: שבת קד ע״ב, בברייתה שבשם רבי אליעזר — ״והלא בן סטדא הוציא כשפים ממצרים בסריטה שעל בשרו?״ — וכן סנהדרין מג ע״א, ״על שכישף והסית והדיח את ישראל״. התלייה בלוד בערב הפסח: סנהדרין סז ע״א, ״וכן עשו לבן סטדא בלוד, ותלאוהו בערב הפסח״, וסנהדרין מג ע״א. ומרים קולעת שיער הנשים: באותם שני הדפים עצמם, ואילו בחגיגה ד ע״ב — ״מרים מגדלא שיער נשייא״, שמלאך המוות נטל אותה בטעות — היא עומדת בפני עצמה ואין לה זיקה לישוע; מכאן אי־הוודאות שדֶּלִיטְשׁ מודה בה. את כולם מחקו הצנזורים מדפוסי הש״ס מבאזל (1578–1581) ואילך, ובכללם וילנה, ואספו אותם לימים בקונטרסי ״חסרונות הש״ס״ — ראו הערך ״מַּרְקוּס מוֹרִינוּס״. הקישור מוליך לסנהדרין קז ע״ב בספריא, שנוסחה מלא.
לוּדְוִויג קוֹמְפֶּרְט וְאֶמִיל פְרַנְצוֹס (die Novellen von Ludwig Kompert und Emil Franzos) — לֵאוֹפּוֹלְד קוֹמְפֶּרְט (1822–1886), סופר יהודי־בוהמי שספרו *Aus dem Ghetto* (1848) פתח את ז׳אנר סיפורי הגטו בגרמנית; וקַרְל אֶמִיל פְרַנְצוֹס (1848–1904), מחבר *״יהודי בַּרְנוֹב״* ו*״מחצית אסיה״*, שתיאר את יהדות גליציה ובוקובינה. דֶּלִיטְשׁ כותב ״לוּדְוִויג״ — שמו של קוֹמְפֶּרְט היה לֵאוֹפּוֹלְד. שים לב לטיב הראיה: כנגד קטעי תלמוד מן המאה החמישית הוא מפנה את רוֹהְלִינְג לספרות יפה בת ימיו, כעדות למה שיהודי משכיל בן הזמן באמת חושב.
בּוֹדֶנְשַׁץ (Bodenſchatz' Verfaſſung der heutigen Juden) — יוֹהַן כְּרִיסְטוֹף גֵאוֹרְג בּוֹדֶנְשַׁץ (1717–1797), כומר לותרני, מחבר *Kirchliche Verfassung der heutigen Juden* (אֶרְלַנְגֶן 1748–1749) — תיאור מאויר ומפורט של מנהגי היהודים בני זמנו, שהיה לספר עיון נפוץ בקרב נוצרים. אין הוא כתב שטנה, אך רוֹהְלִינְג שואב ממנו: קטע מ*ילקוט חדש*, שליקטו מחבר אלמוני מספרות הזוהר ונדפס בְּלוּבְּלִין ב־1648, שֶׁבּוֹדֶנְשַׁץ הוסיף עליו מדעתו ״שכל מורי היהדות מסכימים עמו״ — ומכאן ה״כל מורי היהדות״ שבפי רוֹהְלִינְג.
תֵּאוֹפְרַסְטוּס פָּרָצֶלְסוּס (Theophraſtus Paracelſus) — פִילִיפּוּס תֵּאוֹפְרַסְטוּס בּוֹמְבַּסְטוּס פוֹן הוֹהֶנְהַיים (1493–1541), רופא ואלכימאי שווייצרי, מאבות הרפואה החדשה — וכתביו מלאים אסטרולוגיה, קבלה נוצרית ומאגיה. וזו ההשוואה: נוצרי היה, וספריו נדפסו בארצות נוצריות, ואיש אינו מעלה על הדעת לחייב את הכנסייה במה שכתוב בהם. כך גם *ילקוט חדש*: ספר עממי אלמוני מלובלין 1648 אינו ״כל מורי היהדות״.
