הקדמת המהדורה העברית
אדם כמעט בלי ביוגרפיה
סקסטוס אמפיריקוס הוא המקור השלם והרחב ביותר שהגיע לידינו להכרת הספקנות הפירונית, ובכל זאת כמעט כל מה שאפשר לומר על חייו מוטל בספק. מקובל למקמו במאה השנייה או בראשית המאה השלישית לספירה, אבל אין בידינו תאריך לידה, מקום פעילות או רצף ביוגרפי שאפשר לבססם בביטחון. מן הכתבים עולה שהיה רופא; הכינוי „אמפיריקוס” קושר אותו במסורת לאסכולה האמפירית שברפואה. אלא שגם כאן התמונה אינה פשוטה: בסוף הספר הראשון של מתווי הפירוניזם סקסטוס מבקר אמפיריציזם רפואי הקובע בהחלט שהדברים הנעלמים אינם ניתנים לתפיסה, ואומר שלמתודיקנים יש קרבה גדולה יותר לדרך הספקנית — קרבה יחסית, לא זהות (PH 1.236–241). אין אפוא להפוך את הכינוי הביוגרפי למפתח פשוט לפילוסופיה.
גם היחס בין סקסטוס ובין פירון איש אליס, שחי כחמש מאות שנה לפניו, אינו יחס שבין תלמיד ישיר למורה. סקסטוס מציג מסורת שהתחדשה והתעצבה במהלך דורות, ובייחוד לאחר אינסידמוס. הוא מכנה אותה „פירונית” מפני שלדבריו פירון ניגש אל הספקנות באופן בולט יותר מקודמיו (PH 1.7), לא מפני שכל טענה בחיבוריו נמסרה מפיו של פירון. החיבורים שלפנינו הם ניסוח מאוחר, שיטתי ורחב של דרך חקירה עתיקה.
שלושה חיבורים בשתי כותרות מסורתיות
הקורפוס השמור נמסר תחת שתי כותרות. מתווי הפירוניזם (Πυρρώνειοι ὑποτυπώσεις, בקיצור PH) הוא חיבור בן שלושה ספרים. הספר הראשון מציג את הדרך הספקנית, את תכליתה, את אופני הטיעון שלה ואת נוסחאותיה; הספר השני מפעיל אותה בעניינים הקרויים בפילוסופיה העתיקה „לוגיים”, ובהם אמת־המידה, האמת, הסימן וההוכחה; והספר השלישי עובר לענייני חקר הטבע והאתיקה.
אחד־עשר הספרים הנמסרים יחד בשם Πρὸς μαθηματικούς (בקיצור M) אינם חיבור אחד במקורם. ספרים א–ו יוצרים יחידה שלמה נגד העוסקים בתחומי לימוד: דקדקנים, רטורים, גאומטרים, אריתמטיקאים, אסטרולוגים ומוזיקאים. במהדורה זו נקראת היחידה נגד המלומדים. המילה μαθηματικοί רחבה כאן מן המילה „מתמטיקאים” בעברית בת־זמננו: עניינה בעלי הלימוד או בעלי המקצועות העיוניים, ורק שניים מששת הספרים עוסקים במתמטיקה במובן הצר.
ספרים ז–יא שייכים לחיבור אחר, המכונה במחקר נגד הדוגמטיקנים: שני ספרים נגד הלוגיקאים, שניים נגד הפיזיקאים וספר אחד נגד האתיקאים. הם מקבילים במידה רבה לספרים ב–ג של מתווי הפירוניזם ומרחיבים את הדיונים שבהם. מקובל לשער שאבד החלק שהיה עשוי להקביל לספר א, אולם אין בידינו להוכיח את היקפו או לקבוע בביטחון את סדר חיבורם של שני הנוסחים. המספור M 1–11 שימושי ומושרש, ולכן נשמר במהדורה, אך אין בו כדי למחוק את הגבול בין שני החיבורים.
ספקן הוא מי שמוסיף לחקור
המונח „ספקנות” עלול להטעות כבר בפתח הקריאה. בלשון ימינו „ספקן” עשוי להיות מי שמפקפק בטענה מסוימת, מי שסבור שאין ידיעה, או מי שהחליט מראש שלא להאמין. סקסטוס פותח בחלוקה אחרת. בחקירה אפשר, לדבריו, לטעון שהאמת נמצאה; לטעון שאין היא ניתנת לתפיסה; או להוסיף לחקור. הדוגמטיקנים משתייכים לקבוצה הראשונה, האקדמאים — כפי שסקסטוס מתאר אותם — לשנייה, והספקנים לשלישית (PH 1.1–4). σκέψις קשורה אפוא לעיון ולחקירה, ו־σκεπτικός הוא בראש ובראשונה החוקר שטרם הכריע.
משום כך הספקנות הפירונית אינה מוצגת כתורה שלפיה „אין אמת” או „אי־אפשר לדעת דבר”. קביעות כאלה עצמן היו נעשות לדוגמות. סקסטוס מתאר דרך, יכולת או מיומנות: היכולת להעמיד נראים ומושכלים זה כנגד זה כך שאף אחד מן הצדדים אינו גובר בכוח השכנוע (PH 1.8–10). גם הדברים שהוא אומר על הספקנות נאמרים, לדבריו, כדיווח על הנראה לו בזמן האמירה ולא כהכרזה שכך הם הדברים בהכרח (PH 1.4). נוסחאות ספקניות עשויות לפעול על עצמן כתרופה המסלקת לבסוף גם את עצמה (PH 1.15, 1.206–209).
מן ההנגדה אל השעיית השיפוט
המהלך הספקני היסודי נמסר בסדרה קצרה של מושגים. החוקר מעמיד דברים וטיעונים מנוגדים זה כנגד זה. כאשר הם נראים שווי־כוח (ἰσοσθένεια), כלומר כאשר אין יסוד להעדיף את האחד כראוי יותר לאמון, באה השעיית השיפוט (ἐποχή): עמידה של המחשבה שבה אין שוללים ואין מחייבים. בעקבותיה עשויה לבוא שלוות נפש (ἀταραξία), היעדר טרדה בעניינים הנתונים לדעה (PH 1.8–10).
חשוב לדייק בסדר הזה. סקסטוס אינו מציג הוכחה שלפיה השעיית השיפוט גורמת בהכרח לשלווה. הספקנים, לדבריו, יצאו לחקירה בתקווה להגיע לשלווה באמצעות הכרעה באמת; כשלא הצליחו להכריע, השעו את שיפוטם, והשלווה באה „כבמקרה”, „כצל אחר הגוף” (PH 1.12, 1.26–29). ואף זו אינה הבטחה לחיים נטולי כאב. רעב, צמא, קור ושאר היפעלויות מוסיפים לכפות את עצמם; לכל היותר מתווספת אליהם פחות טרדה שמקורה בדעה כי הם רעים מטבעם. לכן סקסטוס מצרף לשלוות הנפש „מתינות ברגש” בדברים הנכפים עלינו (PH 1.25, 1.29–30).
הנראה וחיי היום־יום
הספקן אינו מבטל את הנראה. אם הדבש ממתיק אותו, אין הוא מכחיש את המתיקות שהוא חש; החקירה נוגעת לטענה שהדבש מתוק מצד טבעו, מעבר לאופן שבו הוא נראה עכשיו (PH 1.19–20). הבחנה זו מונחת ביסוד לשונו של סקסטוס. דיווח כגון „נראה לי” אינו מסקנה על טבעו של מושא חיצוני אלא רישום של היפעלות שאינה תלויה ברצון.
כך מבקש סקסטוס להשיב גם לטענה שהספקן אינו יכול לפעול. אמת־המידה למעשה היא הנראה, והחיים מתנהלים לפי ארבעה היבטים של „שמירת אורחות החיים”: הדרכת הטבע, כגון היכולת לחוש ולחשוב; כפיית ההיפעלויות, כגון רעב וצמא; מסורת החוקים והמנהגים; ולימוד האומנויות או המקצועות (PH 1.21–24). הספקן יכול אפוא לאכול, לרפא, לדבר ולנהוג לפי מנהג המקום בלי להפוך כל פעולה לפסק דין על טבעם הנסתר של הדברים.
עד היכן מגיעה ההימנעות מדעה — האם היא שוללת רק התחייבויות עיוניות ודוגמטיות, או כל אמונה במובן רחב יותר — היא אחת המחלוקות המרכזיות בפרשנות המודרנית של סקסטוס. דבריו מאפשרים קריאות שונות, ואין הקדמה זו מכריעה ביניהן. לצורך הקריאה די להחזיק בהבחנה שסקסטוס עצמו מדגיש: הסכמה להיפעלות שהנראה כופה אינה כהסכמה לטענה על דבר נעלם (PH 1.13–15).
האופנים ואמנות הקריאה
האופנים (τρόποι) הם תבניות להעמדת ניגודים ולהגעה להשעיית השיפוט. עשרת האופנים, המיוחסים במסורת לאינסידמוס, מצביעים על הבדלים בין בעלי חיים, בני אדם, חושים, מצבים, מקומות, תערובות, כמויות, יחסים, תדירויות ומנהגים. חמשת האופנים המאוחרים יותר מרכזים את כוח הטיעון במחלוקת, בנסיגה לאינסוף, ביחסיות, בהנחה בלתי־מוכחת ובמעגליות (PH 1.35–177). סקסטוס מוסיף גם שני אופנים כלליים ושמונה אופנים נגד הסברים סיבתיים (PH 1.178–186).
אין צורך לזכור כל רשימה לפני שמתחילים לקרוא. חשוב יותר לזהות את הפעולה החוזרת: דרישה לאמת־מידה מולידה שאלה בדבר אמת־המידה של אותה אמת־מידה; הוכחה נזקקת לעקרונות שטרם הוכחו; ניסיון לעצור את הנסיגה בהנחה מעורר דרישה שווה להניח את היפוכה; ומה שנראה מוחלט מתגלה כתלוי בחוש, במצב, במוסכמה או במסגרת טיעון.
יש לקרוא את הטיעונים קריאה דיאלקטית. סקסטוס אוסף לעיתים הנחות של יריב, מעמת אסכולה אחת עם אחרת, או מציג טיעון שכוחו מוגבל לסילוק הביטחון בטענה נגדית. אין לייחס לו כאמונה כל הנחה המופיעה בפיו. מטרתו המוצהרת אינה תמיד להוכיח את השלילה, אלא להביא את הטיעונים המתחרים לשוויון־כוח. משום כך גם סתירה בין שני טיעונים סמוכים עשויה להיות כלי מכוון ולא כשל עריכתי.
נגד המלומדים — אך לא נגד הלימוד
הכותרת נגד המלומדים עלולה ליצור רושם של מתקפה כללית על השכלה. זה אינו תיאור מספיק. החיבור בוחן את יומרותיהם של תחומי לימוד מסוימים להיות מערכות עיוניות בעלות עקרונות, חלקים ותכליות הניתנים להצדקה. לעיתים סקסטוס מבחין בין שימוש מעשי במיומנות ובין ביסוסה כתורה דוגמטית; ולעיתים הוא משתמש בידיעות נרחבות בדקדוק, בשירה, במוזיקה, במתמטיקה וברפואה כדי לערער את הגדרותיהם של בעלי המקצוע עצמם. הדיון עשוי להיות חריף ולעיתים לעגני, אך אין לצמצמו לסיסמה אנטי־אינטלקטואלית.
מבחינה היסטורית יש לחיבורים ערך נוסף. סקסטוס משמר שפע של הגדרות, טיעונים, פסוקי שירה ודעות של פילוסופים וחוקרים שחיבוריהם אבדו. אין הוא עד ניטרלי: החומר נבחר וסודר לצורך עימות ספקני, ולעיתים מובא מיד שנייה. ובכל זאת, במקרים רבים אין לנו עדות מפורטת אחרת. הקריאה בו היא אפוא קריאה כפולה — במהלך ספקני ובארכיון פולמוסי של הפילוסופיה והמדעים העתיקים.
מן היוונית לעברית
המהדורה אימצה את הכותרת מתווי הפירוניזם מפני ש־ὑποτυπώσεις מציינת הצגה בקווי מתאר ולא סיכום ממצה. נגד המלומדים נבחר, כאמור, כדי שלא לצמצם את μαθηματικοί למתמטיקאים; נגד הדוגמטיקנים מבחין את ספרים ז–יא מן היחידה הראשונה. הכותרות הן הכרעות תרגום, לא טענה כי כך חולקו כל כתבי־היד או כי אין חלופות ראויות.
בגוף הטקסט נבחר „ספקן” תמורת σκεπτικός בשל טבעיותו בעברית, אך יש לקרוא אותו לאור מובנו הסקסטיאני: אדם המוסיף לחקור. ἐποχή תורגמה „השעיית השיפוט”; ἀταραξία — „שלוות נפש”; ἰσοσθένεια — „שוויון־כוח”; ו־κριτήριον — „אמת־מידה”. φαινόμενον תורגם בדרך כלל „הנראה” ולא „תופעה”, כדי שלא להטעין את סקסטוס מראש במינוח פילוסופי מאוחר. δόγμα הושאר „דוגמה” ו־δογματικός „דוגמטיקן”, מפני שהעברית „אמונה” או „דעה” רחבה מדי בהקשרים שבהם סקסטוס מבחין בין היפעלות, דעה והסכמה לדבר נעלם.
אין התאמה חד־חד־ערכית בין כל מילה יוונית למילה עברית. λόγος, למשל, עשוי להיות טיעון, דיון, הסבר או ניסוח לפי תפקידו; πάθος עשוי לציין היפעלות ולא רק רגש. עם זאת, הנוסחאות החוזרות הן חלק ממנגנון החקירה ולכן תורגמו בעקיבות ככל האפשר: οὐδὲν μᾶλλον — „לא יותר”; ὅσον ἐπὶ τῷ λόγῳ — „ככל שהדבר תלוי בטיעון”. המונחון המצורף למהדורה הוא כלי עריכה מחייב ומתעדכן, לא מילון המנתק את המילים מהקשרן.
העברית מבקשת להיות עיונית, בת־זמננו ורציפה. משפטים יווניים ארוכים נחלקו לעיתים לפי מהלך הטיעון, אך רשימות, דילמות, נסיגות ומעגלים נשמרו. חזרות מכוונות לא הוחלקו לשם גיוון סגנוני. ציטוטי שירה נשמרו כשורות; שמות והפניות מחקריות נשמרו לפי מוסכמות המהדורה. למילים שהוסיף המהדיר היווני בתוך סוגריים מזווים נשמרו סוגריים מזווים גם בעברית, כדי שהקורא לא ייחס אותן ללא סייג לטקסט שנמסר.
טקסט־האב וגבולות המהדורה
לקורפוס היווני בסיס מעורב, כולו מנוסחי נחלת הכלל. ספרים א–ו של M הולכים אחר מהדורת עמנואל בקר משנת 1842. נוסחם שוחזר מן הדפוס, וכל 757 סעיפיו נבדקו מול תמונות הסריקה. מתווי הפירוניזם וספרים ז–יא של M הולכים אחר מהדורת הרמן מוטשמן מן השנים 1912–1914, בקידוד הדיגיטלי של Open Greek and Latin / First1KGreek. גם 2,756 סעיפיו של ענף זה נבדקו מול סריקות הדפוס המקוריות, והכרעות הקולציה מתועדות בפנקס מאומת. אף על פי כן אין המהדורה מציגה את עצמה כמהדורה ביקורתית חדשה של היוונית.
האפרט הביקורתי של מוטשמן נשמר בנתוני הקורפוס לשימוש העורך, אך אינו מתורגם כחלק מן הטקסט הרציף. רשימות כותרות הפרקים שבראש ספרי מתווי הפירוניזם שייכות למסורת הטקסט; האפיגרמה שאחרי הספר השלישי נמסרה עם החיבור אך אינה מוצגת כדברי סקסטוס. עמודי בקר וטויבנר מוצגים ככלי התמצאות. יחידת הציטוט היציבה היא הסעיף הקנוני: PH 1.13, M 7.30 וכיוצא בהם.
התרגום נעשה ישירות מן היוונית, סעיף כנגד סעיף. לכל קטע מזהה קבוע וסכום ביקורת של המקור, כך ששינוי בנוסח היווני אינו יכול לעבור בשתיקה מתחת לתרגום קיים. תרגומים קודמים לשפות אחרות שימשו לבדיקת הבנה בלבד ואינם מקור לניסוח העברי. החיפוש הפתוח שנערך לקראת העבודה לא העלה תרגום עברי מלא קודם של כתבי סקסטוס; מאחר שאין חיפוש כזה שקול לקטלוג ביבליוגרפי ממצה, המהדורה אינה טוענת לראשוניות מוחלטת.
מעמד הנוסח וכיצד להשתמש בו
לכל ארבעה־עשר הספרים הושלמה טיוטה עברית ראשונה. השלמת טיוטה אינה הגהה, ובוודאי אינה ביקורת מדעית חיצונית. התרגום וההקדמה הוכנו בסיוע כלי בינה מלאכותית במסגרת מערכת בדיקות מתועדת; כל עוד לא הושלמה קריאה אנושית עצמאית בידי בעלי מומחיות ביוונית ובפילוסופיה עתיקה, הדבר מצוין במהדורה בגלוי. קוראים המסתמכים על ניסוח מסוים לצורך מחקר מתבקשים לבדוק אותו כנגד היוונית המקבילה.
הקורא הדו־לשוני נועד לשתי דרכי קריאה: רצף עברי למבקש לפגוש את הטיעון, והצגה מקבילה למבקש לבחון כל הכרעה. מומלץ להתחיל ב־PH 1.1–30, לעבור משם להצגת האופנים ב־PH 1.31–186 ולנוסחאות הספקניות ב־PH 1.187–209, ורק אחר כך לקרוא את היישומים הארוכים. מי שמבקש דיון תמציתי בלוגיקה, בפיזיקה ובאתיקה יפנה ל־PH ב–ג; מי שמבקש את מלוא חומר הוויכוח יפנה למקבילות ב־M ז–יא. ספרים M א–ו עומדים כיחידה עצמאית ואפשר לקוראם לפי תחום העניין.
זו מהדורה פתוחה וניתנת לתיקון. נוסח יציב אינו נוסח החסין מביקורת, אלא נוסח שמקורותיו, החלטותיו ושינוייו ניתנים לבדיקה. במקרה של ספק — כיאה למחבר שלפנינו — היוונית, ההקשר והטיעונים המתחרים נשארים גלויים לעין.
מקורות וקיצורים ביבליוגרפיים
Bekker, Immanuel, ed. Sextus Empiricus. Berlin: Georg Reimer, 1842.
Mutschmann, Hermann, ed. Sexti Empirici Opera. Vols. 1–2. Leipzig: Teubner, 1912–1914.
Annas, Julia, and Jonathan Barnes, trans. Sextus Empiricus: Outlines of Scepticism. 2nd ed. Cambridge: Cambridge University Press, 2000.
Bett, Richard, ed. The Cambridge Companion to Ancient Scepticism. Cambridge: Cambridge University Press, 2010.
Blank, David L., trans. Sextus Empiricus: Against the Grammarians. Oxford: Clarendon Press, 1998.
Burnyeat, Myles F., and Michael Frede, eds. The Original Sceptics: A Controversy. Indianapolis: Hackett, 1997.
House, D. K. “The Life of Sextus Empiricus.” Classical Quarterly 30.1 (1980): 227–238.
Janáček, Karel. “Die Hauptschrift des Sextus Empiricus als Torso erhalten?” Philologus 107 (1963): 271–277.
Morison, Benjamin. “Sextus Empiricus.” The Stanford Encyclopedia of Philosophy, substantive revision 12 March 2026.
מתווי הפירוניזם, ספר א
Πυρρώνειοι ὑποτυπώσεις I
הספר הראשון מן השלושה
ΤΩΝ ΕΙΣ ΤΡΙΑ ΤΟ ΠΡΩΤΟΝ.
אלה הדברים שבספר הראשון של מתווי הפירוניזם:
Τάδε ἔνεστιν ἐν τῷ πρώτῳ τῶν Πυρρωνείων ὑποτυπώσεων·
α′ על ההבדל העליון בין הפילוסופיות
α′ περὶ τῆς ἀνωτάτω διαφορᾶς τῶν φιλοσοφιῶν
β′ על הדיונים של הספקנות
β′ περὶ τῶν λόγων τῆς σκέψεως
γ′ על שמותיה של הספקנות
γ′ περὶ τῶν ὀνομασιῶν αὐτῆς
δ′ מהו מושג הספקנות
δ′ τίς ἔννοια σκέψεως
ε′ על הספקן
ε′ περὶ τοῦ σκεπτικοῦ
ς′ על עקרונותיה
ς′ περὶ τῶν ἀρχῶν αὐτῆς
ζ′ האם הספקן מחזיק בדוגמות
ζ′ εἰ δογματίζει ὁ σκεπτικός
η′ האם יש לו אסכולה
η′ εἰ αἵρεσιν ἔχει
θ′ האם הוא עוסק בחקר הטבע
θ′ εἰ φυσιολογεῖ
ι′ האם הוא מבטל את הנראים
ι′ εἰ ἀναιρεῖ τὰ φαινόμενα
ια′ על אמת־המידה של הספקנות
ια′ περὶ τοῦ κριτηρίου τῆς σκέψεως
ιβ′ על תכליתה
ιβ′ περὶ τοῦ τέλους αὐτῆς
ιγ′ על האופנים הכלליים של הספקנות
ιγ′ περὶ τῶν ὁλοσχερῶν τρόπων τῆς σκέψεως
ιδ′ על עשרת האופנים
ιδ′ περὶ τῶν δέκα τρόπων
ιε′ על חמשת האופנים
ιε′ περὶ τῶν πέντε τρόπων
ις′ על שני האופנים
ις′ περὶ τῶν δύο τρόπων
ιζ′ מהם האופנים <של> ההסברים הסיבתיים
ιζ′ τίνες τρόποι <τῆς> τῶν αἰτιολογικῶν
ιη′ על הנוסחאות הספקניות
ιη′ περὶ τῶν σκεπτικῶν φωνῶν
ιθ′ על <הנוסחה> "לא יותר"
ιθ′ περὶ τῆς ‘οὐ μᾶλλον᾿ <φωνῆς>
κ′ על אי־האמירה
κ′ περὶ ἀφασίας
κα′ על "אולי" ועל "אפשר" ועל "ייתכן"
κα′ περὶ τοῦ ‘τάχα’ καὶ τοῦ ‘ἒξεστι’· καὶ τοῦ ‘ἐνδέχεται’
κβ′ על "אני משעה את שיפוטי"
κβ′ περὶ τοῦ ‘ἐπέχω’
κγ′ על "איני קובע דבר"
κγ′ περὶ τοῦ ῾οὐδὲν ὁρίζω᾿
κδ′ על "הכול בלתי־מוגדר"
κδ′ περὶ τοῦ ῾πάντα ἐστὶν ἀόριστα’
κε′ על "הכול בלתי־נתפס"
κε′ περὶ τοῦ ῾πάντα ἐστὶν ἀκατάληπτα᾿
κζ′ על "אין בי תפיסה" <ועל "איני תופס">
κζ′ περὶ τοῦ ῾ἀκαταληπτῶ᾿ <καἲ ῾οὐ καταλαμβάνω>᾿
κζ′ על "לכל <טיעון מנוגד טיעון שווה לו>"
κζ′ περὶ τοῦ ῾παντὶ <λόγῳ λόγον ἲσον ἀντικεῖσθαι >᾿
κη′ הערות משלימות על הנוסחאות הספקניות
κη′ παραπήγματα περὶ τῶν σκεπτικῶν φωνῶν
κθ′ האם הדרך הספקנית מוליכה אל הפילוסופיה ההרקליטית
κθ′ εἰ ἡ σκεπτικὴ ὁδός ἐστιν ἐπὶ τὴν Ἡρακλείτειον φιλοσοφίαν
λ′ האם האסכולה הדמוקריטית נבדלת מן הספקנות
λ′ εἰ διαφέρειἡ Δημοκρέτειος αἵρεσις τῆς σκέψεως
λα′ האם הדרך הקירינית נבדלת מן הספקנות
λα′ εἰ διαφέρει ἡ Κυρηναϊκὴ τῆς σκέψεως
λβ′ האם הדרך הפרוטגורית נבדלת מן הספקנות
λβ′ εἰ διαφέρει ἡ Πρωταγόρειος τῆς σκέψεως
λγ′ האם הספקנות נבדלת מן האקדמיות
λγ′ εἰ διαφέρει τῶν Ἀκαδημιῶν ἡ σκέψις
λδ′ האם האסכולה האמפירית שברפואה זהה לספקנות
λδ′ εἰ ἡ κατὰ τὴν ἰατρικὴν ἐμπειρία ἡ αὐτή ἐστι τῇ σκέψει
α′ על ההבדל העליון בין הפילוסופיות.
α′ περὶ τῆς ἀνωτάτω διαφορᾶς τῶν φιλοσοφιῶν.
PH 1.1
סביר שלמי שחוקרים דבר־מה תבוא בעקבות חקירתם או מציאה, או הכחשת המציאה והודאה באי־תפיסוּת (ἀκαταληψία), או התמדה בחקירה.
PH 1.1
Τοῖς ζητοῦσί τι πρᾶγμα ἢ εὕρεσιν ἐπακολουθεῖν εἰκὸς ἢ ἄρνησιν εὑρέσεως καὶ ἀκαταληψίας ὁμολογίαν ἢ ἐπιμονὴν ζητήσεως.
PH 1.2
משום כך, ככל הנראה, גם בעניינים הנחקרים בפילוסופיה אמרו אחדים שמצאו את האמת, אחרים הצהירו שאי־אפשר לתפוס אותה, ואחרים עדיין חוקרים.
PH 1.2
διόπερ ἴσως καὶ ἐπὶ τῶν κατὰ φιλοσοφίαν ζητουμένων οἱ μὲν εὑρηκέναι τὸ ἀληθὲς ἔφασαν, οἱ δ᾿ ἀπεφήναντο μὴ δυνατὸν εἶναι τοῦτο καταληφθῆναι, οἱ δὲ ἔτι ζητοῦσιν.
PH 1.3
אלה הנקראים במיוחד דוגמטיקנים (δογματικοί) — כגון אריסטו, אפיקורוס, הסטואים ואחדים אחרים — נחשבים כמי שמצאו; קליטומכוס, קרנאדס ואקדמאים (Ἀκαδημαϊκοί) אחרים הצהירו שהדברים בלתי־נתפסים; ואילו הספקנים (σκεπτικοί) חוקרים.
PH 1.3
καὶ εὑρηκέναι μὲν δοκοῦσιν οἱ ἰδίως καλούμενοι δογματικοί, οἶον οἱ περὶ Ἀριστοτέλην καὶ Ἐπίκουρον καὶ τοὺς Στωικοὺς καὶ ἄλλοι τινές, ὡς δὲ περὶ ἀκαταλήπτων ἀπεφήναντο οἱ περὶ Κλειτόμαχον καὶ Καρνεάδην καὶ ἄλλοι Ἀκαδημαïκοί, ζητοῦσι δὲ οἱ σκεπτικοί.
PH 1.4
מכאן שבדין נראה שהפילוסופיות העליונות הן שלוש: הדוגמטית, האקדמית והספקנית. על האחרות יאה לאחרים לדבר, ואילו אנו נדבר עתה על הדרך הספקנית (σκεπτικὴ ἀγωγή) בקווי מתאר בלבד, ונקדים ונאמר זאת: על שום דבר מן הדברים שייאמרו אין אנו קובעים בהחלט שהוא כך בהכרח כפי שאנו אומרים, אלא על כל עניין ועניין אנו מוסרים דיווח לפי מה שנראה לנו עתה.
PH 1.4
ὅθεν εὐλόγως δοκοῦσιν αἱ ἀνωτάτω φιλοσοφίαι τρεῖς εἶναι, δογματικὴ Ἀκαδημαïκὴ σκεπτική. περὶ μὲν οὖν τῶν ἄλλων ἑτέροις ἁρμόσει λέγειν, περὶ δὲ τῆς σκεπτικῆς ἀγωγῆς ὑποτυπωτικῶς ἐπὶ τοῦ παρόντος ἡμεῖς ἐροῦμεν, ἐκεῖνο προειπόντες, ὅτι περὶ οὐδενὸς τῶν λεχθησομένων διαβεβαιούμεθα ὡς οὕτως ἔχοντος πάντως καθάπερ λέγομεν, ἀλλὰ κατὰ τὸ νῦν φαινόμενον ἡμῖν ἱστορικῶς ἀπαγγέλλομεν περὶ ἑκάστου.
β′ על הדיונים של הספקנות.
β′ περὶ τῶν λόγων τῆς σκέψεως.
PH 1.5
בפילוסופיה הספקנית, אפוא, נאמר שיש דיון כללי ויש דיון מיוחד. הכללי הוא זה שבו אנו מציגים את אופייה של הספקנות (σκέψις), ואומרים מהו מושגה, מהם עקרונותיה ומהם דיוניה, מהי אמת־המידה (κριτήριον) ומהי התכלית, מהם אופני (τρόποι) השעיית השיפוט (ἐποχή), וכיצד אנו מבינים את האמירות הספקניות, וכן את ההבחנה בין הספקנות לבין הפילוסופיות הסמוכות לה.
PH 1.5
Τῆς σκεπτικῆς οὖν φιλοσοφίας ὁ μὲν λέγεται καθόλου λόγος ὁ δὲ εἰδικός, καὶ καθόλου μὲν ἐν ᾧ τὸν χαρακτῆρα τῆς σκέψεως ἐκτιθέμεθα, λέγοντες τίς ἔννοια αὐτῆς καὶ τίνες ἀρχαὶ καὶ τίνες λόγοι, τί τε κριτήριον καὶ τί τέλος, καὶ τίνες οἱ τρόποι τῆς ἐποχῆς, καὶ πῶς παραλαμβάνομεν τὰς σκεπτικὰς ἀποφάσεις, καὶ τὴν διάκρισιν τῆς σκέψεως ἀπὸ τῶν παρακειμένων αὐτῇ φιλοσοφιῶν·
PH 1.6
והמיוחד הוא זה שבו אנו טוענים כנגד כל חלק וחלק ממה שקרוי פילוסופיה. נדון תחילה בדיון הכללי, ונפתח את הצגתנו בשמותיה של הדרך הספקנית.
PH 1.6
εἰδικὸς δὲ ἐν ᾧ πρὸς ἕκαστον μέρος τῆς καλουμένης φιλοσοφίας ἀντιλέγομεν. περὶ τοῦ καθόλου δὴ πρῶτον διαλάβωμεν λόγου, ἀρξάμενοι τῆς ὑφηγήσεως ἀπὸ τῶν τῆς σκεπτικῆς ἀγωγῆς ὀνομάτων.
γ′ על שמותיה של הספקנות.
γ′ Περὶ τῶν ὀνομασιῶν τῆς σκεπτικῆς.
PH 1.7
הדרך הספקנית נקראת גם "חוקרת" (ζητητική), על שם הפעילות של חקירה ועיון; וגם "משעה" (ἐφεκτική), על שם ההיפעלות הנוצרת בחוקר לאחר החקירה; וגם "נבוכה" (ἀπορητική) — או על שום שהיא נבוכה וחוקרת בכל דבר, כדברי אחדים, או על שום חוסר האונים שלה להסכים או להכחיש; וגם "פירונית" (Πυρρώνειος), על שום שנראה לנו שפירון ניגש אל הספקנות באופן ממשי יותר ובולט יותר מן הקודמים לו.
PH 1.7
Ἡ σκεπτικὴ τοίνυν ἀγωγὴ καλεῖται μὲν καὶ ζητητικὴ ἀπὸ ἐνεργείας τῆς κατὰ τὸ ζητεῖν καὶ σκέπτεσθαι, καὶ ἐφεκτικὴ ἀπὸ τοῦ μετὰ τὴν ζήτησιν περὶ τὸν σκεπτόμενον γινομένου πάθους, καὶ ἀπορητικὴ ἤτοι ἀπὸ τοῦ περὶ παντὸς ἀπορεῖν καὶ ζητεῖν, ὡς ἔνιοί φασιν, ἢ ἀπὸ τοῦ ἀμηχανεῖν πρὸς συγκατάθεσιν ἢ ἄρνησιν, καὶ Πυρρώνειος ἀπὸ τοῦ φαίνεσθαι ἡμῖν τὸν Πύρρωνα σωματικώτερον καὶ ἐπιφανέστερον τῶν πρὸ αὐτοῦ προσεληλυθέναι τῇ σκέψει.
δ′ מהי ספקנות.
δ′ Τί ἐστι σκέψις.
PH 1.8
הספקנות היא יכולת המעמידה זה כנגד זה נראים (φαινόμενα) ומושכלים בכל אופן שהוא, ומתוכה אנו מגיעים — בשל שוויון־הכוח (ἰσοσθένεια) שבין הדברים והטיעונים המנוגדים — תחילה להשעיית השיפוט ואחר כך לשלוות נפש (ἀταραξία).
PH 1.8
Ἒστι δὲ ἡ σκεπτικὴ δύναμις ἀντιθετικὴ φαινομένων τε καὶ νοουμένων καθ’ οἱονδήποτε τρόπον, ἀφ’ ἧς ἐρχόμεθα διὰ τὴν ἐν τοῖς ἀντικειμένοις πράγμασι καὶ λόγοις ἰσοσθένειαν τὸ μὲν πρῶτον εἰς ἐποχήν, τὸ δὲ μετὰ τοῦτο εἰς ἀταραξίαν.
PH 1.9
"יכולת" אנו קוראים לה לא במובן מיוחד ומחוכם, אלא פשוט במובן של "להיות מסוגל". וב"נראים" אנו מתכוונים כאן למוחשים, ולפיכך אנו מעמידים כנגדם את המושכלים. ואילו "בכל אופן שהוא" יכול להתייחס גם ל"יכולת", כדי שנבין את המילה "יכולת" בפשטות, כפי שאמרנו, וגם ל"המעמידה זה כנגד זה נראים ומושכלים": שכן מאחר שאנו מעמידים אותם זה כנגד זה בדרכים מגוונות — נראים כנגד נראים, מושכלים כנגד מושכלים, או לסירוגין — הרי כדי שכל ההנגדות ייכללו אנו אומרים "בכל אופן שהוא". או שמא "נראים ומושכלים בכל אופן שהוא", כדי שלא נחקור כיצד נראים הנראים או כיצד מושכלים המושכלים, אלא נבין אותם בפשטות.
PH 1.9
‘δύναμιν’ μὲν οὖν αὐτὴν καλοῦμεν οὐ κατὰ τὸ περίεργον ἀλλ’ ἀπλῶς κατὰ τὸ δύνασθαι· ‘φαινόμενα’ δὲ λαμβάνομεν νῦν τὰ αἰσθητά, διόπερ ἀντιδιαστέλλομεν αὐτοῖς τὰ νοητά. τὸ δὲ ‘καθ’ οἱονδήποτε τρόπον’ δύναται προσαρμόζεσθαι καὶ τῇ δυνάμει, ἴνα ἁπλῶς τὸ τῆς δυνάμεως ὄνομα, ὡς εἰρήκαμεν, παραλαμβάνωμεν, καὶ τῷ ‘ἀντιθετικὴ φαινομένων τε καὶ νοουμένων’· ἐπεὶ γὰρ ποικίλως ἀντιτίθεμεν ταῦτα, ἢ φαινόμενα φαινομένοις ἢ νοούμενα νοουμένοις ἢ ἐναλλὰξ ἀντιτιθέντες, ἴνα πᾶσαι αἱ ἀντιθέσεις ἐμπεριέχωνται, λέγομεν ‘καθ’ οἱονδήποτε τρόπον’. ἢ ‘καθ’ οἱονδήποτε τρόπον φαινομένων τε καὶ νοουμένων’, ἴνα μὴ ζητῶμεν πῶς φαίνεται τὰ φαινόμενα ἢ πῶς νοεῖται τὰ νοούμενα, ἀλλ’ ἁπλῶς ταῦτα λαμβάνωμεν.
PH 1.10
וב"טיעונים מנוגדים" אין אנו מתכוונים דווקא לשלילה ולחיוב, אלא פשוט למשמעות של "נאבקים זה בזה". ו"שוויון־כוח" אנו מכנים את השוויון שבאמון ובאי־אמון, כך שאף אחד מן הטיעונים הנאבקים אינו קודם למשנהו כראוי יותר לאמון. והשעיית השיפוט היא עמידה של המחשבה, שבגללה אין אנו לא שוללים דבר ולא מניחים דבר. ושלוות נפש היא היעדר טרדה בנפש ורוגע. וכיצד נכנסת שלוות הנפש יחד עם השעיית השיפוט — נזכיר בדברים על התכלית (§ 25—30).
PH 1.10
‘ἀντικειμένους’ δὲ λόγους παραλαμβάνομεν οὐχὶ πάντως ἀπόφασιν καὶ κατάφασιν, ἀλλ’ ἀπλῶς ἀντὶ τοῦ μαχομένους. ‘ἰσοσθένειαν’ δὲ λέγομεν τὴν κατὰ πίστιν καὶ ἀπιστίαν ἰσότητα, ὡς μηδένα μηδενὸς προκεῖσθαι τῶν μαχομένων λόγων ὡς πιστότερον. ‘ἐποχὴ’ δέ ἐστι στάσις διανοίας δι’ ἣν οὔτε αἴρομέν τι οὔτε τίθεμεν. ‘ἀταρακία’ δέ ἐστι ψυχῆς ἀοχλησία καὶ γαληνότης. πῶς δὲ τῇ ἐποχῇ συνεισέρχεται ἡ ἀταραξία, ἐν τοῖς περὶ τέλους (§ 25—30) ὑπομνήσομεν.
ε′ על הספקן.
ε′ Περὶ τοῦ σκεπτικοῦ.
PH 1.11
גם הפילוסוף הפירוני נמסר בכוח יחד עם מושגה של הדרך הספקנית, שכן הוא מי שיש לו חלק ביכולת הזאת.
PH 1.11
Καὶ ὁ Πυρρώνειος δὲ φιλόσοφος δυνάμει τῇ τῆς σκεπτικῆς ἀγωγῆς ἐννοίᾳ συναποδέδοται· ἔστι γὰρ ὁ μετέχων ταύτης τῆς δυνάμεως.
ς′ על עקרונות הספקנות.
ς′ Περὶ ἀρχῶν τῆς σκέψεως.
PH 1.12
העיקרון הסיבתי של הספקנות, אנו אומרים, הוא התקווה להגיע לשלוות נפש. שכן בעלי הכישרון הגדול שבבני האדם, שנטרדו בשל אי־האחידות שבדברים ונבוכו לדעת למה מן הדברים ראוי להסכים יותר, באו לחקור מה אמת בדברים ומה שקר, מתוך מחשבה שמן ההכרעה בין אלה תבוא להם שלוות הנפש. והעיקרון המכונן של הספקנות הוא בעיקר זה: לכל טיעון מנוגד טיעון שווה לו. שכן מכאן, כך נראה לנו, אנו מגיעים בסופו של דבר לאי־החזקה בדוגמות.
PH 1.12
Ἀρχῆν δὲ τῆς σκεπτικῆς αἰτιώδη μέν φαμεν εἶναι τὴν ἐλπίδα τοῦ ἀταρακτήσειν· οἱ γὰρ μεγαλοφυεῖς τῶν ἀνθρώπων ταρασσόμενοι διὰ τὴν ἐν τοῖς πράγμασιν ἀνωμαλίαν, καὶ ἀποροῦντες τίσιν αὐτῶν χρὴ μᾶλλον συγκατατίθεσθαι, ἦλθον ἐπὶ τὸ ζητεῖν, τί τε ἀληθές ἐστιν ἐν τοῖς πράγμασι καὶ τί ψεῦδος, ὡς ἐκ τῆς ἐπικρίσεως τούτων ἀταρακτήσοντες. συστάσεως δὲ τῆς σκεπτικῆς ἐστιν ἀρχὴ μάλιστα τὸ λόγῳ λόγον ἴσον ἀντικεῖσθαι· ἀπὸ γὰρ τούτου καταλήγειν δοκοῦμεν εἰς τὸ μὴ δογματίζειν.
ζ′ האם הספקן מחזיק בדוגמות.
ζ′ Εἰ δογματίζει ὁ σκεπτικός.
PH 1.13
כשאנו אומרים שהספקן אינו מחזיק בדוגמות, אין כוונתנו למובן ההוא של "דוגמה" (δόγμα) שיש הקוראים לו כך במובן הרווח יותר, היינו קבלתו של דבר־מה ברצון — שכן להיפעלויות שהרושם (φαντασία) כופה עליו הספקן אכן מסכים, וכשחם לו או קר לו לא יאמר "דומני שאין חם לי או קר לי". אלא אנו אומרים שאין הוא מחזיק בדוגמות במובן שבו יש הקובעים ש"דוגמה" היא הסכמה לדבר־מה מן הדברים הנעלמים (ἄδηλα) הנחקרים במדעים — שכן הפירוני אינו מסכים לשום דבר מן הנעלמים.
PH 1.13
Λέγομεν δὲ μὴ δογματίζειν τὸν σκεπτικὸν οὐ κατ’ ἐκεῖνο τὸ σημαινόμενον τοῦ δόγματος καθ’ ὃ δόγμα εἶναί φασί τινες κοινότερον τὸ εὐδοκεῖν τινι πράγματι (τοῖς γὰρ κατὰ φαντασίαν κατηναγκασμένοις πάθεσι συγκατατίθεται ὁ σκεπτικός, οἷον οὐκ ἂν εἴποι θερμαινόμενος ἢ ψυχόμενος ὅτι δοκῶ μὴ θερμαίνεσθαι ἢ ψύχεσθαι), ἀλλὰ μὴ δογματίζειν λέγομεν καθ’ ὃ δόγμα εἶναί φασί τινες τὴν τινὶ πράγματι τῶν κατὰ τὰς ἐπιστήμας ζητουμένων ἀδήλων συγκατάθεσιν (οὐδενὶ γὰρ τῶν ἀδήλων συγκατατίθεται ὁ Πυρρώνειος).
PH 1.14
ואף כשהוא משמיע על אודות הנעלמים את הנוסחאות הספקניות (σκεπτικαὶ φωναί) — כגון "לא יותר" (οὐδὲν μᾶλλον) או "איני קובע דבר" או אחת מן האחרות שנדבר עליהן להלן (§ 187 sqq.) — אין הוא מחזיק בדוגמות. שכן המחזיק בדוגמה מניח כקיים את הדבר שעליו אומרים שהוא מחזיק בו דוגמה, ואילו הספקן מניח את הנוסחאות הללו לא כאילו הן קיימות בהחלט; שהרי הוא סבור שכשם שהנוסחה "הכול שקר" אומרת שגם היא עצמה, יחד עם השאר, שקר, וכך גם "אין דבר אמיתי" — כך גם "לא יותר" אומרת שגם היא עצמה, יחד עם השאר, אינה יותר מזולתה, ומשום כך היא מבטלת את עצמה יחד עם השאר. ואת הדבר עצמו אנו אומרים גם על שאר הנוסחאות הספקניות.
PH 1.14
ἀλλ’ οὐδὲ ἐν τῷ προφέρεσθαι περὶ τῶν ἀδήλων τὰς σκεπτικὰς φωνάς, οἷον τὴν ‘οὐδὲν μᾶλλον’ ἢ τὴν ‘οὐδὲν ὁρίζω’ ἤ τινα τῶν ἄλλων περὶ ὧν ὕστερον λέξομεν (§ 187 sqq.) δογματίζει. ὁ μὲν γὰρ δογματίζων ὡς ὑπάρχον τίθεται τὸ πρᾶγμα ἐκεῖνο ὃ λέγεται δογματίζειν, ὁ δὲ σκεπτικὸς τὰς φωνὰς τίθησι ταύτας οὐχ ὡς πάντως ὑπαρχούσας· ὑπολαμβάνει γὰρ ὅτι, ὥσπερ ἡ ‘πάντα ἐστὶ ψευδῆ’ φωνὴ μετὰ τῶν ἄλλων καὶ ἑαυτὴν ψευδῆ εἶναι λέγει, καὶ ἡ ‘οὐδέν ἐστιν ἀληθές’ ὁμοίως, οὕτως καὶ ἡ ‘οὐδὲν μᾶλλον’ μετὰ τῶν ἄλλων καὶ ἑαυτήν φησι μὴ μᾶλλον εἶναι καὶ διὰ τοῦτο τοῖς ἄλλοις ἑαυτὴν συμπεριγράφει. τὸ δ’ αὐτὸ καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων σκεπτικῶν φωνῶν λέγομεν.
PH 1.15
ואולם, אם המחזיק בדוגמה מניח כקיים את מה שהוא מחזיק בו דוגמה, ואילו הספקן משמיע את נוסחאותיו כנוסחאות שהן מבטלות את עצמן למעשה, הרי לא ייאמר עליו שהוא מחזיק בדוגמות בהשמיעו אותן. והעיקר: בהשמיעו את הנוסחאות הללו הוא אומר את הנראה לו־עצמו ומוסר את היפעלותו שלו בלא דעה (ἀδοξάστως), ואינו קובע דבר בהחלט על אודות המצעים החיצוניים.
PH 1.15
πλὴν ἀλλ’ εἰ ὁ δογματίζων τίθησιν ὡς ὑπάρχον τοῦτο ὃ δογματίζει, ὁ δὲ σκεπτικὸς τὰς φωνὰς αὑτοῦ προφέρεται ὡς δυνάμει ὑφ’ ἑαυτῶν περιγράφεσθαι, οὐκ ἂν ἐν τῇ προφορᾷ τούτων δογματίζειν λεχθείη. τὸ δὲ μέγιστον, ἐν τῇ προφορᾷ τῶν φωνῶν τούτων τὸ ἑαυτῷ φαινόμενον λέγει καὶ τὸ πάθος ἀπαγγέλλει τὸ ἑαυτοῦ ἀδοξάστως, μηδὲν περὶ τῶν ἔξωθεν ὑποκειμένων διαβεβαιούμενος.
η′ האם יש לספקן אסכולה.
η′ εἰ αἵρεσιν ἔχει ὁ σκεπτικός.
PH 1.16
באותה דרך אנו נוהגים גם כשנשאלים אם יש לספקן אסכולה (αἵρεσις). <שכן> אם אסכולה היא, לדעת מישהו, נטייה אל דוגמות רבות שיש ביניהן לבין עצמן ובינן לבין <ה>נראים עקיבות, והוא אומר שדוגמה היא הסכמה לדבר נעלם — נאמר שאין לנו אסכולה.
PH 1.16
Ὁμοίως δὲ φερόμεθα καὶ ἐν τῷ ἐρωτᾶσθαι εἰ αἵρεσιν ἔχει ὁ σκεπτικός. εἰ μὲν <γάρ> τις αἵρεσιν εἶναι πρόσκλισιν δόγμασι πολλοῖς ἀκολουθίαν ἔχουσι πρὸς ἄλληλά τε καὶ <τὰ> φαινόμενα, καὶ λέγει δόγμα πράγματι ἀδήλῳ συγκατάθεσιν, φήσομεν μὴ ἔχειν αἵρεσιν.
PH 1.17
אך אם מישהו אומר שאסכולה היא דרך ההולכת אחרי טיעון כלשהו בהתאם לנראה, כשאותו טיעון מראה כיצד אפשר, כפי הנראה, לחיות כשורה (ו"כשורה" לא רק במובן המידה הטובה אלא במובן פשוט יותר), ומגיע גם עד היכולת להשעות את השיפוט — נאמר שיש לנו אסכולה. שכן אנו הולכים אחרי טיעון כלשהו המראה לנו, בהתאם לנראה, כיצד לחיות לפי המנהגים שנחלנו מאבותינו, לפי החוקים, לפי דרכי־החיים ולפי היפעלויותינו שלנו.
PH 1.17
εἰ δέ τις αἵρεσιν εἶναι φάσκει τὴν λόγῳ τινὶ κατὰ τὸ φαινόμενον ἀκολουθοῦσαν ἀγωγήν, ἐκείνου τοῦ λόγου ὡς ἔστιν ὀρθῶς δοκεῖν ζῆν ὑποδειχνύοντος (τοῦ ὀρθῶς μὴ μόνον κατ’ ἀρετὴν ἀλλ’ ἀφελέστερον) καὶ ἐπὶ τὸ ἐπέχειν δύνασθαι διατείνοντος, αἵρεσίν φαμεν ἔχειν· ἀκολουθοῦμεν γάρ τινι λόγῳ κατὰ τὸ φαινόμενον ὑποδεικνύντι ἡμῖν τὸ ζῆν πρὸς τὰ πάτρια ἔθη καὶ τοὺς νόμους καὶ τὰς ἀγωγὰς καὶ τὰ οἰκεῖα πάθη.
θ′ האם הספקן עוסק בחקר הטבע.
θ′ εἰ φυσιολογεῖ ὁ σκεπτικός.
PH 1.18
דברים דומים אנו אומרים גם כשאנו חוקרים אם ראוי לספקן לעסוק בחקר הטבע. שכן לשם הצהרה בביטחון מוצק על דבר מן הדברים שחקר הטבע מחזיק בהם דוגמה — אין אנו עוסקים בחקר הטבע; אך לשם היכולת להעמיד כנגד כל טיעון טיעון שווה לו, ולשם שלוות הנפש — אנו כן נוגעים בחקר הטבע. ובאותה דרך אנו ניגשים גם אל החלק ההגיוני ואל החלק המוסרי של מה שקרוי פילוסופיה.
PH 1.18
Παραπλήσια δὲ λέγομεν καὶ ἐν τῷ ζητεῖν εἰ φυσιολογητέον τῷ σκεπτικῷ· ἕνεκα μὲν γὰρ τοῦ μετὰ βεβαίου πείσματος ἀποφαίνεσθαι περί τινος τῶν κατὰ τὴν φυσιολογίαν δογματιζομένων οὐ φυσιολογοῦμεν, ἕνεκα δὲ τοῦ παντὶ λόγῳ λόγον ἴσον ἔχειν ἀντιτιθέναι καὶ τῆς ἀταραξίας ἁπτόμεθα τῆς φυσιολογίας. οὕτω δὲ καὶ τὸ λογικὸν μέρος καὶ τὸ ἠθικὸν τῆς λεγομένης φιλοσοφίας ἐπερχόμεθα.
ι′ האם הספקנים מבטלים את הנראים.
ι′ εἰ ἀναιροῦσι τὰ φαινόμενα οἱ σκεπτικοί.
PH 1.19
האומרים שהספקנים מבטלים את הנראים נראים לי כמי שלא שמעו את הנאמר אצלנו. שכן את הדברים המביאים אותנו להסכמה שלא ברצוננו, מכוח רושם שאנו נפעלים בו, אין אנו מערערים — כפי שאמרנו גם קודם לכן (§ 17) — ואלה הם הנראים. וכאשר אנו חוקרים אם המצע הוא כפי שהוא נראה, אין אנו כופרים בכך שהוא נראה כך; חקירתנו אינה על הנראה אלא על מה שנאמר על אודות הנראה, וזה שונה מחקירה על הנראה עצמו.
PH 1.19
Οἱ δὲ λέγοντες ὅτι ἀναιροῦσι τὰ φαινόμενα οἱ σκεπτικοὶ ἀνήκοοι μοι δοκοῦσιν εἶναι τῶν παρ’ ἡμῖν λεγομένων· τὰ γὰρ κατὰ φαντασίαν παθητικὴν ἀβουλήτως ἡμᾶς ἄγοντα εἰς συγκατάθεσιν οὐκ ἀνατρέπομεν, ὡς καὶ ἔμπροσθεν (§ 17) ἐλέγομεν· ταῦτα δέ ἐστι τὰ φαινόμενα. ὅταν δὲ ζητῶμεν, εἰ τοιοῦτον ἔστι τὸ ὑποκείμενον ὁποῖον φαίνεται, τὸ μὲν ὅτι φαίνεται δίδομεν, ζητοῦμεν δ’ οὐ περὶ τοῦ φαινομένου ἀλλὰ περὶ ἐκείνου ὃ λέγεται περὶ τοῦ φαινομένου· τοῦτο δὲ διαφέρει τοῦ ζητεῖν περὶ αὐτοῦ τοῦ φαινομένου.
PH 1.20
למשל, הדבש נראה לנו <אמנם> ממתיק — בזאת אנו מודים, שכן אנו חשים מתיקות בחושינו — אבל אם הוא גם מתוק ככל שהדבר תלוי בטיעון (ὅσον ἐπὶ τῷ λόγῳ), בכך אנו חוקרים; וזה אינו הנראה אלא <מה> שנאמר על אודות הנראה. ואם אנו מציגים טיעונים גם כנגד הנראים, אין אנו מציגים אותם מתוך רצון לבטל את הנראים, אלא כדי להראות את פזיזותם של הדוגמטיקנים. שכן אם הטיעון רמאי כל כך עד שכמעט הוא חוטף מעינינו אף את הנראים — כיצד לא נחשוד בו בענייני הנעלמים, שלא נלך אחריו ונפעל בפזיזות?
PH 1.20
οἷον φαίνεται <μὲν> ἡμῖν γλυκάζειν τὸ μέλι (τοῦτο συγχωροῦμεν· γλυκαζόμεθα γὰρ αἰσθητικῶς), εἰ δὲ καὶ γλυκὺ ἔστιν ὅσον ἐπὶ τῷ λόγῳ, ζητοῦμεν· ὃ οὐκ ἔστι τὸ φαινόμενον ἀλλὰ <τὸ> περὶ τοῦ φαινομένου λεγόμενον. ἐὰν δὲ καὶ κατὰ τῶν φαινομένων ἐρωτῶμεν λόγους, οὐκ ἀναιρεῖν βουλόμενοι τὰ φαινόμενα τούτους ἐκτιθέμεθα, ἀλλ’ ἐπιδεικνύντες τὴν τῶν δογματικῶν προπέτειαν· εἰ γὰρ τοιοῦτος ἀπατεών ἐστιν ὁ λόγος ὥστε καὶ τὰ φαινόμενα μόνον οὐχὶ τῶν ὀφθαλμῶν ἡμῶν ὑφαρπάζειν, πῶς οὐ χρὴ ὑφορᾶσθαι αὐτὸν ἐν τοῖς ἀδήλοις, ὥστε μὴ κατακολουθοῦντας αὐτῷ προπετεύεσθαι;
ια′ על אמת־המידה של הספקנות.
ια′ περὶ τοῦ κριτηρίου τῆς σκεπτικῆς.
PH 1.21
שאנו נותנים דעתנו לנראים ברור מדברינו על אמת־המידה של הדרך הספקנית. "אמת־מידה" נאמרת בשני מובנים: זו הנלקחת לשם אמונה בקיומו או באי־קיומו של דבר, שעליה נדבר בדיון המפריך (= II 14 sqq.); וזו של המעשה, שאליה אנו נותנים דעתנו בחיינו ולפיה אנו עושים דברים אחדים ואחרים לא — ועליה אנו מדברים עכשיו.
PH 1.21
ὅτι δὲ τοῖς φαινομένοις προσέχομεν, δῆλον ἀπὸ τῶν λεγομένων ἡμῖν περὶ τοῦ κριτηρίου τῆς σκεπτικῆς ἀγωγῆς. κριτήριον δὲ λέγεται διχῶς, τό τε εἰς πίστιν ὑπάρξεως ἢ ἀνυπαρξίας λαμβανόμενον, περὶ οὗ ἐν τῷ ἀντιρρητικῷ λέξομεν λόγῳ (= II 14 sqq.), τό τε τοῦ πράσσειν, ᾧ προσέχοντες κατὰ τὸν βίον τὰ μὲν πράσσομεν τὰ δ’ οὔ, περὶ οὗ νῦν λέγομεν.
PH 1.22
אמת־המידה של הדרך הספקנית, אנו אומרים, היא הנראה — ובכך אנו מכנים בשם זה, למעשה, את הרושם; שכן בהיותו נתון בהתפעלות ובהיפעלות שאינה תלויה ברצון, אין הוא נתון לחקירה. לפיכך על כך שהמצע נראה כך או כך איש לא יחלוק, ככל הנראה; ואילו על השאלה אם הוא כפי שהוא נראה — על כך נחקר.
PH 1.22
κριτήριον τοίνυν φαμὲν εἶναι τῆς σκεπτικῆς ἀγωγῆς τὸ φαινόμενον, δυνάμει τὴν φαντασίαν οὕτω καλοῦντες· ἐν πείσει γὰρ καὶ ἀβουλήτῳ πάθει κειμένη ἀζήτητός ἐστιν. διὸ περὶ μὲν τοῦ φαίνεσθαι τοῖον ἢ τοῖον τὸ ὑποκείμενον οὐδεὶς ἴσως ἀμφισβητήσει, περὶ δὲ τοῦ εἰ τοιοῦτον ἔστιν ὁποῖον φαίνεται ζητεῖται.
PH 1.23
לפיכך, בתתנו דעתנו לנראים, אנו חיים בלא דעה לפי שמירת אורחות החיים (βιωτικὴ τήρησις), שכן אין ביכולתנו להיות חסרי פעילות לחלוטין. ונראה ששמירת אורחות החיים הזאת היא בת ארבעה חלקים: האחד מצוי בהדרכת הטבע, השני בכפיית ההיפעלויות, השלישי במסורת החוקים והמנהגים, והרביעי בלימוד האומנויות. הדרכת טבע —
PH 1.23
τοῖς φαινομένοις οὖν προσέχοντες κατὰ τὴν βιωτικὴν τήρησιν ἀδοξάστως βιοῦμεν, ἐπεὶ μὴ δυνάμεθα ἀνενέργητοι παντάπασιν εἶναι. ἔοικε δὲ αὕτη ἡ βιωτικὴ τήρησις τετραμερὴς εἶναι καὶ τὸ μέν τι ἔχειν ἐν ὑφηγήσει φύσεως, τὸ δὲ ἐν ἀνάγκῃ παθῶν, τὸ δὲ ἐν παραδόσει νόμων τε καὶ ἐθῶν, τὸ δὲ ἐν διδασκαλίᾳ τεχνῶν, ὑφηγήσει μὲν φυσικῇ
PH 1.24
שלפיה אנו בעלי חושים ובעלי מחשבה מטבענו; כפיית ההיפעלויות — שלפיה הרעב מוליך אותנו אל המזון והצמא אל המשקה; מסורת המנהגים והחוקים — שלפיה אנו מקבלים, בחיי יום־יום, את יראת האלוהים כדבר טוב ואת הפגיעה בקודשים כדבר רע; ולימוד האומנויות — שלפיו אין אנו חסרי פעילות באומנויות שקיבלנו עלינו. וכל אלה אנו אומרים בלא דעה.
PH 1.24
καθ᾿ ἣν φυσικῶς αἰσθητικοὶ καὶ νοητικοί ἐσμεν, παθῶν δὲ ἀνάγκῃ καθ᾿ ἣν λιμὸς μὲν ἐπὶ τροφὴν ἡμᾶς ὁδηγεῖ, δίψος δ᾿ ἐπὶ πόμα, ἐθῶν δὲ καὶ νόμων παραδόσει καθ’ ἣν τὸ μὲν εὐσεβεῖν παραλαμβάνομεν βιωτικῶς ὡς ἀγαθὸν τὸ δὲ ἀσεβεῖν ὡς φαῦλον, τεχνῶν δὲ διδασκαλίᾳ καθ᾿ ἣν οὐκ ἀνενέργητοί ἐσμεν ἐν αἷς παραλαμβάνομεν τέχναις. ταῦτα δὲ πάντα φαμὲν ἀδοξάστως.
ιβ′ מהי תכליתה של הספקנות.
ιβ′ τί τὸ τέλος τῆς σκεπτικῆς.
PH 1.25
בהמשך לדברים אלה ראוי לעבור גם על תכליתה של הדרך הספקנית. תכלית היא הדבר שלמענו נעשה או נבחן כל השאר, ואילו הוא עצמו אינו למען דבר; או: האחרון שבדברים הנחשקים. ואנו אומרים, עד כה, שתכליתו של הספקן היא שלוות נפש בדברים הנתונים לדעה ומתינות ברגש (μετριοπάθεια) בדברים הנכפים עלינו.
PH 1.25
Τούτοις ἀκόλουθον ἂν εἴη καὶ περὶ τοῦ τέλους τῆς σκεπτικῆς ἀγωγῆς διεξελθεῖν. ἔστι μὲν οὖν τέλος τὸ οὗ χάριν πάντα πράττεται ἢ θεωρεῖται, αὐτὸ δὲ οὐδενὸς ἕνεκα, ἢ τὸ ἔσχατον τῶν ὀρεκτῶν. φαμὲν δὲ ἄχρι νῦν τέλος εἶναι τοῦ σκεπτικοῦ τὴν ἐν τοῖς κατὰ δόξαν ἀταραξίαν καὶ ἐν τοῖς κατηναγκασμένοις μετριοπάθειαν.
PH 1.26
שכן הוא החל לעסוק בפילוסופיה כדי להכריע בין הרשמים ולתפוס אילו מהם אמיתיים ואילו שקריים, ובכך להגיע לשלוות נפש; אך הוא נקלע למחלוקת (διαφωνία) שוות־כוח, ומשלא היה בכוחו להכריע בה השעה את שיפוטו. ומשהשעה את שיפוטו באה בעקבות זאת, כבמקרה, שלוות הנפש בדברים הנתונים לדעה.
PH 1.26
ἀρξάμενος γὰρ φιλοσοφεῖν ὑπὲρ τοῦ τὰς φαντασίας ἐπικρῖναι καὶ καταλαβεῖν, τίνες μέν εἰσιν ἀληθεῖς τίνες δὲ ψευδεῖς, ὥστε ἀταρακτῆσαι, ἐνέπεσεν εἰς τὴν ἰσοσθενῆ διαφωνίαν, ἣν ἐπικρῖναι μὴ δυνάμενος ἐπέσχεν· ἐπισχόντι δὲ αὐτῷ τυχικῶς παρηκολούθησεν ἡ ἐν τοῖς δοξαστοῖς ἀταραξία.
PH 1.27
שכן המחזיק בדעה שדבר־מה טוב או רע מטבעו נטרד תמיד. כשאין ברשותו הדברים הנראים לו טובים, הוא סבור שהרעות שמטבען מייסרות אותו כפורענות, והוא רודף אחר הטובות — כפי שהוא סבור; ומשהשיג אותן הוא נופל לטרדות רבות יותר, גם משום שהוא מתנשא שלא בהיגיון ובלא מידה, וגם משום שמפחד השינוי הוא עושה כל שביכולתו כדי שלא לאבד את הדברים הנראים לו טובים.
PH 1.27
ὁ μὲν γὰρ δοξάζων τι καλὸν τῇ φύσει ἢ κακὸν εἶναι ταράσσεται διὰ παντός· καὶ ὅτε μὴ πάρεστιν αὐτῷ τὰ καλὰ εἶναι δοκοῦντα, ὑπό τε τῶν φύσει κακῶν νομίζει ποινηλατεῖσθαι καὶ διώκει τὰ ἀγαθά, ὡς οἴεται· ἅπερ κτησάμενος πλείοσι ταραχαῖς περιπίπτει, διά τε τὸ (παρὰ λόγον καὶ ἀμέτρως) ἐπαίρεσθαι καὶ (φοβούμενος τὴν μεταβολὴν) πάντα πράσσει, ἴνα μὴ ἀποβάλῃ τὰ ἀγαθὰ αὐτῷ δοκοῦντα εἶναι.
PH 1.28
ואילו מי שמשאיר בלתי־מוגדר את מה שטוב או רע ביחס לטבע אינו בורח מדבר ואינו רודף אחריו במרץ, ולפיכך הוא שרוי בשלוות נפש. ומה שמסופר על אפלס הצייר — אותו דבר עצמו אירע לספקן. שכן אומרים שכאשר צייר סוס ורצה לחקות בציור את קצף הסוס, כשל כל כך עד שהתייאש והשליך אל התמונה את הספוג שבו נהג לנגב את הצבעים ממכחולו; והספוג, בנגעו בתמונה, יצר חיקוי של קצף סוס.
PH 1.28
ὁ δὲ ἀοριστῶν περὶ τῶν πρὸς τὴν φύσιν καλῶν ἢ κακῶν οὔτε φεύγει τι οὔτε διώκει συντόνως· διόπερ ἀταρακτεῖ. ὅπερ οὖν περὶ Ἀπελλοῦ τοῦ ζωγράφου λέγεται, τοῦτο ὑπῆρξε τῷ σκεπτικῷ. φασὶ γὰρ ὅτι ἐκεῖνος ἵππον γράφων καὶ τὸν ἀφρὸν τοῦ ἵππου μιμήσασθαι τῇ γραφῇ βουληθεὶς οὕτως ἀπετύγχανεν ὡς ἀπειπεῖν καὶ τὴν σπογγιὰν εἰς ἣν ἀπέμασσε τὰ ἀπὸ τοῦ γραφείου χρώματα προσρῖψαι τῇ εἰκόνι· τὴν δὲ προσαψαμένην ἵππου ἀφροῦ ποιῆσαι μίμημα.
PH 1.29
וכך גם הספקנים: הם קיוו לזכות בשלוות נפש על ידי הכרעה באי־האחידות שבנראים ובמושכלים, ומשלא היה בכוחם לעשות זאת השעו את שיפוטם; ומשהשעו את שיפוטם באה בעקבותיהם שלוות הנפש כבמקרה, כצל אחר הגוף. ואין אנו סבורים שהספקן נקי מכל טרדה, אלא אומרים שהוא נטרד בידי הדברים הנכפים עליו; שהרי אנו מודים שלעתים אנו קופאים מקור, וצמאים, ונפעלים בדברים כיוצא באלה.
PH 1.29
καὶ οἱ σκεπτικοὶ οὖν ἤλπιζον μὲν τὴν ἀταραξίαν ἀναλήψεσθαι διὰ τοῦ τὴν ἀνωμαλίαν τῶν φαινομένων τε καὶ νοουμένων ἐπικρῖναι, μὴ δυνηθέντες δὲ ποιῆσαι τοῦτο ἐπέσχον· ἐπισχοῦσι δὲ αὐτοῖς οἷον τυχικῶς ἡ ἀταραξία παρηκολούθησεν ὡς σκιὰ σώματι. οὐ μὴν ἀόχλητον πάντῃ τὸν σκεπτικὸν εἶναι νομίζομεν, ἀλλ’ ὀχλεῖσθαί φαμεν ὑπὸ τῶν κατηναγκασμένων· καὶ γὰρ ῥιγοῦν ποτε ὁμολογοῦμεν καὶ διψῆν καὶ τοιουτότροπά τινα πάσχειν.
PH 1.30
אלא שגם בדברים אלה נתונים ההדיוטות בשתי מצוקות: בהיפעלויות עצמן, ולא פחות מכך בכך שנדמה להם שמצוקות אלה רעות מטבען. ואילו הספקן, המסלק מעליו את הדעה הנוספת שכל אחד מאלה רע ביחס לטבע, יוצא גם מאלה בשלום ובמידה מתונה יותר. משום כך אנו אומרים שתכליתו של הספקן היא שלוות נפש בדברים הנתונים לדעה ומתינות ברגש בדברים הנכפים. ואחדים מן הספקנים הנודעים הוסיפו לאלה גם את השעיית השיפוט בחקירות.
PH 1.30
ἀλλὰ καὶ ἐν τούτοις οἱ μὲν ἰδιῶται δισσαῖς συνέχονται περιστάσεσιν, ὑπό τε τῶν παθῶν αὐτῶν καὶ οὐχ ἧττον ὑπὸ τοῦ τὰς περιστάσεις ταύτας κακὰς εἶναι φύσει δοκεῖν· ὁ δὲ σκεπτικὸς τὸ προσδοξάζειν ὅτι ἔστι κακὸν τούτων ἕκαστον ὡς πρὸς τὴν φύσιν περιαιρῶν μετριώτερον καὶ ἐν τούτοις ἀπαλλάσσει. διὰ τοῦτο οὖν ἐν μὲν τοῖς δοξαστοῖς ἀταραξίαν τέλος εἶναί φαμεν τοῦ σκεπτικοῦ, ἐν δὲ τοῖς κατηναγκασμένοις μετριοπάθειαν. τινὲς δὲ τῶν δοκίμων σκεπτικῶν προσέθηκαν τούτοις καὶ τὴν ἐν ταῖς ζητήσεσιν ἐποχήν.
ιγ′ על האופנים הכלליים של השעיית השיפוט.
ιγ′ περὶ τῶν ὁλοσχερῶν τρόπων τῆς ἐποχῆς.
PH 1.31
מאחר שאמרנו ששלוות הנפש באה בעקבות השעיית השיפוט בכל דבר, ראוי עתה לומר כיצד נוצרת אצלנו השעיית השיפוט. היא נוצרת, אם לומר זאת בקווים כלליים, מתוך הנגדת הדברים. ואנו מעמידים זה כנגד זה או נראים כנגד נראים, או מושכלים כנגד מושכלים, או לסירוגין. נראים כנגד נראים —
PH 1.31
Ἐπεὶ δὲ τὴν ἀταραξίαν ἀκολουθεῖν ἐφάσκομεν τῇ περὶ πάντων ἐποχῇ, ἀκόλουθον ἂν εἴη λέγειν ὅπως ἡμῖν ἡ ἐποχὴ περιγίνεται. γίνεται τοίνυν αὕτη, ὡς ἂν ὁλοσχερέστερον εἴποι τις, διὰ τῆς ἀντιθέσεως τῶν πραγμάτων. ἀντιτίθεμεν δὲ ἢ φαινόμενα φαινομένοις ἢ νοούμενα νοουμένοις ἢ ἐναλλάξ, οἷον φαινόμενα μὲν φαινομένοις,
PH 1.32
כשאנו אומרים "אותו מגדל עצמו נראה מרחוק עגול ומקרוב מרובע". ומושכלים כנגד מושכלים — כשכנגד המבסס את הטענה שיש השגחה מתוך סדר גרמי השמים אנו מעמידים את זה שהטובים נכשלים פעמים רבות והרעים מצליחים, ומכאן אנו מסיקים שאין השגחה.
PH 1.32
ὅταν λέγωμεν ‘ὁ αὐτὸς πύργος πόρρωθεν μὲν φαίνεται στρογγύλος, ἐγγύθεν δὲ τετράγωνος’, νοούμενα δὲ νοουμένοις, ὅταν πρὸς τὸν κατασκευάζοντα ὅτι ἔστι πρόνοια ἐκ τῆς τάξεως τῶν οὐρανίων, ἀντιτιθῶμεν τὸ τοὺς μὲν ἀγαθοὺς δυσπραγεῖν πολλάκις τοὺς δὲ κακοὺς εὐπραγεῖν, καὶ διὰ τούτου συνάγωμεν τὸ μὴ εἶναι πρόνοιαν·
PH 1.33
ומושכלים כנגד נראים — כדרך שאנקסגורס (A 97 Diels) העמיד כנגד <המבסס> שהשלג לבן את הטענה שהשלג הוא מים קפואים, והמים שחורים, ומכאן שגם השלג שחור. ולפי מחשבה אחרת אנו מעמידים זה כנגד זה פעמים דברים שבהווה כנגד דברים שבהווה, כדברים שנאמרו לעיל, ופעמים דברים שבהווה כנגד דברים שבעבר או שבעתיד — למשל, כשמישהו מציג לפנינו טיעון שאין ביכולתנו להתירו, אנו אומרים לו כי
PH 1.33
νοούμενα δὲ φαινομένοις, ὡς ὁ Ἀναξαγόρας (A 97 Diels) τῷ <κατασκευάζοντι> λευκὴν εἶναι τὴν χιόνα ὅτι ἡ χιὼν ὕδωρ ἐστὶ πεπηγός, τὸ δὲ ὕδωρ ἐστὶ μέλαν, καὶ ἡ χιὼν ἄρα μέλαινά ἐστιν. καθ’ ἑτέραν δὲ ἐπίνοιαν ἀντιτίθεμεν ὁτὲ μὲν παρόντα παροῦσιν, ὡς τὰ προειρημένα· ὁτὲ δὲ παρόντα παρεληλυθόσιν ἢ μέλλουσιν, οἷον ὅταν τις ἡμᾶς ἐρωτήσῃ λόγον ὃν λῦσαι οὐ δυνάμεθα, φαμὲν πρὸς αὐτὸν ὅτι,
PH 1.34
כשם שלפני שנולד מייסד האסכולה שאתה הולך אחריה עדיין לא נראה הטיעון שלפיה כטיעון נכון, ואף על פי כן היה קיים מבחינת הטבע — כך ייתכן שגם הטיעון המנוגד לזה שהצגת עתה קיים מבחינת הטבע ואינו נראה לנו עדיין; ולפיכך אין עלינו להסכים עדיין לטיעון הנראה עתה חזק.
PH 1.34
ὥσπερ πρὸ τοῦ γενέσθαι τὸν εἰσηγησάμενον τὴν αἵρεσιν ἣν μετέρχῃ, οὐδέπω ὁ κατ’ αὐτὴν λόγος ὑγιὴς ὢν ἐφαίνετο, ὑπέκειτο μέντοι ὡς πρὸς τὴν φύσιν, οὕτως ἐνδέχεται καὶ τὸν ἀντικείμενον τῷ ὑπὸ σοῦ ἐρωτηθέντι νῦν λόγῳ ὑποκεῖσθαι μὲν ὡς πρὸς τὴν φύσιν, μηδέπω δ’ ἡμῖν φαίνεσθαι, ὥστε οὐδέπω χρὴ συγκατατίθεσθαι ἡμᾶς τῷ δοκοῦντι νῦν ἰσχυρῷ εἶναι λόγῳ.
PH 1.35
וכדי שההנגדות הללו יובנו לנו בדיוק רב יותר, אציג גם את האופנים שבהם מוסקת השעיית השיפוט, בלי לקבוע בהחלט לא על מספרם ולא על כוחם; שכן ייתכן שהם רופפים, וגם שהם רבים מאלה שייאמרו.
PH 1.35
ὑπὲρ δὲ τοῦ τὰς ἀντιθέσεις ταύτας ἀκριβέστερον ἡμῖν ὑποπεσεῖν, καὶ τοὺς τρόπους ὑποθήσομαι δι’ ὧν ἡ ἐποχὴ συνάγεται, οὔτε περὶ τοῦ πλήθους οὔτε περὶ τῆς δυνάμεως αὐτῶν διαβεβαιούμενος· ἐνδέχεται γὰρ αὐτοὺς καὶ σαθροὺς εἶναι καὶ πλείους τῶν λεχθησομένων.
ιδ′ על עשרת האופנים.
ιδ′ περὶ τῶν δέκα τρόπων.
PH 1.36
והנה, הספקנים הקדומים יותר נוהגים למסור אופנים שבהם נראה שמוסקת השעיית השיפוט, עשרה במספרם; והם קוראים להם, בהוראה אחת, גם "טיעונים" וגם "תבניות". ואלה הם: הראשון, האופן שמן השוני שבין בעלי החיים; השני, זה שמן ההבדל שבין בני האדם; השלישי, זה שמן מבניהם השונים של אברי החושים; הרביעי, זה שמן הנסיבות; החמישי, זה שמן המצבים ומן המרחקים ומן המקומות; השישי, זה שמן התערובות;
PH 1.36
Παραδίδονται τοίνυν συνήθως παρὰ τοῖς ἀρχαιοτέροις σκεπτικοῖς τρόποι, δι’ ὧν ἡ ἐποχὴ συνάγεσθαι δοκεῖ, δέκα τὸν ἀριθμόν, καὶ λόγους καὶ τύπους συνωνύμως καλοῦσιν. εἰσὶ δὲ οὗτοι, πρῶτος ὁ παρὰ τὴν τῶν ζῴων ἐξαλλαγήν, δεύτερος ὁ παρὰ τὴν τῶν ἀνθρώπων διαφοράν, τρίτος ὁ παρὰ τὰς διαφόρους τῶν αἰσθητηρίων κατασκευάς, τέταρτος ὁ παρὰ τὰς περιστάσεις, πέμπτος ὁ παρὰ τὰς θέσεις καὶ τὰ διαστήματα καὶ τοὺς τόπους, ἕκτος ὁ παρὰ τὰς ἐπιμιξίας,
PH 1.37
השביעי, זה שמן הכמויות ומדרכי הרקיחה של המצעים; השמיני, זה שמן היחס אל דבר־מה (πρός τι); התשיעי, זה שמן ההיתקלויות התכופות או הנדירות; העשירי, זה שמאורחות החיים ומן המנהגים ומן החוקים ומן האמונות המיתיות ומן הסברות הדוגמטיות.
PH 1.37
ἕβδομος ὁ παρὰ τὰς ποσότητας καὶ σκευασίας τῶν ὑποκειμένων, ὄγδοος ὁ ἀπὸ τοῦ πρός τι, ἔννατος ὁ παρὰ τὰς συνεχεῖς ἢ σπανίους ἐγκυρήσεις, δέκατος ὁ παρὰ τὰς ἀγωγὰς καὶ τὰ ἔθη καὶ τοὺς νόμους καὶ τὰς μυθικὰς πίστεις καὶ τὰς δογματικὰς ὑπολήψεις.
PH 1.38
ואנו נוהגים בסדר הזה כקביעה בלבד. ומעל לאלה עומדים שלושה אופנים: זה שמן השופט, זה שמן הנשפט, וזה שמשניהם. שכן תחת האופן שמן השופט נכללים ארבעת הראשונים (שהרי השופט הוא או בעל חיים, או אדם, או חוש, או מי שנתון בנסיבה כלשהי); ואל האופן שמן הנשפט <מוחזרים> השביעי והעשירי; ואל האופן המורכב משניהם — החמישי והשישי והשמיני והתשיעי.
PH 1.38
χρώμεθα δὲ τῇ τάξει ταύτῃ θετικῶς. τούτων δὲ ἐπαναβεβηκότες εἰσὶ τρόποι τρεῖς, ὁ ἀπὸ τοῦ κρίνοντος, ὁ ἀπὸ τοῦ κρινομένου, ὁ ἐξ ἀμφοῖν· τῷ μὲν γὰρ ἀπὸ τοῦ κρίνοντος ὑποτάσσονται οἱ πρῶτοι τέσσαρες (τὸ γὰρ κρῖνον ἢ ζῷόν ἐστιν ἢ ἄνθρωπος ἢ αἴσθησις ἢ ἐν τινι περιστάσει), εἰς δὲ τὸν ἀπὸ τοῦ κρινομένου <ἀνάγονται> ὁ ἕβδομος καὶ ὁ δέκατος, εἰς δὲ τὸν ἐξ ἀμφοῖν σύνθετον ὁ πέμπτος καὶ ὁ ἕκτος καὶ ὁ ὄγδοος καὶ ὁ ἔννατος.
PH 1.39
ושוב, שלושת אלה מוחזרים אל האופן שמן היחס, כך שהאופן שמן היחס הוא הסוגי ביותר, שלושת האופנים הם המיניים, ועשרת האופנים נכללים תחתיהם. את הדברים האלה על מספרם אנו אומרים לפי מה שנראה מסתבר; ועל כוחם — אלה הדברים.
PH 1.39
πάλιν δὲ οἱ τρεῖς οὗτοι ἀνάγονται εἰς τὸν πρός τι, ὡς εἶναι γενικώτατον μὲν τὸν πρός τι, εἰδικοὺς δὲ τοὺς τρεῖς, ὑποβεβηκότας δὲ τοὺς δέκα. ταῦτα μὲν περὶ τῆς ποσότητος αὐτῶν κατὰ τὸ πιθανὸν λέγομεν· περὶ δὲ τῆς δυνάμεως τάδε.
PH 1.40
אמרנו שהראשון הוא הטיעון שלפיו, <בשל> ההבדל שבין בעלי החיים, אין אותם רשמים עצמם מוצגים לפנינו מאותם דברים עצמם. ואת זאת אנו מסיקים הן מן ההבדל שבדרכי היווצרותם והן מן השוני שבמבנה גופם.
PH 1.40
Πρῶτον ἐλέγομεν εἶναι λόγον καθ’ ὃν <παρὰ> τὴν διαφορὰν τῶν ζῴων οὐχ αἱ αὐταὶ ἀπὸ τῶν αὐτῶν ὑποπίπτουσι φαντασίαι. τοῦτο δὲ ἐπιλογιζόμεθα ἔκ τε τῆς περὶ τὰς γενέσεις αὐτῶν διαφορᾶς καὶ ἐκ τῆς περὶ τὰς συστάσεις τῶν σωμάτων παραλλαγῆς.
PH 1.41
אשר לדרכי ההיווצרות: מבעלי החיים יש הנוצרים בלא הזדווגות ויש הנוצרים מתוך התחברות. ומאלה הנוצרים בלא הזדווגות, יש הנוצרים מאש, כיצורים הזעירים הנראים בכבשנים; ויש מן המים המרקיבים, כיתושים; ויש מן היין המחמיץ, כיבחושים; ויש מן האדמה, <כ...>; ויש מן הרפש, כצפרדעים; ויש מן הבוץ, כתולעים; ויש מן החמורים, כחיפושיות; ויש מן הירקות, כזחלים; ויש מן הפירות, כצרעות התאנה הבוקעות מפגי תאנת הבר; ויש מבעלי חיים שנרקבו, כדבורים משוורים וכצרעות מסוסים.
PH 1.41
περὶ μὲν οὖν τὰς γενέσεις, ὅτι τῶν ζῴων τὰ μὲν χωρὶς μίξεως γίνεται τὰ δ’ ἐκ συμπλοκῆς. καὶ τῶν μὲν χωρὶς μίξεως γινομένων τὰ μὲν ἐκ πυρὸς γίνεται ὡς τὰ ἐν ταῖς καμίνοις φαινόμενα ζωΰφια, τὰ δ’ ἐξ ὕδατος φθειρομένου ὡς κώνωπες, τὰ δ’ ἐξ οἴνου τρεπομένου ὡς σκνῖπες, τὰ δ’ ἐκ γῆς <ὡς....>, τὰ δ’ ἐξ ἰλύος ὡς βάτραχοι, τὰ δ’ ἐκ βορβόρου ὡς σκώληκες, τὰ δ’ ἐξ ὄνων ὡς κάνθαροι τὰ δ’ ἐκ λαχάνων ὡς κάμπαι, τὰ δ’ ἐκ καρπῶν ὡς οἱ ἐκ τῶν ἐρινεῶν ψῆνες, τὰ δ’ ἐκ ζῴων ὡς μέλισσαι ταύρων καὶ σφῆκες ἵππων·
PH 1.42
ומאלה הנוצרים מתוך התחברות, יש הנוצרים מבני מין אחד, כרובם, ויש מבני מינים שונים, כפרדות. ושוב, בדרך כלל, מבעלי החיים יש היולדים ולד חי, כבני אדם; ויש המטילים ביצים, כעופות; ויש היולדים גוש בשר, כדובים.
PH 1.42
τῶν δ’ ἐκ συμπλοκῆς τὰ μὲν ἐξ ὁμοιογενῶν ὡς τὰ πλεῖστα, τὰ δ’ ἐξ ἀνομοιογενῶν ὡς ἡμίονοι. πάλιν κοινῇ τῶν ζῴων τὰ μὲν ζῳοτοκεῖται ὡς ἄνθρωποι, τὰ δ’ ᾠοτοκεῖται ὡς ὄρνιθες, τὰ δὲ σαρκοτοκεῖται ὡς ἄρκτοι.
PH 1.43
מסתבר אפוא שאי־הדמיון וההבדלים הגדולים שבדרכי ההיווצרות מולידים ניגודי טבע, ושמהם נישאים אי־היכולת להימזג, אי־ההתאמה והמאבק.
PH 1.43
εἰκὸς οὖν τὰς περὶ τὰς γενέσεις ἀνομοιότητας καὶ διαφορὰς μεγάλας ποιεῖν ἀντιπαθείας, τὸ ἀσύγκρατον καὶ ἀσυνάρμοστον καὶ μαχόμενον ἐκεῖθεν φερομένας.
PH 1.44
ואף ההבדל שבין חלקי הגוף החשובים ביותר, ובייחוד אלה שנועדו מטבעם להכריע ולחוש, יכול להוליד מאבק גדול ביותר בין הרשמים בשל השוני שבין בעלי החיים. שהרי חולי הצהבת אומרים שהדברים הנראים לנו לבנים הם צהובים, ובעלי שטף דם בעין אומרים שהם אדומים כדם. ומאחר שגם בבעלי החיים יש שעיניהם צהובות, ויש שהן אדמדמות, ויש שהן לבנבנות, ויש שצבען אחר — מסתבר, לדעתי, שקליטת הצבעים אצלם שונה.
PH 1.44
ἀλλὰ καὶ ἡ διαφορὰ τῶν κυριωτάτων μερῶν τοῦ σώματος, καὶ μάλιστα τῶν πρὸς τὸ ἐπικρίνειν καὶ πρὸς τὸ αἰσθάνεσθαι πεφυκότων, μεγίστην δύναται ποιεῖν μάχην τῶν φαντασιῶν [παρὰ τὴν τῶν ζῴων παραλλαγήν]. οἱ γοῦν ἰκτεριῶντες ὠχρά φασιν εἶναι τὰ ἡμῖν φαινόμενα λευκὰ, καὶ οἱ ὑπόσφαγμα ἔχοντες αἱμωπά. ἐπεὶ οὖν καὶ τῶν ζῴων τὰ μὲν ὠχρούς ἔχει τοὺς ὀφθαλμοὺς τὰ δ’ ὑφαίμους τὰ δὲ λευκανθίζοντας τὰ δ’ ἄλλην χροιὰν ἔχοντας, εἰκός, οἶμαι, διάφορον αὐτοῖς τὴν τῶν χρωμάτων ἀντίληψιν γίγνεσθαι.
PH 1.45
ויתר על כן, כשאנו נועצים מבט בשמש זמן רב ואחר כך מרכינים ראשנו אל ספר, נדמה לנו שהאותיות זהובות ומסתחררות. ומאחר שיש בעלי חיים שיש להם מטבעם ברק בעיניהם, והם שולחים מהן אור דק־חלקיקים וקל־תנועה, עד שהם רואים אף בלילה — בדין נחשוב שהדברים החיצוניים אינם מוצגים לפנינו ולפניהם באופן דומה.
PH 1.45
ἀλλὰ καὶ ἐνατενίσαντες ἐπὶ πολύν χρόνον τῷ ἡλίῳ, εἶτα ἐγκύψαντες βιβλίῳ τὰ γράμματα χρυσοειδῆ δοκοῦμεν εἶναι καὶ περιφερόμενα. ἐπεὶ οὖν καὶ τῶν ζῴων τινὰ φύσει λαμπηδόνα ἐν τοῖς ὀφθαλμοῖς ἔχει καὶ φῶς λεπτομερές τε καὶ εὐκίνητον ἀπ’ αὐτῶν ἀποστέλλει, ὡς καὶ νυκτὸς ὁρᾶν, δεόντως ἂν νομίζοιμεν ὅτι μὴ ὅμοια ἡμῖν τε κἀκείνοις τὰ ἐκτὸς ὑποπίπτει.
PH 1.46
והרי גם הקוסמים, המושחים את הפתילות בחלודת נחושת ובדיו של דיונון, גורמים לנוכחים להיראות פעם כנחושתיים ופעם כשחורים, וזאת בשל פיזור מועט של החומר המעורב. וקל וחומר שסביר הרבה יותר שכאשר לחות שונות מעורבות בראייתם של בעלי החיים, <גם> נוצרים אצלם רשמים שונים של המצעים.
PH 1.46
καί γε οἱ γόητες χρίοντες τὰς θρυαλλίδας ἰῷ χαλκοῦ καὶ θολῷ σηπίας ποιοῦσιν ὁτὲ μὲν χαλκοῦς ὁτὲ δὲ μέλανας φαίνεσθαι τοὺς παρόντας διὰ τὴν βραχεῖαν τοῦ μιχθέντος παρασποράν. πολὺ δήπου εὐλογώτερόν ἐστι, χυμῶν διαφόρων ἀνακεκραμένων τῇ ὁράσει τῶν ζῴων, <καὶ> διαφόρους τῶν ὑποκειμένων φαντασίας αὐτοῖς γίνεσθαι.
PH 1.47
וכשאנו לוחצים על העין מן הצד, נראים מראיהם וצורותיהם וגודלם של הדברים הנראים מוארכים וצרים. מסתבר אפוא שאותם בעלי חיים שאישונם אלכסוני ומוארך — כעזים, כחתולים וכדומיהם — מדמים לעצמם שהמצעים שונים, ואינם סבורים שהם כפי שסבורים בעלי החיים שאישונם עגול.
PH 1.47
ὅταν τε παραθλίψωμεν τὸν ὀφθαλμόν, ἐπιμήκη καὶ στενὰ φαίνεται τὰ εἴδη καὶ τὰ σχήματα καὶ τὰ μεγέθη τῶν ὁρατῶν. εἰκὸς οὖν ὅτι ὅσα τῶν ζῴων λοξὴν ἔχει τὴν κόρην καὶ προμήκη, καθάπερ αἶγες αἴλουροι καὶ τὰ ἐοικότα, διάφορα φαντάζεται τὰ ὑποκείμενα εἶναι, καὶ οὐχ οἵα τὰ περιφερῆ τὴν κόρην ἔχοντα ζῷα εἶναι αὐτὰ ὑπολαμβάνει.
PH 1.48
והמראות, לפי מבנן השונה, מראות את המצעים החיצוניים פעם קטנים ביותר — כמראות הקעורות — ופעם מוארכים וצרים — כקמורות; ויש מהן המראות את ראשו של המשתקף למטה ואת רגליו למעלה.
PH 1.48
τά τε κάτοπτρα παρὰ τὴν διάφορον κατασκευὴν ὁτὲ μὲν μικρότατα δείκνυσι τὰ ἐκτὸς ὑποκείμενα ὡς τὰ κοῖλα, ὁτὲ δ’ ἐπιμήκη καὶ στενά ὡς τὰ κυρτά· τινὰ δὲ τὴν μὲν κεφαλὴν κάτω δείκνυσι τοῦ κατοπτριζομένου, τοὺς δὲ πόδας ἄνω.
PH 1.49
ומאחר שגם מכלי הראייה יש הבולטים כלפי חוץ ומזדקרים מאוד מחמת קמירותם, ויש קעורים יותר, ויש הנתונים במישור שטוח — מסתבר שגם משום כך משתנים הרשמים, ושכלבים, דגים, אריות ובני אדם אינם רואים את אותם דברים עצמם לא שווים בגודלם ולא דומים בצורתם, אלא כפי ההטבעה שעושה בכל אחד מהם הראייה הקולטת את הנראה.
PH 1.49
ἐπεὶ οὖν καὶ τῶν περὶ τὴν ὄψιν ἀγγείων τὰ μὲν ἐξόφθαλμα κομιδῇ προπέπτωκεν ὑπὸ κυρτότητος, τὰ δὲ κοιλότερά ἐστι, τὰ δ’ ἐν ὑπτίῳ πλάτει βέβηκεν, εἰκὸς καὶ διὰ τοῦτο ἀλλοιοῦσθαι τὰς φαντασίας, καὶ μήτε ἴσα τοῖς μεγέθεσι μήτε ὅμοια ταῖς μορφαῖς ὁρᾶν τὰ αὐτὰ κύνας ἰχθύας λέοντας ἀνθρώπους ἀλλ’ οἵαν ἑκάστου ποιεῖ τύπωσιν ἡ δεχομένη τὸ φαινόμενον ὄψις.
PH 1.50
והוא הדין ביתר החושים. שהרי כיצד אפשר לומר שבעלי הקונכייה, ובעלי הבשר החשוף, ובעלי הקוצים, ובעלי הנוצות או הקשקשים מושפעים באופן דומה בחוש המישוש? וכיצד קולטים באופן דומה בשמיעה אותם בעלי חיים שתעלת השמע שלהם צרה ביותר ואלה שתעלתם רחבה ביותר, או אלה שאוזניהם שעירות ואלה שאוזניהם חלקות? הרי אף אנו מושפעים בשמיעתנו באופן אחד כשאנו אוטמים את אוזנינו ובאופן אחר כשאנו משתמשים בהן כדרכן.
PH 1.50
ὁ δὲ αὐτὸς καὶ περὶ τῶν ἄλλων αἰσθήσεων λόγος· πῶς γὰρ ἂν λεχθείη ὁμοίως κινεῖσθαι κατὰ τὴν ἁφὴν τά τε ὀστρακόδερμα καὶ τὰ σαρκοφανῆ καὶ τὰ ἠκανθωμένα καὶ τὰ ἐπτερωμένα ἢ λελεπιδωμένα; πῶς δὲ ὁμοίως ἀντιλαμβάνεσθαι κατὰ τὴν ἀκοὴν τά τε στενώτατον ἔχοντα τὸν πόρον τὸν ἀκουστικὸν καὶ τὰ εὐρυτάτῳ τούτῳ κεχρημένα, ἢ τὰ τετριχωμένα τὰ ὦτα καὶ τὰ ψιλὰ ταῦτα ἔχοντα; ὅπου γε καὶ ἡμεῖς ἄλλως μὲν κινούμεθα κατὰ τὴν ἀκοὴν παραβύσαντες τὰ ὧτα, ἄλλως δὲ ἢν ἀπλῶς αὐτοῖς χρώμεθα.
PH 1.51
ואף חוש הריח עשוי להיות שונה בשל השוני שבין בעלי החיים. שהרי אף אנו מושפעים באופן אחד כשאנו מצוננים וכשהליחה מרובה בנו, ובאופן אחר כשאברי ראשנו קולטים עודף דם — שאז אנו נרתעים מן הדברים שנדמים לאחרים ריחניים וסבורים כאילו אנו נחבטים בהם. ומאחר שגם מבעלי החיים יש שהם מטבעם רוויי לחות ולֵחתיים, ויש שהם עתירי דם ביותר, ויש שהמרה הצהובה או המרה השחורה גוברת ומרובה בהם — מן הדין שגם משום כך ייראו הדברים המורחים שונים לכל אחד מהם.
PH 1.51
καὶ ἡ ὄσφρησις δὲ διαφέροι ἂν παρὰ τὴν τῶν ζῴων ἐξαλλαγήν· εἰ γὰρ καὶ ἡμεῖς ἄλλως μὲν κινούμεθα ἐμψυγέντες καὶ τοῦ φλέγματος πλεονάσαντος ἐν ἡμῖν, ἄλλως δὲ ἢν τὰ περὶ τὴν κεφαλὴν ἡμῶν μέρη πλεονασμὸν αἵματος ὑποδέξηται, ἀποστρεφόμενοι τὰ εὐώδη τοῖς ἄλλοις δοκοῦντα εἶναι καὶ ὥσπερ πλήττεσθαι ὑπ’ αὐτῶν νομίζοντες, ἐπεὶ καὶ τῶν ζῴων τὰ μὲν πλαδαρά τέ ἐστι φύσει καὶ φλεγματώδη, τὰ δὲ πολύαιμα σφόδρα, τὰ δ’ ἐπικρατοῦσαν καὶ πλεονάζουσαν ἔχοντα τὴν ξανθὴν χολὴν ἢ τὴν μέλαιναν, εὔλογον καὶ διὰ τοῦτο διάφορα ἑκάστοις αὐτῶν φαίνεσθαι τὰ ὀσφρητά.
PH 1.52
וכיוצא בזה בדברים הנטעמים, שהרי לשונם של אחדים מבעלי החיים גסה ויבשה ושל אחרים לחה מאוד. שהרי אף אנו, כשלשוננו יבשה יותר בקדחת, סבורים שמה שאנו אוכלים הוא עפרורי ורע־לחות או מר; וזאת אנו חשים גם בשל השוני שבשליטתן של הלחות שבתוכנו, כפי שנאמר. ומאחר שגם לבעלי החיים אבר טעם שונה ולחות שונות מרובות בהם — יקבלו אף הם רשמים שונים של המצעים בחוש הטעם.
PH 1.52
καὶ τὰ γευστὰ ὁμοίως τῶν μὲν τραχεῖαν καὶ ἄνικμον ἐχόντων τὴν γλῶσσαν τῶν δὲ ἔνυγρον σφόδρα, εἴγε καὶ ἡμεῖς ξηροτέραν ἐν πυρετοῖς τὴν γλῶτταν σχόντες γεώδη καὶ κακόχυμα ἢ πικρὰ τὰ προσφερόμενα εἶναι νομίζομεν, τοῦτο δὲ πάσχομεν καὶ παρὰ τὴν διάφορον ἐπικράτειαν τῶν ἐν ἡμῖν χυμῶν εἶναι λεγομένων· ἐπεὶ οὖν καὶ τὰ ζῷα διάφορον τὸ γευστικὸν αἰσθητήριον ἔχει καὶ διαφόροις χυμοῖς πλεονάζον, διαφόρους ἂν καὶ κατὰ τὴν γεῦσιν φαντασίας τῶν ὑποκειμένων λαμβάνοι.
PH 1.53
שהרי כשם שאותו מזון עצמו, בהתפלגו בגוף, נעשה במקום אחד וריד ובמקום אחר עורק ובמקום אחר עצם ובמקום אחר גיד וכן כל אחד מן השאר, ומגלה כוח שונה לפי ההבדל שבין החלקים הקולטים אותו; וכשם שהמים, שהם אחד ואחידים, בהיספגם באילנות נעשים במקום אחד קליפה ובמקום אחר ענף ובמקום אחר פרי — ואף תאנה ורימון וכל אחד מן השאר;
PH 1.53
ὥσπερ γὰρ ἡ αὐτὴ τροφὴ ἀναδιδομένη ὅπου μὲν γίνεται φλὲψ ὅπου δὲ ἀρτηρία ὅπου δὲ ὀστέον ὅπου δὲ νεῦρον καὶ τῶν ἄλλων ἕκαστον, παρὰ τὴν διαφορὰν τῶν ὑποδεχομένων αὐτὴν μερῶν διάφορον ἐπιδεικνυμένη δύναμιν, καὶ ὥσπερ τὸ ὕδωρ ἓν καὶ μονοειδὲς ἀναδιδόμενον εἰς τὰ δένδρα ὅπου μὲν γίνεται φλοιὸς ὅπου δὲ κλάδος ὅπου δὲ καρπὸς καὶ ἤδη σῦκον καὶ ῥοιὰ καὶ τῶν ἄλλων ἕκαστον,
PH 1.54
וכשם שהבל פיו של המנגן, שהוא אחד ואותו הבל עצמו, בהינשפו אל תוך החליל נעשה במקום אחד צליל גבוה ובמקום אחר צליל נמוך, ואותה לחיצה עצמה של היד על הלירה מפיקה במקום אחד צליל נמוך ובמקום אחר גבוה — כך מסתבר שאף המצעים החיצוניים נראים באופן שונה לפי המבנה השונה של בעלי החיים המקבלים את הרשמים.
PH 1.54
καὶ καθάπερ τὸ τοῦ μουσουργοῦ πνεῦμα ἓν καὶ τὸ αὐτὸ ἐμπνεόμενον τῷ αὐλῷ ὅπου μὲν γίνεται ὀξὺ ὅπου δὲ βαρύ, καὶ ἡ αὐτὴ ἐπέρεισις τῆς χειρὸς ἐπὶ τῆς λύρας ὅπου μὲν βαρὺν φθόγγον ποιεῖ ὅπου δὲ ὀξύν, οὕτως εἰκὸς καὶ τὰ ἐκτὸς ὑποκείμενα διάφορα θεωρεῖσθαι παρὰ τὴν διάφορον κατασκευὴν τῶν τὰς φαντασίας ὑπομενόντων ζῴων.
PH 1.55
ואפשר ללמוד זאת בבירור רב יותר מן הדברים שבעלי החיים בוחרים בהם ומאלה שהם נרתעים מהם. הבושם, למשל, נראה לבני אדם נעים ביותר, ואילו לחיפושיות ולדבורים הוא בלתי נסבל; והשמן מועיל לבני אדם, ואילו צרעות ודבורים הוא ממית כשהוא ניתז עליהן; ומי הים לבני אדם אינם ערבים לשתייה והם כסם, ואילו לדגים הם ערבים ביותר וראויים לשתייה.
PH 1.55
ἐναργέστερον δὲ τὸ τοιοῦτον ἔστι μαθεῖν ἀπὸ τῶν αἱρετῶν τε καὶ φευκτῶν τοῖς ζῴοις. μύρον γοῦν ἀνθρώποις μὲν ἥδιστον φαίνεται, κανθάροις δὲ καὶ μελίσσαις δυσανάσχετον· καὶ τὸ ἔλαιον τοὺς μὲν ἀνθρώπους ὠφελεῖ, σφῆκας δὲ καὶ μελίσσας ἀναιρεῖ καταρραινόμενον· καὶ τὸ θαλάττιον ὕδωρ ἀνθρώποις μὲν ἀηδές ἐστι πινόμενον καὶ φαρμακῶδες, ἰχθύσι δὲ ἥδιστον καὶ πότιμον.
PH 1.56
והחזירים רוחצים בעונג רב יותר בבוץ מסריח ביותר מאשר במים צלולים וטהורים. ומבעלי החיים יש אוכלי עשב, ויש אוכלי שיחים, ויש הרועים ביערות, ויש אוכלי זרעים, ויש אוכלי בשר, ויש אוכלי חלב; ויש החפצים במזון שהרקיב ויש בטרי, ויש בנא ויש במבושל כמעשה טבחים. ובדרך כלל, מה שערב לאלה בלתי ערב לאחרים, ומעורר רתיעה, וממית.
PH 1.56
σύες τε ἥδιον βορβόρῳ λούονται δυσωδεστάτῳ ἢ ὕδατι διειδεῖ καὶ καθαρῷ. τῶν τε ζῴων τὰ μέν ἐστι ποηφάγα τὰ δὲ θαμνοφάγα τὰ δὲ ὑληνόμα τὰ δὲ σπερμοφάγα τὰ δὲ σαρκοφάγα τὰ δὲ γαλακτοφάγα, καὶ τὰ μὲν σεσηπυίᾳ χαίρει τροφῇ τὰ δὲ νεαρᾷ, καὶ τὰ μὲν ὠμῇ τὰ δὲ μαγειρικῶς ἐσκευασμένῃ. καὶ κοινῶς τὰ ἄλλοις ἡδέα ἄλλοις ἐστὶν ἀηδῆ καὶ φευκτά καὶ θανάσιμα.
PH 1.57
הרוש, למשל, מפטם את השלווים, ושיכרון־הכלב את החזירות — והללו אף שמחות לאכול סלמנדרות, כשם שהאיילים אוכלים בעלי חיים ארסיים והסנוניות זבובי־שלפוחית. והנמלים והיבחושים גורמים לבני אדם בחילה וכאבי מעיים כשהם נבלעים; ואילו הדובה, אם נפלה בחולי כלשהו, מלקקת אותם ומתחזקת.
PH 1.57
τὸ γοῦν κώνειον πιαίνει τοὺς ὄρτυγας καὶ ὁ ὑοσκύαμος τὰς ὗς, αἵ δὴ χαίρουσι καὶ σαλαμάνδρας ἐσθίουσαι, ὥσπερ οὖν ἔλαφοι τὰ ἰοβόλα ζῷα καὶ αἱ χελιδόνες κανθαρίδας. οἵ τε μύρμηκες καὶ οἱ σκνῖπες ἀνθρώποις μὲν ἀηδίας καὶ στρόφους ἐμποιοῦσι καταπινόμενοι· ἡ δὲ ἄρκτος ἢν ἀρρωστίᾳ τινὶ περιπέσῃ, τούτους καταλιχμωμένη ῥώννυται.
PH 1.58
והאפעה, אם רק נגע בה ענף של אלון, נכנסת לתרדמה, וכן העטלף מעלה של דולב. והפיל בורח מאיל, והאריה מתרנגול, ומפצפוץ של פולים הנטחנים בורחים יצורי הים הגדולים, והנמר מקול התוף. ואפשר לומר עוד רבים מאלה; אך כדי שלא ניראה כמתעכבים יותר מן הראוי — אם אותם דברים עצמם בלתי ערבים לאלה וערבים לאחרים, והערב והבלתי ערב מונחים ברושם, הרי שנוצרים לבעלי החיים רשמים שונים מן המצעים.
PH 1.58
ἔχιδνα δὲ θιγόντος αὐτῆς μόνον φηγοῦ κλάδου καροῦται, καὶ νυκτερὶς πλατάνου φύλλου. φεύγει δὲ κριὸν μὲν ἐλέφας, λέων δὲ ἀλεκτρυόνα, καὶ θραγμὸν κυάμων ἐρεικομένων τὰ θαλάττια κήτη, καὶ τίγρις ψόφον τυμπάνου. καὶ ἄλλα δὲ πλείω τούτων ἔνεστι λέγειν· ἀλλ’ ἴνα μὴ μᾶλλον τοῦ δέοντος ἐνδιατρίβειν δοκῶμεν, εἰ τὰ αὐτὰ τοῖς μέν ἐστιν ἀηδῆ τοῖς δὲ ἡδέα, τὸ δὲ ἡδὺ καὶ ἀηδὲς ἐν φαντασίᾳ κεῖται, διάφοροι γίνονται τοῖς ζῴοις ἀπὸ τῶν ὑποκειμένων φαντασίαι.
PH 1.59
ואם אותם דברים עצמם נראים שונים בשל השוני שבין בעלי החיים — נוכל לומר כיצד נראה לנו המצע, אך מהו מבחינת טבעו נשעה את שיפוטנו. שהרי אף לא נוכל אנו עצמנו להכריע בין רשמינו ובין רשמיהם של יתר בעלי החיים, בהיותנו עצמנו חלק מן המחלוקת, ומשום כך נזדקק למי שיכריע יותר משאנו עצמנו יכולים להכריע.
PH 1.59
εἰ δὲ τὰ αὐτὰ πράγματα ἀνόμοια φαίνεται παρὰ τὴν τῶν ζῴων ἐξαλλαγήν, ὁποῖον μὲν ἡμῖν θεωρεῖται τὸ ὑποκείμενον ἕξομεν λέγειν, ὁποῖον δὲ ἔστι πρὸς τὴν φύσιν ἐφέξομεν. οὐδὲ γὰρ ἐπικρίνειν αὐτοὶ δυνησόμεθα τὰς φαντασίας τὰς τε ἡμετέρας καὶ τὰς τῶν ἄλλων ζῴων, μέρος καὶ αὐτοὶ τῆς διαφωνίας ὄντες καὶ διὰ τοῦτο τοῦ ἐπικρινοῦντος δεησόμενοι μᾶλλον ἢ αὐτοὶ κρίνειν δυνάμενοι.
PH 1.60
ומלבד זאת, אין אנו יכולים להעדיף את רשמינו על פני אלה הנוצרים אצל בעלי החיים חסרי התבונה, לא בלא הוכחה ולא בהוכחה. שהרי מלבד זאת שאולי אין הוכחה כלל, כפי שנזכיר, ההוכחה הקרויה כך תהיה או נראית לנו או שאינה נראית לנו. ואם אינה נראית — לא נציג אותה בביטחון; ואם היא נראית לנו — הרי מאחר שהחקירה נסבה על הדברים הנראים לבעלי החיים, וההוכחה נראית לנו שאף אנו בעלי חיים, תיחקר גם היא עצמה אם אמיתית היא בהיותה נראית.
PH 1.60
καὶ ἄλλως οὔτε ἀναποδείκτως δυνάμεθα προκρίνειν τὰς ἡμετέρας φαντασίας τῶν παρὰ τοῖς ἀλόγοις ζῴοις γινομένων οὔτε μετ’ ἀποδείξεως. πρὸς γὰρ τῷ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν ἴσως, ὡς ὑπομνήσομεν, αὐτὴ ἡ λεγομένη ἀπόδειξις ἤτοι φαινομένη ἡμῖν ἔσται ἢ οὐ φαινομένη. καὶ εἰ μὲν μὴ φαινομένη, οὐδὲ μετὰ πεποιθήσεως αὐτὴν προοισόμεθα· εἰ δὲ φαινομένη ἡμῖν, ἐπειδὴ περὶ τῶν φαινομένων τοῖς ζώοις ζητεῖται καὶ ἡ ἀπόδειξις ἡμῖν φαίνεται ζῴοις οὖσι, καὶ αὐτὴ ζητηθήσεται εἰ ἔστιν ἀληθὴς καθό ἐστι φαινομένη.
PH 1.61
ומופרך לנסות לבסס את מושא החקירה באמצעות מושא החקירה עצמו, שכן אותו דבר עצמו יהיה מהימן ובלתי מהימן כאחד — דבר שאינו אפשרי: מהימן ככל שהוא בא להוכיח, ובלתי מהימן ככל שהוא עצמו טעון הוכחה. אין בידינו אפוא הוכחה שבה נעדיף את רשמינו על פני אלה הנוצרים אצל בעלי החיים הנקראים חסרי תבונה. ואם כן, אם נוצרים רשמים שונים בשל השוני שבין בעלי החיים, ואי אפשר להכריע ביניהם — נאלץ להשעות את שיפוטנו על המצעים החיצוניים.
PH 1.61
ἄτοπον δὲ τὸ ζητούμενον διὰ τοῦ ζητουμένου κατασκευάζειν ἐπιχειρεῖν, ἐπεὶ ἔσται τὸ αὐτὸ πιστὸν καὶ ἄπιστον, ὅπερ ἀμήχανον, πιστὸν μὲν ᾗ βούλεται ἀποδεικνύειν, ἄπιστον δὲ ᾗ ἀποδείκνυται. οὐχ ἕξομεν ἄρα ἀπόδειξιν δι’ ἧς προκρινοῦμεν τὰς ἑαυτῶν φαντασίας τῶν παρὰ τοῖς ἀλόγοις καλουμένοις ζῴοις γινομένων. εἰ οὖν διάφοροι γίνονται αἱ φαντασίαι παρὰ τὴν τῶν ζῴων ἐξαλλαγήν, ἃς ἐπικρῖναι ἀμήχανόν ἐστιν, ἐπέχειν ἀνάγκη περὶ τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων.
PH 1.62
ומתוך שפע אנו אף משווים את בעלי החיים הנקראים חסרי תבונה לבני האדם מצד הרשם; שהרי אין אנו פוסלים, לאחר הטיעונים הרציניים, גם ללגלג על הדוגמטיקנים המנופחים והמשבחים את עצמם. ואנשינו נוהגים להשוות בפשטות את המונם של בעלי החיים חסרי התבונה אל האדם;
PH 1.62
Ἐκ περιουσίας δὲ καὶ συγκρίνομεν τὰ ἄλογα καλούμενα ζῷα τοῖς ἀνθρώποις κατὰ φαντασίαν· καὶ γὰρ καταπαίζειν τῶν δογματικῶν τετυφωμένων καὶ περιαυτολογούντων οὐκ ἀποδοκιμάζομεν μετὰ τοὺς πρακτικοὺς τῶν λόγων. οἱ μὲν οὖν ἡμέτεροι τὸ πλῆθος τῶν ἀλόγων ζῴων ἀπλῶς εἰώθασι συγκρίνειν τῷ ἀνθρώπῳ·
PH 1.63
ואולם, מאחר שהדוגמטיקנים, שאינם חדלים מפלפול, אומרים שההשוואה אינה שווה, נעמיד את הטיעון — מתוך שפע רב ותוך שאנו משתעשעים עוד יותר — על בעל חיים אחד, ולוּ, אם תרצו, על הכלב, הנחשב לפחוּת שבהם. שהרי אף כך נמצא שבעלי החיים שבהם עוסק הטיעון אינם נופלים מאתנו בכל הנוגע לאמינותם של הנראים.
PH 1.63
ἐπεὶ δὲ εὑρεσιλογοῦντες οἱ δογματικοὶ ἄνισον εἶναί φασι τὴν σύγκρισιν, ἡμεῖς ἐκ πολλοῦ τοῦ περιόντος ἐπὶ πλέον παίζοντες ἐπὶ ἑνὸς ζῴου στήσομεν τὸν λόγον, οἶον ἐπὶ κυνός, εἰ δοκεῖ, τοῦ εὐτελεστάτου δοκοῦντος εἶναι. εὑρήσομεν γὰρ καὶ οὕτω μὴ λειπόμενα ἡμῶν τὰ ζῷα, περὶ ὧν ὁ λόγος, ὡς πρὸς τὴν πίστιν τῶν φαινομένων.
PH 1.64
והנה, שבעל החיים הזה עולה עלינו בחוש — בכך מודים אף הדוגמטיקנים. שהרי בחוש הריח הוא קולט יותר מאתנו, ובו הוא מתחקה אחר חיות שאינו רואה; ובעיניו הוא רואה אותן מהר מאתנו; ובשמיעתו הוא חש בחדוּת.
PH 1.64
ὅτι τοίνυν αἰσθήσει διαφέρει τοῦτο τὸ ζῷον ἡμῶν, οἱ δογματικοὶ συνομολογοῦσιν· καὶ γὰρ τῇ ὀσφρήσει μᾶλλον ἡμῶν ἀντιλαμβάνεται, τὰ μὴ ὁρώμενα αὐτῷ θηρία διὰ ταύτης ἀνιχνεύων καὶ τοῖς ὀφθαλμοῖς θᾶττον ἡμῶν ταῦτα ὁρῶν καὶ τῇ ἀκοῇ αἰσθανόμενος ὀξέως.
PH 1.65
נבוא אפוא אל התבונה. ומן התבונה יש הפנימית (λόγος ἐνδιάθετος) ויש המבוטאת (λόγος προφορικός). נעיין אפוא תחילה בפנימית. והנה, לפי הדוגמטיקנים החולקים עלינו כיום יותר מכול — אלה שמן הסטואה — נראה שהיא נעוצה בדברים אלה: בבחירת מה שמתאים לו ובבריחה ממה שזר לו; בידיעת האומנויות המכוונות לכך; בקליטת המידות הטובות שכפי טבעו שלו <ושל> אלה שבתחום ההיפעלויות.
PH 1.65
οὐκοῦν ἐπὶ τὸν λόγον ἔλθωμεν. τούτου δὲ ὁ μὲν ἐστιν ἐνδιάθετος ὁ δὲ προφορικός. ἴδωμεν οὖν πρότερον περὶ τοῦ ἐνδιαθέτου. οὗτος τοίνυν κατὰ τοὺς μάλιστα ἡμῖν ἀντιδοξοῦντας νῦν δογματικούς, τοὺς ἀπὸ τῆς Στοᾶς, ἐν τούτοις ἔοικε σαλεύειν, τῇ αἱρέσει τῶν οἰκείων καὶ φυγῇ τῶν ἀλλοτρίων, τῇ γνώσει τῶν εἰς τοῦτο συντεινουσῶν τεχνῶν, τῇ ἀντιλήψει τῶν κατὰ τὴν οἰκείαν φύσιν ἀρετῶν <καὶ> τῶν περὶ τὰ πάθη.
PH 1.66
והנה הכלב, שעליו הוחלט להעמיד את הטיעון לשם דוגמה, בוחר במה שמתאים לו ובורח ממה שמזיק לו: אחר המזון הוא רודף, ומן השוט המורם עליו הוא נסוג. ואף אומנות יש לו המספקת את מה שמתאים לו — אומנות הציד.
PH 1.66
ὁ τοίνυν κύων, ἐφ’ οὗ τὸν λόγον ἔδοξε στῆσαι παραδείγματος ἕνεκα, αἵρεσιν ποιεῖται τῶν οἰκείων καὶ φυγὴν τῶν βλαβερῶν, τὰ μὲν τρόφιμα διώκων, μάστιγος δὲ ἀναταθείσης ὑποχωρῶν. ἀλλὰ καὶ τέχνην ἔχει ποριστικὴν τῶν οἰκείων, τὴν θηρευτικήν.
PH 1.67
ואף מן המידה הטובה אין הוא חסר. שהרי אם הצדק הוא הנתינה לכל אחד כראוי לו, הכלב — המכשכש בזנבו לבני הבית ולמיטיבים עמו ושומר עליהם, ודוחה את הזרים ואת עושי העוול — לא יהיה מחוץ לצדק.
PH 1.67
ἔστι δὲ οὐδ’ ἀρετῆς ἐκτός· τῆς γέ τοι δικαιοσύνης οὔσης τοῦ κατ’ ἀξίαν ἀποδοτικῆς ἑκάστῳ, ὁ κύων τοὺς μὲν οἰκείους γε καὶ εὖ ποιοῦντας σαίνων καὶ φρουρῶν τοὺς δὲ ἀνοικείους καὶ ἀδικοῦντας ἀμυνόμενος οὐκ ἔξω ἂν εἴη τῆς δικαιοσύνης.
PH 1.68
ואם יש לו זו, הרי שמאחר שהמידות הטובות נלוות זו לזו, יש לו גם יתר המידות הטובות — אותן אומרים החכמים שאין לרוב בני האדם. ואנו רואים אותו גם אמיץ בהגנתו ונבון, כפי שהעיד גם הומרוס, בעשותו את אודיסאוס בלתי מוכר לכל בני ביתו ומזוהה בידי ארגוס לבדו: הכלב לא הוטעה בידי השינוי שחל בגופו של האיש, ולא סר מן הרושם התופס, שנראה שהיה לו יותר מלבני האדם.
PH 1.68
εἰ δὲ ταύτην ἔχει, τῶν ἀρετῶν ἀντακολουθουσῶν καὶ τὰς ἄλλας ἀρετὰς ἔχει, ἃς οὔ φασιν ἔχειν τοὺς πολλούς ἀνθρώπους οἱ σοφοί. καὶ ἄλκιμον δὲ αὐτὸν ὄντα ὁρῶμεν ἐν ταῖς ἀμύναις καὶ συνετόν, ὡς καὶ Ὅμηρος ἐμαρτύρησεν, ποιήσας τὸν Ὀδυσσέα πᾶσι μὲν τοῖς οἰκείοις ἀνθρώποις ἄγνωτα ὄντα ὑπὸ μόνου δὲ τοῦ Ἄργου ἐπιγνωσθέντα, μήτε ὑπὸ τῆς ἀλλοιώσεως τῆς κατὰ τὸ σῶμα τἀνδρὸς ἀπατηθέντος τοῦ κυνός, μήτε ἐκστάντος τῆς καταληπτικῆς φαντασίας, ἣν μᾶλλον τῶν ἀνθρώπων ἔχων ἐφάνη.
PH 1.69
ולפי כריסיפוס, הנלחם ביותר כנגד בעלי החיים חסרי התבונה, יש לו חלק אף בדיאלקטיקה המהוללה. שכן אותו אדם שהזכרנו אומר שהכלב עושה שימוש בחמישי שבטיעונים הבלתי־מוכחים, זה שיש בו כמה איברים, כשהוא בא אל פרשת שלוש דרכים, ומריח את שתי הדרכים שבהן לא עברה החיה, ואל השלישית — בלא שהריח אותה כלל — הוא פונה מיד. שהרי הקדמון אומר שהוא מסיק זאת למעשה: "החיה עברה בזו, או בזו, או בזו; אך לא בזו ולא בזו;"
PH 1.69
κατὰ δὲ τὸν Χρύσιππον τὸν μάλιστα συμπολεμοῦντα τοῖς ἀλόγοις ζῴοις καὶ τῆς ἀοιδίμου διαλεκτικῆς μετέχει. φησὶ γοῦν αὐτὸν ὁ προειρημένος ἀνὴρ ἐπιβάλλειν τῷ πέμπτῳ διὰ πλειόνων ἀναποδείκτῳ, ὅταν ἐπὶ τρίοδον ἐλθὼν καὶ τὰς δύο ὁδοὺς ἰχνεύσας δι’ ὧν οὐ διῆλθε τὸ θηρίον, τὴν τρίτην μηδ’ ἰχνεύσας εὐθέως ὁρμήσῃ δι’ αὐτῆς. δυνάμει γὰρ τοῦτο αὐτὸν λογίζεσθαί φησιν ὁ ἀρχαῖος ‘τῇδε ἢ τῇδε ἢ τῇδε διῆλθε τὸ θηρίον· οὔτε δὲ τῇδε οὔτε τῇδε·
PH 1.70
"אם כן, בזו." ויתר על כן, הוא קולט את היפעלויותיו שלו ומקל עליהן: כשננעץ בו קוץ, הוא חותר להסירו בשפשוף רגלו בקרקע ובעזרת שיניו. ואם יש בו פצע במקום כלשהו — מאחר שפצעים מלוכלכים קשים לריפוי והנקיים מתרפאים בנקל — הוא מנגב בעדינות את המוגלה הנוצרת.
PH 1.70
τῇδε ἄρα.’ ἀλλὰ καὶ τῶν ἑαυτοῦ παθῶν ἀντιληπτικός τέ ἐστι καὶ παραμυθητικός· σκόλοπος γὰρ αὐτῷ καταπαγέντος ἐπὶ τὴν ἄρσιν τούτου ὁρμᾷ τῇ τοῦ ποδὸς πρὸς τὴν γῆν παρατρίψει καὶ διὰ τῶν ὀδόντων. ἕλκος τε εἰ ἔχει που, ἐπεὶ τὰ μὲν ῥυπαρὰ ἕλκη δυσαλθῆ ἐστιν, τὰ δὲ καθαρὰ ῥᾳδίως θεραπεύεται, πράως ἀποψᾷ τὸν γινόμενον ἰχῶρα.
PH 1.71
ואף את כללו של היפוקרטס הוא שומר יפה מאוד: מאחר שתרופת הרגל היא חוסר תנועה, אם נפצע פעם ברגלו הוא מרים אותה ושומר עליה, ככל האפשר, בלא טלטול. וכשהוא נטרד בידי לחות שאינן מתאימות לו, הוא אוכל עשב, ובהקיאו עמו את מה שאינו מתאים לו הוא מבריא.
PH 1.71
ἀλλὰ καὶ τὸ Ἱπποκράτειον φυλάσσει μάλα καλῶς· ἐπεὶ γὰρ ποδὸς ἄκος ἀκινησία, εἴ ποτε τραῦμα ἐν ποδὶ σχοίη, μετεωρίζει τοῦτον καὶ ὡς οἷόν τε ἄσκυλτον τηρεῖ. ὀχλούμενός τε ὑπὸ χυμῶν ἀνοικείων πόαν ἐσθίει, μεθ’ ἧς ἀποβλύζων τὸ ἀνοίκειον ὑγιάζεται.
PH 1.72
ואם כן, אם נמצא שבעל החיים שעליו העמדנו את הטיעון לשם דוגמה בוחר במה שמתאים לו ובורח ממה שמטריד אותו, ושיש לו אומנות המספקת את מה שמתאים לו, ושהוא קולט את היפעלויותיו שלו ומקל עליהן, ושאינו מחוץ למידה הטובה — והרי בדברים אלה מונחת שלמותה של התבונה הפנימית — הרי שמבחינה זו יהיה הכלב שלם. ומכאן, כמדומני, שאחדים מן העוסקים בפילוסופיה התהדרו בכינויו של בעל החיים הזה.
PH 1.72
εἰ τοίνυν ἐφάνη τὸ ζῷον, ἐφ’ οὗ τὸν λόγον ἐστήσαμεν παραδείγματος ἕνεκα, καὶ αἱρούμενον τὰ οἰκεῖα καὶ τὰ ὀχληρὰ φεῦγον, τέχνην τε ἔχον ποριστικὴν τῶν οἰκείων, καὶ τῶν ἑαυτοῦ παθῶν ἀντιληπτικὸν καὶ παραμυθητικόν, καὶ οὐκ ἔξω ἀρετῆς, ἐν οἷς κεῖται ἡ τελειότης τοῦ ἐνδιαθέτου λόγου, τέλειος ἂν εἴη κατὰ τοῦτο ὁ κύων· ὅθεν μοι δοκοῦσί τινες τῶν κατὰ φιλοσοφίαν ἑαυτοὺς σεμνῦναι τῇ τοῦ ζῴου τούτου προσηγορίᾳ.
PH 1.73
ואשר לתבונה המבוטאת — אין הכרח לחקור בה לעת עתה. שהרי אף אחדים מן הדוגמטיקנים דחו אותה כמעכבת את רכישת המידה הטובה, ולכן אף התאמנו בשתיקה בזמן לימודם; ומלבד זאת, אילו היה אדם אילם לפי ההנחה, לא יאמר איש שהוא חסר תבונה. אך גם אם נניח לאלה — הרי בראש ובראשונה אנו רואים שבעלי החיים שבהם עוסק הטיעון אף משמיעים קולות אנושיים, כעורבנים ואחרים.
PH 1.73
περὶ δὲ τοῦ προφορικοῦ λόγου τέως μὲν οὐκ ἔστιν ἀναγκαῖον ζητεῖν· τοῦτον γὰρ καὶ τῶν δογματικῶν ἔνιοι παρῃτήσαντο ὡς ἀντιπράττοντα τῇ τῆς ἀρετῆς ἀναλήψει, διὸ καὶ παρὰ τὸν τῆς μαθήσεως χρόνον ἤσκησαν σιωπήν· καὶ ἄλλως, εἰ καθ’ ὑπόθεσιν εἴη ἄνθρωπος ἐνεός, οὐδεὶς φήσει αὐτὸν εἶναι ἄλογον. ἵνα δὲ καὶ ταῦτα παραλίπωμεν, μάλιστα μὲν ὁρῶμεν τὰ ζῷα, περὶ ὧν ὁ λόγος, καὶ ἀνθρωπίνας προφερόμενα φωνάς, ὡς κίττας καὶ ἄλλα τινά.
PH 1.74
ואף אם נניח גם לזה — אם אין אנו מבינים את קולותיהם של בעלי החיים הנקראים חסרי תבונה, אין זה בלתי סביר כלל שהם מדברים ואילו אנו איננו מבינים. שהרי גם כשאנו שומעים את לשונם של הברברים אין אנו מבינים, אלא נדמה לנו שהיא אחידה.
PH 1.74
ἵνα δὲ καὶ τοῦτο ἐάσωμεν, εἰ καὶ μὴ συνίεμεν τὰς φωνὰς τῶν ἀλόγων καλουμένων ζῴων, ὅλως οὐκ ἔστιν ἀπεικὸς διαλέγεσθαι μὲν ταῦτα, ἡμᾶς δὲ μὴ συνιέναι· καὶ γὰρ τῆς τῶν βαρβάρων φωνῆς ἀκούοντες οὐ συνίεμεν ἀλλὰ μονοειδῆ ταύτην εἶναι δοκοῦμεν.
PH 1.75
ואנו שומעים את הכלבים מוציאים קול אחד כשהם דוחים מישהו, קול אחר כשהם מייללים, ואחר כשהם מוכים, ושונה מאלה כשהם מכשכשים בזנבם. ובדרך כלל, אילו נעץ מישהו מבט בדבר הזה, היה מוצא שוני רב בקול, אצלו ואצל יתר בעלי החיים, בנסיבות השונות. ולכן בדין ייאמר שאף בעלי החיים הנקראים חסרי תבונה שותפים לתבונה המבוטאת.
PH 1.75
καὶ ἀκούομεν δὲ τῶν κυνῶν ἄλλην μὲν φωνὴν προϊεμένων ὅταν ἀμύνωνταί τινας, ἄλλην δὲ ὅταν ὠρύωνται, καὶ ἄλλην ὅταν τύπτωνται, καὶ διάφορον ἐπὰν σαίνωσιν. καὶ ὅλως εἰ τις εἰς τοῦτο ἀτενίσειεν, εὖροι ἂν πολλὴν παραλλαγὴν τῆς φωνῆς παρὰ τούτῳ τε καὶ τοῖς ἄλλοις ζῴοις ἐν ταῖς διαφόροις περιστάσεσιν, ὥστε διὰ ταῦτα εἰκότως λέγοιτ’ ἂν καὶ τοῦ προφορικοῦ μετέχειν λόγου τὰ καλούμενα ἄλογα ζῷα.
PH 1.76
ואם אין הם נופלים מבני האדם לא בדיוק החושים ולא בתבונה הפנימית — ולמעלה מן הצורך אף לא בתבונה המבוטאת — לא יהיו פחות מהימנים מאתנו מצד הרשמים.
PH 1.76
εἰ δὲ μήτε ἀκριβείᾳ τῶν αἰσθήσεων λείπεται τῶν ἀνθρώπων ταῦτα μήτε τῷ ἐνδιαθέτῳ λόγῳ, ἐκ περιουσίας δὲ εἰπεῖν μηδὲ τῷ προφορικῷ, οὐκ ἂν ἀπιστότερα ἡμῶν εἴη κατὰ τὰς φαντασίας.
PH 1.77
ואפשר להוכיח את הדברים האלה גם כשמעמידים את הטיעון על כל אחד ואחד מבעלי החיים חסרי התבונה. כך, למשל, מי לא יאמר שהעופות מצטיינים בחריפות דעת ועושים שימוש בתבונה המבוטאת? הרי הם יודעים לא רק את ההווה אלא אף את העתיד, ומגלים אותו מראש למי שיכולים להבין — הן בסמנם בדרכים אחרות והן בנבאם בקולם.
PH 1.77
καὶ ἐφ’ ἑκάστου δὲ τῶν ἀλόγων ζῴων ἴσως ἱστάντας τὸν λόγον ταῦτα ἀποδεικνύειν δυνατόν ἐστιν. οἷον γοῦν τίς οὐκ ἂν εἴποι τοὺς ὄρνιθας ἀγχινοίᾳ τε διαφέρειν καὶ τῷ προφορικῷ κεχρῆσθαι λόγῳ; οἵ γε οὐ μόνον τὰ παρόντα ἀλλὰ καὶ τὰ ἐσόμενα ἐπίστανται καὶ ταῦτα τοῖς συνιέναι δυναμένοις προδηλοῦσιν, ἄλλως τε σημαίνοντες καὶ τῇ φωνῇ προαγορεύοντες.
PH 1.78
ואת ההשוואה הזאת עשיתי, כפי שציינתי אף קודם לכן, מתוך שפע, לאחר שהראיתי די הצורך, כמדומני, שאין אנו יכולים להעדיף את רשמינו על פני אלה הנוצרים אצל בעלי החיים חסרי התבונה. ואם בעלי החיים חסרי התבונה אינם פחות מהימנים מאתנו לעניין שיפוטם של הרשמים, ונוצרים רשמים שונים בשל השוני שבין בעלי החיים — הרי שאוכל לומר כיצד נראה לי כל אחד מן המצעים, אך מהו מבחינת טבעו — אאלץ, מן הטעמים שנאמרו, להשעות את שיפוטי.
PH 1.78
Τὴν δὲ σύγκρισιν ἐποιησάμην, ὡς καὶ ἔμπροσθεν ἐπεσημηνάμην, ἐκ περιόντος, ἱκανῶς, ὡς οἶμαι, δείξας [ἔμπροσθεν] ὅτι μὴ δυνάμεθα προκρίνειν τὰς ἡμετέρας φαντασίας τῶν παρὰ τοῖς ἀλόγοις ζῴοις γινομένων. ἀλλ’ εἰ μή ἐστιν ἀπιστότερα τὰ ἄλογα ζῷα ἡμῶν πρὸς τὴν κρίσιν τῶν φαντασιῶν, καὶ διάφοροι γίνονται φαντασίαι παρὰ τὴν τῶν ζῴων παραλλαγήν, ὁποῖον μὲν ἕκαστον τῶν ὑποκειμένων ἐμοὶ φαίνεται δυνήσομαι λέγειν, ὁποῖον δὲ ἔστι τῇ φύσει διὰ τὰ προειρημένα ἐπέχειν ἀναγκασθήσομαι.
PH 1.79
כזה הוא האופן הראשון של השעיית השיפוט. ואמרנו שהשני הוא זה שמן ההבדל שבין בני האדם. שהרי אף אם יודה מישהו, לפי ההנחה, שבני האדם מהימנים יותר מבעלי החיים חסרי התבונה — נמצא שהשעיית השיפוט מוצגת גם ככל שהדבר תלוי בהבדל שבינינו לבין עצמנו. ומאחר שאומרים שהאדם מורכב משניים, מנפש ומגוף, הרי שבשניהם אנו נבדלים זה מזה: מצד הגוף, למשל, בצורות ובמזגים הפרטיים (ἰδιοσυγκρισίαι).
PH 1.79
Καὶ ὁ μὲν πρῶτος τῆς ἐποχῆς τρόπος τοιοῦτός ἐστι, δεύτερον δὲ ἐλέγομεν εἶναι τὸν ἀπὸ τῆς διαφορᾶς τῶν ἀνθρώπων· ἵνα γὰρ καθ’ ὑπόθεσιν καὶ συγχωρήσῃ τις πιστοτέρους εἶναι τῶν ἀλόγων ζῴων τοὺς ἀνθρώπους, εὑρήσομεν καὶ ὅσον ἐπὶ τῇ ἡμετέρᾳ διαφορᾷ τὴν ἐποχὴν εἰσαγομένην. δύο τοίνυν εἶναι λεγομένων ἐξ ὧν σύγκειται ὁ ἄνθρωπος, ψυχῆς καὶ σώματος, κατ’ ἄμφω ταῦτα διαφέρομεν ἀλλήλων, οἷον κατὰ σῶμα ταῖς τε μορφαῖς καὶ ταῖς ἰδιοσυγκρισίαις.
PH 1.80
שהרי גופו של סקיתי נבדל בצורתו מגופו של הודי, ואת השוני עושה, כדבריהם, שליטתן השונה של הלחות. ולפי שליטתן השונה של הלחות נעשים שונים אף הרשמים, כפי שהצגנו בטיעון הראשון (§ 52). לפיכך יש ביניהם הבדל רב אף בבחירת הדברים החיצוניים ובבריחה מהם: שהרי ההודים שמחים בדברים אחרים ובני מקומנו באחרים, והשמחה בדברים שונים מעידה על כך שמתקבלים מן המצעים רשמים משתנים.
PH 1.80
διαφέρει μὲν γὰρ κατὰ μορφὴν σῶμα Σκύθου Ἰνδοῦ σώματος, τὴν δὲ παραλλαγὴν ποιεῖ, καθάπερ φασίν, ἡ διάφορος τῶν χυμῶν ἐπικράτεια. παρὰ δὲ τὴν διάφορον τῶν χυμῶν ἐπικράτειαν διάφοροι γίνονται καὶ αἱ φαντασίαι, καθάπερ καὶ ἐν τῷ πρώτῳ λόγῳ (§ 52) παρεστήσαμεν. ταῦτά τοι καὶ ἐν τῇ αἱρέσει καὶ φυγῇ τῶν ἐκτὸς διαφορὰ πολλὴ κατ’ αὐτοὺς ἐστιν· ἄλλοις γὰρ χαίρουσιν Ἰνδοὶ καὶ ἄλλοις οἱ καθ’ ἡμᾶς, τὸ δὲ διαφόροις χαίρειν τοῦ παρηλλαγμένας ἀπὸ τῶν ὑποκειμένων φαντασίας λαμβάνειν ἐστὶ μηνυτικόν.
PH 1.81
ומצד המזגים הפרטיים אנו נבדלים בכך שאחדים מעכלים בשר בקר בקלות רבה יותר מדגיגי סלעים, ומיין לסבּי קל הם נהפכים לחולירע. והייתה, כך אומרים, זקנה אטית שנטלה שלושים דרכמות של רוש בלא סכנה, וליסיס נטל אף ארבע דרכמות של מיץ פרג בלא צער.
PH 1.81
κατὰ δὲ ἰδιοσυγκρισίας διαφέρομεν ὡς ἐνίους κρέα βόεια πετραίων ἰχθυδίων ῥᾷον πέττειν καὶ ὑπὸ Λεσβίου οἰναρίου εἰς χολέραν περιτρέπεσθαι. ἦν δέ, φασίν, γραῦς Ἀττικὴ τριάκοντα ὁλκὰς κωνείου ἀκινδύνως προσφερομένη, Λῦσις δὲ καὶ μηκωνείου τέσσαρας ὁλκὰς ἀλύπως ἐλάμβανεν.
PH 1.82
ודמופון, ממונה שולחנו של אלכסנדרוס, היה קופא מקור כשהיה בשמש או במרחץ, ומתחמם בצל. ואתנגורס הארגיווי היה נעקץ בידי עקרבים ועכבישים בלא צער. והנקראים פסילאים אינם ניזוקים אף כשהם מוכשים בידי נחשים או פתנים,
PH 1.82
καὶ Δημοφῶν μὲν ὁ Ἀλεξάνδρου τραπεζοποιὸς ἐν ἡλίῳ γινόμενος ἢ ἐν βαλανείῳ ἐρρίγου, ἐν σκιᾷ δὲ ἐθάλπετο, Ἀθηναγόρας δὲ ὁ Ἀργεῖος ὑπὸ σκορπίων καὶ φαλαγγίων ἀλύπως ἐπλήσσετο, οἱ δὲ καλούμενοι Ψυλλαεῖς οὐδ’ ὑπὸ ὄφεων ἢ ἀσπίδων δακνόμενοι βλάπτονται,
PH 1.83
ובני טנטירה שבמצרים אינם ניזוקים בידי התנינים. ואף אותם אתיופים היושבים מול מרואה על נהר אסטפוס אוכלים עקרבים ונחשים וכיוצא באלה בלא סכנה. ורופינוס שבכלקיס, בשתותו הלבור, לא הקיא ולא נתרוקן כלל, אלא נטל אותו כאחד המאכלים הרגילים ועיכלו.
PH 1.83
οἱ δὲ Τεντυρῖται τῶν Αἰγυπτίων οὐ βλάπτονται πρὸς [ἄνω κάτω] τῶν κροκοδείλων. ἀλλὰ καὶ Αἰθιόπων οἱ ἀντιπέραν τῆς Μερόης παρὰ τὸν Ἀστάπουν ποταμὸν οἰκοῦντες σκορπίους καὶ ὄφεις καὶ τὰ παραπλήσια ἀκινδύνως ἐσθίουσιν. καὶ Ῥουφῖνος δὲ ὁ ἐν Χαλκίδι πίνων ἑλλέβορον οὔτε ἤμει οὔτε ὅλως ἐκαθαίρετο, ἀλλ’ ὥς τι τῶν συνήθων προσεφέρετο καὶ ἔπεσσεν.
PH 1.84
וכריסרמוס ההרופילי, אם נטל אי פעם פלפל, היה נתון בסכנת התקף לב. וסוטריכוס המנתח, אם חש אי פעם בריח שומנם של דגי שפמנון, היה נתקף חולירע. ואנדרון הארגיווי היה נטול צימאון עד כי היה עובר במדבר לוב בלא לבקש משקה. וטיבריוס קיסר היה רואה בחשכה. ואריסטו מספר (Meteor. p. 373 b 4) על אדם מתסוס שנדמה היה לו שדמות אדם הולכת לפניו תמיד.
PH 1.84
Χρύσερμος δὲ ὁ Ἡροφίλειος εἴ ποτε πέπερι προσηνέγκατο, καρδιακῶς ἐκινδύνευεν. καὶ Σωτήριχος δὲ ὁ χειρουργὸς εἴ ποτε σιλούρων ᾔσθετο κνίσσης, χολέρᾳ ἡλίσκετο. Ἄνδρων δὲ ὁ Ἀργεῖος οὕτως ἄδιψος ἦν ὡς καὶ διὰ τῆς ἀνύδρου Λιβύης ὁδεύειν αὐτὸν μὴ ἐπιζητοῦντα ποτόν. Τιβέριος δὲ ὁ Καῖσαρ ἐν σκότῳ ἑώρα. Ἀριστοτέλης δὲ ἱστορεῖ (Meteor. p. 373 b 4) Θάσιόν τινα ᾧ ἐδόκει ἀνθρώπου εἴδωλον προηγεῖσθαι αὐτοῦ διὰ παντός.
PH 1.85
ואם כן, מאחר שיש בין בני האדם שוני כה רב מצד הגוף — ודי לנו שאמרנו מעט מן הרבים המונחים אצל הדוגמטיקנים — מסתבר שבני האדם נבדלים זה מזה אף מצד הנפש עצמה; שהרי הגוף הוא מין הטבעה של הנפש, כפי שמראה גם חכמת הפיזיוגנומיה. אך העדות הגדולה ביותר לשוני הרב והבלתי מוגבל שבין בני האדם מצד המחשבה היא המחלוקת שבדברי הדוגמטיקנים — הן בשאר הדברים והן בשאלה מה ראוי לבחור ומה ראוי לדחות.
PH 1.85
τοσαύτης οὖν παραλλαγῆς οὔσης ἐν τοῖς ἀνθρώποις κατὰ τὰ σώματα, ἵνα ὀλίγα ἀπὸ πολλῶν τῶν παρὰ τοῖς δογματικοῖς κειμένων ἀρκεσθῶμεν εἰπόντες, εἰκός ἐστι καὶ κατ’ αὐτὴν τὴν ψυχὴν διαφέρειν ἀλλήλων τοὺς ἀνθρώπους· τύπος γάρ τίς ἐστι τὸ σῶμα τῆς ψυχῆς, ὡς καὶ ἡ φυσιογνωμονικὴ σοφία δείκνυσιν. τὸ δὲ μέγιστον δεῖγμα τῆς κατὰ τὴν διάνοιαν τῶν ἀνθρώπων πολλῆς καὶ ἀπείρου διαφορᾶς ἡ διαφωνία τῶν παρὰ τοῖς δογματικοῖς λεγομένων περί τε τῶν ἄλλων καὶ περὶ τοῦ τίνα μὲν αἱρεῖσθαι προσήκει τίνα δὲ ἐκκλίνειν.
PH 1.86
בדין אפוא הביעו גם המשוררים את דעתם על הדברים האלה. שהרי פינדרוס אומר (fr. 242 Boeckh, 221 Schroed.): את זה משמחים כיבודים <ו>זרים של סוסים רגלי־סופה, ואת אלה — חיים בחדרים עתירי זהב; ויש המתענג אף בחצותו את נחשול הים באנייה מהירה. והמשורר אומר (ξ 228): כי איש אחר מתענג על מעשים אחרים. ואף הטרגדיה מלאה כאלה; כך היא אומרת (Eurip. Phoen. 499): אילו היו אותו דבר עצמו יפה וחכם כאחד בעיני הכול, לא הייתה בבני האדם מריבה מתנצחת; ושוב (Fragm. Trag. adesp. 462 Nauck): נורא הוא שאותו דבר עצמו נעים למקצת בני התמותה ולאחרים הוא שנוא.
PH 1.86
δεόντως οὖν καὶ οἱ ποιηταὶ περὶ τούτων ἀπεφήναντο· ὁ μὲν γὰρ Πίνδαρός φησιν (fr. 242 Boeckh, 221 Schroed.) ἀελλοπόδων μὲν τιν’ εὐφραίνουσιν ἵππων τιμαί <τε> καὶ στέφανοι, τοὺς δ’ ἐν πολυχρύσοις θαλάμοις βιοτά· τέρπεται δὲ καί τις ἐπ’ οἶδμ’ ἅλιον ναὶ· θοᾷ διαμείβων. ὁ δὲ ποιητὴς λέγει (ξ 228) ἄλλος γάρ τ’ ἄλλοισιν ἀνὴρ ἐπιτέρπεται ἔργοις. ἀλλὰ καὶ ἡ τραγῳδία μεστὴ τῶν τοιούτων ἐστί· λέγει γοῦν (Eurip. Phoen. 499) εἰ πᾶσι ταὐτὸν καλὸν ἔφυ σοφόν θ’ ἅμα, οὐκ ἦν ἂν ἀμφίλεκτος ἀνθρώποις ἔρις, καὶ πάλιν (Fragm. Trag. adesp. 462 Nauck) δεινόν γε ταὐτὸν τοῖς μὲν ἁνδάνειν βροτῶν τοῖς δ’ ἔχθος εἶναι.
PH 1.87
ואם כן, מאחר שהבחירה והבריחה מונחות בתענוג ובמיאוס, והתענוג והמיאוס מונחים בחוש וברושם — הרי כשאותם דברים עצמם נבחרים בידי אלה ונדחים בידי אלה, מן הראוי שנסיק שאף אין הם מושפעים מאותם דברים באופן דומה, שאילו כן היו בוחרים או דוחים את אותם דברים באופן דומה. ואם <אותם> דברים משפיעים באופן שונה בשל השוני שבין בני האדם — בדין תוצג גם מצד זה השעיית השיפוט, שהרי אולי נוכל לומר כיצד נראה כל אחד מן המצעים ביחס לכל הבדל והבדל, אך אין בידינו להצהיר מהו ביחס לטבעו.
PH 1.87
ἐπεὶ οὖν ἡ αἵρεσις καὶ ἡ φυγὴ ἐν ἡδονῇ καὶ ἀηδισμῷ ἐστιν, ἡ δὲ ἡδονὴ καὶ ὁ ἀηδισμὸς ἐν αἰσθήσει κεῖται καὶ φαντασίᾳ, ὅταν τὰ αὐτὰ οἱ μὲν αἱρῶνται οἱ δὲ φεύγωσιν, ἀκόλουθον ἡμᾶς ἐπιλογίζεσθαι ὅτι οὐδὲ ὁμοίως ὑπὸ τῶν αὐτῶν κινοῦνται, ἐπεὶ ὁμοίως ἂν τὰ αὐτὰ ᾑροῦντο ἢ ἐξέκλινον. εἰ δὲ τὰ <αὐτὰ> διαφόρως κινεῖ παρὰ τὴν διαφορὰν τῶν ἀνθρώπων, εἰσάγοιτ’ ἂν εἰκότως καὶ κατὰ τοῦτο ἡ ἐποχή, ὅ τι μὲν ἕκαστον φαίνεται τῶν ὑποκειμένων ὡς πρὸς ἑκάστην διαφορὰν ἴσως λέγειν ἡμῶν δυναμένων, τί δὲ ἔστι [κατὰ δύναμιν] ὡς πρὸς τὴν φύσιν οὐχ οἰῶν τε ὄντων ἀποφήνασθαι.
PH 1.88
שהרי נאמין או לכל בני האדם או למקצתם. ואם לכולם — ננסה את הבלתי אפשרי ונקבל דברים מנוגדים זה לזה; ואם למקצתם — יאמרו לנו למי ראוי להסכים. שהרי האפלטוני יאמר שלאפלטון, והאפיקוראי — לאפיקורוס, והאחרים בהתאם; וכך, בהיותם חלוקים בלא הכרעה, יעמידונו שוב על השעיית השיפוט.
PH 1.88
ἤτοι γὰρ πᾶσι τοῖς ἀνθρώποις πιστεύσομεν ἢ τισίν. ἀλλ’ εἰ μὲν πᾶσιν, καὶ ἀδυνάτοις ἐπιχειρήσομεν καὶ τὰ ἀντικείμενα παραδεξόμεθα· εἰ δὲ τισίν, εἰπάτωσαν ἡμῖν τίσι χρὴ συγκατατίθεσθαι· ὁ μὲν γὰρ Πλατωνικὸς λέξει ὅτι Πλάτωνι, ὁ Ἐπικούρειος δὲ Ἐπικούρῳ, καὶ οἱ ἄλλοι ἀναλόγως, καὶ οὕτως ἀνεπικρίτως στασιάζοντες αὖθις ἡμᾶς εἰς τὴν ἐποχὴν περιστήσουσιν.
PH 1.89
והאומר שראוי להסכים לרוב — יציג דבר ילדותי, שהרי אין איש יכול לעבור על כל בני האדם ולחשב מה מקובל על הרוב; וייתכן שאצל עמים אחדים, שאין אנו יודעים אותם, מצוי אצל הרוב מה שנדיר אצלנו, ואילו מה שקורה אצל רובנו הוא שם נדיר — כגון שהרוב אינם כואבים כשהם נעקצים בידי עכבישים ומקצתם כואבים לעתים נדירות, וכיוצא בזה ביתר המזגים הפרטיים שנאמרו קודם (§ 81 sqq.). הכרח הוא אפוא שהשעיית השיפוט תוצג גם בשל ההבדל שבין בני האדם.
PH 1.89
ὁ δὲ λέγων ὅτι τοῖς πλείστοις δεῖ συγκατατίθεσθαι παιδαριῶδές τι προοίσεται, οὐδενὸς δυναμένου πάντας τοὺς ἀνθρώπους ἐπελθεῖν καὶ διαλογίσασθαι τί τοῖς πλείστοις ἀρέσκει, ἐνδεχομένου τοῦ ἐν τισιν ἔθνεσιν, ἃ ἡμεῖς οὐκ ἴσμεν, τὰ μὲν παρ’ ἡμῖν σπάνια τοῖς πλείοσι προσεῖναι τὰ δὲ ἡμῶν τοῖς πολλοῖς συμβαίνοντα σπάνια ὑπάρχειν, ὡς τοὺς πολλοὺς μὲν ὑπὸ φαλαγγίων δακνομένους μὴ ἀλγεῖν, τινὰς δὲ σπανίως ἀλγεῖν, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων τῶν ἔμπροσθεν (§ 81 sqq.) εἰρημένων ἰδιοσυγκρισιῶν τὸ ἀνάλογον. ἀναγκαῖον οὖν καὶ διὰ τὴν τῶν ἀνθρώπων διαφορὰν εἰσάγεσθαι τὴν ἐποχήν.
PH 1.90
ומאחר שהדוגמטיקנים, אוהבי עצמם שהם, אומרים שראוי להם להעדיף את עצמם על פני יתר בני האדם בשיפוט הדברים — יודעים אנו שדרישתם מופרכת (שהרי אף הם עצמם חלק מן המחלוקת; ואם יעדיפו את עצמם וישפטו כך את הנראים, הרי שקודם שהחלו לשפוט הם חוטפים לעצמם את מושא החקירה, במסרם את השיפוט לידי עצמם),
PH 1.90
Ἐπεὶ δὲ φίλαυτοί τινες ὄντες οἱ δογματικοί φασι δεῖν τῶν ἄλλων ἀνθρώπων ἑαυτοὺς προκρίνειν ἐν τῇ κρίσει τῶν πραγμάτων, ἐπιστάμεθα μὲν ὅτι ἄτοπός ἐστιν ἡ ἀξίωσις αὐτῶν (μέρος γάρ εἰσι καὶ αὐτοὶ τῆς διαφωνίας· καὶ ἐὰν αὐτοὺς προκρίνοντες οὕτω κρίνωσι τὰ φαινόμενα, πρὶν ἄρξασθαι τῆς κρίσεως τὸ ζητούμενον συναρπάζουσιν, ἑαυτοῖς τὴν κρίσιν ἐπιτρέποντες),
PH 1.91
ואף על פי כן, כדי שנוכל להגיע אל השעיית השיפוט גם כשאנו מעמידים את הטיעון על אדם אחד — למשל, על אותו חכם שהם חולמים עליו — אנו מציגים את האופן השלישי שבסדר. אמרנו שזהו האופן שמן ההבדל שבין החושים. וברור שהחושים חלוקים זה על זה.
PH 1.91
ὅμως δ’ οὖν ἵνα καὶ ἐπὶ ἑνὸς ἀνθρώπου τὸν λόγον ἱστάντες, οἷον τοῦ παρ’ αὐτοῖς ὀνειροπολουμένου σοφοῦ, ἐπὶ τὴν ἐποχὴν καταντῶμεν, τὸν τρίτον τῇ τάξει τρόπον προχειριζόμεθα. τοῦτον δ’ ἐλέγομεν τὸν ἀπὸ τῆς διαφορᾶς τῶν αἰσθήσεων. ὅτι δὲ διαφέρονται αἱ αἰσθήσεις πρὸς ἀλλήλας, πρόδηλον.
PH 1.92
כך, למשל, נדמה לראייה שיש בציורים שקעים ובליטות, אך לא כן למישוש. והדבש נראה ללשונם של אחדים מתוק, ולעיניים הוא מעורר מיאוס; ולפיכך אי אפשר לומר אם מתוק הוא באמת או מעורר מיאוס. וכיוצא בזה בבושם: את חוש הריח הוא משמח, ואת חוש הטעם הוא מעורר למיאוס.
PH 1.92
αἱ γοῦν γραφαὶ τῇ μὲν ὄψει δοκοῦσιν εἰσοχὰς καὶ ἐξοχὰς ἔχειν, οὐ μὴν καὶ τῇ ἁφῇ. καὶ τὸ μέλι τῇ μὲν γλώττῃ ἡδύ φαίνεται ἐπί τινων, τοῖς δ’ ὀφθαλμοῖς ἀηδές· ἀδύνατον οὖν ἐστιν εἰπεῖν πότερον ἡδύ ἐστιν εἰλικρινῶς ἢ ἀηδές. καὶ ἐπὶ τοῦ μύρου ὁμοίως· τὴν μὲν γὰρ ὄσφρησιν εὐφραίνει, τὴν δὲ γεῦσιν ἀηδίζει.
PH 1.93
והאופורביון, מאחר שהוא מכאיב לעיניים ואינו מכאיב לכל שאר הגוף — לא נוכל לומר אם אינו מכאיב לגופים באמת, ככל שהדבר תלוי בטבעו שלו, או שהוא מכאיב. ומי הגשמים מועילים לעיניים, אך מגרים את קנה הנשימה ואת הריאה — כשם שגם השמן, אף שהוא מרגיע את פני העור. ודג הרעדן שבים, כשהוא מונח על הגפיים, גורם להן להתאלם, אך אל שאר הגוף הוא נוגע בלא צער. ולפיכך לא נוכל לומר מהו כל אחד מאלה ביחס לטבעו, אך אפשר לומר כיצד הוא נראה בכל פעם.
PH 1.93
τό τε εὐφόρβιον ἐπεὶ τοῖς μὲν ὀφθαλμοῖς λυπηρόν ἐστι τῷ δὲ ἄλλῳ σώματι παντὶ ἄλυπον, οὐχ ἕξομεν εἰπεῖν, πότερον ἄλυπόν ἐστιν εἰλικρινῶς τοῖς σώμασιν ὅσον ἐπὶ τῇ ἑαυτοῦ φύσει ἢ λυπηρόν. τό τε ὄμβριον ὕδωρ ὀφθαλμοῖς μέν ἐστιν ὠφέλιμον, ἀρτηρίαν δὲ καὶ πνεύμονα τραχύνει, καθάπερ καὶ τὸ ἔλαιον, καίτοι τὴν ἐπιφάνειαν παρηγοροῦν. καὶ ἡ θαλαττία νάρκη τοῖς μὲν ἄκροις τεθεῖσα ναρκᾶν ποιεῖ, τῷ δ’ ἄλλῳ σώματι ἀλύπως παρατίθεται. διόπερ ὁποῖον μὲν ἔστι πρὸς τὴν φύσιν ἕκαστον τούτων οὐχ ἕξομεν λέγειν, ὁποῖον δὲ φαίνεται ἑκάστοτε δυνατὸν εἰπεῖν.
PH 1.94
ואפשר לומר עוד רבים מאלה, אך כדי שלא נתעכב, בשל מטרתו של החיבור, יש לומר את זאת: נדמה שכל אחד מן המוחשים הנראים לנו מוצג לפנינו כרב־איכויות — כגון התפוח: חלק, ריחני, מתוק, צהוב. ולפיכך נעלם מאתנו אם יש לו באמת רק אותן איכויות, או שהוא בעל איכות אחת בלבד ונראה שונה בשל המבנה השונה של אברי החושים, או שיש לו אף איכויות רבות יותר מאלה הנראות, ואחדות מהן אינן מוצגות לפנינו.
PH 1.94
καὶ ἄλλα δὲ πλείω τούτων ἔνεστι λέγειν· ἀλλ’ ἵνα μὴ διατρίβωμεν, διὰ τὴν πρόθεσιν [τοῦ τρόπου] τῆς συγγραφῆς ἐκεῖνο λεκτέον. ἕκαστον τῶν φαινομένων ἡμῖν αἰσθητῶν ποικίλον ὑποπίπτειν δοκεῖ, οἷον τὸ μῆλον λεῖον εὐῶδες γλυκὺ ξανθόν. ἄδηλον οὖν πότερόν ποτε ταύτας μόνας ὄντως ἔχει τὰς ποιότητας, ἢ μονόποιον μέν ἐστιν, παρὰ δὲ τὴν διάφορον κατασκευὴν τῶν αἰσθητηρίων διάφορον φαίνεται, ἢ καὶ πλείονας μὲν τῶν φαινομένων ἔχει ποιότητας, ἡμῖν δ’ οὐχ ὑποπίπτουσί τινες αὐτῶν.
PH 1.95
שהוא בעל איכות אחת בלבד — אפשר להסיק מן הדברים שאמרנו קודם (§ 53) על המזון המתפלג אל תוך הגופים, ועל המים הנספגים באילנות, ועל הבל הפה <הננשף> אל חלילים ואל משרוקיות ואל כלים כיוצא באלה; שהרי אפשר שאף התפוח אחיד הוא, אך נראה שונה לפי ההבדל שבין אברי החושים שבהם נעשית קליטתו.
PH 1.95
μονόποιον μὲν γὰρ εἶναι τοῦτο ἐνδέχεται λογίζεσθαι ἐκ τῶν ἔμπροσθεν ἡμῖν εἰρημένων (§ 53) τῆς εἰς τὰ σώματα ἀναδιδομένης τροφῆς καὶ τοῦ ὕδατος τοῦ εἰς τὰ δένδρα ἀναδιδομένου καὶ τοῦ πνεύματος τοῦ [ἐν] αὐλοῖς καὶ σύριγξι καὶ τοῖς παραπλησίοις ὀργάνοις <ἐμπνεομένου>· δύναται γὰρ καὶ τὸ μῆλον μονοειδὲς μὲν εἶναι, διάφορον δὲ θεωρεῖσθαι παρὰ τὴν διαφορὰν τῶν αἰσθητηρίων περὶ ἃ γίνεται αὐτοῦ ἡ ἀντίληψις.
PH 1.96
ושייתכן שיש לתפוח איכויות רבות יותר מן האיכויות הנראות לנו — כך אנו מסיקים: נעלה בדעתנו אדם שיש לו מלידה מישוש וריח וטעם, אך אינו שומע ואינו רואה. הרי הוא יניח שאין דבר נראה כלל ואין דבר נשמע, אלא שקיימים רק אותם שלושה סוגי איכויות שהוא יכול לקלוט.
PH 1.96
πλείονας δὲ τῶν φαινομένων ἡμῖν ποιοτήτων ἔχειν τὸ μῆλον ποιότητας δύνασθαι οὕτως ἐπιλογιζόμεθα. ἐννοήσωμέν τινα ἐκ γενετῆς ἁφὴν μὲν ἔχοντα καὶ ὄσφρησιν καὶ γεῦσιν, μήτε δὲ ἀκούοντα μήτε ὁρῶντα. οὗτος τοίνυν ὑπολήψεται μήτε ὁρατόν τι εἶναι τὴν ἀρχὴν μήτε ἀκουστόν, ἀλλὰ μόνα ἐκείνα τὰ τρία γένη τῶν ποιοτήτων ὑπάρχειν ὧν ἀντιλαμβάνεσθαι δύναται.
PH 1.97
וכן ייתכן שאף אנו, שיש לנו חמישה חושים בלבד, קולטים מבין האיכויות שבתפוח רק את אותן שאנו מסוגלים לקלוט; ואפשר שמונחות בו איכויות אחרות, המוצגות לפני אברי חושים אחרים שאין לנו חלק בהם, ולפיכך אין אנו קולטים אף את המוחשים שכנגדן.
PH 1.97
καὶ ἡμᾶς οὖν ἐνδέχεται τὰς πέντε μόνας αἰσθήσεις ἔχοντας μόνον ἀντιλαμβάνεσθαι, ἐκ τῶν περὶ τὸ μῆλον ποιοτήτων, ὧν ἐσμεν ἀντιληπτικοί· ὑποκεῖσθαι δὲ ἄλλας οἷόν τέ ἐστι ποιότητας, ὑποπιπτούσας ἑτέροις αἰσθητηρίοις, ὧν ἡμεῖς οὐ μετεσχήκαμεν, διὸ οὐδὲ ἀντιλαμβανόμεθα τῶν κατ’ αὐτὰς αἰσθητῶν.
PH 1.98
"אך הטבע התאים את החושים למוחשים", יאמר מישהו. איזה טבע? והרי אצל הדוגמטיקנים שוררת מחלוקת כה גדולה ובלתי־מוכרעת על עצם קיומו של הטבע. שהרי המכריע בשאלה זו עצמה, אם יש טבע — אם הדיוט הוא, יהיה בלתי מהימן לפיהם; ואם פילוסוף הוא, יהיה חלק מן המחלוקת, ויהיה הוא עצמו נשפט ולא שופט.
PH 1.98
ἀλλ’ ἡ φύσις συνεμετρήσατο, φήσει τις, τὰς αἰσθήσεις πρὸς τὰ αἰσθητὰ. ποία φύσις, διαφωνίας τοσαύτης ἀνεπικρίτου παρὰ τοῖς δογματικοῖς οὔσης περὶ τῆς ὑπάρξεως τῆς κατ’ αὐτήν; ὁ γὰρ ἐπικρίνων αὐτὸ τοῦτο εἰ ἔστι φύσις, εἰ μὲν ἰδιώτης εἴη, ἄπιστος ἔσται κατ’ αὐτούς, φιλόσοφος δὲ ὢν μέρος ἔσται τῆς διαφωνίας καὶ κρινόμενος αὐτὸς ἀλλ’ οὐ κριτής.
PH 1.99
ואולם, <אם> אפשר שמונחות בתפוח רק אותן איכויות שנדמה לנו שאנו קולטים, וגם שמונחות בו רבות מאלה, ושוב גם שאין מונחות בו אף אלה המוצגות לפנינו — הרי שיהיה נעלם מאתנו מהו התפוח. והוא הדין ביתר המוחשים. וכשאין החושים תופסים את הדברים החיצוניים, אף המחשבה אינה יכולה לתפוס אותם, <שהרי מוליכיה מכשילים אותה>. ולפיכך ייראה שאף מן הטיעון הזה מוסקת השעיית השיפוט על המצעים החיצוניים.
PH 1.99
πλὴν ἀλλ’ <εἰ> ἐνεχώρει καὶ ταύτας μόνας ὑποκεῖσθαι παρὰ τῷ μήλῳ τὰς ποιότητας ὧν ἀντιλαμβάνεσθαι δοκοῦμεν, καὶ πλείους τούτων, ἢ πάλιν μηδὲ τὰς ἡμῖν ὑποπιπτούσας, ἄδηλον ἡμῖν ἔσται ὁποῖόν ἐστι τὸ μῆλον. ὁ δὲ αὐτὸς καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων αἰσθητῶν λόγος. τῶν αἰσθήσεων μέντοι μὴ καταλαμβανουσῶν τὰ ἐκτός, οὐδὲ ἡ διάνοια ταῦτα δύναται καταλαμβάνειν, <σφαλλουσῶν αὐτὴν τῶν ὁδηγῶν> ὥστε καὶ διὰ τοῦτον τὸν λόγον ἡ περὶ τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων ἐποχὴ συνάγεσθαι δόξει.
PH 1.100
וכדי שנוכל להגיע לידי השעיית השיפוט גם כשאנו מעמידים את הטיעון על כל אחד ואחד מן החושים, או אף כשאנו מניחים לחושים כליל — אנו נוטלים אף את האופן הרביעי שלה. וזהו האופן הקרוי "מן הנסיבות", ובאומרנו "נסיבות" כוונתנו למצבים. ואנו אומרים שהוא נצפה ב<היותו> במצב טבעי או בלתי־טבעי, בערוּת או בשינה, לפי הגילים, לפי התנועה או המנוחה, לפי השנאה או האהבה, לפי החֶסֶר או השובע, לפי השכרות או הפיכחון, לפי הנטיות המוקדמות, לפי הביטחון או הפחד, ולפי העצב או השמחה.
PH 1.100
Ἵνα δὲ καὶ ἐπὶ μιᾶς ἑκάστης αἰσθήσεως ἱστάντες τὸν λόγον, ἢ καὶ ἀφιστάμενοι τῶν αἰσθήσεων, ἔχωμεν καταλήγειν εἰς τὴν ἐποχήν, παραλαμβάνομεν καὶ τὸν τέταρτον τρόπον αὐτῆς. ἔστι δ’ οὗτος ὁ παρὰ τὰς περιστάσεις καλούμενος, περιστάσεις λεγόντων ἡμῶν τὰς διαθέσεις. θεωρεῖσθαι δ’ αὐτόν φαμεν ἐν τῷ κατὰ φύσιν ἢ παρὰ φύσιν <ἔχειν> ἐν τῷ ἐγρηγορέναι ἢ καθεύδειν, παρὰ τὰς ἡλικίας, παρὰ τὸ κινεῖσθαι ἢ ἠρεμεῖν, παρὰ τὸ μισεῖν ἢ φιλεῖν, παρὰ τὸ ἐνδεεῖς εἶναι ἢ κεκορεσμένους, παρὰ τὸ μεθύειν ἢ νήφειν, παρὰ τὰς προδιαθέσεις, παρὰ τὸ θαρρεῖν ἢ δεδιέναι, [ἢ] παρὰ τὸ λυπεῖσθαι ἢ χαίρειν.
PH 1.101
כך, למשל, לפי המצב הטבעי או הבלתי־טבעי מזדמנים הדברים לתפיסתנו באופנים שאינם דומים: הלוקים בקדחת המטרפת ואחוזי האל סבורים שהם שומעים דיימונים, ואילו אנו לא. וכיוצא בזה הם אומרים פעמים רבות שהם קולטים ריח של שרף לבנה או של לבונה או של דבר כיוצא בהם, ועוד ריחות רבים אחרים, בשעה שאנו איננו חשים בהם. ואותם מים עצמם, כשהם נשפכים על מקומות דלוקים, נראים רותחים, ואילו לנו פושרים. ואותו בגד עצמו נראה צהוב למי שיש שטף דם בעינו, ולי לא. ואותו דבש עצמו נראה לי מתוק, ולחולי הצהבת מר.
PH 1.101
οἶον παρὰ μὲν τὸ κατὰ φύσιν ἢ παρὰ φύσιν ἔχειν ἀνόμοια ὑποπίπτει τὰ πράγματα, ἐπεὶ οἱ μὲν φρενιτίζοντες καὶ οἱ θεοφορούμενοι δαιμόνων ἀκούειν δοκοῦσιν, ἡμεῖς δὲ οὔ. ὁμοίως δὲ ἀποφορᾶς στύρακος ἢ λιβανωτοῦ ἢ τινος τοιούτου καὶ ἄλλων πλειόνων ἀντιλαμβάνεσθαι πολλάκις λέγουσιν, ἡμῶν μὴ αἰσθανομένων. καὶ τὸ αὐτὸ ὕδωρ φλεγμαίνουσι μὲν τόποις ἐπιχυθὲν ζεστὸν εἶναι δοκεῖ, ἡμῖν δὲ χλιαρόν. καὶ τὸ αὐτὸ ἱμάτιον τοῖς μὲν ὑπόσφαγμα ἔχουσι φαίνεται κιρρόν, ἐμοὶ δὲ οὔ. καὶ τὸ αὐτὸ μέλι ἐμοὶ μὲν φαίνεται γλυκύ, τοῖς δὲ ἰκτερικοῖς πικρόν.
PH 1.102
ואם יאמר מישהו ששזירה של ליחות מסוימות היא היוצרת אצל אלה שמצבם בלתי־טבעי רשמים שאינם הולמים את המצעים, יש לומר שמאחר שגם הבריאים יש בהם ליחות מעורבות, יכולות ליחות אלו לגרום שהמצעים החיצוניים — שטבעם הוא כפי שהוא נראה לאלה שאומרים עליהם שמצבם בלתי־טבעי — ייראו אחרת לבריאים.
PH 1.102
εἰ δέ τις λέγει ὅτι χυμῶν τινων παραπλοκὴ ἀνοικείους φαντασίας ἐκ τῶν ὑποκειμένων ποιεῖ τοῖς παρὰ φύσιν ἔχουσιν, λεκτέον ὅτι ἐπεὶ καὶ οἱ ὑγιαίνοντες χυμοὺς ἔχουσιν ἀνακεκραμένους, δύνανται οὗτοι τὰ ἐκτὸς ὑποκείμενα, τοιαῦτα ὄντα τῇ φύσει ὁποῖα φαίνεται τοῖς παρὰ φύσιν ἔχειν λεγομένοις, ἑτεροῖα φαίνεσθαι ποιεῖν τοῖς ὑγιαίνουσιν.
PH 1.103
שכן לתת לאותן ליחות יכולת לשנות את המצעים ולאלה לא — דבר בדוי הוא; שהרי כשם שהבריאים מצויים במצב טבעי ביחס למצבם של הבריאים ובמצב בלתי־טבעי ביחס למצבם של החולים, כך גם החולים מצויים במצב בלתי־טבעי ביחס למצבם של הבריאים ובמצב טבעי ביחס למצבם של החולים; ומכאן שיש להאמין גם להם, שהרי ביחס למשהו מצבם טבעי.
PH 1.103
τὸ γὰρ ἐκείνοις μὲν τοῖς χυμοῖς μεταβλητικὴν τῶν ὑποκειμένων διδόναι δύναμιν, τούτοις δὲ μή, πλασματικόν ἐστιν, ἐπεὶ καὶ ὥσπερ οἱ ὑγιαίνοντες κατὰ φύσιν μὲν τὴν τῶν ὑγιαινόντων ἔχουσι, παρὰ φύσιν δὲ τὴν τῶν νοσούντων, οὕτω καὶ οἱ νοσοῦντες παρὰ φύσιν μὲν ἔχουσι τὴν τῶν ὑγιαινόντων, κατὰ φύσιν δὲ τὴν τῶν νοσούντων, ὥστε κἀκείνοις πρός τι κατὰ φύσιν ἔχουσι πιστευτέον.
PH 1.104
ולפי השינה או העֵרוּת נוצרים רשמים שונים: שהרי הרשמים הנוצרים בנו בשינה אינם נוצרים בנו בעֵרוּת, ואלה הנוצרים בנו בעֵרוּת אינם נוצרים בנו גם בשינה; כך שהיותם או אי־היותם אינו סתם כך, אלא ביחס למשהו — היינו ביחס לשינה או ביחס לעֵרוּת. ולפיכך בדין אנו רואים בשינה דברים שאינם קיימים בעֵרוּת, ואין הם בלתי־קיימים לחלוטין; שכן הם קיימים בשינה, כשם שדברי העֵרוּת קיימים אף שאינם קיימים בשינה.
PH 1.104
παρὰ δὲ τὸ ὑπνοῦν ἢ ἐγρηγορέναι διάφοροι γίνονται φαντασίαι, ἐπεὶ ὡς καθ’ ὕπνους φανταζόμεθα, οὐ φανταζόμεθα ἐγρηγορότες, οὐδὲ ὡς φανταζόμεθα ἐγρηγορότες, καὶ κατὰ τοὺς ὕπνους φανταζόμεθα, ὥστε εἶναι αὐταῖς ἢ μὴ εἶναι γίνεται οὐχ ἁπλῶς ἀλλὰ πρός τι· πρὸς γὰρ τὸ καθ’ ὕπνους ἢ πρὸς ἐγρήγορσιν. εἰκότως οὖν καθ’ ὕπνους ὁρῶμεν ταῦτα ἅ ἐστιν ἀνύπαρκτα ἐν τῷ ἐγρηγορέναι, οὐ[κ ἐν τῷ] καθάπαξ ἀνύπαρκτα ὄντα· ἔστι γὰρ καθ’ ὕπνους, ὥσπερ τὰ ὕπαρ ἔστιν κἂν μὴ ᾖ καθ’ ὕπνους.
PH 1.105
ולפי הגילים — שכן אותו אוויר עצמו נראה לזקנים קר ולעומדים במלוא אונם ממוזג, ואותו צבע עצמו נראה למבוגרים יותר עמום ולעומדים במלוא אונם עז, וכיוצא בזה אותו קול עצמו נדמה לאלה חלוש ולאלה נשמע היטב.
PH 1.105
παρὰ δὲ τὰς ἡλικίας, ὅτι ὁ αὐτὸς ἀὴρ τοῖς μὲν γέρουσι ψυχρὸς εἶναι δοκεῖ τοῖς δὲ ἀκμάζουσιν εὔκρατος, καὶ τὸ αὐτὸ χρῶμα τοῖς μὲν πρεσβυτέροις ἀμαυρὸν φαίνεται τοῖς δὲ ἀκμάζουσι κατακορές, καὶ φωνὴ ὁμοίως ἡ αὐτὴ τοῖς μὲν ἀμαυρὰ δοκεῖ τυγχάνειν τοῖς δ’ ἐξάκουστος.
PH 1.106
ואף לפי הבחירות וההימנעויות מתעוררים אלה הנבדלים זה מזה בגילם באופנים שאינם דומים: שכן לילדים, למשל, כדורים וחישוקים הם עניין של רצינות, ואילו העומדים במלוא אונם בוחרים בדברים אחרים, והזקנים באחרים. ומכאן מוסק שרשמים שונים נוצרים מאותם מצעים עצמם גם לפי הבדלי הגילים.
PH 1.106
καὶ παρὰ τὰς αἱρέσεις δὲ καὶ φυγὰς ἀνομοίως κινοῦνται οἱ ταῖς ἡλικίαις διαφέροντες· παισὶ μὲν γάρ, εἰ τύχοι, σφαῖραι καὶ τροχοὶ διὰ σπουδῆς εἰσιν, οἱ ἀκμάζοντες δὲ ἄλλα αἱροῦνται, καὶ ἄλλα οἱ γέροντες. ἐξ ὧν συνάγεται ὅτι διάφοροι γίνονται φαντασίαι ὑπὸ τῶν αὐτῶν ὑποκειμένων καὶ παρὰ τὰς διαφόρους ἡλικίας.
PH 1.107
ולפי התנועה או המנוחה נראים הדברים באופנים שאינם דומים: שהרי דברים שאנו רואים בעומדנו והם ללא ניע, נדמים לנו כנעים כשאנו שטים על פניהם.
PH 1.107
παρὰ δὲ τὸ κινεῖσθαι ἢ ἠρεμεῖν ἀνόμοια φαίνεται τὰ πράγματα, ἐπεὶ ἅπερ ἑστῶτες ὁρῶμεν ἀτρεμοῦντα, ταῦτα παραπλέοντες κινεῖσθαι δοκοῦμεν.
PH 1.108
ולפי האהבה או השנאה — שכן יש הסולדים מבשר חזיר סלידה יתרה, ויש האוכלים אותו בהנאה מרובה. ומשום כך גם מננדרוס (fr. 518 Kock cf. Nauck Mél. gr. VI 120 Cobet N. L. p. 85.) אמר: וראה, מה נאה נראה גם מראהו מאז שנעשה כזה! ואיזו חיה היה! אף אי־עשיית העוול עושה אותנו יפים. ורבים <גם> שיש להם אהובות מכוערות סבורים שהן היפות שבנשים.
PH 1.108
παρὰ δὲ τὸ φιλεῖν ἢ μισεῖν, ὅτι κρέα ὕεια τινὲς μὲν ἀποστρέφονται καθ’ ὑπερβολήν, τινὲς δὲ ἥδιστα προσφέρονται. ὅθεν καὶ ὁ Μένανδρος (fr. 518 Kock cf. Nauck Mél. gr. VI 120 Cobet N. L. p. 85.) ἔφη οἷος δὲ καὶ τὴν ὄψιν εἶναι φαίνεται; ἀφ’ οὗ τοιοῦτος γέγονεν; οἶον θηρίον. τὸ μηδὲν ἀδικεῖν καὶ καλοὺς ἡμᾶς ποιεῖ. πολλοὶ <δὲ> καὶ ἐρωμένας αἰσχρὰς ἔχοντες ὡραιοτάτας αὐτὰς εἶναι δοκοῦσιν.
PH 1.109
ולפי הרעב או השובע — שכן אותו מאכל עצמו נראה לרעבים ערב ביותר ולשבעים בלתי־ערב. ולפי השִכרות או הפיכחון — שכן דברים שבפיכחוננו נדמים לנו מגונים, אינם נראים לנו מגונים כשאנו שיכורים.
PH 1.109
παρὰ δὲ τὸ πεινῆν ἢ κεκορέσθαι, ὅτι τὸ αὐτὸ ἔδεσμα τοῖς μὲν πεινῶσιν ἥδιστον εἶναι δοκεῖ, τοῖς δὲ κεκορεσμένοις ἀηδές. παρὰ δὲ τὸ μεθύειν ἢ νήφειν, ὅτι ἅπερ νήφοντες αἰσχρὰ εἶναι δοκοῦμεν, ταῦτα ἡμῖν μεθύουσιν οὐκ αἰσχρὰ φαίνεται.
PH 1.110
ולפי המצבים הקודמים — שכן אותו יין עצמו נראה חמוץ למי שאכל לפניו תמרים או תאנים מיובשות, ולמי שהביא אל פיו אגוזים או חומוס נדמה מתוק; ופרוזדור המרחץ מחמם את הנכנסים אליו מבחוץ ומצנן את היוצאים, אם ישהו בו.
PH 1.110
παρὰ δὲ τὰς προδιαθέσεις, ὅτι ὁ αὐτὸς οἶνος τοῖς μὲν φοίνικας ἢ ἰσχάδας προφαγοῦσιν ὀξώδης φαίνεται, τοῖς δὲ κάρυα ἢ ἐρεβίνθους προσενεγκαμένοις ἡδὺς εἶναι δοκεῖ, καὶ ἡ τοῦ βαλανείου παραστὰς τοὺς μὲν ἔξωθεν εἰσιόντας θερμαίνει, ψύχει δὲ τοὺς ἐξιόντας, εἰ ἐν αὐτῇ διατρίβοιεν.
PH 1.111
ולפי הפחד או הביטחון — שכן אותו דבר עצמו נדמה לפחדן מאיים ונורא, ולאמיץ ממנו אינו נדמה כך כלל. ולפי העצב או השמחה — שכן אותם דברים עצמם כבדים על העצובים ונעימים לשמחים.
PH 1.111
παρὰ δὲ τὸ φοβεῖσθαι ἢ θαρρεῖν, ὅτι τὸ αὐτὸ πρᾶγμα τῷ μὲν δειλῷ φοβερὸν καὶ δεινὸν εἶναι δοκεῖ, τῷ θαρραλεωτέρῳ δὲ οὐσαμῶς. παρὰ δὲ τὸ λυπεῖσθαι ἢ χαίρειν, ὅτι τὰ αὐτὰ πράγματα τοῖς μὲν λυπουμένοις ἐστὶν ἐπαχθῆ τοῖς δὲ χαίρουσιν ἡδέα.
PH 1.112
מאחר, אם כן, שאי־האחידות גדולה כל כך גם לפי המצבים, ומאחר שבני האדם נתונים במצביהם פעם כך ופעם אחרת — לומר כיצד נראה כל אחד מן המצעים לכל אחד ואחד קל אולי, אך לומר כיצד הוא — לא עוד, שכן אי־האחידות הזאת בלתי־מוכרעת. שהרי המכריע בה מצוי או באחד מן המצבים שנזכרו לעיל, או שאינו מצוי כלל בשום מצב. ואולם לומר שאין הוא מצוי בשום מצב כלל — כגון שאינו בריא ואינו חולה, אינו נע ואינו נח, אינו בן שום גיל, ופטור גם מן המצבים האחרים — מופרך לגמרי. ואם יהיה נתון במצב כלשהו כשישפוט את הרשמים, יהיה חלק מן המחלוקת,
PH 1.112
Τοσαύτης οὖν οὔσης ἀνωμαλίας καὶ παρὰ τὰς διαθέσεις, καὶ ἄλλοτε ἄλλως ἐν ταῖς διαθέσεσι τῶν ἀνθρώπων γινομένων, ὁποῖον μὲν ἕκαστον τῶν ὑποκειμένων ἑκάστῳ φαίνεται ῥᾴδιον ἴσως εἰπεῖν, ὁποῖον δὲ ἔστιν οὐκέτι, ἐπεὶ καὶ ἀνεπίκριτός ἐστιν ἡ ἄνωμαλία. ὁ γὰρ ἐπικρίνων ταύτην ἤτοι ἐν τισι τῶν προειρημένων διαθέσεων ἐστιν ἢ ἐν οὐδεμιᾷ τὸ παράπαν ἐστὶ διαθέσει. τὸ μὲν οὖν λέγειν ὅτι ἐν οὐδεμιᾷ διαθέσει τὸ σύνολόν ἐστιν, οἷον οὔτε ὑγιαίνει οὔτε νοσεῖ, οὔτε κινεῖται οὔτε ἠρεμεῖ, οὔτε ἔν τινι ἡλικίᾳ ἐστίν, ἀπήλλακται δὲ καὶ τῶν ἄλλων διαθέσεων, τελέως ἀπεμφαίνει. εἰ δὲ ἔν τινι διαθέσει ὢν κρινεῖ τὰς φαντασίας, μέρος ἔσται τῆς διαφωνίας,
PH 1.113
ומלבד זאת לא יהיה שופט צלול של המצעים החיצוניים, משום שהוא עכור מחמת המצבים שהוא נתון בהם. אין אפוא הער יכול להשוות את רשמי הישנים לרשמי הערים, ואין הבריא יכול להשוות את רשמי החולים לרשמי הבריאים; שכן אנו מסכימים לדברים הנוכחים והמניעים אותנו בהווה יותר מאשר לדברים שאינם נוכחים.
PH 1.113
καὶ ἄλλως οὐκ εἰλικρινὴς τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων ἔσται κριτὴς διὰ τὸ τεθολῶσθαι ταῖς διαθέσεσιν ἐν αἷς ἔστιν· οὔτε οὖν ὁ ἐγρηγορὼς δύναται συγκρίνειν τὰς τῶν καθευδόντων φαντασίας ταῖς τῶν ἐγρηγορότων, οὔτε ὁ ὑγιαίνων τὰς τῶν νοσούντων ταῖς τῶν ὑγιαινόντων· τοῖς γὰρ παροῦσι καὶ κινοῦσιν ἡμᾶς κατὰ τὸ παρὸν συγκατατιθέμεθα μᾶλλον ἢ τοῖς μὴ παροῦσιν.
PH 1.114
ומלבד זאת, אי־האחידות שברשמים כאלה בלתי־מוכרעת. שכן המעדיף רושם על רושם ונסיבה על נסיבה עושה זאת או בלא הכרעה ובלא הוכחה, או תוך כדי שיפוט והוכחה. אך לא בלעדיהם — שכן לא יהיה אמין — ואף לא עמהם. שהרי אם ישפוט את הרשמים, ישפוט אותם בהכרח באמת־מידה.
PH 1.114
καὶ ἄλλως δὲ ἀνεπίκριτός ἐστιν ἡ τῶν τοιούτων φαντασιῶν ἀνωμαλία. ὁ γὰρ προκρίνων φαντασίαν φαντασίας καὶ περίστασιν περιστάσεως ἤτοι ἀκρίτως καὶ ἄνευ ἀποδείξεως τοῦτο ποιεῖ ἢ κρίνων καὶ ἀποδεικνύς. ἀλλ’ οὔτε ἄνευ τούτων (ἄπιστος γὰρ ἔσται), οὔτε σὺν τούτοις. εἰ γὰρ κρινεῖ τὰς φαντασίας, πάντως κριτηρίῳ κρινεῖ.
PH 1.115
על אמת־מידה זו, אפוא, יאמר או שהיא אמיתית או שהיא שקרית. אך אם שקרית — לא יהיה אמין. ואם יאמר שהיא אמיתית, יאמר שאמת־המידה אמיתית או בלא הוכחה או עם הוכחה. ואם בלא הוכחה — לא יהיה אמין; ואם עם הוכחה, יהיה הכרח שגם ההוכחה תהיה אמיתית, שאם לא כן לא יהיה אמין. וכשיאמר שההוכחה הנלקחת לביסוס אמינותה של אמת־המידה אמיתית — האם יאמר זאת לאחר ששפט אותה, או בלא ששפט אותה? שכן אם לא שפט אותה — לא יהיה אמין; ואם שפט,
PH 1.115
τοῦτο οὖν τὸ κριτήριον ἤτοι ἀληθὲς εἶναι λέξει ἢ ψευδές. ἀλλ’ εἰ μὲν ψευδές, ἄπιστος ἔσται. εἰ δὲ ἀληθὲς εἶναι τοῦτο φήσει, ἤτοι ἄνευ ἀποδείξεως λέξει ὅτι ἀληθές ἐστι τὸ κριτήριον, ἢ μετὰ ἀποδείξεως. καὶ εἰ μὲν ἄνευ ἀποδείξεως, ἄπιστος ἔσται· εἰ δὲ μετὰ ἀποδείξεως, πάντως δεήσει καὶ τὴν ἀπόδειξιν ἀληθῆ εἶναι, ἐπεὶ ἄπιστος ἔσται. ἀληθῆ οὖν λέξει τὴν ἀπόδειξιν τὴν εἰς πίστωσιν τοῦ κριτηρίου λαμβανομένην πότερον κεκρικὼς αὐτὴν ἢ μὴ κεκρικώς; εἰ μὲν γὰρ μὴ κρίνας, ἄπιστος ἔσται, εἰ δὲ κρίνας,
PH 1.116
ברור שיאמר ששפט באמת־מידה, ולאותה אמת־מידה נבקש הוכחה, ולהוכחה ההיא — אמת־מידה. שכן ההוכחה זקוקה תמיד לאמת־מידה כדי שתתבסס, ואמת־המידה זקוקה להוכחה כדי שיוכח שהיא אמיתית; ואין הוכחה יכולה להיות נכונה בלא שתקדם לה אמת־מידה אמיתית, ואין אמת־מידה יכולה להיות אמיתית בלא שקדמה לה הוכחה שביססה את אמינותה.
PH 1.116
δῆλον ὅτι κριτηρίῳ φήσει κεκρικέναι, οὗ κριτηρίου ζητήσομεν ἀπόδειξιν, κἀκείνης κριτήριον. χρῄζει γὰρ ἀεὶ καὶ ἡ ἀπόδειξις κριτηρίου, ἵνα βεβαιωθῇ, καὶ τὸ κριτήριον ἀποδείξεως, ἵνα ἀληθὲς εἶναι δειχθῇ· καὶ οὔτε ἀπόδειξις ὑγιὴς εἶναι δύναται μὴ προϋπάρχοντος κριτηρίου ἀληθοῦς, οὔτε κριτήριον ἀληθὲς μὴ προπεπιστωμένης τῆς ἀποδείξεως.
PH 1.117
וכך נופלים אמת־המידה וההוכחה אל תוך האופן המעגלי (διάλληλος), שבו נמצאים שניהם בלתי־אמינים; שכן כל אחד מהם, בהמתינו לאמינותו של האחר, בלתי־אמין כמוהו. ואם אין אדם יכול להעדיף רושם על רושם לא בלא הוכחה <ו>אמת־מידה ולא עמהן, יהיו הרשמים השונים הנוצרים לפי המצבים השונים בלתי־מוכרעים; וכך מוכנסת השעיית השיפוט בדבר טבעם של המצעים החיצוניים, ככל שהדבר תלוי באופן הזה.
PH 1.117
καὶ οὕτως ἐμπίπτουσιν εἰς τὸν διάλληλον τρόπον τό τε κριτήριον καὶ ἡ ἀπόδειξις, ἐν ᾧ ἀμφότερα εὑρίσκεται ἄπιστα· ἑκάτερον γὰρ τὴν θατέρου πίστιν περιμένον ὁμοίως τῷ λοιπῷ ἐστιν ἄπιστον. εἰ οὖν μήτε ἄνευ ἀποδείξεως <καὶ> κριτηρίου μήτε σὺν τούτοις δύναταί τις προκρῖναι φαντασίαν φαντασίας, ἀνεπίκριτοι ἔσονται αἱ παρὰ τὰς διαφόρους διαθέσεις διάφοροι γινόμεναι φαντασίαι, ὥστε εἰσάγεται ἡ περὶ τῆς φύσεως τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων ἐποχὴ καὶ ὅσον ἐπὶ τούτῳ τῷ τρόπῳ.
PH 1.118
החמישי הוא הטיעון שלפי המנחים, המרחקים והמקומות; שכן גם לפי כל אחד מאלה נראים אותם דברים עצמם שונים זה מזה. כך, למשל, אותה סטָיו עצמה, כשרואים אותה מקצה אחד, נראית מצטמצמת והולכת, ומן האמצע — שווה בממדיה מכל עבריה; ואותה ספינה עצמה נראית מרחוק קטנה ועומדת, ומקרוב גדולה ונעה; ואותו מגדל עצמו נראה מרחוק עגול ומקרוב מרובע.
PH 1.118
Πέμπτος ἐστὶ λόγος ὁ παρὰ τὰς θέσεις καὶ τὰ διαστήματα καὶ τοὺς τόπους· καὶ γὰρ παρὰ τούτων ἕκαστον τὰ αὐτὰ πράγματα διάφορα φαίνεται, οἷον ἡ αὐτὴ στοὰ ἀπὸ μὲν τῆς ἑτέρας ἀρχῆς ὁρωμένη μείουρος φαίνεται, ἀπὸ δὲ τοῦ μέσου σύμμετρος πάντοθεν, καὶ τὸ αὐτὸ πλοῖον πόρρωθεν μὲν μικρὸν φαίνεται καὶ ἑστὼς, ἐγγύθεν δὲ μέγα καὶ κινούμενον, καὶ ὁ αὐτὸς πύργος πόρρωθεν μὲν φαίνεται στρογγύλος ἐγγύθεν δὲ τετράγωνος.
PH 1.119
אלה הם הדברים שלפי המרחקים. ולפי המקומות — שאור הנר נראה בשמש עמום ובחושך בהיר; ואותו משוט עצמו נראה שבור בתוך המים וישר מחוץ להם; והביצה רכה בתוך העוף וקשה באוויר; והלינקוריון נוזלי בתוך הלינקס וקשה באוויר; והאלמוג רך בים וקשה באוויר; והקול נשמע אחרת כשהוא נוצר בחליל־רועים, אחרת באבוב, ואחרת באוויר סתם.
PH 1.119
ταῦτα μὲν παρὰ τὰ διαστήματα, παρὰ δὲ τοὺς τόπους ὅτι τὸ λυχνιαῖον φῶς ἐν ἡλίῳ μὲν ἀμαυρὸν φαίνεται ἐν σκότῳ δὲ λαμπρόν, καὶ ἡ αὐτὴ κώπη ἔναλος μὲν κεκλασμένη ἔξαλος δὲ εὐθεῖα, καὶ τὸ ᾠὸν ἐν μὲν τῇ ὄρνιθι ἁπαλὸν ἐν ἀέρι δὲ σκληρόν, καὶ τὸ λυγγούριον ἐν μὲν λυγγὶ ὑγρὸν ἐν ἀέρι δὲ σκληρόν, καὶ τὸ κοράλιον ἐν θαλάττῃ μὲν ἁπαλὸν ἐν ἀέρι δὲ σκληρόν, καὶ φωνὴ ἀλλοία μὲν φαίνεται ἐν σύριγγι γινομένη, ἀλλοία δὲ ἐν αὐλῷ, ἀλλοία δὲ ἐν ἀέρι ἁπλῶς.
PH 1.120
ולפי המנחים — שאותה תמונה עצמה, כשהיא מוטה לאחור, נראית חלקה, וכשהיא מוטה מעט קדימה נדמית כבעלת שקעים ובליטות. וצוואריהן של היונים נראים שונים בצבעם לפי הטיותיהם השונות.
PH 1.120
παρὰ δὲ τὰς θέσεις ὅτι ἡ αὐτὴ εἰκὼν ἐξυπτιαζομένη μὲν λεία φαίνεται, ποσῶς δὲ ἐπινευομένη εἰσοχὰς καὶ ἐξοχὰς ἔχειν δοκεῖ. καὶ οἱ τράχηλοι δὲ τῶν περιστερῶν παρὰ τὰς διαφόρους ἐπικλίσεις διάφοροι φαίνονται κατὰ χρῶμα.
PH 1.121
מאחר, אם כן, שכל הנראים נצפים במקום כלשהו, ממרחק כלשהו ובמנח כלשהו, וכל אחד מאלה מחולל שינוי רב ברשמים — כפי שהזכרנו (§ 118 sqq.) — ניאלץ גם באמצעות האופן הזה להגיע להשעיית השיפוט. שהרי מי שרוצה להעדיף אחדים מן הרשמים הללו ייטול על עצמו את הבלתי־אפשרי.
PH 1.121
ἐπεὶ οὖν πάντα τὰ φαινόμενα ἔν τινι θεωρεῖται καὶ ἀπό τινος διαστήματος καὶ κατά τινα θέσιν, ὧν ἕκαστον πολλὴν ποιεῖ παραλλαγὴν περὶ τὰς φαντασίας, ὡς ὑπεμνήσαμεν (§ 118 sqq.), ἀναγκασθησόμεθα καὶ διὰ τούτου τοῦ τρόπου καταντᾶν εἰς ἐποχήν. καὶ γὰρ ὁ βουλόμενος τούτων τῶν φαντασιῶν προκρίνειν τινὰς ἀδυνάτοις ἐπιχειρήσει.
PH 1.122
שכן אם יעשה את קביעתו סתם ובלא הוכחה, לא יהיה אמין; ואם ירצה להשתמש בהוכחה, הרי אם יאמר שההוכחה שקרית — יהפוך את דבריו על עצמו; ואם יאמר שההוכחה אמיתית — יידרש להוכחה לכך שהיא אמיתית, ולזו הוכחה אחרת, שהרי גם היא צריכה להיות אמיתית, וכן עד אינסוף. ואי־אפשר להציג אינסוף הוכחות;
PH 1.122
εἰ μὲν γὰρ ἀπλῶς καὶ ἄνευ ἀποδείξεως ποιήσεται τὴν ἀπόφασιν, ἄπιστος ἔσται· εἰ δὲ ἀποδείξει βουλήσεται χρήσασθαι, εἰ μὲν ψευδῆ λέξει τὴν ἀπόδειξιν εἶναι, ἑαυτὸν περιτρέψει, ἀληθῆ δὲ λέγων εἶναι τὴν ἀπόδειξιν αἰτηθήσεται ἀπόδειξιν τοῦ ἀληθῆ αὐτὴν εἶναι, κἀκείνης ἄλλην, ἐπεὶ καὶ αὐτὴν ἀληθῆ εἶναι δεῖ, καὶ μέχρις ἀπείρου. ἀδύνατον δέ ἐστιν ἀπείρους ἀποδείξεις παραστῆσαι·
PH 1.123
אין הוא יכול אפוא להעדיף רושם על רושם גם בעזרת הוכחה. ואם לא בלא הוכחה ולא עם הוכחה יוכל אדם להכריע בין הרשמים שנזכרו, מוסקת השעיית השיפוט: כיצד נראה כל דבר לפי מנח זה או לפי מרחק זה או במקום זה — לומר זאת אולי נוכל, אך כיצד הוא ביחס לטבע — אין בכוחנו להצהיר, מן הטעמים שנאמרו.
PH 1.123
οὐκοῦν οὐδὲ μετὰ ἀποδείξεως δυνήσεται προκρίνειν φαντασίαν φαντασίας. εἰ δὲ μήτε ἄνευ ἀποδείξεως μήτε μετὰ ἀποδείξεως δυνατὸς ἔσται τις ἐπικρίνειν τὰς προειρημένας φαντασίας, συνάγεται ἡ ἐποχή, ὁποῖον μὲν φαίνεται ἕκαστον κατὰ τήνδε τὴν θέσιν ἢ κατὰ τόδε τὸ διάστημα ἢ ἐν τῷδε εἰπεῖν ἴσως δυναμένων ἡμῶν, ὁποῖον δέ ἐστιν ὡς πρὸς τὴν φύσιν ἀδυνατούντων ἀποφαίνεσθαι διὰ τὰ προειρημένα.
PH 1.124
השישי הוא האופן שלפי התערובות, ובו אנו מסיקים כך: מאחר שאין דבר מן המצעים מזדמן לתפיסתנו כשהוא לעצמו אלא תמיד עם דבר־מה, אפשר אולי לומר כיצד היא התערובת של החיצוני ושל מה שהוא נצפה יחד עמו, אך כיצד הוא המצע החיצוני בטהרתו — זאת לא נוכל לומר. וברור לי שאין דבר מן החיצוניים מזדמן לתפיסתנו כשהוא לעצמו אלא בהחלט עם דבר־מה, ושמשום כך הוא נצפה אחרת.
PH 1.124
Ἕκτος ἐστὶ τρόπος ὁ παρὰ τὰς ἐπιμιγάς, καθ’ ὃν συνάγομεν ὅτι, ἐπεὶ μηδὲν τῶν ὑποκειμένων καθ’ ἑαυτὸ ἡμῖν ὑποπίπτει ἀλλὰ σύν τινι, ὁποῖον μὲν ἐστι τὸ μῖγμα ἔκ τε τοῦ ἐκτὸς καὶ τοῦ ᾧ συνθεωρεῖται τάχα δυνατὸν εἰπεῖν, ὁποῖον δέ ἐστι τὸ ἐκτὸς ὑποκείμενον εἰλικρινῶς οὐκ ἂν ἔχοιμεν λέγειν. ὅτι δὲ οὐδὲν τῶν ἐκτὸς καθ’ αὑτὸ ὑποπίπτει ἀλλὰ πάντως σύν τινι, καὶ ὅτι παρὰ τοῦτο ἀλλοῖον θεωρεῖται, πρόδηλον, οἶμαι.
PH 1.125
צבע עורנו, למשל, נראה אחרת באוויר חמים ואחרת בקר, ולא נוכל לומר כיצד הוא צבענו מטבעו, אלא רק כיצד הוא נצפה יחד עם כל אחד מאלה. ואותו קול עצמו נשמע אחרת יחד עם אוויר דק ואחרת יחד עם אוויר עבה; והבשמים חריפים יותר במרחץ ובשמש מאשר באוויר קר מאוד; והגוף, כשהוא מוקף מים, קל, וכשהוא מוקף אוויר — כבד.
PH 1.125
τὸ γοῦν ἡμέτερον χρῶμα ἀλλοῖον μὲν ὁρᾶται ἐν ἀλεεινῷ ἀέρι, ἀλλοῖον δὲ ἐν [τῷ] ψυχρῷ, καὶ οὐκ ἂν ἔχοιμεν εἰπεῖν ὁποῖον ἔστι τῇ φύσει τὸ χρῶμα ἡμῶν, ἀλλ’ ὁποῖον σὺν ἑκάστῳ τούτων θεωρεῖται. καὶ ἡ αὐτὴ φωνὴ ἀλλοία μὲν φαίνεται σὺν λεπτῷ ἀέρι, ἀλλοία δὲ σὺν παχυμερεῖ, καὶ τὰ ἀρώματα ἐν βαλανείῳ καὶ ἡλίῳ πληκτικώτερα μᾶλλόν ἐστιν ἢ ἐν ἀέρι καταψύχρῳ, καὶ τὸ σῶμα ὑπὸ ὕδατος μὲν περιεχόμενον κοῦφόν ἐστιν, ὑπὸ δὲ ἀέρος βαρύ.
PH 1.126
ואפילו נניח לתערובת החיצונית — עינינו יש בהן קרומים ולחויות. ומאחר שאין הנראים לעין נצפים בלא אלה, לא ייתפסו לאמיתם; שכן את התערובת אנו קולטים. ומשום כך חולי הצהבת רואים את הכול צהוב, ומי שיש בעיניהם שטף דם רואים את הכול אדמדם. ומאחר שאותו קול עצמו נשמע אחרת במקומות פתוחים ואחרת במקומות צרים ומפותלים, ואחרת באוויר צלול ואחרת באוויר עכור, סביר שאיננו קולטים את הקול בטהרתו; שכן מַעַבְריהן של האוזניים עקלקלים וצרים, והן עכורות מחמת אדים העולים, כפי שאומרים, מן המקומות שסביב הראש.
PH 1.126
ἵνα δὲ καὶ τῆς ἔξωθεν ἐπιμιξίας ἀποστῶμεν, οἱ ὀφθαλμοὶ ἡμῶν ἔχουσιν ἐν ἑαυτοῖς καὶ χιτῶνας καὶ ὑγρά. τὰ οὖν ὁρατὰ ἐπεὶ μὴ ἄνευ τούτων θεωρεῖται, οὐ καταληφθήσεται πρὸς ἀκρίβειαν· τοῦ γὰρ μίγματος ἀντιλαμβανόμεθα, καὶ διὰ τοῦτο οἱ μὲν ἰκτερικοὶ πάντα ὠχρὰ ὁρῶσιν, οἱ δ’ ὑπόσφαγμα ἔχοντες ὕφαιμα. καὶ ἐπεὶ ἡ φωνὴ ἡ αὐτὴ ἀλλοία μὲν φαίνεται ἐν ἀναπεπταμένοις τόποις, ἀλλοία δὲ ἐν στενοῖς καὶ ἑλικοειδέσι, καὶ ἀλλοία μὲν ἐν καθαρῷ ἀέρι, ἀλλοία δὲ ἐν τεθολωμένῳ, εἰκός ἐστι μὴ ἀντιλαμβάνεσθαι ἡμᾶς εἰλικρινῶς τῆς φωνῆς· τὰ γὰρ ὦτα σκολιόπορά ἐστι καὶ στενόπορα καὶ ἀτμώδεσιν ἀποφορήσεσιν, αἳ δὴ ἀπὸ τῶν περὶ τὴν κεφαλὴν φέρεσθαι λέγονται τόπων, τεθολωμένα.
PH 1.127
ואף בנחיריים ובמקומות הטעם מצויים חומרים, וביחד עמם אנו קולטים את הנטעמים ואת הנרחים, אך לא בטהרתם. וכך, מחמת התערובות, אין החושים קולטים כיצד הם המצעים החיצוניים לאמיתם.
PH 1.127
ἀλλὰ καὶ ἐν τοῖς μυξωτῆρσι καὶ ἐν τοῖς τῆς γεύσεως τόποις ὑλῶν ὑποκειμένων, μετ’ ἐκείνων ἀντιλαμβανόμεθα τῶν γευστῶν καὶ τῶν ὀσφρητῶν, ἀλλ’ οὐκ εἰλικρινῶς. ὥστε διὰ τὰς ἐπιμιξίας αἱ αἰσθήσεις οὐκ ἀντιλαμβάνονται ὁποῖα πρὸς ἀκρίβειαν τὰ ἐκτὸς ὑποκείμενά ἐστιν.
PH 1.128
ואף לא המחשבה, בעיקר משום שהחושים המדריכים אותה שוגים; ואולי גם היא עצמה עושה תערובת משלה עם הדברים שהחושים מודיעים לה. שהרי סביב כל אחד מן המקומות שהדוגמטיקנים סבורים כי החלק המנהיג שוכן בהם, אנו רואים ליחות מונחות ביסודם — בין סביב המוח, בין סביב הלב, בין סביב כל חלק אחר של בעל החיים שמישהו ירצה להניח בו את החלק הזה. ולפיכך אנו רואים שגם לפי האופן הזה, משאין בכוחנו לומר דבר על טבעם של המצעים החיצוניים, אנו נאלצים להשעות את השיפוט.
PH 1.128
ἀλλ’ οὐδὲ ἡ διάνοια, μάλιστα μὲν ἐπεὶ αἱ ὁδηγοὶ αὐτῆς αἰσθήσεις σφάλλονται· ἴσως δὲ καὶ αὕτη ἐπιμιξίαν τινὰ ἰδίαν ποιεῖται πρὸς τὰ ὑπὸ τῶν αἰσθήσεων ἀναγγελλόμενα· περὶ γὰρ ἕκαστον τῶν τόπων ἐν οἷς τὸ ἡγεμονικὸν εἶναι δοκοῦσιν οἱ δογματικοί, χυμούς τινας ὑποκειμένους θεωροῦμεν, εἴτε περὶ ἐγκέφαλον εἴτε περὶ καρδίαν εἴτε περὶ ὁτιδήποτε οὖν μέρος τοῦ ζῴου τοῦτο τίθεσθαι βούλοιτό τις. καὶ κατὰ τοῦτον οὖν τὸν τρόπον ὁρῶμεν, ὅτι περὶ τῆς φύσεως τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων οὐδὲν εἰπεῖν ἔχοντες ἐπέχειν ἀναγκαζόμεθα.
PH 1.129
אמרנו שהאופן השביעי הוא זה שלפי הכמויות והרקיחות של המצעים, ובאומרנו "רקיחות" כוונתנו, בדרך כלל, להרכבים. וברור שגם לפי האופן הזה אנו נאלצים להשעות את השיפוט בדבר טבעם של הדברים. כך, למשל, גרודות קרן העז נראות לבנות כשהן נצפות סתם ובלא הרכבה, ואילו כשהן מורכבות בקרן הקיימת הן נצפות שחורות. וגרודות הכסף, כשהן לעצמן, נראות שחורות, אך יחד עם השלם הן מזדמנות לתפיסתנו כלבנות.
PH 1.129
Ἕβδομον τρόπον ἐλέγομεν εἶναι τὸν παρὰ τὰς ποσότητας καὶ σκευασίας τῶν ὑποκειμένων, σκευασίας λέγοντες κοινῶς τὰς συνθέσεις. ὅτι δὲ καὶ κατὰ τοῦτον τὸν τρόπον ἐπέχειν ἀναγκαζόμεθα περὶ τῆς φύσεως τῶν πραγμάτων, δῆλον. οἷον γοῦν τὰ ξέσματα τοῦ κέρατος τῆς αἰγὸς φαίνεται μὲν λευκὰ ἁπλῶς καὶ ἄνευ συνθέσεως θεωρούμενα, συντιθέμενα δὲ ἐν τῇ τοῦ κέρατος ὑπάρξει μέλανα θεωρεῖται. καὶ τοῦ ἀργύρου [τὰ μέρη] τὰ ῥινήματα κατ’ ἰδίαν μὲν ὄντα μέλανα φαίνεται, σὺν δὲ τῷ ὅλῳ ὡς λευκὰ ὑποπίπτει.
PH 1.130
וחלקיה של אבן טינרון נראים לבנים כשהם מוחלקים, אך יחד עם הגוש כולו הם נראים צהובים. וגרגרי החול, כשהם פזורים זה מזה, נראים מחוספסים, אך כשהם מצטברים לערמה הם מניעים את החוש ברוך. וההלבורוס, כשהוא מוגש דק וכאבקה, מביא לידי חנק, אך כשהוא גס כגריסים — לא עוד.
PH 1.130
καὶ τῆς Ταιναρείας λίθου τὰ μὲν μέρη λευκὰ ὁρᾶται ὅταν λεανθῇ, σὺν δὲ τῇ ὁλοσχερεῖ ξανθὰ φαίνεται. καὶ αἱ ἀπ’ ἀλλήλων ἐσκεδασμέναι ψάμμοι τραχεῖαι φαίνονται, ὡς σωρὸς δὲ συντεθεῖσαι ἁπαλῶς κινοῦσι τὴν αἴσθησιν. καὶ ὁ ἐλλέβορος λεπτὸς μὲν καὶ χνοώδης προσφερόμενος πνιγμὸν ἐπιφέρει, κριμνώδης δὲ ὢν οὐκέτι.
PH 1.131
והיין, כשהוא נשתה במידה, מחזק אותנו, וכשהוא נלקח ברוב מרפה את הגוף. וכיוצא בזה גם המזון מגלה כוח שונה לפי הכמות: פעמים רבות, משנלקח בשפע, הוא מרוקן את הגוף בקלקולי עיכול ובתחלואי מרה.
PH 1.131
καὶ ὁ οἶνος σύμμετρος μὲν πινόμενος ῥώννυσιν ἡμᾶς, πλείων δὲ λαμβανόμενος παραλύει τὸ σῶμα. καὶ ἡ τροφὴ παραπλησίως παρὰ τὴν ποσότητα διάφορον ἐπιδείκνυται δύναμιν· πολλάκις γοῦν διὰ τὸ πολλὴν προσενεχθῆναι καθαίρει τὸ σῶμα διά τε ἀπεψιῶν καὶ χολερικῶν παθῶν.
PH 1.132
נוכל אפוא לומר גם כאן כיצד הוא החלק הדק של הקרן וכיצד הוא מה שמורכב מחלקיקים דקים רבים; וכיצד הוא הכסף המחולק לחלקיקים קטנים וכיצד הוא זה שמורכב מחלקיקים קטנים רבים; וכיצד היא אבן טינרון הזעירה וכיצד היא זו המורכבת מקטנות רבות; וכן בעניין גרגרי החול וההלבורוס והיין והמזון — את בחינת היחס למשהו; אך את טבעם של הדברים כשהוא לעצמו — לא עוד, מחמת אי־האחידות שברשמים לפי ההרכבים.
PH 1.132
ἕξομεν οὖν κἀνταῦθα λέγειν ὁποῖόν ἐστι τοῦ κέρατος τὸ λεπτὸν καὶ ὁποῖον τὸ ἐκ πολλῶν λεπτομερῶν συγκείμενον, καὶ ὁποῖος μὲν ἐστιν ὁ μικρομερὴς ἄργυρος ὁποῖος δὲ ὁ ἐκ πολλῶν μικρομερῶν συγκείμενος, καὶ ὁποία μὲν ἡ ἀκαριαία Ταιναρεία λίθος ὁποία δὲ ἡ ἐκ πολλῶν μικρῶν συγκειμένη, καὶ ἐπὶ τῶν ψάμμων καὶ τοῦ ἐλλεβόρου καὶ τοῦ οἴνου καὶ τῆς τροφῆς τὸ πρός τι, τὴν μέντοι φύσιν τῶν πραγμάτων καθ’ ἑαυτὴν οὐκέτι διὰ τὴν παρὰ τὰς συνθέσεις τῶν φαντασιῶν ἀνωμαλίαν.
PH 1.133
שכן בדרך כלל נראה שגם הדברים המועילים נעשים מזיקים בשל שימוש בלתי־מדוד בכמותם, ושהדברים הנראים מזיקים כשהם נלקחים במידה מופרזת אינם מזיקים כשהם נלקחים במידה זעירה. ומעיד על הטיעון הזה יותר מכול מה שנצפה בסגולותיהן של התרופות: עירוב מדויק של הסמים הפשוטים עושה את התרכובת מועילה, ואילו כשמתעלמים לעתים מסטייה זעירה ביותר במשקל — לא זו בלבד שאין היא מועילה, אלא שהיא מזיקה עד מאוד ופעמים רבות אף קטלנית.
PH 1.133
καθόλου γὰρ δοκεῖ καὶ τὰ ὠφέλιμα λυπηρὰ γίνεσθαι παρὰ τὴν κατὰ ποσότητα ἄμετρον αὐτῶν χρῆσιν, καὶ τὰ βλαβερὰ εἶναι δοκοῦντα ἐν τῷ καθ’ ὑπερβολὴν παραλαμβάνεσθαι ἀκαριαῖα μὴ λυπεῖν. μαρτυρεῖ δὲ τῷ λόγῳ μάλιστα τὸ κατὰ τὰς ἰατρικὰς δυνάμεις θεωρούμενον, ἐν αἷς ἡ μὲν πρὸς ἀκρίβειαν μῖξις τῶν ἁπλῶν φαρμάκων ὠφέλιμον ποιεῖ τὸ συντεθέν, ῥοπῆς δὲ βραχυτάτης ἐνίοτε παροραθείσης οὐ μόνον οὐκ ὠφέλιμον ἀλλὰ καὶ βλαβερώτατον καὶ δηλητήριον πολλάκις.
PH 1.134
כך מטשטש הטיעון שלפי הכמויות והרקיחות את קיומם של המצעים החיצוניים. ולפיכך בדין יוליך גם האופן הזה אותנו אל השעיית השיפוט, משאין בכוחנו להצהיר בטהרה על טבעם של המצעים החיצוניים.
PH 1.134
οὕτως ὁ κατὰ τὰς ποσότητας καὶ σκευασίας λόγος συγχεῖ τὴν τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων ὕπαρξιν. διόπερ εἰκότως ἂν καὶ οὗτος ὁ τρόπος εἰς ἐποχὴν ἡμᾶς περιάγοι μὴ δυναμένους εἰλικρινῶς ἀποφήνασθαι περὶ τῆς φύσεως τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων.
PH 1.135
האופן השמיני הוא זה שמן היחס למשהו, ולפיו אנו מסיקים כי מאחר שהכול הוא ביחס למשהו, נשעה את שיפוטנו בשאלה מהם הדברים באופן מוחלט וכיצד הם ביחס לטבע. ויש לדעת זאת: שכאן, כמו במקומות אחרים, אנו משתמשים שלא כדיוקו ב"הוא" במקום ב"נראה", ולמעשה אומרים "הכול נראה ביחס למשהו". וזה נאמר בשתי דרכים: פעם אחת ביחס לשופט (שכן המצע החיצוני, הנשפט, נראה ביחס לשופט), ובדרך האחרת ביחס לדברים הנצפים יחד עמו, כמו הימין ביחס לשמאל.
PH 1.135
ὄγδοος ἐστι τρόπος ὁ ἀπὸ τοῦ πρός τι, καθ’ ὃν συλλογιζόμεθα ὅτι, ἐπεὶ πάντα ἐστὶ πρός τι, περὶ τοῦ τίνα ἐστὶν ἀπολύτως καὶ ὡς πρὸς τὴν φύσιν ἐφέξομεν. ἐκεῖνο δὲ χρὴ γινώσκειν ὅτι ἐνταῦθα, ὥσπερ καὶ ἐν ἄλλοις, τῷ ‘ἔστι’ καταχρώμεθα ἀντὶ τοῦ ‘φαίνεται’, δυνάμει τοῦτο λέγοντες ‘πρός τι πάντα φαίνεται.’ τοῦτο δὲ διχῶς λέγεται, ἅπαξ μὲν ὡς πρὸς τὸ κρῖνον (τὸ γὰρ ἐκτὸς ὑποκείμενον καὶ κρινόμενον πρὸς τὸ κρῖνον φαίνεται), καθ’ ἕτερον δὲ τρόπον πρὸς τὰ συνθεωρούμενα, ὡς τὸ δεξιὸν πρὸς τὸ ἀριστερόν.
PH 1.136
וכבר חישבנו קודם לכן שהכול הוא ביחס למשהו: מצד השופט — שכל דבר נראה ביחס לבעל חיים זה, לאדם זה, לחוש זה ולנסיבה כזאת; ומצד הדברים הנצפים יחד — שכל דבר נראה ביחס לתערובת זו, לאופן זה, להרכב זה, לכמות זו ולמנח זה.
PH 1.136
ὅτι δὲ πάντα ἐστὶ πρός τι, ἐπελογισάμεθα μὲν καὶ ἔμπροσθεν, οἷον κατὰ τὸ κρῖνον, ὅτι πρὸς τόδε τὸ ζῷον καὶ τόνδε τὸν ἄνθρωπον καὶ τήνδε τὴν αἴσθησιν ἕκαστον φαίνεται καὶ πρὸς τοιάνδε περίστασιν, κατὰ δὲ τὰ συνθεωρούμενα, ὅτι πρὸς τήνδε τὴν ἐπιμιξίαν καὶ τόνδε τὸν τρόπον καὶ τὴν σύνθεσιν τήνδε καὶ τὴν ποσότητα καὶ τὴν θέσιν ἕκαστον φαίνεται.
PH 1.137
ואפשר גם להסיק בדרך מיוחדת שהכול הוא ביחס למשהו, באופן הזה: האם הדברים שלפי הבדל נבדלים מן הדברים שביחס למשהו או לא? אם אינם נבדלים — גם הם ביחס למשהו; ואם הם נבדלים, הרי מאחר שכל נבדל הוא ביחס למשהו (שכן הוא נאמר ביחס לזה שממנו הוא נבדל), הדברים שלפי הבדל הם ביחס למשהו.
PH 1.137
καὶ ἰδίᾳ δὲ ἐνδέχεται συνάγειν ὅτι πάντα ἐστὶ πρός τι, τόνδε τὸν τρόπον· πότερον διαφέρει τῶν πρός τι τὰ κατὰ διαφορὰν ἢ οὔ; εἰ μὲν οὐ διαφέρει, καὶ αὐτὰ πρός τι ἐστίν· εἰ δὲ διαφέρει, ἐπεὶ πᾶν τὸ διαφέρον πρός τι ἐστίν (λέγεται γὰρ πρὸς ἐκεῖνο οὗ διαφέρει), πρός τι ἐστὶ τὰ κατὰ διαφοράν.
PH 1.138
ומן הנמצאים, אחדים הם סוגים עליונים לדעת הדוגמטיקנים, אחדים מינים אחרונים, ואחדים סוגים ומינים כאחד; וכל אלה הם ביחס למשהו; אם כן הכול הוא ביחס למשהו. ועוד: מן הנמצאים אחדים גלויים ואחדים נעלמים, כדבריהם הם, והנראים הם המסמנים ואילו הנעלמים הם המסומנים על ידי הנראים; שכן לדעתם (Anaxag. B 21a Diels) הנראים הם מראה־עיניים של הנעלמים. והמסמן והמסומן הם ביחס למשהו; אם כן הכול הוא ביחס למשהו.
PH 1.138
τῶν τε ὄντων τὰ μὲν ἐστιν ἀνωτάτω γένη κατὰ τοὺς δογματικούς, τὰ δ’ ἔσχατα εἴδη, τὰ δὲ γένη καὶ εἴδη· πάντα δὲ ταῦτά ἐστι πρός τι· πάντα ἄρα ἐστὶ πρός τι. ἔτι τῶν ὄντων τὰ μὲν ἐστι πρόδηλα, τὰ δὲ ἄδηλα, ὡς αὐτοί φασιν, καὶ σημαίνοντα μὲν τὰ φαινόμενα, σημαινόμενα δὲ ὑπὸ τῶν φαινομένων τὰ ἄδηλα· ὄψις γὰρ κατ᾿ αὐτοὺς (Anaxag. B 21a Diels) τῶν ἀδήλων τὰ φαινόμενα. τὸ δὲ σημαῖνον καὶ τὸ σημαινόμενόν ἐστι πρός τι· πρός τι ἄρα ἐστὶ πάντα.
PH 1.139
נוסף על אלה, מן הנמצאים אחדים דומים ואחדים בלתי־דומים, ואחדים שווים ואחדים בלתי־שווים; ואלה הם ביחס למשהו; אם כן הכול הוא ביחס למשהו. ואף האומר שאין הכול ביחס למשהו מאשש שהכול הוא ביחס למשהו; שכן בדברים שבהם הוא מתנגד לנו הוא מראה שגם עצם הטענה שהכול הוא ביחס למשהו היא ביחס אלינו, ולא באופן כללי.
PH 1.139
πρὸς τούτοις τῶν ὄντων τὰ μὲν ἐστιν ὅμοια τὰ δὲ ἀνόμοια καὶ τὰ μὲν ἴσα τὰ δὲ ἄνισα· ταῦτα δέ ἐστι πρός τι· πάντα ἄρα ἐστὶ πρός τι. καὶ ὁ λέγων δὲ μὴ πάντα εἶναι πρός τι βεβαιοῖ τὸ πάντα εἶναι πρός τι· καὶ αὐτὸ γὰρ τὸ πάντα εἶναι πρός τι πρὸς ἡμᾶς εἶναι δείκνυσι, καὶ οὐ καθόλου, δι’ ὧν ἡμῖν ἐναντιοῦται.
PH 1.140
אלא שכאשר אנו מציגים כך שהכול הוא ביחס למשהו, ברור מכאן ואילך שלא נוכל לומר כיצד הוא כל אחד מן המצעים לפי טבעו שלו ובטהרתו, אלא רק כיצד הוא נראה בתוך היחס למשהו. <ומזה> נובע שעלינו להשעות את השיפוט על אודות טבעם של הדברים.
PH 1.140
πλὴν ἀλλ’ οὕτω παριστάντων ἡμῶν ὅτι πάντα ἐστὶ πρός τι, δῆλόν ἐστι λοιπόν, ὅτι ὁποῖον ἔστιν ἕκαστον τῶν ὑποκειμένων κατὰ τὴν ἑαυτοῦ φύσιν καὶ εἰλικρινῶς λέγειν οὐ δυνησόμεθα, ἀλλ’ ὁποῖον φαίνεται ἐν τῷ πρός τι. <ᾧ> ἀκολουθεῖ τὸ περὶ τῆς φύσεως τῶν πραγμάτων δεῖν ἡμᾶς ἐπέχειν.
PH 1.141
ועל האופן שלפי ההיתקלויות התכופות או הנדירות, שאמרנו כי הוא התשיעי בסדר, נאמר דברים כאלה. השמש, ודאי, מעוררת השתאות הרבה יותר מכוכב שביט; אלא שמאחר שאנו רואים את השמש תדיר ואת כוכב השביט לעתים נדירות, אנו משתאים לכוכב עד כדי לסבור שהוא אות משמים, ואילו לשמש לא כלל. ואולם אם נעלה בדעתנו את השמש כשהיא נראית לעתים נדירות ושוקעת לעתים נדירות, מאירה את הכול בבת אחת וגורמת שהכול יוצל בפתאומיות — נצפה בדבר השתאות רבה.
PH 1.141
Περὶ δὲ τοῦ κατὰ τὰς συνεχεῖς ἢ σπανίους συγκυρήσεις τρόπου, ὃν ἔννατον ἐλέγομεν εἶναι τῇ τάξει, τοιαῦτά τινα διέξιμεν. ὁ ἥλιος πολλῷ δήπου ἐκπληκτικώτερός ἐστιν ἀστέρος κομήτου· ἀλλ’ ἐπεὶ τὸν μὲν ἥλιον συνεχῶς ὁρῶμεν, τὸν δὲ κομήτην ἀστέρα σπανίως, ἐπὶ μὲν τῷ ἀστέρι ἐκπλησσόμεθα ὥστε καὶ διοσημείαν αὐτὸν εἶναι δοκεῖν, ἐπὶ δὲ τῷ ἡλίῳ οὐδαμῶς. ἐὰν μέντοι γε ἐννοήσωμεν τὸν ἥλιον σπανίως μὲν φαινόμενον, σπανίως δὲ δυόμενον, καὶ πάντα μὲν ἀθρόως φωτίζοντα, πάντα δὲ ἐξαίφνης ἐπισκιάζεσθαι ποιοῦντα, πολλὴν ἔκπληξιν ἐν τῷ πράγματι θεωρήσομεν.
PH 1.142
וגם רעידת האדמה אינה מהממת באותה מידה את הנתקלים בה בראשונה ואת מי שכבר הורגלו בה. וכמה השתאות מביאה לאדם ראיית הים בראשונה! ואף יופיו של גוף אנושי, כשהוא נצפה בראשונה ובפתאומיות, מרעיד אותנו יותר מכפי שהיה מרעיד אילו הורגלנו לראותו. והדברים הנדירים נחשבים יקרים, ואילו אלה שגדלנו עמם והמצויים בשפע — לא כלל.
PH 1.142
καὶ ὁ σεισμὸς δὲ οὐχ ὁμοίως θορυβεῖ τοὺς τε πρῶτον αὐτοῦ πειρωμένους καὶ τοὺς ἐν ἔθει τούτου γεγενημένους. πόσην δὲ ἔκπληξιν ἀνθρώπῳ φέρει θάλασσα πρῶτον ὀφθεῖσα. ἀλλὰ καὶ κάλλος σώματος ἀνθρωπίνου πρῶτον καὶ ἐξαίφνης θεωρούμενον συγκινεῖ μᾶλλον ἡμᾶς ἢ εἰ ἐν ἔθει τοῦ ὁρᾶσθαι γένοιτο. καὶ τὰ μὲν σπάνια τίμια εἶναι δοκεῖ, τὰ δὲ σύντροφα ἡμῖν καὶ εὔπορα οὐσαμῶς.
PH 1.143
ואם נעלה בדעתנו את המים כדבר נדיר, מה יקרים ייראו לנו מכל הדברים הנחשבים יקרים! או אם נעלה על לבנו את הזהב מוטל סתם על הארץ בשפע, כאבנים — למי נדמה שיהיה יקר או נעול כך במסגר?
PH 1.143
ἐὰν γοῦν ἐννοήσωμεν τὸ ὕδωρ σπανίζον, πόσῳ ἂν τῶν τιμίων εἶναι δοκούντων ἁπάντων τιμιώτερον ἡμῖν φανείη. ἢ ἐὰν ἐνθυμηθῶμεν τὸν χρυσὸν ἁπλῶς ἐπὶ τῆς γῆς ἐρριμμένον πολὺν παραπλησίως τοῖς λίθοις, τίνι δόξομεν ἔσεσθαι τοῦτον τίμιον ἢ κατάκλειστον οὕτως;
PH 1.144
מאחר, אם כן, שאותם דברים עצמם נראים לפי ההיתקלויות התכופות או הנדירות פעם מעוררי השתאות או יקרים ופעם לא כאלה, אנו מחשבים כך: כיצד נראה כל אחד מהם עם היתקלות תכופה או נדירה — נוכל אולי לומר; אך כיצד הוא כל אחד מן המצעים החיצוניים בפשטות — אין בכוחנו לומר. ולפיכך גם לפי האופן הזה אנו משעים את שיפוטנו על אודותם.
PH 1.144
ἐπεὶ οὖν τὰ αὐτὰ πράγματα παρὰ τὰς συνεχεῖς ἢ σπανίους περιπτώσεις ὁτὲ μὲν ἐκπληκτικὰ ἢ τίμια, ὁτὲ δὲ οὐ τοιαῦτα εἶναι δοκεῖ, ἐπιλογιζόμεθα ὅτι ὁποῖον μὲν φαίνεται τούτων ἕκαστον μετὰ συνεχοῦς περιπτώσεως ἢ σπανίας ἴσως δυνησόμεθα λέγειν, ψιλῶς δὲ ὁποῖον ἔστιν ἕκαστον τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων οὐκ ἐσμὲν δυνατοὶ φάσκειν. καὶ διὰ τοῦτον οὖν τὸν τρόπον περὶ αὐτῶν ἐπέχομεν.
PH 1.145
העשירי הוא האופן הנוגע יותר מכול לענייני המידות, והוא זה שלפי דרכי החיים, המנהגים, החוקים, האמונות המיתיות וההשערות הדוגמטיות. "דרך חיים" היא בחירה של אורח חיים או של עניין כלשהו, הנעשית בידי אחד או בידי רבים — כגון זו של דיוגנס או של הלקונים;
PH 1.145
Δέκατός ἐστι τρόπος, ὃς καὶ μάλιστα συνέχει πρὸς τὰ ἠθικά, ὁ παρὰ τὰς ἀγωγὰς καὶ τὰ ἔθη καὶ τοὺς νόμους καὶ τὰς μυθικὰς πίστεις καὶ τὰς δογματικὰς ὑπολήψεις. ἀγωγὴ μὲν οὖν ἐστιν αἵρεσις βίου ἢ τινος πράγματος περὶ ἕνα ἢ πολλοὺς γινομένη, οἷον περὶ Διογένην ἢ τοὺς Λάκωνας·
PH 1.146
חוק הוא הסכם כתוב בין אזרחי המדינה, והעובר עליו נענש; ואילו מנהג — או הרגל, שכן אין ביניהם הבדל — הוא קבלה משותפת של עניין כלשהו בידי בני אדם רבים, והעובר עליו אינו נענש בהכרח. כך, למשל, חוק הוא שלא לנאוף, ומנהג הוא אצלנו שלא להזדווג עם אישה בפומבי.
PH 1.146
νόμος δέ ἐστιν ἔγγραφος συνθήκη παρὰ τοῖς πολιτευομένοις, ἣν ὁ παραβαίνων κολάζεται, ἔθος δὲ ἢ συνήθεια (οὐ διαφέρει γάρ) πολλῶν ἀνθρώπων κοινὴ πράγματός τινος παραδοχή, ἣν ὁ παραβὰς οὐ πάντως κολάζεται, οἷον νόμος ἐστὶ τὸ μὴ μοιχεύειν, ἔθος δὲ ἡμῖν τὸ μὴ δημοσίᾳ γυναικὶ μίγνυσθαι.
PH 1.147
אמונה מיתית היא קבלה של דברים שלא היו ושהם בדויים, כגון — בין השאר — הסיפורים המיתיים על קרונוס; שהרי דברים אלה מביאים רבים לידי אמונה. והשערה דוגמטית היא קבלה של עניין הנראית כמתחזקת מכוח חישוב או מכוח הוכחה כלשהי, כגון שיסודות הנמצאים הם אטומים, או הומיאומרים, <או> הזעירים ביותר, או משהו אחר.
PH 1.147
μυθικὴ δὲ πίστις ἐστὶ πραγμάτων ἀγενήτων τε καὶ πεπλασμένων παραδοχή, οἷά ἐστιν ἄλλα τε καὶ τὰ περὶ τοῦ Κρόνου μυθευόμενα· ταῦτα γὰρ πολλοὺς εἰς πίστιν ἄγει. δογματικὴ δέ ἐστιν ὑπόληψις παραδοχὴ πράγματος δι’ ἀναλογισμοῦ ἤ τινος ἀποδείξεως κρατύνεσθαι δοκοῦσα, οἷον ὅτι ἄτομα ἔστι τῶν ὄντων στοιχεῖα ἢ ὁμοιομερῆ <ἢ> ἐλάχιστα ἤ τινα ἄλλα.
PH 1.148
ואנו מעמידים כל אחד מאלה זה כנגד זה, פעם כנגד עצמו ופעם כנגד כל אחד מן האחרים. כך, למשל, מנהג כנגד מנהג: אחדים מן האתיופים מקעקעים את תינוקותיהם, ואנו לא; והפרסים סבורים שנאה ללבוש בגד צבוע ומגיע עד הרגליים, ואנו סבורים שאין זה נאה; וההודים מזדווגים עם נשותיהם בפומבי, ואילו רוב האחרים סבורים שדבר זה מגונה.
PH 1.148
ἀντιτίθεμεν δὲ τούτων ἕκαστον ὁτὲ μὲν ἑαυτῷ, ὁτὲ δὲ τῶν ἄλλων ἑκάστῳ. οἷον ἔθος μὲν ἔθει οὕτως· τινὲς τῶν Αἰθιόπων στίζουσι τὰ βρέφη, ἡμεῖς δ’ οὔ· καὶ Πέρσαι μὲν ἀνθοβαφεῖ ἐσθῆτι καὶ ποδήρει χρῆσθαι νομίζουσιν εὐπρεπὲς εἶναι, ἡμεῖς δὲ ἀπρεπές· καὶ οἱ μὲν Ἰνδοὶ ταῖς γυναιξὶ δημοσίᾳ μίγνυνται, οἱ δὲ πλεῖστοι τῶν ἄλλων αἰσχρὸν τοῦτο εἶναι ἡγοῦνται.
PH 1.149
וחוק כנגד חוק אנו מעמידים כך: אצל הרומאים, מי שמסתלק מנכסי אביו אינו פורע את חובות אביו, ואילו אצל בני רודוס הוא פורע אותם בהחלט; ובקרב הטאורים שבסקיתיה היה חוק להעלות את הזרים לקרבן לארטמיס, ואילו אצלנו נאסר להרוג אדם ליד מקדש.
PH 1.149
νόμον δὲ νόμῳ οὕτως ἀντιτίθεμεν· παρὰ μὲν τοῖς Ῥωμαίοις ὁ τῆς πατρῴας ἀποστὰς οὐσίας οὐκ ἀποδίδωσι τὰ τοῦ πατρὸς χρέα, παρὰ δὲ τοῖς Ῥοδίοις πάντως ἀποδίδωσιν· καὶ ἐν μὲν Ταύροις τῆς Σκυθίας νόμος ἦν τοὺς ξένους τῇ Ἀρτέμιδι καλλιερεῖσθαι, παρὰ δὲ ἡμῖν ἄνθρωπον ἀπείρηται πρὸς ἱερῷ φονεύεσθαι.
PH 1.150
ודרך חיים כנגד דרך חיים — כשאנו מעמידים את דרכו של דיוגנס כנגד זו של אריסטיפוס, או את זו של הלקונים כנגד זו של האיטלקים. ואמונה מיתית כנגד אמונה מיתית — כשאנו <אומרים> שבמקום אחד מסופר במיתוס שזאוס הוא אבי האנשים והאלים, ובמקום אחר שהאוקיינוס הוא זה, באומרנו (Ξ 201): את אוקיינוס, מולידם של האלים, ואת תטיס אמם. והשערות דוגמטיות אנו מעמידים זו כנגד זו,
PH 1.150
ἀγωγὴν δὲ ἀγωγῇ, ὅταν τὴν Διογενοῦς ἀγωγὴν ἀντιτιθῶμεν τῇ τοῦ Ἀριστίππου ἢ τὴν τῶν Λακώνων τῇ τῶν Ἰταλῶν. μυθικὴν δὲ πίστιν πίστει μυθικῇ, ὅταν ὅπου μὲν <λέγωμεν> τὸν Δία μυθεύεσθαι πατέρα ἀνδρῶν τε θεῶν τε, ὅπου δὲ τὸν Ὠκεανόν, λέγοντες (Ξ 201) Ὠκεανόν τε θεῶν γένεσιν καὶ μητέρα Τηθύν. δογματικὰς δὲ ὑπολήψεις ἀλλήλαις ἀντιτίθεμεν,
PH 1.151
כשאנו אומרים שאחדים מצהירים כי היסוד אחד ואחרים כי היסודות אינסופיים; ואחדים שהנפש בת־תמותה ואחרים שהיא בת־אלמוות; ואחדים שענייני עולמנו מנוהלים בהשגחת האלים ואחרים שהם מתנהלים בלא השגחה.
PH 1.151
ὅταν λέγωμεν τοὺς μὲν ἓν εἶναι στοιχεῖον ἀποφαίνεσθαι, τοὺς δὲ ἄπειρα, καὶ τοὺς μὲν θνητὴν τὴν ψυχὴν, τοὺς δὲ ἀθάνατον, καὶ τοὺς μὲν προνοίᾳ θεῶν διοικεῖσθαι τὰ καθ’ ἡμᾶς, τοὺς δὲ ἀπρονοήτως.
PH 1.152
ואת המנהג אנו מעמידים כנגד האחרים — כנגד חוק, למשל, כשאנו אומרים שאצל הפרסים מנהג הוא לנהוג במשכב זכר, ואילו אצל הרומאים אסור בחוק לעשות זאת; ושאצלנו הניאוף אסור, ואילו אצל המסגטים הוא נמסר <כ>מנהג של אי־הבחנה, כפי שמדווח אודוקסוס מקנידוס בספר הראשון של "היקף הארץ" (fr. 15 Brandes); ושאצלנו נאסר להזדווג עם אמהות, ואילו אצל הפרסים מנהג הוא לשאת אישה כך דווקא. ואצל המצרים נושאים את אחיותיהם, מה שאצלנו אסור בחוק.
PH 1.152
τὸ ἔθος δὲ τοῖς ἄλλοις ἀντιτίθεμεν, οἷον νόμῳ μὲν, ὅταν λέγωμεν παρὰ μὲν Πέρσαις ἔθος εἶναι ἀρρενομιξίαις χρῆσθαι, παρὰ δὲ Ῥωμαίοις ἀπαγορεύεσθαι νόμῳ τοῦτο πράττειν, καὶ παρ’ ἡμῖν μὲν τὸ μοιχεύειν ἀπειρῆσθαι, παρὰ δὲ Μασσαγέταις <ἐν> ἀδιαφορίας ἔθει παραδεδόσθαι, ὡς Εὔδοξος ὁ Κνίδιος ἱστορεῖ ἐν τῷ πρώτῳ τῆς περιόδου (fr. 15 Brandes), καὶ παρ’ ἡμῖν μὲν ἀπηγορεῦσθαι μητράσι μίγνυσθαι, παρὰ δὲ τοῖς Πέρσαις ἔθος εἶναι μάλιστα οὕτω γαμεῖν. καὶ παρ’ Αἰγυπτίοις δὲ τὰς ἀδελφὰς γαμοῦσιν, ὃ παρ’ ἡμῖν ἀπείρηται νόμῳ.
PH 1.153
ומנהג מועמד כנגד דרך חיים, כאשר רוב בני האדם מזדווגים עם נשותיהם בפרישה, ואילו קרטס עשה זאת עם היפרכיה בפומבי; ודיוגנס הסתובב לבוש חלוק־כתף אחד בלבד, ואנו כמנהגנו.
PH 1.153
ἀγωγῇ δὲ ἔθος ἀντιτίθεται, ὅταν οἱ μὲν πολλοὶ ἄνθρωποι ἀναχωροῦντες μιγνύωνται ταῖς ἑαυτῶν γυναιξίν, ὁ δὲ Κράτης τῇ Ἱππαρχίᾳ δημοσίᾳ· καὶ ὁ μὲν Διογενὴς ἀπὸ ἐξωμίδος περιῄει, ἡμεῖς δὲ ὡς εἰώθαμεν.
PH 1.154
וכנגד אמונה מיתית — כשהמיתוסים אומרים שקרונוס טרף את ילדיו, בעוד שמנהגנו אנו לדאוג לילדינו; ואצלנו הרגל הוא לכבד את האלים בהיותם טובים ובלתי־נפעלים מרעות, ואילו המשוררים מציגים אותם כנפצעים ומקנאים זה בזה.
PH 1.154
μυθικῇ δὲ πίστει, [ὡς] ὅταν λέγωσιν οἱ μῦθοι ὅτι ὁ Κρόνος κατήσθιεν αὑτοῦ τὰ τέκνα, ἔθους ὄντος ἡμῖν προνοεῖσθαι παίδων· καὶ παρ’ ἡμῖν μὲν συνήθεια ὡς ἀγαθοὺς καὶ ἀπαθεῖς κακῶν σέβειν τοὺς θεούς, τιτρωσκόμενοι δὲ καὶ φθονοῦντες ἀλλήλοις ὑπὸ τῶν ποιητῶν εἰσάγονται.
PH 1.155
וכנגד השערה דוגמטית — כשמנהגנו לבקש מן האלים את הטובות, ואילו אפיקורוס אומר שאין האלוהות פונה אלינו; וכשאריסטיפוס סבור שללבוש בגד אישה הוא דבר בלתי־נבדל, ואילו אנו סבורים שדבר זה מגונה.
PH 1.155
δογματικῇ δὲ ὑπολήψει, ὅταν ἡμῖν μὲν ἔθος ᾖ παρὰ θεῶν αἰτεῖν τὰ ἀγαθά, ὁ δὲ Ἐπίκουρος λέγῃ μὴ ἐπιστρέφεσθαι ἡμῶν τὸ θεῖον, καὶ ὅταν ὁ μὲν Ἀρίστιππος ἀδιάφορον ἡγῆται τὸ γυναικείαν ἀμφιέννυσθαι στολήν, ἡμεῖς δὲ αἰσχρὸν τοῦτο ἡγώμεθα εἶναι.
PH 1.156
ודרך חיים אנו מעמידים כנגד חוק — כשקיים חוק שאסור להכות איש בן־חורין ובן־טובים, ואילו לוחמי הפנקרטיון מכים זה את זה מחמת דרך החיים שלהם; וכשההרג אסור, ואילו הגלדיאטורים הורגים זה את זה מאותה סיבה.
PH 1.156
ἀγωγὴν δὲ ἀντιτίθεμεν νόμῳ μέν, ὅταν νόμου ὄντος μὴ ἐξεῖναι τύπτειν ἄνδρα ἐλεύθερον καὶ εὐγενῆ οἱ παγκρατιασταὶ τύπτωσιν ἀλλήλους διὰ τὴν ἀγωγὴν τοῦ κατ’ αὐτοὺς βίου, καὶ ὅταν ἀπειρημένου τοῦ ἀνδροφονεῖν οἱ μονομάχαι ἀναιρῶσιν ἀλλήλους διὰ τὴν αὐτὴν αἰτίαν.
PH 1.157
ואמונה מיתית אנו מעמידים כנגד דרך חיים, כשאנו אומרים שהמיתוסים מספרים על הרקלס כי אצל אומפלה (ξ 423) סרק צמר וסבל את העבדוּת, ועשה דברים שאיש לא היה עושה אף אילו בחר בדרך מתונה בלבד; ואילו דרך חייו של הרקלס הייתה אצילה.
PH 1.157
μυθικὴν δὲ πίστιν ἀγωγῇ ἀντιτίθεμεν, ἐπειδὰν λέγωμεν ὅτι οἱ μὲν μῦθοι παρὰ τῇ Ὀμφάλῃ τὸν Ἡρακλέα λέγουσιν (ξ 423) εἴριά τε ξαίνειν καὶ δουλοσύνης ἀνέχεσθαι καὶ ταῦτα ποιῆσαι ἅπερ οὐδ’ ἂν μετρίως προῃρημένος ἐποίησεν ἄν τις, ἡ δὲ ἀγωγὴ τοῦ βίου τοῦ Ἡρακλέους ἦν γενναία.
PH 1.158
וכנגד השערה דוגמטית — כשהאתלטים, המתחרים על התהילה כעל <דבר> טוב, נוטלים על עצמם למענה דרך חיים של עמל, ואילו רבים מן הפילוסופים מחזיקים בדוגמה שהתהילה היא דבר פחוּת.
PH 1.158
δογματικῇ δὲ ὑπολήψει, ὅταν οἱ μὲν ἀθληταὶ ὡς ἀγαθοῦ <τινος> τῆς δόξης ἀντιποιούμενοι ἐπίπονον ἀγωγὴν βίου δι’ αὐτὴν ἐπαναιρῶνται, πολλοὶ δὲ τῶν φιλοσόφων φαῦλον εἶναι τὴν δόξαν δογματίζωσιν.
PH 1.159
ואת החוק אנו מעמידים כנגד אמונה מיתית — כשהמשוררים מציגים את האלים כנואפים וכנוהגים במשכב זכר, ואילו החוק אצלנו מונע מלעשות דברים אלה; וכנגד השערה דוגמטית —
PH 1.159
τὸν δὲ νόμον ἀντιτίθεμεν μυθικῇ μὲν πίστει, ὅταν οἱ μὲν ποιηταὶ εἰσάγωσι τοὺς θεοὺς καὶ μοιχεύοντας καὶ ἀρρενομιξίαις χρωμένους, νόμος δὲ παρ’ ἡμῖν κωλύῃ ταῦτα πράττειν, δογματικῇ
PH 1.160
— כשכריסיפוס ואנשי חוגו (III 745 Arn.) אומרים שלהזדווג עם אמהות או עם אחיות הוא דבר בלתי־נבדל, ואילו החוק מונע דברים אלה.
PH 1.160
δὲ ὑπολήψει, ὅταν οἱ μὲν περὶ Χρύσιππον (III 745 Arn.) ἀδιάφορον εἶναι λέγωσι τὸ μητράσιν ἢ ἀδελφαῖς μίγνυσθαι, ὁ δὲ νόμος ταῦτα κωλύῃ.
PH 1.161
ואמונה מיתית אנו מעמידים כנגד השערה דוגמטית, כשהמשוררים אומרים שזאוס ירד והזדווג עם נשים בנות־תמותה, ואילו אצל הדוגמטיקנים נחשב הדבר לבלתי־אפשרי; וכשהמשורר אומר
PH 1.161
μυθικὴν δὲ πίστιν δογματικῇ ὑπολήψει ἀντιτίθεμεν, ὅταν οἱ μὲν ποιηταὶ λέγωσι τὸν Δία κατελθόντα θνηταῖς γυναιξὶ μίγνυσθαι, παρὰ δὲ τοῖς δογματικοῖς ἀδύνατον τοῦτο εἶναι νομίζηται, καὶ ὁ μὲν ποιητὴς λέγῃ,
PH 1.162
שזאוס, מחמת אבלו על סרפדון, "טיפות דם המטיר ארצה" (Π 459), בעוד שדוגמה של הפילוסופים <היא> שהאלוהות בלתי־נפעלת; וכאשר <..... > מבטלים את המיתוס על ההיפוקנטאורים, בהביאם לנו את ההיפוקנטאור כדוגמה לאי־קיום.
PH 1.162
ὅτι Ζεὺς διὰ τὸ πένθος τὸ ἐπὶ Σαρπηδόνι αἱματοέσσας ψεκάδας κατέχευεν ἔραζε (Π 459), δόγμα μέντοι φιλοσόφων <ᾖ> ἀπαθὲς εἶναι τὸ θεῖον, καὶ ὅταν <.....> τὸν τῶν ἱπποκενταύρων μῦθον ἀναιρῶσιν, ἀνυπαρξίας παράδειγμα τὸν ἱπποκένταυρον ἡμῖν φέροντες.
PH 1.163
אפשר היה, אם כן, להביא דוגמאות רבות אחרות לכל אחת מן ההנגדות שנזכרו; אך בדיון קצר די בכך. אלא שמאחר שגם באמצעות האופן הזה מתגלה אי־אחידות כה רבה בדברים, לא נוכל לומר כיצד הוא המצע לפי הטבע, אלא רק כיצד הוא נראה ביחס לאורח חיים זה, או ביחס לחוק זה, או ביחס למנהג זה, וכן לכל אחד מן האחרים. ולפיכך גם משום האופן הזה הכרח הוא שנשעה את השיפוט בדבר טבעם של המצעים החיצוניים. וכך, אפוא, באמצעות עשרת האופנים אנו מגיעים בסופו של דבר אל השעיית השיפוט.
PH 1.163
πολλὰ μὲν οὖν καὶ ἄλλα ἐνῆν καθ’ ἑκάστην τῶν προειρημένων ἀντιθέσεων λαμβάνειν παραδείγματα· ὡς ἐν συντόμῳ δὲ λόγῳ ταῦτα ἀρκέσει. πλὴν τοσαύτης ἀνωμαλίας πραγμάτων καὶ διὰ τούτου τοῦ τρόπου δεικνυμένης, ὁποῖον μὲν ἔστι τὸ ὑποκείμενον κατὰ τὴν φύσιν οὐκ ἕξομεν λέγειν, ὁποῖον δὲ φαίνεται πρὸς τήνδε τὴν ἀγωγὴν ἢ πρὸς τόνδε τὸν νόμον ἢ πρὸς τόδε τὸ ἔθος καὶ τῶν ἄλλων ἕκαστον. καὶ διὰ τοῦτον οὖν περὶ τῆς φύσεως τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων πραγμάτων ἐπέχειν ἡμᾶς ἀνάγκη. οὕτω μὲν οὖν διὰ τῶν δέκα τρόπων καταλήγομεν εἰς τὴν ἐποχήν.
ιε′ על חמשת האופנים.
ιε′ περὶ τῶν πέντε τρόπων.
PH 1.164
הספקנים המאוחרים מוסרים חמישה אופנים אלה של השעיית השיפוט: הראשון — האופן שמן המחלוקת; השני — האופן המוליך אל האינסוף; השלישי — האופן שמן היחס; הרביעי — האופן ההנחתי (ὑποθετικός); והחמישי — האופן המעגלי.
PH 1.164
οἱ δὲ νεώτεροι σκεπτικοὶ παραδιδόασι τρόπους τῆς ἐποχῆς πέντε τούσδε, πρῶτον τὸν ἀπὸ τῆς διαφωνίας, δεύτερον τὸν εἰς ἄπειρον ἐκβάλλοντα, τρίτον τὸν ἀπὸ τοῦ πρός τι, τέταρτον τὸν ὑποθετικόν, πέμπτον τὸν διάλληλον.
PH 1.165
האופן שמן המחלוקת הוא זה שלפיו אנו מוצאים שנתגלע בעניין המוצג לפנינו ניגוד בלתי־מוכרע, הן בחיים הן אצל הפילוסופים; ומחמתו, משאין בידנו לבחור בדבר או לפסול אותו, אנו מגיעים לבסוף אל השעיית השיפוט.
PH 1.165
καὶ ὁ μὲν ἀπὸ τῆς διαφωνίας ἐστὶ καθ’ ὃν περὶ τοῦ προτεθέντος πράγματος ἀνεπίκριτον στάσιν παρά τε τῷ βίῳ καὶ παρὰ τοῖς φιλοσόφοις εὑρίσκομεν γεγενημένην, δι’ ἣν οὐ δυνάμενοι αἱρεῖσθαί τι ἢ ἀποδοκιμάζειν καταλήγομεν εἰς ἐποχήν.
PH 1.166
האופן שמן הנפילה אל האינסוף הוא זה שבו אנו אומרים כי הדבר המובא כדי לזכות באמון בעניין המוצג זקוק בעצמו לאמון אחר, וגם זה — לאמון אחר, וכן עד אינסוף; וכיוון שאין לנו מהיכן להתחיל בביסוס, נובעת מכך השעיית השיפוט.
PH 1.166
ὁ δὲ ἀπὸ τῆς εἰς ἄπειρον ἐκπτώσεως ἐστὶν ἐν ᾧ τὸ φερόμενον εἰς πίστιν τοῦ προτεθέντος πράγματος πίστεως ἑτέρας χρῄζειν λέγομεν, κἀκεῖνο ἄλλης, καὶ μέχρις ἀπείρου, ὡς μὴ ἐχόντων ἡμῶν πόθεν ἀρξώμεθα τῆς κατασκευῆς τὴν ἐποχὴν ἀκολουθεῖν.
PH 1.167
האופן שמן היחס הוא, כפי שאמרנו לעיל, זה שבו המצע נראה כזה או כזה ביחס אל השופט וביחס אל הדברים הנצפים עמו, ואילו על מה שהוא מצד הטבע אנו משעים את שיפוטנו.
PH 1.167
ὁ δὲ ἀπὸ τοῦ πρός τι, καθὼς προειρήκαμεν, ἐν ᾧ πρὸς μὲν τὸ κρῖνον καὶ τὰ συνθεωρούμενα τοῖον ἢ τοῖον φαίνεται τὸ ὑποκείμενον, ὁποῖον δὲ ἔστι πρὸς τὴν φύσιν ἐπέχομεν.
PH 1.168
האופן שמתוך הנחה מתקיים כאשר הדוגמטיקנים, בהיותם מוּלכים אל האינסוף, פותחים במשהו שאין הם מבססים אותו, אלא תובעים לקבלו סתם ובלא הוכחה, מתוך ויתור.
PH 1.168
ὁ δὲ ἐξ ὑποθέσεως ἔστιν ὅταν εἰς ἄπειρον ἐκβαλλόμενοι οἱ δογματικοὶ ἀπό τινος ἄρξωνται ὃ οὐ κατασκευάζουσιν ἀλλ’ ἁπλῶς καὶ ἀναποδείκτως κατὰ συγχώρησιν λαμβάνειν ἀξιοῦσιν.
PH 1.169
והאופן המעגלי מתקיים כאשר הדבר שצריך לאשש את העניין הנחקר נזקק בעצמו לאמון הבא מן העניין הנחקר; ואז, משאין בידנו לקחת אף אחד מן השניים כדי לבסס בו את חברו, אנו משעים את שיפוטנו בשניהם. ושכל דבר נחקר אפשר להחזירו אל האופנים הללו — נראה בקצרה כך.
PH 1.169
ὁ δὲ διάλληλος τρόπος συνίσταται, ὅταν τὸ ὀφεῖλον τοῦ ζητουμένου πράγματος εἶναι βεβαιωτικὸν χρείαν ἔχῃ τῆς ἐκ τοῦ ζητουμένου πίστεως· ἔνθα μηδέτερον δυνάμενοι λαβεῖν πρὸς κατασκευὴν θατέρου, περὶ ἀμφοτέρων ἐπέχομεν. ὅτι δὲ πᾶν τὸ ζητούμενον εἰς τούτους ἀνάγειν τοὺς τρόπους ἐνδέχεται, διὰ βραχέων ὑποδείξομεν οὕτως.
PH 1.170
הדבר המוצג לפנינו הוא או מוחש או מושכל; ויהיה אשר יהיה — נחלקו עליו. שכן יש האומרים שרק המוחשים אמיתיים, יש האומרים שרק המושכלים, ויש האומרים שמקצתם מוחשים ומקצתם מושכלים. האם אפוא יאמרו שהמחלוקת ניתנת להכרעה או שאינה ניתנת להכרעה? אם אינה ניתנת להכרעה — אנו אומרים שיש להשעות את השיפוט, שכן על דברים שנחלקו עליהם בלא הכרעה אי־אפשר להצהיר. ואם ניתנת להכרעה — אנו שואלים מהיכן תוכרע.
PH 1.170
τὸ προτεθὲν ἤτοι αἰσθητόν ἐστιν ἢ νοητόν, ὁποῖον δ’ ἂν ᾖ, διαπεφώνηται· οἱ μὲν γὰρ τὰ αἰσθητὰ μόνα φασὶν εἶναι ἀληθῆ, οἱ δὲ μόνα τὰ νοητά, οἱ δέ τινα μὲν αἰσθητὰ, τινὰ δὲ νοητά. πότερον οὖν ἐπικριτὴν εἶναι φήσουσι τὴν διαφωνίαν ἢ ἀνεπίκριτον; εἰ μὲν ἀνεπίκριτον, λέγομεν ὅτι δεῖ ἐπέχειν· περὶ γὰρ τῶν ἀνεπικρίτως διαφωνουμένων οὐχ οἶόν τέ ἐστιν ἀποφαίνεσθαι. εἰ δὲ ἐπικριτήν, πόθεν ἐπικριθήσεται πυνθανόμεθα.
PH 1.171
המוחש, למשל (שכן בו נעמיד את הדיון תחילה): האם יוכרע בידי מוחש או בידי מושכל? אם בידי מוחש — הרי כיוון שאנו חוקרים על המוחשים, גם אותו דבר יזדקק לאחר כדי לזכות באמון. ואם גם הוא יהיה מוחש, שוב יזדקק אף הוא לאחר שיקנה לו אמון, וכך עד אינסוף.
PH 1.171
οἷον τὸ αἰσθητόν (ἐπὶ τούτου γὰρ προτέρου στήσομεν τὸν λόγον) πότερον ὑπὸ αἰσθητοῦ ἢ ὑπὸ νοητοῦ; εἰ μὲν γὰρ ὑπὸ αἰσθητοῦ, ἐπεὶ περὶ τῶν αἰσθητῶν ζητοῦμεν, καὶ ἐκεῖνο ἄλλου δεήσεται πρὸς πίστιν. εἰ δὲ κἀκεῖνο αἰσθητὸν ἔσται, πάλιν καὶ αὐτὸ ἄλλου δεήσεται τοῦ πιστώσοντος, καὶ τοῦτο μέχρις ἀπείρου.
PH 1.172
ואם המוחש יצטרך להיות מוכרע בידי מושכל — הרי כיוון שגם על המושכלים נחלקו, יזדקק אף הוא, בהיותו מושכל, להכרעה ולאמון. מהיכן אפוא יזכה באמון? אם בידי מושכל — ייפול אל האינסוף באותה דרך עצמה; ואם בידי מוחש — הרי כיוון שלשם האמון במוחש נלקח מושכל, ולשם האמון במושכל — מוחש, מוכנס האופן המעגלי.
PH 1.172
εἰ δὲ ὑπὸ νοητοῦ ἐπικρίνεσθαι δεήσει τὸ αἰσθητόν, ἐπεὶ καὶ τὰ νοητὰ διαπεφώνηται, δεήσεται καὶ τοῦτο νοητὸν ὂν κρίσεως τε καὶ πίστεως. πόθεν οὖν πιστωθήσεται; εἰ μὲν ὑπὸ νοητοῦ, εἰς ἄπειρον ἐκπεσεῖται ὁμοίως· εἰ δ’ ὑπὸ αἰσθητοῦ, ἐπεὶ πρὸς μὲν τὴν πίστιν τοῦ αἰσθητοῦ παρελήφθη νοητόν, πρὸς δὲ τὴν τοῦ νοητοῦ πίστιν αἰσθητόν, ὁ διάλληλος εἰσάγεται τρόπος.
PH 1.173
ואם בן־שיחנו, בבורחו מכל אלה, יתבע לקחת דבר־מה מתוך ויתור ובלא הוכחה, כדי להוכיח בו את הבא אחריו — יוכנס האופן ההנחתי, שאין ממנו מוצא. שכן אם המניח ראוי לאמון, אף אנו, המניחים תמיד את ההפך, לא נהיה ראויים לאמון פחות ממנו. ואם המניח מניח דבר אמיתי, הוא עצמו מטיל בו חשד בכך שהוא לוקח אותו כהנחה ולא בליווי ביסוס; ואם הוא מניח דבר שקר — תהיה תשתיתם של הדברים המבוססים עליו רופפת.
PH 1.173
εἰ δὲ ταῦτα φεύγων ὁ προσδιαλεγόμενος ἡμῖν κατὰ συγχώρησιν καὶ ἀναποδείκτως ἀξιώσειε λαμβάνειν τι πρὸς ἀπόδειξιν τῶν ἑξῆς, ὁ ὑποθετικὸς εἰσαχθήσεται τρόπος, ἄπορος ὑπάρχων. εἰ μὲν γὰρ ὁ ὑποτιθέμενος πιστός ἐστιν, ἡμεῖς ἀεὶ τὸ ἀντικείμενον ὑποτιθέμενοι οὐκ ἐσόμεθα ἀπιστότεροι. καὶ εἰ μὲν ἀληθές τι ὑποτίθεται ὁ ὑποτιθέμενος, ὕποπτον αὐτὸ ποιεῖ, καθ’ ὑπόθεσιν αὐτὸ λαμβάνων ἀλλὰ μὴ μετὰ κατασκευῆς· εἰ δὲ ψεῦδος, σαθρὰ ἔσται ἡ ὑποβάθρα τῶν κατασκευαζομένων.
PH 1.174
ואם יש בהנחה כדי להשיג משהו לעניין האמון, שיניחו את הדבר הנחקר עצמו, ולא דבר אחר שבאמצעותו יבססו את העניין שבו עוסק הדיון; ואם מופרך להניח את הדבר הנחקר, מופרך יהיה גם להניח את הדבר העומד מעליו.
PH 1.174
καὶ εἰ μὲν ἀνύει τι τὸ ὑποτίθεσθαι πρὸς πίστιν, αὐτὸ τὸ ζητούμενον ὑποτιθέσθω, καὶ μὴ ἕτερόν τι δι’ οὗ δὴ κατασκευάσει τὸ πρᾶγμα περὶ οὗ ὁ λόγος· εἰ δὲ ἄτοπόν ἐστι τὸ ὑποτίθεσθαι τὸ ζητούμενον, ἄτοπον ἔσται καὶ τὸ ὑποτίθεσθαι τὸ ἐπαναβεβηκός.
PH 1.175
וברור גם שכל המוחשים הם ביחס אל משהו, שהרי הם ביחס אל החשים. גלוי אפוא שכל דבר מוחש שיוצג לפנינו — נקל להחזירו אל חמשת האופנים. ובדומה לכך אנו שוקלים גם באשר למושכל: אם ייאמר שנחלקו עליו בלא הכרעה, יינתן לנו שיש להשעות את השיפוט לגביו.
PH 1.175
ὅτι δὲ καὶ πρός τι ἐστὶ πάντα τὰ αἰσθητά, δῆλον· ἔστι γὰρ πρὸς τοὺς αἰσθανομένους. φανερὸν οὖν ὅτι ὅπερ ἂν ἡμῖν προτεθῇ πρᾶγμα αἰσθητόν, εἰς τοὺς πέντε τρόπους ἀνάγειν τοῦτο εὐμαρές ἐστιν. ὁμοίως δὲ καὶ περὶ τοῦ νοητοῦ ἐπιλογιζόμεθα. εἰ μὲν γὰρ ἀνεπικρίτως διαπεφωνῆσθαι λέγοιτο, δοθήσεται ἡμῖν τὸ δεῖν ἐπέχειν περὶ αὐτοῦ.
PH 1.176
ואם המחלוקת תוכרע — אם באמצעות מושכל, ניפול אל האינסוף, ואם בידי מוחש, ניפול אל האופן המעגלי; שכן המוחש, שנחלקו עליו שוב ואינו יכול להיות מוכרע מכוח עצמו מחמת הנפילה אל האינסוף, יזדקק למושכל, כשם שהמושכל יזדקק למוחש.
PH 1.176
εἰ δὲ ἐπικριθήσεται ἡ διαφωνία, εἰ μὲν διὰ νοητοῦ, εἰς ἄπειρον ἐκβαλοῦμεν, εἰ δὲ ὑπὸ αἰσθητοῦ, εἰς τὸν διάλληλον· τὸ γὰρ αἰσθητὸν πάλιν διαφωνούμενον, καὶ μὴ δυνάμενον δι’ αὑτοῦ ἐπικρίνεσθαι διὰ τὴν εἰς ἄπειρον ἔκπτωσιν, τοῦ νοητοῦ δεήσεται ὥσπερ καὶ τὸ νοητὸν τοῦ αἰσθητοῦ.
PH 1.177
ומשום כך גם מי שלוקח דבר־מה מתוך הנחה יהיה מופרך שוב. ועוד: אף המושכלים הם ביחס אל משהו, שהרי הם קרויים מושכלים ביחס אל השכל; ואילו היו מצד הטבע כפי שנאמר עליהם, לא היו נחלקים עליהם. הוחזר אפוא גם המושכל אל חמשת האופנים, ולפיכך הכרח הוא שנשעה בכל מקרה את שיפוטנו על העניין המוצג לפנינו. אלה הם אפוא חמשת האופנים הנמסרים אצל המאוחרים; והם מציגים אותם לא כדי לבטל את עשרת האופנים, אלא כדי לחשוף בהם, יחד עם אלה, את פזיזות הדוגמטיקנים בדרכים מגוונות יותר.
PH 1.177
διὰ ταῦτα δὲ ὁ ἐξ ὑποθέσεως λαμβάνων τι πάλιν ἄτοπος ἔσται. ἀλλὰ καὶ πρός τί ἐστι τὰ νοητά· πρὸς γὰρ τὸν νοῦν νοητὰ λέγεται, καὶ εἰ ἦν τῇ φύσει τοιοῦτον ὁποῖον λέγεται, οὐκ ἂν διεφωνήθη. ἀνήχθη οὗν καὶ τὸ νοητὸν εἰς τοὺς πέντε τρόπους, διόπερ ἀνάγκη περὶ τοῦ προτεθέντος πράγματος πάντως ἡμᾶς ἐπέχειν. Τοιοῦτοι μὲν καὶ οἱ παρὰ τοῖς νεωτέροις παραδιδόμενοι πέντε τρόποι· οὓς ἐκτίθενται οὐκ ἐκβάλλοντες τοὺς δέκα τρόπους, ἀλλ’ ὑπὲρ τοῦ ποικιλώτερον καὶ διὰ τούτων σὺν ἐκείνοις ἐλέγχειν τὴν τῶν δογματικῶν προπέτειαν.
ις′ מהם שני האופנים.
ις′ τίνες οἱ δύο τρόποι.
PH 1.178
מוסרים גם שני אופנים אחרים של השעיית השיפוט. שכן מאחר שכל דבר נתפס נראה כנתפס או מתוך עצמו או מתוך אחר, <בהזכירם שאין דבר נתפס לא מתוך עצמו ולא מתוך אחר> — דומה שהם מכניסים את המבוכה בכל דבר ודבר. ושאין דבר נתפס מתוך עצמו — ברור, אומרים הם, מן המחלוקת שנתגלעה אצל חוקרי הטבע על כל המוחשים והמושכלים, כמדומני; והיא בלתי־מוכרעת, שהרי אין בידנו להשתמש לא באמת־מידה מוחשת ולא באמת־מידה מושכלת, משום שכל מה שניקח, אם נחלקו עליו — אינו ראוי לאמון,
PH 1.178
Παραδιδόασι δὲ καὶ δύο τρόπους ἐποχῆς ἑτέρους· ἐπεὶ γὰρ πᾶν τὸ καταλαμβανόμενον ἤτοι ἐξ ἑαυτοῦ καταλαμβάνεσθαι δοκεῖ ἢ ἐξ ἑτέρου, <ὑπομιμνῄσκοντες ὅτι οὔτε ἐξ ἑαυτοῦ τι οὔτε ἐξ ἑτέρου> καταλαμβάνεται, τὴν περὶ πάντων ἀπορίαν εἰσάγειν δοκοῦσιν. καὶ ὅτι μὲν οὐδὲν ἐξ ἑαυτοῦ καταλαμβάνεται, φασί, δῆλον ἐκ τῆς γεγενημένης παρὰ τοῖς φυσικοῖς περί τε τῶν αἰσθητῶν καὶ τῶν νοητῶν ἀπάντων οἶμαι διαφωνίας, ἣ δὴ ἀνεπίκριτός ἐστι μὴ δυναμένων ἡμῶν μήτε αἰσθητῷ μήτε νοητῷ κριτηρίῳ χρῆσθαι διὰ τὸ πᾶν, ὅπερ ἂν λάβωμεν διαπεφωνημένον, εἶναι ἄπιστον,
PH 1.179
ומשום כך אין הם מודים גם שדבר נתפס מתוך אחר. שכן אם מה שממנו נתפס דבר יצטרך תמיד להיתפס בעצמו מתוך אחר, נופלים הם אל האופן המעגלי או אל האופן האינסופי. ואם ירצה מישהו לקחת כנתפס מתוך עצמו את הדבר שממנו נתפס אחר — עומד כנגדו הדבר שאין דבר נתפס מתוך עצמו, מן הטעמים שנאמרו. וכיצד יוכל להיתפס הדבר הנאבק, <אם> מתוך עצמו ואם מתוך אחר — בכך אנו נבוכים, שהרי אמת־המידה של האמת או של התפיסה אינה נראית, והסימנים וההוכחות כאחד נסתרים, כפי שנדע בהמשך. די אפוא במה שנאמר לעת עתה גם על אופני השעיית השיפוט.
PH 1.179
διὰ δὲ τοῦτο οὐδ’ ἐξ ἑτέρου τι καταλαμβάνεσθαι συγχωροῦσιν. εἰ μὲν γὰρ τὸ ἐξ οὗ τι καταλαμβάνεται ἀεὶ ἐξ ἑτέρου καταλαμβάνεσθαι δεήσει, εἰς τὸν διάλληλον ἢ τὸν ἄπειρον ἐμβάλλουσι τρόπον. εἰ δὲ βούλοιτό τις λαβεῖν ὡς ἐξ ἑαυτοῦ καταλαμβανόμενόν τι ἐξ οὗ καταλαμβάνεται ἕτερον, ἀντιπίπτει τὸ μηδὲν ἐξ ἑαυτοῦ καταλαμβάνεσθαι διὰ τὰ προειρημένα. τὸ δὲ μαχόμενον πῶς ἂν δύναιτο καταληφθῆναι <ἢ> ἀφ’ ἑαυτοῦ ἢ ἀφ’ ἑτέρου, ἀποροῦμεν, τοῦ κριτηρίου τῆς ἀληθείας ἢ τῆς καταλήψεως μὴ φαινομένου, σημείων δὲ καὶ δίχα ἀποδείξεως διατρεπομένων, καθάπερ ἐν τοῖς ἑξῆς εἰσόμεθα. τοσαῦτα μὲν οὖν καὶ περὶ τῶν τρόπων τῆς ἐποχῆς ἐπὶ τοῦ παρόντος ἀρκέσει λελέχθαι.
ιζ′ מהם האופנים של ביטול ההסברים הסיבתיים.
ιζ′ τίνες τρόποι τῆς τῶν αἰτιολογικῶν ἀνατροπῆς.
PH 1.180
וכשם שאנו מוסרים את אופני <ה>שעיית השיפוט, כך מציגים אחדים גם אופנים שלפיהם, בהיותנו נבוכים בהסברים הסיבתיים הפרטיים, אנו עוצרים את הדוגמטיקנים, משום שבאלה במיוחד הם מתגאים. ואכן אינסידמוס מוסר שמונה אופנים שלפיהם, לדעתו, הוא חושף כל הסבר סיבתי דוגמטי ומצהיר עליו כעל לקוי.
PH 1.180
Ὥσπερ δὲ τούς τρόπους <τῆς> ἐποχῆς παραδίδομεν, οὕτω καὶ τρόπους ἐκτίθενταί τινες, καθ’ οὓς ἐν ταῖς κατὰ μέρος αἰτιολογίαις διαποροῦντες ἐφιστῶμεν τοὺς δογματικοὺς διὰ τὸ μάλιστα ἐπὶ ταύταις αὐτοὺς μέγα φρονεῖν. καὶ δὴ Αἰνησίδημος ὀκτὼ τρόπους παραδίδωσι καθ’ οὓς οἴεται πᾶσαν δογματικὴν αἰτιολογίαν ὡς μοχθηρὰν ἐλέγχων ἀποφήνασθαι,
PH 1.181
הראשון שבהם, אומר הוא, הוא זה שלפיו סוג ההסבר הסיבתי, בעוסקו בדברים נסתרים, אין לו אישור מוסכם מצד הנראים. השני — זה שלפיו, אף שפעמים רבות יש שפע רב של אפשרויות להסביר סיבתית את הדבר הנחקר בדרכים רבות, יש המסבירים אותו בדרך אחת בלבד.
PH 1.181
ὧν πρῶτον μὲν εἶναί φησι καθ’ ὃν [τρόπον] τὸ τῆς αἰτιολογίας γένος ἐν ἀφανέσιν ἀναστρεφόμενον οὐχ ὁμολογουμένην ἔχει τὴν ἐκ τῶν φαινομένων ἐπιμαρτύρησιν· δεύτερον δὲ καθ’ ὃν πολλάκις εὐεπιφορίας οὔσης δαψιλοῦς ὥστε πολυτρόπως αἰτιολογῆσαι τὸ ζητούμενον, καθ’ ἕνα μόνον τρόπον τοῦτό τινες αἰτιολογοῦσιν·
PH 1.182
השלישי — זה שלפיו הם נותנים לדברים המתרחשים בסדר סיבות שאינן מגלות שום סדר. הרביעי — זה שלפיו, לאחר שתפסו את הנראים כדרך שהם מתרחשים, סבורים הם שתפסו גם את שאינם נראים כדרך שהם מתרחשים; ואולם ייתכן שהנסתרים מתחוללים באופן דומה לנראים, וייתכן שלא באופן דומה אלא באופן מיוחד להם.
PH 1.182
τρίτον καθ’ ὃν τῶν τεταγμένως γινομένων αἰτίας ἀποδιδόασιν οὐδεμίαν τάξιν ἐπιφαινούσας· τέταρτον καθ’ ὃν τὰ φαινόμενα λαβόντες ὡς γίνεται, καὶ τὰ μὴ φαινόμενα νομίζουσιν ὡς γίνεται κατειληφέναι, τάχα μὲν ὁμοίως τοῖς φαινομένοις τῶν ἀφανῶν ἐπιτελουμένων, τάχα δ’ οὐχ ὁμοίως ἀλλ’ ἰδιαζόντως·
PH 1.183
החמישי — זה שלפיו כמעט כולם מסבירים סיבתית לפי הנחותיהם המיוחדות בדבר היסודות, ולא לפי דרכי גישה משותפות ומוסכמות כלשהן. השישי — זה שלפיו פעמים רבות הם מקבלים את הדברים המתגלים לפי הנחותיהם שלהם, ואילו את הדברים העומדים כנגדם ושכוח השכנוע שלהם שווה — הם מסלקים מעל פניהם.
PH 1.183
πέμπτον καθ’ ὃν πάντες ὡς ἔπος εἰπεῖν κατὰ τὰς ἰδίας τῶν στοιχείων ὑποθέσεις ἀλλ’ οὐ κατά τινας κοινὰς καὶ ὁμολογουμένας ἐφόδους αἰτιολογοῦσιν· ἕκτον καθ’ ὃν πολλάκις τὰ μὲν φωρατὰ ταῖς ἰδίαις ὑποθέσεσι παραλαμβάνουσιν, τὰ δὲ ἀντιπίπτοντα καὶ τὴν ἴσην ἔχοντα πιθανότητα παραπέμπουσιν·
PH 1.184
השביעי — זה שלפיו פעמים רבות הם נותנים סיבות הנאבקות לא רק בנראים אלא גם בהנחותיהם שלהם. השמיני — זה שלפיו פעמים רבות, כאשר הדברים הנחשבים לנראים והדברים הנחקרים שרויים במידה שווה במבוכה, הם עורכים את הוראתם מתוך דברים ששרויים במבוכה שווה על דברים ששרויים במבוכה שווה.
PH 1.184
ἕβδομον καθ’ ὃν πολλάκις ἀποδιδόασιν αἰτίας οὐ μόνον τοῖς φαινομένοις ἀλλὰ καὶ ταῖς ἰδίαις ὑποθέσεσι μαχομένας· ὄγδοον καθ’ ὃν πολλάκις ὄντων ἀπόρων ὁμοίως τῶν τε φαίνεσθαι δοκούντων καὶ τῶν ἐπιζητουμένων, ἐκ τῶν ὁμοίως ἀπόρων περὶ τῶν ὁμοίως ἀπόρων ποιοῦνται τὰς διδασκαλίας.
PH 1.185
ואומר הוא שאין זה בלתי־אפשרי שאחדים ייכשלו בהסבריהם הסיבתיים גם לפי אופנים מעורבים אחדים, התלויים באלה שנאמרו. ואולי גם חמשת אופני השעיית השיפוט די בהם כנגד ההסברים הסיבתיים. שכן אדם יאמר סיבה המסכימה עם כל האסכולות שבפילוסופיה ועם הספקנות ועם הנראים, או שלא יאמר כזאת. וסיבה מסכימה אולי אי־אפשר לומר, שהרי גם על הנראים וגם על כל הנעלמים נחלקו.
PH 1.185
οὐκ ἀδύνατον δέ φησι καὶ κατά τινας ἐπιμίκτους τρόπους, ἠρτημένους ἐκ τῶν προειρημένων, διαπίπτειν ἐνίους ἐν ταῖς αἰτιολογίαις. τάχα δ’ ἂν καὶ οἱ πέντε τρόποι τῆς ἐποχῆς ἀπαρκοῖεν πρὸς τὰς αἰτιολογίας. ἤτοι γὰρ σύμφωνον πάσαις ταῖς κατὰ φιλοσοφίαν αἱρέσεσι καὶ τῇ σκέψει καὶ τοῖς φαινομένοις αἰτίαν ἐρεῖ τις ἢ οὔ. καὶ σύμφωνον μὲν ἴσως οὐκ ἐνδέχεται· τά τε γὰρ φαινόμενα καὶ τὰ ἄδηλα πάντα διαπεφώνηται.
PH 1.186
ואם היא שנויה במחלוקת — יידרש ממנו הסבר סיבתי גם לסיבה זו עצמה; ואם ייקח סיבה נראית לדבר נראה או סיבה נעלמת לדבר נעלם — ייפול אל האינסוף, ואם יסביר סיבתית לסירוגין — אל האופן המעגלי. ואם יעצור באיזה מקום, או שיאמר שהסיבה עומדת ככל שהדבר תלוי בדברים שנאמרו — ואז הוא מכניס את היחס ומבטל את מה שהוא מצד הטבע — או שייקח דבר־מה מתוך הנחה, ואז יובא לידי השעיית השיפוט. אפשר אפוא לחשוף גם בדרכים אלו את פזיזות הדוגמטיקנים בהסבריהם הסיבתיים.
PH 1.186
εἰ δὲ διάφωνον, ἀπαιτηθήσεται καὶ ταύτης τὴν αἰτίαν, καὶ φαινομένην μὲν φαινομένης ἢ ἄδηλον ἀδήλου λαμβάνων εἰς ἄπειρον ἐκπεσεῖται, ἐναλλὰξ δὲ αἰτιολογῶν εἰς τὸν διάλληλον. ἱστάμενος δέ που, ἢ ὅσον ἐπὶ τοῖς εἰρημένοις λέξει τὴν αἰτίαν συνεστάναι, καὶ εἰσάγει τὸ πρός τι, ἀναιρῶν τὸ πρὸς τὴν φύσιν, ἢ ἐξ ὑποθέσεως τι λαμβάνων ἐπισχεθήσεται. ἔστιν οὖν καὶ διὰ τούτων ἐλέγχειν ἴσως τὴν τῶν δογματικῶν ἐν ταῖς αἰτιολογίαις προπέτειαν.
ιη′ על הנוסחאות הספקניות.
ιη′ περὶ τῶν σκεπτικῶν φωνῶν.
PH 1.187
וכיוון שבשימוש בכל אחד מן האופנים הללו ומאופני השעיית השיפוט אנו משמיעים נוסחאות מסוימות המגלות את המצב הספקני ואת ההיפעלות שבנו — כגון באומרנו "לא יותר", "אין לקבוע דבר" ואחרות — ראוי שנדון בהמשך גם בהן. ונתחיל מן הנוסחה "לא יותר".
PH 1.187
Ἐπεὶ δὲ ἑκάστῳ χρώμενοι τούτων τε καὶ τῶν τῆς ἐποχῆς τρόπων ἐπιφθεγγόμεθα φωνάς τινας τῆς σκεπτικῆς διαθέσεως καὶ τοῦ περὶ ἡμᾶς πάθους μηνυτικάς, οἷον λέγοντες ῾οὐ μᾶλλον᾿ ῾οὐδὲν ὁριστέον᾿ καὶ ἄλλας τινάς, ἀκόλουθον ἂν εἴη καὶ περὶ τούτων ἑξῆς διαλαβεῖν. ἀρξώμεθα δὲ ἀπὸ τῆς ῾οὐ μᾶλλον.᾿
ιθ′ על הנוסחה "לא יותר".
ιθ′ περὶ τῆς ῾οὐ μᾶλλον᾿ φωνῆς.
PH 1.188
נוסחה זו, אם כן, יש שאנו משמיעים אותה כפי שאמרתי, ויש שאנו משמיעים אותה כך: "לא יותר כלל". שכן אין הדבר כפי שאחדים סבורים — שאת "לא יותר" אנו נוקטים בחקירות המיוחדות ואת "לא יותר כלל" בחקירות הכלליות — אלא אנו משמיעים את "לא יותר" ואת "לא יותר כלל" בלא הבחנה ביניהן, ועתה נדון בהן כבנוסחה אחת. נוסחה זו, אם כן, חסרה היא. שכן כשם שכאשר אנו אומרים "כפול" אנו אומרים בכוח "בית כפול", וכאשר אנו אומרים "רחבה" אנו אומרים בכוח "דרך רחבה", כך כאשר אנו אומרים "לא יותר" אנו אומרים בכוח "לא יותר זה מזה,"
PH 1.188
Ταύτην τοίνυν ὁτὲ μὲν ὡς ἔφην προφερόμεθα, ὁτὲ δὲ οὕτως ῾οὐδὲν μᾶλλον᾿· οὐ γὰρ ὥς τινες ὑπολαμβάνουσι, τὴν μὲν ῾οὐ μᾶλλον᾿ ἐν ταῖς εἰδικαῖς ζητήσεσι παραλαμβάνομεν, τὴν δὲ ῾οὐδὲν μᾶλλον᾿ ἐν ταῖς γενικαῖς, ἀλλ᾿ ἀδιαφόρως τήν τε ῾οὐ μᾶλλον᾿ καὶ τὴν ῾οὐδὲν μᾶλλον᾿ προφερόμεθα, καὶ νῦν ὡς περὶ μιᾶς διαλεξόμεθα. ἔστι μὲν οὖν αὕτη ἡ φωνὴ ἐλλιπής. ὡς γὰρ ὅταν λέγωμεν ῾διπλῆ᾿, δυνάμει φαμὲν ῾ἑστία διπλῆ᾿, καὶ ὅταν λέγωμεν ῾πλατεῖα᾿, δυνάμει λέγομεν ῾πλατεῖα ὁδός᾿, οὕτως ὅταν εἴπωμεν ῾οὐ μᾶλλον,᾿ δυνάμει φαμὲν ‘οὐ μᾶλλον τόδε ἢ τόδε,
PH 1.189
"למעלה מלמטה". אולם יש מן הספקנים הנוקטים את ה"לא" במקום שאלה (<במקום> "מה יותר זה מזה", כשהם נוקטים כאן את ה"מה" במובן של סיבה), כדי שהנאמר יהיה "מדוע זה יותר מזה?". ורגיל הוא להשתמש בשאלות במקום בהיגדים, כגון (Eur. Herc. fr. 1) מי מבני התמותה אינו מכיר את מי שחלק את יצועו עם זאוס? וגם בהיגדים במקום בשאלות, כגון "אני חוקר היכן גר דיון" ו"אני שואל מפני מה ראוי להתפעל מאיש משורר". ואף את ה"מה" נוקטים במקום <"מדוע"> אצל מננדרוס: (fr. 900 Kock.) כי מה נעזבתי אני? ו"לא יותר זה מזה" מגלה גם היפעלות שלנו,
PH 1.189
ἄνω κάτω.’ τινὲς μέντοι τῶν σκεπτικῶν παραλαμβάνουσιν ἀντὶ πύσματος τὸ ‘οὐ’ (<ἀντὶ> τοῦ τί μᾶλλον τόδε ἢ τόδε, τὸ τί παραλαμβάνοντες νῦν ἀντὶ αἰτίας), ἵν’ ᾖ τὸ λεγόμενον ‘διὰ τί μᾶλλον τόδε ἢ τόδε;’ σύνηθες δέ ἐστι καὶ πύσμασιν ἀντὶ ἀξιωμάτων χρῆσθαι, οἷον (Eur. Herc. fr. 1) τίς τὸν Διὸς σύλλεκτρον οὐκ οἶδε βροτῶν; καὶ ἀξιώμασιν ἀντὶ πυσμάτων, οἷον ‘ζητῶ ποῦ οἰκεῖ Δίων’ καὶ ‘πυνθάνομαι τίνος ἕνεκα χρὴ θαυμάζειν ἄνδρα ποιητήν.᾿ ἀλλὰ καὶ τὸ τί ἀντὶ τοῦ διὰ <τί> παραλαμβάνεται παρὰ Μενάνδρῳ· (fr. 900 Kock.) τί γὰρ ἐγὼ κατελειπόμην; δηλοῖ δὲ τὸ ‘οὐ μᾶλλον τόδε ἢ τόδε᾿ καὶ πάθος ἡμέτερον,
PH 1.190
שלפיה, מחמת שוויון־הכוח של הדברים המנוגדים, אנו מגיעים לבסוף לאי־נטייה (ἀρρεψία); בקוראנו "שוויון־כוח" <לשוויון> שמצד מה שנראה לנו משכנע, "מנוגדים" — בדרך כלל לדברים הנאבקים זה בזה, ו"אי־נטייה" — לאי־ההסכמה לאחד משניהם.
PH 1.190
καθ’ ὃ διὰ τὴν ἰσοσθένειαν τῶν ἀντικειμένων πραγμάτων εἰς ἀρρεψίαν καταλήγομεν, ἰσοσθένειαν μὲν λεγόντων ἡμῶν τὴν <ἰσότητα τὴν> κατὰ τὸ φαινόμενον ἡμῖν πιθανόν, ἀντικείμενα δὲ κοινῶς τὰ μαχόμενα, ἀρρεψίαν δὲ τὴν πρὸς μηδέτερον συγκατάθεσιν.
PH 1.191
הנוסחה "לא יותר כלל", אם כן, אף שהיא מגלה אופי של הסכמה או של הכחשה — אין אנו משתמשים בה כך, אלא נוקטים אותה בלא הבחנה ושלא כדיוקה, או במקום שאלה או במקום לומר "איני יודע לְמה מאלה ראוי להסכים ולְמה לא". <שכן> מטרתנו היא לגלות את מה שנראה לנו; ואילו באשר לנוסחה שבאמצעותה אנו מגלים זאת — אין אנו מקפידים. ועוד יש לדעת, שאנו משמיעים את הנוסחה "לא יותר כלל" בלא לקבוע בהחלט שהיא אמיתית ומוצקה בכל אופן, אלא אומרים גם עליה לפי מה שנראה לנו.
PH 1.191
ἡ γοῦν ‘οὐδὲν μᾶλλον᾿ φωνὴ κἂν ἐμφαίνῃ χαρακτῆρα συγκαταθέσεως ἢ ἀρνήσεως, ἡμεῖς οὐχ οὕτως αὐτῇ χρώμεθα, ἀλλ’ ἀδιαφόρως αὐτὴν παραλαμβάνομεν καὶ καταχρηστικῶς, ἤτοι ἀντὶ πύσματος ἢ ἀντὶ τοῦ λέγειν ‘ἀγνοῶ τίνι μὲν τούτων χρὴ συγκατατίθεσθαι, τίνι δὲ μὴ᾿ [συγκατατίθεσθαι]. πρόκειται <γὰρ> ἡμῖν δηλῶσαι τὸ φαινόμενον ἡμῖν· κατὰ δὲ τὴν φωνὴν δι’ ἧς αὐτὸ δηλοῦμεν ἀδιαφοροῦμεν. κἀκεῖνο δὲ χρὴ γινώσκειν, ὅτι προφερόμεθα τὴν ‘οὐδὲν μᾶλλον᾿ φωνὴν οὐ διαβεβαιούμενοι περὶ τοῦ πάντως ὑπάρχειν αὐτὴν ἀληθῆ καὶ βεβαίαν, ἀλλὰ κατὰ τὸ φαινόμενον ἡμῖν καὶ περὶ αὐτῆς λέγοντες.
κ′ על אי־האמירה.
κ′ περὶ ἀφασίας.
PH 1.192
על אי־האמירה אנו אומרים כך. "אמירה" נאמרת בשני מובנים, במובן הרחב ובמובן המיוחד: במובן הרחב — הדיבור המורה על הצבה או על הסרה, כגון "יום הוא", "אין זה יום"; ובמובן המיוחד — הדיבור המורה על הצבה בלבד, ולפי משמעות זו אין הם קוראים לשלילות "אמירות". אי־האמירה, אם כן, היא הימנעות מן האמירה שבמובן הרחב, זו שתחתיה, כדברינו, נכללים החיוב והשלילה; כך שאי־האמירה היא היפעלות שלנו שמחמתה אנו אומרים שאיננו מציבים דבר ואיננו מבטלים דבר.
PH 1.192
Περὶ δὲ τῆς ἀφασίας λέγομεν τάδε. φάσις καλεῖται διχῶς, κοινῶς καὶ ἰδίως, κοινῶς μὲν ἡ δηλοῦσα θέσιν ἢ ἄρσιν φωνή, οἷον ‘ἡμέρα ἔστιν, οὐχ ἡμέρα ἔστιν,’ ἰδίως δὲ ἡ δηλοῦσα θέσιν μόνον, καθ’ ὃ σημαινόμενον τὰ ἀποφατικὰ οὐ καλοῦσι φάσεις. ἡ οὖν ἀφασία ἀπόστασίς ἐστι τῆς κοινῶς λεγομένης φάσεως, ᾗ ὑποτάσσεσθαι λέγομεν τήν τε κατάφασιν καὶ τὴν ἀπόφασιν, ὡς εἶναι ἀφασίαν πάθος ἡμέτερον δι’ ὃ οὔτε τιθέναι τι οὔτε ἀναιρεῖν φαμεν.
PH 1.193
מכאן ברור שאנו נוקטים את אי־האמירה לא כאילו הדברים הם מצד הטבע כאלה שהם מעוררים אי־אמירה בכל אופן, אלא בגלותנו שאנחנו עתה, בשעה שאנו משמיעים אותה, נתונים בהיפעלות זו לגבי הדברים הנחקרים האלה. ועוד יש לזכור, שאיננו מציבים דבר ואיננו מבטלים דבר מן הדברים הנאמרים בדרך דוגמטית על הנעלם; שכן לדברים המניעים אותנו בדרך של היפעלות ומוליכים אותנו בהכרח לידי הסכמה — אנו נכנעים.
PH 1.193
ὅθεν δῆλόν ἐστιν, ὅτι καὶ τὴν ἀφασίαν παραλαμβάνομεν οὐχ ὡς πρὸς τὴν φύσιν τοιούτων ὄντων τῶν πραγμάτων ὥστε πάντως ἀφασίαν κινεῖν, ἀλλὰ δηλοῦντες ὅτι ἡμεῖς νῦν, ὅτε προφερόμεθα αὐτήν, ἐπὶ τῶνδε τῶν ζητουμένων τοῦτο πεπόνθαμεν. κἀκεῖνο χρὴ μνημονεύειν, ὅτι μηδὲν τιθέναι μηδὲ ἀναιρεῖν φαμεν τῶν κατὰ τὸ ἄδηλον δογματικῶς λεγομένων· τοῖς γὰρ κινοῦσιν ἡμᾶς παθητικῶς καὶ ἀναγκαστικῶς ἄγουσιν εἰς συγκατάθεσιν εἴκομεν.
κα′ על "אולי"; ועל "אפשר"; ועל "ייתכן".
κα′ περὶ τοῦ ‘τάχα᾿· καὶ τοῦ ‘ἔξεστι᾿· καὶ τοῦ ‘ἐνδέχεται᾿.
PH 1.194
ואת "אולי" ו"אולי לא", ואת "אפשר" ו"אי־אפשר", ואת "ייתכן" ו"לא ייתכן" — אנו נוקטים במקום "אולי ישנו ואולי איננו", "אפשר שישנו ואפשר שאיננו", "ייתכן שישנו וייתכן שאיננו"; כך שלשם הקיצור אנו נוקטים "אי־אפשר" במקום "אפשר שאיננו", ו"לא ייתכן" במקום "ייתכן שאיננו", ו"אולי לא" במקום "אולי איננו".
PH 1.194
Τὸ δὲ ‘τάχα’ καὶ ‘οὐ τάχα’ καὶ ‘ἔξεστι’ καὶ ‘οὐκ ἔξεστι᾿ καὶ ‘ἐνδέχεται’ καὶ ‘οὐκ ἐνδέχεται’ παραλαμβάνομεν ἀντὶ τοῦ ‘τάχα μὲν ἔστιν τάχα δ’ οὐκ ἔστιν’ καὶ ‘ἔξεστι μὲν εἶναι ἔξεστι δὲ μὴ εἶναι’ καὶ ‘ἐνδέχεται μὲν εἶναι ἐνδέχεται δὲ μὴ εἶναι’ ὡς παραλαμβάνειν ἡμᾶς συντομίας χάριν τὸ ‘μὴ ἐξεῖναι’ ἀντὶ τοῦ ‘ἐξεῖναι μὴ εἶναι᾿ καὶ τὸ ‘μὴ ἐνδέχεσθαι᾿ ἀντὶ τοῦ ‘ἐνδέχεσθαι μὴ εἶναι’ καὶ τὸ ‘οὐ τάχα’ ἀντὶ τοῦ ‘τάχα μὴ εἶναι’.
PH 1.195
ושוב, אין אנו מתנצחים כאן על מילים, ואיננו חוקרים אם מצד הטבע מורות הנוסחאות הללו על כך; אלא, כפי שאמרתי, אנו נוקטים אותן בלא הבחנה. ואולם שנוסחאות אלו מגלות אי־אמירה — גלוי לעין, כמדומני. שהרי האומר "אולי ישנו" מציב בכוח גם את מה שנראה לו נאבק בכך, את "אולי איננו", בכך שאינו קובע בהחלט שהוא ישנו. וכן הוא הדבר גם בשאר.
PH 1.195
πάλιν δὲ ἐνταῦθα οὐ φωνομαχοῦμεν, οὐδὲ εἰ φύσει ταῦτα δηλοῦσιν αἱ φωναί, ζητοῦμεν, ἀλλ’ ἀδιαφόρως αὐτάς, ὡς εἶπον, παραλαμβάνομεν. ὅτι μέντοι αὗται αἱ φωναὶ ἀφασίας εἰσὶ δηλωτικαί, πρόδηλον, οἶμαι. ὁ γοῦν λέγων ‘τάχα ἔστιν’ δυνάμει τίθησι καὶ τὸ μάχεσθαι δοκοῦν αὐτῷ, τὸ ‘τάχα μὴ εἶναι’. τῷ μὴ διαβεβαιοῦσθαι περὶ τοῦ εἶναι αὐτό. ὁμοίως δὲ καὶ ἐπὶ τῶν λοιπῶν ἔχει.
κβ′ על "אני משעה את שיפוטי".
κβ′ περὶ τοῦ ‘ἐπέχω’.
PH 1.196
ואת "אני משעה את שיפוטי" אנו נוקטים במקום "איני יכול לומר במה מן הדברים המוצגים ראוי לתת אמון ובמה לא לתת אמון", בגלותנו שהדברים נראים לנו שווים מבחינת האמון ואי־האמון. ואם שווים הם — אין אנו קובעים בהחלט, אלא אומרים את מה שנראה לנו עליהם בשעה שהוא נופל לפנינו. והשם "השעיית השיפוט" נגזר מכך שהמחשבה מושעית, באופן שאינה מציבה דבר ואינה מבטלת דבר, מחמת שוויון־הכוח של הדברים הנחקרים.
PH 1.196
Τὸ δὲ ‘ἐπέχω’ παραλαμβάνομεν ἀντὶ τοῦ ‘οὐκ ἔχω εἰπεῖν τίνι χρὴ τῶν προκειμένων πιστεῦσαι ἢ τίνι ἀπιστῆσαι’, δηλοῦντες ὅτι ἴσα ἡμῖν φαίνεται τὰ πράγματα πρὸς πίστιν καὶ ἀπιστίαν. καὶ εἰ μὲν ἴσα ἐστίν, οὐ διαβεβαιούμεθα· τὸ δὲ φαινόμενον ἡμῖν περὶ αὐτῶν, ὅτε ἡμῖν ὑποπίπτει, λέγομεν. καὶ ἡ ἐποχὴ δὲ εἴρηται ἀπὸ τοῦ ἐπέχεσθαι τὴν διάνοιαν ὡς μήτε τιθέναι τι μήτε ἀναιρεῖν διὰ τὴν ἰσοσθένειαν τῶν ζητουμένων.
κγ′ על "איני קובע דבר".
κγ′ περὶ τοῦ ‘οὐδὲν ὁρίζω᾿.
PH 1.197
על "איני קובע דבר" אנו אומרים כך. אנו סבורים ש"לקבוע" אין פירושו לומר דבר סתם, אלא להשמיע דבר נעלם מתוך הסכמה. שכן כך יימצא אולי שהספקן אינו קובע דבר, אף לא את "איני קובע דבר" עצמו; שהרי אין זו סברה דוגמטית, כלומר הסכמה לנעלם, אלא נוסחה המגלה היפעלות שלנו. וכאשר אומר הספקן "איני קובע דבר", זה מה שהוא אומר: "אני נתון עתה בהיפעלות כזאת, שאיני מציב ואיני מבטל בדרך דוגמטית שום דבר מן הדברים שנפלו תחת חקירה זו". ואת זאת הוא אומר כשהוא מודיע על מה שנראה לו באשר לדברים המוצגים, ואינו מצהיר בדרך דוגמטית מתוך ביטחון, אלא מספר את מה שהוא חווה.
PH 1.197
Περὶ δὲ τοῦ ‘οὐδὲν ὁρίζω᾿ ταῦτα φαμέν. ὁρίζειν εἶναι νομίζομεν οὐχὶ τὸ ἀπλῶς λέγειν τι, ἀλλὰ τὸ πρᾶγμα ἄδηλον προφέρεσθαι μετὰ συγκαταθέσεως. οὕτω γὰρ οὐδὲν ὁρίζων ὁ σκεπτικὸς τάχα εὑρεθήσεται, οὐδὲ αὐτὸ τὸ ‘οὐδὲν ὁρίζω·’ οὐ γάρ ἐστι δογματικὴ ὑπόληψις, τουτέστιν ἀδήλῳ συγκατάθεσις, ἀλλὰ φωνὴ πάθους ἡμετέρου δηλωτική. ὅταν οὖν εἴπῃ ὁ σκεπτικὸς ‘οὐδὲν ὁρίζω’, τοῦτό φησιν ‘ἐγὼ οὕτω πέπονθα νῦν ὡς μηδὲν τῶν ὑπὸ τὴν ζήτησιν τήνδε πεπτωκότων τιθέναι δογματικῶς ἢ ἀναιρεῖν’. τοῦτο δέ φησι λέγων τὸ ἑαυτῷ φαινόμενον περὶ τῶν προκειμένων ἀπαγγελτικῶς, οὐ δογματικῶς μετὰ πεποιθήσεως ἀποφαινόμενος, ἀλλ’ ὃ πάσχει διηγούμενος.
κδ′ על "הכול בלתי־מוגדר".
κδ′ περὶ τοῦ ‘πάντα ἐστὶν ἀόριστα᾿.
PH 1.198
אף אי־המוגדרוּת היפעלות של המחשבה היא, שלפיה איננו מסירים דבר ואיננו מציבים דבר מן הדברים הנחקרים בדרך דוגמטית, כלומר מן הנעלמים. וכאשר אומר הספקן "הכול בלתי־מוגדר", הוא נוקט את רכיב הקיום (ἔστι) שבנוסחה במובן של "נראה לו"; ואת "הכול" אין הוא אומר על הישים, אלא על אותם דברים נעלמים מכלל הנחקרים אצל הדוגמטיקנים שעבר עליהם; ו"בלתי־מוגדרים" — במובן שאינם עדיפים על המנוגדים להם, או בדרך כלל על הנאבקים בהם, מבחינת האמון או אי־האמון.
PH 1.198
Καὶ ἡ ἀοριστία δὲ πάθος διανοίας ἐστί, καθ’ ὃ οὔτε αἴρομέν τι οὔτε τίθεμεν τῶν δογματικῶς ζητουμένων, τουτέστι τῶν ἀδήλων. ὅταν οὖν λέγῃ ὁ σκεπτικὸς ‘πάντα ἐστὶν ἀόριστα᾿ τὸ μὲν ‘ἔστι’ λαμβάνει ἀντὶ τοῦ ‘φαίνεσθαι αὐτῷ’, πάντα δὲ λέγει οὐ τὰ ὄντα ἀλλ’ ἅπερ διεξῆλθε τῶν παρὰ τοῖς δογματικοῖς ζητουμένων ἀδήλων, ἀόριστα δὲ μὴ προύχοντα τῶν ἀντικειμένων ἢ κοινῶς μαχομένων κατὰ πίστιν ἢ ἀπιστίαν.
PH 1.199
וכשם שהאומר "מהלך" אומר בכוח "אני מהלך", כך האומר "הכול בלתי־מוגדר" מסמן עמו "לפי דעתנו", או "ביחס אליי", או "כפי שנראה לי"; כך שהנאמר הוא כזה: "כל הדברים הנחקרים אצל <ה>דוגמטיקנים שעברתי עליהם נראים לי כאלה, שאין נדמה לי כי אחד מהם עדיף על הנאבק בו מבחינת האמון או אי־האמון".
PH 1.199
καὶ ὥσπερ ὁ λέγων ‘περιπατῶ’ δυνάμει φησὶν ‘ἐγὼ περιπατῶ᾿, οὕτως ὁ λέγων ‘πάντα ἐστὶν ἀόριστα᾿ συσσημαίνει ‘καθ’ ἡμᾶς’ ἢ ‘ὡς πρὸς ἐμὲ’ ἢ ‘ὡς ἐμοὶ φαίνεται᾿, ὡς εἶναι τὸ λεγόμενον τοιοῦτον ‘ὅσα ἐπῆλθον τῶν <παρὰ τοῖς> δογματικοῖς ζητουμένων, τοιαῦτά μοι φαίνεται ὡς μηδὲν αὐτῶν τοῦ μαχομένου προύχειν μοι δοκεῖν κατὰ πίστιν ἢ ἀπιστίαν’.
κε′ על "הכול בלתי־נתפס".
κε′ περὶ τοῦ ‘πάντα ἐστὶν ἀκατάληπτα᾿.
PH 1.200
וכך אנו נוהגים גם כאשר אנו אומרים "הכול בלתי־נתפס": שכן את "הכול" אנו מפרשים באותו אופן, ואת "לי" אנו כוללים עמו, כך שהנאמר הוא כזה: "כל אותם דברים נעלמים מכלל הנחקרים בדרך דוגמטית שסקרתי — נראים לי בלתי־נתפסים". וזה נאמר לא בפי מי שקובע בהחלט שהדברים הנחקרים אצל הדוגמטיקנים הם מטבע כזה שהם בלתי־נתפסים, אלא בפי מי שמודיע על היפעלותו שלו, שלפיה, אומר הוא, אני סבור שעד עתה לא תפסתי דבר מאותם דברים, מחמת שוויון־הכוח של המנוגדים; ומכאן שכל הטיעונים המובאים כדי להפוך את דברינו על עצמם נראים לי בלתי־הולמים את מה שאנו מודיעים.
PH 1.200
Οὕτω δὲ φερόμεθα καὶ ὅταν λέγωμεν ‘πάντα ἐστὶν ἀκατάληπτα·’ καὶ γὰρ τὸ ‘πάντα’ ὁμοίως ἐξηγούμεθα καὶ τὸ ‘ἐμοὶ’ συνεκδεχόμεθα, ὡς εἶναι τὸ λεγόμενον τοιοῦτον ‘πάντα ὅσα ἐφώδευσα τῶν δογματικῶς ζητουμένων ἀδήλων φαίνεταί μοι ἀκατάληπτα’. τοῦτο δέ ἐστιν οὐ διαβεβαιουμένου περὶ τοῦ τὰ παρὰ τοῖς δογματικοῖς ζητούμενα φύσεως εἶναι τοιαύτης ὡς εἶναι ἀκατάληπτα, ἀλλὰ τὸ ἑαυτοῦ πάθος ἀπαγγέλλοντος, καθ’ ὃ, φησίν, ὑπολαμβάνω ὅτι ἄχρι νῦν οὐδὲν κατέλαβον ἐκείνων ἐγὼ διὰ τὴν τῶν ἀντικειμένων ἰσοσθένειαν· ὅθεν καὶ τὰ εἰς περιτροπὴν φερόμενα πάντα ἀπᾴδοντα εἶναι δοκεῖ μοι τῶν ὑφ’ ἡμῶν ἀπαγγελλομένων.
κς′ על "אין בי תפיסה" ועל "איני תופס".
κς′ περὶ τοῦ ‘ἀκαταληπτῶ’ καὶ ‘οὐ κατ αλαμβάνω’.
PH 1.201
אף הנוסחה "אין בי תפיסה" והנוסחה "איני תופס" מגלות היפעלות משלנו, שלפיה נמנע הספקן, לפי שעה, מלהציב או לבטל דבר מן הדברים הנעלמים הנחקרים — כפי שברור מן הדברים שאמרנו קודם על שאר הנוסחאות.
PH 1.201
Καὶ ἡ ‘ἀκαταληπτῶ’ δὲ καὶ ἡ ‘οὐ καταλαμβάνω’ φωνὴ πάθους οἰκείου ἐστὶ δηλωτική, καθ’ ὃ ἀφίσταται ὁ σκεπτικὸς ὡς πρὸς τὸ παρὸν τοῦ τιθέναι τι τῶν ζητουμένων ἀδήλων ἢ ἀναιρεῖν, ὡς ἔστι δῆλον ἐκ τῶν προειρημένων ἡμῖν περὶ τῶν ἄλλων φωνῶν.
κζ′ על כך שלכל טיעון מנוגד טיעון שווה לו.
κζ′ περὶ τοῦ παντὶ λόγῳ λόγον ἴσον ἀντικεῖσθαι.
PH 1.202
וכאשר אנו אומרים "לכל טיעון מנוגד טיעון שווה לו", ב"לכל" כוונתנו לכל טיעון שעברנו עליו; ו"טיעון" אין אנו אומרים סתם, אלא את הטיעון המבסס דבר־מה בדרך דוגמטית, כלומר על דבר נעלם, ולאו דווקא את הבנוי מהנחות ומהסקה, אלא את המבסס באיזה אופן שיהיה. ו"שווה" אנו אומרים מבחינת האמון או אי־האמון; ואת "מנוגד" אנו נוקטים במובן של "נאבק" בדרך כלל; ואת "כפי שנראה לי" אנו כוללים עמו.
PH 1.202
Ὅταν δὲ λέγωμεν ‘παντὶ λόγῳ λόγος ἴσος ἀντίκειται’, παντὶ μὲν λέγομεν τῷ ὑφ’ ἡμῶν διεξωδευμένῳ, λόγον δέ φαμεν οὐχ ἁπλῶς ἀλλὰ τὸν κατασκευάζοντά τι δογματικῶς, τουτέστι περὶ ἀδήλου, καὶ οὐ πάντως τὸν ἐκ λημμάτων καὶ ἐπιφορᾶς ἀλλὰ τὸν ὁπωσοῦν κατασκευάζοντα. ‘ἴσον’ δέ φαμεν κατὰ πίστιν ἢ ἀπιστίαν, τό τε ‘ἀντίκειται’ λαμβάνομεν ἀντὶ τοῦ ‘μάχεται’ κοινῶς, καὶ τὸ ‘ὡς ἐμοὶ φαίνεται’ συνεκδεχόμεθα.
PH 1.203
וכאשר אני אומר אפוא "לכל טיעון מנוגד טיעון שווה לו", בכוח זה מה שאני אומר: "לכל טיעון שאני חוקר, המבסס דבר־מה בדרך דוגמטית, נראה לי שמנוגד לו טיעון אחר, המבסס דבר־מה בדרך דוגמטית, השווה לו מבחינת האמון ואי־האמון"; כך שהשמעת הטיעון אינה דוגמטית, אלא הודעה על היפעלות אנושית, שהיא מה שנראה למי שנפעל.
PH 1.203
ὅταν οὖν εἴπω ‘παντὶ λόγῳ λόγος ἴσος ἀντίκειται’ δυνάμει τοῦτό φημι ‘παντὶ τῷ ὑπ’ ἐμοῦ ζητουμένῳ λόγῳ, ὃς κατασκευάζει τι δογματικῶς, ἕτερος λόγος κατασκευάζων τι δογματικῶς, ἴσος αὐτῷ κατὰ πίστιν καὶ ἀπιστίαν, ἀντικεῖσθαι φαίνεταί μοι’, ὡς εἶναι τὴν τοῦ λόγου προφορὰν οὐ δογματικὴν ἀλλ’ ἀνθρωπείου πάθους ἀπαγγελίαν, ὅ ἐστι φαινόμενον τῷ πάσχοντι.
PH 1.204
ויש המשמיעים את הנוסחה גם כך: "לכל טיעון יש להעמיד מנגד טיעון שווה לו", בתובעם זאת כהוראה: "לכל טיעון המבסס דבר־מה בדרך דוגמטית נעמיד מנגד טיעון החוקר בדרך דוגמטית, שווה לו מבחינת האמון ואי־האמון ונאבק בו"; כך שהטיעון מכוון אצלם אל הספקן, והם משתמשים בצורת המקור במקום בצורת הציווי — ב"להיות מנוגד" במקום ב"נעמיד מנגד".
PH 1.204
προφέρονται δέ τινες καὶ οὕτω τὴν φωνήν ‘παντὶ λόγῳ λόγον ἴσον ἀντικεῖσθαι’, ἀξιοῦντες παραγγελματικῶς τοῦτο ‘παντὶ λόγῳ δογματικῶς τι κατασκευάζοντι λόγον δογματικῶς ζητοῦντα, ἴσον κατὰ πίστιν καὶ ἀπιστίαν, μαχόμενον αὐτῷ ἀντιτιθῶμεν᾿, ἴνα ὁ μὲν λόγος αὐτοῖς ᾖ πρὸς τὸν σκεπτικόν, χρῶνται δὲ ἀπαρεμφάτῳ ἀντὶ προστακτικοῦ, τῷ ‘ἀντικεῖσθαι’ ἀντὶ τοῦ ‘ἀντιτιθῶμεν’.
PH 1.205
ואת ההוראה הזאת הם נותנים לספקן, שמא יוטעה בידי הדוגמטיקן ויחדל מן החקירה בעניין, ומתוך פזיזות יישמט ממנו אותה שלוות נפש הנראית להם, שלדעתם נלווית להשעיית השיפוט בכל דבר, כפי שהזכרנו קודם (§ 29).
PH 1.205
παραγγέλλουσι δὲ τοῦτο τῷ σκεπτικῷ, μή πως ὑπὸ τοῦ δογματικοῦ παρακρουσθεὶς ἀπείπῃ τὴν περὶ αὐτοῦ ζήτησιν, καὶ τῆς φαινομένης αὐτοῖς ἀταραξίας, ἣν νομίζουσι παρυφίστασθαι τῇ περὶ πάντων ἐποχῇ, καθὼς ἔμπροσθεν ὑπεμνήσαμεν (§ 29), σφαλῇ προπετευσάμενος.
κη′ הערות משלימות על הנוסחאות הספקניות.
κη′ παραπήγματα ὑπὲρ τῶν σκεπτικῶν φωνῶν.
PH 1.206
די שנעבור על נוסחאות כאלה כדרך שעושים בקווי מתאר, בייחוד משום שמן הדברים שאמרנו עתה אפשר לומר גם על אלה שהושמטו. שכן על כל הנוסחאות הספקניות יש לדעת מראש זאת: שאין אנו קובעים בהחלט שהן אמיתיות בכל אופן, שהרי אנו אף אומרים שהן יכולות להתבטל בידי עצמן, בהיותן מתבטלות יחד עם אותם דברים שעליהם הן נאמרות — כשם שסמי הניקוי אינם מסלקים מן הגוף את הליחות בלבד, אלא מוציאים עם הליחות גם את עצמם.
PH 1.206
Περὶ τοσούτων ἀρκέσει τῶν φωνῶν ὡς ἐν ὑποτυπώσει διεξελθεῖν, ἄλλως τε καὶ ἐπεὶ ἐκ τῶν νῦν ἡμῖν εἰρημένων δυνατόν ἐστι λέγειν καὶ περὶ τῶν παραλελειμμένων. περὶ πασῶν γὰρ τῶν σκεπτικῶν φωνῶν ἐκεῖνο χρὴ προειληφέναι, ὅτι περὶ τοῦ ἀληθεῖς αὐτὰς εἶναι πάντως οὐ διαβεβαιούμεθα, ὅπου γε καὶ ὑφ’ ἑαυτῶν αὐτὰς ἀναιρεῖσθαι λέγομεν δύνασθαι, συμπεριγραφομένας ἐκείνοις περὶ ὧν λέγονται, καθάπερ τὰ καθαρτικὰ τῶν φαρμάκων οὐ μόνον τοὺς χυμοὺς ὑπεξαιρεῖ τοῦ σώματος, ἀλλὰ καὶ ἑαυτὰ τοῖς χυμοῖς συνεξάγει.
PH 1.207
ואנו אומרים גם שאין אנו מציבים אותן כמורות במובנן המדויק על הדברים שלגביהם הן ננקטות, אלא בלא הבחנה, ואם רצונם בכך — שלא כדיוקן. שכן אין זה יאה לספקן להתנצח על מילים; ומלבד זאת מסייע לנו הדבר שאף על נוסחאות אלו אין נאמר שהן מסמנות באורח טהור, אלא ביחס אל משהו, וכלפי הספקנים.
PH 1.207
φαμὲν δὲ καὶ ὡς οὐ κυρίως δηλοῦντες τὰ πράγματα, ἐφ’ ὧν παραλαμβάνονται, τίθεμεν αὐτάς, ἀλλ’ ἀδιαφόρως καὶ εἰ βούλονται καταχρηστικῶς· οὔτε γὰρ πρέπει τῷ σκεπτικῷ φωνομαχεῖν, ἄλλως τε ἡμῖν συνεργεῖ τὸ μηδὲ ταύτας τὰς φωνὰς εἰλικρινῶς σημαίνειν λέγεσθαι, ἀλλὰ πρός τι καὶ ὡς πρὸς τοὺς σκεπτικούς.
PH 1.208
ומלבד אלה יש לזכור גם זאת: שאין אנו אומרים אותן על כל הדברים בכללם, אלא על הנעלמים ועל הנחקרים בדרך דוגמטית; ושאנו אומרים את מה שנראה לנו, ואיננו מצהירים בדרך של קביעה מוחלטת על טבעם של המצעים החיצוניים. שכן מכאן, כמדומני, יכול להיסתר כל סופיזם המובא כנגד נוסחה ספקנית.
PH 1.208
πρὸς τούτοις κἀκείνου δεῖ μεμνῆσθαι, ὅτι οὐ περὶ πάντων τῶν πραγμάτων καθόλου φαμὲν αὐτάς, ἀλλὰ περὶ τῶν ἀδήλων καὶ τῶν δογματικῶς ζητουμένων, καὶ ὅτι τὸ φαινόμενον ἡμῖν φαμεν καὶ οὐχὶ διαβεβαιωτικῶς περὶ τῆς φύσεως τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων ἀποφαινόμεθα· ἐκ γὰρ τούτων πᾶν σόφισμα πρὸς φωνὴν ἐνεχθὲν σκεπτικὴν οἴομαι δύνασθαι διατρέπεσθαι.
PH 1.209
וכיוון שסקרנו את המושג, את החלקים, את אמת־המידה ואת התכלית, ועוד את אופני השעיית השיפוט, ואמרנו את דברינו גם על הנוסחאות הספקניות, ובכך הבהרנו את אופייה של הספקנות — סבורים אנו שראוי לעבור בקצרה גם על ההבחנה בינה לבין הפילוסופיות הסמוכות לה, כדי שנבין ביתר בהירות את הדרך המשעה. ונתחיל מן הפילוסופיה ההרקליטית.
PH 1.209
ἐπεὶ δὲ τὴν ἔννοιαν καὶ τὰ μέρη καὶ τὸ κριτήριον καὶ τὸ τέλος, ἔτι δὲ τοὺς τρόπους τῆς ἐποχῆς ἐφοδεύσαντες, καὶ περὶ τῶν σκεπτικῶν φωνῶν εἰπόντες, τὸν χαρακτῆρα τῆς σκέψεως ἐμπεφανίκαμεν, ἀκόλουθον ἡγούμεθα εἶναι καὶ τῶν παρακειμένων αὐτῇ φιλοσοφιῶν τὴν πρὸς αὐτὴν διάκρισιν συντόμως ἐπελθεῖν, ἴνα σαφέστερον τὴν ἐφεκτικὴν ἀγωγὴν κατανοήσωμεν. ἀρξώμεθα δὲ ἀπὸ τῆς Ἡρακλειτείου φιλοσοφίας.
κθ′ שהדרך הספקנית נבדלת מן הפילוסופיה ההרקליט<ית>.
κθ′ ὅτι διαφέρει ἡ σκεπτικὴ ἀγωγὴ τῆς Ἡρακλειτ<εί>ου φιλοσοφίας.
PH 1.210
שפילוסופיה זו נבדלת מדרכנו — גלוי לעין: שכן הרקליטוס מצהיר בדרך דוגמטית על דברים נעלמים רבים, ואילו אנחנו לא, כפי שכבר נאמר. אנשי חוגו של אינסידמוס אמרו שהדרך הספקנית היא נתיב אל הפילוסופיה ההרקליטית. טעמם היה שקודם לטענה שההפכים מתקיימים באותו דבר עצמו באה העובדה שהם נראים באותו דבר עצמו: הספקנים אומרים שההפכים נראים באותו דבר עצמו, ואילו ההרקליטים עוברים מכאן גם אל הטענה שהם מתקיימים בו. כנגדם אנו אומרים שהיראותם של ההפכים באותו דבר עצמו אינה דוגמה של הספקנים, אלא עניין המוצג לא רק לספקנים אלא גם לשאר הפילוסופים ולכל בני האדם.
PH 1.210
Ὅτι μὲν οὖν αὕτη διαφέρει τῆς ἡμετέρας ἀγωγῆς, πρόδηλον· ὁ μὲν γὰρ Ἡράκλειτος περὶ πολλῶν ἀδήλων ἀποφαίνεται δογματικῶς, ἡμεῖς δ’ οὐχί, καθάπερ εἴρηται. ἐπεὶ δὲ οἱ περὶ τὸν Αἰνησίδημον ἔλεγον ὁδὸν εἶναι τὴν σκεπτικὴν ἀγωγὴν ἐπὶ τὴν Ἡρακλείτειον φιλοσοφίαν, διότι προηγεῖται τοῦ τἀναντία περὶ τὸ αὐτὸ ὑπάρχειν τὸ τἀναντία περὶ τὸ αὐτὸ φαίνεσθαι, καὶ οἱ μὲν σκεπτικοὶ φαίνεσθαι λέγουσι τὰ ἐναντία περὶ τὸ αὐτό, οἱ δὲ Ἡρακλείτειοι ἀπὸ τούτου καὶ ἐπὶ τὸ ὑπάρχειν αὐτὰ μετέρχονται, φαμὲν πρὸς τούτους, ὅτι τὸ τὰ ἐναντία περὶ τὸ αὐτὸ φαίνεσθαι οὐ δόγμα ἐστὶ τῶν σκεπτικῶν ἀλλὰ πρᾶγμα οὐ μόνον τοῖς σκεπτικοῖς ἀλλὰ καὶ τοῖς ἄλλοις φιλοσόφοις καὶ πᾶσιν ἀνθρώποις ὑποπῖπτον·
PH 1.211
שהרי איש לא יעז לומר שהדבש אינו מתוק לבריאים או שאינו מר לחולי הצהבת; כך שההרקליטים פותחים ממושג מוקדם המשותף לבני האדם, כמונו, ואולי גם שאר הפילוסופיות פותחות ממנו. ולפיכך, אילו היו לוקחים את היות ההפכים מונחים באותו דבר עצמו מאחת האמירות הספקניות — כגון מ"הכול בלתי־נתפס" או מ"איני קובע דבר" או מאחת הדומות להן — אולי היו מסיקים את מה שהם אומרים. אך מאחר שהעקרונות שבידיהם נופלים בחלקנו כשם שהם נופלים בחלקם של שאר הפילוסופים ובחלקם של החיים המצויים — מדוע יאמר אדם שדרכנו היא נתיב אל הפילוסופיה ההרקליטית יותר מכל אחת משאר הפילוסופיות, או אף יותר מן החיים עצמם, בעוד שכולנו משתמשים בחומרים משותפים?
PH 1.211
οὐδεὶς γοῦν τολμήσαι ἂν εἰπεῖν ὅτι τὸ μέλι οὐ γλυκάζει τοὺς ὑγιαίνοντας ἢ ὅτι τοὺς ἰκτερικοὺς οὐ πικράζει, ὥστε ἀπὸ κοινῆς τῶν ἀνθρώπων προλήψεως ἄρχονται οἱ Ἡρακλείτειοι, καθάπερ καὶ ἡμεῖς, ἴσως δὲ καὶ αἱ ἄλλαι φιλοσοφίαι. διόπερ εἰ μὲν ἀπό τινος τῶν σκεπτικῶς λεγομένων ἐλάμβανον τὸ τἀναντία περὶ τὸ αὐτὸ ὑποκεῖσθαι, οἷον τοῦ ‘πάντα ἐστὶν ἀκατάληπτα’ ἢ τοῦ ‘οὐδὲν ὁρίζω᾿ ἤ τινος τῶν παραπλησίων, ἴσως ἂν συνῆγον ὃ λέγουσιν· ἐπεὶ δὲ ἀρχὰς ἔχουσιν οὐ μόνον ἡμῖν ἀλλὰ καὶ τοῖς ἄλλοις φιλοσόφοις καὶ τῷ βίῳ ὑποπιπτούσας, τί μᾶλλον τὴν ἡμετέραν ἀγωγὴν ἢ ἑκάστην τῶν ἄλλων φιλοσοφιῶν ἢ καὶ τὸν βίον ὁδὸν ἐπὶ τὴν Ἡρακλείτειον φιλοσοφίαν εἶναι λέγοι τις ἄν, ἐπειδὴ πάντες κοιναῖς ὕλαις κεχρήμεθα;
PH 1.212
ושמא לא זו בלבד שאין הדרך הספקנית מסייעת לידיעת הפילוסופיה ההרקליטית, אלא היא אף מפריעה לה; שהרי הספקן מטיל דופי בכל מה שהרקליטוס מחזיק בו כדוגמה, בהיותו נאמר מתוך פזיזות: הוא מתנגד להתלקחות הכללית (ἐκπύρωσις), הוא מתנגד לכך שההפכים מתקיימים באותו דבר עצמו, ועל כל דוגמה ודוגמה של הרקליטוס הוא מגנה בלעג את הפזיזות הדוגמטית ומשמיע את "איני תופס" ואת "איני קובע דבר", כפי שאמרתי קודם — וזה נאבק בהרקליטים. ומופרך לומר שדרך הנאבקת באסכולה כלשהי היא נתיב אל אותה אסכולה עצמה; מופרך אפוא לומר שהדרך הספקנית היא נתיב אל הפילוסופיה ההרקליטית.
PH 1.212
μήποτε δὲ οὐ μόνον οὐ συνεργεῖ πρὸς τὴν γνῶσιν τῆς Ἡρακλειτείου φιλοσοφίας ἡ σκεπτικὴ ἀγωγή, ἀλλὰ καὶ ἀποσυνεργεῖ, εἴγε ὁ σκεπτικὸς πάντα τὰ ὑπὸ τοῦ Ἡρακλείτου δογματιζόμενα ὡς προπετῶς λεγόμενα διαβάλλει, ἐναντιούμενος μὲν τῇ ἐκπυρώσει, ἐναντιούμενος δὲ τῷ τὰ ἐναντία περὶ τὸ αὐτὸ ὑπάρχειν, καὶ ἐπὶ παντὸς δόγματος τοῦ Ἡρακλείτου τὴν μὲν δογματικὴν προπέτειαν διασύρων, τὸ δὲ ‘οὐ καταλαμβάνω᾿ καὶ τὸ ‘οὐδὲν ὁρίζω᾿ ἐπιφθεγγόμενος, ὡς ἔφην ἔμπροσθεν· ὅπερ μάχεται τοῖς Ἡρακλειτείοις. ἄτοπον δέ ἐστι τὸ τὴν μαχομένην ἀγωγὴν ὁδὸν εἶναι λέγειν τῆς αἱρέσεως ἐκείνης ᾗ μάχεται· ἄτοπον ἄρα τὸ τὴν σκεπτικὴν ἀγωγὴν ἐπὶ τὴν Ἡρακλείτειον φιλοσοφίαν ὁδὸν εἶναι λέγειν.
λ′ במה נבדלת הדרך הספקנית מן הפילוסופיה הדמוקריטית.
λ′ τίνι διαφέρει ἡ σκεπτικὴ ἀγωγὴ τῆς Δημοκριτείου φιλοσοφίας.
PH 1.213
אך אומרים גם על הפילוסופיה הדמוקריטית שיש לה שותפות עם הספקנות, שכן נראה שהיא משתמשת באותו חומר שאנו משתמשים בו: שהרי מכך שהדבש נראה מתוק לאלה ומר לאלה מסיק דמוקריטוס (A 134 Diels), כדבריהם, שאין הוא לא מתוק ולא מר, ומשום כך הוא משמיע את הנוסחה "לא יותר", שהיא נוסחה ספקנית. אלא שהספקנים ואנשי דמוקריטוס משתמשים בנוסחה "לא יותר" באופנים שונים: הם מעמידים את הנוסחה על כך שאין הדבר לא זה ולא זה, ואילו אנחנו — על כך שאין אנו יודעים אם הדבר הנראה הוא שניהם או שאינו אף אחד מהם.
PH 1.213
Ἀλλὰ καὶ ἡ Δημοκρίτειος φιλοσοφία λέγεται κοινωνίαν ἔχειν πρὸς τὴν σκέψιν, ἐπεὶ δοκεῖ τῇ αὐτῇ ὕλῃ ἡμῖν κεχρῆσθαι· ἀπὸ γὰρ τοῦ τοῖς μὲν γλυκὺ φαίνεσθαι τὸ μέλι τοῖς δὲ πικρὸν τὸν Δημόκριτον (A 134 Diels) ἐπιλογίζεσθαί φασι τὸ μήτε γλυκὺ αὐτὸ εἶναι μήτε πικρόν, καὶ διὰ τοῦτο ἐπιφθέγγεσθαι τὴν ‘οὐ μᾶλλον’ φωνὴν σκεπτικὴν οὖσαν. διαφόρως μέντοι χρῶνται τῇ ‘οὐ μᾶλλον’ φωνῇ οἵ τε σκεπτικοὶ καὶ οἱ ἀπὸ τοῦ Δημοκρίτου· ἐκεῖνοι μὲν γὰρ ἐπὶ τοῦ μηδέτερον εἶναι τάττουσι τὴν φωνήν, ἡμεῖς δὲ ἐπὶ τοῦ ἀγνοεῖν, πότερον ἀμφότερα ἢ οὐθέτερόν τι ἔστι τῶν φαινομένων.
PH 1.214
כך שגם בזה אנו נבדלים; וההבחנה נעשית גלויה ביותר כאשר דמוקריטוס (B 9 Diels) אומר "ואילו לאמיתו של דבר — אטומים וריק". שכן ἐτεῇ הוא אומר במקום "באמת"; ומשהוא אומר שהאטומים והריק קיימים באמת — מיותר, כמדומני, לומר במה הוא נבדל מאתנו, אף שהוא פותח מאי־האחידות של הנראים.
PH 1.214
ὥστε καὶ κατὰ τοῦτο μὲν διαφέρομεν, προδηλοτάτη δὲ γίνεται ἡ διάκρισις ὅταν ὁ Δημόκριτος (B 9 Diels) λέγῃ ‘ἐτεῇ δὲ ἄτομα καὶ κενόν᾿. ‘ἐτεῇ’ μὲν γὰρ λέγει ἀντὶ τοῦ ‘ἀληθείᾳ’· κατ’ ἀλήθειαν δὲ ὑφεστάναι λέγων τάς τε ἀτόμους καὶ τὸ κενὸν ὅτι διενήνοχεν ἡμῶν, εἰ καὶ ἀπὸ τῆς ἀνωμαλίας τῶν φαινομένων ἄρχεται, περιττόν οἶμαι λέγειν.
λα′ במה נבדלת הספקנות מן הדרך הקירינית.
λα′ τίνι διαφέρει τῆς Κυρηναϊκῆς ἡ σκέψις.
PH 1.215
יש אומרים שהדרך הקירינית זהה לספקנות, שכן אף היא אומרת שרק ההיפעלויות נתפסות. אך היא נבדלת ממנה, מפני שהיא אומרת שהתכלית היא ההנאה והתנועה החלקה של הבשר, ואילו אנו אומרים שהתכלית היא שלוות הנפש, המתנגדת לתכלית שלפי דבריהם: שהרי בין שההנאה נוכחת ובין שאינה נוכחת, מי שקובע בהחלט שההנאה היא התכלית סובל טרדות, כפי ששקלתי בדיון על התכלית (§ 25—30). ועוד: אנו משעים את שיפוטנו על המצעים החיצוניים ככל שהדבר תלוי בטיעון, ואילו הקיריניים מצהירים שיש להם טבע בלתי־נתפס.
PH 1.215
Φασὶ δέ τινες ὅτι ἡ Κυρηναικὴ ἀγωγὴ ἡ αὐτή ἐστι τῇ σκέψει, κἀκείνη τὰ πάθη μόνα φησὶ καταλαμβάνεσθαι. διαφέρει δὲ αὐτῆς, ἐπειδὴ ἐκείνη μὲν τὴν ἡδονὴν καὶ τὴν λείαν τῆς σαρκὸς κίνησιν τέλος εἶναι λέγει, ἡμεῖς δὲ τὴν ἀταραξίαν, ᾗ ἐναντιοῦται τὸ κατ’ ἐκείνους τέλος· καὶ γὰρ παρούσης τῆς ἡδονῆς καὶ μὴ παρούσης ταραχὰς ὑπομένει ὁ διαβεβαιούμενος τέλος εἶναι τὴν ἡδονήν, ὡς ἐν τῷ περὶ τοῦ τέλους (§ 25—30) ἐπελογισάμην. εἶτα ἡμεῖς μὲν ἐπέχομεν ὅσον ἐπὶ τῷ λόγῳ περὶ τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων, οἱ δὲ Κυρηναϊκοὶ ἀποφαίνονται φύσιν αὐτὰ ἔχειν ἀκατάληπτον.
λβ′ במה נבדלת הספקנות מן הדרך הפרוטגורית.
λβ′ τίνι διαφέρει τῆς Πρωταγορείου ἀγωγῆς ἡ σκέψις.
PH 1.216
אף פרוטגורס (A 14 Diels) גורס שהאדם הוא מידת כל הדברים — של אלה שישנם, שישנם, ושל אלה שאינם, שאינם; כשהוא אומר "מידה" — כוונתו לאמת־המידה, ו"דברים" — לעניינים; כך שבכוח הוא אומר שהאדם הוא אמת־המידה של כל העניינים — של אלה שישנם, שישנם, ושל אלה שאינם, שאינם. ומשום כך הוא מציב רק את הנראה לכל אחד ואחד, וכך הוא מכניס את היחס.
PH 1.216
Καὶ ὁ Πρωταγόρας (A 14 Diels) δὲ βούλεται πάντων χρημάτων εἶναι μέτρον τὸν ἄνθρωπον, τῶν μὲν ὄντων ὡς ἔστιν, τῶν δὲ οὐκ ὄντων ὡς οὐκ ἔστιν, ‘μέτρον’ μὲν λέγων τὸ κριτήριον, ‘χρημάτων’ δὲ τῶν πραγμάτων, ὡς δυνάμει φάσκειν πάντων πραγμάτων κριτήριον εἶναι τὸν ἄνθρωπον, τῶν μὲν ὄντων ὡς ἔστιν, τῶν δὲ οὐκ ὄντων ὡς οὐκ ἔστιν. καὶ διὰ τοῦτο τίθησι τὰ φαινόμενα ἑκάστῳ μόνα, καὶ οὕτως εἰσάγει τὸ πρός τι.
PH 1.217
ולפיכך נדמה שיש לו שותפות עם הפירונים. אך הוא נבדל מהם, ונדע את ההבדל לאחר שנפרוש במידה הראויה את דעתו של פרוטגורס. אומר האיש שהחומר נזיל, וכי בזרמו ברציפות נעשות בו תוספות תמורת הנשירות, והחושים נערכים מחדש ומשתנים לפי <ה>גילים ולפי שאר מבני הגופים.
PH 1.217
διὸ καὶ δοκεῖ κοινωνίαν ἔχειν πρὸς τοὺς Πυρρωνείους. διαφέρει δὲ αὐτῶν, καὶ εἰσόμεθα τὴν διαφοράν, ἐξαπλώσαντες συμμέτρως τὸ δοκοῦν τῷ Πρωταγόρᾳ. φησὶν οὖν ὁ ἀνὴρ τὴν ὕλην ῥευστὴν εἶναι, ῥεούσης δὲ αὐτῆς συνεχῶς προσθέσεις ἀντὶ τῶν ἀποφορήσεων γίγνεσθαι καὶ τὰς αἰσθήσεις μετακοσμεῖσθαί τε καὶ ἀλλοιοῦσθαι παρά τε <τὰς> ἡλικίας καὶ παρὰ τὰς ἄλλας κατασκευὰς τῶν σωμάτων.
PH 1.218
והוא אומר גם שהמתכונות של כל הנראים מונחות בחומר, כך שהחומר יכול, ככל שהדבר תלוי בו, להיות כל מה שנראה לכולם. ובני האדם קולטים בכל פעם דברים אחרים לפי מצביהם השונים: מי שמצבו כפי הטבע תופס מן הדברים שבחומר את אלה שיכולים להיראות למי שמצבם כפי הטבע, ומי שמצבו שלא כפי הטבע — את אלה שנראים למי שמצבם שלא כפי הטבע.
PH 1.218
λέγει δὲ καὶ τοὺς λόγους πάντων τῶν φαινομένων ὑποκεῖσθαι ἐν τῇ ὕλῃ, ὡς δύνασθαι τὴν ὕλην ὅσον ἐφ’ ἑαυτῇ πάντα εἶναι ὅσα πᾶσι φαίνεται. τοὺς δὲ ἀνθρώπους ἄλλοτε ἄλλων ἀντιλαμβάνεσθαι παρὰ τὰς διαφόρους αὐτῶν διαθέσεις· τὸν μὲν γὰρ κατὰ φύσιν ἔχοντα ἐκεῖνα τῶν ἐν τῇ ὕλῃ καταλαμβάνειν ἃ τοῖς κατὰ φύσιν ἔχουσι φαίνεσθαι δύναται, τὸν δὲ παρὰ φύσιν ἃ τοῖς παρὰ φύσιν.
PH 1.219
וכבר לפי הגילים, ולפי השינה או העירות, ולפי כל מין ומין של המצבים — אותו הדין עצמו. יוצא אפוא שלפיו האדם הוא אמת־המידה של הישים: שכן כל מה שנראה לבני האדם אף ישנו, ומה שאינו נראה לאף אחד מבני האדם — אף אינו ישנו. רואים אנו אפוא שהוא מחזיק בדוגמה גם בדבר היות החומר נזיל, וגם בדבר היות המתכונות של כל הנראים מונחות בו — ואלה דברים נעלמים, ושאנו משעים את שיפוטנו לגביהם.
PH 1.219
καὶ ἤδη παρὰ τὰς ἡλικίας καὶ κατὰ τὸ ὑπνοῦν ἢ ἐγρηγορέναι καὶ καθ’ ἕκαστον εἶδος τῶν διαθέσεων ὁ αὐτὸς λόγος. γίνεται τοίνυν κατ’ αὐτὸν τῶν ὄντων κριτήριον ὁ ἄνθρωπος· πάντα γὰρ τὰ φαινόμενα τοῖς ἀνθρώποις καὶ ἔστιν, τὰ δὲ μηδενὶ τῶν ἀνθρώπων φαινόμενα οὐδὲ ἔστιν. ὁρῶμεν οὖν ὅτι καὶ περὶ τοῦ τὴν ὕλην ῥευστὴν εἶναι καὶ περὶ τοῦ τοὺς λόγους τῶν φαινομένων πάντων ἐν αὐτῇ ὑποκεῖσθαι δογματίζει, ἀδήλων ὄντων καὶ ἡμῖν ἐφεκτῶν.
λγ′ במה נבדלת הספקנות מן הפילוסופיה האקדמית.
λγ′ τίνι διαφέρει τῆς Ἀκαδημαϊκῆς φιλοσοφίας ἡ σκέψις.
PH 1.220
ואולם יש אומרים שהפילוסופיה האקדמית זהה לספקנות; ולפיכך ראוי לדון גם בזאת. האקדמיות היו, כדברי <הרוב>, שלוש: האחת והקדומה שבהן — של אנשי חוגו של אפלטון; השנייה והתיכונה — של אנשי חוגו של ארקסילאוס, שומע לקחו של פולמון; והשלישית והחדשה — של אנשי חוגם של קרנאדס וקליטומכוס. ויש המוסיפים גם רביעית, של אנשי חוגם של פילון וכרמידס, ויש המונים גם חמישית, של אנשי חוגו של אנטיוכוס.
PH 1.220
Φασί μέντοι τινὲς ὅτι ἡ Ἀκαδημαϊκὴ φιλοσοφία ἡ αὐτή ἐστι τῇ σκέψει· διόπερ ἀκόλουθον ἂν εἴη καὶ περὶ τούτου διεξελθεῖν. Ἀκαδημίαι δὲ γεγόνασιν, ὡς φασὶ <ν οἱ> πλείους [ἢ], τρεῖς, μία μὲν καὶ ἀρχαιοτάτη ἡ τῶν περὶ Πλάτωνα, δευτέρα δὲ καὶ μέση ἡ τῶν περὶ Ἀρκεσίλαον τὸν ἀκουστὴν Πολέμωνος, τρίτη δὲ καὶ νέα ἡ τῶν περὶ Καρνεάδην καὶ Κλειτόμαχον· ἔνιοι δὲ καὶ τετάρτην προστιθέασι τὴν περὶ Φίλωνα καὶ Χαρμίδαν, τινὲς δὲ καὶ πέμπτην καταλέγουσι τὴν περὶ [τὸν] Ἀντίοχον.
PH 1.221
נפתח אפוא בקדומה, ונראה את ההבדל <שבינה לבינינו> בפילוסופיות שנאמרו. את אפלטון, אם כן, יש שאמרו עליו שהוא דוגמטיקן, ויש שאמרו שהוא נבוך, ויש שאמרו שמצד אחד הוא נבוך ומצד אחר דוגמטיקן: שכן בדיוני האימון, שבהם מוצג סוקרטס משתעשע עם אנשים או מתמודד עם סופיסטים, אומרים הם שאופיו הוא אופי של אימון ושל מבוכה; ואילו דוגמטי — במקום שהוא מצהיר ברצינות, אם בפי סוקרטס ואם בפי טימאיוס או אחד מכיוצא בהם.
PH 1.221
ἀρξάμενοι τοίνυν ἀπὸ τῆς ἀρχαίας ἴδωμεν τὴν <πρὸς ἡμᾶς> διαφορὰν τῶν εἰρημένων φιλοσοφιῶν. τὸν Πλάτωνα οὖν οἱ μὲν δογματικὸν ἔφασαν εἶναι, οἱ δὲ ἀπορητικόν, οἱ δὲ κατὰ μέν τι ἀπορητικόν, κατὰ δέ τι δογματικόν· ἐν μὲν γὰρ τοῖς γυμναστικοῖς [φασι] λόγοις, ἔνθα ὁ Σωκράτης εἰσάγεται ἤτοι παίζων πρός τινας ἢ ἀγωνιζόμενος πρὸς σοφιστάς, γυμναστικόν τε καὶ ἀπορητικόν φασιν ἔχειν αὐτὸν χαρακτῆρα, δογματικὸν δέ, ἔνθα σπουδάζων ἀποφαίνεται ἤτοι διὰ Σωκράτους ἢ Τιμαίου ἤ τινος τῶν τοιούτων.
PH 1.222
על אודות האומרים שהוא דוגמטיקן, או שמצד אחד הוא דוגמטיקן ומצד אחר נבוך — מיותר לדבר עתה, שכן הם עצמם מודים בהבדל שבינם לבינינו. בשאלה אם הוא ספקן טהור אנו דנים בהרחבה יתרה ברשימותינו. כאן, במסגרת קווי מתאר, נאמר בעקבות <אנשי חוגם> של מנודוטוס ואינסידמוס — שכן הם היו ראשיה העיקריים של עמדה זו — כך: כאשר אפלטון מצהיר על האידיאות, על קיומה של ההשגחה או על כך שחיי המידה הטובה ראויים לבחירה יותר מחיי המידה הרעה, אחת משתיים. אם הוא מסכים לדברים הללו כאל דברים המתקיימים, הרי הוא מחזיק בדוגמה; ואם הוא מצדד בהם כבדברים משכנעים יותר, הרי בהעדיפו דבר־מה מבחינת האמון או אי־האמון הוא חדל להיות ספקן. שהרי מן הדברים שנאמרו קודם גלוי שגם העדפה כזאת זרה לנו.
PH 1.222
περὶ μὲν οὖν τῶν δογματικὸν αὐτὸν εἶναι λεγόντων, ἢ κατὰ μέν τι δογματικόν, κατὰ δέ τι ἀπορητικόν, περισσὸν ἂν εἴη λέγειν νῦν· αὐτοὶ γὰρ ὁμολογοῦσι τὴν πρὸς ἡμᾶς διαφοράν. περὶ δὲ τοῦ εἰ ἔστιν εἰλικρινῶς σκεπτικὸς πλατύτερον μὲν ἐν τοῖς ὑπομνήμασι διαλαμβάνομεν, νῦν δὲ ὡς ἐν ὑποτυπώσει λέγομεν κατὰ <τοὺς> περὶ Μηνόδοτον καὶ Αἰνησίδημον (οὗτοι γὰρ μάλιστα ταύτης προέστησαν τῆς στάσεως), ὅτι ὅταν ὁ Πλάτων ἀποφαίνηται περὶ ἰδεῶν ἢ περὶ τοῦ πρόνοιαν εἶναι ἢ περὶ τοῦ τὸν ἐνάρετον βίον αἱρετώτερον εἶναι τοῦ μετὰ κακιῶν, εἴτε ὡς ὑπάρχουσι τούτοις συγκατατίθεται, δογματίζει, εἴτε ὡς πιθανωτέροις προστίθεται, ἐπεὶ προκρίνει τι κατὰ πίστιν ἢ ἀπιστίαν, ἐκπέφευγε τὸν σκεπτικὸν χαρακτῆρα· ὡς γὰρ καὶ τοῦτο ἡμῖν ἐστιν ἀλλότριον, ἐκ τῶν ἔμπροσθεν εἰρημένων πρόδηλον.
PH 1.223
ואם הוא משמיע דברים אחדים גם בדרך ספקנית, כאשר, כדבריהם, הוא מתאמן — לא בשל כך יהיה ספקן; שכן המחזיק בדוגמה אפילו בדבר אחד, או המעדיף בכלל רושם על רושם מבחינת האמון או אי־האמון, <או המצהיר> על אחד הדברים הנעלמים — נעשה בעל אופי דוגמטי, כפי שמראה גם טימון (Fr. poet. phil. p. 200 Diels = Vorsokr. 2 11 A 35) בדברים שהוא אומר על קסנופנס.
PH 1.223
εἰ δέ τινα καὶ σκεπτικῶς προφέρεται, ὅταν, ὡς φασί, γυμνάζηται, οὐ παρὰ τοῦτο ἔσται σκεπτικός· ὁ γὰρ περὶ ἑνὸς δογματίζων, ἢ προκρίνων φαντασίαν φαντασίας ὅλως κατὰ πίστιν ἢ ἀπιστίαν <ἤ ἀποφαινόμενος> περί τινος τῶν ἀδήλων, τοῦ δογματικοῦ γίνεται χαρακτῆρος, ὡς δηλοῖ καὶ ὁ Τίμων (Fr. poet. phil. p. 200 Diels = Vorsokr. 2 11 A 35) διὰ τῶν περὶ Ξενοφάνους αὐτῷ λεγομένων.
PH 1.224
שכן אף שהוא משבח אותו [את קסנופנס] בדברים רבים, עד שאף הקדיש לו את ה"סילוי", עשה אותו מקונן ואומר: מי ייתן והשגתי אף אני דעת חדה, צופה לשני העברים; אך בדרך רמייה הוטעיתי, זקן עודני בשנים וחסר כל ספקנוּת. שכן לכל אשר הפניתי את דעתי, אל אחד ואותו דבר היה הכול נמס; וכל ההוויה, לעולם נמשכת לכל עבר, נעצרה אל טבע אחד ודומה. ומשום כך גם קורא הוא לו חף־למחצה מיהירות, ולא חף מיהירות לגמרי, בדברים שהוא אומר (Diels Vorsokr. 2 11 A 35): קסנופנס חף־למחצה מיהירות, לועג להטעיית־הומרוס, הוא שיצר אל שאינו כבני אדם, שווה לכל עבר, <בלתי־נע>, שאין פגע נוגע בו, בעל מחשבה יתרה על המחשבה. שכן "חף־למחצה מיהירות" אמר על מי שחף מיהירות מבחינה מסוימת, ו"לועג להטעיית־הומרוס" — משום שגינה בלעג את ההטעיה שאצל הומרוס.
PH 1.224
ἐν πολλοῖς γὰρ αὐτὸν ἐπαινέσας [τὸν Ξενοφάνην], ὡς καὶ τοὺς σίλλους αὐτῷ ἀναθεῖναι, ἐποίησεν αὐτὸν ὀδυρόμενον καὶ λέγοντα ὡς καὶ ἐγὼν ὄφελον πυκινοῦ νόου ἀντιβολῆσαι ἀμφοτερόβλεπτος· δολίῃ δ’ ὁδῷ ἐξαπατήθην πρεσβυγενὴς ἔτ’ ἐὼν καὶ ἀμενθήριστος ἀπάσης σκεπτοσύνης. ὅππῃ γὰρ ἐμὸν νόον εἰρύσαιμι, εἰς ἓν ταὐτό τε πᾶν ἀνελύετο· πᾶν δ’ ἐὸν αἰεί πάντῃ ἀνελκόμενον μίαν εἰς φύσιν ἵσταθ’ ὁμοίην. διὰ τοῦτο γοῦν καὶ ὑπάτυφον αὐτὸν λέγει, καὶ οὐ τέλειον ἄτυφον, δι’ ὧν φησι (Diels Vorsokr. 2 11 A 35) Ξεινοφάνης ὑπάτυφος, ὁμηραπάτης ἐπισκώπτης, εἰ τὸν ἀπ’ ἀνθρώπων θεὸν ἐπλάσατ’ ἴσον ἀπάντῃ, <ἀτρεμῇ> ἀσκηθῇ νοερώτερον ἠὲ νόημα. ὑπάτυφον μὲν γὰρ εἶπε τὸν κατά τι ἄτυφον, ὁμηραπάτης δὲ ἐπισκώπτην, ἐπεὶ τὴν παρ’ Ὁμήρῳ ἀπάτην διέσυρεν.
PH 1.225
וקסנופנס החזיק בדוגמה, שלא כמושגים המוקדמים של שאר בני האדם, שהכול הוא אחד, ושהאל מאוחה עם הכול, ושהוא כדורי ובלתי־נפעל ובלתי־משתנה ותבוני; ומכאן שנקל להראות את ההבדל שבין קסנופנס לבינינו. ואולם מן הדברים שנאמרו גלוי לעין, שאף אם אפלטון נבוך בעניינים אחדים — כיוון שבעניינים אחרים הוא נראה מצהיר על קיומם של דברים נעלמים או מעדיף דברים נעלמים מבחינת האמון, לא יהיה ספקן.
PH 1.225
ἐδογμάτιζε δὲ ὁ Ξενοφάνης παρὰ τὰς τῶν ἄλλων ἀνθρώπων προλήψεις ἓν εἶναι τὸ πᾶν, καὶ τὸν θεὸν συμφυῆ τοῖς πᾶσιν, εἶναι δὲ σφαιροειδῆ καὶ ἀπαθῆ καὶ ἀμετάβλητον καὶ λογικόν· ὅθεν καὶ ῥᾴδιον τὴν Ξενοφάνους πρὸς ἡμᾶς διαφορὰν ἐπιδεικνύναι. πλὴν ἀλλ’ ἐκ τῶν εἰρημένων πρόδηλον, ὅτι κἂν περί τινων ἐπαπορῇ ὁ Πλάτων, ἀλλ’ ἐπεὶ ἔν τισι φαίνεται ἢ περὶ ὑπάρξεως ἀποφαινόμενος πραγμάτων ἀδήλων ἢ προκρίνων ἄδηλα κατὰ πίστιν, οὐκ ἂν εἴη σκεπτικός.
PH 1.226
ואנשי האקדמיה החדשה, אף שהם אומרים שהכול בלתי־נתפס, נבדלים מן הספקנים אולי כבר בעצם אמירתם שהכול בלתי־נתפס (שכן הם קובעים זאת בהחלט, ואילו הספקן מצפה שייתכן שדברים מסוימים אף ייתפסו); ונבדלים הם מאתנו בגלוי בשיפוט הטובות והרעות. שכן האקדמאים אומרים שדבר־מה טוב ודבר־מה רע לא כדרך שאנו אומרים, אלא מתוך שהם משוכנעים שמשכנע יותר שמה שהם קוראים לו טוב אכן מתקיים מאשר ההפך, וכיוצא בזה גם ברע; ואילו אנו, כשאנו אומרים שדבר־מה טוב או רע, אין אנו סבורים כלל שמה שאנו אומרים משכנע, אלא הולכים אחר החיים בלא דעה, כדי שלא נהיה חסרי פעילות.
PH 1.226
Οἱ δὲ ἀπὸ τῆς νέας Ἀκαδημίας, εἰ καὶ ἀκατάληπτα εἶναι πάντα φασί, διαφέρουσι τῶν σκεπτικῶν ἴσως μὲν καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ λέγειν πάντα εἶναι ἀκατάληπτα (διαβεβαιοῦνται γὰρ περὶ τούτου, ὁ δὲ σκεπτικὸς ἐνδέχεσθαι καὶ καταληφθῆναί τινα προσδοκᾷ), διαφέρουσι δὲ ἡμῶν προδήλως ἐν τῇ τῶν ἀγαθῶν καὶ τῶν κακῶν κρίσει. ἀγαθὸν γὰρ τί φασιν εἶναι οἱ Ἀκαδημαϊκοὶ καὶ κακὸν οὐχ ὡς ἡμεῖς, ἀλλά μετὰ τοῦ πεπεῖσθαι ὅτι πιθανόν ἐστι μᾶλλον ὃ λέγουσιν εἶναι ἀγαθὸν ὑπάρχειν ἢ τὸ ἐναντίον, καὶ ἐπὶ τοῦ κακοῦ ὁμοίως, ἡμῶν ἀγαθόν τι ἢ κακὸν εἶναι λεγόντων οὐδὲν μετὰ τοῦ πιθανὸν εἶναι νομίζειν ὅ φαμεν, ἀλλ’ ἀδοξάστως ἑπομένων τῷ βίῳ, ἴνα μὴ ἀνενέργητοι ὦμεν.
PH 1.227
ואת הרשמים אנו אומרים שהם שווים מבחינת האמון או אי־האמון, ככל שהדבר תלוי בטיעון, ואילו הם אומרים שיש מהם משכנעים ויש בלתי־משכנעים. ואף במשכנעים אומרים הם שיש הבדלים: שכן יש שהם חושבים אותם למשכנעים בלבד, ויש — למשכנעים ונבחנים מכל צדדיהם, ויש — למשכנעים ונבחנים מכל צדדיהם ובלתי־מוסחים. למשל, כאשר בבית אפל מונח חבל מקופל בטבעותיו, נוצר ממנו למי שנכנס בבת אחת רושם משכנע סתם, כאילו היה נחש;
PH 1.227
τάς τε φαντασίας ἡμεῖς μὲν ἴσας λέγομεν εἶναι κατὰ πίστιν ἢ ἀπιστίαν ὅσον ἐπὶ τῷ λόγῳ, ἐκεῖνοι δὲ τὰς μὲν πιθανὰς εἶναί φασι τὰς δὲ ἀπιθάνους. καὶ τῶν πιθανῶν δὲ λέγουσι διαφοράς· τὰς μὲν γὰρ αὐτὸ μόνον πιθανὰς ὑπάρχειν ἡγοῦνται, τὰς δὲ πιθανὰς καὶ διεξωδευμένας, τὰς δὲ πιθανὰς καὶ περιωδευμένας καὶ ἀπερισπάστους. οἷον ἐν οἴκῳ σκοτεινῷ ποσῶς κειμένου σχοινίου ἐσπειραμένου πιθανὴ ἁπλῶς φαντασία γίνεται ἀπὸ τούτου ὡς ἀπὸ ὄφεως τῷ ἀθρόως ἐπεισελθόντι·
PH 1.228
ואולם למי שהתבונן סביב בדייקנות ובחן את כל הנוגע לו — למשל שאין הוא נע, שצבעו כזה וכזה, וכל אחד ואחד משאר הדברים — נראה הדבר חבל, לפי הרושם המשכנע והנבחן מכל צדדיו. והרושם הבלתי־מוסח הוא כזה: מסופר על הרקלס שהעלה את אלקסטיס מן ההאדס לאחר שמתה, והראה אותה לאדמטוס; ולאדמטוס היה <אמנם> רושם משכנע ונבחן מכל צדדיו של אלקסטיס, אלא שכיוון שידע שהיא מתה, הוסחה מחשבתו מן ההסכמה ונטתה אל אי־האמון. <...>
PH 1.228
τῷ μέντοι περισκοπήσαντι ἀκριβῶς καὶ διεξοδεύσαντι τὰ περὶ αὐτό, οἷον ὅτι οὐ κινεῖται, ὅτι τὸ χρῶμα τοῖόν ἐστι, καὶ τῶν ἄλλων ἕκαστον, φαίνεται σχοινίον κατὰ τὴν φαντασίαν τὴν πιθανὴν καὶ περιωδευμένην. ἡ δὲ καὶ ἀπερίσπαστος φαντασία τοιάδε ἐστίν. λέγεται ὁ Ἡρακλῆς ἀποθανοῦσαν τὴν Ἄλκηστιν αὖθις ἐξ Ἅιδου ἀναγαγεῖν καὶ δεῖξαι τῷ Ἀδμήτῳ, ὃς πιθανὴν <μὲν> ἐλάμβανε φαντασίαν τῆς Ἀλκήστιδος καὶ περιωδευμένην· ἐπεὶ μέντοι ᾔδει ὅτι τέθνηκεν, περιεσπᾶτο αὐτοῦ ἡ διάνοια ἀπὸ τῆς συγκαταθέσεως καὶ πρὸς ἀπιστίαν ἔκλινεν. <....>
PH 1.229
מעדיפים אפוא אנשי האקדמיה החדשה את הרושם המשכנע והנבחן מכל צדדיו על המשכנע סתם, ועל שניהם — את המשכנע והנבחן מכל צדדיו והבלתי־מוסח. ואם אנשי האקדמיה ואנשי הספקנות אומרים גם שהם נשמעים לדברים מסוימים — גלוי לעין גם ההבדל שבין הפילוסופיות מבחינה זו.
PH 1.229
προκρίνουσιν οὖν οἱ ἐκ τῆς νέας Ἀκαδημίας τῆς μὲν πιθανῆς ἀπλῶς τὴν πιθανὴν καὶ περιωδευμένην φαντασίαν, ἀμφοτέρων δὲ τούτων τὴν πιθανὴν καὶ περιωδευμένην καὶ ἀπερίσπαστον. εἰ δὲ καὶ πείθεσθαί τισιν οἱ τε ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας καὶ οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως λέγουσι, πρόδηλος καὶ ἡ κατὰ τοῦτο διαφορὰ τῶν φιλοσοφιῶν.
PH 1.230
שכן "להישמע" נאמר בכמה אופנים: גם אי־ההתנגדות, כלומר ההליכה סתם אחר דבר בלא נטייה עזה ובלא הימשכות רגשית — כדרך שנאמר על הילד שהוא נשמע למחנכו; וגם, במובן אחר, ההסכמה לדבר מתוך בחירה וכעין הזדהות, מתוך רצייה עזה — כדרך שהמפזר נשמע למי שתובע לחיות בבזבזנות. ולפיכך, מאחר שאנשי חוגם של קרנאדס וקליטומכוס אומרים שהם נשמעים לדבר ושדבר־מה משכנע מתוך נטייה עזה, ואילו אנחנו — לפי הכניעה הפשוטה בלא הימשכות רגשית, אף בזה נהיה נבדלים מהם.
PH 1.230
τὸ γὰρ πείθεσθαι λέγεται διαφόρως, τό τε μὴ ἀντιτείνειν ἀλλ’ ἁπλῶς ἕπεσθαι ἄνευ σφοδρᾶς προσκλίσεως καὶ προσπαθείας, ὡς ὁ παῖς πείθεσθαι λέγεται τῷ παιδαγωγῷ· ἅπαξ δὲ τὸ μετὰ αἱρέσεως καὶ οἱονεὶ συμπαθείας κατὰ τὸ σφόδρα βούλεσθαι συγκατατίθεσθαί τινι, ὡς ὁ ἄσωτος πείθεται τῷ δαπανητικῶς βιοῦν ἀξιοῦντι. διόπερ ἐπειδὴ οἱ μὲν περὶ Καρνεάδην καὶ Κλειτόμαχον μετὰ προσκλίσεως σφοδρᾶς πείθεσθαί τε καὶ πιθανὸν εἶναί τι φασιν, ἡμεῖς δὲ κατὰ τὸ ἀπλῶς εἴκειν ἄνευ προσπαθείας, καὶ κατὰ τοῦτο ἂν αὐτῶν διαφέροιμεν.
PH 1.231
אך אנו נבדלים מן האקדמיה החדשה גם בעניין התכלית: שכן האנשים האומרים שהם מתנהלים לפיה משתמשים במשכנע בחייהם, ואילו אנו חיים בלא דעה בהולכנו אחר החוקים והמנהגים וההיפעלויות הטבעיות. והיינו אומרים עוד לשם ההבחנה, אלמלא כיוונּו אל הקיצור.
PH 1.231
ἀλλὰ καὶ ἐν τοῖς πρὸς τὸ τέλος διαφέρομεν τῆς νέας Ἀκαδημίας· οἱ μὲν γὰρ κατ᾿ αὐτὴν κοσμεῖσθαι λέγοντες ἄνδρες τῷ πιθανῷ προσχρῶνται κατὰ τὸν βίον, ἡμεῖς δὲ τοῖς νόμοις καὶ τοῖς ἔθεσι καὶ τοῖς φυσικοῖς πάθεσιν ἑπόμενοι βιοῦμεν ἀδοξάστως. καὶ πλείω δ᾿ ἂν εἴπομεν πρὸς τὴν διάκρισιν, εἰ μὴ τῆς συντομίας ἐστοχαζόμεθα.
PH 1.232
ואולם ארקסילאוס, שאמרנו עליו שהוא ראשה ומייסדה של האקדמיה התיכונה, נראה לי שותף לחלוטין לטיעונים הפירוניים, עד שהדרך שלפיו והדרך שלנו הן כמעט אחת: שהרי אין הוא נמצא מצהיר על קיומו או על אי־קיומו של דבר, ואינו מעדיף דבר על דבר מבחינת האמון או אי־האמון, אלא משעה את שיפוטו בכל דבר. והתכלית — היא השעיית השיפוט, שעמה, כדברינו, נכנסת שלוות הנפש.
PH 1.232
Ὁ μέντοι Ἀρκεσίλαος, ὃν τῆς μέσης Ἀκαδημίας ἐλέγομεν εἶναι προστάτην καὶ ἀρχηγόν, πάνυ μοι δοκεῖ τοῖς Πυρρωνείοις κοινωνεῖν λόγοις, ὡς μίαν εἶναι σχεδὸν τὴν κατ᾿ αὐτὸν ἀγωγὴν καὶ τὴν ἡμετέραν· οὔτε γὰρ περὶ ὑπάρξεως ἢ ἀνυπαρξίας τινὸς ἀποφαινόμενος εὑρίσκεται, οὔτε κατὰ πίστιν ἢ ἀπιστίαν προκρίνει τι ἕτερον ἑτέρου, ἀλλὰ περὶ πάντων ἐπέχει. καὶ τέλος μὲν εἶναι τὴν ἐποχήν, ᾗ συνεισέρχεσθαι τὴν ἀταραξίαν ἡμεῖς ἐφάσκομεν.
PH 1.233
והוא אומר גם שהשעיות השיפוט הפרטיות הן טובות, וההסכמות הפרטיות הן רעות. אלא אם יאמר מישהו שאנו אומרים את הדברים האלה לפי מה שנראה לנו ולא בדרך של קביעה מוחלטת, ואילו הוא — כלפי מה שהוא מצד הטבע, כך שהוא אומר שהשעיית השיפוט היא טוב וההסכמה היא רע.
PH 1.233
λέγει δὲ καὶ ἀγαθὰ μὲν εἶναι τὰς κατὰ μέρος ἐποχάς, κακὰ δὲ τὰς κατὰ μέρος συγκαταθέσεις. ἐκτὸς εἰ μὴ λέγοι τις, ὅτι ἡμεῖς μὲν κατὰ τὸ φαινόμενον ἡμῖν ταῦτα λέγομεν καὶ οὐ διαβεβαιωτικῶς, ἐκεῖνος δὲ ὡς πρὸς τὴν φύσιν, ὥστε καὶ ἀγαθὸν μὲν εἶναι αὐτὸν λέγειν τὴν ἐποχήν, κακὸν δὲ τὴν συγκατάθεσιν.
PH 1.234
ואם ראוי לתת אמון גם בדברים הנאמרים עליו — אומרים שכלפי חוץ נראה היה פירוני, ואילו לאמיתו של דבר היה דוגמטיקן; ומאחר שהיה בוחן את חבריו באמצעות דרך המבוכה, כדי לראות אם הם מוכשרים לקלוט את הדוגמות האפלטוניות, נדמה היה שהוא נבוך, ואילו למוכשרים שבחבריו היה מוסר בהיחבא את תורת אפלטון. ומכאן שאריסטון (Stoic. fr. I 344 Arn. cf. Ζ 181) אמר עליו: מלפנים אפלטון, מאחור פירון, ובאמצע דיודורוס — וזאת משום שהשתמש בדיאלקטיקה שלפי דיודורוס, ואילו היה אפלטוני גמור.
PH 1.234
εἰ δὲ δεῖ καὶ τοῖς περὶ αὐτοῦ λεγομένοις πιστεύειν, φασὶν ὅτι κατὰ μὲν τὸ πρόχειρον Πυρρώνειος ἐφαίνετο εἶναι, κατὰ δὲ τὴν ἀλήθειαν δογματικὸς ἦν· καὶ ἐπεὶ τῶν ἑταίρων ἀπόπειραν ἐλάμβανε διὰ τῆς ἀπορητικῆς, εἰ εὐφυῶς ἔχουσι πρὸς τὴν ἀνάληψιν τῶν Πλατωνικῶν δογμάτων, δόξαι αὐτὸν ἀπορητικὸν εἶναι, τοῖς μέντοι γε εὐφυέσι τῶν ἑταίρων τὰ Πλάτωνος παρεγχειρεῖν. ἔνθεν καὶ τὸν Ἀρίστωνα (Stoic. fr. I 344 Arn. cf. Ζ 181) εἰπεῖν περὶ αὐτοῦ πρόσθε Πλάτων, ὄπιθεν Πύρρων, μέσσος Διόδωρος, διὰ τὸ προσχρῆσθαι τῇ διαλεκτικῇ τῇ κατὰ τὸν Διόδωρον, εἶναι δὲ ἄντικρυς Πλατωνικόν.
PH 1.235
ואנשי חוגו של פילון אומרים שככל שהדבר תלוי באמת־המידה הסטואית, כלומר ברושם התופס, הדברים הם בלתי־נתפסים; אך ככל שהדבר תלוי בטבעם של הדברים עצמם — הם נתפסים. ואילו אנטיוכוס העביר את הסטואה אל האקדמיה, עד שאף נאמר עליו כי "באקדמיה הוא מפלסף את תורות הסטואה"; שכן הוא הראה שדוגמותיהם של הסטואים מונחות אצל אפלטון. כך שגלוי לעין ההבדל שבין הדרך הספקנית לבין האקדמיה הרביעית והחמישית, כפי שהן קרויות.
PH 1.235
Οἱ δὲ περὶ Φίλωνά φασιν ὅσον μὲν ἐπὶ τῷ Στωικῷ κριτηρίῳ, τουτέστι τῇ καταληπτικῇ φαντασίᾳ, ἀκατάληπτα εἶναι τὰ πράγματα, ὅσον δὲ ἐπὶ τῇ φύσει τῶν πραγμάτων αὐτῶν, καταληπτά. ἀλλὰ καὶ ὁ Ἀντίοχος τὴν Στοὰν μετήγαγεν εἰς τὴν Ἀκαδημίαν, ὡς καὶ εἰρῆσθαι ἐπ’ αὐτῷ ὅτι Ἀκαδημίᾳ φιλοσοφεῖ τὰ Στωικά· ἐπεδείκνυε γὰρ ὅτι παρὰ Πλάτωνι κεῖται τὰ τῶν Στωικῶν δόγματα. ὡς πρόδηλον εἶναι τὴν τῆς σκεπτικῆς ἀγωγῆς διαφορὰν πρός τε τὴν τετάρτην καὶ τὴν πέμπτην καλουμένην Ἀκαδημίαν.
λδ′ האם האסכולה האמפירית שברפואה זהה לספקנות.
λδ′ εἰ ἡ κατὰ τὴν ἰατρικὴν ἐμπειρία ἡ αὐτή ἐστι τῇ σκέψει.
PH 1.236
וכיוון שיש האומרים שהפילוסופיה הספקנית זהה גם לאסכולה האמפירית שברפואה, יש לדעת כי אם האסכולה האמפירית ההיא קובעת בהחלט על אי־תפיסוּתם של הנעלמים — אין היא זהה לספקנות, ואף לא יאה לספקן לאמץ אסכולה זו. ולדעתי הוא יוכל דווקא ללכת אחר האסכולה המכונה מתודית;
PH 1.236
Ἐπεὶ δὲ καὶ τῇ ἐμπειρίᾳ τῇ κατὰ τὴν ἰατρικὴν αἱρέσει τὴν αὐτὴν εἶναι λέγουσί τινες τὴν σκεπτικὴν φιλοσοφίαν, γνωστέον ὅτι, εἴπερ ἡ ἐμπειρία ἐκείνη περὶ τῆς ἀκαταληψίας τῶν ἀδήλων διαβεβαιοῦται, οὔτε ἡ αὐτή ἐστι τῇ σκέψει οὔτε ἁρμόζοι ἂν τῷ σκεπτικῷ τὴν αἵρεσιν ἐκείνην ἀναλαμβάνειν. μᾶλλον δὲ τὴν καλουμένην μέθοδον, ὡς ἐμοὶ δοκεῖ, δύναιτο ἂν μετιέναι·
PH 1.237
שכן היא בלבד מבין האסכולות שברפואה נראית כמי שאינה נוהגת בפזיזות בנוגע לנעלמים, ואינה מתיימרת ביהירות לומר אם הם נתפסים או בלתי־נתפסים; אלא בהולכה אחר הנראים היא לוקחת מהם את מה שנראה מועיל, בהתאם לרצף שבדרך הספקנים. שכן אמרנו קודם (§ 23) שהחיים המשותפים לכול, שאף הספקן משתמש בהם, הם בעלי ארבעה חלקים: חלק אחד בהדרכת הטבע, חלק אחד בכפיית ההיפעלויות, חלק אחד במסורת החוקים והמנהגים, וחלק אחד בלימוד האומנויות.
PH 1.237
αὕτη γὰρ μόνη τῶν κατὰ ἰατρικὴν αἱρέσεων περὶ μὲν τῶν ἀδήλων δοκεῖ μὴ προπετεύεσθαι, πότερον καταληπτά ἐστιν ἢ ἀκατάληπτα λέγειν αὐθαδειαζομένη, τοῖς δὲ φαινομένοις ἑπομένη ἀπὸ τούτων λαμβάνει τὸ συμφέρειν δοκοῦν κατὰ τὴν τῶν σκεπτικῶν ἀκολουθίαν. ἐλέγομεν γὰρ ἐν τοῖς ἔμπροσθεν (§ 23), ὅτι ὁ βίος ὁ κοινός, ᾧ καὶ ὁ σκεπτικὸς χρῆται, τετραμερής ἐστιν, τὸ μέν τι ἔχων ἐν ὑφηγήσει φύσεως, τὸ δ’ ἐν ἀνάγκῃ παθῶν, τὸ δ’ ἐν παραδόσει νόμων τε καὶ ἐθῶν, τὸ δ’ ἐν διδασκαλίᾳ τεχνῶν.
PH 1.238
כשם אפוא שלפי כפיית ההיפעלויות הספקן מונְהג בידי הצמא אל המשקה ובידי הרעב אל המזון, וכיוצא בזה אל שאר הדברים — כך גם הרופא המתודיקן מונְהג בידי ההיפעלויות אל הדברים המתאימים: בידי ההיצרות אל ההרפיה, כדרך שאדם נמלט מן ההתכווצות שמחמת קור מוגבר אל החום; ובידי השטף אל עצירתו, כדרך שאף הנתונים במרחץ, שזיעה מרובה שוטפת עליהם והם מתרפים, באים אל עצירתה, ומשום כך הם נמלטים אל האוויר הקר. וגלוי לעין שאף הדברים הזרים לטבע כופים ללכת אל הסרתם, שהרי גם הכלב, כשקוץ נתקע בו, בא אל הסרתו.
PH 1.238
ὥσπερ οὖν κατὰ τὴν ἀνάγκην τῶν παθῶν ὁ σκεπτικὸς ὑπὸ μὲν δίψους ἐπὶ ποτὸν ὁδηγεῖται, ὑπὸ δὲ λιμοῦ ἐπὶ τροφήν, καὶ ἐπί τι τῶν ἄλλων ὁμοίως, οὕτω καὶ ὁ μεθοδικὸς ἰατρὸς ὑπὸ τῶν παθῶν ἐπὶ τὰ κατάλληλα ὁδηγεῖται, ὑπὸ μὲν στεγνώσεως ἐπὶ τὴν χαύνωσιν, ὡς καταφεύγει τις ἀπὸ τῆς διὰ ψῦχος ἐπιτεταμένον πυκνώσεως ἐπὶ ἀλέαν, ὑπὸ δὲ ῥύσεως ἐπὶ τὴν ἐποχὴν αὐτῆς, ὡς καὶ οἱ ἐν βαλανείῳ ἱδρῶτι πολλῷ περιρρεόμενοι καὶ ἐκλυόμενοι ἐπὶ τὴν ἐποχὴν αὐτοῦ παραγίνονται καὶ διὰ τοῦτο ἐπὶ τὸν ψυχρὸν ἀέρα καταφεύγουσιν. ὅτι δὲ καὶ τὰ φύσει ἀλλότρια ἐπὶ τὴν ἄρσιν αὐτῶν ἰέναι καταναγκάζει, πρόδηλον, ὅπου γε καὶ ὁ κύων σκόλοπος αὐτῷ καταπαγέντος ἐπὶ τὴν ἄρσιν αὐτοῦ παραγίνεται.
PH 1.239
וכדי שלא אחרוג, בדברי על כל פרט ופרט, מדרך הכתיבה שבקווי מתאר — סבור אני שכל מה שהמתודיקנים אומרים בדרך זו יכול להיכלל תחת הכפייה שמצד ההיפעלויות, הטבעיות <ושאינן טבעיות>; ונוסף על כך, שהשימוש בשמות בלא דעה ובלא הבחנה משותף לשתי הדרכים.
PH 1.239
καὶ ἴνα μὴ καθ’ ἕκαστον λέγων ἐκβαίνω τὸν ὑποτυπωτικὸν τρόπον τῆς συγγραφῆς, πάντα οἶμαι τὰ ὑπὸ τῶν μεθοδικῶν οὕτω λεγόμενα ὑποτάσσεσθαι δύνασθαι τῇ ἐκ τῶν παθῶν ἀνάγκῃ, τῶν τε κατὰ φύσιν <καὶ τῶν παρὰ φύσιν> πρὸς τῷ καὶ τὸ ἀδόξαστόν τε καὶ ἀδιάφορον τῆς χρήσεως τῶν ὀνομάτων κοινὸν εἶναι τῶν ἀγωγῶν.
PH 1.240
שכן כשם שהספקן משתמש <בלא דעה> בנוסחה "איני קובע דבר" ובנוסחה "איני תופס דבר", כפי שאמרנו, כך גם המתודיקן אומר "משותפוּת" ו"חודר" וכיוצא באלה, בלא התחכמות. וכך גם את שם ה"התוויה" הוא נוקט בלא דעה, במקום ההנהגה מן ההיפעלויות הנראות — הטבעיות ושאינן טבעיות — אל הדברים הנראים מתאימים, כפי שהזכרתי גם בעניין הצמא והרעב ושאר הדברים.
PH 1.240
ὡς γὰρ ὁ σκεπτικὸς <ἀδοξάστως> χρῆται τῇ ‘οὐδὲν ὁρίζω᾿ φωνῇ καὶ τῇ ‘οὐδὲν καταλαμβάνω,’ καθάπερ εἰρήκαμεν, οὕτω καὶ ὁ μεθοδικὸς ‘κοινότητα’ λέγει καὶ ‘διήκειν’ καὶ τὰ παραπλήσια ἀπεριέργως. οὕτω δὲ καὶ τὸ τῆς ἐνδείξεως ὄνομα ἀδοξάστως παραλαμβάνει ἀντὶ τῆς ἀπὸ τῶν φαινομένων παθῶν τῶν τε κατὰ φύσιν καὶ τῶν παρὰ φύσιν ὁδηγήσεως ἐπὶ τὰ κατάλληλα εἶναι δοκοῦντα, ὡς καὶ ἐπὶ δίψους καὶ ἐπὶ λιμοῦ καὶ τῶν ἄλλων ὑπεμίμνῃσκον.
PH 1.241
מכאן, ומדברים דומים לאלה, יש להסיק ולומר שיש לדרכם של המתודיקנים שברפואה קרבה־מה אל הספקנות, יותר מלשאר האסכולות שברפואה (וזאת בהשוואה אליהן, ולא סתם). ומשעברנו על כל אלה בעניין הדרכים הנחשבות סמוכות לדרכם של הספקנים, אנו משלימים בזה את הדיון הכללי בספקנות ואת החיבור הראשון מן המתווים.
PH 1.241
ὅθεν οἰκειότητά τινα ἔχειν τὴν ἀγωγὴν τὴν κατὰ ἰατρικὴν τῶν μεθοδικῶν πρὸς τὴν σκέψιν, μᾶλλον τῶν ἄλλων κατὰ ἰατρικὴν αἱρέσεων (καὶ ὡς πρὸς σύγκρισιν ἐκείνων, οὐχ ἀπλῶς), ῥητέον ἐκ τούτων καὶ τῶν παραπλησίων τούτοις τεκμαιρομένους. Τοσαῦτα καὶ περὶ τῶν παρακεῖσθαι δοκούντων τῇ κατὰ τοὺς σκεπτικοὺς ἀγωγῇ διεξελθόντες, ἐν τούτοις ἀπαρτίζομεν τόν τε καθόλου τῆς σκέψεως λόγον καὶ τὸ πρῶτον τῶν ὑποτυπώσεων σύνταγμα.
מתווי הפירוניזם, ספר ב
Πυρρώνειοι ὑποτυπώσεις II
מתווי הפירוניזם בשלושה ספרים — הספר השני.
ΠΥΡΡΩΝΕΙΩΝ ΥΠΟΤΥΠΩΣΕΩΝ ΤΩΝ ΕΙΣ ΤΡΙΑ ΤΟ ΔΕΥΤΕΡΟΝ.
אלה העניינים הכלולים בספר השני של מתווי הפירוניזם.
Τάδε ἔνεστιν ἐν τῷ δευτέρῳ τῶν Πυρρωνείων ὑποτυπώσεων.
α′ האם הספקן יכול לחקור את הדברים הנאמרים אצל הדוגמטיקנים
α′ εἰ δύναται ζητεῖν ὁ σκεπτικός περὶ τῶν λεγομένων παρὰ τοῖς δογματικοῖς
β′ מהיכן יש להתחיל בחקירה כנגד הדוגמטיקנים
β′ πόθεν ἀρκτέον τῆς πρὸς τοὺς δογματικούς ζητήσεως
γ′ על אמת־המידה
γ′ περὶ κριτηρίου
δ′ האם יש אמת־מידה לאמת
δ′ εἰ ἔστι κριτήριον ἀληθείας
ε′ על הגורם השופט
ε′ περὶ τοῦ ὑφ’ οὖ
ς′ על האמצעי שבאמצעותו שופטים
ς′ περὶ τοῦ δι’ οὖ
ζ′ על היישום שלפיו שופטים
ζ′ περὶ τοῦ καθ’
η′ על האמיתי ועל האמיתוּת
η′ περὶ ἀληθοῦς καὶ ἀληθείας
θ′ האם יש דבר אמיתי מטבעו
θ′ εἰ ἔστι τι φύσει ἀληθές
ι′ על הסימן
ι′ περὶ σημείου
ια′ האם יש סימן מורה
ια′ εἰ ἔστι τι σημεῖον ἐνδεικτικόν
ιβ′ על...
ιβ′ περὶ
ιγ′ האם יש...
ιγ′ εἰ ἔστιν
ιδ′ על ההיקשים
ιδ′ περὶ συλλογισμῶν
ιε′ על האינדוקציה
ιε′ περὶ ἐπαγωγῆς
ις′ על ההגדרות
ις′ περὶ ὅρων
ιζ′ על...
ιζ′ περὶ
ιη′ על חלוקת השם למסומנים
ιη′ περὶ τῆς ὀνόματος εἰς σημαινόμενα διαιρέσεως
ιθ′ האם שלם מתחלק לחלקים
ιθ′ εἰ διαιρεῖται ὅλον εἰς μέρη
κ′ על סוגים ומינים
κ′ περὶ γενῶν καὶ εἰδῶν
κα′ על מקרים משותפים
κα′ περὶ κοινῶν συμβεβηκότων
κβ′ על...
κβ′ περὶ
α′ האם הספקן יכול לחקור את הדברים הנאמרים אצל הדוגמטיקנים.
α′ εἰ δύναται ζητεῖν ὁ σκεπτικός περὶ τῶν λεγομένων παρὰ τοῖς δογματικοῖς.
PH 2.1
מאחר שעברנו לחקירה כנגד הדוגמטיקנים, נסקור בקצרה ובקווי מתאר כל אחד מחלקיה של הפילוסופיה הקרויה כך. תחילה נשיב לאלה החוזרים וטוענים שהספקן אינו מסוגל כלל לחקור או להבין את הדברים שהם מחזיקים בהם כדוגמות.
PH 2.1
Ἐπεὶ δὲ τὴν ζήτησιν τὴν πρὸς τοὺς δογματικοὺς μετήλθομεν, ἕκαστον τῶν μερῶν τῆς καλουμένης φιλοσοφίας συντόμως καὶ ὑποτυπωτικῶς ἐφοδεύσωμεν, πρότερον ἀποκρινάμενοι πρὸς τοὺς ἀεὶ θρυλοῦντας ὡς μήτε ζητεῖν μήτε νοεῖν ὅλως οἶός τέ ἐστιν ὁ σκεπτικὸς περὶ τῶν δογματιζομένων παρ’ αὐτοῖς.
PH 2.2
שכן הם אומרים שאחת משתיים: הספקן תופס את הדברים שאומרים הדוגמטיקנים, או שאינו תופס אותם. אם הוא תופס אותם, כיצד יוכל להיות במבוכה בדבר מה שלדבריו כבר תפס? ואם אינו תופס אותם, אין הוא יודע אפילו לדבר על מה שלא תפס.
PH 2.2
φασὶ γὰρ ὡς ἤτοι καταλαμβάνει ὁ σκεπτικὸς τὰ ὑπὸ τῶν δογματικῶν λεγόμενα ἢ οὐ καταλαμβάνει· καὶ εἰ μὲν καταλαμβάνει, πῶς ἂν ἀποροίη περὶ ὧν κατειληφέναι λέγει; εἰ δ᾿ οὐ καταλαμβάνει, ἄρα περὶ ὧν οὐ κατείληφεν οὐδὲ οἶδε λέγειν.
PH 2.3
כשם שמי שאינו יודע, למשל, מהו המשפט * שלפיו כאשר מסירים... * או מהו המשפט * באמצעות שתי טענות תנאי... *, אינו יכול לומר עליהם דבר, כך מי שאינו מכיר כל אחד מן הדברים הנאמרים אצל הדוגמטיקנים אינו יכול לחקור כנגדם את מה שאינו יודע. מכאן שהספקן אינו יכול בשום אופן לחקור את הדברים הנאמרים אצל הדוגמטיקנים.
PH 2.3
ὥσπερ γὰρ ὁ μὴ εἰδώς, εἰ τύχοι, τί ἐστι τὸ * καθ’ ὃ περιαιρουμένου ἢ τὸ διὰ δύο τροπικῶν * θεώρημα, οὐδὲ εἰπεῖν τι δύναται περὶ αὐτῶν, οὕτως ὁ μὴ γινώσκων ἕκαστον τῶν λεγομένων παρὰ τοῖς δογματικοῖς οὐ δύναται ζητεῖν πρὸς αὐτοὺς περὶ ὧν οὐκ οἶδεν. οὐδαμῶς ἄρα δύναται ζητεῖν ὁ σκεπτικὸς περὶ τῶν λεγομένων παρὰ τοῖς δογματικοῖς.
PH 2.4
הטוענים כך ישיבו לנו מה פירושם עתה ב"לתפוס": האם כוונתם להבנה גרידא, בלא לקבוע בהחלט גם את קיומם של הדברים שעליהם אנו מדברים, או להבנה בצירוף <ה>קביעה שהדברים שעליהם אנו דנים אכן קיימים? אם הם אומרים כי תפיסה בדיון היא הסכמה לרושם תופס — רושם שמקורו בדבר קיים, שהוטבע ונחתם בדיוק לפי אותו דבר קיים, ושאינו יכול להיווצר מדבר שאינו קיים — הרי גם הם לא ירצו לומר, מן הסתם, שאי־אפשר לחקור דברים שלא נתפסו באופן זה.
PH 2.4
οἱ δὴ ταῦτα λέγοντες ἀποκρινάσθωσαν ἡμῖν, πῶς λέγουσι νῦν τὸ καταλαμβάνειν, πότερον τὸ νοεῖν ἀπλῶς ἄνευ τοῦ καὶ ὑπὲρ τῆς ὑπάρξεως ἐκείνων περὶ ὧν ποιούμεθα τοὺς λόγους διαβεβαιοῦσθαι, ἢ μετὰ τοῦ νοεῖν καὶ <τὸ> τὴν ὕπαρξιν ἐκείνων τιθέναι περὶ ὧν διαλεγόμεθα. εἰ μὲν γὰρ καταλαμβάνειν εἶναι λέγουσιν ἐν τῷ λόγῳ τὸ καταληπτικῇ φαντασίᾳ συγκατατίθεσθαι, τῆς καταληπτικῆς φαντασίας οὔσης ἀπὸ ὑπάρχοντος, κατ' αὐτὸ τὸ ὑπάρχον ἐναπομεμαγμένης καὶ ἐναπεσφραγισμένης, οἷα οὐκ ἂν γένοιτο ἀπὸ μὴ ὑπάρχοντος, οὐδὲ αὐτοὶ βουλήσονται τάχα μὴ δύνασθαι ζητεῖν περὶ ἐκείνων ἃ μὴ κατειλήφασιν οὕτως.
PH 2.5
למשל, כאשר הסטואי חוקר כנגד האפיקוראי האומר שהעצם מתחלק, שהאל אינו משגיח על הדברים שבעולם או שהתענוג הוא טוב — האם תפס את הדברים האלה או לא תפסם? אם תפסם, הרי באומרו שהם קיימים הוא מבטל כליל את הסטואה; ואם לא תפסם, אין הוא יכול לומר דבר כנגדם.
PH 2.5
οἷον γοῦν ὅταν ὁ Στωικὸς πρὸς τὸν Ἐπικούρειον ζητῇ λέγοντα ὅτι διῄρηται ἡ οὐσία ἢ ὡς ὁ θεὸς οὐ προνοεῖ τῶν ἐν κόσμῳ ἢ ὅτι ἡ ἡδονὴ ἀγαθόν, πότερον κατείληφεν ἢ οὐ κατείληφεν; καὶ εἰ μὲν κατείληφεν, ὑπάρχειν αὐτὰ λέγων ἄρδην ἀναιρεῖ τὴν Στοάν· εἰ δ’ οὐ κατείληφεν, οὐ δύναταί τι πρὸς αὐτὰ λέγειν.
PH 2.6
דברים דומים יש לומר גם כנגד המשתייכים לשאר האסכולות, כאשר הם מבקשים לחקור דבר־מה מן הדברים המקובלים על בעלי הדעות החולקים עליהם. נמצא שאין הם יכולים לחקור דבר זה כנגד זה. יתרה מזו, אם אין לומר דברי הבל, כל הדוגמטיקה שלהם תתערער, אפשר לומר, ואילו הפילוסופיה הספקנית תתחזק מאוד, אם יודו שאי־אפשר לחקור דבר שלא נתפס באופן זה.
PH 2.6
τὰ δὲ παραπλήσια καὶ πρὸς τοὺς ἀπὸ τῶν ἄλλων αἱρέσεων ἀναγομένους λεκτέον, ὅταν τι ζητεῖν περὶ τῶν δοκούντων τοῖς ἑτεροδόξοις αὐτῶν ἐθέλωσιν. ὥστε οὐ δύνανται περί τινος ζητεῖν πρὸς ἀλλήλους. μᾶλλον δέ, εἰ χρὴ μὴ ληρεῖν, συγχυθήσεται μὲν αὐτῶν ἅπασα ὡς ἔπος εἰπεῖν ἡ δογματική, συντόνως δὲ προσαχθήσεται ἡ σκεπτικὴ φιλοσοφία, διδομένου τοῦ μὴ δύνασθαι ζητεῖν περὶ τοῦ μὴ οὕτως κατειλημμένου.
PH 2.7
שהרי מי שמצהיר על עניין נעלם כלשהו ומחזיק בו כדוגמה יאמר שהוא מצהיר עליו לאחר שתפס אותו או בלא שתפס אותו. אם לא תפסו, לא יהיה ראוי לאמון; ואם תפסו, יאמר שתפסו באחת משתי דרכים: או שהעניין נקרה לפניו מאליו, מעצמו ובבהירות, או שתפסו באמצעות בדיקה וחקירה כלשהן.
PH 2.7
ὁ γὰρ περί τινος ἀδήλου πράγματος ἀποφαινόμενός τε καὶ δογματίζων ἤτοι κατειληφὼς αὐτὸ ἀποφαίνεσθαι περὶ αὐτοῦ λέξει ἢ μὴ κατειληφώς. ἀλλ’ εἰ μὲν μὴ κατειληφώς, ἄπιστος ἔσται· εἰ δὲ κατειληφώς, ἤτοι αὐτόθεν καὶ ἐξ ἑαυτοῦ καὶ κατ’ ἐνάργειαν ὑποπεσὸν αὐτῷ τοῦτο λέξει κατειληφέναι ἢ διά τινος ἐρεύνης καὶ ζητήσεως.
PH 2.8
אך אם יאמר שהעניין הנעלם נקרה לפניו מאליו ובבהירות וכך נתפס, הוא כבר לא יהיה נעלם, אלא ייראה לכול במידה שווה, יהיה מוסכם על הכול ולא יהיה שנוי במחלוקת. ואולם אצלם התעוררה מחלוקת שאין לה סוף על כל אחד מן הדברים הנעלמים. מכאן שהדוגמטיקן הקובע בהחלט את קיומו של הנעלם ומצהיר עליו לא תפסו מפני שנקרה לפניו מאליו ובבהירות.
PH 2.8
ἀλλ’ εἰ μὲν ἐξ ἑαυτοῦ περιπτωτικῶς κατ’ ἐνάργειαν λέγοι ὑποπεσεῖν αὐτῷ καὶ κατειλῆφθαι τὸ ἄδηλον, οὕτως ἂν οὐδὲ ἄδηλον εἴη ἀλλὰ πᾶσιν ἐπ’ ἴσης φαινόμενον καὶ ὁμολογούμενον καὶ μὴ διαπεφωνημένον. περὶ ἑκάστου δὲ τῶν ἀδήλων ἀνήνυτος γέγονε παρ’ αὐτοῖς διαφωνία· οὐκ ἄρα ἐξ ἑαυτοῦ καὶ κατ’ ἐνάργειαν ὑποπεσὸν αὐτῷ κατειληφὼς ἂν εἴη τὸ ἄδηλον ὁ περὶ τῆς ὑπάρξεως αὐτοῦ διαβεβαιούμενός τε καὶ ἀποφαινόμενος δογματικός.
PH 2.9
ואם תפס אותו באמצעות בדיקה כלשהי, כיצד היה מסוגל, לפי ההנחה שלפנינו, לחקור אותו לפני שתפס אותו במדויק? החקירה דורשת שהדבר העתיד להיחקר ייתפס תחילה במדויק ורק אז ייחקר; ואילו תפיסת הדבר הנחקר דורשת מצדה שהוא כבר נחקר קודם לכן. כך, מכוח האופן המעגלי, נעשים בלתי־אפשריים בשבילם הן חקר הדברים הנעלמים הן ההחזקה בדוגמות. אם יבקשו להתחיל מן התפיסה, נפנה אותם אל הדרישה שהדבר ייחקר לפני שייתפס; ואם יבקשו להתחיל מן החקירה, נפנה אותם אל הדרישה שהדבר העתיד להיחקר ייתפס לפני שייחקר. משום כך אין הם מסוגלים לא לתפוס דבר מן הדברים הנעלמים ולא להצהיר עליהם בקביעה מוחלטת. מכאן, כמדומני, תתבטל מיד פלפלנותם של הדוגמטיקנים ותונהג הפילוסופיה המשעה.
PH 2.9
εἰ δὲ διά τινος ἐρεύνης, πῶς οἷός τε ἦν ζητεῖν πρὸ τοῦ καταλαβεῖν ἀκριβῶς αὐτὸ κατὰ τὴν προκειμένην ὑπόθεσιν; τῆς μὲν γὰρ ζητήσεως χρῃζούσης τοῦ πρότερον ἀκριβῶς κατειλῆφθαι τὸ μέλλον ζητεῖσθαι καὶ οὕτω ζητεῖσθαι, τῆς δὲ καταλήψεως τοῦ ζητουμένου πράγματος δεομένης πάλιν αὐτῆς τοῦ προεζητῆσθαι πάντως αὐτό, κατὰ τὸν διάλληλον τρόπον τῆς ἀπορίας ἀδύνατον αὐτοῖς γίγνεται καὶ τὸ ζητεῖν περὶ τῶν ἀδήλων καὶ τὸ δογματίζειν, ἤν τε ἀπὸ τῆς καταλήψεως ἄρχεσθαι βούλωνταί τινες, μεταγόντων ἡμῶν αὐτοὺς ἐπὶ τὸ δεῖν αὐτὸ προεζητηκέναι πρὸ τοῦ κατειληφέναι, ἤν τε ἀπὸ τῆς ζητήσεως, ἐπὶ τὸ δεῖν πρὸ τοῦ ζητεῖν κατειληφέναι τὸ μέλλον ζητεῖσθαι, ὥστε διὰ ταῦτα μήτε καταλαμβάνειν αὐτοὺς δύνασθαί τι τῶν ἀδήλων μήτε ἀποφαίνεσθαι διαβεβαιωτικῶς ὑπὲρ αὐτῶν. ἐξ ὧν ἀναιρεῖσθαι μὲν τὴν δογματικὴν εὑρεσιλογίαν αὐτόθεν, οἶμαι, συμβήσεται, τὴν ἐφεκτικὴν δὲ εἰσάγεσθαι φιλοσοφίαν.
PH 2.10
ואם יאמרו שלא תפיסה מעין זו נחוצה לחקירה, אלא הבנה בלבד, אין זה בלתי־אפשרי למי שמשעים את השיפוט בדבר קיומם של הדברים הנעלמים לחקור אותם. שכן הספקן אינו מנוע מהבנה, כמדומני: היא מתהווה מן הדברים הנקרים לפניו באופן סביל <ו>מן הטיעונים הנראים לו בבירור, ואינה מחייבת בהכרח את קיומם של המושכלים. שהרי, כדבריהם, איננו מבינים רק את הקיימים אלא גם את שאינם קיימים. לכן האדם המשעה מוסיף לעמוד בעמדה הספקנית גם כשהוא חוקר ומבין; שכן כבר הובהר שהוא מסכים לדברים הנקרים לפניו כרושם סביל, במידה שהם נראים לו.
PH 2.10
εἰ δὲ φήσουσι μὴ τοιαύτην [λέγειν] κατάληψιν ἡγεῖσθαι ζητήσεως προσήκειν, νόησιν δὲ ἀπλῶς, οὐκ ἔστιν ἀδύνατον [ἐν] τοῖς ἐπέχουσι περὶ τῆς ὑπάρξεως τῶν ἀδήλων ζητεῖν. νοήσεως γὰρ οὐκ ἀπείργεται ὁ σκεπτικός, οἶμαι, ἀπό τε τῶν παθητικῶς ὑποπιπτόντων <καὶ> κατ’ ἐνάργειαν φαινομένων αὐτῷ λόγων γινομένης καὶ μὴ πάντως εἰσαγούσης τὴν ὕπαρξιν τῶν νοουμένων· οὐ γὰρ μόνον τὰ ὑπάρχοντα νοοῦμεν, ὥς φασιν, ἀλλ’ ἤδη καὶ τὰ ἀνύπαρκτα. ὅθεν καὶ ζητῶν καὶ νοῶν ἐν τῇ σκεπτικῇ διαθέσει μένει ὁ ἐφεκτικός· ὅτι γὰρ τοῖς κατὰ φαντασίαν παθητικὴν ὑποπίπτουσιν αὐτῷ, καθὸ φαίνεται αὐτῷ, συγκατατίθεται, δεδήλωται.
PH 2.11
ראו שמא דווקא הדוגמטיקנים הם המנועים עתה מן החקירה. שהרי לאלה המודים שאינם יודעים כיצד הדברים מצד טבעם החקירה עליהם עדיין אינה חסומה, אלא היא חסומה לאלה הסבורים שהם יודעים זאת במדויק. אצל האחרונים החקירה כבר הגיעה, לפי השקפתם, אל קצה; ואצל הראשונים עדיין קיים הדבר שבגללו נערכת כל חקירה — הסברה שטרם מצאו.
PH 2.11
ὅρα δὲ μὴ καὶ νῦν οἱ δογματικοὶ ζητήσεως ἀπείργωνται. οὐ γὰρ τοῖς ἀγνοεῖν τὰ πράγματα ὡς ἔχει πρὸς τὴν φύσιν ὁμολογοῦσι τὸ ζητεῖν ἔτι περὶ αὐτῶν ἀνακόλυθον, τοῖς δ’ ἐπ’ ἀκριβὲς οἰομένοις ταῦτα γινώσκειν· οἷς μὲν γὰρ ἐπὶ πέρας ἤδη πάρεστιν ἡ ζήτησις, ὡς ὑπειλήφασιν, οἷς δὲ τὸ δι’ ὃ πᾶσα συνίσταται ζήτησις ἀκμὴν ὑπάρχει, τὸ νομίζειν ὡς οὐχ εὑρήκασιν.
PH 2.12
עלינו אפוא לחקור עתה בקצרה כל אחד מחלקיה של הפילוסופיה הקרויה כך. בקרב הדוגמטיקנים התעוררה מחלוקת רבה על חלקי הפילוסופיה: יש האומרים שיש לה חלק אחד, אחרים — שניים, ואחרים — שלושה. אין זה מן הראוי להאריך במחלוקת זו; לכן נציג באופן מאוזן את דעתם של אלה הנחשבים כמי שעסקו בעניין באופן השלם ביותר, ועל פיה ננהל את הדיון.
PH 2.12
Οὐκοῦν ζητητέον ἡμῖν ἐστι περὶ ἑκάστου μέρους τῆς καλουμένης φιλοσοφίας συντόμως ἐπὶ τοῦ παρόντος. καὶ ἐπεὶ πολλὴ γέγονε παρὰ τοῖς δογματικοῖς διαφωνία περὶ τῶν μερῶν τῆς φιλοσοφίας, τῶν μὲν ἕν, τῶν δὲ δύο, τῶν δὲ τρία εἶναι λεγόντων, περὶ ἧς οὐκ ἂν εἴη προσῆκον πλείω διεξιέναι, τὴν δόξαν τῶν δοκούντων τελειότερον ἀνεστράφθαι κατὰ τὸ ἴσον ἐκθέμενοι κατ’ αὐτὴν προσάξομεν τὸν λόγον.
β′ מהיכן יש להתחיל בחקירה כנגד הדוגמטיקנים.
β′ πόθεν ἀρκτέον τῆς πρὸς τούς τοὺς δογματικοὺς ζητήσεως.
PH 2.13
הסטואים ואחדים אחרים אומרים שלפילוסופיה שלושה חלקים: לוגי, פיזיקלי ואתי; והם פותחים את ההוראה בחלק הלוגי, אף שהתעוררה מחלוקת רבה גם בשאלה מהיכן יש להתחיל. נלך בעקבותיהם בלא דעה: מאחר שהדברים הנאמרים בשלושת החלקים טעונים שיפוט ואמת־מידה, והדיון באמת־המידה נחשב ככלול בחלק הלוגי, נתחיל בדיון באמת־המידה ובחלק הלוגי.
PH 2.13
Οἱ Στωικοὶ τοίνυν καὶ ἄλλοι τινὲς τρία μέρη τῆς φιλοσοφίας εἶναι λέγουσι, λογικὸν φυσικὸν ἠθικόν· καὶ ἄρχονταί γε τῆς διδασκαλίας ἀπὸ τοῦ λογικοῦ, καίτοι πολλῆς καὶ περὶ τοῦ πόθεν ἄρχεσθαι δεῖ στάσεως γεγενημένης. οἷς ἀκολουθήσαντες ἀδοξάστως, ἐπεὶ τὰ ἐν τοῖς τρισὶ μέρεσι λεγόμενα κρίσεως χρῄζει καὶ κριτηρίου, ὁ δὲ περὶ κριτηρίου λόγος ἐμπεριέχεσθαι δοκεῖ τῷ λογικῷ μέρει, ἀρξώμεθα ἀπὸ τοῦ περὶ κριτηρίου λόγου καὶ τοῦ λογικοῦ μέρους,
γ′ על אמת־המידה.
γ′ περὶ κριτηρίου.
PH 2.14
נקדים ונאמר ש"אמת־מידה" מכונה הן הדבר שבאמצעותו, לדבריהם, נשפטים קיום ואי־קיום, הן הדבר שאליו אנו שמים לב בחיינו. ענייננו עתה הוא באמת־המידה הקרויה אמת־מידה לאמת; שהרי במשמעות האחרת כבר דנו בחיבור על הספקנות (I 21 — 24).
PH 2.14
ἐκεῖνο προειπόντες, ὅτι κριτήριον μὲν λέγεται τό τε ᾧ κρίνεσθαί φασιν ὕπαρξιν καὶ ἀνυπαρξίαν καὶ τὸ ᾧ προσέχοντες βιοῦμεν, πρόκειται δὲ ἡμῖν νῦν περὶ τοῦ κριτηρίου τῆς ἀληθείας εἶναι λεγομένου διαλαβεῖν· περὶ γὰρ τοῦ κατὰ τὸ ἕτερον σημαινόμενον ἐν τῷ περὶ τῆς σκέψεως λόγῳ (I 21 — 24) διεξήλθομεν.
PH 2.15
אמת־המידה שבה עוסק הדיון נאמרת אפוא בשלוש משמעויות: כללית, מיוחדת ומיוחדת ביותר. במשמעות הכללית — כל קנה־מידה לתפיסה, ולפי משמעות זו גם הדברים הטבעיים, כגון הראייה, מכונים אמות־מידה; במשמעות המיוחדת — כל קנה־מידה מקצועי לתפיסה, כגון סרגל ומחוגה; ובמשמעות המיוחדת ביותר — כל קנה־מידה לתפיסת עניין נעלם. לפי משמעות זו אמות־המידה של חיי המעשה אינן קרויות אמות־מידה, אלא רק אמות־המידה הלוגיות שהדוגמטיקנים מציעים לשיפוט האמת.
PH 2.15
Τὸ κριτήριον τοίνυν περὶ οὗ ὁ λόγος ἐστὶν λέγεται τριχῶς, κοινῶς ἰδίως ἰδιαίτατα, κοινῶς μὲν πᾶν μέτρον καταλήψεως, καθ’ ὃ σημαινόμενον καὶ τὰ φυσικὰ οὕτω προσαγορεύεται κριτήρια, ὡς ὅρασις· ἰδίως δὲ πᾶν μέτρον καταλήψεως τεχνικὸν ὡς κανὼν καὶ διαβήτης· ἰδιαίτατα δὲ πᾶν μέτρον καταλήψεως ἀδήλου πράγματος, καθ’ ὃ τὰ μὲν βιωτικὰ οὐ λέγεται κριτήρια, μόνα δὲ τὰ λογικὰ καὶ ἅπερ οἱ δογματικοὶ φέρουσι πρὸς τὴν τῆς ἀληθείας κρίσιν.
