פתח דבר
עולם שאפשר לקרוא
בסוף מסע בן שבעה־עשר ספרים ניצב סְטְרָאבּוֹן מול העולם המיושב כולו ומביט בו כבסדר מדיני אחד. רומא מחזיקה, לדבריו, ב״חלק הטוב והידוע ביותר״ של שלוש היבשות; מלכים, ערים חופשיות, כוהנים ומושלים משובצים כולם במערכת שהיא מנהלת (גֵּאוֹגְרַפְיָה 17.3.24–25). הסיום הזה מגלה מה ביקש לעשות מן ההתחלה. גֵּאוֹגְרַפְיָה אינה רק תשובה לשאלה היכן נמצא מקום. היא ניסיון להבין כיצד ארצות, ימים, דרכים, אקלימים, משאבים, סיפורים ומשטרים מצטרפים לעולם אנושי שאפשר לתאר — ומשום כך גם למשול בו.
הקורא בן זמננו עשוי לצפות מגאוגרף למפה, לקואורדינטות או לתיאור שיטתי של פני הארץ. אצל סְטְרָאבּוֹן ימצא גם מדידות, מרחקים וקווי רוחב, אבל לצדם ימצא ויכוחים ארוכים על הוֹמֵרוֹס, מסורות על נדידות עמים, דיונים בצורות משטר, סיפורי פלא, מחלוקות על שמות מקומות ותיאורים של נמלים, מקדשים, יבולים ומכרות. המעבר החד בין כל אלה אינו סטייה מן הנושא. הוא הנושא עצמו: המקום מקבל משמעות מתוך בני האדם היושבים בו, הזיכרונות שהם קושרים אליו, הדרכים העוברות בו והכוחות המבקשים להחזיק בו.
יווני מִפּוֹנְטוֹס בעולם רומי
סְטְרָאבּוֹן, יליד אַמָאסְיָה שֶׁבְּפּוֹנְטוֹס, נולד בערך בשנת 64 לפנה״ס בעיר יוונית באסיה הקטנה שזה מקרוב עברה משלטון מלכי בית מִיתְרִידָטֵס אל תחומה של רומא. הוא קיבל חינוך יווני רחב, למד אצל מורים מן המסורת האריסטוטלית והכיר מקרוב גם את המחשבה הסטואית. הוא שהה ברומא ונסע במזרח הים התיכון; במצרים התלווה אל הנציב אֵילְיוּס גָּאלוּס והפליג עמו במעלה הנילוס. בחיבור הוא מבדיל לא פעם בין מה שראה בעצמו, מה ששמע מאנשים שפגש ומה שקרא אצל קודמיו. עם זאת, רוב העולם שהוא מתאר לא היה עולם שביקר בו. נסיעותיו העניקו לו נקודות תצפית, אך ספרייתו היא שאפשרה את המפעל כולו.
לפני גֵּאוֹגְרַפְיָה כתב סְטְרָאבּוֹן חיבור היסטורי רחב, המשך לתולדות פּוֹלִיבְּיוֹס, ששרד רק בקטעים. אובדנו מסביר תכונה בולטת של הספר שלפנינו: הגאוגרף חושב כהיסטוריון. עיר אינה רק נקודה במרחב אלא תוצאה של ייסוד, הגירה, מלחמה, חורבן ושינוי שם. נהר או רכס נעשים גבול מפני שקבוצות וממלכות השתמשו בהם כך. אפילו כשהוא מתאר אדמה, הוא שואל מי עיבד אותה, מי גבה ממנה מס ומי סלל בה דרך.