וִיזְנֶר (der Nachoder Kreisrabbiner Wiesner) — יוֹנָה וִיזְנֶר, רב המחוז של נָאכוֹד שבבוהמיה, מחבר *Der Bann in seiner geschichtlichen Entwickelung auf dem Boden des Judenthums* (1864) — המונוגרפיה ההיסטורית על החרם, ובה גם נוסח החרם שהוטל על שְׁפִּינוֹזָה באמסטרדם. טענת דֶּלִיטְשׁ אינה שהחרם לא היה, אלא שקיים מחקר יהודי זמין בן שבע־עשרה שנה — ורוֹהְלִינְג מתעלם ממנו ומגיש במקומו נוסח מפוברק מכתב יד שהביא בּוּקְסְטוֹרְף.
ובנסיבות מסוימות אף אעשה זאת (und werde es unter Umſtänden auch thun) — והוא אכן עשה זאת. עוד באותה שנה, במהדורה השביעית, יצא הספר כ״שלמות בת שלושה חלקים״, וחלקה השני — ״המשך הארת ׳היהודי התלמודי׳״ — הוא בדיוק אותה ״סדרה שנייה באותו היקף״ שהובטחה כאן, מלאכה אחת עם זו שלפנינו על טענות שהחלק הראשון לא הגיע אליהן. ובשנת 1883 נוספו עוד שתי חוברות פולמוס. ראו הקדמת המהדורה.
ספר חסידים (Sefer chasidim (Buch der Frommen)) — ספרם של חסידי אשכנז, מיוחס לרבי יהודה החסיד מרֶגֶנְסְבּוּרְג (מת 1217). דֶּלִיטְשׁ אינו נוקב בסימנים, וגם אין לו צורך: מה שהוא מביא כאן אינו קטע רצוף אלא לקט שערך בעצמו מסימנים מפוזרים, כדרך שערך את כל המבחר שבאחרית הדבר. הכוונה ניכרת מן הבחירה — כל הסימנים שלוקטו עוסקים ביושר כלפי הלא־יהודי דווקא, והם מצויים בספר מסורתני ואדוק, לא בחיבור פילוסופי, כדבריו במפורש בפתח הרשימה.
הָרוֹקֵחַ (ſeinem Buche Rokeach) — ספרו של רבי אלעזר בן יהודה מִווֹרְמְס (מת 1238), מאחרוני חסידי אשכנז — ספר הלכה שראשיתו ״הלכות חסידות״, והקטע שכאן לקוח משם. ״רוקח״ בגימטרייה כשמו, אלעזר. שים לב: מכל ארבעת הספרים שברשימה זה היחיד שאינו מצוי במאגר ספריא, ומשום כך הקישור שכאן אינו מוליך לטקסט מוקלד אלא לסריקת מהדורת לְבוֹב תרי״ט (1859) באתר היברובוקס.
ספר המצוות (Sefer mizwoth (Buch der Gebote)) — הוא ״ספר מצוות גדול״ (סמ״ג) לרבי משה בן יעקב מִקּוּסִי, שנשלם בשנות הארבעים של המאה השלוש־עשרה. משה מקוצי סבב בקהילות ספרד ופרובנס ודרש בהן, ובדרשותיו הוכיח את השומעים דווקא על גזל הגוי ועל השקר כלפיו — כי בהם חילול השם. האמירה שדֶּלִיטְשׁ מביא כאן היא מאותה תוכחה, ולא הערת אגב.
ספר החינוך (Sefer ha-chinnuch (Buch des Unterrichts)) — ספר תרי״ג המצוות לפי סדר פרשיות התורה, שנכתב בקטלוניה בשלהי המאה השלוש־עשרה, והמחבר מפנה אותו בהקדמתו אל בנו. את שמו לא חתם — ומכאן ״יהודי מאראגון״ שבפי דֶּלִיטְשׁ; המסורת ייחסה את הספר לרבי אהרן הלוי מברצלונה, ויש חולקים.