PH 2.16
אנו אומרים אפוא שעיקר דיוננו הוא באמת־המידה הלוגית. אך גם אמת־המידה הלוגית נאמרת בשלוש משמעויות: הגורם השופט, האמצעי שבאמצעותו שופטים והיישום שלפיו שופטים. למשל, הגורם השופט הוא האדם; האמצעי הוא החישה או המחשבה; והיישום הוא הפניית הרושם, שלפיה האדם ניגש לשפוט באמצעות אחד הדברים שנזכרו.
PH 2.16
φαμὲν οὖν προηγουμένως περὶ τοῦ λογικοῦ κριτηρίου διεξιέναι. ἀλλὰ καὶ τὸ λογικὸν κριτήριον λέγοιτ’ ἂν τριχῶς, τὸ ὑφ’ οὗ καὶ τὸ δι’ οὗ καὶ τὸ καθ’ ὅ, οἷον ὑφ’ οὗ μὲν ἄνθρωπος, δι’ οὗ δὲ ἤτοι αἴσθησις ἢ διάνοια, καθ’ ὃ δὲ ἡ προσβολὴ τῆς φαντασίας, καθ’ ἣν ὁ ἄνθρωπος ἐπιβάλλει κρίνειν διά τινος τῶν προειρημένων.
PH 2.17
ראוי היה אולי להקדים דברים אלה כדי שנבין במה עוסק דיוננו. עתה נעבור להשיב לאלה הטוענים בפזיזות שתפסו את אמת־המידה לאמת, ונתחיל מן המחלוקת.
PH 2.17
Ταῦτα μὲν οὖν ἁρμόζον ἦν ἴσως προειπεῖν, ἴνα ἐννοήσωμεν, περὶ οὗ ἡμῖν ἐστιν ὁ λόγος· λοιπὸν δὲ ἐπὶ τὴν ἀντίρρησιν χωρῶμεν τὴν πρὸς τοὺς λέγοντας προπετῶς κατειληφέναι τὸ κριτήριον τῆς ἀληθείας, ἀπὸ τῆς διαφωνίας ἀρξάμενοι.
δ′ האם קיימת אמת־מידה לאמת.
δ′ εἰ ὑπάρχει τι κριτήριον ἀληθείας.
PH 2.18
מבין אלה שדנו באמת־המידה, היו שהצהירו כי היא קיימת, כגון הסטואים ואחדים אחרים; והיו שאמרו שאינה קיימת, ובהם קסניאדס מקורינתוס וקסנופנס מקולופון (B 34,4 Diels), האומר: "על כל הדברים רבצה סברה". ואילו אנו השעינו את השיפוט בשאלה אם היא קיימת או אינה קיימת.
PH 2.18
Τῶν διαλαβόντων τοίνυν περὶ κριτηρίου οἱ μὲν εἶναι τοῦτο ἀπεφήναντο, ὡς οἱ Στωικοὶ καὶ ἄλλοι τινές, οἱ δὲ μὴ εἶναι, ὡς ἄλλοι τε καὶ ὁ Κορίνθιος Ξενιάδης καὶ Ξενοφάνης ὁ Κολοφώνιος (B 34,4 Diels), λέγων δόκος δ’ ἐπὶ πᾶσι τέτυκται· ἡμεῖς δ’ ἐπέσχομεν, πότερον ἔστιν ἢ οὐκ ἔστιν.
PH 2.19
עליהם לומר אפוא אם המחלוקת הזאת ניתנת להכרעה או בלתי־מוכרעת. אם היא בלתי־מוכרעת, יודו מיד שיש להשעות את השיפוט; ואם היא ניתנת להכרעה, יאמרו במה תוכרע, כאשר אין בידינו אמת־מידה מוסכמת ואף איננו יודעים כלל אם קיימת אמת־מידה, אלא חוקרים זאת.
PH 2.19
ταύτην οὖν τὴν διαφωνίαν ἤτοι ἐπικριτὴν εἶναι φήσουσιν ἢ ἀνεπίκριτον· καὶ εἰ μὲν ἀνεπίκριτον, αὐτόθεν [εἶναι] δώσουσι τὸ δεῖν ἐπέχειν, εἰ δὲ ἐπικριτήν, τίνι κριθήσεται λεγέτωσαν, μήτε κριτήριον ὁμολογούμενον ἡμῶν ἐχόντων, μήθ’ ὅλως εἰ ἔστιν εἰδότων ἀλλὰ ζητούντων.
PH 2.20
ועוד: כדי להכריע במחלוקת שהתעוררה על אמת־המידה, דרושה לנו אמת־מידה מוסכמת שבאמצעותה נוכל להכריע בה; וכדי שתהיה בידינו אמת־מידה מוסכמת, יש להכריע תחילה במחלוקת על אמת־המידה. כך נופל הטיעון אל האופן המעגלי, ומציאת אמת־המידה נעשית בלתי־אפשרית. אין אנו מרשים להם לקבל אמת־מידה כהנחה; ואם ירצו לשפוט אמת־מידה באמצעות אמת־מידה, נוליך אותם לרגרסיה אינסופית. יתרה מזו: מאחר שהוכחה זקוקה לאמת־מידה שהוכחה, ואמת־המידה זקוקה להוכחה שכבר נשפטה, הם נופלים אל האופן המעגלי.
PH 2.20
καὶ ἄλλως, ἴνα ἡ γενομένη περὶ τοῦ κριτηρίου διαφωνία ἐπικριθῇ, δεῖ κριτήριον ἡμᾶς ἔχειν ὡμολογημένον, δι’ οὗ δυνησόμεθα κρίνειν αὐτήν· καὶ ἴνα κριτήριον ὁμολογούμενον ἔχωμεν, δεῖ πρότερον ἐπικριθῆναι τὴν περὶ τοῦ κριτηρίου διαφωνίαν. οὕτω δὲ εἰς τὸν διάλληλον ἐμπίπτοντος τρόπον τοῦ λόγου, ἄπορος ἡ εὕρεσις τοῦ κριτηρίου γίνεται, μήτε ἐξ ὑποθέσεως ἡμῶν ἐώντων αὐτούς κριτήριον λαμβάνειν, ἐάν τε κριτηρίῳ τὸ κριτήριον κρίνειν ἐθέλωσιν, εἰς ἀπειρίαν αὐτοὺς ἐκβαλλόντων. ἀλλὰ καί, ἐπεὶ ἡ μὲν ἀπόδειξις δεῖται κριτηρίου ἀποδεδειγμένου, τὸ δὲ κριτήριον ἀποδείξεως κεκριμένης, εἰς τὸν διάλληλον ἐκβάλλονται τρόπον.
PH 2.21
אנו סבורים שגם דברים אלה די בהם כדי להראות את פזיזות הדוגמטיקנים בדיון על אמת־המידה. אולם כדי שנוכל לחשוף אותם בדרכים מגוונות, אין זה מופרך להתעכב על הנושא. איננו בוחרים להתמודד בנפרד עם כל אחת מן הדעות על אמת־המידה — שהרי המחלוקת עצומה, וכך ניאלץ גם אנו ליפול לדיון חסר שיטה. אמת־המידה שאנו חוקרים נחשבת משולשת: הגורם השופט, האמצעי שבאמצעותו שופטים והיישום שלפיו שופטים. לכן נעבור על כל אחד מאלה בתורו ונראה שאינו ניתן לתפיסה; כך יהיה דיוננו גם שיטתי וגם שלם. נתחיל בגורם השופט, שכן דומה שגם השאר נעשים עמו קשים להכרעה.
PH 2.21
Οἰόμενοι οὖν ἱκανὰ καὶ ταῦτα εἶναι δεικνύναι τὴν τῶν δογματικῶν προπέτειαν κατὰ τὸν περὶ τοῦ κριτηρίου λόγον, ἴνα καὶ ποικίλως αὐτούς ἐλέγχειν ἔχωμεν, οὐκ ἄτοπον προσκαρτερῆσαι τῷ τόπῳ. οὐ μὴν ἑκάστῃ τῶν περὶ κριτηρίου δοξῶν ἁμιλληθῆναι προαιρούμεθα εἰδικῶς (ἀμύθητος γὰρ ἡ διαφωνία γέγονεν, καὶ οὕτως εἰς ἀμέθοδον καὶ ἡμᾶς λόγον ἐμπεσεῖν ἀναγκαῖον ἔσται), ἀλλ’ ἐπεὶ τὸ κριτήριον περὶ οὗ ζητοῦμεν τρισσὸν εἶναι δοκεῖ, τό τε ὑφ’ οὗ καὶ τὸ δι’ οὗ καὶ τὸ καθ’ ὅ, ἕκαστον τούτων ἐπελθόντες ἐν μέρει τὴν ἀκαταληψίαν αὐτοῦ παραστήσομεν· οὕτω γὰρ ἐμμέθοδος ἄμα καὶ τέλειος ἡμῖν ὁ λόγος ἔσται. ἀρξώμεθα δὲ ἀπὸ τοῦ ὑφ’ οὗ· δοκεῖ γάρ πως συναπορεῖσθαι τούτω καὶ τὰ λοιπά.
ε′ על הגורם השופט.
ε′ περὶ τοῦ ὑφ’ οὗ.
PH 2.22
האדם, כמדומני, ככל שהדבר תלוי בדברי הדוגמטיקנים, לא רק שאינו ניתן לתפיסה אלא אף אינו ניתן למחשבה. אנו שומעים את סוקרטס של אפלטון (Phaedr. p. 230 a) מודה במפורש שאינו יודע אם אדם הוא או דבר אחר. וכאשר מבקשים הדוגמטיקנים להציג את מושג האדם, תחילה הם חלוקים ביניהם ואחר כך אף אומרים דברים חסרי פשר.
PH 2.22
Ὁ ἄνθρωπος τοίνυν δοκεῖ μοι, ὅσον ἐπὶ τοῖς λεγομένοις ὑπὸ τῶν δογματικῶν, οὐ μόνον ἀκατάληπτος, ἀλλὰ καὶ ἀνεπινόητος εἶναι. ἀκούομεν γοῦν τοῦ παρὰ Πλάτωνι Σωκράτους (Phaedr. p. 230 a) διαρρήδην ὁμολογοῦντος μὴ εἰδέναι, πότερον ἄνθρωπός ἐστιν ἢ ἕτερόν τι. παριστάναι τε βουλόμενοι τὴν ἔννοιαν αὐτοῦ πρῶτον μὲν διαφωνοῦσιν, εἶτα καὶ ἀσύνετα λέγουσιν.
PH 2.23
דמוקריטוס (B 165 Diels), למשל, אומר כי אדם הוא מה שכולנו מכירים. אך לפי דבריו לא נכיר את האדם, מפני שאנו מכירים גם כלב, ועל שום כך גם הכלב יהיה אדם. ויש בני אדם שאיננו מכירים, ולכן לא יהיו בני אדם. יתרה מזו, לפי מושג זה שום אדם לא יהיה אדם: אם הוא אומר שהאדם חייב להיות מוכר לכול, ושום אדם אינו מוכר לכל בני האדם, אזי לפי דבריו לא יהיה אדם.
PH 2.23
ὁ μὲν γὰρ Δημόκριτός (B 165 Diels) φησιν ὅτι ἄνθρωπός ἐστιν ὃ πάντες ἴσμεν. ὅσον δ’ ἐπὶ τούτῳ οὐ γνωσόμεθα τὸν ἄνθρωπον, ἐπεὶ καὶ κύνα ἴσμεν, καὶ παρὰ τοῦτο ἔσται καὶ ὁ κύων ἄνθρωπος. τινάς τε ἀνθρώπους οὐκ ἴσμεν· διὸ οὐκ ἔσονται ἄνθρωποι. μᾶλλον δέ, ὅσον ἐπὶ τῇ ἐννοίᾳ ταύτῃ, οὐδεὶς ἔσται ἄνθρωπος· εἰ γὰρ ἐκεῖνος μέν φησι δεῖν ὑπὸ πάντων γινώσκεσθαι τὸν ἄνθρωπον, οὐδένα δὲ ἄνθρωπον ἴσασι πάντες ἄνθρωποι, ἔσται κατ’ αὐτὸν ἄνθρωπος.
PH 2.24
ההיסק הנובע מדבריו מראה שאיננו אומרים זאת לשם התחכמות. האיש אומר (B 125 Diels) שרק האטומים והריק קיימים לאמיתו של דבר, ושהם קיימים לא רק בבעלי החיים אלא בכל הגופים המורכבים. לפי אלה אפוא לא נוכל לחשוב את ייחודו של האדם, שכן הם משותפים לכול. ומלבד אלה אין דבר אחר העומד ביסוד; מכאן שלא יהיה בידינו דבר שבאמצעותו נוכל להבחין את האדם משאר בעלי החיים ולחשוב אותו באופן טהור.
PH 2.24
καὶ ὅτι ταῦτα οὐ σοφιζόμενοι λέγομεν, ἐκ τῆς πρὸς αὐτὸν ἀκολουθίας φαίνεται. μόνα γὰρ κατ’ ἀλήθειαν ὑπάρχειν φησὶν ὁ ἀνὴρ (B 125 Diels) τὰ ἄτομα καὶ τὸ κενόν, ἅπερ φησὶν οὐ μόνον τοῖς ζῴοις ἀλλὰ καὶ πᾶσι τοῖς συγκρίμασιν ὑπάρχειν, ὥστε ὅσον μὲν ἐπὶ τούτοις οὐκ ἐπινοήσομεν τὴν τοῦ ἀνθρώπου ἰδιότητα, ἐπειδὴ κοινὰ πάντων ἐστίν. ἀλλ’ οὐδὲ ἄλλο τι ὑπόκειται παρὰ ταῦτα· οὐκ ἄρα ἕξομεν δι’ οὗ τὸν ἄνθρωπον διακρῖναί τε ἀπὸ τῶν ἄλλων ζῴων καὶ εἰλικρινῶς νοῆσαι δυνησόμεθα.
PH 2.25
אפיקורוס (fr. 310 Us.) אומר שאדם הוא תבנית כגון זו, שיש בה נפש. גם לפי דבריו, מאחר שהאדם מתגלה בהצבעה, מי שאין מצביעים עליו אינו אדם; ואם אדם מצביע על אישה, האיש לא יהיה אדם, ואם הוא מצביע על איש, האישה לא תהיה אדם. נעלה אותם טיעונים גם מתוך הבדלי הנסיבות המוכרים לנו מן האופן הרביעי של השעיית השיפוט (I 100—117).
PH 2.25
ὁ δ’ Ἐπίκουρός (fr. 310 Us.) φησιν ἄνθρωπον εἶναι τὸ τοιουτονὶ μόρφωμα μετὰ ἐμψυχίας. καὶ κατὰ τοῦτον δέ, ἐπεὶ ὁ ἄνθρωπος δείξει ἐμφανίζεται, ὁ μὴ δεικνύμενος οὐκ ἔστιν ἄνθρωπος, καὶ εἰ μὲν γυναῖκα δείκνυσί τις, ὁ ἀνὴρ οὐκ ἔσται ἄνθρωπος, εἰ δὲ ἄνδρα, ἡ γυνὴ ἄνθρωπος οὐκ ἔσται. τὰ δὲ αὐτὰ ἐπιχειρήσομεν καὶ ἀπὸ τῆς διαφορᾶς τῶν περιστάσεων ἃς ἴσμεν ἐκ τοῦ τετάρτου τρόπου τῆς ἐποχῆς (I 100—117).
PH 2.26
אחרים <לעומת זאת> (cf. Aristot. Top. 133b2) אמרו שהאדם הוא בעל חיים תבוני, בן־תמותה ובעל כושר לקבל שכל וידיעה. מאחר שהראינו באופן הראשון של השעיית השיפוט (I 40—78) שאין בעל חיים חסר תבונה, אלא שלפי דבריהם כולם אף מסוגלים לקבל שכל וידיעה, לא נדע מה הם מבקשים לומר.
PH 2.26
ἄλλοι <δὲ> (cf. Aristot. Top. 133b2) ἔφασκον εἶναι ζῷον λογικὸν θνητόν, νοῦ καὶ ἐπιστήμης δεκτικόν. ἐπεὶ οὖν δείκνυται ἐν τῷ πρώτῳ τῆς ἐποχῆς τρόπῳ (I 40—78), ὅτι οὐδέν ἐστι ζῷον ἄλογον, ἀλλὰ καὶ νοῦ ἐπιστήμης δεκτικά ἐστι πάντα ὅσον ἐπὶ τοῖς ὑπ’ αὐτῶν λεγομένοις, οὐ γνωσόμεθα, τί ποτε λέγουσιν.
PH 2.27
את התכונות המקריות המונחות בהגדרה הם אומרים בפועל או בכוח. אם בפועל, מי שטרם רכש ידיעה שלמה, מי שאינו בשל בתבונתו ומי שאינו שרוי בעצם תהליך המיתה אינם בני אדם — שהרי זהו להיות בן־תמותה בפועל. ואם בכוח, לא יהיו בני אדם לא מי שתבונתו שלמה ולא מי שרכש שכל וידיעה; וזה מופרך אף יותר מן הראשון. כך אפוא מתגלה מושג האדם כבלתי־עקיב.
PH 2.27
τά τε κείμενα ἐν τῷ ὅρῳ συμβεβηκότα ἤτοι κατ’ ἐνέργειαν λέγουσιν ἢ δυνάμει. εἰ μὲν οὖν κατ’ ἐνέργειαν, οὐκ ἔστιν ἄνθρωπος ὁ μὴ ἐπιστήμην ἤδη τελείαν ἀνειληφὼς καὶ ἐν τῷ λόγῳ τέλειος ὢν καὶ ἐν αὐτῷ τῷ ἀποθνῄσκειν καθεστώς· τοῦτο γὰρ τὸ ἐνεργείᾳ θνητόν ἐστιν. εἰ δὲ δυνάμει, οὐκ ἔσται ἄνθρωπος οὔτε ὁ τὸν λόγον ἔχων τέλειον οὔτε ὁ νοῦν καὶ ἐπιστήμην ἀνειληφώς· [καὶ] τοῦτο δὲ τοῦ προτέρου ἐστὶν ἀτοπώτερον. καὶ ταύτῃ ἄρα ἀσύστατος πέφηνε ἡ ἐπίνοια τοῦ ἀνθρώπου.
PH 2.28
גם כאשר אפלטון ([Plato] Def. p. 415 a) מצהיר שהאדם הוא בעל חיים חסר כנפיים, דו־רגלי ורחב־ציפורניים, המסוגל לקבל ידיעה מדינית, אין הוא סבור שיש להציג זאת כקביעה מוחלטת. שהרי אם לפי שיטתו האדם הוא מן הדברים המתהווים אך לעולם אינם קיימים באמת, ואם לפי שיטתו אי־אפשר להצהיר בקביעה מוחלטת על דברים שאינם קיימים לעולם, גם אפלטון לא יסבור שיש להציג את ההגדרה כאילו היא קביעה מוחלטת, אלא כדרכו לומר אותה לפי מה שנראה מסתבר.
PH 2.28
ὁ γὰρ Πλάτων ([Plato] Def. p. 415 a), ὅταν ἀποφαίνηται τὸν ἄνθρωπον εἶναι ζῷον ἄπτερον δίπουν πλατυώνυχον, ἐπιστήμης πολιτικῆς δεκτικόν, οὐδὲ ἀξιοῖ διαβεβαιωτικῶς τοῦτο ἐκτίθεσθαι· εἰ γὰρ καὶ ὁ ἄνθρωπος ἕν τί ἐστι τῶν κατ' αὐτὸν γινομένων μέν, ὄντως δὲ οὐδέποτε ὄντων, ἀδύνατον δὲ περὶ τῶν μηδέποτε ὄντων διαβεβαιωτικῶς ἀποφαίνεσθαι κατ’ αὐτόν, οὐδὲ ὁ Πλάτων ἀξιώσει τὸν ὅρον ἐκτίθεσθαι δοκεῖν ὡς διαβεβαιούμενος, ἀλλ' ὥσπερ εἴωθεν κατὰ τὸ πιθανὸν λέγων.
PH 2.29
אך גם אם נסכים בדרך של ויתור שאפשר לחשוב את האדם, יתברר שאין הוא ניתן לתפיסה. הוא מורכב מנפש ומגוף, וככל הנראה לא הגוף ולא הנפש ניתנים לתפיסה; מכאן שגם האדם אינו ניתן לתפיסה.
PH 2.29
Εἰ μέντοι καὶ δοίημεν κατὰ συγχώρησιν, ὅτι ἐπινοεῖσθαι δύναται ὁ ἄνθρωπος, ἀκατάληπτος εὑρεθήσεται. συνέστηκε μὲν γὰρ ἐκ ψυχῆς καὶ σώματος, οὔτε δὲ τὸ σῶμα καταλαμβάνεται τάχα οὔτε ἡ ψυχή· οὐδὲ ὁ ἄνθρωπος ἄρα.
PH 2.30
שהגוף אינו ניתן לתפיסה ברור מכאן: התכונות המקריות של דבר שונות מן הדבר שהן חלות בו. כאשר צבע או דבר דומה נקרה לפנינו, מסתבר שנקרות לפנינו התכונות המקריות של הגוף, אך לא הגוף עצמו. הם אומרים שהגוף מתפשט בשלושה ממדים; לכן עלינו לתפוס אורך, רוחב ועומק כדי לתפוס את הגוף. אילו היה הדבר הזה נקרה לפנינו, היינו מכירים גם חפצי זהב המצופים כסף. מכאן שגם הגוף אינו ניתן לתפיסה.
PH 2.30
καὶ ὅτι μὲν τὸ σῶμα οὐ καταλαμβάνεται, δῆλον ἐντεῦθεν· τὰ συμβεβηκότα τινὶ ἕτερά ἐστιν ἐκείνου ᾧ συμβέβηκεν. ὅταν οὖν χρῶμα ἤ τι παραπλήσιον ἡμῖν ὑποπίπτῃ τὰ συμβεβηκότα τῷ σώματι εἰκὸς ἡμῖν ὑποπίπτειν, ἀλλ’ οὐκ αὐτὸ τὸ σῶμα. τό γέ τοι σῶμα τριχῇ διαστατὸν εἶναι λέγουσιν· ὀφείλομεν οὖν τὸ μῆκος καὶ τὸ πλάτος καὶ τὸ βάθος καταλαμβάνειν, ἴνα τὸ σῶμα καταλάβωμεν. εἰ γὰρ τοῦτο ἡμῖν ὑπέπιπτεν, ἐγινώσκομεν ἂν καὶ τὰ ὑπάργυρα χρυσία. οὐδὲ τὸ σῶμα ἄρα.
PH 2.31
אך גם אם נניח בצד את המחלוקת על הגוף, האדם שוב מתברר כבלתי־ניתן לתפיסה, מפני שהנפש אינה ניתנת לתפיסה. הדבר ברור מכאן: מבין אלה שדנו בנפש — ונניח בצד את המאבק הגדול וחסר הסוף — היו שאמרו שהנפש אינה קיימת, כגון אנשי חוגו של דיקיארכוס המסני (fr.63 Müller); אחרים אמרו שהיא קיימת; ואחרים השעו את השיפוט.
PH 2.31
ἴνα δὲ καὶ τὴν περὶ τοῦ σώματος ἀμφισβήτησιν παρῶμεν, πάλιν ὁ ἄνθρωπος εὑρίσκεται ἀκατάληπτος διὰ τὸ ἀκατάληπτον εἶναι τὴν ψυχήν. ὅτι δὲ ἀκατάληπτός ἐστιν αὕτη, δῆλον ἐντεῦθεν· τῶν περὶ ψυχῆς διαλαβόντων, ἴνα τὴν πολλὴν καὶ ἀνήνυτον μάχην παραλίπωμεν, οἱ μὲν μὴ εἶναι τὴν ψυχὴν ἔφασαν, ὡς οἱ περὶ τὸν Μεσσήνιον Δικαίαρχον (fr.63 Müller), οἱ δὲ εἶναι, οἱ δὲ ἐπέσχον.
PH 2.32
אם יאמרו הדוגמטיקנים שהמחלוקת הזאת בלתי־מוכרעת, יודו מיד שהנפש אינה ניתנת לתפיסה. ואם יאמרו שהיא ניתנת להכרעה, שיאמרו במה יכריעו בה. באמצעות החישה אינם יכולים, מפני שלדבריהם הנפש היא מושכלת. ואם יאמרו שבאמצעות המחשבה, נאמר כך: מאחר שהמחשבה היא החלק הנעלם ביותר בנפש — כפי שמראים אלה המסכימים על קיום הנפש אך חלוקים בדבר המחשבה — אם ירצו באמצעות
PH 2.32
ταύτην οὖν τὴν διαφωνίαν εἰ μὲν ἀνεπίκριτον εἶναι λέξουσιν οἱ δογματικοί, δώσουσιν αὐτόθεν τὴν τῆς ψυχῆς ἀκαταληψίαν, εἰ δὲ ἐπικριτήν, τίνι ἐπικρινοῦσιν αὐτὴν εἰπάτωσαν. αἰσθήσει μὲν γὰρ οὐ δύνανται διὰ τὸ νοητὴν ὑπ’ αὐτῶν εἶναι λέγεσθαι· εἰ δὲ λέξουσιν ὅτι διανοίᾳ, ἐροῦμεν ὅτι, ἐπεὶ τῆς ψυχῆς τὸ ἀδηλότατόν ἐστιν ἡ διάνοια, ὡς δεικνύουσιν οἱ περὶ μὲν τῆς ὑπάρξεως τῆς ψυχῆς ὁμοφωνοῦντες, περὶ δὲ τῆς διανοίας διαφερόμενοι, εἰ τῇ
PH 2.33
המחשבה לתפוס את הנפש ולהכריע במחלוקת עליה, ירצו להכריע בדבר הנחקר פחות ולאמתו באמצעות הדבר הנחקר יותר, וזה מופרך. המחלוקת על הנפש לא תוכרע אפוא גם באמצעות המחשבה; מכאן שלא תוכל להיות מוכרעת באמצעות שום דבר. ואם כך, הנפש אינה ניתנת לתפיסה; ולכן גם האדם לא יהיה ניתן לתפיסה.
PH 2.33
διανοίᾳ τὴν ψυχὴν ἐθέλουσι καταλαμβάνειν καὶ τὴν περὶ αὐτῆς διαφωνίαν ἐπικρίνειν, τῷ μᾶλλον ζητουμένῳ τὸ ἧττον ζητούμενον ἐπικρίνειν τε καὶ βεβαιοῦν ἐθελήσουσιν, ὅπερ ἄτοπον. οὐδὲ τῇ διανοίᾳ τοίνυν ἐπικριθήσεται ἡ περὶ τῆς ψυχῆς διαφωνία. οὐδενὶ ἄρα. εἰ δὲ τοῦτο, καὶ ἀκατάληπτός ἐστιν. ὅθεν οὐδὲ ὁ ἄνθρωπος καταλαμβάνοιτ’ ἄν.
PH 2.34
אך גם אם נניח שהאדם ניתן לתפיסה, שמא אי־אפשר <יהיה> להראות שעליו לשפוט את הדברים. האומר שעל הדברים להישפט בידי האדם יאמר זאת בלא הוכחה או בצירוף הוכחה. הוא אינו יכול לומר זאת בצירוף הוכחה: ההוכחה חייבת להיות אמיתית וכבר שפוטה, ולכן גם שפוטה בידי גורם כלשהו. מאחר שאיננו יכולים לומר בהסכמה מי יכול לשפוט את ההוכחה עצמה — שהרי אנו חוקרים את אמת־המידה שהיא הגורם השופט — לא נוכל להכריע בדבר ההוכחה, ולכן גם לא להוכיח את אמת־המידה שבה עוסק הדיון.
PH 2.34
Ἵνα δὲ καὶ δῶμεν, ὅτι καταλαμβάνεται ὁ ἄνθρωπος, μήποτε οὐκ <ἂν> ἐνδέχοιτο δεῖξαι, ὅτι ὑπ’ αὐτοῦ δεῖ τὰ πράγματα. ὁ γὰρ λέγων, ὅτι ὑπ’ ἀνθρώπου δεῖ κρίνεσθαι τὰ πράγματα, ἤτοι ἄνευ ἀποδείξεως τοῦτο λέξει ἢ μετὰ ἀποδείξεως. οὔτε δὲ μετὰ ἀποδείξεως· δεῖ γὰρ τὴν ἀπόδειξιν ἀληθῆ εἶναι καὶ κεκριμένην, διὰ δὲ τοῦτο καὶ ὑπό τινος κεκριμένην. ἐπεὶ οὖν οὐκ ἔχομεν εἰπεῖν ὁμολογουμένως, ὑφ’ οὗ κριθῆναι δυνήσεται αὐτὴ ἡ ἀπόδειξις (ζητοῦμεν γὰρ τὸ κριτήριον τὸ ὑφ’ οὗ), οὐ δυνησόμεθα τὴν ἀπόδειξιν ἐπικρίνειν, διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ τὸ κριτήριον, περὶ οὗ ὁ λόγος, ἀποδεικνύναι.
PH 2.35
ואם ייאמר בלא הוכחה שעל הדברים להישפט בידי האדם, הדבר לא יהיה ראוי לאמון; לכן לא נוכל לקבוע בהחלט שהאדם הוא אמת־המידה שהיא הגורם השופט. ובידי מי יישפט שהאדם הוא אמת־המידה שהיא הגורם השופט? שהרי לא יתנו בהם אמון אם יאמרו זאת בלא שיפוט. אם הדבר יישפט בידי אדם, הם מניחים מראש את הדבר הנחקר.
PH 2.35
εἰ δὲ ἀναποδείκτως λεχθήσεται, ὅτι ὑπὸ τοῦ ἀνθρώπου δεῖ κρίνεσθαι τὰ πράγματα, ἄπιστον ἔσται, ὥστε οὐχ ἕξομεν διαβεβαιοῦσθαι, ὅτι τὸ ὑφ’ οὗ κριτήριόν ἐστιν ὁ ἄνθρωπος. ὑπὸ τίνος δὲ καὶ κριθήσεται, ὅτι τὸ ὑφ’ οὗ κριτήριον ὁ ἄνθρωπός ἐστιν; οὐ γὰρ δὴ ἀκρίτως τοῦτο λέγοντες πιστευθήσονται. ἀλλ’ εἰ μὲν ὐπ’ ἀνθρώπου, τὸ ζητούμενον συναρπασθήσεται.
PH 2.36
ואם יישפט בידי בעל חיים אחר, כיצד מקבלים אותו לשם השיפוט שהאדם הוא אמת־המידה? אם יקבלוהו בלא שיפוט, הוא לא יהיה ראוי לאמון; ואם לאחר שיפוט, שוב יהיה עליו להישפט בידי גורם כלשהו. אם בידי עצמו, נשאר אותו מופרך עצמו — שהרי הדבר הנחקר נשפט באמצעות הדבר הנחקר. אם בידי אדם, מונהג האופן המעגלי; ואם בידי דבר אחר מלבד אלה, שוב נדרוש את אמת־המידה שהיא הגורם השופט אותו, וכך עד אינסוף. משום כך גם לא נוכל לומר שעל הדברים להישפט בידי האדם.
PH 2.36
εἰ δ’ ὑπὸ ἑτέρου ζῴου, πῶς ἐκεῖνο πρὸς τὴν κρίσιν τοῦ ἄνθρωπον εἶναι τὸ κριτήριον παραλαμβάνεται; εἰ μὲν γὰρ ἀκρίτως, οὐ πιστευθήσεται, εἰ δὲ μετὰ κρίσεως, πάλιν ἐκεῖνο ὑπό τινος ὀφείλει κριθῆναι. ἀλλ’ εἰ μὲν ὑφ’ ἑαυτοῦ, μένει ἡ αὐτὴ ἀτοπία τὸ ζητούμενον γὰρ διὰ τοῦ ζητουμένου κριθήσεται)· εἰ δὲ ὑπὸ ἀνθρώπου, ὁ διάλληλος εἰσάγεται τρόπος· εἰ δὲ ὑπό τινος παρὰ ταῦτα ἄλλου, πάλιν ἐκείνου τὸ κριτήριον ἀπαιτήσομεν τὸ ὑφ' οὗ, καὶ μέχρις ἀπείρου. καὶ διὰ τοῦτο ἄρα οὐχ ἕξομεν λέγειν, ὡς ὑπὸ ἀνθρώπου δεῖ κρίνεσθαι τὰ πράγματα.
PH 2.37
נניח אפוא ואף יוכח שעל הדברים להישפט בידי האדם. מאחר שבני האדם שונים זה מזה במידה רבה, יסכימו תחילה הדוגמטיקנים לאיזה אדם עלינו לשים לב, ורק אחר כך יורו גם לנו להסכים עמו. אך אם — כל עוד המים זורמים והעצים הגבוהים מלבלבים (Plat.Phaedr. p. 264 d. Herodot. vit. Homeri 11), כפי שנאמר — יוסיפו להיות חלוקים ביניהם עליו, כיצד הם מאיצים בנו להסכים בפזיזות עם אדם כלשהו?
PH 2.37
Ἔστω δὲ καὶ πεπιστώσθω τὸ δεῖν ὑπὸ τοῦ ἀνθρώπου κρίνεσθαι τὰ πράγματα. οὐκοῦν, ἐπεὶ πολλὴ τῶν ἀνθρώπων ἐστὶ διαφορά, πρότερον οἱ δογματικοὶ συμφωνησάτωσαν, ὅτι τῷδε τῷ ἀνθρώπῳ δεῖ προσέχειν, εἶθ’ οὕτω καὶ ἡμᾶς αὐτῷ συγκατατίθεσθαι κελευέτωσαν. εἰ δ’ (Plat.Phaedr. p. 264 d. Herodot. vit. Homeri 11) ἔστ’ ἂν ὕδωρ τε νάῃ καὶ δένδρεα μακρὰ τεθήλῃ — τοῦτο δὴ τὸ τοῦ λόγου — περὶ αὐτοῦ διαφωνήσουσιν, πῶς ἡμᾶς ἐπείγουσι προπετῶς τινι συγκατατίθεσθαι;
PH 2.38
ואם יאמרו שיש לתת אמון בחכם, נשאל אותם באיזה חכם: בחכם לפי אפיקורוס, לפי הסטואים, <לפי הקיריניים או> לפי הקיניקנים? לא יהיה בידם להשיב.
PH 2.38
ἢν γὰρ καὶ λέγωσιν ὅτι τῷ σοφῷ πιστευτέον, ἐρωτήσομεν αὐτούς, ποίῳ σοφῷ. πότερον τῷ κατὰ Ἐπίκουρον ἢ τῷ κατὰ τοὺς Στωικοὺς ἢ <τῷ Κυρηναικῷ ἢ> τῷ Κυνικῷ; οὐχ ἕξουσι εἰπεῖν.
PH 2.39
ואם ידרוש מאתנו מישהו לחדול מן החקירה על החכם ופשוט לתת אמון בנבון מכל הקיימים, תחילה יהיו חלוקים ביניהם גם בשאלה מי נבון מן האחרים. ואף אם יוסכם שאפשר לקבוע מי הוא הנבון מכל הקיימים ומכל מי שהתקיימו בעבר, גם אז הוא לא יהיה ראוי לאמון.
PH 2.39
εἰ δὲ ἀξιώσει τις ἡμᾶς τῆς περὶ τοῦ σοφοῦ ζητήσεως ἀποστάντας ἁπλῶς τῷ συνετωτέρῳ τῶν ὄντων ἁπάντων πιστεύειν, πρῶτον μὲν καὶ περὶ τοῦ τίς συνετώτερός ἐστι τῶν ἄλλων διαφωνήσουσιν, εἶτα κἂν δοθῇ συμφώνως δύνασθαι ληφθῆναι, τίς ἐστι τῶν τε ὄντων καὶ τῶν γεγονότων συνετώτερος, οὐδ’ οὕτως ἔσται πίστεως οὗτος ἄξιος.
PH 2.40
מאחר שיש דרגות כמעט אינסופיות של תוספת וגריעה בתבונה, אנו אומרים שיכול להיוולד אדם נבון יותר מזה שאנו מכנים הנבון מכל הקיימים ומכל מי שהתקיימו. כשם שדורשים מאתנו לתת אמון במי שנחשב עתה לנבון מכל הקיימים ומכל מי שהתקיימו בשל תבונתו, כך יהיה עלינו לתת אמון רב יותר במי שיבוא אחריו ויהיה נבון ממנו. וכאשר זה ייוולד, יהיה עלינו לצפות ששוב ייוולד אחר הנבון ממנו, ואחר נוסף אחריו, וכך עד אינסוף.
PH 2.40
ἐπεὶ γὰρ πολλὴ καὶ σχεδὸν ἄπειρός ἐστιν ἐπίτασίς τε καὶ ἄνεσις κατὰ σύνεσιν, φαμὲν ὅτι τούτου τοῦ ἀνθρώπου ὃν λέγομεν εἶναι τῶν γεγονότων τε καὶ ὄντων συνετώτερον, ἕτερον συνετώτερον ἐνδέχεται γενέσθαι. ὥσπερ οὖν τῷ νῦν εἶναι λεγομένῳ φρονιμωτέρῳ τῶν τε ὄντων καὶ τῶν γεγονότων διὰ τὴν σύνεσιν αὐτοῦ πιστεύειν ἀξιούμεθα, οὕτω καὶ τῷ μετ’ αὐτὸν ἐσομένῳ συνετωτέρῳ τούτου μᾶλλον [τούτου] χρὴ πιστεύειν. καὶ ἐκείνου γενομένου πάλιν ἄλλον ἐλπίζειν χρὴ συνετώτερον αὐτοῦ γενήσεσθαι, κἀκείνου ἄλλον, καὶ μέχρις ἀπείρου.
PH 2.41
ולא ברור אם הללו יסכימו זה עם זה או יאמרו דברים סותרים. לכן, אף אם יוסכם שאדם כלשהו הוא הנבון מכל הקיימים ומכל מי שהתקיימו, איננו יכולים לקבוע בהחלט שלא יהיה אדם חריף ממנו — שהרי הדבר נעלם. עלינו להמתין תמיד לשיפוטו של אדם נבון יותר שיבוא בעתיד, ולעולם לא להסכים עם מי שעולה על האחרים עתה.
PH 2.41
καὶ ἄδηλον, πότερόν ποτε συμφωνήσουσιν ἀλλήλοις οὗτοι ἢ διάφωνα λέξουσιν. διόπερ, κἂν τῶν γεγονότων τε καὶ ὄντων συνετώτερος εἶναι ὁμολογηθῇ τις, ἐπεὶ οὐκ ἔχομεν εἰπεῖν διαβεβαιωτικῶς, ὅτι οὐδεὶς ἔσται τούτου ἀγχινούστερος (ἄδηλον γάρ), ἀεὶ τὴν τοῦ μετὰ ταῦτα ἐσομένου συνετωτέρου κρίσιν περιμένειν καὶ μηδέποτε συγκατατίθεσθαι τῷ κρείττονι.
PH 2.42
אך נניח בדרך של ויתור שאין, לא היה ולא יהיה אדם נבון יותר מן הנבון המשוער. גם אז אין ראוי לתת בו אמון. שכן הנבונים מצטיינים בהצגת עניינים רופפים כאילו היו נכונים ואמיתיים באמצעות ביסוסם. כאשר אותו אדם חריף אומר דבר־מה, לא נדע אם הוא אומר אותו כפי שהעניין מצד טבעו, או שמא הוא מציג דבר שקר כאילו היה אמת ומשכנע אותנו לחשוב עליו כאמת, דווקא מפני שהוא הנבון מכל בני האדם ולכן אין אנו מסוגלים לחשוף אותו. לא נסכים אפוא גם עמו כאילו הוא שופט את הדברים לאמיתם: אף שהוא עשוי לומר אמת, אפשר גם לסבור שבשל חריפותו היתרה הוא מבקש להציג את השקר שבדברים כאילו היה אמת. מן הטעמים האלה אין לתת אמון אף במי שנחשב לחריף מכול בשיפוט הדברים.
PH 2.42
ἵνα δὲ καὶ κατὰ συγχώρησιν δῶμεν, ὅτι οὐδεὶς τοῦ ὑποτιθεμένου συνετοῦ συνετώτερος οὔτε ἔστιν οὔτε ἐγένετο οὔτε ἔσται, οὐδὲ ὣς πιστεύειν αὐτῷ προσήκει. ἐπεὶ γὰρ μάλιστα οἱ συνετοὶ φιλοῦσιν ἐν τῇ τῶν πραγμάτων κατασκευῇ τοῖς σαθροῖς παριστάμενοι πράγμασιν ὑγιῆ καὶ ἀληθῆ ταῦτα δοκεῖν εἶναι ποιεῖν, ὅταν τι λέγῃ οὗτος ὁ ἀγχίνους, οὐκ εἰσόμεθα πότερόν ποτε, ὡς ἔχει τὸ πρᾶγμα φύσει, οὕτω λέγει, ἢ ψεῦδος αὐτὸ ὑπάρχον ὡς ἀληθὲς παρίστησι καὶ ἡμᾶς πείθει φρονεῖν ὡς περὶ ἀληθοῦς, ἅτε δὴ συνετώτερος τῶν ἀνθρώπων ἀπάντων ὑπάρχων καὶ διὰ τοῦτο ὑφ’ ἡμῶν ἐλέγχεσθαι μὴ δυνάμενος. οὐδὲ τούτῳ τοίνυν συγκαταθησόμεθα ὡς ἀληθῶς τὰ πράγματα κρίνοντι, διὰ τὸ οἷόν τε μὲν εἶναι αὐτὸν ἀληθῆ λέγειν, οἴεσθαι δ’ ὅτι δι’ ὑπερβολὴν ἀγχινοίας τὰ ψευδῆ τῶν πραγμάτων ὡς ἀληθῆ βουλόμενος παριστᾶν ἅ φησι λέγει. διὰ ταῦτα μὲν οὖν οὐδὲ τῷ τῶν ἁπάντων ἀγχινουστάτῳ δοκοῦντι ὑπάρχειν ἐν τῇ κρίσει τῶν πραγμάτων χρὴ πιστεύειν.
PH 2.43
אם יאמר מישהו שיש לשים לב להסכמת הרבים, נאמר שהדבר חסר ערך. ראשית, אפשר שהאמת נדירה, ולכן ייתכן שאדם אחד נבון מן הרבים. שנית, כנגד כל אמת־מידה מחזיקים בדעה חולקת אנשים רבים יותר ממספר המסכימים לה; שהרי כל מי שדוחים אמת־מידה כלשהי ובוחרים באחרת במקום זו הנראית מוסכמת על אחדים חולקים עליה, והם רבים בהרבה מן המסכימים לה.
PH 2.43
Εἰ δὲ φήσει τις, ὅτι τῇ τῶν πολλῶν συμφωνίᾳ χρὴ προσέχειν, λέξομεν ὅτι τοῦτ’ ἔστι μάταιον. πρῶτον μὲν γὰρ σπάνιον ἴσως ἐστὶ τὸ ἀληθές, καὶ διὰ τοῦτο ἐνδέχεται ἕνα τῶν πολλῶν φρονιμώτερον εἶναι. εἶτα καὶ παντὶ κριτηρίῳ πλείους ἀντιδοξοῦσι τῶν κατ’ αὐτὸ συμφωνούντων· οἱ γὰρ ὁποιονοῦν ἀπολιπόντες κριτήριον ἕτερον τοῦ συμφωνεῖσθαι δοκοῦντος παρά τισιν ἀντιδοξοῦσί τε αὐτῷ καὶ κατὰ πολὺ πλείους εἰσὶ τῶν περὶ αὐτοῦ συμφωνούντων.
PH 2.44
מלבד זאת, המסכימים מצויים במצבים שונים או במצב אחד. לפי הנאמר, אין הם יכולים להימצא במצבים שונים כלל, שהרי כיצד היו אומרים על הדבר אותם דברים עצמם? ואם הם מצויים במצב אחד, הרי גם האדם היחיד האומר דבר אחר נמצא במצב אחד וכל המסכימים נמצאים במצב אחד; ולכן מבחינת המצבים שאליהם אנו שמים לב אין כאן אפילו הבדל במספר.
PH 2.44
χωρὶς δὲ τούτων, οἱ συμφωνοῦντες ἤτοι ἐν διαφόροις εἰσὶ διαθέσεσιν ἢ ἐν μιᾷ. ἐν διαφόροις μὲν οὖν οὐδαμῶς ὅσον ἐπὶ τῷ λεγομένῳ. πῶς γὰρ ἂν τὰ αὐτὰ ἔλεγον περὶ αὐτοῦ; εἰ δὲ ἐν μιᾷ, ἐπεὶ καὶ ὁ εἶς ὁ λέγων ἕτερόν τι μίαν ἔχει διάθεσιν καὶ οὗτοι πάντες οἱ συμφωνοῦντες μίαν, ὅσον ἐπὶ ταῖς διαθέσεσιν αἷς προσέχομεν οὐδὲ κατὰ πλῆθος εὑρίσκεται διαφορά τις.
PH 2.45
לכן אין לשים לב לרבים יותר מאשר ליחיד. נוסף על כך, כפי שהזכרנו באופן הרביעי של הספקנות (I 100—117), אי־אפשר לתפוס איזה שיפוט שייך לרוב: בני האדם היחידים הם אינסופיים במספרם, ואיננו מסוגלים לעבור על שיפוטיהם של כולם ולהצהיר מה אומר רוב בני האדם כולם ומה אומר המיעוט. גם משום כך מופרכת העדפת השופטים לפי מספרם.
PH 2.45
διόπερ οὐ χρὴ τοῖς πολλοῖς προσέχειν μᾶλλον ἢ τῷ ἑνί, πρὸς τῷ καὶ ἀκατάληπτον εἶναι, καθάπερ ἐν τῷ τετάρτῳ τρόπῳ τῆς σκέψεως (I 100—117) ὑπεμνήσαμεν, τὴν κατὰ πλῆθος τῶν κρίσεων, ἀπείρων τῶν κατὰ μέρος ἀνθρώπων ὑπαρχόντων καὶ ἡμῶν μὴ δυναμένων ἁπάντων αὐτῶν τὰς κρίσεις ἐπελθεῖν καὶ ἀποφήνασθαι, τί μὲν οἱ πλείους τῶν ἀνθρώπων ἁπάντων ἀποφαίνονται, τί δὲ οἱ ἐλάττους. καὶ κατὰ τοῦτο οὖν ἄτοπος ἡ κατὰ τὸ πλῆθος πρόκρισις τῶν κρινόντων.
PH 2.46
ואם לא נשים לב גם לרבים, לא נמצא שום גורם שבידיו יישפטו הדברים, אף שהנחנו דברים רבים כל כך בדרך של ויתור. מכל אלה מתברר אפוא שאמת־המידה שהיא הגורם שבידיו יישפטו הדברים אינה ניתנת לתפיסה.
PH 2.46
Εἰ δ’ οὐδὲ τῷ πλήθει προσέξομεν, οὐχ εὑρήσομεν οὐδένα ὑφ’ οὗ κριθήσεται τὰ πράγματα, καίτοι τοσαῦτα κατὰ συγχώρησιν δόντες. διόπερ ἐξ ἁπάντων τούτων ἀκατάληπτον εὑρίσκεται τὸ κριτήριον ὑφ' οὗ κριθήσεται τὰ πράγματα.
PH 2.47
מאחר שיחד עמה מתבטלות גם אמות־המידה האחרות — שהרי כל אחת מהן היא חלק, היפעלות או פעולה של האדם — אפשר שהיה ראוי להמשיך אל הדברים הבאים בדיון, כאילו גם על אודותיהן נאמר די בדברים אלה. אך כדי שלא ניראה כמתחמקים מהפרכה מיוחדת של כל אחת מהן, נוסיף ונאמר עליהן מעט. תחילה נדון באמת־המידה הקרויה האמצעי שבאמצעותו שופטים.
PH 2.47
Συμπεριγραφομένων δὲ τούτῳ καὶ τῶν ἄλλων κριτηρίων, ἐπεὶ ἕκαστον αὐτῶν ἤτοι μέρος ἢ πάθος ἢ ἐνέργημά ἐστι τοῦ ἀνθρώπου, ἀκόλουθον μὲν ἦν ἴσως ἐπί τι τῶν ἑξῆς προϊέναι τῷ λόγῳ, ὡς καὶ περὶ ἐκείνων ἱκανῶς εἰρημένων ἐν τούτοις· ἵνα δὲ μηδὲ τὴν εἰδικὴν ὡς πρὸς ἕκαστον ἀντίρρησιν φεύγειν δοκῶμεν, ὀλίγα καὶ περὶ αὐτῶν ἐξ ἐπιμέτρου λέξομεν. πρότερον δὲ περὶ τοῦ κριτηρίου τοῦ δι’ οὗ καλουμένου διαλεξόμεθα.
ς′ על האמצעי שבאמצעותו שופטים.
ς′ περὶ τοῦ δι᾿ οὗ.
PH 2.48
גם עליה התעוררה בקרב הדוגמטיקנים מחלוקת גדולה וכמעט אינסופית. אך שוב, מתוך דאגה לשיטתיות, אנו אומרים כך: לפי דבריהם, האדם הוא הגורם השופט את הדברים; ואין בידו אמצעי אחר לשפוט באמצעותו — כפי שגם הם מודים יחד — מלבד החישה והמחשבה. אם נראה שאין הוא יכול לשפוט באמצעות החישה לבדה, באמצעות המחשבה לבדה או באמצעות שתיהן גם יחד, נשיב בקצרה לכל הדעות הפרטיות; שכן נראה שכולן משתייכות לשלוש עמדות אלה.
PH 2.48
Πολλὴ μὲν οὖν καὶ ἄπειρος σχεδὸν ἡ περὶ αὐτὸ γέγονε διαφωνία παρὰ τοῖς δογματικοῖς· ἡμεῖς δὲ πάλιν τοῦ ἐμμεθόδου προνοούμενοι φαμὲν ὅτι, ἐπεὶ κατ᾿ αὐτοὺς ἄνθρωπός ἐστι τὸ ὑφ' οὗ κρίνεται τὰ πράγματα, οὐδὲν δὲ οὗτος ἔχοι ἂν δι᾿ οὗ κρίνειν δυνήσεται (καθάπερ καὶ αὐτοὶ συνομολογοῦσιν) ἢ αἴσθησιν καὶ διάνοιαν, ἐὰν δείξωμεν, ὅτι οὔτε δι᾿ αἰσθήσεως μόνης δύναται κρίνειν οὔτε διὰ μόνης τῆς διανοίας οὔτε δι᾿ ἀμφοτέρων αὐτῶν, συντόμως πρὸς ἁπάσας τὰς κατὰ μέρος δόξας εἰρήκαμεν· πᾶσαι γὰρ δοκοῦσιν εἰς τὰς τρεῖς ταύτας ἀναφέρεσθαι στάσεις.
PH 2.49
נתחיל בחושים. יש האומרים שהחושים נפעלים בלא מושא — שאין ביסוד תחושותיהם דבר מן הדברים שנדמה שהם קולטים. אחרים אומרים שכל הדברים שלדעתם מניעים את החושים עומדים ביסודם; ואחרים אומרים שמקצתם עומדים ביסודם ומקצתם לא. אין בידינו לקבוע למי נסכים: לא נכריע במחלוקת באמצעות החישה, מפני שעליה עצמה אנו חוקרים אם היא נפעלת בלא מושא או תופסת באמת; ולא באמצעות דבר אחר, מפני שלפי ההנחה שלפנינו אין אמת־מידה אחרת שבאמצעותה יש לשפוט.
PH 2.49
ἀρξώμεθα δὲ ἀπὸ τῶν αἰσθήσεων. Οὐκοῦν ἐπεὶ τινὲς μὲν κενοπαθεῖν τὰς αἰσθήσεις φασίν (οὐδὲν γὰρ ὑποκεῖσθαι ὧν ἀντιλαμβάνεσθαι δοκοῦσιν), οἱ δὲ πάντα ὑποκεῖσθαι ὑφ᾿ ὧν οἴονται κινεῖσθαι λέγουσιν, οἱ δὲ τὰ μὲν ὑποκεῖσθαι, τὰ δὲ μὴ ὑποκεῖσθαι, τίνι συγκαταθησόμεθα οὐχ ἕξομεν· οὔτε γὰρ τῇ αἰσθήσει τὴν διαφωνίαν ἐπικρινοῦμεν, ἐπεὶ περὶ αὐτῆς ζητοῦμεν, πότερον κενοπαθεῖ ἢ ἀληθῶς καταλαμβάνει, οὔτε ἑτέρῳ τινί, ἐπεὶ μηδὲ ἔστιν ἄλλο τι κριτήριον δι᾿ οὗ χρὴ κρίνειν κατὰ τὴν προκειμένην ὑπόθεσιν.
PH 2.50
מכאן שהשאלה אם החישה נפעלת בלא מושא או תופסת דבר־מה תהיה בלתי־מוכרעת ובלתי־ניתנת לתפיסה. מכך נובע שאין עלינו לשים לב לחישה לבדה בשיפוט הדברים, כאשר איננו יכולים לומר אם היא בכלל תופסת דבר־מה.
PH 2.50
ἀνεπίκριτον ἄρα καὶ ἀκατάληπτον ἔσται, πότερον κενοπαθεῖ ἡ αἴσθησις ἢ καταλαμβάνει τι· ᾧ συνεισέρχεται τὸ μὴ δεῖν ἡμᾶς τῇ αἰσθήσει μόνῃ προσέχειν ἐν τῇ κρίσει τῶν πραγμάτων, περὶ ἧς οὐκ ἔχομεν εἰπεῖν, εἰ καὶ τὴν ἀρχὴν καταλαμβάνει τι.
PH 2.51
אך נניח בדרך של ויתור שהחושים מסוגלים לקלוט. גם כך יתברר שאין הם ראויים לאמון בשיפוט המצעים החיצוניים. החושים הרי מוּנעים בדרכים מנוגדות בידי הדברים החיצוניים: חוש הטעם נעשה פעם מר ופעם מתוק בהשפעת אותו דבש עצמו; ולחוש הראייה אותו צבע <נראה> פעם אדום־דם ופעם לבן. גם חוש הריח אינו מסכים עם עצמו.
PH 2.51
ἀλλ’ ἔστω κατὰ συγχώρησιν τὰς αἰσθήσεις ἀντιληπτικὰς εἶναι· οὐδὲν γὰρ ἧττον καὶ οὕτως ἄπιστοι εὑρεθήσονται πρὸς τὴν κρίσιν τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων πραγμάτων. αἱ γοῦν αἰσθήσεις ὑπεναντίως κινοῦνται ὑπὸ τῶν ἐκτός, οἷον ἡ γεῦσις ὑπὸ τοῦ αὐτοῦ μέλιτος ὁτὲ μὲν πικράζεται, ὁτὲ δὲ γλυκάζεται, καὶ ἡ ὅρασις τὸ αὐτὸ χρῶμα ὁτὲ μὲν αἱμωπὸν, ὁτὲ δὲ λευκὸν εἶναι <δοκεῖ> ἀλλ’ οὐδὲ ἡ ὄσφρησις ἑαυτῇ συμφωνεῖ·
PH 2.52
הסובל מכאב ראש אומר שהבושם דוחה, ואילו מי שאינו במצב זה אומר שהוא נעים. אחוזי האל והלוקים בדלקת מוח נדמים כשומעים אנשים המדברים אליהם, שאנו איננו שומעים. ואותם מים עצמם נראים לסובלים מדלקת דוחים מרוב חום, ולאחרים — פושרים.
PH 2.52
τὸ γοῦν μύρον ὁ μὲν κεφαλαλγικὸς ἀηδὲς εἶναί φησιν, ὁ δὲ μὴ οὕτως ἔχων ἡδύ. καὶ οἱ θεόληπτοι δὲ καὶ οἱ φρενιτίζοντες ἀκούειν δοκοῦσί τινων διαλεγομένων αὐτοῖς, ὧν ἡμεῖς οὐκ ἐπακούομεν. καὶ τὸ αὐτὸ ὕδωρ τοῖς μὲν φλεγμαίνουσιν ἀηδὲς εἶναι δοκεῖ δι’ ὑπερβολὴν θερμότητος, τοῖς δ’ ἄλλοις χλιαρόν.
PH 2.53
אי־אפשר לומר אם כל הרשמים אמיתיים, אם מקצתם אמיתיים ומקצתם שקריים, או אם כולם שקריים. אין בידינו אמת־מידה מוסכמת שבאמצעותה נשפוט את מה שאנו עומדים להעדיף, ואף אין בידינו הוכחה אמיתית שכבר נשפטה, מפני שעדיין נחקרת אמת־המידה לאמת שבאמצעותה ראוי לשפוט גם את ההוכחה האמיתית.
PH 2.53
πότερον οὖν πάσας τὰς φαντασίας ἀληθεῖς εἶναι φήσει τις, ἢ τάσδε μὲν ἀληθεῖς, τάσδε δὲ ψευδεῖς, ἢ καὶ ψευδεῖς ἁπάσας, εἰπεῖν ἀμήχανον, μηδὲν ἡμῶν ἐχόντων κριτήριον ὡμολογημένον δι’ οὗ κρινοῦμεν ὃ προκρίνειν μέλλομεν, ἀλλὰ μηδὲ ἀποδείξεως εὐπορούντων ἀληθοῦς τε καὶ κεκριμένης, διὰ τὸ μέχρι νῦν ζητεῖσθαι τὸ τῆς ἀληθείας κριτήριον, δι’ οὗ καὶ τὴν ἀληθῆ ἀπόδειξιν ἐπικρίνεσθαι προσήκει.
PH 2.54
משום כך יהיה מופרך גם מי שדורש לתת אמון באנשים שמצבם טבעי ולא לתת אמון כלל באלה המצויים במצב בלתי־טבעי. אם יאמר זאת בלא הוכחה לא יתנו בו אמון, ובשל הדברים שנאמרו לא תהיה בידו הוכחה אמיתית שכבר נשפטה.
PH 2.54
διὰ ταῦτα καὶ ὁ ἀξιῶν τοῖς μὲν κατὰ φύσιν ἔχουσιν [ἐν τούτοις] πιστεύειν, τοῖς δὲ παρὰ φύσιν διακειμένοις μηδαμῶς, ἄτοπος ἔσται· οὔτε γὰρ ἀναποδείκτως τοῦτο λέγων πιστευθήσεται, οὔτε ἀπόδειξιν ἀληθῆ καὶ κεκριμένην ἔξει διὰ τὰ προειρημένα.
PH 2.55
אך גם אם יסכים מישהו שרשמיהם של אלה שמצבם טבעי ראויים לאמון, ושרשמיהם של אלה המצויים במצב בלתי־טבעי אינם ראויים לאמון, עדיין יתברר שאי־אפשר לשפוט את המצעים החיצוניים באמצעות החושים בלבד. הראייה, גם כשמצבה טבעי, אומרת שאותו מגדל <עצמו> עגול פעם ומרובע פעם; חוש הטעם אומר שאותם מאכלים עצמם דוחים לשבעים ונעימים לרעבים; ובדומה לכך השמיעה קולטת אותו קול עצמו כגדול בלילה <וכ>חלש ביום.
PH 2.55
εἰ μέντοι καὶ συγχωρήσειέ τις τὰς μὲν τῶν κατὰ φύσιν ἐχόντων φαντασίας εἶναι πιστάς, τὰς δὲ τῶν παρὰ φύσιν διακειμένων ἀπίστους, καὶ οὕτως ἀδύνατος εὑρεθήσεται ἡ διὰ τῶν αἰσθήσεων μόνων κρίσις τῶν ἐκτὸς ὑποκειμένων. ἡ ὅρασις γοῦν καὶ ἡ κατὰ φύσιν ἔχουσα τὸν <αὐτὸν> πύργον μὲν στρογγύλον, ὁτὲ δὲ τετράγωνον εἶναι λέγει, καὶ ἡ γεῦσις τὰ αὐτὰ σιτία ἐπὶ μὲν τῶν κεκορεσμένων ἀηδῆ, ἐπὶ δὲ τῶν πεινώντων ἡδέα φησὶν εἶναι, καὶ ἡ ἀκοὴ παραπλησίως τῆς αὐτῆς φωνῆς νυκτὸς μὲν ὡς εὐμεγέθους ἀντιλαμβάνεται, ἡμέρας δὲ <ὡς> ἀμαυρᾶς,
PH 2.56
וחוש הריח סבור שאותם דברים מסריחים לרבים אך אינם מסריחים כלל לבורסקאים; ואותו חוש מישוש מתחמם מן המזוזה כשאנו נכנסים לבית המרחץ ומתקרר ממנה כשאנו יוצאים. לכן, מאחר שהחושים סותרים את עצמם גם כשמצבם טבעי, והמחלוקת בלתי־מוכרעת מפני שאין בידינו <אמת־מידה> מוסכמת שבאמצעותה אפשר לשפוט אותם, אותן מבוכות נובעות בהכרח. אפשר להביא לביסוס הדבר טיעונים רבים נוספים מתוך דברינו הקודמים על אופני השעיית השיפוט. לכן אפשר שהטענה כי החישה לבדה מסוגלת לשפוט את המצעים החיצוניים אינה אמיתית.
PH 2.56
καὶ ἡ ὄσφρησις ἐπὶ μὲν πολλῶν δυσώδη ἐπὶ δὲ τῶν βυρσοδεψῶν οὐδαμῶς τὰ αὐτὰ εἶναι δοκεῖ, καὶ ἡ αὐτὴ ἁφὴ εἰσιόντων μὲν ἡμῶν εἰς τὸ βαλανεῖον θερμαίνεται ὑπὸ τῆς παραστάδος, ἐξιόντων δὲ ψύχεται. διόπερ ἐπεὶ καὶ κατὰ φύσιν ἔχουσαι αἱ αἰσθήσεις ἑαυταῖς μάχονται, καὶ ἡ διαφωνία ἐστὶν ἀνεπίκριτος, ἐπεὶ μὴ ἔχομεν ὡμολογημένον <κριτήριον> δι’ οὗ κρίνεσθαι δύνανται, τὰς αὐτὰς ἀπορίας ἀκολουθεῖν ἀνάγκη. καὶ ἄλλα δὲ πλείω μεταφέρειν πρὸς τὴν τούτου κατασκευὴν ἐνδέχεται ἐκ τῶν προειρημένων ἡμῖν περὶ τῶν τῆς ἐποχῆς τρόπων. διόπερ οὐκ ἂν εἴη ἀληθὲς ἴσως τὸ τὴν αἴσθησιν μόνην δύνασθαι κρίνειν τὰ ἐκτὸς ὑποκείμενα.
PH 2.57
נעבור אפוא בדיון אל המחשבה. הדורשים לשים לב למחשבה לבדה בשיפוט הדברים לא יוכלו, ראשית, להראות שניתן לתפוס כי המחשבה קיימת. גורגיאס, האומר שאין דבר קיים, אומר שגם המחשבה אינה קיימת, ואילו אחרים מצהירים שהיא קיימת. כיצד אפוא יכריעו במחלוקת? לא באמצעות המחשבה, שהרי בכך יניחו מראש את הדבר הנחקר; ולא באמצעות דבר אחר, שהרי לפי ההנחה שלפנינו הם אומרים שאין אמצעי אחר שבו נשפטים הדברים. לכן השאלה אם המחשבה קיימת או אינה קיימת תהיה בלתי־מוכרעת ובלתי־ניתנת לתפיסה. מכאן שאין לשים לב בשיפוט הדברים למחשבה לבדה, שטרם נתפסה.
PH 2.57
Οὐκοῦν ἐπὶ τὴν διάνοιαν μετέλθωμεν τῷ λόγῳ. οἱ τοίνυν ἀξιοῦντες τῇ διανοίᾳ μόνῃ προσέχειν ἐν τῇ κρίσει τῶν πραγμάτων πρῶτον μὲν ἐκεῖνο οὐκ ἕξουσιν δεικνύναι, ὅτι καταληπτόν ἐστι τὸ εἶναι διάνοιαν. ἐπεὶ γὰρ ὁ μὲν Γοργίας οὐδὲν εἶναι φάσκων οὐδὲ διάνοιαν εἶναί φησι, τινὲς δὲ ταύτην ἀποφαίνονται ὑπάρχειν, πῶς οὖν ἐπικρινοῦσι τὴν διαφωνίαν; οὔτε γὰρ διανοίᾳ, ἐπεὶ τὸ ζητούμενον συναρπάσουσιν, οὔτε ἄλλῳ τινί· οὐδὲν γὰρ ἄλλο εἶναί φασι κατὰ τὴν ὑπόθεσιν τὴν νῦν ὑποκειμένην, δι’ οὗ κρίνεται τὰ πράγματα. ἀνεπίκριτον ἄρα καὶ ἀκατάληπτον ἔσται, πότερον ἔστι διάνοια ἢ οὐκ ἔστιν· ᾧ συνεισέρχεται τὸ μὴ δεῖν μόνῃ τῇ διανοίᾳ προσέχειν ἐν τῇ τῶν πραγμάτων κρίσει, τῇ μηδέπω κατειλημμένῃ.
PH 2.58
אך נניח שהמחשבה נתפסה ושקיומה מוסכם בדרך של הנחה. אני אומר שאין היא יכולה לשפוט את הדברים. אם אין היא רואה במדויק אפילו את עצמה, אלא חלוקה בדבר עצמה, בדבר אופן היווצרותה ובדבר המקום שבו היא נמצאת, כיצד תוכל לתפוס במדויק דבר מן הדברים האחרים?
PH 2.58
ἀλλὰ κατειλήφθω ἡ διάνοια, καὶ ὡμολογήσθω τὸ εἶναι ταύτην καθ’ ὑπόθεσιν· λέγω ὅτι οὐ δύναται κρίνειν τὰ πράγματα. εἰ γὰρ μηδ’ ἑαυτὴν ἀκριβῶς ὁρᾷ, ἀλλὰ διαφωνεῖ περί τε τῆς οὐσίας αὑτῆς καὶ τοῦ τρόπου τῆς γενέσεως καὶ τοῦ τόπου ἐν ᾧ ἔστιν, πῶς ἂν δυνηθείη τῶν ἄλλων τι ἀκριβῶς καταλαμβάνειν;
PH 2.59
ואף אם נניח שהמחשבה מסוגלת לשפוט את הדברים, לא נמצא כיצד יש לשפוט על פיה. שהרי יש הבדלים רבים בין המחשבות: מחשבת גורגיאס, שלפיה הוא אומר שדבר אינו קיים, שונה ממחשבת הרקליטוס, שלפיה הוא אומר שהכול קיים; וזו שונה ממחשבת האומרים שדברים מסוימים קיימים ואחרים אינם קיימים. אין בידינו דרך להכריע בהבדלים שבין המחשבות, ואף לא נוכל לומר שלמחשבתו של אדם זה ראוי לציית ולמחשבתו של אחר אין לציית כלל.
PH 2.59
διδομένου δὲ καὶ τοῦ τὴν διάνοιαν κριτικὴν εἶναι τῶν πραγμάτων, οὐχ εὑρήσομεν πῶς κατ’ αὐτὴν κρινοῦμεν. πολλῆς γὰρ οὔσης τῆς κατὰ διάνοιαν διαφορᾶς, ἐπειδὴ ἑτέρα μέν ἐστιν ἡ Γοργίου διάνοια, καθ’ ἥν φησι μηδὲν εἶναι, ἑτέρα δὲ ἡ Ἡρακλείτου, καθ’ ἣν λέγει πάντα εἶναι, ἑτέρα δὲ ἡ τῶν λεγόντων τάδε μὲν εἶναι τάδε δὲ μὴ εἶναι, πῶς ἐπικρίνωμεν τὴν τῶν διανοιῶν διαφορὰν οὐχ ἕξομεν, οὐδὲ δυνησόμεθα εἰπεῖν, ὅτι τῇ μὲν τοῦδε διανοίᾳ κατακολουθεῖν προσήκει, τῇ τοῦδε δὲ οὐδαμῶς.
PH 2.60
אם נעז לשפוט באמצעות מחשבה כלשהי, נסכים עם צד אחד במחלוקת ונניח מראש את הדבר הנחקר; ואם נשפוט באמצעות דבר אחר, נשקר באומרנו שעל הדברים להישפט באמצעות המחשבה לבדה.
PH 2.60
ἤν τε γὰρ διανοίᾳ τινὶ κρίνειν τολμῶμεν, τῆς διαφωνίας μέρει συγκατατιθέμενοι τὸ ζητούμενον συναρπάσομεν· ἤν τε ἑτέρῳ τινί, ψευσόμεθα ὅτι μόνῃ τῇ διανοίᾳ δεῖ κρίνειν τὰ πράγματα.
PH 2.61
לבסוף, מתוך הדברים שנאמרו על אמת־המידה שהיא הגורם השופט (§§ 22—47), נוכל להראות שאין ביכולתנו למצוא את המחשבה החריפה מכל האחרות. ואף אם נמצא מחשבה חריפה מכל המחשבות שהיו ושישנן, אין לשים לב אליה, מפני שנעלם מאתנו אם תהיה בעתיד מחשבה אחרת חריפה ממנה.
PH 2.61
λοιπὸν ἐκ τῶν περὶ τοῦ κριτηρίου τοῦ ὑφ’ οὗ [λεγομένων] ῥηθέντων (§§ 22—47) δεικνύναι δυνησόμεθα, ὅτι μήτε τὴν ἀγχινουστέραν τῶν ἄλλων διάνοιαν εὑρεῖν δυνάμεθα, ὅτι τε ἂν εὕρωμεν τῶν τε γεγενημένων καὶ οὐσῶν διανοιῶν ἀγχινουστέραν διάνοιαν, ἐπεὶ ἄδηλόν ἐστιν, εἰ πάλιν ταύτης ἑτέρα ἔσται ἀγχινουστέρα, οὐ δεῖ προσέχειν αὐτῇ,
PH 2.62
ואף אם נניח מחשבה שלא תוכל להיות חריפה ממנה, לא נסכים עם השופט באמצעותה. ניזהר שמא כשהוא משמיע טיעון שקרי, הוא מסוגל לשכנע אותנו שהוא אמיתי מכוח חלקו במחשבה החריפה ביותר. מכאן שאין לשפוט את הדברים גם באמצעות המחשבה לבדה.
PH 2.62
ὅτι τε κἂν ὑποθώμεθα διάνοιαν ἧς ἐντρεχεστέρα οὐκ ἂν γένοιτο, οὐ συγκαταθησόμεθα τῷ δι’ αὐτῆς κρίνοντι, εὐλαβούμενοι μὴ ψευδῆ τινα λόγον προφερόμενος διὰ τὸ ὀξυτάτης διανοίας μετεσχηκέναι δύναται ἡμᾶς πείθειν ὅτι ἔστιν ἀληθής. οὐκοῦν οὐδὲ τῇ διανοίᾳ μόνῃ δεῖ κρίνειν τὰ πράγματα.
PH 2.63
נותר לומר שיש לשפוט באמצעות שתיהן גם יחד. אך גם זה בלתי־אפשרי: החושים לא רק שאינם מדריכים את המחשבה אל התפיסה, אלא אף מתנגדים לה. מן העובדה שהדבש נראה מר לאלה ומתוק לאלה הסיק דמוקריטוס (A 134 Diels) שאין הוא מתוק ואף לא מר, ואילו הרקליטוס הסיק שהוא שניהם. אותו טיעון חל על שאר החושים והמוחשים. כאשר המחשבה יוצאת כך מן החושים, היא נאלצת להצהיר הצהרות שונות וסותרות; ודבר זה זר לאמת־מידה תופסת. ועוד יש לומר זאת:
PH 2.63
Λείπεται λέγειν ὅτι δι’ ἀμφοτέρων. ὃ πάλιν ἐστὶν ἀδύνατον· οὐ μόνον γὰρ οὐχ ὁδηγοῦσιν αἱ αἰσθήσεις τὴν διάνοιαν πρὸς κατάληψιν, ἀλλὰ καὶ ἐναντιοῦνται αὐτῇ. ἀμέλει γοῦν ἐκ τοῦ τὸ μέλι τοῖσδε μὲν πικρὸν τοῖσδε δὲ γλυκύ φαίνεσθαι ὁ μὲν Δημόκριτος (A 134 Diels) ἔφη μήτε γλυκὺ αὐτὸ εἶναι μήτε πικρόν, ὁ δὲ Ἡράκλειτος ἀμφότερα. καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων αἰσθήσεών τε καὶ αἰσθητῶν ὁ αὐτὸς λόγος. οὕτως ἀπὸ τῶν αἰσθήσεων ὁρμωμένη ἡ διάνοια διάφορά τε καὶ μαχόμενα ἀποφαίνεσθαι ἀναγκάζεται. τοῦτο δὲ ἀλλότριόν ἐστι κριτηρίου καταληπτικοῦ. εἶτα κἀκεῖνο λεκτέον·
PH 2.64
השופטים את הדברים עושים זאת באמצעות כל החושים והמחשבות של הכול או באמצעות מקצתם. אם יאמר מישהו שבאמצעות כולם, ידרוש את הבלתי־אפשרי לנוכח המאבק הרב המתגלה בין החושים ובין המחשבות. יתרה מזו, מאחר שמחשבת גורגיאס קובעת שאין לשים לב לא לחישה ולא למחשבה, הטיעון יתהפך על עצמו. ואם באמצעות מקצתם, כיצד ישפטו שלחושים אלה ולמחשבה <זו> יש לשים לב ולא לאחרים, כשאין בידם אמת־מידה מוסכמת שבאמצעותה יכריעו בין החושים והמחשבות השונים?
PH 2.64
ἤτοι πάσαις ταῖς αἰσθήσεσι καὶ ταῖς πάντων διανοίαις κρινοῦσι τὰ πράγματα ἢ τισίν. ἀλλ᾿ εἰ μὲν πάσαις λέξει τις, ἀδύνατα ἀξιώσει τοσαύτης μάχης ἐν ταῖς αἰσθήσεσι καὶ ταῖς διανοίαις ἐμφαινομένης, ἄλλως τε καὶ ἐπεὶ τῆς Γοργίου διανοίας ἀπόφασίς ἐστι τὸ μὴ δεῖν μήτε αἰσθήσει μήτε διανοίᾳ προσέχειν, περιτραπήσεται ὁ λόγος. εἰ δὲ τισίν, πῶς κρινοῦσιν ὅτι ταῖσδε μὲν ταῖς αἰσθήσεσι καὶ <τῇδε> τῇ διανοίᾳ προσέχειν δεῖ, ταῖσδε δὲ οὔ, μὴ ἔχοντες κριτήριον ὡμολογημένον, δι᾿ οὗ τὰς διαφόρους αἰσθήσεις τε καὶ διανοίας ἐπικρινοῦσιν;
PH 2.65
ואם יאמרו שאנו שופטים את החושים והמחשבות באמצעות המחשבה והחושים, <..........> ולמקצתם לא, הם מניחים מראש את הדבר הנחקר; שהרי אנו חוקרים אם אפשר לשפוט באמצעות אלה.
PH 2.65
ἢν δὲ λέγωσιν, ὅτι τὰς αἰσθήσεις καὶ τὰς διανοίας τῇ διανοίᾳ καὶ ταῖς αἰσθήσεσι κρινοῦμεν, <...........> τισὶ δὲ μή, τὸ ζητούμενον συναρπάζουσιν· περὶ γὰρ τοῦ εἰ δύναταί τις διὰ τούτων κρίνειν ζητοῦμεν.
PH 2.66
עוד יש לומר שאחת מארבע: הם שופטים באמצעות החושים הן את החושים הן את המחשבות; או באמצעות המחשבות את שניהם; או באמצעות החושים את החושים ובאמצעות המחשבות את המחשבות; או באמצעות החושים את המחשבות ובאמצעות המחשבה את החושים. אם ירצו לשפוט את שניהם באמצעות החושים או באמצעות המחשבה, שוב לא ישפטו באמצעות החישה והמחשבה, אלא באמצעות אחד מהם בלבד — זה שיבחרו; ואז יחולו עליהם המבוכות שנאמרו קודם.
PH 2.66
εἶτα κἀκεῖνο ῥητέον, ὅτι ἤτοι ταῖς αἰσθήσεσι τὰς τε αἰσθήσεις καὶ τὰς διανοίας κρινοῦσιν, ἢ ταῖς διανοίαις τὰς τε αἰσθήσεις καὶ τὰς διανοίας, ἢ ταῖς τε αἰσθήσεσι τὰς αἰσθήσεις καὶ ταῖς διανοίαις τὰς διανοίας, ἢ ταῖς μὲν αἰσθήσεσι τὰς διανοίας, τῇ δὲ διανοίᾳ τὰς αἰσθήσεις. εἰ μὲν οὖν ταῖς αἰσθήσεσιν ἢ τῇ διανοίᾳ ἀμφότερα κρίνειν ἐθελήσουσιν, οὐκέτι δι’ αἰσθήσεως καὶ διανοίας κρινοῦσιν, ἀλλὰ δι’ ἑνὸς τούτων, ὅπερ ἂν ἕλωνται· καὶ παρακολουθήσουσιν αὐτοῖς αἱ ἔμπροσθεν εἰρημέναι ἀπορίαι.
PH 2.67
ואם יכריעו בין החושים באמצעות החושים ובין המחשבות באמצעות המחשבה, הרי החושים סותרים זה את זה והמחשבות סותרות זו את זו. כל חוש שיבחרו מבין החושים הסותרים לשם שיפוט החושים האחרים יניח מראש את הדבר הנחקר, שכן יקבלו צד אחד במחלוקת כראוי לאמון כדי להכריע באמצעותו בדברים הנחקרים במידה שווה.
PH 2.67
εἰ δὲ ταῖς αἰσθήσεσι τὰς αἰσθήσεις καὶ τῇ διανοίᾳ τὰς διανοίας ἐπικρινοῦσιν, ἐπειδὴ μάχονται καὶ αἰσθήσεις αἰσθήσεσι καὶ διάνοιαι διανοίαις, ἥντινα ἂν λάβωσιν ἀπὸ τῶν μαχομένων αἰσθήσεων πρὸς τὴν κρίσιν τῶν ἄλλων αἰσθήσεων, τὸ ζητούμενον συναρπάσουσιν· μέρος γὰρ τῆς διαφωνίας ὡς πιστὸν ἤδη λήψονται πρὸς τὴν τῶν ἐπ’ ἴσης αὐτῷ ζητουμένων ἐπίκρισιν.
PH 2.68
אותו טיעון חל גם על המחשבות. ואם יכריעו בין המחשבות באמצעות החושים ובין החושים באמצעות המחשבה, מתגלה האופן המעגלי: כדי להכריע בין החושים, המחשבות חייבות כבר להיות מוכרעות; וכדי לבחון את המחשבות, החושים חייבים כבר להיות מבוררים.
PH 2.68
ὁ δὲ αὐτὸς καὶ ἐπὶ τῶν διανοιῶν λόγος. εἰ δὲ ταῖς μὲν αἰσθήσεσι τὰς διανοίας ἐπικρινοῦσι, τῇ διανοίᾳ δὲ τὰς αἰσθήσεις, ὁ διάλληλος εὑρίσκεται τρόπος, καθ’ ὅν, ἴνα μὲν αἱ αἰσθήσεις ἐπικριθῶσι, δεῖ προκεκρίσθαι τὰς διανοίας, ἴνα δὲ αἱ διάνοιαι δοκιμασθῶσι, χρὴ προδιευκρινεῖσθαι τὰς αἰσθήσεις.
PH 2.69
מאחר שאמות־מידה מאותו סוג אינן יכולות להישפט בידי בנות סוגן, ששני הסוגים אינם יכולים להישפט בידי סוג אחד, ושסוגים שונים אינם יכולים לשפוט זה את זה לחלופין, לא נוכל להעדיף מחשבה על מחשבה או חוש על חוש. משום כך גם לא יהיה בידינו אמצעי שבאמצעותו נשפוט. אם איננו יכולים לשפוט באמצעות כל החושים והמחשבות, ואף איננו יודעים באמצעות אילו יש לשפוט ובאילו לא, לא יהיה בידינו אמצעי לשפוט את הדברים. לכן גם מטעמים אלה אמת־המידה שהיא האמצעי שבאמצעותו שופטים אינה קיימת.
PH 2.69
ἐπεὶ οὖν μήτε ὑπὸ τῶν ὁμογενῶν τὰ ὁμογενῆ κριτήρια δύναται ἐπικρίνεσθαι μήτε ὑπὸ ἑνὸς γένους ἀμφότερα τὰ γένη μήτε ὑπὸ τῶν ἑτερογενῶν ἐναλλάξ, οὐ δυνησόμεθα προκρίνειν διάνοιαν διανοίας ἢ αἴσθησιν αἰσθήσεως. διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ ἕξομεν διὰ τίνος κρινοῦμεν· εἰ γὰρ μήτε πάσαις ταῖς αἰσθήσεσι καὶ ταῖς διανοίαις κρίνειν δυνησόμεθα, μήτε εἰσόμεθα ποίαις μὲν δεῖ κρίνειν, ποίαις δὲ μή, οὐχ ἕξομεν δι’ οὗ κρινοῦμεν τὰ πράγματα. ὥστε καὶ διὰ ταῦτα ἀνύπαρκτον ἂν εἴη τὸ κριτήριον τὸ δι’ οὗ.
ζ′ על היישום שלפיו שופטים.
ζ′ περὶ τοῦ καθ’ ὅ.
PH 2.70
נבחן עתה את אמת־המידה שלפי יישומה, לדבריהם, הדברים נשפטים. ראשית אפשר לומר שהרושם <......> אינו ניתן אפילו למחשבה. שהרי הם אומרים (Stoic. fr. I 484 Arn.) שרושם הוא הטבעה בחלק המנהיג. אולם מאחר שהנפש והחלק המנהיג הם רוח או דבר דק אף מרוח, לדבריהם, אין אדם יכול לחשוב בהם הטבעה: לא כשקיעה וכבליטה, כפי שאנו רואים בחותמות, ולא כשינוי מן הסוג המופלא שהם מספרים עליו. במקרה האחרון לא היה החלק המנהיג מסוגל לשאת זיכרון של משפטים רבים כל כך המרכיבים אומנות, שכן השינויים המאוחרים היו מוחקים את אלה שקדמו להם.
PH 2.70
Ἴδωμεν οὖν ἑξῆς περὶ τοῦ κριτηρίου καθ’ ὃ κρίνεσθαι λέγουσι τὰ πράγματα. πρῶτον τοίνυν ἐκεῖνο ἔστιν εἰπεῖν περὶ αὐτοῦ, ὅτι <......> ἀνεπινόητός ἐστιν ἡ φαντασία. λέγουσι γὰρ (Stoic. fr. I 484 Arn.) φαντασίαν εἶναι τύπωσιν ἐν ἡγεμονικῷ. ἐπεὶ οὖν ἡ ψυχὴ καὶ τὸ ἡγεμονικὸν πνεῦμά ἐστιν ἢ λεπτομερέστερόν τι πνεύματος, ὡς φασίν, οὐ δυνήσεταί τις τύπωσιν ἐπινοεῖν ἐν αὐτῷ οὔτε κατ’ εἰσοχὴν καὶ ἐξοχήν, ὡς ἐπὶ τῶν σφραγίδων ὁρῶμεν, οὔτε κατὰ τὴν τερατολογουμένην ἑτεροιωτικήν· οὐ γὰρ ἂν μνήμην τοσούτων ἀναδέξαιτο θεωρημάτων ὅσα συνίστησι τέχνην, ἐν ταῖς ἐπιγινομέναις ἑτεροιώσεσι τῶν προϋποκειμένων ἀπαλειφομένων.
PH 2.71
אך גם אילו היה אפשר לחשוב את הרושם, הוא לא היה ניתן לתפיסה. מאחר שהוא היפעלות של החלק המנהיג, והחלק המנהיג אינו ניתן לתפיסה כפי שהראינו, גם את היפעלותו לא נתפוס.
PH 2.71
εἰ μέντοι καὶ ἐπινοηθῆναι δύναιτο ἡ φαντασία, ἀκατάληπτος ἔσται· ἐπεὶ γὰρ πάθος ἐστὶν ἡγεμονικοῦ, τὸ δὲ ἡγεμονικὸν οὐ καταλαμβάνεται, ὡς ἐδείξαμεν, οὐδὲ τὸ πάθος αὐτοῦ καταληψόμεθα.
PH 2.72
ועוד: גם אם נניח שהרושם ניתן לתפיסה, אי־אפשר לשפוט [גם] את הדברים על פיו. שכן המחשבה אינה פונה אל הדברים החיצוניים בעצמה ואינה יוצרת להם רושם <באמצעות עצמה>, לדבריהם, אלא באמצעות החושים. והחושים אינם תופסים את המצעים החיצוניים אלא, אם בכלל, רק את היפעלויותיהם שלהם. לכן גם הרושם יהיה רושם של היפעלות החוש, וזו שונה מן המצע החיצוני: הדבש אינו זהה לכך שאני חש מתיקות, והלענה אינה זהה לכך שאני חש מרירות; אלה דברים שונים.
PH 2.72
εἶτα εἰ καὶ δοίημεν, ὅτι καταλαμβάνεται ἡ φαντασία, οὐ δύναται κρίνεσθαι [καὶ] κατ’ αὐτὴν τὰ πράγματα· οὐ γὰρ δι’ ἑαυτῆς ἐπιβάλλει τοῖς ἐκτὸς καὶ <δι᾿ αὐτῆς> φαντασιοῦται ἡ διάνοια, ὡς φασίν, ἀλλὰ διὰ τῶν αἰσθήσεων, αἱ δὲ αἰσθήσεις τὰ μὲν ἐκτὸς ὑποκείμενα οὐ καταλαμβάνουσιν, μόνα δέ, εἰ ἄρα, τὰ ἑαυτῶν πάθη. καὶ ἡ φαντασία οὖν τοῦ πάθους τῆς αἰσθήσεως ἔσται, ὅπερ διαφέρει τοῦ ἐκτὸς ὑποκειμένου· οὐ γὰρ τὸ αὐτό ἐστι τὸ μέλι τῷ γλυκάζεσθαί με καὶ τὸ ἀψίνθιον τῷ πικράζεσθαι, ἀλλὰ διαφέρει.
PH 2.73
אם היפעלות זו שונה מן המצע החיצוני, הרושם אינו של המצע החיצוני אלא של דבר אחר השונה ממנו. אם המחשבה שופטת על פי הרושם, היא שופטת באופן לקוי ולא לפי המצע. לכן מופרך לומר שהדברים החיצוניים נשפטים על פי הרושם.
PH 2.73
εἰ δὲ διαφέρει τοῦτο τὸ πάθος τοῦ ἐκτὸς ὑποκειμένου, ἡ φαντασία ἔσται οὐχὶ τοῦ ἐκτὸς ὑποκειμένου, ἀλλ’ ἑτέρου τινὸς διαφέροντος αὐτοῦ. εἰ οὖν κατὰ ταύτην κρίνει ἡ διάνοια, φαύλως κρίνει καὶ οὐ κατὰ τὸ ὑποκείμενον. διόπερ ἄτοπόν ἐστι τὸ κατὰ τὴν φαντασίαν τὰ ἐκτὸς κρίνεσθαι λέγειν.
PH 2.74
גם אי־אפשר לומר שהנפש תופסת באמצעות היפעלויות החושים את המצעים החיצוניים, מפני שהיפעלויות החושים דומות למצעים החיצוניים. מניין תדע המחשבה אם היפעלויות החושים דומות למוחשים, כאשר היא עצמה אינה פוגשת את הדברים החיצוניים, והחושים אינם מגלים לה את טבעם אלא את היפעלויותיהם שלהם, כפי שהסקתי מאופני השעיית השיפוט?
PH 2.74
ἀλλ’ οὐδὲ τοῦτο ἔστιν εἰπεῖν, ὅτι ἡ ψυχὴ καταλαμβάνει διὰ τῶν αἰσθητικῶν παθῶν τὰ ἐκτὸς ὑποκείμενα, διὰ τὸ ὅμοια τὰ πάθη τῶν αἰσθήσεων εἶναι τοῖς ἐκτὸς ὑποκειμένοις. πόθεν γὰρ εἴσεται ἡ διάνοια, εἰ ὅμοιά ἐστι τὰ πάθη τῶν αἰσθήσεων τοῖς αἰσθητοῖς, μήτε αὐτὴ τοῖς ἐκτὸς ἐντυγχάνουσα, μήτε τῶν αἰσθήσεων αὐτῇ τὴν φύσιν αὐτῶν δηλουσῶν ἀλλὰ τὰ ἑαυτῶν πάθη, καθάπερ ἐκ τῶν τρόπων τῆς ἐποχῆς ἐπελογισάμην.
PH 2.75
כשם שמי שאינו מכיר את סוקרטס אך ראה את דיוקנו אינו יודע אם הדיוקן דומה לסוקרטס, כך גם המחשבה, הצופה בהיפעלויות החושים אך אינה רואה את הדברים החיצוניים, לא תדע אם היפעלויות החושים דומות למצעים החיצוניים. לכן היא גם לא תוכל לשפוט אותם על פי הרושם בדרך של דמיון.
PH 2.75
ὥσπερ γὰρ ὁ ἀγνοῶν μὲν Σωκράτην, εἰκόνα δὲ τούτου θεασάμενος οὐκ οἶδεν, εἰ ὁμοία ἐστὶν ἡ εἰκὼν τῷ Σωκράτει, οὕτω καὶ ἡ διάνοια τὰ μὲν πάθη τῶν αἰσθήσεων ἐποπτεύουσα, τὰ δὲ ἐκτὸς μὴ θεωροῦσα, οὐδὲ εἰ ὅμοιά ἐστι τὰ τῶν αἰσθήσεων πάθη τοῖς ἐκτὸς ὑποκειμένοις εἴσεται. οὐδὲ καθ’ ὁμοίωσιν ἄρα δυνήσεται ταῦτα κρίνειν κατὰ τὴν φαντασίαν.
PH 2.76
אך נניח בדרך של ויתור שלא זו בלבד שאפשר לחשוב את הרושם ולתפוס אותו, אלא שהוא אף מתאים לכך שהדברים יישפטו על פיו, אף שהדיון הזכיר את ההפך הגמור. או שניתן אמון בכל רושם <ונשפוט על פיו, או ברושם מסוים. אם בכל רושם, ברור שניתן אמון גם ברושמו של קסניאדס>, שעל פיו אמר שכל הרשמים אינם ראויים לאמון; וכך יתהפך הטיעון ויוביל לכך שלא כל הרשמים יכולים לשמש לשיפוט הדברים.
PH 2.76
ἀλλὰ δῶμεν κατὰ συγχώρησιν, πρὸς τῷ ἐπινοεῖσθαι τὴν φαντασίαν καὶ καταλαμβάνεσθαι, ἔτι καὶ ἐπιδεκτικὴν εἶναι τοῦ κρίνεσθαι κατ’ αὐτὴν τὰ πράγματα, καίτοι τοῦ λόγου πᾶν τὸ ἐναντίον ὑπομνήσαντος. οὐκοῦν ἤτοι πάσῃ φαντασίᾳ πιστεύσομεν <καὶ κατ’ αὐτὴν ἤ τινι. ἀλλ’ εἰ μὲν πάσῃ, δῆλον ὅτι καὶ τῇ Ξενιάδου φαντασίᾳ πιστεύσομεν>, καθ’ ἣν ἔλεγε πάσας τὰς ἀπίστους εἶναι, καὶ περιτραπήσεται ὁ λόγος εἰς τὸ μὴ εἶναι πάσας τὰς φαντασίας ὥστε καὶ κατ’ αὐτὰς κρίνεσθαι δύνασθαι τὰ πράγματα.
PH 2.77
ואם ניתן אמון ברשמים מסוימים, כיצד נכריע שבאלה ראוי לתת אמון ובאלה אין לתת אמון? אם בלא רושם, יודו שהרושם מיותר לשיפוט, שהרי יאמרו שאפשר לשפוט דברים מסוימים בלעדיו. ואם באמצעות רושם, כיצד יבחרו את הרושם שבו ישתמשו לשיפוט הרשמים האחרים?
PH 2.77
εἰ δέ τισιν, πῶς ἐπικρινοῦμεν ὅτι ταῖσδε μὲν ταῖς φαντασίαις πιστεύειν προσήκει, ταῖσδε δὲ ἀπιστεῖν; εἰ μὲν γὰρ ἄνευ φαντασίας, δώσουσιν ὅτι παρέλκει ἡ φαντασία πρὸς τὸ κρίνειν, εἴγε χωρὶς αὐτῆς κρίνεσθαι δύνασθαι [τὰ] πράγματά τινα λέξουσιν· εἰ δὲ μετὰ φαντασίας, πῶς λήψονται τὴν φαντασίαν, ἣν παραλαμβάνουσι πρὸς τὴν τῶν ἄλλων φαντασιῶν κρίσιν;
PH 2.78
שוב יזדקקו לרושם אחר כדי לשפוט את הרושם השני, ולאחר כדי לשפוט אותו, וכך עד אינסוף. אך אי־אפשר להכריע באינסוף דברים; לכן אי־אפשר לגלות באילו רשמים יש להשתמש כאמות־מידה ובאילו אין להשתמש כלל. מכאן שאף אם נניח שעל הדברים להישפט לפי הרשמים, הטיעון מתהפך משני הצדדים: הן ממתן אמון בכולם הן ממתן אמון במקצתם כאמות־מידה ואי־אמון באחרים נובע שאין לקבל רשמים כאמות־מידה לשיפוט הדברים.
PH 2.78
ἢ πάλιν αὐτοῖς ἄλλης φαντασίας δεήσει πρὸς τὴν κρίσιν τῆς ἑτέρας φαντασίας, καὶ εἰς τὴν ἐκείνης κρίσιν ἄλλης, καὶ εἰς ἄπειρον. ἀδύνατον δὲ ἄπειρα ἐπικρῖναι· ἀδύνατον ἄρα εὑρεῖν, ποίαις μὲν φαντασίαις ὡς κριτηρίοις δεῖ χρῆσθαι, ποίαις δὲ οὐδαμῶς. ἐπεὶ οὖν, κἂν δῶμεν ὅτι κατὰ τὰς φαντασίας δεῖ κρίνειν τὰ πράγματα, ἑκατέρωθεν περιτρέπεται ὁ λόγος, καὶ ἐκ τοῦ πᾶσι πιστεύειν καὶ ἐκ τοῦ τισὶ μὲν πιστεύειν ὡς κριτηρίοις, τισὶ δὲ ἀπιστεῖν, συνάγεται τὸ μὴ δεῖν τὰς φαντασίας πρὸς τὴν κρίσιν τῶν πραγμάτων ὡς κριτήρια παραλαμβάνειν.
PH 2.79
די לעת עתה בדברים אלה, במסגרת קווי מתאר, גם כנגד אמת־המידה שלפי יישומה נאמר שהדברים נשפטים. יש לדעת שאין בכוונתנו להצהיר שאמת־המידה לאמת אינה קיימת — זו הייתה קביעה דוגמטית. אלא שמאחר שנדמה שהדוגמטיקנים ביססו באופן משכנע שקיימת אמת־מידה כלשהי לאמת, העמדנו כנגדם טיעונים הנראים משכנעים. איננו קובעים בהחלט שהם אמיתיים או משכנעים יותר מן הטיעונים המנוגדים, אלא מסיקים את השעיית השיפוט מן השכנוע השווה הנראה בטיעונים אלה ובטיעוני הדוגמטיקנים.
PH 2.79
Ταῦτα μὲν ἀρκεῖ νῦν εἰπεῖν ὡς ἐν ὑποτυπώσει καὶ πρὸς τὸ κριτήριον καθ᾿ ὃ κρίνεσθαι τὰ πράγματα ἐλέγετο. εἰδέναι δὲ χρή, ὅτι οὐ πρόκειται ἡμῖν ἀποφήνασθαι, ὅτι ἀνύπαρκτόν ἐστι τὸ κριτήριον [τὸ] τῆς ἀληθείας (τοῦτο γὰρ δογματικόν)· ἀλλ᾿ ἐπεὶ οἱ δογματικοὶ πιθανῶς δοκοῦσι κατεσκευακέναι, ὅτι ἔστι τι κριτήριον ἀληθείας, ἡμεῖς αὐτοῖς πιθανοὺς δοκοῦντας εἶναι λόγους ἀντεθήκαμεν, οὔτε ὅτι ἀληθεῖς εἰσι διαβεβαιούμενοι οὔτε ὅτι πιθανώτεροι τῶν ἐναντίων, ἀλλὰ διὰ τὴν φαινομένην ἴσην πιθανότητα τούτων τε τῶν λόγων καὶ τῶν παρὰ τοῖς δογματικοῖς κειμένων τὴν ἐποχὴν συνάγοντες.
η′ על האמיתי ועל האמיתוּת.
η′ περὶ ἀληθοῦς καὶ ἀληθείας.
PH 2.80
אך גם אם נניח בדרך של הנחה שקיימת אמת־מידה כלשהי לאמת, יתברר שהיא חסרת שימוש וחסרת ערך, אם נזכיר שלפי דברי הדוגמטיקנים האמיתוּת אינה קיימת והאמיתי חסר ממשות.
PH 2.80
Εἰ μέντοι καὶ δοίημεν καθ᾿ ὑπόθεσιν εἶναί τι τῆς ἀληθείας κριτήριον, ἄχρηστον εὑρίσκεται καὶ μάταιον, ἐὰν ὑπομνήσωμεν ὅτι, ὅσον ἐπὶ τοῖς λεγομένοις ὑπὸ τῶν δογματικῶν, ἀνύπαρκτος μέν ἐστιν ἡ ἀλήθεια, ἀνυπόστατον δὲ τὸ ἀληθές.
PH 2.81
נזכיר זאת כך (Stoic. fr. II 132 A.). אומרים שהאמיתי נבדל מן האמיתוּת בשלושה דברים: במהותו, בהרכבו ובכוחו. במהותו — מפני שהאמיתי הוא חסר גוף, שהרי הוא היגד ודבר־נאמר; ואילו האמיתוּת היא גוף, שהרי היא ידיעה המצהירה את כל האמיתיים. הידיעה היא החלק המנהיג הנמצא במצב מסוים, כשם שאגרוף הוא יד הנמצאת במצב מסוים; והחלק המנהיג הוא גוף, שהרי לפי דבריהם הוא רוח.
PH 2.81
ὑπομιμνῄσκομεν δὲ οὕτως (Stoic. fr. II 132 A.). λέγεται διαφέρειν τῆς ἀληθείας τὸ ἀληθὲς τριχῶς, οὐσίᾳ συστάσει δυνάμει· οὐσίᾳ μὲν, ἐπεὶ τὸ μὲν ἀληθὲς ἀσώματόν ἐστιν (ἀξίωμα γάρ ἐστι καὶ λεκτόν), ἡ δὲ ἀλήθεια σῶμα (ἔστι γὰρ ἐπιστήμη πάντων ἀληθῶν ἀποφαντική, ἡ δὲ ἐπιστήμη πὼς ἔχον ἡγεμονικὸν ὥσπερ καὶ ἡ πὼς ἔχουσα χεὶρ πυγμή, τὸ δὲ ἡγεμονικὸν σῶμα· ἔστι γὰρ κατ᾿ αὐτοὺς πνεῦμα)·
PH 2.82
בהרכב — מפני שהאמיתי הוא דבר פשוט, כגון "אני משוחח", ואילו האמיתוּת מורכבת מידיעות אמיתיות רבות.
PH 2.82
συστάσει δέ, ἐπεὶ τὸ μὲν ἀληθὲς ἀπλοῦν τί ἐστιν, οἷον ‘ἐγὼ διαλέγομαι’, ἡ δὲ ἀλήθεια ἀπὸ πολλῶν ἀληθῶν γνώσεων συνίσταται·
PH 2.83
ובכוח — מפני שהאמיתוּת קשורה לידיעה ואילו האמיתי אינו קשור אליה בהכרח. משום כך הם אומרים שהאמיתוּת מצויה רק באדם המעולה, ואילו האמיתי מצוי גם באדם נקלה; שהרי אדם נקלה עשוי לומר דבר אמיתי. עד כאן דברי הדוגמטיקנים.
PH 2.83
δυνάμει δέ, ἐπεὶ ἡ μὲν ἀλήθεια ἐπιστήμης ἔχεται, τὸ δὲ ἀληθὲς οὐ πάντως. διόπερ τὴν μὲν ἀλήθειαν ἐν μόνῳ σπουδαίῳ φασὶν εἶναι, τὸ δὲ ἀληθὲς καὶ ἐν φαύλῳ· ἐνδέχεται γὰρ τὸν φαῦλον ἀληθές τι εἰπεῖν. ταῦτα μὲν οἱ δογματικοί.
PH 2.84
ואילו אנו, שוב בהתאם למטרת החיבור, נייחד עתה את טיעונינו לאמיתי בלבד, מאחר שעמו מתבטלת גם האמיתוּת, הקרויה מערכת הידיעה של האמיתיים. ומאחר שמקצת הטיעונים כלליים יותר ובהם אנו מערערים את עצם ממשותו של האמיתי, ואחרים מיוחדים (quae exponuntur adv. dogm. II 69—139), ובהם אנו מראים שהאמיתי אינו בקול, בדבר־נאמר או בתנועת המחשבה, אנו סבורים שדי לעת עתה להציג את הכלליים בלבד. כשם שכאשר יסוד החומה קורס קורס עמו כל הבנוי עליו, כך כאשר ממשותו של האמיתי מתערערת מתבטלות עמה גם פלפלנויותיהם הפרטיות של הדוגמטיקנים.
PH 2.84
ἡμεῖς δὲ πάλιν τῆς κατὰ τὴν συγγραφὴν προαιρέσεως στοχαζόμενοι πρὸς μόνον τὸ ἀληθὲς νῦν τοὺς λόγους ποιησόμεθα, ἐπεὶ συμπεριγράφεται τούτῳ καὶ ἡ ἀλήθεια, σύστημα τῆς τῶν ἀληθῶν γνώσεως εἶναι λεγομένη. πάλιν δέ, ἐπεὶ τῶν λόγων οἱ μέν εἰσι καθολικώτεροι, δι’ ὧν αὐτὴν τὴν ὑπόστασιν τοῦ ἀληθοῦς κινοῦμεν, οἱ δὲ εἰδικοί (quae exponuntur adv. dogm. II 69—139), δι’ ὧν δείκνυμεν, ὅτι οὐκ ἐν φωνῇ τὸ ἀληθὲς ἢ ἐν λεκτῷ ἢ ἐν τῇ κινήσει τῆς διανοίας, τοὺς καθολικωτέρους ἐκθέσθαι μόνους ὡς πρὸς τὸ παρὸν ἀρκεῖν ἡγούμεθα. ὥσπερ γὰρ τείχους θεμελίῳ κατενεχθέντι καὶ τὰ ὑπερκείμενα πάντα συγκαταφέρεται, οὕτω τῇ τοῦ ἀληθοῦς ὑποστάσει διατρεπομένῃ καὶ αἱ κατὰ μέρος τῶν δογματικῶν εὑρεσιλογίαι συμπεριγράφονται.
θ′ האם יש דבר אמיתי מטבעו.
θ′ εἰ ἔστι τι φύσει ἀληθές.
PH 2.85
מאחר שהדוגמטיקנים חלוקים בדבר האמיתי — מקצתם אומרים שיש דבר אמיתי ומקצתם אומרים ששום דבר אינו אמיתי — אי־אפשר להכריע במחלוקת. האומר שיש דבר אמיתי לא יהיה ראוי לאמון אם יאמר זאת בלא הוכחה, מחמת המחלוקת. ואם ירצה להביא הוכחה ויודה שהיא שקרית, לא יהיה ראוי לאמון; ואם יאמר שההוכחה אמיתית, ייפול לטיעון המעגלי ויידרש להביא הוכחה <לכך> שהיא אמיתית, ועוד הוכחה לזו, וכך עד אינסוף. אך אי־אפשר להוכיח אינסוף דברים; לכן אי־אפשר לדעת שיש דבר אמיתי.
PH 2.85
Διαφωνίας τοίνυν οὔσης περὶ τοῦ ἀληθοῦς παρὰ τοῖς δογματικοῖς, ἐπεί τινες μέν φασιν εἶναί τι ἀληθές, τινὲς δὲ μηδὲν εἶναι ἀληθές, οὐκ ἐνδέχεται τὴν διαφωνίαν ἐπικρῖναι, ἐπειδὴ ὁ λέγων εἶναί τι ἀληθὲς οὔτε ἄνευ ἀποδείξεως τοῦτο λέγων πιστευθήσεται διὰ τὴν διαφωνίαν· ἤν τε καὶ ἀπόδειξιν βούληται φέρειν, ἢν μὲν ψευδῆ ταύτην εἶναι συνομολογήσῃ, ἄπιστος ἔσται, ἀληθῆ δὲ τὴν ἀπόδειξιν εἶναι λέγων εἰς τὸν διάλληλόν τε ἐμπίπτει λόγον καὶ ἀπόδειξιν αἰτηθήσεται <τοῦ> ἀληθῆ αὐτὴν ὑπάρχειν, ἐκείνης ἄλλην, καὶ μέχρις ἀπείρου. ἀδύνατον δὲ ἄπειρα ἀποδείξαι· ἀδύνατον ἄρα γνῶναι καὶ ὅτι ἔστι τι ἀληθές.
PH 2.86
ועוד: ה"דבר", שלדבריהם הוא הסוגי ביותר מכול, הוא אמיתי, שקרי, לא שקרי ולא אמיתי, או גם שקרי וגם אמיתי. אם יאמרו שהוא שקרי, יודו שכל הדברים שקריים. כשם שמאחר שבעל החיים הוא בעל נפש, גם כל בעלי החיים הפרטיים הם בעלי נפש, כך אם הסוגי ביותר מכול — ה"דבר" — הוא שקרי, גם כל הדברים הפרטיים יהיו שקריים ושום דבר לא יהיה אמיתי. מכך נובע גם ששום דבר אינו שקרי, שהרי "כל הדברים שקריים" ו"יש דבר שקרי" יהיו אף הם שקריים, בהיותם מכלל כל הדברים. ואם ה"דבר" אמיתי, כל הדברים יהיו אמיתיים; ומכאן שוב נובע ששום דבר אינו אמיתי, שהרי טענה זו עצמה — אני מתכוון ל"שום דבר אינו אמיתי" — היא דבר כלשהו ולכן תהיה אמיתית.
PH 2.86
καὶ μὴν τὸ ‘τι’, ὅπερ φασὶν εἶναι πάντων γενικώτατον, ἤτοι ἀληθὲς ἢ ψεῦδός ἐστιν ἢ οὔτε ψεῦδος οὔτε ἀληθές, ἢ καὶ ψεῦδος καὶ ἀληθές. εἰ μὲν οὖν ψεῦδος αὐτὸ εἶναι φήσουσιν, ὁμολογήσουσιν, ὅτι πάντα ἐστὶ ψευδῆ. ὥσπερ γάρ, ἐπεὶ τὸ ζῷον ἔμψυχόν ἐστι, καὶ πάντα τὰ ζῷα τὰ κατὰ μέρος ἔμψυχά ἐστιν, οὕτως, εἰ τὸ γενικώτατον πάντων (τό ‘τι’) ψεῦδός ἐστι, καὶ πάντα τὰ κατὰ μέρος ἔσται ψευδῆ καὶ οὐδὲν ἀληθές. ᾧ συνεισάγεται τὸ μηδὲν εἶναι ψεῦδος· καὶ γὰρ αὐτὸ τὸ ‘πάντα ἐστὶ ψευδῆ’ καὶ τὸ ‘ἔστι τι ψεῦδος’ τῶν πάντων καθεστὼς ψεῦδος ἔσται. εἰ δὲ ἀληθές ἐστι τό ‘τι’, πάντα ἔσται ἀληθῆ· ᾧ συνεισάγεται πάλιν τὸ μηδὲν εἶναι ἀληθές, εἴγε καὶ αὐτὸ τοῦτο τὶ ὑπάρχον (λέγω δὲ τὸ μηδὲν εἶναι ἀληθές) ἀληθές ἐστιν.
PH 2.87
ואם ה"דבר" גם שקרי וגם אמיתי, כל דבר פרטי יהיה גם שקרי וגם אמיתי. מכך נובע ששום דבר אינו אמיתי מטבעו; שהרי דבר שטבעו להיות אמיתי לא יוכל בשום אופן להיות שקרי. ואם ה"דבר" אינו שקרי ואינו אמיתי, מוסכם שגם כל הדברים הפרטיים, הנאמרים כלא שקריים ולא אמיתיים, לא יהיו אמיתיים. מטעמים אלה אפוא יהיה נעלם מאתנו אם יש דבר אמיתי.
PH 2.87
εἰ δὲ καὶ ψεῦδός ἐστι καὶ ἀληθὲς τό ‘τι’, ἕκαστον τῶν κατὰ μέρος καὶ ψεῦδος ἔσται καὶ ἀληθές. ἐξ οὗ συνάγεται τὸ μηδὲν φύσει εἶναι ἀληθές· τὸ γὰρ φύσιν ἔχον τοιαύτην ὥστε ἀληθὲς εἶναι, πάντως οὐκ ἂν εἴη ψεῦδος. εἰ δ’ οὔτε ψεῦδός ἐστιν οὔτε ἀληθές τό ‘τι’, ὁμολογεῖται ὅτι καὶ πάντα τὰ ἐπὶ μέρους μήτε ψευδῆ μήτε ἀληθῆ εἶναι λεγόμενα οὐκ ἔσται ἀληθῆ. καὶ διὰ ταῦτα μὲν οὖν ἄδηλον ἡμῖν ἔσται, εἰ ἔστιν ἀληθές.
PH 2.88
נוסף על כך, האמיתיים הם או נראים בלבד, או נעלמים בלבד, או שמקצתם נעלמים ומקצתם נראים. אך אף אחת מן האפשרויות האלה אינה אמיתית, כפי שנראה; לכן אין דבר אמיתי. אם האמיתיים הם הנראים בלבד, יאמרו שכל הנראים אמיתיים או שרק מקצתם אמיתיים. אם כולם אמיתיים, הטיעון יתהפך על עצמו, שהרי לאחדים נראה ששום דבר אינו אמיתי. ואם רק מקצתם, אי־אפשר לומר בלא הכרעה שאלה אמיתיים ואלה שקריים. המשתמש באמת־מידה יאמר שאמת־המידה הזאת נראית או נעלמת; והיא אינה יכולה להיות נעלמת, שהרי לפי ההנחה עתה רק הנראים אמיתיים.
PH 2.88
πρὸς τούτοις ἤτοι φαινόμενά ἐστι μόνον τὰ ἀληθῆ, ἢ ἄδηλα μόνον, ἢ τῶν ἀληθῶν τὰ μὲν ἄδηλά ἐστι, τὰ δὲ φαινόμενα· οὐδὲν δὲ τούτων ἐστὶν ἀληθές, ὡς δείξομεν· οὐδὲν ἄρα ἐστὶν ἀληθές. εἰ μὲν οὖν φαινόμενα μόνον ἐστὶ τὰ ἀληθῆ, ἤτοι πάντα τὰ φαινόμενα λέξουσιν εἶναι ἀληθῆ ἢ τινά. καὶ εἰ μὲν πάντα, περιτρέπεται ὁ λόγος· φαίνεται γάρ τισι τὸ μηδὲν εἶναι ἀληθές. εἰ δέ τινα, ἀνεπικρίτως μὲν οὐ δύναταί τις λέγειν, ὅτι τάδε μέν ἐστιν ἀληθῆ, τάδε δὲ ψευδῆ, κριτηρίῳ δὲ χρώμενος ἤτοι φαινόμενον εἶναι λέξει τοῦτο τὸ κριτήριον ἢ ἄδηλον. καὶ ἄδηλον μὲν οὐδαμῶς· μόνα γὰρ ὑπόκειται νῦν ἀληθῆ τὰ φαινόμενα.
PH 2.89
ואם אמת־המידה נראית, הרי מאחר שנחקר אילו נראים אמיתיים ואילו שקריים, גם הנראה הנבחר לשיפוט הנראים יזדקק שוב לאמת־מידה נראית אחרת, וזו לאחרת, וכך עד אינסוף. אך אי־אפשר להכריע באינסוף דברים; לכן אי־אפשר לתפוס אם האמיתיים הם הנראים בלבד.
PH 2.89
εἰ δὲ φαινόμενον, ἐπεὶ ζητεῖται, τίνα μὲν φαινόμενά ἐστιν ἀληθῆ, τίνα δὲ ψευδῆ, καὶ τὸ λαμβανόμενον φαινόμενον πρὸς τὴν κρίσιν τῶν φαινομένων πάλιν ἑτέρου δεήσεται κριτηρίου φαινομένου, κἀκεῖνο ἄλλου, καὶ μέχρις ἀπείρου. ἀδύνατον δὲ ἄπειρα ἐπικρίνειν· ἀδύνατον ἄρα καταλαβεῖν, εἰ φαινόμενά ἐστι μόνον τὰ ἀληθῆ.
PH 2.90
בדומה לכך, האומר שרק הנעלמים אמיתיים לא יאמר שכולם אמיתיים — שהרי לא יאמר שגם מספר הכוכבים זוגי וגם שמספרם אי־זוגי. ואם רק מקצתם אמיתיים, במה נשפוט שנעלמים אלה אמיתיים ואלה שקריים? לא באמצעות דבר נראה; ואם באמצעות נעלם, הרי מאחר שאנו חוקרים אילו מן הנעלמים אמיתיים ואילו שקריים, גם נעלם זה יזדקק לנעלם אחר שיכריע בו, וזה לאחר, וכך עד אינסוף. לכן גם האמיתיים אינם הנעלמים בלבד.
PH 2.90
ὁμοίως δὲ καὶ ὁ λέγων τὰ ἄδηλα μόνον εἶναι ἀληθῆ πάντα μὲν οὐ λέξει εἶναι ἀληθῆ (οὐ γὰρ καὶ τὸ ἀρτίους εἶναι τοὺς ἀστέρας ἀληθὲς εἶναι λέξει ἢ τὸ περιττοὺς τούτους ὑπάρχειν)· εἰ δέ τινα, τίνι κρινοῦμεν, ὅτι τάδε μὲν τὰ ἄδηλά ἐστιν ἀληθῆ, τάδε δὲ ψευδῆ; φαινομένῳ μὲν γὰρ οὐδαμῶς· εἰ δὲ ἀδήλῳ, ἐπεὶ ζητοῦμεν, τίνα τῶν ἀδήλων ἐστὶν ἀληθῆ καὶ τίνα ψευδῆ, δεήσεται καὶ τοῦτο τὸ ἄδηλον ἀδήλου ἑτέρου τοῦ ἐπικρινοῦντος αὐτό, κἀκεῖνο ἄλλου, καὶ μέχρις ἀπείρου. διόπερ οὐδὲ ἄδηλα μόνον ἐστὶ τἀληθῆ.
PH 2.91
נותר לומר שמקצת האמיתיים נראים ומקצתם נעלמים; אך גם זה מופרך. או שכל הנראים והנעלמים אמיתיים, או שרק מקצת הנראים ומקצת הנעלמים אמיתיים. אם כולם, הטיעון שוב יתהפך על עצמו, שכן גם הטענה ששום דבר אינו אמיתי תינתן כאמיתית; וגם הטענה שמספר הכוכבים זוגי והטענה שמספרם אי־זוגי ייאמרו כאמיתיות.
PH 2.91
λείπεται λέγειν, ὅτι τῶν ἀληθῶν τὰ μέν ἐστι φαινόμενα, τὰ δὲ ἄδηλα· ἔστι δὲ καὶ τοῦτο ἄτοπον. ἤτοι γὰρ πάντα τά τε φαινόμενα καὶ τὰ ἄδηλά ἐστιν ἀληθῆ, ἢ τινα φαινόμενα καὶ τινα ἄδηλα. εἰ μὲν οὖν πάντα, πάλιν περιτραπήσεται ὁ λόγος, ἀληθοῦς εἶναι διδομένου καὶ τοῦ μηδὲν εἶναι ἀληθές, λεχθήσεταί τε ἀληθὲς καὶ τὸ ἀρτίους εἶναι τοὺς ἀστέρας καὶ τὸ περιττοὺς τούτους ὑπάρχειν.
PH 2.92
ואם רק מקצת הנראים ומקצת הנעלמים אמיתיים, כיצד נכריע שבין הנראים אלה אמיתיים ואלה שקריים? אם <שכן> באמצעות דבר נראה, הטיעון מוליך לרגרסיה אינסופית; ואם באמצעות נעלם, הרי מאחר שגם הנעלמים טעונים שיפוט, באמצעות מה יישפט שוב <ה>נעלם הזה? אם <שכן> באמצעות נראה, מתגלה האופן המעגלי; ואם באמצעות נעלם, מתגלה האופן המוליך לרגרסיה אינסופית.
PH 2.92
εἰ δέ τινα τῶν φαινομένων καί τινα τῶν ἀδήλων ἐστὶν ἀληθῆ, πῶς ἐπικρινοῦμεν, ὅτι τῶν φαινομένων τάδε μέν ἐστιν ἀληθῆ, τάδε δὲ ψευδῆ; εἰ μὲν <γὰρ> διὰ φαινομένου, εἰς ἄπειρον ἐκβάλλεται ὁ λόγος· εἰ δὲ δι’ ἀδήλου, ἐπεὶ καὶ τὰ ἄδηλα δεῖται κρίσεως, πάλιν τοῦτο <τὸ> ἄδηλον διὰ τίνος κριθήσεται; εἰ μὲν <γὰρ> διὰ φαινομένου, ὁ διάλληλος εὑρίσκεται τρόπος, εἰ δὲ δι’ ἀδήλου, ὁ εἰς ἄπειρον ἐκβάλλων.
PH 2.93
אותו דבר יש לומר גם על הנעלמים. המנסה לשפוט אותם באמצעות נעלם כלשהו מוליך לרגרסיה אינסופית; והשופט באמצעות דבר נראה — אם יצרף תמיד נראה נוסף, יוליך לרגרסיה אינסופית, ואם יעבור אל נעלם, ייפול לאופן המעגלי. לכן שקר לומר שמקצת האמיתיים נראים ומקצתם נעלמים.
PH 2.93
ὁμοίως δὲ καὶ περὶ τῶν ἀδήλων λεκτέον· ὁ μὲν γὰρ ἀδήλῳ τινὶ κρίνειν αὐτὰ ἐπιχειρῶν εἰς ἄπειρον ἐκβάλλεται, ὁ δὲ φαινομένῳ ἢ ἀεὶ φαινόμενον προσλαμβάνων εἰς ἄπειρον, ἢ ἐπὶ ἄδηλον μεταβαίνων εἰς τὸν διάλληλον. ψεῦδος ἄρα ἐστὶ τὸ λέγειν τῶν ἀληθῶν τὰ μὲν εἶναι φαινόμενα τὰ δὲ ἄδηλα.
PH 2.94
אם אפוא לא הנראים אמיתיים, לא הנעלמים בלבד, ואף לא מקצת הנראים ומקצת הנעלמים, שום דבר אינו אמיתי. ואם שום דבר אינו אמיתי, ואמת־המידה נחשבת מועילה לשיפוט האמיתי, אמת־המידה חסרת שימוש וחסרת ערך, אף אם נניח בדרך של ויתור שיש לה ממשות כלשהי. ואם יש להשעות את השיפוט בשאלה אם דבר כלשהו אמיתי, נובע שהאומרים כי הדיאלקטיקה היא ידיעת השקריים, האמיתיים ואלה שאינם לא זה ולא זה נוהגים בפזיזות.
PH 2.94
εἰ οὖν μήτε τὰ φαινόμενά ἐστιν ἀληθῆ μήτε τὰ ἄδηλα μόνα, μήτε τινὰ μὲν φαινόμενα, τινὰ δὲ ἄδηλα, οὐδέν ἐστιν ἀληθές. εἰ δὲ μηδὲν ἐστιν ἀληθές, τὸ δὲ κριτήριον δοκεῖ πρὸς τὴν κρίσιν τοῦ ἀληθοῦς χρησιμεύειν, ἄχρηστον καὶ μάταιόν ἐστι τὸ κριτήριον, κἂν δῶμεν αὐτῷ κατὰ συγχώρησιν ἔχειν τινὰ ὑπόστασιν. καὶ εἴγε ἐφεκτέον περὶ τοῦ εἰ ἔστι τι ἀληθές, ἀκόλουθόν ἐστι τοὺς λέγοντας ὡς διαλεκτική ἐστιν ἐπιστήμη ψευδῶν καὶ ἀληθῶν καὶ οὐδετέρων προπετεύεσθαι.
PH 2.95
מאחר שהתברר שאמת־המידה לאמת היא עניין בלתי־פתיר, שוב אי־אפשר — ככל שהדבר תלוי בדברי הדוגמטיקנים — לטעון בתוקף לא על הדברים הנחשבים גלויים ולא על הנעלמים. הדוגמטיקנים סבורים שהם תופסים את הנעלמים מתוך הגלויים; ואם אנו נאלצים להשעות את השיפוט בדברים הקרויים גלויים, כיצד נעז להצהיר על הנעלמים?
PH 2.95
Ἀπόρου δὲ τοῦ κριτηρίου τῆς ἀληθείας φανέντος, οὔτε περὶ τῶν ἐναργῶν εἶναι δοκούντων, ὅσον ἐπὶ τοῖς λεγομένοις ὑπὸ τῶν δογματικῶν, ἔτι οἷόν τέ ἐστι διισχυρίζεσθαι, οὔτε περὶ τῶν ἀδήλων· ἐπεὶ γὰρ ἀπὸ τῶν ἐναργῶν καταλαμβάνειν οἱ δογματικοὶ νομίζουσιν, ἐὰν ἐπέχειν περὶ τῶν ἐναργῶν καλουμένων ἀναγκαζώμεθα, πῶς ἂν περὶ τῶν ἀδήλων ἀποφαίνεσθαι τολμήσαιμεν;
PH 2.96
אך מתוך שפע רב של טיעונים נתייצב גם כנגד הדברים הנעלמים בפני עצמם. מאחר שחושבים שהם נתפסים ומקבלים תוקף באמצעות סימן והוכחה, נזכיר בקצרה שראוי להשעות את השיפוט הן בדבר הסימן הן בדבר ההוכחה. נתחיל בסימן, שהרי גם ההוכחה נחשבת לסוג של סימן.
PH 2.96
ἐκ πολλοῦ δὲ τοῦ περιόντος καὶ πρὸς τὰ ἄδηλα τῶν πραγμάτων ἰδίως ἐνστησόμεθα. καὶ ἐπειδὴ ταῦτα διὰ σημείου τε καὶ ἀποδείξεως καταλαμβάνεσθαι καὶ κρατύνεσθαι δοκεῖ, διὰ βραχέων ὑπομνήσομεν, ὅτι καὶ περὶ τοῦ σημείου καὶ περὶ τῆς ἀποδείξεως ἐπέχειν προσήκει. ἀρξώμεθα δὲ ἀπὸ σημείου· καὶ γὰρ ἡ ἀπόδειξις τῷ γένει σημεῖον εἶναι δοκεῖ.
ι′ על הסימן.
ι′ περὶ σημείου.
PH 2.97
לפי הדוגמטיקנים, מקצת הדברים גלויים ומקצתם נעלמים; ומבין הנעלמים, מקצתם נעלמים לחלוטין, מקצתם נעלמים לפי שעה ומקצתם נעלמים מטבעם. הם אומרים שהגלויים הם הדברים הבאים לידיעתנו מעצמם, כגון העובדה שיום עתה; והנעלמים לחלוטין הם הדברים שמטבעם אינם עשויים ליפול בתחום תפיסתנו, כגון השאלה אם מספר הכוכבים זוגי.
PH 2.97
Τῶν πραγμάτων τοίνυν κατὰ τοὺς δογματικοὺς τὰ μὲν ἐστι πρόδηλα, τὰ δὲ ἄδηλα, καὶ τῶν ἀδήλων τὰ μὲν καθάπαξ ἄδηλα, τὰ δὲ πρὸς καιρὸν ἄδηλα, τὰ δὲ φύσει ἄδηλα. καὶ πρόδηλα μὲν εἶναί φασι τὰ ἐξ ἑαυτῶν εἰς γνῶσιν ἡμῖν ἐρχόμενα, οἷόν ἐστι τὸ ἡμέραν εἶναι, καθάπαξ δὲ ἄδηλα, ἃ μὴ πέφυκεν εἰς τὴν ἡμετέραν πίπτειν κατάληψιν, ὡς τὸ ἀρτίους εἶναι τοὺς ἀστέρας,
PH 2.98
הנעלמים לפי שעה הם דברים שטבעם גלוי אך בשל נסיבות חיצוניות כלשהן נעשים נעלמים מאתנו באותו זמן, כגון העיר אתונה בשבילי עתה. הנעלמים מטבעם הם הדברים שמטבעם אינם נופלים בתחום בהירותנו, כגון נקבוביות הניתנות למחשבה; הללו לעולם אינם נראים מעצמם, אלא לכל היותר נחשבים לנתפסים מתוך דברים אחרים, כגון זיעה או דבר דומה.
PH 2.98
πρὸς καιρὸν δὲ ἄδηλα ἅπερ τὴν φύσιν ἔχοντα ἐναργῆ παρὰ τινας ἔξωθεν περιστάσεις κατὰ καιρὸν ἡμῖν ἀδηλεῖται, ὡς ἐμοὶ νῦν ἡ τῶν Ἀθηναίων πόλις, φύσει δὲ ἄδηλα τὰ μὴ φύσιν ὑπὸ τὴν ἡμετέραν πίπτειν ἐνάργειαν, ὡς οἱ νοητοὶ πόροι· οὗτοι γὰρ οὐδέποτε ἐξ ἑαυτῶν φαίνονται, ἀλλ’ εἰ ἄρα, ἐξ ἑτέρων καταλαμβάνεσθαι ἂν νομισθεῖεν, οἷον τῶν ἱδρώτων ἤ τινος παραπλησίου.
PH 2.99
הם אומרים שהדברים הגלויים אינם זקוקים לסימן, מפני שהם נתפסים מעצמם; ואף הדברים הנעלמים לחלוטין אינם זקוקים לו, מפני שאינם נתפסים כלל. אך הנעלמים לפי שעה והנעלמים מטבעם נתפסים באמצעות סימנים — לא באמצעות אותם סימנים: הנעלמים לפי שעה נתפסים באמצעות סימנים מזכירים, והנעלמים מטבעם באמצעות סימנים מורים.
PH 2.99
τὰ μὲν οὖν πρόδηλα μὴ δεῖσθαι σημείου φασίν· ἐξ ἑαυτῶν γὰρ αὐτὰ καταλαμβάνεσθαι. ἀλλ’ οὐδὲ τὰ καθάπαξ ἄδηλα ἅτε δὴ μηδὲ τὴν ἀρχὴν καταλαμβανόμενα. τὰ δὲ πρὸς καιρὸν ἄδηλα καὶ τὰ φύσει ἄδηλα διὰ σημείων μὲν καταλαμβάνεσθαι, οὐ μὴν διὰ τῶν αὐτῶν, ἀλλὰ τὰ μὲν πρὸς καιρὸν ἄδηλα διὰ τῶν ὑπομνηστικῶν, τὰ δὲ φύσει ἄδηλα διὰ τῶν ἐνδεικτικῶν.
PH 2.100
לפי דבריהם יש אפוא שני מיני סימנים: מזכירים ומורים. הם מכנים "סימן מזכיר" דבר שנצפה יחד עם הדבר המסומן באופן גלוי, וכאשר הוא נקרה לפנינו בעוד הדבר האחר נעלם, הוא מביא אותנו להיזכר בדבר שנצפה עמו יחד ואינו נקרה עתה לפנינו בגלוי — כפי שקורה בעשן ובאש.
PH 2.100
τῶν οὖν σημείων τὰ μὲν ἐστιν ὑπομνηστικὰ κατ’ αὐτοὺς, τὰ δ’ ἐνδεικτικά. καὶ ὑπομνηστικὸν μὲν σημεῖον καλοῦσιν ὃ συμπαρατηρηθὲν τῷ σημειωτῷ δι’ ἐναργείας ἅμα τῷ ὑποπεσεῖν, ἐκείνου ἀδηλουμένου, ἄγει ἡμᾶς εἰς ὑπόμνησιν τοῦ συμπαρατηρηθέντος αὐτῷ καὶ νῦν ἐναργῶς μὴ ὑποπίπτοντος, ὡς ἔχει ἐπὶ τοῦ καπνοῦ καὶ τοῦ πυρός.
PH 2.101
סימן מורה, לדבריהם, הוא דבר שלא נצפה באופן גלוי יחד עם המסומן, אלא מציין מתוך טבעו ומבנהו שלו את הדבר שהוא סימנו; למשל, תנועות הגוף הן סימנים לנפש. משום כך הם גם מגדירים אותו כך: "סימן מורה הוא היגד הקודם בטענת תנאי תקפה, החושף את התוצאה".
PH 2.101
ἐνδεικτικὸν δέ ἐστι σημεῖον, ὡς φασιν, ὃ μὴ συμπαρατηρηθὲν τῷ σημειωτῷ δι’ ἐναργείας, ἀλλ’ ἐκ τῆς ἰδίας φύσεως καὶ κατασκευῆς σημαίνει τὸ οὗ ἐστι σημεῖον, ὥσπερ οὖν αἱ περὶ τὸ σῶμα κινήσεις σημεῖά εἰσι τῆς ψυχῆς. ὅθεν καὶ ὁρίζονται τοῦτο τὸ σημεῖον οὕτως ῾σημεῖόν ἐστιν ἐνδεικτικὸν ἀξίωμα ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ προκαθηγούμενον, ἐκκαλυπτικὸν τοῦ λήγοντος.᾿
PH 2.102
מאחר שיש שני מיני סימנים, כפי שאמרנו, איננו מתנגדים לכל סימן אלא לסימן המורה בלבד, הנראה כהמצאה של הדוגמטיקנים. הסימן המזכיר זכה לאמון בחיי המעשה: הרואה עשן מסיק אש, והרואה צלקת אומר שהיה פצע. לכן לא זו בלבד שאיננו נאבקים בחיים, אלא אנו אף מסייעים להם: אנו מסכימים בלא דעה עם הדבר שחיי המעשה נותנים בו אמון, ומתנגדים לדברים שהדוגמטיקנים בודים לעצמם במיוחד.
PH 2.102
διττῆς οὖν οὔσης τῶν σημείων διαφορᾶς, ὡς ἔφαμεν, οὐ πρὸς πᾶν σημεῖον ἀντιλέγομεν, ἀλλὰ πρὸς μόνον τὸ ἐνδεικτικὸν ὡς ὑπὸ τῶν δογματικῶν πεπλάσθαι δοκοῦν. τὸ γὰρ ὑπομνηστικὸν πεπίστευται ὑπὸ τοῦ βίου, ἐπεὶ καπνὸν ἰδών τις σημειοῦται πῦρ καὶ οὐλὴν θεασάμενος τραῦμα γεγενῆσθαι λέγει. ὅθεν οὐ μόνον οὐ μαχόμεθα τῷ βίῳ ἀλλὰ καὶ συναγωνιζόμεθα, τῷ μὲν ὑπ᾿ αὐτοῦ πεπιστευμένῳ ἀδοξάστως συγκατατιθέμενοι, τοῖς δ᾿ ὑπὸ τῶν δογματικῶν ἰδίως ἀναπλαττομένοις ἀνθιστάμενοι.
PH 2.103
ראוי היה אולי להקדים דברים אלה למען בהירות השאלה הנחקרת. עתה נעבור להפרכה, לא מתוך שאיפה להראות בהחלט שהסימן המורה אינו קיים, אלא כדי להזכיר את שוויון־הכוח הנראה בין הטיעונים המובאים בעד קיומו ובעד אי־קיומו.
PH 2.103
Ταῦτα μὲν οὖν ἥρμοζεν ἴσως προειπεῖν ὑπὲρ τῆς σαφηνείας τοῦ ζητουμένου· λοιπὸν δὲ ἐπὶ τὴν ἀντίρρησιν χωρῶμεν, οὐκ ἀνύπαρκτον δεῖξαι τὸ ἐνδεικτικὸν σημεῖον πάντως ἐσπουδακότες, ἀλλὰ τὴν φαινομένην ἰσοσθένειαν τῶν φερομένων λόγων πρός τε τὴν ὕπαρξιν αὐτοῦ καὶ τὴν ἀνυπαρξίαν ὑπομιμνῄσκοντες.
ια′ האם יש סימן מורה.
ια′ εἰ ἔστι τι σημεῖον ἐνδεικτικόν.
PH 2.104
הסימן, ככל שהדבר תלוי במה שאומרים עליו הדוגמטיקנים, אינו ניתן אפילו למחשבה. הסטואים (fr. II 221 Arn.), הנחשבים כמי שדנו בו בדקדקנות, מבקשים להציג את מושג הסימן ואומרים שסימן הוא היגד הקודם בטענת תנאי תקפה וחושף את התוצאה. הם אומרים (fr. II 193 A.) שהיגד הוא דבר־נאמר שלם שאפשר להצהירו כשלעצמו, ושטענת תנאי תקפה היא זו שאינה מתחילה באמת ומסתיימת בשקר.
PH 2.104
Τὸ σημεῖον τοίνυν, ὅσον ἐπὶ τοῖς λεγομένοις περὶ αὐτοῦ παρὰ τοῖς δογματικοῖς, ἀνεπινόητόν ἐστιν. αὐτίκα γοῦν οἱ ἀκριβῶς περὶ αὐτοῦ διειληφέναι δοκοῦντες, οἱ Στωικοί (fr. II 221 Arn.), βουλόμενοι παραστῆσαι τὴν ἔννοιαν τοῦ σημείου, φασὶ σημεῖον εἶναι ἀξίωμα ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ προκαθηγούμενον, ἐκκαλυπτικὸν τοῦ λήγοντος. καὶ τὸ μὲν ἀξίωμά φασιν (fr. II 193 A.) εἶναι λεκτὸν αὐτοτελὲς ἀπόφαντόν ὅσον ἐφ᾿ ἑαυτῷ, ὑγιὲς δὲ συνημμένον τὸ μὴ ἀρχόμενον ἀπὸ ἀληθοῦς καὶ λῆγον ἐπὶ ψεῦδος.
PH 2.105
טענת תנאי מתחילה באמת ומסתיימת באמת, כגון "אם יום, יש אור"; או מתחילה בשקר ומסתיימת בשקר, כגון "אם הארץ עפה, הארץ מכונפת"; או מתחילה באמת ומסתיימת בשקר, כגון "אם הארץ קיימת, הארץ עפה"; או מתחילה בשקר ומסתיימת באמת, כגון "אם הארץ עפה, הארץ קיימת". מבין אלה הם אומרים שרק הטענה המתחילה באמת ומסתיימת בשקר פסולה, ושהאחרות תקפות.
PH 2.105
τὸ γὰρ συνημμένον ἤτοι ἄρχεται ἀπὸ ἀληθοῦς καὶ λήγει ἐπὶ ἀληθές, οἷον ῾εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν᾿, ἢ ἄρχεται ἀπὸ ψεύδους καὶ λήγει ἐπὶ ψεῦδος, οἷον ῾εἰ πέταται ἡ γῆ, πτερωτή ἐστιν ἡ γῆ,᾿ ἢ ἄρχεται ἀπὸ ἀληθοῦς καὶ λήγει ἐπὶ ψεῦδος, οἷον ‘εἰ ἔστιν ἡ γῆ, πέταται ἡ γῆ’, ἢ ἄρχεται ἀπὸ ψεύδους καὶ λήγει ἐπὶ ἀληθές, οἷον ‘εἰ πέταται ἡ γῆ, ἔστιν ἡ γῆ'. τούτων δὲ μόνον τὸ ἀπὸ ἀληθοῦς ἀρχόμενον καὶ λῆγον ἐπὶ ψεῦδος μοχθηρὸν εἶναί φασιν, τὰ δ’ ἄλλα ὑγιῆ.
PH 2.106
הם מכנים "קודם" את הרכיב המוביל בטענת תנאי המתחילה באמת ומסתיימת באמת. הסימן "חושף את התוצאה" מפני ש"יש לה חלב" נחשב כמגלה את "היא הרתה" בטענת התנאי "אם יש לה חלב, היא הרתה".
PH 2.106
προκαθηγούμενον δὲ λέγουσι τὸ ἐν συνημμένῳ ἀρχομένῳ ἀπὸ ἀληθοῦς καὶ λήγοντι ἐπὶ ἀληθὲς ἡγούμενον. ἐκκαλυπτικὸν δέ ἐστι τοῦ λήγοντος, ἐπεὶ τὸ ‘γάλα ἔχει αὕτη’ τοῦ ‘κεκύηκεν αὕτη’ δηλωτικὸν εἷναι δοκεῖ ἐν τούτῳ τῷ συνημμένῳ ‘εἰ γάλα ἔχει αὕτη, κεκύηκεν αὕτη’.
PH 2.107
עד כאן דבריהם. ואנו אומרים ראשית שנעלם אם קיים <דבר> נאמר. מבין הדוגמטיקנים, האפיקוראים (fr. 259 Us.) אומרים שלא קיים <דבר> נאמר, ואילו הסטואים אומרים שהוא קיים. כאשר הסטואים אומרים שקיים דבר־נאמר, הם משתמשים באמירה בלבד או גם בהוכחה. אם באמירה, האפיקוראים יעמידו כנגדם את האמירה שאין דבר־נאמר. ואם יבחרו בהוכחה, הרי ההוכחה מורכבת מהיגדים שהם דברים־נאמרים, ולכן אי־אפשר להשתמש במערכת של דברים־נאמרים כדי לבסס את קיומו של דבר־נאמר; שהרי כיצד יסכים מי שאינו מודה בקיומו של דבר־נאמר שמערכת של דברים־נאמרים קיימת?
PH 2.107
ταῦτα μὲν οὗτοι· ἡμεῖς δὲ λέγομεν πρῶτον, ὅτι ἄδηλόν ἐστιν, εἰ ἔστι <τι> λεκτόν. ἐπεὶ γὰρ τῶν δογματικῶν οἱ μὲν Ἐπικούρειοί (fr. 259 Us.) φασι μὴ εἶναί <τι> λεκτὸν, οἱ δὲ Στωικοὶ εἶναι, ὅταν λέγωσιν οἱ Στωικοὶ εἶναί τι λεκτόν, ἤτοι μόνῃ φάσει χρῶνται ἢ καὶ ἀποδείξει. ἀλλ’ εἰ μὲν φάσει, ἀντιθήσουσιν αὐτοῖς οἱ Ἐπικούρειοι φάσιν τὴν λέγουσαν, ὅτι οὐκ ἔστι τι λεκτόν· εἰ δὲ ἀπόδειξιν παραλήψονται, ἐπεὶ ἐξ ἀξιωμάτων συνέστηκε λεκτῶν ἡ ἀπόδειξις, ἐκ τῶν λεκτῶν δὲ συνεστῶσα οὐ δυνήσεται πρὸς πίστιν τοῦ λεκτὸν εἶναι παραλαμβάνεσθαι. (ὁ γὰρ μὴ διδοὺς εἶναι λεκτὸν πῶς συγχωρήσει σύστημα λεκτῶν ὑπάρχειν;)
PH 2.108
מי שמנסה לבסס מתוך קיומה של מערכת הדברים־הנאמרים שקיים דבר־נאמר מבקש אפוא לאמת את הדבר הנחקר באמצעות הדבר הנחקר. אם אי־אפשר להראות לא באמירה גרידא ולא באמצעות הוכחה שקיים דבר־נאמר, נעלם אם קיים דבר־נאמר. וכך גם בשאלה אם קיים היגד.
PH 2.108
— διὰ τοῦ ζητουμένου τοίνυν τὸ ζητούμενον πιστοῦσθαι βούλεται ὁ ἐκ τῆς ὑπάρξεως τοῦ συστήματος τῶν λεκτῶν εἶναί τι λεκτὸν πειρώμενος κατασκευάζειν. εἰ οὖν μήτε ἁπλῶς μήτε δι’ ἀποδείξεως ἐνδέχεται παριστᾶν ὅτι ἔστι τι λεκτόν, ἄδηλόν ἐστιν ὅτι ἔστι τι λεκτόν. ὁμοίως δὲ καὶ εἰ ἔστιν ἀξίωμα·
PH 2.109
שהרי ההיגד הוא דבר־נאמר. אך שמא גם אם נניח בדרך של הנחה שקיים דבר־נאמר כלשהו, יתברר שההיגד אינו קיים, משום שהוא מורכב מדברים־נאמרים שאינם מתקיימים יחד. למשל, בטענה "אם יום, יש אור": כשאני אומר "יום", עדיין אין "יש אור"; וכשאני אומר "יש אור", כבר אין "יום". אם דבר המורכב מחלקים אינו יכול להתקיים כאשר חלקיו אינם מתקיימים יחד, והחלקים שמהם מורכב ההיגד אינם מתקיימים יחד, ההיגד לא יתקיים.
PH 2.109
λεκτὸν γάρ ἐστι τὸ ἀξίωμα. μήποτε δὲ καὶ εἰ καθ’ ὑπόθεσιν εἶναί τι λεκτὸν δοθείη, τὸ ἀξίωμα ἀνύπαρκτον εὑρίσκεται, συνεστηκὸς ἐκ λεκτῶν μὴ συνυπαρχόντων ἀλλήλοις. οἷον γοῦν ἐπὶ τοῦ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν’, ὅτε λέγω τὸ ‘ἡμέρα ἔστιν’, οὐδέπω ἔστι τὸ ‘φῶς ἔστιν’, καὶ ὅτε λέγω τὸ ‘φῶς ἔστιν’, οὐκέτι ἔστι τὸ ‘ἡμέρα ἔστιν’. εἰ οὖν τὰ μὲν συγκείμενα ἔκ τινων ἀδύνατον ὑπάρχειν μὴ συνυπαρχόντων ἀλλήλοις τῶν μερῶν αὐτῶν, τὰ δὲ ἐξ ὧν σύγκειται τὸ ἀξίωμα οὐ συνυπάρχει ἀλλήλοις, οὐχ ὑπάρξει τὸ ἀξίωμα.
PH 2.110
אך גם אם נניח לדברים אלה, יתברר שטענת התנאי התקפה אינה ניתנת לתפיסה. פילון אומר שטענת תנאי תקפה היא זו שאינה מתחילה באמת ומסתיימת בשקר; למשל, כאשר יום ואני משוחח, "אם יום, אני משוחח". ואילו לפי דיודורוס, תקפה היא טענה שלא היה אפשר ושאי־אפשר לה שתתחיל באמת ותסתיים בשקר. לפי דבריו, טענת התנאי האמורה נחשבת שקרית, מפני שאם יום ואני שותק היא תתחיל באמת ותסתיים בשקר.
PH 2.110
ἴνα δὲ καὶ ταῦτα παραλίπωμεν, τὸ ὑγιὲς συνημμένον ἀκατάληπτον εὑρεθήσεται. ὁ μὲν γὰρ Φίλων φησὶν ὑγιὲς εἶναι συνημμένον τὸ μὴ ἀρχόμενον ἀπὸ ἀληθοῦς καὶ λῆγον ἐπὶ ψεῦδος, οἷον ἡμέρας οὔσης καὶ ἐμοῦ διαλεγομένου τὸ ‘εἰ ἡμέρα ἐστιν, ἐγὼ διαλέγομαι’, ὁ δὲ Διόδωρος, ὃ μήτε ἐνεδέχετο μήτε ἐνδέχεται ἀρχόμενον ἀπὸ ἀληθοῦς λήγειν ἐπὶ ψεῦδος· καθ’ ὃν τὸ μὲν εἰρημένον συνημμένον ψεῦδος εἶναι δοκεῖ, ἐπεὶ ἡμέρας μὲν οὔσης ἐμοῦ δὲ σιωπήσαντος ἀπὸ ἀληθοῦς ἀρξάμενον ἐπὶ ψεῦδος καταλήξει,
PH 2.111
ואילו הטענה "אם אין בין הישים יסודות חסרי חלקים, יש בין הישים יסודות חסרי חלקים" אמיתית; שכן היא מתחילה תמיד בשקר — "אין בין הישים יסודות חסרי חלקים" — ומסתיימת באמת, "יש בין הישים יסודות חסרי חלקים". המצדדים בשיטת ההכנסה אומרים שטענת תנאי תקפה כאשר ניגוד התוצאה שבה סותר את הרכיב המוביל שבה. לפי דבריהם, טענות התנאי שנזכרו פסולות, ואילו "אם יום, יום" אמיתית.
PH 2.111
ἐκεῖνο δὲ ἀληθές ‘εἰ οὐκ ἔστιν ἀμερῆ τῶν ὄντων στοιχεῖα, ἔστιν ἀμερῆ τῶν ὄντων στοιχεῖα’· ἀεὶ γὰρ ἀπὸ ψεύδους ἀρχόμενον τοῦ ‘οὐκ ἀμερῆ τῶν ὄντων στοιχεῖα’ εἰς ἀληθὲς καταλήξει αὐτὸ τὸ ‘ἔστιν ἀμερῆ τῶν ὄντων στοιχεῖα’. οἱ δὲ τὴν εἰσάγοντες ὑγιὲς εἶναί φασι συνημμένον, ὅταν τὸ ἀντικείμενον τῷ ἐν αὐτῷ λήγοντι μάχηται τῷ ἐν αὐτῷ ἡγουμένῳ· καθ’ οὓς τὰ μὲν εἰρημένα συνημμένα ἔσται μοχθηρά, ἐκεῖνο δὲ ἀληθές ‘εἰ ἡμέρα ἔστιν, ἡμέρα ἔστιν’.
PH 2.112
השופטים לפי ההכלה אומרים שטענת תנאי אמיתית היא זו שתוצאתה כלולה בכוח ברכיב המוביל. לפי דבריהם, "אם יום, יום" ואולי כל טענת תנאי שבה אותו היגד חוזר פעמיים יהיו שקריות.
PH 2.112
οἱ δὲ τῇ ἐμφάσει κρίνοντές φασιν ὅτι ἀληθές συνημμένον οὗ τὸ λῆγον ἐν τῷ ἡγουμένῳ περιέχεται δυνάμει· καθ’ οὓς τὸ ‘εἰ ἡμέρα ἔστιν, ἡμέρα ἔστι’ καὶ πᾶν τὸ διαφορούμενον [ἀξίωμα] συνημμένον ἴσως ψεῦδος ἔσται·
PH 2.113
שהרי אי־אפשר שדבר יהיה כלול בעצמו. נראה אפוא שאי־אפשר להכריע במחלוקת הזאת: אם נעדיף בלא הוכחה אחת מן העמדות שנזכרו, לא נהיה ראויים לאמון; ואף לא אם נעדיף אותה בהוכחה. שכן הוכחה נחשבת תקפה כאשר מסקנתה נובעת מצירוף הנחות היסוד שלה כתוצאה הנובעת מן הרכיב המוביל, כגון: "אם יום, יש אור; והנה יום; לכן יש אור. אם יום, יש אור; ויום, ולכן יש אור".
PH 2.113
αὐτὸ γάρ τι ἐν ἑαυτῷ περιέχεσθαι ἀμήχανον. ταύτην τοίνυν τὴν διαφωνίαν ἐπικριθῆναι ἀμήχανον ἴσως εἶναι δόξει. οὔτε γὰρ ἀναποδείκτως προκρίνοντές τινα τῶν στάσεων τῶν προειρημένων πιστοὶ ἐσόμεθα οὔτε μετὰ ἀποδείξεως. καὶ γὰρ ἡ ἀπόδειξις ὑγιὴς εἶναι δοκεῖ, ὅταν ἀκολουθῇ τῇ διὰ τῶν λημμάτων αὐτῆς συμπλοκῇ τὸ συμπέρασμα αὐτῆς ὡς λῆγον ἡγουμένῳ, οἷον οὕτως ‘εἰ ἡμέρα ἔστιν, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν’. εἴπερ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· καὶ ἡμέρα ἔστι καὶ φῶς ἔστιν’.
PH 2.114
אך כאשר נחקר כיצד אנו שופטים את נביעת התוצאה מן הרכיב המוביל, מתגלה האופן המעגלי. כדי להוכיח את שיפוט טענת התנאי, המסקנה נובעת מהנחות היסוד של ההוכחה, כפי שאמרנו; וכדי לתת אמון בכך, טענת התנאי והנביעה חייבות כבר להיות מוכרעות. וזה מופרך.
PH 2.114
ζητουμένου δὲ περὶ τοῦ πῶς κρινοῦμεν τὴν ἀκολουθίαν τοῦ λήγοντος πρὸς τὸ ἡγούμενον, ὁ διάλληλος εὑρίσκεται τρόπος. ἴνα μὲν γὰρ ἡ κρίσις τοῦ συνημμένου ἀποδειχθῇ τὸ συμπέρασμα τοῖς λήμμασι τῆς ἀποδείξεως ἀκολουθεῖ, ὡς προειρήκαμεν· ἵνα δὲ πάλιν τοῦτο πιστευθῇ, δεῖ τὸ συνημμένον καὶ τὴν ἀκολουθίαν ἐπικεκρίσθαι· ὅπερ ἄτοπον.
PH 2.115
טענת התנאי התקפה אינה ניתנת אפוא לתפיסה. גם הרכיב הקודם הוא עניין בלתי־פתיר. לדבריהם, הרכיב הקודם הוא הרכיב המוביל בטענת תנאי המתחילה באמת ומסתיימת באמת.
PH 2.115
ἀκατάληπτον ἄρα τὸ ὑγιὲς συνημμένον. ἀλλὰ καὶ τὸ προκαθηγούμενον ἄπορόν ἐστιν. τὸ μὲν γὰρ προκαθηγούμενον, ὡς φασιν, ἐστὶ τὸ ἡγούμενον ἐν τοιούτῳ συνημμένῳ, ὃ ἄρχεται ἀπὸ ἀληθοῦς καὶ λήγει ἐπὶ ἀληθές.
PH 2.116
אם הסימן חושף את התוצאה, התוצאה גלויה או נעלמת. אם היא גלויה, לא תזדקק לדבר שיחשוף אותה, אלא תיתפס עמו יחד; היא לא תהיה הדבר המסומן על ידו, ולכן גם הוא לא יהיה סימן שלה. ואם היא נעלמת, הרי המחלוקת בשאלה אילו מן הנעלמים אמיתיים ואילו שקריים, ואף אם יש בהם דבר אמיתי, נותרה בלתי־מוכרעת. לכן יהיה נעלם אם טענת התנאי מסתיימת באמת, ומכאן יהיה נעלם גם אם הרכיב המוביל בה קודם.
PH 2.116
εἰ δὲ ἐκκαλυπτικόν ἐστι τοῦ λήγοντος τὸ σημεῖον, ἤτοι πρόδηλόν ἐστι τὸ λῆγον ἢ ἄδηλον. εἰ μὲν οὖν πρόδηλον, οὐδὲ τοῦ ἐκκαλύψοντος δεήσεται, ἀλλὰ συγκαταληφθήσεται αὐτῷ, καὶ οὐκ ἔσται αὐτοῦ σημειωτόν, διόπερ οὐδὲ ἐκεῖνο τούτου σημεῖον. εἰ δὲ ἄδηλον, ἐπεὶ περὶ τῶν ἀδήλων διαπεφώνηται ἀνεπικρίτως, ποῖα μὲν ἐστιν αὐτῶν ἀληθῆ ποῖα δὲ ψευδῆ, καὶ ὅλως εἰ ἔστι τι αὐτῶν ἀληθές, ἄδηλον ἔσται, εἰ εἰς ἀληθὲς λήγει τὸ συνημμένον. ᾧ συνεισέρχεται καὶ τὸ ἄδηλον εἶναι εἰ προκαθηγεῖται τὸ ἐν αὐτῷ ἡγούμενον.
PH 2.117
אך גם אם נניח לדברים אלה, הסימן אינו יכול לחשוף את התוצאה, אם הדבר המסומן מצוי ביחס אל הסימן ולכן נתפס עמו יחד. דברים יחסיים נתפסים יחד זה עם זה: כשם שאי־אפשר לתפוס את הימין כימין של השמאל לפני השמאל, ואף לא להפך, וכך בשאר הדברים היחסיים, גם אי־אפשר יהיה לתפוס את הסימן כסימן של המסומן לפני הדבר המסומן.
PH 2.117
ἵνα δὲ καὶ ταῦτα παραλίπωμεν, οὐ δύναται ἐκκαλυπτικὸν εἶναι τοῦ λήγοντος, εἴγε πρὸς τὸ σημεῖόν ἐστι τὸ σημειωτὸν καὶ διὰ τοῦτο συγκαταλαμβάνεται αὐτῷ. τὰ γὰρ πρός τι ἀλλήλοις συγκαταλαμβάνεται· καὶ ὥσπερ τὸ δεξιὸν πρὸ τοῦ ἀριστεροῦ ὡς δεξιὸν ἀριστεροῦ καταληφθῆναι οὐ δύναται, οὐδὲ ἀνάπαλιν, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων τῶν πρός τι παραπλησίως, οὕτως οὐδὲ τὸ σημεῖον πρὸ τοῦ σημειωτοῦ ὡς σημειωτοῦ καταληφθῆναι δυνατὸν ἔσται.
PH 2.118
ואם הסימן אינו נתפס לפני המסומן, הוא גם אינו יכול לחשוף אותו, שכן המסומן נתפס יחד עמו ולא אחריו. לכן גם לפי הדברים הכלליים יותר שאומרים בעלי הדעות האחרות אי־אפשר לחשוב את הסימן. הם אומרים שהוא גם דבר יחסי וגם חושף את הדבר המסומן, שהוא מצוי ביחס אליו.
PH 2.118
εἰ δ’ οὐ προκαταλαμβάνεται τὸ σημεῖον τοῦ σημειωτοῦ, οὐδὲ ἐκκαλυπτικὸν αὐτοῦ δύναται ὑπάρχειν τοῦ ἅμα αὐτῷ καὶ μὴ μετ’ αὐτὸ καταλαμβανομένου. οὐκοῦν καὶ ὅσον ἐπὶ τοῖς κοινότερον λεγομένοις ὑπὸ τῶν ἑτεροδόξων ἀνεπινόητόν ἐστι τὸ σημεῖον. καὶ γὰρ πρός τι καὶ ἐκκαλυπτικὸν τοῦ σημειωτοῦ, πρὸς ᾧ φασιν αὐτὸ εἶναι, τοῦτο εἶναι λέγουσιν.
PH 2.119
מכאן שאם הסימן יחסי ומצוי ביחס אל המסומן, הוא חייב להיתפס יחד עם המסומן, כשם שהשמאל נתפס עם הימין, המעלה עם המטה ושאר הדברים <ה>יחסיים. ואם הוא חושף את המסומן, הוא חייב להיתפס לפניו, כדי שלאחר שייוודע תחילה יביא אותנו למושג הדבר הנודע באמצעותו.
PH 2.119
ὅθεν εἰ μὲν πρός τι ἐστὶ καὶ πρὸς τῷ σημειωτῷ, συγκαταλαμβάνεσθαι πάντως ὀφείλει τῷ σημειωτῷ, καθάπερ τὸ ἀριστερὸν τῷ δεξιῷ καὶ τὸ ἄνω τῷ κάτω καὶ τὰ ἄλλα <τὰ> πρός τι. εἰ δὲ ἐστι τοῦ σημειωτοῦ, προκαταλαμβάνεσθαι αὐτοῦ πάντως ὀφείλει, ἵνα προεπιγνωσθὲν εἰς ἔννοιαν ἡμᾶς ἀγάγῃ τοῦ ἐξ αὐτοῦ γινωσκομένου πράγματος.
PH 2.120
אך אי־אפשר לחשוב דבר שאינו יכול להיוודע לפני הדבר שהוא חייב להיתפס לפניו. לכן אי־אפשר לחשוב דבר שהוא גם יחסי וגם חושף את הדבר שאליו הוא נחשב יחסי. הם אומרים שהסימן גם יחסי וגם חושף את המסומן; לכן אי־אפשר לחשוב את הסימן.
PH 2.120
ἀδύνατον δὲ ἐννοῆσαι πρᾶγμα μὴ δυνάμενον πρὸ ἐκείνου γνωσθῆναι, οὗ προκαταλαμβάνεσθαι ἀνάγκην ἔχει· ἀδύνατον ἄρα ἐπινοεῖν τι καὶ πρός τι ὂν καὶ ἐκκαλυπτικὸν ἐκείνου ὑπάρχον πρὸς ᾧ νοεῖται. τὸ δὲ σημεῖον καὶ πρός τι φασὶν εἶναι καὶ ἐκκαλυπτικὸν τοῦ σημειωτοῦ· ἀδύνατον ἄρα ἐστὶν ἐπινοῆσαι τὸ σημεῖον.
PH 2.121
נוסף על כך יש לומר גם זאת. בקרב קודמינו התעוררה מחלוקת: מקצתם אמרו שיש סימן מורה ומקצתם אמרו שאין שום סימן מורה. האומר שיש סימן מורה יאמר זאת באמירה גרידא ובלא הוכחה, או בצירוף הוכחה. אם ישתמש באמירה בלבד, לא יהיה ראוי לאמון; ואם ירצה להוכיח, יניח מראש את הדבר הנחקר.
PH 2.121
Πρὸς τούτοις κἀκεῖνο λεκτέον. διαφωνία γέγονε παρὰ τοῖς πρὸ ἡμῶν, τῶν μὲν λεγόντων εἶναί τι σημεῖον ἐνδεικτικόν, τῶν δὲ μηδὲν εἶναι σημεῖον ἐνδεικτικὸν φασκόντων. ὁ λέγων οὖν εἶναί τι σημεῖον ἐνδεικτικὸν ἤτοι ἀπλῶς ἐρεῖ καὶ ἀναποδείκτως, ψιλῇ φάσει χρώμενος, ἢ μετὰ ἀποδείξεως. ἀλλ’ εἰ μὲν φάσει μόνῃ χρήσεται, ἄπιστος ἔσται, εἰ δὲ ἀποδεῖξαι βουλήσεται, τὸ ζητούμενον συναρπάσει.
PH 2.122
שהרי אומרים שההוכחה היא סוג של סימן. כאשר שנוי במחלוקת אם יש סימן או אין, תהיה שנויה במחלוקת גם השאלה אם יש הוכחה או אין כלל; כשם שכאשר חוקרים בדרך של הנחה אם יש בעל חיים, חוקרים גם אם יש אדם, שהרי האדם הוא בעל חיים. מופרך להוכיח את הדבר הנחקר באמצעות דבר הנחקר באותה מידה או באמצעות עצמו; לכן גם באמצעות הוכחה לא יוכל אדם לקבוע בהחלט שיש סימן.
PH 2.122
ἐπεὶ γὰρ ἡ ἀπόδειξις τῷ γένει σημεῖον εἶναι λέγεται, ἀμφισβητουμένου τοῦ πότερον ἔστι τι σημεῖον ἢ οὐκ ἔστιν, ἀμφισβήτησις ἔσται καὶ περὶ τοῦ πότερον ἔστιν ἀπόδειξις ἢ οὐδαμῶς, ὥσπερ καθ’ ὑπόθεσιν ζητουμένου εἰ ἔστι ζῷον, ζητεῖται καὶ περὶ τοῦ εἰ ἔστιν ἄνθρωπος· ζῷον γὰρ ὁ ἄνθρωπος. ἄτοπον δὲ τὸ ζητούμενον διὰ τοῦ ἐπ’ ἴσης ζητουμένου ἢ δι’ ἑαυτοῦ ἀποδεικνύναι· οὐδὲ δι’ ἀποδείξεως ἄρα δυνήσεταί τις διαβεβαιοῦσθαι, ὅτι ἔστι σημεῖον.
PH 2.123
אם אי־אפשר להצהיר בקביעה מוחלטת על הסימן, לא באמירה גרידא ולא באמצעות הוכחה, אי־אפשר לקבוע עליו קביעה תופסת. ואם הסימן אינו נתפס במדויק, אי־אפשר לומר שהוא מציין דבר־מה, שכן אף הוא עצמו אינו מוסכם; ומשום כך גם לא יהיה סימן. לכן לפי היסק זה הסימן אינו קיים ואף אינו ניתן למחשבה.
PH 2.123
εἰ δὲ μήτε ἁπλῶς μήτε μετὰ ἀποδείξεως οἷόν τέ ἐστι περὶ τοῦ σημείου διαβεβαιωτικῶς ἀποφαίνεσθαι, ἀδύνατόν ἐστι περὶ αὐτοῦ καταληπτικὴν ἀπόφασιν ποιήσασθαι· εἰ δὲ μὴ καταλαμβάνεται μετὰ ἀκριβείας τὸ σημεῖον, οὐδὲ σημαντικὸν εἶναι λεχθήσεταί τινος ἅτε δὴ μηδὲ αὐτὸ ὁμολογούμενον· διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ σημεῖον ἔσται. ὅθεν καὶ κατὰ τοῦτον τὸν ἐπιλογισμὸν ἀνύπαρκτον ἔσται τὸ σημεῖον καὶ ἀνεπινόητον.
PH 2.124
ועוד יש לומר זאת. או שהסימנים הם נראים בלבד, או נעלמים בלבד, או שמקצת הסימנים נראים ומקצתם נעלמים. אף אחת מן האפשרויות אינה תקפה; לכן אין סימן. שהסימנים אינם כולם נעלמים מתברר מכאן: הנעלם אינו נראה מעצמו, כדברי הדוגמטיקנים, אלא נקרה לפנינו באמצעות דבר אחר. אם הסימן נעלם, הוא יזדקק לסימן נעלם אחר — שהרי לפי ההנחה שלפנינו שום דבר נראה אינו סימן — והלה לאחר, וכך עד אינסוף. אך אי־אפשר לקבל אינסוף סימנים; לכן אי־אפשר לתפוס את הסימן אם הוא נעלם. משום כך גם לא יתקיים, כי מחמת אי־תפיסתו לא יוכל לציין דבר ולהיות סימן.
PH 2.124
Ἔτι μέντοι κἀκεῖνο ῥητέον. ἤτοι φαινόμενα μόνον ἐστὶ τὰ σημεῖα ἢ ἄδηλα μόνον, ἢ τῶν σημείων τὰ μὲν ἐστι φαινόμενα, τὰ δὲ ἄδηλα. οὐδὲν δὲ τούτων ἐστὶν ὑγιές· οὐκ ἄρα ἔστι σημεῖον. ὅτι μὲν οὖν ἄδηλα οὐκ ἔστι πάντα τὰ σημεῖα, ἐντεῦθεν δείκνυται. τὸ ἄδηλον οὐκ ἐξ ἑαυτοῦ φαίνεται, ὡς οἱ δογματικοί φασιν, ἀλλὰ δι’ ἑτέρου ὑποπίπτει. καὶ τὸ σημεῖον οὖν, εἰ ἄδηλον εἴη, ἑτέρου δεήσεται σημείου ἀδήλου, ἐπεὶ μηδὲν φαινόμενόν ἐστι σημεῖον κατὰ τὴν προκειμένην ὑπόθεσιν, κἀκεῖνο ἄλλου, καὶ μέχρις ἀπείρου. ἀδύνατον δὲ ἄπειρα σημεῖα λαμβάνειν· ἀδύνατον ἄρα τὸ σημεῖον καταληφθῆναι ἄδηλον ὄν. διὰ δὲ τοῦτο καὶ ἀνύπαρκτον ἔσται, μὴ δυνάμενον σημαίνειν τι καὶ σημεῖον εἶναι διὰ τὸ μὴ καταλαμβάνεσθαι.
PH 2.125
ואם כל הסימנים נראים, הרי מאחר שהסימן יחסי ומצוי ביחס אל המסומן, ודברים יחסיים נתפסים יחד זה עם זה, גם הדברים הקרויים מסומנים ייתפסו יחד עם הנראים ולכן יהיו נראים. כשם שכאשר הימין והשמאל נקרים יחד אין אומרים שהימין נראה יותר מן השמאל או השמאל יותר מן הימין, כך כאשר הסימן והמסומן נתפסים יחד יש לומר שהסימן אינו נראה יותר מן המסומן.
PH 2.125
εἰ δὲ πάντα τὰ σημεῖα φαινόμενά ἐστιν, ἐπεὶ καὶ πρός τι ἐστὶ τὸ σημεῖον καὶ πρὸς τῷ σημειωτῷ, τὰ δὲ πρός τι συγκαταλαμβάνεται ἀλλήλοις, τὰ σημειωτὰ εἶναι λεγόμενα σὺν τοῖς φαινομένοις καταλαμβανόμενα φαινόμενα ἔσται· ὥσπερ γὰρ ἅμα ὑποπιπτόντων τοῦ τε δεξιοῦ καὶ τοῦ ἀριστεροῦ οὐ μᾶλλον τὸ δεξιὸν τοῦ ἀριστεροῦ ἢ τὸ ἀριστερὸν τοῦ δεξιοῦ φαίνεσθαι λέγεται, οὕτω συγκαταλαμβανομένων τοῦ τε σημείου καὶ τοῦ σημειωτοῦ οὐ μᾶλλον τὸ σημεῖον ἢ τὸ σημειωτὸν φαίνεσθαι ῥητέον.
PH 2.126
ואם הדבר המסומן נראה, הוא לא יהיה עוד מסומן, מפני שאינו זקוק לדבר שיציין ויחשוף אותו. לכן, כשם שכאשר מבטלים את הימין גם השמאל אינו קיים, כך כאשר מבטלים את המסומן גם הסימן אינו יכול להתקיים. מכאן שהסימן אינו קיים אם יאמר מישהו שרק דברים נראים הם סימנים.
PH 2.126
εἰ δὲ φαινόμενόν ἐστι τὸ σημειωτόν, οὐδὲ σημειωτὸν ἔσται μὴ δεόμενον τοῦ σημανοῦντος αὐτὸ καὶ ἐκκαλύψοντος. ὅθεν ὥσπερ ἀναιρουμένου δεξιοῦ οὐδὲ ἀριστερὸν ἔστιν, οὕτως ἀναιρουμένου τοῦ σημειωτοῦ οὐδὲ σημεῖον εἶναι δύναται, ὥστε ἀνύπαρκτον εὑρίσκεται τὸ σημεῖον, εἴπερ φαινόμενα μόνα εἶναι λέγοι τις τὰ σημεῖα.
PH 2.127
נותר לומר שמקצת הסימנים נראים ומקצתם נעלמים; אך גם כך נשארות המבוכות. הדברים הקרויים מסומנים של הסימנים הנראים יהיו נראים, כפי שאמרנו; ומאחר שאינם זקוקים לדבר המציין אותם, הם לא יהיו מסומנים כלל, ולכן גם הדברים שאינם מציינים דבר לא יהיו סימנים.
PH 2.127
λείπεται λέγειν, ὅτι τῶν σημείων τὰ μὲν ἐστι φαινόμενα, τὰ δὲ ἄδηλα· καὶ οὕτως δὲ αἱ ἀπορίαι μένουσιν. τῶν τε γὰρ φαινομένων σημείων τὰ σημειωτὰ εἶναι λεγόμενα φαινόμενα ἔσται, καθὰ προειρήκαμεν, καὶ μὴ δεόμενα τοῦ σημανοῦντος οὐδὲ σημειωτὰ ὅλως ὑπάρξει, ὅθεν οὐδὲ ἐκεῖνα σημεῖα ἔσται, μηδὲν σημαίνοντα·
PH 2.128
והסימנים הנעלמים זקוקים לדברים שיחשפו אותם. אם ייאמר שהם מצוינים בידי סימנים נעלמים, הם מוליכים את הטיעון לרגרסיה אינסופית, ולכן מתברר שאינם ניתנים לתפיסה ומשום כך אינם קיימים, כפי שאמרנו. ואם הם מצוינים בידי סימנים נראים, הם ייתפסו יחד עם סימניהם הנראים ולכן יהיו נראים, ומשום כך גם לא יתקיימו. שהרי אי־אפשר שדבר יהיה גם נעלם מטבעו וגם נראה; ואילו הסימנים שבהם עוסק הדיון, שהונחו כנעלמים, התבררו כנראים מכוח היפוך הטיעון.
PH 2.128
τὰ τε ἄδηλα σημεῖα χρῄζοντα τῶν ἐκκαλυψόντων αὐτά, ἐὰν μὲν ὑπὸ ἀδήλων σημαίνεσθαι λέγηται, εἰς ἄπειρον ἐκπίπτοντος τοῦ λόγου ἀκατάληπτα εὑρίσκεται καὶ διὰ τοῦτο ἀνύπαρκτα, ὡς προειρήκαμεν· ἐὰν δὲ ὑπὸ φαινομένων, φαινόμενα ἔσται σὺν τοῖς φαινομένοις αὐτῶν σημείοις καταλαμβανόμενα, διὰ δὲ τοῦτο καὶ ἀνύπαρκτα. ἀδύνατον γὰρ εἶναί τι πρᾶγμα, ὃ καὶ ἄδηλόν ἐστι φύσει καὶ φαινόμενον, τὰ δὲ σημεῖα περὶ ὧν ἐστιν ὁ λόγος, ἄδηλα ὑποτεθέντα, φαινόμενα εὑρέθη κατὰ τὴν περιτροπὴν τοῦ λόγου.
PH 2.129
אם אפוא לא כל הסימנים נראים, לא כולם נעלמים, ואף לא מקצתם נראים ומקצתם נעלמים, ומלבד אלה אין אפשרות אחרת כפי שגם הם אומרים, הדברים הקרויים סימנים אינם קיימים.
PH 2.129
εἰ οὖν μήτε πάντα τὰ σημεῖα φαινόμενά ἐστι μήτε πάντα ἄδηλα, μήτε τῶν σημείων τινὰ μὲν ἐστι φαινόμενα, τινὰ δὲ ἄδηλα, καὶ παρὰ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, ὡς καὶ αὐτοὶ φασιν, ἀνύπαρκτα ἔσται τὰ λεγόμενα σημεῖα.
PH 2.130
די לעת עתה בדברים מעטים אלה מתוך רבים כדי להזכיר שאין סימן מורה. עתה נציג גם את הטיעונים המזכירים שיש סימן, כדי להראות את שוויון־הכוח בין הטיעונים המנוגדים. או שהאמירות המובאות כנגד הסימן מציינות דבר־מה, או שאינן מציינות דבר. אם הן חסרות משמעות, כיצד יוכלו לערער את קיום הסימן?
PH 2.130
Ταῦτα μὲν οὖν ὀλίγα ἀπὸ πολλῶν ἀρκέσει νῦν εἰρῆσθαι πρὸς ὑπόμνησιν τοῦ μὴ εἶναι σημεῖον ἐνδεικτικόν· ἐξῆς δὲ καὶ τὰς ὑπομνήσεις τοῦ εἶναί τι σημεῖον ἐκθησόμεθα, ἵνα τὴν ἰσοσθένειαν τῶν ἀντικειμένων λόγων παραστήσωμεν. ἤτοι οὖν σημαίνουσί τι αἱ κατὰ τοῦ σημείου φωναὶ φερόμεναι ἢ οὐδὲν σημαίνουσιν. καὶ εἰ μὲν ἄσημοί εἰσιν, πῶς ἂν κινήσειαν τὴν ὕπαρξιν τοῦ σημείου;
PH 2.131
ואם הן מציינות דבר־מה, יש סימן. ועוד: הטיעונים כנגד הסימן מוכיחים או שאינם מוכיחים. אם אינם מוכיחים, אין הם מוכיחים שאין סימן; ואם הם מוכיחים, הרי מאחר שההוכחה היא סוג של סימן בהיותה חושפת את המסקנה, יש סימן. לכן נשאל גם טיעון זה: אם יש סימן, יש סימן; ואם אין סימן, יש סימן, שהרי העובדה שאין סימן מוצגת באמצעות הוכחה, שהיא סימן. או שיש סימן או שאין סימן; מכאן שיש סימן.
PH 2.131
εἰ δὲ σημαίνουσί τι, ἔστι σημεῖον. ἔτι ἤτοι ἀποδεικτικοί εἰσιν οἱ λόγοι οἱ κατὰ τοῦ σημείου ἢ οὐκ ἀποδεικτικοί. ἀλλ’ εἰ μὲν οὐκ ἀποδεικτικοί, οὐκ ἀποδεικνύουσι τὸ μὴ εἶναι σημεῖον· εἰ δὲ ἀποδεικτικοί, ἐπεὶ ἡ ἀπόδειξις τῷ γένει σημεῖόν ἐστιν, ἐκκαλυπτικὴ οὖσα τοῦ συμπεράσματος, ἔσται σημεῖον. ὅθεν καὶ συνερωτᾶται λόγος τοιοῦτος· εἰ ἐστι τι σημεῖον, ἔστι σημεῖον, καὶ εἰ μὴ ἔστι σημεῖον, ἔστι σημεῖον· τὸ γὰρ μὴ εἶναι σημεῖον δι’ ἀποδείξεως, ἣ δή ἐστι σημεῖον, δείκνυται. ἤτοι δὲ ἔστι σημεῖον ἢ οὐκ ἔστι σημεῖον· ἔστιν ἄρα σημεῖον.
PH 2.132
כנגד טיעון זה עומד הטיעון הבא: אם אין סימן, אין סימן; ואם יש הסימן שלדברי הדוגמטיקנים קיים, אין סימן. שהרי הסימן שבו עוסק הדיון, הנחשב לפי מושגו גם יחסי וגם חושף את הדבר המסומן, התברר כבלתי־קיים, כפי שהראינו.
PH 2.132
τούτῳ δὲ τῷ λόγῳ παράκειται τοιοῦτος λόγος. εἰ οὐκ ἔστι τι σημεῖον, οὐκ ἔστι σημεῖον· καὶ εἰ ἔστι σημεῖον ὃ φασιν οἱ δογματικοὶ εἶναι, οὐκ ἔστι σημεῖον. τὸ γὰρ σημεῖον περὶ οὗ ὁ λόγος, κατὰ τὴν ἐπίνοιαν αὐτοῦ καὶ πρός τι εἶναι λεγόμενον καὶ ἐκκαλυπτικὸν τοῦ σημειωτοῦ, ἀνύπαρκτον εὑρίσκεται, ὡς παρεστήσαμεν.
PH 2.133
או שיש סימן או שאין סימן; מכאן שאין סימן. ובדבר האמירות שבעד הסימן, ישיבו הדוגמטיקנים עצמם אם הן מציינות דבר־מה או אינן מציינות דבר. אם אינן מציינות דבר, קיומו של הסימן אינו מתאמת; ואם הן מציינות, המסומן ינבע מהן. אך המסומן כאן הוא הטענה שיש סימן, וממנה נובע <שאין> סימן, כפי שהזכרנו, מכוח היפוך הטיעון. אולם מאחר שמובאים כך טיעונים משכנעים הן בעד קיום הסימן הן בעד אי־קיומו, יש לומר שאין הסימן קיים יותר משאינו קיים.
PH 2.133
ἤτοι δὲ ἔστι σημεῖον ἢ οὐκ ἔστι σημεῖον· οὐκ ἄρα ἔστι σημεῖον. καὶ περὶ τῶν φωνῶν δὲ τῶν ὑπὲρ τοῦ σημείου αὐτοὶ ἀποκρινάσθωσαν οἱ δογματικοί, πότερον σημαίνουσί τι ἢ οὐδὲν σημαίνουσιν. εἰ μὲν γὰρ οὐδὲν σημαίνουσιν, οὐ πιστοῦται τὸ εἶναι σημεῖον· εἰ δὲ σημαίνουσιν, ἀκολουθήσει αὐταῖς τὸ σημειωτόν. τοῦτο δὲ ἦν τὸ εἶναί τι σημεῖον· ᾧ ἕπεται τὸ <μὴ> εἶναι ὡς ὑπεμνήσαμεν, κατὰ τὴν τοῦ λόγου περιτροπήν. Πλὴν ἀλλ’ οὕτω πιθανῶν καὶ πρὸς τὸ εἶναι σημεῖον καὶ πρὸς τὸ μὴ εἶναι λόγων φερομένων, οὐ μᾶλλον εἶναι σημεῖον ἢ μὴ εἶναι ῥητέον.
ιβ′ על ההוכחה.
ιβ′ περὶ ἀποδείξεως.
PH 2.134
מכאן ברור שגם ההוכחה אינה עניין מוסכם. אם אנו משעים את השיפוט בדבר הסימן, וההוכחה היא סימן כלשהו, אנו נאלצים להשעות את השיפוט גם בדבר ההוכחה. יתרה מזו, נמצא שאפשר להחיל על ההוכחה גם את הטיעונים שנשאלו על הסימן, מפני שגם היא נחשבת יחסית וחושפת את המסקנה; וכמעט כל הדברים שאמרנו על הסימן נבעו מתכונות אלה.
PH 2.134
Φανερὸν μὲν οὖν ἐκ τούτων, ὅτι οὐδὲ ἡ ἀπόδειξις ὁμολογούμενόν τι πρᾶγμά ἐστιν· εἰ γὰρ περὶ τοῦ σημείου ἐπέχομεν, καὶ ἡ ἀπόδειξις δὲ σημεῖόν τί ἐστι, καὶ περὶ τῆς ἀποδείξεως ἐπέχειν ἀνάγκη. καὶ γὰρ εὑρήσομεν τοὺς περὶ τοῦ σημείου λόγους ἠρωτημένους ἐφαρμόζεσθαι δυναμένους καὶ κατὰ τῆς ἀποδείξεως, ἐπεὶ καὶ πρός τι εἶναι δοκεῖ καὶ ἐκκαλυπτικὴ τοῦ συμπεράσματος, οἷς ἠκολούθει τὰ πρὸς τὸ σημεῖον ἡμῖν εἰρημένα σχεδὸν ἅπαντα.
PH 2.135
אך אם יש לומר דבר גם על ההוכחה במיוחד, אעבור בקצרה על הדיון בה, לאחר שאנסה להבהיר תחילה במילים מעטות מהי ההוכחה לדבריהם. ההוכחה, הם אומרים, היא טיעון החושף נעלם באמצעות הנחות יסוד מוסכמות ובהסקה מסקנית. דבריהם יתבהרו באמצעות הדברים הבאים. טיעון הוא מערכת של הנחות יסוד ומסקנה.
PH 2.135
εἰ δὲ δεῖ καὶ ἰδίως περὶ ἀποδείξεως εἰπεῖν, συντόμως ἐπελεύσομαι τὸν περὶ αὐτῆς λόγον, πρότερον σαφηνίσαι πειραθεὶς διὰ βραχέων, τί φασιν εἶναι τὴν ἀπόδειξιν. Ἔστιν οὖν, ὡς φασίν, ἡ ἀπόδειξις λόγος δι’ ὁμολογουμένων λημμάτων κατὰ συναγωγὴν ἐπιφορὰν ἐκκαλύπτων ἄδηλον. σαφέστερον δὲ ὃ λέγουσιν ἔσται διὰ τούτων. λόγος ἐστὶ σύστημα ἐκ λημμάτων καὶ ἐπιφορᾶς·
PH 2.136
הנחות היסוד של הטיעון, אומרים, הן ההיגדים המתקבלים בהסכמה לשם ביסוס המסקנה; והמסקנה היא ההיגד המתבסס מתוך הנחות היסוד. למשל, ב<טיעון> "אם יום, יש אור; והנה יום; לכן יש אור", "לכן יש אור" הוא המסקנה, והיתר הם הנחות היסוד.
PH 2.136
τούτου δὲ λήμματα μὲν εἶναι λέγεται τὰ πρὸς κατασκευὴν τοῦ συμπεράσματος συμφώνως λαμβανόμενα ἀξιώματα, ἐπιφορὰ δὲ [συμπέρασμα] τὸ ἐκ τῶν λημμάτων κατασκευαζόμενον ἀξίωμα. οἶον ἐν τούτῳ τῷ <λόγῳ> ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν’ τὸ μὲν ‘φῶς ἄρα ἔστιν’ συμπέρασμά ἐστι, τὰ δὲ λοιπὰ λήμματα.
PH 2.137
מבין הטיעונים, מקצתם מסיקים ומקצתם אינם מסיקים. טיעון מסיק הוא טיעון שבו טענת התנאי המתחילה בצירוף הנחות היסוד ומסתיימת במסקנה היא תקפה. הטיעון שנזכר קודם מסיק, מפני שמן הצירוף "יום" ו"אם יום, יש אור" נובע "יש אור", בטענה "[אם] יום ואם יום יש אור, יש אור". טיעונים שאינם כאלה אינם מסיקים.
PH 2.137
τῶν δὲ λόγων οἱ μὲν εἰσι συνακτικοὶ οἱ δὲ ἀσύνακτοι, συνακτικοὶ μὲν, ὅταν τὸ συνημμένον τὸ ἀρχόμενον μὲν ἀπὸ τοῦ διὰ τῶν τοῦ λόγου λημμάτων συμπεπλεγμένου, λῆγον δὲ εἰς τὴν ἐπιφορὰν αὐτοῦ, ὑγιὲς ᾖ, οἷον ὁ προειρημένος λόγος συνακτικός ἐστιν, ἐπεὶ τῇ διὰ τῶν λημμάτων αὐτοῦ συμπλοκῇ ταύτῃ ‘ἡμέρα ἔστι’, καὶ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν’ ἀκολουθεῖ τὸ ‘φῶς ἔστιν’ ἐν τούτῳ τῷ ‘[εἰ] ἡμέρα ἔστι, καὶ εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν.’ ἀσύνακτοι δὲ οἱ μὴ οὕτως ἔχοντες.
PH 2.138
מבין הטיעונים המסיקים, מקצתם אמיתיים ומקצתם אינם אמיתיים. אמיתיים הם אלה שלא רק טענת התנאי הנוצרת מצירוף הנחות היסוד והמסקנה תקפה, כפי שאמרנו, אלא שגם המסקנה וגם צירוף הנחות היסוד — שהוא הרכיב המוביל בטענת התנאי — אמיתיים. צירוף אמיתי הוא צירוף שכל רכיביו אמיתיים, כגון "יום, ואם יום, יש אור".
PH 2.138
τῶν δὲ συνακτικῶν οἱ μὲν εἰσιν ἀληθεῖς οἱ δὲ οὐκ ἀληθεῖς, ἀληθεῖς μὲν, ὅταν μὴ μόνον τὸ συνημμένον ἐκ τῆς τῶν λημμάτων συμπλοκῆς καὶ τῆς ἐπιφορᾶς, ὡς προειρήκαμεν, ὑγιὲς ᾖ, ἀλλὰ καὶ τὸ συμπέρασμα καὶ τὸ διὰ τῶν λημμάτων αὐτοῦ συμπεπλεγμένον ἀληθὲς ὑπάρχῃ, ὃ ἐστιν ἡγούμενον ἐν τῷ συνημμένῳ. ἀληθὲς δὲ συμπεπλεγμένον ἐστὶ τὸ πάντα ἔχον ἀληθῆ, ὡς τὸ ‘ἡμέρα ἔστι, καὶ εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν.’
PH 2.139
אלה שאינם כאלה אינם אמיתיים. למשל, הטיעון "אם לילה, יש חושך; והנה לילה; לכן יש חושך" הוא מסיק, מפני שטענת התנאי "[אם] לילה ואם לילה, יש <חושך; לכן יש חושך>" תקפה, אך הוא אינו אמיתי. הצירוף "לילה, ואם לילה, יש חושך" שקרי, מפני שהוא כולל בתוכו את השקר "לילה"; שהרי צירוף הכולל שקר הוא שקרי. מכאן הם אומרים שטיעון אמיתי הוא טיעון המסיק מסקנה אמיתית באמצעות הנחות יסוד אמיתיות.
PH 2.139
οὐκ ἀληθεῖς δὲ οἱ μὴ οὕτως ἔχοντες. ὁ γὰρ τοιοῦτος λόγος ‘εἰ νὺξ ἔστι, σκότος ἔστιν· ἀλλὰ μὴν νὺξ ἔστιν· σκότος ἄρα ἔστιν’ συνακτικὸς μὲν ἐστιν, ἐπεὶ τὸ συνημμένον τοῦτο ὑγιές ἐστιν ‘[εἰ] νὺξ ἔστι, καὶ εἰ νὺξ ἔστι, σκότος <ἔστιν· σκότος> ἄρα ἔστιν’, οὐ μέντοι ἀληθής. τὸ συμπεπλεγμένον ψεῦδός ἐστι, τὸ ‘νὺξ ἔστι, καὶ εἰ νὺξ ἔστι, σκότος ἔστι,’ ψεῦδος ἔχον ἐν ἑαυτῷ τὸ ‘νὺξ ἔστιν·’ ψεῦδος γάρ ἐστι συμπεπλεγμένον τὸ ἔχον ἐν ἑαυτῷ ψεῦδος. ἔνθεν καὶ ἀληθῆ λόγον εἶναί φασι τὸν δι’ ἀληθῶν λημμάτων ἀληθὲς συνάγοντα συμπέρασμα.
PH 2.140
ושוב, מבין הטיעונים האמיתיים מקצתם מוכיחים ומקצתם אינם מוכיחים. המוכיחים הם אלה המסיקים נעלם באמצעות דברים גלויים, והאחרים אינם מוכיחים. למשל, הטיעון "אם יום, יש אור; והנה יום; לכן יש אור" אינו מוכיח, מפני ש"יש אור", שהיא מסקנתו, גלויה. ואילו הטיעון "אם זיעה זורמת דרך פני העור, יש נקבוביות הניתנות למחשבה; והנה זיעה זורמת דרך פני העור; לכן יש נקבוביות הניתנות למחשבה" מוכיח, מפני שמסקנתו — "לכן יש נקבוביות הניתנות למחשבה" — נעלמת.
PH 2.140
πάλιν δὲ τῶν ἀληθῶν λόγων οἱ μὲν εἰσιν ἀποδεικτικοὶ, οἱ δ’ οὐκ ἀποδεικτικοί, καὶ ἀποδεικτικοὶ μὲν οἱ διὰ προδήλων ἄδηλόν τι συνάγοντες, οὐκ ἀποδεικτικοὶ δὲ οἱ μὴ τοιοῦτοι. οἷον ὁ μὲν τοιοῦτος λόγος ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν’ οὐκ ἔστιν ἀποδεικτικός· τὸ γὰρ φῶς εἶναι, ὅπερ ἐστὶν αὐτοῦ συμπέρασμα, πρόδηλόν ἐστιν. ὁ δὲ τοιοῦτος ‘εἰ ἱδρῶτες ῥέουσι διὰ τῆς ἐπιφανείας, εἰσὶ νοητοὶ πόροι· ἀλλὰ μὴν ἱδρῶτες ῥέουσι διὰ τῆς ἐπιφανείας· εἰσὶν ἄρα νοητοὶ πόροι’ ἀποδεικτικός ἐστι, τὸ συμπέρασμα ἔχων ἄδηλον, τὸ ‘εἰσὶν ἄρα νοητοὶ πόροι’.
PH 2.141
מבין המסיקים נעלם, מקצתם מוליכים אותנו באמצעות הנחות היסוד אל המסקנה בדרך של התקדמות בלבד, ואחרים גם בדרך של התקדמות וגם בדרך של חשיפה. בדרך של התקדמות בלבד פועלים הטיעונים הנחשבים תלויים באמון ובזיכרון, כגון: "אם מישהו אמר לך שהאיש הזה יתעשר, הוא יתעשר; והאל הזה — נניח שאני מצביע על זאוס — אמר לך שהאיש הזה יתעשר; לכן הוא יתעשר". אנו מסכימים למסקנה לא כל כך מכוח ההכרח שבהנחות היסוד, אלא מפני שאנו מאמינים להצהרת האל.
PH 2.141
τῶν δὲ ἄδηλόν τι συναγόντων οἱ μὲν ἐφοδευτικῶς μόνον ἄγουσίν ἡμᾶς διὰ τῶν λημμάτων ἐπὶ τὸ συμπέρασμα, οἱ δὲ ἐφοδευτικῶς ἅμα καὶ ἐκκαλυπτικῶς. οἶον ἐφοδευτικῶς μὲν οἱ ἐκ πίστεως καὶ μνήμης ἠρτῆσθαι δοκοῦντες, οἷός ἐστιν ὁ τοιοῦτος ‘εἰ τίς σοι εἶπεν ὅτι πλουτήσει οὗτος, πλουτήσει οὗτος· οὑτοσὶ δὲ ὁ θεός (δείκνυμι δὲ καθ’ ὑπόθεσιν τὸν Δία) εἶπέ σοι ὅτι πλουτήσει οὗτος· πλουτήσει ἄρα οὗτος'· συγκατατιθέμεθα γὰρ τῷ συμπεράσματι οὐχ οὕτως διὰ τὴν τῶν λημμάτων ἀνάγκην ὡς πιστεύοντες τῇ τοῦ θεοῦ ἀποφάσει.
PH 2.142
טיעונים אחרים מוליכים אותנו אל המסקנה לא רק בדרך של התקדמות אלא גם בדרך של חשיפה, כגון: "אם זיעה זורמת דרך פני העור, יש נקבוביות הניתנות למחשבה; והנה הראשון; לכן השני". זרימת הזיעה חושפת את קיום הנקבוביות, מפני שהתקבל קודם לכן שנוזל אינו יכול לעבור דרך גוף צפוף.
PH 2.142
οἱ δὲ οὐ μόνον ἐφοδευτικῶς ἀλλὰ καὶ ἐκκαλυπτικῶς ἄγουσιν ἡμᾶς ἐπὶ τὸ συμπέρασμα, ὡς ὁ τοιοῦτος ‘εἰ ῥέουσι διὰ τῆς ἐπιφανείας ἱδρῶτες, εἰσὶ νοητοὶ πόροι. ἀλλὰ μὴν τὸ πρῶτον· τὸ δεύτερον ἄρα·' τὸ γὰρ ῥεῖν τοὺς ἱδρῶτας ἐκκαλυπτικόν ἐστι τοῦ πόρους εἶναι, διὰ τὸ προειλῆφθαι ὅτι διὰ ναστοῦ σώματος ὑγρὸν οὐ δύναται φέρεσθαι.
PH 2.143
הוכחה חייבת אפוא להיות טיעון, להיות מסיקה ואמיתית, להיות בעלת מסקנה נעלמת הנחשפת מכוח הנחות היסוד. משום כך נאמר שהוכחה היא טיעון החושף נעלם באמצעות הנחות יסוד מוסכמות ובהסקה מסקנית. כך רגילים הם להבהיר את מושג ההוכחה.
PH 2.143
ἡ οὖν ἀπόδειξις καὶ λόγος εἶναι ὀφείλει καὶ συνακτικὸς καὶ ἀληθὴς καὶ ἄδηλον ἔχων συμπέρασμα [καὶ] ἐκκαλυπτόμενον ὑπὸ τῆς δυνάμεως τῶν λημμάτων, καὶ διὰ τοῦτο εἶναι λέγεται ἀπόδειξις λόγος δι’ ὁμολογουμένων λημμάτων κατὰ συναγωγὴν ἐπιφορὰν ἐκκαλύπτων ἄδηλον. διὰ τούτων μὲν οὖν σαφηνίζειν εἰώθασι τὴν ἔννοιαν τῆς ἀποδείξεως.
ιγ′ האם יש...
ιγ′ εἰ ἔστιν
PH 2.144
אפשר להסיק שההוכחה אינה קיימת מתוך דבריהם שלהם, אם נערער כל אחד מן הרכיבים הכלולים במושגה. למשל, הטיעון מורכב מהיגדים; אך דברים מורכבים אינם יכולים להתקיים אם מרכיביהם אינם מתקיימים יחד, כפי שגלוי ממיטה ומדברים דומים; ואילו חלקי הטיעון אינם מתקיימים יחד. כשאנו אומרים את הנחת היסוד הראשונה, עדיין לא קיימות לא הנחת היסוד השנייה ולא המסקנה. כשאנו אומרים את השנייה, הראשונה כבר אינה קיימת והמסקנה עדיין אינה קיימת. וכשאנו משמיעים את המסקנה, הנחות היסוד שלה כבר אינן מתקיימות. מכאן שחלקי הטיעון אינם מתקיימים יחד, ולכן נראה שגם הטיעון אינו קיים.
PH 2.144
ὅτι δὲ ἀνύπαρκτός ἐστιν ἡ ἀπόδειξις, ἀπ’ αὐτῶν ὧν λέγουσιν ἐπιλογίζεσθαι δυνατόν, ἕκαστον τῶν περιεχομένων ἐν τῇ ἐννοίᾳ διατρέποντα. οἷον γοῦν ὁ λόγος σύγκειται ἐξ ἀξιωμάτων, τὰ δὲ σύνθετα πράγματα οὐ δύναται ὑπάρχειν, ἐὰν μὴ τὰ ἐξ ὧν συνέστηκεν ἀλλήλοις συνυπάρχῃ, ὡς πρόδηλον ἀπὸ κλίνης καὶ τῶν παραπλησίων, τὰ δὲ μέρη τοῦ λόγου ἀλλήλοις οὐ συνυπάρχει. ὅτε γὰρ λέγομεν τὸ πρῶτον λῆμμα, οὐδέπω ὑπάρχει οὔτε τὸ ἕτερον λῆμμα οὔτε ἡ ἐπιφορά· ὅτε δὲ τὸ δεύτερόν φαμεν, τὸ μὲν πρότερον λῆμμα οὐκέτι ὑπάρχει, ἡ δὲ ἐπιφορὰ οὐδέπω ἔστιν· ὅτε δὲ τὴν ἐπιφορὰν προφερόμεθα, τὰ λήμματα αὐτῆς οὐκέτι ὑφέστηκεν. οὐ συνυπάρχει ἄρα ἀλλήλοις τὰ μέρη τοῦ λόγου· ὅθεν οὐδὲ ὁ λόγος ὑπάρχειν δόξει.
PH 2.145
מלבד זאת, הטיעון המסיק אינו ניתן לתפיסה. אם הוא נשפט לפי הנביעה שבטענת התנאי, והנביעה בטענת התנאי נתונה במחלוקת בלתי־מוכרעת ואפשר שאינה ניתנת לתפיסה, כפי שהזכרנו בדיון על הסימן (§§ 110—114), גם הטיעון המסיק לא יהיה ניתן לתפיסה.
PH 2.145
χωρὶς δὲ τούτων ὁ συνακτικὸς λόγος ἀκατάληπτός ἐστιν· εἰ γὰρ οὗτος κρίνεται ἀπὸ τῆς τοῦ συνημμένου ἀκολουθίας, ἡ δὲ κατὰ τὸ συνημμένον ἀκολουθία ἀνεπικρίτως διαπεφώνηται καὶ ἔστιν ἴσως ἀκατάληπτος, ὡς ἐν τῷ περὶ σημείου λόγῳ (§§ 110—114) ὑπεμνήσαμεν, καὶ ὁ συνακτικὸς λόγος ἀκατάληπτος ἔσται.
PH 2.146
הדיאלקטיקנים אומרים שטיעון אינו מסיק מאחת מארבע סיבות: נתק, השמטה, ניסוח בצורה פסולה או ייתור. מחמת נתק — כאשר אין להנחות היסוד זיקה של נביעה זו לזו ולמסקנה, כגון: "אם יום, יש אור; והנה חיטה נמכרת בשוק;"
PH 2.146
οἱ γε μὴν διαλεκτικοί φασιν ἀσύνακτον λόγον γίγνεσθαι ἤτοι παρὰ διάρτησιν ἢ παρὰ ἔλλειψιν ἢ παρὰ τὸ κατὰ μοχθηρὸν ἠρωτῆσθαι σχῆμα ἢ κατὰ παρολκήν. οἷον κατὰ διάρτησιν μὲν, ὅταν μὴ ἔχῃ τὰ λήμματα ἀκολουθίαν πρὸς ἄλληλά τε καὶ τὴν ἐπιφοράν, ὡς ὁ τοιοῦτος ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν πυροὶ ἐν ἀγορᾷ πωλοῦνται·
PH 2.147
"לכן דיון מתהלך". מחמת ייתור — כאשר נמצאת הנחת יסוד מיותרת להסקת הטיעון, כגון "אם יום, יש אור; והנה יום, וגם דיון מתהלך; לכן יש אור". מחמת ניסוח בצורה פסולה — כאשר צורת הטיעון אינה מסיקה. למשל, לדבריהם שתי הצורות הבאות מסיקות: "אם יום, יש אור; והנה יום; לכן יש אור"; ו"אם יום, <יש אור>; אך אין אור; לכן אין יום". לעומתן הטיעון הבא אינו מסיק: "אם יום, יש אור; והנה יש אור; לכן יום".
PH 2.147
Δίων ἄρα περιπατεῖ’. παρὰ δὲ παρολκήν, ὅταν εὑρίσκηται λῆμμα παρέλκον πρὸς τὴν τοῦ λόγου συναγωγήν, οἷον ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν, ἀλλὰ καὶ Δίων περιπατεῖ· φῶς ἄρα ἔστιν’. παρὰ δὲ τὸ ἐν μοχθηρῷ ἠρωτῆσθαι σχήματι, ὅταν μὴ ᾖ σχῆμα τοῦ λόγου συνακτικόν, οἷον ὄντων συλλογιστικῶν, ὡς φασί, τούτων ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν’, ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, <φῶς ἔστιν>· οὐχὶ δὲ φῶς ἔστιν· οὐκ ἄρα ἡμέρα ἔστιν’, ὁ λόγος ἀσύνακτός ἐστιν οὗτος ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν φῶς ἔστιν· ἡμέρα ἄρα ἔστιν’.
PH 2.148
טענת התנאי מבטיחה שהתוצאה כלולה ברכיב המוביל. לכן כאשר מקבלים את הרכיב המוביל, התוצאה מתקבלת כדין; וכאשר מבטלים את התוצאה, מתבטל גם הרכיב המוביל — שאילו היה הרכיב המוביל, הייתה גם התוצאה. אך כאשר מקבלים את התוצאה, הרכיב המוביל אינו מתקבל בהכרח; שהרי טענת התנאי לא הבטיחה שהרכיב המוביל נובע מן התוצאה, אלא רק שהתוצאה נובעת מן הרכיב המוביל.
PH 2.148
ἐπεὶ γὰρ ἐπαγγέλλεται τὸ συνημμένον ἐντὸς τοῦ ἐν αὐτῷ ἡγουμένου εἶναι καὶ τὸ λῆγον, εἰκότως τοῦ ἡγουμένου προσλαμβανομένου ἐπάγεται καὶ τὸ λῆγον, καὶ τοῦ λήγοντος ἀνῃρημένου ἀναιρεῖται καὶ τὸ ἡγούμενον· εἰ γὰρ ἦν τὸ ἡγούμενον, ἦν ἂν καὶ τὸ λῆγον. τοῦ δὲ λήγοντος προσλαμβανομένου οὐ πάντως τίθεται καὶ τὸ ἡγούμενον· οὐδὲ γὰρ ὑπισχνεῖτο τὸ συνημμένον τῷ λήγοντι ἀκολουθεῖν τὸ ἡγούμενον, ἀλλὰ τῷ ἡγουμένῳ τὸ λῆγον μόνον.
PH 2.149
משום כך הטיעון המסיק מטענת תנאי ומהרכיב המוביל את התוצאה נחשב היקשי, וכך גם הטיעון המסיק מטענת תנאי ומניגוד התוצאה את ניגוד הרכיב המוביל. ואילו הטיעון המסיק מטענת התנאי ומהתוצאה את הרכיב המוביל אינו מסיק, כמו הטיעון שנזכר. אף שהנחותיו אמיתיות, הוא מסיק שקר כאשר אומרים אותו בלילה לאור מנורה: טענת התנאי "אם יום, יש אור" אמיתית, וגם הנחת הצירוף "והנה יש אור"; אך המסקנה "לכן <יום>" שקרית.
PH 2.149
διὰ τοῦτο οὖν ὁ μὲν ἐκ συνημμένου καὶ τοῦ ἡγουμένου τὸ λῆγον συνάγων συλλογιστικὸς εἶναι λέγεται, καὶ ὁ ἐκ συνημμένου καὶ τοῦ ἀντικειμένου τοῦ λήγοντος τὸ ἀντικείμενον τῷ ἡγουμένῳ συνάγων· ὁ δὲ ἐκ συνημμένου καὶ τοῦ λήγοντος τὸ ἡγούμενον συνάγων ἀσύνακτος, ὡς ὁ προειρημένος, παρὸ καὶ ἀληθῶν ὄντων τῶν λημμάτων αὐτοῦ ψεῦδος συνάγει, ὅταν λυχνιαίου φωτὸς ὄντος νυκτὸς λέγηται. τὸ μὲν γὰρ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστι’ συνημμένον ἀληθές ἐστιν, καὶ ἡ ‘ἀλλὰ μὴν φῶς ἔστι’ πρόσληψις, ἡ δὲ ‘ἡμέρα ἄρα <ἔστιν>’ ἐπιφορὰ ψευδής.
PH 2.150
טיעון פסול מחמת השמטה הוא טיעון שבו הושמט אחד הדברים הנחוצים להסקת המסקנה. למשל, הטיעון הבא נחשב תקף: "או שהעושר טוב, או רע, או בלתי־נבדל; הוא אינו רע ואינו בלתי־נבדל; לכן הוא טוב". ואילו הטיעון "או שהעושר טוב או רע; הוא אינו רע; לכן הוא טוב" פסול מחמת השמטה.
PH 2.150
κατὰ παράλειψιν δέ ἐστι μοχθηρὸς λόγος, ἐν ᾧ παραλείπεταί τι τῶν πρὸς τὴν συναγωγὴν τοῦ συμπεράσματος χρησιμευόντων· οἷον ὑγιοῦς ὄντος, ὡς οἴονται, τοῦ λόγου τούτου ‘ἤτοι ἀγαθός ἐστιν ὁ πλοῦτος ἢ κακὸς ἢ ἀδιάφορος· οὔτε δὲ κακός ἐστιν οὔτε ἀδιάφορος· ἀγαθὸς ἄρα ἐστίν’, φαῦλός ἐστι παρὰ ἔλλειψιν οὕτος ὁ λόγος ‘ἤτοι ἀγαθός ἐστιν ὁ πλοῦτος ἢ κακός· οὐκ ἔστι δὲ κακός· ἀγαθὸς ἄρα ἐστίν’.
PH 2.151
אם אראה שלפי שיטתם אי־אפשר להבחין שום סוג של טיעון שאינו מסיק מן הטיעונים המסיקים, אראה שהטיעון המסיק אינו ניתן לתפיסה ושפטפוטיהם האינסופיים <אצל> הדיאלקטיקנים מיותרים. אראה זאת כך.
PH 2.151
ἐὰν οὖν δείξω ὅτι οὐδεμία διαφορὰ τῶν ἀσυνάκτων διακρίνεσθαι δύναται κατ’ αὐτοὺς ἀπὸ τῶν συνακτικῶν, ἔδειξα ὅτι ἀκατάληπτός ἐστιν ὁ συνακτικὸς λόγος, ὡς περιττὰς εἶναι τὰς κατὰ διαλεκτικὴν <παρ᾿> αὐτοῖς φερομένας ἀπειρολογίας. δείκνυμι δὲ οὕτως.
PH 2.152
הטיעון שאינו מסיק מחמת נתק, נאמר, מוכר מכך שלהנחות היסוד שלו אין זיקה של נביעה זו לזו <ו>למסקנה. מאחר שלידיעת זיקה זו חייב להקדים שיפוט טענת התנאי, וטענת התנאי בלתי־מוכרעת כפי שהסקתי, גם הטיעון שאינו מסיק מחמת נתק יהיה <בלתי־ניתן להבחנה>.
PH 2.152
Ὁ κατὰ διάρτησιν ἀσύνακτος λόγος ἐλέγετο ἐγνωρίσθαι ἐκ τοῦ μὴ ἔχειν ἀκολουθίαν τὰ λήμματα αὐτοῦ πρὸς ἄλληλά <τε> καὶ τὴν ἐπιφοράν. ἐπεὶ οὖν τῆς γνώσεως τῆς ἀκολουθίας ταύτης δεῖ προηγεῖσθαι τὴν κρίσιν τοῦ συνημμένου, ἀνεπίκριτον δέ ἐστι τὸ συνημμένον, ὡς ἐπελογισάμην, <ἀδιάκριτος> ἔσται καὶ ὁ κατὰ διάρτησιν ἀσύνακτος λόγος.
PH 2.153
האומר שטיעון כלשהו אינו מסיק מחמת נתק — אם ישמיע אמירה בלבד, תעמוד כנגדו אמירה הסותרת את אמירתו; ואם יוכיח זאת באמצעות טיעון, ייאמר לו שטיעונו חייב להיות מסיק תחילה ורק אז להוכיח שהנחות הטיעון הקרוי מנותק אינן קשורות זו לזו. אך לא נדע אם טיעונו מוכיח, מפני שאין בידינו שיפוט מוסכם של טענת תנאי שבאמצעותו נוכל לשפוט אם המסקנה נובעת מצירוף הנחות היסוד. לכן גם מבחינה זו לא נוכל להבחין בין הטיעונים המסיקים לבין הטיעון הקרוי פסול מחמת נתק.
PH 2.153
καὶ γὰρ ὁ λέγων κατὰ διάρτησιν ἀσύνακτον εἶναί τινα λόγον, φάσιν μὲν προφερόμενος μόνην ἀντιτιθεμένην αὑτῷ φάσιν ἕξει τὴν ἀντικειμένην τῇ προειρημένῃ· ἀποδεικνύς δὲ διὰ λόγου ἀκούσεται, ὅτι δεῖ τὸν λόγον τοῦτον πρότερον συνακτικὸν εἶναι, εἶθ᾿ οὕτως ἀποδεικνύειν, ὅτι ἀσυνάρτητα τὰ λήμματα τοῦ διηρτῆσθαι λεγομένου λόγου. οὐ γνωσόμεθα δὲ εἰ ἔστιν ἀποδεικτικός, μὴ ἔχοντες συνημμένου σύμφωνον κρίσιν, ᾗ κρινοῦμεν εἰ ἀκολουθεῖ τῇ διὰ τῶν λημμάτων τοῦ λόγου συμπλοκῇ τὸ συμπέρασμα. καὶ κατὰ τοῦτο οὖν οὐχ ἕξομεν διακρίνειν τῶν συνακτικῶν τὸν κατὰ διάρτησιν μοχθηρὸν εἶναι λεγόμενον.
PH 2.154
אותם דברים נאמר כנגד האומר שטיעון כלשהו פסול מפני שנוסח בצורה לקויה. המבסס שצורה כלשהי פסולה לא יחזיק בטיעון מסיק מוסכם שבאמצעותו יוכל להסיק את טענתו.
PH 2.154
τὰ δὲ αὐτὰ ἐροῦμεν πρὸς τὸν λέγοντα μοχθηρὸν εἶναι λόγον τινὰ παρὰ τὸ ἐν φαύλῳ σχήματι ἠρωτῆσθαι· ὁ γὰρ κατασκευάζων ὅτι μοχθηρόν τι σχῆμά ἐστιν, οὐχ ἕξει ὁμολογούμενον συνακτικὸν λόγον δι’ οὗ δυνήσεται συνάγειν ὃ φησιν.
PH 2.155
בדברים אלה השבנו למעשה גם למנסים להראות שטיעונים אינם מסיקים מחמת השמטה. אם הטיעון השלם <וה>מוגמר אינו ניתן לתפיסה, גם הטיעון החסר יהיה נעלם. ועוד, המבקש להראות באמצעות טיעון שטיעון כלשהו חסר, כשאין בידו שיפוט מוסכם של טענת תנאי שבאמצעותו יוכל לשפוט את הנביעה בטיעון שעליו הוא מדבר, לא יוכל לומר מתוך הכרעה ובצדק שהוא חסר.
PH 2.155
δυνάμει δὲ ἀντειρήκαμεν διὰ τούτων καὶ πρὸς τοὺς πειρωμένους παρ’ ἔλλειψιν ἀσυνάκτους λόγους εἶναι δεικνύναι. εἰ γὰρ ὁ ἐντελὴς <καὶ> ἀπηρτισμένος ἐστι, καὶ ὁ ἐλλιπὴς ἄδηλος ἔσται. καὶ ἔτι ὁ διὰ λόγου δεικνύναι τινὰ ἐλλιπῆ βουλόμενος λόγον, μὴ ἔχων συνημμένου κρίσιν ὡμολογημένην, δι’ ἧς κρίνειν δυνήσεται τὴν ἀκολουθίαν τοῦ ὑπ’ αὐτοῦ λεγομένου λόγου, οὐ δυνήσεται κεκριμένως καὶ ὀρθῶς λέγειν ὅτι ἐλλιπής ἐστιν.
PH 2.156
גם הטיעון הקרוי פסול מחמת ייתור אינו ניתן להבחנה מן הטיעונים המוכיחים. ככל שהדבר תלוי בייתור, גם הטיעונים הבלתי־מוכחים המפורסמים אצל הסטואים יתבררו כלא־מסיקים; ואם אלה יבוטלו, תתמוטט הדיאלקטיקה כולה. לדבריהם, טיעונים אלה אינם זקוקים להוכחה כדי להתקיים בעצמם, אך הם מוכיחים <באמצעות> כך גם את שאר הטיעונים. שהללו מיותרים יתבהר לאחר שנציג את הטיעונים הבלתי־מוכחים ואז נסיק את טענתנו.
PH 2.156
ἀλλὰ καὶ ὁ κατὰ παρολκὴν λεγόμενος εἶναι μοχθηρὸς ἀδιάκριτός ἐστιν ἀπὸ τῶν ἀποδεικτικῶν. ὅσον γὰρ ἐπὶ τῇ παρολκῇ καὶ οἱ θρυλούμενοι παρὰ τοῖς Στωικοῖς ἀναπόδεικτοι ἀσύνακτοι εὑρεθήσονται, ὧν ἀναιρουμένων ἡ πᾶσα διαλεκτικὴ ἀνατρέπεται· οὗτοι γάρ εἰσιν οὕς φασιν ἀποδείξεως μὲν μὴ δεῖσθαι πρὸς τὴν ἑαυτῶν σύστασιν, ἀποδεικτικοὺς δὲ ὑπάρχειν <διὰ> τοῦ καὶ τοὺς ἄλλους συνάγειν λόγους. ὅτι δὲ παρέλκουσιν, ἔσται σαφὲς ἐκθεμένων ἡμῶν τοὺς ἀναποδείκτους καὶ οὕτως ὅ φαμεν ἐπιλογιζομένων.
PH 2.157
הם הוזים <אפוא> על טיעונים בלתי־מוכחים רבים (Stoic. fr. II 232 A), אך מציגים במיוחד את חמשת הבאים, שכל האחרים נחשבים כמוחזרים אליהם. הראשון הוא <הטיעון> המסיק מטענת תנאי ומן הרכיב המוביל את התוצאה, כגון: "אם יום, יש אור; והנה יום; לכן יש אור". השני מסיק מטענת תנאי ומניגוד התוצאה את ניגוד הרכיב המוביל, כגון: "אם יום, יש אור; אך אין אור;"
PH 2.157
Πολλοὺς μὲν <οὖν> ἀναποδείκτους ὀνειροπολοῦσιν (Stoic. fr. II 232 A), πέντε δὲ τούτους μάλιστα ἐκτίθενται, εἰς οὓς οἱ λοιποὶ πάντες ἀναφέρεσθαι δοκοῦσιν, πρῶτον <τὸν> ἐκ συνημμένου καὶ τοῦ ἡγουμένου τὸ λῆγον συνάγοντα, οἷον ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν’. δεύτερον τὸν ἐκ συνημμένου καὶ τοῦ ἀντικειμένου τοῦ λήγοντος τὸ ἀντικείμενον τοῦ ἡγουμένου συνάγοντα, οἷον ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· οὐκ ἔστι δὲ φῶς·
PH 2.158
"לכן אין יום". השלישי מסיק משלילת צירוף ומאחד הרכיבים שבצירוף את ניגודו של האחר, כגון: "לא גם יום וגם לילה; והנה יום; לכן אין לילה". הרביעי מסיק מטענת ברירה ומאחד מאיבריה את ניגוד האחר, כגון: "או יום או לילה; והנה יום; לכן אין לילה". החמישי מסיק מטענת ברירה ומניגוד אחד מאיבריה את האיבר האחר, כגון: "או יום או לילה; אך אין לילה; לכן יום".
PH 2.158
οὐκ ἄρα ἡμέρα ἔστιν’. τρίτον τὸν ἐξ ἀποφατικοῦ συμπλοκῆς καὶ ἑνὸς τῶν ἐν τῇ συμπλοκῇ τὸ ἀντικείμενον τοῦ λοιποῦ συνάγοντα, οἷον ‘οὐχὶ ἡμέρα ἔστι καὶ νὺξ ἔστιν· ἡμέρα δὲ ἔστιν· οὐκ ἄρα νύξ ἔστιν’. τέταρτον τὸν ἐκ διεζευγμένου καὶ ἑνὸς τῶν ἐπεζευγμένων τὸ ἀντικείμενον τοῦ λοιποῦ συνάγοντα, οἷον ‘ἤτοι ἡμέρα ἔστιν ἢ νύξ ἔστιν· ἡμέρα δὲ ἔστιν· οὐκ ἄρα νὺξ ἔστιν’. πέμπτον τὸν ἐκ διεζευγμένου καὶ τοῦ ἀντικειμένου ἑνὸς τῶν ἐπεζευγμένων τὸ λοιπὸν συνάγοντα, οἷον ‘ἤτοι ἡμέρα ἔστιν ἢ νὺξ ἔστιν· οὐχὶ δὲ νὺξ ἔστιν· ἡμέρα ἄρα ἔστιν’.
PH 2.159
אלה אפוא הטיעונים הבלתי־מוכחים המפורסמים, אך כולם נראים לי כלא־מסיקים מחמת ייתור. נתחיל בראשון. או שמוסכם ש"יש אור" נובע מן הרכיב המוביל "יום" בטענת התנאי "אם יום, יש אור", או שהדבר נעלם. אם הוא נעלם, לא נקבל את טענת התנאי כמוסכמת. ואם גלוי שבהתקיים "יום" יתקיים בהכרח גם "יש אור", הרי כשאמרנו "יום" מוסק גם "יש אור". לכן די בטיעון "יום; לכן יש אור", וטענת התנאי "אם יום, יש אור" מיותרת.
PH 2.159
Οὗτοι μὲν οὖν εἰσιν οἱ θρυλούμενοι ἀναπόδεικτοι, πάντες δέ μοι δοκοῦσιν ἀσύνακτοι εἶναι κατὰ παρολκήν. αὐτίκα γοῦν, ἵνα ἀπὸ τοῦ πρώτου ἀρξώμεθα, ἤτοι ὁμολογεῖται ὅτι ἀκολουθεῖ τὸ ‘φῶς ἔστιν’ τῷ ‘ἡμέρα ἔστιν’ ἡγουμένῳ αὐτῷ ἐν τῷ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν’ συνημμένῳ, ἢ ἄδηλόν ἐστιν. ἀλλ’ εἰ μὲν ἄδηλόν ἐστιν, οὐ δώσομεν τὸ συνημμένον ὡς ὁμολογούμενον· εἰ δὲ πρόδηλόν ἐστιν ὅτι ὄντος τοῦ ‘ἡμέρα ἔστιν’ ἐξ ἀνάγκης ἔσται καὶ τὸ ‘φῶς ἔστιν’, εἰπόντων ἡμῶν ὅτι ἡμέρα ἔστιν, συνάγεται καὶ τὸ φῶς ἔστιν, ὡς ἀρκεῖν τὸν τοιοῦτον λόγον ‘ἡμέρα ἔστι, φῶς ἄρα ἔστιν’, καὶ παρέλκειν τὸ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν’ συνημμένον.
PH 2.160
באותה דרך ננהג גם בטיעון הבלתי־מוכח השני. או שייתכן שהרכיב המוביל קיים כשהתוצאה אינה קיימת, או שאין הדבר ייתכן. אם ייתכן, טענת התנאי אינה תקפה. ואם לא ייתכן, מיד עם הצבת "לא התוצאה" מוצב גם "לא הרכיב המוביל", ושוב טענת התנאי מיותרת. די לשאול כך: "אין אור; לכן אין יום".
PH 2.160
ὁμοίως δὲ φερόμεθα καὶ ἐπὶ τοῦ δευτέρου ἀναποδείκτου. ἤτοι γὰρ ἐνδέχεται τοῦ λήγοντος μὴ ὄντος εἶναι τὸ ἡγούμενον, ἢ οὐκ ἐνδέχεται. ἀλλ’ εἰ μὲν ἐνδέχεται, οὐκ ἔσται ὑγιὲς τὸ συνημμένον· εἰ δὲ οὐκ ἐνδέχεται, ἅμα τῷ τεθῆναι τὸ ‘οὐχὶ τὸ λῆγον’ τίθεται καὶ τὸ ‘οὐχὶ τὸ ἡγούμενον’, καὶ παρέλκει πάλιν τὸ συνημμένον, τῆς συνερωτήσεως τοιαύτης γινομένης ‘οὐχὶ φῶς ἔστιν, οὐκ ἄρα [ὅτι] ἡμέρα ἔστιν’.
PH 2.161
אותו טיעון חל גם על הטיעון הבלתי־מוכח השלישי. או שגלוי שרכיבי הצירוף אינם יכולים להתקיים יחד, או שהדבר נעלם. אם הוא נעלם, לא נקבל את שלילת הצירוף. ואם הוא גלוי, מיד עם הצבת האחד מתבטל האחר, ושלילת הצירוף מיותרת. די שנשאל כך: "יום; לכן אין לילה".
PH 2.161
ὁ δὲ αὐτὸς λόγος καὶ ἐπὶ τοῦ τρίτου ἀναποδείκτου. ἤτοι γὰρ πρόδηλόν ἐστιν, ὅτι οὐκ ἐνδέχεται τὰ ἐν τῇ συμπλοκῇ συνυπάρξαι ἀλλήλοις, ἢ ἄδηλον. καὶ εἰ μὲν ἄδηλον, οὐ δώσομεν τὸ ἀποφατικὸν τῆς συμπλοκῆς· εἰ δὲ πρόδηλον, ἅμα τῷ τεθῆναι τὸ ἕτερον ἀναιρεῖται τὸ λοιπόν, καὶ παρέλκει τὸ ἀποφατικὸν τῆς συμπλοκῆς, οὕτως ἡμῶν ἐρωτώντων ‘ἡμέρα ἔστιν, οὐκ ἄρα νὺξ ἔστιν’.
PH 2.162
דברים דומים אנו אומרים גם על הטיעונים הבלתי־מוכחים הרביעי והחמישי. או שגלוי שבטענת הברירה רכיב אחד אמיתי והאחר שקרי בסתירה גמורה, כפי שמבטיחה טענת הברירה, או שהדבר נעלם. אם הוא נעלם, לא נקבל את טענת הברירה. ואם הוא גלוי, כאשר מוצב אחד מן הרכיבים ברור שהאחר אינו קיים, וכאשר אחד מתבטל ברור שהאחר קיים. לכן די לשאול "יום; לכן אין לילה" או "אין יום; לכן לילה", וטענת הברירה מיותרת.
PH 2.162
τὰ δὲ παραπλήσια λέγομεν καὶ ἐπὶ τοῦ τετάρτου καὶ ἐπὶ τοῦ πέμπτου ἀναποδείκτου. ἤτοι γὰρ πρόδηλόν ἐστιν, ὅτι ἐν τῷ διεζευγμένῳ τὸ μὲν ἀληθές ἐστι τὸ δὲ ψεῦδος μετὰ μάχης τελείας, ὅπερ ἐπαγγέλλεται τὸ διεζευγμένον, ἢ ἄδηλον. καὶ εἰ μὲν ἄδηλον, οὐ δώσομεν τὸ διεζευγμένον· εἰ δὲ πρόδηλον, τεθέντος ἑνὸς ἀπ’ αὐτῶν φανερόν ἐστιν ὅτι τὸ λοιπὸν οὐκ ἔστιν, καὶ ἀναιρεθέντος ἑνὸς πρόδηλον ὅτι τὸ λοιπὸν ἔστιν, ὡς ἀρκεῖν συνερωτᾶν οὕτως ‘ἡμέρα ἔστιν, οὐκ ἄρα νὺξ ἔστιν’, ‘οὐχὶ ἡμέρα ἔστιν, νὺξ ἄρα ἔστιν’, καὶ παρέλκειν τὸ διεζευγμένον.
PH 2.163
אפשר לומר דברים דומים גם על ההיקשים המכונים קטגוריים, שבהם משתמשים במיוחד אנשי האסכולה הפריפטטית. למשל, בטיעון "הצודק נאה; והנאה <הוא> טוב; לכן הצודק טוב", או שמוסכם וגלוי שהנאה הוא טוב, או שהדבר שנוי במחלוקת ונעלם. אם הוא נעלם, לא יתקבל במהלך הצגת הטיעון, ולכן ההיקש לא יסיק. ואם גלוי שכל מה שנאה הוא בהכרח גם טוב, מיד עם האמירה שדבר מסוים נאה נובע גם שהוא טוב. לכן די בטיעון "הצודק נאה; לכן הצודק טוב", והנחת היסוד האחרת, האומרת שהנאה הוא טוב, מיותרת.
PH 2.163
Παραπλήσια δὲ λέγειν ἔνεστι καὶ περὶ τῶν κατηγορικῶν καλουμένων συλλογισμῶν, οἷς μάλιστα χρῶνται οἱ ἀπὸ τοῦ Περιπάτου. οἷον γοῦν ἐν τούτῳ τῷ λόγῳ ‘τὸ δίκαιον καλόν, τὸ καλὸν <δὲ> ἀγαθόν, τὸ δίκαιον ἄρα ἀγαθόν’ ὁμολογεῖται καὶ πρόδηλόν ἐστιν ὅτι τὸ καλὸν ἀγαθόν ἐστιν, ἢ ἀμφισβητεῖται καὶ ἔστιν ἄδηλον. ἀλλ’ εἰ μὲν ἄδηλόν ἐστιν, οὐ δοθήσεται κατὰ τὴν τοῦ λόγου συνερώτησιν, καὶ διὰ τοῦτο οὐ συνάξει ὁ συλλογισμός· εἰ δὲ πρόδηλόν ἐστιν ὅτι πᾶν ὅπερ ἂν ᾖ καλόν, τοῦτο πάντως καὶ ἀγαθόν ἐστιν, ἅμα τῷ λεχθῆναι ὅτι τόδε τι καλόν ἐστι συνεισάγεται καὶ τὸ ἀγαθὸν αὐτὸ εἶναι, ὡς ἀρκεῖν τὴν τοιαύτην συνερώτησιν ‘τὸ δίκαιον καλόν, τὸ δίκαιον ἄρα ἀγαθόν’, καὶ παρέλκειν τὸ ἕτερον λῆμμα ἐν ᾧ τὸ καλὸν ἀγαθὸν εἶναι ἐλέγετο.
PH 2.164
בדומה לכך, בטיעון "סוקרטס אדם; כל אדם בעל חיים; לכן סוקרטס בעל חיים": אם אין גלוי מיד שכל מה שהוא אדם הוא גם בעל חיים, הטענה הכללית אינה מוסכמת ולא נקבל אותה במהלך
PH 2.164
ὁμοίως δὲ καὶ ἐν τῷ τοιούτῳ λόγῳ ‘Σωκράτης ἄνθρωπος, πᾶς ἄνθρωπος ζῷον, Σωκράτης ἄρα ζῷον’, εἰ μὲν οὐκ ἔστι πρόδηλον αὐτόθεν, ὅτι πᾶν ὅ τι περ ἂν ᾖ ἄνθρωπος, τοῦτο καὶ ζῷόν ἐστιν, οὐχ ὁμολογεῖται ἡ καθόλου πρότασις, οὐδὲ δώσομεν αὐτὴν ἐν τῇ
PH 2.165
הצגת הטיעון. ואם מן היות דבר אדם נובע שהוא גם בעל חיים, ולכן הטענה "כל אדם בעל חיים" אמיתית ומוסכמת, הרי מיד עם האמירה שסוקרטס אדם נובע גם שהוא בעל חיים. לכן די בטיעון "סוקרטס אדם; לכן סוקרטס בעל חיים", והטענה "כל אדם בעל חיים" מיותרת.
PH 2.165
συνερωτήσει. εἰ δὲ ἕπεται τῷ ἄνθρωπον εἶναι τὸ καὶ ζῷον αὐτὸν ὑπάρχειν, καὶ διὰ τοῦτο ἀληθής ἐστιν ὁμολογουμένως ἡ ‘πᾶς ἄνθρωπος ζῷον’ πρότασις, ἅμα τῷ λεχθῆναι ὅτι Σωκράτης ἄνθρωπος συνεισάγεται καὶ τὸ ζῷον αὐτὸν εἶναι, ὡς ἀρκεῖν τὴν τοιαύτην συνερώτησιν ‘Σωκράτης ἄνθρωπος, Σωκράτης ἄρα ζῷον’, καὶ παρέλκειν τὴν ‘πᾶς ἄνθρωπος ζῷον’ πρότασιν.
PH 2.166
אפשר להשתמש בדרכים דומות גם בשאר הטיעונים הקטגוריים הראשוניים, ואין צורך להתעכב על כך עתה. אולם מאחר שהטיעונים שעליהם מעמידים הדיאלקטיקנים את בסיס ההיקשים מיותרים, כל הדיאלקטיקה מתערערת מבחינת הייתור: איננו מסוגלים להבחין בין טיעונים מיותרים ולכן לא־מסיקים לבין ההיקשים המכונים מסיקים.
PH 2.166
παραπλησίαις δὲ μεθόδοις καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων πρώτων κατηγορικῶν λόγων χρῆσθαι δυνατόν ἐστιν, ἵνα μὴ νῦν ἐνδιατρίβωμεν. Πλὴν ἐπεὶ παρέλκουσιν οὗτοι οἱ λόγοι ἐν οἷς τὴν ὑποβάθραν τῶν συλλογισμῶν οἱ διαλεκτικοὶ τίθενται, ὅσον ἐπὶ τῇ παρολκῇ διατρέπεται πᾶσα ἡ διαλεκτική, μὴ δυναμένων ἡμῶν διακρῖναι τοὺς παρέλκοντας καὶ διὰ τοῦτο ἀσυνάκτους λόγους ἀπὸ τῶν συνακτικῶν καλουμένων συλλογισμῶν.
PH 2.167
ואם אין אחדים מקבלים טיעונים בעלי הנחת יסוד אחת, אין הם ראויים לאמון יותר מאנטיפטרוס (fr. Stoic. III 167 A.), שאינו פוסל טיעונים כאלה. מטעמים אלה הטיעון שהדיאלקטיקנים מכנים מסיק הוא בלתי־מוכרע. אך גם הטיעון האמיתי אינו ניתן לגילוי, הן בשל הדברים שנאמרו הן מפני שעליו להסתיים בהכרח באמת. המסקנה הקרויה אמיתית היא נראית או נעלמת.
PH 2.167
εἰ δὲ οὐκ ἀρέσκει τισὶ λόγους μονολημμάτους εἶναι, οὐκ εἰσὶν ἀξιοπιστότεροι Ἀντιπάτρου (fr. Stoic. III 167 A.), ὃς οὐδὲ τοὺς τοιούτους λόγους ἀποδοκιμάζει. Διὰ ταῦτα μὲν οὖν ἀνεπίκριτός ἐστιν ὁ παρὰ τοῖς διαλεκτικοῖς συνακτικὸς καλούμενος λόγος. ἀλλὰ καὶ ὁ ἀληθὴς λόγος ἀνεύρετός ἐστι διά τε τὰ προειρημένα καὶ ἐπεὶ πάντως ὀφείλει εἰς ἀληθὲς λήγειν. τὸ γὰρ συμπέρασμα τὸ ἀληθὲς εἶναι λεγόμενον ἤτοι φαινόμενόν ἐστιν ἢ ἄδηλον.
PH 2.168
והיא אינה יכולה להיות נראית כלל, שהרי בהיותה נקרית מעצמה ונראית לא פחות מהנחות היסוד, לא הייתה זקוקה להיחשף באמצעותן. ואם היא נעלמת, הרי מאחר שהמחלוקת על הנעלמים נותרה בלתי־מוכרעת, כפי שהזכרנו קודם, ולכן הם אינם ניתנים לתפיסה, גם מסקנת הטיעון הקרוי אמיתי לא תהיה ניתנת לתפיסה. ואם גם היא אינה ניתנת לתפיסה, לא נדע אם המוסק אמיתי או שקרי. לכן לא נדע אם הטיעון אמיתי או שקרי, והטיעון האמיתי לא יהיה ניתן לגילוי.
PH 2.168
καὶ φαινόμενον μὲν οὐδαμῶς· οὐ γὰρ ἂν δέοιτο τοῦ διὰ τῶν λημμάτων ἐκκαλύπτεσθαι δι’ ἑαυτοῦ προσπῖπτον καὶ οὐχ ἧττον τῶν λημμάτων αὐτοῦ φαινόμενον. εἰ δὲ ἄδηλον, ἐπεὶ περὶ τῶν ἀδήλων ἀνεπικρίτως διαπεφώνηται, καθάπερ ἔμπροσθεν ὑπεμνήσαμεν, διόπερ καὶ ἀκατάληπτά ἐστιν, ἀκατάληπτον ἔσται καὶ τὸ συμπέρασμα τοῦ ἀληθοῦς εἶναι λεγομένου λόγου. εἰ δὲ καὶ τοῦτο ἀκατάληπτόν ἐστιν, οὐ γνωσόμεθα, πότερον ἀληθές ἐστι τὸ συναγόμενον ἢ ψεῦδος. ἀγνοήσομεν οὖν, πότερον ἀληθής ἐστιν ὁ λόγος ἢ ψευδής, καὶ ἀνεύρετος ἔσται ὁ ἀληθὴς λόγος.
PH 2.169
אך גם אם נניח לדברים אלה, הטיעון המסיק נעלם מתוך גלויים אינו ניתן לגילוי. אם המסקנה נובעת מצירוף הנחות היסוד, והנובע והתוצאה יחסיים אל הרכיב המוביל, ודברים יחסיים נתפסים יחד זה עם זה כפי שהראינו, אז אם המסקנה נעלמת גם הנחות היסוד יהיו נעלמות; ואם הנחות היסוד גלויות, גם המסקנה תהיה גלויה, בהיותה נתפסת יחד עמן. מכאן ששוב אין נעלם מוסק מתוך גלויים.
PH 2.169
ἵνα δὲ καὶ ταῦτα παρῶμεν, ὁ διὰ προδήλων ἄδηλον συνάγων ἀνεύρετός ἐστιν. εἰ γὰρ ἕπεται τῇ διὰ τῶν λημμάτων αὐτοῦ συμπλοκῇ ἡ ἐπιφορά, τὸ δ’ ἑπόμενον καὶ τὸ λῆγον πρός τι ἐστὶ καὶ πρὸς τὸ ἡγούμενον, τὰ δὲ πρός τι συγκαταλαμβάνεται ἀλλήλοις, ὡς παρεστήσαμεν, εἰ μὲν ἄδηλόν ἐστι τὸ συμπέρασμα, ἄδηλα ἔσται καὶ τὰ λήμματα, εἰ δὲ πρόδηλά ἐστι τὰ λήμματα, πρόδηλον ἔσται καὶ τὸ συμπέρασμα ἅτε συγκαταλαμβανόμενον αὐτοῖς προδήλοις οὖσιν, ὡς μηκέτι ἐκ προδήλων ἄδηλον συνάγεσθαι.
PH 2.170
משום כך גם המסקנה אינה נחשפת בידי הנחות היסוד: או שהיא נעלמת ואינה נתפסת, או שהיא גלויה ואינה זקוקה לדבר שיחשוף אותה. אם אפוא ההוכחה קרויה טיעון מסיק, כלומר טיעון החושף מסקנה נעלמת באמצעות דברים אמיתיים מוסכמים, ואילו אנו הזכרנו שאין טיעון, ואין טיעון מסיק או אמיתי, ואין טיעון המסיק נעלם מתוך גלויים או חושף את המסקנה — ברור שההוכחה חסרת ממשות.
PH 2.170
διὰ δὲ ταῦτα οὐδὲ ἐκκαλύπτεται ὑπὸ τῶν λημμάτων ἡ ἐπιφορά, ἤτοι ἄδηλος οὖσα καὶ μὴ καταλαμβανομένη, ἢ πρόδηλος καὶ μὴ δεομένη τοῦ ἐκκαλύψοντος. εἰ τοίνυν ἡ ἀπόδειξις λόγος εἶναι λέγεται κατὰ συναγωγήν, τουτέστι συνακτικός, διά τινων ὁμολογουμένως ἀληθῶν ἐπιφορὰν ἐκκαλύπτων ἄδηλον, ὑπεμνήσαμεν δὲ ἡμεῖς, ὅτι οὔτε λόγος τις ἔστιν οὔτε συνακτικὸς οὔτε ἀληθὴς οὔτε διά τινων προδήλων ἄδηλον συνάγων οὔτε ἐκκαλυπτικὸς τοῦ συμπεράσματος, φανερόν ἐστιν ὅτι ἀνυπόστατός ἐστιν ἡ ἀπόδειξις.
PH 2.171
גם לפי דרך העיון הבאה נמצא שההוכחה אינה קיימת ואף אינה ניתנת למחשבה. האומר שיש הוכחה מציב הוכחה כללית או הוכחה פרטית. אך אי־אפשר להציב לא הוכחה כללית ולא פרטית, כפי שנזכיר; ומלבדן אין אפשרות לחשוב דבר אחר. לכן איש אינו יכול להציב את ההוכחה כקיימת.
PH 2.171
Καὶ κατ’ ἐκείνην δὲ τὴν ἐπιβολὴν ἀνύπαρκτον ἢ καὶ ἀνεπινόητον εὑρήσομεν τὴν ἀπόδειξιν. ὁ γὰρ λέγων εἶναι ἀπόδειξιν ἤτοι γενικὴν τίθησιν ἀπόδειξιν ἢ εἰδικήν τινα· ἀλλ’ οὔτε τὴν γενικὴν οὔτε εἰδικὴν ἀπόδειξιν τιθέναι δυνατόν, ὡς ὑπομνήσομεν· παρὰ δὲ ταύτας ἄλλο τι νοεῖν οὐκ ἐνδέχεται· οὐκ ἄρα δύναταί τις ὡς ὑπάρχουσαν τιθέναι τὴν ἀπόδειξιν.
PH 2.172
ההוכחה הכללית חסרת ממשות מן הטעמים הבאים. או שיש לה הנחות יסוד ומסקנה מסוימות, או שאין לה. אם אין לה, אין היא הוכחה; ואם יש לה הנחות ומסקנה מסוימות, הרי כל מה שמוכח בדרך זו וכל מה שמוכיח הוא פרטי, ולכן היא תהיה הוכחה פרטית. מכאן שאין הוכחה כללית. אך גם אין הוכחה פרטית.
PH 2.172
ἡ μὲν οὖν γενικὴ ἀπόδειξις ἀνυπόστατός ἐστι διὰ τάδε. ἤτοι ἔχει λήμματά τινα καί τινα ἐπιφορὰν ἢ οὐκ ἔχει. καὶ εἰ μὲν οὐκ ἔχει, οὐδὲ ἀπόδειξίς ἐστιν· εἰ δὲ λήμματά τινα ἔχει καὶ ἐπιφοράν τινα, ἐπεὶ πᾶν τὸ ἀποδεικνύμενον οὕτω καὶ ἀποδεικνύον ἐπὶ μέρους ἐστίν, εἰδικὴ ἔσται ἀπόδειξις· οὐκ ἄρα ἔστι τις γενικὴ ἀπόδειξις. ἀλλ’ οὐδὲ εἰδική.
PH 2.173
הם יאמרו שההוכחה היא המערכת המורכבת מהנחות היסוד ומהמסקנה, או מערכת הנחות היסוד לבדה. אף אחת מאלה אינה הוכחה, כפי שאראה; לכן אין הוכחה פרטית.
PH 2.173
ἤτοι γὰρ τὸ ἐκ τῶν λημμάτων καὶ τῆς ἐπιφορᾶς σύστημα ἀπόδειξιν ἐροῦσιν, ἢ τὸ σύστημα τῶν λημμάτων μόνον· οὐθέτερον δὲ τούτων ἐστὶν ἀπόδειξις, ὡς παραστήσω· οὐκ ἄρα ἔστιν εἰδικὴ ἀπόδειξις.
PH 2.174
המערכת המורכבת מהנחות היסוד ומהמסקנה אינה הוכחה. ראשית, מאחר שחלק ממנה נעלם — כלומר המסקנה — גם היא תהיה נעלמת, וזה מופרך. אם ההוכחה נעלמת, היא עצמה תזדקק למה שיוכיח אותה יותר משתוכל להוכיח דברים אחרים.
PH 2.174
τὸ μὲν οὖν σύστημα τὸ ἐκ τῶν λημμάτων καὶ τῆς ἐπιφορᾶς οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις, πρῶτον μὲν ὅτι μέρος τι ἔχουσα ἄδηλον, τουτέστι τὴν ἐπιφοράν, ἄδηλος ἔσται, ὅπερ ἄτοπον· εἰ γὰρ ἄδηλός ἐστιν ἡ ἀπόδειξις, αὐτὴ δεήσεται τοῦ ἀποδείξοντος αὐτὴν μᾶλλον ἢ ἑτέρων ἔσται ἀποδεικτική.
PH 2.175
שנית, מאחר שהם אומרים שההוכחה היא דבר יחסי — ביחס למסקנה — ודברים יחסיים נחשבים ביחס לדברים אחרים, כפי שהם עצמם אומרים, הדבר המוכח חייב להיות שונה מן ההוכחה. אם המסקנה היא הדבר המוכח, ההוכחה לא תיחשב יחד עם המסקנה. שהרי אחת משתיים: המסקנה תורמת דבר־מה להוכחת עצמה, או שאינה תורמת כלל. אם היא תורמת, היא חושפת את עצמה; ואם אינה תורמת אלא מיותרת, היא גם לא תהיה חלק מן ההוכחה, שכן נאמר שגם ההוכחה פסולה מחמת ייתור.
PH 2.175
εἶτα καὶ ἐπεὶ πρός τι φασὶν εἶναι τὴν ἀπόδειξιν καὶ πρὸς τὴν ἐπιφοράν, τὰ δὲ πρός τι πρὸς ἑτέροις νοεῖται, ὡς αὐτοί φασιν, ἕτερον εἶναι δεῖ τὸ ἀποδεικνύμενον τῆς ἀποδείξεως· εἰ οὖν τὸ συμπέρασμά ἐστι τὸ ἀποδεικνύμενον, οὐ νοηθήσεται ἡ ἀπόδειξις σὺν τῷ συμπεράσματι. καὶ γὰρ ἤτοι συμβάλλεταί τι πρὸς τὴν ἀπόδειξιν ἑαυτοῦ τὸ συμπέρασμα ἢ οὐδαμῶς· ἀλλ’ εἰ μὲν συμβάλλεται, ἑαυτοῦ ἔσται ἐκκαλυπτικόν, εἰ δὲ οὐ συμβάλλεται ἀλλὰ παρέλκει, οὐδὲ μέρος τῆς ἀποδείξεως ἔσται ἐπεὶ κἀκείνην κατὰ παρολκὴν ἐροῦμεν εἶναι μοχθηράν.
PH 2.176
אך גם מערכת הנחות היסוד לבדה אינה יכולה להיות הוכחה. מי יאמר שהמילים "אם יום, יש אור; והנה יום" הן טיעון או שהן משלימות מחשבה בכלל? לכן מערכת הנחות היסוד לבדה אינה הוכחה. מכאן שגם להוכחה הפרטית אין ממשות. ואם לא להוכחה הפרטית ולא לכללית יש ממשות, ומלבדן אי־אפשר לחשוב הוכחה, ההוכחה חסרת ממשות.
PH 2.176
ἀλλ’ οὐδὲ τὸ σύστημα τῶν λημμάτων μόνον ἀπόδειξις ἂν εἴη· τὶς γὰρ ἂν εἴποι τὸ οὕτω λεγόμενον ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν’ [φῶς ἔστιν] ἢ λόγον εἶναι ἢ διάνοιαν ὅλως ἀπαρτίζειν; οὐκ ἄρα οὐδὲ τὸ σύστημα τῶν λημμάτων μόνον ἀπόδειξίς ἐστιν. οὐδὲ ἡ εἰδικὴ ἄρα ἀπόδειξις ὑπόστασιν ἔχει. εἰ δὲ μήτε ἡ εἰδικὴ ἀπόδειξις ὑφέστηκε μήτε ἡ γενική, παρὰ δὲ ταύτας οὐκ ἔστιν ἐννοεῖν ἀπόδειξιν, ἀνυπόστατός ἐστιν ἡ ἀπόδειξις.
PH 2.177
עוד אפשר להזכיר מתוך הדברים הבאים שההוכחה חסרת ממשות. אם יש הוכחה, היא או נראית החושפת נראה, או נעלמת החושפת נעלם, או נעלמת החושפת נראה, או נראית החושפת נעלם. אי־אפשר לחשוב אף אחת מן האפשרויות האלה; לכן ההוכחה אינה ניתנת למחשבה.
PH 2.177
Ἔτι ἐκ τούτων τὸ ἀνυπόστατον τῆς ἀποδείξεως ἔνεστιν ὑπομιμνῄσκειν. εἰ γὰρ ἔστιν ἀπόδειξις, ἤτοι φαινομένη φαινομένου ἐστὶν ἐκκαλυπτικὴ ἢ ἄδηλος ἀδήλου ἢ ἄδηλος φαινομένου ἢ φαινομένη ἀδήλου· οὐδενὸς δὲ τούτων δύναται ἐπινοεῖσθαι· ἀνεπινόητος ἄρα ἐστίν.
PH 2.178
אם הוכחה נראית חושפת דבר נראה, הדבר הנחשף יהיה בעת ובעונה אחת נראה ונעלם: נראה, מפני שכך הונח; ונעלם, מפני שהוא זקוק למה שיחשוף אותו ואינו נקרה לפנינו בבירור מעצמו. ואם הוכחה נעלמת חושפת נעלם, היא עצמה תזדקק למה שיחשוף אותה ולא תהיה חושפת דברים אחרים; ודבר זה רחוק ממושג ההוכחה.
PH 2.178
εἰ μὲν γὰρ φαινομένη φαινομένου ἐκκαλυπτική ἐστιν, ἔσται τὸ ἐκκαλυπτόμενον ἄμα φαινόμενόν τε καὶ ἄδηλον, φαινόμενον μὲν, ἐπεὶ τοιοῦτον εἶναι ὑπετέθη, ἄδηλον δὲ, ἐπεὶ δεῖται τοῦ ἐκκαλύψοντος καὶ οὐκ ἐξ ἑαυτοῦ ὑποπίπτει ἡμῖν σαφῶς. εἰ δὲ ἄδηλος ἀδήλου, αὐτὴ δεήσεται τοῦ ἐκκαλύψοντος αὐτὴν καὶ οὐκ ἔσται ἐκκαλυπτικὴ ἑτέρων, ὅπερ ἀφέστηκε τῆς ἐννοίας τῆς ἀποδείξεως.
PH 2.179
מטעמים אלה גם הוכחה נעלמת אינה יכולה להוכיח דבר גלוי; ואף הוכחה גלויה אינה יכולה להוכיח נעלם. מאחר שהיא דבר יחסי, ודברים יחסיים נתפסים יחד זה עם זה, הדבר הקרוי מוכח ייתפס יחד עם ההוכחה הגלויה ולכן יהיה גלוי. כך הטיעון מתהפך, ולא נמצאת הוכחה גלויה המוכיחה נעלם. אם אפוא ההוכחה אינה נראית החושפת נראה, אינה נעלמת החושפת נעלם, אינה נעלמת החושפת גלוי ואינה גלויה החושפת נעלם, ומלבד אלה אין דבר לפי דבריהם, יש לומר שההוכחה אינה דבר.
PH 2.179
διὰ δὲ ταῦτα οὐδὲ ἄδηλος προδήλου δύναται εἶναι ἀπόδειξις· ἀλλ’ οὐδὲ πρόδηλος ἀδήλου· ἐπεὶ γὰρ πρός τι ἐστίν, τὰ δὲ πρός τι ἀλλήλοις συγκαταλαμβάνεται, συγκαταλαμβανόμενον τῇ προδήλῳ ἀποδείξει τὸ ἀποδείκνυσθαι λεγόμενον πρόδηλον ἔσται, ὡς περιτρέπεσθαι τὸν λόγον καὶ μὴ εὑρίσκεσθαι πρόδηλον αὐτὴν ἀδήλου ἀποδεικτικήν. εἰ οὖν μήτε φαινομένη φαινομένου ἐστὶν ἡ ἀπόδειξις μήτε ἄδηλος ἀδήλου μήτε ἄδηλος προδήλου μήτε πρόδηλος ἀδήλου, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν εἶναι λέγουσιν, λεκτέον μηδὲν εἶναι τὴν ἀπόδειξιν.
PH 2.180
נוסף על כך יש לומר גם זאת. יש מחלוקת בדבר ההוכחה: יש האומרים שאינה קיימת, כגון האומרים ששום דבר אינו קיים כלל; ויש האומרים שהיא קיימת, כגון רוב הדוגמטיקנים. ואילו אנו אומרים שאין היא קיימת יותר משאינה קיימת.
PH 2.180
Πρὸς τούτοις κἀκεῖνο λεκτέον. διαπεφώνηται περὶ τῆς ἀποδείξεως· οἱ μὲν γὰρ μηδὲ εἶναι λέγουσιν αὐτήν, ὡς οἱ μηδὲν ὅλως εἶναι φάσκοντες, οἱ δὲ εἶναι, ὡς οἱ πολλοὶ τῶν δογματικῶν· ἡμεῖς δὲ μὴ μᾶλλον εἶναι αὐτὴν ἢ μὴ εἶναι φαμέν.
PH 2.181
ועוד, כל הוכחה מכילה בהכרח דוגמה, ועל כל דוגמה יש מחלוקת; לכן בהכרח יש מחלוקת על כל הוכחה. למשל, אם בהסכמה להוכחה שהריק קיים מוסכם גם שהריק קיים, ברור שהחולקים על קיום הריק חולקים גם על הוכחתו. אותו טיעון חל על שאר הדוגמות שההוכחות מוכיחות. כל הוכחה נתונה אפוא במחלוקת ושנויה במחלוקת.
PH 2.181
καὶ ἄλλως ἡ ἀπόδειξις δόγμα πάντως περιέχει, περὶ παντὸς δὲ δόγματος διαπεφωνήκασιν, ὥστε περὶ πάσης ἀποδείξεως ἀνάγκη εἶναι διαφωνίαν. εἰ γὰρ τῆς ἀποδείξεως τοῦ εἶναι κενὸν λόγου ἕνεκεν ὁμολογουμένης καὶ τὸ εἶναι κενὸν συνομολογεῖται, δῆλον ὅτι οἱ ἀμφισβητοῦντες περὶ τοῦ εἶναι κενὸν καὶ περὶ τῆς ἀποδείξεως αὐτοῦ ἀμφισβητοῦσιν· καὶ περὶ τῶν ἄλλων δογμάτων, ὧν εἰσιν αἱ ἀποδείξεις, ὁ αὐτὸς λόγος. πᾶσα τοίνυν ἀπόδειξις ἀμφισβητεῖται καὶ ἐν διαφωνίᾳ ἐστίν.
PH 2.182
מאחר שההוכחה נעלמת בשל המחלוקת עליה — שהרי דברים שנויים במחלוקת הם נעלמים במידה שהם שנויים במחלוקת — היא אינה נקרית לפנינו מעצמה אלא חייבת להתבסס בשבילנו מתוך הוכחה. ההוכחה שבאמצעותה מתבססת ההוכחה אינה יכולה להיות מוסכמת ולהיקרות לפנינו, שהרי אנו חוקרים עתה אם יש הוכחה בכלל. מאחר שגם היא שנויה במחלוקת ונעלמת, היא תזדקק להוכחה אחרת, וזו לאחרת, וכך עד אינסוף. אך אי־אפשר להוכיח אינסוף דברים; לכן אי־אפשר להראות שיש הוכחה.
PH 2.182
ἐπεὶ οὖν ἄδηλός ἐστιν ἡ ἀπόδειξις διὰ τὴν διαφωνίαν τὴν περὶ αὐτῆς (τὰ γὰρ διάφωνα, καθὸ διαπεφώνηται, ἄδηλά ἐστιν), οὐκ ἔστιν ἐξ ἑαυτῆς προὔπτος ἀλλ’ ἐξ ἀποδείξεως ὀφείλει ἡμῖν συνίστασθαι. ἡ οὖν ἀπόδειξις δι’ ἧς κατασκευάζεται ἡ ἀπόδειξις, ὁμολογουμένη μὲν καὶ προὔπτος οὐκ ἔσται (ζητοῦμεν γὰρ νῦν εἰ ἔστιν ἀπόδειξις ὅλως), διαφωνουμένη δὲ καὶ ἄδηλος οὖσα δεήσεται ἀποδείξεως ἄλλης, κἀκείνη ἄλλης, καὶ μέχρις ἀπείρου. ἀδύνατον δὲ ἄπειρα ἀποδεῖξαι· ἀδύνατον ἄρα παραστῆσαι ὅτι ἔστιν ἀπόδειξις.
PH 2.183
גם באמצעות סימן אי־אפשר לחשוף אותה. מאחר שנחקר אם יש סימן, והסימן זקוק להוכחה כדי לבסס את קיומו, מתגלה האופן המעגלי: ההוכחה זקוקה לסימן והסימן שוב זקוק להוכחה, וזה מופרך. מאותם טעמים גם אי־אפשר להכריע <ב>מחלוקת על ההוכחה. ההכרעה זקוקה לאמת־מידה; אך נחקר אם קיימת אמת־מידה, כפי שהראינו, ולכן אמת־המידה זקוקה להוכחה שתראה שיש אמת־מידה כלשהי. שוב מתגלה האופן המעגלי של המבוכה.
PH 2.183
ἀλλ’ οὐδὲ διὰ σημείου δύναται ἐκκαλύπτεσθαι. ζητουμένου γὰρ τοῦ εἰ ἔστι σημεῖον, καὶ ἀποδείξεως τοῦ σημείου δεομένου πρὸς τὴν ἑαυτοῦ ὕπαρξιν, ὁ δι’ ἀλλήλων εὑρίσκεται τρόπος, τῆς μὲν ἀποδείξεως σημείου δεομένης, τοῦ δὲ σημείου πάλιν ἀποδείξεως· ὅπερ ἄτοπον. διὰ δὲ ταῦτα οὐδὲ ἐπικρῖναι δυνατόν ἐστι <τὴν> περὶ τῆς ἀποδείξεως διαφωνίαν, ἐπεὶ χρῄζει μὲν κριτηρίου ἡ ἐπίκρισις, ζητήσεως δὲ οὔσης περὶ τοῦ εἰ ἔστι κριτήριον, ὡς παρεστήσαμεν, καὶ διὰ τοῦτο ἀποδείξεως τοῦ κριτηρίου δεομένου τῆς δεικνυούσης ὅτι ἔστι τι κριτήριον, ὁ διάλληλος τρόπος τῆς ἀπορίας εὑρίσκεται πάλιν.
PH 2.184
אם אפוא אי־אפשר להזכיר שיש הוכחה באמצעות הוכחה, סימן או אמת־מידה, ואף אינה גלויה מעצמה כפי שהראינו, יהיה בלתי־ניתן לתפיסה אם יש הוכחה. משום כך גם ההוכחה לא תתקיים: מושגה כולל את פעולת ההוכחה, אך היא אינה יכולה להוכיח אם אינה נתפסת. לכן גם לא תהיה הוכחה.
PH 2.184
εἰ οὖν μήτε δι’ ἀποδείξεως μήτε διὰ σημείου μήτε διὰ κριτηρίου ἔστιν ὑπομνῆσαι ὅτι ἔστιν ἀπόδειξις, ἀλλ’ οὐδ’ ἐξ ἑαυτῆς πρόδηλός ἐστιν, ὡς παρεστήσαμεν, ἀκατάληπτον ἔσται εἰ ἐστιν ἀπόδειξις. διὰ δὲ τοῦτο καὶ ἀνύπαρκτος ἔσται ἡ ἀπόδειξις· νενόηται μὲν γὰρ σὺν τῷ ἀποδεικνύναι, ἀποδεικνύναι δὲ οὐκ ἂν δύναιτο μὴ καταλαμβανομένη. διόπερ οὐδὲ ἀπόδειξις ἔσται.
PH 2.185
די בדברים אלה במסגרת קווי מתאר גם כנגד ההוכחה. ואילו הדוגמטיקנים מבססים את ההפך ואומרים שהטיעונים המופנים כנגד ההוכחה מוכיחים או שאינם מוכיחים. אם אינם מוכיחים, אין הם יכולים להראות שההוכחה אינה קיימת; ואם הם מוכיחים, הם עצמם מכניסים בחזרה, מתוך היפוך, את ממשות ההוכחה.
PH 2.185
Ταῦτα μὲν ὡς ἐν ὑποτυπώσει καὶ πρὸς τὴν ἀπόδειξιν ἀρκέσει λελέχθαι. οἱ δὲ δογματικοὶ τοὐναντίον κατασκευάζοντές φασιν, ὅτι ἤτοι ἀποδεικτικοί εἰσιν οἱ κατὰ τῆς ἀποδείξεως ἠρωτημένοι λόγοι ἢ οὐκ ἀποδεικτικοί· καὶ εἰ μὲν οὐκ ἀποδεικτικοί, οὐ δύνανται δεικνύναι ὅτι οὐκ ἔστιν ἡ ἀπόδειξις· εἰ δὲ ἀποδεικτικοί εἰσιν, αὐτοὶ οὗτοι τὴν ὑπόστασιν τῆς ἀποδείξεως ἐκ περιτροπῆς εἰσάγουσιν.
PH 2.186
משום כך הם מציגים גם טיעון כזה: "אם יש הוכחה, יש הוכחה; אם אין הוכחה, יש הוכחה; או שיש הוכחה או שאין הוכחה; לכן יש הוכחה". מכוח אותו עיקרון הם מציגים גם את הטיעון הבא: "מה שנובע משני ניגודים אינו רק אמיתי אלא גם הכרחי; 'יש הוכחה' ו'אין הוכחה' מנוגדים זה לזה, ומכל אחד מהם נובע שיש הוכחה; לכן יש הוכחה".
PH 2.186
ὅθεν καὶ τοιοῦτον συνερωτῶσι λόγον· ‘εἰ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις· εἰ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις· ἤτοι δὲ ἔστιν ἀπόδειξις ἢ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις· ἔστιν ἄρα ἀπόδειξις’. ἀπὸ δὲ τῆς αὐτῆς δυνάμεως καὶ τοῦτον ἐρωτῶσι τὸν λόγον· ‘τὸ τοῖς ἀντικειμένοις ἑπόμενον οὐ μόνον ἀληθές ἐστιν, ἀλλὰ καὶ ἀναγκαῖον· ἀντίκειται δὲ ταῦτα ἀλλήλοις “ἔστιν ἀπόδειξις — οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις”, ὧν ἑκατέρῳ ἀκολουθεῖ τὸ εἶναι ἀπόδειξιν· ἔστιν ἄρα ἀπόδειξις’.
PH 2.187
אפשר להשיב על דברים אלה. למשל, מאחר שאיננו סבורים שטיעון כלשהו מוכיח, איננו אומרים בהחלט שהטיעונים כנגד ההוכחה מוכיחים, אלא שהם נראים לנו משכנעים; וטיעונים משכנעים אינם בהכרח מוכיחים. ואם הם בכל זאת מוכיחים — דבר שאיננו קובעים בהחלט — הם בהכרח גם אמיתיים. טיעונים אמיתיים מסיקים אמת באמצעות דברים אמיתיים; לכן מסקנתם אמיתית. אך מסקנתם הייתה "לכן אין הוכחה"; מכאן ש<אמיתי> ש"אין הוכחה", מתוך היפוך.
PH 2.187
ἔνεστι μὲν οὖν πρὸς ταῦτα ἀντιλέγειν, οἷον γοῦν, ἐπεὶ μὴ νομίζομέν τινα λόγον εἶναι ἀποδεικτικόν, καὶ τοὺς κατὰ τῆς ἀποδείξεως λόγους οὐ πάντως φαμὲν ἀποδεικτικοὺς εἶναι ἀλλὰ φαίνεσθαι ἡμῖν πιθανούς· οἱ δὲ πιθανοὶ οὐκ ἐξ ἀνάγκης εἰσὶν ἀποδεικτικοί. εἰ δὲ ἄρα καὶ ἀποδεικτικοί εἰσιν (ὅπερ οὐ διαβεβαιούμεθα) πάντως καὶ ἀληθεῖς. ἀληθεῖς δέ εἰσι λόγοι δι’ ἀληθῶν ἀληθὲς συνάγοντες· οὐκοῦν ἀληθής ἐστιν αὐτῶν ἡ ἐπιφορά. ἦν δέ γε αὕτη ‘οὐκ ἔστιν ἄρα ἀπόδειξις’· <ἀληθὲς> ἄρα ἐστὶ τὸ ‘οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις’ ἐκ περιτροπῆς.
PH 2.188
הטיעונים יכולים לבטל גם את עצמם יחד עם שאר הטיעונים הקרויים מוכיחים, כשם שתרופות משלשלות מוציאות מן הגוף את החומרים המצויים בו וגם את עצמן. אין בכך חוסר עקיבות, שהרי גם הנוסחה "שום דבר אינו אמיתי" הופכת יחד עם כל האחרים גם את עצמה. ואף אפשר להראות שהטיעון "אם יש הוכחה, יש הוכחה; אם אין הוכחה, יש הוכחה; או שיש או שאין; לכן יש" אינו מסיק. אפשר להראות זאת בדרכים רבות, אך לעת עתה די בטיעון הבא.
PH 2.188
δύνανται δὲ οἱ λόγοι, καθάπερ καὶ τὰ καθαρτικὰ φάρμακα ταῖς ἐν τῷ σώματι ὑποκειμέναις ὕλαις ἑαυτὰ συνεξάγει, οὕτω καὶ αὐτοὶ τοῖς ἄλλοις λόγοις τοῖς ἀποδεικτικοῖς εἶναι λεγομένοις καὶ ἑαυτοὺς συμπεριγράφειν. τοῦτο γὰρ οὐκ ἔστιν ἀπεμφαῖνον, ἐπεὶ καὶ ἡ φωνὴ αὕτη ἡ ‘οὐδέν ἐστιν ἀληθές’ οὐ μόνον τῶν ἄλλων ἕκαστον ἀλλὰ καὶ ἑαυτὴν ἐκείνοις συμπεριτρέπει. ὅ τε λόγος οὗτος δύναται δείκνυσθαι ἀσύνακτος ‘εἰ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις· εἰ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις· ἤτοι δὲ ἔστιν ἢ οὐκ ἔστιν· ἔστιν ἄρα’, καὶ διά πλειόνων μὲν, ὡς δὲ πρὸς τὸ παρὸν ἀρκούντως διὰ τοῦδε τοῦ ἐπιχειρήματος.
PH 2.189
אם טענת התנאי "אם יש הוכחה, יש הוכחה" תקפה, ניגוד התוצאה שבה — כלומר "אין הוכחה" — חייב לסתור את "יש הוכחה", שהוא הרכיב המוביל בה. אך לפי שיטתם אי־אפשר שטענת תנאי המורכבת מהיגדים סותרים תהיה תקפה. טענת תנאי מבטיחה שכאשר הרכיב המוביל קיים גם התוצאה קיימת; ואילו היגדים סותרים מבטיחים את ההפך — כאשר אחד מהם קיים, האחר אינו יכול להתקיים. לכן אם טענת התנאי "אם יש הוכחה, יש הוכחה" תקפה, <טענת> התנאי "אם אין הוכחה, יש הוכחה" אינה יכולה להיות תקפה.
PH 2.189
εἰ ὑγιές ἐστι τὸ συνημμένον τοῦτο ‘εἰ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις’, δεῖ τὸ ἀντικείμενον τοῦ ἐν αὐτῷ λήγοντος, τουτέστι τὸ ‘οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις’, μάχεσθαι τῷ ‘ἔστιν ἀπόδειξις’· τοῦτο γάρ ἐστι τοῦ συνημμένου τὸ ἡγούμενον. ἀδύνατον δέ ἐστι κατ᾿ αὐτοὺς συνημμένον ὑγιὲς εἶναι ἐκ μαχομένων ἀξιωμάτων συνεστώς. τὸ μὲν γὰρ συνημμένον ἐπαγγέλλεται ὄντος τοῦ ἐν αὐτῷ ἡγουμένου εἶναι καὶ τὸ λῆγον, τὰ δὲ μαχόμενα τοὐναντίον, ὄντος τοῦ ἑτέρου αὐτῶν ὁποιουδήποτε ἀδύνατον εἶναι τὸ λοιπὸν ὑπάρχειν. ὄντος ἄρα ὑγιοῦς τοῦδε τοῦ συνημμένου ‘εἰ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις’ οὐ δύναται ὑγιὲς εἶναι τοῦτο <τὸ> συνημμένον ‘εἰ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις’.
PH 2.190
ומנגד, אם נניח בדרך של ויתור שטענת התנאי "אם אין הוכחה, יש הוכחה" תקפה, "אם יש הוכחה" יכול להתקיים יחד עם "אין הוכחה". ואם הוא יכול להתקיים עמו יחד, אין הוא סותר אותו. לכן בטענת התנאי "אם יש הוכחה, יש הוכחה" ניגוד התוצאה אינו סותר את הרכיב המוביל; ומכאן ששוב טענת התנאי הזאת אינה תקפה.
PH 2.190
πάλιν δ᾿ αὖ συγχωρούντων ἡμῶν καθ᾿ ὑπόθεσιν ὑγιὲς εἶναι τόδε τὸ συνημμένον ‘εἰ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις’, δύναται συνυπάρχειν τὸ ‘εἰ ἔστιν ἀπόδειξις’ τῷ ‘οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις’. εἰ δὲ δύναται αὐτῷ συνυπάρχειν, οὐ μάχεται αὐτῷ. ἐν ἄρα τῷ ‘εἰ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις’ συνημμένῳ οὐ μάχεται τὸ ἀντικείμενον τοῦ ἐν αὐτῷ λήγοντος τῷ ἐν αὐτῷ ἡγουμένῳ, ὥστε οὐκ ἔσται ὑγιὲς πάλιν τοῦτο τὸ συνημμένον,
PH 2.191
אם מניחים בדרך של ויתור שהטענה האחרת תקפה, ו"אין הוכחה" אינו סותר את "יש הוכחה", גם טענת הברירה "יש הוכחה או אין הוכחה" אינה תקפה. טענת ברירה תקפה מבטיחה שאחד מאיבריה תקף והאחר או האחרים שקריים וסותרים אותו. ואם טענת הברירה תקפה, שוב מתברר שטענת התנאי "אם אין הוכחה, יש הוכחה" פסולה, מפני שהיא מורכבת מניגודים. הנחות היסוד בטיעון שנזכר אינן מסכימות אפוא זו עם זו ומבטלות זו את זו; לכן הטיעון אינו תקף.
PH 2.191
ἐκείνου κατὰ συγχώρησιν ὡς ὑγιοῦς τιθεμένου, μὴ μαχομένου δὲ τοῦ ‘οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις’ τῷ ‘ἔστιν ἀπόδειξις’. οὐδὲ τὸ διεζευγμένον ὑγιὲς ἔσται τὸ ‘ἔστιν ἀπόδειξις ἢ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις’· τὸ γὰρ ὑγιὲς διεζευγμένον ἐπαγγέλλεται ἓν τῶν ἐν αὐτῷ ὑγιὲς εἶναι, τὸ δὲ λοιπὸν ἢ τὰ λοιπὰ ψεῦδος ἢ ψευδῆ μετὰ μάχης. ἢ εἴπερ ὑγιές ἐστι τὸ διεζευγμένον, πάλιν φαῦλον εὑρίσκεται τὸ ‘εἰ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις’ συνημμένον, ἐκ μαχομένων συνεστώς. οὐκοῦν ἀσύμφωνά τέ ἐστι καὶ ἀλλήλων ἀναιρετικὰ τὰ ἐν τῷ λόγῳ τῷ προειρημένῳ λήμματα· διόπερ οὐκ ἔστιν ὑγιὴς ὁ λόγος.
PH 2.192
גם אין הם יכולים להראות שדבר כלשהו נובע מן הניגודים, מפני שאין בידם אמת־מידה לנביעה, כפי שהסקנו. אך אנו אומרים דברים אלה מתוך שפע. אם הטיעונים בעד ההוכחה משכנעים — נניח שכך — וגם הטיעונים כנגד ההוכחה משכנעים, אנו נאלצים להשעות את השיפוט גם בדבר ההוכחה ולומר שאין הוכחה יותר משאין הוכחה.
PH 2.192
ἀλλ᾿ οὐδὲ ὅτι ἀκολουθεῖ τι τοῖς ἀντικειμένοις δύνανται δεικνύναι, μὴ ἔχοντες κριτήριον ἀκολουθίας, ὡς ἐπελογισάμεθα. Ταῦτα δὲ ἐκ περιουσίας λέγομεν. εἰ γὰρ πιθανοὶ μὲν εἰσιν οἱ ὑπὲρ τῆς ἀποδείξεως λόγοι (ἔστωσαν γάρ), πιθαναὶ δὲ καὶ αἱ πρὸς τὴν ἀπόδειξιν λεγόμεναι ἐπιχειρήσεις, ἐπέχειν ἀνάγκη καὶ περὶ τῆς ἀποδείξεως, μὴ μᾶλλον εἶναι ἀπόδειξιν ἢ μὴ εἶναι λέγοντας.
ιδ′ על ההיקשים.
ιδ′ περὶ συλλογισμῶν.
PH 2.193
משום כך אולי מיותר לדון באריכות גם בהיקשים שמרבים לדבר בהם: ראשית, מפני שהם מתבטלים יחד עם קיומה של ההוכחה (שהרי ברור שאם אין הוכחה, גם לטיעון מוכיח אין מקום); ושנית, מפני שכבר השבנו עליהם בכוחם של הדברים שאמרנו קודם (146 sqq.), כאשר דנו בהיסחפות אל האינסוף ותיארנו דרך שבה אפשר להראות שכל הטיעונים המוכיחים של הסטואים ושל הפריפטטים אינם מסיקים מסקנה.
PH 2.193
Διὸ καὶ περὶ τῶν θρυλουμένων συλλογισμῶν ἴσως περιττόν ἐστιν διεξιέναι, τοῦτο μὲν συμπεριτρεπομένων αὐτῶν τῇ ὑπάρξει τῆς ἀποδείξεως (δῆλον γὰρ ὅτι ἐκείνης μὴ οὔσης οὐδὲ ἀποδεικτικὸς λόγος χώραν ἔχει), τοῦτο δὲ καὶ δυνάμει διὰ τῶν ἔμπροσθεν ἡμῖν λελεγμένων ἀντειρηκότων ἡμῶν (146 sqq.) πρὸς αὐτούς, ὅτε περὶ τῆς παρολκῆς διαλεγόμενοι μέθοδόν τινα ἐλέγομεν δι’ ἧς ἐνδέχεται δεικνύναι, ὅτι πάντες οἱ ἀποδεικτικοὶ λόγοι τῶν τε Στωικῶν καὶ τῶν Περιπατητικῶν ἀσύνακτοι τυγχάνουσιν ὄντες.
PH 2.194
אף על פי כן, כתוספת אולי לא יהיה רע לדון בהם גם בפני עצמם, מאחר שבהם במיוחד הם מתגאים. אפשר לומר דברים רבים כדי להזכיר שאין להם ממשות; אולם לשם מתווה יספיק לנקוט נגדם את הדרך הזאת. אדבר עתה גם על ההיקשים הבלתי־מוכחים, שכן אם הללו מתבטלים, מתמוטטים גם כל שאר הטיעונים, המקבלים מהם את ההוכחה לכך שהם מסיקים.
PH 2.194
ἐξ ἐπιμέτρου δὲ οὐ χεῖρον ἴσως καὶ ἰδίᾳ περὶ αὐτῶν διαλαβεῖν, ἐπεὶ μάλιστα ἐπ’ αὐτοῖς μέγα φρονοῦσιν. πολλὰ μὲν οὖν ἔστι λέγειν τὸ ἀνυπόστατον αὐτῶν ὑπομιμνῄσκοντας· ὡς ἐν ὑποτυπώσει δὲ ἀρκεῖ τῇδε τῇ μεθόδῳ χρῆσθαι κατὰ αὐτῶν. λέξω δὲ καὶ νῦν περὶ τῶν ἀναποδείκτων· τούτων γὰρ ἀναιρουμένων καὶ οἱ λοιποὶ σύμπαντες λόγοι διατρέπονται, τὴν ἀπόδειξιν τοῦ συνάγειν ἀπ’ αὐτῶν ἔχοντες.
PH 2.195
הטענה ״כל אדם הוא בעל־חיים״ מתאשרת אפוא בדרך של אינדוקציה מן המקרים הפרטיים. שכן מן העובדה שסוקרטס הוא אדם וגם בעל־חיים, וכך גם אפלטון ודיון וכל אחד מן הפרטים, נדמה שאפשר לאשר גם שכל אדם הוא בעל־חיים. ואילו נראה אפילו פרט אחד הסותר את האחרים, הטענה הכוללת לא הייתה תקפה. כך, למשל, מאחר שרוב בעלי־החיים מניעים את הלסת התחתונה ורק התנין מניע את העליונה, הטענה ״כל בעל־חיים מניע את הלסת התחתונה״ אינה אמיתית.
PH 2.195
Ἡ πρότασις τοίνυν αὕτη ‘πᾶς ἄνθρωπος ζῷον’ ἐκ τῶν κατά μέρος ἐπαγωγικῶς βεβαιοῦται· ἐκ γὰρ τοῦ Σωκράτην ἄνθρωπον ὄντα καὶ ζῷον εἶναι, καὶ Πλάτωνα ὁμοίως καὶ Δίωνα καὶ ἕκαστον τῶν κατὰ μέρος, δυνατὸν εἶναι δοκεῖ διαβεβαιοῦσθαι καὶ ὅτι πᾶς ἄνθρωπος ζῷόν ἐστιν, ὡς εἰ κἂν ἕν τι τῶν κατὰ μέρος ἐναντιούμενον φαίνοιτο τοῖς ἄλλοις, οὐκ ἔστιν ὑγιὴς ἡ καθόλου πρότασις, οἷον γοῦν, ἐπεὶ τὰ μὲν πλεῖστα τῶν ζῴων τὴν κάτω γένυν κινεῖ, μόνος δὲ ὁ κροκόδειλος τὴν ἄνω, οὐκ ἔστιν ἀληθὴς ἡ ‘πᾶν ζῷον τὴν κάτω γένυν κινεῖ’ πρότασις.
PH 2.196
לכן, כאשר הם אומרים: ״כל אדם הוא בעל־חיים; סוקרטס הוא אדם; מכאן שסוקרטס הוא בעל־חיים״, ורוצים להסיק מן הטענה הכוללת ״כל אדם הוא בעל־חיים״ את הטענה הפרטית ״מכאן שסוקרטס הוא בעל־חיים״ — שהיא עצמה מאשרת את הטענה הכוללת בדרך האינדוקטיבית, כפי שהזכרנו — הם נקלעים לטיעון המעגלי: את הטענה הכוללת הם מאשרים באמצעות כל אחת מן הטענות הפרטיות <……>
PH 2.196
ὅταν οὖν λέγωσι ‘πᾶς ἄνθρωπος ζῷον, Σωκράτης δ’ ἄνθρωπος, Σωκράτης ἄρα ζῷον’, ἐκ τῆς καθόλου προτάσεως τῆς ‘πᾶς ἄνθρωπος ζῷον’ τὴν κατὰ μέρος πρότασιν συνάγειν βουλόμενοι, τὴν ‘Σωκράτης ἄρα ζῷον’, ἣ δὴ βεβαιωτικὴ τῆς καθολικῆς προτάσεως ἐστι κατὰ τὸν ἐπαγωγικὸν τρόπον, ὡς ὑπεμνήσαμεν, εἰς τὸν διάλληλον ἐμπίπτουσι λόγον, τὴν μὲν καθολικὴν πρότασιν δι’ ἑκάστης τῶν κατὰ μέρος <......>
PH 2.197
ואת הטענה הפרטית — בהיקש מן הכוללת. בדומה לכך גם בטיעון מעין זה: ״סוקרטס הוא אדם; שום אדם אינו בעל ארבע רגליים; מכאן שסוקרטס אינו בעל ארבע רגליים״. כאשר הם רוצים לאשר באינדוקציה מן המקרים הפרטיים את הטענה ״שום אדם אינו בעל ארבע רגליים״, ובה בעת להסיק כל אחד מן המקרים הפרטיים מן הטענה ״שום אדם אינו בעל ארבע רגליים״, הם נקלעים למבוכה של הטיעון המעגלי.
PH 2.197
ἐκ τῆς καθολικῆς συλλογιστικῶς. παραπλησίως δὲ καὶ ἐπὶ τοῦ τοιούτου λόγου ‘Σωκράτης ἄνθρωπος, οὐδεὶς δὲ ἄνθρωπος τετράπους, Σωκράτης ἄρα οὐκ ἔστι τετράπους’ τὴν μὲν ‘οὐδεὶς ἄνθρωπος τετράπους’ πρότασιν ἐκ τῶν κατὰ μέρος ἐπαγωγικῶς βουλόμενοι βεβαιοῦν, ἑκάστην δὲ τῶν κατὰ μέρος ἐκ τῆς ‘οὐδεὶς ἄνθρωπος τετράπους’ συλλογίζεσθαι θέλοντες, τῇ κατὰ τὸν διάλληλον ἀπορίᾳ περιπίπτουσι.
PH 2.198
באותה דרך יש לבחון גם את שאר ההיקשים שהפריפטטים מכנים ״בלתי־מוכחים״, ואף היקשים כגון: ״אם יום הוא, אור ישנו״. שכן לדבריהם, ״אם יום הוא, אור ישנו״ מסיק את ״אור ישנו״; ומנגד, ״אור ישנו״ יחד עם ״יום הוא״ מאשר את ״אם יום הוא, אור ישנו״. הרי טענת התנאי האמורה לא הייתה נחשבת תקפה אלמלא הבחינו קודם לכן ש״אור ישנו״ מתקיים תמיד יחד עם ״יום הוא״.
PH 2.198
ὁμοίως δὲ ἐφοδευτέον καὶ τοὺς λοιποὺς τῶν παρὰ τοῖς Περιπατητικοῖς λεγομένων ἀναποδείκτων. ἀλλὰ καὶ τοὺς τοιούτους ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν’. τὸ τε γὰρ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστι’ συνακτικόν ἐστιν, ὡς φασί, τοῦ ‘φῶς ἔστι’, τὸ τε ‘φῶς ἔστι’ μετὰ τοῦ ‘ἡμέρα ἔστι’ βεβαιωτικόν ἐστι τοῦ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν’. οὐ γὰρ ἂν ὑγιὲς ἐνομίσθη τὸ προειρημένον συνημμένον εἶναι, εἰ μὴ πρότερον τεθεώρητο συνυπάρχον ἀεὶ τὸ ‘φῶς ἔστι’ τῷ ‘ἡμέρα ἔστιν’.
PH 2.199
אם אפוא כדי להרכיב את טענת התנאי ״אם יום הוא, אור ישנו״ יש לתפוס מראש שבהכרח יש אור כאשר יום הוא, ובאמצעות טענת תנאי זו מסיקים שכאשר יום הוא, אור ישנו — הרי שבמסגרת ההיקש הבלתי־מוכח הנדון, טענת התנאי ״אם יום הוא, אור ישנו״ מסיקה את ההתקיימות יחד של היות יום והיות אור, ואילו התקיימותם יחד מאשרת את טענת התנאי. גם כאן, אפוא, דרך המבוכה המעגלית מערערת את ממשותו של הטיעון.
PH 2.199
εἰ οὖν δεῖ προκατειληφέναι, ὅτι ἡμέρας οὔσης πάντως ἔστι καὶ φῶς, εἰς τὸ συνθεῖναι τὸ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστι’ συνημμένον, διὰ δὲ τοῦ συνημμένου τούτου συνάγεται τὸ ὅτι ἡμέρας οὔσης φῶς ἔστιν, τὴν μὲν συνύπαρξιν τοῦ ἡμέραν εἶναι καὶ τοῦ φῶς εἶναι συνάγοντος τοῦ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστι’ συνημμένου ὅσον ἐπὶ τῷ προκειμένῳ ἀναποδείκτῳ, τὸ δὲ συνημμένον τῆς συνυπάρξεως τῶν προειρημένων βεβαιούσης, κἀνταῦθα ὁ διάλληλος τρόπος τῆς ἀπορίας ἀνατρέπει τὴν ὑπόστασιν τοῦ λόγου.
PH 2.200
בדומה לכך גם בטיעון מעין זה: ״אם יום הוא, אור ישנו; אך אור איננו; מכאן שאין יום״. מן העובדה שיום אינו נצפה בלי אור אפשר לחשוב שטענת התנאי ״אם יום הוא, אור ישנו״ תקפה; שכן אילו, בדרך השערה, נראה אי־פעם יום בלי אור, הייתה טענת התנאי נקראת שקרית. ואולם במסגרת ההיקש הבלתי־מוכח האמור, את המסקנה שאין יום כאשר אין אור מסיקים באמצעות ״אם יום הוא, אור ישנו״. לפיכך כל אחד מן השניים זקוק, לשם אישורו שלו, לכך שהאחר כבר ייתפס כמאושר, כדי שייעשה מהימן באמצעותו בדרך המעגלית.
PH 2.200
ὁμοίως δὲ καὶ ἐπὶ τοῦ τοιούτου λόγου ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· οὐχὶ δὲ φῶς ἔστιν· οὐκ ἄρα ἡμέρα ἔστιν’. ἐκ μὲν γὰρ τοῦ μὴ ἄνευ φωτὸς ἡμέραν θεωρεῖσθαι ὑγιὲς ἂν εἶναι νομισθείη τὸ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστι’ συνημμένον, ὡς εἴγε καθ’ ὑπόθεσιν ἡμέρα μὲν φανείη ποτέ, φῶς δὲ μή, ψεῦδος ἂν λεχθείη τὸ συνημμένον εἶναι· ὅσον δὲ ἐπὶ τῷ προειρημένῳ ἀναποδείκτῳ τὸ μὴ εἶναι ἡμέραν φωτὸς μὴ ὄντος διὰ τοῦ ‘εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστι’ συνάγεται, ὥστε ἑκάτερον αὐτῶν πρὸς τὴν ἑαυτοῦ βεβαίωσιν χρῄζει τοῦ τὸ ἕτερον βεβαίως εἰλῆφθαι, ἵνα δι’ αὐτοῦ πιστὸν γένηται κατὰ τὸν διάλληλον τρόπον.
PH 2.201
ועוד: מן העובדה שדברים מסוימים אינם יכולים להתקיים יחד — למשל יום ולילה — אפשר לחשוב שגם שלילת הצירוף ״אין זה גם יום וגם לילה״ וגם טענת הברירה ״או יום הוא או לילה״ תקפות. אך הם סבורים ש<אי־>התקיימותם יחד מתאשרת הן באמצעות שלילת הצירוף הן באמצעות טענת הברירה, באומרם: ״אין זה גם יום וגם לילה; והנה לילה הוא; מכאן שאין יום״; וכן: ״או יום הוא או לילה; והנה לילה הוא; מכאן שאין יום״, או ״והנה אין לילה; מכאן שיום הוא״.
PH 2.201
ἀλλὰ καὶ ἐκ τοῦ μὴ δύνασθαι ἀλλήλοις συνυπάρχειν τινά, οἷον ἡμέραν, εἰ τύχοι, καὶ νύκτα, τό τε ἀποφατικὸν τῆς συμπλοκῆς, τὸ ‘οὐχ ἡμέρα ἔστι καὶ νὺξ ἔστι’, καὶ τὸ διεζευγμένον, τὸ ‘ἤτοι ἡμέρα ἔστιν ἢ νὺξ ἔστιν’, ὑγιῆ νομίζοιτο ἂν εἶναι. ἀλλὰ τὸ <μὴ> συνυπάρχειν αὐτὰ βεβαιοῦσθαι νομίζουσι διά τε τοῦ ἀποφατικοῦ τῆς συμπλοκῆς καὶ τοῦ διεζευγμένου, λέγοντες ‘οὐχὶ ἡμέρα ἔστι καὶ νὺξ ἔστιν· ἀλλὰ μὴν νύξ ἔστιν· οὐκ ἄρα ἡμέρα ἔστιν’· ‘ἤτοι ἡμέρα ἐστιν ἢ νύξ ἔστιν· ἀλλὰ μὴν νὺξ ἔστιν· οὐκ ἄρα ἡμέρα ἔστιν’, ἢ ‘οὐχὶ δὲ νύξ ἔστιν· ἡμέρα ἄρα ἔστιν’.
PH 2.202
מכאן אנו שוב מסיקים: אם לשם אישור טענת הברירה ושלילת הצירוף עלינו לתפוס מראש שהטענות הכלולות בהן אינן יכולות להתקיים יחד, ואילו הם סבורים שאי־יכולתן להתקיים יחד מוסקת באמצעות טענת הברירה ושלילת הצירוף — נכנסת כאן דרך הביסוס ההדדי. שכן איננו יכולים לתת אמון בתבניות האמורות בלי לתפוס את אי־ההתקיימות יחד של הטענות הכלולות בהן, ואף איננו יכולים לאשר את אי־התקיימותן יחד לפני הצבת ההיקשים באמצעות התבניות.
PH 2.202
ὅθεν ἡμεῖς πάλιν ἐπιλογιζόμεθα, ὅτι εἰ μὲν πρὸς τὴν βεβαίωσιν τοῦ διεζευγμένου καὶ τοῦ τῆς συμπλοκῆς ἀποφατικοῦ χρῄζομεν τοῦ προκατειληφέναι, ὅτι τὰ ἐν αὐτοῖς περιεχόμενα ἀξιώματά ἐστιν ἀσυνύπαρκτα, τὸ δὲ ἀσυνύπαρκτα ταῦτα εἶναι συνάγειν δοκοῦσι διά τε τοῦ διεζευγμένου καὶ τοῦ τῆς συμπλοκῆς ἀποφατικοῦ, ὁ δι’ ἀλλήλων εἰσάγεται τρόπος, μὴ δυναμένων ἡμῶν μήτε τοῖς προειρημένοις τροπικοῖς πιστεύειν ἄνευ τοῦ τὸ ἀσυνύπαρκτον τῶν ἐν αὐτοῖς περιεχομένων ἀξιωμάτων καταλαβεῖν, μήτε τὸ ἀσυνύπαρκτον αὐτῶν διαβεβαιοῦσθαι πρὸ τῆς τῶν συλλογισμῶν διὰ τῶν τροπικῶν συνερωτήσεως.
PH 2.203
ומאחר שבגלל החזרה המעגלית אין בידנו נקודה שממנה נתחיל לבסס את האמון, נאמר שלפי שיקולים אלה אין ממשות לא להיקש הבלתי־מוכח השלישי, לא לרביעי ולא לחמישי. די במה שנאמר לפי שעה גם על ההיקשים.
PH 2.203
διόπερ οὐκ ἔχοντες, πόθεν ἀρξόμεθα τῆς πίστεως διὰ τὸ παλίνδρομον, λέξομεν μήτε τὸν τρίτον μήτε τὸν τέταρτον μήτε τὸν πέμπτον τῶν ἀναποδείκτων ὅσον ἐπὶ τούτοις ὑπόστασιν ἔχειν. Τοσαῦτα μὲν καὶ περὶ συλλογισμῶν ἐπὶ τοῦ παρόντος ἀρκέσει λελέχθαι.
ιε′ על האינדוקציה.
ιε′ περὶ ἐπαγωγῆς.
PH 2.204
אני סבור שקל למדי לערער גם את דרך האינדוקציה. שהרי באמצעותה הם מבקשים לבסס את הכולל מן הפרטים, ולשם כך יעברו או על כל הפרטים או רק על אחדים מהם. אם רק על אחדים, האינדוקציה תהיה בלתי־מבוססת, מפני שייתכן שאחד מן הפרטים שהושמטו ממנה סותר את הכולל. ואם על כולם, הם ייגעו לשווא במשימה בלתי־אפשרית, שכן הפרטים אינסופיים ובלתי־תחומים. כך, משני הכיוונים כאחד, דומני שהאינדוקציה מתערערת.
PH 2.204
Εὑπαραίτητον δὲ εἶναι νομίζω καὶ τὸν περὶ ἐπαγωγῆς τρόπον. ἐπεὶ γὰρ ἀπὸ τῶν κατὰ μέρος πιστοῦσθαι βούλονται δι’ αὐτῆς τὸ καθόλου, ἤτοι πάντα ἐπιόντες τὰ κατὰ μέρος τοῦτο ποιήσουσιν ἢ τινά. ἀλλ’ εἰ μὲν τινά, ἀβέβαιος ἔσται ἡ ἐπαγωγή, ἐνδεχομένου τοῦ ἐναντιοῦσθαι τῷ καθόλου τινὰ τῶν παραλειπομένων κατὰ μέρος ἐν τῇ ἐπαγωγῇ· εἰ δὲ πάντα, ἀδύνατα μοχθήσουσιν, ἀπείρων ὄντων τῶν κατὰ μέρος καὶ ἀπεριορίστων. ὥσθ’ οὕτως ἑκατέρωθεν, οἶμαι, συμβαίνει σαλεύεσθαι τὴν ἐπαγωγήν.
ις′ על ההגדרות.
ις′ περὶ ὄρων.
PH 2.205
ואולם הדוגמטיקנים מתגאים גם בעיסוק השיטתי בהגדרות, שאותו הם כוללים בחלק הלוגי של מה שמכונה פילוסופיה. הבה נאמר אפוא לפי שעה דברים אחדים גם על הגדרות. הדוגמטיקנים סבורים שהגדרות מועילות לעניינים רבים, אולם אולי תמצא שני ראשים עיקריים <שבהם>
PH 2.205
Ἀλλὰ καὶ ἐπὶ τῇ περὶ ὅρων δὴ τεχνολογίᾳ μέγα φρονοῦσιν οἱ δογματικοί, ἣν τῷ λογικῷ μέρει τῆς καλουμένης φιλοσοφίας ἐγκαταλέγουσιν. φέρε οὖν καὶ περὶ ὅρων ὀλίγα ἐπὶ τοῦ παρόντος εἴπωμεν. Πρὸς πολλὰ τοίνυν χρησιμεύειν τοὺς ὅρους τῶν δογματικῶν δοκούντων, δύο τὰ ἀνωτάτω κεφάλαια <ἃ>
PH 2.206
הם אומרים שהן הכרחיות: בכל המקרים הם מציגים את ההגדרות כהכרחיות או לשם תפיסה או לשם הוראה. אם נזכיר אפוא שהן אינן מועילות לא לזו ולא לזו, נמוטט, דומני, את כל עמל השווא שהדוגמטיקנים השקיעו בהן.
PH 2.206
πάσης λέγουσιν ἀναγκαιότητος αὐτῶν ἴσως εὑρήσεις· ἢ γὰρ ὡς πρὸς κατάληψιν ἢ ὡς πρὸς διδασκαλίαν ἐν πᾶσι παραδεικνύουσι τοὺς ὅρους ἀναγκαίους. ἐὰν οὖν ὑπομνήσωμεν, ὅτι πρὸς οὐδέτερον τούτων χρησιμεύουσι, περιτρέψομεν, οἶμαι, πᾶσαν τὴν γεγενημένην περὶ αὐτῶν παρὰ τοῖς δογματικοῖς ματαιοπονίαν.
PH 2.207
ראשית, מי שאינו יודע את הדבר המוגדר אינו מסוגל להגדיר את שאינו ידוע לו; ואילו היודע אותו ולאחר מכן מגדירו, לא תפס את הדבר המוגדר מכוח ההגדרה, אלא צירף את ההגדרה למה שכבר תפס מראש. מכאן שהגדרה אינה הכרחית לתפיסת הדברים. ועוד, אם נרצה להגדיר את הכול, לא נגדיר דבר כלל בשל הנסיגה <אל> האינסוף; ואם נסכים שדברים מסוימים נתפסים גם בלי הגדרות, נכריז שהגדרות אינן הכרחיות לתפיסה, שכן באותה דרך שבה נתפסו הדברים שלא הוגדרו נוכל לתפוס את כולם בלי הגדרות; או שלעולם
PH 2.207
εὐθέως οὖν, εἰ ὁ μὲν ἀγνοῶν τὸ ὁριστὸν οὐχ οἷός τέ ἐστι τὸ μὴ γινωσκόμενον αὐτῷ ὁρίσασθαι, ὁ δὲ γινώσκων, εἶθ’ ὁριζόμενος οὐκ ἐκ ὅρου τὸ ὁριστὸν κατείληφεν ἀλλ’ ἐπὶ προκατειλημμένῳ τούτῳ τὸν ὅρον ἐπισυντέθεικεν, πρὸς κατάληψιν τῶν πραγμάτων ὁ ὅρος οὐκ ἔστιν ἀναγκαῖος. καὶ γὰρ ἐπεὶ πάντα μὲν ὁρίζεσθαι θέλοντες καθάπαξ οὐδὲν ὁρισόμεθα διὰ τὴν <εἰς> ἄπειρον ἔκπτωσιν, τινὰ δὲ καὶ δίχα τῶν ὅρων ὁμολογοῦντες οὐκ ἀναγκαίους πρὸς κατάληψιν τοὺς ὅρους ἀποφαίνομεν, καθ’ ὅν τρόπον τὰ μὴ ὁρισθέντα κατελήφθη, δυναμένων ἡμῶν πάντα χωρὶς τῶν ὅρων καταλαμβάνειν, ἢ καθάπαξ
PH 2.208
לא נגדיר דבר בשל הנסיגה אל האינסוף; או שנכריז שההגדרות אינן הכרחיות. מטעמים אלה גם לא נמצא שהן הכרחיות להוראה: כשם שהראשון שהכיר את הדבר הכירו בלי הגדרה, כך גם מי שלומד אותו יכול, בדומה לכך, ללמוד אותו בלי הגדרה.
PH 2.208
οὐδὲν ὁρισόμεθα διὰ τὴν εἰς ἄπειρον ἔκπτωσιν] ἢ οὐκ ἀναγκαίους τοὺς ὄρους ἀποφανοῦμεν. διὰ δὲ ταῦτα οὐδὲ πρὸς διδασκαλίαν αὐτοὺς εὕροιμεν ἂν ἀναγκαίους· ὡς γὰρ ὁ πρῶτος τὸ πρᾶγμα γνούς ἔγνω τοῦτο χωρὶς ὅρου, κατὰ τὸ παραπλήσιον καὶ ὁ διδασκόμενος αὐτὸ δύναται χωρὶς ὅρου διδαχθῆναι.
PH 2.209
נוסף על כך, הם בוחנים את ההגדרות על יסוד הדברים המוגדרים, ואומרים שהגדרות הכוללות דבר שאינו שייך למוגדרים — לכולם או למקצתם — הן הגדרות פגומות. לפיכך, אם יאמר אדם שהאדם הוא ״בעל־חיים תבוני בן־אלמוות״ או ״בעל־חיים תבוני בן־תמותה יודע קרוא וכתוב״, הם אומרים שההגדרה פגומה: במקרה הראשון מפני שאין שום אדם בן־אלמוות, ובשני מפני שיש שאינם יודעים קרוא וכתוב.
PH 2.209
ἔτι ἀπὸ τῶν ὁριστῶν ἐπικρίνουσι τοὺς ὅρους, καὶ φασι μοχθηροὺς ὅρους εἶναι τοὺς περιέχοντάς τι τῶν μὴ προσόντων τοῖς ὁριστοῖς, ἤτοι πᾶσιν ἢ τισίν. διόπερ ὅταν εἴπῃ τις τὸν ἄνθρωπον εἶναι ζῷον λογικὸν ἀθάνατον ἢ ζῷον λογικὸν θνητὸν γραμματικόν, ὅπου μὲν μηδενὸς ὄντος ἀνθρώπου ἀθανάτου, ὅπου δὲ τινῶν μὴ γραμματικῶν ὄντων, φασὶ μοχθηρὸν εἶναι τὸν ὅρον.
PH 2.210
אך אולי ההגדרות אף אינן ניתנות לבחינה, בשל אינסוף הפרטים שעל יסודם יש לבחון אותן. יתר על כן, ברור שלא יוכלו להביא לתפיסתם ולהורותם של אותם דברים שעל יסודם הן נבחנות, שהרי הללו כבר ידועים ונתפסו מראש — אם אמנם נתפסו. וכיצד לא יהיה מגוחך לומר שההגדרות מועילות לתפיסה, להוראה או בכלל לבהירות, בשעה שהן כורכות סביבנו עמימות רבה כל כך?
PH 2.210
τάχα δὲ καὶ ἀνεπίκριτοί εἰσιν οἱ ὅροι διὰ τὴν ἀπειρίαν τῶν κατὰ μέρος, ἐξ ὧν ἐπικρίνεσθαι ὀφείλουσιν· εἶτα οὐκ ἂν καταληπτικοί τε καὶ διδακτικοὶ τούτων εἶεν ἐξ ὧν ἐπικρίνονται δηλονότι προεπεγνωσμένων, εἴγε ἄρα, καὶ προκατειλημμένων). πῶς δὲ οὐκ ἂν εἴη γελοῖον τὸ λέγειν ὡς οἱ ὅροι χρησιμεύουσι πρὸς κατάληψιν ἢ διδασκαλίαν ἢ σαφήνειαν ὅλως, ἀσάφειαν ἡμῖν ἐπεισκυκλοῦντες τοσαύτην;
PH 2.211
למשל, כדי להשתעשע מעט: אם אדם רוצה לשאול מישהו אם פגש אדם רכוב על סוס ומוליך אחריו כלב, והוא מנסח כך את שאלתו: ״הו בעל־חיים תבוני בן־תמותה, המסוגל לקבל תבונה וידיעה, האם פגשת בעל־חיים המסוגל לצחוק, בעל ציפורניים רחבות ומסוגל לידיעה מדינית, היושב על קימורי גופו של בעל־חיים בן־תמותה וצוהל ומוליך אחריו בעל־חיים הולך על ארבע ונובח?״ — כיצד לא יהיה מגוחך, כשהוא מביא אדם לידי אילמות בעניין מוכר כל כך באמצעות ההגדרות? לפי שיקולים אלה יש לומר אפוא שההגדרה חסרת תועלת.
PH 2.211
οἶον γοῦν, ἵνα τι καὶ παίξωμεν, εἰ τις παρά τοῦ βουλόμενος πυθέσθαι εἰ ἀπήντηται αὐτῷ ἄνθρωπος ἐπὶ ἵππου ὀχούμενος καὶ κύνα ἐφελκόμενος, τὴν ἐρώτησιν οὕτω ποιήσαιτο ‘ὦ ζῷον λογικὸν θνητόν, νοῦ καὶ ἐπιστήμης δεκτικόν, ἀπήντητό σοι ζῷον γελαστικὸν πλατυώνυχον, ἐπιστήμης πολιτικῆς δεκτικόν, ζῴῳ θνητῷ χρεμετιστικῷ τὰ σφαιρώματα ἐφηδρακός ἐφελκόμενον ζῷον τετράπουν ὑλακτικόν;’ πῶς οὐκ ἂν εἴη καταγέλαστος, εἰς ἀφασίαν οὕτω γνωρίμου πράγματος ἐμβαλὼν τὸν ἄνθρωπον διὰ τοὺς ὅρους; οὐκοῦν ἄχρηστον εἶναι τὸν ὅρον ὅσον ἐπὶ τούτοις λεκτέον,
PH 2.212
וזאת בין אם ייאמר שהגדרה היא מבע המוליך אותנו, באמצעות תזכורת קצרה, אל מושג הדברים הכפופים למילים — כפי שברור (הלא כן?) ממה שאמרנו זה עתה — ובין אם היא מבע המגלה את מהות הדבר, או כל דבר אחר שירצה אדם. שכן גם כאשר הם מבקשים להציג מהי הגדרה הם נקלעים למחלוקת שאין לה קץ; בשל מטרת החיבור אני פוסח עליה עתה, מה גם שנדמה כי <הדברים שאמרנו כאן על היות ההגדרה חסרת תועלת> מפריכים את ההגדרות. די לי לפי שעה במה שנאמר גם על הגדרות.
PH 2.212
εἴτ’ οὖν λόγος εἶναι λέγοιτο διὰ βραχείας ὑπομνήσεως εἰς ἔννοιαν ἡμᾶς ἄγων τῶν ὑποτεταγμένων ταῖς φωναῖς πραγμάτων, ὡς δῆλόν γε (οὐ γάρ;) ἐκ τῶν μικρῷ πρόσθεν ἡμῖν εἰρημένων, εἴτε λόγος ὁ τὸ τί ἦν εἶναι δηλῶν, εἴτε ὃ βούλεταί τις. καὶ γὰρ τί ἐστιν ὁ ὅρος βουλόμενοι παριστᾶν εἰς ἀνήνυτον ἐμπίπτουσι διαφωνίαν, ἣν διὰ τὴν προαίρεσιν τῆς γραφῆς παρίημι νῦν, εἴγε καὶ δοκεῖ διατρέπειν τοὺς ὅρους <ὅσα ἐν τούτοις περὶ τοῦ ἄχρηστον εἶναι τὸν ὅρον ἐλέγομεν>. Τοσαῦτα μὲν καὶ περὶ ὅρων ἀπόχρη μοι νῦν λελέχθαι.
ιζ′ על החלוקה.
ιζ′ περὶ διαιρέσεως.
PH 2.213
מאחר שכמה מן הדוגמטיקנים אומרים שהדיאלקטיקה היא ידיעה היקשית, אינדוקטיבית, מגדירה <ומחלקת>, וכבר דנו בטיעונים על אמת־המידה, על הסימן ועל ההוכחה, וכן בהיקשים, באינדוקציה ובהגדרות, אנו סבורים שאין זה מופרך לדון בקצרה גם בחלוקה. הם אומרים שהחלוקה נעשית בארבע דרכים: שם מתחלק למסומניו, שלם לחלקיו, סוג למינים, או מין ליחידים. אך אולי קל להראות שאין ידיעה מחלקת אף לאחד מאלה.
PH 2.213
Ἐπεὶ δέ τινες τῶν δογματικῶν τὴν διαλεκτικὴν εἶναί φασιν ἐπιστήμην συλλογιστικὴν ἐπαγωγικὴν ὁριστικὴν <διαιρετικήν>, διελέχθημεν δὲ ἡμεῖς ἤδη, μετὰ τοὺς περὶ τοῦ κριτηρίου καὶ τοῦ σημείου καὶ τῆς ἀποδείξεως λόγους, περί τε συλλογισμῶν καὶ ἐπαγωγῆς καὶ περὶ ὅρων, οὐκ ἄτοπον ἡγούμεθα εἶναι καὶ περὶ διαιρέσεως βραχέα διαλαβεῖν. γίνεσθαι τοίνυν τὴν διαίρεσίν φασι τετραχῶς· ἢ γὰρ ὄνομα εἰς σημαινόμενα διαιρεῖσθαι ἢ ὅλον εἰς μέρη ἢ γένος εἰς εἴδη ἢ εἶδος εἰς τὰ καθ’ ἕκαστον. ὅτι δὲ οὐδενὸς τούτων ἔστιν ἐπιστήμη διαιρετική, ῥᾴδιον ἴσως ἐπελθεῖν.
ιη′ על חלוקת השם למסומנים.
ιη′ περὶ τῆς ὀνόματος εἰς σημαινόμενα διαιρέσεως.
PH 2.214
ראשית הם אומרים שהידיעות עוסקות בדברים הקיימים מטבעם, ולעולם לא בדברים שנקבעו במוסכמה — ובצדק. שהרי הידיעה מבקשת להיות דבר יציב ובלתי־משתנה, ואילו המוסכמות משתנות בקלות ומתגלגלות לחילופים, הנתונים בידינו. ומאחר שהשמות מסמנים מכוח מוסכמה ולא מטבעם — שאם לא כן הכול, יוונים וברברים כאחד, היו מבינים את כל מה שמסומן במילים; נוסף על כך שבידינו <גם> לציין ולסמן תמיד את הדברים המסומנים באילו שמות שנרצה — כיצד אפשר שתהיה ידיעה המחלקת שם למסומניו? או כיצד תוכל הדיאלקטיקה להיות, כפי שסבורים אחדים, ידיעה של המסמנים ושל המסומנים?
PH 2.214
Εὐθέως οὖν τὰς ἐπιστήμας τῶν φύσει φασὶν εἶναι, τῶν θέσει δὲ οὐδαμῶς, καὶ εἰκότως. ἡ μὲν γὰρ ἐπιστήμη βέβαιόν τι καὶ ἀμετάπτωτον πρᾶγμα εἶναι θέλει, τὰ δὲ θέσει ῥᾳδίαν ἔχει καὶ εὐμετάπτωτον τὴν μεταβολήν, ταῖς ἐναλλαγαῖς τῶν θέσεων, αἳ εἰσιν ἐφ’ ἡμῖν, ἑτεροιούμενα. ἐπεὶ οὖν τὰ ὀνόματα θέσει σημαίνει καὶ οὐ φύσει (πάντες γὰρ ἂν συνίεσαν πάντα τὰ ὑπὸ τῶν φωνῶν σημαινόμενα, ὁμοίως Ἕλληνές τε καὶ βάρβαροι, πρὸς τῷ καὶ ἐφ’ ἡμῖν εἶναι τὰ σημαινόμενα οἷς ἂν βουλώμεθα ὁνόμασιν <καὶ> ἀεὶ δηλοῦν τε καὶ σημαίνειν), πῶς ἂν δυνατὸν εἴη διαιρετικὴν ὀνόματος εἰς σημαινόμενα ἐπιστήμην εἶναι; ἢ πῶς ἐπιστήμη σημαινόντων τε καὶ σημαινομένων, ὡς οἴονταί τινες, ἡ διαλεκτικὴ δύναιτ’ ἂν ὑπάρχειν;
ιθ′ על השלם ועל החלק.
ιθ′ περὶ ὅλου καὶ μέρους.
PH 2.215
על השלם ועל החלק נדון גם בחלק המכונה פיזיקלי (= III 98 sqq.); לפי שעה יש לומר את הדברים הבאים על מה שמכונה חלוקת השלם לחלקיו. כאשר אדם אומר שהעשרה מתחלקת לאחת, שתיים, שלוש וארבע, העשרה אינה מתחלקת לדברים אלה. שכן ברגע שניטל חלקה הראשון — אם ניתן זאת עתה בדרך של ויתור, למשל היחידה — אין עוד לפנינו עשרה אלא תשעה, ובכלל דבר אחר מן העשרה.
PH 2.215
Περὶ δὲ ὅλου καὶ μέρους διαλεξόμεθα μὲν καὶ ἐν τοῖς φυσικοῖς δὴ λεγομένοις (= III 98 sqq.), ἐπὶ δὲ τοῦ παρόντος περὶ τῆς λεγομένης διαιρέσεως τοῦ ὅλου εἰς τὰ μέρη αὐτοῦ τάδε λεκτέον. ὅταν λέγῃ τις διαιρεῖσθαι τὴν δεκάδα εἰς μονάδα καὶ δύο καὶ τρία καὶ τέσσαρα, οὐ διαιρεῖται εἰς ταῦτα ἡ δεκάς. ἅμα γὰρ τῷ τὸ πρῶτον αὐτῆς ἀρθῆναι μέρος, ἴνα κατὰ συγχώρησιν νῦν τοῦτο δῶμεν, οἷον τὴν μονάδα, οὐκέτι ὑπόκειται ἡ δεκάς, ἀλλ’ ἐννέα καὶ ὅλως ἕτερόν τι παρὰ τὴν δεκάδα.
PH 2.216
לכן נטילתם וחלוקתם של הנותרים אינן נעשות מן העשרה אלא מדברים אחרים, המשתנים עם כל נטילה. אולי אפוא אי־אפשר לחלק את השלם למה שמכונה חלקיו. שהרי אם השלם מתחלק לחלקים, טבעי שהחלקים יהיו כלולים בשלם לפני החלוקה; אך אולי אינם כלולים בו. למשל, אם נעמיד שוב את הדיון על העשרה, הם אומרים שתשע הן בהכרח חלק מן העשרה, שכן היא מתחלקת לאחת ולתשע; וכך גם שמונה, שכן היא מתחלקת לשמונה ולשתיים; וכן שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים ואחת.
PH 2.216
ἡ οὖν τῶν λοιπῶν ἀφαίρεσίς τε καὶ διαίρεσις οὐκ ἀπὸ τῆς δεκάδος γίνεται ἀλλ’ ἀπό τινων ἄλλων, καθ’ ἑκάστην ἀφαίρεσιν ἑτεροιουμένων. τάχα οὖν οὐκ ἐνδέχεται τὸ ὅλον διαιρεῖν εἰς τὰ λεγόμενα εἶναι αὐτοῦ μέρη. καὶ γὰρ εἰ διαιρεῖται τὸ ὅλον εἰς μέρη, φιλεῖ τὰ μέρη ἐμπεριέχεσθαι τῷ ὅλῳ πρὸ τῆς διαιρέσεως, οὐ περιέχεται δὲ ἴσως. οἶον γοῦν, ἴνα ἐπὶ τῆς δεκάδος στήσωμεν πάλιν τὸν λόγον, τῆς δεκάδος μέρος φασὶ πάντως εἶναι τὰ ἐννέα· διαιρεῖται γὰρ εἰς ἓν καὶ ἐννέα. ἀλλὰ καὶ τὰ ὀκτὼ ὁμοίως· διαιρεῖται γὰρ εἰς ὀκτὼ καὶ δύο. καὶ τὰ ἑπτὰ ὁμοίως καὶ ἓξ καὶ πέντε καὶ τέσσαρα καὶ τρία καὶ δύο καὶ ἕν.
PH 2.217
אם כל אלה כלולים בעשרה, וסכומם יחד הוא חמישים וחמישה, הרי שחמישים וחמישה כלולים בעשרה — דבר מופרך. מכאן שלא זו בלבד שהדברים המכונים חלקי העשרה אינם כלולים בה, אלא גם העשרה אינה יכולה להתחלק אליהם כשלם לחלקים, שכן הם כלל אינם נצפים בתוכה.
PH 2.217
εἰ οὖν ταῦτα πάντα ἐν τῇ δεκάδι περιέχεται καὶ συντιθέμενα μετ’ αὐτῆς πεντεκαιπεντήκοντα γίνεται, ἐν τοῖς δέκα περιέχεται πεντεκαιπεντήκοντα· ὅπερ ἄτοπον. οὐκοῦν οὔτε περιέχεται ἐν τῇ δεκάδι τὰ λεγόμενα αὐτῆς εἶναι μέρη, οὔτε ἡ δεκὰς εἰς ἐκεῖνα διαιρεῖσθαι δύναται ὡς ὅλον εἰς μέρη, ἃ μηδὲ ὅλως ἐν αὐτῇ θεωρεῖται.
PH 2.218
אותם קשיים יופיעו גם בגדלים, אם ירצה אדם, למשל, לחלק גודל של עשר אמות. לכן אולי אי־אפשר לחלק גם שלם לחלקים.
PH 2.218
τὰ δὲ αὐτὰ ἀπαντήσεται καὶ ἐπὶ τῶν μεγεθῶν, ὅταν τὸ δεκάπηχυ μέγεθος, εἰ τύχοι, διαιρεῖν ἐθέλοι τις. οὐκ ἐνδέχεται οὖν ἴσως διαιρεῖν οὐδὲ ὅλον εἰς μέρη.
κ′ על סוגים ומינים.
κ′ περὶ γενῶν καὶ εἰδῶν.
PH 2.219
נותר אפוא הדיון בסוגים ובמינים. במקומות אחרים נדון בו ביתר הרחבה (cf. p. XXVII), וכאן נאמר בקיצור את הדברים הבאים. אם הם אומרים שהסוגים והמינים הם מושגים, הטיעונים נגד החלק המנהיג של הנפש ונגד הרושם מפריכים אותם. ואם הם מייחסים להם ממשות עצמאית, מה יאמרו על הקושי הבא?
PH 2.219
Οὐκοῦν ὁ περὶ τῶν γενῶν καὶ τῶν εἰδῶν ὑπολείπεται λόγος, περὶ οὗ πλατύτερον μὲν ἐν ἄλλοις διαλεξόμεθα (cf. p. XXVII), ὡς ἐν συντόμῳ δὲ νῦν ταῦτα λέξομεν. εἰ μὲν ἐννοήματα εἶναι τὰ γένη καὶ τὰ εἴδη λέγουσιν, αἱ κατὰ τοῦ ἡγεμονικοῦ καὶ τῆς φαντασίας ἐπιχειρήσεις αὐτούς διατρέπουσιν· εἰ δὲ ἰδίαν ὑπόστασιν αὐτοῖς ἀπολείπουσιν, τί πρὸς τοῦτο ἐροῦσιν;
PH 2.220
אם הסוגים קיימים, מספרם שווה למספר המינים, או שיש סוג אחד המשותף לכל הדברים המכונים מיניו. אם מספר הסוגים שווה למספר מיניהם, לא יהיה עוד סוג משותף המתחלק אליהם. ואם ייאמר שסוג אחד מצוי בכל מיניו, כל מין משתתף או בסוג כולו או בחלק ממנו. לא בכולו, שכן אי־אפשר שדבר אחד, הקיים <בתוך> דברים שונים, יהיה כלול בשלמותו בכל אחד מן הדברים שבהם אומרים שהוא מצוי. ואם בחלק ממנו — ראשית, הסוג כולו לא יחול על המין, כפי שהם מניחים; ואף האדם לא יהיה בעל־חיים אלא חלק מבעל־חיים, כגון עצם, ולא חי ולא חש.
PH 2.220
εἰ ἔστι τὰ γένη, ἤτοι τοσαῦτά ἐστιν ὅσα τὰ εἴδη, ἢ ἕν ἐστι κοινὸν πάντων τῶν εἰδῶν αὐτοῦ λεγομένων εἶναι [εἶδος ἤγουν] γένος. εἰ μὲν οὖν τοσαῦτά ἐστι τὰ γένη ὅσα τὰ εἴδη αὐτῶν, οὐκέτ’ ἂν εἴη κοινὸν γένος, ὃ εἰς αὐτά διαιρεθήσεται. εἰ δὲ ἓν εἶναι λέγοιτο ἐν πᾶσι τοῖς εἴδεσιν αὐτοῦ γένος, ἤτοι ὅλου αὐτοῦ ἕκαστον εἶδος αὐτοῦ μετέχει ἢ μέρους αὐτοῦ. ἀλλ’ ὅλου μὲν οὐδαμῶς· ἀμήχανον γάρ ἐστιν ἔν τι ὑπάρχον <ἐν> ἄλλῳ καὶ ἄλλῳ κατὰ ταὐτὸ περιέχεσθαι ὡς ὅλον ἐν ἑκάστῳ θεωρεῖσθαι τῶν ἐν οἷς εἶναι λέγεται. εἰ δὲ μέρους, πρῶτον μὲν οὐκ ἀκολουθήσει τῷ εἴδει τὸ γένος πᾶν, ὡς ὑπολαμβάνουσιν, οὐδὲ ὁ ἄνθρωπος ἔσται ζῷον ἀλλὰ μέρος ζῴου, οἷον οὐσία, οὔτε δὲ ἔμψυχος οὔτε αἰσθητική.
PH 2.221
נוסף על כך, ייאמר שכל המינים משתתפים באותו חלק של סוגם, או שכל אחד משתתף בחלק אחר. באותו חלק אינם יכולים להשתתף מן הטעמים שנאמרו. ואם כל אחד משתתף בחלק אחר, המינים לא יהיו דומים זה לזה מבחינת הסוג — דבר שלא יקבלו — וכל סוג יהיה אינסופי, שכן הוא נחלק לחלקים אינסופיים (לא רק למינים אלא גם ליחידים שבהם הוא נצפה יחד עם מיניו; שהרי דיון נקרא לא רק אדם אלא גם בעל־חיים). ואם הדברים האלה מופרכים, גם אין המינים משתתפים בחלקים של סוג אחד.
PH 2.221
εἶτα μέντοι καὶ ἤτοι ταὐτοῦ λέγοιτο ἂν μετεσχηκέναι πάντα τὰ εἴδη μέρους τοῦ γένους αὐτῶν, ἢ ἑτέρου. ἀλλὰ ταὐτοῦ μὲν οὐκ ἐνδέχεται διὰ τὰ προειρημένα. εἰ δὲ ἄλλου καὶ ἄλλου, οὔτε ὅμοια ἀλλήλοις ἔσται τὰ εἴδη κατὰ γένος, ὅπερ οὐ προσδέξονται, ἄπειρόν τε ἔσται γένος ἕκαστον εἰς ἄπειρα τεμνόμενον (οὐ μόνον τὰ εἴδη ἀλλὰ καὶ τὰ καθ’ ἕκαστον, ἐν οἷς καὶ αὐτοῖς μετὰ τῶν εἰδῶν αὐτοῦ θεωρεῖται· οὐ γὰρ μόνον ἄνθρωπος ἀλλὰ καὶ ζῷον ὁ Δίων εἶναι λέγεται). εἰ δὲ ταῦτα ἄτοπα, οὐδὲ κατὰ μέρος μετέσχηκε τὰ εἴδη τοῦ γένους αὐτῶν ἑνὸς ὄντος.
PH 2.222
ואם כל מין אינו משתתף לא בסוג כולו ולא בחלק ממנו, כיצד ייאמר שסוג אחד מצוי בכל מיניו ולכן מתחלק אליהם? אולי אין לאיש תשובה, אלא אם ימציא דימויי־צלם כלשהם; אולם אלה יופרכו בדרכי החקירה הספקניות מכוח המחלוקות הבלתי־ניתנות להכרעה שלהם עצמם.
PH 2.222
εἰ δὲ μήτε ὅλου μετέσχηκεν ἕκαστον εἶδος τοῦ γένους μήτε μέρους αὐτοῦ, πῶς ἂν λέγοιτο ἓν εἶναι γένος ἐν πᾶσι τοῖς εἴδεσιν αὐτοῦ, ὥστε καὶ εἰς αὐτὰ διαιρεῖσθαι; τάχα οὐκ ἂν ἔχοι τις λέγειν μὴ οὐχὶ ἀναπλάσσων τινὰς εἰδωλοποιήσεις, αἳ ταῖς ἐκείνων αὐτῶν ἀνεπικρίτοις διαφωνίαις κατὰ τὰς σκεπτικὰς ἐφόδους περιτραπήσονται.
PH 2.223
נוסף על אלה יש לומר גם זאת. המינים הם בעלי תכונה זו או אחרת; הסוגים שלהם הם או בעלי שתי התכונות, או בעלי האחת ולא האחרת, או חסרי שתיהן. למשל, מאחר שיש דברים שהם גופים ואחרים חסרי גוף, אחדים אמיתיים ואחרים שקריים, אחדים לבנים ואחרים שחורים, אחדים גדולים ביותר ואחרים קטנים ביותר, וכן בשאר המקרים — ה״דבר״, למשל, שאחדים אומרים שהוא הסוג העליון ביותר, יהיה או כל אלה, או רק צד אחד מהם, או שום אחד מהם.
PH 2.223
Πρὸς δὲ τούτοις κἀκεῖνο λεκτέον. τὰ εἴδη τοῖα ἢ τοῖά ἐστιν· τούτων τὰ γένη ἤτοι καὶ τοῖα καὶ τοῖα, ἢ τοῖα μὲν τοῖα δὲ οὐ, ἢ οὔτε τοῖα οὔτε τοῖα. οἷον ἐπεὶ τῶν τινῶν τὰ μὲν ἐστι σώματα τὰ δὲ ἀσώματα, καὶ τὰ μὲν ἀληθῆ τὰ δὲ ψευδῆ, καὶ ἔνια μὲν λευκά, εἰ τύχοι, ἔνια δὲ μέλανα, καὶ ἔνια μὲν μέγιστα ἔνια δὲ σμικρότατα, καὶ τὰ ἄλλα ὁμοίως, τὸ τὶ λόγου ἕνεκεν, ὅ φασιν εἶναί τινες γενικώτατον, ἢ πάντα ἔσται ἢ τὰ ἕτερα ἢ οὐδέν.
PH 2.224
אם ה״דבר״ אינו שום דבר כלל, גם הסוג אינו קיים, ובכך מסתיימת החקירה. ואם ייאמר שהוא הכול, מלבד אי־אפשרותו של הנאמר יהיה גם על המינים והיחידים שבהם הוא מצוי להיות הכול. שהרי כשם שמאחר שבעל־חיים הוא, לדבריהם, עצם חי וחש, כל אחד ממיניו נקרא עצם, חי וחש, כך אם הסוג הוא גם גוף וגם חסר גוף, גם שקרי וגם אמיתי, גם שחור וגם לבן, גם קטן ביותר וגם גדול ביותר וכן כל השאר, כל אחד מן המינים ומן היחידים יהיה הכול — דבר שאינו נצפה. לכן גם אפשרות זו שקרית.
PH 2.224
ἀλλ’ εἰ μὲν οὐδέν ἐστιν ὅλως τὸ τὶ, οὐδὲ τὸ γένος, πέρας ἔχει ἡ ζήτησις. εἰ δὲ πάντα εἶναι ῥηθείη, πρὸς τῷ ἀδύνατον εἶναι τὸ λεγόμενον, καὶ τῶν εἰδῶν καὶ τῶν καθ’ ἕκαστον ἐν οἷς ἐστι δεήσει πάντα εἶναι. ὡς γάρ, ἐπεὶ τὸ ζῷον, ὡς φασίν, οὐσία ἐστὶν ἔμψυχος αἰσθητική, ἕκαστον τῶν εἰδῶν αὐτοῦ καὶ οὐσία εἶναι λέγεται καὶ ἔμψυχος καὶ αἰσθητική, οὕτως εἰ τὸ γένος καὶ σῶμά ἐστι καὶ ἀσώματον καὶ ψευδὲς καὶ ἀληθὲς καὶ μέλαν, εἰ τύχοι, καὶ λευκὸν καὶ σμικρότατον καὶ μέγιστον καὶ τἆλλα πάντα, ἕκαστον τῶν εἰδῶν καὶ τῶν καθ’ ἕκαστον πάντα ἔσται· ὅπερ οὐ θεωρεῖται. ψεῦδος οὖν καὶ τοῦτο.
PH 2.225
ואם הוא רק אחד מן הצדדים, הסוג לא יהיה סוגם של הדברים מן הצד האחר: למשל, אם ה״דבר״ הוא גוף, הוא לא יהיה סוגם של חסרי הגוף; ואם בעל־החיים תבוני, הוא לא יהיה סוגם של חסרי התבונה, וכך לא יהיה בעל־חיים חסר גוף או חסר תבונה; וכן בשאר המקרים — דבר מופרך. לכן הסוג אינו יכול להיות גם כך וגם כך, או כך ולא כך, ואף לא לא כך ולא כך. ואם כן, הסוג כלל אינו קיים. ואם יאמר אדם שהסוג הוא הכול בכוח, נאמר שמה שקיים כדבר־מה בכוח צריך להיות דבר־מה גם בפועל; למשל, אדם אינו יכול להיות יודע קרוא וכתוב בכוח אם אינו כזה גם בפועל. לכן אם הסוג הוא הכול בכוח, נשאל אותם מה הוא בפועל, וכך נשארים אותם קשיים עצמם; שכן הוא אינו יכול להיות כל הניגודים בפועל.
PH 2.225
εἰ δὲ τὰ ἕτερα μόνα ἐστί, τούτων τὸ γένος τῶν λοιπῶν οὐκ ἔσται γένος, οἷον εἰ σῶμα τὸ τὶ, τῶν ἀσωμάτων, καὶ εἰ λογικὸν τὸ ζῷον, τῶν ἀλόγων, ὡς μήτε ἀσώματόν τι εἶναι ζῷον μήτε ἄλογον, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων ὁμοίως· ὅπερ ἄτοπον. οὐκοῦν οὔτε καὶ τοῖον καὶ τοῖον τὸ γένος, οὔτε τοῖον μὲν τοῖον δὲ οὔ, οὔτε μὴν οὔτε τοῖον οὔτε τοῖον δύναται εἶναι [γένος]· εἰ δὲ τοῦτο, οὐδὲ ἔστιν ὅλως τὸ γένος. εἰ δὲ λέγοι τις ὅτι δυνάμει πάντα ἐστὶ τὸ γένος, λέξομεν, ὡς τὸ δυνάμει τι ὂν δεῖ τι καὶ ἐνεργείᾳ εἶναι, οἷον οὐ δύναταί τις γραμματικὸς εἶναι εἰ μὴ καὶ ἐνεργείᾳ. καὶ τὸ γένος οὖν εἰ δυνάμει πάντα ἐστίν, ἐρωτῶμεν αὐτοὺς τί ἐστιν ἐνεργείᾳ, καὶ οὕτω μένουσιν αἱ αὐταὶ ἀπορίαι. τἀναντία μὲν γὰρ πάντα ἐνεργείᾳ εἶναι οὐ δύναται.
PH 2.226
ואף אין הוא יכול להיות דברים אחדים בפועל ואחרים בכוח בלבד, למשל גוף בפועל וחסר גוף בכוח. שכן דבר קיים בכוח אם הוא מסוגל להתקיים בפועל; אך גוף הקיים <בפועל> אינו יכול להיות חסר גוף בפועל. לפיכך, אם לדוגמה הוא גוף <כלשהו>, אין הוא חסר גוף בכוח, וכן להפך. לכן לא ייתכן שהסוג יהיה דברים אחדים בפועל ואחרים בכוח בלבד. ואם אין הוא שום דבר בפועל, גם אין לו ממשות. מכאן שאין בנמצא הסוג שלדבריהם מתחלק למינים.
PH 2.226
ἀλλ’ οὐδὲ τὰ μὲν καὶ ἐνεργείᾳ τὰ δὲ δυνάμει μόνον, οἷον σῶμα μὲν ἐνεργείᾳ, δυνάμει δὲ ἀσώματον. δυνάμει γάρ ἐστιν ὃ οἷόν τέ ἐστιν ἐνεργείᾳ ὑποστῆναι, τὸ δὲ σῶμα ἐνεργείᾳ <ὂν> ἀδύνατόν ἐστιν ἀσώματον κατ’ ἐνέργειαν, ὥστε εἰ λόγου χάριν σῶμά <τι> ἔστιν οὐκ ἔστιν ἀσώματον δυνάμει, καὶ τὸ ἀνάπαλιν. οὐκοῦν οὐκ ἐνδέχεται τὸ γένος τὰ μὲν ἐνεργείᾳ εἶναι τὰ δὲ δυνάμει μόνον. εἰ δὲ οὐδὲν ὅλως ἐστὶν ἐνεργείᾳ, οὐδὲ ὑφέστηκεν. οὐκοῦν οὐδέν ἐστι τὸ γένος, ὃ διαιρεῖν εἰς τὰ εἴδη λέγουσιν.
PH 2.227
ראוי להתבונן גם בזאת. כשם שמאחר שאלכסנדר ופריס הם אותו אדם, לא ייתכן שהטענה ״אלכסנדר הולך״ תהיה אמיתית ואילו ״פריס הולך״ שקרית, כך, אם היות אדם זהה אצל תאון ואצל דיון, הכינוי ״אדם״, כאשר הוא משובץ בטענה, יעשה את הטענה אמיתית אצל שניהם או שקרית אצל שניהם. אך אין הדבר נצפה כך: אם דיון יושב ותאון הולך, ״אדם הולך״ אמיתי כשנאמר על האחד ושקרי כשנאמר על האחר. מכאן שהכינוי ״אדם״ אינו משותף לשניהם ואינו זהה אצל שניהם, אלא, אם בכלל, מיוחד לכל אחד מהם.
PH 2.227
ἔτι καὶ τοῦτο θεάσασθαι ἄξιον. ὥσπερ γὰρ, ἐπεὶ ὁ αὐτός ἐστιν Ἀλέξανδρος καὶ Πάρις, οὐκ ἐνδέχεται τὸ μὲν ‘Ἀλέξανδρος περιπατεῖ’ ἀληθὲς εἶναι, τὸ δὲ ‘Πάρις περιπατεῖ’ ψεῦδος, οὕτως εἰ τὸ αὐτό ἐστι τὸ ἄνθρωπον εἶναι Θέωνι καὶ Δίωνι, εἰς σύνταξιν ἀξιώματος ἀγομένη ἡ ‘ἄνθρωπος’ προσηγορία ἢ ἀληθὲς ἢ ψεῦδος ἐπ’ ἀμφοτέρων ποιήσει τὸ ἀξίωμα. οὐ θεωρεῖται δὲ τοῦτο· τοῦ μὲν γὰρ Δίωνος καθημένου Θέωνος δὲ περιπατοῦντος τὸ ‘ἄνθρωπος περιπατεῖ’ ἐφ’ οὗ μὲν λεγόμενον ἀληθές ἐστιν, ἐφ’ οὗ δὲ ψεῦδος. οὐκ ἄρα κοινή ἐστιν ἀμφοτέρων ἡ ‘ἄνθρωπος’ προσηγορία, οὐδὲ ἡ αὐτὴ ἀμφοῖν, ἀλλ’ εἰ ἄρα, ἰδία ἑκατέρου.
κα′ על מקרים משותפים.
κα′ περὶ κοινῶν συμβεβηκότων.
PH 2.228
דברים דומים נאמרים גם על מקרים משותפים. אם ראייתם של דיון ושל תאון היא מקרה אחד וזהה, ובהשערה דיון מת ואילו תאון נשאר בחיים ורואה, יאמרו או שראייתו של דיון המת נשארת בלתי־כלה — דבר שאינו מתקבל על הדעת — <או> שאותה ראייה עצמה גם כלתה וגם לא כלתה — דבר מופרך. מכאן שראייתו של תאון אינה זהה לראייתו של דיון, אלא, אם בכלל, לכל אחד ראייה משלו. שהרי אם נשימתם של דיון ושל תאון היא אותו מקרה, לא ייתכן שהנשימה שבתאון תתקיים והנשימה שבדיון לא תתקיים; אך הדבר אפשרי כאשר האחד מת והאחר נותר בחיים. לכן אין היא אותה נשימה. לפי שעה די במה שנאמר בקצרה על עניינים אלה.
PH 2.228
Παραπλήσια δὲ λέγεται καὶ περὶ τῶν κοινῶν συμβεβηκότων. εἰ γὰρ ἓν καὶ τὸ αὐτὸ συμβέβηκε Δίωνί τε καὶ Θέωνι τὸ ὁρᾶν, ἐὰν καθ’ ὑπόθεσιν φθαρῇ μὲν Δίων, Θέων δὲ περιῇ καὶ ὁρᾷ, ἤτοι τὴν ὅρασιν τοῦ ἐφθαρμένου Δίωνος ἄφθαρτον μένειν ἐροῦσιν, ὅπερ ἀπεμφαίνει, <ἢ> αὐτὴν ὅρασιν ἐφθάρθαι τε καὶ μὴ ἐφθάρθαι λέξουσιν, ὅπερ ἄτοπον· οὐκ ἄρα ἡ Θέωνος ὅρασις ἡ αὐτή ἐστι τῇ Δίωνος, ἀλλ’ εἰ ἄρα, ἰδία ἑκατέρου. καὶ γὰρ εἰ ταὐτὸν συμβέβηκε Δίωνί τε καὶ Θέωνι τὸ ἀναπνεῖν, οὐκ ἐνδέχεται τὴν ἐν Θέωνι ἀναπνοὴν εἶναι, τὴν ἐν Δίωνι δὲ μὴ εἶναι· ἐνδέχεται δὲ τοῦ μὲν φθαρέντος τοῦ δὲ περιόντος· οὐκ ἄρα ἡ αὐτή ἐστιν. Περὶ μὲν οὖν τούτων ἐπὶ τοσοῦτον νῦν ἀρκέσει συντόμως λελέχθαι.
κβ′ על טיעונים סופיסטיים.
κβ′ περὶ σοφισμάτων.
PH 2.229
אולי אין זה מופרך לעמוד בקצרה גם על הדיון בטיעונים הסופיסטיים, מאחר שהמשבחים את הדיאלקטיקה אומרים שהיא הכרחית גם להתרתם. שהרי, לדבריהם, אם היא מבחינה בין טיעונים אמיתיים לשקריים, והטיעונים הסופיסטיים הם טיעונים שקריים, ביכולתה להבחין גם ביניהם, שכן הם משחיתים את האמת באמצעות סבירויות מדומות. לכן, כאילו הם נחלצים לעזרת החיים המתערערים, הדיאלקטיקנים מנסים בשקידה ללמדנו את מושגם של הטיעונים הסופיסטיים, את הבדלי מיניהם ואת פתרונותיהם. הם אומרים שטיעון סופיסטי הוא טיעון משכנע ומוליך שולל, הגורם לקבל מסקנה שהיא שקרית, דומה לשקרית, נעלמת או פסולה בדרך אחרת;
PH 2.229
Οὐκ ἄτοπον δὲ ἴσως καὶ τῷ περὶ τῶν σοφισμάτων ἐπιστῆσαι λόγῳ διὰ βραχέων, ἐπεὶ καὶ εἰς τὴν τούτων διάλυσιν ἀναγκαίαν εἶναι λέγουσι τὴν διαλεκτικὴν οἱ σεμνύνοντες αὐτήν. εἰ γὰρ τῶν τε ἀληθῶν καὶ ψευδῶν λόγων, φασίν, ἐστὶν αὕτη διαγνωστική, ψευδεῖς δὲ λόγοι καὶ τὰ σοφίσματα, καὶ τούτων ἂν εἴη διακριτικὴ λυμαινομένων τὴν ἀλήθειαν φαινομέναις πιθανότησιν. ὅθεν ὡς βοηθοῦντες οἱ διαλεκτικοὶ σαλεύοντι τῷ βίῳ καὶ τὴν ἔννοιαν καὶ τὰς διαφορὰς καὶ τὰς ἐπιλύσεις δὴ τῶν σοφισμάτων μετὰ σπουδῆς ἡμᾶς πειρῶνται διδάσκειν, λέγοντες σόφισμα εἶναι λόγον πιθανὸν καὶ δεδολιευμένον ὥστε προσδέξασθαι τὴν ἐπιφορὰν ἤτοι ψευδῆ ἢ ὡμοιωμένην ψευδεῖ ἢ ἄδηλον ἢ ἄλλως ἀπρόσδεκτον,
PH 2.230
שקרית, למשל, <בטיעון הזה>: ״איש אינו נותן נשוא לשתייה; שתיית לענה היא נשוא; מכאן שאיש אינו נותן לענה לשתייה״. דומה לשקרית, למשל, בטיעון הזה: ״מה שלא היה אפשרי ואינו אפשרי אינו מופרך; אך לא היה אפשרי ואינו אפשרי שהרופא, בהיותו רופא, רוצח; <מכאן שאין זה מופרך שהרופא, בהיותו רופא, רוצח>״.
PH 2.230
οἷον ψευδῆ μὲν ὡς ἐπὶ <τούτου> τοῦ σοφίσματος ἔχει ‘οὐδεὶς δίδωσι κατηγόρημα πιεῖν· κατηγόρημα δέ ἐστι τὸ ἀψίνθιον πιεῖν· οὐδεὶς ἄρα δίδωσιν ἀψίνθιον πιεῖν’, ἔτι δὲ ὅμοιον ψευδεῖ ὡς ἐπὶ τούτου ‘ὃ μήτε ἐνεδέχετο μήτε ἐνδέχεται, τοῦτο οὐκ ἔστιν ἄτοπον· οὔτε δὲ ἐνεδέχετο οὔτε ἐνδέχεται τὸ ὁ ἰατρός, καθὸ ἰατρός ἐστι, φονεύει· <οὐκ ἄτοπόν ἐστι τὸ ὁ ἰατρός, καθὸ ἰατρός ἐστι, φονεύει>’.
PH 2.231
ומסקנה נעלמת, כך: ״האין זה נכון שגם שאלתי אותך דבר־מה קודם וגם אין מספר הכוכבים זוגי? אך שאלתי אותך דבר־מה קודם; מכאן שמספר הכוכבים זוגי״. ופסולה בדרך אחרת, כגון הטיעונים המכונים ״מולידי שיבושי לשון״: ״מה שאתה רואה קיים; אתה רואה אדם אחוז טירוף; מכאן שקיים אדם אחוז טירוף״. ״מה שאתה מביט בו קיים; אתה מביט במקום מודלק; מכאן שקיים במקום מודלק״.
PH 2.231
ἔτι δὲ ἄδηλον οὕτως ‘οὐχὶ καὶ ἠρώτηκά τί σε πρῶτον, καὶ οὐχὶ οἱ ἀστέρες ἄρτιοί εἰσιν· ἠρώτηκα δέ τί σε πρῶτον· οἱ ἄρα ἀστέρες ἄρτιοί εἰσιν’. ἔτι δὲ ἀπρόσδεκτον ἄλλως, ὡς οἱ λεγόμενοι σολοικίζοντες λόγοι, οἷον ‘ὃ βλέπεις, ἔστιν· βλέπεις δὲ φρενιτικόν· ἔστιν ἄρα φρενιτικόν’. ‘ὃ ὁρᾷς, ἔστιν· ὁρᾷς δὲ φλεγμαίνοντα τόπον· ἔστιν ἄρα φλεγμαίνοντα τόπον’.
PH 2.232
לאחר מכן הם מנסים להציג גם את פתרונות הטיעונים האלה. על הטיעון הסופיסטי הראשון הם אומרים שדבר אחד הוסכם בהנחות היסוד ודבר אחר הובא כמסקנה. הוסכם שנשוא אינו ניתן לשתייה וש״לשתות לענה״ הוא נשוא — לא שהלענה עצמה נשוא. לכן היה צריך להסיק ״מכאן שאיש אינו שותה את שתיית הלענה״, וזה אמיתי; אך הוסקה המסקנה ״מכאן שאיש אינו שותה לענה״, שהיא שקרית ואינה נובעת מהנחות היסוד שהוסכמו.
PH 2.232
εἶτα μέντοι καὶ τὰς ἐπιλύσεις αὐτῶν [ὁρᾶν ἤτοι] παριστᾶν ἐπιχειροῦσι, λέγοντες ἐπὶ μὲν τοῦ πρώτου σοφίσματος, ὅτι ἄλλο διὰ τῶν λημμάτων συγκεχώρηται καὶ ἄλλο ἐπενήνεκται. συγκεχώρηται γὰρ τὸ μὴ πίνεσθαι κατηγόρημα, καὶ εἶναι κατηγόρημα τὸ ἀψίνθιον πίνειν, οὐκ αὐτὸ τὸ ἀψίνθιον. διὸ δέον ἐπιφέρειν ‘οὐδεὶς ἄρα πίνει τὸ ἀψίνθιον πίνειν’, ὅπερ ἐστὶν ἀληθές, ἐπενήνεκται ‘οὐδεὶς ἄρα ἀψίνθιον πίνει’ ὅπερ ἐστὶ ψεῦδος, οὐ συναγόμενον ἐκ τῶν συγκεχωρημένων λημμάτων.
PH 2.233
על השני הם אומרים שנדמה שהוא מוליך לשקר, ולכן חסרי הניסיון מהססים להסכים לו, אך למעשה הוא מסיק אמת: ״מכאן שאין זה מופרך שהרופא, בהיותו רופא, רוצח״. שהרי שום טענה אינה מופרכת; ו״הרופא, בהיותו רופא, רוצח״ היא טענה; לכן גם היא אינה מופרכת. אשר להולכה אל הנעלם, הם אומרים
PH 2.233
ἐπὶ δὲ τοῦ δευτέρου, ὅτι δοκεῖ μὲν ἐπὶ ψεῦδος ἀπάγειν ὡς ποιεῖν τοὺς ἀνεπιστάτους ὀκνεῖν αὐτῷ συγκατατίθεσθαι, συνάγει δὲ ἀληθές, τὸ ‘οὐκ ἄρα ἄτοπόν ἐστι τὸ ὁ ἰατρός, καθὸ ἰατρός ἐστι, φονεύει’. οὐδὲν γὰρ ἀξίωμα ἄτοπόν ἐστιν, ἀξίωμα δέ ἐστι τὸ ‘ὁ ἰατρός, καθὸ ἰατρός ἐστι, φονεύει’. διὸ οὐδὲ τοῦτο ἄτοπον. ἡ δὲ ἐπὶ τὸ ἄδηλον ἀπαγωγή, φασίν,
PH 2.234
שהיא שייכת למין הטיעונים המשתנים. כל עוד לא נשאלה קודם שום שאלה, שלילת הצירוף אמיתית, שכן הצירוף שקרי משום שמשולב בו השקר ״שאלתי אותך דבר־מה קודם״. אבל לאחר שנשאלה שלילת הצירוף, וכאשר ההנחה הנוספת ״אך שאלתי אותך דבר־מה קודם״ נעשית אמיתית מפני ששלילת הצירוף נשאלה לפניה, שלילת הצירוף נעשית שקרית, משום שהשקר שהיה בצירוף נעשה אמת. לכן לעולם אי־אפשר להסיק את המסקנה, שכן שלילת הצירוף וההנחה הנוספת אינן מתקיימות יחד.
PH 2.234
ὅτι ἐκ τοῦ γένους τῶν μεταπιπτόντων ἐστίν. μηδενὸς γὰρ προηρωτημένου κατὰ τὴν ὑπόθεσιν τὸ ἀποφατικὸν τῆς συμπλοκῆς ἀληθὲς γίνεται, ψευδοῦς τῆς συμπλοκῆς οὔσης παρὰ τὸ ἐμπεπλέχθαι ψεῦδος τὸ ‘ἠρώτηκά τί σε πρῶτον’ ἐν αὐτῇ. μετὰ δὲ τὸ ἐρωτηθῆναι τὸ ἀποφατικὸν τῆς συμπλοκῆς, τῆς προσλήψεως ἀληθοῦς γενομένης ‘ἠρώτηκα δέ τί σε πρῶτον’, διὰ τὸ ἠρωτῆσθαι πρὸ τῆς προσλήψεως τὸ ἀποφατικὸν τῆς συμπλοκῆς ἡ τοῦ ἀποφατικοῦ τῆς συμπλοκῆς πρότασις γίνεται ψευδὴς τοῦ ἐν τῷ συμπεπλεγμένῳ ψεύδους γενομένου ἀληθοῦς· ὡς μηδέποτε δύνασθαι συναχθῆναι τὸ συμπέρασμα μὴ συνυπάρχοντος τοῦ ἀποφατικοῦ τῆς συμπλοκῆς τῇ προσλήψει.
PH 2.235
על הטיעונים האחרונים, מולידי שיבושי הלשון, אומרים אחדים שהם מובאים באופן מופרך, בניגוד למנהג הלשון. דברים מעין אלה אומרים אפוא כמה דיאלקטיקנים על טיעונים סופיסטיים (שהרי אחרים אומרים דברים אחרים). אולי בכוחם לדגדג את אוזניהם של הפזיזים יותר, אך הם מיותרים ועמלו עליהם לשווא. אולי אפשר לראות זאת גם ממה שכבר אמרנו: הזכרנו שאי־אפשר לתפוס את האמיתי ואת השקרי לפי הדיאלקטיקנים, מסיבות שונות ובפרט משום שהעדויות לכוחם ההיקשי — ההוכחה והטיעונים הבלתי־מוכחים — מופרכות.
PH 2.235
τοὺς δὲ τελευταίους, φασὶν ἔνιοι, τοὺς σολοικίζοντας λόγους, ἀτόπως ἐπάγεσθαι παρὰ τὴν συνήθειαν. Τοιαῦτα μὲν οὖν τινες διαλεκτικοί φασι περὶ σοφισμάτων (καὶ γὰρ ἄλλοι ἄλλα λέγουσιν)· ταῦτα δὲ τὰς μὲν τῶν οἰκειοτέρων ἀκοὰς ἴσως δύναται γαργαλίζειν, περιττὰ δέ ἐστι καὶ μάτην αὐτοῖς πεπονημένα. καὶ τοῦτο δυνατὸν μὲν ἴσως καὶ ἀπὸ τῶν ἤδη λελεγμένων ἡμῖν ὁρᾶν· ὑπεμνήσαμεν γάρ, ὅτι μὴ δύναται τὸ ἀληθὲς καὶ τὸ ψεῦδος κατὰ τοὺς διαλεκτικοὺς καταλαμβάνεσθαι, ποικίλως τε ἄλλως καὶ τῷ τὰ μαρτύρια τῆς συλλογιστικῆς δυνάμεως αὐτῶν, τὴν ἀπόδειξιν καὶ τοὺς ἀναποδείκτους διατρέπεσθαι λόγους.
PH 2.236
על הנושא שלפנינו אפשר לומר גם דברים רבים אחרים, אך בקיצור יש לומר עתה זאת: פתרונם של אותם טיעונים סופיסטיים שהדיאלקטיקה נדמית מסוגלת להפריך באופן ייחודי הוא חסר תועלת; ואילו את הטיעונים שפתרונם מועיל לא יפתור הדיאלקטיקן, אלא בעלי הניסיון המעשי בעניינים שבכל מקצוע ומקצוע.
PH 2.236
εἰς δὲ τὸν προκείμενον τόπον ἰδίως καὶ ἄλλα μὲν πολλὰ λέγειν ἔνεστιν, ὡς δὲ ἐν συντόμῳ νῦν τόδε λεκτέον. ὅσα μὲν σοφίσματα ἰδίως ἡ διαλεκτικὴ δύνασθαι δοκεῖ διελέγχειν, τούτων ἡ διάλυσις ἄχρηστός ἐστιν· ὅσων δὲ ἡ διάλυσις χρησιμεύει, ταῦτα ὁ μὲν διαλεκτικὸς οὐκ ἂν διαλύσειεν, οἱ δὲ ἐν ἑκάστῃ τέχνῃ τὴν ἐπὶ τῶν πραγμάτων παρακολούθησιν ἐσχηκότες.
PH 2.237
ראשית, אם נזכיר דוגמה אחת או שתיים, כאשר מציגים את הטיעון הסופיסטי הבא: ״במחלות, בשלב הדעיכה, יש לנסות תזונה מגוונת ויין; אך בכל מחלה מחזורית מתרחשת בהכרח דעיכה לפני פרק שלושת הימים הראשון; מכאן שלפני פרק שלושת הימים הראשון יש צורך, בדרך כלל, להשתמש בתזונה מגוונת וביין״ — לדיאלקטיקן לא יהיה דבר לומר כדי לפתור את הטיעון, אף שפתרונו מועיל;
PH 2.237
εὐθέως γοῦν, ἵνα ἑνὸς ἢ δευτέρου μνησθῶμεν παραδείγματος, ἐρωτηθέντος [ἰατρῷ] τοιούτου σοφίσματος ‘κατὰ τὰς νόσους ἐν ταῖς παρακμαῖς τὴν τε ποικίλην δίαιταν καὶ τὸν οἶνον δοκιμαστέον· ἐπὶ πάσης δὲ τυπώσεως νόσου πρὸ τῆς πρώτης διατρίτου πάντως γίνεται παρακμή· ἀναγκαῖον ἄρα πρὸ τῆς πρώτης διατρίτου τὴν τε ποικίλην δίαιταν καὶ τὸν οἶνον ὡς τὸ πολὺ παραλαμβάνειν’ ὁ μὲν διαλεκτικὸς οὐδὲν ἂν εἰπεῖν ἔχοι πρὸς διάλυσιν τοῦ λόγου, καίτοι χρησίμην οὖσαν,
PH 2.238
ואילו הרופא יפתור את הטיעון הסופיסטי, משום שהוא יודע ש״דעיכה״ נאמרת בשני מובנים: דעיכת המחלה כולה, וכן פנייתה של כל החרפה חלקית משיאה אל הטבה. לפני פרק שלושת הימים הראשון מתרחשת בדרך כלל דעיכת ההחרפה החלקית, אך אין מנסים תזונה מגוונת בדעיכה זו אלא בדעיכת המחלה כולה. לכן הוא יאמר שהנחות היסוד של הטיעון מנותקות זו מזו: בהנחת היסוד הראשונה מדובר בדעיכה אחת, כלומר של המחלה כולה, ובשנייה בדעיכה אחרת, כלומר החלקית.
PH 2.238
ὁ δὲ ἰατρὸς διαλύσεται τὸ σόφισμα, εἰδὼς ὅτι παρακμὴ λέγεται διχῶς, ἥ τε τοῦ ὅλου νοσήματος καὶ ἡ ἑκάστης ἐπιτάσεως μερικῆς ἀπὸ τῆς ἀκμῆς ῥοπὴ πρὸς τὸ κρεῖσσον, καὶ πρὸ μὲν τῆς πρώτης διατρίτου ὡς τὸ πολὺ γίνεται παρακμὴ ἡ τῆς ἐπιτάσεως τῆς μερικῆς, τὴν δὲ ποικίλην δίαιταν οὐκ ἐν ταύτῃ δοκιμάζομεν ἀλλ’ ἐν τῇ παρακμῇ τοῦ ὅλου νοσήματος. ὅθεν καὶ διηρτῆσθαι λέξει τὰ λήμματα τοῦ λόγου, ἑτέρας μὲν παρακμῆς ἐν τῷ προτέρῳ λήμματι λαμβανομένης, τουτέστι τῆς τοῦ ὅλου πάθους, ἑτέρας δὲ ἐν τῷ δευτέρῳ, τουτέστι τῆς μερικῆς.
PH 2.239
ושוב, כאשר אצל אדם הלוקה בחום בשל התכווצות מוגברת מוצג הטיעון הזה: ״הפכים הם תרופות להפכים; הקור הוא היפוכה של הלהיטות המצויה; מכאן שהקור מתאים ללהיטות המצויה״ — הדיאלקטיקן ישתוק, ואילו הרופא,
PH 2.239
πάλιν τε ἐπί τινος πυρέσσοντος κατὰ πύκνωσιν ἐπιτεταμένην ἐρωτηθέντος τοῦ τοιούτου λόγου ‘τὰ ἐναντία τῶν ἐναντίων ἰάματά ἐστιν· ἐναντίον δὲ τῇ ὑποκειμένῃ πυρώσει τὸ ψυχρόν· κατάλληλον ἄρα τῇ ὑποκειμένῃ πυρώσει τὸ ψυχρόν’ ὁ μὲν διαλεκτικὸς ἡσυχάσει, ὁ δὲ ἰατρός,
PH 2.240
היודע אילו מצבים הם הסיבות הישירות הראשוניות ואילו הם תסמיניהם, יאמר שהטיעון אינו מתקדם באמצעות התסמינים (ואכן, עם יציקת דבר קר הלהיטות נעשית גדולה יותר), אלא באמצעות המצבים הישירים. ההתייבשות היא המצב הישיר, והיא דורשת לא דרך טיפול מכווצת אלא מרפה; ואילו החום הנלווה אינו המצב הישיר הראשוני, ולכן גם מה שנדמה מתאים לו אינו מתאים.
PH 2.240
εἰδὼς τίνα μὲν ἐστιν προηγουμένως προσεχῆ πάθη, τίνα δὲ συμπτώματα τούτων, ἐρεῖ μὴ ἐπὶ τῶν συμπτωμάτων προκόπτειν τὸν λόγον (ἀμέλει γοῦν πρὸς τὴν ἐπίχυσιν τοῦ ψυχροῦ πλείονα γίνεσθαι συμβαίνειν τὴν πύρωσιν) ἀλλ’ ἐπὶ τῶν προσεχῶν παθῶν, καὶ τὴν μὲν στέγνωσιν εἶναι προσεχῆ, ἥτις οὐ τὴν πύκνωσιν ἀλλὰ τὸν χαλαστικὸν τρόπον τῆς ἐπιμελείας ἀπαιτεῖ, τὸ δὲ τῆς ἐπακολουθούσης θερμασίας οὐ προηγουμένως προσεχές, ὅθεν μηδὲ τὸ κατάλληλον εἶναι δοκοῦν αὐτῇ.
PH 2.241
וכך, בטיעונים הסופיסטיים שפתרונם נדרש לתועלת, לא יהיה לדיאלקטיקן מה לומר. אולם הוא ישאל אותנו טיעונים כגון אלה: ״אם אין זה נכון שגם יש לך קרניים נאות וגם יש לך קרניים, אז יש לך קרניים; אך אין זה נכון שגם יש לך קרניים נאות וגם יש לך קרניים;
PH 2.241
καὶ οὕτως μὲν ἐπὶ τοῖς σοφίσμασι τοῖς χρησίμως ἀπαιτοῦσι τὴν διάλυσιν οὐδὲν ἕξει λέγειν ὁ διαλεκτικός, ἐρωτήσας δὲ ἡμᾶς τοιούτους λόγους ‘εἰ οὐχὶ καὶ καλὰ κέρατα ἔχεις καὶ κέρατα ἔχεις, κέρατα ἔχεις· οὐχὶ δὲ καλὰ κέρατα ἔχεις καὶ κέρατα ἔχεις·
PH 2.242
מכאן שיש לך קרניים״. ״אם דבר־מה נע, הוא נע או במקום שבו הוא נמצא או במקום שבו אינו נמצא; אך לא במקום שבו הוא נמצא (שכן שם הוא נשאר), ולא במקום שבו אינו נמצא (כיצד יוכל דבר לפעול במקום שבו מלכתחילה אינו נמצא?);
PH 2.242
κέρατα ἄρα ἔχεις’. ‘εἰ κινεῖταί τι, ἤτοι ἐν ᾧ ἐστι τόπῳ κινεῖται, ἢ ἐν ᾧ οὐκ ἔστι· οὔτε δὲ ἐν ᾧ ἔστιν (μένει γάρ), οὔτε [δὲ] ἐν ᾧ μὴ ἔστιν (πῶς γὰρ ἂν ἐνεργοίη τι ἐν ἐκείνῳ, ἐν ᾧ μηδὲ τὴν ἀρχὴν ἔστιν;)
PH 2.243
מכאן ששום דבר אינו נע״. ״או היש נעשה או שאינו יש נעשה. היש אינו נעשה (שהרי הוא יש), ואף שאינו יש אינו נעשה (שהרי הנעשה עובר שינוי כלשהו, ואילו שאינו יש אינו עובר שינוי); מכאן ששום דבר אינו נעשה״.
PH 2.243
οὐκ ἄρα κινεῖταί τι.’ ‘ἤτοι τὸ ὂν γίνεται ἢ τὸ μὴ ὄν. τὸ μὲν οὖν ὂν οὐ γίνεται (ἔστι γάρ)· ἀλλ’ οὐδὲ τὸ μὴ ὄν· (τὸ μὲν γὰρ γινόμενον πάσχει τι, τὸ δὲ μὴ ὂν οὐ πάσχει) οὐδὲν ἄρα γίνεται’.
PH 2.244
״השלג הוא מים שקפאו; המים שחורים; מכאן שהשלג שחור״. לאחר שהוא אוסף ערמה של הבלים מעין אלה, הוא מרים את גבותיו, שולף את הדיאלקטיקה, ובכובד ראש רב מנסה לקבוע לנו באמצעות הוכחות היקשיות שדבר־מה נעשה, שדבר־מה נע, שהשלג לבן ושאין לנו קרניים. אולם אולי די להציב נגדם את המובן מאליו, כדי שעמדתם הקובעת בהחלט תישבר מכוח העדות־שכנגד השקולה לה, העולה מן התופעות. לכן גם פילוסוף <אחד>, כשנשאל טיעון נגד התנועה, קם והלך בלי לומר דבר; ובני האדם בחיי היומיום יוצאים למסעות ביבשה ובים, בונים אוניות ובתים ומולידים ילדים, בלי לשעות לטיעונים נגד התנועה וההתהוות.
PH 2.244
‘ἡ χιὼν ὕδωρ ἐστὶ πεπηγός· μέλαν δὲ τὸ ὕδωρ ἐστίν. μέλαινα ἄρα ἐστὶν ἡ χιών.’ καὶ τοιούτους ἀθροίσας ὕθλους συνάγει τὰς ὀφρῦς, καὶ προχειρίζεται τὴν διαλεκτικήν, καὶ πάνυ σεμνῶς ἐπιχειρεῖ κατασκευάζειν ἡμῖν δι’ ἀποδείξεων συλλογιστικῶν, ὅτι γίνεταί τι, καὶ ὅτι κινεῖταί τι, καὶ ὅτι ἡ χιών ἐστι λευκή, καὶ ὅτι κέρατα οὐκ ἔχομεν, καίτοι γε ἀρκοῦντος ἴσως τοῦ τὴν ἐνάργειαν αὐτοῖς ἀντιτιθέναι πρὸς τὸ θραύεσθαι τὴν διαβεβαιωτικὴν θέσιν διὰ τῆς ἐκ τῶν φαινομένων ἰσοσθενοῦς αὐτῶν ἀντιμαρτυρήσεως. ταῦτά τοι καὶ ἐρωτηθεὶς φιλόσοφος <τις> κατὰ τῆς κινήσεως λόγον σιωπῶν περιπάτησεν, καὶ οἱ κατὰ τὸν βίον ἄνθρωποι πεζάς τε καὶ διαποντίους στέλλονται πορείας κατασκευάζουσί τε ναῦς καὶ οἰκίας καὶ παισοποιοῦνται τῶν κατὰ τῆς κινήσεως καὶ γενέσεως ἀμελοῦντες λόγων.
PH 2.245
מסופר גם זיכרון־דברים משעשע <אחד> על הרופא הרופילוס. הוא היה בן זמנו של דיודורוס, אשר מתוך התחכמות בדיאלקטיקה היה מרצה טיעונים סופיסטיים נגד דברים רבים, ובהם התנועה. כאשר פרק דיודורוס פעם את כתפו ובא אל הרופילוס כדי לקבל טיפול, התלוצץ עמו הרופילוס ואמר: ״כתפך יצאה ממקומה או במקום שבו הייתה או במקום שבו לא הייתה; אבל לא במקום שבו הייתה ולא במקום שבו לא הייתה; מכאן שלא יצאה ממקומה״. אז התחנן הסופיסט שיניח לטיעונים האלה ויעניק לו את הטיפול הרפואי המתאים.
PH 2.245
φέρεται δὲ καὶ Ἡροφίλου τοῦ ἰατροῦ χαρίεν <τι> ἀπομνημόνευμα· συνεχρόνισε γὰρ οὗτος Διοδώρῳ, ἐναπειροκαλῶν τῇ διαλεκτικῇ λόγους διεξῄει σοφιστικοὺς κατά τε ἄλλων πολλῶν καὶ τῆς κινήσεως. ὡς οὖν ἐκβαλών ποτε ὦμον ὁ Διόδωρος ἧκε θεραπευθησόμενος ὡς τὸν Ἡρόφιλον, ἐχαριεντίσατο ἐκεῖνος πρὸς αὐτὸν λέγων ‘ἤτοι ἐν ᾧ ἦν τόπω ὁ ὦμος ὢν ἐκπέκτωκεν, ἢ ἐν ᾧ οὐκ ἦν· οὔτε δὲ ἐν ᾧ ἦν οὔτε ἐν ᾧ οὐκ ἦν· οὐκ ἄρα ἐκπέπτωκεν’, ὡς τὸν σοφιστὴν λιπαρεῖν ἐᾶν μὲν τοὺς τοιούτους λόγους, τὴν δὲ ἐξ ἰατρικῆς ἁρμόζουσαν αὐτῷ προσάγειν θεραπείαν.
PH 2.246
שהרי די, דומני, לחיות מתוך ניסיון וללא דעה דוגמטית, בהתאם לתצפיות ולמושגים המוקדמים המשותפים, ולהשעות את השיפוט בדברים הנאמרים מתוך סקרנות דוגמטית, ובייחוד באלה שמחוץ לצורכי החיים. אם אפוא את הטיעונים שפתרונם מועיל אין הדיאלקטיקה יכולה לפתור, ואילו פתרון הטיעונים הסופיסטיים שאולי אפשר להניח לה לפתור הוא חסר תועלת, הרי שהדיאלקטיקה חסרת תועלת בפתרון טיעונים סופיסטיים.
PH 2.246
ἀρκεῖ γάρ, οἶμαι, τὸ ἐμπείρως τε καὶ ἀδοξάστως κατὰ τὰς κοινὰς τηρήσεις τε καὶ προλήψεις βιοῦν, περὶ τῶν ἐκ δογματικῆς περιεργίας καὶ μάλιστα ἔξω τῆς βιωτικῆς χρείας λεγομένων ἐπέχοντας. εἰ οὖν ὅσα μὲν εὐχρήστως ἂν ἐπιλυθείη, ταῦτα οὐκ ἂν διαλύσαιτο ἡ διαλεκτική, ὅσα δὲ ἐπιλύεσθαι δοίη τις ἂν ἴσως ὑπ’ αὐτῆς σοφίσματα, τούτων ἡ διάλυσις ἄχρηστός ἐστιν, ἄχρηστός ἐστι κατὰ τὴν ἐπίλυσιν τῶν σοφισμάτων ἡ διαλεκτική.
PH 2.247
גם מתוך דברי הדיאלקטיקנים עצמם אפשר להזכיר בקצרה שהעיסוק השיטתי שלהם בטיעונים סופיסטיים מיותר. הם אומרים שהדיאלקטיקנים פנו אל אומנות הדיאלקטיקה לא רק כדי לדעת מה נובע ממה, אלא בראש ובראשונה כדי לדעת לשפוט את האמיתיים ואת השקריים באמצעות טיעונים מוכיחים. ואכן, הם אומרים שהדיאלקטיקה היא ידיעה של האמיתיים, של השקריים ושל אלה שאינם לא אלה ולא אלה.
PH 2.247
Καὶ ἀπ’ αὐτῶν δὲ τῶν παρὰ τοῖς διαλεκτικοῖς λεγομένων ὁρμώμενός τις οὕτως ἂν συντόμως ὑπομνήσειε περιττὰ εἶναι τὰ περὶ τῶν σοφισμάτων παρ’ αὐτοῖς δὴ τεχνολογούμενα. ἐπὶ τὴν τέχνην τὴν διαλεκτικήν φασιν ὡρμηκέναι οἱ διαλεκτικοὶ οὐχ ἀπλῶς ὑπὲρ τοῦ γνῶναι τί ἐκ τίνος συνάγεται, ἀλλὰ προηγουμένως ὑπὲρ τοῦ δι’ ἀποδεικτικῶν λόγων τὰ ἀληθῆ καὶ τὰ ψευδῆ κρίνειν ἐπίστασθαι· λέγουσι γοῦν εἶναι τὴν διαλεκτικὴν ἐπιστήμην ἀληθῶν καὶ ψευδῶν καὶ οὐδετέρων.
PH 2.248
ומאחר שהם עצמם אומרים שטיעון אמיתי הוא המסיק מסקנה אמיתית מהנחות יסוד אמיתיות, ברגע שיוצג לנו טיעון שמסקנתו שקרית נדע שהוא שקרי ולא נסכים לו. שהרי בהכרח או שהטיעון עצמו אינו מסיק, או שהנחות היסוד שלו אינן אמיתיות.
PH 2.248
ἐπεὶ τοίνυν αὐτοί φασιν ἀληθῆ λόγον εἶναι τὸν δι’ ἀληθῶν λημμάτων ἀληθὲς συνάγοντα συμπέρασμα, ἅμα τῷ ἐρωτηθῆναι λόγον ψεῦδος ἔχοντα τὸ συμπέρασμα εἰσόμεθα ὅτι ψευδής ἐστιν καὶ οὐ συγκαταθησόμεθα αὐτῷ. ἀνάγκη γὰρ καὶ αὐτὸν τὸν λόγον ἤτοι μὴ εἶναι συνακτικὸν ἢ μηδὲ τὰ λήμματα ἔχειν ἀληθῆ.
PH 2.249
וזה ברור מן הדברים הבאים. המסקנה השקרית שבטיעון נובעת מצירוף הנחות היסוד שלו או שאינה נובעת ממנו. אם אינה נובעת, גם הטיעון לא יהיה מסיק; שכן הם אומרים (Stoic. fr. II 239 A.) שטיעון נעשה מסיק כאשר מסקנתו נובעת מצירוף הנחות היסוד שלו. ואם היא נובעת, בהכרח גם צירוף הנחות היסוד שקרי, לפי שיטתם שלהם; שכן הם אומרים שהשקר נובע מן השקר, אך לעולם לא מן האמת.
PH 2.249
καὶ τοῦτο δῆλον ἐκ τῶνδε. ἤτοι ἀκολουθεῖ τὸ ἐν τῷ λόγῳ ψευδὲς συμπέρασμα τῇ διὰ τῶν λημμάτων αὐτοῦ συμπλοκῇ ἢ οὐκ ἀκολουθεῖ. ἀλλ’ εἰ μὲν οὐκ ἀκολουθεῖ, οὐδὲ συνακτικὸς λόγος ἔσται· λέγουσι γὰρ (Stoic. fr. II 239 A.) συνακτικὸν γίνεσθαι λόγον, ὅταν ἀκολουθῇ τῇ διὰ τῶν λημμάτων αὐτοῦ συμπλοκῇ τὸ ἐν αὐτῷ συμπέρασμα. εἰ δὲ ἀκολουθεῖ, ἀνάγκη καὶ τὴν διὰ τῶν λημμάτων συμπλοκὴν εἶναί ψευδῆ κατὰ τὰς αὐτῶν ἐκείνων τεχνολογίας· φασὶ γὰρ ὅτι τὸ ψεῦδος ψεύδει μὲν ἀκολουθεῖ, ἀληθεῖ δὲ οὐδαμῶς.
PH 2.250
ומן הדברים שנאמרו קודם ברור שטיעון שאינו מסיק או אינו אמיתי אף אינו מוכיח לשיטתם. אם אפוא, כאשר מוצג טיעון שמסקנתו שקרית, אנו יודעים מיד מכך שמסקנתו שקרית שהטיעון אינו אמיתי ואינו מסיק, לא נסכים לו גם אם איננו יודעים מה מקור ההטעיה שבו. כשם שאיננו מסכימים שהדברים שעושים להטוטני חלוקי־האבן אמיתיים, אלא יודעים שהם מרמים גם אם איננו יודעים כיצד הם מרמים, כך איננו משתכנעים מטיעונים שקריים הנדמים משכנעים, גם אם איננו יודעים כיצד הם מוליכים שולל.
PH 2.250
ὅτι δὲ ὁ μὴ συνακτικὸς ἢ μὴ ἀληθὴς λόγος κατὰ αὐτοὺς οὐδὲ ἀποδεικτικός ἐστιν, δῆλον ἐκ τῶν ἔμπροσθεν εἰρημένων. εἰ τοίνυν ἐρωτηθέντος λόγου, ἐν ᾧ ψεῦδός ἐστι τὸ συμπέρασμα, αὐτόθεν γινώσκομεν, ὅτι οὐκ ἔστιν ἀληθὴς οὐδὲ συνακτικὸς ὁ λόγος, ἐκ τοῦ συμπέρασμα ἔχειν ψευδές, οὐ συγκαταθησόμεθα αὐτῷ, κἂν μὴ γινώσκωμεν παρὰ τί τὸ ἀπατηλὸν ἔχει. ὥσπερ γὰρ οὐδ’ ὅτι ἀληθῆ ἐστι τὰ ὑπὸ τῶν ψηφοπαικτῶν γινόμενα συγκατατιθέμεθα, ἀλλ’ ἴσμεν ὅτι ἀπατῶσιν, κἂν μὴ γινώσκωμεν ὅπως ἀπατῶσιν, οὕτως οὐδὲ τοῖς ψευδέσι μέν, πιθανοῖς δὲ εἶναι δοκοῦσι λόγοις πειθόμεθα, κἂν μὴ γινώσκωμεν ὅπως παραλογίζονται.
PH 2.251
או, מאחר שהם אומרים שטיעון סופיסטי מוליך לא רק לשקר אלא גם לדברים מופרכים אחרים, יש להציב את השאלה באופן כללי יותר. הטיעון המוצג מוליך אותנו או לדבר שאין לקבלו, או לדבר מן הסוג שראוי לקבלו. אם לאפשרות השנייה, לא יהיה מופרך להסכים לו. ואם לדבר שאין לקבלו, לא עלינו להסכים בפזיזות לדבר המופרך בשל כוח השכנוע של הטיעון; אדרבה, עליהם לזנוח את הטיעון הכופה הסכמה לדברים מופרכים — אם אמנם בחרו לחקור את האמת, כפי שהם מבטיחים, ולא לפטפט כילדים.
PH 2.251
ἢ ἐπεὶ οὐ μόνον ἐπὶ ψεῦδος ἀπάγειν τὸ σόφισμά φασιν, ἀλλὰ καὶ ἐπὶ ἄλλας ἀτοπίας, κοινότερον οὕτω συνερωτητέον. ὁ ἐρωτώμενος λόγος ἤτοι ἐπί τι ἀπρόσδεκτον ἡμᾶς ἄγει ἢ ἐπί τι τοιοῦτον ὡς χρῆναι αὐτὸ προσδέχεσθαι. ἀλλ’ εἰ μὲν τὸ δεύτερον, οὐκ ἀτόπως αὐτῷ συγκαταθησόμεθα· εἰ δὲ ἐπί τι ἀπρόσδεκτον, οὐχ ἡμᾶς τῇ ἀτοπίᾳ δεήσει συγκατατίθεσθαι προπετῶς διὰ τὴν πιθανότητα, ἀλλ’ ἐκείνους ἀφίστασθαι τοῦ λόγου τοῦ τοῖς ἀτόποις ἀναγκάζοντος συγκατατίθεσθαι, εἲγε μὴ ληρεῖν παιδαριωδῶς, ἀλλὰ τἀληθῆ ζητεῖν, ὡς ὑπισχνοῦνται, προῄρηνται.
PH 2.252
כשם שאילו הייתה דרך המוליכה אל תהום לא היינו דוחפים את עצמנו לתהום משום שדרך כלשהי מוליכה אליה, אלא היינו סרים מן הדרך בגלל התהום, כך גם אם יש טיעון המוליך אותנו לדבר המוסכם כמופרך, לא נסכים למופרך בגלל הטיעון, אלא נסור מן הטיעון בגלל המופרכות.
PH 2.252
ὥσπερ γὰρ εἰ ὁδὸς εἴη ἐπί τινα κρημνὸν φέρουσα, οὐκ ὠθοῦμεν αὑτοὺς εἰς τὸν κρημνὸν διὰ τὸ ὁδόν τινα εἶναι φέρουσαν ἐπ’ αὐτόν, ἀλλ’ ἀφιστάμεθα τῆς ὁδοῦ διὰ τὸν κρημνόν, οὕτω καὶ εἰ λόγος εἴη ἐπί τι ὁμολογουμένως ἄτοπον ἡμᾶς ἀπάγων, οὐχὶ τῷ ἀτόπῳ συγκαταθησόμεθα διὰ τὸν λόγον, ἀλλ’ ἀποστησόμεθα τοῦ λόγου διὰ τὴν ἀτοπίαν.
PH 2.253
כאשר טיעון מוצג לנו כך בשאלות, נשעה את השיפוט בכל טענה וטענה, ולאחר שיוצג הטיעון כולו נוסיף את הדברים הנראים <לנו>. ואם הדוגמטיקנים מאסכולת כריסיפוס (fr. II 275 A.) אומרים שכאשר הטיעון המכונה ״העורם״ מתקדם בהצגת השאלות, יש לעצור ולהשעות את השיפוט כדי שלא ייפלו למופרכות, קל וחומר שראוי לנו, כספקנים החושדים במופרכות, שלא להזדרז בעת הצגת הנחות היסוד בשאלות, אלא להשעות את השיפוט בכל אחת מהן עד שיוצג הטיעון כולו.
PH 2.253
ὅταν οὖν οὕτως ἡμῖν συνερωτᾶται λόγος, καθ’ ἑκάστην πρότασιν ἐφέξομεν, εἶτα τοῦ ὅλου συνερωτηθέντος λόγου τὰ <ἡμῖν> δοκοῦντα ἐπάξομεν. καὶ εἴγε οἱ περὶ τὸν Χρύσιππον δογματικοὶ (fr. II 275 A.) ἐν τῇ συνερωτήσει τοῦ σωρίτου προϊόντος τοῦ λόγου φασὶ δεῖν ἵστασθαι καὶ ἐπέχειν, ἴνα μὴ ἐκπέσωσιν εἰς ἀτοπίαν, πολὺ δήπου μᾶλλον ἂν ἡμῖν ἁρμόζον εἴη σκεπτικοῖς οὖσιν, ὑποπτεύουσιν ἀτοπίαν, μὴ προπίπτειν κατὰ τὰς συνερωτήσεις τῶν λημμάτων, ἀλλ’ ἐπέχειν καθ’ ἕκαστον ἕως τῆς ὅλης συνερωτήσεως τοῦ λόγου.
PH 2.254
אנו, היוצאים מן התצפית של חיי היומיום ללא דעה דוגמטית, נמנעים כך מן הטיעונים המטעים האלה. אולם הדוגמטיקנים לא יוכלו להבחין בין טיעון סופיסטי לבין טיעון הנדמה כמוצג כראוי, אם עליהם לשפוט אותם דוגמטית ולקבוע הן אם תבנית הטיעון מסיקה הן אם הנחות היסוד אמיתיות או שמא אין הדבר כך.
PH 2.254
καὶ ἡμεῖς μὲν ἀδοξάστως ἀπὸ τῆς βιωτικῆς τηρήσεως ὁρμώμενοι τοὺς ἀπατηλοὺς οὕτως ἐκκλίνομεν λόγους, οἱ δογματικοὶ δὲ ἀδυνάτως ἕξουσι διακρῖναι τὸ σόφισμα ἀπὸ τοῦ δεόντως δοκοῦντος ἐρωτᾶσθαι λόγου, εἲγε χρὴ δογματικῶς αὐτοὺς ἐπικρῖναι, καὶ ὅτι συνακτικόν ἐστι τὸ σχῆμα τοῦ λόγου καὶ ὅτι τὰ λήμματά ἐστιν ἀληθῆ ἢ οὐχ οὕτως ἔχει·
PH 2.255
שהרי הזכרנו קודם שאין הם יכולים לתפוס אילו טיעונים מסיקים ואף אינם מסוגלים לשפוט שדבר־מה אמיתי, מאחר שלפי הודאתם אין בידם לא אמת־מידה ולא הוכחה, כפי שהזכרנו מתוך דבריהם שלהם. לפי שיקולים אלה, אפוא, העיסוק השיטתי שהדיאלקטיקנים מרבים לדבר בו בעניין טיעונים סופיסטיים מיותר.
PH 2.255
ὑπεμνήσαμεν γὰρ ἔμπροσθεν, ὅτι οὔτε τοὺς συνακτικούς λόγους δύνανται καταλαμβάνειν οὔτε ἀληθὲς εἶναί τι κρίνειν οἶοί τέ εἰσι, μήτε κριτήριον μήτε ἀπόδειξιν ὁμολογουμένως ἔχοντες, ὡς ἐκ τῶν λεγομένων ὑπ’ αὐτῶν ἐκείνων ὑπεμνήσαμεν. παρέλκει οὖν ὅσον ἐπὶ τούτοις ἡ θρυλουμένη παρὰ τοῖς διαλεκτικοῖς περὶ τῶν σοφισμάτων τεχνολογία.
PH 2.256
דברים דומים אנו אומרים גם על הבהרת דו־משמעויות. אם דו־משמעות היא ביטוי המסמן שני דברים או יותר, ואם ביטויים מסמנים מכוח מוסכמה, הרי שאותן דו־משמעויות שמועיל לפתור — כלומר אלה המופיעות בתחום ניסיון כלשהו — יפתרו בעלי האימון בכל מקצוע ומקצוע, שכן להם הניסיון בשימוש המוסכם שהם עצמם עושים בשמות לגבי הדברים המסומנים; ואילו הדיאלקטיקן לא יפתור אותן כלל.
PH 2.256
Παραπλήσια δὲ καὶ ἐπὶ τῆς διαστολῆς τῶν ἀμφιβολιῶν λέγομεν. εἰ γὰρ ἡ ἀμφιβολία λέξις ἐστὶ δύο ἢ πλείω σημαίνουσα καὶ αἱ λέξεις σημαίνουσι θέσει, ὅσας μὲν χρήσιμόν ἐστιν ἀμφιβολίας διαλύεσθαι, τουτέστι τὰς ἔν τινι τῶν ἐμπειριῶν, ταύτας οἱ καθ’ ἑκάστην τέχνην ἐγγεγυμνασμένοι διαλύσονται, τὴν ἐμπειρίαν ἔχοντες αὐτοὶ τῆς ὑπ’ αὐτῶν πεποιημένης θετικῆς χρήσεως τῶν ὀνομάτων κατὰ τῶν σημαινομένων, ὁ δὲ διαλεκτικὸς οὐδαμῶς,
PH 2.257
כך, למשל, בדו־משמעות הזאת: ״בשלבי הדעיכה יש לנסות תזונה מגוונת ויין״. ואף בחיי היומיום אנו רואים שגם ילדים מבהירים דו־משמעויות שנראה כי הבהרתן מועילה להם. אם אדם שיש לו עבדים בעלי אותו שם יצווה על ילד לקרוא אליו את מאנס, למשל (נניח שזה השם המשותף לעבדים), ישאל הילד איזה מהם. ואם אדם המחזיק כמה יינות שונים יאמר לילד ״מזוג לי מן היין לשתייה״, ישאל הילד באותה דרך איזה יין.
PH 2.257
οἷον ὡς ἐπὶ ταύτης τῆς ἀμφιβολίας ‘ἐν ταῖς παρακμαῖς τὴν ποικίλην δίαιταν καὶ τὸν οἶνον δοκιμαστέον’. ἤδη δὲ καὶ κατὰ τὸν βίον ἄχρι καὶ τοὺς παῖδας ὁρῶμεν διαστελλομένους ἀμφιβολίας, ὧν ἡ διαστολὴ χρησιμεύειν αὐτοῖς δοκεῖ. εἰ γοῦν τις ὁμωνύμους οἰκέτας ἔχων κελεύοι παιδίον κληθῆναι αὐτῷ τὸν Μάνην, εἰ τύχοι (τοῦτο γὰρ τοὔνομα τοῖς οἰκέταις ἔστω κοινόν), πεύσεται ὁ παῖς ποῖον. καὶ εἰ πλείονας καὶ διαφόρους τις οἴνους ἔχων λέγοι τῷ παιδίῳ ‘ἔγχεόν μοι τοῦ οἴνου πιεῖν’, ὁμοίως ὁ παῖς πεύσεται ποίου.
PH 2.258
כך הניסיון בכל תחום מכניס את ההבחנה הנחוצה לשימוש מועיל. אולם דו־משמעויות שאינן שייכות לתחום כלשהו של ניסיון בחיים, אלא טמונות בסברות דוגמטיות ואולי חסרות תועלת לחיים ללא דעה דוגמטית — הדיאלקטיקן עוסק בהן במיוחד, אך ייאלץ גם בהן להשעות את השיפוט בהתאם לדרכי החקירה הספקניות, משום שהן כרוכות בדברים נעלמים ובלתי־נתפסים, ואולי אף חסרי ממשות.
PH 2.258
οὕτως ἡ ἐν ἑκάστοις ἐμπειρία τοῦ χρησίμου τὴν διαστολὴν εἰσάγει. ὅσαι μέντοι μὴ ἔν τινι τῶν βιωτικῶν ἐμπειριῶν εἰσιν ἀμφιβολίαι, ἀλλ’ ἐν δογματικαῖς οἰήσεσι κεῖνται καὶ εἰσὶν ἴσως ἄχρηστοι πρὸς τὸ ἀδοξάστως βιοῦν, περὶ ταύτας ἰδίως ὁ διαλεκτικὸς ἔχων ἀναγκασθήσεται καὶ ἐν αὐταῖς ὁμοίως ἐπέχειν κατὰ τὰς σκεπτικὰς ἐφόδους, καθὸ πράγμασιν ἀδήλοις καὶ ἀκαταλήπτοις ἢ καὶ ἀνυποστάτοις ἴσως εἰσὶ συνεζευγμέναι.
PH 2.259
אך בעניינים אלה נשוב ונדון (cf. p. XXVII). ואם דוגמטיקן כלשהו ינסה להשיב על דבר מדברינו, הוא יחזק את הטיעון הספקני: בעצם הצגת הטיעונים משני הצדדים ובמחלוקת שאינה ניתנת להכרעה יאשר גם הוא את השעיית השיפוט בעניינים הנחקרים. לאחר שאמרנו דברים אלה גם על דו־משמעויות, אנו חותמים כאן בקירוב את החיבור השני של המתווים.
PH 2.259
ἀλλὰ περὶ μὲν τούτων καὶ εἰσαῦθις διαλεξόμεθα (cf. p. XXVII)· εἰ δέ τις δογματικὸς πρός τι τούτων ἀντιλέγειν ἐπιχειροίη, κρατυνεῖ τὸν σκεπτικὸν λόγον, ἐκ τῆς ἑκατέρωθεν ἐπιχειρήσεως καὶ τῆς ἀνεπικρίτου διαφωνίας τὴν περὶ τῶν ζητουμένων ἐποχὴν καὶ αὐτὸς βεβαιῶν. Τοσαῦτα καὶ περὶ ἀμφιβολιῶν εἰπόντες αὐτοῦ που περιγράφομεν καὶ τὸ δεύτερον τῶν ὑποτυπώσεων σύνταγμα.
מתווי הפירוניזם, ספר ג
Πυρρώνειοι ὑποτυπώσεις III
הספר השלישי משלושת ספרי מתווי הפירוניזם.
ΠΥΡΡΩΝΕΙΩΝ ΥΠΟΤΥΠΩΣΕΩΝ ΤΩΝ ΕΙΣ ΤΡΙΑ ΤΟ ΤΡΙΤΟΝ.
אלה העניינים הכלולים בספר השלישי של מתווי הפירוניזם.
Τάδε ἔνεστιν ἐν τῷ τρίτῳ τῶν Πυρρωνείων ὑποτυπώσεων.
α′ על החלק הפיזיקלי
α′ περὶ τοῦ φυσικοῦ μέρους
β′ על עקרונות פעילים
β′ περὶ ἀρχῶν δραστικῶν
γ′ על האל
γ′ περὶ θεοῦ
δ′ על הסיבה
δ′ περὶ αἰτίου
ε′ האם דבר־מה הוא סיבתו של דבר־מה
ε′ εἴ ἐστι τὶ τινὸς αἴτιον
ς′ על עקרונות חומריים
ς′ περὶ ἀρχῶν ὑλικῶν
ζ′ האם הגופים ניתנים לתפיסה
ζ′ εἰ καταληπτὰ τὰ σώματα
η′ על מיזוג
η′ περὶ κράσεως
θ′ על תנועה
θ′ περὶ κινήσεως
ι′ על תנועת המעבר
ι′ περὶ τῆς μεταβατικῆς κινήσεως
ια′ על גדילה והתמעטות
ια′ περὶ αὐξήσεως καὶ μειώσεως
ιβ′ על גריעה והוספה
ιβ′ περὶ ἀφαιρέσεως καὶ προσθέσεως
ιγ′ על שינוי מקום
ιγ′ περὶ μεταθέσεως
ιδ′ על השלם ועל החלק
ιδ′ περὶ ὅλου καὶ μέρους
ιε′ על שינוי טבעי
ιε′ περὶ φυσικῆς μεταβολῆς
ις′ על התהוות וכליה
ις′ περὶ γενέσεως καὶ φθορᾶς
ιζ′ על מנוחה
ιζ′ περὶ μονῆς
ιη′ על מקום
ιη′ περὶ τόπου
ιθ′ על זמן
ιθ′ περὶ χρόνου
κ′ על מספר
κ′ περὶ ἀριθμοῦ
κα′ על החלק האתי
κα′ περὶ τοῦ ἠθικοῦ μέρους
κβ′ מהו טוב, רע ואדיש מטבעם
κβ′ τί ἐστι φύσει ἀγαθὸν καὶ κακὸν καὶ ἀδιάφορον
κγ′ האם דבר מאלה קיים מטבעו
κγ′ εἰ ἔστι τι τούτων φύσει
κδ′ מהי אומנות החיים המכונה כך
κδ′ τί ἐστιν ἡ λεγομένη τέχνη περὶ βίον
κε′ האם קיימת אומנות חיים
κε′ εἰ ἔστι τέχνη περὶ βίον
κς′ האם אומנות החיים מתהווה בבני האדם
κς′ εἰ γίνεται ἐν ἀνθρώποις ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη
κζ′ האם אומנות החיים ניתנת ללימוד
κζ′ εἰ διδακτή ἐστιν ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη
κη′ האם יש דבר הנלמד
κη′ εἰ ἔστι τι διδασκόμενον
κθ′ האם קיימים המלמד והלומד
κθ′ εἰ ἔστιν ὁ διδάσκων καὶ ὁ μανθάνων
λ′ האם יש דרך כלשהי ללמידה
λ′ εἰ ἔστι τις μαθήσεως τρόπος
λα′ האם אומנות החיים מועילה למי שמחזיק בה
λα′ εἰ ὠφελεῖ ἡ περὶ τὸν βιὸν τέχνη τὸν ἔχοντα αὐτήν
λβ′ מדוע הספקן נוהג לפעמים להציג טיעונים שכוח השכנוע שלהם חלש.
λβ′ διὰ τὶ ὁ σκεπτικὸς ἐνίοτε ἀμυδρούς ταῖς πιθανότησιν ἐρωτᾶν ἐπιτηδεύει λόγους.
PH 3.1
די <אפוא>, במסגרת מתווה, בדברים אלה על החלק הלוגי של מה שמכונה פילוסופיה.
PH 3.1
Περὶ μὲν <οὖν> τοῦ λογικοῦ μέρους τῆς λεγομένης φιλοσοφίας ὡς ἐν ὑποτυπώσει τοιαῦτα ἀρκούντως λέγοιτο ἂν·
α′ על החלק הפיזיקלי.
α′ περὶ τοῦ φυσικοῦ μέρους.
PH 3.1 · המשך
בהמשך החלק הפיזיקלי שלה, ובהתאם לאותה דרך כתיבה, לא נשיב על כל אחד מדבריהם נושא אחר נושא, אלא ננסה להעמיד לדיון את העניינים הכלליים יותר, שעמם מוקפים ומסולקים גם השאר. נתחיל בדיון על העקרונות.
PH 3.1 · cont.
Κατὰ δὲ τὸν αὐτὸν τρόπον τῆς συγγραφῆς καὶ τὸ φυσικὸν μέρος αὐτῆς ἐπιόντες οὐ πρὸς ἕκαστον τῶν λεγομένων αὐτοῖς κατὰ τόπον ἀντεροῦμεν, ἀλλὰ τὰ καθολικώτερα κινεῖν ἐπιχειρήσομεν, οἷς συμπεριγράφεται καὶ τὰ λοιπά. ἀρξώμεθα δὲ ἀπὸ τοῦ περὶ ἀρχῶν λόγου.
β′ על עקרונות פעילים.
β′ περὶ ἀρχῶν δραστικῶν.
PH 3.1 · המשך
ומאחר שרובם מסכימים כי מקצת העקרונות חומריים ומקצתם פעילים, נפתח את הדיון בעקרונות הפעילים; שכן הם אומרים שאלה עקרונות במובן ראשי יותר מן החומריים.
PH 3.1 · cont.
Καὶ ἐπειδὴ παρὰ τοῖς πλείστοις συμπεφώνηται τῶν ἀρχῶν τὰς μὲν ὑλικὰς εἶναι, τὰς δὲ δραστικὰς, ἀπὸ τῶν δραστικῶν τὴν ἀρχὴν τοῦ λόγου ποιησόμεθα· ταύτας γὰρ καὶ κυριωτέρας τῶν ὑλικῶν φασιν εἶναι.
γ′ על האל.
γ′ περὶ θεοῦ.
PH 3.2
מאחר שרובם הצהירו שהאל הוא הסיבה הפעילה ביותר, נבחן תחילה את עניין האל, לאחר שנקדים ונאמר זאת: בהתאם לחיים וללא דעה דוגמטית אנו אומרים שיש אלים, מכבדים את האלים ואומרים שהם משגיחים; אך נגד פזיזותם של הדוגמטיקנים אנו אומרים את הדברים הבאים. אשר לדברים שאנו חושבים עליהם, עלינו לחשוב את עצמותיהם — למשל, אם הם גופים או חסרי גוף — וגם את צורותיהם; שהרי איש לא יוכל לחשוב על סוס בלי שלמד תחילה את צורת הסוס. ודבר שנחשב עליו צריך להיחשב במקום כלשהו.
PH 3.2
Οὐκοῦν ἐπεὶ θεὸν εἶναι δραστικώτατον αἴτιον οἱ πλείους ἀπεφήναντο, πρότερον περὶ θεοῦ σκοπήσωμεν, ἐκεῖνο προειπόντες, ὅτι τῷ μὲν βίῳ κατακολουθοῦντες ἀδοξάστως φαμὲν εἶναι θεοὺς καὶ σέβομεν θεοὺς καὶ προνοεῖν αὐτούς φαμεν, πρὸς δὲ τὴν προπέτειαν τῶν δογματικῶν τάδε λέγομεν. Τῶν ἐννοουμένων ἡμῖν πραγμάτων τὰς οὐσίας ἐπινοεῖν ὀφείλομεν, οἷον εἰ σώματά ἐστιν ἢ ἀσώματα. ἀλλὰ καὶ τὰ εἴδη· οὐ γὰρ ἄν τις ἵππον ἐννοῆσαι δύναιτο μὴ οὐχὶ πρότερον τὸ εἶδος τοῦ ἵππου μαθών. τό τε ἐννοούμενον ἐννοεῖσθαί που ὀφείλει.
PH 3.3
והנה, מקצת הדוגמטיקנים אומרים שהאל גוף ואחרים שהוא חסר גוף; מקצתם שהוא דמוי אדם ואחרים שלא; מקצתם שהוא במקום ואחרים שלא; ומבין המציבים אותו במקום, מקצתם בתוך העולם ואחרים מחוצה לו. כיצד נוכל אפוא לגבש מושג של האל, כשאין בידינו עצמות מוסכמת שלו, לא צורה ולא מקום שבו יהיה? תחילה יסכימו הללו ביניהם ויקבעו במשותף שהאל הוא כזה וכזה; אחר כך, משיתוו אותו לנו כך, יורו לנו לגבש מושג של האל. אך כל עוד מחלוקתם אינה ניתנת להכרעה, אין בידינו דבר מוסכם מהם שנוכל לחשוב עליו.
PH 3.3
ἐπεὶ οὖν τῶν δογματικῶν οἱ μὲν σῶμά φασιν εἶναι τὸν θεόν, οἱ δὲ ἀσώματον, καὶ οἱ μὲν ἀνθρωποειδῆ, οἱ δὲ οὔ, καὶ οἱ μὲν ἐν τόπῳ, οἱ δὲ οὔ, καὶ τῶν ἐν τόπῳ οἱ μὲν ἐντὸς κόσμου, οἱ δὲ ἐκτός, πῶς δυνησόμεθα ἔννοιαν θεοῦ λαμβάνειν μήτε οὐσίαν ἔχοντες αὐτοῦ ὁμολογουμένην μήτε εἶδος μήτε τόπον ἐν ᾧ εἴη; πρότερον γὰρ ἐκεῖνοι ὁμολογησάτωσάν τε καὶ συμφωνησάτωσαν, ὅτι τοιόσδε ἐστὶν ὁ θεός, εἶτα ἡμῖν αὐτὸν ὑποτυπωσάμενοι οὕτως ἀξιούτωσαν ἡμᾶς ἔννοιαν θεοῦ λαμβάνειν. ἐς ὅσον δὲ ἀνεπικρίτως διαφωνοῦσιν, τί νοήσομεν ἡμεῖς ὁμολογουμένως παρ’ αὐτῶν οὐκ ἔχομεν.
PH 3.4
״אבל״, הם אומרים, ״חשוב על דבר בלתי־כלה ומאושר, וסבור שזהו האל״. דבר זה תמים: כשם <שהרי> מי שאינו מכיר את דיון אינו יכול לחשוב גם על המקרים השייכים לו כמקרים של דיון, כך, מאחר שאיננו יודעים את עצמות האל, גם לא נוכל ללמוד ולחשוב את המקרים השייכים לו.
PH 3.4
ἀλλ’ ἄφθαρτόν τι, φασί, καὶ μακάριον ἐννοήσας, τὸν θεὸν εἶναι τοῦτο νόμιζε. τοῦτο δέ ἐστιν εὔηθες· ὥσπερ <γὰρ> ὁ μὴ εἰδὼς τὸν Δίωνα οὐδὲ τὰ συμβεβηκότα αὐτῷ ὡς Δίωνι δύναται νοεῖν, οὕτως ἐπεὶ οὐκ ἴσμεν τὴν οὐσίαν τοῦ θεοῦ, οὐδὲ τὰ συμβεβηκότα αὐτῷ μαθεῖν τε καὶ ἐννοῆσαι δυνησόμεθα.
PH 3.5
ומלבד זאת, יאמרו לנו מהו ״מאושר״: האם זה הפועל בהתאם למעלה ומשגיח על הכפופים לו, או זה שאינו פועל, אינו מוטרד בעצמו ואינו מטריד אחר? שהרי גם בעניין זה, בשל מחלוקתם הבלתי־ניתנת להכרעה, עשו את המאושר לבלתי־ניתן למחשבה בעבורנו, ובשל כך גם את האל.
PH 3.5
χωρὶς δὲ τούτων εἰπάτωσαν ἡμῖν, τί ἐστι τὸ μακάριον, πότερον τὸ ἐνεργοῦν κατὰ ἀρετὴν καὶ προνοούμενον τῶν ὑφ’ ἑαυτὸ τεταγμένων, ἢ τὸ ἀνενέργητον καὶ μήτε αὐτὸ πράγματα ἔχον μήτε ἑτέρῳ παρέχον· καὶ γὰρ καὶ περὶ τούτου διαφωνήσαντες ἀνεπικρίτως ἀνεννόητον ἡμῖν πεποιήκασι τὸ μακάριον, διὰ δὲ τοῦτο καὶ τὸν θεόν.
PH 3.6
ואפילו נניח שאפשר לחשוב על האל, בכל הנוגע לדוגמטיקנים אנו נאלצים להשעות את השיפוט בשאלה אם הוא קיים או אינו קיים. שהרי קיום האל אינו מובן מאליו. אילו הופיע מעצמו, היו הדוגמטיקנים מסכימים מיהו, מה טיבו והיכן הוא; אך המחלוקת הבלתי־ניתנת להכרעה ביניהם גורמת לנו לחשוב שהוא נעלם וזקוק להוכחה.
PH 3.6
Ἳνα δὲ καὶ ἐπινοῆται ὁ θεός, ἐπέχειν ἀνάγκη περὶ τοῦ πότερον ἔστιν ἢ οὐκ ἔστιν, ὅσον ἐπὶ τοῖς δογματικοῖς. τὸ γὰρ εἶναι τὸν θεὸν πρόδηλον μὲν οὐκ ἔστιν. εἰ γὰρ ἐξ ἑαυτοῦ προσέπιπτεν, συνεφώνησαν ἂν οἱ δογματικοί, τίς ἐστι καὶ ποδαπὸς καὶ ποῦ· ἡ ἀνεπίκριτος δὲ διαφωνία πεποίηκεν αὐτὸν ἄδηλον ἡμῖν εἶναι δοκεῖν καὶ ἀποδείξεως δεόμενον.
PH 3.7
מי <שמוכיח> שהאל קיים מוכיח זאת או באמצעות דבר מובן מאליו או באמצעות דבר נעלם. בשום פנים לא באמצעות דבר מובן מאליו: אילו הדבר המוכיח שהאל קיים היה מובן מאליו, הרי מאחר שהמוכח נחשב יחד עם המוכיח ולכן גם נתפס עמו יחד, כפי שהראינו, גם קיום האל היה מובן מאליו, משום שהוא נתפס יחד עם מה שמוכיחו והמובן מאליו. אך הוא אינו מובן מאליו, כפי שהזכרנו; לכן גם אינו מוכח באמצעות דבר מובן מאליו. ואף לא באמצעות דבר נעלם.
PH 3.7
ὁ μὲν οὖν <ἀποδεικνύων> ὅτι ἔστι θεός, ἤτοι διὰ προδήλου τοῦτο ἀποδείκνυσιν ἢ δι’ ἀδήλου. διὰ προδήλου μὲν οὖν οὐδαμῶς· εἰ γὰρ ἦν πρόδηλον τὸ ἀποδεικνύον ὅτι ἔστι θεός, ἐπεὶ τὸ ἀποδεικνυόμενον πρὸς τῷ ἀποδεικνύντι νοεῖται, διὸ καὶ συγκαταλαμβάνεται αὐτῷ, καθὼς καὶ παρεστήσαμεν, πρόδηλον ἔσται καὶ τὸ εἶναι θεόν, συγκαταλαμβανόμενον τῷ ἀποδεικνύντι αὐτὸ προδήλῳ ὄντι. οὐκ ἔστι δὲ πρόδηλον, ὡς ὑπεμνήσαμεν· οὐδὲ ἀποδείκνυται ἄρα διὰ προδήλου. ἀλλ’ οὐδὲ δι’ ἀδήλου.
PH 3.8
שהרי אם הדבר הנעלם המוכיח את קיום האל זקוק להוכחה, ואם ייאמר שהוא מוכח באמצעות דבר מובן מאליו, הוא לא יהיה עוד נעלם אלא מובן מאליו. לכן דבר נעלם המוכיח את קיום האל אינו מוכח באמצעות דבר מובן מאליו. אך גם לא באמצעות דבר נעלם, שכן האומר זאת ייפול לרגרסיה אינסופית, כאשר נבקש תמיד הוכחה לדבר הנעלם המובא להוכחת הדבר שהוצב קודם. מכאן שאי־אפשר להוכיח את קיום האל באמצעות דבר אחר.
PH 3.8
τὸ γὰρ ἄδηλον τὸ ἀποδεικτικὸν τοῦ εἶναι θεόν, ἀποδείξεως χρῇζον, εἰ μὲν διὰ προδήλου λέγοιτο ἀποδείκνυσθαι, οὐκέτι ἄδηλον ἔσται ἀλλὰ πρόδηλον [τὸ εἶναι θεόν]. οὐκ ἄρα ἀποδεικτικὸν αὐτοῦ ἄδηλον διὰ προδήλου ἀποδείκνυται. ἀλλ’ οὐδὲ δι’ ἀδήλου· εἰς ἄπειρον γὰρ ἐκπεσεῖται ὁ τοῦτο λέγων, αἰτούντων ἡμῶν ἀεὶ ἀπόδειξιν τοῦ φερομένου ἀδήλου πρὸς ἀπόδειξιν τοῦ προεκκειμένου. οὐκ ἄρα ἐξ ἑτέρου δύναται ἀποδείκνυσθαι τὸ εἶναι θεόν.
PH 3.9
ואם קיום האל אינו מובן מאליו מכוח עצמו ואף אינו מוכח מכוח דבר אחר, לא יהיה אפשר לתפוס אם האל קיים. ועוד יש לומר זאת. האומר שהאל קיים טוען או שהוא משגיח על הדברים שבעולם או שאינו משגיח; ואם הוא משגיח, אז על כולם או על מקצתם (Epic. fr. 374 Us.). אך אילו השגיח על כולם, לא היו בעולם שום רע ושום רשעות; והם אומרים שהכול מלא רשעות. לכן לא ייאמר שהאל משגיח על הכול.
PH 3.9
εἰ δὲ μήτε ἐξ ἑαυτοῦ ἐστι πρόδηλον μήτε ἐξ ἑτέρου ἀποδείκνυται, ἀκατάληπτον ἔσται εἰ ἔστι θεός. Ἒτι καὶ τοῦτο λεκτέον. ὁ λέγων εἶναι θεὸν ἤτοι προνοεῖν αὐτὸν τῶν ἐν κόσμω φησὶν ἢ οὐ προνοεῖν, καὶ εἰ μὲν προνοεῖν, ἤτοι πάντων ἢ τινων. (Epic. fr. 374 Us.) ἀλλ’ εἰ μὲν πάντων προυνόει, οὐκ ἦν ἂν οὔτε κακόν τι οὔτε κακία ἐν τῷ κόσμῳ· κακίας δὲ πάντα μεστὰ εἶναι λέγουσιν· οὐκ ἄρα πάντων προνοεῖν λεχθήσεται ὁ θεός.
PH 3.10
ואם הוא משגיח על מקצתם, מדוע הוא משגיח על אלה ולא על אלה? או שהוא גם רוצה וגם מסוגל להשגיח על הכול; או שהוא רוצה אך אינו מסוגל; או מסוגל אך אינו רוצה; או שאינו רוצה ואינו מסוגל. אילו רצה וגם היה מסוגל, היה משגיח על הכול; אך מן הדברים שנאמרו עולה שאינו משגיח על הכול. לכן אין הוא גם רוצה וגם מסוגל להשגיח על הכול. ואם הוא רוצה אך אינו מסוגל, הוא חלש מן הסיבה שבגללה אינו מסוגל להשגיח על הדברים שאין הוא משגיח עליהם;
PH 3.10
εἰ δέ τινων προνοεῖ, διὰ τί τῶνδε μὲν προνοεῖ, τῶνδε δὲ οὔ; ἤτοι γὰρ καὶ βούλεται καὶ δύναται πάντων προνοεῖν, ἢ βούλεται μὲν, οὐ δύναται δὲ, ἢ δύναται μὲν, οὐ βούλεται δὲ, ἢ οὔτε βούλεται οὔτε δύναται. ἀλλ’ εἰ μὲν καὶ ἠβούλετο καὶ ἠδύνατο, πάντων ἂν προυνόει· οὐ προνοεῖ δὲ πάντων διὰ τὰ προειρημένα· οὐκ ἄρα καὶ βούλεται καὶ δύναται πάντων προνοεῖν. εἰ δὲ βούλεται μὲν, οὐ δύναται δὲ, ἀσθενέστερός ἐστι τῆς αἰτίας δι’ ἣν οὐ δύναται προνοεῖν ὧν οὐ προνοεῖ·
PH 3.11
אך המחשבה שהאל חלש מדבר־מה מנוגדת למושג האל. אם הוא מסוגל להשגיח על הכול אך אינו רוצה, אפשר לחשוב שהוא צר־עין. ואם אינו רוצה ואינו מסוגל, הוא גם צר־עין וגם חלש — ואמירת דבר כזה על האל היא מעשה כפירה. לכן אין האל משגיח על הדברים שבעולם. ואם אינו משגיח על דבר, ואין לו שום פעולה ושום תוצאה, לא יוכל אדם לומר מניין נתפס שהאל קיים, אם הוא אינו נראה מכוח עצמו ואף אינו נתפס באמצעות תוצאות כלשהן. גם מסיבות אלה אין אפשרות לתפוס אם האל קיים.