החיבור נכתב לאורך שנים ועולמו הוא עולם המעבר מן הרפובליקה הרומית לשלטון הקיסרים הראשונים. שני הספרים הראשונים מבררים מהי גאוגרפיה, מה תועלתה וכיצד יש למדוד את העולם המיושב. ספרים 3–10 מקיפים את אירופה, מן האוקיינוס האטלנטי דרך איטליה ועד ארצות יוון; ספרים 11–16 עוברים באסיה, מן הים השחור והקווקז עד הודו, פרס, סוריה, יהודה וערב; הספר השבעה־עשר חותם במצרים ובלוב. זהו סדר של הקפה ולא קטלוג אלפביתי: הקורא נע לאורך חופים, נהרות ורכסים, שב וחוצה אזורים ומרגיש כיצד ים התיכון קושר את חלקי החיבור.
גאוגרפיה כוויכוח
סְטְרָאבּוֹן פותח בקביעה שהגאוגרפיה היא מעשהו של פילוסוף (גֵּאוֹגְרַפְיָה 1.1.1). אין כוונתו לניתוק מן החיים, אלא להפך: הגאוגרף נדרש לידיעה רחבה מפני שעליו לחבר בין טבע, אדם ומדינה. תכליתה העליונה של הידיעה הזאת מעשית. היא מיועדת במיוחד למצביאים ולשליטים, הזקוקים להכרת המרחקים, הדרכים, האקלים, המשאבים ואופי האוכלוסיות שעליהן הם פועלים (גֵּאוֹגְרַפְיָה 1.1.16–18). ידיעת מקום עשויה להציל צבא; בורות גאוגרפית עשויה להביאו אל ביצה, מדבר או מצר שאין ממנו מוצא.
אבל ״מעשי״ אינו פירושו יבש. סְטְרָאבּוֹן רואה בהומרוס את מייסד הידיעה הגאוגרפית, ומקדיש חלק גדול משני הספרים הראשונים להגנתו. מבחינתו שירה יכולה לשמר ידיעות על מסעות, רוחות, עמים וקצות העולם, ובלבד שקוראים אותה בתבונה ומבחינים בין אמת, משל וקישוט. כנגד אֶרָטוֹסְתֶנֵס, הִיפַּרְכוֹס, פּוֹלִיבְּיוֹס וּפּוֹסֵידוֹנְיוֹס הוא מתווכח לעיתים בסבלנות ולעיתים בעוקצנות. הוא מצטט טענה, מפרק את הנחותיה, בודק אם היא מתאימה למרחקים או למסורת אחרת, ולבסוף משאיר לעיתים את השאלה פתוחה. לכן אפשר לקרוא את הספר גם כתיעוד של ידע בהתהוות: לא מאגר מוסכם, אלא שיחה רבת־דורות שבה ספרים אבודים ממשיכים לדבר מפיו של מי שחלק עליהם.
המתח בין בדיקה לאמונה אינו נפתר תמיד. סְטְרָאבּוֹן מסוגל לדחות סיפור מסע מפני שאינו מתקבל על הדעת, ובמקום אחר למסור פלא על דגים הנחפרים מן האדמה או על קול הנשמע מפסל. לעיתים הוא מסייג: ״אומרים״, ״מספרים״, ״אם יש להאמין״; לעיתים אמת המידה שלו היא התאמה לתפיסת הטבע, ולעיתים סמכותו של מקור. אין לקרוא את כל ידיעותיו באותה דרגת אמון. דווקא ההבדלים בין עדות ראייה, היסק, מסורת מקומית וציטוט מלומד הם מן הדברים החשובים שהספר מלמד על מלאכת הידיעה העתיקה.
המבט מן האימפריה
העולם של סְטְרָאבּוֹן הוא יווני בלשונו, בספרותו ובשאלותיו, ורומי בסדר המדיני המתרחב שבתוכו הוא מתואר. הוא אינו תועמלן פשוט של רומא: תשומת לבו נתונה לערים יווניות, למסורות מקומיות ולמחברים קדומים, והוא יודע שגם שלטון רומי משנה, הורס ומעביר אוכלוסיות. ובכל זאת, יציבותה של האימפריה מספקת לו עיקרון מארגן. דרכים נפתחות, אזורים נעשים נגישים, ומסעות צבא וסחר מביאים מידע חדש; בסוף החיבור השלטון הרומי מוצג ככוח המחבר את רוב העולם הידוע.