באגדה הערבית (der arabiſchen Sage) — הסוגריים המרובעים הם של דֶּלִיטְשׁ עצמו, וזו הערתו: המעשה בכלב המת — ״כמה לבנות שיניו״ — מוכר היטב מן הספרות הערבית, ושם גיבורו הוא עִיסָא אִבְּן מַרְיַם, הוא ישוע שבקוראן. בַּחְיֵי כתב בערבית בספרד המוסלמית וקלט את המעשה מן הסביבה שבה חי, מוסר אותו כ״אחד מן החסידים״ בלא שם. כלומר: המשל שמביא בעל ״חובות הלבבות״ ללמד גנות לשון הרע הוא, במקורו, משל של ישוע — ובזה עוקצה של ההערה, שהרי כל טענת רוֹהְלִינְג היא שהיהודי אינו יכול לומר על ישוע דבר טוב.
רבנו אשר בן יחיאל (Aſcher b. Jechiel (geſt. 1327), ein Deutſcher, in ſeinem Teſtament) — הוא הרא״ש (בערך 1250–1327), מגדולי הפוסקים: תלמידו של מהר״ם מֵרוֹטֶנְבּוּרְג, שברח מאשכנז אחרי מאסר רבו ומצא מקלט בְּטוֹלֶדוֹ, ושם עמד בראש הקהילה עד מותו. ״צוואתו״ היא ״אורחות חיים להרא״ש״ — אזהרות מוסר קצרות, מחולקות לימי השבוע כדי שייקראו מדי שבוע, ונדפסות בסידורים. גם כאן ניכרת ידו הבוררת של דֶּלִיטְשׁ: ״הקדם שלום לכל אדם בלי הבדל אמונה״ הוא ״אל תתעצל להקדים שלום לכל אדם, ואפילו לנכרי, מפני דרכי שלום״ (סימן קל״א), ו״הוקר תודה לכל מי שעזר לך להשיג את לחמך״ הוא ״אל תהי כפוי טובה, וכבד כל מי שפתח לך פתח לבקש די ספוקך״ (סימן קכ״ט). ומה שדֶּלִיטְשׁ טורח לציין — ״יליד גרמניה״ — הוא עיקר הטענה: המוסר הזה יצא מאשכנז עצמה, מפיו של מי שאשכנז אילצה אותו לברוח ממנה.
ספר המידות מן המאה החמש־עשרה (Das Sefer hamiddoth (Buch der Sitten) aus dem 15. Jahrh.) — הוא ״ארחות צדיקים״, ספר מוסר אשכנזי אלמוני מן המאה החמש־עשרה, שנדפס לראשונה בְּאִיזְנִי (1542) ביידיש בשם ״ספר המידות״ — ומכאן השם שנוקב בו דֶּלִיטְשׁ. הקטע הוא שער האכזריות שבו, ולשונו שם: ״ועבדו הכנעני מותר לעבוד בו בפרך; אף על פי כן מדת חסידות היא להיות רחמן, ולא יכביד עול עליו ולא יבזהו, לא ביד ולא בדברים... וידבר עמו בנחת אף בשעת מריבה, וישמע בטענותיו״ — מילה במילה כתרגום שלפנינו.
מחקרים בתולדות ישראל ובספרותו (Zur Geſchichte und Literatur) — ספרו של לֵאוֹפּוֹלְד צוּנְץ (ברלין 1845), מיסודות מדע היהדות. השם העברי הוא זה שנקבע לו בפרויקט אבן תיבון, המתרגם את הספר במלואו, ולא התרגום המילולי ״לתולדות ולספרות״: ״מחקרים״ מוסר את אופיו כאסופת מחקרים ואת ה־zur כתרומה לתחומי עיון, ו״ישראל וספרותו״ מפרש את הנושא היהודי המשתמע בגרמנית. דֶּלִיטְשׁ מפנה לעמ׳ 373 ואילך — הרשימה שבה ליקט צוּנְץ את הקולות המחמירים ואת הסובלניים כאחד.