PH 3.11
ἔστι δὲ παρὰ τὴν θεοῦ ἐπίνοιαν τὸ ἀσθενέστερον εἶναί τινος αὐτόν. εἰ δὲ δύναται μὲν πάντων προνοεῖν, οὐ βούλεται δὲ, βάσκανος ἂν εἶναι νομισθείη. εἰ δὲ οὔτε βούλεται οὔτε δύναται, καὶ βάσκανός ἐστι καὶ ἀσθενής, ὅπερ λέγειν περὶ θεοῦ ἀσεβούντων ἐστίν. οὐκ ἄρα προνοεῖ τῶν ἐν κόσμῳ ὁ θεός. εἰ δὲ οὐδενὸς πρόνοιαν ποιεῖται οὐδὲ ἔστιν αὐτοῦ ἔργον οὐδὲ ἀποτέλεσμα, οὐχ ἕξει τις εἰπεῖν, πόθεν καταλαμβάνεται ὅτι ἔστι θεός, εἴγε μήτε ἐξ ἑαυτοῦ φαίνεται μήτε δι’ ἀποτελεσμάτων τινῶν καταλαμβάνεται. καὶ διὰ ταῦτα ἄρα ἀκατάληπτόν ἐστιν εἰ ἔστι θεός.
PH 3.12
מכאן אנו מסיקים שאולי דווקא הנוהגים לומר בהחלט שהאל קיים נאלצים לכפור: אם יאמרו שהוא משגיח על הכול, יאמרו שהאל הוא סיבת הרעות; ואם יאמרו שהוא משגיח על מקצת הדברים או על שום דבר, ייאלצו לומר שהאל צר־עין או חלש. ואלה בבירור דברי כפירה.
PH 3.12
ἐκ δὲ τούτων ἐπιλογιζόμεθα, ὅτι ἴσως ἀσεβεῖν ἀναγκάζονται οἱ διαβεβαιωτικῶς λέγοντες εἶναι θεόν· πάντων μὲν γὰρ αὐτὸν προνοεῖν λέγοντες κακῶν αἴτιον τὸν θεὸν εἶναι φήσουσιν, τινῶν δὲ ἢ καὶ μηδενὸς προνοεῖν αὐτὸν λέγοντες ἤτοι βάσκανον τὸν θεὸν ἢ ἀσθενῆ λέγειν ἀναγκασθήσονται, ταῦτα δέ ἐστιν ἀσεβούντων προδήλως.
δ′ על הסיבה.
δ′ περὶ αἰτίου.
PH 3.13
וכדי שהדוגמטיקנים לא ינסו, מתוך מבוכתם להשיב לנו לגופו של עניין, לטעון שגם אנו מגדפים, נעורר מבוכה כללית יותר בעניין הסיבה הפועלת, לאחר שננסה תחילה לעמוד על מושג הסיבה. ככל שהדבר תלוי בדברי הדוגמטיקנים, אי־אפשר אף לחשוב את הסיבה; שכן מלבד זה שהם <מוסרים> מושגים חלוקים ומוזרים של הסיבה, מחלוקתם עליה אף הפכה את ממשותה לבלתי־ניתנת לגילוי.
PH 3.13
Ἵνα δὲ μὴ καὶ ἡμᾶς βλασφημεῖν ἐπιχειρήσωσιν οἱ δογματικοὶ δι’ ἀπορίαν τοῦ πραγματικῶς ἡμῖν ἀντιλέγειν, κοινότερον περὶ τοῦ ἐνεργητικοῦ αἰτίου διαπορήσομεν, πρότερον ἐπιστῆσαι πειραθέντες τῇ τοῦ αἰτίου ἐπινοίᾳ. ὅσον μὲν οὖν ἐπὶ τοῖς λεγομένοις ὑπὸ τῶν δογματικῶν οὐδ’ ἂν ἐννοῆσαί τις τὸ αἴτιον δύναιτο, εἴγε πρὸς τῷ διαφώνους καὶ ἀλλοκότους ἐννοίας τοῦ αἰτίου <ἀποδίδοσθαι> ἔτι καὶ ὑπόστασιν αὐτοῦ πεποιήκασιν ἀνεύρετον διὰ τὴν περὶ αὐτὸ διαφωνίαν.
PH 3.14
מקצתם אומרים שהסיבה גוף ואחרים שהיא חסרת גוף. אך במובן כללי יותר, לפי דבריהם, נדמה שהסיבה היא הדבר אשר בפעולתו נעשית התוצאה; למשל, השמש או חום השמש הם סיבת הימסות השעווה או סיבת ההמסה של השעווה. שהרי גם בכך הם חלוקים: מקצתם אומרים שהסיבה היא סיבתם של שמות, כגון ״המסה״, ואחרים של נשואים, כגון ״להיות נמס״. לכן, כפי שאמרתי, במובן הכללי הסיבה תהיה הדבר אשר בפעולתו נעשית התוצאה.
PH 3.14
οἱ μὲν γὰρ σῶμα, οἱ δὲ ἀσώματον τὸ αἴτιον εἶναί φασιν. δόξαι δ’ ἂν αἴτιον εἶναι κοινότερον κατ’ αὐτοὺς δι’ ὃ ἐνεργοῦν γίνεται τὸ ἀποτέλεσμα, οἷον ὡς ὁ ἥλιος ἢ ἡ τοῦ ἡλίου θερμότης τοῦ χεῖσθαι τὸν κηρὸν ἢ τῆς χύσεως τοῦ κηροῦ. καὶ γὰρ ἐν τούτῳ διαπεφωνήκασιν, οἱ μὲν προσηγοριῶν αἴτιον εἶναι τὸ αἴτιον φάσκοντες, οἷον τῆς χύσεως, οἱ δὲ κατηγορημάτων, οἷον τοῦ χεῖσθαι. διό, καθάπερ εἶπον, κοινότερον ἂν εἴη τὸ αἴτιον τοῦτο δι’ ὃ ἐνεργοῦν γίνεται τὸ ἀποτέλεσμα.
PH 3.15
אשר לסיבות אלה, רובם סבורים שמקצתן סיבות מקיימות, אחרות סיבות שותפות ואחרות מסייעות. סיבות מקיימות הן אלה שכאשר הן נוכחות התוצאה נוכחת, כאשר הן מסולקות היא מסתלקת, וכשהן פוחתות היא פוחתת (כך הם אומרים שהידוק חבל החנק הוא סיבת החנק). סיבה שותפה היא זו שתורמת כוח שווה לסיבה שותפה אחרת לקיום התוצאה (כך <שהרי> כל אחד מן השוורים המושכים את המחרשה הוא, לדבריהם, סיבת משיכת המחרשה). סיבה מסייעת היא זו שתורמת כוח קטן כדי שהתוצאה תתקיים ביתר קלות, כגון כאשר שניים נושאים משא בקושי ואדם שלישי מצטרף ומקל עמם את נשיאתו.
PH 3.15
τούτων δὲ τῶν αἰτίων οἱ μὲν πλείους ἡγοῦνται τὰ μὲν συνεκτικὰ εἶναι, τὰ δὲ συναίτια, τὰ δὲ συνεργά, καὶ συνεκτικὰ μὲν ὑπάρχειν ὧν παρόντων πάρεστι τὸ ἀποτέλεσμα καὶ αἰρομένων αἴρεται καὶ μειουμένων μειοῦται (οὕτω γὰρ τὴν περίθεσιν τῆς στραγγάλης αἴτιον εἶναί φασι τοῦ πνιγμοῦ), συναίτιον δὲ ὃ τὴν ἴσην εἰσφέρεται δύναμιν ἑτέρῳ συναιτίῳ πρὸς τὸ εἶναι τὸ ἀποτέλεσμα (οὕτω <γὰρ> ἕκαστον ἑλκόντων τὸ ἄροτρον βοῶν αἴτιον εἶναί φασι τῆς ὁλκῆς τοῦ ἀρότρου), συνεργὸν δὲ ὃ βραχεῖαν εἰσφέρεται δύναμιν καὶ πρὸς τὸ μετὰ ῥᾳστώνης ὑπάρχειν τὸ ἀποτέλεσμα, οἷον ὅταν δυοῖν βάρος τι βασταζόντων μόλις τρίτος τις προσελθὼν συγκουφίσῃ τοῦτο.
PH 3.16
אולם אחדים אמרו שגם דברים נוכחים הם סיבות לדברים עתידים, כגון הסיבות המקדימות; למשל, חשיפה ממושכת לשמש היא סיבה לחום. אחרים דחו סיבות אלה, מפני שהסיבה, בהיותה ביחס אל דבר־מה וביחס אל התוצאה, אינה יכולה בתורת סיבה להקדים את התוצאה. בדיון המעורר מבוכה בעניינים אלה אנו אומרים את הדברים הבאים.
PH 3.16
ἔνιοι μέντοι καὶ παρόντα μελλόντων τῶν αἴτια ἔφασαν εἶναι, ὡς τὰ προκαταρκτικά, οἶον τὴν ἐπιτεταμένην ἡλίωσιν πυρετοῦ. τινὲς δὲ ταῦτα παρῃτήσαντο, ἐπειδὴ τὸ αἴτιον πρός τι ὑπάρχον καὶ πρὸς τὸ ἀποτέλεσμα ὂν οὐ δύναται προηγεῖσθαι αὐτοῦ ὡς αἴτιον. ἐν δὲ τῇ περὶ αὐτῶν διαπορήσει τοιάδε λέγομεν.
ε′ האם דבר־מה הוא סיבתו של דבר־מה.
ε′ εἴ ἐστι τὶ τινὸς αἴτιον.
PH 3.17
משכנע לומר שהסיבה קיימת. שהרי כיצד היו נעשות גדילה, התמעטות, התהוות, כליה, תנועה בכלל, כל אחת מן התוצאות הפיזיות והנפשיות, הנהגת העולם כולו וכל שאר הדברים, אלמלא מכוח סיבה כלשהי? ואף אם שום דבר מאלה אינו מתקיים כפי טבעו, נאמר שבהכרח מכוח סיבה כלשהי הם נראים לנו כפי שאינם באמת.
PH 3.17
Πιθανόν ἐστιν εἶναι τὸ αἴτιον· πῶς γὰρ ἂν αὔξησις γένοιτο, μείωσις, γένεσις, φθορά, καθόλου κίνησις, τῶν φυσικῶν τε καὶ ψυχικῶν ἀποτελεσμάτων ἕκαστον, ἡ τοῦ παντὸς κόσμου διοίκησις, τὰ ἄλλα πάντα, εἰ μὴ κατά τινα αἰτίαν; καὶ γὰρ εἰ μηδὲν τούτων ὡς πρὸς τὴν φύσιν ὑπάρχει, λέξομεν ὅτι διά τινα αἰτίαν πάντως φαίνεται ἡμῖν τοιαῦτα, ὁποῖα οὐκ ἔστιν.
PH 3.18
ובלי סיבה גם כל דבר היה בא מכל דבר, ובמקרה: למשל, סוסים היו נולדים מעכברים ופילים מנמלים; בתבאי שבמצרים היו יורדים לפעמים גשמים עזים ושלגים, ואילו אזורי הדרום לא היו זוכים לגשם — אלמלא הייתה סיבה לכך שאזורי הדרום סוערים ואילו אזורי המזרח צחיחים.
PH 3.18
ἀλλὰ καὶ πάντα ἐκ πάντων καὶ ὡς ἔτυχεν ἂν ἦν μὴ οὔσης αἰτίας. οἷον ἵπποι μὲν ἐκ μυῶν, εἰ τύχοι, γεννηθήσονται, ἐλέφαντες δὲ ἐκ μυρμήκων· καὶ ἐν μὲν ταῖς Αἰγυπτίαις Θήβαις ὄμβροι ποτὲ ἐξαίσιοι καὶ χιόνες ἂν ἐγίνοντο, τὰ δὲ νότια ὄμβρων οὐ μετεῖχεν, εἰ μὴ αἰτία τις ἦν, δι’ ἣν τὰ μὲν νότιά ἐστι δυσχείμερα, αὐχμηρὰ δὲ τὰ πρὸς τὴν ἔω.
PH 3.19
גם האומר שאין שום סיבה הופך את דבריו על עצמם: אם הוא טוען זאת סתם ובלי סיבה כלשהי, אין לתת בו אמון; ואם מכוח סיבה כלשהי, בעודו מבקש לבטל את הסיבה הוא מציב אותה, כשהוא מוסר סיבה לכך שאין סיבה. מטעמים אלה משכנע אפוא לומר שהסיבה קיימת.
PH 3.19
καὶ περιτρέπεται δὲ ὁ λέγων μηδὲν αἴτιον εἶναι· εἰ μὲν γὰρ ἁπλῶς καὶ ἄνευ τινὸς αἰτίας τοῦτό φησι λέγειν, ἄπιστος ἔσται· εἰ δὲ διά τινα αἰτίαν, βουλόμενος ἀναιρεῖν τὸ αἴτιον τίθησιν, ἀποδιδόσθω αἰτίαν δι’ ἣν οὐκ ἔστιν αἴτιον. Διὰ ταῦτα μὲν οὖν πιθανόν ἐστιν εἶναι τὸ αἴτιον·
PH 3.20
אך גם משכנע לומר ששום דבר אינו סיבתו של דבר־מה. הדבר יתברר אם נציג לפי שעה כמה טיעונים מתוך רבים כדי להזכיר זאת. למשל, אי־אפשר לחשוב את הסיבה לפני שתופסים את תוצאתה בתורת תוצאה שלה; שהרי רק אז אנו מכירים שהיא סיבת התוצאה, כאשר אנו תופסים את זו בתורת תוצאתה.
PH 3.20
ὅτι δὲ καὶ τὸ λέγειν μὴ εἶναί τινός τι αἴτιον πιθανόν ἐστι, φανερὸν ἔσται λόγους ἡμῶν ἐκθεμένων ὀλίγους ἀπὸ πολλῶν ἐπὶ τοῦ παρόντος πρὸς τὴν τούτου ὑπόμνησιν. οἷον γοῦν ἀδύνατόν ἐστι τὸ αἴτιον ἐννοῆσαι πρὶν τὸ ἀποτέλεσμα τούτου καταλαβεῖν ὡς ἀποτέλεσμα αὐτοῦ· τότε γὰρ γνωρίζομεν, ὅτι αἴτιόν ἐστι τοῦ ἀποτελέσματος, ὅταν ἐκεῖνο ὡς ἀποτέλεσμα καταλαμβάνωμεν.
PH 3.21
אך גם איננו יכולים לתפוס את תוצאת הסיבה בתורת תוצאתה, אם לא נתפוס את סיבת התוצאה בתורת סיבתה; שהרי אנו נדמים כיודעים שהיא תוצאתה רק כאשר אנו תופסים את סיבתה בתורת סיבתה.
PH 3.21
ἀλλ’ οὐδὲ τὸ ἀποτέλεσμα τοῦ αἰτίου ὡς ἀποτέλεσμα αὐτοῦ καταλαβεῖν δυνάμεθα, ἐὰν μὴ καταλάβωμεν τὸ αἴτιον τοῦ ἀποτελέσματος ὡς αἴτιον αὐτοῦ· τότε γὰρ καὶ ὅτι ἀποτέλεσμά ἐστιν αὐτοῦ γινώσκειν δοκοῦμεν, ὅταν τὸ αἴτιον αὐτοῦ ὡς αἴτιον αὐτοῦ καταλάβωμεν.
PH 3.22
אם אפוא כדי לחשוב את הסיבה יש להכיר מראש את התוצאה, וכדי להכיר את התוצאה יש, <כפי> שאמרתי, לדעת מראש את הסיבה, האופן המעגלי של המבוכה מראה שלא ניתן לחשוב את שתיהן. אי־אפשר לחשוב לא את הסיבה בתורת סיבה ולא את התוצאה בתורת תוצאה; שהרי מאחר שכל אחת מהן נזקקת לאמון שמקנה האחרת, לא יהיה בידינו לדעת מאיזו מהן להתחיל את המחשבה. משום כך גם לא נוכל להצהיר שדבר־מה הוא סיבתו של דבר־מה.
PH 3.22
εἰ οὖν, ἴνα μὲν ἐννοήσωμεν τὸ αἴτιον, δεῖ προεπιγνῶναι τὸ ἀποτέλεσμα, ἴνα δὲ τὸ ἀποτέλεσμα γνῶμεν, <ὡς> ἔφην, δεῖ προεπίστασθαι τὸ αἴτιον, ὁ διάλληλος τῆς ἀπορίας τρόπος ἄμφω δείκνυσιν ἀνεπινόητα, μήτε τοῦ αἰτίου ὡς αἰτίου μήτε τοῦ ἀποτελέσματος ὡς ἀποτελέσματος ἐπινοεῖσθαι δυναμένου· ἑκατέρου γὰρ αὐτῶν δεομένου τῆς παρὰ θατέρου πίστεως, οὐχ ἕξομεν ἀπὸ τίνος αὐτῶν ἀρξόμεθα τῆς ἐννοίας. διόπερ οὐδὲ ἀποφαίνεσθαι δυνησόμεθα, ὅτι ἔστι τὶ τινὸς αἴτιον.
PH 3.23
ואפילו יסכים אדם שאפשר לחשוב את הסיבה, ייראה שאין אפשרות לתופסה בשל המחלוקת. שהרי מקצתם אומרים <שדבר־מה הוא סיבתו של דבר־מה, אחרים שאין הדבר כך; והאומר> שדבר־מה הוא סיבתו <של דבר־מה> טוען זאת או סתם, בלי לצאת משום סיבה סבירה, או יאמר שסיבות כלשהן מוליכות אותו להסכמה זו. אם סתם, לא יהיה מהימן יותר מן האומר סתם ששום דבר אינו סיבת דבר; ואם יאמר את הסיבות שבגללן הוא סבור <שדבר־מה> הוא סיבתו של דבר־מה, ינסה לבסס את הנחקר באמצעות הדבר עצמו. שכן בעודנו חוקרים אם דבר־מה הוא סיבתו של דבר־מה, הוא אומר שסיבה לקיום הסיבה היא סיבה.
PH 3.23
ἵνα δὲ καὶ ἐννοεῖσθαι δύνασθαι τὸ αἴτιον συγχωρήσῃ τις, ἀκατάληπτον ἂν εἶναι νομισθείη διὰ τὴν διαφωνίαν. οἱ μὲν γάρ φασιν <εἶναι τι τινὸς αἴτιον, οἱ δὲ μὴ εἶναι, οἱ δ’ ἐπέσχον. ὃς γάρ φησιν> εἶναι <τι> τινὸς αἴτιον, ἤτοι ἀπλῶς μηδεμιᾶς ὁρμώμενος αἰτίας εὐλόγου τοῦτό φησι λέγειν, ἢ διά τινας αἰτίας ἐπὶ τὴν συγκατάθεσιν ταύτην ἰέναι λέξει. καὶ εἰ μὲν ἁπλῶς, οὐκ ἔσται πιστότερος τοῦ λέγοντος ἁπλῶς μηδὲν εἶναι μηδενὸς αἴτιον· εἰ δὲ αἰτίας λέξει δι’ ἃς εἶναι <τὶ> τινὸς αἴτιον νομίζει, τὸ ζητούμενον διὰ τοῦ παριστᾶν ἐπιχειρήσει· ζητούντων γὰρ ἡμῶν, εἰ ἐστι τὶ τινὸς αἴτιον, αὐτὸς ὡς αἰτίας οὔσης τοῦ εἶναι αἴτιον αἴτιον εἶναι φησίν.
PH 3.24
וגם בדרך אחרת: מאחר שאנו חוקרים את ממשות הסיבה, בהכרח יהיה עליו למסור סיבה גם לסיבה לכך שדבר־מה הוא סיבה, ולזו סיבה אחרת, וכך עד אינסוף. אך אי־אפשר למסור אינסוף סיבות; לכן אי־אפשר להצהיר בהחלט שדבר־מה הוא סיבתו של דבר־מה.
PH 3.24
καὶ ἄλλως, ἐπεὶ περὶ τῆς ὑπάρξεως τοῦ αἰτίου ζητοῦμεν, δεήσει πάντως αὐτὸν καὶ τῆς αἰτίας τοῦ εἶναί τι αἴτιον αἰτίαν παρασχεῖν, κἀκείνης ἄλλην, καὶ μέχρις ἀπείρου. ἀδύνατον δὲ ἀπείρους αἰτίας παρασχεῖν· ἀδύνατον ἄρα διαβεβαιωτικῶς ἀποφῆναι, ὅτι ἐστὶ τὶ τινὸς αἴτιον.
PH 3.25
נוסף על כך, הסיבה יוצרת את התוצאה או כאשר היא כבר קיימת ובעלת ממשות כסיבה, או כאשר עדיין אינה סיבה. לא כאשר אינה סיבה; ואם כאשר היא סיבה, עליה תחילה לקבל ממשות ולהיעשות סיבה, ורק אחר כך להביא את התוצאה, שלדבריהם נוצרת מכוחה לאחר שכבר נעשתה סיבה. אך מאחר שהסיבה היא דבר שביחס אל דבר־מה, וביחס אל התוצאה, ברור שאינה יכולה להתקיים כסיבה לפני התוצאה. לכן גם כשהיא קיימת כסיבה אין הסיבה יכולה ליצור את הדבר שהיא סיבתו.
PH 3.25
πρὸς τούτοις ἤτοι ὂν καὶ ὑφεστὼς ἤδη αἴτιον τὸ αἴτιον ποιεῖ τὸ ἀποτέλεσμα, ἢ μὴ ὂν αἴτιον. καὶ μὴ ὂν μὲν οὐδαμῶς· εἰ δὲ ὄν, δεῖ αὐτὸ πρότερον ὑποστῆναι καὶ προγενέσθαι αἴτιον, εἶθ’ οὕτως ἐπάγειν τὸ ἀποτέλεσμα, ὅπερ ὑπ’ αὐτοῦ ἀποτελεῖσθαι λέγεται ὄντος ἤδη αἰτίου. ἀλλ’ ἐπεὶ πρός τι ἐστὶ τὸ αἴτιον καὶ πρὸς τὸ ἀποτέλεσμα, σαφὲς ὅτι μὴ δύναται τούτου ὡς αἴτιον προϋποστῆναι· οὐδὲ ὂν ἄρα αἴτιον τὸ αἴτιον ἀποτελεῖν δύναται τὸ οὗ ἐστιν αἴτιον.
PH 3.26
ואם היא אינה יוצרת דבר לא כשעדיין אינה סיבה ולא כשהיא סיבה, היא אינה יוצרת דבר כלל; ומשום כך גם לא תהיה סיבה, שכן בלי ליצור דבר אי־אפשר לחשוב עליה בתורת סיבה. מכאן אומרים אחדים גם זאת: הסיבה צריכה או להתהוות יחד עם התוצאה, או להתקיים לפניה, או <להתקיים> אחרי שהתוצאה <התהוותה>. לומר שהסיבה מקבלת ממשות לאחר התהוות תוצאתה הוא אולי אף מגוחך. אך גם אינה יכולה להתקיים לפניה; שכן אומרים שהיא נחשבת ביחס אליה, והם עצמם אומרים כי דברים שביחס אל דבר־מה,
PH 3.26
εἰ δὲ μήτε μὴ ὂν αἴτιον ἀποτελεῖ τι μήτε ὄν, οὐδὲ ἀποτελεῖ τι· διὸ οὐδὲ αἴτιον ἔσται· ἄνευ γὰρ τοῦ ἀποτελεῖν τι τὸ αἴτιον οὐ δύναται ὡς αἴτιον νοεῖσθαι. ὅθεν κἀκεῖνο λέγουσί τινες· τὸ αἴτιον ἤτοι συνυφίστασθαι δεῖ τῷ ἀποτελέσματι ἢ προϋφίστασθαι τούτου ἢ <εἶναι> μετὰ τὸ γίνεσθαι <ἀποτέλεσμα> τὸ μὲν οὖν λέγειν, ὅτι τὸ αἴτιον εἰς ὑπόστασιν ἄγεται μετὰ τὴν γένεσιν τοῦ ἀποτελέσματος αὐτοῦ μὴ καὶ γελοῖον ᾖ. ἀλλ’ οὐδὲ προϋφίστασθαι δύναται τούτου· πρὸς αὐτὸ γὰρ νοεῖσθαι λέγεται, τὰ δὲ πρός τι φασὶν αὐτοί,
PH 3.27
במידה שהם ביחס אל דבר־מה, מתקיימים ונחשבים יחד זה עם זה. אך גם אין הסיבה מתהווה יחד עם התוצאה: אם היא יוצרת אותה, ומה שמתהווה צריך להתהוות מכוח דבר שכבר קיים, תחילה צריכה הסיבה להיעשות סיבה ורק אז ליצור את התוצאה. אם אפוא הסיבה אינה מתקיימת לפני תוצאתה ואף אינה מתהווה עמה יחד, וגם <התוצאה> אינה מתהווה לפניה, שמא אין לה כל חלק בממשות.
PH 3.27
καθὸ πρός τι ἐστίν, συνυπάρχειν καὶ συννοεῖσθαι ἀλλήλοις. ἀλλ’ οὐδὲ συνυφίστασθαι· εἰ γὰρ ἀποτελεστικὸν αὐτοῦ ἐστιν, τὸ δὲ γινόμενον ὑπὸ ὄντος ἤδη γίνεσθαι χρή, πρότερον δεῖ τὸ αἴτιον γενέσθαι αἴτιον, εἶθ’ οὕτως ποιεῖν τὸ ἀποτέλεσμα. εἰ οὖν τὸ αἴτιον μήτε προϋφίσταται τοῦ ἀποτελέσματος αὐτοῦ μήτε συνυφίσταται τούτῳ, ἀλλ’ οὐδὲ <τὸ ἀποτέλεσμα> πρὸ αὐτοῦ γίνεται, μήποτε οὐδὲ ὑποστάσεως ὅλως μετέχει.
PH 3.28
אולי ברור שגם מכוח הדברים האלה מושג הסיבה שוב הופך את עצמו על עצמו. שהרי אם הסיבה, בתורת דבר שביחס אל דבר־מה, אינה יכולה להיחשב לפני תוצאתה, אך כדי שתיחשב בתורת סיבת תוצאתה עליה להיחשב לפני התוצאה, ואם אי־אפשר לחשוב דבר לפני אותו דבר שאין הוא יכול להיחשב לפניו — אי־אפשר לחשוב את הסיבה.
PH 3.28
σαφὲς δὲ ἴσως ὅτι καὶ διὰ τούτων ἡ ἐπίνοια τοῦ αἰτίου πάλιν περιτρέπεται. εἰ γὰρ τὸ αἴτιον ὡς μὲν πρός τι οὐ δύναται τοῦ ἀποτελέσματος αὐτοῦ προεπινοηθῆναι, ἴνα δὲ ὡς αἴτιον τοῦ ἀποτελέσματος αὐτοῦ νοηθῇ, δεῖ αὐτὸ προεπινοεῖσθαι τοῦ ἀποτελέσματος αὐτοῦ, ἀδύνατον δὲ προεπινοηθῆναί τι ἐκείνου οὗ προεπινοηθῆναι [τι] οὐ δύναται, ἀδύνατόν ἐστιν ἐπινοηθῆναι τὸ αἴτιον.
PH 3.29
מכאן אנו מסיקים לבסוף: <אם> משכנעים הטיעונים שעל פיהם הזכרנו כי יש לומר שהסיבה קיימת, ומשכנעים גם הטיעונים המראים שאין ראוי להצהיר שדבר־מה הוא סיבה; ואם אי־אפשר להעדיף את אלה על אלה, מאחר שלפי הודאת הכול אין בידינו סימן, אמת־מידה או הוכחה, כפי שהראינו קודם — אנו נאלצים להשעות את השיפוט גם בדבר ממשותה של הסיבה, ולומר, ככל שהדבר תלוי בדברי הדוגמטיקנים, שדבר־מה אינו סיבה יותר משהוא סיבה.
PH 3.29
Ἐκ τούτων οὖν λοιπὸν ἐπιλογιζόμεθα, ὅτι <εἰ> πιθανοὶ μὲν εἰσιν οἱ λόγοι καθ’ οὓς ὑπεμνήσαμεν ὡς χρὴ λέγειν αἴτιον εἶναι, πιθανοὶ δὲ καὶ οἱ παριστάντες, ὅτι μὴ προσήκει αἴτιον εἶναί τι ἀποφαίνεσθαι, καὶ τούτων προκρίνειν τινὰς οὐκ ἐνδέχεται, μήτε σημεῖον μήτε κριτήριον μήτε ἀπόδειξιν ὁμολογουμένως ἡμῶν ἐχόντων, ὡς ἔμπροσθεν παρεστήσαμεν, ἐπέχειν ἀνάγκη καὶ περὶ τῆς ὑποστάσεως τοῦ αἰτίου, μὴ μᾶλλον εἶναι ἢ μὴ εἶναί τι αἴτιον λέγοντας ὅσον ἐπὶ τοῖς λεγομένοις ὑπὸ τῶν δογματικῶν.
ς′ על עקרונות חומריים.
ς′ περὶ ὑλικῶν ἀρχῶν.
PH 3.30
די לפי שעה במה שנאמר על העיקרון הפעיל; יש לומר בקצרה גם על מה שמכונה עקרונות חומריים. קל לראות מתוך המחלוקת בין הדוגמטיקנים בעניינם שעקרונות אלה אינם ניתנים לתפיסה ולהשגה. פרקידס מסירוס אמר שהאדמה היא עקרון הכול; תאלס ממילטוס — המים; אנכסימנדרוס תלמידו — הבלתי־מוגבל; אנכסימנס ודיוגנס מאפולוניה — האוויר; היפסוס ממטפונטום — האש; קסנופנס מקולופון — האדמה והמים; אוינופידס מכיוס — האש והאוויר; היפון — האש והמים; ואונומקריטוס בחיבורים האורפיים — האש, המים והאדמה.
PH 3.30
Περὶ μὲν οὖν τῆς δραστικῆς τοσαῦτα νῦν ἀρκέσει λελέχθαι· συντόμως δὲ καὶ περὶ τῶν ὑλικῶν καλουμένων ἀρχῶν λεκτέον. ὅτι τοίνυν αὗταί εἰσιν ἀκατάληπτοι, ῥᾴδιον συνιδεῖν ἐκ τῆς περὶ αὐτῶν γεγενημένης διαφωνίας παρὰ τοῖς δογματικοῖς. Φερεκύδης μὲν γὰρ ὁ Σύριος γῆν εἶπε τὴν πάντων εἶναι ἀρχήν, Θαλῆς δὲ ὁ Μιλήσιος ὕδωρ, Ἀναξίμανδρος δὲ ὁ ἀκουστὴς τούτου τὸ ἄπειρον, Ἀναξιμένης δὲ καὶ Διογενὴς ὁ Ἀπολλωνιάτης ἀέρα, Ἳππασος δὲ ὁ Μεταποντῖνος πῦρ, Ξενοφάνης δὲ ὁ Κολοφώνιος γῆν καὶ ὕδωρ, Οἰνοπίδης δὲ ὁ Χῖος πῦρ καὶ ἀέρα, Ἵππων δὲ ὁ Ῥηγῖνος πῦρ καὶ ὕδωρ, Ὀνομάκριτος δὲ ἐν τοῖς Ὀρφικοῖς πῦρ καὶ ὕδωρ καὶ γῆν,
PH 3.31
אסכולת אמפדוקלס והסטואים הציבו את האש, האוויר, המים והאדמה — שהרי מה צורך לדבר גם על החומר חסר האיכות, שאחדים מספרים עליו סיפורי פלאות ואף הם מודים בהחלט שאינם תופסים אותו? אסכולת אריסטו הפריפטטי הציבה את האש, האוויר, המים, האדמה והגוף הנע במעגל.
PH 3.31
οἱ δὲ περὶ τὸν Ἐμπεδοκλέα καὶ τοὺς Στωικοὺς πῦρ ἀέρα ὕδωρ γῆν — περὶ γὰρ τῆς τερατολογουμένης ἀποίου παρὰ τισιν ὕλης, ἣν οὐδὲ αὐτοὶ καταλαμβάνειν διαβεβαιοῦνται, τί δεῖ καὶ λέγειν; οἱ δὲ περὶ Ἀριστοτέλην τὸν Περιπατητικὸν πῦρ ἀέρα ὕδωρ γῆν τὸ κυκλοφορητικὸν σῶμα,
PH 3.32
דמוקריטוס ואפיקורוס הציבו אטומים; אנקסגורס מקלזומנאי — חלקיקים שווי־חלקים; דיודורוס המכונה קרונוס — גופים מזעריים וחסרי חלקים; הרקלידס מפונטוס ואסקלפיאדס מביתיניה — גושים בלתי־מלוכדים; אסכולת פיתגורס — מספרים; המתמטיקאים — את גבולות הגופים; וסטרטון הפיזיקאי — איכויות.
PH 3.32
Δημόκριτος δὲ καὶ Ἐπίκουρος ἀτόμους, Ἀναξαγόρας δὲ ὁ Κλαζομένιος ὁμοιομερείας, Διόδωρος δὲ ὁ ἐπικληθεὶς Κρόνος ἐλάχιστα καὶ ἀμερῆ σώματα, Ἡρακλείδης δὲ ὁ Ποντικὸς καὶ Ἀσκληπιάδης ὁ Βιθυνὸς ἀνάρμους ὄγκους, οἱ δὲ περὶ Πυθαγόραν τοὺς ἀριθμούς, οἱ δὲ μαθηματικοὶ τὰ πέρατα τῶν σωμάτων, Στράτων δὲ ὁ φυσικὸς τὰς ποιότητας.
PH 3.33
מאחר שביניהם קיימת מחלוקת גדולה כזאת, ואף גדולה ממנה, על העקרונות החומריים, נסכים או לכל העמדות שהוצבו, לרבות האחרות, או למקצתן. אי־אפשר להסכים לכולן: הרי ודאי לא נוכל להסכים הן עם אסכולת אסקלפיאדס, האומרת שהיסודות שבירים ובעלי איכות, הן עם אסכולת דמוקריטוס, האומרת שהם בלתי־ניתנים לחלוקה וחסרי איכות, והן עם אסכולת אנקסגורס, המייחסת לחלקיקים שווי־החלקים כל איכות חושית.
PH 3.33
τοσαύτης τοίνυν καὶ ἔτι πλείονος διαφωνίας γεγενημένης περὶ τῶν ὑλικῶν ἀρχῶν παρ’ αὐτοῖς, ἤτοι πάσαις συγκαταθησόμεθα ταῖς κειμέναις στάσεσι καὶ ταῖς ἄλλαις ἢ τισίν. ἀλλὰ πάσαις μὲν οὐ δυνατόν· οὐ γὰρ δήπου δυνησόμεθα καὶ τοῖς περὶ Ἀσκληπιάδην συγκατατίθεσθαι, θραυστὰ εἶναι τὰ στοιχεῖα λέγουσι καὶ ποιά, καὶ τοῖς περὶ Δημόκριτον, ἄτομα ταῦτα εἶναι φάσκουσι καὶ ἄποια, καὶ τοῖς περὶ Ἀναξαγόραν, πᾶσαν αἰσθητὴν ποιότητα περὶ ταῖς ὁμοιομερείαις ἀπολείπουσιν.
PH 3.34
ואם נעדיף עמדה אחת על האחרות, נעדיף אותה או סתם ובלי הוכחה, או בצירוף הוכחה. לא נסכים להעדפה בלי הוכחה; ואם בצירוף הוכחה, ההוכחה צריכה להיות אמיתית. אך אי־אפשר לקבלה כאמיתית אלא אם נשפטה באמת־מידה אמיתית, ואמת־מידה מוצגת כאמיתית באמצעות הוכחה שכבר נשפטה.
PH 3.34
εἰ δέ τινα στάσιν τῶν ἄλλων προκρινοῦμεν, ἤτοι ἁπλῶς καὶ ἄνευ ἀποδείξεως προκρινοῦμεν ἢ μετὰ ἀποδείξεως. ἄνευ μὲν οὖν ἀποδείξεως οὐ συνθησόμεθα· εἰ δὲ μετὰ ἀποδείξεως, ἀληθῆ δεῖ τὴν ἀπόδειξιν εἶναι. ἀληθὴς δὲ οὐκ ἄν δοθείη μὴ οὐχὶ κεκριμένη κριτηρίῳ ἀληθεῖ, ἀληθὲς δὲ κριτήριον εἶναι δείκνυται δι’ ἀποδείξεως κεκριμένης.
PH 3.35
אם אפוא, כדי להראות שההוכחה המעדיפה עמדה כלשהי אמיתית יש להוכיח את אמת־המידה שלה, וכדי להוכיח את אמת־המידה יש לשפוט מראש את הוכחתה, מתקבל האופן המעגלי, שלא יניח לטיעון להתקדם: ההוכחה זקוקה תמיד לאמת־מידה שכבר הוכחה, ואמת־המידה להוכחה שכבר נשפטה.
PH 3.35
εἰ τοίνυν, ἴνα μὲν ἡ ἀπόδειξις ἡ προκρίνουσά τινα στάσιν ἀληθὴς εἶναι δειχθῇ, δεῖ τὸ κριτήριον αὐτῆς ἀποδεδεῖχθαι, ἵνα δὲ τὸ κριτήριον ἀποδειχθῇ, δεῖ τὴν ἀπόδειξιν αὐτοῦ προκεκρίσθαι, ὁ διάλληλος εὑρίσκεται τρόπος, ὃς οὐκ ἐάσει προβαίνειν τὸν λόγον, τῆς μὲν ἀποδείξεως ἀεὶ κριτηρίου δεομένης ἀποδεδειγμένου, τοῦ κριτηρίου δὲ ἀποδείξεως κεκριμένης.
PH 3.36
ואם ירצה אדם לשפוט תמיד אמת־מידה באמצעות אמת־מידה ולהוכיח הוכחה באמצעות הוכחה, הוא יידחק לרגרסיה אינסופית. אם אפוא איננו יכולים להסכים לא לכל העמדות בדבר היסודות ואף לא לאחת מהן, ראוי להשעות את השיפוט בעניינן.
PH 3.36
εἰ δὲ ἀεὶ τὸ κριτήριον κριτηρίῳ κρίνειν καὶ τὴν ἀπόδειξιν ἀποδείξει ἀποδεικνύναι βούλοιτό τις, εἰς ἄπειρον ἐκβληθήσεται. εἰ τοίνυν μήτε πάσαις ταῖς περὶ στοιχείων στάσεσι δυνάμεθα συγκατατίθεσθαι μήτε τινὶ τούτων, ἐπέχειν προσήκει περὶ αὐτῶν.
PH 3.37
אולי אפשר להזכיר באמצעות הדברים האלה לבדם שהיסודות והעקרונות החומריים אינם ניתנים לתפיסה. אולם כדי שנוכל להפריך את הדוגמטיקנים באופן מקיף יותר, נתעכב על הנושא במידה הראויה. ומאחר שהדעות על היסודות רבות וכמעט אינסופיות, כפי שהזכרנו, נוותר עתה, בשל אופיו של החיבור, על תשובה פרטנית לכל אחת מהן, אך נשיב בכוח לכולן. שהרי כל עמדה שיציב אדם על היסודות תתייחס או לגופים או לדברים חסרי גוף; ולכן די לדעתנו להזכיר שהגופים אינם ניתנים לתפיסה ואף חסרי הגוף אינם ניתנים לתפיסה. מכך יתברר שגם היסודות אינם ניתנים לתפיסה.
PH 3.37
Δυνατὸν μὲν οὖν ἴσως ἐστὶ καὶ διὰ τούτων μόνων ὑπομιμνῄσκειν τὴν τῶν στοιχείων καὶ τῶν ὑλικῶν ἀρχῶν ἀκαταληψίαν· ἴνα δὲ καὶ ἀμφιλαφέστερον τοὺς δογματικοὺς ἐλέγχειν ἔχωμεν, ἐνδιατρίψωμεν συμμέτρως τῷ τόπῳ. καὶ ἐπεὶ πολλαὶ καὶ σχεδὸν ἄπειροί τινές εἰσιν αἱ περὶ στοιχείων δόξαι, καθὼς ὑπεμνήσαμεν, τὸ μὲν πρὸς ἑκάστην λέγειν εἰδικῶς νῦν παραιτησόμεθα διὰ τὸν χαρακτῆρα τῆς συγγραφῆς, δυνάμει δὲ πρὸς πάσας ἀντεροῦμεν. ἐπεὶ γὰρ ἣν ἂν τις εἴπῃ περὶ στοιχείων στάσιν, ἤτοι ἐπὶ σώματα κατενεχθήσεται ἢ ἐπὶ ἀσώματα, ἀρκεῖν ἡγούμεθα ὑπομνῆσαι, ὅτι ἀκατάληπτα μὲν ἐστι τὰ σώματα, ἀκατάληπτα δὲ τὰ ἀσώματα· διὰ γὰρ τούτου σαφὲς ἔσται, ὅτι καὶ τὰ στοιχεῖά ἐστιν ἀκατάληπτα.
ζ′ האם הגופים ניתנים לתפיסה.
ζ′ εἰ καταληπτὰ τὰ σώματα.
PH 3.38
יש האומרים שגוף הוא דבר המסוגל לפעול או להיות נפעל. אולם לפי מושג זה הגוף אינו ניתן לתפיסה. הסיבה אינה ניתנת לתפיסה, כפי שהזכרנו; ומאחר שאין בידינו לומר אם יש דבר שהוא סיבה, גם איננו יכולים לומר אם יש דבר שהוא נפעל, שכן הנפעל נפעל בהכרח מכוח סיבה. וכאשר הן הסיבה הן הנפעל אינם ניתנים לתפיסה, גם הגוף לא יהיה ניתן לתפיסה.
PH 3.38
Σῶμα τοίνυν λέγουσιν εἶναί τινες ὃ οἷόν τε ποιεῖν ἢ πάσχειν. ὅσον δὲ ἐπὶ ταύτῃ τῇ ἐπινοίᾳ ἀκατάληπτόν ἐστι τοῦτο. τὸ μὲν γὰρ αἴτιον ἀκατάληπτόν ἐστι, καθὼς ὑπεμνήσαμεν· μὴ ἔχοντες δὲ εἰπεῖν εἰ ἔστι τι αἴτιον, οὐδὲ εἰ ἔστι τι πάσχον εἰπεῖν δυνάμεθα· τὸ γὰρ πάσχον πάντως ὑπὸ αἰτίου πάσχει. ἀκαταλήπτου δὲ ὄντος καὶ τοῦ αἰτίου καὶ τοῦ πάσχοντος, διὰ ταῦτα ἀκατάληπτον ἔσται καὶ τὸ σῶμα.
PH 3.39
אחרים אומרים שגוף הוא דבר בעל שלושה ממדים והתנגדות. הם אומרים שנקודה היא דבר שאין לו שום חלק; קו — אורך ללא רוחב; ושטח — אורך בצירוף רוחב. כאשר מצטרפים לזה גם עומק והתנגדות, זהו גוף — הדבר שבו אנו דנים עתה — המורכב מאורך, רוחב, עומק והתנגדות.
PH 3.39
τινὲς δὲ σῶμα εἶναι λέγουσι τὸ τριχῇ διαστατὸν μετὰ ἀντιτυπίας. σημεῖον μὲν γὰρ φασιν οὗ μέρος οὐθέν, γραμμὴν δὲ μῆκος ἀπλατές, ἐπιφάνειαν δὲ μῆκος μετὰ πλάτους· ὅταν δὲ αὕτη καὶ βάθος προσλάβῃ καὶ ἀντιτυπίαν, σῶμα εἶναι, περὶ οὗ νῦν ἐστιν ἡμῖν ὁ λόγος, συνεστὼς ἔκ τε μήκους καὶ πλάτους καὶ βάθους καὶ ἀντιτυπίας.
PH 3.40
קל להשיב גם לאלה. הם יאמרו שהגוף אינו דבר מלבד אלה, או שהוא דבר אחר מלבד התקבצות הדברים האמורים. ואכן, הגוף לא יהיה דבר מחוץ לאורך, לרוחב, לעומק ולהתנגדות. ואם דברים אלה הם הגוף, מי שמראה שאין להם ממשות מבטל גם את הגוף, שהרי השלמים מתבטלים יחד עם כל חלקיהם. אפשר אמנם להפריך זאת בדרכים שונות; לפי שעה די לומר שאם הגבולות קיימים, הם או קווים, או שטחים, או גופים.
PH 3.40
εὐμαρὴς μέντοι καὶ ὁ πρὸς τούτους λόγος. τὸ γὰρ σῶμα ἤτοι οὐδὲν παρὰ ταῦτα εἶναι λέξουσιν ἢ ἕτερόν τι παρὰ τὴν συνέλευσιν τῶν προειρημένων. καὶ ἔξωθεν μὲν τοῦ μήκους τε καὶ τοῦ πλάτους καὶ τοῦ βάθους καὶ τῆς ἀντιτυπίας οὐδὲν ἂν εἴη τὸ σῶμα· εἰ δὲ ταῦτά ἐστι τὸ σῶμα, ἐὰν δείξῃ τις, ὅτι ἀνύπαρκτά ἐστιν, ἀναιροίη ἂν καὶ τὸ σῶμα· τὰ γὰρ ὅλα συναναιρεῖται τοῖς ἑαυτῶν πᾶσι μέρεσιν. ποικίλως μὲν οὖν ἔστι ταῦτα ἐλέγχειν· τὸ δὲ νῦν ἀρκέσει λέγειν, ὅτι εἰ ἔστι τὰ πέρατα, ἤτοι γραμμαί εἰσιν ἢ ἐπιφάνειαι ἢ σώματα.
PH 3.41
אם יאמר אדם שגבול מסוים הוא שטח או קו, ייאמר על כל אחד מן האמורים או שהוא מסוגל להתקיים בפני עצמו, או שהוא נצפה רק בגופים המכונים כך. אבל אולי תמים לחלום על קו או שטח המתקיים בפני עצמו. ואם ייאמר שכל אחד מהם נצפה רק בגופים ואינו בעל ממשות בפני עצמו, ראשית תתקבל מיד המסקנה שהגופים לא נוצרו מהם; שכן, דומני, היה עליהם להתקיים תחילה בפני עצמם, ורק אז להתכנס וליצור את הגופים.
PH 3.41
εἰ μὲν οὖν ἐπιφάνειάν τινα ἢ γραμμὴν εἶναι λέγοι τις, καὶ τῶν προειρημένων ἕκαστον ἤτοι κατὰ ἰδίαν ὑφεστάναι δύνασθαι λεχθήσεται ἢ μόνον περὶ τοῖς λεγομένοις σώμασι θεωρεῖσθαι. ἀλλὰ καθ’ ἑαυτὴν μὲν ὑπάρχουσαν ἤτοι γραμμὴν ἢ ἐπιφάνειαν ὀνειροπολεῖν ἴσως εὔηθες. εἰ δὲ περὶ τοῖς σώμασι θεωρεῖσθαι λέγοιτο μόνον καὶ μὴ καθ’ ἑαυτὸ ὑπεστάναι τούτων ἕκαστον, πρῶτον μὲν αὐτόθεν δοθήσεται τὸ μὴ ἐξ αὐτῶν γεγονέναι τὰ σώματα (ἐχρῆν γάρ, οἶμαι, ταῦτα πρότερον ὑπόστασιν καθ’ ἑαυτὰ ἐσχηκέναι, καὶ οὕτω συνελθόντα πεποιηκέναι τὰ σώματα),
PH 3.42
שנית, הם אף אינם בעלי ממשות בתוך הדברים המכונים גופים. אפשר להזכיר זאת באמצעות טיעונים רבים, אך לפי שעה די בקשיים העולים מן המגע. אם גופים המונחים זה לצד זה נוגעים זה בזה, הם נוגעים זה בזה בגבולותיהם, כגון בשטחיהם. אך השטחים לא יתאחדו במגע זה עם זה לכל אורכם ובעומקם; שאם כן המגע יהיה התמזגות, והפרדת הנוגעים תהיה קריעה — דבר שאינו נצפה.
PH 3.42
εἶτα οὐδὲ ἐν τοῖς καλουμένοις σώμασιν ὑφέστηκεν. καὶ τοῦτο διὰ πλειόνων μὲν ἐστιν ὑπομιμνῄσκειν, ἀρκέσει δὲ νῦν τὰ ἐκ τῆς ἁφῆς ἀπορούμενα λέγειν. εἰ γὰρ ἅπτεται ἀλλήλων τὰ παρατιθέμενα σώματα, τοῖς πέρασιν αὐτῶν, οἷον ταῖς ἐπιφανείαις, ψαύει ἀλλήλων. αἱ οὖν ἐπιφάνειαι ὅλαι μὲν δι’ ὅλων ἀλλήλαις οὐχ ἑνωθήσονται κατὰ τὴν ἁφήν, ἐπεὶ σύγχυσις ἔσται ἡ ἁφὴ καὶ ὁ χωρισμὸς τῶν ἁπτομένων διασπασμός· ὅπερ οὐ θεωρεῖται.
PH 3.43
ואם השטח נוגע <בחלקים> אחדים בשטח הגוף המונח לצדו, ובחלקים אחרים הוא מאוחד עם הגוף שהוא גבולו, <אין הוא חסר עומק, שכן חלקיו השונים נחשבים לאורך העומק: בחלק אחד הוא נוגע בגוף המונח לצדו ובאחר הוא מאוחד עם הגוף שהוא גבולו>. מכאן שאי־אפשר לצפות בגוף אורך ורוחב חסרי עומק, ולכן גם לא שטח. בדומה לכך, אם נניח ששני שטחים מונחים זה לצד זה בגבולות שבהם הם מסתיימים, כלומר לאורך הקרוי שלהם, בקווים, הקווים שבאמצעותם אומרים כי השטחים נוגעים זה בזה לא יתאחדו זה עם זה — שאם כן יתמזגו. ואם כל קו נוגע בחלקים אחדים לרוחבו בקו המונח לצדו, ובחלקים אחרים מאוחד עם השטח שהוא גבולו, הוא לא יהיה חסר רוחב, ולכן גם לא יהיה קו. ואם אין בגוף לא קו ולא שטח, גם לא יהיו בגוף אורך, רוחב או עומק.
PH 3.43
εἰ δὲ ἄλλοις <μὲν> μέρεσιν ἡ ἐπιφάνεια ἅπτεται τῆς τοῦ παρατιθεμένου αὐτῇ σώματος ἐπιφανείας, ἄλλοις δὲ συνήνωται τῷ σώματι οὗ ἐστι πέρας, <οὐκ ἀβαθής, διαφόρων τῶν αὐτῆς μερῶν νοουμένων κατὰ βάθος, τοῦ μὲν τοῦ παρατιθεμένου ἁπτομένου, τοῦ δὲ καθ’ ὃ συνήνωται τῷ σώματι οὗ ἐστι πέρας>. οὐκ ἄρα περὶ σώματι θεωρῆσαι δύναταί τις μῆκος καὶ πλάτος ἀβαθές, ὅθεν οὐδὲ ἐπιφάνειαν. ὁμοίως δὲ καὶ δύο ἐπιφανειῶν καθ’ ὑπόθεσιν παρατιθεμένων ἀλλήλαις κατὰ τὰ πέρατα αὐτῶν εἰς ἃ λήγουσι, κατὰ τὸ λεγόμενον αὐτῶν μῆκος εἶναι, τουτέστι κατὰ γραμμάς, αἱ γραμμαὶ αὗται, δι’ ὧν ἅπτεσθαι λέγονται ἀλλήλων αἱ ἐπιφάνειαι, οὐχ ἑνωθήσονται μὲν ἀλλήλαις (συγχυθεῖεν γὰρ ἂν)· εἰ δὲ ἑκάστη αὐτῶν ἄλλοις μὲν μέρεσι τοῖς κατὰ πλάτος ἅπτεται τῆς παρατιθεμένης αὐτῇ γραμμῆς, ἄλλοις δὲ συνήνωται τῇ ἐπιφανείᾳ ἧς ἐστι πέρας, οὐκ ἔσται ἀπλατής, ὅθεν οὐδὲ γραμμή. εἰ δὲ μήτε γραμμὴ ἔστιν ἐν σώματι μήτε ἐπιφάνεια, οὐδὲ μῆκος ἢ πλάτος ἢ βάθος ἔσται ἐν σώματι.
PH 3.44
ואם יאמר אדם שהגבולות הם גופים, התשובה אליו תהיה קצרה. אם האורך הוא גוף, יהיה עליו להתחלק לשלושת ממדיו; כל אחד מהם, בהיותו גוף, יתחלק שוב לשלושה ממדים אחרים שיהיו גופים; אף אלה יתחלקו באותה דרך, וכך עד אינסוף. הגוף ייעשה אפוא בעל גודל אינסופי, משום שהוא מתחלק לאינסוף — דבר מופרך. מכאן שהממדים האמורים אינם גופים. ואם אינם גופים, קווים או שטחים, ייחשבו גם לבלתי־קיימים.
PH 3.44
εἰ δέ τις σώματα εἶναι λέγοι τὰ πέρατα, σύντομος ἔσται ἡ πρὸς αὐτὸν ἀπόκρισις. εἰ γὰρ τὸ μῆκος σῶμα ἐστίν, δεήσει τοῦτο εἰς τὰς τρεῖς αὐτοῦ μερίζεσθαι διαστάσεις, ὧν ἑκάστη σῶμα οὖσα πάλιν αὐτὴ διαιρεθήσεται εἰς διαστάσεις ἄλλας τρεῖς, αἳ ἔσονται σώματα, καὶ ἐκεῖναι εἰς ἄλλας ὁμοίως, καὶ τοῦτο μέχρις ἀπείρου, ὡς ἀπειρομέγεθες γίνεσθαι τὸ σῶμα εἰς ἄπειρα μεριζόμενον· ὅπερ ἄτοπον· οὐδὲ σώματα ἄρα εἰσὶν αἱ προειρημέναι διαστάσεις. εἰ δὲ μήτε σώματά εἰσι μήτε γραμμαὶ ἢ ἐπιφάνειαι, οὐδὲ εἶναι νομισθήσονται.
PH 3.45
גם ההתנגדות אינה ניתנת לתפיסה. אילו נתפסה, הייתה נתפסת במגע. אם נראה אפוא שהמגע אינו ניתן לתפיסה, יהיה ברור שאי־אפשר לתפוס את ההתנגדות. אנו מסיקים שהמגע אינו ניתן לתפיסה כך: דברים הנוגעים זה בזה נוגעים או בחלקים זה בחלקיו של זה, או בשלמותם זה בשלמותו של זה. לא בשלמותם, שכן אז יתאחדו ולא ייגעו זה בזה. אך גם לא בחלקים: חלקיהם הם חלקים ביחס לשלמים, אך שלמים ביחס לחלקיהם שלהם. לכן שלמים אלה, <שהם> חלקים, לא ייגעו בשלמותם זה בשלמותו של זה
PH 3.45
Ἀκατάληπτος δὲ ἐστι καὶ ἡ ἀντιτυπία. αὕτη γὰρ εἴπερ καταλαμβάνεται, ἀφῇ καταλαμβάνοιτο ἂν. ἐὰν οὖν δείξωμεν, ὅτι ἀκατάληπτός ἐστιν ἡ ἁφή, σαφὲς ἔσται ὅτι οὐχ οἷόν τε ἐστι καταλαμβάνεσθαι τὴν ἀντιτυπίαν. ὅτι δὲ ἀκατάληπτός ἐστιν ἡ ἁφή, διὰ τούτων ἐπιλογιζόμεθα. τὰ ἁπτόμενα ἀλλήλων ἤτοι μέρεσιν ἀλλήλων ἅπτεται ἢ ὅλα ὅλων. ὅλα μὲν οὖν ὅλων οὐδαμῶς· ἑνωθήσεται γὰρ οὕτω καὶ οὐχ ἅψεται ἀλλήλων. ἀλλ’ οὐδὲ μέρεσι μερῶν· τὰ γὰρ μέρη αὐτῶν ὡς μὲν πρὸς τὰ ὅλα μέρη ἐστίν, ὡς δὲ πρὸς τὰ μέρη ἑαυτῶν ὅλα. ταῦτα οὖν τὰ ὅλα, <ἅ> ἐστιν μέρη, ὅλα μὲν ὅλων οὐχ
PH 3.46
מן הטעמים שנאמרו, ואף לא בחלקים זה בחלקיו של זה; שהרי גם חלקיהם, בהיותם שלמים ביחס לחלקיהם שלהם, אינם נוגעים לא בשלמותם בשלמותם ולא בחלקים בחלקים. אם איננו תופסים מגע הנעשה לא בשלמות ולא בחלקים, המגע אינו ניתן לתפיסה, ומסיבה זו גם ההתנגדות. מכאן גם הגוף: אם אינו דבר מלבד שלושת הממדים וההתנגדות, ואם הראינו שכל אחד מאלה אינו ניתן לתפיסה, גם הגוף לא יהיה ניתן לתפיסה. כך אפוא, לפי מושג הגוף, אין אפשרות לתפוס אם קיים גוף כלשהו.
PH 3.46
ἅψεται διὰ τὰ προειρημένα, ἀλλ’ οὐδὲ μέρεσι μερῶν· καὶ γὰρ τὰ τούτων μέρη ὡς πρὸς τὰ ἑαυτῶν μέρη ὅλα ὄντα οὔτε ὅλα ὅλων ἅψεται οὔτε μέρεσι μερῶν. εἰ δὲ μήτε κατὰ ὁλότητα μήτε κατὰ μέρη γινομένην ἁφὴν καταλαμβάνομεν, ἀκατάληπτος ἔσται ἡ ἁφή. διὰ δὲ τοῦτο καὶ ἡ ἀντιτυπία. ὅθεν καὶ τὸ σῶμα· εἰ γὰρ οὐδέν ἐστι τοῦτο παρὰ τὰς τρεῖς διαστάσεις καὶ τὴν ἀντιτυπίαν, ἐδείξαμεν δὲ ἀκατάληπτον τούτων ἕκαστον, καὶ τὸ σῶμα ἔσται ἀκατάληπτον. Οὕτω μὲν οὖν, ὅσον ἐπὶ τῇ ἐννοίᾳ τοῦ σώματος, ἀκατάληπτόν ἐστιν, εἰ ἔστι τι σῶμα·
PH 3.47
יש לומר גם את הדבר הבא לעניין שלפנינו. הם אומרים שמקצת הדברים הקיימים מוחשיים ואחרים מושכלים; אלה נתפסים במחשבה ואלה בחושים; החושים קולטים היפעלויות פשוטות, ואילו המחשבה עוברת מתפיסת המוחשיים לתפיסת המושכלים. אם אפוא קיים גוף כלשהו, הוא או מוחשי או מושכל. אין הוא מוחשי, שכן נדמה שהוא נתפס באמצעות צירוף של אורך, עומק, רוחב, התנגדות, צבע ודברים אחרים שעמם הוא נצפה, ואילו החושים, לדבריהם, קולטים היפעלויות פשוטות.
PH 3.47
λεκτέον δὲ καὶ τοῦτο εἰς τὸ προκείμενον. τῶν ὄντων τὰ μὲν φασιν εἶναι αἰσθητά, τὰ δὲ νοητά, καὶ τὰ μὲν τῇ διανοίᾳ καταλαμβάνεσθαι, τὰ δὲ ταῖς αἰσθήσεσιν, καὶ τὰς μὲν αἰσθήσεις ἁπλοπαθεῖς εἶναι, τὴν δὲ διάνοιαν ἀπὸ τῆς τῶν αἰσθητῶν καταλήψεως ἐπὶ τὴν κατάληψιν τῶν νοητῶν ἰέναι. εἰ οὖν ἔστι τι σῶμα, ἤτοι αἰσθητόν ἐστιν ἢ νοητόν. καὶ αἰσθητὸν μὲν οὐκ ἔστιν· κατὰ γὰρ συναθροισμὸν μήκους καὶ βάθους καὶ πλάτους καὶ ἀντιτυπίας καὶ χρώματος καὶ ἄλλων τινῶν καταλαμβάνεσθαι δοκεῖ, σὺν οἷς θεωρεῖται· αἱ δὲ αἰσθήσεις ἁπλοπαθεῖς εἶναι λέγονται παρ’ αὐτοῖς.
PH 3.48
<……> ואם נאמר שהגוף קיים, בהכרח צריך להיות בטבע הדברים דבר מוחשי כלשהו שממנו תצמח מחשבת הגופים המושכלים. אולם אין דבר מלבד גוף וחסר גוף: חסר הגוף הוא מושכל מעצם טבעו, והגוף אינו מוחשי, כפי שהזכרנו. לכן, מאחר שאין בטבע הדברים דבר מוחשי שממנו תצמח מחשבת הגוף, הגוף גם לא יהיה מושכל. ואם אינו מוחשי ואף אינו מושכל, ואין דבר מלבד אלה, יש לומר, ככל שהדבר תלוי בטיעון, שהגוף אינו קיים.
PH 3.48
<....> εἰ δὲ εἶναι λέγεται τὸ σῶμα, δεῖ τι πάντως ὑπάρχειν ἐν τῇ φύσει τῶν πραγμάτων αἰσθητόν, ἀφ’ οὗ ἡ τῶν σωμάτων νοητῶν ὄντων ἔσται νόησις. οὐδὲν δὲ ἔστι παρὰ τὸ σῶμα καὶ τὸ ἀσώματον, ὧν τὸ μὲν ἀσώματον αὐτόθεν νοητόν ἐστι, τὸ δὲ σῶμα οὐκ αἰσθητόν, ὡς ὑπεμνήσαμεν. μὴ ὄντος οὖν ἐν τῇ φύσει τῶν πραγμάτων αἰσθητοῦ τινος ἀφ’ οὗ ἡ νόησις ἔσται τοῦ σώματος, οὐδὲ νοητὸν ἔσται τὸ σῶμα. εἰ δὲ μήτε αἰσθητόν ἐστι μήτε νοητόν, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι, λεκτέον ὅσον ἐπὶ τῷ λόγῳ μηδὲν εἶναι τὸ σῶμα.
PH 3.49
לכן, בהעמידנו את הטיעונים נגד הגוף מול העובדה שנדמה שהגוף קיים, אנו מגיעים להשעיית השיפוט בעניין הגוף. יחד עם אי־תפיסותו של הגוף מוכנסת גם אי־תפיסותו של חסר הגוף. שהרי חסרים נחשבים כחסרונם של מצבים: למשל, עיוורון כחסר ראייה וחירשות כחסר שמיעה, וכן בשאר המקרים. לכן כדי לתפוס חֶסֶר עלינו לתפוס מראש את המצב שהוא מכונה חסרונו; מי שאין לו כל מושג של ראייה לא יוכל לומר שאדם זה אינו בעל ראייה — כלומר שהוא עיוור.
PH 3.49
διὰ ταῦτα οὖν ἡμεῖς ἀντιτιθέντες τοὺς κατὰ τοῦ σώματος λόγους τῷ φαίνεσθαι [δοκεῖν] ὑπάρχον τὸ σῶμα, συνάγομεν τὴν περὶ τοῦ σώματος ἐποχήν. Τῇ δὲ τοῦ σώματος ἀκαταληψίᾳ συνεισάγεται καὶ τὸ ἀκατάληπτον εἶναι τὸ ἀσώματον. αἱ γὰρ στερήσεις τῶν ἕξεων νοοῦνται στερήσεις, οἷον ὁράσεως τυφλότης καὶ ἀκοῆς κωφότης καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων παραπλησίως. διόπερ ἴνα στέρησιν καταλάβωμεν, δεῖ τὴν ἕξιν ἡμᾶς προκατειληφέναι, ἧς λέγεται στέρησις εἶναι ἡ στέρησις· ἀνεννόητος γὰρ τις ὢν τῆς ὁράσεως οὐκ ἂν δύναιτο λέγειν, ὅτι ὅρασιν ὅδε οὐκ ἔχει, ὅπερ ἐστὶ τὸ τυφλὸν εἶναι.
PH 3.50
אם חסר הגוף הוא חסרונו של גוף, ואם אי־אפשר לתפוס את חסרונם של מצבים כאשר המצבים עצמם אינם נתפסים, וכבר הוכח שהגוף אינו ניתן לתפיסה, גם חסר הגוף לא יהיה ניתן לתפיסה. שהרי הוא או מוחשי או מושכל. אם הוא מוחשי, אינו ניתן לתפיסה בגלל ההבדלים בין בעלי־החיים, בני האדם, החושים והנסיבות, בשל התערובות ובשל שאר הדברים שאמרנו בדיון בעשרת האופנים (I 36–163). ואם הוא מושכל, מאחר שתפיסת המוחשיים — שממנה אנו יוצאים, כמדומה, להשגת המושכלים — אינה ניתנת מעצמה, גם תפיסת המושכלים לא תינתן מעצמה, ולכן גם לא תפיסתו של חסר הגוף.
PH 3.50
εἰ οὖν στέρησις σώματός ἐστι τὸ ἀσώματον, τῶν δὲ ἕξεων μὴ καταλαμβανομένων ἀδύνατον τὰς στερήσεις αὐτῶν καταλαμβάνεσθαι, καὶ δέδεικται ὅτι τὸ σῶμα ἀκατάληπτόν ἐστιν, ἀκατάληπτον ἔσται καὶ τὸ ἀσώματον. καὶ γὰρ ἤτοι αἰσθητόν ἐστιν ἢ νοητόν. εἴτε δὲ αἰσθητόν ἐστιν, ἀκατάληπτόν ἐστι διὰ τὴν διαφορὰν τῶν ζῴων καὶ τῶν ἀνθρώπων καὶ τῶν αἰσθήσεων καὶ τῶν περιστάσεων καὶ παρὰ τὰς ἐπιμιξίας καὶ τὰ λοιπὰ τῶν προειρημένων ἡμῖν ἐν τοῖς περὶ τῶν δέκα τρόπων (I 36–163)· εἴτε νοητόν, μὴ διδομένης αὐτόθεν τῆς τῶν αἰσθητῶν καταλήψεως, ἀφ’ ἧς ὁρμώμενοι τοῖς νοητοῖς ἐπιβάλλειν δοκοῦμεν, οὐδὲ ἡ τῶν νοητῶν αὐτόθεν κατάληψις δοθήσεται, διόπερ οὐδὲ ἡ τοῦ ἀσωμάτου.
PH 3.51
מי שטוען כי הוא תופס את חסר הגוף יציג את תפיסתו או באמצעות החוש או באמצעות טיעון. לא באמצעות החוש, שכן נדמה שהחושים קולטים את המוחשיים בדרך של לחץ ונקישה. כך הראייה, בין שהיא מתרחשת במתיחת חרוט, בין באמצעות פליטה וקבלה של צלמים, ובין <באמצעות> שפיעת קרניים או צבעים. וכך השמיעה, בין שהאוויר שנחבט מגיע אליה, ובין שחלקיקי הקול נישאים אל האוזניים ומכים ברוח השומעת כדי ליצור את קליטת הקול. גם הריחות פוגעים באף, הטעמים בלשון, והדברים המניעים את המישוש פוגעים בדומה לכך בחוש המישוש.
PH 3.51
ὁ τε φάσκων καταλαμβάνειν τὸ ἀσώματον ἤτοι αἰσθήσει τοῦτο παραστήσει καταλαμβάνειν ἢ διὰ λόγου. καὶ αἰσθήσει μὲν οὐδαμῶς, ἐπειδὴ αἱ μὲν αἰσθήσεις κατὰ ἐπέρεισιν καὶ νύξιν ἀντιλαμβάνεσθαι δοκοῦσι τῶν αἰσθητῶν, οἷον ἡ ὅρασις, ἐάν τε κατὰ ἔντασιν γίνηται κώνου, ἐάν τε κατὰ εἰδώλων ἀποκρίσεις τε καὶ ἐπικρίσεις, ἐάν τε <κατ᾿> ἀκτίνων ἢ χρωμάτων ἀποχύσεις, καὶ ἡ ἀκοὴ δέ, ἤν τε ὁ πεπληγμένος ἀήρ, ἤν τε τὰ μόρια τῆς φωνῆς φέρηται περὶ τὰ ὦτα καὶ πλήττῃ τὸ ἀκουστικὸν πνεῦμα ὥστε τὴν ἀντίληψιν τῆς φωνῆς ἀπεργάζεσθαι. ἀλλὰ καὶ αἱ ὀδμαὶ τῇ ῥινὶ καὶ οἱ χυμοὶ αὖ τῇ γλώττῃ προσπίπτουσιν, καὶ τὰ τὴν ἁφὴν κινοῦντα ὁμοίως τῇ ἁφῇ.
PH 3.52
אך הדברים חסרי הגוף אינם מסוגלים לסבול לחץ כזה, ולכן לא יוכלו <הם> להיתפס בחוש. ואף לא באמצעות טיעון. אם הטיעון הוא דבר הניתן לאמירה וחסר גוף, כפי שאומרים הסטואים (fr. ΙΙ 166 Α.), האומר שדברים חסרי גוף נתפסים באמצעות טיעון מניח את המבוקש. שכן בעודנו חוקרים אם אפשר לתפוס דבר חסר גוף כלשהו, הוא נוטל סתם דבר חסר גוף ורוצה לבצע באמצעותו את תפיסתם של חסרי הגוף. והרי הטיעון עצמו, אם הוא חסר גוף, שייך לקבוצת הדברים הנחקרים.
PH 3.52
τὰ δὲ ἀσώματα ἐπέρεισιν τοιαύτην ὑπομένειν οὐχ οἷά τε ἐστιν, ὥστε οὐκ ἂν δύναιτο τῇ αἰσθήσει <ταῦτα> καταλαμβάνεσθαι. ἀλλ᾿ οὐδὲ διὰ λόγου. εἰ μὲν γὰρ λεκτόν ἐστιν ὁ λόγος καὶ ἀσώματος, ὡς οἱ Στωικοί φασιν (fr. ΙΙ 166 Α.), ὁ λέγων διὰ λόγου καταλαμβάνεσθαι τὰ ἀσώματα τὸ ζητούμενον συναρπάζει. ζητούντων γὰρ ἡμῶν, εἰ δύναταί τι ἀσώματον καταλαμβάνεσθαι, αὐτὸς ἀσώματόν τι λαβὼν ἁπλῶς διὰ τούτου τὴν κατάληψιν τῶν ἀσωμάτων ποιεῖσθαι θέλει. καίτοι αὐτὸς ὁ λόγος, εἴπερ ἀσώματός ἐστι, τῆς τῶν ζητουμένων ἐστὶ μοίρας.
PH 3.53
כיצד אפוא יוכיח אדם שחסר הגוף הזה — כוונתי לטיעון — נתפס תחילה? אם באמצעות חסר גוף אחר, נבקש גם את הוכחת תפיסתו, וכך עד אינסוף. ואם באמצעות גוף, הרי גם תפיסת הגופים נתונה לחקירה. באמצעות מה נראה שהגוף הנלקח להוכחת תפיסתו של הטיעון חסר הגוף אכן נתפס? אם באמצעות גוף, אנו נדחקים לרגרסיה אינסופית; ואם באמצעות חסר גוף, אנו נופלים לאופן המעגלי. מאחר שהטיעון נשאר כך בלתי־ניתן לתפיסה, אם אמנם הוא חסר גוף, איש לא יוכל לומר שדברים חסרי גוף נתפסים באמצעותו.
PH 3.53
πῶς οὖν ἀποδείξει τις, ὅτι πρότερον τοῦτο τὸ ἀσώματον καταλαμβάνεται (φημὶ δὲ τὸν λόγον); εἰ μὲν γὰρ δι’ ἄλλου ἀσωμάτου, κἀκείνου ζητήσομεν τὴν ἀπόδειξιν τῆς καταλήψεως, καὶ μέχρις ἀπείρου· εἰ δὲ διὰ σώματος, ζητεῖται καὶ περὶ τῆς καταλήψεως τῶν σωμάτων· διὰ τίνος οὖν δείξομεν, ὅτι καταλαμβάνεται τὸ σῶμα τὸ εἰς ἀπόδειξιν τῆς καταλήψεως τοῦ ἀσωμάτου λόγου λαμβανόμενον; εἰ μὲν διὰ σώματος, εἰς ἄπειρον ἐκβαλλόμεθα· εἰ δὲ δι᾿ ἀσωμάτου, εἰς τὸν διάλληλον τρόπον ἐκπίπτομεν. μένοντος οὖν οὕτως ἀκαταλήπτου τοῦ λόγου, εἴπερ ἀσώματός ἐστιν, οὐκ ἂν δύναιτό τις λέγειν δι’ αὐτοῦ καταλαμβάνεσθαι τὸ ἀσώματον.
PH 3.54
ואם הטיעון הוא גוף, הרי שיש מחלוקת גם בשאלה אם הגופים נתפסים או לא, בשל מה שמכונה זרימתם הרצופה, עד שאינם מקבלים אפילו את ההצבעה ״זה״ ואינם נחשבים כקיימים. משום כך גם אפלטון (Theaet. p. 152 E) מכנה את הגופים דברים המתהווים אך לעולם אינם קיימים. לכן מבוכה היא לי כיצד תוכרע המחלוקת על חסר הגוף, כאשר אני רואה שאין היא יכולה להיות מוכרעת לא באמצעות גוף ולא באמצעות חסר גוף, בשל האבסורדים שזה עתה נאמרו. מכאן שגם באמצעות טיעון אי־אפשר לתפוס דברים חסרי גוף.
PH 3.54
εἰ δὲ σῶμά ἐστιν ὁ λόγος, ἐπεὶ καὶ περὶ τῶν σωμάτων διαπεφώνηται, πότερον καταλαμβάνεται ἢ οὔ, διὰ τὴν λεγομένην συνεχῆ ῥύσιν αὐτῶν, ὡς μηδὲ τὴν ‘τόδε’ δεῖξιν ἐπιδέχεσθαι, μηδὲ εἶναι νομίζεσθαι, παρὸ καὶ ὁ Πλάτων (Theaet. p. 152 E) γινόμενα μὲν, ὄντα δὲ οὐδέποτε καλεῖ τὰ σώματα, ἀπορῶ πῶς ἐπικριθήσεται ἡ περὶ τοῦ ἀσωμάτου διαφωνία, μήτε σώματι μήτε ἀσωμάτῳ ταύτην ὁρῶν ἐπικρίνεσθαι δυναμένην διὰ τὰς μικρῷ πρόσθεν εἰρημένας ἀτοπίας. οὐκοῦν οὐδὲ λόγῳ δυνατόν ἐστι καταλαμβάνειν τὰ ἀσώματα.
PH 3.55
ואם חסר הגוף אינו מוצג לחוש ואף אינו נתפס באמצעות טיעון, לא יוכל להיתפס כלל. אם אפוא אי־אפשר לקבוע בהחלט לא את ממשות הגוף ולא את ממשות הדברים חסרי הגוף, יש להשעות את השיפוט גם בעניין היסודות, ואולי גם בעניין הדברים שאחרי היסודות, אם מקצתם גופים ואחרים חסרי גוף ובשני הסוגים התעוררה מבוכה. אך מכל מקום, מאחר שיש להשעות את השיפוט הן בעקרונות הפעילים הן בחומריים, הדיון בעקרונות נתון במבוכה.
PH 3.55
εἰ δὲ μήτε αἰσθήσει ὑποπίπτει μήτε διὰ λόγου καταλαμβάνεται, οὐδ’ ἂν ὅλως καταλαμβάνοιτο. Εἰ τοίνυν μήτε περὶ τῆς ὑπάρξεως τοῦ σώματος μήτε περὶ τῶν ἀσωμάτων οἷόν τέ ἐστι διαβεβαιώσασθαι, καὶ περὶ τῶν στοιχείων ἐστὶν ἐφεκτέον, τάχα δὲ καὶ περὶ τῶν μετὰ τὰ στοιχεῖα, εἴγε τούτων τὰ μὲν σώματα, τὰ δὲ ἀσώματα, καὶ περὶ ἀμφοτέρων ἠπόρηται. πλὴν ἀλλὰ τῶν τε δραστικῶν ἀρχῶν καὶ τῶν ὑλικῶν διὰ ταῦτα ἐφεκτῶν οὐσῶν ἄπορός ἐστιν ὁ περὶ ἀρχῶν λόγος.
η′ על מיזוג.
η′ περὶ κράσεως.
PH 3.56
ואף אם יניח אדם לדברים אלה, כיצד, לדבריהם, נוצרים הצירופים מן היסודות הראשונים, כאשר אין נקישה ומגע ואף לא מיזוג או ערבוב בכלל? הזכרתי זה עתה שאין מגע (§ 45–46), כאשר דנתי בממשות הגוף; ובקצרה אראה שגם אופן המיזוג אינו אפשרי ככל שהדבר תלוי בדבריהם. דברים רבים נאמרים על המיזוג, ולעמדות הדוגמטיקנים בשאלה שלפנינו כמעט אין סוף; לכן כבר מן המחלוקת הבלתי־ניתנת להכרעה נובעת אי־תפיסותה של השאלה. אנו, בשל מטרת החיבור, נוותר עתה על תשובה לכל אחד מהם, וסבורים שדי לפי שעה בדברים הבאים.
PH 3.56
Ἵνα δὲ καὶ ταῦτα παραλίπῃ τις, πῶς ἄρα καὶ γίνεσθαί φασι τὰ συγκρίματα ἐκ τῶν πρώτων στοιχείων, μήτε θίξεως καὶ ἁφῆς ὑπαρχούσης μήτε κράσεως ἢ μίξεως ὅλως; ὅτι μὲν γὰρ οὐδέν ἐστιν ἡ ἁφή, μικρῷ πρόσθεν ὑπέμνησα (§ 45–46), ὅτε περὶ τῆς ὑποστάσεως τοῦ σώματος διελεγόμην· ὅτι δὲ οὐδὲ ὁ τρόπος τῆς κράσεως ὅσον ἐπὶ τοῖς λεγομένοις ὑπ’ αὐτῶν δυνατός ἐστι, διὰ βραχέων ἐπιστήσω. πολλὰ μὲν γὰρ λέγεται περὶ κράσεως, καὶ σχεδὸν ἀνήνυτοι περὶ τοῦ προκειμένου σκέμματός εἰσι παρὰ τοῖς δογματικοῖς στάσεις· ὅθεν εὐθέως ἅμα τῇ ἀνεπικρίτῳ διαφωνίᾳ καὶ τὸ ἀκατάληπτον τοῦ σκέμματος συνάγοιτ᾿ ἂν. ἡμεῖς δὲ νῦν τὴν πρὸς ἕκαστον αὐτῶν ἀντίρρησιν παραιτησάμενοι διὰ τὴν πρόθεσιν τῆς συγγραφῆς, τάδε λέξειν ἐπὶ τοῦ παρόντος ἀποχρώντως ὑπολαμβάνομεν.
PH 3.57
הם אומרים שהדברים המתמזגים מורכבים מעצם ומאיכויות. לכן יאמר אדם או שעצמיהם מתערבבים ואיכויותיהם כלל לא; או שאיכויותיהם מתערבבות אך לא עוד עצמיהם; או ששום צד אינו מתערב באחר; או ששניהם מתאחדים זה עם זה. אם לא האיכויות ולא העצמים מתערבבים זה בזה, המיזוג יהיה בלתי־ניתן למחשבה; שהרי כיצד תיווצר מן הדברים המתמזגים תחושה אחת, אם הם אינם מתערבבים זה בזה באף אחד מן ההיבטים שנאמרו?
PH 3.57
Τὰ κιρνάμενα ἐξ οὐσίας καὶ ποιοτήτων συγκεῖσθαι φασίν. ἤτοι οὖν τὰς μὲν οὐσίας αὐτῶν μίγνυσθαι φήσει τις, τὰς δὲ ποιότητας μηδαμῶς, ἢ τὰς μὲν ποιότητας ἀναμίγνυσθαι, μηκέτι δὲ τὰς οὐσίας, ἢ μηθέτερον ἀναμίγνυσθαι θατέρῳ, ἢ ἀμφότερα ἑνοῦσθαι ἀλλήλοις. ἀλλ᾿ εἰ μὲν οὔτε αἱ ποιότητες οὔτε αἱ οὐσίαι ἀναμίγνυνται ἀλλήλοις, ἀνεπινόητος ἔσται ἡ κρᾶσις· πῶς γὰρ μία αἴσθησις ἀπὸ τῶν κιρναμένων γίνεσθαι συμβήσεται, εἴγε κατὰ μηδὲν τῶν προειρημένων μίγνυται ἀλλήλοις τὰ κιρνάμενα;
PH 3.58
אם ייאמר שהאיכויות רק מונחות זו לצד זו ואילו העצמים מתערבבים, גם כך הנאמר יהיה מופרך. הרי במיזוגים איננו קולטים איכויות נפרדות, אלא חשים כאילו נוצרת מן הדברים המתמזגים איכות אחת. ואם יאמר אדם שהאיכויות מתערבבות אך העצמים כלל לא, יאמר דבר בלתי־אפשרי; שכן ממשות האיכויות מצויה בעצמים. לכן מגוחך לומר שהאיכויות נפרדות מן העצמים ומתערבבות זו בזו בפני עצמן במקום כלשהו, ואילו העצמים נשארים בנפרד חסרי איכות.
PH 3.58
εἰ δὲ αἱ μὲν ποιότητες ἁπλῶς παρακεῖσθαι λεχθεῖεν ἀλλήλαις, αἱ δὲ οὐσίαι μίγνυσθαι, καὶ οὕτως ἄτοπον ἂν εἴη τὸ λεγόμενον· οὐ γὰρ κεχωρισμένων τῶν ποιοτήτων τῶν ἐν ταῖς κράσεσιν ἀντιλαμβανόμεθα, ἀλλ᾿ ὡς μιᾶς ἀπὸ τῶν κιρναμένων ἀποτελουμένης αἰσθανόμεθα. εἰ δὲ τὰς μὲν ποιότητας μίγνυσθαι λέγοι τις, τὰς δὲ οὐσίας μηδαμῶς, ἀδύνατα λέξει· ἡ γὰρ τῶν ποιοτήτων ὑπόστασις ἐν ταῖς οὐσίαις ἐστίν, διόπερ γελοῖον ἂν εἴη λέγειν, ὡς αἱ μὲν ποιότητες χωρισθεῖσαι τῶν οὐσιῶν [καὶ] ἰδίᾳ μίγνυνταί που ἀλλήλαις, ἄποιοι δὲ αἱ οὐσίαι χωρὶς ὑπολείπονται.
PH 3.59
נותר לומר שגם איכויות הדברים המתמזגים וגם עצמיהם עוברים זה דרך זה, ומתערבים ויוצרים את המיזוג. אך אפשרות זו מופרכת יותר מן הקודמות, שכן מיזוג כזה בלתי־אפשרי. למשל, אם ספל אחד של מיץ רוש מתערב בעשרה ספלי מים, ייאמר שהרוש התערב עם כל המים; ואכן, גם אם ייטול אדם חלק קטן ביותר מן התערובת, ימצא אותו מלא בכוחו של הרוש.
PH 3.59
λείπεται λέγειν, ὅτι καὶ αἱ ποιότητες τῶν κιρναμένων καὶ αἱ οὐσίαι χωροῦσι δι’ ἀλλήλων καὶ μιγνύμεναι τὴν κρᾶσιν ἀποτελοῦσιν. ὃ τῶν προειρημένων ἐστὶν ἀτοπώτερον· ἀδύνατος γὰρ ἐστιν ἡ τοιαύτη κρᾶσις. οἶον γοῦν ἐὰν δέκα κοτύλαις ὕδατος κωνείου χυλοῦ κοτύλη μιχθῇ, παντὶ τῷ ὕδατι συνανακίρνασθαι ἂν λέγοιτο τὸ κώνειον· εἰ γοῦν καί τι βραχύτατον μέρος τοῦ μίγματος λάβοι τις, εὑρήσει πεπληρωμένον αὐτὸ τῆς τοῦ κωνείου δυνάμεως.
PH 3.60
ואם הרוש מתערב בכל חלק מן המים ומתפשט עמם בשלמותו בכל שלמותם, משום שעצמיהם ואיכויותיהם עוברים אלה דרך אלה וכך נוצר המיזוג; ואם דברים המתפשטים זה עם זה בכל חלק תופסים מקום שווה ולכן שווים זה לזה — הספל האחד של הרוש יהיה שווה לעשרת ספלי המים. מכאן שעל פי הנחת דרך המיזוג הזאת התערובת צריכה להכיל עשרים ספלים או שניים בלבד. ואם נוסיף שוב ספל מים לעשרים הספלים, לפי טיעון ההנחה צריכה המידה להיות ארבעים ספלים או שוב שניים בלבד; שכן אפשר לחשוב את הספל האחד כעשרים הספלים שעמם הוא מתפשט, ואת עשרים הספלים כאחד, שהם נעשים שווים לו.
PH 3.60
εἰ δὲ ἐπιμίγνυται τὸ κώνειον παντὶ μέρει τοῦ ὕδατος καὶ παρεκτείνεται αὐτῷ ὅλον ὅλῳ κατά τε τὴν τῶν οὐσιῶν καὶ τῶν ποιοτήτων αὐτῶν δι’ ἀλλήλων δίοδον, ἴν’ οὕτως ἡ κρᾶσις γένηται, τὰ δὲ παρεκτεινόμενα ἀλλήλοις καθ’ ἅπαν μέρος τὸν ἴσον ἐπέχει τόπον, διὸ καὶ ἴσα ἀλλήλοις ἐστίν, ἴση ἔσται ἡ κοτύλη τοῦ κωνείου ταῖς δέκα κοτύλαις τοῦ ὕδατος, ὡς εἴκοσι κοτύλας ὀφείλειν εἶναι τὸ μῖγμα ἢ δύο μόνας, ὅσον ἐπὶ τῇδε τῇ ὑποθέσει τοῦ τρόπου τῆς κράσεως· καὶ κοτύλης πάλιν ὕδατος ταῖς εἴκοσι κοτύλαις ὅσον ἐπὶ τῷ λόγῳ τῆς ὑποθέσεως ἐπεμβληθείσης τεσσαράκοντα κοτυλῶν ὀφείλει τὸ μέτρον εἶναι ἢ πάλιν δύο μόνων, ἐπειδὴ καὶ τὴν κοτύλην εἴκοσι κοτύλας ἐνδέχεται νοεῖν, ὅσαις παρεκτείνεται, καὶ τὰς εἴκοσι κοτύλας μίαν, ᾗ συνεξισοῦνται.
PH 3.61
באותה דרך אפשר להוסיף בכל פעם ספל אחד ולהסיק באופן דומה שעשרים הספלים הנראים בתערובת צריכים להיות, לפי הנחת דרך המיזוג, כעשרים אלף ואף יותר; ובו בזמן שהם שניים בלבד. דבר זה אינו מותיר מקום לדרגה גדולה יותר של חוסר סבירות. לכן גם הנחה זו בדבר המיזוג מופרכת.
PH 3.61
δυνατὸν δὲ οὕτω κατὰ μίαν κοτύλην ἐπεμβάλλοντα καὶ ὁμοίως συλλογιζόμενον συνάγειν, ὅτι αἱ εἴκοσι ὁρώμεναι τοῦ μίγματος κοτύλαι δισμύριαί που καὶ πρὸς ὀφείλουσιν εἶναι ὅσον ἐπὶ τῇ ὑποθέσει τοῦ τρόπου τῆς κράσεως, αἱ δὲ αὐταὶ καὶ δύο μόναι· ὅπερ ἀπεμφάσεως ὑπερβολὴν οὐκ ἀπολέλοιπεν. οὐκοῦν ἄτοπός ἐστι καὶ αὕτη ἡ ὑπόθεσις τῆς κράσεως.
PH 3.62
אם מיזוג אינו יכול להיווצר לא כאשר העצמים בלבד מתערבבים זה בזה, לא כאשר האיכויות בלבד, לא כאשר שניהם ואף לא כאשר שום אחד מהם, ואין אפשרות לחשוב דבר מחוץ לאפשרויות אלה, דרך המיזוג והערבוב בכלל אינה ניתנת למחשבה. לפיכך, אם היסודות המכונים כך אינם יכולים ליצור את הצירופים לא כשהם מונחים זה לצד זה בנגיעה, ולא כשהם מתמזגים או מתערבבים, גם חקר הטבע של הדוגמטיקנים אינו ניתן למחשבה ככל שהדבר תלוי בטיעון הזה.
PH 3.62
εἰ δὲ οὔτε τῶν οὐσιῶν μόνων μιγνυμένων ἀλλήλαις οὔτε τῶν ποιοτήτων μόνων οὔτε ἀμφοτέρων οὔτε οὐθετέρου δύναται γίνεσθαι κρᾶσις, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν οἷόν τέ ἐστιν ἐπινοεῖν, ἀνεπινόητος ὁ τρόπος τῆς τε κράσεως καὶ ὅλως τῆς μίξεως ἐστίν. διόπερ εἰ μήτε κατὰ θίξιν παρατιθέμενα ἀλλήλοις τὰ καλούμενα στοιχεῖα μήτε ἀνακιρνώμενα ἢ μιγνύμενα ποιητικὰ τῶν συγκριμάτων εἶναι δύναται, ἀνεπινόητός ἐστιν ἡ κατὰ τοὺς δογματικούς φυσιολογία καὶ ὅσον ἐπὶ τούτῳ τῷ λόγῳ.
θ′ על תנועה.
θ′ περὶ κινήσεως.
PH 3.63
נוסף על האמור יש לעמוד על הדיון בתנועות, כדי להראות שחקר הטבע של הדוגמטיקנים עשוי להיחשב בלתי־אפשרי. הרי הצירופים צריכים להיווצר בהכרח באמצעות תנועה כלשהי של היסודות ושל העיקרון הפעיל. אם נזכיר ששום מין של תנועה אינו מוסכם, יהיה ברור שגם אם נקבל בדרך השערה את כל הדברים האמורים, הדוגמטיקנים פיתחו לשווא את מה שמכונה הדיון הפיזיקלי.
PH 3.63
Πρὸς δὲ τοῖς προειρημένοις ἦν ἐπιστῆσαι τῷ περὶ τῶν κινήσεων λόγῳ, καὶ ὡς ἀδύνατος ἂν εἶναι νομισθείη ἡ κατὰ τοὺς δογματικοὺς φυσιολογία. πάντως γὰρ κατά τινα κίνησιν τῶν τε στοιχείων καὶ τῆς δραστικῆς ἀρχῆς ὀφείλει γίνεσθαι τὰ συγκρίματα. ἐὰν οὖν ὑπομνήσωμεν, ὅτι μηδὲν εἶδος κινήσεως ὁμολογεῖται, σαφὲς ἔσται ὅτι καὶ διδομένων καθ’ ὑπόθεσιν τῶν προειρημένων ἀπάντων μάτην ὁ καλούμενος φυσικὸς λόγος τοῖς δογματικοῖς διεξώδευται.
ι′ על תנועת המעבר.
ι′ περὶ τῆς μεταβατικῆς κινήσεως.
PH 3.64
אלה הנדמים כמי שדנו בתנועה באופן המושלם ביותר אומרים (Aristot. Cat. p. 15 a 13) שיש לה שישה מינים: מעבר במקום, שינוי טבעי, גדילה, התמעטות, התהוות וכליה. נעמוד אפוא על כל אחד ממיני התנועה האמורים בפני עצמו, ונתחיל במעבר במקום. לפי הדוגמטיקנים, זו התנועה שבה הנע עובר ממקום למקום, או בשלמותו או בחלקו: <ב>שלמותו, כגון ההולכים; ובחלקו, כגון כדור הנע סביב מרכזו — בעוד כולו נשאר באותו מקום, חלקיו מחליפים מקומות.
PH 3.64
Φασί τοίνυν οἱ δοκοῦντες ἐντελέστερον περὶ κινήσεως διειληφέναι (Aristot. Cat. p. 15 a 13) ἓξ εἴδη ταύτης ὑπάρχειν, τοπικὴν μετάβασιν, φυσικὴν μεταβολήν, αὔξησιν, μείωσιν, γένεσιν, φθοράν. ἡμεῖς οὖν ἑκάστῳ τῶν προειρημένων εἰδῶν τῆς κινήσεως κατ’ ἰδίαν ἐπιστήσομεν, ἀπὸ τῆς τοπικῆς μεταβάσεως ἀρξάμενοι. ἔστιν οὖν αὕτη κατὰ τοὺς δογματικοὺς καθ’ ἣν τόπον ἐκ τόπου μετέρχεται τὸ κινούμενον ἤτοι καθ’ ὁλότητα ἢ κατὰ μέρος, <καθ’> ὅλον μὲν ἐπὶ τῶν περιπατούντων, κατὰ μέρος δὲ ὡς ἐπὶ τῆς περὶ κέντρῳ κινουμένης σφαίρας· ὅλης γὰρ αὐτῆς μενούσης ἐν τῷ αὐτῷ τόπῳ τὰ μέρη τοὺς τόπους ἀμείβει.
PH 3.65
דומני שהיו שלוש עמדות ראשיות בעניין התנועה. חיי היומיום וכמה מן הפילוסופים סבורים שהתנועה קיימת; פרמנידס, מליסוס ואחרים סבורים שאינה קיימת; והספקנים אמרו שאין היא קיימת יותר משהיא אינה קיימת. שכן ככל שהדבר תלוי בתופעות נדמה שהתנועה קיימת, וככל שהוא תלוי בטיעון הפילוסופי — שאינה קיימת. לכן, לאחר שנציג את טיעוני הסבורים שהתנועה קיימת ואת טיעוני המצהירים שאין תנועה כלל, אם נמצא שהמחלוקת שוות כוח ניאלץ לומר, ככל שהדבר תלוי בנאמר, שהתנועה אינה קיימת יותר משהיא קיימת.
PH 3.65
τρεῖς δὲ, οἶμαι, γεγόνασιν αἱ ἀνωτάτω περὶ κινήσεως στάσεις. ὁ μὲν γὰρ βίος καὶ τινες τῶν φιλοσόφων εἶναι κίνησιν ὑπολαμβάνουσιν, μὴ εἶναι δὲ Παρμενίδης τε καὶ Μέλισσος καὶ ἄλλοι τινές, μὴ μᾶλλον δὲ εἶναι ἢ μὴ εἶναι ἔφασαν οἱ σκεπτικοί· ὅσον μὲν γὰρ ἐπὶ τοῖς φαινομένοις δοκεῖν εἶναι κίνησιν, ὅσον δὲ ἐπὶ τῷ φιλοσόφῳ λόγῳ μὴ ὑπάρχειν. ἡμεῖς οὖν ἐκθέμενοι τὴν ἀντίρρησιν τῶν τε εἶναι κίνησιν ὑπολαμβανόντων καὶ τῶν μηδὲν εἶναι κίνησιν ἀποφαινομένων, ἐὰν τὴν διαφωνίαν εὑρίσκωμεν ἰσοσθενῆ, μὴ μᾶλλον εἶναι ἢ μὴ εἶναι κίνησιν λέγειν ἀναγκασθησόμεθα ὅσον ἐπὶ τοῖς λεγομένοις.
PH 3.66
נתחיל מן האומרים שהיא קיימת. הללו נשענים בעיקר על המובן מאליו. הם אומרים: אם אין תנועה, כיצד נישאת השמש מן המזרח למערב? כיצד היא יוצרת את עונות השנה באמצעות התקרבויותיה אלינו והתרחקויותיה מאתנו? כיצד אוניות המפליגות מנמלים מגיעות לנמלים אחרים, המרוחקים מאוד מן הראשונים? ובאיזו דרך יוצא מביתו מי שמבטל את התנועה ושוב חוזר אליו? דברים אלה אינם ניתנים כלל להשבה. משום כך אחד מן הקיניקנים, כאשר הוצג לו <הטיעון> נגד התנועה, לא השיב דבר אלא קם והלך, ובמעשה ובאמצעות המובן מאליו הראה שלתנועה יש ממשות. כך הם מנסים להביך את בעלי העמדה המנוגדת.
PH 3.66
ἀρξώμεθα δὲ ἀπὸ τῶν ὑπάρχειν αὐτὴν λεγόντων. Οὗτοι δὴ τῇ ἐναργείᾳ μάλιστα ἐπερείδονται· εἰ γὰρ μὴ ἔστι, φασί, κίνησις, πῶς μὲν ἀπὸ ἀνατολῶν ἐπὶ δυσμὰς ὁ ἥλιος φέρεται, πῶς δὲ τὰς τοῦ ἔτους ὥρας ποιεῖ, παρὰ τοὺς πρὸς ἡμᾶς συνεγγισμοὺς αὐτοῦ καὶ τὰς ἀφ᾿ ἡμῶν ἀποστάσεις γιγνομένας; ἢ πῶς νῆες ἀπὸ λιμένων ἀναχθεῖσαι καταίρουσιν ἐπὶ λιμένας ἄλλους πάμπολυ τῶν προτέρων ἀφεστῶτας; τίνα δὲ τρόπον ὁ τὴν κίνησιν ἀναιρῶν πρόεισι τῆς οἰκίας καὶ αὖθις ἀναστρέφει; ταῦτα δὴ τελέως ἀναντίρρητα εἶναι. διὸ καὶ τῶν κυνικῶν τις ἐρωτηθεὶς <τὸν> κατὰ τῆς κινήσεως λόγον οὐδὲν ἀπεκρίνατο, ἀνέστη δὲ καὶ ἐβάδισεν, ἔργῳ καὶ διὰ τῆς ἐναργείας παριστάς, ὅτι ὑπαρκτή ἐστιν ἡ κίνησις. Οὗτοι μὲν οὖν οὕτω δυσωπεῖν ἐπιχειροῦσι τοὺς τῆς ἐναντίας αὐτοῖς στάσεως ὄντας·
PH 3.67
ואילו המבטלים את ממשות התנועה טוענים כך. אם דבר־מה נע, הוא נע או מכוח עצמו או מכוח דבר אחר. אם מכוח דבר אחר, <……>. שהרי מה שאומרים עליו שהוא נע מכוח דבר אחר ינוע או ללא סיבה או מכוח סיבה כלשהי. לדבריהם דבר אינו נע ללא סיבה; ואם הוא נע מכוח סיבה כלשהי, הסיבה שבגללה הוא נע תהיה המניעה אותו, ומכאן נופלים לרגרסיה אינסופית לפי שיקול הדעת שנאמר זה עתה.
PH 3.67
οἱ δὲ τὴν ὕπαρξιν τῆς κινήσεως ἀναιροῦντες λόγοις ἐπιχειροῦσι τοιούτοις. εἰ κινεῖταί τι, ἤτοι ὑφ’ ἑαυτοῦ κινεῖται ἢ ὑφ’ ἑτέρου. ἀλλ᾿ εἰ μὲν ὑφ’ ἑτέρου, <......... >. τὸ γὰρ λεγόμενον ὑφ’ ἑτέρου κινεῖσθαι ἤτοι ἀναιτίως κινηθήσεται ἢ κατά τινα αἰτίαν. ἀναιτίως μὲν οὐδέν φασι γίνεσθαι· εἰ δὲ κατά τινα αἰτίαν κινεῖται, ἡ αἰτία, καθ᾿ ἣν κινεῖται, κινητικὴ αὐτοῦ γενήσεται, ὅθεν εἰς ἄπειρον ἐκπίπτει κατὰ τὴν μικρῷ πρόσθεν εἰρημένην ἐπιβολήν.
PH 3.68
נוסף על כך, אם המניע פועל והפועל נע, גם הוא יזדקק למניע אחר, השני לשלישי, וכך עד אינסוף; התנועה תהיה חסרת התחלה — דבר מופרך. לכן לא כל נע נע מכוח דבר אחר. אך גם לא מכוח עצמו. מאחר <שהרי> כל מניע מניע או בדחיפה קדימה, או במשיכה אחריו, או בדחיפה מעלה, או בלחיצה מטה, יהיה על המניע את עצמו להניע את עצמו באחת הדרכים האמורות.
PH 3.68
ἄλλως τε καὶ εἰ τὸ κινοῦν ἐνεργεῖ, τὸ δὲ ἐνεργοῦν κινεῖται, κἀκεῖνο δεήσεται κινοῦντος ἑτέρου, καὶ τὸ δεύτερον τρίτου, καὶ μέχρις ἀπείρου, ὡς ἄναρχον γίνεσθαι τὴν κίνησιν· ὅπερ ἄτοπον. οὐκ ἄρα πᾶν τὸ κινούμενον ὑφ᾿ ἑτέρου κινεῖται. ἀλλ᾿ οὐδὲ ὑφ᾿ ἑαυτοῦ. ἐπεὶ <γὰρ> πᾶν τὸ κινοῦν ἤτοι προωθοῦν κινεῖ ἢ ἐπισπώμενον ἢ ἀνωθοῦν ἢ ἐνθλῖβον, δεήσει τὸ ἑαυτὸ κινοῦν κατά τινα τῶν προειρημένων τρόπων ἑαυτὸ κινεῖν.
PH 3.69
אבל אם הוא מניע את עצמו בדחיפה קדימה, הוא יהיה מאחורי עצמו; אם במשיכה, לפני עצמו; אם בדחיפה מעלה, מתחת לעצמו; ואם בלחיצה מטה, מעל עצמו. אך אי־אפשר שדבר יהיה מעל עצמו, לפני עצמו, מתחת לעצמו או מאחורי עצמו. לכן אי־אפשר שדבר ינוע מכוח עצמו. ואם דבר אינו נע לא מכוח עצמו ולא מכוח דבר אחר, שום דבר אינו נע.
PH 3.69
ἀλλ᾿ εἰ μὲν προωστικῶς ἑαυτὸ κινεῖ, ἔσται ἐξόπισθεν ἑαυτοῦ, εἰ δὲ ἐπισπαστικῶς, ἔμπροσθεν, εἰ δὲ ἀνωστικῶς, ὑποκάτω, εἰ δὲ ἐνθλιπτικῶς, ἐπάνω. ἀδύνατον δὲ αὐτό τι ἑαυτοῦ ἐπάνω εἶναι ἢ ἔμπροσθεν ἢ ὑποκάτω ἢ ὀπίσω· ἀδύνατον ἄρα ὑφ᾿ ἑαυτοῦ τι κινεῖσθαι. εἰ δὲ μήτε ὑφ᾿ ἑαυτοῦ τι κινεῖται μήτε ὑφ᾿ ἑτέρου, οὐδὲ κινεῖταί τι.
PH 3.70
ואם אדם יפנה אל הדחף ואל הבחירה, יש להזכיר לו את המחלוקת בעניין הדברים שבידינו, ושמחלוקת זו נותרה בלתי־מוכרעת משום שעד היום לא מצאנו אמת־מידה לאמת.
PH 3.70
εἰ δέ τις ἐπὶ τὴν ὁρμὴν καὶ τὴν προαίρεσιν καταφεύγοι, ὑπομνηστέον αὐτὸν τῆς περὶ τοῦ ἐφ’ ἡμῖν διαφωνίας, καὶ ὅτι ἀνεπίκριτος αὕτη καθέστηκεν, κριτήριον ἡμῶν τῆς ἀληθείας ἄχρι νῦν οὐχ εὑρηκότων.
PH 3.71
עוד יש לומר זאת. אם דבר־מה נע, הוא נע או במקום שבו הוא נמצא או במקום שבו אינו נמצא. לא במקום שבו הוא נמצא, שכן הוא נשאר בו אם אמנם הוא נמצא בו; ולא במקום שבו אינו נמצא, שכן במקום שבו דבר אינו נמצא אין הוא יכול לפעול או להיות נפעל. מכאן ששום דבר אינו נע. טיעון זה הוא של דיודורוס קרונוס, והוא זכה להשגות רבות. בשל אופי החיבור נציג את החזקות שבהן, בצירוף ההכרעה הנראית לנו.
PH 3.71
Ἔτι κἀκεῖνο λεκτέον. εἰ κινεῖταί τι, ἤτοι ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ κινεῖται ἢ ἐν ᾧ οὐκ ἔστιν. οὔτε δὲ ἐν ᾧ ἔστιν· μένει γὰρ ἐν αὐτῷ, εἴπερ ἐν αὐτῷ ἔστιν· οὔτε ἐν ᾧ μὴ ἔστιν· ὅπου γὰρ τι μὴ ἔστιν, ἐκεῖ οὐδὲ δρᾶσαί τι οὐδὲ παθεῖν δύναται. οὐκ ἄρα κινεῖταί τι. οὗτος δὲ ὁ λόγος ἔστι μὲν Διοδώρου τοῦ Κρόνου, πολλῶν δὲ ἀντιρρήσεων τετύχηκεν, ὧν τὰς πληκτικωτέρας διὰ τὸν τρόπον τῆς συγγραφῆς ἐκθησόμεθα μετὰ τῆς φαινομένης ἡμῖν ἐπικρίσεως.
PH 3.72
יש האומרים שדבר יכול לנוע במקום שבו הוא נמצא: למשל, כדורים המסתובבים סביב מרכזיהם נעים בעודם נשארים באותו מקום. נגדם יש להעביר את הטיעון אל כל אחד מחלקי הכדור, להזכיר שככל שהדבר תלוי בטיעון גם חלקיו אינם נעים, ולהסיק שדבר אינו נע במקום שבו הוא נמצא.
PH 3.72
φασὶν οὖν τινες, ὅτι δύναταί τι ἐν ᾧ ἔστι τόπω κινεῖσθαι· τὰς γοῦν περὶ τοῖς κέντροις περιδινουμένας σφαίρας ἐν τῷ αὐτῷ μενούσας τόπω κινεῖσθαι. πρὸς οὓς μεταφέρειν χρὴ τὸν λόγον ἐφ’ ἕκαστον τῶν μερῶν τῆς σφαίρας, καὶ ὑπομιμνῄσκοντας, ὅτι ὅσον ἐπὶ τῷ λόγῳ μηδὲ κατὰ μέρη κινεῖται, συνάγειν ὅτι μηδὲ ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ κινεῖταί τι.
PH 3.73
נעשה אותו דבר גם נגד האומרים שהנע קשור בשני מקומות, במקום שבו הוא נמצא ובמקום שאליו הוא נישא. נשאל אותם מתי עובר הנע מן המקום שבו הוא נמצא אל המקום האחר: כאשר הוא נמצא במקום הראשון, או כאשר הוא נמצא בשני? כאשר הוא נמצא במקום הראשון, אין הוא עובר אל השני, שכן הוא עדיין בראשון; וכאשר אינו נמצא בראשון, אין הוא עובר ממנו.
PH 3.73
τὸ δὲ αὐτὸ ποιήσομεν καὶ πρὸς τοὺς λέγοντας, ὅτι τὸ κινούμενον δυεῖν ἔχεται τόπων, τοῦ τε ἐν ᾧ ἔστι καὶ τοῦ εἰς ὃν φέρεται. πευσόμεθα γὰρ αὐτῶν, πότε φέρεται τὸ κινούμενον ἀπὸ τοῦ ἐν ᾧ ἔστι τόπου εἰς τὸν ἕτερον, ἆρα ὅτε ἐν τῷ πρώτῳ τόπῳ ἔστιν ἢ ὅτε ἐν τῷ δευτέρῳ. ἀλλ’ ὅτε μὲν ἐν τῷ πρώτῳ τόπῳ ἔστιν, οὐ μετέρχεται εἰς τὸν δεύτερον· ἔτι γὰρ ἐν τῷ πρώτῳ ἐστιν· ὅτε δὲ οὐκ ἔστιν ἐν τούτῳ, οὐ μετέρχεται ἀπ’ αὐτοῦ.
PH 3.74
נוסף על כך יש כאן הנחת המבוקש. במקום שבו דבר אינו נמצא אין הוא יכול לפעול; הרי איש אינו יכול פשוט להסכים שדבר נישא אל מקום כלשהו, שעה שאינו מקבל שהוא נע.
PH 3.74
πρὸς τῷ καὶ συναρπάζεσθαι τὸ ζητούμενον· ἐν ᾧ γὰρ μὴ ἔστιν, οὐδὲ ἐνεργεῖν ἐν αὐτῷ δύναται· οὐ γὰρ δήπου φέρεσθαι εἰς τινα τόπον συγχωρήσει τις ἐκεῖνο ἁπλῶς ὃ μὴ δίδωσι κινεῖσθαι.
PH 3.75
אחדים אומרים גם זאת: ״מקום״ נאמר בשני מובנים — מקום במובן רחב, כגון ביתי כמקומי, ומקום מדויק, כגון האוויר העוטף את פני גופי. לכן אומרים שהנע נע במקום, לא במקום המדויק אלא במקום במובן הרחב. נגדם אפשר לחלק את המקום הרחב ולומר: יש בו המקום שבו נמצא ממש הגוף המכונה נע, כלומר מקומו המדויק; ויש בו המקומות שבהם אינו נמצא, כלומר שאר חלקי המקום הרחב. לאחר שמסיקים שדבר אינו יכול לנוע לא במקום שבו הוא נמצא ולא במקום שבו אינו נמצא, מסיקים שגם אינו יכול לנוע במקום המכונה, שלא במדויק, ״רחב״. שהרי המקום המדויק שבו הוא נמצא והמקומות המדויקים שבהם אינו נמצא הם מרכיביו, וכבר הוכח שאינו יכול לנוע באף אחד מהם.
PH 3.75
τινὲς μέντοι κἀκεῖνο φασίν· τόπος λέγεται διχῶς, ὁ μὲν ἐν πλάτει, οἷον ὡς ἐμοῦ ἡ οἰκία, ὁ δὲ πρὸς ἀκρίβειαν, ὧς λόγου χάριν ὁ περιτετυπωκώς μου τὴν ἐπιφάνειαν τοῦ σώματος ἀήρ. λέγεται οὖν ἐν τόπῳ κινεῖσθαι τὸ κινούμενον οὐκ ἐν τῷ πρὸς ἀκρίβειαν ἀλλ’ ἐν τῷ κατὰ πλάτος. πρὸς οὓς ἔνεστιν ὑποδιαιροῦντας τὸν ἐν πλάτει τόπον λέγειν, ὅτι τούτου ἐν ᾧ μὲν ἔστι κυρίως τὸ κινεῖσθαι λεγόμενον σῶμα, ὡς ἐν τῷ πρὸς ἀκρίβειαν αὐτοῦ τόπῳ, ἐν ᾧ δὲ οὐκ ἔστιν, ὡς ἐν τοῖς λοιποῖς μέρεσι τοῦ κατὰ πλάτος τόπου· εἶτα συνάγοντας, ὅτι μήτε ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ κινεῖσθαί τι δύναται μήτε ἐν ᾧ μὴ ἔστιν, ἐπιλογίζεσθαι, ὅτι μηδὲ ἐν τῷ κατὰ πλάτος καταχρηστικῶς λεγομένῳ τόπῳ κινεῖσθαί τι δύναται· συστατικὰ γὰρ ἐστιν αὐτοῦ τό τε ἐν ᾧ ἔστι πρὸς ἀκρίβειαν καὶ ἐν ᾧ πρὸς ἀκρίβειαν οὐκ ἔστιν, ὧν ἐν οὐθετέρῳ κινεῖσθαί τι δύνασθαι δέδεικται.
PH 3.76
יש להציב גם את הטיעון הבא. אם דבר־מה נע, הוא נע או לפי סדר של קודם <קודם>, או על פני מרווח מתחלק בבת אחת. אך, כפי שנראה, הוא אינו יכול לנוע לא לפי סדר של קודם קודם ולא על פני מרווח מתחלק כולו בבת אחת. מכאן ששום דבר אינו נע. העובדה שאי־אפשר לנוע לפי סדר של קודם קודם ברורה מעצמה: אם הגופים, המקומות והזמנים שבהם אומרים שהגופים נעים מתחלקים עד אינסוף, לא תהיה תנועה, שכן אי־אפשר למצוא ראשון בתוך אינסוף שממנו יתחיל לנוע הדבר המכונה נע.
PH 3.76
Ἐρωτητέον δὲ κἀκεῖνον τὸν λόγον. εἰ κινεῖταί τι, ἤτοι κατὰ τὸ πρότερον <πρότερον> κινεῖται ἢ κατὰ μεριστὸν διάστημα· οὔτε δὲ κατὰ τὸ πρότερον πρότερον δύναταί τι κινεῖσθαι, οὔτε κατὰ τὸ ἄθρουν μεριστὸν διάστημα, ὡς δείξομεν· οὐδὲ κινεῖταί τι ἄρα. ὅτι μὲν οὖν κατὰ τὸ πρότερον πρότερον οὐκ ἐνδέχεταί τι κινεῖσθαι, αὐτόθεν δῆλον. εἰ μὲν γὰρ εἰς ἄπειρον τέμνονται τὰ σώματα καὶ οἱ τόποι καὶ οἱ χρόνοι οἷς κινεῖσθαι λέγεται τὰ σώματα, οὐ γενήσεται κίνησις, ἀδυνάτου ὄντος τοῦ πρῶτόν τι ἐν ἀπείροις εὑρεθῆναι, ἀφ’ οὗ πρώτου κινήσεται τὸ κινεῖσθαι λεγόμενον.
PH 3.77
ואם הדברים האמורים מסתיימים ביחידה חסרת חלקים, וכל אחד מן הנעים עובר באופן דומה את היחידה הראשונה חסרת החלקים של המקום ביחידת הזמן הראשונה שלו חסרת החלקים, כל הנעים שווי מהירות — למשל, הסוס המהיר ביותר והצב — דבר מופרך עוד יותר מן הקודם. לכן התנועה אינה מתרחשת לפי סדר של קודם קודם. אך גם לא על פני מרווח מתחלק בבת אחת.
PH 3.77
εἰ δὲ εἰς ἀμερὲς καταλήγει τὰ προειρημένα, καὶ ἕκαστον τῶν κινουμένων ὁμοίως τὸ πρῶτον ἀμερὲς τοῦ τόπου τῷ πρώτῳ ἑαυτοῦ ἀμερεῖ μετέρχεται χρόνῳ, πάντα τὰ κινούμενα ἔστιν ἰσοταχῆ, οἷον ὁ ταχύτατος ἵππος καὶ ἡ χελώνη· ὅπερ τοῦ προτέρου ἐστὶν ἀτοπώτερον. οὐκ ἄρα κατὰ τὸ πρότερον πρότερον γίνεται ἡ κίνησις. ἀλλ’ οὐδὲ κατὰ τὸ ἄθρουν μεριστὸν διάστημα.
PH 3.78
שהרי אם, כדבריהם, יש להעיד על הנעלמים מתוך התופעות, ומי שרוצה לעבור מרחק של אצטדיון צריך לעבור תחילה את חלקו הראשון של האצטדיון, לאחר מכן את השני וכן את השאר, ראוי שכל נע ינוע לפי סדר של קודם קודם. אם ייאמר שהנע עובר בבת אחת את כל חלקי המקום שבו הוא נע, הוא יהיה בכל חלקיו בעת ובעונה אחת; ואם חלק מן המקום שדרכו הוא נע קר וחלק אחר חם, או שחלקו שחור וחלקו לבן ואף מסוגל לצבוע את הדברים הבאים עמו במגע, הנע יהיה בעת ובעונה אחת חם וקר, שחור ולבן — דבר מופרך.
PH 3.78
εἰ γὰρ ἀπὸ τῶν φαινομένων, ὥς φασιν, μαρτυρεῖσθαι τὰ ἄδηλα χρή, ἐπεὶ, ἴνα τις ἀνύσῃ σταδιαῖον διάστημα, δεῖ πρότερον αὐτὸν ἀνύσαι τὸ πρῶτον τοῦ σταδίου μέρος καὶ τὸ δεύτερον δεύτερον καὶ τὰ ἄλλα ὁμοίως, οὕτω καὶ πᾶν τὸ κινούμενον κατὰ τὸ πρότερον πρότερον κινεῖσθαι προσήκει, ἐπεὶ τοί γε εἰ ἀθρόως διιέναι τὸ κινούμενον λέγοιτο πάντα τὰ μέρη τοῦ τόπου ἐν ᾧ κινεῖσθαι λέγεται, ἐν πᾶσιν ἅμα ἔσται τοῖς μέρεσιν αὐτοῦ, καὶ εἰ τὸ μὲν ψυχρὸν εἴη μέρος, τὸ δὲ θερμὸν τοῦ δι’ οὗ ποιεῖται τὴν κίνησιν, ἢ τὸ μὲν, εἰ τύχοι, μέλαν, τὸ δὲ λευκὸν ὥστε καὶ χρώζειν τὰ ἐντυγχάνοντα δύνασθαι, τὸ κινούμενον ἔσται θερμόν τε ἅμα καὶ ψυχρὸν καὶ μέλαν καὶ λευκόν· ὅπερ ἄτοπον.
PH 3.79
אחר כך יאמרו גם מה גודל המקום שהנע יעבור בבת אחת. אם יאמרו שהוא בלתי־מוגדר, יקבלו שדבר נע בבת אחת דרך הארץ כולה. ואם הם נמנעים מכך, שיגדירו לנו את גודל המקום. הניסיון להגדיר במדויק את המקום שמעבר למרחקו לא יוכל הנע לעבור בבת אחת אפילו במשך הרף עין, מלבד היותו שרירותי ופזיז ואולי אף מגוחך, נופל למבוכה המקורית: הכול יהיה שווה מהירות, אם כל אחד עושה את מעברי תנועתו באופן דומה על פני מקומות תחומים.
PH 3.79
εἶτα καὶ πόσον ἀθρόως διέξεισι τόπον τὸ κινούμενον, εἰπάτωσαν. εἰ μὲν γὰρ ἀόριστον τοῦτον εἶναι φήσουσιν, προσδέξονταί τι κινεῖσθαι διὰ πάσης τῆς γῆς ἀθρόως· εἰ δὲ τοῦτο φεύγουσιν, ὁρισάτωσαν ἡμῖν τὸ μέγεθος τοῦ τόπου. τὸ μὲν γὰρ πρὸς ἀκρίβειαν ἐπιχειρεῖν ὁρίζειν τὸν τόπον, οὗ πλέον διάστημα οὐδὲ κατὰ τὸ ἀκαριαῖον δυνήσεται διελθεῖν τὸ κινούμενον ἀθρόως, πρὸς τῷ ἀποκληρωτικὸν καὶ προπετὲς ἢ καὶ γελοῖον ἴσως εἶναι, εἰς τὴν ἀρχῆθεν ἀπορίαν ἐμπίπτει· πάντα γὰρ ἔσται ἰσοταχῆ, εἴγε ἕκαστον αὐτῶν ὁμοίως κατὰ περιωρισμένους τόπους τὰς μεταβάσεις τῶν κινήσεων ποιεῖται.
PH 3.80
ואם יאמרו שהנע עובר בבת אחת מקום קטן אך לא תחום במדויק, נוכל, בהתאם למבוכת טיעון העורם, להוסיף תמיד לגודל שהונח גודל מקום זעיר. אם יעצרו בנקודה כלשהי בשעת הצגת השאלות הזאת, ייפלו שוב לתיחום המדויק ולאותה מפלצתיות. ואם יקבלו את ההגדלה המתמשכת, נכריח אותם להסכים שדבר יכול לנוע בבת אחת לאורך הארץ כולה. לכן הדברים המכונים נעים אינם נעים גם <על פני> מרווח מתחלק בבת אחת.
PH 3.80
εἰ δὲ φήσουσιν, ὅτι μικρὸν μὲν, οὐ πρὸς ἀκρίβειαν δὲ περιωρισμένον τόπον ἀθρόως κινεῖται τὸ κινούμενον, ἐνέσται ἡμῖν κατὰ τὴν σωριτικὴν ἀπορίαν ἀεὶ τῷ ὑποτεθέντι μεγέθει ἀκαριαῖον προστιθέναι μέγεθος τόπου. εἰ μὲν γὰρ στήσονταί που τοιαύτην ποιουμένων ἡμῶν συνερώτησιν, πάλιν εἰς τὸν ἀκριβῆ περιορισμὸν καὶ τὴν τερατείαν ἐκείνην ἐμπεσοῦνται· εἰ δὲ προσήσονται τὴν παραύξησιν, ἀναγκάσομεν αὐτοὺς συγχωρεῖν ἀθρόως τι δύνασθαι κινηθῆναι διὰ τοῦ μεγέθους τῆς γῆς ἀπάσης. ὥστε οὐδὲ <κατὰ> ἄθρουν μεριστὸν διάστημα κινεῖται τὰ κινεῖσθαι λεγόμενα.
PH 3.81
ואם דבר אינו נע לא על פני מקום מתחלק בבת אחת ולא לפי סדר של קודם <קודם>, שום דבר אינו נע. דברים אלה, ואף רבים מהם, אומרים מבטלי תנועת המעבר. ואנו, מאחר שאיננו יכולים להפריך לא את הטיעונים האלה ולא את התופעה שעל פיה מציגים את ממשות התנועה, משעים את השיפוט — ככל שהדבר תלוי בניגוד בין התופעות לטיעונים — בשאלה אם התנועה קיימת או אינה קיימת.
PH 3.81
εἰ δὲ μήτε κατὰ ἄθρουν μεριστὸν τόπον μήτε κατὰ τὸ πρότερον <πρότερον> κινεῖταί τι, οὐδὲ κινεῖταί τι. Ταῦτα μὲν οὖν καὶ ἔτι πλείω τούτων φασὶν οἱ τὴν μεταβατικὴν κίνησιν ἀναιροῦντες. ἡμεῖς δὲ μήτε τοὺς λόγους τούτους μήτε τὸ φαινόμενον, ᾧ κατακολουθοῦντες εἰσάγουσι τὴν ὑπόστασιν τῆς κινήσεως, δυνάμενοι διατρέπειν, ὅσον ἐπὶ τῇ ἀντιθέσει τῶν τε φαινομένων καὶ τῶν λόγων, ἐπέχομεν περὶ τοῦ πότερον ἔστι κίνησις ἢ οὐκ ἔστιν.
ια′ על גדילה והתמעטות.
ια′ περὶ αὐξήσεως καὶ μειώσεως.
PH 3.82
בהסתמך על אותו שיקול אנו משעים את השיפוט גם בעניין הגדילה וההתמעטות. המובן מאליו נדמה כמציג את ממשותן, ואילו הטיעונים נדמים כמפריכים אותה. התבונן: הדבר הגדל צריך להתקיים תחילה ובעל ממשות, ואז להתרחב בגודלו; שאילו התווסף דבר אחד לאחר ואדם היה אומר שהאחר גדל, היה אומר שקר. אולם העצם אינו עומד לעולם, אלא זורם תמיד ועצם אחר נכנס במקום קודמו. לכן לדבר המכונה ״גדל״ אין העצם הקודם בצירוף עצם אחר שנוסף לו, אלא עצם אחר לגמרי.
PH 3.82
Τῷ δὲ αὐτῷ χρώμενοι λογισμῷ καὶ περὶ αὐξήσεως τε καὶ περὶ μειώσεως ἐπέχομεν· ἡ γὰρ ἐνάργεια δοκεῖ τὴν ὑπόστασιν αὐτῶν εἰσάγειν, ἣν οἱ λόγοι διατρέπειν δοκοῦσιν. ἢ θέασαι γοῦν· τὸ αὐξόμενον ὂν καὶ ὑφεστὼς εἰς μέγεθος ἐπιδιδόναι προσήκει, ὡς εἴγε ἑτέρῳ προσθέσεως γενομένης ἕτερον ηὐξηκέναι τις λέγοι, ψεύσεται. ἐπεὶ τοίνυν ἡ οὐσία οὐδέποτε ἕστηκεν, ἀλλ’ ἀεὶ ῥεῖ τε καὶ ἑτέρα ἀνθ’ ἑτέρας ἐπεισκρίνεται, τὸ ηὐξηκέναι λεγόμενον οὐκ ἔχει τὴν προτέραν οὐσίαν καὶ μετὰ ταύτης ἄλλην τὴν προστεθεῖσαν ἀλλ’ ὅλην ἑτέραν.
PH 3.83
כשם שאילו היה בול עץ בן שלוש אמות ואדם היה מביא בול עץ אחר בן עשר אמות ואומר שהגדיל את הראשון, היה אומר שקר מפני שהשני אחר לגמרי מן הראשון, כך גם בכל דבר המכונה גדל: כאשר החומר הקודם זורם החוצה ואחר נכנס במקומו, אפילו אם הדבר המכונה נוסף אכן נוסף, אין לכנות זאת גדילה אלא שינוי גמור לדבר אחר.
PH 3.83
ὥσπερ οὖν εἰ, λόγου χάριν, ξύλου τριπήχεος ὄντος δεκάπηχυ ἕτερον ἀγαγών τις ηὐξηκέναι τὸ τρίπηχυ λέγοι, ψεύσεται διὰ τὸ ὅλον ἕτερον εἶναι τοῦτο ἐκείνου, οὕτω καὶ ἐπὶ παντὸς τοῦ αὔξεσθαι λεγομένου, τῆς προτέρας ὕλης ἀπορρεούσης καὶ ἑτέρας ἐπεισιούσης, εἰ προστίθεται τὸ προστίθεσθαι λεγόμενον, οὐκ ἂν αὔξησίν τις εἴποι τὸ τοιοῦτον εἶναι, ἀλλ’ ἐξ ὅλου ἑτεροίωσιν.
PH 3.84
אותו טיעון חל גם על ההתמעטות; שהרי כיצד ייאמר על דבר שאינו בעל ממשות כלל שהתמעט? נוסף על כך, אם התמעטות נעשית באמצעות גריעה וגדילה באמצעות הוספה, ואם אין לא גריעה ולא הוספה, גם ההתמעטות והגדילה אינן דברים קיימים.
PH 3.84
ὁ δὲ αὐτὸς καὶ περὶ τῆς μειώσεως λόγος· τὸ γὰρ μὴ ὑφεστὼς ὅλως πῶς ἂν μεμειῶσθαι λέγοιτο; πρὸς δὲ τούτοις, εἰ ἡ μὲν μείωσις γίνεται κατὰ ἀφαίρεσιν, ἡ δὲ αὔξησις κατὰ πρόσθεσιν, οὐδὲν δὲ ἐστιν οὔτε ἀφαίρεσις οὔτε πρόσθεσις, οὐκοῦν οὐδὲ ἡ μείωσις οὐδὲ ἡ αὔξησις ἔστι τι.
ιβ′ על גריעה והוספה.
ιβ′ περὶ ἀφαιρέσεως καὶ προσθέσεως.
PH 3.85
מן הדברים הבאים הם מסיקים שאין גריעה. אם דבר נגרע מדבר, או שהשווה נגרע מן השווה, או שהגדול מן הקטן, או שהקטן מן הגדול. אך הגריעה אינה מתרחשת באף אחת מן הדרכים האלה, כפי שנראה; לכן הגריעה בלתי־אפשרית. מן הדברים הבאים ברור שהיא אינה נעשית באף דרך מן האמורות. הדבר הנגרע מדבר צריך להיות כלול לפני הגריעה בדבר שממנו הוא נגרע.
PH 3.85
Ὅτι δὲ οὐδέν ἐστιν ἀφαίρεσις, ἐντεῦθεν ἐπιλογίζονται. εἰ ἀφαιρεῖταί τι ἀπό τινος, ἤτοι τὸ ἴσον ἀπὸ τοῦ ἴσου ἀφαιρεῖται ἢ τὸ μεῖζον ἀπὸ τοῦ ἐλάσσονος ἢ τὸ ἔλασσον ἀπὸ τοῦ μείζονος. κατὰ οὐδένα δὲ τῶν τρόπων τούτων ἀφαίρεσις γίνεται, ὡς παραστήσομεν· ἀδύνατος ἄρα ἐστὶν ἡ ἀφαίρεσις. ὅτι δὲ κατ’ οὐδένα τῶν προειρημένων τρόπων ἡ ἀφαίρεσις γίνεται, δῆλον ἐντεῦθεν. τὸ ἀφαιρούμενον ἀπό τινος ἐμπεριέχεσθαι χρὴ πρὸ τῆς ἀφαιρέσεως τῷ ἀφ’ οὗ ἀφαιρεῖται.
PH 3.86
אך השווה אינו כלול בשווה, למשל שש בשש; שכן המכיל צריך להיות גדול מן המוכל, והדבר שממנו נגרע דבר צריך להיות גדול מן הנגרע, כדי שיישאר דבר־מה לאחר הגריעה. בכך, כמדומה, נבדלת גריעה מסילוק מוחלט. וגם הגדול אינו כלול בקטן, למשל שש <בתוך> חמש, שכן הדבר חסר היגיון.
PH 3.86
οὔτε δὲ τὸ ἴσον ἐν τῷ ἴσῳ περιέχεται, οἷον τὰ ἓξ ἐν τοῖς ἕξ· μεῖζον γὰρ εἶναι δεῖ τὸ περιέχον τοῦ περιεχομένου καὶ τὸ ἀφ’ οὗ ἀφαιρεῖταί τι τοῦ ἀφαιρουμένου, ἴνα μετὰ τὴν ἀφαίρεσιν ὑπολείπηταί τι· τούτῳ γὰρ διαφέρειν δοκεῖ τῆς παντελοῦς ἄρσεως ἡ ἀφαίρεσις· οὔτε τὸ μεῖζον ἐν τῷ μικροτέρῳ, οἷον τὰ ἓξ <ἐν> τοῖς πέντε· ἀπεμφαίνει γὰρ.
PH 3.87
ומסיבה זו גם הקטן אינו כלול בגדול. אם חמש כלולות בשש כקטן בתוך גדול יותר, ארבע יהיו כלולות בחמש, שלוש בארבע, שתיים בשלוש ואחת בשתיים. לשש יהיו אפוא חמש, ארבע, שלוש, שתיים ואחת, שסכומן הוא חמש־עשרה; מכאן שחמש־עשרה כלולות בשש, אם מקבלים שהקטן כלול בגדול. ובאותה דרך, בחמש־עשרה הכלולות בשש כלול המספר שלושים וחמש, ובהתקדמות הלאה — אינסוף מספרים. אך מופרך לומר שאינסוף מספרים כלולים במספר שש; לכן מופרך גם לומר שהקטן כלול בגדול.
PH 3.87
διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ ἔλασσον ἐν τῷ μείζονι. εἰ γὰρ ἐν τοῖς ἓξ περιέχεται τὰ πέντε ὡς ἐν πλείοσιν ἐλάσσονα, καὶ ἐν τοῖς πέντε περισχεθήσεται τὰ τέσσαρα καὶ ἐν τοῖς τέτταρσι τὰ τρία καὶ ἐν τοῖς τρισὶ τὰ δύο καὶ ἐν τούτοις τὸ ἕν. ἔξει οὖν τὰ ἓξ πέντε τέσσαρα τρία δύο ἔν, ὧν συντεθέντων γίνεται ὁ πεντεκαίδεκα ἀριθμός, ὃς ἐν τῷ ἓξ περιέχεσθαι συνάγεται διδομένου τοῦ τὸ ἔλασσον ἐν τῷ μείζονι περιέχεσθαι. Ὁμοίως δὲ καὶ ἐν τῷ πεντεκαίδεκα τῷ ἐν τῷ ἓξ ἐμπεριεχομένῳ ὁ τριακοντακαιπέντε ἀριθμὸς περιέχεται καὶ κατὰ ὑπόβασιν ἄπειροι. ἄτοπον δὲ τὸ λέγειν ἀπείρους ἀριθμοὺς ἐμπεριέχεσθαι τῷ ἓξ ἀριθμῷ· ἄτοπον ἄρα καὶ τὸ λέγειν, ὅτι ἐν τῷ μείζονι περιέχεται τὸ ἔλασσον.
PH 3.88
אם הדבר הנגרע מדבר צריך להיות כלול בדבר שממנו הוא עתיד להיגרע, ואם השווה אינו כלול בשווה, הגדול אינו כלול בקטן והקטן אינו כלול בגדול, שום דבר אינו נגרע מדבר. ועוד, אם דבר נגרע מדבר, או ששלם נגרע משלם, או שחלק מחלק, או ששלם מחלק, או שחלק משלם.
PH 3.88
εἰ οὖν χρὴ τὸ ἀφαιρούμενον ἀπό τινος περιέχεσθαι ἐν ἐκείνῳ ἀφ’ οὗ ἀφαιρεῖσθαι μέλλει, οὔτε δὲ τὸ ἴσον ἐν τῷ ἴσῳ περιέχεται οὔτε τὸ μεῖζον ἐν τῷ μικροτέρῳ οὔτε τὸ μικρότερον ἐν τῷ μείζονι, οὐδὲ ἀφαιρεῖταί τι ἀπό τινος. Καὶ μὴν εἰ ἀφαιρεῖταί τι ἀπό τινος, ἢ ὅλον ἀπὸ ὅλου ἀφαιρεῖται ἢ μέρος ἀπὸ μέρους ἢ ὅλον ἀπὸ μέρους ἤ μέρος ἀπὸ ὅλου.
PH 3.89
לומר ששלם נגרע משלם או מחלק הוא בבירור חסר היגיון. נותר לומר שחלק נגרע או משלם או מחלק, ואף זה מופרך. למשל, כדי להעמיד את הדיון על מספרים לשם הבהירות, יהי המספר עשר ונאמר שיחידה אחת נגרעת ממנו. יחידה זו אינה יכולה להיגרע לא מכל העשר ולא מן החלק הנותר של העשר, כלומר התשע, כפי שאראה; ולכן אינה נגרעת כלל.
PH 3.89
ὅλον μὲν οὖν ἀφαιρεῖσθαι λέγειν ἤτοι ἀπὸ ὅλου ἢ ἀπὸ μέρους ἀπεμφαίνει προδήλως. λείπεται δὴ λέγειν τὸ μέρος ἀφαιρεῖσθαι ἤτοι ἀπὸ ὅλου ἢ ἀπὸ μέρους· ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον. οἷον γοῦν, ἵνα ἐπὶ ἀριθμῶν στήσωμεν τὸν λόγον τοῦ σαφοῦς ἕνεκα, ἔστω δεκάς, καὶ ἀπὸ ταύτης ἀφαιρεῖσθαι λεγέσθω μονάς. αὕτη οὖν ἡ μονὰς οὔτε ἀπὸ ὅλης τῆς δεκάδος ἀφαιρεῖσθαι δύναται οὔτε ἀπὸ τοῦ λειπομένου μέρους τῆς δεκάδος, τουτέστι τῆς ἐννεάδος, ὡς παραστήσω· οὐκοῦν οὐδὲ ἀφαιρεῖται.
PH 3.90
אם היחידה נגרעת מכל העשר, ומאחר שהעשר אינו דבר אחר מעשר היחידות ואף אינו אחת היחידות אלא התקבצות כל היחידות, היחידה צריכה להיגרע מכל יחידה, כדי שתיגרע מן העשר כולו. אולם בראש ובראשונה אי־אפשר לגרוע דבר מיחידה, שכן היחידות אינן מתחלקות; ולכן היחידה לא תיגרע כך מן העשר.
PH 3.90
εἰ γὰρ ἡ μονὰς ἀπὸ ὅλης ἀφαιρεῖται τῆς δεκάδος, ἐπεὶ ἡ δεκὰς οὔτε ἕτερόν τί ἐστι παρὰ τὰς δέκα μονάδας οὔτε τις τῶν μονάδων ἀλλ’ ἡ συνέλευσις πασῶν τῶν μονάδων, ἀπὸ ἑκάστης μονάδος ἀφαιρεῖσθαι ὀφείλει ἡ μονάς, ἴνα ἀπὸ ὅλης ἀφαιρῆται τῆς δεκάδος. μάλιστα μὲν οὖν ἀπὸ μονάδος οὐδὲν δύναται ἀφαιρεῖσθαι· ἀδιαίρετοι γὰρ εἰσιν αἱ μονάδες, καὶ διὰ τοῦτο οὐκ ἀφαιρεθήσεται ἡ μονὰς ἀπὸ τῆς δεκάδος οὕτως.
PH 3.91
ואפילו יקבל אדם שהיחידה נגרעת מכל אחת מן היחידות, יהיו ליחידה עשרה חלקים; ומאחר שיש לה עשרה חלקים תהיה היא עשר. יתר על כן, מאחר שנותרו עשרה חלקים אחרים, שמהם נגרעו עשרת החלקים של היחידה כביכול, העשרה יהיו עשרים. אך מופרך לומר שאחת היא עשר, שעשר הן עשרים, ושמה שלדבריהם אינו מתחלק מתחלק. לכן מופרך לומר שהיחידה נגרעת מכל העשר.
PH 3.91
εἰ δὲ καὶ δοίη τις ἀπὸ ἑκάστης τῶν μονάδων ἀφαιρεῖσθαι τὴν μονάδα, δέκα ἕξει μέρη ἡ μονᾶς, δέκα δὲ ἔχουσα μέρη δεκὰς ἔσται. ἀλλὰ καὶ ἐπεὶ δέκα ἕτερα μέρη ἀπολέλειπται, ἀφ’ ὧν ἀφῄρηται τὰ τῆς μονάδος λεγομένης δέκα μέρη, ἔσται τὰ δέκα εἴκοσι. ἄτοπον δὲ λέγειν τὸ ἓν δέκα εἶναι καὶ τὰ δέκα εἴκοσι καὶ τὸ ἀδιαίρετον κατὰ αὐτοὺς διαιρεῖσθαι. ἄτοπον ἄρα τὸ λέγειν ἀπὸ ὅλης τῆς δεκάδος ἀφαιρεῖσθαι τὴν μονάδα.
PH 3.92
אולם היחידה גם אינה נגרעת מן התשע הנותרות. הדבר שממנו נגרע דבר אינו נשאר שלם, ואילו התשע נשארות שלמות לאחר גריעת אותה יחידה. וגם בדרך אחרת: מאחר שהתשע אינן דבר מלבד תשע היחידות, אם ייאמר שהיחידה נגרעת מכולן, תהיה זו גריעת תשע; ואם מחלק מן התשע — אם משמונה, יבואו אותם אבסורדים, ואם מן היחידה האחרונה, יאמרו שהיחידה ניתנת לחלוקה, דבר מופרך.
PH 3.92
ἀλλ’ οὐδὲ ἀπὸ τῆς ὑπολειπομένης ἐννεάδος ἀφαιρεῖται ἡ μονάς· τὸ μὲν γὰρ ἀφ’ οὗ τι ἀφαιρεῖται οὐ μένει ὁλόκληρον, ἡ δὲ ἐννεὰς μετὰ τὴν ἀφαίρεσιν ἐκείνης τῆς μονάδος ὁλόκληρος μένει. καὶ ἄλλως, ἐπεὶ ἡ ἐννεὰς οὐδέν ἐστι παρὰ τὰς ἐννέα μονάδας, εἰ μὲν ἀπὸ ὅλης αὐτῆς λέγοιτο ἀφαιρεῖσθαι ἡ μονάς, ἐννεάδος ἀφαίρεσις ἔσται, εἰ δὲ ἀπὸ μέρους τῶν ἐννέα, εἰ μὲν ἀπὸ τῶν ὀκτώ, τὰ αὐτὰ ἄτοπα ἀκολουθήσει, εἰ δὲ ἀπὸ τῆς ἐσχάτης μονάδος, διαιρετὴν εἶναι φήσουσι τὴν μονάδα, ὅπερ ἄτοπον.
PH 3.93
לכן היחידה גם אינה נגרעת מן התשע. ואם אינה נגרעת לא מכל העשר ולא מחלקו, גם חלק אינו יכול להיגרע משלם או מחלק. אם אפוא לא שלם נגרע משלם, לא חלק משלם, לא שלם מחלק ולא חלק מחלק, שום דבר אינו נגרע מדבר.
PH 3.93
οὐκοῦν οὐδὲ ἀπὸ τῆς ἐννεάδος ἀφαιρεῖται ἡ μονάς. εἰ δὲ μήτε ἀπὸ ὅλης τῆς δεκάδος ἀφαιρεῖται μήτε ἀπὸ μέρους αὐτῆς, οὐδὲ μέρος ἀπὸ ὅλου ἢ μέρους ἀφαιρεῖσθαι δύναται. εἰ οὖν μήτε ὅλον ἀπὸ ὅλου τι ἀφαιρεῖται μήτε μέρος ἀπὸ ὅλου μήτε ὅλον ἀπὸ μέρους μήτε μέρος ἀπὸ μέρους, οὐδὲ ἀφαιρεῖταί τι ἀπό τινος.
PH 3.94
אך גם ההוספה נחשבת אצלם לאחד הדברים הבלתי־אפשריים. הם אומרים שהדבר הנוסף נוסף או לעצמו, או לדבר שהיה קיים קודם, או לדבר המורכב משניהם. אך שום אפשרות מאלה אינה תקפה; לכן דבר אינו נוסף לדבר. למשל, תהי כמות של ארבעה ספלים ויתווסף ספל. אני שואל: למה הוא נוסף? לעצמו אינו יכול להתווסף, שכן הדבר הנוסף שונה מן הדבר שאליו הוא נוסף, ושום דבר אינו שונה מעצמו.
PH 3.94
Ἀλλὰ καὶ ἡ πρόσθεσις τῶν ἀδυνάτων εἶναι παρ’ αὐτοῖς ὑπείληπται. τὸ γὰρ προστιθέμενον, φασίν, ἤτοι ἑαυτῷ προστίθεται ἢ τῷ προϋποκειμένῳ ἢ τῷ ἐξ ἀμφοῖν συνεστῶτι· τούτων δὲ οὐδέν ἐστιν ὑγιές· οὐκοῦν οὐδὲ προστίθεταί τι τινί. οἷον γοῦν ἔστω τι τετρακοτυλιαῖον πλῆθος, καὶ προστιθέσθω κοτύλη. ζητῶ τίνι προστίθεται· ἑαυτῇ μὲν γὰρ οὐ δύναται, ἐπεὶ τὸ μὲν προστιθέμενον ἕτερόν ἐστι τοῦ ᾧ προστίθεται, οὐδὲν δὲ ἑαυτοῦ ἕτερόν ἐστιν.
PH 3.95
וגם אינו נוסף לדבר המורכב משניהם, מארבעת הספלים והספל האחד; שהרי כיצד יתווסף דבר לדבר שעדיין אינו קיים? וגם בדרך אחרת: אם הספל הנוסף מתערב בארבעת הספלים ובספל האחד, הכמות תהיה שישה ספלים — מארבעת הספלים, מן הספל האחד ומן הספל הנוסף.
PH 3.95
ἀλλ’ οὐδὲ τῷ ἐξ ἀμφοῖν, τοῦ τετρακοτυλιαίου καὶ τῆς κοτύλης· πῶς γὰρ ἂν προστεθείη τι τῷ μηδέπω ὄντι; καὶ ἄλλως, εἰ τῷ τετρακοτυλιαίῳ καὶ τῇ κοτύλῃ μίγνυται ἡ κοτύλη ἡ προστιθεμένη, ἑξακοτυλιαῖον ἔσται πλῆθος ἀπὸ τοῦ τετρακοτυλιαίου καὶ τῆς κοτύλης καὶ τῆς προστιθεμένης κοτύλης.
PH 3.96
ואם הספל נוסף לארבעת הספלים בלבד, מאחר שדבר המתפשט יחד עם דבר שווה לדבר שעמדו הוא מתפשט, הספל המתפשט יחד עם כמות ארבעת הספלים יכפיל אותה, והכמות הכוללת תהיה שמונה ספלים — דבר שאינו נצפה. אם אפוא הדבר המכונה נוסף אינו נוסף לעצמו, לדבר שהיה קיים קודם או לדבר המורכב משניהם, ואין דבר מלבד אפשרויות אלה, שום דבר אינו נוסף לדבר.
PH 3.96
εἰ δὲ μόνῳ τῷ τετρακοτυλιαίῳ προστίθεται ἡ κοτύλη, ἐπεὶ τὸ παρεκτεινόμενόν τινι ἴσον ἐστὶν ἐκείνῳ ᾧ παρεκτείνεται, τῷ τετρακοτυλιαίῳ πλήθει ἡ κοτύλη παρεκτεινομένη διπλασιάσει τὸ τετρακοτυλιαῖον ὡς γίνεσθαι τὸ πᾶν πλῆθος ὀκτὼ κοτυλῶν· ὅπερ οὐ θεωρεῖται. εἰ οὖν μήτε ἑαυτῷ προστίθεται τὸ προστίθεσθαι λεγόμενον μήτε τῷ προϋποκειμένῳ μήτε τῷ ἐξ ἀμφοῖν τούτων, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, οὐδὲ προστίθεται οὐδὲν οὐδενί.
ιγ′ על שינוי מקום.
ιγ′ περὶ μεταθέσεως.
PH 3.97
יחד עם ממשותן של ההוספה, הגריעה והתנועה במקום מסולק גם שינוי המקום, שכן הוא גריעה מדבר אחד והוספה לדבר אחר בדרך של מעבר.
PH 3.97
Τῇ δὲ τῆς προσθέσεως καὶ τῆς ἀφαιρέσεως καὶ τῆς τοπικῆς κινήσεως ὑποστάσει συμπεριγράφεται καὶ ἡ μετάθεσις (αὕτη γὰρ ἀπό τινος μὲν ἐστιν ἀφαίρεσις τινὶ δὲ πρόσθεσις μεταβατικῶς),
ιδ′ על השלם ועל החלק.
ιδ′ περὶ ὅλου καὶ μέρους.
PH 3.98
וכך גם השלם והחלק. שהרי נדמה שהשלם נעשה באמצעות התקבצות חלקיו והוספתם, ושכאשר חלק אחד או כמה חלקים נגרעים הוא חדל להיות שלם. וגם בדרך אחרת: אם יש שלם כלשהו, הוא או דבר אחר מלבד חלקיו, או שהחלקים עצמם הם <ה>שלם.
PH 3.98
Καὶ τὸ ὅλον δὲ καὶ τὸ μέρος. κατὰ μὲν γὰρ συνέλευσιν καὶ πρόσθεσιν τῶν μερῶν τὸ ὅλον γίγνεσθαι δοκεῖ, κατ’ ἀφαίρεσιν δὲ τινος ἢ τινων παύεσθαι τοῦ ὅλον εἶναι. καὶ ἄλλως δὲ, εἰ ἔστι τι ὅλον, ἤτοι ἕτερόν ἐστι παρὰ τὰ μέρη αὐτοῦ ἢ αὐτὰ τὰ μέρη αὐτοῦ <τὸ> ὅλον ἐστίν.
PH 3.99
השלם אינו נראה כדבר אחר מחלקיו; ואכן, כאשר החלקים מסולקים לא נותר דבר שנוכל לחשוב עליו כשלם אחר מלבדם. ואם החלקים עצמם הם השלם, ״השלם״ יהיה רק שם וכינוי ריק ולא תהיה לו ממשות משלו — כשם שמרחק אינו דבר מלבד הדברים המרוחקים, וקירוי אינו דבר מלבד הדברים שקורו. מכאן שאין שלם כלשהו.
PH 3.99
ἕτερον μὲν οὖν τῶν μερῶν οὐδὲν φαίνεται τὸ ὅλον εἶναι· ἀμέλει γοῦν ἀναιρουμένων τῶν μερῶν οὐδὲν ὑπολείπεται, ἴνα ἕτερόν τι παρὰ ταῦτα λογισώμεθα τὸ ὅλον. εἰ δὲ αὐτὰ τὰ μέρη τὸ ὅλον ἐστίν, ὄνομα ἔσται μόνον τὸ ὅλον καὶ προσηγορία κενή, ὑπόστασιν δὲ ἰδίαν οὐχ ἔξει, καθάπερ οὐδὲ διάστασίς ἐστί τι παρὰ τὰ διεστῶτα οὐδὲ δόκωσις παρὰ τὰ δεδοκωμένα. οὐκ ἄρα ἔστι τι ὅλον.
PH 3.100
אך גם אין חלקים. אם יש חלקים, הם או חלקיו של השלם, או חלקים זה של זה, או כל אחד חלק של עצמו. אין הם חלקי השלם, מאחר שאין שלם מלבד החלקים; וגם בדרך אחרת, החלקים יהיו כך חלקי עצמם, מאחר שכל חלק נקרא אחד הדברים המשלימים את השלם. ואף אינם חלקים זה של זה, מאחר שהחלק נדמה ככלול בדבר שהוא חלקו, ומופרך לומר שהיד, למשל, כלולה ברגל.
PH 3.100
ἀλλ’ οὐδὲ μέρη. εἰ γὰρ ἔστι μέρη, ἤτοι τοῦ ὅλου ταῦτά ἐστι μέρη ἢ ἀλλήλων ἢ ἑαυτοῦ ἕκαστον. οὔτε δὲ τοῦ ὅλου, ἐπεὶ μηδὲ ἔστι τι παρὰ τὰ μέρη (καὶ ἄλλως τὰ μέρη οὕτως ἔσται μέρη ἑαυτῶν, ἐπεὶ ἕκαστον τῶν μερῶν συμπληρωτικὸν εἶναι λέγεται τοῦ ὅλου), οὔτε ἀλλήλων, ἐπεὶ τὸ μέρος ἐμπεριέχεσθαι δοκεῖ ἐν ἐκείνῳ οὗ ἐστι μέρος, καὶ ἄτοπόν ἐστι λέγειν τὴν χεῖρα, εἰ τύχοι, ἐν τῷ ποδὶ περιέχεσθαι.
PH 3.101
גם כל אחד לא יהיה חלק של עצמו, שכן בגלל ההכלה יהיה דבר גדול וקטן מעצמו. אם הדברים המכונים חלקים אינם חלקים של השלם, של עצמם או זה של זה, הם אינם חלקים של דבר. ואם אינם חלקים של דבר, אין חלקים; שהרי דברים שביחס אל דבר־מה מתבטלים יחד זה עם זה. ייאמרו דברים אלה בדרך אחרת וכסטייה מן הנושא, מאחר שכבר הזכרנו את השלם ואת החלק.
PH 3.101
ἀλλ’ οὐδὲ ἕκαστον ἑαυτοῦ μέρος ἔσται· διὰ γὰρ τὴν περιοχὴν ἔσται τι ἑαυτοῦ μεῖζον καὶ ἔλαττον. εἰ οὖν μήτε τοῦ ὅλου μήτε ἑαυτῶν μήτε ἀλλήλων μέρη ἐστὶ τὰ λεγόμενα εἶναι μέρη, οὐδενός ἐστι μέρη. εἰ δὲ μηδενός ἐστι μέρη, οὐδὲ ἔστι μέρη· τὰ γὰρ πρός τι ἀλλήλοις συναναιρεῖται. Ταῦτα μὲν οὖν ἄλλως εἰρήσθω κατὰ παρέκβασιν, ἐπειδὴ ἅπαξ ὅλου καὶ μέρους ἐπεμνήσθημεν.
ιε′ על שינוי טבעי.
ιε′ περὶ φυσικῆς μεταβολῆς.
PH 3.102
אחדים אומרים שגם מה שמכונה שינוי טבעי חסר ממשות, וטוענים כך: אם דבר משתנה, המשתנה הוא או גוף או חסר גוף; אך על כל אחד משני אלה התעוררה מבוכה. לכן גם הדיון בשינוי יהיה נתון במבוכה.
PH 3.102
Ἀνυπόστατον δὲ εἶναι λέγουσί τινες καὶ τὴν καλουμένην φυσικὴν μεταβολήν, λόγοις ἐπιχειροῦντες τοιούτοις. εἰ μεταβάλλει τι, ἤτοι σῶμά ἐστι τὸ μεταβάλλον ἢ ἀσώματον· ἑκάτερον δὲ τούτων ἠπόρηται· ἄπορος ἄρα ἔσται καὶ ὁ περὶ τῆς μεταβολῆς λόγος.
PH 3.103
אם דבר משתנה, הוא משתנה מכוח פעולותיה של סיבה ובהיותו נפעל. <……> אולם ממשות הסיבה מופרכת, ועמה מופרך גם הנפעל, שאין לו דבר שמכוחו יהיה נפעל. מכאן ששום דבר אינו משתנה.
PH 3.103
εἰ μεταβάλλει τι, κατά τινας ἐνεργείας αἰτίου καὶ πάσχον μεταβάλλει. <.....> διατρέπεται γὰρ ἡ τοῦ αἰτίου ὑπόστασίς· ᾧ τὸ πάσχον συμπεριτρέπεται μὴ ἔχον ὑπὸ ὅτου πάθῃ. οὐδὲ μεταβάλλει τι ἄρα.
PH 3.104
אם דבר משתנה, או היש משתנה או שאינו יש. שאינו יש חסר ממשות ואינו מסוגל לא להיות נפעל ולא לפעול, ולכן אינו מקבל שינוי. ואם היש משתנה, הוא משתנה או במידה שהוא יש או במידה שאינו יש.
PH 3.104
εἰ μεταβάλλει τι, ἤτοι τὸ ὂν μεταβάλλει ἢ τὸ μὴ ὄν. τὸ μὲν οὖν μὴ ὂν ἀνυπόστατόν ἐστι καὶ οὔτε πάσχειν τι οὔτε δρᾶν δύναται, ὥστε οὐδὲ μεταβολὴν ἐπιδέχεται. εἰ δὲ τὸ ὂν μεταβάλλει, ἤτοι καθὸ ὄν ἐστι μεταβάλλει ἢ καθὸ μὴ ὄν ἐστιν.
PH 3.105
במידה שאינו יש אין הוא משתנה, שכן הוא אף אינו לא־יש. ואם הוא משתנה במידה שהוא יש, יהיה שונה מן היש, כלומר יהיה לא־יש. אך מופרך לומר שהיש נעשה לא־יש; לכן גם היש אינו משתנה. ואם לא היש ולא שאינו יש משתנים, ואין דבר מלבדם, נותר לומר ששום דבר אינו משתנה. אחדים אומרים גם את הדברים הבאים.
PH 3.105
καθὸ μὲν οὖν μὴ ὄν ἐστιν, οὐ μεταβάλλει· οὐδὲ γὰρ οὐκ ὄν ἐστιν· εἰ δὲ καθὸ ὄν ἐστι μεταβάλλει, ἕτερον ἐστι τοῦ ὂν εἶναι, τουτέστιν οὐκ ὂν ἔσται. ἄτοπον δὲ τὸ λέγειν τὸ ὂν οὐκ ὂν γίνεσθαι· οὐκ ἄρα οὐδὲ τὸ ὂν μεταβάλλει. εἰ δὲ μήτε τὸ ὂν μεταβάλλει μήτε τὸ μὴ ὄν, παρὰ ταῦτα δὲ οὐδὲν ἔστι, λείπεται λέγειν ὅτι οὐδὲν μεταβάλλει. ἔτι καὶ ταῦτά φασί τινες.
PH 3.106
המשתנה צריך להשתנות בזמן כלשהו. אך כפי שנראה, דבר אינו משתנה בזמן העבר, בעתיד או בהווה; לכן שום דבר אינו משתנה. בעבר או בעתיד דבר אינו משתנה, שכן שום אחד משני הזמנים אינו נוכח, ואי־אפשר לפעול או להיות נפעל בזמן שאינו קיים ונוכח. אך גם לא בהווה.
PH 3.106
τὸ μεταβάλλον ἔν τινι χρόνῳ μεταβάλλειν ὀφείλει· οὔτε δὲ ἐν τῷ παρῳχηκότι χρόνῳ μεταβάλλει τι οὔτε ἐν τῷ μέλλοντι, ἀλλ’ οὐδ’ ἐν τῷ ἐνεστῶτι, ὡς δείξομεν· οὐκ ἄρα μεταβάλλει τι. ἐν μὲν οὖν τῷ παρεληλυθότι ἢ μέλλοντι χρόνῳ οὐδὲν μεταβάλλει· τούτων γὰρ οὐθέτερος ἐνέστηκεν, ἀδύνατον δὲ ἐστι δρᾶν τι ἢ πάσχειν ἐν τῷ μὴ ὄντι καὶ ἐνεστηκότι χρόνῳ. ἀλλ’ οὐδὲ ἐν τῷ ἐνεστῶτι.
PH 3.107
שכן זמן ההווה אולי אף חסר ממשות; אך גם אם נדחה עניין זה עתה, הוא חסר חלקים. ואי־אפשר לחשוב <שב>זמן חסר חלקים ברזל, למשל, משתנה מקשיות לרכות, או שכל שינוי אחר מתרחש; שהרי נדמה ששינויים אלה זקוקים למשך. אם אפוא דבר אינו משתנה בעבר או בעתיד <או בהווה, אין לומר ש>דבר משתנה.
PH 3.107
ὁ γὰρ ἐνεστὼς χρόνος ἴσως μὲν καὶ ἀνύπαρκτός ἐστιν, ἵνα δὲ τοῦτο νῦν ὑπερθώμεθα, ἀμερής ἐστιν· ἀδύνατον δέ ἐστιν <ἐν> ἀμερεῖ χρόνῳ νομίζειν τὸν σίδηρον, εἰ τύχοι, τῆς σκληρότητος εἰς μαλακότητα μεταβάλλειν ἢ τῶν ἄλλων μεταβολῶν ἑκάστην γίνεσθαι· παρατάσεως γὰρ αὗται φαίνονται χρῄζειν. εἰ οὖν μήτε ἐν τῷ παρεληλυθότι χρόνῳ μεταβάλλει τι μήτε ἐν τῷ μέλλοντι <μήτε ἐν ἐνεστῶτι, οὐδὲ> μεταβάλλειν τι ῥητέον.
PH 3.108
נוסף על כך, אם יש שינוי כלשהו, הוא או <......> החושים קולטים היפעלויות פשוטות, ואילו השינוי כרוך, כמדומה, בזכירת הדבר שממנו הוא משתנה והדבר שאליו אומרים שהוא משתנה. ואם הוא מושכל, מאחר שבין הקדמונים הייתה מחלוקת בלתי־ניתנת להכרעה בדבר ממשות המושכלים, כפי שכבר הזכרנו פעמים רבות, לא יהיה בידינו לומר דבר גם על ממשות השינוי.
PH 3.108
πρὸς τούτοις, εἰ ἔστι τις μεταβολή, ἤτοι <......> αἰσθήσεις ἁπλοπαθεῖς εἰσιν, ἡ δὲ μεταβολὴ συμμνημόνευσιν ἔχειν δοκεῖ τοῦ τε ἐξ οὗ μεταβάλλει καὶ εἰς ὃ μεταβάλλειν λέγεται· εἰ δὲ νοητή ἐστιν, ἐπεὶ περὶ τῆς ὑπάρξεως τῶν νοητῶν ἀνεπίκριτος γέγονε παρὰ τοῖς παλαιοῖς διαφωνία, καθάπερ ἤδη πολλάκις ὑπεμνήσαμεν, οὐδὲν ἕξομεν λέγειν οὐδὲ περὶ τῆς ὑπάρξεως τῆς μεταβολῆς.
ις′ על התהוות וכליה.
ις′ περὶ γενέσεως καὶ φθορᾶς.
PH 3.109
גם ההתהוות והכליה מתבטלות יחד עם ההוספה, הגריעה והשינוי הטבעי. שהרי בלעדיהם לא יוכל דבר להתהוות או לכלות. למשל, לדבריהם, כאשר העשר כלה נעשה תשע באמצעות גריעת יחידה; וכאשר התשע כלה נעשה עשר באמצעות הוספת היחידה; וחלודה נוצרת כאשר הנחושת כלה באמצעות שינוי. לכן, כאשר התנועות האמורות מתבטלות, מן ההכרח אולי שגם ההתהוות והכליה יתבטלו. ואף על פי כן אחדים אומרים גם את הדברים הבאים.
PH 3.109
Συμπεριτρέπεται μὲν οὖν καὶ ἡ γένεσις καὶ ἡ φθορὰ τῇ προσθέσει καὶ τῇ ἀφαιρέσει καὶ τῇ φυσικῇ μεταβολῇ· χωρὶς γὰρ τούτων οὔτε γένοιτο ἂν τι οὔτε φθαρείη, οἷον γοῦν ἀπὸ τῆς δεκάδος φθειρομένης, ὡς φασίν, ἐννεάδα γίνεσθαι συμβαίνει κατὰ ἀφαίρεσιν μονάδος, καὶ τὴν δεκάδα ἀπὸ τῆς ἐννεάδος φθειρομένης κατὰ πρόσθεσιν τῆς μονάδος, καὶ τὸν ἰὸν ἀπὸ τοῦ χαλκοῦ φθειρομένου κατὰ μεταβολήν. ὥστε ἀναιρουμένων τῶν προειρημένων κινήσεων ἀναιρεῖσθαι καὶ τὴν γένεσιν καὶ τὴν φθορὰν ἴσως ἀνάγκη. οὐδὲν δὲ ἧττόν τινες κἀκεῖνα φασίν.
PH 3.110
אם סוקרטס נולד, <או> שנעשה סוקרטס כאשר עדיין לא היה סוקרטס, או כאשר כבר היה סוקרטס. אם ייאמר שנולד כאשר כבר היה, הוא נולד פעמיים; ואם כאשר לא היה, סוקרטס גם היה וגם לא היה בעת ובעונה אחת: היה מפני שנולד, ולא היה לפי ההנחה.
PH 3.110
εἰ ἐγεννήθη Σωκράτης, <ἤτοι> ὅτε οὐκ ἦν Σωκράτης ἐγένετο ἢ ὅτε ἦν ἤδη Σωκράτης. ἀλλ’ εἰ μὲν ὅτε ἦν ἤδη γεγενῆσθαι λέγοιτο, δὶς ἂν εἴη γεγενημένος· εἰ δὲ ὅτε οὐκ ἦν, ἅμα καὶ ἦν Σωκράτης καὶ οὐκ ἦν. ἦν μὲν τῷ γεγονέναι, οὐκ ἦν δὲ κατὰ τὴν ὑπόθεσιν.
PH 3.111
ואם סוקרטס מת, הוא מת או כאשר היה חי או כאשר כבר מת. כאשר היה חי לא מת, שהרי אז אותו אדם היה חי ומת כאחד; אך גם לא כאשר כבר מת, שהרי היה מת פעמיים. מכאן שסוקרטס לא מת. אפשר להציב טיעון זה לגבי כל דבר שאומרים עליו שהוא מתהווה או כלה, וכך לבטל את ההתהוות והכליה.
PH 3.111
καὶ εἰ ἀπέθανε Σωκράτης, ἤτοι ὅτε ἔζη ἀπέθανεν ἢ ὅτε ἀπέθανεν. καὶ ὅτε μὲν ἔζη, οὐκ ἀπέθανεν, ἐπεὶ ὁ αὐτὸς ἂν καὶ ἔζη καὶ ἐτεθνήκει· ἀλλ’ οὐδὲ ὅτε ἀπέθανεν, ἐπεὶ δὶς ἂν εἴη τεθνηκώς. οὐκ ἄρα ἀπέθανε Σωκράτης. τοῦτον δὲ τὸν λόγον οἷόν τε ἐστιν ἐφ’ ἑκάστου τῶν γίνεσθαι ἢ φθείρεσθαι λεγομένων ἱστάντα ἀναιρεῖν τὴν γένεσιν καὶ τὴν φθοράν.
PH 3.112
אחדים מציגים גם את השאלות הבאות. אם דבר מתהווה, או היש מתהווה או שאינו יש. שאינו יש אינו מתהווה, שכן שום מקרה אינו יכול להשתייך למה שאינו יש, ולכן גם לא ההתהוות. אך גם היש אינו מתהווה. אם היש מתהווה, הוא מתהווה או במידה שהוא יש או במידה שאינו יש. במידה שאינו יש אין הוא מתהווה. ואם במידה שהוא יש, ומאחר שהם אומרים שהמתהווה נעשה דבר אחד מתוך דבר אחר, המתהווה יהיה שונה מן היש, כלומר לא־יש. לכן המתהווה יהיה לא־יש — דבר חסר היגיון.
PH 3.112
ἔνιοι δὲ καὶ οὕτω συνερωτῶσιν. εἰ γίνεταί τι, ἤτοι τὸ ὂν γίνεται ἢ τὸ μὴ ὄν. οὔτε δὲ τὸ μὴ ὂν γίνεται· τῷ γὰρ μὴ ὄντι οὐδὲν συμβεβηκέναι δύναται, ὥστε οὐδὲ τὸ γίνεσθαι. ἀλλ’ οὐδὲ τὸ ὄν. εἰ γὰρ γίνεται τὸ ὄν, ἤτοι καθὸ ὄν ἐστι γίνεται ἢ καθὸ οὐκ ὄν ἐστιν. καθὸ μὲν οὖν οὐκ ὄν ἐστιν, οὐ γίνεται. εἰ δὲ καθὸ ὄν ἐστι γίνεται, ἐπεὶ τὸ γινόμενον ἕτερον ἐξ ἑτέρου φασὶ γίνεσθαι, ἕτερον ἔσται τοῦ ὄντος τὸ γινόμενον, ὅπερ ἐστὶν οὐκ ὄν. τὸ ἄρα γινόμενον οὐκ ὂν ἔσται, ὅπερ ἀπεμφαίνει.
PH 3.113
אם אפוא לא שאינו יש ולא היש מתהווים, שום דבר אינו מתהווה. ובאותה דרך גם אינו כלה. אם דבר כלה, או היש כלה או שאינו יש. שאינו יש אינו כלה, שכן הדבר הכלה צריך להיות נפעל באופן כלשהו. אך גם היש אינו כלה: או שהוא כלה כשהוא נשאר בישותו, או כשהוא אינו נשאר. אם הוא נשאר בישותו, אותו דבר יהיה בעת ובעונה אחת יש ולא־יש;
PH 3.113
εἰ οὖν μήτε τὸ μὴ ὂν γίνεται μήτε τὸ ὄν, οὐδὲ γίνεταί τι. κατὰ τὰ αὐτὰ δὲ οὐδὲ φθείρεται. εἰ γὰρ φθείρεταί τι, ἤτοι τὸ ὂν φθείρεται ἢ τὸ μὴ ὄν. τὸ μὲν οὖν οὐκ ὂν οὐ φθείρεται· πάσχειν γάρ τι δεῖ τὸ φθειρόμενον. ἀλλ’ οὐδὲ τὸ ὄν. ἤτοι γὰρ μένον ἐν τῷ ὂν εἶναι φθείρεται ἢ μὴ μένον. καὶ εἰ μὲν μένον ἐν τῷ ὂν εἶναι, ἔσται τὸ αὐτὸ ἄμα καὶ ὂν καὶ οὐκ ὄν·
PH 3.114
שכן הוא אינו כלה במידה שאינו יש אלא במידה שהוא יש. במידה שאומרים עליו כי כלה, יהיה שונה מן היש ולכן לא־יש; ובמידה שאומרים שהוא כלה בעודו נשאר בישותו, יהיה יש. אך מופרך לומר שאותו דבר הוא גם יש וגם לא־יש. לכן היש אינו כלה בעודו נשאר בישותו. ואם היש כלה כשהוא אינו נשאר בישותו, אלא תחילה עובר אל אי־היות ורק אחר כך כלה, שוב לא היש אלא שאינו יש כלה — וכבר הזכרנו שהדבר בלתי־אפשרי. אם אפוא לא היש ולא שאינו יש כלים, ואין דבר מלבדם, שום דבר אינו כלה. די בדברים אלה במסגרת מתווה גם על התנועות; מהם נובע שחקר הטבע הדוגמטיקני חסר ממשות ואינו ניתן למחשבה.
PH 3.114
ἐπεὶ γὰρ οὐ φθείρεται καθὸ μὴ ὄν ἐστιν, ἀλλὰ καθὸ ὄν ἐστιν, καθὸ μὲν ἐφθάρθαι λέγεται, ἕτερον ἔσται τοῦ ὄντος καὶ διὰ τοῦτο οὐκ ὄν, καθὸ δὲ μένον ἐν τῷ εἶναι φθείρεσθαι λέγεται, ὂν ἔσται. ἄτοπον δὲ τὸ λέγειν τὸ αὐτὸ εἶναι καὶ ὂν καὶ οὐκ ὄν· οὐκ ἄρα μένον ἐν τῷ εἶναι φθείρεται τὸ ὄν. εἰ δὲ οὐ μένον ἐν τῷ εἶναι τὸ ὂν φθείρεται, ἀλλ’ εἰς τὸ μὴ εἶναι περιίσταται πρῶτον, εἶθ’ οὕτως φθείρεται, οὐκέτι τὸ ὄν, ἀλλὰ τὸ μὴ ὂν φθείρεται· ὅπερ ἀδύνατον εἶναι ὑπεμνήσαμεν. εἰ οὖν μήτε τὸ ὂν φθείρεται μήτε τὸ μὴ ὄν, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, οὐδὲ φθείρεταί τι. Ταῦτα μὲν οὖν ὡς ἐν ὑποτυπώσει καὶ περὶ τῶν κινήσεων ἀρκέσει λελέχθαι, οἷς ἕπεται τὸ ἀνύπαρκτον εἶναι καὶ ἀνεπινόητον τὴν κατὰ τοὺς δογματικοὺς φυσιολογίαν.
ιζ′ על מנוחה.
ιζ′ περὶ μονῆς.
PH 3.115
בהמשך לכך עוררו אחדים מבוכה גם בעניין המנוחה שמבחינת הטבע. הם אומרים שהנע אינו נח, וכל גוף נע ברציפות לפי הנחות הדוגמטיקנים, האומרים שהעצם זורם ומשנה תמיד את פיזורו ואת צירופיו. משום כך אפלטון (cf. § 54) אומר שהגופים אף אינם קיימים אלא מוטב לכנותם מתהווים, והרקליטוס מדמה את קלות תנועתו של החומר שלנו לזרימתו המהירה של נהר. לכן שום גוף אינו נח.
PH 3.115
Ἑπομένως δὲ καὶ περὶ τῆς ὡς πρὸς τὴν φύσιν μονῆς ἠπόρησάν τινες λέγοντες, ὅτι τὸ κινούμενον οὐ μένει, πᾶν δὲ σῶμα διαρκῶς κινεῖται κατὰ τὰς τῶν δογματικῶν ὑπολήψεις, ῥευστὴν εἶναι λεγόντων τὴν οὐσίαν καὶ ἀεὶ διαφορήσεις τε καὶ προσθέσεις ποιουμένην, ὡς τὸν μὲν Πλάτωνα (cf. § 54) μηδὲ ὄντα λέγειν τὰ σώματα ἀλλὰ γινόμενα μᾶλλον καλεῖν, τὸν δὲ Ἡράκλειτον ὀξείᾳ ποταμοῦ ῥύσει τὴν εὐκινησίαν τῆς ἡμετέρας ὕλης ἀπεικάζειν. οὐδὲν ἄρα σῶμα μένει.
PH 3.116
יתר על כן, מה שמכונה נח נדמה כמוחזק בידי הדברים שסביבו, והמוחזק הוא נפעל; אך אין דבר שהוא נפעל, מאחר שגם אין סיבה, כפי שהזכרנו. לכן שום דבר אינו נח. אחדים מציגים גם את הטיעון הזה: הדבר הנח הוא נפעל; הנפעל נע; מכאן שהדבר המכונה נח נע; ואם הוא נע, אינו נח.
PH 3.116
τὸ γε μὴν λεγόμενον μένειν συνέχεσθαι δοκεῖ ὑπὸ τῶν περὶ αὐτό, τὸ δὲ συνεχόμενον πάσχει· οὐδὲν δὲ ἔστι πάσχον, ἐπεὶ μηδὲ αἴτιον, ὡς ὑπεμνήσαμεν· οὐδὲ μένει τι ἄρα. ἐρωτῶσι δέ τινες καὶ τοῦτον τὸν λόγον. τὸ μένον πάσχει, τὸ δὲ πάσχον κινεῖται· τὸ ἄρα μένειν λεγόμενον κινεῖται· εἰ δὲ κινεῖται, οὐ μένει.
PH 3.117
מכאן ברור שגם דבר חסר גוף אינו יכול לנוח. שהרי אם הנח הוא נפעל, ולהיות נפעל הוא ייחודם של גופים — אם בכלל — ולא של דברים חסרי גוף, ושום דבר חסר גוף אינו מסוגל לא להיות נפעל ולא לנוח, שום דבר אינו נח.
PH 3.117
ἐκ δὲ τούτων φανερόν ἐστιν, ὅτι οὐδὲ τὸ ἀσώματον ἐνδέχεται μένειν. εἰ γὰρ τὸ μένον πάσχει, τὸ δὲ πάσχειν σωμάτων ἐστὶν ἴδιον, εἶπερ ἄρα, καὶ οὐχὶ ἀσωμάτων, οὐδὲν δὲ ἀσώματον οὔτε πάσχειν δύναται οὔτε μένειν, οὐδὲν ἄρα μένει.
PH 3.118
די במה שנאמר גם על המנוחה. ומאחר שכל אחד מן הדברים האמורים אינו ניתן למחשבה בלי מקום או זמן, נעבור לחקירתם. אם יראה אדם שגם אלה חסרי ממשות, יהיה כל אחד מאותם דברים חסר ממשות גם מכוחם. נתחיל במקום.
PH 3.118
Τοσαῦτα μὲν καὶ περὶ μονῆς εἰρήσθω. ἐπεὶ δὲ ἕκαστον τῶν προειρημένων οὐκ ἄνευ τόπου ἤ χρόνου ἐπινοεῖται, μετιτέον ἐπὶ τὴν περὶ τούτων σκέψιν· ἐὰν γὰρ ταῦτα δείξῃ τις ἀνυπόστατα, ἀνυπόστατον ἔσται καὶ διὰ ταῦτα ἐκείνων ἕκαστον. ἀρξώμεθα δὲ ἀπὸ τοῦ τόπου.
ιη′ על מקום.
ιη′ περὶ τόπου.
PH 3.119
״מקום״ נאמר בשני מובנים, בדיוק ושלא כדיוקו. שלא כדיוקו — המקום במובן רחב, כגון עירי כמקומי; ובדיוק — הדבר המכיל בדיוק, זה שאני מוקף בו בדיוק. אנו חוקרים אפוא את המקום <ה>מדויק. מקצתם הציבו מקום זה, אחרים ביטלוהו ואחרים השעו את השיפוט בעניינו.
PH 3.119
Τόπος τοίνυν λέγεται διχῶς, κυρίως καὶ καταχρηστικῶς, καταχρηστικῶς μὲν [ὡς] ὁ ἐν πλάτει, ὡς ἐμοῦ ἡ πόλις, κυρίως δὲ ὁ πρὸς ἀκρίβειαν κατέχων, ὑφ’ οὗ περιέχομαι πρὸς ἀκρίβειαν. ζητοῦμεν οὖν περὶ τοῦ τόπου <τοῦ> πρὸς ἀκρίβειαν. τοῦτον δὲ οἱ μὲν ἔθεσαν, οἱ δὲ ἀνεῖλον, οἱ δὲ ἐπέσχον περὶ αὐτοῦ.
PH 3.120
האומרים שהוא קיים פונים אל המובן מאליו. הם אומרים: מי יטען שאין מקום, כשהוא רואה את חלקי המקום — ימין ושמאל, מעלה ומטה, פנים ואחור — כשהוא נמצא בזמנים שונים במקומות שונים, ורואה שבמקום שבו שוחח קודם מורי אני משוחח עתה, ואף תופס שמקומם של הדברים הקלים מטבעם שונה ממקומם של הכבדים מטבעם?
PH 3.120
ὧν οἱ μὲν ὑπάρχειν αὐτὸν φάσκοντες ἐπὶ τὴν ἐνάργειαν καταφεύγουσιν. τίς γὰρ ἂν, φασί, λέξειε μὴ εἶναι τόπον ὁρῶν τὰ μέρη τοῦ τόπου, οἶον τὰ δεξιὰ τὰ ἀριστερά, τὰ ἄνω τὰ κάτω, ἔμπροσθεν ὀπίσω, καὶ ἄλλοτε ἀλλαχοῦ γιγνόμενος, βλέπων τε, ὅτι ἔνθα ὁ ὑφηγητὴς ὁ ἐμὸς διελέγετο, ἐνταῦθα ἐγὼ νῦν διαλέγομαι, τόπον τε διάφορον καταλαμβάνων τῶν κούφων φύσει καὶ τῶν φύσει βαρέων,
PH 3.121
נוסף על כך הוא שומע את הקדמונים אומרים: ״ראשון לכול נוצר הכאוס״. שהרי לדבריהם הכאוס הוא המקום, משום שהוא מכיל את הדברים המתהווים בתוכו. ואם גוף כלשהו קיים, הם אומרים, גם המקום קיים, שכן בלי מקום לא יהיה הגוף. ואם יש ״שממנו״ ו״שמכוחו״, יש גם ״שבו״ — והוא המקום; הראשון קיים בכל אחד משני המקרים, ולכן השני קיים בשניהם.
PH 3.121
ἔτι καὶ τῶν ἀρχαίων ἀκούων λεγόντων ‘ἤτοι μὲν γὰρ πρῶτα χάος ἐγένετο ’. εἶναι γὰρ φασὶ χάος τὸν τόπον ἀπὸ τοῦ χωρητικὸν αὐτὸν εἶναι τῶν ἐν αὐτῷ γινομένων. εἴγε μὴν ἔστι τι σῶμα, φασίν, ἔστι καὶ ὁ τόπος· ἄνευ γὰρ τούτου οὐκ ἂν εἴη τὸ σῶμα. καὶ εἰ ἔστι τὸ ὑφ’ οὗ καὶ τὸ ἐξ οὗ, ἔστι καὶ τὸ ἐν ᾧ, ὅπερ ἐστὶν ὁ τόπος· τὸ δὲ πρῶτον ἐν ἑκατέρῳ· τὸ ἄρα δεύτερον ἐν ἀμφοτέροις.
PH 3.122
ואילו מבטלי המקום אינם מקבלים גם את קיומם של חלקי המקום; שכן המקום אינו דבר מלבד חלקיו, ומי שמנסה להסיק שהמקום קיים מתוך הנחת חלקיו כקיימים רוצה לבסס את המבוקש באמצעות עצמו. בדומה לכך, האומרים שדבר מתרחש או התרחש במקום כלשהו מפטפטים, מאחר שקיום המקום כלל אינו מתקבל. הם גם מניחים בחטף את ממשות הגוף, שאינה ניתנת מעצמה; ואף ״שממנו״ ו״שמכוחו״ מוצגים כחסרי ממשות בדומה למקום.
PH 3.122
οἱ δὲ ἀναιροῦντες τὸν τόπον οὔτε τὰ μέρη τοῦ τόπου διδόασιν εἶναι· μηδὲν γὰρ εἶναι τὸν τόπον παρὰ τὰ τούτου μέρη, καὶ τὸν συνάγειν πειρώμενον, ὅτι ἔστιν ὁ τόπος ἐκ τοῦ τὰ μέρη αὐτοῦ ὡς ὄντα λαμβάνειν, τὸ ζητούμενον δι’ ἑαυτοῦ κατασκευάζειν βούλεσθαι. ὁμοίως δὲ ληρεῖν καὶ τοὺς ἔν τινι τόπῳ γίνεσθαί τι ἢ γεγονέναι φάσκοντας, ὅλως μὴ διδομένου τοῦ τόπου. συναρπάζειν δὲ αὐτοὺς καὶ τὴν τοῦ σώματος ὕπαρξιν μὴ διδομένην αὐτόθεν· καὶ τὸ ἐξ οὗ καὶ τὸ ὑφ’ οὗ δείκνυσθαι ἀνύπαρκτα παραπλησίως τῷ τόπῳ.
PH 3.123
גם הסיודוס אינו שופט מוסמך בענייני פילוסופיה. לאחר שהם דוחים כך את הדברים המובאים לביסוס קיום המקום, הם מוסיפים ומבססים בדרכים שונות שהוא חסר ממשות. לשם כך הם משתמשים בעמדות הדוגמטיקניות הנדמות רציניות ביותר בעניין המקום — עמדת הסטואים ועמדת הפריפטטים — באופן הבא.
PH 3.123
τόν τε Ἡσίοδον μὴ ἀξιόχρεων εἶναι κριτὴν τῶν κατὰ φιλοσοφίαν. καὶ οὕτω διακρουόμενοι τὰ εἰς κατασκευὴν φερόμενα τοῦ εἶναι τόπον, ἤδη καὶ ποικιλώτερον κατασκευάζουσιν, ὅτι ἀνύπαρκτός ἐστι, ταῖς ἐμβριθεστέραις εἶναι δοκούσαις τῶν δογματικῶν στάσεσι περὶ τοῦ τόπου προσχρώμενοι, τῇ τε τῶν Στωικῶν καὶ τῇ τῶν Περιπατητικῶν, τὸν τρόπον τοῦτον.
PH 3.124
הסטואים (Stoic. fr. II 505 A.) אומרים שהריק הוא מה שמסוגל להיתפס בידי דבר קיים אך אינו נתפס, או מרווח הריק מגוף, או מרווח שאינו תפוס בידי גוף; המקום הוא מרווח התפוס בידי דבר קיים ושווה לדבר התופס אותו — וכאן הם מכנים את הגוף ״דבר קיים״; והחלל הוא מרווח שחלקו תפוס בידי גוף וחלקו אינו תפוס. אחדים אמרו שהחלל הוא מקומו של גוף גדול, כך שההבדל בין מקום לחלל הוא הבדל בגודל.
PH 3.124
Οἱ Στωικοί (Stoic. fr. II 505 A.) φασι κενὸν μὲν εἶναι τὸ οἶόν τε ὑπὸ ὄντος κατέχεσθαι μὴ κατεχόμενον δὲ, ἢ διάστημα ἔρημον σώματος, ἢ διάστημα ἀκαθεκτούμενον ὑπὸ σώματος, τόπον δὲ διάστημα ὑπὸ ὄντος κατεχόμενον καὶ ἐξισαζόμενον τῷ κατέχοντι αὐτόν, νῦν ὂν καλοῦντες τὸ σῶμα, χώραν δὲ διάστημα κατὰ μὲν τι κατεχόμενον ὑπὸ σώματος κατὰ δὲ τι ἀκαθεκτούμενον, ἐνίων χώραν εἰπόντων εἶναι τὸν τόπον τοῦ μεγάλου σώματος, ὡς ἐν μεγέθει τὴν διαφορὰν εἶναι τοῦ τε τόπου καὶ τῆς χώρας.
PH 3.125
נגדם נאמר: מאחר שהם אומרים שהמקום הוא מרווח התפוס בידי גוף, כיצד הם אומרים שהוא מרווח? האם הוא אורך הגוף בלבד, רוחבו בלבד, עומקו בלבד, או שלושת הממדים? אם ממד אחד, המקום אינו שווה לדבר שהוא מקומו; נוסף על כך המכיל יהיה חלק מן המוכל — דבר חסר היגיון לחלוטין.
PH 3.125
λέγεται οὖν, ὅτι ἐπειδὴ διάστημα ὑπὸ σώματος κατεχόμενόν φασιν εἶναι τὸν τόπον, πῶς καὶ λέγουσιν αὐτὸν εἶναι διάστημα; πότερον τὸ μῆκος τοῦ σώματος ἢ τὸ πλάτος ἢ τὸ βάθος μόνον ἢ τὰς τρεῖς διαστάσεις; εἰ μὲν γὰρ μίαν διάστασιν, οὐκ ἐξισάζεται ὁ τόπος τῷ οὗ τόπος ἐστίν, πρὸς τῷ καὶ μέρος τοῦ περιεχομένου τὸ περιέχον εἶναι, ὃ παντάπασιν ἀπεμφαίνει.
PH 3.126
ואם המקום הוא שלושת הממדים, מאחר שבמה שמכונה מקום אין לא ריק ולא גוף אחר בעל ממדים, אלא רק הגוף שנאמר עליו שהוא במקום, שמממדיו מורכב המקום — שכן גוף זה הוא אורך, רוחב, עומק והתנגדות, שעליה אומרים שהיא מקרה של הממדים האמורים — הגוף עצמו יהיה מקומו שלו, ואותו דבר יהיה מכיל ומוכל, דבר מופרך. מכאן שאין ממד כלשהו של מקום המונח תחתיו, ולכן גם אין מקום כלשהו.
PH 3.126
εἰ δὲ αἱ τρεῖς διαστάσεις, ἐπεὶ οὔτε κενὸν ὑπόκειται ἐν τῷ λεγομένῳ τόπῳ οὔτε ἄλλο σῶμα διάστασιν ἔχον, μόνον δὲ τὸ ἐν τόπῳ λεγόμενον εἶναι σῶμα οὗ συνέστηκεν ἐκ τῶν διαστάσεων (ἔστι γὰρ τοῦτο μῆκος καὶ πλάτος καὶ βάθος καὶ ἀντιτυπία, ἣ δὴ συμβεβηκέναι λέγεται ταῖς διαστάσεσι ταῖς προειρημέναις), αὐτὸ τὸ σῶμα ἔσται ἑαυτοῦ τόπος, καὶ τὸ αὐτὸ περιέχον καὶ περιεχόμενον, ὅπερ ἄτοπον. οὐκ ἄρα ἔστι τις διάστασις τόπου ὑποκειμένου. διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ ἔστι τι ὁ τόπος.
PH 3.127
מוצג גם הטיעון הבא. מאחר שבכל אחד מן הדברים המכונים נמצאים במקום איננו רואים ממדים כפולים, אלא אורך אחד, רוחב אחד ועומק אחד, האם ממדים אלה שייכים רק לגוף, רק למקום, או לשניהם? אם רק למקום, לגוף לא יהיו אורך, רוחב או עומק משלו, ולכן הגוף לא יהיה גוף — דבר מופרך.
PH 3.127
ἐρωτᾶται δὲ καὶ οὗτος ὁ λόγος. ἐπεὶ διπλαῖ αἱ διαστάσεις οὐ θεωροῦνται καθ’ ἕκαστον τῶν ἐν τόπῳ εἶναι λεγομένων, ἀλλ’ ἓν μῆκος καὶ ἓν πλάτος καὶ ἓν βάθος, πότερον μόνου τοῦ σώματός εἰσιν αἱ διαστάσεις αὗται ἢ μόνου τοῦ τόπου ἢ ἀμφοτέρων; ἀλλ’ εἰ μὲν μόνου τοῦ τόπου, οὐχ ἔξει τὸ σῶμα ἴδιον μῆκος οὐδὲ πλάτος οὐδὲ βάθος οὐθέν, ὥστε οὐδὲ σῶμα ἔσται τὸ σῶμα, ὅπερ ἄτοπον.
PH 3.128
ואם הממדים שייכים לשניהם, ומאחר שלריק אין ממשות מלבד ממדיו, אם ממדי הריק מונחים בתוך הגוף ומהווים את הגוף עצמו, מרכיבי הריק יהיו גם מרכיבי הגוף. שהרי אי־אפשר לקבוע בהחלט את ממשות ההתנגדות, כפי שהזכרנו קודם (§ 45 sq.); ואם רק הממדים נראים בגוף המכונה כך, והם ממדי הריק וזהים לריק, הגוף יהיה ריק — דבר מופרך. ואם הממדים שייכים רק לגוף, למקום לא יהיה שום ממד ולכן גם לא מקום. אם אפוא ממד המקום אינו נמצא באף אחת מן הדרכים האמורות, גם המקום אינו קיים.
PH 3.128
εἰ δὲ ἀμφοτέρων, ἐπεὶ τὸ κενὸν οὐδεμίαν ὑπόστασιν ἔχει παρὰ τὰς διαστάσεις, εἰ αἱ διαστάσεις αἱ τοῦ κενοῦ ὑπόκεινται ἐν τῷ σώματι συστατικαὶ οὖσαι αὐτοῦ τοῦ σώματος, τὰ τοῦ κενοῦ συστατικὰ καὶ τοῦ σώματος ἔσται συστατικά. περὶ μὲν γὰρ τῆς ὑπάρξεως τῆς ἀντιτυπίας οὐκ ἔστι διαβεβαιώσασθαι, καθάπερ ἔμπροσθεν ὑπεμνήσαμεν (§ 45 sq.)· μόνων δὲ τῶν διαστάσεων φαινομένων κατὰ τὸ λεγόμενον σῶμα, αἴπερ εἰσὶ τοῦ κενοῦ καὶ αἱ αὐταὶ τῷ κενῷ, κενὸν ἔσται τὸ σῶμα· ὅπερ ἄτοπον. εἰ δὲ μόνου τοῦ σώματός εἰσιν αἱ διαστάσεις, οὐδεμία ἔσται διάστασις τόπου, διόπερ οὐδὲ ὁ τόπος. εἰ τοίνυν κατ’ οὐδένα τῶν προειρημένων τρόπων εὑρίσκεται τόπου διάστασις, οὐδὲ ἔστιν ὁ τόπος.
PH 3.129
נוסף על כך נאמר שכאשר הגוף נכנס אל הריק והריק נעשה מקום, הריק או נשאר, או נסוג, או כלה. אם הוא נשאר, אותו דבר יהיה גם מלא וגם ריק. אם הוא נסוג בתנועת מעבר או כלה מתוך שינוי, הריק יהיה גוף, שכן מצבים אלה ייחודיים לגוף. אך מופרך לומר שאותו דבר ריק ומלא, או שהריק הוא גוף. לכן מופרך לומר שהריק מסוגל להיתפס בידי גוף ולהיעשות מקום.
PH 3.129
πρὸς τούτοις λέγεται, ὅτι ὅτε ἔπεισι τῷ κενῷ τὸ σῶμα καὶ γίνεται τόπος, ἤτοι ὑπομένει τὸ κενὸν ἢ ὑποχωρεῖ ἢ φθείρεται. ἀλλ’ εἰ μὲν ὑπομένει, τὸ αὐτὸ ἔσται καὶ πλῆρες καὶ κενόν· εἰ δὲ ὑποχωρεῖ κινούμενον μεταβατικῶς ἢ φθείρεται μεταβάλλον, σῶμα ἔσται τὸ κενόν· σώματος γὰρ ἴδιά ἐστι ταῦτα τὰ πάθη. ἄτοπον δὲ τὸ αὐτὸ λέγειν κενὸν καὶ πλῆρες, ἢ ὅτι σῶμά ἐστι τὸ κενόν. ἄτοπον ἄρα τὸ λέγειν οἷόν τε εἶναι τὸ κενὸν ὑπὸ σώματος κατασχεθῆναι καὶ γενέσθαι τόπον.
PH 3.130
מטעמים אלה גם הריק נמצא חסר ממשות, אם אינו מסוגל להיתפס בידי גוף ולהיעשות מקום; שהרי הריק הוגדר כדבר המסוגל להיתפס בידי גוף. יחד עם אלה מתבטל גם החלל: אם החלל הוא מקום גדול, הוא מסולק יחד עם המקום; ואם הוא מרווח שחלקו תפוס בידי גוף וחלקו ריק, הוא מתבטל יחד עם שניהם.
PH 3.130
διὰ δὲ ταῦτα καὶ τὸ κενὸν ἀνυπόστατον εὑρίσκεται, εἴγε μὴ δυνατόν ἐστιν αὐτὸ κατασχεθῆναι ὑπὸ σώματος καὶ γενέσθαι τόπον· ἐλέγετο γὰρ κενὸν εἶναι ὃ οἷόν τε ὑπὸ σώματος κατασχεθῆναι. συμπεριτρέπεται δὲ τούτοις καὶ ἡ χώρα· εἴτε γὰρ ὁ μέγας τόπος ἐστὶ χώρα, συμπεριγράφεται τῷ τόπῳ, εἴτε ἡ κατὰ μὲν τι ὑπὸ σώματος κατεχομένη, κατὰ δὲ τι κενὴ διάστασις, ἀμφοτέροις συναναιρεῖται.
PH 3.131
דברים אלה ועוד רבים נאמרים נגד עמדת הסטואים בעניין המקום. הפריפטטים (cf. Aristot. Phys. 212 a 6) אומרים שהמקום הוא גבולו של המכיל במידה שהוא מכיל; למשל, מקומי הוא פני האוויר העוטפים את גופי. אבל אם זהו המקום, אותו דבר יהיה קיים ולא יהיה קיים. כאשר הגוף עתיד להימצא במקום כלשהו, ומאחר ששום דבר אינו יכול להימצא במה שאינו קיים, המקום צריך להתקיים קודם כדי שהגוף יימצא בו; לכן המקום יהיה קיים לפני שהגוף שבמקום יימצא בו. אך במידה שהוא נוצר כאשר פני המכיל מקבלים את צורת המוכל, המקום אינו יכול לקבל ממשות לפני שהגוף יימצא בו, ולכן לא יהיה קיים באותה עת. אבל מופרך לומר שאותו דבר גם קיים וגם אינו קיים; לכן המקום אינו גבולו של המכיל במידה שהוא מכיל.
PH 3.131
Ταῦτα μὲν οὖν καὶ ἔτι πλείω πρὸς τὴν στάσιν τῶν Στωικῶν περὶ τοῦ τόπου λέγεται· οἱ δὲ Περιπατητικοί (cf. Aristot. Phys. 212 a 6) φασιν εἶναι τόπον τὸ πέρας τοῦ περιέχοντος, καθὸ περιέχει, ὡς ἐμοῦ τόπον εἶναι τὴν ἐπιφάνειαν τοῦ ἀέρος τὴν περιτετυπωμένην τῷ ἐμῷ σώματι. ἀλλ’ εἵπερ τοῦτό ἐστιν ὁ τόπος, τὸ αὐτὸ καὶ ἔσται καὶ οὐκ ἔσται. ὅτε γὰρ μέλλει ἔν τινι τόπῳ γίνεσθαι τὸ σῶμα, καθὸ μὲν οὐδὲν δύναται γενέσθαι ἐν τῷ μὴ ὑπάρχοντι, δεῖ προϋπάρχειν τὸν τόπον, ἵνα οὕτως ἐν αὐτῷ γένηται τὸ σῶμα, καὶ διὰ τοῦτο ἔσται ὁ τόπος πρὶν ἐν αὐτῷ γενέσθαι τὸ ἐν τῷ τόπῳ σῶμα. καθὸ δὲ περιτυπουμένης τῆς τοῦ περιέχοντος ἐπιφανείας τῷ περιεχομένῳ ἀποτελεῖται, οὐ δύναται ὑποστῆναι ὁ τόπος πρὸ τοῦ ἐν αὐτῷ γενέσθαι τὸ σῶμα, καὶ διὰ τοῦτο οὐκ ἔσται τότε. ἄτοπον δὲ τὸ αὐτὸ λέγειν καὶ εἶναί τι καὶ μὴ εἶναι· οὐκ ἄρα ἐστὶ τόπος τὸ πέρας τοῦ περιέχοντος, καθὸ περιέχει.
PH 3.132
נוסף על כך, אם המקום הוא דבר קיים, הוא או נולד או לא־נולד. אין הוא לא־נולד, שכן לדבריהם הוא נוצר כאשר המכיל מקבל את צורת הגוף שבתוכו. אך גם אינו נולד. אם הוא נולד, המקום שבו כבר נאמר שהגוף נמצא נולד או כאשר הגוף נמצא במקום, או כאשר אינו נמצא בו.
PH 3.132
πρὸς τούτοις, εἴ ἐστί τι ὁ τόπος, ἤτοι γεννητός ἐστιν ἢ ἀγέννητος. ἀγέννητος μὲν οὖν οὔκ ἐστιν· περιτυπούμενος γὰρ, φασίν, τῷ ἐν αὐτῷ σώματι ἀποτελεῖται. ἀλλ’ οὐδὲ γεννητός· εἰ γὰρ ἐστι γεννητός, ἤτοι ὅτε ἐν τόπω ἐστὶ τὸ σῶμα, τότε γίνεται ὁ τόπος ἐν ᾧ ἤδη λέγεται εἶναι τὸ ἐν τόπῳ, ἢ ὅτε οὔκ ἐστιν ἐν αὐτῷ.
PH 3.133
לא כאשר הגוף נמצא בו — שכן אז מקומו של הגוף כבר קיים — ולא כאשר אינו נמצא בו; שהרי לדבריהם המכיל מקבל את צורת המוכל וכך נעשה מקום, ודבר אינו יכול לקבל את צורת מה שאינו נמצא בו. אם אפוא המקום אינו נולד לא כאשר הגוף נמצא במקום ולא כאשר אינו נמצא בו, ואין אפשרות לחשוב מצב אחר, המקום אינו נולד. ואם אינו נולד ואף אינו לא־נולד, אינו קיים.
PH 3.133
οὔτε δὲ ὅτε ἐν αὐτῷ ἐστιν (ἔστι γὰρ ἤδη τοῦ ἐν αὐτῷ σώματος ὁ τόπος) οὔτε ὅτε οὔκ ἐστιν ἐν αὐτῷ, εἴγε περιτυποῦται μὲν, ὡς φασίν, τῷ περιεχομένῳ τὸ περιέχον καὶ οὕτω γίνεται τόπος, τῷ δὲ μὴ ἐν αὐτῷ ὄντι οὐδὲν δύναται περιτυπωθῆναι. εἰ δὲ μήτε ὅτε ἐν τόπῳ ἐστὶ τὸ σῶμα, μήτε ὅτε οὔκ ἐστιν ἐν αὐτῷ, γίνεται ὁ τόπος, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν ἐπινοεῖν, οὐδὲ γεννητός ἐστιν ὁ τόπος. εἰ δὲ μήτε γεννητός ἐστι μήτε ἀγέννητος, οὐδὲ ἔστιν.
PH 3.134
אפשר לומר גם את הדברים הכלליים הבאים. אם המקום קיים, הוא או גוף או חסר גוף; אך על כל אחד מאלה התעוררה מבוכה, כפי שהזכרנו, ולכן גם המקום נתון במבוכה. המקום נחשב יחד עם הגוף שהוא מקומו; אך הדיון בממשות הגוף נתון במבוכה, ולכן גם הדיון במקום. מקומו של כל דבר אינו נצחי, אך כאשר אומרים שהוא נוצר הוא נמצא חסר ממשות, מאחר שהתהוות אינה קיימת.
PH 3.134
κοινότερον δὲ καὶ ταῦτα δύναται λέγεσθαι. εἴ ἐστί τι ὁ τόπος, ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον· ἑκάτερον δὲ τούτων ἀπορεῖται, ὡς ὑπεμνήσαμεν· καὶ ὁ τόπος ἄρα ἐστὶν ἄπορος. ὁ τόπος πρὸς τῷ σώματι νοεῖται, οὗ ἐστι τόπος· ἄπορος δὲ ἐστιν ὁ περὶ τῆς ὑπάρξεως τοῦ σώματος λόγος· καὶ ὁ περὶ τοῦ τόπου ἄρα. ὁ τόπος ἑκάστου ἀίδιος μὲν οὔκ ἐστιν, γίνεσθαι δὲ λεγόμενος ἀνυπόστατος εὑρίσκεται γενέσεως μὴ ὑπαρχούσης.
PH 3.135
אפשר לומר עוד דברים רבים. אולם כדי שלא נאריך את הדיון יש להוסיף זאת: הטיעונים מביישים את הספקנים, אך גם המובן מאליו מביך אותם. משום כך, ככל שהדבר תלוי בדברי הדוגמטיקנים, איננו מצטרפים לאף אחד מן הצדדים, אלא משעים את השיפוט בעניין המקום.
PH 3.135
Ἔνεστι δὲ καὶ ἄλλα πλείω λέγειν. ἀλλ’ ἵνα μὴ τὸν λόγον μηκύνωμεν, ἐκεῖνο ἐπακτέον, ὅτι τοὺς σκεπτικοὺς ἐντρέπουσι μὲν οἱ λόγοι, δυσωπεῖ δὲ καὶ ἡ ἐνάργεια. διόπερ οὐθετέρῳ προστιθέμεθα ὅσον ἐπὶ τοῖς λεγομένοις ὑπὸ τῶν δογματικῶν, ἀλλ’ ἐπέχομεν περὶ τοῦ τόπου.
ιθ′ על זמן.
ιθ′ περὶ χρόνου.
PH 3.136
אותו דבר קורה לנו גם בחקירת הזמן: ככל שהדבר תלוי בתופעות נדמה שהזמן הוא דבר־מה, אך ככל שהוא תלוי בדברים הנאמרים עליו הוא נראה חסר ממשות. יש האומרים שהזמן הוא מרווח תנועתו של הכול — וב״כול״ כוונתי לעולם; אחרים שהוא עצם תנועת העולם; אריסטו — או, לפי אחדים, אפלטון — אומר שהוא מספרם של הקודם והמאוחר בתנועה; וסטרטון — או, לפי אחדים, אריסטו —
PH 3.136
Τὸ δὲ αὐτὸ πάσχομεν καὶ ἐν τῇ περὶ τοῦ χρόνου ζητήσει· ὅσον μὲν γὰρ ἐπὶ τοῖς φαινομένοις δοκεῖ τι εἶναι ὁ χρόνος, ὅσον δὲ ἐπὶ τοῖς περὶ αὐτοῦ λεγομένοις ἀνυπόστατος φαίνεται. χρόνον γὰρ εἶναί φασιν οἱ μὲν διάστημα τῆς τοῦ ὅλου κινήσεως (ὅλον δὲ λέγω τὸν κόσμον), οἱ δὲ αὐτὴν τὴν κίνησιν τοῦ κόσμου, Ἀριστοτέλης δέ, ἢ ὥς τινες Πλάτων, ἀριθμὸν τοῦ ἐν κινήσει προτέρου καὶ ὑστέρου, Στράτων δέ, ἢ ὥς τινες Ἀριστοτέλης,
PH 3.137
שהוא מידת התנועה והמנוחה. אפיקורוס (p. 126, 12 Us.), לפי דמטריוס הלקוני, אומר שהזמן הוא מקרה של מקרים, הנלווה לימים ולילות, לעונות, להיפעלויות ולהיעדר היפעלות, לתנועות ולמנוחות.
PH 3.137
μέτρον κινήσεως καὶ μονῆς, Ἐπίκουρος (p. 126, 12 Us.) δέ, καθὼς Δημήτριος ὁ Λάκων φησί, σύμπτωμα συμπτωμάτων, παρεπόμενον ἡμέραις τε καὶ νυξὶ καὶ ὥραις καὶ πάθεσι καὶ ἀπαθείαις καὶ κινήσεσι καὶ μοναῖς.
PH 3.138
אשר לעצמותו, מקצתם אמרו שהוא גוף, כגון אסכולת איינסידמוס — שהרי לדעתם אין הוא שונה מן היש ומן הגוף הראשון — ואחרים אמרו שהוא חסר גוף. לכן או שכל העמדות האלה אמיתיות, או שכולן שקריות, או שמקצתן אמיתיות ומקצתן שקריות. כולן אינן יכולות להיות אמיתיות, שכן רובן סותרות זו את זו; והדוגמטיקנים לא יקבלו שכולן שקריות.
PH 3.138
κατ’ οὐσίαν τε οἱ μὲν σῶμα αὐτὸν ἔφασαν εἶναι, ὡς οἱ περὶ τὸν Αἰνησίδημον (μηδὲν γὰρ αὐτὸν διαφέρειν τοῦ ὄντος καὶ τοῦ πρώτου σώματος), οἱ δὲ ἀσώματον. ἤτοι οὖν πᾶσαι αἱ στάσεις αὗταί εἰσιν ἀληθεῖς, ἢ πᾶσαι ψευδεῖς, ἢ τινὲς μὲν ἀληθεῖς, τινὲς δὲ ψευδεῖς· οὔτε δὲ πᾶσαι ἀληθεῖς ὑπάρχειν δύνανται (μάχονται γὰρ αἱ πλεῖσται) οὔτε πᾶσαι ψευδεῖς εἶναι δοθήσονται ὑπὸ τῶν δογματικῶν.
PH 3.139
וגם בדרך אחרת: אם יתקבל כשקר שהזמן הוא גוף וכשקר גם שהוא חסר גוף, מיד תתקבל אי־ממשותו של הזמן, שכן אין אפשרות שלישית מלבד אלה. גם אי־אפשר לתפוס אילו עמדות אמיתיות ואילו שקריות, בשל המחלוקת שוות הכוח ובשל המבוכה בעניין <ה>אמת־מידה וההוכחה. לכן לא יהיה בידינו לקבוע בהחלט דבר על הזמן.
PH 3.139
καὶ ἄλλως· εἰ δοθείη ψεῦδος μὲν εἶναι τὸ σῶμα εἶναι τὸν χρόνον, ψεῦδος δὲ καὶ τὸ ὅτι ἀσώματός ἐστιν, αὐτόθεν δοθήσεται ἡ τοῦ χρόνου ἀνυπαρξία· παρὰ γὰρ ταῦτα οὐδὲν εἶναι δύναται ἕτερον. οὔτε τινὲς μὲν εἰσιν ἀληθεῖς, τινὲς δὲ ψευδεῖς δυνατὸν καταλαβεῖν διά τε τὴν ἰσοσθενῆ διαφωνίαν καὶ τὴν ἀπορίαν τὴν κατὰ <τὸ> κριτήριόν τε καὶ τὴν ἀπόδειξιν. ὥστε διὰ ταῦτα οὐδὲν ἕξομεν περὶ χρόνου διαβεβαιώσασθαι.
PH 3.140
ועוד, מאחר שנדמה שאין לזמן ממשות בלי תנועה ואולי גם בלי מנוחה, כאשר התנועה מתבטלת, וכמוה גם המנוחה, מתבטל הזמן. ואף על פי כן אחדים אומרים נגד הזמן גם את הדברים הבאים. אם יש זמן <כלשהו>,
PH 3.140
εἶτα, ἐπεὶ οὐκ ἄνευ κινήσεως ἢ καὶ μονῆς ὁ χρόνος ὑφεστάναι δοκεῖ, τῆς κινήσεως ἀναιρουμένης, ὁμοίως δὲ καὶ τῆς μονῆς, ἀναιρεῖται ὁ χρόνος. οὐδὲν δὲ ἧττον καὶ τάδε φασί τινες κατὰ τοῦ χρόνου. εἰ ἐστί <τι>
PH 3.141
הוא או מוגבל או אינסופי. אם הוא מוגבל, התחיל בזמן כלשהו ויסתיים בזמן כלשהו. משום כך היה פעם זמן שבו לא היה זמן — לפני תחילתו — ויהיה פעם זמן שבו לא יהיה זמן — לאחר סופו; דבר מופרך. לכן הזמן אינו מוגבל.
PH 3.141
χρόνος, ἤτοι πεπέρασται ἢ ἄπειρός ἐστιν. ἀλλ’ εἰ μὲν πεπέρασται, ἀπό τινος χρόνου ἤρξατο καὶ εἰς τινα χρόνον λήξει· διὰ δὲ τοῦτο ἦν ποτε χρόνος, ὅτε οὐκ ἦν χρόνος (πρὸ τοῦ ἄρξασθαι αὐτόν), καὶ ἔσται ποτὲ χρόνος ὅτε οὐκ ἔσται χρόνος (μετὰ τὸ λῆξαι αὐτόν)· ὅπερ ἄτοπον. οὐ τοίνυν πεπέρασται ὁ χρόνος.
PH 3.142
ואם הוא אינסופי, ומאחר שחלקו מכונה עבר, חלקו הווה וחלקו עתיד, העתיד והעבר או קיימים או אינם קיימים. אם אינם קיימים, נשאר רק ההווה, שהוא רגעי, והזמן יהיה מוגבל וישובו המבוכות המקוריות. ואם העבר קיים והעתיד קיים, כל אחד מהם יהיה הווה. אך מופרך לומר שזמן העבר וזמן העתיד הם הווה; לכן גם הזמן אינו אינסופי. ואם אינו אינסופי ואף אינו מוגבל, אין זמן כלל.
PH 3.142
εἰ δὲ ἄπειρός ἐστιν, ἐπεὶ τὸ μὲν τι αὐτοῦ λέγεται παρῳχηκός, τὸ δὲ ἐνεστώς, τὸ δὲ μέλλον, ὁ μέλλων καὶ ὁ παρῳχηκὼς ἤτοι εἰσὶν ἢ οὐκ εἰσίν. ἀλλ’ εἰ οὐκ εἰσίν, μόνου τοῦ ἐνεστῶτος ὑπολειπομένου, ὅς ἐστιν ἀκαριαῖος, πεπερασμένος ἔσται ὁ χρόνος καὶ ἀκολουθήσουσιν αἱ ἀρχῆθεν ἀπορίαι· εἰ δὲ ὁ παρῳχηκὼς ἔστι καὶ ὁ μέλλων ἔστιν, ἐνεστὼς ἔσται ἑκάτερος αὐτῶν. ἄτοπον δὲ τὸ λέγειν ἐνεστῶτα τὸν παρωχηκότα καὶ τὸν μέλλοντα χρόνον· οὐκοῦν οὐδὲ ἄπειρός ἐστιν ὁ χρόνος. εἰ δὲ μήτε ἄπειρος μήτε πεπερασμένος, οὐδὲ ἔστιν ὅλως χρόνος.
PH 3.143
נוסף על כך, אם הזמן קיים, הוא או מתחלק או אינו מתחלק. אין הוא בלתי־מתחלק, שכן לדבריהם הוא מתחלק להווה, לעבר ולעתיד. אך גם אינו מתחלק. כל דבר מתחלק נמדד באמצעות חלק כלשהו של עצמו, כשהמודד חל בזה אחר זה על כל חלק של הנמדד, כמו כשאנו מודדים אמה בטפח. אך הזמן אינו יכול להימדד באמצעות חלק כלשהו של עצמו. אם, למשל, ההווה מודד את העבר, הוא יהיה בזמן העבר ולכן יהיה עבר; וכך לגבי העתיד — יהיה עתיד. ואם העתיד ימדוד את האחרים, הוא יהיה הווה ועבר; ובדומה לכך העבר יהיה עתיד והווה — דבר חסר היגיון. לכן הזמן גם אינו מתחלק. ואם אינו בלתי־מתחלק ואף אינו מתחלק, אינו קיים.
PH 3.143
πρὸς τούτοις, εἰ ἔστιν ὁ χρόνος, ἤτοι μεριστός ἐστιν ἢ ἀμέριστος· ἀμέριστος μὲν οὖν οὔκ ἐστιν· διαιρεῖται γὰρ εἰς τε τὸν ἐνεστῶτα καὶ εἰς τὸν παρωχηκότα καὶ εἰς τὸν μέλλοντα, ὡς αὐτοί φασιν. ἀλλ’ οὐδὲ μεριστός. ἕκαστον γὰρ τῶν μεριστῶν καταμετρεῖται ὑπό τινος ἑαυτοῦ μέρους, καθ’ ἕκαστον μέρος τοῦ μετρουμένου γινομένου τοῦ μετροῦντος, ὡς ὅταν δακτύλῳ πῆχυν μετρῶμεν. ὁ δὲ χρόνος οὐ δύναται καταμετρεῖσθαι ὑπό τινος ἑαυτοῦ μέρους. εἰ γὰρ ὁ ἐνεστὼς λόγου χάριν καταμετρεῖ τὸν παρῳχημένον, ἔσται κατὰ τὸν παρωχηκότα καὶ διὰ τοῦτο παρῳχηκώς, καὶ ἐπὶ τοῦ μέλλοντος ὁμοίως μέλλων. καὶ ὁ μέλλων εἰ καταμετροίη τοὺς ἄλλους, ἐνεστὼς ἔσται καὶ παρῳχηκώς, καὶ ὁ παρῳχηκὼς παραπλησίως μέλλων ἔσται καὶ ἐνεστώς· ὅπερ ἀπεμφαίνει. οὐκοῦν οὐδὲ μεριστός ἐστιν. εἰ δὲ μήτε ἀμέριστος μήτε μεριστός, οὐδὲ ἔστιν.
PH 3.144
הזמן גם מכונה בעל שלושה חלקים: העבר, ההווה והעתיד. מביניהם העבר והעתיד אינם קיימים; שאילו זמן העבר וזמן העתיד היו קיימים עתה, כל אחד מהם היה הווה. אך גם ההווה אינו קיים. אם זמן ההווה קיים, הוא או בלתי־מתחלק או מתחלק. אין הוא בלתי־מתחלק, שכן אומרים שהדברים המשתנים משתנים בזמן ההווה, אך דבר אינו משתנה בזמן חסר חלקים — למשל ברזל לרכות, וכן כל אחד משאר הדברים. לכן זמן ההווה אינו בלתי־מתחלק.
PH 3.144
ὅ τε χρόνος λέγεται τριμερὴς εἶναι, καὶ τὸ μὲν παρῳχηκώς, τὸ δὲ ἐνεστώς, τὸ δὲ μέλλων. ὧν ὁ μὲν παρῳχηκὼς καὶ ὁ μέλλων οὐκ εἰσίν· εἰ γὰρ εἰσὶ νῦν ὅ τε παρῳχηκὼς καὶ ὁ μέλλων χρόνος, ἔσται ἐνεστὼς ἑκάτερος αὐτῶν. ἀλλ’ οὐδὲ ὁ ἐνεστώς· εἰ γὰρ ἔστιν ὁ ἐνεστὼς χρόνος, ἤτοι ἀμέριστός ἐστιν ἢ μεριστός. ἀμέριστος μὲν οὖν οὔκ ἐστιν· ἐν γὰρ τῷ ἐνεστῶτι χρόνῳ λέγεται τὰ μεταβάλλοντα μεταβάλλειν, οὐδὲν δὲ ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ μεταβάλλει, οἷον ὁ σίδηρος εἰς μαλακότητα ἢ τῶν ἄλλων ἕκαστον. ὥστε οὔκ ἐστιν ἀμέριστος ὁ ἐνεστὼς χρόνος.
PH 3.145
אך גם אינו מתחלק. הוא לא יתחלק לזמני הווה, שכן בשל זרימתם המהירה של הדברים שבעולם נאמר שההווה משתנה לעבר באופן שאינו ניתן למחשבה. ואף לא יתחלק לעבר ולעתיד, שכן כך יהיה חסר ממשות: חלק אחד שלו כבר אינו קיים והאחר עדיין אינו קיים.
PH 3.145
ἀλλ’ οὐδὲ μεριστός· εἰς ἐνεστῶτας μὲν γὰρ οὐκ ἂν μερισθείη, ἐπεὶ διὰ τὴν ὀξεῖαν ῥύσιν τῶν ἐν κόσμῳ ἀνεπινοήτως ὁ ἐνεστὼς εἰς παρωχηκότα μεταβάλλειν λέγεται· ἀλλ’ οὐδ’ εἰς παρῳχηκότα καὶ μέλλοντα· ἔσται γὰρ οὕτως ἀνύπαρκτος, τὸ μὲν τι μηκέτι ὂν ἔχων μέρος ἑαυτοῦ, τὸ δὲ μηδέπω ὄν.
PH 3.146
מכאן שההווה גם אינו יכול להיות סוף העבר ותחילת העתיד, שכן אז יהיה קיים ולא יהיה קיים: יהיה קיים בתורת הווה, ולא יהיה קיים מאחר שחלקיו אינם קיימים. לכן גם אינו מתחלק. ואם ההווה אינו בלתי־מתחלק ואף אינו מתחלק, אינו קיים. ומאחר שההווה, העבר והעתיד אינם קיימים, גם הזמן אינו קיים; שהרי דבר המורכב מחסרי ממשות הוא חסר ממשות.
PH 3.146
ὅθεν οὐδὲ τέλος τοῦ παρῳχημένου καὶ ἀρχὴ τοῦ μέλλοντος εἶναι δύναται ὁ ἐνεστώς, ἐπεὶ καὶ ἔσται καὶ οὐκ ἔσται. ἔσται μὲν [οὖν] ὡς ἐνεστώς, οὐκ ἔσται δὲ ἐπεὶ μὴ ἔστιν αὐτοῦ τὰ μέρη. οὐκοῦν οὐδὲ μεριστός ἐστιν. εἰ δὲ μήτε ἀμέριστός ἐστιν ὁ ἐνεστὼς μήτε μεριστός, οὐδὲ ἔστιν. μὴ ὄντος δὲ τοῦ ἐνεστῶτος μηδὲ τοῦ παρῳχημένου μηδὲ τοῦ μέλλοντος, οὐδὲ ἔστι τι χρόνος· τὸ γὰρ ἐξ ἀνυπάρκτων συνεστὼς ἀνύπαρκτόν ἐστιν.
PH 3.147
גם הטיעון הבא נאמר נגד הזמן. אם הזמן קיים, הוא או נולד וכלה או לא־נולד ובלתי־כלה. אין הוא לא־נולד ובלתי־כלה, מאחר שחלקו מכונה עבר וכבר אינו קיים, וחלקו עתיד ועדיין אינו קיים.
PH 3.147
Λέγεται κατὰ τοῦ χρόνου κἀκεῖνος ὁ λόγος. εἰ ἔστι χρόνος, ἤτοι γενητός ἐστι καὶ φθαρτὸς ἢ ἀγένητος καὶ ἄφθαρτος. ἀγένητος μὲν οὖν καὶ ἄφθαρτος οὔκ ἐστιν, εἴγε αὐτοῦ τὸ μὲν παρῳχηκέναι λέγεται καὶ μηκέτι εἶναι, τὸ δὲ μέλλειν καὶ μηδέπω εἶναι.
PH 3.148
אך גם אינו נולד וכלה. לפי הנחות הדוגמטיקנים עצמם, הדברים המתהווים צריכים להתהוות מדבר קיים, והדברים הכלים צריכים לכלות אל דבר קיים. אם הזמן כלה אל העבר, הוא כלה אל לא־יש; ואם הוא מתהווה מן העתיד, הוא מתהווה מן הלא־יש, שכן שניהם אינם קיימים. אך מופרך לומר שדבר מתהווה מן הלא־יש או כלה אל הלא־יש. לכן הזמן אינו נולד וכלה. ואם אינו לא־נולד ובלתי־כלה ואף אינו נולד וכלה, אין הוא קיים כלל.
PH 3.148
ἀλλ’ οὐδὲ γενητὸς καὶ φθαρτός. τὰ γὰρ γινόμενα ἔκ τινος ὄντος γίγνεσθαι δεῖ καὶ τὰ φθειρόμενα εἴς τι ὂν φθείρεσθαι κατὰ τὰς τῶν δογματικῶν αὐτῶν ὑποθέσεις. εἰ οὖν εἰς τὸν παρῳχημένον φθείρεται, εἰς οὐκ ὂν φθείρεται, καὶ εἰ ἐκ τοῦ μέλλοντος γίνεται, ἐξ οὐκ ὄντος γίνεται· οὐθέτερος γὰρ αὐτῶν ἔστιν. ἄτοπον δὲ τὸ λέγειν τι ἐξ οὐκ ὄντος γίνεσθαι ἢ εἰς τὸ μὴ ὂν φθείρεσθαι. οὐκ ἄρα γενητὸς καὶ φθαρτός ἐστιν ὁ χρόνος. εἰ δὲ μήτε ἀγένητος καὶ ἄφθαρτός ἐστι μήτε γενητὸς καὶ φθαρτός, οὐδὲ ὅλως ἔστιν.
PH 3.149
נוסף על כך, מאחר שכל מתהווה נדמה כמתהווה בזמן, אם הזמן מתהווה הוא מתהווה בזמן. לכן או שהוא עצמו מתהווה בתוך עצמו, או שזמן אחד מתהווה בתוך זמן אחר. אם הוא מתהווה בתוך עצמו, אותו דבר יהיה קיים ולא יהיה קיים. שהרי הדבר שבתוכו מתהווה דבר צריך להתקיים לפני הדבר המתהווה בו; ולכן הזמן המתהווה בתוך עצמו, במידה שהוא מתהווה, עדיין אינו קיים, אך במידה שהוא מתהווה בתוך עצמו, כבר קיים. מכאן שאינו מתהווה בתוך עצמו.
PH 3.149
Πρὸς τούτοις, ἐπεὶ πᾶν τὸ γινόμενον ἐν χρόνῳ γίγνεσθαι δοκεῖ, εἰ γίνεται ὁ χρόνος, ἐν χρόνῳ γίνεται. ἤτοι οὖν αὐτὸς ἐν ἑαυτῷ γίνεται ἢ ἕτερος ἐν ἑτέρῳ. ἀλλ’ εἰ μὲν αὐτὸς ἐν ἑαυτῷ, τὸ αὐτὸ καὶ ἔσται καὶ οὐκ ἔσται. ἐπεὶ γὰρ τὸ ἐν ᾧ τι γίγνεται τοῦ ἐν αὐτῷ γιγνομένου ὀφείλει προϋπάρχειν, ὁ γιγνόμενος ἐν ἑαυτῷ χρόνος, εἰ μὲν γίνεται, οὐδέπω ἔστιν, εἰ δὲ ἐν ἑαυτῷ γίνεται, ἤδη ἔστιν. ὥστε οὐδὲ γίνεται ἐν ἑαυτῷ.
PH 3.150
אך גם זמן אחד אינו מתהווה בתוך זמן אחר. אם ההווה מתהווה בעתיד, ההווה יהיה עתיד; ואם בעבר, יהיה עבר. אותם דברים יש לומר גם על הזמנים האחרים. לכן זמן אחד אינו מתהווה בתוך זמן אחר. ואם אינו מתהווה בתוך עצמו ואף לא זמן אחד בתוך אחר, הזמן אינו נולד. אך הוכח שגם אינו לא־נולד. מאחר שאינו נולד ואינו לא־נולד, אין הוא קיים כלל; שהרי כל אחד מן הדברים הקיימים צריך להיות נולד או לא־נולד.
PH 3.150
ἀλλ’ οὐδ’ ἐν ἑτέρῳ ἕτερος. εἰ γὰρ ὁ ἐνεστὼς ἐν τῷ μέλλοντι γίγνεται, μέλλων ἔσται ὁ ἐνεστώς, καὶ εἰ ἐν τῷ παρῳχηκότι, παρῳχηκώς. τὰ δὲ αὐτὰ λεκτέον καὶ περὶ τῶν ἄλλων χρόνων. ὥστε οὐδὲ ἕτερος χρόνος ἐν ἑτέρῳ γίνεται χρόνῳ. εἰ δὲ μήτε αὐτὸς ἐν ἑαυτῷ γίνεται μήτε ἕτερος ἐν ἑτέρῳ, οὐδὲ γενητός ἐστιν ὁ χρόνος. ἐδείκνυτο δὲ, ὅτι οὐδὲ ἀγένητός ἐστιν. μήτε οὖν γενητὸς ὢν μήτε ἀγένητος οὐδ’ ὅλως ἔστιν· ἕκαστον γὰρ τῶν ὄντων ἤτοι γενητὸν ἢ ἀγένητον εἶναι προσήκει.
κ′ על מספר.
κ′ περὶ ἀριθμοῦ.
PH 3.151
מאחר שנדמה שאין הזמן נצפה בלי מספר, לא יהיה מופרך לדון בקצרה גם במספר. ככל שהדבר תלוי במנהג וללא דעה דוגמטית, אנו אומרים שאנו מונים דבר־מה ושומעים שמספר הוא דבר־מה; אך סקרנותם היתרה של הדוגמטיקנים עוררה גם את הטיעון נגדו.
PH 3.151
Ἐπεὶ δὲ ὁ χρόνος δοκεῖ μὴ ἄνευ ἀριθμοῦ θεωρεῖσθαι, οὐκ ἂν εἴη ἄτοπον καὶ περὶ ἀριθμοῦ βραχέα διεξελθεῖν. ὅσον μὲν γὰρ ἐπὶ τῇ συνηθείᾳ καὶ ἀδοξάστως ἀριθμεῖν τι φαμὲν καὶ ἀριθμὸν εἶναί τι ἀκούομεν· ἡ δὲ τῶν δογματικῶν περιεργία καὶ τὸν κατὰ τούτου κεκίνηκε λόγον.
PH 3.152
ואכן, אסכולת פיתגורס אומרת שהמספרים הם גם יסודות העולם. הם אומרים שהתופעות מורכבות מדבר־מה, והיסודות צריכים להיות פשוטים; לכן היסודות נעלמים. מבין הנעלמים, מקצתם גופים, כגון אטומים וגושים, ואחרים חסרי גוף, כגון צורות, אידיאות ומספרים. אך הגופים מורכבים, שכן הם מורכבים מאורך, רוחב, עומק והתנגדות, או גם ממשקל (cf. Epic. 276 Us.). לכן היסודות לא רק נעלמים אלא גם חסרי גוף.
PH 3.152
αὐτίκα γοῦν οἱ ἀπὸ τοῦ Πυθαγόρου καὶ στοιχεῖα τοῦ κόσμου τοὺς ἀριθμοὺς εἶναι λέγουσιν. φασὶ γοῦν, ὅτι τὰ φαινόμενα ἔκ τινος συνέστηκεν, ἁπλᾶ δὲ εἶναι δεῖ τὰ στοιχεῖα· ἄδηλα ἄρα ἐστὶ τὰ στοιχεῖα. τῶν δὲ ἀδήλων τὰ μὲν ἐστι σώματα, ὡς οἱ ἀτμοὶ καὶ οἱ ὄγκοι, τὰ δὲ ἀσώματα, ὡς σχήματα καὶ ἰδέαι καὶ ἀριθμοί. ὧν τὰ μὲν σώματά ἐστι σύνθετα, συνεστῶτα ἔκ τε μήκους καὶ πλάτους καὶ βάθους καὶ ἀντιτυπίας ἢ καὶ βάρους (cf. Epic. 276 Us.). οὐ μόνον ἄρα ἄδηλα, ἀλλὰ καὶ ἀσώματά ἐστι τὰ στοιχεῖα.
PH 3.153
נוסף על כך, המספר נצפה בכל אחד מן הדברים חסרי הגוף: כל אחד הוא אחד, שניים או יותר. מכאן מוסק שיסודות הדברים הקיימים הם המספרים, שהם נעלמים, חסרי גוף ונצפים בכל הדברים. ולא המספרים סתם, אלא היחידה והשניים הבלתי־מוגדרים הנוצרים מתוך צירוף היחידה, אשר בהשתתפות בהם נעשים זוגות השניים הפרטיים.
PH 3.153
ἀλλὰ καὶ τῶν ἄσωμάτων ἕκαστον ἐπιθεωρούμενον ἔχει τὸν ἀριθμόν· ἢ γὰρ ἔν ἐστιν ἢ δύο ἢ πλείω. δι’ ὧν συνάγεται, ὅτι τὰ στοιχεῖα τῶν ὄντων εἰσὶν οἱ ἄδηλοι καὶ ἀσώματοι καὶ πᾶσιν ἐπιθεωρούμενοι ἀριθμοί. καὶ οὐχ ἁπλῶς, ἀλλ’ ἥ τε μονὰς καὶ ἡ κατὰ ἐπισύνθεσιν τῆς μονάδος γινομένη ἀόριστος δυάς, ἧς κατὰ μετουσίαν αἱ κατὰ μέρος γίγνονται δυάδες.
PH 3.154
לדבריהם, מאלה נוצרים גם שאר המספרים, הנצפים בדברים הנמנים, ומהם נבנה העולם. הנקודה ממלאת את תפקיד היחידה; הקו את תפקיד השניים, שכן הוא נצפה בין שתי נקודות; השטח את תפקיד השלושה, שכן לדבריהם הוא זרימת הקו לרוחב אל נקודה אחרת המונחת מן הצד; והגוף את תפקיד הארבעה, שכן השטח מתרומם אל נקודה המונחת מעליו.
PH 3.154
ἐκ τούτων γὰρ καὶ τοὺς ἄλλους γίνεσθαι ἀριθμούς, τοὺς ἐπιθεωρουμένους τοῖς ἀριθμητοῖς, καὶ τὸν κόσμον κατασκευάζεσθαι λέγουσιν. τὸ μὲν γὰρ σημεῖον τὸν τῆς μονάδος ἐπέχειν λόγον, τὴν δὲ γραμμὴν τὸν τῆς δυάδος (δύο γὰρ σημείων μεταξὺ θεωρεῖσθαι ταύτην), τὴν δὲ ἐπιφάνειαν τὸν τῆς τριάδος (ῥύσιν γὰρ εἶναί φασι τῆς γραμμῆς εἰς πλάτος ἐπ’ ἄλλο σημεῖον ἐκ πλαγίου κείμενον), τὸ δὲ σῶμα τὸν τῆς τετράδος· ἐπανάστασιν γὰρ γίγνεσθαι τῆς ἐπιφανείας ἐπί τι σημεῖον ὑπερκείμενον.
PH 3.155
כך הם מעצבים בדמיונם את הגופים ואת העולם כולו, שלדבריהם אף מתנהל לפי יחסים הרמוניים: הקוורטה, שיחסה ארבעה לשלושה, כפי ששמונה מתייחסים לשישה; הקווינטה, שיחסה שלושה לשניים, כפי שתשע מתייחסים לשישה; והאוקטבה, שיחסה כפול, כפי ששנים־עשר מתייחסים לשישה.
PH 3.155
καὶ οὕτω τά τε σώματα καὶ ὅλον τὸν κόσμον ἐνειδωλοποιοῦσιν, ὅντινα καὶ διοικεῖσθαί φασι κατὰ ἁρμονικοὺς λόγους, τόν τε διὰ τεσσάρων, ὅς ἐστιν ἐπίτριτος, ὡς ἔχει πρὸς τὰ ἕξ τὰ ὀκτώ, καὶ τὸν διὰ πέντε, ὅς ἐστιν ἡμιόλιος, ὡς ἔχει πρὸς τὰ ἕξ τὰ ἐννέα, καὶ τὸν διὰ πασῶν, ὅς ἐστι διπλάσιος, ὡς ἔχει πρὸς τὰ ἕξ τὰ δώδεκα.
PH 3.156
את הדברים האלה הם חולמים, ואף מבססים שהמספר הוא דבר אחר מלבד הדברים הנמנים. הם אומרים: אם בעל־החיים הוא, לפי הגדרתו שלו, אחד, למשל, אז הצמח, מאחר שאינו בעל־חיים, לא יהיה אחד. אך <ה>צמח גם הוא אחד. לכן בעל־חיים אינו אחד <בתורת בעל־חיים>, אלא מכוח דבר אחר הנצפה בו מבחוץ, שכל דבר משתתף בו ונעשה אחד מכוחו. ואם המספר הוא הדברים הנמנים, ומאחר שהנמנים הם, למשל, בני אדם, שוורים וסוסים, המספר יהיה בני אדם, שוורים וסוסים; והוא יהיה מספר לבן, שחור או מזוקן, אם הנמדדים הם כאלה.
PH 3.156
ταῦτά τε οὖν ὀνειροπολοῦσιν, καὶ ὅτι ἕτερόν τι ἐστὶν ὁ ἀριθμὸς παρὰ τὰ ἀριθμητὰ κατασκευάζουσι, λέγοντες ὅτι εἰ τὸ ζῷον κατὰ τὸν ἑαυτοῦ λόγον ἐστίν, εἰ τύχοι, ἔν, τὸ φυτόν, ἐπεὶ μὴ ἐστι ζῷον, οὐκ ἔσται ἕν· ἔστι δὲ καὶ <τὸ> φυτὸν ἔν· οὐκ ἄρα ζῷον, <ὡς ζῷον>, ἔν ἐστιν, ἀλλὰ κατά τι ἕτερον ἐπιθεωρούμενον ἔξωθεν αὐτῷ, οὗ μετέχει ἕκαστον καὶ γίνεται δι’ αὐτὸ ἔν. καὶ εἰ τὰ ἀριθμητά ἐστιν ὁ ἀριθμός, ἐπειδὴ ἄνθρωποί εἰσιν οἱ ἀριθμητοὶ καὶ βόες, εἰ τύχοι, καὶ ἵπποι, ἄνθρωποι καὶ βόες καὶ ἵπποι ἔσται ὁ ἀριθμός, καὶ λευκὸς ἀριθμὸς καὶ μέλας καὶ γενειήτης, εἰ τύχοιεν τοιοῦτοι ὄντες οἱ μετρούμενοι.
PH 3.157
אך דברים אלה מופרכים. לכן המספר אינו הדברים הנמנים, אלא יש לו ממשות משלו מחוץ להם; מכוחה הוא נצפה בדברים הנמנים והוא יסוד. לאחר שהם הסיקו כך שהמספר אינו הדברים הנמנים, נכנסה המבוכה נגד המספר. נאמר שאם המספר קיים, הוא או הדברים הנמנים עצמם, או דבר אחר מחוץ להם. המספר אינו הדברים הנמנים עצמם, כפי שהראו הפיתגוראים; ואף אינו דבר אחר מלבדם, כפי שנזכיר. לכן המספר אינו דבר.
PH 3.157
ταῦτα δὲ ἐστιν ἄτοπα· οὐκ ἄρα τὰ ἀριθμητά ἐστιν ὁ ἀριθμός, ἀλλ’ ἰδίαν ὑπόστασιν ἔχει παρὰ ταῦτα, καθ’ ἣν καὶ ἐπιθεωρεῖται τοῖς ἀριθμητοῖς καὶ ἔστι στοιχεῖον. Οὕτως οὖν ἐκείνων συναγαγόντων, ὅτι ἀριθμὸς οὔκ ἐστι τὰ ἀριθμητά, παρεισῆλθεν ἡ κατὰ τοῦ ἀριθμοῦ ἀπορία. λέγεται γὰρ, ὅτι εἰ ἔστιν ἀριθμός, ἤτοι αὐτὰ τὰ ἀριθμητά ἐστιν ὁ ἀριθμὸς ἢ ἕτερόν τι παρὰ ταῦτα ἔξωθεν· οὔτε δὲ αὐτὰ τὰ ἀριθμητά ἐστιν ὁ ἀριθμός, ὡς ἀπέδειξαν οἱ Πυθαγορικοί, οὔτε ἕτερόν τι παρὰ ταῦτα, ὡς ὑπομνήσομεν· οὐδὲν ἄρα ἐστὶν ὁ ἀριθμός.
PH 3.158
כדי להראות שהמספר אינו דבר חיצוני מלבד הדברים הנמנים, נעמיד את הטיעון על היחידה לשם הוראה ברורה. אם היחידה היא דבר הקיים בפני עצמו, אשר בהשתתפות בו כל אחד מן המשתתפים נעשה אחד, היחידה עצמה תהיה אחת או שמספר היחידות יהיה כמספר המשתתפים בה. אם היא אחת, האם כל אחד מן הדברים הנקראים משתתפים בה משתתף בה כולה או בחלק ממנה? אם האדם האחד, למשל, מחזיק ביחידה כולה, לא תישאר יחידה שבה ישתתף הסוס האחד, הכלב האחד או כל אחד משאר הדברים שאנו מכנים אחד; כשם שאם אנשים עירומים רבים עומדים ולרשותם בגד אחד,
PH 3.158
ὅτι δὲ οὐδὲν ἔξωθέν ἐστι παρὰ τὰ ἀριθμητὰ ὁ ἀριθμός, παραστήσομεν ἐπὶ τῆς μονάδος τὸν λόγον στήσαντες εὐσήμου διδασκαλίας ἕνεκεν. εἰ γὰρ ἔστι τι καθ’ ἑαυτὴν ἡ μονάς, ἧς μετέχον ἕκαστον τῶν μετεχόντων αὐτῆς γίνεται ἔν, ἤτοι μία ἔσται αὐτὴ ἡ μονὰς ἢ τοσαῦται ὅσα τὰ μετέχοντα αὐτῆς ἐστιν. ἀλλ’ εἰ μὲν μία ἐστίν, πότερον ὅλης αὐτῆς μετέχει ἕκαστον τῶν μετέχειν αὐτῆς λεγομένων ἢ μέρους αὐτῆς; εἰ μὲν γὰρ πᾶσαν ἔχει τὴν μονάδα, εἰ τύχοι, ὁ εἷς ἄνθρωπος, οὐκέτι ἔσται μονὰς ἧς μεθέξει ὁ εἷς ἵππος ἢ ὁ εἷς κύων ἢ τῶν ἄλλων ἕκαστον ὃ λέγομεν εἶναι ἕν, ὥσπερ καὶ πολλῶν ὑποτεθέντων γυμνῶν ἀνθρώπων,
PH 3.159
ואחד לובש אותו, האחרים נשארים עירומים וללא בגד. ואם כל אחד משתתף בחלק מן היחידה, ראשית יהיו ליחידה חלקים, ואף אינסוף חלקים שאליהם היא מתחלקת — דבר מופרך. שנית, כשם שחלק מן העשר, כגון שתיים, אינו עשר, כך גם חלק מן היחידה לא יהיה יחידה, ומשום כך שום דבר לא ישתתף ביחידה. לכן אין יחידה אחת שבה אומרים שהפרטים משתתפים.
PH 3.159
ἑνὸς δὲ ὄντος ἱματίου καὶ τοῦτο ἑνὸς ἀμφιασαμένου, γυμνοὶ μενοῦσιν οἱ λοιποὶ καὶ χωρὶς ἱματίου. εἰ δὲ μέρους αὐτῆς μετέχει ἕκαστον, πρῶτον μὲν ἕξει μέρος τι ἡ μονάς, καὶ ἄπειρά γε ἔξει μέρη, εἰς ἃ διαιρεῖται· ὅπερ ἄτοπον. εἶτα ὡς τὸ μέρος τῆς δεκάδος, οἷον ἡ δυάς, οὔκ ἐστι δεκάς, οὕτως οὐδὲ τὸ μέρος τῆς μονάδος ἔσται μονάς, διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ μεθέξει τι τῆς μονάδος. ὥστε οὔκ ἐστι μία ἡ μονὰς ἧς μετέχειν λέγεται τὰ κατὰ μέρος.
PH 3.160
ואם מספר היחידות שבהשתתפות בהן כל אחד מן הפרטים נקרא אחד שווה למספר הדברים הנמנים שעליהם נאמר ״אחד״, היחידות המשתתפות יהיו אינסופיות. יחידות אלה או משתתפות ביחידה הניצבת מעליהן, או ביחידות שמספרן כמספרן — ומשום כך הן יחידות — או שאינן משתתפות, אלא הן יחידות בלי השתתפות בדבר כלשהו.
PH 3.160
εἰ δὲ ἰσάριθμοι τοῖς ἀριθμητοῖς, ἐφ’ ὧν λέγεται τὸ ἔν, αἱ μονάδες εἰσίν, ὧν κατὰ μετοχὴν ἕκαστον τῶν κατὰ μέρος λέγεται ἕν, ἄπειροι ἔσονται αἱ μετεχόμεναι μονάδες. καὶ αὗται ἤτοι μετέχουσιν ἐπαναβεβηκυίας μονάδος ἢ μονάδων ἰσαρίθμων αὐταῖς (καὶ διὰ τοῦτό εἰσι μονάδες) ἢ οὐ μετέχουσιν, ἀλλὰ χωρίς τινος μετοχῆς μονάδες εἰσίν.
PH 3.161
<……> אם יחידות אלה יכולות להיות יחידות בלי השתתפות, גם כל אחד מן המוחשיים יוכל להיות אחד בלי השתתפות ביחידה, ומיד מתבטלת היחידה שאומרים עליה שהיא נצפית בפני עצמה. ואם גם הן יחידות מכוח השתתפות, או שכולן משתתפות ביחידה אחת או שכל אחת ביחידה משלה. אם כולן באחת, ייאמר שכל אחת משתתפת בחלק ממנה או בכולה, והאבסורדים המקוריים נשארים.
PH 3.161
<...> εἰ μὲν γὰρ χωρὶς μετοχῆς μονάδες εἶναι δύνανται αὗται, δυνήσεται καὶ τῶν αἰσθητῶν ἕκαστον χωρὶς μονάδος μετοχῆς ἓν εἶναι, καὶ αὐτόθεν περιτρέπεται ἡ καθ’ ἑαυτὴν θεωρεῖσθαι λεγομένη μονάς. εἰ δὲ ἀπὸ μετοχῆς κἀκεῖναι μονάδες εἰσίν, ἤτοι μιᾶς μετέχουσι πᾶσαι ἢ μία ἑκάστη ἰδίας. καὶ εἰ μὲν πᾶσαι μιᾶς, ἤτοι κατὰ μέρος ἑκάστη ἢ ὅλης λεχθήσεται μετέχειν, καὶ μένουσιν αἱ ἀρχῆθεν ἀτοπίαι·
PH 3.162
ואם כל אחת משתתפת ביחידה משלה, גם בכל אחת מאותן יחידות צריכה להיצפות יחידה, ובאלה הנצפות — יחידות אחרות, וכך עד אינסוף. אם אפוא כדי לתפוס שיש יחידות כלשהן בפני עצמן, אשר בהשתתפות בהן כל אחד מן הדברים הקיימים הוא אחד, עלינו לתפוס אינסוף פעמים אינסוף יחידות מושכלות; ואם אי־אפשר לתפוס אינסוף פעמים אינסוף יחידות מושכלות — אי־אפשר להצהיר שיש יחידות מושכלות ושכל אחד מן הדברים הקיימים נעשה אחד בהשתתפות ביחידה משלו.
PH 3.162
εἰ δὲ ἑκάστη ἰδίας, καὶ ἐκείνων τῶν μονάδων ἑκάστῃ μονάδα ἐπιθεωρεῖσθαι δεῖ, καὶ ταῖς ἐπιθεωρουμέναις ἐκείναις ἄλλας, καὶ μέχρις ἀπείρου. εἰ οὖν ἵνα καταλάβωμεν, ὅτι εἰσί τινες καθ’ ἑαυτὰς μονάδες, ὧν κατὰ μετοχὴν ἕκαστον τῶν ὄντων ἐστὶν ἕν, δεῖ κατειληφέναι ἀπειράκις ἀπείρους νοητὰς μονάδας, ἀδύνατον δὲ καταλαβεῖν ἀπειράκις ἀπείρους μονάδας νοητάς, ἀδύνατον ἄρα ἐστὶν ἀποφήνασθαι, ὅτι εἰσί τινες νοηταὶ μονάδες καὶ ἕκαστον τῶν ὄντων ἐστὶν ἓν κατὰ μετοχὴν ἰδίας μονάδος γινόμενον ἔν.
PH 3.163
לכן מופרך לומר שמספר היחידות שווה למספר המשתתפים בהן. ואם היחידה הנקראת קיימת בפני עצמה אינה אחת ואף מספרה אינו כמספר המשתתפים בה, אין כלל יחידה בפני עצמה. בדומה לכך גם שום אחד משאר המספרים לא יהיה קיים בפני עצמו; שכן אפשר להשתמש לגבי כל המספרים בטיעון שהוצג כאן בדרך דוגמה על היחידה. ואם המספר אינו קיים בפני עצמו, כפי שהזכרנו, ואף אינו הדברים הנמנים עצמם, כפי שהראו הפיתגוראים, ואין דבר מלבד אלה, יש לומר שהמספר אינו קיים.
PH 3.163
ἄτοπον ἄρα τὸ λέγειν, ὅτι τοσαῦταί εἰσιν αἱ μονάδες ὅσα τὰ μετέχοντα αὐτῶν. εἰ δὲ μήτε μία ἐστὶν ἡ καθ’ ἑαυτὴν λεγομένη μονὰς μήτε τοσαῦται ὅσα τὰ μετέχοντα αὐτῆς ἐστιν, οὐδὲ ἔστιν ὅλως μονὰς καθ’ ἑαυτήν. ὁμοίως δὲ οὐδὲ τῶν ἄλλων ἀριθμῶν ἕκαστος καθ’ ἑαυτὸν ἔσται· χρῆσθαι γὰρ ἔνεστιν ἐπὶ πάντων τῶν ἀριθμῶν τῷ λόγῳ παραδειγματικῶς νῦν ἐπὶ τῆς μονάδος ἠρωτημένῳ. ἀλλ’ εἰ μήτε καθ’ ἑαυτόν ἐστιν ὁ ἀριθμός, ὡς ὑπεμνήσαμεν, μήτε αὐτὰ τὰ ἀριθμητὰ ὁ ἀριθμός ἐστιν, ὡς οἱ ἀπὸ Πυθαγόρου παρέστησαν, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι, λεκτέον μηδὲ εἶναι ἀριθμόν.
PH 3.164
וכיצד אומרים הסבורים שהמספר הוא דבר חיצוני מלבד הדברים הנמנים שהשניים נוצרים מן היחידה? כאשר אנו מצרפים יחידה ליחידה אחרת, או שנוסף ליחידות דבר חיצוני, או שנגרע מהן דבר, או ששום דבר אינו נוסף ואינו נגרע. אבל אם שום דבר <אינו> נוסף או נגרע, אין כאן שניים. שהרי כאשר היחידות היו נפרדות זו מזו, השניים לא נצפו בהן לפי הגדרתן שלהן, וגם עתה לא נוסף להן דבר מבחוץ.
PH 3.164
Πῶς δὲ καὶ γίνεσθαί φασιν ἐκ τῆς μονάδος τὴν δυάδα οἱ ἔξωθέν τι δοκοῦντες εἶναι τὸν ἀριθμὸν παρὰ τὰ ἀριθμητά; ὅτε γὰρ συντίθεμεν μονάδα ἑτέρᾳ μονάδι, ἤτοι προστίθεταί τι ταῖς μονάσιν ἔξωθεν, ἢ ἀφαιρεῖταί τι ἀπ’ αὐτῶν, ἢ οὔτε προστίθεταί τι οὔτε ἀφαιρεῖται. ἀλλ’ εἰ μὲν οὔτε προστίθεταί <τι> οὔτε ἀφαιρεῖται, οὐκ ἔσται δυάς. οὔτε γὰρ χωρὶς ἀλλήλων οὖσαι αἱ μονάδες εἶχον τὴν δυάδα ἐπιθεωρουμένην αὐταῖς κατὰ τὸν ἴδιον αὐτῶν λόγον, οὔτε νῦν τι αὐταῖς ἔξωθεν προσγέγονεν,
PH 3.165
וכן, לפי ההנחה, גם לא נגרע מהן דבר. לכן צירוף יחידה ליחידה לא יהיה שניים כאשר אין גריעה או הוספה של דבר חיצוני. אם נעשית גריעה, לא זו בלבד שלא יהיו שניים אלא גם היחידות יתמעטו. ואם השניים נוספים להן מבחוץ כדי שמן היחידות ייווצרו שניים, שני הדברים הנדמים כשניים יהיו ארבעה: נתונות יחידה ויחידה אחרת, ואם מוסיפים להן מבחוץ שניים מתקבל המספר ארבעה.
PH 3.165
ὥσπερ οὐδὲ ἀφῄρηται κατὰ τὴν ὑπόθεσιν. ὥστε οὐκ ἔσται δυὰς ἡ σύνθεσις τῆς μονάδος πρὸς τὴν μονάδα, μήτε ἀφαιρέσεως μήτε προσθέσεως ἔξωθέν τινος γινομένης. εἰ δὲ ἀφαίρεσις γίνεται, οὐ μόνον οὐκ ἔσται δυάς, ἀλλὰ καὶ μειωθήσονται αἱ μονάδες. εἰ δὲ προστίθεται αὐταῖς ἔξωθεν ἡ δυάς, ἴνα ἐκ τῶν μονάδων γένηται δυάς, τὰ δύο δοκοῦντα εἶναι τέσσαρα ἔσται· ὑπόκειται γὰρ μονὰς καὶ ἑτέρα μονάς, αἷς προστιθεμένης ἔξωθεν δυάδος ὁ τέσσαρα ἀριθμὸς ἀποτελοῖτο ἂν.
PH 3.166
אותו טיעון חל גם על שאר המספרים הנאמרים כנוצרים באמצעות צירוף. אם המספרים המכונים מורכבים אינם נוצרים מן המספרים שמתחתיהם לא באמצעות גריעה, לא באמצעות הוספה ואף לא בלי גריעה והוספה, התהוות המספר שאומרים שהוא קיים בפני עצמו ומלבד הדברים הנמנים אינה יכולה להתקיים. ואף המספרים הנוצרים בצירוף אינם לא־נולדים, כפי שהם עצמם מבהירים באומרם שהם מצורפים ונוצרים מן הדברים שמתחתיהם, כגון היחידה והשניים הבלתי־מוגדרים.
PH 3.166
ὁ δὲ αὐτὸς λόγος καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων ἀριθμῶν τῶν κατὰ σύνθεσιν ἀποτελεῖσθαι λεγομένων. εἰ οὖν μήτε κατὰ ἀφαίρεσιν μήτε κατὰ πρόσθεσιν μήτε ἄνευ ἀφαιρέσεως καὶ προσθέσεως γίγνονται οἱ σύνθετοι λεγόμενοι εἶναι ἀριθμοὶ ἐκ τῶν ἐπαναβεβηκότων, ἀσύστατός ἐστιν ἡ γένεσις τοῦ κατ’ ἰδίαν καὶ παρὰ τὰ ἀριθμητὰ εἶναι λεγομένου ἀριθμοῦ. ὅτι δὲ οὐδὲ ἀγένητοι τυγχάνουσιν ὄντες οἱ κατὰ σύνθεσιν ἀριθμοί, δηλοῦσιν αὐτοὶ συντίθεσθαί τε αὐτοὺς καὶ γίγνεσθαι φάσκοντες ἐκ τῶν ἐπαναβεβηκότων, οἷον τῆς τε μονάδος καὶ δυάδος τῆς ἀορίστου.
PH 3.167
לכן למספר אין ממשות בפני עצמו. ואם המספר אינו נצפה בפני עצמו ואף אין לו ממשות בדברים הנמנים, המספר אינו דבר, ככל שהדבר תלוי בחקירות היתרות שהכניסו הדוגמטיקנים. די בדברים אלה, במסגרת מתווה, גם על החלק המכונה פיזיקלי של הפילוסופיה.
PH 3.167
οὐκοῦν οὐχ ὑφέστηκε κατ’ ἰδίαν ὁ ἀριθμός. εἰ δὲ μήτε κατ’ ἰδίαν ὁ ἀριθμὸς θεωρεῖται μήτε ἐν τοῖς ἀριθμητοῖς ἔχει τὴν ὑπόστασιν, οὐδὲ ἔστι τι ὁ ἀριθμὸς ὅσον ἐπὶ ταῖς περιεργίαις ταῖς ὑπὸ τῶν δογματικῶν εἰσενηνεγμέναις. τοσαῦτα μὲν καὶ περὶ τοῦ φυσικοῦ καλουμένου τῆς φιλοσοφίας μέρους ἀρκούντως ὡς ἐν ὑποτυπώσει λελέχθω.
κα′ על החלק האתי של הפילוסופיה.
κα′ περὶ τοῦ ἠθικοῦ μέρους τῆς φιλοσοφίας.
PH 3.168
נותר החלק האתי, הנראה כעוסק בהבחנה בין הטובים, הרעים והאדישים. כדי לדון גם בו בקווים כלליים, נחקור את ממשותם של הדברים הטובים, הרעים והאדישים, לאחר שנציג תחילה את מושגו של כל אחד.
PH 3.168
Λείπεται τὸ ἠθικόν, ὅπερ δοκεῖ τὴν διάκρισιν τῶν τε καλῶν καὶ κακῶν καὶ ἀδιαφόρων καταγίγνεσθαι. ἵνα οὖν κεφαλαιωδῶς καὶ περὶ τούτου διαλάβωμεν, περὶ τῆς ὑπάρξεως τῶν τε ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ ἀδιαφόρων ζητήσωμεν, τὴν ἔννοιαν ἑκάστου προεκθέμενοι.
κβ′ על דברים טובים, רעים ואדישים.
κβ′ περὶ ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ ἀδιαφόρων.
PH 3.169
הסטואים אומרים (Stoic. fr. III 75 A.) שהטוב הוא תועלת או דבר שאינו שונה מתועלת. ב״תועלת״ כוונתם למעלה ולפעולה הנעלה, וב״דבר שאינו שונה מתועלת״ — לאדם הנעלה ולידיד. המעלה, בהיותה מצב מסוים של החלק המנהיג, והפעולה הנעלה, בהיותה פעילות בהתאם למעלה, הן תועלת במישרין; ואילו האדם הנעלה והידיד אינם שונים מתועלת.
PH 3.169
Φασὶν οὖν οἱ Στωικοὶ (Stoic. fr. III 75 A.) ἀγαθὸν εἶναι ὠφέλειαν ἢ οὐχ ἕτερον ὠφελείας, ὠφέλειαν μὲν λέγοντες τὴν ἀρετὴν καὶ τὴν σπουδαίαν πρᾶξιν, οὐχ ἕτερον δὲ ὠφελείας τὸν σπουδαῖον καὶ τὸν φίλον. ἡ μὲν γὰρ ἀρετή πως ἔχον ἡγεμονικὸν καθεστηκυῖα καὶ ἡ σπουδαία πρᾶξις ἐνέργειά τις οὖσα κατ’ ἀρετὴν ἄντικρύς ἐστιν ὠφέλεια, ὁ δὲ σπουδαῖος ἄνθρωπος καὶ ὁ φίλος οὐχ ἕτερος ὠφελείας.
PH 3.170
שהרי התועלת היא חלק מן האדם הנעלה, בהיותה החלק המנהיג שלו. הם אומרים שהשלמים אינם זהים לחלקיהם — שכן האדם אינו יד — אך גם אינם אחרים מן החלקים, שכן אין להם ממשות בלעדיהם. משום כך הם אומרים שהשלמים אינם אחרים מחלקיהם. לכן האדם הנעלה, שהוא שלם ביחס לחלקו המנהיג, שאותו כינו תועלת, אינו שונה לדבריהם מתועלת. מכאן הם אומרים גם ש״טוב״ נאמר בשלושה מובנים.
PH 3.170
μέρος μὲν γὰρ τοῦ σπουδαίου ἐστὶν ὠφέλεια, τὸ ἡγεμονικὸν αὐτοῦ ὑπάρχουσα· τὰ δὲ ὅλα οὔτε τὰ αὐτὰ τοῖς μέρεσιν εἶναι λέγουσιν (οὐ γάρ ἐστιν ὁ ἄνθρωπος χείρ), οὔτε ἕτερα παρὰ τὰ μέρη (οὐκ ἄνευ γὰρ τῶν μερῶν ὑφέστηκεν). διόπερ οὐχ ἕτερα τῶν μερῶν τὰ ὅλα λέγουσιν. ὅθεν τὸν σπουδαῖον ὅλον ὄντα ὡς πρὸς τὸ ἡγεμονικὸν ἑαυτοῦ, ὅπερ ἔφασαν ὠφέλειαν, οὐχ ἕτερον ὠφελείας εἶναι λέγουσιν. ἐντεῦθεν καὶ τριχῶς τὸ ἀγαθόν φασι λέγεσθαι.
PH 3.171
במובן אחד, לדבריהם, טוב הוא הדבר שמכוחו אפשר להפיק תועלת — וזהו המובן הראשי ביותר, כלומר המעלה. במובן אחר הוא הדבר שבאמצעותו יוצא שמפיקים תועלת, כגון המעלה והפעולות בהתאם למעלה. במובן השלישי הוא הדבר המסוגל להועיל, והוא כולל את המעלה, <את> הפעולה בהתאם למעלה, את האדם הנעלה, את הידיד, את האלים ואת הדימונים הנעלים. כך המשמעות השנייה של ״טוב״ כוללת את הראשונה, והשלישית כוללת את השנייה ואת הראשונה.
PH 3.171
καθ’ ἕνα μὲν γὰρ τρόπον φασὶν εἶναι ἀγαθὸν τὸ ὑφ’ οὗ ἔστιν ὠφελεῖσθαι, ὃ δὴ ἀρχικώτατόν ἐστι καὶ ἀρετή, καθ’ ἕτερον δὲ καθ’ ὃ συμβαίνει ὠφελεῖσθαι, ὡς ἡ ἀρετὴ καὶ αἱ κατ’ ἀρετὴν πράξεις, κατὰ τρίτον δὲ τρόπον τὸ οἷόν τε ὠφελεῖν, τοῦτο δὲ καὶ ἀρετὴν εἶναι καὶ <τὴν> κατὰ ἀρετὴν πρᾶξιν καὶ τὸν σπουδαῖον καὶ τὸν φίλον, θεούς τε καὶ σπουδαίους δαίμονας, ὡς τὸ μὲν δεύτερον σημαινόμενον τοῦ ἀγαθοῦ ἐμπεριληπτικὸν εἶναι τοῦ πρώτου σημαινομένου, τὸ δὲ τρίτον τοῦ δευτέρου καὶ τοῦ πρώτου.
PH 3.172
אחדים אומרים (Stoic. fr. III 73 Arn.) שהטוב הוא הדבר הראוי לבחירה בזכות עצמו; אחרים — הדבר המסייע לאושר או המשלים אותו. ואושר, לדברי הסטואים, הוא זרימתם הטובה של החיים. דברים מעין אלה נאמרים כדי לבאר את מושג הטוב.
PH 3.172
τινὲς δὲ φασιν (Stoic. fr. III 73 Arn.) ἀγαθὸν εἶναι τὸ δι’ ἑαυτὸ αἱρετόν, ἄλλοι δὲ τὸ συλλαμβάνον πρὸς εὐδαιμονίαν ἢ τὸ συμπληρωτικόν· εὐδαιμονία δὲ ἐστιν, ὡς οἱ Στωικοί φασιν, εὔροια βίου. Τοιαῦτα μὲν τινα εἰς τὴν ἔννοιαν τοῦ ἀγαθοῦ λέγεται.
PH 3.173
אך בין אם יאמר אדם שהטוב הוא הדבר המועיל, הדבר הראוי לבחירה בזכות עצמו או הדבר המסייע לאושר, אין הוא מציג מהו הטוב אלא מציין אחד מן המקרים השייכים לו — דבר חסר תועלת. שכן או שהדברים האמורים הם מקרים השייכים לטוב בלבד, או שהם שייכים גם לדברים אחרים. אם גם לאחרים, הם אינם מאפיינים את הטוב, משום שהם משותפים. ואם לטוב בלבד, אין אנו יכולים לחשוב את הטוב באמצעותם.
PH 3.173
εἴτε δὲ τὸ ὠφελοῦν εἴτε τὸ δι’ ἑαυτὸ αἱρετὸν εἴτε τὸ συνεργοῦν πρὸς εὐδαιμονίαν ἀγαθόν τις εἶναι λέγοι, οὐχὶ τί ἐστι τὸ ἀγαθὸν παρίστησιν, ἀλλὰ τι τῶν συμβεβηκότων αὐτῷ λέγει. ὅπερ ἐστὶ μάταιον. ἤτοι γὰρ μόνῳ τῷ ἀγαθῷ συμβέβηκε τὰ προειρημένα ἢ καὶ ἑτέροις. ἀλλ’ εἰ μὲν καὶ ἑτέροις, οὔκ ἐστι χαρακτηριστικά τοῦ ἀγαθοῦ κοινοποιούμενα· εἰ δὲ μόνῳ τῷ ἀγαθῷ, οὐκ ἐνδέχεται ἡμᾶς ἀπὸ τούτων νοεῖν τὸ ἀγαθόν·
PH 3.174
כשם שמי שאין לו מושג של סוס אינו יודע מהי צהלה ואף אינו יכול להגיע באמצעותה למושג הסוס, אם לא פגש קודם סוס צוהל; כך <גם> מי שחוקר מהו הטוב מפני שאינו יודע את הטוב, אינו יכול להכיר את הדבר השייך לטוב ולו בלבד כדי לחשוב באמצעותו את הטוב עצמו. תחילה עליו ללמוד את טבעו של הטוב עצמו, ורק אז להבין שהוא מועיל, ראוי לבחירה בזכות עצמו ויוצר אושר.
PH 3.174
ὡς γὰρ ὁ ἀνεννόητος ἵππου οὔτε τὸ χρεμετίζειν τί ἐστιν οἶδεν, οὔτε διὰ τούτου δύναται εἰς ἔννοιαν ἐλθεῖν ἵππου, εἰ μὴ πρότερον ἵππῳ χρεμετίζοντι ἐντύχοι, οὕτω <καὶ> ὁ διὰ τὸ μὴ εἰδέναι τὸ ἀγαθὸν ζητῶν τί ἐστιν ἀγαθόν, οὐ δύναται γινώσκειν τὸ ἰδίως αὐτῷ καὶ μόνῳ ὑπάρχον, ἴνα δι’ αὐτοῦ τὸ ἀγαθὸν αὐτὸ νοῆσαι δυνηθῇ. πρότερον γὰρ δεῖ μαθεῖν τὴν αὐτοῦ τοῦ ἀγαθοῦ φύσιν, εἶθ’ οὕτω συνεῖναι ὅτι ὠφελεῖ καὶ ὅτι δι’ αὐτὸ αἱρετόν ἐστι καὶ ὅτι εὐδαιμονίας ποιητικόν.
PH 3.175
הדוגמטיקנים מראים במעשיהם שהמקרים האמורים אינם מספיקים לגלות את מושג הטוב ואת טבעו. אולי כולם מסכימים שהטוב מועיל, שהוא ראוי לבחירה — ומשום כך המילה ״טוב״ נאמרת כאילו פירושה ״ראוי להתפעלות״ (Plat. Cratyl. 412 C) — ושהוא יוצר אושר. אך כששואלים אותם מהו הדבר שמקרים אלה שייכים לו, הם נקלעים למלחמה שאין לה הפוגה: מקצתם אומרים המעלה, אחרים העונג, אחרים היעדר כאב ואחרים דבר אחר. אילו ההגדרות האמורות הראו מהו הטוב עצמו, לא היו נאבקים כאילו טבעו אינו ידוע.
PH 3.175
ὅτι δὲ τὰ προειρημένα συμβεβηκότα οὔκ ἐστιν ἱκανὰ μηνῦσαι τὴν ἐπίνοιαν καὶ τὴν φύσιν τοῦ ἀγαθοῦ, δηλοῦσιν ἔργῳ οἱ δογματικοί. ὡς μὲν γὰρ ὠφελεῖ τὸ ἀγαθὸν καὶ ὅτι αἱρετόν ἐστι, παρ’ ὃ καὶ ἀγαθὸν εἴρηται τὸ οἱονεὶ ἀγαστόν (Plat. Cratyl. 412 C), καὶ ὅτι εὐδαιμονίας ἐστὶ ποιητικόν, πάντες ἴσως συγχωροῦσιν· ἐρωτώμενοι δέ, τί ἐστιν ᾧ ταῦτα συμβέβηκεν, εἰς ἄσπειστον ἐμπίπτουσι πόλεμον, οἱ μὲν ἀρετὴν λέγοντες, οἱ δὲ ἡδονήν, οἱ δὲ ἀλυπίαν, οἱ δὲ ἄλλο τι. καίτοι εἰ ἐκ τῶν προειρημένων ὅρων ἐδείκνυτο τί ἐστι τὸ ἀγαθὸν αὐτό, οὐκ ἂν ἐστασίαζον ὡς ἀγνοουμένης τῆς τούτου φύσεως.
PH 3.176
כך חלוקים הדוגמטיקנים הנחשבים למכובדים ביותר בעניין מושג הטוב. באותה דרך נחלקו גם בעניין הרע: יש האומרים (Stoic. fr. III 77 Arn.) שהרע הוא נזק או דבר שאינו שונה מנזק; אחרים שהוא הדבר הראוי להימנעות בזכות עצמו; ואחרים שהוא הדבר היוצר אומללות. מאחר שבאמצעות דברים אלה הם מציינים לא את עצמות הרע אלא אולי כמה מן המקרים השייכים לו, הם נופלים למבוכה האמורה.
PH 3.176
Οὕτω μὲν οὖν διαφέρονται περὶ τῆς ἐννοίας τοῦ ἀγαθοῦ οἱ δοκιμώτατοι δοκοῦντες εἶναι τῶν δογματικῶν· ὁμοίως δὲ διηνέχθησαν καὶ περὶ τοῦ κακοῦ, λέγοντες (Stoic. fr. III 77 Arn.) κακὸν εἶναι βλάβην ἢ οὐχ ἕτερον βλάβης, οἱ δὲ τὸ δι’ ἑαυτὸ φευκτόν, οἱ δὲ τὸ κακοδαιμονίας ποιητικόν. δι’ ὧν οὐχὶ τὴν οὐσίαν τοῦ κακοῦ, ἀλλὰ τινα τῶν συμβεβηκότων ἴσως αὐτῷ φάσκοντες εἰς τὴν προειρημένην ἐμπίπτουσιν ἀπορίαν.
PH 3.177
הם אומרים (Stoic. fr. III 122 Arn.) ש״אדיש״ נאמר בשלושה מובנים. במובן אחד הוא דבר שאינו מעורר לא דחף ולא דחייה, כגון היות מספר הכוכבים או השערות שעל הראש זוגי. במובן אחר הוא דבר המעורר דחף או דחייה, אך לא כלפי אפשרות זו יותר מכלפי האחרת; למשל, כאשר צריך לבחור אחת משתי מטבעות זהות של ארבע דרכמות: יש דחף לבחור באחת מהן, אך לא בזו יותר מבזו. במובן השלישי, לדבריהם, אדיש הוא דבר שאינו תורם לא לאושר ולא לאומללות, כגון בריאות ועושר. הם אומרים שדבר שאפשר להשתמש בו לפעמים היטב ולפעמים לרעה הוא אדיש, ובמובן זה בעיקר הם דנים באדישים במסגרת האתיקה.
PH 3.177
Τὸ δὲ ἀδιάφορόν φασι (Stoic. fr. III 122 Arn.) λέγεσθαι μὲν τριχῶς, καθ’ ἕνα μὲν τρόπον πρὸς ὃ μήτε ὁρμὴ μήτε ἀφορμὴ γίνεται, οἶόν ἐστι τὸ ἀρτίους εἶναι τοὺς ἀστέρας ἢ τὰς ἐπὶ τῆς κεφαλῆς τρίχας· καθ’ ἕτερον δὲ πρὸς ὃ ὁρμὴ μὲν ἢ ἀφορμὴ γίνεται, οὐ μᾶλλον δὲ πρὸς τόδε ἢ τόδε, οἶον ἐπὶ δυεῖν τετραδράχμων ἀπαραλλάκτων, ὅταν δέῃ τὸ ἕτερον αὐτῶν αἱρεῖσθαι· ὁρμὴ μὲν γὰρ γίνεται πρὸς τὸ αἱρεῖσθαι τὸ ἕτερον αὐτῶν, οὐ μᾶλλον δὲ πρὸς τόδε ἢ τόδε· κατὰ τρίτον δὲ τρόπον φασὶν ἀδιάφορον εἶναι τὸ μήτε πρὸς εὐδαιμονίαν μήτε πρὸς κακοδαιμονίαν συμβαλλόμενον, ὡς ὑγίειαν πλοῦτον· ᾧ γὰρ ἔστιν ὁτὲ μὲν εὖ, ὁτὲ δὲ κακῶς χρήσασθαι, τοῦτο ἀδιάφορον εἶναί φασιν, περὶ οὗ μάλιστα ἐν τοῖς ἠθικοῖς διαλαμβάνειν λέγουσιν.
PH 3.178
אך מה יש לחשוב גם על מושג זה ברור ממה שאמרנו על הטובים ועל הרעים. כך ברור שהם לא הביאו אותנו להבנת מושגו של שום אחד מן הדברים האמורים. אין בכך פלא: הם כשלו אולי בדברים חסרי ממשות. אחדים מסיקים מן הדברים הבאים שאין שום דבר שהוא מטבעו טוב, רע או אדיש.
PH 3.178
τίνα μέντοι καὶ περὶ ταύτης τῆς ἐννοίας δεῖ φρονεῖν, δῆλον ἐκ τῶν εἰρημένων ἡμῖν περί τε ἀγαθῶν καὶ κακῶν. Οὕτω μὲν οὖν σαφές ἐστιν, ὅτι οὐκ ἐπέστησαν ἡμᾶς τῇ ἐννοίᾳ τῶν προειρημένων ἑκάστου· οὐδὲν δὲ ἀπεικὸς πεπόνθασιν ἐν ἀνυποστάτοις τάχα πράγμασι σφαλλόμενοι. ὅτι γὰρ οὐδὲν τῇ φύσει ἐστὶν ἀγαθὸν ἢ κακὸν ἢ ἀδιάφορον, ἐντεῦθέν τινες ἐπιλογίζονται.
κγ′ האם יש דבר שהוא טוב, רע או אדיש מטבעו.
κγ′ εἰ ἔστι τι φύσει ἀγαθὸν καὶ κακὸν καὶ ἀδιάφορον.
PH 3.179
אש המחממת מטבעה נראית מחממת לכול; שלג המקרר מטבעו נראה מקרר לכול; וכל הדברים הפועלים מטבעם פועלים באותה דרך על כל מי שמצבו טבעי, לדבריהם. אך שום דבר מן המכונים טובים אינו פועל על הכול בתורת טוב, כפי שנזכיר. לכן אין טוב מטבעו. והם אומרים שברור ששום דבר מן המכונים טובים אינו פועל באותה דרך על הכול.
PH 3.179
Τὸ πῦρ φύσει ἀλεαῖνον πᾶσι φαίνεται ἀλεαντικόν, καὶ ἡ χιὼν φύσει ψύχουσα πᾶσι φαίνεται ψυκτική, καὶ πάντα τὰ φύσει κινοῦντα ὁμοίως πάντας κινεῖ τοὺς κατὰ φύσιν, ὡς φασίν, ἔχοντας. οὐδὲν δὲ τῶν λεγομένων ἀγαθῶν πάντας κινεῖ ὡς ἀγαθόν, ὡς ὑπομνήσομεν· οὐκ ἄρα ἔστι φύσει ἀγαθόν. ὅτι δὲ οὐδὲν τῶν λεγομένων ἀγαθῶν πάντας ὁμοίως κινεῖ, δῆλον, φασίν.
PH 3.180
אם נניח לאנשים מן השורה — שמקצתם סבורים שכושר גופני הוא טוב, אחרים הפקרות מינית, אחרים זלילה, אחרים שכרות, אחרים משחק בקוביות, אחרים חמדנות ואחרים אף דברים גרועים מאלה — הרי הפילוסופים עצמם חלוקים. יש האומרים שיש שלושה סוגים של טובים, כגון הפריפטטים (Div. Aristot. 1[5]): מקצתם טובים של הנפש, כגון המעלות; אחרים של הגוף, כגון בריאות והדומים לה; ואחרים חיצוניים, כגון ידידים, עושר
PH 3.180
ἵνα γὰρ τοὺς ἰδιώτας παρῶμεν, ὧν οἱ μὲν εὐεξίαν σώματος ἀγαθὸν εἶναι νομίζουσιν, οἱ δὲ τὸ λαγνεύειν, οἱ δὲ τὸ ἀδηφαγεῖν, οἱ δὲ οἰνοφλυγίαν, οἱ δὲ τὸ χρῆσθαι κύβοις, οἱ δὲ πλεονεξίαν, οἱ δὲ καὶ χείρω τινὰ τούτων, αὐτῶν τῶν φιλοσόφων τινὲς μὲν τρία γένη φασὶν εἶναι ἀγαθῶν, ὡς οἱ Περιπατητικοί (Div. Aristot. 1[5])· τούτων γὰρ τὰ μὲν εἶναι περὶ ψυχὴν ὡς τὰς ἀρετάς, τὰ δὲ περὶ σῶμα ὡς ὑγίειαν καὶ τὰ ἐοικότα, τὰ δὲ ἐκτὸς ὡς φίλους, πλοῦτον,
PH 3.181
והדומים להם. אנשי הסטואה אומרים גם הם (III 96 Arn.) שיש שלושה סוגים של טובים: טובים של הנפש, כגון המעלות; חיצוניים, כגון האדם הנעלה ו<ה>ידיד; וכאלה שאינם של הנפש ואינם חיצוניים, כגון האדם הנעלה ביחס לעצמו. אולם את הטובים הגופניים או החיצוניים, שהפריפטטים מכנים טובים, אין הם מכנים טובים. אחדים אימצו את העונג כטוב, ואילו אחרים אומרים שהוא רע ממש; עד שאחד הפילוסופים קרא: ״מוטב שאשתגע משאתענג״.
PH 3.181
τὰ παραπλήσια. οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Στοᾶς τριγένειαν μὲν καὶ αὐτοί φασιν (III 96 Arn.) εἶναι ἀγαθῶν· τούτων γὰρ τὰ μὲν εἶναι περὶ ψυχὴν ὡς τὰς ἀρετάς, τὰ δὲ ἐκτὸς ὡς τὸν σπουδαῖον καὶ <τὸν> φίλον, τὰ δὲ οὔτε περὶ ψυχὴν οὔτε ἐκτός, οἷον τὸν σπουδαῖον ὡς πρὸς ἑαυτόν· τὰ μέντοι περὶ σῶμα [ἢ ἐκτός], ἅ φασιν οἱ ἐκ τοῦ Περιπάτου ἀγαθὰ εἶναι, οὔ φασιν ἀγαθά. ἔνιοι δὲ τὴν ἡδονὴν ἠσπάσαντο ὡς ἀγαθόν, τινὲς δὲ κακὸν αὐτὴν ἄντικρυς εἶναί φασιν, ὥστε καί τινα τῶν ἐκ φιλοσοφίας ἀναφθέγξασθαι ‘μανείην μᾶλλον ἢ ἡσθείην.’
PH 3.182
אם אפוא הדברים הפועלים מטבעם פועלים על הכול באותה דרך, ואילו הדברים המכונים טובים אינם פועלים על כולנו באותה דרך, אין טוב מטבעו. גם אי־אפשר לתת אמון בכל העמדות שהוצבו בשל הסתירה ביניהן, ואף לא באחת מהן. האומר שיש לתת אמון בעמדה זו ולא באחרת, כאשר טיעוני בעלי הדעה המנוגדת עומדים נגדו, נעשה חלק <מן> המחלוקת; לכן גם הוא יזדקק למכריע יחד עם האחרים, ולא יכריע ביניהם. מאחר שאין אמת־מידה מוסכמת ואף לא הוכחה, בשל המחלוקת הבלתי־ניתנת להכרעה גם בעניינים אלה, הוא יגיע להשעיית השיפוט ולכן לא יוכל לקבוע בהחלט מהו טוב מטבעו.
PH 3.182
εἰ τοίνυν τὰ μὲν φύσει κινοῦντα πάντας ὁμοίως κινεῖ, ἐπὶ δὲ τοῖς λεγομένοις ἀγαθοῖς οὐ πάντες ὁμοίως κινούμεθα, οὐδέν ἐστι φύσει ἀγαθόν. καὶ γὰρ οὔτε πάσαις ταῖς προεκκειμέναις στάσεσι πιστεύειν ἐνδέχεται διὰ τὴν μάχην οὔτε τινί. ὁ γὰρ λέγων, ὅτι τῇδε μὲν πιστευτέον τῇ στάσει, τῇδε δὲ οὐδαμῶς, ἐναντιουμένους τοὺς παρὰ τῶν ἀντιδοξούντων λόγους αὐτῷ ἔχων, μέρος γίνεται <τῆς> διαφωνίας, καὶ τοῦ κρινοῦντος αὐτὸς δεήσεται διὰ τοῦτο μετὰ τῶν ἄλλων, ἀλλ’ οὐχ ἑτέρους κρινεῖ. μήτε οὖν κριτηρίου ὄντος ὁμολογουμένου μήτε ἀποδείξεως διὰ τὴν ἀνεπίκριτον καὶ περὶ τούτων διαφωνίαν, εἰς τὴν ἐποχὴν καταντήσει, καὶ διὰ τοῦτο οὐχ ἔξει διαβεβαιοῦσθαι, τί ἐστι τὸ φύσει ἀγαθόν.
PH 3.183
אחדים אומרים גם זאת: הטוב הוא או עצם הבחירה בו, או הדבר שאנו בוחרים. עצם הבחירה אינו טוב לפי הגדרתו שלו; שאם היה, לא היינו ממהרים להשיג את הדבר שאנו בוחרים כדי שלא לחדול לבחור בו. למשל, אילו ההשתוקקות למשקה הייתה טובה, לא היינו ממהרים להשיג משקה, שכן לאחר שניהנה ממנו ניפטר מן ההשתוקקות אליו. וכך לגבי רעב, אהבה ושאר הדברים. לכן הבחירה אינה ראויה לבחירה בזכות עצמה, אלא אולי אף מטרידה: הרעב ממהר ליטול מזון כדי להיפטר מטרדת הרעב, וכן המאוהב והצמא.
PH 3.183
Ἔτι κἀκεῖνο λέγουσί τινες, ὅτι ἀγαθόν ἐστιν ἤτοι τὸ αἱρεῖσθαι αὐτὸ ἢ ἐκεῖνο ὃ αἱρούμεθα. τὸ μὲν οὖν αἱρεῖσθαι οὐκ ἔστιν ἀγαθὸν κατὰ τὸν ἴδιον λόγον· οὐ γὰρ ἂν ἐσπεύδομεν τυχεῖν ἐκείνου ὃ αἱρούμεθα, ἵνα μὴ ἐκπέσωμεν τοῦ ἔτι αὐτὸ αἱρεῖσθαι, οἷον εἰ ἀγαθὸν ἦν τὸ ἀντιποιεῖσθαι ποτοῦ, οὐκ ἂν ἐσπεύδομεν ποτοῦ τυχεῖν· ἀπολαύσαντες γὰρ τούτου τῆς ἀντιποιήσεως αὐτοῦ ἀπαλλαττόμεθα. καὶ ἐπὶ τοῦ πεινῆν ὁμοίως καὶ ἐπὶ τοῦ ἐρᾶν καὶ τῶν ἄλλων. οὐκ ἄρα τὸ αἱρεῖσθαι δι’ αὐτὸ αἱρετόν ἐστιν, εἰ μή γε καὶ ὀχληρόν· καὶ γὰρ ὁ πεινῶν σπεύδει μετασχεῖν τροφῆς, ὅπως ἀπαλλαγῇ τῆς ἐκ τοῦ πεινῆν ὀχλήσεως, καὶ ὁ ἐρῶν ὁμοίως καὶ ὁ διψῶν.
PH 3.184
אך גם הדבר הראוי לבחירה אינו הטוב. הוא או חיצוני לנו או מצוי בנו. אם הוא חיצוני, הוא או יוצר בנו תנועה נאה, מצב מקובל והיפעלות מעוררת התפעלות, או שאינו משפיע עלינו כלל. אם אינו מעורר בנו התפעלות, לא יהיה טוב, לא יניע אותנו לבחור בו ואף לא יהיה ראוי לבחירה כלל. ואם הדבר החיצוני יוצר בנו מצב נעים והיפעלות משמחת, החיצוני לא יהיה ראוי לבחירה בזכות עצמו אלא בגלל מצבנו הנוצר בעקבותיו.
PH 3.184
ἀλλ’ οὐδὲ τὸ αἱρετόν ἐστι τὸ ἀγαθόν. τοῦτο γὰρ ἤτοι ἔξωθέν ἐστιν ἡμῶν ἢ περὶ ἡμᾶς. ἀλλ’ εἰ μὲν ἔξωθεν ἡμῶν, ἤτοι ποιεῖ περὶ ἡμᾶς ἀστείαν κίνησιν καὶ ἀποδεκτὸν κατάστημα καὶ ἀγαστὸν πάθος, ἢ οὐδαμῶς ἡμᾶς διατίθησιν. καὶ εἰ μὲν οὔκ ἐστιν ἡμῖν ἀγαστόν, οὔτε ἀγαθὸν ἔσται οὔτε ἐπάξεται ἡμᾶς πρὸς τὸ αἱρεῖσθαι αὐτὸ οὔτε ὅλως αἱρετὸν ἔσται. εἰ δὲ γίνεταί τι περὶ ἡμᾶς ἀπὸ τοῦ ἐκτὸς προσηνὲς κατάστημα καὶ ἀσμενιστὸν πάθος, οὐχὶ δι’ ἑαυτὸ αἱρετὸν ἔσται τὸ ἐκτός, ἀλλὰ διὰ τὴν περὶ ἡμᾶς ἐπ’ αὐτῷ γινομένην διάθεσιν·
PH 3.185
לכן הדבר הראוי לבחירה בזכות עצמו אינו יכול להיות חיצוני. אך גם אינו מצוי בנו. אומרים שהוא מצוי או בגוף בלבד, או בנפש בלבד, או בשניהם. אם בגוף בלבד, יחמוק מידיעתנו; שכן הידיעות מיוחסות לנפש, ואילו הגוף, לדבריהם, חסר תבונה כשלעצמו. ואם ייאמר שהוא מתמשך גם עד הנפש, ייראה שהוא ראוי לבחירה בזכות תפיסת הנפש והיפעלותה המעוררת התפעלות; שהרי לדבריהם הדבר הנשפט כראוי לבחירה נשפט במחשבה, ולא בגוף חסר תבונה.
PH 3.185
ὥστε οὐ δύναται τὸ δι’ αὐτὸ αἱρετὸν ἐκτὸς εἶναι. ἀλλ’ οὐδὲ περὶ ἡμᾶς. ἤτοι γὰρ περὶ σῶμα εἶναι λέγεται μόνον ἢ περὶ ψυχὴν μόνην ἢ περὶ ἀμφότερα. ἀλλ’ εἰ μὲν περὶ σῶμα μόνον, ἐκφεύξεται τὴν γνῶσιν ἡμῶν· ψυχῆς γὰρ αἱ γνώσεις εἶναι λέγονται, τὸ δὲ σῶμα ἄλογον εἶναί φασιν ὅσον ἐφ’ ἑαυτῷ. εἰ δὲ καὶ μέχρι τῆς ψυχῆς διατείνειν λέγοιτο, τῇ τῆς ψυχῆς ἀντιλήψει καὶ τῷ ταύτης ἀγαστῷ πάθει δοκοίη ἂν αἱρετὸν εἶναι· τὸ γὰρ κρινόμενον ὡς αἱρετὸν τῇ διανοίᾳ κρίνεται κατὰ αὐτοὺς καὶ οὐκ ἀλόγῳ σώματι.
PH 3.186
נותר לומר שהטוב מצוי בנפש בלבד. אך גם זה בלתי־אפשרי מתוך דברי הדוגמטיקנים. אולי אף הנפש חסרת ממשות; וגם אם היא קיימת, ככל שהדבר תלוי בדבריהם אין היא נתפסת, כפי שהסקתי בדיון באמת־המידה (II 31—33). כיצד יעז אדם לומר שדבר מתהווה בתוך מה שאינו תופס?
PH 3.186
λείπεται λέγειν, ὅτι περὶ ψυχὴν μόνην τὸ ἀγαθόν ἐστιν. καὶ τοῦτο δὲ ἐξ ὧν οἱ δογματικοὶ λέγουσιν ἀδύνατόν ἐστιν. ἡ γὰρ ψυχὴ τάχα μὲν καὶ ἀνύπαρκτός ἐστιν· εἰ δὲ καὶ ὑπάρχει, ὅσον ἐφ’ οἷς λέγουσιν οὐ καταλαμβάνεται, καθὼς ἐπελογισάμην ἐν τῷ περὶ κριτηρίου λόγῳ (II 31—33). πῶς δ’ ἂν θαρροίη τις ἐν ἐκείνῳ τι γίνεσθαι λέγειν, ὃ μὴ καταλαμβάνει;
PH 3.187
ואף אם נניח לדברים אלה, כיצד הם אומרים שהטוב מתהווה בנפש? אם אפיקורוס מציב את התכלית בעונג ואומר שהנפש, כמו הכול, מורכבת מאטומים, אי־אפשר לומר כיצד יכולים להתהוות בתוך ערמת אטומים עונג והסכמה, או שיפוט שדבר זה ראוי לבחירה וטוב ודבר אחר ראוי להימנעות ורע.
PH 3.187
ἴνα δὲ καὶ ταῦτα παραλείπωμεν, πῶς ἄρα καὶ λέγουσιν ἐν τῇ ψυχῇ τὸ ἀγαθὸν γίνεσθαι; εἰ γοῦν ὁ Ἐπίκουρος ἐν ἡδονῇ τίθεται τὸ τέλος καί φησι τὴν ψυχήν, ἐπεὶ καὶ πάντα, ἐξ ἀτόμων συνεστάναι, πῶς ἐν ἀτόμων σωρῷ δυνατὸν ἡδονὴν γίγνεσθαι καὶ συγκατάθεσιν ἢ κρίσιν τοῦ τόδε μὲν αἱρετὸν εἶναι καὶ ἀγαθόν, τόδε δὲ φευκτὸν καὶ κακόν, ἀμήχανον εἰπεῖν.
κδ′ מהי אומנות החיים המכונה כך.
κδ′ τί ἐστιν ἡ λεγομένη τέχνη περὶ βίον.
PH 3.188
שוב אומרים הסטואים (Stoic. fr. II 96 Arn.) שאומנויות מסוימות — המעלות — הן טובות של הנפש. הם אומרים (Stoic. fr. I 73 Arn.) שאומנות היא מערכת של תפיסות שאומנו יחד, ושהתפיסות מתהוות בחלק המנהיג. אך אי־אפשר לחשוב כיצד בחלק המנהיג, שהוא לדבריהם רוח, מתרחשת הפקדתן של תפיסות והצטברותן במספר גדול דיו כדי ליצור אומנות; שכן כל הטבעה חדשה מוחקת תמיד את קודמתה, מאחר שהרוח נוזלית ולדבריהם נעה כולה עם כל הטבעה.
PH 3.188
Πάλιν οἱ Στωικοὶ (Stoic. fr. II 96 Arn.) περὶ ψυχὴν ἀγαθά φασιν εἶναι τέχνας τινὰς, τὰς ἀρετάς· τέχνην δὲ εἶναί φασι (Stoic. fr. I 73 Arn.) σύστημα ἐκ καταλήψεων συγγεγυμνασμένων, τὰς δὲ καταλήψεις γίγνεσθαι περὶ τὸ ἡγεμονικόν. πῶς οὖν ἐν τῷ ἡγεμονικῷ, πνεύματι κατ’ αὐτοὺς ὑπάρχοντι, ἐναπόθεσις γίνεται καταλήψεων καὶ ἀθροισμὸς τοσούτων ὡς γενέσθαι τέχνην, οὐχ οἷόν τε ἐννοῆσαι, τῆς ἐπιγινομένης τυπώσεως ἀεὶ τὴν πρὸ αὐτῆς ἀπαλειφούσης, ἐπεὶ χυτόν τέ ἐστι τὸ πνεῦμα καὶ ἐξ ὅλου κινεῖσθαι λέγεται καθ’ ἑκάστην τύπωσιν.
PH 3.189
לומר שדימוי הנפש שהמציא אפלטון מסוגל לקבל את הטוב — וכוונתי למיזוג העצם הבלתי־מתחלק והעצם המתחלק, טבע האחר וטבע הזהה — או לומר זאת על המספרים, הרי זה פטפוט גמור. לכן הטוב אינו יכול להימצא גם בנפש.
PH 3.189
τὸ γὰρ τὴν Πλάτωνος ἀνειδωλοποίησιν λέγειν ἐπιδεκτικὴν εἶναι δύνασθαι τοῦ ἀγαθοῦ, φημὶ δὲ τὴν κρᾶσιν τῆς ἀμερίστου καὶ μεριστῆς οὐσίας καὶ τῆς θατέρου φύσεως καὶ ταὐτοῦ, ἢ τοὺς ἀριθμούς, τέλεον ληρῶδές ἐστιν. ὅθεν οὐδὲ περὶ ψυχὴν εἶναι δύναται τὸ ἀγαθόν.
PH 3.190
אם עצם הבחירה אינו טוב, אם הדבר הראוי לבחירה בזכות עצמו אינו נמצא מחוצה לנו, ואם הוא אינו מצוי לא בגוף ולא בנפש, כפי שהסקתי, אין כלל דבר שהוא טוב מטבעו. מן הטעמים שנאמרו גם אין דבר שהוא רע מטבעו. את הדברים הנדמים רעים לאחדים רודפים אחרים כטובים, כגון פריצות, עוול, אהבת בצע, היעדר שליטה עצמית והדומים להם. לכן, אם הדברים שמטבעם פועלים על הכול פועלים באותה דרך, ואילו הדברים המכונים רעים אינם פועלים על הכול באותה דרך, אין שום רע מטבעו.
PH 3.190
εἰ δὲ μήτε τὸ αἱρεῖσθαι αὐτὸ ἀγαθόν ἐστι, μήτε ἐκτὸς ὑπόκειται τὸ δι’ αὑτὸ αἱρετόν, μήτε περὶ σῶμά ἐστι μήτε περὶ ψυχήν, ὡς ἐπελογισάμην, οὐδ’ ὅλως ἔστι τι φύσει ἀγαθόν. Διὰ δὲ τὰ προειρημένα οὐδὲ κακόν τι ἔστι φύσει. τὰ γὰρ ἑτέροις δοκοῦντα εἶναι κακά, ταῦτα ἕτεροι διώκουσιν ὡς ἀγαθά, οἷον ἀσέλγειαν ἀδικίαν φιλαργυρίαν ἀκρασίαν, τὰ ἐοικότα. ὅθεν εἰ τὰ μὲν φύσει πάντας ὁμοίως πέφυκε κινεῖν, τὰ δὲ λεγόμενα εἶναι κακὰ οὐ πάντας ὁμοίως κινεῖ, οὐδέν ἐστι φύσει κακόν.
PH 3.191
בדומה לכך גם אין דבר שהוא אדיש מטבעו, בשל המחלוקת על האדישים. הסטואים, למשל, אומרים (Stoic. fr. III 122 Arn.) שמקצת האדישים מועדפים, אחרים בלתי־מועדפים ואחרים אינם מועדפים ואינם בלתי־מועדפים. מועדפים הם בעלי ערך מספיק, כגון בריאות ועושר; בלתי־מועדפים הם חסרי ערך מספיק, כגון עוני ומחלה; ואלה שאינם מועדפים ואינם בלתי־מועדפים הם כגון פשיטת האצבע או כפיפתה.
PH 3.191
Ὁμοίως δὲ οὐδ’ ἀδιάφορόν ἐστί τι φύσει διὰ τὴν περὶ τῶν ἀδιαφόρων διαφωνίαν. οἷον γοῦν οἱ μὲν Στωικοὶ (Stoic. fr. III 122 Arn.) τῶν ἀδιαφόρων φασὶ τὰ μὲν προηγμένα εἶναι, τὰ δὲ ἀποπροηγμένα, τὰ δὲ οὔτε προηγμένα οὔτε ἀποπροηγμένα, προηγμένα μὲν τὰ ἱκανὴν ἀξίαν ἔχοντα ὡς ὑγίειαν πλοῦτον, ἀποπροηγμένα δὲ τὰ μὴ ἱκανὴν ἔχοντα ἀξίαν ὡς πενίαν νόσον, μήτε δὲ προηγμένα μήτε ἀποπροηγμένα ὡς τὸ ἐκτεῖναι ἢ συγκάμψαι τὸν δάκτυλον.
PH 3.192
אך אחדים אומרים ששום דבר מן האדישים אינו מועדף או בלתי־מועדף מטבעו; שהרי בשל נסיבות שונות כל אדיש נראה לפעמים מועדף ולפעמים בלתי־מועדף. הם אומרים, למשל, שאילו העשירים היו יעד למזימותיו של רודן והעניים חיו בשלום, הכול היו בוחרים להיות עניים ולא עשירים, וכך העושר היה נעשה בלתי־מועדף.
PH 3.192
τινὲς δὲ οὐδὲν τῶν ἀδιαφόρων φύσει προηγμένον ἢ ἀποπροηγμένον εἶναι λέγουσιν· ἕκαστον γὰρ τῶν ἀδιαφόρων παρὰ τὰς διαφόρους περιστάσεις ὁτὲ μὲν προηγμένον φαίνεσθαι, ὁτὲ δὲ ἀποπροηγμένον. εἰ γοῦν, φασίν, οἱ μὲν πλούσιοι ἐπιβουλεύοιντο ὑπὸ τυράννου οἱ δὲ πένητες εἰρηνεύοιντο, πᾶς ἂν ἕλοιτο εἶναι πένης μᾶλλον ἢ πλούσιος, ὡς ἀποπροηγμένον γίνεσθαι τὸν πλοῦτον.
PH 3.193
לכן, מאחר שעל כל אחד מן הדברים המכונים אדישים יש האומרים שהוא טוב ואחרים שהוא רע, ואילו אילו היה אדיש מטבעו הכול היו רואים אותו באותה דרך כאדיש, אין שום דבר אדיש מטבעו. כך גם אם יאמר אדם שהאומץ ראוי לבחירה מטבעו, מפני שנדמה שאריות, שוורים, בני אדם מסוימים ותרנגולים מעזים ומגלים אומץ מטבעם, נאמר שלפי שיקול זה גם הפחדנות ראויה לבחירה מטבעה, מאחר שאיילים, ארנבות ובעלי־חיים רבים אחרים נוטים אליה מטבעם. גם רוב בני האדם נראים פחדנים: רק לעיתים נדירות מסר אדם את עצמו למוות למען ארצו, מתוך סכלות או מתוך התנפחות מן המחשבה שעשה מעשה נלהב אחר; ורוב המון בני האדם נמנע מכל הדברים האלה.
PH 3.193
ὥστε ἐπεὶ ἕκαστον τῶν λεγομένων ἀδιαφόρων οἱ μὲν ἀγαθὸν εἶναί φασιν, οἱ δὲ κακόν, ἅπαντες δ’ ἂν ὁμοίως ἀδιάφορον αὐτὸ ἐνόμιζον εἶναι, εἴγε ἀδιάφορον ἦν φύσει, οὐδέν ἐστι φύσει ἀδιάφορον. Οὕτως καὶ εἴ τις φύσει αἱρετὴν εἶναι λέγοι τὴν ἀνδρείαν διὰ τὸ τοὺς λέοντας φυσικῶς τολμᾶν καὶ ἀνδρίζεσθαι δοκεῖν καὶ ταύρους, εἰ τύχοι, καὶ ἀνθρώπους τινὰς καὶ ἀλεκτρυόνας, λέγομεν, ὅτι ὅσον ἐπὶ τούτῳ καὶ ἡ δειλία τῶν φύσει αἱρετῶν ἐστιν, ἐπεὶ ἔλαφοι καὶ λαγῴ καὶ ἄλλα πλείονα ζῷα φυσικῶς ἐπ’ αὐτὴν ὁρμᾷ. καὶ οἱ πλεῖστοι δὲ τῶν ἀνθρώπων δειλοὶ θεωροῦνται· σπανίως μὲν γὰρ τις ὑπὲρ πατρίδος ἑαυτὸν ἐπέδωκεν εἰς θάνατον βλακευσάμενος ἢ ἄλλως θερμόν τι τυφωθεὶς ἔδοξέ τις διαπράττεσθαι, ὁ δὲ πλεῖστος ὅμιλος τῶν ἀνθρώπων πάντα τὰ τοιαῦτα ἐκκλίνει.
PH 3.194
משום כך האפיקוראים (Epicurea p. 274, 25 Us.) סבורים שהם מראים שהעונג ראוי לבחירה מטבעו: לדבריהם בעלי־החיים, מיד עם לידתם ובעודם בלתי־מסולפים, נוטים אל העונג ונמנעים מכאבים.
PH 3.194
ὅθεν καὶ οἱ Ἐπικούρειοι (Epicurea p. 274, 25 Us.) δεικνύναι νομίζουσι φύσει αἱρετὴν εἶναι τὴν ἡδονήν· τὰ γὰρ ζῷά φασιν ἅμα τῷ γενέσθαι, ἀδιάστροφα ὄντα, ὁρμᾶν μὲν ἐπὶ τὴν ἡδονήν, ἐκκλίνειν δὲ ἀλγηδόνας.
PH 3.195
גם נגדם אפשר לומר שדבר היוצר רע אינו יכול להיות טוב מטבעו; והעונג יוצר רעות, שכן לכל עונג דבוק כאב, שלדבריהם (Epicurea p. 276, 23 Us.) הוא רע מטבעו. למשל, השיכור נהנה כשהוא מתמלא יין, הזללן כשהוא מתמלא מזון, והפרוץ כשהוא משתמש ללא מידה בהנאות המין; אך דברים אלה יוצרים עוני ומחלות, שהם מכאיבים ורעים, לדבריהם. לכן העונג אינו טוב מטבעו.
PH 3.195
καὶ πρὸς τούτους δὲ ἔστι λέγειν, ὅτι τὸ ποιητικὸν κακοῦ οὐκ ἂν εἴη φύσει ἀγαθόν· ἡ δὲ ἡδονὴ κακῶν ἐστι ποιητική· πάσῃ γὰρ ἡδονῇ παραπέπηγεν ἀλγηδών, ἥ ἐστι κατ’ αὐτοὺς (Epicurea p. 276, 23 Us.) φύσει κακόν. οἷον γοῦν ἥδεται ὁ μέθυσος ἐμφορούμενος οἴνου καὶ ὁ γαστρίμαργος τροφῆς, καὶ ὁ λάγνος ἀφροδισίοις ἀμέτρως χρώμενος· ἀλλὰ ταῦτα καὶ πενίας καὶ νόσων ἐστὶ ποιητικά, ἅπερ ἀλγεινά ἐστι καὶ κακά, ὡς φασίν. οὐκ ἄρα φύσει ἀγαθόν ἐστιν ἡ ἡδονή.
PH 3.196
בדומה לכך, דבר היוצר טוב אינו רע מטבעו; וכאבים יוצרים הנאות. הרי אנו רוכשים ידיעות בעמל, אדם נעשה אדון לעושר ולאהובה בדרך זו, וכאבים משיבים את הבריאות. לכן הכאב אינו רע מטבעו. אילו העונג היה טוב מטבעו והכאב רע, הכול היו מתייחסים אליהם באותה דרך, כפי שאמרנו; אך אנו רואים שפילוסופים רבים בוחרים בעמל ובעמידה איתנה ובזים לעונג.
PH 3.196
παραπλησίως δὲ καὶ τὸ ποιητικὸν ἀγαθοῦ οὔκ ἐστι φύσει κακόν, ἡδονὰς δὲ ἀποτελοῦσιν ἀλγηδόνες· καὶ γὰρ ἐπιστήμας ἀναλαμβάνομεν μὲν πονοῦντες, καὶ πλούτου καὶ ἐρωμένης οὕτως ἐγκρατὴς γίνεταί τις, καὶ ὑγίειαν περιποιοῦσιν αἱ ἀλγηδόνες. οὐκ ἄρα ὁ πόνος φύσει κακόν. καὶ γὰρ εἰ φύσει ἀγαθὸν μὲν ἦν ἡ ἡδονὴ, φαῦλον δὲ ὁ πόνος, πάντες ἂν ὁμοίως διέκειντο περὶ αὐτῶν, ὡς ἐλέγομεν· ὁρῶμεν δὲ πολλοὺς τῶν φιλοσόφων τὸν μὲν πόνον καὶ τὴν καρτερίαν αἱρουμένους, τῆς ἡδονῆς δὲ καταφρονοῦντας.
PH 3.197
באותה דרך יופרכו גם האומרים שחיי המעלה טובים מטבעם, מתוך כך שכמה מן החכמים בוחרים בחיי עונג; מן המחלוקת ביניהם עצמם מתבטלת הטענה שדבר הוא כזה או אחר מטבעו.
PH 3.197
ὁμοίως δ’ ἂν περιτρέποιντο καὶ οἱ τὸν ἐνάρετον βίον φύσει ἀγαθὸν εἶναι λέγοντες, ἐκ τοῦ τινὰς τῶν σοφῶν τὸν μεθ’ ἡδονῆς αἱρεῖσθαι βίον, ὡς ἐκ τῆς παρ’ αὐτοῖς ἐκείνοις διαφωνίας τὸ φύσει τι τοῖον ἢ τοῖον εἶναι διατρέπεσθαι.
PH 3.198
נוסף על אלה, אולי אין זה מופרך לעמוד בקצרה ובאופן מפורט יותר על הסברות בדבר מעשים מגונים ולא־מגונים, דברים אסורים ושאינם כאלה, חוקים ומנהגים, יראת האלים, החובה כלפי המתים והדומים להם. כך נמצא שונות רבה גם בעניין הדברים שיש או אין לעשות.
PH 3.198
Οὐκ ἄτοπον δ’ ἂν ἴσως εἴη πρὸς τούτοις καὶ εἰδικώτερον ἐπιστῆσαι διὰ βραχέων ταῖς ὑπολήψεσι ταῖς περὶ αἰσχρῶν καὶ οὐκ αἰσχρῶν, ἀθέσμων τε καὶ οὐ τοιούτων καὶ νόμων καὶ ἐθῶν καὶ τῆς εἰς θεοὺς εὐσεβείας καὶ τῆς περὶ τοὺς κατ’ οἰχομένους ὁσιότητος καὶ τῶν ἐοικότων· καὶ γὰρ οὕτω περὶ τῶν πρακτέων ἢ μὴ πολλὴν εὑρήσομεν ἀνωμαλίαν.
PH 3.199
למשל, אצלנו משכב זכר נחשב מגונה ואף בלתי־חוקי, אך אצל הגרמנים, כך אומרים, אינו מגונה אלא אחד הדברים המקובלים. מסופר שגם אצל התבאים הקדומים הוא לא נחשב מגונה; אומרים שמריונס מכרתים כונה כך כרמז למנהג הכרתי, ואחדים מייחסים לכך גם את אהבתו הלוהטת של אכילס לפטרוקלוס.
PH 3.199
οἷον γοῦν παρ’ ἡμῖν μὲν αἰσχρόν, μᾶλλον δὲ καὶ παράνομον νενόμισται τὸ τῆς ἀρρενομιξίας, παρὰ Γερμανοῖς δὲ, ὡς φασίν, οὐκ αἰσχρόν, ἀλλ’ ὡς ἔν τι τῶν συνήθων. λέγεται δὲ καὶ παρὰ Θηβαίοις τὸ παλαιὸν οὐκ αἰσχρὸν τοῦτο εἶναι δόξαι, καὶ τὸν Μηριόνην τὸν Κρῆτα οὕτω κεκλῆσθαί φασι δι’ ἔμφασιν τοῦ Κρητῶν ἔθους, καὶ τὴν Ἀχιλλέως πρὸς Πάτροκλον διάπυρον φιλίαν εἰς τοῦτο ἀνάγουσί τινες.
PH 3.200
ומה הפלא, כאשר גם אנשי הפילוסופיה הקיניקנית ואסכולת זנון מקיטיון, קלאנתס וכריסיפוס (fr. Stoic. I, 256 Arn.) אומרים שהדבר אדיש? ואף קיום יחסי מין בפומבי עם אישה, אף שאצלנו הוא נראה מגונה, אינו נחשב מגונה אצל כמה מן ההודים; ואכן, הם מקיימים אותם בפומבי ללא הסתייגות, כפי ששמענו גם על הפילוסוף קראטס.
PH 3.200
καὶ τί θαυμαστόν, ὅπου γε καὶ οἱ ἀπὸ τῆς κυνικῆς φιλοσοφίας καὶ οἱ περὶ τὸν Κιτιέα Ζήνωνα καὶ Κλεάνθην καὶ Χρύσιππον (fr. Stoic. I, 256 Arn.) ἀδιάφορον τοῦτο εἶναί φασιν; καὶ τὸ δημοσίᾳ γυναικὶ μίγνυσθαι, καίτοι παρ’ ἡμῖν αἰσχρὸν εἶναι δοκοῦν, παρά τισι τῶν Ἰνδῶν οὐκ αἰσχρὸν εἶναι νομίζεται· μίγνυνται γοῦν ἀδιαφόρως δημοσίᾳ, καθάπερ καὶ περὶ τοῦ φιλοσόφου Κράτητος ἀκηκόαμεν.
PH 3.201
גם עיסוקן של נשים בזנות מגונה ומביש אצלנו, אך מכובד אצל מצרים רבים. אומרים כי נשים שהתרועעו עם גברים רבים עונדות אף קישוט סביב הקרסול, אות לדבר שעליו הן מתפארות; ואצל אחדים מהם נערות אוספות לפני נישואיהן את הנדוניה מזנות ואז נישאות. אנו רואים שגם הסטואים (Stoic. fr. III, 755 Arn.) אומרים שאין זה מופרך לחיות עם זונה או להתפרנס מעבודתה.
PH 3.201
ἀλλὰ καὶ τὸ τὰς γυναῖκας ἑταιρεῖν παρ’ ἡμῖν μὲν αἰσχρόν ἐστι καὶ ἐπονείδιστον, παρὰ δὲ πολλοῖς τῶν Αἰγυπτίων εὐκλεές· φασὶ γοῦν, ὅτι αἱ πλείστοις συνιοῦσαι καὶ κόσμον ἔχουσι περισφύριον, σύνθημα τοῦ παρ’ αὐταῖς σεμνολογήματος. παρ’ ἐνίοις δὲ αὐτῶν αἱ κόραι πρὸ τῶν γάμων τὴν προῖκα ἐξ ἑταιρήσεως συνάγουσαι γαμοῦνται. καὶ τοὺς Στωικοὺς (Stoic. fr. III, 755 Arn.) δὲ ὁρῶμεν οὐκ ἄτοπον εἶναι λέγοντας τὸ ἑταίρᾳ συνοικεῖν ἢ τὸ ἐξ ἑταίρας ἐργασίας διαζῆν.
PH 3.202
גם קעקוע נראה אצלנו מגונה וחסר כבוד, אך מצרים וסרמטים רבים מקעקעים את ילדיהם.
PH 3.202
ἀλλὰ καὶ τὸ ἐστίχθαι παρ’ ἡμῖν μὲν αἰσχρὸν καὶ ἄτιμον εἶναι δοκεῖ, πολλοὶ δὲ Αἰγυπτίων καὶ Σαρμάτων στίζουσι τὰ γεννώμενα.
PH 3.203
גם ענידת עגילים בידי גברים מגונה אצלנו, אך אצל כמה מן הברברים, כגון הסורים, היא אות לאצילות. אחדים מחזקים את אות האצילות אף יותר: הם מנקבים את אפי הילדים ותולים מהם טבעות כסף או זהב — דבר שאיש אצלנו לא היה עושה.
PH 3.203
τό τε ἐλλόβια ἔχειν τοὺς ἄρρενας παρ’ ἡμῖν μὲν αἰσχρόν ἐστι, παρ’ ἐνίοις δὲ τῶν βαρβάρων, ὥσπερ καὶ Σύροις, εὐγενείας ἐστὶ σύνθημα. τινὲς δὲ ἐπιτείνοντες τὸ σύνθημα τῆς εὐγενείας, καὶ τὰς ῥῖνας τῶν παίδων τιτρώσκοντες κρίκους ἀπ’ αὐτῶν ἀργυρέους ἢ χρυσοῦς ἀπαρτῶσιν, ὃ παρ’ ἡμῖν οὐκ ἂν ποιήσειέ τις,
PH 3.204
וכשם שאיש אצלנו לא <היה> לובש בגד צבעוני עד הקרסוליים, אף שבעיני הפרסים דבר זה, המגונה אצלנו, נראה נאה ביותר. כאשר הוצע בגד כזה לפילוסופים אפלטון ואריסטיפוס בחצר דיוניסיוס רודן סיציליה, דחה אותו אפלטון ואמר (Eurip. Bacch. 836): ״לא אוכל ללבוש מלבוש אישה, כי גבר נולדתי״; ואילו אריסטיפוס קיבלו ואמר (Bacch. 317): ״גם בחגיגות בכחוס, הצנועה לא תושחת״. כך אף מבין החכמים נדמה הדבר לאחד בלתי־מגונה ולאחר מגונה.
PH 3.204
ὥσπερ οὐδὲ ἀνθοβαφῆ καὶ ποδήρη τις ἄρρην ἐνταῦθα <ἂν> ἀμφιέσαιτο ἐσθῆτα, καίτοι Πέρσαις εὐπρεπεστάτου τοῦ παρ’ ἡμῖν αἰσχροῦ τούτου δοκοῦντος εἶναι. καὶ παρὰ Διονυσίῳ δὲ τῷ τῆς Σικελίας τυράννῳ τοιαύτης ἐσθῆτος Πλάτωνι καὶ Ἀριστίππῳ τοῖς φιλοσόφοις προσενεχθείσης ὁ μὲν Πλάτων ἀπεπέμψατο, εἰπὼν (Eurip. Bacch. 836) οὐκ ἂν δυναίμην θῆλυν ἐνδῦναι στολήν ἄρρην πεφυκώς, ὁ δὲ Ἀρίστιππος προσήκατο, φήσας (Bacch. 317) καὶ γὰρ ἐν βακχεύμασιν οὖσ’ ἥ γε σώφρων οὐ διαφθαρήσεται. οὕτω καὶ τῶν σοφῶν ᾧ μὲν οὐκ αἰσχρόν, ᾧ δὲ αἰσχρὸν ἐδόκει τοῦτο εἶναι.
PH 3.205
אצלנו אסור לשאת את האם או את האחות. אך הפרסים, ובייחוד המאגים הנחשבים לעוסקים בחכמה, נושאים את אמותיהם; המצרים נושאים את אחיותיהם; וכדברי המשורר (Σ 356), ״זאוס פנה אל הרה, אחותו ורעייתו״. גם זנון מקיטיון (Stoic. fr. I 256 Arn.) אומר שאין זה מופרך לחכך את איבר המין שלו באיבר המין של אמו, כשם שאיש לא יאמר שרע לחכך בידה חלק אחר מגופה. וכריסיפוס קובע בחיבורו על המדינה (fr. Stoic. III, 745 Arn.) שהאב מוליד ילדים מבתו, האם מבנה והאח מאחותו. אפלטון (Resp. IV 423 E sqq.) הצהיר באופן כללי יותר שעל הנשים להיות משותפות.
PH 3.205
ἄθεσμον τέ ἐστι παρ’ ἡμῖν μητέρα ἢ ἀδελφὴν ἰδίαν γαμεῖν· Πέρσαι δέ, καὶ μάλιστα αὐτῶν οἱ σοφίαν ἀσκεῖν δοκοῦντες, οἱ Μάγοι, γαμοῦσι τὰς μητέρας, καὶ Αἰγύπτιοι τὰς ἀδελφὰς ἄγονται πρὸς γάμον, καὶ ὡς ὁ ποιητής φησιν (Σ 356), Ζεὺς Ἥρην προσέειπε κασιγνήτην ἄλοχόν τε. ἀλλὰ καὶ ὁ Κιτιεὺς Ζήνων (Stoic. fr. I 256 Arn.) φησὶ μὴ ἄτοπον εἶναι τὸ μόριον τῆς μητρὸς τῷ ἑαυτοῦ μορίῳ τρίψαι, καθάπερ οὐδὲ ἄλλο τι μέρος τοῦ σώματος αὐτῆς τῇ χειρὶ τρῖψαι φαῦλον ἂν εἶποι τις εἶναι. καὶ ὁ Χρύσιππος δὲ ἐν τῇ πολιτείᾳ (fr. Stoic. III, 745 Arn.) δογματίζει τόν τε πατέρα ἐκ τῆς θυγατρὸς παιδοποιεῖσθαι καὶ τὴν μητέρα ἐκ τοῦ παιδὸς καὶ τὸν ἀδελφὸν ἐκ τῆς ἀδελφῆς. Πλάτων (Resp. IV 423 E sqq.) δὲ καὶ καθολικώτερον κοινὰς εἶναι τὰς γυναῖκας δεῖν ἀπεφήνατο.
PH 3.206
זנון (Stoic. fr. I, 255 Arn.) גם אינו דוחה מעשים מיניים הנחשבים אצלנו ארורים; ואנו שומעים שאחרים משתמשים ברע הזה כאילו היה טוב.
PH 3.206
τό τε αἰσχρουργεῖν ἐπάρατον ὂν παρ’ ἡμῖν ὁ Ζήνων (Stoic. fr. I, 255 Arn.) οὐκ ἀποδοκιμάζει· καὶ ἄλλους δὲ ὡς ἀγαθῷ τινι τούτῳ χρῆσθαι τῷ κακῷ πυνθανόμεθα.
PH 3.207
אכילת בשר אדם אסורה אצלנו, אך אדישה אצל עמים ברבריים שלמים. ומה צורך לדבר על הברברים, כאשר מסופר שגם טידאוס אכל את מוח אויבו, ואנשי הסטואה (Stoic. fr. I, 254 III, 748 Arn.) אומרים שאין זה מופרך לאכול בשרם של בני אדם אחרים ואף את בשרו של האדם עצמו?
PH 3.207
ἀλλὰ καὶ τὸ ἀνθρωπείων γεύεσθαι σαρκῶν παρ’ ἡμῖν μὲν ἄθεσμον, παρ’ ὅλοις δὲ βαρβάροις ἔθνεσιν ἀδιάφορόν ἐστιν. καὶ τί δεῖ τοὺς βαρβάρους λέγειν, ὅπου καὶ ὁ Τυδεὺς τὸν ἐγκέφαλον τοῦ πολεμίου λέγεται φαγεῖν, καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς (Stoic. fr. I, 254 III, 748 Arn.) οὐκ ἄτοπον εἶναί φασι τὸ σάρκας τινὰ ἐσθίειν ἄλλων τε ἀνθρώπων καὶ ἑαυτοῦ;
PH 3.208
לרובנו אסור לטמא מזבח אל בדם אדם, אך הלקדמונים מלקים את עצמם באכזריות על מזבח ארטמיס אורתיה כדי שיישפך דם רב על מזבח האלה. אחדים אף מקריבים אדם לקרונוס, כפי שהסקיתים מקריבים זרים לארטמיס; ואילו אנו סבורים שרצח אדם מטמא את המקומות הקדושים.
PH 3.208
τό τε ἀνθρωπείῳ μιαίνειν αἵματι βωμὸν θεοῦ παρ’ ἡμῖν μὲν τοῖς πολλοῖς ἄθεσμον, Λάκωνες δὲ ἐπὶ τοῦ βωμοῦ τῆς Ὀρθωσίας Ἀρτέμιδος μαστίζονται πικρῶς ὑπὲρ τοῦ πολλὴν αἵματος ἐπὶ τοῦ βωμοῦ τῆς θεοῦ γενέσθαι ῥύσιν. ἀλλὰ καὶ τῷ Κρόνῳ θύουσιν ἄνθρωπόν τινες, καθάπερ καὶ Σκύθαι τῇ Ἀρτέμιδι τοὺς ξένους· ἡμεῖς δὲ χραίνεσθαι τὰ ἱερὰ δοκοῦμεν ἀνθρώπου φόνῳ.
PH 3.209
אצלנו החוק מעניש נואפים, אך אצל אחדים קיום יחסים עם נשות אחרים הוא דבר אדיש; וגם כמה מן הפילוסופים אומרים שאדיש לקיים יחסים עם אישה שאינה שלך.
PH 3.209
τοὺς γε μὴν μοιχοὺς κολάζει παρ’ ἡμῖν νόμος, παρὰ δέ τισιν ἀδιάφορόν ἐστι ταῖς τῶν ἑτέρων γυναιξὶ μίγνυσθαι· καὶ φιλοσόφων δέ τινές φασιν ἀδιάφορον εἶναι τὸ ἀλλοτρίᾳ γυναικὶ μίγνυσθαι.
PH 3.210
אצלנו החוק מורה לבנים לטפל באבותיהם; אך הסקיתים שוחטים אותם כשהם עוברים את גיל שישים. ומה הפלא, אם קרונוס חתך במגל את איברי המין של אביו, זאוס השליך את קרונוס לטרטרוס, ואתנה עם הרה ופוסידון ניסו לכבול את אביהם? ואף קרונוס החליט להמית את ילדיו שלו.
PH 3.210
τοὺς πατέρας τε ὑπὸ τῶν παίδων ἐπιμελείας ἀξιοῦσθαι κελεύει παρ’ ἡμῖν νόμος· οἱ Σκύθαι δὲ ὑπὲρ τὰ ἑξήκοντα ἔτη γενομένους αὐτοὺς ἀποσφάττουσιν. καὶ τί θαυμαστόν, εἴγε ὁ μὲν Κρόνος τῇ ἅρπῃ τὰ αἰδοία ἐξέτεμε τοῦ πατρός, ὁ δὲ Ζεὺς τὸν Κρόνον κατεταρτάρωσεν, ἡ δὲ Ἀθηνᾶ μετὰ Ἥρας καὶ Ποσειδῶνος τὸν πατέρα δεσμεύειν ἐπεχείρησεν; ἀλλὰ καὶ τοὺς ἑαυτοῦ παῖδας ὁ Κρόνος ἀναιρεῖν ἔκρινεν,
PH 3.211
סולון חוקק לאתונאים חוק על הבנים שטרם הוכרו, שלפיו התיר לכל אדם להרוג את ילדו; ואילו אצלנו החוקים אוסרים להרוג ילדים. מחוקקי הרומאים מורים שהילדים יהיו נתונים בידי אבותיהם ועבדיהם, ושהאבות — ולא הילדים — יהיו בעלי רכוש הילדים, עד שהילדים יזכו לחירות כעבדים שנקנו בכסף. אצל אחרים הוצא מנהג זה מכלל שימוש כרודני.
PH 3.211
καὶ ὁ Σόλων Ἀθηναίοις τὸν περὶ τῶν ἀκρίτων νόμον ἔθετο, καθ’ ὃν φονεύειν ἑκάστῳ τὸν ἑαυτοῦ παῖδα ἐπέτρεψεν· παρ’ ἡμῖν δὲ τὸ τοὺς παῖδας φονεύειν ἀπαγορεύουσιν οἱ νόμοι. οἵ τε Ῥωμαίων νομοθέται τοὺς παῖδας ὑποχειρίους καὶ δούλους τῶν πατέρων κελεύουσιν εἶναι, καὶ τῆς οὐσίας τῶν παίδων μὴ κυριεύειν τοὺς παῖδας ἀλλὰ τοὺς πατέρας, ἕως ἂν ἐλευθερίας οἱ παῖδες τύχωσι κατὰ τοὺς ἀργυρωνήτους· παρ’ ἑτέροις δὲ ὡς τυραννικὸν τοῦτο ἐκβέβληται.
PH 3.212
יש חוק המעניש רוצחי אדם; אך גלדיאטורים ההורגים זוכים לעיתים קרובות גם לכבוד. החוקים גם אוסרים להכות בני חורין; אך אתלטים המכים בני חורין ולעיתים <גם> הורגים אותם נחשבים ראויים לכיבודים ולזרים.
PH 3.212
νόμος τέ ἐστι τοὺς ἀνδροφόνους κολάζεσθαι· οἱ μονομάχαι δὲ φονεύοντες πολλάκις καὶ τιμῆς τυγχάνουσιν. ἀλλὰ καὶ τὸ τύπτειν ἐλευθέρους οἱ νόμοι κωλύουσιν· οἱ ἀθληταὶ δὲ τύπτοντες ἐλευθέρους ἄνδρας, πολλάκις <δὲ> καὶ ἀναιροῦντες, τιμῶν καὶ στεφάνων ἀξιοῦνται.
PH 3.213
אצלנו החוק מורה לכל אחד לחיות עם אישה אחת; אך אצל התראקים והגאיטולים — שהם עם לובי — כל אחד חי עם נשים רבות.
PH 3.213
νόμος τε παρ’ ἡμῖν κελεύει μιᾷ συνοικεῖν ἕκαστον, Θρᾳκῶν δὲ καὶ Γαιτούλων (Λιβύων δὲ ἔθνος τοῦτο) πολλαῖς ἕκαστος συνοικεῖ.
PH 3.214
שוד נחשב אצלנו בלתי־חוקי ובלתי־צודק, אך אצל ברברים רבים אינו מופרך. אומרים שהקיליקים אף חשבו אותו למכובד, עד שהמתים במעשה שוד נראו ראויים לכבוד. גם נסטור אצל המשורר, לאחר שקיבל בידידות את אנשי טלמכוס, אומר להם (γ 72): ״האם אתם נודדים כך ללא מטרה, כדרך שודדי ים?״ אילו השוד היה מופרך, לא היה מקבל אותם בידידות ואז מדבר כך משום שחשד שמא הם אנשים כאלה.
PH 3.214
τό τε λῃστεύειν παρ’ ἡμῖν μὲν παράνομον καὶ ἄδικόν ἐστι, παρὰ δὲ πολλοῖς τῶν βαρβάρων οὐκ ἄτοπον. φασὶ δέ, ὅτι καὶ εὐκλεὲς τοῦτο οἱ Κίλικες ἐνόμιζον εἶναι, ὡς καὶ τοὺς ἐν λῃστείᾳ τελευτήσαντας τιμῆς ἀξίους εἶναι δοκεῖν. καὶ ὁ Νέστωρ δὲ παρὰ τῷ ποιητῇ, μετὰ τὸ φιλοφρονήσασθαι τοὺς περὶ τὸν Τηλέμαχον, φησὶ πρὸς αὐτοὺς (γ 72) ἦ μαψιδίως ἀλάλησθε οἷά τε ληιστῆρες; καίτοι εἰ ἄτοπον ἦν τὸ λῃστεύειν, οὐκ ἂν οὕτως αὐτοὺς φιλοφρονησάμενος διὰ τὸ ὑποπτεύειν, μὴ ἄρα τοιοῦτοί τινες εἶεν.
PH 3.215
גם <ה>גנבה בלתי־צודקת ובלתי־חוקית אצלנו. אך האומרים שהרמס הוא האל הגדול בגנבים גורמים לכך שהיא לא תיחשב בלתי־צודקת — שהרי כיצד יכול אל להיות רע? אחדים אומרים שגם הלקדמונים הענישו גנבים לא מפני שגנבו, אלא מפני שנתפסו.
PH 3.215
ἀλλὰ καὶ <τὸ> κλέπτειν παρ’ ἡμῖν μὲν ἄδικον καὶ παράνομόν ἐστιν· οἱ δὲ καὶ κλεπτίστατον εἶναι θεὸν λέγοντες τὸν Ἑρμῆν οὐκ ἄδικον τοῦτο νομίζεσθαι ποιοῦσιν (πῶς γὰρ ἂν θεὸς εἴη κακός;). φασὶ δέ τινες, ὅτι καὶ οἱ Λάκωνες τοὺς κλέψαντας ἐκόλαζον οὐ διὰ τὸ κεκλοφέναι, ἀλλὰ διὰ τὸ πεφωρᾶσθαι.
PH 3.216
גם הפחדן והאיש המשליך את מגנו נענשים בחוק אצל רבים. משום כך אמרה האישה הלקדמונית, כשמסרה את המגן לבנה היוצא למלחמה: ״בני, חזור או עמו או עליו״. אך ארכילוכוס, כאילו הוא מתפאר בפנינו שהשליך את המגן וברח, אומר על עצמו בשיריו (fr. 58 B.): ״אחד הסאים מתפאר במגן שהותרתי ליד שיח, נשק מושלם שעזבתי שלא מרצוני; אך אני עצמי נמלטתי מקץ המוות״.
PH 3.216
ἀλλὰ καὶ ὁ δειλὸς καὶ ὁ ῥίψασπις ἀνὴρ κολάζεται παρὰ πολλοῖς νόμῳ· διὸ καὶ ἡ τὴν ἀσπίδα τῷ παιδὶ ἐπὶ πόλεμον ἐξιόντι διδοῦσα Λάκαινα ‘σὺ’ ἔφη, ‘τέκνον, ἢ ταύταν ἢ ἐπὶ ταύταν’. Ἀρχίλοχος δέ, ὥσπερ σεμνυνόμενος ἡμῖν ἐπὶ τῷ τὴν ἀσπίδα ῥίψας φυγεῖν, ἐν τοῖς ποιήμασι περὶ ἑαυτοῦ φησὶν (fr. 58 B.) ἀσπίδι μὲν Σαΐων τις ἀγάλλεται, ἣν παρὰ θάμνῳ ἔντος ἀμώμητον κάλλιπον οὐκ ἐθέλων, αὐτὸς δ’ ἐξέφυγον θανάτου τέλος.
PH 3.217
האמזונות אף הפכו את הזכרים שילדו לפיסחים כדי שלא יוכלו לעשות מעשה גברי, ואילו הן עצמן עסקו במלחמה; אצלנו נחשב ההפך ראוי. גם אם האלים מקבלת אליה גברים נשיים; האלה לא הייתה מכריעה כך אילו היעדר גבריות היה רע מטבעו.
PH 3.217
αἱ δὲ Ἀμαζόνες καὶ ἐχώλευον τὰ ἄρρενα τῶν ὑπ’ αὐτῶν γεννωμένων ὑπὲρ τοῦ μηδὲν ἀνδρεῖον αὐτὰ ποιῆσαι δύνασθαι, περὶ πόλεμον δὲ ἔσχον αὐταί, τοῦ ἐναντίου παρ’ ἡμῖν καλῶς ἔχειν νενομισμένου. καὶ ἡ μήτηρ δὲ τῶν θεῶν προσίεται τοὺς θηλυδρίας, οὐκ ἂν οὕτω κρίνασα ἡ θεός, εἴγε φύσει φαῦλον ἦν τὸ μὴ ἀνδρεῖον εἶναι.
PH 3.218
כך גם העניינים הנוגעים לצדק ולעוול ולנאה שבאומץ מלאים שונות רבה. גם העניינים הנוגעים ליראת שמים ול<עבודת> האלים מלאים מחלוקת רבה. רוב האנשים אומרים שיש אלים, אך אחדים אומרים שאין, כגון אסכולת דיאגורס ממלוס, תאודורוס וקריטיאס האתונאי. מבין המצהירים שיש אלים, אחדים רואים באלים את אלי אבותיהם, ואחרים את אלה שממציאות האסכולות הדוגמטיות. כך אריסטו (cf. fr. 26 Rose) אמר שהאל חסר גוף וגבול השמים; הסטואים (Stoic. fr. I 159 et. II 103 Arn.) אמרו שהוא רוח העוברת גם בדברים המאוסים; אפיקורוס (p. 355, 7 Us.) — שהוא דמוי אדם; וקסנופנס (cf. A 33 Diels) — שהוא כדור שאינו נפעל.
PH 3.218
οὕτω καὶ τὰ περὶ τῶν δικαίων καὶ ἀδίκων καὶ τοῦ κατὰ τὴν ἀνδρείαν καλοῦ πολλὴν ἀνωμαλίαν ἔχει. Καὶ τὰ περὶ εὐσεβείας δὲ καὶ θεῶν <θεραπείας> πεπλήρωται πολλῆς διαφωνίας. θεοὺς γὰρ οἱ μὲν πολλοί φασιν εἶναι, τινὲς δὲ οὐκ εἶναι, ὥσπερ οἱ περὶ Διαγόραν τὸν Μήλιον καὶ Θεόδωρον καὶ Κριτίαν τὸν Ἀθηναῖον. καὶ τῶν εἶναι θεοὺς ἀποφηναμένων οἱ μὲν τοὺς πατρίους νομίζουσι θεούς, οἱ δὲ τοὺς ἐν ταῖς δογματικαῖς αἱρέσεσιν ἀναπλασσομένους, ὡς Ἀριστοτέλης (cf. fr. 26 Rose) μὲν ἀσώματον εἶπεν εἶναι τὸν θεὸν καὶ πέρας τοῦ οὐρανοῦ, Στωικοὶ (Stoic. fr. I 159 et. II 103 Arn.) δὲ πνεῦμα διῆκον καὶ διὰ τῶν εἰδεχθῶν, Ἐπίκουρος (p. 355, 7 Us.) δὲ ἀνθρωπόμορφον, Ξενοφάνης (cf. A 33 Diels) δὲ σφαῖραν ἀπαθῆ.
PH 3.219
מקצתם אומרים שהאלים משגיחים על עניינינו ואחרים שאינם משגיחים. אפיקורוס אומר (p. 71,3 Us.) שהמאושר והבלתי־כלה אינו מוטרד בעצמו ואינו מטריד אחרים. לכן גם בחיי היומיום יש האומרים שיש אל אחד ואחרים שיש אלים רבים ושונים בצורותיהם; עד שהם נופלים לסברות המצרים ורואים באלים בעלי פני כלב, דמויי בז, שוורים, תנינים ומה לא.
PH 3.219
καὶ οἱ μὲν προνοεῖν τῶν καθ’ ἡμᾶς, οἱ δὲ μὴ προνοεῖν· τὸ γὰρ μακάριον καὶ ἄφθαρτον ὁ Ἐπίκουρός (p. 71,3 Us.) φησί μήτε αὐτὸ πράγματα ἔχειν μήτε ἑτέροις παρέχειν. ὅθεν καὶ τῶν κατὰ τὸν βίον οἱ μὲν ἕνα φασὶν εἶναι θεόν, οἱ δὲ πολλοὺς καὶ διαφόρους ταῖς μορφαῖς, ὡς καὶ εἰς τὰς τῶν Αἰγυπτίων ὑπολήψεις ἐμπίπτειν, κυνοπροσώπους καὶ ἱερακομόρφους καὶ βόας καὶ κροκοδείλους καὶ τί γὰρ οὐχὶ νομιζόντων τοὺς θεούς.
PH 3.220
משום כך גם העניינים הנוגעים לקורבנות ולעבודת האלים בכלל מלאים שונות. דברים שבמקדשים מסוימים <נחשבים> קדושים נחשבים באחרים טמאים; אך אילו הקדוש והטמא היו כאלה מטבעם, הדבר לא היה כך. למשל, איש לא יקריב חזיר לסראפיס, אך מקריבים אותו להרקלס ולאסקלפיוס. אסור להקריב כבש לאיסיס, אך הוא מוקרב בסימן טוב לאלה המכונה אם האלים ולאלים אחרים.
PH 3.220
ὅθεν καὶ τὰ περὶ θυσιῶν καὶ τῆς περὶ τοὺς θεοὺς θρησκείας ὅλως πολλὴν ἀνωμαλίαν ἔχει· ἃ γὰρ ἔν τισιν ἱεροῖς <νομίζεται> ὅσια, ταῦτα ἐν ἑτέροις ἀνόσια. καίτοι εἰ φύσει τὸ ὅσιον καὶ τὸ ἀνόσιον ἦν, οὐκ ἂν τοῦτο ἐνομίσθη. οἷον γοῦν Σαράπιδι χοῖρον οὐκ ἂν θύσειέ τις, Ἡρακλεῖ δὲ καὶ Ἀσκληπιῷ θύουσιν. πρόβατον Ἴσιδι θύειν ἄθεσμον, τῇ μητρὶ μέντοι λεγομένῃ τῶν θεῶν καὶ θεοῖς ἄλλοις καλλιερεῖται.
PH 3.221
<……> אחדים מקריבים אדם לקרונוס, דבר שבעיני רוב האנשים נחשב כפירה. באלכסנדריה מקריבים חתול להורוס ודג לסול לתטיס — דבר שאיש אצלנו לא היה עושה. הם מקריבים סוס לפוסידון, אך לאפולון, ובייחוד לזה שבדידימה, בעל־חיים זה שנוא. הקרבת עזים לארטמיס היא מעשה יראת שמים, אך לא לאסקלפיוס.
PH 3.221
<...> τῷ Κρόνῳ θύουσιν ἄνθρωπον, ὃ τοῖς πλείστοις ἀσεβὲς εἶναι νομίζεται. αἴλουρον ἐν Ἀλεξανδρείᾳ τῷ Ὥρῳ θύουσι, καὶ Θέτιδι σίλφην· ὃ παρ’ ἡμῖν οὐκ ἂν ποιήσειέ τις. ἵππον τῷ Ποσειδῶνι καλλιεροῦσιν· Ἀπόλλωνι δέ, ἐξαιρέτως τῷ Διδυμαίῳ, τὸ ζῷον ἀπεχθές. αἶγας Ἀρτέμιδι θύειν εὐσεβές, ἀλλ’ οὐκ Ἀσκληπιῷ.
PH 3.222
יכולתי לומר עוד דברים רבים מאוד הדומים לאלה, אך אני מניח להם מתוך שאיפה לקיצור. אילו היה קורבן קדוש מטבעו וקורבן טמא מטבעו, הכול היו רואים אותם באותה דרך. דברים דומים לאלה אפשר למצוא גם בעבודת האלים שבכללי התזונה של בני האדם.
PH 3.222
καὶ ἄλλα δὲ τούτοις ὅμοια παμπληθῆ λέγειν ἔχων ἐῶ, τῆς συντομίας στοχαζόμενος. εἰ μέντοι τι ἦν ὅσιον φύσει θῦμα καὶ ἀνόσιον, παρὰ πᾶσιν ἂν ὁμοίως ἐνομίζετο. Παραπλήσια δὲ τούτοις ἔστιν εὑρεῖν καὶ τὰ ἐν τῇ κατὰ τὴν δίαιταν τῶν ἀνθρώπων θρησκείᾳ περὶ τοὺς θεούς.
PH 3.223
יהודי או כוהן מצרי יעדיף למות מלאכול בשר חזיר; בעיני לובי אכילת בשר כבש היא מן האיסורים החמורים ביותר; מבין הסורים, אחדים נמנעים מיונים ואחרים מקורבנות. במקדשים מסוימים מותר לאכול דגים ובאחרים זו כפירה. מבין המצרים הנחשבים חכמים, אחדים רואים באכילת ראש בעל־חיים חילול הקודש, אחרים באכילת השכמה, אחרים הרגל ואחרים דבר אחר.
PH 3.223
Ἰουδαῖος μὲν γὰρ ἢ ἱερεὺς Αἰγύπτιος θᾶττον ἂν ἀποθάνοι ἢ χοίρειον φάγοι, Λίβυς δὲ προβατείου γεύσασθαι κρέως τῶν ἀθεσμοτάτων εἶναι δοκεῖ, Σύρων δέ τινες περιστερᾶς, ἄλλοι δὲ ἱερείων. ἰχθῦς τε ἐν τισὶ μὲν ἱεροῖς θέμις ἐσθίειν, ἐν ἄλλοις δὲ ἀσεβές. Αἰγυπτίων τε τῶν σοφῶν εἶναι νενομισμένων οἱ μὲν κεφαλὴν ζῴου φαγεῖν ἀνίερον εἶναι νομίζουσιν, οἱ δὲ ὠμοπλάτην, οἱ δὲ πόδα, οἱ δὲ ἄλλο τι.
PH 3.224
איש מן המוקדשים לזאוס קסיוס ליד פלוסיון לא יאכל בצל, כשם שכוהן אפרודיטה בלוב לא יטעם שום. במקדשים <מסוימים> נמנעים מנענע, באחרים ממנטה ובאחרים מסלרי. אחדים אומרים שיעדיפו לאכול את ראשי אבותיהם מלאכול פול; אך אצל אחרים כל הדברים האלה אדישים.
PH 3.224
κρόμμυον δὲ οὐκ ἂν τις προσενέγκαιτο τῶν καθιερουμένων τῷ κατὰ Πηλούσιον Κασίῳ Διί, ὥσπερ οὐδὲ ἱερεὺς τῆς κατὰ Λιβύην Ἀφροδίτης σκόρδου γεύσαιτο ἂν. ἀπέχονται δὲ ἐν <οἷς> μὲν ἱεροῖς μίνθης, ἐν οἷς ἡδυόσμου, ἐν οἷς δὲ σελίνου. ἔνιοι δὲ θᾶττον ἂν τὰς κεφαλὰς φαγεῖν φασι τῶν πατέρων ἢ κυάμους. ἀλλὰ παρ’ ἑτέροις ταῦτα ἀδιάφορα.
PH 3.225
אנו סבורים שאכילת בשר כלב היא חילול הקודש, אך מסופר שכמה מן התראקים אוכלים כלבים. אולי הדבר היה מקובל גם בקרב היוונים; משום כך דיוקלס, היוצא ממסורת האסקלפיאדים, מורה לתת בשר גורים לחולים מסוימים. ויש שאוכלים ללא הסתייגות אף בשר אדם, כפי שאמרתי, דבר שנחשב אצלנו חילול הקודש.
PH 3.225
κυνείων τε γεύσασθαι δοκοῦμεν ἡμεῖς ἀνίερον εἶναι, Θρᾳκῶν δὲ ἔνιοι κυνοφαγεῖν ἱστοροῦνται. ἴσως δὲ καὶ παρ’ Ἕλλησι τοῦτο ἦν σύνηθες· διόπερ καὶ Διοκλῆς ἀπὸ τῶν κατὰ τοὺς Ἀσκληπιάδας ὁρμώμενος τισὶ τῶν πασχόντων σκυλάκεια δίδοσθαι κελεύει κρέα. τινὲς δὲ καὶ ἀνθρώπων σάρκας, ὡς ἔφην, ἀδιαφόρως ἐσθίουσιν, ὅπερ ἀνίερον παρ’ ἡμῖν εἶναι νενόμισται.
PH 3.226
אולם אילו ענייני עבודת האלים והאיסורים היו כאלה מטבעם, הכול היו רואים אותם באותה דרך. אפשר לומר דברים דומים גם על החובה כלפי המתים. אחדים מלבישים את המתים בשלמותם ומכסים אותם באדמה, משום שהם רואים בחשיפתם לשמש מעשה כפירה; ואילו המצרים מוציאים את קרביהם, חונטים אותם ומחזיקים אותם עמם מעל פני האדמה.
PH 3.226
καίτοι εἴγε ἦν φύσει τὰ τῆς θρησκείας καὶ τῶν ἀθέσμων, παρὰ πᾶσιν ἂν ὁμοίως ἐνομίζετο. Παραπλήσια δὲ ἔστι λέγειν καὶ περὶ τῆς εἰς τοὺς κατοιχομένους ὁσιότητος. οἱ μὲν γὰρ ὁλοκλήρως περιστείλαντες τοὺς ἀποθανόντας γῇ καλύπτουσιν, ἀσεβὲς εἶναι νομίζοντες ἡλίῳ δεικνύειν αὐτούς· Αἰγύπτιοι δὲ τὰ ἔντερα ἐξελόντες ταριχεύουσιν αὐτοὺς καὶ σὺν ἑαυτοῖς ὑπὲρ γῆς ἔχουσιν.
PH 3.227
אוכלי הדגים מבין האתיופים משליכים אותם לאגמים כדי שהדגים יאכלום; ההירקנים מפקירים אותם למאכל כלבים, וכמה מן ההודים — לנשרים. על הטרוגלודיטים אומרים שהם מוליכים את המת אל גבעת עפר, קושרים את ראשו לרגליו, סוקלים אותו בצחוק, ולאחר שכיסוהו באבנים המושלכות מסתלקים.
PH 3.227
Αἰθιόπων δὲ οἱ ἰχθυοφάγοι εἰς τὰς λίμνας ἐμβάλλουσιν αὐτούς, ὑπὸ τῶν ἰχθύων βρωθησομένους· Ὑρκανοὶ δὲ κυσὶν αὐτοὺς ἐκτίθενται βοράν, Ἰνδῶν δὲ ἔνιοι γυψίν. Τρωγλοδύτας δὲ φασιν ἐπί τινα γεώλοφον ἄγειν τὸν ἀποθανόντα, εἶτα δεσμεύσαντας αὐτοῦ τὴν κεφαλὴν πρὸς τοὺς πόδας λίθοις βάλλειν μετὰ γέλωτος, εἶθ’ ὅταν χώσωσιν αὐτὸν τοῖς βαλλομένοις ἀπαλλάσσεσθαι.
PH 3.228
כמה מן הברברים מקריבים ואוכלים את מי שעברו את גיל שישים, אך טומנים באדמה את המתים בצעירותם. אחדים שורפים את המתים; מהם אוספים את עצמותיהם וקוברים אותן, ואחרים משאירים אותן מוטלות ללא דאגה. על הפרסים אומרים שהם משפדים את המתים וחונטים אותם בנתר, ואז עוטפים אותם בתחבושות. ואנו רואים שאחרים נושאים אבל רב ככל האפשר על המתים.
PH 3.228
τινὲς δὲ βάρβαροι τοὺς μὲν ὑπὲρ ἑξήκοντα ἔτη γεγονότας θύσαντες ἐσθίουσιν, τοὺς δὲ ἐν νεότητι ἀποθανόντας γῇ κρύπτουσιν. ἔνιοι δὲ καίουσι τοὺς τετελευτηκότας· ὧν οἱ μὲν ἀναλαβόντες αὐτῶν τὰ ὀστέα κηδεύουσιν, οἱ δὲ ἀφροντίστως καταλείπουσιν ἐρριμμένα. Πέρσας δέ φασιν ἀνασκολοπίζειν τοὺς ἀποθανόντας καὶ νίτρῳ ταριχεύειν, εἶθ’ οὕτω τελαμῶσι συνειλεῖν. ἄλλοι δὲ ὅσον πένθος ἐπὶ τοῖς τελευτήσασιν ὑπομένουσιν ὁρῶμεν.
PH 3.229
גם את המוות עצמו רואים אחדים כנורא וראוי להימנעות, ואחרים אינם רואים אותו כך. אוריפידס אומר (fr. 638 Nauck): ״מי יודע אם החיים הם מוות, והמוות נחשב לחיים למטה?״ ואפיקורוס אומר (p. 61, 6. 71, 6 Us.): ״המוות אינו דבר בשבילנו: מה שהתפרק אינו חש, ומה שאינו חש אינו דבר בשבילנו״. הם אומרים גם שאם אנו מורכבים מנפש וגוף והמוות הוא פירוק הנפש והגוף, כאשר אנחנו קיימים המוות אינו קיים — שכן איננו מפורקים — וכאשר המוות קיים, אנחנו איננו קיימים; שכן כאשר הרכב הנפש והגוף אינו קיים עוד, גם אנחנו איננו קיימים.
PH 3.229
καὶ τὸν θάνατον δὲ αὐτὸν οἱ μὲν δεινὸν καὶ φευκτόν εἶναι νομίζουσιν, οἱ δὲ οὐ τοιοῦτον. ὁ γοῦν Εὐριπίδης φησὶν (fr. 638 Nauck) τίς δ’ οἶδεν εἰ τὸ ζῆν μὲν ἐστι κατθανεῖν, τὸ κατθανεῖν δὲ ζῆν κάτω νομίζεται; καὶ ὁ Ἐπίκουρος (p. 61, 6. 71, 6 Us.) δὲ φησιν ‘ὁ θάνατος οὐδὲν πρὸς ἡμᾶς· τὸ γὰρ διαλυθὲν ἀναισθητεῖ, τὸ δὲ ἀναισθητοῦν οὐδὲν πρὸς ἡμᾶς.’ φασὶ δὲ καὶ ὡς εἴπερ συνεστήκαμεν ἐκ ψυχῆς καὶ σώματος, ὁ δὲ θάνατος διάλυσίς ἐστι ψυχῆς καὶ σώματος, ὅτε μὲν ἡμεῖς ἐσμέν, οὐκ ἔστιν ὁ θάνατος (οὐ γὰρ διαλυόμεθα), ὅτε δὲ ὁ θάνατος ἔστιν, οὐκ ἐσμὲν ἡμεῖς· τῷ γὰρ μηκέτι τὴν σύστασιν εἶναι τῆς ψυχῆς καὶ τοῦ σώματος οὐδὲ ἡμεῖς ἐσμεν.
PH 3.230
הרקליטוס אומר (cf. B 88 Diels) שגם החיים וגם המוות מצויים בנו הן בשעה שאנו חיים הן בשעה שמתנו. כאשר אנו חיים, נפשותינו מתות וקבורות בתוכנו; וכאשר אנו מתים, הנפשות שבות לחיים וחיות. אחדים אף סבורים שמוטב למות מלחיות. אוריפידס אומר (fr. 449 Nauck): ״היינו צריכים להתאסף יחד ולבכות על הנולד, אל כמה רעות הוא בא; ואת המת, שהשתחרר מן הרעות, לשלח מן הבית בשמחה ובדברי שבח״. מאותה סברה נאמרו גם הדברים הבאים:
PH 3.230
ὁ δὲ Ἡράκλειτός (cf. B 88 Diels) φησιν, ὅτι καὶ τὸ ζῆν καὶ τὸ ἀποθανεῖν καὶ ἐν τῷ ζῆν ἡμᾶς ἐστι καὶ ἐν τῷ τεθνάναι· ὅτε μὲν γὰρ ἡμεῖς ζῶμεν, τὰς ψυχὰς ἡμῶν τεθνάναι καὶ ἐν ἡμῖν τεθάφθαι, ὅτε δὲ ἡμεῖς ἀποθνῄσκομεν, τὰς ψυχὰς ἀναβιοῦν καὶ ζῆν. ἔνιοι δὲ καὶ βέλτιον εἶναι τὸ ἀποθανεῖν τοῦ ζῆν ἡμᾶς ὑπολαμβάνουσιν. ὁ γοῦν Εὐριπίδης φησὶν (fr. 449 Nauck) ἐχρῆν γὰρ ἡμᾶς σύλλογον ποιουμένους τὸν φύντα θρηνεῖν, εἰς ὅσ’ ἔρχεται κακά, τὸν δ’ αὖ θανόντα καὶ κακῶν πεπαυμένον χαίροντας εὐφημοῦντας ἐκπέμπειν δόμων. ἀπὸ δὲ τῆς αὐτῆς ὑπολήψεως καὶ ταῦτα εἴρηται·
PH 3.231
(Theogn. 425) ״הטוב ביותר ליושבי הארץ הוא מלכתחילה לא להיוולד, ולא לראות את קרני השמש העזה; ואם נולד — לעבור מהר ככל האפשר בשערי האדס ולשכב תחת מעטה עפר רב״. אנו מכירים גם את הסיפור על קלאוביס וביטון, שמספר הרודוטוס בדיונו בכוהנת מארגוס (I 31).
PH 3.231
(Theogn. 425) ἀρχὴν μὲν μὴ φῦναι ἐπιχθονίοισιν ἄριστον, μηδ’ ἐσιδεῖν αὐγὰς ὀξέος ἠελίου, φύντα δ’ ὅπως ὤκιστα πύλας Ἀΐδαο περῆσαι καὶ κεῖσθαι πολλὴν γαῖαν ἐφεσσάμενον. καὶ τὰ περὶ Κλέοβιν δὲ καὶ Βίτωνα ἴσμεν, ἅ φησιν ὁ Ἡρόδοτος ἐν τῷ περὶ τῆς Ἀργείας ἱερείας λόγῳ (I 31).
PH 3.232
מסופר גם שכמה מן התראקים יושבים סביב תינוק שנולד ומקוננים עליו. לכן גם המוות לא ייחשב אחד הדברים הנוראים מטבעם, כשם שהחיים אינם אחד הדברים הנאים מטבעם. שום דבר מן האמורים אינו כזה או אחר מטבעו; הכול עניין של מוסכמה ויחס לדבר־מה.
PH 3.232
ἱστοροῦνται δὲ καὶ Θρᾳκῶν ἔνιοι περικαθεσθέντες τὸν γεννηθέντα θρηνεῖν. οὐδὲ ὁ θάνατος οὖν τῶν φύσει δεινῶν εἶναι νομίζοιτο ἂν, ὥσπερ οὐδὲ τὸ ζῆν τῶν φύσει καλῶν. οὐδὲ τῶν προειρημένων τι ἐστὶ φύσει τοῖον ἢ τοῖον, νομιστὰ δὲ πάντα καὶ πρός τι.
PH 3.233
אפשר להעביר אותה דרך טיעון גם לכל אחד משאר הדברים שלא הצגנו עתה מפני קיצור הדיון. ואם בעניין דברים מסוימים אין בידינו להצביע מיד על שונות, יש לומר שייתכן שיש מחלוקת גם עליהם בקרב עמים שאינם מוכרים לנו.
PH 3.233
Τὸν αὐτὸν δὲ τρόπον τῆς ἐπιχειρήσεως μεταφέρειν ἔστι καὶ ἐφ’ ἕκαστον τῶν ἄλλων, ἃ μὴ ἐξεθέμεθα νῦν διὰ τὴν συντομίαν τοῦ λόγου. εἰ δὲ καὶ περί τινων μὴ ἔχομεν εἰπεῖν αὐτόθεν ἀνωμαλίαν, λεκτέον, ὅτι ἔν τισιν ἔθνεσιν ἀγνοουμένοις ἡμῖν ἐνδέχεται καὶ περὶ τούτων εἶναι διαφωνίαν.
PH 3.234
כשם שאילו לא הכרנו, למשל, את מנהג המצרים לשאת את אחיותיהם, לא היינו קובעים בצדק שהכול מסכימים שאין לשאת אחות; כך גם בעניינים שבהם איננו נתקלים בשונות, אין לקבוע בהחלט שאין בהם מחלוקת. שכן ייתכן, כפי שאמרתי, שקיימת עליהם מחלוקת בקרב עמים שאינם מוכרים לנו.
PH 3.234
ὡς οὖν εἰ μὴ ἐγιγνώσκομεν, εἰ τύχοι, τὸ περὶ τοῦ τὰς ἀδελφὰς γαμεῖν τῶν Αἰγυπτίων ἔθος, οὐκ ἂν ὀρθῶς διεβεβαιούμεθα ὁμολογούμενον παρὰ πᾶσιν εἶναι τὸ μὴ δεῖν ἀδελφάς γαμεῖν, οὕτως οὐδὲ περὶ τῶν πραγμάτων ἐκείνων, ἐν οἷς οὐχ ὑποπίπτουσιν ἡμῖν ἀνωμαλίαι, διαβεβαιοῦσθαι προσήκει μὴ εἶναι διαφωνίαν ἐν αὐτοῖς, ἐνδεχομένου, καθάπερ ἔφην, τοῦ παρὰ τισιν ἔθνεσι τῶν ἡμῖν μὴ γινωσκομένων τὴν περὶ αὐτῶν εἶναι διαφωνίαν.
PH 3.235
הספקן, הרואה שונות גדולה כל כך בין הדברים, משעה את השיפוט בשאלה אם דבר כלשהו טוב או רע מטבעו, או אם בכלל יש לעשותו; בכך גם הוא מתרחק מן הפזיזות הדוגמטית. אך ללא דעה דוגמטית הוא נוהג לפי התצפית של חיי היומיום, ולכן נשאר ללא היפעלות בעניינים התלויים בדעה וממתן את היפעלותו בעניינים הכפויים עליו.
PH 3.235
Ὁ τοίνυν σκεπτικὸς τὴν τοσαύτην ἀνωμαλίαν τῶν πραγμάτων ὁρῶν ἐπέχει μὲν περὶ τοῦ φύσει τι ἀγαθὸν ἢ κακὸν ἢ ὅλως πρακτέον εἶναι, κἂν τούτῳ τῆς δογματικῆς ἀφιστάμενος προπετείας, ἕπεται δὲ ἀδοξάστως τῇ βιωτικῇ τηρήσει, καὶ διὰ τοῦτο ἐν μὲν τοῖς δοξαστοῖς ἀπαθὴς μένει, ἐν δὲ τοῖς κατηναγκασμένοις μετριοπαθεῖ·
PH 3.236
בתורת אדם בעל חושים הוא נפעל; אך משום שאינו מוסיף את הדעה שהדבר שממנו הוא נפעל רע מטבעו, היפעלותו מתונה. הוספת דעה כזאת גרועה אף מן ההיפעלות עצמה: לעיתים מי שעוברים חיתוך או סובלים דבר דומה מחזיקים מעמד, ואילו העומדים לידם מתעלפים בגלל דעתם על המתרחש שהוא דבר רע.
PH 3.236
ὡς μὲν γὰρ ἄνθρωπος αἰσθητικὸς πάσχει, μὴ προσδοξάζων δὲ, ὅτι τοῦτο ὃ πάσχει κακόν ἐστι φύσει, μετριοπαθεῖ. τὸ γὰρ προσδοξάζειν τι τοιοῦτο χεῖρόν ἐστι καὶ αὐτοῦ τοῦ πάσχειν, ὡς ἐνίοτε τοὺς μὲν τεμνομένους ἢ ἄλλο τι τοιοῦτο πάσχοντας φέρειν, τοὺς δὲ παρεστῶτας διὰ τὴν περὶ τοῦ γινομένου δόξαν ὡς φαύλου λειποψυχεῖν.
PH 3.237
אולם מי שמניח שדבר כלשהו טוב או רע מטבעו, או בכלל שיש או אין לעשותו, מוטרד בדרכים רבות. כאשר הדברים שהוא חושב לרעים מטבעם נמצאים עמו, נדמה לו שהוא נרדף כעונש. וכאשר הוא משיג את הדברים הנראים לו טובים, הוא נופל לטרדות לא רגילות מפני יהירותו, פחדו לאבדם וזהירותו שמא ישוב אל הדברים הנחשבים בעיניו רעים מטבעם.
PH 3.237
ὁ μέντοι γε ὑποθέμενος τὸ φύσει τι ἀγαθὸν ἢ κακὸν ἢ ὅλως πρακτέον ἢ μὴ πρακτέον εἶναι ταράσσεται ποικίλως. καὶ γὰρ παρόντων αὐτῷ τούτων ἃ νομίζει φύσει κακὰ εἶναι ποινηλατεῖσθαι δοκεῖ, καὶ τῶν φαινομένων ἀγαθῶν αὐτῷ γινόμενος ἐγκρατὴς ὑπό τε τοῦ τύφου καὶ τοῦ περὶ τὴν ἀποβολὴν αὐτῶν φόβου, [καὶ] εὐλαβούμενος μὴ πάλιν ἐν τοῖς φύσει κακοῖς νομιζομένοις παρ’ αὐτῷ γένηται, ταραχαῖς οὐχὶ ταῖς τυχούσαις περιπίπτει·
PH 3.238
באשר לאומרים שהטובים אינם ניתנים לאובדן, נשעה את השיפוט בשל המבוכה הנובעת מן המחלוקת. מכאן אנו מסיקים: אם הדבר היוצר רע הוא רע וראוי להימנעות, והאמונה שדברים מסוימים טובים מטבעם ואחרים רעים יוצרת טרדות, הרי שההנחה והאמונה שדבר־מה רע או טוב מבחינת הטבע הן רעות וראויות להימנעות. די לפי שעה במה שנאמר על הדברים הטובים, הרעים והאדישים.
PH 3.238
τοὺς γὰρ ἀναπόβλητα εἶναι τὰ ἀγαθὰ λέγοντας ἐφέξομεν ἐκ τῆς ἀπορίας τῆς κατὰ τὴν διαφωνίαν. ὅθεν ἐπιλογιζόμεθα, ὅτι εἰ τὸ κακοῦ ποιητικὸν κακόν ἐστι καὶ φευκτόν, ἡ δὲ πεποίθησις τοῦ τάδε μὲν εἶναι φύσει ἀγαθά, τάδε δὲ κακὰ ταραχὰς ποιεῖ, κακόν ἐστι καὶ φευκτὸν τὸ ὑποτίθεσθαι καὶ πεποιθέναι φαῦλόν τι ἢ ἀγαθὸν ὡς πρὸς τὴν φύσιν εἶναι. Ταῦτα μὲν οὖν ἐπὶ τοῦ παρόντος ἀρκεῖ λελέχθαι περὶ ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ ἀδιαφόρων·
κε′ האם קיימת אומנות חיים.
κε′ εἰ ἐστι τέχνη περὶ βίον.
PH 3.239
מן האמור לעיל ברור שגם לא תיתכן אומנות כלשהי הנוגעת לחיים. שכן אם קיימת אומנות כזאת, היא עוסקת בעיון בטובות, ברעות ובדברים האדישים; ומשום שאלה אינם קיימים, גם אומנות החיים אינה קיימת. ועוד, מאחר שכל בעלי הדעות הדוגמטיות אינם משאירים בהסכמה אומנות חיים אחת, אלא הללו מניחים אומנות אחת והללו אחרת, הם נופלים למחלוקת ולטיעון שמן המחלוקת, שאותו הצגנו בדברינו על הטוב (§ 169 sqq.).
PH 3.239
Δῆλον δὲ ἐκ τῶν προειρημένων, ὅτι οὐδὲ τέχνη τις ἂν εἴη περὶ τὸν βίον. εἰ γὰρ ἔστι τοιαύτη τέχνη, περὶ τὴν θεωρίαν τῶν τε ἀγαθῶν καὶ τῶν κακῶν καὶ τῶν ἀδιαφόρων ἔχει· διὸ τούτων ἀνυπάρκτων ὄντων ἀνύπαρκτός ἐστι καὶ ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη. καὶ ἄλλως, ἐπεὶ μὴ ὁμοφώνως μίαν ἀπολείπουσι πάντες οἱ δογματικοὶ τέχνην περὶ βίον, ἀλλ’ ἄλλοι ἄλλην ὑποτίθενται, ὑποπίπτουσι τῇ διαφωνίᾳ καὶ τῷ ἀπὸ τῆς διαφωνίας λόγῳ, ὃν ἠρώτηται ἐν τοῖς περὶ τἀγαθοῦ λελεγμένοις ἡμῖν (§ 169 sqq.).
PH 3.240
אך אפילו יניחו כולם, על דרך ההנחה, שאומנות החיים היא אחת — למשל התבונה המהוללת, שהסטואים הוזים עליה, אף כי מוטב לומר שהיא נראית מזיקה יותר מן האחרות — גם כך ייגררו מכך דברים מופרכים לא פחות. שכן מאחר שהתבונה היא מידה טובה, ורק החכם הוא בעל המידה הטובה, הסטואים, שאינם חכמים, לא
PH 3.240
εἰ μέντοι καὶ μίαν εἶναι πάντες λέγοιεν καθ’ ὑπόθεσιν τὴν περὶ τὸν βίον τέχνην, οἷον τὴν ἀοίδιμον φρόνησιν, ἥτις ὀνειροπολεῖται μὲν παρὰ Στωικοῖς, μᾶλλον δὲ πληκτικωτέρα τῶν ἄλλων εἶναι δοκεῖ, καὶ οὕτως οὐδὲν ἧττον ἀτοπίαι παρακολουθήσουσιν. ἐπεὶ γὰρ φρόνησίς ἐστιν ἀρετή, τὴν δὲ ἀρετὴν μόνος εἶχεν ὁ σοφός, οἱ Στωικοὶ μὴ ὄντες σοφοὶ οὐχ
PH 3.241
יחזיקו באומנות החיים. ובכלל, מאחר שלשיטתם שום אומנות אינה יכולה להתקיים, גם אומנות חיים לא תתקיים, ככל שהדבר נובע מדבריהם. הנה הם אומרים שאומנות היא (Stoic. fr. I 73 Arn.) מערכת של תפיסות, ושתפיסה היא הסכמה לרושם תופס. אבל הרושם התופס אינו ניתן למציאה: הן לא כל רושם הוא תופס, והן אי־אפשר להכיר איזה מן הרשמים הוא הרושם התופס; שכן אין אנו יכולים לשפוט באמצעות כל רושם סתם איזהו תופס ואיזה אינו כזה, וכיוון שאנו זקוקים לרושם תופס כדי להכיר איזהו הרושם התופס, אנו נדחקים לרגרס אינסופי, שהרי כדי להכיר את הרושם שנתפס כתופס אנו דורשים רושם תופס אחר.
PH 3.241
ἕξουσι τὴν περὶ τὸν βίον τέχνην. ὅλως τε, ἐπεὶ μὴ δύναται κατ’ αὐτοὺς ὑποστῆναι τέχνη, οὐδὲ περὶ τὸν βίον ἔσται τέχνη τις ὅσον ἐφ’ οἷς λέγουσιν. οἷον γοῦν τέχνην εἶναί φασι (Stoic. fr. I 73 Arn.) σύστημα ἐκ καταλήψεων, κατάληψιν δὲ καταληπτικῇ φαντασίᾳ συγκατάθεσιν. ἀνεύρετος δὲ ἐστιν ἡ καταληπτικὴ φαντασία· οὔτε γὰρ πᾶσα φαντασία καταληπτική ἐστιν, οὔτε ποία τίς ἐστιν ἀπὸ τῶν φαντασιῶν ἡ καταληπτικὴ φαντασία ἐπιγνωσθῆναι δύναται, ἐπεὶ μήτε πάσῃ φαντασίᾳ δυνάμεθα κρίνειν ἁπλῶς, τίς μὲν ἐστι καταληπτική, τίς δὲ οὐ τοιαύτη, χρῂζοντές τε καταληπτικῆς φαντασίας εἰς τὴν ἐπίγνωσιν τοῦ ποία τίς ἐστιν ἡ καταληπτικὴ φαντασία εἰς ἄπειρον ἐκβαλλόμεθα, εἰς ἐπίγνωσιν τῆς λαμβανομένης ὡς καταληπτικῆς φαντασίας καταληπτικὴν φαντασίαν ἄλλην αἰτούμενοι.
PH 3.242
משום כך גם הסטואים (Stoic. fr. II 97 Arn.) אינם נוהגים כראוי כשהם מוסרים את מושג הרושם התופס: באומרם שרושם תופס הוא זה הנוצר מדבר קיים, ובאומרם שדבר קיים הוא מה שמסוגל להניע לרושם תופס, הם נופלים לאופן המעגלי של המבוכה. אם אפוא כדי שתתקיים אומנות חיים צריך שתתקיים תחילה אומנות, וכדי שתתקיים אומנות צריך שתקדם לה תפיסה, וכדי שתתקיים תפיסה צריך שתושג הסכמה לרושם תופס, ואילו הרושם התופס אינו ניתן למציאה — גם אומנות החיים אינה ניתנת למציאה.
PH 3.242
ταῦτά τοι καὶ οἱ Στωικοὶ (Stoic. fr. II 97 Arn.) ἐν τῇ τῆς καταληπτικῆς φαντασίας ἐννοίας ἀποδόσει οὐχ ὑγιῶς φέρονται· καταληπτικὴν μὲν γὰρ φαντασίαν λέγοντες τὴν ἀπὸ ὑπάρχοντος γινομένην, ὑπάρχον δὲ εἶναι λέγοντες ὃ οἶόν τε κινεῖν καταληπτικὴν φαντασίαν εἰς τὸν διάλληλον ἐμπίπτουσι τῆς ἀπορίας τρόπον. εἰ τοίνυν, ἴνα μὲν περὶ τὸν βίον ᾖ τις τέχνη, δεῖ πρότερον εἶναι τέχνην, ἴνα δὲ ὑποστῇ τέχνη, κατάληψιν προϋφεστάναι, ἴνα δὲ ὑποστῇ κατάληψις, καταληπτικῇ φαντασίᾳ συγκατάθεσιν κατειλῆφθαι, ἀνεύρετος δὲ ἐστιν ἡ καταληπτικὴ φαντασία, ἀνεύρετός ἐστιν ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη.
PH 3.243
עוד נאמר גם זאת. דומה שכל אומנות נתפסת מתוך הפעולות המיוחדות שהיא מבצעת, אבל אין פעולה המיוחדת לאומנות החיים; שכן כל פעולה שאדם יאמר שהיא פעולתה נמצאת משותפת גם להדיוטות, כגון כיבוד הורים, השבת פיקדונות וכל השאר. לפיכך אין אומנות חיים. ואף לא נוכל להכיר שמעשה כלשהו הוא פעולת התבונה משום שהוא נראה כנעשה או כמבוצע בידי הנבון מתוך הלך־רוח נבון (כפי שאומרים אחדים).
PH 3.243
Ἔτι κἀκεῖνο λέγεται. πᾶσα τέχνη ἐκ τῶν ἰδίως ὑπ’ αὐτῆς ἀποδιδομένων ἔργων καταλαμβάνεσθαι δοκεῖ, οὐδὲν δὲ ἐστιν ἴδιον ἔργον τῆς περὶ τὸν βίον τέχνης· ὃ γὰρ ἂν ἔργον εἶναι ταύτης λέγῃ τις, τοῦτο κοινὸν εὑρίσκεται καὶ τῶν ἰδιωτῶν, οἷον τὸ τιμᾶν γονεῖς, τὸ παραθήκας ἀποδιδόναι, τὰ ἄλλα πάντα. οὐκ ἄρα ἔστι τις περὶ τὸν βίον τέχνη. οὔτε γὰρ ἐκ τοῦ ἀπὸ φρονίμης διαθέσεως φαίνεσθαι γινόμενόν τι ὑπὸ τοῦ φρονίμου ἢ ποιούμενον (ὡς φασί τινες) ἐπιγνωσόμεθα, ὅτι τῆς φρονήσεως ἔργον ἐστίν.
PH 3.244
שהרי הלך־הרוח הנבון עצמו אינו נתפס: לא מתוך עצמו, משום שאינו נראה בפשטות ובמישרין, ולא מתוך פעולותיו, שכן אלה משותפות גם להדיוטות. והאמירה שאנו תופסים את בעל אומנות החיים לפי האחידות שבמעשיו היא אמירתם של המתיימרים להתעלות מעל טבע האדם ושל מביעי משאלה יותר מאשר דוברי אמת; (σ 136 sq.) כי כזאת היא דעתם של בני האדם שוכני הארץ, כפי היום שמביא עליהם אבי האנשים והאלים.
PH 3.244
αὐτὴ γὰρ ἡ φρονίμη διάθεσις ἀκατάληπτός ἐστι, μήτε ἐξ αὐτῆς ἁπλῶς καὶ αὐτόθεν φαινομένη μήτε ἐκ τῶν ἔργων αὐτῆς· κοινὰ γὰρ ἐστι ταῦτα καὶ τῶν ἰδιωτῶν. τό τε λέγειν, ὅτι τῷ διομαλισμῷ τῶν πράξεων καταλαμβάνομεν τὸν ἔχοντα τὴν περὶ τὸν βίον τέχνην, ὑπερφθεγγομένων ἐστὶ τὴν ἀνθρώπων φύσιν καὶ εὐχομένων μᾶλλον ἢ τἀληθῆ λεγόντων· (σ 136 sq.) τοῖος γὰρ νόος ἐστὶν ἐπιχθονίων ἀνθρώπων οἷον ἐπ’ ἦμαρ ἄγῃσι πατὴρ ἀνδρῶν τε θεῶν τε.
PH 3.245
נותר לומר שאומנות החיים נתפסת מתוך אותן <ה>פעולות שהם מתארים בספרים. מאחר שהן רבות ודומות זו לזו, אביא מעטות מהן לשם דוגמה. למשל זנון, מייסד אסכולתם, אומר בחיבורים (Frgm. Stoic. I 250 Arn.) על חינוך נערים, בין שאר דברים דומים, את הדברים האלה: ‘יש לפשק את ירכיהם של אהובים ולא־אהובים, של נקבות ושל זכרים, לא יותר ולא פחות; שכן אין הבדל בין אהובים ללא־אהובים או בין נקבות לזכרים, אלא אותם דברים עצמם הולמים וראויים’.
PH 3.245
Λείπεται λέγειν, ὅτι ἐξ ἐκείνων <τῶν> ἔργων καταλαμβάνεται ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη, ἅπερ ἀναγράφουσιν ἐν ταῖς βίβλοις· ὧν πολλῶν καὶ παραπλησίων ἀλλήλοις ὄντων ὀλίγα ἐκθήσομαι παραδείγματος χάριν. οἷον γοῦν ὁ αἱρεσιάρχης αὐτῶν Ζήνων (Frgm. Stoic. I 250 Arn.) ἐν ταῖς διατριβαῖς φησι περὶ παίδων ἀγωγῆς ἄλλα τε ὅμοια καὶ τάδε ‘διαμηρίζειν μηδὲν μᾶλλον μηδὲ ἧσσον παιδικὰ ἢ μὴ παιδικά, μηδὲ θήλεα ἢ ἄρρενα· οὐ γὰρ διαφέρει ἐν παιδικοῖς ἢ μὴ παιδικοῖς, οὐδὲ θηλείαις ἢ ἄρρεσιν, ἀλλὰ ταὐτὰ πρέπει τε καὶ πρέποντά ἐστιν’.
PH 3.246
ועל הכבוד הראוי להורים אומר אותו האיש, בדבריו על יוקסטה ואדיפוס, שלא היה נורא לשפשף את אמו (I 256 Arn.): ‘אילו שפשף בידיו איבר אחר בגופה כשהייתה חולה והועיל לה, לא היה בכך דבר מביש; ואם בשפשפו איברים אחרים שימח אותה, הפסיק את כאבה והוליד מאמו ילדים אצילים — האם זה מביש?’ וגם כריסיפוס מחזיק בדעה זו; שהרי ב״מדינה״ הוא אומר (III 745 Arn.): ‘נראה לי שגם עניינים אלה צריכים להתנהל כך, כפי שכבר נהוג, ולא שלא כראוי, בקרב רבים: שהאם תלד ילדים מבנה, האב מבתו, והאח מן האם מאחותו מן האם’.
PH 3.246
περὶ δὲ τῆς εἰς τοὺς γονεῖς ὁσιότητος ὁ αὐτὸς ἀνήρ φησιν εἰς τὰ περὶ τὴν Ἰοκάστην καὶ τὸν Οἰδίποδα, ὅτι οὐκ ἦν δεινὸν τρίβειν τὴν μητέρα (I 256 Arn.). ‘καὶ εἰ μὲν ἀσθενοῦσαν ἕτερόν τι μέρος τοῦ σώματος τρίψας ταῖς χερσὶν ὠφέλει, οὐδὲν αἰσχρόν· εἰ δὲ ἕτερα μέρη τρίψας εὔφραινεν, ὀδυνωμένην παύσας, καὶ παῖδας ἐκ τῆς μητρὸς γενναίους ἐποίησεν, αἰσχρόν;’ τούτοις δὲ ὁμογνωμονεῖ καὶ ὁ Χρύσιππος· ἐν γοῦν τῇ πολιτείᾳ φησὶ (III 745 Arn.) ‘δοκεῖ δέ μοι καὶ ταῦτα οὕτω διεξάγειν, καθάπερ καὶ νῦν οὐ κακῶς παρὰ πολλοῖς εἴθισται, ὥστε καὶ τὴν μητέρα ἐκ τοῦ υἱοῦ τεκνοποιεῖσθαι καὶ τὸν πατέρα ἐκ τῆς θυγατρὸς καὶ τὸν ὁμομήτριον ἐκ τῆς ὁμομητρίας’.
PH 3.247
והוא מוסיף לנו באותם חיבורים גם את <המנהג הקבוע של> אכילת בשר אדם; שהרי הוא אומר (I 254 Arn.): ‘ואם ייכרת מן החיים איבר כלשהו הראוי למאכל, אין לקבור אותו ואין להשליכו בדרך אחרת, אלא לאכול אותו, כדי שיהפוך לחלק אחר מגופנו’.
PH 3.247
καὶ <συνεχῶς καὶ τὸ;> ἀνθρωποφαγεῖν ἐν τοῖς αὐτοῖς συγγράμμασιν ἡμῖν ἐπεισάγει· φησὶ γοῦν (I 254 Arn.) ‘καὶ ἐὰν τῶν ζώντων ἀποκοπῇ τι μέρος πρὸς τροφὴν χρήσιμον, μήτε κατορύττειν αὐτὸ μήτε ἄλλως ῥίπτειν, ἀναλίσκειν δὲ αὐτό, ὅπως ἐκ τῶν ἡμετέρων ἕτερον μέρος γένηται’.
PH 3.248
ובחיבורו על החובה הוא אומר במפורש על קבורת ההורים (III 752 Arn.): ‘לאחר מות ההורים יש להשתמש בדרכי הקבורה הפשוטות ביותר, שכן הגוף אינו נוגע לנו יותר מציפורניים, שיניים או שערות, ואין אנו זקוקים לתשומת־לב או לדאגה מיוחדת כלשהי אליו. משום כך, אם הבשר ראוי למאכל, ישתמשו בו למאכל, כשם שגם כאשר נכרת איבר מגופנו, כגון רגל, מן הראוי להשתמש בו ובדברים הדומים לו; ואם אינו ראוי, יניחו לו לאחר שיקברוהו, או ישרפוהו וישליכו את האפר, או יטילוהו הרחק ולא ישימו אליו לב כלל, כשם שאין שמים לב לציפורן או לשערות’.
PH 3.248
ἐν δὲ τοῖς περὶ τοῦ καθήκοντος περὶ τῆς τῶν γονέων ταφῆς ῥητῶς φησιν (III 752 Arn.) ‘ἀπογενομένων δὲ τῶν γονέων ταφαῖς χρηστέον ταῖς ἁπλουστάταις, ὡς ἂν τοῦ σώματος, καθάπερ ὀνύχων ἢ ὀδόντων ἢ τριχῶν, οὐδὲν ὄντος πρὸς ἡμᾶς, καὶ οὐδὲ ἐπιστροφῆς ἢ πολυωρίας προσδεομένων ἡμῶν τοιαύτης τινός. διὸ καὶ χρησίμων μὲν ὄντων τῶν κρεῶν τροφῇ χρήσονται αὐτοῖς, καθάπερ καὶ τῶν ἰδίων μερῶν, οἷον ποδὸς ἀποκοπέντος, ἐπέβαλλε χρῆσθαι αὐτῷ καὶ τοῖς παραπλησίοις· ἀχρείων δὲ ὄντων ἢ κατορύξαντες ἐάσουσιν, ἢ κατακαύσαντες τὴν τέφραν ἀφήσουσιν, ἢ μακρότερον ῥίψαντες οὐδεμίαν αὐτῶν ἐπιστροφὴν ποιήσονται καθάπερ ὄνυχος ἢ τριχῶν.’
PH 3.249
דברים רבים מאוד כאלה אומרים הפילוסופים, אך לא יעזו לעשותם אלא אם כן יחיו בקרב הקיקלופים או הלסטריגונים. ואם הם נמנעים לחלוטין ממעשים אלה, ואילו מעשיהם בפועל משותפים גם להדיוטות, אין פעולה מיוחדת למי שנחשבים לבעלי אומנות החיים. אם אפוא האומנויות חייבות בהכרח להיתפס מתוך פעולותיהן המיוחדות, ואילו שום פעולה מיוחדת אינה נראית לאומנות המכונה אומנות החיים, אין היא נתפסת. לפיכך גם אי־אפשר לקבוע בביטחון שהיא קיימת.
PH 3.249
τοιαῦτα μὲν πλεῖστα ὅσα λέγουσιν οἱ φιλόσοφοι· ἅπερ οὐκ ἂν τολμήσειαν διαπράττεσθαι, εἴγε μὴ παρὰ Κύκλωψιν ἢ Λαιστρυγόσι πολιτεύοιντο. εἰ δὲ τούτων μὲν ἀνενέργητοι παντάπασίν εἰσιν, ἃ δὲ πράττουσι, κοινὰ καὶ τῶν ἰδιωτῶν ἐστιν, οὐδὲν ἴδιον ἔργον ἐστὶ τῶν ἔχειν ὑποπτευομένων τὴν περὶ τὸν βίον τέχνην. εἰ οὖν αἱ μὲν τέχναι πάντως ὀφείλουσιν ἐκ τῶν ἰδίων ἔργων καταλαμβάνεσθαι, οὐδὲν δὲ ἴδιον ἔργον ὁρᾶται τῆς περὶ τὸν βίον λεγομένης τέχνης, οὐ καταλαμβάνεται αὕτη. διόπερ οὐδὲ διαβεβαιοῦσθαι περὶ αὐτῆς δύναταί τις, ὅτι ἐστὶν ὑπαρκτή.
κς′ האם אומנות החיים מתהווה בבני האדם.
κς′ εἰ γίνεται ἐν ἀνθρώποις ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη.
PH 3.250
ואכן, אם אומנות החיים מתהווה בבני האדם, היא נעשית טבועה בהם מטבעם או באמצעות לימוד והוראה. אבל אם מטבעם, היא תהיה טבועה בהם או באשר הם בני אדם או באשר אינם בני אדם. באשר אינם בני אדם — בשום אופן, שהרי הם אינם לא־בני־אדם. ואם באשר הם בני אדם, התבונה הייתה מצויה בכל בני האדם, כך שכולם היו נבונים, בעלי מידות טובות וחכמים.
PH 3.250
Καὶ μὴν εἰ γίνεται ἐν ἀνθρώποις ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη, ἤτοι φύσει ἐγγίνεται αὐτοῖς ἢ διὰ μαθήσεως καὶ διδασκαλίας. ἀλλ’ εἰ μὲν φύσει, ἤτοι καθὸ εἰσιν ἄνθρωποι ἐγγίνοιτο ἂν αὐτοῖς ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη, ἢ καθὸ οὔκ εἰσιν ἄνθρωποι. καθὸ μὲν οὖν οὔκ εἰσιν ἄνθρωποι, οὐδαμῶς· οὐδὲ γὰρ οὔκ εἰσιν ἄνθρωποι. εἰ δὲ καθὸ εἰσιν ἄνθρωποί, πᾶσιν ἀνθρώποις ὑπῆρξεν ἂν ἡ φρόνησις, ὡς πάντας εἶναι φρονίμους τε καὶ ἐναρέτους καὶ σοφούς.
PH 3.251
אולם הם אומרים שרוב בני האדם רעים. לכן אומנות החיים לא תהיה מצויה בהם גם באשר הם בני אדם, ומכאן שאינה מצויה בהם מטבעם. ועוד, מאחר שהם מבקשים להגדיר את האומנות (Stoic. fr. I 73 Arn.) כמערכת של תפיסות שאומנו יחדיו, הם מראים שהן שאר האומנויות והן זו שבה עוסק הדיון נקנות יותר באמצעות ניסיון ולימוד.
PH 3.251
φαύλους δὲ τοὺς πλείστους λέγουσιν. οὐκοῦν οὐδὲ καθὸ εἰσιν ἄνθρωποι ὑπάρξειεν ἂν αὐτοῖς ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη. οὐδὲ φύσει ἄρα. καὶ ἄλλως, ἐπειδὴ (Stoic. fr. I 73 Arn.) τὴν τέχνην σύστημα ἐκ καταλήψεων εἶναι βούλονται συγγεγυμνασμένων, διὰ πείρας τέ τινος καὶ μαθήσεως ἐμφαίνουσι μᾶλλον ἀναλαμβάνεσθαι τὰς τε ἄλλας τέχνας καὶ ταύτην περὶ ἧς ὁ λόγος.
κζ′ האם אומנות החיים ניתנת ללימוד.
κζ′ εἰ διδακτή ἐστιν ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη.
PH 3.252
אבל גם באמצעות הוראה ולימוד אין היא נקנית. שכן כדי שלאלה יהיה קיום, יש להסכים תחילה על שלושה דברים: הדבר הנלמד, המלמד והלומד, ואופן הלימוד. אך אף אחד מאלה אינו קיים; ולפיכך גם ההוראה אינה קיימת.
PH 3.252
Ἀλλ’ οὐδὲ διδασκαλίᾳ καὶ μαθήσει ἀναλαμβάνεται. ἴνα γὰρ ὑπόστασιν ἔχῃ ταῦτα, δεῖ τρία προωμολογῆσθαι, τὸ διδασκόμενον πρᾶγμα, τὸν διδάσκοντα καὶ τὸν μανθάνοντα, τὸν τρόπον τῆς μαθήσεως. οὐδὲν δὲ τούτων ὑφέστηκεν· οὐδὲ ἡ διδασκαλία ἄρα.
κη′ האם יש דבר הנלמד.
κη′ εἰ ἔστι τι διδασκόμενον.
PH 3.253
הדבר הנלמד, למשל, הוא או אמיתי או שקרי. אם הוא שקרי, אי־אפשר ללמדו, שכן הם אומרים שהשקר אינו קיים, ואין הוראה של דברים שאינם קיימים. אך גם אם ייאמר שהוא אמיתי, אין הוא נלמד; שהרי הזכרנו בדיוננו באמת־המידה שהאמת אינה קיימת (II 80 sqq.). אם אפוא לא השקר ולא האמת נלמדים, ומלבד אלה אין דבר הראוי ללימוד — שכן ודאי איש לא יאמר שמאחר ששניהם אינם נלמדים, מלמדים רק את הדברים המצויים במבוכה — שום דבר אינו נלמד.
PH 3.253
Οἶον γοῦν τὸ διδασκόμενον ἤτοι ἀληθές ἐστιν ἢ ψεῦδος· καὶ εἰ μὲν ψεῦδος, οὐκ ἂν διδάσκοιτο· ἀνύπαρκτον γὰρ φασιν εἶναι τὸ ψεῦδος, ἀνυπάρκτων δὲ οὐκ ἂν εἴη διδασκαλία. ἀλλ’ οὐδ’ εἰ ἀληθὲς εἶναι λέγοιτο· ὅτι γὰρ ἀνύπαρκτόν ἐστι τὸ ἀληθές, ὑπεμνήσαμεν ἐν τοῖς περὶ κριτηρίου (II 80 sqq.). εἰ οὖν μήτε τὸ ψεῦδος μήτε τὸ ἀληθὲς διδάσκεται, παρὰ δὲ ταῦτα διδακτὸν οὐδέν ἐστιν (οὐ γὰρ δὴ τούτων ἀδιδάκτων ὄντων τοὺς ἀπόρους μόνους διδάσκειν ἐρεῖ τις), οὐδὲν διδάσκεται.
PH 3.254
וכן הדבר הנלמד הוא או דבר נראה או דבר נסתר. אם הוא נראה, הוא לא יזדקק להוראה, שכן הדברים הנראים נראים לכול באותה מידה. ואם הוא נסתר, הרי מאחר שהדברים הנסתרים אינם נתפסים בגלל המחלוקת הבלתי־מוכרעת עליהם, כפי שהזכרנו פעמים רבות, לא יהיה אפשר ללמדו; כי כיצד יוכל אדם ללמד או ללמוד דבר שאינו תופס? ואם לא הדבר הנראה ולא הדבר הנסתר נלמדים, שום דבר אינו נלמד.
PH 3.254
τό τε διδασκόμενον πρᾶγμα ἤτοι φαινόμενόν ἐστιν ἢ ἄδηλον. ἀλλ’ εἰ μὲν φαινόμενόν ἐστιν, οὐκ ἔσται διδασκαλίας δεόμενον· τὰ γὰρ φαινόμενα πᾶσιν ὁμοίως φαίνεται. εἰ δὲ ἄδηλον, ἐπεὶ τὰ ἄδηλα διὰ τὴν ἀνεπίκριτον περὶ αὐτῶν διαφωνίαν ἀκατάληπτά ἐστιν, ὡς πολλάκις ὑπεμνήσαμεν, οὐκ ἔσται διδακτόν· ὃ γὰρ μὴ καταλαμβάνει τις, πῶς ἂν τοῦτο διδάσκειν ἢ μανθάνειν δύναιτο; εἰ δὲ μήτε τὸ φαινόμενον μήτε τὸ ἄδηλον διδάσκεται, οὐδὲν διδάσκεται.
PH 3.255
עוד, הדבר הנלמד הוא גוף או חסר־גוף, וכל אחד מהם, <בהיותו> נראה או נסתר, אינו יכול להילמד, לפי הטיעון שהבאנו זמן קצר קודם לכן.
PH 3.255
ἔτι τὸ διδασκόμενον ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον, ἑκάτερον δὲ αὐτῶν ἤτοι φαινόμενον ἢ ἀδηλούμενον <ὂν> οὐ δύναται διδάσκεσθαι κατὰ τὸν μικρῷ πρόσθεν ἡμῖν εἰρημένον λόγον.
PH 3.256
לכן שום דבר אינו נלמד. נוסף על כך, או היש נלמד או האין. האין אינו נלמד: שכן אם האין נלמד, ומאחר שמקובל לחשוב שההוראות עוסקות בדברים אמיתיים, האין יהיה אמיתי. ובהיותו אמיתי הוא גם יתקיים, שהרי הם אומרים שאמיתי הוא מה שקיים ומנוגד לדבר־מה. אבל מופרך לומר שהאין קיים; לפיכך האין אינו נלמד.
PH 3.256
οὐκ ἄρα διδάσκεταί τι. πρὸς τούτοις ἤτοι τὸ ὂν διδάσκεται ἢ τὸ μὴ ὄν. τὸ μὲν οὖν μὴ ὂν οὐ διδάσκεται· εἰ γὰρ διδάσκεται τὸ μὴ ὄν, ἐπεὶ τῶν ἀληθῶν δοκοῦσιν εἶναι αἱ διδασκαλίαι, ἀληθὲς ἔσται τὸ μὴ ὄν. ἀληθὲς δὲ ὂν καὶ ὑπάρξει· ἀληθὲς γὰρ εἶναί φασιν ὃ ὑπάρχει καὶ ἀντίκειταί τινι. ἄτοπον δὲ ἐστι λέγειν ὑπάρχειν τὸ μὴ ὄν· οὐκ ἄρα διδάσκεται τὸ μὴ ὄν.
PH 3.257
אך גם היש אינו נלמד. שכן אם היש נלמד, הוא נלמד או באשר הוא יש או מבחינה אחרת כלשהי. אבל אם הוא ניתן ללימוד באשר <הוא> יש, הוא יהיה בין הדברים הקיימים, ומטעם זה דווקא לא יהיה ניתן ללימוד; שכן ראוי שההוראות יצאו מדברים מוסכמים שאינם נלמדים. לכן היש אינו ניתן ללימוד באשר הוא יש; ואכן גם לא מבחינה אחרת כלשהי.
PH 3.257
ἀλλ’ οὐδὲ τὸ ὄν. εἰ γὰρ διδάσκεται τὸ ὄν, ἤτοι καθὸ ὄν ἐστι διδάσκεται ἢ κατ’ ἄλλο τι. ἀλλ’ εἰ μὲν, καθὸ <ἐστι> ὄν, ἐστὶ διδακτόν, τῶν ὄντων ἔσται, διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ διδακτόν· τὰς γὰρ διδασκαλίας ἐκ τινῶν ὁμολογουμένων καὶ ἀδιδάκτων γίνεσθαι προσήκει. οὐκ ἄρα τὸ ὂν καθὸ ὄν ἐστι διδακτόν ἐστιν. καὶ μὴν οὐδὲ κατ’ ἄλλο τι.
PH 3.258
שהרי ליש אין תכונה מקרית אחרת שאינה יש; ולכן אם היש אינו נלמד באשר הוא יש, הוא גם לא יילמד מבחינה אחרת כלשהי, כי כל מה שעשוי להיות תכונה מקרית שלו הוא יש. ועוד, בין שהיש שלדבריהם נלמד הוא נראה ובין שהוא נסתר, הוא לא יהיה ניתן ללימוד, משום שהוא נופל במבוכות האמורות. ואם לא היש ולא האין נלמדים, אין דבר נלמד.
PH 3.258
τὸ γὰρ ὂν οὐκ ἔχει ἄλλο τι συμβεβηκὸς αὐτῷ ὃ μὴ ὄν ἐστιν, ὥστε εἰ τὸ ὂν καθὸ ὄν ἐστιν οὐ διδάσκεται, οὐδὲ κατ’ ἄλλο τι διδαχθήσεται· ἐκεῖνο γὰρ ὅ τι ποτέ ἐστι συμβεβηκὸς αὐτῷ, ὄν ἐστιν. καὶ ἄλλως, εἴτε φαινόμενον εἴη τὸ ὂν ὃ λέξουσι διδάσκεσθαι, εἴτε ἄδηλον, ταῖς εἰρημέναις ἀπορίαις ὑποπῖπτον ἀδίδακτον ἔσται. εἰ δὲ μήτε τὸ ὂν διδάσκεται μήτε τὸ μὴ ὄν, οὐδέν ἐστι τὸ διδασκόμενον.
κθ′ האם קיימים המלמד והלומד.
κθ′ εἰ ἔστιν ὁ διδάσκων καὶ ὁ μανθάνων.
PH 3.259
יחד עם הדבר הנלמד מתבטלים אפוא גם המלמד והלומד; ואף על פי כן הם מעוררים מבוכה גם כל אחד בפני עצמו. שכן או שבעל האומנות מלמד את בעל האומנות, או שחסר האומנות את חסר האומנות, או שחסר האומנות את בעל האומנות, או שבעל האומנות את חסר האומנות. בעל האומנות אינו מלמד את בעל האומנות, שכן איש מהם, באשר הוא בעל אומנות, אינו זקוק ללימוד. גם חסר האומנות אינו מלמד את חסר האומנות, כשם שעיוור אינו יכול להוליך עיוור. וגם חסר האומנות אינו מלמד את בעל האומנות;
PH 3.259
Συμπεριτρέπεται μὲν οὖν τούτῳ ὅ τε διδάσκων καὶ ὁ μανθάνων, οὐδὲν δὲ ἧττον καὶ κατὰ ἰδίαν ἀποροῦνται. ἤτοι γὰρ ὁ τεχνίτης τὸν τεχνίτην διδάσκει ἢ ὁ ἄτεχνος τὸν ἄτεχνον ἢ ὁ ἄτεχνος τὸν τεχνίτην ἢ ὁ τεχνίτης τὸν ἄτεχνον. ὁ μὲν οὖν τεχνίτης τὸν τεχνίτην οὐ διδάσκει· οὐθέτερος γὰρ αὐτῶν, καθὸ ἐστι τεχνίτης, δεῖται μαθήσεως. ἀλλ’ οὐδὲ ὁ ἄτεχνος τὸν ἄτεχνον, ὥσπερ οὐδὲ τυφλὸν ὁδηγεῖν δύναται τυφλός. οὐδὲ ὁ ἄτεχνος τὸν τεχνίτην·
PH 3.260
שהרי זה מגוחך. נותר לומר שבעל האומנות מלמד את חסר האומנות, וגם זה מן הנמנעות. שכן נאמר שבכלל אי־אפשר שיתהווה בעל אומנות: לא נראה אדם שהוא בעל אומנות מטבעו ומעצם היוולדו, וגם אין אדם נעשה בעל אומנות מתוך היותו חסר אומנות. כי או שעיקרון עיוני אחד ותפיסה אחת יכולים להפוך את חסר האומנות לבעל אומנות, או שאין הדבר אפשרי כלל.
PH 3.260
γελοῖον γὰρ. λείπεται λέγειν ὅτι ὁ τεχνίτης τὸν ἄτεχνον· ὃ καὶ αὐτὸ τῶν ἀδυνάτων ἐστίν. ὅλως γὰρ ὑποστῆναι τεχνίτην ἀδύνατον εἶναι λέγεται, ἐπεὶ μήτε αὐτοφυῶς τις καὶ ἅμα τῷ γενέσθαι τεχνίτης ὑφιστάμενος βλέπεται μήτε ἐξ ἀτέχνου γίνεταί τις τεχνίτης. ἤτοι γὰρ ἓν θεώρημα καὶ μία κατάληψις δύναται ποιῆσαι τὸν ἄτεχνον τεχνίτην ἢ οὐδαμῶς.
PH 3.261
אם תפיסה אחת הופכת את חסר האומנות לבעל אומנות, ראשית יהיה אפשר לומר שהאומנות אינה מערכת של תפיסות; שכן מי שאינו יודע דבר כלל, אם ילמד עיקרון עיוני אחד של אומנות, ייקרא בדרך זו בעל אומנות. ושנית, גם אם יאמר אדם שמי שכבר רכש עקרונות עיוניים מסוימים של אומנות ועדיין חסר לו אחד, ומשום כך הוא חסר אומנות, נעשה בעל אומנות מחסר אומנות כאשר הוא מוסיף את אותו עיקרון יחיד — קביעתו תהיה שרירותית.
PH 3.261
ἀλλ’ εἰ μὲν κατάληψις μία τὸν ἄτεχνον τεχνίτην ἀπεργάζεται, πρῶτον μὲν ἐνέσται λέγειν, ὅτι οὐκ ἔστι σύστημα ἐκ καταλήψεων ἡ τέχνη· ὁ γὰρ μηδὲν ὅλως εἰδώς, εἰ θεώρημα διδαχθείη τέχνης, τεχνίτης ἂν οὕτω λέγοιτο εἶναι. εἶτα καὶ ἐὰν λέγῃ τις, ὡς ὁ τινὰ θεωρήματα τέχνης ἀνειληφὼς καὶ προσδεόμενος ἑνὸς ἔτι καὶ διὰ τοῦτο ὢν ἄτεχνος, ἂν τὸ ἓν ἐκεῖνο προσλάβῃ, τεχνίτης ἐξ ἀτέχνου ἀποτελεῖται ἐκ καταλήψεως μιᾶς, ἀποκληρωτικὸν λέξει.
PH 3.262
שכן במקרים הפרטיים לא יוכל להראות אדם שעדיין הוא חסר אומנות אך יהיה לבעל אומנות אם ירכוש עיקרון עיוני אחד; שהרי איש אינו יודע את מניין העקרונות העיוניים של כל אומנות, כך שיוכל למנות את העקרונות שכבר נודעו ולומר כמה חסרים להשלמת מלוא מספרם של עקרונות האומנות. לכן ידיעת עיקרון עיוני אחד אינה הופכת חסר אומנות לבעל אומנות.
PH 3.262
ἐπὶ γὰρ τῶν κατὰ μέρος οὐκ ἂν δύναιτο δείξαί τινα ἄτεχνον μὲν ἔτι, τεχνίτην δὲ ἐσόμενον, ἐὰν ἔν τι θεώρημα προσλάβῃ· οὐ γὰρ δήπου τὴν ἐξαρίθμησιν τῶν θεωρημάτων ἑκάστης τέχνης ἐπίσταταί τις, ὥστε ἀπαριθμησάμενος τὰ ἐγνωσμένα θεωρήματα, πόσα λείπεται πρὸς τὸν πλήρη τῶν θεωρημάτων τῆς τέχνης ἀριθμὸν εἰπεῖν ἔχειν. οὐκοῦν ἑνὸς θεωρήματος γνῶσις οὐ ποιεῖ τὸν ἄτεχνον τεχνίτην.
PH 3.263
ואם הדבר נכון, ומאחר שאדם אינו רוכש בבת אחת את כל העקרונות העיוניים של האומנויות אלא, אם בכלל, כל אחד מהם לחוד — אם נעניק גם זאת על דרך ההנחה — מי שנאמר עליו שהוא רוכש כל פעם עיקרון אחד של האומנות לא יוכל להיעשות בעל אומנות; שכן הזכרנו שידיעת עיקרון אחד אינה יכולה להפוך חסר אומנות לבעל אומנות. לפיכך שום אדם אינו נעשה בעל אומנות מתוך היותו חסר אומנות. משום כך נראה שגם בעל האומנות חסר קיום, ומטעם זה גם המלמד.
PH 3.263
εἰ δὲ τοῦτό ἐστιν ἀληθές, ἐπεὶ μὴ πάντα ἀθρόως τὰ θεωρήματα τῶν τεχνῶν ἀναλαμβάνει τις, ἀλλ’ εἴπερ ἄρα, καθ’ ἓν ἕκαστον, ἴνα τις καὶ τοῦτο καθ’ ὑπόθεσιν διδῷ, ὁ καθ’ ἓν θεώρημα τῆς τέχνης ἀναλαμβάνειν λεγόμενος οὐκ ἂν τεχνίτης γένοιτο· ὑπεμιμνῄσκομεν γὰρ, ὅτι οὐ δύναται θεωρήματος ἑνὸς γνῶσις τὸν ἄτεχνον ποιῆσαι τεχνίτην. οὐδὲ ἐξ ἀτέχνου τοίνυν γίνεταί τις τεχνίτης. ὥστε καὶ διὰ ταῦτα φαίνεται ἀνυπόστατος εἶναι ὁ τεχνίτης. διὰ δὲ τοῦτο καὶ ὁ διδάσκων.
PH 3.264
אבל גם מי שנאמר עליו שהוא לומד, בהיותו חסר אומנות, אינו יכול ללמוד ולתפוס את עקרונות האומנות שהוא חסר. שכן כשם שמי שנולד עיוור, כל עוד הוא עיוור, אינו יכול להשיג תפיסה של צבעים, וכיוצא בזה מי שנולד חירש אינו יכול להשיג תפיסה של קול, כך גם חסר האומנות אינו יכול לתפוס את עקרונות האומנות שהוא חסר. שאם לא כן, אותו אדם עצמו יהיה גם בעל אומנות וגם חסר אומנות ביחס לאותם דברים: חסר אומנות משום שכך הוא מונח, ובעל אומנות משום שיש לו תפיסה של עקרונות האומנות.
PH 3.264
ἀλλ’ οὐδὲ ὁ μανθάνειν λεγόμενος, ἄτεχνος ὤν, δύναται τὰ τῆς τέχνης θεωρήματα, ἧς ἐστιν ἄτεχνος, μανθάνειν τε καὶ καταλαμβάνειν. ὡς γὰρ ὁ ἐκ γενετῆς πηρός, εἰς ὅσον ἐστὶ πηρός, οὐκ ἂν λάβοι χρωμάτων ἀντίληψιν, οὐδὲ ὁ ἐκ γενετῆς κωφὸς ὁμοίως φωνῆς, οὕτως οὐδὲ ὁ ἄτεχνος καταλάβοι ἂν τὰ τῆς τέχνης θεωρήματα ἧς ἐστιν ἄτεχνος. καὶ γὰρ ἂν οὕτως ὁ αὐτὸς εἴη τεχνίτης τε καὶ ἄτεχνος τῶν αὐτῶν, ἄτεχνος μὲν ἐπεὶ οὕτως ὑπόκειται, τεχνίτης δὲ ἐπεὶ κατάληψιν ἔχει τῶν τῆς τέχνης θεωρημάτων.
PH 3.265
לכן גם בעל האומנות אינו מלמד את חסר האומנות. ואם לא בעל האומנות מלמד את בעל האומנות, לא חסר האומנות את חסר האומנות, לא חסר האומנות את בעל האומנות ולא בעל האומנות את חסר האומנות, ומלבד אלה אין אפשרות אחרת, אין לא מלמד ולא נלמד.
PH 3.265
ὥστε οὐδὲ ὁ τεχνίτης τὸν ἄτεχνον διδάσκει. εἰ δὲ μήτε ὁ τεχνίτης τὸν τεχνίτην διδάσκει μήτε ὁ ἄτεχνος τὸν ἄτεχνον μήτε ὁ ἄτεχνος τὸν τεχνίτην μήτε ὁ τεχνίτης τὸν ἄτεχνον, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, οὔτε ὁ διδάσκων ἔστιν οὔτε ὁ διδασκόμενος.
λ′ האם יש דרך כלשהי ללמידה.
λ′ εἰ ἔστι τις μαθήσεως τρόπος.
PH 3.265 · המשך
ומאחר שאין לומד ואין מלמד, גם אופן ההוראה מיותר.
PH 3.265 · cont.
Μὴ ὄντος δὲ μήτε τοῦ μανθάνοντος μήτε τοῦ διδάσκοντος καὶ ὁ τρόπος τῆς διδασκαλίας παρέλκει.
PH 3.266
ואף על פי כן, גם <אופן זה> מוטל בספק באמצעות הטיעונים הבאים. אופן ההוראה מתבצע או באמצעות בהירות גלויה או באמצעות דיבור; אך הוא אינו מתבצע לא באמצעות בהירות גלויה ולא באמצעות דיבור, כפי שנראה, ולכן גם אופן הלימוד אינו חופשי ממבוכה. ההוראה אינה מתבצעת באמצעות בהירות גלויה, מפני שהבהירות הגלויה שייכת לדברים המוצגים. כל דבר שמוצג נראה לכול; הדבר הנראה, ככל שהוא נראה, ניתן להשגה לכול; ומה שניתן להשגה לכול במשותף אינו נלמד. לכן שום דבר אינו ניתן ללימוד באמצעות בהירות גלויה. ואכן, גם באמצעות דיבור שום דבר אינו נלמד.