מכאן גם מגבלות המבט. סְטְרָאבּוֹן ממיין עמים לפי קרבתם לחיי עיר, לחוק, לחקלאות ולשלטון מסודר. הוא נוטה לראות מעבר מנוודות ליישוב ומעצמאות לשלטון רומי כתנועה אל סדר. תיאורי ״פראות״, ״שוד״ או ״אמונה תפלה״ אינם תוויות שקופות; הם שיפוטים מתוך סולם ערכים יווני־רומי, ולעיתים מתוך האינטרסים של כובשים ומנהלים. הספר חשוב לא רק בזכות המידע שהוא מוסר על עמים, אלא גם מפני שהוא חושף את הקטגוריות שבהן מרכז אימפריאלי למד לראות אותם.
יהודה בעיני סְטְרָאבּוֹן
לקורא העברי יש בספר השישה־עשר מוקד עניין מיוחד. יהודה מופיעה שם בין סוריה, פֵינִיקְיָה, ערב ומצרים, בתוך מרחב של דרכים, ממלכות חסות ומסעות רומיים. סְטְרָאבּוֹן מתאר את ירושלים, יריחו וים המלח; את מטעי התמרים והאפרסמון; את עליית החשמונאים, כיבוש פּוֹמְפֵּיוּס ושלטון הוֹרְדוֹס. בכך הוא מוסר עדות קרובה בזמן לעולם המדיני של שלהי ימי הבית השני. אבל קרבה בזמן אינה מבטיחה דיוק, והקטע אינו קול יהודי המסביר את עצמו.
הדבר ניכר במיוחד בסיפור על משה (גֵּאוֹגְרַפְיָה 16.2.35–39). סְטְרָאבּוֹן עושה אותו כוהן מצרי שדחה הן את דמויות החיות של הדת המצרית הן את האלים דמויי האדם של היוונים. משה שלו מלמד שהאלוהות אחת, מקיפה את השמים, הארץ והים, ושאין לעצב לה צלם. סְטְרָאבּוֹן משבח את ראשיתו של המשטר שייסד ואת צדקתם של יורשיו הראשונים, ואחר כך מספר סיפור של הידרדרות: כוהנים בעלי ״אמונות תפלות״ ובעלי שאיפות עריצות עיוותו, לדבריו, את המפעל הראשוני. התיאור נע אפוא בין הערכה חריגה לעבודת האל בלי דמות לבין גינוי של מצוות ומנהגים יהודיים ממשיים.
אין לזהות את משה של סְטְרָאבּוֹן עם משה שבמקרא או במסורת חז״ל. זהו משה שעוצב בתוך דיון פילוסופי יווני על האלוהות, החוק ומייסדי משטרים. סְטְרָאבּוֹן מעמיד אותו לצד מִינוֹס, לִיקוּרְגוֹס, נביאים, כוהנים ופילוסופים מעמים רבים; כך הוא מתרגם מסורת יהודית לקטגוריות שקוראיו הכירו. חוקרים נחלקו בשאלת מקורותיו המדויקים של הקטע. הצעה מרכזית מייחסת חלק ניכר ממנו לְפּוֹסֵידוֹנְיוֹס, אך גם לפי הצעה זו הנוסח שלפנינו הוא בחירתו ועריכתו של סְטְרָאבּוֹן. נכון יותר לקרוא אותו לא כמסורת עצמאית על יציאת מצרים, אלא כעדות לאופן שבו מלומד יווני בראשית הקיסרות הבין — ולעיתים לא הבין — את היהודים.