הנואמים הברלינאים (die Berliner Sprecher in den Reichshallen) — שתי אספות המוניות של ״תנועת ברלין״: ברַייכְסְהָאלֶן, אולם האספות הגדול של העיר, ב־17 בדצמבר 1880, ובסלון של פִיבִּיג ב־13 בינואר 1881 — בעיצומה של מערכת ״עצומת האנטישמים״, שנחתמה באותם חודשים עצמם. מה שדֶּלִיטְשׁ מוקיע אינו הדעה אלא הדרך: להביא את ״היהודי התלמודי״ אל קהל שאין בידו שום אמצעי לבדוק אותו, ולהקריא מתוכו. בעמ׳ 99 שבמהדורה השישית, מוסיף הוא, נטענת גם עלילת הדם.
בסביבות 1181 (Um 1181) — התאריך משובש, והמעשה אינו של המאה השתים־עשרה אלא של החמש־עשרה. כל פרטיו — שלושה נערים נוצרים שעלו על הקרח וטבעו, הטענה שיהודים הרגום כדי להשתמש בדמם בפסח, בצדה עלילת לחם הקודש שנגנב באֶנְס ונמכר ליהודי, ולבסוף המוקד — עומדים יחד בפרשה אחת: ״גזירת וינה״. ב־23 במאי 1420 ציווה הדוכס אַלְבְּרֶכְט החמישי לאסור את יהודי אוסטריה כולם, וב־12 במרס 1421 פורסם גזר הדין ששרף את הנותרים בחיים. כך הם מסודרים, זה אחר זה, בספרו של גֶרְשׁוֹן ווֹלְף ״תולדות היהודים בווינה (1156–1876)״, שיצא בווינה ב־1876 — חמש שנים לפני הקונטרס שלפנינו. ואשר לשנת 1181: קהילת וינה של המאה השתים־עשרה הייתה זעירה — היהודים נזכרים בעיר לראשונה ב־1156, ורק ב־1196 פגעו בהם נוסעי הצלב — ושריפה של שלוש מאות איש שם באותן שנים אינה אפשרית. במהדורה השביעית נשאר התאריך כמות שהוא, ולכן נשאר גם כאן. מה שדֶּלִיטְשׁ בא להראות — כיצד נבנית עלילת דם משלושה עדים הנמצאים כהרף עין — אינו נפגע מן השיבוש.
באמצעות חיטוט חצוף בדמי ובמוצאי (mittelſt einer frechen Beſchnüffelung meines Blutes) — כלומר הטענה שדֶּלִיטְשׁ יהודי במוצאו, ומשום כך אין הגנתו על התלמוד אלא משוא פנים. השמועה נסמכה על פרט ביוגרפי אמיתי: דֶּלִיטְשׁ נולד למשפחה דלה בלַייפְּצִיג, ומי שאיפשר לו בית ספר ואוניברסיטה היה לֵוִוי הִירְשׁ, סוחר ספרים עתיקים יהודי שגר באותו בית עצמו והיה מקורב למשפחה — ״מיטיבי מנעוריי״ קורא לו דֶּלִיטְשׁ; ואף שמותיו הפרטיים באו לו מסנדק ושמו פְרַנְץ יוּלְיוּס הִירְשׁ, כרשום בפנקס הטבילה של כנסיית ניקולאי. מכאן ואילך אמרו: לֵוִוי הִירְשׁ היה סנדקו, ואולי אביו ממש. דֶּלִיטְשׁ הכחיש זאת תמיד. במהדורה השביעית תלה כאן הערה: רוֹהְלִינְג מוסיף ועושה לו זאת (חוברת התשובה, עמ׳ 154), ובעמ׳ 70 שם הוא עושה גם את קַרְל גּוּצְקוֹב ליהודי — דבר שגוּצְקוֹב עצמו לא ידע עליו, כעדות ספר זיכרונותיו ״מימי הנעורים״ (1852) — ואילו אוֹיגֶן דִּיהְרִינְג עשה כן באותה שנה עצמה לְלֶסִינְג, ב״הערכת היתר של לסינג״ (1881, עמ׳ 83). זו התבנית: מי שמדבר בזכות היהודים, טוהר דמו נבדק.