PH 3.266
Οὐδὲν δὲ ἧττον καὶ <οὗτος> διὰ τούτων ἀπορεῖται. ὁ γὰρ τρόπος διδασκαλίας ἤτοι ἐναργείᾳ γίνεται ἢ λόγῳ· οὔτε δὲ ἐναργείᾳ γίνεται οὔτε λόγῳ, καθάπερ παραστήσομεν· οὐδὲ ὁ τρόπος ἄρα τῆς μαθήσεως ἐστιν εὔπορος. ἐναργείᾳ μὲν οὖν οὐ γίνεται διδασκαλία, ἐπεὶ τῶν δεικνυμένων ἐστὶν ἡ ἐνάργεια. τὸ δὲ δεικνύμενον πᾶσίν ἐστι φαινόμενον· τὸ δὲ φαινόμενον, ᾗ φαίνεται, πᾶσίν ἐστι ληπτόν· τὸ δὲ κοινῶς πᾶσι ληπτὸν ἀδίδακτον· οὐκ ἄρα τι ἐναργείᾳ διδακτόν ἐστιν. καὶ μὴν οὐδὲ λόγῳ διδάσκεταί τι.
PH 3.267
שכן הדיבור או מסמן דבר־מה או אינו מסמן דבר. אם אינו מסמן דבר, גם לא יוכל ללמד דבר. ואם הוא מסמן דבר־מה, הוא מסמן אותו או מטבעו או מכוח מוסכמה. מטבעו אין הוא מסמן, משום שלא כל השומעים מבינים את כל המדברים, למשל יוונים אינם מבינים ברברים וברברים אינם מבינים יוונים.
PH 3.267
οὗτος γὰρ ἤτοι σημαίνει τι ἢ οὐδὲν σημαίνει. ἀλλὰ μηδὲν μὲν σημαίνων οὐδὲ ἔσται τινὸς διδασκαλικός. εἰ δὲ σημαίνει τι, ἤτοι φύσει σημαίνει τι ἢ θέσει. καὶ φύσει μὲν οὐ σημαίνει διὰ τὸ μὴ πάντας πάντων ἀκούοντας συνιέναι, οἶον Ἕλληνας βαρβάρων καὶ βαρβάρους Ἑλλήνων.
PH 3.268
ואם הוא מסמן מכוח מוסכמה, ברור שמי שכבר תפסו מראש את הדברים שעליהם המילים מוסבות יבינו אותם — לא מפני שהם לומדים מן המילים את מה שלא ידעו, אלא מפני שהם נזכרים ומחדשים את מה שכבר ידעו; ואילו הזקוקים ללימוד ואינם יודעים על אילו דברים המילים מוסבות, לא ישיגו תפיסה של דבר.
PH 3.268
θέσει δὲ εἰ σημαίνει, δῆλον ὡς οἱ μὲν προκατειληφότες καθ’ ὧν αἱ λέξεις εἰσὶ τεταγμέναι ἀντιλήψονται τούτων, οὐκ ἐξ αὐτῶν διδασκόμενοι ἅπερ ἠγνόουν, ἀλλὰ ἀναμιμνῃσκόμενοι καὶ ἀνανεούμενοι ταῦτα ἅπερ ᾔδεσαν, οἱ δὲ χρῄζοντες τῆς τῶν ἀγνοουμένων μαθήσεως καὶ μὴ εἰδότες, καθ’ ὧν εἰσιν αἱ λέξεις τεταγμέναι, οὐδενὸς ἀντίληψιν ἕξουσιν.
PH 3.269
לפיכך גם אופן הלימוד אינו יכול להתקיים. שהרי על המלמד לחולל בלומד תפיסה של העקרונות העיוניים של האומנות הנלמדת, כדי שהלה יתפוס את מערכתם וכך יהיה לבעל אומנות. אך אין תפיסה, כפי שהזכרנו לעיל (§ 264); לכן גם אופן הלימוד אינו יכול להתקיים. ואם אין דבר נלמד, אין מלמד ולומד ואין אופן לימוד, אין לא לימוד ולא הוראה.
PH 3.269
διόπερ οὐδὲ ὁ τρόπος τῆς μαθήσεως ὑποστῆναι δύναιτο ἂν. καὶ γὰρ ὁ διδάσκων κατάληψιν τῶν θεωρημάτων τῆς διδασκαμένης τέχνης ἐμποιεῖν ὀφείλει τῷ μανθάνοντι, ἵνα οὕτως ἐκεῖνος τὸ σύστημα τούτων καταλαβὼν τεχνίτης γένηται. οὐδὲν δὲ ἐστι κατάληψις, ὡς ἐν τοῖς ἔμπροσθεν ὑπεμνήσαμεν (§ 264)· οὐκοῦν οὐδὲ ὁ τρόπος τῆς διδασκαλίας ὑφεστάναι δύναται. εἰ δὲ μήτε τὸ διδασκόμενον ἔστι μήτε ὁ διδάσκων καὶ ὁ μανθάνων μήτε ὁ τρόπος τῆς μαθήσεως, οὔτε μάθησις ἔστιν οὔτε διδασκαλία.
PH 3.270
אלה הטיעונים שהצענו באופן כללי יותר על לימוד והוראה; אך אפשר לעורר כך מבוכה גם ביחס למה שמכונה אומנות החיים. למשל, הראינו לעיל שהדבר הנלמד, כלומר התבונה, חסר קיום (§ 240); וגם המלמד והלומד חסרי קיום. שכן או שהנבון ילמד את הנבון את אומנות החיים, או שהכסיל את הכסיל, או שהכסיל את הנבון, או שהנבון את הכסיל; אבל איש מאלה אינו מלמד איש מן האחרים. לכן אומנות החיים כביכול אינה נלמדת.
PH 3.270
Ταῦτα μὲν οὖν κοινότερον ἐπικεχείρηται περὶ μαθήσεως καὶ διδασκαλίας· ἔνεστι δὲ ἀπορεῖν οὕτω καὶ ἐπὶ τῆς λεγομένης περὶ βίον εἶναι τέχνης. οἶον γοῦν τὸ μὲν διδασκόμενον πρᾶγμα, τουτέστι τὴν φρόνησιν, ἀνυπόστατον ἐδείξαμεν ἐν τοῖς ἔμπροσθεν (§ 240)· ἀνυπόστατος δὲ καὶ ὁ διδάσκων καὶ ὁ μανθάνων. ἤτοι γὰρ ὁ φρόνιμος τὸν φρόνιμον διδάξει τὴν περὶ τὸν βίον τέχνην ἢ ὁ ἄφρων τὸν ἄφρονα ἢ ὁ ἄφρων τὸν φρόνιμον ἢ ὁ φρόνιμος τὸν ἄφρονα· οὐδεὶς δὲ τούτων οὐδένα διδάσκει· οὐκ ἄρα διδάσκεται ἡ περὶ τὸν βίον εἶναι λεγομένη τέχνη.
PH 3.271
ועל האפשרויות האחרות אולי מיותר אפילו לדבר. אך אם הנבון מלמד את הכסיל תבונה, והתבונה היא ידיעת הטובות, הרעות והדברים שאינם לא אלה ולא אלה, הרי הכסיל, שאין לו תבונה, שרוי באי־ידיעת הטובות, הרעות והדברים שאינם לא אלה ולא אלה. ומשום שאינו יודע אותם, כאשר הנבון ילמד אותו על הטובות, הרעות והדברים שאינם לא אלה ולא אלה, הוא רק ישמע את הנאמר ולא יכיר אותם. שכן אילו היה משיג אותם בעודו שרוי בכסילות, גם הכסילות הייתה מעיינת בטובות, ברעות ובדברים שאינם לא אלה ולא אלה.
PH 3.271
καὶ περὶ μὲν τῶν ἄλλων ἴσως περιττὸν καὶ λέγειν· εἰ δὲ ὁ φρόνιμος τὸν ἄφρονα διδάσκει τὴν φρόνησιν, ἡ δὲ φρόνησις ἐπιστήμη ἐστὶν ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ οὐθετέρων, ὁ ἄφρων μὴ ἔχων τὴν φρόνησιν ἄγνοιαν ἔχει τῶν ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ οὐθετέρων, ἄγνοιαν δὲ τούτων ἔχων πάντως διδάσκοντος αὐτὸν τοῦ φρονίμου τὰ ἀγαθὰ καὶ κακὰ καὶ οὐθέτερα ἀκούσεται μόνον τῶν λεγομένων, οὐ γνώσεται δὲ ταῦτα. εἰ γὰρ ἀντιλαμβάνοιτο αὐτῶν ἐν ἀφροσύνῃ καθεστώς, ἔσται καὶ ἡ ἀφροσύνη τῶν τε ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ οὐθετέρων θεωρητική.
PH 3.272
אך לשיטתם הכסילות אינה מעיינת בדברים האלה, שכן אז הכסיל יהיה נבון. לכן הכסיל אינו משיג את הדברים שהנבון אומר או עושה בהתאם לתבונה; ומשאינו משיגם, אין הוא יכול ללמוד ממנו, מה גם שאי־אפשר ללמדו באמצעות בהירות גלויה או באמצעות דיבור, כפי שאמרנו לעיל. מכל מקום, אם אומנות החיים כביכול אינה נעשית טבועה באדם לא באמצעות לימוד והוראה ולא מטבעו, אומנות החיים שהפילוסופים מרבים לדבר בה אינה ניתנת למציאה.
PH 3.272
οὐχὶ δὲ γε τούτων κατὰ αὐτοὺς ἡ ἀφροσύνη θεωρητικὴ καθέστηκεν, ἐπεὶ ὁ ἄφρων ἔσται φρόνιμος. ὁ ἄρα ἄφρων οὐκ ἀντιλαμβάνεται τῶν ὑπὸ τοῦ φρονίμου λεγομένων ἢ πραττομένων κατὰ τὸν τῆς φρονήσεως λόγον. μὴ ἀντιλαμβανόμενος δὲ οὐκ ἂν διδάσκοιτο ὑπ’ αὐτοῦ, ἄλλως τε καὶ ἐπεὶ μήτε ἐναργείᾳ μήτε διὰ λόγου δύναται διδάσκεσθαι, καθὰ προειρήκαμεν. πλὴν ἀλλ’ εἰ μήτε διὰ μαθήσεως καὶ διδασκαλίας ἐγγίνεταί τινι ἡ περὶ τὸν βίον λεγομένη τέχνη μήτε φύσει, ἀνεύρετός ἐστιν ἡ παρὰ τοῖς φιλοσόφοις θρυλουμένη τέχνη περὶ τὸν βίον.
PH 3.273
אך אפילו יעניק אדם, מתוך שפע רב של ויתורים, שאומנות החיים המדומיינת נעשתה טבועה במישהו, יתברר שהיא מזיקה וגורמת טירדה לבעליה יותר משהיא מועילה.
PH 3.273
Εἰ μέντοι καὶ δοίη τις ἐκ πολλοῦ τοῦ περιόντος ἐγγένεσαί τινι τὴν ὀνειροπολουμένην τέχνην περὶ τὸν βίον, βλαβερὰ καὶ ταραχῆς αἰτία φανήσεται μᾶλλον τοῖς ἔχουσιν αὐτὴν ἢ ὠφέλιμος.
λα′ האם אומנות החיים מועילה למי שמחזיק בה.
λα′ εἰ ὠφελεῖ ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη τὸν ἔχοντα ἀυτὴν.
PH 3.273 · המשך
הנה, כדי לומר לשם דוגמה מעט מן המרובה, אומנות החיים עשויה להיראות כמועילה לחכם בכך שהיא מקנה לו שליטה עצמית בדחפים אל היפה ובהתרחקויות מן הרע.
PH 3.273 · cont.
Αὐτίκα γοῦν, ἴνα παραδείγματος ἕνεκεν ὀλίγα ἀπὸ πολλῶν εἴπωμεν, ὠφελεῖν ἂν δοκοίη τὸν σοφὸν ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη ἐγκράτειαν αὐτῷ παρεχομένη ἐν ταῖς πρὸς τὸ καλὸν ὁρμαῖς καὶ ἐν ταῖς ἀπὸ τοῦ κακοῦ ἀφορμαῖς.
PH 3.274
החכם, המכונה לשיטתם בעל שליטה עצמית, נקרא כך או משום שאינו נתון לשום דחף אל הרע ולהתרחקות מן הטוב, או משום שהיו לו דחפים והתרחקויות רעים אך הוא שלט בהם באמצעות התבונה.
PH 3.274
ὁ οὖν λεγόμενος κατ’ αὐτοὺς ἐγκρατὴς σοφὸς ἤτοι κατὰ τοῦτο λέγεται ἐγκρατής, καθόσον ἐν οὐδεμιᾷ γίνεται ὁρμῇ τῇ πρὸς τὸ κακὸν καὶ ἀφορμῇ τῇ ἀπὸ τοῦ ἀγαθοῦ, ἢ καθόσον εἶχε μὲν φαύλας ὁρμὰς καὶ ἀφορμάς, περιεκράτει δὲ αὐτῶν τῷ λόγῳ.
PH 3.275
אך משום שאינו שרוי בשיפוטים רעים אין הוא יכול להיות בעל שליטה עצמית, שכן אין הוא שולט במה שאין לו. כשם שאיש לא יאמר שהסריס שולט בעצמו בענייני מין, או שמי שקיבתו רעה שולט בעצמו ביחס להנאה ממאכלים — כי כלל לא מתעוררת בהם תשוקה לדברים כאלה, שעליה יתגברו מתוך שליטה עצמית — כך גם אין לומר שהחכם הוא בעל שליטה עצמית משום שלא נולד בו רגש שהוא ישלוט בו.
PH 3.275
ἀλλὰ κατὰ μὲν τὸ μὴ γίνεσθαι ἐν φαύλαις κρίσεσιν οὐκ ἂν εἴη ἐγκρατής· οὐ γὰρ κρατήσει οὗ οὐκ ἔχει. καὶ ὡς οὐκ ἂν εἴποι τις τὸν εὐνοῦχον ἐγκρατῆ πρὸς ἀφροδίσια καὶ τὸν κακοστομαχοῦντα πρὸς ἐδεσμάτων ἀπόλαυσιν (οὐδ’ ὅλως γὰρ ἐπιζήτησις αὐτοῖς γίνεται τῶν τοιούτων, ἴνα καὶ ἐγκρατῶς κατεξαναστῶσι τῆς ἐπιζητήσεως), τῷ αὐτῷ τρόπῳ οὐδὲ τὸν σοφὸν ἐγκρατῆ ῥητέον διὰ τὸ μὴ φύεσθαι ἐν αὐτῷ πάθος οὗ ἔσται ἐγκρατής.
PH 3.276
ואם יטענו שהוא בעל שליטה עצמית משום שהוא אמנם שרוי בשיפוטים רעים אך גובר עליהם באמצעות התבונה, ראשית יודו שהתבונה לא הועילה לו כלל, שהרי עודנו שרוי בטירדות וזקוק לעזרה; ושנית יימצא אומלל יותר מן המכונים רעים. שכן אם הוא נדחף לדבר־מה, הוא בהכרח מוטרד; ואם הוא מרסן את עצמו באמצעות התבונה, הוא מחזיק את הרע בתוכו, ומטעם זה מוטרד יותר מאותו אדם רע שכבר אינו סובל כך;
PH 3.276
εἰ δὲ κατὰ τοῦτο ἀξιώσουσιν αὐτὸν ὑπάρχειν ἐγκρατῆ καθόσον γίνεται μὲν ἐν φαύλαις κρίσεσιν, περιγίνεται δὲ αὐτῶν τῷ λόγῳ, πρῶτον μὲν δώσουσιν, ὅτι οὐδὲν ὠφέλησεν αὐτὸν ἡ φρόνησις, ἀκμὴν ἐν ταραχαῖς ὄντα καὶ βοηθείας δεόμενον, εἶτα καὶ κακοδαιμονέστερος τῶν φαύλων λεγομένων εὑρίσκεται. εἰ μὲν γὰρ ὁρμᾷ ἐπί τι, πάντως ταράσσεται, εἰ δὲ περικρατεῖ τῷ λόγῳ, συνέχει ἐν ἑαυτῷ τὸ κακόν, καὶ διὰ τοῦτο μᾶλλον ταράσσεται τοῦ φαύλου ἐκείνου μηκέτι τοῦτο πάσχοντος·
PH 3.277
שהרי אם הלה נדחף, הוא מוטרד, ואם הוא משיג את מושא תשוקתו, הוא חדל מן הטירדה. לכן החכם אינו נעשה בעל שליטה עצמית בזכות התבונה; ואם הוא אכן נעשה כזה, הוא האומלל שבכל בני האדם, ולפיכך אומנות החיים לא העניקה לו תועלת אלא את הטירדה הגדולה ביותר. וכבר הזכרנו לעיל שמי שסבור כי הוא מחזיק באומנות החיים וכי באמצעותה הכיר אילו דברים טובים לפי הטבע ואילו רעים, מוטרד מאוד הן כאשר הטובות מצויות בידו והן כאשר הרעות מצויות בידו.
PH 3.277
εἰ μὲν γὰρ ὁρμᾷ, ταράσσεται, εἰ δὲ τυγχάνει τῶν ἐπιθυμιῶν, παύεται τῆς ταραχῆς. οὐ τοίνυν ἐγκρατὴς γίνεται ὅσον ἐπὶ τῇ φρονήσει ὁ σοφός· ἢ εἴπερ γίνεται, πάντων ἀνθρώπων ἐστὶ κακοδαιμονέστατος, διόπερ οὐκ ὠφέλειαν, ἀλλὰ ταραχὴν αὐτῷ μεγίστην ἡ περὶ τὸν βίον παρέσχε τέχνη. ὅτι δὲ ὁ νομίζων ἔχειν τὴν περὶ τὸν βίον τέχνην καὶ δι’ αὐτῆς ἐπεγνωκέναι, τίνα τε ἐστιν ἀγαθὰ ὡς πρὸς τὴν φύσιν καὶ τίνα φαῦλα, ταράσσεται σφόδρα καὶ τῶν ἀγαθῶν αὐτῷ παρόντων καὶ τῶν κακῶν, ἐν τοῖς ἔμπροσθεν ὑπεμνήσαμεν.
PH 3.278
יש לומר אפוא כך: אם אין הסכמה על קיומם של הטובות, הרעות והדברים האדישים, ואם גם אומנות החיים אולי חסרת קיום, ואף אם נניח על דרך ההנחה שהיא קיימת אין היא מביאה כל תועלת למחזיקים בה אלא להפך, מחוללת בהם טירדות גדולות מאוד — נראה שבעלי הדעות הדוגמטיות מזקיפים את גבותיהם לשווא גם בתחום המכונה התחום האתי של מה שקרוי פילוסופיה.
PH 3.278
λεκτέον οὖν, ὅτι εἰ μήτε ἡ τῶν ἀγαθῶν τε καὶ κακῶν καὶ ἀδιαφόρων ὑπόστασις ὁμολογεῖται, ἥ τε περὶ τὸν βίον τέχνη τάχα μὲν καὶ ἀνυπόστατός ἐστιν, εἰ δὲ καὶ ὑφεστάναι δοθείη καθ’ ὑπόθεσιν, οὐδεμίαν ὠφέλειαν τοῖς ἔχουσιν αὐτὴν παρέχει, τοὐναντίον δὲ ταραχὰς αὐτοῖς ἐμποιεῖ μεγίστας, μάτην ὠφρυπωσθαι δοκοῖεν ἂν οἱ δογματικοὶ κἀν τῷ λεγομένῳ ἠθικῷ μέρει τῆς καλουμένης φιλοσοφίας.
PH 3.279
לאחר שדנו במידה מספקת גם בתחום האתי, כראוי למתווה, אנו מסיימים כאן הן את החיבור השלישי והן את המפעל כולו של ״מתווי הפירוניזם״, ונוסיף רק זאת:
PH 3.279
Τοσαῦτα καὶ περὶ τοῦ ἠθικοῦ τόπου συμμέτρως ὡς ἐν ὑποτυπώσει διεξελθόντες, ἐνταῦθα περιγράφομεν καὶ τὸ τρίτον σύνταγμα καὶ τὸ πᾶν τῶν Πυρρωνείων ὑποτυπώσεων σπούδασμα, ἐκεῖνο ἐπειπόντες·
λβ′ מדוע הספקן נוהג לפעמים להציג טיעונים שכוח השכנוע שלהם חלש.
λβ′ διὰ τί ὁ σκεπτικὸς ἐνίοτε ἀμυδροὺς ταῖς πιθανότησιν ἐρωτᾶν ἐπιτηδεύει λόγους.
PH 3.280
הספקן, מתוך אהבת האדם שבו, מבקש לרפא ככל יכולתו באמצעות טיעון את היוהרה והפזיזות של בעלי הדעות הדוגמטיות. כשם שלרופאי מחלות הגוף יש תרופות שונות בעוצמתן, והם נותנים לחולים קשה את התרופות החזקות ולחולים קל את הקלות יותר, כך גם הספקן מציג טיעונים השונים בעוצמתם:
PH 3.280
Ὁ σκεπτικὸς διὰ τὸ φιλάνθρωπος εἶναι τὴν τῶν δογματικῶν οἴησίν τε καὶ προπέτειαν κατὰ δύναμιν ἰᾶσθαι λόγῳ βούλεται. καθάπερ οὖν οἱ τῶν σωματικῶν παθῶν ἰατροὶ διάφορα κατὰ μέγεθος ἔχουσι βοηθήματα, καὶ τοῖς μὲν σφοδρῶς πεπονθόσι τὰ σφοδρὰ τούτων προσάγουσι, τοῖς δὲ κούφως τὰ κουφότερα, καὶ ὁ σκεπτικὸς οὕτως διαφόρους ἐρωτᾷ [καὶ] κατὰ ἰσχύν λόγους,
PH 3.281
כנגד אלה שמחלת היוהרה שבהם הוחמרה בשל פזיזות עזה הוא משתמש בטיעונים כבדי־משקל, המסוגלים להפריך אותה במרץ; וכנגד אלה שמחלת היוהרה שבהם שטחית וקלה לריפוי, ויכולה להיות מופרכת באמצעות טיעונים קלים יותר בכוח שכנועם, הוא משתמש בטיעונים קלים יותר. משום כך מי שיוצא מן החקירה הספקנית אינו מהסס לצרף לשאלתו פעם טיעונים כבדי־משקל בכוח שכנועם ופעם טיעונים הנראים עמומים יותר, במתכוון, מפני שלעיתים קרובות די בהם כדי להשיג את התכלית שלפניו.
PH 3.281
καὶ τοῖς μὲν ἐμβριθέσι καὶ εὐτόνως ἀνασκευάζειν δυναμένοις τὸ τῆς οἰήσεως τῶν δογματικῶν πάθος ἐπὶ τῶν σφοδρᾷ τῇ προπετείᾳ κεκακωμένων χρῆται, τοῖς δὲ κουφοτέροις ἐπὶ τῶν ἐπιπόλαιον καὶ εὐίατον ἐχόντων τὸ τῆς οἰήσεως πάθος καὶ ὑπὸ κουφοτέρων πιθανοτήτων ἀνασκευάζεσθαι δυναμένων. διόπερ ὁτὲ μὲν ἐμβριθεῖς ταῖς πιθανότησιν, ὁτὲ δὲ καὶ ἀμαυροτέρους φαινομένους οὐκ ὀκνεῖ λόγους συνερωτᾶν ὁ ἀπὸ τῆς σκέψεως ὁρμώμενος, ἐπίτηδες, ὡς ἀρκοῦντας αὐτῷ πολλάκις πρὸς τὸ ἀνύειν τὸ προκείμενον.
הו פירון, כפלא גדול נגלית, יותר מכל האחרים דבר־מה אחר ומעורר תדהמה. אם ברוב גאווה העזת לצאת נגדם, אבוי, כמה אומלל היית מכל החכמים; אך אם גינית את ידיעת האדם, ראשון אתה בין מגני החוכמה.
Ὦ Πυρρῶν μέγα θαῦμα πεφασμένον ὡς πλέον τῶν ἄλλων ἕτερον χρῆμά τι θαμβαλέον. εἰ μὲν ὑπερφιάλως κατ’ ἐναντίον ἐλθέμεν ἔτλης, συμπάντων γε σοφῶν φεῦ ὅσον ἦσθα τάλας· εἰ δὲ κὲν ἰδμοσύνης τῆς ἀνδρομέης κατεγνωκώς, τὰ πρώτιστα φέρεις ὣν σοφίης κατέγνως.
נגד המלומדים, ספר א
Πρὸς μαθηματικούς I
נגד המלומדים
ΠΡΟΣ ΜΑΘΗΜΑΤΙΚΟΥΣ
M 1.1
נראה שגם אנשי אפיקורוס וגם אנשי פירון הציגו התנגדות כללית למקצועות הלימוד, אך לא מאותה נטייה. אנשי אפיקורוס עשו זאת משום שלדעתם המקצועות אינם תורמים דבר להשלמת החכמה, או, כפי שמשערים אחדים, כדי להסתיר את חוסר השכלתם — שכן במקומות רבים מתגלה אפיקורוס כחסר ידע, ואפילו בשיחות רגילות לשונו אינה תקינה —
M 1.1
Τὴν πρὸς τοὺς ἀπὸ τῶν μαθημάτων ἀντίρρησιν κοινότερον μὲν διατεθεῖσθαι δοκοῦσιν οἵ τε περὶ τὸν Ἐπίκουρον καὶ οἱ ἀπὸ τοῦ Πύρρωνος, οὐκ ἀπὸ τῆς αὐτῆς δὲ διαθέσεως, ἀλλʼ οἱ μὲν περὶ τὸν Ἐπίκουρον ὡς τῶν μαθημάτων μηδὲν συνεργούντων πρὸς σοφίας τελείωσιν, ἢ ὡς τινὲς εἰκάζουσι, τοῦτο προκάλυμμα τῆς ἑαυτῶν ἀπαιδευσίας εἶναι νομίζοντες (ἐν πολλοῖς γὰρ ἀμαθὴς Ἐπίκουρος ἐλέγχεται, οὐδὲ ἐν ταῖς κοιναῖς ὁμιλίαις καθαρεύων),
M 1.2
ואולי גם בשל העוינות לאנשי אפלטון, אריסטו ודומיהם, שהיו מלומדים מאוד. לא בלתי סביר שהיה זה גם בשל איבתו לנאוסיפנס, תלמיד פירון: הוא משך צעירים רבים ועסק ברצינות במקצועות הלימוד, ובייחוד ברטוריקה.
M 1.2
τάχα δὲ καὶ διὰ τὴν πρὸς τοὺς περὶ Πλάτωνα καὶ Ἀριστοτέλη καὶ τοὺς ὁμοίους δυσμένειαν πολυμαθεῖς γεγονότας. οὐκ ἀπέοικε δὲ καὶ διὰ τὴν πρὸς Ναυσιφάνην τὸν Πύρρωνος ἀκουστὴν ἔχθραν· πολλοὺς γὰρ τῶν νέων συνεῖχε καὶ τῶν μαθημάτων σπουδαίως ἐπεμελεῖτο, μάλιστα δὲ ῥητορικῆς.
M 1.3
אפיקורוס היה תלמידו, אך כדי להיראות אוטודידקט ופילוסוף מכוח טבעו הכחיש זאת בכל דרך, ביקש למחוק את השמועה עליו והרבה לגנות את המקצועות שבהם התהדר נאוסיפנס.
M 1.3
γενόμενος οὖν τούτου μαθητὴς ὁ Ἐπίκουρος ὑπὲρ τοῦ δοκεῖν αὐτοδίδακτος εἶναι καὶ αὐτοφυὴς φιλόσοφος ἠρνεῖτο ἐκ παντὸς τρόπου, τήν τε περὶ αὐτοῦ φήμην ἐξαλείφειν ἔσπευδε, πολύς τε ἐγίνετο τῶν μαθημάτων κατήγορος, ἐν οἷς ἐκεῖνος ἐσεμνύνετο.
M 1.4
באיגרתו לפילוסופים במיטילנה הוא אומר: "אני סבור שבעלי הקול העמוק יחשבו גם אותי לתלמידו של 'הריאה', לאחר ששמעתיו עם כמה נערים הוללים" — והוא מכנה כאן את נאוסיפנס "ריאה" כחסר רגש. בהמשך, לאחר השמצות רבות, הוא רומז להתקדמותו בלימודים באומרו: "הוא היה אדם רע ועסק בדברים שאי־אפשר להגיע מהם לחכמה" — וכוונתו למקצועות הלימוד.
M 1.4
φησὶ γοῦν ἐν τῇ πρὸς τοὺς ἐν Μυτιλήνῃ φιλοσόφους ἐπιστολῇ “οἶμαι δὲ ἔγωγε τοὺς βαρυστόνους καὶ μαθητήν με δόξειν τοῦ πλεύμονος εἶναι, μετὰ μειρακίων τινῶν κραιπαλώντων ἀκούσαντα”, νῦν πλεύμονα καλῶν τὸν Ναυσιφάνην ὡς ἀναίσθητον· καὶ πάλιν προβὰς πολλά τε κατειπὼν τἀνδρὸς ὑπεμφαίνει τὴν ἐν τοῖς μαθήμασιν αὐτοῦ προκοπὴν λέγων “καὶ γὰρ πονηρὸς ἄνθρωπος ἦν καὶ ἐπιτετηδευκὼς τοιαῦτα ἐξ ὧν οὐ δυνατὸν εἰς σοφίαν ἐλθεῖν”, αἰνισσόμενος τὰ μαθήματα.
M 1.5
אפיקורוס אפוא, כפי שאפשר לשער, ביקש להילחם במקצועות מטעמים כאלה. אנשי פירון לא עשו זאת מפני שאינם תורמים לחכמה — זו טענה דוגמטית — ואף לא מחוסר השכלה: מלבד היותם משכילים ומנוסים יותר משאר הפילוסופים, הם גם מתייחסים ללא הבדל לדעת ההמון.
M 1.5
πλὴν ὁ μὲν Ἐπίκουρος, ὡς ἂν τις εἰκοβολῶν εἴποι, ἀπὸ τοιούτων τινῶν ἀφορμῶν πολεμεῖν τοῖς μαθήμασιν ἠξίου, οἱ δὲ ἀπὸ Πύρρωνος οὔτε διὰ τὸ μηδὲν συνεργεῖν αὐτὰ πρὸς σοφίαν, δογματικὸς γὰρ ὁ λόγος, οὔτε διὰ τὴν προσοῦσαν αὐτοῖς ἀπαιδευσίαν· σὺν γὰρ τῷ πεπαιδεῦσθαι καὶ πολυπειροτέρους παρὰ τοὺς ἄλλους ὑπάρχειν φιλοσόφους ἔτι καὶ ἀδιαφόρως ἔχουσι πρὸς τὴν παρὰ τοῖς πολλοῖς δόξαν.
M 1.6
גם לא מתוך עוינות למישהו — רשעות כזאת רחוקה ממתינותם — אלא מפני שאירע להם במקצועות מה שאירע להם בפילוסופיה כולה. כשם שפנו אל הפילוסופיה מתוך כמיהה להשיג את האמת, אך השעו את השיפוט כשנתקלו באי־סדירות של מאבק שקול בין הדברים, כך פנו גם לרכישת המקצועות וביקשו ללמוד מה אמת גם בהם; אך כשמצאו קשיים שקולים לא הסתירום.
M 1.6
καὶ μὴν οὐδὲ δυσμενείας χάριν τῆς πρός τινας (μακρὰν γὰρ αὐτῶν τῆς πραότητός ἐστιν ἡ τοιαύτη κακία), ἀλλὰ τοιοῦτόν τι ἐπὶ τῶν μαθημάτων παθόντες ὁποῖον ἐφʼ ὅλης ἔπαθον τῆς φιλοσοφίας. καθὰ γὰρ ἐπὶ ταύτην ἦλθον πόθῳ τοῦ τυχεῖν τῆς ἀληθείας, ἰσοσθενεῖ δὲ μάχης ἀνωμαλίᾳ τῶν πραγμάτων ὑπαντήσαντες ἐπέσχον, οὕτω καὶ ἐπὶ τῶν μαθημάτων ὁρμήσαντες ἐπὶ τὴν ἀνάληψιν αὐτῶν, ζητοῦντες καὶ τὸ ἐνταῦθα μαθεῖν ἀληθές, τὰς δὲ ἴσας εὑρόντες ἀπορίας, οὐκ ἀπεκρύψαντο.
M 1.7
לכן גם אנו, ההולכים באותה דרך, ננסה להציג בלי תחרותיות מבחר מן הטיעונים הענייניים נגדם. מיותר בעיניי ללמד מדוע נקראו המקצועות "לימודים כלליים" וכמה הם במספר, מאחר שהוראתנו ניתנת למי שכבר קיבלו הדרכה מספקת בעניינים אלה.
M 1.7
διόπερ καὶ ἡμεῖς τὴν αὐτὴν τούτοις ἀγωγὴν μεταδιώκοντες πειρασόμεθα χωρὶς φιλονεικίας τὰ πραγματικῶς λεγόμενα πρὸς αὐτοὺς ἐπιλεξάμενοι θεῖναι. Τὸ μὲν οὖν διδάσκειν ἀπὸ τίνος ἐγκύκλια προσηγόρευται μαθήματα καὶ πόσα τὸν ἀριθμόν ἐστι, περιττὸν ἡγοῦμαι, πρὸς ἱκανὴν ἤδη τὴν περὶ τούτων ἔχοντας κατήχησιν γινομένης ἡμῖν τῆς διδασκαλίας.
M 1.8
לענייננו נחוץ להראות שמקצת הטיעונים נגד המקצועות נאמרים בכלל על כולם, ואחרים על כל אחד לחוד: הטיעון הכללי הוא שאין לימוד; נגד המדקדקים, למשל, הטיעון עוסק ביסודות הלשון; נגד הגאומטריקנים — שאין לקבל את העקרונות כהנחות; ונגד המוזיקאים — שאין קול ואין זמן. נבחן תחילה לפי הסדר את ההתנגדות הכללית.
M 1.8
ὃ δὲ ἐστιν ἀναγκαῖον ἐπὶ τοῦ παρόντος, ὑποδεικτέον ὅτι τῶν λεγομένων πρὸς τὰ μαθήματα τὰ μὲν καθολικῶς λέγεται πρὸς πάντα τὰ μαθήματα, τὰ δὲ ὡς πρὸς ἕκαστα, καὶ καθολικώτερον μὲν τὸ περὶ τοῦ μηδὲν εἶναι μάθημα, ἰδιαίτερον δὲ πρὸς μὲν γραμματικούς, εἰ τύχοι, περὶ τῶν τῆς λέξεως στοιχείων, πρὸς δὲ γεωμέτρας περὶ τοῦ μὴ δεῖν ἐξ ὑποθέσεως λαμβάνειν τὰς ἀρχάς, πρὸς δὲ μουσικοὺς περὶ τοῦ μηδὲν εἶναι φωνὴν μηδὲ χρόνον. ἴδωμεν δὲ τάξει πρῶτον τὴν καθολικωτέραν ἀντίρρησιν.
M 1.9
אין זה הזמן להכריע במחלוקת הרבה והמגוונת בין הפילוסופים על הלימוד. די להראות שאם יש לימוד והוא אפשרי לאדם, יש להסכים מראש על ארבעה דברים: הדבר הנלמד, המלמד, הלומד ואופן הלימוד. אך אף אחד מהם אינו קיים, כפי שנראה; לכן אין לימוד.
M 1.9
Τὴν μὲν οὖν γενομένην παρὰ τοῖς φιλοσόφοις περὶ μαθήσεως διαφωνίαν πολλὴν καὶ ποικίλην οὖσαν οὐ τοῦ παρόντος ἐστὶ καιροῦ ἐπικρίνειν· ἀπόχρη δὲ παραστῆσαι ὡς εἴπερ ἔστι τι μάθημα, καὶ τοῦτο ἀνυστὸν ἀνθρώπῳ, τέσσαρα δεῖ προομολογήσασθαι, τὸ διδασκόμενον πρᾶγμα, τὸν διδάσκοντα, τὸν μανθάνοντα, τὸν τρόπον τῆς μαθήσεως. οὔτε δὲ τὸ διδασκόμενον ἔστιν οὔτε ὁ διδάσκων οὔτε ὁ μανθάνων οὔτε ὁ τρόπος τῆς μαθήσεως, καθάπερ ὑποδείξομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τι μάθημα.
M 1.10
אשר לראשון, אם דבר נלמד, או שהקיים נלמד בהיותו קיים או שהלא־קיים בהיותו לא־קיים. אך לא זה ולא זה, כפי שנראה; לכן שום דבר אינו נלמד. הלא־קיים אינו נלמד בהיותו לא־קיים: אם הוא נלמד הוא ניתן ללימוד, ובהיותו ניתן ללימוד יימנה עם הקיימים.
M 1.10
Καὶ δὴ περὶ τοῦ πρώτου λέγοντες πρῶτον φαμὲν ὡς εἴπερ διδάσκεταί τι, ἤτοι τὸ ὂν τῷ εἶναι διδάσκεται ἢ τὸ μὴ ὂν τῷ μὴ εἶναι. οὔτε δὲ τὸ ὂν τῷ εἶναι διδάσκεται οὔτε τὸ μὴ ὂν τῷ μὴ εἶναι, καθάπερ παραστήσομεν· οὐκ ἄρα διδάσκεταί τι. καὶ δὴ τὸ μὲν μὴ ὂν τῷ μὴ εἶναι οὐκ ἂν διδάσκοιτο· εἰ γὰρ διδάσκεται, διδακτόν ἐστι, διδακτὸν δὲ καθεστὼς τῶν ὄντων γενήσεται,
M 1.11
כך יהיה גם לא־קיים וגם קיים; אך אותו דבר אינו יכול להיות קיים ולא־קיים. לכן הלא־קיים אינו נלמד בהיותו לא־קיים. שום תכונה אינה שייכת ללא־קיים, ומה שאין לו תכונה גם היותו נלמד לא יקרה לו; שכן היותו נלמד הוא תכונה. לכן גם בדרך זו הלא־קיים אינו ניתן ללימוד.
M 1.11
καὶ διὰ τοῦτο ἔσται μὴ ὄν τε καὶ ὄν. οὐχὶ δέ γε δυνατόν ἐστι τὸ αὐτὸ καὶ ὄν [τε] καὶ μὴ ὂν ὑπάρχειν· οὐκ ἄρα τὸ μὴ ὂν τῷ μὴ εἶναι διδάσκεται. τῷ τε μὴ ὄντι οὐδὲν συμβέβηκεν, ᾧ δὲ μηδὲν συμβέβηκεν, οὐδὲ τὸ διδάσκεσθαι συμβήσεται· ἕν γάρ τι ἦν τῶν συμβεβηκότων καὶ τὸ διδάσκεσθαι· τοίνυν οὐδὲ ταύτῃ διδακτόν ἐστι τὸ μὴ ὄν.
M 1.12
הדבר הנלמד מגיע אלינו ללימוד באמצעות הנעת רושם, אך הלא־קיים אינו יכול להניע רושם ולכן אינו ניתן ללימוד. יתר על כן, הלא־קיים גם אינו ניתן ללימוד כאמיתי: האמת אינה מן הלא־קיימים, ושום דבר אמיתי אינו ניתן ללימוד כלא־קיים. ואם שום דבר אמיתי אינו ניתן ללימוד כלא־קיים — שכן האמת היא מן הקיימים — הלא־קיים אינו ניתן ללימוד.
M 1.12
καὶ μὴν τὸ διδασκόμενον φαντασίαν κινοῦν εἰς μάθησιν ἡμῖν ἔρχεται, τὸ δὲ μὴ ὂν ἀδυνατοῦν φαντασίαν κινεῖν οὐδὲ διδακτόν ἐστιν. ἔτι δʼ οὐδʼ ὡς ἀληθὲς τὸ μὴ ὂν διδακτόν ἐστιν· οὔτε γὰρ τῶν μὴ ὄντων ἐστὶ τἀληθές, οὔτε τι ἀληθὲς ὡς μὴ ὂν διδακτόν ἐστιν. εἰ δὲ μηδὲν ἀληθὲς ὡς μὴ ὂν διδακτόν ἐστι (τῶν γὰρ ὄντων ἐστὶ τἀληθές), ἀδίδακτον ἄρα τὸ μὴ ὄν.
M 1.13
אם שום אמת אינה נלמדת, כל הנלמד שקרי, וזה בלתי הגיוני ביותר. לכן הלא־קיים אינו נלמד. הנלמד הוא שקרי או אמיתי; שקרי הוא בלתי הגיוני, והאמיתי קיים. לכן הלא־קיים אינו ניתן ללימוד.
M 1.13
εἰ δὲ μηδὲν ἀληθὲς διδάσκεται, πᾶν τὸ διδασκόμενον ψεῦδός ἐστιν· ὅπερ ἀλογώτατον ὑπάρχει. οὐ τοίνυν τὸ μὴ ὂν διδάσκεται. ἤτοι γὰρ τὸ διδασκόμενον ψεῦδός ἐστιν ἢ ἀληθές. ἀλλὰ ψεῦδος μὲν ἀλογώτατον, τὸ δὲ ἀληθὲς ὂν ὑπῆρχεν. οὐκ ἄρα τὸ μὴ ὂν διδακτόν.
M 1.14
גם הקיים אינו ניתן ללימוד בהיותו קיים. מאחר שכל הקיימים נראים לכול בשווה, כולם יהיו בלתי ניתנים ללימוד; ומכאן ששום דבר אינו ניתן ללימוד, שכן חייב להיות דבר בלתי נלמד שממנו נוצר לימוד הדבר. לכן הקיים אינו נלמד בהיותו קיים.
M 1.14
καὶ μὴν οὐδὲ τὸ ὂν τῷ εἶναι διδακτόν ἐστιν, ἐπειδήπερ τῶν ὄντων πᾶσι φαινομένων ἐπʼ ἴσης πάντα ἔσται ἀδίδακτα. ᾧ ἀκολουθήσει τὸ μηδὲν εἶναι διδακτόν· δεῖ γὰρ ὑποκεῖσθαί τι ἀδίδακτον, ἵνα ἐκ τοῦ γινωσκομένου γένηται ἡ τούτου μάθησις. τοίνυν οὐδὲ τὸ ὂν τῷ εἶναι διδάσκεται.
M 1.15
קושי דומה יעמוד נגד האומרים שהלא־משהו או המשהו נלמד. אם הלא־משהו נלמד, הוא יהיה משהו מבחינת לימודו; וכך אותו דבר יהיה ההפכים, לא־משהו ומשהו, וזה בלתי אפשרי. ללא־משהו אין תכונה, ולכן גם לא היותו נלמד, שהיא תכונה.
M 1.15
Ὁ δὲ ὅμοιος τῆς ἀπορίας γενήσεται τρόπος καὶ πρὸς τοὺς ἐροῦντας τὸ οὔτι ἢ τί διδάσκεσθαι. εἰ γὰρ τὸ οὔτι διδάσκοιτο, ἔσται ᾗ διδάσκεται τί, καὶ διὰ τοῦτο αὐτὸ τἀναντία οὔτι καὶ τί ἔσται, ὅπερ ἦν τῶν ἀδυνάτων. τῷ τε οὔτινι οὐδὲν συμβέβηκεν, διὸ οὐδὲ τὸ διδάσκεσθαι· καὶ γὰρ τοῦτο τῶν συμβεβηκότων ἐστίν.
M 1.16
לכן הלא־משהו אינו נלמד. באותו היקש גם המשהו אינו נלמד: אם הוא ניתן ללימוד משום שהוא קיים, שום דבר לא יהיה בלתי נלמד, ומכאן ששום דבר אינו ניתן ללימוד.
M 1.16
οὐ τοίνυν τὸ οὔτι διδάσκεται. κατὰ δὲ τὴν αὐτὴν ἀναλογίαν καὶ τὸ τί τῶν ἀδιδάκτων γενήσεται· εἰ γὰρ διὰ τοῦτο διδακτὸν ἔσται ὅτι ἔστιν, οὐδὲν ἀδίδακτον ἔσται, ᾧ ἕπεται τὸ μηδὲν εἶναι διδακτόν.
M 1.17
ואם משהו נלמד, הוא נלמד באמצעות לא־משהו או באמצעות דברים שהם משהו. באמצעות לא־משהו אי־אפשר, כי לפי הסטואים אין לו קיום במחשבה. נותר שהלימוד נעשה באמצעות דברים שהם משהו.
M 1.17
καὶ μὴν εἰ διδάσκεταί τι, ἤτοι διὰ τῶν οὐτινῶν διδαχθήσεται ἢ διὰ τῶν τινῶν. ἀλλὰ διὰ μὲν τῶν οὐτινῶν οὐχ οἷόν τε διδαχθῆναι· ἀνυπόστατα γάρ ἐστι τῇ διανοίᾳ ταῦτα κατὰ τοὺς ἀπὸ τῆς στοᾶς. λείπεται οὖν διὰ τῶν τινῶν γίνεσθαι τὴν μάθησιν.
M 1.18
אך גם זה חסר מוצא: כשם שהנלמד נלמד מבחינת היותו משהו, כך גם הדברים שמהם נוצר הלימוד הם דברים שהם משהו, ולכן יהיו ניתנים ללימוד. וכך, משאין שום דבר ניתן ללימוד, הלימוד מתבטל.
M 1.18
ὃ πάλιν ἄπορόν ἐστιν· ὥσπερ γὰρ αὐτὸ τὸ διδασκόμενον κατὰ τοῦτο διδάσκεται καθὸ τί ἐστιν, οὕτως ἐπεὶ καὶ τὰ ἐξ ὧν ἡ μάθησίς τινά ἐστι, γενήσεται διδακτά. καὶ ταύτῃ μηδενὸς ὄντος διδακτοῦ ἀναιρεῖται ἡ μάθησις.
M 1.19
ועוד, מן הדברים שהם משהו מקצתם גופים ומקצתם חסרי־גוף; לכן הנלמדים, בהיותם משהו, יהיו גופים או חסרי־גוף. אך אינם יכולים להיות לא גופים ולא חסרי־גוף, כפי שנראה; לכן אין דברים נלמדים.
M 1.19
Ἄλλως τε, ἐπεὶ τῶν τινῶν τὰ μὲν ἐστι σώματα τὰ δὲ ἀσώματα, δεήσει τὰ διδασκόμενα τινὰ ὄντα ἤτοι σώματα εἶναι ἢ ἀσώματα· οὔτε δὲ σώματα δύναται ὑπάρχειν οὔτε ἀσώματα, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τινὰ διδασκόμενα.
M 1.20
הגוף, בייחוד לפי הסטואים, לא יהיה מן הניתנים ללימוד: הנלמדים חייבים להיות דברים הנאמרים, ואילו גופים אינם דברים הנאמרים. ואם הגופים אינם מוחשים ואינם מושכלים, ברור שגם לא יהיו ניתנים ללימוד. שאינם מוחשים מתברר ממושגם.
M 1.20
Τὸ μὲν οὖν σῶμα, καὶ μάλιστα κατὰ τοὺς στωικούς, οὐκ ἂν εἴη τῶν διδακτῶν· δεῖ γὰρ τὰ διδασκόμενα λεκτὰ τυγχάνειν, τὰ δὲ σώματα οὐκ ἔστι λεκτά, διόπερ οὐ διδάσκεται. εἴπερ δὲ τὰ σώματα μήτε αἰσθητά ἐστι μήτε νοητά, δῆλον ὡς οὐδὲ διδακτὰ γενήσεται. αἰσθητὰ μὲν οὖν οὐκ ἔστιν, ὡς ἐκ τῆς ἐννοίας αὐτῶν συμφανές.
M 1.21
אם הגוף הוא, כדברי אפיקורוס, צירוף של גודל, צורה ומוצקות; או בעל שלושה ממדים, כלומר מורכב מאורך, רוחב ועומק, כדברי המלומדים; או בעל שלושה ממדים עם מוצקות, כדברי אפיקורוס, כדי להבדילו מן הריק; או מסה מוצקה, כדברי אחרים — יהיה אשר יהיה,
M 1.21
εἰ γὰρ σύνοδός ἐστι κατὰ ἀθροισμὸν μεγέθους καὶ σχήματος καὶ ἀντιτυπίας τὸ σῶμα, ὡς φησὶν Ἐπίκουρος, ἢ τὸ τριχῇ διαστατόν, τουτέστι τὸ ἐκ μήκους καὶ πλάτους καὶ βάθους, καθάπερ οἱ μαθηματικοὶ λέγουσιν, ἢ τὸ τριχῇ διαστατὸν μετὰ ἀντιτυπίας, ὡς πάλιν Ἐπίκουρος, ἵνα τούτῳ διορίζῃ τὸ κενόν, ἢ ὄγκος ἀντίτυπος, ὡς ἄλλοι,—ὅπως δʼ ἂν ἔχῃ,
M 1.22
מאחר שהוא נתפס כצירוף של תכונות רבות, והרכבת דברים רבים אינה מעשה של חוש פשוט ולא־תבוני אלא של מחשבה תבונית, הגוף לא יהיה מן המוחשים.
M 1.22
ἐπεὶ κατὰ σύνοδον πολλῶν ἰδιωμάτων νοεῖται, ἡ δὲ πλειόνων ἐπισύνθεσις οὐχ ἁπλῆς τινος καὶ ἀλόγου αἰσθήσεώς ἐστιν ἔργον ἀλλὰ λογικῆς διανοίας· εἰ δὲ λογικῆς διανοίας, οὐκ ἔσται τῶν αἰσθητῶν τὸ σῶμα.
M 1.23
ואפילו נניח [שוב] שהוא מוחש, הוא עדיין אינו ניתן ללימוד. המוחש באשר הוא מוחש אינו נלמד: איש אינו לומד לראות לבן, לטעום מתוק, לגעת בחם או להריח ריח טוב; אלה בלתי נלמדים ושייכים לנו מטבענו.
M 1.23
κἂν αἰσθητὸν δὲ [πάλιν] αὐτὸ ὑποθώμεθα, πάλιν ἐστὶν ἀδίδακτον. τὸ γὰρ αἰσθητὸν πάλιν, ᾗ αἰσθητόν ἐστιν, οὐ διδάσκεται· οὐδεὶς γὰρ λευκὸν ὁρᾶν μανθάνει, οὐδὲ γλυκέος γεύεσθαι, οὐδὲ θερμοῦ ἅπτεσθαι, οὐκ εὐώδους ὀσφραίνεσθαι, ἀλλʼ ἔστι ταῦτα τῶν ἀδιδάκτων καὶ φυσικῶς ἡμῖν προσόντων.
M 1.24
נותר לומר שהגוף מושכל ובכך ניתן ללימוד. נבחן כיצד ייתכן הדבר. אם הגוף אינו האורך לבדו, הרוחב או העומק, אלא מה שנתפס כמורכב מכולם, ומאחר שכולם חסרי־גוף, בהכרח גם המורכב מהם ייתפס כחסר־גוף ולא כגוף, ולכן גם בלתי ניתן ללימוד.
M 1.24
λείπεται οὖν νοητόν τε λέγειν τὸ σῶμα καὶ ταύτῃ διδακτόν. ὅπως δʼ ἂν ἀληθὲς εἴη, σκοπῶμεν. εἰ γὰρ μήτε μῆκός ἐστι κατʼ ἰδίαν τὸ σῶμα μήτε πλάτος ἢ βάθος, τὸ δὲ ἐξ ἁπάντων νοούμενον, ἀνάγκη πάντων ἀσωμάτων ὄντων καὶ τὸ ἐξ αὐτῶν συστὰν ἀσώματον νοεῖν καὶ οὐ σῶμα, διὰ δὲ τοῦτο καὶ ἀδίδακτον,
M 1.25
נוסף על כך, התופס את הגוף המורכב מהם חייב לתפוס אותם קודם כדי שיוכל לתפוס גם אותו. הוא יתפוס אותם במפגש או במעבר ממפגש. לא במפגש, כי הם חסרי־גוף וחסרי־גוף אינם נתפסים במפגש, בעוד תפיסת החוש נעשית תמיד במגע. גם לא במעבר ממפגש, כי אין מוחש שממנו אפשר לעבור וליצור את מושגם. לכן, מאחר שאיננו יכולים לתפוס את מרכיבי הגוף, ודאי גם לא נוכל ללמדו.
M 1.25
πρὸς τῷ τὸν νοοῦντα τὸ ἐκ τούτων συνεστὼς σῶμα πρότερον ὀφείλειν αὐτὰ ταῦτα νοεῖν, ἵνα κἀκεῖνο δυνατὸν ᾖ νοεῖν. ἢ γὰρ περιπτωτικῶς αὐτὰ νοήσει ἢ κατὰ μετάβασιν ἀπὸ περιπτώσεως. οὔτε δὲ περιπτωτικῶς· ἀσώματα γάρ ἐστι, καὶ τῶν ἀσωμάτων οὐκ ἀντιλαμβανόμεθα περιπτωτικῶς, ἀεὶ κατὰ θίξιν γινομένης τῆς περὶ τὴν αἴσθησιν ἀντιλήψεως. καὶ μὴν οὐδὲ κατὰ μετάβασιν ἀπὸ περιπτώσεως, τῷ μηδὲν ἔχειν αἰσθητὸν ἀφʼ οὗ μετιών τις ποιήσεται τούτων ἐπίνοιαν. τοίνυν οὐδὲ τὰ ἐξ ὧν τὸ σῶμα νοεῖν δυνάμενοι πάντως οὐδὲ διδάσκειν τοῦτο ἰσχύσομεν.
M 1.26
על תפיסת הגוף וקיומו דנו ביתר דיוק ב׳קווים פירוניים׳. כעת נניח לטיעונים האלה ונאמר שהחלוקה העליונה של הגופים כפולה: מקצתם מוחשים ומקצתם מושכלים. אם הנלמד הוא גוף, הוא בהכרח מושכל או מוחש.
M 1.26
Ἀλλὰ περὶ μὲν τῆς τοῦ σώματος νοήσεώς τε καὶ ὑποστάσεως ἐν τοῖς σκεπτικοῖς ὑπεμνήσαμεν ἀκριβέστερον· νυνὶ δὲ ἀποστάντες τούτων τῶν ἐλέγχων ἐκεῖνο λέγωμεν ὅτι τῶν σωμάτων κατὰ τὸ ἀνωτάτω διττή τις ἐστὶ διαφορά· τὰ μὲν γὰρ αὐτῶν αἰσθητὰ καθέστηκε τὰ δὲ νοητά. καὶ εἰ τὸ διδασκόμενόν ἐστι σῶμα, πάντως ἤτοι νοητόν ἐστιν ἢ αἰσθητόν.
M 1.27
אך אינו יכול להיות מוחש, שכן עליו להיראות לכול בשווה ולהיות גלוי; ואף לא מושכל, שכן הוא נסתר והמחלוקת עליו בין כל הפילוסופים טרם הוכרעה: הללו אומרים שאינו ניתן לחלוקה והללו שניתן; ומבין האחרונים, אחדים אומרים שהוא מתחלק עד אינסוף ואחרים שהוא מגיע למזערי חסר חלקים. לכן הגוף אינו ניתן ללימוד. ואף חסר־הגוף אינו.
M 1.27
ἀλλʼ οὔτε αἰσθητὸν εἶναι δύναται διὰ τὸ πᾶσιν ἐπʼ ἴσης ὀφείλειν φαίνεσθαι καὶ πρόδηλον ὑπάρχειν, οὔτε νοητὸν διὰ τὸ ἀδηλεῖσθαι καὶ διʼ αὐτὸ τοῦτο ἀνεπικρίτως διαφωνεῖσθαι παρὰ πᾶσι τοῖς φιλοσόφοις, τῶν μὲν ἄτομον τοῦτο λεγόντων ὑπάρχειν τῶν δὲ τμητόν, καὶ τῶν τμητὸν φαμένων εἶναι ἐνίων μὲν εἰς ἄπειρον τέμνεσθαι τοῦτο ἀξιούντων, ἐνίων δὲ εἰς ἐλάχιστον καὶ ἀμερὲς καταλήγειν. οὐκ ἄρα διδακτόν ἐστι τὸ σῶμα. Καὶ μὴν οὐδὲ τὸ ἀσώματον.
M 1.28
כל דבר חסר־גוף שיאמר אדם כי הוא נלמד — האידיאה האפלטונית, הדבר הנאמר אצל הסטואים, מקום, ריק, זמן או דומה להם — בלי שניחפז לקבוע דבר על קיומם ובלי שנערב חקירות אחרות ונראה שכל אחד חסר קיום, [הוא] עדיין נחקר בגלוי, ו כל עוד מים יזרמו ועצים גבוהים ילבלבו ייחקר בידי הדוגמטיקנים: הללו מאשרים את קיומם, הללו שוללים ואחרים משעים את השיפוט. אבסורדי לומר שדברים שעדיין שנויים במחלוקת תלויה ועומדת נלמדים כמוסכמים.
M 1.28
πᾶν γὰρ καὶ ὁποῖον ἂν τις ἀσώματον λέγῃ διδάσκεσθαι, ἐάν τε τὴν Πλατωνικὴν ἰδέαν, ἐάν τε τὸ παρὰ τοῖς στωικοῖς λεκτόν, ἐάν τε τόπον ἢ κενὸν ἢ χρόνον ἢ ἄλλο τι τῶν τοιούτων, ἵνα μηδὲν προπετὲς περὶ τῆς ὑποστάσεως αὐτῶν λέγωμεν, μηδʼ ἑτέρας σκέψεις ἐν ἑτέραις διεξοδεύωμεν παριστάντες τὸ ἀνυπόστατον ἑκάστου, [ὃ] προδήλως μὲν ἐπιζητεῖται καὶ ἔς τʼ ἂν ὕδωρ τε νάῃ καὶ δένδρεα μακρὰ τεθήλῃ ζητήσεται παρὰ τοῖς δογματικοῖς, τῶν μὲν εἶναι ταῦτα διαβεβαιουμένων, τῶν δὲ μὴ εἶναι, τῶν δὲ ἐπεχόντων· τὸ δὲ τὰ ἔτι ἐπίδικα καὶ ἐν μετεώροις ἀμφισβητήσεσι κείμενα ὡς σύμφωνα καὶ ὁμόλογα διδάσκεσθαι λέγειν τῶν ἀτόπων ἐστίν.
M 1.29
אם הקיימים הם גופים או חסרי־גוף, והוכח שאף אחד מהם אינו נלמד, שום דבר אינו נלמד. ועוד: אם דבר נלמד, הוא אמיתי או שקרי. שקר אינו ניתן ללימוד, כפי שמוסכם מאליו; ואף לא אמת, שכן האמת חסרת מוצא, כפי שהוכח ברשימות הספקניות, ואין לימוד של דברים חסרי מוצא.
M 1.29
Εἰ οὖν τῶν ὄντων τὰ μὲν ἐστι σώματα τὰ δὲ ἀσώματα, δέδεικται δὲ οὐδέτερα τούτων διδασκόμενα, οὐδὲν διδάσκεται. Ἐπιχειρητέον δὲ καὶ οὕτως. εἰ διδάσκεταί τι, ἤτοι ἀληθές ἐστιν ἢ ψεῦδος. οὔτε δὲ ψεῦδος διδακτόν ἐστιν, ὡς αὐτόθεν ὁμόλογον, οὔτε ἀληθές· τὸ γὰρ ἀληθὲς ἄπορον, ὡς ἐν τοῖς σκεπτικοῖς ὑπομνήμασι δέδεικται, καὶ τῶν ἀπόρων οὐκ ἔστι μάθησις.
M 1.30
לכן אין דבר נלמד. ובכלל, אם דבר נלמד, הוא אומנותי או בלתי אומנותי. הבלתי אומנותי אינו ניתן ללימוד; ואם הוא אומנותי, כשהוא נראה מעצמו אינו אומנותי ואינו נלמד, וכשהוא נסתר אינו נלמד בגלל נסתרותו. עמו מתבטל גם המלמד, מפני שאין לו מה ללמד [או שהדבר בלתי־גלוי], וגם הלומד, מפני שאין לו מה ללמוד. ואף על פי כן נדון בכל אחד בנפרד ונעלה קשיים.
M 1.30
οὐκ ἄρα ἔστι τι τὸ διδασκόμενον. καθόλου τε, εἰ διδάσκεταί τι, ἤτοι τεχνικόν ἐστιν ἢ ἄτεχνον. καὶ ἄτεχνον μὲν ὂν οὐκ ἔστι διδακτόν, τεχνικὸν δὲ εἴπερ καθέστηκεν, αὐτόθεν μὲν φαινόμενον οὔτε τεχνικόν ἐστιν οὔτε διδακτόν, ἄδηλον δὲ καθεστὼς διὰ τὸ ἀδηλεῖσθαι πάλιν ἐστὶν ἀδίδακτον. ᾧ συναναιρεῖται καὶ ὁ διδάσκων διὰ τὸ μὴ ἔχειν ὃ διδάξει [ἢ ἄδηλόν ἐστιν], ὅ τε μανθάνων διὰ τὸ μὴ ἔχειν ὃ μάθῃ. ὅμως δʼ οὖν καὶ περὶ ἑκατέρου τούτων κατʼ ἰδίαν ἐπελθόντες ἀπορήσομεν.
M 1.31
אם אחד מהם קיים, חסר אומנות ילמד חסר אומנות, אומן ילמד אומן, חסר אומנות ילמד אומן או להפך. חסר אומנות אינו יכול ללמד כמותו, כשם שעיוור אינו מנחה עיוור; ואומן אינו מלמד אומן, כי שניהם אינם זקוקים ללימוד, ולא זה זקוק לזה יותר מזה לזה, בהיותם שווים בידיעותיהם.
M 1.31
Εἰ γὰρ ἔστι τις τούτων, ἤτοι ὁ ἄτεχνος τὸν ὁμοίως ἄτεχνον διδάξει ἢ ὁ τεχνίτης τὸν ὁμοίως τεχνίτην ἢ ὁ ἄτεχνος τὸν τεχνίτην ἢ ἀνάπαλιν. οὔτε δὲ ὁ ἄτεχνος τὸν ἄτεχνον δύναται διδάσκειν, ὡς οὐδὲ ὁ τυφλὸς τὸν τυφλὸν ὁδηγεῖν, οὔτε ὁ τεχνίτης τὸν ὁμοίως τεχνίτην· οὐδέτερος γὰρ αὐτῶν ἐδεῖτο μαθήσεως, καὶ οὐ μᾶλλον οὗτος ἐκείνου ἢ ἐκεῖνος τούτου χρείαν ἔχει πρὸς τὸ μανθάνειν, τοῖς ἴσοις περιουσιαζόμενοι.
M 1.32
גם חסר אומנות אינו מלמד אומן; דומה הדבר לאמירה שרואה מונחה בידי עיוור. חסר האומנות עיוור לעיוני האומנות ואינו יכול ללמד דבר שאינו יודע כלל; והאומן, הרואה אותם ומכירם, אינו זקוק למלמד.
M 1.32
οὔτε ὁ ἄτεχνος τὸν τεχνίτην· ὅμοιον γὰρ ὡς εἴ τις λέγοι τὸν βλέποντα ὑπὸ τοῦ πεπηρωμένου ὁδηγεῖσθαι. καὶ γὰρ ὁ ἄτεχνος πρὸς τὰ τεχνικὰ τῶν θεωρημάτων πεπηρωμένος οὐκ ἂν δύναιτό τινα διδάσκειν ἃ μηδὲ τὴν ἀρχὴν οἶδεν, καὶ ὁ τεχνίτης διαβλέπων ἐν τοῖς τεχνικοῖς θεωρήμασι καὶ γνῶσιν αὐτῶν ἐσχηκὼς οὐ δεήσεται τοῦ διδάξοντος.
M 1.33
נותר לומר שהאומן מלמד את חסר האומנות, אך זה אבסורדי עוד יותר. האומן כבר נעשה עמנו חסר מוצא יחד עם עיוני האומנות בחלק הספקני; וחסר האומנות אינו יכול להיעשות אומן כשהוא חסר אומנות, וכשהוא אומן אינו עוד נעשה אומן אלא כבר כזה.
M 1.33
λείπεται οὖν τὸν τεχνίτην τοῦ ἀτέχνου διδάσκαλον εἶναι λέγειν. ὃ τῶν προτέρων ἐστὶν ἀτοπώτερον· ὅ τε γὰρ τεχνίτης συνηπόρηται ἡμῖν τοῖς τῆς τέχνης θεωρήμασιν ἐν τῷ σκεπτικῷ τόπῳ, ὅ τε ἄτεχνος οὔτε ὅτε ἐστὶν ἄτεχνος δύναται γενέσθαι τεχνίτης, οὔτε ὅτε ἐστὶ τεχνίτης ἔτι γίνεται τεχνίτης ἀλλʼ ἔστιν.
M 1.34
כשהוא חסר אומנות הוא דומה לעיוור או לחירש מלידה. כשם שהלה אינו מסוגל להגיע למושג צבעים או צלילים, כך חסר האומנות, כל עוד הוא כזה ועיוור וחירש לעיונים האומנותיים, אינו יכול לראותם או לשמעם. כשנעשה אומן אינו עוד לומד אלא כבר למד.
M 1.34
ἄτεχνος μὲν γὰρ ὢν ὅμοιός ἐστι τῷ ἐκ γενετῆς τυφλῷ ἢ κωφῷ, καὶ ὃν τρόπον οὗτος οὐδέποτε ἢ εἰς χρωμάτων ἢ εἰς φωνῶν ἔννοιαν ἐλθεῖν πέφυκεν, οὕτως οὐδὲ ὁ ἄτεχνος, ἐφʼ ὅσον ἐστὶν ἄτεχνος, τετυφλωμένος καὶ κεκωφωμένος πρὸς τὰ τεχνικὰ θεωρήματα οὔτε ἰδεῖν οὔτε ἀκοῦσαί τι τούτων οἷός τε ἐστίν· τεχνίτης δὲ γενόμενος οὐκέτι διδάσκεται ἀλλὰ δεδίδακται.
M 1.35
אפשר להעביר לכאן את הקשיים שכבר עסקנו בהם על שינוי, היפעלות, התהוות וכיליון בהתנגדויות לפיזיקאים. אך כעת נודה לבעלי המקצועות שקיים דבר נלמד, מלמד ולומד, ונדרוש לאחר מכן את אופן הלימוד.
M 1.35
Μετακτέον δὲ τὰς ἀπορίας ἐκ τῶν περὶ μεταβολῆς καὶ πάθους γενέσεώς τε καὶ φθορᾶς προεγκεχειρημένων ἡμῖν ἐν ταῖς πρὸς τοὺς φυσικοὺς ἀντιρρήσεσι. τὰ δὲ νῦν συγχωρήσαντες τοῖς ἀπὸ τῶν μαθημάτων εἶναί τι τὸ διδασκόμενον πρᾶγμα καὶ εἶναί τινα τὸν ὑφηγούμενον, ὡσαύτως δὲ καὶ τὸν μανθάνοντα, τὸ μετὰ τοῦτο ἀπαιτῶμεν τὸν τρόπον τῆς μαθήσεως.
M 1.36
ההוראה נעשית באמצעות בהירות מאליה או באמצעות טיעון. הבהירות שייכת לדברים המוצגים; המוצג הוא תופעה, והתופעה באשר היא נראית נתפסת במשותף לכול; ומה שנתפס לכול אינו נלמד. לכן המוצג בבהירות אינו ניתן ללימוד. ואילו הטיעון מציין דבר או אינו מציין.
M 1.36
ἢ γὰρ ἐναργείᾳ γίνεται ἢ λόγῳ τὰ τῆς διδασκαλίας. ἀλλὰ τούτων ἡ μὲν ἐνάργεια τῶν δεικτῶν ἐστί, τὸ δὲ δεικτὸν φαινόμενον, τὸ δὲ φαινόμενον, ᾗ φαίνεται, κοινῶς πᾶσι ληπτόν, τὸ δὲ κοινῶς πᾶσι ληπτὸν ἀδίδακτον· οὐκ ἄρα τὸ ἐναργείᾳ δεικτὸν διδακτόν. ὁ δὲ λόγος ἤτοι σημαίνει τι ἢ οὐ σημαίνει.
M 1.37
אם אינו מציין דבר, אינו מורה לדבר; ואם הוא מציין, הוא מציין מטבעו או מכוח מוסכמה. לא מטבעו, שהרי לא כולם מבינים את לשונות כולם — יוונים את הברברים, ברברים את היוונים, יוונים את היוונים או ברברים את הברברים. אם הוא מציין מכוח מוסכמה,
M 1.37
καὶ μηδὲν μὲν σημαίνων οὐδὲ διδάσκαλός τινός ἐστι, σημαίνων δὲ ἤτοι φύσει σημαίνει τι ἢ θέσει. καὶ φύσει μὲν οὐ σημαίνει διὰ τὸ μὴ πάντας πάντων ἀκούειν, Ἕλληνας βαρβάρων καὶ βαρβάρους Ἑλλήνων ἢ Ἕλληνας Ἑλλήνων ἢ βαρβάρους βαρβάρων· θέσει δὲ εἴπερ σημαίνει,
M 1.38
ברור שמי שכבר תפסו את הדברים שהמילים נקבעו להם יבינו אותם, אך לא ילמדו מהן את שלא ידעו אלא ירעננו את שידעו; ואילו הזקוקים ללמוד את הבלתי ידוע לא יבינו. אם אין דבר נלמד, מלמד, לומד או אופן לימוד, ברור שאין לימוד ואף לא מי שממונה עליו.
M 1.38
δῆλον ὡς οἱ μὲν προκατειληφότες τὰ καθʼ ὧν αἱ λέξεις κεῖνται καὶ ἀντιλήψονται τούτων, οὐ τὸ ἀγνοούμενον ἐξ αὐτῶν διδασκόμενοι, τὸ δʼ ὅπερ ᾔδεισαν ἀνανεούμενοι, οἱ δὲ χρῄζοντες τῆς τῶν ἀγνοουμένων μαθήσεως οὐκέτι. Εἰ οὖν οὔτε τὸ διδασκόμενον ἔστιν οὔτε ὁ διδάσκων οὔτε ὁ μανθάνων οὔτε ὁ τρόπος τῆς μαθήσεως, δῆλον ὡς οὐδὲ μάθημα, οὐδὲ ὁ μαθήματος προεστώς.
M 1.39
אך הבטחנו התנגדות לא רק כללית לכל המלומדים אלא גם מיוחדת לכל אחד. לכן נניח שיש לימוד ושהלמידה אפשרית, ונבחן אם הבטחתו של כל מקצוע אפשרית. לשם הביקורת לא ניקח את כל דברי המבוקרים — דבר מסורבל, חסר שיטה ואולי בלתי אפשרי —
M 1.39
ἀλλʼ ἐπεὶ οὐ καθολικὴν μόνον πρὸς πάντας τοὺς μαθηματικοὺς ὑπεσχόμεθα ποιήσασθαι τὴν ἀντίρρησιν ἀλλὰ καὶ εἰδικωτέραν πρὸς ἕκαστον, ὑποτιθέμενοι τὸ εἶναί τι μάθημα καὶ δυνατὴν ὑπάρχειν τὴν μάθησιν, σκοπῶμεν εἰ καὶ τὸ ἑκάστου μαθήματος ἐπάγγελμα δυνατόν ἐστι, λαμβάνοντες πρὸς τοὺς ἐλέγχους μὴ πάντα τὰ παρὰ τοῖς ἐλεγχομένοις λεγόμενα (τοῦτο γὰρ σὺν τῷ περισκελεῖ καὶ ἀμέθοδον εἶναι τάχα καὶ ἀδύνατόν ἐστι),
M 1.40
וגם לא דברים מקריים מכל סוג — שאולי אינם נוגעים להם — אלא את הדברים שבביטולם מתבטל הכול. כשם שהמבקשים לכבוש עיר משתדלים להשתלט על הדברים שבנפילתם נופלת העיר, כגון הריסת החומות, שרפת הצי או חסימת מקורות המחיה, כך ננסה גם אנו במאבקנו בבעלי המקצועות לתקוף את הדברים המקיימים את הכול: העקרונות, השיטות הכלליות הנגזרות מהם או התכליות; שכן בהם או מהם מתקיים כל מקצוע.
M 1.40
μήτε δʼ ἐκ πάντων τὰ ὁποιαοῦν (τοῦτο γὰρ ἴσως οὐδὲ καθικνεῖται αὐτῶν), ἀλλὰ τὰ ὧν ἀναιρουμένων συναναιρεῖται πάντα. καὶ ὃν τρόπον οἱ πόλιν λαβεῖν σπεύδοντες ἐκείνων μάλιστα ἐγκρατεῖς γίνεσθαι σπουδάζουσιν ὧν ἁλόντων καὶ ἡ πόλις ἑάλωκεν, οἷον τείχη καθαιροῦντες ἢ στόλον ἐμπιπράντες ἢ τὰς εἰς τὸ ζῆν ἀφορμὰς ἀποκλείοντες, οὕτω καὶ ἡμεῖς τοῖς ἀπὸ τῶν μαθημάτων διαγωνιζόμενοι τὸ αὐτὸ πειράζωμεν ἐξ ὧν αὐτοῖς σώζεται τὰ πάντα, οἷον ἢ ἀρχὰς ἢ τὰς ἐκ τῶν ἀρχῶν καθολικὰς μεθόδους ἢ τὰ τέλη· ἐν τούτοις γὰρ ἢ ἐκ τούτων συνίσταται πᾶν μάθημα.
M 1.41
נפתח מיד בחקירה נגד המדקדקים. ראשית, מפני שכמעט מינקותנו ומן החיתולים הראשונים אנו נמסרים לדקדוק, והוא כנקודת מוצא ללימוד שאר הדברים; ושנית, מפני שהוא מתפאר מעל כל המדעים ומבטיח כמעט את הבטחת הסירנות.
M 1.41
Ἀρχέτω δὲ ἡμῖν εὐθὺς ἡ πρὸς τοὺς γραμματικοὺς ζήτησις, πρῶτον μὲν ἐπείπερ ἀπὸ νηπιότητος σχεδὸν καὶ ἐκ πρώτων σπαργάνων γραμματικῇ παραδιδόμεθα, ἔστι δὲ αὕτη οἷον ἀφετήριόν τι πρὸς τὴν τῶν ἄλλων μάθησιν, εἶθʼ ὅτι παρὰ πάσας θρασύνεται τὰς ἐπιστήμας, σχεδόν τι τὴν τῶν Σειρήνων ὑπόσχεσιν ὑπισχνουμένη.
M 1.42
הסירנות, היודעות שהאדם אוהב ללמוד מטבעו ושכמיהה עזה לאמת נטועה בחזהו, מבטיחות לא רק להקסים את העוברים בשירתן האלוהית אלא גם ללמדם את הקיימים. הן אומרות: בוא הנה, אודיסאוס רב־השבח, תהילת האכאים, עצור את ספינתך כדי שתשמע את קולנו. איש לא עבר כאן בספינה שחורה לפני ששמע מפינו את קולנו המתוק כדבש, ואחר שהתענג הוא שב וידיעותיו רבות יותר. כי אנו יודעות כל מה שבטרויה הרחבה סבלו הארגאים והטרויאנים ברצון האלים, ויודעות את כל הנעשה בארץ רבת־המרעה. והדקדוק,
M 1.42
ἐκεῖναι μὲν γὰρ εἰδυῖαι ὅτι φύσει φιλομαθής ἐστιν ἄνθρωπος καὶ πολὺς αὐτῷ κατὰ στέρνων τῆς ἀληθείας ἵμερος ἐντέτηκεν, οὐ μόνον θεσπεσίοις μέλεσι κηλήσειν τοὺς παραπλέοντας ὑπισχνοῦνται ἀλλὰ καὶ τὰ ὄντα αὐτοὺς διδάξειν· φασὶ γὰρ δεῦρʼ ἄγʼ ἰών, πολύαινʼ Ὀδυσεῦ, μέγα κῦδος Ἀχαιῶν, νῆα κατάστησον, ἵνα νωιτέρην ὄπʼ ἀκούσῃς. οὐ γάρ πώ τις τῇδε παρέπλω νηὶ μελαίνῃ πρίν γʼ ἡμέων μελίγηρυν ἀπὸ στομάτων ὄπʼ ἀκούσῃ, ἀλλʼ ὅ γε τερψάμενος νεῖται καὶ πλείονα εἰδώς. ἴδμεν γάρ τοι πάνθʼ ὅσʼ ἐνὶ Τροίῃ εὐρείῃ Ἀργεῖοι Τρῶές τε θεῶν ἰότητι μόγησαν, ἴδμεν δʼ ὅσσα γένηται ἐπὶ χθονὶ πουλυβοτείρῃ. ἡ δὲ γραμματική,
M 1.43
מלבד הבטחתו לבאר בהיגיון את סיפורי המיתוס וההיסטוריה, מתפאר בעיסוק מעשי בניבים, בכללים ובקריאות, וכך מעורר בשומעיו תשוקה גדולה אליו. אך כדי שלא ניראה כתועים מחוץ לנושא, נראה כמה סוגי דקדוק יש ועל איזה מהם נסובה החקירה.
M 1.43
σὺν τῷ τὰ ἐκ τῶν μύθων τε καὶ ἱστοριῶν λόγῳ διορίζειν, καὶ τὸ περὶ τὰς διαλέκτους καὶ τεχνολογίας καὶ ἀναγνώσεις πραγματικὸν αὐχοῦσα, πολὺν ἑαυτῆς ἐργάζεται τοῖς ἀκούουσι πόθον. ἀλλʼ ἵνα μὴ παρὰ θύραν πλανᾶσθαι δοκῶμεν, ὑποδεικτέον πόσαι τέ εἰσι γραμματικαὶ καὶ περὶ τίνος αὐτῶν πρόκειται ζητεῖν.
M 1.44
דקדוק נאמר בשיתוף השם במובן כללי ומיוחד. במובן הכללי הוא ידיעת אותיות כלשהן, יווניות או ברבריות, שאנו מכנים בדרך כלל אוריינות; ובמובן המיוחד — התחום השלם שעובד בידי אנשי קראטס ממאלוס, אריסטופנס ואריסטרכוס.
M 1.44
Γραμματικὴ τοίνυν λέγεται κατὰ ὁμωνυμίαν κοινῶς τε καὶ ἰδίως, καὶ κοινῶς μὲν ἡ τῶν ὁποιωνδηποτοῦν γραμμάτων εἴδησις, ἐάν τε Ἑλληνικῶν ἐάν τε βαρβαρικῶν, ἣν συνήθως γραμματιστικὴν καλοῦμεν, ἰδιαίτερον δὲ ἡ ἐντελὴς καὶ τοῖς περὶ Κράτητα τὸν Μαλλώτην Ἀριστοφάνην τε καὶ Ἀρίσταρχον ἐκπονηθεῖσα.
M 1.45
נראה שכל אחד מהם נקרא בשם מתאים מגיזרון מסוים. הראשון מן האותיות שבהן אנו מסמנים קולות בעלי חיתוך; והשני אולי, כפי שסברו אחדים, נגזר מן הראשון בהרחבה. שכן הוא חלק ממנו: כשם שהרפואה נקראה בעבר על שם הסרת רעלים, וכיום השם חל גם על סילוק שאר המחלות, שהוא אומנותי בהרבה,
M 1.45
δοκεῖ δὲ τούτων ἑκατέρα καὶ ἀπό τινος ἐτύμου φερωνύμως προσηγορεῦσθαι. ἡ μὲν γὰρ πρώτη ἀπὸ τῶν γραμμάτων οἷς σημειούμεθα τὰς ἐνάρθρους φωνάς, ἡ δὲ δευτέρα τάχα μὲν, ὥς τινες ἠξιώκασι, διατακτικώτερον ἀπὸ τῆς πρώτης· μοῖρα γάρ ἐστιν αὐτῆς, καὶ ὃν τρόπον ἡ ἰατρικὴ εἴρηται μὲν τὸ παλαιὸν ἀπὸ τῆς τῶν ἰῶν ἐξαιρέσεως, ἐπικατηγορεῖται δὲ νῦν καὶ τῆς τῶν ἄλλων παθῶν ἀνασκευῆς πολλῷ τεχνικωτέρας οὔσης,
M 1.46
וכשם שהגאומטריה קיבלה תחילה את שמה ממדידת הארץ וכיום חלה גם על עיון בדברים טבעיים יותר, כך הדקדוק השלם, שנקרא תחילה על שם ידיעת האותיות, הורחב גם לידיעת העיונים המגוונים והאומנותיים יותר שלהן.
M 1.46
καὶ ὡς γεωμετρία ἔσπακε μὲν τὴν κλῆσιν ἀρχικῶς ἀπὸ τῆς κατὰ τὴν γῆν καταμετρήσεως, τάττεται δὲ ἐπὶ τοῦ παρόντος καὶ κατὰ τῆς τῶν φυσικωτέρων θεωρίας, οὕτω καὶ ἡ τέλειος γραμματικὴ ἀπὸ τῆς τῶν γραμμάτων εἰδήσεως κατ’ ἀρχὰς ὀνομασθεῖσα διετάθη καὶ ἐπὶ τὴν ἐν τοῖς ποικιλωτέροις αὐτῶν καὶ τεχνικωτέροις θεωρήμασι γνῶσιν.
M 1.47
ואולי, כדברי אנשי אסקלפיאדס, גם הוא נקרא מן הכתבים, אך לא מאותן אותיות שעל שמן נקראת האוריינות. זו נקראת מן היסודות, ואילו הדקדוק מן החיבורים הכתובים שבהם הוא עוסק. גם אלה נקראו "כתבים", כמו שאנו אומרים "כתבים ציבוריים" ואדם המנוסה בכתבים רבים — כלומר לא באותיות אלא בחיבורים.
M 1.47
τάχα δέ, ὡς φασιν οἱ περὶ τὸν Ἀσκληπιάδην, καὶ αὐτὴ ἀπὸ μὲν γραμμάτων ὠνόμασται, οὐκ ἀπὸ τούτων δὲ ἀφʼ ὧν καὶ ἡ γραμματιστική, ἀλλʼ ἐκείνη μὲν, ὡς ἔφην, ἀπὸ τῶν στοιχείων, αὕτη δὲ ἀπὸ τῶν συγγραμμάτων περὶ οἷς πονεῖται. γράμματα γὰρ καὶ ταῦτα προσηγορεύετο, καθὰ καὶ δημόσια καλοῦμεν γράμματα, καὶ πολλῶν τινὰ γραμμάτων ἔμπειρον ὑπάρχειν φαμέν, τουτέστιν οὐ τῶν στοιχείων ἀλλὰ τῶν συγγραμμάτων.
M 1.48
גם קלימכוס מכנה פעם שיר ופעם חיבור בפרוזה "כתב". הוא אומר: עמלו של קראופילוס אני, שבביתו פעם את המשורר האלוהי אירח; אני שר את כל שסבל אוריטוס ואת איולה זהובת־השיער, אך "כתב הומרי" אני נקרא. לקראופילוס, זאוס היקר, כבוד גדול הוא זה. ושוב: לאחר שאמר "שלום, שמש", קלאומברוטוס מאמברקיה זינק מחומה גבוהה אל האדס, אף שלא ראה דבר הראוי למוות, אלא קרא כתב אחד של אפלטון על הנפש.
M 1.48
καὶ Καλλίμαχος δέ, ποτὲ μὲν τὸ ποίημα καλῶν γράμμα ποτὲ δὲ τὸ καταλογάδην σύγγραμμα, φησί· Κρεωφύλου πόνος εἰμί, δόμῳ ποτέ θεῖον ἀοιδόν δεξαμένου, κλείω δʼ Εὔρυτον ὅσσʼ ἔπαθεν καὶ ξανθὴν Ἰόλειαν, Ὁμήρειον δὲ καλεῦμαι γράμμα. Κρεωφύλῳ, Ζεῦ φίλε, τοῦτο μέγα. καὶ πάλιν εἴπας “Ἥλιε χαῖρε” Κλεόμβροτος Ἀμπρακιώτης ἥλατʼ ἀφʼ ὑψηλοῦ τείχεος εἰς Ἀίδην, ἄξιον οὐδὲν ἰδὼν θανάτου τέλος, ἀλλὰ Πλάτωνος ἓν τὸ περὶ ψυχῆς γράμμʼ ἀναλεξάμενος.
M 1.49
יש אפוא שני סוגי דקדוק. הראשון מבטיח ללמד את האותיות וצירופיהן והוא בכלל אומנות הכתיבה והקריאה. השני עמוק ממנו: אינו מסתכם בידיעת האותיות אלא בוחן את המצאתן וטבען, את חלקי הדיבור המורכבים מהן ודומיהם. כעת איננו מתנגדים לראשון, שכן הכול מסכימים שהוא שימושי — ובהם יש למנות גם את אפיקורוס, אף שנדמה שהוא עוין את המקצועות; ב׳על מתנות והכרת טובה׳ הוא מנסה להראות שהחכמים חייבים ללמוד אותיות.
M 1.49
Πλὴν διττῆς οὔσης γραμματικῆς, τῆς μὲν τὰ στοιχεῖα καὶ τὰς τούτων συμπλοκὰς διδάξειν ἐπαγγελλομένης καὶ καθόλου τέχνης τινὸς οὔσης τοῦ γράφειν τε καὶ ἀναγινώσκειν, τῆς δὲ βαθυτέρας παρὰ ταύτην δυνάμεως, οὐκ ἐν ψιλῇ γραμμάτων γνώσει κειμένης ἀλλὰ κἀν τῷ ἐξετάζειν τὴν εὕρεσιν αὐτῶν καὶ τὴν φύσιν, ἔτι δὲ τὰ ἐκ τούτων συνεστῶτα λόγου μέρη καὶ εἴ τι τῆς αὐτῆς ἰδέας θεωρεῖται, πρόκειται νῦν ἀντιλέγειν οὐ τῇ προτέρᾳ· συμφώνως γὰρ κατὰ πάντας ἐστὶ χρειώδης· ἐν οἷς θετέον καὶ τὸν Ἐπίκουρον, εἰ καὶ δοκεῖ τοῖς ἀπὸ τῶν μαθημάτων διεχθραίνειν· ἐν γοῦν τῷ περὶ δώρων καὶ χάριτος ἱκανῶς πειρᾶται διδάσκειν ὅτι ἀναγκαῖόν ἐστι τοῖς σοφοῖς μανθάνειν γράμματα.
M 1.50
ולדעתנו הדבר נחוץ לא לחכמים בלבד אלא לכל בני האדם. ברור שתכליתה של כל אומנות שימושית לחיים.
M 1.50
καὶ ἄλλως, εἴπαιμεν ἂν ἡμεῖς, οὐ σοφοῖς μόνον ἀλλὰ καὶ πᾶσιν ἀνθρώποις. ὅτι γὰρ πάσης τέχνης τὸ τέλος εὔχρηστόν ἐστι τῷ βίῳ, φανερόν.
M 1.51
מקצת האומנויות נועדו בראש ובראשונה להרחיק מטרדים, ואחרות למצוא דברים מועילים. לסוג הראשון שייכת הרפואה, אומנות מרפאת ומשככת כאב; ולשני אומנות הניווט, שכן כל בני האדם זקוקים במיוחד לדברים הבאים מעמים אחרים.
M 1.51
τῶν δὲ τεχνῶν αἱ μὲν προηγουμένως ὑπὲρ τῆς τῶν ὀχληρῶν ἐκκλίσεως παρῆλθον, αἱ δὲ ὑπὲρ τῆς τῶν ὠφελίμων εὑρέσεως. καὶ ἔστι τῆς μὲν πρώτης ἰδέας ἰατρική, παιωνὶς οὖσα καὶ λυσίπονος τέχνη, τῆς δὲ δευτέρας κυβερνητική· τῆς γὰρ ἀπὸ τῶν ἄλλων ἐθνῶν χρείας μάλιστα δέονται πάντες ἄνθρωποι.
M 1.52
האוריינות, באמצעות המצאת האותיות, מרפאת את ההיפעלות המשתקת ביותר — השכחה — ומקיימת את הפעילות החזקה ביותר — הזיכרון. כמעט הכול תלוי בה: בלעדיה אי־אפשר ללמד אחרים דבר מן ההכרחי או ללמוד מאחרים דבר מן המועיל. לכן האוריינות מן הדברים השימושיים ביותר.
M 1.52
ἐπεὶ οὖν ἡ γραμματιστικὴ διὰ τῆς τῶν γραμμάτων ἐπινοίας ἰᾶται μὲν ἀργότατον πάθος, τὴν λήθην, συνέχει δὲ ἀναγκαιοτάτην ἐνέργειαν, τὴν μνήμην, τὰ πάντα ἐπʼ αὐτῇ κεῖται σχεδόν, καὶ οὔτε ἄλλως τι ἔνεστι τῶν ἀναγκαίων διδάσκειν, οὔτε παρʼ ἄλλου μαθεῖν τι τῶν λυσιτελῶν χωρὶς αὐτῆς δυνατὸν ἔσται. οὐκοῦν τῶν χρησιμωτάτων ἡ γραμματιστική.
M 1.53
למעשה, אפילו אילו רצינו לא היינו יכולים לבטל את האוריינות בלי לסתור את עצמנו. אם הטיעונים המלמדים שהאוריינות חסרת שימוש הם שימושיים, אך אי־אפשר לזכרם או למסרם לבאים אחרינו בלעדיה, האוריינות נחוצה. אמנם יש שיחשבו שטימון, מבשר דברי פירון, מחזיק בתפיסה ההפוכה באומרו: לדקדוק אין עיון חוזר ואין תשומת לב לאדם שלמד את סימני קדמוס הפיניקיים. אך נראה שאין זו כוונתו.
M 1.53
ἀμέλει γοῦν οὐδὲ θελήσαντες ταύτην δυνησόμεθα ἀπεριτρέπτως ἀνελεῖν· εἰ γὰρ αἱ ἄχρηστον διδάσκουσαι τὴν γραμματιστικὴν ἐπιχειρήσεις εἰσὶν εὔχρηστοι, οὔτε δὲ μνημονευθῆναι οὔτε τοῖς αὖθις παραδοθῆναι χωρὶς αὐτῆς δύνανται, χρειώδης ἐστὶν ἡ γραμματιστική. καίτοι δόξαι ἂν τισιν ἐπὶ τῆς ἐναντίας εἶναι προλήψεως ὁ προφήτης τῶν Πύρρωνος λόγων Τίμων ἐν οἷς φησί· γραμματική, τῆς οὔ τις ἀνασκοπὴ οὐδʼ ἀνάθρησις ἀνδρὶ διδασκομένῳ Φοινικικὰ σήματα Κάδμου. οὐ μὴν οὕτως ἔχειν φαίνεται·
M 1.54
דבריו אינם אומרים נגד האוריינות עצמה, שבה לומדים את סימני קדמוס הפיניקיים, ש"אין שום עיון חוזר או תשומת לב" — כיצד מי שלומד אותה אינו נותן לה שום תשומת לב? כוונתו היא: "מי שלמד את סימני קדמוס הפיניקיים אינו צריך לתת את דעתו לדקדוק אחר מלבדו." מסקנה זו אינה מבטלת את התחום העוסק באותיות ובכתיבה ובקריאה באמצעותן, אלא את התחום היומרני והדקדקני יותר.
M 1.54
τὸ γὰρ ὑπʼ αὐτοῦ λεγόμενον οὐκ ἔστι τοιοῦτον κατʼ αὐτῆς τῆς γραμματιστικῆς, καθʼ ἣν διδάσκεται τὰ Φοινικικὰ σήματα Κάδμου, τὸ “οὐδεμία ἐστὶν ἀνασκοπὴ οὐδʼ ἀνάθρησις” πῶς γάρ, εἰ διδάσκεταί τις αὐτήν, οὐδεμίαν ἔσχηκεν ἐπιστροφὴν αὐτῆς; ἀλλὰ μᾶλλον τοιοῦτό φησι “διδαχθέντι τὰ Φοινικικὰ σήματα Κάδμου οὐδεμιᾶς ἄλλης παρὰ τοῦτό ἐστι γραμματικῆς ἐπιστροφή”, ὅπερ καταστρέφει οὐκ εἰς τὸ ἀχρηστεῖν ταύτην τὴν ἐν τοῖς στοιχείοις καὶ τῷ διʼ αὐτῶν γράφειν τε καὶ ἀναγινώσκειν θεωρουμένην, ἀλλὰ τὴν πέρπερον καὶ περιεργοτέραν·
M 1.55
השימוש באותיות נחוץ לניהול החיים; אך אין צורך שלא להסתפק במסירתן מתוך התבוננות, אלא להוסיף ולהראות שאותיות אלה תנועות מטבען ואלה עיצורים, ומן התנועות אלה קצרות מטבען, אלה ארוכות ואלה דו־זמניות ומשותפות לאורך ולקיצור, ובכלל את שאר הדברים שמלמדים המדקדקים הנפוחים מחשיבות עצמית.
M 1.55
ἡ μὲν γὰρ τῶν στοιχείων χρῆσις ἤπειγεν εἰς τὴν τοῦ βίου διεξαγωγήν, τὸ δὲ μὴ ἀρκεῖσθαι τῇ ἐκ τῆς παρατηρήσεως τούτων παραδόσει, προσεπιδεικνύναι δὲ ὡς τάδε μὲν ἐστι φωνάεντα τῇ φύσει τάδε δὲ σύμφωνα, καὶ τῶν φωναέντων τὰ μὲν φύσει βραχέα τὰ δὲ μακρὰ τὰ δὲ δίχρονα καὶ κοινὰ μήκους τε καὶ συστολῆς, καὶ καθόλου τὰ λοιπὰ περὶ ὧν οἱ τετυφωμένοι τῶν γραμματικῶν διδάσκουσιν.
M 1.56
לכן לא זו בלבד שאין לנו טענה נגד האוריינות, אלא אנו חייבים לה את התודות הגדולות ביותר; ואילו נגד הדקדוק הנותר נפנה את ביקורתנו. אם בצדק או להפך, נלמד לאחר שנפרט עוד את אופיו.
M 1.56
ὥστε τῇ μὲν γραμματιστικῇ πρὸς τῷ μηδὲν ἐγκαλεῖν ἔτι καὶ τὰς ἀνωτάτω χάριτας ὀφείλομεν, τῇ δὲ λειπομένῃ προσάπτομεν τοὺς ἐλέγχους. τὸ δὲ εἴτε ὑγιῶς εἴτε τοὐναντίον μάθοιμεν ἂν προσεξαπλώσαντες αὐτῆς τὸν χαρακτῆρα.
M 1.57
מאחר שלדברי החכם אפיקורוס אי־אפשר לחקור או להעלות קושי בלי תפיסה מוקדמת, ראוי קודם לכול לבחון מהו דקדוק, ואם לפי המושג שמוסרים המדקדקים אפשר לתפוס מקצוע בעל קיום. דיוניסיוס התראקי אומר בספר הוראותיו: "דקדוק הוא ניסיון ברוב הדברים הנאמרים אצל משוררים ומחברים." מן הניגוד למשוררים ברור שב"מחברים" כוונתו לכותבי פרוזה.
M 1.57
Ἐπεὶ οὔτε ζητεῖν οὔτε ἀπορεῖν ἔστι κατὰ τὸν σοφὸν Ἐπίκουρον ἄνευ προλήψεως, εὖ ἂν ἔχοι πρὸ τῶν ὅλων σκέψασθαι τί τʼ ἐστὶν ἡ γραμματική, καὶ εἰ κατὰ τὴν ἀποδιδομένην ὑπὸ τῶν γραμματικῶν ἔννοιαν δύναται συστατόν τι καὶ ὑπαρκτὸν νοεῖσθαι μάθημα. Διονύσιος μὲν οὖν ὁ Θρᾷξ ἐν τοῖς παραγγέλμασί φησι “γραμματική ἐστιν ἐμπειρία ὡς ἐπὶ τὸ πλεῖστον τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων”, συγγραφεῖς καλῶν, ὡς ἔστιν ἐκ τῆς πρὸς τοὺς ποιητὰς ἀντεμφάσεως πρόδηλον, οὐκ ἄλλους τινὰς ἢ τοὺς καταλογάδην πραγματευσαμένους.
M 1.58
כמעשהו הייחודי המדקדק עוסק בדברי המשוררים, כגון הומרוס, הסיודוס, פינדרוס, אוריפידס, מננדרוס והאחרים, שאותם הוא מתיימר לפרש; וכן בדברי מחברי הפרוזה, כגון הרודוטוס, תוקידידס ואפלטון.
M 1.58
τά τε γὰρ παρὰ τοῖς ποιηταῖς ὁ γραμματικὸς ἑρμηνεύειν φαίνεται, καθάπερ Ὁμήρῳ τε καὶ Ἡσιόδῳ Πινδάρῳ τε καὶ Εὐριπίδῃ καὶ Μενάνδρῳ καὶ τοῖς ἄλλοις, τά τε παρὰ τοῖς συγγραφεῦσιν, οἷον Ἡροδότῳ καὶ Θουκυδίδῃ καὶ Πλάτωνι, ὡς ἴδιον ἔργον μετέρχεται.
M 1.59
לכן המעולים שבהם עסקו במחברים רבים — היסטוריונים, נואמים ואף פילוסופים — ובחנו אילו דברים נאמרו כראוי ובהתאם לניבים ואילו שובשו; מה פירוש, למשל, "זנקלון" ו"מגלפים" אצל תוקידידס, או "צעק כמתוך עגלה" אצל דמוסתנס; וכיצד יש לקרוא אצל אפלטון את המילה "הדוס": האם להגות את ההברה הראשונה בלי נשיפה או עם נשיפה, את הראשונה בלי נשיפה והשנייה עמה, את שתיהן בלעדיה או להפך.
M 1.59
παρὸ καὶ οἱ χαρίεντες ἐξ αὐτῶν περὶ πολλῶν ἐπραγματεύσαντο συγγραφέων, τοῦτο μὲν ἱστορικῶν τοῦτο δὲ ῥητορικῶν καὶ ἤδη φιλοσόφων, ζητοῦντες τίνα τε δεόντως καὶ ἀκολούθως ταῖς διαλέκτοις εἴρηται καὶ τίνα παρέφθαρται, τί τε σημαίνει παρὰ μὲν Θουκυδίδῃ λόγου χάριν τὸ “ζάγκλον” καὶ “τορνεύοντες”, παρὰ δὲ Δημοσθένει τὸ “ἐβόα ὥσπερ ἐξ ἁμάξης”, ἢ πῶς ἀναγνωστέον παρὰ Πλάτωνι τὴν “ἦ δʼ ὅς” λέξιν, πότερον ψιλῶς ἐκφέροντα τὴν πρώτην συλλαβὴν ἢ δασέως, ἢ τὴν μὲν πρώτην ψιλῶς τὴν δὲ δευτέραν δασέως, ἢ ἀμφοτέρας ψιλῶς ἢ ἐναλλάξ.
M 1.60
בגלל דברים כאלה נאמר שהדקדוק הוא ניסיון בדברי המשוררים ומחברי הפרוזה. כך דיוניסיוס; אך תלמי הפריפטטי מאשים אותו שלא היה עליו לכנות את הדקדוק "ניסיון".
M 1.60
διὰ γὰρ τὰ τοιαῦτα εἴρηται ἡ γραμματικὴ ἐμπειρία τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων. Οὗτος μὲν οὖν οὕτως· ἐγκαλεῖ δὲ αὐτῷ Πτολεμαῖος ὁ περιπατητικὸς ὅτι οὐκ ἐχρῆν ἐμπειρίαν εἰρηκέναι τὴν γραμματικήν
M 1.61
הניסיון עצמו, הוא אומר, הוא הרגל מעשי בלתי אומנותי ובלתי תבוני, המבוסס על התבוננות ותרגול בלבד, ואילו הדקדוק הוא אומנות. אך הוא אינו מבחין שהמילה חלה גם על אומנות, כפי שלימדנו ברשימות האמפיריות, שכן השימוש הרגיל מכנה אותם אנשים גם מנוסים וגם אומנים. מכוח מושג זה אמר גם מטרודורוס ששום ניסיון בדברים מלבד הפילוסופיה אינו רואה את תכליתו שלו —
M 1.61
(αὐτὴ μὲν γὰρ ἡ ἐμπειρία τριβή τις ἐστὶ καὶ ἐργάτις ἄτεχνός τε καὶ ἄλογος, ἐν ψιλῇ παρατηρήσει καὶ συγγυμνασίᾳ κειμένη, ἡ δὲ γραμματικὴ τέχνη καθέστηκεν), οὐ συνορῶν ὅτι τάττεται μὲν καὶ ἐπὶ τέχνης τοὔνομα, καθὼς ἐν τοῖς ἐμπειρικοῖς ὑπομνήμασιν ἐδιδάξαμεν, ἀδιαφόρως τοῦ βίου τοὺς αὐτοὺς ἐμπείρους τε καὶ τεχνίτας καλοῦντος, ἀφʼ ἧσπερ ἐννοίας καὶ ὁ Μητρόδωρος ἔφη μηδεμίαν ἄλλην πραγμάτων ἐμπειρίαν τὸ ἑαυτῆς τέλος συνορᾶν ἢ φιλοσοφίαν,
M 1.62
כלומר שום אומנות. המילה חלה במיוחד גם על ידיעת דברים רבים ומגוונים: אנו מכנים זקנים שראו ושמעו דברים רבים "מנוסים בחיים", כדברי אוריפידס: בני, לא כל הדברים הבאים עם הזקנה רעים, אטאוקלס; הניסיון יכול לומר דבר חכם יותר מן הצעירים.
M 1.62
τουτέστι μηδεμίαν τέχνην, τάττεται δὲ ἐξόχως καὶ ἐπὶ τῆς τῶν πολλῶν καὶ ποικίλων πραγμάτων γνώσεως, καθὼς καὶ τοὺς πρεσβύτας πολλὰ μὲν ἰδόντας πολλὰ δὲ ἀκούσαντας ἐμπείρους τοῦ βίου φαμέν, ὡς καὶ ὁ Εὐριπίδης· ὦ τέκνον, οὐχ ἅπαντα τῷ γήρᾳ κακά, Ἐτεόκλεες, πρόσεστιν, ἀλλʼ ἡμπειρία ἔχει τι λέξαι τῶν νέων σοφώτερον.
M 1.63
אולי למשמעות זו התכוון התראקי. מאחר שהוא רוצה שהמדקדק יהיה רב־ידיעות ורב־למדנות, אמר שהדקדוק הוא ניסיון בדברי המשוררים והמחברים. ביקורת זו אפוא קלה; אך אפשר להעלות נגדו קושי ענייני יותר.
M 1.63
ἐφʼ ὅπερ ἴσως ὁ Θρᾷξ φερόμενος σημαινόμενον, ἐπεὶ πολυειδήμονά τινα καὶ πολυμαθῆ βούλεται εἶναι τὸν γραμματικόν, ἔφη ἐμπειρίαν ὑπάρχειν τὴν γραμματικὴν τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων. ὥστε τοῦτο μὲν ὑπέλαφρον, ἐκεῖνο δὲ ἴσως τις γραμματικωτέρας ἐχόμενον ζητήσεως ἐρεῖ πρὸς αὐτόν·
M 1.64
הדקדוק הוא ניסיון רק בדברי משוררים ומחברים, או גם בדברים שאינם שלהם. אין לומר שהוא ניסיון רק בדבריהם, שכן לעיתים הוא בוחן גם שיחות יומיומיות של הדיוטות וחסרי השכלה, ומבחין בין הברברי ליווני ובין שיבוש תחבירי ללשון תקינה; ולכן אי־אפשר שיאמרו זאת.
M 1.64
ἤτοι γὰρ τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων μόνον ἐμπειρίαν συμβέβηκεν εἶναι τὴν γραμματικήν, ἢ καὶ τῶν μήτε παρὰ ποιηταῖς μήτε παρὰ συγγραφεῦσι καθεστώτων. ἀλλὰ μόνων μὲν τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσιν οὐκ ἂν εἴποιεν ἐμπειρίαν αὐτὴν ὑπάρχειν διὰ τὸ ποτέ καὶ ταῖς ἀνὰ χεῖρα τῶν ἰδιωτῶν καὶ ἀνεπιστημόνων ὁμιλίαις ἐφιστῶσαν, καὶ τὸ βάρβαρον καὶ τὸ Ἑλληνικὸν τό τε σόλοικον καὶ τὸ μὴ τοιοῦτον ἐξελέγχουσαν.
M 1.65
ואם הוא ניסיון גם בדברים שאינם נאמרים רק אצל משוררים ומחברים, לא היה עליו להגדירו באמצעות תכונה מקרית חלקית. אך נניח לדקדקנות הזאת ונבחן, כפי שהבטחנו, אם הדקדוק יכול להתקיים לפי מושג זה.
M 1.65
εἰ δὲ καὶ τῶν μὴ παρὰ ποιηταῖς μηδὲ συγγραφεῦσι μόνον λεγομένων ἐμπειρία καθέστηκεν, οὐκ ἔδει αὐτὴν εἶναι λέγειν, ἀπὸ μέρους ἔχειν συμβεβηκός. Ἀλλὰ παρέντες τὸ περὶ τῶν τοιούτων λεπτολογεῖν σκοπῶμεν, ὡς ὑπεσχόμεθα, εἰ δύναται τέλος, ὅσον ἐπὶ τῇ τοιαύτῃ ἐννοίᾳ, ὑποστῆναι ἡ γραμματική.
M 1.66
כשהם אומרים שהוא ניסיון ברוב הדברים הנאמרים אצל משוררים ומחברים, האם כוונתם לכולם או למקצתם? אם לכולם, שוב אין זה "רוב" אלא הכול; ואם לכולם, גם לאינסוף, שכן הדברים אינסופיים. אין ניסיון באינסוף, ולכן לא יהיה דקדוק. ואם למקצתם, הרי גם הדיוטות היודעים כמה מדברי המשוררים והמחברים אינם בעלי ניסיון דקדוקי; לכן גם אפשרות זו אינה מקיימת את הדקדוק.
M 1.66
ὅταν οὖν λέγωσιν αὐτὴν ἐμπειρίαν κατὰ τὸ πλεῖστον τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων, φασὶ πάντων ἢ τινῶν. καὶ εἰ πάντων, πρῶτον μὲν οὐκέτι κατὰ τὸ πλεῖστον ἀλλὰ πάντων, καὶ εἰ πάντων, καὶ τῶν ἀπείρων· ἄπειρα γάρ ἐστι ταῦτα. τῶν δὲ ἀπείρων οὐκ ἔστιν ἐμπειρία· διόπερ οὐδὲ γραμματική τις γενήσεται. εἰ δὲ τινῶν, ἐπεὶ καὶ οἱ ἰδιῶταί τινα τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων εἰδότες οὐκ ἔχουσι γραμματικὴν ἐμπειρίαν, οὐδὲ ταύτην εἶναι λεκτέον γραμματικήν.
M 1.67
אלא אם יאמרו שדווקא לשם כך נאמר הביטוי "ברוב הדברים": כדי להצביע הן על ההבדל ממי שלעתים חסר ידע בכל הדברים והן על ההבדל מן ההדיוט. המדקדק שונה מן ההדיוט בכך שהוא מנוסה לא במעטים כמותו אלא ברוב דברי המשוררים והמחברים; והוא נבדל מן הידיעה הבלתי אפשרית של הכול, משום שהוא מבטיח לדעת לא הכול אלא את רובם. אך אין זו הגנה,
M 1.67
ἐκτὸς εἰ μή τι διὰ τοῦτο “κατὰ τὸ πλεῖστον” εἰρῆσθαι φήσουσιν, ἵνα ἥ τε πρὸς τὴν πάντων ἐνιαχοῦ ἀπορίαν ἥ τε πρὸς τὸν ἰδιωτισμὸν διαφορὰ ὑποβάλληται. τοῦ μὲν γὰρ ἰδιώτου διενήνοχεν ὁ γραμματικὸς παρόσον οὐκ ὀλίγων, ὡς ἐκεῖνος, ἀλλὰ πλείστων τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων ἔμπειρός ἐστι· τῆς δὲ τῶν πάντων γνώσεως ἀδυνάτου τάχα καθεστώσης κεχώρισται, ἐπεὶ οὐ πάντα, τὰ δὲ πλεῖστα ἐξ αὐτῶν ἐπαγγέλλεται γινώσκειν. ταῦτα δὲ οὐκ ἀπολογουμένου ἦν,
M 1.68
אלא הוספת רעות על רעות והבאת הקשיים במלואם. "רוב", כמו "הרבים", אינו מוגדר ומוליד את קושי הערמה. לכן שיגדירו את רוב הדברים ויראו עד איזה מספר יש להגיע בידיעת דברי המשוררים והמחברים; ואם הם נשארים בהבטחה בלתי מוגדרת ואומרים שהם יודעים את הרוב, יקבלו את שאלת ההפחתה ההדרגתית.
M 1.68
ἀλλὰ κακοῖς ἐπιπληροῦντος κακὰ καὶ μηκέτι μετρίως ἀλλʼ ἄρδην ἐπισπωμένου τὰς ἀπορίας. πρῶτον μὲν οὖν ὡς τὰ πολλὰ ἀόριστά ἐστι καὶ τὴν σωρικὴν γεννᾷ ἀπορίαν, οὕτω καὶ τὰ πλεῖστα. ὅθεν ἢ περιγραψάτωσαν ἡμῖν αὐτά, δείξαντες ἄχρι πόσων γνώσεως τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων ῥητέον· ἢ εἴπερ ἐπὶ ἀορίστου μένουσιν ὑποσχέσεως, τὰ πλεῖστα γινώσκειν λέγοντες, παραδεχέσθωσαν τὴν παρὰ μικρὸν ἐρώτησιν.
M 1.69
לאחר שמגדירים מספר כרוב, גם המספר הקטן ממנו באחד הוא עדיין רוב; שהרי אבסורדי לחלוטין שתוספת יחידה תהפוך אחד לרוב ואת האחר ללא־רוב. כך המספר הנחשב רוב יופחת תמיד ביחידה עד ששוב לא יהיה רוב, ומכאן שגם לא יהיה דקדוק. זו מסקנת קושי הערמה.
M 1.69
τοῦ γὰρ πλείστου ὁρισθέντος ἀριθμοῦ ὁ ἑνὶ ἐλάσσων πλεῖστος ἀκμὴν ἐστιν, ἐπεὶ τελέως ἄτοπον μονάδος προσθέσει τὸν μὲν πλεῖστον λέγειν τὸν δὲ μηδαμῶς. διόπερ ἀεὶ μονάδι μειονεκτούμενος ὁ κατʼ αὐτοὺς πλεῖστος ἀριθμὸς ἐλεύσεται πάντως εἰς τὸ μηκέτι ἀριθμὸς πλεῖστος ὑπάρχειν, καὶ διὰ τοῦτο μηδὲ γραμματικήν· ὅπερ ἦν τῆς σωρικῆς ἀπορίας συμπέρασμα.
M 1.70
וכיצד אין זו גסות דקדוקית ממש לדבר על "רוב" בתוך כמות אינסופית? כשם שהמעט נתפס ביחס כלשהו אל הרוב, כך הרוב נתפס ביחס אל המעט. אם המדקדקים מנוסים ברוב דברי המשוררים והמחברים,
M 1.70
πῶς δʼ οὐκ ὄντως γραμματικῆς παχύτητος τὸ ἐν ἀπείρῳ πλήθει λέγειν πλεῖστα; ὡς γὰρ τὸ ὀλιγώτερον πρός τί ἐστι καὶ κατὰ τὴν ὡς πρὸς τὸ πλεῖστον σχέσιν νοεῖται, οὕτω καὶ τὸ πλεῖστον κατὰ τὴν ὡς πρὸς τὸ ὀλίγον σχέσιν θεωρήσεται. εἰ οὖν τῶν πλείστων τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων ἐμπειρίαν ἔχουσιν οἱ γραμματικοί,
M 1.71
הם אינם מנוסים במעט הנותרים. אך אם החלק שנלקח הוא רוב והנותר מועט, השלם שוב אינו אינסופי. ובכל זאת, בלי לדקדק בכך, שקר הוא שהמדקדק יודע את רוב דברי המשוררים והמחברים: הוא יודע את המעט ביותר, ונשארים רבים פי כמה שאינו יודע, כפי שנראה בהמשך החקירה. כעת נבחן הגדרה אחרת.
M 1.71
ὀλίγων τῶν λοιπῶν οὐκ ἔχουσιν· εἰ δὲ καὶ τὸ ληφθέν ἐστι πλεῖστον καὶ τὸ καταλειφθὲν ἔλασσον, οὐκέτι τὸ πᾶν γίνεται ἄπειρον. ὅμως δʼ οὖν, ἵνα μηδὲν περὶ τούτων ἀκριβευώμεθα, ψεῦδός ἐστι τὸ τὰ πλεῖστα τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων γινώσκειν τὸν γραμματικόν· ἐλάχιστα γὰρ ἦν, πολλαπλασιόνων ἀπολειπομένων ἃ οὐκ οἶδε, καθὼς προβαινούσης τῆς ζητήσεως παραστήσω. τὰ νῦν δὲ ἄλλην ἀπόδοσιν θεωρητέον.
M 1.72
אסקלפיאדס מבקר את דיוניסיוס התראקי על שכינה את הדקדוק "ניסיון", מאותו טעם שהעלה תלמי; והוא מבקרו גם על שהגדירו ניסיון "ברוב" הדברים. ביטוי זה מתאים לאומנויות משערות התלויות במזל, כגון הניווט והרפואה; ואילו הדקדוק אינו משער אלא דומה למוזיקה ולפילוסופיה.
M 1.72
Ἀσκληπιάδης τοίνυν μέμφεται τὸν Θρᾷκα Διονύσιον ἐμπειρίαν λέγοντα τὴν γραμματικήν, διʼ ἣν αἰτίαν καὶ ὁ Πτολεμαῖος ἔφη, ἐγκαλεῖ δὲ αὐτῷ καὶ τὸ κατὰ τὸ πλεῖστον ἐμπειρίαν αὐτὴν ἀποφαίνειν. τοῦτο μὲν γὰρ τῶν στοχαστικῶν καὶ ὑπὸ τὴν τύχην πιπτουσῶν ἐστὶ τεχνῶν, ὥσπερ κυβερνητικῆς καὶ ἰατρικῆς· γραμματικὴ δὲ οὐκ ἔστι στοχαστικὴ ἀλλὰ μουσικῇ τε καὶ φιλοσοφίᾳ παραπλήσιος.
M 1.73
"אלא אם כן", הוא אומר, "חשש מקוצר החיים, שאינו מספיק להקיף הכול — דבר אבסורדי, שכן אז יגדיר את המדקדק ולא את הדקדוק. המדקדק, בהיותו יצור קצר־ימים, אולי יודע את דברי המשוררים והמחברים; אך הדקדוק הוא ידיעת כולם."
M 1.73
εἰ μή τι δέδοικε, φησί, τὴν ὀλιγότητα τοῦ βίου ὡς οὐκ οὖσαν ἱκανὴν πρὸς τὸ πάντα περιλαβεῖν, ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον, γραμματικοῦ ἀλλʼ οὐ γραμματικῆς ποιήσεται τὸν ὅρον, ἐπείπερ οὗτος μὲν τυχὸν ἴσως ἐπιστήμων ἐστὶ τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων, ὀλιγόβιον καθεστὼς ζῶον, ἡ δὲ γραμματικὴ πάντων εἴδησις.
M 1.74
לכן, לאחר ששינה חלק מן ההגדרה וביטל חלק אחר, הוא מגדיר: "דקדוק הוא אומנות דברי המשוררים והמחברים." אך הוא לא ביטל את הקשיים אלא החריפם, ובדברים שבהם ביקש להגדיל את הדקדוק דווקא ביטלו. נניח שהוא ידיעת כל דבריהם. מאחר שאין ידיעה מלבד היודע, גם אין דקדוק מלבד המדקדק היודע, כשם שאין הליכה מלבד ההולך, עמידה מלבד העומד ושכיבה מלבד השוכב.
M 1.74
ὅθεν τὸ μὲν ἀλλάξας τοῦ ὅρου τούτου τὸ δʼ ἀνελών, οὕτως ἀποδίδωσι τῆς γραμματικῆς τὴν ἔννοιαν· “γραμματική ἐστι τέχνη τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων”. οὐκ ἀνεῖλε δὲ ὁ ἀνὴρ τὰς ἀπορίας ἀλλʼ ἐπέτεινεν· καὶ ἐν οἷς θέλει τὴν γραμματικὴν αὔξειν, ἐν τούτοις αὐτὴν ἀνεῖλεν. ἔστω γὰρ πάντων εἴδησις τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων. οὐκοῦν ἐπεὶ οὐδέν ἐστιν εἴδησις παρὰ τὸν εἰδότα, οὐδὲ γραμματικὴ παρὰ τὸν [εἰδότα] γραμματικόν, ὡς οὐδὲ περιπάτησις παρὰ τὸν περιπατοῦντα καὶ στάσις παρὰ τὸν ἑστῶτα καὶ κατάκλισις παρὰ τὸν κατακείμενον.
M 1.75
אך הוסכם שהמדקדק אינו יודע הכול; לכן שוב אין ידיעה של כל דברי המשוררים והמחברים, ומכאן שאין דקדוק. ועוד, אם הדקדוק הוא אומנות שהיא ידיעת כל דבריהם, ואומנות היא מערכת תפיסות [השייכות למדקדק], מאחר שאין איש התופס את כל דבריהם, הדקדוק בהכרח חסר קיום.
M 1.75
ὡμολόγηται δὲ ὁ γραμματικὸς μὴ ἔχειν πάντων εἴδησιν· οὐκ ἄρα ἔτι ἔστιν εἴδησις πάντων τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων, διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ γραμματική. καὶ ἄλλως, εἴπερ τέχνη ἐστὶν ἡ γραμματική, εἴδησις οὖσα πάντων τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων, ἡ δὲ τέχνη σύστημα ἐκ καταλήψεων τῶν περὶ τὸν γραμματικόν, ἐξ ἀνάγκης μηδενὸς ἔχοντος πάντων τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων κατάληψιν ἀνύπαρκτος γίνεται ἡ γραμματική.
M 1.76
כארס אומר בספר הראשון ׳על הדקדוק׳ שהדקדוק השלם הוא נטייה שמקורה באומנות, המבחינה בדיוק המרבי בין הדברים הנאמרים והמושכלים אצל היוונים, מלבד אלה הכפופים לאומנויות אחרות. את הסייג האחרון הוסיף בכוונה.
M 1.76
Χάρης δὲ ἐν τῷ πρώτῳ περὶ γραμματικῆς τὴν τελείαν φησὶ γραμματικὴν ἕξιν εἶναι ἀπὸ τέχνης διαγνωστικὴν τῶν παρʼ Ἕλλησι λεκτῶν καὶ νοητῶν ἐπὶ τὸ ἀκριβέστατον, πλὴν τῶν ὑπʼ ἄλλαις τέχναις· τὸ τελευταῖον προσθεὶς οὐ παρέργως·
M 1.77
מדברי היוונים, מקצתם כפופים לאומנויות ומקצתם לא. הוא אינו רואה בדקדוק אומנות ונטייה של הדברים הכפופים לאומנויות: במוזיקה, למשל, הקוורטה ושינוי המערכות; ובמתמטיקה, הליקוי ומיקום המעגלים. כך יש להבין גם בשאר האומנויות: הדקדוק אינו ידיעה של דבר הכפוף להן, אלא שיטה לדברים נאמרים ומושכלים אחרים שמחוץ להן.
M 1.77
ἐπεὶ γὰρ τῶν παρʼ Ἕλλησι λεκτῶν καὶ νοητῶν τὰ μὲν ἐστιν ὑπὸ τέχναις τὰ δʼ οὐ, τῶν μὲν ὑπὸ τέχναις οὐκ οἴεται τέχνην εἶναι καὶ ἕξιν τὴν γραμματικήν, οἷον ἐν μὲν μουσικῇ τῆς διὰ τεσσάρων συμφωνίας καὶ τῆς μεταβολῆς τῶν συστημάτων, ἐν δὲ μαθηματικῇ ἐκλείψεως ἢ τῆς τῶν κύκλων θέσεως. τὰ δὲ αὐτὰ καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων νοητέον τεχνῶν· οὐδενὸς γὰρ τῶν ὑπʼ αὐταῖς εἴδησις ἡ γραμματική, ἀλλὰ μέθοδός τις ἐστὶ τῶν παρὰ ταύτας ἑτέρων λεκτῶν τε καὶ νοητῶν,
M 1.78
מן המושכלים, למשל, ש׳פיסורס׳ פירושו ארבעה, ו׳בֵאוסאי׳ ו׳אנקאה׳ הם מקומות עבירים; ומן הנאמרים — ענייני הניבים, כגון שזה נאמר בדורית וזה באיולית. ואין "נאמר" כאן הדבר המסומן, כדרכם של הסטואים, אלא להפך — המסמן; שכן "מושכל" מתייחס למסומן [בלבד].
M 1.78
νοητῶν μὲν ὡς ὅτι πίσυρες τέσσαρες καὶ βῆσσαι καὶ ἄγκεα οἱ βάσιμοι τόποι, λεκτῶν δὲ τῶν περὶ τὰς διαλέκτους, οἷον ὅτι τοῦτο μὲν εἴρηται Δωρικῶς τοῦτο δʼ Αἰολικῶς, καὶ οὐχ ᾗπερ οἱ στωικοὶ τὸ σημαινόμενον, ἀλλʼ ἀνάπαλιν τὸ σημαῖνον· τὸ γὰρ νοητὸν ἐπὶ τοῦ σημαινομένου μόνου παρείληπται.
M 1.79
נראה שהוא גם מעורר טיעון של קראטס. קראטס אמר שהמבקר שונה מן המדקדק: המבקר צריך להיות מנוסה בכל מדע תבוני, ואילו המדקדק רק מפרש מילים, קובע הטעמות ויודע דברים דומים. לכן המבקר דומה לאדריכל והמדקדק למשרת.
M 1.79
ἔοικε δὲ καὶ Κρατήτειόν τινα κινεῖν λόγον. καὶ γὰρ ἐκεῖνος ἔλεγε διαφέρειν τὸν κριτικὸν τοῦ γραμματικοῦ· καὶ τὸν μὲν κριτικὸν πάσης, φησί, δεῖ λογικῆς ἐπιστήμης ἔμπειρον εἶναι, τὸν δὲ γραμματικὸν ἁπλῶς γλωσσῶν ἐξηγητικὸν καὶ προσῳδίας ἀποδοτικὸν καὶ τῶν τούτοις παραπλησίων εἰδήμονα· παρὸ καὶ ἐοικέναι ἐκεῖνον μὲν ἀρχιτέκτονι τὸν δὲ γραμματικὸν ὑπηρέτῃ.
M 1.80
כך היא ההגדרה, מבחינה אחת מתונה מן האבסורדים של דיוניסיוס ומבחינה אחרת גרועה מהם. ברור שהוא שחרר את הדקדוק מקושי הערמה והפריד ממנו עיונים זרים, מוזיקליים ומתמטיים; אך הוא לא הצילו כלל מחוסר קיום, אלא סייע עוד יותר להראותו כזה.
M 1.80
Ἀλλὰ τὰ μὲν τῆς ἀποδόσεως τοιαῦτα, πῇ μὲν μετριώτερα τῶν Διονυσίου ἀτοπημάτων πῇ δὲ χείρονα. ὅτι μὲν γὰρ τῆς σωρικῆς ἀπορίας ἐξέλυσε τὴν γραμματικὴν καὶ τῶν ἀλλοτρίων κεχώρικε θεωρημάτων, μουσικῆς τε καὶ μαθηματικῆς, ὡς μὴ προσηκόντων, αὐτόθεν συμφανές· τοῦ δὲ μὴ ἀνυπόστατον ὑπάρχειν οὐδαμῶς αὐτὴν ἐρρύσατο, ἀλλὰ καὶ εἰς τὸ εἶναι τοιαύτην μᾶλλον συνηγωνίσατο.
M 1.81
דיוניסיוס הגביל במידה מסוימת את הגדרת הדקדוק למשוררים ולמחברים בלבד; ואילו כארס רוצה שיעסוק בכל קול יווני ובכל מסומן. דבר זה, אם מותר לומר, אינו אפשרי אפילו לאלים. כפי שאמרנו קודם, שום שיטה אינה מתקיימת ביחס לאינסוף, אלא מגבילה אותו.
M 1.81
ὁ μὲν γὰρ Διονύσιος κατά τι διώρισε τὸν τῆς γραμματικῆς ὅρον, ἐπὶ μόνων αὐτὴν ποιητῶν τε καὶ συγγραφέων στήσας· οὗτος δὲ περὶ πᾶσαν Ἑλληνικὴν φωνὴν καὶ περὶ πᾶν σημαινόμενον καταγίγνεσθαι ταύτην θέλει. ὅπερ, εἰ θεμιτὸν εἰπεῖν, οὐδὲ θεοῖς ἀνυτόν ἐστιν. ὡς γὰρ καὶ πρότερον ἐλέγομεν, οὐδεμία μέθοδος συνίσταται περί τι ἄπειρον, ἀλλὰ καὶ μάλιστα αὕτη τοῦτο περατοῖ·
M 1.82
המדע הוא כבל לדברים הבלתי מוגדרים; אך המסמנים והמסומנים אינסופיים. לכן הדקדוק אינו אומנות המסמנים והמסומנים. נוסף על כך, בקולות מתרחשים שינויים מכל סוג, התרחשו בעבר ויתרחשו בעתיד; שכן הזמן אוהב שינוי לא רק בצמחים ובבעלי־חיים אלא גם במילים.
M 1.82
τῶν γὰρ ἀορίστων ἡ ἐπιστήμη δεσμός ἐστιν· τὰ δὲ σημαίνοντα καὶ σημαινόμενα τῶν πραγμάτων ἐστὶν ἄπειρα· οὐκ ἄρα ἐστὶν ἡ γραμματικὴ τέχνη περὶ τὰ σημαίνοντα καὶ σημαινόμενα. καὶ μὴν παντοῖαι γίνονται τῶν φωνῶν μεταβολαὶ καὶ πρὸ τοῦ γεγόνασι καὶ εἰσαῦθις γενήσονται· φιλομετάβολον γάρ τί ἐστιν ὁ αἰών, οὐκ εἰς φυτὰ μόνον καὶ ζῷα ἀλλὰ καὶ εἰς ῥήματα.
M 1.83
אי־אפשר לידיעה אנושית להקיף אינסוף עומד, ועל אחת כמה וכמה אינסוף משתנה. לכן גם בדרך זו הדקדוק לא יתקיים. ועוד, הוא רואה בנטייה אומנותית או בלתי אומנותית. אם אומנותית, מדוע לא כינה אותה אומנות אלא דבר שמקורו באומנות? אם בלתי אומנותית, ומאחר שאי־אפשר לראות את האומנותי באמצעות הבלתי אומנותי, לא תתקיים נטייה דקדוקית המבחינה בדרך אומנותית בין המסמנים והמסומנים של היוונים.
M 1.83
περὶ ἑστῶσαν δὲ ἀπειρίαν, οὐ τοί γε καὶ μεταβάλλουσαν ἀμήχανόν ἐστι γνῶσιν ἀνθρωπίνην εὑρεῖν. οὐδὲ ταύτῃ ἄρα ἡ γραμματικὴ συστήσεται. ἄλλως τε ἤτοι τεχνικὴν οἴεται εἶναι τὴν ἕξιν ἢ ἄτεχνον. καὶ εἰ μὲν τεχνικήν, πῶς οὐκ αὐτὴν εἶπε τέχνην ἀλλὰ τὸ ἀφʼ οὗ ἔστιν; εἰ δὲ ἄτεχνον, ἐπεὶ οὐ δυνατὸν διὰ τοῦ ἀτέχνου τὸ τεχνικὸν ὁρᾶσθαι, οὐδὲ συστήσεταί τις γραμματικὴ ἕξις τεχνικῶς διαγινώσκουσα τὰ παρʼ Ἕλλησι σημαίνοντά τε καὶ σημαινόμενα.
M 1.84
דמטריוס המכונה כלורוס ומדקדקים אחרים הגדירו כך: "דקדוק הוא אומנות הידיעה של דברי המשוררים ושל הביטויים שבשימוש המקובל." גם אצלם נשארים אותם קשיים: הדקדוק אינו יכול להיות אומנות של כל דברי המשוררים ולא של מקצתם. של כולם — הדבר בלתי אפשרי מאליו.
M 1.84
Δημήτριος δὲ ὁ ἐπικαλούμενος Χλωρὸς καὶ ἄλλοι τινὲς τῶν γραμματικῶν οὕτως ὡρίσαντο· “γραμματικὴ ἐστι τέχνη τῶν παρὰ ποιηταῖς τε καὶ τῶν κατὰ τὴν κοινὴν συνήθειαν λέξεων εἴδησις”. μένουσι δὲ καὶ τούτοις αἱ αὐταὶ ἀπορίαι· οὔτε γὰρ πάντων τῶν παρὰ ποιηταῖς λεγομένων δύναται εἶναι τέχνη γραμματικὴ οὔτε τινῶν. καὶ πάντων μὲν αὐτόθεν ἀδύνατον,
M 1.85
הרי המשוררים מדברים גם על אלים, מידה טובה ונפש, שבהם המדקדקים בורים; ושל מקצתם — מפני שהדבר אינו שייך למדקדקים בלבד אלא גם לאחרים, כגון פילוסופים, מוזיקאים ורופאים, שגם הם מבינים מקצת מדברי המשוררים.
M 1.85
εἴγε καὶ περὶ θεῶν καὶ περὶ ἀρετῆς καὶ ψυχῆς λέγεται παρὰ τοῖς ποιηταῖς, ὧν ἀπείρως ἔχουσιν οἱ γραμματικοί· τινῶν δὲ διὰ τὸ μὴ εἰς τοὺς γραμματικοὺς τὸ τοιοῦτον πίπτειν μόνους ἀλλὰ καὶ ἄλλους τινάς, οἷον φιλοσόφους καὶ μουσικοὺς καὶ ἰατρούς· συνεώρων γὰρ καὶ οἵδε τινὰ τῶν παρὰ ποιηταῖς.
M 1.86
וכן, באמרם שהדקדוק הוא ידיעת הביטויים שבשימוש המקובל, אם הם מתכוונים למשפט הכללי "אם יש ביטויים בשימוש המקובל, הדקדוק הוא ידיעתם", הם טועים: הביטויים שבשימוש אינסופיים, ואין ידיעה של אינסוף.
M 1.86
πάλιν τε ἐν τῷ λέγειν καὶ τῶν κατὰ τὴν κοινὴν συνήθειαν λέξεων εἴδησιν εἶναι τὴν γραμματικὴν εἰ μὲν τὸ καθολικὸν λαμβάνοιεν τὸ “εἴ τινές εἰσι κατὰ τὴν κοινὴν συνήθειαν λέξεις, ἐκείνων ἐστὶν εἴδησις ἡ γραμματική”, ἁμαρτάνουσιν· ἄπειροι γὰρ αἱ κατὰ τὴν κοινὴν συνήθειαν λέξεις, καὶ τῶν ἀπείρων οὐκ ἔστιν εἴδησις.
M 1.87
ואם הם מתכוונים למשפט החלקי "יש ביטויים בשימוש המקובל שהדקדוק הוא ידיעתם", גם כך לא יכוננו דקדוק. האתונאי יודע את הביטויים המקובלים באטיקה, הדורי את המקובלים בדורית, הנואם את ביטויי הרטוריקה והרופא את ביטויי הרפואה.
M 1.87
εἰ δὲ ἐπὶ τὸ ἐπὶ μέρους φέροιντο, ὅπερ ἴσον ἐστὶ τῷ “εἰσί τινες λέξεις κατὰ τὴν συνήθειαν τὴν κοινὴν ὧν εἴδησίς ἐστιν ἡ γραμματική”, οὐδʼ οὕτω ποιήσουσί τι τὴν γραμματικήν· καὶ γὰρ ὁ Ἀθηναῖος εἴδησιν ἔχει τῶν κατὰ τὴν Ἀτθίδα συνήθων λέξεων, καὶ ὁ Δωριεὺς τῶν κατὰ τὴν Δωρίδα, καὶ ὁ ῥήτωρ τῶν κατὰ τὴν ῥητορικήν, καὶ ὁ ἰατρὸς τῶν κατὰ τὴν ἰατρικήν.
M 1.88
אם יאמרו שהוא ידיעת כל הביטויים שבשימוש המקובל, לא כל אחד בפרט — דבר בלתי אפשרי — אלא כל הסוגים הכלליים והעליונים בניבים, כגון שהדורים משתמשים בהטעמה כזאת והאיונים באחרת, אולי יאמרו דבר משכנע.
M 1.88
εἰ δὲ λέγοιεν πασῶν τῶν κατὰ τὴν κοινὴν συνήθειαν αὐτὴν λέξεων εἴδησιν οὐχ ὡς τῶν καθʼ ἕκαστα καὶ ἐν μέρει πασῶν (τοῦτο γὰρ ὄντως ἀδύνατον) ἀλλὰ τῶν καθόλου πασῶν καὶ ἀνωτάτω ἐν ταῖς διαλέκτοις, οἷον ὅτι Δωριέων μὲν ἐστι τοιούτῳ τόνῳ χρῆσθαι, Ἰώνων δὲ ἄλλῳ, τάχα μὲν τι πιθανὸν ἐροῦσιν,
M 1.89
אך לא אמיתי. אין מנהג אחד בכל ניב — יש סוגים רבים של דורית ואטית — והכללים שהם מתיימרים למסור אינם חלים על כל ביטוי, אלא מתקדמים עד קבוצות מסוימות בעלות הטעמה דומה, כגון מלרע או מלעיל, ואינם מסוגלים להקיף את כולם.
M 1.89
οὐ μὴν ἀληθές· οὔτε γὰρ ἓν ἔθος ἐστὶ καθʼ ἑκάστην διάλεκτον (πολλαὶ γὰρ Δωρίδες καὶ Ἀτθίδες), οὔτε οἱ κανόνες οὓς δοκοῦσι παραδιδόναι πρὸς πᾶσαν ἀποτείνονται λέξιν, ἀλλʼ ἄχρι μὲν ποσῶν καὶ ὁμοτόνων, οἷον ὀξυτόνων ἢ βαρυτόνων, προκόπτουσιν, πάσας δὲ περιλαβεῖν ἀδυνατοῦσιν.
M 1.90
די בדוגמאות אלה כדי להראות שהדקדוק חסר קיום לפי מושגו אצל המדקדקים. נעבור כעת לעיוניו העיקריים, שמהם הוא שואב במיוחד את קיומו, ונעמידם במבחן.
M 1.90
Δείγματος μὲν οὖν χάριν ταῦτʼ εἰρήσθω εἰς τὸ ἀνυπόστατον εἶναι τὴν γραμματικὴν ὅσον ἐπὶ τῇ παρὰ τοῖς γραμματικοῖς αὐτῆς ἐπινοίᾳ· μετελθόντες δὲ ἀκολούθως καὶ τὰ κυριώτατα τῶν ἐν αὐτῇ θεωρημάτων, καὶ ἐξ ὧν μάλιστα λαμβάνει τὴν ὑπόστασιν, βασανίζωμεν.
M 1.91
מאחר שבין המדקדקים מחלוקת רבה וחסרת קץ על חלקי הדקדוק, וכדי שלא נהפוך עניין צדדי לעיקר ולא נזניח את הביקורת הנחוצה בכניסה לחומר זר וחסר תועלת לענייננו, די לומר בלי לסלף שהדקדוק כולל חלק היסטורי, חלק טכני וחלק מיוחד, שבאמצעותו חוקרים את המשוררים והמחברים.
M 1.91
Πολλῆς οὔσης καὶ ἀνηνύτου παρὰ τοῖς γραμματικοῖς περὶ μερῶν γραμματικῆς διαστάσεως, ἵνα μήτε τὸ πάρεργον ἔργου χώραν ἐπέχειν ἡμῖν φαίνηται, μήτε εἰς ἀλλοτρίαν καὶ ὡς πρὸς τὸ παρὸν ἀνωφελῆ ἐμβαίνοντες ὕλην ἀπολειπώμεθα τῆς ἀναγκαιοτέρας ἀντιρρήσεως, ἀπαρκέσει λέγειν ἀσυκοφαντητότερον ὡς ἄρα τῆς γραμματικῆς τὸ μὲν ἐστιν ἱστορικὸν τὸ δὲ τεχνικὸν τὸ δὲ ἰδιαίτερον, διʼ οὗ τὰ κατὰ τοὺς ποιητὰς καὶ συγγραφεῖς μεθοδεύεται.
M 1.92
בחלק הטכני הם מסדירים את האותיות, חלקי הדיבור, הכתיב, היווניות התקינה והנובע מהם. בחלק ההיסטורי הם מלמדים על דמויות אלוהיות, אנושיות וגיבוריות; מספרים על מקומות כגון הרים ונהרות; ומוסרים בדיות, מיתוסים ודומיהם.
M 1.92
ὧν τεχνικὸν μὲν ἐστιν ἐν ᾧ περὶ τῶν στοιχείων καὶ τῶν τοῦ λόγου μερῶν ὀρθογραφίας τε καὶ ἑλληνισμοῦ καὶ τῶν ἀκολούθων διατάττονται, ἱστορικὸν δὲ ὅπου περὶ προσώπων οἱονεὶ θείων τε καὶ ἀνθρωπίνων καὶ ἡρωικῶν διδάσκουσιν, ἢ περὶ τόπων διηγοῦνται καθάπερ ὀρῶν ἢ ποταμῶν, ἢ περὶ πλασμάτων καὶ μύθων παραδιδόασιν ἢ εἴ τι τῆς αὐτῆς ἰδέας ἐστίν.
M 1.93
החלק המיוחד [בוחן] את המשוררים והמחברים: הם מפרשים דברים סתומים, שופטים מה תקין ומה אינו תקין ומבדילים בין יצירות אותנטיות למזויפות. אלה, בתיאור כללי ותמציתי, חלקי הדקדוק.
M 1.93
ἰδιαίτερον δὲ τὸ κατὰ τοὺς ποιητὰς καὶ συγγραφεῖς ἐπισκοποῦσι, καθʼ ὃ τὰ ἀσαφῶς λεγόμενα ἐξηγοῦνται, τά τε ὑγιῆ καὶ τὰ μὴ τοιαῦτα κρίνουσι, τά τε γνήσια ἀπὸ τῶν νόθων διορίζουσιν. ἀλλʼ ὡς μὲν τύπῳ καὶ ὁλοσχερέστερον περιλαβεῖν, ταῦτά ἐστι τὰ τῆς γραμματικῆς μέρη·
M 1.94
אין להבין אותם כחלקים טהורים, כאמירה "הנפש והגוף הם חלקי האדם". הללו נתפסים כנבדלים זה מזה, אך החלק הטכני, ההיסטורי והעוסק בשירה ובפרוזה שזורים ומעורבים מאוד זה בזה.
M 1.94
νοητέον δὲ αὐτὰ οὐ κατʼ εἰλικρίνειαν, οὐδʼ ὡς ἂν τις εἴποι· “μέρη τοῦ ἀνθρώπου ψυχὴ καὶ σῶμα”. ταυτὶ μὲν γὰρ ὡς ἕτερα ὄντα ἀλλήλων νοεῖται, τὸ δὲ τεχνικὸν καὶ ἱστορικὸν καὶ τὸ περὶ τὰς ποιήσεις καὶ συγγραφὰς τῆς γραμματικῆς μέρη πολλὴν ἔχει συμπλοκὴν καὶ ἀνάκρασιν πρὸς τὰ λοιπά·
M 1.95
בחינת המשוררים אינה נעשית בלי החלק הטכני וההיסטורי, וכל אחד מהם אינו מתקיים בלי שזירת האחרים. כשם שהאומרים שתזונה, כירורגיה ורוקחות הן חלקי הרפואה מכירים בזיקה רבה ביניהן — התזונה אינה מתקדמת בלי רוקחות וכירורגיה, והרוקחות כוללת גם את כוח האחרות — כך גם כאן כל חלק אינו נפרד וטהור מתערובת האחרים.
M 1.95
καὶ γὰρ ἡ τῶν ποιητῶν ἐπίσκεψις οὐ χωρὶς τοῦ τεχνικοῦ καὶ ἱστορικοῦ γίνεται μέρους, καὶ ἑκάτερον τούτων οὐ δίχα τῆς τῶν ἄλλων παραπλοκῆς συνέστηκεν. ὥσπερ οὖν οἱ λέγοντες τῆς ἰατρικῆς μέρη δίαιταν χειρουργίαν φαρμακείαν οὕτω λέγουσιν ὡς πολλῆς οὔσης ἐν τοῖς θεωρήμασιν ἀλληλουχίας (καὶ γὰρ ἡ δίαιτα οὐ χωρὶς φαρμακείας καὶ χειρουργίας πρόσεισι, καὶ ἡ φαρμακεία πάλιν περιείχετο καὶ τῇ τῶν ἄλλων δυνάμει), ὧδε καὶ ἐπὶ τοῦ παρόντος οὐκ ἀπότακτόν τί ἐστιν ἕκαστον μέρος, οὐδʼ εἰλικρινὲς ἀπὸ τῆς τῶν ἄλλων ἐπιμιξίας.
M 1.96
הבהרנו זאת לא כעניין צדדי, אלא כדי לדעת שאם חלק אחד יוכח כבלתי ניתן לכינון, גם האחרים מתבטלים למעשה, משום שאינם מתקיימים בלעדיו. ובכל זאת לא ננקוט קיצור זה, אלא ננסה להשיב לכל חלק כאילו אינו זקוק לנוכחות האחרים. נפתח לפי הסדר בראשון.
M 1.96
τοῦτο δὲ προδιηρθρώσαμεν οὐ παρέργως, ἀλλʼ ἵνα εἰδῶμεν ὡς ἂν ἕν τι ἐξ αὐτῶν δειχθῇ ἀσύστατον, δυνάμει καὶ τὰ λοιπὰ ἀνῄρηται, ὧν ἑκάτερον οὐ χωρὶς τοῦ ἀναιρεθέντος ὑφίσταται. ὅμως δὲ οὐ ποιήσομεν τοῦτο καίπερ ὂν σύντομον, ἀλλὰ πειρασόμεθα πρὸς ἕκαστον ἀντιλέγειν, ὡς εἰ καὶ μὴ ἔχρῃζε τῆς τῶν λοιπῶν παρουσίας. τάξει δὲ ἀρκτέον ἀπὸ τοῦ πρώτου.
M 1.97
מטעמים רבים ראוי לבחון ברצינות את תורת הדקדוק, ובייחוד מפני שהמדקדקים מתגאים ומתנשאים בה, ומזלזלים תמיד בבעלי שאר המקצועות כאילו אינם יודעים אף את השימוש היווני הרגיל; וכאשר הם נדחקים בחקירה, אין להם לעיתים מפלט אחר להסחת בני שיחם מלומר שדבריהם ברבריים או משובשים תחבירית.
M 1.97
Διὰ πολλὰ μὲν καὶ ἄλλα δίκαιόν ἐστι μετὰ σπουδῆς ἐξετάζειν τὴν γραμματικὴν τεχνολογίαν, μάλιστα δὲ ἁπάντων διὰ τὸ ἐπʼ αὐτῇ κομᾶν καὶ μέγα φρονεῖν τοὺς γραμματικούς, ἀεὶ δὲ τῶν κατὰ τὰ λοιπὰ κοσμουμένων μαθήματα κατατρέχειν ὡς μηδὲ τὴν κοινὴν τῶν Ἑλλήνων συνήθειαν ἐπισταμένων, καὶ ἔτι διὰ τό, εἴ ποτε θλίβοιντο ἐν ζητήσει, μὴ ἄλλην εὑρίσκειν πολλάκις ἀποφυγὴν εἰς τὸ περισπᾶν τοὺς συζητοῦντας αὐτοῖς ἢ τὸ ὅτι βάρβαρον ἢ σόλοικόν ἐστι τὸ ὑπʼ αὐτῶν λεχθέν.
M 1.98
תמריץ נוסף הוא שאנו רואים מדקדקים שאינם מסוגלים כמעט לחבר כראוי שתי מילים, אך מבקשים להוכיח שכל אחד מן הקדמונים הגדולים ברהיטות וביוונית — תוקידידס, אפלטון ודמוסתנס — הוא ברברי. הגנה אחת תספיק נגד כולם: להוכיח שתורתם, הקרויה אומנות לשווא, חסרת אומנות.
M 1.98
οὐκ ὀλίγην δὲ ἂν ἔχοι μοῖραν εἰς προτροπὴν καὶ ὅταν βλέπωμεν τοὺς μηδὲ δύο σχεδὸν ῥήματα δεξιῶς εἴρειν δυναμένους γραμματικοὺς θέλοντας ἕκαστον τῶν μέγα δυνηθέντων ἐν εὐφραδείᾳ καὶ ἑλληνισμῷ παλαιῶν, καθάπερ Θουκυδίδην Πλάτωνα Δημοσθένην, ὡς βάρβαρον ἐλέγχειν. μία γὰρ ἀντὶ πάντων ἄμυνα γενήσεται πρὸς αὐτούς, ἐὰν τὴν ψευδώνυμον αὐτῶν
M 1.99
נדון תחילה באותיות, שמהן לשיטתם הכול מורכב ושבביטולן המדקדקים נעשים בהכרח חסרי אותיות. "אות" נאמרת בשלושה מובנים: הסימן והצורה הכתובים, כוחו, ושמו. החקירה תעסוק בעיקר בכוח, שכן הוא המכונה אצלם אות במובן העיקרי.
M 1.99
τεχνολογίαν ἄτεχνον ἀποδείξωμεν. τάξει δὲ λεκτέον ἡμῖν πρῶτον περὶ τῶν στοιχείων, ἐξ ὧν τὰ πάντα κατʼ αὐτοὺς συνέστηκεν καὶ ὧν ἀναιρεθέντων ἀγραμμάτους ἀνάγκη γίνεσθαι τοὺς γραμματικούς. Καὶ δὴ τριχῶς λεγομένου τοῦ στοιχείου, τοῦ τε γραφομένου χαρακτῆρος καὶ τύπου καὶ τῆς τούτου δυνάμεως καὶ ἔτι τοῦ ὀνόματος, προαγέτω νῦν ἡ ζήτησις μάλιστα περὶ τῆς δυνάμεως· αὕτη γὰρ καὶ κυρίως στοιχεῖον παρʼ αὐτοῖς προσηγόρευται.
M 1.100
לקול הכתוב עשרים וארבע אותיות, והם מחלקים את טבען לשניים: שבע תנועות — α ε η ι ο υ ω — והשאר עיצורים. לתנועות שלושה הבדלים: שתיים ארוכות מטבען, η ו־ω; שתיים קצרות, ε ו־ο; ושלוש משותפות לאורך ולקיצור, α ι υ, המכונות דו־זמניות, נזילות, דו־משמעיות ומשתנות.
M 1.100
εἰκοσιτεσσάρων τοίνυν στοιχείων ὄντων τῆς ἐγγραμμάτου φωνῆς, τούτων διττὴν ὑποτίθενται κατὰ τὸ ἀνωτάτω τὴν φύσιν. τὰ μὲν γὰρ αὐτῶν φωνάεντα προσαγορεύουσι τὰ δὲ σύμφωνα, καὶ φωνήεντα μὲν ἑπτά, α ε η ι ο υ ω, σύμφωνα δὲ τὰ λοιπά. τῶν δὲ φωναέντων τρεῖς λέγουσι διαφοράς· δύο μὲν γὰρ αὐτῶν φύσει μακρὰ λέγουσι τυγχάνειν, τὸ η καὶ τὸ ω, ἰσάριθμα δὲ βραχέα, τὸ ε καὶ τὸ ο, τρία δὲ κοινὰ μήκους τε καὶ βραχύτητος, α ι υ, ἅπερ δίχρονα καὶ ὑγρὰ καὶ ἀμφίβολα καὶ μεταβολικὰ καλοῦσιν·
M 1.101
כל אחת מהן עשויה פעם להתארך ופעם להתקצר: α במילים ארס, ארס, משחית בני־תמותה, מגואל בדם, פורץ חומות; ι במילים אל איליון הקדושה; ומנגד קם אפולון; ו־υ במילים מים אלוהיים ירדו מן העננים מכוח זאוס.
M 1.101
ἕκαστον γὰρ αὐτῶν πέφυκεν ὁτὲ μὲν ἐκτείνεσθαι ὁτὲ δὲ συστέλλεσθαι, οἷον τὸ μὲν α ἐπὶ τοῦ Ἄρες Ἄρες βροτολοιγὲ μιαιφόνε τειχεσιπλῆτα, τὸ δὲ ι Ἴλιον εἰς ἱερὴν· τῇ δʼ ἀντίος ὤρνυτʼ Ἀπόλλων, τὸ δὲ υ θεσπέσιον νεφέων ἐκ Διὸς ὗεν ὕδωρ.
M 1.102
מבין העיצורים, לדבריהם, מקצתם חצי־קוליים ומקצתם אילמים. החצי־קוליים מפיקים מעצמם בהגייה שריקה, לחישה, נהמה או צליל דומה: ζ θ λ μ ν ξ ρ σ φ χ ψ; ולדעת אחדים, בלי θ φ χ, שמונת הנותרים. האילמים אינם יכולים ליצור הברות בעצמם או איכויות צליל, אלא נהגים רק עם אחרים: β γ δ κ π τ, ולדעת אחדים גם θ φ χ.
M 1.102
τῶν δὲ συμφώνων τὰ μὲν ἡμίφωνά ἐστι κατʼ αὐτοὺς τὰ δὲ ἄφωνα, καὶ ἡμίφωνα μὲν ὅσα διʼ αὑτῶν ῥοῖζον ἢ σιγμὸν ἢ μυγμὸν ἤ τινα παραπλήσιον ἦχον κατὰ τὴν ἐκφώνησιν ἀποτελεῖν πεφυκότα, καθάπερ τὸ ζ θ λ μ ν ξ ρ σ φ χ ψ, ἢ ὥς τινες, χωρὶς τοῦ θ καὶ φ καὶ χ τὰ λειπόμενα ὀκτώ· ἄφωνα δὲ ἐστι τὰ μήτε συλλαβὰς καθʼ ἑαυτὰ ποιεῖν δυνάμενα μήτε ἤχων ἰδιότητας, αὐτὸ δὲ μόνον μετὰ τῶν ἄλλων συνεκφωνούμενα, καθάπερ β γ δ κ π τ, ἢ ὡς ἔνιοι, καὶ τὸ θ φ χ.
M 1.103
עוד הם מחלקים את העיצורים לשאופים מטבעם — θ φ χ — ולבלתי שאופים — κ π τ; ורק ρ, לדבריהם, מקבלת שאיפה ואי־שאיפה. כמה עיצורים נקראים כפולים, כגון ζ ξ ψ: ζ מורכבת מ־σ ו־δ, ξ מ־κ ו־σ, ו־ψ מ־π ו־σ.
M 1.103
καὶ μὴν κοινῶς τῶν συμφώνων πάλιν τὰ μὲν φύσει δασέα λέγουσι τὰ δὲ ψιλά, καὶ δασέα μὲν θ φ χ, ψιλὰ δὲ κ π τ· μόνον δὲ φασι τὸ ρ ἐπιδέχεσθαι ἑκάτερον, δασύτητα καὶ ψιλότητα. λέγουσι δὲ τινα τῶν συμφώνων καὶ διπλᾶ, καθάπερ τὸ ζ ξ ψ· συνεστηκέναι γάρ φασι τὸ μὲν ζ ἐκ τοῦ σ καὶ δ, τὸ δὲ ξ ἐκ τοῦ κ καὶ σ, τὸ δὲ ψ ἐκ τοῦ π καὶ σ.
M 1.104
לאחר הנחות יסוד אלה, ראשית אבסורדי לומר שכמה אותיות כפולות. הכפול הוא מערכת של שניים, ואילו האות אינה מערכת של דברים: עליה להיות פשוטה ולא מורכבת מאחרים. לכן אין אות כפולה. ועוד, אם מרכיבי האות הכפולה הם אותיות, הכפולה המורכבת מאותיות לא תהיה אות. אך מרכיביה אותיות; לכן הכפולה אינה אות. וכשם שאלה מתבטלות,
M 1.104
Τούτων δὴ προεστοιχειωμένων, φημὶ πρῶτον μὲν ἀτόπως αὐτοῖς λέγεσθαι τῶν στοιχείων τινὰ εἶναι διπλᾶ. τὸ γὰρ διπλοῦν σύστημά ἐστιν ἐκ δυοῖν, τὸ δὲ στοιχεῖον οὐκ ἔστι σύστημα ἐκ τινῶν· ἁπλοῦν γὰρ ὀφείλει τυγχάνειν καὶ οὐκ ἐξ ἑτέρων συστατόν. οὐκ ἄρα ἔστι διπλοῦν στοιχεῖον. ἄλλως τε, εἰ τὰ συστατικὰ τοῦ διπλοῦ στοιχείου στοιχεῖά ἐστι, τὸ διπλοῦν ἐκ τῶν στοιχείων συνεστὼς οὐκ ἔσται στοιχεῖον· ἀλλὰ μὴν τὰ συστατικὰ τοῦ διπλοῦ στοιχείου στοιχεῖά ἐστιν· οὐκ ἄρα τὸ διπλοῦν ἐστι στοιχεῖον. Καὶ μὴν ὡς ταῦτα ἀναιρεῖται,
M 1.105
כך גם הדו־זמניות, שאמורות להיות בעלות טבע משותף לאורך ולקיצור. אם הן כאלה, הרי צורת האות כשלעצמה — הסימן הפשוט, למשל, של α, ι, υ — מגלה את הטבע הדו־זמני, כשהיא יכולה מכוח ההטעמה להתקצר פעם ולהתארך פעם.
M 1.105
οὕτω καὶ τὰ δίχρονα, κοινὴν φύσιν μήκους τε καὶ βραχύτητος ἀξιούμενα ἔχειν. εἴπερ γὰρ τοιαῦτά ἐστιν, ἤτοι αὐτὸ τὸ γράμμα κατʼ ἰδίαν καὶ ὁ ψιλός, εἰ τύχοι, τοῦ α ι υ χαρακτὴρ ἐμφανιστικός ἐστι τῆς διχρόνου φύσεως, καὶ νυνὶ μὲν συστέλλεσθαι νυνὶ δὲ ἐκτείνεσθαι δυνάμενον τῇ προσῳδίᾳ.
M 1.106
אך הסימן לבדו אינו מגלה אות משותפת מטבעה. הוא אינו מראה שהיא מתארכת, מתקצרת או גם מתארכת וגם מתקצרת. כשם שההברה הנוצרת באמצעותה, כגון במילה "ארס", אינה נודעת כארוכה או קצרה בלי ההטעמה הנוספת, כך α, ι, υ כשהן נתפסות לבדן אינן משותפות לשני הכוחות אלא אינן שייכות לאף אחד מהם.
M 1.106
ἀλλʼ ὁ μὲν χαρακτὴρ κατʼ ἰδίαν οὐκ ἔστι κοινοῦ φύσει στοιχείου μηνυτικός. οὔτε γὰρ ὅτι μηκύνεται οὔθʼ ὅτι βραχύνεται οὔθʼ ὅτι τὸ συναμφότερον καὶ μηκύνεται καὶ βραχύνεται ἐμφαίνει· ἀλλʼ ὃν τρόπον ἡ διʼ αὐτοῦ συλλαβή, καθάπερ εἴρηται ἐπὶ τῆς Ἄρες λέξεως, ἢ χωρὶς τῆς προστιθεμένης προσῳδίας οὔτʼ εἰ μακρά ἐστιν οὔτʼ εἰ βραχεῖα γινώσκεται, οὕτω καὶ τὸ α ι υ κατʼ ἰδίαν λαμβανόμενα οὐ κοινὰ ἑκατέρας ἔσται δυνάμεως ἀλλʼ οὐδετέρας.
M 1.107
נותר לומר שהאות משותפת יחד עם ההטעמה. אך גם זה בלתי אפשרי: כשהיא מקבלת אותה, היא נעשית ארוכה כשההטעמה ארוכה וקצרה כשהיא קצרה, ולעולם לא משותפת.
M 1.107
λείπεται οὖν σὺν προσῳδίᾳ λέγειν αὐτὸ κοινὸν ὑπάρχειν. ὃ πάλιν ἐστὶν ἀμήχανον· προσλαμβάνον γὰρ ταύτην ἢ μακρὸν γίνεται, ὅτε ἔστι μακρά, ἢ βραχύ, ὅτε ἔστι βραχεῖα, κοινὸν δὲ οὐδέποτε.
M 1.108
לכן אין אותיות דו־זמניות מטבען. אם יאמרו שהן משותפות מטבען משום שהן מסוגלות לקבל אורך וקיצור, ייפלו שוב כמעט לאותו קושי. דבר המסוגל לקבל משהו אינו הדבר שהוא מסוגל לקבל: הנחושת מסוגלת להיעשות פסל אך אינה פסל כל עוד היא רק מסוגלת לכך; והעצים מתאימים להיעשות ספינה אך עדיין אינם ספינה. כך אותיות אלה אמנם מסוגלות לקבל אורך וקיצור, אך אינן ארוכות, קצרות או שתיהן לפני שההטעמה מקנה להן איכות.
M 1.108
οὐκ ἄρα ἔστι φύσει δίχρονα στοιχεῖα. εἰ δὲ λέγοιεν κοινὰ φύσει ὑπάρχειν ταῦτα παρόσον ἐπιδεκτικά ἐστιν ἑκατέρου, μήκους τε καὶ συστολῆς, λήσονται σχεδὸν εἰς τὴν αὐτὴν ἐγκυλισθέντες ἀπορίαν. τὸ γὰρ ἐπιδεκτικόν τινος οὐκ ἔσται ἐκεῖνο τὸ οὗπερ ἐπιδεκτικόν ἐστιν· ὥσπερ γὰρ ὁ χαλκὸς ἐπιδεκτικὸς μὲν ἐστι τοῦ ἀνδριὰς γενέσθαι, οὐκ ἔστι δὲ ἀνδριὰς ἐφʼ ὅσον ἐπιδεκτικός ἐστι, καὶ ὃν τρόπον τὰ ξύλα ἐπιτήδειον μὲν ἔχει φύσιν εἰς τὸ ναῦς γενέσθαι, οὔπω δὲ ἔστι ναῦς, οὕτω καὶ τὰ τοιαῦτα τῶν στοιχείων ἐπιδεκτικὰ μὲν ἐστι μήκους τε καὶ συστολῆς, οὔτε δὲ μακρά ἐστιν οὔτε βραχέα οὔθʼ ἑκάτερον πρὶν ἀπὸ προσῳδίας ποιωθῆναι.
M 1.109
נוסף על האמור, הקיצור וההארכה מנוגדים ואינם מתקיימים יחד: ההארכה נוצרת בביטול הקיצור, וכשהאורך מתבטל האות נעשית קצרה. משום כך תנועה בעלת הטעמה מקיפה אינה יכולה להיות קצרה, שכן ההארכה מתקיימת בהכרח עם ההטעמה המקיפה.
M 1.109
πρός γε μὴν τοῖς λεχθεῖσιν ἐναντίον ἐστὶν ἥ τε βραχύτης καὶ ἡ ἐπέκτασις, καὶ οὐ συνυφίσταται· ἀναιρέσει γὰρ τῆς βραχύτητος ἡ ἐπέκτασις συνίσταται, καὶ ἀναιρουμένης μακρᾶς βραχεῖα γίνεται. παρʼ ἣν αἰτίαν ἀδύνατον περισπωμένην βραχεῖαν γενέσθαι, διὰ τὸ τῷ περισπασμῷ κατʼ ἀνάγκην συνυφίστασθαι τὴν ἐπέκτασιν.
M 1.110
לכן אם אות כלשהי דו־זמנית מטבעה, כוחות הקיצור וההארכה יתקיימו בה יחד או לסירוגין. יחד אי־אפשר, שכן כוחות המבטלים זה את זה אינם מתקיימים באותה הגייה ובאותו זמן. נותר לסירוגין; אך גם זה בלתי משכנע, כי כשהיא ארוכה אין היא אות משותפת לקיצור ולאורך אלא ארוכה בלבד.
M 1.110
διόπερ εἰ φύσει τι δίχρονόν ἐστι στοιχεῖον, ἤτοι ὑφʼ ἓν περὶ αὐτὸ ἥ τε τῆς βραχύτητος καὶ ἡ τῆς ἐπεκτάσεως ὑποστήσεται δύναμις ἢ παρὰ μέρος. ἀλλʼ ὑφʼ ἓν μὲν ἀμήχανον· περὶ γὰρ τὴν αὐτὴν ἐκφώνησιν κατὰ τὸ αὐτὸ ἀναιρετικαὶ ἀλλήλων δυνάμεις οὐκ ἂν ὑποσταῖεν. λείπεται ἄρα παρὰ μέρος. ὃ πάλιν ἐστὶν ἀπίθανον· ὅτε γὰρ ἐστι μακρόν, τότε οὐκ ἔστι κοινὸν στοιχεῖον βραχύτητος καὶ μήκους, ἀλλὰ βραχὺ μόνον.
M 1.111
אותו טיעון יחול על האותיות הבלתי שאופות והשאופות מטבען, או המשותפות לשתיהן; לנו די להראות את סוג הטיעון. מאחר שהמשותפות בוטלו והוכח שהן רק מתארכות או מתקצרות, נובע שכל אחת כפולה: אחת ארוכה מטבעה והאחרת קצרה מטבעה.
M 1.111
Ὁ δʼ αὐτὸς τῆς ἐπιχειρήσεως τρόπος γινέσθω καὶ ἐπὶ τῶν φύσει ψιλῶν ἢ δασέων ἢ καθʼ ἑκάτερον κοινῶν· ἡμῖν δὲ ἀπόχρη τὸ γένος τῆς ἐπιχειρήσεως ὑποδεῖξαι. Καὶ μὴν ἐπεὶ ἀνῄρηται τὰ κοινὰ καὶ δέδεικται τὸ ἐκτείνεσθαι μόνον αὐτὰ ἢ συστέλλεσθαι, ἀκολουθήσει καὶ τὸ δισσὸν ὑπάρχειν ἕκαστον, τὸ μὲν φύσει μακρὸν τὸ δʼ αὖ φύσει βραχύ.
M 1.112
אם α ι υ כפולות, לא יהיו עוד רק שבע תנועות — שתיים ארוכות, η ו־ω; שתיים קצרות, ε ו־ο; ושלוש דו־זמניות, α ι υ — אלא עשר בסך הכול: חמש ארוכות, η ω והגרסאות הארוכות של α ι υ, וחמש קצרות, ο ε והגרסאות הקצרות של α ι υ.
M 1.112
δισσοῦ οὖν ὄντος τοῦ α καὶ ι καὶ υ οὐκέτι ἑπτὰ γενήσεται μόνον στοιχεῖα φωνάεντα, ὧν δύο μὲν μακρά, τό τε η καὶ τὸ ω, δύο δὲ βραχέα, τό τε ε καὶ τὸ ο, τρία δὲ δίχρονα, τό τε α καὶ ι καὶ υ, ἀλλὰ τὰ σύμπαντα δέκα, καὶ τούτων τὰ πέντε μὲν μακρά, τό τε η καὶ τὸ ω καὶ τὸ μακρὸν α καὶ ι καὶ υ, ἰσάριθμα δὲ τὰ βραχέα, τὸ ο καὶ τὸ ε καὶ τὸ βραχὺ α καὶ ι καὶ υ.
M 1.113
אך בני המדקדקים מניחים לא רק שתי הטעמות, ארוכה וקצרה, אלא גם חדה, כבדה, מקיפה, שאופה ובלתי שאופה. כל תנועה שהוצגה, כשהיא נושאת הטעמה מיוחדת, תהיה אות נפרדת. כשם שאין אות משותפת לאורך ולקיצור אלא היא ארוכה כשהיא מקבלת אורך וקצרה כשהיא מקבלת קיצור, כך לא תהיה משותפת להטעמה חדה וכבדה, אלא חדה בלבד או כבדה בלבד; וכן בשאר. שתי הקצרות מקבלות כל אחת חמש הטעמות — קיצור, חדה, כבדה, שאיפה ואי־שאיפה — ולכן יהיו עשר.
M 1.113
ἀλλʼ ἐπεὶ οὐ δύο μόνον ὑπειλήφασιν εἶναι προσῳδίας γραμματικῶν παῖδες, τήν τε μακρὰν καὶ βραχεῖαν, ἀλλὰ καὶ ὀξεῖαν βαρεῖαν περισπωμένην δασεῖαν ψιλήν, ἕκαστον τῶν ὑποδεδειγμένων φωναέντων ἔχον τινὰ τούτων κατʼ ἰδίαν προσῳδίαν γενήσεται στοιχεῖον· καὶ ᾧ λόγῳ οὐδὲν ἦν κοινὸν μήκους τε καὶ βραχύτητος στοιχεῖον, ἀλλʼ ἢ μακρὸν μόνον, ὅτʼ εἶχε τὴν μακράν, ἢ βραχύ, ὅτʼ εἶχε τὴν βραχεῖαν, τῷ αὐτῷ λόγῳ οὐδὲν ἔσται κοινὸν ὀξύτητος καὶ βαρύτητος, ἀλλʼ ἢ ὀξὺ μόνον, ὅτε προσειλήφει τὴν ὀξεῖαν, ἢ βαρύ, ὅτε τὴν βαρεῖαν· καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων τὸ ἀνάλογον. ἐπεὶ οὖν τὰ μὲν βραχέα δύʼ ὄντα ἀνὰ πέντε ἐπιδέχεται προσῳδίας, βραχεῖαν ὀξεῖαν βαρεῖαν δασεῖαν ψιλήν, δέκα γενήσεται.
M 1.114
שתי הארוכות, אם הן מקבלות בנוסף גם הטעמה מקיפה — שכן הן מתארכות, נעשות חדות, כבדות, שאופות, בלתי שאופות ומקיפות — יהיו שתים־עשרה. שלוש המשותפות מקבלות כל אחת שבע הטעמות, ולכן יהיו עשרים ואחת. בסך הכול יהיו ארבעים ושלוש; ובצירוף שבעה־עשר העיצורים יהיו שישים אותיות ולא עשרים וארבע.
M 1.114
τὰ δὲ μακρὰ πάλιν δύο ὄντα εἰ ἐκ περισσοῦ προσλαμβάνει καὶ τὴν προσῳδίαν τὴν περισπωμένην (μηκύνεται γὰρ ταῦτα καὶ ὀξύνεται καὶ βαρύνεται καὶ δασύνεται καὶ ψιλοῦται καὶ ἰδιαίτερον περισπᾶσθαι πέφυκε), γενήσεται δώδεκα. τὰ δὲ κοινὰ τρία καθεστῶτα τὰς ἑπτὰ προσῳδίας καθʼ ἕκαστον ἐπιδέχεται, καὶ ταῦτα γίνεται εἴκοσι καὶ ἕν· ὥστε πάντα τεσσαράκοντα καὶ τρία τυγχάνειν· οἷς τῶν δεκαεπτὰ συμφώνων προστιθεμένων ἑξήκοντα γίνεσθαι στοιχεῖα, ἀλλʼ οὐκ εἰκοσιτέσσαρα.
M 1.115
יש גם טיעון אחר שלפיו התנועות הן דווקא פחות משבע. אם α המתארכת והמתקצרת אינה שתי אותיות אלא אחת משותפת, וכך גם ι ו־υ, נובע שגם ε ו־η הן אות אחת משותפת, שכן כוחן זהה: η כשהיא מתקצרת נעשית ε, ו־ε כשהיא מתארכת נעשית η. כך גם ο ו־ω יהיו טבע אחד משותף של אות, הנבדל בהארכה ובקיצור: ω היא [ה]־ο הארוכה ו־ο היא ה־ω הקצרה.
M 1.115
Ἔστι δὲ καὶ ἕτερος λόγος καθʼ ὃν ἀξιοῦται διαφόρως τὰ φωνάεντα πάλιν στοιχεῖα ἐλάσσονα εἶναι τῶν παρὰ τοῖς γραμματικοῖς θρυλουμένων ἑπτά. εἰ γὰρ τὸ α κατʼ αὐτοὺς ἐκτεινόμενον καὶ συστελλόμενον οὐχ ἕτερόν ἐστι στοιχεῖον ἀλλʼ ἓν κοινόν, ὡσαύτως δὲ καὶ τὸ ι καὶ τὸ υ, ἀκολουθήσει καὶ τὸ ε καὶ τὸ η ἓν εἶναι στοιχεῖον κατὰ τὴν αὐτὴν δύναμιν κοινόν· ἡ γὰρ αὐτὴ δύναμις ἐπʼ ἀμφοτέρων ἐστί, καὶ συσταλὲν μὲν τὸ η γίνεται ε, ἐκταθὲν δὲ τὸ ε γίνεται η. κατὰ δὲ τὸν αὐτὸν τρόπον καὶ τὸ ο καὶ τὸ ω μία στοιχείου γενήσεται φύσις κοινή, ἐκτάσει καὶ συστολῇ διαφέρουσα, ἐπείπερ τὸ μὲν ω μακρόν ἐστιν ο, τὸ δὲ ο βραχύ ἐστιν ω.
M 1.116
המדקדקים אפוא עיוורים ואינם רואים את הנובע מדבריהם: הם אומרים שיש שבע תנועות, אף שמטבען יש רק חמש. ולהפך, כמה פילוסופים אומרים שיש אותיות רבות יותר, בעלות כוח שונה מן המקובלות, כגון αι, ου ודומיהן. אות נשפטת כאות בראש ובראשונה מכך שצלילה פשוט ואחיד, כמו הצליל של α, ε, ο והאחרות.
M 1.116
τυφλώττουσιν οὖν οἱ γραμματικοὶ καὶ τὸ ἀκόλουθον αὑτοῖς οὐ συνορῶσι, λέγοντες ἑπτὰ φωνάεντα τυγχάνειν, πέντε μόνων ὄντων πρὸς τὴν φύσιν. Καὶ ἀναστρόφως ἔσεσθαί τινά φασιν ἔνιοι τῶν φιλοσόφων πλείονα στοιχεῖα, διάφορον ἔχοντα δύναμιν τῶν συνήθως παραδιδομένων, οἷον καὶ τὸ αι καὶ τὸ ου καὶ πᾶν ὃ τῆς ὁμοίας ἐστὶ φύσεως. τὸ γὰρ στοιχεῖον κριτέον μάλιστα, ὅτι στοιχεῖόν ἐστιν, ἐκ τοῦ ἀσύνθετον καὶ μονόποιον ἔχειν φθόγγον, οἷός ἐστιν ὁ τοῦ α καὶ ε καὶ ο καὶ τῶν λοιπῶν.
M 1.117
מאחר שהצלילים αι ו־ει פשוטים ואחידים, גם הם אותיות. הראיה לפשטות ולאחידות היא זו: צליל מורכב אינו נשאר עד סופו כפי שפגש את החוש בתחילה, אלא משתנה לאורך הגייתו; ואילו הצליל הפשוט, שהוא באמת אות, אינו משתנה מראשיתו עד סופו. למשל, כשהצליל ρα נהגה באריכות, ברור שהחוש אינו תופסו בתחילה ובסוף באותו אופן: תחילה הוא מונע מהגיית ρ, ואחר כך, כשהיא נעלמת, הוא תופס את כוחה הטהור של α. לכן ρα ודומיו אינם אות.
M 1.117
ἐπεὶ οὖν ὁ τοῦ αι καὶ ει φθόγγος ἁπλοῦς ἐστι καὶ μονοειδής, ἔσται καὶ ταῦτα στοιχεῖα. τεκμήριον δὲ τῆς ἁπλότητος καὶ μονοειδίας τὸ λεχθησόμενον. ὁ μὲν γὰρ σύνθετος φθόγγος οὐχ οἷος ἀπʼ ἀρχῆς προσπίπτει τῇ αἰσθήσει, τοιοῦτος ἄχρι τέλους παραμένειν πέφυκεν, ἀλλὰ κατὰ παράτασιν ἑτεροιοῦται, ὁ δὲ ἁπλοῦς καὶ ὄντως τοῦ στοιχείου λόγον ἔχων τοὐναντίον ἀπʼ ἀρχῆς μέχρι τέλους ἀμετάβολός ἐστιν. οἷον τοῦ μὲν ρα φθόγγου ἐν παρατάσει προφερομένου, δῆλον ὡς οὐχ ὡσαύτως αὐτοῦ κατὰ τὴν πρώτην πρόπτωσιν ἀντιλήψεται ἡ αἴσθησις καὶ κατὰ τὴν τελευταίαν, ἀλλὰ κατʼ ἀρχὰς μὲν ὑπὸ τῆς ρ ἐκφωνήσεως κινηθήσεται, μεταῦθις δὲ ἐξαφανισθείσης αὐτῆς εἰλικρινοῦς τῆς τοῦ α δυνάμεως ποιήσεται τὴν ἀντίληψιν. ὅθεν οὐκ ἂν εἴη στοιχεῖον τὸ ρα καὶ πᾶν τὸ ἐοικὸς αὐτῷ.
M 1.118
אך אם הוגים αι, אין שינוי כזה: איכות הקול הנשמע בתחילה נשארת עד הסוף; לכן αι תהיה אות. ומאחר שגם הצלילים ει ו־ου נתפסים אחידים, פשוטים ובלתי משתנים מראשיתם עד סופם, גם הם יהיו אותיות.
M 1.118
εἰ δὲ τὸν τοῦ αι φθόγγον λέγοιεν, οὐδὲν ἔσται τοιοῦτον, ἀλλʼ οἷον ἀπʼ ἀρχῆς ἐξακούεται τῆς φωνῆς ἰδίωμα, τοιοῦτον καὶ ἐπὶ τέλει, ὥστε στοιχεῖον ἔσται τὸ αι. τούτου δὲ οὕτως ἔχοντος, ἐπεὶ καὶ ὁ τοῦ ει φθόγγος καὶ ὁ τοῦ ου μονοειδὴς καὶ ἀσύνθετος καὶ ἀμετάβολος ἐξ ἀρχῆς ἄχρι τέλους λαμβάνεται, ἔσται καὶ οὗτος στοιχεῖον.
M 1.119
אך נניח לחקירה זו ונאמר דבר הלוחץ יותר על המדקדקים. אם α ι υ נקראות שלוש אותיות משותפות מפני שהן מסוגלות לקבל אורך וקיצור, נובע שכל אות משותפת, שכן היא מסוגלת לקבל ארבע הטעמות: כבדה, חדה, בלתי שאופה ושאופה. ואם אינם מקבלים שכל אות משותפת, שלא יקראו גם לאלה משותפות רק מפני שהן מקבלות הארכה וקיצור.
M 1.119
Ἀλλὰ ἀφέμενοί γε ταύτης τῆς ζητήσεως ἐκεῖνο ἂν λέγοιμεν, ὃ μᾶλλον δύναται θλίβειν τοὺς γραμματικούς. εἰ γὰρ κοινὰ λέγεται στοιχεῖα τρία, α ι υ, διὰ τὸ ἐπιδεκτικὰ τυγχάνειν μήκους τε καὶ συστολῆς, ἀκολουθήσει πᾶν στοιχεῖον κοινὸν εἶναι λέγειν· ἐπιδεκτικὸν γάρ ἐστι τῶν τεσσάρων προσῳδιῶν, βαρύτητος ὀξύτητος ψιλότητος δασύτητος. ἢ εἴπερ οὐχ ὑπομένουσι πᾶν στοιχεῖον κοινὸν εἶναι λέγειν, μηδʼ ἐκεῖνα λεγέτωσαν κοινὰ παρόσον ἐκτάσεως καὶ συστολῆς ἐστὶν ἐπιδεκτικά.
M 1.120
הקשיים באותיות היו מספיקים לסיום החקירה; איזה טיעון נשאר על הבאים אחרי העקרונות למדקדקים שאין להם עקרונות? ובכל זאת ראוי להתקדם פנימה ולבחון גם מהם דוגמה. מאחר שההברות מורכבות מאותיות, נצרף את הדיון בהן.
M 1.120
Ἤρκει μὲν οὖν ἠπορημένων τῶν στοιχείων τῆς γραμματικῆς πέρας ἐπιτεθεικέναι τῇ ζητήσει· τίς γὰρ ἀπολείπεται λόγος περὶ τῶν μετὰ τὰς ἀρχὰς τοῖς τὰς ἀρχὰς οὐκ ἔχουσι γραμματικοῖς; ὅμως δʼ οὖν ἐνδοτέρω προχωροῦντας οὐκ ἔστιν ἀλλότριον κἀκείνων δείγματος χάριν ἀποπειρασθῆναι. καὶ ἐπεὶ ἐκ στοιχείων αἱ συλλαβαί εἰσι, περὶ τούτων ἐπισυνάπτωμεν.
M 1.120 · המשך
כל הברה היא ארוכה או קצרה.
M 1.120 · cont.
Πᾶσα οὖν συλλαβὴ ἢ μακρά ἐστιν ἢ βραχεῖα.
M 1.121
הברה נעשית ארוכה, לדבריהם, בשתי דרכים: מטבעה או מכוח מיקומה. מטבעה בשלושה אופנים: כשהיא מכילה אות ארוכה מטבעה, כמו במילה ἠώς, ששתי הברותיה ארוכות משום שבראשונה η ובשנייה ω; כשהיא מורכבת משתי תנועות, כמו αἰεί, ששתי הברותיה ארוכות משום שכל אחת משתי תנועות; או כשהיא מכילה אות משותפת הנהגית באריכות, כמו "ארס", שבה α הדו־זמנית נהגית ארוכה.
M 1.121
μακρὰ δὲ γίνεται, φασί, διχῶς, φύσει τε καὶ θέσει, φύσει μὲν τριχῶς, ἢ ὅταν ἔχῃ στοιχεῖον φύσει μακρὸν ὡς ἐπὶ τῆς ἠώς λέξεως, ἑκατέρα γὰρ τούτων τῶν συλλαβῶν ἐστι μακρὰ διὰ τὸ τὴν μὲν τὸ η τὴν δὲ τὸ ω φύσει ἔχειν μακρόν, ἢ ὅταν ἐκ δυοῖν φωναέντων συνεστήκῃ ὡς ἐπὶ τῆς αἰεὶ λέξεως, αἱ γὰρ δύο συλλαβαὶ μακραὶ τῷ ἑκατέραν ἐκ δυοῖν φωναέντων ὑπάρχειν, ἢ ὅταν κοινὸν ἔχῃ τὸ στοιχεῖον μακροτόνως παρειλημμένον ὡς ἐπὶ τῆς Ἄρης· τὸ γὰρ α δίχρονον νῦν μακροτόνως ἐκφέρεται.
M 1.122
הברה מתארכת אפוא מטבעה בשלושה אופנים, ומכוח מיקומה בחמישה: כשהיא מסתיימת בשני עיצורים פשוטים; כשההברה שאחריה מתחילה בשני עיצורים; כשהיא מסתיימת בעיצור והבאה מתחילה בעיצור; כשהיא מסתיימת באות כפולה; או כשאחריה באה אות כפולה.
M 1.122
οὐκοῦν φύσει τριχῶς μηκύνεται συλλαβή, θέσει δὲ πενταχῶς, ἤτοι ὅταν εἰς σύμφωνα τῶν ἁπλῶν λήγῃ δύο, ἢ ὅταν ἡ μετʼ αὐτὴν συλλαβὴ ἀπὸ συμφώνων δύο ἄρχηται, ἢ ὅταν εἰς σύμφωνον λήγῃ καὶ ἀπὸ συμφώνου ἡ ἑξῆς ἄρχηται, ἢ ὅταν εἰς διπλοῦν λήγῃ στοιχεῖον, ἢ ὅταν μετʼ αὐτὴν διπλοῦν ἐπιφέρηται.
M 1.123
אם כל הברה ארוכה או קצרה לפי דרכי התורה שהוצגו, ואם נראה שאינה אף אחת מהן, ברור שגם לא יהיו למדקדקים מילים. כשם שעם ביטול האותיות מתבטלות ההברות, כך בלי הברות לא יהיו מילים, חלקי דיבור ובשל כך גם לא דיבור.
M 1.123
εἰ δὴ πᾶσα συλλαβὴ ἤτοι μακρά ἐστιν ἢ βραχεῖα κατὰ τοὺς ὑποδεδειγμένους τῆς τεχνολογίας τρόπους, ἐὰν παραστήσωμεν μηδετέραν οὖσαν αὐτῶν, δῆλον ὡς οὐδὲ λέξιν ἕξουσιν οἱ γραμματικοί· καθὰ γὰρ τῶν στοιχείων ἀναιρουμένων συναναιροῦνται καὶ αἱ συλλαβαί, οὕτω καὶ τῶν συλλαβῶν μὴ οὐσῶν οὔτε αἱ λέξεις γενήσονται οὔτε κοινῶς τὰ τοῦ λόγου μέρη, διὰ δὲ τοῦτʼ οὐδὲ λόγος.
M 1.124
כדי שתהיה הברה קצרה יש להסכים שיש זמן קצר ומזערי שבו היא מתקיימת. אך אין זמן מזערי, שכן כל זמן מתחלק עד אינסוף, כפי שנראה בהמשך. לכן לא תהיה הברה קצרה בעלת זמן קצר. אם יאמרו שהברה קצרה ומזערית אינה המזערית בטבע אלא בחוש, הם מחריפים את הקושי.
M 1.124
Ἵνʼ οὖν ᾖ τις βραχεῖα συλλαβή, δεῖ προωμολογῆσθαι ὅτι ἐλάχιστος καὶ βραχὺς ἔστι χρόνος, ἐν ᾧ ὑφίσταται. οὐκ ἔστι δὲ ἐλάχιστος χρόνος· πᾶς γὰρ εἰς ἄπειρον τέμνεται, ὡς ἐν τοῖς ὕστερον δείξομεν· εἰ δὲ εἰς ἄπειρον τέμνεται, οὐκ ἔστιν ἐλάχιστος. οὐκ ἄρα ἔσται βραχεῖα συλλαβὴ βραχὺν ἔχουσα χρόνον. εἰ δὲ λέγοιεν νῦν βραχεῖαν καλεῖν καὶ ἐλαχίστην συλλαβὴν οὐ τὴν πρὸς φύσιν ἐλαχίστην οὖσαν ἀλλὰ τὴν πρὸς αἴσθησιν, ἑαυτοῖς προσαύξουσι τὴν ἀπορίαν.
M 1.125
נמצא שההברות המכונות קצרות מתחלקות מבחינת החוש, כגון ερ: אנו תופסים בחוש שכוח ε נהגה לפני כוח ρ. ואם נהפוך ונאמר ρε, שוב נתפוס שכוח ρ ראשון בסדר וכוח ε שני.
M 1.125
τὰς γὰρ λεγομένας παρʼ αὐτοῖς βραχείας συλλαβὰς εὑρήσομεν ὡς πρὸς αἴσθησιν μεριστάς, οἷον τὴν ερ. αἰσθητῶς γὰρ ἐπιβάλλομεν ἐπʼ αὐτῆς ὅτι προεκφωνεῖται τῆς τοῦ ρ δυνάμεως ἡ τοῦ ε δύναμις. καὶ ἐναλλάξαντες εἰ λέγοιμεν ρε, πάλιν ἀντιληψόμεθα ὅτι πρώτη μὲν ἐστι κατὰ τὴν τάξιν ἡ τοῦ ρ δύναμις, δευτέρα δὲ ἡ τοῦ ε.
M 1.126
כל דבר שיש בו חלק ראשון ושני מבחינת החוש אינו מזערי מבחינת החוש. ההברה הקצרה של המדקדקים נראית בעלת ראשון ושני, ולכן אינה הברה קצרה ומזערית בחוש. המוזיקאים אולי יכולים להניח זמנים בלתי יחסיים וגידולים בקול; אך אין הצדקה לסלוח למדקדקים, שאינם מגיעים לעומק הקושי הזה אלא מחלקים את ההברה בכלל לקצרה ולארוכה בלבד. לכן ההברה הקצרה חסרת קיום.
M 1.126
ἐπεὶ οὖν πᾶν ὃ πρῶτον καὶ δεύτερον μέρος ἔχει πρὸς αἴσθησιν, οὐκ ἔστιν ἐλάχιστον πρὸς αἴσθησιν, φαίνεται δὲ ἡ κατὰ τοὺς γραμματικοὺς βραχεῖα συλλαβὴ πρῶτον καὶ δεύτερον ἔχουσα, οὐκ ἂν εἴη πρὸς αἴσθησιν ἐλαχίστη καὶ βραχεῖα συλλαβή. μουσικοὶ μὲν γὰρ ἴσως ἀλόγους τινὰς χρόνους καὶ φωνῶν παραυξήσεις δυνήσονται ἀπολιπεῖν· τοῖς δὲ μὴ χωροῦσι τὸ τοιοῦτον βάθος γραμματικοῖς τῆς ἀπορίας, ἀλλʼ αὐτὸ μόνον εἰς βραχεῖαν καὶ μακρὰν διαιρουμένοις τὴν γενικὴν συλλαβήν, οὐκ ἔστι συγγνωμονεῖν δίκαιον. οὐκοῦν ἀνυπόστατός ἐστιν ἡ βραχεῖα συλλαβή.
M 1.127
וגם ההברה הארוכה חסרת קיום. לדבריהם היא בת שני זמנים, אך שני זמנים אינם מתקיימים יחד. אם הם שניים, הם נבדלים בכך שאחד נוכח והאחר אינו; ואם אחד נוכח והאחר אינו, אינם מתקיימים יחד.
M 1.127
Καὶ μὴν ἡ μακρὰ πάλιν ἔσται ἀνύπαρκτος· δίχρονον μὲν γὰρ αὐτὴν εἶναι λέγουσι, δύο δὲ χρόνοι οὐ συνυπάρχουσιν ἀλλήλοις. εἰ γὰρ δύο εἰσί, τούτῳ διορίζονται ὅτι εἰσὶ δύο, τῷ τὸν μὲν ἐνεστηκέναι τὸν δὲ μή· εἰ δὲ ὃς μὲν ἐνέστηκεν ὃς δὲ οὐκ ἐνέστηκεν, οὐ συνυπάρχουσιν ἀλλήλοις.
M 1.128
לפיכך, אם ההברה הארוכה היא בת שני זמנים, הרי שכאשר זמנה הראשון נוכח, זמנה השני חייב שלא להיות נוכח; וכאשר השני נעשה נוכח, הראשון כבר אינו קיים. ומאחר שחלקיה אינם מתקיימים יחד, אין היא מתקיימת כולה אלא רק חלק כלשהו ממנה. אך חלקה אינו היא עצמה, שאם לא כן ההברה הארוכה לא תהיה שונה מן הקצרה. לכן גם אין שום הברה ארוכה.
M 1.128
διόπερ καὶ ἡ μακρὰ συλλαβὴ εἴπερ ἐστὶ δίχρονος, ὀφείλει, ὅτε μὲν αὐτῆς ἐνέστηκεν ὁ πρῶτος χρόνος, τότε ὁ δεύτερος μὴ ἐνεστηκέναι, καὶ ὅτε ὁ δεύτερος ἐνίσταται, τότε ὁ πρῶτος μηκέτι εἶναι. ἀσυνυπάρκτων δὲ αὐτῆς ὄντων τῶν μερῶν ὅλη μὲν οὐχ ὑφέστηκε, μέρος δέ τι αὐτῆς. ἀλλὰ τό γε μέρος αὐτῆς οὐκ ἦν αὐτή, ἐπεὶ οὐ διοίσει τῆς βραχείας ἡ μακρὰ συλλαβή. οὐκ ἄρα οὐδὲ μακρά τις ἔστι συλλαβή.
M 1.129
ואם יאמרו שהברה ארוכה נתפסת מכוח זכירה משותפת — שכן אנו זוכרים את הצליל שנהגה קודם ותופסים את הצליל הנהגה עכשיו, וכך אנו משיגים כהברה ארוכה את המורכב משניהם — אם כך יאמרו, לא יודו אלא שהברה כזאת חסרת קיום.
M 1.129
εἰ δὲ λέγοιεν κατὰ συμμνημόνευσιν νοεῖσθαι μακρὰν συλλαβήν (τοῦ γὰρ προλεχθέντος φθόγγου μνημονεύοντες καὶ τοῦ νῦν λεγομένου ἀντιλαμβανόμενοι τὸ ἐξ ἀμφοτέρων συντιθέμενον μακρὰν ἐνενοήσαμεν συλλαβήν) — εἰ δὴ τοῦτο λέγοιεν, οὐδὲν ἄλλο ἢ ἀνυπόστατον ὁμολογήσουσιν εἶναι τὴν τοιαύτην συλλαβήν.
M 1.130
שהרי אם היא קיימת, היא קיימת או בצליל הנהגה ראשון או בצליל הנהגה אחריו. אך היא אינה קיימת לא בראשון ולא באחרון: כל אחד מהם כשהוא קיים בפני עצמו אינו הברה מלכתחילה, ולפיכך גם היא אינה קיימת בו; ואם הוא הברה קיימת, היא קצרה ולא ארוכה. היא גם אינה קיימת בשניהם, שכן כאשר האחד קיים האחר אינו קיים, ואי־אפשר להעלות על הדעת דבר המורכב כחלקים מן הקיים ומן הלא־קיים. לכן אין שום הברה ארוכה.
M 1.130
εἰ γὰρ ὑφέστηκεν, ἤτοι ἐν τῷ προαναφωνουμένῳ φθόγγῳ ὑφέστηκεν ἢ ἐν τῷ ἐπαναφωνουμένῳ. οὔτε δὲ ἐν τῷ προαναφωνουμένῳ οὔτε ἐν τῷ ἐπαναφωνουμένῳ· ἑκάτερος γὰρ αὐτῶν κατʼ ἰδίαν μὴ ὑφεστὼς οὐδὲ τὴν ἀρχὴν συλλαβή ἐστιν, ὥστε οὐδὲ ὑφέστηκεν· ὑφεστῶσα δὲ βραχεῖά ἐστιν ἀλλʼ οὐ μακρὰ συλλαβή· οὔτε δὲ ἐν ἀμφοτέροις· ὁ γὰρ ἕτερος αὐτῶν τοῦ ἑτέρου ὑφεστῶτος οὐχ ὑφέστηκεν, ἐκ δὲ τοῦ ὑπάρχοντος καὶ μὴ ὑπάρχοντος οὐδέν ἐστιν ἐπινοῆσαι συγκείμενον ὡς ἐκ μερῶν. οὐκ ἄρα ἔστι τις μακρὰ συλλαβή.
M 1.131
בדומה לכך יש להעלות קשיים גם בעניין המילה וחלקי הדיבור. ראשית, כפי שהראינו מעט קודם, אם אין הברה גם מילה אינה יכולה להיות, שהרי המילים מקבלות את קיומן מן ההברות. שנית, באותה דרך יהיה אפשר לעסוק במישרין במילה עצמה באותם קשיים. שכן היא או הברה או מורכבת מהברות; כך או כך יחולו עליה הקשיים שהצבנו בעניין ההברה.
M 1.131
Ἀνάλογον δὲ τούτοις ἐστὶ καὶ τὰ περὶ λέξεως καὶ τῶν τοῦ λόγου μερῶν ἀπορεῖσθαι ὀφείλοντα. πρῶτον μὲν γάρ, ὡς μικρῷ πρότερον ὑπεδείκνυμεν, μὴ οὔσης συλλαβῆς μηδὲ λέξιν εἶναι δυνατόν· ἐκ συλλαβῶν γὰρ αἱ λέξεις λαμβάνουσι τὴν ὑπόστασιν. εἶτα καὶ κατὰ τὴν αὐτὴν ἔφοδον ἐξέσται προηγουμένως ἐπʼ αὐτῆς τῆς λέξεως τὰς αὐτὰς χειρίζειν ἀπορίας. ἢ γὰρ συλλαβή ἐστιν ἢ ἐκ συλλαβῶν συνέστηκεν· ὅπως δʼ ἂν ἔχῃ, τὰς ἐκκειμένας ἡμῖν ἐπὶ τῆς συλλαβῆς ἀπορίας ἐπιδέξεται.
M 1.132
אולם כדי שלא ניראה כחסרי טיעוני הפרכה חדשים, יש להשיב למדקדקים משהו גם כאן. כאשר הם מכנים דברים מסוימים חלקי דיבור — כגון שם, פועל, תווית והשאר — מניין הם לוקחים זאת? שהרי או שהם מכנים את אלה הדיבור השלם, או את אלה חלקיו; אלא שאין אפשרות לתפוס לא אותו כשלם ולא אותם כחלקיו. נבחר נא דוגמאות ההולמות את הנושא, כדי שלא נתרחק מעיוניה של תורת הדקדוק.
M 1.132
ἀλλʼ ὅμως ἵνα μὴ καινοτέρων ἐλέγχων ἀπορεῖν δοκῶμεν, προσφωνητέον τι κἀνταῦθα τοῖς γραμματικοῖς. Ὅταν γὰρ μέρη τινὰ λόγου καλῶσιν, οἷον ὄνομα ῥῆμα ἄρθρον καὶ τὰ λοιπά, πόθεν λαβόντες; ἤτοι γὰρ ταῦτα ὅλον τὸν λόγον καλοῦσιν, ἢ ταῦτα μέρη ἐκείνου, μήτε δʼ ἐκείνου ὡς ὅλου νοεῖσθαι δυναμένου μήτε τούτων ὡς μερῶν ἐκείνου. λαμβανέσθω δὲ τὰ εἰς τὴν ὑπόθεσιν παραδείγματα, ὡς μὴ ἀπῶμεν τῶν τῆς γραμματικῆς θεωρημάτων.
M 1.133
נניח אפוא לשם הדיון שהדיבור הוא הפסוק השלם הזה: שירי, אלה, את זעם בן־פלאוס, אכילס, וחלקיו הם אלה: ״זעם״, שהוא שם עצם כללי; ״שירי״, פועל בציווי; ״אלה״, שוב שם עצם כללי בנקבה; ״בן־פלאוס״, שם אבהי; ונוסף על אלה ״אכילס״, שם פרטי.
M 1.133
ἔστω τοίνυν ὑποθέσεως χάριν λόγος μὲν ὁ σύμπας οὗτος ὁ στίχος· μῆνιν ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος, μέρη δὲ αὐτοῦ ταῦτα, τό τε μῆνιν προσηγορία καθεστώς, καὶ τὸ ἄειδε ῥῆμα προστακτικόν, καὶ τὸ θεὰ προσηγορία πάλιν θηλυκή, καὶ τὸ Πηληιάδεω ὄνομα πατρωνυμικόν, πρὸς δὲ τούτοις καὶ τὸ Ἀχιλῆος ὄνομα κύριον.
M 1.134
אם כן, או שהדיבור הוא דבר אחר מחלקיו וחלקיו דברים אחרים מן הדיבור, או שהדיבור נחשב לצירוף חלקיו. אם הדיבור הוא דבר אחר מחלקיו, הרי שכאשר מסלקים את חלקי הדיבור המנויים יישאר, כמובן, הדיבור. אך הפסוק האמור רחוק כל כך מלהישאר כאשר מסלקים את כל חלקיו, עד שאם נסלק ממנו חלק אחד כלשהו, כגון ״זעם״ או ״שירי״, שוב אין הוא פסוק.
M 1.134
οὐκοῦν ἤτοι ἄλλο τί ἐστιν ὁ λόγος παρὰ τὰ μέρη αὐτοῦ καὶ ἄλλα τὰ μέρη παρὰ τὸν λόγον, ἢ τὸ ἄθροισμα τῶν μερῶν ὁ λόγος ὑπείληπται. καὶ εἰ μὲν ἄλλο τι τῶν μερῶν ἐστιν ὁ λόγος, αἰρομένων δηλονότι τῶν ἐκκειμένων τοῦ λόγου μερῶν ὑπολειφθήσεται ὁ λόγος. τοσοῦτον δὲ ἀπέχει ὁ προειρημένος στίχος τοῦ μένειν πάντων αἰρομένων αὐτοῦ τῶν μερῶν, ὡς κἂν ἓν ὁδηποτοῦν αὐτοῦ μέρος ἀνέλωμεν, οἷον τὸ μῆνιν ἢ τὸ ἄειδε, μηκέτι στίχος ὑπάρχειν.
M 1.135
ואם הדיבור נתפס כצירוף חלקיו, מאחר שהצירוף אינו דבר מלבד הדברים המצורפים — כשם שהמרווח אינו דבר מלבד הדברים המרוחקים זה מזה — לא יהיה קיים שום דיבור שאפשר לחשוב דברים מסוימים כחלקיו. ואם אין דיבור שלם, גם לא יהיו לו חלקים. לכן כשם שאם אין שום דבר שמאלי אין גם ימני, כך אם אין דיבור שהוא שלם, גם החלקים לא יתקיימו.
M 1.135
εἰ δὲ τὸ ἄθροισμα τῶν τοῦ λόγου μερῶν νοεῖται λόγος, τῷ μηδὲν εἶναι τὸν ἀθροισμὸν παρὰ τὰ ἠθροισμένα καθάπερ καὶ τὸ διάστημα παρὰ τὰ διεστηκότα, οὐδὲν ὑπάρξει ὁ λόγος οὗ νοηθήσεταί τινα μέρη. μηδενὸς δὲ ὄντος ὅλου λόγου οὐδὲ μέρη τινὰ τούτου γενήσεται. ὥσπερ οὖν εἰ μηδὲν ἔστιν ἀριστερόν, οὐδὲ δεξιὸν ἔστιν, οὕτως εἰ μὴ ἔστι τι ὅλον λόγος, οὐδὲ τὰ μέρη ὑπάρξει.
M 1.136
ובכלל, אם יחשיבו את צירוף חלקי הדיבור לדיבור שלם, ינבע להם שעליהם לומר כי חלקי הדיבור הם חלקים זה של זה. שהרי אם אין בנמצא שלם מלבדם, שהם יהיו חלקיו, הם יהיו חלקים זה של זה. הבה נראה עד כמה דבר זה חסר היגיון.
M 1.136
καθόλου τε, εἰ τὸν ἀθροισμὸν τῶν τοῦ λόγου μερῶν ὅλον ἡγήσονται λόγον, ἀκολουθήσει αὐτοῖς τὰ μέρη τοῦ λόγου ἀλλήλων λέγειν εἶναι μέρη. εἰ γὰρ μηδὲν ὑπόκειται ὅλον παρʼ αὐτὰ οὗ γενήσεται μέρη, ἀλλήλων ἔσται μέρη. τοῦτο δὲ ὡς ἔστιν ἀλογώτατον, σκοπῶμεν.
M 1.137
כי החלקים נכללים בהכרח בדברים שהם נקראים חלקיהם, כשהם תופסים מקום משלהם ובעלי קיום משלהם; אך הם אינם נכללים זה בזה. למשל, הידיים הן חלקי האדם, האצבעות חלקי הידיים והציפורניים חלקי האצבעות. לפיכך הידיים כלולות באדם, האצבעות בידיים והציפורניים באצבעות; אך יד ימין אינה משלימה את יד שמאל, האצבע המורה אינה מרכיבה את האגודל, הראש אינו מרכיב את הרגליים והרגליים אינן מרכיבות את החזה.
M 1.137
τὰ γὰρ μέρη πάντως ἐμπεριέχεται ἐκείνοις τοῖς ὧν λέγεται μέρη, ἴδιον τόπον ἐπέχοντα καὶ ἰδίαν ὑπόστασιν ἔχοντα, ἐν ἀλλήλοις δὲ οὐκ ἐμπεριέχεται. οἷον ἀνθρώπου μὲν μέρη χεῖρες καθεστᾶσι, χειρῶν δὲ δάκτυλοι καὶ δακτύλων ὄνυχες. διόπερ ἐν μὲν ἀνθρώπῳ χεῖρες περιέχονται, ἐν χερσὶ δὲ δάκτυλοι, ἐν δακτύλοις δὲ ὄνυχες, καὶ οὐχ ἡ μὲν δεξιὰ χεὶρ τὴν ἀριστερὰν συμπληροῖ, ὁ δὲ λιχανὸς τὸν ἀντίχειρα δάκτυλον ἀπαρτίζει, ἡ δὲ κεφαλὴ τοὺς πόδας συντίθησι καὶ οἱ πόδες τὸν θώρακα.
M 1.138
מכאן שגם אין לומר שחלקי הדיבור הם חלקים זה של זה, שכן אז יהיה עליהם להיכלל זה בזה: ״זעם״ ב״שירי״, ״שירי״ ב״אלה״, ובכלל הכול בכול — דבר בלתי אפשרי. הואיל אפוא שחלקי הדיבור אינם יכולים להיות חלקים זה של זה בשל חוסר ההיגיון שבדבר, ושלא נמצא דיבור שלם כלשהו מלבד חלקיו שלו, ואף לא נמצא שום דבר [גם] מלבד החלקים עצמם שנוכל לומר כי החלקים הם חלקיו, לא נותר אלא לומר שאין שום חלק דיבור. ומשום כך גם אין דיבור.
M 1.138
ὅθεν καὶ τὰ μέρη τοῦ λόγου οὐ ῥητέον ἀλλήλων εἶναι μέρη, ἐπεὶ ἐν ἀλλήλοις αὐτὰ δεήσει περιέχεσθαι, τὸ μὲν μῆνιν ἐν τῷ ἄειδε, τὸ δὲ ἄειδε ἐν τῷ θεά, καὶ καθόλου πάντα ἐν πᾶσιν, ὅπερ ἀδύνατον. οὐ τοίνυν ἀλλήλων τῶν τοῦ λόγου μερῶν δυναμένων εἶναι μερῶν διὰ τὸ ἀνόητον τοῦ πράγματος, οὔτε ὅλου τινὸς εὑρισκομένου λόγου παρὰ τὰ ἑαυτοῦ μέρη, μηδενός τε εὑρισκομένου πράγματος παρʼ αὐτὰ τὰ μέρη οὗ λέξομεν εἶναι τὰ μέρη, λείπεται λέγειν ὡς οὐδέν ἐστι μέρος λόγου. διὰ δὲ τοῦτʼ οὐδὲ λόγος.
M 1.139
יש לטעון גם כך. אם ״זעם״ הוא חלק מן הפסוק, הוא חלק או מן הפסוק השלם או מן הכתוב ״שירי, אלה, בן־פלאוס, אכילס״. אך אם הוא חלק מן הפסוק השלם, מאחר שהשלם נתפס יחד עם ״זעם״ עצמו, ״זעם״ יהיה גם חלק המשלים את עצמו, ומשום כך גם גדול מעצמו וקטן מעצמו: גדול מעצמו ככל שהוא מושלם בידי עצמו, שהרי דבר המושלם בידי דבר־מה גדול מן הדבר המשלימו; וקטן מעצמו ככל שהוא משלים את עצמו, שהרי המשלים דבר־מה קטן מן הדבר המושלם. דברים אלה אינם משכנעים כלל; לכן ״זעם״ אינו חלק מן הפסוק השלם. ואף לא מן הנותר,
M 1.139
Ἐπακτέον δὲ καὶ οὕτως. εἴπερ τὸ μῆνιν μέρος ἐστὶ τοῦ στίχου, ἤτοι ὅλου τοῦ στίχου μέρος ἐστὶν ἢ τοῦ “ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος”. ἀλλʼ εἰ μὲν τοῦ ὅλου στίχου μέρος ἐστίν, ἐπεὶ ὅλος σὺν αὐτῷ τῷ μῆνιν νοεῖται, καὶ ἑαυτοῦ μέρος συμπληρωτικὸν γενήσεται τὸ μῆνιν, διὰ δὲ τοῦτο καὶ μεῖζον ἑαυτοῦ καὶ ἧττον, μεῖζον μὲν ἑαυτοῦ ᾗ συμπληροῦται ὑφʼ ἑαυτοῦ (τὸ γὰρ ὑπό τινος συμπληρούμενον μεῖζόν ἐστι τοῦ συμπληροῦντος αὐτό), ἔλασσον δὲ ᾗ συμπληροῖ ἑαυτό· τὸ γάρ τινος συμπληρωτικὸν ἔλασσόν ἐστι τοῦ συμπληρουμένου. οὐ πάνυ δὲ ταῦτα πιθανά· οὐκ ἄρα τοῦ ὅλου στίχου μέρος ἐστὶ τὸ μῆνιν. καὶ μὴν οὐδὲ τοῦ λειπομένου,
M 1.140
כלומר מן הכתוב ״שירי, אלה, בן־פלאוס, אכילס״. ראשית, החלק כלול בדבר שהוא חלקו, ואילו ״זעם״ אינו כלול ב״שירי, אלה, בן־פלאוס, אכילס״; לכן אינו יכול להיות חלק ממנו. שנית, גם הכתוב ״שירי, אלה, בן־פלאוס, אכילס״ אינו זקוק להשלמה, שכן לפי מובנו שלו הוא שלם. אולם אין הוא הדיבור השלם, כלומר הפסוק; לכן ״זעם״ גם אינו חלק ממנו. ואם ״זעם״ אינו חלק מן הפסוק השלם וגם לא מן החלק הנותר, ואין בנמצא דבר אחר מלבדם, הרי ש״זעם״ אינו חלק משום דיבור.
M 1.140
φημὶ δὲ τοῦ “ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος”. πρῶτον μὲν γὰρ τὸ μέρος περιέχεται ἐν τῷ οὗ ἐστι μέρος, τὸ δὲ μῆνιν οὐκ ἐμπεριέχεται ἐν τῷ “ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος”, ὥστε οὐκ ἂν εἴη μέρος τούτου. εἶτα δὲ οὐδὲ τὸ “ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος” χρῄζει συμπληρώσεως· κατὰ γὰρ τὸν ἴδιον λόγον συμπεπλήρωται. ἀλλὰ ὅλος ὁ λόγος, λέγω δὲ ὁ στίχος, οὐκ ἔστι τὸ “ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος”. τοίνυν οὐδὲ τούτου μέρος ἐστὶ τὸ μῆνιν. ἀλλʼ εἰ μήτε τοῦ ὅλου στίχου μέρος ἐστὶ τὸ μῆνιν μήτε τοῦ ἀπολειπομένου μέρους, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἄλλο ὑπόκειται, οὐδενὸς λόγου μέρος ἐστὶ τὸ μῆνιν.
M 1.141
את הדברים האלה יש לומר אפוא באופן כללי יותר נגד חלקי הדיבור. אך אם ניכנס אל הפרטים הטכניים שהם מלמדים עליהם, נמצא הבל רב. אפשר ללמוד זאת בלי לעבור על החומר כולו — שכן הוא פטפטני ומלא פטפוטי זקנות דקדוקיים — אלא אם נעשה מעשה הדומה למעשה מוכרי היין: כשם שהם בוחנים מטען שלם מטעימה קטנה, כך גם אנו נבחר חלק דיבור אחד, כגון השם, ומתוך התורה הטכנית עליו נשקיף גם על פיקחותם של המדקדקים בשאר העניינים.
M 1.141
Ταῦτα μὲν οὖν καθολικώτερον πρὸς τὰ μέρη τοῦ λόγου ῥητέον· ἐμβάντες δὲ εἰς τὰς κατὰ μέρος παρʼ αὐτοῖς περὶ τούτων τεχνολογίας πολὺν λῆρον εὑρήσομεν. καὶ τοῦτο πάρεστι μαθεῖν οὐκ ἐπὶ τὴν πᾶσαν ὕλην φοιτήσαντας (ἀδόλεσχον γάρ ἐστι καὶ γραμματικῆς γραολογίας πλῆρες), ἀλλʼ ὅμοιόν τι τοῖς οἰνοκαπήλοις ποιήσαντας, καὶ ὃν τρόπον ἐκεῖνοι ἐξ ὀλίγου γεύματος τὸν ὅλον δοκιμάζουσι φόρτον, οὕτω καὶ αὐτοὶ ἓν λόγου μέρος προχειρισάμενοι, καθάπερ τὸ ὄνομα, ἐκ τῆς περὶ τούτου τεχνολογίας συνοψόμεθα καὶ τὴν ἐν τοῖς ἄλλοις τῶν γραμματικῶν ἐντρέχειαν.
M 1.142
מיד אפוא, כאשר הם אומרים שמקצת השמות זכריים מטבעם, אחרים נקביים ואחרים סתמיים; שמקצתם יחידים במספר, אחרים זוגיים ואחרים רבים; ומצרפים לכך את שאר החלוקות — נבקש לדעת מה פירוש הכינוי הזה, ״מטבעו״.
M 1.142
Αὐτίκα τοίνυν ὅταν τῶν ὀνομάτων τὰ μὲν ἀρσενικὰ φύσει λέγωσι τὰ δὲ θηλυκὰ τὰ δὲ οὐδέτερα, καὶ τὰ μὲν ἑνικὰ τῷ ἀριθμῷ τὰ δὲ δυϊκὰ τὰ δὲ πληθυντικά, καὶ ἤδη τὰς ἄλλας ἐπισυνείρωσι διαιρέσεις, ἐπιζητήσωμεν τί ποτέ ἐστι τὸ ἐπιφωνούμενον τοῦτο φύσει.
M 1.143
האם כוונתם שהראשונים שהגו את השמות הגו אותם בדרך טבעית, כמו הזעקה מחמת כאב והקריאה מחמת הנאה או השתאות, ובמובן זה הם אומרים ששמות מסוימים הם מטבעם כאלה ואחרים מטבעם אחרים? או שמא גם כיום כל אחד מהם מניע אותנו מטבעו לראות שהוא זכרי, אף אם איננו סבורים שהוא זכרי, ושוב הוא מציין מטבעו שהוא נקבי, אף אם אין אנו רוצים בכך?
M 1.143
ἢ γὰρ ὅτι οἱ πρῶτοι ἀναφθεγξάμενοι τὰ ὀνόματα φυσικὴν ἐποιήσαντο τὴν ἀναφώνησιν αὐτῶν ὡς καὶ τὴν ἐπὶ τῷ ἀλγεῖν κραυγὴν καὶ τὴν ἐπὶ τῷ ἥδεσθαι ἢ τῷ θαυμάζειν ἐκβόησιν, οὕτω λέγουσι φύσει τὰ μὲν τοιαῦτα εἶναι τῶν ὀνομάτων τὰ δὲ τοιάδε· ἢ ὅτι καὶ ἐπὶ τοῦ παρόντος ἕκαστον αὐτῶν φυσικῶς ἡμᾶς κινεῖ ὅτι ἀρρενικόν, κἂν ἡμεῖς μὴ νομίζωμεν αὐτὸ ἀρρενικὸν εἶναι, καὶ πάλιν φυσικῶς αὐτὸ ἐνδείκνυται ὅτι θηλυκόν ἐστι, κἂν ἡμεῖς μὴ θέλωμεν.
M 1.144
אך את האפשרות הראשונה לא יוכלו לטעון. כי מניין לגסות הדקדוקית להבחין אם השמות הם מטבעם או מכוח קביעה, ואילו מהם כך ואילו אחרת, כאשר אפילו למי שהגיעו לשיא חקר הטבע אין קל לומר זאת בגלל שוויון הטיעונים משני הצדדים? יתר על כן, טיעון חזק ניצב נגדה,
M 1.144
ἀλλὰ τὸ μὲν πρῶτον οὐκ ἂν εἴποιεν. πόθεν γὰρ γραμματικῇ παχύτητι διαγινώσκειν πότερον φύσει ἢ θέσει τὰ ὀνόματα, ἢ τίνα μὲν οὕτως τίνα δὲ ἐκείνως; ὅτε οὐδὲ τοῖς ἐπʼ ἄκρον ἥκουσι φυσιολογίας εὐμαρὲς εἰπεῖν διὰ τὰς ἑκατέρωθεν ἰσολογίας. ἄλλως τε καὶ ἰσχυρὸς ἀντικάθηται τούτῳ λόγος,
M 1.145
טיעון שהמדקדקים, אפילו יעמדו בפני בליסטרה, כמאמר הפתגם, לא יוכלו למצוא נגדו דבר קולע. שהרי אילו היו השמות מטבעם ולא היו מסמנים מכוח קביעה נפרדת בכל מקרה, היו הכול צריכים להבין את הכול: היוונים את דברי הברברים, הברברים את דברי היוונים, וברברים את דבריהם של ברברים אחרים. אך אין הדבר כך; לכן השמות אינם מסמנים מטבעם.
M 1.145
πρὸς ὃν οὐδʼ εἰ καταπέλτην ὑπομένοιεν, φασίν, οἱ γραμματικοὶ δυνήσονταί τι συνιδεῖν ἱκνούμενον. εἴπερ γὰρ φύσει τὰ ὀνόματα ἦν καὶ μὴ τῇ καθʼ ἕκαστον θέσει ἐσήμαινεν, ἐχρῆν πάντας πάντων ἀκούειν, Ἕλληνας βαρβάρων καὶ βαρβάρους Ἑλλήνων καὶ βαρβάρους βαρβάρων. οὐχὶ δὲ γε τοῦτο· οὐκ ἄρα φύσει σημαίνει τὰ ὀνόματα.
M 1.146
את זאת אפוא לא יאמרו. ואם הם טוענים שכל שם מראה מטבעו שהוא זכרי, נקבי או סתמי, ובכך מקצתם נמצאים כאלה ומקצתם אחרים — שידעו כי הם רק מחליקים לעצמם את עניבת החנק.
M 1.146
ὥστε τοῦτο μὲν οὐκ ἐροῦσιν· εἰ δʼ ὅτι φυσικῶς διαδείκνυσιν ἕκαστον ὄνομα ὅτι ἀρρενικόν ἐστιν ἢ θηλυκὸν ἢ οὐδέτερον, φασὶ τὰ μὲν τοιάδε τὰ δὲ τοιαῦτα τυγχάνειν, ἴστωσαν λειότερον αὑτοῖς τρίβοντες τὸν κλοιόν.
M 1.147
שהרי נשוב ונאמר כי הדבר המניע אותנו מטבעו מניע את כולנו באותו אופן, ולא את מקצתנו כך ואת מקצתנו באופן הפוך. למשל, האש מחממת מטבעה ברברים ויוונים, הדיוטות ומומחים; היא אינה מחממת יוונים ומקררת ברברים. והשלג מקרר מטבעו, ואינו מקרר אחדים ומחמם אחרים. לכן הדבר המניע מטבעו מניע באותו אופן את מי שחושיהם אינם פגומים.
M 1.147
πάλιν γὰρ φήσομεν ὅτι τὸ φύσει κινοῦν ἡμᾶς ὁμοίως πάντας κινεῖ, καὶ οὐχ οὓς μὲν οὕτως οὓς δὲ ἐναντίως. οἷον φύσει τὸ πῦρ ἀλεαίνει, βαρβάρους Ἕλληνας, ἰδιώτας ἐμπείρους, καὶ οὐχ Ἕλληνας μὲν ἀλεαίνει βαρβάρους δὲ ψύχει· καὶ ἡ χιὼν φύσει ψύχει, καὶ οὐ τινας μὲν ψύχει τινὰς δὲ θερμαίνει. ὥστε τὸ φύσει κινοῦν ὁμοίως τοὺς ἀπαραποδίστους ἔχοντας τὰς αἰσθήσεις κινεῖ.
M 1.148
ואילו אותם שמות עצמם אינם זהים אצל הכול, אלא הם זכריים אצל אלה, נקביים אצל אחרים וסתמיים אצל אחרים. למשל, האתונאים אומרים את המילה στάμμινος בנקבה, ואילו הפלופונסים אומרים στάμνος בזכר; אלה אומרים θόλος בנקבה ואלה בזכר, ואלה אומרים βῶλος בנקבה ואלה בזכר.
M 1.148
τὰ δὲ αὐτὰ ὀνόματα οὐ πᾶσίν ἐστι τὰ αὐτά, ἀλλὰ τοῖς μὲν ἀρσενικὰ τοῖς δὲ θηλυκὰ τοῖς δὲ οὐδέτερα. οἷον Ἀθηναῖοι μὲν τὴν στάμνον λέγουσι θηλυκῶς, Πελοποννήσιοι δὲ τὸν στάμνον ἀρσενικῶς, καὶ οἱ μὲν τὴν θόλον οἱ δὲ τὸν θόλον, καὶ οἱ μὲν τὴν βῶλον οἱ δὲ τὸν βῶλον.
M 1.149
ואין אומרים משום כך שאלה או האחרים טועים, שכן כל אחד משתמש במילה כפי שקבע אותה. אף אותם אנשים עצמם מבטאים לעיתים אותו שם בזכר ולעיתים בנקבה, ואומרים λιμός הן בזכר והן בנקבה. לכן אין מקצת השמות זכריים ומקצתם נקביים מטבעם; מכוח הקביעה נעשים אלה כאלה ואלה אחרים.
M 1.149
καὶ οὐ διὰ τοῦτο οὗτοι ἢ ἐκεῖνοι λέγονται ἁμαρτάνειν· ἕκαστος γάρ, ὡς τεθεμάτικεν, οὕτω χρῆται. καὶ οἱ αὐτοὶ δὲ διαφόρως ταὐτὰ ὁτὲ μὲν ἀρσενικῶς ἐκφέρουσιν ὁτὲ δὲ θηλυκῶς, λέγοντες “τὸν λιμόν καὶ τὴν λιμόν”. οὐκ ἄρα φύσει τῶν ὀνομάτων τὰ μὲν ἀρσενικὰ τὰ δὲ θηλυκά, ἀλλὰ κατὰ θεματισμὸν τὰ μὲν τοιαῦτα γίνεται τὰ δὲ τοιαῦτα.
M 1.150
יתר על כן, אילו היו מקצת השמות זכריים ומקצתם נקביים מטבעם, הטבעים הזכריים היו צריכים להיקרא תמיד בשמות זכריים, הטבעים הנקביים בשמות נקביים, והטבעים שאינם זכריים ואף אינם נקביים בשמות סתמיים.
M 1.150
καὶ μὴν εἴπερ φύσει τῶν ὀνομάτων τὰ μὲν ἦν ἀρσενικὰ τὰ δὲ θηλυκά, ὤφειλον αἱ ἀρσενικαὶ φύσεις ἀεί ποτε ἀρσενικοῖς ὀνόμασι προσαγορεύεσθαι καὶ αἱ θηλυκαὶ θηλυκοῖς καὶ αἱ μήτε ἀρσενικαὶ φύσεις μήτε αἱ θηλυκαὶ οὐδετέρως.
M 1.151
אך אין הדבר כך. אנו מכנים גם טבעים זכריים בשמות נקביים וטבעים נקביים בשמות זכריים; ודברים שמטבעם אינם זכריים ואינם נקביים אנו מכנים בזכר או בנקבה, ולא בסתמי. למשל, עורב, נשר, יתוש, חיפושית, עקרב ועכבר נאמרים ביוונית בלשון זכר גם על הנקבה; ומנגד, סנונית, צב, עורבת, ארבה, חדף ויתושה נאמרים בלשון נקבה גם על הזכר מטבעו.
M 1.151
οὐχὶ δὲ τοῦτο, ἀλλὰ καὶ τὰς ἀρσενικὰς φύσεις θηλυκῶς καλοῦμεν καὶ τὰς θηλυκὰς ἀρσενικῶς καὶ τὰς οὔτε ἀρσενικὰς οὔτε θηλυκὰς ἤτοι ἀρσενικῶς ἢ θηλυκῶς, οὐχὶ δὲ οὐδετέρως. οἷον κόραξ μὲν λέγεται ἀετός κώνωψ κάνθαρος σκορπίος μῦς ἀρσενικῶς καὶ ἐπὶ τοῦ θήλεος, καὶ πάλιν χελιδὼν χελώνη κορώνη ἀκρὶς μυγαλῆ ἐμπὶς καὶ ἐπὶ τοῦ ἄρρενος τὴν φύσιν θηλυκῶς.
M 1.152
בדומה לכך, מיטה נאמרת בנקבה אף שמטבעה אינה זכר ואינה נקבה, ועמוד נאמר בזכר אף שהוא סתמי. לכן, אם אין שום שם זכרי או נקבי מטבעו, אני שואל כיצד יוכל המדקדק לגנות את מי שאומר שלא כדרך הישר ״הסנונית״ בזכר ו״הנשר״ בנקבה. או שיעשה זאת מפני שהשם ״סנונית״ נקבי מטבעו ואותו אדם כופה עליו באמצעות התווית להיות זכרי, או מפני שהשימוש המשותף קבע אותו כנקבי ולא כזכרי.
M 1.152
ὡσαύτως δὲ κλίνη θηλυκῶς ἐπὶ τῆς μήτε ἄρρενος μήτε θηλείας τὴν φύσιν, καὶ στῦλος ἀρσενικῶς ἐπὶ τοῦ οὐδετέρου. τοίνυν εἰ φύσει οὐδὲν ἐστιν ἀρσενικὸν ἢ θηλυκὸν ὄνομα, ζητῶ πῶς ὁ γραμματικὸς ἐπιλήψεται τοῦ διαστρόφως λέγοντος ὁ χελιδὼν καὶ ἡ ἀετός. ἤτοι γὰρ ὡς φύσει τοῦ ὀνόματος τῆς χελιδόνος θηλυκοῦ ὄντος, ἐκείνου δὲ ἀρσενικὸν αὐτὸ τῷ ἄρθρῳ βιαζομένου γενέσθαι, ἢ ὡς τῆς κοινῆς συνηθείας θηλυκὸν αὐτὸ θεματισάσης ἀλλʼ οὐκ ἀρσενικόν.
M 1.153
אם יעשה זאת מפני שהשם נקבי מטבעו, הרי מאחר ששום דבר אינו נקבי מטבעו, כפי שהראינו, אין מבחינה זו שום הבדל אם מבטאים אותו כך או אחרת. ואם מפני שהשימוש המשותף קבע אותו כנקבי, הרי שאמת־המידה לדיבור נכון ולא־נכון לא תהיה תורה מקצועית ודקדוקית כלשהי, אלא ההתבוננות הבלתי מקצועית והפשוטה בשימוש הלשוני.
M 1.153
ἀλλʼ εἰ μὲν ὡς φύσει θηλυκοῦ καθεστῶτος, ἐπεὶ οὐδὲν φύσει θηλυκόν ἐστι καθὼς παρεστήσαμεν, ἀδιάφορον τὸ ὅσον ἐπὶ τούτῳ ἐάν τε οὕτως ἐάν τε ἐκείνως ἐκφέρηται· εἰ δʼ ὡς ὑπὸ τῆς κοινῆς συνηθείας ἀντὶ θηλυκοῦ θεματισθέν, γενήσεται τοῦ τε εὖ λεγομένου καὶ μὴ κριτήριον οὐχὶ τεχνικός τις καὶ γραμματικὸς λόγος ἀλλʼ ἡ ἄτεχνος καὶ ἀφελὴς τῆς συνηθείας παρατήρησις.
M 1.154
את אותם הדברים יש להחיל גם על שמות ביחיד וברבים. שכן העיר האחת אתונה נקראת בלשון רבים, וכך פלטאיה; ולעומת זאת תבי נאמרת ביחיד ותבאי ברבים, ומיקנה ביחיד ומיקנאי ברבים. על אי־האחידות שבדברים אלה נדבר ביתר דיוק בהמשך החקירה. לעת עתה, מאחר שהתבוננו בדרך של דוגמה בדייקנותם של המדקדקים בעניינים אלה, הבה נבחן גם דבר נוסף לפני שנעבור לעניין [א]חר:
M 1.154
Τὰ δὲ αὐτὰ ταῦτα μετακτέον καὶ ἐπὶ τὰ ἑνικὰ καὶ πληθυντικὰ τῶν ὀνομάτων. Ἀθῆναι γὰρ λέγονται πληθυντικῶς ἡ μία πόλις καὶ Πλαταιαί, καὶ πάλιν Θήβη ἑνικῶς καὶ Θῆβαι πληθυντικῶς, καὶ Μυκήνη καὶ Μυκῆναι. ῥηθήσεται δὲ ἐπιμελέστερον περὶ τῆς ἐν τούτοις ἀνωμαλίας προβαινούσης τῆς ζητήσεως. Τὰ νῦν δὲ ἐπεὶ καὶ ὑποδειγματικῶς κατωπτεύκαμεν τὴν ἐν τούτοις τῶν γραμματικῶν ἀκρίβειαν, φέρε κἀκεῖνο, πρὶν ἐπʼ ἄλλον τρόπον ἀπελθεῖν, ἐξετάσωμεν,
M 1.155
כוונתי לשאלה מהו אותו דיבור שהם אומרים כי הללו הם חלקיו.
M 1.155
φημὶ δὲ τίνα λόγον καλοῦσιν ἢ μέρη λόγου.
M 1.155 · המשך
הם יאמרו שהוא או הקול הגופני עצמו או דבר נאמר בלתי גופני, השונה מן הקול. אך לא יאמרו שהוא הקול: כאשר הקול נהגה שומעים אותו הכול — יוונים וברברים, הדיוטות ובעלי השכלה — ואילו את הדיבור ואת חלקיו מבינים היוונים בלבד והבקיאים בו. לכן הקול אינו הדיבור וחלקי הדיבור. אך גם הדבר הנאמר הבלתי גופני אינו כזה.
M 1.155 · cont.
ἤτοι γὰρ αὐτὴν τὴν σωματικὴν φωνὴν ἐροῦσιν ἢ ἀσώματον λεκτόν, διαφέρον ταύτης. οὔτε δὲ τὴν φωνὴν ἐροῦσιν· ταύτης μὲν γὰρ ῥηθείσης πάντες ἀκούουσιν, Ἕλληνές τε καὶ βάρβαροι, καὶ ἰδιῶται καὶ οἱ παιδείας ἐντός, τοῦ δὲ λόγου καὶ τῶν τούτου μερῶν Ἕλληνες μόνοι καὶ οἱ τούτου ἔμπειροι.
M 1.156
כי כיצד עדיין יש דבר בלתי גופני כזה מלבד הגוף והריק, לאחר שהפילוסופים ניהלו עליו מחלוקת רבה וחסרת הכרעה? אם הוא נע, הריהו גוף, שכן הנע הוא גוף. ואם הוא עומד במקומו ומקבל את הגופים הנעים לתוכו בלי להתנגד להם, הוא יהיה ריק, שכן ייחודו של הריק הוא שאינו מתנגד; ואם הוא מתנגד לגופים הנעים לתוכו, הריהו גוף, שכן ההתנגדות היא תכונתו הייחודית של גוף.
M 1.156
τοίνυν οὐχ ἡ φωνή ἐστιν ὁ λόγος καὶ μέρη λόγου. καὶ μὴν οὐδὲ τὸ ἀσώματον λεκτόν. πῶς γὰρ ἀσώματον ἔτι ἔστι τι ἄλλο τοιοῦτο παρὰ τὸ σῶμα καὶ τὸ κενόν, πολλῆς καὶ ἀνηνύτου γενομένης παρὰ τοῖς φιλοσόφοις περὶ αὐτοῦ διαμάχης; εἰ μὲν γὰρ κινεῖται, σῶμά ἐστιν· τὸ γὰρ κινούμενον σῶμα· εἰ δὲ μένει, δεχόμενον μὲν τὰ εἰς αὐτὸ φερόμενα σώματα καὶ μὴ ἀντιτυποῦν κενὸν γενήσεται, κενοῦ γὰρ ἴδιον τὸ μὴ ἀντιτυπεῖν, ἀντιτυποῦν δὲ τοῖς εἰς αὐτὸ φερομένοις σῶμά ἐστιν, ἰδίωμα γὰρ σώματος τὸ ἀντιτυπεῖν.
M 1.157
יתר על כן, האומר שקיים דבר נאמר בלתי גופני אומר זאת או כשהוא מסתפק בקביעה בלבד או כשהוא מביא הוכחה. אם הוא מסתפק בקביעה, יעצרוהו בקביעה הסותרת אותה. ואם הוא מביא הוכחה, מאחר שגם היא חייבת להתקדם באמצעות הנחות יסוד שאין עליהן מחלוקת, והנחות היסוד הן דברים נאמרים, לא יהיה ראוי לאמון משום שהוא מקדים ונוטל את המבוקש כאילו היה מוסכם.
M 1.157
ἄλλως τε ὁ λέγων ἀσώματόν τι λεκτὸν ὑπάρχειν ἤτοι φάσει μόνον ἀρκούμενος λέγει ἢ ἀπόδειξιν παραλαμβάνων. ἀλλὰ φάσει μὲν ἀρκούμενος ἐν ἀντιφάσει ἐπισχεθήσεται· ἀπόδειξιν δὲ παραλαμβάνων, ἐπεὶ καὶ αὐτὴ διʼ ἀναμφισβητήτων ὀφείλει λημμάτων προάγειν, τὰ δὲ λήμματά ἐστι λεκτά, προαρπάζων τὸ ζητούμενον ὡς ὁμολογούμενον ἄπιστος ἔσται.
M 1.158
מסיבה זו, אם לא הקול הוא הדיבור ולא הדבר הנאמר הבלתי גופני המסומן באמצעותו, ומלבד אלה אי־אפשר לחשוב דבר, אין דיבור. אך נניח כעת שקיימים גם הדיבור וגם חלקיו, במספר שהמדקדקים רוצים. מכל מקום, שיאמרו לנו כיצד הם מנתחים את הדיבור לחלקיו.
M 1.158
παρʼ ἣν αἰτίαν λοιπόν, εἰ μήτε ἡ φωνὴ λόγος ἐστὶ μήτε τὸ σημαινόμενον ὑπʼ αὐτῆς ἀσώματον λεκτόν, παρὰ δὲ ταῦτα νοεῖν οὐδὲν ἐνδέχεται, οὐδέν ἐστι λόγος. Ἔστω δὲ νῦν καὶ ὁ λόγος καὶ μέρη τούτου ὁπόσα θέλουσιν οἱ γραμματικοὶ ὑπάρχειν. ἀλλʼ εἰπάτωσάν γε ἡμῖν πῶς τὸν λόγον μερίζουσιν.
M 1.159
מאחר שניתוח דברי שיר מצוי בעיקר בשני עניינים הכרחיים ביותר — בחלוקה לרגליים מטריות ובחלוקה לחלקי הדיבור — היה ראוי למי שמתנגדים להם מכול וכול לתקוף את שניהם: הן את אופן החלוקה לרגליים, לאחר שיראו שכל הרגליים שעליהן הם הולכים חסרות קיום וכך יכשילו את צעדיהם; והן את אופן החלוקה לחלקי הדיבור, לאחר שיראו שהחלוקה בלתי אפשרית.
M 1.159
ἐπεὶ γὰρ τὸν μερισμὸν τὸν τῶν μέτρων ἐν δυσὶ μάλιστα τοῖς ἀναγκαιοτάτοις κεῖσθαι συμβέβηκεν, ἐν τε τῷ βαίνειν, τουτέστι τῇ εἰς τοὺς πόδας διανομῇ, καὶ ἐν τῇ εἰς τὰ τοῦ λόγου μέρη διαιρέσει, ἀκόλουθον μὲν ἦν τοῖς τελέως πρὸς αὐτοὺς ἀντιλέγουσιν ἑκάτερον κινεῖν, τόν τε τρόπον τοῦ βαίνειν, σκελίσαντας αὐτῶν ἅπαντας τοὺς οἷς βαίνουσι πόδας ὡς ἀνυπάρκτους, καὶ ἔτι τὸν τρόπον τῆς τῶν τοῦ λόγου μερῶν διανομῆς, δείξαντας τὸ ἀδύνατον τῆς διαιρέσεως.
M 1.160
אולם מאחר שבחיבור נגד המוזיקאים אנו חוקרים במישרין על הרגליים, כדי שלא נקדים את הדברים שייאמרו נגדם בעתיד וגם לא נאמר אותם דברים פעמיים, נדחה קושי זה למועד המתאים ונבחן את החלוקה לחלקי הדיבור.
M 1.160
ἀλλʼ ἐπεὶ κἀν τοῖς πρὸς τοὺς μουσικοὺς προηγουμένως περὶ ποδῶν ζητοῦμεν, ἵνα μὴ προλαμβάνωμεν τὰ μελλήσοντα πρὸς ἐκείνους λέγεσθαι ἢ μὴ δὶς τὰ αὐτὰ λέγωμεν, ταύτην μὲν τὴν ἀπορίαν εἰς τὸν δέοντα καιρὸν ὑπερθησόμεθα, περὶ δὲ τῆς διαιρέσεως τῶν τοῦ λόγου μερῶν σκεψώμεθα.
M 1.161
המנתח פסוק מסוים לחלקיו גורע ממנו דברים אחדים ומוסיף אחרים. הוא גורע, למשל, את ״זעם״ כשהוא מפרידו מן הפסוק כולו, ואחר כך את ״שירי״ ואת שאר החלקים. והוא מוסיף אותיות לצורות הנהגות תוך השמטה: למשל, לצירוף αἷμ’ ἐμέων הוא מוסיף α, שכן הצורה המלאה הייתה αἷμα ἐμέων; ולצירוף βῆ δ’ ἀκέων הוא מוסיף ε, שכן במילוי מלא נאמר βῆ δὲ ἀκέων. אך אם שום דבר אינו ניתן לגריעה מדבר אחר ושום דבר אינו עשוי להתווסף לאחר, הניתוח הדקדוקי לחלקים נעשה בלתי אפשרי.
M 1.161
Ὁ οὖν μερίζων τινὰ στίχον τὰ μὲν ἀφαιρεῖ τὰ δὲ προστίθησι, καὶ ἀφαιρεῖ μὲν τὸ μῆνιν, εἰ τύχοι, χωρίζων τοῦ παντὸς στίχου, καὶ πάλιν τὸ ἄειδε καὶ τὰ λοιπὰ μέρη, προστίθησι δὲ τοῖς κατὰ συναλοιφὴν ἐκφερομένοις, οἷον τῷ “αἷμʼ ἐμέων” τὸ α, τὸ γὰρ πλῆρες ἦν “αἷμα ἐμέων”, καὶ πάλιν τῷ “βῆ δʼ ἀκέων” τὸ ε, κατὰ γὰρ ἐκπλήρωσιν οὕτως εἶχε “βῆ δὲ ἀκέων.” μηδενὸς μέντοι μήτε ἀφαιρεῖσθαι δυναμένου ἀπό τινος μήτε προστίθεσθαί τινι πεφυκότος ἀδύνατος γίνεται ὁ κατὰ γραμματικὴν μερισμός.
M 1.162
נוכל ללמוד בדרך הבאה ששום דבר אינו ניתן לגריעה משום דבר. אם דבר נגרע מדבר, או ששלם נגרע משלם, או שחלק נגרע מחלק, או ששלם נגרע מחלק, או שחלק נגרע משלם. שלם אינו נגרע משלם: שכן כאשר נתון פסוק אחד, אם הדבר הנגרע הוא השלם, נגרע פסוק שלם. ואז, אם הפסוק שממנו נעשתה הגריעה עדיין נשאר, לא נעשתה ממנו שום גריעה כלל — כי כיצד יכול השלם עדיין להישאר אם נגרע? ואם אינו נשאר, ברור ששוב לא נעשתה גריעה מן הלא־קיים.
M 1.162
τὸ δὲ ὅτι οὐδὲν οὐδενὸς ἀφαιρεῖται μάθοιμεν ἂν τόνδε τὸν τρόπον. εἰ γὰρ ἀφαιρεῖταί τι ἀπό τινος, ἢ ὅλον ἀφʼ ὅλου ἀφαιρεῖται ἢ μέρος ἀπὸ μέρους ἢ ὅλον ἀπὸ μέρους ἢ μέρος ἀπὸ ὅλου. ὅλον μὲν οὖν ἀπὸ ὅλου οὐκ ἀφαιρεῖται· ἑνὸς γὰρ ὑποκειμένου στίχου, εἰ ὅλον ἐστὶ τὸ ἀφαιρούμενον, ὅλον στίχον ἀφελοῦμεν. καὶ οὕτως εἰ μὲν ἔτι μένει ὁ στίχος ἀφʼ οὗ ἡ ἀφαίρεσις, οὐδὲ ὅλως ἔσται γεγονυῖά τις ἀφαίρεσις ἀπʼ αὐτοῦ· πῶς γὰρ ἔτι μένειν οἷόν τέ ἐστι τὸ ὅλον, εἴπερ ἀφῄρηται; εἰ δὲ μὴ μένει, δῆλον ὡς ἐκ τοῦ μὴ ὄντος οὐκ ἔστι πάλιν γεγονυῖα ἀφαίρεσις.
M 1.163
לכן שלם אינו נגרע משלם. ואף שלם אינו נגרע מחלק: הרי השלם אינו כלול בחלק, כגון שהפסוק ״〈זעם〉 שירי, אלה, בן־פלאוס, אכילס״ אינו כלול במילה ״זעם״; ואילו הדבר הנגרע חייב להיות כלול בדבר המקבל את הגריעה. נותר אפוא שחלק נגרע משלם או שחלק נגרע מחלק. אך גם זה מעורר קושי. אם ״זעם״ נגרע מן הפסוק השלם, הוא נגרע גם מעצמו, שכן הפסוק השלם נתפס יחד עמו. ועוד, אם הוא נגרע מן השלם, והשלם היה ״זעם שירי, אלה, בן־פלאוס, אכילס״, היה צריך גם הכתוב ״שירי, אלה, בן־פלאוס, אכילס״ להתמעט ולא להישאר כפי שהיה, שהרי כל דבר המקבל גריעה אינו נשאר כפי שהיה.
M 1.163
ὥστε ὅλον ἀπὸ ὅλου οὐκ ἀφαιρεῖται. καὶ μὴν οὐδὲ ὅλον ἀπὸ μέρους· ἐν μὲν γὰρ τῷ μέρει οὐκ ἐμπεριέχεται τὸ ὅλον, οἷον τῷ μῆνιν τὸ “ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος,” τὸ δὲ ἀφαιρούμενον ὀφείλει ἐμπεριέχεσθαι τῷ τὴν ἀφαίρεσιν ἐπιδεχομένῳ. λείπεται ἄρα ἢ μέρος ἀφʼ ὅλου ἢ μέρος ἀπὸ μέρους ἀφαιρεῖσθαι. ἀλλὰ καὶ τοῦτʼ ἄπορον. τὸ γὰρ μῆνιν εἰ μὲν ἀφʼ ὅλου ἀφαιρεῖται τοῦ στίχου, καὶ ἀπὸ αὐτοῦ ἀφαιρεῖται· σὺν αὐτῷ γὰρ ὅλος ὁ στίχος ἐνοεῖτο. καὶ ἄλλως, εἰ ἀφʼ ὅλου ἀφαιρεῖται, τὸ δʼ ὅλον ἦν “μῆνιν ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος,” ὤφειλεν ἠλαττῶσθαι καὶ τὸ “ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος” καὶ μὴ μένειν ἐν τῷ αὐτῷ, παντὸς τοῦ ἀφαίρεσιν ἐπιδεξαμένου μὴ μένοντος ἐν ταὐτῷ.
M 1.164
וגם המילה ״זעם״ עצמה, מאחר שהיא מקבלת את גריעתה מאותו שלם, הייתה צריכה להכיל משהו מכל אחד מן הדברים שבו; וגם זה שקר. אם אפוא אי־אפשר לנתח פסוק באמצעות גריעת פסוק שלם מפסוק, חלק פסוק מחלק, שלם מחלק או חלק משלם, ואין מלבד אלה שום אפשרות אחרת, הניתוח לחלקים בלתי אפשרי למדקדק.
M 1.164
ἐχρῆν δὲ καὶ αὐτὸ τὸ μῆνιν, ἀφʼ ὅλου ἐκείνου λαμβάνον τὴν ἀφαίρεσιν, ἔχειν τι ἐξ ἑκάστου τῶν ἐν ἐκείνῳ, ὃ πάλιν ἐστὶ ψεῦδος. εἰ οὖν μήτε ὅλον στίχον ἀπὸ στίχου δυνατὸν μερίζειν μήτε μέρος στίχου ἀπὸ μέρους μήτε ὅλον ἀπὸ μέρους μήτε μέρος ἀφʼ ὅλου, καὶ παρὰ ταῦτα οὐδὲν ἐνδέχεται ποιεῖν, ἀδύνατος τῷ γραμματικῷ ὁ μερισμός.
M 1.165
אך גם הוספת דברים מסוימים למילים הנהגות תוך השמטה אינה אפשרית. הדבר יתברר אם הטיעון לא יעסוק בהברות או באותיות — שלהן המדקדקים מוסיפים דברים בדרך כלל בניתוחיהם — אלא במילים שלמות. נניח אפוא שנתון חצי הפסוק ״שירי, אלה, בן־פלאוס, אכילס״; שכן לעת עתה יהא זה חצי פסוק, ותצטרף אליו המילה ״זעם״, כדי שהמורכב משניהם יהיה משקל הרואי. אנו שואלים: לְמה נעשית ההוספה?
M 1.165
Οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ ἡ κατὰ τὰς συναλειπτικῶς ἐκφερομένας λέξεις τινῶν πρόσθεσις οὐκ ἔσται. καὶ τοῦτʼ ἔσται σαφές, ἂν μὴ ἐπὶ συλλαβῶν ἢ στοιχείων χειρίζηται ὁ λόγος, ὧν μάλιστα τὰς προσθέσεις ἐν τοῖς μερισμοῖς ποιοῦνται οἱ γραμματικοί, ἀλλʼ ἐπὶ ὅλων λέξεων. ὑποκειμένου τοίνυν ἡμιστιχίου τοῦ “ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος” (ἔστω γὰρ πρὸς τὸ παρὸν τουτὶ ἡμιστίχιον, καὶ προσλαμβανέτω τὸ μῆνιν, ὥστε τὸ ἐξ ἀμφοτέρων ἡρωικὸν γενέσθαι μέτρον) ζητοῦμεν τίνι ἡ πρόσθεσις γίνεται;
M 1.166
או שהמילה ״זעם״ מתווספת לעצמה, או לחצי הפסוק הנתון מראש, או למשקל ההרואי הנוצר משניהם. לעצמה אין היא יכולה להתווסף: מאחר שאינה דבר אחר מעצמה ואינה מכפילה את עצמה, אי־אפשר לומר שהיא מתווספת לעצמה. וכיצד אפשר שתתווסף לחצי הפסוק הנתון מראש? אם היא מתווספת אליו בשלמותו ונעשית שווה לו, אף היא תהיה חצי פסוק.
M 1.166
ἤτοι γὰρ ἑαυτῷ τὸ μῆνιν προστίθεται ἢ τῷ προϋποκειμένῳ ἡμιστιχίῳ ἢ τῷ ἐξ ἀμφοτέρων ἀποτελεσθέντι ἡρωικῷ μέτρῳ. καὶ ἑαυτῷ μὲν οὐκ ἂν προστεθείη· μὴ ὂν γὰρ ἕτερον ἑαυτοῦ καὶ μὴ διπλασιάζον ἑαυτὸ οὐκ ἂν λέγοιτο ἑαυτῷ προστίθεσθαι. τῷ δὲ προϋποκειμένῳ ἡμιστιχίῳ πῶς ἐνδέχεται; ὅλῳ μὲν γὰρ αὐτῷ προστιθέμενον καὶ αὐτὸ παρισαζόμενον ἐκείνῳ ἡμιστίχιον γενήσεται,
M 1.167
מכאן ינבע גם שיש לומר שחצי הפסוק הגדול הוא קצר, מפני שהוא נעשה שווה לדבר הקצר ״זעם״, ושהקצר הוא גדול, מפני שהוא נמתח כנגד חצי הפסוק הגדול — אם ״זעם״ מתווספת לחצי הפסוק כולו, כגון ל״שירי״. ואם היא תגדיל את ״שירי״ בלבד, היא לא תיצור את הפסוק השלם. נותר אפוא לומר שהיא מתווספת להקסמטר ולפסוק ההרואי הנוצרים משניהם, מן המילה ״זעם״ עצמה ומחצי הפסוק הנתון מראש.
M 1.167
ταύτῃ τε ἀκολουθήσει καὶ τὸ μέγα ἡμιστίχιον λέγειν εἶναι βραχύ, βραχεῖ συνεξισούμενον τῷ μῆνιν, καὶ τὸ βραχὺ μέγα, μείζονι ἀντιπαρῆκον τῷ ἡμιστιχίῳ, εἴπερ τῷ παντὶ ἡμιστιχίῳ προστίθοιτο τὸ μῆνιν, οἷον τῷ ἄειδε. καὶ εἰ μὲν μόνον αὐξήσει τὸ ἄειδε, τὸ ὅλον οὐ ποιήσει στίχον. λείπεται οὖν φάσκειν τῷ ἐξ ἀμφοῖν, αὐτοῦ τε τοῦ μῆνιν καὶ τοῦ προϋποκειμένου ἡμιστιχίου, ἀποτελουμένῳ ἑξαμέτρῳ καὶ ἡρωικῷ στίχῳ προστίθεσθαι.
M 1.168
אך דבר זה בלתי משכנע לחלוטין. הרי הדבר המקבל תוספת קיים לפני ההוספה, ואילו הדבר הנוצר מן ההוספה אינו קיים לפניה. לכן ״זעם״ אינה מתווספת לפסוק ההקסמטרי הנוצר מהוספתה: כאשר ההוספה מתרחשת, הפסוק עדיין אינו הקסמטר; וכאשר הוא הקסמטר, ההוספה כבר אינה מתרחשת. מכל מקום, הטענה שלפנינו הושלמה: מאחר שאין לא הוספה ולא גריעה, בטל אופן הניתוח לחלקים האמור. לאחר ששוב התבוננו בדייקנותם של המדקדקים בעניינים אלה, הבה נעמיד למבחן גם את יכולתם בכתיבה.
M 1.168
ὃ τελέως ἦν ἀπίθανον· τὸ γὰρ ἐπιδεχόμενον πρόσθεσιν προϋπόκειται τῆς προσθέσεως, οὐ μὴν τὸ γινόμενον ἐκ τῆς προσθέσεως προϋπόκειται ταύτης. οὐκ ἄρα οὖν τῷ γινομένῳ ἐκ τῆς προσθέσεως τοῦ μῆνιν ἑξαμέτρῳ στίχῳ προστίθεται τὸ μῆνιν· ὅτε μὲν γὰρ γίνεται ἡ πρόσθεσις, οὔπω ἑξάμετρός ἐστιν, ὅτε δὲ ἔστιν ἑξάμετρος, οὐκέτι γίνεται ἡ πρόσθεσις. πλὴν συνῆκται τὸ προκείμενον, καὶ μήτε προσθέσεως μήτε ἀφαιρέσεως οὔσης ἀναιρεῖται ὁ προειρημένος τοῦ μερισμοῦ τρόπος. Ἀλλὰ δὴ πάλιν τὴν ἐν τούτοις τῶν γραμματικῶν ἀκρίβειαν κατανοήσαντες, φέρε καὶ τῆς ἐν τῷ γράφειν αὐτῶν δυνάμεως ἀποπειραθῶμεν.
M 1.169
הם אומרים שהאיות הנכון מצוי בשלושה אופנים: כמות, איכות וניתוח לחלקים. בכמות — כאשר אנו שואלים אם יש להוסיף ι לצורות הנתינה, ואם יש לכתוב εὐχάλινον ו־εὐώδινας ב־ι בלבד או ב־ει. באיכות — כאשר אנו בוחנים אם יש לכתוב σμιλίον וסמירנה ב־ζ או ב־σ. בניתוח לחלקים — כאשר אנו מתחבטים במילה ὄβριμος, אם β היא ראשית ההברה השנייה או סוף הקודמת, ובשם אריסטיון, לאן יש לשייך את σ. אך שוב, התורה הטכנית הזאת
M 1.169
τὴν γὰρ ὀρθογραφίαν φασὶν ἐν τρισὶ κεῖσθαι τρόποις, ποσότητι ποιότητι μερισμῷ. ποσότητι μὲν οὖν, ὅταν ζητῶμεν εἰ ταῖς δοτικαῖς προσθετέον τὸ ι, καὶ εὐχάλιον καὶ εὐώδινας τῷ ι μόνον γραπτέον ἢ τῇ ει· ποιότητι δέ, ὅταν σκεπτώμεθα πότερον διὰ τοῦ ζ γραπτέον ἐστὶ τὸ σμιλίον καὶ τὴν Σμύρναν ἢ διὰ τοῦ σ· μερισμῷ δέ, ἐπειδὰν διαπορῶμεν περὶ τῆς ὄβριμος λέξεως, πότερόν ποτε τὸ β τῆς δευτέρας ἐστὶ συλλαβῆς ἀρχὴ ἢ τῆς προηγουμένης πέρας, καὶ ἐπὶ τοῦ Ἀριστίων ὀνόματος ποῦ τακτέον τὸ σ.
M 1.170
כדי שלא נעלה שום קושי עמוק יותר, נראית חסרת תועלת: ראשית בשל המחלוקת, ושנית גם בשל התוצאות עצמן. בשל המחלוקת — משום שבעלי המקצוע נלחמים ויילחמו לעולם זה בזה, כאשר אלה דורשים לכתוב אותו דבר כך ואלה אחרת.
M 1.170
πάλιν δʼ ἡ τοιαύτη τεχνολογία, ἵνα μηδὲν τῶν ἀπορωτέρων κινῶμεν, μάταιος εἶναι φαίνεται, πρῶτον μὲν ἐκ τῆς διαφωνίας, ἔπειτα δὲ καὶ ἐξ αὐτῶν τῶν ἀποτελεσμάτων. καὶ ἐκ μὲν τῆς διαφωνίας, ἐπείπερ οἱ τεχνικοὶ μάχονταί τε καὶ εἰς αἰῶνα μαχήσονται πρὸς ἀλλήλους, τῶν μὲν οὕτως τῶν δὲ ἐκείνως τὸ αὐτὸ γράφειν ἀξιούντων.
M 1.171
לפיכך יש לשאול אותם כך. אם התורה הטכנית על האיות הנכון מועילה לחיים, הרי כל עוד המחלוקת עליו אינה מוכרעת, היינו צריכים — הן אנחנו הן כל אחד מן המדקדקים החולקים בעניינו — להיות מעוכבים בכל פעם שעלינו לכתוב דבר־מה.
M 1.171
ὅθεν καὶ οὕτως αὐτοὺς ἐρωτητέον. εἰ χρειώδης ἐστὶν ἡ περὶ ὀρθογραφίας τεχνολογία τῷ βίῳ, ἐχρῆν ἡμᾶς τε καὶ ἕκαστον τῶν διαφωνούντων περὶ αὐτῆς γραμματικῶν, ἀνεπικρίτου ἀκμὴν καθεστώσης τῆς κατὰ ταύτην διαφωνίας, παραποδίζεσθαι εἰς ἃ ἂν δέῃ γράφειν.
M 1.172
אך לא אנחנו ולא איש מהם מעוכב; הכול משיגים את מטרתם בהסכמה, משום שאינם יוצאים מאותה תורה אלא ממיומנות משותפת יותר ומוסכמת. מכוחה הכול, מדקדקים ושאינם מדקדקים, משתמשים באותיות ההכרחיות למסירת השם, ואדישים לאותיות שאינן הכרחיות. לכן הצגת האיות הנכון שמציעים המדקדקים אינה מועילה.
M 1.172
οὔτε δὲ ἡμῶν οὔτε τούτων ἕκαστος παραποδίζεται, ἀλλὰ συμφώνως πάντες τυγχάνουσι τῆς προσθέσεως, ἅτε δὴ μὴ ἀπʼ ἐκείνης ἀλλʼ ἀπὸ κοινοτέρας τινὸς καὶ συμφώνου ὁρμώμενοι τριβῆς, καθʼ ἣν τὰ μὲν κατʼ ἀνάγκην ὀφείλοντα παραλαμβάνεσθαι στοιχεῖα πρὸς τὴν μήνυσιν τοῦ ὀνόματος πάντες παραλαμβάνουσι, καὶ οἱ γραμματικοὶ καὶ οἱ μὴ γραμματικοί, περὶ δὲ τῶν μὴ κατʼ ἀνάγκην ἀδιαφοροῦσιν. οὐκ ἄρα χρειώδης ἐστὶν ἡ περὶ ὀρθογραφίας παρὰ τοῖς γραμματικοῖς ὑφήγησις.
M 1.173
זהו אפוא טיעון ההפרכה שמן המחלוקת; והטיעון שמן התוצאות גלוי. אין נגרם לנו שום נזק בין שנכתוב את צורת הנתינה עם ι ובין שלא, בין שנכתוב σμιλίον וסמירנה ב־σ ובין שב־ζ, ובשם אריסטיון — בין שנצרף את σ להברה הקודמת ובין שנשייך אותה להברה הבאה.
M 1.173
ἀλλʼ ὁ μὲν ἀπὸ τῆς διαφωνίας ἔλεγχος τοιοῦτος, ὁ δὲ ἀπὸ τῶν ἀποτελεσμάτων ἐμφανής. οὐδὲν γὰρ βλαπτόμεθα, ἐάν τε σὺν τῷ ι γράφωμεν τὴν δοτικὴν πτῶσιν ἐάν τε μή, καὶ ἐάν τε διὰ τοῦ σ τὸ σμιλίον καὶ τὴν Σμύρναν ἐάν τε διὰ τοῦ ζ, καὶ ἐπὶ τοῦ Ἀριστίων ὀνόματος ἐάν τε τῇ προηγουμένῃ συλλαβῇ τὸ σ προσμερίζωμεν ἐάν τε τῇ ἐπιφερομένῃ τοῦτο συντάττωμεν.
M 1.174
אילו כתיבת σμιλίον ב־σ ולא ב־ζ הייתה הופכת אותו לא עוד לסכין גילוף אלא למגל, ואילו בשל שיוך ה־σ בשם אריסטיון כך ולא אחרת, היה אריסטיון, כדברי אחד מן המתבדחים, נעשה דֵיפניון — היה ראוי שלא להיות אדישים. אך אם יהיו פרטי הכתיב אשר יהיו, סכין הגילוף היא סכין גילוף בין שהיא מתחילה ב־σ ובין שב־ζ, ואריסטיון הוא תמיד אריסטיון בין שנצרף את σ ל־ι ובין של־τ, מה צורך יש בפטפוט הרב, חסר התועלת והטיפשי של המדקדקים על עניינים אלה?
M 1.174
εἰ μὲν γὰρ παρὰ τὸ διὰ τοῦ σ ἀλλὰ μὴ διὰ τοῦ ζ γράφειν τὸ σμιλίον οὐκέτι σμιλίον γίνεται ἀλλὰ δρέπανον, καὶ εἰ παρὰ τὸ τοῦ Ἀριστίων ὀνόματος οὕτως ἀλλὰ μὴ ἐκείνως συντάσσεσθαι τὸ σ ὁ Ἀριστίων, “καθώς φησί τις τῶν χαριεντιζομένων, Δειπνίων γίνεται,” ἥρμοζε μὴ ἀδιαφορεῖν. εἰ δʼ ὅπως ἂν ἔχῃ τὰ τῆς γραφῆς, τὸ σμιλίον, ἐάν τε διὰ τοῦ σ ἐάν τε διὰ τοῦ ζ κατάρχηται, ὅ τε Ἀριστίων ἀεί ποτέ ἐστιν Ἀριστίων, ἐάν τε τῷ ι ἐάν τε τῷ τ τὸ σ προσμερίζωμεν, τίς χρεία τῆς πολλῆς καὶ ματαίας παρὰ τοῖς γραμματικοῖς περὶ τούτων μωρολογίας;
M 1.175
לאחר שדנו אפוא בקווים כלליים יותר גם באיות הנכון, הבה נראה, לשם השלמת ההתנגדות לחלק המקצועי של תורתם, אם יש להם שיטה סדורה כלשהי לדיבור יווני תקין, או שאין להם שיטה כזאת כלל.
M 1.175
Κεφαλαιωδέστερον δὴ καὶ περὶ ὀρθογραφίας διεξιόντες, ἴδωμεν εἰς συμπλήρωσιν τῆς πρὸς τὸ τεχνικὸν μέρος αὐτῶν ἀντιρρήσεως πότερον ἔχουσί τινα πρὸς τὸ ἑλληνίζειν συνεστῶσαν μέθοδον ἢ οὐδαμῶς.
M 1.176
ברור מאליו שיש להקפיד במידה מסוימת על טוהר הלשון: מי שמדבר בכל פעם בלשון ברברית או בתחביר לקוי נעשה ללעג כחסר השכלה, ואילו המדבר יוונית תקינה מסוגל להציג את הדברים שנחשבו בבהירות ובדייקנות כאחת. אולם יש שני סוגים של יוונית תקינה. האחד נבדל מן השימוש המשותף שלנו ונראה כמתקדם בהתאם להיקש הדקדוקי; האחר נובע מן השימוש של כל אחד מן היוונים, באמצעות חיקוי והתבוננות בשיחות.
M 1.176
Ὅτι μὲν δεῖ τινα φειδὼ ποιεῖσθαι τῆς περὶ τὰς διαλέκτους καθαριότητος, αὐτόθεν συμφανές· ὅ τε γὰρ ἑκάστοτε βαρβαρίζων καὶ σολοικίζων ὡς ἀπαίδευτος χλευάζεται, ὅ τε ἑλληνίζων ἱκανός ἐστι πρὸς τὸ σαφῶς ἅμα καὶ ἀκριβῶς παραστῆσαι τὰ νοηθέντα τῶν πραγμάτων. ἤδη δὲ τοῦ ἑλληνισμοῦ δύο εἰσὶ διαφοραί· ὃς μὲν γάρ ἐστι κεχωρισμένος τῆς κοινῆς ἡμῶν συνηθείας καὶ κατὰ γραμματικὴν ἀναλογίαν δοκεῖ προκόπτειν, ὃς δὲ κατὰ τὴν ἑκάστου τῶν Ἑλλήνων συνήθειαν ἐκ παραπλασμοῦ καὶ τῆς ἐν ταῖς ὁμιλίαις παρατηρήσεως ἀναγόμενος.
M 1.177
למשל, מי שיוצר מצורת הנושא Ζεύς את הצורות העקיפות Ζεός, Ζεῖ ו־Ζέα מדבר לפי הסוג הראשון של היוונית התקינה; ואילו מי שאומר בפשטות Ζηνός, Ζηνί ו־Ζῆνα מדבר לפי הסוג השני, הרגיל יותר אצלנו. מאחר שיש שני סוגים של יוונית תקינה, אנו אומרים שהשני שימושי מן הסיבות שנאמרו, ואילו הראשון חסר שימוש מן הסיבות שייאמרו.
M 1.177
οἷον ὁ μὲν τῆς Ζεὺς ὀρθῆς πτώσεως τὰς πλαγίους σχηματίζων τοῦ Ζεὸς τῷ Ζεὶ τὸν Ζέα κατὰ τὸν πρότερον τοῦ ἑλληνισμοῦ χαρακτῆρα διαλέλεκται, ὁ δὲ ἀφελῶς τοῦ Ζηνὸς λέγων καὶ τῷ Ζηνὶ καὶ τὸν Ζῆνα κατὰ τὸν δεύτερον καὶ συνηθέστερον ἡμῖν. πλὴν δυοῖν ὄντων τῶν ἑλληνισμῶν εὔχρηστον μὲν εἶναί φαμεν τὸν δεύτερον διὰ τὰς προειρημένας αἰτίας, ἄχρηστον δὲ τὸν πρῶτον διὰ τὰς λεχθησομένας.
M 1.178
כשם שבעיר שבה מטבע מסוים עובר לסוחר לפי מנהג המקום, מי שנוהג על פיו יכול לנהל ללא הפרעה את העסקאות באותה עיר; ואילו מי שאינו מקבל אותו, אלא טובע לעצמו מטבע חדש ומבקש להשתמש בו כמטבע, פועל לשווא — כך גם בחיים, מי שאינו רוצה ללכת בעקבות הלשון המקובלת בשימוש, כבמטבע, אלא מבקש לטבוע לעצמו לשון פרטית, קרוב לשיגעון.
M 1.178
ὥσπερ γὰρ ἐν πόλει νομίσματός τινος προχωροῦντος κατὰ τὸ “ἐγχώριον” ὁ μὲν τούτῳ στοιχῶν δύναται καὶ τὰς ἐν ἐκείνῃ τῇ πόλει διεξαγωγὰς ἀπαραποδίστως ποιεῖσθαι, ὁ δὲ τοῦτο μὲν μὴ παραδεχόμενος ἄλλο δέ τι καινὸν χαράσσων ἑαυτῷ καὶ τούτῳ νομιστεύεσθαι θέλων μάταιος καθέστηκεν, οὕτω κἀν τῷ βίῳ ὁ μὴ βουλόμενος τῇ συνήθως παραδεχθείσῃ, καθάπερ νομίσματι, ὁμιλίᾳ κατακολουθεῖν ἀλλʼ ἰδίαν αὑτῷ τέμνειν μανίας ἐγγύς ἐστιν.
M 1.179
לפיכך, אם המדקדקים מבטיחים למסור אומנות מסוימת המכונה ״היקש״, שבאמצעותה הם מאלצים אותנו לדבר לפי אותו סוג של יוונית תקינה, יש להראות שאומנות זו חסרת קיום; ומי שרוצים לדבר נכונה צריכים לדבוק בהתבוננות הבלתי מקצועית והפשוטה הנוהגת בחיים ובהתבוננות בשימוש המשותף של הרבים.
M 1.179
διόπερ εἰ οἱ γραμματικοὶ ὑπισχνοῦνται τέχνην τινὰ τὴν καλουμένην ἀναλογίαν παραδώσειν, διʼ ἧς κατʼ ἐκεῖνον ἡμᾶς τὸν ἑλληνισμὸν ἀναγκάζουσι διαλέγεσθαι, ὑποδεικτέον ὅτι ἀσύστατός ἐστιν αὕτη ἡ τέχνη, δεῖ δὲ τοὺς ὀρθῶς βουλομένους διαλέγεσθαι τῇ ἀτέχνῳ καὶ ἀφελεῖ κατὰ τὸν βίον καὶ τῇ κατὰ τὴν κοινὴν τῶν πολλῶν συνήθειαν παρατηρήσει προσανέχειν.
M 1.180
אם אמנם יש אומנות כלשהי של יוונית תקינה, או שיש לה עקרונות שעליהם היא מיוסדת או שאין לה. המדקדקים לא יאמרו שאין לה, שכן כל אומנות חייבת להיות מיוסדת על עיקרון כלשהו. ואם יש לה עקרונות, הם מקצועיים או בלתי מקצועיים. אם הם מקצועיים, הם מיוסדים בהכרח או על עצמם או על אומנות אחרת, וזו שוב על שלישית, והשלישית על רביעית, וכך עד אינסוף; באופן זה תהיה האומנות של היוונית התקינה נטולת עיקרון, ולכן גם לא תתקיים כאומנות.
M 1.180
Εἴπερ οὖν ἔστι τις περὶ ἑλληνισμὸν τέχνη, ἤτοι ἔχει ἀρχὰς ἐφʼ αἷς συνέστηκεν ἢ οὐκ ἔχει. καὶ μὴ ἔχειν μὲν οὐκ ἂν φαῖεν οἱ γραμματικοί· πᾶσα γὰρ τέχνη ἀπό τινος ἀρχῆς ὀφείλει συνίστασθαι. εἰ δὲ ἔχει, ἤτοι τεχνικὰς ταύτας ἔχει ἢ ἀτέχνους. καὶ εἰ μὲν τεχνικάς, πάντως ἢ ἀφʼ ἑαυτῶν ἢ ἀπʼ ἄλλης τέχνης συνέστησαν, κἀκείνη πάλιν ἀπὸ τρίτης, καὶ ἡ τρίτη ἀπὸ τετάρτης, καὶ τοῦτʼ εἰς ἄπειρον, ὥστε ἄναρχον γινομένην τὴν περὶ ἑλληνισμὸν τέχνην μηδὲ τέχνην ὑπάρχειν·
M 1.181
ואם עקרונותיה בלתי מקצועיים, לא יימצא להם מקור אחר מלבד השימוש הלשוני. לכן השימוש הלשוני נעשה אמת־המידה למה שהוא יווני תקין ולמה שאינו יווני, ולא אומנות אחרת כלשהי של היוונית התקינה. ועוד:
M 1.181
εἰ δὲ ἀτέχνους, οὐκ ἄλλαι τινὲς εὑρεθήσονται παρὰ τὴν συνήθειαν. ἡ ἄρα συνήθεια τοῦ τί τέ ἐστιν ἑλληνικὸν καὶ τί ἀνελλήνιστον γίνεται κριτήριον, καὶ οὐκ ἄλλη τις περὶ τὸν ἑλληνισμὸν τέχνη.
M 1.182
מאחר שמקצת האומנויות הן אומנויות באמת, כגון עשיית פסלים וציור, ואחרות הן אומנויות על פי הצהרתן אך לא בהכרח באמת, כגון האסטרולוגיה הכשדית ואומנות הקרבנות, נזדקק לאמת־מידה כלשהי כדי לבחון אם גם מה שמכונה אומנות היוונית התקינה אינו אלא הבטחה, או שיש ביסודו גם יכולת ממשית.
M 1.182
ἄλλως τε, ἐπεὶ τῶν τεχνῶν αἱ μὲν τῷ ὄντι εἰσὶ τέχναι, ὡς ἡ ἀνδριαντοποιικὴ καὶ ζωγραφία, αἱ δὲ ἐπαγγέλματι μὲν εἰσὶ τέχναι, οὐ πάντως δὲ καὶ κατʼ ἀλήθειαν, ὡς Χαλδαϊκὴ τε καὶ θυτική, ἵνα μάθωμεν “πότερόν ποτε καὶ ἡ περὶ τὸν ἑλληνισμὸν λεγομένη τέχνη ὑπόσχεσις μόνον ἐστὶν ἢ καὶ ὑποκειμένη δύναμις,” δεήσει κριτήριόν τι ἡμᾶς ἔχειν εἰς τὴν ταύτης δοκιμασίαν.
M 1.183
אמת־מידה זו עצמה היא שוב מקצועית או בלתי מקצועית. ואם מקצועית, היא תהיה אומנות של היוונית התקינה — שהרי היא נעשתה בוחנת גם של האומנות השופטת את היוונית התקינה, כדי לקבוע אם היא שופטת נכונה. אך היא אינה יכולה להיות מקצועית בשל הנסיגה לאינסוף שהוזכרה. ואם אמת־המידה תיחשב בלתי מקצועית, לא נמצא דבר אחר מלבד השימוש הלשוני. לכן השימוש הלשוני, השופט גם את האומנות עצמה של היוונית התקינה, לא יזדקק לאומנות.
M 1.183
τοῦτʼ οὖν τὸ κριτήριον πάλιν ἤτοι τεχνικόν τί ἐστι καὶ περὶ ἑλληνισμόν, εἴγε καὶ τῆς περὶ τὸν ἑλληνισμὸν κρινούσης, εἰ ὑγιῶς κρίνει, δοκιμαστικὸν καθέστηκεν, ἢ ἄτεχνον. ἀλλὰ τεχνικὸν μὲν περὶ ἑλληνισμὸν οὐκ ἂν εἴη διὰ τὴν προειρημένην εἰς ἄπειρον ἔκπτωσιν· ἄτεχνον δʼ εἰ λαμβάνοιτο τὸ κριτήριον, οὐκ ἄλλο τι εὑρήσομεν ἢ τὴν συνήθειαν. ἡ ἄρα συνήθεια καὶ αὐτὴν τὴν περὶ ἑλληνισμὸν τέχνην κρίνουσα οὐ δεήσεται τέχνης.
M 1.184
יתר על כן, אם אין דרך לדבר יוונית תקינה אלא אם נלמד מן הדקדוק מהו ביטוי יווני תקין, הרי שדבר זה או ברור ונראה מעצמו או נסתר יותר. אך הוא אינו ברור, שכן אז היה מוסכם על הכול כמו שאר הדברים ה〈ברורים〉.
M 1.184
Εἴπερ δὲ οὐκ ἄλλως ἔστιν ἑλληνίζειν ἐὰν μὴ παρὰ γραμματικῆς μάθωμεν τὸ ἑλληνικόν, ἤτοι ἐναργές ἐστι τοῦτο καὶ ἐξ αὐτοῦ βλεπόμενον ἢ ἀδηλότερον. ἀλλʼ ἐναργὲς μὲν οὐκ ἔστιν, ἐπεὶ σύμφωνον ἂν ἦν παρὰ πᾶσιν ὡς τὰ λοιπὰ τῶν ἐναργῶν.
M 1.185
ועוד, לשם תפיסת דבר ברור אין צורך בשום אומנות, כשם שאין צורך בה כדי לראות את הלבן, לטעום את המתוק או לגעת בחם; ואילו לשם דיבור יווני תקין יש, לדעת המדקדקים, צורך בשיטה ובאומנות כלשהי. לכן היוונית התקינה אינה דבר ברור.
M 1.185
καὶ ἄλλως πρὸς μὲν τὴν τοῦ ἐναργοῦς ἀντίληψιν οὐδεμιᾶς τέχνης ἐστὶ χρεία, καθάπερ οὐδὲ πρὸς τὸ λευκὸν ὁρᾶν ἢ γλυκέος γεύεσθαι ἢ θερμοῦ θιγγάνειν· πρὸς δὲ τὸ ἑλληνίζειν μεθόδου τινὸς καὶ τέχνης κατὰ τοὺς γραμματικούς ἐστι χρεία. οὐκ ἄρα ἐναργές ἐστι τὸ ἑλληνίζειν.
M 1.186
ואם היא דבר נעלם, הרי מאחר שהנעלם נודע מדבר אחר, עלינו או ללכת בעקבות אמת־מידה טבעית כלשהי שממנה מבחינים מהו יווני תקין ומה אינו כזה; או להשתמש לשם תפיסתו בשימושו של אדם אחד הנחשב דובר יוונית מושלמת; או בשימושם של הכול.
M 1.186
ἄδηλον δὲ εἴπερ ἐστί, πάλιν ἐπεὶ τὸ ἄδηλον ἔκ τινος ἑτέρου γνωρίζεται, ἤτοι φυσικῷ τινι κατακολουθητέον κριτηρίῳ, ἐξ οὗ διαγιγνώσκεται τί τὸ ἑλληνικὸν καὶ τί τὸ ἀνελλήνιστον, ἢ τῇ ἑνὸς συνηθείᾳ ὡς ἄκρως ἑλληνίζοντος χρηστέον πρὸς τὴν τούτου κατάληψιν, ἢ τῇ πάντων.
M 1.187
אך אין לנו שום אמת־מידה טבעית ליווני התקין ולמה שאינו כזה. כאשר איש אטיקה אומר τάριχος בסתמי כביטוי יווני תקין ואיש הפלופונס אומר ὁ τάριχος בזכר כביטוי תקין, והאחד מכנה את στάμνος בנקבה והאחר בזכר, אין למדקדק מעצמו שום אמת־מידה מהימנה לכך שיש לומר כך ולא אחרת — אלא אולי שימושו של כל אחד, שאינו מקצועי ואף אינו טבעי.
M 1.187
ἀλλὰ φυσικὸν μὲν κριτήριον εἰς τὸ ἑλληνικὸν καὶ τὸ μὴ τοιοῦτον οὐδὲν ἔχομεν· τοῦ γὰρ Ἀττικοῦ τὸ τάριχος λέγοντος ὡς ἑλληνικὸν καὶ τοῦ Πελοποννησίου ὁ τάριχος προφερομένου ὡς ἀδιάστροφον, καὶ τοῦ μὲν τὴν στάμνον ὀνομάζοντος τοῦ δὲ τὸν στάμνον, οὐδὲν ἔχει ἐξ ἑαυτοῦ κριτήριον πιστὸν ὁ γραμματικὸς εἰς τὸ οὕτως ἀλλὰ μὴ οὕτως δεῖν λέγειν, εἰ μὴ ἄρα τὴν ἑκάστου συνήθειαν, ἥτις οὔτε τεχνικὴ οὔτε φυσική ἐστιν.
M 1.188
ואם יאמרו שיש ללכת בעקבות שימושו של אדם מסוים, יאמרו זאת או בקביעה בלבד או באמצעות הוכחות שיטתיות. אם יאמרו זאת כקביעה, נעמיד מולה את הקביעה שיש ללכת בעקבות הרבים ולא בעקבות היחיד. ואם יוכיחו בשיטתיות שאותו אדם מדבר יוונית תקינה, ייאלצו לומר שהשיטה שבאמצעותה הוכח כי הוא מדבר כך היא אמת־המידה ליוונית תקינה, ולא אותו אדם.
M 1.188
τῇ δὲ τινὸς συνηθείᾳ δεῖν ἀκολουθεῖν εἴπερ ἐροῦσιν, ἤτοι φάσει μόνον ἐροῦσιν ἢ ἐμμεθόδοις ἀποδείξεσι χρησάμενοι. ἀλλὰ φάσιν μὲν λέγουσι φάσιν ἀντιθήσομεν περὶ τοῦ τοῖς πολλοῖς μᾶλλον ἢ τῷ ἑνὶ δεῖν ἀκολουθεῖν· ἐμμεθόδως δὲ ἀποδεικνύντες ὅτι οὗτος ἑλληνίζει, “ἀναγκασθήσονται ἐκείνην τὴν μέθοδον κριτήριον ἑλληνισμοῦ λέγειν διʼ ἣν καὶ οὗτος ἑλληνίζων δέδεικται, ἀλλʼ οὐχὶ τοῦτον.”
M 1.189
נותר אפוא לדבוק בשימושם של הכול. ואם כך, אין צורך בהיקש אלא בהתבוננות באופן שבו הרבים מדברים ובמה שהם מקבלים כיווני תקין או דוחים כבלתי תקין. והביטוי היווני התקין הוא או מטבעו או מכוח קביעה. הוא אינו מטבעו, שכן אז אותו ביטוי לא היה נראה לאלה יווני תקין ולאחרים בלתי יווני; ואם הוא מכוח קביעה ומנהגם של בני האדם—
M 1.189
λείπεται οὖν τῇ πάντων συνηθείᾳ προσέχειν. εἰ δὲ τοῦτο, οὐ χρεία τῆς ἀναλογίας ἀλλὰ παρατηρήσεως τοῦ πῶς οἱ πολλοὶ διαλέγονται καὶ τί ὡς ἑλληνικὸν παραδέχονται ἢ ὡς οὐ τοιοῦτον ἐκκλίνουσιν. τό γε μὴν ἑλληνικὸν ἤτοι φύσει ἐστὶν ἢ θέσει. καὶ φύσει μὲν οὐκ ἔστιν, ἐπεὶ οὐκ ἄν ποτε ταὐτὸν τοῖς μὲν ἑλληνικὸν ἐδόκει τυγχάνειν τοῖς δὲ οὐχ ἑλληνικόν· θέσει δὲ εἴπερ ἐστὶ καὶ νόμῳ τῶν ἀνθρώπων,
M 1.190
מי שהתאמן והורגל יותר מכול בשימוש הלשוני הוא שמדבר יוונית תקינה, ולא היודע את ההיקש. אפשר להראות גם בדרך אחרת שאיננו זקוקים לדקדוק כדי לדבר יוונית תקינה.
M 1.190
ὁ συνασκηθεὶς μάλιστα καὶ τριβεὶς ἐν τῇ συνηθείᾳ, οὗτος ἑλληνίζει, καὶ οὐχ ὁ τὴν ἀναλογίαν ἐπιστάμενος. καὶ γὰρ ἄλλως ἔνεστι παραστῆσαι ὅτι οὐ δεόμεθα πρὸς τὸ ἑλληνίζειν τῆς γραμματικῆς.
M 1.191
בשיחות היום־יום, הרבים או שיתקנו אותנו בשל מילים מסוימות או שלא יתקנו. אם יתקנו, מיד גם יעמידו אותנו על הנוסח הנכון, וכך נקבל את היוונית התקינה מאנשים המעורים בחיים ולא מן המדקדקים.
M 1.191
ἐν γὰρ ταῖς ἀνὰ χεῖρα ὁμιλίαις ἤτοι ἀντικόψουσιν ἡμῖν οἱ πολλοὶ ἐπὶ τισι λέξεσιν ἢ οὐκ ἀντικόψουσιν. καὶ εἰ μὲν ἀντικόψουσιν, εὐθὺς καὶ διορθώσονται ἡμᾶς, ὥστε παρὰ τῶν ἐκ τοῦ βίου καθεστώτων ἀλλʼ οὐχὶ παρὰ γραμματικῶν ἔχειν τὸ ἑλληνίζειν·
M 1.192
ואם אינם מסתייגים אלא מקבלים את דברינו כברורים ונכונים, גם אנו נתמיד בהם. נוסף על כך, האם הכול מדברים לפי ההיקש הזה, או רוב בני האדם, או רבים מהם? לא הכול, לא הרוב ואף לא רבים; בקושי נמצאים שניים או שלושה כאלה, ורוב בני האדם אף אינם מכירים אותו.
M 1.192
εἰ δʼ οὐ δυσχεραίνουσιν ἀλλʼ ὡς σαφέσι καὶ ὀρθῶς ἔχουσι συμπεριφέροιντο τοῖς λεγομένοις, καὶ ἡμεῖς αὐτοῖς ἐπιμενοῦμεν. κατὰ δὲ ταύτην τὴν ἀναλογίαν ἤτοι πάντες ἢ οἱ πλεῖστοι ἢ οἱ πολλοὶ διαλέγονται· οὔτε δὲ πάντες οὔθʼ οἱ πλεῖστοι οὔθʼ οἱ πολλοί· μόλις γὰρ δύο ἢ τρεῖς τοιοῦτοι εὑρίσκονται, οἱ δὲ πλεῖστοι οὐδὲ ἴσασιν αὐτήν.
M 1.193
לפיכך, מאחר שיש ללכת בעקבות שימושם של הרבים ולא בעקבות שימושם של שניים, יש לומר שההתבוננות בשימוש המשותף מועילה לדיבור יווני תקין, ולא ההיקש. וכמעט בכל הדברים המועילים לחיים, אמת־מידה מספקת היא שלא להיות מעוכבים במילוי הצרכים.
M 1.193
τοίνυν ἐπεὶ τῇ τῶν πολλῶν συνηθείᾳ καὶ οὐ τῇ τῶν δυοῖν ἀναγκαῖον κατακολουθεῖν, ῥητέον τὴν παρατήρησιν τῆς κοινῆς συνηθείας χρησιμεύειν πρὸς τὸ ἑλληνίζειν, ἀλλὰ μὴ τὴν ἀναλογίαν. ἐπὶ πάντων γε μὴν σχεδὸν τῶν χρησιμευόντων τῷ βίῳ μέτρον ἐστὶν ἱκανὸν τὸ μὴ παραποδίζεσθαι πρὸς τὰς χρείας.
M 1.194
לכן, אם היוונית התקינה זכתה לקבלה בעיקר בשל שתי מטרות יסוד — בהירות הדברים הנמסרים ונעימותם (שכן הביטוי המטפורי, הביטוי המרמז ושאר אופני הביטוי נלווים אליהן מבחוץ כתוצאות) — נחקור מאיזה מן השניים אנו משיגים אותן יותר, מן השימוש המשותף או מן ההיקש, כדי שנאמץ אותו.
M 1.194
διόπερ εἰ καὶ ὁ ἑλληνισμὸς διὰ δύο μάλιστα προηγούμενα ἔτυχεν ἀποδοχῆς, τήν τε σαφήνειαν καὶ τὴν προσήνειαν τῶν δηλουμένων (τούτοις γὰρ ἔξωθεν κατʼ ἐπακολούθησιν συνέζευκται τὸ μεταφορικῶς καὶ ἐμφατικῶς καὶ κατὰ τοὺς ἄλλους τρόπους φράζειν), ζητήσομεν οὖν ἐκ ποτέρας ταῦτα μᾶλλον περιγίνεται, ἆρά γε τῆς κοινῆς συνηθείας ἢ τῆς ἀναλογίας, ἵνα ἐκείνῃ προσθώμεθα.
M 1.195
אנו רואים שאנו משיגים אותן מן השימוש המשותף יותר מאשר מן ההיקש; לכן יש להשתמש בראשון ולא באחרון. הרי כאשר Ζεύς היא צורת הנושא, אמירת צורותיה העקיפות Ζηνός, Ζηνί, Ζῆνα, וכאשר κύων היא צורת הנושא, אמירת κυνός, κυνί, κύνα, נראות ברורות ובלתי צורמות לרבים; וזהו השימוש המשותף. אך לומר מצורת הנושא Ζεύς את Ζεός, Ζε ו־Ζέα; ליצור מ־κύων את κύωνος, κύωνι ו־κύωνα; לדרוש על סמך צורת הקניין κυνός שצורת הנושא תהיה κῦς; ובפעלים לומר φερήσω ו־βλεπήσω על דרך χυήσω ו־θελήσω — כל אלה נראים לא רק בלתי ברורים אלא גם
M 1.195
βλέπομεν δέ γε ὡς ἐκ τῆς κοινῆς συνηθείας μᾶλλον ἢ ὅτι ἐκ τῆς ἀναλογίας. ἐκείνῃ ἄρα ἀλλʼ οὐ ταύτῃ χρηστέον. τὸ μὲν γὰρ τῆς ὀρθῆς πτώσεως ὁ Ζεὺς οὔσης τὰς πλαγίους προφέρεσθαι “Ζηνὸς Ζηνὶ Ζῆνα” καὶ τῆς κύων “κυνὸς κυνὶ κύνα” σαφές, ἀλλὰ καὶ ἀπρόσκοπον τοῖς πολλοῖς εἶναι φαίνεται· τοῦτο δέ ἐστι τὸ τῆς κοινῆς συνηθείας. τὸ δὲ ἀπὸ τῆς Ζεὺς ὀρθῆς Ζεὸς λέγειν καὶ Ζεὶ καὶ Ζέα, καὶ ἀπὸ τῆς κύων σχηματίζειν κύωνος κύωνι κύωνα, ἢ ἀπὸ τῆς κυνὸς γενικῆς ἀξιοῦν τὴν ὀρθὴν κῦς ὑπάρχειν, καὶ ἐπὶ τῶν ῥηματικῶν φερήσω λέγειν καὶ βλεπήσω ὡς ποιήσω καὶ θελήσω, οὐ μόνον ἀσαφὲς ἀλλὰ καὶ
M 1.196
ראויים לצחוק ואף לצרימה. ואלה נוצרים מכוח ההיקש. לכן, כפי שאמרתי, אין להשתמש בו אלא בשימוש הלשוני. יתרה מזו, שמא הם גם נלכדים בהיפוך טיעונם, ובין אם ירצו ובין שלא ירצו ייאלצו להשתמש בשימוש ולשלח את ההיקש. הבה נבחן מכאן את הטענה, כלומר מן הנובע מעמדתם שלהם.
M 1.196
γέλωτος ἔτι δὲ προσκοπῆς ἄξιον εἶναι δοκεῖ· τοῦτο δὲ γίνεται ἀπὸ ἀναλογίας. τοίνυν, ὡς ἔφην, οὐ ταύτῃ χρηστέον ἀλλὰ τῇ συνηθείᾳ. Μήποτε δὲ καὶ περιτρέπονται, καὶ ἐάν τε θελήσωσιν ἐάν τε καὶ μή, ἀναγκασθήσονται χρῆσθαι μὲν τῇ συνηθείᾳ παραπέμπειν δὲ τὴν ἀναλογίαν. σκοπῶμεν δʼ ἐντεῦθεν τὸ λεγόμενον, τουτέστιν ἐκ τῆς πρὸς αὐτοὺς ἀκολουθίας.
M 1.197
כאשר נשאלת השאלה כיצד יש לומר, χρῆσθαι או χρᾶσθαι, הם אומרים χρᾶσθαι. וכאשר דורשים מהם ביסוס לכך, הם אומרים כי χρῆσις ו־κτῆσις מקבילות בהיקש: כשם שאומרים κτᾶσθαι ולא κτῆσθαι, כך יש לומר χρᾶσθαι ולא χρῆσθαι.
M 1.197
ζητουμένου γὰρ τοῦ πῶς δεῖ λέγειν, χρῆσθαι ἢ χρᾶσθαι, φασὶν ὅτι χρᾶσθαι, καὶ ἀπαιτούμενοι τούτου τὴν πίστιν λέγουσιν ὅτι χρῆσις καὶ κτῆσις ἀνάλογά ἐστιν· ὡς οὖν κτᾶσθαι μὲν λέγεται κτῆσθαι δὲ οὐ λέγεται, οὕτω καὶ χρᾶσθαι μὲν ῥηθήσεται χρῆσθαι δὲ οὐ πάντως.
M 1.198
אך אם מישהו ימשיך על פי דרכם וישאל אותם: ״ומניין אנו יודעים שדווקא κτᾶσθαι, שעל פיה אנו מוכיחים גם את χρᾶσθαι, נאמרת נכונה?״ הם יאמרו שהיא נאמרת בשימוש הלשוני. באמרם זאת יודו שיש לדבוק בשימוש הלשוני כאמת־מידה ולא בהיקש.
M 1.198
ἀλλʼ εἰ ἐπακολουθῶν τις αὐτοῖς πύθοιτο “αὐτὸ δὲ τοῦτο τὸ κτᾶσθαι ὅτι ὀρθῶς εἴρηται, ἀφʼ οὗ καὶ τὸ χρᾶσθαι ἀποδείκνυμεν, πόθεν ἴσμεν;” φήσουσιν ὅτι ἐν τῇ συνηθείᾳ λέγεται. τοῦτο δὲ λέγοντες δώσουσι τὸ τῇ συνηθείᾳ δεῖν ὡς κριτηρίῳ προσέχειν, ἀλλὰ μὴ τῇ ἀναλογίᾳ.
M 1.199
שהרי אם משום שבשימוש הלשוני אומרים κτᾶσθαι יש לומר גם χρᾶσθαι, עלינו לעזוב את אומנות ההיקש ולשוב אל השימוש, שגם היא תלויה בו. יתר על כן, ההיקש הוא הצבה זה לצד זה של שמות דומים רבים; ושמות אלה באים מן השימוש הלשוני. לכן גם כינונו של ההיקש יוצא מן השימוש הלשוני.
M 1.199
εἰ γὰρ ὅτι ἐν τῇ συνηθείᾳ λέγεται κτᾶσθαι, ῥητέον καὶ χρᾶσθαι, ὀφείλομεν παρέντες τὴν ἀναλογικὴν τέχνην ἐπὶ τὴν συνήθειαν ἀναδραμεῖν, ἀφʼ ἧς κἀκείνη ἤρτηται. Καὶ μὴν ἡ ἀναλογία ὁμοίων πολλῶν ὀνομάτων ἐστὶ παράθεσις, τὰ δὲ ὀνόματα ταῦτα ἐκ τῆς συνηθείας, ὥστε καὶ ἡ σύστασις τῆς ἀναλογίας ἀπὸ τῆς συνηθείας πρόεισιν.
M 1.200
מאחר שהדבר כך, יש לשאול באופן הבא: האם אתם מקבלים את השימוש הלשוני כמהימן להבחנה ביוונית תקינה, או דוחים אותו? אם אתם מקבלים אותו, הטענה שלפנינו כבר הוכחה ואין צורך בהיקש. ואם אתם דוחים אותו, מאחר שגם ההיקש מיוסד עליו, אתם דוחים גם את ההיקש. ושוב, אין היגיון לקבל אותו דבר כמהימן ולדחותו כבלתי מהימן.
M 1.200
τούτου δὲ οὕτως ἔχοντος ἐρωτητέον τρόπῳ τῷδε. ἤτοι ἐγκρίνετε τὴν συνήθειαν ὡς πιστὴν πρὸς διάγνωσιν ἑλληνισμοῦ ἢ ἐκβάλλετε. εἰ μὲν ἐγκρίνετε, αὐτόθεν συνῆκται τὸ προκείμενον, καὶ οὐ χρεία τῆς ἀναλογίας· εἰ δὲ ἐκβάλλετε, ἐπεὶ καὶ ἡ ἀναλογία ἐκ ταύτης συνίσταται, ἐκβάλλετε καὶ τὴν ἀναλογίαν. καὶ πάλιν, ἄτοπον τὸ αὐτὸ καὶ ὡς πιστὸν προσίεσθαι καὶ ὡς ἄπιστον παραιτεῖσθαι.
M 1.201
המדקדקים, המבקשים לדחות את השימוש הלשוני כבלתי מהימן ובה בעת לקבלו כמהימן, יעשו אותו דבר מהימן ובלתי מהימן כאחת. כדי להראות שאין לדבר לפי השימוש הם מכניסים את ההיקש; אך ההיקש אינו מקבל תוקף אלא אם השימוש הלשוני מאשש אותו.
M 1.201
οἱ δὲ γραμματικοὶ θέλοντες τὴν συνήθειαν ὡς ἄπιστον ἐκβάλλειν καὶ πάλιν ταύτην ὡς πιστὴν παραλαμβάνειν, τὸ αὐτὸ πιστὸν ἅμα καὶ ἄπιστον ποιήσουσιν. ἵνα γὰρ δείξωσιν ὅτι οὐ διαλεκτέον κατὰ τὴν συνήθειαν, εἰσάγουσι τὴν ἀναλογίαν· ἡ δὲ ἀναλογία οὐκ ἰσχυροποιεῖται, εἰ μὴ συνήθειαν ἔχοι τὴν βεβαιοῦσαν·
M 1.202
לכן, כאשר הם דוחים את השימוש באמצעות השימוש עצמו, הם עושים אותו דבר מהימן ובלתי מהימן כאחת. אלא אם יאמרו שאין הם דוחים ומקבלים אותו שימוש עצמו, אלא דוחים שימוש אחד ומקבלים אחר — כפי שאכן אומרים תלמידי פינדאריון. ההיקש, הם אומרים, יוצא כעניין מוסכם מן השימוש, שכן הוא עיון בדומה ובשונה.
M 1.202
τῇ ἄρα συνηθείᾳ ἐκβάλλοντες τὴν συνήθειαν τὸ αὐτὸ πιστὸν ἅμα καὶ ἄπιστον ποιήσουσιν. ἐκτὸς εἰ μή τι φήσουσι μὴ τὴν αὐτὴν συνήθειαν ἐκβάλλειν ἅμα καὶ προσίεσθαι, ἀλλʼ ἄλλην μὲν ἐκβάλλειν ἄλλην δὲ προσίεσθαι. ὅπερ καὶ λέγουσιν οἱ ἀπὸ Πινδαρίωνος. ἀναλογία, φασίν, ὁμολογουμένως ἐκ τῆς συνηθείας ὁρμᾶται· ἔστι γὰρ ὁμοίου τε καὶ ἀνομοίου θεωρία,
M 1.203
את הדומה והשונה נוטלים מן השימוש שנבחן ואושר; והשימוש המאושר והעתיק ביותר הוא שירת הומרוס, שכן שום יצירה שירית קדומה ממנה לא הגיעה לידינו. לכן נדבר לפי שימושו של הומרוס.
M 1.203
τὸ δὲ ὅμοιον καὶ ἀνόμοιον ἐκ τῆς δεδοκιμασμένης λαμβάνεται συνηθείας, δεδοκιμασμένη δὲ καὶ ἀρχαιοτάτη ἐστὶν ἡ Ὁμήρου ποίησις· ποίημα γὰρ οὐδὲν πρεσβύτερον ἧκεν εἰς ἡμᾶς τῆς ἐκείνου ποιήσεως. διαλεξόμεθα ἄρα τῇ Ὁμήρου κατακολουθοῦντες συνηθείᾳ.
M 1.204
ראשית, לא הכול מסכימים שהומרוס הוא המשורר הקדום ביותר. יש אומרים שהסיודוס קדם לו בזמן, וכן לינוס, אורפאוס, מוסאוס ורבים מאוד אחרים. יתר על כן, מתקבל על הדעת שהיו משוררים לפניו ובזמנו, שהרי הוא עצמו אומר במקום כלשהו: כי בני האדם מהללים יותר את השיר החדש ביותר הסובב באוזני השומעים; אלא שזוהר תהילתו האפיל עליהם.
M 1.204
ἀλλὰ πρῶτον μὲν οὐχ ὑπὸ πάντων ὁμολογεῖται ποιητὴς ἀρχαιότατος εἶναι Ὅμηρος· ἔνιοι γὰρ Ἡσίοδον προήκειν τοῖς χρόνοις λέγουσιν, Λίνον τε καὶ Ὀρφέα καὶ Μουσαῖον καὶ ἄλλους παμπληθεῖς. οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ πιθανόν ἐστι γεγονέναι μὲν τινας πρὸ αὐτοῦ καὶ κατʼ αὐτὸν ποιητάς, ἐπεὶ καὶ αὐτός πού φησι τὴν γὰρ ἀοιδὴν μᾶλλον ἐπικλείουσʼ ἄνθρωποι ἥτις ἀκουόντεσσι νεωτάτη ἀμφιπέληται, τούτους δὲ ὑπὸ τῆς περὶ αὐτὸν λαμπρότητος ἐπεσκοτῆσθαι.
M 1.205
ואפילו היה מוסכם שהומרוס הוא הקדום במשוררים, פינדאריון לא אמר דבר הנוגע לעניין. כשם שקודם שאלנו אם יש להשתמש בשימוש הלשוני או בהיקש, כך נשאל גם עכשיו אם יש להשתמש בשימוש או בהיקש; ואם בשימוש, האם בשימושו של הומרוס או בשימושם של שאר בני האדם. ועל כך לא נאמר דבר.
M 1.205
καὶ εἰ ἀρχαιότατος δὲ ὁμολογοῖτο τυγχάνειν Ὅμηρος, οὐδὲν εἴρηται ὑπὸ τοῦ Πινδαρίωνος ἱκνούμενον. ὥσπερ γὰρ προηποροῦμεν περὶ τοῦ πότερόν ποτε τῇ συνηθείᾳ ἢ τῇ ἀναλογίᾳ χρηστέον, οὕτω καὶ νῦν διαπορήσομεν πότερον τῇ συνηθείᾳ ἢ τῇ ἀναλογίᾳ, καὶ εἰ τῇ συνηθείᾳ, ἄρα τῇ καθʼ Ὅμηρον ἢ τῇ τῶν ἄλλων ἀνθρώπων· πρὸς ὅπερ οὐδὲν εἴρηται.
M 1.206
שנית, ראוי שנבקש בעיקר את אותו שימוש שבעזרתו לא נהיה לצחוק. אך אם נלך בעקבות השימוש ההומרי, נדבר יוונית באופן שאינו פטור מגיחוך, כשנאמר ״העדים״ ו״החבלים הותרו״ ושאר ביטויים מוזרים אף מאלה. לכן גם טיעון זה אינו תקף; ובנוסף הוא מודה במה שאנו מבקשים להוכיח, כלומר שאין להשתמש בהיקש.
M 1.206
εἶτα κἀκείνην μάλιστα δεῖ τὴν συνήθειαν μεταδιώκειν ᾗ προσχρώμενοι οὐ γελασθησόμεθα· τῇ δὲ Ὁμηρικῇ κατακολουθοῦντες οὐ χωρὶς γέλωτος ἑλληνιοῦμεν, μάρτυροι λέγοντες καὶ “σπάρτα λέλυνται” καὶ ἄλλα τούτων ἀτοπώτερα. τοίνυν οὐδʼ οὗτός ἐστιν ὁ λόγος ὑγιής, μετὰ τοῦ συγκεχωρῆσθαι τὸ κατασκευαζόμενον ὑφʼ ἡμῶν, τουτέστι τὸ μὴ χρῆσθαι ἀναλογίᾳ.
M 1.207
כי מה ההבדל אם נפנה לשימושם של הרבים או לשימושו של הומרוס? כשם שבעניין שימושם של הרבים דרושה התבוננות ולא היקש מקצועי, כך גם בעניין שימושו של הומרוס: לאחר שנתבונן כיצד הוא רגיל לדבר, נדבר גם אנחנו כך.
M 1.207
τί γὰρ διήνεγκεν εἴτʼ ἐπὶ τὴν τῶν πολλῶν εἴτʼ ἐπὶ τὴν Ὁμήρου συνήθειαν ἐλθεῖν; ὡς γὰρ ἐπὶ τῆς τῶν πολλῶν τηρήσεώς ἐστι χρεία ἀλλʼ οὐ τεχνικῆς ἀναλογίας, οὕτω καὶ ἐπὶ τῆς Ὁμήρου· τηρήσαντες γὰρ αὐτοὶ πῶς εἴωθε λέγειν, οὕτω καὶ διαλεξόμεθα.
M 1.208
ובסיכומו של דבר, כשם שהומרוס עצמו לא השתמש בהיקש אלא הלך בעקבות שימושם של בני זמנו, כך גם אנחנו לא נדבוק בהיקש שהומרוס הוא מאששו, אלא נחקה את שימושם של בני זמננו.
M 1.208
τὸ δὲ ὅλον, ὡς αὐτὸς Ὅμηρος οὐκ ἀναλογίᾳ προσεχρήσατο ἀλλὰ τῇ τῶν κατʼ αὐτὸν ἀνθρώπων συνηθείᾳ κατηκολούθησεν, οὕτω καὶ ἡμεῖς οὐκ ἀναλογίας πάντως ἑξόμεθα βεβαιωτὴν ἐχούσης Ὅμηρον, ἀλλὰ τὴν συνήθειαν τῶν καθʼ αὑτοὺς ἀνθρώπων παραπλασόμεθα.
M 1.209
זה עתה הוכח אפוא מן הנובע מעמדת המדקדקים שההיקש מיותר לשם יוונית תקינה, ואילו ההתבוננות בשימוש מועילה. ואולי הדבר יתברר גם מדבריהם המפורשים.
M 1.209
Ἄρτι μὲν οὖν ἐκ τῆς πρὸς τοὺς γραμματικοὺς ἀκολουθίας συνῆκται τὸ παρέλκειν μὲν τὴν ἀναλογίαν πρὸς ἑλληνισμόν, εὐχρηστεῖν δὲ τὴν τῆς συνηθείας παρατήρησιν· δῆλον δὲ ἴσως ἔσται ἐκ τῶν ῥητῶν.
M 1.210
בהגדירם דיבור ברברי ושיבוש תחבירי הם אומרים: ״דיבור ברברי הוא סטייה בשימוש במילה יחידה מן השימוש המשותף״; ו״שיבוש תחבירי הוא סטייה בלתי רגילה ובלתי עקיבה במבנה המשפט כולו״.
M 1.210
ὁριζόμενοι γὰρ τόν τε βαρβαρισμὸν καὶ τὸν σολοικισμὸν φασὶ “βαρβαρισμός ἐστι παράπτωσις ἐν ἁπλῇ λέξει παρὰ τὴν κοινὴν συνήθειαν” καὶ “σολοικισμός ἐστι παράπτωσις ἀσυνήθης κατὰ τὴν ὅλην σύνταξιν καὶ ἀνακόλουθος.”
M 1.211
על כך אנו יכולים להשיב מיד: אם הדיבור הברברי מצוי במילה יחידה והשיבוש התחבירי בצירוף מילים, וכבר הוכח לעיל שאין לא מילה יחידה ולא צירוף מילים, אין דיבור ברברי או שיבוש תחבירי.
M 1.211
πρὸς ἃ δυνάμεθα λέγειν εὐθύς, ἀλλʼ εἰ ὁ μὲν βαρβαρισμός ἐστιν ἐν ἁπλῇ λέξει ὁ δὲ σολοικισμὸς ἐν συνθέσει λέξεων, δέδεικται δὲ ἔμπροσθεν ὡς οὔτε ἁπλῆ ἔστι λέξις τις οὔτε σύνθεσις λέξεων, οὐδέν ἐστι βαρβαρισμὸς ἢ σολοικισμός.
M 1.212
ושוב, אם הדיבור הברברי נתפס במילה אחת והשיבוש התחבירי בצירוף מילים, אך לא בדברים שעליהם מדברים, במה טעיתי אם אמרתי ״οὗτος״ והצבעתי על אישה, או ״αὕτη״ והצבעתי על בחור? הרי לא שיבשתי את התחביר, שכן לא ביטאתי צירוף של מילים רבות שאינן מתאימות זו לזו,
M 1.212
πάλιν εἰ ἐν λέξει μιᾷ ὁ βαρβαρισμὸς νοεῖται καὶ ἐν συνθέσει λέξεων ὁ σολοικισμός, ἀλλʼ οὐκ ἐν τοῖς ὑποκειμένοις πράγμασι, πῶς ἥμαρτον εἰπὼν “οὗτος,” δείκνυμι δὲ γυναῖκα, ἢ “αὕτη,” δείκνυμι δὲ νεανίαν; οὔτε γὰρ ἐσολοίκισα· οὐ γὰρ σύνθεσιν πολλῶν ἀκαταλλήλων λέξεων προηνεγκάμην,
M 1.213
אלא את המילה היחידה οὗτος או αὕτη; וגם לא דיברתי דיבור ברברי, שכן המילה οὗτος לא הכילה דבר בלתי רגיל, כדוגמת הצורות ἐλήλυθαν ו־ἀπελήλυθαν אצל בני אלכסנדריה.
M 1.213
ἀλλʼ ἁπλῆν τὴν οὗτος λέξιν ἢ αὕτη· οὔτʼ ἐβαρβάρισα· οὐδὲν γὰρ ἀσύνηθες εἶχεν ἡ οὗτος λέξις, ὡς ἡ παρὰ τοῖς Ἀλεξανδρεῦσιν “ἐλήλυθαν” καὶ “ἀπελήλυθαν.”
M 1.214
אמנם אפשר לומר דברים רבים כאלה נגד המדקדקים. אך כדי שלא ניראה כמעלים קשיים בכל דבר, נחזור אל מטרתנו המקורית ונאמר: אם דיבור ברברי הוא סטייה מן השימוש המשותף הנצפית במילה אחת, ואם בדומה לכך השיבוש התחבירי מקבל את קיומו במילים רבות; ואם הצורה τράπεζα היא ברברית משום שהמילה אינה רגילה, והמשפט ״לאחר שהלכתי הרבה, רגליי עייפות לי״ משובש משום שאינו נאמר לפי השימוש המשותף — הרי מוסכם שאומנות ההיסק אינה אלא שם ריק בכל הנוגע להימנעות מדיבור ברברי או מתחביר משובש, ושיש להתבונן בשימוש ולדבר בהתאם לו.
M 1.214
Πλὴν τοιαῦτα μὲν πολλὰ πρὸς τοὺς γραμματικοὺς ἐνδέχεται λέγειν· ἵνα δὲ μὴ δοκῶμεν ἐν πᾶσιν ἀπορητικοὶ τυγχάνειν, ἐπὶ τὴν ἐξ ἀρχῆς πρόθεσιν ἀναδραμόντες φήσομεν ὡς εἴπερ ὁ βαρβαρισμὸς παράπτωσίς ἐστι παρὰ τὴν κοινὴν συνήθειαν ἐν μιᾷ λέξει θεωρούμενος, ὡσαύτως δὲ καὶ ὁ σολοικισμὸς ἐν πολλαῖς λέξεσι τὴν ὑπόστασιν λαμβάνων, καὶ ἔστι βάρβαρον μὲν τὸ τράπεζα διὰ τὸ μὴ σύνηθες εἶναι τὸ ῥῆμα, σόλοικον δὲ τὸ “πολλὰ περιπατήσας κοπιᾷ μου τὰ σκέλη” διὰ τὸ μὴ λέγεσθαι τῇ κοινῇ συνηθείᾳ, ὡμολόγηται ὅτι ἡ μὲν ἀναλογιστικὴ τέχνη ὄνομα κενόν ἐστι πρὸς τὸ μὴ βαρβαρίζειν ἢ σολοικίζειν, δεῖ δὲ τὴν συνήθειαν παρατηρεῖν καὶ ἀκολούθως αὐτῇ διαλέγεσθαι.
M 1.215
אם ישנו את עמדתם ויאמרו בפשטות שדיבור ברברי הוא סטייה במילה יחידה, בלי להוסיף ״מן השימוש המשותף״, וששיבוש תחבירי הוא סטייה בלתי עקיבה במבנה המשפט כולו, בלי לכלול את היותה בלתי רגילה, הם יעוררו לעצמם קושי חמור עוד יותר. שכן יהיו להם ביטויים כאלה, אף שהם עקיבים במבנה כולו: ״אתונה עיר יפה״, ״אורסטס טרגדיה יפה״, ״המועצה שש מאות האנשים״. הם יצטרכו לקרוא להם שיבושי תחביר, אף שאינם כאלה מפני שהם רגילים.
M 1.215
εἰ μὲν γὰρ μετακαθίσαντες λέγοιεν βαρβαρισμὸν ἁπλῶς παράπτωσιν ἐν ἁπλῇ λέξει, δίχα τοῦ προσθεῖναι τὸ παρὰ τὴν κοινὴν συνήθειαν, καὶ σολοικισμὸν παράπτωσιν κατὰ τὴν ὅλην σύνταξιν καὶ ἀνακόλουθον, χωρὶς τοῦ παραλαβεῖν τὸ ἀσύνηθες, ἢ χεῖρόν τι κινήσουσιν ἑαυτοῖς πρᾶγμα. τὰ γὰρ τοιαῦτα καθʼ ὅλην τὴν σύνταξιν ἀκολουθοῦντα ἕξουσιν, “Ἀθῆναι καλὴ πόλις, Ὀρέστης καλὴ τραγῳδία, ἡ βουλὴ οἱ ἑξακόσιοι·” ἃ δεήσει σολοικισμοὺς λέγειν, οὐχὶ δέ γε σολοικισμοὶ τυγχάνουσι διὰ τὸ σύνηθες.
M 1.216
לכן אין לשפוט שיבוש תחבירי לפי העקיבות בלבד, אלא לפי השימוש. ולאחר ההתנגדות מן הנובע ומדבריהם המפורשים, ראוי יהיה להעמידם במבוכה גם באמצעות מעבר על דרך הדמיון.
M 1.216
οὐκ ἄρα ψιλῇ τῇ ἀκολουθίᾳ κριτέον τὸν σολοικισμόν, ἀλλὰ τῇ συνηθείᾳ. Εὖ δʼ ἂν ἔχοι καὶ μετὰ τὴν ἐκ τῆς ἀκολουθίας καὶ τῶν ῥητῶν ἔνστασιν ἔτι καὶ ἀπὸ τῆς κατὰ τὸ ὅμοιον μεταβάσεως αὐτοὺς δυσωπεῖν.
M 1.217
אם הם חוקרי הדומה, הרי שהכאה בשוק, באף ובבטן הן מקבילות בהיקש; ומאחר שאת הראשונה מכנים ἀντικνημιάζειν, יש לכנות על פי ההיקש את האחרות γαστρίζειν או μυκτηρίζειν. יש להראות אותו דבר גם לגבי ἱππάζεσθαι, κατακρημνίζεσθαι ו־ἡλιάζεσθαι. אך איננו אומרים דברים אלה משום שהם מנוגדים לשימוש המשותף. לכן גם λυήσω, φερήσω וכל שאר הצורות שחייבים לומר על פי ההיקש אינן נאמרות, משום שאין הן נאמרות לפי השימוש.
M 1.217
εἴπερ γὰρ τοῦ ὁμοίου θεωρητικοὶ καθεστήκασιν, ἐπεὶ τῷ εἰς ἀντικνήμιον τύπτεσθαι ἀνάλογόν ἐστι τὸ εἰς τὴν ῥῖνα τύπτεσθαι καὶ τὸ εἰς τὴν γαστέρα, λέγεται δὲ τὸ πρῶτον ἀντικνημιάζειν, ἀναλόγως καὶ τὸ γαστρίζειν ἢ μυκτηρίζειν. τὸ δὲ αὐτὸ καὶ ἐπὶ τοῦ ἱππάζεσθαι καὶ κατακρημνίζεσθαι καὶ ἡλιάζεσθαι ὑποδεικτέον. οὐ λέγομεν δὲ ταῦτα διὰ τὸ παρὰ τὴν κοινὴν εἶναι συνήθειαν· τοίνυν οὐδὲ τὸ λυήσω οὐδὲ τὸ φερήσω καὶ τὰ ἄλλα πάντα, ἅπερ ἀναλογίας ἐστὶν ὀφειλόμενα λέγεσθαι, διὰ τὸ μὴ κατὰ τὴν συνήθειαν λέγεσθαι.
M 1.218
יתר על כן, אם אנו אומרים שמי שמדבר תראקית כפי שרגיל אצל התראקים מדבר תראקית כהלכה, ושמי שמדבר רומית כפי שרגיל אצל הרומאים מדבר רומית באופן היפה ביותר, ינבע שגם מי שמדבר כפי שרגיל אצל היוונים מדבר יוונית נכונה — אם נלך בעקבות השימוש ולא בעקבות הסידור הדקדוקי. לכן אנו מדברים יוונית תקינה בהליכה בעקבות השימוש ולא בעקבות ההיקש.
M 1.218
οὐ μὴν ἀλλʼ εἴπερ ἄριστα μὲν θρακιστὶ διαλέγεσθαί φαμεν τὸν ὡς σύνηθές ἐστι Θρᾳξὶ διαλεγόμενον, καὶ κάλλιστα ῥωμαιστὶ τὸν ὡς σύνηθες Ῥωμαίοις, ἀκολουθήσει καὶ τὸ ἑλληνιστὶ ὑγιῶς διαλέγεσθαι τὸν ὡς σύνηθες Ἕλλησι διαλεγόμενον, ἐὰν τῇ συνηθείᾳ ἀλλὰ μὴ τῇ διατάξει κατακολουθῶμεν. τῇ ἄρα συνηθείᾳ, οὐ τῇ ἀναλογίᾳ κατακολουθοῦντες ἑλληνιοῦμεν.
M 1.219
ובכלל, ההיקש או מסכים עם השימוש או חולק עליו. אם הוא מסכים, ראשית, כשם שהשימוש אינו מקצועי כך גם ההיקש לא יהיה אומנות; שכן מה שמסכים עם דבר בלתי מקצועי הוא בהכרח בלתי מקצועי בעצמו. ועוד, אם מה שהוא יווני תקין לפי השימוש יהיה יווני תקין גם לפי ההיקש המסכים עמו, הרי שהוא יהיה כזה כבר לפי השימוש.
M 1.219
καθόλου τε ἤτοι σύμφωνός ἐστι τῇ συνηθείᾳ ἡ ἀναλογία ἢ διάφωνος. καὶ εἰ μὲν σύμφωνος, πρῶτον μὲν ὡς ἐκείνη οὐκ ἔστι τεχνική, οὕτως οὐδὲ αὕτη γενήσεται τέχνη· τὸ γὰρ ἀτεχνίᾳ συμφωνοῦν πάντως καὶ αὐτό ἐστιν ἄτεχνον. καὶ ἄλλως, τὸ κατʼ ἐκείνην ἑλληνικὸν καὶ κατʼ αὐτὴν ἐκείνῃ συμφωνοῦσαν γενήσεται ἑλληνικόν, καὶ τὸ κατʼ ἐκείνην ἔσται τοιοῦτον.
M 1.220
מאחר שהדבר כך, לא נזדקק להיקש כדי להבחין ביוונית התקינה, מפני שלשם כך עומד לרשותנו השימוש הלשוני. ואם ההיקש חולק על השימוש, מאחר שהוא מציע בהכרח שימוש אחר ממנו וכמו ברברי, הוא יהיה בלתי מקובל; ומאחר שהוא גורם צרימה, יהיה חסר תועלת לחלוטין.
M 1.220
τούτου δʼ οὕτως ἔχοντος οὐ δεησόμεθα τῆς ἀναλογίας πρὸς διάγνωσιν τοῦ ἑλληνισμοῦ, ἔχοντες εἰς τοῦτο τὴν συνήθειαν. εἰ δὲ διάφωνός ἐστιν αὕτη, πάντως ἑτέραν εἰσηγουμένη συνήθειαν παρʼ ἐκείνην καὶ οἱονεὶ βάρβαρον ἀδόκιμος γενήσεται καὶ ὡς προσκοπὴν ἐμποιοῦσα τελέως ἄχρηστος.
M 1.221
יש לתקוף גם מתוך מבנה אומנותם. הם מבקשים לכונן כללים כלליים מסוימים ולשפוט באמצעותם כל שם פרטי, אם הוא יווני תקין אם לאו. אך [גם] זאת אינם יכולים לעשות: לא מוסכם להם שהכלל הכללי אכן כללי, וכאשר מפרטים אותו בדרך אחרת אין הוא משמר את טבע הכללי.
M 1.221
Ἐπιχειρητέον δὲ καὶ ἀπὸ τῆς συστάσεως τῆς τέχνης αὐτῶν. θέλουσι μὲν γὰρ καθολικά τινα θεωρήματα συστησάμενοι ἀπὸ τούτων πάντα τὰ κατὰ μέρος κρίνειν ὀνόματα, εἴτε ἑλληνικά ἐστιν εἴτε καὶ μή· οὐ δύνανται δὲ [καὶ] τοῦτο ποιεῖν διὰ τὸ μήτε τὸ καθολικὸν αὐτοῖς συγχωρεῖσθαι ὅτι καθολικόν ἐστι, μήτʼ ἄλλως ἀναπτυσσόμενον τοῦτο τὴν τοῦ καθολικοῦ σώζειν φύσιν.
M 1.222
ניטול לכך דוגמאות מן המדקדקים עצמם. כאשר נשאלת שאלה על שם מסוים, למשל εὐμενής, אם יש לבטא את הצורה העקיפה ללא σ ולומר εὐμενοῦ, או עם σ ולומר εὐμενοῦς, באים המדקדקים, מציגים כלל כללי ומבססים באמצעותו את המבוקש. הם אומרים: ״כל שם פשוט המסתיים ב־ης ומוטעם מלרע ייהגה בהכרח בצורת הקניין עם σ, כגון εὐφυής–εὐφυοῦς, εὐσεβής–εὐσεβοῦς, εὐκλεής–εὐκλεοῦς. לכן גם εὐμενής, הנהגה במלרע, צריך להיאמר בצורת הקניין עם σ בדומה להם: εὐμενοῦς.״
M 1.222
λαμβανέσθω δὲ εἰς τοῦτο παράδειγμα ἀπʼ αὐτῶν τῶν γραμματικῶν. ζητήσεως γὰρ οὔσης ἐπί τινος τῶν κατὰ μέρος ὀνομάτων, οἷον ἐπὶ τοῦ εὐμενής, πότερον χωρὶς τοῦ σ προενεκτέον ἐστὶ τὴν πλάγιον πτῶσιν, εὐμενοῦ λέγοντας, ἢ σὺν τῷ σ, εὐμενοῦς, πάρεισιν οἱ γραμματικοὶ καθολικόν τι προφερόμενοι καὶ ἀπὸ τούτου τὸ ζητούμενον βεβαιοῦντες. φασὶ γὰρ “πᾶν ὄνομα ἁπλοῦν, εἰς ης λῆγον, ὀξύτονον, τουτὶ ἐξ ἀνάγκης σὺν τῷ σ κατὰ τὴν γενικὴν ἐξενεχθήσεται, οἷον εὐφυὴς εὐφυοῦς, εὐσεβὴς εὐσεβοῦς, εὐκλεὴς εὐκλεοῦς. τοίνυν καὶ τὸ εὐμενὴς ὀξυτόνως ἐκφερόμενον παραπλησίως τούτοις διὰ τοῦ σ ἐπὶ τῆς γενικῆς προενεκτέον, εὐμενοῦς λέγοντας.”
M 1.223
אך אנשים מופלאים אלה לא הבחינו, ראשית, שמי שדורש לומר εὐμενοῦ לא יקבל את הכלל שלהם ככללי. הוא יאמר שדווקא εὐμενής, אף שהוא שם פשוט ומוטעם מלרע, אינו נהגה עם σ, ושבכך הם חוטפים את המבוקש כאילו היה מוסכם.
M 1.223
οὐκ ᾔδεσαν δὲ οἱ θαυμάσιοι πρῶτον μὲν ὅτι ὁ εὐμενοῦ ἀξιῶν λέγειν οὐ δώσει αὐτοῖς καθολικὸν εἶναι τὸ παράπηγμα· τοῦτο γοῦν αὐτὸ τὸ εὐμενής ἁπλοῦν ὄνομα καθεστὼς καὶ ὀξύτονον οὐ φήσει σὺν τῷ σ ἐκφέρεσθαι, ἀλλὰ ἐκείνους τὸ ζητούμενον ὡς ὁμολογούμενον συναρπάζειν.
M 1.224
יתר על כן, אם הכלל כללי, הם ניסחו אותו או לאחר שעברו על כל השמות הפרטיים ועיינו בהיקש שבהם, או בלי לעבור על כולם. על כולם לא עברו, שהרי מספרם אינסופי ואין ידיעה של האינסופי. ואם עברו רק על אחדים, מניין שכל שם הוא כזה? מה שקרה לשמות אחדים אינו קורה משום כך לכולם.
M 1.224
ἄλλως τε, εἰ καθολικόν ἐστι τὸ παράπηγμα, ἤτοι πάντα τὰ κατὰ μέρος ὀνόματα ἐπελθόντες καὶ τὴν ἐν αὐτοῖς ἀναλογίαν κατανοήσαντες συνέθεσαν αὐτό, ἢ οὐ πάντα. ἀλλὰ πάντα μὲν οὐκ ἐπεληλύθασιν· ἄπειρα γάρ ἐστι, τῶν δὲ ἀπείρων οὐκ ἔστι τις γνῶσις. εἰ δὲ τινά, πόθεν ὅτι πᾶν ὄνομα τοιοῦτόν ἐστιν; οὐ γὰρ ὃ τι τισὶ συμβέβηκεν ὀνόμασι, τοῦτο καὶ πᾶσιν.
M 1.225
אך יש המשיבים על כך באופן מגוחך ואומרים שהכלל הכללי נגזר מן הרוב. אין הם רואים, ראשית, שהכללי הוא דבר אחד ו״על פי רוב״ דבר אחר: הכללי לעולם אינו מכזיב אותנו, ואילו מה שמתקיים על פי רוב מכזיב במקרה הנדיר.
M 1.225
ἀλλʼ εἰσί τινες οἱ πρὸς τοῦτο γελοίως ἀπαντῶντες καὶ λέγοντες ὅτι ἐκ πλειόνων ἐστὶ τὸ καθολικὸν παράπηγμα. οὐχ ἑώρων γὰρ ὅτι πρῶτον μὲν ἄλλο τί ἐστι τὸ καθολικὸν καὶ ἄλλο τὸ ὡς ἐπὶ τὸ πολύ, καὶ τὸ μὲν καθολικὸν οὐδέποτε ἡμᾶς διαψεύδεται, τὸ δʼ ὡς τὸ πολὺ κατὰ τὸ σπάνιον·
M 1.226
שנית, גם אם הכללי נגזר ממקרים רבים, אין הכרח שמה שחל על שמות רבים יחול גם על כל בני אותו סוג. הרי בדברים רבים אחרים הטבע יוצר פרט יחיד במינו: מבין הנחשים, שמספרם אינסופי, הצפע המקורנן הוא בעל קרניים; מבין ההולכים על ארבע, הפיל הוא בעל חדק; מבין הדגים, הכריש מוליד ולדות חיים; ומבין האבנים, המגנט מושך ברזל. באותו אופן סביר שגם בין שמות רבים בעלי נטייה דומה יהיה שם שאינו נוטה כמו רובם.
M 1.226
εἶθʼ ὅτι καὶ εἰ ἐκ πολλῶν ἐστι τὸ καθολικόν, οὐ πάντως τὸ τοῖς πολλοῖς ὀνόμασι συμβεβηκός, τοῦτο ἐξ ἀνάγκης καὶ πᾶσι τοῖς ὁμοειδέσι συμβέβηκεν, ἀλλʼ ὃν τρόπον ἐν πολλοῖς καὶ ἄλλοις φέρει τινὰ κατὰ μονοείδειαν ἡ φύσις, οἷον ἐν ὄφεσι μὲν ἀπείροις οὖσι τὸν κεράστην κερασφόρον, ἐν τετράποσι δὲ τὸν ἐλέφαντα προβοσκίδι κεχρημένον, ἐν ἰχθύσι δὲ τὸν γαλεὸν ζῳοτόκον, ἐν λίθοις δὲ τὸν μάγνητα σιδηραγωγόν, οὕτως εὔλογόν ἐστι καὶ ἐν πολλοῖς ὁμοιοπτώτοις ὀνόμασιν εἶναί τι ὄνομα, ὃ μὴ ὁμοίως τοῖς πολλοῖς ὀνόμασι κλίνεται.
M 1.227
לכן נחדל לשאול אם הוא מקביל בהיקש לרוב השמות, ונבחן כיצד השימוש נוהג בו: האם בהתאמה אליהם או לפי תבנית מיוחדת. כפי שהשימוש נוהג, כך גם אנו נבטא אותו. המדקדקים, הנרדפים כך מכל עבר, מבקשים להפוך את הקושי עלינו.
M 1.227
ὅθεν παρέντες ζητεῖν εἰ ἀνάλογόν ἐστι τοῖς πολλοῖς, σκοπῶμεν πῶς αὐτῷ χρῆται ἡ συνήθεια, πότερον ἀνάλογον ἐκείνοις ἢ κατὰ ἴδιον τύπον· καὶ ὡς ἂν ᾖ χρωμένη, οὕτω καὶ ἡμεῖς προοισόμεθα.
M 1.228
יש שימושים לשוניים רבים, הם אומרים: שימושם של האתונאים שונה מזה של הספרטנים; גם אצל האתונאים השימוש הקדום שונה, והנוכחי השתנה; ואין שימושם של יושבי הכפר כשימושם של המתגוררים בעיר. משום כך אומר גם המשורר הקומי אריסטופאנס: לשון שהייתה באמצע בין לשונות העיר, לא עירונית ורכרוכית מדי, ולא נחותה וכפרית מדי. מאחר שיש שימושים רבים—
M 1.228
Περιδιωκόμενοι δὴ ποικίλως οἱ γραμματικοὶ θέλουσιν ἀναστρέφειν τὴν ἀπορίαν. πολλαὶ γάρ, φασίν, εἰσὶ συνήθειαι, καὶ ἄλλη μὲν Ἀθηναίων ἄλλη δὲ Λακεδαιμονίων, καὶ πάλιν Ἀθηναίων διαφέρουσα μὲν ἡ παλαιὰ ἐξηλλαγμένη δὲ ἡ νῦν, καὶ οὐχ ἡ αὐτὴ μὲν τῶν κατὰ τὴν ἀγροικίαν ἡ αὐτὴ δὲ τῶν ἐν ἄστει διατριβόντων, παρὸ καὶ ὁ κωμικὸς λέγει Ἀριστοφάνης διάλεκτον ἔχοντα μέσην πόλεως, οὔτʼ ἀστείαν ὑποθηλυτέραν οὔτʼ ἀνελεύθερον ὑπαγροικοτέραν. πολλῶν οὖν οὐσῶν συνηθειῶν,
M 1.229
[כך] הם אומרים, באיזה מהם נשתמש? אי־אפשר ללכת בעקבות כולם, מפני שלעיתים קרובות הם סותרים זה את זה; וגם לא לבחור באחד מהם, אלא אם ייבחר בדרך מקצועית. ראשית נשיב כי עצם השאלה באיזה שימוש יש להשתמש שקולה לכך שיש אומנות כלשהי של יוונית תקינה. שהרי אומנות זו — כלומר ההיקש — היא עיון בדומה ובשונה; ואת הדומה והשונה אתם נוטלים מן השימוש: אם הביטוי שגור בפי הבריות אתם משתמשים בו, ואם לא, אינכם משתמשים בו עוד.
M 1.229
[ὡς] φασί, ποίᾳ χρησόμεθα; οὔτε γὰρ πάσαις κατακολουθεῖν δυνατὸν διὰ τὸ μάχεσθαι πολλάκις, οὔτε τινὶ ἐξ αὐτῶν, ἐὰν μή τις τεχνικῶς προκριθῇ. ἀλλὰ πρῶτον μὲν, φήσομεν, τὸ ζητεῖν ποίᾳ χρηστέον συνηθείᾳ ἔστιν ἴσον τῷ εἶναί τινα τέχνην περὶ ἑλληνισμόν. αὕτη γάρ, φημὶ δʼ ἡ ἀναλογία, ὁμοίου καὶ ἀνομοίου ἐστὶ θεωρία· τὸ δὲ ὅμοιον καὶ ἀνόμοιον λαμβάνετε ἀπὸ τῆς συνηθείας· κἂν μὲν ᾖ τετριμμένον, χρῆσθε αὐτῷ, εἰ δὲ μή, οὐκέτι.
M 1.230
לכן נשאל גם אנו: מאיזה שימוש אתם נוטלים את הדומה והשונה? הרי יש שימושים רבים ולעיתים קרובות הם סותרים זה את זה. את התשובה שתיתנו כדי להגן על עצמכם מפני קושי זה, תשמעו גם מאתנו.
M 1.230
πευσόμεθα οὖν καὶ ἡμεῖς, ἀπὸ ποίας συνηθείας λαμβάνετε τὸ ὅμοιον καὶ τὸ ἀνόμοιον; πολλαὶ γάρ εἰσι καὶ πολλάκις μαχόμεναι. ὅπερ δὲ ἀπολογούμενοι πρὸς τοῦτο ἐρεῖτε, τοῦτο καὶ παρʼ ἡμῶν ἀκούσεσθε.
M 1.231
ושוב, כאשר אתם אומרים שדיבור ברברי הוא סטייה במילה יחידה מן השימוש, נשיב בשאלה לאיזה שימוש אתם מתכוונים, מאחר שיש רבים. ובאיזה שתבחרו, נאמר שגם אנו הולכים בעקבותיו.
M 1.231
καὶ πάλιν ὅταν λέγητε τὸν βαρβαρισμὸν παράπτωσιν ἐν ἁπλῇ λέξει παρὰ τὴν συνήθειαν, ἀνταπορήσομεν λέγοντες ποίαν φατέ πολλῶν οὐσῶν, καὶ ᾗ ἂν εἴπητε, ταύτῃ φήσομεν καὶ ἡμεῖς ἀκολουθεῖν.
M 1.232
מאחר שהקושי משותף, פתרונו מצדנו אינו קשה. מקצת השימושים נוהגים במדעים ומקצתם בחיים. שמות מסוימים מקובלים בפילוסופיה, אחרים במיוחד ברפואה, ועוד אחרים במוזיקה ובגאומטריה; ויש גם שימוש פשוט מחיי היום־יום של הדיוטות, המשתנה בין ערים ועמים.
M 1.232
κοινῆς οὖν οὔσης ἀπορίας οὐκ ἄπορος ἡ παρʼ ἡμῶν ταύτης ἐστὶ λύσις. τῶν γὰρ συνηθειῶν αἱ μὲν εἰσι κατὰ τὰς ἐπιστήμας αἱ δὲ κατὰ τὸν βίον. καὶ γὰρ ἐν φιλοσοφίᾳ ὀνομάτων τινῶν ἐστιν ἀποδοχὴ καὶ ἐν ἰατρικῇ ἐξαιρέτως, καὶ ἤδη κατὰ μουσικὴν καὶ γεωμετρίαν. ἔστι δὲ καὶ βιωτική τις ἀφελὴς συνήθεια τῶν ἰδιωτῶν, κατὰ πόλεις καὶ ἔθνη διαφέρουσα.
M 1.233
לכן בפילוסופיה נלך בעקבות שימושם של הפילוסופים, ברפואה בעקבות השימוש הרפואי יותר, ובחיי היום־יום בעקבות השימוש הרגיל, הפשוט והמקומי יותר.
M 1.233
ὅθεν ἐν φιλοσοφίᾳ μὲν τῇ τῶν φιλοσόφων στοιχήσομεν, ἐν ἰατρικῇ δὲ τῇ ἰατρικωτέρᾳ, ἐν δὲ τῷ βίῳ τῇ συνηθεστέρᾳ καὶ ἀπερίττῳ καὶ ἐπιχωριαζούσῃ.
M 1.234
לפיכך, כאשר אותו דבר מכונה בשני אופנים, ננסה להתאים את עצמנו לאנשים הנוכחים ולבטא את הכינוי שלא יעורר לעג, יהיה טבעו אשר יהיה. למשל, אותו כלי מכונה ἀρτοφόριον וגם πανάριον, וכלי אחר מכונה σταμνίον וגם ἀμίδιον, וכלי נוסף ἴγδις וגם θυία. אך מאחר שאנו מכוונים לדיבור נאות וברור ושלא נהיה לצחוק בעיני הנערים המשרתים אותנו וההדיוטות, נאמר πανάριον, גם אם המילה ברברית, ולא ἀρτοφορίς; σταμνίον ולא ἀμίς; ו־θυία יותר מאשר ἴγδις.
M 1.234
παρὸ καὶ διχῶς τοῦ αὐτοῦ πράγματος λεγομένου πειρασόμεθα πρὸς τὰ παρόντα ἁρμοζόμενοι πρόσωπα τὸ μὴ γελώμενον προφέρεσθαι, ὁποῖόν ποτʼ ἂν ᾖ κατὰ τὴν φύσιν. οἷον τὸ αὐτὸ ἀρτοφόριον καὶ πανάριον λέγεται, καὶ πάλιν τὸ αὐτὸ σταμνίον καὶ ἀμίδιον καὶ ἴγδις καὶ θυΐα. ἀλλὰ στοχαζόμενοι τοῦ καλῶς ἔχοντος καὶ σαφῶς καὶ τοῦ μὴ γελᾶσθαι ὑπὸ τῶν διακονούντων ἡμῖν παιδαρίων καὶ ἰδιωτῶν πανάριον ἐροῦμεν, καὶ εἰ βάρβαρόν ἐστιν, ἀλλʼ οὐκ ἀρτοφορίδα, καὶ σταμνίον, ἀλλʼ οὐκ ἀμίδα, καὶ θυΐαν μᾶλλον ἢ ἴγδιν.
M 1.235
ושוב, בשיחה נתחשב בנוכחים: נשלח מעל פנינו את המילים ההדיוטיות ונבקש את השימוש העירוני והמלומד יותר. כשם שהשימוש המלומד נלעג בקרב ההדיוטות, כך השימוש ההדיוטי נלעג בקרב המלומדים. אם נשכיל אפוא לתת לכל נסיבה את הראוי לה, ניראה כמדברים יוונית תקינה וללא דופי.
M 1.235
καὶ πάλιν ἐν διαλέξει ἀποβλέποντες πρὸς τοὺς παρόντας τὰς μὲν ἰδιωτικὰς λέξεις παραπέμψομεν, τὴν δὲ ἀστειοτέραν καὶ φιλόλογον συνήθειαν μεταδιώξομεν· ὡς γὰρ ἡ φιλόλογος γελᾶται παρὰ τοῖς ἰδιώταις, οὕτως ἡ ἰδιωτικὴ παρὰ τοῖς φιλολόγοις. δεξιῶς οὖν ἑκάστῃ περιστάσει τὸ πρέπον ἀποδιδόντες δόξομεν ἀμέμπτως ἑλληνίζειν.
M 1.236
יתר על כן, מאחר שהם מאשימים את השימוש הלשוני באי־אחידות ובריבוי צורות, גם אנו נאשים אותם מאותו מוצא עצמו. אם ההיקש הוא הצבת דברים דומים זה לצד זה, הדומה נלקח מן השימוש, והשימוש אינו אחיד ואינו יציב, הרי שגם להיקש לא יוכלו להיות כללים יציבים.
M 1.236
Ἄλλως τε, ἐπεὶ ἐγκαλοῦσιν ὡς ἀνωμάλῳ καὶ πολυειδεῖ τῇ συνηθείᾳ, καὶ ἡμεῖς ἀπὸ τῆς αὐτῆς ἀφορμῆς αὐτοῖς ἐγκαλέσομεν. εἰ γὰρ ἡ ἀναλογία ὁμοίου παράθεσίς ἐστι, τὸ δὲ ὅμοιον ἐκ τῆς συνηθείας, ἡ δὲ συνήθεια ἀνώμαλός τε καὶ ἄστατος, δεήσει καὶ τὴν ἀναλογίαν μὴ ἔχειν ἑστῶτα παραπήγματα.
M 1.237
אפשר להראות זאת בשמות, בפעלים, בצורות בינוני ובכל שאר הדברים. בשמות, למשל, צורות נושא מקבילות ודומות נוטות בצורות העקיפות באופנים שאינם דומים ואינם מקבילים: Ἄρης, Χάρης, χάρτης — Ἄρεως, Χάρητος, χάρτου; Μέμνων, Θέων, λέων — Μέμνονος, Θέωνος, λέοντος; Σκόπας, μέλας, Ἄβας — Σκόπα, μέλανος, Ἄβαντος.
M 1.237
καὶ τοῦτο πάρεστι διδάσκειν ἐπὶ τῶν ὀνομάτων καὶ τῶν ῥημάτων καὶ μετοχῶν καὶ καθόλου τῶν ἄλλων ἁπάντων. οἷον ἐπὶ μὲν τῶν ὀνομάτων παρόσον τὰ κατὰ τὰς ὀρθὰς πτώσεις ἀνάλογα ὄντα καὶ ὅμοια, ταῦτα κατὰ τὰς πλαγίους ἀνομοίως τε καὶ οὐκ ἀναλόγως σχηματίζεται, οἷον “Ἄρης Χάρης χάρτης — Ἄρεως Χάρητος χάρτου, καὶ Μέμνων Θέων λέων — Μέμνονος Θέωνος λέοντος, Σκόπας μέλας Ἄβας — Σκόπα μέλανος Ἄβαντος.”
M 1.238
ובפעלים, צורות רבות הנאמרות באופן דומה בזמן הווה אינן נוצרות לפי אותו היקש בזמנים האחרים, ובכמה מהם חסרות נטיות מסוימות, כגון αὔλει, ἀρέσκει — ηὔληκεν, ἀρήρεκεν. אומרים κτείνεται אך אין אומרים ἔκταγκε; אפשר לומר ἀλήλιπται, אך לא ἤλειπται. בצורות הבינוני: βοῶν, σαρῶν, νοῶν — βοῶντος, σαροῦντος, νοοῦντος; ובשמות עצם כלליים: ἄναξ, ἄβαξ — ἄνακτος, ἄβακος; γραῦς, ναῦς — γραὸς, νηός.
M 1.238
ἐπὶ δὲ τῶν ῥηματικῶν πολλὰ ὁμοίως κατὰ τὸν ἐνεστῶτα χρόνον λεγόμενα οὐκ ἀναλόγως ἐν τοῖς ἄλλοις χρόνοις σχηματίζεται, ἐνίων δὲ συζυγίαι τινὲς ἐκλελοίπασιν, οἷον αὔλει ἀρέσκει — ηὔληκεν ἀρήρεκεν. καὶ κτείνεται μὲν λέγεται, ἔκταγκε δὲ οὐ λέγεται· ἀλήλιπται μὲν εἴποι τις ἂν, ἤλειπται δὲ οὐκέτι. ἐπὶ δὲ τῶν μετοχῶν βοῶν σαρῶν νοῶν — βοῶντος σαροῦντος νοοῦντος, καὶ ἐπὶ τῶν προσηγοριῶν ἄναξ ἄβαξ — ἄνακτος ἄβακος, γραῦς ναῦς — γραὸς νηός.
M 1.239
כך גם בדוגמאות הבאות. ἄρχων נאמר הן כשם פרטי הן על מי שממלא תפקיד של שליט; אולם בצורות העקיפות השם הפרטי נעשה Ἄρχωνος, ואילו צורת הבינוני נעשית ἄρχοντος. באותו אופן μένων, θέων ו־νέων, המשמשים הן כבינוניים הן כשמות פרטיים, מקבלים נטיות שונות: השם הפרטי הוא Μένωνος וצורת הבינוני μένοντος; השם הפרטי Θέωνος, ואילו צורת הבינוני היא θέοντος.
M 1.239
ὡσαύτως δὲ καὶ ἐπὶ τῶν τοιούτων. ἄρχων γὰρ λέγεται καὶ ὀνοματικῶς καὶ ὁ τὴν ἀρχὴν διέπων· ἀλλʼ Ἄρχωνος μὲν γίνεται κατὰ πλάγιον πτῶσιν τὸ ὀνοματικόν, ἄρχοντος δὲ τὸ μετοχικόν. καὶ κατὰ ὅμοιον τρόπον μένων θέων νέων μετοχικὰ ὄντα καὶ ὀνοματικὰ διαφερούσας λαμβάνει τὰς κλίσεις· Μένωνος μὲν γὰρ γίνεται τὸ ὀνοματικόν, μένοντος δὲ ἡ μετοχή, καὶ Θέωνος μὲν τὸ ὀνοματικόν, θέοντος δὲ ἡ μετοχή ἐστιν.
M 1.240
מן הדברים האלה ברור אפוא שמאחר שהשימוש הלשוני אינו אחיד, כללי ההיקש אינם עומדים על כנם; ובהכרח יש להתרחק מהם ולדבוק בצורות הנוהגות בשימוש, תוך זניחת ההיקש.
M 1.240
πλὴν ἐκ τούτων συμφανές ὡς τῆς συνηθείας ἀνωμάλου καθεστώσης οὐχ ἕστηκε τὰ παραπήγματα τῆς ἀναλογίας, ἀλλʼ ἀνάγκη ἀποστάντας αὐτῶν τοῖς κατὰ τὴν συνήθειαν σχηματισμοῖς προσέχειν, παρέντας τὸ ἀνάλογον.
M 1.241
את אותם הדברים עצמם יש לומר נגדם גם כאשר הם מבקשים לשפוט את היוונית התקינה באמצעות האטימולוגיה. האטימולוגיה שוב מסכימה עם השימוש או חולקת עליו: אם היא מסכימה, היא מיותרת; ואם היא חולקת, אין להשתמש בה, משום שהיא גורמת צרימה יותר משהיא מונעת דיבור ברברי או תחביר משובש. ובכלל יש להחיל כאן את ההתנגדויות המקבילות לאלה שהצגנו לעיל.
M 1.241
Τὰ δὲ αὐτὰ λεκτέον πρὸς αὐτοὺς καὶ ὅταν διʼ ἐτυμολογίας κρίνειν θέλωσι τὸν ἑλληνισμόν. πάλιν γὰρ ἤτοι σύμφωνός ἐστι τῇ συνηθείᾳ ἡ ἐτυμολογία ἢ διάφωνος· καὶ εἰ μὲν σύμφωνος, παρέλκει, εἰ δὲ διάφωνος, οὐ χρηστέον αὐτῇ ὡς προσκοπὴν ἐμποιούσῃ μᾶλλον τοῦ βαρβαρίζειν ἢ σολοικίζειν. καὶ καθόλου μετακτέον τὰς ὁμοίας ἀντιρρήσεις ταῖς ἔμπροσθεν ἡμῖν ἀποδοθείσαις.
M 1.242
אך יש לומר גם את הדבר המיוחד הבא. אם שופטים באמצעות אטימולוגיה ששם מסוים הוא יווני תקין, או שכל השמות הקודמים לו חייבים להיות בעלי אטימולוגיה, או שהשרשרת חייבת להסתיים באחד השמות שנהגו בדרך טבעית. אם כל השמות נגזרים בהכרח ממילים אמיתיות קודמות, נוצרת כך נסיגה לאינסוף; האטימולוגיה תהיה נטולת התחלה, ולא נדע אם השם האחרון הנאמר הוא יווני תקין, משום שאיננו יודעים מה היה השם הראשון שממנו הוא נגזר.
M 1.242
ἰδιαίτερον δὲ ἐκεῖνο λεκτέον. τὸ ἐτυμολογίᾳ κρινόμενον ὄνομα ὅτι ἑλληνικόν ἐστιν, ἤτοι ἔτυμα πάντως ἔχειν ὀφείλει τὰ προηγούμενα αὐτοῦ ὀνόματα ἢ εἰς τινα τῶν φυσικῶς ἀναφωνηθέντων καταλήγειν. καὶ εἰ μὲν ἀπὸ ἐτύμων πάντων, κατὰ τοῦτο εἰς ἄπειρον τῆς ἐκπτώσεως γινομένης ἄναρχος ἔσται ἡ ἐτυμολογία, καὶ οὐκ εἰσόμεθα εἰ ἑλληνικόν ἐστι τὸ ἔσχατον λεγόμενον ὄνομα, ἀγνοοῦντες ποῖον ἦν τὸ ἀφʼ οὗ πρῶτον κατάγεται.
M 1.243
למשל, אם λύχνος, ״מנורה״, נגזר מן λύειν τὸ νύχος, ״להפיג את הלילה״, עלינו ללמוד אם גם νύχος נגזר מביטוי יווני תקין כלשהו, וזה שוב מאחר, וכך תימשך העלייה לאינסוף. מאחר שאי־אפשר לגלות את השם שנהגה ראשון, לא יהיה אפשר לתפוס גם אם λύχνος נאמר ביוונית תקינה.
M 1.243
οἷον εἰ ὁ λύχνος εἴρηται ἀπὸ τοῦ λύειν τὸ νύχος, ὀφείλομεν μαθεῖν εἰ καὶ τὸ νύχος ἀπό τινος ἑλληνικοῦ εἴρηται, καὶ τοῦτο πάλιν ἀπʼ ἄλλου· καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον γινομένης τῆς ἀνόδου, καὶ ἀνευρέτου καθεστῶτος τοῦ πρῶτον ἀναφωνηθέντος ὀνόματος, συνακαταληπτεῖται καὶ τὸ εἰ ἑλληνικῶς ὁ λύχνος εἴρηται.
M 1.244
ואם השם הנחקר אטימולוגית מסתיים באחד השמות שנקבעו ללא אטימולוגיה, הרי שכשם שאנו מקבלים את השמות שאליהם הגענו לא מפני שהם נגזרים ממילים אמיתיות אלא מפני שהם שגורים בשימוש, כך נקבל גם את השם הנשפט באמצעות האטימולוגיה לא בשל האטימולוגיה אלא בשל היותו רגיל. למשל, προσκεφάλαιον, ״כרית״, נקרא כך מפני שהוא מונח לצד הראש; אך κεφαλή, ״ראש״, ו־πρός, ״לצד״, שהיא מילת יחס, נקראו ללא אטימולוגיה.
M 1.244
εἰ δὲ ἐπί τινα τῶν ἀνετύμως κειμένων ὀνομάτων καταλήγοι τὸ ἐτυμολογούμενον ὄνομα, ὃν τρόπον ἐκεῖνα τὰ εἰς ἃ κατέληξεν οὐ διότι ἔστιν ἔτυμα παραδεξόμεθα, ἀλλὰ διότι τέτριπται κατὰ τὴν συνήθειαν, οὕτω καὶ τὸ διʼ ἐτυμολογίας κρινόμενον παραδεξόμεθα οὐ διὰ τὴν ἐτυμολογίαν ἀλλὰ διὰ τὸ σύνηθες. οἷον προσκεφάλαιον ἀπὸ τοῦ τῇ κεφαλῇ προστίθεσθαι εἴρηται, ἡ δὲ κεφαλὴ καὶ τὸ πρός, ὅ ἐστι πρόθεσις, ἀνετύμως κέκληται.
M 1.245
וכמעט מובן מאליו שהוא אכן כזה. הרופא, מתוך שיטה כללית ויכולת מקצועית, אומר שדבר מסוים בריא ודבר אחר חולני; והמוזיקאי אומר שדבר זה הרמוני ודבר זה בלתי הרמוני, ושהוא הרמוני בהתאם לצירוף צלילים זה ולא לאחר. אך המדקדק אינו יכול, מתוך עיון מדעי וכללי כלשהו, להודיע שכתפו של פלופס הייתה עשויה שנהב משום שנאכלה בידי ארס או דמטר, או שראשו של הרקלס נעשה קירח משנשר שערו כאשר בלעה אותו מפלצת הים שתקפה את הסיונה.
M 1.245
τοίνυν ὡς ταῦτα χωρὶς ἐτυμολογίας πεπίστευται διότι ἐστὶν ἑλληνικά, τῆς συνηθείας αὐτοῖς χρωμένης, οὕτω καὶ τὸ προσκεφάλαιον δίχα ἐτυμολογίας ἔσται πιστόν. ἄλλως τε ἐνίοτε τὸ αὐτὸ πρᾶγμα δυσὶν ὀνόμασι καλεῖται, τῷ μὲν ἐτυμολογίαν ἐπιδεχομένῳ τῷ δὲ ἀνετυμολογήτῳ, καὶ οὐ διὰ τοῦτο τὸ μὲν ἔτυμον λέγεται ἑλληνικὸν τὸ δὲ ἀνέτυμον βαρβαρικόν, ἀλλʼ ὡς ἐκεῖνο ἑλληνικόν, οὕτω καὶ τοῦτο·
M 1.246
למשל, את הדבר שאנו מכנים ὑποπόδιον, ״הדום״, האתונאים ואנשי קוס מכנים χελωνίς. השם ὑποπόδιον ניתן לגזירה ואילו χελωνίς אינו ניתן לגזירה; ובכל זאת אין אומרים משום כך שהאתונאים מדברים ברברית ואנחנו יוונית תקינה, אלא ששני הצדדים מדברים יוונית תקינה.
M 1.246
οἷον τὸ ὑφʼ ἡμῶν καλούμενον ὑποπόδιον Ἀθηναῖοι καὶ Κῷοι χελωνίδα καλοῦσιν· ἀλλὰ ἔστι τὸ μὲν ὑποπόδιον ἔτυμον, ἡ δὲ χελωνὶς ἀνέτυμον, καὶ οὐ διὰ τοῦτο οἱ μὲν Ἀθηναῖοι λέγονται βαρβαρίζειν ἡμεῖς δὲ ἑλληνίζειν, ἀλλʼ ἀμφότεροι ἑλληνίζειν.
M 1.247
לכן, כשם שהם נחשבים דוברי יוונית תקינה בשל השימוש ולא בשל אמיתות גזירת השם, כך גם אנחנו מדברים יוונית תקינה משום ששם כזה שגור בשימושנו, ולא בשל מהימנות האטימולוגיה. די במה שנאמר כדי להראות שהחלק המקצועי של הדקדוק חסר קיום; נתקדם עתה, בהתאם לסדר, אל החלק ההיסטורי.
M 1.247
τοίνυν ὡς ἐκεῖνοι διὰ τὴν συνήθειαν καὶ οὐ διὰ τὴν τοῦ ὀνόματος ἐτυμότητα λέγονται ἑλληνίζειν, οὕτω καὶ ἡμεῖς διὰ τὸ ἐν τῇ αὐτῶν συνηθείᾳ τετριμμένον ἔχειν τὸ τοιοῦτον ὄνομα καὶ οὐ διὰ τὴν τῆς ἐτυμολογίας πίστιν ἑλληνιοῦμεν. Ἀλλʼ ὅτι μὲν τὸ τεχνικὸν μέρος τῆς γραμματικῆς ἀνυπόστατόν ἐστιν, αὐτάρκως ἐκ τῶν εἰρημένων δέδεικται· χωρῶμεν δὲ ἀκολούθως καὶ ἐπὶ τὸ ἱστορικόν.
M 1.248
ברור אפוא שהם רואים בו, בקווים כלליים, חלק מן הדקדוק. טאוריסקוס, תלמידו של קראטס, הכפיף בדומה לשאר המבקרים את הדקדוק לביקורת, ואמר שחלק אחד של הביקורת הוא הגיוני, אחר מבוסס על מיומנות, ואחר היסטורי.
M 1.248
Ὅτι μὲν οὖν ἀξιοῦται τοῦτο ὁλοσχερῶς εἶναι μέρος γραμματικῆς, συμφανές. Ταυρίσκος γοῦν ὁ Κράτητος ἀκουστής, ὥσπερ οἱ ἄλλοι κριτικοί, ὑποτάσσων τῇ κριτικῇ τὴν γραμματικήν, φησὶ τῆς κριτικῆς εἶναι τὸ μέν τι λογικὸν τὸ δὲ τριβικὸν τὸ δʼ ἱστορικόν,
M 1.249
החלק ההגיוני עוסק במילה ובאופנים הדקדוקיים; החלק המבוסס על מיומנות עוסק בניבים, בהבדלים שבין הצורות ובסגנונות; והחלק ההיסטורי עוסק בשליטה המוכנה בחומר שאינו שיטתי.
M 1.249
λογικὸν μὲν τὸ στρεφόμενον περὶ τὴν λέξιν καὶ τοὺς γραμματικοὺς τρόπους, τριβικὸν δὲ τὸ περὶ τὰς διαλέκτους καὶ τὰς διαφορὰς τῶν πλασμάτων καὶ χαρακτήρων, ἱστορικὸν δὲ τὸ περὶ τὴν προχειρότητα τῆς ἀμεθόδου ὕλης.
M 1.250
דיוניסיוס התראקי אומר שיש שישה חלקים לדקדוק — אותם חלקים שאנו לעיל כינינו בקווים כלליים שלושה — וביניהם הוא מונה גם את ההיסטורי. לדבריו חלקי הדקדוק הם: קריאה מיומנת בהתאם להטעמה; פרשנות בהתאם לאמצעים הפואטיים הטמונים בטקסט; ביאור מילים וסיפורים; גילוי האטימולוגיה; חישוב ההיקש; ושיפוט יצירות שיריות. חלוקתו משונה: ייתכן שהוא עושה תוצאות מסוימות ורכיבים של הדקדוק לחלקיו [אף שאינם כאלה].
M 1.250
Διονύσιος δὲ ὁ Θρᾷξ ἓξ μέρη γραμματικῆς εἶναι λέγων, ἅπερ ἡμεῖς ἀνώτερον ὁλοσχερῶς τρία προσηγορεύσαμεν, ἐν τούτοις καὶ τὸ ἱστορικὸν ἀποδίδωσιν· εἶναι γάρ φησι γραμματικῆς μέρη ἀνάγνωσιν ἐντριβῆ κατὰ προσῳδίαν, ἐξήγησιν κατὰ τοὺς ἐνυπάρχοντας ποιητικοὺς τρόπους, λέξεων καὶ ἱστοριῶν ἀπόδοσιν, ἐτυμολογίας εὕρεσιν, ἀναλογίας ἐκλογισμόν, κρίσιν ποιημάτων, ἀτόπως διαιρούμενος καὶ τάχα μὲν ἀποτελέσματά τινα καὶ μόρια γραμματικῆς [οὐ] μέρη ταύτης ποιῶν,
M 1.251
מכל מקום, ברור שהוא נוטל את הקריאה המיומנת, את הפרשנות ואת שיפוט היצירות השיריות מן העיון במשוררים ובסופרים; את האטימולוגיה ואת ההיקש מן החלק המקצועי; ומציב כנגד אלה את החלק ההיסטורי, הכולל ביאור סיפורים ומילים.
M 1.251
ὁμολόγως δὲ τὴν μὲν ἐντριβῆ ἀνάγνωσιν καὶ τὴν ἐξήγησιν καὶ τὴν κρίσιν τῶν ποιημάτων ἐκ τῆς περὶ ποιητὰς καὶ συγγραφεῖς θεωρίας λαμβάνων, τὴν δὲ ἐτυμολογίαν καὶ ἀναλογίαν ἐκ τοῦ τεχνικοῦ, τοῖς δὲ τὸ ἱστορικὸν ἀντεκτιθείς, ἐν ἱστοριῶν καὶ λέξεων ἀποδόσει κείμενον.
M 1.252
אסקלפיאדס, בחיבורו ״על הדקדוק״, אמר ששלושת חלקיו הראשיים של הדקדוק הם החלק המקצועי, ההיסטורי והדקדוקי; האחרון נוגע בשניהם, כלומר בהיסטורי ובמקצועי. את החלק ההיסטורי הוא מחלק לשלושה: לדבריו יש היסטוריה אמיתית, כוזבת וכמו־אמיתית. האמיתית היא זו העוסקת במעשים; הכוזבת עוסקת ביצירי דמיון ובמיתוסים; והכמו־אמיתית היא כגון הקומדיה והמימוסים.
M 1.252
Ἀσκληπιάδης δὲ ἐν τῷ περὶ γραμματικῆς τρία φήσας εἶναι τὰ πρῶτα τῆς γραμματικῆς μέρη, τεχνικὸν ἱστορικὸν γραμματικόν, ὅπερ ἀμφοτέρων ἐφάπτεται, φημὶ δὲ τοῦ ἱστορικοῦ καὶ τοῦ τεχνικοῦ, τριχῇ ὑποδιαιρεῖται τὸ ἱστορικόν· τῆς γὰρ ἱστορίας τὴν μὲν τινα ἀληθῆ εἶναί φησι τὴν δὲ ψευδῆ τὴν δὲ ὡς ἀληθῆ, καὶ ἀληθῆ μὲν τὴν πρακτικήν, ψευδῆ δὲ τὴν περὶ πλάσματα καὶ μύθους, ὡς ἀληθῆ δὲ οἷά ἐστιν ἡ κωμῳδία καὶ οἱ μῖμοι.
M 1.253
להיסטוריה האמיתית שוב שלושה חלקים: האחד עוסק בדמויות האלים, הגיבורים והאנשים הנודעים; אחר במקומות ובזמנים; ואחר במעשים. להיסטוריה הכוזבת, כלומר המיתית, הוא מייחס רק סוג אחד — הגנאלוגי. עוד הוא אומר, כמו דיוניסיוס, שהדיון במילים נדירות כפוף בכללותו לחלק ההיסטורי; שכן הוא מספר כי κρήγυον פירושו ״אמיתי״ או ״טוב״. כך גם הדיון בפתגמים ובהגדרות. מן הדברים האלה ברור שהם מבקשים שהחלק ההיסטורי יהיה חלק מן הדקדוק.
M 1.253
τῆς δὲ ἀληθοῦς τρία πάλιν μέρη· ἡ μὲν γάρ ἐστι τὰ περὶ πρόσωπα θεῶν καὶ ἡρώων καὶ ἀνδρῶν ἐπιφανῶν, ἡ δὲ περὶ τοὺς τόπους καὶ χρόνους, ἡ δὲ περὶ τὰς πράξεις. τῆς δὲ ψευδοῦς, τουτέστι τῆς μυθικῆς, ἓν εἶδος μόνον ὑπάρχειν λέγει τὸ γενεαλογικόν. ὑποτάσσεσθαι δὲ τῷ ἱστορικῷ κοινῶς φησί, καθὼς καὶ Διονύσιος, τὸ περὶ τὰς γλώττας· ἱστορεῖ γὰρ ὅτι κρήγυον ἀληθές ἐστιν ἢ ἀγαθόν. ὡσαύτως δὲ καὶ τὸ περὶ παροιμιῶν καὶ ὅρων.
M 1.254
אך מאחר שרובם הודו שהוא בלתי מקצועי ושחומרו אינו שיטתי, הם פטרו אותנו מהתנגדות ממושכת יותר נגדם. ובכל זאת, כדי שלא נעבור על הנושא בלי להעיר עליו, יש לשאול כך: הדקדוק הוא אומנות או אינו אומנות. אם אינו אומנות, הטענה שלפנינו הוכחה מיד. ואם הוא אומנות, מאחר שחלקיה של אומנות הם בהכרח מקצועיים, ואילו החלק ההיסטורי הוא, על פי ההודאה, בלתי שיטתי, החלק ההיסטורי אינו יכול להיות חלק מן הדקדוק.
M 1.254
Ἀλλʼ ὅτι μὲν γραμματικῆς εἶναι μέρος βούλονται τὸ ἱστορικόν, ἐκ τούτων ἐστὶ συμφανές· λοιπὸν δέ, ἐπεὶ οἱ πλείους ὡμολογήκασιν αὐτὸ ἄτεχνον εἶναι καὶ ἐκ τῆς ἀμεθόδου ὕλης τυγχάνειν, ἀπολελύκασι μὲν ἡμᾶς τῆς ἐπὶ πλεῖον πρὸς αὐτοὺς ἀντιρρήσεως, ὅμως δʼ οὖν ὑπὲρ τοῦ μὴ ἀνεπισήμαντον παρελθεῖν τὸν τόπον οὕτως ἐρωτητέον. ἤτοι τέχνη ἐστὶν ἡ γραμματικὴ ἢ οὐκ ἐστὶ τέχνη. καὶ εἰ μὲν οὐκ ἔστιν, αὐτόθεν συμβεβίβασται τὸ προκείμενον· εἰ δὲ τέχνη ἐστίν, ἐπεὶ τὰ τῆς τέχνης μέρη πάντως ἐστὶ τεχνικά, τὸ δʼ ἱστορικὸν ἀμέθοδον ὡμολόγηται τυγχάνειν, οὐκ ἂν εἴη τῆς γραμματικῆς μέρος τὸ ἱστορικόν.
M 1.255
וכמעט מובן מאליו שהוא אכן כזה. הרופא, מתוך שיטה כללית ויכולת מקצועית, אומר שדבר מסוים בריא ודבר אחר חולני; והמוזיקאי אומר שדבר זה הרמוני ו〈דבר זה〉 בלתי הרמוני, ושהוא הרמוני בהתאם לצירוף צלילים זה ולא לאחר. אך המדקדק אינו יכול, מתוך עיון מדעי וכללי כלשהו, להודיע שכתפו של פלופס הייתה עשויה שנהב משום שנאכלה בידי ארס או דמטר, או שראשו של הרקלס נעשה קירח משנשר שערו כאשר בלעה אותו מפלצת הים שתקפה את הסיונה.
M 1.255
καὶ ὅτι τῷ ὄντι τοιοῦτόν ἐστιν, αὐτόθεν σχεδὸν ὑπέπιπτεν. οὐ γάρ, ὥσπερ ἀπὸ καθολικῆς τινος μεθόδου καὶ τεχνικῆς δυνάμεως λέγει ὁ μὲν ἰατρὸς ὅτι τόδε τὸ ἐπὶ μέρους ὑγιεινόν ἐστι καὶ τόδε νοσερόν, ὁ δὲ μουσικὸς ὅτι τόδε ἡρμοσμένον καὶ τόδε ἀνάρμοστον, καὶ ἡρμοσμένον μὲν κατὰ τήνδε τὴν συμφωνίαν ἀλλʼ οὐχὶ κατὰ τήνδε, οὕτω καὶ ὁ γραμματικὸς δύναται ἀπὸ ἐπιστημονικῆς τινος καὶ καθολικῆς θεωρίας ἀπαγγέλλειν ὅτι ὁ μὲν Πέλοπος ὦμος ἐλεφάντινος ἦν ὑπὸ τοῦ Ἄρεως ἢ ὑπὸ Δήμητρος βρωθείς, ἡ δὲ τοῦ Ἡρακλέους κεφαλὴ ἐψέδνωτο ῥυεισῶν αὐτοῦ τῶν τριχῶν ὅτε ὑπὸ τοῦ ἐφορμῶντος τῇ Ἡσιόνῃ κήτους κατεπόθη,
M 1.256
כדי למסור דברים אלה, הוא חייב לקרוא את כל מי שמספר עליהם פרטים מסוימים. ואיסוף כל הפרטים באמצעות קריאת המקורות הפרטיים עצמם אינו פעולה מקצועית. לכן החלק ההיסטורי אצל המדקדקים אינו מתנהל באמצעות אומנות כלשהי.
M 1.256
ἀλλʼ ἵνα τούτων ποιήσηται τὴν ἔκθεσιν, ὀφείλει πᾶσι τοῖς κατὰ μέρος ἱστοροῦσι περὶ αὐτῶν ἐντυχεῖν. τὸ δὲ πάντων τῶν κατὰ μέρος ποιεῖσθαι τὴν ἀνάληψιν αὐτοῖς ἐντυγχάνοντα τοῖς κατὰ μέρος οὐκ ἐστὶ τεχνικόν. οὐκ ἄρα ἐκ τέχνης τινὸς μεθοδεύεται τοῖς γραμματικοῖς τὸ ἱστορικόν.
M 1.257
יתר על כן, מאחר שמקצת ההיסטוריה עוסקת במקומות, מקצתה בזמנים, מקצתה בדמויות ומקצתה במעשים, ברור שאם ביאור המקומות והזמנים אינו מקצועי, גם ביאור הדמויות והמעשים לא יהיה מקצועי; כי מה ההבדל בין ידיעת אלה לידיעת האחרים? ואמנם אין שום דבר מקצועי במסירת מידע גאוגרפי, כגון שהארילסוס ורקינתוס הם הרים באטיקה ושאקמס הוא כף בקפריסין; או במסירת מידע כרונולוגי, כגון שקסנופאנס מקולופון חי בסביבות האולימפיאדה הארבעים. גם אדם שאינו מדקדק אלא סקרן בלבד יכול לעשות זאת.
M 1.257
καὶ μὴν ἐπεὶ τῆς ἱστορίας ἡ μέν τίς ἐστι τοπικὴ ἡ δὲ χρονικὴ ἡ δὲ περὶ τὰ πρόσωπα ἡ δὲ περὶ τὰς πράξεις, δῆλον ὡς εἰ μὴ τεχνική ἐστιν ἡ τῶν τόπων καὶ ἡ τῶν χρόνων ἀπόδοσις, οὔθʼ ἡ τῶν προσώπων οὔθʼ ἡ τῶν πράξεων τεχνικὴ γενήσεται· τί γὰρ διήνεγκε τούτων ἢ ἐκείνων ἀποκρατεῖν; ἀλλὰ μὴν οὐδὲν ἔχει τεχνικὸν τὸ ἀποδιδόναι τοπικὴν ἱστορίαν, λέγοντας ὅτι, εἰ τύχοι, Βριλησὸς μὲν καὶ Ἀράκυνθος τῆς Ἀττικῆς ἐστιν ὄρος, Ἀκάμας δὲ τῆς Κυπρίας ἀκρωτήριον, ἢ χρονικὴν ἐκτίθεσθαι, καθάπερ ὅτι Ξενοφάνης Κολοφώνιος ἐγένετο περὶ τὴν τεσσαρακοστὴν ὀλυμπιάδα. τοῦτο γὰρ καὶ ὁ μὴ ὢν γραμματικὸς ἄλλως δὲ περίεργος δυνήσεται ποιεῖν.
M 1.258
לכן גם מסירת ידיעות על דמויות ומעשים לא תהיה מקצועית. למשל: שהפילוסוף אפלטון נקרא קודם אריסטוקלס, ושאוזנו נוקבה משום שענד עגיל בנעוריו; ושפיתיאס בת אריסטו נישאה לשלושה גברים — תחילה לניקנור איש סטגירה, קרובו של אריסטו; אחר כך לפרוקלס, מצאצאי דמראטוס מלך הספרטנים, שממנו ילדה שני בנים, פרוקלס ודמראטוס, אשר למדו פילוסופיה אצל תאופרסטוס; ובשלישית לרופא מטרודורוס, תלמידו של כריסיפוס מקנידוס ומורו של ארסיסטרטוס, שממנו נולד לה בן, אריסטו.
M 1.258
τοίνυν οὐδὲ τὸ περὶ προσώπων καὶ πράξεων ἀπαγγέλλειν τεχνικὸν γενήσεται, οἷον ὅτι Πλάτων μὲν ὁ φιλόσοφος Ἀριστοκλῆς πρότερον ἐκαλεῖτο καὶ ἐτέτρητο τὸ οὖς ἐλλόβιον φορήσας ὅτʼ ἦν μειρακίσκος, Πυθιὰς δὲ ἡ Ἀριστοτέλους θυγάτηρ τρισὶν ἀνδράσιν ἐγαμήθη, πρῶτον μὲν Νικάνορι τῷ Σταγειρίτῃ, οἰκείῳ ὄντι Ἀριστοτέλους, δευτέρῳ δὲ Προκλεῖ Δημαράτου τοῦ Λακεδαιμονίων βασιλέως ἀπογόνῳ, ὃς καὶ δύο ἐξ αὐτῆς τεκνοῦται παῖδας, Προκλέα τε καὶ Δημάρατον τοὺς παρὰ Θεοφράστῳ φιλοσοφήσαντας, τρίτῳ δὲ Μητροδώρῳ ἰατρῷ, Χρυσίππου μὲν τοῦ Κνιδίου μαθητῇ Ἐρασιστράτου δὲ ὑφηγητῇ, ᾧ γίνεται παῖς Ἀριστοτέλης.
M 1.259
דברים אלה והדומים להם אינם רק חסרי כל תועלת, אלא גם אינם מגלים שום יכולת מקצועית; ולכן גם מסירת החומר ההיסטורי אינה פעולה מקצועית. יתר על כן, כפי שהראינו לעיל, אין ידיעה מקצועית לא של דברים אינסופיים ולא של דברים המשתנים מעת לעת.
M 1.259
ταῦτα γὰρ καὶ τὰ τούτοις ὅμοια πρὸς τῷ τελέως ἀχρηστεῖν ἔτι οὐδεμίαν ἐμφαίνει τεχνικὴν δύναμιν, ὥστε οὐδὲ ἡ τῶν ἱστορικῶν ἀπόδοσίς ἐστιν ἔντεχνος. ἄλλως τε καὶ ὡς ἀνώτερον ὑπεδείξαμεν, οὔτε τῶν ἀπείρων οὔτε τῶν ἄλλοτε ἄλλως γινομένων ἔστι τις τεχνικὴ γνῶσις.
M 1.260
והסיפורים הפרטיים אינסופיים במספרם ואינם יציבים, משום שלא הכול מספרים אותם דברים על אותו עניין. למשל — ואין זה בלתי הולם שנשתמש בדוגמה הקרובה והשייכת לנושאנו — ההיסטוריונים מאמצים הנחה כוזבת ואומרים שאסקלפיוס, מייסד המדע שלנו, הוכה בברק. אך אין הם מסתפקים בשקר, †שבו† הם גם מעצבים אותו בדרכים שונות.
M 1.260
αἱ δέ γε κατὰ μέρος ἱστορίαι ἄπειροί τε διὰ τὸ πλῆθός εἰσι, καὶ οὐχ ἑστῶσαι διὰ τὸ μὴ τὰ αὐτὰ περὶ τοῦ αὐτοῦ παρὰ πᾶσιν ἱστορεῖσθαι. οἷον (οὐκ ἄτοπον γὰρ ἵνα συμφυέσι τε καὶ οἰκείοις χρησώμεθα τῶν πραγμάτων παραδείγμασιν) ὑπόθεσιν γὰρ ἑαυτοῖς ψευδῆ λαμβάνοντες οἱ ἱστορικοὶ τὸν ἀρχηγὸν ἡμῶν τῆς ἐπιστήμης Ἀσκληπιὸν κεκεραυνῶσθαι λέγουσιν, οὐκ ἀρκούμενοι τῷ ψεύσματι, ἐν ᾧ καὶ ποικίλως αὐτὸ μεταπλάττουσι,
M 1.261
סטסיכורוס אמר ב״אריפילה״ שאסקלפיוס הקים לתחייה אחדים מן הנופלים בתבאי; פוליאנתוס מקירנה, בחיבורו על מוצא האסקלפיאדים, אמר שריפא את בנות פרויטוס, שנטרפה דעתן בשל זעמה של הרה; פניאסיס אמר שהסיבה הייתה שהקים לתחייה את טינדראוס המת; וסטפילוס, בחיבורו על הארקדים, אמר שריפא את היפוליטוס בשעה שנמלט מטרויזן בעקבות ההאשמות שהועלו נגדו בסיפורי הטרגדיה.
M 1.261
Στησίχορος μὲν ἐν Ἐριφύλῃ εἰπὼν ὅτι τινὰς τῶν ἐπὶ Θήβαις πεσόντων ἀνιστᾷ, Πολύανθος δὲ ὁ Κυρηναῖος ἐν τῷ περὶ τῆς Ἀσκληπιαδῶν γενέσεως ὅτι τὰς Προίτου θυγατέρας κατὰ χόλον Ἥρας ἐμμανεῖς γενομένας ἰάσατο, Πανύασις δὲ διὰ τὸ νεκρὸν Τυνδάρεω ἀναστῆσαι, Στάφυλος δὲ ἐν τῷ περὶ Ἀρκάδων ὅτι Ἱππόλυτον ἐθεράπευσε φεύγοντα ἐκ Τροιζῆνος κατὰ τὰς παραδεδομένας κατʼ αὐτοῦ ἐν τοῖς τραγῳδουμένοις φήμας,
M 1.262
פילרכוס, בספר התשיעי, אמר שהסיבה הייתה שהשיב את ראייתם של בני פינאוס שהתעוורו, כדי לשאת חן בעיני אמם קלאופטרה בת ארכתאוס; וטלסארכוס, בחיבורו על ארגוס, אמר שניסה להקים לתחייה את אוריון. לכן לא תיתכן תורה מקצועית של חומר הפותח בהנחה כוזבת, שאין לעבור על כולו מחמת ריבויו, והמעוצב מחדש לפי בחירתו של כל מחבר.
M 1.262
Φύλαρχος δὲ ἐν τῇ ἐννάτῃ διὰ τὸ τοὺς Φινέως υἱοὺς τυφλωθέντας ἀποκαταστῆσαι, χαριζόμενον αὐτῶν τῇ μητρὶ Κλεοπάτρᾳ τῇ Ἐρεχθέος, Τελέσαρχος δὲ ἐν τῷ Ἀργολικῷ ὅτι τὸν Ὠρίωνα ἐπεβάλετο ἀναστῆσαι. οὐ τοίνυν τῆς οὕτως ἀπὸ ψευδοῦς ὑποθέσεως ἀρχομένης καὶ ἀδιεξιτήτου κατὰ πλῆθος καὶ πρὸς τὴν ἑκάστου προαίρεσιν μεταπλαττομένης γένοιτʼ ἂν τις τεχνικὴ θεωρία.
M 1.263
נוסף על כך, מן הדברים המסופרים, חלקם היסטוריה, חלקם מיתוס וחלקם בדיה. ההיסטוריה היא תיאור של דברים אמיתיים שאירעו, כגון שאלכסנדר מת בבבל לאחר שקושרים הרעילו אותו. בדיה היא תיאור דברים שלא אירעו אך מסופרים בדומה לדברים שאירעו, כגון עלילות הקומדיות והמימוסים.
M 1.263
Πρὸς τούτοις ἐπεὶ τῶν ἱστορουμένων τὸ μὲν ἐστιν ἱστορία τὸ δὲ μῦθος τὸ δὲ πλάσμα, ὧν ἡ μὲν ἱστορία ἀληθῶν τινῶν ἐστὶ καὶ γεγονότων ἔκθεσις, ὡς ὅτι Ἀλέξανδρος ἐν Βαβυλῶνι διʼ ἐπιβούλων φαρμακευθεὶς ἐτελεύτα, πλάσμα δὲ πραγμάτων μὴ γενομένων μὲν ὁμοίως δὲ τοῖς γενομένοις λεγομένων, ὡς αἱ κωμικαὶ ὑποθέσεις καὶ οἱ μῖμοι,
M 1.264
ומיתוס הוא תיאור דברים שלא אירעו והם כוזבים: כגון שאומרים שמיני העכבישים והנחשים נוצרו מדמם של הטיטאנים; שפגסוס זינק מראש הגורגונה לאחר שגרונה שוסף; שחבריו של דיומדס נהפכו לעופות ים; ושאודיסאוס נהפך לסוס.
M 1.264
μῦθος δὲ πραγμάτων ἀγενήτων καὶ ψευδῶν ἔκθεσις, ὡς ὅτι τὸ μὲν τῶν φαλαγγίων καὶ ὄφεων γένος Τιτήνων ἐνέπουσιν ἀφʼ αἵματος ἐζωγονῆσθαι, τὸν δὲ Πήγασον λαιμοτομηθείσης τῆς Γοργόνος ἀπὸ τῆς κεφαλῆς ἐκθορεῖν, καὶ οἱ μὲν Διομήδους ἑταῖροι εἰς θαλασσίους μετέβαλον ὄρνις, ὁ δὲ Ὀδυσσεὺς εἰς ἵππον,
M 1.265
והקבה נהפכה לכלבה. מאחר שזהו 〈טיבו של〉 ההבדל בין סוגי הסיפורים, ומאחר שאין אומנות העוסקת בדברים כוזבים וחסרי קיום, ואילו המיתוסים והבדיות — שבהם עוסק בעיקר החלק ההיסטורי של הדקדוק — כוזבים וחסרי קיום, לא תיתכן אומנות העוסקת בחלק ההיסטורי 〈של〉 הדקדוק.
M 1.265
ἡ δὲ Ἑκάβη εἰς κύνα, — τοιαύτης δὲ οὔσης τῶν ἱστοριῶν διαφορᾶς, ἐπεὶ οὐκ ἔστι τέχνη τις περὶ τὰ ψευδῆ καὶ ἀνύπαρκτα, ψευδῆ δὲ ἐστι καὶ ἀνύπαρκτα τὰ περὶ τοὺς μύθους καὶ τὰ πλάσματα, περὶ ἃ μάλιστα τοῦ ἱστορικοῦ μέρους ἡ γραμματικὴ καταγίνεται, οὐκ ἂν εἴη τις τέχνη περὶ τὸ ἱστορικὸν μέρος τῆς γραμματικῆς.
M 1.266
לפיכך ראוי ללעוג לאומרים שאף אם חומר ההיסטוריה אינו שיטתי, השיפוט שלו יהיה מקצועי, ובאמצעותו נדע מה סופר בכזב ומה באמת.
M 1.266
ὅθεν καταγελᾶν ἄξιον τῶν λεγόντων ὅτι εἰ καὶ ἡ ὕλη τῆς ἱστορίας ἐστὶν ἀμέθοδος, ἡ μέντοι κρίσις ταύτης γενήσεται τεχνική, διʼ ἧς γινώσκομεν τί τε ψευδῶς ἱστόρηται καὶ τί ἀληθῶς.
M 1.267
ראשית, המדקדקים לא מסרו לנו אמת־מידה להיסטוריה אמיתית, שבעזרתה נוכל לבחון מתי היא אמיתית ומתי כוזבת. שנית, מאחר שאין אצל המדקדקים שום היסטוריה אמיתית, גם אמת־המידה לאמת אינה בת־קיום. כי כיצד לא תהיה זו משימה קשה לבקש את האמת בעניינים מרוחקים כל כך, כאשר אחד אומר שאודיסאוס נהרג בשוגג בידי בנו טלגונוס; אחר, ששחף הטיל על ראשו קוץ של טריגון ים וכך הרגו; ואחר, ששינה את צורתו לסוס? תחילה צריך שיימצא בין החולקים מי שאומר אמת, ורק אז לחקור מהי.
M 1.267
πρῶτον μὲν γὰρ οὐ παραδεδώκασιν ἡμῖν οἱ γραμματικοὶ τῆς ἀληθοῦς ἱστορίας κριτήριον, ἵνα καὶ ἐξετάζωμεν πότε ἀληθής ἐστιν αὕτη καὶ πότε ψευδής. εἶτα καὶ μηδεμιᾶς οὔσης ἀληθοῦς ἱστορίας παρὰ τοῖς γραμματικοῖς οὐδὲ τὸ τοῦ ἀληθοῦς κριτήριον ὑποστατόν ἐστιν, ἐπεὶ πῶς οὐκ ἔργον, τινὸς μὲν λέγοντος ὅτι Ὀδυσσεὺς ὑπὸ Τηλεγόνου παιδὸς κατὰ ἄγνοιαν ἀνῄρηται, τινὸς δὲ ὅτι λάρου κέντρον θαλασσίας τρυγόνος ἀφέντος αὐτοῦ τῇ κεφαλῇ διεφώνησεν, ἄλλου δὲ ὅτι εἰς ἵππον μετέβαλε τὴν μορφήν, θέλειν ἐν οὕτως ἀπερρωγόσι πράγμασιν εὑρεῖν τἀληθές; πρότερον γὰρ δεῖ ὑποστῆναι ἐν τοῖς διαφωνοῦσι τὸν ἀληθεύοντα, καὶ τότε ζητεῖν τί ἐστιν·
M 1.268
אך כאשר כולם אומרים דברים בלתי משכנעים וכוזבים, אין אפילו לאמת־מידה מקצועית כלשהי דרך כניסה. יתר על כן, המדקדקים גם אינם מלמדים כיצד אפשר לכתוב היסטוריה היטב, כדי שנוכל לומר, בזיקה לכללים כאלה, שהחלק ההיסטורי אצלם מקצועי; שכן זהו תפקידם של הרטוריקנים.
M 1.268
πάντων δὲ ἀπίθανα καὶ ψευδῆ λεγόντων οὐδὲ τεχνικῷ τινὶ κριτηρίῳ δίδοται πάροδος. Καὶ μὴν οὐδὲ διʼ ὧν ἂν ἱστορία καλῶς γραφείη διδάσκουσιν οἱ γραμματικοί, ἵνα κατʼ ἀναφορὰν τὴν ὡς ἐπὶ τὰ τοιαῦτα θεωρήματα λέγωμεν τεχνικόν τι μέρος ὑπάρχειν παρʼ αὐτοῖς τὸ ἱστορικόν· τοῦτο γὰρ ῥητορικῶν ἐστὶ
M 1.269
לפיכך, מאחר שהם עצמם מודים שההיסטוריה היא כלל שחומרו אינו שיטתי, כפי שגם אנו הסקנו, ומאחר שלא מסרו שום כלל מקצועי לידיעתה או לחיבורה, יש לומר שהדקדוק חסר קיום גם מבחינת החלק ההיסטורי.
M 1.269
τὸ ἔργον. ὥστε εἰ καὶ αὐτοὶ ἐξομολογοῦνται ἀμέθοδόν τι εἶναι παράπηγμα τὴν ἱστορίαν καὶ ἡμεῖς ἐπελογισάμεθα, καὶ ἄλλως οὐδὲν τεχνικὸν θεώρημα πρὸς τὴν γνῶσιν αὐτῆς ἢ σύστασιν παραδεδώκασι, ῥητέον καὶ κατὰ τὸ ἱστορικὸν μέρος ἀσύστατον εἶναι τὴν γραμματικήν.
M 1.270
למעשה כבר ביטלנו בכוח גם את חלק הדקדוק העוסק במשוררים ובסופרים, לאחר שהראינו את חוסר האפשרות של התורה המקצועית ושל החלק ההיסטורי; שכן בלעדיהם אי־אפשר לערוך פרשנות שיטתית לשירה. ובכל זאת ננסה לבחון גם את הטענות הכלליות יותר שאפשר להעלות בחלק זה, בייחוד משום שהמדקדקים בוטחים בו עד כדי כך שהם מעיזים לבסס באמצעותו את הטענה שהדקדוק מועיל לחיים והכרחי לאושר. הם אומרים שהשירה נותנת נקודות מוצא רבות לחכמה ולחיים מאושרים, אך בלי האור הבא מן הדקדוק אי־אפשר להבחין בטיבם של דברי המשוררים; לכן הדקדוק מועיל.
M 1.270
Ἤδη μὲν δυνάμει καὶ τὸ περὶ ποιητὰς καὶ συγγραφεῖς μέρος τῆς γραμματικῆς ἡμῖν ἀνῄρηται, δείξασι τὸ ἀδύνατον τοῦ κατὰ τὰς τεχνολογίας καὶ τοῦ ἱστορικοῦ· χωρὶς γὰρ τούτων οὐκ ἀπευθύνεταί τις ποιήσεως ἐξήγησις. ὅμως δʼ οὖν καὶ τὰ ἐν τούτῳ τῷ μέρει πειρασόμεθα κοινότερον δυνάμενα λέγεσθαι σκοπεῖν, καὶ μάλιστα ὅτι οὕτως ἐπιτεθαρρήκασιν αὐτῷ οἱ γραμματικοὶ ὡς καὶ τὸ βιωφελὲς τῆς γραμματικῆς καὶ πρὸς εὐδαιμονίαν ἀναγκαῖον ἐξ αὐτοῦ τολμᾶν πιστοῦσθαι. φασὶ γοῦν ὡς ἡ ποιητικὴ πολλὰς δίδωσιν ἀφορμὰς πρὸς σοφίαν καὶ εὐδαίμονα βίον, ἄνευ δὲ τοῦ ἀπὸ γραμματικῆς φωτὸς οὐχ οἷόν τε τὰ παρὰ τοῖς ποιηταῖς διορᾶν ὁποῖά ποτέ ἐστιν· χρειώδης ἄρα ἡ γραμματική.
M 1.271
לדבריהם, ברור שהשירה נותנת נקודות מוצא רבות לאושר, משום שהפילוסופיה המעולה באמת והמעצבת את האופי השרישה את ראשיתה באמרות החכמה של המשוררים. משום כך, כאשר הפילוסופים משיאים עצה, הם כמו חותמים את דבריהם במילות המשוררים. המעודד למידה הטובה אומר: המידה הטובה אינה אובדת, גם אם אדם מת. המצווה להתרחק מתאוות בצע מביא את הדברים: אל תקרא לעושר אל; איני מעריץ אל שגם הנקלה מכול משיגו בקלות. והמורה הסתפקות עצמית מאשש את תורתו בדברי אוריפידס: מה זקוקים בני התמותה מלבד שניים בלבד — תבואת דמטר ומשקה נושא־מים, המצויים לפנינו ועשויים מטבעם להזיננו?
M 1.271
τὸ δʼ ὅτι συχνὰς δίδωσιν ἡ ποιητικὴ ἀφορμὰς πρὸς εὐδαιμονίαν δῆλον ἐκ τοῦ τὴν ὄντως κρατίστην καὶ ἠθοποιὸν φιλοσοφίαν ἀπὸ τῆς παρὰ τοῖς ποιηταῖς γνωμολογίας τὴν ἀρχὴν ἐρριζῶσθαι, καὶ διὰ τοῦτο τοὺς φιλοσόφους, εἴ ποτε παραινετικῶς τι λέγοιεν, ταῖς ποιητικαῖς φωναῖς ὡσπερεὶ σφραγίζεσθαι τὸ ὑπʼ αὐτῶν λεγόμενον. καὶ ὁ μὲν ἐπʼ ἀρετὴν παρακαλῶν φησίν ἀρετὴ δὲ κἂν θάνῃ τις οὐκ ἀπόλλυται· ὁ δὲ φιλαργυρίαν φεύγειν ἐγκελευόμενος προφέρεται τὸ μὴ Πλοῦτον εἴπῃς· οὐχὶ θαυμάζω θεὸν ὃν χὠ κάκιστος ῥᾳδίως ἐκτήσατο· ὁ δὲ αὐτάρκειαν ὑπαγορεύων συμπιστοῦται τὸ δόγμα ἐκ τοῦ τὸν Εὐριπίδην λέγειν τί γὰρ δέει βροτοῖσι πλὴν δυοῖν μόνον, Δήμητρος ἀκτῆς πώματός θʼ ὑδρηχόου, ἃ δὴ πάρεστι καὶ πέφυχʼ ἡμᾶς τρέφειν;
M 1.272
אין זה מפתיע ששאר הפילוסופים עושים זאת; אך נמצא שגם מאשימי הדקדוק עצמם, פירון ואפיקורוס, מודים בהכרחיותו. על פירון מסופר שקרא תמיד את שירת הומרוס — דבר שלא היה עושה אילולא הכיר בתועלתה, ובשל כך גם בהכרחיות הדקדוק.
M 1.272
καὶ τὸ μὲν τοὺς ἄλλους φιλοσόφους τοῦτο ποιεῖν οὐ παράδοξον, αὐτοὺς δὲ εὑρήσομεν τοὺς τῆς γραμματικῆς κατηγόρους, Πύρρωνά τε καὶ Ἐπίκουρον, ἐξομολογουμένους τὸ ἀναγκαῖον αὐτῆς· ὧν ὁ μὲν Πύρρων ἱστορεῖται τὴν Ὁμηρικὴν διὰ παντὸς ποίησιν ἀναγινώσκων, μὴ ἄν ποτε τοῦτο ποιήσας εἴπερ μὴ ἐγίνωσκεν αὐτὴν χρησίμην καὶ διὰ τοῦτο τὴν γραμματικὴν ἀναγκαίαν,
M 1.273
ואפיקורוס נתפס כמי שחטף מן המשוררים את המעולים שבעיקרי תורתו. את הגדרת גבול גודלן של ההנאות — שהוא סילוק כל מה שכואב — נטל, כפי שהוכח, מן הפסוק היחיד: אך לאחר שסילקו את תשוקתם למשקה ולמאכל. אפיכרמוס הקדים והודיע לו שהמוות אינו דבר ביחס אלינו, באמרו: למות או להיות מת — אין הבדל בעיניי. ובדומה לכך גנב מהומרוס את הטענה שגופות המתים אינן חשות, שכן כתב: כי בחמתו הוא מבקש להשחית את האדמה החירשת.
M 1.273
ὁ δὲ Ἐπίκουρος φωρᾶται τὰ κράτιστα τῶν δογμάτων παρὰ ποιητῶν ἀνηρπακώς· τόν τε γὰρ ὅρον τοῦ μεγέθους τῶν ἡδονῶν, ὅτι ἡ παντός ἐστι τοῦ ἀλγοῦντος ὑπεξαίρεσις, ἐξ ἑνὸς στίχου δέδεικται λαβών, αὐτὰρ ἐπεὶ πόσιος καὶ ἐδητύος ἐξ ἔρον ἕντο· τόν τε θάνατον, ὅτι οὐδέν ἐστι πρὸς ἡμᾶς, Ἐπίχαρμος αὐτῷ προμεμήνυκεν, εἰπών ἀποθανεῖν ἢ τεθνάναι οὐ μοι διαφέρει. ὡσαύτως δὲ καὶ τὰ νεκρὰ τῶν σωμάτων ἀναισθητεῖν παρʼ Ὁμήρου κέκλοφε, γράφοντος κωφὴν γὰρ δὴ γαῖαν ἀεικίζει μενεαίνων.
M 1.274
ולא רק הדברים האלה נראים כאילו נאמרו היטב בידי המשוררים, אלא גם הדברים על האלים, כגון דברי אוריפידס ב״פריקסוס״: בן־תמותה החושב כי מדי יום, בעשותו רעה, הוא נסתר מעיני האלים, חושב רעות; ובעודו חושב כך הוא נתפס, כאשר הדין מוצא לו שעת פנאי. אם דברים אלה והדומים להם מועילים, ואם אי־אפשר לקבלם בלי דקדוק, גם הדקדוק יהיה מן הדברים המועילים לחיים.
M 1.274
καὶ μὴν οὐ ταῦτα μόνον τοῖς ποιηταῖς δεξιῶς εἰρῆσθαι φαίνεται ἀλλὰ καὶ τὰ περὶ θεῶν, οἷόν ἐστι καὶ τὸ παρὰ τῷ Εὐριπίδῃ λεχθὲν ἐν Φρίξῳ, ὅστις δὲ θνητῶν οἴεται καθʼ ἡμέραν κακόν τι πράσσων τοὺς θεοὺς λεληθέναι, δοκεῖ πονηρά, καὶ δοκῶν ἁλίσκεται ὅταν σχολὴν ἄγουσα τυγχάνῃ δίκη. ἀλλʼ εἴπερ ταῦτα καὶ τὰ τούτοις ἐοικότα χρειώδη ἐστί, λαμβάνεται δʼ οὐ χωρὶς γραμματικῆς, ἔσται καὶ ἡ γραμματικὴ τῶν βιωφελῶν.
M 1.275
לדבריהם יש לו לעיתים תועלת הכרחית במיוחד גם למולדותיהם של לומדיו. כאשר אנשי בבדיון נחלקו עם שכניהם העירוניים על קמנדודוס, ניצח [המדקדק] לאחר שהביא את דברי היפונקס: אל תדבר אליי עוד על תאנת בבדיון שמקמנדודוס. ומאחר שהוא עושה את הדבקים בו לבני שיחה, הוא נעשה מיד בכך [גם] מועיל לשכניהם בנסיבות רבות.
M 1.275
ἔχοι δʼ ἄν τινα, φασίν, ἐξαιρέτως καὶ ταῖς τῶν μανθανόντων αὐτὴν πατρίσιν ἀναγκαῖα. Λεβεδίων γοῦν διαφερομένων πρὸς τοὺς ἀστυγείτονας περὶ Καμανδωδοῦ ὁ γραμματικὸς τὸ Ἱππωνακτειον παραθέμενος ἐνίκα, μηδέ μοι μῦ λαλεῖν Λεβεδίην ἰσχάδʼ ἐκ Καμανδωδοῦ. ὁμιλητικούς τε παρεχομένη τοὺς προσέχοντας αὐτῇ εὐθὺς καὶ ταύτῃ [καὶ] τοῖς πέλας κατὰ πολλὰς περιστάσεις ὀνησιφόρος γίνεται.
M 1.276
אפשר לבחון את הטענה מתוך התוצאות עצמן. סוסטרטוס, כך אומרים, נשלח בידי תלמי אל אנטיגונוס בעניין ממלכתי כלשהו. כאשר הלה השיב תשובה נמהרת, הצליח סוסטרטוס באמרו: כך אפוא אתה מצווה, מנענע־האדמה שחור־השיער? האם אביא לזאוס את המסר הקשה והעז הזה, או שמא תשנה את דעתך? הפיכות הן מחשבות הטובים. כששמע אנטיגונוס את הדברים האלה, שינה את דעתו.
M 1.276
πάρεστι δὲ τὸ λεγόμενον σκοπεῖν ἐξ αὐτῶν τῶν ἀποτελεσμάτων. Σώστρατος γάρ, ὡς φασίν, ἀποσταλεὶς ὑπὸ Πτολεμαίου πρὸς τὸν Ἀντίγονον βασιλικῆς τινος ἕνεκα χρείας, κἀκείνου εἰκαιότερον ἀποκρινομένου, ἐπέτυχεν εἰπών οὕτω δὴ κέλεαι, γαιήοχε κυανοχαῖτα; τόνδε φέρω Διὶ μῦθον ἀπηνέα τε κρατερόν τε; ἤ τι μεταστρέψεις; στρεπταὶ μέν τε φρένες ἐσθλῶν. ταῦτα γὰρ ἀκούσας Ἀντίγονος μετεβάλετο.
M 1.277
לאחר שנאמרים דברים רבים כאלה כדי להראות שחלק הדקדוק העוסק במשוררים ובסופרים מועיל ביותר, נסתפק בדוגמאות שהובאו ונשיב לכל אחת מהן. הטענה שאמרות החכמה השיריות מועילות לחיים והן ראשית הפילוסופיה, ושהדקדוק הוא המוסר לנו אותן, היא טענה דקדוקית באמת.
M 1.277
Πολλῶν δὴ τοιούτων λεγομένων εἰς τὸ χρησιμώτατον εἶναι τὸ τῆς γραμματικῆς μέρος τὸ περὶ ποιητὰς καὶ συγγραφεῖς καταγιγνόμενον, δείγματος χάριν τοῖς ἐκκειμένοις ἀρκεσθέντες λέγωμεν πρὸς ἕκαστον αὐτῶν. τὸ τοίνυν βιωφελῆ εἶναι τὴν ποιητικὴν γνωμολογίαν καὶ φιλοσοφίας ἀρχήν, ταύτης δὲ ἀποδοτικὴν ὑπάρχειν τὴν γραμματικήν, ὄντως γραμματικόν ἐστιν.
M 1.278
ראשית, גם אם נלך לקראתם ולא נאמר דבר בגנות השירה, עדיין גלוי שכל הדברים המועילים וההכרחיים לחיים המצויים אצל המשוררים — כגון האמרות והעצות — מנוסחים אצלם בבירור ואינם זקוקים לדקדוק. ואילו כל מה שאינו מנוסח בבירור וזקוק לדקדוק, כגון הדברים הנמסרים כחידות בסיפורים זרים, חסר תועלת. לכן תועלת הראשונים אינה מביאה עמה את נחיצות הדקדוק, ואילו הבל האחרונים גורר אותו עמו.
M 1.278
πρῶτον μὲν γάρ, ἵνα συνδράμωμεν αὐτοῖς μηδὲν ποιητικῆς κατειπόντες, ἀλλʼ οὖν γε ἐκεῖνο πρόδηλόν ἐστιν ὅτι ὁπόσα μὲν βιωφελῆ καὶ ἀναγκαῖα εὑρίσκεται παρὰ ποιηταῖς, οἷά ἐστι τὰ γνωμικὰ καὶ παραινετικά, ταῦτα σαφῶς αὐτοῖς πέφρασται καὶ οὐ δεῖται γραμματικῆς, καθάπερ τὰ ἐν ξέναις ἱστορίαις κείμενα ἢ αἰνιγματωδῶς ἐκφερόμενα, ταῦτʼ ἐστὶν ἄχρηστα, ὥστε καὶ τῇ ἀπʼ ἐκείνων ὠφελείᾳ μὴ συνεισέρχεσθαι αὐτῶν τὸ χρειῶδες τῆς γραμματικῆς καὶ τῇ τούτων ματαιότητι συμπεριφέρεσθαι.
M 1.279
שנית, האמרה אינה אלא קביעה, כגון זו: עצה חכמה אחת גוברת על ידיים רבות, ועם ההמון הבורות היא הרעה הגדולה מכול. אך השכל אינו משתכנע מקביעה בלבד שהדברים נאמרו היטב או שלא [נאמרו היטב], אלא זקוק להוכחות. ההוכחות לכך שדברים נאמרו כראוי או שלא כראוי שייכות לפילוסופיה ולא לדקדוק; לכן גם מבחינה זו הדקדוק מיותר וחסר תועלת. יתר על כן, אם הדקדוק הנבואי שלהם מועיל מפני שהמשוררים אמרו דברים רבים היטב ולתועלת החיים, הרי שמאחר שאמרו דברים רבים פי כמה בדרך מעוותת ולרעת החיים, הוא יהיה חסר תועלת. כשם שאחד אמר: אל תקרא לעושר אל; איני מעריץ אל שגם הנקלה מכול משיגו בקלות, כך אחר מכריז את ההפך: הו זהב, היפה שבנכסים לבני התמותה! לא אם מעניקה עינוגים כאלה, לא ילדים לבני אדם ולא אב אוהב, כאלה שאתה והמחזיקים בך מעניקים בבתים. ושוב: ״הצלח; אין ערך לידידים אם אדם נכשל.״ ועוד: האיש העשיר משמיע את היפה שבקולות המוזות.
M 1.279
εἶτα φάσις μόνον ἐστὶν ἡ γνώμη, καθάπερ τὸ τοιοῦτο, σοφὸν γὰρ ἓν βούλευμα τὰς πολλὰς χέρας νικᾷ, σὺν ὄχλῳ δʼ ἀμαθία πλεῖστον κακόν· φάσει δὲ οὐ πείθεται ὁ νοῦς περὶ τοῦ καλῶς εἰρῆσθαι ἢ μὴ [εἰρῆσθαι], ἀλλʼ ἀποδείξεων δεῖται. αἱ δὲ ἀποδείξεις τῶν καθηκόντως λεγομένων ἢ μὴ οὐ γραμματικῆς εἰσιν ἀλλὰ φιλοσοφίας· τοίνυν καὶ ταύτῃ περισσὴν καὶ ματαίαν συμβέβηκεν εἶναι τὴν γραμματικήν. καὶ μὴν εἴπερ διὰ τὸ πολλὰ καλῶς εἰρῆσθαι τοῖς ποιηταῖς καὶ βιωφελῶς χρησίμη ἐστὶν ἡ προφῆτις γραμματικὴ αὐτῶν, ἐπεὶ πολλαπλασίονα τούτων διαστρόφως καὶ ἐπὶ λύμῃ τοῦ βίου παρʼ αὐτοῖς ἐξενήνεκται, ἄχρηστος γενήσεται. καθὰ γὰρ ἔστι τις ὁ εἰπών μὴ Πλοῦτον εἴπῃς· οὐχὶ θαυμάζω θεὸν ὃν χὠ κάκιστος ῥᾳδίως ἐκτήσατο, οὕτως ἔστι καὶ ὁ τοὐναντίον ἀποφαινόμενος, ὦ χρυσὲ δεξίωμα κάλλιστον βροτοῖς, ὡς οὔτε μήτηρ ἡδονὰς τοίας ἔχει, οὐ παῖδες ἀνθρώποισιν, οὐ φίλος πατήρ, οἵας σὺ χοἱ σὲ δώμασιν κεκτημένοι. καὶ πάλιν εὖ πρᾶσσε· τῶν φίλων δʼ οὐδὲν ἦν τις δυστυχῇ. καὶ κάλλιστα μουσῶν φθέγγεται πλουτῶν ἀνήρ.
M 1.280
כאשר אמירות מנוגדות כאלה נאמרות בלי הוכחה, בני האדם נוטים יותר לבחור בגרועה, ולכן השירה מתגלה כמזיקה. ואם מבחינים ביניהן, דוחים את מקצתן ומעדיפים אחרות, לא הדקדוק נעשה מועיל אלא הפילוסופיה המסוגלת להבחין. ולא המתפלספים באמת משתמשים בעדויות מן המשוררים — שהרי טיעונם מספיק כדי לשכנע — אלא המרמים את ההמון הרב והגס.
M 1.280
ἀναποδείκτως μὲν οὖν λεγομένων τῶν οὕτως ἐναντίων ἐπιρρεπέστερον ἔχουσιν ἄνθρωποι πρὸς τὴν τοῦ χείρονος ἐκλογήν, καὶ διὰ τοῦτο βλαπτικὴ ἀναφαίνεται ἡ ποιητική· διακρινομένων δὲ αὐτῶν, καὶ τῶν μὲν ἀθετουμένων τῶν δὲ προκρινομένων, χρειώδης γίνεται οὐχ ἡ γραμματικὴ ἀλλʼ ἡ διακρίνειν δυναμένη φιλοσοφία. ποιητικοῖς τε μαρτυρίοις χρῶνται οὐχ οἱ γνησίως φιλοσοφοῦντες (τούτων γὰρ ὁ λόγος αὐτάρκης ἐστὶ πρὸς πειθώ) ἀλλʼ οἱ τὸν πολὺν καὶ ἀγοραῖον φενακίζοντες ὄχλον·
M 1.281
אין קושי להראות שמשוררים סותרים זה את זה ומספקים ראיה לכל דבר שרוצים, שהרי גם מי שעוסקים בפילוסופיה במישרין אומרים דברים סותרים רבים. מבין מאשימי הדקדוק, פירון אמנם נהג לגלול ולקרוא את שירת הומרוס בכל הזדמנות, אך לא בהכרח מן הסיבה שנאמרה. אולי עשה זאת לשעשוע, כאילו האזין לקומדיה; ואולי משום שהתבונן בקפידה באופנים ובסגנונות השיריים.
M 1.281
οὐ γὰρ δυσχερὲς ποιητὰς μαχομένους καὶ εἰς ὅ τι ἂν θέλωσιν ᾄδοντας δεῖξαι, ὅτε καὶ οἱ προηγουμένως φιλοσοφοῦντες πολλὰ μαχομένως λέγουσιν. τῶν δὲ γραμματικῆς κατηγόρων ὁ μὲν Πύρρων παρʼ ἕκαστα τὴν Ὁμηρικὴν διετύλισσε ποίησιν οὐ πάντως διὰ τὴν εἰρημένην αἰτίαν, ἀλλὰ τάχα μὲν ψυχαγωγίας χάριν καὶ ὡς εἰ κωμῳδῶν ἠκροᾶτο, τάχα δὲ καὶ τοὺς ποιητικοὺς παρατηρῶν τρόπους καὶ χαρακτῆρας·
M 1.282
שהרי מספרים שהוא אף כתב שיר על אלכסנדר המקדוני וזכה בעשרת אלפים מטבעות זהב. סביר שהיו לכך גם סיבות אחרות, שעליהן דנו בחיבורינו הפירוניים.