גם תיאור הארץ דורש אותה זהירות. יריחו מופיעה כמישור מושקה ועשיר, ים המלח כמקור אספלט וכזירת תופעות טבע, וירושלים כמבצר וכמקדש. סְטְרָאבּוֹן מחבר נוף, כלכלה ודת, אך הוא גם משבץ אותם בסיפור רומי של מרד, כיבוש וסידור מחדש. לקורא יהודי עשוי המפגש להיות כפול: מקומות מוכרים נראים לפתע מבחוץ, ושמות מרכזיים בזיכרון היהודי נעשים פריטים בתוך מפה רחבה הרבה יותר. הזרות הזאת היא ערכו של הקטע. היא אינה מאשרת את המסורת היהודית ואינה מפריכה אותה; היא מלמדת כיצד יהודה נראתה בתוך הגאוגרפיה המדינית והאינטלקטואלית של העולם ההלניסטי־רומי.
כיצד לקרוא את הספר
אין הכרח לקרוא את גֵּאוֹגְרַפְיָה מתחילתה ועד סופה ברצף אחד. שני הספרים הראשונים מעניקים את המפתח העיוני; אחריהם אפשר לעקוב אחר אזור, דרך, עם או שאלה. עם זאת, קריאה של חבל ארץ שלם מגלה דבר שהחיפוש אחר שם יחיד מחמיץ: סְטְרָאבּוֹן בונה רצף. נמלים מובילות לערי פנים, נהרות קושרים ארצות, ומעבר הרים מסביר מסחר או מלחמה. פרטים שנראים בתחילה כרשימה מתגלים כחלק מטיעון על התנאים המאפשרים לחברה לשגשג או לשלטון להתפשט.
כדאי לשמור בזמן הקריאה על שלוש שאלות. ראשית, מה מקור הידיעה: ראייה, שמועה, ספר או היסק? שנית, איזה עבר משמש להסברת ההווה — הוֹמֵרוֹס, מיתוס מקומי, נדידת עמים או כיבוש? ושלישית, למי מועילה החלוקה הזאת של העולם, ומי נעשה בה מרכז ומי שוליים? השאלות אינן מפחיתות מערכו של החיבור. הן מאפשרות לקרוא אותו כפי שהוא במיטבו: ניסיון עצום, ביקורתי ולא פעם סותר, להפוך עולם רב־לשוני ורב־זיכרונות לדבר שאפשר להקיף במילים.
על המהדורה העברית
התרגום שלפניכם נעשה ישירות מן הנוסח היווני של גֵּאוֹגְרַפְיָה במהדורה הביקורתית המפורטת ברשימת המקורות. חלוקת הסעיפים נשמרה, והמקור היווני מוצג לצד העברית, כדי שהקורא יוכל לעבור בין התרגום ללשונו של סְטְרָאבּוֹן. הניסוח העברי מבקש להיות קריא לעצמו ובה בעת לשמור, ככל האפשר, על ההבחנות, ההסתייגויות וחילופי המקורות שבטקסט היווני.
זוהי מהדורת עבודה. התרגום מקיף את החיבור כולו, אך עדיין לא עבר ביקורת אנושית עצמאית מלאה בידי מומחה ליוונית עתיקה. לכן במקום שבו תלוי טיעון בפרט לשוני או בנוסח מסוים, ראוי לעיין גם במקור המקביל. הניקוד העברי סלקטיבי: הוא מסייע בקריאת שמות ומונחים שאינם שקופים ומבדיל כותרים ומובאות, בלי להפוך את הפרוזה לטקסט מנוקד במלואו.
פרויקט אבן תיבון
מקורות נבחרים
Strabo. Geographica. Edited by August Meineke. Leipzig: Teubner, 1877.
Bar-Kochva, Bezalel. The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period. Berkeley: University of California Press, 2010.
Berthelot, Katell. “Poseidonios d’Apamée et les Juifs.” Journal for the Study of Judaism 34.2 (2003): 160–198.
Dueck, Daniela. Strabo of Amasia: A Greek Man of Letters in Augustan Rome. London: Routledge, 2000.
Dueck, Daniela, ed. The Routledge Companion to Strabo. London: Routledge, 2017.
Roller, Duane W. The Geography of Strabo: An English Translation, with Introduction and Notes. Cambridge: Cambridge University Press, 2014.