בֶּרְנַרְד מִקְלֶרְבּוֹ (Bernhards von Clairvaux) — בשנת 1146, ערב מסע הצלב השני, הסתובב נזיר בשם רוּדוֹלְף (רָדוּלְף) בערי הריין והטיף להרוג את היהודים תחילה. בֶּרְנַרְד מִקְלֶרְבּוֹ (1090–1153), גדול אנשי הכנסייה בדורו, יצא לגרמניה, עמד מולו בְּמַגֶנְצָה, השתיקו והחזירו למנזרו. בזה חותם דֶּלִיטְשׁ את ספרו: לא בשר ודם קובע את עמדתו — כלומר לא הרינון על מוצאו שהפיץ עליו העיתון — אלא הדגם של נוצרי שעמד מול מטיף רצח.
בּוּקְסְטוֹרְף הזקן וְוַגֶנְזַייל (Buxtorf dem Aelteren und Wagenſeil) — יוֹהַנֶּס בּוּקְסְטוֹרְף הזקן (1564–1629), פרופסור לעברית בְּבָזֶל ומחבר ״בית הכנסת היהודי״ והמילון הארמי־תלמודי־רבני — הוא ״מילונו התלמודי״ שדֶּלִיטְשׁ מזכיר בפרק ז׳; ויוֹהַן כְּרִיסְטוֹף וַגֶנְזַייל (1633–1705) מאַלְטְדוֹרְף, שבספרו *Tela ignea Satanae* (1681) הדפיס כתבי פולמוס יהודיים נגד הנצרות בצירוף תשובות. שניהם נוצרים ולא אוהדי יהדות, ובכל זאת עבדו במקורות עצמם — וזו נקודתו של דֶּלִיטְשׁ: מאז ימיהם משמש התלמוד מכרה לידיעת קדמוניות ישראל, ואילו רוֹהְלִינְג נוהג כאילו לא נכתבו.
כְּלַייטְפוּט וְשֶׁטְגֶן (wie Lightfoot und Schöttgen) — ג׳וֹן לַייטְפוּט (1602–1675), חוקר עברית אנגלי, ו־כְּרִיסְטְיָאן שֶׁטְגֶן (1687–1751) הסקסוני — שניהם חיברו ״שעות עבריות ותלמודיות״ (*Horae Hebraicae et Talmudicae*), פירושים לברית החדשה מתוך ספרות חז״ל. הם המופת שדֶּלִיטְשׁ מציב: חוקרים נוצרים שקראו בתלמוד כדי להבין את עולמו של ישוע, לא כדי ללקט ממנו כתב אישום.
מַּרְקוּס מוֹרִינוּס (Marcus Morinus) — מַרְקוֹ מַרִינִי מִבְּרֶשָׁה (1541–1594), חוקר עברית איטלקי ומצנזר מטעם האפיפיור, שעל פיו נערכה הגהת התלמוד לאחר ועידת טְרֶנְט. הטענה שבפי דֶּלִיטְשׁ היא טענת סתירה פנימית: כנסייתו של רוֹהְלִינְג עצמה התירה להדפיס את התלמוד לאחר שטוהר, וציינה שמעתה אפשר לקרוא בו לא רק בלא פגיעה באמונה אלא אף לתועלת — ואילו רוֹהְלִינְג מוצא באותו ספר כתב־היתר לרצח ולשבועת שקר.
צוּנְץ, רַפַּפּוֹרְט, לוּצַאטּוֹ וּשְׁטַיינְשְׁנַיידֶר (Zunz, Rapoport, Luzzatto, Steinſchneider) — ארבעת מייסדי מדע היהדות: לֵאוֹפּוֹלְד צוּנְץ (1794–1886) בברלין, שלמה יהודה רַפַּפּוֹרְט (שי״ר, 1786–1867) בפראג, שמואל דוד לוּצַאטּוֹ (שד״ל, 1800–1865) בפָּדוֹבָה ומוֹרִיץ שְׁטַיינְשְׁנַיידֶר (1816–1907), אבי הביבליוגרפיה העברית. ״בסיועם של מלומדים נוצרים, שאני רשאי למנות את עצמי עמהם״ — דֶּלִיטְשׁ אינו מתנשא כאן אלא נמנה בעצמו: הטענה היא שקיים מקצוע, ורוֹהְלִינְג עומד מחוצה לו.