M 1.282
λέγεται γὰρ αὐτὸν καὶ ποίησιν εἰς τὸν Μακεδόνα Ἀλέξανδρον γράψαντα μυρίοις χρυσοῖς τετιμῆσθαι. οὐκ ἀπέοικε δὲ καὶ ἄλλας αἰτίας ὑπάρχειν, περὶ ὧν ἐν τοῖς Πυρρωνείοις διεξήλθομεν.
M 1.283
ואפיקורוס לא נטל מן הומרוס את הגדרת גבול גודלן של ההנאות. יש הבדל רב בין האמירה שאנשים חדלו לשתות ולאכול לאחר שמילאו את תשוקתם — וזו משמעות ״אך לאחר שסילקו את תשוקתם למשקה ולמאכל״ — לבין האמירה שגבול גודלן של ההנאות הוא סילוק כל מה שכואב; שכן דבר זה עשוי להתרחש לאו דווקא באמצעות בשר ויין אלא גם באמצעות המאכלים הפשוטים ביותר.
M 1.283
ὁ δὲ Ἐπίκουρος οὐκ ἐκ τῶν Ὁμηρικῶν εἴληφε τὸν ὅρον τοῦ μεγέθους τῶν ἡδονῶν· μακρῷ γὰρ διαφέρει τὸ λέγειν ὅτι ἐπαύσαντό τινες πίνοντες καὶ ἐσθίοντες καὶ τὴν αὐτῶν ἐπιθυμίαν πληροῦντες (τοῦτο γάρ ἐστι τὸ αὐτὰρ ἐπεὶ πόσιος καὶ ἐδητύος ἐξ ἔρον ἕντο) τοῦ φάναι ὅρον εἶναι τῶν περὶ τὰς ἡδονὰς μεγεθῶν τὴν τοῦ ἀλγοῦντος ὑπεξαίρεσιν· τοῦτο γὰρ οὐ πάντως κρέασι καὶ οἴνῳ ἀλλὰ καὶ τοῖς λιτοτάτοις πέφυκε γίνεσθαι.
M 1.284
יתר על כן, המשורר קבע את קביעתו רק על הדברים המוגשים למאכל, ואילו אפיקורוס דיבר על כל מושאי ההנאה, ובהם גם יחסי המין, שעליהם הכול יודעים מה הייתה דעת הומרוס. וגם הטענה שהמוות [אמנם] אינו דבר ביחס אלינו אולי נאמרה בידי סופרון, אך הוכחה בידי אפיקורוס; ולא האמירה אלא ההוכחה היא הראויה להשתאות.
M 1.284
ἄλλως τε ὁ μὲν ποιητὴς ἐπὶ προσφερομένων μόνων ἐποιήσατο τὴν ἀπόφασιν, Ἐπίκουρος δὲ ἐπὶ πάντων τῶν ἀπολαυστῶν, ἐν οἷς ἐστι καὶ ἡ ἀφροδίσιος μῖξις, περὶ ἧς πάντες ἴσασιν οἵαν ἔσχε γνώμην Ὅμηρος. τό τε τὸν θάνατον [μὲν] μηδὲν εἶναι πρὸς ἡμᾶς εἴρηται μὲν ἴσως τῷ Σώφρονι, ἀποδέδεικται δὲ Ἐπικούρῳ, καὶ ἔστιν οὐ τὸ εἰπεῖν ἀλλὰ τὸ ἀποδεῖξαι θαυμαστόν.
M 1.285
שלישית, אפיקורוס לא אמר שהמוות אינו דבר ביחס אלינו משום שאין הבדל אם נחיה אם לאו. החיים עדיפים בהרבה, משום שהטוב שייך לבעלי תחושה, ואילו בחוסר תחושה אין לא רע ולא טוב. ולא רק המשורר יודע שגופות המתים אינן חשות, אלא כלל בני האדם. אם המקוננת על בנה אומרת לעיתים קרובות: ״אך אתה אינך חש עוד בדברים האלה, ואילו אני סובלת״; ובהביטה בו היא מוסיפה: ״איזו תועלת עוד יש לך בדברים האלה?״
M 1.285
εἶτα οὐδὲ κατὰ τοῦτο ἔφησεν ὁ Ἐπίκουρος τὸν θάνατον μηδὲν εἶναι πρὸς ἡμᾶς, καθὸ ἀδιάφορόν ἐστιν ἢ ζῆν ἢ μή· πολλῷ γὰρ αἱρετώτερον τὸ ζῆν διὰ τὸ αἰσθανομένων εἶναι τὸ ἀγαθόν· ἀλλʼ ἐν ἀναισθησίᾳ οὔτε κακόν τι εἶναι οὔτε ἀγαθόν. τὸ μὲν γὰρ ἀναισθητεῖν τὰ νεκρὰ τῶν σωμάτων οὐχ ὁ ποιητὴς μόνος οἶδεν ἀλλὰ καὶ ὁ σύμπας βίος. μήτηρ γοῦν πολλάκις υἱὸν θρηνοῦσα φησὶν “ἀλλὰ σὺ μὲν τούτων οὐκ ἐπαισθάνῃ, ἐγὼ δὲ ταλαιπωρῶ·” καὶ ἐνατενίζουσα ἐπιφθέγγεται “τίς δὲ ἔστιν ἔτι σοι τούτων ὄνησις;”
M 1.286
יתר על כן, אם יבחן אדם את הדברים, ימצא שהמשורר מחזיק בדעה ההפוכה. הנשמות כולן צמאות לדם: אך התרחק מן הבור והסר את החרב החדה מן הדם, כדי שאשתה ואומר לך את האמת; טיטיוס נאכל בכבדו בידי נשרים בשל תשוקתו; וטנטלוס עומד באגם: המים שטפו עד סנטרו; הוא עמד צמא אך לא יכול היה ליטול ולשתות.
M 1.286
οὐ μὴν ἀλλʼ ἐὰν ἐξετάζῃ τις, τὴν ἐναντίαν ἔχοντα δόξαν εὑρήσει τὸν ποιητήν. αἱ μὲν γὰρ ψυχαὶ κοινῶς διψῶσιν αἵματος (ἀλλʼ ἀποχάζεο βόθρου, ἄπισχε δὲ φάσγανον ὀξὺ αἵματος, ὄφρα πίω καί τοι νημερτέα εἴπω), ὁ δὲ Τιτυὸς ὑπὸ γυπῶν διὰ τὴν ἐπιθυμίαν ἡπατοφαγεῖται, ὁ δὲ Τάνταλος ἕστηκεν ἐν λίμνῃ, ἡ δὲ προσέκλυζε γενείῳ· στεῦτο δὲ διψάων, πιέειν δʼ οὐκ εἶχεν ἑλέσθαι.
M 1.287
ובאשר לדברי אוריפידס על האלים, גם ההדיוטות מחזיקים באותה דעה. שכן הדברים: בן־תמותה החושב כי מדי יום, בעשותו רעה, הוא נסתר מעיני האלים, חושב רעות; ובעודו חושב כך הוא נתפס, כאשר הדין מוצא לו שעת פנאי — שווים לאמרה הרווחת בפי הרבים: לאט טוחנות טחנות האלים, אך הן טוחנות דק. ההבדל היחיד הוא במשקל.
M 1.287
καὶ μὴν ὅσον ἐπὶ τῷ ὑπʼ Εὐριπίδου λεχθέντι περὶ θεῶν, τὴν αὐτὴν καὶ οἱ ἰδιῶται δόξαν ἔχουσιν. ἴσον γάρ ἐστι τῷ ὅστις δὲ θνητῶν οἴεται τοὐφήμερον κακόν τι πράσσων τοὺς θεοὺς λεληθέναι, δοκεῖ πονηρά, καὶ δοκῶν ἁλίσκεται ὅταν σχολὴν ἄγουσα τυγχάνῃ δίκη καὶ τὸ οὕτω παρὰ τοῖς πολλοῖς λεγόμενον· ὀψὲ θεῶν ἀλέουσι μύλοι, ἀλέουσι δὲ λεπτά· μόνῳ δὲ διενήνοχε τῷ μέτρῳ.
M 1.288
ואם יוסיף אדם לבחון, ימצא שדברי המשוררים גרועים בהרבה מדעות ההדיוטות. מי שכונה ״הפילוסוף מן הבמה״ נראה עדיין מתון יותר, כשהוא אומר שאינו יודע למי הוא מתפלל: הו נושא הארץ, היושב על הארץ, מי שלא תהיה — קשה לנחש ולראות — זאוס, הכרח הטבע או שכל בני התמותה, אליך נשאתי תפילה.
M 1.288
ἂν δὲ καὶ ἐξετάσῃ τις, πολλῷ χείρονα τῆς τῶν ἰδιωτῶν ὑπολήψεως εὑρήσει τὰ τῶν ποιητῶν. καὶ ὁ μὲν σκηνικὸς ἀναγορευθεὶς φιλόσοφος ἔτι μετριώτερος φαίνεται, λέγων μὴ εἰδέναι ᾧ προσεύχεται, ὦ γῆς ὄχημα κἀπὶ γῆς ἔχων ἕδραν, ὅστις ποτʼ εἴ σύ, δυστόπαστος εἰσιδεῖν, Ζεύς, εἴτʼ ἀνάγκη φύσεος εἴτε νοῦς βροτῶν, προσευξάμην σέ.
M 1.289
אך הומרוס והסיודוס, כדברי קסנופאנס מקולופון: ייחסו לאלים את מרבית המעשים המופקרים — גנבה, ניאוף ורמייה הדדית. קרונוס, שבימיו לדבריהם התקיימו החיים המאושרים, סירס את אביו ובלע את ילדיו; ובנו זאוס נטל ממנו את השלטון: והושיבו מתחת לארץ ולים הבלתי נקצר, הרחק, במקום שבו התהום עמוקה ביותר תחת האדמה.
M 1.289
Ὅμηρος δὲ καὶ Ἡσίοδος κατὰ τὸν Κολοφώνιον Ξενοφάνη ὡς πλεῖστʼ ἐφθέγξαντο θεῶν ἀθεμίστια ἔργα, κλέπτειν μοιχεύειν τε καὶ ἀλλήλους ἀπατεύειν. Κρόνος μὲν γάρ, ἐφʼ οὗ τὸν εὐδαίμονα βίον γεγονέναι λέγουσι, τὸν πατέρα ἠνδροτόμησε καὶ τὰ τέκνα κατέπιεν, Ζεύς τε ὁ τούτου παῖς ἀφελόμενος αὐτὸν τῆς ἡγεμονίας γαίης νέρθε καθεῖσε καὶ ἀτρυγέτοιο θαλάσσης, τῆλε μάλʼ ἧχι βάθιστον ὑπὸ χθονός ἐστι βέρεθρον.
M 1.290
קרוביו של זאוס קושרים נגדו, ולכן תטיס באה לעזרתו: כאשר ביקשו שאר האולימפיים לכבול אותו, הרה, פוסידון ופאלאס אתנה. שהרי הוא אכזרי ביותר: לא די לו שתלה את אחותו ואשתו כדרך שודד מקדשים, אלא הוא גם מתריס כלפיה: האינך זוכרת כאשר תליתיך ממרום, ומשתי רגלייך תליתי שני סדנים, וסביב ידייך הטלתי כבל זהב בלתי שביר; ואת תלית באוויר ובעננים, והאלים זעמו ברחבי האולימפוס הארוך?
M 1.290
τῷ δὲ Διὶ ἐπιβουλεύουσιν οἱ συγγενεῖς, παρὸ καὶ ὑπὸ Θέτιδος βοηθεῖται, ὁππότε μιν ξυνδῆσαι Ὀλύμπιοι ἤθελον ἄλλοι, Ἥρη τʼ ἠδὲ Ποσειδάων καὶ Παλλὰς Ἀθήνη· ὠμότατος γάρ ἐστι, καὶ τὴν μὲν ἀδελφὴν καὶ γυναῖκα ἱεροσύλου τρόπον κρεμάσας οὐκ ἀρκεῖται, ἀλλὰ καὶ ὀνειδίζει λέγων ἦ οὐ μέμνῃ ὅτε τʼ ἐκρέμω ὑψόθεν, ἐκ δὲ ποδοῖιν ἄκμονας ἧκα δύω, περὶ χερσὶ δὲ δεσμὸν ἴηλα χρύσεον ἄρρηκτον, σὺ δʼ ἐν αἰθέρι καὶ νεφέλῃσιν ἐκρέμω, ἠλάστεον δὲ θεοὶ κατὰ μακρὸν Ὄλυμπον;
M 1.291
בכעסו הוא משליך את הפייסטוס מן השמים, והלה: נפל בלמנוס, ורק מעט רוח חיים עוד נותרה בו. את אחיו, שביתו: נורא ומעופש, שאפילו האלים שונאים — הוא מזניח. ולצד קשיחותו יש בו גם חוסר שליטה עצמית. כשראה את הרה מקושטת על הר אידה, לא התאפק עד שיגיעו לחדר הכלולות שנועד להם, אלא כרע ארצה על ההר והתגלגל עם אשתו: ותחתיהם הצמיחה הארץ האלהית עשב רענן, לוטוס מלא טל, כרכום ויקינתון.
M 1.291
τὸν δὲ Ἥφαιστον ὀργισθεὶς ῥίπτει ἀπὸ τοῦ οὐρανοῦ, ὁ δὲ κάππεσεν ἐν Λήμνῳ, ὀλίγος δʼ ἔτι θυμὸς ἐνῆεν. τὸν δὲ ἀδελφὸν ὑπερορᾷ οἰκίʼ ἔχοντα σμερδαλέʼ εὐρώεντα, τά τε στυγέουσι θεοί περ. πρόσεστι δὲ αὐτῷ πρὸς τῇ ἀποτομίᾳ καὶ ἀκρασία, ὃς θεασάμενος τὴν Ἥραν ἐπὶ τῆς Ἴδης κεκοσμημένην οὐ καρτερεῖ μέχρι τῶν ἀποδεδειγμένων αὐτοῖς θαλάμων ἐλθεῖν, ἀλλʼ ἐπὶ τοῦ ὄρους χαμαὶ ῥίψας ἑαυτὸν συγκυλίνδεται τῇ γυναικί, τοῖσι δʼ ὑπὸ χθὼν δῖα φύεν νεοθηλέα ποίην, λωτόν θʼ ἑρσήεντα ἰδὲ κρόκον ἠδʼ ὑάκινθον.
M 1.292
מאחר שהשירה נחשפה כרבת פנים, הדקדוק חסר תועלת: אין הוא מסוגל להוכיח לאילו דברים יש להאמין כאמיתיים ובאילו אין להאמין כבדיות מיתיות.
M 1.292
ποικίλης οὖν πεφωραμένης τῆς ποιήσεως ἀνωφελὴς ἡ γραμματικὴ μὴ δυναμένη ἀποδεῖξαι τίσι πιστευτέον ἐστὶν ὡς ἀληθέσι καὶ τίσιν ἀπιστητέον ὡς μυθικοῖς ψεύσμασιν.
M 1.293
אך הם אומרים שהדקדוק מועיל לעיר, מאחר שעדות משיר הביאה ניצחון גם לאנשי לבדיון. אם כך, נאמר שגם אומנות המחול הכרחית. כאשר המלך כבש את פריאנה, מולדתו של סוסטרטוס הרקדן בן אנטיוכוס, ובמשתה נדרש הלה לרקוד את ״החירות״, אמר שאין זה נאה שירקוד חירות בשעה שמולדתו משועבדת; ומשום כך שוחררה העיר.
M 1.293
Ἀλλὰ πόλει φασὶ χρησίμην εἶναι τὴν γραμματικήν, ἐπεὶ καὶ Λεβεδίοις νίκης αἴτιον ἐγένετο ἐκ ποιητικῆς μαρτύριον. ἕνεκα δὲ τούτου καὶ τὴν ὀρχηστικὴν ἀναγκαίαν λέγομεν εἶναι, ἐπεὶ Σώστρατος ὁ Ἀντιόχου ὀρχηστής, λαβόντος ὑποχείριον τὴν Πριήνην τοῦ βασιλέως πατρίδα οὖσαν αὐτοῦ, καὶ παρὰ τὸ συμπόσιον τὴν ἐλευθερίαν ἀναγκαζόμενος ὀρχεῖσθαι, οὐ καλὸν ἔφη τῆς πατρίδος αὐτοῦ δουλευούσης αὐτὸν ἐλευθερίαν ὀρχεῖσθαι· καὶ διὰ τοῦτο ἐλευθερωθῆναι τὴν πόλιν.
M 1.294
שנית, דבר אחד מועיל לעיר ודבר אחר מועיל לנו עצמנו. אומנות הסנדלרות ועיבוד המתכת הכרחיות לעיר, אך כדי להיות מאושרים אין הכרח שאנחנו עצמנו נהיה חרשי מתכת וסנדלרים. לכן גם אם הדקדוק מועיל לעיר, אין הכרח שהוא יהיה [אכן] כזה גם בשבילנו. והיכולת לנהל שיחה אינה באה מטבעה מן הדקדוק,
M 1.294
εἶτα ἄλλο μὲν ἐστι τὸ πόλει χρήσιμον, ἄλλο δὲ τὸ ἡμῖν αὐτοῖς. σκυτοτομικὴ γοῦν καὶ χαλκευτικὴ πόλει μὲν ἐστιν ἀναγκαῖον, ἡμῖν δὲ χαλκεῦσι γενέσθαι καὶ σκυτοτόμοις πρὸς εὐδαιμονίαν οὐκ ἀναγκαῖον. διόπερ καὶ ἡ γραμματικὴ οὐκ ἐπεὶ πόλει χρησίμη καθέστηκεν, ἐξ ἀνάγκης καὶ ἡμῖν ἐστιν [ἡ] τοιαύτη. ἡ μὲν γὰρ ὁμιλητικὴ οὐκ ἀπὸ γραμματικῆς περιγίνεσθαι πέφυκεν ἀλλʼ ἀπὸ κοινῆς τινος ἐνεργείας,
M 1.295
אלא מפקחות משותפת כלשהי — אלא אם כן גם הנואם דמאדס היה מדקדק. הוא נשבה יחד עם אתונאים רבים לאחר התבוסה בכירונאה, וכאשר פיליפוס אילץ אותו להשתתף בסעודה, אמר: איזה אדם ישר יוכל לשאת לטעום מזון ומשקה בטרם יתיר את חבריו ויראה אותם במו עיניו?
M 1.295
εἰ μή τι καὶ Δημάδης ὁ ῥήτωρ γραμματικὸς ὢν, πολλοῖς τῶν Ἀθηναίων μετὰ τὴν ἐν Χαιρωνείᾳ ἧτταν συναιχμαλωτισθεὶς, καὶ εἰπὼν πρὸς τὸν Φίλιππον ἀναγκάζοντα εὐωχεῖσθαι τίς γάρ κεν ἀνήρ, ὃς ἐναίσιμος εἴη, πρὶν τλαίη πάσασθαι ἐδητύος ἠδὲ ποτῆτος, πρὶν λῦσαί θʼ ἑτάρους καὶ ἐν ὀφθαλμοῖσιν ἰδέσθαι;
M 1.296
דברים אלה ייאמרו אפוא נגד טיעוני המדקדקים. אולם בראש ובראשונה יש לומר: אילו רק המשוררים היו מועילים לחיים, אולי גם הדקדוק היה נעשה מועיל לחיים בעמלו עליהם. אך למעשה, מאחר שהם חסרי תועלת או מועילים מעט, ואילו הפילוסופים ושאר הסופרים מלמדים את הדברים המועילים, איננו זקוקים לדקדוק.
M 1.296
Ταῦτα μὲν οὖν πρὸς τὰς τῶν γραμματικῶν ἐπιχειρήσεις λεγέσθω· προηγουμένως δὲ ῥητέον ὡς εἰ μὲν μόνοι ἦσαν οἱ ποιηταὶ βιωφελεῖς, τάχα ἂν ἡ γραμματικὴ βιωφελὴς ἐγίνετο περὶ τούτους πονουμένη, νῦν δὲ ἐπεὶ οὗτοι μὲν ἢ ἀνωφελεῖς εἰσιν ἢ ὀλιγωφελεῖς, φιλόσοφοι δὲ καὶ οἱ λοιποὶ συγγραφεῖς διδάσκουσι τὰ ὠφέλιμα τῶν πραγμάτων, οὐ δεόμεθα γραμματικῆς.
M 1.297
וקל להסיק שהסופרים מבהירים את המועיל לחיים יותר מן המשוררים. הראשונים מכוונים אל האמת, ואילו האחרונים מבקשים לשעשע בכל דרך; והשקר משעשע יותר מן האמת. לכן יש לדבוק בסופרים יותר מאשר במשוררים, הרודפים במתכוון אחר הכזב.
M 1.297
καὶ ὅτι οἱ συγγραφεῖς μᾶλλον ἢ οἱ ποιηταὶ τὰ χρήσιμα τῷ βίῳ δηλοῦσιν, εὐεπιλόγιστον. οἱ μὲν γὰρ τοῦ ἀληθοῦς στοχάζονται, οἱ δὲ ἐκ παντὸς ψυχαγωγεῖν ἐθέλουσιν, ψυχαγωγεῖ δὲ μᾶλλον τὸ ψεῦδος ἢ τἀληθές. τοίνυν ἐκείνοις ἢ τούτοις προσεκτέον τοῖς ἐπίτηδες τὸ ψεῦδος μεταδιώκουσιν.
M 1.298
ובכלל, מבחינת המשוררים, השירה אינה רק חסרת תועלת לחיים אלא גם מזיקה ביותר. היא נעשתה מבצר להיפעלויות האנושיות; וכשם שנאמר: זקן מדבר בלשון הערבה ביותר לזקן, כך אחוזי שיגעון האהבה והשיכורים מתלהטים עוד יותר בקוראם את שירי אלקאיוס ואנקריאון, ואילו בעלי המזג הכעסני מוצאים בהיפונקס ובארכילוכוס מאמנים לרשעותם.
M 1.298
καθόλου τε, ὅσον ἐπὶ τοῖς ποιηταῖς, οὐχ οἷον ἀνωφελὴς τῷ βίῳ ἀλλὰ καὶ βλαβερωτάτη. ἐπιτείχισμα γὰρ ἀνθρωπίνων παθῶν ἡ ποιητικὴ καθέστηκεν· καὶ ὡς γέρων γέροντι γλῶσσαν ἡδίστην ἔχει, οὕτως οἱ μὲν ἐρωτομανεῖς καὶ μέθυσοι τὰς Ἀλκαίου καὶ Ἀνακρέοντος ποιήσεις ἀναγνόντες προσεκκαίονται, οἱ δὲ ὀργίλοι Ἱππώνακτα καὶ Ἀρχίλοχον ἀλείπτας ἔχουσι τῆς περὶ αὐτοὺς κακίας.
M 1.299
אלה אפוא הדברים הנאמרים בנושא בידי אחרים, ובייחוד בידי האפיקוראים. אך אנחנו לא נאמר דבר בגנות השירה, אלא נציג בדרך אחרת את התנגדויותינו למי שטוענים כי לדקדוק יש אומנות המסוגלת להבחין בדברים הנאמרים אצל המשוררים והסופרים.
M 1.299
Τὰ μὲν οὖν ὑπὸ τῶν ἄλλων λεγόμενα κατὰ τὸν τόπον, καὶ μάλιστα τῶν Ἐπικουρείων, ἐστὶ τοιαῦτα· ἡμεῖς δὲ μηδὲν κατειπόντες τῆς ποιητικῆς ἄλλως ποιώμεθα τὰς ἀντιρρήσεις πρὸς τοὺς ἀξιοῦντας γραμματικὴν ἔχειν τέχνην τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων διαγνωστικήν.
M 1.300
מאחר שכל חיבור וכל שיר מורכבים ממילים מסמנות ומדברים מסומנים, אם יש למדקדק אומנות המבהירה את הנאמר אצל סופרים ומשוררים, עליו להכיר או את המילים בלבד, או את הדברים שעליהם מדובר, או את שניהם יחד. אולם גם בלי שנאמר זאת, נראה שאת הדברים אין הוא מכיר. מקצתם שייכים לחקר הטבע, מקצתם למתמטיקה, אחרים לרפואה ואחרים למוזיקה; ומי שניגש לענייני הטבע חייב להיות חוקר טבע, מי שניגש לענייני המוזיקה מוזיקאי, ומי שניגש לענייני המתמטיקה מתמטיקאי, וכך גם בשאר. אך העובדה שהמדקדק אינו בו בזמן יודע־כול ובקי בכל מדע אינה רק גלויה מעצמה, אלא נחשפת גם מן התוצאות.
M 1.300
ἐπεὶ τοίνυν πᾶν σύγγραμμα καὶ πᾶσα ποίησις ἐκ λέξεων τῶν δηλουσῶν καὶ πραγμάτων τῶν δηλουμένων συνέστηκε, δεήσει τὸν γραμματικόν, εἴπερ ἔχει τέχνην διαρθρωτικὴν τῶν παρὰ συγγραφεῦσι καὶ ποιηταῖς λεγομένων, ἤτοι τὰς λέξεις μόνον ἢ τὰ ὑποκείμενα πράγματα γινώσκειν ἢ τὸ συναμφότερον. ἀλλὰ τὰ μὲν πράγματα, κἂν ἡμεῖς μὴ λέγωμεν, φαίνεται μὴ γινώσκειν. τούτων γὰρ τὰ μὲν ἐστι φυσικὰ τὰ δὲ μαθηματικὰ τὰ δὲ ἰατρικὰ τὰ δὲ μουσικά. καὶ δεῖ τὸν μὲν φυσικοῖς ἐπιβάλλοντα πράγμασιν εὐθὺς φυσικὸν εἶναι καὶ τὸν μουσικοῖς μουσικὸν εἶναι καὶ τὸν μαθηματικοῖς εὐθὺς εἶναι μαθηματικόν, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων ὁμοίως. ὁ μέντοι γραμματικὸς ὅτι οὐκ ἔστιν ἐν τῷ αὐτῷ πάνσοφος καὶ πάσης ἐπιστήμης δαήμων, σὺν τῷ καὶ αὐτόθεν προσπίπτειν, ἔτι κἀκ τῶν ἀποτελεσμάτων ἐλέγχεται.
M 1.301
כי היכן יוכל אחד המדקדקים זקופי הגבה להבין את הרקליטוס ולעקוב אחר אפלטון באמרו: ״מן ההוויה שאינה מתחלקת ותמיד נשארת זהה, ומן ההוויה המתחלקת בגופים, הוא מזג צורה שלישית של הוויה משתי אלה, מטבע הזהה ומטבע האחר״, ובהמשך הדברים? בעניין ניסוח זה שתקו כל מפרשי אפלטון. והיכן יהיה בכוחו לגשת לכלליו הדיאלקטיים של כריסיפוס או לכללים המתמטיים של ארכימדס ואודוקסוס?
M 1.301
ποῦ γάρ τις δύναται τῶν ὠφρυωμένων γραμματικῶν Ἡράκλειτον συνεῖναι καὶ Πλάτωνι παρακολουθῆσαι λέγοντι “τῆς ἀμερίστου καὶ ἀεὶ κατὰ ταὐτὰ ἐχούσης οὐσίας καὶ τῆς περὶ τὰ σώματα μεριστῆς τρίτον ἐξ ἀμφοῖν συνεκεράσατο οὐσίας εἶδος, τῆς τε ταὐτοῦ φύσεως καὶ τῆς θατέρου” καὶ ἤδη τὰ ἑξῆς περὶ τὴν λέξιν, ἃ πάντες οἱ Πλάτωνος ἐξηγηταὶ ἐσίγησαν. ἢ ποῦ τοῖς Χρυσίππου διαλεκτικοῖς θεωρήμασιν ἢ Ἀρχιμήδους τε καὶ Εὐδόξου μαθηματικοῖς ἐπιβάλλειν ἰσχύσει;
M 1.302
וכשם שהוא עיוור בעניינים אלה, כך גם בשירים שנכתבו עליהם. אמפדוקלס אומר: שלום לכם; אני מתהלך ביניכם, אל בן־אלמוות, לא עוד בן־תמותה, מכובד בקרב הכול. ושוב: אך מדוע אני מתעכב על דברים אלה כאילו עשיתי מעשה גדול, אם אני עולה על בני־תמותה, בני אדם מרובי כליה? המדקדק וההדיוט יסברו שהפילוסוף אמר זאת מתוך התרברבות ובוז לשאר בני האדם — דבר הזר אפילו ממי שרכש נטייה מתונה בפילוסופיה, קל וחומר מאדם גדול כל כך.
M 1.302
καὶ μὴν ὡς ἐν τούτοις ἐστὶ τυφλός, οὕτω κἀν τοῖς περὶ αὐτῶν γραφεῖσι ποιήμασιν, οἷον Ἐμπεδοκλέους λέγοντος χαίρετʼ, ἐγὼ δʼ ὑμῖν θεὸς ἄμβροτος, οὐκέτι θνητός, πωλεῦμαι μετὰ πᾶσι τετιμένος, καὶ πάλιν ἀλλὰ τί τοῖσδʼ ἐπίκειμʼ ὡσεὶ μέγα χρῆμά τι πράσσων εἰ θνητῶν περίειμι πολυφθερέων ἀνθρώπων; ὁ μὲν γὰρ γραμματικὸς καὶ ὁ ἰδιώτης ὑπολήψονται κατʼ ἀλαζονείαν καὶ τὴν πρὸς τοὺς ἄλλους ἀνθρώπους ὑπεροψίαν ταῦτʼ ἀνεφθέγχθαι τὸν φιλόσοφον, ὅπερ ἀλλότριόν ἐστι τοῦ κἂν μετρίαν ἕξιν ἐν φιλοσοφίᾳ ἔχοντος, οὐχ ὅτι γε τοῦ τοσούτου ἀνδρός·
M 1.303
אך מי שיוצא מן העיון בטבע יודע בבירור שהדעה עתיקה: הדומה נודע באמצעות הדומה. דעה זו, הנחשבת כמגיעה מפיתגורס, מצויה גם אצל אפלטון ב״טימאיוס״, אך נאמרה זמן רב קודם בידי אמפדוקלס עצמו: כי באדמה אנו רואים אדמה, ובמים מים, באוויר את האוויר האלהי, ובאש את האש המשחיתה, באהבה את האהבה, ובריב את הריב המר. הוא יבין שאמפדוקלס כינה את עצמו אל משום שהוא לבדו שמר על שכלו טהור מרשעות ובלתי עכור, ובאמצעות האל שבתוכו תפס את האל שמחוץ לו.
M 1.303
ὁ δὲ ἀπὸ φυσικῆς ὁρμώμενος θεωρίας, σαφῶς γινώσκων ὅτι ἀρχαῖον ὅλως τὸ δόγμα ἐστί, τοῖς ὁμοίοις τὰ ὅμοια γινώσκεσθαι, ὅπερ ἀπὸ Πυθαγόρου δοκοῦν κατεληλυθέναι κεῖται μὲν καὶ παρὰ Πλάτωνι ἐν τῷ Τιμαίῳ, εἴρηται δὲ πολὺ πρότερον ὑπʼ αὐτοῦ Ἐμπεδοκλέους, γαίῃ μὲν γὰρ γαῖαν ὀπώπαμεν, ὕδατι δʼ ὕδωρ, ἠέρι δʼ ἠέρα δῖον, ἀτὰρ πυρὶ πῦρ ἀΐδηλον, στοργὴν δὲ στοργῇ, νεῖκος δέ τε νείκεϊ λυγρῷ, συνήσει ὅτι ὁ Ἐμπεδοκλῆς θεὸν ἑαυτὸν προσηγόρευσεν, ἐπεὶ μόνος καθαρὸν ἀπὸ κακίας τηρήσας τὸν νοῦν καὶ ἀνεπιθόλωτον τῷ ἐν ἑαυτῷ θεῷ τὸν ἐκτὸς κατείληφεν.
M 1.304
וכאשר ארטוס כותב: כמידת הזוהר המוקרן מקרן העין, פי שישה ממנה הוא עשוי לעבור תחתיו; וכל מידה שווה, כאשר היא נמדדת, משתרעת על שני מזלות — לא המדקדק יבין שהקו הישר הנשלח מעינינו אל האופק, כאשר נוטלים אותו שש פעמים, מודד את גלגל המזלות כך שהוא חותך שני מזלות; אלא המתמטיקאי, המוכיח בדרך גאומטרית שקו היוצא מן העין עד האופק הוא החלק השישי של גלגל המזלות.
M 1.304
Ἀράτου τε μὴν γράφοντος ὅσσον ἀπʼ ὀφθαλμοῖο βολῆς ἀπολάμπεται αὐγή, ἑξάκις ἂν τόσση μιν ὑποδράμοι· αὐτὰρ ἑκάστη ἴση μετρηθεῖσα δύω περιτέλλεται ἄστρα οὐ γραμματικοῦ τοῦτο νοῆσαι, ὅτι ἡλίκη ἐστὶν ἡ ἀπὸ τῆς ἡμῶν ὄψεως πρὸς τὴν ἀνατολὴν ἐκβαλλομένη εὐθεῖα, ἑξάκις αὕτη ληφθεῖσα τὸν ζωδιακὸν καταμετρήσει κύκλον ὥστε δύο αὐτὴν ἀποτεμνέσθαι ζώδια, ἀλλὰ μαθηματικοῦ, γραμμικῶς αὐτὸ ἀποδεικνύοντος, ὅτι τὸ ἕκτον τοῦ ζωδιακοῦ κύκλου μέρος ἀπὸ τῆς μέχρι τῆς ἀνατολῆς ἐκβαλλομένης εὐθείας καθέστηκεν.
M 1.305
וכאשר טימון מפליוס מדמה את פירון לשמש ואומר: יחיד בין בני האדם אתה מנהיג כדרך האל, הסובב במסעו סביב הארץ כולה, ומראה את המעגל שורף־האש של הכדור העשוי היטב — המדקדקים יסברו שהוא אומר זאת לכבודו ובשל תהילת הפילוסוף. אך אדם אחר יעיר שמא הדברים שאמר איש פליאוס על פירון אף סותרים [את הדוגמאות] ואת הכוונה הספקנית: השמש מאירה ומראה באורה דברים שקודם לא נראו, ואילו פירון מבקש לגרור אל אי־בהירות אפילו את הדברים שנתפסו אצלנו בגלוי.
M 1.305
Τίμωνός τε τοῦ Φλιασίου τὸν Πύρρωνα ἡλίῳ ἀπεικάζοντος ἐν οἷς φησι μοῦνος δʼ ἀνθρώποισι θεοῦ τρόπον ἡγεμονεύεις, ὃς περὶ πᾶσαν ἐλὼν γαῖαν ἀναστρέφεται, δεικνὺς εὔτορνον σφαίρας πυρικαύτορα κύκλον, δόξει μὲν τοῖς γραμματικοῖς κατὰ τιμὴν αὐτὸ λέγειν καὶ διὰ τὴν περὶ τὸν φιλόσοφον ἐπιφάνειαν· ἄλλος δὲ ἐπιστήσει μήποτε καὶ μάχεται τὰ παραδείγματα τῷ σκεπτικῷ βουλήματι τὰ ὑπὸ τοῦ Φλιασίου εἰς τὸν Πύρρωνα λεχθέντα, εἴγε ὁ μὲν ἥλιος τὰ πρότερον μὴ βλεπόμενα τῷ φωτὶ καταυγάζων δείκνυσιν, ὁ δὲ Πύρρων καὶ τὰ προδήλως ἡμῖν ληφθέντα τῶν πραγμάτων εἰς ἀδηλότητα περισπᾶν βιάζεται.
M 1.306
אך מי שניגש בדרך פילוסופית יותר יראה שאין הדבר כך. הוא אומר שפירון משהה את השיפוט כדרך השמש, משום שכשם שהאל מחשיך את ראייתם של הנועצים בו עיניים בדקדקנות, כך הטיעון הספקני מערפל את עין מחשבתם של המעיינים בו בקפידה, עד שאינם יכולים לתפוס דבר מן הדברים שנקבעים בעזות דוגמטית.
M 1.306
τὸ δὲ οὐχ οὕτως ἔχειν φαίνεται τῷ φιλοσοφώτερον ἐπιβάλλοντι, ἀλλʼ ἡλίου τρόπον ἐπέχειν φησὶ τὸν Πύρρωνα καθόσον ὡς ὁ θεὸς τὰς τῶν ἀκριβῶς εἰς αὐτὸν ἀτενιζόντων ὄψεις ἀμαυροῖ, οὕτω καὶ ὁ σκεπτικὸς λόγος τὸ τῆς διανοίας ὄμμα τῶν ἐπιμελέστερον αὐτῷ προσεχόντων συγχεῖ, ὥστε ἀκαταληπτεῖν περὶ ἑκάστου τῶν κατὰ δογματικὴν θρασύτητα τιθεμένων.
M 1.307
ואם יש לעסוק בעיון הרפואי, אפשר להראות שגם כינוי שהמשורר מוסיף לעיתים קרובות מגלה מחשבה עמוקה ומדעית. כך הביטוי ההומרי ״עמוק־גומא, יוצר־משכב״. הוא מסמן דבר שהמדקדק אינו מסוגל להבין: שזרע הגומא מעורר משגל, והמשורר מכנה את הזיווג ״משכב״.
M 1.307
εἰ δὲ δεῖ περὶ ἰατρικῆς διεξέρχεσθαι θεωρίας καὶ παριστᾶν ὡς καὶ ἐπίθετον πολλάκις προσριφὲν ὑπὸ ποιητοῦ βαθὺν ἐμφαίνει καὶ ἐπιστημονικὸν νοῦν, οἷόν ἐστι τὸ “βαθύσχοινον λεχεποίην” παρʼ Ὁμήρῳ. σημαίνει γὰρ ὃ μὴ δύναται νοῆσαι γραμματικός, παραστατικὸν πρὸς συνουσίαν ἐστὶ τὸ τῆς σχοίνου σπέρμα, λέχος καλοῦντος τοῦ ποιητοῦ τὴν μῖξιν.
M 1.308
או דברי אוריפידס על דאידמיה בת ליקומדס: בתך חולה ומצבה מסוכן. ממה? איזו צרה מכריעה אותה? האם הקור חושף את צלעה למרה? הוא שואל אם לקתה בדלקת קרום הריאה, מפני שהלוקים בה מעלים מרה כשהם משתעלים. דבר מכל אלה אינו ידוע למדקדק.
M 1.308
ἢ τὸ παρὰ τῷ Εὐριπίδῃ ἐπὶ τῇ Λυκομήδους θυγατρὶ Δηιδαμείᾳ λεγόμενον, ἡ παῖς νοσεῖ σου κἀπικινδύνως ἔχει πρὸς τοῦ; τίς αὐτὴν πημονὴ δαμάζεται; μῶν κρυμὸς αὐτῆς πλευρὰ γυμνάζει χολῆς; πυνθάνεται γὰρ μή τι πλευριτικὴ γέγονε διὰ τὸ τοὺς πλευριτικοὺς βήσσοντας ὑπόχολον ἀνάγειν. ὧν οὐδὲν οἶδεν ὁ γραμματικός.
M 1.309
ואולי מיותר להביך את המדקדקים באמצעות דברי הקדמונים, שאולי היו בעלי ידיעה מדעית, כאשר אינם מסוגלים להבין אפילו מכתם מזדמן, כגון זה שכתב קלימכוס על דיודורוס קרונוס: ראו, על הגגות העורבים קוראים: ״מה נובע אם...״, וגם: ״כיצד נשוב ונהיה?״
M 1.309
Καίτοι περιττὸν ἴσως ἐστὶν ἀπὸ τῶν ἀρχαιοτέρων καὶ τάχα ἐπιστημονικῶν δυσωπεῖν τοὺς ἀπὸ τῆς γραμματικῆς, ὅτε καὶ τὸ τυχὸν ἐπιγραμμάτιον οὐχ οἷοί τέ εἰσι νοῆσαι, καθάπερ καὶ τὸ ὑπὸ τοῦ Καλλιμάχου εἰς Διόδωρον τὸν Κρόνον συγγραφέν, ἠνίδε κου κόρακες τεγέων ἔπι κοῖα συνῆπται κρώζουσιν, καὶ κῶς αὖθι γενησόμεθα.
M 1.310
המדקדק יוכל לומר שקרונוס היה דיאלקטיקן מובהק ולימד כיצד יש לשפוט תנאי תקף; עד כדי כך גברה כבר הוראתו, שאפילו העורבים שעל הגגות, לאחר ששמעוה שוב ושוב, קוראים בקרקור את אמת־המידה שלו לתנאי. עד כאן יבין את מה שידוע אפילו לילדים.
M 1.310
ὅτι γὰρ διαλεκτικώτατος ἦν ὁ Κρόνος καὶ ἐδίδασκε πῶς κριτέον ἐστὶ τὸ ὑγιὲς συνημμένον, ὥστε διὰ τὸ ἐπικρατεῖν ἤδη τὴν διδασκαλίαν καὶ τοὺς ἐπὶ τῶν δωμάτων κόρακας ἐκ πολλῆς τῆς κατηχήσεως κράζειν τὴν κατʼ αὐτὸν τοῦ συνημμένου κρίσιν, εἴποι ἂν ὁ γραμματικός, καὶ μέχρι τούτου συνήσει τὸ καὶ παιδίοις γνώριμον·
M 1.311
אך כשיגיע גם אל ״וכיצד נשוב ונהיה?״ ישתוק, משום שאינו מוצא את הדבר המסומן. הפילוסוף הוא שיוכל לומר שדיודורוס סבור ששום דבר אינו נע. הרי הנע נע או במקום שבו הוא נמצא או במקום שבו אינו נמצא; אך אינו נע לא בראשון ולא בשני. לכן שום דבר אינו נע. ומכך ששום דבר אינו נע נובע גם ששום דבר אינו כלה.
M 1.311
ἐλθὼν δὲ καὶ ἐπὶ τὸ “καὶ κῶς αὖθι γενησόμεθα” ἡσυχάσει, μὴ εὑρίσκων τὸ δηλούμενον πρᾶγμα. φιλοσόφου γὰρ ἦν εἰπεῖν ὅτι ἀρέσκει τῷ Διοδώρῳ μηδὲν κινεῖσθαι. τὸ γὰρ κινούμενον ἤτοι ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ κινεῖται ἢ ἐν ᾧ μὴ ἔστιν· οὔτε δὲ τὸ πρῶτον οὔτε τὸ δεύτερον· οὐκ ἄρα κινεῖταί τι. τῷ δὲ μηδὲν κινεῖσθαι τὸ μηδὲν φθείρεσθαι ἀκολουθεῖ.
M 1.312
כשם ששום דבר אינו נע משום שאינו נע לא במקום שבו הוא נמצא ולא במקום שבו אינו נמצא, כך בעל החיים אינו מת לא בזמן שבו הוא חי ולא בזמן שבו אינו חי; לכן לעולם אינו מת. ואם כך, לפי דיודורוס אנו חיים תמיד ונשוב ונהיה.
M 1.312
ὡς γὰρ διὰ τὸ μήτε ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ κινεῖσθαί τι μήτε ἐν ᾧ μὴ ἔστιν οὐδὲν κινεῖται, οὕτως ἐπεὶ τὸ ζῷον οὔτε ἐν ᾧ ζῇ χρόνῳ ἀποθνῄσκει οὔτε ἐν ᾧ μὴ ζῇ, οὐδέποτε ἄρα ἀποθνῄσκει. εἰ δὲ τοῦτο, ἀεὶ ζῶντες κατʼ αὐτὸν καὶ αὖθις γενησόμεθα.
M 1.313
המדקדקים אפוא אינם מבינים את הדברים. נותר לומר שהם מבינים את המילים, אך גם זאת הבל. ראשית, אין להם שום אמצעי מקצועי להכרת מילה. הם לא למדו באמצעות אומנות כלשהי שכאשר הרועים אצל סופוקלס אומרים ״ἰώ βαλλήν״, הם אומרים בפריגית ״הו מלך״, אלא שמעו זאת מאחרים. ואין הבדל אם הם נעשים מתורגמנים למילה ברברית או למילה נדירה, שהרי שתיהן בלתי רגילות אצלנו באותה מידה.
M 1.313
Οὐκοῦν τὰ μὲν πράγματα οὐ νοοῦσιν οἱ γραμματικοί. λείπεται τοίνυν τὰ ὀνόματα νοεῖν αὐτούς. ὃ πάλιν ἐστὶ ληρῶδες. πρῶτον μὲν γὰρ οὐδὲν ἔχουσι τεχνικὸν εἰς τὸ λέξιν γινώσκειν. οὔτε γὰρ ἐκ τέχνης τινὸς μεμαθήκασιν ὅτι οἱ παρὰ τῷ Σοφοκλεῖ ποιμένες “ἰὼ βαλλήν” λέγοντες ἰὼ βασιλεῦ λέγουσι φρυγιστί, ἀλλὰ παρʼ ἄλλων ἀκούσαντες. διήνεγκε δὲ οὐδὲν ἢ βαρβάρου λέξεως ἑρμηνευτὰς γίνεσθαι ἢ τῆς κατὰ γλῶσσαν προενεχθείσης, ὁμοίως οὔσης ἀσυνήθους ἡμῖν.
M 1.314
שנית, גם הדבר הזה בלתי אפשרי, משום שהמילים אינסופיות, נוצרו בצורות שונות אצל אנשים שונים, או נקבעו לדברים שאיננו מכירים. דוגמה לכך היא ״הוא התברבר כולו, ופצע בידו״: ἐβαρβάριζεν בא במקום ἐσύριζεν, ״ניגן בחליל״, שכן הסורים הם ברברים; ὅλου בא במקום Παντός, ״של פאן״, משום ש־ὅλον ו־πᾶν מילים נרדפות; ו־ἕλκος, ״פצע״, בא במקום σύριγξ, ״חליל״, משום שנצור הוא סוג של פצע. לכן משמעות המשפט כולו היא: ״פאן ניגן בחליל והחזיק חלילים בידו.״
M 1.314
εἶτα καὶ τοῦτʼ ἀδύνατόν ἐστιν ἀπείρων οὐσῶν λέξεων καὶ ἄλλως παρʼ ἄλλοις ὀνοματοποιηθεισῶν ἢ ἐπὶ πράγμασιν οἷς ἡμεῖς οὐκ ἴσμεν τεθεισῶν. οἷόν ἐστι τὸ ἐβαρβάριζεν ἀντὶ τοῦ ἐσύριζε κειμένου, βάρβαροι γὰρ οἱ Σύροι, τοῦ δὲ ὅλου ἀντὶ τοῦ παντός, ὅλον γὰρ καὶ πᾶν συνώνυμον, τοῦ δὲ ἕλκους ἀντὶ τῆς σύριγγος, εἶδος γὰρ ἕλκους ἡ σύριγξ· ὥστε τὸ ὅλον γίνεσθαι τοιοῦτον “ἐσύριζεν ὁ Πάν, σύριγγας ἔχων ἐν τῇ χειρί.”
M 1.315
יתר על כן, מניין מכירים המדקדקים כמה מן המונחים המדעיים, כגון ἐντελέχεια אצל אריסטו או τὸ τί ἦν εἶναι? והיכן יבינו איזה כוח יש אצל הספקנים לנוסחה ״לא יותר״ — האם היא נוסחת שאלה או נוסחת קביעה, ועל מה היא חלה: על הדבר החיצוני המונח ביסוד או על ההיפעלות שבנו?
M 1.315
ἄλλως τε καὶ ποῦ ἴσασιν ἐνίας τῶν ἐπιστημονικῶν λέξεων οἱ γραμματικοί, καθάπερ τὴν παρὰ Ἀριστοτέλει ἐντελέχειαν ἢ τὸ τί ἦν εἶναι; ἢ ποῦ συνήσουσι τίνα δύναμιν ἔχει παρὰ σκεπτικοῖς ἡ “οὐδὲν μᾶλλον” φωνή, πότερον πυσματική ἐστιν ἢ ἀξιωματική, καὶ ἐπὶ τίνος τάσσεται, ἆρά γε τοῦ ἐκτὸς ὑποκειμένου ἢ τοῦ περὶ ἡμᾶς πάθους;
M 1.316
ומה יאמרו על שיר המורכב מן המילים הבאות? כי מתחת לשני הרים מת לך מאהב כפול, והטבע קבע את החלק האחרון. כשאיבריו עומדים במפרק דמוי־מגן מעל המכתש, הוא דורך ומסתובב עד לגלגלים, ונורא מתחת לשקע השועל ועד למשך החיים, בן־לוויה רפוי של ההרמוניה.
M 1.316
τί δὲ καὶ ἐροῦσιν ἐκ λέξεών τινων συντεθέντος τινὸς ποιήματος; ἢ γάρ σοι δισσοῖσιν ὑπʼ οὔρεσι δισσὸς ἐραστὴς ἔφθιτο, καὶ νεάτην μοῖρʼ ἀνέθηκε φύσιν. ἄρθρῳ ἐν ἀσπιδόεντι βεβηκότα γυῖα καθʼ ὅλμου βᾶσα τροχαντήρων ἄχρι περιστρέφεται, σμερδαλέα δʼ ὑπένερθεν ἀλώπεκος ἄχρι δοχαίης αἰῶνος χαλαρὰν σύνδρομον ἁρμονίης.
M 1.317
מי הם המאהבים וההרים, מהו המפרק דמוי־המגן ומהם הגלגלים, וכן מה הם המכתש, השועלים, השקע, משך החיים וההרמוניה — כל אלה שמות הנהגים במשמעותם המילולית, לא בדרך מטפורית ולא מכוח סיפור היסטורי; וגם אם המדקדקים יעיינו בהם רבבות פעמים, לא יבינו אותם.
M 1.317
τοὺς γὰρ ἐραστὰς οἵτινές εἰσι καὶ τὰ ὄρη καὶ τὸ ἀσπιδόεν ἄρθρον καὶ τοὺς τροχαντῆρας, ἔτι δὲ καὶ τὸν ὅλμον καὶ τὰς ἀλώπεκας δοχαίην τε καὶ αἰῶνα καὶ ἁρμονίαν, μήτε τροπικῶς μήτε κατὰ ἱστορίαν ἀλλὰ κυρίως ἐξενεχθέντα ὀνόματα, κἂν μυριάκις ἐπιστήσωσιν, οὐ συνήσουσιν.
M 1.318
אם אפוא אינם מכירים לא את הדברים ולא את המילים, ומלבדם אין בשיר או בחיבור דבר, אין להם אומנות המסוגלת לפרש את הנאמר אצל המשוררים והסופרים. יתר על כן, אם אנו זקוקים לדקדוק, אנו זקוקים לו ליצירות המעולות ולא לגרועות. ולדבריהם יצירה מעולה היא יצירה ברורה.
M 1.318
Εἰ οὖν μήτε τὰ πράγματα μήτε τὰς λέξεις ἴσασιν, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδέν ἐστιν ἡ ποίησις ἢ τὸ σύγγραμμα, οὐκ ἂν ἔχοιεν τέχνην ἐξηγητικὴν τῶν παρὰ ποιηταῖς καὶ συγγραφεῦσι λεγομένων. ἄλλως τε καὶ εἰ χρήζομεν γραμματικῆς, ἐπὶ τῶν ἀρίστων ποιημάτων χρήζομεν ἀλλʼ οὐ τῶν μοχθηρῶν. ἄριστον δὲ ποίημά ἐστι κατʼ αὐτοὺς τὸ
M 1.319
שהרי הבהירות היא מעלתה של יצירה, והבלתי ברורה היא יצירה גרועה על פי הדקדוק. לכן הדקדוק אינו מועיל ליצירה המעולה, משום שבהיותה ברורה אינה זקוקה לפרשנות; ואף לא לגרועה, משום שהיא גרועה מעצם טבעה.
M 1.319
σαφές· ἀρετὴ γὰρ ποιήματος ἡ σαφήνεια, καὶ μοχθηρὸν τὸ ἀσαφὲς παρὰ γραμματικῇ. οὔτε οὖν ἐπὶ ἀρίστου ἐστὶ ποιήματος χρειώδης διὰ τὸ μὴ δεῖσθαι ἐξηγήσεως σαφὲς ὄν, οὔτε ἐπὶ τοῦ μοχθηροῦ διὰ τὸ αὐτόθεν εἶναι μοχθηρόν.
M 1.320
דבר שנחלקים עליו ללא הכרעה אינו ניתן לתפיסה; והמדקדקים עדיין נחלקים ללא הכרעה בפרשנויותיהם על כוונת המחבר. לכן כוונת המחבר אינה ניתנת לתפיסה, ומשום כך הדקדוק חסר תועלת. די במה שנאמר נגד העולים מן הלימוד הזה; ומנקודת מוצא אחרת נבחן עתה מה יש לומר גם נגד הרטוריקנים.
M 1.320
τό τε ἀνεπικρίτως διαφωνούμενον ἀκατάληπτόν ἐστιν, ἀνεπικρίτως δʼ ἔτι διαφωνοῦσιν ἐν ταῖς ἐξηγήσεσιν οἱ γραμματικοὶ περὶ τῆς τοῦ συγγραφέως διανοίας· ἀκατάληπτος ἄρα ἐστὶν ἡ τοῦ συγγραφέως διάνοια, καὶ διὰ τοῦτο ἄχρηστος ἡ γραμματική. Ἀλλὰ γὰρ πρὸς μὲν τοὺς ἀπὸ τούτου τοῦ μαθήματος ἀναγομένους ἐπὶ τοσοῦτον εἰρήσθω· ἀπʼ ἄλλης δὲ ἀρχῆς σκεψώμεθα καὶ πρὸς τοὺς ῥήτορας ἃ δεῖ λέγειν.
נגד המלומדים, ספר ב
Πρὸς μαθηματικούς II
נגד הרטוריקנים
ΠΡΟΣ ΡΗΤΟΡΑΣ
M 2.1
לאחר שסיימנו את הדיון בדקדוק, ראוי שנדבר גם על הרטוריקה, שהיא כבר עיסוק גברי יותר ונבחנת בעיקר בכיכרות הציבוריות ועל במות הנואמים. אך מאחר שמושג הקיום ואי־הקיום משותף, ואי־אפשר לחקור אף אחד מהם בלי לתפוס מראש מהו הדבר הנחקר, הבה נבחן תחילה מהי הרטוריקה, תוך שנציג את ההגדרות הבולטות ביותר שנתנו לה הפילוסופים.
M 2.1
Τοῖς περὶ γραμματικῆς διεξοδευθεῖσιν ἡμῖν ἀκόλουθον ἂν εἴη καὶ περὶ ῥητορικῆς λέγειν, ἀνδρικωτέρας ἤδη καθεστώσης καὶ τὸ πλέον ἐπʼ ἀγορᾶς καὶ βημάτων ἐξεταζομένης. ἀλλʼ ἐπεὶ κοινὸν ὑπάρξεως τε καὶ ἀνυπαρξίας ἐστὶν ἡ ἔννοια, καὶ οὐδὲν τούτων ἕτερον οἷόν τέ ἐστι ζητεῖν μὴ προλαβόντας ὃ ἐστι τὸ ζητούμενον, φέρε πρῶτον σκεψώμεθα τί ἂν εἴη ῥητορική, τὰς ἐπιφανεστάτας εἰς τοῦτο τῶν φιλοσόφων ἀποδόσεις παρατιθέμενοι.
M 2.2
אפלטון, ב״גורגיאס״, נראה כמי שנותן בדרך של הבחנה את ההגדרה המורכבת הבאה לרטוריקה: ״הרטוריקה היא יוצרת שכנוע באמצעות טיעונים; סמכותה מצויה בטיעונים עצמם; והיא משכנעת, לא מלמדת.״ את המילים ״באמצעות טיעונים״ הוא מוסיף אולי משום שיש דברים רבים היוצרים שכנוע בבני אדם בלי טיעון, כגון עושר, תהילה, עונג ויופי. כך זקני העם אצל המשורר—
M 2.2
Πλάτων μὲν οὖν ἐν τῷ Γοργίᾳ κατὰ διοριστικὴν ἔφοδον τοιοῦτον ἔοικεν ἐξ ἐπισυνθέσεως ὅρον τῆς ῥητορικῆς ἀποδιδόναι “ῥητορική ἐστι πειθοῦς δημιουργὸς διὰ λόγων, ἐν αὐτοῖς τοῖς λόγοις τὸ κῦρος ἔχουσα, πειστικήν, οὐ διδασκαλικήν,” τὸ μὲν “διὰ λόγων” προστιθεὶς τάχα παρόσον πολλά ἐστι τὰ πειθὼ τοῖς ἀνθρώποις ἐνεργαζόμενα χωρὶς λόγου, καθάπερ πλοῦτος καὶ δόξα καὶ ἡδονὴ καὶ κάλλος.
M 2.3
אף שהיו שרויים במלחמה ועוינים לחלוטין להלנה, משום שנעשתה להם סיבת רעותיהם, בכל זאת השתכנעו מכוח יופייה; וכשהתקרבה אמרו זה לזה דברים כגון אלה: אין לגנות את הטרויאנים ואת האכאים יפי־המוקיים על שסבלו זמן רב כל כך בשל אישה כזאת. ופרינה—
M 2.3
οἱ γοῦν παρὰ τῷ ποιητῇ δημογέροντες, καίπερ ἐκπεπολεμωμένοι καὶ τελέως ἀπηλλοτριωμένοι πρὸς τὴν Ἑλένην ὡς κακῶν αἰτίαν γενομένην αὐτοῖς, ὅμως ὑπὸ τοῦ περὶ αὐτὴν κάλλους πείθονται, καὶ προσιούσης τοιαῦτά τινα πρὸς ἀλλήλους διεξίασιν, οὐ νέμεσις Τρῶας καὶ ἐϋκνήμιδας Ἀχαιοὺς τοιῇδʼ ἀμφὶ γυναικὶ πολὺν χρόνον ἄλγεα πάσχειν.
M 2.4
כך מספרים, עמדה להיות מורשעת אף שהיפרידס הגן עליה. היא קרעה את כותנותיה, נפלה לרגלי השופטים כששדיה חשופים, ובכוח יופייה הצליחה לשכנע אותם יותר מנאומו של סנגורה. הוא הדין בכסף, בעונג ובתהילה: נמצא שכל אחד מהם משכנע כל כך עד שלעיתים הוא גורם לאדם לעבור על חובותיו. לכן אפלטון לא אמר ללא מחשבה, מתוך התחשבות בשכנוע הנוצר באמצעות הדברים עצמם, שהרטוריקה יוצרת שכנוע לא סתם כך אלא באמצעות טיעונים.
M 2.4
Φρύνη τε, ὡς φασίν, ἐπεὶ συνηγοροῦντος αὐτῇ Ὑπερίδου ἔμελλε καταδικάζεσθαι, καταρρηξαμένη τοὺς χιτωνίσκους καὶ γυμνοῖς στήθεσι προκυλινδουμένη τῶν δικαστῶν πλεῖον ἴσχυσε διὰ τὸ κάλλος τοὺς δικαστὰς πεῖσαι τῆς τοῦ συνηγοροῦντος ῥητορείας. τὸ δὲ αὐτὸ καὶ ἐπὶ χρημάτων ἐστὶν ἡδονῆς τε καὶ δόξης· τούτων γὰρ ἕκαστον εὑρήσομεν οὕτω πείθον ὡς πολλάκις τινὰ τῶν καθηκόντων ὑπερβαίνειν. οὐ τοίνυν ἀσκόπως ὁ Πλάτων ἀποβλέπων εἰς τὴν διʼ αὐτῶν γινομένην πειθὼ ἔλεξεν ὅτι ῥητορική ἐστι πειθοῦς δημιουργὸς οὐχ ὁπωσοῦν ἀλλὰ διὰ λόγων.
M 2.5
אולם אין דבר נעשה רטוריקה רק מפני שהוא משכנע באמצעות טיעונים, שהרי גם הרפואה והאומנויות הדומות לה משכנעות באמצעות טיעון. רטוריקה היא מה שכוחו מונח בראש ובראשונה בטיעונים עצמם. אך גם זאת לא באופן כללי, שכן גם הגאומטריה, האריתמטיקה וכל אומנות עיונית לסוגיה מחזיקות את סמכותן בראש ובראשונה בטיעונים; אלא כאשר, נוסף על כך, השכנוע אינו מלמד כדרך הגאומטריה, אלא משכנע — וזהו ייחודה של הרטוריקה.
M 2.5
καὶ μὴν οὐκ ἐπεὶ λόγοις πείθει, πάντως ἐστὶ ῥητορική (καὶ γὰρ ἡ ἰατρικὴ καὶ αἱ ὁμοειδεῖς ταύτῃ τέχναι διὰ λόγου πείθουσιν), ἀλλʼ εἴ τις ἐν αὐτοῖς προηγουμένως τοῖς λόγοις ὑποκειμένην ἔχει τὴν ἰσχύν, καὶ οὐ κοινῶς, ἐπείπερ καὶ ἡ γεωμετρία καὶ ἀριθμητικὴ καὶ πᾶσα ἡ τῷ γένει θεωρητικὴ τέχνη ἐν λόγοις προηγουμένως ἔχει τὸ κῦρος, ἀλλʼ ὅταν σὺν τούτοις μὴ διδασκαλικήν, ὥσπερ γεωμετρία, ἀλλὰ πειστικὴν ποιῆται τὴν πειθώ· ὅπερ ἦν ἴδιον ῥητορικῆς.
M 2.6
קסנוקרטס תלמיד אפלטון והפילוסופים מן הסטואה אמרו שהרטוריקה היא מדע הדיבור היטב. קסנוקרטס הבין ״מדע״ באופן אחד, לפי השימוש הקדום, במקום ״אומנות״; והסטואים באופן אחר, כידיעות תפיסתיות איתנות הצומחות בחכם בלבד. שניהם משתמשים ב״דיבור״ כמובחן מן הדיון הדיאלקטי: הדיון הקצר, המבוסס על קבלה ומתן של טיעון, הוא פעולתה של הדיאלקטיקה—
M 2.6
Ξενοκράτης δὲ ὁ Πλάτωνος ἀκουστὴς καὶ οἱ ἀπὸ τῆς στοᾶς φιλόσοφοι ἔλεγον ῥητορικὴν ὑπάρχειν ἐπιστήμην τοῦ εὖ λέγειν, ἄλλως μὲν Ξενοκράτους τὴν ἐπιστήμην λαμβάνοντος καὶ ἀρχαϊκῷ νόμῳ, ἀντὶ τῆς τέχνης, ἄλλως δὲ τῶν στωικῶν, ἀντὶ τοῦ βεβαίας ἔχειν καταλήψεις, ἐν σοφῷ μόνῳ φυομένην. τὸ δὲ λέγειν ἀμφότεροι παραλαμβάνουσιν ὡς διαφέρον τοῦ διαλέγεσθαι, ἐπειδήπερ τὸ μὲν ἐν συντομίᾳ κείμενον κἀν τῷ λαμβάνειν καὶ διδόναι λόγον διαλεκτικῆς ἐστιν ἔργον,
M 2.7
ואילו הדיבור הנבחן באריכות ובהרצאה רצופה הוא ייחודה של הרטוריקה. משום כך, כאשר נשאל זנון מקיטיון במה שונה הדיאלקטיקה מן הרטוריקה, כיווץ את ידו ואחר כך פרש אותה ואמר: ״בכך״. ביד הקפוצה ייצג את העגלגלות והקיצור האופייניים לדיאלקטיקה, ובפרישה ובהושטת האצבעות רמז לרוחב כוחה של הרטוריקה.
M 2.7
τὸ δὲ λέγειν ἐν μήκει καὶ διεξόδῳ θεωρούμενον ῥητορικῆς ἐτύγχανεν ἴδιον. ἔνθεν γοῦν καὶ Ζήνων ὁ Κιτιεύς ἐρωτηθεὶς ὅτῳ διαφέρει διαλεκτικὴ ῥητορικῆς, συστρέψας τὴν χεῖρα καὶ πάλιν ἐξαπλώσας ἔφη “τούτῳ,” κατὰ μὲν τὴν συστροφὴν τὸ στρογγύλον καὶ βραχὺ τῆς διαλεκτικῆς τάττων ἰδίωμα, διὰ δὲ τῆς ἐξαπλώσεως καὶ ἐκτάσεως τῶν δακτύλων τὸ πλατὺ τῆς ῥητορικῆς δυνάμεως αἰνιττόμενος.
M 2.8
אריסטו, בספר הראשון של ״אומנויות הרטוריקה״, מוסר הגדרה פשוטה יותר: הרטוריקה היא אומנות הטיעונים. כאשר מקשים עליו שגם הרפואה היא אומנות של טיעונים רפואיים, משיבים אחדים שהרפואה מכוונת את טיעוניה לתכלית אחרת, כגון הבריאות, ואילו הרטוריקה היא במישרין אומנות הטיעונים.
M 2.8
Ἀριστοτέλης δὲ ἐν τῷ πρώτῳ τῶν ῥητορικῶν τεχνῶν ἁπλούστερον παραδίδωσι τὴν ῥητορικὴν τέχνην λόγων. καὶ ζητουμένου πρὸς αὐτὸν ὅτι καὶ ἡ ἰατρικὴ τέχνη ἐστὶ λόγων ἰατρικῶν, ἀπολογούμενοί τινες φασιν ὅτι ἡ ἰατρικὴ τοὺς λόγους ἐφʼ ἕτερόν τι ἀναφέρει τέλος, καθάπερ τὴν ὑγείαν, ἡ δὲ ῥητορικὴ ἄντικρύς ἐστι λόγων τέχνη.
M 2.9
אותו איש מציג גם הגדרות אחרות, שאין הכרח שנדון בהן, מאחר שאיננו עוסקים כאן בראש ובראשונה בדיון שיטתי ברטוריקה, אלא רק במידה הדרושה לתפיסת אופייה המיוחד לשם ההתנגדות שנציג. נוכל להתחיל מיד מן המושג שהונח. מאחר שמגדירי הרטוריקה מבקשים לראות בה אומנות או מדע של טיעונים או של דיבור, היוצרים שכנוע, ננסה גם אנו להיצמד לשלושת הדברים האלה ולהראות שהיא חסרת קיום.
M 2.9
καὶ ἄλλους δὲ ἐκτίθεται ὁ ἀνὴρ οὗτος ὅρους, περὶ ὧν οὐκ ἀναγκαῖόν ἐστιν ἡμῖν λέγειν τοῖς μὴ προηγουμένως τὸν περὶ ῥητορικῆς διεξοδεύουσι λόγον, ἀλλʼ ὅσον τοῦ τὴν ἰδιότητα ταύτης περινοῆσαι πρὸς τὴν χειρισθησομένην ἡμῖν ἀντίρρησιν. ἧς ἀρχὴ γένοιτʼ ἂν εὐθέως ἀπὸ τῆς ἐκκειμένης νοήσεως. ἐπεὶ γὰρ τέχνην ἢ ἐπιστήμην λόγων ἢ τοῦ λέγειν καὶ πειθοῦς περιποιητικὴν βούλονται τυγχάνειν τὴν ῥητορικὴν οἱ τὴν ἔννοιαν αὐτῆς ἀποδιδόντες, πειρασόμεθα καὶ ἡμεῖς τῶν τριῶν τούτων ἐχόμενοι διδάσκειν τὸ ἀνυπόστατον αὐτῆς.
M 2.10
כל אומנות היא מערכת של תפיסות שאומנו יחד ומכוונות לתכלית מועילה כלשהי מן התכליות שבחיים. אך הרטוריקה אינה מערכת של תפיסות, כפי שנראה; לכן הרטוריקה אינה אומנות.
M 2.10
Πᾶσα τοίνυν τέχνη σύστημά ἐστιν ἐκ καταλήψεων συγγεγυμνασμένων καὶ ἐπὶ τέλος εὔχρηστον τῷ βίῳ λαμβανόντων τὴν ἀναφοράν· ἡ δὲ ῥητορικὴ οὐκ ἔστι σύστημα ἐκ καταλήψεων, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἐστὶν ἡ ῥητορική.
M 2.11
אין תפיסות של דברים כוזבים; והכללים הנחשבים לכללי הרטוריקה כוזבים, כגון: ״כך יש להוליך שולל את השופטים״, ״יש לעורר כעס ורחמים״, ו״יש להגן על נואף ועל שודד מקדשים״. דברים אלה מורים שראוי להוליך כך שולל את השופטים ולעורר כעס או רחמים; אך אין הם אמיתיים, ומשום כך אינם ניתנים לתפיסה. לכן אין תפיסות שלהם; ויחד עם זאת נובע שגם הרטוריקה אינה קיימת.
M 2.11
τῶν γὰρ ψευδῶν οὐκ εἰσὶ καταλήψεις, ψευδῆ δέ ἐστι τὰ λεγόμενα τῆς ῥητορικῆς εἶναι θεωρήματα, τοιαῦτα ὄντα “οὕτω παραπειστέον τοὺς δικαστὰς καὶ ὀργὴν κινητέον ἢ ἔλεον καὶ μοιχῷ συνηγορητέον ἢ ἱεροσύλῳ”· ἐμφαίνει τὸ καθήκειν οὕτω τοὺς δικαστὰς παραπείθειν καὶ ὀργὴν ἢ ἔλεον κινεῖν· ἅπερ οὐκ ἔστιν ἀληθῆ, καὶ διὰ τοῦτο ἀκατάληπτα. οὐ τοίνυν αὐτῶν εἰσιν αἱ καταλήψεις· ᾧ συνεισέρχεται τὸ μηδὲ τὴν ῥητορικὴν ὑπάρχειν.
M 2.12
כשם שלא נאמר שפריצה דרך קירות היא אומנות כלשהי המורה שכך יש לחפור בקיר, או שגנבה היא אומנות המורה שכך ראוי לגנוב ולכייס (שהרי דברים אלה כוזבים ואינם לא חובות ולא כללים), כך אין לחשוב שלרטוריקה קיום מקצועי, כאשר היא נשענת על הוראות כאלה. ואכן, אנשי קריטולאוס הפריפטטי, והרבה לפניהם אנשי אפלטון, התבוננו בכך וגינו אותה כאומנות רעה יותר מאשר כאומנות.
M 2.12
καθάπερ οὖν οὐκ ἂν εἴποιμεν τὴν τοιχωρυχικὴν εἶναί τινα τέχνην παραινοῦσαν τὸ “οὕτω δεῖ τοῖχον διορύττειν,” καὶ τὴν κλεπτικὴν τὸ “οὕτω καθήκει κλέπτειν καὶ βαλαντιοτομεῖν,” (ψευδῆ γάρ ἐστι ταῦτα, καὶ οὔτε καθήκοντα οὔτε θεωρήματα), οὕτως οὐδὲ τὴν ῥητορικὴν ὑποληπτέον ἔχειν τεχνικὴν ὑπόστασιν, ἐπὶ τοιούτοις παραγγέλμασι σαλεύουσαν. ἀμέλει γέ τοι καὶ οἱ περὶ Κριτόλαον τὸν περιπατητικόν, καὶ πολὺ πρότερον οἱ περὶ Πλάτωνα, εἰς τοῦτο ἀπιδόντες ἐκάκισαν αὐτὴν ὡς κακοτεχνίαν μᾶλλον ἢ τέχνην καθεστηκυῖαν.
M 2.13
יתר על כן, מאחר שלכל אומנות תכלית קבועה ויציבה, כמו לפילוסופיה ולדקדוק, או תכלית המושגת על פי רוב, כמו לרפואה ולניווט, גם הרטוריקה, אם היא אומנות, חייבת להבטיח אחת משתי אלה.
M 2.13
καὶ μὴν ἐπεὶ πᾶσα τέχνη ἤτοι ἑστηκὸς ἔχει τὸ τέλος καὶ πάγιον, ὡς φιλοσοφία καὶ γραμματική, ἢ τοῦ ὡς τὸ πολὺ ἐχόμενον, καθάπερ ἰατρική τε καὶ κυβερνητική, δεήσει καὶ τὴν ῥητορικήν, εἴπερ ἐστὶ τέχνη, τὸ ἕτερον τούτων ἐπαγγέλλεσθαι.
M 2.14
אך אין לה תכלית קבועה לחלוטין, שכן אין היא זוכה תמיד בניצחון על בעלי הדין היריבים; לעיתים הנואם מציב לעצמו תכלית אחת, אך תוצאה אחרת נובעת ממעשיו.
M 2.14
οὔτε δὲ ἑστηκὸς ἔχει πᾶν τέλος (οὐδὲ γὰρ ἀεὶ περιγίνεται τῆς τῶν ἀντιδίκων νίκης, ἀλλʼ ἔσθʼ ὅτε ἕτερον μὲν προτίθεται ὁ ῥήτωρ ἕτερον δὲ ἐξακολουθοῦν ἔχει τέλος)
M 2.15
וגם אין היא שואפת לתכלית המושגת על פי רוב, שכן כל נואם, בהשוואה לעצמו, הובס פעמים רבות יותר משניצח, משום שתמיד היה אדם אחר שהפריך את טיעוניו. לכן הרטוריקה אינה אומנות.
M 2.15
οὔτε τοῦ ὡς τὸ πολὺ ἐφιέμενον, ἐπεὶ πᾶς ῥήτωρ ἑαυτῷ συγκρινόμενος πολλάκις ἐλείφθη μᾶλλον ἢ ἐνίκησεν, ἅτε διὰ παντὸς ἑτέρου τὰς ἐπιχειρήσεις αὐτοῦ διαλύοντος. οὐκ ἄρα τέχνη ἐστὶν ἡ ῥητορική.
M 2.16
ואם אפשר להיות נואם בלי להשתתף באומנות הרטוריקה, לא תיתכן אומנות רטורית. ואכן אפשר לנאום היטב וכראוי בלי להשתתף ברטוריקה, כפי שמסופר גם על דמאדס: אף שהיה חותר, מוסכם שהיה נואם מעולה; וכמוהו רבים מאוד אחרים. לכן הרטוריקה אינה אומנות.
M 2.16
εἴπερ τε ἐνδέχεται γενέσθαι ῥήτορα μὴ μετασχόντα τῆς ῥητορικῆς τέχνης, οὐκ ἂν εἴη τις τέχνη ῥητορική. ἐνδέχεται δέ γε ἱκανῶς καὶ κατὰ τρόπον ῥητορεύειν μὴ μετασχόντα ῥητορικῆς, ὡς καὶ περὶ Δημάδου παρειλήφαμεν· κωπηλάτης γὰρ ὢν ὁμολογεῖται ἄριστος γεγονέναι ῥήτωρ, καὶ σὺν τούτῳ ἄλλοι παμπληθεῖς. τοίνυν οὐκ ἔστι τέχνη ἡ ῥητορική.
M 2.17
יתר על כן, [אף אם] איננו מאמינים שאנשים אלה אכן היו כאלה ושהגיעו לנאום מכוח נטייה ומיומנות כלשהי, עדיין אפשר לראות בחיינו אנשים רבים המדברים בכישרון בבתי המשפט ובאספות אף שאינם מכירים את ההוראות המקצועיות של הרטוריקה.
M 2.17
ἄλλως τε καὶ ἐπεὶ τούτοις ἀπιστοῦμεν ὡς τοιούτοις γεγονόσι καὶ ἐν ἕξει καὶ τοιαύτης τινὸς τριβῆς ἐπὶ τὸ ῥητορεύειν παρεληλυθόσιν, ἀλλʼ οὖν γε ἐν τῷ καθʼ ἡμᾶς βίῳ πολλοὺς πάρεστιν ὁρᾶν λέγοντας μὲν εὐφυῶς ἐπὶ δικαστηρίων καὶ ἐν ἐκκλησίαις, τὰ δὲ τεχνικὰ τῆς ῥητορικῆς παραγγέλματα μὴ γινώσκοντας.
M 2.18
ומנגד, אם מי ששכללו [במידה רבה] ותרגלו באריכות את התורה המקצועית של הרטוריקה אינם מסוגלים לנאום בבתי המשפט ובכיכרות, אין לומר שהרטוריקה היא שיטה מקצועית. אולם, כפי שיודעים כל בני האדם, הסופיסטים תרגלו את התורה הטכנית של הרטוריקה עד תכליתה, אך בשדה [הארץ] הפתוח הם נראים אילמים יותר מדגים. לכן בני אדם אינם נואמים מכוח אומנות.
M 2.18
καὶ ἀντιστρόφως, εἰ οἱ ἐξηκριβωκότες [ἐπὶ πλεῖον] καὶ ἐπὶ πλεῖον ἐκπονήσαντες τὸν τεχνικὸν τῆς ῥητορικῆς λόγον ἀδυνατοῦσι ῥητορεύειν ἐπὶ δικαστηρίων καὶ ἀγορᾶς, οὐ ῥητέον τεχνικὴν μέθοδον εἶναι τὴν ῥητορικήν. ἀλλὰ μὴν ὡς ὁ σύμπας οἶδε βίος, οἱ σοφιστεύοντες ἐπʼ ἄκρον μὲν τὴν ῥητορικὴν ἐξήσκησαν τεχνολογίαν, ἰχθύων δὲ ἀφωνότεροι ἐπὶ τῆς ὑπαίθρου θεωροῦνται. τοίνυν οὐ κατὰ τέχνην εἰσί τινες ῥήτορες.
M 2.19
משום כך אפשר לצחוק עליהם כאשר הם מתגוננים מפני הפרכה זו ואומרים: כשם שאבני משחזת אינן עשויות לחתוך, אך בהשחיזן את הסכין הן מאפשרות לה לחתוך, כך גם הם עצמם אינם מסוגלים לדבר בגלל חוסר ניסיונם, אך כשהם מקדמים אחרים באמצעות אומנותם הם עושים אותם לדוברים. האנשים המופלאים האלה לא הבחינו בחוסר הדמיון שבמשל: אבן המשחזת אינה מעניקה לברזל את הכוח שיש לה עצמה; ואילו הם מצהירים שתפקידם הראשי הוא להעניק לזולת את האומנות שיש להם.
M 2.19
ὅθεν καὶ γελᾶν ἔστιν ἐπʼ αὐτοῖς, ὅταν πρὸς τοῦτον ἀπολογούμενοι τὸν ἔλεγχον φάσκωσιν ὅτι, ὥσπερ αἱ ἀκόναι τέμνειν μὲν οὐ πεφύκασιν, ὀξύνουσαι δὲ τὴν μάχαιραν τέμνειν παρασκευάζουσιν, οὕτω καὶ αὐτοὶ ἀδυνατοῦσι μὲν εἰπεῖν ὑπὸ τῆς ἀηθείας, ἄλλους δὲ διὰ τέχνης προάγοντες λέγειν ποιοῦσιν. οὐκ ᾔδεσαν γὰρ οἱ θαυμάσιοι τὴν ἀνομοιότητα ταύτης τῆς εἰκόνος, εἴ γε ἡ μὲν ἀκόνη οὐχ ἣν εἶχε δύναμιν, ταύτην τῷ σιδήρῳ ἐμποιεῖν πέφυκεν, αὐτοὶ δὲ ἐπαγγέλλονται ὡς προηγούμενον ἔργον, ἣν ἔχουσι τέχνην, ταύτην τῷ πέλας περιποιήσειν.
M 2.20
אנשי קריטולאוס ואנשי האקדמיה, ובהם קליטומכוס וכרמידס, רגילים אף הם לומר דברים כגון אלה: הערים אינן מגרשות את האומנויות, משום שהן יודעות כי הן מועילות מאוד לחיים — כשם שאיננו מגרשים את מנהלי משקי הבית מן הבתים או את רועי הבקר מן העדר. ואילו את הרטוריקה רדפו הכול מכל מקום כאויבת הגדולה ביותר. המחוקק מכרתים, למשל, אסר על המתרברבים בטיעונים לעלות על האי.
M 2.20
Οἱ δὲ περὶ τὸν Κριτόλαον καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας, ἐν οἷς ἐστι Κλειτόμαχος καὶ Χαρμίδας, εἰώθασι καὶ οὗτοι τοιαῦτά τινα λέγειν, ὅτι τὰς μὲν τέχνας οὐκ ἐκβάλλουσιν αἱ πόλεις πάνυ τι βιωφελεῖς οὔσας ἐπιστάμεναι, ὡς οὐδὲ τοὺς μὲν οἰκονομικοὺς τῶν οἴκων ἐκβάλλομεν τοὺς δὲ βουκόλους ἐκ τῆς ἀγέλης, τὴν μέντοι ῥητορικὴν πάντες πανταχόθεν ὡς πολεμιωτάτην ἐδίωξαν, ὥσπερ ὁ μὲν Κρητικὸς νομοθέτης εἴρξας ἐπιβαίνειν τῆς νήσου τοὺς ἐν λόγοις ἀλαζονευσαμένους,
M 2.21
וליקורגוס הספרטני, כמי שנעשה מחקה של תאלטס מכרתים, הנהיג אותו חוק אצל הספרטנים. משום כך, זמן רב לאחר מכן, כאשר חזר צעיר שלמד רטוריקה בארץ זרה, הענישוהו האפורים והוסיפו כנימוק להרשעה כי התאמן בטיעונים ערמומיים כדי להוליך שולל את ספרטה. הם עצמם התמידו בשנאת הרטוריקה והשתמשו בדיבור קצר ופשוט.
M 2.21
ὁ δὲ Σπαρτιάτης Λυκοῦργος, ὡς ἂν ζηλωτὴς Θάλητος τοῦ Κρητὸς γενόμενος, τὸν αὐτὸν τοῖς Σπαρτιάταις νόμον εἰσηγήσατο· παρʼ ἣν αἰτίαν πολλοῖς ὕστερον χρόνοις τὸν ἐπὶ ξένης ῥητορικὴν ἐκπονήσαντα νεανίαν ἐπανελθόντα ἐκόλασαν οἱ ἔφοροι, τὴν αἰτίαν προσθέντες τῆς καταδίκης ὡς δολεροὺς λόγους ἐπὶ παρακρούσει τᾶς Σπάρτας ἐμελέτησεν. καὶ αὐτοὶ δὲ διέμειναν ῥητορικὴν μισοῦντες, ἀφελεῖ δὲ βραχυλογίᾳ χρώμενοι.
M 2.22
משום כך, כאשר הם והאתונאים בחרו שגרירים יריבים אל טיספרנס, והאתונאים נשאו נאומים ארוכים ומגוונים, שרטט השגריר הספרטני במטהו שני קווים על הקרקע — אחד ישר וקצר והאחר ארוך ומפותל — ואמר: ״מבין אלה, אדוני המלך, בחר באיזה שתרצה.״ בקו הארוך והמפותל רמז להתחכמות הרטורית, ובקצר והישר לדיבור הגלוי, הפשוט והתמציתי.
M 2.22
ὅθεν καὶ ὁ ἀντιχειροτονηθεὶς Ἀθηναίοις ὑπʼ αὐτῶν πρὸς Τισσαφέρνην πρεσβευτής, τῶν Ἀθηναίων μακρὰς καὶ ποικίλας ῥήσεις διεξιόντων, δύο τῇ βακτηρίᾳ γραμμὰς κατὰ τοῦ ἐδάφους χαράξας, τὴν μὲν εὐθεῖαν καὶ μικρὰν τὴν δὲ ἐπιμήκη καὶ σκολιάν, “τούτων” εἶπεν, “ὦ βασιλεῦ, ὁποτέραν θέλεις ἑλοῦ,” αἰνιττόμενος διὰ μὲν τῆς ἐπιμήκους καὶ σκολιᾶς γραμμῆς τὴν τερθρείαν τὴν ῥητορικήν, διὰ δὲ τῆς βραχείας ἅμα καὶ εὐθείας τὴν ἀφελῆ καὶ σύντομον εὐθυρρημοσύνην,
M 2.23
בשל כך הם מבקשים דיבור נטול קישוט לא רק בענייניהם שלהם אלא גם בענייני זרים. שגריר מכיוס ביקש רשות לייצא תבואה, אך מאחר שהסביר את בקשתו באריכות, הם שילחוהו בידיים ריקות. כאשר נשלח שגריר אחר, תמציתי יותר — שכן המצוקה דחקה באנשי כיוס — הם נענו לו: הוא הרים לפניהם שק ריק ואמר שהוא זקוק לקמח. ובכל זאת גערו גם בו כפטפטן, משום שדי היה להראות את השק הריק כדי לסמן את בקשת אנשי כיוס.
M 2.23
διʼ ἣν οὐκ ἐν οἰκείοις μόνοις ἀλλὰ καὶ ξένοις τὴν ἀπεριττότητα τοῦ λόγου μεταδιώκουσιν. ἐκ μέσων μέντοι γε καὶ τὸν Χίων πρεσβευτὴν περὶ ἐξαγωγῆς πυροῦ δεόμενον, ἐπεὶ μακρῶς ἡρμήνευσε τὴν δέησιν, ἄπρακτον ἐξαπέστειλαν, ἑτέρου δὲ πεμφθέντος συντομωτέρου (ἤπειγε γὰρ ἀνάγκη τοὺς Χίους) ἔδοσαν· κενὸν γὰρ θύλακον αὐτοῖς οὗτος ἀνατείνας ἀλφίτων αὐτὸν ἔφη δεῖσθαι. ὅμως δʼ οὖν καὶ τοῦτον ὡς ἀδολέσχην ἐμέμψαντο· ἀποχρώντως γὰρ κενὸς δειχθεὶς ὁ θύλακος ἐσήμηνε τὴν τῶν Χίων αἴτησιν.
M 2.24
משום כך התרגש יון הטרגיקן ואמר עליהם: כי העיר הלאקונית אינה מבוצרת בטיעונים; אך כאשר ארס המתחדש נופל על הצבא, המועצה מנהיגה והיד משלימה את המעשה. שהרי הם מתכננים את הטוב ביותר אך מתעבים את הרטוריקה. לכן, אם הערים אינן מגרשות את האומנויות אך גירשו את הרטוריקה, הרטוריקה אינה אחת האומנויות.
M 2.24
ἔνθεν ὁ τραγικὸς Ἴων κινηθεὶς εἶπεν ἐπʼ αὐτῶν οὐ γὰρ λόγοις Λάκαινα πυργοῦται πόλις, ἀλλʼ εὖτʼ Ἄρης νεοχμὸς ἐμπέσῃ στρατῷ, βουλὴ μὲν ἄρχει, χεὶρ δʼ ἐπεξεργάζεται, ἅτε βουλευομένων μὲν τὰ κράτιστα, στυγούντων δὲ τὴν ῥητορικήν. ὅθεν εἰ μὴ τὰς τέχνας ἐκβάλλουσιν αἱ πόλεις, ἐκβεβλήκασι δὲ τὴν ῥητορικήν, οὐκ ἂν εἴη τῶν τεχνῶν ἡ ῥητορική.
M 2.25
התשובה שגם פילוסופים הוגלו מכמה ערים יווניות היא תמימה. ראשית, הם לא יוכלו לספק לכך עדות כמו אלה שאספו עדויות הפוכות בעניין הרטוריקה. שנית, גם אם כמה ערים גירשו את הפילוסופיה, הן לא גירשו את כולה כסוג אלא אסכולות מסוימות: את האפיקוראית משום שהיא מלמדת עונג, ואת הסוקרטית משום שהיא מזלזלת באלוהי. ואילו הערים שנזכרו לא דחו רטוריקה אחת וקיבלו אחרת, אלא סילקו את כולה ללא הבחנה.
M 2.25
τὸ μὲν γὰρ ἀναστρέφειν, καὶ λέγειν ὡς καὶ φιλοσόφους ἐξώρισάν τινες τῶν Ἑλληνίδων πόλεων, εὔηθές ἐστιν. πρῶτον μὲν γὰρ οὐκ ἂν ἔχοιεν τούτῳ παρασχεῖν μαρτυρίαν ὥσπερ ἐπὶ ῥητορικῆς οἱ τοὐναντίον συναγαγόντες· ἔπειτα εἰ καὶ ἐξέβαλόν τινες τῶν πόλεων φιλοσοφίαν, οὐ κατὰ γένος πᾶσαν ἐξέβαλον ἀλλὰ τινὰς αἱρέσεις, οἷον τὴν Ἐπικούρειον ὡς ἡδονῆς διδάσκαλον, τὴν Σωκρατικὴν δὲ ὡς ἐκφαυλίζουσαν τὸ θεῖον. αἱ μέντοι γε προειρημέναι πόλεις οὐ τινὰ μὲν παρῃτήσαντο ῥητορικὴν τινὰ δὲ προσήκαντο, ἀλλὰ κοινῶς πᾶσαν περιέστησαν.
M 2.26
נוסף על הדברים שנאמרו, אם הרטוריקה היא אומנות, היא חייבת להועיל לבעליה או לערים, כמו שאר האומנויות. אך היא אינה מועילה לא לבעליה ולא לערים, כפי שנראה; לכן אין היא אומנות.
M 2.26
Πρός γε μὴν τοῖς εἰρημένοις, καὶ εἰ τέχνη πάντως ἐστὶν ἡ ῥητορική, ἤτοι τῷ ἔχοντι ἢ ταῖς πόλεσιν ἔσται χρειώδης ὡς καὶ αἱ λοιπαὶ τῶν τεχνῶν· οὔτε δὲ τῷ ἔχοντι οὔτε ταῖς πόλεσίν ἐστιν ὠφέλιμος, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα τέχνη καθέστηκεν.
M 2.27
לבעליה אין היא מועילה. ראשית, הוא חייב להתגולל בכיכרות ובבתי הארכיון, ובין שירצה ובין שלא ירצה לשהות עם רשעים, נוכלים ומלשינים, ולרדת לאותם מקומות כמותם. שנית, עליו לחוס מעט מאוד על הבושה, כדי שלא ייראה קל לבוז בעיני הערמומיים יותר.
M 2.27
καὶ δὴ τῷ μὲν ἔχοντι οὐκ ἔστιν ὠφέλιμος, ἐπεὶ πρῶτον μὲν ἐν ἀγοραῖς καὶ γραμματοφυλακείοις ἀναγκαῖόν ἐστι καλινδεῖσθαι, κἂν τε θέλῃ κἂν τε μὴ θέλῃ, μετὰ μοχθηρῶν καὶ παλιμβόλων καὶ συκοφαντῶν διατρίβειν, εἰς τοὺς αὐτοὺς ἐκείνοις τόπους κατερχόμενον, εἶτα καὶ τῆς αἰδοῦς ὀλίγην ποιεῖσθαι φειδώ, ἵνα μὴ εὐκαταφρόνητος εἶναι δοκῇ τοῖς πανουργοτέροις,
M 2.28
עליו לדבר בעזות ולהציב לפניו את החוצפה כנשק, כדי שיהיה מפחיד לבעלי הדין היריבים; להיות רמאי ומכשף, ובקי בעניינים הגרועים ביותר — בניאופים, בגנבות ובכפיות טובה כלפי הורים — כדי שיוכל לדון בהם במיומנות מעשית בעת הצורך.
M 2.28
θρασέως δὲ λέγειν καὶ τὴν τόλμαν ὥσπερ ὅπλον προβεβλῆσθαι, ἵνα φοβερὸς ᾖ τοῖς ἀντιδίκοις, ἀπατητικόν τε καὶ γόητα τυγχάνειν καὶ χειρίστοις ἐντεθραμμένον πράγμασι, μοιχείαις τε καὶ κλοπαῖς καὶ ταῖς πρὸς τοὺς γονεῖς ἀχαριστίαις, εἰς τὸ πραγματικῶς ταῦτα διελέγχειν ὅτε δεῖ,
M 2.29
ושוב, עליו לערפל את הדברים, שיהיו לו אויבים רבים ושישנא את כולם: את אלה משום שנאבק נגדם במשפט, ואת האחרים היודעים שהוא [שייך] למי ששכר אותו, ושכשם שנהג באחרים כך ינהג יום אחד גם בהם, אם יתפתה לשכר גדול יותר.
M 2.29
καὶ πάλιν ἐπιθολοῦν, ἔχειν δὲ ἐχθροὺς πολλοὺς καὶ μῖσος πρὸς πάντας, τοὺς μὲν ὅτι ἀντηδικήθησαν, τοὺς δὲ εἰδότας ὅτι τοῦ μισθωσαμένου ἐστί, καὶ ὃ ἄλλους διέθηκε, τοῦτο καὶ αὐτοὺς ποτε πλείονι λήμματι δελεασθεὶς διαθήσει,
M 2.30
נוסף על כך הוא שרוי תמיד בחרדה, וכדרך פיראט — פעם נמלט ופעם רודף; הוא מתייגע יומם ולילה ומוטרד בידי בעלי הדין, וחייו מלאים קינות ודמעות, כאשר אחדים מובלים לכלא ואחרים לגלגל העינויים. לכן הרטוריקה מזיקה לבעליה. וגם לערים אינה מועילה.
M 2.30
μετὰ τοῦ διὰ παντὸς ἀγωνιᾶν καὶ πειρατοῦ τρόπον ὁτὲ μὲν φεύγειν ὁτὲ δὲ διώκειν, ὥστε κοπούμενον νύκτωρ καὶ μεθʼ ἡμέραν ὑπὸ τῶν πράγματα ἐχόντων ὀχλεῖσθαι, μεστὸν δὲ ἔχειν τὸν βίον θρήνων τε καὶ δακρύων, καὶ τινῶν μὲν εἰς δεσμωτήριον τινῶν δὲ ἐπὶ τύμπανον ἀπαγομένων. ὥστε τῷ μὲν ἔχοντι ἐπιβλαβὴς ἡ ῥητορική. Καὶ μὴν οὐδὲ ταῖς πόλεσίν ἐστιν ὠφέλιμος·
M 2.31
החוקים הם הקשרים המאחדים ערים; וכשם ש[הנפש] הגוף נשחת 〈כאשר הנשימה〉 אובדת, כך גם הערים אובדות כאשר החוקים מתבטלים. משום כך אורפאוס, מטיף המוסר, רומז להכרחיותם ואומר: היה זמן שבו חיו בני האדם זה מבשרו של זה, והחזק ביתר את האדם החלש ממנו.
M 2.31
οἱ γὰρ νόμοι πόλεών εἰσι σύνδεσμοι, καὶ ὡς ψυχὴ σώματος ἐκφθαρέντος φθείρεται, οὕτω νόμων ἀναιρεθέντων καὶ αἱ πόλεις διόλλυνται. παρὸ καὶ ὁ θεολόγος Ὀρφεὺς τὸ ἀναγκαῖον αὐτῶν ὑποφαίνων φησίν ἦν χρόνος ἡνίκα φῶτες ἀπʼ ἀλλήλων βίον εἶχον σαρκοδακῆ, κρείσσων δὲ τὸν ἥττονα φῶτα δάϊζεν.
M 2.32
כאשר לא היה חוק ממונה, כל אדם החזיק את הצדק בידיו, כפי שנאמר: לדגים, לחיות ולעופות המעופפים הותר לאכול זה את זה, משום שאין צדק ביניהם. כך היה עד שהאל ריחם עליהם בעמלם ושלח אליהם את האלות נושאות החוק; בני האדם התפעלו מהן יותר משום שביטלו את ההפקרות שבה טרפו איש את רעהו, מאשר משום שבייתו את חייהם באמצעות היבולים.
M 2.32
μηδενὸς γὰρ ἐπιστατοῦντος νόμου ἕκαστος ἐν χερσὶ τὸ δίκαιον εἶχε, καὶ ὡς ἰχθύσι καὶ θηρσὶ καὶ οἰωνοῖς πετεηνοῖς ἐπιτέτραπται ἔσθειν ἀλλήλους, ἐπεὶ οὐ δίκη ἔστι μετʼ αὐτοῖς, μέχρις ὅτου ὁ θεὸς οἰκτείρων μογοῦσιν αὐτοῖς θεσμοφόρους θεὰς ἐξαπέστειλεν, ἃς ἐπὶ τῷ τὴν ἀλληλοφάγον ἀνομίαν καταλῦσαι πλέον ἢ ἐπὶ τῷ καρποῖς ἡμερῶσαι τὸν βίον ἐθαύμασαν ἄνθρωποι.
M 2.33
משום כך יש לפרסים הנבונים חוק שלפיו לאחר מות מלכם הם מקיימים חמישה ימי הפקרות רצופים. אין הם עושים זאת כדי לסבול, אלא כדי ללמוד מן הניסיון מה גדולה רעת ההפקרות, המביאה רציחות, ביזה וכל דבר גרוע מהם, וכך להיעשות שומרים נאמנים יותר של המלכים.
M 2.33
ἐντεῦθεν καὶ οἱ Περσῶν χαρίεντες νόμον ἔχουσι βασιλέως παρʼ αὐτοῖς τελευτήσαντος πέντε τὰς ἐφεξῆς ἡμέρας ἀνομίαν ἄγειν, οὐχ ὑπὲρ τοῦ δυστυχεῖν ἀλλʼ ὑπὲρ τοῦ ἔργῳ μαθεῖν ἡλίκον κακόν ἐστιν ἡ ἀνομία, σφαγὰς καὶ ἁρπαγὰς καὶ εἴ τι χεῖρόν ἐστιν ἐπάγουσα, ἵνα πιστότεροι τῶν βασιλέων φύλακες γένωνται.
M 2.34
אך הרטוריקה הוכנסה למערכה נגד החוקים. הראיה הגדולה ביותר היא שאצל הברברים, שבקרבם הרטוריקה אינה קיימת כלל או נדירה, החוקים נשארים בלתי מעורערים; ואילו אצל מי שמקבלים אותה הם מתחדשים ומתערערים מדי יום.
M 2.34
ἀλλʼ ἥ γε ῥητορικὴ κατὰ τῶν νόμων εἰσκεκύκληται. τεκμήριον δὲ παμμέγεθες τὸ παρὰ μὲν τοῖς βαρβάροις, παρʼ οἷς ἢ οὐδʼ ὅλως ἢ σπανίως ἐστὶ ῥητορική, τοὺς νόμους ἀσαλεύτους μένειν, παρὰ δὲ τοῖς προσιεμένοις αὐτὴν ὁσημέραι
M 2.35
כך היה גם אצל האתונאים, כפי שאומר אפלטון, משורר הקומדיה העתיקה: אם אדם יוצא מן העיר לשלושה חודשים, בשובו כבר אינו מכיר אותה; אלא כמי שהולכים בלילה לצד החומות, הוא מובל כאחד מבלדרי הכפייה, משום שמבחינת חוקיה אין זו עוד אותה עיר.
M 2.35
νεοχμοῦσθαι, ὥσπερ καὶ παρʼ Ἀθηναίοις, καθάπερ καὶ Πλάτων ὁ τῆς ἀρχαίας κωμῳδίας ποιητὴς λέγει· καὶ γὰρ τρεῖς ἐάν τις, φησίν, ἐκδημήσῃ μῆνας, οὐκέτι ἐπιγινώσκει τὴν πόλιν, ἀλλὰ παραπλησίως τοῖς νυκτὸς περιπατοῦσι παρὰ τὰ τείχη καθάπερ τινὰς ἀγγάρους κατάγεσθαι, τὸ ὅσον ἐπὶ τοῖς νόμοις μὴ τῆς αὐτῆς οὔσης πόλεως.
M 2.36
גלוי שהיא פועלת נגד החוקים גם מן הדברים שהם מורים באומנויותיהם המרושעות. פעם הם מייעצים לדבוק בלשון החוק ובמילות המחוקק, בטענה שהן ברורות ואינן זקוקות לשום פרשנות; ופעם הם הופכים את עמדתם ומורים שלא ללכת בעקבות הלשון או המילים אלא בעקבות הכוונה.
M 2.36
πρόδηλον δέ ἐστι τὸ κατὰ τῶν νόμων αὐτὴν ὑπάρχειν καὶ ἐξ ὧν ἐν ταῖς κακοτέχνοις τέχναις ὑποτίθενται. ὁτὲ μὲν γὰρ παραινοῦσι τῷ ῥητῷ καὶ ταῖς φωναῖς τοῦ νομοθέτου προσέχειν ὡς σαφέσι καὶ μηδεμιᾶς ἐξηγήσεως δεομέναις, ὁτὲ δὲ ἀναστρέψαντες μήτε τῷ ῥητῷ μήτε ταῖς φωναῖς ἀλλὰ τῇ διανοίᾳ κατακολουθεῖν·
M 2.37
שהרי מי שדורש להעניש את המניף ברזל נגד אדם לא ביקש להעניש כל מי שמניף חפץ ברזל כלשהו, כגון טבעת, או כל חפץ שהוא, כגון מחט; אלא אם נחקור את כוונתו, הוא ביקש להעניש את מי שהעז לנסות לרצוח.
M 2.37
οὐδὲ γὰρ ὁ κολάζειν ἀξιῶν τὸν ἐπανατεινάμενόν τινι σίδηρον τὸν ὁπωσοῦν ἐπανατεινάμενον, οἷον δακτύλιον, ἢ ὁποῖον, καθάπερ βελόνην, κολάζειν ἠξίωσεν, ἀλλʼ ἐὰν τὴν διάνοιαν αὐτοῦ πολυπραγμονῶμεν, τὸν ἀνδροφονῆσαι τολμήσαντα τεθεληκέναι τιμωρεῖσθαι.
M 2.38
לעיתים הם גם מורים לקרוא חוקים תוך קטיעתם ולהרכיב משמעות אחרת מן החלקים הנשארים. פעמים רבות הם מבחינים בין משמעויות של מילים דו־משמעיות ויוצרים לעצמם את המשמעות הנוחה להם; והם עושים עוד רבבות דברים לביטול החוקים. משום כך, כאשר נשאל הנואם מביזנטיון מה טיבו של חוק הביזנטים, השיב: ״כפי שאני רוצה.״
M 2.38
κελεύουσι δὲ ἐνίοτε καὶ κατὰ ἀποκοπὴν ἀναγινώσκειν τοὺς νόμους καὶ ἐκ τῶν λειπομένων ἕτερόν τι νόημα συντιθέναι. πολλάκις δὲ καὶ ἀμφιβόλους λέξεις διαστέλλουσι, πρόσφορον ἑαυτοῖς κατασκευάζοντες τὸ σημαινόμενον, καὶ ἄλλα μυρία πρὸς ἀνατροπὴν τῶν νόμων ποιοῦσιν. ὅθεν καὶ ὁ Βυζάντιος ῥήτωρ ἐρωτηθεὶς πῶς ὁ Βυζαντίων ἔχει νόμος εἶπεν “ὡς ἐγὼ θέλω.”
M 2.39
כשם שלהטוטני אבנים גונבים את עיני הצופים בזריזות ידיים, כך הנואמים מערפלים בערמומיותם את מחשבות השופטים וגונבים את קולותיהם יחד עם החוק.
M 2.39
καθὰ γὰρ οἱ ψηφοπαῖκται τὰς τῶν θεωμένων ὄψεις διʼ ὀξυχειρίαν κλέπτουσιν, οὕτως οἱ ῥήτορες διὰ πανουργίαν τὰς τῶν δικαστῶν διανοίας ἀμαυρώσαντες τῷ νόμῳ συγκλέπτουσι τὰς ψήφους.
M 2.40
איש מלבד הנואמים לא העז לכתוב את סוג ההצעות הבלתי חוקיות. דמוסתנס, בצעקות רבות ובהצגת פלאים, חטף את המשפט שנפתח נגד קטסיפון. משום כך אומר אייסכינס: ״מנהג רע חדר לבתי המשפט: המאשים מתגונן, הנאשם בתביעה מאשים, והשופטים נאלצים להצביע בעניינים שאין הם שופטיהם.״
M 2.40
τό γε μὴν τῶν παρανόμων ψηφισμάτων εἶδος οὐδεὶς ἐτόλμησε γράφειν ἀλλʼ ἢ οἱ ῥήτορες. τὸν γοῦν γραφέντα κατὰ Κτησιφῶντος Δημοσθένης πολλὰ βοῶν καὶ τερατευόμενος ἥρπασεν. ὅθεν καὶ ὁ Αἰσχίνης “κακὸν ἔθος” φησὶν “εἰς τὰ δικαστήρια παρῆλθεν· ὁ μὲν γὰρ κατήγορος ἀπολογεῖται, ὁ δὲ φεύγων τὴν γραφὴν κατηγορεῖ, οἱ δὲ δικασταὶ ὧν μὴ εἰσὶ κριταί, περὶ τούτων ψηφοφορεῖν ἀναγκάζονται.”
M 2.41
אם הרטוריקה פועלת נגד החוקים, נוסף על כך שאינה מועילה היא גם מזיקה. יתר על כן, גם הנואמים המנהיגים את העם אינם פועלים לטובת הערים; היחס בין הדמגוג למדינאי הוא כיחס שבין מוכר תרופות לרופא.
M 2.41
ἀλλʼ εἰ κατὰ τῶν νόμων ἐστὶν ἡ ῥητορική, πρὸς τῷ μὴ χρησιμεύειν τι καὶ βλαβερὰ καθέστηκεν. οὐ μὴν ἀλλʼ οὐδὲ οἱ δημαγωγοῦντες ῥήτορες ἐπʼ ἀγαθῷ τῶν πόλεων προβαίνουσιν, ἀλλʼ ὃν λόγον ἔχει φαρμακοπώλης πρὸς ἰατρόν, τοῦτον ὁ δημαγωγὸς πρὸς τὸν πολιτικόν.
M 2.42
הוא מלמד את הרבים רעות באמרו את הדברים הערבים להם, ובאמצעות השמצות מנכר אותם מן הטובים ביותר. במילים ולמראית עין הוא מבטיח לעשות הכול למען טובת הכלל; אך למעשה אינו משיג לעצמו מזון משום מקור בריא. הוא דומה למיניקות שנותנות לילדים חתיכה קטנה מן המזון ובולעות את כולו בעצמן.
M 2.42
κακοδιδασκαλεῖ γὰρ τοὺς πολλοὺς τὰ κεχαρισμένα λέγων, καὶ διαβολαῖς αὐτοὺς ἐξαλλοτριοῖ πρὸς τοὺς ἀρίστους. λόγῳ μὲν γὰρ καὶ τῷ δοκεῖν ὑπὲρ τοῦ κοινῇ συμφέροντος ὑπισχνεῖται πάντα ποιήσειν, ταῖς δὲ ἀληθείαις ἀπʼ οὐδενὸς ὑγιοῦς τροφὴν πορίζεται, ἐοικότως ταῖς τίτθαις, αἳ μικρὸν τοῦ ψωμίσματος τοῖς παιδίοις διδοῦσαι τὸ ὅλον καταπίνουσιν.
M 2.43
עד כאן הדברים שאומרים גם אנשי האקדמיה בגנות הרטוריקה: אם אינה מועילה לבעליה או לזולת, אין היא אומנות. כנגד זאת משיבים אחדים שיש שני סוגי רטוריקה — האחת עירונית ונוהגת בקרב החכמים, והאחרת בקרב האנשים הרגילים — ושההאשמה מופנית לא נגד הרטוריקה העירונית אלא נגד זו של הרשעים.
M 2.43
Τοσαῦτα μὲν οὖν καὶ τοῖς Ἀκαδημαϊκοῖς ἐν καταδρομῆς μέρει λέγεται περὶ ῥητορικῆς· ὥστε εἰ μήτε τῷ ἔχοντι μήτε τοῖς πέλας ἐστὶν ὠφέλιμος, οὐκ ἂν εἴη τέχνη. ἀλλὰ πρὸς ταῦτα ἀπολογούμενοι τινὲς μὲν φασιν ὅτι διττῆς οὔσης ῥητορικῆς, τῆς μὲν ἀστείας καὶ ἐν σοφοῖς τῆς δὲ ἐν μέσοις ἀνθρώποις, τὴν κατηγορίαν γεγονέναι οὐ τῆς ἀστείας ἀλλὰ τῆς τῶν μοχθηρῶν.
M 2.44
אחרים משתמשים גם בדוגמאות: כשם שמתאבק פאנקרטיון המכה את אביו אינו נעשה מכה־אב בשל אומנות הפאנקרטיון אלא בשל רשעות אופיו, כך גם אדם שהתאמן ברטוריקה ואחר כך משתמש בה נגד מולדתו וחוקיה אינו כזה בגלל הרטוריקה אלא בגלל רשעותו שלו.
M 2.44
τινὲς δὲ καὶ ὑποδείγμασι χρῶνται· ὡς γὰρ ὁ τὸν πατέρα τύπτων παγκρατιαστὴς οὐ διὰ τὴν παγκρατιαστικὴν τέχνην γίνεται πατροτύπτης ἀλλὰ διὰ τὴν τῶν τρόπων μοχθηρίαν, οὕτως ὁ ῥητορικὴν ἐξασκήσας, εἶτα κατὰ πατρίδος αὐτῇ καὶ νόμων χρώμενος οὐ διὰ ῥητορικὴν τοιοῦτός ἐστιν ἀλλὰ διὰ τὴν ἰδίαν πονηρίαν.
M 2.45
הראשונים אינם מבחינים שבעל כורחם הודו באי־קיומה של הרטוריקה. מאחר שאין בנמצא שום חכם — או שהוא נמצא לעיתים נדירות בלבד — גם הרטוריקה שבקרב החכמים חייבת להיות בלתי קיימת או נדירה.
M 2.45
λέληθε δὲ τοὺς μὲν πρώτους ὅτι ἄκοντες δεδώκασι τὴν ἀνυπαρξίαν τῆς ῥητορικῆς· μηδενὸς γὰρ εὑρισκομένου σοφοῦ, ἢ σπανίως γε εὑρισκομένου, δεήσει καὶ τὴν ἐν αὐτοῖς ῥητορικὴν ἢ ἀνύπαρκτον ἢ σπάνιον εἶναι.
M 2.46
ולאחרונים יש לומר שהדוגמה אינה דומה לנושא הנחקר. אומנות הספורט אינה מלמדת להשתמש בה לרעה, כגון להכות אב; ואילו הרטוריקה מלמדת זאת כתפקידה הראשי — למשל כיצד לעשות דברים קטנים לגדולים וגדולים לקטנים, או כיצד לגרום לצודקים להיראות בלתי צודקים ולבלתי צודקים צודקים.
M 2.46
πρὸς δὲ τοὺς δευτέρους ῥητέον ὅτι ἀνόμοιόν ἐστι τὸ παράδειγμα τοῖς ἐν χερσὶ ζητουμένοις· ἡ μὲν γὰρ ἄθλησις οὐχ ὑποδείκνυσι τὴν πρὸς τὸ κακὸν χρῆσιν αὐτῆς, οἷον τὴν πατροτυψίαν, ἡ δὲ ῥητορικὴ τοῦθʼ ὡς προηγούμενον ἔργον διδάσκει, οἷον πῶς ἂν τὰ μικρὰ μεγάλα ποιήσαιμεν τὰ δὲ μεγάλα μικρά, ἢ πῶς ἂν τὰ μὲν δίκαια
M 2.47
ובכלל, מאחר שהרטוריקה מורכבת מטיעונים מנוגדים, אי־אפשר לומר שנואם אחד עירוני והאחר אינו כזה. יהיה הנואם אשר יהיה, הוא חייב בהכרח לתרגל טיעונים מנוגדים; ובין המנוגדים מצוי גם הטיעון הבלתי צודק. לכן כל נואם, בהיותו גם בעל בריתו של העוול, הוא בלתי צודק.
M 2.47
ἄδικα φανείη τὰ δὲ ἄδικα δίκαια. καθόλου δὲ τῆς ῥητορικῆς ἐξ ἐναντίων συνισταμένης λόγων οὐκ ἐνδέχεται τὸν μὲν ἀστεῖον λέγειν ῥήτορα, τὸν δὲ μὴ τοιοῦτον οὐκέτι. ὁποῖος γὰρ ἂν ᾖ ὁ ῥήτωρ, πάντως τοὺς ἐναντίους ἐκμελετᾶν ὀφείλει λόγους, ἐν δὲ τοῖς ἐναντίοις ἔστι καὶ τὸ ἄδικον· πᾶς ἄρα ῥήτωρ καὶ τοῦ ἀδίκου συναγωνιστὴς ὢν ἄδικός ἐστιν.
M 2.48
מן הדברים האלה ברור אפוא שאין לכנות את הרטוריקה אומנות. עתה נבחן גם מתוך החומר שבו היא עוסקת את אי־קיומה. אמנם כבר הצגנו את עיקר הטיעון בחיבור נגד המדקדקים: אם הרטוריקה עוסקת בדיבור, אך אין מילה ואין דיבור המורכב ממילים, כפי שהראינו, משום שעם אי־קיום החלקים גם השלם אינו קיים, נובע שגם הרטוריקה חסרת קיום.
M 2.48
Ἀλλὰ ὅτι μὲν οὐ ῥητέον τὴν ῥητορικὴν τέχνην, ἐκ τούτων συμφανές· τὸ δὲ μετὰ τοῦτο καὶ ἐκ τῆς ὕλης περὶ ἣν ἐστι σκοπῶμεν αὐτῆς τὸ ἀνυπόστατον. καίτοι προαποδέδοται ἡμῖν τὸ κεφάλαιον ἐν τῷ πρὸς τοὺς γραμματικούς· εἰ γὰρ περὶ λόγον ἡ ῥητορικὴ πονεῖται, οὔτε δὲ λέξις ἐστί τι οὔτε λόγος ἐκ λέξεων συγκείμενος, ὡς ἐπεδείξαμεν, διὰ τὸ οὗ τὰ μέρη μὴ ἔστιν ἀνύπαρκτον εἶναι, ἀκολουθήσει καὶ τὸ τὴν ῥητορικὴν ἀνυπόστατον ὑπάρχειν.
M 2.49
ובכל זאת יש לומר, ראשית, שלא די בכך שהרטוריקה טיפחה דיבור כדי שתהיה מקצועית; עליה לטפח דיבור מועיל. כשם שמבין תרופות שונות יש קטלניות ויש מצילות, והמיומנות בקטלניות אינה אומנות ואף אינה רפואה, ואילו המיומנות במצילות היא אומנות ומועילה לחיים — כך גם מבין הטיעונים יש מועילים ויש מזיקים. אם הרטוריקה אינה עוסקת במועילים אלא במזיקים, לא רק שלא תהיה אומנות אלא תהיה אומנות רעה. כבר הראינו קודם שהיא מתחפשת בטיעונים המזיקים ביותר; לכן אינה אומנות.
M 2.49
ὅμως δʼ οὖν ῥητέον πρῶτον μὲν ὅτι οὐκ εἰ τὸν λόγον ἐξεπόνησεν ἡ ῥητορική, πάντως ἐστὶν ἔντεχνος, ἀλλʼ εἰ τὸν συμφέροντα. καθὰ γὰρ φαρμάκων διαφόρων ὄντων, καὶ τῶν μὲν θανασίμων τῶν δὲ σωτηρίων, ἡ μὲν ἐν τοῖς θανασίμοις ἕξις καταγιγνομένη οὔτε τέχνη τίς ἐστιν οὔτε ἰατρική, ἡ δὲ περὶ τὰ σωτήρια καὶ τέχνη καὶ βιωφελής, οὕτω καὶ λόγων τῶν μὲν συμφερόντων τῶν δὲ βλαπτικῶν ὄντων, εἰ μὴ περὶ τοὺς συμφέροντάς ἐστιν ἡ ῥητορικὴ ἀλλὰ τοὺς βλαβερούς, πρὸς τῷ μὴ εἶναι τέχνη ἔτι καὶ κακοτεχνία γενήσεται. παρεστήσαμεν δέ γε πρότερον ὅτι βλαπτικωτάτοις ἐνυποδύεται λόγοις· τοίνυν οὐδὲ τέχνη καθέστηκεν.
M 2.50
יתר על כן, אם המלשינות וההסתה ההמונית התאמנו בדיבור ואינן אומנויות, ברור שגם הרטוריקה, כאשר בוחנים אותה רק על כך שטיפחה את יכולת הדיבור, לא תהיה אומנות. ואמנם המלשינות וההסתה ההמונית התאמנו בדיבור ואינן אומנויות; לכן גם הרטוריקה אינה אומנות.
M 2.50
καὶ μὴν εἴπερ ἡ συκοφαντικὴ καὶ ἡ ὀχλοκοπικὴ τὸ λέγειν ἐξήσκησαν καὶ οὐκ εἰσὶ τέχναι, δῆλον ὡς καὶ ἡ ῥητορικὴ κατὰ ψιλὸν τὸ ἐκπεπονηκέναι τὴν ἐν τῷ λέγειν δύναμιν ἐξεταζομένη οὐ γενήσεται τέχνη. ἀλλὰ μὴν ἡ συκοφαντικὴ καὶ ἡ ὀχλοκοπικὴ τὸ λέγειν ἐξήσκησαν καὶ οὐκ εἰσὶ τέχναι· τοίνυν οὐδὲ ἡ ῥητορική.
M 2.51
נוסף על הדברים שנאמרו, הדיבור היטב אינו ייחודי לרטוריקה, אלא משותף לכל תחום לימוד שכלתני. גם הרפואה מדברת היטב על כלליה שלה, והמוזיקה על ענייני המוזיקה. כשם שכל אחת מהן אינה רטוריקה משום שהיא מדברת, כך גם התחום הנחקר אינו נעשה משום כך רטוריקה.
M 2.51
πρός γε μὴν τοῖς εἰρημένοις, οὐδὲ ἴδιον ῥητορικῆς ἐστι τοῦτο, ἀλλὰ τὸ κοινὸν παντὸς λογικοῦ μαθήματος· καὶ γὰρ ἰατρικὴ εὖ λέγει περὶ τῶν ἑαυτῆς θεωρημάτων καὶ μουσικὴ περὶ μουσικῶν. διόπερ ὡς ἑκάστη τούτων οὐκ ἔστιν ἕνεκα τοῦ λέγειν ῥητορική, οὕτως οὐδὲ περὶ ἧς ἐστιν ἡ ζήτησις.
M 2.52
בקיצור, הרטוריקה גם אינה יוצרת ניסוח יפה. היא אינה מלמדת אותנו תורה מקצועית לכך — למשל, שהמשתמש בניסוח יפה, ראשית, אינו סוטה מן הדברים הנאמרים לפי השימוש, כפי שהראינו גם בחיבור נגד המדקדקים; ושנית, הוא מחזיק בביטחון בדבר הנחשב. כאשר הדברים אינם ידועים, הניסוח תועה; ומשום כך, מתוך התחשבות בכך, אנו מכנים כל אדם נואם טוב בענייני עיסוקו שלו.
M 2.52
Συνελόντι δὲ φάναι, οὐδὲ κατασκευάζει καλὴν λέξιν ἡ ῥητορική. οὐδὲ γὰρ ὑποδείκνυσιν ἡμῖν τὴν εἰς τοῦτο τεχνολογίαν, οἷον ὅτι καλῇ λέξει χρῆται πρῶτον μὲν ὁ μὴ ἐκκλίνων τὰ κατὰ τὴν συνήθειαν λεγόμενα, καθὼς καὶ ἐν τῷ πρὸς τοὺς γραμματικοὺς ὑπεδείξαμεν, εἶτα καὶ ὁ τοῦ νοουμένου πράγματος ἀσφαλῶς κρατῶν· ῥέμβεται γὰρ ἡ λέξις ἀγνοουμένων τούτων, παρὸ καὶ εἰς τοῦτο ἀποβλέποντες ἀγαθὸν λέγομεν εἶναι ῥήτορα ἕκαστον τῶν ἰδίων ἐπιτηδευμάτων.
M 2.53
נוסף על כך, מי שבחן אילו ביטויים נקבעו לפי השימוש ואילו לפי דעה בלבד, נותן לכל אחד את הראוי לו. ״בית מרחץ״ ו״חדר גברים״ נאמרים לפי השימוש, משום שגברים מתרחצים שם; ואילו ״העשיר מאושר״ ו״המוות רע״ שייכים לדברים שבדעה בלבד. הרי גם היות המוות אחד הרעות וגם היות העושר אחד הדברים הטובים הם דברים נעלמים ותלויי דעה.
M 2.53
σὺν δὲ τούτοις καὶ ὁ περιεσκεμμένος τίνες τῶν λέξεων κατὰ τὴν συνήθειαν κεῖνται καὶ τίνες δοξαστῶς, τὸ ἑκάστῳ πρόσφορον ἀποδίδωσιν. “βαλανεῖον” μὲν γὰρ “ἀνδρεῖον” κατὰ τὴν συνήθειαν εἴρηται ἀπὸ τοῦ ἄνδρας λούειν, ὁ δὲ πλούσιος μακάριος καὶ “ὁ θάνατος κακὸν” τῶν δοξαστῶν· τό τε γὰρ τὸν θάνατον τῶν κακῶν εἶναι καὶ τὸν πλοῦτον τῶν ἀγαθῶν ἄδηλον καὶ δοξαστόν.
M 2.54
גם מי שתפס לשם מה אנו מחליפים ביטויים ישתמש בניסוח היטב: או כדי שלא לדבר במישרין, משום שהביטוי הישיר צורם; או כדי להבהיר דבר־מה, כגון כאשר אנו מחליפים את הסיבה בפּוֹעֵל ואת הסימן בדבר המסמן. אם אפוא—
M 2.54
χρῷτο δʼ ἂν καλῶς λέξει καὶ ὁ κατειληφὼς τίνος ἕνεκα τὰς μεταλήψεις ποιούμεθα τῶν λέξεων, ἤτοι ὑπὲρ τοῦ μὴ εὐθυρρημονεῖν, προσκοπὴν φέροντος τοῦ εὐθέος ῥήματος, ἢ ὑπὲρ τοῦ τι σαφηνίζειν, ὡς ὅταν τὸ μὲν αἴτιον εἰς τὸ ποιοῦν μεταλαμβάνωμεν, τὸ δὲ σημεῖον εἰς τὸ δηλοῦν. εἰ μὲν οὖν,
M 2.55
כפי שאמרתי, הייתה נמסרת לנואמים תורה מקצועית כלשהי בעניינים אלה, אולי היו מקבלים מן הרטוריקה גם את הדיבור היטב ואת הניסוח המקושט. אך למעשה, מאחר שאינם נוגעים בעיון הזה — ואם הם נוגעים בו, אין זה מכוח הרטוריקה — יש לומר שהיכולת להתנסח יפה אינה ייחודית לרטוריקה.
M 2.55
ὡς ἔφην, ἐτεχνολογεῖτό τινα περὶ τούτων τοῖς ῥήτορσι, τάχα ἂν καὶ τὸ καλῶς λέγειν καὶ τὴν κεκαλλωπισμένην λέξιν ἐκ ῥητορικῆς εἶχον. νῦν δὲ ἐπεὶ ταύτης τῆς θεωρίας οὐ ψαύουσιν, ἢ εἰ ψαύοιεν, οὔ τοι γε κατὰ ῥητορικήν, λεκτέον μὴ ῥητορικῆς ἴδιον εἶναι τὸ καλλιλεκτεῖν.
M 2.56
הניסוח כשלעצמו אינו יפה ואינו גרוע. הראיה היא שאנו נרתעים מאותו ביטוי כשהוא נאמר בידי אדם עירוני ומכובד, אך כלל לא כשהוא נאמר בידי שחקן מימוס מצחיק. לפיכך, כאשר אומרים שהנואם יוצר ניסוח יפה, הדבר נאמר באחת משלוש משמעויות: שהוא יוצר ניסוח המסמן דברים מועילים; שהוא יוצר ניסוח מן הסוג של יוונית תקינה; או שהוא יוצר ניסוח המסמן את הדברים בבהירות, בקיצור ובמבנה [כזה].
M 2.56
ἥ τε λέξις καθʼ ἑαυτὴν οὔτε καλή ἐστιν οὔτε μοχθηρά. τεκμήριον δὲ τὸ τῇ αὐτῇ ὑπὸ μὲν ἀστείου καὶ σεμνοῦ λεγομένῃ προσκόπτειν ἡμᾶς, ὑπὸ δὲ μίμου γελωτοποιοῦντος μηδαμῶς. διόπερ ὅταν λέγηται ὁ ῥήτωρ καλῆς λέξεως εἶναι κατασκευαστικός, ἤτοι κατὰ τοῦτο λέγεται, καθὸ τὴν τὰ συμφέροντα πράγματα δηλοῦσαν λέξιν κατασκευάζει, ἢ τὴν οἵα ἐστὶν ἡ τοῦ ἑλληνίζειν, ἢ τὴν ἐναργῶς καὶ συντόμως καὶ ἐγκατασκεύως δηλοῦσαν τὰ πράγματα.
M 2.57
אך הוא אינו עושה זאת במשמעות של מסירת דברים מועילים, שכן הנואמים אינם יודעים דבר על עניינים אלה. גם לא במשמעות של ניסוח יווני תקין, שכן זו הייתה יכולת משותפת למי שדבקים בשימוש הלשוני ובאומנויות החופשיות. וגם לא במשמעות של מסירת הדברים בבהירות, בקיצור ובמבנה: להפך, כאשר הנואמים מבקשים ליצור מחזור רטורי וקריאת סיום, להימנע מהתנגשות תנועה בתנועה ולחתום מחשבה בסיומות דומות, הם מונעים מעצמם פרשנות של הדברים שהיא בהירה ותמציתית כאחת.
M 2.57
οὔτε δὲ καθὸ τὴν τὰ συμφέροντα πράγματα μηνύουσαν· οὐδὲν γὰρ ἴσασι περὶ τούτων τῶν πραγμάτων οἱ ῥήτορες. οὔτε καθὸ τὴν οἵα ἐστὶν ἡ τοῦ ἑλληνίζειν· κοινὸν γὰρ ἦν τοῦτο τῶν τῇ συνηθείᾳ καὶ ταῖς ἐλευθέραις τέχναις προσεχόντων. οὔτε καθὸ τὴν σαφῶς καὶ συντόμως καὶ ἐγκατασκεύως μηνύουσαν τὰ πράγματα· τοὐναντίον γὰρ περίοδον καὶ ἐπιφώνημα θέλοντες λέγειν οἱ ῥήτορες, καὶ μὴ φωνᾶεν φωνάεντι συγκρούειν, καὶ ὁμοιοτέλευτον διάνοιαν κατακλίνειν, ἐκκλείονται τῆς σαφοῦς ἅμα καὶ συντόμου τῶν πραγμάτων ἑρμηνείας.
M 2.58
לכן יצירת ניסוח יפה ודיבור היטב אינם שייכים לרטוריקה. ואף אם נניח זאת, איש לא יבחר בניסוח כזה. ראשית, משום שאינו מתאים לשימוש המשותף בחיים: איש מאתנו אינו מדבר כפי שהנואמים מדברים בבתי המשפט, שהרי יהיה לצחוק. וגם הם עצמם, בכל פעם שהם יוצאים מבית הלימוד ומזירת המשפט, משתמשים בדרך ביטוי אחרת עם זולתם.
M 2.58
οὐκ ἄρα ῥητορικῆς ἐστι τὸ κατασκευάζειν καλὴν λέξιν καὶ τὸ εὖ λέγειν. δοθέντος τε τούτου οὐκ ἂν τις ἕλοιτο τὴν τοιαύτην φράσιν, πρῶτον μὲν διὰ τὸ μὴ πίπτειν αὐτὴν εἰς τὴν κοινὴν τοῦ βίου χρῆσιν· οὐδεὶς γὰρ ἡμῶν οὕτω διαλέγεται ὡς οἱ ῥήτορες ἐπὶ τῶν δικαστηρίων, ἐπεὶ καταγελασθήσεται. καὶ αὐτοὶ δὲ ἐκεῖνοι πάντοτε ἐξελθόντες τῆς διατριβῆς καὶ τοῦ ἀγῶνος ἄλλῃ χρῶνται πρὸς τοὺς πέλας ἑρμηνείᾳ.
M 2.59
שנית, כפי שאמרתי, הדיבור בתשומת לב וברטוריות גורם צרימה. יש להחיל כאן את הדברים שאמרנו קודם נגד מצדדי ההיקש בקרב המדקדקים, ולהראות שמי שרוצים לדבר היטב צריכים לדבוק בשימוש הלשוני יותר מאשר באומנות מסובכת כלשהי.
M 2.59
εἶτα καὶ ὡς ἔφην, προσκοπὴν ἐμποιεῖ τὸ μετὰ προσοχῆς καὶ ῥητορείας λαλεῖν. μετακτέον δὲ τὰ πρότερον πρὸς τοὺς ἀναλογιστικοὺς τῶν γραμματικῶν εἰρημένα, καὶ διδακτέον ὅτι τῇ συνηθείᾳ προσεκτέον μᾶλλόν ἐστι θέλοντας εὖ λέγειν ἤπερ τέχνῃ τινὶ περιεργοτέρᾳ.
M 2.60
כעת נעבור להעלות התנגדויות גם מתוך תכלית הרטוריקה. שוב יש לומר: אם אין לרטוריקה תכלית, אין רטוריקה, משום שכל נטייה מקצועית מכוונת לתכלית כלשהי. אך לרטוריקה אין תכלית, כפי שנראה; לכן הרטוריקה אינה אומנות.
M 2.60
Τὰ νῦν δὲ μετελθόντες καὶ ἀπὸ τοῦ τέλους τῆς ῥητορικῆς ποιώμεθα τὰς ἐνστάσεις. πάλιν τοίνυν λεκτέον ὡς εἰ μηδέν ἐστι ῥητορικῆς τέλος, οὐδέν ἐστι ῥητορικὴ διὰ τὸ πᾶσαν τεχνικὴν ἕξιν πρός τι τέλος λαμβάνειν τὴν ἀναφοράν. οὐχὶ δέ γε ἔστι τι ῥητορικῆς τέλος, ὡς δείξομεν· οὐκ ἄρα ἐστὶ τέχνη ἡ ῥητορική.
M 2.61
רוב בעלי הדעת סבורים שהשכנוע הוא פעולתה הסופית של הרטוריקה. מתוך התבוננות בכך אמרו אנשי אפלטון שהיא יכולת לשכנע באמצעות טיעונים, ואנשי קסנוקרטס אמרו שהיא יוצרת שכנוע. אריסטו כינה אותה היכולת לעיין במה שעשוי להיות משכנע. ואריסטון תלמיד קריטולאוס אומר שהשכנוע הוא מטרתה המוצבת, ואילו השגת השכנוע היא תכליתה.
M 2.61
οἱ μὲν οὖν πλεῖστοι καὶ χαρίεντες ἔσχατον οἴονται τῆς ῥητορικῆς ἔργον εἶναι τὸ πείθειν. καὶ γὰρ οἱ περὶ τὸν Πλάτωνα εἰς τοῦτο ἀπιδόντες δύναμιν εἰρήκασιν αὐτὴν τοῦ διὰ λόγων πείθειν, καὶ οἱ περὶ τὸν Ξενοκράτην πειθοῦς δημιουργόν, καὶ Ἀριστοτέλης δύναμιν τοῦ θεωρεῖν τὸ ἐνδεχόμενον πιθανόν. καὶ Ἀρίστων ὁ Κριτολάου γνώριμος σκοπὸν μὲν ἐκκεῖσθαί φησιν αὐτῇ τὴν πειθώ, τέλος δὲ τὸ τυχεῖν τῆς πειθοῦς.
M 2.62
הרמגורס אמר שתפקידו של הנואם המושלם הוא לטפל בשאלה המדינית שהוצבה באופן משכנע ככל האפשר. אתנאוס מכנה את הרטוריקה יכולת של טיעונים המכוונת אל שכנוע השומעים; ואיסוקרטס אומר שהנואמים אינם עוסקים בדבר מלבד מדע השכנוע.
M 2.62
καὶ Ἑρμαγόρας τελείου ῥήτορος ἔργον εἶναι ἔλεγε τὸ τεθὲν πολιτικὸν ζήτημα διατίθεσθαι κατὰ τὸ ἐνδεχόμενον πειστικῶς. Ἀθήναιος δὲ λόγων δύναμιν προσαγορεύει τὴν ῥητορικὴν στοχαζομένην τῆς τῶν ἀκουόντων πειθοῦς, καὶ Ἰσοκράτης φησὶ μηδὲν ἄλλο ἐπιτηδεύειν τοὺς ῥήτορας ἢ ἐπιστήμην πειθοῦς.
M 2.63
לכן נלך בעקבות מהלך דבריהם ונאמר מיד ש״משכנע״ נאמר בשלושה אופנים. באופן אחד, זה שהוא אמיתי בגלוי ויוצר רושם של אמת, ולכן מושך אותנו להסכמה. באופן שני, זה שהוא כוזב אך יוצר רושם של אמת, ולכן מושך אותנו להסכמה; את זה רגילים הנואמים לכנות ״סביר״, משום שהוא דומה לאמת. ובאופן השלישי, מה שמשותף לאמת ולכזב.
M 2.63
ὅθεν καὶ ἡμεῖς στοιχοῦντες τῇ τούτων φορᾷ λέγομεν εὐθὺς ὅτι τὸ πιθανὸν προσαγορεύεται τριχῶς, καθʼ ἕνα μὲν τρόπον ὅπερ ἐναργῶς τε ἀληθές ἐστι καὶ ἀληθοῦς ἐμποιοῦν φαντασίαν ἐπισπᾶται ἡμᾶς εἰς συγκατάθεσιν, καθʼ ἕτερον δὲ ὅπερ ψεῦδός ἐστι καὶ ἀληθοῦς ἐμποιοῦν φαντασίαν ἐπισπᾶται ἡμᾶς εἰς συγκατάθεσιν (ὅπερ καὶ εἰκὸς ὀνομάζειν εἰώθασιν οἱ ῥήτορες ἀπὸ τοῦ ἐοικὸς εἶναι τῷ ἀληθεῖ), κατὰ δὲ τὸν τρίτον τρόπον τὸ κοινὸν τοῦ τε ἀληθοῦς καὶ ψεύδους.
M 2.64
מאחר ש״משכנע״ נאמר באופנים רבים כל כך, ראוי לשאול את הנואמים לאיזה מהם, לדעתם, שואפת הרטוריקה בשכנועה, ובאיזה מהם היא פועלת באומנות: באמת הגלויה, בכזב הדומה לה, או במשותף לשניהם.
M 2.64
τοσαυταχῶς δὴ λεγομένου τοῦ πιθανοῦ, ἄξιόν ἐστι πυθέσθαι τῶν ῥητόρων κατὰ τί τούτων τῶν πιθανῶν οἴονται τὴν ῥητορικὴν τοῦ πείθειν ἐφίεσθαι, καὶ περὶ ποῖον αὐτῶν τεχνιτεύειν αὐτὴν ἀξιοῦσιν, περὶ τὸ ἐναργῶς ἀληθὲς ἢ περὶ τὸ ἐοικὸς τούτῳ ψεῦδος ἢ ὃ περὶ τὴν ἀμφοτέρων κοινότητα στρέφεται.
M 2.65
אין היא יכולה לעסוק באמת הגלויה. זו משכנעת מעצמה ומושכת אותנו להסכמה, ולכן השכנוע שהרטוריקה יוצרת בעניינה מיותר. כשם שאיננו זקוקים לשום אומנות כדי להשתכנע שכעת יום או שכעת אני מדבר, משום שאלה דברים גלויים ונראים מעצמם, כך גם איננו זקוקים לרטוריקה כדי להסכים שהרוצח שנתפס בשעת מעשה הוא רוצח.
M 2.65
ἀλλὰ περὶ μὲν τὸ ἐναργῶς ἀληθὲς οὐχ οἷόν τε· τοῦτο γὰρ ἐξ αὐτοῦ πείθει καὶ ἐπισπᾶται ἡμᾶς πρὸς συγκατάθεσιν, ὥστε παρέλκειν τὴν ἐκ ῥητορικῆς ἐπʼ αὐτοῦ συνισταμένην πειθώ. καὶ καθάπερ οὐδεμιᾶς δεόμεθα τέχνης πρὸς τὸ πείθεσθαι ὅτι νῦν ἡμέρα ἐστὶν ἢ ὅτι νῦν ἐγὼ διαλέγομαι, πραγμάτων ὄντων ἐναργῶν καὶ αὐτοφωράτων, οὕτως οὐδὲ πρὸς τὸ συγκατατίθεσθαι τῷ ἀνδροφόνον εἶναι τὸν ἐπʼ αὐτοφώρῳ ληφθέντα ἀνδροφόνον χρεία ῥητορικῆς.
M 2.66
יתר על כן, אם הרטוריקה מעיינת באמת הגלויה ככל שהיא משכנעת, היא בהכרח תעיין גם במה שאינו משכנע. שהרי שני אלה נתפסים ביחסם זה אל זה: כשם שמי שתפס את הדבר השמאלי ניגש בהכרח גם אל הדבר שהוא נמצא לשמאלו, כך מי שמבחין באמת המשכנעת ממה שאינו כזה מכיר גם
M 2.66
καὶ ἄλλως, εἰ τοῦ προδήλως ἀληθοῦς, ᾗ πιθανόν ἐστι, θεωρητικὴ καθέστηκεν ἡ ῥητορική, πάντως καὶ τοῦ ἀπιθάνου γενήσεται θεωρητική· ταυτὶ γὰρ κατὰ τὴν ὡς πρὸς ἄλληλα σχέσιν λαμβάνεται, καὶ ᾧ λόγῳ ὁ τὸ ἀριστερὸν κατειληφὼς ἐξ ἀνάγκης ἐπιβάλλει καὶ τῷ οὗ ἀριστερόν ἐστιν, οὕτως ὁ τὸ πιθανὸν ἀληθὲς διακρίνων ἀπὸ τοῦ μὴ τοιούτου γνῶσιν ἔχει καὶ
M 2.67
את הבלתי משכנע. מאחר שכל אמת, תהיה אשר תהיה, משכנעת או בלתי משכנעת, ינבע שהרטוריקה מעיינת בכל אמת. ואם היא מעיינת בכל אמת, ינבע שהיא מעיינת גם בכל כזב: כשם שמי שמבחין במשכנע מבחין בהכרח גם בבלתי משכנע, כך המכיר כל אמת ניגש יחד עמה אל כל המנוגד לה, כלומר אל הכזב. אם כך, הרטוריקה תהיה ידיעה של אמיתות וכזבים כאחד. אך אין הדבר מתקבל כלל;
M 2.67
τοῦ ἀπιθάνου. ἐπεὶ οὖν πᾶν ἀληθές, ὁποῖόν ποτʼ ἂν ᾖ, ἤτοι πιθανόν ἐστιν ἢ ἀπίθανον, ἀκολουθήσει τὴν ῥητορικὴν παντὸς ἀληθοῦς εἶναι θεωρητικήν. τῷ δὲ παντὸς ἀληθοῦς εἶναι θεωρητικὴν ἀκολουθήσει τὸ καὶ παντὸς ψεύδους· ᾧ γὰρ λόγῳ ὁ διακριτικὸς τοῦ πιθανοῦ ἐξ ἀνάγκης καὶ τοῦ ἀπιθάνου διακριτικὸς ἔσται, τῷ αὐτῷ καὶ ὁ παντὸς ἀληθοῦς ἐπιγνώμων συνεπιβάλλει παντὶ τῷ ἀντικειμένῳ, τουτέστι τῷ ψεύδει. εἰ δὲ τοῦτο, ἔσται ἡ ῥητορικὴ γνῶσις ἀληθῶν τε καὶ ψευδῶν. οὐ πάνυ δέ γε τοῦτο·
M 2.68
יתר על כן, היא מצהירה שהיא תומכת בדברים מנוגדים, ודברים מנוגדים אינם אמיתיים יחד; לכן הרטוריקה אינה שואפת אל האמת. אולם גם לא אל הכזב, שכן שום אומנות אינה מיוסדת על כזב. אם הרטוריקה רודפת אחריו, היא בהכרח או אינה אומנות או שהיא אומנות רעה; ושוב פוגשים אותנו אותם קשיים.
M 2.68
τοίνυν οὐδὲ τοῦ αὐτόθεν ἀληθοῦς ἐστὶ θεωρητική. καὶ μὴν τοῖς ἀντικειμένοις συναγορεύειν ἐπαγγέλλεται, τὰ δὲ ἀντικείμενα οὐκ ἔστιν ἀληθῆ· οὐκ ἄρα τοῦ ἀληθοῦς ἐφίεται ἡ ῥητορική. καὶ μὴν οὐδὲ τοῦ ψεύδους· οὐδεμία γὰρ περὶ ψεῦδος ἵσταται τέχνη, ἀλλʼ ἀναγκαῖόν ἐστι τὴν ῥητορικὴν τοῦτο μεταδιώκουσαν ἢ μὴ εἶναι τέχνην ἢ κακοτεχνίαν ὑπάρχειν, μετὰ τοῦ πάλιν τὰς αὐτὰς ὑπαντιάζειν ἀπορίας.
M 2.69
אם היא עוסקת בכזב משכנע, היא בהכרח תכיר גם את הבלתי משכנע. מאחר שכל כזב הוא משכנע או בלתי משכנע, היא תהיה מדע של כל כזב, ומשום כך גם של כל אמת; ואז לא תהיה שונה מן הדיאלקטיקה — דבר מופרך באופנים רבים.
M 2.69
εἰ γὰρ περὶ τὸ πιθανὸν ψεῦδος καταγίνεται, πάντως εἴσεται καὶ τὸ ἀπίθανον. ἐπεὶ οὖν πᾶν ψεῦδος ἤτοι πιθανόν ἐστιν ἢ ἀπίθανον, παντὸς ψεύδους ἐπιστήμη γενήσεται, καὶ διὰ τοῦτο καὶ παντὸς ἀληθοῦς, ὥστʼ αὐτὴν μὴ διαφέρειν τῆς διαλεκτικῆς· ὃ κατὰ πολλοὺς τρόπους ἐστὶν ἄτοπον.
M 2.70
יתר על כן, אם היא נעשתה סנגורית של דברים מנוגדים, ואילו המנוגדים אינם כוזבים יחד, אין היא יכולה לעיין בכזב. ועוד, אם ״סביר״ הוא מה שמספק את מרבית נקודות המוצא לכך שהוא אמיתי, ו״בלתי סביר״, המנוגד לו, הוא מה שמספק נקודות מוצא מעטות ונדירות לכך שהוא אמיתי, הרי שהרטוריקה הטוענת למען צדדים מנוגדים אינה מכוונת אל הסביר יותר מאשר אל המנוגד לו.
M 2.70
οὐ μὴν ἀλλʼ εἰ τῶν ἀντικειμένων συνήγορος καθέστηκε, τὰ δὲ ἀντικείμενα οὐκ ἔστι ψευδῆ, οὐκ ἂν εἴη ψεύδους θεωρητική. ἔτι εἴπερ εἰκός ἐστι τὸ τὰς πλείστας ἀφορμὰς εἰς τὸ ἀληθὲς εἶναι παρεχόμενον, καὶ παράλογον, ὃ δὴ τούτῳ ἀντίκειται, τὸ ὀλίγας ἀφορμὰς καὶ σπανίους ἔχον εἰς τὸ ἀληθὲς εἶναι, πάντως ἡ ῥητορικὴ εἰς τὸ ἐναντίον ἐπιχειροῦσα οὐ μᾶλλον τοῦ εἰκότος ἢ τοῦ ἀντικειμένου στοχάζεται.
M 2.71
וגם אין היא רודפת אחר המשותף לאמת ולכזב, משום שהכזב שזור גם בו; ומופרך שאומנות תשתמש בדברים כוזבים. נוסף על כך, בדרך שהראינו קודם ינבע שהיא נעשית מדע של אמיתות וכזבים, אף שהדבר אינו כך. אם הרטוריקה אינה מסוגלת לעיין באמת, בכזב או במשותף לשניהם, ואין שום דבר משכנע מלבדם, השכנוע אינו יכול להיות שייך לרטוריקה.
M 2.71
καὶ μὴν οὐδὲ τὸ κοινὸν τοῦ τε ἀληθοῦς καὶ ψεύδους μεταδιώκει· ἐν τούτῳ γὰρ καὶ ψεῦδος κατεπέπλεκτο· ἄτοπόν τε καθειστήκει τὸ τέχνην ψευδέσι χρῆσθαι, σὺν τῷ κατὰ τὸν προϋποδεδειγμένον τρόπον ἀκολουθεῖν τὸ καὶ ἐπιστήμην αὐτὴν ἀληθῶν τε καὶ ψευδῶν γίνεσθαι, τοῦ πράγματος μὴ οὕτως ἔχοντος. ἀλλʼ εἰ μήτε ἀληθὲς μήτε ψεῦδος μήτε τὸ κοινὸν ἀμφοτέρων θεωρεῖν δύναται ἡ ῥητορική, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδέν ἐστι πιθανόν, οὐκ ἂν εἴη ῥητορικῆς τὸ πείθειν.
M 2.72
אלה ההתנגדויות שלדעתנו יש להשתמש בהן נגד הנואמים. אחרים רגילים להביא גם את ההתנגדויות הבאות, וכל הרוצה רשאי להשתמש בהן. הם אומרים: הרטוריקה היא אומנות או אינה אומנות. אם אינה אומנות, אל לנו לחפש את תכליתה; ואם היא אומנות, כיצד תכליתה משותפת גם למי שאינו נואם? הרי אנשים רבים מסוגלים לשכנע באמצעות עושר, יופי או תהילה, כפי שהראינו קודם.
M 2.72
Ἡμεῖς μὲν οὖν ταύταις ἀξιοῦμεν ταῖς ἐνστάσεσι χρῆσθαι πρὸς τοὺς ῥήτορας, ἄλλοι δὲ καὶ τὰς λεχθησομένας εἰώθασι παραλαμβάνειν, αἷς ἐξέσται τῷ βουλομένῳ χρῆσθαι. φασὶ γάρ, ἤτοι τέχνη ἐστὶν ἡ ῥητορικὴ ἢ οὐκ ἔστιν. καὶ εἰ μὲν μὴ ἔστι, μηδὲ τέλος αὐτῆς ζητῶμεν· εἰ δὲ ἔστι, πῶς κοινὸν ἔχει τέλος καὶ τοῦ μὴ ῥήτορος; τὸ γὰρ πείθειν πολλοῖς πάρεστι διὰ πλοῦτον ἢ κάλλος ἢ δόξαν, ὡς πρότερον ὑπεδείκνυμεν.
M 2.73
לא פעם, לאחר שנישאו הטיעונים והשופטים השתכנעו מהם, הנואמים בכל זאת ממשיכים להמתין בציפייה לתכלית אחרת, ובעודם ממתינים הם מפצירים. לכן השכנוע אינו תכלית הרטוריקה; ואם יש לה תכלית, היא הדבר הבא לאחריו.
M 2.73
ῥηθέντων δὲ πολλάκις τῶν λόγων καὶ ἐπʼ αὐτοῖς πεπεισμένων τῶν δικαστῶν οὐδὲν ἧττον προσμένουσιν οἱ ῥήτορες, ἕτερόν τι ἀπεκδεχόμενοι τέλος, καὶ προσμένοντες δέονται. οὐκ ἄρα τὸ πείθειν ῥητορικῆς ἐστι τέλος, ἀλλʼ εἰ ἄρα, τὸ μετὰ τοῦτο ἐπακολουθοῦν.
M 2.74
יתר על כן, הטיעון הרטורי מנוגד לשכנוע. ראשית, הוא מסובך, והרבים נרתעים מסיבוכו של הטיעון.
M 2.74
ἄλλως τε καὶ ἐναντίος ἐστὶν ὁ ῥητορικὸς λόγος πειθοῖ· πρῶτον μὲν γὰρ περίεργος καθέστηκεν,
M 2.75
שנית, טיעון בלתי ברור אינו משכנע; ואילו טיעון הנואמים, הבנוי ממחזורים רטוריים ומאנְתיממות, ברור פחות. לכן הטיעון הבא מן הרטוריקה אינו משכנע.
M 2.75
προσκόπτουσι δὲ οἱ πολλοὶ τῇ τοῦ λόγου περιεργίᾳ· εἶτα ὁ ἀσαφὴς λόγος οὐκ ἔστι πειστικός, ὁ δὲ τῶν ῥητόρων λόγος ἐν περιόδοις κείμενος καὶ ἐνθυμήμασιν ἧττόν ἐστι σαφής·
M 2.76
הטיעון היוצר רצון טוב אצל השופטים הוא המשכנע. אך לא הטיעון הרטורי יוצר רצון טוב, אלא הטיעון הפשוט המציג אופי של הדיוט. הכול מתנגדים לטיעון הנואם מתוך קנאה בעליונותו: גם כשהנואם מבסס דברים צודקים, הם סבורים שהדברים [שאינם] צודקים נראים להם כאלה לא מטבעם אלא בשל ערמומיותו.
M 2.76
οὐκ ἄρα πειστικὸς ὁ ἀπὸ τῆς ῥητορικῆς ἐστι λόγος. ὅ τε εὔνοιαν τοῖς δικασταῖς ἐμποιῶν λόγος, οὗτός ἐστι πειστικός· εὔνοιαν δὲ ἐμποιεῖ οὐχ ὁ ῥητορικὸς ἀλλʼ ὁ ἀφελὴς καὶ τὸν ἰδιωτικὸν ὑποφαίνων τύπον. τῷ μὲν γὰρ τοῦ ῥήτορος ἀντίκεινται πάντες ταῖς ὑπεροχαῖς φθονοῦντες· κἂν γὰρ δίκαια κατασκευάζῃ ὁ ῥήτωρ, δοκοῦσι μὴ διὰ τὴν τῶν πραγμάτων φύσιν ἀλλὰ διὰ τὴν τοῦ ῥήτορος πανουργίαν τὰ μὴ δίκαια τοιαῦτα αὐτοῖς φαίνεσθαι·
M 2.77
לעומת זאת, הכול מסייעים לטיעונו של הדיוט משום שהוא חלש, ומייחסים לטיעון הצודק פחות צדק רב יותר משום שהוא מבוסס בידי אדם פשוט והדיוט. משום כך, בימי קדם אצל האתונאים לא הותר לנידונים לפני מועצת האריאופגוס להעמיד סנגור, אלא כל אחד נשא את טיעוניו למען עצמו, לפי יכולתו, ללא עיוות וללא ערמומיות.
M 2.77
τῷ δὲ τοῦ ἰδιώτου ὡς ἀσθενεῖ πᾶς τις συναγωνίζεται, καὶ τῷ ἧττον δικαίῳ προσδοξάζει τὸ μᾶλλον δίκαιον διὰ τὸ ὑπὸ ἀφελοῦς καὶ ἰδιώτου κατασκευάζεσθαι. παρʼ ἣν αἰτίαν Ἀθηναίοις τὸ παλαιὸν οὐκ ἐπετέτραπτο συνήγορον παρίστασθαι τοῖς κρινομένοις ἐπὶ τῆς ἐν Ἀρείῳ πάγῳ βουλῆς, ἀλλʼ ἕκαστος ὡς εἶχε δυνάμεως, ἀδιαστρόφως καὶ ἀπανουργῶς ὑπὲρ ἑαυτοῦ τοὺς λόγους ἐποιεῖτο.
M 2.78
יתר על כן, אילו בטחו הנואמים בעצמם שיש להם יכולת שכנוע, לא היה עליהם לעורר רחמים, חמלה, כעס או דברים אחרים כאלה. הללו אינם משכנעים כלל, אלא מוליכים שולל את שיקול דעתם של השופטים ומאפילים על הצדק. הוכח אפוא שהשכנוע אינו יכול להיות תכלית הרטוריקה.
M 2.78
καὶ μὴν εἴπερ ἐπίστευον αὐτοῖς οἱ ῥήτορες ὅτι πειστικὴν ἔχουσι δύναμιν, ἐχρῆν αὐτοὺς μήτε ἔλεον μήτε οἴκτους μήτε ὀργὰς ἢ ἄλλα τινὰ τοιαῦτα κινεῖν, ἅπερ πείθει μὲν οὐδαμῶς, παραλογίζεται δὲ τὴν τῶν δικαστῶν γνώμην καὶ ἀντισκοτεῖ τῷ δικαίῳ.
M 2.79
אחדים אינם אומרים שזו תכליתה, אלא מציאת הטיעונים האפשריים; אחרים אומרים שתכליתה ליצור אצל השופטים את הדעה שהדוברים רוצים שיחזיקו בה על הדברים; אחרים — את המועיל; ואחדים — את הניצחון.
M 2.79
Ἀλλʼ ὅτι μὲν οὐκ ἐνδέχεται τὸ πείθειν τέλος εἶναι ῥητορικῆς, δέδεικται· τινὲς δὲ τοῦτο μὲν οὐ λέγουσιν αὐτῆς τέλος, τὸ δὲ τοὺς ἐνδεχομένους εὑρεῖν λόγους· οἱ δὲ τὸ δόξαν ἐμποιεῖν τοῖς δικασταῖς περὶ τῶν πραγμάτων οἵαν οἱ λέγοντες θέλουσιν, ἄλλοι δὲ τὸ συμφέρον, τινὲς δὲ τὸ νικᾶν.
M 2.80
לראשונים שבהם יש לומר: אם הרטוריקה מבטיחה למצוא את הטיעונים האפשריים לכל מקרה, היא מבטיחה למצוא או את הטיעונים האמיתיים או את אלה שאפשר לומר. אך לא את האמיתיים, שכן לשם כך היה על הנואמים להחזיק בכלל ובאמת־מידה להבחנה בין אמת לכזב, ואין להם כאלה. ואף לא את הטיעונים שאפשר לומר, שכן מאחר שאינם מכירים את האמיתיים, גם לא יכירו את אלה שאפשר לומר.
M 2.80
ὧν πρὸς μὲν τοὺς πρώτους ῥητέον ὡς εἴπερ τοὺς ἐνδεχομένους εἰς τὰς ὑποθέσεις λόγους εὑρεῖν ἐπαγγέλλεται ἡ ῥητορική, ἤτοι τοὺς ἀληθεῖς ἢ δυνατοὺς ῥηθῆναι ἐπαγγέλλεται. οὔτε δὲ τοὺς ἀληθεῖς· κανόνα γὰρ καὶ κριτήριον τῆς τῶν ἀληθῶν καὶ ψευδῶν διαγνώσεως αὐτοὺς ἔχειν δεῖ, ὅπερ οὐκ ἔχουσιν· οὔτε τοὺς δυνατοὺς ῥηθῆναι· ἀγνοοῦντες γὰρ τοὺς ἀληθεῖς οὐδὲ τοὺς δυνατοὺς ῥηθῆναι ἐπιγνώσονται.
M 2.81
לכן מציאת הטיעונים הזמינים והאפשריים אינה תכליתה של הרטוריקה. יתר על כן, הרטוריקה אינה דבר מלבד מציאת הטיעונים האפשריים; ומכאן שמי שמכנה זאת תכליתה אומר בכוח שהרטוריקה היא תכלית הרטוריקה.
M 2.81
οὐκ ἄρα ῥητορικῆς τέλος ἐστὶ τὸ τοὺς ἐνόντας καὶ δυνατοὺς εὑρίσκειν λόγους. ἡ τε ῥητορικὴ οὐδὲν ἄλλο ἐστὶν ἢ τὸ τοὺς ἐνδεχομένους εὑρεῖν λόγους· ὅθεν ὁ τοῦτο λέγων τέλος δυνάμει τὴν ῥητορικὴν τέλος εἶναι λέγει τῆς ῥητορικῆς.
M 2.82
הדבר שלשמו הנואם אומר שהוא עושה הכול הוא התכלית. אולם הנואם אינו עושה הכול לשם הטיעונים האפשריים, אלא לשם הדבר הנובע לאחר הטיעונים. לכן מציאת הטיעונים אינה יכולה להיות התכלית.
M 2.82
οὗ τε χάριν ἅπαντά φησι πράσσειν ὁ ῥήτωρ, ἐκεῖνο ἂν τέλος εἴη· οὐχὶ δέ γε χάριν τῶν ἐνδεχομένων ἐπιχειρήσεων πάντα πράσσει ὁ ῥήτωρ, ἀλλὰ τοῦ μετὰ τὰς ἐπιχειρήσεις ἐπακολουθοῦντος· τοίνυν οὐκ ἂν εἴη τέλος ἐκεῖνο.
M 2.83
התכלית שהנואם מבקש להשיג היא גם התכלית שההדיוט השוכר אותו מבקש להשיג. אך ההדיוט אינו משתדל להשיג את מציאת הטיעונים האפשריים אלא דבר אחר. לכן אותו דבר אחר יהיה התכלית, ולא מציאת הטיעונים האפשריים.
M 2.83
καὶ μὴν οὗπερ δεῖται τέλους τυχεῖν ὁ ῥήτωρ, τούτου καὶ ὁ μισθωσάμενος αὐτὸν ἰδιώτης· τοῦ δέ γε τοὺς ἐνδεχομένους εὑρεῖν λόγους οὐ σπεύδει τυχεῖν ὁ ἰδιώτης, ἀλλʼ ἑτέρου τινός· ἐκεῖνο ἄρα τέλος γενήσεται, καὶ οὐ τὸ τοὺς ἐνδεχομένους λόγους εὑρεῖν.
M 2.84
וגם יצירת הדעה שהדוברים רוצים שתהיה לשופטים על הדברים אינה התכלית. הרי דבר זה אינו שונה מ[אי־]השכנוע, שכן מי ששכנע יצר אצל השופטים את הדעה שהוא רוצה שתהיה להם על הדברים. ואנו הראינו שהשכנוע אינו תכלית הרטוריקה, ולכן גם יצירת דעה אינה תכליתה. ואף לא המועיל—
M 2.84
καὶ μὴν οὐδὲ τὸ δόξαν ἐμποιεῖν τοῖς δικασταῖς περὶ τῶν πραγμάτων οἵαν οἱ λέγοντες θέλουσιν· τοῦτο γὰρ οὐ διήνεγκε τοῦ πείθειν, ἐπείπερ ὁ πεπεικὼς δόξαν ἐμπεποίηκε τοῖς δικασταῖς περὶ τῶν πραγμάτων οἵαν οὗτος θέλει. ἐδείξαμεν δὲ ἡμεῖς ὅτι οὐκ ἔστι τῆς ῥητορικῆς τέλος τὸ πείθειν, ὥστε οὐδὲ τὸ δόξαν ἐμποιεῖν.
M 2.85
כפי שטענו אחדים. מה שהוא תכליתו של חלק אינו יכול להיות תכליתו של השלם; והנואמים אומרים שהמועיל הוא תכליתו של החלק הייעוצי ברטוריקה. לכן אינו תכלית הרטוריקה כולה. ועוד, מה שהוא תכליתן המשותפת של כל האומנויות אינו יכול להיות תכליתה של הרטוריקה בלבד; והמועיל הוא תכליתה של כל אומנות בחיים. לכן אין הוא ייחודי לרטוריקה.
M 2.85
ἀλλὰ μὴν οὐδὲ τὸ συμφέρον, ὡς ἠξιώκασί τινες· ὅ τε γὰρ τοῦ μέρους ἐστὶ τέλος, τοῦτο οὐκ ἂν εἴη τοῦ ὅλου τέλος· μέρους δέ γε τῆς ῥητορικῆς τοῦ συμβουλευτικοῦ τέλος λέγουσιν οἱ ῥήτορες εἶναι τὸ συμφέρον· οὐκ ἄρα τῆς ὅλης ῥητορικῆς ἐστι τέλος. ὅπερ τε πάσης τέχνης ἐστὶ τέλος κοινῶς, τοῦτο οὐκ ἂν εἴη τῆς ῥητορικῆς μόνης· τὸ συμφέρον δέ γε πάσης τέχνης ἐν τῷ βίῳ τέλος ἐστίν· οὐκ ἄρα τῆς ῥητορικῆς ἰδιαίτερον καθέστηκεν.
M 2.86
נותר אפוא שהניצחון הוא תכליתה. אך גם זה בלתי אפשרי. מי שאינו משיג פעמים רבות את התכלית הדקדוקית לא יהיה מדקדק, ומי שאינו משיג פעמים רבות את התכלית המוזיקלית לא יהיה מוזיקאי. לכן גם מי שאינו משיג פעמים רבות את התכלית הרטורית לא יהיה נואם.
M 2.86
λείπεται οὖν τὸ νικᾶν αὐτῆς εἶναι τέλος. ὃ πάλιν ἀδύνατόν ἐστιν. ὁ γὰρ πολλάκις μὴ τυγχάνων τοῦ κατὰ γραμματικὴν τέλους οὐκ ἂν εἴη γραμματικός, καὶ ὁ πολλάκις μὴ τυγχάνων τοῦ κατὰ μουσικὴν τέλους οὐκ ἂν εἴη μουσικός· τοίνυν καὶ ὁ μὴ τυγχάνων πολλάκις τοῦ κατὰ ῥητορικὴν τέλους οὐκ ἂν εἴη ῥήτωρ.
M 2.87
אך הנואם מובס פעמים רבות יותר משהוא מנצח, ובמידה רבה יותר ככל שכוחו גדול יותר, משום שמי שעניינם בלתי צודק נוהרים אליו. לכן הנואם אינו נואם. ועוד, מי שלא השיג את התכלית הרטורית לא היה זוכה לשבח; אך לעיתים אנו משבחים נואם שהובס. לכן הניצחון אינו תכלית הרטוריקה.
M 2.87
ὁ δέ γε ῥήτωρ πλεῖον μᾶλλον ᾧ νικᾷ νικᾶται, καὶ τοσούτῳ πλεῖον ὅσῳ δυναμικώτερός ἐστι, τῶν τὰ ἄδικα ἐχόντων πράγματα ἐπʼ αὐτὸν συντρεχόντων. οὐκ ἄρα ῥήτωρ ἐστὶν ὁ ῥήτωρ. ὅ τε μὴ τυχὼν τοῦ κατὰ ῥητορικὴν τέλους οὐκ ἂν ἐπαινοῖτο, ῥήτορα δὲ ἐνίοτε νικηθέντα ἐπαινοῦμεν· οὐκ ἄρα ῥητορικῆς τέλος ἐστὶ τὸ νικᾶν.
M 2.88
מכאן שאם אין לרטוריקה חומר שבו היא פועלת באומנות ואף לא תכלית שאליה היא מכוונת, הרטוריקה אינה יכולה להתקיים. ואכן אין לה לא חומר ולא תכלית, כפי שהראינו; לכן הרטוריקה אינה קיימת.
M 2.88
Ὥστε εἰ μήτε ὕλην ἔχει ἡ ῥητορικὴ περὶ ἣν τεχνιτεύει, μήτε τέλος ἐφʼ ὃ ἀνάγεται, οὐκ ἂν ὑπάρχοι ἡ ῥητορική· οὔτε δὲ ὕλην ἔχει οὔτε τέλος, καθὼς παρεστήσαμεν· οὐκ ἄρα ὑπάρχει ἡ ῥητορική.
M 2.89
אפשר להעלות נגדם קושי גם מתוך חלקיה. לדבריהם חלקי הרטוריקה הם המשפטי, הייעוצי והשבחי; תכלית המשפטי היא הצודק, תכלית הייעוצי המועיל, ותכלית השבחי היפה. אך הדבר מעורר מיד קושי.
M 2.89
Ἐναπορήσειε δʼ ἄν τις αὐτοῖς καὶ ἀπὸ τῶν μερῶν αὐτῆς. μέρη δὲ λέγουσι ῥητορικῆς τὸ δικανικόν τε καὶ συμβουλευτικὸν καὶ ἐγκωμιαστικόν, τούτων δὲ τοῦ μὲν δικανικοῦ τέλος εἶναι τὸ δίκαιον, τοῦ δὲ συμβουλευτικοῦ τὸ συμφέρον, τοῦ δὲ ἐγκωμιαστικοῦ τὸ καλόν. ὅπερ εὐθέως ἄπορόν ἐστιν.
M 2.90
אם הסוג המשפטי הוא דבר אחד, הייעוצי דבר אחר, והשבחי אינו זהה להם, הרי שתכלית המשפטי לא תהיה גם תכלית הייעוצי, ותכלית הייעוצי לא תהיה תכלית השבחי, ולהפך. מאחר שתכלית הייעוצי היא המועיל, הוא אינו יכול להיות תכלית המשפטי; אך תכלית המשפטי הייתה הצודק. לכן הצודק אינו מועיל.
M 2.90
εἴπερ γὰρ ἄλλο τι καθέστηκεν ἡ δικανικὴ ὑπόθεσις καὶ ἄλλο τι ἡ συμβουλευτικὴ καὶ οὐ ταὐτὸν τῇ ἐγκωμιαστικῇ, πάντως τὸ τέλος τῆς δικανικῆς οὐκ ἂν εἴη καὶ τῆς συμβουλευτικῆς τέλος, καὶ τὸ ταύτης οὐκ ἔσται τῆς ἐγκωμιαστικῆς, καὶ ἐναλλάξ. ἐπεὶ οὖν τῆς συμβουλευτικῆς τέλος ἐστὶ τὸ συμφέρον, οὐκ ἂν εἴη τοῦτο τῆς δικανικῆς τέλος. ἦν δέ γε τῆς δικανικῆς τέλος τὸ δίκαιον· οὐκ ἄρα τὸ δίκαιόν ἐστι συμφέρον.
M 2.91
ושוב, כשם שחלקים אלה שונים זה מזה, כך גם תכליותיהם שונות. מאחר שתכלית השבחי היא שהיפה יהיה גם צודק ושהצודק יהיה יפה — דבר מופרך.
M 2.91
καὶ πάλιν, ἐπεὶ ὡς τὰ μέρη ταῦτα διαφέρει ἀλλήλων, οὕτω καὶ τὰ τέλη διοίσει, παρόσον τῆς ἐγκωμιαστικῆς τέλος ἐστὶ τὸ καλὸν μὲν εἶναι καὶ τὸ δίκαιον καλόν· ὅπερ ἄτοπον.
M 2.92
יתר על כן, אם תכלית הרטוריקה כולה היא השכנוע, תכלית המשפטי היא הצודק, תכלית הייעוצי המועיל ותכלית השבחי היפה, הרי שאין הכרח שהצודק יהיה משכנע, ואף לא המועיל או היפה. אך הדבר סותר את הטענה שהרטוריקה שואפת תמיד לשכנע.
M 2.92
καὶ μὴν εἰ τῆς ὅλης ῥητορικῆς τέλος ἐστὶ τὸ πείθειν, τοῦ δὲ δικανικοῦ τὸ δίκαιον καὶ τοῦ συμβουλευτικοῦ τὸ συμφέρον καὶ τοῦ ἐγκωμιαστικοῦ τὸ καλόν, οὐ πάντως τὸ δίκαιον ἔσται πιθανόν, οὐδὲ τὸ συμφέρον, οὐδὲ τὸ καλόν· ὅπερ μάχεται τῷ διὰ παντὸς τὴν ῥητορικὴν ἐφίεσθαι τοῦ πείθειν.
M 2.93
יתר על כן, בחלק המשפטי הרטוריקה תוביל את השופטים אל התכלית או באמצעות טיעונים צודקים בלבד, או באמצעות צודקים ובלתי צודקים יחד. אם באמצעות הצודקים בלבד, היא תהיה מידה טובה. אך מה שמכוון לשכנוע ההמון, שיש בו הרבה מן המקרי והרמאי, אינו מידה טובה. לכן אין היא עשויה להוביל את השומעים לתכלית באמצעות טיעונים צודקים בלבד.
M 2.93
Ἄλλως τε ἐπὶ τοῦ δικανικοῦ ἤτοι διὰ δικαίων μόνον λόγων ἕλξει τοὺς δικαστὰς ἐπὶ τὸ τέλος ἡ ῥητορικὴ ἢ διὰ τῶν δικαίων ἅμα καὶ ἀδίκων. ἀλλʼ εἰ μὲν διὰ τῶν δικαίων μόνον, ἀρετὴ γενήσεται· οὐχὶ δέ γε ἀρετή ἐστιν ἡ στοχαζομένη τῆς ὀχλικῆς πειθοῦς, ἐν ᾗ πολὺ τὸ εἰκαῖον καὶ ἐξαπατητικόν· οὐκ ἄρα διὰ τῶν δικαίων μόνον ἐπὶ τὸ τέλος ἄγειν πέφυκε τοὺς ἀκούοντας.
M 2.94
שנית, לעולם לא ייכון טיעון מנוגד כאשר היא רודפת תמיד אחר הצודק; ובלי טיעון מנוגד גם לא תהיה רטוריקה. לכן גם מבחינה זו לא תשתמש בטיעונים צודקים בלבד. ואף לא בבלתי צודקים, שכן אז תהיה בלתי צודקת, ובהעדר טיעון מנוגד שוב תהיה חסרת קיום. נותר אפוא שהיא מתקדמת באמצעות שני הסוגים; אך דבר זה מופרך הרבה יותר מן הקודמים, שכן היא תהיה בו בזמן מידה טובה ורשעות — דבר בלתי אפשרי. לכן אין לומר שיש ברטוריקה חלק משפטי שתכליתו הצודק.
M 2.94
εἶτα οὐδὲ συστήσεται ἐξ ἐναντίας λόγος ἀεί ποτε τὸ δίκαιον ταύτης μεταδιωκούσης, τοῦ δʼ ἐναντίου μὴ ὄντος λόγου οὐδὲ ῥητορική τις γενήσεται, ὥστε οὐδὲ ταύτῃ τοῖς δικαίοις μόνον χρήσεται λόγοις. καὶ μὴν οὐδὲ τοῖς ἀδίκοις, ἐπεὶ ἄδικος γενήσεται, καὶ πάλιν τοῦ ἐναντίου μὴ ὄντος λόγου ἀσύστατος ἔσται. λείπεται ἄρα διʼ ἀμφοτέρων αὐτὴν βαδίζειν· ὃ πολλῷ τῶν προτέρων ἐστὶν ἀτοπώτερον· ἔσται γὰρ ἅμα ἀρετὴ καὶ κακία, ὃ τῶν ἀδυνάτων καθέστηκεν. οὐ τοίνυν ῥητέον μέρος εἶναί τι ῥητορικῆς δικανικὸν ὃ τέλος ἔχει τὸ δίκαιον.
M 2.95
נוסף על הדברים שנאמרו, אם בחלק המשפטי של הרטוריקה הנואם מציב לעצמו להראות לשופטים את הצודק, הצודק שהוא מראה או נראה מעצמו ומוסכם, או שנוי במחלוקת. לא יאמרו שהוא נראה מעצמו, שכן במקרה כזה, בהיותו בלתי שנוי במחלוקת, הטיעון הרטורי אינו נוצר. נותר שהוא שנוי במחלוקת.
M 2.95
Πρός γε μὴν τοῖς εἰρημένοις, εἴπερ ὑποδεῖξαι τὸ δίκαιον τοῖς δικασταῖς ἐν τῷ δικανικῷ μέρει τῆς ῥητορικῆς ὁ ῥήτωρ προτίθεται, ἤτοι αὐτόθεν φαινόμενόν ἐστι καὶ ὁμόλογον τὸ δίκαιον ὅπερ ὑποδείκνυσιν, ἢ ἀμφισβητήσιμον. ἀλλὰ φαινόμενον μὲν οὐκ ἂν εἴποιεν· ἐπὶ τούτου γὰρ οὐ συνίσταται ὁ ῥητορικὸς λόγος, ἀναμφισβητήτου καθεστῶτος. λείπεται οὖν τὸ ἀμφισβητήσιμον.
M 2.96
אך גם זה מעורר קושי. הטוענים לצדדים מנוגדים רחוקים כל כך מלהתיר את המחלוקת, עד שהם דווקא מהדקים אותה באמצעות הטיעונים המנוגדים ומערפלים את שיקול דעתם של השופטים. הראיה לכך היא הסיפור הרווח ברבים על קורקס.
M 2.96
ὃ πάλιν ἐστὶν ἄπορον· τοσοῦτον γὰρ ἀπέχουσιν οἱ εἰς τοὐναντίον ἐπιχειροῦντες τὴν ἀμφισβήτησιν λύειν ὡς καὶ ἐκ τῶν ἐναντίων αὐτὴν ἐπισφίγγειν, ἐπιθολοῦντες τὴν τῶν δικαστῶν γνώμην. καὶ τούτου πίστις ἡ περὶ Κόρακος φερομένη παρὰ τοῖς πολλοῖς ἱστορία.
M 2.97
צעיר שנתפס בתשוקה לרטוריקה פנה אל קורקס והבטיח לתת לו את השכר שיקבע, אם ינצח במשפט הראשון שלו. לאחר שנערך ההסכם והצעיר כבר הפגין מיומנות מספקת, דרש קורקס את שכרו אך הצעיר סירב. השניים באו לבית המשפט להישפט. מספרים שקורקס השתמש ראשון בטיעון הבא: בין שינצח ובין שלא, עליו לקבל את השכר. אם ינצח — מכוח ניצחונו; ואם יובס — לפי תנאי ההסכם, שכן יריבו התחייב לשלם לו את השכר אם ינצח במשפטו הראשון, ומשניצח בו עליו לפרוע את הבטחתו.
M 2.97
νεανίας γὰρ πόθῳ ῥητορικῆς κατασχεθεὶς προσῆλθεν αὐτῷ τὸν ὁρισθησόμενον ὑπʼ αὐτοῦ μισθὸν δώσειν ἐπαγγελλόμενος, ἂν τὴν πρώτην νικήσῃ δίκην. συμφωνίας δὲ γενομένης, καὶ τοῦ μειρακίου ἱκανὴν ἕξιν ἐμφαίνοντος ἤδη, ὁ μὲν Κόραξ ἀπῄτει τὸν μισθόν, ὁ δʼ ἀντέλεγεν. ἀμφότεροι δὲ παρελθόντες εἰς τὸ δικαστήριον ἐκρίνοντο, ὅτε καὶ πρῶτόν φασι τὸν Κόρακα τοιαύτῃ τινὶ χρῆσθαι ἐπιχειρήσει, λέγοντα ὡς ἐάν τε νικήσῃ ἐάν τε μή, λαβεῖν ὀφείλει τὸν μισθόν, νικήσας μὲν ὅτι ἐνίκησεν, λειφθεὶς δὲ κατὰ τὸν τῆς συμφωνίας λόγον· ὡμολόγησε γὰρ αὐτῷ ὁ ἀντίδικος ἀποδώσειν τὸν μισθὸν ἐὰν τὴν πρώτην νικήσῃ δίκην, ἣν αὐτόθεν νικήσας ὀφείλει τὴν ὑπόσχεσιν χρεολυτεῖν.
M 2.98
כאשר השופטים הריעו לו כמי שאומר דברים צודקים, נטל הצעיר את אותם טיעונים עצמם בלי לשנות דבר והשתמש באותו מהלך: ״בין שאנצח ובין שאובס״, אמר, ״אינני חייב לשלם לקורקס את השכר. אם אנצח — מכוח ניצחוני; ואם אובס — לפי תנאי ההסכם, שכן התחייבתי לשלם את השכר אם אנצח במשפטי הראשון, ואם אובס לא אשלם.״
M 2.98
θορυβησάντων δὲ τῶν δικαστῶν ὡς δίκαια λέγοντος αὐτοῦ, παραλαβὼν τοὺς λόγους ὁ νεανίας τῷ αὐτῷ ἐπιχειρήματι, μηδὲν μεταθείς, ἐχρῆτο· “ἐάν τε γὰρ νικήσω,” φησίν, “ἐάν τε νικηθῶ, οὐκ ὀφείλω τὸν μισθὸν ἀποδοῦναι Κόρακι, νικήσας μὲν ὅτι ἐνίκησα, λειφθεὶς δὲ κατὰ τὸν τῆς συμφωνίας λόγον· ὑπεσχόμην γὰρ ἀποδώσειν τὸν μισθὸν ἐὰν τὴν πρώτην νικήσω δίκην, λειφθεὶς δὲ οὐκ ἀποδώσω.”
M 2.99
השופטים הגיעו אפוא להשעיית השיפוט ולמבוכה בגלל שוויון־כוחם של הטיעונים הרטוריים, גירשו את שניהם מבית המשפט וקראו: ״מעורב רע יוצאת ביצה רעה.״
M 2.99
εἰς ἐποχὴν δὴ καὶ ἀπορίαν ἐλθόντες οἱ δικασταὶ διὰ τὴν ἰσοσθένειαν τῶν ῥητορικῶν λόγων ἀμφοτέρους ἐξέβαλον τοῦ δικαστηρίου, ἐπιφωνήσαντες τὸ “ἐκ κακοῦ κόρακος κακὸν ᾠόν.”
M 2.100
טיב הטיעון על החלק המשפטי הוא גם טיבו של הטיעון על החלק הייעוצי, כדי שלא נדבר לשווא. החלק השבחי כפוף לאותם קשיים, ונוסף על כך הוא בלתי שיטתי.
M 2.100
Οἷος δέ ἐστιν ὁ περὶ τοῦ δικανικοῦ μέρους λόγος, τοιοῦτος γένοιτʼ ἂν καὶ ὁ περὶ τοῦ συμβουλευτικοῦ, ἵνα μὴ μακρηγορῶμεν. τὸ μὲν γὰρ ἐγκωμιαστικόν, σὺν τῷ ταῖς αὐταῖς ἀπορίαις ὑπάγεσθαι, ἔτι καὶ ἀμέθοδόν ἐστιν.
M 2.101
מאחר שלא כל בני האדם רוצים לזכות לשבח, וגם לא על אותם דברים, מי שמבקש לשבח כראוי צריך להכיר את נטייתו של האדם המשתבח; ולא כל מניע של אדם אחד [ראוי] לאימוץ בידי אחר. יתר על כן, הנואמים לא מסרו שום שיטה שבאמצעותה נדע מתי ואת מי יש לשבח. לכן אי־אפשר לשבח נכונה מכוח הרטוריקה.
M 2.101
ἐπεὶ γὰρ οὔτε πάντες ἄνθρωποι ἐγκωμιάζεσθαι θέλουσιν οὔτε ἐπὶ τοῖς αὐτοῖς, δεῖ τὸν μέλλοντα καλῶς ἐγκωμιάζειν εἰδέναι τὴν τοῦ ἐγκωμιαζομένου διάθεσιν· οὐ πᾶν δέ γε τὸ καθʼ ἕτερον κίνημα ληπτέον ἐστὶν ἑτέρῳ. καὶ ἄλλως οἱ ῥήτορες οὐ παραδεδώκασί τινα μέθοδον διʼ ἧς εἰσόμεθα τὸ πότε καὶ τίνα ἐγκωμιαστέον ἐστίν· οὐκ ἄρα δυνατὸν ἀπὸ ῥητορικῆς ὑγιῶς ἐγκωμιάζειν.
M 2.102
הנואם ישבח אדם או על דברים שאינם טובים אך נראים כאלה, או על דברים שהם טובים באמת. לא על אלה שאינם טובים, שכן כך הוא משחית עוד יותר את המשתבחים; ואף לא על אלה שהם טובים, שכן אינו מכירם, שהרי אפילו לפילוסופים הם בלתי ניתנים לתפיסה בשל מחלוקתם חסרת ההכרעה עליהם.
M 2.102
ἤτοι τε ἐπὶ τοῖς μὴ οὖσιν ἀγαθοῖς δοκοῦσι δὲ εἶναι, ἢ ἐπὶ τοῖς κατʼ ἀλήθειαν οὖσιν ἐγκωμιάσει ὁ ῥήτωρ. οὔτε δὲ ἐπὶ τοῖς μὴ οὖσι, προσδιαφθείρει γὰρ τοὺς ἐγκωμιαζομένους, οὔτε ἐπὶ τοῖς οὖσιν· ἀγνοεῖ γὰρ ταῦτα, ὅτε καὶ τοῖς φιλοσόφοις διὰ τὴν ἀνεπίκριτον περὶ αὐτῶν μάχην ἐστὶν ἀκατάληπτα.
M 2.103
לכן הנואם אינו מסוגל לשבח איש. ומי שאינם יודעים על מה יש לשבח גם אינם מסוגלים לשבח; והנואמים אינם יודעים על מה ראוי לשבח, כפי שנראה, ולכן גם לא יהיו מסוגלים לעשות זאת. הם אומרים שיש לשבח על ייחוס, יופי, עושר, ריבוי ילדים ודברים דומים, ולהפך — לגנות על מוצא נחות, כיעור ועוני.
M 2.103
οὐκ ἄρα δύναταί τινα ἐγκωμιάζειν ὁ ῥήτωρ. οἵ τε μὴ εἰδότες ἐφʼ οἷς ἐγκωμιαστέον ἐστὶν οὐδὲ ἐγκωμιάζειν δύνανται· οἱ δέ γε ῥήτορες οὐκ ἴσασιν ἐφʼ οἷς ἐγκωμιάζειν δεῖ, καθὼς παραστήσομεν· τοίνυν οὐδὲ ἐγκωμιάζειν δυνήσονται. ἐγκωμιαστέον γάρ φασιν ἀπὸ γένους τε καὶ κάλλους καὶ πλούτου καὶ πολυτεκνίας καὶ τῶν ἐοικότων, ἀνάπαλίν τε ψεκτέον ἀπὸ δυσγενείας καὶ δυσμορφίας καὶ πενιχρότητος.
M 2.104
אך הדבר תמים. עלינו לגזור את השבחים והגינויים מן הדברים התלויים בנו; ואילו ייחוס טוב, מזל טוב, יופי, ריבוי ילדים ודומיהם אינם מתרחשים מכוחנו, ולכן אין לשבח עליהם. אם יש לשבח סתם כך ייחוס טוב, ריבוי ילדים וכל דבר דומה, יש לשבח גם את בוסיריס, אמיקוס ואנטאיוס רוצחי הזרים, משום שהיו בני פוסידון; וגם את ניובה משום שהיו לה ילדים רבים.
M 2.104
ὅπερ εὔηθες· δεῖ γὰρ ἡμᾶς ἀπὸ τῶν παρʼ ἡμᾶς γινομένων τοὺς ἐπαίνους ἕλκειν καὶ ψόγους, εὐγένεια δὲ καὶ εὐτυχία κάλλος τε καὶ πολυτεκνία καὶ τὰ τοιαῦτα οὐκ ἐστὶ παρʼ ἡμᾶς γινόμενα, ὥστε οὐκ ἐπαινετέον ἀπʼ αὐτῶν, ἐπεὶ τοί γε εἰ ψιλῶς ἐπαινετέον τὴν εὐγένειάν ἐστι καὶ πολυτεκνίαν καὶ πᾶν τοιουτῶδες, ἐπαινετέος καὶ Βούσιρις καὶ Ἄμυκος καὶ Ἀνταῖος οἱ ξενοκτόνοι, ὅτι Ποσειδῶνος ἦσαν υἱεῖς, ἐπαινετὴ δὲ καὶ ἡ Νιόβη, ὅτι πολύτεκνος.
M 2.105
ומנגד, אם כיעור ועוני ראויים לגינוי, יש לגנות את אודיסאוס, משום שלבש דמות של פועל שכיר: וחדר אל עירם של האנשים העוינים; יש לגנות גם את פרסאוס בן זאוס משום שתלה תרמיל על כתפו ועבר בלוב הצחיחה, ואת הרקלס משום שיצא למעשיו כשהוא נושא עור אריה ואלה.
M 2.105
ἐναντίως τε εἰ ἡ ἀμορφία καὶ ἡ πενία ψεκτόν, ψεκτέος μὲν Ὀδυσσεύς, ὅτι χερνήτου λαβὼν σχῆμα ἀνδρῶν δυσμενέων κατέδυ πόλιν, ψεκτὸς δὲ ὁ Διὸς Περσεύς, ὅτι πήραν περιηρτημένος τὴν ἄνυδρον ὥδευε Λιβύην, καὶ Ἡρακλῆς, ὅτι λεοντῆν καὶ ξύλον ἐπὶ τοὺς ἄθλους ἐπήγετο.
M 2.106
בקיצור, נניח שאלה הם חלקי הרטוריקה. אך מאחר שהצודק מוצג כצודק, המועיל כמועיל והיפה כיפה באמצעות הוכחה, ומאחר שאין הוכחה, גם לא תהיה רטוריקה המיוסדת על חלקים כאלה. העובדה שאין הוכחה מוצגת ביתר דיוק ברשימות הספקניות, אך תוצג גם כעת בדרך של תזכורת.
M 2.106
Συνελόντι δὲ φάναι, δεδόσθω ταῦτα μέρη εἶναι τῆς ῥητορικῆς. ἀλλʼ ἐπεὶ τὸ δίκαιον, ὅτι ἐστὶ δίκαιον, καὶ τὸ συμφέρον, ὅτι ἐστὶ συμφέρον, καὶ τὸ καλόν, ὅτι ἐστὶ καλόν, ἀποδείξει παρίσταται, καὶ οὐδέν ἐστιν ἡ ἀπόδειξις, οὐδὲ ῥητορική τι γενήσεται ἡ ἐπὶ τοιούτοις μέρεσι συνεστῶσα. ὅτι δὲ οὐδέν ἐστιν ἀπόδειξις, ἀκριβέστερον μὲν δείκνυται ἐν τοῖς σκεπτικοῖς ὑπομνήμασιν, ὑπομνηστικώτερον δὲ καὶ νῦν παρασταθήσεται.
M 2.107
אם הטיעון אינו דבר, גם ההוכחה אינה קיימת, שכן היא סוג מסוים של טיעון. אך הטיעון אינו דבר, כפי שהראינו, משום שקיומו אינו מצוי לא בקולות ולא בדברים נאמרים בלתי גופניים.
M 2.107
εἰ γὰρ μηδὲν ὁ λόγος, οὐδὲ ἡ ἀπόδειξις ἔστι, ποιὸς λόγος οὖσα· οὐδὲν δέ γε ἐστὶ λόγος, ὡς παρεστήσαμεν, διὰ τὸ μήτε ἐν φωναῖς μήτε ἐν ἀσωμάτοις λεκτοῖς ἔχειν τὴν ὑπόστασιν.
M 2.108
לכן אין הוכחה. יתר על כן, אם היא קיימת, היא או גלויה או נעלמת. היא אינה גלויה, משום שהיא כוללת דבר נעלם; ומשום כך היא שנויה במחלוקת, שכן כל דבר שנוי במחלוקת הוא נעלם.
M 2.108
οὐδὲ ἀπόδειξις ἄρα ἔστιν. ἄλλως τε, εἰ ἔστιν, ἤτοι ἐναργὴς καθέστηκεν ἢ ἄδηλος. οὔτε δὲ ἐναργής ἐστιν· ἄδηλον γάρ τι περιέσχηκε, καὶ διὰ τοῦτό ἐστι διάφωνος, παντὸς τοῦ διαφωνουμένου πράγματος ἀδήλου τυγχάνοντος.
M 2.109
נותר אפוא שהיא נעלמת. אם כך, היא תיתפס או מעצמה או באמצעות הוכחה. היא אינה ניתנת לתפיסה מעצמה, שהרי הייתה נעלמת, ודבר נעלם הנתפס מעצמו אינו מהימן; ואף לא באמצעות הוכחה, בשל הנסיגה לאינסוף. לכן אין שום הוכחה.
M 2.109
λείπεται ἄρα ἄδηλον αὐτὴν εἶναι. ἀλλʼ εἰ τοῦτο, ἤτοι αὐτόθεν ληφθήσεται ἢ ἐξ ἀποδείξεως. οὔτε δὲ αὐτόθεν ληπτὴ ἐστιν (ἄδηλος γὰρ ἦν, τὸ δὲ ἄδηλον αὐτόθεν λαμβανόμενον ἄπιστον), οὔτε ἐξ ἀποδείξεως διὰ τὴν εἰς ἄπειρον ἔκπτωσιν· οὐκ ἄρα τίς ἐστιν ἀπόδειξις.
M 2.110
אם אין הוכחה כללית גם לא תהיה הוכחה פרטית, כשם שאם אין בעל חיים גם אין אדם. והוכחה כללית אינה קיימת, כפי שנראה; לכן גם לא תתקיים שום הוכחה פרטית. מאחר שהיא נעלמת, כפי שהסקנו קודם, היא חייבת להתבסס באמצעות דבר־מה. באמצעות מה? או באמצעות הוכחה כללית או באמצעות הוכחה פרטית.
M 2.110
μὴ οὔσης τε γενικῆς ἀποδείξεως οὐδὲ εἰδική τις ἔσται ἀπόδειξις, ὥσπερ καὶ μὴ ὄντος ζῴου οὐδὲ ἄνθρωπος ἔστιν· γενικὴ δέ γε ἀπόδειξις οὐκ ἔστιν, ὡς παραστήσομεν· τοίνυν οὐδὲ ἄλλη τις γενήσεται τῶν ἐπʼ εἴδους. ἐπεὶ γὰρ ἄδηλός ἐστιν, ὡς προεπελογισάμεθα, ὀφείλει διά τινος καταστῆναι. διὰ τίνος οὖν; ἤτοι γὰρ διὰ γενικῆς ἢ εἰδικῆς ἀποδείξεως.
M 2.111
לא באמצעות פרטית, משום שקיומה של הכללית עדיין אינו ודאי; ולא באמצעות כללית, משום שהיא עצמה הדבר השנוי במחלוקת. לכן אין שום הוכחה כללית, ומכאן שגם הפרטית אינה קיימת. ועוד: אם ההוכחה הכללית כוללת הנחות יסוד ומסקנה כלשהן, אינה כללית; ואם אינה כוללת אותן, אינה מבססת דבר, ועל אחת כמה וכמה לא את קיומה שלה.
M 2.111
οὔτε δὲ διὰ εἰδικῆς διὰ τὸ μήπω βέβαιον εἶναι τὴν τῆς γενικῆς ὕπαρξιν, οὔτε διὰ γενικῆς· αὕτη γάρ ἐστιν ἡ ἀμφισβητουμένη. οὐ τοίνυν ἔστι τις γενικὴ ἀπόδειξις· ᾧ ἕπεται τὸ μηδὲ τὴν εἰδικὴν ὑπάρχειν. καὶ ἄλλως, ἡ γενικὴ ἀπόδειξις εἰ μὲν λήμματά τινα ἔχει καὶ ἐπιφορὰν, οὐδὲ γενική ἐστιν, εἰ δὲ οὐκ ἔχει, οὐδὲ κατασκευάσει τι, πολλῷ δὲ μᾶλλον οὐδὲ τὴν ἑαυτῆς ὕπαρξιν.
M 2.112
ההוכחה המאששת את ההוכחה היא או נחקרת או בלתי נחקרת. היא אינה יכולה להיות בלתי נחקרת מן הסיבות שנאמרו קודם; ואם היא נחקרת, היא חייבת להתבסס באמצעות הוכחה אחרת, וזו שוב באמצעות אחרת, וכך עד אינסוף. לכן אין שום הוכחה.
M 2.112
ἥ τε τὴν ἀπόδειξιν πιστουμένη ἀπόδειξις ἤτοι ζητεῖται ἢ ἀζήτητός ἐστιν. ἀλλʼ ἀζήτητος μὲν οὐκ ἂν εἴη διὰ τὰς ἔμπροσθεν εἰρημένας αἰτίας, ζητουμένη δὲ ὀφείλει ὑπʼ ἄλλης κατασκευάζεσθαι, κἀκείνη πάλιν ὑπʼ ἄλλης, καὶ τοῦτο εἰς ἄπειρον. οὐκ ἄρα ἔστι τις ἀπόδειξις.
M 2.113
לאחר שהתנגדנו גם לכללים המרכזיים של הרטוריקה, נתחיל עתה מנקודת מוצא אחרת וניגש אל הקשיים המופנים נגד הגאומטריקנים והאריתמטיקאים.
M 2.113
Ἀλλὰ γὰρ καὶ πρὸς τὰ συνέχοντα θεωρήματα τῆς ῥητορικῆς ἀντειπόντες ἀπʼ ἄλλης ἀρχῆς καὶ τῶν πρὸς τοὺς γεωμέτρας καὶ ἀριθμητικοὺς ἀποριῶν ἁπτώμεθα.
נגד המלומדים, ספר ג
Πρὸς μαθηματικούς III
נגד הגאומטריקנים
ΠΡΟΣ ΓΕΩΜΕΤΡΑΣ
M 3.1
מאחר שהגאומטריקנים, בהבחינם בריבוי המבוכות הנובעות מדבריהם, נמלטים אל עניין הנראה להם חף מסכנה ובטוח — לבקש שיסודות הגאומטריה יתקבלו על סמך הנחה — ראוי שגם אנו נציב בראשית התנגדותנו להם את הדיון בהנחה.
M 3.1
Ἐπεὶ οἱ γεωμέτραι συνορῶντες τὸ πλῆθος τῶν ἐπακολουθούντων αὐτοῖς ἀποριῶν εἰς ἀκίνδυνον εἶναι δοκοῦν καὶ ἀσφαλὲς πρᾶγμα καταφεύγουσι, τὸ ἐξ ὑποθέσεως αἰτεῖσθαι τὰς τῆς γεωμετρίας ἀρχάς, καλῶς ἂν ἔχοι καὶ ἡμᾶς τῆς πρὸς αὐτοὺς ἀντιρρήσεως ἀρχὴν τίθεσθαι τὸν περὶ τῆς ὑποθέσεως λόγον.
M 3.2
שהרי גם טימון, בחיבוריו נגד חוקרי הטבע, סבר כי דבר זה הוא שיש לחקור תחילה, כלומר אם יש לקבל דבר־מה על סמך הנחה. משום כך ראוי שגם אנו, ההולכים בעקבותיו, נעשה מעשה דומה במהלך דיוננו נגד העוסקים במדעים.
M 3.2
καὶ γὰρ ὁ Τίμων ἐν τοῖς πρὸς τοὺς φυσικοὺς τοῦτο ὑπέλαβε δεῖν ἐν πρώτοις ζητεῖν, φημὶ δὲ τὸ εἰ ἐξ ὑποθέσεώς τι ληπτέον. διόπερ καὶ ἡμᾶς οἰκεῖόν ἐστιν ἐκείνῳ στοιχοῦντας τὸ παραπλήσιον ποιεῖν ἐν τῇ πρὸς τοὺς ἀπὸ τῶν μαθημάτων διεξόδῳ.
M 3.3
ולשם הסדר יש להקדים ולומר כי אמנם המילה 'הנחה' משמשת גם בדרכים רבות אחרות, אך לצורך העניין הנוכחי די שתיאמר בשלושה מובנים. במובן אחד היא השתלשלות העלילה הדרמטית; על כן אנו מדברים על עלילה טרגית וקומית ועל תקצירי־עלילה מסוימים שחיבר דיקיארכוס למחזותיהם של אוריפידס וסופוקלס, ובמילה 'עלילה' אין אנו מכנים דבר מלבד השתלשלות המחזה.
M 3.3
τάξεως δὲ ἕνεκα προληπτέον ὅτι πολλαχῶς μὲν καὶ ἄλλως ὑπόθεσις προσαγορεύεται, τὰ νῦν δὲ ἀπαρκέσει τριχῶς λέγεσθαι, καθʼ ἕνα μὲν τρόπον ἡ δραματικὴ περιπέτεια, καθὸ καὶ τραγικὴν καὶ κωμικὴν ὑπόθεσιν εἶναι λέγομεν καὶ Δικαιάρχου τινὰς ὑποθέσεις τῶν Εὐριπίδου καὶ Σοφοκλέους μύθων, οὐκ ἄλλο τι καλοῦντες ὑπόθεσιν ἢ τὴν τοῦ δράματος περιπέτειαν.
M 3.4
במשמעות אחרת מכונה ברטוריקה 'הנחה' חקירתו של מקרה פרטי; ולפיכך רגילים הסופיסטים לומר פעמים רבות בהרצאותיהם: 'יש להציב נושא לדיון'. ואולם, לפי שימוש שלישי אנו מכנים 'הנחה' עיקרון של הוכחה, כלומר בקשה לקבל דבר־מה לשם ביסוסו של דבר אחר.
M 3.4
καθʼ ἕτερον δὲ σημαινόμενον ὑπόθεσις προσαγορεύεται ἐν ῥητορικῇ ἡ τῶν ἐπὶ μέρους ζήτησις, καθὸ καὶ οἱ σοφισταὶ πολλάκις εἰώθασιν ἐν ταῖς διατριβαῖς λέγειν “θετέον ὑπόθεσιν.” οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ κατὰ τρίτην ἐπιβολὴν ὑπόθεσιν καλοῦμεν ἀρχὴν ἀποδείξεως, αἴτησιν οὖσαν πράγματος εἰς κατασκευήν τινος.
M 3.5
כך, למשל, אנו אומרים שאסקלפיאדס השתמש בשלוש הנחות כדי לבסס את החסימה הגורמת לחום: הראשונה, שיש בתוכנו נקבוביות מושכלות כלשהן הנבדלות זו מזו בגודלן; השנייה, שמכל עבר מצטברים חלקיקי נוזל ורוח, המורכבים מגופיפים הניתנים לעיון בשכל והשרויים בתנועה מתמדת מאז ומעולם; והשלישית, שמתרחשות מתוכנו פליטות רצופות כלשהן החוצה, פעם רבות יותר ופעם מועטות יותר, בהתאם לנסיבות הקיימות.
M 3.5
οὕτω γοῦν τρισὶν ὑποθέσεσι κεχρῆσθαί φαμεν τὸν Ἀσκληπιάδην εἰς κατασκευὴν τῆς τὸν πυρετὸν ἐμποιούσης ἐνστάσεως, μιᾷ μὲν ὅτι νοητοί τινές εἰσιν ἐν ἡμῖν πόροι, μεγέθει διαφέροντες ἀλλήλων, δευτέρᾳ δὲ ὅτι πάντοθεν ὑγροῦ μέρη καὶ πνεύματος ἐκ λόγῳ θεωρητῶν ὄγκων συνηράνισται διʼ αἰῶνος ἀνηρεμήτων, τρίτῃ δὲ ὅτι ἀδιάλειπτοί τινες εἰς τὸ ἐκτὸς ἐξ ἡμῶν ἀποφοραὶ γίνονται, ποτὲ μὲν πλείους ποτὲ δὲ ἐλάττους πρὸς τὴν ἐνεστηκυῖαν περίστασιν.
M 3.6
אבל מאחר שההנחה מובנת באופנים רבים כל כך [עתה], אין בכוונתנו עתה, חי זאוס, לחקור את הסידור הדרמטי ואף לא את השאלה הנדונה אצל הנואמים, אלא את ההנחה שנזכרה לבסוף, אשר משמשת עיקרון של הוכחה; שהרי זו ההנחה שגם הגאומטריקנים מקבלים שעה שהם מבקשים להוכיח דבר־מה בדרך גאומטרית.
M 3.6
Ἀλλὰ γὰρ τοσαυταχῶς νοουμένης τὰ νῦν τῆς ὑποθέσεως, πρόκειται τὰ νῦν ζητεῖν οὐ μὰ Δία περὶ τῆς δραματικῆς διατάξεως, οὐδὲ περὶ τῆς παρὰ τοῖς ῥήτορσι ζητήσεως, ἀλλὰ περὶ τῆς ἐν τέλει λεχθείσης ὑποθέσεως, ἣν ἀρχὴν ἀποδείξεως συμβέβηκεν εἶναι· ταύτην γὰρ καὶ οἱ γεωμέτραι λαμβάνουσι τὴν ὑπόθεσιν, βουλόμενοί τι γεωμετρικῶς ἀποδεῖξαι.
M 3.7
משום כך יש לומר מיד: מאחר שמי שמקבלים דבר־מה על סמך הנחה וללא הוכחה מסתפקים באמירה גרידא כדי להקנות לו אמינות, אפשר לשאול אותם באמצעות השיקול הבא.
M 3.7
διόπερ εὐθὺς ῥητέον ὅτι καὶ ἐπεὶ οἱ ἐξ ὑποθέσεως λαμβάνοντές τι καὶ χωρὶς ἀποδείξεως ψιλῇ μόνον ἀρκοῦνται φάσει πρὸς τὴν ταύτης πίστιν, πεύσεταί τις αὐτῶν τοιούτῳ τινὶ χρώμενος ἐπιλογισμῷ.
M 3.8
או שקבלת דבר־מה על סמך הנחה היא אמצעי חזק ומוצק להקניית אמינות, או שהיא בלתי־אמינה וחלשה. אם היא חזקה, גם הדבר המנוגד, כשיתקבל על סמך הנחה, יהיה אמין ומוצק, וכך נניח דברים סותרים. ואם הנחתו של מי שמקבל את ההפך ללא הוכחה אינה אמינה, גם הנחתו של האחר תהיה בלתי־אמינה, ולכן לא נניח אף אחד משניהם. לפיכך אין לקבל דבר־מה על סמך הנחה.
M 3.8
ἤτοι ἰσχυρόν ἐστι καὶ βέβαιον πρὸς πίστιν τὸ ἐξ ὑποθέσεώς τι λαβεῖν ἢ ἄπιστόν τε καὶ ἀσθενές. ἀλλʼ εἰ μὲν ἰσχυρόν, καὶ τὸ ἀντικείμενον ἐξ ὑποθέσεως ληφθὲν πιστὸν γενήσεται καὶ βέβαιον, ὥστε θήσομεν τὰ μαχόμενα. εἰ δὲ ἐπὶ τοῦ τὸ ἐναντίον ἐξ ὑποθέσεως λαμβάνοντος χωρὶς ἀποδείξεως ἄπιστός ἐστιν ἡ ὑπόθεσις, ἄπιστος γενήσεται καὶ ἐπʼ ἐκείνου, ὥστε οὐδέτερον αὐτῶν θήσομεν. οὐ τοίνυν ληπτέον ἐστὶν ἐξ ὑποθέσεώς τι.
M 3.9
יתר על כן, הדבר המונח הוא או אמיתי וכפי שאנו מניחים אותו, או שקרי. אם הוא אמיתי, אל לנו לבקש שיקבלוהו באמצעות עניין מלא חשד — ההנחה — אלא נקבלו מיד, שהרי איש אינו מניח את הדברים האמיתיים והקיימים, כשם שאין מניחים שעתה יום או שאני משוחח ונושם. ברירותם של דברים אלה מקנה לקביעה תוקף מיידי ולהנחה אופי שאינו מוטל בספק. לכן, אם הדבר אמיתי, אל לנו לבקש שיקבלוהו כאילו אינו אמיתי.
M 3.9
καὶ μὴν τὸ ὑποτιθέμενον πρᾶγμα ἤτοι ἀληθές ἐστι καὶ τοιοῦτον ὁποῖον αὐτὸ ὑποτιθέμεθα ἢ ψεῦδος. ἀλλʼ εἰ μὲν ἀληθές ἐστι, μηδὲ αἰτώμεθα αὐτό, εἰς πρᾶγμα ὑποψίας πλῆρες καταφεύγοντες, τὴν ὑπόθεσιν, ἀλλʼ αὐτόθεν λαμβάνωμεν, ἐπείπερ οὐθεὶς τἀληθῆ καὶ ὄντα ὑποτίθεται, καθάπερ οὐδὲ τὸ νῦν ἡμέραν εἶναι ἢ ἐμὲ διαλέγεσθαι καὶ ἀναπνεῖν· ἡ γὰρ περιφάνεια τούτων τῶν πραγμάτων αὐτόθεν βέβαιον ἔχει τὴν θέσιν καὶ οὐ δισταζομένην τὴν ὑπόθεσιν. ὥστε εἰ ἀληθές ἐστι τὸ πρᾶγμα, μηδὲ αἰτώμεθα αὐτὸ ὡς μὴ ὂν ἀληθές.
M 3.10
ואם אין הדבר כזה אלא הוא שקרי, לא תצמח כל תועלת מן ההנחה; שכן אפילו נניח אותו רבבת פעמים, מסקנת החקירה, היוצאת מעקרונות שאינם קיימים, [לא] תבוא בעקבות יסודות רעועים, כמאמרם.
M 3.10
εἰ δʼ οὐκ ἔστι τοιοῦτο ἀλλὰ ψεῦδος καθέστηκεν, οὐδὲν ὄφελος ἀνακύψει ἐκ τῆς ὑποθέσεως· κἂν γὰρ μυριάκις αὐτὸ ὑποτιθώμεθα, σαθροῖς, ὥς φασι, θεμελίοις οὐκ ἀκολουθήσει τὸ συμπέρασμα τῆς ζητήσεως ἐξ ἀνυπάρκτων ὁρμωμένης ἀρχῶν.
M 3.11
ואולם, אם אדם ידרוש כי התוצאות הנובעות מן הדברים שהוא מניח ייחשבו אמינות, שמא הוא מבטל כל חקירה. שהרי מיד יניח כל אחד מאתנו שהשלושה הם ארבעה, ולאחר שיוענק לו דבר זה יסיק שגם השישה הם שמונה: אם השלושה הם ארבעה, יהיו השישה שמונה; והנה השלושה הם ארבעה, כפי שמעניקה ההנחה; לפיכך השישה הם שמונה. ושוב נבקש שיקבלו כי הנע עומד במקומו,
M 3.11
οὐ μὴν ἀλλʼ εἴ τις οἷς ἂν ὑποθῆται, τούτοις τὰ ἀκολουθοῦντα πιστὰ τυγχάνειν ἀξιώσει, μήποτε πᾶσαν ἀναιρεῖ ζήτησιν. εὐθέως γὰρ ὑποθήσεται ἕκαστος ἡμῶν τὸ τὰ τρία τέσσαρα εἶναι, καὶ τούτου δοθέντος συνάξει ὅτι καὶ τὰ ἓξ ὀκτώ ἐστιν· εἰ γὰρ τὰ τρία τέσσαρά ἐστι, τὰ ἓξ ὀκτὼ γενήσεται· ἀλλὰ μὴν τὰ τρία τέσσαρά ἐστιν, ὡς ἡ ὑπόθεσις δίδωσιν· τὰ ἄρα ἓξ ὀκτώ ἐστιν. πάλιν τε αἰτήσομεν ὅτι μένει τὸ κινούμενον,
M 3.12
ולאחר שיודו בדבר נסיק שהלהבה נחה: אם הנע עומד במקומו, הלהבה נחה; והנה הנע עומד במקומו; לפיכך הלהבה נחה. אך כשם שהגאומטריקנים יאמרו שהנחות אלה מופרכות — שכן היסוד צריך להיות מוצק כדי שגם הנובע ממנו יוסכם — כך גם אנחנו לא נקבל שום דבר שהם מקבלים בדרך של הנחה ללא הוכחה.
M 3.12
καὶ συγχωρηθέντος τοῦ πράγματος συνάξομεν ὅτι ἡ φλὸξ ἠρεμεῖ· εἰ γὰρ τὸ κινούμενον μένει, ἡ φλὸξ ἠρεμεῖ· τὸ δέ γε κινούμενον μένει· ἡ ἄρα φλὸξ ἠρεμεῖ. ἀλλʼ ὃν τρόπον οἱ γεωμέτραι ἀτόπους ἐροῦσιν εἶναι ταύτας τὰς ὑποθέσεις (βέβαιον γὰρ εἶναι δεῖ τὸν θεμέλιον, ἵνα συνομολογηθῇ καὶ τὸ ἀκόλουθον), οὕτω καὶ ἡμεῖς πάντα τὰ ὑποθετικῶς αὐτοῖς λαμβανόμενα οὐ προσησόμεθα χωρὶς ἀποδείξεως.
M 3.13
ועוד, אם הדבר המונח מוצק ואמין מעצם האופן שבו הוא מונח, אל להם להניח את הדברים שמהם יוכיחו דבר־מה, אלא את הדבר המוכח עצמו; כלומר, לא את הנחות־המשנה של ההוכחה אלא את המסקנה. שכן אותו כוח שיש להנחה להקנות להם אמינות בעניינים החושפים, יהיה לה גם בעניינים הנחשפים באמצעות ההוכחה. ואם מסקנת ההוכחה בלתי־אמינה ללא הוכחה, גם אם תנוח פעמים רבות, יהיה בלתי־אמין אף הדבר המתקבל לשם ביסוסה, אלא אם ילומד באמצעות הוכחה.
M 3.13
ἄλλως τε, εἰ βέβαιόν ἐστι καὶ πιστὸν τὸ ὑποτιθέμενον ᾗ ὑποτίθεται, μὴ ταῦτα ὑποτιθέσθωσαν ἐξ ὧν ἀποδείξουσί τι, ἀλλʼ αὐτὸ τὸ ἀποδεικνύμενον, τουτέστι μὴ τὰ λήμματα τῆς ἀποδείξεως ἀλλὰ τὴν ἐπιφοράν· ὃ γὰρ δύναται πρὸς πίστιν αὐτοῖς ἐπὶ τῶν ἐκκαλυπτόντων ἡ ὑπόθεσις, τοῦτο δυνήσεται καὶ ἐπὶ τῶν ἐκκαλυπτομένων ἐκ τῆς ἀποδείξεως πραγμάτων. εἰ δʼ ἄπιστόν ἐστι, κἂν πολλάκις ὑποτεθῇ, τὸ τῆς ἀποδείξεως συμπέρασμα χωρὶς ἀποδείξεως, ἄπιστον γενήσεται καὶ τὸ εἰς κατασκευὴν τούτου λαμβανόμενον, εἰ μὴ διʼ ἀποδείξεως διδάσκοιτο.
M 3.14
'כן, בשם זאוס', הם אומרים, 'אם התוצאה הנובעת מן ההנחות מתבררת כאמיתית, בהכרח יהיו אמיתיים גם הדברים שהונחו, כלומר אלה שמהם נבעה'. אך גם זה תמים: מניין שהתוצאה הנובעת מדברים כלשהם במסגרת הוכחה היא בהכרח אמיתית? הם יאמרו זאת או לאחר שלמדו זאת מן התוצאה עצמה, או מן ההנחות שמהן נבעה.
M 3.14
νὴ Δίʼ, ἀλλʼ εἴπερ, φασί, τὸ ἀκολουθοῦν ταῖς ὑποθέσεσιν ἀληθὲς εὑρίσκεται, πάντως καὶ τὰ ὑποτεθέντα, τουτέστιν οἷς ἐπηκολούθησεν, ἀληθῆ γενήσεται. ὃ πάλιν ἐστὶν εὔηθες· πόθεν γὰρ ὅτι τὸ ἀκολουθοῦν τισιν ἐν ἀποδείξει πάντως ἀληθές ἐστιν; ἢ γὰρ ἐξ αὐτοῦ μαθόντες ἐκείνου τοῦτʼ ἐροῦσιν, ἢ ἐκ τῶν οἷς ἠκολούθησε λημμάτων.
M 3.15
אבל לא יוכלו לומר שלמדו זאת מן התוצאה עצמה, שהרי היא בלתי־ברורה; ודבר בלתי־ברור אינו אמין מכוח עצמו — הלא הם ניגשים להוכיחו דווקא משום שאינו נושא את אמינותו בתוכו. ואף לא מן ההנחות, שכן כל המחלוקת נסבה עליהן; וכל עוד לא ניתנה בהן אמונה, גם הדבר המוכח מהן אינו יכול להיות מוצק.
M 3.15
ἀλλʼ ἐξ αὐτοῦ μὲν οὐκ ἂν εἴποιεν. ἄδηλον γάρ ἐστι, τὸ δὲ ἄδηλον ἐξ αὐτοῦ πιστὸν οὐκ ἔστιν· ἀποδεικνύναι γοῦν τοῦτο ἐπιβάλλονται ὡς μὴ ἐν αὐτῷ τὴν πίστιν ἔχον. καὶ μὴν οὐδʼ ἐκ τῶν λημμάτων· περὶ γὰρ τούτων ἐστὶν ἡ πᾶσα διαμάχη, καὶ μηδέπω αὐτῶν πεπιστευμένων οὐδὲ τὸ ἀποδεικνύμενον ἐξ αὐτῶν βέβαιον εἶναι δύναται.
M 3.16
ועוד, גם אם הסיפא אמיתית, אין הרישא אמיתית מיד בשל כך. שכן כשם שמטבעו של אמת לנבוע מאמת ושל שקר משקר, כך מוסכם שגם אמת עשויה להיגרר יחד עם שקר; למשל, מן הטענה [כי] הארץ עפה, שהיא שקרית, נבעה הטענה שהארץ קיימת, שהיא אמיתית.
M 3.16
ἔτι οὐδʼ ἂν τὸ λῆγον ᾖ ἀληθές, εὐθὺς καὶ τὸ ἡγούμενόν ἐστι τοιοῦτον. ὥσπερ γὰρ τῷ ἀληθεῖ πέφυκεν ἀληθὲς ἐπακολουθεῖν καὶ ψεύδει ψεῦδος, οὕτως ἠξίωται καὶ ψεύδει ἀληθὲς συνεισάγεσθαι, καθάπερ [ἐν] τῷ πέτασθαι τὴν γῆν, ψεύδει ὄντι, τὸ εἶναι τὴν γῆν ἀληθὲς ὑπάρχον εἵπετο.
M 3.17
מכאן שלא בכל מקרה שבו הסיפא אמיתית גם הרישא אמיתית בהכרח, אלא ייתכן שהסיפא אמיתית והרישא שקרית. ובכן, באמצעות דברים אלה הוכח במידה מספקת שהעוסקים במדעים אינם נוהגים כראוי כאשר הם מקבלים על סמך הנחה את עקרונות ההוכחה ואת עקרונותיו של כל משפט, באמרם 'יהי נתון'.
M 3.17
ὅθεν οὐκ εἰ τὸ λῆγόν ἐστιν ἀληθές, πάντως καὶ τὸ ἡγούμενον ἀληθές, ἀλλʼ ἐνδέχεται τοῦ λήγοντος ἀληθοῦς ὄντος τὸ ἡγούμενον ὑπάρχειν ψεῦδος. Καὶ δὴ ὅτι μὲν οὐκ εὖ ποιοῦσιν οἱ ἀπὸ τῶν μαθημάτων ἐξ ὑποθέσεως λαμβάνοντες τὰς ἀρχὰς τῆς ἀποδείξεως καὶ ἑκάστου θεωρήματος, ἐπιφθεγγόμενοι τὸ “δεδόσθω,” διὰ τούτων αὐταρκῶς κατεσκεύασται·
M 3.18
ועתה נעבור הלאה ונראה שעקרונות אומנותם מתבררים כשקריים ובלתי־מתקבלים על הדעת. אף שאפשר לומר דברים רבים לשם כך, כפי שאמרנו בראשית הרצאתנו, נביא נגדם את הקשיים הנוגעים לאותם דברים אשר ביטולם יביא עמו גם את ביטול כל השאר. מאחר שכאשר העקרונות מופרכים גם ההוכחות הפרטיות שלהם אינן יכולות להתקדם, הבה נאמר את הדברים המתאימים כנגד העקרונות.
M 3.18
μετελθόντες δὲ ἑξῆς διδάσκωμεν ὅτι ψευδεῖς καὶ ἀπιθάνους αὐτῶν συμβέβηκεν εἶναι τὰς ἀρχὰς τῆς τέχνης. καὶ δὴ πολλῶν εἰς τοῦτο δυναμένων λέγεσθαι, ὡς ἐναρχόμενοι τῆς ὑφηγήσεως εἴπομεν, τούτοις προσαχθήσεται τὰ τῆς ἀπορίας ὧν ἀναιρουμένων καὶ τὰ λοιπὰ συναναιρεθήσεται. ἐπεὶ οὖν τῶν ἀρχῶν διαβληθεισῶν οὐδὲ αἱ κατὰ μέρος ἀποδείξεις αὐτοῖς δύνανται προκόπτειν, λέγωμεν τὰ ἁρμόζοντα πρὸς τὰς ἀρχάς.
M 3.19
ראשית כול, אפוא, הם מלמדים אותנו כעניין ראשון ויסודי ביותר כי גוף הוא מה שיש לו שלושה ממדים — אורך, רוחב ועומק. מהם, הממד הראשון הוא לאורך, מלמעלה למטה; השני לרוחב, מימין לשמאל; והשלישי לעומק, מן החזית לאחור. לפיכך, משלושה אלה מתקבלים שישה כיוונים, שניים לכל ממד: לראשון מעלה ומטה, לשני שמאל וימין, ולשלישי קדימה ואחורה. שכן הם אומרים כי כאשר נקודה זורמת היא נעשית קו, וכאשר קו זורם הוא נעשה משטח, וכאשר משטח זורם הוא נעשה גוף מוצק.
M 3.19
Εὐθέως τοίνυν ὡς πρῶτόν τι καὶ στοιχειωδέστατον διδάσκουσιν ἡμᾶς ὅτι σῶμα μέν ἐστι τὸ τὰς τρεῖς ἔχον διαστάσεις, μῆκος πλάτος βάθος, ὧν πρώτη μὲν διάστασίς ἐστιν ἡ κατὰ μῆκος ἄνωθεν κάτω, δευτέρα δὲ ἡ κατὰ πλάτος ἀπὸ δεξιῶν ἐπʼ ἀριστερά, τρίτη δὲ ἡ κατὰ βάθος ἀπὸ τῶν πρόσω εἰς τοὐπίσω. ὥστε τῶν τριῶν τούτων ἓξ γίνεσθαι παρατάσεις, δύο καθʼ ἑκάστην, τῆς μὲν πρώτης τὴν ἄνω καὶ κάτω, τῆς δὲ δευτέρας τὴν ἐν ἀριστερᾷ καὶ ἐν δεξιᾷ, τῆς δὲ τρίτης τὴν πρόσω καὶ ὀπίσω. στιγμῆς μὲν γὰρ ῥυείσης γραμμὴν γίνεσθαί φασι, γραμμῆς δʼ ἐπιφάνειαν, ἐπιφανείας δὲ στερεὸν σῶμα.
M 3.20
משום כך, כאשר הם מתארים אותם, הם אומרים שנקודה היא סימן חסר חלקים וחסר ממד, או קצהו של קו; שקו הוא אורך חסר רוחב, או קצהו של משטח; ושמשטח הוא קצהו של גוף, או רוחב חסר עומק.
M 3.20
παρὸ καὶ ὑπογράφοντες λέγουσι στιγμὴν μὲν εἶναι σημεῖον ἀμερὲς καὶ ἀδιάστατον ἢ πέρας γραμμῆς, γραμμὴν δὲ μῆκος ἀπλατὲς ἢ πέρας ἐπιφανείας, ἐπιφάνειαν δὲ πέρας σώματος ἢ πλάτος ἀβαθές.
M 3.21
נשוב אפוא על הדברים לפי סדרם ונדבר תחילה על הנקודה, אחר כך על הקו, ולאחר מכן על המשטח ועל הגוף; שכן אם אלה יבוטלו, גם הגאומטריה לא תהיה עוד אומנות, משום שלא יהיו לה הדברים שעליהם נדמה שכינונה מתקדם.
M 3.21
τάξει οὖν ἀναλαβόντες περὶ στιγμῆς λέγωμεν πρῶτον, εἶτα περὶ γραμμῆς, τὸ δὲ μετὰ τοῦτο περὶ ἐπιφανείας καὶ σώματος· τούτων γὰρ ἀναιρουμένων οὐδʼ ἡ γεωμετρία γενήσεται τέχνη, μὴ ἔχουσα τὰ ἐφʼ οἷς ἡ σύστασις αὐτῆς δοκεῖ προκόπτειν.
M 3.22
הנקודה, אפוא, שלדבריהם היא סימן חסר ממד, נתפסת או כגוף או כחסרת גוף. גוף אין היא יכולה להיות לפי דבריהם, שכן דברים שאין להם ממד אינם גופים. נותר אפוא שתהיה חסרת גוף, אך גם זאת אינה מתקבלת על הדעת. כי דבר חסר גוף אינו נתפס כמוליד דבר כלשהו, הואיל והוא כעין בלתי־נגיע; ואילו הנקודה נתפסת כמולידתו של הקו. לכן הנקודה אינה סימן חסר ממד.
M 3.22
Ἡ τοίνυν στιγμή, ἣν φασι σημεῖον ἀδιάστατον ὑπάρχειν, ἤτοι σῶμα νοεῖται ἢ ἀσώματον. καὶ σῶμα μὲν οὐκ ἂν εἴη κατʼ αὐτούς· τὰ γὰρ μὴ ἔχοντα διάστασιν οὐκ εἶναι σώματα. λείπεται οὖν ἀσώματον αὐτὴν ὑπάρχειν, ὃ πάλιν ἐστὶν ἀπίθανον. τὸ μὲν γὰρ ἀσώματον οὐδενὸς νοεῖται γεννητικὸν ὡσανεὶ ἀθιγὲς καθεστώς, ἡ δὲ στιγμὴ νοεῖται τῆς γραμμῆς γεννητική· οὐ τοίνυν ἐστὶ σημεῖον ἀδιάστατον ἡ στιγμή.
M 3.23
יתר על כן, אם הנראים הם מראם של הדברים הנעלמים, הרי מאחר שאי־אפשר למצוא בין הנראים סימן וקצה חסר ממד של דבר־מה, ברור שגם בין המושכלים לא יימצא דבר כזה. ואמנם, בין הדברים המוחשים אי־אפשר למצוא שום דבר חסר ממד, כפי שאראה; ולכן גם לא בין המושכלים.
M 3.23
καὶ μὴν εἴπερ ὄψις τῶν ἀδήλων ἐστὶ τὰ φαινόμενα, ἐπεὶ οὐ δυνατὸν ἐν τοῖς φαινομένοις λαβεῖν τινος σημεῖον καὶ πέρας ἀδιάστατον, δῆλον ὡς οὐδʼ ἐν τοῖς νοητοῖς ληφθήσεταί τι τοιοῦτον. ἐν δέ γε τοῖς αἰσθητοῖς οὐδέν ἐστιν ἀδιάστατον λαβεῖν, ὡς παραστήσω· ὥστʼ οὐδʼ ἐν τοῖς νοητοῖς.
M 3.24
כל דבר הנופל בחושים כסימן וכקצהו של דבר־מה נתפס יחד עם זאת כקצה מסוים וכחלק של הדבר שהוא קצהו; שהרי אם נסיר אותו, יקטן הדבר שממנו הוסר. ומה שהוא חלק של דבר־מה הוא מיד גם מרכיב המשלים אותו; ומה שמשלים דבר־מה מוסיף בהכרח לאורכו, ומה שמגדיל גודל הוא בהכרח בעל גודל.
M 3.24
πᾶν τοίνυν τὸ ἐν τοῖς αἰσθητοῖς ὑποπῖπτόν τινος πέρας καὶ σημεῖον σὺν τούτῳ καταλαμβάνεταί τινος ἄκρον, σὺν τῷ καὶ μέρος ἐκείνου, οὗπέρ ἐστιν ἄκρον, ὑπάρχειν· ἐὰν γοῦν ἀφέλωμεν αὐτό, μειωθήσεται τὸ ἀφʼ οὗ ἡ ἀφαίρεσις. τὸ δὲ μέρος τινὸς ὑπάρχον εὐθὺς καὶ συμπληρωτικὸν αὐτοῦ καθέστηκεν, ὃ δέ ἐστί τινος συμπληρωτικόν, πάντως αὔξει τὸ μέγεθος ἐκείνου, καὶ ὃ ἐστι μεγέθους αὐξητικόν, τοῦτο ἐξ ἀνάγκης ἔχει μέγεθος.
M 3.25
לפיכך כל דבר שבתחום המוחש המשמש סימן וקצה של דבר־מה, בהיותו בעל גודל, אינו חסר ממד. מכאן, אם גם את הדבר המושכל אנו משיגים במעבר מן המוחש, נשיג אותו יחד עם זאת כסימן וכקצהו של קו וגם כ〈מרכיב〉 המשלים אותו; ולכן גם הוא יהיה בהכרח בעל ממד, שהרי הוא המקנה ממד.
M 3.25
πᾶν ἄρα τὸ ἐν τοῖς αἰσθητοῖς σημεῖόν τινος καὶ ἄκρον μέγεθος ἔχον οὐκ ἔστιν ἀδιάστατον. ὅθεν εἰ καὶ τὸ νοητὸν μεταβατικῶς ἀπὸ τοῦ αἰσθητοῦ νοοῦμεν, σὺν τούτῳ καθεστὼς σημεῖον καὶ πέρας γραμμῆς αὐτὸ νοήσομεν, σὺν τῷ καὶ συμπληρωτικὸν αὐτῆς ὑπάρχειν, ὥστε καὶ αὐτὸ διάστασιν ἕξει πάντως, ὃ γε διαστάσεώς ἐστι περιποιητικόν.
M 3.26
ועוד אומרים הם כי ישר היוצא מן המרכז, כאשר הוא מסתובב סביב קצהו, משרטט מעגל על המישור. מאחר שקצהו של הישר הזה הוא סימן, וכאשר הוא מסתובב הוא מודד את היקף המעגל, הרי הוא יהיה מרכיב המשלים את ההיקף. וההיקף הלוא בעל ממד; לכן גם הסימן המשלים אותו יהיה בעל ממד כלשהו.
M 3.26
ἄλλως τε τὴν ἀπὸ τοῦ κέντρου ἐκβληθεῖσαν εὐθεῖάν φασι περιαγομένην τῷ πέρατι ἑαυτῆς κυκλογραφεῖν τὴν ἐπίπεδον. ἐπεὶ οὖν τὸ ἄκρον ταύτης τῆς εὐθείας ἐστὶ σημεῖον, καὶ τοῦτο περιαγόμενον καταμετρεῖ τὴν περιφέρειαν, ἔσται τοῦτο συμπληρωτικὸν τῆς περιφερείας· ἡ δέ γε περιφέρεια διάστασιν εἶχεν· τοίνυν καὶ τὸ συμπληρωτικὸν αὐτῆς σημεῖον ἕξει τινὰ διάστασιν.
M 3.27
עוד מקובל שכדור נוגע במישור בנקודה אחת, וכאשר הוא מתגלגל הוא יוצר קו; ברור אפוא שהנקודות הנופלות עליו בזו אחר זו מרכיבות את הקו כולו. לכן, אם הנקודה היא מרכיב המשלים את גודלו של הקו, גם היא תהיה בעלת גודל. והרי הוסכם שהיא אכן משלימה את גודלו של הקו; לפיכך גם היא תהיה בעלת גודל ולא תהיה חסרת ממד.
M 3.27
ἥ γε μὴν σφαῖρα καθʼ ἓν σημεῖον ἀξιοῦται τῆς ἐπιπέδου ἅπτεσθαι, ἐκκυλιομένη τε γραμμὴν ποιεῖν, δῆλον ὡς τῶν ἐπικαταπιπτόντων σημείων τὴν ὅλην συντιθέντων γραμμήν. τοίνυν εἰ τοῦ μεγέθους τῆς γραμμῆς συμπληρωτικόν ἐστι τὸ σημεῖον, ἕξει καὶ αὐτὸ μέγεθος. συγκεχώρηται δὲ τοῦ μεγέθους τῆς γραμμῆς συμπληρωτικὸν αὐτὸ τυγχάνειν· καὶ αὐτὸ ἄρα μέγεθος ἕξει καὶ οὐκ ἀδιάστατον γενήσεται.
M 3.28
אך בתשובתם לטיעונים כאלה רגילים אנשי חוגו של ארטוסתנס לומר שהסימן אינו תופס מקום כלשהו ואינו מודד את מרחק הקו, אלא בזרימתו הוא יוצר את הקו. דבר זה אינו ניתן להשגה. שכן זרימה נתפסת כהימשכות ממקום כלשהו אל מקום אחר, כמו המים. ואם כך אנו מדמים את הסימן, ינבע שאין הוא חסר חלקים, אלא להפך — מרובה חלקים. עד כאן בעניין הנקודה.
M 3.28
Ἀλλʼ εἰώθασι πρὸς τὰς τοιαύτας ἐπιχειρήσεις ὑπαντῶντες οἱ περὶ τὸν Ἐρατοσθένη λέγειν ὅτι τὸ σημεῖον οὔτε ἐπιλαμβάνει τινὰ τόπον οὔτε καταμετρεῖ τὸ διάστημα τῆς γραμμῆς, ῥυὲν δὲ ποιεῖ τὴν γραμμήν. ὅπερ ἐστὶν ἀδιανόητον. ῥεῖν γὰρ νοεῖται τὸ ἀπό τινος τόπου εἴς τινα τόπον ἐπεκτείνεσθαι, ὥσπερ τὸ ὕδωρ. εἰ δὴ τοιοῦτόν τι φαντασιούμεθα τὸ σημεῖον, ἀκολουθήσει οὐχ οἷον ἀμερὲς αὐτὸ τυγχάνειν, ἀλλʼ ἐκ τῶν ἐναντίων πολυμερές. Τοσαῦτα μὲν περὶ στιγμῆς,
M 3.29
ועתה נראה, בהמשך ישיר, מה יש לומר על הקו, שכן הוא הוצב אחרי הנקודה. אפוא, גם אם יינתן שקיימת נקודה כלשהי, הקו לא יהיה קיים. שכן אם הקו הוא זרימתו של סימן ואורך חסר רוחב, אזי הוא או סימן אחד הנמשך לאורך, או נקודות רבות בעלות ממד המסודרות בשורה.
M 3.29
ἴδωμεν δὲ παρακειμένως καὶ τὰ περὶ γραμμῆς ὀφείλοντα λέγεσθαι· αὕτη γὰρ μετὰ τὴν στιγμὴν ἐτέτακτο. τοίνυν κἂν δοθῇ στιγμή τις ὑπάρχειν, οὐκ ἔσται ἡ γραμμή. εἰ γὰρ αὕτη ῥύσις ἐστὶ σημείου καὶ μῆκος ἀπλατές, ἤτοι ἕν ἐστι σημεῖον εἰς μῆκος ἐκτεταμένον ἢ πολλὰ διάστατα στοίχῳ κείμενα·
M 3.30
אך הוא אינו סימן אחד הנמשך לאורך, כפי שנראה, ואף אינו נקודות רבות המסודרות בשורה, כפי שגם זאת נזכיר; לפיכך הקו אינו קיים. שכן אם [ה]סימן הוא אחד, הרי או שסימן זה תופס מקום אחד בלבד, או שהוא מועתק ממקום למקום, או שהוא נמשך ממקום כלשהו אל מקום אחר.
M 3.30
οὔτε δὲ ἕν ἐστιν εἰς μῆκος ἐκτεταμένον, ὡς παραστήσομεν, οὔτε πολλὰ σημεῖα στοίχῳ κείμενα, καθὼς καὶ τοῦτο ὑπομνήσομεν· οὐκ ἄρα ἐστὶ γραμμή. εἰ γὰρ ἕν ἐστι τὸ σημεῖον, ἤτοι αὐτὸ τὸ σημεῖον ἕνα μόνον ἐπέχει τόπον, ἢ μετατίθεται τόπον ἐκ τόπου, ἢ ἐπεκτείνεται ἀπό τινος τόπου εἴς τινα τόπον.
M 3.31
אם הוא תחום במקום אחד, לא יהיה קו אלא נקודה, שכן הקו נתפס כדבר שזרם. ואם הוא עובר ממקום למקום, הרי, כפי שאמרתי קודם, או שהוא עובר תוך שהוא עוזב את המקום האחד ותופס את האחר, או תוך שהוא נאחז במקום שממנו הוא יוצא ונמשך אל המקום האחר. אך אם הוא עוזב את האחד ותופס את האחר, שוב לא יהיה קו אלא נקודה.
M 3.31
ἀλλʼ εἰ μὲν ἑνὶ ἐμπεριέχεται τόπῳ, οὐκ ἔσται γραμμὴ ἀλλὰ στιγμή· ῥυὲν γὰρ ἐνοεῖτο γραμμή. εἰ δὲ τόπον ἐκ τόπου μετέρχεται, ἤτοι, ὡς προεῖπον, ὃν μὲν ἀπολεῖπον ὃν δὲ ἐπιλαμβάνον μετέρχεται, ἢ οὗ μὲν ἐχόμενον τόπου εἰς ὃν δὲ ἐκτεινόμενον. ἀλλʼ εἰ ὃν μὲν ἀπολεῖπον ὃν δὲ ἐπιλαμβάνον, πάλιν οὐκ ἔσται γραμμὴ ἀλλὰ στιγμή.
M 3.32
שהרי מאותה סיבה שבה, כאשר תפס תחילה מקום אחד, נתפס כדבר שהוא נקודה ולא קו, כך גם כאשר יתפוס את המקום השני הוא ייתפס כנקודה. ואם הוא נאחז במקום שממנו הוא יוצא ונמשך אל המקום האחר, הרי הוא נפרש במקביל או למקום הניתן לחלוקה או למקום שאינו ניתן לחלוקה.
M 3.32
ᾧ γὰρ λόγῳ τόπον πρῶτον ἐπεσχηκὸς στιγμή τις ἀλλʼ οὐ γραμμὴ ἐνοεῖτο, τῷ αὐτῷ καὶ τὸν δεύτερον ἐπιλαμβάνον τόπον νοηθήσεται στιγμή. εἰ δὲ οὗ μὲν ἐχόμενον τόπου εἰς ὃν δὲ ἐκτεινόμενον, ἤτοι μεριστῷ τόπῳ ἀντιπαρεκτείνεται ἢ ἀμερίστῳ.
M 3.33
אם הוא נפרש במקביל למקום שאינו ניתן לחלוקה, שוב לא יהיה קו אלא נקודה וסימן; שכן מה שתופס מקום חסר חלקים הוא חסר חלקים, ומה שחסר חלקים הוא נקודה ולא קו. ואם הוא נפרש במקביל למקום הניתן לחלוקה, מאחר שמה שניתן לחלוקה יש לו חלקים, ואם אמנם הוא נפרש במקביל לכל המקום, ומה שיש לו חלקים הנפרשים במקביל לחלקי המקום הוא גוף, יהיה הסימן גם ניתן לחלוקה וגם גוף — דבר מופרך.
M 3.33
καὶ εἰ μὲν ἀμερίστῳ τόπῳ ἀντιπαρεκτείνεται, πάλιν οὐκ ἔσται γραμμὴ ἀλλὰ στιγμὴ καὶ σημεῖον· τὸ γὰρ ἀμερῆ τόπον ἐπεσχηκὸς ἀμερές ἐστιν, ὃ δέ ἐστιν ἀμερές, στιγμὴ καὶ οὐ γραμμὴ καθέστηκεν. εἰ δὲ μεριστῷ, πάντως ἐπεὶ τὸ μεριστὸν μέρη ἔχει, εἴγε ἅπαντι παρεκτείνεται τῷ τόπῳ, τὸ δὲ μέρη ἔχον, οἷς ἀντιπαρεκτείνεται τοῖς τοῦ τόπου μέρεσι, σῶμά ἐστιν, ἔσται τὸ σημεῖον καὶ μεριστὸν καὶ σῶμα· ὅπερ ἄτοπον.
M 3.34
לכן הקו אינו סימן אחד. ואף אין הוא [ה]נקודות הרבות המסודרות בשורה. שכן נקודות אלה נתפסות או כנוגעות זו בזו או כמי שאינן נוגעות. ואם אינן נוגעות זו בזו, מקומות כלשהם יחצצו ביניהן ויפרידו אותן; ומשיופרדו באמצעות מקומות, שוב לא יצרו קו אחד.
M 3.34
ὥστε οὐχ ἕν ἐστι σημεῖον ἡ γραμμή. καὶ μὴν οὐδὲ τὰ πολλὰ σημεῖα στοιχηδὸν κείμενα. ταῦτα γὰρ τὰ σημεῖα ἤτοι ψαύοντα ἀλλήλων νοεῖται ἢ οὐ ψαύοντα. καὶ εἰ μὲν οὐ ψαύοντα ἀλλήλων, μεσολαβούμενα τόποις τισὶ διορισθήσεται, καὶ τόποις διοριζόμενα οὐκέτι ποιήσει μίαν γραμμήν.
M 3.35
ואם ייתפסו כנוגעות זו בזו, הרי הן ייגעו או בשלמותן בשלמותן, או בחלקיהן בחלקיהן. אם ייגעו בחלקיהן בחלקיהן, שוב לא יהיו חסרות ממד וחסרות חלקים; שכן הנקודה האמצעית שבין שתי נקודות, לשם המחשה, תיגע בחלק אחד בנקודה שלפניה ובחלק אחר בנקודה שאחריה — לא באותו חלק של פניה אלא במקום הנבדל מן האחר — ולכן למעשה שוב לא תהיה חסרת חלקים אלא מרובת חלקים.
M 3.35
εἰ δὲ ψαύοντα ἀλλήλων νοοῖτο, ἤτοι ὅλα ὅλων ἅψεται ἢ μέρεσι μερῶν. καὶ εἰ μὲν μέρεσι μερῶν ἅψεται, οὐκ ἔσται αὐτὰ ἔτι ἀδιάστατα καὶ ἀμερῆ· τὸ γὰρ μέσον δυοῖν σημείων λόγου χάριν νοούμενον σημεῖον ἄλλῳ μὲν μέρει ἅψεται τοῦ ἔμπροσθεν σημείου, ἄλλῳ δὲ τοῦ ὄπισθεν, οὐ τῷ αὐτῷ δὲ τῆς ἐπιπέδου, διαφέροντι δὲ τοῦ ἄλλου τόπου, ὥστε μηκέτʼ αὐτὸ ταῖς ἀληθείαις ἀμερὲς τυγχάνειν ἀλλὰ πολυμερές.
M 3.36
ואם הנקודות ייגעו בשלמותן בשלמותן, ברור שנקודות יהיו מוכלות בתוך נקודות ויתפסו אותו מקום; באופן זה הן לא יהיו מסודרות בשורה כדי שייווצר קו, אלא מאחר שתפסו אותו מקום הן ייעשו נקודה אחת. אם אפוא, כדי שיושג הקו במחשבה, יש להעלות [בנוסף] במחשבה את הסימן שממנו הוא שואב את מושגו, והוכח שהקו אינו סימן ואף אינו מורכב מסימנים — שום קו לא יהיה קיים.
M 3.36
εἰ δὲ ὅλα ὅλων ἅψαιτο σημεῖα, δῆλον ὡς ἐν σημείοις σημεῖα περισχεθήσεται καὶ τὸν αὐτὸν ἐφέξει τόπον· ταύτῃ τε οὐκ ἔσται στοιχηδὸν κείμενα, ἵνα γένηται γραμμή, ἀλλʼ εἰ τὸν αὐτὸν ἐπέσχηκε τόπον, μία καταστήσεται στιγμή. εἴπερ οὖν, ἵνʼ ἐπινοηθῇ γραμμή, δεῖ προσεπινοεῖσθαι τὸ σημεῖον ἐξ οὗ λαμβάνει τὴν νόησιν, ἐπιδέδεικται δὲ μήτε σημεῖον οὖσα μήτε ἐκ σημείων σύνθετος, οὐδὲν ἔσται γραμμή.
M 3.37
יתר על כן, אפשר להניח בצד את מושג הסימן, לבטל את הקו במישרין ולהראות שאינו ניתן להשגה במחשבה. שכן קו הוא, כפי שאפשר לשמוע מפי הגאומטריקנים עצמם, אורך חסר רוחב; אך אם נבחן את הדבר בדקדוק, לא נמצא לא בתחום המושכל ולא בתחום המוחש שום דבר שאפשר לקבלו כאורך חסר רוחב.
M 3.37
Καὶ μὴν πάρεστιν ἀποστάντας τῆς τοῦ σημείου νοήσεως προηγουμένως ἀναιρεῖν τὴν γραμμὴν καὶ τὸ ἀνεπινόητον αὐτῆς διδάσκειν. γραμμὴ γάρ ἐστιν, ὡς αὐτῶν πάρεστιν ἀκούειν τῶν γεωμετρῶν, μῆκος ἀπλατές, σκεψάμενοι δὲ ἡμεῖς ἀκριβῶς οὔτε ἐν τοῖς νοητοῖς οὔτε ἐν τοῖς αἰσθητοῖς εὑρήσομεν δυνάμενόν τι ληφθῆναι μῆκος ἀπλατές.
M 3.38
בתחום המוחש — משום שכל אורך מוחש שנקבל, נקבלו בכל אופן יחד עם רוחב בשיעור כלשהו; ובתחום המושכל —
M 3.38
καὶ ἐν μὲν τοῖς αἰσθητοῖς, ἐπείπερ ὃ ἂν λάβωμεν αἰσθητὸν μῆκος, τοῦτο πάντῃ τε καὶ πάντως σὺν ποσῷ πλάτει ληψόμεθα· ἐν δὲ τοῖς νοητοῖς,
M 3.39
משום שאנו יכולים להשיג אורך אחד כצר מאורך אחר, אולם כאשר אנו שומרים על אותו אורך בשווה ומחלקים במחשבתנו שוב ושוב את רוחבו, נתפוס את הרוחב כקטן והולך; אך ברגע שנגיע לשלילת הרוחב מן האורך, שוב לא נדמה לעצמנו גם אורך, אלא אף מושג האורך מתבטל.
M 3.39
καθόσον ἕτερον μὲν ἑτέρου στενώτερον δυνάμεθα νοῆσαι μῆκος, ὅταν δὲ τὸ αὐτὸ μῆκος κατʼ ἰσότητα φυλάττοντες σχίζωμεν ταῖς ἐπινοίαις τὸ πλάτος καὶ ἄχρι τινὸς τὸ αὐτὸ ποιῶμεν, ἔλαττον μὲν τὸ πλάτος καὶ ἔλαττον γινόμενον νοήσομεν, ἐπειδὰν δὲ ἅπαξ φθάσωμεν στερῆσαι τοῦ πλάτους τὸ μῆκος, οὐκέτι οὐδὲ μῆκος φαντασιούμεθα, ἀλλʼ ἀναιρεῖται καὶ ἡ τοῦ μήκους ἐπίνοια.
M 3.40
ובאופן כללי, כל דבר מושכל מושג בשתי הדרכים הראשיות: או באמצעות מפגש ברור, או באמצעות מעבר מן הדברים הברורים; וגם מעבר זה משולש — על דרך הדמיון, על דרך ההרכבה, או על דרך היחס. באמצעות מפגש ברור אנו משיגים את הלבן והשחור, המתוק והמר; ובמעבר מן הדברים הברורים על דרך הדמיון אנו משיגים, למשל, את סוקרטס עצמו מתוך דמותו של סוקרטס;
M 3.40
καθόλου τε πᾶν τὸ νοούμενον κατὰ δύο τοὺς πρώτους ἐπινοεῖται τρόπους· ἢ γὰρ κατὰ περίπτωσιν ἐναργῆ ἢ κατὰ τὴν ἀπὸ τῶν ἐναργῶν μετάβασιν, καὶ ταύτην τρισσήν· ἢ γὰρ ὁμοιωτικῶς ἢ ἐπισυνθετικῶς ἢ ἀναλογιστικῶς. ἀλλὰ κατὰ μὲν περιπτωτικὴν ἐνάργειαν νοεῖται τὸ λευκὸν καὶ τὸ μέλαν καὶ γλυκὺ καὶ πικρόν, κατὰ δὲ τὴν ἀπὸ τῶν ἐναργῶν μετάβασιν ὁμοιωτικῶς μὲν νοεῖται καθάπερ ἀπὸ τῆς Σωκράτους εἰκόνος Σωκράτης αὐτός,
M 3.41
על דרך ההרכבה — את הקנטאור מתוך סוס ואדם; שכן לאחר שעירבנו איברי סוס ואיברי בן־תמותה דימינו לעצמנו קנטאור, שאינו אדם ואף אינו סוס אלא מורכב משניהם. ודבר המושג על דרך היחס מושג שוב בשני אופנים:
M 3.41
ἐπισυνθετικῶς δὲ καθάπερ ἀπὸ ἵππου καὶ ἀνθρώπου ἱπποκένταυρος· ἵππεια γὰρ καὶ βρότεια μίξαντες μέλη ἐφαντασιώθημεν τὸν μήτε ἄνθρωπον μήτε ἵππον ἀλλʼ ἐξ ἀμφοτέρων σύνθετον ἱπποκένταυρον. ἀναλογιστικῶς δέ τι νοεῖται πάλιν κατὰ δύο τρόπους,
M 3.42
פעם בדרך של הגדלה ופעם בדרך של הקטנה. כך, מתוך בני האדם הרגילים, כפי שהם בני־התמותה כיום, השגנו בדרך של הגדלה את הקיקלופ, 'אשר לא לאיש אוכל לחם דמה, אלא לפסגה עטורת יער', ובדרך של הקטנה את האדם הננסי, שמעולם לא פגשנו במישרין.
M 3.42
ὁτὲ μὲν αὐξητικῶς ὁτὲ δὲ μειωτικῶς, οἷον ἀπὸ τῶν κοινῶν ἀνθρώπων, οἷοι νῦν βροτοί εἰσιν, παραυξητικῶς μὲν ἐνοήσαμεν Κύκλωπα, ὃς οὐκ ἐῴκει ἀνδρί γε σιτοφάγῳ ἀλλὰ ῥίῳ ὑλήεντι, μειωτικῶς δὲ τὸν πυγμαῖον ἄνθρωπον, ὃς οὐχ ὑπέπεσεν ἡμῖν περιπτωτικῶς.
M 3.43
מאחר שאלה דרכי ההשגה, אם אמנם מושג אורך חסר רוחב, עליו להיות מושג בהכרח או באמצעות מפגש ברור או באמצעות מעבר מן הדברים הברורים. אך באמצעות מפגש ברור אין הוא יכול להיות מושג, שכן מעולם לא פגשנו אורך ללא רוחב.
M 3.43
τοσούτων δὴ νοήσεως ὄντων τρόπων, εἴπερ νοεῖταί τι ἀπλατὲς μῆκος, ἐξ ἀνάγκης ὀφείλει ἤτοι κατὰ περιπτωτικὴν ἐνάργειαν νοεῖσθαι ἢ κατὰ τὴν ἀπὸ τῶν ἐναργῶν μετάβασιν. ἀλλὰ κατὰ περιπτωτικὴν μὲν ἐνάργειαν οὐκ ἂν νοοῖτο· οὐδενὶ γὰρ περιεπέσομεν μήκει χωρὶς πλάτους.
M 3.44
נותר אפוא לומר שהוא מושג באמצעות מעבר מן הדברים הברורים; אך גם זה מן הנמנעות הגמורות. שכן אם הושג בדרך זו, הוא הושג בהכרח או באמצעות דמיון, או באמצעות הרכבה, או באמצעות יחס. אך מטבעו אין הוא יכול לעלות במחשבה באף אחת מן הדרכים האלה, כפי שנראה; לפיכך שום אורך חסר רוחב אינו מושג.
M 3.44
λείπεται οὖν κατὰ τὴν ἀπὸ τῶν ἐναργῶν μετάβασιν λέγειν αὐτὸ νενοῆσθαι· ὃ πάλιν τῶν ἀδυνατωτάτων. εἰ γὰρ οὕτως ἐνοήθη, ἤτοι πάντως κατὰ ὁμοίωσιν ἢ κατὰ ἐπισύνθεσιν ἐνοεῖτο ἢ κατὰ ἀναλογίαν· κατʼ οὐδένα δὲ τούτων τῶν τρόπων εἰς ἔννοιαν ἐλθεῖν πέφυκεν, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα νοεῖταί τι μῆκος ἀπλατές.
M 3.45
ראשית, בדרך הדמיון אי־אפשר להשיג אורך חסר רוחב. שכן בין הנראים אין לנו שום אורך ללא רוחב [המושג], שמתוך דמיון אליו נוכל להשיג אורך חסר רוחב.
M 3.45
αὐτίκα γὰρ κατὰ μὲν τὴν ὁμοιότητα τῶν ἀμηχάνων ἐστὶ νοεῖν τι μῆκος ἀπλατές. οὐδὲν γὰρ ἔχομεν ἐν τοῖς φαινομένοις μῆκος χωρὶς πλάτους νοούμενον, ἵνα νοήσωμεν ὅμοιόν τι τούτῳ μῆκος ἀπλατές.
M 3.46
שהרי מה שדומה לדבר־מה דומה בהכרח לדבר ידוע, ואילו לדבר שאינו ידוע אף אי־אפשר למצוא דבר דומה. מאחר שאין לפנינו בבירור אורך ללא רוחב, גם לא נוכל להשיג דבר הדומה לו.
M 3.46
τὸ γάρ τινι ὅμοιον γινωσκομένῳ πάντως ἐστὶν ὅμοιον, τῷ δὲ μὴ γινωσκομένῳ οὐδὲ ὅμοιον εὑρεῖν δυνατόν. ἐπεὶ οὖν οὐκ ἔχομεν ἐναργῶς ὑποπῖπτον ἡμῖν μῆκος χωρὶς πλάτους, οὐδὲ ὅμοιόν τι αὐτῷ δυνησόμεθα νοεῖν.
M 3.47
ואף בדרך ההרכבה אין הגאומטריקנים יכולים להגיע למושגו. שיאמרו לנו אילו מן הדברים הידועים בבירור מתוך מפגש נצרף לאילו דברים אחרים כדי להשיג את האורך חסר הרוחב, כשם שקודם, בצירוף אדם וסוס, דימינו לעצמנו קנטאור.
M 3.47
καὶ μὴν οὐδὲ κατʼ ἐπισύνθεσιν οἷόν τέ ἐστι προβαίνειν τοῖς γεωμέτραις αὐτοῦ τὴν ἐπίνοιαν· εἰπάτωσαν γὰρ ἡμῖν τίνα τῶν ἐκ περιπτώσεως ἐναργῶς γινωσκομένων μετὰ τίνων συνθέντες νοήσομεν τὸ ἀπλατὲς μῆκος, ὡς πρότερον ἐπʼ ἀνθρώπου καὶ ἵππου ποιοῦντες ἐφαντασιούμεθα ἱπποκένταυρον.
M 3.48
נותר להם אפוא לפנות יחד אל [דרך] ההשגה באמצעות הגדלה או הקטנה יחסית; אך גם דרך זו מתבררת כמביכה.
M 3.48
λείπεται οὖν ἐπὶ τὸν κατὰ ἀναλογιστικὴν αὔξησιν ἢ μείωσιν τὸν τῆς νοήσεως αὐτοῖς τρόπον συμφεύγειν· ὃ πάλιν τῶν ἀπόρων θεωρεῖται.
M 3.49
שכן הדברים המושגים על דרך היחס חולקים דבר־מה עם הדברים שמתוכם הם מושגים. למשל, מתוך גודלם הרגיל של בני האדם השגנו בדרך של הגדלה את הקיקלופ ובדרך של הקטנה את הננס, ולכן יש דבר משותף בין הדברים המושגים על דרך היחס לבין הדברים שמתוכם הם מושגים. אך אין לנו שום דבר משותף לאורכו של דבר חסר רוחב ולאורכו של דבר הנתפס עם רוחב, שמתוך יציאה ממנו נשיג את האורך חסר הרוחב.
M 3.49
τὰ γὰρ κατὰ ἀναλογίαν νοούμενα ἔχει τι κοινὸν πρὸς τὰ ἀφʼ ὧν νοεῖται, οἷον ἀπὸ τοῦ κοινοῦ μεγέθους τῶν ἀνθρώπων παραυξητικῶς ἐνοήσαμεν τὸν Κύκλωπα καὶ μειωτικῶς τὸν πυγμαῖον, ὥστε εἶναί τι κοινὸν τοῖς κατὰ ἀναλογίαν νοουμένοις πρὸς ἐκεῖνα τὰ ἀφʼ ὧν νοεῖται. οὐδὲν δʼ ἔχομεν κοινὸν τοῦ τε ἀπλατοῦς καὶ τοῦ σὺν πλάτει νοουμένου μήκους, ἵνʼ ἀπʼ ἐκείνου ὁρμηθέντες νοήσωμεν τὸ ἀπλατὲς μῆκος.
M 3.50
ומאחר שאין להם דבר משותף, גם לא נוכל להשיג את האורך חסר הרוחב בדרך היחס. מכאן, אם כל דבר מושכל מושג באופנים שהוצגו, והוכח שהאורך חסר הרוחב אינו מושג באף אחד מהם, הרי האורך חסר הרוחב אינו ניתן להשגה במחשבה.
M 3.50
μηδὲ ἔχοντές τι κοινὸν αὐτῶν οὐδὲ κατὰ ἀναλογίαν ποιήσασθαι τὴν τοῦ ἀπλατοῦς μήκους νόησιν ἰσχύσομεν. ὅθεν εἰ ἕκαστον τῶν νοουμένων κατὰ τοὺς ἐκκειμένους νοεῖται τρόπους, δεδίδακται δὲ κατὰ μηδένʼ αὐτῶν νοούμενον τὸ ἀπλατὲς μῆκος, ἀνεπινόητόν ἐστι τὸ ἀπλατὲς μῆκος.
M 3.51
אף על פי כן, כנגד הפרכות ברורות כל כך מנסים הגאומטריקנים, בהפגינם אומץ ככל יכולתם, לומר שהאורך חסר הרוחב מושג בדרך של הגברה.
M 3.51
Ὅμως δʼ οὖν καὶ πρὸς τοὺς οὕτως ἐναργεῖς ἐλέγχους πειρῶνται κατὰ τὸ δυνατὸν ἀνδριζόμενοι λέγειν οἱ γεωμέτραι ὅτι κατʼ ἐπίτασιν νοεῖται τὸ ἀπλατὲς μῆκος.
M 3.52
שהרי, לדבריהם, לאחר שאנו מקבלים אורך כלשהו בעל רוחב מסוים, אנו מצמצמים רוחב זה בדרך של הגברה, בהגבירנו עוד ועוד את הצרוּת, ואז אנו אומרים שמה שמושג בדרך ההגברה הוא אורך חסר רוחב. כי אם הרוחב הולך ופוחת מעט־מעט בהיעשותו צר יותר בדרך ההגברה, הוא יגיע לבסוף גם לכדי אורך חסר רוחב, כאשר ההשגה תסתיים בכך.
M 3.52
λαβόντες γοῦν ὁποιονδήποτε μῆκος σὺν ποσῷ πλάτει, φασὶν ὅτι μειοῦμεν κατʼ ἐπίτασιν τουτὶ τὸ πλάτος ἀεὶ καὶ μᾶλλον τὴν στενότητα ἐπιτείνοντες, εἶθʼ οὕτως τὸ κατʼ ἐπίτασιν νοούμενον ἀπλατὲς εἶναι μῆκος λέγομεν· εἰ γὰρ κατʼ ὀλίγον ἐλαττοῦται στενούμενον τὸ πλάτος κατʼ ἐπίτασιν, ἐλεύσεταί ποτε καὶ εἰς ἀπλατὲς μῆκος, καταληξάσης εἰς τοῦτο τῆς νοήσεως.
M 3.53
אולם אפשר להשיב שכבר הראינו כי שלילה מוחלטת של הרוחב היא גם ביטולו של האורך. יתר על כן, מה שמושג בדרך של הגברת תכונה אינו דבר אחר ממה שהושג קודם, אלא אותו דבר עצמו כשהתכונה הוגברה.
M 3.53
ἀλλὰ μὴν ἐδείξαμεν, ἐρεῖ τις, ὅτι ἡ παντελὴς στέρησις τοῦ πλάτους ἀναίρεσίς ἐστι καὶ τοῦ μήκους. εἶτα τὸ κατʼ ἐπίτασίν τινος νοούμενον οὐχ ἕτερόν ἐστι τοῦ προεπινοηθέντος, ἀλλʼ αὐτὸ ἐκεῖνο ἐπιτεταμένον.
M 3.54
מאחר שמתוך דבר בעל רוחב מסוים אנו מבקשים להשיג דבר בדרך של הגברת הצרוּת, לא נשיג אורך חסר רוחב מכל וכל — שהרי הוא מסוג אחר — אלא נקבל רוחב צר כלשהו. כך תגיע ההשגה לסיומה ברוחב הזעיר ביותר, אך בכל זאת ברוחב; ומה שלאחריו יהיה הפניית המחשבה אל דבר מסוג אחר, שאינו אורך ואינו רוחב.
M 3.54
ἐπεὶ οὖν ἀπὸ τοῦ ποσὸν ἔχοντος πλάτος κατʼ ἐπίτασιν στενότητος νοῆσαί τι θέλομεν, τὸ μὲν πάντῃ πάντως ἀπλατὲς μῆκος οὐκ ἐπινοήσομεν (ἑτερογενὲς γάρ ἐστι), στενὸν δέ τι ληψόμεθα πλάτος, ὥστε τὴν κατάληξιν τῆς νοήσεως ἐν ἐλαχιστοτάτῳ γενέσθαι πλάτει, πλὴν ὅμως πλάτει, τὸ δὲ μετὰ τοῦτο γενέσθαι τὴν ἐπιβολὴν τῆς διανοίας εἰς ἑτερογενές, καὶ ὃ μήτε μῆκός ἐστι μήτε πλάτος.
M 3.55
ואם אפשר, לאחר שהשגנו אורך בעל רוחב מסוים, לקבל באמצעות שלילת הרוחב אורך חסר רוחב, אפשר יהיה באותו אופן גם להשיג בשר בעל תכונה של פגיעוּת, ועל ידי שלילת תכונת הפגיעוּת להשיג בשר שאינו פגיע ואינו סובל היפעלות;
M 3.55
εἴπερ τε δυνατόν ἐστι μῆκός τι νοήσαντας σὺν ποσῷ πλάτει στερήσει τοῦ πλάτους λαβεῖν μῆκος ἀπλατές, ἐνδέξεταί ποτε κατὰ τὸν ὅμοιον τρόπον καὶ σάρκα σὺν τρωτῷ ἰδιώματι νοήσαντας στερήσει τοῦ τρωτοῦ ἰδιώματος νοῆσαι ἄτρωτόν τε καὶ ἀπαθῆ σάρκα,
M 3.56
וכן יהיה אפשר להשיג גוף בעל תכונת התנגדות, ועל ידי שלילת ההתנגדות לקבל גוף שאינו מתנגד. דבר זה בלתי־אפשרי לחלוטין ומנוגד למושג המשותף לבני האדם: מה שאנו משיגים כבלתי־פגיע שוב אינו בשר, מאחר שהבשר הושג כבשר יחד עם תכונת הפגיעוּת; וגוף שאינו מתנגד שוב אינו מושג כגוף, שכן 〈ה〉גוף הושג כגוף יחד עם תכונת ההתנגדות. מכאן שגם מה שמושג כאורך ללא רוחב לא יהיה אורך; שכן האורך מושג כאורך יחד עם היותו בעל רוחב מסוים.
M 3.56
δυνατὸν δὲ ἔσται καὶ σῶμα νοήσαντας μετὰ ἀντιτύπου ἰδιώματος στερήσει τῆς ἀντιτυπίας λαβεῖν τι μὴ ἀντιτυποῦν σῶμα. ὅπερ τελέως ἐστὶν ἀδύνατον καὶ παρὰ τὴν κοινὴν τῶν ἀνθρώπων ἔννοιαν· τὸ γὰρ ἄτρωτον νοούμενον ἡμῖν οὐκέτι ἐστὶ σάρξ, ἐπείπερ σὺν τῷ τρωτῷ ἰδιώματι ἡ σὰρξ ἐνοεῖτο ὡς σάρξ, καὶ τὸ μὴ ἀντιτυποῦν σῶμα οὐκέτι νοεῖται σῶμα· σὺν γὰρ τῷ ἀντιτύπῳ ἰδιώματι ἐνοεῖτο τὸ σῶμα, καθό ἐστι σῶμα. ὅθεν καὶ τὸ νοούμενον μῆκος χωρὶς πλάτους οὐκ ἂν εἴη μῆκος· σὺν γὰρ τῷ ποσὸν ἔχειν πλάτος τὸ μῆκος ὡς μῆκος νοεῖται.
M 3.57
אך אריסטו, אף שהוכח בדרכים רבות שאין הדבר ניתן להשגה במחשבה והגאומטריקנים נתונים במבוכה לא מעטה, אומר שהאורך חסר הרוחב שעליו הם מדברים אינו בלתי־ניתן למחשבה, אלא יכול לעלות במחשבתנו ללא כל קושי. הוא מבסס את טיעונו על דוגמה ברורה ונהירה יותר.
M 3.57
Ἀλλʼ ὅ γε Ἀριστοτέλης, καίπερ ποικίλως κατασκευασθείσης τῆς τοῦ πράγματος ἀνεπινοησίας καὶ οὐκ ἐν ὀλίγῳ κειμένων ταράχῳ τῶν γεωμετρῶν, φησὶ μὴ ἀδιανόητον εἶναι τὸ ὑπὸ τούτων λεγόμενον μῆκος ἀπλατές, ἀλλὰ δύνασθαι χωρὶς πάσης περισκελείας εἰς ἔννοιαν ἡμῖν ἐλθεῖν. ἵστησι δὲ τὸν λόγον ἐπί τινος ἐναργεστέρου ὑποδείγματος καὶ σαφοῦς.
M 3.58
לדבריו, אנו תופסים את אורכו של קיר בלי להפנות יחד את מחשבתנו לרוחבו, ולכן יהיה אפשר להשיג גם את מה שהגאומטריקנים מכנים אורך ללא רוחב כלשהו, מאחר שהנראים הם מראם של הדברים הנעלמים. אולם הוא טועה, ואולי אף מתחכם עמנו. שכן כאשר אנו משיגים את אורך הקיר ללא רוחב, אין אנו משיגים אותו ללא כל רוחב, אלא ללא הרוחב השייך לקיר.
M 3.58
τὸ γοῦν τοῦ τοίχου μῆκος, φησί, λαμβάνομεν μὴ συνεπιβάλλοντες αὐτοῦ τῷ πλάτει, διόπερ ἐνέσται καὶ τὸ παρὰ τοῖς γεωμέτραις λεγόμενον μῆκος χωρὶς πλάτους τινὸς ἐπινοεῖν, ἐπείπερ ὄψις τῶν ἀδήλων ἐστὶ τὰ φαινόμενα, πλανώμενος ἢ τάχα κατασοφιζόμενος ἡμᾶς. ὅταν γὰρ τὸ τοῦ τοίχου μῆκος χωρὶς πλάτους νοῶμεν, οὐ χωρὶς παντὸς πλάτους αὐτὸ νοοῦμεν, ἀλλὰ χωρὶς τοῦ περὶ τῷ τοίχῳ καθεστῶτος πλάτους.
M 3.59
ולכן אפשר לצרף בדעתנו את אורך הקיר לרוחב כלשהו, יהא אשר יהא, ולהשיגו כך. מכאן שהאורך מתקבל עתה לא ללא כל רוחב, כפי שטוענים העוסקים במדעים, אלא ללא רוחב מסוים זה. אולם על אריסטו היה להראות לא שהאורך שעליו מדברים הגאומטריקנים נעדר רוחב מסוים, אלא שהוא משולל כל רוחב; ואת זאת לא הוכיח.
M 3.59
ὅθεν καὶ ἐνδέχεται συμπλέξαντας τὸ τοῦ τοίχου μῆκός τινι πλάτει καὶ ὁτῳδηποτοῦν νόησιν αὐτοῦ ποιεῖσθαι· ὥστε μῆκος λαμβάνεσθαι τὰ νῦν οὐ χωρὶς παντὸς πλάτους, καθάπερ ἀξιοῦσιν οἱ ἀπὸ τῶν μαθημάτων, ἀλλὰ χωρὶς τοῦδέ τινος πλάτους. προὔκειτο δὲ τῷ Ἀριστοτέλει παραστῆσαι οὐχ ὅτι τινὸς πλάτους ἀμοιρεῖ τὸ κατὰ τοὺς γεωμέτρας λεγόμενον μῆκος, ἀλλʼ ὅτι παντὸς ἐστέρηται πλάτους· ὅπερ οὐκ ἀπέδειξεν.
M 3.60
עד כאן בעניינים אלה. אך מאחר שהגאומטריקנים אומרים גם שהקו, שהוא אורך חסר רוחב, הוא גבולו של משטח, הבה נעלה קשיים משותפים לקווים ולמשטחים כאחד; שכן בדרך זו יהיה קל להפריך גם את הטיעון בדבר הגוף.
M 3.60
Ταῦτα μὲν οὖν περὶ τούτων· ἐπειδὴ δὲ οἱ γεωμέτραι καὶ πέρας ἐπιφανείας εἶναι λέγουσι τὴν γραμμήν, ὅ ἐστι μῆκος ἀπλατές, φέρε κοινότερον περὶ γραμμῶν ἅμα καὶ ἐπιφανειῶν διαπορῶμεν· οὕτω γὰρ εὐδιάβλητος καὶ ὁ ἐπὶ τὸ σῶμα γενήσεται λόγος.
M 3.61
אם הקו הוא גבולו של משטח, בהיותו אורך חסר רוחב, ברור שכאשר משטח יונח לצד משטח, שני הקווים יהיו או מקבילים או שניהם קו אחד. ואם שני הקווים נעשים אחד, הרי מאחר שהקו הוא גבולו של משטח והמשטח גבולו של גוף, כששני הקווים נעשים יחד קו אחד גם שני המשטחים ייעשו משטח אחד; וכששני המשטחים נעשים משטח אחד, בהכרח גם שני הגופים יהיו גוף אחד. אולם כששני הגופים נעשים אחד, ההצמדה אינה עוד הצמדה אלא איחוד — דבר בלתי־אפשרי.
M 3.61
εἰ γὰρ ἡ γραμμὴ πέρας ἐστὶν ἐπιφανείας, μῆκος ἀπλατὲς καθεστῶσα, δῆλον ὡς ὅταν ἐπιφάνεια ἐπιφανείᾳ παρατεθῇ, ἤτοι παράλληλοι γενήσονται δύο γραμμαὶ ἢ μία ἀμφότεραι. καὶ εἰ μὲν μία αἱ δύο γραμμαὶ γίνονται, ἐπεὶ ἡ γραμμὴ πέρας ἐστὶν ἐπιφανείας, ἡ δὲ ἐπιφάνεια πέρας σώματος, τῶν μὲν δυοῖν γραμμῶν μιᾶς ἅμα γινομένων γενήσονται καὶ αἱ δύο ἐπιφάνειαι μία ἐπιφάνεια, τῶν δὲ δυοῖν ἐπιφανειῶν μιᾶς ἐπιφανείας γενηθεισῶν ἐξ ἀνάγκης ἔσται καὶ τὰ δύο σώματα ἓν σῶμα, τῶν δὲ δυοῖν σωμάτων ἑνὸς γενομένων ἡ παράθεσις οὐκ ἔσται παράθεσις ἀλλʼ ἕνωσις. ὅπερ ἐστὶν ἀδύνατον.
M 3.62
בגופים מסוימים יכולה אמנם ההצמדה להפוך לאיחוד, כגון במים ובדברים הדומים להם, אך באחרים אין הדבר אפשרי כלל: אבן המוצמדת לאבן, ברזל לברזל ויהלום ליהלום לאורך קו אינם מתאחדים. לכן שני הקווים לא ייעשו קו אחד. ועוד, אילו היעשות שני הקווים לאחד הייתה איחוד והתלכדות של הגופים, היה הפירוד צריך להתרחש לא לאורך אותם גבולות שלהם, אלא על ידי תלישת חלקים שונים, כך שהיה מתרחש גם הרס. אך אין רואים שכך קורה; גבולות הגופים לפני ההצמדה ואחרי הפירוד הם כפי שנראו [קודם] גם בעת ההצמדה. לכן שני הקווים אינם נעשים אחד.
M 3.62
ἐπὶ τινῶν μὲν γὰρ σωμάτων δύναται ἡ παράθεσις ἕνωσις γίνεσθαι, καθάπερ ὕδατος καὶ τῶν ἐοικότων τούτῳ, ἐπὶ τινῶν δὲ οὐδαμῶς· καὶ γὰρ λίθος λίθῳ παρατιθέμενος καὶ σίδηρος σιδήρῳ καὶ ἀδάμας ἀδάμαντι κατὰ γραμμὴν οὐχ ἑνοῦνται. ὥστε οὐκ ἂν γένοιντο αἱ δύο γραμμαὶ μία γραμμή. καὶ γὰρ ἄλλως, εἰ ἕνωσίς ἐστι τῶν δύο γραμμῶν μιᾶς γενομένων καὶ σύμφυσις τῶν σωμάτων, ἐχρῆν τὸν χωρισμὸν γίνεσθαι μὴ κατὰ τὰ αὐτὰ αὐτῶν πέρατα ἀλλὰ κατὰ ἄλλα καὶ ἄλλα μέρη ἀποσπωμένων, ὥστε καὶ φθορὰν συμβαίνειν. οὐχὶ δέ γε τοῦτο γινόμενον θεωρεῖται, ἀλλὰ τὰ πέρατα τῶν σωμάτων καὶ πρὸ τῆς παραθέσεως καὶ μετὰ τὸν χωρισμὸν τοιαῦτά ἐστιν ὁποῖα καὶ ἐν τῇ παραθέσει ὄντα πρότερον ἐφαίνετο. οὐ τοίνυν αἱ δύο γραμμαὶ μία γίνονται.
M 3.63
יתר על כן, אם שני הקווים נעשים אחד, יצטרכו הגופים המוצמדים זה לזה לקטון בקצה אחד; שכן השניים נעשו אחד, ואותו אחד צריך להיות בעל גבול וקצה אחד. אך הגופים המוצמדים זה לזה אינם קטנים בקצה אחד, ולכן שני הקווים אינם יכולים להיעשות קו אחד.
M 3.63
οὐ μὴν ἀλλʼ εἴπερ αἱ δύο γραμμαὶ μία γίνονται, δεήσει τὰ παρατιθέμενα ἀλλήλοις σώματα ἑνὶ ἄκρῳ ἐλάσσω εἶναι· γεγόνασι γὰρ αἱ δύο μία, ἥτις ἓν ἔχειν ὀφείλει πέρας τε καὶ ἄκρον. οὐχὶ δέ γε τὰ παρατιθέμενα ἀλλήλοις σώματα ἑνὶ ἄκρῳ γίνεται ἐλάσσονα, ὥστε αἱ δύο γραμμαὶ οὐκ ἂν γένοιντο μία γραμμή.
M 3.64
ואם בהצמדת שני גופים נוצרים שני קווים מקבילים, המורכב משני הקווים יהיה גדול מקו אחד. ואם המורכב משני קווים גדול מן הקו האחד, לכל אחד מהם יש רוחב, אשר בצירופו לרוחבו של האחר מגדיל את הממד; וכך הקו אינו אורך חסר רוחב. לפיכך אחת משתיים: יש לבטל את הברור לעין, או, אם הוא נשמר, לדחות את מושגם של הגאומטריקנים שלפיו הקו הוא אורך חסר רוחב.
M 3.64
εἰ δὲ παράλληλοι γίνονται δύο γραμμαὶ κατὰ παράθεσιν δυοῖν σωμάτων, τὸ ἐκ τῶν δυοῖν γραμμῶν μεῖζον ἔσται τῆς μιᾶς γραμμῆς. εἰ δὲ τὸ ἐκ τῶν δυοῖν γινόμενον γραμμῶν μεῖζόν ἐστι τῆς μιᾶς γραμμῆς, ἔχοι ἂν ἑκατέρα αὐτῶν πλάτος, ὃ μεθʼ ἑτέρας μεῖζον ποιεῖ τὴν διάστασιν, καὶ οὕτως οὐκ ἔστιν ἀπλατὲς μῆκος ἡ γραμμή. δυοῖν οὖν θάτερον, ἢ ἀναιρεῖν δεῖ τὴν ἐνάργειαν, ἢ μενούσης ταύτης ἀθετεῖν τὴν τῶν γεωμετρῶν ἐπίνοιαν, καθʼ ἣν οἴονται τὴν γραμμὴν μῆκος ἀπλατὲς ὑπάρχειν.
M 3.65
אלה אפוא הדברים שעלינו לומר בראש ובראשונה נגד עקרונות הגאומטריה. ועתה נעבור ונראה שאפילו לפי הנחותיהם שלהם אי־אפשר לקדם את החקירה. מקובל עליהם שהקו הישר, כפי שאמרנו גם לעיל, בשרטטו מעגלים באמצעות כל חלקיו תוך כדי סיבובו; אולם הקביעה שהקו הוא אורך חסר רוחב סותרת משפט זה, שהוא מן המרכזיים ביותר.
M 3.65
Καὶ δὴ ταῦτα μὲν προηγουμένως ῥητέον ἐστὶν ἡμῖν πρὸς τὰς τῆς γεωμετρίας ἀρχάς· μεταβάντες δὲ διδάσκωμεν ὅτι καὶ κατὰ τὰς ἐκείνων αὐτῶν ὑποθέσεις οὐχ οἷόν τε προβαίνειν τὴν ζήτησιν. ἀρέσκει τοίνυν αὐτοῖς τὴν εὐθεῖαν γραμμήν, ὡς καὶ ἀνώτερον ἐλέγομεν, στρεφομένην πᾶσιν αὐτῆς τοῖς μέρεσι κύκλους γράφειν· ᾧπερ θεωρήματι ὄντι συνεκτικωτάτῳ μαχόμενόν ἐστι τὸ τὴν γραμμὴν μῆκος ἀπλατὲς ὑπάρχειν.
M 3.66
נחקור בדרך זו: אם לפי דבריהם לכל חלק של הקו יש סימן, וסימן המסתובב משרטט מעגל, אזי לפי דבריהם, כאשר הקו הישר מסתובב ובאמצעות כל חלקיו משרטט מעגלים ומודד 〈את〉 המרחק שעל המישור מן המרכז עד להיקף החיצוני ביותר, המעגלים המשורטטים יהיו או רצופים זה לזה או מופרדים זה מזה.
M 3.66
ζητῶμεν δὲ τὸν τρόπον τοῦτον. εἰ γὰρ κατʼ αὐτοὺς πᾶν μέρος τῆς γραμμῆς ἔχει σημεῖον, τὸ δὲ σημεῖον στρεφόμενον κύκλον γράφει, δεήσει κατʼ αὐτούς, ὅταν ἡ εὐθεῖα γραμμὴ στρεφομένη καὶ πᾶσι τοῖς ἑαυτῆς μέρεσι κυκλογραφοῦσα τὸ διάστημα καταμετρῇ τὸ τῆς ἀπὸ τοῦ κέντρου μέχρι τῆς ἐξωτάτης περιφερείας ἐπιπέδου, τότε ἤτοι συνεχεῖς ἀλλήλοις ὑπάρχειν τοὺς καταγραφομένους κύκλους ἢ διεστῶτας ἀπʼ ἀλλήλων.
M 3.67
אם הם מופרדים זה מזה, ינבע שיש חלק מן המישור שאינו משורטט במעגל, וחלק מן הישר הנע לאורך מרחק זה אך אינו משרטט מעגל — דבר מופרך. שכן או שלקו הישר אין סימן בחלק זה, או שיש לו סימן אך הוא אינו משרטט מעגל; וכל אחת מן האפשרויות מנוגדת לטיעון הגאומטרי. הרי הם אומרים שלכל חלק של הקו יש סימן ושכל סימן המסתובב משרטט מעגל.
M 3.67
ἀλλʼ εἰ μὲν διεστᾶσιν ἀπʼ ἀλλήλων, ἀκολουθήσει μέρος τι εἶναι τῆς ἐπιπέδου τὸ μὴ κυκλογραφούμενον, καὶ τῆς εὐθείας μέρος τὸ κατὰ τούτου μὲν φερόμενον τοῦ διαστήματος, μὴ κυκλογραφοῦν δέ. ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον. ἢ γὰρ οὐκ ἔχει κατὰ τοῦτο τὸ μέρος σημεῖον ἡ εὐθεῖα γραμμή, ἢ ἔχουσα οὐ καταγράφει κύκλον, ὧν ἑκάτερον παρὰ τὸν γεωμετρικόν ἐστι λόγον· καὶ πᾶν γὰρ μέρος τῆς γραμμῆς σημεῖον ἔχειν φασί, καὶ πᾶν σημεῖον στρεφόμενον κυκλογραφεῖν.
M 3.68
ואם הם סבורים שהמעגלים רצופים זה לזה, הרי או שהם רצופים באופן שהם תופסים אותו מקום, או שהם ערוכים זה לצד זה בלי שסימן כלשהו נופל ביניהם; שכן כל סימן הנתפס במחשבה כנופל ביניהם צריך גם הוא לשרטט מעגל. אם כולם תופסים אותו מקום, ייווצר מעגל אחד, ולכן המעגל הגדול והחיצוני ביותר, המקיף את כולם, יהיה שווה למעגל הקטן ביותר הסמוך למרכז;
M 3.68
εἰ δὲ συνεχεῖς ἀλλήλοις ὑπάρχειν οἴονται τοὺς κύκλους, ἤτοι οὕτως εἰσὶ συνεχεῖς ὡς τὸν αὐτὸν ἐπέχειν τόπον, ἢ ὥστε ἄλλον παρʼ ἄλλον τετάχθαι μηδενὸς σημείου μεταξὺ πίπτοντος· πᾶν γὰρ σημεῖον τὸ μεταξὺ κατʼ ἐπίνοιαν πῖπτον ὀφείλει καὶ αὐτὸ κύκλον γράφειν. καὶ εἰ μὲν τὸν αὐτὸν ἐπέχουσι τόπον πάντες, εἷς γενήσεται κύκλος, καὶ διὰ τοῦτο τῷ ἐλαχίστῳ κύκλῳ καὶ πρὸς τῷ κέντρῳ καθεστῶτι ὁ μείζων καὶ ἐξωτάτω καὶ πάντων περιληπτικὸς καθεστὼς κύκλος ἴσος γενήσεται·
M 3.69
שהרי אם המעגל החיצוני ביותר, הסמוך להיקף עצמו, תופס מרחק גדול, והמעגל הפנימי ביותר הסמוך למרכז תופס מרחק קטן, אך כל המעגלים תופסים אותו מקום, הרי המעגל התופס את המרחק הגדול יהיה שווה לזה התופס את המרחק הקטן ביותר — דבר בלתי־מתקבל על הדעת. לכן המעגלים אינם רצופים באופן שהם תופסים אותו מקום.
M 3.69
εἰ γὰρ ὁ μὲν ἐξωτάτω κύκλος καὶ πρὸς αὐτῇ τῇ περιφερείᾳ μεῖζον ἐπέχει διάστημα καὶ ὁ ἐσωτάτω πρὸς τῷ κέντρῳ κύκλος μικρὸν ἐπέχει διάστημα, πάντες δὲ οἱ κύκλοι τὸν αὐτὸν ἐπέχουσι τόπον, ὁ τὸ μεῖζον ἐπέχων διάστημα ἴσος γενήσεται τῷ ἐλάχιστον ἐπέχοντι διάστημα· ὅπερ ἐστὶν ἀπεμφαῖνον. οὐ τοίνυν οὕτως εἰσὶ συνεχεῖς οἱ κύκλοι ὡς τὸν αὐτὸν τόπον ἐπέχειν.
M 3.70
ואם הם מקבילים באופן ששום סימן חסר חלקים אינו נופל ביניהם, הם ישלימו את הרוחב שמן המרכז עד להיקף. ואם הם משלימים אותו, הם תופסים רוחב כלשהו. אך אלה היו קווים. לפיכך לקווים יש רוחב כלשהו והם אינם חסרי רוחב.
M 3.70
εἰ δὲ παράλληλοι τυγχάνουσιν ὥστε μεταξύ τι μὴ πίπτειν ἀμερὲς σημεῖον, συμπληρώσουσι τὸ ἀπὸ τοῦ κέντρου μέχρι τῆς περιφερείας πλάτος. εἰ δέ γε συμπληρώσουσιν, ἐπέχουσί τι πλάτος. ἦσαν δέ γε οὗτοι γραμμαί. αἱ ἄρα γραμμαὶ ἔχουσί τι πλάτος καὶ οὐκ ἀπλατεῖς καθεστήκασιν.
M 3.71
מתוך אותו כוח טיעוני נרכיב טיעון הדומה לזה שהובא קודם. מאחר שהם אומרים שהקו הישר המשרטט מעגל משרטט אותו באמצעות עצמו, נשאל אותם כך: אם מטבעו של הקו הישר המשרטט מעגל לשרטט את המעגל באמצעות עצמו, הקו אינו אורך חסר רוחב; והנה הקו הישר המשרטט מעגל משרטט אותו באמצעות עצמו, כדבריהם; לפיכך הקו אינו אורך חסר רוחב. אנו נראה להם שמסקנה זו נובעת מעמדתם.
M 3.71
Ἀπὸ δὲ τῆς αὐτῆς δυνάμεως ὁρμώμενοι ὁμοιότροπον τῇ προαποδοθείσῃ συνθήσομεν ἐπιχείρησιν. ἐπεὶ γάρ φασι τὴν κυκλογραφοῦσαν εὐθεῖαν γραμμὴν διʼ ἑαυτῆς τὸν κύκλον καταγράφειν, συνερωτῶντες αὐτοὺς φήσομεν· εἰ ἡ κυκλογραφοῦσα εὐθεῖα γραμμὴ διʼ ἑαυτῆς τὸν κύκλον καταγράφειν πέφυκεν, οὐκ ἔστι μῆκος ἀπλατὲς ἡ γραμμή· ἀλλὰ μὴν ἡ κυκλογραφοῦσα εὐθεῖα γραμμὴ διʼ ἑαυτῆς τὸν κύκλον καταγράφει, ὡς ἐκεῖνοί φασιν· οὐκ ἄρα μῆκός ἐστιν ἀπλατὲς ἡ γραμμή, ὡς ἡμεῖς τοῦτο ἀκόλουθον ὂν ἐκείνοις διδάξομεν.
M 3.72
שכן כאשר הישר הנמשך מן המרכז מסתובב ומשרטט באמצעות עצמו מעגל, הוא נע או על פני כל חלקי הרוחב שבתוך ההיקף, או לא על פני כולם אלא על פני מקצתם. אם הוא נע על פני מקצתם בלבד, אין הוא משרטט מעגל, שכן הוא נע על פני חלקים אחדים ולא על פני אחרים. ואם הוא נע על פני כולם, הוא ימדוד את כל רוחבו של השטח שבתוך ההיקף;
M 3.72
ὅταν γὰρ ἡ ἀπὸ τοῦ κέντρου ἀγομένη εὐθεῖα στρέφηται καὶ διʼ ἑαυτῆς καταγράφῃ κύκλον, τότε ἤτοι κατὰ πάντων τῶν μερῶν τοῦ ἐντὸς τῆς περιφερείας πλάτους φέρεται ἡ εὐθεῖα γραμμή, ἢ οὐ κατὰ πάντων ἀλλὰ κατὰ τινῶν. καὶ εἰ μὲν κατὰ τινῶν φέρεται, οὐδὲ καταγράφει κύκλον, καθʼ ὧν μὲν μερῶν φερομένη καθʼ ὧν δὲ οὔ. εἰ δὲ κατὰ πάντων φέρεται, ὅλον τὸ τῆς περιφερείας καταμετρήσει πλάτος,
M 3.73
ובהיותו מודד רוחב יהיה לו רוחב, שכן מה שמודד רוחב צריך שיהיה לו רוחב שבאמצעותו הוא מודד. לפיכך הקו הישר, בסובבו, מודד את כל הרוחב, ואין הקו אורך חסר רוחב.
M 3.73
πλάτος δὲ καταμετροῦσα ἕξει πλάτος· τὸ γὰρ τοῦ πλάτους καταμετρητικὸν ὀφείλει πλάτος ἔχειν, ᾧ καταμετρεῖ. ἡ ἄρα εὐθεῖα γραμμὴ κυκλοφοροῦσα ὅλον καταμετρεῖ τὸ πλάτος, καὶ οὐκ ἔστι μῆκος ἀπλατὲς ἡ γραμμή.
M 3.74
אותו דבר יוכח ביתר בהירות גם כאשר הגאומטריקנים אומרים שצלעו האלכסונית של הריבוע, בהיותה מורדת, מודדת את המשטח המקביליתי המישורי. שכן אם הצלע האלכסונית של הריבוע המורדת היא אורך חסר רוחב, אין היא מודדת באמצעות עצמה את המשטח המקביליתי של הריבוע; כי מה שמודד רוחב צריך להיות בעל רוחב. ואם היא מודדת אותו, בהכרח יש לה רוחב. לפיכך שוב, או שמשפט זה של הגאומטריקנים שקרי, או שהאורך חסר הרוחב הנתפס במחשבה אינו קיים כלל.
M 3.74
Τὸ δʼ αὐτὸ σαφέστερον δειχθήσεται καὶ ὅταν λέγωσιν οἱ γεωμέτραι τὴν πλάγιον τοῦ τετραγώνου πλευρὰν καταγομένην τὸ παραλληλόγραμμον ἐπίπεδον καταμετρεῖν. εἴπερ γὰρ μῆκος ἀπλατές ἐστιν ἡ πλαγία πλευρὰ τοῦ τετραγώνου καταγομένη, οὐ καταμετρήσει τὸ παραλληλόγραμμον ἐπίπεδον τοῦ τετραγώνου διʼ ἑαυτῆς· τὸ γὰρ καταμετρητικὸν πλάτους ὀφείλει πλάτος ἔχειν. εἰ δὲ καταμετρεῖ, πάντως πλάτος ἔχει. ὥστε πάλιν ἢ τοῦτο τὸ θεώρημα ψεῦδος εἶναι τοῖς γεωμέτραις, ἢ μηδὲν ὑπάρχειν τὸ νοούμενον μῆκος ἀπλατές.
M 3.75
הם אומרים גם שהגליל נוגע במישור לאורך קו ישר, וכשהוא מתגלגל הוא מודד את המישור באמצעות הצבת ישרים שונים בזה אחר זה. אולם אם הגליל אכן נוגע במישור לאורך ישר, ובהתגלגלו מודד את המישור באמצעות הצבת ישרים שונים בזה אחר זה, בהכרח המישור מורכב מישרים וגם פני הגליל מלאים בישרים.
M 3.75
Τόν τε κύλινδρόν φασι κατʼ εὐθεῖαν γραμμὴν ἅπτεσθαι τῆς ἐπιπέδου καὶ ἐκκυλιόμενον τῇ ἀνὰ μέρος ἄλλων καὶ ἄλλων εὐθειῶν θέσει καταμετρεῖν τὴν ἐπίπεδον. ἀλλʼ εἰ καὶ κατʼ εὐθεῖαν ἅπτεται τῆς ἐπιπέδου ὁ κύλινδρος καὶ κυλιόμενος τῇ ἀνὰ μέρος ἄλλων καὶ ἄλλων εὐθειῶν θέσει καταμετρεῖ τὴν ἐπίπεδον, πάντως καὶ ἡ ἐπίπεδος συνέστηκεν ἐξ εὐθειῶν καὶ ἡ ἐπιφάνεια τοῦ κυλίνδρου πάλιν ἐξ εὐθειῶν πεπλήρωται.
M 3.76
ומאחר שגם למישור יש רוחב וגם לפני הגליל יש רוחב באותו אופן והם אינם חסרי רוחב, ומה שמייצר רוחב צריך גם הוא להיות בעל רוחב, ברור שהקווים הישרים, בהיותם המרכיבים המשלימים את הרוחב, הם בהכרח בעלי רוחב. לכן אין אורך חסר רוחב, ומשום כך גם אין קו.
M 3.76
ὅθεν ἐπεὶ ἔχει καὶ ἡ ἐπίπεδος πλάτος καὶ ἡ ἐπιφάνεια τοῦ κυλίνδρου ὁμοίως, καὶ οὐκ ἔστιν ἀπλατής, τὸ δὲ πλάτους ποιητικὸν ὀφείλει καὶ αὐτὸ πλάτος ἔχειν, δῆλον οὖν ὡς ὅτι καὶ αἱ εὐθεῖαι γραμμαὶ συμπληρωτικαὶ οὖσαι τοῦ πλάτους ἐξ ἀνάγκης πλάτος ἔχουσιν, ὥστε μηδὲν εἶναι μῆκος ἀπλατές, διὰ δὲ τοῦτο μηδὲ γραμμήν.
M 3.77
אך גם אם נעניק שהקו הוא אורך חסר רוחב, הדברים הנובעים מכך מביכים עוד יותר. שכן כשם שהסימן, בזרימתו, יוצר קו, כך גם הקו, בזרימתו, יוצר לפי דבריהם משטח; והמשטח, לדבריהם, הוא גבולו של גוף ויש לו שני ממדים, אורך ורוחב.
M 3.77
Εἰ δὲ καὶ δοίημεν τὴν γραμμὴν μῆκος εἶναι ἀπλατές, τὰ ἀκόλουθα τούτοις ἔτι τούτων ἀπορώτερα. ὥσπερ γὰρ τὸ σημεῖον ῥυὲν ποιεῖ γραμμήν, οὕτω καὶ ἡ γραμμὴ ῥυεῖσα ποιεῖ ἐπιφάνειαν κατʼ αὐτούς, ἥτις ἐστί, φασί, πέρας σώματος δύο ἔχον διαστάσεις, μῆκος καὶ πλάτος.
M 3.78
אם אפוא המשטח הוא גבולו של גוף, הגוף בהכרח מוגבל; ואם כך, כאשר שני גופים מוצמדים זה לזה, ייגעו או הגבולות בגבולות, או הדברים המוגבלים בדברים המוגבלים, 〈או גם הדברים המוגבלים בדברים המוגבלים וגם הגבולות בגבולות〉. למשל, במקרה של כד, נוכל לחשוב את החרס החיצוני כגבול ואת היין שבתוכו כדבר המוגבל.
M 3.78
εἴπερ οὖν ἡ ἐπιφάνεια πέρας ἐστὶ σώματος, τὸ γε σῶμα πάντως πεπερασμένον ἐστίν· καὶ εἰ τοῦτο, ὅτε παρατίθεται δύο σώματα ἀλλήλοις, τότε ἤτοι τὰ πέρατα τῶν περάτων ἢ τὰ πεπερατωμένα τῶν πεπερατωμένων ἅψεται, ἢ καὶ τὰ πεπερατωμένα τῶν πεπερατωμένων καὶ τὰ πέρατα τῶν περάτων, οἷον ἐπὶ τοῦ ἀμφορέως, εἰ νοήσαιμεν πέρας μὲν τὸ ἔξωθεν ὄστρακον πεπερατωμένον δὲ τὸν ἐν αὐτῷ οἶνον.
M 3.79
כאשר שני כדים מוצבים אפוא זה לצד זה, ייגע או החרס בחרס, או היין ביין, או גם החרס בחרס וגם היין ביין. אם הגבולות נוגעים בגבולות, הדברים המוגבלים — כלומר הגופים — אינם נוגעים זה בזה, דבר שהיה בלתי־מתקבל על הדעת. ואם הדברים המוגבלים, כלומר הגופים, נוגעים זה בזה ואילו הגבולות אינם נוגעים, יהיו הגופים מחוץ לגבולותיהם שלהם.
M 3.79
δυοῖν οὖν ἀμφορέων παραβληθέντων ἀλλήλοις ἤτοι τὸ ὄστρακον τοῦ ὀστράκου ἅψεται ἢ ὁ οἶνος τοῦ οἴνου ἢ καὶ τὸ ὄστρακον τοῦ ὀστράκου καὶ ὁ οἶνος τοῦ οἴνου. καὶ εἰ μὲν τὰ πέρατα τῶν περάτων ἅπτεται, τὰ πεπερατωμένα ἀλλήλων οὐχ ἅψεται, τουτέστι τὰ σώματα, ὅπερ ἦν ἀπεμφαῖνον. εἰ δὲ τὰ πεπερατωμένα μὲν ἀλλήλων ἅψεται, τουτέστι τὰ σώματα, τὰ πέρατα δὲ ἀλλήλων οὐχ ἅψεται, ἐκτὸς ἔσται τὰ σώματα τῶν οἰκείων περάτων.
M 3.80
ואם גם הגבולות נוגעים בגבולות וגם הדברים המוגבלים בדברים המוגבלים, נצרף את הקשיים: במקום שבו הגבולות נוגעים זה בזה, הדברים המוגבלים לא ייגעו זה בזה; ובמקום שבו הדברים המוגבלים נוגעים, יהיו הגופים מחוץ לגבולותיהם שלהם, מאחר שהמשטח הוא הגבול והגוף הוא הדבר המוגבל. יתר על כן, הגבולות הם או גופים או חסרי גוף.
M 3.80
εἰ δὲ καὶ τὰ πέρατα τῶν περάτων ἅπτεται καὶ τὰ πεπερατωμένα τῶν πεπερατωμένων, ἐπισυνθήσομεν τὰς ἀπορίας· ᾗ μὲν γὰρ τὰ πέρατα ἀλλήλων ἅπτεται, τὰ πεπερατωμένα οὐχ ἅψεται ἀλλήλων, ᾗ δὲ τὰ πεπερατωμένα, ἐκτὸς ἔσται τὰ σώματα τῶν οἰκείων περάτων, ἐπεὶ πέρας μέν ἐστιν ἡ ἐπιφάνεια, πεπερασμένον δὲ τὸ σῶμα.
M 3.81
אם הם גופים, תהיה טענת הגאומטריקנים שהמשטח חסר עומק שקרית; שכן אם הוא גוף, בהכרח יהיה לו גם עומק, כי כל גוף חייב להיות בעל עומק. יתר על כן, שום דבר לא ייגע בדבר אחר, אלא כל דבר יהיה בעל גודל אינסופי. שכן אם הגבול הוא גוף, ומאחר שלכל גוף יש גבול, גם אותו גבול, בהיותו גוף, יהיה בעל גבול, וגם האחרון באותו אופן, וכך עד אינסוף.
M 3.81
τά τε πέρατα σώματά ἐστιν ἢ ἀσώματα. καὶ εἰ μὲν σώματά ἐστι, ψεῦδος ἔσται τοῖς γεωμέτραις τὸ ἀβαθῆ εἶναι τὴν ἐπιφάνειαν. εἰ γὰρ σῶμά ἐστιν, ἐξ ἀνάγκης ἕξει καὶ βάθος· πᾶν γὰρ σῶμα ὀφείλει βάθος ἔχειν. εἶτα οὐδὲ ἅψεταί τινος, ἀλλὰ πᾶν ἔσται ἀπειρομέγεθες. εἰ γὰρ σῶμά ἐστιν, ἐπεὶ πᾶν σῶμα πέρας ἔχει, κἀκεῖνο τὸ πέρας σῶμα ὂν ἕξει πέρας, κἀκεῖνο ὁμοίως, καὶ τοῦτʼ εἰς ἄπειρον.
M 3.82
ואם הגבול חסר גוף, הרי מאחר שדבר חסר גוף אינו יכול לגעת בדבר ואף לא להיות ננגע, הגבולות לא ייגעו זה בזה; ואם אלה אינם נוגעים, גם הדברים המוגבלים לא ייגעו זה בזה. לכן, אפילו נעניק שהקו הוא אורך חסר רוחב, הדיון במשטח נותר חסר מוצא. ועם דברים חסרי מוצא אלה — גם בלי שנוסיף דבר — נעשה חסר מוצא עמם גם הגוף המוצק, המורכב מהם.
M 3.82
εἰ δὲ ἀσώματόν ἐστι τὸ πέρας, ἐπεὶ τὸ ἀσώματον οὐδενὸς δύναται θιγεῖν οὐδὲ θιχθῆναι, τὰ πέρατα οὐχ ἅψεται ἀλλήλων, τούτων δὲ μὴ ἁπτομένων οὐδὲ τὰ πεπερατωμένα ἅψεται ἀλλήλων. κἂν δῶμεν οὖν εἶναι μῆκος ἀπλατὲς τὴν γραμμήν, ὁ περὶ τῆς ἐπιφανείας λόγος ἄπορός ἐστιν. οἷς, κἂν ἡμεῖς μὴ λέγωμεν, ἀπόροις οὖσι συναπορεῖται καὶ τὸ στερεὸν σῶμα, ἐκ τούτων σύνθετον καθεστώς.
M 3.83
נבחן גם בדרך זו. אם גוף הוא, כדברי הגאומטריקנים, מה שיש לו שלושה ממדים — אורך, רוחב ועומק — הרי או שהגוף נפרד מהם, כך שהגוף הוא דבר אחד ואורכו, רוחבו ועומקו דברים אחרים, או שהגוף הוא צירופם. אך אין זה מתקבל על הדעת שהגוף נפרד מהם; שכן במקום שאין בו אורך, רוחב או עומק, אי־אפשר להשיג גוף.
M 3.83
Σκοπῶμεν δὲ καὶ οὕτως. εἰ γὰρ σῶμά ἐστιν, ὥς φασιν οἱ γεωμέτραι, τὸ τὰς τρεῖς ἔχον διαστάσεις, μῆκος πλάτος βάθος, ἤτοι χωριστόν ἐστι τούτων τὸ σῶμα, ὥστε ἄλλο μὲν εἶναι τὸ σῶμα ἄλλο δὲ τὸ μῆκος τοῦ σώματος πλάτος τε καὶ βάθος, ἢ ὁ ἀθροισμὸς τούτων ἐστὶ τὸ σῶμα. ἀλλὰ χωρίζεσθαι μὲν τούτων τὸ σῶμα οὐ πιθανόν ἐστιν· ὅπου γὰρ μήτε μῆκός ἐστι μήτε πλάτος μήτε βάθος, ἐκεῖ οὐχ οἷόν τε νοῆσαι σῶμα·
M 3.84
ואם צירופם נתפס כגוף ושום דבר אחר אינו קיים מלבדם, בהכרח, מאחר שכל אחד מהם חסר גוף, גם ההתקבצות המשותפת של חסרי הגוף תהיה חסרת גוף. כשם שהרכבת נקודות והתקבצות קווים, שהם מטבעם חסרי גוף, אינן יוצרות גוף מוצק ומתנגד, כך גם הצטרפות הרוחב, האורך והעומק, בהיותה חסרת גוף, לא תוכל ליצור גוף מוצק ומתנגד. ואם הגוף אינו נפרד מהם ואף אינו הם עצמם, הגוף נעשה בלתי־ניתן להשגה במחשבה, ככל שהדבר תלוי בגאומטריקנים.
M 3.84
εἰ δὲ ὁ ἀθροισμὸς τούτων νοεῖται σῶμα καὶ ἄλλο παρὰ ταῦτα οὐδὲν ὑπάρχει, ἐξ ἀνάγκης, ἐπεὶ ἕκαστον τούτων ἀσώματόν ἐστι, καὶ ἡ κοινὴ τῶν ἀσωμάτων σύνοδος γενήσεται ἀσώματος. ὥσπερ γὰρ ἡ σύνθεσις τῶν στιγμῶν καὶ ἡ σύνοδος τῶν γραμμῶν ἀσωμάτων φύσει καθεστηκυιῶν οὐ ποιεῖ στερεὸν καὶ ἀντίτυπον σῶμα, οὕτω καὶ ἡ τοῦ πλάτους καὶ ἡ τοῦ μήκους ἔτι δὲ καὶ ἡ τοῦ βάθους συνέλευσις ἀσώματος οὖσα οὐκ ἂν ποιήσαι στερεὸν καὶ ἀντίτυπον σῶμα. εἰ δὲ μήτε χωρὶς τούτων ἐστὶ τὸ σῶμα μήτε ταῦτʼ ἐστίν, ἀνεπινόητον, ὅσον ἐπὶ τοῖς γεωμέτραις, γίνεται τὸ σῶμα.
M 3.85
נוסף על כך, אם הצטרפותם של אורך, רוחב ועומק יוצרת גוף, הרי או שלפני הצטרפותם כל אחד מהם נתפס כמכיל בתוכו את הגופניוּת ואת העקרונות הגופניים כביכול, או שהגוף התכונן רק לאחר הצטרפותם. אם כל אחד מהם נתפס לפני ההצטרפות כמכיל את הגופניות, כל אחד מהם יהיה גוף, ולא רק לאחר הצטרפותם ייווצר הגוף.
M 3.85
Πρὸς τούτοις, εἴπερ μήκους καὶ πλάτους καὶ βάθους σύνοδος ποιεῖ σῶμα, ἤτοι πρὶν τῆς συνόδου ἕκαστον τούτων νοεῖται περιέχον ἐν ἑαυτῷ τὴν σωματότητα καὶ τοὺς ὥσπερ σωματικοὺς λόγους, ἢ μετὰ τὴν τούτων συνέλευσιν ἐπισυνέστη τὸ σῶμα. καὶ εἰ μὲν ἕκαστον τούτων πρὶν τῆς συνόδου νοεῖται περιεκτικὸν τῆς σωματότητος, ἔσται τούτων ἕκαστον σῶμα καὶ οὐ μετὰ τὴν σύνοδον αὐτῶν ἐκεῖνο γενήσεται.
M 3.86
ומאחר שגוף אינו אורך בלבד, ואף לא רוחב בפני עצמו או עומק כשהוא לעצמו, אלא שלושתם יחד — אורך, רוחב ועומק — וכל אחד מהם הכיל את הגופניות, כל אחד מהם יכיל את השלושה: האורך יהיה לא רק אורך אלא גם רוחב ועומק; הרוחב יהיה לא רק רוחב אלא גם אורך ועומק; ובאותו אופן העומק יהיה גם רוחב ואורך. דבר זה חסר היגיון לחלוטין.
M 3.86
εἶτʼ ἐπεὶ τὸ σῶμα οὐ μῆκος μόνον ἐστίν, οὐδὲ πλάτος κατʼ ἰδίαν, οὐδὲ βάθος κατὰ περιγραφήν, ἀλλʼ ὁμόσε τὰ τρία, καὶ μῆκος καὶ πλάτος καὶ βάθος, τούτων τε ἕκαστον περιεῖχε τὴν σωματότητα, ἕκαστον αὐτῶν ἕξει τὰ τρία, καὶ τὸ μῆκος οὐ μόνον ἔσται μῆκος ἀλλὰ καὶ πλάτος καὶ βάθος, καὶ τὸ πλάτος οὐ μόνον ἔσται πλάτος ἀλλὰ καὶ μῆκος καὶ βάθος, καὶ τὸ βάθος ὁμοίως ἔσται καὶ μῆκος καὶ πλάτος. ὅπερ τελέως ἐστὶν ἀλογώτατον.
M 3.87
ואם כינון הגוף נתפס רק לאחר שאלה הצטרפו, הרי לאחר הצטרפותם או שטבעו המקורי של 〈ה〉אורך כאורך, של הרוחב כרוחב ושל העומק כעומק נשאר בעינו, או שהוא השתנה לכדי גופניות.
M 3.87
εἰ δὲ συνελθόντων τούτων τότε νοεῖται ἡ σύστασις τοῦ σώματος, ἤτοι συνελθόντων αὐτῶν μένει ἡ ἀρχῆθεν φύσις τοῦ μὲν μήκους ὡς μήκους, τοῦ δὲ πλάτους ὡς πλάτους, τοῦ δὲ βάθους ὡς βάθους, ἢ μεταβέβληκεν εἰς τὴν σωματότητα.
M 3.88
אם טבעם המקורי נשאר בעינו, הרי מאחר שהם חסרי גוף הם לא ייצרו גוף שונה מהם, אלא גם לאחר ההצטרפות יישארו חסרי גוף, כפי שהם מטבעם.
M 3.88
καὶ εἰ μὲν μένει ἡ ἀρχῆθεν αὐτῶν φύσις, ἐπεὶ ἀσώματά ἐστιν, οὐδὲ διάφορον ποιήσει σῶμα, ἀλλὰ καὶ μετὰ τὴν σύνοδον ἀσώματα μενεῖ, τὴν φύσιν ὄντα ἀσώματα.
M 3.89
ואם בהצטרפותם הם משתנים לכדי גופניות, הרי מאחר שמה שמקבל שינוי הוא מיד גוף, כל אחד מהם יהיה גוף גם לפני התקבצותם יחד, וכך אף חסר הגוף יהיה גוף. וכשם שגוף המשתנה מקבל איכות אחת במקום אחרת ובכל זאת נשאר גוף — כגון הלבן הנעשה שחור, המתוק הנעשה מר, היין הנעשה חומץ, העופרת הנעשית צבע לבן, והנחושת הנעשית ירוקת — הוא מקבל איכות אחת במקום אחרת,
M 3.89
εἰ δὲ συνελθόντα μεταβάλλει εἰς τὴν σωματότητα, ἐπεὶ τὸ ἐπιδεχόμενον μεταβολὴν εὐθέως ἐστὶ σῶμα, ἕκαστον τούτων καὶ πρὶν τῆς εἰς ταὐτὸ συνόδου ἔσται σῶμα, οὕτω τε καὶ τὸ ἀσώματον γενήσεται σῶμα. ὥσπερ τε τὸ σῶμα μεταβάλλον ἄλλην μὲν ἀντʼ ἄλλης ἔχει ποιότητα, μένει δὲ οὐδὲν ἧσσον σῶμα, οἷον τὸ λευκόν, ἵνα μέλαν γένηται, καὶ τὸ γλυκύ, ἵνα πικρόν, καὶ ὁ οἶνος, ἵνα ὄξος, καὶ ὁ μόλιβδος, ἵνα ψιμμύθιον, καὶ ὁ χαλκός, ἵνα ἰός, ἄλλην μὲν ἀντʼ ἄλλης ἀναδέχεται ποιότητα,
M 3.90
אך אינו חדל להיות גוף; והשחור, לאחר שנעשה שחור מלבן, והמר, לאחר שנעשה מר מן המתוק, והחומץ, לאחר שנעשה חומץ מן היין, נשארים גופים — כך גם אלה, אם הם משתנים לגופים, יהיו גופים אחרים במקום גופים קודמים, אך בכל זאת גופים, שכן לא יצאו מטבעם העצמי. אם אפוא אי־אפשר להשיג את הגוף לא לפני הצטרפותם ולא לאחריה, ומלבדה אין דרך אחרת להשיגו, שום גוף אינו קיים.
M 3.90
οὐκ ἐκβαίνει δὲ τοῦ σώματα εἶναι, ἀλλὰ καὶ τὸ μέλαν, ὅτε ἐκ λευκοῦ γέγονε μέλαν, καὶ τὸ πικρόν, ὅτε ἐκ τοῦ γλυκέος γέγονε πικρόν, καὶ τὸ ὄξος, ὅτε ἐκ τοῦ οἴνου γέγονεν ὄξος, μένει σώματα, οὕτω καὶ ταῦτα, εἴπερ μεταβάλλει εἰς σώματα, ἄλλα μὲν ἀντʼ ἄλλων ἔσται σώματα, σώματα δὲ οὐδὲν ἧττον· οὐ γὰρ ἐκβήσεται τὴν ἰδίαν φύσιν. εἰ οὖν οὔτε πρὶν τῆς συνελεύσεως τούτων ἔστι νοῆσαι τὸ σῶμα οὔτε μετὰ τὴν συνέλευσιν αὐτῶν, παρὰ δὲ ταῦτα οὐκ ἔστιν ἄλλως ἐπινοῆσαι, οὐδέν ἐστι σῶμα.
M 3.91
נוסף על כך, אם אין אורך, רוחב או עומק, גם לא יהיה גוף הנתפס כמשתתף בהם. ואמנם אין אורך, רוחב או עומק, כפי שטענו באמצעות הדברים הקודמים; לפיכך גם לא יהיה גוף הנתפס כמשתתף בהם.
M 3.91
πρὸς δὲ τούτοις, εἰ μηδέν ἐστι μῆκος μηδὲ πλάτος μηδὲ βάθος, οὐδὲ τὸ κατὰ μετουσίαν τούτων νοούμενον ἔσται σῶμα· οὐχὶ δέ γε μῆκος ἔστιν οὐδὲ πλάτος οὐδὲ βάθος, ὡς διὰ τῶν ἔμπροσθεν παρεμυθησάμεθα· οὐδὲ τὸ κατὰ μετουσίαν ἄρα τούτων νοούμενον ἔσται σῶμα.
M 3.92
כך אפוא מתברר שעקרונות הגאומטריה חסרי קיום; וכשהם מתבטלים, גם שום משפט גאומטרי אחר אינו יכול להתכונן. יהא המשפט אשר יהא, עליו להיות מוכח באמצעות קווים; אך אנו הראינו שאין שום קו כללי, ומכאן נובע שגם שום קו ממיניו אינו קיים — בין שאדם מניח אותו כישר, בין כשבור, ובין כבעל צורה אחרת כלשהי.
M 3.92
Τὰς μὲν οὖν γεωμετρικὰς ἀρχὰς οὕτω συμβέβηκεν ἀνυποστάτους εἶναι· τούτων δὲ ἀναιρουμένων οὐδὲ ἄλλο τι γεωμετρικὸν θεώρημα συστῆναι δύναται. ὁποῖον γὰρ ἂν ᾖ τοῦτο, γραμμικῶς ὀφείλει ἀποδείκνυσθαι, ἐδείξαμεν δὲ ἡμεῖς ὅτι οὐδέν ἐστιν ἡ γενικὴ γραμμή, ᾧ ἀκολουθεῖ μηδὲ τῶν ἐπʼ εἴδους τινὰ ὑπάρχειν, ἐάν τε εὐθεῖάν τις ταύτην ὑποτίθηται ἐάν τε κεκλασμένην ἐάν τε ἄλλως πως ἔχουσαν.
M 3.93
משום כך אולי היה די לסיים כאן את ההתנגדות לגאומטריקנים. אף על פי כן, כדי לחזק את המאבק, ננסה להראות שגם אם נניח בצד את עקרונות הגאומטריה, הגאומטריקנים אינם יכולים לכונן משפט או להוכיחו.
M 3.93
ὅθεν ἤρκει μὲν ἴσως ἐν τούτοις περατοῦν τὴν πρὸς τοὺς γεωμέτρας ἀντίρρησιν· ὅμως δὲ ἐπαγωνιζόμενοι πειρασόμεθα διδάσκειν ὅτι κἂν τῶν ἀρχῶν ἀποστῶμεν τῶν τῆς γεωμετρίας, οὐ δύνανται θεώρημα συστῆσαι οἱ γεωμέτραι οὐδʼ ἀποδεῖξαι.
M 3.94
ואולם עוד לפני כן אפשר לומר לא מעט גם נגד עקרונותיהם המשניים, למשל כשהם אומרים שקו ישר הוא קו שחלקיו מונחים באופן שווה ביחס לעצמם. אם נניח לכל השאר, הרי ברור יחד עמנו שבהיעדר הקו הכללי גם קו ישר אינו יכול להתקיים; שכן כשם שבהיעדר בעל־חיים אין אדם, ובהיעדר אדם אין סוקרטס, כך עם ביטול הקו הכללי מתבטל גם הקו הישר המישורי.
M 3.94
καίτοι πρὶν τούτων καὶ πρὸς τὰς ὑποβεβηκυίας αὐτῶν ἀρχὰς οὐκ ὀλίγα δυνατόν ἐστι λέγειν, οἷον ὅταν φῶσιν εὐθεῖαν εἶναι γραμμὴν τὴν ἐξ ἴσου τοῖς ἑαυτῆς μέρεσι κειμένην. ἵνα γὰρ τὰ ἄλλα παρῶμεν, ἐκεῖνο μὲν συμφανές ἐστιν ὅτι τῆς γενικῆς γραμμῆς μὴ οὔσης οὐδὲ εὐθεῖα γραμμὴ γένοιτʼ ἄν· ὡς γὰρ ζῴου μὴ ὄντος οὐδὲ ἄνθρωπος ἔστι καὶ ἀνθρώπου μὴ ὄντος οὐδὲ Σωκράτης ἔστιν, οὕτω τῆς γενικῆς ἀναιρουμένης γραμμῆς συνανῄρηται καὶ ἡ ἐπίπεδος εὐθεῖα γραμμή.
M 3.95
יתר על כן, 'שווה' נאמר בשני מובנים. במובן אחד — מה ששווה בגודלו לדבר שעליו הוא נאמר, אינו עולה עליו ואינו נופל ממנו; במובן זה אנו אומרים שמוט שאורכו אמה שווה למוט שאורכו אמה. במובן האחר — מה שחלקיו מונחים באופן שווה, כלומר באופן אחיד; כך אנו מכנים קרקע 'שווה' במקום 'אחידה'.
M 3.95
εἶτα καὶ τὸ ἴσον λέγεται διχῶς, κατὰ ἕνα μὲν τρόπον τὸ ἰσομέγεθες καὶ μήτε ὑπερέχον ἐκείνου τοῦ ᾧ λέγεται ἴσον μήτε ὑπερεχόμενον, καθὸ καὶ τὸ πηχυαῖον ξύλον ἴσον εἶναι λέγομεν τῷ πηχυαίῳ, καθʼ ἕτερον δὲ τὸ ἔχον ἐξ ἴσου τὰ μέρη κείμενα, τουτέστι τὸ ὁμαλόν· οὕτω γοῦν τὸ ἴσον ἔδαφος καλοῦμεν ἀντὶ τοῦ ὁμαλόν.
M 3.96
מאחר ש'שווה' נאמר בשני מובנים, כאשר הגאומטריקנים מתארים את הקו הישר ואומרים 'קו ישר הוא קו שחלקיו מונחים באופן שווה ביחס לעצמם', הם מקבלים את השוויון או במשמעות הראשונה או בשנייה. אם בראשונה, הם חסרי הבנה לחלוטין, שכן אין כל מובן לטענה שקו ישר הוא קו השווה בגודלו לחלקיו, שאינו עולה עליהם ואינו נופל מהם.
M 3.96
διχῶς οὖν τοῦ ἴσου προσαγορευομένου, ὅταν οἱ γεωμέτραι τὴν εὐθεῖαν γραμμὴν ὑπογράφοντες φῶσιν “εὐθεῖά ἐστι γραμμὴ ἡ ἐξ ἴσου τοῖς ἑαυτῆς μέρεσι κειμένη,” ἤτοι τὸ κατὰ τὸ πρῶτον σημαινόμενον λαμβάνουσιν ἴσον ἢ τὸ κατὰ τὸ δεύτερον. ἀλλʼ εἰ μὲν τὸ κατὰ τὸ πρῶτον, τελέως εἰσὶν ἀνόητοι· οὐδένα γὰρ ἔχει νοῦν τὸ εὐθεῖαν εἶναι γραμμὴν τὴν ἰσομεγέθη τοῖς ἑαυτῆς μέρεσι καὶ μήτε ὑπερέχουσαν ταῦτα μήτε ὑπερεχομένην ὑπὸ τούτων.
M 3.97
ואם הם מקבלים את המובן השני, הם ילמדו את המבוקש באמצעות המבוקש עצמו: את היות הקו ישר הם מבססים על כך שחלקיו מונחים באופן אחיד ובקו ישר, אך אי־אפשר ללמוד שדבר מונח בקו ישר בלי לתפוס תחילה את הישר.
M 3.97
εἰ δὲ τὸ κατὰ τὸ δεύτερον, διʼ αὐτοῦ τοῦ ζητουμένου διδάξουσιν, εἴγε ὅτι μέν ἐστιν εὐθεῖα παριστᾶσιν ἐκ τοῦ ὁμαλῶς τε καὶ ἐπʼ εὐθείας ἔχειν κείμενα τὰ μέρη, τὸ δὲ ἐπʼ εὐθείας τι κεῖσθαι οὐκ ἔστι μαθεῖν μὴ ἐπιβαλόντας τῇ εὐθείᾳ.
M 3.98
מופרכים הרבה יותר הם כאשר הם מגדירים כך: 'ישר הוא מה שמסתובב באופן שווה סביב קצותיו', או כך: 'מה שבהסתובבו סביב קצותיו נוגע בכל חלקיו במישור'. ראשית, גם הגדרות אלה כפופות לקשיים שכבר הצגנו. ושנית, כפי שאומרים גם האפיקוראים, הישר של הריק הוא אמנם ישר, אך אינו מסתובב, משום שהריק עצמו אינו מקבל תנועה, לא בשלמותו ולא בחלקו.
M 3.98
πολλῷ δὲ ἀτοπώτατοι τυγχάνουσι κἀκείνως ὁριζόμενοι “εὐθεῖά ἐστιν ἥτις ἐξ ἴσου τοῖς ἑαυτῆς πέρασι στρέφεται” ἢ οὕτως “ἥτις περὶ τὰ ἑαυτῆς πέρατα στρεφομένη πᾶσι τοῖς ἑαυτῆς μέρεσιν ἅπτεται τοῦ ἐπιπέδου.” πρῶτον μὲν γὰρ καὶ αὗται αἱ ἀποδόσεις ὑποπίπτουσι ταῖς πρότερον ἡμῖν εἰρημέναις ἀπορίαις· εἶτα, καθὼς καὶ οἱ Ἐπικούρειοί φασιν, ἡ τοῦ κενοῦ εὐθεῖα εὐθεῖα μέν ἐστιν, οὐ στρέφεται δὲ διὰ τὸ καὶ αὐτὸ τὸ κενὸν μήτε ὅλον μήτε κατὰ μέρος κίνησιν ἐπιδέχεσθαι.
M 3.99
ההגדרה האחרונה אף נופלת למעגליות, שהיא דרך נפסדת ביותר. שכן הם מלמדים את המישור באמצעות הישר ואת הישר באמצעות המישור: לדבריהם, ישר הוא מה שנוגע בכל חלקי המישור, ומישור הוא מה שהישר המורד עליו נוגע בכל חלקיו. לכן כדי לדעת את הישר יש לדעת תחילה את המישור, וכדי לדעת את המישור יש להכיר מראש את הישר — דבר מופרך. ובכלל, מי שמלמד את הישר באמצעות המישור אינו עושה אלא מבסס את הישר באמצעות ישרים, מאחר שלדבריהם המישור הוא ישרים רבים.
M 3.99
ἡ μὲν γὰρ ἐπὶ τέλει ἀπόδοσις καὶ εἰς τὸν διʼ ἀλλήλων ἐμπίπτει τρόπον, ὃς ἐστι μοχθηρότατος. τό τε γὰρ ἐπίπεδον διὰ τῆς εὐθείας διδάσκουσι τήν τʼ εὐθεῖαν διὰ τοῦ ἐπιπέδου· εὐθεῖαν γὰρ εἶναί φασιν ἥτις εἰς πάντα τὰ μέρη τοῦ ἐπιπέδου ἅπτεται, ἐπίπεδον δὲ τυγχάνειν διʼ οὗ ἡ καταγομένη εὐθεῖα πᾶσι τοῖς μέρεσιν ἅπτεται, ὥσθʼ ἵνα μὲν τὴν εὐθεῖαν μάθωμεν, πρῶτον τὸ ἐπίπεδον μαθεῖν δεῖ, ἵνα δὲ τοῦτο, ἀναγκαῖον προεγνωκέναι τὴν εὐθεῖαν· ὅπερ ἄτοπον. καθόλου τε ὁ διὰ τοῦ ἐπιπέδου τὴν εὐθεῖαν διδάσκων οὐδὲν ἄλλο ποιεῖ ἢ διʼ εὐθείας τὴν εὐθεῖαν παρίστησιν, ἐπείπερ τὸ ἐπίπεδον πολλαί εἰσιν εὐθεῖαι κατʼ αὐτούς.
M 3.100
כדין הטיעון על הישר כך עשוי להיות גם דין הטיעון על הזווית. שכן כאשר הם מתארים אותה ואומרים שזווית היא הדבר הקטן ביותר שמתחת לנטייתם של שני ישרים שאינם מונחים זה על גבי זה, ב'קטן ביותר' הם מתכוונים או לגוף חסר חלקים, או למה שהם מכנים סימן ונקודה.
M 3.100
Οἷος δέ ἐστιν ὁ περὶ τῆς εὐθείας λόγος, τοιοῦτος γένοιτʼ ἂν καὶ ὁ περὶ τῆς γωνίας. πάλιν γὰρ ὅταν ὑπογράφοντες λέγωσιν ὅτι γωνία ἐστὶ δυοῖν εὐθειῶν μὴ κατάλληλα κειμένων τὸ ὑπὸ τὴν κλίσιν ἐλάχιστον, ἤτοι ἐλάχιστον λέγουσι τὸ ἀμερὲς σῶμα ἢ τὸ κατʼ αὐτοὺς σημεῖον καὶ στιγμήν.
M 3.101
אך אין הם יכולים לומר שהכוונה לגוף חסר חלקים, מאחר שגוף כזה אינו ניתן לחלוקה אפילו לשני חלקים, ואילו הזווית נחתכת לדבריהם עד אינסוף. ועוד, על זווית אחת הם אומרים שהיא גדולה ועל אחרת שהיא קטנה יותר; אך אין דבר קצר מן הגוף הקטן ביותר, שהרי אז אותו דבר אחר, ולא הגוף האמור, יהיה הקטן ביותר.
M 3.101
ἀλλὰ τὸ μὲν ἀμερὲς σῶμα οὐκ ἂν εἴποιεν, ἐπείπερ τοῦτο μὲν οὐδʼ εἰς δύο μέρη δύναται διαιρεῖσθαι, ἡ δὲ γωνία κατʼ αὐτοὺς ἐπʼ ἄπειρον τέμνεται. καὶ ἄλλως, τῆς γωνίας ἣν μὲν μείζονά φασιν εἶναι ἣν δὲ μικροτέραν· τοῦ δὲ ἐλαχίστου σώματος οὐδέν ἐστι βραχύτερον, ἐπεὶ ἐκεῖνο ἀλλʼ οὐ τοῦτο γενήσεται ἐλάχιστον.
M 3.102
נותר אפוא לומר שהכוונה למה שהם מכנים סימן; אך גם דבר זה נמנה עם הקשיים. שכן אם הסימן חסר ממד מכל בחינה ובכל דרך, הזווית לא תהיה ניתנת לחלוקה. ואף לא תהיה זווית אחת גדולה או קטנה מאחרת, שהרי בדברים שאין להם שום ממד לא יכול להיות הבדל בגודל.
M 3.102
λείπεται ἄρα τὸ κατʼ αὐτοὺς σημεῖον εἶναι λέγειν· ὃ καὶ αὐτὸ τῶν ἀπόρων. εἰ γὰρ πάντῃ πανταχῶς ἀδιάστατόν ἐστι τὸ σημεῖον, οὐ διαιρεθήσεται ἡ γωνία. καὶ μὴν οὐδὲ μείζων τις ἔσται ἢ ἐλάσσων γωνία· ἐν γὰρ τοῖς μηδεμίαν ἔχουσι διάστασιν οὐκ ἂν εἴη τις κατὰ μέγεθος διαφορά.
M 3.103
ועוד, אם הסימן נופל בין שני הישרים, הוא מפריד ביניהם; אך מה שמפריד אינו יכול להיות חסר ממד.
M 3.103
ἄλλως τε, εἰ μεταξὺ τῶν εὐθειῶν πίπτει τὸ σημεῖον, διορίζει τὰς εὐθείας, διορίζον δὲ οὐκ ἔσται ἀδιάστατον.
M 3.104
'כן, בשם זאוס', אולם אחדים מהם רגילים לומר שזווית היא המרחק הראשון שמתחת לנטייה. כנגדם פשוט הוא 'סיפורה של האמת': מרחק זה הוא או חסר חלקים או ניתן לחלוקה. אם הוא חסר חלקים, הקשיים שנזכרו קודם יחולו עליהם; ואם הוא ניתן לחלוקה, שום דבר לא יהיה ראשון, שכן לפני מה שהונח כראשון יימצא דבר אחר הקודם לו, מחמת החלוקה עד אינסוף של הדברים הקיימים המקובלת עליהם.
M 3.104
νὴ Δία, ἀλλʼ εἰώθασί τινες ἐξ αὐτῶν γωνίαν λέγειν τὸ ὑπὸ τὴν κλίσιν πρῶτον διάστημα. πρὸς οὓς ἁπλοῦς ὁ μῦθος τῆς ἀληθείας ἔφυ. ἤτοι γὰρ ἀμερές ἐστι τὸ διάστημα τοῦτο ἢ μεριστόν. ἀλλʼ εἰ μὲν ἀμερές, αἱ προειρημέναι τῶν ἀποριῶν ἀκολουθήσουσιν αὐτοῖς, εἰ δὲ μεριστόν, οὐδὲν ἔσται πρῶτον· τοῦ γὰρ ὑποσταθέντος πρώτου ἕτερον εὑρεθήσεται πρότερον διὰ τὴν ἀρεσκομένην αὐτοῖς εἰς ἄπειρον τῶν ὄντων τομήν.
M 3.105
איני מזכיר אף שתפיסה כזאת של הזוויות סותרת גם משנה מקצועית אחרת. שכן בחלקם את הזוויות הם אומרים שזווית אחת ישרה, אחרת קהה ואחרת חדה; ומבין הזוויות הקהות אחת קהה יותר מאחרת, וכך גם מבין הזוויות החדות.
M 3.105
Ἐῶ λέγειν ὅτι καὶ ἄλλῃ τινὶ τεχνολογίᾳ μάχεται ἡ τοιαύτη τῶν γωνιῶν νόησις. διαιρούμενοι γάρ φασι τῆς γωνίας τὴν μέν τινα εἶναι ὀρθὴν τὴν δὲ ἀμβλεῖαν τὴν δὲ ὀξεῖαν, καὶ τῆς μὲν ἀμβλείας ἄλλην καὶ ἄλλην μᾶλλον ἀμβλυτέραν εἶναι, ὡσαύτως δὲ καὶ τῆς ὀξείας.
M 3.106
אם אנו מכנים זווית את המרחק הקטן ביותר שמתחת לנטייה, הבדלים כאלה בין הזוויות לא יישמרו, מאחר שהן עולות זו על זו ונופלות זו מזו. ואם הם נשמרים, הזווית מתבטלת, משום שאין לה מידה קבועה שבאמצעותה תובחן. אלה אפוא הדברים שיש לומר להם על הקו הישר ועל הזווית.
M 3.106
εἰ δὴ γωνίαν φαμὲν τὸ ἐλάχιστον ὑπὸ τὴν κλίσιν διάστημα, οὐ σωθήσονται αἱ τοιαῦται τῶν γωνιῶν διαφοραί, παρόσον ὑπερέχουσί τε ἀλλήλας καὶ ὑπερέχονται ὑπʼ ἀλλήλων. ἢ εἴπερ σῴζονται, ἀναιρεῖται ἡ γωνία, μὴ ἔχουσα ἑστηκὸς μέτρον ᾧ διαγνωσθήσεται. Περὶ μὲν οὖν εὐθείας γραμμῆς καὶ γωνίας τοιαῦτα ῥητέον πρὸς αὐτούς·
M 3.107
כאשר הם מגדירים גם את המעגל ואומרים, 'מעגל הוא צורה מישורית המוקפת בקו אחד, והישרים היוצאים מן המרכז ופוגעים בו שווים זה לזה', דבריהם בטלים. שכן לאחר שבוטלו הסימן, הקו, הישר ואף המישור [ו〈ה〉זווית], גם המעגל אינו יכול להיות מושג במחשבה.
M 3.107
ὁριζόμενοι δὲ καὶ τὸν κύκλον φασὶ “κύκλος ἐστὶ σχῆμα ἐπίπεδον ὑπὸ μιᾶς γραμμῆς περιεχόμενον, πρὸς ἣν αἱ ἀπὸ τοῦ κέντρου προσπίπτουσαι εὐθεῖαι ἴσαι εἰσὶν ἀλλήλαις,” ματαιάζοντες· τοῦ γὰρ σημείου καὶ τῆς γραμμῆς καὶ τῆς εὐθείας καὶ ἔτι τοῦ ἐπιπέδου καὶ τῆς γωνίας ἀνῃρημένων οὐδὲ κύκλος ἐπινοηθῆναι δύναται.
M 3.108
אך כדי שלא ניראה כמתחכמים וכמכלים את כל בניין ההתנגדות רק בעקרונות הגאומטריה, הבה נעבור, כפי שהבטחנו קודם, ונבחן גם את המשפטים הבאים אחרי עקרונותיהם.
M 3.108
Ἀλλʼ ἵνα μὴ δοκῶμεν σοφιστικοί τινες εἶναι καὶ τὴν σύμπασαν τῆς ἀντιρρήσεως κατασκευὴν ἐν μόνας καταναλίσκειν ταῖς τῆς γεωμετρίας ἀρχαῖς, φέρε μετελθόντες, ὡς πρότερον ὑπεσχόμεθα, καὶ τὰ μετὰ τὰς ἀρχὰς αὐτῶν θεωρήματα ἐπισκεψώμεθα.
M 3.109
כאשר הם אומרים שיש לחצות ישר נתון, הם מתכוונים או לחצות את הישר הנתון על לוח השרטוט או את הישר המושג ממנו בדרך של מעבר. אך לא יאמרו שהם חוצים את הישר הנתון על הלוח; שהרי נדמה שיש לו אורך ורוחב מוחשיים, ואילו הקו הישר לשיטתם הוא אורך חסר רוחב. לכן מאחר ש[ה]קו שעל הלוח אינו קו לשיטתם, גם לא ייחצה כקו.
M 3.109
ὅταν οὖν λέγωσι τὴν δοθεῖσαν εὐθεῖαν δίχα τεμεῖν, ἤτοι τὴν ἐπὶ τοῦ ἄβακος διδομένην λέγουσι διχοτομεῖν ἢ τὴν ἀπὸ ταύτης κατὰ μετάβασιν νοουμένην. οὔτε δὲ τὴν ἐπὶ τοῦ ἄβακος δοθεῖσαν διχοτομεῖν ἐροῦσιν· αὕτη μὲν γὰρ μῆκος καὶ πλάτος αἰσθητὸν ἔχειν φαίνεται, ἡ δὲ κατʼ αὐτοὺς εὐθεῖα γραμμὴ μῆκός ἐστιν ἀπλατές, ὥστε μὴ οὖσα κατʼ αὐτοὺς ἡ γραμμὴ ἡ ἐπὶ τοῦ ἄβακος οὐδὲ δίχα τμηθήσεται ὡς γραμμή.
M 3.110
אך גם הקו המושג ממנו בדרך של מעבר אינו ניתן לחצייה. נניח לשם הטיעון שהוא מורכב מתשע נקודות: ארבע נמנות מכל אחד משני הקצוות, ונקודה אחת מפרידה בין שתי קבוצות הארבע. אם הקו כולו נחצה, החותך יעבור או בין הנקודה החמישית לבין אחת מקבוצות הארבע, או דרך הנקודה החמישית עצמה, כך שיחצה גם אותה.
M 3.110
καὶ μὴν οὐδὲ ἡ ἀπὸ ταύτης κατὰ μετάβασιν νοουμένη. ὑποκείσθω γὰρ λόγου χάριν ἐξ ἐννέα στιγμῶν συνεστῶσα, ἀφʼ ἑκατέρου μὲν τῶν ἄκρων τεσσάρων καὶ τεσσάρων ἀριθμουμένων, μιᾶς δὲ τὰς δύο τετράδας μεσολαβούσης στιγμῆς. οὐκοῦν εἰ δίχα τέμνεται ἡ ὅλη γραμμή, ἤτοι μεταξὺ ταύτης τῆς πέμπτης στιγμῆς καὶ τῆς ἑτέρας τετράδος ἐνεχθήσεται τὸ τέμνον, ἢ κατʼ αὐτῆς τῆς πέμπτης, ὥστε καὶ αὐτὴν διχάζειν.
M 3.111
שהחותך יעבור בין הנקודה החמישית לבין קבוצת הארבע האחרת הוא חסר היגיון, שכן החלקים יהיו בלתי־שווים: האחד מורכב מארבע נקודות והאחר מחמש. אך לחצות את הנקודה עצמה חסר היגיון הרבה יותר מן האפשרות הקודמת, שכן אז לא יותירו עוד את הסימן חסר ממד, אם הוא נחצה בידי החותך.
M 3.111
τὸ μὲν οὖν μεταξὺ τῆς πέμπτης στιγμῆς καὶ τῆς ἑτέρας τετράδος φέρεσθαι τὸ τέμνον τῶν ἀλόγων· γενήσεται γὰρ ἄνισα τὰ τμήματα, καὶ τὸ μὲν ἐκ τεσσάρων στιγμῶν συγκείμενον τὸ δὲ ἐκ πέντε. τὸ δὲ αὐτὴν διχάζειν τὴν στιγμὴν πολλῷ τοῦ προτέρου ἀλογώτερον· οὐκέτι γὰρ ἀδιάστατον ἀπολείψουσι τὸ σημεῖον, ὅ γε διχάζεται πρὸς τοῦ τέμνοντος.
M 3.112
אותו טיעון חל גם כאשר הם אומרים שהם מחלקים את המעגל לחלקים שווים. שכן אם המעגל נחצה, ומאחר שבאמצעו ממש נמצא המרכז, שהוא עצמו סימן, הרי המרכז יצורף או לחלק זה או לחלק [מסוים] אחר, או שייחצה גם הוא. צירופו לחלק זה או לאחר הופך את החלוקה לבלתי־שווה; ואילו חצייתו סותרת את היות הסימן חסר ממד וחסר חלקים.
M 3.112
ὁ δὲ αὐτὸς λόγος καὶ ἐπειδὰν φῶσι τὸν κύκλον εἰς ἴσα τέμνειν. εἰ γὰρ ὁ κύκλος εἰς ἴσα τέμνεται, πάντως ἐπεὶ μεσαίτατον ἔχει τὸ κέντρον, ὃ καὶ αὐτό ἐστι σημεῖον, ἤτοι τῷδε τῷ τμήματι ἢ τῷδε [τινι] προσμερισθήσεται, ἢ καὶ αὐτὸ δίχα τμηθήσεται. ἀλλὰ τὸ μὲν τῷδε ἢ τῷδε προσμερισθῆναι ἄνισον τὴν διχοτόμησιν ποιεῖ, τὸ δὲ καὶ αὐτὸ διχοτομεῖσθαι μαχόμενόν ἐστι τῷ ἀδιάστατον καὶ ἀμερές ὑπάρχειν τὸ σημεῖον.
M 3.113
והדבר החותך את הקו הוא או גוף או חסר גוף. גוף אינו יכול להיות החותך, שכן גוף לא יוכל לחתוך דבר חסר חלקים, חסר גוף ואינו נתקל בו; ואף לא דבר חסר גוף. שכן אם האחרון הוא נקודה, בהיותו חסר חלקים ונופל על דבר חסר חלקים אין הוא יכול לחתוך; ואם הוא קו, הרי מאחר שעליו לחתוך באמצעות גבולו, וגבולו חסר חלקים, אין הוא חותך.
M 3.113
τό τε τέμνον τὴν γραμμὴν ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον. οὔτε δὲ σῶμα δύναται τυγχάνειν· ἀμερὲς γάρ τι καὶ ἀσώματον καὶ μὴ ὑποπῖπτον αὐτῷ οὐκ ἂν τέμοι· οὔτε ἀσώματον. τουτὶ γὰρ πάλιν εἰ μὲν στιγμή ἐστι, τῷ ἀμερὲς εἶναι καὶ κατὰ ἀμεροῦς πίπτειν οὐκ ἂν τέμοι, εἰ δὲ γραμμή, πάλιν ἐπεὶ τῷ πέρατι ἑαυτῆς ὀφείλει τέμνειν, τὸ δὲ πέρας αὐτῆς ἐστιν ἀμερές, οὐ τέμνει.
M 3.114
ועוד, הגבול החותך חוצה את הקו או כשהוא נופל באמצע בין שתי נקודות, או כשהוא עובר דרך אמצע הסימן. אך שיעבור דרך אמצע הסימן הוא מן הנמנעות; שכן, כפי שאמרנו קודם, הדבר שדרכו הוא עובר יצטרך להיות ניתן לחלוקה ושוב לא יהיה חסר ממד.
M 3.114
ἄλλως τε τὸ τέμνον πέρας ἤτοι μέσον τῶν δυοῖν στιγμῶν πῖπτον διχοτομεῖ τὴν γραμμήν, ἢ κατὰ μέσου φερόμενον τοῦ σημείου. ἀλλὰ τὸ μὲν κατὰ μέσου φέρεσθαι τοῦ σημείου τῶν ἀδυνάτων· δεήσει γάρ, ὡς πρότερον ἐλέγομεν, τὸ καθʼ οὗ φέρεται μεριστὸν εἶναι καὶ μηκέτι ἀδιάστατον τυγχάνειν.
M 3.115
ושיעבור בין שתי הנקודות חסר היגיון הרבה יותר. ראשית, שום גבול אינו יכול ליפול באמצע בין חלקי רצף; ושנית, גם אם יוענק שדבר כזה אפשרי, עליו להזיז את הדברים שביניהם הוא מוצב, אם אמנם הם רצופים — אך דברים אלה חסרי תנועה. לפיכך גם הטיעון בדבר החותך חסר מוצא.
M 3.115
μεταξὺ δὲ τῶν δυοῖν στιγμῶν φέρεσθαι πολλῷ ἀλογώτερον. πρῶτον μὲν γὰρ οὐδὲν δύναται μεταξὺ συνεχείας μέσον πεσεῖν πέρας· εἶτα κἂν δοθῇ τὸ τοιοῦτον ὡς δυνατόν, ὀφείλει μετακινεῖν τὰ ὧν μεταξὺ τάσσεται, εἴπερ ἐστὶ συνεχῆ· ταῦτα δʼ ἐστὶν ἀκίνητα. τοίνυν ἄπορος καὶ ὁ περὶ τοῦ τέμνοντός ἐστι λόγος.
M 3.116
ואולם, אפילו נעניק להם שהם מבצעים גריעות בקווים המוחשים האלה, גם כך לא יצליחו. שכן הגריעה מן הקו כולו תיעשה מחלקו, והדבר הנגרע יהיה שווה משווה או בלתי־שווה מבלתי־שווה או בהצלבה; אך אף אחת מאפשרויות אלה אינה נקייה מקושי, כפי שהראינו בחיבור נגד המדקדקים ובחיבור נגד חוקרי הטבע. לפיכך אין הגאומטריקנים יכולים לגרוע דבר מן הקו ולחתכו.
M 3.116
οὐ μὴν ἀλλὰ κἂν δῶμεν αὐτοῖς τὰς ἀφαιρέσεις ποιεῖσθαι ἐπὶ τῶν αἰσθητῶν τούτων γραμμῶν, οὐ δυνήσονται οὐδʼ οὕτως εὐοδῆσαι. ἢ γὰρ ἀφʼ ὅλης τῆς γραμμῆς ἡ ἀφαίρεσις γενήσεται ἢ ἀπὸ μέρους, καὶ τὸ ἀφαιρούμενον ἢ ἴσον ἀπὸ ἴσου ἢ ἄνισον ἀπὸ ἀνίσου ἢ ἐναλλὰξ γενήσεται· οὐδὲν δὲ τούτων ἐστὶν εὔπορον, ὡς ἐν τῷ Πρὸς τοὺς γραμματικοὺς καὶ ἐν τῷ Πρὸς τοὺς φυσικοὺς ὑπομνήματι παρεστήσαμεν· οὐκ ἄρα δυνατόν ἐστι τοῖς γεωμέτραις ἀφαιρεῖν τι καὶ τέμνειν ἀπὸ γραμμῆς.
נגד המלומדים, ספר ד
Πρὸς μαθηματικούς IV
נגד האריתמטיקנים
ΠΡΟΣ ΑΡΙΘΜΗΤΙΚΟΥΣ
M 4.1
מאחר שסוג אחד של הכמות מצוי בגופים רציפים ונקרא גודל — ובו עוסקת בעיקר הגאומטריה — ואילו האחר מצוי בדברים נפרדים והוא המספר, שבו עוסקת האריתמטיקה, נעבור מן העקרונות והמשפטים הגאומטריים ונבחן גם את המספר. שכן אם הוא יבוטל, גם האומנות המתכוננת סביבו לא תתקיים.
M 4.1
Ἐπειδὴ τοῦ ποσοῦ τὸ μέν ἐστιν ἐν τοῖς συνεχέσι σώμασιν, ὃ δὴ μέγεθος καλεῖται, περὶ ὅ ἐστι μάλιστα ἡ γεωμετρία, τὸ δὲ ἐν διεστῶσιν, ὅπερ ἀριθμὸς καθέστηκεν, περὶ ὃν ἡ ἀριθμητικὴ καταγίνεται, σκοπῶμεν ἀπὸ τῶν γεωμετρικῶν τε ἀρχῶν καὶ θεωρημάτων μετελθόντες καὶ τὰ περὶ ἀριθμοῦ· τούτου γὰρ ἀναιρεθέντος οὐδʼ ἡ περὶ αὐτὸν συνισταμένη γενήσεται τέχνη.
M 4.2
באופן כללי, הפיתגוראים מבין העוסקים במדעים מייחסים כוח רב למספרים, שכן לשיטתם טבע הכול מתנהל באמצעותם. משום כך נהגו תמיד לקרוא: 'הכול למספר דומה', ולהישבע לא רק במספר אלא גם בפיתגורס, שהראה להם אותו, כאילו היה אל מחמת כוחו באריתמטיקה, באמרם: 'לא, בחי מי שמסר לנפשנו את הטטרקטיס, המעיין ששורשי הטבע הנצחי בו'.
M 4.2
Καθόλου μὲν οὖν οἱ ἀπὸ τῶν μαθημάτων Πυθαγορικοὶ μεγάλην ἀπονέμουσι δύναμιν τοῖς ἀριθμοῖς ὡς τῆς τῶν ὅλων φύσεως κατʼ αὐτοὺς διοικουμένης. ὅθεν καὶ ἀεί ποτε ἐπεφώνουν τὸ ἀριθμῷ δέ τε πάντʼ ἐπέοικεν, ὀμνύοντες οὐ μόνον τὸν ἀριθμὸν ἀλλὰ καὶ τὸν ὑποδείξαντα αὐτοῖς τοῦτον Πυθαγόραν ὡς θεὸν διὰ τὴν ἐν ἀριθμητικῇ δύναμιν, λέγοντες οὐ μὰ τὸν ἁμετέρᾳ ψυχᾷ παραδόντα τετρακτύν, πηγὴν ἀενάου φύσεως ῥιζώματʼ ἔχουσαν.
M 4.3
אצלם נקרא 'טטרקטיס' המספר עשר, המורכב מארבעת המספרים הראשונים. שכן אחת ועוד שתיים ועוד שלוש ועוד ארבע הן עשר, שהוא המספר המושלם ביותר, משום שבהגיענו אליו אנו חוזרים ומפרקים אל היחידה ומתחילים את הספירה מראשיתה. והם כינו אותו 'המעיין ששורשי הטבע הנצחי בו', משום שלשיטתם טמון בו יחס כינונם של כל הדברים, ובכללם הגוף והנפש; שהרי די להזכיר את אלה כדוגמאות.
M 4.3
τετρακτὺς δὲ προσηγορεύετο παρʼ αὐτοῖς ὁ ἐκ τῶν πρώτων τεσσάρων ἀριθμῶν συγκείμενος δέκα ἀριθμός. ἓν γὰρ καὶ δύο καὶ τρία καὶ τέσσαρα δέκα γίνεται· ὃς ἐστι τελειότατος ἀριθμός, ἐπείπερ ἐπʼ αὐτὸν φθάσαντες πάλιν ἀναλύομεν ἐπὶ τὴν μονάδα καὶ ἐξ ὑπαρχῆς ποιούμεθα τὰς ἀριθμήσεις. πηγὴν τʼ ἀενάου φύσεως ῥιζώματʼ ἔχουσαν εἰρήκασιν αὐτὸν διὰ τὸ κατʼ αὐτοὺς ἐν αὐτῷ τὸν λόγον τῆς ἁπάντων κεῖσθαι συστάσεως, οἷον εὐθέως τοῦ τε σώματος καὶ τῆς ψυχῆς· ἀπαρκέσει γὰρ τούτων ὑποδειγματικῶς μεμνῆσθαι.
M 4.4
היחידה מונחת אפוא כעיקרון מסוים היוצר את כינונם של שאר המספרים, ואילו השניים יוצרים את האורך. שכן כשם שבעניין העקרונות הגאומטריים הראינו תחילה מהי נקודה, ואחריה מהו קו — אורך חסר רוחב — כך גם כאן היחידה ממלאת את תפקיד הנקודה, והשניים את תפקיד הקו והאורך; שהרי המחשבה נעה ממקום כלשהו אל מקום כלשהו אחר כאשר השיגה אותם, וזה היה אורך.
M 4.4
ἡ μὲν οὖν μονὰς ἀρχή τις ὑπόκειται τῆς τῶν ἄλλων ἀριθμῶν ἀπεργαστικὴ συστάσεως, ἡ δὲ δυὰς μήκους ἐστὶν ἀπεργαστική. καθάπερ γὰρ ἐπὶ τῶν γεωμετρικῶν ἀρχῶν ὑπεδείξαμεν πρῶτον, τίς ἐστιν ἡ στιγμή, εἶτα μετʼ αὐτὴν ἡ γραμμὴ μῆκος ἀπλατὲς τυγχάνουσα, τὸν αὐτὸν τρόπον καὶ ἐπὶ τοῦ παρόντος ἡ μὲν μονὰς τὸν τῆς στιγμῆς ἐπέχει λόγον, ἡ δὲ δυὰς τὸν τῆς γραμμῆς καὶ τοῦ μήκους· ποθὲν γάρ ποι ἐχώρησεν ἡ διάνοια ταύτην ἐννοουμένη, τοῦτο δʼ ἦν μῆκος.
M 4.5
ואילו השלושה הוצבו כנגד הרוחב והמשטח, שכן השכל נע ממקום כלשהו אל מקום כלשהו. וכאשר ממד הרוחב מתווסף לממד האורך, מושג משטח. אך אם אדם מציב לצד השלושה יחידה רביעית, כלומר נקודה רביעית, נוצרת פירמידה — גוף מוצק וצורה; שהרי יש לה אורך, רוחב ועומק. לפיכך יחס הגוף כלול במספר ארבע.
M 4.5
ἡ δὲ τριὰς ἐπὶ τοῦ πλάτους καὶ τῆς ἐπιφανείας ἐτέτακτο· ποθὲν γὰρ ποῦ ἐφέρετο ὁ νοῦς, καὶ προστιθεμένης τῇ κατὰ μῆκος διαστάσει τῆς κατὰ πλάτος διαστάσεως ἐπιφάνεια νοεῖται. ἀλλὰ κἂν ἐπιθεωρήσῃ τις τῇ τριάδι τετάρτην μονάδα, τουτέστι τέταρτον σημεῖον, γίνεται πυραμίς, στερεὸν σῶμα καὶ σχῆμα· καὶ γὰρ μῆκος ἔχει καὶ πλάτος καὶ βάθος· ὥστε ἐν τῷ τέσσαρα ἀριθμῷ τὸν τοῦ σώματος περιέχεσθαι λόγον.
M 4.6
וכן כלול בו יחס הנפש. כשם שהם אומרים שהעולם כולו מתנהל לפי הרמוניה, כך גם בעל החיים מונפש. ונראה שההרמוניה המושלמת מתכוננת בשלושה מרווחים מוזיקליים: הקוורטה, הקווינטה והאוקטבה. הקוורטה נתונה ביחס ארבעה לשלושה, הקווינטה ביחס שלושה לשניים, והאוקטבה ביחס כפול.
M 4.6
καὶ μὴν καὶ τὸν τῆς ψυχῆς· ὡς γὰρ τὸν ὅλον κόσμον κατὰ ἁρμονίαν λέγουσι διοικεῖσθαι, οὕτω καὶ τὸ ζῷον ψυχοῦσθαι. δοκεῖ δὲ ἡ τέλειος ἁρμονία ἐν τρισὶ συμφωνίαις λαμβάνειν τὴν ὑπόστασιν, τῇ τε διὰ τεττάρων καὶ τῇ διὰ πέντε καὶ τῇ διὰ πασῶν. ἡ μὲν οὖν διὰ τεσσάρων ἐν ἐπιτρίτῳ κεῖται λόγῳ, ἡ δὲ διὰ πέντε ἐν ἡμιολίῳ, ἡ δὲ διὰ πασῶν ἐν διπλασίονι.
M 4.7
מספר ביחס ארבעה לשלושה הוא מספר המורכב ממספר שלם כלשהו ומן השליש שלו, כמו יחס שמונה לשש; שכן הוא מכיל את השש עצמו ואת שלישו, כלומר שתיים. יחס שלושה לשניים מתקיים כאשר מספר מכיל מספר אחר ואת מחציתו, כמו יחס תשע לשש, שכן הוא מורכב משש וממחציתו, כלומר שלוש. ומספר כפול נקרא זה השווה לשני מספרים, כמו ארבע ביחס לשתיים, שכן הוא מכיל אותו פעמיים.
M 4.7
ἐπίτριτος δὲ λέγεται ἀριθμὸς ὁ ἐξ ὅλου τινὸς ἀριθμοῦ συνεστηκὼς καὶ ἐκ τοῦ τρίτου μέρους ἐκείνου, ὡς ἔχει ὁ ὀκτὼ πρὸς τὸν ἕξ· καὶ γὰρ αὐτὸν τὸν ἓξ περιέσχηκε καὶ τὸ τρίτον αὐτοῦ, τουτέστι τὴν δυάδα. ἡμιόλιος δὲ καλεῖται, ὅταν περιέχῃ ἀριθμὸς ἀριθμὸν καὶ τὸ ἥμισυ ἐκείνου, ὡς ἔχει ὁ ἐννέα πρὸς τὸν ἕξ· συνέστηκε γὰρ ἐκ τοῦ ἓξ καὶ ἐκ τοῦ ἡμίσεος αὐτοῦ, τουτέστι τῶν τριῶν. διπλασίων δὲ προσαγορεύεται ὁ δυσὶν ἀριθμοῖς ἴσος, ὡς ὁ τέσσαρα πρὸς τὸν δύο· δὶς γὰρ τὸν αὐτὸν περιέσχηκεν.
M 4.8
מאחר שכך הם הדברים, ובהנחה המקורית היו ארבעה מספרים — אחת, שתיים, שלוש וארבע — שבהם אמרנו שכלולה גם צורת הנפש בהתאם ליחס ההרמוני, הרי ארבע הוא כפול משתיים ושתיים כפולה מן היחידה; וביחס זה הייתה נתונה האוקטבה.
M 4.8
ἀλλὰ γὰρ τούτων οὕτως ἐχόντων, καὶ κατὰ τὴν ἀρχῆθεν ὑπόθεσιν τεσσάρων ὄντων ἀριθμῶν, τοῦ τε ἑνὸς καὶ δύο καὶ τρία καὶ τέσσαρα, ἐν οἷς ἐλέγομεν καὶ τὴν τῆς ψυχῆς ἰδέαν περιέχεσθαι κατὰ τὸν ἐναρμόνιον λόγον, ὁ μὲν τέσσαρα τοῦ δύο καὶ ὁ δύο τῆς μονάδος ἐστὶ διπλασίων, ἐν ᾧ ἔκειτο ἡ διὰ πασῶν συμφωνία,
M 4.9
שלוש הוא פי אחד וחצי משתיים — שכן הוא מכיל את השתיים עצמה ואת מחציתה, ולכן הוא מייצג את הקווינטה — וארבע הוא ארבעה שלישים משלוש, וביחס זה הייתה נתונה הקוורטה. לפיכך בצדק כינו הפיתגוראים את המספר ארבע 'המעיין ששורשי הטבע הנצחי בו'.
M 4.9
ὁ δὲ τρία τοῦ δύο ἡμιόλιος (καὶ γὰρ αὐτὸν τὸν δύο περιέσχηκε καὶ τὸ ἥμισυ τούτου, ὅθεν καὶ τὴν διὰ πέντε συμφωνίαν ὑπέβαλλεν), ὁ δὲ τέσσαρα τοῦ τρία ἐπίτριτος, ὑπέκειτο δὲ καὶ ἐν τούτῳ ἡ διὰ τεσσάρων συμφωνία. ὥστε εἰκότως τὸν τέσσαρα ἀριθμὸν παρὰ τοῖς Πυθαγορικοῖς εἰρῆσθαι πηγὴν ἀενάου φύσεως ῥιζώματʼ ἔχουσαν.
M 4.10
מן הדוגמאות הללו ברור יחד עמנו שהם ייחסו למספרים כוח רב. שהרי תורת המספרים אצלם ארוכה; אך נניח לה עתה כדי שלא להאריך, וניגש להתנגדות, בהתחילנו את הטיעונים מן היחידה, שהיא עיקרונו של כל מספר ושאם היא מתבטלת אין מספר כלל.
M 4.10
Ἀλλʼ ὅτι μὲν πολλὴν δύναμιν ἀπένεμον τοῖς ἀριθμοῖς, ἐκ τούτων συμφανὲς ὑποδειγματικώτερον εἰρημένων· πολὺς γὰρ ὁ περὶ ἀριθμῶν παρʼ αὐτοῖς ἐστὶ λόγος, ὃν ἐάσαντες τὰ νῦν μηκύνειν ἁπτώμεθα τῆς ἀντιρρήσεως, τὴν ἀρχὴν τῶν λόγων ἀπὸ μονάδος ποιησάμενοι, ἥτις ἀρχὴ παντὸς ἀριθμοῦ καθέστηκε καὶ ἧς ἀναιρουμένης οὐδʼ ἔστιν ἀριθμός.
M 4.11
אפלטון, בתארו לנו את מושג האחד בדרך פיתגוראית יותר, אומר: 'אחד הוא מה ששום דבר בנפרד ממנו אינו נקרא אחד', או: 'מה שבאמצעות ההשתתפות בו כל דבר נקרא אחד ורבים'. צמח, למשל, בעל חיים ואבן נקראים כל אחד 'אחד', אך אינם אחד לפי מובנם העצמי; כל אחד מהם מושג כאחד באמצעות השתתפות באחד, בעוד האחד עצמו אינו אף אחד מהם.
M 4.11
Τὴν τοῦ ἑνὸς τοίνυν νόησιν διατυπῶν ἡμῖν πυθαγορικώτερον ὁ Πλάτων φησὶν “ἕν ἐστιν οὗ μηδὲν χωρίς λέγεται ἕν” ἢ “οὗ μετοχῇ ἕκαστον ἕν τε καὶ πολλὰ λέγεται.” τὸ γὰρ φυτόν, εἰ τύχοι, καὶ τὸ ζῷον καὶ ὁ λίθος προσαγορεύεται μὲν ἕν, οὐκ ἔστι δὲ κατὰ τὸν ἴδιον λόγον ἕν, ἀλλʼ ἓν μετοχῇ ἑνὸς νοεῖται, τούτου μηδενὸς τούτων καθεστῶτος.
M 4.12
שהרי לא צמח, לא בעל חיים, לא אבן ולא שום דבר אחר מן הדברים הנמנים הוא האחד באמת. שכן אם האחד הוא צמח או בעל חיים, מה שאינו צמח או בעל חיים לא ייקרא אחד; אך הן צמח אחד, הן בעל חיים אחד והן רבבות דברים אחרים נקראים כך.
M 4.12
οὔτε γὰρ φυτὸν οὔτε ζῷον οὔτε λίθος οὔτε ἄλλο τι τῶν ἀριθμητῶν τὸ ὄντως ἕν ἐστιν. εἰ γὰρ φυτόν ἐστιν ἢ ζῷον τὸ ἕν, πάντως ὃ μὴ φυτόν ἐστι μηδὲ ζῷον οὐ ῥηθήσεται ἕν· λέγεται δὲ καὶ φυτὸν ἓν καὶ ζῷον καὶ ἄλλα μυρία·
M 4.13
לכן שום דבר מן הדברים הנמנים אינו האחד. ואילו הדבר שבהשתתפות בו כל אחד הוא אחד כשלעצמו ורבים בצירוף נעשה אחד ורבים מן הפרטים. ואף ריבוי זה אינו אף אחד מן הדברים הרבים, כגון צמחים, בעלי חיים ואבנים; שכן הללו נקראים רבים באמצעות השתתפות בו, אך הוא עצמו אינו מצוי בהם.
M 4.13
οὐδὲν ἄρα τῶν ἀριθμητῶν ἐστι τὸ ἕν. τὸ δὲ οὗ ἕκαστον ἓν μὲν καθʼ ἑαυτὸ ἕκαστον πολλὰ δὲ ἀθροισμῷ μετέχον, ἕν τε καὶ πολλὰ γίνεται τῶν καθʼ ἕκαστον. ὅπερ πάλιν πλῆθος οὐδέν ἐστι τῶν πολλῶν, οἷον φυτῶν ζῴων λίθων· κατὰ μετοχὴν μὲν γὰρ ἐκείνου ταῦτα λέγεται πολλά, αὐτὸ δὲ οὔκ ἐστιν ἐν τούτοις.
M 4.14
זה אפוא מושג האחד כפי שהוא נתפס אצל אנשי אפלטון. ואנו נוסיף ונאמר: או שצורת האחד נבדלת מן הדברים הפרטיים הנמנים, או שהיא מושגת יחד עם הדברים המשתתפים בה. אולם כשהיא לעצמה, מלבד הדברים הפרטיים הנמנים, שום דבר המונח כאחד אינו מושג. נותר אפוא שהיא מושגת בדברים המשתתפים בה; אך גם אפשרות זו נמנית עם הקשיים.
M 4.14
πλὴν τοιαύτη μὲν ἡ τοῦ ἑνὸς ἰδέα νοεῖται τοῖς περὶ τὸν Πλάτωνα· ἐπισυνάπτοντες δὲ ἡμεῖς λέγωμεν. ἤτοι ἑτέρα τῶν κατὰ μέρος ἀριθμητῶν ἐστιν ἡ τοῦ ἑνὸς ἰδέα, ἢ σὺν ἐκείνοις τοῖς μετέχουσιν αὐτῆς νοεῖται. ἀλλὰ καθʼ αὑτὴν μὲν παρὰ τὰ κατὰ μέρος ἀριθμητὰ οὐδὲν νοεῖται ἓν ὑποκείμενον. λείπεται ἄρα ἐν ἐκείνοις τοῖς μετέχουσιν αὐτοῦ νοεῖσθαι, ὃ πάλιν τῶν ἀπόρων.
M 4.15
שכן אם פיסת העץ הנמנית היא אחת באמצעות השתתפות ביחידה, מה שאינו עץ לא ייקרא אחד; אך הוא אכן נקרא כך, כפי שהראינו לעיל. לפיכך אין יחידה שבאמצעות ההשתתפות בה כל אחד מן הדברים הפרטיים הנמנים נקרא יחידה.
M 4.15
τὸ γὰρ ἀριθμητὸν ξύλον εἰ μετοχῇ μονάδος ἐστὶν ἕν, ὃ μὴ ἐστι ξύλον οὐ λεχθήσεται ἕν· λέγεται δέ γε, ὡς ἀνώτερον ὑποδέδεικται· οὐκ ἄρα ἐστὶν ἡ μονὰς ἧς μετοχῇ ἕκαστον τῶν κατὰ μέρος ἀριθμητῶν μονὰς προσαγορεύεται.
M 4.16
יתר על כן, מה שמשתתפים בו רבים הוא רבים ולא אחד; והדברים הנמנים רבים הם ואף אינסופיים. לפיכך לא באמצעות השתתפות ביחידה נעשה כל אחד מן הדברים הנמנים לאחד.
M 4.16
εἶτα τὸ πολλοῖς μετεχόμενον πολλά ἐστι καὶ οὐχ ἕν, τὰ δὲ ἀριθμητὰ πολλά τέ ἐστι καὶ ἄπειρα· οὐκ ἄρα μετοχῇ τῆς μονάδος ἕκαστον τῶν ἀριθμητῶν ἕν ἐστιν.
M 4.17
כשם שהאדם הכללי, שאחדים משיגים אותו כבעל חיים תבוני בן־תמותה, אינו סוקרטס ואף אינו אפלטון — שאם היה אחד מהם, שום אדם אחר לא היה נקרא אדם — ואף אינו מתקיים בפני עצמו או יחד עם אפלטון וסוקרטס, שאז היה נראה כאדם מסוים; כך גם האחד, שאינו מתקיים לא יחד עם הדברים הפרטיים הנמנים ולא בפני עצמו, מתברר מיד כבלתי־ניתן להשגה במחשבה.
M 4.17
ὥσπερ οὖν ὁ γενικὸς ἄνθρωπος, ὃν τινες νοοῦσι ζῷον θνητὸν λογικόν, οὔτε Σωκράτης ἐστὶν οὔτε Πλάτων, ἐπειδὴ οὐδεὶς ἕτερος λεχθήσεται ἄνθρωπος, οὔτε καθʼ ἑαυτὸν ὑφέστηκεν οὔτε μετὰ Πλάτωνος καὶ Σωκράτους, ἐπεὶ ἐθεωρεῖτο ἂν ὡς ἄνθρωπος, οὕτω καὶ τὸ ἓν μήτε σὺν τοῖς κατὰ μέρος ἀριθμητοῖς μήτε καθʼ ἑαυτὸ ὑφεστηκὸς νοούμενον εὐθέως ἐστὶν ἀνεπινόητον.
M 4.18
יש לומר אותם דברים גם על השניים, השלושה ובכלל על כל מספר, כדי שלא נאריך. ואפשר גם לשאול כך: צורת האחד, שבאמצעות ההשתתפות בה דבר־מה נקרא אחד, היא או צורה אחת, או שיש צורות רבות של האחד. אם היא אחת, רבים אינם יכולים להשתתף בה. שכן אם א', לשם הוראה ברורה, מחזיק בכל צורת האחד, ב', שאינו משתתף בה, שוב לא יהיה אחד. אך היא גם אינה מרובת חלקים,
M 4.18
τὰ δὲ αὐτὰ λεκτέον καὶ ἐπὶ τοῦ δύο ἢ καὶ τρία καὶ καθόλου ἐπὶ παντὸς ἀριθμοῦ, ἵνα μὴ μηκύνωμεν. ἔνεστι δὲ καὶ οὕτως συνερωτᾶν. ἡ τοῦ ἑνὸς ἰδέα, ἧς μετοχῇ τι ἓν λέγεται, ἤτοι μία ἐστὶν ἰδέα ἢ τοῦ ἑνὸς πλείους ἰδέαι τυγχάνουσιν. ἀλλʼ εἰ μὲν μία ἐστίν, οὐ πολλοῖς μετέχεται· τοῦ γὰρ Α, εὐσήμου χάριν διδασκαλίας, τὴν ὅλην τοῦ ἑνὸς ἰδέαν ἔχοντος, τὸ Β μὴ μετέχον ταύτης οὐκέτʼ ἔσται ἕν. καὶ μὴν οὐδὲ πολυμερὴς καθέστηκεν,
M 4.19
באופן שדברים רבים ישתתפו בה. ראשית, כל אחד ישתתף אז לא בצורת האחד אלא בחלק ממנה; ושנית, היחידה נתפסה לשיטתם כבלתי־ניתנת לחלוקה וחסרת חלקים. ואם יש צורות רבות של האחד, כל אחד מן הדברים הפרטיים הנמנים כאחד — בין האחד ובין השניים, כל אחד בפני עצמו — או משתתף בצורה משותפת כלשהי או אינו משתתף.
M 4.19
ἵνα πολλὰ ᾖ τὰ μετέχοντα ταύτης· πρῶτον μὲν γὰρ ἔσται ἕκαστον οὐ τῆς τοῦ ἑνὸς ἰδέας μετέχον, μέρους δὲ αὐτῆς, εἶτα καὶ ἡ μονὰς ἀδιαίρετος καὶ ἀμερὴς ἐνοεῖτο κατʼ αὐτούς. εἰ δὲ πλείους εἰσὶν ἰδέαι τοῦ ἑνός, ἕκαστον τῶν καθʼ ἓν τασσομένων ἀριθμητῶν, ἤτοι τοῦ ἑνὸς ἢ τοῦ δύο, καθʼ ἓν ἑκάτερον, μετέχει τινὸς κοινῆς ἰδέας ἢ οὐ μετέχει.
M 4.20
אם אינן משתתפות בה, יהיה צורך שכל הדברים יימנו כאחד בלי להשתתף בצורה, בניגוד לרצונם. ואם הן משתתפות בה, הקושי המקורי ישוב וייכנס עמנו: כיצד ישתתפו השתיים בצורה אחת? עד כאן בעניין היחידה, שעם ביטולה מתבטל כל מספר.
M 4.20
καὶ εἰ μὲν οὐ μετέχει, δεήσει καὶ ἅπαντα δίχα τοῦ μετέχειν ἰδέας κατὰ τὸ ἓν τετάχθαι, ὅπερ οὐ θέλουσιν. εἰ δὲ μετέχει, ἡ ἐξ ἀρχῆς συνεισαχθήσεται ἀπορία· πῶς γὰρ μιᾶς τὰ δύο μεθέξει; Ταῦτα μὲν οὖν περὶ μονάδος, ἧς ἀνῃρημένης πᾶς ἀνῄρηται ὁ ἀριθμός·
M 4.21
אף על פי כן נוסיף גם את הדברים הנוגעים לשניים. שכן גם הם מתכוננים באופן בעייתי באמצעות צירוף היחידות, כפי שכבר התקשה אפלטון בחיבור על הנפש. כאשר יחידה מונחת לצד יחידה אחרת, או שדבר־מה מתווסף באמצעות ההצמדה, או שדבר־מה נגרע, או ששום דבר אינו מתווסף ואינו נגרע.
M 4.21
ὅμως δʼ οὖν ἐπισυνάπτωμεν καὶ τὰ περὶ τῆς δυάδος. ἄπορος γάρ πως καὶ αὕτη συνίσταται κατὰ τὴν τῶν μονάδων σύνοδον, ὥσπερ καὶ ὁ Πλάτων διὰ τοῦ περὶ ψυχῆς πρότερον ἠπόρηκεν. παρατεθείσης γὰρ μονάδος ἑτέρᾳ μονάδι ἤτοι προσγίνεταί τι κατὰ τὴν παράθεσιν ἢ ἀπογίνεται ἢ οὔτε προσγίνεταί τι οὔτε ἀπογίνεται.
M 4.22
אם שום דבר אינו מתווסף או נגרע, השניים לא ייווצרו באמצעות הצמדת יחידה אחת לאחרת. אם דבר־מה נגרע באמצעות ההצמדה, תהיה הפחתה של האחת והאחת, ושניים לא ייווצרו. ואם דבר־מה מתווסף, השתיים לא יהיו שתיים אלא ארבע: התוספת, שהיא שניים, יחד עם יחידה ויחידה אחרת מכוננת את המספר ארבע. לפיכך שום שניים לא יהיו. ואותו קושי יחול על כל מספר, כך שלפי זה לא יהיה שום מספר.
M 4.22
ἀλλʼ εἰ μὲν οὔτε προσγίνεταί τι οὔτε ἀπογίνεται, οὐκ ἔσται κατὰ παράθεσιν τῆς ἑτέρας μονάδος τῇ ἑτέρᾳ ἡ δυάς. εἰ δὲ ἀπογίνεταί τι κατὰ τὴν παράθεσιν, ἐλάττωσις ἔσται τοῦ ἑνὸς καὶ ἑνός, καὶ δυὰς οὐ γενήσεται. εἰ δὲ προσγίνεταί τι, τὰ δύο οὐ γενήσεται δύο ἀλλὰ τέσσαρα· δυὰς γὰρ ἡ ἐπιγινομένη καὶ μονὰς καὶ ἑτέρα μονὰς τὸν τῶν τεσσάρων ἀριθμὸν συνίστησιν. οὐδὲν ἄρα ἔσται δυάς. ἡ δὲ αὐτὴ γένοιτʼ ἂν ἀπορία καὶ ἐπὶ παντὸς ἀριθμοῦ, ὥστε μηδὲν εἶναι κατὰ τοῦτο ἀριθμόν.
M 4.23
יתר על כן, מאחר שהמספר מושג באמצעות הוספת יחידה ובאמצעות גריעתה, ברור שאם נראה שכל אחת משתי הפעולות בלתי־אפשרית, יסתלק גם קיומם של המספרים. נדבר תחילה על הגריעה, תוך שימוש בהוראה באמצעות דוגמה.
M 4.23
Οὐ μὴν ἀλλʼ ἐπεὶ κατὰ πρόσθεσιν μονάδος καὶ κατὰ ἀφαίρεσιν ὁ ἀριθμὸς νοεῖται, δῆλον ὡς ἐὰν τούτων ἑκάτερον παραστήσωμεν ἀδύνατον, οἰχήσεται καὶ ἡ τῶν ἀριθμῶν ὑπόστασις. λέγωμεν δὲ πρῶτον εὐθὺς περὶ ἀφαιρέσεως, ὑποδειγματικῇ χρώμενοι τῇ διδασκαλίᾳ.
M 4.24
היחידה הנגרעת מן העשר המונח נגרעת או מכל העשר או מן התשע הנשאר. אך היא אינה נגרעת מן הכול, כפי שנראה, ואף לא מן התשע, כפי שנלמד; לכן שום דבר אינו נגרע מן העשר המונח. שכן אם היחידה נגרעת מכל העשר, הרי או שהעשר הוא אחת מן היחידות הפרטיות, או שצירופן של היחידות האלה נקרא עשר.
M 4.24
ἡ τοίνυν ἀπὸ τῆς ὑποκειμένης δεκάδος ἀφαιρουμένη μονὰς ἤτοι ἀπὸ ὅλης τῆς δεκάδος ἢ ἀπὸ τῆς περιλειπομένης ἐννεάδος ἀφαιρεῖται· οὔτε δὲ ἀφʼ ὅλης, ὡς παραστήσομεν, οὔτε ἀπὸ τῆς ἐννεάδος, ὡς διδάξομεν· οὐκ ἄρα ἀφαιρεῖταί τι ἀπὸ τῆς ὑποκειμένης δεκάδος. εἰ γὰρ ἀφʼ ὅλης ταύτης ἀφαιρεῖται ἡ μονάς, ἤτοι ἡ δεκάς ἐστιν ἑτέρα τῶν κατὰ μέρος μονάδων ἢ ὁ ἀθροισμὸς τούτων δεκὰς προσαγορεύεται.
M 4.25
אולם העשר אינו אחת מן היחידות הפרטיות; שהרי כאשר הן מתבטלות גם העשר אינו קיים, וכאשר העשר מתבטל גם היחידות שוב אינן קיימות. ואם העשר זהה ליחידות, כלומר אם היחידות הפרטיות הן העשר, ברור שאם היחידה נגרעת מן העשר, היא תיגרע מכל יחידה — שכן היחידות הפרטיות היו העשר — וכך לא תהיה זו עוד הסרת יחידה אלא הסרת עשר. לפיכך היחידה אינה מוסרת מכל העשר.
M 4.25
ἀλλʼ ἑτέρα μὲν τῶν κατὰ μέρος μονάδων οὐκ ἔστιν ἡ δεκάς· καὶ γὰρ ἀναιρεθεισῶν ἐκείνων οὐδʼ ἔστι δεκάς, καὶ τῆς δεκάδος ἀναιρεθείσης ὁμοίως αἱ μονάδες οὐκέτι ὑπάρχουσιν. εἰ δὲ ἡ αὐτὴ ταῖς μονάσιν ἐστὶν ἡ δεκάς, τουτέστιν εἰ αἱ κατὰ μέρος μονάδες εἰσὶ δεκάς, δῆλον ὡς εἴπερ ἀπὸ τῆς δεκάδος ἡ τῆς μονάδος ἀφαίρεσις γίνεται, ἀφʼ ἑκάστης μονάδος ἀφαιρεθήσεται (αἱ γὰρ κατὰ μέρος μονάδες ἦσαν ἡ δεκάς), καὶ οὕτως οὐκέτι ἔσται μονάδος ἆρσις ἀλλὰ δεκάδος. ὥστε οὐκ ἀπὸ ὅλης τῆς δεκάδος αἴρεται ἡ μονάς.
M 4.26
ואף הסרתה אינה נעשית מן התשע הנשאר; שהרי כיצד לאחר הסרתה נשאר התשע המונח שלם? אך אם היחידה אינה מוסרת מכל העשר ואף לא מן התשע הנשאר, שום מספר אינו מתכונן באמצעות גריעה.
M 4.26
καὶ μὴν οὐδʼ ἀπὸ τῆς ὑπολειπομένης ἐννεάδος ἡ ἆρσις αὐτῆς γίνεται· πῶς γὰρ ἔτι μετὰ τὴν ἆρσιν αὐτῆς σῶός ἐστιν ἡ ὑποκειμένη ἐννεάς; ἀλλʼ εἰ μήτε ἀφʼ ὅλης τῆς δεκάδος αἴρεται ἡ μονὰς μήτε ἀπὸ τῆς ὑπολειπομένης ἐννεάδος, οὐδεὶς ἀριθμὸς κατὰ ἀφαίρεσιν συνίσταται.
M 4.27
ועוד, אם היחידה מוסרת מן התשע, היא מוסרת או מכל התשע או מן היחידה האחרונה שבו. אם היחידה נגרעת מכל התשע, תהיה זו הסרת התשע; שכן מה שנגרע מכל יחידה, כאשר היחידות הפרטיות הן תשע, מצטרף לכדי המספר תשע.
M 4.27
ἄλλως τε, εἰ ἀπὸ τῆς ἐννεάδος αἴρεται ἡ μονάς, ἤτοι ἀπὸ ὅλης αἴρεται ἢ ἀπὸ τῆς τελευταίας αὐτῆς μονάδος. καὶ εἰ μὲν ἀπὸ ὅλης τῆς ἐννεάδος ἀφαιρεῖται ἡ μονάς, ἔσται ἆρσις τῆς ἐννεάδος· τὸ γὰρ ἀφαιρούμενον ἀφʼ ἑκάστης μονάδος, τῶν κατὰ μέρος μονάδων ἐννέα οὐσῶν, τὸν τῆς ἐννεάδος ἀριθμὸν συντίθησιν.
M 4.28
ואם הגריעה נעשית מן היחידה האחרונה, ראשית יתברר שהיחידה האחרונה, בהיותה חסרת חלקים, ניתנת לחלוקה — דבר מופרך. ושנית, אם היחידה מוסרת מן היחידה האחרונה, התשע שוב לא יוכל להישאר שלם.
M 4.28
εἰ δὲ ἀπὸ τῆς τελευταίας μονάδος γίνεται τὰ τῆς ἀφαιρέσεως, πρῶτον μὲν καὶ ἡ τελευταία μονάς, ἀμερὴς οὖσα, δειχθήσεται μεριστὴ τυγχάνειν, ὅπερ ἄτοπον· εἶτα εἰ ἀπὸ τῆς τελευταίας μονάδος αἴρεται ἡ μονάς, οὐ δυνήσεται ἔτι ὁλόκληρος μένειν ἡ ἐννεάς.
M 4.29
ועוד, אם הסרת היחידה נעשית מן העשר, היא נעשית או מעשר קיים או מעשר שאינו קיים. אך אין היא יכולה להיעשות מן הקיים — שכן כל עוד הוא נשאר עשר, שום דבר אינו יכול להיגרע ממנו כעשר,
M 4.29
καὶ ἄλλως, εἴπερ ἀπὸ τῆς δεκάδος γίνεται ἡ τῆς μονάδος ἆρσις, ἤτοι ἀπὸ οὔσης γίνεται τῆς δεκάδος [ἆρσις] ἢ ἀπὸ μὴ οὔσης. οὔτε δὲ ἀπὸ τῆς οὔσης γένοιτʼ ἄν (ἐφʼ ὅσον γὰρ μένει χρόνον δεκάς, οὐδὲν ἀπʼ αὐτῆς ἀφαιρεθῆναι δύναται ὡς δεκάδος,
M 4.30
משום שאז שוב לא יהיה עשר — ואף לא מעשר שאינו קיים, שהרי מטבע הדברים אי־אפשר להסיר דבר ממה שאינו קיים. ו〈אכן〉 מלבד להיות או לא להיות אין דבר שאפשר להשיג. לפיכך שום דבר אינו מוסר מן העשר. מכאן שאי־אפשר להשיג מספר כלשהו באמצעות גריעה,
M 4.30
ἐπεὶ οὐκέτι ἔσται δεκάς) οὔτε ἀπὸ μὴ οὔσης· ἀπὸ γὰρ τοῦ μὴ ὄντος οὐδὲ ἀρθῆναί τι πέφυκεν. καὶ μὴν παρὰ τὸ εἶναι ἢ μὴ εἶναι οὐδὲν ἔστι νοῆσαι· οὐκ ἄρα αἴρεταί τι ἀπὸ τῆς δεκάδος. Ἀλλʼ ὅτι μὲν ἀμήχανόν ἐστι κατʼ ἀφαίρεσιν ἀριθμόν τινα νοεῖν,
M 4.31
כפי שהוכח באמצעות הדברים האלה. וגם שאין להשיגו באמצעות הוספה קל להראות באמצעות אחיזה בקשיים המקבילים. שכן כאשר יחידה מתווספת לעשר, יש לומר שההוספה נעשית או לכל העשר או לחלקו האחרון. אם היחידה מתווספת לכל העשר, ומאחר שהעשר כולו מושג יחד עם כל היחידות הפרטיות, הוספת היחידה לכל היחידות הפרטיות תהיה הוספת עשר,
M 4.31
ἐκ τούτων δέδεικται· ὅτι δὲ οὐδὲ κατὰ πρόσθεσιν, ῥᾴδιον δεῖξαι τῶν ἀναλόγων ἐχομένους ἀποριῶν. πάλιν γὰρ μονάδος προστιθεμένης δεκάδι ἤτοι τῇ ὅλῃ δεκάδι ῥητέον γίνεσθαι τὴν πρόσθεσιν ἢ τῷ τελευταίῳ μέρει τῆς δεκάδος. ἀλλʼ εἰ μὲν ὅλῃ τῇ δεκάδι προστίθεται ἡ μονάς, ἐπεὶ ἡ ὅλη δεκὰς σὺν πάσαις ταῖς κατὰ μέρος μονάσι νοεῖται, δεήσει τὴν τῆς μονάδος πρόσθεσιν γινομένην πάσαις ταῖς κατὰ μέρος μονάσι δεκάδος εἶναι πρόσθεσιν,
M 4.32
דבר מופרך, שכן מהוספת היחידה ינבע שהעשר נעשה עשרים, וזה היה מן הנמנעות. לכן אין לומר שהיחידה מתווספת לכל העשר. ואף לא לחלק האחרון של העשר, משום שהעשר לא יגדל: גידולו של חלק אחד אינו מיד גם גידולו של העשר כולו.
M 4.32
ὅπερ ἄτοπον· ἀκολουθήσει γὰρ τῇ τῆς μονάδος προσθέσει τὴν δεκάδα εἰκοσάδα γίνεσθαι, ὃ τῶν ἀμηχάνων ὑπῆρχεν. οὐ τοίνυν ὅλῃ τῇ δεκάδι τὴν μονάδα προστίθεσθαι ῥητέον. καὶ μὴν οὐδὲ τῷ τελευταίῳ μέρει τῆς δεκάδος, ἐπεὶ οὐκ αὐξηθήσεται ἡ δεκὰς διὰ τὸ μὴ τὴν τοῦ ἑνὸς μέρους αὔξησιν εὐθὺς καὶ τῆς ὅλης δεκάδος αὔξησιν εἶναι.
M 4.33
[ו]בכלל, בכל המקרים היחידה מתווספת או כשהעשר נשאר או כשאינו נשאר. היא אינה יכולה להתווסף כשהוא נשאר, שכן אז שוב אינו נשאר עשר; ואף לא כשהוא אינו נשאר, שהרי מלכתחילה שום הוספה אינה יכולה להיעשות לדבר שאינו נשאר.
M 4.33
[καὶ] καθόλου τε ἐπὶ πᾶσιν, ἢ μενούσῃ τῇ δεκάδι προστίθεται ἡ μονὰς ἢ μὴ μενούσῃ. οὔτε δὲ μενούσῃ προστεθείη ποτʼ ἄν, ἐπεὶ οὐκέτι μένει δεκάς, οὔτε μὴ μενούσῃ· τὴν γὰρ ἀρχὴν μὴ μενούσῃ οὐδὲ πρόσθεσις δύναται γενέσθαι.
M 4.34
אך אם המספר נתפס כמתקיים, כפי שאמרתי, באמצעות הוספה ובאמצעות גריעה, ואנו הראינו שאף אחת מהן אינה קיימת, יש לומר שאין שום מספר. מכאן, לאחר שדנו בדרך של העלאת קשיים כנגד הגאומטריקנים והאריתמטיקנים, נפתח מנקודת מוצא אחרת גם את ההתנגדות למלומדים.
M 4.34
Ἀλλʼ εἴπερ ὁ ἀριθμὸς κατὰ πρόσθεσιν, ὡς ἔφην, καὶ κατʼ ἀφαίρεσιν ὑφιστάμενος νοεῖται, ἐδείξαμεν δὲ ἡμεῖς ὅτι οὐθέτερόν ἐστι τούτων, ῥητέον μηδὲν εἶναι ἀριθμόν. ὅθεν τοσαῦτα καὶ πρὸς τοὺς γεωμέτρας καὶ ἀριθμητικοὺς ἀπορητικῶς διεξελθόντες ἀπʼ ἄλλης ἀρχῆς καὶ τὴν πρὸς τοὺς μαθηματικοὺς ἀντίρρησιν ποιησόμεθα.
נגד המלומדים, ספר ה
Πρὸς μαθηματικούς V
נגד האסטרולוגים
ΠΡΟΣ ΑΣΤΡΟΛΟΓΟΥΣ
M 5.1
בכוונתנו לחקור את האסטרולוגיה, או האומנות המתמטית: לא את האומנות השלמה המורכבת מאריתמטיקה ומגאומטריה — שהרי כבר התנגדנו לעוסקים במדעים אלה — ואף לא את כוח החיזוי המצוי אצל אנשי אודוקסוס, היפרכוס ודומיהם, שאחדים מכנים אותו אסטרונומיה;
M 5.1
Περὶ ἀστρολογίας ἢ μαθηματικῆς πρόκειται ζητῆσαι οὔτε τῆς τελείου ἐξ ἀριθμητικῆς καὶ γεωμετρίας συνεστώσης (ἀντειρήκαμεν γὰρ πρὸς τοὺς ἀπὸ τούτων τῶν μαθημάτων) οὔτε τῆς παρὰ τοῖς περὶ Εὔδοξον καὶ Ἵππαρχον καὶ τοὺς ὁμοίους προρρητικῆς δυνάμεως, ἣν δὴ καὶ ἀστρονομίαν τινὲς καλοῦσι,
M 5.2
(שהרי היא התבוננות בתופעות, בדומה לחקלאות ולניווט, שממנה אפשר לחזות בצורת וגשמי־זעף, מגפות ורעידות אדמה ושינויים דומים אחרים באוויר המקיף); אלא את אסטרולוגיית הלידה. הכשדים מקשטים אותה בשמות נכבדים יותר ומכריזים על עצמם כמתמטיקאים וכאסטרולוגים, אך פוגעים בחיים בדרכים רבות, מקימים נגדנו אמונת־הבל גדולה ואינם מאפשרים לנו לעשות דבר בהתאם לשיקול הדעת הנכון.
M 5.2
(τήρησις γάρ ἐστιν ἐπὶ φαινομένοις ὡς γεωργία καὶ κυβερνητική, ἀφʼ ἧς ἔστιν αὐχμούς τε καὶ ἐπομβρίας λοιμούς τε καὶ σεισμοὺς καὶ ἄλλας τοιουτώδεις τοῦ περιέχοντος μεταβολὰς προθεσπίζειν), ἀλλὰ πρὸς γενεθλιαλογίαν, ἣν σεμνοτέροις κοσμοῦντες ὀνόμασιν οἱ Χαλδαῖοι μαθηματικοὺς καὶ ἀστρολόγους σφᾶς αὐτοὺς ἀναγορεύουσιν, ποικίλως μὲν ἐπηρεάζοντες τῷ βίῳ, μεγάλην δʼ ἡμῖν ἐπιτειχίζοντες δεισιδαιμονίαν, μηδὲν δὲ ἐπιτρέποντες κατὰ τὸν ὀρθὸν λόγον ἐνεργεῖν.
M 5.3
נלמד זאת לאחר שנקדים מעט ונאמר על הדברים הנחוצים לשיטת חקירתם. הרצאתנו תהיה כללית ותמציתית למדי; למי שעוסקים במדע זה לשמו תינתן מלאכת הדיוק, ואילו לנו די להזכיר את הדברים שבלעדיהם אי־אפשר לגשת לטיעוני הנגד כלפי הכשדים.
M 5.3
καὶ τοῦτʼ εἰσόμεθα μικρὸν ἄνωθεν προλαβόντες περὶ τῶν συντεινόντων πρὸς τὴν ἐπισκεπτικὴν αὐτῶν μέθοδον. ἔσται δὲ ἐπιδρομικώτερον καὶ ὁλοσχερέστερον τὸ τῆς ὑφηγήσεως· τοῖς γὰρ προηγουμένως μετιοῦσι τὸ μάθημα τοῦτο τὰ τῆς ἀκριβείας συγκεχωρήσθω, ἡμῖν δὲ αὔταρκές ἐστι τούτων ἐπιμνησθῆναι ὧν χωρὶς οὐ δυνατὸν ἐπιβάλλειν ταῖς πρὸς τοὺς Χαλδαίους ἀντιρρήσεσιν.
M 5.4
הם מניחים תחילה שהדברים הארציים נתונים בזיקה הדדית עם הדברים השמימיים ומשתנים בכל עת לפי השפעותיהם; שהרי: 'כזו היא מחשבתם של בני האדם אשר על הארץ, כפי היום שמביא אבי האלים ובני האדם'.
M 5.4
Ἐπὶ προϋποκειμένῳ τοίνυν τῷ συμπαθεῖν τὰ ἐπίγεια τοῖς οὐρανίοις καὶ κατὰ τὰς ἐκείνων ἀπορροίας ἑκάστοτε ταῦτα νεοχμοῦσθαι (τοῖος γὰρ νόος ἐστὶν ἐπιχθονίων ἀνθρώπων οἷον ἐπʼ ἦμαρ ἄγῃσι πατὴρ ἀνδρῶν τε θεῶν τε)
M 5.5
הכשדים, שהביטו ביתר סקרנות בשמים המקיפים, אומרים ששבעת הכוכבים ממלאים תפקיד של סיבות פועלות בהתרחשותו של כל מאורע בחיים, ושחלקי גלגל המזלות מסייעים להם. את גלגל המזלות הם מחלקים, כפי שלמדנו, לשנים־עשר מזלות; כל מזל לשלושים מעלות — הבה נסכים עמם על כך לעת עתה — וכל מעלה לשישים דקות, שכן כך הם מכנים את היחידות הקטנות וחסרות החלקים.
M 5.5
οἱ περιεργότερον ἀναβλέψαντες εἰς τὸ περιέχον Χαλδαῖοι δραστικῶν μὲν αἰτιῶν λόγον ἐπέχειν φασὶν εἰς τὸ ἕκαστον τῶν κατὰ τὸν βίον συμβαινόντων ἐκβαίνειν τοὺς ἑπτὰ ἀστέρας, συνεργεῖν δὲ τὰ τοῦ ζῳδιακοῦ μέρη. τὸν μὲν οὖν ζῳδιακὸν κύκλον, ὥσπερ κατηχήμεθα, διαιροῦσιν εἰς δεκαδύο ζῴδια, ἕκαστον δὲ ζῴδιον εἰς μοίρας τριάκοντα (ἔστω γὰρ τοῦτο ἐπὶ τοῦ παρόντος σύμφωνον αὐτοῖς), ἑκάστην δὲ μοῖραν εἰς ἑξήκοντα λεπτά· οὕτω γὰρ καλοῦσι τὰ ἐλάχιστα καὶ ἀμερῆ.
M 5.6
מבין המזלות הם מכנים אחדים זכריים ואחרים נקביים, אחדים כפולי־גוף ואחרים לא, ואחדים עונתיים ואחרים קבועים.
M 5.6
τῶν δὲ ζῳδίων τὰ μέν τινα ἀρρενικὰ καλοῦσι τὰ δὲ θηλυκά, καὶ τὰ μὲν δίσωμα τὰ δὲ οὔ, καὶ τινὰ μὲν τροπικὰ τινὰ δὲ στερεά.
M 5.7
זכריים ונקביים הם המזלות שטבעם מסייע להולדת זכר או נקבה. טלה הוא מזל זכרי, שור, לדבריהם, נקבי, תאומים זכרי, וכן לסירוגין בשאר המזלות לפי אותו יחס — אחדים זכריים ואחרים נקביים.
M 5.7
ἀρρενικὰ μὲν οὖν καὶ θηλυκὰ ἅπερ συνεργὸν ἔχει φύσιν πρὸς ἀρρενογονίαν ἢ θηλυγονίαν· κριὸς γὰρ ἀρρενικόν ἐστι ζῴδιον, ταῦρος δέ, φασί, θηλυκόν, δίδυμοι ἀρρενικόν, καὶ ἐναλλὰξ τὰ λοιπὰ κατὰ τὴν ὁμοίαν ἀναλογίαν, τὰ μὲν ἀρρενικὰ τὰ δὲ θηλυκά.
M 5.8
מכאן, כמדומני, יצאו גם הפיתגוראים כאשר כינו את היחידה זכר, את השניים נקבה, את השלושה שוב זכר, ובאופן מקביל [שוב] את שאר המספרים הזוגיים והאי־זוגיים.
M 5.8
ἀφʼ ὧν, οἶμαι, καὶ οἱ Πυθαγορικοὶ κινηθέντες τὴν μὲν μονάδα ἄρρεν προσαγορεύουσι, τὴν δὲ δυάδα θῆλυ, τὴν δὲ τριάδα πάλιν ἄρρεν, καὶ ἀναλόγως [πάλιν] τοὺς λοιποὺς τῶν τε ἀρτίων καὶ περιττῶν ἀριθμῶν.
M 5.9
יש המחלקים כל מזל גם לשנים־עשר חלקים ונוקטים כמעט אותה שיטה. למשל, במזל טלה הם מכנים את החלק השנים־עשר הראשון טלה וזכר, את השני שור ונקבה, ואת השלישי תאומים וזכר; ואותו היגיון חל על שאר החלקים.
M 5.9
ἔνιοι δὲ καὶ ἕκαστον ζῴδιον εἰς δωδεκατημόρια διελόντες τῇ αὐτῇ σχεδὸν ἐφόδῳ χρῶνται, οἷον ἐπὶ κριοῦ τὸ μὲν πρῶτον δωδεκατημόριον αὐτοῦ κριόν τε καλοῦσι καὶ ἄρρεν, τὸ δὲ δεύτερον ταῦρόν τε καὶ θῆλυ, τὸ δὲ τρίτον διδύμους τε καὶ ἄρρεν· καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων μοιρῶν ὁ αὐτὸς λόγος.
M 5.10
הם אומרים שתאומים והמזל שמנגדו, קשת, וכן בתולה ודגים, הם מזלות כפולי־גוף, ואילו השאר אינם כפולי־גוף.
M 5.10
δίσωμα δὲ λέγουσιν εἶναι ζῴδια διδύμους τε καὶ τὸν διαμετροῦντα τούτους τοξότην, παρθένον τε καὶ ἰχθύας, οὐ δίσωμα δὲ τὰ λοιπά.
M 5.11
עונתיים הם המזלות שבהיכנס השמש אליהם היא משתנה ויוצרת תפניות במזג האוויר המקיף: טלה והמזל שמנגדו, מאזניים, וכן גדי וסרטן. בטלה חלה תפנית האביב, בגדי תפנית החורף, בסרטן תפנית הקיץ ובמאזניים תפנית הסתיו. כקבועים הם מחשיבים את שור ואת המזל שמנגדו, כלומר עקרב, וכן אריה ודלי.
M 5.11
καὶ τροπικὰ μὲν ἐν οἷς γινόμενος ὁ ἥλιος μεταλλάσσει καὶ ποιεῖ τοῦ περιέχοντος τροπάς, οἷόν ἐστι ζῴδιον ὅ τε κριὸς καὶ τὸ τούτου διάμετρον, ὁ ζυγός, αἰγόκερώς τε καὶ καρκίνος· ἐν κριῷ μὲν γὰρ ἐαρινὴ γίνεται τροπή, ἐν αἰγοκέρῳ δὲ χειμερινή, ἐν καρκίνῳ δὲ θερινὴ καὶ ἐν ζυγῷ φθινοπωρινή. στερεὰ δὲ ὑπειλήφασι ταῦρόν τε καὶ τὸ διαμετροῦν, τουτέστι σκορπίον, λέοντά τε καὶ ὑδροχόον.
M 5.12
עוד הם אומרים שהמזלות השולטים בכל לידה לעניין התממשות התוצאות, ושמהם בעיקר נעשות התחזיות, הם ארבעה במספר. בשם הכללי הם מכנים אותם 'מרכזים', ובפרט: האופק העולה, רום השמים, השוקע, ומתחת לארץ או תחתית השמים, שגם היא נקודת רום.
M 5.12
Οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ πάντων τούτων τὰ ἐπὶ ἑκάστης γενέσεως κυριεύοντα ζῴδια πρὸς τὴν τῶν ἀποτελεσμάτων ἔκβασιν, καὶ ἀφʼ ὧν μάλιστα τὰς προαγορεύσεις ποιοῦνται, τέσσαρά φασιν εἶναι τὸν ἀριθμόν, ἅπερ κοινῷ μὲν ὀνόματι κέντρα καλοῦσιν, ἰδιαίτερον δὲ τὸ μὲν ὡροσκόπον τὸ δὲ μεσουράνημα τὸ δὲ δῦνον τὸ δὲ ὑπὸ γῆν καὶ ἀντιμεσουράνημα, ὃ καὶ αὐτὸ μεσουράνημά ἐστιν.
M 5.13
האופק העולה הוא המזל שעלה בעת שהלידה הושלמה; רום השמים הוא המזל הרביעי ממנו, במניין הכולל אותו עצמו; השוקע הוא המזל שמנגד לאופק העולה; ומתחת לארץ, או תחתית השמים, הוא המזל שמנגד לרום השמים. למשל — וכך הדבר יתבהר — כאשר סרטן עולה, טלה נמצא ברום השמים, גדי שוקע ומאזניים מתחת לארץ.
M 5.13
ὡροσκόπος μὲν οὖν ἐστιν ὅπερ ἔτυχεν ἀνίσχειν καθʼ ὃν χρόνον ἡ γένεσις συνετελεῖτο, μεσουράνημα δὲ τὸ ἀπʼ ἐκείνου τέταρτον ζῴδιον σὺν αὐτῷ ἐκείνῳ, δῦνον δὲ τὸ διαμετροῦν τὸν ὡροσκόπον, ὑπὸ γῆν δὲ καὶ ἀντιμεσουράνημα τὸ διαμετροῦν τὸ μεσουράνημα, οἷον (ἔσται γὰρ σαφὲς ἐπὶ παραδείγματος) καρκίνου ὡροσκοποῦντος μεσουρανεῖ μὲν κριός, δύνει δὲ αἰγόκερως, ὑπὸ γῆν δέ ἐστι ζυγός.
M 5.14
ולכל אחד מן המרכזים האלה הם מכנים את המזל הקודם 'נסוג', ואת הבא אחריו 'עולה מחדש'.
M 5.14
οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ ἑκάστου τούτων τῶν κέντρων τὸ μὲν προάγον ζῴδιον ἀπόκλιμα καλοῦσι, τὸ δὲ ἑπόμενον ἐπαναφοράν.
M 5.15
את המזל העולה לפני המזל שבאופק, המצוי בתחום הנראה, הם מכנים 'דמון רע'; את הבא אחריו, העוקב אחרי המזל שברום השמים — 'דמון טוב'; את הקודם למזל שברום השמים — 'החלק התחתון', 'מעלה יחידה' ו'אל'; ואת המתקרב לשקיעה — 'מזל בטל' ו'ראשית המוות'.
M 5.15
ἤδη δὲ τὸ μὲν προαναφερόμενον τοῦ ὡροσκοποῦντος ζῳδίου, ἐν τῷ φανερῷ ὄν, κακοῦ δαίμονός φασιν εἶναι, τὸ δὲ μετὰ τοῦτο, ἑπόμενον δὲ τῷ μεσουρανοῦντι, ἀγαθοῦ δαίμονος, τὸ δὲ προάγον τοῦ μεσουρανοῦντος κάτω μερίδα καὶ μονομοιρίαν καὶ θεόν, τὸ δὲ ἐρχόμενον ἐπὶ τὴν δύσιν ἀργὸν ζῴδιον καὶ ἀρχὴν θανάτου,
M 5.16
את הבא אחרי השקיעה, בתחום הבלתי־נראה, הם מכנים 'עונש' ו'מזל רע', והוא גם המזל שמנגד ל'דמון הרע'; ואת המתקרב אל מתחת לארץ — 'מזל טוב', והוא שמנגד ל'דמון הטוב'.
M 5.16
τὸ δὲ μετὰ τὴν δύσιν ἐν τῷ ἀφανεῖ ποινὴν καὶ κακὴν τύχην, ὅπερ καὶ διάμετρόν ἐστι τῷ κακῷ δαίμονι, τὸ δὲ ἐρχόμενον ὑπὸ γῆν ἀγαθὴν τύχην, διάμετρον τῷ ἀγαθῷ δαίμονι,
M 5.17
את היוצא מתחתית השמים בכיוון הזריחה הם מכנים 'אֵלָה', והוא שמנגד ל'אל'; ואת המתקרב אל האופק העולה — 'בטל', והוא שוב שמנגד ל'בטל'.
M 5.17
τὸ δὲ ἀποχωροῦν ἀπὸ τοῦ ἀντιμεσουρανήματος ὡς ἐπʼ ἀνατολὴν θεάν, διάμετρον τῷ θεῷ, τὸ δὲ ἐπιφερόμενον τῷ ὡροσκόπῳ ἀργόν, ὃ πάλιν διάμετρόν ἐστι τῷ ἀργῷ.
M 5.18
או בקיצור: הנסוג מן המזל שבאופק העולה נקרא 'דמון רע', והעולה מחדש ממנו — 'בטל'. באותו אופן, הנסוג מרום השמים נקרא 'אל', והעולה מחדש ממנו — 'דמון טוב'.
M 5.18
ἢ ἵνα συντομώτερον φῶμεν, τοῦ ὡροσκοποῦντος ζῳδίου τὸ μὲν ἀπόκλιμα καλεῖται κακὸς δαίμων, ἡ δʼ ἐπαναφορὰ ἀργόν· ὡσαύτως τοῦ μεσουρανήματος τὸ μὲν ἀπόκλιμα θεός, ἡ δʼ ἐπαναφορὰ ἀγαθὸς δαίμων·
M 5.19
באותו אופן גם הנסוג מתחתית השמים נקרא 'אֵלָה', והעולה מחדש ממנה — 'מזל טוב'; וכך, הנסוג מן השוקע נקרא 'מזל רע', והעולה מחדש ממנו — 'בטל'.
M 5.19
κατὰ τὰ αὐτὰ δὲ καὶ τοῦ ἀντιμεσουρανήματος τὸ μὲν ἀπόκλιμα θεά, ἡ δὲ ἐπαναφορὰ ἀγαθὴ τύχη· ὁμοίως τοῦ δύνοντος τὸ μὲν ἀπόκλιμα κακὴ τύχη, ἡ δὲ ἐπαναφορὰ ἀργόν.
M 5.20
הם סבורים שאין הם בוחנים דברים אלה כעניין צדדי, שכן לדעתם אין לכוכבים אותו כוח להזיק כאשר הם נצפים במרכזים, בעליות מחדש או בנסיגות; במקומות מסוימים פעולתם נמרצת יותר ובאחרים בטלה יותר.
M 5.20
ταῦτα δʼ οἴονται οὐ παρέργως ἐξετάζειν· οὐ γὰρ τὴν αὐτὴν δύναμιν ἔχειν ἡγοῦνται τοὺς ἀστέρας πρὸς τὸ κακοποιεῖν ἢ μὴ ἐπί τε τῶν κέντρων θεωρουμένους καὶ ἐπὶ ταῖς ἀναφοραῖς καὶ τοῖς ἀποκλίμασιν, ἀλλʼ ὅπου μὲν ἐνεργεστέραν ὅπου δὲ ἀπρακτοτέραν.
M 5.21
היו גם כשדים שייחסו כל חלק בגוף האדם למזל מסוים, כאילו קיימת ביניהם זיקה הדדית: את טלה הם מכנים ראש, שור — צוואר, תאומים — כתפיים, סרטן — חזה, אריה — צלעות, בתולה — עכוז, ומאזניים — מותניים;
M 5.21
ἦσαν δέ τινες Χαλδαίων οἱ καὶ ἕκαστον μέρος τοῦ ἀνθρωπείου σώματος ἑκάστῳ τῶν ζῳδίων ἀνατιθέντες ὡς συμπαθοῦν· κριὸν μὲν γὰρ κεφαλὴν ὀνομάζουσι, ταῦρον δὲ τράχηλον, διδύμους δὲ ὤμους, καρκίνον δὲ στέρνον, λέοντα δὲ πλευράς, παρθένον δὲ γλουτούς, ζυγὸν δὲ λαγόνας,
M 5.22
עקרב — איבר המין והרחם, קשת — ירכיים, גדי — ברכיים, דלי — שוקיים, ודגים — כפות רגליים. וגם זאת לא בלי תכלית: אם אחד הכוכבים המזיקים בעת הלידה נמצא באחד המזלות האלה, הוא גורם מום באיבר הנושא את אותו שם.
M 5.22
σκορπίον αἰδοῖον καὶ μήτραν, τοξότην μηρούς, αἰγόκερων γόνατα, ὑδροχόον κνήμας, ἰχθύας δὲ πόδας. καὶ ταῦτα πάλιν οὐκ ἀσκόπως, ἀλλʼ ἐπείπερ, ἐὰν ἔν τινι τούτων τῶν ζῳδίων γένηται τῶν κατὰ τὴν γένεσιν κακοποιῶν ἀστέρων τις, πήρωσιν τοῦ ὁμωνυμοῦντος ἀπεργάζεται μέρους.
M 5.23
די בתיאור כללי זה של טבעם של המזלות שבגלגל המזלות; אין זה בלתי־ראוי לדון עתה גם בחלוקתם. לאחר שהבחינו כי המזלות אינם נצפים בתוך גבולות נפרדים משלהם, אלא באמצעות צפייה בשבעה כוכבים הפזורים בהם, עלה בדעתם לחלק את הגלגל כולו לשנים־עשר חלקים.
M 5.23
Ταῦτα μὲν οὖν περὶ τῆς φύσεως τῶν ἐν τῷ ζῳδιακῷ κύκλῳ κεφαλαιωδέστερον ὑποδεδείχθω· οὐκ ἄτοπον δὲ ἑξῆς διελθεῖν καὶ περὶ τῆς διαιρέσεως αὐτῶν. ἐπιστάσεως γὰρ οὔσης ὡς τῶν ζῳδίων μὴ κατʼ ἰδίαν περιγραφὴν θεωρουμένων ἀλλὰ ἑπτὰ ἀστέρων διεσπαρμένων παρατηρήσει, ἐπῆλθεν αὐτοῖς εἰς δώδεκα μοίρας τὸν ὅλον καταδιελεῖν κύκλον.
M 5.24
בתארם את השיטה הם אומרים שהקדמונים צפו בכוכב בהיר מסוים בגלגל המזלות בעת זריחתו, מילאו במים כד מנוקב והניחו למים לזרום לתוך כלי אחר שהונח תחתיו עד שאותו כוכב זרח שוב; הם שיערו שהגלגל השלים סיבוב מאותה נקודה אל אותה נקודה.
M 5.24
ὑποδεικνύντες γὰρ τὴν ἔφοδον, φασίν, ἕνα τινὰ τῶν ἐν τῷ ζῳδιακῷ κύκλῳ λαμπρὸν ἀστέρα παρατηρήσαντες ἀνατέλλοντα οἱ πάλαι, εἶτα ἀμφορέα τετρημένον πληρώσαντες ὕδατος εἴασαν ῥεῖν εἴς τι ἕτερον ὑποκείμενον ἀγγεῖον μέχρι τοῦ τὸν αὐτὸν αὖθις ἀνασχεῖν ἀστέρα, στοχασάμενοί τε ἀπὸ τοῦ αὐτοῦ σημείου ἐπὶ τὸ αὐτὸ σημεῖον
M 5.25
לאחר מכן נטלו את החלק השנים־עשר של המים שזרמו ובדקו במשך כמה זמן זרם; שכן אמרו שבאותו פרק זמן עלה גם חלקו השנים־עשר של הגלגל, ושיחס החלק שעלה אל הגלגל כולו הוא כיחס חלק המים שזרם אל כלל המים.
M 5.25
γεγονέναι τὴν τοῦ κύκλου περιστροφὴν πάλιν ἐλάμβανον τὸ δωδέκατον τοῦ ῥυέντος, καὶ ἐσκέπτοντο ἐν πόσῳ τοῦτο ἔρρευσε χρόνῳ· ἐν τοσούτῳ γὰρ ἔλεγον καὶ τὸ δωδέκατον μέρος ἀνεληλυθέναι τοῦ κύκλου, καὶ τοῦτον ἔχειν τὸν λόγον τὸ ἀνενεχθὲν μέρος τοῦ κύκλου πρὸς τὸν ὅλον κύκλον, ὃν ἔχει τὸ ῥυὲν τοῦ ὕδατος μέρος πρὸς τὸ ὅλον ὕδωρ.
M 5.26
לפי עלייה זו — כלומר עליית החלק השנים־עשר — סימנו את גבולו האחרון באמצעות כוכב בולט כלשהו שנצפה בו, או באמצעות אחד הכוכבים הצפוניים או הדרומיים שעלו עמו. כך עשו גם בשאר החלקים השנים־עשר. זו אפוא השיטה שלפיה הם מחלקים את גלגל המזלות לחלקים כה רבים.
M 5.26
ἐκ ταύτης τῆς ἀναφορᾶς, φημὶ δὲ τοῦ δωδεκατημορίου, τὸ τελευταῖον πέρας ἐσημειοῦντο ἀπὸ ἀστέρος τινὸς ἐπιφανοῦς κατʼ αὐτὸ θεωρουμένου ἢ ἀπό τινος τῶν συνανατελλόντων βορειοτέρων ἢ νοτιωτέρων. τὸ δὲ αὐτὸ ἐποίουν καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων δωδεκατημορίων. Ἀλλʼ ἡ μὲν ἔφοδος καθʼ ἣν εἰς τοσαύτας μοίρας τὸν ζῳδιακὸν καταδιαιροῦσι κύκλον,
M 5.27
ודומה לה השיטה שלפיה, לדבריהם, צפו בראשונה באופק העולה בכל לידה. בלילה, כך הם אומרים, ישב הכשדי על פסגה גבוהה וצפה בכוכבים, ואדם אחר ישב לצד היולדת עד שילדה.
M 5.27
ἐστὶ τοιαύτη· ἀνάλογος δʼ ἔοικεν εἶναι καὶ καθʼ ἣν τὸν ἐφʼ ἑκάστης γενέσεως ὡροσκόπον ἀρχικῶς παρατετηρηκέναι λέγουσιν. νύκτωρ μὲν γὰρ ὁ Χαλδαῖος, φασίν, ἐφʼ ὑψηλῆς τινος ἀκρωρείας ἐκαθέζετο ἀστεροσκοπῶν, ἕτερος δὲ παρήδρευε τῇ ὠδινούσῃ μέχρις ἀποτέξαιτο,
M 5.28
מיד לאחר הלידה סימן האיש באמצעות דיסק לאדם שעל הפסגה; והלה, כששמע, רשם את המזל העולה כמזל שבאופק. ביום היה מתבונן בשעוני השמש ובתנועות השמש.
M 5.28
ἀποτεκούσης δὲ εὐθὺς δίσκῳ διεσήμαινε τῷ ἐπὶ τῆς ἀκρωρείας. ὁ δὲ ἀκούσας καὶ αὐτὸς παρεσημειοῦτο τὸ ἀνίσχον ζῴδιον ὡς ὡροσκοποῦν, μεθʼ ἡμέραν δὲ τοῖς ὡροσκοπίοις προσεῖχε καὶ ταῖς τοῦ ἡλίου κινήσεσιν.
M 5.29
עד כאן בעניין המזלות. מבין הכוכבים הם אומרים שאחדים מיטיבים, אחרים מזיקים ואחרים משותפים לשני הסוגים: כוכבי צדק ונוגה מיטיבים; כוכבי מאדים ושבתאי מזיקים; וכוכב חמה משותף, שכן עם המיטיבים הוא מיטיב ועם המזיקים הוא מזיק.
M 5.29
Ἀλλὰ ταῦτα μὲν περὶ ζῳδίων· τῶν δὲ ἀστέρων ἐνίους μὲν ἀγαθοποιοὺς εἶναι λέγουσιν ἐνίους δὲ κακοποιοὺς τινὰς δὲ καὶ κοινούς, οἷον ἀγαθοποιοὺς μὲν τὸν τοῦ Διὸς καὶ τὸν τῆς Ἀφροδίτης, κακοποιοὺς δὲ τὸν τοῦ Ἄρεως καὶ Κρόνου, ἐπίκοινον δὲ τὸν τοῦ Ἑρμοῦ, ἐπείπερ μετὰ μὲν ἀγαθοποιῶν ἀγαθοποιὸς μετὰ δὲ κακοποιῶν κακοποιός.
M 5.30
אחרים סבורים שאותם כוכבים עצמם, לפי יחס שונה בכל פעם, מיטיבים לעתים ומזיקים לעתים. שכן בגלל המזל או מערכי הכוכבים האחרים, הכוכב המזיק אינו מזיק בהכרח ואף הכוכב המיטיב אינו מיטיב בהכרח.
M 5.30
ἄλλοι δὲ τοὺς αὐτοὺς ἀστέρας κατʼ ἄλλην καὶ ἄλλην σχέσιν ὁτὲ μὲν ἀγαθοποιοὺς ὁτὲ δὲ κακοποιοὺς ὑπάρχειν νομίζουσιν· ἢ γὰρ παρὰ τὸ ζῴδιον ἢ παρὰ τοὺς τῶν ἄλλων ἀστέρων συσχηματισμοὺς οὔτε ὁ κακοποιὸς ἀστὴρ πάντως κακοποιός ἐστιν οὔτε ὁ ἀγαθοποιὸς πάντως ἀγαθοποιός ἐστιν.
M 5.31
אולם הם סבורים שמתוך השבעה השמש והירח מושלים, ואילו לחמשת האחרים כוח קטן יותר בהבאת התוצאות. מסיבה זו המצרים מדמים את השמש למלך ולעין ימין, את הירח למלכה ולעין שמאל, את חמשת הכוכבים לנושאי שרביט, ואת שאר כוכבי השבת ליתר העם.
M 5.31
πλὴν τῶν ἑπτὰ ἡγεῖσθαι μὲν τὸν ἥλιον καὶ τὴν σελήνην οἴονται, ἐλάττονα δὲ τούτων δύναμιν ἔχειν πρὸς τὰς τῶν ἀποτελεσμάτων ἐκβάσεις τοὺς λοιποὺς πέντε· παρʼ ἣν αἰτίαν οἱ Αἰγύπτιοι βασιλεῖ μὲν καὶ δεξιῷ ὀφθαλμῷ ἀπεικάζουσι τὸν ἥλιον, βασιλείᾳ δὲ καὶ ἀριστερῷ ὀφθαλμῷ τὴν σελήνην, ῥαβδοφόροις δὲ τοὺς πέντε ἀστέρας, τῷ δὲ λοιπῷ λαῷ τοὺς ἄλλους ἀπλανεῖς.
M 5.32
מבין החמישה, לדבריהם, שבתאי, צדק וכוכב חמה תואמים לשמש ומסייעים לה; הם נקראים גם 'יומיים למחצה', משום שהשמש, שלה הם מסייעים, שולטת במי שנולדים ביום.
M 5.32
καὶ τῶν πέντε ἡλίῳ μὲν συμφωνεῖν καὶ συνεπικουρεῖν φασι Κρόνον τε καὶ Δία καὶ Ἑρμῆν, οὓς καὶ ἡμερινοὺς καλεῖσθαι διὰ τὸ τὸν ἥλιον, ᾧ συνεργοῦσι, τῶν μεθʼ ἡμέραν γεννωμένων ἐπικρατεῖν.
M 5.33
אותם כוכבים מתחזקים במיוחד אם הם נמצאים בבתיהם, ברומיהם או בתחומיהם; אם אחדים מהם מלווים בידי אחרים; אם הם מביטים זה בזה ויוצרים מערכים זה עם זה; או אם הם נמצאים במרכזים.
M 5.33
τοὺς δὲ αὐτοὺς ἀστέρας μείζονα μᾶλλον ἴσχειν δύναμιν ἢ παρὰ τὸ ἐν ἰδίοις οἴκοις ὑπάρχειν ἢ ὑψώμασιν ἢ ὁρίοις, ἢ παρὰ τὸ δορυφορεῖσθαί τινας ὑπό τινων, ἢ παρὰ τὸ ἐπιβλέπειν ἀλλήλους καὶ συσχηματίζεσθαι ἀλλήλοις, ἢ παρὰ τὸ ἐπὶ κέντροις εἶναι.
M 5.34
לשיטתם, בית השמש הוא אריה; בית הירח — סרטן; בתי שבתאי — גדי ודלי; בתי צדק — קשת ודגים; בתי מאדים — טלה ועקרב; בתי נוגה — שור ומאזניים; ובתי כוכב חמה — תאומים ובתולה.
M 5.34
οἶκος δέ ἐστι κατʼ αὐτοὺς ἡλίου μὲν λέων, σελήνης δὲ καρκίνος, Κρόνου δὲ αἰγόκερως καὶ ὑδροχόος, Διὸς τοξότης καὶ ἰχθύες, Ἄρεως κριὸς καὶ σκορπίος, Ἀφροδίτης ταῦρος καὶ ζυγός, Ἑρμοῦ δίδυμοι καὶ παρθένος.
M 5.35
הם מכנים 'רומים' של הכוכבים, ובאותו אופן 'שפלות', את המקומות שבהם הכוכבים שמחים או בעלי כוח מועט: ברומים הם שמחים, ובשפלות כוחם מועט.
M 5.35
ὑψώματα δὲ καλοῦσιν ἀστέρων, καὶ ταπεινώματα ὡσαύτως, τὰ ἐν οἷς χαίρουσιν ἢ ὀλίγην δύναμιν ἔχουσιν· χαίρουσι μὲν γὰρ ἐν τοῖς ὑψώμασιν, ὀλίγην δὲ δύναμιν ἔχουσιν ἐν τοῖς ταπεινώμασιν.
M 5.36
לדוגמה, רום השמש הוא טלה, וליתר דיוק מעלתו התשע־עשרה; שפלותה היא המזל שמנגד. רום הירח הוא שור ושפלותו המזל שמנגד; רום שבתאי מאזניים, רום צדק סרטן, רום מאדים גדי, רום נוגה דגים ורום כוכב חמה בתולה. ושפלותיהם, כפי שאמרתי, הם המזלות שמנגד לרומים.
M 5.36
οἷον ἡλίου μὲν ὕψωμα κριός, καὶ πρὸς ἀκρίβειαν ἡ ἐννεακαιδεκάτη τούτου μοῖρα, ταπείνωμα δὲ τὸ διαμετροῦν ζῴδιον, σελήνης δὲ πάλιν ὕψωμα μὲν ταῦρος ταπείνωμα δὲ τὸ διαμετροῦν, Κρόνου ζυγός, Διὸς καρκίνος, Ἄρεως αἰγόκερως, Ἀφροδίτης ἰχθύες, Ἑρμοῦ παρθένος. καὶ ταπεινώματα τούτων, ὡς ἔφην, τὰ διαμετροῦντα τῶν ὑψωμάτων.
M 5.37
'תחומי' הכוכבים הם, לדבריהם, המעלות בכל מזל שבהן כוחו של כל כוכב הוא הגדול ביותר, ממעלה מסוימת ועד מעלה מסוימת. בעניין זה שוררת אצלם מחלוקת לא קטנה, גם בטבלאות.
M 5.37
ὅρια δὲ ἀστέρων προσαγορεύουσιν ἐν ἑκάστῳ ζῳδίῳ ἐν οἷς ἕκαστος τῶν ἀστέρων ἀπὸ ποστῆς μοίρας ἐπὶ ποστὴν μοῖραν πλεῖστον δύναται· περὶ ὧν οὐχ ἡ τυχοῦσα παρʼ αὐτοῖς ἐστι καὶ κατὰ τοὺς πίνακας διαφωνία.
M 5.38
הם אומרים שכוכב 'מלווה' כאשר הוא נמצא בין כוכבים אחרים ברצף המזלות. למשל, אם באותו מזל כוכב אחד תופס את המעלות הראשונות, אחר את האחרונות ואחר את האמצעיות, הכוכב שבאמצע מכונה מלווה בידי אלה התופסים את המעלות שבקצוות.
M 5.38
δορυφορεῖσθαι δὲ ἀστέρας λέγουσιν, ὅταν μέσοι ὦσιν ἄλλων ἀστέρων ἐν συνεχείᾳ ζῳδίων· οἷον ἐὰν τοῦ αὐτοῦ ζῳδίου ὃς μέν τις ἀστὴρ τὰς πρώτας ἐπέχῃ μοίρας ὃς δὲ τὰς τελευταίας ὃς δὲ τὰς ἐν μέσῳ, δορυφορεῖσθαι λέγεται ὁ ἐν μέσῳ ὑπὸ τῶν τὰς ἐπʼ ἄκροις ἐπεχόντων μοίρας.
M 5.39
כוכבים אומרים 'להביט' זה בזה ולהתאים זה לזה כאשר הם נראים במערך משולש או מרובע. במערך משולש מצויים ומביטים זה בזה כוכבים שביניהם מרחק של שלושה מזלות, ובמערך מרובע — כוכבים שביניהם שניים.
M 5.39
ἐπιβλέπειν δὲ λέγονται ἀλλήλους καὶ συμφωνεῖν ἀλλήλοις ὡς οἱ κατὰ τρίγωνον ἢ τετράγωνον φαινόμενοι. κατὰ τρίγωνον μὲν οὖν σχηματίζονται καὶ ἐπιθεωροῦσιν ἀλλήλους ἀστέρες οἱ [ἐπὶ] τριῶν ζῳδίων ἔχοντες τὸ μεταξὺ διάστημα, κατὰ τετράγωνον δὲ οἱ δυοῖν.
M 5.40
נראה שבמערך משולש כוכב מזיק המצטרף לכוכב מיטיב נעשה מועיל ואף מיטיב הרבה יותר; עם כוכב מיטיב הוא רק מתון, ועם כוכב מזיק — מזיק. במערך מרובע המצב הפוך. 'במרכז' נקראים הכוכבים הנצפים באחד המרכזים: באופק העולה, ברום השמים, בשקיעה או בתחתית השמים.
M 5.40
καὶ δοκεῖ κατὰ μὲν τρίγωνον ἀγαθοποιῷ κακοποιὸς συσχηματιζόμενος εὐεργετικὸς εἶναι καὶ πολὺ μᾶλλον ἀγαθοποιός, ἀγαθοποιῷ δὲ ἤπιος αὐτὸ μόνον, καὶ κακοποιὸς κακοποιῷ, κατὰ δὲ τετράγωνον ἀνάπαλιν. ἐπίκεντροι δὲ λέγονται οἱ ἐπί τινος τῶν κέντρων θεωρούμενοι, ἤτοι ἐπὶ τοῦ ὡροσκόπου ἢ τοῦ μεσουρανήματος ἢ δύσεως ἢ ἀντιμεσουρανήματος.
M 5.41
לאחר שהנחנו דברים אלה בקווים כלליים וכמתווה, יש להקדים ולומר שמתוכם יוצאים הכשדים לחזות את התוצאות. תחזיותיהם נבדלות, שכן אחדות פשוטות ואחרות מדויקות יותר. הפשוטות נעשות לפי מזל או לפי כוחו של כוכב יחיד, כגון: 'כאשר כוכב זה נמצא במזל זה, הוא יוצר אנשים מסוג זה'; והמדויקות יותר נעשות לפי התקבצות,
M 5.41
Ἀλλὰ γὰρ τούτων οὕτως ἡμῖν ὡς ἐν τύπῳ καὶ ὁλοσχερῶς ἐκκειμένων προληπτέον ὡς ἀπʼ αὐτῶν ὁρμηθέντες οἱ Χαλδαῖοι τὰς προαγορεύσεις ποιοῦνται τῶν ἀποτελεσμάτων. διαφορὰ δὲ ἔστιν αὐτῶν, ἐπεὶ τὰ μὲν ἁπλούστερα καθειστήκει τὰ δὲ ἀκριβέστερα, καὶ ἁπλούστερα μὲν τὰ κατὰ ζῴδιον ἢ ἁπλῆν ἀστέρος δύναμιν γινόμενα, οἷον ὅτι ὅδε ὁ ἀστὴρ ἐν τῷδε τῷ ζῳδίῳ γενόμενος τοιούτους ποιεῖ, ἀκριβέστερα δὲ τὰ κατὰ συνδρομὴν καὶ,
M 5.42
או, כלשונם, לפי תערובת של גורמים רבים, כגון: 'אם זה נמצא באופק העולה, זה ברום השמים, זה בתחתית השמים, ושאר הכוכבים מסודרים כך — יתרחשו דברים אלה'.
M 5.42
ὡς αὐτοὶ λέγουσι, τὰ κατὰ σύγκρασιν πλειόνων, οἷον “ἐὰν ὅδε μὲν ὡροσκοπῇ ὅδε δὲ μεσουρανῇ ὅδε δὲ ἀντιμεσουρανῇ οἱ δὲ ἄλλοι οὕτως ἔχωσι, συμβήσεται τάδε.”
M 5.43
כזה, כמדומה, אופייה של השיטה הכשדית. לאחר שנמסר תיאורה, קל מעתה להתקדם יחד עם טיעוני הנגד שיובאו. אחדים מנסים בדרך גסה למדי להראות שהדברים הארציים אינם נתונים בהכרח בזיקה הדדית עם השמימיים.
M 5.43
Ὁ μὲν οὖν χαρακτὴρ τῆς Χαλδαϊκῆς μεθόδου τοιοῦτος ἔοικεν εἶναι· ῥᾴδιον δʼ ἐστὶ λοιπὸν ἐπὶ παραδοθέντι τούτῳ συμπεριφέρεσθαι ταῖς κομιζομέναις ἀντιρρήσεσιν. καὶ δὴ ἔνιοι μὲν ἀγροικότερον πειρῶνται διδάσκειν ὡς οὐ πάντως συμπάσχει τοῖς οὐρανίοις τὰ ἐπίγεια·
M 5.44
שהרי היקום המקיף אינו מאוחד כפי שגוף האדם מאוחד, כך שכשם שהאיברים שמתחת לראש משתתפים בהיפעלותו והראש בהיפעלותם, כך גם הדברים הארציים ישתתפו בהיפעלות הדברים השמימיים. אלא יש ביניהם הבדל והיעדר זיקה, משום שאין להם אותו איחוד עצמו.
M 5.44
οὐδὲ γὰρ οὕτως ἥνωται τὸ περιέχον ὡς τὸ ἀνθρώπινον σῶμα, ἵνα ὃν τρόπον τῇ κεφαλῇ τὰ ὑποκείμενα μέρη συμπάσχει καὶ τοῖς ὑποκειμένοις ἡ κεφαλή, οὕτω καὶ τοῖς ἐπουρανίοις τὰ ἐπίγεια, ἀλλά τις ἔστι τούτων διαφορὰ καὶ ἀσυμπάθεια ὡς ἂν μὴ μίαν καὶ τὴν αὐτὴν ἐχόντων ἕνωσιν.
M 5.45
אחרים מעלים גם את הטיעון בדבר הגורל: אם לא הכול נעשה לפי הגורל, התורה הכשדית הטוענת [שהדבר נתון לגורל] אינה קיימת. ולא מעטים שאלו גם כך:
M 5.45
ἄλλοι δὲ καὶ τὸν περὶ εἱμαρμένης κινοῦσι λόγον· εἰ γὰρ μὴ πάντα γίνεται κατὰ εἱμαρμένην, οὐκ ἔστι Χαλδαϊκὴ ἡ τοῦτο ἀξιοῦσα [κατὰ εἱμαρμένην εἶναι]. οὐκ ὀλίγοι δὲ ἦσαν οἱ κἀκεῖνο συνερωτῶντες·
M 5.46
מאחר שמבין הדברים המתהווים אחדים מתהווים בהכרח, אחרים במקרה ואחרים תלויים בנו, אם הכשדים מבקשים חיזוי אפשרי, בהכרח יחזו או את הדברים ההכרחיים, או את הדברים המתרחשים במקרה, או את הדברים התלויים בנו.
M 5.46
ἐπεὶ τῶν γινομένων τὰ μὲν κατʼ ἀνάγκην γίνεται τὰ δὲ κατὰ τύχην τὰ δὲ παρʼ ἡμᾶς, πάντως οἱ Χαλδαῖοι, εἰ δυνατῆς ἐφίενται προρρήσεως, ἤτοι ἐν τοῖς κατʼ ἀνάγκην ποιήσονται τὰς προαγορεύσεις ἢ ἐν τοῖς κατὰ τύχην ἐκβαίνουσιν ἢ ἐν τοῖς παρʼ ἡμᾶς.
M 5.47
אם הם חוזים את הדברים ההכרחיים, אין בהם תועלת לחיים; שכן אי־אפשר לחמוק ממה שמתרחש בהכרח, אלא בין שנרצה ובין שלא נרצה, עליו להתממש. החיזוי היה מועיל אילו כוון לאפשרות לחמוק ממנו. ואם הם חוזים דברים מקריים, הם מבטיחים דבר בלתי־אפשרי; שכן מה שמתהווה במקרה אינו יציב, ובדברים בלתי־יציבים המתממשים פעם כך ופעם אחרת אי־אפשר לקבוע תחזית יציבה.
M 5.47
καὶ εἰ μὲν ἐν τοῖς κατʼ ἀνάγκην, ἀνωφελεῖς εἰσιν ἐν τῷ βίῳ· τὸ γὰρ κατʼ ἀνάγκην συμβαῖνον οὐκ ἔστιν ἐκκλῖναι, ἀλλʼ ἐάν τε θέλωμεν ἐάν τε μὴ θέλωμεν, ἐκβῆναι δεῖ τὸ τοιοῦτο. τότε δʼ ἂν χρειώδης ἐτύγχανεν ἡ πρόρρησις, εἰ πρὸς τὴν ἔκκλισιν αὐτοῦ τὴν ἀναφορὰν ἐλάμβανεν. εἰ δʼ ἐν τοῖς τυχηροῖς, ἀδύνατόν τι ἐπαγγέλλονται· ἄστατα γὰρ τὰ τυχηρῶς γινόμενα, τῶν δὲ ἀστάτων καὶ ἄλλοτε ἄλλως ἐκβαινόντων οὐκ ἔστιν ἑστῶσαν ποιεῖσθαι τὴν προαγόρευσιν.
M 5.48
נותר אפוא שהם חוזים את הדברים התלויים בנו; אך גם זה בלתי־אפשרי. שכן איש אינו יכול לחזות דבר שהתממשותו או אי־התממשותו תלויה בי ושאין לו סיבה שנקבעה מראש. לכן הכשדים אינם מבקשים חיזוי אפשרי.
M 5.48
λείπεται οὖν ἐν τοῖς παρʼ ἡμᾶς γιγνομένοις αὐτοὺς ποιεῖσθαι τὰς προρρήσεις. ὃ πάλιν ἀμήχανον· τὸ γὰρ ἐπʼ ἐμοὶ κείμενον ἐκβῆναι ἢ μή, καὶ τὸ μὴ ἔχον ἀρχῆθεν προκαταβεβλημένην αἰτίαν, οὐκ ἂν δύναιτό τις προλέγειν. οὐκ ἄρα δυνατῆς ἐφίενται προρρήσεως οἱ Χαλδαῖοι.
M 5.49
רוב המבקרים מנסים לבטל את השיטה הכשדית באמצעות התכתשויות כאלה. אך אנו, בהתאם לדרך הטיעון הדומה שכבר נקטנו, נערער את עקרונותיה ואת יסודותיה כביכול, ובכך נראה עמם שגם כינון שאר משפטיה נדחה.
M 5.49
Οἱ μὲν οὖν πλείους διὰ τοιούτων τινῶν ἀκροβολισμῶν πειρῶνται τὴν Χαλδαϊκὴν μέθοδον ἀναιρεῖν· ἡμεῖς δὲ κατὰ τὸν ὅμοιον τῆς ἐπιχειρήσεως τρόπον τὰς ἀρχὰς καὶ ὥσπερ στοιχεῖα ταύτης κινήσαντες ἕξομεν αὐταῖς καὶ τὴν τῶν λοιπῶν θεωρημάτων σύστασιν ἠθετημένην.
M 5.50
העיקרון וכעין היסוד של התורה הכשדית הוא קביעה מדויקת של האופק העולה. ממנו נגזרים שאר המרכזים, הנסיגות והעליות מחדש, המשולשים והמרובעים ומערכי הכוכבים שבהם; ומכל אלה נגזרות התחזיות.
M 5.50
Ἀρχὴ τοίνυν καὶ ὥσπερ θεμέλιος τῆς Χαλδαϊκῆς ἐστι τὸ στῆσαι τὸν ὡροσκόπον· ἀπὸ τούτου γὰρ τὰ λοιπὰ τῶν κέντρων λαμβάνεται, τά τε ἀποκλίματα καὶ αἱ ἐπαναφοραὶ τά τε τρίγωνα καὶ τὰ τετράγωνα καὶ οἱ κατʼ αὐτὰ σχηματισμοὶ τῶν ἀστέρων, ἀπὸ δὲ πάντων τούτων αἱ προαγορεύσεις.
M 5.51
לכן, אם האופק העולה מתבטל, בהכרח גם המזל שברום השמים, השוקע וזה שבתחתית השמים אינם ניתנים לידיעה; ואם אלה אינם ניתנים לתפיסה, כל השיטה הכשדית נעלמת עמם.
M 5.51
ὅθεν ἀναιρεθέντος τοῦ ὡροσκόπου κατʼ ἀνάγκην οὐδὲ τὸ μεσουρανοῦν ἐστιν ἢ δῦνον ἢ ἀντιμεσουρανοῦν γνώριμον· τούτων δὲ ἀκαταληπτουμένων συναφανίζεται πᾶσα ἡ Χαλδαϊκὴ μέθοδος.
M 5.52
אפשר להראות בדרכים רבות שהמזל שבאופק העולה אינו ניתן לגילוי בידיהם. כדי לתפוס אותו, ראשית יש לתפוס בוודאות את רגע לידתו של האדם הנחקר; שנית, שעון הלידה המציין אותו צריך להיות חף מטעות; ושלישית, יש לצפות בדיוק בעליית המזל.
M 5.52
ὅτι δὲ ἀνεύρετον αὐτοῖς ἐστι τὸ ὡροσκοποῦν ζῴδιον, ποικίλως ἔνεστι διδάσκειν. ἵνα γὰρ τοῦτο καταληφθῇ, δεῖ πρῶτον μὲν τὴν γένεσιν τοῦ πίπτοντος ὑπὸ τὴν ἐπίσκεψιν βεβαίως κατειλῆφθαι, δεύτερον δὲ τὸ διασημαῖνον ταύτην ὡροσκόπιον ἀπλανὲς ὑπάρχειν, τρίτον δὲ τὴν ἀναφορὰν τοῦ ζῳδίου πρὸς ἀκρίβειαν συνῶφθαι.
M 5.53
בעת הלידה צופים בעליית המזל הזורח בשמים, משום שהכשדים משתמשים במשרת לצורך צפייה בשעון הלידה; לפי העלייה נקבע מערך שאר הכוכבים, שאותו הם מכנים 'תצורה'; ועל סמך התצורה נעשות התחזיות.
M 5.53
ἐπὶ μὲν γὰρ τῆς ἀποτέξεως ἡ ἀναφορὰ τοῦ κατʼ οὐρανὸν ἀνίσχοντος ζῳδίου τετήρηται, καθάπερ διακόνῳ πρὸς τὴν τήρησιν τοῦ ὡροσκόπου χρησαμένων τῶν Χαλδαίων· ἐπὶ δὲ τῇ ἀναφορᾷ ὁ συσχηματισμὸς τῶν ἄλλων ἀστέρων, ὅπερ διάθεμα καλοῦσι, καὶ ἐπὶ τῷ διαθέματι αἱ προαγορεύσεις.
M 5.54
אך אי־אפשר לקבוע את לידתם של הנחקרים, כפי שנראה; שעון הלידה אינו חף מטעות; והמזל העולה אינו נתפס בדיוק. לפיכך השיטה הכשדית חסרת ביסוס.
M 5.54
οὔτε δὲ τὴν γένεσιν τῶν ὑπὸ τὴν ἐπίσκεψιν πιπτόντων λαμβάνειν δυνατόν ἐστιν, ὡς παραστήσομεν, οὔτε τὸ ὡροσκόπιον ἀπλανὲς καθέστηκεν, οὔτε τὸ ἀνίσχον ζῴδιον πρὸς ἀκρίβειαν καταλαμβάνεται. τοίνυν ἀσύστατός ἐστιν ἡ τῶν Χαλδαίων μέθοδος.
M 5.55
נדבר תחילה על הראשון. את ראשיתם של הנחקרים הם קובעים, בדרך הקדומה יותר, או מרגע הטלת הזרע וההתעברות או מרגע הלידה. אך אין הם יכולים לומר שהיא נקבעת מהטלת הזרע וההתעברות, שכן זמנן המדויק אינו ניתן לתפיסה.
M 5.55
λέγωμεν δὴ περὶ τοῦ πρώτου πρῶτον. Τὴν δὴ γένεσιν τῶν ὑπὸ τὴν ἐπίσκεψιν πεσουμένων ἀρχαϊκώτερον ἤτοι ἀπὸ τῆς τοῦ σπέρματος καταβολῆς καὶ συλλήψεως λαμβάνουσιν ἢ ἀπὸ τῆς ἐκτέξεως. ἀλλʼ ἀπὸ μὲν τῆς τοῦ σπέρματος καταβολῆς καὶ συλλήψεως οὐκ ἂν εἴποιεν· ἀκατάληπτος γάρ ἐστιν ὁ ἀκριβὴς ταύτης χρόνος.
M 5.56
ובצדק, שכן אין בידינו לומר אם ההתעברות התרחשה בעת הטלת הזרע עצמה או לא. אפשר שהיא מתרחשת ברגע אחד, כמו שומן המובא אל כבשנים לוהטים — שכן הוא נדבק מיד;
M 5.56
καὶ εἰκότως· οὐ γὰρ ἔχομεν λέγειν εἴτε ἅμα τῇ θέσει τοῦ σπέρματος γέγονεν ἡ σύλληψις εἴτε καὶ μή. δύναται μὲν γὰρ καὶ ἅμα νοήματι τοῦτο συμβαίνειν, ὥσπερ καὶ τὸ προσαχθὲν τοῖς διαπύροις τῶν κλιβάνων στέαρ (τοῦτο γὰρ εὐθὺς κολλᾶται),
M 5.57
ואפשר שהיא מתרחשת לאחר זמן, כשם שזרעים המוטלים באדמה אינם מכים שורש מיד ונאחזים ברגבי העפר שמתחתיהם. ומאחר שיש מרחק מפי הרחם עד לקרקעיתו, שבה, כדברי בני הרופאים, מתרחשת ההתעברות, טבעו של הזרע המוטל לעבור את המרחק הזה במשך זמן כלשהו.
M 5.57
δύναται δὲ καὶ μετὰ χρόνον, ἐπείπερ καὶ τὰ εἰς τὴν γῆν καταβαλλόμενα τῶν σπερμάτων οὐκ εὐθὺς ῥιζοβολοῦντα συμπλέκεται ταῖς ὑποκειμέναις βώλοις. καὶ διαστήματος δὲ ὄντος ἀπὸ τοῦ στόματος τῆς μήτρας μέχρι τοῦ πυθμένος, ἔνθα καὶ τὰς συλλήψεις λέγουσι γίνεσθαι ἰατρῶν παῖδες, πάντως ἐν χρόνῳ τινὶ τὸ διάστημα τοῦτο ἀνύειν πέφυκεν ἡ καταβαλλομένη τοῦ σπέρματος φύσις.
M 5.58
הכשדים, שאינם יודעים במדויק את משך הזמן הזה, לעולם לא יתפסו את רגע ההתעברות. שכן לעתים הזרע נורה ישר ופוגע בבת אחת במקומות הרחם המוכשרים להתעברות; ולעתים הוא נכנס כשהוא מפוזר, אך כוח הרחם עצמו עשוי לאספו למקום אחד. אין לדעת מתי מתרחש המקרה הראשון ומתי השני, כמה זמן נדרש להתעברות האחת וכמה לאחרת.
M 5.58
οἱ δὲ τούτου ἀγνοοῦντες τὴν ποσότητα τοῦ χρόνου κατὰ τὸ ἀκριβές, Χαλδαῖοι τὴν σύλληψιν οὐδέποτε καταλήψονται. τοῦ σπέρματος ὁτὲ μὲν εὐθυβολουμένου καὶ αὐτοῖς προσπίπτοντος ὑφʼ ἓν τοῖς εὐφυῶς ἔχουσι πρὸς σύλληψιν τῆς μήτρας τόποις, ὁτὲ δὲ πολυσπόρως ἐμπίπτοντος, ὑπʼ αὐτῆς δὲ τῆς ἐν τῇ μήτρᾳ δυνάμεως εἰς ἕνα τόπον συνάγεσθαι δυναμένου, τῶν ἀγνώστων ὑπάρχει τὸ πότε γίγνεται τὸ πρῶτον καὶ πότε τὸ δεύτερον, πόσος τε ὁ εἰς ἐκείνην τὴν σύλληψιν ἀναλισκόμενος χρόνος καὶ πόσος ὁ εἰς ταύτην.
M 5.59
וכאשר דברים אלה אינם ידועים, מסתלקת גם התפיסה המדויקת של רגע ההתעברות. ואם, כפי שאמרו אחדים מחוקרי הטבע, הזרע מתבשל תחילה ומשתנה ברחם ורק אז נצמד לכלי הדם שנפתחו בו, הרי מאחר שאינם יודעים מלכתחילה את משך זמן השינוי, גם לא ידעו את מועד ההתעברות.
M 5.59
ἀγνοουμένων δὲ τούτων οἴχεται καὶ ἡ πρὸς ἀκρίβειαν τῆς συλλήψεως κατάληψις. εἴπερ τε, ὥς τινες τῶν φυσικῶν εἰρήκασιν, ἑψόμενον πρῶτον καὶ προμεταβαλλόμενον ἐν μήτρᾳ τὸ σπέρμα τότε προσέρχεται τοῖς ἀναστομωθεῖσιν αὐτῆς ἀγγείοις, αὐτόθεν οὐκ εἰδότες τὴν ποσότητα τοῦ τῆς μεταβολῆς χρόνου οὐκ εἴσονται οὐδὲ τὸν τῆς συλλήψεως καιρόν.
M 5.60
יתר על כן, כשם שנשים שונות זו מזו בפעילותם של שאר איברי הגוף, סביר שהן שונות גם בפעולת הרחם: אחדות מתעברות מהר יותר ואחרות לאט יותר. ואין בכך פלא, שכן אפילו כאשר הן עצמן מושוות לעצמן, הן נראות פעם כמתעברות בקלות ופעם כמי שאינן מתעברות כלל.
M 5.60
καὶ μὴν ὥσπερ κατὰ τὰ λοιπὰ μέρη τοῦ σώματος ἐν ταῖς τῶν μερῶν ἐνεργείαις διαφέρουσιν ἀλλήλων αἱ γυναῖκες, οὕτως εἰκὸς αὐτὰς καὶ κατὰ τὴν τῆς μήτρας ἐνέργειαν διαφέρειν, τὰς μὲν θᾶττον συλλαμβανούσας τὰς δὲ βράδιον. καὶ οὐ παράδοξον, ὅτε καὶ ἑαυταῖς συγκρινόμεναι νυνὶ μὲν εὐσύλληπτοι θεωροῦνται νυνὶ δὲ οὐδαμῶς.
M 5.61
מאחר שכך הדבר, אי־אפשר לומר במדויק מתי נקלט הזרע שהוטל, באופן שהכשדים יוכלו לקבוע לפי זמן זה את האופק העולה של הלידה.
M 5.61
τούτου δὲ οὕτως ἔχοντος τῶν ἀδυνάτων ἐστὶ λέγειν πρὸς ἀκρίβειαν τὸ πότε συνέσχηται τὸ καταβληθὲν σπέρμα, ἵνα καὶ ἀπὸ τούτου τοῦ χρόνου στήσωσιν οἱ Χαλδαῖοι τὸν τῆς γενέσεως ὡροσκόπον.
M 5.62
ואף אי־אפשר לומר שמטבעו של זמן ההתעברות להיתפס באמצעות סימנים כלשהם, כגון התייבשות הנרתיק לאחר המשגל, סגירת פי הרחם, אם אמנם כך אירע, הפסקת הווסת והופעת תאווה למאכלים משונים.
M 5.62
καὶ μὴν οὐδὲ ἔνεστι λέγειν ὡς διὰ σημείων τινῶν καταλαμβάνεσθαι πέφυκεν ὁ τῆς συλλήψεως χρόνος, καθάπερ ἐκ τοῦ κατεξηράνθαι μὲν μετὰ τὴν μῖξιν τοὺς γυναικείους κόλπους, μεμυκέναι δέ, εἰ οὕτω τύχοι, τὸ τῆς μήτρας στόμιον, ἐπεσχῆσθαι δὲ τὴν ἔμμηνον κάθαρσιν, κίσσαν δὲ ἐπιγίγνεσθαι.
M 5.63
ראשית, סימנים אלה משותפים גם לנשים שלא התעברו. ושנית, גם אילו לא היו משותפים להן, הם מצביעים על התעברות שכבר אירעה בתוך טווח של ימים אחדים, ולא על רגע מדויק, סמוך ומוגדר במרווחים של שעות.
M 5.63
πρῶτον μὲν γὰρ καὶ ταῦτα κοινοποιεῖται τὰ σημεῖα πρὸς τὰς μὴ συνειληφυίας· εἶτα καὶ εἰ μὴ κοινοποιοῖτο, γενομένην ἤδη κατὰ πλάτος πλειόνων ἡμερῶν διελθουσῶν σύλληψιν δηλοῖ, καὶ οὐ πρὸς ἀκρίβειαν καὶ ὑπόγυιον καὶ ἐν ὡριαίοις κειμένην διαστήμασιν.
M 5.64
אך כדי להבחין בין מהלכי החיים השונים, הכשדים זקוקים לא לזמן ההתעברות הכללי והרחב, אלא לזמן המדויק. מכאן ברור שאי־אפשר לקבוע את האופק העולה לפי ההתעברות.
M 5.64
χρείαν δʼ ἔχουσιν οἱ Χαλδαῖοι πρὸς διάγνωσιν τῶν διαφερόντων βίων οὐ τοῦ ὁλοσχεροῦς καὶ ἐν πλάτει χρόνου τῆς συλλήψεως, τοῦ δὲ πρὸς ἀκρίβειαν. Ἀλλὰ γὰρ ἐκ τούτων πρόδηλον ὅτι οὐχ οἷόν τε ἐστιν ἀπὸ συλλήψεως τὸν ὡροσκόπον ἑστάναι.
M 5.65
ואף לא לפי הלידה. ראשית, קשה לקבוע מתי יש לומר שהלידה מתרחשת: האם כאשר הנולד מתחיל לצאת אל האוויר הקר, כאשר כולו יוצא החוצה, או כאשר הוא מורד אל הארץ.
M 5.65
καὶ μὴν οὐδὲ ἀπὸ τέξεως. πρῶτον μὲν γὰρ ἄπορόν ἐστι τὸ πότε ῥητέον ἀπότεξιν εἶναι, ἆρά γε ὁπόταν ἄρχηται προκύπτειν εἰς τὸν ψυχρὸν ἀέρα τὸ ἀποτικτόμενον, ἢ ὅταν ὀλίγον ἐξίσχῃ, ἢ ὅταν εἰς τὴν γῆν κατενεχθῇ.
M 5.66
שנית, גם בכל אחת מן האפשרויות האלה אי־אפשר להגדיר את רגע הלידה המדויק. בשל מצב המקומות, התאמת הגוף, הכנת חלקי הגוף, ניסיונה של המיילדת ואינספור סיבות אחרות, משך הזמן שבו הנולד מתחיל לצאת לאחר קריעת הקרומים, יוצא מעט החוצה או מורד אל הארץ אינו זהה אצל כולם, אלא שונה מאדם לאדם.
M 5.66
εἶτα οὐδὲ ἐφʼ ἑκάστου τούτων δυνατόν ἐστι τὸν ἀκριβῆ τῆς ἀποτέξεως χρόνον ὁρίζειν· καὶ γὰρ διὰ παράστημα ψυχῆς καὶ διʼ ἐπιτηδειότητα σώματος καὶ πρὸς διάθεσιν τῶν τόπων καὶ διʼ ἐμπειρίαν μαίας καὶ ἄλλας ἀπείρους προφάσεις οὐχ ὁ αὐτός ἐστι χρόνος καθʼ ὃν προκύπτει τὸ τικτόμενον ῥαγέντων τῶν ὑμένων ἢ ἐκτὸς ὀλίγον γίνεται ἢ εἰς τὴν γῆν καταφέρεται, ἀλλʼ ἄλλος ἐπʼ ἄλλων.
M 5.67
ומאחר שהכשדים אינם יכולים למדוד זמן זה באופן מוגדר ומדויק, הם אינם יכולים להגדיר כראוי את שעת הלידה. ברור אפוא מן הדברים האלה שהכשדים אמנם מתיימרים לדעת את האופק העולה ככל שהדבר תלוי בזמני הלידה, אך אינם יודעים אותו.
M 5.67
ὃν πάλιν μὴ δυνάμενοι ὡρισμένως καὶ ἀκριβῶς σταθμήσασθαι οἱ Χαλδαῖοι ἐκπεσοῦνται τοῦ δεόντως τὴν τῆς ἀποτέξεως ὥραν ὁρίζειν. Ὅτι μὲν οὖν τὸ ὅσον ἐπὶ τοῖς τῆς ἀποτέξεως χρόνοις ἐπαγγέλλονται μὲν τὸν ὡροσκόπον γινώσκειν Χαλδαῖοι, οὐκ ἴσασι δέ,
M 5.68
ובאותו אופן אפשר להסיק שגם שעון הלידה שלהם אינו חף מטעות. כאשר הם אומרים שהאדם היושב לצד היולדת מסמן באמצעות דיסק לכשדי הצופה בכוכבים על הפסגה שהלידה התרחשה, והלה מביט לשמים ורושם את המזל העולה, נראה להם תחילה שמאחר שרגע הלידה אינו מוגדר, כפי שהראינו מעט קודם, גם אין קל לסמן אותו בדיסק.
M 5.68
ἐκ τούτων συμφανές· ὅτι δὲ οὐδὲ τὸ ὡροσκόπιον ἀπλανές ἐστιν αὐτοῖς, πάρεστι κατὰ τὸν ὅμοιον ἐπιλογίζεσθαι τρόπον. ὅταν γὰρ λέγωσιν ὅτι ὁ παρεδρεύων τῇ ὠδινούσῃ τὴν ἀπότεξιν δίσκῳ σημαίνει τῷ ἐπὶ τῆς ἀκρωρείας ἀστεροσκοποῦντι Χαλδαίῳ, κἀκεῖνος εἰς οὐρανὸν ἀποβλέπων ἐπισημειοῦται τὸ ἀνίσχον ζῴδιον, τὸ μὲν πρῶτον ὑποδείξομεν αὐτοῖς ὅτι τῆς ἀποτέξεως ἀορίστου τυγχανούσης, καθὼς μικρῷ πρόσθεν παρεστήσαμεν, οὐδὲ τὸ δίσκῳ διασημαίνειν ταύτην εὔκολον.
M 5.69
אך הבה נניח שאפשר לתפוס את הלידה; עדיין אי־אפשר לסמן את רגע התרחשותה במדויק. שכן קול הדיסק נע אל הפסגה במשך זמן הניתן לחלוקה לחלקים רבים הנתפסים בחוש. הראיה לכך נצפית אצל חוטבי עצים בהרים: זמן ניכר לאחר הורדת הגרזן נשמע קול המכה, משום שהוא מגיע אל השומע במשך זמן רב יותר.
M 5.69
εἶτα ἔστω καὶ καταληπτὴν τυγχάνειν τὴν ἀπότεξιν, ἀλλʼ οὔ γε πρὸς ἀκριβῆ χρόνον ταύτην παρεπισημειοῦσθαι δυνατόν ἐστιν. τὸν γὰρ τοῦ δίσκου ψόφον ἐν πλείονι χρόνῳ καὶ ἐν συχνῷ πρὸς αἴσθησιν δυναμένῳ μερίζεσθαι κινεῖσθαι συμβέβηκεν ἐπὶ τὴν ἀκρώρειαν. τεκμήριον δὲ τὸ ἐπὶ τῶν ἐν τῇ ὀρεινῇ δενδροτομούντων θεωρούμενον· μετὰ γὰρ ἱκανὴν ὥραν τοῦ κατενεχθῆναι τὸν πέλεκυν ἐξακούεται ἡ τῆς πληγῆς φωνὴ ὡς ἂν ἐν πλείονι χρόνῳ φθάνουσα ἐπὶ τὸν ἀκούοντα.
M 5.70
לכן אין הכשדים יכולים לקבוע במדויק את זמן המזל העולה ואת האופק המדויק. ולא רק שזמן־מה חולף לאחר הלידה עד שהצליל נע מן היושב לצד צירי היולדת אל הצופה בכוכבים; גם בזמן שהלה מרים את עיניו, סוקר ובודק באיזה מזל מצויים הירח וכל אחד משאר הכוכבים, מערך הכוכבים כבר מספיק להשתנות, מפני שתנועת העולם סובבת במהירות בלתי־פוסקת, עוד לפני שיוכל לשחזר בתצפית את מראה השמים בשעת לידתו של הילוד.
M 5.70
καὶ διὰ τοῦτο τοίνυν οὐκ ἔστιν ἀκριβῶς τοῖς Χαλδαίοις τὸν χρόνον τοῦ ἀνίσχοντος ζῳδίου καὶ κατʼ ἀκρίβειαν ὡροσκοποῦντος λαμβάνειν. καὶ μὴν οὐ μόνον φθάνει πλείων διελθεῖν χρόνος μετὰ τὴν ἀπότεξιν, ἐν ᾧ γίνεται ὁ ἦχος ἀπὸ τοῦ ταῖς τῆς τικτούσης ὠδῖσι παρεδρεύοντος ὡς ἐπὶ τὸν ἀστεροσκοποῦντα, ἀλλὰ καὶ ἐν ᾧ οὗτος ἀναβλέπει καὶ περισκοπῶν ἐξετάζει τὸ ἐν τίνι τῶν ζῳδίων ἐστὶν ἡ σελήνη καὶ τῶν λοιπῶν ἀστέρων ἕκαστος, φθάνει ἀλλοῖον γενέσθαι τὸ περὶ τοὺς ἀστέρας διάθεμα, τῆς τοῦ κόσμου κινήσεως ἀλήκτῳ τάχει περιφερομένης, πρὶν τηρητικῶς παραπλάσασθαι τῇ τοῦ γεννηθέντος ὥρᾳ τὰ κατʼ οὐρανὸν βλεπόμενα.
M 5.71
ועוד, תצפית כזאת עשויה אולי להועיל לכשדים בלילה, כאשר אפשר לראות את הנמצא בגלגל המזלות ומערכי הכוכבים גלויים. אולם מאחר שאנשים אחדים נולדים גם ביום, שעה שאי־אפשר לרשום דבר מאלה שנזכרו, ואולי רק את תנועות השמש, יש לומר שהשיטה הכשדית אפשרית במקרים אחדים ובלתי־אפשרית באחרים.
M 5.71
ἄλλως τε ἡ τοιαύτη παρατήρησις νύκτωρ ἴσως δύναται προκόπτειν τοῖς Χαλδαίοις, ὅτε τά τε ἐν τῷ ζῳδιακῷ βλέπεται κύκλῳ καὶ οἱ σχηματισμοὶ τῶν ἀστέρων εἰσὶν ἐμφανεῖς. ἐπεὶ οὖν τινὲς καὶ μεθʼ ἡμέραν γεννῶνται, ὅτε οὐδὲν τῶν προειρημένων δυνατόν ἐστι παρασημειοῦσθαι, μόνας δέ, εἰ καὶ ἄρα, τὰς τοῦ ἡλίου κινήσεις, ῥητέον ἐπὶ τινῶν μὲν δυνατὴν εἶναι τὴν τῶν Χαλδαίων μέθοδον ἐπὶ τινῶν δὲ ἀδύνατον.
M 5.72
אך ראה שמא אף בלילה אין הם יכולים לערוך תמיד תצפיות חפות מטעות בגרמי השמים. לעתים קרובות הלילות מעוננים וערפיליים; והיה הישג נאה אילו ניתן למצוא ודאות במדע זה אפילו כשכל מכשול כזה אינו קיים, קל וחומר כאשר יש מכשול לתפיסה המדויקת של גרמי השמים.
M 5.72
ὅρα δὲ μή ποτε καὶ νύκτωρ οὐκ ἰσχύουσιν ἀπλανεῖς διὰ παντὸς ποιεῖσθαι τὰς τῶν οὐρανίων παρατηρήσεις· πολλάκις γὰρ συννεφεῖς εἰσιν αἱ νύκτες καὶ ἀχλυώδεις, ἀγαπητὸν δὲ ἦν πάσης ἀναιρουμένης τοιαύτης προφάσεως τὸ βέβαιον εὑρεῖν ἐν τῷ μαθήματι, μή τοί γε καὶ κωλύματός τινος ὄντος πρὸς τὴν ἀκριβῆ τῶν οὐρανίων κατάληψιν.
M 5.73
לאחר שדחינו גם את שעון הלידה הכשדי והראינו בקצרה שיחד עם זמני הלידה גם הוא אינו ניתן לתפיסה בידיהם, נעבור לחלק הנותר של הבטחתנו. נותר לדון גם בעלייה בגלגל המזלות, בנפרד מן ההפרכות שהצגנו קודם.
M 5.73
Ἀθετήσαντες δὴ καὶ τὸ κατὰ τοὺς Χαλδαίους ὡροσκόπιον, συντόμως τε παραστήσαντες ὅτι μετὰ τῶν τῆς γενέσεως χρόνων ἄληπτόν ἐστιν αὐτοῖς, ἐπὶ τὸ λειπόμενον τῆς ὑποσχέσεως μέρος χωρῶμεν. ἐλείπετο δὲ καὶ περὶ τῆς ἀναφορᾶς τῆς ἐν τῷ ζῳδιακῷ κύκλῳ διελθεῖν, ἀποστάντας τῶν ἔμπροσθεν ἐκκειμένων ἡμῖν ἐλέγχων.
M 5.74
אנו אומרים אפוא שקשה להבחין בין מעלות המזלות, ולמעשה אי־אפשר להגדירן במדויק. סביר שמזל שכבר עלה ייראה כאילו עדיין לא זרח, ולהפך — שמזל שעדיין לא זרח ייראה כאילו כבר עלה.
M 5.74
φαμὲν τοίνυν ὅτι δυσδιόριστοί εἰσιν ἀπʼ ἀλλήλων, μᾶλλον δὲ ἀδυνάτως ἔχουσι κατὰ τὸ ἀκριβὲς ὁρισθῆναι αἱ τῶν ζῳδίων μοῖραι, ἀλλʼ εἰκός ἐστιν ἤδη ἀνεσχηκὸς ζῴδιον δοκεῖν μήπω ἀνατεταλκέναι, καὶ ἀνάπαλιν μήπω ἀνατεταλκὸς δοκεῖν ἤδη ἀνεσχηκέναι.
M 5.75
גם שיטת כדי המים שנזכרה קודם אינה יכולה לסייע לכשדים. בשל המים הזורמים ובשל מזג האוויר, הזרימה ופרקי הזמן המקבילים לה אינם אחידים. סביר שתנועת המים תהיה שונה בתחילה, כשהנוזל נקי, ובסוף, כשהוא בוצי וקשה יותר לזרימה.
M 5.75
οὐδὲ γὰρ ἡ προειρημένη τῶν ὑδριῶν ἔφοδος δύναταί τι τοῖς Χαλδαίοις παρεπικουρεῖν, ἐπείπερ καὶ παρὰ τὸ ῥέον ὕδωρ καὶ παρὰ τὴν τοῦ ἀέρος κρᾶσιν ἀνώμαλα τὰ τῆς ῥύσεως καὶ τῶν ἀντιπαρηκόντων τῇ ῥύσει χρόνων. τὴν μὲν γὰρ τοῦ ὕδατος φορὰν εἰκός ἐστιν ἀνόμοιον γίνεσθαι κατʼ ἀρχάς, ὅτε καθαρόν ἐστι τὸ ῥέον, καὶ ἐξ ὑστέρου, ὅτε ἰλυῶδες καὶ δυσρευστότερον·
M 5.76
וסביר שמזג האוויר, כאשר הוא ערפילי וצפוף יותר, יתנגד ליציאה ויחסום אותה במידת־מה, ואילו כשהוא צלול ודק־חלקיקים יסייע לה יותר.
M 5.76
τὴν δὲ τοῦ ἀέρος κρᾶσιν πιθανὸν ἀχλυώδους μὲν καὶ παχυτέρου ὄντος ἀντιπίπτειν τῇ ἐκρύσει, τρόπον τινὰ ἐμφράττουσαν αὐτήν, διαυγοῦς δὲ καὶ λεπτομεροῦς καθεστῶτος συνεργεῖν μᾶλλον.
M 5.77
גם הכד עצמו אינו זורם באותו אופן כשהוא מלא, חצי ריק או קרוב להתרוקנות, אלא פעם מהר יותר, פעם לאט יותר ופעם במהירות בינונית; בעוד התנועה השמימית נעה תמיד במהירות שווה.
M 5.77
καὶ αὐτὸς δὲ ὁ ἀμφορεὺς οὐχ ὡσαύτως ῥυήσεται πλήρης καθεστώς, ὡσαύτως δὲ ἡμίκενος ἢ πρὸς τῷ κενοῦσθαι τυγχάνων, ἀλλʼ ὁτὲ μὲν ὀξύτερον ὁτὲ δὲ βραδύτερον ὁτὲ δὲ μέσως, τῆς οὐρανίου φορᾶς ἰσοταχῶς διὰ παντὸς ἐλαυνομένης.
M 5.78
והחשוב מכול: כל מזל אינו גוף רציף, ואינו מחובר למזל שלפניו ולזה שאחריו כבחיבור מפרקים בלי שום מרחק ביניהם; אלא הוא מורכב מכוכבים מפוזרים שיש ביניהם מרווחים ופערים, אחדים באמצעו ואחרים סמוך לגבולותיו.
M 5.78
τὸ δὲ πάντων κυριώτατον, ἕκαστον τῶν ζῳδίων οὐ συνεχές ἐστι σῶμα, οὐδʼ ὥσπερ ἡρμολογημένον τῷ πρὸ ἑαυτοῦ καὶ τῷ μεθʼ αὐτὸ συνῆπται μηδεμιᾶς μεταξὺ πιπτούσης διαστάσεως, ἀλλʼ ἐκ διεσπαρμένων ἀστέρων συνέστηκε καὶ μεταξύτητάς τινας ἐχόντων καὶ διαλείμματα, τοῦτο μὲν κατὰ τὴν μεσότητα τοῦτο δὲ πρὸς τοῖς πέρασιν.
M 5.79
מכאן, כאשר המזלות שבגלגל מוגדרים באמצעות חלקים מספריים, הצופים מן הארץ טועים בהכרח: הפער הנופל ביניהם נעלם מהם, ואין הם יודעים אם הוא גבול המזל הקודם או ראשית המזל הבא.
M 5.79
ὅθεν πάντως, ἀριθμητοῖς μορίοις τῶν ἐν τῷ κύκλῳ ζῳδίων περιγραφομένων, πλάνην ἀναγκαῖόν ἐστι γίγνεσθαι τοῖς ἀπὸ τῆς γῆς παρατηροῦσι, λανθάνοντος αὐτοὺς τοῦ προσπίπτοντος διαλείμματος, εἴτε τοῦ προηγουμένου ζῳδίου πέρας ἐστὶν εἴτε τοῦ ἐπανιόντος ἀρχή.
M 5.80
גם הגבעות שמהן נערכות התצפיות בכוכבים אינן נשארות תמיד כפי שהן. מאחר שהעולם משתנה בהדרגה ולובש צורות אחרות, הן נפגעות משיטפונות גשם, מרעידות אדמה או משקיעות דומות אחרות. לכן, בשל השתנותן, התצפיות בכוכבים אינן נשארות זהות: תצפיתם של מי שמביטים ממקום גבוה שונה מזו של המביטים ממקום נמוך, ומה שנראה לראשונים אינו נצפה בהכרח גם בידי האחרים.
M 5.80
οἱ δὲ λόφοι ἀφʼ ὧν αἱ ἀστεροσκοπίαι γίνονται, οὐχ οἱ αὐτοὶ πάντοτε διαμένουσιν, ἀλλὰ κατὰ μοῖραν ἑτεροιουμένου καὶ μεταβάλλοντος τοῦ κόσμου ἤτοι κατακλυσμοῖς ἐξ ὄμβρων ἢ σεισμοῖς γῆς ἢ ἄλλοις τισὶ τοιούτοις καθήμασιν ἐνοχλοῦνται, ὥστε καὶ παρὰ τὴν τούτων ἐξαλλαγὴν μὴ τὰς αὐτὰς τῶν ἀστέρων γίνεσθαι παρατηρήσεις, ἀλλʼ ἑτέραν μὲν τοῖς ἀφʼ ὕψους συμβαίνειν παρατήρησιν, διαφέρουσαν δὲ τοῖς ἀπὸ χθαμαλοῦ βλέπουσι, καὶ τὸ ἐκείνοις ὀφθὲν μὴ πάντως καὶ τοῖς ἄλλοις τεθεωρῆσθαι.
M 5.81
אפשר לצרף כאן גם את השוני בין החושים. יש אנשים שראייתם חדה משל אחרים; וכשם שנשרים ונצים, בשל חדות ראייתם המופלגת, תופסים בבירור רב דבר שעדיין אינו נראה לנו מחמת מרחק כלשהו, כך סביר שהכשדי שאינו חד־ראייה יסבור כי מזל שכבר עולה ונמצא באופק עדיין לא זרח † וגם שהוא לקוי־ראייה בהשוואה †.
M 5.81
συμπαραλάβοι δʼ ἄν τις ἐνταῦθα καὶ τὴν τῶν αἰσθήσεων παραλλαγήν· ἄλλοι γὰρ ἄλλων εἰσὶν ὀξυωπέστεροι, καὶ ὃν τρόπον τὸ μηδέπω βλεπόμενον ἡμῖν διὰ ποσὴν ἀπόστασιν, τοῦτο ὡς μέγιστον κατειλήφασιν ἀετοί τε καὶ ἱέρακες διʼ ὑπερβολὴν ὀξυωπίας, οὕτω τὸ ἀνίσχον ἤδη καὶ ὡροσκοποῦν ζῴδιον ἐκ μακροῦ διαστήματος τῷ μὴ ὀξυωποῦντι Χαλδαίῳ πιθανόν ἐστιν ὡς μηδέπω ἀνατεταλκὸς δοξάζεσθαι, καὶ κατὰ σύγκρισιν ἀμβλυωποῦντι.
M 5.82
יש להוסיף לכך, כהפרכה הברורה ביותר של התורה הכשדית, את הבדל האוויר סביב האופק. כאשר האוויר צפוף־חלקיקים, סביר שבשל שבירת האור מזל שעדיין נמצא מתחת לארץ ייראה כאילו הוא כבר מעליה, כפי שקורה לקרן השמש הנשברת מעל פני המים: לעתים קרובות, אף שאיננו רואים את השמש עצמה, אנו סבורים שאותה קרן היא השמש.
M 5.82
προσθετέον δὲ τούτοις ὡς ἐναργέστατον τῆς Χαλδαϊκῆς ἔλεγχον καὶ τὴν περὶ τῷ ὁρίζοντι τοῦ ἀέρος διαφοράν· εἰκὸς γὰρ ὅτι παχυμεροῦς αὐτοῦ καθεστῶτος κατὰ ἀνάκλασιν τῆς ὄψεως τὸ ὑπὸ γῆν ἔτι καθεστὼς ζῴδιον δοκεῖν ἤδη ὑπὲρ γῆς τυγχάνειν, ὁποῖόν τι καὶ ἐπὶ τῆς ἐφʼ ὕδατος ἀντανακλωμένης ἡλιακῆς ἀκτῖνος γίνεται· μὴ βλέποντες γὰρ τὸν ἥλιον αὐτὸν πολλάκις ὡς ἥλιον δοξάζομεν.
M 5.83
והטיעון המכריע מכולם: אילו כל חלק שנים־עשר של גלגל המזלות היה נראה במשך זמן שווה ולפי אותו קו ישר לכל הצופים בשמים ברחבי הארץ המיושבת, אולי היו בני הכשדים יכולים לקבוע בוודאות את המזל העולה סביב האופק.
M 5.83
τὸ δὲ πάντων συνεκτικώτατον, εἰ μὲν πᾶσι τοῖς κατὰ τὴν οἰκουμένην τὰ οὐράνια παρατηροῦσιν ἕκαστον τοῦ ζῳδιακοῦ δωδεκατημόριον ἰσοχρόνως ἐφαίνετο καὶ κατὰ τὴν αὐτὴν εὐθεῖαν ἐθεωρεῖτο, τάχʼ ἴσως ἂν ἐδύναντο Χαλδαίων παῖδες παγίως λαβεῖν τὸ περὶ τὸν ὁρίζοντα ἀνίσχον ζῴδιον.
M 5.84
אך מאחר שאין הוא מופיע במשך זמן שווה אצל כולם, אלא מהר יותר אצל אלה ולאט יותר אצל אחרים, ובאלכסון אצל אחדים ובניצב אצל אחרים, נובע שלא אותו מזל נראה לכולם כאילו הוא באופק. המזל שנראה לאלה כמי שכבר זרח עדיין מצוי מתחת לארץ אצל אחרים; וזה שנראה אצל אנשים מסוימים בנסיגה מן המזל העולה, נצפה אצל אחרים כמזל העולה עצמו.
M 5.84
νυνὶ δὲ ἐπεὶ οὐ παρὰ πᾶσιν ἰσοχρόνως ἀναφαίνεται ἀλλὰ τοῖς μὲν θᾶττον τοῖς δὲ βράδιον καὶ τισὶ μὲν πλάγιον τισὶ δὲ ὀρθόν, ἐπακολουθεῖ τὸ μὴ πᾶσι τὸ αὐτὸ δοκεῖν ὡροσκοπεῖν ζῴδιον, ἀλλὰ τὸ τούτοις ἤδη δοκοῦν ἀνατεταλκέναι, τοῦτʼ ἄλλοις ἀκμὴν ὑπόγειον ὑπάρχειν, καὶ τὸ ἑτέροις φαινόμενον ἐν ἀποκλίματι τοῦ ὡροσκοποῦντος ζῳδίου, τοῦτο ἑτέροις θεωρεῖσθαι ὡροσκοποῦν.
M 5.85
שכך הדבר ברור מכך שגם כוכבי השבת, כגון ארקטורוס וכלב, אינם נראים באותו זמן לתושבי כל אזור אקלימי, אלא בזמן אחר לכל קבוצה. הראינו אפוא במידה מספקת שאי־אפשר לקבוע במדויק את המזל העולה, ומשום כך גם לא שום מרכז אחר שעליו מבססים הכשדים את תחזיותיהם.
M 5.85
καὶ ὅτι ταῦθʼ οὕτως ἔχει, πρόδηλον ἐκ τοῦ καὶ τοὺς ἀπλανεῖς ἀστέρας, καθάπερ ἀρκτοῦρον καὶ κύνα, μὴ κατὰ τὸν αὐτὸν χρόνον τοῖς ἐν παντὶ κλίματι κατοικοῦσι φαίνεσθαι ἀλλʼ ἄλλοις κατʼ ἄλλον. Ὅτι μὲν οὖν οὐκ ἐνδέχεται κατʼ ἀκρίβειαν τὸ ὡροσκοποῦν ζῴδιον λαβεῖν, διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ τῶν ἄλλων τι κέντρων, ἀφʼ ὧν αἱ προαγορεύσεις γίνονται τοῖς Χαλδαίοις, αὐτάρκως παρεστήσαμεν.
M 5.86
למעלה מן הדרוש יש לומר שגם אילו היה אפשר לתפוס את הזמן המדויק של עלייתם מחדש, ברור יחד עמנו ששום אדם מן השורה הבא אל הכשדים אינו מגיע לאחר שצפה בעצמו בזמן המדויק. שכן הדבר דרש מומחיות רבה, כפי שהראינו קודם, והדיון הראה שהוא מעבר ליכולתו של הדיוט.
M 5.86
ἐκ περιουσίας δὲ λεκτέον ὅτι κἂν καταληπτὸς ᾖ ὁ ἀκριβὴς τῆς τούτων ἐπαναφορᾶς χρόνος, ἐκεῖνο μὲν συμφανὲς ὅτι οὐθεὶς τῶν παραγινομένων πρὸς τοὺς Χαλδαίους ἰδιωτῶν τετηρηκὼς ἐφʼ ἑαυτοῦ τὸν ἀκριβῆ χρόνον παραγίνεται· πολλῆς γὰρ ἦν τεχνιτείας τὸ πρᾶγμα, ὡς πρότερον ἐδείκνυμεν, καὶ πλέον ἢ κατʼ ἰδιώτην ὁ λόγος ὑπέφαινεν.
M 5.87
מאחר שהכשדי לא צפה בזמן הלידה המדויק של אדם זה מן השורה אלא שומע אותו מפיו, ואותו אדם אינו יודע את הזמן המדויק — פעם מחוסר ניסיון ופעם משום שלא ייחס לעניין חשיבות רבה — נותר שמן התורה הכשדית לא תצמח לבני האדם שום תחזית ודאית, אלא רק טעות והונאה.
M 5.87
ἐπεὶ οὖν ὁ Χαλδαῖος οὐκ ἐτήρησε τὸν ἀκριβῆ τῆς γενέσεως χρόνον ἐπὶ τοῦδε τοῦ ἰδιώτου ἀλλὰ παρʼ αὐτοῦ τοῦτον ἀκούει, οὑτοσὶ δὲ ὁ ἰδιώτης τὰ μὲν διʼ ἀπειρίαν τὰ δὲ καὶ διὰ τὸ μὴ πάνυ τι ἐσπουδακέναι περὶ τὸ πρᾶγμα πάλιν οὐκ οἶδε τὸν ἀκριβῆ χρόνον, καταλείπεται ἄρα πρόρρησιν μὲν μηδʼ ἡντινοῦν βεβαίαν, πλάνην δὲ καὶ φενακισμὸν ἀπὸ Χαλδαϊκῆς τοῖς ἀνθρώποις περιγίνεσθαι.
M 5.88
ואם ישנו את טענתם ויאמרו שאין הם קובעים את הזמן המדויק אלא זמן כללי ורחב, כמעט שיופרכו בידי התוצאות עצמן. אנשים שנולדו באותו זמן כללי לא חיו אותם חיים: אחדים, למשל, נעשו מלכים ואחרים הזדקנו בכבלים.
M 5.88
Εἰ δὲ ἀναστρέψαντες λέγοιεν μὴ τὸν ἀκριβῆ χρόνον λαμβάνεσθαι ἀλλὰ τὸν ὁλοσχερῆ καὶ ἐν πλάτει, ὑπʼ αὐτῶν σχεδὸν ἐλεγχθήσονται τῶν ἀποτελεσμάτων· οἱ γὰρ ἐν τῷ αὐτῷ καθʼ ὁλοσχέρειαν χρόνῳ γεννηθέντες οὐ τὸν αὐτὸν ἔζησαν βίον, ἀλλʼ οἱ μὲν λόγου χάριν ἐβασίλευσαν οἱ δὲ ἐν πέδαις κατεγήρασαν.
M 5.89
איש לא השתווה לאלכסנדר המוקדוני, אף שרבים ברחבי הארץ המיושבת נולדו יחד עמו; וכך גם לא לאפלטון הפילוסוף. לכן, אם הכשדי בוחן את זמן הלידה הרחב, לא יוכל לומר בוודאות שמי שנולד בזמן מסוים יצליח, שכן רבים שנולדו באותו זמן נכשלו; ואף לא להפך, שאדם מסוים יהיה עני, שכן לא מעטים מבעלי אותה תצורה הזדקנו בעושר רב.
M 5.89
οὐθεὶς γοῦν Ἀλεξάνδρῳ τῷ Μακεδόνι γέγονεν ἴσος, πολλῶν κατὰ τὴν οἰκουμένην συναποτεχθέντων αὐτῷ, οὐδὲ Πλάτωνι τῷ φιλοσόφῳ. ὥστε εἰ τὸν ἐν πλάτει τῆς γενέσεως χρόνον ὁ Χαλδαῖος ἐπισκέπτεται, οὐ δυνηθήσεται παγίως λέγειν ὅτι ὁ κατὰ τὸν αὐτὸν χρόνον γεννηθεὶς εὐτυχήσει, πολλοὶ γὰρ κατὰ τὸν αὐτὸν χρόνον τούτῳ γεννηθέντες ἐδυστύχησαν, καὶ ἀνάπαλιν ὅτι ὅδε τις ἀπορήσει· οὐκ ὀλίγοι γὰρ τῶν τὸ αὐτὸ διάθεμα ἐσχηκότων εὐπορώτατοι κατεγήρασαν.
M 5.90
יתר על כן, הטיעון ההופך את הכיוון ביחס לטענה האמורה נראה כמפריך את הכשדים במידה לא מבוטלת. אם בעלי אותה תצורת לידה פוגשים אותן תוצאות בחייהם, בהכרח בעלי לידות שונות נעשים שונים.
M 5.90
καὶ μὴν οὐδὲ μετρίως ἐλέγχειν φαίνεται τοὺς Χαλδαίους καὶ ὁ ἀναστρέφων πρὸς τὴν εἰρημένην ἐπιχείρησιν λόγος. εἰ γὰρ οἱ τὸ αὐτὸ διάθεμα τῆς γενέσεως ἔχοντες τοῖς αὐτοῖς ἀποτελέσμασιν ἐν τῷ βίῳ περιπίπτουσι, πάντως καὶ οἱ διαφόρους ἔχοντες γενέσεις διάφοροι γίνονται.
M 5.91
אך זה שקרי. אנו רואים אנשים רבים הנבדלים בגיל, במבנה גופם ובאינספור תכונות אחרות של מצביהם, שפגשו אותו קץ: נהרגו במלחמה, נלכדו בקריסת בתים או טבעו בספינות שנטרפו. ראוי לשאול כיצד היה הכשדי חוזה לכל אחד מהם, אילו נשאר בחיים, את אחרית חייו העתידה.
M 5.91
ὅπερ ἐστὶ ψεῦδος· ὁρῶμεν γὰρ πολλοὺς κατά τε ἡλικίας διαφέροντας καὶ κατὰ μορφὰς σωμάτων καὶ κατὰ ἄλλας παμπληθεῖς ἰδιότητας παθῶν τῷ ὁμοίῳ τέλει περιπεπτωκότας καὶ ἤτοι ἐν πολέμῳ ἀπολομένους ἢ ἐν συμπτώσεσιν οἰκιῶν ἀποληφθέντας ἢ ναυαγίοις καταποντισθέντας· οἷς, εἴπερ ἔζων, πῶς ἂν ὁ Χαλδαῖος προειρήκει τὴν ἐσομένην τοῦ βίου καταστροφήν, ἄξιον διαπορεῖν.
M 5.92
שכן אם מי שנולד בחודו של קשת יישחט לפי הטיעון האסטרולוגי, כיצד נשחטו בבת אחת רבבות הברברים שנלחמו ביוונים במרתון? הרי לא היה לכולם אותו אופק עולה. ושוב, 〈אם〉 מי שנולד בכדו של דלי ייטרף בים, כיצד טבעו יחד היוונים שחזרו מטרויה ליד מפרצי אובויה?
M 5.92
εἰ γὰρ ὁ μὲν ἐν τῇ ἀκίδι τοῦ τοξότου γεννηθεὶς κατὰ τὸν μαθηματικὸν σφαγήσεται λόγον, πῶς αἱ τοσαῦται μυριάδες τῶν βαρβάρων ἀνταγωνιζόμεναι πρὸς τοὺς Ἕλληνας ἐν Μαραθῶνι ὑφʼ ἓν κατεσφάγησαν; οὐ γὰρ δή γε ἐπὶ πάντων ὁ αὐτὸς ἦν ὡροσκόπος. καὶ πάλιν εἰ ὁ ἐν τῇ κάλπιδι τοῦ ὑδροχόου γεννηθεὶς ναυαγήσει, πῶς οἱ ἀπὸ Τροίας ἀνακομιζόμενοι τῶν Ἐλλήνων περὶ τὰ κοῖλα τῆς Εὐβοίας συγκατεποντίσθησαν;
M 5.93
שהרי אי־אפשר שכולם, שנבדלו מאוד זה מזה, נולדו בכדו של דלי. ואף אי־אפשר לומר שלעתים, בגלל אדם אחד שנגזר עליו למות בים, מתים יחד כל הנמצאים בספינה. מדוע גורלו גובר על גורלות כולם, ולא להפך — בגלל אדם אחד שנגזר עליו למות ביבשה כולם ניצלים?
M 5.93
ἀμήχανον γὰρ πάντας μακρῷ διαφέροντας ἀλλήλων ἐν τῇ κάλπιδι τοῦ ὑδροχόου γεγεννῆσθαι. καὶ μὴν οὐδὲ ἔνεστι λέγειν ὅτι διʼ ἕνα πολλάκις, ᾧ εἵμαρται κατὰ πέλαγος φθαρῆναι, πάντες οἱ ἐν τῇ νηὶ συναπόλλυνται· διὰ τί γὰρ ἡ τούτου εἱμαρμένη τὰς πάντων νικᾷ, ἀλλʼ οὐχὶ διὰ τὸν ἕνα ᾧ εἵμαρται ἐπὶ γῆς θανεῖν πάντες περισῴζονται;
M 5.94
אדם אחר יעלה קושי גם בנוגע לבעלי החיים חסרי התבונה. אם תוצאות החיים מתממשות מכוח מערכי הכוכבים, הרי אם חיפושית־זבל ואדם נולדו יחד באותו חלק של המזל, אותה אחרית חיים הייתה צריכה לבוא על שניהם. לא ייתכן שהאדם, לאחר שמילא לעתים תפקיד ציבורי מזהיר, יהיה נכבד בעיני הציבור, ואילו החיפושית תישא משאות כל חייה או תילקח לטחנות.
M 5.94
ἄλλος δέ τις ἀπορήσει καὶ περὶ τῶν ἀλόγων ζῴων. εἰ γὰρ παρὰ τοὺς συσχηματισμοὺς τῶν ἀστέρων τὰ κατὰ τὸν βίον ἀποτελέσματα πέφυκεν ἐκβαίνειν, ἐχρῆν ἐν τῷ αὐτῷ τούτῳ τοῦ ζῳδίου μορίῳ κάνθωνος ἅμα καὶ ἀνθρώπου γεννηθέντων τὴν αὐτὴν ἐν ἀμφοτέροις ἀκολουθεῖν τῶν βίων ἔκβασιν, καὶ μὴ τὸν μὲν ἄνθρωπον πολλάκις ἐπιφανῶς πολιτευσάμενον περισπούδαστον εἶναι τοῖς δήμοις, τὸν δὲ κάνθωνα διὰ παντὸς ἀχθοφορεῖν ἢ εἰς μύλωνας ἀπάγεσθαι.
M 5.95
לכן אין זה סביר שהחיים מתנהלים בהתאם לתנועות הכוכבים; ואם הדבר סביר, הוא בכל זאת בלתי־נתפס בעבורנו. מתוך אותו כוח טיעוני נביך אותם גם כאשר הם מבקשים לקשור את דמויות המזלות לצורתם ולאופיים של בני האדם, כגון באמרם שמי שנולד באריה יהיה אמיץ, ומי שנולד בבתולה יהיה בעל שיער חלק ומתוח, עיניים אפורות, עור לבן, חסר ילדים וצנוע.
M 5.95
τοίνυν οὐκ ἐστιν εὔλογον πρὸς τὰς τῶν ἀστέρων κινήσεις διοικεῖσθαι τὸν βίον· ἢ εἴπερ ἐστὶν εὔλογον, ἡμῖν πάντως ἀκατάληπτον. Ἀπὸ δὲ τῆς αὐτῆς ὁρμώμενοι δυνάμεως δυσωπήσομεν αὐτοὺς καὶ ἐν οἷς συνοικειοῦν θέλουσι τοῖς τῶν ζῳδίων τύποις τάς τε μορφὰς καὶ τὰ ἤθη τῶν ἀνθρώπων, οἷον ὅταν λέγωσιν, ὁ ἐν λέοντι γεννηθεὶς ἀνδρεῖος ἔσται, ὁ δὲ ἐν παρθένῳ τετανόθριξ χαροπὸς λευκόχρως ἄπαις αἰδήμων.
M 5.96
דברים אלה והדומים להם ראויים לצחוק יותר מאשר לעיון רציני. ראשית, אם משום שהאריה חזק וגברי הם אומרים שמי שנולד בו אמיץ, כיצד הם מחשיבים את השור, המקביל לו, למזל נקבי?
M 5.96
ταῦτα γὰρ καὶ τὰ τούτοις ὅμοια γέλωτος μᾶλλον ἢ σπουδῆς ἐστιν ἄξια. πρῶτον μὲν γάρ, εἰ ὅτι ἄλκιμον καὶ ἀρρενωπόν ἐστιν ὁ λέων, φασὶ τὸν ἐν αὐτῷ γεννώμενον ἀνδρεῖον τυγχάνειν, πῶς τὸν ταῦρον ἀναλογοῦντα τούτῳ θῆλυ νομίζουσι ζῷον;
M 5.97
שנית, חסרת שחר הסברה שלמזל אריה היפה ביותר שבשמים יש יחס של דמיון לאריה שעל הארץ. סביר שהקדמונים העניקו שמות כאלה בשל דמיון חיצוני בלבד, ואולי אף לא משום כך אלא לשם הוראה ברורה.
M 5.97
εἶτα μετὰ τοῦτο οἴεσθαι ζῴδιον κάλλιστον τὸν λέοντα τὸν ἐν οὐρανῷ ἀναλογίαν ἔχειν τῷ ἐπὶ γῆς· εἰκὸς γὰρ τοὺς παλαιοὺς τὰ τοιαῦτα τῶν ὀνομάτων τίθεσθαι κατὰ ψιλὴν τὴν τοῦ χαρακτῆρος ἐμφέρειαν, τάχα δὲ οὐδὲ κατʼ αὐτὴν ἀλλʼ εὐσήμου χάριν διδασκαλίας.
M 5.98
שהרי מה משותף לשבעת הכוכבים, המרוחקים זה מזה, ולדובה? או לחמשת הכוכבים ולראש הדרקון, שעליהם אומר ארטוס: 'שניים לרקות, שניים לעיניים, ואחד מתחתם תופס את קצה לסתו של המפלץ הנורא'.
M 5.98
τί γὰρ ἔχουσιν ὅμοιον ἄρκτῳ οἱ ἑπτὰ ἀστέρες, διεστῶτες ἀπʼ ἀλλήλων; ἢ δράκοντος κεφαλῇ οἱ πέντε, ἐφʼ ὧν φησιν ὁ Ἄρατος ἀλλὰ δύο κροτάφους, δύο δʼ ὄμματα, εἷς δʼ ὑπένερθεν ἐσχατιὴν ἐπέχει γένυος δεινοῖο πελώρου.
M 5.99
יתר על כן, כפי שאמרנו לעיל, מי שנולדים באותו מזל אינם בעלי אותה צורה או אופי דומה — אלא אם יאמרו שהמעלות שאליהן נחלק כל מזל והדקות הן שיוצרות הבדל כזה. אך גם זה בלתי־אפשרי, שכן הראינו שהדיוק בזמני הלידה וקביעת האופק חסר ביסוס.
M 5.99
οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ ὡς ἀνώτερον ἐλέγομεν, τῶν ἐν τῷ αὐτῷ ζῳδίῳ γεννωμένων οὔθʼ αἱ μορφαί εἰσιν αἱ αὐταὶ οὔτε τὰ ἤθη ἐστὶν ὅμοια, ἐκτὸς εἰ μὴ τὰς μοίρας εἰς ἃς ἕκαστον διαιρεῖται ζῴδιον καὶ τὰ λεπτὰ φήσουσι τῆς τοιαύτης διαφορᾶς εἶναι ποιητικά. ὃ πάλιν ἐστὶν ἀδύνατον· ἐδείξαμεν γὰρ τὴν ἐν αὐτοῖς τοῖς χρόνοις τῆς ἀποτέξεως καὶ ὡροσκοπήσεως ἀκρίβειαν ἀσύστατον.
M 5.100
ואחת משתיים: או שמאחר שהמזל נקרא אריה, גם הנולד נעשה אמיץ; או שמאחר שהאוויר משתנה בהשפעת האריה שבשמים, נוצרות תכונות כאלה גם באדם הנולד. אך אין זה סביר שאדם נעשה אמיץ מפני שהמזל העולה נקרא אריה; לפי אותו טיעון היה צריך שגם מי שנולדו יחד עם אריה ארצי או גודלו עמו יהיו אמיצים, משום שבעל החיים שעמו גדלו נקרא אריה.
M 5.100
δυοῖν τε θάτερον· ἢ γὰρ ὅτι λέων λέγεται τὸ ζῴδιον, καὶ ὁ γεννηθεὶς ἀνδρεῖος γίνεται, ἢ ὅτι τραπέντος τοῦ ἀέρος ὑπὸ τοῦ κατʼ οὐρανὸν λέοντος τοιαῦται συμβαίνουσι καὶ περὶ τὸν ἀποτικτόμενον ἄνθρωπον διαθέσεις. ἀλλὰ διὰ μὲν τὸ λέοντα καλεῖσθαι τὸ ὡροσκοποῦν ζῴδιον οὐ πιθανὸν ἀνδρεῖον γίνεσθαι· τούτῳ γὰρ τῷ λόγῳ ἐχρῆν καὶ τοὺς τῷ ἐπιγείῳ λέοντι συναποτεχθέντας ἢ συνανατραφέντας ἀνδρείους ὑπάρχειν παρόσον λέων λέγεται τὸ ᾧ συνανετράφησαν ζῷον.
M 5.101
ואם הדבר נובע משינוי האוויר, מה לכך ולהבדלים במהלך החיים? מזג אוויר מסוים עשוי אולי לתרום לכך שהנולד יהיה חזק בגופו ופראי באופיו; אך אין האוויר מסייע כלל לכך שיהיה שקוע בחובות, ימלוך, ייאסר, יהיה דל ילדים או דל אחים.
M 5.101
εἰ δὲ διὰ τὴν τοῦ ἀέρος τροπήν, τί τοῦτο πρὸς τὴν τοῦ βίου διαφοράν; εἰς μὲν γὰρ τὸ ἰσχυρὸν τοῖς σώμασι γίνεσθαι τὸ γεννώμενον καὶ θηριῶδες τοῖς ἤθεσιν τάχα συμβάλλεται ἡ ποιὰ τοῦ ἀέρος κρᾶσις, εἰς δὲ τὸ δανείοις κατάχρεων γενέσθαι τὸ γεννώμενον ἢ βασιλεύειν ἢ δεθῆναι ἢ σπανότεκνον ἢ σπανάδελφον ὑπάρχειν οὐδʼ ὁτιοῦν φαίνεται συνεργεῖν ὁ ἀήρ.
M 5.102
ושוב, אם מי שנולד כאשר בתולה עולה הוא בעל שיער חלק ומתוח, עיניים אפורות ועור לבן, יהיה צורך שלשום אתיופי לא תהיה בתולה באופק העולה, שכן יודו שאתיופי הוא לבן, אפור־עיניים ובעל שיער חלק ומתוח — דבר מופרך מאין כמוהו.
M 5.102
καὶ πάλιν εἰ ὁ παρθένου ὡροσκοπούσης τετανόθριξ χαροπὸς λευκόχρως, δεήσει μηδένα τῶν Αἰθιόπων παρθένον ἔχειν ὡροσκοποῦσαν, ἐπεὶ δώσουσιν Αἰθίοπα λευκὸν εἶναι καὶ χαροπὸν καὶ τετανότριχα· ὃ πάντων ἐστὶν ἀτοπώτατον.
M 5.103
ובכלל, מאחר שאין הם אומרים שהכוכבים מורים להם על ההבדלים בין חיי בני האדם, אלא שהם עצמם צפו בהבדלים אלה לצד יחסי הכוכבים, אני אומר שאם אמורה להיות תחזית ודאית, יש לצפות באותו יחס בין הכוכבים לא פעם אחת לצד חייו של אדם אחד, אלא פעם שנייה לצד חייו של שני ופעם שלישית לצד חייו של שלישי. כך, מתוך אחידות התממשות התוצאות בכל המקרים, נלמד שכאשר הכוכבים מקבלים מערך כזה, תוצאה מסוימת תתרחש בהכרח.
M 5.103
καθόλου δέ, ἐπεὶ οὐδʼ ἐνδείκνυσθαι λέγουσιν αὐτοῖς τοὺς ἀστέρας τὰς τῶν ἀνθρωπίνων βίων διαφοράς, ἀλλʼ αὐτοὶ ταύτας συμπαρατετηρηκέναι ταῖς τῶν ἀστέρων σχέσεσι, φημὶ ὅτι εἰ μελλήσει βέβαιος πρόρρησις γίνεσθαι, δεῖ τὴν αὐτὴν τῶν ἀστέρων σχέσιν μὴ ἅπαξ συμπαρατετηρηκέναι τῷ τινος βίῳ ἀλλὰ καὶ δεύτερον δευτέρου καὶ τρίτον τρίτου, ἵνα ἐκ τοῦ διομαλίζειν ἐπὶ πάντων τὰς τῶν ἀποτελεσμάτων ἐκβάσεις μάθωμεν ὅτι τῶν ἀστέρων τοιοῦτον ἀναδεξαμένων τὸν σχηματισμὸν τόδε πάντως ἔσται τὸ ἀποβησόμενον·
M 5.104
כשם שברפואה צפינו שפציעת הלב היא סיבת מוות, לא לאחר שראינו לצדה רק את מותו של דיון אלא גם את מותם של תאון, סוקרטס ורבים אחרים, כך גם באסטרולוגיה: אם אמין שמערך משותף מסוים של הכוכבים מורה על חיים מסוג מסוים, בהכרח נצפה הדבר לא פעם אחת באדם אחד אלא פעמים רבות באנשים רבים.
M 5.104
καὶ ὃν τρόπον ἐν τῇ ἰατρικῇ ἐτηρήσαμεν ὅτι ἡ τῆς καρδίας τρῶσις αἴτιόν ἐστι θανάτου, οὐ τὴν Δίωνος μόνον τελευτὴν αὐτῇ συμπαρατηρήσαντες ἀλλὰ καὶ Θέωνος καὶ Σωκράτους καὶ ἄλλων πολλῶν, οὕτω καὶ ἐν μαθηματικῇ εἰ πιστόν ἐστιν ὅτι ὅδε ὁ συσχηματισμὸς τῶν ἀστέρων τοιούτου βίου μηνυτικὸς καθέστηκεν, πάντως οὐχ ἅπαξ ἐφʼ ἑνὸς ἀλλὰ πολλάκις ἐπὶ πολλῶν παρετηρήθη.
M 5.105
אך מאחר שאותו מערך כוכבים נצפה, לדבריהם, רק לאחר זמנים ארוכים — כאשר 'השנה הגדולה' משלימה את מחזורה לאחר תשעת אלפים תשע מאות שבעים ושבע שנים — תצפית אנושית אינה יכולה להשתרע על פני עידנים רבים כל כך עבור לידה אחת, ולא פעם אחת בלבד אלא פעמים רבות. זאת משום שחורבן העולם, כדברי אחדים, מתרחש בינתיים, או לכל הפחות שינוייו החלקיים מוחקים את רציפות המסורת ההיסטורית.
M 5.105
ἐπεὶ οὖν ὁ αὐτὸς τῶν ἀστέρων συσχηματισμὸς διὰ μακρῶν, ὥς φασι, χρόνων θεωρεῖται, ἀποκαταστάσεως γινομένης τοῦ μεγάλου ἐνιαυτοῦ διʼ ἐννεακισχιλίων ἐνακοσίων καὶ ἑβδομήκοντα καὶ ἑπτὰ ἐτῶν, οὐ φθάσει ἀνθρωπίνη τήρησις τοῖς τοσούτοις αἰῶσι συνδραμεῖν ἐπὶ μιᾶς γενέσεως, καὶ ταῦτα οὐχ ἅπαξ ἀλλὰ πολλάκις, ἤτοι τοῦ κόσμου φθορᾶς, εἰρήκασιν ὥς τινες, μεσολαβούσης αὐτήν, ἢ πάντως γε τῆς κατὰ μέρος μεταβολῆς ἐξαφανιζούσης τὸ συνεχὲς τῆς ἱστορικῆς παραδόσεως.
M 5.106
אלה אפוא הדברים שאפשר לומר נגד הכשדים לגופו של עניין. לאחריהם נפתח שוב מנקודת מוצא אחרת ונביא גם את ההתנגדות הקצרה נגד המוזיקאים.
M 5.106
Τοσαῦτα μὲν οὖν ἐστι καὶ τὰ πραγματικῶς δυνάμενα λέγεσθαι πρὸς τοὺς Χαλδαίους. μεθʼ ἃ πάλιν ἀπʼ ἄλλης ἀρχῆς σύντομον οὖσαν καὶ τὴν πρὸς τοὺς μουσικοὺς ἀντίρρησιν ἀποδώσομεν.
נגד המלומדים, ספר ו
Πρὸς μαθηματικούς VI
נגד המוזיקאים
ΠΡΟΣ ΜΟΥΣΙΚΟΥΣ
M 6.1
'מוזיקה' נאמרת בשלושה מובנים. במובן אחד היא מדע העוסק במלודיה, בצלילים, ביצירת מקצבים ובעניינים דומים; במובן זה אנו אומרים שאריסטוקסנוס בן ספינתארוס הוא מוזיקאי. במובן אחר היא מומחיות בנגינה בכלים, כגון כשאנו מכנים את המשתמשים בחלילים ובנבלים מוזיקאים ואת הנגניות מוזיקאיות. בשתי המשמעויות האלה, ובייחוד בראשונה, משתמשים רבים במילה 'מוזיקה' במובנה העיקרי.
M 6.1
Ἡ μουσικὴ λέγεται τριχῶς, καθʼ ἕνα μὲν τρόπον ἐπιστήμη τις περὶ μελῳδίας καὶ φθόγγους καὶ ῥυθμοποιίας καὶ τὰ παραπλήσια καταγιγνομένη πράγματα, καθὸ καὶ Ἀριστόξενον τὸν Σπινθάρου λέγομεν εἶναι μουσικόν, καθʼ ἕτερον δὲ ἡ περὶ ὀργανικὴν ἐμπειρία, ὡς ὅταν τοὺς μὲν αὐλοῖς καὶ ψαλτηρίοις χρωμένους μουσικοὺς ὀνομάζωμεν, τὰς δὲ ψαλτρίας μουσικάς. ἀλλὰ κυρίως κατʼ αὐτὰ τὰ σημαινόμενα καὶ παρὰ πολλοῖς λέγεται μουσική·
M 6.2
אך לעתים אנו רגילים להשתמש באותו שם בדרך מושאלת יותר גם כדי לציין הצלחה בדבר כלשהו. כך אנו אומרים שיצירה היא 'מוזיקלית' אף אם היא בתחום הציור, ושצייר שהצליח בה הוא בעל מוזיקליות.
M 6.2
καταχρηστικώτερον δὲ ἐνίοτε προσαγορεύειν εἰώθαμεν τῷ αὐτῷ ὀνόματι καὶ τὴν ἔν τινι πράγματι κατόρθωσιν. οὕτω γοῦν μεμουσωμένον τι ἔργον φαμέν, κἂν ζωγραφίας μέρος ὑπάρχῃ, καὶ μεμουσῶσθαι τὸν ἐν τούτῳ κατορθώσαντα ζωγράφον.
M 6.3
מאחר שהמוזיקה מובנת בדרכים רבות כל כך, בכוונתנו עתה להפנות את ההתנגדות, חי זאוס, לא לשום מובן אחר אלא לזה המובן במשמעות הראשונה; שכן היא נראית המלאה ביותר מבין סוגי המוזיקה האחרים.
M 6.3
ἀλλὰ δὴ κατὰ τοσούτους τρόπους νοουμένης τῆς μουσικῆς, πρόκειται νῦν ποιεῖσθαι τὴν ἀντίρρησιν οὐ μὰ Δία πρὸς ἄλλην τινὰ ἢ πρὸς τὴν κατὰ τὸ πρῶτον νοουμένην σημαινόμενον· αὕτη γὰρ καὶ ἐντελεστάτη παρὰ τὰς ἄλλας μουσικὰς δοκεῖ καθεστηκέναι.
M 6.4
כמו בעניינה של הדקדוק, גם להתנגדות זו שתי צורות. בעלי הגישה הדוגמטית יותר ניסו להראות שהמוזיקה אינה מדע הכרחי לאושר, אלא מזיקה יותר; הם ביקשו להראות זאת הן באמצעות ערעור דברי המוזיקאים והן באמצעות הפרכת הטיעונים שניתנה להם קדימות.
M 6.4
τῆς δὲ ἀντιρρήσεως, καθάπερ καὶ ἐπὶ γραμματικῆς, διττόν ἐστι τὸ εἶδος. οἱ μὲν οὖν δογματικώτερον ἐπεχείρησαν διδάσκειν ὅτι οὐκ ἀναγκαῖόν ἐστι μάθημα πρὸς εὐδαιμονίαν μουσική, ἀλλὰ βλαπτικὸν μᾶλλον, καὶ τοῦτο δείκνυσθαι ἔκ τε τοῦ διαβάλλεσθαι τὰ πρὸς τῶν μουσικῶν λεγόμενα καὶ ἐκ τοῦ τοὺς προηγουμένους λόγους ἀνασκευῆς ἀξιοῦσθαι·
M 6.5
לעומתם, בעלי הגישה האפורטית יותר נמנעו מכל התנגדות כזאת וסברו שבערעור הנחות היסוד של המוזיקאים מתבטלת גם המוזיקה כולה.
M 6.5
οἱ δὲ ἀπορητικώτερον πάσης ἀποστάντες τῆς τοιαύτης ἀντιρρήσεως ἐν τῷ σαλεύειν τὰς ἀρχικὰς ὑποθέσεις τῶν μουσικῶν ᾠήθησαν καὶ τὴν ὅλην ἀνῃρῆσθαι μουσικήν.
M 6.6
לכן, כדי שלא ניראה כמי שמחסירים דבר מן ההוראה, נעבור בקווים כלליים על אופיו של הקושי שבכל דעה או עניין. לא נסטה לדיונים ארוכים בעניינים שאינם נחוצים, ואף לא נחסיר מן הנחוצים יותר להצגת הדברים הדחופים, אלא נמסור הוראה אמצעית ומדודה ככל האפשר.
M 6.6
ὅθεν καὶ ἡμεῖς ὑπὲρ τοῦ μὴ δοκεῖν τι τῆς διδασκαλίας χρεωκοπεῖν, τὸν ἑκατέρου δόγματος ἢ πράγματος χαρακτῆρα κεφαλαιωδέστερον ἐφοδεύσομεν, μήτε ἐν τοῖς παρέλκουσιν ὑπερεκπίπτοντες εἰς μακρὰς διεξόδους μήτε ἐν τοῖς ἀναγκαιοτέροις ὑστεροῦντες πρὸς τὴν τῶν ἐπειγόντων ἔκθεσιν, ἀλλὰ μέσην καὶ μεμετρημένην κατὰ τὸ δυνατὸν ποιούμενοι τὴν διδασκαλίαν.
M 6.7
לפי הסדר, נפתח בדברים שרבים רגילים להשמיע בזכות המוזיקה. אם, לדבריהם, אנו מקבלים את הפילוסופיה משום שהיא מחנכת את חיי האדם למתינות ומרסנת את רגשות הנפש, על אחת כמה וכמה נקבל את המוזיקה: היא אינה מצווה עלינו בכוח רב יותר, אלא משיגה בכוח שכנוע מקסים את אותן תוצאות שמשיגה הפילוסופיה.
M 6.7
Τάξει δὲ ἀρχέτω πρῶτον τὰ ὑπὲρ μουσικῆς παρὰ τοῖς πολλοῖς εἰωθότα θρυλεῖσθαι. εἴπερ τοίνυν, φασί, φιλοσοφίαν ἀποδεχόμεθα σωφρονίζουσαν τὸν ἀνθρώπινον βίον καὶ τὰ ψυχικὰ πάθη καταστέλλουσαν, πολλῷ μᾶλλον ἀποδεχόμεθα τὴν μουσικήν, ὅτι οὐ βιαστικώτερον ἐπιτάττουσα ἡμῖν ἀλλὰ μετὰ θελγούσης τινὸς πειθοῦς τῶν αὐτῶν ἀποτελεσμάτων περιγίνεται ὧνπερ καὶ ἡ φιλοσοφία.
M 6.8
כך, כשפיתגורס ראה פעם צעירים שהתפרעו בשכרות ולא נבדלו כלל ממשוגעים, יעץ לחלילן שהשתתף בחגיגתם לנגן להם נעימה של נסך. כשהחלילן עשה כמצווה, השתנו הצעירים לפתע ונעשו מיושבים בדעתם כאילו היו פיכחים מלכתחילה.
M 6.8
ὁ γοῦν Πυθαγόρας μειράκια ὑπὸ μέθης ἐκβεβακχευμένα ποτέ θεασάμενος ὡς μηδὲν τῶν μεμηνότων διαφέρειν, παρῄνεσε τῷ συνεπικωμάζοντι τούτοις αὐλητῇ τὸ σπονδεῖον αὐτοῖς ἐπαυλῆσαι μέλος· τοῦ δὲ τὸ προσταχθὲν ποιήσαντος οὕτως αἰφνίδιον μεταβαλεῖν σωφρονισθέντας ὡς εἰ καὶ τὴν ἀρχὴν ἔνηφον.
M 6.9
גם הספרטנים, מנהיגי יוון המפורסמים באומץ לבם, יצאו תמיד למלחמה כשהמוזיקה מנהיגה אותם. ואלה שהלכו לפי עצותיו של סולון נערכו לקרב לצלילי חליל ונבל והפכו את תנועתם החמושה לקצבית.
M 6.9
οἵ τε τῆς Ἑλλάδος ἡγούμενοι καὶ ἐπʼ ἀνδρείᾳ διαβόητοι Σπαρτιᾶται μουσικῆς ἀεί ποτε στρατηγούσης αὐτῶν ἐπολέμουν. καὶ οἱ ταῖς Σόλωνος χρώμενοι παραινέσεσι πρὸς αὐλὸν καὶ λύραν παρετάσσοντο, ἔνρυθμον ποιούμενοι τὴν ἐνόπλιον κίνησιν.
M 6.10
וכשם שהמוזיקה מביאה את חסרי הדעת למתינות ומעודדת את הפחדנים לאומץ, כך היא גם מנחמת את הבוערים מכעס. אנו רואים שאכילס הזועם אצל המשורר נמצא בידי השליחים שנשלחו אליו: 'משעשע את לבו בנבל הצלול, היפה והמעוטר, וגשרו כסף; אותו לקח מן השלל בהחריבו את עיר אטיון. בו שעשע את נפשו', כאילו ידע בבירור שעיסוק במוזיקה מסוגל יותר מכול לגבור על הלך רוחו. ואכן כך נהגו גם שאר הגיבורים:
M 6.10
καὶ μὴν ὥσπερ σωφρονίζει μὲν τοὺς ἄφρονας ἡ μουσική, εἰς ἀνδρείαν δὲ προτρέπει τοὺς δειλοτέρους, οὕτω καὶ παρηγορεῖ τοὺς ὑπʼ ὀργῆς ἐκκαιομένους. ὁρῶμεν γοῦν ὡς καὶ ὁ παρὰ τῷ ποιητῇ μηνίων Ἀχιλλεὺς καταλαμβάνεται ὑπὸ τῶν ἐξαποσταλέντων πρεσβευτῶν φρένα τερπόμενος φόρμιγγι λιγείῃ καλῇ δαιδαλέῃ· ἐπὶ δʼ ἀργύρεον ζυγὸν ἦεν. τὴν ἕλετʼ ἐξ ἐνάρων, πόλιν Ἠετίωνος ὀλέσσας. τῇ ὅ γε θυμὸν ἔτερπεν, ὡς ἂν σαφῶς γινώσκων τὴν μουσικὴν πραγματείαν μάλιστα δυναμένην περιγίνεσθαι τῆς περὶ αὐτὸν διαθέσεως. καὶ μὴν διʼ ἔθους ἦν καὶ τοῖς ἄλλοις ἥρωσιν,
M 6.11
כאשר יצאו מן הבית והפליגו למסע ארוך, נהגו להשאיר מוזיקאים כשומרים האמינים ביותר וכמחנכי נשותיהם למתינות. לצד קליטמנסטרה היה זמר, ואגממנון הטיל עליו הוראות רבות לשמור על צניעותה.
M 6.11
εἴ ποτε ἀποδημοῖεν καὶ μακρὸν πλοῦν στέλλοιντο, ὡς πιστοτάτους φύλακας καὶ σωφρονιστῆρας τῶν γυναικῶν αὑτῶν ἀπολείπειν τοὺς μουσικούς. Κλυταιμνήστρᾳ γέ τοι παρῆν ἀοιδός, ᾧ πολλὰ ἐπέτελλεν Ἀγαμέμνων περὶ τῆς κατὰ ταύτην σωφροσύνης.
M 6.12
אך איגיסתוס, שהיה ערמומי, לקח מיד את הזמר הזה: 'הוליכו אל אי שומם, והשאירו טרף ושלל לעופות'. אחר כך, משמצא את קליטמנסטרה חסרת שמירה, השחית אותה ושכנע אותה לתקוף את שלטונו של אגממנון.
M 6.12
ἀλλʼ ὁ Αἴγισθος πανοῦργος ὢν αὐτίκα τὸν ἀοιδὸν τοῦτον ἄγων εἰς νῆσον ἐρήμην κάλλιπεν οἰωνοῖσιν ἕλωρ καὶ κύρμα γενέσθαι· εἶθʼ οὕτως ἀφύλακτον λαβὼν τὴν Κλυταιμνήστραν διέφθειρεν, προτρεψάμενος αὐτὴν ἐπιθέσθαι τῇ ἀρχῇ τοῦ Ἀγαμέμνονος.
M 6.13
גם בעלי ההישגים הגדולים בפילוסופיה, ובהם אפלטון, אומרים שהחכם דומה למוזיקאי, משום שנפשו מכוונת בהרמוניה. משום כך סוקרטס, אף שכבר הגיע לזקנה מופלגת, לא התבייש ללמוד אצל למפון נגן הקיתרה; ולמי שגינה אותו על כך אמר שמוטב להיחשב כמי שלמד מאוחר מאשר כחסר השכלה.
M 6.13
οἵ τε μέγα δυνηθέντες ἐν φιλοσοφίᾳ, καθάπερ καὶ Πλάτων, τὸν σοφὸν ὅμοιόν φασιν εἶναι τῷ μουσικῷ, τὴν ψυχὴν ἡρμοσμένην ἔχοντα. καθὸ καὶ Σωκράτης καίπερ βαθυγήρως ἤδη γεγονὼς οὐκ ᾐδεῖτο πρὸς Λάμπωνα τὸν κιθαριστὴν φοιτῶν, καὶ πρὸς τὸν ἐπὶ τούτῳ ὀνειδίσαντα λέγειν ὅτι κρεῖττόν ἐστιν ὀψιμαθῆ μᾶλλον ἢ ἀμαθῆ διαβάλλεσθαι.
M 6.14
אך אין, לדבריהם, להשמיץ את המוזיקה העתיקה על סמך המוזיקה המרוסקת והשבורה של ימינו. האתונאים הקפידו מאוד על מתינות, הכירו באצילותה של המוזיקה ומסרו אותה לצאצאיהם כמדע הכרחי ביותר.
M 6.14
οὐ χρὴ μέντοι, φασίν, ἀπὸ τῆς νῦν ἐπιτρίπτου καὶ κατεαγυίας μουσικῆς τὴν παλαιὰν διασύρειν, ὅτε καὶ Ἀθηναῖοι πολλὴν πρόνοιαν σωφροσύνης ποιούμενοι καὶ τὴν σεμνότητα τῆς γε μουσικῆς κατειληφότες ὡς ἀναγκαιότατον αὐτὴν μάθημα τοῖς ἐκγόνοις παρεδίδοσαν.
M 6.15
ועל כך מעיד משורר הקומדיה העתיקה, האומר: 'אספר אפוא מראשיתם על החיים שהענקתי לבני־התמותה. תחילה אסור היה לאיש לשמוע ילד משמיע אפילו הגה, ואחר כך היה עליו ללכת בסדר ברחובות אל מורה הקיתרה'. לכן, אם כיום המוזיקה מרככת את השכל בנעימות שבורות ובמקצבים נשיים, אין לכך דבר עם המוזיקה העתיקה והגברית.
M 6.15
καὶ τούτου μάρτυς ὁ τῆς ἀρχαίας κωμῳδίας ποιητής, λέγων λέξω τοίνυν βίον ἐξ ἀρχῆς ὃν ἐγὼ θνητοῖσι παρεῖχον. πρότερον γὰρ ἔδει παιδὸς φωνὴν γρύσαντος μηδένʼ ἀκοῦσαι, εἶτα βαδίζειν ἐν ταῖσιν ὁδοῖς εὐτάκτως ἐς κιθαριστοῦ. ὅθεν εἰ καὶ κεκλασμένοις τισὶ μέλεσι νῦν καὶ γυναικώδεσι ῥυθμοῖς θηλύνει τὸν νοῦν ἡ μουσική, οὐδὲν τοῦτο πρὸς τὴν ἀρχαίαν καὶ ἔπανδρον μουσικήν.
M 6.16
ואם השירה מועילה לחיים, והמוזיקה נראית כמי שמלחינה אותה ומעניקה לה נעימה, המוזיקה תהיה מועילה. ואכן המשוררים נקראים גם מחברי מנגינות, ובעבר שרו את שירי הומרוס לצלילי נבל.
M 6.16
εἴπερ τε ἡ ποιητικὴ βιωφελής ἐστι, ταύτην δὲ φαίνεται κοσμεῖν ἡ μουσικὴ μελίζουσα καὶ ἐπῳδὸν παρέχουσα, χρειώδης γενήσεται ἡ μουσική. ἀμέλει γέ τοι καὶ οἱ ποιηταὶ μελοποιοὶ λέγονται, καὶ τὰ Ὁμήρου ἔπη τὸ πάλαι πρὸς λύραν ᾔδετο.
M 6.17
כך גם השירים וקטעי המקהלה אצל הטרגיקנים, שיש בהם הסבר כלשהו על הטבע, כגון הדברים הבאים: 'הארץ הגדולה ומרום זאוס, זה מוליד בני אדם ואלים, וזו, בקבלה טיפות לחות של גשם, מולידה בני־תמותה, מולידה מזון ואת שבטי החיות; ולכן לא שלא בצדק נחשבה לאם הכול'.
M 6.17
ὡσαύτως δὲ καὶ τὰ παρὰ τοῖς τραγικοῖς μέλη καὶ στάσιμα, φυσικόν τινα ἐπέχοντα λόγον, ὁποῖά ἐστι τὰ οὕτω λεγόμενα· γαῖα μεγίστη καὶ Διὸς αἰθήρ, ὁ μὲν ἀνθρώπων καὶ θεῶν γενέτωρ, ἡ δʼ ὑγροβόλους σταγόνας νοτίας παραδεξαμένη τίκτει θνατούς, τίκτει δὲ βορὰν φῦλά τε θηρῶν, ὅθεν οὐκ ἀδίκως μήτηρ πάντων νενόμισται.
M 6.18
ובכלל, המוזיקה אינה רק דבר שנעים לשמוע בשעת שמחה; היא משמשת גם במזמורים, במשתאות ובקרבנות לאלים, ומשום כך מכוונת את המחשבה להתחרות במעשים טובים. והיא גם נחמה לאבלים; לכן המנחמים את השרויים באבל מנגנים להם בחלילים כדי להקל את צערם.
M 6.18
καθόλου γὰρ οὐ μόνον χαιρόντων ἐστὶν ἄκουσμα, ἀλλʼ ἐν ὕμνοις καὶ εὐωχίαις καὶ θεῶν θυσίαις ἡ μουσική· διὰ δὲ τοῦτο καὶ ἐπὶ τὸν τῶν ἀγαθῶν ζῆλον τὴν διάνοιαν προτρέπεται. ἀλλὰ καὶ λυπουμένων παρηγόρημα· ὅθεν καὶ τοῖς πενθοῦσιν αὐλοῖς μελῳδοῦσιν οἱ τὴν λύπην αὐτῶν ἐπικουφίζοντες.
M 6.19
אלה הדברים הנאמרים בזכות המוזיקה. כנגדם נאמר תחילה שאין לקבל כמובן מאליו שמטבען של נעימות אחדות לעורר את הנפש ושל אחרות להרגיעה. דבר כזה מתרחש מחמת דעתנו. כשם שקול הרעם, כדברי בני אפיקורוס, אינו מסמן את הופעתו של אל כלשהו, אלא רק נחשב לכזה בעיני ההדיוטות ובעלי אמונות ההבל,
M 6.19
Τοιαῦτα μὲν ὑπὲρ μουσικῆς· λέγεται δὲ πρὸς ταῦτα τὸ μὲν πρῶτον ὅτι οὐκ ἔστιν ἐκ προχείρου διδόμενον τὸ φύσει τῶν μελῶν τὰ μὲν εἶναι διεγερτικὰ τῆς ψυχῆς τὰ δὲ κατασταλτικά. παρὰ γὰρ τὴν ἡμετέραν δόξαν τὸ τοιοῦτο γίνεται. ὥσπερ γὰρ ὁ τῆς βροντῆς κτύπος, καθὰ φασιν Ἐπικουρείων παῖδες, οὐ θεοῦ τινος ἐπιφάνειαν σημαίνει ἀλλὰ τοῖς ἰδιώταις καὶ δεισιδαίμοσι τοιοῦτος εἶναι δοξάζεται,
M 6.20
כשם שכאשר גופים אחרים מתנגשים זה בזה בכוח שווה נוצר קול דומה — כגון בסיבוב אבן ריחיים או במחיאת כפות ידיים — כך גם נעימות המוזיקה אינן מטבען מסוג זה או אחר, אלא אנו מוסיפים להן דעה כזאת. אותה נעימה מעוררת סוסים אך אינה מעוררת כלל את בני האדם השומעים אותה בתיאטרון; ואולי אף את הסוסים אינה מעוררת אלא מבהילה. ואף אם נעימות המוזיקה הן כאלה,
M 6.20
ἐπεὶ καὶ ἄλλων σωμάτων ἐπʼ ἴσης ἀλλήλοις προσκρουσάντων ὅμοιος ἀποτελεῖται κτύπος, ὥσπερ καὶ μύλου περιαγομένου ἢ χειρῶν συμπαταγουσῶν, τὸν αὐτὸν τρόπον καὶ τῶν κατὰ μουσικὴν μελῶν οὐ φύσει τὰ μὲν τοῖά ἐστι τὰ δὲ τοῖα, ἀλλʼ ὑφʼ ἡμῶν προσδοξάζεται. τὸ αὐτὸ γοῦν μέλος τῶν μὲν ἵππων διεγερτικόν ἐστι, τῶν δὲ ἀνθρώπων ἐν θεάτροις ἀκουόντων οὐδαμῶς. καὶ τῶν ἵππων δὲ τάχα οὐ διεγερτικόν ἐστιν ἀλλὰ ταρακτικόν. εἶτα κἂν τοιαῦτα ᾖ τὰ τῆς μουσικῆς μέλη,
M 6.21
אין משום כך המוזיקה מועילה לחיים. היא אינה מרגיעה את המחשבה מפני שיש לה כוח מחנך למתינות, אלא מפני שיש לה כוח מסיח. משום כך, כאשר נעימות כאלה שוקטות, השכל — כאילו לא נרפא בידיהן — חוזר אל מחשבתו המקורית.
M 6.21
οὐ διὰ τοῦτο καὶ ἡ μουσικὴ βιωφελὴς καθέστηκεν. οὐ γὰρ ὅτι δύναμιν ἔχει σωφρονιστικήν, καταστέλλει τὴν διάνοιαν, ἀλλὰ ᾗ περισπαστικήν· παρὸ καὶ ἡσυχασθέντων πως τῶν τοιούτων μελῶν πάλιν ὁ νοῦς, ὡς ἂν μὴ θεραπευθεὶς ὑπʼ αὐτῶν, ἐπὶ τὴν ἀρχῆθεν ἀνακάμπτει διάνοιαν.
M 6.22
כשם שהשינה או היין אינם פותרים את הצער אלא דוחים אותו, ביצרם קהות, רפיון ושכחה, כך נעימה מסוימת אינה מרגיעה נפש עצובה או מחשבה הסוערת מכעס, אלא לכל היותר מסיחה אותה.
M 6.22
ὅνπερ οὖν τρόπον ὁ ὕπνος ἢ ὁ οἶνος οὐ λύει τὴν λύπην ἀλλʼ ὑπερτίθεται, κάρον ἐμποιῶν καὶ ἔκλυσιν καὶ λήθην, οὕτω τὸ ποιὸν μέλος οὐ καταστέλλει λυπουμένην ψυχὴν ἢ περὶ ὀργὴν σεσοβημένην τὴν διάνοιαν, ἀλλʼ εἴπερ, περισπᾷ.
M 6.23
ראשית, פיתגורס נהג בחוסר תכלית כאשר ביקש להביא את השיכורים למתינות בזמן בלתי־מתאים במקום להתרחק מהם. ושנית, כאשר תיקן אותם בדרך זו הודה שלחלילנים כוח רב יותר מלפילוסופים בתיקון האופי.
M 6.23
ὅ τε Πυθαγόρας τὸ μὲν πρῶτον μάταιος ἦν, τοὺς μεθύοντας ἀκαίρως σωφρονίζειν βουλόμενος ἀλλὰ μὴ ἐκκλίνων· εἶτα καὶ τούτῳ τῷ τρόπῳ ἐπανορθούμενος αὐτοὺς ὁμολογεῖ πλεῖόν τι δύνασθαι τῶν φιλοσόφων πρὸς ἐπανόρθωσιν ἠθῶν τοὺς αὐλητάς.
M 6.24
גם העובדה שהספרטנים נלחמו לצלילי חליל ונבל מעידה על מה שאמרנו מעט קודם, ולא על כך שהמוזיקה מועילה לחיים. כשם שנושאי משאות, חותרים ואנשים העושים מלאכות מפרכות אחרות קוראים בקצב כדי להסיח את המחשבה מן הסבל שבעבודה, כך גם אלה שהשתמשו בחלילים ובחצוצרות במלחמות לא עשו זאת משום שבנעימה יש דבר המעורר את המחשבה וגורם לרוח אמיצה, אלא משום שביקשו להסיח את עצמם מן החרדה והסערה. הרי גם אחדים מן הברברים נלחמים בתקיעת קונכיות ובהכאת תופים, ואף אחד מאלה אינו מעודד אומץ.
M 6.24
τό τε τοὺς Σπαρτιάτας πρὸς αὐλὸν καὶ λύραν πολεμεῖν τοῦ μικρῷ πρότερον εἰρημένου τεκμήριόν ἐστιν, ἀλλʼ οὐχὶ τοῦ βιωφελῆ τυγχάνειν τὴν μουσικήν. καθάπερ δʼ οἱ ἀχθοφοροῦντες ἢ ἐρέσσοντες ἢ ἄλλο τι τῶν ἐπιπόνων δρῶντες ἔργων κελεύουσιν εἰς τὸ ἀνθέλκειν τὸν νοῦν ἀπὸ τῆς κατὰ τὸ ἔργον βασάνου, οὕτω καὶ αὐλοῖς ἢ σάλπιγξιν ἐν πολέμοις χρώμενοι οὐ διὰ τὸ ἔχειν τι τῆς διανοίας ἐπεγερτικὸν τὸ μέλος καὶ ἀνδρικοῦ λήματος αἴτιον ὑπάρχειν τοῦτο ἐμηχανήσαντο, ἀλλʼ ἀπὸ τῆς ἀγωνίας καὶ ταραχῆς ἀνθέλκειν ἑαυτοὺς σπουδάσαντες, εἴγε καὶ στρόμβοις τινὲς τῶν βαρβάρων βουκινίζουσι, καὶ τυμπάνοις κτυποῦντες πολεμοῦσιν· ἀλλʼ οὐδὲν τούτων ἐπʼ ἀνδρείαν προτρέπεται.
M 6.25
אותם דברים יש לומר גם על אכילס הזועם; ובכל מקרה אין זה מפתיע שאדם מאוהב וחסר שליטה התמסר למוזיקה.
M 6.25
τὰ δὲ αὐτὰ λεκτέον καὶ ἐπὶ τοῦ μηνίοντος Ἀχιλλέως· καίτοι ἐρωτικοῦ ὄντος καὶ ἀκρατοῦς οὐ παράδοξον τὴν μουσικὴν σπουδάζεσθαι.
M 6.26
'כן, בשם זאוס', אך הגיבורים הפקידו את נשותיהם בידי זמרים כשומרים מחנכי־מתינות, כפי שאגממנון הפקיד את קליטמנסטרה. דברים אלה שייכים כבר למספרי אגדות, ומיד גם מפריכים את עצמם. שכן אם האמינו שהמוזיקה מתקנת את הרגשות, כיצד הרגה קליטמנסטרה את אגממנון על אחו שלו כבקר ליד אבוס? וכיצד קיבלה פנלופה אל בית אודיסאוס המון מופקר של צעירים, ובעוררה ומטפחת תמיד את תשוקותיהם הקימה לבעלה באיתקה מלחמה נפשעת וקשה יותר מן המערכה על איליון?
M 6.26
νὴ Δίʼ, ἀλλὰ καὶ οἱ ἥρωες τὰς ἑαυτῶν γυναῖκας ᾠδοῖς τισὶν ὡς σώφροσι φύλαξι παρακατετίθεντο, καθάπερ ὁ Ἀγαμέμνων τὴν Κλυταιμνήστραν. ταῦτα δὲ ἤδη μυθολογούντων ἐστὶν ἀνδρῶν, εἶτα καὶ παρὰ πόδας αὐτοὺς διελεγχόντων· πῶς γάρ, εἴπερ μουσικὴ περὶ τῆς τῶν παθῶν ἐπανορθώσεως ἐπιστεύετο, τὸν μὲν Ἀγαμέμνονα ἡ Κλυταιμνήστρα ἐπὶ τῆς ἰδίας ἑστίας κατέκτανεν ὥσπερ βοῦν ἐπὶ φάτνῃ, εἰς δὲ τοὺς Ὀδυσσέως οἴκους ἡ Πηνελόπη ὄχλον ἄσωτον ἐπιδέχεται μειρακίων, ἀεὶ δὲ τὰς ἐπιθυμίας αὐτῶν ἐλπιδοκοποῦσα καὶ παροξύνουσα μοχθηρότερον καὶ χαλεπώτερον τῆς ἐπὶ Ἴλιον στρατείας τὸν ἐν Ἰθάκῃ πόλεμον ἤγειρε τῷ γήμαντι;
M 6.27
יתר על כן, אם אפילו אנשי אפלטון לא קיבלו את המוזיקה, יש לומר שאין היא תורמת לאושר; שכן אחרים שאינם נופלים מהם באמינות, ובהם אנשי אפיקורוס, דחו את יומרתה ואמרו להפך שהיא מזיקה ו־ 'בטלה, אוהבת יין ומזניחה רכוש'.
M 6.27
καὶ μὴν εἰ οὔτε οἱ περὶ τὸν Πλάτωνα μουσικὴν ἀπεδέξαντο, ῥητέον οὐ πρὸς εὐδαιμονίαν αὐτὴν συντείνειν, ἐπεὶ καὶ ἄλλοι μὴ λειπόμενοι τῆς τούτων ἀξιοπιστίας, καθάπερ οἱ περὶ τὸν Ἐπίκουρον, ἠρνήσαντο ταύτην τὴν ἀντιποίησιν, λέγοντες τοὐναντίον αὐτὴν ἀσύμφορον εἶναι καὶ ἀργήν, φίλοινον, χρημάτων ἀτημελῆ.
M 6.28
תמימים גם הקושרים את תועלת השירה אל המוזיקה כדי להוכיח את שימושיותה. אפשר אמנם להראות, כפי שאמרנו גם בחיבור נגד המדקדקים, שהשירה חסרת תועלת; אך אפשר לא פחות להראות שהמוזיקה, העוסקת במנגינה בלבד, מטבעה רק מענגת, ואילו השירה, העוסקת גם במחשבה, יכולה להועיל ולחנך למתינות.
M 6.28
εὐήθεις δέ εἰσι καὶ οἱ τὴν ἀπὸ ποιητικῆς χρείαν συμπλέκοντες αὐτῇ πρὸς εὐχρηστίαν, ἐπείπερ δύναται μὲν τις, ὡς καὶ ἐν τῷ πρὸς τοὺς γραμματικοὺς ἐλέγομεν, ἀνωφελῆ διδάσκειν τὴν ποιητικήν, οὐδὲν δὲ ἔλαττον κἀκεῖνο δεικνύναι ὅτι ἡ μὲν μουσικὴ περὶ μέλος καταγινομένη μόνον τέρπειν πέφυκεν, ἡ δὲ ποιητικὴ καὶ περὶ διάνοιαν καταγινομένη δύναται συνωφελεῖν τε καὶ σωφρονίζειν.
M 6.29
זה אפוא הטיעון כנגד הטענות שהועלו. אך נגד המוזיקה נאמר בראש ובראשונה [גם] כך: אם היא מועילה, אומרים שהיא נחוצה או מפני 〈ש〉בעל ההשכלה המוזיקלית נהנה מהאזנה למוזיקה יותר מן ההדיוטות, או מפני שאי־אפשר להיעשות טובים בלי להתחנך בה תחילה;
M 6.29
Ἀλλʼ ὁ μὲν πρὸς τὰ ἐγκεχειρημένα λόγος ἐστὶ τοιοῦτος· προηγουμένως δὲ λέγεται [καὶ] κατὰ μουσικῆς ὡς εἴπερ ἐστὶ χρειώδης, ἤτοι κατὰ τοῦτο λέγεται χρειοῦν παρόσον ὁ μουσικευσάμενος πλεῖον παρὰ τοὺς ἰδιώτας τέρπεται πρὸς μουσικῶν ἀκροαμάτων, ἢ παρόσον οὐκ ἔστιν ἀγαθοὺς γενέσθαι μὴ προπαιδευθέντας ὑπʼ αὐτῶν,
M 6.30
או מפני שיסודות המוזיקה ויסודות ענייני הפילוסופיה זהים, כפי שאמרנו לעיל גם על הדקדוק; או מפני שהעולם מתנהל לפי הרמוניה, כדברי בני הפיתגוראים, ולכן אנו זקוקים למשפטי המוזיקה כדי לדעת את הכול; או מפני שנעימות מסוגים מסוימים מעצבות את אופי הנפש.
M 6.30
ἢ τῷ τὰ αὐτὰ στοιχεῖα τυγχάνειν τῆς μουσικῆς καὶ τῶν κατὰ φιλοσοφίαν πραγμάτων εἰδήσεως, ὁποῖόν τι καὶ περὶ γραμματικῆς ἀνώτερον ἐλέγομεν· ἢ τῷ κατὰ ἁρμονίαν διοικεῖσθαι τὸν κόσμον, καθὼς φάσκουσι Πυθαγορικῶν παῖδες, δέεσθαί τε ἡμᾶς τῶν μουσικῶν θεωρημάτων πρὸς τὴν τῶν ὅλων εἴδησιν, ἢ τῷ τὰ ποιὰ μέλη ἠθοποιεῖν τὴν ψυχήν.
M 6.31
אך אין לומר שהמוזיקה נחוצה משום שהמוזיקאים נהנים מן הנשמע יותר מן ההדיוטות. ראשית, העונג אינו הכרחי להדיוטות כפי שההקלה על רעב, צמא או קור באמצעות משקה או חימום הכרחית.
M 6.31
οὔτε δὲ τῷ τοὺς μουσικοὺς πλέον τέρπεσθαι παρὰ τοὺς ἰδιώτας ἀπὸ τῶν ἀκροαμάτων λέγοιτʼ ἂν χρειοῦν ἡ μουσική. πρῶτον μὲν γὰρ οὐκ ἀναγκαία ἰδιώταις ἡ τέρψις καθάπερ αἱ ἐπὶ λιμῷ ἢ δίψει ἢ κρύει γινόμεναι ὑπὸ πόματος ἢ ἀλέας·
M 6.32
ושנית, גם אילו היה העונג מן הדברים ההכרחיים, אנו יכולים ליהנות ממנו בלי מומחיות במוזיקה. תינוקות נרדמים בשומעם זמזום נעים, בעלי חיים חסרי תבונה מוקסמים מחליל ומחליל־רועים, והדולפינים, לפי המסופר, נהנים ממנגינות חלילים ושוחים אל הספינות הנחתרות; אך נראה שלאלה ולאלה אין מומחיות במוזיקה או מושג ממנה.
M 6.32
εἶτα κἂν τῶν ἀναγκαίων ὑπάρχωσι, δυνάμεθα χωρὶς μουσικῆς ἐμπειρίας αὐτῶν ἀπολαύειν. νήπια γοῦν ἐμμελοῦς μινυρίσματος κατακούοντα κοιμίζεται, καὶ τὰ ἄλογα τῶν ζῴων ὑπὸ αὐλοῦ καὶ σύριγγος κηλεῖται, οἵ τε δελφῖνες, ὡς λόγος, αὐλῶν μελῳδίαις τερπόμενοι προσνήχονται τοῖς ἐρεσσομένοις σκάφεσιν· ὧν οὐδὲ ὁπότερον ἔοικε μουσικῆς ἔχειν ἐμπειρίαν ἢ ἔννοιαν.
M 6.33
לכן, כשם שאנו נהנים מטעימת מאכל או יין בלי להיות מומחים בתיבול או בטעימת יינות, כך אולי ניהנה גם משמיעת נעימה ערבה בלי לדעת מוזיקה. בעל המקצוע מבחין יותר מן ההדיוט בכך שהיא עשויה באומנות, אך ברגש העונג עצמו אינו נהנה יותר ממנו.
M 6.33
καὶ διὰ τοῦτο μή ποτε, ὃν τρόπον χωρὶς ἀψαρτυτικῆς καὶ οἰνογευστικῆς ἡδόμεθα ὄψου ἢ οἴνου γευσάμενοι, ὧδε καὶ χωρὶς μουσικῆς ἡσθείημεν ἂν τερπνοῦ μέλους ἀκούσαντες, τοῦ μὲν ὅτι τεχνικῶς γίνεται μᾶλλον παρὰ τὸν ἰδιώτην ἀντιλαμβανομένου, τοῦ δὲ ἡστικοῦ πάθους μηδὲν πλείω κερδαίνοντος.
M 6.34
לפיכך אין לבחור במוזיקה משום שיודעיה נהנים ממנה יותר. ואף לא משום שהיא סוללת לנפש דרך אל החכמה; להפך, היא מכשילה ומתנגדת לשאיפה למעלה הטובה, בהכשירה את הצעירים להיגרר להפקרות ולתאוותנות.
M 6.34
ὥστε οὐχ αἱρετὸν μουσικὴ παρόσον τοὺς εἰδήμονας αὐτῆς ἐπὶ πλεῖον τέρπεσθαι συμβέβηκεν. καὶ μὴν οὐδὲ τῷ προοδοποιεῖν τὴν ψυχὴν εἰς σοφίαν· ἀνάπαλιν γὰρ ἀντικόπτει καὶ ἀντιβαίνει πρὸς τὸ τῆς ἀρετῆς ἐφίεσθαι, εὐαγώγους εἰς ἀκολασίαν καὶ λαγνείαν παρασκευάζουσα τοὺς νέους,
M 6.35
שהרי בעל ההשכלה המוזיקלית, 'לאחר שנהנה משירים, תמיד רודף זאת; הוא יהיה בטל בבית ובעיר, ולחבריו — כאין, וייעלם לבלי שוב, כאשר ייכנע לעונג מתוק'.
M 6.35
ἐπείπερ ὁ μουσικευσάμενος μολπαῖσιν ἡσθεὶς τοῦτʼ ἀεὶ θηρεύεται· ἀργὸς μὲν οἴκοις καὶ πόλει γενήσεται, φίλοισι δʼ οὐθείς, ἀλλʼ ἄφαντος οἴχεται, ὅταν γλυκείας ἡδονῆς ἥσσων τις ᾖ.
M 6.36
באותו אופן אין להוכיח את תועלתה גם מכך שהיא והפילוסופיה יוצאות מאותם יסודות, כפי שברור מיד. נותר אפוא לומר שהיא נחוצה לאושר משום שהעולם מתנהל לפי הרמוניה או משום שהיא משתמשת בנעימות המעצבות אופי. האחרונה משתי הטענות כבר הופרכה כבלתי־אמיתית.
M 6.36
κατὰ ταὐτὰ δὲ οὐδὲ ἀπὸ τῶν αὐτῶν στοιχείων ὁρμᾶσθαι ταύτην τε καὶ φιλοσοφίαν εἰσακτέον τὸ κατʼ αὐτὴν χρειῶδες, ὡς αὐτόθεν ἐστὶ συμφανές. λείπεται ἄρα τῷ καθʼ ἁρμονίαν τὸν κόσμον διοικεῖσθαι ἢ τῷ ἠθοποιοῖς μέλεσι κεχρῆσθαι χρειώδη πρὸς εὐδαιμονίαν λέγειν αὐτὴν τυγχάνειν. ὧν τὸ μὲν τελευταῖον ἤδη διαβέβληται ὡς οὐχ ὑπάρχον ἀληθές,
M 6.37
ואילו הטענה שהעולם מתנהל לפי הרמוניה מתבררת כשקרית בדרכים רבות; וגם אילו הייתה אמיתית, אין היא תורמת כלל לאושר, כשם שגם ההרמוניה שבכלי הנגינה אינה תורמת לו. זו אפוא צורתה הראשונה של ההתנגדות למוזיקאים.
M 6.37
τὸ δὲ κατὰ ἁρμονίαν διοικεῖσθαι τὸν κόσμον ποικίλως δείκνυται ψεῦδος, εἶτα καὶ ἂν ἀληθὲς ὑπάρχῃ, οὐδὲν τοιοῦτο δύναται πρὸς μακαριότητα, καθάπερ οὐδὲ ἡ ἐν τοῖς ὀργάνοις ἁρμονία. Ἀλλὰ τὸ μὲν πρῶτον εἶδος τῆς πρὸς τοὺς μουσικοὺς ἀντιρρήσεως τοιουτότροπόν ἐστιν,
M 6.38
הצורה השנייה, הנוגעת גם בעקרונות המוזיקה, נצמדת יותר לחקירה לגופו של עניין. המוזיקה היא מדע של דברים מלודיים ובלתי־מלודיים, קצביים ובלתי־קצביים; לכן, אם נראה שלא המנגינות קיימות ולא המקצבים נמנים עם הדברים הקיימים, נראה שגם המוזיקה חסרת קיום. נדבר תחילה על המנגינות ועל קיומן, בהתחילנו מעט קודם לכן.
M 6.38
τὸ δὲ δεύτερον καὶ τῶν τῆς μουσικῆς ἀρχῶν καθαπτόμενον πραγματικωτέρας μᾶλλον ἔχεται ζητήσεως. οἷον ἐπεὶ ἡ μουσικὴ ἐπιστήμη τίς ἐστιν ἐμμελῶν τε καὶ ἐκμελῶν ἐνρύθμων τε καὶ ἐκρύθμων, πάντως ἐὰν δείξωμεν ὅτι οὔτε τὰ μέλη ὑποστατά ἐστιν οὔτε οἱ ῥυθμοὶ τῶν ὑπαρκτῶν πραγμάτων τυγχάνουσιν, ἐσόμεθα παρεστακότες καὶ τὴν μουσικὴν ἀνυπόστατον. λέγωμεν δὲ πρῶτον περὶ μελῶν καὶ τῆς τούτων ὑποστάσεως, μικρὸν ἄνωθεν καταρξάμενοι.
M 6.39
צליל הוא אפוא, כפי שאפשר להגדיר ללא מחלוקת, המוחש המיוחד לחוש השמיעה. כשם שפעולת הראייה לבדה היא לתפוס צבעים, פעולת הריח לבדה לתפוס ריחות נעימים ורעים, ופעולת הטעם לחוש מתוק ומר, כך הצליל הוא המוחש המיוחד לשמיעה.
M 6.39
Φωνὴ τοίνυν ἐστίν, ὡς ἄν τις ἀναμφισβητήτως ἀποδοίη, τὸ ἴδιον αἰσθητὸν ἀκοῆς· καθάπερ γὰρ μόνης ὁράσεως ἔργον ἐστὶ τὸ χρωμάτων ἀντιλαμβάνεσθαι καὶ μόνης ὀσφρήσεως τὸ εὐωδῶν καὶ δυσωδῶν ἀντιποιεῖσθαι καὶ ἤδη γεύσεως τὸ γλυκέων ἢ πικρῶν αἰσθάνεσθαι, οὕτω γένοιτʼ ἂν ἴδιον αἰσθητὸν ἀκοῆς ἡ φωνή.
M 6.40
מבין הצלילים, אחדים גבוהים ואחרים נמוכים; שני השמות נלקחו בדרך מטפורית מן הדברים המוחשים במגע. כשם שהחיים כינו 'חד' את מה שדוקר וחותך את חוש המגע ו'כבד' את מה שמועך ולוחץ, כך כינו 'גבוה' את הצליל שכמו חותך את השמיעה ו'נמוך' את הצליל שכמו מועך אותה.
M 6.40
τῆς δὲ φωνῆς ἡ μέν τίς ἐστιν ὀξεῖα ἡ δὲ βαρεῖα, μεταφορικώτερον ἀπὸ τῶν περὶ τὴν ἁφὴν αἰσθητῶν ἑκατέρου τούτων λαμβάνοντος τὴν προσηγορίαν· καθάπερ γὰρ τὸ κεντοῦν καὶ τέμνον τὴν ἁφὴν ὀξὺ προσηγόρευσεν ὁ βίος καὶ τὸ θλάσιν ἐμποιοῦν καὶ πιέζον βαρύ, τὸν αὐτὸν τρόπον καὶ τῆς φωνῆς τὴν μὲν οἱονεὶ τέμνουσαν τὴν ἀκοὴν ὀξεῖαν, τὴν δὲ ὥσπερ θλῶσαν βαρεῖαν.
M 6.41
אין זה מוזר אם, כשם שכינינו צליל אפור, שחור או לבן על שם מושאי הראייה, השתמשנו גם במטפורות אחדות ממושאי המגע. כאשר הצליל מופק באופן אחיד ובמתח אחד, בלי שהחישה נמשכת אל הנמוך או אל הגבוה יותר, קול כזה נקרא טון; משום כך אומרים המוזיקאים בהגדירם אותו:
M 6.41
καὶ οὐ ξένον εἰ ὥσπερ φαιάν τινα καὶ μέλαιναν καὶ λευκὴν φωνὴν ἀπὸ τῶν πρὸς τὴν ὅρασιν αἰσθητῶν κεκλήκαμεν, ὧδε καὶ ἀπὸ τῶν πρὸς τὴν ἁφὴν ἐχρησάμεθά τισι μεταφοραῖς. ὅταν μὲν οὖν ἐπʼ ἴσης ἐκφέρηται ἡ φωνὴ καὶ ὑπὸ μίαν τάσιν, ὡς μηδένα περισπασμὸν γίνεσθαι τῆς αἰσθήσεως ἤτοι ἐπὶ τὸ βαρύτερον ἢ τὸ ὀξύτερον, τότε ὁ τοιοῦτος ἦχος φθόγγος καλεῖται, παρὸ καὶ οἱ μουσικοὶ ὑπογράφοντές φασι
M 6.42
'טון הוא נפילתו של צליל מלודי במתח אחד'. מבין הטונים אחדים זהי־גובה ואחרים אינם זהי־גובה. זהי־גובה הם אלה שאינם נבדלים זה מזה בגובה ובנמיכות, ואלה שאינם זהי־גובה אינם כאלה.
M 6.42
“φθόγγος ἐστὶν ἐμμελοῦς φωνῆς πτῶσις ὑπὸ μίαν τάσιν.” τῶν δὲ φθόγγων οἱ μὲν εἰσιν ὁμόφωνοι οἱ δὲ οὐχ ὁμόφωνοι, καὶ ὁμόφωνοι μὲν οἱ μὴ διαφέροντες ἀλλήλων κατʼ ὀξύτητα καὶ βαρύτητα, οὐχ ὁμόφωνοι δὲ οἱ μὴ οὕτως ἔχοντες.
M 6.43
מבין הטונים זהי־הגובה, כמו גם מבין אלה שאינם זהי־גובה, אחדים נקראים גבוהים ואחרים נמוכים. ושוב, מבין אלה שאינם זהי־גובה, אחדים נקראים דיסוננטיים ואחרים קונסוננטיים: דיסוננטיים מניעים את השמיעה באופן בלתי־אחיד ומפוצל, וקונסוננטיים באופן אחיד יותר ובלתי־מחולק.
M 6.43
τῶν δὲ ὁμοφώνων, ὡς καὶ τῶν οὐχ ὁμοφώνων, τινὲς μὲν ὀξεῖς τινὲς δὲ βαρεῖς καλοῦνται, καὶ πάλιν τῶν οὐχ ὁμοφώνων οἱ μὲν διάφωνοι προσαγορεύονται οἱ δὲ σύμφωνοι, καὶ διάφωνοι μὲν οἱ ἀνωμάλως καὶ διεσπασμένως τὴν ἀκοὴν κινοῦντες, σύμφωνοι δὲ οἱ ὁμαλώτερον καὶ ἀμερίστως.
M 6.44
ייחודה של כל אחת משתי הקבוצות יתבהר יותר אם נעבור מן האיכויות הנתפסות בטעם. מבין הדברים הנטעמים, לאחדים תערובת המניעה את החוש בצורה אחידה וחלקה, כגון יין־דבש ומי־דבש; ואחרים אינם כאלה, כגון חומץ־דבש — שכן כל אחד ממרכיבי התערובת מטביע בטעם את איכותו שלו. כך, מבין הטונים, הדיסוננטיים מניעים את השמיעה באופן בלתי־אחיד ומפוצל, והקונסוננטיים באופן אחיד יותר. כזה אפוא ההבדל בין הטונים אצל המוזיקאים.
M 6.44
σαφέστερον δὲ μᾶλλον ἔσται τὸ ἑκατέρου γένους ἰδίωμα τῇ ἀπὸ τῶν πρὸς γεῦσιν ποιοτήτων μεταβάσει χρησαμένων ἡμῶν. ὥσπερ τοίνυν τῶν γευστῶν τὰ μὲν τοιαύτην ἔχει κρᾶσιν ὥστε μονοειδῶς καὶ λείως κινεῖν τὴν αἴσθησιν, ὁποῖον τὸ οἰνόμελι καὶ ὑδρόμελι, τὰ δὲ οὐχ ὡσαύτως οὐδὲ ὁμοίως, καθάπερ τὸ ὀξύμελι (ἑκάτερον γὰρ τούτων τῶν μιγμάτων τὴν ἴδιον ἐντυποῖ ποιότητα τῇ γεύσει), οὕτω τῶν φθόγγων διάφωνοι μὲν εἰσιν οἱ ἀνωμάλως τὴν ἀκοὴν καὶ διεσπασμένως κινοῦντες, σύμφωνοι δὲ οἱ ὁμαλώτεροι. ἀλλὰ γὰρ ἡ μὲν διαφορὰ τῶν φθόγγων τοιαύτη τίς ἐστι παρὰ μουσικοῖς·
M 6.45
הם גם מגדירים מרווחים מסוימים, שלאורכם הצליל נע, אם בעלייה אל הגבוה יותר ואם בירידה אל הנמוך יותר. בהתאם ליחסים שבין מרווחים אלה, אחדים נקראים קונסוננטיים ואחרים דיסוננטיים.
M 6.45
περιγράφεται δέ τινα πρὸς τούτων διαστήματα, καθʼ ἃ καὶ ἡ φωνὴ κινεῖται ἤτοι ἐπὶ τὸ ὀξύτερον ἀναβαίνουσα ἢ ἐπὶ τὸ βαρύτερον ἀνιεμένη. παρʼ ἣν αἰτίαν κατὰ τὸ ἀνάλογον τῶν διαστημάτων τούτων τὰ μὲν σύμφωνα τὰ δὲ διάφωνα προσηγόρευται,
M 6.46
קונסוננטיים הם המרווחים התחומים בטונים קונסוננטיים, ודיסוננטיים — אלה התחומים בטונים דיסוננטיים. מבין המרווחים הקונסוננטיים מכנים המוזיקאים את הראשון והקטן ביותר 'קוורטה', את הגדול ממנו 'קווינטה', ואת הגדול מן הקווינטה 'אוקטבה'.
M 6.46
καὶ σύμφωνα μὲν ὁπόσα ὑπὸ συμφώνων φθόγγων περιέχεται, διάφωνα δὲ ὁπόσα ὑπὸ διαφώνων. τῶν δὲ συμφώνων διαστημάτων τὸ μὲν πρῶτον καὶ ἐλάχιστον διὰ τεσσάρων οἱ μουσικοὶ προσαγορεύουσι, τὸ δὲ μετὰ τοῦτο μεῖζον διὰ πέντε, καὶ τοῦ διὰ πέντε μεῖζον τὸ διὰ πασῶν.
M 6.47
ומבין המרווחים הדיסוננטיים, הקטן והראשון אצלם הוא מה שנקרא דיאזיס; השני הוא חצי־טון, שהוא כפול מן הדיאזיס; והשלישי הוא טון, הכפול מחצי־הטון.
M 6.47
πάλιν τε τῶν διαφώνων διαστημάτων ἐλάχιστον μὲν ἐστι καὶ πρῶτον παρʼ αὐτοῖς ἡ καλουμένη δίεσις, δεύτερον δὲ τὸ ἡμιτόνιον, ὅ ἐστι διπλοῦν τῆς διέσεως, τρίτον ὁ τόνος, ὅς ἐστι διπλασίων τοῦ ἡμιτονίου.
M 6.48
כשם שכל מרווח מוזיקלי מתקיים בטונים, כך גם כל אֵתוֹס. זהו סוג מסוים של מלודיה. כשם שמבין אופיים של בני האדם אחדים קודרים ומוצקים יותר, כפי שמספרים על הקדמונים, ואחרים נכנעים בקלות לאהבה, לשתייה, לקינות וליללות, כך מלודיה אחת יוצרת בנפש תנועות אציליות ומעודנות, ואחרת תנועות שפלות ונחותות יותר.
M 6.48
οὐ μὴν ἀλλʼ ὃν τρόπον ἅπαν διάστημα κατὰ μουσικὴν ἐν φθόγγοις ἔχει τὴν ὑπόστασιν, οὕτω καὶ πᾶν ἦθος. τὸ δʼ ἔστι τι γένος μελῳδίας. καθὰ γὰρ τῶν ἀνθρωπίνων ἠθῶν τινὰ μὲν ἐστι σκυθρωπὰ καὶ στιβαρώτερα, ὁποῖα τὰ τῶν ἀρχαίων ἱστοροῦσιν, τὰ δὲ εὐένδοτα πρὸς ἔρωτας καὶ οἰνοφλυγίας καὶ ὀδυρμοὺς καὶ οἰμωγάς, οὕτω τὶς μὲν μελῳδία σεμνά τινα καὶ ἀστεῖα ἐμποιεῖ τῇ ψυχῇ κινήματα, τὶς δὲ ταπεινότερα καὶ ἀγεννῆ.
M 6.49
מלודיה מסוג זה נקראת אצל המוזיקאים בשם הכללי 'אתוס', מפני שהיא יוצרת אופי; כשם ש'פחד ירוק' פירושו פחד המוריק את הפנים, וכשאומרים 'רוחות דרום מכבידות על השמיעה, מערפלות, מכבידות את הראש, מאטות ומרפות' הכוונה שהן מחוללות דברים אלה.
M 6.49
καλεῖται δὲ κατὰ κοινὸν ἡ τοιουτότροπος μελῳδία τοῖς μουσικοῖς ἦθος ἀπὸ τοῦ ἤθους εἶναι ποιητική, καθάπερ καὶ τὸ χλωρὸν δέος τὸ χλωροποιόν, καὶ τὸ “νότοι βαρυήκοοι ἀχλυώδεις καρηβαρικοὶ νωθροὶ διαλυτικοί” ἀντὶ τοῦ τούτων δραστικοί.
M 6.50
במלודיה כללית זו יש סוג הנקרא כרומטי, סוג הנקרא אנהרמוני וסוג דיאטוני. הסוג האנהרמוני יוצר במידת־מה אופי חמור ואצילות; הכרומטי צלול־קול וקונני; והדיאטוני מחוספס וכפרי למדי.
M 6.50
τῆς δὲ κοινῆς μελῳδίας ταύτης τὸ μὲν τι χρῶμα λέγεται τὸ δὲ ἁρμονία τὸ δὲ διάτονον, ὧν ἡ μὲν ἁρμονία αὐστηροῦ τινος ἤθους καὶ σεμνότητος κατασκευαστική πως ὑπῆρχεν, τὸ δὲ χρῶμα λιγυρόν τί ἐστι καὶ θρηνῶδες, τὸ δὲ διάτονον ἔντραχυ καὶ ὑπάγροικον.
M 6.51
המלודיה האנהרמונית אינה נחלקת למינים, ואילו לדיאטונית ולכרומטית הבדלים מיוחדים יותר. לדיאטונית שני מינים, המכונים הדיאטוני הרך והדיאטוני המתוח; ולכרומטית שלושה: הכרומטי הטוני, הכרומטי של חצי־הטון והכרומטי הרך.
M 6.51
ἀλλὰ δὴ πάλιν τὸ μὲν ἁρμονικὸν μέλος τῶν μελῳδουμένων ἀδιαίρετόν ἐστι, τὸ δὲ διάτονον καὶ τὸ χρῶμα εἰδικωτέρας τινὰς εἶχε διαφοράς, δύο μὲν τὸ διάτονον, τήν τε τοῦ μαλακοῦ διατόνου καλουμένην καὶ τὴν τοῦ συντόνου, τρεῖς δὲ τὸ χρῶμα· τὸ μὲν γάρ τι αὐτοῦ τονικὸν καλεῖται τὸ δὲ ἡμιτόνιον τὸ δὲ μαλακόν.
M 6.52
מכאן ברור יחד עמנו שכל תורת המלודיה אצל המוזיקאים לא התקיימה בשום דבר מלבד הטונים. לכן, אם הטונים מתבטלים, המוזיקה לא תהיה ולא כלום. כיצד יאמר אדם שאין טונים? נשיב שהם צליל לפי סוגם, ושבחיבורינו הספקניים הראינו, על סמך עדות הדוגמטיקנים, שהצליל חסר קיום.
M 6.52
Πλὴν ἐκ τούτων συμφανές ὅτι πᾶσα ἡ κατὰ μελῳδίας θεωρία παρὰ τοῖς μουσικοῖς οὐκ ἐν ἄλλῳ τινὶ τὴν ὑπόστασιν εἶχεν εἰ μὴ ἐν τοῖς φθόγγοις. καὶ διὰ τοῦτο ἀναιρουμένων αὐτῶν τὸ μηδὲν ἔσται ἡ μουσική. πῶς οὖν καὶ ἐρεῖ τις ὅτι οὐκ εἰσὶ φθόγγοι; ἐκ τοῦ φωνὴν αὐτοὺς κατὰ γένος ὑπάρχειν, φήσομεν, καὶ τὴν φωνὴν ἀνύπαρκτον ἡμῖν ἐν τοῖς σκεπτικοῖς ὑπομνήμασι δεδεῖχθαι ἀπὸ τῆς τῶν δογματικῶν μαρτυρίας.
M 6.53
הפילוסופים הקירנאים אומרים שרק ההיפעלויות קיימות ושום דבר אחר אינו קיים; ולכן הצליל, שאינו היפעלות אלא יוצר היפעלות, אינו נמנה עם הדברים הקיימים. אנשי דמוקריטוס ואפלטון, המבטלים כל מוחש, מבטלים יחד עמו גם את הצליל, שנראה כדבר מוחש.
M 6.53
οἵ τε γὰρ ἀπὸ τῆς Κυρήνης φιλόσοφοι μόνα φασὶν ὑπάρχειν τὰ πάθη, ἄλλο δὲ οὐδέν· ὅθεν καὶ τὴν φωνὴν μὴ οὖσαν πάθος, ἀλλὰ πάθους ποιητικήν, μὴ γίγνεσθαι τῶν ὑπαρκτῶν. οἵ γε τοι περὶ τὸν Δημόκριτον καὶ Πλάτωνα πᾶν αἰσθητὸν ἀναιροῦντες συναναιροῦσι καὶ τὴν φωνήν, αἰσθητόν τι δοκοῦσαν πρᾶγμα ὑπάρχειν.
M 6.54
ועוד, אם הצליל קיים, הוא או גוף או חסר גוף. אך הוא אינו גוף, כפי שמראים הפריפטטים בטיעונים רבים, ואף אינו חסר גוף, כפי שמראים הסטואים. לפיכך הצליל אינו קיים.
M 6.54
καὶ γὰρ ἄλλως, εἰ ἔστι φωνή, ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον· οὔτε δὲ σῶμά ἐστιν, ὡς οἱ Περιπατητικοὶ διὰ πολλῶν διδάσκουσιν, οὔτε ἀσώματος, ὡς οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς· οὐκ ἄρα ἔστι φωνή.
M 6.55
אדם אחר עשוי לטעון גם כך: אם אין נפש, אין גם חושים, שכן הם היו חלקיה. ואם אין חושים, אין גם מושאי חישה, שכן קיומם נתפס ביחס לחוש. ואם אין מושאי חישה, אין גם צליל, שכן הוא היה מין של מוחשים. והנה אין נפש, כפי שהראינו בחיבורים העוסקים בה; לפיכך אין צליל.
M 6.55
ἄλλος δέ τις κἂν ἐκείνως ἐπιχειρήσειε λέγειν, ὡς εἰ μὴ ἔστι ψυχή, οὐδὲ αἰσθήσεις· μέρη γὰρ ταύτης ὑπῆρχον. εἰ δὲ μὴ εἰσὶν αἱ αἰσθήσεις, οὐδὲ τὰ αἰσθητά· πρὸς αἰσθήσεις γὰρ ἡ τούτων ὑπόστασις νοεῖται. εἰ δὲ μὴ αἰσθητά, οὐδὲ φωνή· εἶδος γάρ τι τῶν αἰσθητῶν ὑπῆρχεν. ἀλλὰ μὴν οὐδέν ἐστι ψυχή, καθὼς ἐν τοῖς περὶ αὐτῆς ὑπομνήμασιν ἐδείκνυμεν· οὐκ ἄρα ἔστι φωνή.
M 6.56
יתר על כן, אם הצליל אינו קצר ואינו ארוך, אין צליל. אך הצליל אינו קצר ואינו ארוך, כפי שהזכרנו בחיבור נגד המדקדקים, כאשר חקרנו עמם את ההברה ואת המילה; לפיכך אין צליל.
M 6.56
καὶ μὴν εἰ μήτε βραχεῖά ἐστι φωνὴ μήτε μακρά, οὐκ ἔστι φωνή· οὔτε δὲ βραχεῖά ἐστιν οὔτε μακρὰ φωνή, ὡς ἐν τοῖς πρὸς τοὺς γραμματικοὺς ὑπεμνήσαμεν, περὶ συλλαβῆς καὶ λέξεως ζητοῦντες πρὸς τούτους· οὐκ ἄρα ἔστι φωνή.
M 6.57
נוסף על כך, הצליל אינו נתפס כתוצאה מוגמרת ואף לא כמציאות עומדת, אלא כהתהוות וכהימשכות בזמן. ומה שנתפס כמתהווה נעשה אך עדיין אינו קיים, כשם שאין אומרים על בית או ספינה הנבנים ועל רבבות דברים אחרים שהם קיימים. לפיכך הצליל אינו ולא כלום.
M 6.57
πρὸς τούτοις ἡ φωνὴ οὔτε ἐν ἀποτελέσματι οὔτε ἐν ὑποστάσει νοεῖται, ἀλλʼ ἐν γενέσει καὶ χρονικῇ παρεκτάσει· τὸ δὲ ἐν γενέσει νοούμενον γίνεται, οὐδέπω δʼ ἔστιν, ὥσπερ οὐδὲ οἰκία γινομένη ἢ ναῦς καὶ ἄλλα παμπληθῆ εἶναι λέγεται. τοίνυν οὐθέν ἐστι φωνή.
M 6.58
אפשר להשתמש בטיעונים רבים נוספים לשם כך; עליהם דנו, כפי שאמרתי, בחיבורינו הפירוניים. אך עתה, אם אין צליל, אין גם טון, שהוגדר כנפילתו של צליל במתח אחד. ואם אין טון, אין גם מרווח מוזיקלי, קונסוננס, מלודיה או הסוגים המורכבים מהם. משום כך גם אין מוזיקה, שכן היא הוגדרה כמדע של הדברים המלודיים והבלתי־מלודיים.
M 6.58
καὶ ἄλλοις δὲ συχνοῖς εἰς τοῦτο ἔνεστι λόγοις χρῆσθαι, περὶ ὧν, ὡς ἔφην, ἐν τοῖς Πυρρωνείοις ὑπομνηματιζόμενοι διεξῄειμεν. νυνὶ δὲ φωνῆς μὴ οὔσης οὐδὲ φθόγγος ἔστιν, ὃς ἐλέγετο φωνῆς πτῶσις ὑπὸ μίαν τάσιν· φθόγγου δὲ μὴ ὄντος οὐδὲ διάστημα μουσικὸν καθέστηκεν, οὐ συμφωνία, οὐ μελῳδία, οὐ τὰ ἐκ τούτων γένη. διὰ τοῦτο οὐδὲ μουσική· ἐπιστήμη γὰρ ἐλέγετο ἐμμελῶν τε καὶ ἐκμελῶν.
M 6.59
מכאן יש להראות מנקודת מוצא אחרת שגם אם נניח דברים אלה בצד, המוזיקה חסרת קיום בשל הקושי שיועלה בעניין יצירת המקצב. שכן אם אין מקצב, גם לא יהיה מדע כלשהו של המקצב; והנה אין מקצב, כפי שנראה; לפיכך אין מדע של המקצב.
M 6.59
Ὅθεν ἀπʼ ἄλλης ἀρχῆς ὑποδεικτέον ὅτι κἂν τούτων ἀποστῶμεν, διὰ τὴν ἐγχειρηθησομένην ἐπὶ τῆς ῥυθμοποιίας ἀπορίαν ἀνυπόστατος καθέστηκεν ἡ μουσική. εἰ γὰρ μηδέν ἐστι ῥυθμός, οὐδὲ ἐπιστήμη τις ἔσται περὶ ῥυθμοῦ· ἀλλὰ μὴν οὐδέν ἐστι ῥυθμός, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τις ἐπιστήμη περὶ ῥυθμοῦ.
M 6.60
כפי שאמרנו פעמים רבות, מקצב הוא מערכת המורכבת מרגליים, ורגל היא מה שמורכב מהרמה ומהנחה. ההרמה וההנחה נבחנות בכמות של זמן, כאשר ההנחה תופסת משכי זמן מסוימים וההרמה אחרים. כשם שהברות מורכבות מאותיות ומילים מהברות, כך רגליים נוצרות ממשכי זמן ומקצבים מן הרגליים.
M 6.60
ὡς γὰρ πολλάκις εἰρήκαμεν, ῥυθμὸς σύστημά ἐστιν ἐκ ποδῶν, ὁ δὲ ποῦς τὸ συνεστὼς ἐξ ἄρσεως καὶ θέσεως· ἡ δὲ ἆρσις καὶ ἡ θέσις ἐν ποσότητι χρόνου θεωρεῖται, ὧν τινὰς μὲν ἐπεῖχεν ἡ θέσις τινὰς δὲ ἡ ἆρσις χρόνους. καθάπερ γὰρ ἐκ μὲν στοιχείων συλλαβαὶ ἐκ δὲ συλλαβῶν λέξεις συντίθενται, οὕτως ἐκ μὲν τῶν χρόνων οἱ πόδες ἐκ δὲ τῶν ποδῶν οἱ ῥυθμοὶ γίνονται.
M 6.61
אם נראה אפוא שאין זמן, נראה יחד עמו שגם רגליים אינן קיימות, ומשום כך גם לא המקצבים המקבלים מהן את כינונם. מכאן ינבע שגם אין מדע כלשהו של המקצבים. כיצד אפוא? כבר הראינו בחיבורים הפירוניים שאין זמן; ובכל זאת גם עתה נראה זאת בקצרה.
M 6.61
ἐὰν οὖν δείξωμεν ὅτι οὐδέν ἐστι χρόνος, ἕξομεν συναποδεδειγμένον ὅτι οὐδὲ πόδες ὑπάρχουσιν, διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ οἱ ῥυθμοί, ἐξ ἐκείνων τὴν σύστασιν λαμβάνοντες. ᾧ ἀκολουθήσει τὸ μηδὲ ἐπιστήμην εἶναί τινα περὶ ῥυθμούς. πῶς οὖν; ὅτι οὐδέν ἐστι χρόνος, ἤδη μὲν παρεστήσαμεν ἐν τοῖς Πυρρωνείοις, οὐδὲν δὲ ἧττον καὶ τὰ νῦν παραστήσομεν ἐπὶ ποσόν.
M 6.62
אם קיים זמן, הוא או מוגבל או אינסופי. אך אין הוא מוגבל, שאם כן נאמר שפעם היה זמן שבו לא היה זמן, ושבעתיד יהיה זמן שבו לא יהיה זמן. ואף אין הוא אינסופי, שכן יש בו עבר [והווה] ועתיד. אם כל אחד מאלה אינו קיים, הזמן מוגבל; ואם הוא קיים, העבר והעתיד יהיו בהווה — דבר מופרך. לפיכך אין זמן.
M 6.62
εἰ γὰρ ἔστι τι χρόνος, ἤτοι πεπέρασται ἢ ἄπειρός ἐστιν. οὔτε δὲ πεπέρασται, ἐπεὶ ἐροῦμεν ποτε γεγονέναι χρόνον ὅτε χρόνος οὐκ ἦν, καὶ ἔσεσθαί ποτε χρόνον ὅτε χρόνος οὐκ ἔσται· οὔτε ἄπειρος καθέστηκεν· ἔστι γάρ τι αὐτοῦ παρῳχηκὸς καὶ ἐνεστὼς καὶ μέλλον, ὧν ἑκάτερον εἰ μὲν οὐκ ἔστιν, πεπέρασται ὁ χρόνος, εἰ δʼ ἔστιν, ἔσται ἐν τῷ παρόντι καὶ ὁ παρῳχηκὼς καὶ ὁ μέλλων, ὅπερ ἄτοπον. οὐκ ἄρα ἔστι χρόνος.
M 6.63
יתר על כן, מה שמורכב מדברים שאינם קיימים הוא חסר קיום. הזמן מורכב מן העבר, שאינו קיים עוד, ומן העתיד, שאינו קיים עדיין; ולכן הוא חסר קיום.
M 6.63
τό γε μὴν ἐξ ἀνυπάρκτων συνεστὼς ἀνύπαρκτόν ἐστιν· ὁ δὲ χρόνος ἔκ τε τοῦ παρῳχημένου καὶ μηκέτʼ ὄντος καὶ ἐκ τοῦ μέλλοντος μηδέπω δὲ ὄντος συνεστὼς ἀνύπαρκτος ἔσται.
M 6.64
ועוד, אם הזמן חסר חלקים, כיצד אנו אומרים שחלקו עבר, חלקו הווה וחלקו עתיד? ואם הוא ניתן לחלוקה, הרי מאחר שכל דבר הניתן לחלוקה נמדד באמצעות חלק כלשהו שלו — כשם שאמה נמדדת באמצעות זרת וזרת באמצעות אצבע — גם הזמן יצטרך להימדד באמצעות אחד מחלקיו.
M 6.64
ἄλλως τε, εἰ μὲν ἀμερής ἐστιν ὁ χρόνος, πῶς τὸ μὲν τι αὐτοῦ παρῳχημένον τὸ δὲ ἐνεστὼς τὸ δὲ μέλλον λέγομεν; εἰ δὲ μεριστός ἐστιν, ἐπεὶ πᾶν τὸ μεριστὸν ὑπό τινος αὐτοῦ μέρους καταμετρεῖται, ὡς πῆχυς μὲν ὑπὸ παλαιστοῦ, ὁ παλαιστὴς δὲ ὑπὸ δακτύλου, δεήσει καὶ αὐτὸν ὑπό τινος τῶν αὐτοῦ μερῶν καταμετρεῖσθαι.
M 6.65
אך אי־אפשר למדוד את הזמנים האחרים באמצעות ההווה, משום שהזמן המתהווה וזמן ההווה יהיו לשיטתם אותו זמן עצמו — עבר ועתיד: עבר משום שהוא מודד את זמן העבר, ועתיד משום שהוא מודד את העתיד; דבר מופרך. וגם אין למדוד את ההווה באמצעות אחד משני הזמנים הנותרים. משום כך גם בדרך זו אין לומר שקיים זמן כלשהו.
M 6.65
οὔτε δὲ τῷ ἐνεστῶτι δυνατὸν καταμετρεῖν τοὺς ἄλλους χρόνους, ἐπείπερ ὁ γινόμενος καὶ ὁ ἐνεστὼς χρόνος ὁ αὐτὸς ἔσται κατʼ αὐτοὺς παρῳχημένος καὶ μέλλων, παρῳχημένος μὲν ὅτι τὸν παρῳχημένον καταμετρεῖ χρόνον, μέλλων δὲ ὅτι τὸν μέλλοντα· ὅπερ ἄτοπον. οὐ τοίνυν τινὶ τῶν λειπομένων δυοῖν τὸν ἐνεστῶτα καταμετρητέον. διʼ ἣν αἰτίαν οὐδὲ ταύτῃ λεκτέον εἶναί τινα χρόνον.
M 6.66
נוסף על כך, הזמן משולש: יש בו עבר, הווה ועתיד. העבר אינו קיים עוד, העתיד אינו קיים עדיין, וההווה הוא או חסר חלקים או ניתן לחלוקה. אך אין הוא יכול להיות חסר חלקים, שכן בדבר חסר חלקים לא יכול להתרחש דבר הניתן לחלוקה, כגון התהוות וכיליון, כדברי טימון. ועוד,
M 6.66
πρὸς τούτοις ὁ χρόνος τριμερής ἐστι, καὶ τὸ μὲν ἔχει παρῳχηκὸς τὸ δὲ ἐνεστὼς τὸ δὲ μέλλον, ὧν τὸ μὲν παρῳχημένον οὐκέτι ἔστιν, τὸ δὲ μέλλον οὔπω ἔστιν, τὸ δὲ ἐνεστὼς ἤτοι ἀμερές ἐστιν ἢ μεριστόν. ἀλλʼ ἀμερὲς μὲν οὐκ ἂν εἴη· ἐν ἀμερεῖ μὲν γὰρ οὐδὲν δύναται γίνεσθαι μεριστόν, ὥς φησι Τίμων, οἷον τὸ γίνεσθαι, τὸ φθείρεσθαι. καὶ ἄλλως,
M 6.67
אם ההווה של הזמן חסר חלקים, אין לו ראשית שממנה הוא מתחיל, אין לו קצה שבו הוא מסתיים, ומשום כך גם אין לו אמצע; וכך זמן ההווה לא יהיה קיים. ואם הוא ניתן לחלוקה, הרי אם הוא נחלק לזמנים שאינם קיימים — לא יהיה זמן; ואם לזמנים קיימים — לא יהיה הזמן כולו קיים, אלא אחדים מחלקיו יהיו קיימים ואחרים לא. לפיכך אין זמן; ומשום כך אין גם רגליים, מקצבים או מדע המקצבים.
M 6.67
εἴπερ ἀμερές ἐστι τὸ ἐνεστὼς τοῦ χρόνου, οὔτε ἀρχὴν ἔχει ἀφʼ ἧς ἄρχεται, οὔτε πέρας ἐφʼ ὃ καταλήγει, διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ μέσον· καὶ οὕτως οὐκ ἔσται ὁ ἐνεστὼς χρόνος. εἰ δὲ μεριστός ἐστιν, εἰ μὲν εἰς τοὺς μὴ ὄντας χρόνους μερίζεται, οὐκ ἔσται χρόνος, εἰ δʼ εἰς τοὺς ὄντας χρόνους, οὐκ ἔσται ὅλος ὁ χρόνος, ἀλλὰ τῶν μερῶν αὐτοῦ τινὰ μὲν ἔσται τινὰ δὲ οὐκ ἔσται. τοίνυν οὐδέν ἐστι χρόνος, διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ πόδες, οὐδὲ ῥυθμοί, οὐδʼ ἡ περὶ τοὺς ῥυθμοὺς ἐπιστήμη.
M 6.68
לאחר שאמרנו דברים אלה לגופו של עניין גם נגד עקרונות המוזיקה, אנו משלימים בזאת את דיוננו נגד המדעים.
M 6.68
Τοσαῦτα πραγματικῶς καὶ πρὸς τὰς τῆς μουσικῆς εἰπόντες ἀρχὰς ἐν τοσούτοις τὴν πρὸς τὰ μαθήματα διέξοδον ἀπαρτίζομεν.
נגד המלומדים, ספר ז
Πρὸς μαθηματικούς VII
<נגד הלוגיקנים>
<ΠΡΟΣ ΛΟΓΙΚΟΥΣ>
M 7.1
אופייה הכללי של היכולת הספקנית כבר הוצג בעיבוד הראוי לו: מקצת ענייניו תוארו בפני עצמם ומקצתם בדרך של הבחנה מן הפילוסופיות הסמוכות לו (Hyp. I 210 sqq.). כעת נותר ללמד גם כיצד משתמשים בו בעניינים הפרטיים, כדי שלא ניחפז ליפול בטעות, לא כאשר אנו חוקרים את הדברים בפני עצמנו ולא כאשר אנו מתייצבים כנגד בעלי הדעות הדוגמטיות.
M 7.1
Ὁ μὲν καθόλου τῆς σκεπτικῆς δυνάμεως χαρακτὴρ μετὰ τῆς προσηκούσης ἐξεργασίας ὑποδέδεικται, τὰ μὲν προηγουμένως τὰ δὲ καὶ κατὰ διορισμὸν τῶν παρακειμένων φιλοσοφιῶν ἐκτυπωθείς (Hyp. I 210 sqq.) · ἀπολείπεται δὲ ἑξῆς καὶ τὴν ἐπὶ τῶν κατὰ μέρος αὐτοῦ χρῆσιν διδάσκειν εἰς τὸ μήτε ἰδίᾳ περὶ τῶν πραγμάτων σκεπτομένους μήτε τοῖς δογματικοῖς ἀνταίροντας ῥᾳδίως προπίπτειν.
M 7.2
אך מאחר שהפילוסופיה היא עניין רב־צורות, כדי לחקור כל דבר כסדר ובדרך שיטתית נצטרך לעמוד בקצרה על חלקיה. הנה יש הסבורים שהעמידוה כבעלת חלק אחד, אחרים כבעלת שני חלקים, ויש כבעלת שלושה. ומבין המציבים לה חלק אחד בלבד, הללו העמידו את החלק הפיזיקלי, הללו את האתי ואחרים את הלוגי;
M 7.2
ἀλλ’ ἐπεὶ ποικίλον τι χρῆμα φιλοσοφία, δεήσει πρὸς τὸ κατὰ τάξιν καὶ ὁδῷ ζητεῖν ἕκαστον ὀλίγα περὶ τῶν ταύτης μερῶν διαλαβεῖν. αὐτίκα γὰρ οἱ μὲν μονομερῆ δοκοῦσιν αὐτὴν ὑποτεθεῖσθαι, οἱ δὲ διμερῆ, τινὲς δὲ τριμερῆ, καὶ τῶν ἓν μέρος ὑποστησαμένων οἱ μὲν τὸ φυσικόν, οἱ δὲ τὸ ἠθικόν, ἄλλοι δὲ τὸ λογικὸν ὑπεστήσαντο,
M 7.3
וכיוצא בזה, מבין המחלקים אותה לשניים, הללו חילקוה לפיזיקלי וללוגי, הללו לפיזיקלי ולאתי, והללו ללוגי ולאתי;
M 7.3
καὶ ὡσαύτως τῶν κατὰ δυάδα διαιρούντων οἱ μὲν εἰς τὸ φυσικὸν καὶ τὸ λογικὸν διεῖλον, οἱ δὲ εἰς τὸ φυσικὸν καὶ ἠθικόν, οἱ δὲ εἰς τὸ λογικὸν καὶ ἠθικόν·
M 7.4
ואילו המחלקים אותה לשלושה חילקוה בהסכמה לפיזיקלי, ללוגי ולאתי.
M 7.4
οἱ μὲν γὰρ εἰς τρία διαιροῦντες συμφώνως εἰς τὸ φυσικὸν καὶ λογικὸν καὶ ἠθικὸν διῃρήκασιν.
M 7.5
תאלס, אנכסימנס, אנכסימנדרוס, אמפדוקלס, פרמנידס והרקליטוס העמידו אפוא את החלק הפיזיקלי בלבד. באשר לתאלס, אנכסימנס ואנכסימנדרוס, כך מוסכם על הכול ובלא מחלוקת; אך באשר לאמפדוקלס, פרמנידס והרקליטוס, לא הכול מסכימים.
M 7.5
φυσικὸν μὲν οὖν μόνον ὑπεστήσαντο μέρος Θαλῆς τε καὶ Ἀναξιμένης καὶ Ἀναξίμανδρος, Ἐμπεδοκλῆς τε καὶ Παρμενίδης καὶ Ἡράκλειτος, ὧν Θαλῆς μὲν καὶ Ἀναξιμένης καὶ Ἀναξίμανδρος κατὰ πάντας καὶ ἀναμφιλέκτως, ὁ δὲ Ἐμπεδοκλῆς καὶ Παρμενίδης ἔτι δὲ Ἡράκλειτος οὐ κατὰ πάντας.
M 7.6
שכן אריסטו אומר שאמפדוקלס היה הראשון שהניע את הרטוריקה (fr. 65 Rose), שהיא תמונת־הראי של הדיאלקטיקה (Rhet. 1354a 1), כלומר שוות־כיוון לה, משום ששתיהן נסבות על אותו חומר; כשם שהמשורר כינה את אודיסאוס ״שווה לאל״, במשמעות של דומה לאל.
M 7.6
Ἐμπεδοκλέα μὲν γὰρ ὁ Ἀριστοτέλης (fr. 65 Rose) φησὶ πρῶτον ῥητορικὴν κεκινηκέναι, ἧς ἀντίστροφον εἶναι τὴν διαλεκτικήν (Rhet. 1354a 1), τουτέστι ἰσόστροφον, διὰ τὸ περὶ τὴν αὐτὴν ὕλην στρέφεσθαι, ὡς καὶ ἀντίθεον ὁ ποιητὴς ἔφη τὸν Ὀδυσσέα, ὅπερ ἦν ἰσόθεον·
M 7.7
ופרמנידס לא ייחשב חסר ניסיון בדיאלקטיקה, שהרי שוב אריסטו (ib.) ראה בזנון, תלמידו, את מייסד הדיאלקטיקה. גם בנוגע להרקליטוס נשאלה השאלה אם היה לא רק פילוסוף של הטבע אלא גם פילוסוף אתי.
M 7.7
Παρμενίδης δὲ οὐκ ἂν δόξαι τῆς διαλεκτικῆς ἀπείρως ἔχειν, ἐπείπερ πάλιν Ἀριστοτέλης (ib.) τὸν γνώριμον αὐτοῦ Ζήνωνα διαλεκτικῆς ἀρχηγὸν ὑπείληφεν. ἐζητεῖτο δὲ καὶ περὶ Ἡρακλείτου, εἰ μὴ μόνον φυσικός ἐστιν ἀλλὰ καὶ ἠθικὸς φιλόσοφος.
M 7.8
מכל מקום, אלה הם שעמדו בראש החלק הפיזיקלי. בסוקרטס, לפי שאר תלמידיו לפחות, עניין רק החלק האתי; שהרי קסנופון אומר במפורש ב״זיכרונות״ (I 1, 11 sqq.) שהוא דחה את הפיזיקה משום שהיא מעבר להשגתנו, והקדיש את זמנו רק לאתיקה משום שהיא נוגעת לנו. כך מציג אותו גם טימון, באומרו (fr. 25 Diels): ״ומאלה סטה אפוא <ה>סתת, מפטפט על חוקים״ — כלומר, מן הדברים הפיזיקליים אל העיון האתי. לכן הוסיף ״מפטפט על חוקים״, שכן לחלק האתי שייך הדיון בחוקים.
M 7.8
πλὴν οἱ μὲν τοῦ φυσικοῦ μέρους προστάντες εἰσὶν οἷδε, τοῦ δὲ ἠθικοῦ μόνου ἐπεμελεῖτο Σωκράτης κατά γε τοὺς ἄλλους αὐτοῦ γνωρίμους, εἴγε καὶ ὁ Ξενοφῶν ἐν τοῖς ἀπομνημονεύμασι (I 1, 11 sqq.) ῥητῶς φησιν ἀπαρνεῖσθαι αὐτὸν τὸ φυσικὸν ὡς ὑπὲρ ἡμᾶς καθεστηκὸς καὶ μόνον σχολάζειν τῷ ἠθικῷ ὡς πρὸς ἡμᾶς ὄντι. τοιοῦτον δ’ αὐτὸν οἶδε καὶ ὁ Τίμων, ἐν οἷς φησιν (fr. 25 Diels) ἐκ δ’ ἄρα τῶν ἀπέκλινεν <ὁ> λαξόος, ἐννομολέσχης, τουτέστιν ἀπὸ τῶν φυσικῶν ἐπὶ τὴν ἠθικὴν θεωρίαν· διὸ καὶ ἐννομολέσχης προσέθηκεν, ἅτε τοῦ ἠθικοῦ μέρους ὄντος τοῦ περὶ νόμων διαλέγεσθαι.
M 7.9
לעומת זאת, אפלטון מייחס לו חלק בכל תחומי הפילוסופיה: בחלק הלוגי, משום שהוא מוצג כחוקר הגדרות, חלוקות ואטימולוגיה, עניינים השייכים ללוגיקה; ובחלק האתי, משום שהוא בוחן את המידה הטובה, את המדינה ואת החוקים;
M 7.9
ὁ μὲν γὰρ Πλάτων παντὸς μέρους φιλοσοφίας αὐτῷ μεταδίδωσιν, τοῦ μὲν λογικοῦ παρόσον περὶ ὅρων καὶ διαιρέσεων καὶ ἐτυμολογίας παρεισῆκται ζητῶν, ἅπερ ἐστὶ λογικά, τοῦ δὲ ἠθικοῦ ὅτι περὶ ἀρετῆς καὶ πολιτείας καὶ νόμων διασκέπτεται,
M 7.10
ובחלק הפיזיקלי, משום שהתפלסף גם על העולם, על היווצרות בעלי החיים ועל הנפש. משום כך טימון (fr. 62 Diels) מאשים את אפלטון על שקישט כך את סוקרטס בלימודים רבים: ״כי הוא, לדבריו, הפך את מי שלא רצה להישאר למטיף מוסר״.
M 7.10
τοῦ δὲ φυσικοῦ ὅτι καὶ περὶ κόσμου τι καὶ περὶ ζωογονίας καὶ ψυχῆς πεφιλοσόφηκεν. ἔνθεν καὶ ὁ Τίμων (fr. 62 Diels) αἰτιᾶται τὸν Πλάτωνα ἐπὶ τῷ οὕτω καλλωπίζειν τὸν Σωκράτην πολλοῖς μαθήμασιν· “ἢ γάρ, φησί, τὸν οὐκ ἐθέλοντα μεῖναι ἠθολόγον”.
M 7.11
לדעת אחדים, גם אנשי קירנה אימצו רק את החלק האתי, ודחו את הפיזיקלי ואת הלוגי כמי שאינם תורמים דבר לחיים מאושרים. ואף על פי כן אחדים סברו שטענתם מתהפכת על עצמה מתוך עצם חלוקתם את התחום האתי לתחום הדברים הראויים לבחירה ולדחייה, <לתחום> ההיפעלויות, לתחום המעשים, לאחר מכן לתחום הסיבות ולבסוף לתחום האמונות. שהרי, לדבריהם, תחום הסיבות שבאלה נלקח מן החלק הפיזיקלי, ותחום האמונות <מן> החלק הלוגי. גם אריסטון מכיוס (fr. 356 Arn.) לא רק
M 7.11
δοκοῦσι δὲ κατά τινας καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Κυρήνης μόνον ἀσπάζεσθαι τὸ ἠθικὸν μέρος, παραπέμπειν δὲ τὸ φυσικὸν καὶ τὸ λογικὸν ὡς μηδὲν πρὸς τὸ εὐδαιμόνως βιοῦν συνεργοῦντα. καίτοι περιτρέπεσθαι τούτους ἔνιοι νενομίκασιν ἐξ ὧν τὸ ἠθικὸν διαιροῦσιν εἴς τε τὸν περὶ τῶν αἱρετῶν καὶ φευκτῶν <τόπον> καὶ εἰς τὸν τῶν παθῶν καὶ ἔτι εἰς τὸν περὶ τῶν πράξεων καὶ ἤδη τὸν περὶ τῶν αἰτίων καὶ τελευταῖον εἰς τὸν περὶ τῶν πίστεων· ἐν τούτοις γὰρ ὁ περὶ αἰτίων τόπος, φασίν, ἐκ τοῦ φυσικοῦ μέρους ἐτύγχανεν, ὁ δὲ περὶ πίστεων <ἐκ> τοῦ λογικοῦ. καὶ Ἀρίστων δὲ ὁ Χῖος (fr. 356 Arn.) οὐ μόνον,
M 7.12
דחה, לדבריהם, את העיון הפיזיקלי ואת העיון הלוגי מפני שאינם מועילים ואף מזיקים למתפלספים, אלא גם ביטל יחד עמם תחומים מסוימים באתיקה, כגון התחום המייעץ והתחום המנחה. הללו, לדבריו, שייכים למיניקות ולמחנכים; ולחיי אושר די בטיעון המקרב אל המידה הטובה, מרחיק מן הרשע ומגנה את הדברים שביניהם, אשר ההמון, הנבהל מהם, נעשה אומלל בגללם.
M 7.12
ὥς φασι, παρῃτεῖτο τήν τε φυσικὴν καὶ λογικὴν θεωρίαν διὰ τὸ ἀνωφελὲς καὶ πρὸς κακοῦ τοῖς φιλοσοφοῦσιν ὑπάρχειν, ἀλλὰ καὶ τοῦ ἠθικοῦ τόπους τινὰς συμπεριέγραφεν, καθάπερ τόν τε παραινετικὸν καὶ τὸν ὑποθετικὸν τόπον· τούτους γὰρ εἰς τίτθας καὶ παιδαγωγοὺς πίπτειν, ἀρκεῖν δὲ πρὸς τὸ μακαρίως βιῶναι τὸν οἰκειοῦντα μὲν πρὸς ἀρετὴν λόγον, ἀπαλλοτριοῦντα δὲ κακίας, κατατρέχοντα δὲ τῶν μεταξὺ τούτων, περὶ ἃ οἱ πολλοὶ πτοηθέντες κακοδαιμονοῦσιν.
M 7.13
אל החלק הלוגי פנו פנתוידס, אלכסינוס, אובולידס, בריסון, וכן דיוניסודורוס ואותידמוס מתוריי, שאותם מזכיר גם אפלטון ב״אותידמוס״.
M 7.13
ἐπὶ δὲ τὸ λογικὸν κατηνέχθησαν μέρος οἱ περὶ Πανθοίδην καὶ Ἀλεξῖνον καὶ Εὐβουλίδην καὶ Βρύσωνα, Διονυσόδωρόν τε καὶ Εὐθύδημον [Θούριοι, ὧν μέμνηται καὶ ὁ Πλάτων ἐν τῷ Εὐθυδήμῳ].
M 7.14
מבין המעמידים את הפילוסופיה כבעלת שני חלקים, קסנופנס איש קולופון עסק, כפי שאומרים אחדים, בפיזיקלי ובלוגי יחד; ארכלאוס האתונאי עסק בפיזיקלי ובאתי. אחדים מצרפים אליו גם את אפיקורוס, משום שאף הוא מוציא את העיון הלוגי.
M 7.14
τῶν δὲ διμερῆ τὴν φιλοσοφίαν ὑποστησαμένων Ξενοφάνης μὲν ὁ Κολοφώνιος τὸ φυσικὸν ἅμα καὶ λογικόν, ὥς φασί τινες, μετήρχετο, Ἀρχέλαος δὲ ὁ Ἀθηναῖος τὸ φυσικὸν καὶ ἠθικόν· μεθ’ οὗ τινες καὶ τὸν Ἐπίκουρον τάττουσιν ὡς [καὶ] τὴν λογικὴν θεωρίαν ἐκβάλλοντα.
M 7.15
אך היו אחרים שאמרו כי אפיקורוס לא דחה את הלוגיקה בכללותה אלא רק את הלוגיקה הסטואית, כך שלמעשה הוא עדיין משאיר את הפילוסופיה בעלת שלושה חלקים. ויש המייחסים לאנשי קירנה את הדעה שהאתיקה והלוגיקה הן חלקים של הפילוסופיה, כפי שהעיד גם סוטיון.
M 7.15
ἄλλοι δὲ ἦσαν οἳ φασι μὴ κοινῶς αὐτὸν τὴν λογικὴν παρῃτῆσθαι, μόνην δὲ τὴν τῶν Στωικῶν, ὥστε δυνάμει τριμερῆ πάλιν ἀπολείπειν τὴν φιλοσοφίαν. ἀναφέρεται δὲ ὑπό τινων δόξα, καθὸ καὶ ὁ Σωτίων μεμαρτύρηκεν, εἰς τοὺς ἀπὸ τῆς Κυρήνης ὡς λέγοντας ἠθικόν τι καὶ λογικὸν φιλοσοφίας εἶναι μέρος.
M 7.16
אולם דומה שכל אלה נהגו באופן חסר, ואילו שלמים מהם היו האומרים שחלק אחד של הפילוסופיה הוא פיזיקלי, אחר אתי ואחר לוגי. למעשה אפלטון היה מייסדה של חלוקה זו, שכן דן בעניינים פיזיקליים רבים, בעניינים אתיים רבים ובלא מעט עניינים לוגיים; אך באופן המפורש ביותר דבקו בחלוקה זו אנשי קסנוקרטס, אנשי האסכולה הפריפטטית ואנשי הסטואה.
M 7.16
πλὴν οὗτοι μὲν ἐλλιπῶς ἀνεστράφθαι δοκοῦσιν, ἐντελέστερον δὲ παρὰ τούτους οἱ εἰπόντες τῆς φιλοσοφίας τὸ μὲν τι εἶναι φυσικὸν τὸ δὲ ἠθικὸν τὸ δὲ λογικόν· ὧν δυνάμει μὲν Πλάτων ἐστὶν ἀρχηγός, περὶ πολλῶν μὲν φυσικῶν, [περὶ] πολλῶν δὲ ἠθικῶν, οὐκ ὀλίγων δὲ λογικῶν διαλεχθείς· ῥητότατα δὲ οἱ περὶ τὸν Ξενοκράτη καὶ οἱ ἀπὸ τοῦ Περιπάτου, ἔτι δὲ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς ἔχονται τῆσδε τῆς διαιρέσεως.
M 7.17
מכאן שהם משווים, <ולא> בלא סבירות, את הפילוסופיה לגן עתיר כל פרי: קומת הצמחים משולה לפיזיקה, טעמם הנעים של הפירות לאתיקה, וחוסן החומות ללוגיקה.
M 7.17
ἔνθεν <οὐκ> ἀπιθάνως ὁμοιοῦσι τὴν φιλοσοφίαν παγκάρπῳ ἀλωῇ, ἵνα τῇ μὲν ὑψηλότητι τῶν φυτῶν εἰκάζηται τὸ φυσικόν, τῷ δὲ νοστίμῳ τῶν καρπῶν τὸ ἠθικόν, τῇ δὲ ὀχυρότητι τῶν τειχῶν τὸ λογικόν.
M 7.18
אחרים אומרים שהיא דומה לביצה: החלמון, שיש האומרים שהוא האפרוח, מקביל לאתיקה; החלבון, שהוא מזונו של החלמון, לפיזיקה; והקליפה החיצונית ללוגיקה.
M 7.18
οἱ δὲ ᾠῷ φασιν αὐτὴν εἶναι παραπλήσιον· ἐῴκει γὰρ τῇ μὲν λεκίθῳ, ἣν τινες νεοττὸν ὑπάρχειν λέγουσι, τὰ ἠθικά, τῷ δὲ λευκῷ, ὃ δὴ τροφή ἐστι τῆς λεκίθου, τὰ φυσικά, τῷ δὲ ἔξωθεν ὀστρακώδει τὰ λογικά.
M 7.19
אך פוסידוניוס (p. 40 Bake), מאחר שחלקי הפילוסופיה אינם נפרדים זה מזה, ואילו הצמחים נבדלים מפירותיהם והחומות נפרדות מן הצמחים, סבר שמוטב להשוות את הפילוסופיה לבעל חיים: הפיזיקה לדם ולבשר, הלוגיקה לעצמות ולגידים, והאתיקה לנפש.
M 7.19
ὁ δὲ Ποσειδώνιος (p. 40 Bake), ἐπεὶ τὰ μὲν τῆς φιλοσοφίας ἀχώριστά ἐστιν ἀλλήλων, τὰ δὲ φυτὰ τῶν καρπῶν ἕτερα θεωρεῖται καὶ τὰ τείχη τῶν φυτῶν κεχώρισται, ζῴῳ μᾶλλον εἰκάζειν ἠξίου τὴν φιλοσοφίαν, αἵματι μὲν καὶ σαρξὶ τὸ φυσικόν, ὀστέοις δὲ καὶ νεύροις τὸ λογικόν, ψυχῇ δὲ τὸ ἠθικόν.
M 7.20
אולם אף שהפילוסופיה משולשת, יש המציבים את החלק הפיזיקלי ראשון: גם מפני שהעיסוק בפיזיקה קדום בזמן, עד שהפילוסופים הראשונים מכונים עד היום ״חוקרי טבע״, וגם מבחינת הסדר, מפני שראוי לדון תחילה במכלול ורק לאחר מכן לחקור את המינים ואת האדם.
M 7.20
Ἀλλὰ γὰρ τριμεροῦς οὔσης τῆς φιλοσοφίας οἱ μὲν πρῶτον μέρος τάττουσι τὸ φυσικόν, ἐπεὶ καὶ χρόνῳ μὲν πρεσβυτάτη ἐστὶν ἡ περὶ τὴν φυσικὴν πραγματεία ὡς καὶ μέχρι νῦν τοὺς πρώτους φιλοσοφήσαντας φυσικούς καλεῖσθαι, τάξει δὲ, ὅτι πρῶτον ἁρμόττει περὶ τῶν ὅλων διαλαβεῖν καὶ τότε περὶ τῶν ἐπ’ εἴδους καὶ τἀνθρώπου σκέπτεσθαι.
M 7.21
אחרים התחילו באתיקה, משום שהיא נחוצה יותר ומובילה לאושר; וכך גם סוקרטס ציווה שלא לחקור דבר מלבד (δ 392) ״מה בביתך נעשה רע או טוב״.
M 7.21
οἱ δὲ ἀπὸ τῶν ἠθικῶν κατήρξαντο ὡς ἀναγκαιοτέρων καὶ πρὸς εὐδαιμονίαν ἐπισπώντων, καθὸ καὶ ὁ Σωκράτης παρήγγελλε μηδὲν ἄλλο ζητεῖν εἰ μὴ (δ 392) ὅττι τοι ἐν μεγάροισι κακόν τ’ ἀγαθόν τε τέτυκται.
M 7.22
האפיקוראים פותחים בלוגיקה: תחילה הם בוחנים את ענייני אמת־המידה, ומוסרים הדרכה על הדברים הגלויים, הדברים הנסתרים והנובע מהם. אנשי הסטואה (fr. II 44 Arn.) אומרים אף הם שהלוגיקה עומדת בראש, האתיקה שנייה והפיזיקה אחרונה.
M 7.22
οἱ δὲ Ἐπικούρειοι ἀπὸ τῶν λογικῶν εἰσβάλλουσιν· τὰ γὰρ κανονικὰ πρῶτον ἐπιθεωροῦσιν, περί τε ἐναργῶν καὶ ἀδήλων καὶ τῶν τούτοις ἀκολούθων ποιοῦνται τὴν ὑφήγησιν. οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Στοᾶς (fr. II 44 Arn.) καὶ ἄρχειν μὲν φασι τὰ λογικά, δευτερεύειν δὲ τὰ ἠθικά, τελευταῖα δὲ τετάχθαι τὰ φυσικά.
M 7.23
לדבריהם, ראשית יש לבצר את השכל כדי שיוכל לשמור על הנמסר לו בלא שיידחה בקלות, והתחום הדיאלקטי הוא שמבצר את המחשבה. שנית יש להתוות את העיון האתי לשם שיפור האופי, שכן קבלתו בטוחה כאשר היכולת הלוגית כבר מונחת ביסודו. לבסוף יש להוסיף את העיון הפיזיקלי, שכן הוא אלוהי יותר וזקוק לתשומת־לב עמוקה יותר.
M 7.23
πρῶτον γὰρ δεῖν κατησφαλίσθαι τὸν νοῦν εἰς δυσέκκρουστον τῶν παραδιδομένων φυλακήν, ὀχυρωτικὸν δὲ εἶναι τῆς διανοίας τὸν διαλεκτικὸν τόπον· δεύτερον δὲ ὑπογράφειν τὴν ἠθικὴν θεωρίαν πρὸς βελτίωσιν τῶν ἠθῶν· ἀκίνδυνος γὰρ ἡ παραδοχὴ ταύτης ἐπὶ προϋποκειμένῃ τῇ λογικῇ δυνάμει· τελευταίαν δὲ ἐπάγειν τὴν φυσικὴν θεωρίαν· θειοτέρα γάρ ἐστι καὶ βαθυτέρας δεῖται τῆς ἐπιστάσεως.
M 7.24
אלה דבריהם. אנו איננו בוחנים כעת מהו הדיוק שבעניין, אלא אומרים זאת: אם בכל חלק של הפילוסופיה יש לחקור את האמת, צריך לפני הכול שיהיו בידינו עקרונות ודרכים מהימנים להבחין בה. והתחום הלוגי כולל את העיון באמות־המידה ובהוכחות;
M 7.24
Ταῦτα μὲν καὶ οὗτοι· ἡμεῖς δὲ τὸ μὲν ἀκριβὲς ἐν τῷ πράγματι τὰ νῦν οὐ σκεπτόμεθα, ἐκεῖνο δὲ φαμεν ὡς εἴπερ ἐν παντὶ μέρει φιλοσοφίας ζητητέον ἐστὶ τἀληθές, πρὸ παντὸς δεῖ τὰς ἀρχὰς καὶ τοὺς τρόπους τῆς τούτου διαγνώσεως ἔχειν πιστούς. ὁ δὲ γε λογικὸς τόπος τὴν περὶ τῶν κριτηρίων καὶ τῶν ἀποδείξεων θεωρίαν περιεῖχεν·
M 7.25
לכן ממנו עלינו להתחיל. וכדי שהחקירה נגד בעלי הדעות הדוגמטיות תהיה נוחה, מאחר שנדמה שהדברים הגלויים מתבררים מאליהם באמצעות אמת־מידה כלשהי, ואילו הדברים הנסתרים מתגלים מתוך הגלויים באמצעות סימנים והוכחות, נחקור כסדר תחילה אם יש אמת־מידה לדברים הפוגשים אותנו מאליהם בחישה או במחשבה, ולאחר מכן אם יש דרך של סימון או הוכחה לדברים הנסתרים.
M 7.25
ἀπὸ τούτου ἄρα ποιητέον ἐστὶν ἡμῖν τὴν ἀρχήν. καὶ ἴνα εὐέφοδος γένηται πρὸς τοὺς δογματικούς ἡ ζήτησις, ἐπεὶ τὰ μὲν ἐναργῆ διὰ κριτηρίου τινὸς αὐτόθεν γνωρίζεσθαι δοκεῖ, τὰ δὲ ἄδηλα διὰ σημείων καὶ ἀποδείξεων κατὰ τὴν ἀπὸ τῶν ἐναργῶν μετάβασιν ἐξιχνεύεσθαι, τάξει σκεπτώμεθα πρῶτον περὶ τοῦ εἰ ἔστι τι κριτήριον τῶν αὐτόθεν κατ’ αἴσθησιν ἢ διάνοιαν προσπιπτόντων, τὸ δὲ μετὰ τοῦτο περὶ τοῦ εἰ ἔστι σημειωτικὸς ἢ ἀποδεικτικὸς τῶν ἀδήλων τρόπος.
M 7.26
שכן אני סבור שאם אלה יבוטלו, לא תיוותר עוד כל שאלה בדבר הצורך להשעות את השיפוט, משום ששום דבר אמיתי לא יימצא לא בדברים הגלויים ולא בדברים האפלים. יתחיל אפוא הדיון באמת־המידה, שהרי נראה שהיא מקיפה את כל דרכי התפיסה. האם יש אמת־מידה לאמת.
M 7.26
οἶμαι γὰρ ὡς τούτων ἀναιρεθέντων οὐδεμία ἔτι καταλειφθήσεται ζήτησις περὶ τοῦ δεῖν ἐπέχειν ἅτε μήτε ἐν τοῖς προφανέσι μήτε ἐν τοῖς συνεσκιασμένοις εὑρισκομένου τινὸς ἀληθοῦς. ἀρχέτω οὖν ὁ περὶ τοῦ κριτηρίου λόγος, ἐπεὶ καὶ πάντων τῶν τῆς καταλήψεως τρόπων περιληπτικὸς εἶναι δοκεῖ. εἰ ἔστι κριτήριον ἀληθείας
M 7.27
המחלוקת על אמת־המידה עזה אצל הכול, לא רק מפני שהאדם הוא בעל חיים אוהב אמת מטבעו, אלא גם מפני שהיא מכריעה בין האסכולות הכלליות ביותר של הפילוסופיה בסוגיות החשובות ביותר. שכן אם לא יימצא שום כלל לקיומם האמיתי של הדברים, יהיה צורך לבטל מן היסוד את התרברבותם הגדולה והחגיגית של בעלי הדעות הדוגמטיות; או להפך, אם יתגלה דבר המסוגל להוליכנו לתפיסת האמת, ייחשפו הספקנים כפזיזים וכמי שהעזו כנגד האמונה המשותפת. ואכן מגוחך יהיה אם נחפש בשקידה רבה את אמות־המידה החיצוניות — כגון סרגלים, מחוגות, משקולות ומאזניים — אך נזניח את אמת־המידה שבתוכנו, הנחשבת לבוחנת אפילו אותן.
M 7.27
Ἡ περὶ κριτηρίου ζήτησις οὐ μόνον διὰ τὸ φύσει φιλάληθες ζῷον εἶναι τὸν ἄνθρωπον, ἀλλὰ καὶ διὰ τὸ τὰς γενικωτάτας τῆς φιλοσοφίας αἱρέσεις περὶ τῶν κυριωτάτων βραβεύειν, πᾶσίν ἐστι περιμάχητος. ἢ γὰρ τὸ μέγα καὶ σεμνὸν τῶν δογματικῶν αὔχημα ἀναιρεῖσθαι ἄρδην δεήσει, μηδενὸς εὑρισκομένου κανόνος τῆς κατ’ ἀλήθειαν τῶν πραγμάτων ὑπάρξεως, ἢ ἀνάπαλιν ὡς προπετεῖς ἐλέγχεσθαι τοὺς σκεπτικοὺς καὶ τῆς κοινῆς πίστεως κατατολμήσαντας, ἐὰν φαίνηταί τι τὸ δυνάμενον ἡμᾶς ἐπὶ τὴν τῆς ἀληθείας κατάληψιν ὁδηγεῖν. καὶ γὰρ σχέτλιον, εἰ τὰ μὲν ἐκτὸς κριτήρια μετὰ πάσης σπουδῆς ἀναζητήσομεν, οἷον κανόνας καὶ διαβήτας στάθμια τε καὶ τρυτάνας, τὸ δὲ ἐν ἡμῖν καὶ τούτων αὐτῶν δοκιμαστικὸν εἶναι δοκοῦν παρήσομεν.
M 7.28
נשוב אפוא אל הנושא כסדר, כאילו החקירה נסבה על הכול. מאחר שהטענה כוללת שני חלקים, אמת־המידה והאמת, נדון בכל אחד מהם בתורו: פעם נציג בדרך של ביאור בכמה מובנים נאמרות ״אמת־מידה״ ו״אמת״ ומה טיבן לפי בעלי הדעות הדוגמטיות, ופעם נחקור בדרך מעוררת מבוכה יותר אם דבר מאלה יכול להתקיים. על אמת־המידה.
M 7.28
τάξει τοίνυν ὡς ἂν περὶ τῶν ὅλων οὔσης τῆς σκέψεως ἀναλαβόντες, ἐπεὶ δύο μέρη ἐμφέρεται τῇ προτάσει, τό τε κριτήριον καὶ ἡ ἀλήθεια, ἐν μέρει τὸν περὶ ἑκατέρου τούτων λόγον ποιησόμεθα, καὶ ὁτὲ μὲν ἐξηγητικῶς ὑποδεικνύντες, ποσαχῶς λέγεται τὸ κριτήριον καὶ ἡ ἀλήθεια, καὶ τίνα ποτὲ κατὰ τοὺς δογματικοὺς εἶχε φύσιν, ὁτὲ δὲ καὶ ἀπορητικώτερον σκεπτόμενοι, εἰ δύναταί τι τούτων ὑπάρχειν. περὶ κριτηρίου
M 7.29
ראשית, אמת־המידה — שכן ממנה יש להתחיל — נאמרת בשני מובנים. במובן אחד היא הדבר שעל פיו אנו עושים מעשים מסוימים ונמנעים מאחרים; במובן השני היא הדבר שעל פיו אנו אומרים שדברים מסוימים קיימים ואחרים אינם קיימים, ושאלה אמיתיים ואלה שקריים. את המובן הראשון הצגנו בדיוננו בדרך הספקנית (Hyp. I 21 — 24);
M 7.29
Αὐτίκα τοίνυν τὸ κριτήριον (ἀρκτέον γὰρ ἀπὸ τούτου) λέγεται πρῶτον μὲν διχῶς, καθ’ ἔνα μὲν τρόπον ᾧ προσέχοντες τὰ μὲν ποιοῦμεν τὰ δὲ οὐδαμῶς, καθ’ ἕτερον δὲ ᾧ προσέχοντες τὰ μὲν ὑπάρχειν φαμὲν τὰ δὲ μὴ ὑπάρχειν καὶ ταυτὶ μὲν ἀληθῆ καθεστάναι ταυτὶ δὲ ψευδῆ. ὧν τὸ μὲν πρότερον ἐν τοῖς περὶ τῆς σκεπτικῆς ἀγωγῆς (Hyp. I 21 — 24) ἐξεθέμεθα·
M 7.30
שכן בהכרח היה על המתפלסף בדרך מעוררת מבוכה, שאינו בטל לחלוטין ואינו נמנע מפעולה בענייני החיים, להחזיק באמת־מידה לבחירה ולדחייה, כלומר בנראה; כפי שהעיד גם טימון (fr. 69 Diels) באומרו: ״אך הנראה גובר בכול, בכל מקום שאליו יבוא״. ואילו המובן השני,
M 7.30
κατ’ ἀνάγκην γὰρ ἔδει τὸν ἀπορητικῶς φιλοσοφοῦντα, μὴ εἰς τὸ παντελὲς ἀνενέργητον ὄντα καὶ ἐν ταῖς κατὰ τὸν βίον πράξεσιν ἄπρακτον, ἔχειν τι κριτήριον αἱρέσεως ἅμα καὶ φυγῆς, τουτέστι τὸ φαινόμενον, καθὼς καὶ ὁ Τίμων (fr. 69 Diels) μεμαρτύρηκεν εἰπὼν ἀλλὰ τὸ φαινόμενον πάντῃ σθένει, οὗπερ ἂν ἔλθῃ. τὸ δ’ ἕτερον,
M 7.31
כלומר אמת־המידה של הקיום, שבה אנו עוסקים עתה, נאמר כנראה בשלושה מובנים: כללי, מיוחד ומיוחד ביותר. במובן הכללי, כל אמת־מידה לתפיסה; ולפי מסומן זה גם אמות־המידה הטבעיות ראויות לכינוי, כגון הראייה, השמיעה והטעם.
M 7.31
λέγω δὲ τὸ τῆς ὑπάρξεως καὶ περὶ οὗ τὰ νῦν σκεπτόμεθα, λέγεσθαι δοκεῖ τριχῶς, κοινῶς τε καὶ ἰδίως καὶ ἰδιαίτατα. κοινῶς μὲν γὰρ πᾶν μέτρον καταλήψεως, καθ’ ὃ σημαινόμενον καὶ τὰ φυσικὰ κριτήρια ταύτης ἠξίωται τῆς προσηγορίας, οἷον ὅρασις ἀκοὴ γεῦσις·
M 7.32
במובן המיוחד, כל אמת־מידה מקצועית לתפיסה. לפי מובן זה אפשר לכנות אמה, מאזניים, סרגל ומחוגה אמות־מידה, מפני שהם כלים מקצועיים; אך בשום אופן לא את הראייה, השמיעה ושאר איברי החישה המשותפים בכלל, שמבנם טבעי.
M 7.32
ἰδίως δὲ πᾶν μέτρον καταλήψεως τεχνικόν, καθ’ ὃ πῆχυν μὲν καὶ ζυγὸν καὶ κανόνα καὶ διαβήτην εἴποι τις ἂν κριτήρια, παρόσον ἐστὶ τεχνικά, τὴν δὲ ὅρασιν καὶ τὴν ἀκοὴν καὶ καθόλου τὰ λοιπὰ κοινὰ τῶν αἰσθητηρίων, φυσικὴν ἔχοντα τὴν κατασκευήν, οὐδαμῶς·
M 7.33
ובמובן המיוחד ביותר, כל אמת־מידה לתפיסת דבר נסתר. לפי מובן זה אין הדברים המשמשים בחיי היום־יום מכונים עוד אמות־מידה, אלא רק אמות־המידה הלוגיות, שבעלי הדעות הדוגמטיות מקרב הפילוסופים מציגים לשם מציאת האמת.
M 7.33
ἰδιαίτατα δὲ πᾶν μέτρον καταλήψεως ἀδήλου πράγματος, καθ’ ὃ τὰ μὲν βιωτικὰ οὐκέτι λέγεται κριτήρια, μόνα δὲ τὰ λογικὰ καὶ ἅπερ οἱ δογματικοὶ τῶν φιλοσόφων παρεισάγουσι πρὸς τὴν τῆς ἀληθείας εὕρεσιν.
M 7.34
מאחר שאמת־המידה נאמרת במובנים רבים, מטרתנו היא לחקור בראש ובראשונה את אמת־המידה הלוגית, שהפילוסופים מרבים לדבר עליה, ובעקבות זאת גם כל אחת מאמות־המידה של חיי היום־יום.
M 7.34
πολλαχῶς δὴ λεγομένου τοῦ κριτηρίου, πρόκειται πάλιν τὸ σκέπτεσθαι προηγουμένως μὲν περὶ τοῦ λογικοῦ καὶ παρὰ τοῖς φιλοσόφοις θρυλουμένου, κατ’ ἐπακολούθημα δὲ καὶ περὶ ἑκάστου τῶν κατὰ τὸν βίον.
M 7.35
אפשר לחלק גם אמת־מידה לוגית זו ולומר שאחת היא אמת־המידה ״שממנה״, אחרת זו ״שבאמצעותה״, והשלישית היא ההחלה והיחס. אמת־המידה שממנה היא האדם; זו שבאמצעותה היא החישה; והשלישית היא החלת הרושם.
M 7.35
πάρεστι μέντοι καὶ τὸ λογικὸν τοῦτο ὑποδιαιρεῖσθαι, λέγοντας τὸ μέν τι εἶναι κριτήριον ὡς ὑφ’ οὗ, τὸ δὲ ὡς δι’ οὗ, τὸ δὲ ὡς προσβολὴ καὶ σχέσις. ὑφ’ οὗ μὲν ὡς ἄνθρωπος, δι’ οὗ δὲ ὡς αἴσθησις, τὸ δὲ τρίτον ὡς ἡ προσβολὴ τῆς φαντασίας.
M 7.36
כשם שבבחינת דברים כבדים וקלים יש שלוש אמות־מידה — השוקל, המאזניים ומצב המאזניים — והשוקל הוא אמת־המידה ״שממנה״, המאזניים אמת־המידה ״שבאמצעותה״, ומצב המאזניים אמת־המידה בבחינת יחס; וכשם שלהבחנה בין ישר לעקום נחוצים אומן, סרגל והחלתו, כך גם בפילוסופיה אנו זקוקים לשלוש אמות־המידה האמורות כדי להבחין בין אמיתי לשקרי:
M 7.36
ὃν γὰρ τρόπον ἐν τῇ τῶν βαρέων καὶ κούφων ἐξετάσει τρία ἐστὶ κριτήρια, ὅ τε ζυγοστάτης καὶ ὁ ζυγὸς καὶ ἡ τοῦ ζυγοῦ θέσις, τούτων δὲ ὁ μὲν ζυγοστάτης κριτήριον ἦν τὸ ὑφ’ οὗ, ὁ δὲ ζυγὸς τὸ δι’ οὗ, ἡ δὲ θέσις τοῦ ζυγοῦ ὡς σχέσις, καὶ πάλιν ὃν τρόπον πρὸς τὴν τῶν εὐθειῶν καὶ στρεβλῶν διάκρισιν τεχνίτου τε καὶ κανόνος καὶ τῆς τούτου προσβολῆς ἐστι χρεία, κατὰ τὰ αὐτὰ καὶ ἐν φιλοσοφίᾳ πρὸς τὴν τῶν ἀληθῶν τε καὶ ψευδῶν διάγνωσιν δεόμεθα τῶν προειρημένων ἡμῖν τριῶν κριτηρίων,
M 7.37
האדם, שממנו נובע השיפוט, דומה לשוקל או לנגר; החישה והמחשבה, שבאמצעותן מתבצע השיפוט, דומות למאזניים ולסרגל; והחלת הרושם, שעל פיה האדם ניגש לשפוט, דומה ליחסם של הכלים האמורים. אלה היו ההקדמות הנחוצות לעת עתה על אמת־המידה. על האמת.
M 7.37
καὶ ἔοικε τῷ μὲν ζυγοστάτῃ ἢ τέκτονι ὁ ἄνθρωπος, ὑφ’ οὗ γίνεται ἡ κρίσις, τῷ δὲ ζυγῷ καὶ κανόνι ἡ αἴσθησις καὶ ἡ διάνοια, δι’ ἧς γίνεται τὰ τῆς κρίσεως, τῇ δὲ σχέσει τῶν προειρημένων ὀργάνων ἡ προσβολὴ τῆς φαντασίας, καθ’ ἣν ὁ ἄνθρωπος ἐπιβάλλεται κρίνειν. ἀλλὰ περὶ μὲν κριτηρίου ταῦτα ἀναγκαῖον ἦν ἐπὶ τοῦ παρόντος προλαβεῖν· περὶ ἀληθείας
M 7.38
אחדים, ובייחוד אנשי הסטואה (fr. II 132 Arn.), סבורים שהאמת נבדלת מן האמיתי בשלושה אופנים: במהות, בהרכב וביכולת. במהות — משום שהאמת היא גוף, ואילו האמיתי חסר־גוף. ובצדק, לדבריהם: זה האחרון הוא טענה; הטענה היא דבר הנאמר; והדבר הנאמר חסר־גוף. לעומת זאת האמת היא גוף, משום שהיא נחשבת לידיעה המצהירה על כל הדברים האמיתיים;
M 7.38
Τὴν δὲ ἀλήθειαν οἴονταί τινες, καὶ μάλιστα οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς (fr. II 132 Arn.), διαφέρειν τἀληθοῦς κατὰ τρεῖς τρόπους, οὐσίᾳ τε καὶ συστάσει καὶ δυνάμει, οὐσίᾳ μὲν παρόσον ἡ μὲν ἀλήθεια σῶμά ἐστι, τὸ δὲ ἀληθὲς ἀσώματον ὑπῆρχεν. καὶ εἰκότως, φασίν· τουτὶ μὲν γὰρ ἀξίωμά ἐστι, τὸ δὲ ἀξίωμα λεκτόν, τὸ δὲ λεκτὸν ἀσώματον. ἀνάπαλιν δὲ ἡ ἀλήθεια σῶμά ἐστι παρόσον ἐπιστήμη πάντων ἀληθῶν ἀποφαντικὴ δοκεῖ τυγχάνειν,
M 7.39
וכל ידיעה היא החלק המנהיג בהיותו במצב מסוים, כשם שגם היד בהיותה במצב מסוים נתפסת כאגרוף. והחלק המנהיג הוא לשיטתם גוף; לכן האמת תהיה גופנית בסוגה.
M 7.39
πᾶσα δὲ ἐπιστήμη πὼς ἔχον ἐστὶν ἡγεμονικόν, ὥσπερ καὶ ἡ πὼς ἔχουσα χεὶρ πυγμὴ νοεῖται· τὸ δὲ ἡγεμονικὸν σῶμα κατὰ τούτους ὑπῆρχεν· τοίνυν καὶ ἡ ἀλήθεια κατὰ γένος ἔσται σωματική.
M 7.40
בהרכב — משום שהאמיתי נתפס כבעל צורה אחת ופשוט בטבעו, כגון כעת ״יום הוא״ ו״אני משוחח״; ואילו האמת, בהיותה ידיעה, נחשבת להפך מכך למערכת ולמכלול של דברים רבים.
M 7.40
συστάσει δὲ καθόσον τὸ μὲν ἀληθὲς ὡς μονοειδές τι καὶ ἁπλοῦν τὴν φύσιν νενόηται, οἷον ἐπὶ τοῦ παρόντος τὸ “ἡμέρα ἔστιν” καὶ τὸ “ἐγὼ διαλέγομαι” ἡ δὲ ἀλήθεια ὡς ἂν ἐπιστήμη καθεστηκυῖα τοὐναντίον συστηματική τε καὶ πλειόνων ἄθροισμα τυγχάνειν ὑπείληπται.
M 7.41
כשם שהעם הוא דבר אחד והאזרח דבר אחר — העם הוא מכלול של אזרחים רבים ואילו האזרח הוא היחיד — כך נבדלת <ה>אמת מן האמיתי. האמת מקבילה לעם והאמיתי לאזרח, משום שהיא מערכת ואילו הוא פשוט.
M 7.41
ᾧ οὖν λόγῳ ἕτερόν τί ἐστιν ὁ δῆμος καὶ ἕτερον ὁ πολίτης, καὶ δῆμος μὲν τὸ ἐκ πολλῶν πολιτῶν ἄθροισμα, πολίτης δὲ ὁ εἷς, τῷ αὐτῷ λόγῳ διενήνοχεν <ἡ> ἀλήθεια τοῦ ἀληθοῦς, καὶ ἡ μὲν ἀλήθεια τῷ δήμῳ, τὸ δὲ ἀληθὲς τῷ πολίτῃ, διὰ τὸ τὴν μὲν εἶναι συστηματικήν, τὸ δὲ ἀπλοῦν.
M 7.42
ביכולת הם נבדלים זה מזה, מפני שהאמיתי אינו קשור בהכרח בידיעה — שהרי גם אדם רע, תינוק או משוגע אומר לפעמים דבר אמיתי, אך אין לו ידיעה של האמיתי — ואילו האמת נבחנת בהתאם לידיעה. משום כך גם בעל האמת הוא חכם (שהרי יש לו ידיעה של אמיתות), והוא לעולם אינו משקר, אפילו כשהוא אומר שקר, משום שהדבר אינו נאמר מתוך הלך־רוח רע אלא מתוך הלך־רוח הגון.
M 7.42
δυνάμει δὲ ταῦτα ἀλλήλων κεχώρισται, ἐπεὶ τὸ μὲν ἀληθὲς οὐ πάντως ἐπιστήμης εἴχετο (καὶ γὰρ ὁ φαῦλος καὶ ὁ νήπιος καὶ ὁ μεμηνὼς λέγει μέν ποτέ τι ἀληθές, οὐκ ἔχει δὲ ἐπιστήμην ἀληθοῦς), ἡ δὲ ἀλήθεια κατ’ ἐπιστήμην θεωρεῖται. ὅθεν καὶ ὁ ἔχων ταύτην σοφός ἐστιν (ἐπιστήμην γὰρ εἶχεν ἀληθῶν) καὶ οὔποτε ψεύδεται, κἂν ψεῦδος λέγῃ, διὰ τὸ μὴ ἀπὸ κακῆς ἀλλ’ ἀπὸ ἀστείας αὐτὸ διαθέσεως προφέρεσθαι.
M 7.43
שכן כשם שרופא האומר דבר שקר על החלמת החולה, או מבטיח לתת דבר ואינו נותנו, אמנם אומר שקר אך אינו משקר — כי הדבר מכוון אצלו להחלמתו של מי שנתון להשגחתו — וכשם שמיטב המצביאים ממציאים לעיתים קרובות איגרות מערים בעלות־ברית כדי לעודד את החיילים הכפופים להם, ובכך אומרים שקר אך אינם משקרים, משום שאינם עושים זאת מתוך כוונה רעה;
M 7.43
καθὰ γὰρ ὁ περὶ τῆς τοῦ κάμνοντος σωτηρίας ψεῦδός τι λέγων ἰατρός, καὶ ἐπαγγελλόμενός δώσειν μὴ διδοὺς δέ, ψεῦδος μέν τι λέγει, οὐ ψεύδεται δέ (πρὸς γὰρ τὴν τοῦ ἐπιστατουμένου σωτηρίαν αὐτῷ τὸ τοιοῦτο λαμβάνει τὴν ἀναφορὰν), καὶ ὡς οἱ ἅριστοι τῶν στρατηγῶν πρὸς εὐθυμίαν τῶν ὑποταττομένων αὐτοῖς στρατιωτῶν πολλάκις ἐπιστολὰς ἀπὸ συμμαχίδων πόλεων πλασάμενοι ψεῦδος μέν τι λέγουσιν, οὐ ψεύδονται δὲ διὰ τὸ μὴ ἀπὸ πονηρᾶς γνώμης τοῦτο
M 7.44
וכשם שמדקדק המביא דוגמה לשיבוש לשוני אמנם משמיע <שיבוש> אך אינו משתבש — שכן אין הדבר קורה לו מחוסר ידיעת הדיבור הנכון — כך גם החכם, כלומר מי שמחזיק בידיעת האמיתי, יאמר לפעמים שקר אך לעולם לא ישקר, משום שדעתו אינה מסכימה לשקר.
M 7.44
ποιεῖν, καὶ ὃν τρόπον γραμματικὸς σολοικισμοῦ τιθεὶς ὑπόδειγμα σολοικισμὸν <μὲν> προφέρεται, οὐ σολοικίζει δέ (οὐ γὰρ παρὰ ἀπειρίαν τοῦ ὀρθοῦ λόγου τοῦτο πάσχει), ὧδε καὶ ὁ σοφός, τουτέστιν ὁ τὴν τοῦ ἀληθοῦς ἐπιστήμην ἔχων, ἐρεῖ μὲν ποτε ψεῦδος, ψεύσεται δὲ οὐδέποτε διὰ τὸ μὴ ἔχειν τὴν γνώμην ψεύδει συγκατατιθεμένην.
M 7.45
לדבריהם, מן הדוגמאות הבאות אפשר ללמוד שיש לשפוט את המשקר לפי הלך־רוחו ולא לפי עצם המבע. ״חופר קברים״ מכונה הן מי שעושה זאת כדי לשדוד את המתים והן מי שחופר קברים למען המתים; אך הראשון נענש משום שהוא עושה זאת מתוך הלך־רוח רע, ואילו השני אף מקבל שכר על שירותו מן הטעם ההפוך. ברור אפוא שאמירת שקר נבדלת מאוד מן השקר: הראשונה עשויה לנבוע מכוונה הגונה, ואילו השקר מכוונה רעה.
M 7.45
ὅτι γάρ, φασίν, ἀπὸ τῆς διαθέσεως καὶ οὐκ ἀπὸ ψιλῆς τῆς προφορᾶς κριτέον ἐστὶ τὸν ψευδόμενον, πάρεστι μαθεῖν ἐκ τῶν τεθησομένων ὑποδειγμάτων. τυμβωρύχος γὰρ λέγεται καὶ ὁ ἐπὶ τῷ σκυλεύειν τοὺς νεκροὺς τοῦτο πράττων καὶ ὁ τύμβους τοῖς νεκροῖς ὀρύττων· ἀλλ’ ὁ μὲν πρῶτος κολάζεται ὡς ἀπὸ κακῆς διαθέσεως τοῦτο πράσσων, ὁ δὲ δεύτερος καὶ μισθὸν λαμβάνει τῆς ὑπηρεσίας διὰ τὴν ἀντικειμένην αἰτίαν. προφανὲς τοίνυν ἐστίν, ὅτι καὶ τὸ ψεῦδος λέγειν τοῦ ψεύδεσθαι κατὰ πολὺ διενήνοχεν, ᾗ τὸ μὲν ἀπὸ ἀστείας γίνεται γνώμης, τὸ δὲ ψεύδεσθαι ἀπὸ πονηρᾶς.
M 7.46
לאחר שהקדמנו דברים אלה על האמת לפי דעות אחדים, נבחן עתה את המחלוקת שהתעוררה בין הפילוסופים הדוגמטיים בנוגע לאמת־המידה; שכן כאשר חוקרים אם היא קיימת, הכרחי לבחון גם מה היא.
M 7.46
Ταῦτα καὶ περὶ τῆς ἀληθείας κατά τινας προαποδόντες ἀκολούθως καὶ τὴν γενομένην τοῖς δογματικοῖς φιλοσόφοις διάστασιν περὶ τοῦ κριτηρίου σκοπῶμεν· ἀνάγκη γάρ ἐστι ζητοῦντας περὶ τῆς τούτου ὑπάρξεως συνεπιθεωρεῖν καὶ ὅ τι ἐστίν.
M 7.47
חלוקות רבות ומגוונות נמסרות בנושא זה; אך לענייננו די לומר שמקצתם ביטלו את אמת־המידה ומקצתם השאירוה. בין המשאירים התגבשו שלוש עמדות עליונות: הללו הציבו אותה בתבונה, הללו בבהירויות חסרות־התבונה, והללו בשתיהן.
M 7.47
πολλαὶ μὲν οὖν καὶ ποικίλαι διαιρέσεις φέρονται κατὰ τὸν τόπον· ἀλλ’ ἡμῖν ἀπόχρη πρὸς τὸ παρὸν λέγειν, ὅτι οἱ μὲν ἀνεῖλον τὸ κριτήριον, οἱ δὲ ἀπέλιπον. καὶ τῶν ἀπολιπόντων τρεῖς αἱ ἀνωτάτω γεγόνασι στάσεις· οἱ μὲν γὰρ ἐν λόγῳ τοῦτο ἀπέλιπον, οἱ δέ ἐν ταῖς ἀλόγοις ἐναργείαις, οἱ δὲ ἐν ἀμφοτέροις.
M 7.48
אמת־המידה בוטלה בידי קסנופנס איש קולופון, קסניאדס איש קורינתוס, אנכרסיס הסקיתי, פרוטגורס ודיוניסודורוס; ולצדם בידי גורגיאס מלאונטיני, מטרודורוס מכיוס, אנכסרכוס ״המאושר״ ומונימוס הקיניקן. עמם נמנים גם אנשי הספקנות.
M 7.48
καὶ δὴ ἀνεῖλον μὲν αὐτὸ Ξενοφάνης τε ὁ Κολοφώνιος καὶ Ξενιάδης ὁ Κορίνθιος καὶ Ἀνάχαρσις ὁ Σκύθης καὶ Πρωταγάρας καὶ Διονυσόδωρος, πρὸς δὲ τούτοις Γοργίας ὁ Λεοντῖνος καὶ Μητρόδωρος ὁ Χῖος καὶ Ἀνάξαρχος ὁ εὐδαιμονικὸς καὶ Μόνιμος ὁ κύων. [ἐν τούτοις δέ εἰσι καὶ οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως.]
M 7.49
קסנופנס, שלדעת אחדים אמר כי הכול בלתי־נתפס, עמד בעמדה זו כשכתב (B 34 Diels): ואת הברור לא ראה איש, ואף לא יהיה יודע על האלים ועל כל הדברים אשר אומר אני; כי גם אם במקרה יצליח לומר דבר שהושלם מכול, הוא עצמו בכל זאת לא ידע: סברה נפלה בחלק הכול.
M 7.49
ὧν Ξενοφάνης μὲν κατά τινας εἰπὼν πάντα ἀκατάληπτα ἐπὶ ταύτης ἔστη τῆς φορᾶς, ἐν οἷς γράφει (B 34 Diels) καὶ τὸ μὲν οὖν σαφὲς οὔτις ἀνὴρ ἴδεν, οὐδέ τις ἔσται εἰδὼς ἀμφὶ θεῶν τε καὶ ἅσσα λέγω περὶ πάντων· εἰ γὰρ καὶ τὰ μάλιστα τύχοι τετελεσμένον εἰπών, αὐτὸς ὅμως οὐκ οἶδε· δόκος δ’ ἐπὶ πᾶσι τέτυκται.
M 7.50
בדברים אלה נראה שהוא מכנה ״ברור״ את האמיתי ואת הידוע, כשם שנאמר (Euripid. Phoen. 469): ״פשוט מטבעו סיפורה של האמת״. ב״איש״ הוא מתכוון לאדם, ומשתמש במין במקום בסוג, שהרי האיש הוא מין של האדם. צורת ביטוי זו רגילה גם אצל היפוקרטס, כשהוא אומר (aphorism. VII 43): ״אישה אינה נעשית דו־ימנית״, כלומר עובר ממין נקבה אינו מתהווה בחלקים הימניים של הרחם. ״על האלים״ משמש כדוגמה לדבר מן הדברים הנסתרים, ו״סברה״ משמעה השערה ודעה.
M 7.50
διὰ τούτων γὰρ σαφὲς μὲν ἔοικε λέγειν τἀληθὲς καὶ τὸ γνώριμον, καθὸ καὶ λέγεται (Euripid. Phoen. 469) ἀπλοῦς ὁ μῦθος τῆς ἀληθείας ἔφυ, ἄνδρα δὲ τὸν ἄνθρωπον, τῷ εἰδικῷ καταχρώμενος ἀντὶ τοῦ γένους· εἶδος γὰρ ἀνθρώπου καθέστηκεν ὁ ἀνήρ. σύνηθες δ’ ἐστὶ τούτῳ χρῆσθαι τῷ τρόπῳ τῆς φράσεως καὶ Ἱπποκράτει, ὅταν λέγῃ (aphorism. VII 43) “γυνὴ ἀμφιδέξιος οὐ γίνεται”, τουτέστι θήλεια ἐν τοῖς δεξιοῖς μέρεσι τῆς μήτρας οὐ συνίσταται. ἀμφὶ θεῶν δὲ ὑποδειγματικῶς περί τινος τῶν ἀδήλων, δόκον δὲ τὴν δόκησιν καὶ τὴν δόξαν.
M 7.51
לפיכך, בפרישה מלאה, משמעות דבריו היא: ״שום אדם אינו יודע את האמיתי והידוע, לפחות בעניינים הנסתרים; שכן אפילו יפגע בו במקרה, בכל זאת לא ידע שפגע בו, אלא רק יסבור ויחשוב כך״.
M 7.51
ὥστε τοιοῦτον εἶναι κατὰ ἐξάπλωσιν τὸ ὑπ’ αὐτοῦ λεγόμενον “τὸ μὲν οὖν ἀληθὲς καὶ γνώριμον οὐθεὶς ἄνθρωπος οἶδε, τό γε ἐν τοῖς ἀδήλοις πράγμασιν· κἂν γὰρ ἐκ τύχης ἐπιβάλλῃ τούτῳ, ὅμως οὐκ οἶδεν ὅτι ἐπιβέβληκεν αὐτῷ, ἀλλ’ οἴεται καὶ δοκεῖ”.
M 7.52
נניח שבבית אפל ובו אוצרות רבים אנשים אחדים מחפשים זהב. כל אחד מהם, כאשר יאחז בדבר מן הדברים המונחים בבית, יסבור שאחז בזהב; אך איש מהם לא יהיה משוכנע שמצא את הזהב, אפילו אם במקרה אכן מצאו. כך גם המון פילוסופים נכנס אל העולם הזה, כאל בית גדול, כדי לחפש את האמת; וסביר שמי שתפס אותה לא יאמין שהצליח. קסנופנס אומר אפוא שאין אמת־מידה לאמת, משום שמטבע הדברים הנחקרים שום דבר אינו נתפס.
M 7.52
ὥσπερ γὰρ εἰ ἐν ζοφερῷ οἰκήματι καὶ πολλὰ ἔχοντι κειμήλια ὑποθοίμεθά τινας χρυσὸν ζητοῦντας, ὑποπεσεῖται διότι ἕκαστος μὲν τούτων λαβόμενός τινος τῶν ἐν τῷ οἰκήματι κειμένων οἰήσεται τοῦ χρυσοῦ δεδράχθαι, οὐδεὶς δὲ αὐτῶν ἔσται πεπεισμένος ὅτι τῷ χρυσῷ περιέπεσε, κἂν μάλιστα τύχῃ τούτῳ περιπεπτωκώς, ὧδε καὶ εἰς τουτονὶ τὸν κόσμον ὥσπερ τινὰ μέγαν οἶκον παρῆλθε πλῆθος φιλοσόφων ἐπὶ τὴν τῆς ἀληθείας ζήτησιν, ἧς τὸν λαβόμενον εἰκός ἐστιν ἀπιστεῖν ὅτι εὐστόχησεν. Οὗτος μὲν δὴ οὔ φησιν εἶναι κριτήριον ἀληθείας διὰ τὸ μηδὲν εἶναι καταληπτὸν ἐν τῇ φύσει τῶν ζητουμένων·
M 7.53
קסניאדס איש קורינתוס, שגם דמוקריטוס מזכירו, אמר שהכול שקרי, שכל רושם ודעה משקרים, שכל המתהווה מתהווה מן האין ושכל הנשחת נשחת אל האין; ובפועל הוא מחזיק באותה עמדה כקסנופנס.
M 7.53
Ξενιάδης δὲ ὁ Κορίνθιος, οὗ καὶ Δημόκριτος μέμνηται, πάντ’ εἰπὼν ψευδῆ, καὶ πᾶσαν φαντασίαν καὶ δόξαν ψεύδεσθαι, καὶ ἐκ τοῦ μὴ ὄντος πᾶν τὸ γινόμενον γίνεσθαι, καὶ εἰς τὸ μὴ ὂν πᾶν τὸ φθειρόμενον φθείρεσθαι, δυνάμει τῆς αὐτῆς ἔχεται τῷ Ξενοφάνει στάσεως.
M 7.54
שכן אם אין דבר אמיתי הנבדל מן השקרי, אלא הכול שקרי ומשום כך בלתי־נתפס, גם לא תהיה אמת־מידה המבחינה ביניהם. הטענה שהכול שקרי ולכן בלתי־נתפס מוכחת מתוך פסילת החושים: אם אמת־המידה העליונה של כל הדברים שקרית, בהכרח גם כל הדברים שקריים. אמת־המידה העליונה של כל הדברים היא החושים, והללו מתגלים כשקריים; לכן כל הדברים שקריים.
M 7.54
μὴ ὄντος γάρ τινος ἀληθοῦς κατὰ διαφορὰν τοῦ ψεύδους, ἀλλὰ πάντων ψευδῶν ὄντων καὶ διὰ τοῦτο ἀκαταλήπτων, οὐδὲ διακριτικόν τι τούτων ἔσται κριτήριον. τὸ δ’ ὅτι πάντα ἐστὶ ψευδῆ καὶ διὰ τοῦτο ἀκατάληπτα, δείκνυται ἐκ τῆς τῶν αἰσθήσεων διαβολῆς· εἰ γὰρ τὸ ἐπαναβεβηκὸς κριτήριον πάντων τῶν πραγμάτων ἐστὶ ψευδές, ἐξ ἀνάγκης καὶ πάντα ἐστὶ ψευδῆ. τὸ δέ γε ἐπαναβεβηκὸς κριτήριον πάντων τῶν πραγμάτων εἰσὶν αἱ αἰσθήσεις, καὶ δείκνυνται ψευδεῖς· πάντα ἄρα τὰ πράγματά ἐστι ψευδῆ.
M 7.55
גם אנכרסיס הסקיתי, כפי שאומרים, מבטל את התפיסה השופטת של כל אומנות, ואף מוכיח בחריפות את היוונים על שהם משאירים אותה. מי הוא, הוא שואל, השופט דבר באופן מקצועי — ההדיוט או בעל האומנות? לא נוכל לומר שזה ההדיוט, שכן הוא לקוי בהכרת התכונות המקצועיות. כשם שהעיוור אינו תופס את מושאי הראייה והחירש את מושאי השמיעה, כך גם חסר האומנות אינו מיטיב לראות כדי לתפוס את הדבר שנעשה באופן מקצועי. שאם נאשר גם לו לשפוט דבר מקצועי, חוסר האומנות לא ייבדל מן האומנות, וזה מופרך. לכן ההדיוט אינו שופט את התכונות המקצועיות.
M 7.55
Καὶ Ἀνάχαρσις, ὡς φασίν, ὁ Σκύθης πάσης τέχνης τὴν κριτικὴν κατάληψιν ἀναιρεῖ, σφόδρα τε ἐπιτιμᾷ τοῖς Ἕλλησι ταύτην ἀπολείπουσιν· τίς γάρ ἐστι, φησίν, ὁ κρίνων τι τεχνικῶς; ἆρά γε ὁ ἰδιώτης ἢ ὁ τεχνίτης; ἀλλ’ ἰδιώτην μὲν οὐκ ἂν εἴποιμεν· πεπήρωται γὰρ πρὸς τὴν γνῶσιν τῶν τεχνικῶν ἰδιωμάτων, καὶ ὡς οὔτε τυφλὸς λαμβάνει τὰ τῆς ὁράσεως ἔργα οὔτε κωφὸς τὰ τῆς ἀκοῆς, οὕτως οὐδὲ ὁ ἄτεχνος ὀξυωπεῖ πρὸς τὴν κατάληψιν τοῦ τεχνικῶς ἀποτελεσθέντος, ἐπεί τοι ἐὰν καὶ τούτῳ μαρτυρῶμεν τήν τινος πράγματος τεχνικοῦ κρίσιν, οὐ διοίσει τῆς τέχνης ἡ ἀτεχνία, ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον· ὥστε οὐχ ὁ ἰδιώτης ἐστὶ κριτὴς τῶν τεχνικῶν ἰδιωμάτων.
M 7.56
נותר אפוא לומר שבעל האומנות הוא השופט; אך גם זאת אינה משכנעת. שכן או שבעל מקצוע שופט את עמיתו לאותו מקצוע, או שבעל מקצוע אחד שופט בעל מקצוע אחר. אבל בעל מקצוע אחד אינו יכול לשפוט בעל מקצוע אחר: הוא בקי באומנותו שלו, אך ביחס לאומנות הזרה הוא הדיוט.
M 7.56
λείπεται ἄρα λέγειν τὸν τεχνίτην· ὃ πάλιν ἐστὶν ἀπίθανον. ἤτοι γὰρ ὁ ὁμόζηλος τὸν ὁμόζηλον ἢ ὁ ἀνομόζηλος τὸν ἑτερόζηλον κρίνει. ἀλλ’ ὁ ἑτερόζηλος οὐχ οἶός τέ ἐστι κρίνειν τὸν ἑτερόζηλον· τῆς γὰρ ἰδίας τέχνης ἐστὶν ἐπιγνώμων, πρὸς δὲ τὴν ἀλλοτρίαν ἰδιώτης καθέστηκεν.
M 7.57
ואולם גם <בעל> אותו מקצוע אינו יכול לבחון את עמיתו; שהרי זאת בדיוק שאלנו: מי שופט את האנשים העומדים, ככל שהדבר תלוי באותה אומנות, באותה יכולת? ועוד, אם האחד שופט את האחר, אותו אדם יהיה גם שופט וגם נשפט, גם מהימן וגם בלתי־מהימן.
M 7.57
καὶ μὴν οὐδὲ <ὁ> ὁμόζηλος τὸν ὁμόζηλον δοκιμάζειν· αὐτὸ γὰρ τοῦτο ἐζητοῦμεν, τίς ἐστιν ὁ τούτους κρίνων ἐν μιᾷ δυνάμει τὸ ὅσον ἐπὶ τῇ αὐτῇ τέχνῃ καθεστῶτας. ἄλλως τε, εἴπερ οὗτος ἐκεῖνον κρίνει, γενήσεται τὸ αὐτὸ κρῖνόν τε καὶ κρινόμενον πιστόν τε καὶ ἄπιστον·
M 7.58
כי במידה שהאחד הוא עמיתו למקצוע של הנשפט, גם הוא נשפט ולכן אינו מהימן; ובמידה שהוא שופט, הוא יהיה מהימן. אך לא ייתכן שאותו דבר יהיה גם שופט וגם נשפט, גם מהימן וגם בלתי־מהימן. לפיכך אין מי ששופט באופן מקצועי.
M 7.58
ᾗ μὲν γὰρ ὁμόζηλός ἐστιν ὁ ἕτερος τῷ κρινομένῳ, κρινόμενος καὶ αὐτὸς ἄπιστος ἔσται, ᾗ δὲ κρίνει, πιστὸς γενήσεται. οὐ δυνατὸν δὲ τὸ αὐτὸ καὶ κρῖνον καὶ κρινόμενον καὶ πιστὸν καὶ ἄπιστον ὑπάρχειν· οὐκ ἄρα ἔστι τις ὁ κρίνων τεχνικῶς.
M 7.59
ומטעם זה גם אין אמת־מידה. שהרי מאמות־המידה, מקצתן מקצועיות ומקצתן של הדיוטות; אך אמות־המידה של ההדיוטות אינן שופטות, כשם שההדיוט אינו שופט, וגם המקצועיות אינן שופטות, כשם שבעל האומנות אינו שופט, מן הטעמים שנאמרו לעיל. לכן אין אמת־מידה.
M 7.59
διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ κριτήριον· τῶν γὰρ κριτηρίων τὰ μὲν ἐστι τεχνικὰ τὰ δὲ ἰδιωτικά, οὔτε δὲ τὰ ἰδιωτικὰ κρίνει, ὥσπερ οὐδὲ ὁ ἰδιώτης, οὔτε τὰ τεχνικά, ὥσπερ οὐδὲ ὁ τεχνίτης, διὰ τὰς ἔμπροσθεν εἰρημένας αἰτίας. τοίνυν οὐδέν ἐστι κριτήριον.
M 7.60
אחדים מנו גם את פרוטגורס איש אבדרה עם חבורת הפילוסופים המבטלים את אמת־המידה, מפני שהוא אומר שכל הרשמים והדעות אמיתיים, ושהאמת היא מן הדברים היחסיים, משום שכל מה שנראה או נדמה למישהו קיים מיד ביחס אליו. בפתח חיבורו ״הטיעונים המפילים״ הכריז (B 1 Diels): ״האדם הוא מידת כל הדברים: של הקיימים — שהם קיימים,
M 7.60
Καὶ Πρωταγόραν δὲ τὸν Ἀβδηρίτην ἐγκατέλεξάν τινες τῷ χορῷ τῶν ἀναιρούντων τὸ κριτήριον φιλοσόφων, ἐπεί φησι πάσας τὰς φαντασίας καὶ τὰς δόξας ἀληθεῖς ὑπάρχειν καὶ τῶν πρός τι εἶναι τὴν ἀλήθειαν διὰ τὸ πᾶν τὸ φανὲν ἢ δόξαν τινὶ εὐθέως πρὸς ἐκεῖνον ὑπάρχειν. ἐναρχόμενος γοῦν τῶν Καταβαλλόντων ἀνεφώνησε (B 1 Diels) „πάντων χρημάτων μέτρον ἐστὶν ἄνθρωπος, τῶν μὲν ὄντων ὡς ἔστιν,
M 7.61
ושל שאינם קיימים — שאינם קיימים״. ונראה שאפילו הטיעון המנוגד מעיד לטובתו. שכן אם יאמר לך אדם שהאדם אינו אמת־המידה לכל הדברים, הוא יאשר בכך שהאדם הוא אמת־המידה לכל הדברים: הרי האומר זאת הוא עצמו אדם, ובהעמידו את הנראה לו כ<אמת־מידה>, הוא מודה שגם טענה זו נמנית עם הדברים הקיימים כפי שהם נראים ביחס אליו. מכאן שהמשוגע הוא אמת־מידה מהימנה לדברים הנראים בשיגעון, הישן לדברים שבחלום, התינוק לדברים שבינקות והזקן לדברים הפוגשים אותו בזקנה.
M 7.61
τῶν δὲ οὐκ ὄντων ὡς οὐκ ἔστιν“. καὶ μαρτυρεῖν φαίνεται τούτῳ ὁ ἀντικείμενος λόγος. εἰ γὰρ φήσει [σοί] τις μὴ πάντων τῶν πραγμάτων κριτήριον εἶναι τὸν ἄνθρωπον, βεβαιώσει τὸ πάντων τῶν πραγμάτων κριτήριον εἶναι τὸν ἄνθρωπον· αὐτὸς γὰρ ὁ τοῦτο λέγων ἄνθρωπός ἐστιν, καὶ <κριτήριον> τὸ ὡς πρὸς αὐτὸν τιθεὶς ὁμολογεῖ καὶ αὐτὸ τοῦτο τῶν ὡς πρὸς αὐτὸν φαινομένων ὑπάρχειν. ὅθεν καὶ ὁ μεμηνὼς τῶν ἐν μανίᾳ φαινομένων πιστόν ἐστι κριτήριον, καὶ ὁ κοιμώμενος τῶν ἐν ὕπνοις καὶ ὁ νήπιος τῶν ἐν νηπιότητι καὶ ὁ γεγηρακὼς τῶν ἐν γήρᾳ προσπιπτόντων.
M 7.62
אין זה ראוי לבטל נסיבות שונות מתוך נסיבות אחרות: את הנראה בשיגעון מתוך הדברים הפוגשים אותנו בשפיות, את הדברים שבחלום מתוך הדברים שבהקיץ, ואת הדברים שבינקות מתוך הדברים שבזקנה. שהרי כשם שהדברים הללו אינם נראים לאנשים שבנסיבות האחרות, כך גם להפך: הדברים הנראים לאלה אינם פוגשים את האחרים.
M 7.62
οὐκ ἔστι δὲ οἰκεῖον ἀπὸ τῶν διαφερουσῶν περιστάσεων τὰς διαφόρους περιστάσεις ἀθετεῖν, τουτέστιν ἀπὸ μὲν τῶν ἐν τῷ σωφρονεῖν ὑποπιπτόντων τὰ ἐν τῷ μεμηνέναι φαινόμενα, ἀπὸ δὲ τῶν ὕπαρ τὰ κατὰ τοὺς ὕπνους, ἀπὸ δὲ τῶν ἐν γήρᾳ τὰ ἐν νηπιότητι. ὡς γὰρ αὐτὰ ἐκείνοις οὐ φαίνεται, οὕτως καὶ ἀνάπαλιν τὰ τούτοις φαινόμενα ἐκείνοις οὐ προσπίπτει.
M 7.63
לפיכך, אם המשוגע או הישן אינו שופט ודאי של הנראה לו משום שהוא מצוי בהלך־רוח מסוים, הרי מאחר שגם השפוי והער מצויים בהלך־רוח מסוים, גם הם לא יהיו מהימנים בהבחנת הדברים הפוגשים אותם. מאחר ששום דבר אינו נתפס מחוץ לנסיבות, יש לתת אמון לכל אחד <.....> מן הדברים הנתפסים בהתאם לנסיבותיו שלו.
M 7.63
διόπερ εἰ ὅτι ὁ μεμηνὼς ἢ ὁ κοιμώμενος ἐν ποιᾷ διαθέσει θεωρεῖται, οὐκ ἔστι βέβαιος τῶν φαινομένων αὐτῷ κριτής, ἐπεὶ καὶ ὁ σωφρονῶν καὶ ὁ ἐγρηγορὼς ἐν ποιᾷ καθέστηκε διαθέσει, πάλιν οὐκ ἔσται πιστὸς πρὸς τὴν διάγνωσιν τῶν ὑποπιπτόντων αὐτῷ. μηδενὸς οὖν χωρὶς περιστάσεως λαμβανομένου, ἑκάστῳ πιστευτέον <.....> τῶν κατὰ τὴν οἰκείαν περίστασιν λαμβανομένων.
M 7.64
אחדים סברו כי בדברים אלה פרוטגורס מבטל את אמת־המידה. אמת־המידה אמורה הרי לבחון דברים הקיימים כשלעצמם ולהבחין בין אמיתי לשקרי, אך האיש האמור לא השאיר לא דבר הקיים כשלעצמו ולא דבר שקרי. אומרים שכך נהגו גם אותידמוס ודיוניסודורוס, שכן גם הם השאירו את היש ואת האמיתי בין הדברים היחסיים.
M 7.64
καὶ τούτῳ δὴ κινεῖσθαι τινὲς ὑπενόησαν τὸ κριτήριον, ἐπείπερ τουτὶ μὲν τῶν καθ’ αὐτὰ ὑποκειμένων δοκιμαστικὸν εἶναι βούλεται, τοῦ τε ἀληθοῦς καὶ τοῦ ψεύδους διοριστικὸν ὑπάρχειν, ὁ δὲ προειρημένος ἀνὴρ οὔτε καθ’ αὐτό τι ὑπάρχον οὔτε ψεῦδος ἀπολέλοιπεν. τοιοῦτοι δὲ γεγονέναι λέγονται καὶ οἱ περὶ τὸν Εὐθύδημον καὶ Διονυσόδωρον· τῶν γὰρ πρός τι καὶ οὗτοι τό τε ὂν καὶ τὸ ἀληθὲς ἀπολελοίπασιν.
M 7.65
גורגיאס מלאונטיני השתייך אף הוא למחנה מבטלי אמת־המידה, אך לא ניגש לעניין כאנשי פרוטגורס. בחיבור שכותרתו ״על האין או על הטבע״ (B 3 Diels) הוא מבסס לפי הסדר שלוש טענות עיקריות: הראשונה, ששום דבר אינו קיים; השנייה, שאפילו קיים דבר, אין הוא נתפס בידי אדם; והשלישית, שאפילו הוא נתפס, אי־אפשר למסרו ולפרשו לזולת.
M 7.65
Γοργίας δὲ ὁ Λεοντῖνος ὃς ἐκ τοῦ αὐτοῦ μὲν τάγματος ὑπῆρχε τοῖς ἀνῃρηκόσι τὸ κριτήριον, οὐ κατὰ τὴν ὁμοίαν δὲ ἐπιβολὴν τοῖς περὶ τὸν Πρωταγόραν. ἐν γὰρ τῷ ἐπιγραφομένῳ Περὶ τοῦ μὴ ὄντος ἢ Περὶ φύσεως (B 3 Diels) τρία κατὰ τὸ ἑξῆς κεφάλαια κατασκευάζει, ἓν μὲν καὶ πρῶτον ὅτι οὐδὲν ἔστιν, δεύτερον ὅτι εἰ καὶ ἔστιν, ἀκατάληπτον ἀνθρώπῳ, τρίτον ὅτι εἰ καὶ καταληπτόν, ἀλλὰ τοί γε ἀνέξοιστον καὶ ἀνερμήνευτον τῷ πέλας.
M 7.66
את הטענה ששום דבר אינו קיים הוא מסיק בדרך זו: אם <קיים דבר־מה>, הרי או שהיש קיים, או שהאין קיים, או שגם היש וגם האין קיימים. אך לא היש קיים, כפי שיראה, לא האין, כפי שיוכיח, ולא היש וה<אין> גם יחד, כפי שילמד גם זאת.
M 7.66
ὅτι μὲν οὖν οὐδὲν ἔστιν, ἐπιλογίζεται τὸν τρόπον τοῦτον· εἰ γὰρ <τι>, ἤτοι τὸ ὂν ἔστιν ἢ τὸ μὴ ὄν, ἢ καὶ τὸ ὂν ἔστι καὶ τὸ μὴ ὄν. οὔτε δὲ τὸ ὂν ἔστιν, ὡς παραστήσει, οὔτε τὸ μὴ ὄν, ὡς παραμυθήσεται, οὔτε τὸ ὂν καὶ <τὸ>
M 7.67
לכן שום דבר אינו קיים. ראשית, האין אינו קיים. שכן אם האין קיים, הוא בעת ובעונה אחת יהיה ולא יהיה: במידה שהוא נתפס כאין, הוא לא יהיה; אך במידה שהוא אין קיים, הוא יהיה. מופרך לחלוטין שדבר יהיה ולא יהיה בעת ובעונה אחת; לכן האין אינו קיים. ועוד, אם האין קיים, היש לא יהיה, שכן הם מנוגדים זה לזה: אם לאין אירע להיות, ליש יקרה לא להיות. אבל אין זה נכון שהיש אינו קיים;
M 7.67
μὴ ὄν, ὡς καὶ τοῦτο διδάξει. οὐκ ἄρα ἔστι τι. καὶ δὴ τὸ μὲν μὴ ὂν οὐκ ἔστιν. εἰ γὰρ τὸ μὴ ὂν ἔστιν, ἔσται τε ἅμα καὶ οὐκ ἔσται· ἡ μὲν γὰρ οὐκ ὂν νοεῖται, οὐκ ἔσται, ᾗ δὲ ἔστι μὴ ὄν, πάλιν ἔσται. παντελῶς δὲ ἄτοπον τὸ εἶναί τι ἅμα καὶ μὴ εἶναι· οὐκ ἄρα ἔστι τὸ μὴ ὄν. καὶ ἄλλως, εἰ τὸ μὴ ὂν ἔστι, τὸ ὂν οὐκ ἔσται· ἐναντία γάρ ἐστι ταῦτα ἀλλήλοις, καὶ εἰ τῷ μὴ ὄντι συμβέβηκε τὸ εἶναι, τῷ ὄντι συμβήσεται τὸ μὴ εἶναι. οὐχὶ δέ γε τὸ ὂν οὐκ ἔστιν·
M 7.68
<לפיכך> גם האין לא יהיה קיים. ואולם גם היש אינו קיים. שכן אם היש קיים, הוא או נצחי, או מתהווה, או גם נצחי וגם מתהווה. אך אין הוא נצחי, אינו מתהווה ואינו שניהם, כפי שנראה; לכן היש אינו קיים. שכן אם היש נצחי (ומכאן יש להתחיל), אין לו ראשית.
M 7.68
<τοίνυν> οὐδὲ τὸ μὴ ὂν ἔσται. καὶ μὴν οὐδὲ τὸ ὂν ἔστιν. εἰ γὰρ τὸ ὂν ἔστιν, ἤτοι ἀίδιόν ἐστιν ἢ γενητὸν ἢ ἀίδιον ἅμα καὶ γενητόν· οὔτε δὲ ἀίδιόν ἐστιν οὔτε γενητὸν οὔτε ἀμφότερα, ὡς δείξομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τὸ ὄν. εἰ γὰρ ἀίδιόν ἐστι τὸ ὄν (ἀρκτέον γὰρ ἐντεῦθεν), οὐκ ἔχει τινὰ ἀρχήν·
M 7.69
כל דבר מתהווה יש לו ראשית, ואילו הנצחי, בהיותו בלתי־מתהווה, אינו בעל ראשית. מה שאין לו ראשית הוא אינסופי; ואם הוא אינסופי, אינו נמצא בשום מקום. שכן אם הוא נמצא במקום כלשהו, הדבר שבתוכו הוא נמצא יהיה שונה ממנו, וכך היש, בהיותו מוכל בדבר־מה, לא יהיה עוד אינסופי: המכיל גדול מן המוכל, ואין דבר הגדול מן האינסופי; לכן האינסופי אינו נמצא במקום כלשהו. ואולם הוא גם אינו מוכל בתוך עצמו.
M 7.69
τὸ γὰρ γινόμενον πᾶν ἔχει τιν’ ἀρχήν. τὸ δὲ ἀίδιον ἀγένητον καθεστὼς οὐκ εἶχεν ἀρχήν. μὴ ἔχον δὲ ἀρχὴν ἄπειρόν ἐστιν. εἰ δὲ ἄπειρόν ἐστιν, οὐδαμοῦ ἐστιν. εἰ γὰρ πού ἐστιν, ἕτερον αὐτοῦ ἐστιν ἐκεῖνο τὸ ἐν ᾧ ἐστιν, καὶ οὕτως οὐκέτ’ ἄπειρον ἔσται τὸ ὂν ἐμπεριεχόμενόν τινι· μεῖζον γὰρ ἐστι τοῦ ἐμπεριεχομένου τὸ ἐμπεριέχον, τοῦ δὲ ἀπείρου οὐδέν ἐστι μεῖζον, ὥστε οὐκ ἔστι που τὸ ἄπειρον. καὶ μὴν οὐδ’ ἐν αὐτῷ περιέχεται.
M 7.70
שכן אז הדבר שבתוכו הוא נמצא והדבר הנמצא בתוכו יהיו זהים, והיש יהיה שני דברים — מקום וגוף (כי הדבר שבתוכו הוא נמצא הוא מקום, והנמצא בו הוא גוף). אך זה מופרך. לכן היש אינו נמצא גם בתוך עצמו. מכאן שאם היש נצחי, הוא אינסופי; אם הוא אינסופי, אינו נמצא בשום מקום; ואם אינו נמצא בשום מקום, אינו קיים. לכן אם היש נצחי, מלכתחילה אין הוא יש.
M 7.70
ταὐτὸν γὰρ ἔσται τὸ ἐν ᾧ καὶ τὸ ἐν αὐτῷ, καὶ δύο γενήσεται τὸ ὄν, τόπος τε καὶ σῶμα· (τὸ μὲν γὰρ ἐν ᾧ τόπος ἐστίν, τὸ δ’ ἐν αὐτῷ σῶμα). τοῦτο δέ γε ἄτοπον· τοίνυν οὐδὲ ἐν αὑτῷ ἐστι τὸ ὄν. ὥστ’ εἰ ἀίδιόν ἐστι τὸ ὄν, ἄπειρόν ἐστιν, εἰ δὲ ἄπειρόν ἐστιν, οὐδαμοῦ ἐστιν, εἰ δὲ μηδαμοῦ ἐστιν, οὐκ ἔστιν. τοίνυν εἰ ἀίδιόν ἐστι τὸ ὄν, οὐδὲ τὴν ἀρχὴν ὄν ἐστιν.
M 7.71
ואולם היש גם אינו יכול להיות מתהווה. שכן אם התהווה, הוא התהווה או מן היש או מן האין. הוא לא התהווה מן היש, כי אם הוא יש לא התהווה אלא כבר קיים; וגם לא מן האין, שהרי האין אינו יכול להוליד דבר, משום שמחולל דבר־מה חייב בהכרח ליטול חלק בקיום.
M 7.71
καὶ μὴν οὐδὲ γενητὸν εἶναι δύναται τὸ ὄν. εἰ γὰρ γέγονεν, ἤτοι ἐξ ὄντος ἢ ἐκ μὴ ὄντος γέγονεν. ἀλλ’ οὔτε ἐκ τοῦ ὄντος γέγονεν· εἰ γὰρ ὄν ἐστιν, οὐ γέγονεν ἀλλ’ ἔστιν ἤδη· οὔτε ἐκ τοῦ μὴ ὄντος· τὸ γὰρ μὴ ὂν οὐδὲ γεννῆσαί τι δύναται διὰ τὸ ἐξ ἀνάγκης ὀφείλειν ὑπάρξεως μετέχειν τὸ γεννητικόν τινος.
M 7.72
לכן היש גם אינו מתהווה. מאותו טעם הוא גם אינו הצירוף של שניהם, נצחי ומתֵהווה יחד, שכן הם מבטלים זה את זה: אם היש נצחי, לא התהווה; ואם התהווה, אינו נצחי. לכן אם היש אינו נצחי, אינו מתהווה ואינו שניהם יחד, היש לא יתקיים.
M 7.72
οὐκ ἄρα οὐδὲ γενητόν ἐστι τὸ ὄν. κατὰ τὰ αὐτὰ δὲ οὐδὲ τὸ συναμφότερον, ἀίδιον ἅμα καὶ γενητόν· ταῦτα γὰρ ἀναιρετικὰ ἐστιν ἀλλήλων, καὶ εἰ ἀίδιόν ἐστι τὸ ὄν, οὐ γέγονεν, καὶ εἰ γέγονεν, οὐκ ἔστιν ἀίδιον. τοίνυν εἰ μήτε ἀίδιόν ἐστι τὸ ὂν μήτε γενητὸν μήτε τὸ συναμφότερον, οὐκ ἄν εἴη τὸ ὄν.
M 7.73
ועוד, אם היש קיים, הוא אחד או רבים. אך אין הוא אחד ואינו רבים, כפי שיוצג; לכן היש אינו קיים. שכן אם הוא אחד, הוא כמות, רצף, גודל או גוף. יהיה אשר יהיה מאלה, אין הוא אחד: בהיותו כמות הוא יתחלק, ובהיותו רצף הוא ייחתך; כיוצא בזה, אם ייתפס כגודל לא יהיה בלתי־מתחלק, ואם יהיה גוף יהיה משולש־ממדים, שכן יהיו לו אורך, רוחב ועומק. אבל מופרך לומר שהיש אינו אף אחד מאלה; לכן היש אינו אחד.
M 7.73
καὶ ἄλλως, εἰ ἔστιν, ἤτοι ἔν ἐστιν ἢ πολλά· οὔτε δὲ ἕν ἐστιν οὔτε πολλά, ὡς παρασταθήσεται· οὐκ ἄρα ἔστι τὸ ὄν. εἰ γὰρ ἔν ἐστιν, ἤτοι ποσόν ἐστιν ἢ συνεχές ἐστιν ἢ μέγεθός ἐστιν ἢ σῶμά ἐστιν. ὅ τι δὲ ἂν ᾖ τούτων, οὐχ ἔν ἐστιν, ἀλλὰ ποσὸν μὲν καθεστὼς διαιρεθήσεται, συνεχὲς δὲ ὂν τμηθήσεται· ὁμοίως δὲ μέγεθος νοούμενον οὐκ ἔσται ἀδιαίρετον, σῶμα δὲ τυγχάνον τριπλοῦν ἔσται· καὶ γὰρ μῆκος καὶ πλάτος καὶ βάθος ἕξει. ἄτοπον δέ γε τὸ μηδὲν τούτων εἶναι λέγειν τὸ ὄν· οὐκ ἄρα ἐστὶν ἓν τὸ ὄν.
M 7.74
ואולם גם אין הוא רבים. שכן אם אין אחד, גם אין רבים; הרבים הם הרכבה של היחידים, ולכן כאשר האחד מתבטל מתבטלים עמו גם הרבים. מדברים אלה ברור אפוא שלא היש ולא האין קיימים.
M 7.74
καὶ μὴν οὐδὲ πολλά ἐστιν. εἰ γὰρ μή ἐστιν ἕν, οὐδὲ πολλά ἐστιν· σύνθεσις γὰρ τῶν καθ’ ἓν ἐστὶ τὰ πολλά, διόπερ τοῦ ἑνὸς ἀναιρουμένου συναναιρεῖται καὶ τὰ πολλά. ἀλλὰ γὰρ ὅτι μὲν οὔτε τὸ ὂν ἔστιν οὔτε τὸ μὴ ὂν ἔστιν, ἐκ τούτων συμφανές·
M 7.75
קל להסיק שגם שניהם יחד, היש והאין, אינם קיימים. שכן אם האין קיים וגם היש קיים, האין יהיה זהה ליש מבחינת היותם; ומטעם זה אף אחד מהם אינו קיים. מוסכם שהאין אינו קיים, והיש התגלה כזהה לו; ולכן גם הוא לא יתקיים.
M 7.75
ὅτι δὲ οὐδὲ ἀμφότερα ἔστιν, τό τε ὂν καὶ τὸ μὴ ὄν, εὐεπιλόγιστον. εἴπερ γὰρ τὸ μὴ ὂν ἔστι καὶ τὸ ὂν ἔστι, ταὐτὸν ἔσται τῷ ὄντι τὸ μὴ ὂν ὅσον ἐπὶ τῷ εἶναι· καὶ διὰ τοῦτο οὐδέτερον αὐτῶν ἔστιν. ὅτι γὰρ τὸ μὴ ὂν οὐκ ἔστιν, ὁμόλογον· δέδεικται δὲ ταὐτὸ τούτῳ καθεστὼς τὸ ὄν· καὶ αὐτὸ τοίνυν οὐκ ἔσται.
M 7.76
יתרה מזו, אם היש זהה לאין, אין הם יכולים להיות שניהם: אם הם שניים, אינם זהים; ואם הם זהים, אינם שניים. מכאן נובע ששום דבר אינו קיים. שכן אם היש אינו קיים, האין אינו קיים, וגם שניהם אינם קיימים, ומלבד אלה אי־אפשר להעלות דבר על הדעת — שום דבר אינו קיים.
M 7.76
οὐ μὴν ἀλλ’ εἴπερ ταὐτόν ἐστι τῷ μὴ ὄντι τὸ ὄν, οὐ δύναται ἀμφότερα εἶναι· εἰ γὰρ ἀμφότερα, οὐ ταὐτόν, καὶ εἰ ταὐτόν, οὐκ ἀμφότερα. οἷς ἕπεται τὸ μηδὲν εἶναι· εἰ γὰρ μήτε τὸ ὂν ἔστι μήτε τὸ μὴ ὂν μήτε ἀμφότερα, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν νοεῖται, οὐδὲν ἔστιν.
M 7.77
עתה יש להראות, באופן התואם לטיעון הקודם, שאפילו קיים דבר, אין האדם יכול לדעתו או להעלותו על דעתו. שכן אם הדברים הנחשבים אינם ישים, אומר גורגיאס, היש אינו נחשב. ובדין: אילו אירע לדברים הנחשבים להיות לבנים, היה אירוע מקביל ללבנים — להיות נחשבים; וכך, אם אירע לדברים הנחשבים שלא להיות ישים, בהכרח יקרה לישים שלא להיות נחשבים.
M 7.77
Ὅτι δὲ κἂν ᾖ τι, τοῦτο ἄγνωστόν τε καὶ ἀνεπινόητόν ἐστιν ἀνθρώπῳ, παρακειμένως ὑποδεικτέον. εἰ γὰρ τὰ φρονούμενα, φησὶν ὁ Γοργίας, οὐκ ἔστιν ὄντα, τὸ ὂν οὐ φρονεῖται. καὶ κατὰ λόγον· ὥσπερ γὰρ εἰ τοῖς φρονουμένοις συμβέβηκεν εἶναι λευκοῖς, κἂν συμβεβήκει τοῖς λευκοῖς φρονεῖσθαι, οὕτως εἰ τοῖς φρονουμένοις συμβέβηκε μὴ εἶναι οὖσι, κατ’ ἀνάγκην συμβήσεται τοῖς οὖσι μὴ φρονεῖσθαι.
M 7.78
לכן המשפט ״אם הדברים הנחשבים אינם ישים, היש אינו נחשב״ תקין ושומר על העקביות. והדברים הנחשבים (שכן יש להקדים הנחה זו) אינם ישים, כפי שנראה; לכן היש אינו נחשב. <ואכן>, ברור שהדברים הנחשבים אינם ישים.
M 7.78
διόπερ ὑγιὲς καὶ σῷζον τὴν ἀκολουθίαν ἐστὶ τὸ ‘‘εἰ τὰ φρονούμενα οὐκ ἔστιν ὄντα, τὸ ὂν οὐ φρονεῖται.” τὰ δέ γε φρονούμενα (προληπτέον γάρ) οὐκ ἔστιν ὄντα, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα τὸ ὂν φρονεῖται. καὶ <μὴν> ὅτι τὰ φρονούμενα οὐκ ἔστιν ὄντα, συμφανές·
M 7.79
שכן אם הדברים הנחשבים הם ישים, כל הדברים הנחשבים קיימים, ובכל אופן שאדם יחשוב אותם. דבר זה אינו מתקבל על הדעת ואף נחות: אם אדם חושב על אדם מעופף או על מרכבות הדוהרות בים, לא נובע מיד שאדם מעופף או שמרכבות דוהרות בים. לכן הדברים הנחשבים אינם ישים.
M 7.79
εἰ γὰρ τὰ φρονούμενά ἐστιν ὄντα, πάντα τὰ φρονούμενα ἔστιν, καὶ ὅπη ἄν τις αὐτὰ φρονήσῃ. ὅπερ ἐστὶν ἀπεμφαῖνον· [εἰ δέ ἐστι, φαῦλον.] οὐδὲ γὰρ ἂν φρονῇ τις ἄνθρωπον ἱπτάμενον ἢ ἅρματα ἐν πελάγει τρέχοντα, εὐθέως ἄνθρωπος ἵπταται ἢ ἅρματα ἐν πελάγει τρέχει. ὥστε οὐ φρονούμενά ἐστιν ὄντα.
M 7.80
נוסף על כך, אם הדברים הנחשבים הם ישים, הדברים שאינם ישים לא ייחשבו. שכן למנוגדים קורות תכונות מנוגדות, והאין מנוגד ליש; ולכן אם ליש אירע להיות נחשב, לאין יקרה בהכרח שלא להיות נחשב. אך זה מופרך, שהרי סקילה, הכימרה ודברים רבים שאינם קיימים נחשבים. לכן היש אינו נחשב. וכשם שהדברים הנראים נקראים כך משום
M 7.80
πρὸς τούτοις εἰ τὰ φρονούμενά ἐστιν ὄντα, τὰ μὴ ὄντα οὐ φρονηθήσεται. τοῖς γὰρ ἐναντίοις τὰ ἐναντία συμβέβηκεν, ἐναντίον δέ ἐστι τῷ ὅντι τὸ μὴ ὄν· καὶ διὰ τοῦτο πάντως εἰ τῷ ὄντι συμβέβηκε τὸ φρονεῖσθαι, τῷ μὴ ὄντι συμβήσεται τὸ μὴ φρονεῖσθαι. ἄτοπον δ’ ἐστὶ τοῦτο· καὶ γὰρ Σκύλλα καὶ Χίμαιρα καὶ πολλὰ τῶν μὴ ὄντων φρονεῖται. οὐκ ἄρα τὸ ὂν φρονεῖται. ὥσπερ τε τὰ ὁρώμενα διὰ τοῦτο
M 7.81
שהם נראים, והנשמעים נקראים נשמעים משום שהם נשמעים — ואין אנו דוחים את הנראים משום שאינם נשמעים, או פוסלים את הנשמעים משום שאינם נראים, כי כל דבר צריך להישפט בחוש המיוחד לו ולא בחוש אחר — כך גם הדברים הנחשבים קיימים אפילו אם אינם נראים בראייה ואינם נשמעים בשמיעה, משום שהם נתפסים באמת־המידה המיוחדת להם.
M 7.81
ὁρατὰ λέγεται ὅτι ὁρᾶται, καὶ τὰ ἀκουστὰ διὰ τοῦτο ἀκουστὰ ὅτι ἀκούεται, καὶ οὐ τὰ μὲν ὁρατὰ ἐκβάλλομεν ὅτι οὐκ ἀκούεται, τὰ δὲ ἀκουστὰ παραπέμπομεν ὅτι οὐχ ὁρᾶται (ἕκαστον γὰρ ὑπὸ τῆς ἰδίας αἰσθήσεως ἀλλ’ οὐχ ὑπ’ ἄλλης ὀφείλει κρίνεσθαι), οὕτω καὶ τὰ φρονούμενα καὶ εἰ μὴ βλέποιτο τῇ ὄψει μηδὲ ἀκούοιτο τῇ ἀκοῇ ἔσται, ὅτι πρὸς τοῦ οἰκείου λαμβάνεται κριτηρίου.
M 7.82
אם אפוא אדם חושב שמרכבות דוהרות בים, אף שאינו רואה אותן, עליו להאמין שקיימות מרכבות הדוהרות בים. אבל זה מופרך; לכן היש אינו נחשב ואינו נתפס.
M 7.82
εἰ οὖν φρονεῖ τις ἐν πελάγει ἅρματα τρέχειν, καὶ εἰ μὴ βλέπει ταῦτα, ὀφείλει πιστεύειν, ὅτι ἅρματα ἔστιν ἐν πελάγει τρέχοντα. ἄτοπον δὲ τοῦτο· οὐκ ἄρα τὸ ὂν φρονεῖται καὶ καταλαμβάνεται.
M 7.83
ואפילו ייתפס, לא יהיה אפשר למסרו לאחר. שכן אם הישים הם נראים, נשמעים ובכלל מוחשים — הדברים המונחים מחוץ לנו — ומהם הנראים נתפסים בראייה והנשמעים בשמיעה, ולא להפך, כיצד אפשר להודיעם לאדם אחר?
M 7.83
Καὶ εἰ καταλαμβάνοιτο δὲ ἀνέξοιστον ἑτέρῳ. εἰ γὰρ τὰ ὄντα ὁρατά ἐστι καὶ ἀκουστὰ καὶ κοινῶς αἰσθητά, ἅπερ ἐκτὸς ὑπόκειται, τούτων τε τὰ μὲν ὁρατὰ ὁράσει καταληπτά ἐστι τὰ δὲ ἀκουστὰ ἀκοῇ καὶ οὐκ ἐναλλάξ, πῶς οὖν δύναται ταῦτα ἑτέρῳ μηνύεσθαι;
M 7.84
הדבר שבאמצעותו אנו מודיעים הוא דיבור; אך הדיבור אינו הדברים המונחים לפנינו והקיימים. לפיכך איננו מודיעים לזולת את הישים אלא דיבור, שהוא דבר אחר מן הדברים המונחים לפנינו. וכשם שהנראה אינו יכול להיעשות נשמע, ולהפך, כך מאחר שהיש מונח מחוץ לנו הוא אינו יכול להיעשות לדיבור שלנו.
M 7.84
ᾧ γὰρ μηνύομεν ἔστι λόγος, λόγος δὲ οὐκ ἔστι τὰ ὑποκείμενα καὶ ὄντα· οὐκ ἄρα τὰ ὄντα μηνύομεν τοῖς πέλας ἀλλὰ λόγον, ὃς ἕτερός ἐστι τῶν ὑποκειμένων. καθάπερ οὖν τὸ ὁρατὸν οὐκ ἂν γένοιτο ἀκουστὸν καὶ ἀνάπαλιν, οὕτως ἐπεὶ ὑπόκειται τὸ ὂν ἐκτός, οὐκ ἂν γένοιτο λόγος ὁ ἡμέτερος·
M 7.85
ומאחר שאינו דיבור, אי־אפשר לגלותו לאחר. יתר על כן, הוא אומר, הדיבור מתכונן מתוך הדברים החיצוניים הפוגשים אותנו, כלומר מתוך הדברים המוחשים. ממפגשנו עם הטעם נולד בנו הדיבור המובע על איכות זו, ומן הצבע הנקלט נולד הדיבור על הצבע. ואם כך, הדיבור אינו מציג את החיצוני, אלא החיצוני נעשה למגלה הדיבור.
M 7.85
μὴ ὢν δὲ λόγος οὐκ ἂν δηλωθείη ἑτέρῳ. ὅ γε μὴν λόγος, φησίν, ἀπὸ τῶν ἔξωθεν προσπιπτόντων ἡμῖν πραγμάτων συνίσταται, τουτέστι τῶν αἰσθητῶν· ἐκ γὰρ τῆς τοῦ χυλοῦ ἐγκυρήσεως ἐγγίνεται ἡμῖν ὁ κατὰ ταύτης τῆς ποιότητος ἐκφερόμενος λόγος, καὶ ἐκ τῆς τοῦ χρώματος ὑποπτώσεως ὁ κατὰ τοῦ χρώματος. εἰ δὲ τοῦτο, οὐχ ὁ λόγος τοῦ ἐκτὸς παραστατικός ἐστιν, ἀλλὰ τὸ ἐκτὸς τοῦ λόγου μηνυτικὸν γίνεται.
M 7.86
ואין לומר שכשם שהדברים הנראים והנשמעים מונחים לפנינו, כך גם הדיבור מונח לפנינו, ולכן מכוח היותו דבר ממשי וקיים הוא יכול להודיע את הדברים הממשיים והקיימים. שכן אפילו הדיבור ממשי, אומר גורגיאס, הוא נבדל משאר הדברים הממשיים, והגופים הנראים שונים מאוד מן הדיבורים: הנראה נתפס באמצעות איבר אחד והדיבור באמצעות אחר. לכן הדיבור אינו מורה על שאר הדברים הממשיים, כשם שאלה אינם מגלים זה את טבעו של זה.
M 7.86
καὶ μὴν οὐδὲ ἔνεστι λέγειν, ὅτι ὃν τρόπον τὰ ὁρατὰ καὶ ἀκουστὰ ὑπόκειται, οὕτως καὶ ὁ λόγος, ὥστε δύνασθαι ἐξ ὑποκειμένου αὐτοῦ καὶ ὄντος τὰ ὑποκείμενα καὶ ὄντα μηνύεσθαι. εἰ γὰρ καὶ ὑπόκειται, φησίν, ὁ λόγος, ἀλλὰ διαφέρει τῶν λοιπῶν ὑποκειμένων, καὶ πλείστῳ διενήνοχε τὰ ὁρατὰ σώματα τῶν λόγων· δι’ ἑτέρου γὰρ ὀργάνου ληπτόν ἐστι τὸ ὁρατὸν καὶ δι’ ἄλλου ὁ λόγος. οὐκ ἄρα ἐνδείκνυται τὰ λοιπὰ τῶν ὑποκειμένων ὁ λόγος, ὥσπερ οὐδὲ ἐκεῖνα τὴν ἀλλήλων διαδηλοῖ φύσιν.
M 7.87
לאחר שגורגיאס עורר מבוכות כאלה, אמת־המידה לאמת מסתלקת ככל שהדבר תלוי בהן; שכן לדבר שאינו קיים, אינו יכול להיוודע ואינו מטבעו ניתן להצגה לאחר, לא יכולה להיות אמת־מידה. אך כפי שאמרתי קודם, לא מעטים טענו שגם מטרודורוס, אנכסרכוס ומונימוס ביטלו את אמת־המידה:
M 7.87
τοιούτων οὖν παρὰ τῷ Γοργίᾳ ἠπορημένων οἴχεται ὅσον ἐπ’ αὐτοῖς τὸ τῆς ἀληθείας κριτήριον· τοῦ γὰρ μήτε ὄντος μήτε γνωρίζεσθαι δυναμένου μήτε ἄλλῳ παρασταθῆναι πεφυκότος οὐδὲν ἂν εἴη κριτήριον. Οὐκ ὀλίγοι δὲ ἦσαν, ὡς προεῖπον, οἱ καὶ τοὺς περὶ Μητρόδωρον καὶ Ἀνάξαρχον ἔτι δὲ Μόνιμον φήσαντες ἀνῃρηκέναι τὸ κριτήριον,
M 7.88
מטרודורוס מפני שאמר (B 1 Diels), ״איננו יודעים דבר, ואף זאת איננו יודעים — שאיננו יודעים דבר״; ואנכסרכוס ומונימוס מפני שהשוו את הישים לתפאורת במה וסברו שהם דומים לדברים הפוגשים אותנו בחלום או בשיגעון.
M 7.88
ἀλλὰ Μητρόδωρον μὲν ὅτι εἶπεν (B 1 Diels) ‘‘οὐδὲν ἴσμεν, οὐδ’ αὐτὸ τοῦτο ἴσμεν ὅτι οὐδὲν ἴσμεν,” Ἀνάξαρχον δὲ καὶ Μόνιμον ὅτι σκηνογραφίᾳ ἀπείκασαν τὰ ὄντα τοῖς τε κατὰ ὕπνους ἢ μανίαν προσπίπτουσι ταῦτα ὡμοιῶσθαι ὑπέλαβον.
M 7.89
אלה החזיקו אפוא בעמדה זו; ואילו חוקרי הטבע הראשונים מאז תאלס נחשבו לראשונים שהנהיגו את החקירה באמת־המידה. לאחר שפסלו את החישה כבלתי־מהימנה בעניינים רבים, הציבו את התבונה כשופטת האמת שבישים. ממנה יצאו כאשר קבעו את דבריהם על עקרונות, יסודות ושאר הדברים, שתפיסתם מושגת באמצעות יכולתה.
M 7.89
Ἀλλ’ οὗτοι μὲν τοιαύτης μετεσχήκασι στάσεως, πρῶτοι δ’ ἔδοξαν οἱ ἀπὸ Θαλέω φυσικοὶ τὴν περὶ κριτηρίου σκέψιν εἰσηγήσασθαι. καταγνόντες γὰρ τῆς αἰσθήσεως ἐν πολλοῖς ὡς ἀπίστου, τὸν λόγον κριτὴν τῆς ἐν τοῖς οὖσιν ἀληθείας ἐπέστησαν· ἀφ’ οὗ ὁρμώμενοι περί τε ἀρχῶν καὶ στοιχείων καὶ τῶν ἄλλων διετάσσοντο, ὧν ἡ κατάληψις διὰ τῆς τούτου δυνάμεως περιγίνεται.
M 7.90
מכאן שאנקסגורס, חוקר הטבע המובהק ביותר, פסל את החושים כחסרי כוח ואמר (B 21 Diels): ״בגלל חולשתם איננו מסוגלים לשפוט את האמת״. כעדות לאי־מהימנותם הוא מביא את השינוי ההדרגתי בצבעים: אם ניקח שני צבעים, שחור ולבן, ואז ניצוק את האחד אל האחר טיפה אחר טיפה, הראייה לא תוכל להבחין בשינויים הזעירים אף שהם קיימים בטבע.
M 7.90
ἔνθεν ὁ μὲν φυσικώτατος Ἀναξαγόρας (B 21 Diels) ὡς ἀσθενεῖς διαβάλλων τὰς αἰσθήσεις ‘‘ὑπὸ ἀφαυρότητος αὐτῶν” φησὶν ‘‘οὐ δυνατοί ἐσμεν κρίνειν τἀληθές.” τίθησί τε πίστιν αὐτῶν τῆς ἀπιστίας τὴν παρὰ μικρὸν τῶν χρωμάτων ἐξαλλαγήν· εἰ γὰρ δύο λάβοιμεν χρώματα, μέλαν καὶ λευκόν, εἶτα ἐκ θατέρου εἰς θάτερον κατὰ σταγόνα παρεκχέοιμεν, οὐ δυνήσεται ἡ ὄψις διακρίνειν τὰς παρὰ μικρὸν μεταβολὰς καίπερ πρὸς τὴν φύσιν ὑποκειμένας.
M 7.91
למעשה גם אסקלפיאדס השתמש בטיעון זה בספר הראשון של ״על מתן יין״, שם הוא דן בצהוב־אוכרה ובשחור. ״כאשר הללו מתערבבים״, הוא אומר, החישה אינה יכולה להבחין אם הצבע המונח לפניה הוא אחד ופשוט או לא״. אנקסגורס אמר אפוא שהתבונה בכלל היא אמת־המידה.
M 7.91
τούτῳ δὲ τῷ λόγῳ δυνάμει καὶ ὁ Ἀσκληπιάδης εὑρίσκεται κατακεχρημένος ἐν τῷ πρώτῳ τῶν περὶ οἴνου δόσεως, ἔνθα ἐπὶ ὤχρας καὶ μέλανος ἵσταται· “μιγέντων γάρ τούτων” φησὶν ἡ αἴσθησις, εἴτε ἓν ἐστι καὶ ἀπλοῦν χρῶμα τὸ ὑποκείμενον εἴτε καὶ μή.” ὥστε ὁ μὲν Ἀναξαγόρας κοινῶς τὸν λόγον ἔφη κριτήριον εἶναι·
M 7.92
אולם הפיתגוראים אומרים שאמת־המידה היא התבונה, אך לא התבונה בכלל אלא זו הנוצרת מתוך המדעים המתמטיים. זו, כפי שאמר גם פילולאוס (A 29 Diels), מעיינת בטבע הכול ויש לה קרבה מסוימת אליו, משום שהדומה נתפס מטבעו באמצעות הדומה (Empedocl. B 109 Diels): באדמה אנו רואים אדמה, ובמים מים, באתר את האתר האלוהי, ובאש את האש המחריבה, באהבה את האהבה, ובריב את הריב המר. וכשם שהאור,
M 7.92
οἱ δὲ Πυθαγορικοὶ τὸν λόγον μὲν φασιν, οὐ κοινῶς δὲ, τὸν δὲ ἀπὸ τῶν μαθημάτων περιγινόμενον, καθάπερ ἔλεγε καὶ ὁ Φιλόλαος (A 29 Diels), θεωρητικόν τε ὄντα τῆς τῶν ὅλων φύσεως ἔχειν τινὰ συγγένειαν πρὸς ταύτην, ἐπείπερ ὑπὸ τοῦ ὁμοίου τὸ ὅμοιον καταλαμβάνεσθαι πέφυκεν (Empedocl. B 109 Diels)· γαίῃ μὲν γὰρ γαῖαν ὀπώπαμεν, ὕδατι δ’ ὕδωρ, αἰθέρι δ’ αἰθέρα δῖον, ἀτὰρ πυρὶ πῦρ ἀίδηλον, στοργὴν δὲ στοργῇ, νεῖκος δέ γε νείκει λυγρῷ. καὶ ὡς τὸ μὲν φῶς,
M 7.93
אומר פוסידוניוס בפירושו ל״טימאיוס״ של אפלטון, נתפס בראייה דמוית־האור, והקול בשמיעה דמוית־האוויר, כך גם טבע הכול צריך להיתפס בתבונה הקרובה לו. ראשית קיומו של הכול הייתה המספר; ולכן גם התבונה השופטת את הכול, שאינה חסרת חלק ביכולת המספר, ראוי שתיקרא מספר.
M 7.93
φησὶν ὁ Ποσειδώνιος τὸν Πλάτωνος Τίμαιον ἐξηγούμενος, ὑπὸ τῆς φωτοειδοῦς ὄψεως καταλαμβάνεται, ἡ δὲ φωνὴ ὑπὸ τῆς ἀεροειδοῦς ἀκοῆς, οὕτω καὶ ἡ τῶν ὅλων φύσις ὑπὸ συγγενοῦς ὀφείλει καταλαμβάνεσθαι τοῦ λόγου. ἦν δὲ ἀρχὴ τῆς τῶν ὅλων ὑποστάσεως ἀριθμός· διὸ καὶ ὁ κριτὴς τῶν πάντων λόγος οὐκ ἀμέτοχος ὢν τῆς τούτου δυνάμεως καλοῖτο ἂν ἀριθμός.
M 7.94
כדי להבהיר זאת הפיתגוראים נוהגים פעם לומר: ״והכול דומה למספר״; ופעם להישבע את השבועה הטבעית ביותר כך (B 15 Diels): ״לא, בחי מי שמסר לראשנו את הטטרקטיס, המעיין האוצר את שורשי הטבע הנצחי״. ב״מי שמסר״ כוונתם לפיתגורס — שכן עשוהו לאל — וב״טטרקטיס״ למספר מסוים המורכב מארבעת המספרים הראשונים ומשלים את המספר המושלם ביותר, עשר; שכן אחת ועוד שתיים ועוד שלוש ועוד ארבע הן עשר.
M 7.94
καὶ τοῦτο ἐμφαίνοντες οἱ Πυθαγορικοὶ ποτὲ μὲν εἰώθασι λέγειν τὸ ἀριθμῷ δέ τε πάντ’ ἐπέοικεν, ὁτὲ δὲ τὸν φυσικώτατον ὀμνύναι ὅρκον οὑτωσί (B 15 Diels), οὐ μὰ τὸν ἁμετέρᾳ κεφαλᾷ παραδόντα τετρακτύν, παγὰν ἀενάου φύσεως ῥιζώματ’ ἔχουσαν, τὸν μὲν παραδόντα λέγοντες Πυθαγόραν (τοῦτον γὰρ ἐθεοποίουν), τετρακτὺν δὲ ἀριθμόν τινα, ὃς ἐκ τεσσάρων τῶν πρώτων ἀριθμῶν συγκείμενος τὸν τελειότατον ἀπήρτιζεν, ὥσπερ τὸν δέκα· ἓν γὰρ καὶ δύο καὶ τρία καὶ τέσσαρα δέκα γίνεται.
M 7.95
מספר זה הוא הטטרקטיס הראשון. הוא נקרא ״המעיין האוצר את שורשי הטבע הנצחי״ משום שלשיטתם העולם כולו מתנהל לפי הרמוניה; וההרמוניה היא מערכת של שלושה מרווחים מוזיקליים — קוורטה, קווינטה ואוקטבה — והיחסים של שלושת המרווחים האלה נמצאים בארבעת המספרים האמורים: אחת, שתיים, שלוש וארבע.
M 7.95
ἔστι τε οὗτος ὁ ἀριθμὸς πρώτη τετρακτύς, πηγὴ δὲ ἀενάου φύσεως λέλεκται παρόσον κατ’ αὐτοὺς ὁ σύμπας κόσμος κατὰ ἁρμονίαν διοικεῖται, ἡ δὲ ἁρμονία σύστημά ἐστι τριῶν συμφωνιῶν, τῆς τε διὰ τεσσάρων καὶ τῆς διὰ πέντε καὶ τῆς διὰ πασῶν, τούτων δὲ τῶν τριῶν συμφωνιῶν αἱ ἀναλογίαι ἐν τοῖς προειρημένοις τέσσαρσιν ἀριθμοῖς εὑρίσκονται, ἔν τε τῷ ἓν κἀν τῷ δύο κἀν τῷ τρία κἀν τῷ τέσσαρα.
M 7.96
הקוורטה מצויה ביחס של ארבעה לשלושה, הקווינטה ביחס של שלושה לשניים, והאוקטבה ביחס כפול. לכן המספר ארבע, בהיותו גדול מן השלוש בשליש ממנו — שהרי הוא מורכב ממנו ומן השליש שלו — כולל את מרווח הקוורטה; והמספר שלוש ביחס למספר שתיים
M 7.96
ἦν γὰρ ἡ μὲν διὰ τεσσάρων συμφωνία ἐν ἐπιτρίτῳ λόγῳ κειμένη, ἡ δὲ διὰ πέντε ἐν ἡμιολίῳ, ἡ δὲ διὰ πασῶν ἐν διπλασίονι. ὅθεν ὁ μὲν τέσσαρα ἀριθμὸς τοῦ τρία ἐπίτριτος ὤν, ἐπείπερ ἐξ αὐτοῦ καὶ τοῦ τρίτου μέρους αὐτοῦ συνίσταται, περιέσχηκε τὴν διὰ τεσσάρων συμφωνίαν· ὁ δὲ τρία τοῦ δύο
M 7.97
הוא פי אחד וחצי — משום שהוא כולל את השתיים ואת מחציתה — ובכך הוא מבטא את מרווח הקווינטה; והמספר ארבע ביחס לשתיים, והמספר שתיים ביחס ליחידה, הם כפולים וכוללים את האוקטבה.
M 7.97
ἡμιόλιος ὤν, ᾗ ἐκεῖνόν τε περιέσχηκε καὶ τὸ ἥμισυ αὐτοῦ, ἐμφαίνει τὴν διὰ πέντε συμφωνίαν· ὁ δὲ τέσσαρα τοῦ δύο καὶ ὁ δύο τῆς μονάδος διπλασίων καθεστὼς περιληπτικός ἐστι τῆς διὰ πασῶν.
M 7.98
מאחר שהטטרקטיס מציג את יחסי המרווחים האמורים, המרווחים משלימים את ההרמוניה המושלמת, והכול מתנהל בהתאם להרמוניה המושלמת, משום כך כינו אותו ״המעיין האוצר את שורשי הטבע הנצחי״.
M 7.98
ἐπεὶ οὖν ἡ τετρακτὺς ἀναλογίαν τῶν λεχθεισῶν συμφωνιῶν ὑποβάλλει, αἱ δὲ συμφωνίαι τῆς τελείας ἁρμονίας εἰσὶ συμπληρωτικαί, κατὰ δὲ τὴν τέλειον ἁρμονίαν πάντα διοικεῖται, τοῦδε χάριν πηγὴν ἀενάου φύσεως ῥιζώματ’ ἔχουσαν εἰρήκασιν αὐτήν.
M 7.99
ועוד, מאחר שעל פי היחסים שבארבעת המספרים האלה נתפסים הגוף וחסר־הגוף, שמהם מורכב הכול — שכן כאשר נקודה זורמת אנו מדמים קו, שהוא אורך חסר רוחב; כאשר קו זורם אנו יוצרים רוחב, שהוא משטח חסר עומק; וכאשר משטח זורם נוצר גוף מוצק.
M 7.99
καὶ ἄλλως, ἐπεὶ κατὰ τοὺς λόγους τῶν τεσσάρων τούτων ἀριθμῶν τό τε σῶμα καὶ τὸ ἀσώματον νοεῖται, ἐξ ὧν τὰ πάντα (στιγμῆς γὰρ ῥυείσης γραμμὴν φαντασιούμεθα, ἥτις ἐστὶ μῆκος ἀπλατές, γραμμῆς δὲ ῥυείσης πλάτος ἐποιήσαμεν, ὅπερ ἐστὶν ἐπιφάνειά τις ἀβαθής, ἐπιφανείας δὲ ῥυείσης στερεὸν ἐγένετο σῶμα.
M 7.100
אבל היחידה, בהיותה בלתי־מתחלקת כמו הנקודה, התאימה לנקודה; המספר שתיים לקו, <והמספר שלוש למשטח>. שהרי מניין מצוי <באופן כלשהו> הקו? מנקודה אל נקודה ושוב ממנה אל נקודה אחרת; והמספר ארבע לגוף המוצק, כי אם נגביה נקודה רביעית מעל שלוש נקודות תיווצר פירמידה, שהיא צורת הגוף המוצק הראשונה — לכן בדין הטטרקטיס הוא מעיין טבעו של הכול.
M 7.100
ἀλλ’ ἦν γε ἐπὶ μὲν τῆς στιγμῆς ἡ μονὰς ἀδιαίρετος οὖσα, καθὼς καὶ ἡ στιγμή, ἐπὶ δὲ τῆς γραμμῆς ὁ δύο ἀριθμός, <ἐπὶ δὲ τῆς ἐπιφανείας ὁ τρία ἀριθμός>· πόθεν γὰρ <που> πάρεστιν ἡ γραμμή, τουτέστιν ἀπὸ σημείου ἐπὶ σημεῖον καὶ πάλιν ἀπὸ τούτου ἐπὶ ἄλλο σημεῖον· ἐπὶ δὲ τοῦ στερεοῦ σώματος ὁ τέσσαρα· ἐὰν γὰρ τρισὶ σημείοις τέταρτον ἐπαιωρήσωμεν σημεῖον, πυραμὶς γίνεται, ὅπερ δὴ πρῶτόν ἐστι στερεοῦ σώματος σχῆμα), κατὰ λόγον οὖν ἡ τετρακτὺς πηγὴ τῆς τῶν ὅλων φύσεως ἐστίν.
M 7.101
ועוד, הם אומרים, כל דבר הנתפס בידי אדם הוא גוף או חסר־גוף. בין שהוא גוף ובין שהוא חסר־גוף, אין הוא נתפס בנפרד ממושג המספרים. הגוף, בהיותו בעל שלושה ממדים, מורה על המספר שלוש.
M 7.101
καὶ ἄλλως· πᾶν τὸ καταλαμβανόμενον ἀνθρώπῳ, φασίν, ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον· ἐάν τε δὲ σῶμα ἐὰν τε καὶ ἀσώματον, οὐ χωρὶς τῆς τῶν ἀριθμῶν ἐννοίας καταλαμβάνεται, τὸ μὲν σῶμα, ἐπεὶ τριχῆ διαστατὸν καθεστὼς τὸν τρία ἀριθμὸν ὑπαγορεύει.
M 7.102
ומן הגופים, מקצתם עשויים מחלקים המחוברים זה לזה, כגון ספינות, שרשראות ומגדלים קטנים; מקצתם מחלקים מאוחדים המוחזקים יחד בכוח מצב אחד, כגון צמחים ובעלי חיים; ומקצתם מחלקים נפרדים, כגון מקהלות, צבאות ועדרים. בין שהם עשויים ממחוברים, ממאוחדים או מנפרדים, הם כוללים מספרים, משום שהם מורכבים מריבוי.
M 7.102
ἐπεὶ δὲ τῶν σωμάτων τὰ μὲν ἐστιν ἐκ συναπτομένων ὡς πλοῖα καὶ ἀλύσεις καὶ πυργίσκοι, τὰ δὲ ἐξ ἡνωμένων, ἅπερ ὑπὸ μιᾶς ἕξεως συνέχεται, ὡς φυτὰ καὶ ζῷα, τὰ δὲ ἐκ διεστώτων ὡς χοροὶ καὶ στρατιαὶ καὶ ποῖμναι· — ἀλλ’ ἐάν τε ἐκ συναπτομένων ἐάν τε ἐξ ἡνωμένων ἐάν τε ἐκ διεστώτων, ἀριθμοὺς ἔχει παρόσον ἐκ πλειόνων συνέστηκεν.
M 7.103
עוד, מקצת הגופים מצויים באיכויות פשוטות ומקצתם במכלול איכויות, כגון התפוח: יש לו צבע מסוים ביחס לראייה, טעם ביחס לחוש הטעם, ריח ביחס לריח וחלקות ביחס למישוש. כל אלה שייכים לטבעם של המספרים.
M 7.103
ἔτι τῶν σωμάτων τὰ μὲν ἐν ἁπλαῖς κεῖται ποιότησι τὰ δὲ ἐν ἀθρόαις, καθάπερ τὸ μῆλον· καὶ γὰρ ποιὸν ἔχει χρῶμα πρὸς ὅρασιν καὶ χυλὸν πρὸς γεῦσιν καὶ ὀσμὴν πρὸς ὅσφρησιν καὶ λειότητα πρὸς ἁφήν· ἃ δὴ τῆς τῶν ἀριθμῶν ἐστὶ φύσεως.
M 7.104
אותו טיעון חל גם על חסרי־הגוף. הזמן, אף שהוא חסר־גוף, נתפס במספר, כפי שברור מן השנים, החודשים, הימים והשעות. כך גם הנקודה, הקו, המשטח ושאר הדברים שעליהם דיברנו מעט קודם לכן, כאשר ייחסנו גם את מושגיהם למספרים.
M 7.104
ὁ δ’ αὐτὸς καὶ ἐπὶ τῶν ἀσωμάτων ἐστὶ λόγος, εἴγε καὶ χρόνος ἀσώματος ὢν ἀριθμῷ λαμβάνεται, ὡς ἐστι συμφανὲς ἀπὸ ἐνιαυτῶν τε καὶ μηνῶν καὶ ἡμερῶν καὶ ὡρῶν. ὡσαύτως δὲ καὶ ἡ στιγμὴ καὶ γραμμὴ καὶ ἐπιφάνεια, καὶ τἄλλα περὶ ὧν καὶ μικρῷ πρότερον διελέχθημεν, ἀνάγοντες καὶ τὰς τούτων νοήσεις εἰς ἀριθμούς.
M 7.105
לדבריהם, גם ענייני החיים וענייני האומנויות תואמים את האמור. חיי היום־יום שופטים כל דבר באמות־מידה שהן מידות של מספר. אם נבטל את המספר, תתבטל <גם> האמה, המורכבת משתי חצאי־אמה, משישה טפחים ומעשרים וארבע אצבעות; וכן יתבטלו המֶדִימְנוֹס, הכיכר ושאר אמות־המידה, שכן כולם מורכבים מריבוי ולכן הם מיד מינים של מספר.
M 7.105
συνᾴδειν δὲ τοῖς εἰρημένοις φασὶ καὶ τὰ κατὰ τὸν βίον, ἔτι δὲ τὰ κατὰ τὰς τέχνας πράγματα. ὅ τε γὰρ βίος ἕκαστον κρίνει κριτηρίοις ἅπερ ἐστὶν ἀριθμοῦ μέτρα. ἐὰν γοῦν ἀνέλωμεν τὸν ἀριθμόν, ἀναιρεθήσεται <μὲν> πῆχυς ἐκ δυεῖν ἡμιπηχείων καὶ παλαιστῶν ἐξ καὶ δακτύλων εἰκοσιτεσσάρων συγκείμενος, ἀναιρεθήσεται δὲ μέδιμνος καὶ τάλαντον καὶ τὰ λοιπὰ τῶν κριτηρίων· ταῦτα γὰρ πάντα ἐκ πλειόνων συνεστῶτα εὐθὺς ἀριθμοῦ ἐστιν εἴδη.
M 7.106
מכאן שגם שאר ענייני החיים מוחזקים באמצעות המספר: הלוואות, עדויות, הצבעות, חוזים, זמנים ומחזורים. ובכלל, אי־אפשר למצוא דבר בחיי היום־יום שאין לו חלק במספר. יתרה מזו, שום אומנות אינה מתכוננת בלא יחס, והיחס מצוי במספר; לכן כל אומנות מתכוננת באמצעות מספר.
M 7.106
ὅθεν καὶ τὰ λοιπὰ τούτῳ συνέχεται, δάνεια μαρτυρίαι ψῆφοι συγγραφαὶ χρόνοι περίοδοι. καὶ καθόλου τῶν ἀμηχάνων ἐστὶν εὑρεῖν τι κατὰ τὸν βίον ἀμοιροῦν τούτου. πᾶσά γε μὴν τέχνη οὐ χωρὶς ἀναλογίας συνέστη, ἀναλογία δ᾿ ἐν ἀριθμῷ κεῖται· πᾶσα ἄρα τέχνη δι᾿ ἀριθμοῦ συνέστη.
M 7.107
מספרים כי אנשי רודוס שאלו את כארס האדריכל כמה כסף יידרש לבניית הקולוסוס. לאחר שנקב בסכום מסוים, שאלוהו שוב כמה יידרש אם ירצו לבנותו כפול בגודלו. הוא ביקש סכום כפול, הם נתנוהו, אך לאחר שהוציא את הכסף שניתן על היסודות ועל עבודות ההכנה, הרג את עצמו.
M 7.107
Ῥόδιοι γοῦν, ὡς φασίν, ἐπύθοντο Χάρητος τοῦ ἀρχιτέκτονος πόσον δαπανηθήσεται χρῆμα πρὸς κατασκευὴν τοῦ κολοσσοῦ. ὁρίσαντος δὲ αὐτοῦ τι, πάλιν ἐπηρώτων πόσον δέ, εἰ θέλοιεν διπλασίονα κατὰ μέγεθος αὐτὸν κατασκευάσαι. τοῦ δὲ τὸ διπλάσιον αἰτήσαντος οἱ μὲν ἔδοσαν, ὁ δ᾿ εἰς τὰς ἀρχὰς καὶ τὰ προκεντήματα δαπανήσας τὸ δοθὲν ἑαυτὸν ἀνεῖλεν.
M 7.108
לאחר מותו הבינו האומנים שהיה עליו לבקש לא סכום כפול אלא פי שמונה, שכן היה עליו להגדיל לא רק את האורך אלא כל ממד של היצירה. מכאן שיש יחס מסוים באומנות הפיסול, וכיוצא בזה גם בציור, שבאמצעותו מושג דמיון מדויק בלא שינוי.
M 7.108
θανόντος δὲ αὐτοῦ συνεῖδον οἱ τεχνῖται ὡς οὐ διπλάσιον ἐχρῆν ἀλλ᾿ ὀκταπλάσιον αἰτῆσαι· οὐ γὰρ μῆκος μόνον ἀλλὰ πᾶσαν διάστασιν ὤφειλε μεγεθοποιεῖν τοῦ δημιουργήματος. ὥστε ἀναλογία τις ἔστιν ἐν πλαστικῇ, ὁμοίως δὲ καὶ ἐν ζωγραφίᾳ, δι᾿ ἣν ὁμοιότης κατ᾿ ἀπαραλλαξίαν κατορθοῦται.
M 7.109
ועל פי ההגדרה המשותפת, כל אומנות היא מערכת של תפיסות (Stoic. fr. I 73 Arn.), ומערכת היא מספר. לכן נכונה האמירה: ״והכול דומה למספר״, כלומר לתבונה השופטת, שהיא מאותו סוג של המספרים המרכיבים את הכול.
M 7.109
κοινῷ τε λόγῳ πᾶσα τέχνη ἐστὶ σύστημα ἐκ καταλήψεων (Stoic. fr. I 73 Arn.), τὸ δὲ σύστημα ἀριθμός. τοίνυν ὑγιὲς τὸ ἀριθμῷ δέ τε πάντ᾿ ἐπέοικεν, τουτέστι τῷ κρίνοντι λόγῳ καὶ ὁμοιογενεῖ τοῖς τὰ πάντα συνεστακόσιν ἀριθμοῖς.
M 7.110
אלה דברי הפיתגוראים. אולם לפי המפרשים את קסנופנס בדרך אחרת, כאשר הוא אומר (B 34 Diels): ואת הברור לא ראה איש, ואף לא יהיה יודע על האלים ועל כל הדברים אשר אומר אני; כי גם אם במקרה יצליח לומר דבר שהושלם מכול, הוא עצמו בכל זאת לא ידע: סברה נפלה בחלק הכול, נראה שאין הוא מבטל כל תפיסה, אלא רק את התפיסה המדעית והחסינה מטעות, ומשאיר את התפיסה המבוססת על סברה; לכך מורה המשפט ״סברה נפלה בחלק הכול״. לכן אמת־המידה לשיטתו היא התבונה המבוססת על סברה, כלומר זו הדבקה במסתבר ולא בוודאי.
M 7.110
Ταῦτα μὲν οἱ Πυθαγορικοί· Ξενοφάνης δὲ κατὰ τοὺς ὡς ἑτέρως αὐτὸν ἐξηγουμένους, ὅταν λέγη (B 34 Diels) καὶ τὸ μὲν οὖν σαφὲς οὔ τις ἀνὴρ ἴδεν, οὐδέ τις ἔσται εἰδὼς ἀμφὶ θεῶν τε καὶ ἅσσα λέγω περὶ πάντων· εἰ γὰρ καὶ τὰ μάλιστα τύχοι τετελεσμένον εἰπών, αὐτὸς ὅμως οὐκ οἶδε, δόκος δ᾿ ἐπὶ πᾶσι τέτυκται, φαίνεται μὴ πᾶσαν κατάληψιν ἀναιρεῖν ἀλλὰ τὴν ἐπιστημονικὴν καὶ ἀδιάπτωτον, ἀπολείπειν δὲ τὴν δοξαστήν· τοῦτο γὰρ ἐμφαίνει τὸ “δόκος δ᾿ ἐπὶ πᾶσι τέτυκται”. ὥστε κριτήριον γίνεσθαι κατὰ τοῦτον τὸν δοξαστὸν λόγον, τουτέστι τὸν τοῦ εἰκότος ἀλλὰ μὴ τὸν τοῦ παγίου ἐχόμενον.
M 7.111
אך תלמידו פרמנידס פסל את התבונה המבוססת על סברה — כלומר זו המחזיקה בהשערות חלשות — והעמיד כאמת־מידה את התבונה המדעית, כלומר החסינה מטעות, וגם <הוא> התרחק מן האמון בחושים. בפתח ״על הטבע״ (B 1 Diels) הוא כותב כך: הסוסות הנושאות אותי, עד המקום שאליו תשוקתי תגיע, ליוו אותי, משהעלוני על הדרך רבת־הקולות והובילוני, דרך האלה, הנושאת בכל הערים את האיש היודע; בה נישאתי, כי בה נשאוני הסוסות רבות־הדעת, מושכות במרכבה, ועלמות הנהיגו את הדרך. הציר בחישוקים השמיע קול חליל <זורם>, לוהט (כי משני עבריו נדחק בידי שני גלגלים סובבים), כאשר מיהרו לשלחני בנות השמש, לאחר שעזבו את משכנות הלילה, אל האור, והסירו בידיהן את הצעיפים מראשיהן. שם שערי דרכי הלילה והיום, ומשקוף מקיפם וסף של אבן; השערים עצמם, האתריים, מלאים בדלתות גדולות, והצדק רב־העונשין מחזיק במפתחותיהם המתחלפים. אליו פנו העלמות במילים רכות, ושכנעוהו בתבונה להסיר למענן מיד מן השערים את הבריח המקובע ביתד. והדלתות, כאשר נפתחו, יצרו פתח פעור לרווחה, וסובבו את צירי הנחושת הרבים בתוך בתי־הציר, אלה המסתובבים, המותאמים במסמרים ובפינים; ודרך השערים הללו הוליכו העלמות היישר בדרך המרכבות את המרכבה והסוסים. והאלה קיבלה אותי ברצון, אחזה בידה את ידי הימנית, ובמילים האלה דיברה אליי: הו נער, בן־לווייתם של נהגים בני־אלמוות, המגיע אל ביתנו בסוסות הנושאות אותך, ברוך הבא; לא גורל רע הוא ששלחך ללכת בדרך הזאת — (כי היא מחוץ לשביל בני האדם), אלא חוק וצדק. ועליך ללמוד את הכול: גם את ליבה הבלתי־רועד של האמת המשכנעת, וגם את סברות בני התמותה, שאין בהן אמון אמיתי. אך הרחק את מחשבתך מדרך החקירה הזאת, ואל יניעך הרגל רב־ניסיון בכוח לאורך הדרך הזאת, להפעיל עין חסרת תכלית ושמיעה הומייה, ולשון; אלא שפוט בתבונה את ההפרכה עתירת־הניסיון שנאמרה מפי. עוד דרך יחידה למחשבה נותרה.
M 7.111
ὁ δὲ γνώριμος αὐτοῦ Παρμενίδης τοῦ μὲν δοξαστοῦ λόγου κατέγνω, φημὶ δὲ τοῦ ἀσθενεῖς ἔχοντος ὑπολήψεις, τὸν δ’ ἐπιστημονικόν, τουτέστι τὸν ἀδιάπτωτον, ὑπέθετο κριτήριον, ἀποστὰς καὶ <αὐτὸς> τῆς τῶν αἰσθήσεων πίστεως. ἐναρχόμενος γοῦν τοῦ Περὶ φύσεως (B 1 Diels) γράφει τοῦτον τὸν τρόπον· ἵπποι ταί με φέρουσιν, ὅσον τ’ ἐπὶ θυμὸς ἱκάνοι, πέμπον, ἐπεί μ’ ἐς ὁδὸν βῆσαν πολύφημον ἄγουσαι δαίμονος, ἣ κατὰ πάντ’ ἄστη φέρει εἰδότα φῶτα· τῇ φερόμην· τῇ γάρ με πολύφραστοι φέρον ἵπποι ἅρμα τιταίνουσαι, κοῦραι δ’ ὁδὸν ἡγεμόνευον. ἄξων δ’ ἐν χνοίῃσιν ἵ<ει> σύριγγος αἰθόμενος δοιοῖς γὰρ ἐπείγετο δινωτοῖσιν κύκλοις ἀμφοτέρωθεν), ὅτε σπερχοίατο πέμπειν Ἡλιάδες κοῦραι, προλιποῦσαι δώματα Νυκτός, εἰς φάος, ὠσάμεναι κράτων ἄπο χερσὶ καλύπτρας. ἔνθα πύλαι Νυκτός τε καὶ Ἥματός εἰσι κελεύθων, καί σφας ὑπέρθυρον ἀμφὶς ἔχει καὶ λάινος οὐδός· αὐταὶ δ’ αἰθέριαι πλῆνται μεγάλοισι θυρέτροις· τῶν δὲ Δίκη πολύποινος ἔχει κληῖδας ἀμοιβούς. τὴν δὴ παρφάμεναι κοῦραι μαλακοῖσι λόγοισιν πεῖσαν ἐπιφραδέως, ὥς σφιν βαλανωτὸν ὀχῆα ἀπτερέως ὤσειε πυλέων ἄπο. ταὶ δὲ θυρέτρων χάσμ’ ἀχανὲς ποίησαν ἀναπτάμεναι, πολυχάλκους ἄξονας ἐν σύριγξιν εἰλίξασαι, γόμφοις καὶ περόνῃσιν ἀρηρότε· τῇ ῥα δι’ αὐτέων ἰθὺς ἔχον κοῦραι κατ’ ἀμαξιτὸν ἅρμα καὶ ἵππους. καί με θεὰ πρόφρων ὑπεδέξατο, χεῖρα δὲ χειρί δεξιτερὴν ἕλεν, ὧδε δ’ ἔπος φάτο καί με προσηύδα· ὦ κοῦρ’ ἀθανάτοισι συνάορος ἡνιόχοισιν, ἵπποις ταί σε φέρουσιν ἱκάνων ἡμέτερον δῶ, χαῖρ’, ἐπεὶ οὔτι σε μοῖρα κακὴ προὔπεμπε νέεσθαι τήνδ’ ὁδόν (ἦ γὰρ ἀπ’ ἀνθρώπων ἐκτὸς πάτου ἐστίν), ἀλλὰ θέμις τε δίκη τε. χρεὼ δέ σε πάντα πυθέσθαι ἠμὲν Ἀληθείης εὐπειθέος ἀτρεμὲς ἦτορ ἠδὲ βροτῶν δόξας, ταῖς οὐκ ἔνι πίστις ἀληθής. ἀλλὰ σὺ τῆσδ’ ἀφ’ ὁδοῦ διζήσιος εἶργε νόημα, μηδέ σ’ ἔθος πολύπειρον ὁδὸν κάτα τήνδε βιάσθω νωμᾶν ἄσκοπον ὄμμα καὶ ἠχήεσσαν ἀκουήν καὶ γλῶσσαν, κρῖναι δὲ λόγῳ πολύπειρον ἔλεγχον ἐξ ἐμέθεν ῥηθέντα. μόνος δ’ ἔτι θυμὸς ὁδοῖο λείπεται.
M 7.112
בדברים אלה אומר פרמנידס שהסוסות הנושאות אותו הן הדחפים והתשוקות חסרי־התבונה של הנפש; והמסע בדרך רבת־הקולות של האלה הוא העיון בהתאם לתבונת הפילוסוף, המוליכה, כדרך אלה מלווה, אל ידיעת הכול. העלמות המובילות אותו הן החושים: לשמיעה הוא רומז באומרו ״כי נדחק בידי שני גלגלים סובבים״, כלומר האוזניים, שבאמצעותן הן קולטות את הקול; ואת הראיות כינה ״בנות השמש״,
M 7.112
ἐν τούτοις γὰρ ὁ Παρμενίδης ἵππους μέν φησιν αὐτὸν φέρειν τὰς ἀλόγους τῆς ψυχῆς ὁρμάς τε καὶ ὀρέξεις, κατὰ δὲ τὴν πολύφημον ὁδὸν τοῦ δαίμονος πορεύεσθαι τὴν κατὰ τὸν φιλόσοφον λόγον θεωρίαν, ὃς λόγος προπομποῦ δαίμονος τρόπον ἐπὶ τὴν ἁπάντων ὁδηγεῖ γνῶσιν. κούρας δ’ αὐτοῦ προάγειν τὰς αἰσθήσεις, ὧν τὰς μὲν ἀκοὰς αἰνίττεται ἐν τῷ λέγειν ‘‘δοιοῖς γὰρ ἐπείγετο δινωτοῖσι κύκλοις”, τουτέστι τοῖς τῶν ὤτων, τὴν φωνὴν δι’ ὧν καταδέχονται, τὰς δὲ ὁράσεις Ἡλιάδας κούρας κέκληκε,
M 7.113
העוזבות את משכנות הלילה ו״נדחפות <אל> האור״, משום שאין שימוש בהן בלא אור. הגעתו אל הצדק ״רב־העונשין״, המחזיק ״במפתחות המתחלפים״, מסמלת את המחשבה, המחזיקה בתפיסות בטוחות של הדברים.
M 7.113
δώματα μὲν Νυκτὸς ἀπολιπούσας, “ἐς φάος <δὲ> ὠσαμένας” διὰ τὸ μὴ χωρὶς φωτὸς γίνεσθαι τὴν χρῆσιν αὐτῶν. ἐπὶ δὲ τὴν “πολύποινον” ἐλθεῖν Δίκην καὶ ἔχουσαν ‘‘κληῖδας ἀμοιβούς’’, τὴν διάνοιαν ἀσφαλεῖς ἔχουσαν τὰς τῶν πραγμάτων καταλήψεις.
M 7.114
לאחר שקיבלה אותו, היא מבטיחה ללמדו שני דברים: ״את ליבה הבלתי־רועד של האמת המשכנעת״, כלומר את יסודה הבלתי־מתנועע של הידיעה; וכן את ״סברות בני התמותה, שאין בהן אמון אמיתי״, כלומר שכל מה שמונח בסברה אינו ודאי. לבסוף היא מבהירה עוד שאין לשים לב לחושים אלא לתבונה: ״ואל יניעך״, היא אומרת, ״הרגל רב־ניסיון לאורך הדרך הזאת, להפעיל עין חסרת תכלית ושמיעה הומייה ולשון; אלא שפוט בתבונה את ההפרכה עתירת־הניסיון שנאמרה מפי״. מן האמור ברור אפוא שגם פרמנידס הכריז על התבונה המדעית ככלל האמת שבישים והתרחק מן ההסתמכות על החושים.
M 7.114
ἥτις αὐτὸν ὑποδεξαμένη ἐπαγγέλλεται δύο ταῦτα διδάξειν, ‘‘ἠμὲν Ἀληθείης εὐπειθέος ἀτρεμὲς ἦτορ”, ὅπερ ἐστὶ τὸ τῆς ἐπιστήμης ἀμετακίνητον βῆμα, ἕτερον δὲ ‘‘βροτῶν δόξας, ταῖς οὐκ ἔνι πίστις ἀληθής”, τουτέστι τὸ ἐν δόξῃ κείμενον πᾶν, ὅτι ἦν ἀβέβαιον. καὶ ἐπὶ τέλει προσδιασαφεῖ τὸ μὴ δεῖν ταῖς αἰσθήσεσι προσέχειν ἀλλὰ τῷ λόγῳ· μὴ γάρ σε, φησίν, ‘‘ἔθος πολύπειρον ὁδὸν κάτα τήνδε βιάσθω νωμᾶν ἄσκοπον ὄμμα καὶ ἠχήεσσαν ἀκουὴν καὶ γλῶσσαν, κρῖναι δὲ λόγῳ πολύπειρον ἔλεγχον ἐξ ἐμέθεν ῥηθέντα”. Ἀλλ’ οὗτος μὲν καὶ αὐτός, ὡς ἐκ τῶν εἰρημένων συμφανές, τὸν ἐπιστημονικὸν λόγον κανόνα τῆς ἐν τοῖς οὖσιν ἀληθείας ἀναγορεύσας ἀπέστη τῆς τῶν αἰσθήσεων ἐπιστάσεως·
M 7.115
אמפדוקלס איש אקרגס, לפי אלה הנחשבים למפרשיו בפשטות רבה יותר, מוסר שש אמות־מידה לאמת. הוא הניח שני עקרונות פעילים של הכול — אהבה וריב — והזכיר לצדם את ארבעת היסודות החומריים, אדמה, מים, אוויר ואש; ואת כל אלה כינה אמות־מידה.
M 7.115
Ἐμπεδοκλῆς δὲ ὁ Ἀκραγαντῖνος κατὰ μὲν τοὺς ἁπλούστερον δοκοῦντας αὐτὸν ἐξηγεῖσθαι ἓξ κριτήρια τῆς ἀληθείας παραδίδωσιν. δύο γὰρ δραστηρίους τῶν ὅλων ἀρχὰς ὑποθέμενος, φιλίαν καὶ νεῖκος, ἅμα τε τῶν τεσσάρων μνησθεὶς ὡς ὑλικῶν, γῆς τε ὕδατος ἀέρος καὶ πυρός, πάντων ταῦτα ἔφη κριτήρια τυγχάνειν.
M 7.116
שכן כפי שאמרתי קודם, דעה עתיקה מתגלגלת מאז ומעולם אצל חוקרי הטבע, שלפיה הדומים מכירים את הדומים. גם דמוקריטוס נחשב כמי שהביא אישוש לדעה זו, וגם אפלטון נחשב כמי שנגע בה ב״טימאיוס״.
M 7.116
παλαιὰ γάρ τις, ὡς προεῖπον, ἄνωθεν παρὰ τοῖς φυσικοῖς κυλίεται δόξα περὶ τοῦ τὰ ὅμοια τῶν ὁμοίων εἶναι γνωριστικά· καὶ ταύτης ἔδοξε μὲν καὶ Δημόκριτος κεκομικέναι τὴν παραμυθίαν, ἔδοξε δὲ καὶ Πλάτων αὐτῆς ἐν τῷ Τιμαίῳ παρεψαυκέναι.
M 7.117
דמוקריטוס (B 164 Diels) מעמיד את הטיעון הן ביחס לדברים בעלי נפש והן ביחס לחסרי נפש. בעלי חיים, הוא אומר, מתקבצים עם בעלי חיים מאותו סוג — יונים עם יונים ועגורים עם עגורים — וכך גם שאר בעלי החיים חסרי־התבונה. הוא הדין בחסרי הנפש, כפי שאפשר לראות בזרעים המנופים בכברה ובחלוקי האבן שעל חוף הגלים: בסחרור הכברה העדשים מסתדרות בנפרד עם העדשים, השעורים עם השעורים והחיטים עם החיטים;
M 7.117
ἀλλ’ ὁ μὲν Δημόκριτος (B 164 Diels) ἐπί τε τῶν ἐμψύχων καὶ ἀψύχων ἵστησι τὸν λόγον. καὶ γὰρ ζῷα, φησίν, ὁμογενέσι ζῴοις συναγελάξεται, ὡς περιστεραὶ περιστεραῖς καὶ γέρανοι γεράνοις, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων ἀλόγων· ὡσαύτως δὲ καὶ ἐπὶ τῶν ἀψύχων, καθάπερ ὁρᾶν πάρεστιν ἐπί τε τῶν κοσκινευομένων σπερμάτων καὶ ἐπὶ τῶν παρὰ ταῖς κυματωγαῖς ψηφίδων· ὅπου μὲν γὰρ κατὰ τὸν τοῦ κοσκίνου δῖνον διακριτικῶς φακοὶ μετὰ φακῶν τάσσονται καὶ κριθαὶ μετὰ κριθῶν καὶ πυροὶ μετὰ πυρῶν,
M 7.118
ובתנועת הגל חלוקי האבן המוארכים נדחפים לאותו מקום עם המוארכים, והעגולים עם העגולים, כאילו הדמיון שבין הדברים מחזיק כוח כלשהו המקבצם. כך אפוא דמוקריטוס.
M 7.118
ὅπου δὲ κατὰ τὴν τοῦ κύματος κίνησιν αἱ μὲν ἐπιμήκεις ψηφῖδες εἰς τὸν αὐτὸν τόπον ταῖς ἐπιμήκεσιν ὠθοῦνται, αἱ δὲ περιφερεῖς ταῖς περιφερέσιν, ὡς ἂν συναγωγόν τι ἐχούσης τῶν πραγμάτων τῆς ἐν τούτοις ὁμοιότητος. ἀλλ’ ὁ μὲν Δημόκριτος οὕτως,
M 7.119
אפלטון משתמש ב״טימאיוס״ (45 B) באותו סוג של הוכחה כדי להראות שהנפש חסרת־גוף. אם הראייה, הוא אומר, הקולטת אור היא מיד דמוית־אור; והשמיעה, השופטת אוויר שהוכה — כלומר קול — נחשבת מיד דמוית־אוויר; ואם חוש הריח, המכיר אדים, הוא בהכרח דמוי־אדים, והטעם, המכיר טעמים, דמוי־טעם — בהכרח גם הנפש, הקולטת אידאות חסרות־גוף כגון אלה שבמספרים ובגבולות הגופים, היא חסרת־גוף במובן כלשהו.
M 7.119
Πλάτων δὲ ἐν τῷ Τιμαίῳ (45 B) πρὸς παράστασιν τοῦ ἀσώματον εἶναι τὴν ψυχὴν τῷ αὐτῷ γένει τῆς ἀποδείξεως κέχρηται. εἰ γὰρ ἡ μὲν ὅρασις, φησί, φωτὸς ἀντιλαμβανομένη εὐθύς ἐστι φωτοειδής, ἡ δὲ ἀκοὴ ἀέρα πεπληγμένον κρίνουσα, ὅπερ ἐστὶ τὴν φωνήν, εὐθὺς ἀεροειδὴς θεωρεῖται, ἡ δὲ ὅσφρησις ἀτμοὺς γνωρίζουσα πάντως ἐστὶν ἀτμοειδὴς καὶ ἡ γεῦσις χυλοὺς χυλοειδής, κατ’ ἀνάγκην καὶ ἡ ψυχὴ τὰς ἀσωμάτους ἰδέας λαμβάνουσα, καθάπερ τὰς ἐν ἀριθμοῖς καὶ τὰς ἐν τοῖς πέρασι τῶν σωμάτων, γίνεταί τις ἀσώματος.
M 7.120
מאחר שדעה כזאת רווחה אצל הקדמונים, נראה שגם אמפדוקלס נסחף עמה ואמר שמאחר שהעקרונות המרכיבים את הכול הם שישה, גם אמות־המידה שוות להם במספרן. באמצעותן כתב (B 109 Diels):
M 7.120
τοιαύτης δ’ οὔσης παρὰ τοῖς προγενεστέροις δόξης, ἔοικε καὶ ὁ Ἐμπεδοκλῆς ταύτῃ συμπεριφέρεσθαι, ἕξ τε οὐσῶν τῶν τὰ πάντα συνεστακυιῶν ἀρχῶν λέγειν ἰσάριθμα ταύταις ὑπάρχειν τὰ κριτήρια, δι’ ὧν γέγραφε (B 109 Diels)
M 7.121
כי באדמה אנו רואים אדמה, ובמים מים, באתר את האתר האלוהי, ובאש את האש המחריבה, באהבה את האהבה, ובריב את הריב המר; ובכך הוא מבהיר שאנו תופסים אדמה מכוח השתתפותנו באדמה, מים מכוח השתתפותנו במים, אוויר מכוח השתתפותנו באוויר, וכן בהתאמה גם אש.
M 7.121
γαίῃ μὲν γὰρ γαίαν ὀπώπαμεν, ὕδατι δ’ ὕδωρ, αἰθέρι δ’ αἰθέρα δῖον, ἀτὰρ πυρὶ πῦρ ἀίδηλον, στοργὴν δὲ στοργῇ, νεῖκος δέ τε νείκει λυγρῷ, ἐμφαίνων ὡς γῆν μὲν καταλαμβανόμεθα μετουσίᾳ γῆς, ὕδωρ δὲ κατὰ μετοχὴν ὕδατος, ἀέρα δὲ μετουσίᾳ τοῦ ἀέρος, καὶ ἐπὶ πυρὸς τὸ ἀνάλογον.
M 7.122
אך היו שאמרו כי לפי אמפדוקלס אמת־המידה לאמת אינה החושים אלא התבונה הנכונה, וכי מן התבונה הנכונה אחת אלוהית ואחת אנושית. האלוהית אינה ניתנת למסירה, ואילו האנושית ניתנת למסירה.
M 7.122
ἄλλοι δὲ ἦσαν οἱ λέγοντες κατὰ τὸν Ἐμπεδοκλέα κριτήριον εἶναι τῆς ἀληθείας οὐ τὰς αἰσθήσεις ἀλλὰ τὸν ὀρθὸν λόγον, τοῦ δὲ ὀρθοῦ λόγου τὸν μὲν τινα θεῖον ὑπάρχειν τὸν δὲ ἀνθρώπινον· ὧν τὸν μὲν θεῖον ἀνέξοιστον εἶναι, τὸν δὲ ἀνθρώπινον ἐξοιστόν.
M 7.123
על כך ששיפוט האמיתי אינו מצוי בחושים הוא אומר כך (B 2 Diels): כי כוחות צרים פזורים באיברים, ורעות רבות מתפרצות ומקהות את המחשבות. לאחר שראו אך חלק קטן מחייהם, קצרי־ימים, הם מתרוממים כעשן ונישאים הלאה, משוכנעים רק בדבר שכל אחד פגש בו, ונדחפים לכל עבר; אך את השלם <כל אחד> מתפאר לדעת. כך הדברים האלה אינם נראים לבני אדם, אינם נשמעים ואינם נתפסים בשכל. ועל כך שהאמת אינה בלתי־ניתנת להשגה לחלוטין,
M 7.123
λέγει δὲ περὶ μὲν τοῦ μὴ ἐν ταῖς αἰσθήσεσι τὴν κρίσιν τἀληθοῦς ὑπάρχειν οὕτως (B 2 Diels)· στεινωποὶ μὲν γὰρ παλάμαι κατὰ γυῖα κέχυνται, πολλὰ δὲ δείλ’ ἔμπαια, τά τ’ ἀμβλύνουσι μερίμνας. παῦρον δὲ ζωῆς ἰδίου μέρος ἀθρήσαντες ὠκύμοροι καπνοῖο δίκην ἀρθέντες ἀπέπταν αὐτὸ μόνον πεισθέντες, ὅτῳ προσέκυρσεν ἕκαστος πάντοσ’ ἐλαυνόμενοι, τὸ δ’ ὅλον <πᾶς> εὔχεται εὑρεῖν οὕτως οὔτ’ ἐπιδερκτὰ τάδ’ ἀνδράσιν οὔτ’ ἐπακουστά οὔτε νόῳ περιληπτά. περὶ δὲ τοῦ μὴ εἰς τὸ παντελὲς ἄληπτον εἶναι τὴν ἀλήθειαν,
M 7.124
אלא ניתנת להשגה ככל שהתבונה האנושית מגעת, הוא מבהיר בהוסיפו לדברים הקודמים: ואולם <אתה>, מאחר שהצטמצמת לכאן, תלמד לא יותר מכפי שעלתה הבינה האנושית. ובהמשך, לאחר שהוא מוכיח את המתיימרים לדעת יותר, הוא מראה שמה שנתפס בכל חוש מהימן כאשר התבונה משגיחה עליו, אף שקודם לכן גינה את האמון בחושים.
M 7.124
ἀλλ’ ἐφ’ ὅσον ἱκνεῖται ὁ ἀνθρώπινος λόγος ληπτὴν ὑπάρχειν, διασαφεῖ τοῖς προκειμένοις ἐπιφέρων σὺ <δ᾿> οὖν ἐπεὶ ὧδ’ ἐλιάσθης, πεύσεαι, οὐ πλέον ἠὲ βροτείη μῆτις ὄρωρεν. καὶ διὰ τῶν ἑξῆς ἐπιπλήξας τοῖς πλέον ἐπαγγελλομένοις γιγνώσκειν παρίστησιν, ὅτι τὸ δι’ ἑκάστης αἰσθήσεως λαμβανόμενον πιστόν ἐστι, τοῦ λόγου τούτων ἐπιστατοῦντος, καίπερ πρότερον καταδραμὼν τῆς ἀπ’ αὐτῶν πίστεως.
M 7.125
שכן הוא אומר (B 4 Diels): אך אלים, הסיטו את שיגעון לשונם של אלה, והזרימו מפיות קדושים מעיין טהור. ואלייך, בתולה לבנת־זרועות, מוזה רבת־זיכרון, אני מתחנן: את שמותר לבני־יום לשמוע, שלחי אליי בהסיעך ממרכבת יראת־האלוהים נוחה לרסן. ואל יכפוך פרח הכבוד המהולל לקבל כבוד מבני תמותה במחיר אמירת יתר מן המותר, ואז לשבת בעוז בפסגות החוכמה. אך בוא, התבונן בכל כוחך כיצד כל דבר גלוי, ואל תיתן לראייה אמון רב יותר מאשר לשמיעה, או לשמיעה ההומייה יותר מבהירות הלשון; ואל תמנע אמון מכל שאר האיברים שדרכם ניתן להבין, אלא חשוב בכל דרך שבה כל דבר גלוי.
M 7.125
φησὶ γὰρ (B 4 Diels) ἀλλὰ θεοὶ τῶν μὲν μανίην ἀποτρέψατε γλώσσης, ἐκ δ’ ὁσίων στομάτων καθαρὴν ὀχετεύσατε πηγήν. καὶ σέ, πολυμνήστη λευκώλενε παρθένε Μοῦσα, ἄντομαι, ὧν θέμις ἐστὶν ἐφημερίοισιν ἀκούειν, πέμπε παρ’ Εὐσεβίης ἐλάουσ’ εὐήνιον ἄρμα· μηδέ σέ γ’ εὐδόξοιο βιήσεται ἄνθεα τιμῆς πρὸς θνατῶν ἀνελέσθαι ἐφ’ ᾧ θ’ ὁσίης πλέον εἰπεῖν θάρσει καὶ τότε δὴ σοφίης ἐπ’ ἄκροισι θοάζειν. ἀλλ’ ἄγ’ ἄθρει πάσῃ παλάμῃ, πῇ δῆλον ἕκαστον, μήτε τιν’ ὄψιν ἔχων πίστει πλέον ἢ κατ’ ἀκουήν ἢ ἀκοὴν ἐρίδουπον ὑπὲρ τρανώματα γλώσσης, μήτε τι τῶν ἄλλων, ὁπόσῃ πόρος ἐστὶ νοῆσαι, γυίων πίστιν ἔρυκε, νόει θ’ ᾗ δῆλον ἕκαστον.
M 7.126
כאלה הם גם דברי אמפדוקלס. הרקליטוס (A16 Diels), מאחר שסבר שוב שהאדם מצויד בשני כלים לידיעת האמת — חישה ותבונה — ראה בחישה <מצד אחד>, בדומה לקודמיו, דבר בלתי־מהימן, והעמיד את התבונה כאמת־מידה. את החישה הוא מגנה במילים אלה ממש: ״עיניים ואוזניים הן עדים רעים לבני אדם שנפשותיהם ברבריות״; משמעות הדבר היא שהאמון בחושים חסרי־התבונה שייך לנפשות ברבריות.
M 7.126
Τοιαῦτα μὲν καὶ ὁ Ἐμπεδοκλῆς· ὁ δὲ Ἡράκλειτος (A16 Diels), ἐπεὶ πάλιν ἐδόκει δυσὶν ὠργανῶσθαι ὁ ἄνθρωπος πρὸς τὴν τῆς ἀληθείας γνῶσιν, αἰσθήσει τε καὶ λόγῳ, τούτων τὴν <μὲν> αἴσθησιν παραπλησίως τοῖς προειρημένοις ἄπιστον εἶναι νενόμικεν, τὸν δὲ λόγον ὑποτίθεται κριτήριον. ἀλλὰ τὴν μὲν αἴσθησιν ἐλέγχει λέγων κατὰ λέξιν ‘‘κακοὶ μάρτυρες ἀνθρώποισιν ὀφθαλμοὶ καὶ ὦτα βαρβάρους ψυχὰς ἐχόντων”, ὅπερ ἴσον ἦν τῷ βαρβάρων ἐστὶ ψυχῶν ταῖς ἀλόγοις αἰσθήσεσι πιστεύειν.
M 7.127
אולם לא כל תבונה הוא מכריז כשופטת האמת, אלא התבונה המשותפת והאלוהית. מהי תבונה זו יש להראות בקצרה. חוקר הטבע סבור שהמקיף אותנו הוא תבוני ובעל מחשבה.
M 7.127
τὸν δὲ λόγον κριτὴν τῆς ἀληθείας ἀποφαίνεται οὐ τὸν ὁποιονδήποτε, ἀλλὰ τὸν κοινὸν καὶ θεῖον. τίς δ’ ἐστὶν οὗτος, συντόμως ὑποδεικτέον. ἀρέσκει γὰρ τῷ φυσικῷ τὸ περιέχον ἡμᾶς λογικὸν τε ὂν καὶ φρενῆρες.
M 7.128
הומרוס ביטא זאת זמן רב קודם לכן באומרו (σ 163): כי כזאת היא דעתם של בני האדם שוכני הארץ, כפי היום שמביא עליהם אבי האנשים והאלים. גם ארכילוכוס אומר שבני האדם חושבים (fr. 70 Bergk) לפי ״היום שזאוס מביא״. אותו דבר נאמר גם אצל אוריפידס (Troad. 885): מי <שלא> תהיה, אתה שקשה לנחשך ולראותך, זאוס, בין שאתה הכרח הטבע ובין שכל בני התמותה, אליך התפללתי.
M 7.128
ἐμφαίνει δὲ τὸ τοιοῦτο πολύ πρόσθεν Ὅμηρος (σ 163) εἰπών· τοῖος γὰρ νόος ἐστὶν ἐπιχθονίων ἀνθρώπων, οἷον ἐπ’ ἦμαρ ἄγῃσι πατὴρ ἀνδρῶν τε θεῶν τε. καὶ Ἀρχίλοχος δὲ φησι τοὺς ἀνθρώπους τοιαῦτα φρονεῖν (fr. 70 Bergk) ὁποίην Ζεὺς ἐφ’ ἡμέρην ἄγει. εἴρηται δὲ καὶ τῷ Εὐριπίδῃ (Troad. 885) τὸ αὐτό· ὅστις <ποτ᾿> εἶ σὺ δυστόπαστος εἰσιδεῖν Ζεύς, εἴτ’ ἀνάγκη φύσεος εἴτε νοῦς βροτῶν, ἐπευξάμην σε.
M 7.129
לפי הרקליטוס, כאשר אנו שואפים תבונה אלוהית זו באמצעות הנשימה אנו נעשים בעלי שכל; בשינה אנו שוכחים, ובהתעוררות אנו שבים להיות בעלי מחשבה. שכן בשינה, כאשר נקבוביות החישה נסגרות, השכל שבתוכנו נפרד מחיבורו אל המקיף, ורק החיבור באמצעות הנשימה נשמר כעין שורש; ובהיפרדו הוא מאבד את כוח הזיכרון שהיה לו קודם לכן.
M 7.129
τοῦτον οὖν τὸν θεῖον λόγον καθ’ Ἡράκλειτον δι’ ἀναπνοῆς σπάσαντες νοεροὶ γινόμεθα, καὶ ἐν μὲν ὕπνοις ληθαῖοι, κατὰ δὲ ἔγερσιν πάλιν ἔμφρονες. ἐν γὰρ τοῖς ὕπνοις μυσάντων τῶν αἰσθητικῶν πόρων χωρίζεται τῆς πρὸς τὸ περιέχον συμφυίας ὁ ἐν ἡμῖν νοῦς, μόνης τῆς κατὰ ἀναπνοὴν προσφύσεως σῳζομένης οἱονεί τινος ῥίζης, χωρισθείς τε ἀποβάλλει ἣν πρότερον εἶχε μνημονικὴν δύναμιν·
M 7.130
ובהיותנו ערים, הוא שב ומציץ דרך נקבוביות החישה כדרך חלונות, נפגש במקיף ולובש כוח תבוני. כשם שהגחלים, בקרבתן לאש, משתנות ונעשות לוהטות, ובהיפרדן ממנה כבות, כך גם החלק מן המקיף שהתאכסן בגופנו נעשה כמעט חסר־תבונה בהיפרדו ממנו, ובהתחברו אליו דרך הנקבוביות הרבות נעשה מאותו סוג של השלם.
M 7.130
ἐν δὲ ἐγρηγόρσει πάλιν διὰ τῶν αἰσθητικῶν πόρων ὥσπερ διὰ τινων θυρίδων προκύψας καὶ τῷ περιέχοντι συμβαλὼν λογικὴν ἐνδύεται δύναμιν. ὅνπερ οὖν τρόπον οἱ ἄνθρακες πλησιάσαντες τῷ πυρὶ κατ’ ἀλλοίωσιν διάπυροι γίνονται, χωρισθέντες δὲ σβέννυνται, οὕτω καὶ ἡ ἐπιξενωθεῖσα τοῖς ἡμετέροις σώμασιν ἀπὸ τοῦ περιέχοντος μοῖρα κατὰ μὲν τὸν χωρισμὸν σχεδὸν ἄλογος γίνεται, κατὰ δὲ τὴν διὰ τῶν πλείστων πόρων σύμφυσιν ὁμοιοειδὴς τῷ ὅλῳ καθίσταται.
M 7.131
הרקליטוס אומר אפוא שאותה תבונה משותפת ואלוהית, שבאמצעות השתתפותנו בה אנו נעשים תבוניים, היא אמת־המידה לאמת. לכן מה שנראה במשותף לכול מהימן — שכן הוא נתפס בתבונה המשותפת והאלוהית — ואילו מה שפוגש אדם יחיד בלבד אינו מהימן, מן הטעם ההפוך.
M 7.131
τοῦτον δὴ τὸν κοινὸν λόγον καὶ θεῖον, καὶ οὗ κατὰ μετοχὴν γινόμεθα λογικοί, κριτήριον ἀληθείας φησὶν ὁ Ἡράκλειτος. ὅθεν τὸ μὲν κοινῇ πᾶσι φαινόμενον, τοῦτ’ εἶναι πιστόν (τῷ κοινῷ γὰρ καὶ θείῳ λόγῳ λαμβάνεται), τὸ δέ τινι μόνῳ προσπῖπτον ἄπιστον ὑπάρχειν διὰ τὴν ἐναντίαν αἰτίαν.
M 7.132
בפתח חיבורו ״על הטבע״ (B 1 Diels), כשהאיש האמור מורה באופן מסוים על המקיף, הוא אומר: ״אף שתבונה זו קיימת, בני האדם נותרים חסרי הבנה, הן לפני ששמעו אותה והן מששמעוה לראשונה. אף שהכול מתהווה בהתאם לתבונה זו, הם דומים לחסרי ניסיון כאשר הם מתנסים במילים ובמעשים כגון אלה שאני מפרש, בהבחיני כל דבר לפי טבעו ובהסבירי כיצד הוא. אך משאר בני האדם נסתר כל אשר הם עושים בערותם, כשם שהם שוכחים את אשר הם עושים בשנתם״.
M 7.132
ἐναρχόμενος γοῦν τῶν Περὶ φύσεως (B 1 Diels) ὁ προειρημένος ἀνήρ, καὶ τρόπον τινὰ δεικνὺς τὸ περιέχον, φησί· ‘‘λόγου τοῦδε ἐόντος ἀξύνετοι γίνονται ἄνθρωποι, καὶ πρόσθεν ἢ ἀκοῦσαι, καὶ ἀκούσαντες τὸ πρῶτον· γινομένων γὰρ κατὰ τὸν λόγον τόνδε ἀπείροισιν ἐοίκασι, πειρώμενοι ἐπέων καὶ ἔργων τοιούτων, ὁκοίων ἐγὼ διηγεῦμαι, κατὰ φύσιν διαιρέων ἕκαστον καὶ φράζων ὅκως ἔχει. τοὺς δὲ ἄλλους ἀνθρώπους λανθάνει ὁκόσα ἐγερθέντες ποιοῦσιν, ὅκωσπερ ὁκόσα εὕδοντες ἐπιλανθάνονται.”
M 7.133
לאחר שבדברים אלה הראה במפורש שאנו עושים וחושבים הכול באמצעות השתתפות בתבונה האלוהית, הוא ממשיך מעט ומוסיף (B 2 Diels): ״לכן יש ללכת בעקבות <המשותף, כלומר בעקבות> הכללי״ (שכן ״משותף״ הוא ״כללי״). ״אך אף שהתבונה משותפת, רוב בני האדם חיים כאילו יש להם תבונה פרטית״. זו אינה אלא ביאור אופן הנהגתו של הכול. לכן ככל שאנו משתתפים בזיכרונה אנו אומרים אמת, וככל שאנו פועלים בנפרד אנו משקרים.
M 7.133
διὰ τούτων γὰρ ῥητῶς παραστήσας, ὅτι κατὰ μετοχὴν τοῦ θείου λόγου πάντα πράττομέν τε καὶ νοοῦμεν, ὀλίγα προδιελθὼν ἐπιφέρει (B 2 Diels) “διὸ δεῖ ἕπεσθαι τῷ <ξυνῷ, τουτέστι τῷ> κοινῷ·” (ξυνὸς γὰρ ὁ κοινός). “τοῦ λόγου δ’ ἐόντος ξυνοῦ ζώουσιν οἱ πολλοὶ ὡς ἰδίαν ἔχοντες φρόνησιν.” ἡ δ’ ἔστιν οὐκ ἄλλο τι ἀλλ’ ἐξήγησις τοῦ τρόπου τῆς τοῦ παντὸς διοικήσεως. διὸ καθ’ ὅ τι ἂν αὐτοῦ τῆς μνήμης κοινωνήσωμεν, ἀληθεύομεν, ἃ δὲ ἂν ἰδιάσωμεν, ψευδόμεθα.
M 7.134
כאן הוא מכריז במפורש ביותר שהתבונה המשותפת היא אמת־המידה: את הדברים הנראים במשותף הוא מכנה מהימנים, משום שהם נשפטים בתבונה המשותפת; ואת הנראים לכל אדם בפרט — שקריים.
M 7.134
νῦν γὰρ ῥητότατα καὶ ἐν τούτοις τὸν κοινὸν λόγον κριτήριον ἀποφαίνεται, καὶ τὰ μὲν κοινῇ φησι φαινόμενα πιστὰ ὡς ἂν τῷ κοινῷ κρινόμενα λόγῳ, τὰ δὲ κατ’ ἰδίαν ἑκάστῳ ψευδῆ.
M 7.135
כזאת גם עמדת הרקליטוס. דמוקריטוס, לעומת זאת, פעם מבטל את הנראה בחושים ואומר ששום דבר ממנו אינו נראה באמת אלא רק לפי מוסכמה, ואילו האמיתי שבישים הוא קיומם של אטומים וריק. הוא אומר (B 9 Diels): ״לפי מוסכמה מתוק, לפי מוסכמה מר; לפי מוסכמה חם, לפי מוסכמה קר; לפי מוסכמה צבע — אך באמת אטומים וריק״. (ופירוש הדבר <הוא>: הדברים המוחשים נחשבים ונדמים כקיימים, אבל באמת אינם כאלה; קיימים רק האטומים והריק.)
M 7.135
Τοιόσδε μὲν καὶ ὁ Ἡράκλειτος· Δημόκριτος δὲ ὁτὲ μὲν ἀναιρεῖ τὰ φαινόμενα ταῖς αἰσθήσεσι καὶ τούτων λέγει μηδὲν φαίνεσθαι κατ’ ἀλήθειαν, ἀλλὰ μόνον κατὰ δόξαν, ἀληθὲς δὲ ἐν τοῖς οὖσιν ὑπάρχειν τὸ ἀτόμους εἶναι καὶ κενόν· ‘‘νόμῳ” γάρ φησι (B 9 Diels) “γλυκὺ καὶ νόμῳ πικρόν, νόμῳ θερμόν, νόμῳ ψυχρόν, νόμῳ χροιή· ἐτεῇ δὲ ἄτομα καὶ κενόν.” (ὅπερ <ἔστι>· νομίζεται μὲν εἶναι καὶ δοξάζεται τὰ αἰσθητά, οὐκ ἔστι δὲ κατ’ ἀλήθειαν ταῦτα, ἀλλὰ τὰ ἄτομα μόνον καὶ τὸ κενόν).
M 7.136
אבל ב״אישושים״, אף שהבטיח להעניק לחושים את כוח המהימנות, הוא נמצא בכל זאת מגנה אותם. הוא אומר: ״באמת איננו מבינים שום דבר מדויק, אלא רק את המשתנה לפי מצב הגוף ולפי הדברים הנכנסים בו והמתנגדים לו״. ושוב הוא אומר (B 10 Diels): ״אכן, העובדה שאיננו מבינים כיצד כל דבר הוא <או> אינו, הובהרה בדרכים רבות״.
M 7.136
ἐν δὲ τοῖς Κρατυντηρίοις, καίπερ ὑπεσχημένος ταῖς αἰσθήσεσι τὸ κράτος τῆς πίστεως ἀναθεῖναι, οὐδὲν ἧττον εὑρίσκεται τούτων καταδικάζων. φησὶ γάρ· “ἡμεῖς δὲ τῷ μὲν ἐόντι οὐδὲν ἀτρεκὲς συνίεμεν, μεταπῖπτον δὲ κατά τε σώματος διαθήκην καὶ τῶν ἐπεισιόντων καὶ τῶν ἀντιστηριζόντων.” καὶ πάλιν φησίν (B 10 Diels)· “ἐτεῇ μὲν νυν ὅτι οἷον ἕκαστον ἔστιν <ἢ> οὐκ ἔστιν οὐ συνίεμεν, πολλαχῇ δεδήλωται.”
M 7.137
ובחיבור ״על האידאות״ הוא אומר (B 6 Diels): ״יש לדעת לפי כלל זה שהאדם מרוחק מן האמת״. ושוב (B 7 Diels): ״גם טיעון זה מבהיר שבאמת איננו יודעים דבר על שום דבר, אלא לכל אדם הדעה היא זרימה החודרת אליו״. ועוד (B 8 Diels): ״ואף על פי כן ברור יהיה שהידיעה כיצד כל דבר הוא באמת מצויה במבוכה״. בדברים אלה הוא מטלטל כמעט כל תפיסה, ובייחוד תוקף את החושים.
M 7.137
ἐν δὲ τῷ Περὶ ἰδεῶν (B 6 Diels)· ‘‘γιγνώσκειν τε χρή” φησίν, “ἄνθρωπον τῷδε τῷ κανόνι, ὅτι ἐτεῆς ἀπήλλακται,” καὶ πάλιν (B 7 Diels)· “δηλοῖ μὲν δὴ καὶ οὗτος ὁ λόγος, ὅτι ἐτεῇ οὐδὲν ἴσμεν περὶ οὐδενός, ἀλλ’ ἐπιρυσμίη ἑκάστοισιν ἡ δόξις,” καὶ ἔτι (B 8 Diels)· ‘‘καίτοι δῆλον ἔσται, ὅτι ἐτεῇ οἷον ἕκαστον γιγνώσκειν ἐν ἀπόρῳ ἐστί.” καὶ δὴ ἐν μὲν τούτοις πᾶσαν σχεδὸν κινεῖ κατάληψιν, καὶ μόνον ἐξαιρέτως καθάπτεται τῶν αἰσθήσεων·
M 7.138
אולם ב״כללים״ (B 11 Diels) הוא אומר שיש שתי ידיעות: אחת באמצעות החושים ואחת באמצעות המחשבה. את זו שבאמצעות המחשבה הוא מכנה ״אמיתית״ ומעיד שהיא מהימנה לשיפוט האמת; ואת זו שבאמצעות החושים הוא מכנה ״אפלה״ ושולל ממנה את החסינות מטעות בהבחנת האמיתי.
M 7.138
ἐν δὲ τοῖς Κανόσι (B 11 Diels) δύο φησὶν εἶναι γνώσεις, τὴν μὲν διὰ τῶν αἰσθήσεων τὴν δὲ διὰ τῆς διανοίας, ὧν τὴν μὲν διὰ τῆς διανοίας γνησίην καλεῖ, προσμαρτυρῶν αὐτῇ τὸ πιστὸν εἰς ἀληθείας κρίσιν, τὴν δὲ διὰ τῶν αἰσθήσεων σκοτίην ὀνομάζει, ἀφαιρούμενος αὐτῆς τὸ πρὸς διάγνωσιν τοῦ ἀληθοῦς ἀπλανές.
M 7.139
מילותיו הן: ״יש שתי דרכי הכרה: האחת אמיתית והאחרת אפלה. לאפלה שייכים כל אלה — ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש; והאמיתית נבדלת ממנה״. אחר כך הוא מעדיף את האמיתית על פני האפלה ומוסיף: ״כאשר האפלה אינה יכולה עוד לראות את הזעיר יותר, לשמוע, להריח, לטעום או לחוש במגע, אלא יש צורך להגיע אל הדק יותר <....>״. לפיכך גם לשיטתו התבונה, שאותה הוא מכנה הכרה אמיתית, היא אמת־המידה.
M 7.139
λέγει δὲ κατὰ λέξιν· ‘‘γνώμης δὲ δύο εἰσὶν ἰδέαι, ἡ μὲν γνησίη, ἡ δὲ σκοτίη· καὶ σκοτίης μὲν τάδε σύμπαντα, ὄψις ἀκοὴ ὀδμὴ γεῦσις ψαῦσις· ἡ δὲ γνησίη, ἀποκεκριμένη δὲ ταύτης.” εἶτα προκρίνων τῆς σκοτίης τὴν γνησίην ἐπιφέρει λέγων· ‘‘ὅταν ἡ σκοτίη μηκέτι δύνηται μήτε ὁρῆν ἐπ’ ἔλαττον μήτε ἀκούειν μήτε ὀδμᾶσθαι μήτε γεύεσθαι μήτε ἐν τῇ ψαύσει αἰσθάνεσθαι, ἀλλ’ ἐπὶ λεπτότερον <....>.” οὐκοῦν καὶ κατὰ τοῦτον ὁ λόγος ἐστὶ κριτήριον, ὃν γνησίην γνώμην καλεῖ.
M 7.140
דיוטימוס (3 Diels) אמר שלפי דמוקריטוס יש שלוש אמות־מידה: לדברים הנסתרים — הדברים הנראים, שהרי ״הנראים הם מראה הנסתרים״, כפי שאמר אנקסגורס (B 21a Diels), שאותו דמוקריטוס משבח על כך; לחקירה — המושג, שהרי ״בכל עניין, בני, ראשית אחת היא לדעת על מה נסבה החקירה״ (Plat. Phaedr. 237B); ולבחירה ולדחייה — ההיפעלויות, שכן הדבר שאנו חשים קרבה אליו ראוי לבחירה, והדבר שאנו חשים זרות כלפיו ראוי לדחייה. כזה היה אפוא בקירוב הדיווח על דעות הקדמונים בעניין אמת־המידה לאמת.
M 7.140
Διότιμος (3 Diels) δὲ τρία κατ’ αὐτὸν ἔλεγεν εἶναι κριτήρια, τῆς μὲν τῶν ἀδήλων καταλήψεως τὰ φαινόμενα — ὄψις γὰρ τῶν ἀδήλων τὰ φαινόμενα, ὡς φησιν Ἀναξαγόρας (B 21a Diels), ὃν ἐπὶ τούτῳ Δημόκριτος ἐπαινεῖ —, ζητήσεως δὲ τὴν ἔννοιαν — περὶ παντὸς γάρ, ὦ παῖ, μία ἀρχὴ τὸ εἰδέναι περὶ ὅτου ἔστιν ἡ ζήτησις (Plat. Phaedr. 237B) —, αἱρέσεως δὲ καὶ φυγῆς τὰ πάθη· τὸ μὲν γὰρ ᾧ προσοικειούμεθα, τοῦτο αἱρετόν ἐστιν, τὸ δὲ ᾧ προσαλλοτριούμεθα, τοῦτο φευκτόν ἐστιν. Ἡ μὲν οὖν τῶν παλαιῶν περὶ τοῦ κριτηρίου τῆς ἀληθείας ἱστορία τοιαύτη τις ἦν·
M 7.141
נפנה עתה גם לאסכולות שלאחר חוקרי הטבע. אפלטון, בחלקו ב״טימאיוס״ את הדברים למושכלים ולמוחשים, ובאומרו שהמושכלים נתפסים בתבונה ואילו המוחשים הם מושאי סברה, קבע בבירור את התבונה כאמת־המידה להכרת הדברים, וכלל בה גם את הבהירות המושגת באמצעות החישה.
M 7.141
ἁπτώμεθα δὲ ἑξῆς καὶ τῶν μετὰ τοὺς φυσικοὺς αἱρέσεων. Πλάτων τοίνυν ἐν τῷ Τιμαίῳ διελόμενος τὰ πράγματα εἴς τε τὰ νοητά καὶ αἰσθητά, καὶ εἰπὼν περιληπτὰ μὲν λόγῳ εἶναι τὰ νοητὰ, δοξαστὰ δὲ τυγχάνειν τὰ αἰσθητά, προδήλως κριτήριον ὥρισε τῆς τῶν πραγμάτων γνώσεως τὸν λόγον, συμπεριλαβὼν αὐτῷ καὶ τὴν διὰ τῆς αἰσθήσεως ἐνάργειαν.
M 7.142
וכך הוא אומר (Tim. 27 D): ״מהו הקיים תמיד ושאין לו התהוות, ומהו המתהווה תמיד אך לעולם אינו קיים? הראשון נתפס במחשבה בצירוף תבונה, והשני בסברה בצירוף חישה״.
M 7.142
λέγει δὲ οὕτως (Tim. 27 D)· “τί τὸ ὂν ἀεί, γένεσιν δὲ οὐκ ἔχον, καὶ τί τὸ γινόμενον μέν, ὂν δὲ οὐδέποτε; τὸ μὲν δὴ νοήσει μετὰ λόγου περιληπτόν, τὸ δὲ δόξῃ μετὰ αἰσθήσεως.”
M 7.143
האפלטוניסטים אומרים שאצלו ״תבונה תופסת״ היא זו המשותפת לבהירות ולאמת. שכן כאשר התבונה שופטת את האמת עליה לצאת מן הבהירות, אם שיפוט האמיתות נעשה באמצעות דברים בהירים. אך הבהירות אינה מספיקה לעצמה לידיעת האמיתי: לא כל דבר הנראה בבירור קיים גם באמת; צריך שיהיה נוכח הדבר השופט מה רק נראה ומה, נוסף על היראותו, גם מונח באמת — כלומר התבונה.
M 7.143
περιληπτικὸν δὲ καλεῖσθαί φασι λόγον παρ’ αὐτῷ οἱ Πλατωνικοὶ τὸν κοινὸν τῆς ἐναργείας καὶ τῆς ἀληθείας. δεῖ γὰρ τὸν λόγον ἐν τῷ κρίνειν τὴν ἀλήθειαν ἀπὸ τῆς ἐναργείας ὁρμᾶσθαι, εἴπερ δι’ ἐναργῶν ἡ κρίσις γίνεται τῶν ἀληθῶν. ἀλλ’ ἥ τε ἐνάργεια οὐκ ἔστιν αὐτάρκης πρὸς γνῶσιν ἀληθοῦς· οὐ γὰρ εἴ τι κατ’ ἐνάργειαν φαίνεται, τοῦτο καὶ κατ’ ἀλήθειαν ὑπάρχει· ἀλλὰ δεῖ παρεῖναι τὸ κρῖνον τί τε φαίνεται μόνον καὶ τί σὺν τῷ φαίνεσθαι ἔτι καὶ κατ’ ἀλήθειαν ὑπόκειται, τουτέστι τὸν λόγον.
M 7.144
לפיכך השניים צריכים להתכנס: הבהירות, כנקודת מוצא לתבונה לשיפוט האמת, והתבונה עצמה, להבחנת הבהירות. אולם כדי לפנות אל הבהירות ולהבחין באמת שבתוכה, התבונה זקוקה שוב לסיועה של החישה; שכן באמצעותה היא מקבלת את הרושם ומגיעה למחשבה ולידיעת האמיתי. לכן היא תופסת את הבהירות ואת האמת גם יחד, וזה שווה להיותה בעלת יכולת תפיסה.
M 7.144
ἀμφότερα τοίνυν συνελθεῖν δεήσει, τήν τε ἐνάργειαν ὡς ἂν ἀφετήριον οὖσαν τῷ λόγῳ πρὸς τὴν κρίσιν τῆς ἀληθείας, καὶ αὐτὸν τὸν λόγον πρὸς διάκρισιν τῆς ἐναργείας. εἰς μέντοι τὸ ἐπιβάλλειν τῇ ἐναργείᾳ καὶ τὸ ἐν ταύτῃ ἀληθὲς διακρίνειν πάλιν συνεργοῦ δεῖται ὁ λόγος τῆς αἰσθήσεως· διὰ ταύτης γὰρ τὴν φαντασίαν παραδεχόμενος ποιεῖται τὴν νόησιν καὶ τὴν ἐπιστήμην τἀληθοῦς, ὥστε περιληπτικὸν αὐτὸν ὑπάρχειν τῆς τε ἐναργείας καὶ τῆς ἀληθείας, ὅπερ ἴσον ἐστὶ τῷ καταληπτικόν.
M 7.145
כך אפלטון. ספאוסיפוס (fr. 29 Lang), מאחר שמקצת הדברים מוחשים ומקצתם מושכלים, אמר שאמת־המידה למושכלים היא התבונה המדעית, ולאלה המוחשים — החישה המדעית. בחישה מדעית התכוון לחישה הנוטלת חלק באמת התבונית.
M 7.145
Ὧδε μὲν καὶ ὁ Πλάτων· Σπεύσιππος (fr. 29 Lang) δὲ, ἐπεὶ τῶν πραγμάτων τὰ μὲν ἐστιν αἰσθητά, τὰ δὲ νοητά, τῶν μὲν νοητῶν κριτήριον ἔλεξεν εἶναι τὸν ἐπιστημονικὸν λόγον, τῶν δὲ αἰσθητῶν τὴν ἐπιστημονικὴν αἴσθησιν. ἐπιστημονικὴν δὲ αἴσθησιν ὑπείληφε καθεστάναι τὴν μεταλαμβάνουσαν τῆς κατὰ τὸν λόγον ἀληθείας.
M 7.146
כשם שאצבעות החלילן או הפורט פועלות פעולה מקצועית, אך פעולה זו אינה מגיעה לשלמות בראש ובראשונה בהן עצמן אלא מושלמת באמצעות תרגולן יחד עם החשיבה; וכשם שחישת המוזיקאי מסוגלת לתפוס את ההרמוני ואת הבלתי־הרמוני, יכולת שאינה טבעית מעצמה אלא נרכשת באמצעות החשיבה — כך גם החישה המדעית מקבלת מטבעה מן התבונה את האימון המדעי, כדי להבחין בדברים המונחים לפניה בלא לטעות.
M 7.146
ὥσπερ γὰρ οἱ τοῦ αὐλητοῦ ἢ τοῦ ψάλτου δάκτυλοι τεχνικὴν μὲν εἶχον ἐνέργειαν, οὐκ ἐν αὐτοῖς δὲ προηγουμένως τελειουμένην, ἀλλ’ ἐκ τῆς πρὸς τὸν λογισμὸν συνασκήσεως ἀπαρτιζομένην, καὶ ὡς ἡ τοῦ μουσικοῦ αἴσθησις ἐνέργειαν μὲν εἶχεν ἀντιληπτικὴν τοῦ τε ἡρμοσμένου καὶ τοῦ ἀναρμόστου, ταύτην δὲ οὐκ αὐτοφυῆ, ἀλλ’ ἐκ λογισμοῦ περιγεγονυῖαν, οὕτω καὶ ἡ ἐπιστημονικὴ αἴσθησις φυσικῶς παρὰ τοῦ λόγου τῆς ἐπιστημονικῆς μεταλαμβάνει τριβῆς πρὸς ἀπλανῆ τῶν ὑποκειμένων διάγνωσιν.
M 7.147
קסנוקרטס (fr. 5 Heinze) אומר שיש שלוש מהויות: המוחשת, המושכלת והמורכבת שהיא מושא לסברה. המוחשת היא זו שבתוך השמים; המושכלת היא <זו> שמחוץ לשמים; והמורכבת ומושא הסברה היא מהות השמים עצמם, שכן הם נראים בחישה אך מושכלים באמצעות האסטרונומיה.
M 7.147
Ξενοκράτης (fr. 5 Heinze) δὲ τρεῖς φησιν οὐσίας εἶναι, τὴν μὲν αἰσθητὴν τὴν δὲ νοητὴν τὴν δὲ σύνθετον καὶ δοξαστήν, ὧν αἰσθητὴν μὲν εἶναι τὴν ἐντὸς οὐρανοῦ, νοητὴν δὲ <τὴν> πάντων τῶν ἐκτὸς οὐρανοῦ, δοξαστὴν δὲ καὶ σύνθετον τὴν αὐτοῦ τοῦ οὐρανοῦ· ὁρατὴ μὲν γάρ ἐστι τῇ αἰσθήσει, νοητὴ δὲ δι’ ἀστρολογίας.
M 7.148
בהתאם לכך הוא הכריז שהידיעה היא אמת־המידה למהות שמחוץ לשמים והמושכלת; <ה>חישה למהות שבתוך השמים והמוחשת; והסברה למהות המעורבת. ובאופן כללי, אמת־המידה באמצעות התבונה המדעית יציבה ואמיתית; זו שבאמצעות החישה אמיתית, אך לא באותה מידה כזו שבאמצעות התבונה המדעית; ואילו אמת־המידה המורכבת משותפת לאמיתי ולשקרי,
M 7.148
τούτων μέντοι τοῦτον ἐχόντων τὸν τρόπον, τῆς μὲν ἐκτὸς οὐρανοῦ καὶ νοητῆς οὐσίας κριτήριον ἀπεφαίνετο τὴν ἐπιστήμην, τῆς δὲ ἐντὸς οὐρανοῦ καὶ αἰσθητῆς <τὴν> αἴσθησιν, τῆς δὲ μικτῆς τὴν δόξαν· καὶ τούτων κοινῶς τὸ μὲν διὰ τοῦ ἐπιστημονικοῦ λόγου κριτήριον βέβαιόν τε ὑπάρχειν καὶ ἀληθές, τὸ δὲ διὰ τῆς αἰσθήσεως ἀληθὲς μέν, οὐχ οὕτω δὲ ὡς τὸ διὰ τοῦ ἐπιστημονικοῦ λόγου, τὸ δὲ σύνθετον κοινὸν ἀληθοῦς τε καὶ ψευδοῦς ὑπάρχειν·
M 7.149
שכן מקצת הסברות אמיתיות ומקצתן שקריות. מכאן גם המסורת על שלוש המוירות: אטרופוס ממונה על המושכלים, משום שהיא בלתי־משתנה; קלותו על המוחשים; ולכסיס על מושאי הסברה.
M 7.149
τῆς γὰρ δόξης τὴν μὲν τινα ἀληθῆ εἶναι τὴν δὲ ψευδῆ. ὅθεν καὶ τρεῖς Μοίρας παραδεδόσθαι, Ἄτροπον μὲν τὴν τῶν νοητῶν, ἀμετάθετον οὖσαν, Κλωθὼ δὲ τὴν τῶν αἰσθητῶν, Λάχεσιν δὲ τὴν τῶν δοξαστῶν.
M 7.150
אנשי ארקסילאוס לא הגדירו בראש ובראשונה שום אמת־מידה. גם אלה שנראה כאילו הגדירוה עשו זאת בדרך של הצעה נגדית כנגד הסטואים.
M 7.150
Οἱ δὲ περὶ τὸν Ἀρκεσίλαον προηγουμένως μὲν οὐδὲν ὥρισαν κριτήριον, οἱ δὲ καὶ ὡρικέναι δοκοῦντες τοῦτο κατὰ ἀντιπαρεξαγωγὴν τὴν ὡς πρὸς τοὺς Στωικοὺς ἀπέδοσαν.
M 7.151
הסטואים אומרים (Stoic. fr. I 67. 69 Arn.) שיש שלושה דברים הכרוכים זה בזה: ידיעה, סברה ותפיסה, הניצבת בגבול שביניהן. ידיעה היא תפיסה בטוחה, יציבה ושאינה ניתנת לשינוי באמצעות טיעון; סברה היא הסכמה חלשה ושקרית; ותפיסה היא המצב שביניהן, כלומר הסכמה לרושם תופס.
M 7.151
τρία γὰρ εἶναί φασιν ἐκεῖνοι (Stoic. fr. I 67. 69 Arn.) τὰ συζυγοῦντα ἀλλήλοις, ἐπιστήμην καὶ δόξαν καὶ τὴν ἐν μεθορίῳ τούτων τεταγμένην κατάληψιν, ὧν ἐπιστήμην μὲν εἶναι τὴν ἀσφαλῆ καὶ βεβαίαν καὶ ἀμετάθετον ὑπὸ λόγου κατάληψιν, δόξαν δὲ τὴν ἀσθενῆ καὶ ψευδῆ συγκατάθεσιν, κατάληψιν δὲ τὴν μεταξὺ τούτων, ἥτις ἐστὶ καταληπτικῆς φαντασίας συγκατάθεσις·
M 7.152
לשיטתם, רושם תופס הוא רושם אמיתי שמטבעו לא יוכל להיות שקרי. הם אומרים שה<ידיעה> מצויה רק בחכמים, הסברה רק ברעים, ואילו התפיסה משותפת לאלה ולאלה והיא אמת־המידה לאמת.
M 7.152
καταληπτικὴ δὲ φαντασία κατὰ τούτους ἐτύγχανεν ἡ ἀληθὴς καὶ τοιαύτη οἴα οὐκ ἂν γένοιτο ψευδής. ὧν τὴν <μὲν> ἐπιστήμην ἐν μόνοις ὑφίστασθαι λέγουσι τοῖς σοφοῖς, τὴν δὲ δόξαν ἐν μόνοις τοῖς φαύλοις, τὴν δὲ κατάληψιν κοινὴν ἀμφοτέρων εἶναι, καὶ ταύτην κριτήριον ἀληθείας καθεστάναι.
M 7.153
כנגד דברי הסטואים התייצב ארקסילאוס והראה שהתפיסה אינה אמת־מידה כלשהי שבין ידיעה לסברה. שכן הדבר שהם מכנים תפיסה והסכמה לרושם תופס מתרחש או בחכם או ברע: אם בחכם — הוא ידיעה; ואם ברע — הוא סברה. מעבר לאלה לא התקבל אלא שם בלבד.
M 7.153
ταῦτα δὴ λεγόντων τῶν ἀπὸ τῆς Στοὰς ὁ Ἀρκεσίλαος ἀντικαθίστατο, δεικνὺς ὅτι οὐδέν ἐστι μεταξὺ ἐπιστήμης καὶ δόξης κριτήριον ἡ κατάληψις. αὕτη γὰρ ἣν φασι κατάληψιν καὶ καταληπτικῆς φαντασίας συγκατάθεσιν, ἤτοι ἐν σοφῷ ἢ ἐν φαύλῳ γίνεται. ἀλλ’ ἐάν τε ἐν σοφῷ γένηται, ἐπιστήμη ἐστίν, ἐάν τε ἐν φαύλῳ, δόξα, καὶ οὐδὲν ἄλλο παρὰ ταῦτα ἢ μόνον ὄνομα μετείληπται.
M 7.154
ואם התפיסה היא הסכמה לרושם תופס, אין לה קיום: ראשית, משום שההסכמה אינה ניתנת לרושם אלא לטיעון — שהרי ההסכמות ניתנות לטענות; ושנית, משום שלא נמצא שום רושם אמיתי שמטבעו אינו יכול להיות שקרי, כפי שמראים טיעונים רבים ומגוונים.
M 7.154
εἴπερ τε ἡ κατάληψις καταληπτικῆς φαντασίας συγκατάθεσίς ἐστιν, ἀνύπαρκτός ἐστι, πρῶτον μὲν ὅτι ἡ συγκατάθεσις οὐ πρὸς φαντασίαν γίνεται ἀλλὰ πρὸς λόγον (τῶν γὰρ ἀξιωμάτων εἰσὶν αἱ συγκαταθέσεις), δεύτερον ὅτι οὐδεμία τοιαύτη ἀληθὴς φαντασία εὑρίσκεται οἴα οὐκ ἂν γένοιτο ψευδής, ὡς διὰ πολλῶν καὶ ποικίλων παρίσταται.
M 7.155
אם אין רושם תופס, גם לא תהיה תפיסה, שהרי היא הייתה הסכמה לרושם תופס. ואם אין תפיסה, הכול יהיה בלתי־נתפס. ואם הכול בלתי־נתפס, גם לפי הסטואים ינבע מכך שעל החכם להשעות את השיפוט. נבחן זאת כך.
M 7.155
μὴ οὔσης δὲ καταληπτικῆς φαντασίας οὐδὲ κατάληψις γενήσεται· ἦν γὰρ αὕτη καταληπτικῇ φαντασίᾳ συγκατάθεσις. μὴ οὔσης δὲ καταλήψεως πάντ’ ἔσται ἀκατάληπτα. πάντων δὲ ὄντων ἀκαταλήπτων ἀκολουθήσει καὶ κατὰ τοὺς Στωικοὺς ἐπέχειν τὸν σοφόν. σκοπῶμεν δὲ οὑτωσί.
M 7.156
אם הכול בלתי־נתפס בשל היעדר אמת־המידה הסטואית, הרי אם החכם יסכים, הוא יחזיק בסברה. שכן אם אין דבר נתפס והוא מסכים לדבר־מה, הוא מסכים לדבר בלתי־נתפס; והסכמה לדבר בלתי־נתפס היא סברה.
M 7.156
πάντων ὄντων ἀκαταλήπτων διὰ τὴν ἀνυπαρξίαν τοῦ Στωικοῦ κριτηρίου, εἰ συγκαταθήσεται ὁ σοφός, δοξάσει ὁ σοφός· μηδενὸς γὰρ ὄντος καταληπτοῦ εἰ συγκατατίθεταί τινι, τῷ ἀκαταλήπτῳ συγκαταθήσεται, ἡ δὲ τῷ ἀκαταλήπτῳ συγκατάθεσις δόξα ἐστίν.
M 7.157
לכן אם החכם נמנה עם המסכימים, הוא יימנה עם המחזיקים בסברה. אבל החכם אינו נמנה עם המחזיקים בסברה — שהרי לשיטתם זו כסילות וסיבת הטעויות — ולכן החכם אינו נמנה עם המסכימים. ואם כך, עליו להימנע מהסכמה על הכול. הימנעות מהסכמה אינה אלא השעיית השיפוט; לכן החכם ישעה את השיפוט על הכול.
M 7.157
ὥστε εἰ τῶν συγκατατιθεμένων ἐστὶν ὁ σοφός, τῶν δοξαστικῶν ἔσται ὁ σοφός. οὐχὶ δέ γε τῶν δοξαστικῶν ἐστιν ὁ σοφός (τοῦτο γὰρ ἀφροσύνης ἦν κατ’ αὐτούς, καὶ τῶν ἁμαρτημάτων αἴτιον)· οὐκ ἄρα τῶν συγκατατιθεμένων ἐστὶν ὁ σοφός. εἰ δὲ τοῦτο, περὶ πάντων αὐτὸν δεήσει ἀσυγκαταθετεῖν. τὸ δὲ ἀσυγκαταθετεῖν οὐδὲν ἕτερόν ἐστιν ἢ τὸ ἐπέχειν· ἐφέξει ἄρα περὶ πάντων ὁ σοφός.
M 7.158
אך מאחר שהיה צורך לחקור לאחר מכן גם כיצד יש לנהל את החיים — דבר שמטבעו אינו יכול להיעשות בלי אמת־מידה, ושבו תלוי גם האמון באושר, כלומר בתכלית החיים — אומר ארקסילאוס שמי שמשעה את השיפוט על הכול יכוון את בחירותיו, דחיותיו ומעשיו בכלל לפי הסביר, ובהתקדמו לפי אמת־מידה זו יפעל נכונה. שכן האושר מושג באמצעות התבונה המעשית; התבונה המעשית מצויה בפעולות הנכונות; ופעולה נכונה היא זו שלאחר שנעשתה יש לה הצדקה סבירה. לכן מי ששם לב לסביר יפעל נכונה ויהיה מאושר.
M 7.158
ἀλλ’ ἐπεὶ μετὰ τοῦτο ἔδει καὶ περὶ τῆς τοῦ βίου διεξαγωγῆς ζητεῖν, ἥτις οὐ χωρὶς κριτηρίου πέφυκεν ἀποδίδοσθαι, ἀφ’ οὗ καὶ ἡ εὐδαιμονία, τουτέστι τὸ τοῦ βίου τέλος, ἠρτημένην ἔχει τὴν πίστιν, φησὶν ὁ Ἀρκεσίλαος, ὅτι ὁ περὶ πάντων ἐπέχων κανονιεῖ τὰς αἱρέσεις καὶ φυγὰς καὶ κοινῶς τὰς πράξεις τῷ εὐλόγῳ, κατὰ τοῦτό τε προερχόμενος τὸ κριτήριον κατορθώσει· τὴν μὲν γὰρ εὐδαιμονίαν περιγίνεσθαι διὰ τῆς φρονήσεως, τὴν δὲ φρόνησιν κεῖσθαι ἐν τοῖς κατορθώμασιν, τὸ δὲ κατόρθωμα εἶναι ὅπερ πραχθὲν εὔλογον ἔχει τὴν ἀπολογίαν. ὁ προσέχων οὖν τῷ εὐλόγῳ κατορθώσει καὶ εὐδαιμονήσει.
M 7.159
אלה דברי ארקסילאוס. קרנאדס התייצב בעניין אמת־המידה לא רק כנגד הסטואים אלא כנגד כל קודמיו. טיעונו הראשון, המשותף כנגד כולם, מראה שאין שום אמת־מידה לאמת באופן מוחלט — לא תבונה, לא חישה, לא רושם ולא דבר אחר מן הישים — שכן כל אלה יחד מטעים אותנו.
M 7.159
Ταῦτα καὶ ὁ Ἀρκεσίλαος· ὁ δὲ Καρνεάδης οὐ μόνον τοῖς Στωικοῖς ἀλλὰ καὶ πᾶσι τοῖς πρὸ αὐτοῦ ἀντιδιετάσσετο περὶ τοῦ κριτηρίου. καὶ δὴ πρῶτος μὲν αὐτῷ καὶ κοινὸς πρὸς πάντας ἐστὶ λόγος καθ’ ὃν παρίσταται ὅτι οὐδέν ἐστιν ἀπλῶς ἀληθείας κριτήριον, οὐ λόγος, οὐκ αἴσθησις, οὐ φαντασία, οὐκ ἄλλο τι τῶν ὄντων· πάντα γὰρ ταῦτα συλλήβδην διαψεύδεται ἡμᾶς.
M 7.160
טיעונו השני מראה שאפילו קיימת אמת־מידה כלשהי, אין היא מתקיימת בנפרד מן ההיפעלות הנובעת מן הבהירות. בעל החיים נבדל מחסרי הנפש ביכולת החישה, ולכן באמצעותה הוא בהכרח תופס את עצמו ואת הדברים החיצוניים. אך החישה, כאשר היא חסרת תנועה, בלתי־נפעלת ובלתי־משתנה, אינה חישה ואינה תופסת דבר.
M 7.160
δεύτερον δὲ καθ’ ὃ δείκνυσιν, ὅτι καὶ εἰ ἐστί τι κριτήριον, τοῦτο οὐ χωρὶς τοῦ ἀπὸ τῆς ἐναργείας πάθους ὑφίσταται. ἐπεὶ γὰρ αἰσθητικῇ δυνάμει διαφέρει τὸ ζῷον τῶν ἀψύχων, πάντως διὰ ταύτης ἑαυτοῦ τε καὶ τῶν ἐκτὸς ἀντιληπτικὸν γενήσεται. ἡ δέ γε αἴσθησις ἀκίνητος μὲν οὖσα καὶ ἀπαθὴς καὶ ἄτρεπτος οὔτε αἴσθησίς ἐστιν οὔτε ἀντιληπτική τινος,
M 7.161
רק כאשר היא משתנה ונפעלת בדרך כלשהי עקב פגיעת הדברים הבהירים בה, היא מורה על הדברים. לכן יש לחפש את אמת־המידה בהיפעלות הנפש הנובעת מן הבהירות. היפעלות זו צריכה להיות מורה הן על <עצמה> הן על הדבר הנראה שחולל אותה; והיפעלות זו אינה אלא הרושם.
M 7.161
τραπεῖσα δὲ καί πως παθοῦσα κατὰ τὴν τῶν ἐναργῶν ὑπόπτωσιν, τότε ἐνδεικνύει τὰ πράγματα. ἐν ἄρα τῷ ἀπὸ τῆς ἐναργείας πάθει τῆς ψυχῆς ζητητέον ἐστὶ τὸ κριτήριον. τοῦτο δὲ τὸ πάθος αὐτοῦ <τε> ἐνδεικτικὸν ὀφείλει τυγχάνειν καὶ τοῦ ἐμποιήσαντος αὐτὸ φαινομένου, ὅπερ πάθος ἐστὶν οὐχ ἕτερον τῆς φαντασίας.
M 7.162
לכן יש לומר שהרושם הוא היפעלות כלשהי בבעל החיים, המציגה הן את עצמה הן את הדבר האחר. כשאנו מביטים בדבר־מה, אומר אנטיוכוס, ראייתנו שרויה במצב מסוים, ואין אנו מחזיקים בה עוד באותו מצב שבו הייתה לפני שהבטנו. באמצעות שינוי כזה אנו תופסים שני דברים: ראשית, את השינוי עצמו, כלומר הרושם; ושנית, את שחולל את השינוי, כלומר הדבר הנראה. וכיוצא בזה בשאר החושים.
M 7.162
ὅθεν καὶ φαντασίαν ῥητέον εἶναι πάθος τι περὶ τὸ ζῷον ἑαυτοῦ τε καὶ τοῦ ἑτέρου παραστατικόν. οἷον προσβλέψαντές τινι, φησίν ὁ Ἀντίοχος, διατιθέμεθά πως τὴν ὄψιν, καὶ οὐχ οὕτως αὐτὴν διακειμένην ἴσχομεν ὡς πρὶν τοῦ βλέψαι διακειμένην εἴχομεν· κατὰ μέντοι τὴν τοιαύτην ἀλλοίωσιν δυεῖν ἀντιλαμβανόμεθα, ἑνὸς μὲν αὐτῆς τῆς ἀλλοιώσεως, τουτέστι τῆς φαντασίας, δευτέρου δὲ τοῦ τὴν ἀλλοίωσιν ἐμποιήσαντος, τουτέστι τοῦ ὁρατοῦ. καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων αἰσθήσεων τὸ παραπλήσιον.
M 7.163
כשם שהאור מראה הן את עצמו הן את כל שבתוכו, כך גם הרושם, בהיותו ראשיתה של הידיעה בבעל החיים, צריך להראות את עצמו כדרך האור ולהורות על הדבר הבהיר שחולל אותו. אך מאחר שאין הוא מורה תמיד על האמיתי, ולעיתים קרובות הוא מטעה ואינו תואם לדברים ששלחוהו, כשליחים רעים, נובע בהכרח שלא כל רושם יכול להישאר אמת־מידה לאמת, אלא רק הרושם האמיתי, אם בכלל.
M 7.163
ὥσπερ οὖν τὸ φῶς ἑαυτό τε δείκνυσι καὶ πάντα τὰ ἐν αὐτῷ, οὕτω καὶ ἡ φαντασία, ἀρχηγὸς οὖσα τῆς περὶ τὸ ζῷον εἰδήσεως, φωτὸς δίκην ἑαυτήν τε ἐμφανίζειν ὀφείλει καὶ τοῦ ποιήσαντος αὐτὴν ἐναργοῦς ἐνδεικτικὴ καθεστάναι. ἀλλ’ ἐπεὶ οὐ τὸ κατ’ ἀλήθειαν ἀεί ποτε ἐνδείκνυται, πολλάκις δὲ διαψεύδεται καὶ διαφωνεῖ τοῖς ἀναπέμψασιν αὐτὴν πράγμασιν ὡς οἱ μοχθηροὶ τῶν ἀγγέλων, κατ’ ἀνάγκην ἠκολούθησε τὸ μὴ πᾶσαν φαντασίαν δύνασθαι κριτήριον ἀπολείπειν ἀληθείας, ἀλλὰ μόνην, εἰ καὶ ἄρα, τὴν ἀληθῆ.
M 7.164
אולם מאחר שאין שום רושם אמיתי שמטבעו אינו יכול להיות שקרי, ולצד כל רושם הנחשב אמיתי נמצא רושם שקרי שאינו נבדל ממנו, אמת־המידה תהיה ברושם המשותף לאמיתי ולשקרי. אך רושם המשותף לשניהם אינו תופס, ומשאינו תופס גם לא יהיה אמת־מידה.
M 7.164
πάλιν οὖν ἐπεὶ οὐδεμία ἐστὶν ἀληθὴς τοιαύτη οἴα οὐκ ἂν γένοιτο ψευδής, ἀλλὰ πάσῃ τῇ δοκούσῃ ἀληθεῖ καθεστάναι εὑρίσκεταί τις ἀπαράλλακτος ψευδής, γενήσεται τὸ κριτήριον ἐν κοινῇ φαντασίᾳ τοῦ τε ἀληθοῦς καὶ ψεύδους. ἡ δὲ κοινὴ τούτων φαντασία οὐκ ἔστι καταληπτική, μὴ οὖσα δὲ καταληπτικὴ οὐδὲ κριτήριον ἔσται.
M 7.165
ואם שום רושם אינו מסוגל לשפוט, גם התבונה לא תהיה אמת־מידה, שכן היא נבנית מתוך רושם. ובדין: ראשית צריך שהדבר הנשפט ייראה לה; אך שום דבר אינו יכול להיראות בלא החישה חסרת־התבונה. לכן לא החישה חסרת־התבונה ולא התבונה הן אמת־מידה.
M 7.165
μηδεμιᾶς δὲ οὔσης φαντασίας κριτικῆς οὐδὲ λόγος ἂν εἴη κριτήριον· ἀπὸ φαντασίας γὰρ οὗτος ἀνάγεται. καὶ εἰκότως· πρῶτον μὲν γὰρ δεῖ φανῆναι αὐτῷ τὸ κρινόμενον, φανῆναι δὲ οὐδὲν δύναται χωρὶς τῆς ἀλόγου αἰσθήσεως. οὔτε οὖν ἡ ἄλογος αἴσθησις οὔτε ὁ λόγος ἦν κριτήριον.
M 7.166
בדברי הנגד האלה כנגד שאר הפילוסופים הגיע קרנאדס למסקנה שאמת־המידה אינה קיימת. אך כאשר נדרש גם הוא לספק אמת־מידה לניהול החיים ולהשגת האושר, למעשה נאלץ לקבוע את עמדתו בעניין: הוא מקבל את הרושם המשכנע, וכן את הרושם שהוא בעת ובעונה אחת משכנע, בלתי־מוסח ונבדק ביסודיות.
M 7.166
Ταῦτα μὲν ἀντιπαρεξάγων τοῖς ἄλλοις φιλοσόφοις ὁ Καρνεάδης εἰς τὴν ἀνυπαρξίαν τοῦ κριτηρίου διεξήρχετο· ἀπαιτούμενος δὲ καὶ αὐτός τι κριτήριον πρός τε τὴν τοῦ βίου διεξαγωγὴν καὶ πρὸς τὴν τῆς εὐδαιμονίας περίκτησιν, δυνάμει ἐπαναγκάζεται καὶ καθ’ αὐτὸν περὶ τούτου διατάττεσθαι, προσλαμβάνων τήν τε πιθανὴν φαντασίαν καὶ τὴν πιθανὴν ἅμα καὶ ἀπερίσπαστον καὶ διεξωδευμένην.
M 7.167
מה ההבדל ביניהם יש להראות בקצרה. כל רושם הוא רושם של דבר־מה: הן <של> הדבר שממנו הוא נוצר והן של הדבר שבו הוא נוצר. הדבר שממנו הוא נוצר הוא המצע החיצוני המוחש, וזה שבו הוא נוצר הוא, למשל, אדם.
M 7.167
τίς δέ ἐστιν ἡ τούτων διαφορά, συντόμως ὑποδεικτέον. ἡ τοίνυν φαντασία τινὸς φαντασία ἐστίν, οἶον τοῦ τε ἀφ’ οὗ γίνεται καὶ τοῦ ἐν ᾧ γίνεται, καὶ <τοῦ> ἀφ’ οὗ μὲν γίνεται ὡς τοῦ ἐκτὸς ὑποκειμένου αἰσθητοῦ, τοῦ ἐν ᾧ δὲ γίνεται καθάπερ ἀνθρώπου.
M 7.168
בהיותו כזה יש לרושם שני יחסים: האחד אל הדבר המוצג ברושם, והשני אל מי שמקבל את הרושם. ביחסו לדבר המוצג הוא אמיתי או שקרי: אמיתי כאשר הוא תואם לו, ושקרי כאשר אינו תואם לו.
M 7.168
τοιαύτη δὲ οὖσα δύο ἂν ἔχοι σχέσεις, μίαν μὲν ὡς πρὸς τὸ φανταστόν, δευτέραν δὲ ὡς πρὸς τὸν φαντασιούμενον. κατὰ μὲν οὖν τὴν πρὸς τὸ φανταστὸν σχέσιν ἢ ἀληθὴς γίνεται ἢ ψευδής, καὶ ἀληθὴς μὲν ὅταν σύμφωνος ᾖ τῷ φανταστῷ, ψευδὴς δὲ ὅταν διάφωνος.
M 7.169
ביחסו למקבל הרושם, יש רושם הנראה אמיתי ויש שאינו נראה אמיתי. את הנראה אמיתי מכנים אנשי האקדמיה ״הופעה״, ״כוח שכנוע״ ו״רושם משכנע״; ואת שאינו נראה אמיתי מכנים ״אי־הופעה״, ״בלתי־משכנע״ ו״רושם חסר כוח שכנוע״. שכן לא מה שנראה מיד שקרי ולא מה שאמיתי אך אינו נראה לנו כך יכולים מטבעם לשכנענו.
M 7.169
κατὰ δὲ τὴν πρὸς τὸν φαντασιούμενον σχέσιν ἡ μέν ἐστι φαινομένη ἀληθὴς ἡ δὲ οὐ φαινομένη ἀληθής, ὧν ἡ μὲν φαινομένη ἀληθὴς ἔμφασις καλεῖται παρὰ τοῖς Ἀκαδημαϊκοῖς καὶ πιθανότης καὶ πιθανὴ φαντασία, ἡ δ’ οὐ φαινομένη ἀληθὴς ἀπέμφασίς τε προσαγορεύεται καὶ ἀπειθὴς καὶ ἀπίθανος φαντασία· οὔτε γὰρ τὸ αὐτόθεν φαινόμενον ψευδὲς οὔτε τὸ ἀληθὲς μέν, μὴ φαινόμενον δὲ ἡμῖν πείθειν ἡμᾶς πέφυκεν.
M 7.170
מבין הרשמים האלה, הרושם השקרי בבירור ושאינו נראה אמיתי פסול ואינו אמת־מידה, בין שהוא <....> מדבר קיים אך אינו תואם לקיים ואינו נוצר בהתאם לקיים עצמו, כפי שהיה הרושם מאלקטרה שפגע באורסטס, אשר חשב שהיא אחת האריניות וקרא (Euripid. Orest. 264): הרפי ממני; אינך אחת האריניות שלי. ומבין הרשמים הנראים אמיתיים יש רושם עמום,
M 7.170
τούτων δὲ τῶν φαντασιῶν ἡ μὲν φανερῶς ψευδὴς καὶ μὴ φαινομένη ἀληθὴς παραγράψιμός ἐστι καὶ οὐ κριτήριον, ἐάν τε <....> ἀπὸ ὑπάρχοντος μέν, διαφώνως δὲ τῷ ὑπάρχοντι καὶ μὴ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον, ὁποία ἦν ἡ ἀπὸ Ἠλέκτρας προσπεσοῦσα τῷ Ὀρέστῃ, μίαν τῶν Ἐρινύων αὐτὴν δοξάζοντι καὶ κεκραγότι (Euripid. Orest. 264) μέθες· μή μ’ οὖσα τῶν ἐμῶν Ἐρινύων. τῆς δὲ φαινομένης ἀληθοῦς ἡ μέν τίς ἐστιν ἀμυδρά,
M 7.171
כמו אצל מי שבגלל קוטנו של הדבר הנצפה, מרחק רב או חולשת הראייה קולטים דבר־מה במעורפל ולא באופן ברור; ויש רושם שלא זו בלבד שהוא נראה אמיתי אלא אף ניכרת בו בעוצמה היותו אמיתי.
M 7.171
ὡς ἡ ἐπὶ τῶν παρὰ μικρότητα τοῦ θεωρουμένου ἢ παρὰ ἱκανὸν διάστημα ἢ καὶ παρὰ ἀσθένειαν τῆς ὄψεως συγκεχυμένως καὶ οὐκ ἐκτύπως τι λαμβανόντων, ἡ δέ τις ἦν σύν τῷ φαίνεσθαι ἀληθὴς ἔτι καὶ σφοδρὸν ἔχουσα τὸ φαίνεσθαι αὐτὴν ἀληθῆ.
M 7.172
מבין אלה, הרושם העמום והרפה לא יהיה אמת־מידה, שכן משום שאינו מורה בבירור לא על עצמו ולא על מה שחולל אותו, אין הוא מטבעו משכנע אותנו או מושך אותנו להסכמה.
M 7.172
ὧν πάλιν ἡ μὲν ἀμυδρὰ καὶ ἔκλυτος φαντασία οὐκ ἂν εἴη κριτήριον· τῷ γὰρ μήτε αὐτὴν μήτε τὸ ποιῆσαν αὐτὴν τρανῶς ἐνδείκνυσθαι οὐ πέφυκεν ἡμᾶς πείθειν οὐδ’ εἰς συγκατάθεσιν ἐπισπᾶσθαι.
M 7.173
ואילו הרושם הנראה אמיתי והמופיע בבירור במידה מספקת הוא, לפי אנשי קרנאדס, אמת־המידה לאמת. בהיותו אמת־מידה יש לו טווח נרחב, וככל שהוא מתחזק, רושם אחד נעשה משכנע ומרשים יותר ממשנהו במינו.
M 7.173
ἡ δὲ φαινομένη ἀληθὴς καὶ ἱκανῶς ἐμφαινομένη κριτήριόν ἐστι τῆς ἀληθείας κατὰ τοὺς περὶ τὸν Καρνεάδην. κριτήριον δὲ οὖσα πλάτος εἶχεν ἱκανόν, καὶ ἐπιτεινομένης αὐτῆς ἄλλη ἄλλης ἐν εἴδει πιθανωτέραν τε καὶ πληκτικωτέραν ἴσχει φαντασίαν.
M 7.174
לענייננו, ״משכנע״ נאמר בשלושה מובנים: במובן אחד על האמיתי הנראה אמיתי; במובן שני על השקרי הנראה אמיתי; ובמובן שלישי על המשותף לשניהם. לכן אמת־המידה תהיה הרושם הנראה אמיתי, שאנשי האקדמיה כינוהו גם משכנע; אך לעיתים הוא עשוי להיות שקרי,
M 7.174
τὸ δὲ πιθανὸν ὡς πρὸς τὸ παρὸν λέγεται τριχῶς, καθ’ ἕνα μὲν τρόπον τὸ ἀληθές τε ὂν καὶ φαινόμενον ἀληθές, καθ’ ἕτερον δὲ τὸ ψευδὲς μὲν καθεστὼς φαινόμενον δὲ ἀληθές, κατὰ δὲ τρίτον τὸ [ἀληθὲς] κοινὸν ἀμφοτέρων. ὅθεν τὸ κριτήριον ἔσται μὲν ἡ φαινομένη ἀληθὴς φαντασία, ἣν καὶ πιθανὴν προσηγόρευον οἱ ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας, ἐμπίπτει δὲ ἔσθ’ ὅτε καὶ ψευδής,
M 7.175
כך שלעיתים אנו נאלצים להשתמש ברושם המשותף לאמיתי ולשקרי. אולם אין לשלול אמון מן הרושם האמיתי <על פי> רוב בגלל חדירתו הנדירה של הרושם המחקה את האמיתי; שכן הן שיפוטינו הן מעשינו מוסדרים לפי מה שקורה ברוב המקרים. זוהי אפוא אמת־המידה הראשונה והכללית לפי אנשי קרנאדס.
M 7.175
ὥστε ἀνάγκην ἔχειν καὶ τῇ κοινῇ ποτὲ τοῦ ἀληθοῦς καὶ ψευδοῦς φαντασίᾳ χρῆσθαι. οὐ μέντοι διὰ τὴν σπάνιον ταύτης παρέμπτωσιν, λέγω δὲ τῆς μιμουμένης τὸ ἀληθές, ἀπιστητέον ἐστὶ τῇ ὡς <ἐπὶ> τὸ πολύ ἀληθευούσῃ· τῷ γὰρ ἐπὶ τὸ πολὺ τὰς τε κρίσεις καὶ τὰς πράξεις κανονίζεσθαι συμβέβηκεν. Τὸ μὲν οὖν πρῶτον καὶ κοινὸν κριτήριον κατὰ τοὺς περὶ τὸν Καρνεάδην ἐστὶ τοιοῦτον·
M 7.176
אך מאחר ששום רושם אינו מתקיים לעולם לבדו, אלא כרוך כרצף של חוליות ברשמים אחרים, אמת־המידה השנייה תהיה הרושם המשכנע והבלתי־מוסח יחד. למשל, מי שמקבל רושם של אדם מקבל בהכרח גם רשמים של הדברים הקשורים בו ושל הדברים שמחוץ לו:
M 7.176
ἐπεὶ δὲ οὐδέποτε φαντασία μονοειδὴς ὑφίσταται ἀλλ’ ἀλύσεως τρόπον ἄλλη ἐξ ἄλλης ἤρτηται, δεύτερον προσγενήσεται κριτήριον ἡ πιθανὴ ἅμα καὶ ἀπερίσπαστος φαντασία. οἷον ὁ ἀνθρώπου σπῶν φαντασίαν ἐξ ἀνάγκης καὶ τῶν περὶ αὐτὸν λαμβάνει φαντασίαν καὶ τῶν ἐκτός,
M 7.177
הקשורים בו <כגון> גודל, צורה, תנועה, דיבור, לבוש ונעליים; והחיצוניים כגון אוויר, אור, יום, שמים, ארץ, ידידים וכל השאר. כאשר שום אחד מן הרשמים האלה אינו מסיח אותנו בהיראותו שקרי, אלא כולם נראים אמיתיים בהתאמה, אנו נותנים בהם אמון רב יותר.
M 7.177
τῶν μὲν περὶ αὐτὸν <ὡς> μεγέθους σχήματος κινήσεως λαλιᾶς ἐσθῆτος ὑποδέσεως, τῶν δὲ ἐκτὸς ὡς ἀέρος φωτὸς ἡμέρας οὐρανοῦ γῆς φίλων, τῶν ἄλλων ἀπάντων. ὅταν οὖν μηδεμία τούτων τῶν φαντασιῶν περιέλκῃ ἡμάς τῷ φαίνεσθαι ψευδής, ἀλλὰ πᾶσαι συμφώνως φαίνωνται ἀληθεῖς, μᾶλλον πιστεύομεν.
M 7.178
אנו מאמינים שזהו סוקרטס משום שכל תכונותיו הרגילות מצויות בו: צבע, גודל, צורה, אופן דיבור, גלימת הפילוסוף, והיותו במקום שבו אין אדם שאינו נבדל ממנו.
M 7.178
ὅτι γὰρ οὗτός ἐστι Σωκράτης, πιστεύομεν ἐκ τοῦ πάντα αὐτῷ προσεῖναι τὰ εἰωθότα, χρῶμα μέγεθος σχῆμα διάληψιν τρίβωνα, τὸ ἐνθάδε εἶναι ὅπου οὐθεὶς ἐστιν αὐτῷ ἀπαράλλακτος.
M 7.179
וכשם שרופאים מסוימים אינם מזהים את החולה בקדחת באמת על סמך תסמין אחד — כגון דופק חזק או חום רב — אלא על סמך הצטרפותם של חום, דופק, מגע צורב, אודם, צמא וכדומה; כך גם איש האקדמיה שופט את האמת לפי הצטרפות הרשמים, ואם שום רושם מבין המצטרפים אינו מסיחו בהיראותו שקרי, הוא אומר שהדבר הפוגש אותו אמיתי.
M 7.179
καὶ ὃν τρόπον τινὲς τῶν ἰατρῶν τὸν κατ’ ἀλήθειαν πυρέσσοντα οὐκ ἐξ ἑνὸς λαμβάνουσι συμπτώματος, καθάπερ σφυγμοῦ σφοδρότητος ἢ δαψιλοῦς θερμασίας, ἀλλ’ ἐκ συνδρομῆς, οἷον θερμασίας ἅμα καὶ σφυγμοῦ καὶ ἑλκώδους ἁφῆς καὶ ἐρυθήματος καὶ δίψους καὶ τῶν ἀνάλογον, οὕτω καὶ ὁ Ἀκαδημαϊκὸς τῇ συνδρομῇ τῶν φαντασιῶν ποιεῖται τὴν κρίσιν τῆς ἀληθείας, μηδεμιᾶς τε τῶν ἐν τῇ συνδρομῇ φαντασιῶν περισπώσης αὐτὸν ὡς ψευδοῦς λέγει ἀληθὲς εἶναι τὸ προσπῖπτον.
M 7.180
שהצטרפות בלתי־מוסחת מסוגלת לחולל אמון ברור ממנלאוס. הוא השאיר בספינה את דמות הלנה, שהביא מטרויה בחושבו שהיא הלנה, ועלה לאי פארוס, שם ראה את הלנה האמיתית. אף שקיבל ממנה רושם אמיתי, בכל זאת לא האמין לרושם זה משום שרושם אחר הסיחו: ידיעתו שהשאיר את הלנה בספינה.
M 7.180
καὶ ὅτι ἡ ἀπερίσπαστός ἐστι συνδρομὴ τοῦ πίστιν ἐμποιεῖν, φανερὸν ἀπὸ Μενελάου· καταλιπὼν γὰρ ἐν τῇ νηὶ τὸ εἴδωλον τῆς Ἑλένης, ὅπερ ἀπὸ Τροίας ἐπήγετο ὡς Ἑλένην, καὶ ἐπιβὰς τῆς Φάρου νήσου ὁρᾷ τὴν ἀληθῆ Ἑλένην, σπῶν τε ἀπ’ αὐτῆς ἀληθῆ φαντασίαν ὅμως οὐ πιστεύει τῇ τοιαύτῃ φαντασίᾳ διὰ τὸ ὑπ’ ἄλλης περισπᾶσθαι, καθ’ ἣν ᾔδει ἀπολελοιπὼς ἐν τῇ νηὶ τὴν Ἑλένην.
M 7.181
כזה הוא אפוא גם הרושם הבלתי־מוסח; ואף לו יש כנראה טווח, משום שרושם אחד נמצא בלתי־מוסח יותר מאחר. אך מהימן ושלם יותר מן הרושם הבלתי־מוסח הוא הרושם המשמש לשיפוט, אשר נוסף על היותו בלתי־מוסח גם נבדק ביסודיות.
M 7.181
τοιαύτη γοῦν ἐστὶ καὶ ἡ ἀπερίσπαστος φαντασία· ἥτις καὶ αὐτὴ πλάτος ἔχειν ἔοικε διὰ τὸ ἄλλην ἄλλης μᾶλλον ἀπερίσπαστον εὑρίσκεσθαι. Τῆς δὲ ἀπερισπάστου φαντασίας πιστοτέρα μᾶλλόν ἐστι καὶ τελειοτάτη ἡ ποιοῦσα τὴν κρίσιν, ἣ σὺν τῷ ἀπερίσπαστος εἶναι ἔτι καὶ διεξωδευμένη καθέστηκεν.
M 7.182
מה אופיו של רושם זה יש להראות בהתאם. ברושם הבלתי־מוסח אנו בודקים רק ששום רושם מן המצטרפים אינו מסיחנו בהיראותו שקרי, אלא שכולם אמיתיים, נראים ואינם בלתי־משכנעים. אך בהצטרפות שנבדקה ביסודיות אנו בוחנים בתשומת־לב כל אחד מן הרשמים המצטרפים, כפי שנעשה באספות העם, כאשר הציבור בוחן כל מועמד למשרה או לשיפוט, אם הוא ראוי שיפקידו בידיו את המשרה <או> את
M 7.182
τίς δέ ἐστι καὶ ὁ ταύτης χαρακτήρ, παρακειμένως ὑποδεικτέον. ἐπὶ μὲν γὰρ τῆς ἀπερισπάστου ψιλὸν ζητεῖται τὸ μηδεμίαν τῶν ἐν τῇ συνδρομῇ φαντασιῶν ὡς ψευδῆ ἡμὰς περισπᾶν, πάσας δὲ εἶναι ἀληθεῖς τε καὶ φαινομένας καὶ μὴ ἀπιθάνους· ἐπὶ δὲ τῆς κατὰ τὴν περιωδευμένην συνδρομῆς ἑκάστην τῶν ἐν τῇ συνδρομῇ ἐπιστατικῶς δοκιμάζομεν, ὁποῖόν τι γίνεται καὶ ἐν ταῖς ἐκκλησίαις, ὅταν ὁ δῆμος ἕκαστον τῶν μελλόντων ἄρχειν ἢ δικάζειν ἐξετάζῃ εἰ ἄξιός ἐστι τοῦ πιστευθῆναι τὴν ἀρχὴν <ἢ>
M 7.183
השיפוט. למשל, כאשר במקום השיפוט מצויים השופט, הנשפט, האמצעי שבאמצעותו נעשה השיפוט, המרחק מן הדבר והמרווח שביניהם, המקום, הזמן, האופן, המצב והפעולה, אנו בוחנים בקפדנות את טיבו של כל אחד: באשר לשופט — שמא הראייה קהתה, שהרי אז היא פסולה לשיפוט; באשר לנשפט — שמא הוא קטן מדי; באשר לאמצעי — שמא האוויר אפל; באשר למרחק — שמא הוא גדול מדי; באשר למרווח — שמא הוא מעורפל; באשר למקום — שמא הוא רחב מדי; באשר לזמן — שמא הוא קצר; באשר למצב — שמא הוא מצב של שיגעון; ובאשר לפעולה — שמא אינה קבילה.
M 7.183
κρίσιν. οἶον ὄντων κατὰ τὸν τῆς κρίσεως τόπον τοῦ τε κρίνοντος καὶ τοῦ κρινομένου καὶ τοῦ δι’ οὗ ἡ κρίσις, ἀποστήματός τε καὶ διαστήματος, τόπου χρόνου τρόπου διαθέσεως ἐνεργείας, ἕκαστον τῶν τοιούτων ὁποῖόν ἐστι φυλοκρινοῦμεν, τὸ μὲν κρῖνον, μὴ ἡ ὄψις ἤμβλυται (τοιαύτη γὰρ οὖσα ἄθετός ἐστι πρὸς τὴν κρίσιν), τὸ δὲ κρινόμενον, μὴ μικρὸν ἄγαν καθέστηκε, τὸ δὲ δι’ οὗ ἡ κρίσις, μὴ ὁ ἀὴρ ζοφερὸς ὑπάρχει, τὸ δὲ ἀπόστημα, μὴ μέγα λίαν ὑπόκειται, τὸ δὲ διάστημα, μὴ συγκέχυται, τὸν δὲ τόπον, μὴ ἀχανής ἐστι, τὸν δὲ χρόνον, μὴ ταχύς ἐστι, τὴν δὲ διάθεσιν, μὴ μανιώδης θεωρεῖται, τὴν δὲ ἐνέργειαν, μὴ ἀπρόσδεκτός ἐστιν.
M 7.184
כל אלה נעשים, כל אחד בפני עצמו, אמת־מידה: הרושם המשכנע; הרושם המשכנע והבלתי־מוסח יחד; ונוסף עליהם הרושם המשכנע, הבלתי־מוסח והנבדק ביסודיות. מטעם זה, כשם שבחיי היום־יום אנו חוקרים עד אחד בעניין פעוט, עדים רבים בעניין גדול יותר, ובעניין הכרחי עוד יותר בוחנים כל אחד מן העדים באמצעות התאמת דבריו לעדות האחרים — כך, אומרים אנשי קרנאדס, בעניינים מזדמנים אנו משתמשים כרף רק ברושם המשכנע, בעניינים חשובים ברושם הבלתי־מוסח, ובעניינים הנוגעים לאושר ברושם שנבדק ביסודיות.
M 7.184
ταῦτα γὰρ πάντα καθ’ ἓν γίνεται κριτήριον, ἥ τε πιθανὴ φαντασία καὶ ἡ πιθανὴ ἅμα καὶ ἀπερίσπαστος, πρὸς δὲ τούτοις ἡ πιθανὴ ἅμα καὶ ἀπερίσπαστος καὶ διεξωδευμένη. παρ’ ἣν αἰτίαν ὃν τρόπον ἐν τῷ βίῳ, ὅταν μὲν περὶ μικροῦ πράγματος ζητῶμεν, ἔνα μάρτυρα ἀνακρίνομεν, ὅταν δὲ περὶ μείζονος, πλείονας, ὅταν δ’ ἔτι μᾶλλον περὶ ἀναγκαιοτέρου, καὶ ἕκαστον τῶν μαρτυρούντων ἐξετάζομεν ἐκ τῆς τῶν ἄλλων ἀνθομολογήσεως, οὕτως, φασὶν οἱ περὶ τὸν Καρνεάδην, ἐν μὲν τοῖς τυχοῦσι πράγμασι τῇ πιθανῇ μόνον φαντασίᾳ κριτηρίῳ χρώμεθα, ἐν δὲ τοῖς διαφέρουσι τῇ ἀπερισπάστῳ, ἐν δὲ τοῖς πρὸς εὐδαιμονίαν συντείνουσι τῇ περιωδευμένῃ.
M 7.185
אך כשם שלדבריהם משתמשים ברושם שונה בעניינים שונים, כך גם בנסיבות שונות אין הולכים בעקבות אותו רושם. לרושם המשכנע לבדו נותנים את הדעת במצבים שבהם הנסיבות אינן נותנות לנו זמן <לבחינה> מדויקת מחדש של הדבר.
M 7.185
οὐ μὴν ἀλλ’ ὥσπερ ἐπὶ τῶν διαφερόντων πραγμάτων τὴν διάφορόν φασι παραλαμβάνειν φαντασίαν, οὕτω καὶ κατὰ τὰς διαφόρους περιστάσεις μὴ τῇ αὐτῇ κατακολουθεῖν. τῇ μὲν γὰρ αὐτὸ μόνον πιθανῇ προσέχειν λέγουσιν ἐφ’ ὧν οὐ δίδωσιν ἡμῖν καιρὸν ἡ περίστασις <πρὸς> ἀκριβῆ πράγματος ἀναθεώρησιν.
M 7.186
למשל, אדם נרדף בידי אויבים, ובהגיעו לתעלה כלשהי הוא מקבל רושם שגם שם אויבים אורבים לו. הרושם סוחף אותו כמשכנע, והוא סוטה מן הדרך ונמלט מן התעלה בהתאם לכוח השכנוע של הרושם, בטרם יוכל לבדוק בדקדוק אם אמנם יש במקום מארב אויבים או לא.
M 7.186
οἷον διώκεταί τις ὑπὸ πολεμίων, καὶ ἐλθὼν εἰς τάφρον τινὰ φαντασίαν σπᾷ ὡς κἀνταῦθα πολεμίων αὐτὸν λοχώντων· εἶθ’ ὑπὸ ταύτης τῆς φαντασίας ὡς πιθανῆς συναρπασθεὶς ἐκκλίνεται καὶ φεύγει τὴν τάφρον, ἑπόμενος τῇ περὶ τὴν φαντασίαν πιθανότητι, πρὶν ἀκριβῶς ἐπιστῆσαι, πότερον τῷ ὄντι λόχος ἔστι πολεμίων κατὰ τὸν τόπον ἢ οὐδαμῶς.
M 7.187
ברושם המשכנע והנבדק ביסודיות משתמשים כאשר הזמן מאפשר לשפוט את הדבר הפוגש אותנו בתשומת־לב ובבדיקה מלאה. למשל, אדם הרואה בחדר חשוך חבל מלופף מזנק מיד מעליו בהניחו שהוא נחש; אך לאחר מכן הוא חוזר ובוחן את האמת. כאשר הוא מוצא אותו חסר תנועה, מחשבתו כבר נוטה לכך שאינו נחש,
M 7.187
τῇ δὲ πιθανῇ καὶ περιωδευμένῃ ἕπονται ἐφ’ ὧν χρόνος δίδοται εἰς τὸ μετὰ ἐπιστάσεως καὶ διεξόδου χρῆσθαι τῇ κρίσει τοῦ προσπίπτοντος πράγματος. οἶον ἐν ἀλαμπεῖ οἰκήματι εἵλημα σχοινίου θεασάμενός τις παραυτίκα μὲν ὄφιν ὑπολαβὼν τυγχάνειν ὑπερήλατο, τὸ δὲ μετὰ τοῦτο ὑποστρέψας ἐξετάζει τἀληθές, καὶ εὑρὼν ἀκίνητον ἤδη μὲν εἰς τὸ μὴ εἶναι ὄφιν ῥοπὴν ἴσχει κατὰ τὴν διάνοιαν,
M 7.188
אך הוא עדיין חושב שגם נחשים לפעמים אינם נעים לאחר שקפאו בקור החורף. לכן הוא מכה במקל בסליל ורק לאחר שבדק כך את הרושם הפוגש בו, הוא מסכים שהמחשבה שהגוף הנראה לו הוא נחש היא שקרית. ושוב, כפי שאמרתי, כאשר אנו רואים דבר בבירור אנו מסכימים שהוא אמיתי, לאחר שבדקנו שחושינו תקינים, שאנו רואים בהקיץ ולא בחלום, ושנוכחים גם אוויר צלול, מרחק מתאים והיעדר תנועה בדבר הפוגש בנו.
M 7.188
ὅμως δὲ λογιζόμενος ὅτι καὶ ὄφεις ποτὲ ἀκινητοῦσι χειμερινῷ κρύει παγέντες, βακτηρίᾳ καθικνεῖται τοῦ σπειράματος, καὶ τότε οὕτως ἐκπεριοδεύσας τὴν προσπίπτουσαν φαντασίαν συγκατατίθεται τῷ ψεῦδος εἶναι τὸ ὄφιν ὑπάρχειν τὸ φαντασθὲν αὐτῷ σῶμα. καὶ πάλιν, ὡς προεῖπον, ὁρῶντές τι περιφανῶς συγκατατιθέμεθα ὅτι τοῦτο ἀληθές ἐστι, προδιεξοδεύσαντες ὅτι ἀρτίους μὲν ἔχομεν τὰς αἰσθήσεις, ὕπαρ δὲ καὶ οὐ καθ’ ὕπνους βλέπομεν, συμπάρεστι δὲ καὶ διαυγὴς ἀὴρ καὶ ἀπόστημα σύμμετρον καὶ ἀκινησία τοῦ προσπίπτοντος,
M 7.189
משום כך הרושם מהימן, שכן היה לנו די זמן לבדוק את כל הנסיבות הנבחנות סביבו. אותו טיעון חל גם על הבלתי־מוסח: אנו מקבלים אותו כאשר אין דבר המסוגל להסיחנו, כפי שנאמר קודם בעניין מנלאוס.
M 7.189
ὥστε διὰ ταῦτα πιστὴν εἶναι τὴν φαντασίαν, χρόνον ἡμῶν ἐσχηκότων αὐτάρκη πρὸς διέξοδον τῶν κατὰ τὸν τόπον αὐτῆς θεωρουμένων. ὁ δ’ αὐτὸς λόγος ἐστὶ καὶ περὶ τῆς ἀπερισπάστου· προσίενται γὰρ αὐτὴν ὅταν μηδὲν ᾖ τὸ ἀντιπεριέλκειν δυνάμενον, ὡς ἐπὶ Μενελάου προείρηται.
M 7.190
לאחר שסקרנו את תולדות האקדמיה מן ההתחלה, מאפלטון, לא יהיה זה זר לנושא לעבור גם על עמדת הקירנאים; שכן נראה שגם אסכולת אנשים אלה צמחה מחוגו של סוקרטס, שממנו צמחה גם שושלת אנשי אפלטון.
M 7.190
Ἀλλὰ καὶ τῆς Ἀκαδημαϊκῆς ἱστορίας ἄνωθεν ἀπὸ Πλάτωνος ἀποδοθείσης, οὐκ ἔστιν ἀλλότριόν που καὶ τὴν τῶν Κυρηναϊκῶν στάσιν ἐπελθεῖν· δοκεῖ γὰρ καὶ τῶν ἀνδρῶν τούτων ἡ αἵρεσις ἀπὸ τῆς Σωκράτους ἀνεσχηκέναι διατριβῆς, ἀφ’ ἧσπερ ἀνέσχε καὶ ἡ τῶν περὶ Πλάτωνα διαδοχή.
M 7.191
הקירנאים אומרים שההיפעלויות הן אמות־המידה, שרק הן נתפסות ואינן יכולות להכזיב, ואילו שום דבר ממה שמחולל את ההיפעלויות אינו נתפס או חסין מהכזבה. אפשר לומר בלא לטעות, באמת, בוודאות <ובאופן> שאינו ניתן להפרכה שאנו עוברים היפעלות לבנה או מתוקה; אך אי־אפשר להצהיר שהמחולל אותה לבן או מתוק.
M 7.191
φασὶν οὖν οἱ Κυρηναικοὶ κριτήρια εἶναι τὰ πάθη καὶ μόνα καταλαμβάνεσθαι καὶ ἀδιάψευστα τυγχάνειν, τῶν δὲ πεποιηκότων τὰ πάθη μηδὲν εἶναι καταληπτὸν μηδὲ ἀδιάψευστον. ὅτι μὲν γὰρ λευκαινόμεθα, φασί, καὶ γλυκαζόμεθα, δυνατὸν λέγειν ἀδιαψεύστως καὶ ἀληθῶς καὶ βεβαίως <καὶ> ἀνεξελέγκτως· ὅτι δὲ τὸ ἐμποιητικὸν τοῦ λευκόν ἐστιν ἢ γλυκύ ἐστιν, οὐχ οἷόν τ’ ἀποφαίνεσθαι.
M 7.192
שכן סביר שאדם יחווה היפעלות לבנה מדבר שאינו לבן, או היפעלות מתוקה מדבר שאינו מתוק. כשם שמי שסובל מסחרחורת או מצהבת מופעל בידי הכול באופן צהוב, מי שסובל מדלקת עיניים רואה אדום, הלוחץ על עינו מופעל כאילו בידי שני דברים, והמשוגע רואה את תבאי כפולה ומדמה שתי שמשות (Euripid. Bacch. 918/9) — בכל המקרים האלה, העובדה שהם עוברים היפעלות מסוימת,
M 7.192
εἰκὸς γάρ ἐστι καὶ ὑπὸ μὴ λευκοῦ τινα λευκαντικῶς διατεθῆναι καὶ ὑπὸ μὴ γλυκέος γλυκανθῆναι. καθὰ γὰρ ὁ μὲν σκοτωθεὶς καὶ ἰκτεριῶν ὠχραντικῶς ὑπὸ πάντων κινεῖται, ὁ δὲ ὀφθαλμιῶν ἐρυθαίνεται, ὁ δὲ παραπιέσας τὸν ὀφθαλμὸν ὡς ὑπὸ δυεῖν κινεῖται, ὁ δὲ μεμηνὼς δισσὰς ὁρᾷ τὰς Θήβας καὶ δισσὸν φαντάζεται τὸν ἥλιον (Euripid. Bacch. 918/9), ἐπὶ πάντων δὲ τούτων τὸ μὲν ὅτι τόδε τι πάσχουσιν,
M 7.193
כגון ראיית צהוב, ראיית אדום או הכפלה, אמיתית; אך המחשבה שהדבר המפעיל אותם צהוב, אדום או כפול נחשבת שקרית. באותו אופן סביר ביותר שגם אנו איננו יכולים לתפוס דבר מלבד היפעלויותינו שלנו. לכן יש להעמיד כנראים או את ההיפעלויות או את מחולליהן.
M 7.193
οἷον ὠχραίνονται ἢ ἐρυθαίνονται ἢ δυάζονται, ἀληθές, τὸ δὲ ὅτι ὠχρόν ἐστι τὸ κινοῦν αὐτοὺς ἢ ἐνερευθὲς ἢ διπλοῦν ψεῦδος εἶναι νενόμισται, οὕτω καὶ ἡμᾶς εὐλογώτατόν ἐστι πλέον τῶν οἰκείων παθῶν μηδὲν λαμβάνειν δύνασθαι. ὅθεν ἤτοι τὰ πάθη φαινόμενα θετέον ἢ τὰ ποιητικὰ τῶν παθῶν.
M 7.194
אם אנו אומרים שההיפעלויות הן הנראות, יש לומר שכל הדברים הנראים אמיתיים ונתפסים. ואם אנו מכנים את מחוללי ההיפעלויות נראים, כל הדברים הנראים שקריים ובלתי־נתפסים. שהרי ההיפעלות המתרחשת בנו אינה מורה לנו דבר מעבר לעצמה. מכאן, אם יש לומר את האמת, שרק ההיפעלות נראית לנו; הדבר החיצוני המחולל אותה אולי קיים, אך אינו נראה לנו.
M 7.194
καὶ εἰ μὲν τὰ πάθη φαμὲν εἶναι φαινόμενα, πάντα τὰ φαινόμενα λεκτέον ἀληθῆ καὶ καταληπτὰ· εἰ δὲ τὰ ποιητικὰ τῶν παθῶν προσαγορεύομεν φαινόμενα, πάντα ἐστὶ τὰ φαινόμενα ψευδῆ καὶ πάντα ἀκατάληπτα. τὸ γὰρ περὶ ἡμᾶς συμβαῖνον πάθος ἑαυτοῦ πλέον οὐδὲν ἡμῖν ἐνδείκνυται. ἔνθεν καὶ (εἰ χρὴ τἀληθὲς λέγειν) μόνον τὸ πάθος ἡμῖν ἐστι φαινόμενον· τὸ δ’ ἐκτὸς καὶ τοῦ πάθους ποιητικὸν τάχα μὲν ἐστιν ὄν, οὐ φαινόμενον δὲ ἡμῖν.
M 7.195
כך כולנו חסינים מטעות ביחס להיפעלויותינו שלנו, אך כולנו טועים ביחס למצע החיצוני. הראשונות נתפסות, והאחרון בלתי־נתפס, מפני שהנפש חלשה מאוד בהבחנתו עקב המקומות, המרווחים, התנועות, השינויים ועוד סיבות רבות מספור. לכן הם אומרים שאין אמת־מידה המשותפת לבני האדם, אלא שאנו מעניקים שמות משותפים לצירופי הדברים.
M 7.195
καὶ ταύτῃ περὶ μὲν τὰ πάθη τά γε οἰκεῖα πάντες ἐσμὲν ἀπλανεῖς, περὶ δὲ τὸ ἐκτὸς ὑποκείμενον πάντες πλανώμεθα· κἀκεῖνα μὲν ἐστι καταληπτά, τοῦτο δὲ ἀκατάληπτον, τῆς ψυχῆς πάνυ ἀσθενοῦς καθεστώσης πρὸς διάγνωσιν αὐτοῦ παρὰ τοὺς τόπους, παρὰ τὰ διαστήματα, παρὰ τὰς κινήσεις, παρὰ τὰς μεταβολάς, παρὰ ἄλλας παμπληθεῖς αἰτίας. ἔνθεν οὐδὲ κριτήριόν φασιν εἶναι κοινὸν ἀνθρώπων, ὀνόματα δὲ κοινὰ τίθεσθαι τοῖς συγκρίμασιν.
M 7.196
כולם מכנים במשותף דבר־מה ״לבן״ או ״מתוק״, אך אין להם דבר לבן או מתוק משותף. כל אחד תופס את היפעלותו שלו; אך אם היפעלות זו נוצרת מדבר לבן הן אצלו הן אצל זולתו, לא הוא יכול לומר, משום שאינו מקבל את היפעלותו של הזולת, ולא הזולת, משום שאינו מקבל את היפעלותו שלו.
M 7.196
λευκὸν μὲν γάρ τι καὶ γλυκὺ καλοῦσι κοινῶς πάντες, κοινὸν δέ τι λευκὸν ἢ γλυκὺ οὐκ ἔχουσιν. ἕκαστος γὰρ τοῦ ἰδίου πάθους ἀντιλαμβάνεται, τὸ δὲ εἰ τοῦτο τὸ πάθος ἀπὸ λευκοῦ ἐγγίνεται αὐτῷ καὶ τῷ πέλας, οὔτ’ αὐτὸς δύναται λέγειν μὴ ἀναδεχόμενος τὸ τοῦ πέλας πάθος, οὔτε ὁ πέλας μὴ ἀναδεχόμενος τὸ ἐκείνου.
M 7.197
ומאחר שאין מתרחשת בנו היפעלות משותפת, פזיז לומר שדבר הנראה לי באופן מסוים נראה באותו אופן גם לנוכח לצדי. ייתכן שהרכבי הוא כזה שהדבר החיצוני הפוגש בי מעורר בי היפעלות לבנה, ואילו חושו של אדם אחר בנוי כך שהוא מופעל בדרך אחרת. לכן הנראה לנו אינו בהכרח משותף.
M 7.197
μηδενὸς δὲ κοινοῦ πάθους περὶ ἡμᾶς γινομένου προπετές ἐστι τὸ λέγειν ὅτι τὸ ἐμοὶ τοῖον φαινόμενον τοῖον καὶ τῷ παρεστῶτι φαίνεται. τάχα γὰρ ἐγὼ μὲν οὕτω συγκέκριμαι ὡς λευκαίνεσθαι ὑπὸ τοῦ ἔξωθεν προσπίπτοντος, ἕτερος δὲ οὕτω κατεσκευασμένην ἔχει τὴν αἴσθησιν ὥστε ἑτέρως διατεθῆναι. οὐ πάντως οὖν κοινόν ἐστι τὸ φαινόμενον ἡμῖν.
M 7.198
שבאמת איננו מופעלים באותו אופן בגלל המבנים השונים של החישה ברור אצל הסובלים מצהבת, מדלקת עיניים ואצל המצויים במצב טבעי. כשם שאותו דבר מפעיל את הראשונים באופן צהוב, את האחרים באופן אדום ואת השלישיים באופן לבן, כך סביר שגם אנשים שמצבם טבעי, בגלל המבנים השונים של חושיהם, אינם מופעלים באותו אופן מאותם דברים: בעל העיניים הבהירות באופן אחד, בעל העיניים הכחולות בדרך אחרת, ובעל העיניים השחורות בדרך אחרת. לכן אנו מעניקים לדברים שמות משותפים, אך מחזיקים בהיפעלויות פרטיות.
M 7.198
καὶ ὅτι τῷ ὄντι παρὰ τὰς διαφόρους τῆς αἰσθήσεως κατασκευὰς οὐχ ὡσαύτως κινούμεθα, πρόδηλον ἐπί τε τῶν ἰκτεριώντων καὶ ὀφθαλμιώντων καὶ τῶν κατὰ φύσιν διακειμένων· ὡς γὰρ ἀπὸ τοῦ αὐτοῦ οἱ μὲν ὠχραντικῶς οἱ δὲ φοινικτικῶς οἱ δὲ λευκαντικῶς πάσχουσιν, οὕτως εἰκός ἐστι καὶ τοὺς κατὰ φύσιν διακειμένους παρὰ τὴν διάφορον τῶν αἰσθήσεων κατασκευὴν μὴ ὡσαύτως ἀπὸ τῶν αὐτῶν κινεῖσθαι, ἀλλ’ ἑτέρως μὲν τὸν λευκόν, ἑτέρως δὲ τὸν χαροπόν, μὴ ὡσαύτως δὲ τὸν μελανόφθαλμον. ὥστε κοινὰ μὲν ἡμᾶς ὀνόματα τιθέναι τοῖς πράγμασιν, πάθη δέ γε ἔχειν ἴδια.
M 7.199
נראה שגם דברי הקירנאים על התכליות מקבילים לדבריהם על אמות־המידה, שכן ההיפעלויות משתרעות גם אל התכליות. מקצת ההיפעלויות נעימות, מקצתן מכאיבות ומקצתן ביניים. את המכאיבות הם מכנים רעות ותכליתן כאב; את הנעימות טובות ותכליתן תענוג שאינו יכול להכזיב; ואת הביניים לא טובות ולא רעות, ותכליתן דבר שאינו טוב ואינו רע — היפעלות שבין תענוג לכאב.
M 7.199
Ἀνάλογα δὲ εἶναι δοκεῖ τοῖς περὶ κριτηρίων λεγομένοις κατὰ τούτους τοὺς ἄνδρας καὶ τὰ περὶ τελῶν λεγόμενα. διήκει γὰρ τὰ πάθη καὶ ἐπὶ τὰ τέλη. τῶν γὰρ παθῶν τὰ μὲν ἐστιν ἡδέα τὰ δὲ ἀλγεινὰ τὰ δὲ μεταξύ· καὶ τὰ μὲν ἀλγεινὰ κακά φασιν εἶναι, ὧν τέλος ἀλγηδών, τὰ δὲ ἡδέα ἀγαθά, ὧν τέλος ἐστὶν ἀδιάψευστον ἡδονή, τὰ δὲ μεταξὺ οὔτε ἀγαθὰ οὔτε κακά, ὧν τέλος τὸ οὔτε ἀγαθὸν οὔτε κακόν, ὅπερ πάθος ἐστὶ μεταξὺ ἡδονῆς καὶ ἀλγηδόνος.
M 7.200
לכן ההיפעלויות הן אמות־המידה והתכליות של כל הישים. אנו חיים, לדבריהם, בעקבותיהן ושמים לב לבהירות ולקורת־הרוח: לבהירות בשאר ההיפעלויות ולקורת־הרוח בתענוג. כאלה דברי הקירנאים, המצמצמים את אמת־המידה יותר מאנשי אפלטון: הללו עשוה מורכבת מן <ה>בהירות ומהתבונה, ואילו הקירנאים מגדירים אותה בבהירויות ובהיפעלויות בלבד.
M 7.200
πάντων οὖν τῶν ὄντων τὰ πάθη κριτήριά ἐστι καὶ τέλη, ζῶμέν τε, φασίν, ἑπόμενοι τούτοις, ἐναργείᾳ τε καὶ εὐδοκήσει προσέχοντες, ἐναργείᾳ μὲν κατὰ τὰ ἄλλα πάθη, εὐδοκήσει δὲ κατὰ τὴν ἡδονήν. Τοιαῦτα μὲν καὶ οἱ Κυρηναϊκοί, συστέλλοντες μᾶλλον τὸ κριτήριον παρὰ τοὺς περὶ τὸν Πλάτωνα· ἐκεῖνοι μὲν γὰρ σύνθετον αὐτὸ ἐποίουν ἔκ τε <τῆς> ἐναργείας καὶ τοῦ λόγου, οὗτοι δὲ ἐν μόναις αὐτὸ ταῖς ἐναργείαις καὶ τοῖς πάθεσιν ὁρίζουσιν.
M 7.201
לא רחוקים מדעתם הם גם המכריזים שהחושים הם אמת־המידה לאמת. אנטיוכוס איש האקדמיה הבהיר שהיו מי שטענו כך, כשכתב במפורש בספר השני של ״הכללים״: ״אדם אחר, שאינו נופל מאיש ברפואה ושגם נגע בפילוסופיה, היה משוכנע שהחושים הם באמת ובתמים תפיסות, ואילו באמצעות התבונה איננו תופסים דבר כלל״.
M 7.201
Οὐκ ἄποθεν δὲ τῆς τούτων δόξης ἐοίκασιν εἶναι καὶ οἱ ἀποφαινόμενοι κριτήριον ὑπάρχειν τῆς ἀληθείας τὰς αἰσθήσεις. ὅτι γὰρ ἐγένοντό τινες τὸ τοιοῦτο ἀξιοῦντες, προῦπτον πεποίηκεν Ἀντίοχος ὁ ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας, ἐν δευτέρῳ τῶν Κανονικῶν ῥητῶς γράψας ταῦτα “ἄλλος δέ τις, ἐν ἰατρικῇ μὲν οὐδενὸς δεύτερος, ἁπτόμενος δὲ καὶ φιλοσοφίας, ἐπείθετο τὰς μὲν αἰσθήσεις ὄντως καὶ ἀληθῶς ἀντιλήψεις εἶναι, λόγῳ δὲ μηδὲν ὅλως ἡμᾶς καταλαμβάνειν”.
M 7.202
נראה שבדברים אלה אנטיוכוס מציג את העמדה האמורה ורומז לרופא אסקלפיאדס, שביטל את החלק המנהיג וחי באותו זמן כמוהו. אך כבר דנו בעמדתו בנפרד ובפירוט רב יותר בחיבורינו הרפואיים, ולכן אין צורך לחזור על הדברים.
M 7.202
ἔοικε γὰρ διὰ τούτων ὁ Ἀντίοχος τὴν προειρημένην τιθέναι στάσιν καὶ Ἀσκληπιάδην τὸν ἰατρὸν αἰνίττεσθαι, ἀναιροῦντα μὲν τὸ ἡγεμονικόν, κατὰ δὲ τὸν αὐτὸν χρόνον αὐτῷ γενόμενον. ἀλλὰ περὶ μὲν τῆς τούτου φορᾶς ποικιλώτερον καὶ κατ’ ἰδίαν ἐν τοῖς ἰατρικοῖς ὑπομνήμασι διεξήλθομεν, ὥστε μὴ ἔχειν ἀνάγκην παλινῳδεῖν.
M 7.203
אפיקורוס (fr. 247 Us.) אומר כי מבין שני הדברים הכרוכים זה בזה, הרושם והסברה, הרושם — שאותו הוא מכנה גם בהירות — אמיתי תמיד. כשם שההיפעלויות הראשוניות, כלומר תענוג וכאב, נוצרות ממחוללים מסוימים ובהתאם למחוללים עצמם — התענוג מן הדברים המענגים והכאב מן המכאיבים — ואין מחולל התענוג יכול שלא להיות מענג או גורם הכאב שלא להיות מכאיב, אלא המענג והמכאיב מונחים בהכרח ככאלה בטבעם; כך גם ברשמים, שהם היפעלויות המתרחשות בנו, המחולל כל אחד מהם הוא בכל דרך ובהכרח דבר הניתן להופעה, ובהיותו כזה לא ייתכן שאינו באמת כפי שהוא נראה, <.....> להיות מחולל של רושם.
M 7.203
Ἐπίκουρος (fr. 247 Us.) δὲ δυεῖν ὄντων τῶν συζυγούντων ἀλλήλοις πραγμάτων, φαντασίας καὶ [τῆς] δόξης, τούτων τὴν φαντασίαν, ἣν καὶ ἐνάργειαν καλεῖ, διὰ παντὸς ἀληθῆ φησιν ὑπάρχειν. ὡς γὰρ τὰ πρῶτα πάθη, τουτέστιν ἡδονὴ καὶ πόνος, ἀπὸ ποιητικῶν τινων καὶ κατ’ αὐτὰ τὰ ποιητικὰ συνίσταται, οἷον ἡ μὲν ἡδονὴ ἀπὸ τῶν ἡδέων ἡ δὲ ἀλγηδὼν ἀπὸ τῶν ἀλγεινῶν, καὶ οὔτε τὸ τῆς ἡδονῆς ποιητικὸν ἐνδέχεταί ποτε μὴ εἶναι ἡδὺ οὔτε τὸ τῆς ἀλγηδόνος παρεκτικὸν μὴ ὑπάρχειν ἀλγεινόν, ἀλλ’ ἀνάγκη καὶ τὸ ἧδον ἡδὺ καὶ τὸ ἀλγῦνον ἀλγεινὸν τὴν φύσιν ὑποκεῖσθαι, οὕτω καὶ ἐπὶ τῶν φαντασιῶν, παθῶν περὶ ἡμᾶς οὐσῶν, τὸ ποιητικὸν ἑκάστης αὐτῶν πάντῃ τε καὶ πάντως φανταστόν ἐστιν, ὃ οὐκ ἐνδέχεται, ὂν φανταστόν, μὴ ὑπάρχειν κατ’ ἀλήθειαν τοιοῦτον οἷον φαίνεται, <.....> ποιητικὸν φαντασίας καθεστάναι.
M 7.204
יש לחשוב בדרך דומה גם על המקרים הפרטיים. הנראה לא רק נראה לעין אלא גם הוא כפי שהוא נראה; הנשמע לא רק נראה נשמע אלא באמת הוא כזה; וכך גם בשאר הדברים. לכן כל הרשמים אמיתיים, ובדין.
M 7.204
καὶ ἐπὶ τῶν κατὰ μέρος τὸ παραπλήσιον χρὴ λογίζεσθαι. τὸ γὰρ ὁρατὸν οὐ μόνον φαίνεται ὁρατόν, ἀλλὰ καὶ ἔστι τοιοῦτον ὁποῖον φαίνεται· καὶ τὸ ἀκουστὸν οὐ μόνον φαίνεται ἀκουστόν, ἀλλὰ καὶ ταῖς ἀληθείαις τοιοῦτον ὑπῆρχεν, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων ὡσαύτως. γίνονται οὖν πᾶσαι αἱ φαντασίαι ἀληθεῖς. καὶ κατὰ λόγον·
M 7.205
שכן רושם נקרא אמיתי, אומרים האפיקוראים, כאשר הוא נוצר מדבר קיים ובהתאם לדבר הקיים עצמו. כל רושם נוצר מדבר קיים הניתן להופעה ובהתאם לאותו דבר; לכן כל רושם אמיתי בהכרח.
M 7.205
εἰ γὰρ ἀληθὴς λέγεται φαντασία, φασὶν οἱ Ἐπικούρειοι, ὅταν ἀπὸ ὑπάρχοντός τε καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον γίνηται, πᾶσα δὲ φαντασία ἀπὸ ὑπάρχοντος τοῦ φανταστοῦ καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ φανταστὸν συνίσταται, πᾶσα κατ’ ἀνάγκην φαντασία ἐστὶν ἀληθής.
M 7.206
אחדים מוטעים מן ההבדל בין הרשמים הנראים כנובעים מאותו מוחש — למשל מאותו דבר נראה — שבגללו המצע נראה בצבע אחר, בצורה אחרת או משתנה בדרך אחרת. הם הניחו שמבין רשמים שונים ומתנגשים כאלה, אחד צריך להיות אמיתי והאחר, המנוגד לו, שקרי. אך זו תמימות של אנשים שאינם תופסים את טבע הישים.
M 7.206
ἐξαπατᾷ δὲ ἐνίους ἡ διαφορὰ τῶν ἀπὸ τοῦ αὐτοῦ αἰσθητοῦ, οἷον ὁρατοῦ, δοκουσῶν προσπίπτειν φαντασιῶν, καθ’ ἣν ἢ ἀλλοιόχρουν ἢ ἀλλοιόσχημον ἢ ἄλλως πως ἐξηλλαγμένον φαίνεται τὸ ὑποκείμενον. ὑπενόησαν γὰρ ὅτι τῶν οὕτω διαφερουσῶν καὶ μαχομένων φαντασιῶν δεῖ τὴν μὲν τινα ἀληθῆ εἶναι, τὴν δ’ ἐκ τῶν ἐναντίων ψευδῆ τυγχάνειν. ὅπερ ἐστὶν εὔηθες καὶ ἀνδρῶν μὴ συνορώντων τὴν ἐν τοῖς οὖσι φύσιν.
M 7.207
שכן אין רואים את הגוף המוצק כולו — כדי שנבסס את הטיעון על הנראים — אלא את צבעו. מקצת הצבע נמצא בגוף המוצק עצמו, כמו בדברים הנראים מקרוב וממרחק מתון; ומקצתו נמצא מחוץ לגוף ובמקומות הבאים אחריו, כמו בדברים הנצפים ממרחק רב. צבע זה משתנה במרחב שביניהם, מקבל צורה מיוחדת ומעלה רושם התואם את מה שהוא עצמו באמת.
M 7.207
οὐ γὰρ ὅλον ὁρᾶται τὸ στερέμνιον, ἴνα ἐπὶ τῶν ὁρατῶν ποιώμεθα τὸν λόγον, ἀλλὰ τὸ χρῶμα τοῦ στερεμνίου. τοῦ δὲ χρώματος τὸ μὲν ἐστιν ἐπ’ αὐτοῦ τοῦ στερεμνίου, καθάπερ ἐπὶ τῶν σύνεγγυς καὶ ἐκ [τοῦ] μετρίου διαστήματος βλεπομένων, τὸ δ’ ἐκτὸς τοῦ στερεμνίου κἀν τοῖς ἐφεξῆς τόποις ὑποκείμενον, καθάπερ ἐπὶ τῶν ἐκ μακροῦ διαστήματος θεωρουμένων. τοῦτο δὲ ἐν τῷ μεταξὺ ἐξαλλαττόμενον καὶ ἴδιον ἀναδεχόμενον σχῆμα τοιαύτην ἀναδίδωσι φαντασίαν, ὁποῖον καὶ αὐτὸ κατ’ ἀλήθειαν ὑπόκειται.
M 7.208
כשם שאין אנו שומעים את הקול שבכלי הנחושת המוכה או את הקול שבפי הצועק, אלא את הקול הפוגע בחושנו; וכשם שאיש אינו אומר שמי ששומע קול חלש מרחוק שומע שקר, מפני שבהתקרבו הוא קולט אותו כחזק יותר — כך לא אומר שהראייה משקרת מפני שממרחק היא רואה את המגדל קטן ועגול ומקרוב גדול ומרובע. להפך, היא אומרת אמת: כאשר המוחש נראה לה קטן
M 7.208
ὅνπερ οὖν τρόπον οὔτε ἡ ἐν τῷ κρουομένῳ χαλκώματι φωνὴ ἐξακούεται οὔτε ἡ ἐν τῷ στόματι τοῦ κεκραγότος, ἀλλ’ ἡ προσπίπτουσα τῇ ἡμετέρᾳ αἰσθήσει, καὶ ὡς οὐθεὶς φησι τὸν ἐξ ἀποστήματος μικρᾶς ἀκούοντα φωνῆς ψευδῶς ἀκούειν, ἐπείπερ σύνεγγυς ἐλθὼν ὡς μείζονος ταύτης ἀντιλαμβάνεται, οὕτως οὐκ ἂν εἴποιμι ψεύδεσθαι τὴν ὄψιν, ὅτι ἐκ μακροῦ μὲν διαστήματος μικρὸν ὁρᾷ τὸν πύργον καὶ στρογγύλον, ἐκ δὲ τοῦ σύνεγγυς μείζονα καὶ τετράγωνον, ἀλλά μᾶλλον ἀληθεύειν, ὅτι καὶ ὅτε φαίνεται μικρὸν αὐτῇ
M 7.209
ובעל צורה כזאת, הוא באמת קטן ובעל צורה כזאת, משום שגבולות הצלמים נשחקים בתנועתם דרך האוויר; וכאשר הוא נראה שוב גדול ובצורה אחרת, הוא באותו אופן גדול ובצורה אחרת, אף שכבר אין זה אותו דבר בשני המקרים. המחשבה שהדבר הניתן להופעה מקרוב וזה הנצפה מרחוק היו אותו דבר שייכת מעתה לסברה מסולפת.
M 7.209
τὸ αἰσθητὸν καὶ τοιουτόσχημον, ὄντως ἐστὶ μικρὸν καὶ τοιουτόσχημον, τῇ διὰ τοῦ ἀέρος φορᾷ ἀποθραυομένων τῶν κατὰ τὰ εἴδωλα περάτων, καὶ ὅτε μέγα πάλιν καὶ ἀλλοιόσχημον, πάλιν ὁμοίως μέγα καὶ ἀλλοιόσχημον, ἤδη μέντοι οὐ τὸ αὐτὸ ἀμφότερα καθεστώς. τοῦτο γὰρ τῆς διαστρόφου λοιπόν ἐστι δόξης οἴεσθαι, ὅτι τὸ αὐτὸ ἦν τό τε ἐκ τοῦ σύνεγγυς καὶ τὸ πόρρωθεν θεωρούμενον φανταστόν.
M 7.210
תפקידה המיוחד של החישה הוא <לתפוס> את הדבר הנוכח והמניע אותה, כגון צבע, ולא להבחין שהדבר המונח כאן שונה מן הדבר המונח שם. משום כך כל הרשמים אמיתיים, <אך לא כל הסברות אמיתיות>; הן נבדלות זו מזו, ומקצתן אמיתיות ומקצתן שקריות, שכן הן שיפוטינו על הרשמים, ואנו שופטים מקצתם נכונה ומקצתם באופן רע — אם משום שאנו מוסיפים דבר ומייחסים אותו לרשמים, ואם משום שאנו גורעים מהם דבר ובכלל מכזבים את החישה.
M 7.210
αἰσθήσεως δὲ ἴδιον ὑπῆρχε <τὸ> τοῦ παρόντος καὶ κινοῦντος αὐτὴν ἀντιλαμβάνεσθαι, οἷον χρώματος, οὐχὶ δὲ τὸ διακρίνειν ὅτι ἄλλο μὲν ἐστι τὸ ἐνθάδε ἄλλο δὲ τὸ ἐνθάδε ὑποκείμενον. διόπερ αἱ μὲν φαντασίαι διὰ ταῦτα πᾶσαί εἰσιν ἀληθεῖς, <αἱ δὲ δόξαι οὐ πᾶσαι ἦσαν ἀληθεῖς> ἀλλ’ εἶχόν τινα διαφοράν. τούτων γὰρ αἱ μὲν ἦσαν ἀληθεῖς αἱ δὲ ψευδεῖς, ἐπείπερ κρίσεις καθεστᾶσιν ἡμῶν ἐπὶ ταῖς φαντασίαις, κρίνομεν δὲ τὰ μὲν ὀρθῶς, τὰ δὲ μοχθηρῶς ἤτοι παρὰ τὸ προστιθέναι τι καὶ προσνέμειν ταῖς φαντασίαις ἢ παρὰ τὸ ἀφαιρεῖν τι τούτων καὶ κοινῶς καταψεύδεσθαι τῆς αἰσθήσεως.
M 7.211
לפיכך, לפי אפיקורוס, מן הסברות מקצתן אמיתיות ומקצתן שקריות. אמיתיות הן אלה שהבהירות מעידה לטובתן ואינה מעידה נגדן; ושקריות הן אלה שהבהירות מעידה נגדן ואינה מעידה לטובתן.
M 7.211
οὐκοῦν τῶν δοξῶν κατὰ τὸν Ἐπίκουρον αἱ μὲν ἀληθεῖς εἰσιν αἱ δὲ ψευδεῖς, ἀληθεῖς μὲν αἱ τε ἐπιμαρτυρούμεναι καὶ οὐκ ἀντιμαρτυρούμεναι πρὸς τῆς ἐναργείας, ψευδεῖς δὲ αἱ τε ἀντιμαρτυρούμεναι καὶ οὐκ ἐπιμαρτυρούμεναι πρὸς τῆς ἐναργείας.
M 7.212
עדות תומכת היא תפיסה באמצעות הבהירות שהדבר הנסבר הוא כפי שסברנו. למשל, כאשר אפלטון מתקרב מרחוק, בגלל המרחק אני משער וסובר שזה אפלטון; וכשהוא מתקרב, הבהירות עצמה מעידה נוסף על כך שזה אפלטון, שכן המרחק סולק.
M 7.212
ἔστι δὲ ἐπιμαρτύρησις μὲν κατάληψις δι’ ἐναργείας τοῦ τὸ δοξαζόμενον τοιοῦτον εἶναι ὁποῖόν ποτε ἐδοξάζετο, οἷον Πλάτωνος μακρόθεν προσιόντος εἰκάζω μὲν καὶ δοξάζω παρὰ τὸ διάστημα ὅτι Πλάτων ἐστί, προσπελάσαντος δὲ αὐτοῦ προσεμαρτυρήθη ὅτι ὁ Πλάτων ἐστί, συναιρεθέντος τοῦ διαστήματος, καὶ ἐπεμαρτυρήθη δι’ αὐτῆς τῆς ἐναργείας.
M 7.213
היעדר עדות נגדית הוא התאמה בין הדבר הנסתר שהונח ושעליו נסבה הסברה לבין הנראה. למשל, אפיקורוס אומר שיש ריק — דבר נסתר — ומאשש זאת באמצעות דבר בהיר, התנועה. שכן אילו לא היה ריק, גם לא הייתה צריכה להיות תנועה, משום שלגוף הנע לא היה מקום שאליו יעבור, שהרי הכול היה מלא ודחוס.
M 7.213
οὐκ ἀντιμαρτύρησις δέ ἐστιν ἀκολουθία τοῦ ὑποσταθέντος καὶ δοξασθέντος ἀδήλου τῷ φαινομένῳ, οἷον ὁ Ἐπίκουρος λέγων εἶναι κενόν, ὅπερ ἐστὶν ἄδηλον, πιστοῦται δι’ ἐναργοῦς πράγματος τοῦτο, τῆς κινήσεως· μὴ ὄντος γὰρ κενοῦ οὐδὲ κίνησις ὤφειλεν εἶναι, τόπον μὴ ἔχοντος τοῦ κινουμένου σώματος εἰς ὃν περιστήσεται διὰ τὸ πάντα εἶναι πλήρη καὶ ναστά,
M 7.214
לכן הנראה — קיומה של תנועה — אינו מעיד נגד הדבר הנסתר שעליו נסבה הסברה. עדות נגדית מנוגדת להיעדר עדות נגדית: היא ביטולו יחד של הנראה עם הדבר הנסתר שהונח. למשל, הסטואי אומר שאין ריק ובכך טוען דבר נסתר; אך עם הנחה זו צריך להתבטל גם הנראה, כלומר התנועה, שכן אם אין ריק בהכרח גם אין תנועה, באופן שכבר הראינו.
M 7.214
ὥστε τῷ δοξασθέντι ἀδήλῳ μὴ ἀντιμαρτυρεῖν τὸ φαινόμενον κινήσεως οὔσης. ἡ μέντοι ἀντιμαρτύρησις μαχόμενόν τί ἐστι τῇ οὐκ ἀντιμαρτυρήσει· ἦν γὰρ συνανασκευὴ τοῦ φαινομένου τῷ ὑποσταθέντι ἀδήλῳ, οἶον ὁ Στωικὸς λέγει μὴ εἶναι κενόν, ἄδηλόν τι ἀξιῶν, τούτῳ δὲ οὕτως ὑποσταθέντι ὀφείλει τὸ φαινόμενον συνανασκευάζεσθαι, φημὶ δ’ ἡ κίνησις· μὴ ὄντος γὰρ κενοῦ κατ’ ἀνάγκην οὐδὲ κίνησις γίγνεται κατὰ τὸν ἤδη προδεδηλωμένον ἡμῖν τρόπον.
M 7.215
כיוצא בזה, היעדר עדות תומכת מנוגד לעדות תומכת: הוא תפיסה באמצעות הבהירות שהדבר שעליו נסבה הסברה אינו כפי שסברנו. למשל, כאשר אדם מתקרב מרחוק, בגלל המרחק אני משער שהוא אפלטון; אך כאשר המרחק מצטמצם אנו יודעים באמצעות הבהירות שאינו אפלטון. זהו היעדר עדות תומכת, שכן הדבר הנסבר לא קיבל את עדות הנראה.
M 7.215
ὡσαύτως δὲ καὶ ἡ οὐκ ἐπιμαρτύρησις ἀντίξους ἐστὶ τῇ ἐπιμαρτυρήσει· ἦν γὰρ ὑπόπτωσις δι’ ἐναργείας τοῦ τὸ δοξαζόμενον μὴ εἶναι τοιοῦτον ὁποῖόν περ ἐδοξάζετο, οἶον πόρρωθέν τινος προσιόντος εἰκάζω μὲν παρὰ τὸ διάστημα Πλάτωνα εἶναι, ἀλλὰ συναιρεθέντος τοῦ διαστήματος ἔγνωμεν δι’ ἐναργείας ὅτι οὐκ ἔστι Πλάτων. καὶ γέγονε τὸ τοιοῦτον οὐκ ἐπιμαρτύρησις· οὐ γὰρ ἐπεμαρτυρήθη τῷ φαινομένῳ τὸ δοξαζόμενον.
M 7.216
לכן עדות תומכת והיעדר עדות נגדית הן אמת־המידה לכך שדבר אמיתי; ואילו היעדר עדות תומכת ועדות נגדית לכך שהוא שקרי. הבהירות היא הבסיס והיסוד לכול. כזאת אמת־המידה לפי אפיקורוס. ואילו אנשי אריסטו ותאופרסטוס, ובכלל הפריפטטים,
M 7.216
ὅθεν ἡ μὲν ἐπιμαρτύρησις καὶ οὐκ ἀντιμαρτύρησις τοῦ ἀληθὲς εἶναί τι ἐστὶ κριτήριον, ἡ δὲ οὐκ ἐπιμαρτύρησις καὶ ἀντιμαρτύρησις τοῦ ψεῦδος εἶναι. πάντων δὲ κρηπὶς καὶ θεμέλιος ἡ ἐνάργεια. Τοιοῦτο μὲν καὶ κατὰ τὸν Ἐπίκουρόν ἐστι κριτήριον· οἱ δὲ περὶ τὸν Ἀριστοτέλη καὶ Θεόφραστον καὶ κοινῶς οἱ Περιπατητικοί,
M 7.217
מאחר שטבע הדברים מתחלק ברמה העליונה לשניים — כפי שאמרתי, מקצת הדברים מוחשים ומקצתם מושכלים — משאירים גם הם אמת־מידה כפולה: חישה למוחשים ומחשבה למושכלים; והבהירות, כפי שאמר תאופרסטוס, משותפת לשניהם.
M 7.217
διττῆς οὔσης κατὰ τὸ ἀνωτάτω τῆς τῶν πραγμάτων φύσεως, ἐπεὶ τὰ μὲν, καθὼς προεῖπον, αἰσθητά ἐστι τὰ δὲ νοητά, διττὸν καὶ αὐτοὶ τὸ κριτήριον ἀπολείπουσιν, αἴσθησιν μὲν τῶν αἰσθητῶν, νόησιν δὲ τῶν νοητῶν, κοινὸν δὲ ἀμφοτέρων, ὡς ἔλεγεν ὁ Θεόφραστος,
M 7.218
לפי הסדר, אמת־המידה הראשונה היא החישה <ה>חסרת־התבונה והבלתי־מוכחת; אך מבחינת היכולת, השכל ראשון, אף שנראה כי לפי הסדר הוא בא לאחר החישה.
M 7.218
τὸ ἐναργές. τάξει μὲν οὖν πρῶτόν ἐστι τὸ ἄλογον καὶ ἀναπόδεικτον κριτήριον, <ἡ> αἴσθησις, δυνάμει δὲ ὁ νοῦς, εἰ καὶ τῇ τάξει δευτερεύειν δοκεῖ παρὰ τὴν αἴσθησιν.
M 7.219
החישה מונעת בידי המוחשים; ומתנועתה הברורה של החישה נוצרת בנפש תנועה כלשהי אצל בעלי החיים העליונים והטובים יותר, המסוגלים לנוע מעצמם. תנועה זו מכונה אצלם זיכרון ורושם: זיכרון של ההיפעלות שבחישה, ורושם של המוחש שחולל בחישה את ההיפעלות.
M 7.219
ἀπὸ μὲν γὰρ τῶν αἰσθητῶν κινεῖται ἡ αἴσθησις, ἀπὸ δὲ τῆς κατὰ ἐνάργειαν περὶ τὴν αἴσθησιν κινήσεως ἐπιγίνεταί τι κατὰ ψυχὴν κίνημα τοῖς κρείττοσι καὶ βελτίοσι καὶ ἐξ αὐτῶν δυναμένοις κινεῖσθαι ζῴοις· ὅπερ μνήμη τε καὶ φαντασία καλεῖται παρ’ αὐτοῖς, μνήμη μὲν τοῦ περὶ τὴν αἴσθησιν πάθους, φαντασία δὲ τοῦ ἐμποιήσαντος τῇ αἰσθήσει τὸ πάθος αἰσθητοῦ.
M 7.220
משום כך הם אומרים שתנועה זו מקבילה לעקבה. כשם שהעקבה נוצרת הן בידי דבר־מה והן מדבר־מה — בידי לחיצת כף הרגל, למשל, ומדיון — כך גם תנועת הנפש האמורה נוצרת בידי ההיפעלות שבחישה ומן המוחש, שאליו היא גם שומרת דמיון מסוים.
M 7.220
διόπερ ἴχνει τὸ τοιοῦτον ἀναλογεῖν κίνημα φασίν· καὶ ὃν τρόπον ἐκεῖνο, φημὶ δὲ τὸ ἴχνος, ὑπό τινός τε γίνεται καὶ ἀπό τινος, ὑπό τινος μὲν οἷον τῆς τοῦ ποδὸς ἐπερείσεως, ἀπό τινος δὲ ὥσπερ τοῦ Δίωνος, οὕτω καὶ τὸ προειρημένον τῆς ψυχῆς κίνημα ὑφ’ οὗ μὲν γίνεται ὥσπερ τοῦ περὶ τὴν αἴσθησιν πάθους, ἀφ’ οὗ δὲ καθάπερ τοῦ αἰσθητοῦ, πρὸς ὃ καὶ ὁμοιότητά τινα σῴζει.
M 7.221
תנועה זו, המכונה זיכרון ורושם, כוללת בתוכה תנועה שלישית המתעוררת אחריה — תנועת הרושם התבוני — המתרחשת בהתאם לשיפוטנו ולבחירתנו, ומכונה מחשבה ושכל. למשל, כאשר דיון מופיע בבירור, החישה מופעלת ומשתנה בדרך כלשהי; מתוך ההיפעלות שבחישה נוצר בנפש רושם שלו, שאותו כינינו קודם גם זיכרון ואמרנו שהוא דומה לעקבה.
M 7.221
τοῦτο δὲ πάλιν τὸ κίνημα, ὅπερ μνήμη τε καὶ φαντασία καλεῖται, εἶχεν ἐν ἑαυτῷ τρίτον ἐπιγινόμενον ἄλλο κίνημα τὸ τῆς λογικῆς φαντασίας, κατὰ κρίσιν λοιπὸν καὶ προαίρεσιν τὴν ἡμετέραν συμβαῖνον, ὅπερ κίνημα διάνοιά τε καὶ νοῦς προσαγορεύεται, οἷον ὅταν τις προσπεσόντος κατ’ ἐνάργειαν Δίωνος πάθῃ πως τὴν αἴσθησιν καὶ τραπῇ, ὑπὸ δὲ τοῦ περὶ τὴν αἴσθησιν πάθους ἐγγένηταί τις αὐτοῦ τῇ ψυχῇ φαντασία, ἣν καὶ μνήμην πρότερον ἐλέγομεν καὶ ἴχνει παραπλήσιον ὑπάρχειν,
M 7.222
מתוך רושם זה מצייר ומעצב האדם מחדש מרצונו דמות, כגון האדם הכללי. תנועה כזאת של הנפש מכנים הפילוסופים הפריפטטים, לפי מופעיה השונים, ״מחשבה״ ו״שכל״: מחשבה מבחינת היכולת, ושכל מבחינת הפעילות.
M 7.222
ἀπὸ δὲ ταύτης τῆς φαντασίας ἑκουσίως ἀναζωγραφῇ αὐτῷ καὶ ἀναπλάσσῃ φάντασμα, καθάπερ τὸν γενικὸν ἄνθρωπον. τὸ γὰρ δὴ τοιοῦτο κίνημα τῆς ψυχῆς κατὰ διαφόρους ἐπιβολὰς οἱ Περιπατητικοὶ τῶν φιλοσόφων διάνοιάν τε καὶ νοῦν ὀνομάζουσι, κατὰ μὲν τὸ δύνασθαι διάνοιαν, κατὰ δὲ ἐνέργειαν νοῦν·
M 7.223
כאשר הנפש מסוגלת ליצור עיצוב מחודש זה, כלומר כאשר זו יכולתה הטבעית, היא נקראת מחשבה; וכאשר היא כבר יוצרת אותו בפועל, היא נקראת שכל. מן השכל ומפעולת החשיבה נוצרים המושג, הידיעה והאומנות. פעולת החשיבה עוסקת פעם במינים הפרטיים ופעם במינים ובסוגים.
M 7.223
ὅταν μὲν γὰρ δύνηται τοῦτον ποιεῖσθαι τὸν ἀναπλασμὸν ψυχή, τουτέστιν ὅταν πεφύκῃ, διάνοια καλεῖται, ὅταν δὲ ἐνεργητικῶς ἤδη ποιῇ, νοῦς ὀνομάζεται. ἀπὸ μέντοι τοῦ νοῦ καὶ τῆς διανοήσεως συνίσταται ἥ τε ἔννοια καὶ ἐπιστήμη καὶ τέχνη. διανόησις μὲν γὰρ γίνεται ὁτὲ μὲν τῶν κατὰ μέρος εἰδῶν ὁτὲ δὲ τῶν τε εἰδῶν καὶ τῶν γενῶν·
M 7.224
צירופן של דמויות שכליות כאלה וסיכום הפרטים לכלל נקראים מושג. מתוך צירוף וסיכום זה נוצרים לבסוף הידיעה והאומנות: הידיעה היא <זו> המדויקת וחסינה מטעות, ואילו האומנות אינה בהכרח כזאת.
M 7.224
ἀλλ’ ὁ μὲν ἀθροισμὸς τῶν τοιούτων τοῦ νοῦ φαντασμάτων καὶ ἡ συγκεφαλαίωσις τῶν ἐπὶ μέρους εἰς τὸ καθόλου ἔννοια καλεῖται, ἐν δὲ τῷ ἀθροισμῷ τούτῳ καὶ τῇ συγκεφαλαιώσει τελευταῖον ὑφίσταται ἥ τε ἐπιστήμη καὶ τέχνη, ἐπιστήμη μὲν <ἡ> τὸ ἀκριβὲς καὶ ἀδιάπτωτον ἔχουσα, τέχνη δὲ ἡ μὴ πάντως τοιαύτη.
M 7.225
כשם שטבען של הידיעות והאומנויות מאוחר בהתהוותו, כך גם הסברה המכונה בשם זה. כאשר הנפש נענית לרושם שנוצר מן החישה, מוסיפה את דעתה לנראה ומסכימה לו, הדבר נקרא סברה.
M 7.225
ὥσπερ δὲ ἡ τῶν ἐπιστημῶν καὶ τεχνῶν φύσις ἐστὶν ὑστερογενής, οὕτω καὶ ἡ καλουμένη δόξα· ὅταν γὰρ εἴξῃ ἡ ψυχὴ τῇ ἀπὸ τῆς αἰσθήσεως ἐγγενομένῃ φαντασίᾳ καὶ τῷ φανέντι πρόσθηται καὶ συγκατάθηται, λέγεται δόξα.
M 7.226
מן האמור נראה שאמות־המידה הראשונות להכרת הדברים הן החישה והשכל: החישה כמכשיר והשכל כאומן. כשם שאיננו יכולים לבחון כבדים וקלים בלי מאזניים או להבחין בין ישר לעקום בלי סרגל, כך גם השכל אינו מסוגל מטבעו לבחון את הדברים בלי החישה. אלה, בקווים כלליים, דברי אנשי האסכולה הפריפטטית.
M 7.226
φαίνεται οὖν ἐκ τῶν εἰρημένων πρῶτα κριτήρια τῆς τῶν πραγμάτων γνώσεως ἥ τε αἴσθησις καὶ ὁ νοῦς, ἡ μὲν ὀργάνου τρόπον ἔχουσα ὁ δὲ τεχνίτου. ὥσπερ γὰρ ἡμεῖς οὐ δυνάμεθα χωρὶς ζυγοῦ τὴν τῶν βαρέων καὶ κούφων ἐξέτασιν ποιεῖσθαι, οὐδὲ ἄτερ κανόνος τὴν τῶν εὐθέων καὶ στρεβλῶν διαφορὰν λαβεῖν, οὕτως οὐδὲ ὁ νοῦς χωρὶς αἰσθήσεως δοκιμάσαι πέφυκε τὰ πράγματα. Τοιοῦτοι μὲν οὖν ὡς ἐν κεφαλαίοις εἰσὶ καὶ οἱ ἀπὸ τοῦ Περιπάτου·
M 7.227
נותרה עוד העמדה הסטואית (fr. II 56 Arn.), ועליה נדבר בהתאם. אנשים אלה אומרים שהרושם התופס הוא אמת־המידה לאמת. נכיר אותו לאחר שנדע תחילה מהו לשיטתם רושם ומהם ההבדלים המיוחדים בין סוגיו.
M 7.227
ἀπολειπομένης δ’ ἔτι τῆς Στωικῆς δόξης (fr. II 56 Arn.) παρακειμένως καὶ περὶ ταύτης λέγωμεν. κριτήριον τοίνυν φασὶν ἀληθείας εἶναι οἱ ἄνδρες οὗτοι τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν. ταύτην δ’ εἰσόμεθα πρότερον γνόντες, τί ποτέ ἐστι κατ’ αὐτοὺς ἡ φαντασία καὶ τίνες ἐπ’ εἴδους ταύτης διαφοραί.
M 7.228
רושם, לשיטתם, הוא הטבעה בנפש. אך מיד נחלקו בעניין זה. קלאנתס (fr. 484 Arn.) הבין הטבעה כשקע ובליטה, כמו <ה>הטבעה שהטבעות יוצרות בשעווה; ואילו כריסיפוס חשב זאת למופרך.
M 7.228
φαντασία οὖν ἐστι κατ’ αὐτοὺς τύπωσις ἐν ψυχῇ. περὶ ἧς εὐθὺς καὶ διέστησαν· Κλεάνθης (fr. 484 Arn.) μὲν γὰρ ἤκουσε τὴν τύπωσιν κατὰ εἰσοχήν τε καὶ ἐξοχήν, ὥσπερ καὶ <τὴν> διὰ τῶν δακτυλίων γινομένην τοῦ κηροῦ τύπωσιν, Χρύσιππος δὲ ἄτοπον ἡγεῖτο τὸ τοιοῦτον.
M 7.229
ראשית, הוא אומר, כאשר המחשבה מדמה בעת ובעונה אחת משולש ומרובע, יצטרך אותו גוף לשאת באותו זמן צורות שונות ולהיעשות יחד משולש ומרובע, או אף עגול, וזה מופרך. ושנית, כאשר מתקיימים בנו רשמים רבים בבת אחת, לנפש יהיו גם צורות רבות מספור, דבר גרוע מן הראשון.
M 7.229
πρῶτον μὲν γάρ, φησί, δεήσει τῆς διανοίας ὑφ’ ἓν ποτε τρίγωνόν τι καὶ τετράγωνον φαντασιουμένης τὸ αὐτὸ σῶμα κατὰ τὸν αὐτὸν χρόνον διαφέροντα ἔχειν περὶ αὐτῷ σχήματα ἅμα τε τρίγωνον καὶ τετράγωνον γίνεσθαι ἢ καὶ περιφερές, ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον· εἶτα, πολλῶν ἅμα φαντασιῶν ὑφισταμένων ἐν ἡμῖν, παμπληθεῖς καὶ τοὺς σχηματισμοὺς ἕξειν τὴν ψυχήν, ὃ τοῦ προτέρου χεῖρόν ἐστιν.
M 7.230
לכן הוא עצמו סבר שזנון (fr. 58 Arn.) אמר ״הטבעה״ במשמעות של שינוי, כך שההגדרה תהיה: ״רושם הוא שינוי של הנפש״. בכך אין עוד מופרך <בכך> שאותו גוף, כאשר רשמים רבים נוצרים בנו בעת ובעונה אחת, יקבל שינויים רבים מספור.
M 7.230
αὐτὸς οὖν τὴν τύπωσιν εἰρῆσθαι ὑπὸ τοῦ Ζήνωνος (fr. 58 Arn.) ὑπενόει ἀντὶ τῆς ἑτεροιώσεως, ὥστ’ εἶναι τοιοῦτον τὸν λόγον ‘‘φαντασία ἐστὶν ἑτεροίωσις ψυχῆς”, μηκέτι ἀτόπου ὄντος <τοῦ> τὸ αὐτὸ σῶμα, ὑφ’ ἓν [κατὰ τὸν αὐτὸν χρόνον] πολλῶν περὶ ἡμᾶς συνισταμένων φαντασιῶν, παμπληθεῖς ἀναδέχεσθαι ἑτεροιώσεις·
M 7.231
כשם שהאוויר, כאשר אנשים רבים משמיעים קול יחד, מקבל בעת ובעונה אחת מכות רבות מספור ושונות ולכן גם שינויים רבים, כך גם החלק המנהיג, המקבל רשמים מגוונים, יעבור דבר מקביל.
M 7.231
ὥσπερ γὰρ ὁ ἀήρ, ὅταν ἅμα πολλοὶ φωνῶσιν, ἀμυθήτους ὑφ’ ἓν καὶ διαφερούσας ἀναδεχόμενος πληγὰς εὐθὺς πολλὰς ἴσχει καὶ τὰς ἑτεροιώσεις, οὕτω καὶ τὸ ἡγεμονικὸν ποικίλως φαντασιούμενον ἀνάλογόν τι τούτῳ πείσεται.
M 7.232
אחרים אומרים שגם ההגדרה שהוצעה כתיקון להגדרתו אינה נכונה. אם דבר הוא רושם, הוא הטבעה ושינוי של הנפש; אך אם דבר הוא הטבעה של הנפש, אין הוא בהכרח רושם. אם האצבע נחבטת או היד מתגרדת, נוצרים אמנם הטבעה ושינוי בנפש אך לא רושם; שכן הרושם אינו מתרחש בכל חלק מקרי של הנפש, אלא רק במחשבה ובחלק המנהיג.
M 7.232
ἄλλοι δὲ οὐδὲ τὸν κατὰ διόρθωσιν ἐκείνου ἐξενεχθέντα ὅρον ὀρθῶς ἔχειν φασίν. εἰ μὲν γὰρ ἔστι τις φαντασία, αὕτη τύπωσις καὶ ἑτεροίωσις τῆς ψυχῆς καθέστηκεν· εἰ δέ τις ἐστὶ τύπωσις τῆς ψυχῆς, ἐκείνη οὐ πάντως ἐστὶ φαντασία. καὶ γὰρ προσπταίσματος γενομένου περὶ τὸν δάκτυλον ἢ κνησμοῦ περὶ τὴν χεῖρα συμβάντος τύπωσις μὲν καὶ ἑτεροίωσις τῆς ψυχῆς ἀποτελεῖται, οὐχὶ δὲ καὶ φαντασία, ἐπείπερ οὐδὲ περὶ τῷ τυχόντι μέρει τῆς ψυχῆς γίνεσθαι ταύτην συμβέβηκεν, ἀλλὰ περὶ τῇ διανοίᾳ μόνον καὶ τῷ ἡγεμονικῷ.
M 7.233
בתשובתם אומרים הסטואים שב״הטבעה בנפש״ מובן יחד גם ״כראוי לנפש״, כך שהנוסח המלא הוא: ״רושם הוא הטבעה בנפש כראוי לנפש״. כשם שקטרקט נקרא ״לובן בעין״, ואנו מבינים יחד ״כראוי לעין״ — כלומר שהלובן נמצא בחלק מסוים של העין, שאם לא כן לכולנו היה קטרקט משום שלכולנו יש מטבענו לובן בעין — כך כאשר אנו אומרים שהרושם הוא הטבעה בנפש, אנו מבינים יחד שההטבעה מתרחשת בחלק מסוים של הנפש, כלומר בחלק המנהיג. לכן בניסוח מלא ההגדרה היא: ״רושם הוא שינוי בחלק המנהיג״.
M 7.233
πρὸς οὓς ἀπαντῶντες οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς συνεμφαίνεσθαί φασι τῇ τυπώσει τῆς ψυχῆς τὸ ὡς ἂν ἐν ψυχῇ, ὥστε εἶναι τὸ πλῆρες τοιοῦτον ‘‘φαντασία ἐστὶ τύπωσις ἐν ψυχῇ ὡς ἂν ἐν ψυχῇ” καθὰ γὰρ ἡ ἐφηλότης λέγεται λευκότης ἐν ὀφθαλμῷ συνεμφαινόντων ἡμῶν τὸ ὡς ἐν ὀφθαλμῷ, τουτέστι τὸ κατὰ ποιὸν μέρος τοῦ ὀφθαλμοῦ, τὴν λευκότητα εἶναι, ἴνα μὴ πάντες ἄνθρωποι ἐφηλότητα ἔχωμεν ὡς ἂν πάντες ἐκ φύσεως ἔχοντες λευκότητα ἐν ὀφθαλμῷ, οὕτως ὅταν λέγωμεν τὴν φαντασίαν τύπωσιν ἐν ψυχῇ, συνεμφαίνομεν καὶ τὸ περὶ ποιὸν μέρος γίνεσθαι τῆς ψυχῆς τὴν τύπωσιν, τουτέστι τὸ ἡγεμονικόν, ὥστε ἐξαπλούμενον γίνεσθαι τὸν ὅρον τοιοῦτον ‘‘φαντασία ἐστὶν ἑτεροίωσις ἐν ἡγεμονικῷ”.
M 7.234
אחרים יצאו מאותה יכולת והגנו על ההגדרה בעידון רב יותר. הם אומרים ש״נפש״ נאמרת בשני מובנים: על המחזיק יחד את ההרכב כולו, ובייחוד על החלק המנהיג. כשאנו אומרים שהאדם מורכב מנפש וגוף, או שהמוות הוא הפרדת הנפש מן הגוף, אנו מכנים בייחוד את החלק המנהיג.
M 7.234
ἄλλοι δὲ ἀπὸ τῆς αὐτῆς ὁρμώμενοι δυνάμεως γλαφυρώτερον ἀπελογήσαντο. φασὶ γὰρ ψυχὴν λέγεσθαι διχῶς, τό τε συνέχον τὴν ὅλην σύγκρισιν καὶ κατ’ ἰδίαν τὸ ἡγεμονικόν. ὅταν γὰρ εἴπωμεν συνεστάναι τὸν ἄνθρωπον ἐκ ψυχῆς καὶ σώματος, ἢ τὸν θάνατον εἶναι χωρισμὸν ψυχῆς ἀπὸ σώματος, ἰδίως καλοῦμεν τὸ ἡγεμονικόν.
M 7.235
וכיוצא בזה, כאשר אנו מחלקים ואומרים שמקצת הטובות נוגעות לנפש, מקצתן לגוף ומקצתן חיצוניות, איננו מתכוונים לכל הנפש אלא רק לחלקה המנהיג; שכן בו מתהוות ההיפעלויות והטובות.
M 7.235
ὡσαύτως δὲ καὶ ὅταν διαιρούμενοι φάσκωμεν ἀγαθῶν τὰ μὲν εἶναι περὶ ψυχὴν τὰ δὲ περὶ σῶμα τὰ δ’ ἐκτός, οὐ τὴν ὅλην ψυχὴν ἐμφαίνομεν ἀλλὰ τὸ ἡγεμονικὸν ταύτης μόριον· περὶ τούτῳ γὰρ τὰ πάθη καὶ τὰ ἀγαθὰ συνίσταται.
M 7.236
לכן גם כאשר זנון אומר (fr. 58 Arn.) שרושם הוא הטבעה בנפש, יש להבין ב״נפש״ לא את כולה אלא את חלקה, כך שמשמעות דבריו תהיה: ״רושם הוא שינוי בחלק המנהיג״. אך גם אם כך הדבר, אומרים אחדים, ההגדרה עדיין שגויה.
M 7.236
διόπερ καὶ ὅταν λέγῃ ὁ Ζήνων (fr. 58 Arn.) φαντασίαν εἶναι τύπωσιν ἐν ψυχῇ, ἀκουστέον ψυχὴν οὐ τὴν ὅλην ἀλλὰ τὸ μόριον αὐτῆς, ἵνα ᾖ τὸ λεγόμενον οὕτως ἔχον ‘‘φαντασία ἐστὶν ἑτεροίωσις περὶ τὸ ἡγεμονικόν” ἀλλὰ κἂν οὕτως ἔχῃ, φασί τινες, πάλιν ἡμάρτηται.
M 7.237
שכן גם הדחף, ההסכמה והתפיסה הם שינויים בחלק המנהיג, ובכל זאת הם נבדלים מן הרושם. הרושם הוא היפעלות ומצב שלנו, ואילו הללו הם פעולות שלנו יותר משהם היפעלויות. לכן <ה>הגדרה גרועה, משום שהיא חלה על דברים רבים.
M 7.237
καὶ γὰρ ἡ ὁρμὴ καὶ ἡ συγκατάθεσις καὶ ἡ κατάληψις ἑτεροιώσεις μὲν εἰσι τοῦ ἡγεμονικοῦ, διαφέρουσι δὲ τῆς φαντασίας· ἡ μὲν γὰρ πεῖσίς τις ἦν ἡμετέρα καὶ διάθεσις, αὗται δὲ πολὺ μᾶλλον [ἢ ὁρμαὶ] ἐνέργειαί τινες ἡμῶν ὑπῆρχον. μοχθηρὸς ἄρα ἐστὶν <ὁ> ὅρος πολλοῖς καὶ πράγμασιν ἐφαρμοζόμενος·
M 7.238
כשם שמי שהגדיר אדם ואמר ״האדם הוא בעל חיים תבוני״ לא מסר כראוי את מושג האדם, משום שגם האל הוא בעל חיים תבוני, כך גם מי שהכריז שהרושם הוא שינוי בחלק המנהיג נכשל: הגדרה זו אינה של הרושם יותר משהיא של כל אחת מן התנועות שמנינו.
M 7.238
καὶ ὃν τρόπον ὁ τὸν ἄνθρωπον ὁρισάμενος καὶ εἰπὼν ὅτι ἄνθρωπός ἐστι ζῷον λογικόν, οὐχ ὑγιῶς τὴν ἔννοιαν τοῦ ἀνθρώπου ὑπέραψε διὰ τὸ καὶ τὸν θεὸν ζῷον εἶναι λογικόν, οὕτω καὶ ὁ τὴν φαντασίαν ἀποφηνάμενος ἑτεροίωσιν ἡγεμονικοῦ διέπεσεν· οὐ μᾶλλον γὰρ ταύτης ἢ ἑκάστης τῶν κατηριθμημένων κινήσεων ἐστιν ἀπόδοσις.
M 7.239
נוכח התנגדות זו הסטואים חוזרים שוב למשמעויות המשתמעות, ואומרים שבהגדרת הרושם יש להבין יחד שהשינוי הוא בדרך של היפעלות. כשם שמי שאומר שהאהבה היא שאיפה ליצור ידידות משתמע מדבריו שמדובר בצעירים יפים, גם אם אינו אומר זאת במפורש — שהרי איש אינו אוהב זקנים שכבר אין בהם פריחת נעורים — כך, לדבריהם, כשאנו אומרים שהרושם הוא שינוי בחלק המנהיג, משתמע שהשינוי מתרחש בדרך של היפעלות ולא בדרך של פעולה.
M 7.239
τοιαύτης δ’ οὔσης καὶ τῆσδε τῆς ἐνστάσεως πάλιν ἐπὶ τὰς συνεμφάσεις οἱ Στωικοὶ ἀνατρέχουσι, λέγοντες τῷ ὅρῳ δεῖν τῆς φαντασίας συνακούειν τὸ κατὰ πεῖσιν· ὡς γὰρ ὁ λέγων τὸν ἔρωτα ἐπιβολὴν εἶναι φιλοποιίας συνεμφαίνει τὸ νέων ὡραίων, καὶ εἰ μὴ κατὰ τὸ ῥητὸν τοῦτο ἐκφέρῃ (οὐθεὶς γὰρ γερόντων καὶ ἀκμῆς ὥραν μὴ ἐχόντων ἐρᾷ), οὕτως ὅταν λέγωμεν, φασί, τὴν φαντασίαν ἑτεροίωσιν ἡγεμονικοῦ, συνεμφαίνομεν τὸ κατὰ πεῖσιν ἀλλὰ μὴ τὸ κατὰ ἐνέργειαν γίνεσθαι τὴν ἑτεροίωσιν.
M 7.240
אך נראה שגם כך לא חמקו מן ההאשמה. כאשר החלק המנהיג ניזון, ואכן כאשר הוא גדל, הוא משתנה בדרך של היפעלות; ובכל זאת שינוי כזה, אף שהוא היפעלות ומצב, אינו רושם. אלא אם יאמרו שוב שהרושם הוא סוג מיוחד של היפעלות, הנבדל ממצבים כאלה; או לכל הפחות כך:
M 7.240
δοκοῦσι δὲ μηδ’ οὕτως ἐκπεφευγέναι τὸ ἔγκλημα· ὅτε γὰρ τρέφεται τὸ ἡγεμονικὸν καὶ νὴ Δία γε αὔξεται, ἑτεροιοῦται μὲν κατὰ πεῖσιν, οὐκ ἔστι δὲ ἡ τοιαύτη ἐτεροίωσις αὐτοῦ, καίπερ κατὰ πεῖσιν οὖσα καὶ διάθεσιν, φαντασία, ἐκτὸς εἰ μή τι πάλιν λέγοιεν ἰδίωμα πείσεως εἶναι τὴν φαντασίαν, ὅπερ διενήνοχε τῶν τοιούτων διαθέσεων, ἢ ἐκεῖνό γε,
M 7.241
מאחר שהרושם נוצר או מדברים חיצוניים או מהיפעלויות שבתוכנו — דבר המכונה אצלם ביתר דיוק ״משיכה ריקה״ — משתמע בהכרח מהגדרת הרושם שההיפעלות נוצרת או עקב פגיעה חיצונית או עקב היפעלויות שבתוכנו. דבר זה כבר אינו משתמע לגבי השינוי הנובע מגדילה או מהזנה. כך קשה למסור את הגדרת הרושם לפי אנשי הסטואה. לרשמים יש הבדלים רבים אחרים, אך יספיקו אלה שייאמרו עתה.
M 7.241
ἐπεὶ ἡ φαντασία γίνεται ἤτοι τῶν ἐκτὸς ἢ τῶν ἐν ἡμῖν παθῶν (ὃ δὴ κυριώτερον διάκενος ἑλκυσμὸς παρ’ αὐτοῖς καλεῖται), πάντως ἐν τῷ λόγῳ τῆς φαντασίας συνεμφαίνεσθαι τὸ τὴν πεῖσιν γίνεσθαι ἤτοι κατὰ τὴν ἐκτὸς προσβολὴν ἢ κατὰ τὰ ἐν ἡμῖν πάθη, ὅπερ οὐκέτ’ ἔστιν ἐπὶ τῆς κατὰ τὰς αὐξήσεις ἢ θρέψεις ἑτεροιώσεως συνεξακούειν. Ἀλλ’ ἡ μὲν φαντασία κατὰ τοὺς ἀπὸ τῆς Στοᾶς οὕτω δυσαπόδοτός ἐστι· τῶν δὲ φαντασιῶν πολλαὶ μὲν καὶ ἄλλαι εἰσὶ διαφοραί, ἀπαρκέσουσι δὲ αἱ λεχθησόμεναι.
M 7.242
מהם, מקצת הרשמים משכנעים, מקצתם בלתי־משכנעים, מקצתם גם משכנעים וגם בלתי־משכנעים, ומקצתם לא משכנעים ולא בלתי־משכנעים. משכנעים הם היוצרים תנועה חלקה בנפש, כגון כעת ״יום הוא״, ״אני משוחח״ וכל דבר בעל בהירות דומה. בלתי־משכנעים הם שאינם כאלה אלא מסיטים אותנו מן ההסכמה, כגון: ״אם יום הוא,
M 7.242
τούτων γὰρ αἱ μὲν εἰσι πιθαναί, αἱ δὲ ἀπίθανοι, αἱ δὲ πιθαναὶ ἄμα καὶ ἀπίθανοι, αἱ δὲ οὔτε πιθαναὶ οὔτε ἀπίθανοι. πιθαναὶ μὲν οὖν εἰσιν αἱ λεῖον κίνημα περὶ ψυχὴν ἐργαζόμεναι, ὥσπερ νῦν τὸ “ἡμέραν εἶναι” καὶ τὸ ‘‘ἐμὲ διαλέγεσθαι” καὶ πᾶν ὃ τῆς ὁμοίας ἔχεται περιφανείας, ἀπίθανοι δὲ αἱ μὴ τοιαῦται ἀλλ’ ἀποστρέφουσαι ἡμᾶς τῆς συγκαταθέσεως, οἷον “εἰ ἡμέρα ἐστίν,
M 7.243
השמש אינה מעל הארץ; אם חושך הוא, יום הוא״. משכנעים ובלתי־משכנעים יחד הם הרשמים שבגלל יחס מסוים נעשים פעם כאלה ופעם כאלה, כגון רשמי הטיעונים האפתטיים. לא משכנעים ולא בלתי־משכנעים הם רשמים של דברים כגון: ״מספר הכוכבים זוגי; מספר הכוכבים אי־זוגי״. מן הרשמים המשכנעים או הבלתי־משכנעים, מקצתם אמיתיים ומקצתם שקריים,
M 7.243
οὐκ ἔστιν ἥλιος ὑπὲρ γῆς· εἰ σκότος ἐστίν, ἡμέρα ἐστίν.” πιθαναὶ δὲ καὶ ἀπίθανοι καθεστᾶσιν αἱ κατὰ τὴν πρός τι σχέσιν ὁτὲ μὲν τοιαὶ γινόμεναι ὁτὲ δὲ τοῖαι, οἶον αἱ τῶν ἀπόρων λόγων, οὔτε δὲ πιθαναὶ οὔτε ἀπίθανοι καθάπερ αἱ τῶν τοιούτων πραγμάτων ‘‘ἄρτιοί εἰσιν οἱ ἀστέρες· περισσοί εἰσιν οἱ ἀστέρες.” τῶν δὲ πιθανῶν [ἢ ἀπιθάνων] φαντασιῶν αἱ μέν εἰσιν ἀληθεῖς, αἱ δὲ ψευδεῖς,
M 7.244
מקצתם אמיתיים ושקריים, ומקצתם לא אמיתיים ולא שקריים. אמיתיים הם אלה שאפשר לייחס להם נשוא אמיתי, כגון כעת ״יום הוא״ או ״יש אור״; שקריים הם אלה שאפשר לייחס להם נשוא שקרי, כגון שהמשוט שבמים שבור או שהאכסדרה הולכת ונעשית צרה; ואמיתיים ושקריים הם כגון הרושם שפגע באורסטס בשיגעונו מתוך אלקטרה.
M 7.244
αἱ δὲ ἀληθεῖς καὶ ψευδεῖς, αἱ δὲ οὔτε ἀληθεῖς οὔτε ψευδεῖς. ἀληθεῖς μὲν οὖν εἰσιν ὧν ἔστιν ἀληθῆ κατηγορίαν ποιήσασθαι, ὡς τοῦ ‘‘ἡμέρα ἐστίν” ἐπὶ τοῦ παρόντος ἢ τοῦ “φῶς ἐστι,” ψευδεῖς δὲ ὧν ἔστι ψευδῆ κατηγορίαν ποιήσασθαι, ὡς τοῦ κεκλάσθαι τὴν κατὰ βυθοῦ κώπην ἢ μείουρον εἶναι τὴν στοάν, ἀληθεῖς δὲ καὶ ψευδεῖς, ὁποία προσέπιπτεν Ὀρέστῃ κατὰ μανίαν ἀπὸ τῆς Ἠλέκτρας
M 7.245
במידה שהרושם פגע בו מדבר קיים, הוא היה אמיתי, שהרי אלקטרה הייתה קיימת; ובמידה שפגע בו כאילו מאריניה, היה שקרי, שהרי לא הייתה אריניה. כך גם אם אדם חולם על דיון החי כאילו הוא נוכח: הרושם נובע מדיון הקיים, אך הוא משיכה שקרית וריקה.
M 7.245
(καθὸ μὲν γὰρ ὡς ἀπὸ ὑπάρχοντός τινος προσέπιπτεν, ἦν ἀληθής, ὑπῆρχε γὰρ Ἠλέκτρα, καθὸ δ’ ὡς ἀπὸ Ἐρινύος, ψευδής, οὐκ ἦν γὰρ Ἐρινύς), καὶ πάλιν εἰ τις ἀπὸ Δίωνος ζῶντος κατὰ τοὺς ὕπνους ὡς ἀπὸ παρεστῶτος ὀνειροπολεῖται ψευδῆ καὶ διάκενον ἑλκυσμόν.
M 7.246
הרשמים הכלליים אינם אמיתיים ואינם שקריים. כאשר המינים הם כאלה או אחרים, הסוגים אינם כאלה ואינם אחרים. למשל, מבני האדם מקצתם יוונים ומקצתם ברברים; אך האדם הכללי אינו יווני — שאם כן כל המינים הפרטיים היו יוונים — וגם אינו ברברי, מאותו טעם.
M 7.246
οὔτε δὲ ἀληθεῖς οὔτε ψευδεῖς ἦσαν αἱ γενικαί· ὧν γὰρ τὰ εἴδη τοῖα ἢ τοῖα, τούτων τὰ γένη οὔτε τοῖα οὔτε τοῖα, οἷον τῶν ἀνθρώπων οἱ μὲν εἰσιν Ἕλληνες οἱ δὲ βάρβαροι, ἀλλ’ ὁ γενικὸς ἄνθρωπος οὔτε Ἕλλην ἐστίν, ἐπεὶ πάντες ἂν οἱ ἐπ’ εἴδους ἦσαν Ἕλληνες, οὔτε βάρβαρος διὰ τὴν αὐτὴν αἰτίαν.
M 7.247
מן הרשמים האמיתיים מקצתם תופסים ומקצתם אינם תופסים. אלה הפוגעים באנשים עקב היפעלות אינם תופסים: אנשים רבים הסובלים מטירוף או ממרה שחורה מקבלים רושם אמיתי, אך לא רושם תופס אלא כזה שנפל עליהם מבחוץ ובמקרה. לכן לעיתים קרובות הם אינם קובעים אותו בוודאות ואינם מסכימים לו.
M 7.247
τῶν δὲ ἀληθῶν αἱ μὲν εἰσι καταληπτικαὶ αἱ δὲ οὔ, οὐ καταληπτικαὶ μὲν αἱ προσπίπτουσαί τισι κατὰ πάθος· μυρίοι γὰρ φρενιτίζοντες καὶ μελαγχολῶντες ἀληθῆ μὲν ἕλκουσι φαντασίαν, οὐ καταληπτικὴν δὲ ἀλλ’ ἔξωθεν καὶ ἐκ τύχης οὕτω συμπεσοῦσαν, ὅθεν οὐδὲ διαβεβαιοῦνται περὶ αὐτῆς πολλάκις, οὐδὲ συγκατατίθενται αὐτῇ.
M 7.248
הרושם התופס הוא זה שנוצר מדבר קיים ובהתאם לדבר הקיים עצמו, נטבע ונחתם בו, ואשר כמותו לא יוכל להיווצר מדבר שאינו קיים (Stoic. fr. I 59 Arn.). בהיותם משוכנעים לחלוטין שרושם זה תופס את הדברים המונחים לפניו ומטביע באופן מקצועי את כל תכונותיהם, הם אומרים שכל אחד מן התנאים האלה שייך לו.
M 7.248
καταληπτικὴ δέ ἐστιν ἡ ἀπὸ ὑπάρχοντος καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον ἐναπομεμαγμένη καὶ ἐναπεσφραγισμένη, ὁποία οὐκ ἂν γένοιτο ἀπὸ μὴ ὑπάρχοντος (Stoic. fr. I 59 Arn.). ἄκρως γὰρ πιστούμενοι ἀντιληπτικὴν εἶναι τῶν ὑποκειμένων τήνδε τὴν φαντασίαν καὶ πάντα τεχνικῶς τὰ περὶ αὐτοῖς ἰδιώματα ἀναμεμαγμένην, ἕκαστον τούτων φασὶν ἔχειν συμβεβηκός.
M 7.249
התנאי הראשון הוא להיווצר מדבר קיים, שכן רשמים רבים פוגשים אותנו מדבר שאינו קיים, כמו אצל משוגעים, ואלה לא יהיו תופסים. השני הוא להיווצר מדבר קיים ובהתאם לדבר הקיים עצמו. שכן רשמים מסוימים נוצרים מדבר קיים אך אינם מדמים את הדבר הקיים עצמו, כמו אצל אורסטס המשוגע שהזכרנו מעט קודם. הוא קיבל רושם מן הדבר הקיים, אלקטרה, אך לא בהתאם לדבר הקיים עצמו, משום שחשב שהיא אחת האריניות; ולכן כאשר היא ניגשה אליו וביקשה לטפל בו, הוא דחה אותה ואמר (Eurip. Orest. 264): הרפי ממני; אינך אחת האריניות שלי. גם הרקלס הופעל מדבר קיים, אנשי תבאי, אך לא בהתאם לדבר הקיים עצמו. והרושם התופס צריך להיווצר גם בהתאם לדבר הקיים עצמו.
M 7.249
ὧν πρῶτον μὲν τὸ ἀπὸ ὑπάρχοντος γίνεσθαι· πολλαὶ γὰρ τῶν φαντασιῶν προσπίπτουσιν ἀπὸ μὴ ὑπάρχοντος ὥσπερ ἐπὶ μεμηνότων, αἵτινες οὐκ ἂν εἶεν καταληπτικαί. δεύτερον δὲ τὸ καὶ ἀπὸ ὑπάρχοντος εἶναι καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον· ἔνιαι γὰρ πάλιν ἀπὸ ὑπάρχοντος μὲν εἰσιν, οὐκ αὐτὸ δὲ τὸ ὑπάρχον ἰνδάλλονται, ὡς ἐπὶ τοῦ μεμηνότος Ὀρέστου μικρῷ πρότερον ἐδείκνυμεν. εἷλκε μὲν γὰρ φαντασίαν ἀπὸ ὑπάρχοντος τῆς Ἠλέκτρας, οὐ κατ’ αὐτὸ δὲ τὸ ὑπάρχον· μίαν γὰρ τῶν Ἐρινύων ὑπελάμβανεν αὐτὴν εἶναι, καθὸ καὶ προσιοῦσαν καὶ ἐπιμελεῖν αὐτὸν σπουδάζουσαν ἀπωθεῖται λέγων (Eurip. Orest. 264) μέθες· μή μ’ οὖσα τῶν ἐμῶν Ἐρινύων. καὶ ὁ Ἡρακλῆς ἀπὸ ὑπάρχοντος μὲν ἐκινεῖτο τῶν Θηβῶν. οὐ κατ’ αὐτὸ δὲ τὸ ὑπάρχον· καὶ γὰρ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον δεῖ γίνεσθαι τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν.
M 7.250
ועוד, עליו להיות טבוע וחתום בו, כדי שיטביע באופן מקצועי את כל תכונות הדברים הניתנים להופעה.
M 7.250
οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ ἐναπομεμαγμένην καὶ ἐναπεσφραγισμένην τυγχάνειν, ἵνα πάντα τεχνικῶς τὰ ἰδιώματα τῶν φανταστῶν ἀναμάττηται.
M 7.251
כשם שהפסלים נוגעים בכל חלקי הדברים שהם משלימים, וכשם שטביעות החותמות שבטבעות מטביעות תמיד בשעווה את כל סימניהן בדייקנות, כך גם המקבלים תפיסה של הדברים המונחים לפניהם צריכים להגיע אל כל תכונותיהם.
M 7.251
ὡς γὰρ οἱ γλυφεῖς πᾶσι τοῖς μέρεσι συμβάλλουσι τῶν τελουμένων, καὶ ὃν τρόπον αἱ διὰ τῶν δακτυλίων σφραγῖδες ἀεὶ πάντας ἐπ’ ἀκριβὲς τοὺς χαρακτῆρας ἐναπομάττονται τῷ κηρῷ, οὕτω καὶ οἱ κατάληψιν ποιούμενοι τῶν ὑποκειμένων πᾶσιν ὀφείλουσιν αὐτῶν τοῖς ἰδιώμασιν ἐπιβάλλειν.
M 7.252
את התנאי ״אשר כמותו לא יוכל להיווצר מדבר שאינו קיים״ הוסיפו מפני שהסטואים, שלא כאנשי האקדמיה, סבורים שאי־אפשר למצוא רושם שקרי שאינו נבדל מן האמיתי בכל פרט. הסטואים אומרים שבעל הרושם התופס ניגש באופן מקצועי להבדל הממשי שבין הדברים, משום שלרושם כזה יש תכונה מיוחדת לעומת שאר הרשמים, כשם שלנחשים בעלי הקרניים יש תכונה מיוחדת לעומת שאר הנחשים. אנשי האקדמיה אומרים להפך: אפשר למצוא שקר שאינו נבדל מן הרושם התופס.
M 7.252
τὸ δὲ ‘‘οἴα οὐκ ἂν γένοιτο ἀπὸ μὴ ὑπάρχοντος” προσέθεσαν, ἐπεὶ οὐχ ὥσπερ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς ἀδύνατον ὑπειλήφασι κατὰ πάντα ἀπαράλλακτόν τινα εὑρεθήσεσθαι, οὕτω καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας. ἐκεῖνοι μὲν γάρ φασιν ὅτι ὁ ἔχων τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν τεχνικῶς προσβάλλει τῇ ὑπούσῃ τῶν πραγμάτων διαφορᾷ, ἐπείπερ καὶ εἶχέ τι τοιοῦτον ἰδίωμα ἡ τοιαύτη φαντασία παρὰ τὰς ἄλλας φαντασίας καθάπερ οἱ κεράσται παρὰ τοὺς ἄλλους ὄφεις· οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας τοὐναντίον φασὶ δύνασθαι τῇ καταληπτικῇ φαντασίᾳ ἀπαράλλακτον εὑρεθήσεσθαι ψεῦδος.
M 7.253
הסטואים הקדומים אמרו שרושם תופס זה הוא אמת־המידה לאמת; המאוחרים הוסיפו שעליו להיות חופשי מכל מניעה.
M 7.253
Ἀλλὰ γὰρ οἱ μὲν ἀρχαιότεροι τῶν Στωικῶν κριτήριόν φασιν εἶναι τῆς ἀληθείας τὴν καταληπτικὴν ταύτην φαντασίαν, οἱ δὲ νεώτεροι προσετίθεσαν καὶ τὸ μηδὲν ἔχουσαν ἔνστημα.
M 7.254
שכן לפעמים פוגע באדם רושם תופס, אך הוא אינו מהימן בגלל נסיבה חיצונית. למשל, כאשר הרקלס העלה את אלקסטיס מן האדמה והציגה לפני אדמטוס, אדמטוס קיבל אמנם רושם תופס מאלקסטיס אך לא האמין לו.
M 7.254
ἔσθ’ ὅτε γὰρ καταληπτικὴ μὲν προσπίπτει φαντασία, ἄπιστος δὲ διὰ τὴν ἔξωθεν περίστασιν. οἷον ὅτε Ἀδμήτῳ ὁ Ἡρακλῆς τὴν Ἄλκηστιν γῆθεν ἀναγαγὼν παρέστησε, τότε ὁ Ἄδμητος ἔσπασε μὲν καταληπτικὴν φαντασίαν ἀπὸ τῆς Ἀλκήστιδος, ἠπίστει δ’ αὐτῇ·
M 7.255
וכאשר מנלאוס, בשובו מטרויה, ראה אצל פרוטאוס את הלנה האמיתית לאחר שהשאיר בספינה את דמותה, שבגללה התחוללה מלחמה של עשר שנים, הוא קיבל רושם שנוצר מדבר קיים, בהתאם לדבר הקיים עצמו, וטבוע וחתום בו; אך הוא לא החזיק בו <כחופשי ממניעה>.
M 7.255
καὶ ὅτε ἀπὸ Τροίας ὁ Μενέλαος ἀνακομισθεὶς ἑώρα τὴν ἀληθῆ Ἑλένην παρὰ τῷ Πρωτεῖ, [καὶ] καταλιπὼν ἐπὶ τῆς νεὼς τὸ ἐκείνης εἴδωλον, περὶ οὗ δεκαετὴς συνέστη πόλεμος, ἀπὸ ὑπάρχοντος μὲν καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον καὶ ἐναπομεμαγμένην καὶ ἐναπεσφραγισμένην ἐλάμβανε φαντασίαν, οὐκ εἶχε δὲ αὐτήν <...
M 7.256
לפיכך הרושם התופס הוא אמת־מידה כאשר אין לו שום מניעה. הרשמים האלה היו תופסים אך היו להם מניעות: אדמטוס חשב שאלקסטיס מתה, שהמתים אינם קמים ושלעיתים רק דמויות רפאים מופיעות; ומנלאוס ידע שהשאיר את הלנה שמורה בספינה, ולכן לא היה בלתי־סביר שהאישה שנמצאה בפארוס אינה הלנה אלא דמות רפאים אלוהית כלשהי.
M 7.256
.> ὥσθ’ ἡ μὲν καταληπτικὴ φαντασία κριτήριόν ἐστι μηδὲν ἔχουσα ἔνστημα, αὗται δὲ καταληπτικαὶ μὲν ἦσαν, εἶχον δὲ ἐνστάσεις· ὅ τε γὰρ Ἄδμητος ἐλογίζετο ὅτι τέθνηκεν ἡ Ἄλκηστις καὶ ὅτι ὁ ἀποθανὼν οὐκέτι ἀνίσταται, ἀλλὰ δαιμόνιά τινά ποτε ἐπιφοιτᾷ· ὅ τε Μενέλαος συνεώρα ὅτι ἀπολέλοιπεν ἐν τῇ νηὶ φυλαττομένην τὴν Ἑλένην, καὶ οὐκ ἀπίθανον μὲν ἐστιν Ἑλένην μὴ εἶναι τὴν ἐπὶ τῆς Φάρου εὑρεθεῖσαν, φάντασμα δέ τι καὶ δαιμόνιον.
M 7.257
מכאן שהרושם התופס אינו אמת־המידה לאמת סתם, אלא רק כאשר אין לו שום מניעה. רושם זה, בהיותו ברור ומרשים, כמעט תופס אותנו בשערותינו, לדבריהם, ומושך אותנו להסכמה; ואין הוא זקוק לדבר נוסף כדי לפגוע בנו כך או כדי להציג את הבדלו מן הרשמים האחרים.
M 7.257
ἐνθένδε οὐχ ἀπλῶς κριτήριον γίνεται τῆς ἀληθείας ἡ καταληπτικὴ φαντασία, ἀλλ’ ὅταν μηδὲν ἔνστημα ἔχῃ. αὕτη γὰρ ἐναργὴς οὖσα καὶ πληκτικὴ μόνον οὐχὶ τῶν τριχῶν, φασί, λαμβάνεται, κατασπῶσα ἡμᾶς εἰς συγκατάθεσιν, καὶ ἄλλου μηδενὸς δεομένη εἰς τὸ τοιαύτη προσπίπτειν ἢ εἰς τὸ τὴν πρὸς τὰς ἄλλας διαφορὰν ὑποβάλλειν.
M 7.258
לכן כל אדם המבקש לתפוס דבר בדייקנות נראה כרודף מעצמו אחר רושם כזה. למשל בדברים נראים, כאשר הוא מקבל רושם עמום מן המצע, הוא מאמץ את ראייתו ומתקרב לדבר הנראה כדי שלא לטעות כלל; הוא משפשף את עיניו ועושה כל דבר אחר, עד שיקבל מן הדבר הנשפט רושם ברור ומרשים, משום שהוא רואה במהימנותו של רושם זה את מהימנות התפיסה.
M 7.258
διὸ δὴ καὶ πᾶς ἄνθρωπος, ὅταν τι σπουδάζῃ μετὰ ἀκριβείας καταλαμβάνεσθαι, τὴν τοιαύτην φαντασίαν ἐξ ἑαυτοῦ μεταδιώκειν φαίνεται, οἶον ἐπὶ τῶν ὁρατῶν, ὅταν ἀμυδρὰν λαμβάνῃ τοῦ ὑποκειμένου φαντασίαν. ἐντείνει γὰρ τὴν ὄψιν καὶ σύνεγγυς ἔρχεται τοῦ ὁρωμένου ὡς τέλεον μὴ πλανᾶσθαι, παρατρίβει τε τοὺς ὀφθαλμοὺς καὶ καθόλου πάντα ποιεῖ, μέχρις ἂν τρανὴν καὶ πληκτικὴν σπάσῃ τοῦ κρινομένου φαντασίαν, ὡς ἐν ταύτῃ κειμένην θεωρῶν τὴν τῆς καταλήψεως πίστιν.
M 7.259
וגם בדרך אחרת אי־אפשר לומר את ההפך: מי שדוחה את הטענה שהרושם הוא אמת־מידה, עושה זאת מתוך קיומם של רשמים אחרים, ובכך מאשר שהרושם הוא אמת־מידה. שכן הטבע נתן לנו את יכולת החישה ואת הרושם הנוצר באמצעותה כעין אור להכרת האמת.
M 7.259
καὶ γὰρ ἄλλως τοὐναντίον ἀδύνατόν ἐστι λέγειν, καὶ ἀνάγκη τὸν ἀφιστάμενον τοῦ ἀξιοῦν ὅτι φαντασία κριτήριόν ἐστι, καθ’ ἑτέρας φαντασίας ὑπόστασιν τοῦτο πάσχοντα βεβαιοῦν τὸ φαντασίαν εἶναι κριτήριον, τῆς φύσεως οἱονεὶ φέγγος ἡμῖν πρὸς ἐπίγνωσιν τῆς ἀληθείας τὴν αἰσθητικὴν δύναμιν ἀναδούσης καὶ τὴν δι’ αὐτῆς γινομένην φαντασίαν.
M 7.260
מופרך אפוא לפסול יכולת גדולה כזאת וליטול כביכול את אורה. כשם שמופרך מאוד מי שמשאיר צבעים ואת ההבדלים ביניהם אך מבטל את הראייה כבלתי־קיימת או בלתי־מהימנה, או אומר שיש קולות אך טוען שאין שמיעה — שהרי בלעדי הדברים שבאמצעותם תפסנו צבעים וקולות, גם לא היינו יכולים להשתמש במושגים אלה — כך מי שמודה בדברים אך מגנה את רושם החישה, שבאמצעותו הוא תופס אותם, הוא חסר דעת לחלוטין ומשווה עצמו לחסרי הנפש.
M 7.260
ἄτοπον οὖν ἐστι τοσαύτην δύναμιν ἀθετεῖν καὶ τὸ ὥσπερ φῶς αὐτῶν ἀφαιρεῖσθαι. ὃν γὰρ τρόπον ὁ χρώματα μὲν ἀπολείπων καὶ τὰς ἐν τούτοις διαφοράς, τὴν δὲ ὅρασιν ἀναιρῶν ὡς ἀνύπαρκτον ἢ ἄπιστον, καὶ φωνὰς μὲν εἶναι λέγων, ἀκοὴν δὲ μὴ ὑπάρχειν ἀξιῶν, σφόδρα ἐστὶν ἄτοπος (δι᾿ ὧν γὰρ ἐνοήσαμεν χρώματα καὶ φωνάς, ἐκείνων ἀπόντων οὐδὲ χρῆσθαι δυνατοὶ χρώμασιν ἢ φωναῖς), οὕτω καὶ ὁ τὰ πράγματα μὲν ὁμολογῶν, τὴν δὲ φαντασίαν τῆς αἰσθήσεως, δι’ ἧς τῶν πραγμάτων ἀντιλαμβάνεται, διαβάλλων τελέως ἐστὶν ἐμβρόντητος, καὶ τοῖς ἀψύχοις ἴσον αὐτὸν ποιῶν.
M 7.261
כזאת היא גם הדוגמה של הסטואים. לאחר שכמעט כל המחלוקת על אמת־המידה הונחה לפנינו, הגיע הזמן לעבור לטיעוני הנגד ולשוב אל אמת־המידה. כפי שאמרתי קודם (§ 47 sqq.), הללו העמידוה בתבונה, הללו בחושים חסרי־התבונה, והללו בשניהם; ומקצתם העמידו כאמת־מידה את הדבר ״שממנו״, כגון האדם, אחרים את הדבר ״שבאמצעותו״, כגון החישה והמחשבה, ואחרים את הדבר ״בבחינת החלה״, כגון הרושם.
M 7.261
Τοιοῦτο μὲν καὶ τὸ τῶν Στωικῶν ἐστὶ δόγμα· πάσης δὲ σχεδὸν τῆς περὶ κριτηρίου διαφωνίας ὑπ’ ὄψιν κειμένης, καιρὸς ἂν εἴη τῆς ἀντιρρήσεως ἐφάπτεσθαι καὶ ἐπὶ τὸ κριτήριον ἐπανάγειν. καθὼς οὖν προεῖπον (§ 47 sqq.), οἱ ἐν τῷ λόγῳ οἱ δὲ ἐν ταῖς ἀλόγοις αἰσθήσεσιν οἱ δὲ ἐν ἀμφοτέροις τοῦτο ἀπέλιπον, καὶ οἱ μὲν τὸ ὑφ’ οὗ ὡς τὸν ἄνθρωπον, οἱ δὲ τὸ δι’ οὗ ὡς τὴν αἴσθησιν καὶ διάνοιαν, οἱ δὲ τὸ ὡς προσβολὴν καθάπερ τὴν φαντασίαν.
M 7.262
ננסה <אפוא>, ככל יכולתנו, להתאים לכל אחד מאלה את המבוכות הנוגעות לו, כדי שלא ניאלץ לעבור על כל הפילוסופים שמנינו אחד לאחד ולחזור על אותם הדברים. על האדם.
M 7.262
πειρασόμεθα <οὖν> κατὰ τὸ δυνατὸν ἑκάστῃ τῶν τοιούτων τὰς ἀπορίας ἐφαρμόττειν, ἵνα μὴ κατ’ ἄνδρα πάντας τοὺς κατηριθμημένους φιλοσόφους ἐπιόντες ταυτολογεῖν ἀναγκαζώμεθα. Περὶ ἀνθρώπου
M 7.263
לפי הסדר נבחן תחילה את אמת־המידה ״שממנה״, כלומר את האדם. אני סבור שאם נעורר תחילה מבוכה לגביו, לא יהיה עוד צורך לומר דברים מיותרים על שאר אמות־המידה, שכן הן חלקי האדם, פעולותיו או היפעלויותיו. אם אמת־מידה זו ניתנת לתפיסה, צריך קודם כול שאפשר יהיה להעלותה על הדעת, משום שהעלאה על הדעת קודמת לכל תפיסה. אך עד עתה האדם אינו ניתן להעלאה על הדעת, כפי שנראה.
M 7.263
Τάξει τοίνυν πρῶτον σκοπῶμεν τὸ ὑφ’ οὗ, τουτέστι τὸν ἄνθρωπον· οἶμαι γὰρ ὡς τούτου προαπορηθέντος οὐδὲν ἔτι δεήσει περιττότερον περὶ τῶν ἄλλων κριτηρίων λέγειν· ταῦτα γὰρ ἢ μέρη ἐστὶν ἀνθρώπου ἢ ἐνεργήματα ἢ πάθη. εἴπερ οὖν καταληπτόν ἐστι τουτὶ τὸ κριτήριον, πολὺ πρότερον ὀφείλει ἐπινοεῖσθαι, παρόσον πάσης καταλήψεως ἐπίνοια προηγεῖται. μέχρι δὲ τοῦ δεῦρο ἀνεπινόητον εἶναι συμβέβηκε τὸν ἄνθρωπον, ὡς παραστήσομεν·
M 7.264
לכן האדם אינו ניתן לתפיסה כלל; ומכאן נובע שהכרת האמת אינה ניתנת למציאה, מפני שמי שאמור להכירה אינו נתפס. מבין החוקרים את מושג האדם, סוקרטס נשאר במבוכה ובחקירה הספקנית, ואמר שאינו יודע מה הוא ומה יחסו אל הכול: ״אינני יודע״, הוא אומר (Plat. Phaedr. 230 A), ״אם אדם אני או חיה אחרת, מורכבת יותר מטיפון״.
M 7.264
οὐκ ἄρα καταληπτὸς πάντως ἐστὶν ὁ ἄνθρωπος· ᾧ ἕπεται τὴν τῆς ἀληθείας γνῶσιν ἀνεύρετον ὑπάρχειν, τοῦ γνωρίζοντος αὐτὴν ἀκαταλήπτου καθεστῶτος. εὐθέως γὰρ τῶν περὶ τῆς ἐπινοίας ζητησάντων Σωκράτης μὲν ἠπόρησε μείνας ἐν τῇ σκέψει καὶ εἰπὼν αὐτὸν ἀγνοεῖν τί τ’ ἔστι καὶ πῶς ἔχει πρὸς τὸ σύμπαν· ‘‘ἐγὼ γὰρ οὐκ οἶδα”, φησίν (Plat. Phaedr. 230 A), ‘‘εἴτε ἄνθρωπός εἰμι εἴτε καὶ ἄλλο τι θηρίον Τυφῶνος πολυπλοκώτερον.”
M 7.265
דמוקריטוס (B 165 Diels), שנמשל לקולו של זאוס ואמר את דבריו האלה על הכול, ניסה אמנם להציג את מושג האדם, אך לא הצליח להגיע ליותר מאמירה של הדיוט: ״האדם הוא הדבר שכולנו יודעים״.
M 7.265
Δημόκριτος (B 165 Diels) δὲ ὁ τῇ Διὸς φωνῇ παρεικαζόμενος, καὶ λέγων τάδε περὶ τῶν ξυμπάντων, ἐπεχείρησε μὲν τὴν ἐπίνοιαν ἐκθέσθαι, πλεῖον δὲ ἰδιωτικῆς ἀποφάσεως οὐδὲν ἴσχυσεν, εἰπών· “ἄνθρωπός ἐστιν ὅ πάντες ἴδμεν.”
M 7.266
ראשית, כולנו יודעים גם מהו כלב, אך הכלב אינו אדם; כולנו יודעים גם מהו סוס ומהו צמח, ואף אחד מהם אינו אדם. שנית, הוא הניח את עצם הדבר המבוקש; שכן איש לא יעניק מיד שהאדם ידוע כפי שהוא, אם האל הפיתי הציג לפניו כשאלה הגדולה מכול את ״דע את עצמך״. ואף אם יעניק זאת, הוא לא ירשה לכול אלא רק למדוקדקים שבפילוסופים לדעת את האדם.
M 7.266
πρῶτον μὲν γὰρ καὶ κύνα πάντες ἴσμεν, ἀλλ’ οὐκ ἔστιν ὁ κύων ἄνθρωπος· καὶ ἵππον πάντες ἴσμεν καὶ φυτόν, ἀλλ’ οὐδὲν τούτων ἦν ἄνθρωπος. εἶτα καὶ τὸ ζητούμενον συνήρπασεν· οὐδεὶς γὰρ ἐκ προχείρου δώσει γινώσκεσθαι τὸν ἄνθρωπον ὁποῖός ἐστιν, εἴγε ὁ Πύθιος ὡς μέγιστον ζήτημα προύθηκεν αὐτῷ τὸ “γνῶθι σαυτόν”. εἰ δὲ καὶ δοίη, οὐ πᾶσιν ἀλλὰ τοῖς ἀκριβεστάτοις τῶν φιλοσόφων ἐπιτρέψει μόνον τοῦτον ἐπίστασθαι.
M 7.267
אנשי אפיקורוס (fr. 310 Us.) חשבו שהם יכולים להציג את מושג האדם בהצבעה, באומרם: ״האדם הוא צורה כזאת, שיש בה נפש״. הם לא הבינו שאם הדבר שעליו מצביעים הוא אדם, הדבר שאין מצביעים עליו אינו אדם. ועוד, הצבעה כזאת נאמרת או על גבר או על אישה, על זקן או צעיר, על בעל אף סולד או נשרי, על ישר־שיער או מתולתל, וכן על שאר ההבדלים.
M 7.267
οἱ δὲ περὶ τὸν Ἐπίκουρον (fr. 310 Us.) καὶ δεικτικῶς ᾠήθησαν δύνασθαι τὴν ἐπίνοιαν τοῦ ἀνθρώπου παρίστασθαι, λέγοντες· “ἄνθρωπός ἐστι τοιουτονὶ μόρφωμα μετ’ ἐμψυχίας.” οὐκ ἔγνωσαν δ’ ὅτι εἰ τὸ δεικνύμενόν ἐστιν ἄνθρωπος, τὸ μὴ δεικνύμενον οὐκ ἔστιν ἄνθρωπος. καὶ πάλιν ἡ τοιαύτη δεῖξις ἤτοι ἐπ’ ἀνδρὸς ἐκφέρεται ἢ γυναικός, ἢ πρεσβύτου ἢ μειρακίου, σιμοῦ γρυποῦ, τετανότριχος οὐλοκόμου, τῶν ἄλλων διαφόρων·
M 7.268
אם היא נאמרת על גבר, האישה לא תהיה אדם; אם על אישה, הזכר יוחרג; ואם על צעיר, שאר הגילים ייפלו מחוץ לאנושיות.
M 7.268
καὶ εἰ μὲν ἐπ’ ἀνδρὸς ἐκφέροιτο, ἡ γυνὴ οὐκ ἔσται ἄνθρωπος, εἰ δ’ ἐπὶ γυναικός, περιγραφήσεται τὸ ἄρρεν, καὶ εἰ ἐπὶ νέου, αἱ λοιπαὶ τῶν ἡλικιῶν ἐκπεσοῦνται τῆς ἀνθρωπότητος.
M 7.269
היו פילוסופים שלימדו באמצעות הגדרה את האדם הכללי, וסברו שמתוכה יוכל להתעורר מושג בני האדם הפרטיים. מקצתם הגדירו כך (cf. Aristot. Top. 133 b2): ״האדם הוא בעל חיים תבוני, בן־תמותה, המסוגל לקבל שכל וידיעה״. גם הם לא מסרו את האדם אלא את התכונות המקריות של האדם.
M 7.269
Ἦσαν δέ τινες τῶν φιλοσόφων οἱ τὸν γενικὸν ἄνθρωπον διὰ λόγου διδάσκοντες, κἀντεῦθεν οἰόμενοι τὴν ἐπίνοιαν δύνασθαι τῶν ἐπὶ μέρους ἀνθρώπων ἀνακύψειν. τούτων δὲ οἱ μὲν οὕτως ἀπέδοσαν (cf. Aristot. Top. 133 b2) “ἄνθρωπός ἐστι ζῷον λογικὸν θνητόν, νοῦ καὶ ἐπιστήμης δεκτικόν.” οἳ καὶ αὐτοὶ οὐ τὸν ἄνθρωπον ἀλλὰ τὰ συμβεβηκότα τῷ ἀνθρώπῳ παρέδοσαν.
M 7.270
תכונה מקרית של דבר נבדלת מן הדבר שלו היא שייכת; שאם אינה נבדלת ממנו, לא תהיה תכונה מקרית אלא הדבר עצמו. ואכן, מקצת התכונות המקריות אינן נפרדות מן הדברים שלהן הן שייכות, כגון אורך, רוחב ועומק בגופים — שכן אי־אפשר להעלות גוף על הדעת בלעדיהם.
M 7.270
διαφέρει δὲ τὸ τινὶ συμβεβηκὸς ἐκείνου τοῦ ᾧ συμβέβηκεν, ἐπεί τοι εἰ μὴ διαφέρει, οὐκ ἂν ἦν συμβεβηκὸς ἀλλ’ αὐτὸ ἐκεῖνο. ἀμέλει γοῦν τῶν συμβεβηκότων τὰ μὲν ἀχώριστά ἐστί τῶν οἷς συμβέβηκεν, ὡς μῆκος καὶ πλάτος καὶ βάθος σώμασι (δίχα γὰρ τῆς τούτων παρουσίας ἀμήχανόν ἐστιν ἐπινοῆσαι σῶμα),
M 7.271
תכונות אחרות נפרדות מן הדבר שלהן הן שייכות, והוא נותר לאחר הסתלקותן; כגון ריצה, דיבור, שינה וערות באדם. כל אלה שייכים לנו, אך לא תמיד: אנו נשארים אותם אנשים גם כשאיננו רצים אלא נחים, וכך בשאר המקרים. מאחר שהתכונות המקריות נחלקות לשני סוגים, לא נמצא אף אחד מהם זהה לדבר המונח לפנינו; הוא תמיד נבדל ממנו.
M 7.271
τὰ δὲ χωρίζεται τοῦ ᾧ συμβέβηκεν καὶ ἀπαλλασσομένων μένει ἐκεῖνο, οἶον τρέχειν διαλέγεσθαι ὑπνοῦν ἐγρηγορέναι τῷ ἀνθρώπῳ· πάντα γὰρ ταῦτα συμβέβηκε μὲν ἡμῖν, οὐ διὰ παντὸς δὲ· καὶ γὰρ μὴ τρέχοντες μένομεν οἱ αὐτοὶ καὶ ἡσυχάζοντες, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων ὡσαύτως. διττῆς οὖν οὔσης τῶν συμβεβηκότων διαφορᾶς οὐδετέραν εὑρήσομεν τὴν αὐτὴν τῷ ὑποκειμένῳ πράγματι, ἀλλ’ ἀεὶ διαφέρουσαν.
M 7.272
לכן לשווא אומרים גם אלה שהאדם הוא בעל חיים תבוני ובן־תמותה וכן הלאה. הם לא הגדירו את האדם אלא מנו את התכונות השייכות לו. ״בעל חיים״ שייך לו תמיד, שהרי אי־אפשר להיות אדם בלא להיות בעל חיים. אך ״בן־תמותה״ אפילו אינו תכונה השייכת לו אלא דבר המתרחש לאחר מכן: כל עוד אנו בני אדם, אנו חיים ואיננו מתים.
M 7.272
μάταιοι τοίνυν εἰσὶ καὶ οἱ τὸν ἄνθρωπον ζῷον λέγοντες λογικὸν θνητὸν καὶ τὰ ἑξῆς· οὐ γὰρ τὸν ἄνθρωπον ἀπέδοσαν, ἀλλὰ τὰ συμβεβηκότα τούτῳ κατηρίθμησαν. ὧν τὸ μὲν ζῷον τῶν διὰ παντὸς αὐτῷ συμβεβηκότων ἐστίν· ἀδύνατον γὰρ μὴ ζῶον ὄντα ἄνθρωπον εἶναι· τὸ δὲ “θνητὸν” οὐδὲ συμβεβηκός ἐστιν, ἀλλ’ ἐπιγινόμενόν τι τῷ ἀνθρώπῳ· ὅτε γὰρ ἐσμὲν ἄνθρωποι, ζῶμεν καὶ οὐ τεθνήκαμεν.
M 7.273
״לחשוב ולהחזיק בידיעה״ אמנם שייך לאדם, אך לא תמיד. יש בני אדם שאינם חושבים, כגון השקועים בשינה עמוקה, ויש שאינם מחזיקים בידיעה <ובכל זאת> לא חדלו להיות בני אדם, כגון המשוגעים. לכן כאשר חקרנו דבר אחד, הם הציגו דבר אחר.
M 7.273
τὸ δὲ ‘‘λογίζεσθαι καὶ ἐπιστήμην ἔχειν” συμβέβηκε μὲν, οὐ διὰ παντὸς δὲ· καὶ γὰρ μὴ λογιζόμενοί τινες ἄνθρωποί εἰσιν, ὥσπερ οἱ νηδύμῳ κατασχεθέντες ὕπνῳ, καὶ ἐπιστήμην μὴ ἔχοντες, <οἳ> οὐκ ἐκπεπτώκασι τῆς ἀνθρωπότητος, ὥσπερ οἱ μεμηνότες. ἕτερον οὖν ζητούντων ἡμῶν ἕτερον παρεστάκασιν.
M 7.274
עוד, ״בעל חיים״ אינו האדם, שאם כן כל בעל חיים יהיה אדם. אם ״תבוני״ משמעו מסוגל לחשוב, גם האלים החושבים יהיו בני אדם, ואולי גם כמה מבעלי החיים האחרים; ואם משמעו משמיע קולות בעלי משמעות, נאמר <גם> שעורבים, תוכים וכיוצא בהם הם בני אדם, וזה מופרך.
M 7.274
ἔτι τὸ μὲν “ζῷον” οὐκ ἔστιν ἄνθρωπος, ἐπεὶ πᾶν ζῷον ἔσται ἄνθρωπος. τὸ δὲ “λογικὸν” εἰ μὲν ἀντὶ τοῦ λογίζεσθαι τάττοιτο, καὶ οἱ θεοὶ λογιζόμενοι ἄνθρωποι γενήσονται, τάχα δὲ καί τινα τῶν ἄλλων ζῴων· εἰ δὲ ἀντὶ τοῦ σημαντικὰς προφέρεσθαι φωνάς, <καὶ> τοὺς κόρακας καὶ ψιττακούς καὶ τὰ τοιαῦτα ἀνθρώπους εἶναι λέξομεν, ὅπερ ἄτοπον.
M 7.275
ואם יאמר אדם ש״בן־תמותה״ הוא האדם, ינבע שגם בעלי החיים חסרי־התבונה, בהיותם בני־תמותה, הם בני אדם. אותו דבר יש לחשוב על ״מסוגל לחשוב ולקבל ידיעה״: ראשית, תכונות אלה חלות גם על האלים; ושנית, אם האדם מסוגל לקבלן, הרי הוא אינו התכונות האלה, אלא הדבר המסוגל לקבלן — ואת טבעו לא הציגו.
M 7.275
καὶ μὴν εἰ τὸ ‘‘θνητὸν” φαίη τις ἄνθρωπον εἶναι, ἀκολουθήσει τὸ καὶ τὰ ἄλογα τῶν ζῴων θνητὰ ὄντα ἀνθρώπους ὑπάρχειν. τὸ δὲ ὅμοιον καὶ περὶ τοῦ “λογίζεσθαί τε καὶ ἐπιστήμης δεκτικὸν εἶναι” χρὴ φρονεῖν. πρῶτον μὲν γὰρ καὶ εἰς θεοὺς πίπτει τὰ τοιαῦτα· δεύτερον δέ, εἴπερ ἐπιδεκτικόν ἐστι τούτων ὁ ἄνθρωπος, οὐκ ἔστι ταῦτα ὁ ἄνθρωπος, ἀλλ’ ἐκεῖνος τούτων ἐπιδεκτικὸς οὗ τὴν φύσιν οὐ παρέστησαν.
M 7.276
אף על פי כן, אחדים מן הנחשבים נבונים באסכולות הדוגמטיות משיבים לכך שכל אחד מן הדברים שנמנו אינו אדם בפני עצמו, אך כולם יחד יוצרים את האדם, כפי שאנו רואים גם ביחס לחלקים ולשלם.
M 7.276
καίτοι τινὲς τῶν συνετῶν εἶναι δοκούντων κατὰ τὴν δογματικὴν αἵρεσιν πρὸς τοῦτο ὑπαντῶντες φασὶν ὅτι ἕκαστον μὲν τῶν κατηριθμημένων οὐκ ἔστιν ἄνθρωπος, πάντα δὲ εἰς τὸ αὐτὸ συναχθέντα ποιεῖ τοῦτον, οἷόν τι καὶ ἐπὶ μερῶν καὶ ὅλου θεωροῦμεν γινόμενον·
M 7.277
כשם שיד בפני עצמה אינה אדם, וגם לא ראש, רגל או דבר אחר כזה, אלא השלם המורכב מהם נתפס כאדם; כך האדם אינו בעל חיים בלבד, אינו תבוני בפני עצמו ואינו בן־תמותה כשהוא מבודד, אלא מכלול כולם — בעל חיים, בן־תמותה ותבוני יחד.
M 7.277
ὡς γὰρ χεὶρ κατ’ ἰδίαν οὐκ ἔστιν ἄνθρωπος, οὐδὲ κεφαλή, οὐδὲ πούς, οὐδὲ ἄλλο τι τῶν τοιούτων, ἀλλὰ τὸ ἐξ αὐτῶν σύνθετον ὅλον νοεῖται, οὕτω καὶ ὁ ἄνθρωπος οὔτε ζῷόν ἐστι ψιλῶς οὔτε λογικὸν κατ’ ἰδίαν οὔτε θνητὸν κατὰ περιγραφήν, ἀλλὰ τὸ ἐξ ἁπάντων ἄθροισμα, τουτέστι ζῷον ἅμα καὶ θνητὸν καὶ λογικόν.
M 7.278
גם <ה>תשובה לכך זמינה. ראשית, אם כל אחד מאלה בפני עצמו אינו אדם, כיצד יוכלו, משיתכנסו יחד, ליצור אדם בלא שאף אחד מהם ייעשה יותר מכפי שהוא, פחות מכפי שהוא, או ישתנה בדרך אחרת? ושנית, מלכתחילה אין כולם יכולים להתכנס יחד כדי שהמורכב מכולם יהיה אדם.
M 7.278
πρόχειρος δ’ ἐστὶ καὶ <ἡ> πρὸς τοῦτο ὑπάντησις. πρῶτον μὲν γὰρ εἰ κατ’ ἰδίαν ἕκαστον οὐκ ἔστι ταῦτα ἄνθρωπος, δύναται εἰς ταὐτὸ συναχθέντα ἄνθρωπον ποιεῖν, μήτε πλεονάσαντα παρὸ ἔστι, μήτε ἐλλιπόντα παρὸ ὑπόκειται, μήτε ἄλλως πως τραπέντα; εἶτ’ οὐδὲ τὴν ἀρχὴν δύναται εἰς ταὐτὸ πάντα συνδραμεῖν, ἴνα καὶ τὸ ἐξ ἁπάντων ἄνθρωπος γένηται.
M 7.279
״בן־תמותה״, למשל, אינו שייך לנו בפועל בזמן שאנו בני אדם, אלא מתקבל באמצעות היזכרות משווה. כאשר אנו רואים שדיון, תאון, סוקרטס ובכלל בני אדם פרטיים הדומים לנו מתו, אנו מסיקים שגם אנחנו בני־תמותה, אף שהמוות עדיין אינו נוכח בנו — שהרי אנו חיים.
M 7.279
τὸ γοῦν θνητὸν εὐθέως, ὅτ’ ἐσμὲν ἄνθρωποι, οὐ συμβέβηκεν ἡμῖν, ἀλλὰ κατὰ συμμνημόνευσιν λαμβάνεται. θεωροῦντες γὰρ Δίωνα καὶ Θέωνα καὶ Σωκράτη καὶ κοινῶς τοὺς κατὰ μέρος ἡμῖν ὁμοίους τετελευτηκέναι λογιζόμεθα ὅτι καὶ ἡμεῖς ἐσμεν θνητοί, καὶ μηδέπω τοῦ θανεῖν παρόντος ἡμῖν· ζῶμεν γὰρ δήπουθεν.
M 7.280
וכן החשיבה נוכחת בנו לפעמים ולפעמים אינה נוכחת; וגם החזקת הידיעה אינה אחת התכונות השייכות לאדם תמיד, כפי שכבר הראינו. לכן יש לומר שגם התכנסותם המשותפת של אלה אינה האדם.
M 7.280
καὶ μὴν τὸ λογίζεσθαι ὁτὲ μὲν πάρεστιν ἡμῖν, ὁτὲ δὲ οὐ πάρεστι, καὶ τὸ ἐπιστήμην ἔχειν πάλιν οὐ τῶν διὰ παντὸς συμβεβηκότων τῷ ἀνθρώπῳ καθέστηκεν, ὡς ἤδη παρεστήσαμεν. λεκτέον οὖν μηδὲ τὴν κοινὴν τούτων σύνοδον ἄνθρωπον εἶναι.
M 7.281
אפלטון ([Plato] Def. p. 415 a) מגדיר את האדם גרוע מן האחרים באומרו: ״האדם הוא בעל חיים חסר כנפיים, דו־רגלי ובעל ציפורניים רחבות, המסוגל לקבל ידיעה מדינית״. מכאן שגלוי מה יש לומר נגדו. שוב אין הוא מציג את האדם, אלא מונה את התכונות השייכות ושאינן שייכות לו.
M 7.281
Πλάτων ([Plato] Def. p. 415 a) δὲ χεῖρον παρὰ τοὺς ἄλλους ὁρίζεται τὸν ἄνθρωπον, λέγων “ἄνθρωπός ἐστι ζῷον ἄπτερον δίπουν πλατυώνυχον, ἐπιστήμης πολιτικῆς δεκτικόν.” ὅθεν καὶ προῦπτά ἐστι τὰ ὀφείλοντα πρὸς αὐτὸν λέγεσθαι. πάλιν γὰρ οὐ τὸν ἄνθρωπον ἐκτέθειται, ἀλλὰ τὰ συμβεβηκότα καὶ ἀποσυμβεβηκότα τούτῳ κατηρίθμηται·
M 7.282
״חסר כנפיים״ אינו שייך לו כתכונה חיובית; ״בעל חיים״, ״דו־רגלי״ ו״בעל ציפורניים רחבות״ שייכים לו; ו״מסוגל לקבל ידיעה מדינית״ שייך לו לפעמים ולפעמים אינו שייך לו. לכן כאשר ביקשנו ללמוד דבר אחד, הוא הציג דבר אחר. די בכך להוכיח שהאדם אינו יכול להעלות <את עצמו> על הדעת בקלות.
M 7.282
τὸ μὲν γὰρ “ἄπτερον” ἀποσυμβέβηκεν αὐτῷ, τὸ δὲ “ζῷον” καὶ τὸ “δίπουν” καὶ τὸ “πλατυώνυχον” συμβέβηκεν, τὸ δὲ ‘‘ἐπιστήμης πολιτικῆς δεκτικὸν” ποτὲ μὲν συμβέβηκεν, ποτὲ δὲ ἀποσυμβέβηκεν. ὥστε ἡμῶν ἕτερόν τι μαθεῖν ζητούντων αὐτὸς ἕτερόν τι παρέστησεν. Ἀλλὰ γὰρ οὕτως ἀποδεδείχθω τὸ μὴ δύνασθαι ἄνθρωπον <ἑαυτὸν> ἐκ προχείρου νοεῖν.
M 7.283
ובהתאם יש לומר שגם תפיסתו כרוכה במבוכה, בייחוד משום שהדבר כבר הוסק במידה מסוימת: מה שאינו ניתן להעלאה על הדעת גם אינו ניתן מטבעו לתפיסה; והאדם הוכח כבלתי־ניתן להעלאה על הדעת ככל שהדבר תלוי במושגי הדוגמטיקנים; לכן גם אינו נתפס.
M 7.283
παρακειμένως δὲ λεκτέον, ὅτι καὶ ἡ κατάληψις αὐτοῦ τῶν ἀπόρων ἐστί, καὶ μάλιστα ὅτι ἀπὸ μέρους ἤδη τοῦτο συμβεβίβασται (τὸ γὰρ μὴ ἐπινοούμενον οὐδὲ καταληφθῆναι πέφυκεν· ἀνεπινόητος δέ γε ὁ ἄνθρωπος δέδεικται τὸ ὅσον ἐπὶ ταῖς τῶν δογματικῶν ἐννοίαις, τοίνυν καὶ ἀκατάληπτος).
M 7.284
אף על פי כן אפשר לבסס זאת גם בדרך אחרת. אם האדם ניתן לתפיסה, או שהוא כולו, באמצעות כולו, חוקר ותופס את עצמו; או שהוא כולו הדבר הנחקר ונופל תחת התפיסה <....>. הדבר דומה להנחה שהראייה רואה את עצמה: היא תהיה כולה רואה, כולה נראית, או שבחלקה תראה את עצמה ובחלקה תיראה בידי עצמה.
M 7.284
ὅμως δ’ οὖν καὶ καθ’ ἕτερον τρόπον ἐνέσται τὸ τοιοῦτο κατασκευάζειν· εἴπερ καταληπτόν ἐστιν ὁ ἄνθρωπος, ἤτοι ὅλος δι’ ὅλου ἑαυτὸν ζητεῖ τε καὶ καταλαμβάνει, ἢ ὅλος ἐστὶ τὸ ζητούμενον καὶ ὑπὸ τὴν κατάληψιν πίπτον <....>, ὥσπερ εἰ καὶ τὴν ὅρασιν ὑπόθοιτό τις ἑαυτὴν ὁρῶσαν· ἤ γὰρ ὅλη ἔσται ὁρῶσα ἢ ὁρωμένη ἢ μέρει μὲν ἑαυτὴν ὁρῶσα, μέρει δὲ ὑφ᾿ ἑαυτῆς ὁρωμένη.
M 7.285
אם האדם כולו, באמצעות כולו, חוקר את עצמו ונתפס יחד עם זאת ככולו — כלומר ככל שהוא חושב את עצמו באמצעות כולו — לא יישאר דבר הנתפס, וזה מופרך. ואם הוא כולו הדבר הנחקר ונתפס יחד עם זאת ככולו — כלומר ככל שהוא נחקר — שוב לא יישאר דבר החוקר והעתיד לחולל את התפיסה.
M 7.285
ἀλλ’ εἰ μὲν ὅλος δι’ ὅλου ὁ ἄνθρωπος ἑαυτὸν ζητοίη καὶ σὺν τούτῳ νοοῖτο (σὺν τῷ ὅλος δι’ ὅλου ἑαυτὸν νοεῖν), οὐδὲν ἔτι ἔσται τὸ καταλαμβανόμενον, ὅπερ ἄτοπον. εἰ δὲ ὅλος εἴη τὸ ζητούμενον καὶ σὺν τούτῳ νοοῖτο ὅλος (σὺν τῷ ζητεῖσθαι), πάλιν οὐδὲν ἀπολειφθήσεται τὸ ζητοῦν καὶ τὸ τὴν κατάληψιν ποιησόμενον.
M 7.286
וגם אי־אפשר שבתורות, פעם האדם כולו יונח כחוקר ופעם כולו כנחקר. כאשר הוא כולו החוקר ונתפס יחד עם זאת ככולו — כלומר ככל שהוא כולו חוקר — לא יישאר דבר שאותו יחקור; ולהפך, כאשר הוא כולו ובאמצעות כולו הדבר הנחקר, לא יהיה דבר חוקר.
M 7.286
καὶ μὴν οὐδὲ δυνατόν ἐστι παρὰ μέρος ὁτὲ μὲν ὅλον ὑποκεῖσθαι τὸ ζητοῦν, ὁτὲ δὲ ὅλον τὸ ζητούμενον. ὅτε γὰρ ὅλος ὑπόκειται ζητῶν καὶ σὺν τούτῳ νοεῖται ὅλος (σὺν τῷ ζητεῖν ὅλος), οὐδὲν ἀπολειφθήσεται ὃ ζητήσει· καὶ ἀνάπαλιν, ὅτε ὅλος δι’ ὅλου ἐστὶ τὸ ζητούμενον, οὐκ ἔσται τὸ ζητοῦν.
M 7.287
נותר אפוא שלא באמצעות כולו יפנה אל עצמו, אלא באמצעות חלק כלשהו יתפוס את עצמו. אך גם דבר זה כרוך במבוכה. האדם אינו אלא הגוף, החושים והמחשבה.
M 7.287
λείπεται ἄρα μὴ ὅλον αὐτὸν ἑαυτῷ ἐπιβάλλειν, ἀλλὰ μέρει τινὶ τὴν ἑαυτοῦ κατάληψιν ποιεῖσθαι. ὃ πάλιν ἐστὶ τῶν ἀπόρων. ὁ γὰρ ἄνθρωπος οὐδέν ἐστι παρὰ τὸν ὄγκον καὶ τὰς αἰσθήσεις καὶ τὴν διάνοιαν,
M 7.288
לכן אם הוא עתיד לתפוס את עצמו באמצעות חלק כלשהו, או שבאמצעות הגוף יכיר את החושים ואת המחשבה, או להפך, באמצעות החושים והמחשבה יתפוס את הגוף. הגוף אינו יכול להכיר את החושים ואת המחשבה, שכן הוא חסר־תבונה, חירש ובלתי־כשיר לחקירות כאלה.
M 7.288
ὅθεν εἰ μέλλει τινὶ μέρει ἑαυτὸν καταλαμβάνεσθαι, ἤτοι τῷ σώματι τὰς αἰσθήσεις καὶ τὴν διάνοιαν γνωριεῖ, ἢ ἐναλλὰξ ταῖς αἰσθήσεσι καὶ τῇ διανοίᾳ τὸ σῶμα καταλήψεται. τῷ μὲν οὖν σώματι οὐχ οἷόν τέ ἐστι τὰς αἰσθήσεις καὶ τὴν διάνοιαν γνωρίζειν· ἄλογον γάρ ἐστι τοῦτο καὶ κωφὸν καὶ ἀφυὲς πρὸς τὰς τοιουτοτρόπους ζητήσεις.
M 7.289
ועוד, אם הגוף תופס את החושים ואת המחשבה, הדבר התופס אותם צריך להידמות להם — כלומר להיות שרוי במצב דומה ולהיעשות חישה ומחשבה. בתפסו ראייה באשר היא רואה, הוא יהיה ראייה; ובתפסו טעם באשר הוא טועם, הוא יהיה טעם; וכך בשאר הדברים.
M 7.289
ἄλλως τε, εἰ τὸ σῶμα τῶν αἰσθήσεων καὶ τῆς διανοίας ἀντιληπτικόν ἐστιν, ὀφείλει [τὸ] ταύτας καταλαμβάνον ὁμοιοῦσθαι ταύταις, τουτέστιν ὁμοίως διατίθεσθαι καὶ αἴσθησίς τε καὶ διάνοια γίνεσθαι. ὁράσεως γὰρ ἀντιλαμβανόμενον, καθὸ ὁρᾷ, ὅρασις ἔσται, καὶ γεύσεως γευομένης καταληπτικὸν ὑπάρχον γεῦσις γενήσεται, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων τὸ ἀνάλογον.
M 7.290
כשם שהתופס דבר חם כחם תופסו כשהוא מתחמם, ומה שמתחמם הוא מיד חם; וכשם שהמכיר דבר קר כקר הוא מיד קר בהצטננו; כך גם מסת הבשר, אם היא תופסת את החושים כחושים, חשה, ואם היא חשה בהכרח תיעשה חישה.
M 7.290
καθὰ γὰρ τὸ θερμοῦ ἀντιλαμβανόμενον ὡς θερμοῦ θερμαινόμενον ἀντιλαμβάνεται, θερμαινόμενον δὲ εὐθύς ἐστι θερμόν, καὶ ὡς τὸ ψυχροῦ γνῶσιν ποιούμενον ὡς ψυχροῦ ψυχόμενον εὐθέως ἐστὶ ψυχρόν, οὕτω καὶ ὁ σάρκινος ὄγκος εἰ ἀντιλαμβάνεται τῶν αἰσθήσεων ὡς αἰσθήσεων, αἰσθάνεται, αἰσθανόμενος δὲ πάντως αἴσθησις γενήσεται,
M 7.291
כך היא כבר לא תהיה הדבר החוקר אלא הדבר הנחקר. נוסף על כך, מגוחך לחלוטין שהגוף לא ייבדל מן החושים ומהמחשבה, בשעה שכמעט כל הפילוסופים הדוגמטיים הנהיגו את ההבחנה ביניהם.
M 7.291
καὶ ταύτῃ οὐκέτι ὑποκείσεται τὸ ζητοῦν, ἀλλ’ ἔσται τὸ ζητούμενον, σὺν τῷ καὶ τελέως καταγέλαστον εἶναι τὸ μὴ διαφέρειν τὸν ὄγκον τῶν αἰσθήσεων καὶ τῆς διανοίας, πάντων σχεδὸν τῶν δογματικῶς φιλοσοφησάντων τὴν ἐν τούτοις διαφορὰν εἰσηγησαμένων.
M 7.292
אותו טיעון חל גם על המחשבה. אם הגוף תופס אותה כמחשבה, כלומר כחושבת, הגוף יהיה מחשבה; ובהיותו מחשבה לא יהיה הדבר החוקר אלא הנחקר. לכן הגוף אינו מסוגל לתפוס את האדם.
M 7.292
ὁ δ’ αὐτὸς καὶ ἐπὶ τῆς διανοίας ἐστὶ λόγος· εἰ γὰρ ἀντιλαμβάνεται ταύτης ὁ ὄγκος ὡς διανοίας, τουτέστι νοούσης, ἔσται διάνοια ὁ ὄγκος, διάνοια δὲ ὢν οὐκ ἔσται τὸ ζητοῦν ἀλλὰ τὸ ζητούμενον. οὐ τοίνυν τὸ σῶμα καταληπτικόν ἐστι τοῦ ἀνθρώπου.
M 7.293
וגם החושים אינם מסוגלים לכך. הם רק נפעלים ומוטבעים כדרך שעווה, ואינם יודעים שום דבר אחר. אילו היינו מייחסים להם חקירה של דבר־מה, הם כבר לא היו חסרי־תבונה אלא כוחות תבוניים שטבעם לחקור. אך אין הדבר כך: אם תכונתם המיוחדת היא לעבור היפעלות לבנה, שחורה, מתוקה, מרה, ריחנית <וכן> להיפעל באופן כללי, החקירה הפעילה אינה תכונתם.
M 7.293
καὶ μὴν οὐδὲ αἱ αἰσθήσεις. αὗται γὰρ πάσχουσι μόνον καὶ κηροῦ τρόπον τυποῦνται, ἄλλο δ’ ἴσασιν οὐδὲ ἕν, ἐπεί τοι ἐὰν ζήτησίν τινος αὐταῖς νείμωμεν, οὐκέτ’ ἄλογοι γενήσονται ἀλλὰ λογικαὶ δυνάμεις ἔχουσαι φύσιν ζητήσεως. ὅπερ οὐχ οὕτως εἶχεν· εἰ γάρ τὸ λευκαίνεσθαι καὶ μελαίνεσθαι καὶ γλυκάζεσθαι καὶ πικράζεσθαι καὶ εὐωδιάζεσθαι <καὶ> κοινῶς πάσχειν ἴδιόν ἐστιν αὐτῶν, τὸ ζητεῖν ἐνεργητικῶς οὐκ ἔσται ἴδιον αὐτῶν.
M 7.294
ושנית, כיצד יכולים החושים לתפוס את הגוף כאשר אין להם †טבע זה†? הראייה, למשל, תופסת צורה, גודל וצבע; אך הגוף אינו צורה, גודל או צבע, אלא, אם בכלל, הדבר שלו הם שייכים. לכן הראייה אינה יכולה לתפוס את הגוף, אלא רק רואה את התכונות השייכות לו — הצורה, הגודל והצבע.
M 7.294
εἶτα πῶς οἶόν τέ ἐστι διὰ τούτων καταληφθῆναι τὸν ὄγκον οὐκ ἐχουσῶν † τὴν φύσιν †; οἷον εὐθέως ἡ ὅρασις σχήματος μὲν καὶ μεγέθους καὶ χρόας ἐστὶν ἀντιληπτική, οὔτε δὲ σχῆμά ἐστιν οὔτε μέγεθος οὔτε χρῶμα ὁ ὄγκος, ἀλλ’ εἰ καὶ ἄρα, τὸ ᾧ ταῦτα συμβέβηκεν· καὶ διὰ τοῦτο τὸν μὲν ὄγκον οὐ δύναται λαβεῖν ἡ ὅρασις, μόνον δὲ ὁρᾷ τὰ συμβεβηκότα τῷ ὄγκῳ, οἷον τὸ σχῆμα, τὸ μέγεθος, τὴν χρόαν.
M 7.295
יאמר אדם: אכן, אך הגוף הוא הדבר המצורף מתכונות אלה. דבר זה חסר שחר. ראשית, כבר הראינו שגם התכנסותן המשותפת של התכונות השייכות לדבר אינה הדבר שלו הן שייכות.
M 7.295
ναί, φήσει τις, ἀλλὰ τὸ ἐκ τούτων συνηρανισμένον ὁ ὄγκος ἐστίν. ὅπερ ἦν ληρῶδες. πρῶτον μὲν γὰρ ἐδείξαμεν ὅτι οὐδὲ ἡ κοινὴ σύνοδος τῶν τινι συμβεβηκότων ἐκεῖνό ἐστι τὸ ᾧ τινι συμβέβηκεν·
M 7.296
ושנית, אפילו כך היה, עדיין אי־אפשר לראייה לתפוס את הגוף. שכן אם הגוף אינו אורך בלבד, צורה בפני עצמה או צבע בנפרד, אלא המורכב מאלה, הראייה התופסת את הגוף תצטרך להרכיב בתוכה כל אחד מהם ולכנות את המכלול המשותף לכולם ״גוף״.
M 7.296
εἶτα κἂν τοῦτο οὕτως ἔχῃ, πάλιν τῶν ἀμηχάνων ἐστὶν ὑπὸ τῆς ὄψεως ληφθῆναι τὸ σῶμα. εἰ γὰρ μήτε μῆκος ψιλόν ἐστι τὸ σῶμα μήτε σχῆμα κατ’ ἰδίαν, μήτε χρῶμα χωρίς, τὸ δὲ ἐκ τούτων σύνθετον, δεήσει τὴν ὅρασιν τοῦ σώματος ἀντιλαμβανομένην συντιθέναι ταῦτα καθ’ ἕκαστον παρ’ ἑαυτῇ, καὶ οὕτω τὸν κοινὸν πάντων ἀθροισμὸν σῶμα λέγειν.
M 7.297
אך הרכבת דבר עם דבר ותפיסת גודל כזה יחד עם צורה כזאת שייכות ליכולת תבונית. הראייה חסרת־תבונה; לכן תפיסת הגוף אינה פעולתה.
M 7.297
ἀλλὰ τὸ συντιθέναι τι μετά τινος, καὶ τὸ τοιόνδε μέγεθος μετὰ τοῦ τοιοῦδε σχήματος λαμβάνειν, λογικῆς ἐστι δυνάμεως. ἄλογος δέ γέ ἐστιν ἡ ὅρασις· τοίνυν οὐ ταύτης ἔργον καθέστηκε τὸ ἀντιλαμβάνεσθαι τοῦ σώματος.
M 7.298
ואולם היא לא רק בלתי־כשירה לתפוס את התכנסות התכונות המשותפת כגוף, אלא גם לקויה בתפיסת כל אחת מן התכונות השייכות לו. למשל, האורך נתפס באמצעות הנחת גדלים זה אחר זה: אנו מתחילים בדבר־מה, עוברים דרך דבר־מה ומסיימים בדבר־מה; אך טבע חסר־תבונה אינו מסוגל לעשות זאת.
M 7.298
καίτοι οὐ μόνον τὴν κοινὴν σύνοδον ὡς σῶμα νοεῖν ἐστιν ἀφυής, ἀλλὰ καὶ πρὸς τὴν ἑκάστου τῶν τούτῳ συμβεβηκότων κατάληψιν πεπήρωται. οἷον εὐθέως μήκους· καθ’ ὑπέρθεσίν γὰρ μεγεθῶν τοῦτο λαμβάνεσθαι πέφυκεν, ἀπό τινος ἀρχομένων ἡμῶν καὶ διά τινος καὶ ἐπί τι καταληγόντων, ὅπερ ποιεῖν ἄλογος φύσις οὐ δύναται.
M 7.299
וכן העומק: הראייה נשארת על פני המשטח ואינה חודרת לעומק. משום כך גם כלי נחושת מצופי זהב מטעים אותה. כבר נאמר שהיא אינה כשירה לידיעת הצבע, כאשר הפרכנו את עמדת הקירנאים (§ 192).
M 7.299
εἶτα καὶ βάθους· περὶ αὐτὴν γὰρ πλάζεται τὴν ἐπιφάνειαν ἡ ὅρασις, εἰς βάθος δ’ οὐκ ἐνδύνει. λανθάνει γοῦν αὐτὴν καὶ τὰ περίχρυσα τῶν χαλκῶν. εἴρητο δὲ ὅτι πρὸς χρώματος γνῶσιν ἦν ἀνεπιτήδειος, ὅτε τὴν Κυρηναϊκὴν στάσιν ἀνῃροῦμεν (§ 192).
M 7.300
לכן אם הראייה אינה תופסת אפילו את התכונות השייכות לגוף, על אחת כמה וכמה לא תעיין בגוף עצמו. גם השמיעה, הריח, הטעם או המישוש אינם מסוגלים לכך: כל אחד מהם מכיר רק את המוחש המיוחד לו, והגוף אינו מוחש זה. השמיעה תופסת קול בלבד, והגוף אינו קול. חוש הריח הוא אמת־מידה רק לריח נעים או רע; אך איש אינו כסיל עד כדי להעמיד את קיום גופנו בדברים הריחניים או המצחינים. אותו דבר יש לומר על שאר החושים, כדי שלא נאריך. לכן החושים אינם תופסים את הגוף; ואכן גם לא את עצמם.
M 7.300
διόπερ εἰ μηδὲ τῶν συμβεβηκότων τῷ σώματι ἡ ὅρασίς ἐστιν ἀντιληπτική, πολὺ πλέον οὐδ’ αὐτοῦ τοῦ σώματος ἔσται θεωρητική. καὶ μὴν οὐδὲ ἀκοῆς ἐστιν ἔργον τὸ τοιοῦτον ἢ ὀσφρήσεως ἢ γεύσεως ἢ ἁφῆς· ἑκάστη γὰρ τούτων τὸ πρὸς ἑαυτὴν μόνον αἰσθητὸν ἐπίσταται, τὸ δὲ οὐκ ἂν εἴη ὁ ὄγκος. ἡ γὰρ ἀκοὴ φωνῆς μόνον ἐστὶν ἀντιληπτική, φωνὴ δὲ οὐκ ἔστιν ὁ ὄγκος. καὶ ἡ ὄσφρησις εὐώδους μόνον ἢ δυσώδους ἐστὶ κριτήριον· ἀλλ’ οὐθεὶς οὕτως ἐστὶν ἄφρων ὡς τὴν ὑπόστασιν τοῦ περὶ ἡμᾶς σώματος ἐν τοῖς εὐώδεσιν ἢ δυσώδεσιν ἀπολείπειν. τὰ δ’ αὐτὰ λεκτέον καὶ περὶ τῶν ἄλλων αἰσθήσεων, ἵνα μὴ μακρολογῶμεν. ὥστε αὗται μὲν τὸν ὄγκον οὐ καταλαμβάνονται. καὶ μὴν οὐδὲ ἑαυτάς.
M 7.301
מי ראה אי־פעם את הראייה באמצעות הראייה? מי שמע את השמיעה באמצעות השמיעה? מי טעם את הטעם באמצעות הטעם, הריח <את הריח> באמצעות הריח, או נגע במישוש באמצעות המישוש? דברים אלה אינם מתקבלים על הדעת. לכן יש לומר שהחושים אינם תופסים אפילו את עצמם, ומכאן שגם לא זה את זה. הראייה אינה יכולה לראות את השמיעה השומעת; ולהפך, השמיעה אינה יכולה לשמוע את הראייה הרואה. אותו טיעון חל גם על שאר החושים. אם נאמר שהשמיעה נתפסת בראייה כשמיעה, כלומר כשומעת, נודה שהראייה עוברת אותה היפעלות כמוה, ולכן אינה עוד ראייה אלא שמיעה.
M 7.301
τίς γὰρ ὁράσει τὴν ὅρασιν εἶδεν; ἢ τίς ἀκοῇ τῆς ἀκοῆς ἀκήκοεν; τίς δὲ γεύσει ποτὲ τῆς γεύσεως ἐγεύσατο, ἢ <ὀσφρήσει> ὀσφρήσεως ὠσφρήσατο, ἢ ἁφῆς ἔθιγεν ἀφῇ; ταῦτα γὰρ ἀδιανόητα ἦν. τοίνυν [εἰ] μηδ’ ἑαυτῶν ἀντιληπτικὰς λεκτέον εἶναι τὰς αἰσθήσεις· οὑτωσὶ δὲ οὐδὲ ἀλλήλων. ὅρασις γὰρ ἀκούουσαν ἀκοὴν οὐ δύναται ὁρᾶν, καὶ ἀνάπαλιν ἀκοὴ ὁρώσης ὁράσεως οὐ πέφυκεν ἀκούειν, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων ὁ αὐτὸς τῆς ἐγχειρήσεως τρόπος, ἐπεί τοι κἂν λέγωμεν ὁράσει ληπτὴν εἶναι τὴν ἀκοὴν ὡς ἀκοήν, τουτέστιν ὡς ἀκούουσαν, δώσομεν τὸ ὁμοιοπαθεῖν τὴν ὅρασιν ἐκείνῃ, ὥστε μηκέτι αὐτὴν ὅρασιν εἶναι ἀλλ’ ἀκοήν·
M 7.302
כיצד תוכל הראייה לשפוט את השמיעה השומעת אם אין לה טבע המסוגל לשמוע? ולהפך, כדי שהשמיעה תתפוס את הראייה כרואה, עליה להיעשות קודם כול לראייה. דבר זה מופרך עד אין שיעור. לכן יש לומר שהחושים אינם תופסים את הגוף, את עצמם או זה את זה.
M 7.302
πῶς γὰρ δύναται κρῖναι ἀκούουσαν ἀκοὴν αὐτὴ μὴ ἔχουσα φύσιν ἀκουστικήν; καὶ ἀναστρόφως, ἵνα καὶ ἡ ἀκοὴ ὡς ὁρώσης ἀντιλάβηται τῆς ὄψεως, δεῖ πολὺ πρότερον αὐτὴν ὅρασιν γενέσθαι. τοῦτο δὲ οὐδεμίαν ὑπερβολὴν ἔοικεν ἀτοπίας ἀπολείπειν. λεκτέον ἄρα μηδὲ τὰς αἰσθήσεις ἢ τοῦ σώματος ἀντιλαμβάνεσθαι ἢ αὑτῶν ἢ ἀλλήλων.
M 7.303
אכן, אומרים הדוגמטיקנים, אך המחשבה מכירה את הגוף, את החושים ואת עצמה. גם דבר זה כרוך במבוכה. כאשר הם טוענים שהמחשבה תופסת את הגוף כולו ואת הדברים שבתוכו, נשאל אם היא נופלת על כל הגוף בבת אחת וכך תופסת אותו, או שהיא תופסת את חלקיו ומרכיבה אותם וכך תופסת את השלם.
M 7.303
Ναί, φασὶν οἱ δογματικοί, ἀλλ’ ἡ διάνοια καὶ τὸν ὄγκον καὶ τὰς αἰσθήσεις καὶ ἑαυτὴν γνωρίζει. ὅπερ καὶ αὐτὸ τῶν ἀπόρων ἐστίν. ὅταν γὰρ ἀξιώσωσι τὴν διάνοιαν ἀντιληπτικὴν γίνεσθαι τοῦ τε ὅλου σώματος καὶ τῶν ἐν αὐτῷ, πευσόμεθα πότερον ὑφ’ ἓν ὅλῳ ἐπιπεσοῦσα τῷ ὄγκῳ τὴν κατάληψιν ποιεῖται, ἢ τοῖς μέρεσιν αὐτοῦ, καὶ ταῦτα συντιθεῖσα τὸ ὅλον καταλαμβάνεται.
M 7.304
הם לא ירצו לומר שהיא תופסת את השלם בבת אחת, כפי שיובהר מן הדברים הבאים. ואם יאמרו שהיא מרכיבה את החלקים ומתוכם מכירה את השלם, יילכדו במבוכה גדולה יותר. שכן מקצת חלקי הגוף חסרי־תבונה, ודברים חסרי־תבונה מניעים אותנו בדרך חסרת־תבונה. לכן המחשבה, בהיותה מונעת בדרך חסרת־תבונה על ידיהם, תיעשה חסרת־תבונה; ובהיותה כזאת לא תהיה מחשבה. לכן המחשבה לא תתפוס את הגוף.
M 7.304
καὶ τῷ μὲν ὅλῳ οὐκ ἂν θελήσαιεν, ὡς ἔσται συμφανὲς ἐκ τῶν ἐπιφερομένων· τὰ δὲ μέρη εἰ λέγοιεν αὐτὴν συντιθέναι κἀντεῦθεν τὸ ὅλον γνωρίζειν, μείζονι συνειληθήσονται ἀπορίᾳ. τῶν γὰρ τοῦ ὄγκου μερῶν τινά ἐστιν ἄλογα, τὰ δὲ ἄλογα ἀλόγως ἡμᾶς κινεῖ. τοίνυν ἡ διάνοια πρὸς τούτων ἀλόγως κινουμένη ἄλογος γενήσεται, ἄλογος δὲ οὖσα οὐκ ἔσται διάνοια· ὥστε οὐ καταλήψεται τὸν ὄγκον ἡ διάνοια.
M 7.305
מאותו טעם גם אינה יכולה להכיר את החושים. כשם שאינה יכולה לתפוס את הגוף, משום שהיא משתתפת ביכולת תבונית והוא חסר־תבונה, כך גם לא תוכל לתפוס את החושים, שכן הם חסרי־תבונה ולכן יניעו בדרך חסרת־תבונה את הדבר התופס אותם. ושנית, בתפסה את החושים היא תהיה בהכרח חישה. כדי שתתפוס את החושים כחושים, כלומר כחשים, עליה להיעשות מאותו סוג שלהם: בתפסה את הראייה כרואה תיעשה קודם כול לראייה, ובשפטה את השמיעה כשומעת לא תהיה שונה מן השמיעה. אותו טיעון חל על הריח, הטעם והמישוש.
M 7.305
καὶ μὴν οὐδὲ τὰς αἰσθήσεις δύναται κατὰ τὸν αὐτὸν τρόπον διαγινώσκειν. ὡς γὰρ τὸ σῶμα οὐ δύναται καταλαβεῖν τῷ αὐτὴ μὲν λογικῆς μετέχειν δυνάμεως ἐκεῖνο δὲ ἄλογον εἶναι, οὕτω πάλιν ἀδυνατήσει τὰς αἰσθήσεις καταλαμβάνεσθαι, ἐπείπερ ἄλογοί εἰσιν καὶ διὰ τοῦτο ἀλόγως τὸ καταλαμβανόμενον αὐτὰς ἐκίνουν. εἶτα τὰς αἰσθήσεις λαμβάνουσα πάντως αὐτὴ αἴσθησις ἔσται. ἴνα γὰρ τὰς αἰσθήσεις ὡς αἰσθήσεις λάβῃ, τουτέστιν αἰσθανομένας, καὶ αὐτὴ γενήσεται ὁμοιοειδὴς ἐκείναις· τὴν γὰρ ὅρασιν ὁρῶσαν καταλαμβανομένη πολύ πρότερον ὅρασις γενήσεται, καὶ τὴν ἀκοὴν ἀκούουσαν κρίνουσα οὐχ ἑτέρα γενήσεται τῆς ἀκοῆς. ὁ δὲ αὐτὸς καὶ ἐπὶ ὀσφρήσεως καὶ γεύσεως καὶ ἁφῆς ἐστι λόγος.
M 7.306
אבל אם המחשבה המכירה את החושים נמצאת עוברת אל טבעם, לא יישאר עוד דבר חוקר של החושים; שכן הדבר שהנחנו כחוקר התגלה כזהה לדברים הנחקרים ולכן גם הוא זקוק למי שיתפוס אותו.
M 7.306
ἀλλ’ εἴπερ ἡ γνωρίζουσα τὰς αἰσθήσεις διάνοια εὑρίσκεται εἰς τὴν ἐκείνων μεταβεβηκυῖα φύσιν, οὐδὲν ἔσται ἔτι ὑποκείμενον τὸ ζητοῦν τὰς αἰσθήσεις· ὃ γὰρ ὑπεθέμεθα ζητεῖν, τοῦτο ἀναπέφηνε τὸ αὐτὸ ταῖς ζητουμέναις, διὰ δὲ τοῦτο καὶ χρῆζον τοῦ καταληψομένου.
M 7.307
אכן, הם אומרים, המחשבה והחישה זהות, אך לא מאותה בחינה: מבחינה אחת היא מחשבה ומבחינה אחרת חישה. כשם שאותו גביע נקרא קעור וקמור, אך לא מאותה בחינה — חלקו הפנימי קעור והחיצוני קמור — וכשם שאותה דרך נתפסת כעולה וכיורדת, עולה למי שעולים בה ויורדת למי שיורדים; כך אותו כוח הוא מבחינה אחת שכל ומבחינה אחרת חישה, וזהותו אינה מונעת ממנו לתפוס את החושים בדרך האמורה.
M 7.307
ναί, φασίν, ἀλλὰ ταὐτόν ἐστι διάνοια καὶ αἴσθησις, οὐ κατὰ ταὐτὸ δὲ, ἀλλὰ κατ’ ἄλλο μὲν διάνοια, κατ’ ἄλλο δὲ αἴσθησις· καὶ ὃν τρόπον τὸ αὐτὸ ποτήριον κοῖλόν τε καὶ περίκυρτον λέγεται, οὐ κατὰ ταὐτὸ δὲ, ἀλλὰ κατ’ ἄλλο μὲν κοῖλον, οἷον τὸ ἐντὸς μέρος, κατ’ ἄλλο δὲ περίκυρτον, καθάπερ τὸ ἐκτός, καὶ ὡς ἡ αὐτὴ ὁδὸς ἀνάντης τε καὶ κατάντης νοεῖται, ἀνάντης μὲν τοῖς ἀνιοῦσι δι’ αὐτῆς, κατάντης δὲ τοῖς κατιοῦσιν, οὕτως ἡ αὐτὴ δύναμις κατ’ ἄλλο μὲν ἐστι νοῦς, κατ’ ἄλλο δὲ αἴσθησις, καὶ οὐκ εἴργεται ἡ αὐτὴ οὖσα τῆς προειρημένης τῶν αἰσθήσεων καταλήψεως.
M 7.308
אך הם תמימים מאוד ורק משמיעים הד ריק כנגד המבוכות שהוצגו. שכן אנו אומרים שגם אם נעניק שהכוחות השונים האלה קיימים באותה מהות, עדיין עומדת המבוכה שעוררנו מעט קודם לכן.
M 7.308
πάνυ δ’ εἰσὶν εὐήθεις, καὶ κενῶς μόνον πρὸς τὰς ἐκκειμένας ἀπορίας ἀντηχοῦσιν. φαμὲν γάρ, εἰ καὶ συγχωρηθῶσιν αἱ διάφοροι αὗται δυνάμεις περὶ τὴν αὐτὴν οὐσίαν ὑποκεῖσθαι, πάλιν μένειν τὸ μικρῷ πρόσθεν ὑπὸ ἡμῶν κινηθὲν ἄπορον.
M 7.309
אני שואל כיצד הדבר שמבחינה אחת מכונה שכל ומבחינה אחרת חישה יכול, מבחינת היותו שכל, לתפוס את בחינת היותו חישה. בהיותו תבוני ותופס דבר חסר־תבונה, הוא ינוע בדרך חסרת־תבונה; ובהיותו מונע כך יהיה חסר־תבונה. במצב זה לא יהיה התופס אלא הנתפס — וזה שוב מופרך.
M 7.309
ζητῶ γάρ, τοῦτο τὸ κατ’ ἄλλο μὲν νοῦς εἶναι λεγόμενον κατ’ ἄλλο δὲ αἴσθησις πῶς δύναται τῷ καθ’ ὃ νοῦς ἐστιν ἀντιλαμβάνεσθαι τοῦ καθ’ ὃ αἴσθησίς ἐστιν; λογικὸν γὰρ ὂν καὶ ἀλόγου ποιούμενον κατάληψιν ἀλόγως κινήσεται, ἀλόγως δὲ κινούμενον ἄλογον ἔσται, τοιοῦτον δὲ ὂν οὐκ ἔσται καταλαμβάνον ἀλλὰ καταλαμβανόμενον. ὅπερ πάλιν ἦν ἄτοπον.
M 7.310
מן הדברים האלה יובהר שהאדם אינו יכול לתפוס באמצעות הגוף את החושים, וגם לא להפך — באמצעות החושים את הגוף — <......>, ואף לא את החושים עצמם או זה את זה. עתה יש להראות שגם המחשבה אינה מכירה את עצמה, כפי שטוענים הפילוסופים הדוגמטיים. שכן אם השכל תופס את עצמו, הוא יתפוס את עצמו כולו, או לא כולו אלא באמצעות חלק כלשהו של עצמו.
M 7.310
Διὰ τούτων μὲν δὴ παρεστάσθω, ὅτι ὁ ἄνθρωπος οὔτε διὰ τοῦ σώματος τὰς αἰσθήσεις δύναται λαβεῖν οὔτε ἀνάπαλιν διὰ τούτων τὸ σῶμα, <......> μηδὲ αὐτὰς ἢ ἀλλήλας. ἑξῆς δὲ ὑποδεικτέον, ὅτι οὐδ’ ἑαυτῆς ἐπιγνώμων ἐστὶν ἡ διάνοια, καθάπερ ἀξιοῦσιν οἱ δογματικοὶ τῶν φιλοσόφων. εἴπερ γὰρ ὁ νοῦς ἑαυτὸν καταλαμβάνεται, ἤτοι ὅλος ἑαυτὸν καταλήψεται, ἢ ὅλος μὲν οὐδαμῶς, μέρει δέ τινι ἑαυτοῦ πρὸς τοῦτο χρώμενος.
M 7.311
אך הוא אינו יכול לתפוס את עצמו כולו. שכן אם הוא כולו תופס את עצמו, כולו יהיה תפיסה ודבר תופס; ואם כל כולו הוא הדבר התופס, לא יישאר דבר נתפס. אך מן הדברים חסרי ההיגיון ביותר הוא שיהיה דבר תופס ולא יהיה הדבר שעליו חלה התפיסה.
M 7.311
καὶ ὅλος μὲν ἑαυτὸν καταλαμβάνεσθαι οὐκ ἂν δυνηθείη. εἰ γὰρ ὅλος ἑαυτὸν καταλαμβάνεται, ὅλος ἔσται κατάληψις καὶ καταλαμβάνων, ὅλου δ’ ὄντος τοῦ καταλαμβάνοντος οὐδὲν ἔτι ἔσται τὸ καταλαμβανόμενον· τῶν δὲ ἀλογωτάτων ἐστὶ τὸ εἶναι μὲν τὸν καταλαμβάνοντα, μὴ εἶναι δὲ τὸ οὗ ἐστιν ἡ κατάληψις.
M 7.312
וגם השכל אינו יכול להשתמש בחלק כלשהו מעצמו לשם כך. כיצד יתפוס חלק זה את עצמו? אם כולו — לא יהיה דבר נחקר; ואם באמצעות חלק כלשהו, כיצד יכיר חלק זה שוב את עצמו? וכך עד אינסוף. לכן התפיסה תהיה חסרת ראשית: או שלא יימצא דבר ראשון שיחולל את התפיסה, או שלא יהיה דבר שייתפס.
M 7.312
καὶ μὴν οὐδὲ μέρει τινὶ δύναται πρὸς τοῦτο χρῆσθαι ὁ νοῦς. αὐτὸ γὰρ τὸ μέρος πῶς ἑαυτὸ καταλαμβάνει; εἰ μὲν γὰρ ὅλον, οὐδὲν ἔσται τὸ ζητούμενον· εἰ δὲ μέρει τινί, ἐκεῖνο πάλιν πῶς ἑαυτὸ γνώσεται; καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον. ὥστε ἄναρχον εἶναι τὴν κατάληψιν, ἤτοι μηδενὸς εὑρισκομένου πρώτου τοῦ τὴν κατάληψιν ποιησομένου ἢ μηδενὸς ὄντος τοῦ καταληφθησομένου.
M 7.313
ועוד, אם השכל תופס את עצמו, הוא יתפוס יחד גם את המקום שבו הוא נמצא, שכן כל דבר נתפס יחד עם מקום כלשהו. ואם השכל תופס עם עצמו גם את המקום שבו הוא נמצא, לא הייתה צריכה להיות מחלוקת בין הפילוסופים על מקום זה: הללו אומרים שהוא הראש והללו החזה; וביתר דיוק, הללו המוח, הללו קרום המוח, אחדים הלב ואחרים שערי הכבד או חלק דומה של הגוף. אך הפילוסופים הדוגמטיים חלוקים בעניין; לכן השכל אינו תופס את עצמו.
M 7.313
ἔπειτα εἰ αὐτὸν καταλαμβάνει ὁ νοῦς, καὶ τὸν τόπον ἐν ᾧ ἔστι συγκαταλήψεται· πᾶν γὰρ τὸ καταλαμβανόμενον σύν τινι τόπῳ καταλαμβάνεται. εἰ δὲ καὶ τὸν τόπον ὁ νοῦς τὸν ἐν ᾧ ἔστι συγκαταλαμβάνει ἑαυτῷ, ἐχρῆν μὴ διαφωνεῖσθαι τοῦτον παρὰ τοῖς φιλοσόφοις, τῶν μὲν κεφαλὴν λεγόντων εἶναι τῶν δὲ θώρακα, καὶ ἐπ’ εἴδους τῶν μὲν ἐγκέφαλον τῶν δὲ μήνιγγα, τινῶν δὲ καρδίαν, ἄλλων δὲ ἥπατος πύλας ἢ τι τοιοῦτο μέρος τοῦ σώματος. διαφωνοῦσι δέ γε περὶ τούτου οἱ δογματικοὶ τῶν φιλοσόφων· οὐκ ἄρα καταλαμβάνει ἑαυτὸν ὁ νοῦς.
M 7.314
די בכך לעורר באופן כללי את המבוכה בחקירת אמת־המידה ביחס לכל אדם. אך מאחר שהדוגמטיקנים, מתוך אהבה עצמית, אינם מעניקים לאחרים את שיפוט האמת וטוענים שרק הם עצמם מצאוהו, הבה נעמיד את הטיעון עליהם ונראה שגם בדרך זו אי־אפשר למצוא אמת־מידה לאמת.
M 7.314
Καὶ δὴ οὕτω κοινότερον ἐπὶ παντὸς ἀνθρώπου διηπορήσθω ἡ περὶ τοῦ κριτηρίου ζήτησις. ἐπειδὴ δὲ φιλαύτως οἱ δογματικοὶ ἄλλοις μὲν οὐ παραχωροῦσι τὴν τῆς ἀληθείας κρίσιν, μόνους δ’ ἑαυτοὺς ταύτην εὑρηκέναι λέγουσιν, φέρε ἐπ’ αὐτῶν στήσαντες τὸν λόγον διδάσκωμεν ὅτι οὐδὲ οὕτως εὑρεθῆναί τι δυνατόν ἐστιν ἀληθείας κριτήριον.
M 7.315
כל אחד מן הטוענים שמצא את האמת מכריז זאת באמירה בלבד או משתמש בהוכחה. באמירה בלבד לא יכריז זאת, שכן אחד ממתנגדיו יציג אמירה הטוענת את ההפך, וכך הראשון לא יהיה מהימן יותר מן השני.
M 7.315
ἕκαστος τοίνυν τῶν ἀξιούντων τἀληθὲς εὑρηκέναι ἤτοι φάσει μόνον τοῦτο ἀποφαίνεται ἢ ἀπόδειξιν παραλαμβάνει. ἀλλὰ φάσει μὲν οὐκ ἐρεῖ· τῶν γὰρ ἀντικαθεξομένων αὐτῷ τις τὴν τοὐναντίον ἀξιοῦσαν προοίσεται φάσιν, καὶ οὕτως οὐ μᾶλλον ἐκεῖνος ἢ οὗτος ἔσται πιστός·
M 7.316
כנגד אמירה גרידא עומדת אמירה גרידא שווה לה. ואם הוא מכריז על עצמו כאמת־מידה באמצעות הוכחה, זו צריכה להיות תקינה. אך כדי שנדע שההוכחה שבה הוא משתמש כדי להכריז על עצמו כאמת־מידה תקינה, עלינו להחזיק באמת־מידה מוסכמת מראש. אין בידינו אמת־מידה מוסכמת; היא עצמה נחקרת. לכן אי־אפשר למצוא אמת־מידה.
M 7.316
ψιλῇ γὰρ φάσει ἴσον φέρεται ψιλὴ φάσις. εἰ δὲ μετ’ ἀποδείξεως κριτήριον αὑτὸν ἀποφαίνηται, πάντως ὑγιοῦς. ἀλλ’ ἴνα μάθωμεν ὅτι ὑγιὴς ἡ ἀπόδειξίς ἐστιν ᾗ προσχρώμενος κριτήριον ἑαυτὸν ἀποφαίνεται, ὀφείλομεν ἔχειν κριτήριον, καὶ τοῦτο προωμολογημένον· οὐκ ἔχομεν δέ γε σύμφωνον κριτήριον, ζητεῖται δέ· οὐκ ἄρα δυνατόν ἐστιν εὑρεῖν κριτήριον.
M 7.317
ועוד, הטוענים שהם עצמם אמות־מידה לאמת יוצאים מאסכולות שונות, ומטעם זה ממש חלוקים זה על זה. לפיכך עלינו להחזיק באמת־מידה שבאמצעותה נשפוט את המחלוקת, כדי להסכים עם אחדים ולא להסכים כלל עם אחרים.
M 7.317
πάλιν ἐπεὶ οἱ σφᾶς αὐτοὺς κριτήρια λέγοντες τῆς ἀληθείας ἀπὸ διαφόρων αἱρέσεων ἀνάγονται καὶ παρ’ αὐτὸ τοῦτο διαφωνοῦσιν ἀλλήλοις, δεῖ παρεῖναί τι ἡμῖν κριτήριον ᾧ προσχρώμενοι κρινοῦμεν τὴν διαφωνίαν εἰς τὸ τισὶ μὲν συγκατατίθεσθαι τισὶ δὲ μηδαμῶς.
M 7.318
אמת־מידה זו חולקת על כל החולקים או מסכימה עם אחד בלבד. אם היא חולקת על כולם, גם היא תהיה חלק מן המחלוקת; ובהיותה חלק ממנה לא תהיה אמת־מידה אלא תזדקק לשיפוט, בדיוק כמו המחלוקת כולה. שהרי אי־אפשר לאותו דבר לבחון ולהיבחן בעת ובעונה אחת.
M 7.318
τοῦτο οὖν τὸ κριτήριον ἤτοι πᾶσι διάφωνόν ἐστι τοῖς διαφωνοῦσιν ἢ ἑνὶ μόνον σύμφωνον. ἀλλ’ εἰ μὲν πᾶσι διάφωνον, μοῖρα καὶ αὐτὸ γενήσεται τῆς διαφωνίας, μοῖρα δ’ ὂν ταύτης οὐκ ἂν εἴη κριτήριον ἀλλὰ καὶ αὐτὸ παραπλησίως τῇ ὅλῃ διαφωνίᾳ κρίσεως δεόμενον· τὸ γὰρ αὐτὸ δοκιμάζειν ἅμα καὶ δοκιμάζεσθαι τῶν ἀμηχάνων.
M 7.319
ואם אינה חולקת על כולם אלא מסכימה עם אחד, <......> בהיותה חלק מן המחלוקת היא זקוקה למי שיבחן אותה. ומטעם זה <אמת־המידה> המסכימה עמו, שאינה דבר שונה ממנו, תזדקק לשיפוט; והזקוק לשיפוט לא יהיה אמת־מידה.
M 7.319
εἰ δὲ μὴ πᾶσι διαπεφώνηκεν ἀλλ’ ἑνὶ συμφωνεῖ, <......> ἐκ τῆς διαφωνίας ὂν χρείαν ἔχει τοῦ δοκιμάσοντος. καὶ διὰ τοῦτο <τὸ> σύμφωνον αὐτῷ κριτήριον μὴ ἕτερον ὂν παρ’ ἐκεῖνο δεήσεται κρίσεως, δεόμενον δὲ κρίσεως οὐκ ἔσται κριτήριον.
M 7.320
והטיעון המכריע מכולם: אם אנו אומרים שאחד מן הדוגמטיקנים הוא שופט האמת ושרק אצלו היא מצויה, נאמר זאת מתוך התחשבות בגילו, או לא בגילו אלא בעמלו, או לא בזה אלא בתבונתו ובמחשבתו, או לא בתבונתו אלא בעדות הרבים. אך בחקירת האמיתי אין ראוי לתת את הדעת לא לגיל, לא לחריצות ולא לשום דבר אחר מן האמורים, כפי שנראה. לכן אין לומר שאחד הפילוסופים הוא אמת־המידה לאמת.
M 7.320
τὸ δὲ πάντων κυριώτατον, εἴπερ τινὰ τῶν δογματικῶν λέγομεν εἶναι κριτὴν τῆς ἀληθείας καὶ παρ’ αὐτῷ μόνῳ ταύτην ὑπάρχειν, ἤτοι τῇ ἡλικίᾳ αὐτοῦ ἐνατενίζοντες τοῦτο ἐροῦμεν, ἢ τῇ ἡλικίᾳ μὲν οὐδαμῶς τῷ πόνῳ δέ, ἢ οὐδὲ τούτῳ ἀλλὰ τῇ συνέσει καὶ τῇ διανοίᾳ, ἢ συνέσει μὲν οὐδαμῶς, μαρτυρίᾳ δὲ τῇ τῶν πολλῶν. οὔτε δὲ ἡλικίᾳ οὔτε φιλοπονίᾳ οὔτ’ ἄλλῳ τινὶ τῶν εἰρημένων προσέχειν οἰκεῖόν ἐστιν ἐν τῇ περὶ τοῦ ἀληθοῦς ζητήσει, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα τινὰ τῶν φιλοσόφων ῥητέον κριτήριον εἶναι τῆς ἀληθείας.
M 7.321
אין לתת את הדעת לגיל, שכן רוב הדוגמטיקנים היו כמעט בני אותו גיל כאשר הכריזו על עצמם כאמות־מידה לאמת. כולם הזדקנו — אפלטון, למשל, דמוקריטוס, אפיקורוס וזנון — והעידו על עצמם שמצאו את האמת.
M 7.321
καὶ δὴ τῇ ἡλικίᾳ μὲν οὐ προσεκτέον, ἐπείπερ οἱ πλείους τῶν δογματικῶν ὁμήλικες σχεδὸν ἦσαν ὅτε αὑτοὺς ἔλεγον κριτήρια τῆς ἀληθείας· πάντες γὰρ πρεσβῦται γενόμενοι, οἷον Πλάτων, εἰ τύχοι, καὶ Δημόκριτος καὶ Ἐπίκουρος καὶ Ζήνων, ἑαυτοῖς τὴν εὕρεσιν τῆς ἀληθείας προσεμαρτύρησαν.
M 7.322
ועוד, כשם שאנו רואים בחיים ובמנהג המשותף שצעירים נבונים לעיתים קרובות מזקנים, כך לא מן הנמנע שגם בפילוסופיה צעירים היטיבו לפגוע במטרה יותר מן הזקנים.
M 7.322
εἶτ’ οὐκ ἀπέοικεν, ὡς ἐν τῷ βίῳ καὶ τῇ κοινῇ συνηθείᾳ θεωροῦμεν, ὅτι συνετώτεροι πολλάκις τῶν πρεσβυτέρων εἰσὶ νέοι, τὸν αὐτὸν τρόπον κἀν φιλοσοφίᾳ εὐεπηβολωτέρους γεγονέναι παρὰ τοὺς πρεσβύτας τοὺς νέους.
M 7.323
אחדים, ובהם הרופא אסקלפיאדס, אמרו במפורש שהזקנים נופלים בהרבה מן הצעירים בתבונה ובחריפות; אך בגלל דעתם השקרית של ההמון ושל האנשים הפזיזים יותר סברו שהמצב הפוך. בשל ניסיונם הרב של הזקנים נחשבו הצעירים נחותים מהם בתבונה, אך למעשה המצב הפוך: הזקנים מנוסים יותר, כפי שאמרתי, אך אינם נבונים יותר מן הצעירים. לכן אין לומר שאחד הדוגמטיקנים הוא אמת־מידה בגלל גילו.
M 7.323
ἔνιοι μὲν γάρ, ὧν ἐστὶ καὶ Ἀσκληπιάδης ὁ ἰατρός, διαρρήδην ἔλεξαν πολλῷ λείπεσθαι τῆς περὶ τοὺς νέους συνέσεως καὶ ἀγχινοίας τοὺς πρεσβύτας, παρὰ δὲ τὴν τῶν πολλῶν καὶ εἰκαιοτέρων ψευδοδοξίαν ἐναντίως ἔχειν ὑπελήφθη τὸ πρᾶγμα. διὰ γὰρ τὸ πολύπειρον τῶν πρεσβυτῶν ἔδοξαν οἱ νεώτεροι λείπεσθαι κατὰ σύνεσιν, τοῦ πράγματος ἐναντίως ἔχοντος· πολυπειρότεροι μὲν γάρ, ὡς ἔφην, εἰσὶν οἱ γεγηρακότες, οὐ συνετώτεροι δὲ παρὰ τοὺς νέους. οὐκοῦν διὰ μὲν ἡλικίαν οὐ λεκτέον κριτήριον εἶναί τινα τῶν δογματικῶν.
M 7.324
ואכן גם לא בגלל חריצותו. כולם חרוצים במידה שווה, ואין מי שירד לזירת המאבק על האמת וטען שמצאה אך נהג בעצלתיים. מאחר שניתנת לכולם עדות לשוויון מבחינה זו, אין זה צודק לנטות אל אחד בלבד.
M 7.324
καὶ μὴν οὐδὲ διὰ φιλοπονίαν. πάντες γὰρ ἐπ’ ἴσης εἰσὶ φιλόπονοι, καὶ οὐδείς ἐστιν ὃς εἰς τὸν τῆς ἀληθείας ἀγῶνα κατελθὼν καὶ ταύτην εὑρηκέναι φήσας ῥαθύμως ἀνέστραπται. πάντων δὲ κατὰ τοῦτο ἰσότητα μαρτυρουμένων, τὸ ἑνὶ μόνον προσκλιθῆναι τῶν ἀδίκων ἐστίν.
M 7.325
כיוצא בזה, איש אינו יכול להעדיף אחד על אחר בגלל תבונתו. ראשית, כולם היו נבונים, ולא אלה איטיים ואלה לא. ושנית, לעיתים קרובות אנשים הנחשבים נבונים הם סנגורי השקר ולא האמת. מבין הנואמים אנו מכנים מוכשרים ונבונים את המסייעים לשקר באצילות ומעלים אותו לאותה מידת מהימנות כאמת; ואת אלה שאינם כאלה אנו מכנים להפך איטיים וחסרי תבונה.
M 7.325
ὡσαύτως δὲ οὐκ ἄν τις ἄλλον ἄλλου κάλλιον προκρίνειεν ἕνεκα συνέσεως. πρῶτον μὲν γὰρ συνετοὶ πάντες ὑπῆρχον, καὶ οὐχ οἱ μὲν νωθεῖς οἱ δὲ οὐ τοιοῦτοι. εἶτα πολλάκις οἱ συνετοὶ δοκοῦντες ὑπάρχειν οὐ τῆς ἀληθείας τοῦ δὲ ψεύδους εἰσὶ συνήγοροι. τῶν γοῦν ῥητόρων τοὺς μὲν τῷ ψεύδει γενναίως συλλαμβανομένους καὶ εἰς ἴσην αὐτὸ πίστιν ἀνάγοντας τῷ ἀληθεῖ δυνατούς τε καὶ νοεροὺς εἶναί φαμεν, τοὺς δὲ μὴ τοιούτους ἀνάπαλιν βραδεῖς τε καὶ ἀσυνέτους.
M 7.326
לכן ייתכן שגם בפילוסופיה החריפים ביותר מבין חוקרי האמת, בהיותם מוכשרים, נראים משכנעים אף כשהם מסנגרים על השקר, ואילו חסרי הכישרון נראים בלתי־משכנעים אף כשהם נלחמים לצד האמת. לפיכך אין זה ראוי להעדיף אדם על אדם בגלל גיל, חריצות או תבונה, ולומר שהאחד מצא את האמת והאחר כלל לא.
M 7.326
τάχα τοίνυν κἂν φιλοσοφίᾳ οἱ μὲν περινούστατοι τῶν ζητησάντων τὴν ἀλήθειαν τῷ εὐφυεῖς εἶναι πιθανοὶ καθεστάναι δοκοῦσι, κἂν τῷ ψεύδει συνηγορῶσιν, οἱ δὲ ἀφυεῖς ἀπίθανοι, κἂν τῷ ἀληθεῖ συμμαχῶσιν. οὔτε οὖν διὰ ἡλικίαν οὔτε διὰ φιλοπονίαν οὔτε διὰ σύνεσιν οἰκεῖόν ἐστι τινὰ τινὸς προκρίνειν καὶ τόνδε μὲν λέγειν εὑρηκέναι τἀληθὲς τόνδε δὲ μηδαμῶς.
M 7.327
נותר אפוא לתת את הדעת למספר המסכימים. אולי יאמר אדם ששופט האמת הטוב ביותר הוא זה שהרבים מעידים בהסכמה לטובתו. אך דבר זה חסר שחר ואף גרוע מאמות־המידה שכבר פסלנו. אם נניח לשאר הדברים, המתנגדים לאנשים המסכימים בדבר־מה שווים להם במספרם: האפיקוראים מתנגדים לאריסטוטלים, הסטואים לאפיקוראים, וכך בשאר המקרים.
M 7.327
καταλείπεται τοίνυν τῷ πλήθει τῶν συμφωνούντων προσέχειν· τάχα γάρ τις τοῦτον ἄριστον κριτὴν εἶναι τῆς ἀληθείας φήσει τὸν ᾧ συμφώνως οἱ πλείους μαρτυροῦσιν. ὅπερ ἐστὶ ληρῶδες καὶ τῶν προδιαβεβλημένων ἡμῖν κριτηρίων χεῖρον. ἵνα γὰρ τἆλλα παρῶμεν, ἴσοι εἰσὶ τοῖς περί τινων συμφωνοῦσιν οἱ τοῖς αὐτοῖς ἀντιφωνοῦντες, οἷον τοῖς Ἀριστοτελικοῖς οἱ Ἐπικούρειοι καὶ τοῖς Ἐπικουρείοις οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων ὡσαύτως.
M 7.328
אם הטוב ביותר הוא מי שתפס את האמת, משום שכל היוצאים ממנו טוענים אותו דבר, מדוע נאמר שזה הטוב ביותר ואמת־המידה לאמת ולא אחר? למשל, <אם> נאמר שזה אפיקורוס משום שרבים מאנשיו מסכימים שמצא את האמת, מדוע אפיקורוס יותר מאריסטו, שגם תומכיו אינם מעטים יותר?
M 7.328
εἰ οὖν ἄριστός ἐστιν ὁ συνεωρακὼς τἀληθές, ἐπεὶ ταὐτὸ ἀξιοῦσι πάντες οἱ ἀπὸ αὐτοῦ ὁρμώμενοι, τί μᾶλλον τόνδε ἢ τόνδε ἄριστον εἶναι φήσομεν καὶ κριτήριον ἀληθείας; οἷον <εἰ> Ἐπίκουρον διὰ τὸ πολλοὺς εἶναι τοὺς περὶ αὐτοῦ συμφωνοῦντας ὅτι εὗρε τἀληθές, τί μᾶλλον Ἐπίκουρον ἢ Ἀριστοτέλη; ἢ ὅτι [οὐκ] ἐλάσσους εἰσὶν οἱ καὶ τούτῳ συνασπίζονται;
M 7.329
יתרה מזו, כשם שבחיי היום־יום לא מן הנמנע שאדם נבון אחד טוב מרבים חסרי תבונה, כך גם בפילוסופיה ייתכן שאדם חכם אחד הוא מהימן, ורבים הם אווזיים ולכן בלתי־מהימנים, אפילו אם הם מעידים בהסכמה לטובת אדם כלשהו. הנבון נדיר, והפזיז רב.
M 7.329
οὐ μὴν ἀλλ’ ὡς πάλιν ἐν τοῖς κατὰ τὸν βίον πράγμασιν οὐκ ἀδύνατόν ἐστιν ἕνα συνετὸν ἀμείνονα εἶναι πολλῶν ἀσυνέτων, οὕτω καὶ ἐν φιλοσοφίᾳ οὐκ ἀπέοικεν ἔνα φρόνιμον εἶναι καὶ διὰ τοῦτο πιστόν, πολλοὺς δὲ χηνώδεις καὶ διὰ τοῦτο ἀπίστους, κἂν συμφώνως τινὶ προσμαρτυρῶσιν· σπάνιος μὲν γάρ ἐστιν ὁ συνετός, πολὺς δὲ ὁ εἰκαῖος.
M 7.330
ושנית, אפילו ניתן את הדעת להסכמה ולעדות הרבים, נשוב ונגיע להפך מן הכוונה: בהכרח רבים החולקים על דבר מסוים מן המסכימים עליו. דבריי יתבהרו יותר אם נביא דוגמה מתאימה.
M 7.330
εἶτα κἂν τῇ συμφωνίᾳ καὶ τῇ τῶν πλειόνων μαρτυρίᾳ προσέχωμεν, πάλιν εἰς τοὐναντίον τῇ προθέσει περιαγόμεθα· κατ’ ἀνάγκην γὰρ τῶν περί τινος συμφωνούντων πλείους εἰσὶν οἱ περὶ αὐτοῦ διαφωνοῦντες. ὃ δὲ λέγω, σαφέστερον γενήσεται οἰκείου τεθέντος ἡμῖν παραδείγματος.
M 7.331
נניח לצורך העניין שמבין המתפלספים בכל אסכולה, אנשי האסכולה הסטואית הם הרבים ביותר, ושהם אומרים בהסכמה שרק זנון מצא את האמת ולא שום אדם אחר. האפיקוראים ישמיעו נגדם את קולם; הפריפטטים יאמרו שהם משקרים; אנשי האקדמיה וכל אנשי שאר האסכולות ישיבו להם.
M 7.331
ἔστω γάρ, ὑποθέσεως χάριν, τῶν καθ’ ἑκάστην αἵρεσιν φιλοσοφούντων πλείους εἶναι τοὺς κατὰ τὴν Στωικὴν αἵρεσιν φιλοσοφοῦντας, λεγέτωσάν τε οὗτοι συμφώνως Ζήνωνα μόνον εὑρηκέναι τἀληθές, ἕτερον δὲ μηδένα. οὐκοῦν ἀντιφθέγξονται αὐτοῖς οἱ ἀπὸ Ἐπικούρου, ψεύδεσθαι δὲ αὐτοὺς ἐροῦσιν οἱ ἀπὸ Περιπάτου, ἀντεροῦσι δὲ καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας καὶ καθόλου πάντες οἱ ἀπὸ τῶν αἱρέσεων,
M 7.332
כך שוב יתברר שמי שהעדיפו בהסכמה את זנון מעטים בהרבה, כאשר משווים אותם לכל האומרים בהסכמה שזנון אינו אמת־המידה. ומטעם זה ממש, אם יש להאמין לרבים המכריזים בהסכמה על אדם כלשהו, יש לומר שאיש לא מצא את האמת; שכן כנגד כל אדם הזוכה לשבח מאנשים מסוימים ניצב המון המתנגדים לו משאר האסכולות.
M 7.332
ὥστε πάλιν τούτους τοὺς συμφώνως Ζήνωνα προκεκρικότας, συγκρινομένους τοῖς συμφώνως λέγουσι μὴ εἶναι Ζήνωνα κριτήριον, κατὰ πολὺ ἐλάσσους εὑρίσκεσθαι. καὶ παρ’ αὐτὸ τοῦτο· εἰ τοῖς συμφώνως περί τινος ἀποφαινομένοις χρὴ πιστεύειν ὅταν ὦσι πολλοί, οὐδένα ῥητέον τἀληθὲς εὑρηκέναι· παντὶ γὰρ τῷ ὑπό τινων ἐπαινουμένῳ πολύς ἐστιν ὁ ἐκ τῶν ἄλλων αἱρέσεων ἀντιφθεγγόμενος.
M 7.333
והטיעון המקיף מכולם: המסכימים שאדם כלשהו מצא את האמת מחזיקים במצבים שונים שבגללם הם מסכימים, או לא במצבים שונים אלא במצב אחד וזהה. במצבים שונים אינם יכולים להחזיק, שכן אז בהכרח יחלקו זה על זה. ואם הם מחזיקים במצב אחד, הם נעשים שווים לאדם המכריז את ההפך. כשם שהוא מחזיק במצב אחד שבגללו הוא מתנגד להם,
M 7.333
τὸ δὲ πάντων συνεκτικώτατον· οἱ περί τινος ὡς εὑρηκότος τἀληθὲς συμφωνοῦντες ἤτοι διάφορον ἔχουσι διάθεσιν καθ’ ἣν συμφωνοῦσιν, ἢ διάφορον μὲν οὐδαμῶς μίαν δὲ καὶ τὴν αὐτήν. ἀλλὰ διάφορον μὲν οὐδαμῶς ἂν ἔχοιεν, ἐπεὶ πάντως αὐτοὺς δεήσει διαφωνεῖν· μίαν δὲ ἔχοντες εἰς ἰσότητα περιίστανται τῷ τοὐναντίον ἀποφαινομένῳ. ὡς γὰρ ἐκεῖνος μίαν ἔχει διάθεσιν καθ’ ἣν ἀντιπέπτωκεν αὐτοῖς,
M 7.334
כך גם הם מחזיקים במצב השווה לשלו, ומספרם כבר אינו תורם למהימנותם. אפילו אם, על דרך ההנחה, היה רק אחד מהם אומר זאת, כוחו היה שווה לכוח כולם.
M 7.334
οὕτω καὶ οὗτοι τὴν ἴσην ἔχουσιν ἐκείνῳ, παρέλκοντος λοιπὸν τοῦ πλήθους αὐτῶν πρὸς πίστιν· καὶ γὰρ εἰ καθ’ ὑπόθεσιν εἷς ἦν ἐξ αὐτῶν ὁ τοῦτο λέγων, ἴσον ἂν ἐδύνατο τοῖς πᾶσιν.
M 7.335
אם מי שמצא את האמת בפילוסופיה נחשב כמי שפגע במטרה בגלל גילו, חריצותו, תבונתו או ריבוי המעידים לטובתו, ואנו הראינו שאין לומר שהוא אמת־המידה לאמת בגלל שום אחד מאלה, נראה שאמת־המידה בפילוסופיה אינה ניתנת למציאה.
M 7.335
Ἀλλ’ εἴπερ ὁ τὴν ἀλήθειαν εὑρηκὼς ἐν φιλοσοφίᾳ ἢ διὰ ἡλικίαν ἢ διὰ φιλοπονίαν ἢ διὰ σύνεσιν ἢ τῷ πολλοὺς ἔχειν τοὺς μαρτυροῦντας εὐστοχηκέναι λέγεται, παρεστήσαμεν δὲ ἡμεῖς, ὅτι δι’ οὐδὲν τούτων ῥητέον κριτήριον αὐτὸν ὑπάρχειν ἀληθείας, φαίνεται ὡς ἀνεύρετόν ἐστι τὸ ἐν φιλοσοφίᾳ κριτήριον.
M 7.336
עוד, האומר שהוא עצמו אמת־המידה לאמת אומר רק את הנראה לו, ולא יותר. מאחר שכל אחד משאר הפילוסופים אומר גם הוא את הנראה לו, והוא מנוגד למה שנאמר קודם, ברור שבגלל שוויון כולם בכך לא נוכל לומר באופן מוגדר שאדם כלשהו הוא אמת־המידה. שכן אם הראשון מהימן מפני שנראה לו שהוא אמת־המידה, גם השני יהיה מהימן, משום שגם לו נראה שהוא אמת־המידה; וכך השלישי והאחרים. מכאן נובע שאיש אינו אמת־המידה לאמת באופן מוגדר.
M 7.336
Ἔτι ὁ λέγων αὑτὸν ἀληθείας εἶναι κριτήριον τὸ φαινόμενον αὑτῷ λέγει, καὶ οὐδὲν πλεῖον. τοίνυν ἐπεὶ καὶ ἕκαστος τῶν ἄλλων φιλοσόφων τὸ φαινόμενον αὑτῷ λέγει καὶ ἐναντίον τῷ προενεχθέντι, δῆλον ὡς ἴσου πᾶσιν ὄντος τοῦ τοιούτου οὐ δυνησόμεθα ὡρισμένως τινὰ κριτήριον εἶναι λέγειν. εἰ γὰρ οὗτος πιστός, ὅτι φαίνεται αὐτῷ τὸ εἶναι αὑτὸν κριτήριον, πιστὸς ἔσται καὶ ὁ δεύτερος, ἐπεὶ καὶ αὐτῷ φαίνεται κριτήριον εἶναι αὑτόν, καὶ οὕτως ὁ τρίτος καὶ οἱ λοιποί· ᾧ συνεισάγεται τὸ μηδένα ὡρισμένως κριτήριον ἀληθείας ὑπάρχειν.
M 7.337
נוסף על כך, אדם אומר שהוא אמת־המידה באמירה בלבד או באמצעות אמת־מידה. באמירה בלבד הוא ייבלם באמירה נגדית; ובשימוש באמת־מידה טיעונו יתהפך על עצמו. שכן אמת־מידה זו חולקת עליו או מסכימה עמו. אם היא חולקת עליו, היא בלתי־מהימנה, מפני שהיא חולקת על מי שסבור שהוא אמת־מידה.
M 7.337
πρὸς τούτοις ἢ φάσει τις ἑαυτὸν κριτήριον εἶναι λέγει ἢ κριτηρίῳ προσχρώμενος. ἀλλὰ φάσει μὲν φάσει ἐπισχεθήσεται, κριτηρίῳ δὲ προσχρώμενος περιτραπήσεται. ἤτοι γὰρ διάφωνόν ἐστιν αὐτῷ τοῦτο τὸ κριτήριον ἢ σύμφωνον. καὶ εἰ μὲν διάφωνον, ἄπιστον, ἐπείπερ διαπεφώνηκε τῷ οἰομένῳ αὑτὸν κριτήριον ὑπάρχειν·
M 7.338
ואם היא מסכימה עמו, היא תזדקק למי שישפוט אותה. כשם שמי שמכריז על עצמו כאמת־מידה היה בלתי־מהימן, כך גם אמת־המידה המסכימה עמו, משום שכוחה זהה לשלו בדרך כלשהי, תזדקק לאמת־מידה אחרת. ואם כך, אין לומר שכל אחד מן הפילוסופים הוא אמת־מידה; שכן כל הזקוק לשיפוט אינו מהימן מעצמו.
M 7.338
εἰ δὲ σύμφωνον, χρείαν ἕξει τοῦ κρίνοντος. ὥσπερ γὰρ οὗτος ὁ κριτήριον αὑτὸν ἀποφαινόμενος ἄπιστος ἦν, οὕτω καὶ τὸ σύμφωνον αὐτῷ κριτήριον, ἐπεὶ τρόπῳ τινὶ τὴν αὐτὴν ἔσχηκεν ἐκείνῳ δύναμιν, δεήσεται ἑτέρου τινὸς κριτηρίου. καὶ εἰ τοῦτο, οὐ λεκτέον ἕκαστον τῶν φιλοσόφων εἶναι κριτήριον· πᾶν γὰρ τὸ κρίσεως δεόμενον ἐξ αὑτοῦ ἐστιν ἄπιστον.
M 7.339
שוב, האומר שהוא אמת־מידה טוען זאת באמירה או בהוכחה. באמירה אינו יכול, מן הטעמים שאמרתי; ואם בהוכחה, עליה להיות תקינה. אך הטענה שהוכחה זו תקינה נאמרת באמירה או בהוכחה, וכך עד אינסוף. לכן גם מטעם זה יש לומר שאמת־המידה לאמת אינה ניתנת למציאה.
M 7.339
πάλιν ὁ λέγων ἑαυτὸν κριτήριον ἤτοι φάσει τοῦτο ἀξιοῖ ἢ ἀποδείξει. καὶ φάσει μὲν οὐ δύναται δι’ ἃς προεῖπον αἰτίας· εἰ δὲ ἀποδείξει, πάντως ὑγιεῖ· τὸ δὲ ὅτι ἐστὶν ὑγιὴς ἡ τοιαύτη ἀπόδειξις, ἤτοι φάσει λέγεται ἢ ἀποδείξει, καὶ ταῦτ’ εἰς ἄπειρον. τοίνυν καὶ διὰ τοῦτο λεκτέον ἀνεύρετον εἶναι τὸ τῆς ἀληθείας κριτήριον.
M 7.340
הטיעון מוצג גם כך: המתיימרים לשפוט את האמיתי צריכים להחזיק באמת־מידה לאמיתי. אמת־מידה זו נשפטה או לא נשפטה. אם לא נשפטה, מניין שהיא מהימנה? שום דבר שנוי במחלוקת אינו מהימן בלי שיפוט. ואם נשפטה, הדבר ששפט אותה נשפט או לא נשפט. אם לא נשפט — הוא בלתי־מהימן; ואם נשפט, שוב הדבר ששפט אותו נשפט או לא נשפט, וכך עד אינסוף.
M 7.340
Ἐρωτᾶται δὲ καὶ οὕτως· οἱ κρίνειν τἀληθὲς ἐπαγγελλόμενοι κριτήριον ἔχειν ὀφείλουσι τοῦ ἀληθοῦς. τοῦτο οὖν τὸ κριτήριον ἤτοι ἀνεπίκριτόν ἐστιν ἢ ἐπικέκριται. καὶ εἰ μὲν ἀνεπίκριτόν ἐστι, πόθεν ὅτι πιστόν; οὐδὲν γὰρ τῶν ἀμφισβητουμένων χωρὶς κρίσεως ἐστι πιστόν. εἰ δὲ ἐπικέκριται, πάλιν τὸ κρῖναν αὐτὸ ἤτοι ἀνεπίκριτόν ἐστιν ἢ ἐπικέκριται. καὶ εἰ μὲν ἀνεπίκριτον, ἄπιστον· εἰ δὲ ἐπικέκριται, πάλιν τὸ ἐπικρῖναν αὐτὸ ἤτοι ἐπικέκριται ἢ οὐκ ἐπικέκριται, καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον.
M 7.341
שוב, אמת־המידה, בהיותה שנויה במחלוקת, זקוקה להוכחה כלשהי. אולם מאחר שמקצת ההוכחות אמיתיות ומקצתן כוזבות, גם ההוכחה הננקטת כדי לבסס את אמת־המידה צריכה להתאשר באמצעות אמת־מידה כלשהי; וכך נופלים אנו לאופן המעגלי, שכן אמת־המידה ממתינה לאישור שמכוח ההוכחה, ואילו ההוכחה ממתינה לאימות שמכוח אמת־המידה,
M 7.341
πάλιν τὸ κριτήριον ἀμφισβητούμενον καθεστὼς δεῖταί τινος ἀποδείξεως. ἀλλ’ ἐπεὶ τῶν ἀποδείξεων αἱ μὲν εἰσιν ἀληθεῖς αἱ δὲ ψευδεῖς, ὀφείλει καὶ ἡ εἰς πίστιν τοῦ κριτηρίου παραλαμβανομένη ἀπόδειξις διά τινος κριτηρίου βεβαιοῦσθαι, ὥστε εἰς τὸν δι’ ἀλλήλων ἐμπίπτειν τρόπον, τοῦ μὲν κριτηρίου τὴν διὰ τῆς ἀποδείξεως πίστιν περιμένοντος, τῆς δὲ ἀποδείξεως τὴν ἀπὸ τοῦ κριτηρίου βεβαίωσιν ἀναμενούσης,
M 7.342
ואין אף אחת מהן יכולה להתבסס באמצעות האחרת. בדרך אחרת, אותו דבר נעשה גם מהימן וגם בלתי־מהימן: אמת־המידה מהימנה משום שהיא שופטת את ההוכחה, וההוכחה מהימנה משום שהיא מוכיחה את אמת־המידה; ואילו אמת־המידה בלתי־מהימנה משום שהיא מוכחת בידי ההוכחה, וההוכחה בלתי־מהימנה משום שהיא נשפטת בידי אמת־המידה.
M 7.342
μηδετέρου δὲ αὐτῶν διὰ θατέρου πεπιστῶσθαι δυναμένου. καὶ ἄλλως γίνεται τὸ αὐτὸ πιστόν τε καὶ ἄπιστον. πιστὸν μὲν τὸ κριτήριον, ὅτι κρίνει τὴν ἀπόδειξιν, καὶ ἡ ἀπόδειξις, ὅτι ἀποδείκνυσι τὸ κριτήριον· ἄπιστον δὲ τὸ μὲν κριτήριον, ὅτι ἀποδείκνυται πρὸς τῆς ἀποδείξεως, ἡ δὲ ἀπόδειξις, ὅτι κρίνεται πρὸς τοῦ κριτηρίου.
M 7.343
אולם שאלת אי־ידיעתה של אמת־המידה הראשונה, כלומר אמת־המידה ׳שעל־פיה׳, נדונה אצל הספקנים בקשיים רבים כל כך. קל להציג גם את הטיעון הנוגע לאמת־המידה השנייה, כלומר לזו ׳שבאמצעותה׳. שכן אם האדם מוצא את האמת, הוא מוצא אותה כשהוא משתמש בחושים בלבד, או במחשבה, או בשניהם יחד — בחושים ובמחשבה. אך אין הוא יכול למצוא את האמת לא בשימוש בחושים בלבד, לא במחשבה כשהיא לעצמה ולא בחושים ובמחשבה יחד, כפי שנראה;
M 7.343
Ἀλλ’ ἡ μὲν τοῦ πρώτου κριτηρίου ἀγνωσία, τουτέστι τοῦ ὑφ’ οὗ, διὰ τοσούτων παρὰ τοῖς σκεπτικοῖς ἀπορεῖται· εὐαπόδοτος δέ ἐστι καὶ ὁ περὶ τοῦ δευτέρου λόγος, φημὶ δὲ τοῦ δι’ οὗ. εἰ γὰρ εὑρίσκει τἀληθὲς ὁ ἄνθρωπος, ἤτοι ταῖς αἰσθήσεσι μόνον προσχρώμενος τοῦτο εὑρίσκει ἢ τῇ διανοίᾳ ἢ τῷ συναμφοτέρῳ, ταῖς τε αἰσθήσεσι καὶ τῇ διανοίᾳ· οὔτε δὲ μόνον ταῖς αἰσθήσεσι προσχρώμενος δύναται τἀληθὲς εὑρεῖν οὔτε καθ’ αὑτὴν τῇ διανοίᾳ οὔτε κοινῶς ταῖς τε αἰσθήσεσι καὶ τῇ διανοίᾳ, ὡς παραστήσομεν·
M 7.344
מכאן שאין האדם מסוגל מטבעו למצוא את האמת. אין הוא יכול להשיג את האמת בחושים בלבד, כפי שהראינו קודם (§ 293 sqq.), וכעת נשוב ונחזק זאת בקצרה. החושים חסרי תבונה מטבעם, ומאחר שאינם מסוגלים ליותר מלקבל את חותמם מן הדברים היוצרים רושם, אין הם מתאימים כלל למציאת האמת. שהרי מה שישיג את האמת בדברים המונחים לפניו אינו צריך רק להיות מונע באופן מלבין או ממתיק, אלא גם להגיע לרושם בדבר כגון ׳זה לבן׳ ו׳זה מתוק׳. וכך גם בשאר הדברים.
M 7.344
οὐκ ἄρα εὑρίσκειν τἀληθὲς ὁ ἄνθρωπος πέφυκεν. αἰσθήσεσι μὲν οὖν μόναις λαβεῖν τἀληθὲς οὐ δύναται, καθὼς ἔμπροσθεν ἐπεδείξαμεν (§ 293 sqq.), καὶ νῦν δὲ ἐπ’ ὀλίγον παραμυθησόμεθα. φύσει γάρ εἰσιν ἄλογοι, καὶ πλέον τοῦ τυποῦσθαι πρὸς τῶν φανταστῶν μὴ δυνάμεναι παντελῶς ἄθετοι καθεστᾶσι πρὸς εὕρεσιν τἀληθοῦς. οὐ γὰρ μόνον λευκαντικῶς ἢ γλυκαντικῶς δεῖ κινεῖσθαι τὸ ληψόμενον τἀληθὲς ἐν τοῖς ὑποκειμένοις, ἀλλὰ καὶ εἰς φαντασίαν ἀχθῆναι τοῦ τοιούτου πράγματος “τοῦτο λευκόν ἐστι” καὶ “τοῦτο γλυκύ ἐστιν”. καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων τὸ παραπλήσιον.
M 7.345
אך תפיסת דבר שכזה שוב אינה פעולתו של החוש; שכן החוש מסוגל מטבעו לקלוט צבע בלבד, טעם וקול, ואילו ׳זה לבן׳ או ׳זה מתוק׳ אינם צבע או טעם, ולפיכך אינם נתפסים בחוש. יתר על כן, החושים טועים במקרים רבים וחולקים זה על זה, כפי שהראינו כשסקרנו את עשרת האופנים של אינסידמוס (Hyp. I 90—99).
M 7.345
τῷ δὲ τοιούτῳ πράγματι οὐκέτι τῆς αἰσθήσεως ἔργον ἐστὶν ἐπιβάλλειν· χρῶμα γὰρ μόνον καὶ χυμὸν καὶ φωνὴν λαμβάνειν πέφυκε, τὸ δὲ “τοῦτο λευκόν ἐστιν” ἢ “τοῦτο γλυκύ ἐστιν” οὔτε χρῶμα οὔτε χυμὸς τυγχάνον ἐστιν αἰσθήσει. ψεύδονταί τε ἐν πολλοῖς αἱ αἰσθήσεις καὶ διαφωνοῦσιν ἀλλήλαις, καθάπερ ἐδείξαμεν τοὺς παρὰ τῷ Αἰνησιδήμῳ δέκα τρόπους ἐπιόντες (Hyp. I 90—99).
M 7.346
ומה שחולק ומסוכסך אינו אמת־מידה, אלא זקוק לדבר שישפוט אותו. לכן החושים אינם יכולים כשהם לעצמם לשפוט את האמת. כמו כן, תפיסת הדברים המונחים לפנינו, כגון אדם, צמח וכדומה, מצריכה הרכבה וזיכרון; שכן האדם הוא הרכבה של צבע עם גודל, צורה וכמה תכונות אחרות,
M 7.346
τὸ δὲ διάφωνον καὶ ἐστασιασμένον οὐκ ἔστι κριτήριον, ἀλλὰ τοῦ κρίνοντος αὐτὸ δεόμενον. τοίνυν οὐ δύνανται καθ’ αὑτὰς αἱ αἰσθήσεις κρίνειν τἀληθές. συνθέσεώς τε δεῖ καὶ μνήμης πρὸς ἀντίληψιν τῶν ὑποκειμένων, οἶον ἀνθρώπου, φυτοῦ, τῶν ἐοικότων. χρώματος γὰρ μετὰ μεγέθους καὶ σχήματος καὶ ἄλλων τινῶν ἰδιωμάτων σύνθεσίς ἐστιν ὁ ἄνθρωπος,
M 7.347
אך החוש אינו יכול להרכיב דבר מתוך זיכרון, מפני שההרכבה הנוספת אינה צבע, טעם או קול — הדברים היחידים שהחוש מסוגל לתפוס.
M 7.347
συνθεῖναι δέ τι μνημονικῶς οὐ δύναται ἡ αἴσθησις διὰ τὸ μήτε χρῶμα μήτε χυμὸν μήτε φωνὴν εἶναι τὴν ἐπισύνθεσιν, ὧν μόνον ἀντιληπτική ἐστιν ἡ αἴσθησις.
M 7.348
ואף המחשבה אינה יכולה לעשות זאת. שכן אילו הייתה המחשבה מכירה את האמת, היה עליה להכיר תחילה את עצמה. וכשם שהבנאי שופט את הישר ואת העקום רק כשהוא מחיל על המלאכה את אמות־המידה, כגון הסרגל והמחוגה, כך גם המחשבה, אילו הייתה מבחינה בין אמת לכזב, הייתה צריכה קודם כול לתפוס יחד את טבעה שלה, שבאמצעותו היא מבחינה, את היסוד שממנו היא עשויה, את המקום שבו היא מצויה מטבעה ואת כל שאר הדברים.
M 7.348
Καὶ μὴν οὐδὲ ἡ διάνοια. εἴπερ γὰρ ἐπιγνώμων ἐστὶ τἀληθοῦς ἡ διάνοια, πρότερον ὤφειλεν ἑαυτὴν ἐπιγινώσκειν· καὶ ὡς ὁ ἀρχιτέκτων κρίνει τό τε εὐθὺ καὶ στρεβλὸν καὶ χωρὶς τοῦ ἐπιβάλλειν τῇ κατασκευῇ τῶν κριτηρίων, οἷον τῇ τοῦ κανόνος καὶ τῇ τοῦ διαβήτου, οὕτως ἐχρῆν καὶ τὴν διάνοιαν, εἴπερ διακριτική ἐστι τοῦ ἀληθοῦς καὶ τοῦ ψεύδους, πολλῷ πρότερον τῇ ἑαυτῆς φύσει συνεπιβάλλειν δι’ ἥν, οὐσίᾳ τῇ ἐξ ἧς ἐστι, τόπῳ τῷ ἐν ᾧ πέφυκε, τοῖς ἄλλοις ἅπασιν.
M 7.349
אך ודאי אין היא יכולה להבחין בדברים הללו, שהרי יש האומרים שאין היא אלא גוף השרוי במצב מסוים, כדוגמת דיקיארכוס; אחרים אמרו שהיא אמנם קיימת, אך לא הסכימו על המקום שבו היא כלולה: יש שהציבוה מחוץ לגוף, כפי שאינסידמוס מייחס להרקליטוס; יש שהציבוה בכל הגוף, כפי שעשו אחדים ההולכים בעקבות דמוקריטוס; ויש שהציבוה בחלק מן הגוף, ואף דעותיהם של אלה מסתעפות לכיוונים רבים.
M 7.349
οὐ πάνυ δέ γε τὰ τοιαῦτα συνορᾶν δύναται, εἴγε οἱ μὲν μηδέν φασιν εἶναι αὐτὴν παρὰ τὸ πῶς ἔχον σῶμα, καθάπερ ὁ Δικαίαρχος, οἱ δὲ εἶναι μὲν ἔλεξαν, οὐκ ἐν τῷ αὐτῷ δὲ τόπῳ περιέχεσθαι, ἀλλ’ οἱ μὲν ἐκτὸς τοῦ σώματος, ὡς Αἰνησίδημος κατὰ Ἡράκλειτον, οἱ δὲ ἐν ὅλῳ τῷ σώματι, καθάπερ τινὲς κατὰ Δημόκριτον, οἱ δὲ ἐν μέρει τοῦ σώματος, ὧν πάλιν πολυσχιδεῖς εἰσιν αἱ γνῶμαι.
M 7.350
יש האומרים שהיא שונה מן החושים, כפי שאומרים רובם, ואחרים אומרים שהיא עצמה החושים, וכאילו היא מציצה מבעד לאיברי החישה כדרך פתחים; סטרטון הפיזיקאי ואינסידמוס יסדו עמדה זו.
M 7.350
καὶ οἱ μὲν διαφέρειν αὐτὴν τῶν αἰσθήσεων, ὡς οἱ πλείους, οἱ δὲ αὐτὴν εἶναι τὰς αἰσθήσεις, καθάπερ διά τινων ὀπῶν τῶν αἰσθητηρίων προκύπτουσαν, ἧς στάσεως ἦρξε Στράτων τε ὁ φυσικὸς καὶ Αἰνησίδημος.
M 7.351
מכאן שהמחשבה אינה אמת־מידה. זאת ועוד, יש מחשבות רבות, ומאחר שהן רבות הן חלוקות ביניהן; ובהיותן חלוקות הן זקוקות לדבר שיכריע ביניהן. דבר זה הוא אפוא או מחשבה נוספת או דבר אחר מלבדה. מחשבה נוספת אין הוא יכול להיות, שכן בהיעשותה חלק מן המחלוקת היא תזדקק לשיפוט ולא תהיה עוד אמת־מידה; ואם הוא דבר אחר מלבדה, מוכח שהמחשבה אינה אמת־מידה.
M 7.351
οὐκ ἄρα κριτήριόν ἐστιν ἡ διάνοια. πλείους τε εἰσιν αἱ διάνοιαι, πλείους δὲ οὖσαι διάφωνοι καθεστᾶσιν, διαφωνοῦσαι δὲ χρείαν ἔχουσι τοῦ ἐπικρίνοντος αὐτάς. τοῦτ’ οὖν ἤτοι διάνοια πάλιν ἐστὶν ἢ ἕτερόν τι παρ’ αὐτήν. καὶ διάνοια μὲν οὐκ ἂν εἴη· μέρος γὰρ τῆς διαφωνίας γενόμενον κρίσεως δεήσεται καὶ οὐκέτι κριτήριον γενήσεται· ἕτερον δὲ παρ’ αὐτὴν ὑπάρχον τὸ μὴ εἶναι διάνοιαν κριτήριον παρίστησιν.
M 7.352
אפשר ליישם כאן גם את השיקולים שכבר הציגו האנשים הללו; שהרי אין צורך שנחזור על אותם דברים. נוסף על כך, לפי רוב הפילוסופים אין בנו רק כוח חושב אלא לצדו גם כוח חש, הקודם לכוח החושב. לכן, מאחר שהכוח החש קודם לו, מן ההכרח שלא יניח למחשבה לתפוס את הדברים החיצוניים.
M 7.352
ἐξέσται δὲ καὶ τοῖς ὑπὸ τῶν ἀνδρῶν εἰρημένοις ἐπιλογισμοῖς τὰ νῦν χρῆσθαι· ἡμῖν γὰρ οὐκ ἀνάγκη ταυτολογεῖν. πρὸς τούτοις ἐπεὶ οὐ μόνον ἔστιν ἐν ἡμῖν διανοητικὸν κατὰ τοὺς πλείστους τῶν φιλοσόφων, ἀλλὰ σὺν τούτῳ καὶ αἰσθητικόν, ὅπερ πρόκειται τοῦ διανοητικοῦ, ἐξ ἀνάγκης τοῦτο αὐτοῦ προκείμενον οὐκ ἐάσει τὴν διάνοιαν τῶν ἐκτὸς ἀντιλαμβάνεσθαι.
M 7.353
כשם שגוף הנופל בין הראייה לבין הדבר הנראה מונע מן הראייה לתפוס את הדבר הנראה, כך, אם הראייה חסרת התבונה שוכנת בין המחשבה לבין הדבר החיצוני הנראה, היא תמנע מן המחשבה לתפוס אותו. ואם השמיעה שוכנת בין המחשבה לבין הדבר החיצוני הנשמע, היא לא תניח למחשבה להכירו; וכך גם בשאר החושים. המחשבה, בהיותה כלואה אפוא בפנים ומואפלת בידי החושים, לא תתפוס דבר מן הדברים החיצוניים. לכן גם אין לומר שהיא כשהיא לעצמה אמת־מידה.
M 7.353
ὥσπερ γὰρ τὸ μεταξὺ τῆς ὄψεως καὶ τοῦ ὁρατοῦ πεπτωκὸς σῶμα οὐκ ἐᾶ τὴν ὄψιν ἀντιλαμβάνεσθαι τοῦ ὁρατοῦ, οὕτως εἰ μεταξὺ τῆς διανοίας καὶ τοῦ ἐκτὸς ὁρατοῦ κεῖται ἡ ὅρασις ἄλογος οὖσα, οὐκ ἐάσει τὴν διάνοιαν ἡ ὅρασις τοῦ ἐκτὸς ὁρατοῦ ἀντιλαμβάνεσθαι, καὶ εἰ μεταξὺ τῆς διανοίας καὶ τοῦ ἐκτὸς ἀκουστοῦ ἐστιν ἡ ἀκοή, οὐ συγχωρήσει τὴν διάνοιαν τοῦ ἀκουστοῦ ἐπιγνώμονα γίνεσθαι, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων αἰσθήσεων τὸ παραπλήσιον. ἔνδον οὖν ἀποκεκλεισμένη ἡ διάνοια, καὶ ταῖς αἰσθήσεσιν ἐπισκοτουμένη, οὐδενὸς ἔσται τῶν ἐκτὸς ἀντιληπτική. οὐδὲ ταύτην τοίνυν ῥητέον καθ’ αὑτὴν εἶναι κριτήριον.
M 7.354
נותר אפוא לומר ששניהם פועלים יחד, כלומר שהמחשבה קולטת את הדברים החיצוניים כשהיא משתמשת בחוש כמשרתה. אולם גם זה בלתי־אפשרי; שכן החוש אינו מציג למחשבה את הדברים החיצוניים, אלא מדווח על ההיפעלות המיוחדת לו. לדוגמה, חוש המישוש המתחמם מן האש אינו מוסר למחשבה את האש החיצונית הבוערת, אלא את החום שממנה, כלומר את ההיפעלות המיוחדת לו. ואולם אפילו זאת אין הוא עושה.
M 7.354
Λείπεται ἄρα λέγειν ἀμφότερα, τουτέστι τὴν διάνοιαν ὡς ὑπουργῷ χρωμένην τῇ αἰσθήσει λαμβάνειν τὰ ἐκτός. ὃ πάλιν ἐστὶν ἀδύνατον· ἡ γὰρ αἴσθησις οὐ τὰ ἐκτὸς παρίστησι τῇ διανοίᾳ, τὸ δὲ ἴδιον ἀγγέλλει πάθος, οἶον ἡ ἁφὴ ἀπὸ πυρὸς θαλπομένη οὐ τὸ ἐκτὸς καὶ καῖον πῦρ ἀναδίδωσι τῇ διανοίᾳ, τὴν δὲ ἀπ’ αὐτοῦ θάλψιν, τουτέστι τὸ ἴδιον αὑτῆς πάθος. καίτοι οὐδὲ τοῦτο.
M 7.355
שכן אם השכל יקבל את היפעלות החוש, הוא יהיה חוש. כי המקבל היפעלות חזותית מונע באופן חזותי, ומה שמונע באופן חזותי הוא ראייה; המקבל היפעלות שמיעתית מונע באופן שמיעתי, ומה שמונע באופן שמיעתי הוא שמיעה; וכך גם בשאר החושים.
M 7.355
εἰ γὰρ λήφεται ἡ νόησις τὸ τῆς αἰσθήσεως πάθος, αἴσθησις ἔσται. τὸ γὰρ ὁρατικοῦ πάθους ἀναδεκτικὸν ὁρατικῶς κινεῖται, τὸ δὲ ὁρατικῶς κινούμενον ὅρασίς ἐστιν· καὶ τὸ ἀκουστικοῦ πάθους ἀναδεκτικὸν ἀκουστικῶς κινεῖται, ὃ δὲ ἀκουστικῶς κινεῖται, ἀκοή ἐστιν· καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων αἰσθήσεων τὸ παραπλήσιον.
M 7.356
לפיכך גם המחשבה, אם היא מקבלת את היפעלותו של כל אחד מן החושים, מונעת באופן חושי; ובהיותה מונעת באופן חושי היא חוש. בהיותה חוש היא חסרת תבונה, ובהיעשותה חסרת תבונה היא חדלה להיות שכל; ואם אינה שכל, לא תקבל בתור שכל את היפעלות החוש.
M 7.356
διόπερ καὶ ἡ διάνοια, εἰ τὸ ἑκάστης αἰσθήσεως ἀναλαμβάνει πάθος, αἰσθητικῶς κινεῖται, αἰσθητικῶς δὲ κινουμένη αἴσθησίς ἐστιν, αἴσθησις δὲ οὖσα ἄλογός ἐστιν, ἄλογος δὲ γενομένη ἐκπεσεῖται τοῦ ἔτι νόησις ὑπάρχειν, μὴ οὖσα δὲ νόησις οὐ λήψεται τὸ τῆς αἰσθήσεως πάθος ὡς νόησις.
M 7.357
וגם אם תקבל את היפעלות החושים, לא תכיר את הדברים החיצוניים. שכן הדברים החיצוניים אינם דומים להיפעלויות שבתוכנו, והרושם שונה מאוד מן הדבר היוצר אותו; לדוגמה, הרושם שמן האש שונה מן האש, שכן האש בוערת ואילו הרושם אינו בעל כוח בעירה. יתר על כן, גם אם נניח שהדברים החיצוניים דומים להיפעלויות שבתוכנו, אין הכרח שהמחשבה, בקולטה את ההיפעלויות שבתוכנו, תשיג את הדברים החיצוניים; שכן הדברים הדומים לדברים אחרים שונים מאותם דברים שהם דומים להם.
M 7.357
κἂν λάβῃ δὲ τὸ τῶν αἰσθήσεων πάθος, οὐκ εἴσεται τὰ ἐκτός. ἀνόμοια γάρ ἐστι τὰ ἐκτὸς τοῖς περὶ ἡμᾶς πάθεσιν, καὶ μακρῷ διαφέρει ἡ φαντασία τοῦ φανταστοῦ, οἷον ἡ ἀπὸ πυρὸς φαντασία τοῦ πυρός· τὸ μὲν γὰρ καίει, ἡ δ’ οὔκ ἐστι καυστική. ἄλλως τε, κἂν ὅμοια δῶμεν εἶναι τοῖς περὶ ἡμᾶς πάθεσι τὰ ἐκτός, οὐ πάντως τὰ περὶ ἡμᾶς πάθη λαμβάνουσα ἡ διάνοια καταλήψεται τὰ ἐκτός. τὰ γὰρ ὅμοιά τισιν ἕτερά ἐστιν ἐκείνων τῶν οἷς ὅμοιά ἐστιν.
M 7.358
לפיכך, אם המחשבה מכירה את הדברים הדומים לדברים החיצוניים, היא אינה מכירה את הדברים החיצוניים אלא את הדומים להם. וכשם שמי שאינו מכיר את סוקרטס אך רואה את תמונתו אינו יודע אם סוקרטס דומה לתמונה הנראית, כך המחשבה, התופסת את ההיפעלויות אך לא ראתה את הדברים <החיצוניים>, לא תדע לא מה הם ולא שהם דומים להיפעלויות. ומאחר שאינה מכירה את הנראים, גם לא תשיג את הנעלמים שטוענים כי הם מוכרים באמצעות מעבר מהם; וכך אף לא תהיה אמת־מידה לאמת.
M 7.358
διόπερ εἰ τὰ ὅμοια τοῖς ἐκτὸς ἡ διάνοια γνωρίζει, οὐ τὰ ἐκτὸς γνωρίζει ἀλλὰ τὰ ὅμοια ἐκείνοις. καὶ ὃν τρόπον ὁ τὸν Σωκράτην ἀγνοῶν τὴν δὲ Σωκράτους εἰκόνα βλέπων οὐκ οἶδεν εἰ ὅμοιός ἐστι τῇ φαινομένῃ εἰκόνι ὁ Σωκράτης, οὕτως ἡ διάνοια τοῖς πάθεσιν ἐπιβάλλουσα, τὰ <δὲ> ἐκτὸς μὴ θεασαμένη, οὔτε ὁποῖά ἐστι ταῦτα εἴσεται, οὔθ’ ὅτι ὅμοιά ἐστι τοῖς πάθεσιν. μὴ γινώσκουσα δὲ τὰ φαινόμενα οὐδὲ τὰ κατὰ τὴν ἀπὸ τούτων μετάβασιν ἀξιούμενα γνωρίζεσθαι ἄδηλα συνήσει, οὑτωσὶ δὲ οὐδὲ κριτήριον ἔσται τῆς ἀληθείας.
M 7.359
אולם אחדים מן הדוגמטיקנים חוזרים גם כאן על התשובה שהוזכרה לעיל (§ 307): שני חלקי הנפש השונים הללו, כלומר החלק התבוני והחלק חסר התבונה, אינם נפרדים. כשם שהדבש כולו, לכל אורכו, גם נוזלי וגם מתוק, כך גם הנפש כולה, לכל אורכה, מחזיקה בשני כוחות המשתרעים זה לצד זה — האחד תבוני והאחר חסר תבונה;
M 7.359
Ἀλλ’ ἔνιοι τῶν δογματικῶν τὴν ἀνώτερον εἰρημένην ὑπότευξιν (§ 307) καὶ ἐπὶ τοῦ παρόντος θρυλοῦσι, μὴ κεχωρίσθαι τὰ διαφέροντα ταῦτα τῆς ψυχῆς μέρη, τουτέστι τὸ λογικὸν καὶ ἄλογον, ἀλλ’ ὡς τὸ μέλι ὅλον δι’ ὅλου ὑγρὸν ἅμα καὶ γλυκύ ἐστιν, οὕτω καὶ ἡ ψυχὴ ὅλη δι’ ὅλου δύο ἔχει τὰς ἀντιπαρηκούσας ἀλλήλαις δυνάμεις, ὧν ἡ μὲν ἐστι λογικὴ ἡ δὲ ἄλογος·
M 7.360
והכוח התבוני מונע בידי המושכלים, ואילו חסר התבונה תופס את המוחשים. מכאן, לדבריהם, שאין טעם לומר שהמחשבה, או הנפש בכללותה, אינה יכולה לתפוס את ההבדל בין שני סוגי הדברים הללו; שכן מאחר שמבנהּ מגוון, היא תוכל מיד לתפוס את שניהם. אולם דבריהם תמימים מאוד.
M 7.360
καὶ κινεῖσθαι τὴν μὲν λογικὴν ὑπὸ τῶν νοητῶν, τὴν δὲ ἄλογον ἀντιληπτικὴν γίνεσθαι τῶν αἰσθητῶν. ὅθεν καὶ μάταιον εἶναι τὸ λέγειν τὴν διάνοιαν ἢ κοινῶς τὴν ψυχὴν μὴ δύνασθαι τῆς ἑτέρας τούτων τῶν πραγμάτων διαφορᾶς ἀντιλαμβάνεσθαι· διάφορον γὰρ ἔχουσα τὴν κατασκευὴν εὐθὺς καὶ ἀμφοτέρων ἔσται ἀντιληπτική. πάνυ δέ εἰσιν εὐήθεις.
M 7.361
שהרי כוחות אלה, אף אם נדמה במיוחד שהם מתקיימים באותה מהות, משתרעים זה לצד זה וחודרים דרך הנפש כולה, בכל זאת שונים זה מזה בסוגם: כוח זה הוא דבר אחד וכוח זה דבר אחר. אפשר ללמוד זאת מדברים הנחשבים גלויים יותר;
M 7.361
αὗται γὰρ αἱ δυνάμεις, καὶ εἰ τὰ μάλιστα δοκοῦσι περὶ τὴν αὐτὴν οὐσίαν συνίστασθαι καὶ ἀντιπαρήκειν ἀλλήλαις δι’ ὅλης τε πεφοιτηκέναι τῆς ψυχῆς, οὐδὲν ἧσσον ἑτερογενῶς διαφέρουσιν ἀλλήλων, καὶ ἄλλο μέν τί ἐστιν ἥδε ἄλλο δὲ ἥδε. καὶ τοῦτο πάρεστι μαθεῖν ἀπὸ τῶν προδηλοτέρων εἶναι δοκούντων·
M 7.362
שכן דברים רבים נצפים באותו חומר אך אינם בעלי אותו טבע. למשל, כובד וצבע מצויים שניהם באותו גוף, אך שונים זה מזה; וכמו כן צורה וגודל הם תכונות מקריות של אותה מהות, אך טבעם נבדל, שכן הגודל נתפס כדבר אחד והצורה כדבר אחר. כך אפוא גם הכוח התבוני שהוזכר, אפילו הוא מונח בערבוביה עם הכוח חסר התבונה, יהיה בכל זאת שונה ממנו.
M 7.362
συχνὰ γὰρ ἦν ἃ περὶ μὲν τὴν αὐτὴν ὕλην θεωρεῖται, οὐ τὴν αὐτὴν δὲ εἶχε φύσιν. βάρος γοῦν καὶ χρῶμα περὶ μὲν τὸ αὐτὸ σῶμα ἀμφότερά ἐστιν, διενήνοχε δὲ ἀλλήλων· καὶ πάλιν σχῆμα καὶ μέγεθος τῆς μὲν αὐτῆς οὐσίας ἐστὶ συμβεβηκότα, κεχωρισμένην δὲ εἶχε τὴν φύσιν, ἄλλου μὲν τοῦ μεγέθους ἄλλου δὲ τοῦ σχήματος νοουμένου. οὕτω τοίνυν καὶ ἡ προειρημένη λογικὴ δύναμις, κἂν ἀναμὶξ ὑποκέηται τῇ ἀλόγῳ δυνάμει, πάλιν αὐτῆς διοίσει.
M 7.363
ומכך נובע ששום אחד מהם אינו יכול להיות מונע ולהיפעל כמו האחר, מן הסיבות שמנינו קודם; שאם לא כן יהיה על שניהם להיעשות אחד: התבוני יהיה לחסר תבונה אם יופעל בדרך חסרת תבונה, וחסר התבונה יהיה לתבוני אם יונע בדרך תבונית.
M 7.363
ᾧ λοιπὸν συνεισέρχεται τὸ μὴ δύνασθαι τὴν ἑτέραν ὡσαύτως τῇ ἑτέρᾳ κινεῖσθαι καὶ ὁμοιοπαθεῖν διὰ τὰς προκατηριθμημένας αἰτίας, ἐπεὶ δεήσει μίαν ἀμφοτέρας γίνεσθαι, τὴν μὲν λογικὴν ἄλογον, ἐὰν ἀλόγως πάσχῃ, τὴν δὲ ἄλογον λογικήν, ἐὰν λογικῶς κινηθῇ.
M 7.364
וגם אם נניח שהמחשבה מציצה מבעד לנקבי החישה כדרך פתחים ונפגשת בדברים החיצוניים בלי החושים השוכנים לפניה, תימצא ההנחה קשה לא פחות גם מבחינה זו. שכן מחשבה התופסת כך את הדברים המונחים לפניה חייבת לתפוס אותם כגלויים מאליהם; אך שום דבר אינו גלוי מאליו, כפי שנראה, ולכן אי־אפשר להשיג את האמת שבדברים המונחים לפנינו. שהרי המתנגדים טוענים כי גלוי מאליו הוא מה שנתפס מעצמו ואינו זקוק לשום דבר אחר לשם הצגתו.
M 7.364
κἂν ὑποθώμεθα δὲ τὴν διάνοιαν διὰ τῶν αἰσθητικῶν πόρων ὥσπερ τινῶν ὀπῶν προκύπτουσαν καὶ χωρὶς τῶν προκειμένων αὐτῆς αἰσθήσεων τοῖς ἐκτὸς πράγμασι προσβάλλουσαν, ἄπορος οὐδὲν ἧσσον καὶ κατὰ τοῦτο ἡ ὑπόθεσις εὑρεθήσεται. δεῖ γὰρ τὴν οὕτω τῶν ὑποκειμένων ἀντιλαμβανομένην διάνοιαν ὡς ἐναργῶν τῶν ὑποκειμένων ἀντιλαμβάνεσθαι, οὐδὲν δὲ ἐστιν ἐναργές, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα δυνατόν ἐστι τὸ ἐν τοῖς ὑποκειμένοις ἀληθὲς λαβεῖν. ἐναργὲς γὰρ ἀξιοῦται τυγχάνειν ὑπὸ τῶν ἐναντίων τὸ ἐξ ἑαυτοῦ λαμβανόμενον καὶ μηδενὸς ἑτέρου χρῇζον εἰς παράστασιν.
M 7.365
אך שום דבר אינו נתפס מטבעו מתוך עצמו, אלא הכול נתפס מתוך היפעלות, השונה מן הדבר היוצר את הרושם והמחולל אותה. למשל, כשנעשה לי מתוק משהוגש לי דבש, אני משער שהדבש החיצוני המונח לפניי מתוק; וכשנעשה לי חם משהוגשה לי אש, אני מסיק מן המצב שנוצר בי שהאש החיצונית המונחת לפניי חמה. אותו טיעון חל גם על שאר המוחשים.
M 7.365
οὐδὲν δὲ ἐξ ἑαυτοῦ πέφυκε λαμβάνεσθαι, ἀλλὰ πάντα ἐκ πάθους, ὅπερ ἕτερον ἦν τοῦ ποιοῦντος αὐτὸ φανταστοῦ· γλυκανθεὶς γὰρ μέλιτος προσαχθέντος στοχάζομαι, ὅτι γλυκύ ἐστι τὸ ἐκτὸς ὑποκείμενον μέλι, καὶ ἀλεανθεὶς πυρὸς προσαχθέντος σημειοῦμαι ἐκ τῆς ἐμὲ διαθέσεως, ὅτι τὸ ἐκτὸς ὑποκείμενον πῦρ ἀλεεινόν ἐστι, καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων αἰσθητῶν ὁ αὐτὸς λόγος.
M 7.366
מאחר שמה שנתפס מתוך דבר אחר הוא, בהסכמת הכול, נעלם, וכל הדברים החיצוניים נתפסים מתוך ההיפעלויות שלנו אף שהם שונים מהן, כל הדברים החיצוניים נעלמים ולפיכך בלתי־ידועים לנו. שהרי כדי להכיר את הנעלמים צריך שיהיה לפנינו דבר־מה גלוי מאליו, ובהיעדרו נעלמת גם האפשרות להשיגם.
M 7.366
ἐπεὶ οὖν τὸ ἐξ ἑτέρου ληπτὸν συμφώνως κατὰ πάντας ἄδηλόν ἐστι, πάντα δὲ ἐκ παθῶν ἡμετέρων ἕτερα ὄντα τούτων λαμβάνεται, πάντα ἐστὶ τὰ ἐκτὸς ἄδηλα καὶ διὰ τοῦτο ἡμῖν ἄγνωστα· δεῖ γὰρ εἰς τὴν τῶν ἀφανῶν γνῶσιν ἐναργές τι παρεῖναι, καὶ τούτου μὴ παρόντος οἴχεται καὶ ἡ ἐκείνων κατάληψις.
M 7.367
גם אי־אפשר לומר שהדברים הללו אמנם נעלמים מבחינה זו, אך אנו משיגים אותם משום שההיסק מן ההיפעלויות ודאי. מכך שנעשה לי מתוק כאשר דבש מובא אל חוש הטעם אין מתחייב שהדבש מתוק, ומכך שנעשה לי מר כאשר לענה מובאת אליו אין מתחייב שהלענה מרה; כאילו מן ההכרח שהתכונות המתרחשות בהיפעלויות שבתוכנו יימצאו גם בסיבות המחוללות אותן.
M 7.367
οὐδὲ γὰρ ἔνεστι λέγειν, ὡς ἐκεῖνα μὲν ἐστιν ὅσον ἐπὶ τούτῳ ἄδηλα, καταλαμβάνεται δὲ ὑφ᾿ ἡμῶν διὰ τὸ βέβαιον εἶναι τὴν ἐκ τῶν παθῶν σημείωσιν. οὐ γὰρ εἰ γλυκαντικῶς διατίθεμαί μέλιτος τῇ γεύσει προσαχθέντος, γλυκὺ πάντως ἐστὶ τὸ μέλι, οὐδὲ εἰ πικραντικῶς ἀψινθίου, πικρόν ἐστι τὸ ἀψίνθιον, ὡς ἂν ἐξ ἀνάγκης τῶν περὶ ἡμᾶς συμβαινόντων παθῶν καὶ τοῖς ποιοῦσιν αὐτὰ αἰτίοις ὀφειλόντων συμβεβηκέναι.
M 7.368
כשם שהשוט הפוגע בבשר מכאיב לבשר אך אינו בעצמו כאב, וכשם שהמזון או המשקה מסבים הנאה לאוכל או לשותה אך אינם בעצמם הנאה, כך האש יכולה לחמם אך אינה בהכרח חמה, והדבש יכול להמתיק אך אינו בהכרח מתוק. אותו טיעון חל גם על שאר המוחשים. אולם אם כדי שנכיר את האמת צריך שיהיה דבר־מה גלוי מאליו, והוכח שהכול נעלם, יש להסכים שהאמת אינה נודעת.
M 7.368
καθὰ γὰρ ἡ προσπεσοῦσα τῇ σαρκὶ μάστιξ ἀλγύνει μὲν τὴν σάρκα, οὐχὶ δὲ καὶ ἀλγηδών ἐστιν, καὶ ὡς τὸ σιτίον ἢ τὸ ποτὸν ἥδει μὲν τὸν φαγόντα ἢ πιόντα, οὐκ ἔστι δὲ ἡδονή, οὕτω καὶ τὸ πῦρ θερμαίνειν μὲν δύναται, οὐχὶ δέ γε καὶ ἐξ ἀνάγκης θερμὸν εἶναι, καὶ τὸ μέλι γλυκάζειν μὲν, οὐχὶ δὲ καὶ γλυκὺ τυγχάνειν· καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων αἰσθητῶν ὁ αὐτὸς λόγος. ἀλλ’ εἴπερ, ἴνα γνῶμεν τἀληθές, δεῖ τι εἶναι ἐναργές, δέδεικται δὲ πάντα ἄδηλα, ὁμολογητέον ἄγνωστον εἶναι τἀληθές.
M 7.369
והאם גם המחלוקת בין הפילוסופים על הדברים היסודיים ביותר אינה שוללת את הכרת האמת? שכן מבין חוקרי הטבע יש שביטלו את כל הנראים, כגון ההולכים בעקבות דמוקריטוס; יש שקיימו את כולם, כגון ההולכים בעקבות אפיקורוס ופרוטגורס; ויש שביטלו מקצתם וקיימו מקצתם, כגון אנשי הסטואה והפריפטוס. ובכל דרך שהיא, בין שאדם מניח את המחשבה כאמת־מידה, בין את החוש ובין את שניהם יחד, לשם ההכרעה ביניהם עליו ליטול תחילה דבר־מה נראה או דבר נעלם. אך אין הוא יכול ליטול דבר נראה, שכן בהיותו שייך לחומר השנוי במחלוקת גם הוא יהיה שנוי במחלוקת, ולפיכך לא יהיה אמת־מידה. ואם ייטול דבר נעלם, הדברים מתהפכים, שכן מה שנחשב לידוע מתאשר מתוך הבלתי־ידוע; וזה אבסורד.
M 7.369
Πῶς δὲ οὐχὶ καὶ ἡ περὶ τῶν ἀνωτάτω πραγμάτων διάστασις παρὰ τοῖς φιλοσόφοις ἀφαιρεῖται τὴν τῆς ἀληθείας γνῶσιν; εἰ γὰρ τῶν φυσικῶν οἱ μὲν πάντα ἀνῃρήκασι τὰ φαινόμενα, ὡς οἱ περὶ Δημόκριτον, οἱ δὲ πάντα ἔθεσαν, ὡς οἱ περὶ τὸν Ἐπίκουρον καὶ Πρωταγόραν, οἱ δὲ τινὰ μὲν ἀνεῖλον τινὰ δὲ ἔθεσαν, ὡς οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς καὶ τοῦ Περιπάτου, πάντῃ τε καὶ πάντως, ἐάν τε τὴν διάνοιαν ἐάν τε τὴν αἴσθησιν ἐάν τε τὸ συναμφότερον ὑπόθηταί τις κριτήριον, δεῖ πρῶτον εἰς τὴν τούτων κρίσιν ἤτοι φαινόμενόν τι παραληφθῆναι ἢ ἄδηλον. ἀλλὰ φαινόμενον μὲν οὐχ οἷόν τε· ἐκ γὰρ τῆς ἀμφισβητουμένης ὕλης ὑπάρχον ἀμφισβητήσιμον ἔσται καὶ διὰ τοῦτο οὐ κριτήριον. εἰ δὲ ἄδηλον, ἀνέστραπται τὰ πράγματα, εἰ ἐκ τοῦ μὴ γιγνωσκομένου βεβαιοῦται τὸ δοκοῦν γιγνώσκεσθαι· ὅπερ ἄτοπον.
M 7.370
אף על פי כן, הבה נודה בקיומם של האדם, החושים והמחשבה, כדי שטענת הדוגמטיקנים תוכל להתקדם. אך כדי שדבר־מה ייוודע באמצעותם יש להודות באמת־המידה השלישית, כלומר ברושם; שכן לא החוש ולא השכל יכולים לתפוס דבר בלי להשתנות בדרך של יצירת רושם.
M 7.370
Πλὴν συγκεχωρήσθω γε ἡ τἀνθρώπου καὶ τῶν αἰσθήσεων καὶ τῆς διανοίας ὑπόστασις εἰς τὸ προβαίνειν τὴν τῶν δογματικῶν ἀξίωσιν. ἀλλ’ ἴνα καὶ διὰ τούτων τι γνωσθῇ, δεῖ τὸ τρίτον ὁμολογῆσαι κριτήριον, τουτέστι φαντασίαν· οὔτε γὰρ ἡ αἴσθησις οὔτε ὁ νοῦς δίχα τοῦ φανταστικῶς ἑτεροιοῦσθαι δύναταί τισιν ἐπιβάλλειν.
M 7.371
אולם גם אמת־מידה זו מלאה קשיים, כפי שאפשר לראות אם נבחן את הטיעונים כסדרם מראשיתם. מבין הקובעים את הדברים לפי הרושם, יש שפנו אל הרושם התופס ויש שפנו אל הרושם המשכנע. אנו נתפוס את הסוג המשותף לשניהם, כלומר את הרושם עצמו, ונבטלו;
M 7.371
καὶ τοῦτο δὲ τὸ κριτήριον πολλῆς ἀπορίας ἐστὶ πλῆρες, ὡς πάρεστι σκοπεῖν τάξει τὴν ἀρχὴν τῶν λόγων ἄνωθεν ποιησαμένοις. ἐπεὶ γὰρ τῶν τῇ φαντασίᾳ τὰ πράγματα κανονιζόντων οἱ μὲν τῇ καταληπτικῇ προσέσχον οἱ δὲ τῇ πιθανῇ, τὸ κοινὸν ἀμφοτέρων γένος ἡμεῖς ἐκλαβόντες, τουτέστιν αὐτὴν τὴν φαντασίαν, ἀναιρῶμεν·
M 7.372
שכן עם ביטולו מתבטלים יחד גם ההבדלים בין מיני הרשמים. וכשם שבהיעדר בעל־חיים אין גם אדם, כך בהיעדר רושם אין מתקיים שום רושם תופס או משכנע. אם הרושם הוא הטבעה בנפש, הרי הוא או הטבעה בדרך של בליטה ושקיעה, כפי שסבורים קליאנתס ואנשיו (fr. 484 Arn.), או שהוא נוצר בדרך של שינוי גרידא, כפי שסברו כריסיפוס ואנשיו (fr. 56 Arn.).
M 7.372
ταύτης γὰρ ἀναιρεθείσης συναναιροῦνται καὶ αἱ ἐπ’ εἴδους διαφοραὶ τῶν φαντασιῶν, καὶ ὡς μὴ ὄντος ζῴου οὐδὲ ἄνθρωπος ἔστιν, οὕτω μὴ οὔσης φαντασίας οὐδὲ καταληπτικὴ ἢ πιθανή τις ὑφέστηκε φαντασία. εἰ γὰρ τύπωσίς ἐστιν ἐν ψυχῇ ἡ φαντασία, ἤτοι κατ’ ἐξοχὴν καὶ εἰσοχὴν τύπωσίς ἐστιν, ὡς οἱ περὶ τὸν Κλεάνθην (fr. 484 Arn.) νομίζουσιν, ἢ κατὰ ψιλὴν ἑτεροίωσιν γίνεται, καθάπερ οἱ περὶ τὸν Χρύσιππον (fr. 56 Arn.) ἐδόξασαν.
M 7.373
אם הוא מתקיים בדרך של בליטה ושקיעה, נובעות האבסורדויות שמציינים כריסיפוס ואנשיו. שכן אם הנפש, בהיפעלותה בדרך של רושם, מוטבעת כדונג, התנועה האחרונה תאפיל תמיד על הרושם הקודם, כשם שחותמה של החותמת השנייה מוחק את הראשון. אך אם כך, הזיכרון מתבטל, שכן הוא אוצר של רשמים (Stoic. fr. I 64 Arn.), וכל אומנות מתבטלת אף היא, שכן היא מערכת ומכלול של תפיסות. לא ייתכן שיתקיימו בחלק המנהיג רשמים רבים ושונים, אם בכל פעם נתפסים בו חותמים אחרים. מכאן שהטבעה במובנה המילולי אינה רושם.
M 7.373
καὶ εἰ μὲν κατ’ ἐξοχὴν καὶ εἰσοχὴν ὑφίσταται, ταῦτα ἀκολουθήσει τὰ ἄτοπα ἅπερ φασὶν οἱ περὶ τὸν Χρύσιππον. εἰ γὰρ κηροῦ τρόπον τυποῦται ἡ ψυχὴ φανταστικῶς πάσχουσα, ἀεὶ τὸ ἔσχατον κίνημα ἐπισκοτήσει τῇ προτέρᾳ φαντασίᾳ, ὥσπερ καὶ ὁ τῆς δευτέρας σφραγῖδος τύπος ἐξαλειπτικός ἐστι τοῦ προτέρου. ἀλλ’ εἰ τοῦτο, ἀναιρεῖται μὲν μνήμη, θησαυρισμὸς οὖσα φαντασιῶν (Stoic. fr. I 64 Arn.), ἀναιρεῖται δὲ πᾶσα τέχνη· σύστημα γὰρ ἦν καὶ ἄθροισμα καταλήψεων, πλείονας δὲ φαντασίας καὶ διαφόρους οὐ δυνατὸν ὑποστῆναι περὶ τὸ ἡγεμονικόν, ἄλλοτε ἄλλων νοουμένων τῶν περὶ αὐτὸ τύπων. οὐ τοίνυν ἡ κυρίως νοουμένη τύπωσίς ἐστι φαντασία.
M 7.374
יתר על כן, אם הנראים הם מראה של הנעלמים, ואנו רואים שגופים נראים, המורכבים מחלקים גסים הרבה יותר מן הנשימה, אינם מסוגלים לשמר בעצמם שום חותם, סביר שגם הנשימה אינה משמרת בעצמה אפילו חותם אחד של רושם. והרי מים מורכבים מחלקים גסים יותר מן הנשימה; אך כאשר אצבע נלחצת בהם, מעולם לא נמצא שהם משמרים את החותם שנוצר מן הלחיצה <בהם>.
M 7.374
ἄλλως τε, εἰ ὄψις ἐστὶ τῶν ἀδήλων τὰ φαινόμενα, θεωροῦμεν δὲ τὰ πολὺ παχυμερέστερα τοῦ πνεύματος τῶν φαινομένων σώματα μηδ’ ὁντινοῦν περὶ αὑτοῖς τύπον δυνάμενα τηρεῖν, εὔλογόν ἐστι μηδὲ τὸ πνεῦμα ἕνα μόνον τινὰ <περὶ> αὐτῷ φαντασίας τύπον φυλάττειν. καὶ μὴν τὸ ὕδωρ παχυμερέστερόν ἐστι πνεύματος· ἀλλ’ οὐδέποτε δακτύλου ἐπερεισθέντος αὐτῷ πέφηνε τὸν ἀπὸ τῆς ἐπερείσεως τύπον φυλάττον.
M 7.375
אך מדוע אני מדבר על מים, כאשר אפילו הדונג הרך ביותר, שהוא כבר מוצק בהשוואה אליהם, מקבל חותם מדבר־מה בן־רגע מחמת לחותו, אך אינו מחזיק בו? אם אפוא אפילו גוף שקפא לכדי מוצקות בהשוואה למים מתקשה מאוד לשמר בעצמו חותמים כלשהם, ברור שגם לנשימה אין טבע המתאים לכך, שכן היא מורכבת מחלקים דקים וזורמת יותר מגופים כאלה.
M 7.375
καίτοι τί λέγω τὸ ὕδωρ, ὅτε καὶ ὁ μαλακώτατος κηρός, στερρὸς ἤδη κατὰ σύγκρισιν ὑπάρχων, τυποῦται μὲν ὑπό τινος ἅμα νοήματι διὰ τὴν ὑγρότητα, οὐ συνέχει δὲ τὸν τύπον; εἰ οὖν τὸ αὐτὸ κατὰ σύμβλησιν πεπηγὸς παρὰ τὸ ὕδωρ σῶμα καθεστὼς σφόδρα ἀδυνάτως ἔχει τύπους τινὰς περὶ αὑτῷ φυλάττειν, φανερὸν δήπουθεν, ὅτι οὐδὲ τὸ πνεῦμα φύσιν ἔχει πρὸς τοῦτο ἐπιτήδειον, λεπτομερέστερον καὶ εὔρουν παρὰ τὰ τοιαῦτα τῶν σωμάτων ὑπάρχον.
M 7.376
אכן, יאמרו, הרושם אינו הטבעה במובן המילולי, אלא שינוי גרידא של המחשבה. אך מצב זה גרוע אף מן הקודם. שכן שינוי עשוי להיות שינוי מבחינת היפעלות, או שינוי של הדבר המונח ביסוד. דוגמה לשינוי מבחינת היפעלות היא אותו פסל, הנשאר זהה במהותו ובצורתו, המתחמם פעם כשאור השמש זורח עליו ומתקרר פעם כשטל הלילה יורד; ודוגמה לשינוי של הדבר המונח ביסוד היא הפסל הזה, אילו הותך ונעשה לכדור ארד.
M 7.376
Ναί, ἀλλ’ οὐ κυρίως τύπωσίς ἐστιν ἡ φαντασία, ψιλὴ δὲ ἑτεροίωσις τῆς διανοίας. ὃ πάλιν τοῦ προτέρου χεῖρον ἦν. τῶν γὰρ ἑτεροιώσεων ἡ μὲν τίς ἐστι κατὰ πάθος, ἡ δὲ ὡς ἀλλαγὴ τοῦ ὑποκειμένου, καὶ κατὰ πάθος μὲν οἶον εἰ ὁ αὐτὸς κατ’ οὐσίαν καὶ μορφὴν ὑποκείμενος ἀνδριὰς παρὰ μέρος ὁτὲ μὲν θερμαίνοιτο τοῦ ἡλίου προσλάμψαντος, ὁτὲ δὲ ψύχοιτο νυκτὸς δρόσου καταπιπτούσης, ὡς ἀλλαγὴ δὲ τοῦ ὑποκειμένου, καθάπερ εἰ χωνευθεὶς οὗτος ὁ ἀνδριὰς σφαῖρα χάλκειος γένοιτο.
M 7.377
אם אפוא הרושם הוא שינוי של הנפש, הוא או שינוי גרידא מבחינת היפעלות או שינוי של הדבר המונח ביסוד. אם הוא מבחינת היפעלות, הרי מאחר שכל רושם שונה כרוך בהיפעלות שונה, ההיפעלות החדשה משנה את הישנה, וכך שום דבר לא יישמר במחשבה; וזה אבסורד. ואם הוא שינוי של הדבר המונח ביסוד, ברגע שהנפש מקבלת רושם מדבר המונח לפניה היא תחדל להיות נפש ותושחת, כשם שהפסל שהותך לכדור חדל אז להיות פסל. מכאן שגם שינוי של הנפש אינו רושם,
M 7.377
εἰ οὖν ἑτεροίωσις τῆς ψυχῆς ἐστιν ἡ φαντασία, ἤτοι κατὰ πάθος ψιλῶς ἐστιν ἑτεροίωσις ἢ κατὰ ἀλλαγὴν τοῦ ὑποκειμένου. καὶ εἰ μὲν κατὰ πάθος, ἐπεὶ κατὰ τὰς διαφόρους φαντασίας πάθος διάφορόν ἐστι, τὸ νέον πάθος ἀλλάσσει τὸ ἀρχαιότερον, καὶ οὕτως οὐκ ἔσται κατοχή τινος πράγματος περὶ τὴν διάνοιαν, ὅπερ ἄτοπον· εἰ δὲ ὡς ἀλλαγὴ τοῦ ὑποκειμένου, ἅμα τῷ φαντασίαν τινὸς λαβεῖν ἡ ψυχὴ ἑτεροιουμένη ἐκβήσεται τοῦ ψυχὴ τυγχάνειν καὶ φθαρήσεται, καθάπερ καὶ ὁ εἰς σφαῖραν χωνευθεὶς ἀνδριὰς ἐξέβαινε τότε τοῦ ἀνδριὰς ὑπάρχειν. οὐκ ἄρα οὐδὲ ἑτεροίωσις ψυχῆς ἐστιν ἡ φαντασία,
M 7.378
ומלבד זאת אף הקושי הנוגע להשתנות לוחץ עליהם. שכן אם דבר־מה משתנה ונעשה אחר, או הדבר הנשאר הוא שמשתנה ונעשה אחר או הדבר שאינו נשאר. אך לא הדבר הנשאר נעשה אחר ומשתנה, שהרי הוא נשאר כפי שהיה; ואף לא הדבר שאינו נשאר, שהרי הוא כבר נשחת והשתנה, ואינו נתון בתהליך של השתנות. לדוגמה, אם הלבן משתנה, או שהוא משתנה בעודו נשאר לבן או בעודו אינו נשאר לבן.
M 7.378
σὺν τῷ καὶ τὴν περὶ μεταβολῆς ἀπορίαν αὐτοὺς θλίβειν. εἰ γὰρ μεταβάλλει τι καὶ ἑτεροιοῦται, ἤτοι τὸ μένον μεταβάλλει τε καὶ ἑτεροιοῦται ἢ τὸ μὴ μένον. οὔτε δὲ τὸ μένον ἑτεροιοῦται καὶ μεταβάλλει, μένει γὰρ ἐν τῷ εἶναι οἷον ἦν, οὔτε τὸ μὴ μένον· ἔφθαρται γὰρ καὶ μεταβέβληται, ἀλλ’ οὐ μεταβάλλει. οἷον εἰ μεταβάλλει τὸ λευκόν, ἤτοι μένον λευκὸν μεταβάλλει ἢ μὴ μένον.
M 7.379
אך אין הוא משתנה בעודו נשאר לבן, שהרי הוא נשאר לבן וכל עוד הוא לבן אינו משתנה; ואף לא בעודו אינו נשאר לבן, שהרי כבר נשחת והשתנה, ואינו משתנה. מכאן שהלבן אינו משתנה. ולכן, אם הרושם הוא השתנות כלשהי ושינוי של הנפש, אין הוא יכול להתקיים.
M 7.379
οὔτε δὲ μένον λευκὸν μεταβάλλει, μένει γὰρ λευκόν, καὶ ἐφ’ ὅσον ἐστὶ λευκόν, οὐ μεταβάλλει· οὔτε μὴ μένον, ἔφθαρται γὰρ καὶ μεταβέβληται, ἀλλ’ οὐ μεταβάλλει. οὐκ ἄρα μεταβάλλει τὸ λευκόν. διὸ καὶ ἡ φαντασία εἰ μεταβολή τίς ἐστι καὶ ἑτεροίωσις τῆς ψυχῆς, ἀνυπόστατός ἐστιν.
M 7.380
ואפילו אם נודה בשינוי, לא נודה מיד גם בקיומו של הרושם. שכן נאמר שהוא הטבעה של החלק המנהיג, אך אין הסכמה אם החלק המנהיג קיים ובאיזה מקום הוא נמצא: יש האומרים שאין חלק מנהיג כלל, כגון אסקלפיאדס ואנשיו; ואחרים סבורים שהוא קיים אך אינם מסכימים על המקום המכיל אותו. לפיכך, כל עוד המחלוקת הזאת לא הוכרעה, עלינו להישאר בהשעיית השיפוט, שכן אין לקבל שהרושם הוא הטבעה של החלק המנהיג.
M 7.380
Διδομένης τε τῆς ἑτεροιώσεως οὐκ εὐθὺς καὶ ἡ τῆς φαντασίας ὑπόστασις συγχωρηθήσεται. ἐλέγετο γὰρ τύπωσις εἶναι ἡγεμονικοῦ, τοῦτο δὲ εἰ ἔστι τὸ ἡγεμονικόν, καὶ ἐν τίνι τόπῳ ἔστιν, οὐχ ὡμολόγηται, ἄλλων μὲν οὐδ’ ὅλως ὑπάρχειν τι λεγόντων ἡγεμονικόν, ὧς τῶν περὶ τὸν Ἀσκληπιάδην, τινῶν δὲ εἶναι μὲν νομιζόντων, οὐ συμφωνούντων δὲ περὶ τοῦ περιέχοντος αὐτὸ τόπου. διόπερ ἐφ’ ὅσον ἀνεπίκριτός ἐστιν ἡ τοιαύτη διαφωνία, μένειν ἐν ἐποχῇ δεῖ ὡς ἀσυγχώρητον τὸ τὴν φαντασίαν ἡγεμονικοῦ τύπωσιν εἶναι.
M 7.381
הבה נודה גם שרושם זה הוא הטבעה של החלק המנהיג. אך מאחר שהטבעה כזאת אינה נמסרת לחלק המנהיג אלא באמצעות חוש — כגון הראייה, השמיעה או יכולת אחרת מסוג זה — אני שואל: האם השינוי המתרחש בחלק המנהיג הוא מאותו סוג של השינוי שבחוש, או שהוא שונה? אם הוא זהה, הרי מאחר שכל אחד מן החושים חסר תבונה, גם <החלק המנהיג> המשתנה יהיה חסר תבונה ולא יהיה שונה מן החוש;
M 7.381
Δεδόσθω δὲ καὶ τὸ τύπωσιν ὑπάρχειν τοῦ ἡγεμονικοῦ ταύτην· ἀλλ’ ἐπεὶ οὐκ ἄλλως ἀναγγέλλεται ἡ τοιαύτη τύπωσις τῷ ἡγεμονικῷ εἰ μὴ διὰ τῆς αἰσθήσεως, οἷον ὁράσεως ἀκοῆς ἢ ἄλλης τινὸς τοιαύτης δυνάμεως, ζητῶ, πότερον, οἵα ἐστὶν ἡ περὶ τὴν αἴσθησιν ἑτεροίωσις, τοιαύτη γίνεται καὶ ἡ περὶ τῷ ἡγεμονικῷ, ἢ διάφορος. καὶ εἰ μὲν ἡ αὐτή, ἐπεὶ ἑκάστη τῶν αἰσθήσεων ἄλογός ἐστι, καὶ τὸ <ἡγεμονικὸν> ἑτεροιούμενον ἄλογον ἔσται καὶ οὐ διαφέρον τῆς αἰσθήσεως·
M 7.382
ואם הוא שונה, החלק המנהיג לא יקבל את הדבר היוצר רושם כפי שהוא מונח ביסוד, אלא הדבר המונח ביסוד יהיה אחד והרושם המתקיים בחלק המנהיג יהיה שונה. גם זה אבסורד. לפיכך גם בדרך זו אין לומר שהרושם הוא הטבעה ושינוי של החלק המנהיג.
M 7.382
εἰ δὲ διάφορος, οὐ τοιοῦτον λήψεται τὸ φανταστὸν ὁποῖον ὑπόκειται, ἀλλ’ ἕτερον μὲν ἔσται τὸ ὑποκείμενον, διαφέρουσα δὲ ἡ περὶ τῷ ἡγεμονικῷ συνισταμένη φαντασία. ὃ πάλιν ἐστὶν ἄτοπον. οὐδὲ ταύτῃ τοίνυν τύπωσιν εἶναι ῥητέον ἡγεμονικοῦ καὶ ἑτεροίωσιν τὴν φαντασίαν.
M 7.383
נוסף על כך, הרושם הוא תוצאתו של הדבר היוצר רושם, והדבר היוצר רושם הוא סיבתו של הרושם ומטביע את יכולת החישה; והתוצאה שונה מן הסיבה המחוללת אותה. מכאן, מאחר שהשכל תופס את הרשמים, הוא ישיג את תוצאותיהם של הדברים היוצרים רושם, אך לא את הדברים החיצוניים היוצרים אותם.
M 7.383
Πρὸς τούτοις ἡ φαντασία ἀποτέλεσμά ἐστι τοῦ φανταστοῦ, καὶ τὸ φανταστὸν αἴτιόν ἐστι τῆς φαντασίας καὶ τυπωτικὸν καθειστήκει τῆς αἰσθητικῆς δυνάμεως, διενήνοχέ τε τὸ ἀποτέλεσμα τοῦ ποιοῦντος αὐτὸ αἰτίου. ὅθεν ἐπεὶ ταῖς φαντασίαις ἐπιβάλλει ὁ νοῦς, λήψεται τὰ ἀποτελέσματα τῶν φανταστῶν, ἀλλ’ οὐ τὰ ἐκτὸς φανταστά.
M 7.384
ואם יאמר מישהו שמתוך ההתפעלויות וההיפעלויות שבתוכו הוא תופס את הדברים החיצוניים, נשיב בקשיים שהוזכרו לעיל (§ 357sq.). שכן הדברים החיצוניים זהים לרשמים שלנו או שאינם זהים להם אלא דומים להם. כיצד אפשר להבין אותו דבר גם כסיבתו וגם כתוצאתו של עצמו?
M 7.384
καὶ εἰ λέγοι τις ἐκ τῶν περὶ αὐτῷ πείσεων καὶ παθῶν τοῖς ἐκτὸς ἐπιβάλλειν αὐτόν, τὰς ἀνώτερον (§ 357sq.) εἰρημένας μετοίσομεν ἀπορίας. ἤτοι γὰρ τὰ αὐτά ἐστι ταῖς ἡμετέραις φαντασίαις τὰ ἐκτός, ἢ τὰ αὐτὰ μὲν οὐκ ἂν εἴη, ὅμοια δέ. πῶς γὰρ δύναται τὸ αὐτὸ αἴτιόν τε καὶ ἀποτέλεσμα ἑαυτοῦ νοεῖσθαι;
M 7.385
ואם הם דומים, מאחר שהדומה לדבר־מה שונה מן הדבר שהוא דומה לו, המחשבה תכיר את הדומים לדברים היוצרים רושם, אך לא את הדברים היוצרים רושם עצמם. וגם דבר זה כרוך בקושי: כיצד תדע המחשבה שהדברים היוצרים רושם דומים לרשמים? היא תכיר עובדה זו בלי רושם או באמצעות רושם כלשהו. בלי רושם הדבר בלתי־אפשרי, שכן המחשבה אינה מסוגלת מטבעה לקלוט דבר בלי שייווצר בה רושם.
M 7.385
εἰ δ’ ὅμοια, ἐπεὶ τό τινι ὅμοιον ἕτερόν ἐστιν ἐκείνου τοῦ ᾧ ὅμοιόν ἐστιν, ἡ διάνοια τὰ ὅμοια τοῖς φανταστοῖς ἀλλ’ οὐ τὰ φανταστὰ εἴσεται, σὺν τῷ καὶ τοῦτο ἄπορον εἶναι. πῶς γὰρ εἴσεται ἡ διάνοια, ὅτι ὅμοιά ἐστι ταῖς φαντασίαις τὰ φανταστά; ἤτοι γὰρ χωρὶς φαντασίας τοῦτο αὐτὸ γνώσεται ἢ φαντασίᾳ τινί. καὶ χωρὶς μὲν φαντασίας ἀμήχανον· οὐδὲν γὰρ ἡ διάνοια μὴ φαντασιουμένη πέφυκε λαμβάνειν.
M 7.386
ואם באמצעות רושם, כדי שייוודע אם רושם זה עצמו דומה לדבר היוצר אותו, עליו לקלוט את עצמו ואת הדבר היוצר רושם המונח ביסוד. את הדבר היוצר רושם המונח ביסוד אולי יוכל לקלוט, בהיותו רושם שלו; אך כיצד יקלוט את עצמו? כדי שהדבר יקרה, יצטרך אותו דבר עצמו להיעשות גם רושם וגם דבר היוצר רושם.
M 7.386
εἰ δὲ φαντασίᾳ, πάντως αὕτη ἡ φαντασία, ἴνα γνωσθῇ εἰ αὐτὴ ὁμοία ἐστὶ τῷ ποιοῦντι αὐτὴν φανταστῷ, ὀφείλει ἑαυτὴν λαβεῖν καὶ τὸ ὑποκείμενον φανταστόν. ἀλλὰ τὸ μὲν ὑποκείμενον φανταστὸν τάχα δυνήσεται λαβεῖν φαντασία οὖσα ἐκείνου· ἑαυτὴν δὲ πῶς λήψεται; ἴνα γὰρ τοῦτο γένηται, δεήσει ταὐτὸ καὶ φαντασίαν καὶ φανταστὸν γίνεσθαι.
M 7.387
ומאחר שהדבר היוצר רושם הוא דבר אחד — שהרי הוא הסיבה — והרושם הוא דבר אחר — שהרי הוא התוצאה — יהיה האחד בעת ובעונה אחת סיבתו ותוצאתו של עצמו; וכל אחת מן האפשרויות הללו חסרת היגיון.
M 7.387
καὶ ἐπεί ἐστιν ἕτερον μὲν τὸ φανταστόν (αἴτιον γάρ ἐστιν), ἕτερον ἐστιν ἡ φαντασία (ἀποτέλεσμα γὰρ ἦν), ἔσται τὸ αὐτὸ ἕτερον ἑαυτοῦ (αἴτιόν τε ἅμα καὶ ἀποτέλεσμα)· ὧν ἑκάτερόν ἐστιν ἄλογον.
M 7.388
לאחר שעוררנו קשיים אלה, הבה נעבור הלאה; וגם אם נעניק שהרושם קיים בכל דרך שהדוגמטיקנים ירצו, נעורר קושי אחר. שכן אם יש להותיר את הרושם כאמת־מידה, יש לומר שכל רושם אמיתי, כפי שאמר פרוטגורס; או שכל רושם כוזב, כפי שטען קסניאדס מקורינתוס; או שמקצת הרשמים אמיתיים ומקצתם כוזבים, כפי שאומרים אנשי הסטואה, האקדמיה וגם הפריפטוס.
M 7.388
Ἠπορημένων δὴ τούτων μεταβάντες, καὶ ἐπὶ συγχωρήσει τοῦ εἶναι τὴν φαντασίαν τοιαύτην ὁποίαν ποτὲ θέλουσιν ὑπάρχειν οἱ δογματικοί, ἑτέρως ἀπορῶμεν. εἰ γὰρ κριτήριον ἀπολειπτέον τὴν φαντασίαν, ἤτοι πᾶσαν ἀληθῆ φαντασίαν λεκτέον εἶναι, καθὼς ἔλεγεν ὁ Πρωταγόρας, ἢ πᾶσαν ψευδῆ, ὡς ἔφασκε Ξενιάδης ὁ Κορίνθιος, ἢ τινὰ μὲν ἀληθῆ τινὰ δὲ ψευδῆ, ὡς οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς καὶ τῆς Ἀκαδημίας, ἔτι δὲ τοῦ Περιπάτου.
M 7.389
אולם אין לומר שכל רושם אמיתי, שכל רושם כוזב, או שמקצתם אמיתיים ומקצתם כוזבים, כפי שנראה; מכאן שאין לומר שהרושם הוא אמת־מידה. איש לא <היה> אומר שכל רושם אמיתי, בשל ההפרכה העצמית, כפי שלימדו דמוקריטוס (A 8 et 114 Diels) ואפלטון (Theaet. 171 A. Euthyd. 286 BC) בהתנגדותם לפרוטגורס (A 19 Diels);
M 7.389
οὔτε δὲ πᾶσαν ἀληθῆ λεκτέον εἶναι οὔτε ψευδῆ οὔτε τινά μὲν ἀληθῆ τινὰ δὲ ψευδῆ, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα κριτήριον εἶναι ῥητέον τὴν φαντασίαν. πᾶσαν μὲν οὖν φαντασίαν οὐκ <ἂν> εἴποι τις ἀληθῆ διὰ τὴν περιτροπήν, καθὼς ὅ τε Δημόκριτος (A 8 et 114 Diels) καὶ ὁ Πλάτων (Theaet. 171 A. Euthyd. 286 BC) ἀντιλέγοντες τῷ Πρωταγόρᾳ (A 19 Diels) ἐδίδασκον·
M 7.390
שכן אם כל רושם אמיתי, גם הטענה שלא כל רושם אמיתי, המתקיימת על פי רושם, תהיה אמיתית; וכך הטענה שכל רושם אמיתי תהיה כוזבת. ואף מלבד ההפרכה העצמית הזאת, האמירה שכל רושם אמיתי מנוגדת לנראים ולגלוי מאליו, שכן רשמים רבים מאוד כוזבים.
M 7.390
εἰ γὰρ πᾶσα φαντασία ἐστὶν ἀληθής, καὶ τὸ μὴ πᾶσαν φαντασίαν εἶναι ἀληθῆ, κατὰ φαντασίαν ὑφιστάμενον, ἔσται ἀληθές, καὶ οὕτω τὸ πᾶσαν φαντασίαν εἶναι ἀληθῆ γενήσεται ψεῦδος. καὶ χωρὶς δὲ τῆς τοιαύτης περιτροπῆς παρὰ τὰ φαινόμενά ἐστι καὶ τὴν ἐνάργειαν τὸ λέγειν πᾶσαν φαντασίαν εἶναι ἀληθῆ, πολλῶν πάνυ ψευδῶν οὐσῶν.
M 7.391
שהרי איננו מונעים באותו אופן עתה כלפי ׳יום הוא׳ וכלפי ׳לילה הוא׳, או כלפי ׳סוקרטס חי׳ ו׳סוקרטס מת׳; ולעולם אין אמירות אלה פוגעות בנו באותה מידה של בהירות. האמירות שעתה יום ושסוקרטס מת נראות מהימנות, ואילו האמירות שלילה ושסוקרטס חי אינן מהימנות באותו אופן, אלא נראות כמתייחסות לדברים שאינם קיימים.
M 7.391
οὐχ ὡσαύτως γὰρ κινούμεθα πρὸς τὸ “ἡμέρα ἔστιν” ἐπὶ τοῦ παρόντος καὶ πρὸς τὸ “νὺξ ἔστι,” τό τε ζῆν Σωκράτη καὶ τεθνάναι, οὐδὲ τὴν ἴσην ποτὲ ταῦτα προσβάλλει ἐνάργειαν, ἀλλὰ τὸ μὲν ἡμέραν νῦν εἶναι καὶ τὸ Σωκράτη τεθνάναι πιστὸν ἔοικεν ὑπάρχειν, τὸ δὲ νύκτα εἶναι καὶ τὸ ζῆν Σωκράτη οὐχ ὁμοίως ἐστὶ πιστόν, ἀλλὰ τῶν ἀνυπάρκτων φαίνεται.
M 7.392
אותו טיעון חל גם על הנביעה והסתירה שבין דברים מסוימים [היא אמיתית וכוזבת]. מן העובדה שיום נובע בגלוי שיש אור, ומן העובדה שאתה מהלך נובע שאתה נע; ואילו היות לילה סותר בבירור את היות יום, והיותך בלתי־נע סותר את היותך מהלך. קביעתו של האחד הייתה ביטולו של האחר. ואם דבר־מה נובע מדבר־מה, דבר אחר בהכרח סותר דבר אחר. ואם יש דבר הסותר דבר־מה, לא כל רושם אמיתי; שכן הסותר דבר אמיתי סותר אותו ככוזב, או הסותר דבר כוזב סותר אותו כאמיתי.
M 7.392
καὶ ὁ αὐτὸς λόγος ἐπὶ τῆς ἔν τισι πράγμασιν ἀκολουθίας τε καὶ μάχης [ἀληθής τε καὶ ψευδής ἐστιν]. τῷ μὲν γὰρ ἡμέραν εἶναι τὸ φῶς εἶναι καὶ τῷ περιπατεῖν σε τὸ κινεῖσθαί σε ἐμφανῶς ἀκολουθεῖ, τῷ δὲ ἡμέραν εἶναι τὸ νύκτα εἶναι καὶ τῷ περιπατεῖν σε τὸ μὴ κινεῖσθαί σε προδήλως ἐμάχετο, καὶ ἡ τοῦ ἑτέρου θέσις ἄρσις ἦν τοῦ λοιποῦ καὶ εἰ μὲν συνακολουθεῖ τί τινι, καὶ μάχεται πάντως ἕτερον ἑτέρῳ. εἰ δέ ἐστί τί τινι μαχόμενον, οὐ πᾶσα φαντασία ἐστὶν ἀληθής· τὸ γάρ τινι μαχόμενον ὡς ἀληθὲς ψεύδει ἢ ὡς ψεῦδος ἀληθεῖ μάχεται.
M 7.393
יתר על כן, אם כל הרשמים אמיתיים, שום דבר אינו נעלם מאתנו. שהרי דבר נעלם מאתנו כאשר קיימים דבר אמיתי ודבר כוזב, אך איננו יודעים מי מהם אמיתי ומי כוזב. האומר ׳נעלם ממני אם מספר הכוכבים זוגי או אי־זוגי׳ אומר למעשה שאינו יודע איזו מן הטענות אמיתית ואיזו כוזבת — שמספר הכוכבים זוגי או שהוא אי־זוגי. לכן, אם הכול אמיתי וכל הרשמים אמיתיים, שום דבר אינו נעלם מאתנו. ואם שום דבר אינו נעלם מאתנו, הכול יהיה גלוי. ואם הכול גלוי, לא יהיה עוד מה לחקור ועל מה להיות במבוכה; שכן אדם חוקר ונבוך בדבר הנעלם ממנו, לא בדבר הגלוי. אך אבסורד הוא לבטל את החקירה ואת המבוכה. מכאן שלא כל רושם אמיתי ולא הכול אמיתי.
M 7.393
εἴπερ τε πάσας συμβέβηκε τὰς φαντασίας εἶναι ἀληθεῖς, οὐδέν ἐστιν ἡμῖν ἄδηλον. ἀληθοῦς γάρ τινος ὄντος καὶ ψεύδους, εἶτ᾿ ἀγνοουμένου τί τούτων ἐστὶν ἀληθὲς καὶ τί ψεῦδος, τὸ ἀδηλούμενον ἡμῖν συνίσταται, καὶ ὁ λέγων “ἄδηλόν ἐστί μοι τὸ ἀρτίους ἢ περισσοὺς εἶναι τοὺς ἀστέρας” δυνάμει λέγει μὴ ἐπίστασθαι πότερον ἀληθές ἐστι καὶ πότερον ψεῦδος, τὸ ἀρτίους εἶναι τοὺς ἀστέρας ἢ περισσούς. ὥστε εἰ πάντα ἐστὶν ἀληθῆ καὶ πᾶσαι φαντασίαι εἰσὶν ἀληθεῖς, οὐδέν ἐστιν ἡμῖν ἄδηλον. εἰ δὲ μηδέν ἐστιν ἡμῖν ἄδηλον, πάντ’ ἔσται πρόδηλα. εἰ δὲ πάντα ἐστὶ πρόδηλα, οὐδὲν ἔσται τὸ ζητεῖν καὶ ἀπορεῖν περί τινος· ζητεῖ γάρ τις καὶ ἀπορεῖ περὶ τοῦ ἀδηλουμένου αὐτῷ πράγματος, ἀλλ᾿ οὐχὶ περὶ τοῦ φανεροῦ. ἄτοπον δὲ γέ ἐστι τὸ ζήτησιν καὶ ἀπορίαν ἀναιρεῖν· οὐκ ἄρα πᾶσα φαντασία ἐστὶν ἀληθής, οὐδὲ πάντα ἐστὶν ἀληθῆ.
M 7.394
זאת ועוד, אם כל רושם אמיתי והכול אמיתי, אין אמירת אמת ואין הימנעות מטעות, אין הוראה, למידה או אומנות, אין הוכחה, מידה טובה או שום דבר אחר מסוג זה. הבה נבחן את האמור. אם כל רושם אמיתי, אין דבר כוזב; ואם אין דבר כוזב, אין אמירת כזב, טעות, חוסר מיומנות או שפלות, שכן כל אחד מאלה כרוך בכזב ומתקיים ביחס אליו.
M 7.394
Καὶ μὴν εἰ πᾶσα φαντασία ἐστὶν ἀληθὴς καὶ πάντα ἐστὶν ἀληθῆ, οὔτε ἀλήθευσίς τις ἔστιν οὔτε ἀπλανησία, οὐ διδασκαλία, οὐ μάθησις, οὐ τέχνη, οὐκ ἀπόδειξις, οὐκ ἀρετή, οὐκ ἄλλο τι τῶν τοιούτων. σκοπῶμεν δὲ τὸ λεγόμενον. εἰ γὰρ πᾶσα φαντασία ἐστὶν ἀληθής, οὐδέν ἐστι ψεῦδος, μηδενὸς δὲ ὄντος ψεύδους οὔτε τὸ ψεύδεσθαι ἔσται οὔτε τὸ πλανᾶσθαι οὔτε τὸ ἄτεχνον εἶναι οὔτε τὸ φαῦλον ὑπάρχειν· ἕκαστον γὰρ τούτων τοῦ ψεύδους ἔχεται καὶ περὶ τοῦτο τὴν ὑπόστασιν λαμβάνει.
M 7.395
ואם איש אינו אומר כזב, גם איש לא יהיה אומר אמת; ואם איש אינו טועה, גם איש לא יהיה חף מטעות. באותו אופן, בהיעדר חסר־מיומנות מתבטל עמו גם בעל־המיומנות, ובהיעדר אדם שפל מתבטל החכם; שכן אלה נתפסים זה כנגד זה. כשם שבהיעדר דבר ימני אין דבר שמאלי ובהיעדר מטה אין מעלה, כך בהיעדר אחד מן הניגודים גם האחר לא יתקיים. גם ההוכחה והסימן ייעלמו.
M 7.395
μηδενὸς δὲ ψευδομένου οὐδ’ ἀληθεύων τις ἔσται, καὶ μηδενὸς πλανωμένου οὐδ’ ἀπλανὴς καταστήσεταί τις. ὡσαύτως δὲ μὴ ὄντος ἀτέχνου συναναιρεῖται καὶ ὁ τεχνίτης καὶ μὴ ὑπάρχοντος φαύλου ὁ σοφός· ταῦτα γὰρ κατὰ σύμβλησιν νοεῖται, καὶ ὃν τρόπον μὴ ὄντος δεξιοῦ τινος οὐδὲ ἀριστερὸν ἔστι μηδὲ ὄντος τοῦ κάτω οὐδὲ τὸ ἄνω ἔστιν, οὕτω μὴ ὄντος τοῦ ἑτέρου τῶν ἀντικειμένων οὐδὲ τὸ λοιπὸν ὑποστήσεται. οἰχήσεται δὲ καὶ ἡ ἀπόδειξις καὶ τὸ σημεῖον.
M 7.396
שהרי ההוכחה מוכיחה שדבר הוא אמיתי ולא כוזב; ואם שום דבר אינו כוזב, אין צורך במה שילמד שאינו כוזב. והסימן והראיה הוצגו כחושפים את הדבר הנעלם; אך אם הכול אמיתי וגלוי מעצמו, איננו זקוקים לדבר שיגלה את הבלתי־ידוע, אם הוא אמיתי או כוזב.
M 7.396
ἣ μὲν γὰρ τοῦ ἀληθὲς εἶναι ἀλλὰ μὴ ψεῦδος ἔστιν ἀπόδειξις· μηδενὸς δὲ ὄντος ψεύδους οὐ χρεία τοῦ διδάξοντος ὅτι οὐκ ἔστι ψεῦδος· τὸ δὲ σημεῖον καὶ τὸ τεκμήριον ἐπηγγέλλετο ἐκκαλυπτικὸν εἶναι τοῦ ἀδηλουμένου, πάντων δὲ ἀληθῶν ὄντων καὶ δι’ αὑτῶν προφανῶν οὐ χρῄζομεν τοῦ μηνύσοντος τὸ μὴ γινωσκόμενον, εἴτε ἀληθές ἐστιν εἴτε καὶ ψεῦδος.
M 7.397
אך מדוע נפרט דברים אלה, כאשר אפילו בעל־חיים ואף העולם בכללותו לא יתקיימו אם נודה שכל הרשמים אמיתיים? שכן אם הכול אמיתי, הכול יהיה גלוי לנו; ואם כך, גם הטענה שהכול נעלם מאתנו תהיה נכונה ואמיתית, בהיותה אחד מכל הדברים. אך אם אמיתי שהכול נעלם, לא נקבל שבעל־חיים, צמח או עולם כלשהו נראים לנו; וזה אבסורד.
M 7.397
Καίτοι τί περὶ τούτων διέξιμεν, ὅτε οὔτε ζῷον οὔτε κοινῶς κόσμος ὑποκείσεται συγχωρηθέντος τοῦ πάσας τὰς φαντασίας ἀληθεῖς ὑπάρχειν; εἰ γὰρ πάντα ἐστὶν ἀληθῆ, πάντα ἡμῖν γενήσεται πρόδηλα, καὶ εἰ τοῦτο, ἔσται ὑγιές τε καὶ ἀληθὲς καὶ τὸ πάντα ἡμῖν εἶναι ἄδηλα, ἓν ἐκ τῶν πάντων καθεστώς· ἀληθοῦς δὲ ὄντος τοῦ πάντα ἄδηλα τυγχάνειν, οὔτε ζῷον οὔτε φυτὸν οὔτε κόσμον προσδεξόμεθα φαίνεσθαι ἡμῖν· ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον.
M 7.398
לכן, מכל הטעמים האלה, יש לומר שלא כל הרשמים אמיתיים ומהימנים. אך גם אין לומר שכולם כוזבים, מטעמים מקבילים; שכן הטענה שכולם כוזבים שקולה לטענה שכולם אמיתיים. לפיכך נוכל להעביר כמעט את כל הטיעונים שהצגנו גם לעמדה זו.
M 7.398
λεκτέον ἄρα διὰ ταῦτα πάντα μὴ πάσας τὰς φαντασίας εἶναι ἀληθεῖς καὶ πιστάς, καὶ μὴν οὐδὲ πάσας ψευδεῖς διὰ τὰς ἀναλόγους αἰτίας· ἰσοδυναμεῖ γὰρ τῷ πάσας εἶναι ἀληθεῖς καὶ τὸ πάσας εἶναι ψευδεῖς. διὸ καὶ πάντα σχεδὸν τὰ προειρημένα ἡμῖν ἔσται καὶ ἐπὶ τὴν τοιαύτην μεταφέρειν στάσιν.
M 7.399
שכן אם כל הרשמים כוזבים ושום דבר אינו אמיתי, הטענה ׳שום דבר אינו אמיתי׳ אמיתית. אם אפוא שום דבר אינו אמיתי, יש דבר אמיתי; וכך קסניאדס ואנשיו, באמרם שכל הרשמים כוזבים ושבכלל אין בין הדברים הקיימים דבר אמיתי, הובלו אל היפוכה של הנחתם. באופן כללי, אי־אפשר לומר שדבר פרטי כלשהו כוזב בלי לקבוע גם דבר אמיתי. למשל, כאשר אנו אומרים ש־א כוזב, אנו מייחסים לא׳ עצמו את היותו כוזב, אך קובעים את המשפט ׳א כוזב׳; ולכן למעשה אנו מצהירים דבר כגון ׳אמיתי שא׳ כוזב׳. לפיכך, בעצם אמירתנו שדבר־מה כוזב אנו קובעים בהכרח גם שיש דבר אמיתי.
M 7.399
εἰ γὰρ πᾶσαι αἱ φαντασίαι εἰσὶ ψευδεῖς καὶ οὐδέν ἐστιν ἀληθές, ἀληθές ἐστι τὸ ‘‘οὐδέν ἐστιν ἀληθές.” εἰ ἄρα μηδέν ἐστιν ἀληθές, ἔστιν ἀληθές· καὶ οὕτως εἰς τοὐναντίον τῇ προθέσει περιήχθησαν οἱ περὶ τὸν Ξενιάδην, λέγοντες πάσας τὰς φαντασίας εἶναι ψευδεῖς καὶ μηδὲν ὅλως ἐν τοῖς οὖσιν ὑπάρχειν ἀληθές. καθόλου γὰρ ἀμήχανόν ἐστι τῶν ἐπὶ μέρους τι λέγοντα ψεῦδος μὴ οὐχὶ καὶ ἀληθὲς ὁρίζειν. οἶον ὅτε λέγομεν ψεῦδος εἶναι τὸ Α, τοῦ μὲν Α τὸ ψεῦδος αὐτὸ ὑπάρχειν κατηγοροῦμεν, τὸ δὲ “ψεῦδός ἐστι τὸ Α” τίθεμεν, ὥστε δυνάμει τοιοῦτόν τι ἀποφαίνεσθαι ‘‘ἀληθές ἐστι τὸ ψεῦδος εἶναι τὸ Α.” ἅμα οὖν τῷ ψεῦδός τι λέγειν καὶ τὸ εἶναι ἀληθὲς ἐξ ἀνάγκης ὁρίζομεν.
M 7.400
באותו אופן אפשר להראות כאן שההבדלים בין הרשמים כמעט גלויים מאליהם: בשל הבדלים אלה מקצתם מושכים את הסכמתנו ומקצתם דוחים אותה, ולא כולם יחד מושכים אותה ולא כולם כאחד נדחים. אילו לא היה שום הבדל וכולם היו בלתי־מהימנים או מהימנים במידה שווה, לא היו מתקיימים אומנות או חוסר מיומנות, שבח או גנאי, ואף לא מרמה; שכן האומנות, האישור והחסינות ממרמה נתפסו לפי הרשמים האמיתיים, ואילו המרמה והגנאי לפי הכוזבים. לכן אין לומר שכל הרשמים אמיתיים ומהימנים, ואף לא שכולם כוזבים ובלתי־מהימנים.
M 7.400
ἔνεστι δὲ κατὰ τὸν αὐτὸν τρόπον καὶ ἐνταυθοῖ διδάσκειν, ὅτι ἐναργεῖς σχεδόν εἰσι τῶν φαντασιῶν αἱ διαφοραί, καθ’ ἃς αἱ μὲν ἐπισπῶνται ἡμῶν τὴν συγκατάθεσιν, αἱ δ’ ἀποκρούονται, καὶ οὔτε ἅπασαι ἐπισπῶνται κοινῶς οὔτε ἅπασαι συλλήβδην ἀποκρούονται, ἐπεί τοι μηδεμιᾶς οὔσης τῆς διαφορᾶς, ἀλλὰ πασῶν ἐπ’ ἴσης ἀπίστων οὐσῶν ἢ πιστῶν, οὔτε τέχνη ποτ’ ἂν οὔτε ἀτεχνία καθειστήκει, οὐκ ἔπαινος, οὐκ ἐπιτίμησις, οὐκ ἀπάτη· ἐνοεῖτο γὰρ ἡ μὲν τέχνη καὶ ἀποδοχὴ καὶ τὸ ἀνεξαπάτητον κατὰ τὰς ἀληθεῖς φαντασίας, ἡ δὲ ἀπάτη καὶ ἐπιτίμησις κατὰ τὰς ψευδεῖς. οὔτε οὖν πάσας ἀληθεῖς εἶναι ῥητέον καὶ πιστὰς οὔτε πάσας ψευδεῖς καὶ ἀπίστους.
M 7.401
נותר אפוא לטעון שמקצתם מהימנים ומקצתם בלתי־מהימנים. כך אמרו אנשי הסטואה ואנשי האקדמיה: אנשי הסטואה קיבלו את הרשמים התופסים, ואנשי האקדמיה את אלה הנראים משכנעים. אך כאשר אנו בוחנים זאת בקפידה, גם עמדה זו דומה יותר למשאלת לב מאשר לאמת.
M 7.401
Λείπεται ἄρα τὰς μὲν πιστὰς τὰς δὲ ἀπίστους ἀξιοῦν, ὅπερ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας ἔλεγον, οἱ μὲν ἀπὸ τῆς Στοᾶς τὰς καταληπτικὰς φαντασίας ἀποδεχόμενοι, οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας τὰς πιθανὰς εἶναι δοκούσας. τοῦτο δὲ καὶ αὐτὸ σκεψαμένοις ἡμῖν ἀκριβῶς εὐχῇ μᾶλλον ἔοικεν ἢ ἀληθείᾳ.
M 7.402
הרושם התופס, כדי להתחיל ממנו, הוגדר כרושם שמקורו בדבר קיים, שהוטבע ונחתם בהתאם לדבר הקיים עצמו, ושאינו יכול להיווצר מדבר שאינו קיים. קרנאדס ואנשיו אומרים כי יסכימו עם אנשי הסטואה על שאר חלקי ההגדרה, אך לא יקבלו את ׳שאינו יכול להיווצר מדבר שאינו קיים׳; שכן גם מדברים שאינם קיימים נוצרים רשמים כאילו מקורם בדברים קיימים.
M 7.402
ἦν γὰρ καταληπτικὴ φαντασία, ἴνα τις ἀπὸ ταύτης ἄρχηται, ἡ ἀπὸ ὑπάρχοντος καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον ἐναπομεμαγμένη καὶ ἐναπεσφραγισμένη, ὁποία οὐκ ἂν γένοιτο ἀπὸ μὴ ὑπάρχοντος. τούτων δὲ τὰ μὲν ἄλλα λέγουσιν οἱ περὶ τὸν Καρνεάδην συγχωρήσειν τοῖς ἀπὸ τῆς Στοᾶς, τὸ δὲ “οἵα οὐκ ἂν γένοιτο ἀπὸ μὴ ὑπάρχοντος” ἀσυγχώρητον εἶναι. γίνονται γὰρ καὶ ἀπὸ μὴ ὑπαρχόντων φαντασίαι ὡς ἀπὸ ὑπαρχόντων.
M 7.403
הראיה לכך שאין להבדיל ביניהם היא ששני הסוגים נמצאים בהירים ופוגעים במידה שווה; והראיה לכך שהם פוגעים ובהירים במידה שווה היא שהפעולות המתאימות נקשרות אליהם. כשם שבערות אדם צמא, הנוטל משקה, נהנה, והנמלט מחיית פרא או מדבר מפחיד אחר צועק וזועק, כך גם בחלום יש רווחה לצמאים המדמים שהם שותים ממעיין, ובהתאמה פחד לאלה הנבהלים (Ψ 101);
M 7.403
καὶ τεκμήριον τῆς ἀπαραλλαξίας τὸ ἐπ’ ἴσης ταύτας ἐναργεῖς καὶ πληκτικὰς εὑρίσκεσθαι, τοῦ δὲ ἐπ’ ἴσης πληκτικὰς καὶ ἐναργεῖς εἶναι τὸ τὰς ἀκολούθους πράξεις ἐπιζεύγνυσθαι. ὥσπερ γὰρ ἐν τοῖς ὕπαρ ὁ μὲν διψῶν ἀρυόμενος ποτὸν ἥδεται, ὁ δὲ θηρίον ἢ ἄλλο τι τῶν δειμαλέων φεύγων βοᾷ καὶ κέκραγεν, οὕτω καὶ κατὰ τοὺς ὕπνους ἡ μὲν διάχυσίς ἐστι τοῖς διψῶσι καὶ ἀπὸ κρήνης πίνειν δοκοῦσιν, ἀνάλογον δὲ φόβος τοῖς δειματουμένοις (Ψ 101)·
M 7.404
כי נדהם אכילס וקפץ ממקומו, הכה כף אל כף ואמר דברי נהי. וכשם שבמצב <בריא> אנו מאמינים בבהירים שבדברים ומסכימים להם — למשל, בפנותנו אל דיון כדיון ואל תאון כתאון — כך גם בטירוף יש העוברים היפעלות דומה.
M 7.404
ταφὼν γὰρ ἀνόρουσεν Ἀχιλλεύς χερσί τε συμπλατάγησεν, ἔπος τ’ ὀλοφυδνὸν ἔειπεν. καὶ ὃν τρόπον ἐν <ὑγιεῖ> καταστάσει τοῖς τρανότατα φαινομένοις πιστεύομεν καὶ συγκατατιθέμεθα, οἷον Δίωνι μὲν ὡς Δίωνι, Θέωνι δὲ ὡς Θέωνι προσφερόμενοι, οὕτω καὶ ἐν μανίᾳ τὸ παραπλήσιον πάσχουσί τινες.
M 7.405
למשל, הרקלס, לאחר שנטרפה דעתו וקיבל מילדיו שלו רושם כאילו הם ילדיו של אוריסתאוס, צירף לרושם זה את הפעולה המתאימה. הפעולה המתאימה הייתה להרוג את ילדי אויבו, וזה בדיוק מה שעשה. אם אפוא רשמים מסוימים הם תופסים משום שהם מוליכים אותנו להסכמה ולצירוף הפעולה המתאימה להם, ומאחר שגם רשמים כוזבים נמצאו כאלה, יש לומר שאין להבדיל בין הרשמים הבלתי־תופסים לבין הרשמים התופסים.
M 7.405
ὁ γοῦν Ἡρακλῆς μανείς, καὶ λαβὼν φαντασίαν ἀπὸ τῶν ἰδίων παίδων ὡς Εὐρυσθέως, τὴν ἀκόλουθον πρᾶξιν ταύτῃ τῇ φαντασίᾳ συνῆψεν. ἀκόλουθον δὲ ἦν τὸ τοὺς τοῦ ἐχθροῦ παῖδας ἀνελεῖν, ὅπερ καὶ ἐποίησεν. εἰ οὖν καταληπτικαί τινές εἰσι φαντασίαι παρόσον ἐπάγονται ἡμᾶς εἰς συγκατάθεσιν καὶ εἰς τὸ τὴν ἀκόλουθον αὐταῖς πρᾶξιν συνάπτειν, ἐπεὶ καὶ ψευδεῖς τοιαῦται πεφήνασι, λεκτέον ἀπαραλλάκτους εἶναι ταῖς καταληπτικαῖς φαντασίαις τὰς ἀκαταλήπτους.
M 7.406
והרי כשם שהגיבור קיבל רושם מקשתותיו, כך גם קיבל מילדיו שלו את הרושם שהם ילדיו של אוריסתאוס; שכן אותו רושם יחיד עמד לפני אדם השרוי באותו מצב. אך הרושם מן הקשתות היה אמיתי, ואילו הרושם מן הילדים היה כוזב.
M 7.406
καὶ μὴν ὃν τρόπον ἀπὸ τῶν τόξων ἐλάμβανε φαντασίαν ὁ ἥρως, οὕτω καὶ ἀπὸ τῶν ἰδίων παίδων ὅτι Εὐρυσθέως εἰσὶ παῖδες. μία γὰρ καὶ ἡ αὐτὴ προϋπέκειτο καὶ ὡσαύτως ἔχοντι φαντασία. ἀλλ’ ἦν ἡ μὲν ἀπὸ τῶν τόξων ἀληθής, ἡ δὲ ἀπὸ τῶν παίδων ψευδής.
M 7.407
מאחר ששניהם הניעו אותו במידה שווה, יש להסכים שאי־אפשר להבדיל בין האחד לאחר. ואם הרושם מן הקשתות מכונה תופס משום שהפעולה <המתאימה> לו נקשרה אליו, כשהלה השתמש בקשתותיו בתור קשתות, יש לומר שגם הרושם מן הילדים אינו שונה ממנו, שכן גם אליו נקשרה הפעולה המתאימה — כלומר שיש להרוג את ילדי האויב.
M 7.407
ἐπ’ ἴσης οὖν κινουσῶν ἀμφοτέρων ὁμολογητέον ἀπαράλλακτον εἶναι τὴν ἑτέραν τῇ ἑτέρᾳ· καὶ εἰ ἡ ἀπὸ τῶν τόξων λέγεται καταληπτική, ὅτι <ἡ> ἀκόλουθος αὐτῇ πρᾶξις ἐπεζεύχθη τοῖς τόξοις αὐτοῦ ὡς τόξοις χρησαμένου, λεγέσθω καὶ ἡ ἀπὸ τῶν παίδων μὴ διαφέρειν ταύτης, παρόσον καὶ ταύτῃ τὸ ἀκόλουθον ἐπεζεύχθη ἔργον, τουτέστι τὸ τοὺς τοῦ ἐχθροῦ παῖδας δεῖν ἀναιρεῖν.
M 7.408
ובכן, אי־ההבדלה הזאת בין הרשמים התופסים לבלתי־תופסים מוכחת מתכונתם הבהירה והעזה. אך אנשי האקדמיה מראים לא פחות גם אי־הבדלה מצד האופי ומצד [ה]חותם, ומזמנים את אנשי הסטואה לפנות אל הנראים.
M 7.408
ἀλλὰ γὰρ αὕτη μὲν ἡ ἀπαραλλαξία τῶν τε καταληπτικῶν καὶ τῶν ἀκαταλήπτων φαντασιῶν κατὰ τὸ ἐναργὲς καὶ ἔντονον ἰδίωμα παρίσταται. οὐδὲν δὲ ἧττον δείκνυται τοῖς ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας καὶ ἡ κατὰ χαρακτῆρα καὶ [ἡ] κατὰ τύπον. καλοῦσι δὲ ἐπὶ τὰ φαινόμενα τοὺς Στωικούς.
M 7.409
בדברים הדומים בצורתם אך שונים במה שמונח ביסודם, אי־אפשר להבחין בין הרושם התופס לבין הרושם הכוזב והבלתי־תופס. למשל, אני נותן לסטואי לסירוגין שתי ביצים הדומות זו לזו לחלוטין כדי שיבחין ביניהן, ובודק אם החכם, לאחר שיתבונן בהן, יוכל לומר בלי לטעות אם הביצה המוצגת היא אותה ביצה או בכל פעם ביצה אחרת.
M 7.409
ἐπὶ γὰρ τῶν ὁμοίων μὲν κατὰ μορφήν, διαφερόντων δὲ κατὰ τὸ ὑποκείμενον, ἀμήχανόν ἐστι διορίζειν τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν ἀπὸ τῆς ψευδοῦς καὶ ἀκαταλήπτου· οἶον δυεῖν ᾠῶν ἄκρως ἀλλήλοις ὁμοίων ἐναλλὰξ τῷ Στωικῷ δίδωμι πρὸς διάκρισιν, εἰ ἐπιβαλὼν ὁ σοφὸς ἰσχύσει λέγειν ἀδιαπτώτως, πότερον ἔν ἐστι τὸ δεικνύμενον ᾠὸν ἢ ἄλλο καὶ ἄλλο.
M 7.410
אותו טיעון חל גם על תאומים. שכן האיש הנבון יקבל רושם כוזב, ויהיה לו רושם כאילו מקורו בדבר קיים וכאילו הוטבע ונחתם בהתאם לדבר הקיים עצמו, אם יתרשם מקסטור כאילו היה פולוקס. מכאן אף נוצר טיעון ׳המכוסה׳: אם נרצה לזהות נחש המגיח ממאורה, ניקלע למבוכה גדולה ולא נוכל לומר אם זה אותו נחש שהגיח קודם או נחש אחר, כאשר נחשים רבים שזורים באותה מאורה.
M 7.410
ὁ δ’ αὐτὸς λόγος ἐστὶ καὶ ἐπὶ διδύμων· λήψεται γὰρ ψευδῆ φαντασίαν ὁ σπουδαῖος καὶ ὡς ἀπὸ ὑπάρχοντος καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον ἐναπομεμαγμένην καὶ ἐναπεσφραγισμένην ἔχων τὴν φαντασίαν, ἐὰν ἀπὸ Κάστορος ὡς ἀπὸ Πολυδεύκους φαντασιωθῇ. ἐντεῦθεν γοῦν καὶ ὁ ἐγκεκαλυμμένος συνέστη λόγος· ἐὰν γὰρ προκύψαντος δράκοντος θέλωμεν τῷ ὑποκειμένῳ ἐπιστῆναι, εἰς πολλὴν ἀπορίαν ἐμπεσούμεθα, καὶ οὐχ ἕξομεν λέγειν, πότερον ὁ αὐτός ἐστι δράκων τῷ πρότερον προκύψαντι ἢ ἕτερος, πολλῶν ἐνεσπειραμένων τῷ αὐτῷ φωλεῷ δρακόντων.
M 7.411
לכן אין לרושם התופס תכונה כלשהי המבדילה אותו מן הרשמים הכוזבים והבלתי־תופסים. נוסף על כך, אם דבר־מה מסוגל לתפוס דבר כלשהו, גם הראייה מסוגלת לכך. אך היא אינה תופסת שום דבר, כפי שנראה;
M 7.411
οὐ τοίνυν ἔχει τι ἰδίωμα ἡ καταληπτικὴ φαντασία ᾧ διαφέρει τῶν ψευδῶν τε καὶ ἀκαταλήπτων φαντασιῶν. Πρὸς τούτοις, εἰ τι ἄλλο καταληπτικόν τινός ἐστι, καὶ ἡ ὅρασις. οὐχὶ δέ γ’ αὕτη καταληπτική τινός ἐστιν, ὡς παραστήσομεν·
M 7.412
מכאן שאין דבר המסוגל לתפוס דבר כלשהו. נדמה שהראייה קולטת צבעים, גדלים, צורות ותנועות, אך אינה קולטת אף אחד מהם, כפי שיתברר מיד אם נתחיל מן הצבעים. אם הראייה תופסת צבע כלשהו, אומרים אנשי האקדמיה, היא תתפוס גם את צבעו של האדם; אך צבע זה אינו נתפס, ולכן גם שום צבע אחר לא ייתפס.
M 7.412
οὐκ ἄρα ἔστι τι καταληπτικόν τινος. ἡ γὰρ ὅρασις λαμβάνειν μὲν δοκεῖ χρώματα καὶ μεγέθη καὶ σχήματα καὶ κινήσεις, τούτων δὲ οὐδὲν λαμβάνει, καθάπερ εὐθὺς ἀπὸ τῶν χρωμάτων ἀρξαμένοις ἡμῖν φανεῖται. εἴπερ οὖν ἡ ὅρασις καταλαμβάνεταί τι χρῶμα, φασὶν οἱ ἐξ Ἀκαδημίας, καὶ τὸ τοῦ ἀνθρώπου καταλήψεται· οὐ καταλαμβάνεται δὲ τοῦτο· οὐδ’ ἄλλο τοίνυν καταλήψεται χρῶμα.
M 7.413
ברור שאינו נתפס, שכן הוא משתנה לפי העונות, הפעילויות, הטבעים, הגילים, הנסיבות, החולי והבריאות, השינה והערות. לכן אנו יודעים שהוא מתגוון בדרכים אלה, אך איננו יודעים מה הוא באמת. ואם צבע זה אינו ניתן לתפיסה, גם שום צבע אחר לא יהיה ניתן לידיעה.
M 7.413
καὶ ὅτι οὐ καταλαμβάνεται, πρόδηλον· μεταβάλλει γὰρ κατὰ ὥρας ἐνεργείας φύσεις ἡλικίας περιστάσεις νόσους ὑγείαν ὕπνον ἐγρήγορσιν, ὥστε τὸ μὲν οὕτως αὐτὸ ποικίλλεσθαι γινώσκειν ἡμᾶς, τὸ δὲ τί ἐστι τὸ κατ’ ἀλήθειαν ἀγνοεῖν. ταύτῃ τε εἰ τοῦτο μὴ ἔστι καταληπτόν, οὐδ’ ἄλλο τι γενήσεται γνώριμον.
M 7.414
גם ביחס לצורה נמצא אותו סוג של קושי. אותו דבר נראה חלק ומחוספס, כמו בציורים; עגול ומרובע, כמו במגדלים; ישר ושבור, כמו משוט שחלקו מחוץ למים וחלקו בתוכם; וביחס לתנועה, נע ונח, כמו היושבים בספינה או העומדים על החוף.
M 7.414
καὶ μὴν καὶ ἐπὶ σχήματος τὸ αὐτὸ γένος τῆς ἀπορίας εὑρήσομεν· τὸ γὰρ αὐτὸ λεῖον καὶ τραχὺ ὑποπίπτει ὡς ἐπὶ τῶν γραφῶν, στρογγύλον τε καὶ τετράγωνον ὡς ἐπὶ πύργων, εὐθύ τε καὶ κεκλασμένον ὡς ἐπὶ τῆς ἐξάλου τε καὶ ἐνάλου κώπης, καὶ ἐπὶ κινήσεως κινούμενον καὶ ἠρεμοῦν, ὡς ἐπὶ τῶν ἐν νηὶ καθεζομένων ἢ ἐπὶ τῶν ἐν αἰγιαλοῖς ἑστώτων.
M 7.415
יתר על כן, אם הרושם הבלתי־תופס מותאם לרושם התופס, הרושם התופס לא יהיה אמת־מידה לאמת. כשם שדבר המותאם לעקום אינו יכול להיות אמת־מידה לישר, כך אם הרושם התופס מותאם לרשמים כוזבים ובלתי־תופסים, הוא אינו יכול להיות אמת־מידה. והרושם התופס אכן מותאם לדברים בלתי־תופסים וכוזבים, כפי שנראה; לכן הרושם התופס אינו אמת־מידה לדברים האמיתיים והכוזבים.
M 7.415
Ἄλλως τε, εἴπερ προσαρμόζεται τῇ καταληπτικῇ φαντασίᾳ ἡ ἀκατάληπτος φαντασία, οὐκ ἂν εἴη κριτήριον ἀληθείας ἡ καταληπτική φαντασία. ὥσπερ γὰρ τὸ προσαρμοττόμενον στρεβλῷ οὐκ ἂν εἴη κριτήριον εὐθέος, οὕτως εἰ προσαρμόττεται ψευδέσι καὶ ἀκαταλήπτοις φαντασίαις ἡ καταληπτικὴ φαντασία, οὐκ ἂν εἴη κριτήριον. προσαρμόττεται δέ γε ἀκαταλήπτοις καὶ ψευδέσι πράγμασιν ἡ καταληπτικὴ φαντασία, καθὼς παραστήσομεν· οὐ τοίνυν κριτήριόν ἐστι τῶν τε ἀληθῶν καὶ τῶν ψευδῶν ἡ καταληπτικὴ φαντασία.
M 7.416
בטיעון הערמה, כאשר הרושם התופס האחרון סמוך לרושם הבלתי־תופס הראשון וכמעט אי־אפשר להבחין ביניהם, כריסיפוס ואנשיו אומרים (fr. 276 Arn.) שבמקרים שבהם ההבדל בין הרשמים קטן כל כך, החכם יעצור וישקוט; אך במקרים שבהם מופיע הבדל גדול יותר, הוא יסכים לאחד מהם כאמיתי.
M 7.416
ἐπὶ γὰρ τοῦ σωρίτου τῆς ἐσχάτης καταληπτικῆς φαντασίας τῇ πρώτῃ ἀκαταλήπτῳ παρακειμένης καὶ δυσδιορίστου σχεδὸν ὑπαρχούσης, φασὶν οἱ περὶ τὸν Χρύσιππον (fr. 276 Arn.), ὅτι ἐφ’ ὧν μὲν φαντασιῶν ὀλίγη τις οὕτως ἐστὶ διαφορὰ, στήσεται ὁ σοφὸς καὶ ἡσυχάσει, ἐφ’ ὧν δὲ πλείων προσπίπτει, ἐπὶ τούτων συγκαταθήσεται τῇ ἑτέρᾳ ὡς ἀληθεῖ.
M 7.417
אם אפוא נראה שרשמים כוזבים ובלתי־תופסים רבים סמוכים לרושם התופס, ברור שנבסס שאין להסכים לרושם התופס; שאם נסכים לו, אנו עלולים, בשל הקרבה, להזדרז ולהסכים גם לרשמים הבלתי־תופסים והכוזבים, אפילו נדמה שהבדל גדול מאוד מופיע בין הרשמים.
M 7.417
ἐὰν οὖν παραστήσωμεν ἡμεῖς πολλὰ ψευδῆ καὶ ἀκατάληπτα τῇ καταληπτικῇ φαντασίᾳ παρακείμενα, δῆλον ὡς ἐσόμεθα κατεσκευακότες τὸ μὴ δεῖν συγκατατίθεσθαι τῇ καταληπτικῇ φαντασίᾳ, ἴνα μὴ ταύτῃ συναινέσαντες προπέσωμεν διὰ τὴν γειτνίασιν καὶ εἰς τὴν τῶν ἀκαταλήπτων καὶ ψευδῶν συγκατάθεσιν, κἂν ὅτι μάλιστα πολλὴ περὶ τὰς φαντασίας προσπίπτειν δοκῇ διαφορά.
M 7.418
הכוונה תתבהר באמצעות דוגמה. נניח שהרושם התופס הוא ׳חמישים הם מעט׳, ושנדמה כי הוא נבדל במידה רבה מן הרושם האחר, ׳עשרת אלפים הם מעט׳. מאחר שהרושם הבלתי־תופס ׳עשרת אלפים הם מעט׳ רחוק מאוד מן הרושם התופס ׳חמישים הם מעט׳, האיש הנבון לא ישעה את שיפוטו כאשר מופיע הבדל גדול, אלא יסכים לרושם התופס ׳חמישים הם מעט׳ ולא יסכים לרושם הבלתי־תופס ׳עשרת אלפים הם מעט׳.
M 7.418
τὸ δὲ λεγόμενον σαφὲς ἔσται ἐπὶ παραδείγματος. ὑποκείσθω γὰρ καταληπτικὴ μὲν φαντασία ἡ “τὰ πεντήκοντα ὀλίγα ἐστίν”, ἥτις καὶ κατὰ πολὺ φαίνεται κεχωρισμένη τῆς “τὰ μύρια ὀλίγα ἐστίν” ἑτέρας. οὐκοῦν ἐπεὶ πλεῖστον ἀπέχει τῆς “τὰ πεντήκοντα ὀλίγα ἐστί” καταληπτικῆς ἡ “τὰ μύρια ὀλίγα ἐστίν” ἀκατάληπτος, οὐκ ἐφέξει ὁ σπουδαῖος μεγάλης προσπιπτούσης διαφορᾶς, ἀλλὰ συγκαταθήσεται μὲν τῇ “τὰ πεντήκοντα ὀλίγα ἐστί” καταληπτικῇ φαντασίᾳ, οὐ συγκαταθήσεται δὲ τῇ “τὰ μύρια ὀλίγα ἐστίν” ἀκαταλήπτῳ.
M 7.419
אולם אם החכם לא יסכים ל׳עשרת אלפים הם מעט׳ מפני שהוא רחוק מאוד מ׳חמישים הם מעט׳, ברור שיסכים ל׳חמישים <ואחד> הם מעט׳, שכן אין כל פער בין רושם זה לבין ׳חמישים הם מעט׳. אולם כאשר ׳חמישים הם מעט׳ מונח כרושם התופס האחרון, ׳חמישים ואחד הם מעט׳ הוא הרושם הבלתי־תופס הראשון. האיש הנבון יסכים אפוא לרושם הבלתי־תופס ׳חמישים ואחד הם מעט׳; ואם יסכים לו, אף שאין בינו לבין <הרושם> ׳חמישים הם מעט׳ כל הבדל, יסכים גם לרושם הבלתי־תופס ׳עשרת אלפים הם מעט׳.
M 7.419
ἀλλ’ εἰ τῇ “τὰ μύρια ὀλίγα ἐστίν” οὐ συγκαταθήσεται ὁ σοφός, παρόσον πολλῷ κεχώρισται τῆς “τὰ πεντήκοντα ὀλίγα ἐστίν”, φανερὸν δήπουθεν ὅτι συγκαταθήσεται τῇ “τὰ πεντήκοντα <ἓν> ὀλίγα ἐστίν”· οὐδὲν γάρ ἐστι μεταξὺ ταύτης καὶ τῆς “τὰ πεντήκοντα ὀλίγα ἐστίν”. ἦν δὲ γε ἡ “τὰ πεντήκοντα ἓν ὀλίγα ἐστί”, καταληπτικῆς ἐσχάτως ὑποκειμένης <τῆς> “τὰ πεντήκοντα ὀλίγα ἐστί”, πρώτη ἀκατάληπτος. συγκαταθήσεται ἄρα ὁ σπουδαῖος ἀκαταλήπτῳ φαντασίᾳ τῇ “τὰ πεντήκοντα ἓν ὀλίγα ἐστίν”· καὶ εἰ ταύτῃ συγκαταθήσεται, μηδεμίαν ἐχούσῃ διαφορὰν πρὸς τὴν “τὰ πεντήκοντα ὀλίγα ἐστί”, συγκαταθήσεται καὶ τῇ “τὰ μύρια ὀλίγα ἐστίν” ἀκαταλήπτῳ.
M 7.420
שכן כל רושם בלתי־תופס שווה לרושם בלתי־תופס אחר. מאחר שהרושם הבלתי־תופס ׳עשרת אלפים הם מעט׳ שווה ל׳חמישים ואחד הם מעט׳, וזה אינו שונה ואינו נבדל מן הרושם התופס ׳חמישים הם מעט׳, הרושם התופס ׳חמישים הם מעט׳ יהיה שווה לרושם הבלתי־תופס ׳עשרת אלפים הם מעט׳.
M 7.420
πᾶσα γὰρ ἀκατάληπτος φαντασία ἀκαταλήπτῳ φαντασίᾳ ἐστὶν ἴση. ἐπεὶ οὖν ἡ μὲν “τὰ μύρια ὀλίγα ἐστίν” ἀκατάληπτος ἴση ἐστὶ τῇ “τὰ πεντήκοντα ἓν ὀλίγα ἐστίν”, οὐδενὶ δὲ διέφερε καὶ ἐκεχώριστο τῆς “τὰ πεντήκοντα ὀλίγα ἐστί” καταληπτικῆς, ἴση γενήσεται τῇ “τὰ μύρια ὀλίγα ἐστίν” ἀκαταλήπτῳ φαντασία ἡ “τὰ πεντήκοντα ὀλίγα ἐστί” καταληπτική.
M 7.421
וכך, בשל אי־האפשרות להבדיל ביניהם, הרושם התופס נופל יחד עם הרושם הכוזב והבלתי־תופס. גם אי־אפשר לומר שלא כל רושם בלתי־תופס שווה לכל רושם בלתי־תופס אחר, אלא שאחד בלתי־תופס יותר ואחר פחות;
M 7.421
καὶ οὕτω συνεξέρχεται τῇ ψευδεῖ καὶ ἀκαταλήπτῳ φαντασίᾳ διὰ τὴν ἀπαραλλαξίαν ἡ καταληπτική. Οὐδὲ γάρ ἔνεστι λέγειν μὴ πᾶσαν ἀκατάληπτον φαντασίαν ἴσην πάσῃ ἀκαταλήπτῳ τυγχάνειν φαντασίᾳ, ἀλλὰ τὴν μὲν μᾶλλον εἶναι ἀκατάληπτον τὴν δὲ ἧσσον,
M 7.422
שכן ראשית, אנשי הסטואה יסתרו את עצמם ואת טבע הדברים. כשם שאדם אינו שונה מאדם מבחינת היותו אדם, ואף אבן אינה שונה מאבן, כך רושם בלתי־תופס אינו שונה מרושם בלתי־תופס מבחינת היותו בלתי־תופס, ורושם כוזב אינו שונה מרושם כוזב מבחינת היותו כוזב. מתוך נקודת מוצא זו לימדו זנון ואנשיו (fr. 224 Arn.) שכל החטאים שווים.
M 7.422
ἐπεὶ πρῶτον μὲν μαχέσονται ἑαυτοῖς καὶ τῇ φύσει τῶν πραγμάτων οἱ Στωικοί. ὥσπερ γὰρ ἄνθρωπος ἀνθρώπου, καθὸ ἄνθρωπός ἐστιν, οὐ διαφέρει, οὐδὲ λίθος λίθου, οὕτως οὔτε ἀκατάληπτος φαντασία ἀκαταλήπτου φαντασίας διενήνοχεν, ᾗ ἀκατάληπτός ἐστιν, οὔτε ψευδὴς ψευδοῦς, ᾗ ψευδής ἐστιν. κἀντεῦθεν ὁρμώμενοι οἱ περὶ τὸν Ζήνωνα (fr. 224 Arn.) ἐδίδασκον ὅτι ἴσα ἐστὶ τὰ ἁμαρτήματα.
M 7.423
שנית, נניח שרושם אחד בלתי־תופס יותר ואחר פחות. כיצד יועיל להם הדבר? ינבע שהחכם לא יסכים לרושם הבלתי־תופס יותר, אך יסכים לבלתי־תופס פחות; וזה אבסורד. לשיטתם הייתה לחכם אמת־מידה החפה מטעות, והוא הושווה לאל בכל דבר משום שאין לו דעה, כלומר משום שאינו מסכים לכזב — מעשה שבו מצויים האומללות הקיצונית וכשלונם של האנשים השפלים.
M 7.423
εἶτα ἴστω τὴν μὲν μᾶλλον εἶναι ἀκατάληπτον τὴν δὲ ἧσσον. τί τοῦτο αὐτοῖς βοηθεῖν δύναται; ἀκολουθήσει γὰρ τῇ μὲν μᾶλλον ἀκαταλήπτῳ μὴ συγκατατίθεσθαι τὸν σοφόν, τῇ δὲ ἧσσον συγκατατίθεσθαι, ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον· ἀπλανὲς γὰρ εἶχε κριτήριον κατ’ αὐτοὺς ὁ σοφός, καὶ κατὰ πάντα ἐθεοποιεῖτο διὰ τὸ μὴ δοξάζειν, τουτέστι ψεύδει συγκατατίθεσθαι, ἐν ᾧ ἔκειτο ἡ ἄκρα κακοδαιμονία καὶ ἡ τῶν φαύλων διάπτωσις.
M 7.424
כדי שייווצר לשיטתם רושם חושי, למשל חזותי, צריכים לחבור חמישה דברים: איבר החישה, המוחש, המקום, האור והמחשבה. אם שאר הדברים נוכחים אך אפילו אחד חסר, כגון מחשבה השרויה במצב בלתי־טבעי, התפיסה לא תישמר, לדבריהם. מכאן אמרו אחדים שהרושם התופס אינו אמת־מידה בלי סייג, אלא רק כאשר אין לו שום מכשול מצד המקום.
M 7.424
Ἵνα γε μὴν αἰσθητικὴ γένηται φαντασία κατ’ αὐτούς, οἶον ὁρατική, δεῖ πέντε συνδραμεῖν, τό τε αἰσθητήριον καὶ τὸ αἰσθητὸν καὶ τὸν τόπον καὶ τὸ φῶς καὶ τὴν διάνοιαν, ὡς ἐὰν τῶν ἄλλων παρόντων ἓν μόνον ἀπῇ, καθάπερ διάνοια παρὰ φύσιν ἔχουσα, οὐ σωθήσεται, φασίν, ἡ ἀντίληψις. ἔνθεν καὶ τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν ἔλεγόν τινες μὴ κοινῶς εἶναι κριτήριον, ἀλλ’ ὅταν μηδὲν ἔχῃ κατὰ τὸν τόπον ἔνστημα.
M 7.425
אך דבר זה בלתי־אפשרי. בשל ההבדלים בין המקומות, נסיבות החוץ ואופנים רבים נוספים, הדברים אינם נראים לנו זהים או באותו אופן, כפי שטענו לעיל (§ 249). לפיכך אנו יכולים לומר כיצד דבר נראה לחוש מסוים ובנסיבות מסוימות, אך איננו יכולים לקבוע בבירור אם הוא באמת כפי שהוא נראה, או שהוא דבר אחד ונראה כדבר אחר. משום כך אין שום רושם נטול מכשול.
M 7.425
τοῦτο μέντοι τῶν ἀδυνάτων ἐστίν· καὶ γὰρ παρὰ τὰς διαφορὰς τῶν τόπων καὶ παρὰ τὰς τοῦ ἐκτὸς περιστάσεις καὶ παρ’ ἄλλους πλείονας τρόπους οὔτε τὰ αὐτὰ οὔτε ὡσαύτως ἰνδάλλεται ἡμῖν τὰ πράγματα, καθάπερ ἀνώτερον ἐπελογισάμεθα (§ 249), ὥστε ὅτι μὲν φαίνεται πρὸς τῇδε τῇ αἰσθήσει καὶ τῇδε τῇ περιστάσει δύνασθαι λέγειν, τὸ δ’ εἰ ταῖς ἀληθείαις τοιοῦτόν ἐστιν οἶον καὶ φαίνεται, ἢ ἀλλοῖον μέν ἐστιν, ἀλλοῖον δὲ φαίνεται, μὴ ἔχειν ἡμᾶς διαυθεντεῖν, διὰ δὲ τοῦτο μηδεμίαν εἶναι φαντασίαν χωρὶς ἐνστήματος.
M 7.426
וכיצד אינם נופלים גם לאופן המעגלי? כאשר אנו שואלים מהו הרושם התופס, הם מגדירים ואומרים (Stoic. fr. 159 Arn.): ׳זה שמקורו בדבר קיים, שהוטבע ונחתם בהתאם לדבר הקיים עצמו, ושאינו יכול להיווצר מדבר שאינו קיים׳. לאחר מכן, מאחר שכל דבר הנלמד בדרך של הגדרה נלמד מתוך דברים ידועים, כשאנו מוסיפים ושואלים מהו הדבר הקיים, הם שבים לאחור ואומרים: ׳דבר קיים הוא מה שמניע רושם תופס׳. לכן, כדי להכיר את הרושם התופס עלינו לתפוס מראש את הדבר הקיים, וכדי להכירו עלינו לפנות אל הרושם התופס; וכך אף אחד מהם אינו מתבהר, שכן כל אחד ממתין לאישורו מן האחר.
M 7.426
Πῶς δ’ οὐχὶ καὶ εἰς τὸν δι’ ἀλλήλων ἐμπίπτουσι τρόπον; ζητούντων γάρ ἡμῶν τίς ἐστιν ἡ καταληπτικὴ φαντασία, ὁριζόμενοί φασιν (Stoic. fr. 159 Arn.) “ἡ ἀπὸ ὑπάρχοντος καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον ἐναπομεμαγμένη καὶ ἐναπεσφραγισμένη, ὁποία οὐκ ἂν γένοιτο ἀπὸ μὴ ὑπάρχοντος”. εἶτα πάλιν, ἐπεὶ πᾶν τὸ ὁρικῶς διδασκόμενον ἐκ γινωσκομένων διδάσκεται, προσανακρινόντων ἡμῶν τί ποτ’ ἐστι καὶ τὸ ὑπάρχον, ἀναστρέψαντές φασιν ὅτι “ὑπάρχον ἐστὶν ὃ κινεῖ καταληπτικὴν φαντασίαν”. ὥστε ἴνα μὲν μάθωμεν τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν, προειληφέναι ὀφείλομεν τὸ ὑπάρχον, ἴνα δὲ τοῦτο, ἐπὶ τὴν καταληπτικὴν βαδίζειν φαντασίαν· καὶ οὕτω μηδέτερον γίνεσθαι σαφές, περιμένον τὴν ἐκ τοῦ ἑτέρου πίστιν.
M 7.427
כשם שמבין הדברים היוצרים רושם מקצתם נראים וגם קיימים, ואחרים נראים אך אינם קיימים, ולכן אנו זקוקים לאמת־מידה שתראה אילו דברים גם נראים וגם קיימים ואילו נראים אך אינם קיימים; כך, מאחר שמקצת הרשמים תופסים ומקצתם אינם כאלה, אנו זקוקים לאמת־מידה שתקבע אילו מהם כאלה ואילו בלתי־תופסים וכוזבים.
M 7.427
ὥσπερ τε ἐπεὶ τῶν φανταστῶν τὰ μὲν φαίνεται καὶ ὑπάρχει, τὰ δὲ φαίνεται μὲν, οὐχὶ δέ γε καὶ ὑπάρχει, χρῄζομέν τινος κριτηρίου τοῦ παραστήσοντος τίνα ἐστὶ τὰ φαινόμενα ἅμα καὶ ὑπάρχοντα καὶ τίνα τὰ φαινόμενα καὶ μὴ ὑπάρχοντα, οὕτως ἐπεὶ καὶ τῶν φαντασιῶν αἱ μέν εἰσι καταληπτικαὶ αἱ δὲ οὔ, δεόμεθα κριτηρίου τοῦ διατάξοντος τίνες εἰσὶ τοιαῦται καὶ τίνες ἀκατάληπτοί τε καὶ ψευδεῖς.
M 7.428
אמת־מידה זו תהיה רושם תופס או רושם שאינו תופס. אם אינה תופסת, ינבע שבאופן מוחלט <כל> רושם אינו תופס, שהרי תפקידה לבחון גם את הרושם התופס; ובכך לא ירצו. ואם היא תופסת, ראשית הדבר תמים — שכן בדיוק אותה ביקשנו לשפוט, מתי היא תופסת — ושנית <יהיה>,
M 7.428
τοῦτο οὖν τὸ κριτήριον ἤτοι καταληπτικὴ γενήσεται φαντασία ἢ οὐ καταληπτικὴ. καὶ εἰ μὲν οὐ καταληπτική, ἀκολουθήσει καὶ πάντων ἁπαξαπλῶς <τὴν> μὴ καταληπτικὴν φαντασίαν εἶναι, ἧς ἔργον ἐστὶ τὸ καὶ τὴν καταληπτικὴν ἐξετάζειν, ὅπερ οὐ θελήσουσιν· εἰ δὲ καταληπτική, πρῶτον μὲν εὔηθες (αὐτὴν γὰρ ταύτην ἐζητοῦμεν κρίνειν πότε ἐστὶ καταληπτική), δεύτερον <δέ>,
M 7.429
אם אנו נוטלים את הרושם התופס כאמת־מידה להבחנה בין רשמים תופסים לבלתי־תופסים, צריך לבחון באמצעות רושם תופס גם אם הרושם השופט אותם הוא באמת רושם תופס; ואת הרושם ההוא שוב באמצעות אחר, וכך עד אינסוף.
M 7.429
εἰ πρὸς τὸ διαγνῶναι τὰς καταληπτικὰς καὶ ἀκαταλήπτους φαντασίας κριτήριον παραλαμβάνομεν τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν, δεήσει καὶ τὸ ὅτι ἡ κρίνουσα αὐτάς τῷ ὄντι καταληπτική ἐστι φαντασία δοκιμάζεσθαι διὰ καταληπτικῆς φαντασίας, κἀκείνην πάλιν δι’ ἄλλης, καὶ τοῦτο μέχρις ἀπείρου.
M 7.430
אך אולי יאמר מישהו שהרושם התופס הוא אמת־מידה הן לדבר היוצר רושם — לכך שהוא באמת מונח ביסוד — והן לעצמו — לכך שהוא תופס. דבר זה אינו שונה מן האמירה ההפוכה, שגם הדבר היוצר רושם הוא אבן־בוחן לעצמו ולרושם. שכן כשם שביחס לדברים השרויים במחלוקת אנו שואלים באמצעות מה נשפוט את הקיים ואת שאינו קיים, כך, כאשר הרשמים אינם מתיישבים זה עם זה, אנו בוחנים באמצעות מה נשפוט את הרושם התופס ואת שאינו כזה.
M 7.430
Ἀλλ’ ἴσως τις ἐρεῖ τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν καὶ τοῦ φανταστοῦ, ὅτι κατὰ ἀλήθειαν ὑπόκειται, καὶ ἑαυτῆς, ὅτι καταληπτική ἐστι, κριτήριον ὑπάρχειν. ὅπερ οὐ διενήνοχε τοῦ φάναι κατὰ ἀναστροφὴν καὶ τὸ φανταστὸν ἑαυτοῦ καὶ τῆς φαντασίας εἶναι δοκίμιον. ὡς γὰρ τῶν ἐν διαφωνίᾳ καθεστώτων ζητεῖται τίνι κρινοῦμεν τὸ ὑπάρχον καὶ τὸ μὴ ὑπάρχον, οὕτω καὶ τῶν φαντασιῶν ἀσυμφώνων οὐσῶν σκεπτόμεθα τὸ τίνι κρινοῦμεν τήν τε καταληπτικὴν καὶ τὴν μὴ τοιαύτην.
M 7.431
לפיכך, מאחר שהמקרים דומים, אם הרושם מסוגל להיות אמת־מידה לעצמו אף שהוא שנוי במחלוקת, גם הדבר היוצר רושם יהיה מהימן מכוח עצמו, אפילו הוא שנוי מאוד במחלוקת; וזה אבסורד.
M 7.431
διόπερ ὁμοίων ὄντων τῶν πραγμάτων, εἰ ἑαυτῆς κριτήριον εἶναι δύναται ἡ φαντασία καίπερ ἀσύμφωνος οὖσα, ἔσται καὶ τὸ φανταστὸν ἐξ αὑτοῦ πιστόν, κἂν ὅτι μάλιστα διαφωνῆται· ὅπερ ἄτοπον.
M 7.432
ולחלופין, אם הדבר היוצר רושם, בהיותו שנוי במחלוקת, זקוק למה שישפוט אותו, גם הרושם יזדקק למה שיבחן אותו ויראה אם הוא באמת תופס. יתר על כן, אם לשיטתם כל הנחה של אדם שפל היא בורות ורק החכם אומר אמת ומחזיק בידיעה ודאית של האמת, הרי מאחר שעד עתה לא נמצא החכם, מתחייב שגם האמת אינה נמצאת ולכן הכול בלתי־נתפס; שהרי כולנו שפלים ואין לנו תפיסה ודאית של הדברים הקיימים.
M 7.432
ἢ εἴπερ τοῦτο, παρόσον ἐστὶ διάφωνον, δεῖται τοῦ κρινοῦντος αὐτό, δεήσεται καὶ ἡ φαντασία τοῦ δοκιμάσοντος αὐτὴν καὶ παραστήσοντος εἰ τῷ ὄντι καταληπτική ἐστιν. Ἄλλως τε, εἰ πᾶσα φαύλου κατ’ αὐτοὺς ὑπόληψις ἄγνοιά ἐστι καὶ μόνος ὁ σοφὸς ἀληθεύει καὶ ἐπιστήμην ἔχει τἀληθοῦς βεβαίαν, ἀκολουθεῖ μέχρι δεῦρο ἀνευρέτου καθεστῶτος τοῦ σοφοῦ κατ’ ἀνάγκην καὶ τἀληθὲς ἀνεύρετον εἶναι, διὰ δὲ τοῦτο καὶ πάντα ἀκατάληπτα τυγχάνειν, ἐπείπερ φαῦλοι πάντες ὄντες οὐκ ἔχομεν βεβαίαν τῶν ὄντων κατάληψιν.
M 7.433
אם כך הדבר, אפשר להפנות בתורנו אל אנשי הסטואה את הדברים שהם אומרים נגד הספקנים. שכן לשיטתם זנון, קליאנתס, כריסיפוס ושאר אנשי האסכולה נמנים עם השפלים, וכל אדם שפל מוחזק בבורות. לכן זנון בהכרח לא ידע אם הוא כלול בעולם או שהוא עצמו כולל את העולם, ואם הוא גבר או אישה; וקליאנתס לא ידע אם הוא אדם או חיה מסובכת מטיפון.
M 7.433
τούτου δὲ οὕτως ἔχοντος ἀπολείπεται τὰ ὑπὸ τῶν Στωικῶν πρὸς τοὺς ἀπὸ τῆς σκέψεως λεγόμενα παρὰ μέρος καὶ ὑπὸ τῶν σκεπτικῶν πρὸς ἐκείνους λέγεσθαι. ἐπεὶ γὰρ τοῖς φαύλοις κατ’ αὐτοὺς ἐγκαταριθμοῦνται Ζήνων τε καὶ Κλεάνθης καὶ Χρύσιππος καὶ οἱ λοιποὶ τῶν ἀπὸ τῆς αἱρέσεως, πᾶς δὲ φαῦλος ἀγνοίᾳ κρατεῖται, πάντως ἠγνόει Ζήνων, πότερον ἐν κόσμῳ περιέχεται ἢ αὐτὸς τὸν κόσμον περιέσχηκεν, καὶ πότερον ἀνήρ ἐστιν ἢ γυνή, καὶ οὐκ ἠπίστατο Κλεάνθης, εἴτε ἄνθρωπός ἐστιν εἴτε τι θηρίον Τυφῶνος πολυπλοκώτερον.
M 7.434
זאת ועוד, או שכריסיפוס ידע שדוקטרינה זו היא סטואית — כוונתי ל׳האדם השפל אינו יודע דבר׳ — או שאף זאת לא ידע. אם ידע, כוזב הוא שהאדם השפל אינו יודע דבר; שהרי כריסיפוס, אף שהיה אדם שפל, ידע בדיוק זאת: שהאדם השפל אינו יודע דבר. ואם אפילו את העובדה שאינו יודע דבר לא ידע, כיצד הוא קובע דוגמות בעניינים רבים — שהעולם אחד, שהוא מנוהל בידי ההשגחה, שהמהות כולה ניתנת לשינוי, ועוד דברים רבים לאין מספר?
M 7.434
καὶ μὴν ἢ ἐγίνωσκε τὸ δόγμα τοῦτο Χρύσιππος Στωικὸν ὄν (φημὶ δὲ τὸ “πάντα ἀγνοεῖ ὁ φαῦλος”), ἢ οὐδὲ αὐτὸ τοῦτο ἠπίστατο. καὶ εἰ μὲν ἠπίστατο, ψεῦδος τὸ πάντα ἀγνοεῖν τὸν φαῦλον· αὐτὸ γὰρ τοῦτο φαῦλος ὢν ἐγίνωσκεν ὁ Χρύσιππος, τὸ πάντα ἀγνοεῖν τὸν φαῦλον. εἰ δ’ οὐδ’ αὐτὸ τοῦτο ᾔδει τὸ ὅτι πάντα ἀγνοεῖ, πῶς περὶ πολλῶν δογματίζει, τιθεὶς τὸ ἔνα εἶναι κόσμον καὶ προνοίᾳ τοῦτον διοικεῖσθαι καὶ διόλου τρεπτὴν εἶναι τὴν οὐσίαν καὶ ἄλλα παμπληθῆ;
M 7.435
מי שרוצה יכול, בחקירה נגדית, להעלות גם את שאר הקשיים, כפי שהם נוהגים להביא <.....> נגד הספקנים; אך מאחר שאופיו של הטיעון הובהר, אין צורך להאריך. הטיעון נגד המקבלים את הרשמים המשכנעים קצר. אמות־מידה אלה נחשבות בעיניהם לאחד משני דברים: מועילות לניהול החיים, או מועילות למציאת האמת שבדברים הקיימים.
M 7.435
πάρεστι δέ, εἴ τινι φίλον ἐστί, καὶ τὰς ἄλλας ἀπορίας τὸν ἀντερωτῶντα, ὡς ἔθος ἔχουσιν αὐτοὶ τοῖς σκεπτικοῖς <.....> προσάγειν· δεδηλωμένου μέντοι κατὰ τὴν ἐπιχείρησιν χαρακτῆρος οὐκ ἀνάγκη μακρηγορεῖν. Πρὸς δὲ τοὺς τὰς πιθανὰς ἀποδεχομένους φαντασίας σύντομος ὁ λόγος. ταυτὶ γὰρ τὰ κριτήρια, δυεῖν θάτερον, ἢ ὡς πρὸς τὴν τοῦ βίου διεξαγωγὴν χρήσιμα αὐτοῖς ὑπείληπται ἢ ὡς πρὸς τὴν εὕρεσιν τῆς ἐν τοῖς οὖσιν ἀληθείας.
M 7.436
אם יאמרו את הראשון, תהיה עמדתם אבסורדית; שכן שום אחד מן הרשמים הללו אינו יכול כשהוא לעצמו לשמש לניהול החיים, אלא כל אחד זקוק גם לבדיקה הקובעת מדוע רושם זה משכנע, ומדוע אחר נבדק מכל צד ואינו מוסח.
M 7.436
καὶ εἰ μὲν τὸ πρῶτον λέγοιεν, ἄτοποι γενήσονται· οὐδεμία γὰρ τούτων τῶν φαντασιῶν δύναται κατ’ ἰδίαν χρειοῦν πρὸς τὰς τοῦ βίου διεξαγωγάς, ἀλλὰ χρεία ἐστὶν ἑκάστη καὶ τῆς τηρήσεως, καθ’ ἣν ἥδε μὲν διὰ τόδε ἐστὶ πιθανή, ἥδε δὲ διὰ τόδε διεξωδευμένη καὶ ἀπερίσπαστος.
M 7.437
ואם יאמרו שהם מועילים למציאת האמת, ייכשלו. שכן הרושם המשכנע לבדו אינו אמת־מידה לאמת; כדי שהאמת תימצא, צריך קודם כול שהרושם יהיה בדוק מכל צד <.....>, משום שבעוברנו על כל אחד מן הדברים הנצפים בהקשרו אנו בהכרח חושדים שמא [לא] הושמט <דבר־מה> מן הדברים שצריך לבחון, שכן כאשר המחשבה מוסחת מתבטלת הכרת האמת.
M 7.437
εἰ δὲ ὡς πρὸς τὴν τἀληθοῦς εὕρεσιν, διαπεσοῦνται. οὔτε γὰρ ἡ πιθανὴ μόνον κριτήριον τἀληθοῦς· δεῖ γάρ, ἴνα τοῦτο εὑρεθῇ, πολὺ πρότερον αὐτὴν περιωδευμένην <.....>, διὰ τὸ πάντως ἡμᾶς ἐν τῷ διοδεύειν ἕκαστον τῶν κατὰ τὸν τόπον αὐτῆς θεωρουμένων [μὴ] εἰς ὑπόνοιαν μήποτε παραλέλειπταί <τι> τῶν ὀφειλόντων κατὰ τὸν τόπον ἐξετάζεσθαι, ὅτι περισπασμοῦ περὶ τὴν διάνοιαν συμβαίνοντος αἴρεται ἡ τῆς ἀληθείας γνῶσις.
M 7.438
ובכלל, שמא הם נלכדים בהפרכותיהם שלהם. בבקרם את הרושם התופס הם אמרו שאינו אמת־מידה לאמת משום שרשמים כוזבים אחרים, שאין להבדילם ממנו, מצויים לצדו. באותו אופן ייתכן שגם כאשר אנו בוחנים את הרושם המשכנע ואת העניינים שנבדקו מכל צד, מצויים לצדם דברים כוזבים אחרים; כך, למשל, אנו עשויים לחשוב שנפשנו וגופנו תקינים אף שאין הדבר כך, או לחשוב שהדבר היוצר רושם נראה ממרחק מתאים אף שמצבו אחר.
M 7.438
τὸ δὲ ὅλον μήποτε τοῖς αὑτῶν ἐλέγχοις κρατοῦνται. ὡς γὰρ διαβάλλοντες τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν ἔφασκον μὴ εἶναι κριτήριον ταύτην τῆς ἀληθείας τῷ καὶ ἄλλας ἀπαραλλάκτους παρακεῖσθαι αὐτῇ ψευδεῖς, οὕτως οὐκ ἀπέοικε καὶ τοῖς διεξωδευμένοις πράγμασιν ἡμῖν ἐν τῷ διαθεωρεῖν τὴν πιθανὴν φαντασίαν ἄλλα τινὰ ψευδῆ παρακεῖσθαι, ὥστε λόγου ἕνεκεν δοκεῖν μὲν ἡμᾶς ἔχειν ἀρτίαν τὴν ψυχὴν καὶ τὸ σῶμα, μὴ οὕτως δὲ ἔχειν, ἢ ὡς ἐκ συμμέτρου μὲν διαστήματος δοκεῖν βλέπεσθαι τὸ φανταστόν, ἄλλως δὲ ἔχειν.
M 7.439
לסיכום, אם לא כל הרשמים מהימנים ולא כולם בלתי־מהימנים, ואף לא מקצתם מהימנים ומקצתם בלתי־מהימנים, הרושם אינו יכול להיות אמת־מידה לאמת. מכאן נובע שאין שום אמת־מידה, משום שאין לנו ידיעה ודאית לא של אמת־המידה ׳שעל־פיה׳, לא של זו ׳שבאמצעותה׳ ולא של זו ׳שלפיה׳.
M 7.439
πλὴν τό γε κεφάλαιον, εἰ μήτε πᾶσαι αἱ φαντασίαι εἰσὶ πισταὶ μήτε πᾶσαι ἄπιστοι, μήτε τινὲς μὲν πισταὶ τινὲς δὲ ἄπιστοι, οὐκ ἂν εἴη κριτήριον τῆς ἀληθείας ἡ φαντασία. ᾧ ἀκόλουθον τὸ μηδὲν εἶναι κριτήριον διὰ τὸ μήτε τὸ ὑφ’ οὗ μήτε τὸ δι’ οὗ μήτε τὸ καθ’ ὃ βεβαίαν ἔχειν τὴν γνῶσιν.
M 7.440
אולם הדוגמטיקנים נוהגים להשיב (Stoic. fr. II 118 Arn.) ולשאול כיצד הספקן מצהיר שאין שום אמת־מידה. או שהוא אומר זאת בלי שיפוט, או באמצעות אמת־מידה; אם בלי שיפוט, יהיה בלתי־מהימן, ואם באמצעות אמת־מידה, דבריו יפריכו את עצמם, ובאמרו שאין שום אמת־מידה יודה שהוא נוטל אמת־מידה כדי לבסס טענה זו.
M 7.440
Ἀλλ’ εἰώθασιν ἀνθυποφέροντες οἱ δογματικοὶ (Stoic. fr. II 118 Arn.) ζητεῖν, πῶς ποτε καὶ ὁ σκεπτικὸς τὸ μηδὲν εἶναι κριτήριον ἀποφαίνεται. ἤτοι γὰρ ἀκρίτως τοῦτο λέγει ἢ μετὰ κριτηρίου· καὶ εἰ μὲν ἀκρίτως, ἄπιστος γενήσεται, εἰ δὲ μετὰ κριτηρίου, περιτραπήσεται καὶ λέγων μηδὲν εἶναι κριτήριον ὁμολογήσει εἰς τὴν τούτου παράστασιν κριτήριον παραλαμβάνειν.
M 7.441
ושוב, כשאנו שואלים אותם: ׳אם קיימת אמת־מידה, האם היא נשפטה או אינה נשפטת?׳ ומסיקים אחת משתי תוצאות — נסיגה עד אינסוף או הטענה האבסורדית שדבר־מה הוא אמת־המידה של עצמו — הם משיבים בתורם שאין זה אבסורד להניח שדבר־מה הוא אמת־המידה של עצמו;
M 7.441
πάλιν τε ἡμῶν συνερωτώντων “εἰ ἔστι κριτήριον, ἤτοι κέκριται ἢ ἄκριτόν ἐστι”, καὶ δυεῖν θάτερον συναγόντων, ἤτοι τὴν εἰς ἄπειρον ἔκπτωσιν ἢ τὸ ἀτόπως ἑαυτοῦ τι κριτήριον εἶναι λέγεσθαι, ἀντιπαρεξάγοντές φασι μὴ ἄτοπον ὑπάρχειν τὸ ἑαυτοῦ τι κριτήριον ἀπολείπειν·
M 7.442
שכן הישר בוחן הן את עצמו <והן> דברים אחרים; המאזניים מודדים גם את שוויונם של דברים אחרים וגם את שוויונם שלהם; והאור נראה כחושף לא רק דברים אחרים אלא אף את עצמו. לכן גם אמת־המידה יכולה להיות אמת־מידה הן לדברים אחרים והן לעצמה.
M 7.442
τὸ εὐθὺ γὰρ ἑαυτοῦ <τε> καὶ ἄλλων ἐστὶ δοκιμαστικόν, ὁ ζυγὸς τῆς τε τῶν ἄλλων ἰσότητος καὶ τῆς ἰδίας σταθμητικὸς ὑπῆρχεν, καὶ τὸ φῶς οὐ μόνον τῶν ἄλλων ἀλλὰ καὶ ἑαυτοῦ ἐκκαλυπτικὸν φαίνεται, διόπερ καὶ τὸ κριτήριον δύναται καὶ ἄλλων καὶ ἑαυτοῦ κριτήριον καθεστάναι.
M 7.443
בתשובה לטענה הראשונה יש לומר שמנהגו של הספקן אינו לטעון נגד הדברים שכבר נחשבים מהימנים, אלא להסתפק לגביהם בתפיסה המשותפת, שהיא ביסוס מספיק; ואילו לדברים הנחשבים בלתי־משכנעים הוא מסייע בטיעון, ומביא כל אחד מהם לשוויון כוח עם מידת האמון המוענקת לדברים הראויים לקבלה. לפיכך גם כאן איננו מבטלים את אמת־המידה באמצעות הטיעונים שאנו מפנים נגדה; אנו מבקשים להראות שאין זה מהימן בהכרח שקיימת אמת־מידה, משום שיש גם נקודות מוצא שוות לטענה ההפוכה.
M 7.443
ῥητέον δὲ πρὸς μὲν τὸ πρῶτον, ὅτι σκεπτικόν ἐστιν ἔθος τὸ τοῖς πεπιστευμένοις μὴ συνηγορεῖν, ἀρκεῖσθαι δ’ ἐπ’ αὐτῶν ὡς αὐτάρκει κατασκευῇ τῇ κοινῇ προλήψει, τοῖς δὲ ἀπίστοις εἶναι δοκοῦσι συναγορεύειν καὶ εἰς ἰσοσθένειαν αὐτῶν ἕκαστον ἀνάγειν τῇ περὶ τὰ παραδοχῆς ἠξιωμένα πίστει. τοίνυν καὶ ἐπὶ τοῦ παρόντος οὐκ ἀναιροῦντες τὸ κριτήριον τοὺς κατὰ τούτου χειρίζομεν λόγους, ἀλλὰ βουλόμενοι δεῖξαι ὅτι οὐ πάντως πιστόν ἐστι τὸ εἶναι κριτήριον, διδομένων εἰς τοὐναντίον καὶ τῶν ἴσων ἀφορμῶν.
M 7.444
וגם אם נדמה שאנו באמת מבטלים יחד את אמת־המידה, אנו יכולים להשתמש לשם כך ברושם המיידי לא כאמת־מידה. על פיו אנו מניחים את הטיעונים המשכנעים המופיעים לפנינו, מציגים אותם כדי להסיק שאין שום אמת־מידה, אך עושים זאת בלי להסכים למסקנה, משום שגם הטיעונים המנוגדים משכנעים באותה מידה.
M 7.444
εἶτα κἂν τῷ ὄντι συναναιρεῖν δοκῶμεν τὸ κριτήριον, δυνάμεθα εἰς τοῦτο οὐχ ὡς κριτηρίῳ χρῆσθαι τῇ προχείρῳ φαντασίᾳ, καθ’ ἣν τοὺς προσπίπτοντας ἡμῖν πιθανοὺς λόγους τιθέντες εἰς τὸ μηδὲν εἶναι κριτήριον ἐκτιθέμεθα μέν, οὐ μετὰ συγκαταθέσεως δὲ τοῦτο ποιοῦμεν διὰ τὸ καὶ τοὺς ἀντικειμένους λόγους ἐπ’ ἴσης εἶναι πιθανούς.
M 7.445
אך בשם זאוס, דבר־מה יכול להיות גם אמת־מידה לעצמו, כפי שראינו בסרגל ובמאזניים! טענה זו ילדותית. שכן מעל לכל אחד מאלה קיימת אמת־מידה אחרת, כגון החוש והשכל, ולכן אנו פונים אל מבנם; אך הם אינם רוצים שתהיה אמת־מידה כלשהי מעל אמת־המידה הנתונה עתה לחקירה. לפיכך דבר המעיד על עצמו ואינו מחזיק בדבר נוסף שיעיד על אמיתותו אינו מהימן.
M 7.445
νὴ Δία, ἀλλὰ δύναταί τι καὶ ἑαυτοῦ εἶναι κριτήριον, ὡς ἐπί τε κανόνος καὶ ζυγοῦ ἐγίνετο. ὅπερ ἐστὶ μειρακιῶδες. τούτων μὲν γὰρ ἑκάστου ἔστι τι ὑπεραναβεβηκὸς κριτήριον, ὡς αἴσθησις καὶ νοῦς, διὸ καὶ ἐπὶ τὴν κατασκευὴν αὐτῶν ἐρχόμεθα· τοῦ δὲ νῦν ὑπὸ τὴν ζήτησιν πεπτωκότος κριτήριον οὐδὲν θέλουσιν ὑπεράνω τυγχάνειν. τοίνυν ἄπιστόν ἐστι περὶ αὑτοῦ τι λέγον καὶ μὴ ἔχον τὸ προσμαρτυροῦν τὴν ἀληθότητα.
M 7.446
עד כאן בעניין אמת־המידה. מאחר שמסתו של חיבור זה מספקת, ננסה, מתוך התחלה חדשה ובחיבור נפרד, לעורר קשיים גם בדבר האמת עצמה.
M 7.446
Τοσαῦτα μὲν περὶ κριτηρίου· μέτρον δὲ ἔχοντος αὔταρκες τοῦ ὑπομνήματος, ἀπὸ ἄλλης ἀρχῆς πειρασόμεθα καὶ περὶ αὐτοῦ κατὰ ἀποτομὴν τοῦ ἀληθοῦς διαπορεῖν.
נגד המלומדים, ספר ח
Πρὸς μαθηματικούς VIII
<נגד הלוגיקנים, ספר ב׳>
<ΠΡΟΣ ΛΟΓΙΚΟΥΣ Β΄.>
א׳ על האמת ב׳ על הסימן ג׳ על הדברים הנעלמים ד׳ על ההוכחה ה׳ מאיזה חומר מורכבת ההוכחה ו׳ האם קיימת הוכחה
α΄ περὶ ἀληθοῦς β΄ περὶ σημείου γ΄ περὶ ἀδήλων δ΄ περὶ ἀποδείξεως ε΄ ἐκ τίνος ὕλης ἡ ἀπόδειξις ς΄ εἰ ἔστιν ἀπόδειξις
M 8.1
בחיבור הקודם סקרנו את הדברים שהספקנים נוהגים לומר בדרך של העלאת קשיים לשם ביטולה של אמת־המידה לאמת; ולאחר שמסרנו עמם גם את הסקירה ההיסטורית המשתלשלת מלמעלה, מחוקרי הטבע ועד החדשים יותר (I 46—260), הבטחנו לבסוף לדבר בנפרד גם על האמת עצמה. לכן, בקיימנו עתה את הבטחתנו, נבחן תחילה אם קיים דבר אמיתי. האם קיים דבר אמיתי
M 8.1
Ὅσα μὲν ἀπορητικῶς εἴωθε λέγεσθαι παρὰ τοῖς σκεπτικοῖς εἰς ἀναίρεσιν τοῦ κριτηρίου τῆς ἀληθείας, διὰ τοῦ προανυσθέντος ἡμῖν ὑπομνήματος ἐπεληλύθαμεν· συναποδόντες δὲ αὐτοῖς καὶ τὴν ἄνωθεν ἀπὸ τῶν φυσικῶν μέχρι τῶν νεωτέρων καταγομένην ἱστορίαν (I 46—260), τοὐπὶ πᾶσιν ὑπεσχόμεθα καὶ περὶ αὐτοῦ κατ’ ἰδίαν ἐρεῖν τοῦ ἀληθοῦς. ὅθεν νῦν τὴν ὑπόσχεσιν πληροῦντες ἐν πρώτοις σκεπτώμεθα εἰ ἔστι τι ἀληθές. εἰ ἔστι τι ἀληθές
M 8.2
כבר ברור לכול שבהיעדר אמת־מידה ברורה גם האמת נעשית בהכרח נעלמת. אף על פי כן, אפשר להראות בנוסף שגם אם לא נאמר דבר במישרין נגד אמת־המידה, המחלוקת על האמת עצמה מספיקה להביאנו להשעיית השיפוט; וכשם שבהיעדר
M 8.2
Ὅτι μὲν μηδενὸς ὄντος σαφοῦς κριτηρίου κατ’ ἀνάγκην συναδηλεῖται καὶ τὸ ἀληθές, πᾶσιν ἤδη φανερόν ἐστιν· ὅμως δὲ καὶ ἐξ ἐπιμέτρου παρέσται διδάσκειν, ὅτι κἂν μηδὲν ἄντικρυς πρὸς τὸ κριτήριον λέγωμεν, ἡ περὶ αὐτοῦ τοῦ ἀληθοῦς διάστασις ἱκανή ἐστιν εἰς ἐποχὴν ἡμᾶς καταστήσασθαι, καὶ ὃν τρόπον μηδενὸς ὄντος ἐν τῇ
M 8.3
דברים ישרים ועקומים בטבע הדברים אין סרגל הבוחן אותם, ובהיעדר גוף כבד או קל מתבטל <גם> מבנה המאזניים, כך בהיעדר דבר אמיתי נעלמת גם אמת־המידה לאמת. נוכל ללמוד שאין דבר אמיתי או כוזב, ככל שהדבר תלוי בטיעוני הדוגמטיקנים, אם נקדים ונציג את המחלוקת שהתעוררה ביניהם בעניין זה.
M 8.3
φύσει τῶν πραγμάτων εὐθέος καὶ στρεβλοῦ οὐδὲ κανὼν ἔστι δοκιμαστικὸς τούτων, καὶ μηδενὸς ὄντος βαρέος καὶ κούφου σώματος συναναιρεῖται <καὶ> ἡ τοῦ ζυγοῦ κατασκευή, οὕτω μηδενὸς ὄντος ἀληθοῦς οἴχεται καὶ τὸ τῆς ἀληθείας κριτήριον. τὸ δ’ ὅτι οὐδέν ἐστιν ἀληθὲς ἢ ψεῦδος ὅσον ἐπὶ τοῖς τῶν δογματικῶν λόγοις, μάθοιμεν ἂν τὴν γεγονυῖαν αὐτοῖς περὶ τούτου διάστασιν προτάξαντες.
M 8.4
מבין החוקרים את <ה>אמת, יש האומרים ששום דבר אינו אמיתי. מבין האומרים שיש דברים אמיתיים, מקצתם אמרו שרק המושכלים אמיתיים, אחרים שרק המוחשים, ואחרים שגם המוחשים וגם המושכלים.
M 8.4
τῶν γὰρ σκεψαμένων περὶ <τοῦ> ἀληθοῦς οἱ μὲν οὐδὲν εἶναί φασιν ἀληθὲς οἱ δὲ καὶ τῶν εἶναι φαμένων οἱ μὲν μόνα ἔλεξαν ἀληθῆ εἶναι τὰ νοητά, οἱ δὲ μόνα τὰ αἰσθητὰ, οἱ δὲ κοινῶς τὰ αἰσθητά τε καὶ νοητά.
M 8.5
קסניאדס מקורינתוס, כפי שהראינו לעיל (I 53), אומר ששום דבר אינו אמיתי; ואולי גם מונימוס הקיניקן, שאמר שהכול אשליה — כלומר סברה שדברים שאינם קיימים קיימים.
M 8.5
Ξενιάδης μὲν οὖν ὁ Κορίνθιος, ὡς ἀνώτερον ὑπεδείκνυμεν (I 53), μηθὲν εἶναί φησιν ἀληθές· τάχα δὲ καὶ Μόνιμος ὁ κύων, τῦφον εἰπὼν τὰ πάντα, ὅπερ οἴησίς ἐστι τῶν οὐκ ὄντων ὡς ὄντων.
M 8.6
אפלטון, דמוקריטוס וההולכים בעקבותיהם סברו שרק המושכלים אמיתיים. דמוקריטוס סבר כך משום ששום דבר מוחש אינו מונח ביסוד מטבעו, שכן האטומים המרכיבים את הכול חסרים בטבעם כל איכות מוחשת;
M 8.6
οἱ δὲ περὶ τὸν Πλάτωνα καὶ Δημόκριτον μόνα τὰ νοητὰ ὑπενόησαν ἀληθῆ εἶναι, ἀλλ’ ὁ μὲν Δημόκριτος διὰ τὸ μηδὲν ὑποκεῖσθαι φύσει αἰσθητόν. τῶν τὰ πάντα συγκρινουσῶν ἀτόμων πάσης αἰσθητῆς ποιότητος ἔρημον ἐχουσῶν φύσιν,
M 8.7
ואילו אפלטון סבר כך משום שהמוחשים מתהווים תמיד ולעולם אינם הווים: המהות זורמת כנהר, כך שאותו דבר אינו עומד אפילו שני רגעים מזעריים ואינו מקבל שתי הצבעות, כפי שאמר גם אסקלפיאדס, בשל מהירות הזרימה.
M 8.7
ὁ δὲ Πλάτων διὰ τὸ γίγνεσθαι μὲν ἀεὶ τὰ αἰσθητά, μηδέποτε δὲ εἶναι, ποταμοῦ δίκην ῥεούσης τῆς οὐσίας, ὥστε ταὐτὸ μὴ δύο τοὺς ἐλαχίστους χρόνους ὑπομένειν, μηδὲ ἐπιδέχεσθαι, καθάπερ ἔλεγε καὶ ὁ Ἀσκληπιάδης, δύο δείξεις διὰ τὴν ὀξύτητα τῆς ῥοῆς.
M 8.8
אינסידמוס ואנשיו, בעקבות הרקליטוס, וכן אפיקורוס ואנשיו, פנו בכלל אל המוחשים אך נחלקו בפרטים. אינסידמוס ואנשיו אומרים שיש הבדל בין הנראים: מקצתם נראים במשותף <לכול> ואחרים נראים באופן פרטי לאדם מסוים. אלה הנראים לכול במשותף אמיתיים, ואלה שאינם כאלה כוזבים; ומכאן, לדבריהם, נקרא ׳אמיתי׳ כשמו מפני שאינו נסתר מן הדעה המשותפת.
M 8.8
οἱ δὲ περὶ τὸν Αἰνησίδημον καθ’ Ἡράκλειτον καὶ τὸν Ἐπίκουρον ἐπὶ τὰ αἰσθητὰ κοινῶς κατενεχθέντες ἐν εἴδει διέστησαν. οἱ μὲν γὰρ περὶ τὸν Αἰνησίδημον λέγουσί τινα τῶν φαινομένων διαφοράν, καὶ φασὶ τούτων τὰ μὲν κοινῶς <πᾶσι> φαίνεσθαι τὰ δὲ ἰδίως τινί, ὧν ἀληθῆ εἶναι τὰ κοινῶς πᾶσι φαινόμενα, ψευδῆ δὲ τὰ μὴ τοιαῦτα· ὅθεν καὶ ἀληθὲς φερωνύμως εἰρῆσθαι τὸ μὴ λῆθον τὴν κοινὴν γνώμην.
M 8.9
אפיקורוס (fr. 244 Us.) אמר שכל המוחשים אמיתיים וקיימים. שהרי מבחינתו אין הבדל בין האמירה שדבר אמיתי לבין האמירה שהוא קיים. לכן, בהגדירו אמת וכזב, הוא אומר: ׳אמיתי הוא מה שמצבו כפי שאומרים שמצבו׳, ו׳כוזב הוא מה שמצבו אינו כפי שאומרים שמצבו׳. החישה, בהיותה תופסת את המופיע לפניה ואינה גורעת דבר, מוסיפה דבר או משנה דבר משום שהיא חסרת תבונה, אומרת תמיד אמת ומשיגה את הדבר הקיים בדיוק כפי שהוא מטבעו. אך אף שכל המוחשים אמיתיים, מושאי הדעה נבדלים: מקצתם אמיתיים ומקצתם כוזבים, כפי שהראינו קודם.
M 8.9
ὁ δὲ Ἐπίκουρος (fr. 244 Us.) τὰ μὲν αἰσθητὰ πάντα ἔλεγεν ἀληθῆ καὶ ὄντα. οὐ διήνεγκε γὰρ ἀληθὲς εἶναί τι λέγειν ἢ ὑπάρχον· ἔνθεν καὶ ὑπογράφων τἀληθὲς καὶ ψεῦδος “ἔστι” φησὶν “ἀληθὲς τὸ οὕτως ἔχον ὡς λέγεται ἔχειν”, καὶ “ψεῦδός ἐστι” φησὶ “τὸ οὐχ οὕτως ἔχον ὡς λέγεται ἔχειν”. τήν τε αἴσθησιν ἀντιληπτικὴν οὖσαν τῶν ὑποπιπτόντων αὐτῇ, καὶ μήτε ἀφαιροῦσάν τι μήτε προστιθεῖσαν μήτε μετατιθεῖσαν τῷ ἄλογον εἶναι, διὰ παντός τε ἀληθεύειν καὶ οὕτω τὸ ὂν λαμβάνειν ὡς εἶχε φύσεως αὐτὸ ἐκεῖνο. πάντων δὲ τῶν αἰσθητῶν ἀληθῶν ὄντων, τὰ δοξαστὰ διαφέρειν, καὶ τὰ μὲν αὐτῶν εἶναι ἀληθῆ τὰ δὲ ψευδῆ, καθὼς πρότερον ἐδείξαμεν.
M 8.10
אנשי הסטואה אומרים שמקצת המוחשים ומקצת המושכלים אמיתיים; אך המוחשים אינם אמיתיים במישרין, אלא מכוח התייחסותם אל המושכלים הצמודים להם. שכן לשיטתם אמיתי הוא דבר הקיים ומוצב כנגד דבר־מה, וכוזב הוא דבר שאינו קיים ו[אינו] מוצב כנגד דבר־מה; דבר זה הוא טענה חסרת גוף ולכן מושכלת.
M 8.10
οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Στοᾶς λέγουσι μὲν τῶν τε αἰσθητῶν τινὰ καὶ τῶν νοητῶν ἀληθῆ, οὐκ ἐξ εὐθείας δὲ τὰ αἰσθητά, ἀλλὰ κατ’ ἀναφορὰν τὴν ὡς ἐπὶ τὰ παρακείμενα τούτοις νοητά. ἀληθὲς γάρ ἐστι κατ’ αὐτοὺς τὸ ὑπάρχον καὶ ἀντικείμενόν τινι, καὶ ψεῦδος τὸ μὴ ὑπάρχον καὶ [μὴ] ἀντικείμενόν τινι· ὅπερ ἀσώματον ἀξίωμα καθεστὼς νοητὸν εἶναι.
M 8.11
כזאת הייתה המחלוקת הראשונה על האמת. לצדה הייתה מחלוקת אחרת: יש שקבעו את האמת והכזב במסומן, יש שקבעום בקול, ויש שקבעום בתנועת המחשבה. בראש הדעה הראשונה עומדים אנשי הסטואה (ΙΙ 166 Arn.), האומרים כי שלושה דברים כרוכים זה בזה: המסומן, המסמן והדבר הקיים בפועל. המסמן הוא הקול,
M 8.11
Ἀλλ᾿ ἡ μὲν πρώτη περὶ τἀληθοῦς διαφωνία τοιαύτη τις ὑπῆρχεν· ἦν δὲ καὶ ἄλλη τις παρὰ τούτοις διάστασις, καθ’ ἣν οἱ μὲν περὶ τῷ σημαινομένῳ τὸ ἀληθές τε καὶ ψεῦδος ὑπεστήσαντο, οἱ δὲ περὶ τῇ φωνῇ, οἱ δὲ περὶ τῇ κινήσει τῆς διανοίας. καὶ δὴ τῆς μὲν πρώτης δόξης προεστήκασιν οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς (ΙΙ 166 Arn.), τρία φάμενοι συζυγεῖν ἀλλήλοις τό τε σημαινόμενον καὶ τὸ σημαῖνον καὶ τὸ τυγχάνον, ὧν σημαῖνον μὲν εἶναι τὴν φωνήν,
M 8.12
כגון הקול ׳דיון׳; המסומן הוא הדבר עצמו המובהר באמצעות הקול, שאנו תופסים מפני שהוא מתקיים לצד מחשבתנו, ואילו הברברים אינם מבינים אף שהם שומעים את הקול; והדבר הקיים בפועל הוא המצע החיצוני, כגון דיון עצמו. שניים מאלה גופים — הקול והדבר הקיים בפועל — ואחד חסר גוף: הדבר המסומן, כלומר הנאמר, שהוא הנעשה אמיתי או כוזב. לא כל נאמר כזה בלי הבחנה: יש נאמר חסר ויש שלם, ומבין השלמים — מה שמכונה טענה, שאותה הם מגדירים באמרם: ׳טענה היא מה שהוא אמיתי או כוזב׳.
M 8.12
οἶον τὴν Δίων, σημαινόμενον δὲ αὐτὸ τὸ πρᾶγμα τὸ ὑπ’ αὐτῆς δηλούμενον καὶ οὗ ἡμεῖς μὲν ἀντιλαμβανόμεθα τῇ ἡμετέρᾳ παρυφισταμένου διανοίᾳ, οἱ δὲ βάρβαροι οὐκ ἐπαίουσι καίπερ τῆς φωνῆς ἀκούοντες, τυγχάνον δὲ τὸ ἐκτὸς ὑποκείμενον, ὥσπερ αὐτὸς ὁ Δίων. τούτων δὲ δύο μὲν εἶναι σώματα, καθάπερ τὴν φωνὴν καὶ τὸ τυγχάνον, ἓν δὲ ἀσώματον, ὥσπερ τὸ σημαινόμενον πρᾶγμα, καὶ λεκτόν, ὅπερ ἀληθές τε γίνεται ἢ ψεῦδος. καὶ τοῦτο οὐ κοινῶς πᾶν, ἀλλὰ τὸ μὲν ἐλλιπές, τὸ δὲ αὐτοτελές καὶ τοῦ αὐτοτελοῦς τὸ καλούμενον ἀξίωμα, ὅπερ καὶ ὑπογράφοντές φασιν “ἀξίωμά ἐστιν ὅ ἐστιν ἀληθὲς ἢ ψεῦδος”.
M 8.13
אפיקורוס וסטרטון הפיזיקאי ואנשיהם, המשאירים רק שני דברים — המסמן והדבר הקיים בפועל — נראים כמחזיקים בעמדה השנייה וקובעים את האמת והכזב בקול. ואילו הדעה האחרונה — כוונתי לזו המעמידה את האמת בתנועת המחשבה — נראית כהמצאה לימודית.
M 8.13
οἱ δὲ περὶ τὸν Ἐπίκουρον καὶ Στράτωνα τὸν φυσικὸν δύο μόνον ἀπολείποντες, σημαῖνόν τε καὶ τυγχάνον, φαίνονται τῆς δευτέρας ἔχεσθαι στάσεως καὶ περὶ τῇ φωνῇ τὸ ἀληθὲς καὶ ψεῦδος ἀπολείπειν. ἡ μὲν γὰρ ὑστάτη δόξα (λέγω δὲ τὴν τῷ κινήματι τῆς διανοίας τἀληθὲς ὑποτιθεμένην) σχολικῶς ἔοικε πλάττεσθαι.
M 8.14
מאחר שמסרנו בראשי פרקים את תולדות הסוגיה הזאת, נעבור לקשיים הפרטיים: במקצתם נדון באופן כללי יותר נגד כל העמדות שהוצגו, ובאחרים באופן מיוחד נגד כל אחת מהן.
M 8.14
Διόπερ καὶ τῆς κατὰ τοῦτον τὸν τόπον ἱστορίας ὡς ἐν κεφαλαίοις ἀποδοθείσης χωρῶμεν ἐπὶ τὰς κατὰ μέρος ἀπορίας, ὧν αἱ μὲν κοινότερον χειρισθήσονται πρὸς πάσας τὰς ἐκκειμένας στάσεις, αἱ δ’ ἰδιαίτερον πρὸς ἑκάστην.
M 8.15
הבה נדון כסדר תחילה בקשיים המשותפים. האומר שקיים דבר אמיתי או רק מצהיר שקיים דבר אמיתי, או מוכיח זאת. אם הוא מצהיר זאת בלבד, כנגד הצהרתו בלבד ישמע את ההצהרה ההפוכה: שום דבר אינו אמיתי. ואם הוא מוכיח שקיים דבר אמיתי, הוא מוכיח זאת בהוכחה אמיתית או בהוכחה שאינה אמיתית. הוא לא יאמר שבהוכחה שאינה אמיתית, שכן הוכחה כזאת אינה מהימנה. ואם בהוכחה אמיתית, מניין אמיתי הדבר המוכיח שקיים דבר אמיתי? אם מעצמו, אפשר גם לומר מעצמו שאינו אמיתי; ואם מתוך
M 8.15
τάξει δὲ λέγωμεν πρῶτον περὶ τῶν κοινῶν. ὁ τοίνυν λέγων εἶναί τι ἀληθὲς ἤτοι ἀποφαίνεται μόνον τὸ εἶναί τι ἀληθὲς ἢ ἀποδείκνυσιν. καὶ εἰ μὲν ψιλῶς ἀποφαίνεται, ψιλῇ φάσει τοὐναντίον ἀκούσεται, ὅτι οὐδέν ἐστιν ἀληθές. εἰ δὲ ἀποδείκνυσιν εἶναί τι ἀληθές, ἤτοι ἀληθεῖ ἀποδείξει τοῦτο ἀποδείκνυσιν ἢ οὐκ ἀληθεῖ. ἀλλ’ οὐκ ἀληθεῖ μὲν οὐκ ἂν εἴπειεν· ἄπιστον γάρ ἐστι τὸ τοιοῦτον. εἰ δὲ ἀληθεῖ, πόθεν ὅτι ἀληθές ἐστι τὸ ἀποδεικνύον τὸ εἶναί τι ἀληθές; εἰ μὲν αὐτόθεν, ἔσται καὶ αὐτόθεν αὐτὸ λέγειν μὴ εἶναι ἀληθές· εἰ δὲ ἐξ
M 8.16
הוכחה, נשאל שוב מניין שגם זו אמיתית, וכך עד אינסוף. מאחר שכדי ללמוד שקיים דבר אמיתי יש לתפוס מראש דברים אינסופיים, ואי־אפשר לתפוס דברים אינסופיים, אי־אפשר לדעת בוודאות שקיים דבר אמיתי.
M 8.16
ἀποδείξεως, ζητηθήσεται πάλιν πῶς ὅτι καὶ τοῦτο ἀληθές ἐστι, καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον. ἐπεὶ οὖν ἵνα μάθωμεν ὅτι ἔστι τι ἀληθές, δεῖ ἄπειρα προληφθῆναι, ἀδύνατον δ’ ἔστιν ἄπειρα ληφθῆναι, ἀδύνατον γίνεται τὸ βεβαίως γνῶναι ὅτι ἔστι τι ἀληθές.
M 8.17
זאת ועוד, אם קיים דבר אמיתי, הוא נראה, נעלם, או נראה מבחינה אחת ונעלם מבחינה אחרת. אך הוא אינו נראה, כפי שנראה, אינו נעלם, כפי שנוכיח, ואינו נראה מבחינה אחת ונעלם מבחינה אחרת, כפי שנטען; מכאן שלא קיים <דבר> אמיתי.
M 8.17
Καὶ μὴν εἰ ἔστι τι ἀληθές, ἤτοι φαινόμενόν ἐστιν ἢ ἄδηλον ἢ κατὰ μέν τι φαινόμενον, κατὰ δέ τι ἄδηλον. οὔτε δὲ φαινόμενόν ἐστιν, ὡς παραστήσομεν, οὔτε ἄδηλον, ὡς δείξομεν, οὔτε κατὰ μέν τι φαινόμενον κατὰ δέ τι ἄδηλον, ὡς παραμυθησόμεθα· οὐκ ἄρα ἔστι <τι> ἀληθές.
M 8.18
שכן אם האמת נראית, או שכל נראה אמיתי או שנראה כלשהו אמיתי. אך לא כל נראה אמיתי; שהרי מה שמופיע בחלום או בטירוף אינו אמיתי, משום שאז, מאחר שבין הנראים יש סתירות רבות, יהיה עלינו להודות שהסותרים מתקיימים יחד ואמיתיים במידה שווה; וזה אבסורד. לכן לא כל נראה אמיתי.
M 8.18
εἰ γὰρ φαινόμενόν ἐστιν, ἤτοι πᾶν φαινόμενον ἀληθές ἐστιν ἤ τι φαινόμενον ἀληθές ἐστιν. ἀλλὰ πᾶν μὲν φαινόμενον οὐκ ἔστιν ἀληθές· οὐδὲ γὰρ τὸ καθ’ ὕπνους ἢ τὸ κατὰ μανίαν προσπῖπτον ἐστὶν ἀληθές, ἐπεὶ δεήσει, τῶν φαινομένων πολλὴν ἐχόντων μάχην, ὁμολογεῖν τὰ μαχόμενα συνυπάρχειν καὶ ἐπ’ ἴσης ἀληθῆ καθεστάναι· ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον. τοίνυν οὐ πᾶν φαινόμενόν ἐστιν ἀληθές.
M 8.19
ואם נראה מסוים אמיתי ואחר כוזב, צריכה להיות לנו אמת־מידה להבחין מהו נראה אמיתי ומהו כוזב. אמת־מידה זו נראית לכול או נעלמת. אם היא נראית, מאחר שלא כל נראה אמיתי, גם היא, בהיותה נראה, תצטרך להיבחן באמצעות נראה אחר, והוא באמצעות נראה שונה, [וכך תהיה נסיגה עד אינסוף].
M 8.19
εἰ δὲ τὶ μὲν φαινόμενον ἀληθές ἐστι, τὶ δὲ ψεῦδος, ὀφείλομεν ἔχειν κριτήριον εἰς διάγνωσιν τοῦ τί ἐστιν ἀληθὲς φαινόμενον καὶ τί ψεῦδος. τοῦτ᾿ οὖν τὸ κριτήριον ἤτοι πᾶσι φαινόμενόν ἐστιν ἢ ἄδηλον. καὶ εἰ μὲν φαινόμενόν ἐστιν, ἐπεὶ οὐ πᾶν φαινόμενον ἀληθές ἐστι, δεήσει καὶ τοῦτο φαινόμενον καθεστὼς ἐξ ἄλλου φαινομένου δοκιμάζεσθαι, κἀκεῖνο ἐκ διαφέροντος, καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον [ἐκπίπτειν].
M 8.20
ואם היא נעלמת, לא רק הנראים יהיו אמיתיים אלא גם הנעלמים. שכן אם אנו נוטלים דבר נעלם כדי לבסס את מהימנותו של הנראה, דבר נעלם כלשהו חייב להיות אמיתי; שהרי האמת ודאי אינה נשפטת באמצעות כזב.
M 8.20
εἰ δὲ ἄδηλον, οὐκ ἔσται μόνα τὰ φαινόμενα ἀληθῆ, ἀλλὰ καὶ τὰ ἄδηλα. εἰ γὰρ τὸ εἰς τὴν τοῦ φαινομένου πίστιν παραλαμβανόμενον ἄδηλον λαμβάνομεν, τι ἄδηλον ὀφείλει ἀληθὲς εἶναι· οὐ γὰρ δή γε ψεύδει κρίνεται τἀληθές.
M 8.21
ואם יש דבר נעלם אמיתי, לא רק הנראה אמיתי, כפי שהונח בתחילה. ושנית, מניין שגם דבר נעלם זה אמיתי? אם מעצמו, גם כל הדברים הנעלמים יהיו אמיתיים מעצמם. ואם משום שהוכח, הוא יהיה אמיתי מכוח הוכחה מדבר נעלם או מדבר נראה. אם מדבר נעלם, גם אותו יהיה צריך לשפוט באמצעות דבר אחר, ואת השלישי באמצעות רביעי, וכך עד אינסוף;
M 8.21
εἰ δέ ἐστί τι ἄδηλον ἀληθές, οὐ μόνον τὸ φαινόμενόν ἐστιν ἀληθές, ὡς ἀρχῆθεν ὑπέκειτο. εἶτα πόθεν ὅτι καὶ τὸ ἄδηλον τοῦτο ἀληθές ἐστιν; εἰ μὲν γὰρ αὐτόθεν, ἔσται καὶ πάντα τὰ ἄδηλα τῶν πραγμάτων αὐτόθεν ἀληθῆ. εἰ δ’ ὡς ἀποδειχθέν, πάντως ἢ ἐξ ἀδήλου ἢ ἐκ φαινομένου ἀποδειχθὲν ἔσται ἀληθές. καὶ εἰ μὲν ἐξ ἀδήλου, ἐκεῖνο πάλιν ἐξ ἄλλου τινὸς δεήσει κεκρίσθαι, καὶ τὸ τρίτον ἐκ τετάρτου, καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον·
M 8.22
ואם מדבר נראה, ניפול לאופן המעגלי: נבסס את הנראה מתוך הנעלם, ובכיוון ההפוך נאמת שוב את הנעלם מתוך הנראה.
M 8.22
εἰ δὲ ἐκ φαινομένου εἰς τὸν δι’ ἀλλήλων ἐκπεσούμεθα τρόπον, τὸ μὲν φαινόμενον ἐξ ἀδήλου πιστούμενοι, τὸ δὲ ἄδηλον ἀναστρόφως πάλιν ἐκ τοῦ φαινομένου βεβαιοῦντες.
M 8.23
אך אם לא כל נראה אמיתי ואף לא נראה מסוים אמיתי, שום נראה אינו אמיתי. וגם שום נעלם אינו אמיתי.
M 8.23
ἀλλ’ εἰ μήτε πᾶν φαινόμενόν ἐστιν ἀληθὲς μήτε τὶ φαινόμενον, οὐδὲν φαινόμενόν ἐστιν ἀληθές. καὶ μὴν οὐδὲ ἄδηλον.
M 8.24
שוב, אם האמת נעלמת, או שכל נעלם אמיתי או שלא כל נעלם אמיתי. אולם לא כל נעלם אמיתי ואף לא נעלם מסוים, כפי שנראה; מכאן שגם האמת אינה נעלמת. אילו כל נעלם היה אמיתי, ראשית, הדוגמטיקנים לא היו צריכים להיות מסוכסכים — אלה אומרים שיש יסוד אחד ואלה שניים, אלה מספר סופי ואלה אינסוף — ואף לא להציג את דעות זולתם ככוזבות.
M 8.24
πάλιν γὰρ εἰ ἄδηλόν ἐστι τἀληθές, ἤτοι πᾶν ἄδηλόν ἐστιν ἀληθὲς ἢ οὐ πᾶν· οὔτε δὲ πᾶν ἄδηλόν ἐστιν ἀληθὲς οὔτε τὶ ἄδηλον, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα οὐδὲ ἄδηλόν ἐστι τἀληθές. εἰ γὰρ πᾶν ἄδηλόν ἐστιν ἀληθές, πρῶτον μὲν ἐχρῆν μὴ στασιάζειν τοὺς δογματικούς, οἷον τοὺς μὲν ἓν εἶναι λέγοντας στοιχεῖον τοὺς δὲ δύο, καὶ τοὺς μὲν ἀριθμητὰ τοὺς δὲ ἄπειρα, οὐδὲ τὰς ἀλλήλων ψευδοποιεῖν δόξας.
M 8.25
כמו כן, אם כל דבר נעלם אמיתי, דברים סותרים יהיו אמיתיים, כגון שמספר הכוכבים זוגי ושהוא אי־זוגי; שכן שתי הטענות נעלמות במידה שווה, וכל הנעלמים יהיו אמיתיים. אך הסותרים אינם יכולים להיות אמיתיים; לכן לא כל הנעלמים אמיתיים.
M 8.25
παντός τε ἀδήλου ἀληθοῦς ὄντος ἔσται τὰ μαχόμενα ἀληθῆ, καθάπερ τὸ ἀρτίους εἶναι τοὺς ἀστέρας καὶ τὸ περισσούς· ἐπ’ ἴσης γάρ ἐστιν ἄδηλα, καὶ πάντα τὰ ἄδηλα ἔσται ἀληθῆ. οὐχὶ δέ γε τὰ μαχόμενα δύναται εἶναι ἀληθῆ· οὐκ ἄρα πάντα τὰ ἄδηλά ἐστιν ἀληθῆ.
M 8.26
ואף לא מקצת הנעלמים אמיתיים. שכן האמירה שנעלם זה אמיתי וזה כוזב נאמרת מעצמה ובלי אמת־מידה, או באמצעות אמת־מידה. אם היא נאמרת מיד מעצמה, לא יהיה לנו מה לומר נגד מי שמצהיר שההפך אמיתי.
M 8.26
καὶ μὴν οὐδὲ τινὰ τῶν ἀδήλων ἐστὶν ἀληθῆ. τὸ γὰρ τουτὶ μὲν τὸ ἄδηλον ἀληθὲς εἶναι, τουτὶ δὲ ψεῦδος, ἤτοι αὐτόθεν λέγεται καὶ χωρὶς κριτηρίου ἢ σὺν κριτηρίῳ. καὶ εἰ μὲν ἐξ ἑτοίμου λέγεται, οὐδὲν ἕξομεν λέγειν πρὸς τὸν τοὐναντίον ἀληθὲς ἀποφαινόμενον.
M 8.27
ואם באמצעות אמת־מידה, אמת־מידה זו נראית או נעלמת. אם היא נראית, תתגלה ככוזבת ההנחה הראשונית שרק הנעלם אמיתי.
M 8.27
εἰ δὲ σὺν κριτηρίῳ, πάντως τοῦτο τὸ κριτήριον ἢ φαινόμενόν ἐστιν ἢ ἄδηλον. καὶ εἰ μὲν φαινόμενόν ἐστι, ψεῦδος ἔσται τὸ ἀρχῆθεν ὑποκείμενον, τὸ μόνον ἀληθὲς εἶναι τὸ ἄδηλον.
M 8.28
ושנית, מניין שהדבר הנראה שבאמצעותו אנו שופטים אמיתי? אם מעצמו, גם האמירה מעצמה שאינו אמיתי תהיה מהימנה. אם מתוך דבר נראה, גם אותו נראה ייתפס מתוך נראה אחר, וכך עד אינסוף;
M 8.28
εἶτα καὶ αὐτὸ ᾧ κρίνομεν τὸ φαινόμενον, πόθεν ὅτι ἀληθές ἐστιν; εἰ μὲν αὐτόθεν, καὶ τὸ ὅτι οὐκ ἔστιν ἀληθὲς αὐτόθεν λεγόμενον ἔσται πιστόν· εἰ δὲ ἐκ φαινομένου, κἀκεῖνο τὸ φαινόμενον ἐξ ἄλλου ληφθήσεται φαινομένου, καὶ μέχρις ἀπείρου·
M 8.29
ואם מתוך דבר נעלם, ייווצר האופן המעגלי: לא נוכל להחזיק את הנראה כמהימן בלי הנעלם, ולא את הנעלם כוודאי בלי הנראה. לפיכך גם הנעלם אינו יכול להיות אמיתי.
M 8.29
εἰ δὲ ἐξ ἀδήλου, ὁ δι’ ἀλλήλων συστήσεται τρόπος, μήτε τὸ φαινόμενον δυναμένων ἡμῶν ἔχειν πιστὸν δίχα τοῦ ἀδήλου μήτε τὸ ἄδηλον βέβαιον χωρὶς τοῦ φαινομένου. τοίνυν οὐδὲ τὸ ἄδηλον δύναται εἶναι ἀληθές.
M 8.30
נותר אפוא לומר שהאמיתי נראה מבחינה אחת ונעלם מבחינה אחרת <......>. שכן אם אנו מניחים שהנראה אמיתי מבחינת היותו נראה, או שאנו מניחים שהוא אמיתי מפני שכל נראה אמיתי, או מפני שלא כל נראה אמיתי. ואם אנו מניחים שהנעלם אמיתי מבחינת היותו נעלם, או שאנו מניחים שהוא אמיתי מפני שכל נעלם אמיתי, או מפני שלא כל נעלם אמיתי. מכאן נוסיף שוב את אותם קשיים.
M 8.30
λείπεται ἄρα λέγειν τὸ κατὰ μέν τι φαινόμενον κατὰ δέ τι ἄδηλον ἀληθές <......>. εἰ γὰρ τὸ φαινόμενον, καθὸ φαινόμενόν ἐστι, τοῦτο ὑποτιθέμεθα ἀληθές, ἤτοι καθὸ πᾶν φαινόμενόν ἐστιν ἀληθὲς ὑποτιθέμεθα αὐτὸ ἀληθές, ἢ καθὸ οὐ πᾶν· καὶ εἰ τὸ ἄδηλον, καθὸ ἄδηλόν ἐστιν, ὑπόκειται ἀληθές, ἤτοι καθὸ πᾶν ἄδηλον ἀληθές ἐστιν ὑπόκειται ἀληθές, ἢ καθὸ οὐ πᾶν. καὶ λοιπὸν τὰς αὐτὰς ἀπορίας ἐπισυνθήσομεν.
M 8.31
לכן, אם לא הנראה אמיתי, לא הנעלם, ולא הדבר הנראה מבחינה אחת ונעלם מבחינה אחרת, ואין דבר אחר מלבדם, מן ההכרח ששום דבר אינו אמיתי.
M 8.31
ὅθεν εἰ μήτε τὸ φαινόμενόν ἐστιν ἀληθὲς μήτε τὸ ἄδηλον μήτε τὸ κατὰ μέν τι φαινόμενον κατὰ δέ τι ἄδηλον, ἄλλο δὲ παρὰ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, ἐξ ἀνάγκης οὐδέν ἐστιν ἀληθές.
M 8.32
אחדים מעלים גם את הקושי שמקורו בסוג הכללי ביותר, ׳היש׳. סוג זה ניצב מעל כל הדברים, אך הוא עצמו אינו כפוף לשום דבר אחר. לכן הוא אמיתי, כוזב, אמיתי וכוזב יחד, או לא אמיתי ולא כוזב.
M 8.32
Τινὲς δὲ καὶ τὴν ἀπὸ τοῦ γενικωτάτου τοῦ ὄντος ἐπάγουσιν ἀπορίαν. τουτὶ γὰρ πάντων μέν ἐστιν ἐπαναβεβηκὸς γένος, αὐτὸ δὲ οὐδενὶ ἑτέρῳ ὑπέσταλκεν. ἤτοι οὖν ἀληθές ἐστι τοῦτο ἢ ψεῦδος ἢ ἀληθὲς ἅμα καὶ ψεῦδος ἢ οὔτε ἀληθὲς οὔτε ψεῦδος.
M 8.33
אם הוא אמיתי, כל הדברים יהיו אמיתיים, מפני שהם מיניו. כשם שמאחר שסוגם של בני האדם הוא אדם, גם הפרטים הם בני אדם; מאחר שהוא תבוני, כל הפרטים תבוניים; ומאחר שהוא בן־תמותה, גם הם בני־תמותה — כך אם סוגם של כל הדברים אמיתי, הכרח שכל הדברים הקיימים יהיו אמיתיים.
M 8.33
καὶ εἰ μὲν ἀληθές ἐστι, πάντα γενήσεται ἀληθῆ, παρόσον ἐστὶν αὐτοῦ εἴδη· καὶ ὃν τρόπον ἐπεὶ τὸ γένος τῶν ἀνθρώπων ἄνθρωπός ἐστι, καὶ οἱ ἐπ’ εἴδους εἰσὶν ἄνθρωποι, καὶ ἐπεὶ λογικός, πάντες οἱ ἐπὶ μέρους εἰσὶ λογικοί, καὶ ἐπεὶ θνητός, ὡσαύτως θνητοί, οὕτως εἰ τὸ τῶν πάντων γένος ἐστὶν ἀληθές, ἀνάγκη καὶ πάντα τὰ ὄντα εἶναι ἀληθῆ.
M 8.34
אך אם כל הדברים אמיתיים, שום דבר לא יהיה כוזב; ובהיעדר כזב גם שום דבר לא יהיה אמיתי, כפי שהזכרנו קודם (I 394 sqq.), כשהראינו שכל אחד מהם נתפס מתוך עימותו עם האחר. ועוד, אם הכול אמיתי, נקבע שדברים סותרים אמיתיים; וזה אבסורד.
M 8.34
πάντων δὲ ὄντων ἀληθῶν οὐδὲν ἔσται ψεῦδος, ψεύδους δὲ μὴ ὄντος οὐδὲ ἀληθές τι γενήσεται, ὡς πρότερον ὑπεμνήσαμεν (I 394 sqq.), δεικνύντες ἑκάτερον τούτων κατὰ τὴν ὡς πρὸς θάτερον σύμβλησιν νοούμενον. καὶ ἄλλως, πάντων ὄντων ἀληθῶν θήσομεν τὰ μαχόμενα ἀληθῆ, τοῦτο δέ ἐστιν ἄτοπον.
M 8.35
לכן הסוג הכללי ביותר אינו אמיתי. ואף אינו כוזב, מחמת קשיים דומים. שכן אם הוא כוזב, כל הדברים הנוטלים בו חלק יהיו כוזבים; וכל הדברים נוטלים בו חלק, הגופים וחסרי הגוף. מכאן שהכול יהיה כוזב, ולקביעה שהכול כוזב נלווים הקשיים המקבילים.
M 8.35
οὐ τοίνυν ἀληθές ἐστι τὸ γενικώτατον. καὶ μὴν οὐδὲ ψεῦδος διὰ τὰς ὁμοίας ἀπορίας. εἰ γὰρ ψεῦδός ἐστι, πάντα ἔσται τὰ μετέχοντα αὐτοῦ ψευδῆ· πάντα δὲ αὐτοῦ μετέχει τά τε σώματα καὶ τὰ ἀσώματα· πάντα ἄρα γενήσεται ψευδῆ. τῷ δὲ πάντα εἶναι ψευδῆ αἱ ἀνάλογον ἀπορίαι ἀκολουθήσουσιν.
M 8.36
נותר אפוא לומר שהוא אמיתי וכוזב בעת ובעונה אחת, או שאינו אמיתי ואינו כוזב. אך מצב זה גרוע מאלה שהראינו קודם, משום שנובע ממנו שכל הפרטים יהיו אמיתיים וכוזבים בעת ובעונה אחת, או לא אמיתיים ולא כוזבים; וזה אבסורד. לפיכך אין דבר אמיתי.
M 8.36
λείπεται οὖν ἀληθὲς ἅμα καὶ ψεῦδος λέγειν αὐτὸ εἶναι, ἢ οὔτε ἀληθὲς οὔτε ψεῦδος. ὃ χεῖρόν ἐστι τῶν πρότερον ὑποδεδειγμένων διὰ τὸ ἀκολουθεῖν τούτῳ τὸ πάντα τὰ ἐπὶ μέρους ἀληθῆ ἅμα καὶ ψευδῆ ἢ οὔτε ἀληθῆ οὔτε ψευδῆ γίνεσθαι· ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον. οὐ τοίνυν ἔστι τι ἀληθές.
M 8.37
זאת ועוד, האמיתי הוא או מן הדברים הקיימים באופן מובחן ומטבעם, או מן הדברים היחסיים; אך אינו אף אחד מהם, כפי שנראה, ולכן האמיתי אינו קיים. האמיתי אינו קיים באופן מובחן ומטבעו, משום שדבר המונח באופן מובחן ומטבעו מניע באותו אופן את השרויים באותו מצב. למשל, החם אינו חם ביחס לאחד וקר ביחס לאחר, אלא חם ביחס לכל השרויים באותו מצב.
M 8.37
Καὶ μὴν τὸ ἀληθὲς ἤτοι τῶν κατὰ διαφορὰν καὶ φύσει ἐστὶν ἢ τῶν πρός τι· οὐδὲν δὲ τούτων ἐστίν, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τἀληθές. κατὰ διαφορὰν μὲν οὖν καὶ φύσει οὐκ ἔστι τἀληθές, παρόσον τὸ κατὰ διαφορὰν καὶ φύσει ὑποκείμενον ὡσαύτως τοὺς ὁμοίως διακειμένους κινεῖ, οἶον τὸ θερμὸν οὐ πρὸς ἄλλον μέν ἐστι θερμὸν πρὸς ἄλλον δὲ ψυχρόν, ἀλλὰ πρὸς πάντας τούς ὡσαύτως διακειμένους θερμόν.
M 8.38
אך האמיתי אינו מניע את הכול באותו אופן; אותו דבר נראה אמיתי לאדם אחד וכוזב לאחר. מכאן שהאמיתי אינו מן הדברים המונחים באופן מובחן ומטבעם. ואם הוא מן הדברים היחסיים, הרי מאחר שהדברים היחסיים רק נחשבים במחשבה ואינם מתקיימים, גם האמיתי יהיה רק נתפס במחשבה ולא יתקיים.
M 8.38
τὸ δὲ ἀληθὲς οὐχ ὁμοίως πάντας κινεῖ, ἀλλὰ ταὐτὸν ὡς μὲν πρὸς τόνδε ἀληθὲς εἶναι φαίνεται, ὡς δὲ πρὸς ἕτερον ψεῦδος. οὐκ ἄρα τῶν κατὰ διαφορὰν καὶ φύσει ὑποκειμένων ἐστὶ τὸ ἀληθές. εἰ δὲ τῶν πρός τι ἔστιν, ἐπεὶ τὰ πρός τι νοεῖται μόνον, οὐχὶ δὲ καὶ ὑπάρχει, πάντως καὶ τἀληθὲς ἐπινοητὸν ἔσται μόνον, οὐχ ὑπάρξει δέ.
M 8.39
ועוד, אם האמיתי הוא מן הדברים היחסיים, אותו דבר יהיה אמיתי וכוזב בעת ובעונה אחת. כשם שאותו דבר הוא ימין ושמאל — ימין ביחס לדבר זה ושמאל ביחס לדבר אחר — וכשם שאותו דבר נקרא מעלה ומטה — מעלה ביחס למה שמתחתיו ומטה ביחס למה שמעליו — כך נאמר שאותו דבר אמיתי וכוזב יחד. ואם כך, הוא לא יהיה אמיתי יותר משהוא כוזב, ולכן לא יהיה אמיתי.
M 8.39
καὶ ἄλλως, εἰ τῶν πρός τι ἔστι τὸ ἀληθές, ἔσται τὸ αὐτὸ ἀληθὲς ἅμα καὶ ψεῦδος· ὡς γὰρ τὸ αὐτὸ δεξιόν τε καὶ ἀριστερόν ἐστι, πρὸς τῷδε μὲν δεξιὸν πρὸς τῷδε δὲ ἀριστερόν, καὶ ὃν τρόπον τὸ αὐτὸ ἄνω καὶ κάτω λέγεται, ἄνω μὲν ὡς πρὸς τὸ ὑποκείμενον, κάτω δὲ ὡς πρὸς τὸ ὑπερκείμενον, οὕτω ταὐτὸ ἀληθὲς ἅμα καὶ ψεῦδος ἐροῦμεν. καὶ εἰ τοῦτο, οὐ μᾶλλον ἀληθὲς γενήσεται ἢ ψεῦδος, οὐ μὴν ἀληθές.
M 8.40
למעשה גם אינסידמוס מציב קשיים מאותו סוג בעניין זה. אם קיים דבר אמיתי, הוא מוחש, מושכל, או גם מושכל וגם מוחש. אך [הוא] אינו מוחש, אינו מושכל ואינו שניהם יחד, כפי שנראה; מכאן שאין דבר אמיתי.
M 8.40
Δυνάμει δὲ καὶ ὁ Αἰνησίδημος τὰς ὁμοιοτρόπους κατὰ τὸν τόπον ἀπορίας τίθησιν. εἰ γὰρ ἔστι τι ἀληθές, ἤτοι αἰσθητόν ἐστιν ἢ νοητόν ἐστιν, ἢ καὶ νοητόν ἐστι καὶ αἰσθητόν ἐστιν. [ἢ] οὔτε δὲ αἰσθητόν ἐστιν οὔτε νοητόν ἐστιν, οὔτε τὸ συναμφότερον, ὧς παρασταθήσεται· οὐκ ἄρα ἔστι τι ἀληθές.
M 8.41
כך נסיק שאינו מוחש. מבין המוחשים, מקצתם סוגים ומקצתם מינים. הסוגים הם התכונות המשותפות החודרות לפרטים, כגון ׳אדם׳ החודר בבני האדם הפרטיים ו׳סוס׳ החודר בסוסים הפרטיים; והמינים הם התכונות הייחודיות לכל יחיד, כגון אלה של דיון, תאון והאחרים.
M 8.41
ὅτι μὲν οὖν οὐκ ἔστιν αἰσθητόν, οὕτως ἐπιλογιούμεθα. τῶν αἰσθητῶν τὰ μέν ἐστι γένη τὰ δὲ εἴδη, καὶ γένη μὲν αἱ ἐνδιήκουσαι ἐν τοῖς κατὰ μέρος κοινότητες, ὡς ἄνθρωπος ὁ διὰ τῶν κατὰ μέρος ἀνθρώπων πεφοιτηκὼς καὶ ἵππος ὁ διὰ τῶν κατὰ μέρος ἵππων, εἴδη δὲ αἱ καθ’ ἕκαστον ἰδιότητες, ὡς Δίωνος, Θέωνος, τῶν ἄλλων.
M 8.42
אם אפוא האמיתי מוחש, גם הוא יהיה בהכרח מוחש כמשותף לדברים רבים <או כמונח> בתכונה ייחודית [האמיתי]; אך הוא אינו משותף ואינו מונח בתכונה ייחודית, ולכן האמיתי אינו מוחש.
M 8.42
εἴπερ οὖν αἰσθητόν ἐστι τὸ ἀληθές, καὶ τοῦτο πάντως κοινὸν πλειόνων <ἢ ἐν> ἰδιότητι κείμενον ἔσται αἰσθητὸν [τὸ ἀληθές]· οὔτε δὲ κοινόν ἐστιν οὔτε ἐν ἰδιότητι κείμενον· οὐκ ἄρα αἰσθητόν ἐστι τὸ ἀληθές.
M 8.43
יתר על כן, כשם שהנראה נקלט בראייה, הנשמע נודע בשמיעה והמורח בחוש הריח, כך המוחש בכללותו נודע בחישה. אולם <האמיתי> אינו נודע בחישה בכללותה; שכן החישה חסרת תבונה, והאמיתי אינו נודע בדרך חסרת תבונה. מכאן שהאמיתי אינו מוחש.
M 8.43
ἔτι ὃν τρόπον τὸ μὲν ὁρατὸν ὁράσει ληπτόν ἐστι, τὸ δὲ ἀκουστὸν ἀκοῇ γνώριμόν ἐστι, τὸ δὲ ὀσφρητὸν ὀσφρήσει, οὕτω καὶ τὸ αἰσθητὸν κοινῶς αἰσθήσει γνωρίζεται. οὐ γνωρίζεται δὲ κοινῶς αἰσθήσει <τὸ ἀληθές>· ἡ γὰρ αἴσθησις ἄλογός ἐστιν, καὶ τὸ ἀληθὲς οὐκ ἀλόγως γνωρίζεται. οὐκ ἄρα αἰσθητὸν τὸ ἀληθές.
M 8.44
והוא אף אינו מושכל, שכן אז שום מוחש לא יהיה אמיתי; וגם זה אבסורד. הוא יהיה מושכל במשותף לכול או באופן פרטי לאחדים. אך האמיתי אינו יכול להיות מושכל במשותף לכול ואף לא באופן פרטי לאחדים;
M 8.44
καὶ μὴν οὐδὲ νοητόν ἐστιν, ἐπεὶ οὐδὲν ἔσται τῶν αἰσθητῶν ἀληθές· ὃ πάλιν ἄτοπον. ἤτοι γὰρ πᾶσι κοινῶς ἔσται νοητὸν ἢ τισὶν ἰδίως. οὔτε δὲ πᾶσι κοινῶς οἷόν τε εἶναι νοητὸν τὸ ἀληθὲς οὔτε τισὶν ἰδίως·
M 8.45
שכן היותו מושכל במשותף לכול הוא בלתי־אפשרי, והיותו מושכל באופן פרטי לאדם אחד או לאחדים אינו מהימן ושנוי במחלוקת. לכן האמיתי גם אינו מושכל. ואף אינו מוחש ומושכל יחד. שכן או שכל מוחש וכל מושכל אמיתיים, או שמוחש מסוים ומושכל מסוים אמיתיים.
M 8.45
τό τε γὰρ κοινῶς πᾶσι νοεῖσθαι ἀδύνατον, τό τε ἰδίως τινὶ ἢ τισὶν ἄπιστον καὶ μάχιμον. οὐδὲ νοητὸν ἄρα ἐστὶ τὸ ἀληθές. ἀλλὰ μὴν οὐδὲ αἰσθητὸν ἅμα καὶ νοητόν. ἤτοι γὰρ πᾶν αἰσθητὸν καὶ πᾶν νοητὸν ἀληθές ἐστιν ἢ τὶ αἰσθητὸν καὶ τὶ νοητόν.
M 8.46
אך הטענה שכל מוחש וכל מושכל אמיתיים היא בלתי־אפשרית. מוחשים סותרים מוחשים, מושכלים סותרים מושכלים, וגם מוחשים ומושכלים סותרים אלה את אלה; ואם הכול אמיתי, אותו דבר יצטרך גם להיות וגם לא להיות, ולהתקיים כאמיתי וככוזב. ואף הטענה שמוחש מסוים ומושכל מסוים אמיתיים כרוכה שוב בקושי,
M 8.46
ἀλλὰ τὸ μὲν φάσκειν πᾶν αἰσθητὸν καὶ πᾶν νοητὸν ἀληθὲς εἶναι τῶν ἀμηχάνων· μάχεται γὰρ τὰ αἰσθητὰ τοῖς αἰσθητοῖς καὶ τὰ νοητὰ τοῖς νοητοῖς καὶ ἐναλλάξ τὰ αἰσθητὰ τοῖς νοητοῖς, καὶ δεήσει πάντων ἀληθῶν ὄντων τὸ αὐτὸ εἶναι καὶ μὴ εἶναι, ἀληθές τε ὑπάρχειν καὶ ψεῦδος. τὶ δὲ αἰσθητὸν ἀληθὲς καὶ τὶ νοητὸν ἀληθὲς ἀξιοῦν πάλιν τῶν ἀπόρων·
M 8.47
שכן זה בדיוק הדבר הנתון לחקירה. ועוד, עקבי לומר שכל המוחשים אמיתיים או שכולם כוזבים; שהרי כולם מוחשים באותה מידה, ולא אחד יותר ואחר פחות. וכן כל המושכלים מושכלים באותה מידה, ולא אחד יותר ואחר פחות. אך אין אומרים שכל המוחשים אמיתיים או שכולם כוזבים; לכן אין דבר אמיתי.
M 8.47
ζητεῖται γὰρ τοῦτο. καὶ ἄλλως ἀκόλουθόν ἐστιν ἢ πάντα λέγειν ἀληθῆ ἢ πάντα λέγειν ψευδῆ τὰ αἰσθητά· ἐπ’ ἴσης γάρ ἐστιν αἰσθητά, καὶ οὐ τὸ μὲν μᾶλλον τὸ δὲ ἧττον, καὶ τὰ νοητὰ πάλιν ἐπ’ ἴσης ἐστὶ νοητά, καὶ οὐ τὸ μὲν μᾶλλον τὸ δὲ ἔλαττον. οὐ πάντα δὲ τὰ αἰσθητὰ λέγεται ἀληθῆ, οὐδὲ πάντα ψευδῆ· οὐκ ἄρα ἔστι τι ἀληθές.
M 8.48
אכן, יאמרו, האמת אינה נתפסת מבחינת היותה נראית, אלא מסיבה אחרת. מהי אפוא סיבה זו? יציגוה הדוגמטיקנים בפומבי, כדי שתמשוך אותנו להסכמה או תדחה אותנו להימנעות.
M 8.48
Ναί, ἀλλ’ οὐ καθὸ φαίνεται ἡ ἀλήθεια, κατ’ ἄλλην δὲ αἰτίαν λαμβάνεται. τίς οὖν ἐστὶν αὕτη ἡ αἰτία; θέτωσαν εἰς τὸ μέσον οἱ δογματικοί, ἴνα ἢ εἰς συγκατάθεσιν ἡμᾶς ἐπισπάσηται ἢ εἰς φυγὴν ἀποτρέψηται.
M 8.49
ושנית, כיצד הם תופסים סיבה זו עצמה? כנראית להם או כבלתי־נראית? אם כנראית, הם משקרים באמרם שהאמת אינה מתקיימת מבחינת היותה נראית; ואם כבלתי־נראית, כיצד תפסו את מה שאינו נראה להם?
M 8.49
εἶτα ταύτην αὐτὴν τὴν αἰτίαν πῶς λαμβάνουσιν; ὡς φαινομένην αὐτοῖς ἢ ὡς μὴ φαινομένην; εἰ μὲν ὡς φαινομένην, ψεύδονται λέγοντες τὴν ἀλήθειαν μὴ ὑπάρχειν καθὸ φαίνεται· εἰ δ’ ὡς μὴ φαινομένην, πῶς τὸ μὴ φαινόμενον αὐτοῖς εἰλήφασιν;
M 8.50
מתוכו עצמו או באמצעות דבר אחר? מתוכו עצמו אי־אפשר, שכן שום דבר שאינו נראה אינו נתפס מתוך עצמו. ואם באמצעות דבר אחר, האם אותו דבר שוב נראה או אינו נראה? וכך, כשהחקירה נמשכת עד אינסוף, האמיתי אינו ניתן למציאה.
M 8.50
ἐξ αὐτοῦ ἢ δι’ ἄλλου; καὶ ἐξ αὐτοῦ μὲν ἀδύνατον· οὐδὲν γὰρ μὴ φαινόμενον ἐξ αὐτοῦ ληπτόν ἐστιν· εἰ δὲ δι’ ἄλλου, ἐκεῖνο πάλιν πότερον φαινόμενόν ἐστιν ἢ μὴ φαινόμενον; καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον οἰχομένης τῆς ζητήσεως ἀνεύρετον γίνεται τὸ ἀληθές.
M 8.51
מה אפוא? האם עלינו לומר שהמשכנע אותנו — הדבר המסתבר — הוא אמיתי, תהיה מהותו אשר תהיה: מוחשת, מושכלת, או שניהם יחד, מוחשת ומושכלת?
M 8.51
Τί οὖν; τὸ πεῖθον ἡμᾶς, τὸ πιθανὸν ῥητέον ἀληθές, ὁποίαν ποτὲ ἂν ἔχῃ οὐσίαν, εἴτε αἰσθητὴν εἴτε νοητὴν εἴτε τὸ συναμφότερον, αἰσθητὴν ἅμα καὶ νοητήν;
M 8.52
גם עמדה זו כרוכה בקושי. שכן אם המסתבר אמיתי, ומאחר שלא אותו דבר משכנע את כולם ואף אינו משכנע תמיד את אותם אנשים, נודה שאותו דבר גם מתקיים וגם אינו מתקיים, ושהוא אמיתי וכוזב בעת ובעונה אחת. מבחינת שכנועו של אדם מסוים הוא יהיה אמיתי וקיים, ומבחינת אי־שכנועו של אחר יהיה כוזב ובלתי־קיים. אך אי־אפשר שאותו דבר גם יהיה וגם לא יהיה, ויתקיים כאמיתי וככוזב;
M 8.52
ἀλλὰ καὶ τοῦτο τῶν ἀπόρων. εἰ γὰρ τὸ πιθανὸν ἀληθές ἐστιν, ἐπεὶ οὐ τὸ αὐτὸ πάντας πείθει οὐδὲ διὰ παντὸς τοὺς αὐτούς, δώσομεν τὸ αὐτὸ καὶ ὑπάρχειν καὶ μὴ ὑπάρχειν καὶ τὸ αὐτὸ ἀληθὲς ἅμα εἶναι καὶ ψεῦδος· ᾗ μὲν γὰρ πείθει τινάς, ἀληθὲς ἔσται καὶ ὑπάρχον, ᾗ δὲ ἑτέρους οὐ πείθει, ψεῦδος καὶ ἀνύπαρκτον. ἀδύνατον δέ γε τὸ αὐτὸ καὶ εἶναι καὶ μὴ εἶναι, ἀληθές τε ὑπάρχειν καὶ ψεῦδος·
M 8.53
לכן גם המסתבר אינו אמיתי. אלא אם כן נאמר שהדבר המשכנע רבים הוא אמיתי; למשל, מאחר שהדבש משכנע אנשים בריאים רבים שהוא מתוק ואינו משכנע חולה צהבת אחד, אנו אומרים באמת שהוא מתוק. אך זה הבל. כשאנו חוקרים את האמת, אין להביט במספר המסכימים אלא במצבים: החולה מצוי במצב אחד, וכל הבריאים, בשל מבנם המשותף, במצב אחד.
M 8.53
τοίνυν οὐδὲ τὸ πιθανόν ἐστιν ἀληθές. ἐκτὸς εἰ μή τι τὸ πολλοὺς πεῖθον, τοῦτ’ ἐροῦμεν ἀληθές· τὸ γοῦν μέλι πολλούς μὲν πεῖθον ὑγιαίνοντας ὡς γλυκύ καὶ ἕνα μὴ πεῖθον ἰκτερικόν, ἀληθῶς λέγομεν γλυκύ. ὅπερ ἦν ληρῶδες. ὅταν γὰρ περὶ ἀληθείας σκεπτώμεθα, τότε οὐκ εἰς τὸ πλῆθος τῶν συμφωνούντων δεῖ ἀποβλέπειν ἀλλ’ εἰς τὰς διαθέσεις. μιᾷ δὲ διαθέσει κέχρηται ὁ νοσῶν καὶ μιᾷ κατασκευῇ πάντες οἱ ὑγιαίνοντες.
M 8.54
לכן אין להאמין למצב זה יותר מלמצב אחר. אילו היינו מניחים להפך שרבים, כגון חולי קדחת, חשים מרירות מן הדבש ורק בריא אחד חש מתיקות, היה מתחייב לומר שהדבש מר; וזה אבסורד. כשם שבמקרה זה אנו מתעלמים מעדות הרבים ובכל זאת אומרים שהדבש מתוק, כך גם כאשר רבים חשים מתיקות ואחד מרירות, עלינו להימנע מלכנות את הדבש מתוק בשל ריבוי העוברים היפעלות זו ולבחון את האמת בדרך אחרת.
M 8.54
οὐ μᾶλλον οὖν τῇδε τῇ διαθέσει ἢ τῇδε πιστευτέον ἐστίν, ἐπεὶ ἀναστρόφως ὑποτεθέντος τοῦ πολλοὺς πικράζεσθαι ὑπὸ τοῦ μέλιτος οἷον πυρέσσοντας, ἕνα δὲ γλυκάζεσθαι τὸν ὑγιαίνοντα, πάντως ἀκολουθήσει πικρὸν λέγειν τὸ μέλι· ὅπερ ἄτοπον. τοίνυν ὡς ἐνθάδε παρέντες τὴν κατὰ τὸ πλῆθος μαρτυρίαν οὐδὲν ἧσσον γλυκύ φαμεν τὸ μέλι, οὕτω καὶ ὅταν πολλοὶ γλυκάζωνται, εἶς δὲ πικράζηται, παρέντες τὸ διὰ τὸ πλῆθος τῶν οὕτω πασχόντων γλυκὺ καλεῖν τὸ μέλι, ἄλλως τἀληθὲς ἐξετάζωμεν.
M 8.55
כאלה הם בקירוב הקשיים הכלליים בעניין האמת; עתה נעבור בהתאם לקשיים הפרטיים. כבר הראינו קודם שהאומרים שהכול כוזב מפריכים את עצמם. שכן אם הכול כוזב, גם המשפט ׳הכול כוזב׳ יהיה כוזב, בהיותו כלול בכול. ואם ׳הכול כוזב׳ כוזב, היפוכו — ׳לא הכול כוזב׳ — יהיה אמיתי. אם אפוא הכול כוזב, לא הכול כוזב.
M 8.55
Αἱ μὲν καθόλου ἀπορίαι περὶ τοῦ ἀληθοῦς τοιαῦταί τινές εἰσιν· ἀκολούθως δὲ ἔλθωμεν καὶ ἐπὶ τὰς κατὰ μέρος. καὶ δὴ τοὺς μὲν πάντα λέγοντας ψευδῆ ἐδείξαμεν πρόσθεν περιτρεπομένους. εἰ γὰρ πάντ’ ἐστὶ ψευδῆ, ψεῦδος ἔσται καὶ τὸ “πάντ’ ἐστὶ ψευδῆ”, ἐκ πάντων ὑπάρχον. ψεύδους δὲ ὄντος τοῦ “πάντ’ ἐστὶ ψευδῆ”, τὸ ἀντικείμενον αὐτῷ ἀληθές ἔσται, τὸ “οὐ πάντ’ ἐστὶ ψευδῆ”. εἰ ἄρα πάντ’ ἐστὶ ψευδῆ, οὐ πάντ’ ἐστὶ ψευδῆ.
M 8.56
דמוקריטוס ואפלטון ואנשיהם, הדוחים את החושים, מבטלים את המוחשים והולכים רק אחר המושכלים, מערבבים את הדברים ומערערים לא רק את אמיתותם של הקיימים אלא אף את האפשרות לחשוב עליהם. שכן כל מחשבה נוצרת מן החישה או לא בלעדיה, וממפגש או לא בלי מפגש.
M 8.56
οἱ δὲ περὶ τὸν Δημόκριτον καὶ Πλάτωνα ἀθετοῦντες μὲν τὰς αἰσθήσεις, ἀναιροῦντες δὲ τὰ αἰσθητά, μόνοις δ’ ἑπόμενοι τοῖς νοητοῖς, συγχέουσι τὰ πράγματα, καὶ οὐ μόνον τὴν τῶν ὄντων ἀλήθειαν σαλεύουσιν, ἀλλὰ καὶ τὴν ἐπίνοιαν αὐτῶν. πᾶσα γὰρ νόησις ἀπὸ αἰσθήσεως γίνεται ἢ οὐ χωρὶς αἰσθήσεως, καὶ ἢ ἀπὸ περιπτώσεως ἢ οὐκ ἄνευ περιπτώσεως.
M 8.57
לפיכך נמצא שאפילו הרשמים המכונים כוזבים, כגון אלה שבחלום או בטירוף, אינם מנותקים מן הדברים שהכרנו במפגש באמצעות החישה. גם מי שבטירופו מדמה לעצמו את האריניות (Eurip. Orest. 256): העלמות בעלות עיני הדם והשער דמוי הנחשים, חושב על צורה המורכבת מדברים שנראו לו. וכן החולם על אדם מכונף אינו חולם עליו בלי שראה בעל כנף ואדם.
M 8.57
ὅθεν οὐδὲ τὰς λεγομένας ψευδεῖς φαντασίας, οἷον τὰς καθ᾿ ὕπνους ἢ τὰς κατὰ μανίαν, εὑρήσομεν ἀπηρτημένας τῶν διὰ τῆς αἰσθήσεως κατὰ περίπτωσιν ἡμῖν ἐγνωσμένων. καὶ γὰρ ὁ κατὰ μανίαν Ἐρινύας αὑτῷ ἀναπλάσσων (Eurip. Orest. 256) τὰς αἱματωποὺς καὶ δρακοντώδεις κόρας ἐκ τῶν πεφηνότων αὑτῷ σύνθετον μορφὴν νοεῖ· ὡσαύτως δὲ ὁ πτηνὸν ἄνθρωπον καθ’ ὕπνους ὀνειροπολούμενος οὐ δίχα τοῦ πτηνόν τι ἑωρακέναι καὶ ἄνθρωπον ὀνειροπολεῖται.
M 8.58
ובכלל, אי־אפשר למצוא דבר הנחשב במחשבה שאין לנו היכרות עמו מתוך מפגש. הוא ייתפס בדמיון לדברים שהופיעו במפגש, באמצעות הגדלה, הקטנה או הרכבה נוספת.
M 8.58
καὶ καθόλου οὐδὲν ἔστιν εὑρεῖν κατ’ ἐπίνοιαν ὃ μὴ ἔχει τις αὐτῷ κατὰ περίπτωσιν ἐγνωσμένον. τοῦτο γὰρ ἢ κατὰ ὁμοιότητα τῶν ἐν περιπτώσει πεφηνότων ληφθήσεται ἢ κατὰ παραύξησιν ἢ κατὰ μείωσιν ἢ κατ’ ἐπισύνθεσιν.
M 8.59
בדמיון — למשל כשאנו חושבים על סוקרטס, שאותו לא ראינו, מתוך דמות שראינו שלו; בהגדלה — כאשר מתוך האדם הרגיל אנו חושבים על מי אשר (ι 191) לא דמה לאיש אוכל לחם, אלא לפסגה מיוערת של הרים נישאים; ובהקטנה —
M 8.59
καθ’ ὁμοιότητα μὲν οὖν, οἷον ὅταν ἀπὸ τῆς θεωρηθείσης Σωκράτους εἰκόνος τὸν μὴ ἑωραμένον Σωκράτην ἐπινοῶμεν, κατὰ παραύξησιν δέ, ὅταν ἀπὸ τοῦ κοινοῦ ἀνθρώπου κινούμενοι νοῶμεν, οἷον ὃς οὐκ ἐῴκει (ι 191) ἀνδρί γε σιτοφάγῳ, ἀλλὰ ῥίῳ ὑλήεντι ὑψηλῶν ὀρέων, κατὰ μείωσιν δέ,
M 8.60
כאשר, בהקטיננו את מידותיו של האדם הרגיל, אנו מקבלים את מחשבתו של ננס; ובהרכבה נוספת — כאשר מתוך אדם וסוס אנו חושבים על ההיפוקנטאור שמעולם לא הופיע לפנינו. מכאן שלכל מחשבה חייב לקדום מפגש באמצעות החישה, ולכן עם ביטול המוחשים מתבטלת בהכרח גם כל מחשבה.
M 8.60
ἐπειδάν συνελόντες πάλιν τὸ μέγεθος τοῦ κοινοῦ ἀνθρώπου νόησιν λαμβάνωμεν πυγμαίου, κατ’ ἐπισύνθεσιν δέ, ὅταν ἀπὸ ἀνθρώπου καὶ ἵππου τὸν μηδέποτε ὑποπεπτωκότα ἡμῖν Ἱπποκένταυρον νοῶμεν. πάσης οὖν ἐπινοίας προηγεῖσθαι δεῖ τὴν διὰ τῆς αἰσθήσεως περίπτωσιν, καὶ διὰ τοῦτ’ ἀναιρουμένων τῶν αἰσθητῶν ἐξ ἀνάγκης συναναιρεῖται πᾶσα νόησις.
M 8.61
גם האומר שכל הנראים כוזבים ורק המושכלים קיימים באמת, יאמר זאת בהצהרה בלבד או גם בהוכחה. אם יאמר זאת בהצהרה, הצהרה נגדית תעכבו; ואם ינסה להשתמש בהוכחה, יפריך את עצמו.
M 8.61
ὅ τε λέγων πάντ’ εἶναι τὰ φαινόμενα ψευδῆ καὶ ἐτεῇ μόνα ὑπάρχειν τὰ νοητά, τοῦτ’ ἔστι κατ’ ἀλήθειαν, ἤτοι φάσει μόνον χρώμενος τοῦτ’ ἐρεῖ ἢ καὶ ἀποδεικνύς. ἀλλὰ φάσει μὲν λέγων φάσει ἐπισχεθήσεται, ἀπόδειξιν δὲ παραλαμβάνειν πειρώμενος περιτραπήσεται.
M 8.62
שכן הוא יראה שרק המושכלים קיימים באמת באמצעות דבר נראה או דבר נעלם. באמצעות נראה לא יראה זאת, שכן לשיטתו הנראה אינו קיים; ואף לא באמצעות נעלם, שכן הנעלם חייב להתבסס מראש מתוך נראה. לכן עמדתם של דמוקריטוס ואפלטון ואנשיהם אינה איתנה.
M 8.62
ἢ γὰρ φαινομένῳ τινὶ διδάξει τὸ ἐτεῇ μόνα εἶναι τὰ νοητὰ ἢ ἀδήλῳ. οὔτε δὲ φαινομένῳ τοῦτο διδάξει, οὐ γὰρ ὑπάρχει, οὔτε ἀδήλῳ, ἐκ φαινομένου γὰρ ὀφείλει προπεπιστῶσθαι τὸ ἄδηλον. οὐ τοίνυν ὑγιής ἐστιν ἡ στάσις τῶν περὶ Δημόκριτόν τε καὶ Πλάτωνα.
M 8.63
אפיקורוס (fr. 253 Us.) אמר שכל המוחשים אמיתיים, שכל רושם בא מדבר קיים ושהוא כפי הדבר המניע את החישה. לדבריו, הטוענים שמקצת הרשמים אמיתיים ומקצתם כוזבים טועים משום שאינם מסוגלים להפריד דעה מבהירות. במקרה של אורסטס, למשל, כאשר נדמה לו שהוא רואה את האריניות, החישה שהונעה בידי בבואות הייתה אמיתית — שכן הבבואות היו מונחות ביסודה — אך השכל, שסבר כי האריניות הן גופים מוצקים, החזיק בדעה כוזבת.
M 8.63
Ὁ δὲ Ἐπίκουρος (fr. 253 Us.) ἔλεγε μὲν πάντα τὰ αἰσθητὰ εἶναι ἀληθῆ, καὶ πᾶσαν φαντασίαν ἀπὸ ὑπάρχοντος εἶναι, καὶ τοιαύτην ὁποῖόν ἐστι τὸ κινοῦν τὴν αἴσθησιν, πλανᾶσθαι δὲ τοὺς τινὰς μὲν τῶν φαντασιῶν λέγοντας ἀληθεῖς, τινὰς δὲ ψευδεῖς παρὰ τὸ μὴ δύνασθαι χωρίζειν δόξαν ἀπὸ ἐναργείας. ἐπὶ γοῦν τοῦ Ὀρέστου, ὅτε ἐδόκει βλέπειν τὰς Ἐρινύας, ἡ μὲν αἴσθησις ὑπ᾿ εἰδώλων κινουμένη ἀληθὴς ἦν (ὑπέκειτο γὰρ τὰ εἴδωλα), ὁ δὲ νοῦς οἰόμενος, ὅτι στερεμνιοί εἰσιν Ἐρινύες ἐψευδοδόξει.
M 8.64
ועוד, הוא אומר, האנשים שהוזכרו, המבחינים בין הרשמים, אינם יכולים לבסס שמקצתם אמיתיים ומקצתם כוזבים. הם לא ילמדו זאת באמצעות נראה, שכן הנראים הם הנתונים לחקירה, ואף לא באמצעות נעלם, שכן את הנעלם יש להוכיח באמצעות נראה.
M 8.64
καὶ ἄλλως, φησίν, οἱ προειρημένοι τῶν φαντασιῶν διαφορὰν εἰσάγοντες οὐκ ἰσχύουσι πιστώσασθαι τὸ τινὰς μὲν αὐτῶν ἀληθεῖς ὑπάρχειν, τινὰς δὲ ψευδεῖς· οὔτε γὰρ φαινομένῳ διδάξουσι τὸ τοιοῦτον, ζητεῖται γὰρ τὰ φαινόμενα, οὔτε ἀδήλῳ, διὰ φαινομένου γὰρ ὀφείλει τὸ ἄδηλον ἀποδείκνυσθαι.
M 8.65
באמרו דברים כאלה נפל אפיקורוס שלא מרצונו לקושי דומה. שכן אם הוא מודה שמקצת הרשמים נוצרים מגופים מוצקים ואחרים מבבואה, ומעניק שאחד הוא בהירות והאחר דעה, אני שואל כיצד הוא שופט את הרשמים הבאים מגוף מוצק ואת אלה המופיעים מבבואה. לא באמצעות בהירות, שכן היא הנתונה לחקירה; ואף לא באמצעות דעה, שכן עליה להתבסס באמצעות בהירות.
M 8.65
τοιαῦτα δὴ λέγων ὁ Ἐπίκουρος ἄκων εἰς τὴν ὁμοίαν ἐκπέπτωκεν ἀπορίαν. εἰ γὰρ ὁμολογεῖ τῶν φαντασιῶν τὰς μὲν ἀπὸ στερεμνίων γίνεσθαι σωμάτων τὰς δὲ ἀπὸ εἰδώλου, καὶ δίδωσι τὸ μέν τι εἶναι ἐνάργειαν τὸ δὲ δόξαν, ζητῶ πῶς κρίνει τὰς ἀπὸ στερεμνίου σώματος φαντασίας καὶ τὰς ἀπὸ εἰδώλου προσπιπτούσας; οὔτε γὰρ ἐναργείᾳ, ζητεῖται γάρ, οὔτε δόξῃ, δι’ ἐναργείας γὰρ ὀφείλει πεπιστῶσθαι.
M 8.66
יתר על כן, אבסורדי מצדו לנסות להוכיח את הדברים הפחות שנויים במחלוקת באמצעות השנויים יותר. בעוד אנו חוקרים את מהימנות הנראים, הוא מכניס את הדעה המפלצתית והמיתית על הבבואות.
M 8.66
ἄλλως τε καὶ ἄτοπός ἐστιν ἐκ τῶν μᾶλλον ζητουμένων τὰ ἦττον ζητούμενα δεικνύναι πειρώμενος. ἡμῶν γὰρ σκεπτομένων περὶ τῆς τῶν φαινομένων πίστεως, αὐτὸς τὴν περὶ τῶν εἰδώλων τερατολογουμένην καὶ μυθώδη δόξαν ἐπεισάγει.
M 8.67
וגם טיעונם של הסטואים אינו מצליח. הם רוצים להבחין בין המוחשים והמושכלים כך שמקצתם אמיתיים ומקצתם כוזבים, אך אינם מסוגלים להסיק זאת. הם הודו שיש רשמים ריקים, כגון אלה שהופיעו לאורסטס מן האריניות, ורשמים מסלפים אחרים, שמקורם אמנם בדברים מונחים ביסוד אך אינם בהתאם להם; כזה היה הרושם שהופיע להרקלס בטירופו מילדיו שלו <כאילו> היו ילדי אוריסתאוס. הוא נוצר מן הילדים המונחים ביסוד, אך לא בהתאם לדברים המונחים ביסוד, שכן לא ראה את ילדיו <שלו>, אלא אומר (Euripid. Herc. 982): זה הגוזל האחד של אוריסתאוס, עתה מת, נפל בידי ומשלם על איבת אביו. אם כך הדבר, <ה>רשמים אינם ניתנים להבחנה,
M 8.67
Καὶ μὴν οὐδὲ τοῖς Στωικοῖς εὐοδεῖ ὁ λόγος· θέλουσι μὲν γὰρ τῶν τε αἰσθητῶν καὶ νοητῶν εἶναι διαφοράν, καθ’ ἣν τὰ μέν ἐστιν ἀληθῆ τὰ δὲ ψευδῆ, οὐκ ἰσχύουσι δὲ τὸ τοιοῦτον συνάγειν. διακένους γὰρ εἶναί τινας φαντασίας ὡμολογήκασιν, ὁποῖαι προσέπιπτον τῷ Ὀρέστῃ ἀπὸ τῶν Ἐρινύων, καὶ ἄλλας παρατυπωτικὰς τὰς ἀπὸ ὑποκειμένων μέν, οὐ κατ’ αὐτὰ δὲ τὰ ὑποκείμενα, ὁποία ἦν ἡ κατὰ μανίαν Ἡρακλεῖ ἀπὸ τῶν ἰδίων παίδων <ὡς> Εὐρυσθέως ὑποπεσοῦσα. ἀπὸ ὑποκειμένων γὰρ ἐγίνετο τῶν παίδων, οὐ κατ’ αὐτὰ δὲ τὰ ὑποκείμενα· οὐ γὰρ ἰδίους ἔβλεπε <τοὺς> παῖδας, ἀλλὰ φησίν (Euripid. Herc. 982)· εἷς μὲν νεοσσὸς ὅδε θανὼν Εὐρυσθέως ἔχθραν πατρῴαν ἐκτίνων πέπτωκέ μοι. τούτου δὲ οὕτως ἔχοντος ἀδιάκριτοι γίνονται <αἱ> φαντασίαι,
M 8.68
ואנשי הסטואה אינם יכולים לומר אילו רשמים תופסים באמת, נוצרים מדברים מונחים ביסוד ובהתאם להם, ואילו אינם כאלה, כפי שהראינו קודם באריכות (I 426 sqq.).
M 8.68
καὶ οὐκ ἔχουσι λέγειν οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς, τίνες τε ταῖς ἀληθείαις καταληπτικαί εἰσι καὶ ἀπὸ ὑποκειμένων καὶ κατ’ αὐτὰ τὰ ὑποκείμενα γίγνονται, καὶ τίνες οὔκ εἰσι τοιαῦται, καθάπερ διὰ πλειόνων ἔμπροσθεν ἐδείξαμεν (I 426 sqq.).
M 8.69
כטיעון נגד עמדה זו יהיה גם טיעוננו נגד העמדה שנותרה: יש הקובעים את האמת והכזב במסומן, כלומר בנאמר חסר גוף; אחרים בקול; ואחרים בתנועת המחשבה.
M 8.69
Οἷος δέ ἐστιν ὁ περὶ ταύτης τῆς στάσεως λόγος, τοιοῦτος γένοιτ’ ἂν ἡμῖν καὶ ὁ περὶ τῆς λειπομένης, καθ’ ἣν οἱ μὲν ἐν τῷ σημαινομένῳ, τουτέστιν ἀσωμάτῳ λεκτῷ, τὸ ἀληθὲς καὶ τὸ ψεῦδος ὑποτίθενται, οἱ δ’ ἐν τῇ φωνῇ, οἱ δ’ ἐν τῷ κινήματι τῆς διανοίας.
M 8.70
כדי להתחיל בראשונה: הסטואים (II fr. 187 Arn.) טענו שהאמת והכזב מצויים בכלל בנאמר. נאמר, לדבריהם, הוא מה שמתקיים בהתאם לרושם תבוני; ורושם תבוני הוא רושם שלפיו אפשר להציג בטיעון את הדבר שהופיע. מבין הנאמרים הם מכנים מקצתם חסרים ואחרים שלמים. נניח עתה לחסרים; לשלמים, לדבריהם, יש <אופנים> רבים.
M 8.70
αὐτίκα γάρ, ἕνα ἀπὸ τῆς πρώτης ἄρξηταί τις, ἠξίουν οἱ Στωικοὶ (II fr. 187 Arn.) κοινῶς ἐν λεκτῷ τὸ ἀληθὲς εἶναι καὶ τὸ ψεῦδος. λεκτὸν δὲ ὑπάρχειν φασὶ τὸ κατὰ λογικὴν φαντασίαν ὑφιστάμενον, λογικὴν δὲ εἶναι φαντασίαν καθ’ ἣν τὸ φαντασθὲν ἔστι λόγῳ παραστῆσαι. τῶν δὲ λεκτῶν τὰ μὲν ἐλλιπῆ καλοῦσι, τὰ δὲ αὐτοτελῆ· ὧν τὰ μὲν ἐλλιπῆ παρείσθω νῦν, τῶν δὲ αὐτοτελῶν πλείους <τρόπους> εἶναί φασι·
M 8.71
יש שהם מכנים ציוויים, שאנו אומרים בצוותנו, כגון (Γ 130): בואי הנה, כלה יקרה; ויש חיוויים, שאנו אומרים בחוותנו דבר, כגון ׳דיון מהלך׳; ויש שאלות, שאנו אומרים בשאלנו, כגון ׳היכן גר דיון?׳
M 8.71
καὶ γὰρ προστακτικὰ καλοῦσί τινα, ἅπερ προστάσσοντες λέγομεν, οἷον (Γ 130) δεῦρ’ ἴθι νύμφα φίλη, καὶ ἀποφαντικά, ἅπερ ἀποφαινόμενοί φαμεν, οἷον “ὁ Δίων περιπατεῖ”, καὶ πύσματα, ἅπερ λέγοντες πυνθανόμεθα, οἷον “ποῦ οἰκεῖ Δίων;”
M 8.72
יש המכונים אצלם גם קללות, שאנו אומרים בקללנו (Γ 300): כך יישפך מוחו ארצה, כמו היין הזה; ויש משאלות, שאנו אומרים בהביענו משאלה, כגון (Η 202): זאוס האב, מושל מאידה, הנכבד והגדול מכול, תן לאיאס ניצחון וזכייה בתהילה מזהרת. מקצת הנאמרים השלמים הם מכנים גם טענות,
M 8.72
ὀνομάζεται δέ τινα παρ’ αὐτοῖς καὶ ἀρατικὰ, ἅπερ λέγοντες ἀρώμεθα (Γ 300) ὧδέ σφ’ ἐγκέφαλος χαμάδις ῥέοι ὧς ὅδε οἶνος, καὶ εὐκτικά, ἅπερ λέγοντες εὐχόμεθα, ὁποῖόν ἐστι (Η 202)· Ζεῦ πάτερ, Ἴδηθεν μεδέων, κύδιστε μέγιστε, δὸς νίκην Αἴαντι καὶ ἀγλαὸν εὖχος ἀρέσθαι. προσαγορεύουσι δέ τινα τῶν αὐτοτελῶν καὶ ἀξιώματα,
M 8.73
שבאמירתן אנו אומרים אמת או כזב. ויש גם דברים שהם יותר מטענות. למשל: הרועה דומה לבני פריאמוס הוא טענה, שכן באמרנו אותו אנו אומרים אמת או כזב; אך הדבר שבנוסח הבא (fr. trag. adesp. 286 Nauck2): כמה דומה הרועה לבני פריאמוס! הוא יותר מטענה ואינו טענה.
M 8.73
ἅπερ λέγοντες ἤτοι ἀληθεύομεν ἢ ψευδόμεθα. ἔστι δέ τινα καὶ πλείονα ἢ ἀξιώματα, οἶον τὸ μὲν τοιοῦτο Πριαμίδαισιν ἐμφερὴς ὁ βουκόλος ἀξίωμά ἐστιν· ἢ γὰρ ἀληθεύομεν λέγοντες αὐτὸ ἢ ψευδόμεθα· τὸ δὲ οὕτως ἔχον (fr. trag. adesp. 286 Nauck2) ὡς Πριαμίδαισιν ἐμφερὴς ὁ βουκόλος πλέον τι ἀξιώματός ἐστι καὶ οὐκ ἀξίωμα.
M 8.74
אף שיש הבדלים רבים בין הנאמרים, כדי שדבר יהיה אמיתי או כוזב, הם אומרים, עליו להיות קודם כול נאמר; לאחר מכן שלם; ולא סתם שלם כלשהו, אלא טענה. שכן רק באומרנו אותה, כפי שאמרתי קודם, אנו אומרים אמת או כזב.
M 8.74
πλὴν ἱκανῆς οὔσης ἐν τοῖς λεκτοῖς διαφορᾶς, ἴνα τι, φασίν, ἀληθὲς ᾖ ἢ ψεῦδος, δεῖ αὐτὸ πρὸ παντὸς λεκτὸν εἶναι, εἶτα καὶ αὐτοτελές, καὶ οὐ κοινῶς ὁποιονδήποτε οὖν ἀλλ’ ἀξίωμα· μόνον γὰρ τοῦτο, καθὼς προεῖπον, λέγοντες ἤτοι ἀληθεύομεν ἢ ψευδόμεθα.
M 8.75
אם כן, אומרים הספקנים, מניין יכולים הסטואים להראות שקיים נאמר חסר גוף, המובחן הן מן הקול המסמן, כגון ׳דיון׳, והן מן הדבר הקיים בפועל, כגון דיון עצמו? הם יאמרו שהדבר קיים מעצמו, או יבססו את קיומו באמצעות הוכחה.
M 8.75
οὐκοῦν, φασὶν οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως, τὸ εἶναί τι λεκτὸν ἀσώματον, ὃ κεχώρισται τῆς τε σημαινούσης φωνῆς, οἷον τῆς “Δίων”, καὶ τοῦ τυγχάνοντος, καθάπερ αὐτοῦ τοῦ Δίωνος, πόθεν ἔχουσι παραστῆσαι; ἢ γὰρ αὐτόθεν ἐροῦσι τοῦθ’ ὑπάρχειν οἱ Στωικοί, ἢ δι’ ἀποδείξεως τὴν ὕπαρξιν αὐτοῦ πιστώσονται.
M 8.76
אם יאמרו מעצמם שהנאמר חסר הגוף הזה קיים, גם אנו נוכל לומר מעצמנו שאינו קיים. כשם שהם מהימנים בלי הוכחה, כך גם מעלי הקשיים, המבטאים את ההפך בהצהרה בלבד, יהיו מהימנים; ואם האחרונים אינם מהימנים, גם אנשי הסטואה יהיו בלתי־מהימנים באותו אופן.
M 8.76
καὶ εἰ μὲν αὐτόθεν λέγοιεν τὸ ἀσώματον τοῦτο λεκτὸν ὑπάρχειν, καὶ ἡμῖν ἐξέσται λέγειν αὐτόθεν ὅτι οὐκ ἔστιν· ὡς γὰρ ἐκεῖνοι χωρὶς ἀποδείξεως εἰσι πιστοί, οὕτω καὶ οἱ ἀπορητικοὶ τοὐναντίον διὰ ψιλῆς προφερόμενοι φάσεως γενήσονται πιστοί, ἢ εἴπερ ἀπιστοῦνται, καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς ὁμοίως ἄπιστοι γενήσονται.
M 8.77
ואם יבססו זאת באמצעות הוכחה, ינבע להם קושי גרוע יותר. ההוכחה היא טיעון, והטיעון מורכב מנאמרים. לכן אנשי הסטואה יראו באמצעות נאמרים שקיים נאמר; וזה בלתי־מתקבל על הדעת, שכן מי שאינו מודה שקיים נאמר אחד גם לא יודה שקיימים נאמרים רבים.
M 8.77
εἰ δὲ δι’ ἀποδείξεως τὸ τοιοῦτον πιστώσονται, χεῖρον αὐτοῖς ἄπορον ἐπακολουθήσει. ἡ γὰρ ἀπόδειξις λόγος ἐστίν, ὁ δὲ λόγος ἐκ λεκτῶν συνέστηκεν. τοῖς λεκτοῖς οὖν παραστήσουσι τὸ εἶναί τι λεκτὸν οἱ Στωικοί, ὅπερ ἀπεμφαίνει, ἐπείπερ ὁ μὴ διδοὺς τι λεκτὸν οὐδὲ πολλὰ δώσει λεκτὰ εἶναι.
M 8.78
וגם הנאמרים שבהוכחה נתונים לחקירה, אם הם קיימים. אם יניחו מיד שהם קיימים, גם מעלי הקשיים יניחו מיד שאינם קיימים, שכן אותה מהימנות או אי־מהימנות חלה על שתי העמדות. ואם יבססו זאת באמצעות הוכחה, ייפלו לנסיגה עד אינסוף; שכן יידרשו להוכיח את הנאמרים הכלולים בהוכחה השנייה, ולאחר שיביאו הוכחה שלישית — את הנאמרים שבשלישית, ולאחר רביעית — את שברביעית, כך שהוכחת קיומו של נאמר תהיה חסרת התחלה.
M 8.78
ζητουμένων τε καὶ τῶν ἐν τῇ ἀποδείξει λεκτῶν εἰ ἔστιν, ἐὰν μὲν ἐξ ἑτοίμου λαμβάνωσι τὸ εἶναι ταῦτα, ἐξ ἑτοίμου καὶ οἱ ἀπορητικοὶ τὸ μὴ εἶναι λήψονται, τῆς αὐτῆς ἐπ’ ἀμφοτέρων ὑποπιπτούσης πίστεως ἢ ἀπιστίας, ἐὰν δὲ ἐξ ἀποδείξεως, εἰς ἄπειρον ἐκπεσοῦνται· ἀπόδειξιν γὰρ ἀπαιτηθήσονται τῶν ἐν τῇ δευτέρᾳ ἀποδείξει ἐμπεριεχομένων λεκτῶν, καὶ τρίτην κομίσαντες τῶν ἐν τῇ τρίτῃ, καὶ τετάρτην τῶν ἐν τῇ τετάρτῃ, ὥστε ἄναρχον αὐτοῖς εἶναι τὴν ἀπόδειξιν τοῦ εἶναι λεκτόν.
M 8.79
אפשר לומר דברים רבים נוספים בנושא זה, שבהם נדון במועד מתאים יותר בחלק על ההוכחה (§ 300—315). לעת עתה יש לומר זאת: הם רוצים שהטענה השלמה תהיה מורכבת; למשל, ׳יום הוא׳ מורכב מ׳יום׳ ומ׳הוא׳. אך שום דבר חסר גוף אינו יכול להיות מורכב או להתחלק, שכן תכונות אלה מיוחדות לגופים. לכן אין דבר שלם ואין טענה.
M 8.79
Καὶ ἄλλα δὲ πλείω ἔστιν εἰς τὸν τόπον λέγειν, περὶ ὧν εὐκαιρότερον ἐν τοῖς περὶ ἀποδείξεως (§ 300—315) διεξελευσόμεθα. τὰ νῦν δὲ ἐκεῖνο ῥητέον, ὅτι τὸ αὐτοτελὲς ἀξίωμα σύνθετον εἶναι θέλουσιν, οἷον τὸ “ἡμέρα ἔστι” σύγκειται ἔκ τε τοῦ ἡμέρα καὶ τοῦ ἔστιν. ἀσώματον δὲ οὐδὲν οὔτε συντεθῆναι οὔτε μερισθῆναι δύναται· ἴδια γὰρ σωμάτων ἐστὶ ταῦτα. τοίνυν οὐδέν ἐστιν αὐτοτελὲς πρᾶγμα οὐδὲ ἀξίωμα.
M 8.80
כל נאמר חייב להיאמר, ומכאן אף קיבל את שמו; אך שום נאמר אינו נאמר, כפי שמראים מעלי הקשיים. לכן אין שום נאמר, ומכאן נובע שאין טענה אמיתית או כוזבת. שכן ׳לומר׳ הוא, כפי שאומרים הסטואים עצמם (II fr. 167 Arn.), לבטא קול המסמן את הדבר הנחשב, כגון השורה הזאת (Α 1): שירי, אלה, את זעם אכילס בן פלאוס.
M 8.80
πᾶν τε λεκτὸν λέγεσθαι δεῖ, ὅθεν καὶ ταύτης ἔτυχε τῆς προσηγορίας· οὐδὲν δὲ λεκτὸν λέγεται, ὡς παριστᾶσιν οἱ ἀπορητικοί· οὐκ ἄρα ἔστι τι λεκτόν. ᾧ ἕπεται μηδὲ ἀξίωμα εἶναι μηδὲν ἀληθὲς ἢ ψεῦδος. λέγειν γάρ ἐστι, καθὼς αὐτοί φασιν οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς (II fr. 167 Arn.), τὸ τὴν τοῦ νοουμένου πράγματος σημαντικὴν προφέρεσθαι φωνήν, οἶον τοῦδε τοῦ στίχου (Α 1)· μῆνιν ἄειδε θεὰ Πηληιάδεω Ἀχιλῆος.
M 8.81
אך אי־אפשר לבטא את הקול המסמן שורה זו, משום שדבר שחלקיו אינם מתקיימים יחד אינו קיים בעצמו; וחלקי הדבר הזה אינם מתקיימים יחד, ולכן גם הוא אינו יכול להתקיים. שחלקיו אינם מתקיימים יחד ברור מעצמו: כאשר אנו מבטאים את מחצית השורה הראשונה, השנייה עדיין אינה קיימת; וכאשר אנו מבטאים את השנייה, הראשונה אינה קיימת עוד. לכן איננו מבטאים את השורה השלמה.
M 8.81
ἀλλὰ τούτου γε τὴν σημαντικὴν φωνὴν ἀμήχανόν ἐστι προφέρεσθαι διὰ τὸ οὗ τὰ μέρη μὴ συνυπάρχει, μηδὲ αὐτὸ ἐκεῖνο ὑπάρχειν, τούτου δὲ τοῦ πράγματος τὰ μέρη μὴ συνυπάρχειν, ὥστε μηδ’ αὐτὸ ὑπαρκτὸν εἶναι. τὸ δ’ ὅτι ἀσυνύπαρκτά ἐστιν αὐτοῦ τὰ μέρη, αὐτόθεν δείκνυται. ὅτε γὰρ τὸ πρῶτον ἡμιστίχιον προφερόμεθα, οὔπω ἔστι τὸ δεύτερον, καὶ ὅτε τὸ δεύτερον προφερόμεθα, οὐκέτ’ ἔστι τὸ πρῶτον, ὥστε τὸν μὲν ὅλον στίχον οὐ προφερόμεθα.
M 8.82
ואף לא את מחצית השורה. כאשר אנו אומרים את חלקה הראשון של מחצית השורה, עדיין איננו מבטאים את חלקה השני; וכאשר אנו מבטאים את השני, איננו אומרים עוד את הראשון. מכאן שגם מחצית השורה אינה קיימת. ואם נבחן היטב, אפילו מילה אחת אינה קיימת, כגון ׳מֵנִין׳: כאשר אנו אומרים את ההברה ׳מֵ׳, עדיין איננו מבטאים ׳נִין׳; וכאשר אנו מבטאים ׳נִין׳, איננו מבטאים עוד ׳מֵ׳.
M 8.82
καὶ μὴν οὐδὲ τὸ ἡμιστίχιον· ὅταν γὰρ πάλιν τὸ πρῶτον τοῦ ἡμιστιχίου μέρος λέγωμεν, τότε οὔπω τὸ δεύτερον αὐτοῦ μέρος προφερόμεθα, καὶ ὅτε τὸ δεύτερον προφερόμεθα, οὐκέτι λέγομεν τὸ πρῶτον, ὥστε οὐδὲ τὸ ἡμιστίχιον ὑπάρχει. κἂν δὲ σκοπῶμεν, οὐδὲ μία λέξις, οἷον ἡ “μῆνιν”· ὅτε γὰρ τὴν μὴ συλλαβὴν λέγομεν, οὐδέπω τὴν νιν προφερόμεθα, καὶ ὅτε τὴν νιν προφερόμεθα, οὐκέτι τὴν μὴ.
M 8.83
אם אי־אפשר שיתקיים דבר שחלקיו אינם מתקיימים יחד, והוכח שאפילו חלקיה של מילה אחת אינם מתקיימים יחד, יש לומר ששום מילה אינה קיימת. משום כך גם אין טענה, שלדבריהם היא מורכבת, כגון ׳סוקרטס קיים׳. כאשר ׳סוקרטס׳ נאמר, ׳קיים׳ עדיין אינו קיים; וכאשר ׳קיים׳ נאמר, ׳סוקרטס׳ אינו קיים עוד. לכן הטענה לעולם אינה קיימת בשלמותה, אלא רק חלקים מן השלם; וחלקיה אינם טענות.
M 8.83
εἰ οὖν ἀδύνατόν ἐστιν ὑπάρχειν τι οὗ τὰ μέρη ἀσυνύπαρκτά ἐστι, δέδεικται δὲ καὶ ἐπὶ μιᾶς λέξεως ἀσυνύπαρκτα τὰ μέρη, ῥητέον μηδεμίαν ὑπάρχειν λέξιν. διὰ τοῦτο δὲ οὐδὲ ἀξίωμα, ὅ φασι σύνθετον εἶναι, οἷον τὸ τοιοῦτο “Σωκράτης ἔστιν”. ὅτε γὰρ λέγεται οὔπω ἔστι τὸ ἔστιν, καὶ ὅτε τὸ ἔστι λέγεται, τὸ Σωκράτης οὐκέτι ἔστιν. οὐδέποτε ἄρα ὅλον ὑπάρχει τὸ ἀξίωμα, ἀλλὰ μέρη τοῦ ὅλου· τὰ δὲ μέρη τούτου οὐκ ἔστιν ἀξιώματα.
M 8.84
מכאן שאין שום טענה. אך מדוע נדון בטענה השלמה ׳סוקרטס קיים׳, כאשר אפילו הביטוי הנוטה ׳סוקרטס׳ כשלעצמו אינו יכול להיחשב קיים מאותה סיבה? כוונתי לכך שחלקיו המרכיבים אינם מתקיימים יחד.
M 8.84
οὐκ ἄρα ἔστι τι ἀξίωμα. καίτοι τί περὶ ὅλου τοῦ ἀξιώματος διέξιμεν τοῦ “Σωκράτης ἔστιν”, ὅτε καὶ αὐτὸ κατ’ ἰδίαν τὸ πτωτικὸν τὸ Σωκράτης οὐ δύναται ἐν ὑπάρξει νοεῖσθαι διὰ τὴν αὐτὴν αἰτίαν; φημὶ δὲ διὰ τὸ μὴ συνυπάρχειν τὰ συστατικὰ αὐτοῦ μόρια.
M 8.85
גם אם נודה שקיימת טענה, הספקנים לא יודו ש<.....> אחת אמיתית ואחרת כוזבת, משום שאין הדבר ניתן להסבר קל ליריביהם. אלה אומרים שטענה אמיתית היא טענה הקיימת ומוצבת כנגד דבר־מה, וכוזבת היא טענה שאינה קיימת אך מוצבת כנגד דבר־מה. כאשר שואלים אותם מהו הקיים, הם אומרים: מה שמניע רושם תופס;
M 8.85
Διδομένου δὲ τοῦ ἀξίωμα εἶναί τι, <.....> ἀληθὲς καί τι ψεῦδος οὐ συγχωρήσουσιν οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως διὰ τὸ μὴ εὐαπόδοτον αὐτὸ καθεστάναι τοῖς πρὸς οὕς ἐστιν ὁ λόγος. φασὶ γὰρ ἀληθὲς μὲν εἶναι ἀξίωμα ὃ ὑπάρχει τε καὶ ἀντίκειταί τινι, ψεῦδος δὲ ὃ οὐχ ὑπάρχει μὲν ἀντίκειται δέ τινι. ἐρωτώμενοι δέ, τί ἐστι τὸ ὑπάρχον, λέγουσι τὸ καταληπτικὴν κινοῦν φαντασίαν·
M 8.86
וכאשר חוקרים אותם שוב על הרושם התופס, הם חוזרים אל הקיים, שהוא בלתי־ידוע באותה מידה, ואומרים: ׳רושם תופס הוא רושם שמקורו בדבר קיים ובהתאם לדבר הקיים עצמו׳. הדבר שקול ללימוד הבלתי־ידוע באמצעות הבלתי־ידוע ולנפילה לאופן המעגלי. כדי שנכיר את הקיים הם שולחים אותנו אל הרושם התופס ואומרים שקיים הוא מה שמניע רושם תופס; וכדי שנכיר את הרושם התופס הם שולחים אותנו בחזרה אל הקיים. מאחר שאיננו מכירים לא את זה ולא את זה, גם לא נבין את הטענה האמיתית והכוזבת הנלמדת מהם.
M 8.86
εἶτα περὶ τῆς καταληπτικῆς φαντασίας ἐξεταζόμενοι πάλιν ἐπὶ τὸ ὑπάρχον, ἐπ’ ἴσης ὂν ἄγνωστον, ἀνατρέχουσι, λέγοντες “καταληπτική ἐστι φαντασία ἡ ἀπὸ ὑπάρχοντος κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον”. ἦν ἴσον τῷ δι’ ἀγνοουμένου τὸ ἀγνοούμενον διδάσκειν καὶ εἰς τὸν δι’ ἀλλήλων ἐμπίπτειν τρόπον. ἴνα γὰρ τὸ ὑπάρχον μάθωμεν, ἐπὶ τὴν καταληπτικὴν ἡμᾶς φαντασίαν ἀποστέλλουσι, λέγοντες ὑπάρχον εἶναι τὸ κινοῦν καταληπτικὴν φαντασίαν· ἴνα δὲ τὴν καταληπτικὴν γνῶμεν φαντασίαν, ἐπὶ τὸ ὑπάρχον ἀνταποστέλλουσιν. μήτε οὖν ἐκεῖνο μήτε ταύτην γινώσκοντες οὐδὲ τὸ ἀπ’ αὐτῶν διδασκόμενον ἀληθὲς καὶ ψεῦδος ἀξίωμα συνήσομεν.
M 8.87
ואפילו יעזוב אדם קושי זה, קושי אחר וגדול ממנו יצוץ לפני המקבלים את התורה הטכנית הסטואית. כשם שאם נרצה ללמוד מהו אדם, עלינו לדעת קודם מהו בעל־חיים, מהו תבוני ומהו בן־תמותה — שכן מאלה מורכבת מחשבת האדם — וכשם שאם נרצה להכיר מהו כלב, נצטרך לתפוס מראש את בעל־החיים ואת הנובח — שכן מאלה נתפס הכלב —
M 8.87
Κἂν ταύτης δὲ τῆς ἀπορίας ἀφίστηταί τις, μείζων ἄλλη παρ’ αὐτὴν ἀνακύψει τοῖς τὴν Στωικὴν τεχνολογίαν ἀποδεχομένοις. ὥσπερ γὰρ εἰ βουλοίμεθα μαθεῖν τί ἐστιν ἄνθρωπος, πρότερον ὀφείλομεν ἐγνωκέναι τί τὸ ζῷον καὶ τί τὸ λογικὸν καὶ τί τὸ θνητόν (ἐκ τούτων γὰρ συνέστηκεν ἡ τοῦ ἀνθρώπου νόησις), καὶ ὃν τρόπον εἰ προαιροίμεθα γινώσκειν τί ἐστι κύων, προκατειληφέναι δεήσει πάλιν τὸ ζῷον καὶ τὸ ὑλακτικόν (ἐκ τούτων γὰρ ἐνοεῖτο ὁ κύων),
M 8.88
כך, אם לפי הסטואים (II fr. 214 Arn.) אמיתי הוא מה שקיים ומוצב כנגד דבר־מה, וכוזב הוא מה שאינו קיים אך מוצב כנגד דבר־מה, כדי לחשוב עליהם אנו חייבים לדעת מה פירוש ׳מוצב כנגד׳. אך הסטואים אינם מסוגלים להציג לנו בבירור מהו המוצב כנגד; לכן גם האמיתי והכוזב לא יהיו נודעים.
M 8.88
οὕτως εἰ ἀληθές ἐστι κατὰ τοὺς Στωικοὺς (II fr. 214 Arn.) ὃ ὑπάρχει τε καὶ ἀντίκειταί τινι καὶ ψεῦδος ὃ μὴ ὑπάρχει μὲν ἀντίκειται δέ τινι, κατ’ ἀνάγκην ὀφείλομεν γινώσκειν εἰς τὴν τούτων νόησιν τί ἐστι τὸ ἀντικείμενον. οὐ πάνυ δέ γε δύνανται παραστῆσαι τὸ ἀντικείμενον ἡμῖν οἱ Στωικοί· τοίνυν οὐδὲ τὸ ἀληθὲς ἢ ψεῦδος ἔσται γνώριμα.
M 8.89
הם אומרים: ׳מנוגדות הן שתי טענות שהאחת יתרה על האחרת בשלילה׳, כגון ׳יום הוא — לא יום הוא׳. הטענה ׳לא יום הוא׳ יתרה על ׳יום הוא׳ בשלילה ׳לא׳, ומשום כך מנוגדת לה. אך אם זהו המנוגד, גם הטענות הבאות יהיו מנוגדות: ׳יום הוא <ואור יש>׳ ו׳<יום הוא> ואין אור׳; שכן הטענה ׳יום הוא <ואור יש>׳ יתרה בשלילה הטענה ׳<יום הוא ו>אין אור׳. אך לשיטתם אלה אינן מנוגדות; לכן אין הן מנוגדות <מכוח> העובדה שהאחת יתרה על האחרת בשלילה.
M 8.89
φασὶ γὰρ “ἀντικείμενά ἐστιν ὧν τὸ ἕτερον τοῦ ἑτέρου ἀποφάσει πλεονάζει”, οἷον “ἡμέρα ἔστιν — οὐχ ἡμέρα ἔστιν”. τοῦ γὰρ “ἡμέρα ἔστιν” ἀξιώματος τὸ “οὐχ ἡμέρα ἔστιν” ἀποφάσει πλεονάζει τῇ οὐχί, καὶ διὰ τοῦτ’ ἀντικείμενόν ἐστιν ἐκείνῳ. ἀλλ’ εἰ τοῦτ’ ἔστι τὸ ἀντικείμενον, ἔσται καὶ τὰ τοιαῦτα ἀντικείμενα, τό τε “ἡμέρα ἔστι <καὶ φῶς ἔστιν>” καὶ τὸ “<ἡμέρα ἔστιν> καὶ οὐχὶ φῶς ἔστιν”· τοῦ γὰρ “ἡμέρα ἔστιν <καὶ φῶς ἔστιν>” ἀξιώματος ἀποφάσει πλεονάζει τὸ “<ἡμέρα ἔστιν καὶ> οὐχὶ φῶς ἔστιν”. οὐχὶ δέ γε κατ’ αὐτοὺς ταῦτα ἀντικείμενά ἐστιν· οὐκ ἄρα ἀντικείμενά ἐστι <τῷ> τὸ ἕτερον τοῦ ἑτέρου ἀποφάσει πλεονάζειν.
M 8.90
אכן, הם אומרים, אך נוסף לכך הן מנוגדות כאשר השלילה מוצבת לפני הטענה האחרת; כי אז היא שולטת בטענה כולה. לעומת זאת, ב׳יום הוא ואין אור׳ היא חלק מן השלם ואינה שולטת בו באופן שיהפוך את כולו לשלילי. עלינו להשיב אפוא שבהגדרת המנוגדות היה צריך להוסיף שהן מנוגדות לא כאשר האחת רק יתרה על האחרת בשלילה, אלא כאשר השלילה מוצבת לפני הטענה.
M 8.90
ναί, φασίν, ἀλλὰ σύν τούτῳ ἀντικείμενά ἐστι, σὺν τῷ τὴν ἀπόφασιν προτετάχθαι τοῦ ἑτέρου· τότε γὰρ καὶ κυριεύει τοῦ ὅλου ἀξιώματος, ἐπὶ δὲ τοῦ “ἡμέρα ἔστιν καὶ οὐχὶ φῶς ἔστιν”, μέρος οὖσα τοῦ παντός, οὐ κυριεύει πρὸς τὸ ἀποφατικὸν ποιῆσαι τὸ πᾶν. ἐχρῆν οὖν, ἐροῦμεν, προσκεῖσθαι τῇ ἐννοίᾳ τῶν ἀντικειμένων ὅτι τότε ἀντικείμενά ἐστιν, ὅταν μὴ ψιλῶς τὸ ἕτερον τοῦ ἑτέρου ἀποφάσει πλεονάζῃ, ἀλλ’ ὅταν ἡ ἀπόφασις προτάττηται τοῦ ἀξιώματος.
M 8.91
אדם אחר ייטול גם את טיעונו של אפלטון בחיבורו על הנפש (Phaed. p. 103 C), ויראה שאין הטענה יכולה להיעשות יתרה על זו שאין בה שלילה באמצעות השתתפות בשלילה. כשם ששום דבר אינו נעשה קר בהשתתפות בחום, כך שום דבר אינו נעשה גדול בהשתתפות בקטן אלא קטן; וכשם שבהשתתפות בגדול נעשה דבר גדול, כך בהשתתפות בקטן יהיה דבר קטן. לכן גם התשע אינו נעשה גדול יותר בצירוף היחידה, שכן האחד קטן מן התשע;
M 8.91
Ἄλλος δέ τις καὶ τὸν Πλάτωνος παραλήψεται λόγον, ᾧ κέχρηται ἐν τῷ περὶ ψυχῆς (Phaed. p. 103 C), καὶ διδάξει ὡς οὐχ οἷόν τέ ἐστι μετουσίᾳ τῆς ἀποφάσεως πλεονάζειν τὸ ἀξίωμα παρὰ τὸ μὴ ἔχον τὴν ἀπόφασιν. ὡς γὰρ οὐδὲν μετουσίᾳ θερμοῦ γίνεται ψυχρόν, οὕτως οὐδὲν μετουσίᾳ μικροῦ γίνεται μέγα ἀλλὰ μικρόν· καὶ ὡς μετοχῇ τοῦ μείζονος γίνεταί τι μέγα, οὕτω καὶ μετοχῇ τοῦ μικροῦ ἔσται τι μικρόν. διὸ καὶ τὴν ἐννεάδα κατὰ τὴν τῆς μονάδος πρόσληψιν μὴ γίνεσθαι μείζονα. τὸ γὰρ ἓν ἧττόν ἐστι τῶν ἐννέα·
M 8.92
וכשהתשע מקבלו הוא לא יהיה גדול מתשע אלא קטן יותר. [שהרי בצירוף היחידה התשע לא יהיה גדול מן התשע, אלא דווקא קטן יותר.] מאחר שגם השלילה ׳לא׳ קטנה מן הטענה, היא לא תגדיל את הטענה; שכן כשם שבהשתתפות בגודל דבר נעשה גדול יותר, כך בהשתתפות בקטן הוא נעשה קטן יותר. כך יש שיעבירו את טיעונו של אפלטון לסוגיה זו.
M 8.92
τοῦτ’ οὖν προσλαβοῦσα ἡ ἐννεὰς οὐ γενήσεται πλείων τῶν ἐννέα, ἐλάττων δὲ μᾶλλον. [τῇ γὰρ προσλήψει ταύτης οὐ γενήσεται ἡ ἐννεὰς τῆς ἐννεάδος μείζων, ἀλλὰ ἐλάσσων μᾶλλον.] ἐπεὶ οὖν καὶ ἡ “οὐχὶ” ἀπόφασις μικρότερόν τι ἐστὶ τοῦ ἀξιώματος, οὐ ποιήσει τὸ ἀξίωμα μεῖζον, διότι, ὡς μεγέθους τινὸς μετουσίᾳ γίνεταί τι μεῖζον, οὕτω καὶ ἐλάττονος μετουσίᾳ ἔλαττον ἀποτελεῖται. Ὁ μὲν οὖν Πλάτωνος λόγος οὕτως εἰς τὸν τόπον ὑπό τινων μεταχθήσεται·
M 8.93
נוסיף לדברים שלפנינו גם זאת: אם האמיתי הוא טענה, הוא בהכרח טענה פשוטה, לא־פשוטה, או פשוטה ולא־פשוטה יחד. שכן הדיאלקטיקנים (Stoic. fr. II 205 Arn.) מציגים כהבדל הראשון והעיקרי בין הטענות שמקצתן פשוטות ומקצתן לא־פשוטות. פשוטות הן אלה שאינן מורכבות מטענה אחת הניטלת פעמיים, ואף לא מטענות שונות <ו>באמצעות קשר אחד או יותר, כגון ׳יום הוא׳, [או] ׳לילה הוא׳, ׳סוקרטס משוחח׳, וכל הדומה להן.
M 8.93
ἐπισυνάπτοντες δὲ ἡμεῖς τοῖς προκειμένοις κἀκεῖνο λέγωμεν ὡς, εἴπερ τὸ ἀληθὲς ἀξίωμά ἐστι, πάντως ἢ ἀπλοῦν ἐστιν ἀξίωμα ἢ οὐχ ἀπλοῦν ἢ καὶ ἀπλοῦν καὶ οὐχ ἀπλοῦν. τῶν γὰρ ἀξιωμάτων πρώτην σχεδὸν καὶ κυριωτάτην ἐκφέρουσι διαφορὰν οἱ διαλεκτικοὶ (Stoic. fr. II 205 Arn.) καθ’ ἣν τὰ μὲν ἐστιν αὐτῶν ἀπλᾶ, τὰ δ’ οὐχ ἀπλᾶ. καὶ ἀπλᾶ μὲν ὅσα μήτ’ ἐξ ἑνὸς ἀξιώματος δὶς λαμβανομένου συνέστηκεν, μήτ’ ἐξ ἀξιωμάτων διαφερόντων <καὶ> διὰ τινὸς ἢ τινῶν συνδέσμων, οἶον “ἡμέρα ἔστιν, [ἢ] νὺξ ἔστιν, Σωκράτης διαλέγεται”, πᾶν ὃ τῆς ὁμοίας ἐστὶν ἰδέας.
M 8.94
כשם שאנו מכנים את חוט השתי פשוט אף שהוא מורכב משערות, משום שאינו ארוג מחוטי שתי שהם בני אותו סוג, כך טענות מכונות פשוטות משום שאינן מורכבות מטענות אלא מדברים אחרים. למשל, ׳יום הוא׳ פשוטה משום שאינה מורכבת מאותה טענה הניטלת פעמיים ואף לא מטענות שונות, אלא מצירוף דברים אחרים, כגון ׳יום׳ ו׳הוא׳; ואף אין בה קשר.
M 8.94
ὥσπερ γὰρ τὸν στήμονα ἀπλοῦν λέγομεν καίπερ ἐκ τριχῶν συνεστῶτα, ἐπεὶ οὐκ ἐκ στημόνων, οἵτινές εἰσιν ὁμογενεῖς, πέπλεκται, οὕτως ἀπλᾶ λέγεται ἀξιώματα, ἐπεὶ οὐκ ἐξ ἀξιωμάτων συνέστηκεν ἀλλ’ ἐξ ἄλλων τινῶν. οἷον τὸ “ἡμέρα ἔστιν” ἀπλοῦν ἐστι παρόσον οὔτε ἐκ τοῦ αὐτοῦ ἔστιν ἀξιώματος δὶς λαμβανομένου οὔτε ἐκ διαφερόντων συνέστηκεν, ἐξ ἄλλων δὲ τινῶν συγκέκριται, οἷον τοῦ “ἡμέρα” καὶ τοῦ “ἔστιν”. καὶ μὴν οὐδὲ σύνδεσμός ἐστιν ἐν αὐτῷ.
M 8.95
הטענות הלא־פשוטות הן מעין כפולות, וכל אלה המורכבות מטענה הניטלת פעמיים או מטענות שונות באמצעות קשר אחד או יותר, כגון: ׳אם יום הוא, <יום הוא>׳; ׳אם יום הוא, אור יש׳; ׳אם לילה הוא, חושך יש׳; ׳[ואם] יום הוא ואור יש׳; ׳או יום הוא או לילה הוא׳.
M 8.95
οὐχ ἀπλᾶ δὲ ἐτύγχανε τὰ οἷον διπλᾶ, καὶ ὅσα δ’ ἐξ ἀξιώματος δὶς λαμβανομένου ἢ ἐξ ἀξιωμάτων διαφερόντων συνέστηκε διὰ συνδέσμου τε ἢ συνδέσμων, οἷον “εἰ ἡμέρα ἔστιν <ἡμέρα ἔστιν>· εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· εἰ νὺξ ἔστι, σκότος ἔστιν· καὶ [εἰ] ἡμέρα ἔστι καὶ φῶς ἔστιν· ἤτοι ἡμέρα ἔστιν ἢ νὺξ ἔστιν”.
M 8.96
מבין הטענות הפשוטות מקצתן מוגדרות, מקצתן בלתי־מוגדרות ומקצתן אמצעיות. המוגדרות מבוטאות באמצעות הצבעה, כגון ׳זה מהלך׳, ׳זה יושב׳ — שהרי אני מצביע על אדם פרטי כלשהו.
M 8.96
τῶν δὲ ἁπλῶν τινὰ μὲν ὡρισμένα ἐστὶν τινὰ δὲ ἀόριστα τινὰ δὲ μέσα, ὡρισμένα μὲν τὰ κατὰ δεῖξιν ἐκφερόμενα, οἷον “οὗτος περιπατεῖ, οὗτος κάθηται” (δείκνυμι γάρ τινα τῶν ἐπὶ μέρους ἀνθρώπων).
M 8.97
הבלתי־מוגדרות, לשיטתם, הן אלה שחלק בלתי־מוגדר שולט בהן, כגון ׳מישהו יושב׳. האמצעיות הן כגון ׳אדם יושב׳ או ׳סוקרטס מהלך׳. ׳מישהו מהלך׳ בלתי־מוגדרת, משום שאינה מייחדת שום אדם פרטי מן המהלכים, ואפשר לבטאה בכלל על כל אחד מהם. ׳זה יושב׳ מוגדרת, משום שהיא מייחדת את האדם שעליו מצביעים. ׳סוקרטס יושב׳ אמצעית, משום שאינה בלתי־מוגדרת — היא מייחדת את המין — ואף אינה מוגדרת — שכן אינה מבוטאת בהצבעה — אלא נראית אמצעית בין הבלתי־מוגדרת למוגדרת.
M 8.97
ἀόριστα δέ ἐστι κατ’ αὐτούς ἐν οἷς ἀόριστόν τι κυριεύει μόριον, οἷον “τὶς κάθηται”, μέσα δὲ τὰ οὕτως ἔχοντα “ἄνθρωπος κάθηται” ἢ “Σωκράτης περιπατεῖ”. τὸ μὲν οὖν “τὶς περιπατεῖ” ἀόριστόν ἐστιν, ἐπεὶ οὐκ ἀφώρικέ τινα τῶν ἐπὶ μέρους περιπατούντων· κοινῶς γὰρ ἐφ’ ἑκάστου αὐτῶν ἐκφέρεσθαι δύναται· τὸ δὲ “οὗτος κάθηται” ὡρισμένον ἐστίν, ἐπείπερ ἀφώρικε τὸ δεικνύμενον πρόσωπον. τὸ δὲ “Σωκράτης κάθηται” μέσον ὑπῆρχεν, ἐπείπερ οὔτε ἀόριστόν ἐστιν (ἀφώρικε γὰρ τὸ εἶδος), οὔτε ὡρισμένον (οὐ γὰρ μετὰ δείξεως ἐκφέρεται), ἀλλ’ ἔοικε μέσον ἀμφοτέρων ὑπάρχειν, τοῦ τε ἀορίστου καὶ τοῦ ὡρισμένου.
M 8.98
הם אומרים שהטענה הבלתי־מוגדרת, ׳מישהו מהלך׳ או ׳מישהו יושב׳, נעשית אמיתית כאשר הטענה המוגדרת, ׳זה יושב׳ או ׳זה מהלך׳, נמצאת אמיתית; שהרי אם שום אדם פרטי אינו יושב, הטענה הבלתי־מוגדרת ׳מישהו יושב׳ אינה יכולה להיות אמיתית.
M 8.98
γίνεσθαι δέ φασι τὸ ἀόριστον ἀληθές, τὸ “τὶς περιπατεῖ” ἢ “τὶς κάθηται”, ὅταν τὸ ὡρισμένον ἀληθὲς εὑρίσκηται, τὸ “οὗτος κάθηται” ἢ “οὗτος περιπατεῖ”· μηδενὸς γὰρ τῶν ἐπὶ μέρους καθημένου οὐ δύναται ἀληθὲς εἶναι τὸ “τὶς κάθηται” ἀόριστον.
M 8.99
כאלה, בראשי פרקים, הם דברי הדיאלקטיקנים על הטענות הפשוטות. מעלי הקשיים שואלים תחילה אם הטענה המוגדרת יכולה להיות אמיתית; שכן אם היא תבוטל, גם הבלתי־מוגדרת אינה יכולה להיות אמיתית, ואם גם הבלתי־מוגדרת מתבטלת, אף האמצעית ביניהן לא תתקיים. אלה היו כעין יסודות הטענות הפשוטות; לכן, אם הן נדחות, ייעלמו גם הטענות הפשוטות, ואי־אפשר יהיה לומר שהאמיתי מתקיים בטענות פשוטות.
M 8.99
Τοιαῦτα μὲν ὡς ἐν κεφαλαίοις τὰ ἐπὶ τῶν ἁπλῶν ἀξιωμάτων λεγόμενα τοῖς διαλεκτικοῖς ὑπῆρχεν. οἱ δὲ ἀπορητικοὶ ζητοῦσι πρῶτον, εἰ δύναται τὸ ὡρισμένον ἀληθὲς εἶναι· τούτου γὰρ ἀναιρεθέντος οὐδὲ τὸ ἀόριστον δύναται ὑπάρχειν ἀληθές, ἀναιρουμένου δὲ καὶ τοῦ ἀορίστου οὐδὲ τὸ μέσον τούτων ὑποστήσεται. ταῦτα δ’ ἦν ὥσπερ στοιχεῖα τῶν ἁπλῶν ἀξιωμάτων· τοίνυν ἀθετουμένων αὐτῶν οἰχήσεται καὶ τὰ ἀπλᾶ ἀξιώματα, καὶ οὐκ ἐνέσται λέγειν τἀληθὲς ἐν τοῖς ἁπλοῖς ὑπάρχειν ἀξιώμασιν.
M 8.100
הם אומרים שטענה מוגדרת זו, ׳זה יושב׳ או ׳זה מהלך׳, אמיתית כאשר הנשוא — כגון הישיבה או ההליכה — הוא תכונה מקרית של הדבר שעליו חלה ההצבעה. אך כאשר אומרים ׳זה מהלך׳ ומצביעים על אדם פרטי, הדבר שעליו חלה ההצבעה הוא, לשם הדוגמה, סוקרטס או חלק כלשהו מסוקרטס. אולם הוא אינו סוקרטס ואינו חלק כלשהו ממנו, כפי שנראה; לכן הטענה המוגדרת אינה יכולה להיות אמיתית.
M 8.100
καὶ δὴ τὸ ὡρισμένον τοῦτο ἀξίωμα, τὸ “οὗτος κάθηται” ἢ “οὗτος περιπατεῖ”, τότε φασὶν ἀληθὲς ὑπάρχειν, ὅταν τῷ ὑπὸ τὴν δεῖξιν πίπτοντι συμβεβήκῃ τὸ κατηγόρημα, οἷον τὸ καθῆσθαι ἢ τὸ περιπατεῖν. ἀλλ’ ἔν τε τῷ λέγειν “οὗτος περιπατεῖ” δεικνυμένου τινὸς τῶν ἐπὶ μέρους ἀνθρώπων, ἤτοι Σωκράτης ἐστὶ λόγου χάριν ὁ ὑπὸ τὴν δεῖξιν πίπτων ἢ μέρος τι τοῦ Σωκράτους· οὔτε δὲ Σωκράτης ἐστὶν ὁ ὑπὸ τὴν δεῖξιν πίπτων οὔτε μέρος τι τοῦ Σωκράτους, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα δύναται ἀληθὲς εἶναι τὸ ὡρισμένον ἀξίωμα.
M 8.101
סוקרטס אינו נופל תחת ההצבעה, משום שהוא מורכב מנפש ומגוף, †ואין מצביעים לא על הנפש, לא על הגוף ולא על השלם כנופלים תחת ההצבעה†. ואף שום חלק של סוקרטס אינו נופל תחת ההצבעה. שכן אם הם אומרים שהנשוא — ההליכה או הישיבה — הוא תכונה מקרית של הדבר שעליו מצביעים, אך הנשוא, כגון הליכה או ישיבה, לעולם אינו תכונה מקרית של החלק המזערי שעליו מצביעים, מן ההכרח שגם החלק אינו הדבר הנופל תחת ההצבעה.
M 8.101
καὶ Σωκράτης μὲν οὐχ ὑποπίπτει τῇ δείξει, παρόσαν αὐτοῦ ἐκ ψυχῆς καὶ σώματος συνεστῶτος † οὔθ’ ἡ ψυχὴ δείκνυται οὔτε τὸ σῶμα οὔτε τὸ ὅλον, ὑπὸ τὴν δεῖξιν πίπτοντα †. καὶ μὴν οὐδὲ μόριόν τι Σωκράτους ὑπέπιπτε τῇ δείξει· εἰ γὰρ τῷ ὑπὸ τὴν δεῖξιν πίπτοντι συμβεβηκέναι φασὶ τὸ κατηγόρημα (τὸ περιπατεῖν ἢ τὸ καθῆσθαι), οὐδέποτε δὲ τῷ δεικνυμένῳ μορίῳ ὄντι ἐλαχίστῳ συμβέβηκε τὸ κατηγόρημα, οἷον τὸ περιπατεῖν ἢ τὸ καθῆσθαι, κατ’ ἀνάγκην οὐδὲ τὸ μόριον ἔσται πῖπτον ὑπὸ τὴν δεῖξιν.
M 8.102
ואם לא חלק זה ולא סוקרטס נופלים תחתיה, ואין דבר מלבדם, נעלמת הטענה המוגדרת המבוטאת בהצבעה; נוסף על כך, היא נעשית כמעט בלתי־מוגדרת. שכן ייתכן שהדבר שעליו מצביעים הוא חלק זה של סוקרטס, וייתכן שאינו זה אלא אחר, ולכן השלם נעשה בהכרח בלתי־מוגדר. אם אין טענה מוגדרת, גם הבלתי־מוגדרת לא תהיה; ומשום כך אף האמצעית לא תתקיים.
M 8.102
ἀλλ’ εἰ μήτε τοῦτο μήτε Σωκράτης, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, οἴχεται τὸ κατὰ δεῖξιν ἐκφερόμενον ὡρισμένον ἀξίωμα, σὺν τῷ καὶ ἀόριστον αὐτὸ γίνεσθαι σχεδόν· εἰ γὰρ ἐνδέχεται τοῦτ᾿ εἶναι τὸ δεικνύμενον τοῦ Σωκράτους μέρος, ἐνδέχεται δὲ μηδὲ τοῦτο ἀλλ’ ἕτερον, ἐξ ἀνάγκης ἀόριστον γίνεται τὸ ὅλον. μὴ ὄντος οὖν τοῦ ὡρισμένου ἀξιώματος οὐδὲ τὸ ἀόριστον ἔσται. διὰ δὲ τοῦτο οὐδὲ τὸ μέσον ὑποστήσεται.
M 8.103
נוסף על כך, כשהם אומרים שהטענה ׳יום הוא׳ אמיתית עתה, ׳לילה הוא׳ כוזבת, ׳לא יום הוא׳ כוזבת ו׳לא לילה הוא׳ אמיתית, <ישאל אדם> כיצד אותה שלילה יחידה, בהצטרפה לטענות אמיתיות, הופכת אותן לכוזבות, ובהצטרפה לכוזבות הופכת אותן לאמיתיות. הדבר דומה לסילנוס בחידתו של איסופוס: הוא ראה אותו אדם בחורף [נושף] בפיו כדי שלא יתקררו ידיו, ונושף כדי שלא ייכווה, ואמר שלא יוכל לשאת חיים עם חיה כזאת, שממנה יוצאים הדברים המנוגדים ביותר.
M 8.103
Πρὸς τούτοις ὅταν λέγωσι τὸ μὲν “ἡμέρα ἔστιν” ἀξίωμα ἐπὶ τοῦ παρόντος εἶναι ἀληθές, τὸ δὲ “νὺξ ἔστι” ψεῦδος, καὶ τὸ μὲν “οὐχὶ ἡμέρα ἔστι” ψεῦδος, τὸ δὲ “οὐχὶ νὺξ ἔστιν” ἀληθές, ἐπιστήσει <τις>, πῶς μία οὖσα καὶ ἡ αὐτὴ ἀπόφασις τοῖς μὲν ἀληθέσι προσελθοῦσα ψευδῆ ταῦτα ποιεῖ, τοῖς δὲ ψευδέσιν ἀληθῆ. ὅμοιον γάρ ἐστι τοῦτο τῷ κατὰ τὸ Αἰσώπειον αἴνιγμα Σειληνῷ, ὃς ὁρῶν τὸν αὐτὸν ἄνθρωπον χειμῶνος ὥρᾳ καὶ ὑπὲρ τοῦ μὴ ψύχεσθαι τὰς χεῖρας [ἐμφυσῶντα] καὶ ὑπὲρ τοῦ μὴ καίεσθαι ἐμφυσῶντα τῷ στόματι, ἔφη μὴ ἂν ὑπομεῖναι τοιούτῳ θηρίῳ συζῆν ἐξ οὗ τὰ ἐναντιώτατα προέρχεται.
M 8.104
כך גם השלילה עצמה, העושה את הקיימים לבלתי־קיימים ואת הבלתי־קיימים לקיימים, נוטלת חלק בטבע מפלצתי. הם רוצים שתתקיים, שלא תתקיים, <שלא תתקיים ולא שלא תתקיים, או> שתתקיים ולא תתקיים בעת ובעונה אחת. אם היא קיימת, כיצד בהצטרפה לקיים היא הופכת את השלם לבלתי־קיים ולא לקיים עוד יותר? שהרי קיים המצטרף לקיים מחזק יותר את הקיום.
M 8.104
ὧδε γὰρ καὶ αὐτὴ ἡ ἀπόφασις τὰ μὲν ὑπάρχοντα ἀνύπαρκτα ποιοῦσα, τὰ δὲ ἀνύπαρκτα ὑπαρκτά, τεραστίου φύσεως μετείληφεν. ἢ γὰρ ὑπάρχειν αὐτὴν θέλουσιν ἢ μὴ ὑπάρχειν ἢ <μήτε ὑπάρχειν μήτε μὴ ὑπάρχειν ἢ> ὑπάρχειν ἄμα καὶ μὴ ὑπάρχειν. καὶ εἰ μὲν ὑπάρχειν, πῶς ὑπάρχοντι προσεθοῦσα ἀνύπαρκτον τὸ ὅλον ποιεῖ καὶ οὐ μᾶλλον ὑπάρχον; ὑπάρχον γὰρ ὑπάρχοντι προσγενόμενον βεβαιοῖ μᾶλλον τὴν ὕπαρξιν.
M 8.105
ואם היא בלתי־קיימת, מאיזה טעם בהצטרפה לבלתי־קיים היא הופכת אותו לקיים ולא לבלתי־קיים עוד יותר? שהרי בלתי־קיים הנוסף לבלתי־קיים אינו יוצר קיום אלא אי־קיום. או כיצד, בהיותה בלתי־קיימת, היא מעבירה את הקיים לאי־קיום, במקום להפוך אותו לקיים מבחינה אחת ובלתי־קיים מבחינה אחרת? כשם שלבן ושחור המצורפים יחד אינם יוצרים שחור או לבן, אלא דבר לבן מבחינה אחת ושחור מבחינה אחרת, כך גם הבלתי־קיים המצטרף לקיים יהפוך את השלם לקיים מבחינה אחת ובלתי־קיים מבחינה אחרת.
M 8.105
εἰ δὲ ἀνύπαρκτον, τίνι λόγῳ τῷ μὴ ὑπάρχοντι προσελθοῦσα ὑπαρκτὸν αὐτὸ ποιεῖ καὶ οὐ μᾶλλον ἀνύπαρκτον; ἀνυπάρκτῳ γὰρ ἀνύπαρκτον προστεθὲν οὐχ ὕπαρξιν ἀλλ᾿ ἀνυπαρξίαν ἀπεργάζεται. ἢ πῶς ἀνύπαρκτος οὖσα μετατίθησι τὸ ὑπαρκτὸν εἰς ἀνυπαρξίαν, ἀλλ᾿ οὐ κατὰ μὲν τι ὑπαρκτὸν κατὰ δέ τι ἀνύπαρκτον αὐτὸ ποιεῖ; ὡς γὰρ λευκὸν καὶ μέλαν συντεθέντα οὐ μέλαν ἢ λευκὸν ποιεῖ, ἀλλὰ κατὰ μὲν τι λευκὸν κατὰ δέ τι μέλαν, οὕτω καὶ ἀνύπαρκτον ὑπαρκτῷ συνελθὸν τὸ ὅλον ποιήσει κατὰ μὲν τι ὑπαρκτὸν κατὰ δέ τι ἀνύπαρκτον.
M 8.106
יתר על כן, מה שהופך דבר־מה לבלתי־קיים פועל דבר־מה, והפועל קיים ומתקיים; <...> לכן השלילה, שאינה קיימת, לא תהפוך דבר לבלתי־קיים. נותר לומר שאינה קיימת ואף אינה בלתי־קיימת. אך אם היא כזאת, כיצד שוב, כשהיא אינה קיימת ואינה בלתי־קיימת, היא מצטרפת לקיים ויוצרת אי־קיום, ולבלתי־קיים ויוצרת קיום?
M 8.106
ἄλλως τε τὸ ἀνύπαρκτόν τι ποιοῦν ποιεῖ τι, τὸ δὲ ποιοῦν ἔστι καὶ ὑπάρχει· <...> ἡ ἄρα ἀπόφασις μὴ ὑπάρχουσα οὐδὲ ποιήσει τι ἀνύπαρκτον. λείπεται ἄρα λέγειν μήτε ὑπάρχειν αὐτὴν μήτε μὴ ὑπάρχειν. ἀλλ’ εἰ τοιαύτη ἐστί, πῶς πάλιν μήτε ὑπάρχουσα μήτε μὴ ὑπάρχουσα τῷ μὲν ὑπάρχοντι προσελθοῦσα ἀνυπαρξίαν ποιεῖ, τῷ δὲ μὴ ὑπάρχοντι ὕπαρξιν;
M 8.107
כשם שמה שאינו חם ואינו קר אינו יכול, בהצטרפו לחם, להפכו לקר, או בהצטרפו לקר להפכו לחם, כך חסר היגיון שמה שאינו קיים ואינו בלתי־קיים יצטרף לקיים וייצור אי־קיום, ולבלתי־קיים וייצור קיום. אותם קשיים אפשר לעורר גם אם יאמרו שהשלילה קיימת מבחינה אחת ובלתי־קיימת מבחינה אחרת.
M 8.107
ὡς γὰρ τὸ μήτε θερμὸν μήτε ψυχρὸν τῷ θερμῷ προσελθὸν οὐ δύναται ποιῆσαι ψυχρόν, οὐδὲ τῷ ψυχρῷ θερμόν, οὕτως ἄλογόν ἐστι τὸ μήτε ὑπάρχον μήτε μὴ ὑπάρχον τῷ μὲν ὑπάρχοντι προσελθὸν ἀνυπαρξίαν ποιεῖν, τῷ δὲ ἀνυπάρκτῳ ὕπαρξιν. τὰ δὲ αὐτὰ ἐνέσται ἀπορεῖν καὶ ἐὰν κατὰ τὶ μὲν ὑπάρχειν λέγωσι τὴν ἀπόφασιν, κατὰ δέ τι ἀνύπαρκτον εἶναι.
M 8.108
עתה, לאחר שבחנו במידת־מה את חוקי הדיאלקטיקנים לגבי הטענות הפשוטות, נעבור גם לחוקיהם לגבי הלא־פשוטות. טענות לא־פשוטות הן אלה שהוזכרו לעיל, המורכבות מטענה המשתנה או <מ>טענות שונות, ושולט בהן קשר אחד או יותר.
M 8.108
Νῦν δὲ ἐπὶ ποσὸν ψηλαφηθείσης τῆς ἐπὶ τῶν ἁπλῶν ἀξιωμάτων παρὰ τοῖς διαλεκτικοῖς νομοθεσίας, μετίωμεν καὶ τὴν ἐπὶ τῶν οὐχ ἁπλῶν. καὶ δὴ οὐχ ἀπλᾶ μέν ἐστιν ἀξιώματα τὰ ἀνώτερον προειρημένα, ἅπερ ἐξ ἀξιώματος διαφορουμένου ἢ <ἐξ> ἀξιωμάτων διαφερόντων συνέστηκε καὶ ἐν οἷς σύνδεσμος ἢ σύνδεσμοι ἐπικρατοῦσιν.
M 8.109
ניטול מהן עתה את הטענה המכונה תנאי. זו מורכבת מטענה המשתנה, או מטענות שונות <ו>באמצעות הקשר ׳אם׳. לדוגמה, התנאי ׳אם יום הוא, יום הוא׳ מורכב מטענה המשתנה ומן הקשר ׳אם׳;
M 8.109
λαμβανέσθω δὲ ἐκ τούτων ἐπὶ τοῦ παρόντος τὸ καλούμενον συνημμένον. τοῦτο τοίνυν συνέστηκεν ἐξ ἀξιώματος διαφορουμένου ἢ ἐξ ἀξιωμάτων διαφερόντων <καὶ> διὰ τοῦ εἰ ἢ συνδέσμου, οἷον ἐκ διαφορουμένου μὲν ἀξιώματος καὶ τοῦ “εἰ” συνδέσμου συνέστηκε τὸ τοιοῦτον συνημμένον “εἰ ἡμέρα ἔστιν, ἡμέρα ἔστιν”,
M 8.110
והטענה ׳אם אכן יום הוא, אור יש׳ מורכבת מטענות שונות באמצעות הקשר ׳אם אכן׳. מבין הטענות שבתנאי, זו המסודרת אחרי הקשר ׳אם׳ או ׳אם אכן׳ נקראת ׳קודמת׳ ו׳ראשונה׳, והאחרת ׳מסיימת׳ ו׳שנייה׳, גם אם התנאי כולו מבוטא בסדר הפוך, כגון ׳אור יש, אם אכן יום הוא׳. גם כאן ׳אור יש׳ נקראת המסיימת אף שנאמרה ראשונה, ו׳יום הוא׳ הקודמת אף שנאמרה שנייה, משום שהיא מסודרת אחרי הקשר ׳אם אכן׳.
M 8.110
ἐκ διαφερόντων δὲ ἀξιωμάτων καὶ διὰ τοῦ “εἴπερ” συνδέσμου τὸ οὕτως ἔχον “εἴπερ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν”. τῶν δὲ ἐν τῷ συνημμένῳ ἀξιωμάτων τὸ μετὰ τὸν “εἴ” ἢ τὸν “εἴπερ” σύνδεσμον τεταγμένον ἡγούμενόν τε καὶ πρῶτον καλεῖται, τὸ δὲ λοιπὸν λῆγόν τε καὶ δεύτερον, καὶ ἐὰν ἀναστρόφως ἐκφέρηται τὸ ὅλον συνημμένον, οἷον οὕτως “φῶς ἔστιν, εἴπερ ἡμέρα ἔστιν”· καὶ γὰρ ἐν τούτῳ λῆγον μὲν καλεῖται τὸ “φῶς ἔστιν” καίπερ πρῶτον ἐξενεχθέν, ἡγούμενον δὲ τὸ “ἡμέρα ἔστιν” καίπερ δεύτερον λεγόμενον, διὰ τὸ μετὰ τὸν “εἴπερ” σύνδεσμον τετάχθαι.
M 8.111
זהו בקיצור מבנה התנאי. טענה כזאת נראית כמכריזה שהטענה השנייה שבה נובעת מן הראשונה, ושאם הקודמת קיימת, המסיימת תהיה קיימת. לכן, כאשר הכרזה זו נשמרת והמסיימת נובעת מן הקודמת, גם התנאי אמיתי; וכשאינה נשמרת, הוא כוזב.
M 8.111
ἡ μὲν οὖν σύστασις τοῦ συνημμένου, ὡς ἐν συντόμοις εἰπεῖν, ἐστὶ τοιαύτη, ἐπαγγέλλεσθαι δὲ δοκεῖ τὸ τοιοῦτον ἀξίωμα ἀκολουθεῖν τῷ ἐν αὐτῷ πρώτῳ τὸ ἐν αὐτῷ δεύτερον καὶ ὄντος τοῦ ἡγουμένου ἔσεσθαι τὸ λῆγον. ὅθεν σῳζομένης μὲν τῆς τοιαύτης ἐπαγγελίας καὶ ἀκολουθοῦντος τῷ ἡγουμένῳ τοῦ λήγοντος ἀληθὲς γίνεται καὶ τὸ συνημμένον, μὴ σῳζομένης δὲ ψεῦδος.
M 8.112
לכן נתחיל בנקודה זו ונבחן אם אפשר למצוא תנאי אמיתי השומר את ההכרזה האמורה. כל הדיאלקטיקנים אומרים במשותף שתנאי תקף כאשר המסיימת שבו נובעת מן הקודמת שבו; אך הם חלוקים ביניהם על השאלה מתי וכיצד היא נובעת, ומציגים אמות־מידה סותרות לנביעה.
M 8.112
διόπερ ἀπὸ τούτου εὐθὺς ἀρξάμενοι σκοπῶμεν εἰ δύναται ἀληθές τι συνημμένον καὶ σῷζον τὴν εἰρημένην ἐπαγγελίαν εὑρεθῆναι. Κοινῶς μὲν γάρ φασιν ἅπαντες οἱ διαλεκτικοὶ ὑγιὲς εἶναι συνημμένον, ὅταν ἀκολουθῇ τῷ ἐν αὐτῷ ἡγουμένῳ τὸ ἐν αὐτῷ λῆγον· περὶ δὲ τοῦ πότε ἀκολουθεῖ καὶ πῶς στασιάζουσι πρὸς ἀλλήλους καὶ μαχόμενα τῆς ἀκολουθίας ἐκτίθενται κριτήρια.
M 8.113
פילון, למשל, אמר שהתנאי אמיתי כאשר אינו מתחיל באמת ומסתיים בכזב; לכן לשיטתו התנאי אמיתי בשלוש דרכים וכוזב בדרך אחת. כשהוא מתחיל באמת ומסתיים באמת הוא אמיתי, כגון ׳אם יום הוא, אור יש׳. וכשהוא מתחיל בכזב ומסתיים בכזב, גם אז הוא אמיתי, כגון ׳אם הארץ עפה, לארץ יש כנפיים׳.
M 8.113
οἷον ὁ μὲν Φίλων ἔλεγεν ἀληθὲς γίνεσθαι τὸ συνημμένον, ὅταν μὴ ἄρχηται ἀπ’ ἀληθοῦς καὶ λήγῃ ἐπὶ ψεῦδος, ὥστε τριχῶς μὲν γίνεσθαι κατ’ αὐτὸν ἀληθὲς συνημμένον, καθ’ ἕνα δὲ τρόπον ψεῦδος. καὶ γὰρ ὅταν ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχόμενον ἐπ’ ἀληθὲς λήγῃ, ἀληθές ἐστιν, ὡς τὸ “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν”. καὶ ὅταν ἀπὸ ψεύδους ἀρχόμενον ἐπὶ ψεῦδος λήγῃ, πάλιν ἀληθές, οἷον τὸ “εἰ πέταται ἡ γῆ, πτέρυγας ἔχει ἡ γῆ”.
M 8.114
גם התנאי המתחיל בכזב ומסתיים באמת אמיתי, כגון ׳אם הארץ עפה, הארץ קיימת׳. הוא כוזב רק כאשר הוא מתחיל באמת ומסתיים בכזב, כגון ׳אם יום הוא, לילה הוא׳; כאשר יום, ׳יום הוא׳, שהיא הקודמת, אמיתית, ואילו ׳לילה הוא׳, שהיא המסיימת, כוזבת.
M 8.114
ὡσαύτως δὲ καὶ τὸ ἀρχόμενον ἀπὸ ψεύδους, ἐπ’ ἀληθὲς δὲ λῆγον ἐστὶν ἀληθές, ὡς τὸ “εἰ πέταται ἡ γῆ, ἔστιν ἡ γῆ”. μόνως δὲ γίνεται ψεῦδος, ὅταν ἀρχόμενον ἀπὸ ἀληθοῦς λήγῃ ἐπὶ ψεῦδος, ὁποῖόν ἐστι τὸ “εἰ ἡμέρα ἔστι, νὺξ ἔστιν”· ἡμέρας γὰρ οὔσης τὸ μὲν “ἡμέρα ἔστιν” ἀληθές ἐστιν, ὅπερ ἦν ἡγούμενον, τὸ δὲ “νὺξ ἔστι” ψεῦδός ἐστιν, ὅπερ ἦν λῆγον.
M 8.115
דיודורוס אומר שתנאי אמיתי הוא תנאי שלא היה אפשר בעבר ואף אי־אפשר עתה שיתחיל באמת ויסתיים בכזב. עמדה זו סותרת את עמדת פילון. התנאי ׳אם יום הוא, אני משוחח׳, כאשר עתה יום ואני משוחח, אמיתי לפי פילון, מפני שהוא מתחיל באמת ׳יום הוא׳ ומסתיים באמת ׳אני משוחח׳; אך לפי דיודורוס הוא כוזב. שהרי אפשר שיתחיל בזמן כלשהו באמת ׳יום הוא׳ ויסתיים בכזב ׳אני משוחח׳, אם אחדל לדבר; ואף היה אפשר שיתחיל באמת ויסתיים בכזב ׳אני משוחח׳,
M 8.115
Διόδωρος δὲ ἀληθὲς εἶναί φησι συνημμένον ὅπερ μήτε ἐνεδέχετο μήτε ἐνδέχεται ἀρχόμενον ἀπ’ ἀληθοῦς λήγειν ἐπὶ ψεῦδος. ὅπερ μάχεται τῇ Φίλωνος θέσει. τὸ γὰρ τοιοῦτον συνημμένον “εἰ ἡμέρα ἔστιν, ἐγὼ διαλέγομαι” ἡμέρας οὔσης ἐπὶ τοῦ παρόντος κἀμοῦ διαλεγομένου κατὰ μὲν τὸν Φίλωνα ἀληθές ἐστιν, ἐπείπερ ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχόμενον τοῦ “ἡμέρα ἔστιν” εἰς ἀληθὲς λήγει τὸ “ἐγὼ διαλέγομαι”, κατὰ δὲ τὸν Διόδωρον ψεῦδος. ἐνδέχεται γὰρ ἀπ’ ἀληθοῦς ποτὲ ἀρξάμενον τοῦ “ἡμέρα ἔστιν” ἐπὶ ψεῦδος λήγειν τὸ “ἐγὼ διαλέγομαι”, ἡσυχάσαντος ἐμοῦ, καὶ ἐνεδέχετο ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχόμενον ἐπὶ ψεῦδος λήγειν τὸ “ἐγὼ διαλέγομαι”·
M 8.116
שכן לפני שהתחלתי לשוחח הוא התחיל באמת ׳יום הוא׳ והסתיים בכזב ׳אני משוחח׳. וכן התנאי ׳אם לילה הוא, אני משוחח׳, כאשר יום ואני שותק, אמיתי לפי פילון, שכן הוא מתחיל בכזב ומסתיים בכזב; אך לפי דיודורוס הוא כוזב, שכן אפשר שעם בוא הלילה יתחיל באמת ויסתיים בכזב, אם עדיין לא אשוחח אלא אשתוק.
M 8.116
πρὶν γὰρ ἄρξωμαι διαλέγεσθαι, ἀπ’ ἀληθοῦς μὲν ἤρχετο τοῦ “ἡμέρα ἔστιν”, ἐπὶ ψεῦδος δὲ ἔληγε τὸ “ἐγὼ διαλέγομαι”. πάλιν τὸ οὕτως ἔχον “εἰ νὺξ ἔστιν, ἐγὼ διαλέγομαι”, ἡμέρας οὔσης καὶ σιωπῶντος ἐμοῦ κατὰ μὲν Φίλωνα ὡσαύτως ἀληθές, ἀπὸ γὰρ ψεύδους ἀρχόμενον ἐπὶ ψεῦδος λήγει, κατὰ δὲ τὸν Διόδωρον ψεῦδος· ἐνδέχεται γὰρ αὐτὸ ἀρξάμενον ἀπ’ ἀληθοῦς λῆξαι εἰς ψεῦδος νυκτὸς ἐπελθούσης, καὶ πάλιν ἐμοῦ μὴ διαλεγομένου ἀλλ’ ἡσυχάζοντος.
M 8.117
ואף התנאי ׳אם לילה הוא, יום הוא׳, כאשר יום, אמיתי לפי פילון משום שהוא מתחיל בכזב ׳לילה הוא׳ ומסתיים באמת ׳יום הוא׳; אך לפי דיודורוס הוא כוזב, משום שעם הישארות הלילה אפשר שיתחיל באמת ׳לילה הוא׳ ויסתיים בכזב ׳יום הוא׳.
M 8.117
ἀλλὰ δὴ καὶ τὸ “εἰ νὺξ ἔστιν, ἡμέρα ἔστιν” ἡμέρας οὔσης κατὰ μὲν Φίλωνα διὰ τοῦτ᾿ ἀληθές, ὅτι ἀπὸ ψεύδους ἀρχόμενον τοῦ “νὺξ ἔστιν” εἰς ἀληθὲς λήγει τὸ “ἡμέρα ἔστιν”, κατὰ δὲ Διόδωρον διὰ τοῦτο ψεῦδος, ὅτι ἐνδέχεται νυκτὸς ἐπισχούσης, ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχόμενον αὐτὸ τοῦ “νὺξ ἔστιν”, ἐπὶ ψεῦδος λήγειν τὸ “ἡμέρα ἔστιν”.
M 8.118
מאחר שכזאת היא, כדוגמה, הסתירה בין אמות־המידה לטענת התנאי, שמא ההבחנה בתנאי תקף נעשית קשה. כדי להכירו, צריך קודם כול להכריע במחלוקת הדיאלקטיקנים על תקפותו; וכל עוד היא בלתי־מוכרעת, מן ההכרח שגם התנאי עצמו יישאר בהשעיית השיפוט. ובצדק.
M 8.118
Τοιαύτης οὖν οὔσης ὡς ἐν παραδείγματος μέρει τῆς ἐν τοῖς κριτηρίοις τοῦ συνημμένου ἀξιώματος ὑπεναντιώσεως, μήποτε ἄπορος γίνεται ἡ τοῦ ὑγιοῦς συνημμένου διάγνωσις· ἵνα γὰρ μάθωμεν τοῦτο, πρὸ παντὸς δεῖ ἐπικριθῆναι τὴν περὶ τῆς ὑγιότητος αὐτοῦ τῶν διαλεκτικῶν διάστασιν. ἐφ᾿ ὅσον δὲ ἀνεπίκριτός ἐστι, μένειν ἀνάγκη καὶ αὐτὸ ἐν ἐποχῇ. καὶ εἰκότως.
M 8.119
שהרי או שנקבל את כל אמות־המידה של הדיאלקטיקנים או אחת מהן. אי־אפשר לקבל את כולן, שכן הן סותרות זו את זו, כפי שהראיתי בשתיים שהוזכרו, ודברים סותרים אינם יכולים להיות מהימנים במידה שווה. ואם נקבל אחת מהן, נקבלה מעצמה וללא שיפוט, או בצירוף טיעון המראה שאמת־מידה זו תקפה.
M 8.119
ἤτοι γὰρ πᾶσι τοῖς κριτηρίοις τῶν διαλεκτικῶν προσέξομεν ἤ τινι τούτων. ἀλλὰ πᾶσι μὲν οὐχ οἷόν τέ ἐστι προσέχειν· μάχεται γάρ, ὡς ἐπὶ τῶν προειρημένων δυεῖν ὑπέδειξα, τὰ δὲ μαχόμενα οὐ δύναται ἐπ᾿ ἴσης εἶναι πιστά. εἰ δέ τινι τούτων, ἤτοι αὐτόθεν καὶ ἀκρίτως προσέξομέν τινι, ἤ μετὰ λόγου τοῦ δεικνύντος ὅτι ὑγιές ἐστι τὸ τοιοῦτον κριτήριον.
M 8.120
אם נסכים לאמת־מידה כלשהי ללא שיפוט ומעצמה, מדוע נסכים לזו יותר מלזו? דבר זה שקול לאי־הסכמה לאף אחת בשל הסתירה. ואם נקבלה בצירוף טיעון המראה שאמת־המידה שבחרנו לטענת התנאי תקפה, טיעון זה יהיה בלתי־מסיק וחסר תוקף, או מסיק ומוכיח.
M 8.120
καὶ εἰ μὲν ἀκρίτως καὶ αὐτόθεν συγκαταθησόμεθά τινι κριτηρίῳ; τί μᾶλλον τῷδε ἢ τῷδε συγκαταθησόμεθα; ὅπερ ἴσον ἦν τῷ μηδενὶ συγκατατίθεσθαι διὰ τὴν μάχην. εἰ δὲ μετὰ λόγου τοῦ δεικνύντος ὅτι ὑγιές ἐστι τὸ παραλαμβανόμενον ὑφ’ ἡμῶν τοῦ συνημμένου κριτήριον, ἤτοι οὗτος ὁ λόγος ἀσύνακτός τ’ ἐστὶ καὶ ἀπέραντος ἢ συνακτικὸς καὶ περαίνων.
M 8.121
אם הוא בלתי־מסיק וחסר תוקף, הוא בלתי־מהימן ופגום בבחירת אמת־מידה לטענת התנאי. ואם הוא מסיק, הרי הוא מסיק משום שהמסקנה נובעת מהנחותיו, ולכן הוא עצמו נבחן באמצעות נביעה כלשהי.
M 8.121
ἀλλ’ ἀσύνακτος μὲν καθεστὼς καὶ ἀπέραντος ἄπιστός ἐστι καὶ μοχθηρὸς ἐν τῷ προκρίνειν τι τοῦ συνημμένου κριτήριον. εἰ δὲ συνακτικὸς ὑπάρχει, πάντως διὰ τοῦτο συνακτικὸς τυγχάνει ὅτι ἀκολουθεῖ αὐτοῦ τοῖς λήμμασιν ἡ ἐπιφορά, ὥστε δι᾿ ἀκολουθίας τινὸς αὐτὸν δοκιμάζεσθαι.
M 8.122
אך את הנביעה, שהייתה מלכתחילה נתונה לחקירה בטענת התנאי, היה צריך לבחון באמצעות טיעון. הדבר שקול אפוא לנפילה לאופן המעגלי: כדי ללמוד שאת טענת התנאי יש לבחון באמצעות נביעה עלינו לפנות לטיעון כלשהו, וכדי שטיעון זה יהיה תקף צריך לבסס מראש את הנביעה שעל פיה הוא נשפט כתקף.
M 8.122
τὴν δὲ ἀκολουθίαν ἐξ ἀρχῆς ζητουμένην ἐπὶ τοῦ συνημμένου λόγῳ ἔδει δοκιμάζεσθαι. τοίνυν ἴσον ἦν τὸ τοιοῦτον τῷ εἰς τὸν δι᾿ ἀλλήλων τρόπον ἐμπίπτειν· ἴνα γὰρ τὸ συνημμένον ἐξ ἀκολουθίας ὀφεῖλον δοκιμάζεσθαι μάθωμεν, ἐπὶ λόγον τινὰ δεῖ δραμεῖν, καὶ ἴνα οὗτος ὁ λόγος ὑγιὴς ᾖ, τὴν ἀκολουθίαν δεῖ προπεπιστῶσθαι, ἀφ᾿ ἧς ὅτι ἐστιν ὑγιὴς κρίνεται.
M 8.123
מאחר שבשל קושי זה אין בידינו טענת תנאי תקפה, גם לא יהיה בידינו טיעון מסיק. ובהיעדר טיעון כזה לא תהיה לנו הוכחה, שכן הוכחה היא טיעון מסיק. ובהיעדר הוכחה מתבטלת הפילוסופיה הדוגמטית.
M 8.123
μὴ ἔχοντες οὖν τὸ ὑγιὲς συνημμένον ὅσον ἐπὶ τῇ τοιαύτῃ ἀπορίᾳ, οὐδὲ συνακτικὸν ἕξομεν λόγον. τοῦτον δὲ μὴ ἔχοντες οὐδὲ ἀπόδειξιν ἕξομεν· λόγος γάρ ἐστι συνακτικὸς ἡ ἀπόδειξις. ἀποδείξεως δὲ μὴ ὑπαρχούσης ἀναιρεῖται ἡ δογματικὴ φιλοσοφία.
M 8.124
מתוך דברים אלה אפשר לעבור גם לטענות חיבור, לטענות ברירה ובכלל לשאר סוגי הטענות הלא־פשוטות (Stoic. fr. II 211 Arn.). טענת החיבור חייבת להיות מורכבת <או> מפשוטות, מלא־פשוטות או מתערובת שלהן; אך כל אלה כרוכים בקושי, מאחר שהפשוטות כבר נמצאו כרוכות בקושי.
M 8.124
Ἐνέσται δὲ ἀπὸ τούτων καὶ ἐπὶ τὰ συμπεπλεγμένα καὶ ἐπὶ τὰ διεζευγμένα κοινῶς τε ἐπὶ τὰ λοιπὰ εἴδη τῶν οὐχ ἁπλῶν ἀξιωμάτων διαβαίνειν. (Stoic. fr. II 211 Arn.) τὸ γὰρ συμπεπλεγμένον <ἤτοι> ἐξ ἁπλῶν ὀφείλει ἢ ἐξ οὐχ ἁπλῶν ἢ ἐκ μικτῶν συνεστάναι, πάντα δὲ ταῦτα ἠπόρηται τῶν ἁπλῶν προηπορημένων.
M 8.125
יתר על כן, כשהם אומרים שטענת חיבור שכל חלקיה אמיתיים תקפה, כגון ׳יום הוא ואור יש׳, ואילו טענה שיש בה <חלק אחד> כוזב היא כוזבת, הם מחוקקים לעצמם. שכן אם המורכב מכל האמיתיים אמיתי, עקבי היה שגם המורכב מכל הכוזבים יהיה מיד [כוזב], ואילו המורכב מכוזבים ומאמיתיים גם יחד לא יהיה אמיתי יותר משהוא כוזב.
M 8.125
οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ ὅταν λέγωσιν ὑγιὲς εἶναι συμπεπλεγμένον τὸ πάντ’ ἔχον ἐν αὐτῷ ἀληθῆ, οἶον τὸ “ἡμέρα ἔστι καὶ φῶς ἔστιν”, ψεῦδος δὲ τὸ <ἓν> ἔχον ψεῦδος, νομοθετοῦσιν αὐτοὶ αὑτοῖς. ἀκόλουθον γὰρ ἦν, εἰ ἀληθές ἐστι τὸ ἐκ πάντων ἀληθῶν σύνθετον, εὐθὺς [ἀληθὲς] καὶ τὸ ἐκ πάντων ψευδῶν συγκείμενον ψεῦδος, τὸ δὲ ἐκ ψευδῶν ἅμα καὶ ἀληθῶν μὴ μᾶλλον ἀληθὲς εἶναι ἤ ψεῦδος.
M 8.126
אם מותר להם לחוקק כרצונם ולקבוע בעניינים כבחירתם, יש להתיר להם לומר שטענת חיבור המכילה כזב אחד היא כוזבת; אך גם לאחרים יהיה מותר לקבוע כנגדם ולומר שטענת חיבור המורכבת מאמיתיים רבים ומכזב אחד היא אמיתית.
M 8.126
εἰ μὲν γὰρ ἔξεστιν αὐτοῖς ἃ θέλουσι νομοθετεῖν καὶ ὡς προαιροῦνται περὶ τῶν πραγμάτων διατάττεσθαι, ἐπιτρεπτέον μὲν τὸ ἓν ἔχον ψεῦδος συμπεπλεγμένον λέγεσθαι παρ’ αὐτοῖς ψεῦδος, ἐξέσται δὲ καὶ ἄλλοις ἀντιδιατάττεσθαι καὶ λέγειν τὸ ἐκ πλειόνων ἀληθῶν, ἑνὸς δὲ ψεύδους συμπεπλεγμένον ἀληθὲς ὑπάρχειν.
M 8.127
ואם יש לשים לב לטבע הדברים, עקבי לומר שטענת חיבור המכילה דבר כוזב ודבר אמיתי אינה אמיתית יותר משהיא כוזבת. כשם שתערובת של לבן ושחור אינה לבנה יותר משהיא שחורה — שהרי הלבן לבן והשחור שחור — כך האמיתי לבדו הוא [גם] אמיתי, הכוזב לבדו כוזב, ואילו המורכב משניהם אינו ראוי להיקרא אמיתי יותר משהוא כוזב.
M 8.127
εἰ δὲ τῇ φύσει τῶν πραγμάτων προσεκτέον ἐστίν, ἀκόλουθον δήπουθεν τὸ τὶ μὲν ψεῦδος ἔχον, τὶ δὲ ἀληθὲς συμπεπλεγμένον μὴ μᾶλλον ἀληθὲς ἢ ψεῦδος εἶναι λέγειν· ὥσπερ γὰρ τὸ ἐκ λευκοῦ καὶ μέλανος μεμιγμένον οὐ μᾶλλον λευκόν ἐστιν ἢ μέλαν (τὸ μὲν γὰρ λευκὸν λευκὸν ἦν καὶ τὸ μέλαν ὑπῆρχεν), οὕτω τὸ μὲν ἀληθὲς μόνον ἀληθὲς εἶναι [καὶ] συμβέβηκεν, τὸ δὲ ψεῦδος μόνον ψεῦδος ὑπάρχει, τὸ δὲ σύνθετον ἐξ ἀμφοτέρων οὐ μᾶλλον ἀληθὲς ἢ ψεῦδος προσαγορευτέον.
M 8.128
אך הם אומרים: בחיים אנו מכנים בגד שרוב חלקיו שלמים אך חלק קטן ממנו קרוע לא שלם בשל רוב חלקיו השלמים, אלא קרוע בשל החלק הקטן והקרוע. כך גם טענת חיבור, אפילו יש בה כזב אחד בלבד ואמיתות רבות, תיקרא כולה כוזבת מכוח הכזב האחד.
M 8.128
ἀλλ’ ὥσπερ ἐν τῷ βίῳ, φασί, τὸ κατὰ μὲν τὰ πλεῖστα μέρη ὑγιὲς ἱμάτιον κατ’ ὀλίγον δὲ διερρωγὸς οὐκ ἀπὸ τῶν πλείστων καὶ ὑγιῶν μερῶν ὑγιὲς εἶναι λέγομεν ἀλλ’ ἀπὸ τοῦ ὀλίγου καὶ διερρωγότος διερρωγός, οὕτω καὶ τὸ συμπεπλεγμένον, κἂν ἓν μόνον ἔχῃ ψεῦδος πλείονα δὲ ἀληθῆ, λεχθήσεται τὸ ὅλον ἀπὸ τοῦ ἑνὸς ψεῦδος.
M 8.129
טענה זו תמימה. יש להתיר לחיי היום־יום להשתמש בשמות שלא בדקדוק, שכן אין הם מחפשים בהכרח את האמת לפי הטבע אלא לפי הדעה. אנו אומרים ׳לחפור באר׳, ׳לארוג גלימה׳ ו׳לבנות בית׳ שלא במובן המדויק: אם זו באר, אין חופרים אותה אלא כבר חפרוה; ואם זו גלימה, אין אורגים אותה אלא כבר ארגוה. לכן בחיים ובמנהג המשותף יש מקום לשימוש בלתי־מדויק; אך כאשר אנו חוקרים את הדברים לפי הטבע יש לדבוק בדיוק.
M 8.129
ὅπερ ἐστὶν εὔηθες. τῷ μὲν γὰρ βίῳ συγχωρητέον καταχρηστικοῖς ὀνόμασι χρῆσθαι, μὴ πάντως τὸ πρὸς τὴν φύσιν ἀληθὲς ζητοῦντι, ἀλλὰ τὸ πρὸς τὴν δόξαν. φρέαρ γοῦν ὀρύσσειν φαμὲν καὶ χλαμύδα ὑφαίνειν καὶ οἰκίαν οἰκοδομεῖν, οὐ κυρίως· εἰ γὰρ φρέαρ ἐστίν, οὐκ ὀρύσσεται ἀλλ’ ὀρώρυκται, καὶ εἰ χλαμύς ἐστιν, οὐχ ὑφαίνεται ἀλλ’ ὕφανται. ὥστε ἐν μὲν τῷ βίῳ καὶ τῇ κοινῇ συνηθείᾳ τόπον εἶχεν ἡ κατάχρησις· ὅταν δὲ τὰ πρὸς τὴν φύσιν ζητῶμεν πράγματα, τότε ἔχεσθαι δεῖ τῆς ἀκριβείας.
M 8.130
מדברים אלה הראינו במידה מספקת שהטיעון כרוך בקושי ובבלבול רב למעמידים את האמת והכזב בנאמר חסר גוף. קל ללמוד שגם למעמידים אותם בקול אין דרך קלה.
M 8.130
Ἀλλ’ ὅτι μὲν ἄπορός ἐστιν ὁ λόγος καὶ πολλὴν ἔχων ταραχὴν τοῖς ἐν ἀσωμάτῳ τινὶ λεκτῷ τὸ ἀληθὲς καὶ ψεῦδος ἀπολείπουσιν, ἐκ τούτων αὐταρκῶς ὑποδέδεικται· ὅτι δὲ καὶ τοῖς ἐν τῇ φωνῇ ταῦθ’ ὑποστησαμένοις οὐκ ἔστιν εὔπορος, ῥᾴδιον μαθεῖν.
M 8.131
כל קול, אם הוא קיים, נמצא בתהליך היווצרות או מושתק. הקול המתהווה אינו קיים מפני שטרם התקיים, והמושתק אינו קיים מפני שטרם נוצר; לכן הקול אינו קיים. שהקול המתהווה אינו קיים מוכח מדברים דומים: בית ההולך ונבנה עדיין אינו בית, ואף ספינה או דבר אחר מסוג זה; וכך גם קול. מוסכם שגם המושתק אינו קיים. אם אפוא קול מתהווה או מושתק, ובאף אחד מן הזמנים האלה אינו קיים, אין קול.
M 8.131
πᾶσα γὰρ φωνή, εἰ ἔστιν, ἤτοι γινομένη ἔστιν ἢ σιωπωμένη· οὔτε δὲ ἡ γινομένη ἔστι τῷ μὴ ὑφεστάναι οὔτε ἡ σιωπωμένη τῷ μήπω γίνεσθαι· οὐκ ἄρα ἔστιν ἡ φωνή. ἡ μὲν οὖν γινομένη οὐκ ἔστιν, καθάπερ ἐκ τῶν ὁμοίων δείκνυται· οὔτε γὰρ οἰκία γινομένη οἰκία ἔστιν, οὐ ναῦς, οὐκ ἄλλο τι τῶν τοιούτων, ὥστ’ οὐδὲ φωνή. ὅτι δ’ οὐδ’ ἡ σιωπωμένη ὑφέστηκεν, ὁμόλογον. εἴπερ οὖν ἢ γίνεται φωνὴ ἢ σιωπᾶται, κατ’ οὐδέτερον δὲ τούτων τῶν χρόνων ἔστιν, οὐκ ἂν εἴη φωνή.
M 8.132
ועוד, אם האמיתי מצוי בקול, הוא מצוי בקול מזערי או ארוך. לא במזערי, שכן המזערי חסר חלקים ואילו האמיתי אינו חסר חלקים; ולא בארוך, שכן קול זה אינו יכול להתקיים: כאשר חלקו הראשון מבוטא, השני עדיין אינו קיים, וכאשר השני מבוטא, הראשון אינו קיים עוד. לכן האמיתי אינו מצוי בקול.
M 8.132
καὶ ἄλλως, εἰ ἐν φωνῇ ἔστι τὸ ἀληθές, ἤτοι ἐν ἐλαχίστῃ ἐστὶ φωνῇ ἤ ἐν μακρᾷ· οὔτε δὲ ἐν ἐλαχίστῃ· ἀμερὲς γάρ ἐστι τὸ ἐλάχιστον, καὶ τὸ ἀληθὲς οὐκ ἀμερές· οὔτε ἐν μακρᾷ· ἀνυπόστατος γάρ ἐστιν αὕτη διὰ τό, ὅτε μὲν τὸ πρῶτον αὐτῆς προφέρεται μέρος, μήπω εἶναι τὸ δεύτερον, ὅτε δὲ τὸ δεύτερον, μηκέτι εἶναι τὸ πρῶτον. οὐ τοίνυν ἐν φωνῇ ἔστι τὸ ἀληθές.
M 8.133
נוסף על כך, אם הוא מצוי בקול, הוא בקול מסמן או בקול שאינו מסמן. אך הוא אינו יכול להיות בקול שאינו מסמן דבר, כגון ׳בליטירי׳ ו׳סקינדפסוס׳ [דבר־מה]; שכן כיצד אפשר לתפוס דבר שאינו דבר כאמיתי?
M 8.133
πρὸς τούτοις, εἰ ἐν φωνῇ ἔστιν, ἤτοι ἐν σημαινούσῃ ἢ ἐν μὴ σημαινούσῃ. ἀλλ’ ἐν μὲν τῇ μὴ σημαινούσῃ τι, οἷον τῇ βλίτυρι καὶ τῇ σκινδαψός, οὐκ ἂν εἴη [τι]· πῶς γὰρ τοῦ μὴ πράγματος οἷόν τέ ἐστιν ὡς ἀληθοῦς ἀντιλαμβάνεσθαι;
M 8.134
נותר לומר שהוא בקול מסמן. גם זה בלתי־אפשרי: שום קול אינו מסמן מכוח היותו קול, שאם לא כן כל שומעי הקול, יוונים וברברים, היו צריכים לתפוס גם את המסומן באמצעותו. לכן גם בדרך זו אין לקבוע שהאמיתי מצוי בקול.
M 8.134
λείπεται ἄρα λέγειν ἐν τῇ σημαινούσῃ. ὃ δὴ πάλιν ἐστὶν ἀδύνατον· οὐδεμία γὰρ φωνὴ ὡς φωνὴ σημαντική ἐστιν, ἐπεὶ ἐχρῆν πάντας τοὺς ἀντιλαμβανομένους φωνῆς Ἕλληνας καὶ βαρβάρους ἀντιλαμβάνεσθαι καὶ τοῦ σημαινομένου ὑπ’ αὐτῆς. ὥστε οὐδὲ κατὰ τοῦτο ἐν φωνῇ θετέον τἀληθές.
M 8.135
מבין הקולות מקצתם פשוטים ומקצתם מורכבים: פשוטים כגון ׳דיון׳, ומורכבים כגון ׳דיון מהלך׳. אם האמיתי מצוי בקול, הוא מצוי בפשוט או במורכב. אך אינו בפשוט ובלתי־מורכב, שכן האמיתי חייב להיות טענה ושום טענה אינה בלתי־מורכבת.
M 8.135
τῶν τε φωνῶν αἱ μέν εἰσιν ἁπλαῖ αἱ δὲ σύνθετοι, ἁπλαῖ μὲν οἷον ἡ “Δίων”, σύνθετοι δὲ ὥσπερ ἡ “Δίων περιπατεῖ”. εἰ οὖν ἐν φωνῇ ἔστι τἀληθές, ἤτοι ἐν ἁπλῇ ἔστιν ἢ ἐν συνθέτῳ. ἀλλ’ ἐν μὲν ἁπλῇ καὶ ἀσυνθέτῳ οὐκ ἔστιν· ἀξίωμα γὰρ εἶναι δεῖ τἀληθές, καὶ οὐδὲν ἀξίωμα ἀσύνθετον.
M 8.136
ואינו יכול להיות במורכב, משום ששום ביטוי מורכב אינו מתקיים, כגון ׳דיון קיים׳: כשאנו אומרים ׳דיון׳ עדיין איננו אומרים ׳קיים׳, וכשאנו מבטאים את האחרון איננו אומרים עוד את הראשון. מכאן שהאמיתי אינו בקול.
M 8.136
ἐν συνθέτῳ δὲ οὐκ ἂν εἴη διὰ τὸ μηδεμίαν σύνθετον ὑφεστάναι λέξιν, οἶον τὴν “Δίων ἔστιν”· ὅτε γὰρ λέγομεν τὴν “Δίων”, οὔπω λέγομεν τὴν “ἔστιν”, καὶ ὅτε ταύτην προφερόμεθα, οὐκέτ’ ἐκείνην λέγομεν. ὥστ’ οὐδ’ ἐν φωνῇ τἀληθές.
M 8.137
ואף לא בתנועת המחשבה, כפי שסברו אחדים. אם האמיתי מצוי בתנועת המחשבה, שום דבר חיצוני לא יהיה אמיתי, שכן תנועת המחשבה מצויה בתוכנו ולא בחוץ. אך אבסורד לומר ששום דבר חיצוני אינו אמיתי; לכן אבסורד גם להעמיד את האמיתי בתנועת המחשבה.
M 8.137
Καὶ μὴν οὐδ’ ἐν τῷ κινήματι τῆς διανοίας, ὡς ὑπενόησάν τινες. εἰ γὰρ ἐν τῷ κινήματι τῆς διανοίας ἐστὶ τἀληθές, οὐδὲν ἔσται τῶν ἐκτὸς ἀληθές· τὸ γὰρ κίνημα τῆς διανοίας ἐστὶν ἐν ἡμῖν καὶ οὐκ ἐκτός. ἄτοπον δέ γε τὸ λέγειν μηδὲν εἶναι τῶν ἐκτὸς ἀληθές· ἄτοπον ἄρα καὶ τὸ ἐν τῷ κινήματι τῆς διανοίας ἀπολείπειν τἀληθές.
M 8.138
יתר על כן, מאחר שתנועות המחשבה פרטיות לכל אדם, לא תהיה אמת משותפת. ובהיעדר אמת משותפת הכול יהיה לא־ברור ושנוי במחלוקת: מה שאדם זה מחזיק כאמיתי — כלומר תנועת מחשבתו — האחר אינו מחזיק, ולהפך, מה שהאחר מחזיק הראשון לא קיבל. אך אבסורד לומר שאין שום דבר אמיתי בהסכמה;
M 8.138
τῶν τε κινημάτων τῆς διανοίας ἰδίων ὄντων ἑκάστου οὐδὲν ἔσται κοινὸν ἀληθές, μηδενὸς δὲ ὄντος κοινοῦ τινος ἀληθοῦς πάντ’ ἔσται ἀσαφῆ καὶ διάφωνα· ὃ γὰρ ἔχει οὗτος ἀληθές (τουτέστι τὸ κίνημα τῆς διανοίας), τοῦθ' ἕτερος οὐκ ἔχει, καὶ ἀναστρόφως, ὃ ἐκεῖνος ἔχει, τοῦθ’ οὗτος οὐκ εἴληφεν. ἄτοπον δὲ τὸ μηδὲν εἶναι λέγειν συμφώνως ἀληθές·
M 8.139
לכן גם הטענה שהאמיתי מונח בתנועת המחשבה אינה במקומה ואינה תקפה. יתר על כן, <לאלה המעמידים> את האמיתי בתנועת המחשבה עקבי להודות שהכול אמיתי, כגון תנועות מחשבתם של אפיקורוס, זנון, דמוקריטוס והאחרים; שכן כולן תנועות מחשבה באותה מידה. אך אי־אפשר שהכול אמיתי, כשם שאי־אפשר שהכול כוזב; לכן גם תנועת המחשבה אינה אמיתית.
M 8.139
τοίνυν καὶ τὸ ἀξιοῦν ἐν τῷ κινήματι τῆς διανοίας ὑποκεῖσθαι τἀληθὲς ἄτοπόν ἐστι καὶ οὐχ ὑγιές. ἀκόλουθόν τέ ἐστι <τοῖς ἐν> τῷ κινήματι τῆς διανοίας τἀληθὲς ἀπολείπουσι πάνθ’ ὁμολογεῖν ἀληθῆ εἶναι, οἷον τὸ κίνημα τῆς Ἐπικούρου διανοίας καὶ Ζήνωνος καὶ Δημοκρίτου καὶ τῶν ἄλλων· πᾶσι γὰρ αὐτοῖς συμβέβηκεν ἐπ’ ἴσης κινήμασιν εἶναι τῆς διανοίας. ἀδύνατον δέ γέ ἐστι τὸ πάντα εἶναι ἀληθῆ, ὡς καὶ τὸ πάντα ψευδῆ· τοίνυν οὐδὲ τὸ κίνημα τῆς διανοίας ἀληθές ἐστιν.
M 8.140
לאחר שעוררנו קשיים כה רבים על אמת־המידה ועל האמת, נבחן עתה את הדרכים המורכבות הנבנות מאמת־המידה לשם תפיסת אמת שאינה מופיעה מעצמה, כלומר הסימן וההוכחה. נדון כסדר תחילה בסימן, שכן באמצעות השתתפות בו נעשית ההוכחה חושפת את המסקנה. <ב׳> האם קיים סימן
M 8.140
Ἀλλὰ γὰρ διὰ τοσούτων περί τε κριτηρίου καὶ περὶ ἀληθοῦς ἀπορήσαντες, τὸ μετὰ τοῦτο σκεπτώμεθα καὶ περὶ τῶν συντιθεμένων ἐφόδων ἀπὸ τοῦ κριτηρίου πρὸς κατάληψιν τοῦ μὴ αὐτόθεν ὑποπίπτοντος ἀληθοῦς, τουτέστι τοῦ τε σημείου καὶ τῆς ἀποδείξεως. καὶ τάξει γε πρῶτον περὶ σημείου λέγωμεν· μετουσίᾳ γὰρ τούτου ἡ ἀπόδειξις ἐκκαλυπτικὴ γίνεται τοῦ συμπεράσματος. <β΄> εἰ ἔστι τι σημεῖον
M 8.141
מאחר שההבדל העליון ביותר בין הדברים הוא כפול — מקצתם גלויים ומקצתם נעלמים; הגלויים הם המופיעים מעצמם לחושים ולמחשבה, והנעלמים הם שאינם נתפסים מתוכם — וכיוון שהטיעון על אמת־המידה נמסר אצלנו באופן שיטתי יותר כדי לעורר קושי בדברים הברורים,
M 8.141
Ἐπεὶ τῶν πραγμάτων διττή τις ἔστι κατὰ τὸ ἀνωτάτω διαφορὰ, καθ’ ἣν τὰ μέν ἐστι πρόδηλα, τὰ δὲ ἄδηλα (καὶ πρόδηλα μὲν τὰ αὐτόθεν ὑποπίπτοντα ταῖς τε αἰσθήσεσι καὶ τῇ διανοία, ἄδηλα δὲ τὰ μὴ ἐξ αὐτῶν ληπτά), μεθοδικώτερον δὲ εἰς μὲν τὴν τῶν ἐναργῶν ἀπορίαν ὁ περὶ κριτηρίου λόγος ἡμῖν ἀποδέδοται
M 8.142
שכן משהוכח טיעון זה אי־אפשר לטעון בתוקף שהנראים הם מטבעם כפי שהם נראים, ועדיין נותר סוג הדברים הנעלמים, אנו סבורים שנכון להשתמש גם לביטולו בדרך קצרה המבטלת את הסימן ואת ההוכחה; שכן עם ביטולם נעשית גם תפיסת האמת באמצעותם בלתי־ודאית. אך ראוי אולי לומר תחילה דברים מעטים על טבע הסימן לפני הדיון הפרטי.
M 8.142
(τούτου γὰρ δειχθέντος ἀδύνατον γίνεται καὶ τὸ περὶ τῶν φαινομένων διισχυρίζεσθαι, ὅτι τοιαῦτά ἐστι πρὸς τὴν φύσιν ὁποῖα φαίνεται), λειπομένης δὲ ἔτι τῆς τῶν ἀδήλων διαφορᾶς, καλῶς ἔχειν ἡγούμεθα καὶ πρὸς τὴν ταύτης ἀθέτησιν συντόμῳ τινὶ χρήσασθαι ἐφόδῳ, τῇ τό τε σημεῖον καὶ τὴν ἀπόδειξιν ἀναιρούσῃ· τούτων γὰρ πάλιν ἀναιρουμένων ἀβέβαιος γίνεται καὶ ἡ δι’ αὐτῶν τοῦ ἀληθοῦς κατάληψις. βραχέα δ’ ἴσως οἰκεῖόν ἐστι πρὸ τῶν κατὰ μέρος διελθεῖν περὶ τῆς τοῦ σημείου φύσεως.
M 8.143
׳סימן׳ נאמר אפוא בשני אופנים, כללי ומיוחד. באופן כללי הוא מה שנחשב כמגלה דבר־מה; מבחינה זו אנו נוהגים לכנות סימן גם את המשמש להזכרת דבר שנצפה עמו. באופן מיוחד הוא המורה על דבר נעלם, והוא שיעמוד עתה לחקירתנו.
M 8.143
Λέγεται τοίνυν τὸ σημεῖον διχῶς, κοινῶς τε καὶ ἰδίως, κοινῶς μὲν τὸ δοκοῦν τι δηλοῦν, καθὸ καὶ τὸ πρὸς ἀνανέωσιν τοῦ συμπαρατηρηθέντος αὐτῷ πράγματος χρησιμεῦον εἰώθαμεν καλεῖν σημεῖον, ἰδίως δὲ τὸ ἐνδεικτικὸν τοῦ ἀδηλουμένου πράγματος, περὶ οὗ καὶ πρόκειται ζητεῖν ἐπὶ τοῦ παρόντος.
M 8.144
כדי לתפוס את טבעו ביתר בהירות יש להקדים שוב שכפי שאמרנו לעיל, מבין הדברים גלויים הם אלה הבאים לידיעתנו מעצמם, כגון שעכשיו יום ושאני משוחח; והנעלמים הם שאינם כאלה. <ג׳> כמה סוגים של דברים נעלמים
M 8.144
εἰ δέ τις τρανότερον ἐπιβάλλει αὐτοῦ τῇ φύσει, πάλιν προληπτέον ὅτι, ὡς ἀνώτερον ἐλέγομεν, τῶν πραγμάτων πρόδηλα μέν ἐστι τὰ ἐξ αὑτῶν εἰς γνῶσιν ἡμῖν ἐρχόμενα, οἷον ἦν ἐπὶ τοῦ παρόντος τὸ ἡμέραν εἶναι καὶ τὸ ἐμὲ διαλέγεσθαι, ἄδηλα δὲ τὰ μὴ οὕτως ἔχοντα. <γ΄> πόσαι τῶν ἀδήλων
M 8.145
מבין הנעלמים יש נעלמים לחלוטין, נעלמים מטבעם ונעלמים לזמן־מה. נעלמים לזמן־מה הם דברים שטבעם ברור, אך בשל נסיבות חיצוניות מסוימות הם נעלמים מאתנו לעתים, כגון העיר אתונה עתה: מטבעה היא ברורה וגלויה, אך היא נעלמת בשל המרחק שבינינו לבינה.
M 8.145
τῶν δὲ ἀδήλων τὰ μέν τινα ἦν καθάπαξ ἄδηλα, τὰ δὲ φύσει ἄδηλα, τὰ δὲ πρὸς καιρὸν ἄδηλα. ὧν πρὸς καιρὸν μὲν ἄδηλα καλεῖται ἅπερ τὴν φύσιν ἔχοντα ἐναργῆ παρά τινας ἔξωθεν περιστάσεις κατὰ καιροὺς ἡμῖν ἀδηλεῖται, οἷον νῦν ἡ τῶν Ἀθηναίων πόλις ἡμῖν· φύσει μὲν γάρ ἐστιν ἐναργής καὶ πρόδηλος, παρὰ δὲ τὸ μεταξὺ διάστημα ἀδηλεῖται.
M 8.146
נעלמים מטבעם הם הדברים הנסתרים לעולם ואינם יכולים ליפול תחת בהירותנו, כגון הנקבוביות המושכלות והריק האינסופי שמחוץ לעולם, שכמה מחוקרי הטבע טוענים לקיומו.
M 8.146
φύσει δὲ ἦν ἄδηλα τὰ δι’ αἰῶνος ἀποκεκρυμμένα καὶ μὴ δυνάμενα ὑπό τὴν ἡμετέραν πεσεῖν ἐνάργειαν, καθάπερ οἱ νοητοὶ πόροι καὶ τὸ ἀξιούμενον ἐκτὸς εἶναι τοῦ κόσμου τισὶ φυσικοῖς ἄπειρον κενόν.
M 8.147
נעלמים לחלוטין הם הדברים שמטבעם לעולם אינם נופלים תחת תפיסה אנושית, כגון אם מספר הכוכבים זוגי או אי־זוגי וכמה גרגרי חול יש בלוב.
M 8.147
καθάπαξ δὲ ἄδηλα λέγεται τυγχάνειν τὰ μηδέποτε ὑπ’ ἀνθρωπίνην κατάληψιν πεφυκότα πίπτειν, οἶόν ἐστι τὸ ἀρτίους εἶναι τοὺς ἀστέρας ἢ περισσοὺς καὶ τὸ τοσάσδε ὑπάρχειν ἐν Λιβύῃ ψάμμους.
M 8.148
יש אפוא ארבעה סוגים של דברים: הראשון <של> הברורים, השני של הנעלמים לחלוטין, השלישי של הנעלמים מטבעם והרביעי של הנעלמים לזמן־מה. אנו אומרים שלא כל סוג זקוק לסימן אלא רק אחדים מהם.
M 8.148
τεσσάρων οὖν οὐσῶν ἐν τοῖς πράγμασι διαφορῶν, μιᾶς μὲν <τῆς> τῶν ἐναργῶν, δευτέρας δὲ τῆς τῶν καθάπαξ ἀδήλων, τρίτης δὲ τῆς τῶν φύσει ἀδήλων, τετάρτης τῆς τῶν πρὸς καιρόν, οὐ πᾶσάν φαμεν διαφορὰν σημείου δεῖσθαι ἀλλὰ τινά.
M 8.149
הנעלמים לחלוטין אינם מקבלים שום סימן, ואף לא הברורים: הברורים משום שהם מופיעים מעצמם ואינם זקוקים לדבר אחר שיגלה אותם; והנעלמים לחלוטין משום שבהימלטם מכל תפיסה בכלל אינם מקבלים גם תפיסה באמצעות סימן.
M 8.149
εὐθέως γὰρ οὔτε τὰ καθάπαξ ἄδηλα ἐπιδέχεταί τι σημεῖον οὔτε τὰ ἐναργῆ, καὶ τὰ μὲν ἐναργῆ, ὅτι ἐξ αὐτῶν προσπίπτει καὶ οὐδενὸς ἑτέρου δεῖται πρὸς μήνυσιν, τὰ δὲ καθάπαξ ἄδηλα, ὅτι κοινῶς πᾶσαν ἐκπεφευγότα κατάληψιν οὐδὲ τὴν διὰ σημείου ἐπιδέχεται.
M 8.150
הנעלמים מטבעם והנעלמים לזמן־מה זקוקים לתצפית שמכוח סימן: הנעלמים לזמן־מה משום שבנסיבות מסוימות הם מוצאים מבהירותם ביחס אלינו, והנעלמים מטבעם משום שהם בלתי־נראים תמיד.
M 8.150
τὰ δὲ φύσει ἄδηλα καὶ τὰ πρὸς καιρὸν χρείαν ἔχει τῆς ἐκ τοῦ σημείου παρατηρήσεως, τὰ μὲν πρὸς καιρὸν ἄδηλα, ὅτι κατά τινας περιστάσεις αἴρεται ἐκ τῆς πρὸς ἡμάς ἐναργείας, τὰ δὲ φύσει ἄδηλα, ὅτι διὰ παντός ἐστιν ἀφανῆ.
M 8.151
מאחר שיש שני סוגי דברים הזקוקים לסימן, הופיעו גם שני סוגי סימן: הסימן המזכיר, הנראה שימושי בעיקר לנעלמים לזמן־מה; והסימן המורה, שלטענתם משמש לנעלמים מטבעם.
M 8.151
διττῆς οὖν οὔσης διαφορᾶς τῶν σημείου δεομένων πραγμάτων διττὸν ἀνεφάνη καὶ τὸ σημεῖον, τὸ μέν τι ὑπομνηστικόν, ὅπερ μάλιστα ἐπὶ τῶν πρὸς καιρὸν ἀδήλων φαίνεται χρησιμεῦον, τὸ δὲ ἐνδεικτικόν, ὅπερ ἐπὶ τῶν φύσει ἀδήλων ἀξιοῦται παραλαμβάνεσθαι.
M 8.152
הסימן המזכיר נצפה יחד עם המסומן בבהירות; וכאשר הוא מופיע בעוד המסומן נעלם, הוא מביאנו להיזכר בדבר שנצפה עמו אך אינו מופיע עתה בבירור, כמו בעשן ובאש. לאחר שצפינו בהם פעמים רבות יחד, ברגע שאנו רואים אחד מהם — את העשן — אנו נזכרים מחדש באחר — באש שאינה נראית.
M 8.152
καὶ δὴ τὸ μὲν ὑπομνηστικὸν συμπαρατηρηθὲν τῷ σημειωτῷ δι’ ἐναργείας, ἅμα τῷ ὑποπεσεῖν ἐκείνου ἐδηλουμένου, ἄγει ἡμᾶς εἰς ὑπόμνησιν τοῦ συμπαρατηρηθέντος αὐτῷ, νῦν δὲ ἐναργῶς μὴ προσπίπτοντος, ὡς ἐπὶ τοῦ καπνοῦ καὶ τοῦ πυρός· ταῦτα γὰρ πολλάκις ἀλλήλοις συνεζευγμένα παρατηρήσαντες ἄμα τῷ τὸ ἕτερον ἰδεῖν, τουτέστι τὸν καπνόν, ἀνανεούμεθα τὸ λοιπόν, τουτέστι τὸ μὴ βλεπόμενον πῦρ.
M 8.153
אותו <גם> הטיעון לגבי הצלקת הבאה אחרי פצע ופציעת הלב הקודמת למוות: בראותנו צלקת אנו נזכרים בפצע שקדם לה, ובראותנו פציעת לב אנו יודעים מראש שהמוות עתיד לבוא. זו הייתה תכונתו של הסימן המזכיר,
M 8.153
ὁ <δ᾿> αὐτὸς λόγος καὶ ἐπὶ τῆς τῷ ἕλκει ἐπιγινομένης οὐλῆς καὶ ἐπὶ τῆς τοῦ θανάτου προηγουμένης καρδίας τρώσεως· οὐλήν τε γὰρ ἰδόντες προηγησάμενον ἕλκος ἀνανεούμεθα, καρδίας τε τρῶσιν θεασάμενοι μέλλοντα θάνατον προγινώσκομεν. ἀλλὰ τὸ μὲν ὑπομνηστικὸν σημεῖον τοιαύτην εἶχε τὴν ἰδιότητα,
M 8.154
אך הסימן המורה שונה ממנו. הוא אינו יכול להיצפות יחד עם המסומן — שכן הדבר הנעלם מטבעו אינו מופיע מלכתחילה, ולכן אינו יכול להיצפות יחד עם אחד הנראים — אלא אומרים שמתוך טבעו ומבנהו שלו הוא כמעט משמיע קול ומסמן את הדבר שעליו הוא מורה.
M 8.154
τὸ δὲ ἐνδεικτικὸν διέφερε τούτου. οὐκέτι γὰρ καὶ αὐτὸ συμπαρατήρησιν τῷ σημειωτῷ ἐπιδέχεται (ἀρχῆθεν γὰρ ἀνυπόπτωτόν ἐστι τὸ φύσει ἄδηλον πρᾶγμα, καὶ διὰ τοῦτο οὐ δύναταί τῶν φαινομένων συμπαρατηρηθῆναι), ἀλλ’ ἄντικρυς ἐκ τῆς ἰδίας φύσεως καὶ κατασκευῆς μόνον οὐχὶ φωνὴν ἀφιὲν λέγεται σημαίνειν τὸ οὗ ἐστιν ἐνδεικτικόν.
M 8.155
הנפש, למשל, היא מן הדברים הנעלמים מטבעם, שכן לעולם אין היא נופלת מטבעה תחת בהירותנו. בהיותה כזאת היא מתגלה בדרך של הוראה מתוך התנועות שסביב הגוף; שכן אנו מסיקים שכוח כלשהו הלובש את הגוף מעניק לו תנועות כאלה.
M 8.155
οἷον ἡ ψυχὴ τῶν φύσει ἀδήλων ἐστὶ πραγμάτων. οὐδὲποτε γὰρ ὑπὸ τὴν ἡμετέραν πέφυκε πίπτειν ἐνάργειαν. τοιαύτη δὲ οὖσα ἐκ τῶν περὶ τὸ σῶμα κινήσεων ἐνδεικτικῶς μηνύεται· λογιζόμεθα γὰρ ὅτι δύναμίς τις ἐνδεδυκυῖα τῷ σώματι τοιαύτας αὐτῷ κινήσεις ἐνδίδωσιν.
M 8.156
משיש שני סימנים — המזכיר, הנראה שימושי בעיקר לנעלמים לזמן־מה, והמורה, המקובל לגבי הנעלמים מטבעם — נכוון את כל חקירתנו וקושיינו לא אל המזכיר, שכן הוא נחשב בשימוש משותף מועיל בחיי היום־יום, אלא אל המורה. אותו המציאו הפילוסופים הדוגמטיים והרופאים הרציונליסטים, כאילו הוא יכול לספק להם צורך הכרחי ביותר.
M 8.156
Ἀλλὰ γὰρ δυεῖν ὄντων σημείων, τοῦ τε ὑπομνηστικοῦ καὶ ἐπὶ τῶν πρὸς καιρὸν ἀδήλων τὰ πολλὰ χρησιμεύειν δοκοῦντος, καὶ τοῦ ἐνδεικτικοῦ, ὅπερ ἐπὶ τῶν φύσει ἀδήλων ἐγκρίνεται, μελλήσομεν πᾶσαν ποιεῖσθαι ζήτησιν καὶ ἀπορίαν οὐ περὶ τοῦ ὑπομνηστικοῦ (τοῦτο γὰρ παρὰ πᾶσι κοινῶς τοῖς ἐκ τοῦ βίου πεπίστευται χρησιμεύειν), ἀλλὰ περὶ τοῦ ἐνδεικτικοῦ· τοῦτο γὰρ ὑπὸ τῶν δογματικῶν φιλοσόφων καὶ τῶν λογικῶν ἰατρῶν, ὡς δυνάμενον τὴν ἀναγκαιοτάτην αὐτοῖς παρέχειν χρείαν, πέπλασται.
M 8.157
לכן איננו נלחמים בתפיסות המשותפות של בני האדם ואיננו מערערים את החיים באמרנו שאין שום סימן, כפי שאחדים מעלילים עלינו. אילו ביטלנו כל סימן, אולי היינו נלחמים בחיים ובכל בני האדם; אך בפועל גם אנו מכירים בדרך זו אש מתוך עשן, פצע קודם מתוך צלקת, מוות מתוך פציעת לב שקדמה לו, ומשחה מתוך התחבושת המונחת לפנינו.
M 8.157
ὅθεν οὐδὲ μαχόμεθα ταῖς κοιναῖς τῶν ἀνθρώπων προλήψεσιν, οὐδὲ συγχέομεν τὸν βίον, λέγοντες μηδὲν εἶναι σημεῖον, καθάπερ τινὲς ἡμᾶς συκοφαντοῦσιν. εἰ μὲν γὰρ πᾶν ἀνῃροῦμεν σημεῖον, τάχ’ ἴσως ἂν καὶ τῷ βίῳ καὶ πᾶσιν ἀνθρώποις ἐμαχόμεθα· νυνὶ δὲ οὕτω καὶ αὐτοὶ ἔγνωμεν, ἐκ μὲν καπνοῦ πῦρ, ἐκ δὲ οὐλῆς προηγησάμενον ἕλκος, ἐκ δὲ προηγουμένης καρδίας τρώσεως θάνατον, ἐκ δὲ προκειμένης ταινίας ἄλειμμα λαμβάνοντες.
M 8.158
אם כן, מאחר שאנו מקבלים את הסימן המזכיר שבו משתמשים החיים, אך מבטלים את הסימן שהדוגמטיקנים סברו בכזב שקיים, לא זו בלבד שאיננו נלחמים בחיים אלא אף טוענים לטובתם; שכן אנו מפריכים את הדוגמטיקנים המתקוממים נגד התפיסה המשותפת וטוענים שהם מכירים באמצעות סימנים את הנעלמים מטבעם מתוך חקר הטבע.
M 8.158
νῦν οὖν ἐπεὶ τὸ μὲν ὑπομνηστικὸν σημεῖον τίθεμεν, ᾧ χρῆται ὁ βίος, τὸ δὲ ὑπὸ τῶν δογματικῶν ψευδῶς δοξασθὲν ἀναιροῦμεν, μήποτε πρὸς τῷ μὴ μάχεσθαι τῷ βίῳ ἔτι καὶ συναγορεύομεν αὐτῷ, ἐπείπερ τοὺς κατεξαναστάντας τῆς κοινῆς προλήψεως δογματικοὺς καὶ τὰ φύσει ἄδηλα γινώσκειν λέγοντας σημειωτικῶς ἐκ φυσιολογίας ἐλέγχομεν.
M 8.159
עד כאן, בראשי פרקים, על הסימן הנתון לחקירה. עתה צריך לזכור את המנהג הספקני: אין אנו מציגים את הטיעונים נגד קיום הסימן מתוך שכנוע והסכמה — שכן מעשה כזה שקול לטענה שקיים סימן, בדומה לדוגמטיקנים — אלא כדי להביא את החקירה לשוויון־כוח ולהראות שהטענה שאין סימן מהימנה באותה מידה כמו הטענה שישנו, או להפך, שהטענה שיש סימן בלתי־מהימנה באותה מידה כמו הטענה שאין; מכאן נוצרים אי־הנטייה והשׁעיית השיפוט במחשבה.
M 8.159
Ταῦτα μὲν οὖν ὡς ἐν κεφαλαίοις περὶ τοῦ ὑπὸ τὴν ζήτησιν πίπτοντος σημείου λελέχθω· χρὴ δὲ ἐπὶ τοῦ παρόντος διὰ μνήμης ἔχειν τὸ σκεπτικὸν ἔθος. τοῦτο δ’ ἐστὶ τὸ μὴ μετὰ πείσματος καὶ συγκαταθέσεως ἐκτίθεσθαι τοὺς κατὰ τῆς ὑπάρξεως τοῦ σημείου λόγους (ἴσον γὰρ τὸ τοιοῦτο ποιεῖν τῷ ἀξιοῦν εἶναί τι σημεῖον παραπλησίως τοῖς δογματίζουσιν), ἀλλ’ ὥστε εἰς ἰσοσθένειαν τὴν ζήτησιν ἄγειν, καὶ δεικνύναι, ὅτι ἐπ’ ἴσης ἐστὶ πιστὸν τῷ εἶναί τι σημεῖον τὸ μὴ εἶναι ἢ ἀνάπαλιν ἐπ’ ἴσης ἄπιστον τῷ μηδὲν ὑπάρχειν τὸ ὑπάρχειν τι σημεῖον· ἐντεῦθεν γὰρ ἡ ἀρρεψία καὶ ἡ ἐποχὴ γίνεται τῇ διανοίᾳ.
M 8.160
לכן אף מי שנדמה כסותר אותנו באמרו שאין סימן מורה מסייע לנו, ונוטל בעצמו ובונה את הצד שיש לבנות בדרך הספקנית. שכן אם הטיעונים שמעלים הספקנים נגד הסימן חזקים מאוד וכמעט שאין להשיב עליהם, והטיעונים של הדוגמטיקנים המבססים את קיומו אינם נופלים מהם, יש להשעות מיד את השיפוט בדבר קיומו ולא להצטרף שלא בצדק לאחד הצדדים.
M 8.160
ἀμέλει γοῦν διὰ τοῦτο καὶ ὁ δοκῶν ἡμῖν ἀντιλέγειν φάσκουσι μηδὲν εἶναι ἐνδεικτικὸν σημεῖον βοηθός ἐστιν, καὶ τὸ ὀφεῖλον κατασκευάζεσθαι μέρος σκεπτικῶς, τοῦτ᾿ αὐτὸς προσλαβὼν κατασκευάζει· εἰ γὰρ οἱ μὲν κατὰ τοῦ σημείου κομιζόμενοι παρὰ τοῖς ἀπορητικοῖς λόγοι σφόδρ’ εἰσὶ σθεναροὶ καὶ σχεδὸν ἀναντίρρητοι, τούτων δὲ οὐ λείπονται καὶ οἱ παρὰ τοῖς δογματικοῖς τὴν ὕπαρξιν αὐτοῦ κατασκευάζοντες, αὐτόθεν ἐφεκτέον ἐστὶ περὶ τῆς ὑπάρξεως καὶ μὴ ἀδίκως τῷ ἑτέρῳ μέρει προσθετέον.
M 8.161
לאחר שהבהרנו גם את המנהג הספקני, נעבור לביסוס הטענה שלפנינו. מבין הדברים הקיימים, אומרים הספקנים, מקצתם מובחנים כשלעצמם ואחרים מצויים ביחס כלשהו. מובחנים כשלעצמם הם הדברים הנתפסים בקיום נפרד ובאופן מוחלט, כגון לבן, שחור, מתוק ומר וכל הדומה להם; אנו תופסים אותם כשלעצמם ובגבולותיהם בלי לחשוב עמם על דבר אחר.
M 8.161
πλὴν καὶ τοῦ σκεπτικοῦ ἔθους παρασταθέντος, χωρῶμεν λοιπὸν καὶ ἐπὶ τὴν τοῦ προκειμένου κατασκευήν. Τῶν οὖν ὄντων, φασὶν οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως, τὰ μὲν ἐστι κατὰ διαφοράν, τὰ δὲ πρός τι πὼς ἔχοντα. καὶ κατὰ διαφορὰν μὲν ὁπόσα κατ’ ἰδίαν ὑπόστασιν καὶ ἀπολύτως νοεῖται, οἷον λευκὸν μέλαν, γλυκὺ πικρόν, πᾶν τὸ τούτοις παραπλήσιον· ψιλοῖς γὰρ αὐτοῖς καὶ κατὰ περιγραφὴν ἐπιβάλλομεν καὶ δίχα τοῦ ἕτερόν τι συνεπινοεῖν.
M 8.162
יחסיים הם הדברים הנתפסים מתוך יחסם לדבר אחר ואינם נקלטים עוד באופן מוחלט, כלומר בפני עצמם, כגון לבן יותר, שחור יותר, מתוק יותר ומר יותר, וכל הדומה להם. איננו תופסים את הלבן יותר או השחור יותר בפני עצמו ובגבולותיו כפי שאנו תופסים לבן, שחור או מר; כדי לחשבו צריך לתפוס יחד גם את הדבר שממנו הוא לבן יותר או שחור יותר. אותו טיעון חל על המתוק יותר והמר יותר.
M 8.162
πρός τι δέ ἐστι τὰ κατὰ τὴν ὡς πρὸς ἕτερον σχέσιν νοούμενα καὶ οὐκέτι ἀπολελυμένως λαμβανόμενα, τουτέστι κατ’ ἰδίαν, οἷον τὸ λευκότερον καὶ μελάντερον καὶ γλυκύτερον καὶ πικρότερον, καὶ πᾶν εἴ τι τῆς αὐτῆς ἐστιν ἰδέας. οὐ γὰρ ὃν τρόπον τὸ λευκὸν ἢ τὸ μέλαν ἢ τὸ πικρὸν κατ’ ἰδίαν ἐνοεῖτο περιγραφήν, οὕτω καὶ τὸ λευκότερον ἢ μελάντερον· ἀλλ’ ἴνα τοῦτο νοήσωμεν, συνεπιβάλλειν δεῖ καὶ ἐκείνῳ τῷ οὗ λευκότερόν ἐστιν ἢ τῷ οὗ μελάντερόν ἐστιν. καὶ ἐπὶ τοῦ γλυκυτέρου καὶ πικροτέρου ὁ αὐτὸς λόγος.
M 8.163
מאחר שיש שני סוגי דברים — המובחנים כשלעצמם והמצויים ביחס כלשהו — גם הסימן המורה חייב להשתייך לאחד מהם, שכן אין סוג שלישי ביניהם. אך הוא אינו מן המובחנים כשלעצמם, כפי שהמתנגדים עצמם מודים מיד.
M 8.163
ἐπεὶ οὖν δύο εἰσὶ τῶν πραγμάτων διαφοραί, μία μὲν ἡ τῶν κατὰ διαφοράν, δευτέρα δὲ ἡ τῶν πρός τι πὼς ἐχόντων, δεήσει καὶ τὸ σημεῖον τό γε ἐνδεικτικὸν ἤτοι τῶν κατὰ διαφορὰν ἢ τῶν πρός τι ὑπάρχειν· τρίτη γὰρ μεταξὺ τούτων ἰδέα τῶν πραγμάτων οὐκ ἔστιν. ἀλλὰ τῶν κατὰ διαφορὰν μὲν οὐκ ἂν εἴη, ὡς αὐτόθεν συγκεχώρηται καὶ πρὸς τῶν ἑτεροδόξων.
M 8.164
לכן הוא יהיה מן היחסיים. כשם שהמסומן נתפס מתוך יחסו לסימן והוא יחסי <......>, כך הסימן הוא סימן של דבר־מה, של המסומן. אם נבטל בהנחה אחד מהם, גם האחר יתבטל עמו, כפי שנראה במקרה של ימין ושמאל: אם אין דבר ימני, גם לא יהיה דבר שמאלי, מפני ששניהם יחסיים; ואם אין שמאלי, מתבטלת עמו גם מחשבת הימני.
M 8.164
τοίνυν τῶν πρός τι γενήσεται. ὥσπερ γὰρ τὸ σημειωτὸν κατὰ τὴν ὡς πρὸς τὸ σημεῖον σχέσιν νοούμενον τῶν πρός τι ἐστὶν <......> · τινὸς γάρ ἐστι σημεῖον, τοῦ σημειωτοῦ. ἐὰν γοῦν τὸ ἕτερον αὐτῶν καθ’ ὑπόθεσιν ἀνέλωμεν, καὶ τὸ λειπόμενον συναναιρεθήσεται, οἷόν τι καὶ ἐπὶ τοῦ δεξιοῦ καὶ ἀριστεροῦ φαίνεται γιγνόμενον· μηδενὸς γὰρ ὄντος δεξιοῦ οὐδὲ ἀριστερόν τι ἔσται διὰ τὸ τῶν πρός τι εἶναι τούτων ἑκάτερον, καὶ μηδενὸς ὄντος ἀριστεροῦ συμπεριγράφεται καὶ ἡ τοῦ δεξιοῦ ἐπίνοια.
M 8.165
אך היחסיים נתפסים יחד. אי־אפשר להכיר דבר כלבן יותר בלי שיופיע עמו הדבר שממנו הוא לבן יותר, או כשחור יותר בלי לחשוב יחד על מה שממנו הוא שחור יותר. מאחר שגם הסימן יחסי, כפי שטענו, הדבר שהוא מסמנו ייתפס יחד עמו. אך דבר הנתפס יחד עמו לא יהיה מסומן על ידו. ההנחה שדבר הנתפס יחד עם דבר אחר יכול להיות סימנו מנותקת לגמרי מן ההיגיון: כאשר שניהם נתפסים באותו רגע, אף אחד אינו חושף או מגלה את האחר, וכל אחד, בהופיעו מעצמו, חסר יכולת כזאת.
M 8.165
ἀλλὰ δὴ τὰ πρός τι συγκαταλαμβάνεται ἀλλήλοις· οὔτε γὰρ λευκότερόν τι, ὡς ἔφην, δυνατόν ἐστι γνωρίζειν μὴ συνυποπίπτοντος τοῦ οὗ λευκότερόν ἐστιν, οὔτε μελανώτερον μὴ συνεπινοουμένου τοῦ οὗ μελανώτερόν ἐστιν. τοίνυν ἐπεὶ καὶ τὸ σημεῖον τῶν πρός τι ἐστιν, ὡς παρεμυθησάμεθα, συγκαταληφθήσεται τῷ σημείῳ τὸ οὗ ἐστι σημεῖον. τὸ συγκαταλαμβανόμενον δὲ αὐτῷ οὐκ ἔσται σημεῖον αὐτοῦ. τὸ γὰρ ὑπονοεῖν, ὅτι δύναται τό τινι συγκαταλαμβανόμενον σημεῖον ἐκείνου γίνεσθαι τελέως ἀπερρωγός· ἀμφοτέρων γὰρ ὑπὸ μίαν προθεσμίαν λαμβανομένων οὔτε τόδε τοῦδε ἐκκαλυπτικόν ἐστιν οὔτε τόδε τοῦδε μηνυτικόν, ἑκάτερον δὲ δι’ αὐτοῦ προσπῖπτον ἀποδεῖ τῆς τοιαύτης δυνάμεως.
M 8.166
אפשר <גם> שוב לחבר טיעון כזה: אם הסימן ניתן לתפיסה, הוא נתפס לפני המסומן, יחד עמו או אחריו. אך הוא אינו נתפס לפניו, עמו או אחריו, כפי שנראה; לכן הסימן אינו ניתן לתפיסה.
M 8.166
συνθείη <δ᾿> ἂν τις πάλιν λόγον τοιοῦτον. τὸ σημεῖον εἴπερ καταληπτόν ἐστιν, ἤτοι προκαταλαμβάνεται τοῦ σημειωτοῦ ἢ συγκαταλαμβάνεται αὐτῷ ἢ ἐπικαταλαμβάνεται αὐτῷ· οὔτε δὲ προκαταλαμβάνεται οὔτε συγκαταλαμβάνεται οὔτε ἐπικαταλαμβάνεται, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα καταληπτόν ἐστι τὸ σημεῖον.
M 8.167
שהסימן נתפס אחרי המסומן נראה מיד אבסורדי. כיצד יוכל הסימן עוד לחשוף דבר, כאשר המסומן שהוא אמור לחשוף נתפס לפניו? נוסף לכך, אם יאמרו זאת יקבלו הדוגמטיקנים דבר הסותר את הדוגמה הרגילה שלהם. הם אומרים שהמסומן נעלם ואינו נתפס מעצמו; אך אם הסימן נתפס לאחר תפיסת המסומן, המסומן אינו נעלם, שהרי כבר התגלה לפני הופעת הדבר המגלה אותו. לכן הסימן אינו נתפס לאחר המסומן.
M 8.167
καὶ δὴ τὸ μὲν λέγειν, ὅτι ἐπικαταλαμβάνεται τῷ σημειωτῷ τὸ σημεῖον, αὐτόθεν φαίνεται ἄτοπον· πῶς γὰρ ἔτι δύναται ἐκκαλυπτικὸν εἶναι τὸ σημεῖον, ὅτε οὗ ἐκκαλυπτικόν ἐστι, τὸ σημειωτόν, προκαταλαμβάνεται αὐτοῦ; ἄλλως τε καὶ μαχόμενόν τι προσδέξονται οἱ δογματικοὶ τῷ συνήθως ὑπ’ αὐτῶν δογματιζομένῳ, ἐὰν τοῦτο λέγωσιν. φασὶ γὰρ τὸ σημειωτὸν ἄδηλον εἶναι καὶ μὴ ἐξ αὐτοῦ καταληπτόν· εἰ δέ γε μετὰ τὴν τούτου κατάληψιν ἐπικαταλαμβάνεται τὸ σημεῖον, οὐκ ἔσται τοῦτ’ ἄδηλον ὅ γε πρὸ τῆς τοῦ μηνύοντος αὐτὸ παρουσίας πεφώραται. ὥστε οὐκ ἐπικαταλαμβάνεται τῷ σημειωτῷ τὸ σημεῖον.
M 8.168
וגם אינו נתפס יחד עמו, מן הסיבה שנאמרה מעט קודם. דברים הנתפסים יחד אינם זקוקים להתגלות זה באמצעות זה, אלא מופיעים מעצמם באותו רגע; לכן לא הסימן ייקרא עוד סימן ולא המסומן יהיה עוד מסומן.
M 8.168
καὶ μὴν οὐδὲ συγκαταλαμβάνεται διὰ τὴν μικρῷ πρόσθεν εἰρημένην αἰτίαν· τὰ γὰρ συγκαταλαμβανόμενα ἀλλήλοις οὐ δέεται τῆς ἐξ ἀλλήλων μηνύσεως, ἀλλ’ ὑφ’ ἓν ἐξ αὐτῶν προσπίπτει, καὶ διὰ τοῦτο οὔτε τὸ σημεῖον λέγοιτ’ ἂν εἶναι σημεῖον οὔτε τὸ σημειωτὸν ἔτι ὑπάρχειν σημειωτόν.
M 8.169
נותר לומר שהסימן נתפס לפני המסומן. אך גם טענה זו חוזרת לאותן הפרכות. על הדוגמטיקנים להראות תחילה שהסימן אינו יחסי או שהיחסיים אינם נתפסים יחד, ורק אז יוכלו לקבל מאתנו שהסימן מסוגל להיתפס לפני המסומן.
M 8.169
καταλείπεται οὖν λέγειν, ὅτι προκαταλαμβάνεται τὸ σημεῖον τοῦ σημειωτοῦ. ὃ πάλιν εἰς τοὺς αὐτοὺς ἐλέγχους κυλίεται. πρότερον γὰρ ὀφείλουσιν οἱ δογματικοὶ δεῖξαι, ὅτι οὐ τῶν πρός τι ἐστὶ τὸ σημεῖον ἢ ὅτι οὐ συγκαταλαμβάνεται ἀλλήλοις τὰ πρός τι, εἶτα τότε καὶ παρ’ ἡμῶν λαμβάνειν τὸ δύνασθαι τοῦ σημειωτοῦ προκαταλαμβάνεσθαι τὸ σημεῖον.
M 8.170
כל עוד ההנחות הראשונות עומדות בעינן, אי־אפשר לייחס לסימן תפיסה מוקדמת, שהרי הוא שייך לסוג היחסיים וחייב להיתפס יחד עם הדבר שהוא מסמנו. אם כדי שהסימן ייתפס עליו להיתפס לפני המסומן, עמו או אחריו, והוכח שאף אחת מאפשרויות אלה אינה אפשרית, יש לומר [אפוא] שהסימן אינו ניתן לתפיסה.
M 8.170
ἀμετακινήτων δὲ ὄντων τῶν πρώτων οὐχ οἶόν τέ ἐστι τὴν προκατάληψιν τῷ σημείῳ μαρτυρεῖν ἐκ τοῦ γένους ὄντι τῶν πρός τι καὶ ὀφείλοντι συγκαταλαμβάνεσθαι τῷ οὗ ἐστι σημεῖον. ἀλλ’ εἴπερ, ἵνα καταληφθῇ τὸ σημεῖον, δεῖ ἢ προκαταλαμβάνεσθαι αὐτὸ τοῦ σημειωτοῦ ἢ συγκαταλαμβάνεσθαι τούτῳ ἢ ἐπικαταλαμβάνεσθαι, δέδεικται δὲ μηδὲν τούτων δυνατόν, ῥητέον [οὖν] ἀκατάληπτον εἶναι τὸ σημεῖον.
M 8.171
מתוך אותו מהלך יש המציגים לדוגמטיקנים טיעון נוסף: אם קיים סימן מורה של דבר־מה, הרי שהוא אחד מארבעה: נראה שהוא סימן לנראה, בלתי־נראה שהוא סימן לבלתי־נראה, נראה שהוא סימן לבלתי־נראה, או בלתי־נראה שהוא סימן לנראה. אך נראה אינו סימן לנראה, בלתי־נראה אינו סימן לבלתי־נראה, נראה אינו סימן לבלתי־נראה, ואף לא להפך; לכן אין שום סימן.
M 8.171
Ἔτι ἐκ τῆς αὐτῆς δυνάμεως ἄλλον λόγον συνερωτῶσί τινες τοὺς δογματικούς, οὕτως ἔχοντα. εἴπερ ἔστι τι ἐνδεικτικὸν τινος σημεῖον, ἤτοι φαινόμενον φαινομένου σημεῖόν ἐστιν ἢ ἀφανὲς ἀφανοῦς ἢ φαινόμενον ἀφανοῦς ἢ ἀφανὲς φαινομένου· οὔτε δὲ φαινόμενον φαινομένου σημεῖόν ἐστιν οὔτε ἀφανοῦς ἀφανὲς οὔτε φαινόμενον ἀφανοῦς οὔτε δὲ ἐναλλάξ· οὐκ ἄρα ἔστι τι σημεῖον.
M 8.172
זהו הטיעון, וביסוסו ברור. הוא יתבהר עוד יותר אם נציג את ההתנגדות שהדוגמטיקנים מעלים נגדו. הם אומרים שרק שני צירופים מתקבלים, ובשניים הנותרים הם חולקים עלינו.
M 8.172
καὶ ὁ μὲν λόγος τοιοῦτος, πρόδηλος δὲ καὶ ἡ τούτου κατασκευή ἐστιν. καὶ προδηλοτέρα μᾶλλον γενήσεται ὑποδειξάντων ἡμῶν τὴν κομιζομένην πρὸς αὐτὸν ὑπὸ τῶν δογματικῶν ἔνστασιν. φασὶ γὰρ μόνον τὰς δύο συγχωρεῖσθαι συζυγίας, περὶ δὲ τῶν λειπομένων δυεῖν διίστασθαι πρὸς ἡμᾶς.
M 8.173
אמת הוא שנראה עשוי להיות סימן לנראה ושנראה עשוי לגלות בלתי־נראה; אך כוזב הוא שבלתי־נראה עשוי לגלות נראה או בלתי־נראה. לדוגמה, הצל הוא סימן נראה לגוף נראה: הצל, בהיותו סימן, נראה, והגוף המסומן גלוי. הסומק הוא דבר נראה המגלה בושה בלתי־נראית: הסומק ברור ומופיע מעצמו, ואילו הבושה בלתי־נראית.
M 8.173
τὸ μὲν γὰρ φαινόμενον φαινομένου καὶ ἀφανοῦς φαινομένου γίγνεσθαι σημεῖον ἀληθές ἐστιν, τὸ δὲ μὴ φαινόμενον φαινομένου ἢ μὴ φαινόμενον ἀφανοῦς ὑπάρχειν δηλωτικὸν ψεῦδος ἦν. αὐτίκα γὰρ φαινόμενον μὲν φαινομένου σημεῖόν ἐστιν ἡ σκιὰ τοῦ σώματος· αὐτή τε γὰρ σημεῖον οὖσα φαινόμενον ἐστι, τό τε σῶμα σημειωτὸν καθεστὼς ἐναργὲς ὑπάρχει. φαινόμενον δὲ ἀφανοῦς δηλωτικὸν καθειστήκει καθάπερ τὸ ἔρευθος τῆς αἰδοῦς· τὸ μὲν γὰρ ἐναργὲς καὶ αὐτοφώρατον ἦν, ἡ δὲ αἰδὼς ἄφαντος.
M 8.174
אך האומרים זאת תמימים לחלוטין. משהוסכם שהסימן יחסי ושהיחסיים נתפסים בהכרח יחד, מבין דברים המופיעים זה עם זה במידה שווה לא ייתכן שאחד יהיה סימן והאחר מסומן. בשל הופעתם הברורה יחד, אף אחד מהם אינו סימן או מסומן: לראשון אין מה לחשוף, והשני אינו זקוק לדבר שיחשפו.
M 8.174
τελέως δέ εἰσιν εὐήθεις οἱ ταῦτα λέγοντες. ὁμολογηθέντος γὰρ τοῦ πρός τι εἶναι τὸ σημεῖον καὶ τοῦ κατ’ ἀνάγκην συγκαταλαμβάνεσθαι ἀλλήλοις τὰ πρός τι, οὐ δύναται τῶν ἐπ’ ἴσης συνυποπιπτόντων ἀλλήλοις τὸ μὲν σημεῖον εἶναι τὸ δὲ σημειωτόν, ἀλλὰ πάντη τε καὶ πάντως διὰ τὴν ἐναργῆ ἀμφοτέρων συνυπόπτωσιν μήτε σημεῖόν τι ἐξ αὐτῶν ὑπάρχειν μήτε σημειωτόν, τοῦ μὲν μὴ ἔχοντος ὃ ἐκκαλύψει, τοῦ δὲ μὴ χρῄζοντος τοῦ ἐκκαλύψοντος.
M 8.175
אותם דברים יש לומר גם על הצירוף הנותר, שבו טענו שהנראה הוא סימן לבלתי־נראה. אם כך הדבר, הסימן צריך להיתפס לפני המסומן והמסומן אחריו; אך הדבר בלתי־אפשרי משום שהם שייכים לסוג היחסיים וחייבים להיתפס יחד.
M 8.175
τὰ δὲ αὐτὰ λεκτέον καὶ περὶ τῆς λειπομένης συζυγίας, καθ’ ἣν ἠξίουν τὸ φαινόμενον τοῦ ἀφανοῦς εἶναι σημεῖον· δεῖ γάρ, εἰ τοῦτο οὕτως ἔχει, προκαταλαμβάνεσθαι τὸ σημεῖον τοῦ σημειωτοῦ καὶ ἐπικαταλαμβάνεσθαι τὸ σημειωτὸν τῷ σημείῳ, ὅπερ ἦν ἀδύνατον διὰ τὸ ἐκ τοῦ γένους εἶναι τῶν πρός τι καὶ ὀφείλειν ἀλλήλοις συγκαταλαμβάνεσθαι.
M 8.176
מבין הדברים שאדם תופס, מקצתם נחשבים נתפסים באמצעות החישה ואחרים באמצעות המחשבה: בחישה — לבן, שחור, מתוק ומר; במחשבה — יפה ומכוער, חוקי ובלתי־חוקי, חסוד ובלתי־חסוד. אם הסימן ניתן לתפיסה, הוא אפוא מוחש או מושכל; ואם אינו שייך לאחד משני הסוגים, לא יהיה קיים כלל.
M 8.176
Τῶν γε μὴν καταλαμβανομένων ἀνθρώπῳ πραγμάτων τὰ μὲν δι’ αἰσθήσεως καταλαμβάνεσθαι δοκεῖ, τὰ δὲ διανοίᾳ, καὶ δι’ αἰσθήσεως μὲν ὡς λευκὸν μέλαν, γλυκὺ πικρόν, διανοίᾳ δὲ καλὸν αἰσχρόν, νόμιμον παράνομον, εὐσεβὲς ἀσεβές. καὶ τὸ σημεῖον οὖν εἴπερ καταληπτόν ἐστιν, ἤτοι τῶν αἰσθητῶν ἐστὶ πραγμάτων ἢ τῶν νοητῶν, ὥστ᾿ ἂν μὴ ἐκ τοῦ ἑτέρου γένους τούτων ὑπάρχῃ, οὐδ’ ὅλως ἔσται τὴν ἀρχὴν ὑπάρχον.
M 8.177
עצם העובדה שטבעו שנוי במחלוקת עד היום — יש הסוברים שהוא מוחש ואחרים שהוא מושכל — היא ראיה לכך שאינו נתפס. אפיקורוס וראשי אסכולתו אמרו שהסימן מוחש, ואילו הסטואים (fr. II 222 Arn.) אמרו שהוא מושכל. מחלוקת זו נשארה כמעט לנצח בלתי־מוכרעת; וכל עוד היא עומדת, מן ההכרח לשמור גם את הסימן בהשעיית השיפוט, שכן עליו להיות מוחש או מושכל.
M 8.177
ἀμέλει γέ τοι τοῦτ’ εὐθὺς τεκμήριόν ἐστι τοῦ ἄληπτον αὐτὸ τυγχάνειν, φημὶ δὲ τὸ μέχρι δεῦρο διέλκεσθαι τὴν φύσιν αὐτοῦ, τῶν μὲν αἰσθητὸν ὑπολαμβανόντων τοῦτο εἶναι, τῶν δὲ νοητόν. Ἐπίκουρος μὲν γὰρ καὶ οἱ προεστῶτες αὐτοῦ τῆς αἱρέσεως ἔλεξαν αἰσθητὸν εἶναι τὸ σημεῖον, οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Στοᾶς (fr. II 222 Arn.) νοητόν. μένει δ’ ἡ τοιαύτη διάστασις ἀνεπίκριτος σχεδὸν δι᾿ αἰῶνος, καὶ μενούσης αὐτῆς ἀνεπικρίτου πᾶσα ἀνάγκη καὶ τὸ σημεῖον ἐν ἐποχῇ φυλάσσεσθαι, ὀφεῖλον ἢ αἰσθητὸν ἢ νοητὸν ὑπάρχειν.
M 8.178
והגרוע מכול הוא שהבטחתו התהפכה: הוא מבטיח לחשוף דבר אחר, אך עתה נמצא שהוא עצמו זקוק לדבר אחר שיחשפו. שכן אם כל דבר שנוי במחלוקת נעלם, והנעלם נתפס באמצעות סימן, גם הסימן, בהיותו שנוי במחלוקת, יזדקק לסימן כלשהו שיציגו כנעלם.
M 8.178
καὶ τὸ πάντων δεινότατον, ὅτι μεταπέπτωκεν ἡ ὑπόσχεσις αὐτοῦ, εἴγε ὑπισχνεῖται μὲν ἐκκαλυπτικὸν ἔσεσθαί τινος ἑτέρου, ἀνάπαλιν δὲ αὐτὸ νῦν εὕρηται χρῇζον ἑτέρου τοῦ ἐκκαλύψοντος· εἰ γὰρ πᾶν τὸ διάφωνον ἄδηλόν ἐστι, τὸ δὲ ἄδηλον ἐκ σημείου ληπτόν, πάντως καὶ τὸ σημεῖον διαφωνούμενον δεήσεταί τινος σημείου πρὸς παράστασιν ὡς ἄδηλον.
M 8.179
הם גם אינם יכולים לומר שאפשר לבסס באמצעות הוכחה את הדבר השנוי במחלוקת ולהחזיקו כמהימן. ראשית, כאשר יוכיחוהו, אז ייטלו אותו כמהימן; אך כל עוד יש בידם הבטחה בלבד ולא הוכחה, עומדת השעיית השיפוט.
M 8.179
καὶ μὴν οὐδὲ δύνανται λέγειν, ὅτι τὸ διαφωνούμενον αὐτὸ ἔνεστιν ἀποδείξει καταστήσασθαι καὶ πιστὸν ἔχειν. πρῶτον μὲν γὰρ ὅταν ἀποδείξωσιν, τότε ὡς πιστὸν αὐτὸ λαμβανέτωσαν· ἐφ’ ὅσον δὲ ψιλὴ μόνον αὐτοῖς ἐστιν ὑπόσχεσις ἀλλ’ οὐκ ἀπόδειξις, ἔστηκε καὶ τὰ τῆς ἐποχῆς.
M 8.180
שנית, גם ההוכחה שנויה במחלוקת, ובהיותה כך היא זקוקה לדבר שיעניק לה מהימנות. הרצון להוכיח את הנתון לחקירה באמצעות דבר הנתון לחקירה הוא אבסורדי לחלוטין. יתר על כן, ההוכחה היא סוג של סימן,
M 8.180
εἶτα καὶ ἡ ἀπόδειξις τῶν ἀμφισβητησίμων ἐστίν, διαφωνουμένη δὲ καὶ αὐτὴ χρείαν ἔχει τοῦ τὴν πίστιν περιθήσοντος· διὰ δὲ ζητουμένου τὸ ζητούμενον δεικνύναι θέλειν τελέως ἐστὶν ἄτοπον. ἄλλως τε καὶ τῷ γένει σημεῖόν ἐστιν ἡ ἀπόδειξις·
M 8.181
שהרי היא חושפת את המסקנה. כדי שהסימן יתאשר, ההוכחה צריכה להיות מהימנה; וכדי שההוכחה תהיה מהימנה, הסימן צריך להתאשר מראש. כך, מאחר שכל אחד ממתין למהימנותו מן האחר, שניהם בלתי־מהימנים באותה מידה.
M 8.181
ἐκκαλυπτικὴ γὰρ ἦν τοῦ συμπεράσματος. ἵνα οὖν τὸ σημεῖον βεβαιωθῇ, δεῖ πιστὴν εἶναι τὴν ἀπόδειξιν, ἵνα δὲ ἡ ἀπόδειξις πιστὴ γένηται, δεῖ προβεβαιωθῆναι τὸ σημεῖον, ὥστε ἑκάτερον τὴν ἐκ θατέρου πίστιν περιμένον ἐπ’ ἴσης τῷ λοιπῷ ἐστιν ἄπιστον.
M 8.182
נוסף על כך, הדבר הניטל כחלק מהוכחה לשם ביסוס הסימן הוא מוחש או מושכל. אם מוחש, החקירה הראשונית נשארת, משום שהמוחשים בכלל שנויים במחלוקת; ואם מושכל, גם הוא בלתי־מהימן, שכן אי־אפשר לתפסו בלי המוחשים.
M 8.182
πρὸς τούτοις τὸ ἐν ἀποδείξεως μέρει λαμβανόμενον εἰς τὴν τοῦ σημείου βεβαίωσιν ἤτοι αἰσθητόν ἐστιν ἢ νοητόν. καὶ εἰ μὲν αἰσθητόν, πάλιν ἡ ἀρχῆθεν μένει ζήτησις τῷ τὰ αἰσθητὰ κοινῶς διαπεφωνῆσθαι· εἰ δὲ νοητόν, ὁμοίως ἄπιστον καθέστηκεν· οὐ χωρὶς γὰρ τῶν αἰσθητῶν δύναται τοῦτο ληπτὸν ὑπάρχειν.
M 8.183
עם זאת, הבה נעניק בנדיבות שהסימן מוחש או מושכל. גם כך אי־אפשר לבסס את קיומו כמהימן. יש לדון בכל אחד בנפרד, ותחילה בכך שהוא [אינו] מוחש. כדי שהדבר יהיה מוסכם, צריך שקיום המוחשים יהיה מוסכם מראש על כל חוקרי הטבע, ואז תוכל החקירה על הסימן להתנהל מתוך הנחה מוסכמת זו.
M 8.183
Πλὴν συγκεχωρήσθω τε καὶ ἐκ περιουσίας δεδόσθω τὸ ἤτοι αἰσθητὸν ἢ νοητὸν εἶναι τὸ σημεῖον. ἀλλὰ καὶ οὕτως ἀδύνατον τὴν ὑπόστασιν αὐτοῦ πιστὴν ὑπάρχειν. λεκτέον δὲ ἐν μέρει περὶ ἑκατέρου, καὶ εὐθέως γε περὶ τοῦ [μὴ] αἰσθητὸν αὐτὸ τυγχάνειν. ἵνα τοίνυν τοῦθ’ ὁμόλογον ᾖ, δεῖ προσυμπεφωνῆσθαι τὴν τῶν αἰσθητῶν ὕπαρξιν καὶ ὁμόλογον εἶναι παρὰ πᾶσι τοῖς φυσικοῖς, ἵν’ ὡς ἀπὸ ὁμολόγου ταύτης ἡ περὶ τοῦ σημείου ἀνάγηται σκέψις.
M 8.184
אך אין הסכמה, אלא (Platon. Phaedr. p. 264 D. Herodot. vit. Hom. 11): כל עוד יזרמו המים ועצים גבוהים ילבלבו, לעולם לא יחדלו חוקרי הטבע להילחם ביניהם בעניין זה. דמוקריטוס אומר ששום מוחש אינו מונח ביסוד, אלא תפיסות המוחשים הן היפעלויות ריקות של החושים; ואין בדברים החיצוניים מתוק, מר, חם, קר, לבן, שחור או כל דבר אחר הנראה לכול, שכן שמות אלה הם שמות היפעלויותינו.
M 8.184
οὐ συμπεφώνηται δέ, ἀλλ’ (Platon. Phaedr. p. 264 D. Herodot. vit. Hom. 11), ἔστ’ ἂν ὕδωρ τε ῥέῃ καὶ δένδρεα μακρὰ τεθήλῃ, οὔποτε πεπαύσονται περὶ αὐτῆς οἱ φυσικοὶ πρὸς ἀλλήλους πολεμοῦντες, ἐπείπερ ὁ μὲν Δημόκριτος μηδὲν ὑποκεῖσθαί φησι τῶν αἰσθητῶν, ἀλλὰ κενοπαθείας τινὰς αἰσθήσεων εἶναι τὰς ἀντιλήψεις αὐτῶν, καὶ οὔτε γλυκύ τι περὶ τοῖς ἐκτὸς ὑπάρχειν, οὐ πικρὸν ἢ θερμὸν ἢ ψυχρὸν ἢ λευκὸν ἢ μέλαν, οὐκ ἄλλο τι τῶν πᾶσι φαινομένων· παθῶν γὰρ ἡμετέρων ἦν ὀνόματα ταῦτα.
M 8.185
אפיקורוס אמר שכל המוחשים מונחים ביסוד בדיוק כפי שהם נראים ומופיעים בחישה; החישה לעולם אינה משקרת, אלא אנו הסבורים שהיא משקרת. אנשי הסטואה והפריפטוס הלכו בדרך אמצעית: מקצת המוחשים מונחים ביסוד כאמיתיים, ואחרים אינם קיימים והחישה טועה בהם.
M 8.185
ὁ δὲ Ἐπίκουρος πάντα ἔλεγε τὰ αἰσθητὰ τοιαῦτα ὑποκεῖσθαι ὁποῖα φαίνεται καὶ κατ’ αἴσθησιν προσπίπτει, μηδέποτε ψευδομένης τῆς αἰσθήσεως, ἀλλ’ ἡμῶν ψεύδεσθαι ταύτην δοκούντων. οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Στοᾶς καὶ τοῦ Περιπάτου μέσην ὁδὸν τεμόντες ἔνια μὲν ὑποκεῖσθαι τῶν αἰσθητῶν ἔλεξαν ὡς ἀληθῆ, ἔνια δὲ μὴ ὑπάρχειν, ψευδομένης περὶ αὐτῶν τῆς αἰσθήσεως.
M 8.186
לסיכום: אם אנו רוצים שהסימן יהיה מוחש, צריך תחילה להסכים ולקבוע בוודאות את קיום המוחשים, כדי שגם הוא יינתן כדבר הנתפס ביציבות. ואם קיומם שנוי במחלוקת מאז ומעולם, יש להודות שגם הסימן נתון לאותה אי־הסכמה.
M 8.186
ἀλλά τό γε κεφάλαιον· εἴπερ αἰσθητὸν εἶναι θέλομεν τὸ σημεῖον, πρὸ παντὸς ὁμολογηθῆναι δεῖ καὶ βεβαίως παραστῆναι τὴν τῶν αἰσθητῶν ὑπόστασιν, ἴνα καὶ τοῦτο δοθῇ παγίως καταληπτὸν εἶναι· ἢ εἴπερ ἐκείνην δι’ αἰῶνος ἐστασιάσθαι συμβέβηκεν, ὁμολογεῖν δεήσει καὶ τοῦτο τῆς αὐτῆς ἀσυμφωνίας ἔχεσθαι.
M 8.187
כשם שהצבע הלבן אינו יכול להיתפס בלי טעות כל עוד קיום המוחשים אינו מוסכם, משום שגם הוא מוחש, כך גם הסימן, אם ייאמר שהוא מוחש בסוגו <הוא>, אינו יכול להיות יציב כל עוד המחלוקת על המוחשים עומדת. אך הבה נניח שהמוחשים מוסכמים ושמעולם לא הייתה עליהם מחלוקת. אני שואל כיצד יכולים בעלי הדעות האחרות ללמדנו שהסימן באמת מוחש. כל מוחש מופיע מטבעו לכל השרויים באותו מצב ונתפס בידיהם במידה שווה. הצבע הלבן, למשל, אינו נתפס בדרך אחת בידי יוונים ואחרת בידי ברברים, או אחרת בידי בעלי מלאכה ואחרת בידי הדיוטות, אלא באותו אופן בידי כל שחושיהם אינם חסומים.
M 8.187
ὥσπερ γὰρ τὸ λευκὸν χρῶμα οὐ δύναται ἀπτώτως καταληφθῆναι μὴ ὁμολογηθείσης τῆς τῶν αἰσθητῶν ὑποστάσεως, διὰ τὸ καὶ αὐτὸ τῶν αἰσθητῶν ὑπάρχειν, οὕτως οὐδὲ τὸ σημεῖον, εἴπερ κατὰ γένος αἰσθητόν <ἐστιν> λεχθήσεται πάγιον καθεστάναι μενούσης τῆς περὶ τῶν αἰσθητῶν μάχης. ἔστω δὴ καὶ συμπεφωνῆσθαι τὰ αἰσθητὰ καὶ μηδ’ ἡντινοῦν γεγονέναι περὶ αὐτῶν διάστασιν. ζητῶ, πῶς δύνανται οἱ ἑτερόδοξοι ἡμᾶς διδάσκειν, ὅτι τῷ ὄντι αἰσθητόν ἐστι τὸ σημεῖον; πᾶν γὰρ αἰσθητὸν πᾶσι τοῖς ὡσαύτως ἔχουσιν ὑποπίπτειν πέφυκε καὶ ἐπ’ ἴσης λαμβάνεσθαι. οἷον τοῦ λευκοῦ χρώματος οὐκ ἄλλως μὲν οἱ Ἕλληνες ἀντιλαμβάνονται, ἄλλως δὲ οἱ βάρβαροι, καὶ διαφερόντως μὲν οἱ τεχνῖται, ἐξηλλαγμένως δὲ οἱ ἰδιῶται, ἀλλ’ ὡσαύτως πάντες οἵ γε ἀπαραποδίστους ἔχοντες τὰς αἰσθήσεις.
M 8.188
וכן אדם זה אינו טועם מר או מתוק בדרך אחת ואחר בדרך אחרת, אלא כל השרויים במצב דומה טועמים באופן דומה. אך הסימן בתור סימן אינו מניע באותו אופן את כל השרויים באותו מצב: בעיני אחדים אין הוא סימן לדבר כלל אף שהוא מופיע להם בבירור; בעיני אחרים הוא סימן, אך לא לאותו דבר אלא לדבר שונה. ברפואה, למשל, אותם נראים הם סימנים לדבר אחד בעיני ארסיסטרטוס, לדבר אחר בעיני הרופילוס ולדבר נוסף בעיני אסקלפיאדס. לכן אין לומר שהסימן מוחש; שכן אם המוחש מניע את כולם באותו אופן והסימן אינו עושה כן, הסימן אינו מוחש.
M 8.188
τοῦ τε πικροῦ πάλιν ἢ γλυκέος οὐκ ἄλλως μὲν ὅδε γεύεται, καθ’ ἕτερον δὲ τρόπον ὅδε, ἀλλὰ κατὰ τὸ ὅμοιον ἕκαστος τῶν ὁμοίως διακειμένων. τὸ δέ γε σημεῖον ὡς σημεῖον οὐχ ὡσαύτως πάντας τοὺς ὁμοίως διακειμένους φαίνεται κινεῖν, ἀλλ’ οἷς μὲν οὐδ’ ὅλως ἐστὶ σημεῖόν τινος, καίπερ δι’ ἐναργείας αὐτοῖς προσπῖπτον, τισὶ δὲ σημεῖον μέν ἐστιν, οὐ τοῦ αὐτοῦ δὲ πράγματος, ἀλλὰ διαφέροντος· τὰ γὰρ αὐτὰ φαινόμενα λόγου χάριν ἐν ἰατρικῇ ἄλλου μέν ἐστι σημεῖα τῷδε, καθάπερ Ἐρασιστράτῳ, ἄλλου δὲ τῷδε, οἷον Ἡροφίλῳ, ἄλλου δὲ τῷδε, καθάπερ Ἀσκληπιάδῃ. οὐ τοίνυν λεκτέον αἰσθητὸν εἶναι τὸ σημεῖον· εἰ γὰρ τὸ μὲν αἰσθητὸν πάντας ὁμοίως κινεῖ, τὸ δὲ σημεῖον οὐ πάντας ὁμοίως κινεῖ, οὐκ ἂν εἴη αἰσθητὸν τὸ σημεῖον.
M 8.189
שוב, אילו הסימן היה מוחש, כשם שהאש המוחשת שורפת את כל המסוגלים להישרף והשלג המוחש מקרר את כל המסוגלים להתקרר, כך גם הסימן, אילו היה מן המוחשים, [היה צריך] להוליך את כולם אל אותו מסומן. אך אין הוא עושה כן; לכן אינו מוחש.
M 8.189
πάλιν εἴπερ αἰσθητόν ἐστι τὸ σημεῖον, ἐχρῆν, ὥσπερ τὸ πῦρ αἰσθητὸν ὂν πάντας τοὺς καίεσθαι δυναμένους καίει καὶ ἡ χιὼν αἰσθητὴ καθεστηκυῖα πάντας τοὺς ψύχεσθαι δυναμένους ψύχει, ὧδε καὶ αὐτό, εἴπερ ἐκ τῶν αἰσθητῶν ἐστι, πάντας [ὤφειλεν] ἐπὶ τὸ αὐτὸ ἄγειν σημειωτόν. οὐκ ἄγει δέ γε· οὐκ ἄρα αἰσθητόν ἐστιν.
M 8.190
נוסף לכך, אם הסימן מוחש, הדברים הנעלמים ניתנים לתפיסה או אינם ניתנים לתפיסה. אם אינם ניתנים לתפיסה, הסימן נעלם; שכן אם יש שני סוגי דברים, ברורים ונעלמים, ולברורים אין סימן מפני שהם מתגלים מעצמם ולנעלמים אין סימן מפני שאינם ניתנים לתפיסה, אין שום סימן.
M 8.190
πρὸς τούτοις· εἴπερ αἰσθητόν ἐστι τὸ σημεῖον, ἤτοι καταληπτά ἐστιν ἡμῖν τὰ ἄδηλα ἢ ἀκατάληπτα. εἰ μὲν οὖν ἀκατάληπτα ἡμῖν ἐστιν, οἴχεται τὸ σημεῖον· δυεῖν γὰρ ὄντων πραγμάτων, τῶν μὲν ἐναργῶν, τῶν δὲ ἀδήλων, εἰ μήτε τὸ ἐναργὲς ἔχει σημεῖον διὰ τὸ αὐτοφώρατον εἶναι μήτε τὰ ἄδηλα διὰ τὸ ἀκατάληπτα τυγχάνειν, οὐδέν ἐστι σημεῖον.
M 8.191
ואם הנעלמים ניתנים לתפיסה, הרי מאחר שהסימן מוחש והמוחש מניע את כולם במידה שווה, היה על כולם לתפוס את הנעלמים. אך יש האומרים שאינם נתפסים, כגון הרופאים האמפיריים והפילוסופים הספקנים; ואחרים אומרים שהם נתפסים, אך לא באותו אופן. לכן הסימן אינו מוחש.
M 8.191
εἰ δὲ καταληπτά, πάλιν ἐχρῆν, ἐπεὶ αἰσθητόν ἐστι τὸ σημεῖον, τὸ δὲ αἰσθητὸν ἐπ’ ἴσης πάντας κινεῖ, πᾶσι τὰ ἄδηλα καταλαμβάνεσθαι. ἀλλ’ οἱ μὲν φασιν αὐτὰ μὴ καταλαμβάνεσθαι, ὥσπερ οἱ ἀπὸ τῆς ἐμπειρίας ἰατροὶ καὶ οἱ τῆς σκέψεως φιλόσοφοι, οἱ δὲ καταλαμβάνεσθαι μέν, οὐχ ὁμοίως δέ. οὐκ ἄρα αἰσθητόν ἐστι τὸ σημεῖον.
M 8.192
אכן, הם אומרים, אך כשם שהאש, אף שהיא מוחשת, מפגינה כוחות שונים בשל ההבדלים בין החומרים המונחים ביסוד — ממיסה שעווה, מקשיחה חמר ושורפת עץ — כך סביר שגם הסימן המוחש יגלה דברים שונים בשל ההבדלים בין התופסים אותו.
M 8.192
Ναί, φασίν, ἀλλ’ ὡς τὸ πῦρ αἰσθητὸν καθεστὼς παρὰ τὰς διαφορὰς τῶν ὑποκειμένων ὑλῶν διαφερούσας ὑποφαίνει δυνάμεις, καὶ πρὸς μὲν κηρῷ τήκει, πρὸς δὲ πηλῷ πήσσει, πρὸς δὲ ξύλῳ καίει, τὸν αὐτὸν τρόπον εἰκός ἐστι καὶ τὸ σημεῖον αἰσθητὸν ὑπάρχον παρὰ τὰς διαφορὰς τῶν ἀντιλαμβανομένων αὐτοῦ διαφόρων εἶναι πραγμάτων μηνυτικόν.
M 8.193
אין הדבר מפתיע, שכן אנו רואים שכך קורה גם בסימנים מזכירים: לפיד מורם מסמן לאחדים <אמנם> הסתערות אויבים ולאחרים הגעת ידידים; צליל פעמון הוא <סימן> לאחדים למכירת מזון ולאחרים לכך שיש ללכת בדרכים. לכן גם הסימן המורה, אף שטבעו מוחש, יוכל לגלות לאנשים שונים דברים שונים.
M 8.193
καὶ οὐ παράδοξον, ὅτι καὶ ἐπὶ τῶν ὑπομνηστικῶν σημείων θεωρεῖται οὕτω γιγνόμενον· ὁ γὰρ ἀνατεινόμενος πυρσὸς τισὶ <μὲν> πολεμίων ἔφοδον σημαίνει, τισὶ δὲ φίλων ἄφιξιν δηλοῖ, καὶ ὁ τοῦ κώδωνος ψόφος οἷς μὲν ὄψου πράσεώς ἐστι <σημεῖον>, οἷς δὲ τοῦ δεῖν βαίνειν τὰς ὁδούς. καὶ τὸ ἐνδεικτικὸν ἄρα σημεῖον δυνήσεται φύσιν αἰσθητὴν ἔχον ἄλλων καὶ ἄλλων εἶναι μηνυτικόν.
M 8.194
אולם גם כאן אפשר לדרוש מן המשתמשים במעבר מן האש להראות שדבר זה [גם] קורה בסימן בדיוק כפי שהוא קורה באש. לאש הכוחות שהוזכרו מוסכמים, ואין איש החולק על <כך שעל־ידי> האש השעווה נמסה, החמר מתקשה והעץ נשרף.
M 8.194
ἀξιώσειε δ’ ἄν τις καὶ ἐνταῦθα τοὺς μὲν τῇ ἀπὸ τοῦ πυρὸς μεταβάσει χρωμένους τοῦτο [δὲ] δεικνύναι γινόμενον ἐπὶ τοῦ σημείου ὅπερ καὶ ἐπὶ τοῦ πυρὸς γίνεσθαι συμβέβηκεν. τουτὶ μὲν γὰρ ὁμολόγους ἔχει τὰς προειρημένας δυνάμεις, καὶ οὐδεὶς ἔστιν ὃς διαφέρεται περὶ <τοῦ ὑπ᾿> αὐτοῦ τὸν μὲν κηρὸν τήκεσθαι, τὸν δὲ πηλὸν πήσσεσθαι, τὸ δὲ ξύλον καίεσθαι.
M 8.195
אך אם נקבל שמתרחש דבר מקביל בסימן המורה, נגיע לאבסורד הגדול ביותר: נאמר שכל אחד מן הדברים שעליהם הוא מורה קיים, כך שבמקרה מסוים גם ריבוי, גם חריפות וגם מבנה גופני גורמים למחלה.
M 8.195
ἐπὶ δὲ τοῦ ἐνδεικτικοῦ σημείου ἐὰν τὸ ἀνάλογον προσδεχώμεθα γίνεσθαι, εἰς τὴν μεγίστην ἀπέμφασιν περιστησόμεθα, λέγοντες ἕκαστον τῶν ὑπ’ αὐτοῦ ἐνδεικνυμένων ὑπάρχειν, ὥστε εἰ οὕτω τύχοι, καὶ πλῆθος νοσοποιεῖν καὶ δριμύτητα καὶ σωματικὴν κατασκευήν.
M 8.196
וזה אבסורד, שכן סיבות הסותרות ומבטלות זו את זו כך אינן יכולות להתקיים יחד. על הפילוסופים הדוגמטיים להודות בדבר בלתי־אפשרי זה, או להודות שהסימן, אף שהוא מוחש, כשלעצמו אינו מורה על דבר, ואנו, בהיותנו במצבים שונים, איננו
M 8.196
ὅπερ ἄτοπον· τὰς γὰρ οὕτω μαχομένας καὶ ἀνασκευαστικὰς ἀλλήλων αἰτίας οὐχ οἶόν τε συνυπάρχειν. ἢ τοῦτο οὖν ὁμολογείτωσαν, καίπερ ὂν ἀδύνατον, οἱ δογματικῶς φιλοσοφοῦντες, ἢ ὅτι τὸ σημεῖον αἰσθητὸν ὂν οὐδενὸς τὸ ὅσον ἐφ’ ἑαυτῷ ἐνδεικτικόν ἐστιν, ἡμεῖς δὲ διαφόρους ἔχοντες διαθέσεις οὐχ
M 8.197
מונעים כלפיו באותו אופן. אך הם לא יוכלו לשאת הודאה בכך; ומלבד זאת, גם כוחות האש האמורים אינם מוסכמים אלא כרוכים בקושי.
M 8.197
ὡσαύτως ἐπ’ αὐτῷ κινούμεθα. ὅπερ οὐκ ἂν ὑπομείναιεν ὁμολογεῖν, πρὸς τῷ καὶ τὰς τοιαύτας τοῦ πυρὸς δυνάμεις μὴ εἶναι συμφώνους ἀλλ’ ἠπορῆσθαι.
M 8.198
שכן אילו היה לאש טבע שורף, היה עליה לשרוף את הכול ולא לשרוף דברים מסוימים וכלל לא אחרים; ואילו היה לה כוח ממיס, היה עליה להמיס את הכול ולא דברים מסוימים בלבד.
M 8.198
εἰ γὰρ καυστικὴν εἶχε φύσιν τὸ πῦρ, ὤφειλε πάντα καίειν καὶ μὴ τινὰ μὲν καίειν τινὰ δὲ μηδαμῶς· καὶ εἰ τηκτικὴν εἶχε δύναμιν, πᾶν ὤφειλε διαλύειν καὶ μὴ τινὰ μὲν τινὰ δ’ οὔ.
M 8.199
אך נראה שהאש עושה דברים אלה לא מכוח טבעה שלה אלא בשל החומרים המונחים ביסוד הבאים עמה במגע. היא שורפת עץ לא מפני שהיא עצמה בעלת כוח שרפה, אלא מפני שהעץ מסוגל להישרף כשהוא מקבלה כמסייעת; והיא ממיסה שעווה לא מפני שיש לה כוח המסה, אלא מפני שהשעווה מסוגלת להימס כשהיא מקבלה כמסייעת. נדון בכך ביתר דיוק (adv. phys. I 237 sqq.) כאשר נבחן את קיומם של דברים כאלה.
M 8.199
νῦν δὲ ταῦτα ἔοικε ποιεῖν οὐ παρὰ τὴν ἰδίαν φύσιν, ἀλλὰ παρὰ τὰς προσομιλούσας αὐτῷ τῶν ὑποκειμένων ὕλας, οἷον τὸ ξύλον καίει, οὐχ ὅτι αὐτὸ καυστικόν ἐστιν, ἀλλ’ ὅτι τὸ ξύλον ἐπιτηδείως ἔχει συνεργοῦ λαβόμενον ἐκείνου καῆναι, καὶ τήκει τὸν κηρὸν οὐχ ὅτι τηκτικὴν ἔχει δύναμιν, ἀλλ’ ὅτι ὁ κηρὸς ἐπιτηδειότητα ἐκέκτητο πρὸς τὸ συνεργοῦ λαβόμενος ἐκείνου τήκεσθαι. ἀκριβέστερον δὲ περὶ τούτου διδάξομεν (adv. phys. I 237 sqq.), ὅταν περὶ τῆς τῶν τοιούτων ὑπάρξεως σκεψώμεθα.
M 8.200
לעת עתה עלינו להשיב גם למי שעוברים מן הסימן המזכיר ונוטלים כדוגמאות את הלפיד ואת צליל הפעמון: אין פלא שסימנים כאלה מגלים דברים רבים. לאחר שקובעים מוסכמות, כפי שאומרים, הדבר מוגדר ותלוי בנו אם נרצה שיגלו דבר אחד או יסמנו דברים רבים.
M 8.200
τὰ νῦν δὲ καὶ πρὸς τοὺς μετιόντας ἀπὸ τοῦ ὑπομνηστικοῦ σημείου καὶ τὸν πυρσὸν παραλαμβάνοντας, ἔτι δὲ τὸν τοῦ κώδωνος ψόφον, λεκτέον ἐστὶν ἡμῖν, ὅτι οὐ παράδοξον εἰ τὰ τοιαῦτα τῶν σημείων πλειόνων ἐστὶ δηλωτικά· θεμένων γὰρ νόμους, ὥς φασιν, ὥρισται καὶ ἐφ’ ἡμῖν κεῖται, ἐάν τε ἓν θέλωμεν αὐτὰ μηνύειν ἐάν τε καὶ πλειόνων ὑπάρχειν δηλωτικά.
M 8.201
אך הסימן המורה, הנחשב כמכתיב מטבעו את המסומן, חייב בהכרח להורות על דבר אחד ובעל צורה אחת. אם יהיה משותף לדברים רבים, לא יהיה סימן; שכן אי־אפשר לתפוס באמצעות דבר אחד דבר יחיד בוודאות כאשר המסומנים רבים. למשל, המעבר מעושר לעוני משותף לחיי הוללות, לכישלון במסחר ימי ולחלוקת הרכוש לחברים; ובהיותו משותף לרבים אינו יכול לגלות במיוחד אחד מהם. אם את זה — מדוע את זה יותר מן האחר? ואם את האחר — מדוע אותו יותר מזה?
M 8.201
τὸ δὲ ἐνδεικτικὸν σημεῖον ἐκ φύσεως ὑπαγορευτικὸν εἶναι δοκοῦν τοῦ σημειωτοῦ κατ’ ἀνάγκην ἑνὸς δεῖ πράγματος ἐνδεικτικὸν εἶναι, καὶ τούτου πάντως μονοειδοῦς, ἐπεί τοι ἐὰν κοινὸν πολλῶν ὑπάρχῃ, οὐκ ἔσται σημεῖον. ἀμήχανον γὰρ ἓν βεβαίως διά τινος λαμβάνεσθαι, πολλῶν ὄντων τῶν δηλουμένων. οἷον τὸ ἐκ πλουσίου πένητα γενέσθαι κοινόν ἐστι καὶ τοῦ ἠσωτεῦσθαι καὶ τοῦ κατὰ θάλασσαν ἐπταικέναι καὶ τοῦ φίλοις μεταδεδωκέναι, πολλῶν δὲ κοινὸν ὑπάρχον οὐκέτι τινὸς αὐτῶν ἐξαιρέτως μηνυτικὸν εἶναι δύναται· εἰ γὰρ τούτου, τί μᾶλλον τούτου ἢ ἐκείνου; καὶ εἰ ἐκείνου, τί μᾶλλον ἐκείνου ἢ τούτου;
M 8.202
והוא גם אינו יכול לגלות את כולם, שכן כולם אינם מתקיימים יחד. לכן הסימן המורה שונה מן המזכיר, ואין לעבור מן האחרון אל הראשון: המורה חייב לגלות דבר אחד בלבד, ואילו המזכיר יכול להציג דברים רבים ולסמן כפי שאנו קובעים במוסכמה.
M 8.202
καὶ μὴν οὐδὲ πάντων· ἀσυνύπαρκτα γάρ ἐστι τὰ πάντα. διαφέρει τοίνυν τοῦ ὑπομνηστικοῦ σημείου τὸ ἐνδεικτικόν, καὶ οὐ μεταβατέον ἐστὶν ἀπ’ ἐκείνου ἐπὶ τοῦτο, παρόσον τὸ μὲν ἑνὸς μόνου δεῖ μηνυτικὸν ὑπάρχειν, τὸ δὲ πλειόνων δύναται εἶναι παραστατικὸν καὶ ὡς ἂν ἡμεῖς θεματίσωμεν σημαίνειν.
M 8.203
יתר על כן, כל מוחש, בתור מוחש, אינו נלמד. איש אינו לומד לראות צבע לבן, לטעום מתוק, לתפוס חום או דבר אחר מסוג זה; הידיעה של כולם מצויה לנו מטבענו ובלי לימוד. אך הסימן בתור סימן נלמד, לדבריהם, במאמץ רב — למשל הסימנים באמנות הניווט המגלים רוחות, סערות או מזג אוויר נאה.
M 8.203
Ἔτι πᾶν αἰσθητὸν ὡς αἰσθητὸν ἀδίδακτόν ἐστιν. οὔτε γὰρ τὸ λευκὸν χρῶμα διδάσκεταί τις ὁρᾶν οὔτε τοῦ γλυκέος μανθάνει γεύεσθαι, οὐ θερμοῦ ἀντιλαμβάνεσθαι, οὐκ ἄλλου τινὸς τοιούτου· ἀλλ’ ἐκ φύσεως καὶ ἀδιδάκτως πάντων αὐτῶν πάρεστιν ἡμῖν ἡ γνῶσις. τὸ δὲ σημεῖον ὡς σημεῖον μετὰ πολλῶν, ὥς φασι, μόχθων διδάσκεται, οἷον τὸ κατὰ κυβερνητικήν, ὅτι ἀνέμων ἐστὶ δηλωτικὸν καὶ χειμώνων ἢ εὐδίας.
M 8.204
כך גם אצל העוסקים בגרמי השמים, כגון ארטוס ואלכסנדר מאיטוליה, ואצל הרופאים האמפיריים: סומק, התנפחות כלי הדם, צמא ושאר הדברים, שמי שלא למד אותם אינו תופסם כסימנים.
M 8.204
ὡσαύτως δὲ καὶ παρὰ τοῖς τὰ οὐράνια πραγματευσαμένοις, καθάπερ Ἀράτω καὶ Ἀλεξάνδρῳ τῷ Αἰτωλῷ, κατὰ ταὐτὰ δὲ καὶ τοῖς ἐμπειρικῶς ἰατρεύουσιν, οἷον τὸ ἔρευθος καὶ ἡ κυρτότης τῶν ἀγγείων καὶ τὸ δίψος καὶ τὰ ἄλλα, ὧν ὁ μὴ διδαχθεὶς οὐκ ἀντιλαμβάνεται ὡς σημείων.
M 8.205
לכן הסימן אינו מוחש. אם המוחש אינו נלמד והסימן בתור סימן נלמד, הסימן לא יהיה מוחש.
M 8.205
οὐκ ἄρα αἰσθητόν ἐστι τὸ σημεῖον· εἰ γὰρ τὸ μὲν αἰσθητὸν ἀδίδακτον, τὸ δὲ σημεῖον ὡς σημεῖόν ἐστι διδακτόν, οὐκ ἂν εἴη τὸ σημεῖον αἰσθητόν.
M 8.206
המוחש, מבחינת היותו מוחש, נתפס כדבר מובחן כשלעצמו, כגון לבן, שחור, מתוק, מר וכל הדומה להם. הסימן, מבחינת היותו סימן, נמנה עם היחסיים, שכן הוא נבחן ביחסו למסומן. לכן הסימן אינו מן המוחשים.
M 8.206
τό τε αἰσθητόν, ᾗ αἰσθητόν ἐστι, κατὰ διαφορὰν νοεῖται, οἷον τὸ λευκόν, τὸ μέλαν, γλυκὺ πικρόν, πᾶν τὸ τοιουτῶδες. τὸ δὲ σημεῖον, ᾗ σημεῖόν ἐστι, τῶν πρός τι καθέστηκεν· κατὰ γὰρ τὴν ὡς πρὸς τὸ σημειωτὸν σχέσιν ἐθεωρεῖτο. οὐκ ἄρα τῶν αἰσθητῶν ἐστι τὸ σημεῖον.
M 8.207
זאת ועוד, כל מוחש, כשמו, נתפס בחישה; אך הסימן בתור סימן נתפס לא בחישה אלא במחשבה. אנו אומרים שסימן אמיתי או כוזב, והאמיתי והכוזב אינם מוחשים; כל אחד מהם טענה, והטענה אינה מן המוחשים אלא מן המושכלים. לכן יש לומר שהסימן אינו מן המוחשים.
M 8.207
καὶ μὴν πᾶν αἰσθητόν, ὡς ἡ κλῆσις παρίστησιν, αἰσθήσει ληπτόν ἐστι, τὸ δὲ σημεῖον ὡς σημεῖον οὐκ αἰσθήσει λαμβάνεται ἀλλὰ διανοίᾳ. λέγομεν γοῦν ἀληθὲς εἶναι σημεῖον καὶ ψεῦδος, τὸ δὲ ἀληθὲς καὶ ψεῦδος οὐκ ἔστιν αἰσθητόν· ἀξίωμα γὰρ ἑκάτερον, τὸ δὲ ἀξίωμα οὐ τῶν αἰσθητῶν ἀλλὰ τῶν νοητῶν ὑπῆρχεν. λεκτέον ἄρα μὴ εἶναι τῶν αἰσθητῶν τὸ σημεῖον.
M 8.208
אפשר לטעון גם כך: אם הסימן המורה מוחש, קודם כול צריך המוחש להורות על דבר־מה; אך אין הדבר כך. אם המוחש מורה על דבר, בן אותו סוג יורה על בן אותו סוג, או השונה בסוגו על השונה בסוגו. אך לא בן אותו סוג מורה על בן אותו סוג ולא השונה על השונה; לכן המוחש אינו מורה על דבר.
M 8.208
Ἐπιχειρητέον δὲ καὶ οὕτως· εἴπερ αἰσθητόν ἐστι τὸ ἐνδεικτικὸν σημεῖον, πολὺ πρότερον ὀφείλει τὸ αἰσθητόν τινος ἐνδεικτικὸν ὑπάρχειν· ὅπερ οὐχ οὕτως εἶχεν. εἰ γὰρ ἐνδείκνυταί τι τὸ αἰσθητόν, ἤτοι τὸ ὁμογενὲς τοῦ ὁμογενοῦς ἔσται ἐνδεικτικὸν ἢ τὸ ἀνομογενὲς τοῦ ἀνομογενοῦς· οὔτε δὲ τὸ ὁμογενὲς τοῦ ὁμογενοῦς οὔτε τὸ ἀνομογενὲς τοῦ ἀνομογενοῦς· οὐκ ἄρα ἐνδεικτικόν τινός τὸ αἰσθητόν.
M 8.209
נניח שמעולם לא פגשנו צבע לבן או שחור, ועתה אנו רואים לראשונה את הלבן. לא נוכל מתוך תפיסתו לתפוס את הצבע השחור;
M 8.209
οἶον ἔστω μηδέποτε ἡμᾶς καθ’ ὑπόθεσιν λευκῷ περιπεπτωκέναι χρώματι, μηδὲ μέλανι, πρώτως δὲ ὁρᾶν τὸ λευκόν. ἀλλ’ οὐκ ἂν ἰσχύσαιμεν ἀπὸ τῆς τούτου καταλήψεως τὸ μέλαν καταλαμβάνεσθαι χρῶμα·
M 8.210
אולי אפשר לגבש מושג שהשחור הוא צבע אחר ושאינו כמו הלבן, אך אי־אפשר לתפוס את הצבע השחור מנוכחות הלבן. אותו טיעון חל על קול ובכלל על שאר המוחשים. לכן מוחש מאותו סוג אינו מורה על מוחש מאותו סוג: נראה אינו מורה על נראה, נשמע על נשמע או נטעם על נטעם.
M 8.210
ἔννοιαν μὲν γὰρ ἔχειν τοῦ ἕτερον εἶναι χρῶμα τὸ μέλαν, καὶ μὴ τοιοῦτο οἷόν ἐστι τὸ λευκόν, τάχα δυνατόν ἐστι, κατάληψιν δὲ ποιεῖσθαι τοῦ μέλανος χρώματος ἐκ τῆς τοῦ λευκοῦ παρουσίας τῶν ἀμηχάνων. καὶ ἐπὶ τῆς φωνῆς ὁ αὐτός ἐστι λόγος, καὶ κοινῶς ἐπὶ τῶν ἄλλων αἰσθητῶν. οὐκοῦν τὸ ὁμογενὲς αἰσθητὸν οὐκ ἂν εἴη τοῦ ὁμογενοῦς ἐνδεικτικόν, τουτέστι τὸ ὁρατὸν τοῦ ὁρατοῦ ἢ τὸ ἀκουστὸν τοῦ ἀκουστοῦ ἢ τὸ γευστὸν τοῦ γευστοῦ.
M 8.211
ואף השונה בסוגו אינו מורה על השונה בסוגו, כגון נראה על נשמע, או נשמע על נטעם או מורח. מי שמריח דבר ריחני אינו מגיע בכך לתפיסת צבע לבן, ומי שתופס קול אינו חש מתיקות בטעם.
M 8.211
καὶ μὴν οὐδὲ τὸ ἀνομογενὲς τοῦ ἀνομογενοῦς, οἶον τὸ ὁρατὸν τοῦ ἀκουστοῦ ἢ τὸ ἀκουστὸν τοῦ γευστοῦ ἢ ὀσφραντοῦ· οὐ γὰρ ἐὰν ὀσφραίνηταί τις εὐώδους τινός, εἰς κατάληψιν ἔρχεται λευκοῦ χρώματος, οὐδὲ φωνῆς ἀντιλαμβανόμενος γλυκαίνεται τὴν γεῦσιν.
M 8.212
אך מיותר לחקור אם בן אותו סוג יכול להיות סימן לבן אותו סוג והשונה בסוגו לשונה, כאשר אדם נבון יתייאש אפילו מן הקרוב יותר: שהמוחש אינו יכול להורות אף על עצמו.
M 8.212
καίτοι μακρόν ἐστι ζητεῖν, εἰ δύναται τὸ ὁμογενὲς τοῦ ὁμογενοῦς καὶ τὸ ἀνομογενὲς τοῦ ἀνομογενοῦς εἶναι σημεῖον, ὅτε καὶ τὸ τούτου ἔγγιον ἀπελπίσειεν ἂν τις νοῦν ἔχων, φημὶ δὲ τὸ μηδὲ ἑαυτοῦ δύνασθαι ἐνδεικτικὸν εἶναι τὸ αἰσθητόν.
M 8.213
מבין החוקרים את העניין, כפי שהראינו פעמים רבות, יש האומרים שהחישה אינה קולטת את המוחש כפי שהוא מטבעו: הוא אינו לבן, שחור, חם, קר, מתוק, מר או בעל איכות דומה אחרת, אלא נדמה שהוא כזה מפני שחישתנו עוברת היפעלות ריקה ומשקרת. אחרים סברו שמקצת המוחשים מונחים באמת ביסוד ואחרים כלל לא; ואחרים העידו במידה שווה על קיום כולם.
M 8.213
τῶν γὰρ περὶ τούτου σκεψαμένων, ὡς πολλάκις ἐδείξαμεν, οἱ μὲν φασιν αὐτὸ μὴ τοιοῦτο λαμβάνεσθαι ὑπὸ τῆς αἰσθήσεως οἷόν ἐστι φύσει· οὔτε γὰρ λευκὸν οὔτε μέλαν, οὔτε θερμόν, οὐ ψυχρόν, οὐ γλυκύ, οὐ πικρόν, οὐκ ἄλλην τοιαύτην ἔχον ποιότητα αὐτὸ καθεστάναι, κενοπαθούσης δὲ καὶ ψευδομένης ἡμῶν τῆς αἰσθήσεως τοιοῦτο δοκεῖν ὑποκεῖσθαι· οἱ δὲ τινὰ μὲν τῶν αἰσθητῶν ἔδοξαν κατ’ ἀλήθειαν ὑποκεῖσθαι τινὰ δὲ μηδαμῶς, ἄλλοι δὲ πᾶσι τὴν ὕπαρξιν ἐπ’ ἴσης προσεμαρτύρησαν.
M 8.214
כאשר מחלוקת כה גדולה ובלתי־מוכרעת קיימת על קיום המוחשים, כיצד אפשר לומר שהמוחש מציג את עצמו, בטרם נודע איזו מן העמדות החלוקות אמיתית? יש אפוא להחזיק בכך: אם מוחש מאותו סוג אינו מורה על בן סוגו, השונה אינו מורה על השונה ואף מוחש אינו מורה על עצמו, אי־אפשר לומר שהסימן מוחש.
M 8.214
τοσαύτης οὖν καὶ ἀδιακρίτου στάσεως οὔσης περὶ τῆς τῶν αἰσθητῶν ὑποστάσεως, πῶς οἷόν τε λέγειν αὐτοῦ παραστατικὸν εἶναι τὸ αἰσθητόν, ὅτε οὐδέπω γινώσκεται τίς ἐστιν ἡ ἀληθὴς τῶν οὕτως διαφωνούντων στάσις; ἀλλ’ ἐκεῖνό γε κρατεῖν χρή, ὡς εἴπερ οὔτε τὸ ὁμογενὲς αἰσθητὸν τοῦ ὁμογενοῦς αἰσθητοῦ οὔτε τὸ ἀνομογενὲς τοῦ ἀνομογενοῦς οὔτ’ αὐτὸ ἑαυτοῦ ἐνδεικτικόν ἐστιν, ἀδύνατον ἄρα λέγειν αἰσθητὸν εἶναι τὸ σημεῖον.
M 8.215
אינסידמוס, בספר הרביעי של טיעוניו הפירוניים, מציג על אותה הנחה ובכוח כמעט זהה טיעון זה: ׳אם הנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב, והסימנים הם נראים, הסימנים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב. אך הסימנים אינם נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב; והנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב; לכן הסימנים אינם נראים׳.
M 8.215
Ὁ δὲ Αἰνησίδημος ἐν τῷ τετάρτῳ τῶν Πυρρωνείων λόγων εἰς τὴν αὐτὴν ὑπόθεσιν καὶ ἀπὸ τῆς αὐτῆς σχεδὸν δυνάμεως λόγον ἐρωτᾷ τοιοῦτον· “εἰ τὰ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται καὶ τὰ σημεῖά ἐστι φαινόμενα, τὰ σημεῖα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται. οὐχὶ δέ γε τὰ σημεῖα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται· τὰ δὲ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται· οὐκ ἄρα φαινόμενά ἐστι τὰ σημεῖα.”
M 8.216
אינסידמוס נראה כמכנה כאן את המוחשים ׳נראים׳, והוא מציג טיעון שבו הבלתי־מוכח השני מצטרף לשלישי. צורתו היא: ׳אם הראשון והשני, השלישי; אך לא השלישי, אלא גם הראשון; לכן לא השני׳.
M 8.216
καὶ δὴ τοίνυν φαινόμενα μὲν ἔοικε καλεῖν ὁ Αἰνησίδημος τὰ αἰσθητά, λόγον δὲ ἐρωτᾷ καθ’ ὃν δεύτερος ἀναπόδεικτος ἐπιβάλλει τρίτῳ, οὗ τὸ σχῆμά ἐστι τοιοῦτο “εἰ τὸ πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον, τὸ τρίτον· οὐχὶ δὲ τὸ τρίτον, ἀλλὰ καὶ τὸ πρῶτον· οὐκ ἄρα τὸ δεύτερον.”
M 8.217
מעט מאוחר יותר (§ 234 sqq.) נראה שאכן כך הדבר. עתה נראה בדרך פשוטה יותר שהנחותיו תקפות ושהמסקנה נובעת מהן. ראשית, טענת התנאי אמיתית: המסיימת נובעת מן החיבור הקודם בה, כלומר מן ׳הנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב והסימנים הם נראים׳ נובע שהסימנים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב.
M 8.217
καὶ ὅτι τῷ ὄντι οὕτως ἔχει, μικρὸν ὕστερον (§ 234 sqq.) διδάξομεν· νῦν δ’ ὡς ὑγιῆ ἐστιν αὐτοῦ τὰ λήμματα καὶ ἕπεται τούτοις ἡ ἐπιφορά, ἁπλούστερον ἀποδείξομεν. αὐτίκα τοίνυν τὸ συνημμένον ἀληθές ἐστιν. ἕπεται γὰρ τῷ κατ’ αὐτὸ συμπεπλεγμένῳ τὸ λῆγον, τουτέστι τῷ “τὰ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται καὶ τὰ σημεῖά ἐστι φαινόμενα” τὸ τὰ σημεῖα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεσθαι.
M 8.218
אם כל בעלי ראייה בלתי־חסומה תופסים צבע לבן באותו אופן ולא באופנים שונים, ואם כל בעלי חוש טעם טבעי תופסים את המתוק באופן ממתיק, מן ההכרח שכל השרויים במצב דומה יתפסו גם את הסימן באותו אופן, אם הוא מוחש כמו לבן או מתוק.
M 8.218
εἰ γὰρ τοῦ λευκοῦ χρώματος πάντες οἱ ἀπαραποδίστους ἔχοντες τὰς ὄψεις ὁμοίως ἀντιλαμβάνονται ἀλλ’ οὐ διαφόρως, καὶ εἰ τοῦ γλυκέος πάντες οἱ κατὰ φύσιν τὴν γεῦσιν ἔχοντες γλυκαντικῶς ἀντιλαμβάνονται, κατ’ ἀνάγκην ὀφείλουσι καὶ τοῦ σημείου, εἴπερ ἐστὶ τῶν αἰσθητῶν καθάπερ τὸ λευκὸν ἢ γλυκύ, πάντες οἱ κατὰ τὴν ὁμοίαν ὄντες διάθεσιν ὁμοίως ἀντιλαμβάνεσθαι.
M 8.219
לכן טענת התנאי תקפה. גם הנחת היסוד השנייה אמיתית: ׳אך הסימנים אינם נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב׳. הסומק אצל חולי קדחת, פעימת כלי הדם, לחות העור, החום הרב, עוצמת הדופק ושאר הסימנים אינם מופיעים כסימנים לאותו דבר לאנשים שמצב חושיהם ושאר מבנם דומה, ואינם נראים לכולם באותו אופן,
M 8.219
ὥστε τὸ μὲν συνημμένον ὑγιές ἐστιν· ἀληθὲς δέ γε καὶ τὸ δεύτερον λῆμμα, τὸ “οὐχὶ δέ γε τὰ σημεῖα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται”. τὸ γοῦν ἐπὶ τῶν πυρεσσόντων ἔρευθος καὶ ἡ τῶν ἀγγείων προπάλεια καὶ ὁ ἔνικμος χρὼς καὶ ἡ πλείων θερμασία καὶ ἡ σφοδρότης τῶν σφυγμῶν καὶ τὰ λοιπὰ σημεῖα τοῖς ὁμοίως κατά τε τὰς αἰσθήσεις καὶ τὴν ἄλλην σύγκρισιν διακειμένοις οὐ τοῦ αὐτοῦ προσπίπτει σημεῖα, οὐδ’ ὡσαύτως πᾶσι φαίνεται,
M 8.220
אלא להרופילוס, למשל, כסימנים ישירים לדם טוב; לארסיסטרטוס, כסימנים למעבר מן הוורידים לעורקים; ולאסקלפיאדס, כסימנים לחסימת גושים מושכלים בנקבוביות מושכלות. לכן גם הנחת היסוד השנייה תקפה.
M 8.220
ἀλλ’ Ἡροφίλῳ μὲν λόγου χάριν ὡς ἄντικρυς χρηστοῦ αἵματος σημεῖα, Ἐρασιστράτῳ δὲ ὡς μεταπτώσεως τῆς ἐκ φλεβῶν εἰς ἀρτηρίας, Ἀσκληπιάδῃ δὲ ὡς ἐνστάσεως νοητῶν ὄγκων ἐν νοητοῖς ἀραιώμασιν. τοίνυν καὶ τὸ δεύτερον λῆμμα ὑγιές ἐστιν.
M 8.221
כך גם השלישית, שהנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב. צבע לבן אינו מופיע באותו אופן לחולה צהבת, לבעל עיניים שטופות דם ולאדם במצב טבעי — משום שמצביהם שונים הוא נראה לאחד צהבהב, לאחר אדמדם ולשלישי לבן — אך לבעלי אותו מצב, כלומר לבריאים, הוא נראה לבן בלבד.
M 8.221
ἀλλὰ δὴ καὶ τὸ τρίτον, τὸ τὰ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεσθαι. τὸ γὰρ λευκόν, εἰ τύχοι, χρῶμα τῷ μὲν ἰκτεριῶντι καὶ τῷ ὑφαίμους ἔχοντι τοὺς ὀφθαλμοὺς καὶ τῷ κατὰ φύσιν διακειμένῳ οὐχ ὡσαύτως προσπίπτει (ἀνομοίως γὰρ διέκειντο, παρ’ ἣν αἰτίαν τῷ μὲν φαίνεται ὠχρόν, τῷ δὲ ἐνερευθές, τῷ δὲ λευκόν), τοῖς μέντοι κατὰ τὴν αὐτὴν διάθεσιν οὖσι, τουτέστι τοῖς ὑγιαίνουσι, λευκὸν μόνον φαίνεται.
M 8.222
מאחר שהנחות היסוד אמיתיות, מצטרפת אליהן גם המסקנה <ה>באה: ׳לכן הסימן אינו נראה׳. בבחינה ישירה הראינו אפוא שהטיעון אמיתי;
M 8.222
τοίνυν ἀληθέσιν οὖσι τοῖς λήμμασι συνεισαχθήσεται καὶ ἡ ἐπιφορὰ <ἡ> “οὐκ ἄρα φαινόμενον ἐστι τὸ σημεῖον”. Αὐτόθεν μὲν οὖν ἐφοδεύσασιν ἡμῖν ἀληθὴς ὁ λόγος ὑποδέδεικται·
M 8.223
שהוא גם בלתי־מוכח וסילוגיסטי יתברר אם ננתחו. כהקדמה קצרה: ׳בלתי־מוכחים׳ נאמר בשני מובנים — טיעונים שלא הוכחו, וטיעונים שאינם זקוקים להוכחה משום שברור מעצמו שהם מסיקים. הראינו פעמים רבות שהטיעונים שסודרו בידי כריסיפוס (II fr. 242 Arn.) בראש המבוא הראשון לסילוגיזמים קיבלו שם זה במובן השני.
M 8.223
ὅτι δὲ καὶ ἀναπόδεικτός ἐστι καὶ συλλογιστικός, ἀναλύσασιν αὐτὸν φανήσεται. εὐθέως γάρ, ἴνα μικρὸν ἄνωθεν προλάβωμεν, ἀναπόδεικτοι λέγονται διχῶς, οἱ τε μὴ ἀποδεδειγμένοι καὶ οἱ μὴ χρείαν ἔχοντες ἀποδείξεως τῷ αὐτόθεν εἶναι περιφανὲς ἐπ’ αὐτῶν τὸ ὅτι συνάγουσιν. ἐπεδείξαμεν δὲ πολλάκις, ὡς κατὰ τὸ δεύτερον σημαινόμενον ταύτης ἠξίωνται τῆς προσηγορίας οἱ κατ’ ἀρχὴν τῆς πρώτης περὶ συλλογισμῶν εἰσαγωγῆς παρὰ τῷ Χρυσίππῳ (II fr. 242 Arn.) τεταγμένοι.
M 8.224
בהנחה שהדבר מוסכם, יש לדעת שהבלתי־מוכח הראשון מורכב מטענת תנאי ומן הקודמת, ומסקנתו היא המסיימת שבתנאי. כלומר, כשטיעון כולל שתי הנחות יסוד, האחת טענת תנאי והאחרת הקודמת שבה, ומסקנתו היא המסיימת באותה טענה, הוא נקרא בלתי־מוכח ראשון. לדוגמה: ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא; לכן אור יש׳. אחת מהנחותיו היא טענת התנאי ׳אם יום הוא, אור יש׳; האחרת היא הקודמת שבתנאי, ׳אך יום הוא׳; <ואילו> השלישית, ׳לכן אור יש׳, היא המסקנה, המסיימת של התנאי.
M 8.224
νυνὶ δὲ ἐφ’ ὁμολόγῳ τούτῳ γνωστέον, ὅτι πρῶτος μέν ἐστιν ἀναπόδεικτος ὁ ἐκ συνημμένου καὶ τοῦ ἡγουμένου, τὸ λῆγον ἐν ἐκείνῳ τῷ συνημμένῳ ἔχων συμπέρασμα. τουτέστιν, ὅταν λόγος δύο ἔχῃ λήμματα, ὧν τὸ μὲν ἕτερόν ἐστι συνημμένον, τὸ δὲ ἕτερον ἡγούμενον ἐν τῷ συνημμένῳ, ἔχῃ δὲ καὶ ἐπιφορὰν τὸ λῆγον ἐν τῷ αὐτῷ συνημμένῳ, τότε ὁ τοιοῦτος λόγος πρῶτος ἀναπόδεικτος καλεῖται, οἶον ὁ οὕτως ἔχων “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν”. οὗτος γὰρ τὸ μὲν ἕτερον τῶν λημμάτων ἔχει συνημμένον, τὸ “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστι”, τὸ δὲ λοιπὸν τὸ ἡγούμενον ἐν τῷ συνημμένῳ “ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν”, τὸ <δὲ> “φῶς ἄρα ἔστιν” τρίτον τὴν ἐπιφοράν, τὸ λῆγον τοῦ συνημμένου.
M 8.225
הבלתי־מוכח השני מורכב מטענת תנאי ומניגודה של המסיימת שבה, ומסקנתו ניגודה של הקודמת. כלומר, כשטיעון בן שתי הנחות כולל טענת תנאי ואת ניגודה של המסיימת שבתנאי, ומסקנתו ניגודה של הקודמת, הוא בלתי־מוכח שני. לדוגמה: ׳אם יום הוא, אור יש; אך אין אור; לכן אין יום׳. ׳אם יום הוא, אור יש׳ היא טענת התנאי, הנחת היסוד האחת; ׳אך אין אור׳, ההנחה האחרת, מנוגדת למסיימת; והמסקנה ׳לכן אין יום׳ מנוגדת לקודמת.
M 8.225
δεύτερος δ’ ἐστὶν ἀναπόδεικτος ὁ ἐκ συνημμένου καὶ τοῦ ἀντικειμένου τῷ λήγοντι ἐν ἐκείνῳ τῷ συνημμένῳ, τὸ ἀντικείμενον τῷ ἡγουμένῳ ἔχων συμπέρασμα. τουτέστιν, ὅταν λόγος πάλιν ἐκ δυεῖν συνεστὼς λημμάτων, ὧν τὸ μὲν ἕτερόν ἐστι συνημμένον, τὸ δὲ ἕτερον ἀντικείμενον τῷ λήγοντι ἐν τῷ συνημμένῳ, ἔχῃ δὲ καὶ ἐπιφορὰν τὸ ἀντικείμενον τῷ ἡγουμένῳ, τότε ὁ τοιοῦτος γίνεται δεύτερος ἀναπόδεικτος, ὡς τὸ “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· οὐχὶ δέ γε φῶς ἔστιν· οὐκ ἄρα ἔστιν ἡμέρα”. τό τε γὰρ “εἰ ἔστιν ἡμέρα, φῶς ἔστιν”, τὸ ἕτερον λῆμμα τοῦ λόγου, συνημμένον ἐστίν, τό τε “οὐχὶ δέ γε φῶς ἔστι”, λοιπὸν λῆμμα τοῦ λόγου καθεστώς, ἀντικείμενόν ἐστι τῷ λήγοντι ἐν τῷ συνημμένῳ· ἥ τε ἐπιφορὰ ἡ “οὐκ ἄρα ἡμέρα ἔστιν” τὸ ἀντικείμενον ἦν τοῦ ἡγουμένου.
M 8.226
הטיעון הבלתי־מוכח השלישי מורכב משלילתו של חיבור ומאחד מחלקי החיבור, ומסקנתו ניגודו של החלק האחר. לדוגמה: ׳לא גם יום הוא וגם לילה הוא; אך יום הוא; לכן אין לילה׳. ׳לא גם יום הוא וגם לילה הוא׳ היא שלילת החיבור ׳גם יום הוא וגם לילה הוא׳; ׳יום הוא׳ הוא אחד מחלקי החיבור; ו׳לכן אין לילה׳ הוא ניגודו של החלק האחר.
M 8.226
τρίτος δέ ἐστι λόγος ἀναπόδεικτος ὁ ἐξ ἀποφατικοῦ συμπλοκῆς καὶ ἑνὸς τῶν ἐν τῇ συμπλοκῇ, τὸ ἀντικείμενον τοῦ λοιποῦ τῶν ἐν τῇ συμπλοκῇ ἔχων συμπέρασμα, οἷον “οὐχὶ καὶ ἡμέρα ἔστι καὶ νὺξ ἔστιν· ἡμέρα δὲ ἔστιν· οὐκ ἄρα ἔστι νύξ”. τὸ μὲν γὰρ “οὐχὶ καὶ ἡμέρα ἔστι καὶ νὺξ ἔστιν” ἀποφατικὸν ἦν συμπεπλεγμένου τοῦ “καὶ ἡμέρα ἔστι καὶ νὺξ ἔστι”, τὸ δὲ “ἡμέρα ἔστι” τὸ ἕτερον ἐτύγχανε τῶν ἐν τῇ συμπλοκῇ, τὸ δὲ “οὐκ ἄρα ἔστι νύξ” τὸ ἀντικείμενον ἦν τῷ λοιπῷ τῶν ἐν τῇ συμπλοκῇ.
M 8.227
אלה הטיעונים; וצורותיהם, כעין תבניות שבהן הם מוצגים, הן: לבלתי־מוכח הראשון — ׳אם הראשון, השני; אך הראשון; לכן השני׳; לשני — ׳אם הראשון, השני; אך לא השני; לכן לא הראשון׳; ולשלישי — ׳לא גם הראשון וגם השני; אך הראשון; לכן לא השני׳.
M 8.227
Οἱ μὲν οὖν λόγοι τοιοῦτοί τινές εἰσι, τρόποι δὲ αὐτῶν καὶ ὡσπερεὶ σχήματα ἐν οἷς ἠρώτηνται οἱ οὕτως ἔχοντες, τοῦ μὲν πρώτου ἀναποδείκτου “εἰ τὸ πρῶτον, τὸ δεύτερον· τὸ δέ γε πρῶτον· τὸ ἄρα δεύτερον”, τοῦ δὲ δευτέρου “εἰ τὸ πρῶτον, τὸ δεύτερον· οὐχὶ δέ γε τὸ δεύτερον· οὐκ ἄρα τὸ πρῶτον”, τοῦ δὲ τρίτου “οὐχὶ καὶ τὸ πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον· τὸ δέ γε πρῶτον· οὐκ ἄρα τὸ δεύτερον”.
M 8.228
עוד צריך לדעת שמבין הבלתי־מוכחים מקצתם פשוטים ואחרים לא־פשוטים. הפשוטים הם אלה שברור מעצמו שהם מסיקים, כלומר שמסקנתם נכנסת יחד עם הנחותיהם, כדוגמאות שהוצגו. אם בבלתי־מוכח הראשון נעניק מיד ש׳אם יום הוא, אור יש׳ אמיתי — כלומר שאור נובע מהיות יום — ונניח שהראשון, ׳יום הוא׳, הקודמת בתנאי, אמיתי, ינבע בהכרח גם ׳אור יש׳, מסקנת הטיעון.
M 8.228
Ἔτι χρὴ γινώσκειν, ὅτι τῶν ἀναποδείκτων οἱ μὲν εἰσιν ἁπλοῖ, οἱ δὲ οὐχ ἁπλοῖ. ὧν ἁπλοῖ μὲν εἰσιν οἱ αὐτόθεν σαφὲς ἔχοντες τὸ ὅτι συνάγουσιν, τουτέστι τὸ ὅτι συνεισάγεται αὐτῶν τοῖς λήμμασιν ἡ ἐπιφορά. ὁποῖοί εἰσιν οἱ ἐκκείμενοι· ἐὰν γὰρ ἐπὶ τοῦ πρώτου εὐθὺς δῶμεν ἀληθὲς εἶναι τὸ “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστι”, λέγω δὲ τὸ ἀκολουθεῖν τῷ ἡμέραν εἶναι τὸ φῶς εἶναι, ὑποθώμεθα δὲ ἀληθὲς τὸ πρῶτον τὸ ἡμέραν εἶναι, ὅπερ ἦν ἡγούμενον ἐν τῷ συνημμένῳ, ἐξ ἀνάγκης ἀκολουθήσει καὶ τὸ φῶς εἶναι, ὅπερ ἦν συμπέρασμα τοῦ λόγου.
M 8.229
הלא־פשוטים ארוגים מן הפשוטים וזקוקים לניתוח אליהם כדי שייוודע שגם הם מסיקים. מבין הלא־פשוטים, מקצתם מורכבים מבני אותו סוג ואחרים מבני סוגים שונים: מבני אותו סוג — אלה הארוגים משני בלתי־מוכחים ראשונים או משני שניים,
M 8.229
οὐχ ἁπλοῖ δέ εἰσιν οἱ ἐκ τῶν ἁπλῶν πεπλεγμένοι καὶ ἔτι χρείαν ἔχοντες τῆς εἰς ἐκείνους ἀναλύσεως, ἴνα γνωσθῶσιν, ὅτι καὶ αὐτοὶ συνάγουσιν. τούτων δὲ τῶν οὐχ ἁπλῶν οἱ μὲν ἐξ ὁμογενῶν εἰσὶ συνεστῶτες, οἱ δὲ ἐξ ἀνομογενῶν, καὶ ἐξ ὁμογενῶν μὲν ὥσπερ οἱ ἐκ δυεῖν πρώτων ἀναποδείκτων πεπλεγμένοι ἢ ἐκ δυεῖν δευτέρων,
M 8.230
ומבני סוגים שונים — אלה הארוגים מבלתי־מוכח ראשון <.....>, או משני ושלישי, ובכלל הדומים להם. דוגמה למורכב מבני אותו סוג היא: ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא; לכן אור יש׳. הוא ארוג משני בלתי־מוכחים ראשונים, כפי שנדע כשננתחו.
M 8.230
ἐξ ἀνομογενῶν δὲ ὥσπερ οἱ ἐκ πρώτου <.....> ἀναποδείκτου ἢ ἐκ δευτέρου καὶ τρίτου, καὶ κοινῶς οἱ τούτοις παραπλήσιοι. ἐξ ὁμογενῶν μὲν οὖν συνέστηκεν οἷον ὁ τοιοῦτος “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν”. πέπλεκται γὰρ ἐκ πρώτων δυεῖν ἀναποδείκτων, ὡς ἀναλύσαντες αὐτὸν εἰσόμεθα.
M 8.231
יש לדעת משפט דיאלקטי הנמסר לצורך ניתוח סילוגיזמים: ׳כאשר בידינו הנחות יסוד המסיקות מסקנה כלשהי, למעשה נמצאת בידינו גם אותה מסקנה, אפילו אינה נאמרת במפורש׳. בידינו שתי הנחות: טענת התנאי ׳אם יום הוא, <אור יש>׳, המתחילה בטענה ׳יום הוא׳ ומסתיימת בלא־
M 8.231
γνωστέον γὰρ ὅτι θεώρημα διαλεκτικὸν ἔστιν εἰς τὰς τῶν συλλογισμῶν ἀναλύσεις παραδιδόμενον τοιοῦτον “ὅταν τά τινος συμπεράσματος συνακτικὰ λήμματα ἔχωμεν, δυνάμει κἀκεῖνο ἐν τούτοις ἔχομεν τὸ συμπέρασμα, κἂν κατ’ ἐκφορὰν μὴ λέγηται”. ἐπεὶ οὖν δύο ἔχομεν λήμματα, τό τε συνημμένον τὸ “εἰ ἡμέρα ἔστιν, <φῶς ἔστιν>”, ὅπερ ἄρχεται μὲν ἀπὸ ἀξιώματος τοῦ “ἡμέρα ἔστιν”, λήγει δὲ εἰς οὐχ
M 8.232
פשוטה <שהיא> טענת התנאי ׳אם יום הוא, אור יש׳; וכן הקודמת שבה, ׳יום הוא׳. מאלה תוסק לנו באמצעות הבלתי־מוכח הראשון המסיימת שבתנאי ההוא: ׳אם אפוא יום הוא, אור יש׳. מסקנה זו מצויה למעשה בטיעון,
M 8.232
ἀπλοῦν <τὸ> συνημμένον τὸ “εἰ ἡμέρα ἔστιν, φῶς ἔστιν”, καὶ ἔτι ἡγούμενον ἐν αὐτῷ τὸ “ἡμέρα ἔστιν”, ἐκ τούτων συναχθήσεται ἡμῖν πρώτῳ ἀναποδείκτῳ τὸ λῆγον ἐν ἐκείνῳ τῷ συνημμένῳ τὸ “εἰ ἄρα ἡμέρα ἔστιν, φῶς ἔστιν”. τοῦτ᾿ οὖν δυνάμει μὲν ἔχομεν ἐν τῷ λόγῳ συναγόμενον,
M 8.233
אך הושמטה מן הניסוח. אם נציב אותה עם הנחת היסוד ׳יום הוא׳ של הטיעון המוצג, תוסק ׳אור יש׳ באמצעות הבלתי־מוכח הראשון, והיא מסקנת הטיעון המוצג. לכן יש שני בלתי־מוכחים ראשונים: האחד ׳אם יום הוא, אור יש׳; והאחר ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא; לכן אור יש׳.
M 8.233
κατὰ δὲ τὴν ἐκφορὰν παραλελειμμένον τάξαντες μετὰ τῆς τοῦ ἐκκειμένου λόγου προσλήψεως τῆς “ἡμέρα ἔστιν”, ἕξομεν συναγόμενον τὸ “φῶς ἔστιν” πρώτῳ ἀναποδείκτῳ, ὅπερ ἐπιφορὰ τοῦ ἐκκειμένου λόγου. ὥστε δύο γίγνεσθαι πρώτους ἀναποδείκτους, ἕνα μὲν τὸν τοιοῦτον “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν”, ἕτερον δὲ τὸν τοιοῦτον “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν”.
M 8.234
זהו אופיים של טיעונים הארוגים מבני אותו סוג. דוגמה למורכב מבני סוגים שונים היא הטיעון של אינסידמוס על הסימן: ׳אם הנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב והסימנים הם נראים, הסימנים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב; אך הסימנים אינם נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב; והנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב; לכן הסימנים אינם נראים׳.
M 8.234
Τοιόσδε μὲν οὖν ἐστιν ὁ χαρακτὴρ τῶν ἐξ ὁμογενῶν τὴν πλοκὴν ἐχόντων λόγων· ἐξ ἀνομογενῶν δὲ λοιπόν ἐστι καθάπερ ὁ παρὰ τῷ Αἰνησιδήμῳ περὶ σημείου ἐρωτηθείς, ἔχων δὲ οὕτως· “εἰ τὰ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται καὶ τὰ σημεῖά ἐστι φαινόμενα, τὰ σημεῖα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται· τὰ δέ γε σημεῖα οὐ πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται· τὰ δὲ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται· οὐκ ἄρα φαινόμενά ἐστι τὰ σημεῖα.”
M 8.235
טיעון זה מורכב מן הבלתי־מוכח השני והשלישי, כפי שאפשר ללמוד מניתוחו. הדבר יתבהר יותר אם נלמדו באמצעות הצורה: ׳אם הראשון והשני, השלישי; אך לא השלישי, והראשון; לכן לא השני׳.
M 8.235
συνέστηκε γὰρ ὁ τοιοῦτος λόγος ἐκ δευτέρου τε ἀναποδείκτου καὶ τρίτου, καθὼς πάρεστι μαθεῖν ἐκ τῆς ἀναλύσεως, ἥτις σαφεστέρα μᾶλλον γενήσεται ἐπὶ τοῦ τρόπου ποιησαμένων ἡμῶν τὴν διδασκαλίαν, ἔχοντος οὕτως· “εἰ τὸ πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον, τὸ τρίτον· οὐχὶ δέ γε τὸ τρίτον, ἀλλὰ καὶ τὸ πρῶτον· οὐκ ἄρα τὸ δεύτερον.”
M 8.236
יש לנו טענת תנאי שהקודמת בה היא חיבור הראשון והשני והמסיימת היא השלישי; ויש לנו ניגוד המסיימת, ׳לא השלישי׳. לכן יוסק ניגוד הקודמת, ׳לכן לא הראשון והשני׳, באמצעות הבלתי־מוכח השני. מסקנה זו מצויה למעשה בטיעון משום שיש בידינו הנחותיה המסיקות, אך הושמטה מניסוחו. אם נציבה לצד הנחת היסוד הנותרת, הראשונה, תוסק המסקנה ׳לכן לא השני׳ באמצעות הבלתי־מוכח השלישי. לפיכך יש שני בלתי־מוכחים: השני — ׳אם הראשון והשני, השלישי; אך לא השלישי; לכן לא הראשון והשני׳; והשלישי — ׳לא הראשון והשני; אך הראשון; לכן לא השני׳.
M 8.236
ἐπεὶ γὰρ ἔχομεν συνημμένον ἐν ᾧ ἡγεῖται συμπεπλεγμένον τὸ πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον, λήγει δὲ τὸ τρίτον, ἔχομεν δὲ καὶ τὸ ἀντικείμενον τοῦ λήγοντος τὸ “οὐ τὸ τρίτον”, συναχθήσεται ἡμῖν καὶ τὸ ἀντικείμενον τοῦ ἡγουμένου, τὸ “οὐκ ἄρα τὸ πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον”, δευτέρῳ ἀναποδείκτῳ. ἀλλὰ δὴ τοῦτο αὐτὸ κατὰ μὲν τὴν δύναμιν ἔγκειται τῷ λόγῳ, ἐπεὶ ἔχομεν τὰ συνακτικὰ αὐτοῦ λήμματα, κατὰ δὲ τὴν προφορὰν παρεῖται. ἅπερ τάξαντες μετὰ τοῦ λειπομένου λήμματος, τοῦ πρώτου, ἕξομεν συναγόμενον τὸ συμπέρασμα τὸ “οὐκ ἄρα τὸ δεύτερον” τρίτῳ ἀναποδείκτῳ. ὥστε δύο εἶναι ἀναποδείκτους, ἕνα μὲν τοιοῦτον “εἰ τὸ πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον, τὸ τρίτον· οὐχὶ δέ γε τὸ τρίτον· οὐκ ἄρα τὸ πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον”, ὅς ἐστι δεύτερος ἀναπόδεικτος, ἕτερον δὲ τρίτον τὸν οὕτως ἔχοντα “οὐχὶ τὸ πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον· ἀλλὰ μὴν τὸ πρῶτον· οὐκ ἄρα τὸ δεύτερον”.
M 8.237
זהו הניתוח ברמת הצורה, והוא מקביל גם ברמת הטיעון. מושמטת המסקנה הביניים ׳אין זה נכון שגם הנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב וגם הסימנים הם נראים׳; יחד עם ההנחה שהנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב היא מסיקה את מסקנת הטיעון המוצג <.....> באמצעות הבלתי־מוכח השלישי. לכן הבלתי־מוכח השני הוא: ׳אם הנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב והסימנים הם נראים, הסימנים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב; אך הסימנים אינם נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב;
M 8.237
Ἐπὶ μὲν οὖν τοῦ τρόπου ἡ ἀνάλυσίς ἐστι τοιαύτη, ἀναλογεῖ δὲ καὶ ἐπὶ τοῦ λόγου· παραλείπεται γὰρ τὸ τρίτον τὸ “οὐχὶ τὰ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται καὶ τὰ σημεῖά ἐστι φαινόμενα”, μετὰ τοῦ τὰ φαινόμενα ἅπασι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεσθαι συνάγει τὸ τοῦ ἐκκειμένου <.....> τρίτῳ ἀναποδείκτῳ. ὥστε δεύτερον μὲν γίνεσθαι ἀναπόδεικτον τοιοῦτον “εἰ τὰ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται καὶ τὰ σημεῖά ἐστι φαινόμενα, τὰ σημεῖα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται· οὐχὶ δέ γε τὰ σημεῖα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται·
M 8.238
לכן הסימנים אינם נראים׳; והשלישי הוא: ׳אין זה נכון שגם הנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב וגם הסימנים הם נראים; אך הנראים נראים באותו אופן לכל השרויים באותו מצב; לכן הסימנים אינם נראים׳.
M 8.238
τὰ σημεῖα ἄρα οὐκ ἔστι φαινόμενα”, τρίτον δὲ τὸν τοιοῦτον “οὐχὶ καὶ τὰ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται καὶ τὰ σημεῖά ἐστι φαινόμενα· ἀλλὰ μὴν τὰ φαινόμενα πᾶσι τοῖς ὁμοίως διακειμένοις παραπλησίως φαίνεται· οὐκ ἄρα τὰ σημεῖά ἐστι φαινόμενα”.
M 8.239
באותו כוח היסקי יוצע גם טיעון זה: ׳אם הנראים נראים לכול במידה שווה והנראים הם סימנים לנעלמים, הנעלמים נראים לכול במידה שווה; אך הנעלמים אינם נראים לכול במידה שווה, ואילו הנראים נראים לכול במידה שווה; לכן הנראים אינם סימנים לנעלמים׳.
M 8.239
Κατὰ δὲ τὴν αὐτὴν δύναμιν τῆς συναγωγῆς καὶ τοιοῦτός τις προταθήσεται λόγος “εἰ τὰ φαινόμενα πᾶσιν ἐπ’ ἴσης φαίνεται καὶ τὰ φαινόμενα τῶν ἀδήλων ἐστὶ σημεῖα, τὰ ἄδηλα πᾶσιν ἐπ’ ἴσης φαίνεται· οὐχὶ δέ γε τὰ ἄδηλα πᾶσιν ἐπ’ ἴσης φαίνεται, ἀλλὰ καὶ τὰ φαινόμενα πᾶσιν ἐπ’ ἴσης φαίνεται· οὐκ ἄρα τὰ φαινόμενα τῶν ἀδήλων ἐστὶ σημεῖα”.
M 8.240
ניתוח הטיעון דומה: הבלתי־מוכח השני מצטרף לשלישי. ביסוס ההנחות ברור. שהנראים נראים במידה שווה לבעלי חושים בלתי־חסומים גלוי יחד עמם: הלבן אינו נראה באופן שונה לאנשים שונים, ואף לא השחור או המתוק, אלא מניע את כולם באופן דומה.
M 8.240
τούτου δὴ τοῦ λόγου ἡ μὲν ἀνάλυσίς ἐστιν ὁμοία, καθ’ ἣν δεύτερος ἀναπόδεικτος ἐπιβάλλει τρίτῳ, ἡ δὲ παραμυθία τῶν λημμάτων προῦπτος. ὅτι γὰρ τὰ φαινόμενα ἐπ’ ἴσης φαίνεται τοῖς ἀπαραποδίστους ἔχουσι τὰς αἰσθήσεις, συμφανές· οὐ γὰρ ἄλλοις ἄλλως τὸ λευκὸν φαίνεται, οὐδὲ ἄλλοις ἄλλως τὸ μέλαν, οὐδὲ διαφερόντως τὸ γλυκύ, ἀλλ᾿ ὁμοίως πάντας κινεῖ.
M 8.241
אם דברים אלה נראים לכול במידה שווה ויש להם כוח להורות על הנעלמים, מן ההכרח שגם הנעלמים יופיעו לכול במידה שווה, מאחר שגם הסיבות <ה>אלה והחומר המונח ביסוד דומה. אך אין הדבר כך: לא הכול מכירים את הנעלמים באותו אופן אף שהם פוגשים במוחשים במידה שווה. אחדים אפילו אינם מגיעים למושג שלהם; אחרים מגיעים, אך נסחפים למגוון הכרעות רבות־צורה וסותרות. עקבי אפוא לומר שהסימנים אינם מוחשים, כדי שלא ינבע לנו האבסורד הזה.
M 8.241
εἰ δὴ ταῦτα ἐπ᾿ ἴσης πᾶσι φαίνεται καὶ ἐνδεικτικὴν ἔχει δύναμιν τῶν ἀδήλων, ἀνάγκη καὶ τὰ ἄδηλα ἐπ᾿ ἴσης πᾶσι προσπίπτειν ὡς ἂν καὶ τῶν αἰτίων <τῶν> αὐτῶν ὄντων καὶ τῆς ὕλης ὁμοίας ὑποκειμένης. οὐχὶ δέ γε τοῦτο· οὐ γὰρ πάντες ὡσαύτως τὰ ἄδηλα γινώσκουσι, καίπερ κατ᾿ ἴσον τοῖς αἰσθητοῖς ἐγκυροῦντες, ἀλλ᾿ οἱ μὲν οὐδ᾿ εἰς ἔννοιαν αὐτῶν ἔρχονται, οἱ δὲ ἔρχονται μέν, εἰς ποικιλίαν δὲ καὶ πολυτρόπους καὶ μαχομένας ὑποσύρονται ἀποφάσεις. ἀκόλουθον ἄρα μὴ αἰσθητὰ λέγειν τὰ σημεῖα, ἴνα μὴ τοῦθ’ ἡμῖν τὸ ἄτοπον ἕπηται.
M 8.242
אפשר גם לסכם בקצרה את האמור ולהציע טיעונים כאלה: אם הנראים נראים לכול ואילו הסימנים אינם נראים לכול, הנראים אינם סימנים. אך הראשון; לכן השני.
M 8.242
Ἐνέσται δὲ καὶ βραχέως τὰ προειρημένα περιλαβόντας τοιουτουσί τινας προτείνειν λόγους. εἰ τὰ φαινόμενα πᾶσι φαίνεται, τὰ δὲ σημεῖα οὐ πᾶσι φαίνεται, οὐκ ἔστι τὰ φαινόμενα σημεῖα. ἀλλὰ μὴν τὸ πρῶτον· τὸ ἄρα δεύτερον.
M 8.243
ושוב: אם הנראים, מבחינת היותם נראים, אינם זקוקים ללימוד, ואילו הסימנים, מבחינת היותם סימנים, זקוקים ללימוד, הסימנים אינם נראים. אך הראשון; לכן השני. עד כאן הקשיים נגד הטוענים שהסימן מוחש.
M 8.243
καὶ πάλιν· εἰ τὰ φαινόμενα, καθόσον ἐστὶ φαινόμενα, διδασκαλίας οὐκ ἔχει χρείαν, τὰ δὲ σημεῖα, παρόσον ἐστὶ σημεῖα, διδασκαλίας ἔχει χρείαν, τὰ σημεῖα οὐκ ἔστι φαινόμενα. ἀλλὰ μὴν τὸ πρῶτον· τὸ ἄρα δεύτερον. Πρὸς μὲν οὖν τοὺς ἀξιοῦντας αἰσθητὸν εἶναι τὸ σημεῖον τοσαῦτα ἠπορήσθω·
M 8.244
נבחן גם את העמדה המנוגדת להם, כלומר את מי שתפסו מראש שהסימן מושכל. אולי צריך להקדים דברים מעטים על תורתם: לשיטתם הסימן הוא טענה, ומשום כך מושכל. בהגדירם אותו הם אומרים (Stoic. fr. II 221 Arn.):
M 8.244
σκοπῶμεν δὲ καὶ τὴν ἀντικειμένην τούτοις στάσιν, φημὶ δὲ τῶν νοητὸν αὐτὸ προειληφότων καθεστάναι. βραχέα δὲ ἴσως δεήσει καὶ περὶ τοῦ ἀρέσκοντος αὐτοῖς προλαβεῖν, καθ᾿ ὃ ἀξίωμα θέλουσιν εἶναι τὸ σημεῖον, καὶ διὰ τοῦτο νοητόν. ὑπογράφοντες τοίνυν φασὶ (Stoic. fr. II 221 Arn.)
M 8.245
סימן הוא טענה הקודמת בטענת תנאי תקפה וחושפת את המסיימת. הם אומרים שיש אמות־מידה רבות לתנאי תקף, אך אחת מכולן היא זו שתימסר כאן, ואף היא אינה מוסכמת. כל תנאי מתחיל באמת ומסתיים באמת, מתחיל בכזב ומסתיים בכזב, מתחיל באמת ומסתיים בכזב, או מתחיל בכזב ומסתיים באמת.
M 8.245
σημεῖον εἶναι ἀξίωμα ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ καθηγούμενον, ἐκκαλυπτικὸν τοῦ λήγοντος. κρίσεις δὲ τοῦ ὑγιοῦς συνημμένου πολλὰς μὲν καὶ ἄλλας εἶναί φασιν, μίαν δ’ ἐξ ἀπασῶν ὑπάρχειν, καὶ ταύτην οὐχ ὁμόλογον, τὴν ἀποδοθησομένην. πᾶν γὰρ συνημμένον ἢ ἀπὸ ἀληθοῦς ἀρχόμενον εἰς ἀληθὲς λήγει, ἢ ἀπὸ ψεύδους ἀρχόμενον ἐπὶ ψεῦδος λήγει, ἢ ἀπ’ ἀληθοῦς ἐπὶ ψεῦδος, ἢ ἀπὸ ψεύδους ἐπ’ ἀληθές.
M 8.246
מתחיל באמת ומסתיים באמת הוא ׳אם יש אלים, העולם מנוהל בהשגחת האלים׳; מתחיל בכזב ומסתיים בכזב הוא ׳אם הארץ עפה, לארץ יש כנפיים׳; מתחיל בכזב <ומסתיים> באמת הוא ׳אם הארץ עפה, הארץ קיימת׳; ומתחיל באמת ומסתיים בכזב הוא ׳אם אדם זה נע, אדם זה מהלך׳, כשהוא נע אך אינו מהלך.
M 8.246
ἀπὸ μὲν οὖν ἀληθοῦς ἀρχόμενον ἐπ’ ἀληθὲς λήγει τὸ “εἰ εἰσὶ θεοί, προνοίᾳ θεῶν διοικεῖται ὁ κόσμος”, ἀπὸ ψεύδους δὲ ἐπὶ ψεῦδος τὸ “εἰ πέταται ἡ γῆ, πτέρυγας ἔχει ἡ γῆ”, ἀπὸ ψεύδους δὲ <ἐπ᾿> ἀληθὲς “εἰ πέταται ἡ γῆ, ἔστιν ἡ γῆ”, ἀπὸ δὲ ἀληθοῦς ἐπὶ ψεῦδος τὸ “εἰ κινεῖται οὗτος, περιπατεῖ οὗτος”, μὴ περιπατοῦντος μὲν αὐτοῦ, κινουμένου δέ.
M 8.247
יש אפוא ארבעה צירופים לתנאי: מאמת לאמת, מכזב לכזב, מכזב לאמת, או להפך, מאמת לכזב. בשלוש הדרכים הראשונות, הם אומרים, הוא אמיתי — בין שמתחיל באמת ומסתיים באמת, בין שמתחיל בכזב ומסתיים בכזב, ובין שמתחיל בכזב ומסתיים באמת. הוא כוזב בדרך אחת בלבד: כשהוא מתחיל באמת ומסתיים בכזב.
M 8.247
τεσσάρων οὖν οὐσῶν τοῦ συνημμένου συζυγιῶν, ὅταν ἀπ’ ἀληθοῦς τε ἄρχηται καὶ εἰς ἀληθὲς λήγῃ, ἢ ὅταν ἀπὸ ψεύδους ἐπὶ ψεῦδος, ἢ ὅταν ἀπὸ ψεύδους ἐπ’ ἀληθὲς ἢ ἀναστρόφως ἀπ’ ἀληθοῦς ἐπὶ ψεῦδος, κατὰ μὲν τοὺς πρώτους τρεῖς τρόπους φασὶν ἀληθὲς τοῦτο γίνεσθαι (ἐάν τε γὰρ ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχόμενον ἐπ’ ἀληθὲς λήγῃ, ἐστὶν ἀληθές, ἐὰν τε ἀπὸ ψεύδους ἐπὶ ψεῦδος, πάλιν ἀληθές· ὡσαύτως δὲ κἂν ἀπὸ ψεύδους ἐπ’ ἀληθές), καθ’ ἕνα δὲ μόνον γίνεσθαι ψεῦδος, ὅταν ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχόμενον λήγῃ ἐπὶ ψεῦδος.
M 8.248
אם כך, הם אומרים, יש לחפש את הסימן לא בתנאי הפגום אלא בתקף, שכן הוגדר כטענה הקודמת בתנאי תקף. אך מאחר שאין תנאי תקף אחד אלא שלושה — מאמת לאמת, מכזב לכזב ומכזב לאמת — יש לבחון אם יש לחפש את הסימן בכל התנאים התקפים, במקצתם או באחד.
M 8.248
τούτων δὲ οὕτως ἐχόντων ἀναζητητέον, φασί, τὸ σημεῖον οὐκ ἐν τῷ μοχθηρῷ τούτῳ συνημμένῳ ἀλλ’ ἐν τῷ ὑγιεῖ· εἴρηται γὰρ ἀξίωμα τὸ ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ καθηγούμενον. ἀλλ’ ἐπεὶ οὐχ ἓν ἦν ὑγιὲς συνημμένον, τρία δέ, καθάπερ τὸ ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχόμενον καὶ ἐπ’ ἀληθὲς λῆγον καὶ τὸ ἀπὸ ψεύδους ἐπὶ ψεῦδος καὶ τὸ ἀπὸ ψεύδους ἐπ’ ἀληθές, σκεπτέον, πότερόν ποτε ἐν πᾶσι ζητητέον τοῖς ὑγιέσι συνημμένοις τὸ σημεῖον ἢ ἐν τισὶν ἢ ἐν τινί.
M 8.249
אם הסימן חייב להיות אמיתי ולהציג אמת, הוא לא יימצא בתנאי המתחיל בכזב ומסתיים בכזב או בזה המתחיל בכזב ומסתיים באמת. נותר שיימצא רק בתנאי המתחיל ב[ה]אמת ומסתיים באמת, שכן גם הוא עצמו קיים והמסומן חייב להתקיים עמו.
M 8.249
οὐκοῦν εἰ τὸ σημεῖον ἀληθὲς εἶναι δεῖ καὶ ἀληθοῦς παραστατικόν, οὔτε ἐν τῷ ἀπὸ ψεύδους ἀρχομένῳ καὶ ἐπὶ ψεῦδος λήγοντι οὔτε ἐν τῷ ἀπὸ ψεύδους ἐπ’ ἀληθὲς ὑποκείσεται. λείπεται δὴ ἐν ἐκείνῳ μόνον αὐτὸ τυγχάνειν τῷ ἀπὸ [τοῦ] ἀληθοῦς τε ἀρχομένῳ καὶ ἐπ’ ἀληθὲς λήγοντι, ὡς ἂν καὶ αὐτοῦ ὑπάρχοντος καὶ τοῦ σημειωτοῦ συνυπάρχειν ὀφείλοντος αὐτῷ.
M 8.250
לכן, כשהסימן נקרא טענה הקודמת בתנאי תקף, יש להבין שהוא קודם רק בתנאי המתחיל באמת ומסתיים באמת. עם זאת, לא כל טענה הקודמת בתנאי תקף המתחיל באמת ומסתיים באמת היא סימן.
M 8.250
τοίνυν ὅταν λέγηται τὸ σημεῖον ἀξίωμα εἶναι ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ καθηγούμενον, δεήσει ἐν μόνῳ ἀκούειν αὐτὸ καθηγούμενον συνημμένῳ τῷ ἀπ’ ἀληθοῦς τε ἀρχομένῳ καὶ ἐπ’ ἀληθὲς λήγοντι. καὶ μὴν οὐκ εἰ τι ἡγεῖται ἀξίωμα ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ ἀπ’ ἀληθοῦς τε ἀρχομένῳ καὶ ἐπ’ ἀληθὲς λήγοντι, τοῦτό ἐστι σημεῖον.
M 8.251
למשל, התנאי ׳אם יום הוא, אור יש׳ מתחיל באמת ׳יום הוא׳ ומסתיים באמת ׳אור יש׳, אך אין בו טענה קודמת שהיא סימן למסיימת. ׳יום הוא׳ אינו חושף את ׳אור יש׳; כשם שהראשון הופיע מעצמו, גם ׳אור <יש>׳ נתפס מכוח בהירותו שלו.
M 8.251
αὐτίκα γὰρ τὸ τοιοῦτο συνημμένον “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν” ἀπ’ ἀληθοῦς μὲν ἄρχεται τοῦ “ἡμέρα ἔστιν” καὶ ἐπ’ ἀληθὲς λήγει τὸ “φῶς ἔστιν”, οὐκ εἶχε δέ τι ἐν αὐτῷ ἡγούμενον ἀξίωμα σημεῖον τοῦ λήγοντος· οὐδὲ γὰρ ἐκκαλυπτικὸν ἐστι τοῦ “φῶς ἔστιν” τὸ “ἡμέρα ἔστιν”, ἀλλ’ ὡς αὐτὸ δι’ αὑτοῦ προσέπιπτεν, οὕτω καὶ τὸ “φῶς <ἔστιν>” ἐκ τῆς ἰδίας ἐλαμβάνετο περιφανείας.
M 8.252
לכן הסימן צריך לא רק להיות קודם בתנאי תקף המתחיל באמת ומסתיים באמת, אלא גם להיות בעל טבע החושף את המסיימת, כמו בתנאים: ׳אם יש לאישה זו חלב בשדיה, היא הרתה׳; ו׳אם אדם זה ירק ליחה מן הסמפונות, יש לו כיב בריאה׳.
M 8.252
δεῖ ἄρα τὸ σημεῖον οὐ μόνον ἐν ὑγιεῖ εἶναι συνημμένῳ ἡγούμενον, τουτέστι τῷ ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχομένῳ καὶ ἐπ’ ἀληθὲς λήγοντι, ἀλλὰ καὶ ἐκκαλυπτικὴν ἔχειν φύσιν τοῦ λήγοντος, οἶόν ἐστι τὸ ἐν τοῖς τοιούτοις συνημμένοις “εἰ γάλα ἔχει ἐν μαστοῖς ἥδε, κεκύηκεν ἥδε” καὶ “εἰ βρογχεῖον ἔπτυκεν οὗτος, ἕλκος ἔχει ἐν πνεύμονι οὗτος”.
M 8.253
התנאי האחרון תקף: הוא מתחיל באמת ׳אדם זה ירק ליחה מן הסמפונות׳ ומסתיים <ב>׳יש לו כיב בריאה׳; והראשון הוא סימן לשני, שכן בפגשנו בראשון אנו משיגים את השני.
M 8.253
τουτὶ γὰρ τὸ συνημμένον ὑγιές ἐστιν, ἀρχόμενον μὲν ἀπ’ ἀληθοῦς τοῦ “βρογχεῖον ἔπτυκεν οὗτος”, λῆγον δὲ <τὸ> “ἕλκος ἔχει οὗτος ἐν πνεύμονι”, μετὰ τοῦ ἐκκαλυπτικὸν εἶναι τὸ πρῶτον τοῦ δευτέρου· ἐκείνῳ γὰρ προσβάλλοντες κατάληψιν τούτου ποιούμεθα.
M 8.254
עוד הם אומרים שסימן נוכח חייב להיות סימן לדבר נוכח. אחדים טועים ורוצים שסימן נוכח יסמן עבר, כמו ב׳אם יש לאדם זה צלקת, היה לו פצע׳: ׳יש לו צלקת׳ נוכח, שהרי היא נראית, ואילו היותו פצוע עבר, שכן אין עוד פצע. וכן הם רוצים שנוכח יסמן עתיד, כמו בתנאי ׳אם לבו של אדם זה נפצע, הוא ימות׳: פציעת הלב כבר קיימת, לדבריהם, ואילו המוות עתידי.
M 8.254
Ἔτι, φασί, τὸ σημεῖον παρὸν παρόντος εἶναι δεῖ σημεῖον. ἔνιοι γὰρ ἐξαπατώμενοι καὶ παρὸν παρῳχημένου θέλουσιν εἶναι σημεῖον, ὡς ἐπὶ τοῦ “εἰ οὐλὴν ἔχει οὗτος, ἕλκος ἔσχηκεν οὗτος”· τὸ μὲν γὰρ “οὐλὴν ἔχει” παρόν ἐστι, φαίνεται γάρ, τὸ δὲ ἕλκος ἐσχηκέναι παρῳχημένον, οὐκέτι γὰρ ἔστιν ἕλκος· καὶ παρὸν μέλλοντος, ὡς τὸ περιεχόμενον τῷ τοιούτῳ συνημμένῳ “εἰ καρδίαν τέτρωται οὗτος, ἀποθανεῖται οὗτος”· τὸ μὲν γὰρ τραῦμα τῆς καρδίας εἶναί φασιν ἤδη, τὸν δὲ θάνατον μέλλειν.
M 8.255
האומרים זאת אינם מבינים שהאירועים עצמם הם עבר ועתיד, אך הסימן והמסומן גם בהם הם נוכח המסמן נוכח. ב׳אם יש לאדם זה צלקת, היה לו פצע׳ הפצע כבר אירע וחלף, אך הטענה ׳היה לו פצע׳ נוכחת ואומרת דבר על אירוע שאירע. וב׳אם לבו נפצע, הוא ימות׳ המוות עתידי, אך הטענה ׳הוא ימות׳ נוכחת ואומרת דבר על העתיד, ולכן היא אמיתית כבר עתה.
M 8.255
ἀγνοοῦσι δὴ οἱ τὰ τοιαῦτα λέγοντες, ὅτι ἄλλ’ ἐστὶ τὰ παρῳχημένα καὶ τὰ μέλλοντα, τὸ μέντοι σημεῖον καὶ σημειωτὸν κἂν τούτοις παρὸν παρόντος ἐστίν. ἔν τε γὰρ τῷ προτέρῳ τῷ “εἰ οὐλὴν ἔχει οὗτος, ἕλκος ἔσχηκεν οὗτος” τὸ μὲν ἕλκος γέγονεν ἤδη καὶ παρῴχηκεν, τὸ δὲ ἕλκος ἐσχηκέναι τοῦτον, ἀξίωμα καθεστηκός, ἐνέστηκεν, περὶ γεγονότος τινὸς λεγόμενον· ἔν τε τῷ “εἰ καρδίαν τέτρωται οὗτος, ἀποθανεῖται οὗτος” ὁ μὲν θάνατος μέλλει, τὸ δὲ ἀποθανεῖσθαι τοῦτον ἀξίωμα ἐνέστηκεν, περὶ μέλλοντος λεγόμενον, παρὸ καὶ νῦν ἐστιν ἀληθές.
M 8.256
מכאן שהסימן הוא טענה; הוא קודם בתנאי תקף המתחיל באמת ומסתיים באמת; הוא חושף את המסיימת; ותמיד הוא נוכח המסמן דבר נוכח.
M 8.256
ὥστε καὶ ἀξίωμά ἐστι τὸ σημεῖον, καὶ ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ καθηγεῖται τῷ ἀρχομένῳ ἀπὸ ἀληθοῦς καὶ λήγοντι ἐπὶ ἀληθὲς, ἐκκαλυπτικόν τέ ἐστι τοῦ λήγοντος, καὶ διὰ παντὸς παρὸν παρόντος ἐστὶ σημεῖον.
M 8.257
לאחר שהצגנו דברים אלה לפי תורתם הטכנית, ראוי לומר להם תחילה זאת: אם לדעת אחדים הסימן מוחש ולדעת אחרים מושכל, והמחלוקת לא הוכרעה עד היום, יש לומר שהסימן עדיין נעלם. ובהיותו נעלם הוא זקוק לדברים שיחשפוהו, ולא צריך להיות בעצמו חושף דברים אחרים.
M 8.257
Τούτων δ’ ὑποδεδειγμένων κατὰ τὰς αὐτῶν ἐκείνων τεχνολογίας πρῶτον μὲν ἄξιόν ἐστι τὸ τοσοῦτον εἰπεῖν πρὸς αὐτούς. εἰ καθ’ οὓς μὲν αἰσθητόν ἐστι τὸ σημεῖον, καθ’ οὓς δὲ νοητόν, καὶ ἡ περὶ τούτου διαφωνία μέχρι τοῦ νῦν ἀνεπίκριτός ἐστιν, ἄδηλον εἶναι ῥητέον ἀκμὴν τὸ σημεῖον. ἄδηλον δὲ ὂν χρῄζει τῶν ἐκκαλυψόντων, ἀλλ’ οὐκ αὐτὸ ἑτέρων δεῖ ὑπάρχειν ἐκκαλυπτικόν.
M 8.258
זאת ועוד, אם לשיטתם הסימן מתקיים בנאמר, והשאלה אם קיימים נאמרים נתונה לחקירה, אבסורד לקבל את המין כוודאי לפני שהסוג הוסכם. אנו רואים שיש שביטלו את קיום הנאמרים — לא רק בעלי דעות אחרות, כגון האפיקוראים, אלא גם סטואים, כגון בסילידס ואנשיו (fr. unic. Arn.), שסברו שאין דבר חסר גוף. לכן יש לשמור את הסימן בהשעיית השיפוט.
M 8.258
καὶ μὴν εἰ τὸ σημεῖον κατ’ αὐτοὺς ἐν λεκτῷ τὴν ὑπόστασιν ἔχει, τὰ δὲ λεκτὰ εἰ ἐστι ζητεῖται, ἄτοπον, πρὶν ὁμολογηθῆναι τὸ γένος, ὡς βέβαιον λαμβάνειν τὸ εἶδος. ὁρῶμεν δέ, ὡς εἰσί τινες οἱ ἀνῃρηκότες τὴν ὕπαρξιν τῶν λεκτῶν, καὶ οὐχ οἱ ἑτερόδοξοι μόνον, οἷον οἱ Ἐπικούρειοι, ἀλλὰ καὶ οἱ Στωικοί, ὡς οἱ περὶ τὸν Βασιλείδην (fr. unic. Arn.), ἔδοξε μηδὲν εἶναι ἀσώματον. τοίνυν ἐν ἐποχῇ φυλακτέον ἐστὶ τὸ σημεῖον.
M 8.259
אך הם אומרים: לאחר שנוכיח תחילה את קיום הנאמרים, גם טבע הסימן יהיה בידינו בוודאות. ישיב אדם: כאשר תוכיחו זאת, אז קבלו את קיום הסימן כמהימן; אך כל עוד אתם נשארים בהבטחה בלבד, מן ההכרח שגם אנו נישאר בהשעיית השיפוט.
M 8.259
ἀλλ’ ἀποδείξαντες, φασί, πρότερον τὴν τῶν λεκτῶν ὕπαρξιν ἕξομεν βεβαίαν καὶ τὴν τοῦ σημείου φύσιν. οὐκοῦν ὅταν ἀποδείξητε, ἐρεῖ τις, τότε καὶ τὸ πιστὴν εἶναι τὴν τοῦ σημείου ὕπαρξιν λαμβάνετε· ἄχρι δὲ ἐπὶ ψιλῆς μένετε τῆς ὑποσχέσεως, ἀνάγκη καὶ ἡμᾶς ἐν ἐποχῇ μένειν.
M 8.260
ושנית, כיצד אפשר להוכיח את קיום הנאמרים? צריך לעשות זאת באמצעות סימן או הוכחה. אך אי־אפשר לעשות זאת באמצעות סימן או הוכחה, שכן גם הם נאמרים והם נתונים לחקירה כמו שאר הנאמרים,
M 8.260
εἶτα καὶ πῶς οἷόν τέ ἐστιν ἀποδεικνύναι τὴν τῶν λεκτῶν ὕπαρξιν; ἢ γὰρ διὰ σημείου δεήσει τοῦτο ποιεῖν ἢ δι’ ἀποδείξεως. ἀλλ’ οὔτε διὰ σημείου τινὸς οὔτε δι’ ἀποδείξεως δυνατὸν τοῦτο ποιεῖν· ταῦτα γὰρ καὶ αὐτὰ λεκτὰ ὄντα παραπλησίως τοῖς ἄλλοις λεκτοῖς ἐζήτηται,
M 8.261
ורחוקים כל כך מן היכולת להציג דבר בוודאות, עד שהם עצמם זקוקים להפגנה שתציגם. הסטואים אינם מבחינים שנפלו לאופן המעגלי: כדי שהנאמרים יוסכמו, חייבים להיות הוכחה וסימן; וכדי שההוכחה והסימן יתקיימו מראש, צריך לבסס תחילה את טבע הנאמרים. בהצביעם זה על זה ובהמתינם למהימנותם זה מזה, הם בלתי־מהימנים במידה שווה.
M 8.261
καὶ τοσοῦτον ἀπέχει τοῦ δύνασθαι βεβαίως τι παριστᾶν, ὡς καὶ ἀνάπαλιν αὐτὰ χρῄζειν τοῦ παραστήσοντος. λελήθασί τε αὐτοὺς οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς εἰς τὸν δι’ ἀλλήλων ἐμπίπτοντες τρόπον. ἵνα γὰρ τὰ λεκτὰ ὁμολογηθῇ, ἀπόδειξιν εἶναι δεῖ καὶ σημεῖον· ἴνα δὲ ἡ ἀπόδειξις καὶ τὸ σημεῖον προϋφεστήκῃ, προπεπιστῶσθαι ἀνάγκη τὴν τῶν λεκτῶν φύσιν. εἰς ἄλληλα οὖν συννεύοντα καὶ τὴν ἐξ ἀλλήλων περιμένοντα πίστιν ἐπ’ ἴσης ἐστὶν ἄπιστα.
M 8.262
אבל הבה נעניק בנדיבות, כדי שהחקירה תתקדם, שהנאמרים קיימים, אף שהמחלוקת עליהם אינה ניתנת להכרעה. הם יאמרו שהם גופים או חסרי גוף. גופים לא יאמרו שהם; ואם חסרי גוף, הם עושים דבר־מה לשיטתם או אינם עושים דבר. הם לא יטענו שהם עושים,
M 8.262
ἀλλ’ ἔστω γε καὶ ἐκ περιουσίας συγκεχωρήσθω, ἕνεκα τοῦ προβαίνειν τὴν ζήτησιν, ἐν ὑπάρξει τυγχάνειν τὰ λεκτά, καίπερ ἀνηνύτου καθεστώσης τῆς περὶ αὐτῶν μάχης. οὐκοῦν, εἰ ταῦτα ἔστιν, ἤτοι σώματα ἢ ἀσώματα λέξουσιν εἶναι. καὶ σώματα μὲν οὐκ ἂν φαῖεν· εἰ δὲ ἀσώματα, ἤτοι ποιεῖ τι κατ’ αὐτοὺς ἤ οὐδὲν ποιεῖ. καὶ ποιεῖν μὲν οὐκ ἂν ἀξιώσειαν·
M 8.263
שכן לשיטתם חסר הגוף אינו מסוגל מטבעו לפעול או להיות מופעל. אך אם אינם עושים דבר, גם לא יורו ולא יגלו את הדברים שהם סימניהם; שהרי להורות ולגלות דבר פירושו לעשות דבר.
M 8.263
τὸ γὰρ ἀσώματον κατ’ αὐτούς οὔτε ποιεῖν τι πέφυκεν οὔτε πάσχειν. μηδὲν δὲ ποιοῦντα οὐδὲ οὗ ἐστι σημεῖα ἐνδείξεταί τε καὶ δηλώσει· τὸ γὰρ ἐνδείκνυσθαί τι καὶ δηλοῦν ἔστι ποιεῖν τι.
M 8.264
אבסורד שהסימן לא יורה ולא יגלה דבר; לכן הסימן אינו מושכל ואינו טענה. יתר על כן, כפי שהראינו פעמים רבות, יש דברים המסמנים ודברים המסומנים: הקולות מסמנים, והנאמרים — ובהם הטענות — מסומנים. מאחר שכל הטענות מסומנות ודברים אחרים מסמנים, הסימן אינו יכול להיות טענה.
M 8.264
ἄτοπον δέ γε τὸ σημεῖον μήτε ἐνδείκνυσθαί τι μήτε δηλοῦν· οὐκ ἄρα νοητόν ἐστιν, οὐδὲ ἀξίωμα, τὸ σημεῖον. ἄλλως τε, καθὼς ἐν πολλοῖς πολλάκις ὑπεδείξαμεν, ἃ μὲν σημαίνει, ἃ δὲ σημαίνεται. σημαίνουσι μὲν αἱ φωναί, σημαίνεται δὲ τὰ λεκτά, ἐν οἶς ἐστι καὶ τὰ ἀξιώματα. πάντων δὲ τῶν ἀξιωμάτων σημαινομένων, ἄλλων δὲ σημαινόντων οὐκ ἂν τὸ σημεῖον ἀξίωμα.
M 8.265
הבה נעניק שוב שלנאמרים טבע חסר גוף. אך מאחר שהם אומרים שהסימן קודם בתנאי תקף, צריך להכריע מראש מהו התנאי התקף ולבחון אם הוא התנאי לפי פילון, <זה> לפי דיודורוס, או הצירוף, או הנשפט בדרך אחרת. מאחר שגם בנושא זה מחלוקות רבות, אי־אפשר לתפוס את הסימן בוודאות כל עוד המחלוקת אינה מוכרעת.
M 8.265
πάλιν παρακεχωρήσθω τὰ λεκτὰ φύσιν ἔχειν ἀσώματον. ἀλλ᾿ ἐπεὶ τὸ σημεῖον ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ καθηγεῖσθαί φασι, δεήσει προεπικεκρίσθαι τὸ ὑγιὲς συνημμένον καὶ προεξητάσθαι, εἴτε τὸ κατὰ Φίλωνά ἐστι τὸ τοιοῦτον εἴτε <τὸ> κατὰ Διόδωρον ἢ τὴν συνάρτησιν ἢ ἄλλως πως κρινόμενον· πολλῶν γὰρ καὶ περὶ τούτου διαστάσεων οὐσῶν οὐκ ἔνεστι λαβεῖν βεβαίως τὸ σημεῖον ἀνεπικρίτου τυγχανούσης τῆς διαφωνίας.
M 8.266
נוסף על האמור, גם אם נעניק שאמת־המידה לתקפות מוסכמת ושהיא בדיוק כפי שהם רוצים בלי כל מחלוקת, עדיין מן ההכרח להודות שהתנאי המכיל את הסימן אינו מוכרע. הם רוצים שהמסומן יהיה גלוי או נעלם.
M 8.266
ἔτι πρὸς τοῖς εἰρημένοις, κἂν δῶμεν σύμφωνον εἶναι τὸ ὑγιὲς κριτήριον, καὶ ὁποῖόν ποτ’ ἂν ἐκεῖνοι θέλωσι, τοιοῦτο ἀμάχως ὑπάρχειν, οὐδὲν ἦττον τὸ περιεκτικὸν τοῦ σημείου ἀνεπίκριτον ὁμολογεῖν ἐστιν ἀνάγκη. τὸ γὰρ σημειωτὸν ἤτοι πρόδηλον θέλουσιν εἶναι ἢ ἄδηλον.
M 8.267
אם הוא גלוי, לא יהיה מסומן ולא יסומן באמצעות דבר, אלא יופיע מעצמו. ואם נעלם, לא ייוודע אם הוא אמיתי או כוזב; שכן אילו נודע מי מהם הוא, היה נעשה גלוי.
M 8.267
καὶ εἰ μὲν πρόδηλον, οὐκ ἔσται σημειωτόν, οὐδὲ σημανθήσεται ὑπὸ τινος, ἀλλ᾿ αὐτὸ δι᾿ αὑτοῦ προσπεσεῖται· εἰ δὲ ἄδηλον, πάντως ἄγνωστον ἔσται τοῦτο εἴτε ἀληθές ἐστιν εἴτε ψευδές, γινωσκόμενον ὅ τι ποτὲ τούτων ἐστί, γενήσεται πρόδηλον.
M 8.268
לכן התנאי המכיל את הסימן והמסומן ומסתיים בנעלם הוא בהכרח בלתי־מוכרע. ידוע שהוא מתחיל באמת, אך הוא מסתיים בבלתי־ידוע. כדי להכריע בו עלינו לדעת קודם במה הוא מסתיים: אם באמת, נקבע שהוא אמיתי מפני שהוא מתחיל באמת ומסתיים באמת; ואם בכזב, נאמר להפך שהוא כוזב מפני שהוא מתחיל באמת ומסתיים בכזב. לכן אין לומר שהסימן טענה הקודמת בתנאי תקף.
M 8.268
τὸ οὖν περιεκτικὸν τοῦ τε σημείου καὶ τοῦ σημειωτοῦ συνημμένον, λῆγον ἐπὶ ἄδηλον, ἐξ ἀνάγκης ἐστὶν ἀνεπίκριτον. ὅτι μὲν γὰρ ἀπ᾿ ἀληθοῦς ἄρχεται, γνώριμόν ἐστι, λήγει δὲ εἰς ἄγνωστον. δεῖ δὲ πρὸ παντὸς ἡμᾶς εἰς τὴν ἐπίκρισιν αὐτοῦ γινώσκειν τὸ εἰς τί λήγει, ἴνα ἐὰν μὲν εἰς ἀληθὲς λήγῃ, θώμεθα τοῦτ’ ἀληθὲς διὰ τὸ ἀπ’ ἀληθοῦς τε ἄρχεσθαι καὶ εἰς ἀληθὲς λήγειν, ἐὰν δὲ εἰς ψεῦδὸς, ἀνάπαλιν λέγωμεν ψεῦδος διὰ τὸ ἀπ’ ἀληθοῦς ἄρχεσθαι καὶ ἐπὶ ψεῦδος λήγειν. οὐ τοίνυν ἀξίωμα ῥητέον εἶναι τὸ σημεῖον, οὐδὲ ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ καθηγούμενον.
M 8.269
יש להוסיף שמחזיקי דעה זו אף סותרים את הדברים הברורים. אם הסימן הוא טענה וקודם בתנאי תקף, מי שאין להם שום מושג של טענה ולא למדו את אמנויות הדיאלקטיקה היו צריכים להיות משוללים כל שימוש בסימנים.
M 8.269
Προσθετέον δὲ τούτοις, ὅτι καὶ ταῖς ἐναργείαις μάχονται οἱ ταύτης προεστῶτες τῆς δόξης. εἰ γὰρ ἀξίωμά ἐστι τὸ σημεῖον καὶ ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ καθηγεῖται, ἐχρῆν τοὺς μηδ’ ἀρχὴν ἔχοντας ἔννοιαν ἀξιώματος μηδὲ τὰς διαλεκτικὰς τέχνας ἐπεληλυθότας ἐκτὸς εἶναι πάσης σημειώσεως.
M 8.270
אך אין הדבר כך. ימאים חסרי השכלה ואיכרים שאינם מנוסים במשפטים דיאלקטיים משתמשים לעתים בסימנים היטב: הראשונים בים — לרוחות, שקט, סערות ורגיעה; והאחרונים בחקלאות — ליבול ושידפון, בצורת וגשמי שפע. ומדוע לדבר על בני אדם, כאשר אחדים מהם (Stoic. fr. II 727 Arn.) העניקו אפילו לבעלי חיים חסרי תבונה מחשבה על סימן?
M 8.270
οὐχὶ δέ γε τοῦτο· καὶ γὰρ ἀγράμματοι πολλάκις κυβερνῆται καὶ ἄπειροι πολλάκις τῶν διαλεκτικῶν θεωρημάτων γεωργοὶ ἄκρως σημειοῦνται, οἱ μὲν κατὰ θάλασσαν, ἀνέμους τε καὶ νηνεμίας χειμῶνάς τε καὶ γαλήνας, οἱ δὲ κατὰ γεωργίαν, ὥσπερ εὐκαρπίαν καὶ ἀπαρτίαν αὐχμούς τε καὶ ἐπομβρίας. καίτοι τί περὶ ἀνθρώπων λέγομεν, ὅτε καὶ τοῖς ἀλόγοις ζῴοις τινὲς αὐτῶν (Stoic. fr. II 727 Arn.) μεταδεδώκασι τῆς τοῦ σημείου νοήσεως;
M 8.271
הכלב משתמש בסימן כשהוא עוקב אחר חיה מתוך עקבותיה, אך אינו מקבל בשל כך רושם של הטענה ׳אם אלה עקבות, יש כאן חיה׳. והסוס קופץ ופורץ בריצה כשהזבוב עוקץ או כשהשוט מורם, אך אינו מכריע דיאלקטית בתנאי ׳אם השוט מורם, עליי לרוץ׳. לכן הסימן אינו טענה הקודמת בתנאי תקף.
M 8.271
καὶ γὰρ ὁ κύων ὅτε ἐκ τοῦ ἴχνους στιβεύει τὸ θηρίον σημειοῦται· ἀλλ’ οὐ διὰ τοῦτο ἀξιώματος ἕλκει φαντασίαν τοῦ “εἴπερ ἴχνος ἐστὶ τοῦτο, θηρίον ἔστιν ἐνθάδε”. καὶ ὁ ἵππος κατὰ τὴν τοῦ μύωπος προσβολὴν ἢ τὴν τῆς μάστιγος ἐπανάτασιν ἐξάλλεται μὲν καὶ ὀρούει πρὸς δρόμον, οὐκ ἐπικρίνει δὲ τὸ τοιοῦτον συνημμένον διαλεκτικῶς “εἰ μάστιξ ἐπανατέταται, δραμητέον ἐστί μοι”. οὐκ ἄρα ἀξίωμά ἐστι τὸ σημεῖον ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ καθηγούμενον.
M 8.272
דברים אלה נאמרו במיוחד נגד הטוענים שהסימן מושכל. באופן כללי אפשר להפנות נגדם גם את שנאמר נגד הטוענים שהוא מוחש. אם הסימן הוא טענה הקודמת בתנאי תקף, ובכל תנאי המסיימת נובעת מן הקודמת, והנביעות הן בין דברים נוכחים, הסימן והמסומן יתקיימו בהכרח יחד באותו זמן; אף אחד לא יגלה את האחר, אלא שניהם ייוודעו מעצמם.
M 8.272
Ταῦτα μὲν ἰδιαίτερον πρὸς τοὺς νοητὸν ἀξιοῦντας εἶναι τὸ σημεῖον εἰρήσθω· κοινότερον δὲ ἐνέσται πρὸς αὐτοὺς λέγειν καὶ τὰ πρὸς τοὺς αἰσθητὸν αὐτὸ φάσκοντας εἶναι εἰρημένα. εἴπερ γὰρ ἀξίωμά ἐστι τὸ σημεῖον ἐν ὑγιεῖ συνημμένῳ καθηγούμενον, καὶ ἐν παντὶ συνημμένῳ ἀκολουθεῖ τὸ λῆγον τῷ ἡγουμένῳ, αἱ τε ἀκολουθίαι παρόντων εἰσί πραγμάτων, ἐξ ἀνάγκης τὸ σημεῖον καὶ τὸ σημειωτὸν ὑφ’ ἕνα καιρὸν παρόντα συνυπάρξει ἀλλήλοις, καὶ οὐδέτερον οὐδετέρου γενήσεται μηνυτικόν, ἀλλ’ ἀμφότερα ἐξ αὐτῶν γνώριμα καταστήσεται.
M 8.273
יתר על כן, הסימן חושף את המסומן [המסיים], והמסומן נחשף בידי הסימן. אלה אינם מוחלטים אלא יחסיים: הנחשף נתפס ביחס לחושף, והחושף ביחס לנחשף. אם שניהם יחסיים ונוכחים באותו זמן, הם מתקיימים יחד; ואם יחד, כל אחד נתפס מעצמו ולא מתוך האחר.
M 8.273
ἔτι τὸ σημεῖον ἐκκαλυπτικόν ἐστι τοῦ [λήγοντος] σημειωτοῦ, τὸ δὲ σημειωτὸν ἐκκαλύπτεται πρὸς τοῦ σημείου. ταῦτα δὲ οὐ τῶν ἀπολύτων ἐστὶν ἀλλὰ τῶν πρός τι· πρὸς γὰρ τῷ ἐκκαλύπτοντι νοεῖται τὸ ἐκκαλυπτόμενον, καὶ πρὸς τῷ ἐκκαλυπτομένῳ νοεῖται τὸ ἐκκαλύπτον. εἰ δὲ ἀμφότερα πρός τι ὄντα κατὰ τὸν αὐτὸν πάρεστι χρόνον, ἀμφότερα συνυφέστηκεν ἀλλήλοις· εἰ δὲ συνυφέστηκεν, ἑκάτερον ἐξ αὐτοῦ καταληπτόν ἐστι καὶ οὐδέτερον ἐκ θατέρου.
M 8.274
יש לומר גם זאת: יהיה הסימן אשר יהיה, או שיש לו מטבעו יכולת להורות ולגלות את הנעלם, או שאנו זוכרים את הדברים שנחשפו עמו יחד. אך אין לו מטבעו יכולת להורות על הנעלמים, שאם כן היה עליו לגלותם לכולם במידה שווה. אנו נעים ביחס לקיום הדברים בהתאם לזיכרון שיש לנו.
M 8.274
λεκτέον δὲ κἀκεῖνο, ὅτι, ὁποῖόν ποτ’ ἂν ᾖ τὸ σημεῖον, ἤτοι αὐτὸ φύσιν ἔχει πρὸς τὸ ἐνδείκνυσθαι καὶ μηνύειν τὸ ἄδηλον, ἢ ἡμεῖς ἐσμεν μνημονικοὶ τῶν συναναγυμνωθέντων αὐτῷ. οὐχὶ δὲ ἐκεῖνο φύσιν ἔχει ἐνδεικτικὴν τῶν ἀδήλων, ἐπεὶ ὤφειλε πᾶσιν ἐπ’ ἴσης ἐδείκνυσθαι τὰ ἄδηλα. ἡμεῖς ὡς ἂν ἔχωμεν μνήμης, οὕτω περὶ τῆς τῶν πραγμάτων ὑποστάσεως φερόμεθα.
M 8.275
אם הסימן אינו מוחש, כפי שהראינו, ואף אינו מושכל, כפי שקבענו, ואין מלבדם סוג שלישי, יש לומר שאין שום סימן. הדוגמטיקנים (Stoic. fr. II 223 Arn.) נאלמו מול כל אחד מן הטיעונים האלה, אך בבססם את ההפך הם אומרים שהאדם נבדל מבעלי החיים חסרי התבונה לא בדיבור המבוטא — שכן גם עורבים, תוכים ועורבנים מבטאים קולות מובחנים — אלא בדיבור הפנימי; ואף לא ברושם הפשוט בלבד — שכן גם בעלי החיים מקבלים
M 8.275
Ἀλλ’ εἴπερ οὔτε αἰσθητόν ἐστι τὸ σημεῖον, ὡς ἐδείξαμεν, οὔτε νοητόν, ὡς κατεστησάμεθα, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι τρίτον, λεκτέον μὴ εἶναί τι σημεῖον. οἱ δὲ δογματικοὶ (Stoic. fr. II 223 Arn.) πρὸς ἕκαστον μὲν τῶν οὕτως ἐπικεχειρημένων πεφίμωνται, τοὐναντίον δὲ κατασκευάζοντές φασιν, ὅτι ἄνθρωπος οὐχὶ τῷ προφορικῷ λόγῳ διαφέρει τῶν ἀλόγων ζῴων (καὶ γὰρ κόρακες καὶ ψιττακοὶ καὶ κίτται ἐνάρθρους προφέρονται φωνάς), ἀλλὰ τῷ ἐνδιαθέτῳ, οὐδὲ τῇ ἁπλῇ μόνον φαντασίᾳ (ἐφαντασιοῦτο
M 8.276
רשמים — אלא ברושם המעברי והמרכיב. לכן, מאחר שיש לאדם מושג של נביעה, הוא מקבל מיד באמצעותה גם מחשבה על סימן; שהרי הסימן עצמו בעל הצורה ׳אם זה, אז זה׳. מכאן שלטבעו ולמבנהו
M 8.276
γὰρ κἀκεῖνα), ἀλλὰ τῇ μεταβατικῇ καὶ συνθετικῇ. διόπερ ἀκολουθίας ἔννοιαν ἔχων εὐθὺς καὶ σημείου νόησιν λαμβάνει διὰ τὴν ἀκολουθίαν· καὶ γὰρ αὐτὸ τὸ σημεῖόν ἐστι τοιοῦτον “εἰ τόδε, τόδε”. ἕπεται ἄρα τῇ φύσει καὶ κατασκευῇ
M 8.277
של האדם נלווה גם קיומו של סימן. מוסכם גם שההוכחה היא סוג של סימן, שכן היא מגלה את המסקנה, וחיבור הנחותיה הוא סימן לכך שהמסקנה קיימת. למשל, בהוכחה ׳אם יש תנועה, יש ריק; יש תנועה; לכן יש ריק׳, התנאי ׳אם יש תנועה, יש ריק׳, כשהוא מחובר להנחות, הוא מיד גם סימן למסקנה ׳יש ריק׳.
M 8.277
τἀνθρώπου τὸ καὶ σημεῖον ὑπάρχειν. συνωμολόγηταί τε ἡ ἀπόδειξις τῷ γένει σημεῖον εἶναι. δηλωτικὴ γάρ ἐστι τοῦ συμπεράσματος, καὶ ἔσται ἡ διὰ τῶν λημμάτων αὐτῆς συμπλοκὴ σημεῖον τοῦ ὑπάρχειν τὸ συμπέρασμα. οἶον ἐπὶ τῆς τοιαύτης “εἰ ἔστι κίνησις, ἔστι κενόν· ἔστι δὲ κίνησις· ἔστιν ἄρα κενόν” τὸ τοιοῦτον συνημμένον “εἰ ἔστι κίνησις, ἔστι κενόν”, διὰ τῶν λημμάτων συμπεπλεγμένον, εὐθὺς καὶ σημεῖόν ἐστι τοῦ συμπεράσματος τοῦ “ἔστι κενόν”.
M 8.278
לכן, הם אומרים, הטיעונים שהספקנים הביאו נגד הסימן הם מוכיחים או אינם מוכיחים. אם אינם מוכיחים, הם בלתי־מהימנים, שהרי אפילו אילו היו מוכיחים בקושי היו זוכים לאמון; ואם הם מוכיחים, ברור שקיים סימן כלשהו, שכן ההוכחה היא סוג של סימן.
M 8.278
ἤτοι οὖν ἀποδεικτικοί εἰσι λόγοι, φασίν, οἱ κατὰ τοῦ σημείου κομισθέντες ὑπὸ τῶν ἀπορητικῶν ἢ οὐκ ἀποδεικτικοί. καὶ εἰ μὲν οὔκ εἰσιν ἀποδεικτικοί, ἄπιστοι καθεστᾶσιν, ὅπου γε καὶ ἀποδεικτικοὶ τυγχάνοντες μόλις ἂν ἐπιστεύθησαν· εἰ δὲ ἀποδεικτικοί, δῆλον ὅτι ἔστι τι σημεῖον· ἡ γὰρ ἀπόδειξις σημεῖον ἦν κατὰ τὸ γένος.
M 8.279
אם שום דבר אינו סימן לדבר, הקולות הנאמרים נגד הסימן מסמנים דבר־מה או אינם מסמנים דבר. אם אינם מסמנים דבר, הם גם אינם מבטלים את קיום הסימן; כיצד אפשר להאמין לקולות חסרי משמעות בעניין הטענה שאין סימן? ואם הם מסמנים, הספקנים פועלים לשווא: בדיבור הם מסלקים את הסימן, אך במעשה משתמשים בו.
M 8.279
εἴπερ δὲ οὐδὲν οὐδενός ἐστιν σημεῖον, ἤτοι σημαίνουσί τι αἱ κατὰ τοῦ σημείου ἐκφερόμεναι φωναὶ ἢ οὐδὲν σημαίνουσιν. καὶ εἰ μὲν οὐδέν, οὐδὲ τὴν τοῦ σημείου ὕπαρξιν ἀνελοῦσιν· πῶς γὰρ οἷόν τε τὰς μηδὲν σημαινούσας πιστεύεσθαι περὶ τοῦ μηδὲν εἶναι σημεῖον; εἰ δὲ σημαίνουσι, μάταιοι καθεστᾶσιν οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως, λόγῳ μὲν ἐκβάλλοντες τὸ σημεῖον, ἔργῳ δὲ τοῦτο παραλαμβάνοντες.
M 8.280
זאת ועוד, אם אין משפט המיוחד לאמנות, האמנות לא תהיה שונה מחוסר־מיומנות. ואם יש משפט המיוחד לאמנות, הוא נראה או נעלם. הוא אינו יכול להיות נראה, שכן הנראים נראים לכול באותו אופן ובלי לימוד. ואם הוא נעלם, הוא ייצפה באמצעות סימן; ואם יש דבר הנצפה באמצעות סימן, קיים גם סימן כלשהו.
M 8.280
καὶ μὴν εἰ μηδὲν ἔστι θεώρημα τέχνης ἴδιον, οὐ διοίσει τῆς ἀτεχνίας ἡ τέχνη. εἰ δ’ ἔστι θεώρημα τέχνης ἴδιον, ἤτοι φαινόμενόν ἐστιν ἢ ἄδηλον. ἀλλὰ φαινόμενον μὲν οὐκ ἂν εἴη· τὰ γὰρ φαινόμενα πᾶσιν ὁμοίως καὶ ἀδιδάκτως φαίνεται. εἰ δὲ ἄδηλον τυγχάνει, διὰ σημείου θεωρηθήσεται. εἰ δὲ ἔστι τι διὰ σημείου θεωρούμενον, ἔσται τι καὶ σημεῖον.
M 8.281
יש המציגים גם טיעון זה: ׳אם יש סימן, יש סימן; אם אין סימן, יש סימן; או שאין סימן או שישנו; לכן יש סימן׳. אשר להנחת היסוד הראשונה, הם אומרים שהיא תקפה, שכן היא טענה החוזרת על עצמה, ומהיות סימן נובע היות סימן, משום שאם הראשון קיים גם השני קיים, ו[השני] אינו שונה מן הראשון. גם ׳אם אין סימן, יש סימן׳ תקפה, שכן מן האומר שאין סימן נובע שיש סימן כלשהו. אם אין שום סימן, תהיה ראיה כלשהי לעצם העובדה שאין סימן. ובצדק: האומר שאין סימן טוען זאת בהצהרה בלבד או בהוכחה. אם בהצהרה, תעמוד נגדו הצהרה מנוגדת;
M 8.281
Τινὲς δὲ καὶ οὕτω συνερωτῶσιν· “εἰ ἔστι τι σημεῖον, ἔστι σημεῖον· εἰ μὴ ἔστι σημεῖον, ἔστι σημεῖον. ἤτοι δ’ οὐδέν ἐστι σημεῖον ἢ ἔστιν· ἔστιν ἄρα”. ὁ μὲν λόγος τοιοῦτος, τούτου δὲ τὸ μὲν πρῶτον λῆμμα ὑγιὲς εἶναί φασιν· ἦν γὰρ διαφορούμενον, καὶ τῷ εἶναι σημεῖον ἀκολουθεῖ τὸ εἶναι σημεῖον, παρόσον εἰ ἔστι τὸ πρῶτον, ἔσται καὶ τὸ δεύτερον, μηδενὶ διαφέρον τοῦ πρώτου [τὸ δεύτερον]. καὶ τὸ “εἰ μὴ ἔστι σημεῖον, ἔστι σημεῖον” καὶ αὐτὸ ἦν ὑγιές· τῷ γὰρ λέγοντι μὴ εἶναι σημεῖον ἀκολουθεῖ λέγειν εἶναί τι σημεῖον. εἰ γὰρ μηδὲν ἔστι σημεῖον, αὐτοῦ τοῦ μηδὲν εἶναι σημεῖον ἔσται τι σημεῖον. καὶ εἰκότως· ὁ γὰρ λέγων μὴ εἶναί τι σημεῖον ἤτοι φάσει μόνον τοῦτ’ ἀξιοῖ ἢ ἀποδείξει. καὶ φάσει μὲν ἀξιῶν φάσιν ἕξει, τὴν ἀντιτιθεμένην·
M 8.282
ואם הוא מוכיח שאמירתו אמיתית, הרי באמצעות הטיעון המראה שאין סימן הוא יסמן שאין סימן, ובעשותו כן יודה שיש סימן. שתי ההנחות הראשונות אפוא אמיתיות, לדבריהם. גם השלישית אמיתית, שכן היא ברירה בין ניגודים — יש ואין — <....>. מאחר שברירה שלמה אמיתית כאשר אחד מחלקיה אמיתי, ותמיד אחד הניגודים אמיתי, יש לומר שהמורכב מהם אמיתי מיד. לכן [גם] המסקנה ׳לפיכך יש סימן׳ נכנסת יחד עם ההנחות.
M 8.282
ἀποδεικνὺς δὲ ὡς ἀληθὲς τὸ ὑπ’ αὐτοῦ λεγόμενον, διὰ τοῦ δεικνύντος λόγου τὸ μὴ εἶναί τι σημεῖον, σημειώσεται τὸ μηδὲν εἶναι σημεῖον, τοῦτο δὲ ποιῶν ὁμολογήσει τὸ εἶναί τι σημεῖον. ἀληθῆ οὖν τὰ πρῶτα δύο λήμματα, φασίν. ἀληθὲς δὲ καὶ τὸ τρίτον· διεζευγμένον γάρ ἐστιν ἐξ ἀντικειμένων (τοῦ τε εἶναι καὶ τοῦ μὴ εἶναι) <....> ἐπεὶ εἰ σύμπαν τότε ἐστὶν ἀληθές, ὅταν τὸ ἓν ἔχῃ ἀληθές, θεωρεῖται δ’ ἀεὶ τῶν ἀντικειμένων τὸ ἕτερον ἀληθές, ῥητέον τὸ τοιοῦτον συνεστὼς εὐθὺς ὑπάρχειν ἀληθές. ὥστε [καὶ] ἐπὶ τοῖς λήμμασι συνεισάγεσθαι καὶ τὴν ἐπιφορὰν τὴν “ἔστιν ἄρα σημεῖον”.
M 8.283
הם אומרים שאפשר להתקדם גם כך: בטיעון שתי טענות תנאי וטענת ברירה אחת. התנאים מבטיחים שהמסיימות נובעות מן הקודמות שבהם; ובברירה אחד החלקים אמיתי, כך שאם שניהם אמיתיים או שניהם כוזבים, השלם כוזב.
M 8.283
Ἔσται δέ, φασί, καὶ οὕτως ἐφοδεύειν· δύο γάρ ἐστιν ἐν τῷ λόγῳ συνημμένα καὶ ἓν διεζευγμένον· τούτων δὲ τὰ μὲν συνημμένα ὑπισχνεῖται τοῖς ἐν αὐτοῖς ἡγουμένοις ἀκολουθεῖν τὰ ἐν αὐτοῖς λήγοντα, τὸ δὲ διεζευγμένον ἓν ἔχει τῶν ἐν αὐτῷ ἀληθές, ὡς ἐὰν ἀμφότερα ᾖ ἀληθῆ ἢ ἀμφότερα ψευδῆ, ψεῦδος ἔσται τὸ ὅλον.
M 8.284
מאחר שכזה כוחן של ההנחות, נניח שאחד מחלקי הברירה אמיתי ונראה כיצד המסקנה נגזרת. ראשית נניח ש׳יש סימן׳ אמיתי. מאחר שזו הקודמת בתנאי הראשון, תעמוד עמה המסיימת הנובעת ממנה. המסיימת הייתה ׳יש סימן׳, וזהה למסקנה; לכן המסקנה מוסקת אם מניחים ש׳יש סימן׳ הוא החלק האמיתי בברירה. ולהפך, נניח שהחלק האחר, ׳אין סימן׳, אמיתי. מאחר שזו הקודמת בתנאי השני, תעמוד עמה המסיימת הנובעת ממנה; והנובע ממנה היה ׳יש סימן׳, שהיא גם המסקנה. לכן המסקנה מוסקת גם בדרך זו.
M 8.284
τοιαύτης δ᾿ οὔσης τῆς ἐν τοῖς λήμμασι δυνάμεως, ὑποθέμενοι τὸ ἕτερον τῶν ἐν τῷ διεζευγμένῳ ἀληθὲς ἴδωμεν, πῶς συνάγεται τὰ τῆς ἐπιφορᾶς. καὶ δὴ πρῶτον ὑποκείσθω ἀληθὲς τὸ “ἔστι τι σημεῖον”. οὐκοῦν, ἐπεὶ τοῦθ᾿ ἡγούμενόν ἐστιν ἐν τῷ πρώτῳ συνημμένῳ, ἕξει τὸ ἀκόλουθον αὐτῷ, τὸ λῆγον ἐν ἐκείνῳ τῷ συνημμένῳ. ἔληγε δὲ τὸ εἶναι σημεῖον, ὅπερ ταὐτόν ἐστι τῇ ἐπιφορᾷ. συναχθήσεται ἄρα ἡ ἐπιφορά, ὑποτεθέντος ἀληθοῦς εἶναι ἐν τῷ διεζευγμένῳ τοῦ εἶναί τι σημεῖον. καὶ μὴν ἀνάπαλιν ὑποκείσθω τὸ ἕτερον ἀληθὲς τὸ μὴ εἶναι σημεῖον. τοίνυν ἐπεὶ τοῦτο ἡγούμενόν ἐστιν ἐν τῷ δευτέρῳ συνημμένῳ, ἕξει ἀκολουθοῦν αὐτῷ τὸ λῆγον ἐν τῷ δευτέρῳ συνημμένῳ. ἠκολούθει δέ γε αὐτῷ τὸ εἶναί τι σημεῖον, ὃ καὶ ἐπιφορά ἐστιν. καὶ κατὰ τοῦτο ἄρα συνάγεται ἡ ἐπιφορά.
M 8.285
אלה דברי הדוגמטיקנים. בתשובה לטיעון הראשון, שבו הסיקו ממבנה האדם שיש סימן, יש לומר שהם רוצים ללמד את הפחות שנוי במחלוקת באמצעות השנוי יותר. אמנם הספקנים מתנגדים לקיום הסימן, אך כל הדוגמטיקנים מסכימים עליו;
M 8.285
Ταῦτα μὲν οἱ δογματικοί· τάξει δὲ ῥητέον πρὸς τὸ πρῶτον εὐθύς, καθ᾿ ὃ ἀπὸ τῆς τοῦ ἀνθρώπου κατασκευῆς συνῆγον τὸ εἶναί τι σημεῖον, ὅτι ἐκ τοῦ μᾶλλον ζητουμένου τὸ ἧττον ζητούμενον ἐθέλουσι διδάσκειν. τὸ μὲν γὰρ εἶναι σημεῖον, καὶ εἰ πρός τινων ἀντείρηται, καθάπερ τῶν σκεπτικῶν, ἀλλὰ τοί γε παρὰ πᾶσι τοῖς δογματικοῖς σύμφωνόν ἐστιν·
M 8.286
ואילו רבים מהם חולקים על כך שהאדם בנוי בהשגחה. שרירותי מאוד לנסות ללמד את המקובל יותר מתוך המקובל פחות. הרקליטוס (A 16 Diels) אומר במפורש שהאדם אינו תבוני, ורק המקיף בעל תבונה. אמפדוקלס טען טענה מפתיעה עוד יותר: שכל הדברים תבוניים, לא רק בעלי החיים אלא אף הצמחים, וכותב במפורש (B 110 Diels): דע כי לכול יש תבונה וחלק במחשבה.
M 8.286
τὸ δὲ προνοητικῶς κατεσκευάσθαι τὸν ἄνθρωπον παρ᾿ οὐκ ὀλίγοις αὐτῶν διαπεφώνηται. σφόδρα δ᾿ ἦν βίαιον τὸ ἐκ τῶν μᾶλλον ἀσυγχωρήτων θέλειν τὰ μὴ οὕτως ἔχοντα διδάσκειν. καὶ μὴν ῥητῶς ὁ Ἡράκλειτός (A 16 Diels) φησι τὸ μὴ εἶναι λογικὸν τὸν ἄνθρωπον, μόνον δ’ ὑπάρχειν φρενήρης τὸ περιέχον. ὁ δὲ Ἐμπεδοκλῆς ἔτι παραδοξότερον πάντα ἠξίου λογικὰ τυγχάνειν, καὶ οὐ ζῷα μόνον ἀλλὰ καὶ φυτά, ῥητῶς γράφων (B 110 Diels)· πάντα γὰρ ἴσθι φρόνησιν ἔχειν καὶ νώματος αἶσαν.
M 8.287
נוסף לכך, יש טיעון מסתבר לכך שאפילו בעלי החיים המכונים חסרי תבונה אינם חסרי דעת. אם מצוי בהם דיבור מבוטא, מן ההכרח שגם דיבור פנימי מצוי בהם; שהרי בלי האחרון הראשון אינו יכול להתקיים.
M 8.287
μετὰ τοῦ καὶ πιθανὸν εἶναι λόγον εἰς τὸ μὴ ἄφρονα τυγχάνειν τὰ ἄλογα τῶν ζῴων. εἰ γὰρ πάρεστιν αὐτοῖς ὁ προφορικὸς λόγος, ἀνάγκη καὶ τὸν ἐνδιάθετον αὐτοῖς παρεῖναι· δίχα γὰρ τούτου ἀνυπόστατός ἐστιν ὁ προφορικός.
M 8.288
וגם אם נעניק שהאדם נבדל משאר בעלי החיים בדיבור, ברושם מעברי ובמושג של נביעה, לא נודה שהוא כזה ביחס לדברים הנעלמים והשנויים במחלוקת ללא הכרעה. ביחס לנראים יש לו מעקב אחר רצפים: הוא זוכר אילו דברים נצפו עם אילו, אילו קדמו לאחרים ואילו באו אחריהם, וכשהקודמים מופיעים הוא נזכר בשאר.
M 8.288
κἂν δῶμεν δὲ διαφέρειν τῶν ἄλλων ζῴων τὸν ἄνθρωπον λόγῳ τε καὶ μεταβατικῇ φαντασίᾳ καὶ ἐννοίᾳ ἀκολουθίας, ἀλλ’ οὔ τοι γε καὶ ἐν τοῖς ἀδήλοις καὶ ἀνεπικρίτως διαπεφωνημένοις συγχωρήσομεν αὐτὸν εἶναι τοιοῦτον, ἐν δὲ τοῖς φαινομένοις τηρητικήν τινα ἔχειν ἀκολουθίαν, καθ’ ἣν μνημονεύων, τίνα μετὰ τίνων τεθεώρηται καὶ τίνα πρὸ τίνων καὶ τίνα μετὰ τίνα, ἐκ τῆς τῶν προτέρων ὑποπτώσεως ἀνανεοῦται τὰ λοιπὰ.
M 8.289
אך הם אומרים: מוסכם שההוכחה היא סוג של סימן; לכן, אם אין הוכחות, הטיעונים נגד הסימן בלתי־מהימנים, ואם הם הוכחות, קיים סימן. אנו, שכבר אמרנו (§ 143) שאיננו מתנגדים לסימן המזכיר אלא למורה, יכולים להודות שהטיעונים נגד הסימן מסמנים דבר־מה — אך לא בדרך מורה אלא מזכירה. הם מניעים אותנו, ובאמצעות הזיכרון אנו מעלים את הדברים שאפשר לומר נגד הסימן המורה.
M 8.289
ἀλλὰ συνωμολογηθέντος, φασίν, ὅτι ἡ ἀπόδειξις κατὰ γένος ἐστὶ σημεῖον, εἰ μὲν οὔκ εἰσιν ἀποδείξεις, οἱ κατὰ τοῦ σημείου κομισθέντες λόγοι ἄπιστοι καθεστᾶσιν, εἰ δὲ ἀποδείξεις εἰσίν, ἔστι τι σημεῖον. ἡμεῖς δὲ προειρηκότες (§ 143), οὐ τῷ ὑπομνηστικῷ ἐνιστάμεθα σημείῳ, ἀλλὰ τῷ ἐνδεικτικῷ, δυνάμεθα τοὺς κατὰ τοῦ σημείου κομισθέντας λόγους παραχωρεῖν τι σημαίνειν, ἤδη δὲ οὐκ ἐνδεικτικῶς, ἀλλ’ ὑπομνηστικῶς· ἡμεῖς γὰρ ἐπ’ αὐτοῖς κινούμεθα καὶ ἀναλαμβάνομεν τῇ μνήμῃ τὰ δυνάμενα λέγεσθαι πρὸς τὸ ἐνδεικτικὸν σημεῖον.
M 8.290
אותו דבר יש לומר על הקושיה הבאה: האם הקולות הנאמרים נגד הסימן מסמנים דבר־מה או אינם מסמנים? אילו ביטלנו כל סימן, היה הכרח שלשיטתנו הקולות נגד הסימן לא יסמנו דבר, או שאם הם מסמנים יינתן שקיים סימן כלשהו. אך מאחר שאנו משתמשים בחלוקה, מבטלים סוג אחד ומקבלים אחר, מכך שהקולות נגד הסימן המורה מסמנים דבר־מה לא הוענק שקיים סימן מורה.
M 8.290
τὰ δ’ αὐτὰ καὶ περὶ τῆς ἀκολούθου ῥητέον ὑπομνήσεως, καθ’ ἣν ἐπυνθάνοντο, πότερον σημαίνουσί τι αἱ κατὰ τοῦ σημείου προφερόμεναι φωναὶ ἢ οὐδὲν σημαίνουσιν. εἰ μὲν γὰρ πᾶν σημεῖον ἀνῃροῦμεν, ἔδει κατ’ ἀνάγκην ἢ μηδὲν σημαίνειν τὰς κατὰ τοῦ σημείου προφερομένας φωνὰς καθ’ ἡμᾶς, ἢ σημαινουσῶν αὐτῶν δίδοσθαι τὸ εἶναί τι σημεῖον. νῦν δ’ ἐπεὶ τῇ διαιρέσει χρώμενοι τί μὲν ἀναιροῦμεν σημεῖον, τί δὲ τίθεμεν, οὐδ’ ἐν τῷ σημαίνειν τι τὰς κατὰ τοῦ ἐνδεικτικοῦ σημείου προφερομένας φωνὰς παρακεχώρηται τὸ ὑπάρχειν ἐνδεικτικόν τι σημεῖον.
M 8.291
עוד נטען שאם יש משפט המיוחד לאמנות, הוא חייב להיות לא גלוי אלא נעלם ונתפס באמצעות סימן. אך הם אינם מבינים שלאמנות העיונית העוסקת בדברים אחרים אין שום משפט, כפי שנראה מאוחר יותר, ואילו לאמנות העוסקת בנראים יש משפטים מיוחדים. היא מרכיבה אותם מתוך דברים שנצפו או נמסרו פעמים רבות; ומה שנצפה ונמסר פעמים רבות מיוחד למי שצפו פעמים רבות, ואינו משותף לכול.
M 8.291
ἔτι ἐλέγετο, ὡς εἴπερ ἴδιον τέχνης ἐστὶ θεώρημα, δεήσει τοῦτο μὴ πρόδηλον ὑπάρχειν. ἀλλ’ ἄδηλον καὶ διὰ σημείου ληπτόν, ἀγνοοῦντες ὅτι τῆς μὲν τῶν ἄλλων θεωρητικῆς τέχνης οὐδὲν ἐστι θεώρημα, καθάπερ ὕστερον διδάξομεν, τῆς δὲ ἐν τοῖς φαινομένοις στρεφομένης ἔστιν ἴδιόν τι θεώρημα. διὰ γὰρ τῶν πολλάκις τετηρημένων ἢ ἱστορημένων ποιεῖται τὰς τῶν θεωρημάτων συστάσεις· τὰ δὲ πολλάκις τηρηθέντα καὶ ἱστορηθέντα ἴδια καθειστήκει τῶν πλειστάκις τηρησάντων, ἀλλ’ οὐ κοινὰ πάντων.
M 8.292
הטיעון שהוצג לבסוף בצורת ׳אם הראשון, הראשון; אם לא הראשון, הראשון; או הראשון או לא הראשון; לכן הראשון׳ אולי פגום גם בשל יתירות בהנחותיו, וללא ספק נראה שהוא לוחץ גם על הדוגמטיקנים עצמם.
M 8.292
Ὁ μὲν γὰρ ἐπὶ τέλει συνερωτηθεὶς αὐτοῖς λόγος ἐν τρόπῳ τοιούτῳ “εἰ τὸ πρῶτον, τὸ πρῶτον· εἰ οὐ τὸ πρῶτον, τὸ πρῶτον· ἤτοι τὸ πρῶτον ἢ οὐ τὸ πρῶτον· τὸ πρῶτον ἄρα” τάχα μὲν καὶ κατὰ παρολκὴν τὴν ἐν τοῖς λήμμασι μοχθηρός ἐστιν, ἀναμφιλέκτως δὲ καὶ αὐτοὺς φαίνεται θλίβειν.
M 8.293
נדון תחילה ביתירות. אם הברירה שבטיעון אמיתית, חייב להיות בה חלק אמיתי אחד, כפי שהם עצמם אמרו קודם. ואם אחד מחלקיה אמיתי, הוא חושף שאחת מטענות התנאי מיותרת.
M 8.293
ῥητέον δὲ τάξει περὶ τοῦ πρώτου, τουτέστι τῆς παρολκῆς. εἰ γὰρ ἀληθές ἐστι τὸ ἐν τῷ λόγῳ διεζευγμένον, ἓν ἔχειν ἀληθὲς ὀφείλει, καθὼς καὶ αὐτοὶ πρότερον ἔλεγον. ἓν δὲ ἔχον ἀληθὲς τὸ ἕτερον τῶν συνημμένων ὡς παρέλκον διελέγχει.
M 8.294
אם ׳יש סימן׳ הוא החלק האמיתי בברירה, התנאי החוזר ׳אם יש סימן, יש סימן׳ נחוץ להסקתו, ואילו ׳אם אין סימן, יש סימן׳ מיותר. ואם ׳אין סימן׳ הוא החלק האמיתי, התנאי החוזר מיותר לביסוסו, ואילו ׳אם אין סימן, יש סימן׳ נחוץ. לכן הטיעון פגום בשל יתירות.
M 8.294
ἐάν τε γὰρ ἀληθὲς ὑποκέηται τῶν ἐν αὐτῷ τὸ “ἔστι τι σημεῖον”, ἀναγκαῖον γίνεται πρὸς τὴν τούτου συναγωγὴν τὸ διαφορούμενον συνημμένον τὸ “εἰ ἔστι τι σημεῖον, ἔστι σημεῖον”, παρέλκον δὲ τὸ λοιπὸν τὸ “εἰ μὴ ἔστι τι σημεῖον, ἔστι τι σημεῖον”· ἐάν τε τὸ μὴ εἶναί τι σημεῖον ὑποκέηται τῶν ἐν αὐτῷ ἀληθές, τὸ μὲν διαφορούμενον παρέλκει πρὸς τὴν τούτου κατασκευήν, τὸ δὲ “εἰ μὴ ἔστι τι σημεῖον, ἔστι σημεῖον” ἀναγκαῖον γίγνεται. μοχθηρὸς οὖν κατὰ παρολκὴν ὁ λόγος.
M 8.295
כדי שלא ניגרר עתה עם המתנגדים לדקויות, אפשר להציג טיעון אחר: אם האומר שאין <שום> סימן מפריך את עצמו ונאלץ לומר שיש סימן, גם האומר שיש סימן מפריך את עצמו ונאלץ לומר שאין סימן. אך לשיטתם האומר בדרך ספקנית שאין סימן מפריך את עצמו ונאלץ לומר שיש סימן; לכן גם האומר בדרך דוגמטית שיש סימן יפריך את עצמו וייאלץ לומר שאין סימן, כפי שנראה.
M 8.295
ἀλλ’ ἴνα μὴ νῦν εἰς τὰ κατὰ λεπτὸν συμβαίνωμεν τοῖς ἐναντίοις, πάρεστιν ἕτερον συνερωτᾶν λόγον ἔχοντα τοῦτον τὸν τρόπον. εἴπερ περιτρέπεται ὁ λέγων μὴ εἶναί <τι> σημεῖον εἰς τὸ λέγειν εἶναί τι σημεῖον, περιτρέπεται ὁ λέγων εἶναί τι σημεῖον εἰς τὸ λέγειν μὴ εἶναί τι σημεῖον. ὁ δὲ λέγων μὴ εἶναί τι σημεῖον σκεπτικῶς περιετρέπετο κατ’ αὐτοὺς εἰς τὸ λέγειν εἶναί τι σημεῖον· καὶ ὁ λέγων ἄρα δογματικῶς εἶναί τι σημεῖον περιτραπήσεται εἰς τὸ λέγειν μὴ εἶναί τι σημεῖον, ὡς παραστήσομεν.
M 8.296
שהרי [אם] האומר שיש סימן חייב לבסס את הצהרתו באמצעות סימן, אך קיומו של סימן אינו מוסכם, כיצד יוכל להשתמש בסימן כדי לבסס שיש סימן? מאחר שאינו יכול להוכיח באמצעות סימן שיש סימן, הוא נאלץ להודות שאין סימן. אך הבה נעניק בנדיבות שהדבר הזה בלבד מוסכם כסימן: מה שמגלה שיש [לא] <איזשהו> סימן. איזו תועלת בכך להם, אם אינם יכולים לומר ששום אחת מן הדוגמות שלהם היא סימן?
M 8.296
αὐτίκα γὰρ [εἰ] τὸν λέγοντα εἶναί τι σημεῖον σημείῳ δεῖ τὴν ἀπόφασιν πιστώσασθαι, ἀσυγχωρήτου δὲ ὄντος τοῦ εἶναί τι σημεῖον, πῶς ἂν οὗτος χρήσαιτο τῷ σημείῳ πρὸς πίστιν τοῦ εἶναί τι σημεῖον; μὴ δυνάμενος δὲ ἀποδεῖξαι σημείῳ τὸ εἶναί τι σημεῖον, περιτρέπεται εἰς τὸ ὁμολογεῖν μηδὲν εἶναι σημεῖον. ἔστω δὲ καὶ ἐκ περιουσίας τοῦτ’ αὐτὸ μόνον ὁμολογείσθω σημεῖον, τὸ τοῦ [μὴ] <τι> σημεῖον μηνυτικόν· τί τοῦτ’ ὄφελος αὐτοῖς μηδὲν τῶν ἰδίων εἰπεῖν δογμάτων σημεῖον;
M 8.297
לכן ההסכמה הכללית שיש סימן אינה מועילה להם. מה שאולי נחוץ הוא להכפיף לטענה הבלתי־מוגדרת ׳יש סימן׳ טענה מוגדרת: ׳דבר זה הוא סימן׳. אך אין הם יכולים לעשות זאת. כל סימן הוא מושא לדעה באותה מידה כמו המסומן ושנוי במחלוקת בלי הכרעה. כשם ש׳מישהו מפליג דרך הסלע׳ כוזב משום שאי־אפשר להכפיף לו טענה מוגדרת אמיתית ׳אדם זה מפליג דרך הסלע׳, כך, מאחר שאין בידינו שום טענה מוגדרת אמיתית ׳זה סימן׳ להכפיף ל׳יש סימן׳, הטענה ׳יש סימן׳ כוזבת, וניגודה, ׳אין סימן׳, אמיתי.
M 8.297
ὥστε τοῦτο μὲν ἀνόνητον αὐτοῖς, φημὶ δὲ τὸ κοινῶς ὁμολογεῖσθαι εἶναί τι σημεῖον· ἐκεῖνο δ’ ἴσως ἀναγκαῖον, τὸ ὑποτάξαι τῷ “ἔστι τι σημεῖον” ἀορίστῳ ὄντι τὸ “τόδ᾿ ἔστι σημεῖον” ἐκφερόμενον. ὅπερ οὐκ ἔνεστιν αὐτοῖς ποιεῖν. πᾶν γὰρ σημεῖον ἐπ’ ἴσης τῷ σημειωτῷ δοξαστόν ἐστι καὶ ἀνεπικρίτως διαφωνούμενον. ὡς οὖν τὸ “τίς διὰ πέτρας πλεῖ” ψεῦδός ἐστιν, ἐπεὶ οὐκ ἐνδέχεται αὐτῷ ὡρισμένον ὑποτάττειν ἀληθὲς τὸ “οὗτος διὰ πέτρας πλεῖ”, οὕτως ἐπεὶ τῷ “ἔστι τι σημεῖον” ἀορίστῳ οὐδὲν ἔχομεν ὡρισμένον ἀληθὲς ὑποτάττειν “τοῦτο δέ ἐστι σημεῖον”, ψεῦδος ἄρα γίνεται τὸ “ἔστι τι σημεῖον”, καὶ τὸ ἀντικείμενον αὐτῷ ἀληθές, τὸ “οὐδὲν ἐστι σημεῖον”.
M 8.298
אולם הבה נניח שהטיעונים שהביאו הדוגמטיקנים חזקים, ושגם טיעוני הספקנים נשארו ללא מענה. לנוכח שוויון־הכוח המופיע בשני הצדדים, מה נותר אלא להשעות את השיפוט ולא להכריע בדבר הנחקר — לא לומר שיש סימן ולא שאין, אלא לבטא בבטחה שאינו קיים יותר משהוא אינו קיים?
M 8.298
Πλὴν ἔστω γε καὶ τούτους τοὺς ὑπ’ αὐτῶν κομισθέντας λόγους εἶναι σθεναρούς, μεμενηκέναι δὲ καὶ τοὺς τῶν σκεπτικῶν ἀναντιρρήτους· τί ἀπολείπεται τῆς καθ’ ἑκάτερον μέρος προσπιπτούσης ἰσοσθενείας εἰ μὴ τὸ ἐπέχειν καὶ ἀοριστεῖν περὶ τοῦ ζητουμένου πράγματος, οὔτε τὸ εἶναί τι σημεῖον λέγοντας οὔτε τὸ μὴ εἶναι, τὸ δὲ οὐ μᾶλλον εἶναι ἢ μὴ εἶναι μετὰ ἀσφαλείας προφερομένους;
M 8.299
אך מאחר שגם ההוכחה נחשבת סוג של סימן וחושפת באמצעות הנחות יסוד מוסכמות מסקנה נעלמת, ראוי אולי לצרף לחקירת הסימן גם את החקירה עליה. ד׳ על ההוכחה
M 8.299
Ἀλλ’ ἐπεὶ καὶ ἡ ἀπόδειξις δοκεῖ κατὰ γένος εἶναι σημεῖον καὶ διὰ τῶν ὁμολογουμένων λημμάτων ἐκκαλύπτειν τὸ ἀδηλούμενον συμπέρασμα, μή τι οἰκεῖόν ἐστι τῇ περὶ σημείου σκέψει καὶ τὴν περὶ αὐτῆς ζήτησιν συνάπτειν. δ΄ περὶ ἀποδείξεως
M 8.300
כבר הראינו קודם מדוע אנו חוקרים עתה את ההוכחה, כשבחנו את אמת־המידה ואת הסימן (§ 142). כדי שההדרכה לא תהיה חסרת שיטה, וכדי שהשעיית השיפוט וההתנגדות לדוגמטיקנים יתקדמו בבטחה רבה יותר, יש להציג את מושג ההוכחה.
M 8.300
Τίνος μὲν ἕνεκεν περὶ ἀποδείξεως ἐπὶ τοῦ παρόντος ζητοῦμεν πρότερον ὑποδέδεικται, ὅτε περί τε τοῦ κριτηρίου καὶ τοῦ σημείου ἐσκεπτόμεθα (§ 142)· πρὸς δὲ τὸ μὴ ἀμεθόδως γίγνεσθαι τὴν ὑφήγησιν, ἀλλ’ ἀσφαλέστερον καὶ τὴν ἐποχὴν καὶ τὴν πρὸς τοὺς δογματικοὺς ἀντίρρησιν προβαίνειν, ὑποδεικτέον τὴν ἐπίνοιαν αὐτῆς.
M 8.301
ההוכחה היא בסוגה טיעון; שכן אינה דבר מוחש אלא תנועה והסכמה של המחשבה, ואלה שייכות לתבונה. טיעון, בפשטות, הוא מה שמורכב מהנחות יסוד וממסקנה.
M 8.301
ἡ τοίνυν ἀπόδειξις κατὰ μὲν τὸ γένος ἐστὶ λόγος· οὐ γὰρ δή γε αἰσθητὸν ἦν πρᾶγμα, ἀλλὰ διανοίας τις κίνησις καὶ συγκατάθεσις, ἅπερ ἦν λογικά. λόγος δέ ἐστιν, ὡς ἁπλούστερον εἰπεῖν, τὸ συνεστηκὸς ἐκ λημμάτων καὶ ἐπιφορᾶς.
M 8.302
אנו מכנים ׳הנחות יסוד׳ לא נושאים שאנו חוטפים, אלא דברים שבן־שיחנו מעניק ומקבל מפני שהם גלויים; והמסקנה היא הדבר המבוסס מהנחות אלה. למשל, המערכת השלמה ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא; לכן אור יש׳ היא טיעון. הנחותיו הן ׳אם יום הוא, אור יש׳ ו׳אך יום הוא׳, ומסקנתו ׳לכן אור יש׳.
M 8.302
λήμματα δὲ καλοῦμεν οὐ θέματά τινα, ἃ συναρπάζομεν, ἀλλ’ ἅπερ ὁ προσδιαλεγόμενος τῷ ἐμφανῆ εἶναι δίδωσι καὶ παραχωρεῖ. ἐπιφορὰ δὲ ἐτύγχανε τὸ ἐκ τούτων τῶν λημμάτων κατασκευαζόμενον. οἷον λόγος μὲν ἐστι τὸ ὅλον τοῦτο σύστημα “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν”, λήμματα δὲ αὐτοῦ καθέστηκε τό τε “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν” καὶ τὸ “ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν”, ἐπιφορὰ δὲ τὸ “φῶς ἄρα ἔστιν”.
M 8.303
מבין הטיעונים מקצתם מסיקים ואחרים אינם מסיקים. מסיקים הם אלה שכאשר מעניקים שהנחותיהם קיימות, נראה שגם המסקנה נובעת מקבלתן, כמו בדוגמה שהוצגה. היא מורכבת מן התנאי ׳אם יום הוא, אור יש׳, המבטיח שאם הראשונה שבו אמיתית גם השנייה תהיה אמיתית,
M 8.303
τῶν δὲ λόγων οἱ μὲν εἰσι συνακτικοὶ οἱ δὲ οὔ, καὶ συνακτικοὶ μὲν ἐφ’ ὧν συγχωρηθέντων ὑπάρχειν τῶν λημμάτων παρὰ τὴν τούτων συγχώρησιν ἀκολουθεῖν φαίνεται καὶ ἡ ἐπιφορά, ὡς εἶχεν ἐπὶ τοῦ μικρῷ πρόσθεν ἐκτεθέντος. ἐπεὶ γὰρ συνέστηκεν ἐκ συνημμένου τοῦ “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν”, ὅπερ ὑπισχνεῖτο ὄντος τοῦ ἐν αὐτῷ πρώτου ἀληθοῦς ἔσεσθαι καὶ τὸ δεύτερον τῶν ἐν αὐτῷ ἀληθές,
M 8.304
וכן מן ׳יום הוא׳, שהיא הקודמת בתנאי. אם מעניקים שהתנאי אמיתי, כך שהמסיימת נובעת מן הקודמת, ומעניקים גם שהראשונה שבו, ׳יום הוא׳, קיימת, נכנסת בהכרח יחד עם קיומן גם השנייה, ׳אור יש׳, שהיא המסקנה.
M 8.304
καὶ ἔτι ἐκ τοῦ “ἡμέρα ἔστιν”, ὅπερ ἦν ἡγούμενον ἐν τῷ συνημμένῳ, φημὶ ὅτι δοθέντος ἀληθοῦς εἶναι τοῦ συνημμένου, ὥστε ἀκολουθεῖν τῷ ἐν αὐτῷ ἡγουμένῳ τὸ ἐν αὐτῷ λῆγον, δοθέντος δὲ ὑπάρχειν καὶ τοῦ πρώτου τῶν ἐν αὐτῷ τοῦ “ἡμέρα ἔστιν”, κατ’ ἀνάγκην συνεισαχθήσεται διὰ τὴν τούτων ὕπαρξιν καὶ τὸ δεύτερον τῶν ἐν αὐτῷ, τουτέστι τὸ “φῶς ἔστιν”, ὅπερ ἦν ἐπιφορά.
M 8.305
כזה הוא אופיים של טיעונים מסיקים; הלא־מסיקים אינם כאלה. מבין המסיקים, מקצתם מסיקים דבר גלוי ואחרים דבר נעלם. גלוי מסיק הטיעון ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא; לכן אור יש׳, שכן ׳אור יש׳ נראה באותה מידה כמו ׳[אם] יום הוא׳. וכן ׳אם דיון מהלך, דיון נע; דיון מהלך; לכן דיון נע׳, שכן ׳דיון נע׳, שהיא המסקנה, גלויה מעצמה.
M 8.305
καὶ δὴ οἱ μὲν συνακτικοὶ λόγοι τοιοῦτοί τινές εἰσι κατὰ τὸν χαρακτῆρα, ἀσύνακτοι δὲ ὑπάρχουσιν οἱ μὴ οὕτως ἔχουσιν. τῶν δὲ συνακτικῶν οἱ μὲν πρόδηλόν τι συνάγουσιν οἱ δὲ ἄδηλον, καὶ πρόδηλον μὲν καθάπερ ὁ ἐκκείμενος καὶ οὕτως ἔχων “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν”· τὸ γὰρ “φῶς ἔστιν” ἐπ’ ἴσης φαινόμενον τῷ “[εἰ] ἡμέρα ἔστιν”. καὶ πάλιν ὁ τοιοῦτος “εἰ περιπατεῖ Δίων, κινεῖται Δίων· περιπατεῖ δὲ Δίων· κινεῖται ἄρα Δίων”· τὸ γὰρ “κινεῖται Δίων”, ὅπερ ἐστὶ συμπέρασμα, τῶν αὐτοφωράτων ὑπῆρχεν.
M 8.306
דבר נעלם מסיק טיעון כגון: ׳אם זיעה זורמת דרך פני העור, יש נקבוביות מושכלות בבשר; אך הראשון; לכן השני׳, שכן קיומן של נקבוביות מושכלות בבשר הוא מן הנעלמים. וכן: ׳הדבר שעם הפרשתו מן הגוף בני אדם מתים הוא הנפש; עם הפרשת הדם מן הגוף <בני> אדם מתים; לכן הדם הוא הנפש׳. שקיומה של הנפש מונח בדם אינו גלוי.
M 8.306
ἄδηλον δὲ συνάγει οἷον ὁ τοιοῦτος “εἰ ἱδρῶτες ῥέουσι διὰ τῆς ἐπιφανείας, εἰσὶ νοητοὶ τῆς σαρκὸς πόροι· ἀλλὰ μὴν τὸ πρῶτον· τὸ ἄρα δεύτερον”· τὸ γὰρ νοητοὺς εἶναι τῆς σαρκὸς πόρους τῶν ἀδήλων ὑπῆρχεν. καὶ πάλιν “οὗ ἐκκριθέντος ἐκ τοῦ σώματος τελευτῶσιν οἱ ἄνθρωποι, ψυχή ἐστιν ἐκεῖνο· αἵματος ἐκκριθέντος ἐκ τοῦ σώματος τελευτῶσιν <οἱ> ἄνθρωποι· ψυχὴ ἄρα ἐστὶ τὸ αἷμα”· τὸ γὰρ ἐν αἵματι κεῖσθαι τὴν ὑπόστασιν τῆς ψυχῆς οὐκ ἐναργές.
M 8.307
מבין הטיעונים המסיקים דבר נעלם, מקצתם רק מוליכים אותנו מן ההנחות אל המסקנה, ואחרים גם מוליכים וגם חושפים.
M 8.307
τούτων δὲ τῶν ἄδηλόν τι συναγόντων οἱ μὲν ἐφοδευτικῶς μόνον ἐπάγουσιν ἡμᾶς ἀπὸ τῶν λημμάτων ὡς ἐπὶ τὸ συμπέρασμα, οἱ δὲ ἐφοδευτικῶς ἅμα καὶ ἐκκαλυπτικῶς.
M 8.308
מוליכים בלבד הם אלה הנראים תלויים באמונה ובזיכרון, כגון: ׳אם אחד האלים אמר לך שאדם זה יתעשר, הוא יתעשר; האל הזה — נניח שאני מצביע על זאוס — אמר לך שהוא יתעשר; לכן הוא יתעשר׳. כאן אנו מקבלים את המסקנה, שהאדם יתעשר, לא משום שכוח הטיעון המוצע ביססה, אלא משום שאנו מאמינים להצהרת האל.
M 8.308
ὧν ἐφοδευτικῶς μὲν μόνον ἐπάγουσιν οἱ ἐκ πίστεως καὶ μνήμης ἠρτῆσθαι δοκοῦντες, οἷός ἐστιν ὁ τοιοῦτος “εἰ τίς σοι θεῶν εἶπεν ὅτι πλουτήσει οὗτος, πλουτήσει οὗτος· οὑτοσὶ δὲ ὁ θεός (δείκνυμι δέ γε τὸν Δία καθ’ ὑπόθεσιν) εἶπέ σοι ὅτι πλουτήσει οὗτος· πλουτήσει ἄρα οὗτος”. ἐνθάδε γὰρ παραδεχόμεθα τὸ συμπέρασμα, τὸ πλουτήσειν τοῦτον, οὐκ ἐκ τῆς τοῦ προταθέντος λόγου δυνάμεως κατασκευασθέν, ἀλλὰ τῷ πιστεύειν τῇ τοῦ θεοῦ ἀποφάσει.
M 8.309
מוליך וחושף יחד הוא הטיעון על הנקבוביות המושכלות. ׳אם זיעה זורמת דרך פני העור, יש נקבוביות מושכלות בבשר׳ ו׳זיעה זורמת דרך פני העור׳ מלמדים אותנו מתוך טבעם שקיימות נקבוביות מושכלות בבשר, במהלך כזה: ׳אי־אפשר לנוזל לזרום דרך גוף מוצק וחסר נקבוביות; אך זיעה זורמת דרך הגוף; לכן הגוף אינו מוצק אלא מנוקב׳.
M 8.309
ἐφοδευτικῶς δὲ ἅμα καὶ ἐκκαλυπτικῶς ἐπῆγεν ἡμᾶς ἀπὸ τῶν λημμάτων ἐπὶ τὸ συμπέρασμα, καθάπερ ὁ ἐπὶ τῶν νοητῶν πόρων συνερωτηθείς. τὸ γὰρ “εἰ ῥέουσι διὰ τῆς ἐπιφανείας ἱδρῶτες, εἰσὶ νοητοὶ τῆς σαρκὸς πόροι” καὶ τὸ ῥέειν διὰ τῆς ἐπιφανείας ἱδρῶτας, ἐκ τῆς αὐτῶν φύσεως κατασκευάσαι ἐδίδασκεν ἡμᾶς τὸ ὅτι εἰσὶ νοητοὶ τῆς σαρκὸς πόροι, κατὰ τινα τοιαύτην ἔφοδον· “διὰ ναστοῦ καὶ ἀποροποιήτου σώματος ἀδύνατόν ἐστιν ὑγρὸν ῥεῖν· ῥεῖ δέ γε διὰ τοῦ σώματος ἱδρώς· τοίνυν οὐκ ἂν εἴη ναστὸν τὸ σῶμα ἀλλὰ πεποροποιημένον”.
M 8.310
אם כן, ההוכחה חייבת ראשית להיות טיעון; שנית מסיק; שלישית אמיתי; רביעית בעל מסקנה נעלמת; וחמישית לחשוף מסקנה זו מכוח הנחות היסוד.
M 8.310
Τούτων δὴ οὕτως ἐχόντων ἡ ἀπόδειξις πρὸ παντὸς ὀφείλει λόγος εἶναι, δεύτερον συνακτικός, τρίτον καὶ ἀληθής, τέταρτον καὶ ἄδηλον ἔχων συμπέρασμα, πέμπτον καὶ ἐκκαλυπτόμενον τοῦτο ἐκ τῆς δυνάμεως τῶν λημμάτων.
M 8.311
למשל, כאשר יום, הטיעון ׳אם לילה הוא, חושך יש; אך לילה הוא; לכן חושך יש׳ הוא מסיק — שכן אם מעניקים את הנחותיו, גם המסקנה מוסקת — אך אינו אמיתי, שכן יש בו הנחה כוזבת, ׳לילה הוא׳;
M 8.311
ὁ γοῦν τοιοῦτος λόγος ἡμέρας οὔσης “εἰ νὺξ ἔστι, σκότος ἔστιν· ἀλλὰ μὴν νὺξ ἔστιν· σκότος ἄρα ἔστιν” συνακτικὸς μὲν καθειστήκει (δοθέντων γὰρ αὐτοῦ τῶν λημμάτων ὑπάρχειν συνάγεται καὶ ἡ ἐπιφορά), οὐκ ἀληθὴς δέ γε ἦν (εἶχε γὰρ ἐν αὐτῷ λῆμμα ψεῦδος τὸ “νὺξ ἔστιν”)·
M 8.312
ולכן אינו מוכיח. הטיעון ׳אם יום הוא, אור יש; יום הוא; לכן אור יש׳ גם מסיק וגם אמיתי, שכן אם הנחותיו ניתנות גם מסקנתו ניתנת, והוא מראה דבר אמיתי באמצעות אמיתות. אך גם הוא אינו הוכחה, מפני שמסקנתו ׳אור יש׳ גלויה ולא נעלמת.
M 8.312
διόπερ οὐδὲ ἀποδεικτικός ἐστιν. πάλιν ὁ τοιοῦτος “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἡμέρα δ’ ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν” πρὸς τῷ συνακτικὸς εἶναι καὶ ἀληθής ἐστιν, ἐπείπερ δοθέντων αὐτοῦ τῶν λημμάτων δίδοται καὶ ἡ ἐπιφορά, καὶ δι’ ἀληθῶν ἀληθές τι δείκνυσιν. τοιοῦτος δὲ ὢν πάλιν οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις τῷ πρόδηλον ἔχειν τὸ συμπέρασμα τὸ “φῶς ἔστιν”, ἀλλὰ μὴ ἄδηλον.
M 8.313
וכן הטיעון ׳אם אחד האלים אמר לך שאדם זה יתעשר, הוא יתעשר; האל הזה אמר לך שהוא יתעשר; לכן הוא יתעשר׳ בעל מסקנה נעלמת, שהאדם יתעשר, אך אינו מוכיח משום שהמסקנה אינה נחשפת מכוח ההנחות אלא מתקבלת מתוך אמון באל.
M 8.313
κατὰ ταὐτὰ δὲ καὶ ὁ οὕτως ἔχων “εἴ τίς σοι θεῶν εἶπεν ὅτι πλουτήσει οὗτος, πλουτήσει οὗτος· οὑτοσὶ δὲ ὁ θεὸς εἶπέ σοι ὅτι πλουτήσει οὗτος· πλουτήσει ἄρα οὗτος” ἄδηλον μὲν ἔχει συμπέρασμα τὸ πλουτήσειν τοῦτον, οὐκ ἔστι δ’ ἀποδεικτικὸς διὰ τὸ μὴ ἐκ τῆς τῶν λημμάτων δυνάμεως ἐκκαλύπτεσθαι, ἀλλ’ ἐκ τῆς τοῦ θεοῦ πίστεως παραδοχῆς τυγχάνειν.
M 8.314
כאשר כל התנאים האלה חוברים — שהטיעון מסיק, אמיתי ומציג נעלם — מתקיימת הוכחה. לכן הם מגדירים אותה כך (Stoic. fr. II 266 Arn.): ׳הוכחה היא טיעון החושף בדרך של היסק מסקנה נעלמת מתוך הנחות יסוד מוסכמות׳. למשל: ׳אם יש תנועה, יש ריק; אך יש תנועה; לכן יש ריק׳. קיומו של ריק נעלם, ונראה שהוא נחשף בדרך היסק באמצעות אמיתות: ׳אם יש תנועה, יש ריק׳ ו׳יש תנועה׳.
M 8.314
συνδραμόντων οὖν πάντων τούτων, τοῦ τε συνακτικὸν εἶναι τὸν λόγον καὶ ἀληθῆ καὶ ἀδήλου παραστατικόν, ὑφίσταται ἡ ἀπόδειξις. ἔνθεν καὶ οὕτως αὐτὴν ὑπογράφουσιν (Stoic. fr. II 266 Arn.)· “ἀπόδειξίς ἐστι λόγος ὁμολογουμένων λημμάτων κατὰ συναγωγὴν ἐπιφορὰν ἐκκαλύπτων ἄδηλον”, οἶον ὁ τοιοῦτος “εἰ ἔστι κίνησις, ἔστι κενόν· ἀλλὰ μὴν ἔστι κίνησις· ἔστιν ἄρα κενόν”. τὸ γὰρ εἶναι κενὸν ἄδηλόν τ’ ἐστί, καὶ δι’ ἀληθῶν δοκεῖ, τοῦ τε “εἰ ἔστι κίνησις, ἔστι κενόν” καὶ τοῦ “ἔστι δὲ κίνησις”, κατὰ συναγωγὴν ἐκκαλύπτεσθαι.
M 8.315
אלה הדברים שהיה ראוי להקדים על מושג הדבר הנחקר. עתה יש להראות כסדר מאיזה חומר ההוכחה עשויה. ה׳ מאיזה חומר עשויה ההוכחה
M 8.315
Ἃ μὲν οὖν οἰκεῖον ἦν προλαβεῖν περὶ τῆς τοῦ ζητουμένου πράγματος ἐπινοίας, ἐστὶ τοιαῦτα· τάξει δὲ ὑποδεικτέον καὶ τὸ ἐκ τίνος ὕλης ἔστιν. ε΄ ἐκ τίνος ὕλης ἔστιν ἡ ἀπόδειξις
M 8.316
מבין הדברים, כפי שאמרנו פעמים רבות, מקצתם נחשבים ברורים ואחרים נעלמים. הברורים נתפסים ברושם שלא מרצון ומתוך היפעלות, כגון ׳עתה יום׳, ׳זה אדם׳ וכל הדומה להם; הנעלמים אינם כאלה.
M 8.316
Τῶν πραγμάτων, ὡς πολλάκις προείπομεν, τὰ μὲν πεπίστευται ἐναργῆ εἶναι τὰ δὲ ἄδηλα, καὶ ἐναργῆ μὲν τὰ ἐκ φαντασίας ἀβουλήτως καὶ ἐκ πάθους λαμβανόμενα, οἶόν ἐστι νῦν τὸ “ἡμέρα ἔστιν”, τὸ “τοῦτ᾿ ἄνθρωπός ἐστιν”, ἕκαστον τῶν τοιούτων, ἄδηλα δὲ τὰ μὴ οὕτως ἔχοντα.
M 8.317
מבין הנעלמים, אומרים אחדים בחלקם אותם, מקצתם נעלמים מטבעם ואחרים נקראים נעלמים בשם משותף לסוג. נעלמים מטבעם הם הדברים שלא נתפסו בעבר, אינם נתפסים עתה ולא ייתפסו בעתיד, ובורותנו בהם נצחית, כגון אם מספר הכוכבים זוגי או אי־זוגי.
M 8.317
καὶ τῶν ἀδήλων, ὡς τινες διαιρούμενοί φασιν, τὰ μὲν ἐστι φύσει ἄδηλα, τὰ δ’ ὁμωνύμως τῷ γένει λεγόμενα ἄδηλα. καὶ φύσει μὲν ἐστιν ἄδηλα τὰ μήτε πρότερον καταληφθέντα μήτε νῦν καταλαμβανόμενα μήτε αὖθις καταληφθησόμενα, αἰώνιον δὲ ἔχοντα τὴν ἀγνωσίαν, οἷόν ἐστι τὸ ἀρτίους εἶναι τοὺς ἀστέρας ἢ περισσούς.
M 8.318
הם נקראים נעלמים מטבעם לא משום שטבעם נעלם ביחס לעצמם — שהרי אז נאמר דברים סותרים, גם נטען שאיננו מכירים אותם וגם נודה איזה טבע יש להם — אלא משום שהם נעלמים מטבענו שלנו.
M 8.318
διὸ καὶ φύσει ἄδηλα λέγεται, οὐχ ὅτι αὐτὰ φύσιν ἔχει ἄδηλον ὡς πρὸς ἑαυτά, ἐπεὶ μαχόμενόν τι ἐροῦμεν (τουτέστιν ἅμα ἀγνοεῖν αὐτὰ φάσκοντες καὶ τίνα ἔχει φύσιν ὁμολογοῦντες), ἀλλ’ ὅτι τῇ ἡμῶν φύσει ἀδηλεῖται.
M 8.319
ואילו בשם המשותף לסוג נקראים נעלמים הדברים שטבעם שלהם אמנם נסתר, אך סבורים שאפשר להכירם באמצעות סימנים או הוכחות; למשל, שהאטומים הם יסודות הנעים בריק אינסופי.
M 8.319
ὁμωνύμως δὲ τῷ γένει ἄδηλα προσαγορεύεται ἅπερ κατὰ μὲν τὴν οἰκείαν φύσιν ἀποκέκρυπται, διὰ δὲ σημείων ἢ ἀποδείξεων ἀξιοῦται γνωρίζεσθαι, οἷον τὸ ἄτομα εἶναι στοιχεῖα ἐν ἀπείρῳ φερόμενα κενῷ.
M 8.320
אף־על־פי שיש בין הדברים הבדל כזה, אנו אומרים שההוכחה אינה ברורה — שכן לא הכירוה מתוך עצמה ובכוח היפעלות כופה — ואף אינה נעלמת מטבעה — שכן לא נואשנו מלתפוס אותה — אלא היא שייכת למין הנותר של הנעלמים: אלה שטבעם שקוע ומוצל בעבורנו, אך נדמה שהוא נתפס באמצעות העיון הפילוסופי.
M 8.320
πλὴν τοιαύτης οὔσης ἐν τοῖς πράγμασι διαφορᾶς φαμὲν τὴν ἀπόδειξιν οὔτε πρόδηλον εἶναι (οὐ γὰρ ἐξ ἑαυτῆς καὶ κατηναγκασμένου πάθους ἐγνωρίζετο) οὔτε φύσει ἄδηλον (οὐ γὰρ ἀπήλπισται ἡ κατάληψις αὐτῆς), ἀλλὰ τῆς λειπομένης τῶν ἀδήλων εἶναι διαφορᾶς, ἅπερ δεδυκυῖαν μὲν καὶ συνεσκιασμένην ἡμῖν ἔχει τὴν φύσιν, τῷ δ’ ἐκ φιλοσοφίας λόγῳ δοκεῖ καταλαμβάνεσθαι.
M 8.321
אין אנו אומרים זאת כקביעה ודאית, שהרי מגוחך יהיה להעניק לה קיום ואחר כך עוד לחקור אם היא קיימת; אלא אומרים אנו שכך היא לפי המושג. שכן מתוך מושג ותפיסה מוקדמת כאלה תעלה החקירה בדבר קיומה.
M 8.321
τοῦτο δὲ οὐ βεβαίως λέγομεν, ἐπεὶ γελοῖον παραχωρήσαντας τὴν ὕπαρξιν ἔτι ἐπιζητεῖν περὶ αὐτῆς, ἀλλ’ ὅτι κατ’ ἐπίνοιαν τοιαύτη τυγχάνει· οὕτω γὰρ ἐκ τῆς τοιαύτης ἐπινοίας καὶ προλήψεως ἀνακύψει ὁ περὶ τῆς ὑπάρξεως λόγος.
M 8.322
יש אפוא להסיק בדרך הבאה שההוכחה היא לפי המושג מן הנעלמים ואינה יכולה להיוודע מכוח עצמה. הדבר הברור והגלוי הוא ברור וגלוי לכול, מוסכם על הכול ואינו מקבל מחלוקת; ואילו על הנעלם שוררת מחלוקת ומטבעו הוא נופל במחלוקת.
M 8.322
ὅτι τοίνυν τῶν ἀδήλων κατὰ τὴν ἐπίνοιαν ἐστιν ἡ ἀπόδειξις καὶ οὐ δύναται δι’ αὑτῆς γνωρίζεσθαι, ἐπιλογιστέον οὕτως. Τὸ μὲν πρόδηλον καὶ ἐναργὲς πάντῃ πρόδηλόν ἐστι καὶ ἐναργές, συμπεφώνηταί τε παρὰ πᾶσι, καὶ οὐδεμίαν διολκὴν ἐπιδέχεται· τὸ δὲ ἄδηλον διαπεφώνηταί τε καὶ εἰς διολκὴν πίπτειν πέφυκεν.
M 8.323
ובצדק: כל טיעון נשפט כאמיתי או ככוזב לפי הפנייתו אל הדבר שעליו הובא. אם נמצא שהוא תואם לדבר שעליו הובא, הוא נחשב אמיתי; ואם אינו תואם לו — כוזב. למשל, מישהו קובע שיום הוא; אנו מפנים אפוא את הנאמר אל הדבר, ומכיוון שאנו מכירים שקיומו מעיד יחד עם הטיעון, אנו אומרים שהנאמר אמיתי.
M 8.323
καὶ εἰκότως· πᾶς γὰρ λόγος κρίνεται ὅτι ἀληθής ἐστιν ἢ ψευδής, κατὰ τὴν ἐπὶ τὸ πρᾶγμα τὸ περὶ οὗ κεκόμισται ἀναφοράν· ἐὰν μὲν γὰρ εὑρίσκηται σύμφωνος τῷ πράγματι τῷ περὶ οὗ κεκόμισται, ἀληθὴς εἶναι δοκεῖ, ἐὰν δὲ διάφωνος, ψευδής. οἶον ἀποφαίνεταί τις, ὅτι ἡμέρα ἔστιν· οὐκοῦν ἀναπέμψαντες τὸ λεγόμενον ἐπὶ τὸ πρᾶγμα, καὶ γνόντες τὴν τούτου ὕπαρξιν συνεπιμαρτυροῦσαν τῷ λόγῳ, φαμὲν ἀληθὲς εἶναι τὸ λεγόμενον.
M 8.324
לכן, כאשר הדבר שעליו מובא הטיעון גלוי וברור, קל להפנות אליו את הנאמר ואז לומר שהטיעון אמיתי אם הדבר מעיד בעדו, או כוזב אם הוא מעיד נגדו. אך כאשר הדבר נעלם ונסתר מאתנו, ואי־אפשר עוד להפנות אליו את הטיעון בבטחה, לא נותר אלא לשכנע בהסתברות ולמשוך את המחשבה להסכמה באמצעות הסביר. ומאחר שכל אחד משער ומשכנע בדרך אחרת, נוצרת מחלוקת: לא מי שהחטיא יודע שהחטיא ולא מי שקלע יודע שקלע.
M 8.324
διόπερ ὅταν μὲν ἐναργὲς ᾖ καὶ πρόδηλον τὸ πρᾶγμα τὸ περὶ οὗ ὁ λόγος κομίζεται, ῥᾴδιον ἀναπέμψαντας ἐπ’ αὐτὸ τὸ λεγόμενον, τόθ’ οὕτως ἢ ἀληθῆ λέγειν εἶναι τὸν λόγον ἐπιμαρτυρούμενον τῷ πράγματι ἢ ψευδῆ ἀντιμαρτυρούμενον. ὅταν δὲ ἄδηλον καθεστήκῃ τὸ πρᾶγμα καὶ ἀποκεκρυμμένον ἡμῖν, τότε μηκέτι δυναμένης ἐπὶ τοῦτο βεβαίως γίνεσθαι τῆς τοῦ λόγου ἀναπομπῆς λείπεται τὸ καταπιθανεύεσθαι καὶ ἐκ τῶν εἰκότων ἐπισπᾶσθαι τὴν διάνοιαν εἰς συγκατάθεσιν. ἄλλου δὲ ἄλλως εἰκάζοντος καὶ διαπιθανευομένου φύεται ἡ διαφωνία, μήτε τοῦ ἀποτυχόντος εἰδότος ὅτι ἀπέτυχεν, μήτε τοῦ ἐπιτυχόντος εἰδότος ὅτι ἐπέτυχεν.
M 8.325
לפיכך מדמים הספקנים, בחן רב, את החוקרים בעניינים נעלמים ליורים בחשכה אל מטרה. כשם שסביר שאחדים מהם יקלעו למטרה ואחרים יחטיאו, אך אין לדעת מי קלע ומי החטיא, כך, כשהאמת נסתרת כמעט בחשכה עמוקה, טיעונים רבים נורים לעברה, אך אי־אפשר לדעת איזה מהם תואם לה ואיזה אינו תואם, מפני שהדבר הנחקר הורחק מתחום הבהירות.
M 8.325
ταῦτά γέ τοι καὶ σφόδρα χαριέντως ἀπεικάζουσιν οἱ σκεπτικοὶ τοὺς περὶ ἀδήλων ζητοῦντας τοῖς ἐν σκότω ἐπί τινα σκοπὸν τοξεύουσιν· ὥσπερ γὰρ τούτων εἰκός ἐστι τινὰ μὲν τυχεῖν τοῦ σκοποῦ τινὰ δ’ ἀποτυχεῖν, τὸ δὲ τίς ἐπέτυχεν ἢ ἀπέτυχεν ἄγνωστον, οὕτως ἐν βαθεῖ σχεδὸν σκότῳ τῆς ἀληθείας ἀποκεκρυμμένης ἀφίενται μὲν ἐπὶ ταύτην πολλοὶ λόγοι, τὸ δὲ τίς ἐξ αὐτῶν σύμφωνός ἐστιν αὐτῇ καὶ τίς διάφωνος οὐχ οἶόν τε γινώσκειν, ἀρθέντος ἐκ τῆς ἐναργείας τοῦ ζητουμένου.
M 8.326
קסנופנס היה הראשון שאמר זאת (B 34 Diels): ואת הברור לא ראה איש, ואף לא יהיה מי שיֵדע על האלים ועל כל הדברים אשר עליהם אני אומר; שכן גם אם במקרה יאמר את הדבר המושלם מכול, הוא עצמו בכל זאת לא יֵדע; על הכול פרושה רק סברה.
M 8.326
καὶ τοῦτο πρῶτον εἶπε Ξενοφάνης (B 34 Diels)· καὶ τὸ μὲν οὖν σαφὲς οὔ τις ἀνὴρ ἴδεν, οὐδέ τις ἔσται εἰδὼς ἀμφὶ θεῶν τε καὶ ἄσσα λέγω περὶ πάντων· εἰ γὰρ καὶ τὰ μάλιστα τύχοι τετελεσμένον εἰπών, αὐτὸς ὅμως οὐκ οἶδε, δόκος δ’ ἐπὶ πᾶσι τέτυκται.
M 8.327
לפיכך, אם הברור מוסכם מן הטעם שנאמר לעיל ואילו על הנעלם שוררת מחלוקת, גם ההוכחה, השנויה במחלוקת, חייבת להיות נעלמת. כדי להראות שאכן שוררת עליה מחלוקת אין אנו זקוקים לטיעונים רבים, אלא לתזכורת קצרה וזמינה: הפילוסופים הדוגמטיקנים והרופאים הלוגיקנים מעמידים אותה, ואילו האמפיריקנים מבטלים אותה, ואולי גם דמוקריטוס (B 10 b Diels), שכן התנגד לה בתוקף באמצעות ׳הכללים׳;
M 8.327
ὥστε εἰ μὲν τὸ πρόδηλον διὰ τὴν προειρημένην αἰτίαν ἐστὶ σύμφωνον, τὸ δὲ ἄδηλον διαπεφώνηται, δεήσει καὶ τὴν ἀπόδειξιν διαφωνουμένην ἄδηλον εἶναι. ὅτι δὲ τῷ ὄντι διαπεφώνηται, οὐ πολλῶν ἡμῖν λόγων δεῖ, βραχείας δέ τινος καὶ προχείρου ὑπομνήσεως, εἴ γε οἱ μὲν δογματικοὶ τῶν φιλοσόφων καὶ οἱ λογικοὶ τῶν ἰατρῶν τιθέασιν αὐτήν, οἱ δὲ ἐμπειρικοὶ ἀναιροῦσιν, τάχα δὲ καὶ Δημόκριτος (B 10 b Diels) (ἰσχυρῶς γὰρ αὐτῇ
M 8.328
ואילו הספקנים שמרו עליה בהשעיית השיפוט, בהשתמשם בקביעה ׳לא יותר כך מאשר אחרת׳. וגם בין המצדדים בה יש מחלוקת ניכרת, כפי שנלמד בהמשך הדיון. לכן ההוכחה היא דבר נעלם.
M 8.328
διὰ τῶν Κανόνων ἀντείρηκεν), οἱ δὲ σκεπτικοὶ ἐν ἐποχῇ ταύτην ἐφύλαξαν, τῇ “μὴ μᾶλλον” ἀποφάσει χρώμενοι. τῶν τε τιθέντων αὐτὴν πάλιν ἱκανή τις ἔστι διαφωνία, καθὼς προβαίνοντος τοῦ λόγου διδάξομεν. τοίνυν ἄδηλόν τί ἐστιν ἡ ἀπόδειξις.
M 8.329
ועוד, אם כל הוכחה היא מיד דעה דוגמטית, מפני שהיא מכילה דעה דוגמטית בהנחות היסוד שלה, ועל כל דעה דוגמטית שוררת מחלוקת, הרי שבהכרח על כל הוכחה שוררת מחלוקת והיא מן הדברים הנחקרים. למשל, נדמה שאפיקורוס (fr. 272 Us.) הציג הוכחה חזקה ביותר לקיום הריק: ׳אם יש תנועה, יש ריק; אך יש תנועה; לכן יש ריק׳.
M 8.329
Καὶ μὴν εἰ πᾶσα ἀπόδειξις δόγμα ἐν τοῖς λήμμασιν αὐτῆς περιέχουσα εὐθύς ἐστι δόγμα, πᾶν δὲ δόγμα διαπεφώνηται, κατ’ ἀνάγκην πᾶσα ἀπόδειξις διαπεφώνηται καὶ τῶν ζητουμένων ἐστὶ πραγμάτων. οἷον Ἐπίκουρος (fr. 272 Us.) δοκεῖ ἰσχυροτάτην τεθεικέναι ἀπόδειξιν εἰς τὸ εἶναι κενὸν τοιαύτην· “εἰ ἔστι κίνησις, ἔστι κενόν· ἀλλὰ μὴν ἔστι κίνησις· ἔστιν ἄρα κενόν”.
M 8.330
אילו הנחות היסוד של הוכחה זו היו מוסכמות על הכול, בהכרח הייתה גם המסקנה נובעת מהן ומתקבלת על הכול.
M 8.330
ταύτης δὲ τῆς ἀποδείξεως τὰ λήμματα εἰ μὲν συνεχωρεῖτο πρὸς πάντων, ἐξ ἀνάγκης ἂν καὶ τὴν ἐπιφορὰν εἶχεν ἀκολουθοῦσαν αὐτοῖς καὶ ὑπὸ πάντων παραχωρουμένην.
M 8.331
אך למעשה היו שהתנגדו לכך — כוונתי לכך שהמסקנה נגזרת מהנחות היסוד — לא מפני שאינה נובעת מהן, אלא מפני שההנחות כוזבות ואינן מוסכמות.
M 8.331
νῦν δ’ ἐνέστησάν τινες τούτῳ, φημὶ δὲ τῷ συνάγεσθαι τοῖς λήμμασι τὴν ἐπιφοράν, οὐ διὰ τὸ μὴ ἀκολουθεῖν αὐτὴν ἐκείνοις, ἀλλὰ διὰ ἐκεῖνα εἶναι ψευδῆ καὶ ἀνομόλογα.
M 8.332
כדי שלא נעבור על אמות־מידה רבות לתנאי, נניח מיד שתנאי תקין הוא זה שאינו מתחיל באמת ומסתיים בכזב. לפי אפיקורוס, התנאי ׳אם יש תנועה, יש ריק׳ מתחיל באמת, [׳יש תנועה׳], ומסתיים באמת, ולכן יהיה אמיתי; אך לפי הפריפטטים הוא מתחיל באמת, [׳יש תנועה׳], ומסתיים בכזב, ׳יש ריק׳, ולכן יהיה כוזב.
M 8.332
ἴνα γὰρ μὴ πολλὰς ἐπιτρέχωμεν συνημμένου κρίσεις, λέγωμεν δ’ αὐτόθεν ὑγιὲς εἶναι συνημμένον τὸ μὴ ἀρχόμενον ἀπ’ ἀληθοῦς καὶ λῆγον ἐπὶ ψεῦδος, τὸ [δ’] “εἰ ἔστι κίνησις, ἔστι κενόν” κατὰ μὲν Ἐπίκουρον ἀρχόμενον ἀπ’ ἀληθοῦς τοῦ “[εἰ] ἔστι κίνησις” καὶ λῆγον ἐπ’ ἀληθὲς τὸ “ἔστι κενόν” ἔσται ἀληθές, κατὰ δὲ τοὺς Περιπατητικοὺς ἀρχόμενον ἀπ’ ἀληθοῦς τοῦ “[εἰ] ἔστι κίνησις” καὶ λῆγον ἐπὶ ψεῦδος τὸ “ἔστι κενόν” ἔσται ψεῦδος,
M 8.333
לפי דיודורוס, לעומת זאת, הוא מתחיל בכזב, ׳יש תנועה׳, ומסתיים בכזב, ׳יש ריק׳, ולכן התנאי עצמו יהיה אמיתי; אך הוא מפריך ככוזבת את הנחת היסוד הנוספת ׳אך יש תנועה׳.
M 8.333
κατὰ δὲ Διόδωρον ἀρχόμενον ἀπὸ ψεύδους τοῦ “ἔστι κίνησις” καὶ λῆγον ἐπὶ ψεῦδος τὸ “ἔστι κενόν” αὐτὸ μὲν ἔσται ἀληθές, τὴν δὲ πρόσληψιν τὴν “ἔστι δέ γε κίνησις”
M 8.334
לפי הספקנים, מאחר שהוא מסתיים בדבר נעלם, גם הוא יהיה נעלם; שכן ׳יש ריק׳ היה בעיניהם מן הדברים שאינם נודעים. מכאן ברור אפוא שעל הנחות היסוד של ההוכחה שוררת מחלוקת. ודברים השנויים במחלוקת הם גם נעלמים; לכן גם ההוכחה המורכבת מהם נעלמת בהכרח.
M 8.334
ὡς ψευδῆ διελέγχει, κατὰ μέντοι τοὺς σκεπτικοὺς λῆγον ἐπ’ ἄδηλον ἔσται ἄδηλον· τὸ γὰρ “ἔστι κενόν” κατ’ αὐτοὺς τῶν ἀγνώστων ἐτύγχανεν. φανερὸν οὖν ἐκ τούτων, ὅτι διαπεφώνηται τὰ λήμματα τῆς ἀποδείξεως. διάφωνα δὲ καὶ τὰ ἄδηλά ἐστιν, ὥστε καὶ ἡ ἐξ αὐτῶν ἀπόδειξις πάντως ἄδηλος.
M 8.335
ועוד, ההוכחה היא מן היחסיים: היא אינה נראית כשלעצמה אלא נבחנת ביחס לדבר המוכח. אך השאלה אם היחסיים קיימים נחקרה, ורבים טענו שאינם קיימים. מה שנתון במחלוקת הוא נעלם.
M 8.335
Καὶ μὴν τῶν πρός τι ἐστὶν ἡ ἀπόδειξις· οὐ γὰρ καθ’ ἑαυτὴν φαίνεται, πρὸς δὲ τῷ ἀποδεικνυμένῳ θεωρεῖται. τὰ δὲ πρός τι εἰ ἔστιν ἐζήτηται, καὶ πολὺς ἦν ὁ λέγων μὴ εἶναι αὐτὰ. τὸ δὲ διολκὴν ἔχον ἐστὶν ἄδηλον.
M 8.336
גם מטעם זה אפוא ההוכחה נעלמת. נוסף על כך, ההוכחה מורכבת או מקול, כדברי האפיקוראים, או ממובעים חסרי גוף, כדברי אנשי הסטואה. מכל אחד משני החומרים שתורכב מהם היא נתונה לחקירה רבה: נחקר אם המובעים מתקיימים, ודיון רב נסב על כך, ואף הועלתה קושיה אם הקולות מסמנים דבר־מה. אם אפוא החומר שממנו ההוכחה קיימת נתון לחקירה, ומה שנתון לחקירה נעלם, ההוכחה נעלמת בהכרח. דברים אלה ישמשו מעין יסוד להתנגדות העתידה; ועתה נעבור לפי הסדר ונבחן גם אם ההוכחה קיימת. <ו׳> אם קיימת הוכחה
M 8.336
καὶ ταύτῃ τοίνυν ἄδηλός ἐστιν ἡ ἀπόδειξις. πρὸς τούτοις ἤτοι ἐκ φωνῆς συνέστηκεν ἡ ἀπόδειξις, ὡς τοῖς Ἐπικουρείοις εἴρηται, ἢ ἐξ ἀσωμάτων λεκτῶν, ὡς τοῖς ἀπὸ τῆς Στοᾶς. ἐξ ὁποτέρων δ’ ἂν συνεστήκῃ, πολλὴν ἐπιδέχεται ζήτησιν· τά τε γὰρ λεκτὰ εἰ ὑφέστηκε ζητεῖται, καὶ πολὺς ὁ περὶ τούτου λόγος, αἱ τε φωναὶ εἰ σημαίνουσί τι διηπόρηται. εἰ δέ, ἐξ ὁποτέρας ἂν ὕλης ὑπάρχῃ ἡ ἀπόδειξις, ζητεῖται, τὸ δὲ ζητούμενόν ἐστιν ἄδηλον, πάντως ἡ ἀπόδειξίς ἐστιν ἄδηλος. Τοῦτο μὲν οὖν ὥσπερ τι στοιχεῖον τῆς μελλούσης ἀντιρρήσεως ὑποκείσθω· μετελθόντες δὲ ἑξῆς σκοπῶμεν καὶ περὶ τοῦ εἰ ἔστιν ἡ ἀπόδειξις. <ς΄> εἰ ἔστιν ἀπόδειξις
M 8.337
לאחר שהצגנו גם מאיזה חומר ההוכחה עשויה, ננסה עתה, בהתאם לכך, להביא את הטיעונים המערערים אותה ולבחון אם קיומה נובע מן המושג והתפיסה המוקדמת שלה או לא. אמנם יש הרגילים להתנגד לנו בגסות־מה, ובייחוד בני אסכולת אפיקורוס, באומרם: ׳או שאתם מבינים מהי הוכחה, או שאינכם מבינים. אם אתם מבינים ויש לכם מושג שלה, יש הוכחה; ואם אינכם מבינים, כיצד אתם חוקרים את מה שמלכתחילה כלל אינכם משיגים?׳ אולם באמירה זו הם כמעט הופכים את עצמם, שכן מוסכם שלכל דבר נחקר חייבות להקדים תפיסה מוקדמת ומחשבה. כיצד יוכל אדם לחקור בלי שיהיה לו כל מושג של הדבר הנחקר? אם ימצא אותו לא יֵדע שמצא, ואם יחטיא לא יֵדע שהחטיא. את זאת אנו מעניקים, ורחוקים אנו מלומר שאין לנו כל מושג של כל דבר נחקר. להפך, אנו טוענים שיש לנו מושגים ותפיסות מוקדמות רבים שלו, ומפני שאיננו יכולים להבחין ביניהם ולמצוא את המכריע שבהם אנו מגיעים להשעיית השיפוט ולאי־נטייה. אילו הייתה לנו תפיסה מוקדמת אחת של הדבר הנחקר, היינו הולכים בעקבותיה ומאמינים שהוא כפי שנפל תחת אותו מושג יחיד. אך למעשה יש לנו מושגים רבים, מגוונים, מתנגשים ושווי־אמינות על דבר אחד, הן בשל כוח השכנוע שבהם הן בשל סמכות האנשים המצדדים בהם. מאחר שאיננו יכולים להאמין לכולם בגלל הסתירה, לא לפקפק בכולם מפני שאין לנו מושג אחר מהימן מהם, ולא להאמין לאחדים ולפקפק באחרים בגלל השוויון ביניהם — הגענו בהכרח להשעיית השיפוט. יש לנו אפוא תפיסות מוקדמות של הדברים בדרך שהוצגה. אילו תפיסה מוקדמת הייתה תפיסה משיגה, אפשר שבהודאתנו כי יש לנו תפיסה מוקדמת של הדבר היינו מודים גם שתפסנו אותו. אך מאחר שהתפיסה המוקדמת והמושג של הדבר אינם קיומו, אנו אומרים שאנו חושבים אותו, אך בשום אופן לא תופסים אותו, מן הטעמים שהוצגו. יתרה מזו, אם תפיסות מוקדמות הן תפיסות משיגות, נשאל גם אנו אותם בתורנו אם לאפיקורוס יש תפיסה מוקדמת ומושג של ארבעת היסודות או אין לו. אם אין לו, כיצד הוא משיג את הדבר הנחקר וחוקר דבר שאין לו אף מושג שלו? ואם יש לו, כיצד לא תפס שארבעה הם היסודות? נדמה לי שלהגנתם יאמרו שאפיקורוס אמנם חושב את ארבעת היסודות אך לא תפס אותם כלל, שכן המושג הוא תנועה גרידא של המחשבה, ומתוך אחיזתו בו הוא מתנגד לטענה שיש ארבעה יסודות. כך גם לנו יש מושג של ההוכחה, ומתוכו נבחן אם היא קיימת אם לאו; אך בכך שיש לנו מושג זה אין אנו מודים גם שתפסנו אותה. על אלה עוד נדבר פעם אחרת. אולם מאחר שראוי לנהל את ההתנגדויות בשיטתיות, יש לחקור לאיזו הוכחה במיוחד עלינו להתנגד. אם נרצה להתנגד להוכחות הפרטיות שבכל אמנות ואמנות, תהיה התנגדותנו חסרת שיטה, מפני שהוכחות כאלה הן אינסופיות;
M 8.337
Παρεστακότες καὶ τὸ ἐκ τίνος ὕλης ἐστὶν ἡ ἀπόδειξις, ἀκολούθως πειρασόμεθα καὶ τοὺς σαλεύοντας αὐτὴν λόγους προχειρίσασθαι, σκεπτόμενοι, πότερον ἀκολουθεῖ τῇ ἐπινοίᾳ καὶ προλήψει ταύτης ἡ ὕπαρξις ἢ οὐδαμῶς. καίτοι τινὲς εἰώθασιν ἡμῖν, καὶ μάλιστα οἱ ἀπὸ τῆς Ἐπικούρου αἱρέσεως, ἀγροικότερον ἐνίστασθαι, λέγοντες “ἤτοι νοεῖτε, τί ἐστιν ἡ ἀπόδειξις, ἢ οὐ νοεῖτε. καὶ εἰ μὲν νοεῖτε καὶ ἔχετε ἔννοιαν αὐτῆς, ἔστιν ἀπόδειξις· εἰ δὲ οὐ νοεῖτε, πῶς ζητεῖτε τὸ μηδ’ ἀρχὴν νοούμενον ὑμῖν;” ταῦτα γὰρ λέγοντες ὑφ’ ἑαυτῶν σχεδὸν περιτρέπονται, ἐπείπερ τὸ μὲν παντὸς τοῦ ζητουμένου πρόληψιν καὶ ἔννοιαν δεῖν προηγεῖσθαι ὁμόλογόν ἐστιν. πῶς γάρ τις καὶ ζητῆσαι δύναται μηδεμίαν ἔννοιαν ἔχων τοῦ ζητουμένου πράγματος; οὔτε γὰρ ἐπιτυχὼν εἴσεται, ὅτι ἐπέτυχεν, οὔτε ἀστοχήσας, ὅτι ἠστόχησεν. ὥστε τοῦτο μὲν δίδομεν, καὶ τοσοῦτόν γε ἀπέχομεν τοῦ λέγειν ἔννοιαν μὴ ἔχειν παντὸς τοῦ ζητουμένου πράγματος, ὡς καὶ ἀνάπαλιν πολλάς γ’ ἐννοίας αὐτοῦ καὶ προλήψεις ἔχειν ἀξιοῦν, καὶ χάριν τοῦ μὴ δύνασθαι ταύτας διακρίνειν καὶ τὴν ἐξ αὐτῶν κυριωτάτην ἀνευρεῖν εἰς ἐποχὴν καὶ ἀρρεψίαν περιίστασθαι. εἰ μὲν γὰρ μίαν εἴχομεν τοῦ ζητουμένου πράγματος πρόληψιν, κἂν ταύτῃ συνεξακολουθήσαντες τοιοῦτ’ ἐπιστεύομεν ὑπάρχειν, ὁποῖον κατὰ μίαν προσέπιπτεν ἔννοιαν· νῦν δ’ ἐπεὶ πολλὰς ἔχομεν τοῦ ἑνὸς ἐννοίας καὶ πολυτρόπους καὶ μαχομένας καὶ ἐπ’ ἴσης πιστὰς διά τε τὴν ἐν αὐταῖς πιθανότητα καὶ διὰ τὴν τῶν προϊσταμένων ἀνδρῶν ἀξιοπιστίαν, μήτε πάσαις πιστεῦσαι δυνάμενοι διὰ τὴν μάχην, μήτε πάσαις ἀπιστῆσαι τῷ μηδεμίαν ἄλλην ἔχειν αὐτῶν πιστοτέραν, μήτε τινὶ μὲν πιστεῦσαι, τινὶ δὲ ἀπιστεῖν διὰ τὴν ἰσότητα, κατ’ ἀνάγκην ἤλθομεν εἰς τὸ ἐπέχειν. ἀλλὰ γὰρ προλήψεις ἔχομεν τῶν πραγμάτων κατὰ τὸν ὑποδεδειγμένον τρόπον. καὶ διὰ τοῦτο, εἰ μὲν ἡ πρόληψις κατάληψις ὑπῆρχεν, ἴσως ἂν ἐν τῷ διδόναι τὸ πρόληψιν ἔχειν τοῦ πράγματος καὶ τὴν κατάληψιν τούτου συνωμολογοῦμεν· νῦν δ’ ἐπεὶ ἡ πρόληψις καὶ ἡ ἔννοια τοῦ πράγματος οὐχ ὕπαρξίς ἐστιν, ἐπινοεῖν μὲν αὐτό φαμεν, καταλαμβάνεσθαι δὲ μηδαμῶς διὰ τὰς προεκκειμένας αἰτίας, ἐπεί τοι, εἰ αἱ προλήψεις εἰσὶ καταλήψεις, παρὰ μέρος καὶ ἡμεῖς πευσόμεθα αὐτῶν, πότερον ἔχει πρόληψιν καὶ ἐπίνοιαν ᾿Επίκουρος τῶν τεττάρων στοιχείων ἢ οὐκ ἔχει, καὶ εἰ μὲν οὐκ ἔχει, πῶς ἀντιλήψεται τοῦ ζητουμένου πράγματος, καὶ τοῦτο ζητήσει οὗ μηδὲ ἐπίνοιαν ἔχει; εἰ δὲ ἔχει, πῶς οὐ κατείληφε τὸ τέσσαρα εἶναι στοιχεῖα; ἀλλ’ οἶμαι ὅτι ἀπολογούμενοι φήσουσιν, ὡς ἐπινοεῖ μὲν Ἐπίκουρος τὰ τέσσαρα στοιχεῖα, οὐ κατείληφε δὲ πάντως· ψιλὸν γὰρ κίνημά ἐστι τῆς διανοίας ἡ ἐπίνοια, ἧς ἐχόμενος ἀντιλέγει τῷ εἶναι τέσσαρα στοιχεῖα. τοίνυν καὶ ἡμεῖς ἔχομεν ἐπίνοιαν τῆς ἀποδείξεως, καὶ ἀπὸ ταύτης ἐξετάσομεν, εἴτε ἔστιν εἴτε καὶ μή, ταύτην δὲ ἔχοντες οὐχὶ καὶ τὴν κατάληψιν ὁμολογήσομεν. Ἀλλὰ πρὸς μὲν τούτους καὶ αὖθίς ποτε λεχθήσεται· ἐπεὶ δὲ ἐμμεθόδους προσήκει ποιεῖσθαι τὰς ἀντιρρήσεις, ζητητέον, τίνι μάλιστα δεῖ ἀποδείξει ἐνίστασθαι. καὶ δὴ ἐὰν μὲν ταῖς ἐπὶ μέρους καὶ καθ’ ἑκάστην τέχνην ἀποδείξεσιν ἐνίστασθαι θέλωμεν, ἀμέθοδον ποιησόμεθα τὴν ἔνστασιν, ἀπείρων οὐσῶν τῶν τοιούτων ἀποδείξεων·
M 8.338
אך אם נבטל את ההוכחה הכללית, הנחשבת כמכילה את כל ההוכחות המיניות, ברור שבה נבטל את כולן. כשם שאם אין בעל־חיים גם אדם אינו קיים, ואם אדם אינו קיים גם סוקרטס אינו מתקיים, מפני שהמינים מתבטלים יחד עם הסוגים, כך, אם אין הוכחה כללית, מסתלקת גם כל הוכחה מינית.
M 8.338
ἐὰν δὲ τὴν γενικὴν ἀπόδειξιν ἀνέλωμεν, ἥτις δοκεῖ πασῶν τῶν ἐπ’ εἴδους εἶναι περιεκτική, δῆλον ὅτι ἐν ταύτῃ πάσας ἕξομεν ἀνῃρημένας. ὥσπερ γὰρ ζῴου μὴ ὄντος οὐδὲ ἄνθρωπος ἔστι καὶ ἀνθρώπου μὴ ὑπάρχοντος οὐδὲ Σωκράτης ὑφέστηκεν, συναναιρουμένων τοῖς γένεσι τῶν εἰδῶν, οὕτω μὴ οὔσης γενικῆς ἀποδείξεως οἴχεται καὶ ἅπασα ἡ ἐπ’ εἴδους ἀπόδειξις·
M 8.339
שהרי הסוג אינו מתבטל בהכרח יחד עם המין, כשם שהאדם אינו מתבטל יחד עם סוקרטס; אך עם הסוג, כפי שאמרתי, נתחם ומתבטל גם המין. לכן הכרחי שגם <הטיעונים> המערערים את ההוכחה לא יכוונו אל הוכחה אחרת אלא אל הכללית, שעם ביטולה באים בעקבותיה גם שאר הסוגים.
M 8.339
τῷ μὲν γὰρ εἴδει οὐ πάντως συναναιρεῖται τὸ γένος, καθάπερ τῷ Σωκράτει ὁ ἄνθρωπος, τῷ γένει δ’, ὥσπερ εἶπον, συμπεριγράφεται τὸ εἶδος. ἀναγκαῖον οὖν ἐστι καὶ τοῖς τὴν ἀπόδειξιν σαλεύουσι <λόγοις> μὴ ἄλλην τινὰ κινεῖν ὅτι μὴ τὴν γενικήν, ᾗ καὶ τὰς λοιπὰς ἀκολουθεῖν συμβέβηκεν.
M 8.340
מאחר שההוכחה נעלמת, כפי שהסקנו לעיל, יש להוכיחה; שהרי כל נעלם המתקבל בלא הוכחה אינו ראוי לאמון. קיומה של הוכחה כלשהי ייקבע אפוא או באמצעות הוכחה כללית או באמצעות הוכחה פרטית.
M 8.340
Ἐπεὶ τοίνυν ἄδηλόν ἐστιν ἡ ἀπόδειξις, ὡς ἐπελογισάμεθα, ὀφείλει ἀποδεδεῖχθαι· πᾶν γὰρ ἄδηλον, ἀναποδείκτως λαμβανόμενον, ἔστιν ἄπιστον. ἤτοι οὖν ὑπὸ γενικῆς ἀποδείξεως καταστήσεται τὸ εἶναί τι ἀπόδειξιν ἢ ὑπὸ εἰδικῆς.
M 8.341
אך בשום אופן לא באמצעות פרטית; שכן עדיין אין שום הוכחה פרטית נקבעת, מפני שטרם הוסכמה הכללית. כשם שכל עוד לא ברור שיש בעל־חיים, גם לא נודע שיש סוס, כך כל עוד לא הוסכם שיש הוכחה כללית, שום הוכחה מן ההוכחות הפרטיות לא תהיה ראויה לאמון.
M 8.341
ἀλλ’ ὑπὸ μὲν εἰδικῆς οὐδαμῶς· οὔπω γὰρ οὐδεμία καθίσταται εἰδικὴ ἀπόδειξις διὰ τὸ μήπω ὡμολογῆσθαι τὴν γενικήν. ὡς γὰρ μηδέπω σαφοῦς ὄντος τοῦ ὅτι ἔστι ζῷον, οὐδὲ ὅτι ἵππος ἔστι γνώριμον καθέστηκεν, οὕτω μηδέπω συνομολογηθέντος τοῦ ὅτι ἔστι γενικὴ ἀπόδειξις, οὐκ ἂν εἴη τις τῶν ἐπὶ μέρους ἀποδείξεων πιστή,
M 8.342
נוסף על כך אנו נופלים לטיעון המעגלי: כדי שההוכחה הכללית תאושר, עלינו להחזיק הוכחה פרטית מהימנה; וכדי שהפרטית תוסכם, עלינו להחזיק את הכללית כוודאית. לכן אי־אפשר להחזיק לא את זו לפני זו ולא את זו לפני זו. מכאן שאי־אפשר להוכיח את ההוכחה הכללית באמצעות הוכחה פרטית.
M 8.342
μετὰ τοῦ καὶ εἰς τὸν δι’ ἀλλήλων τρόπον ἡμᾶς ἐμπίπτειν· ἵνα μὲν γὰρ ἡ γενικὴ ἀπόδειξις βεβαιωθῇ, τὴν εἰδικὴν ἡμᾶς ἔχειν δεῖ πιστήν, ἵνα δὲ ἡ εἰδικὴ ὁμολογηθῇ, τὴν γενικὴν ἔχειν βέβαιον, ὥστε μήτε ἐκείνην πρὸ ταύτης ἔχειν δύνασθαι μήτε ταύτην πρὸ ἐκείνης. οὐκοῦν ὑπὸ μὲν εἰδικῆς ἀποδείξεως ἀμήχανον τὴν γενικὴν ἀποδειχθῆναι.
M 8.343
ואף לא באמצעות הוכחה כללית; שהרי היא הדבר הנחקר, ובהיותה נעלמת ונחקרת לא תוכל לבסס את עצמה, דווקא משום שהיא זקוקה למה שיחשוף אותה. אלא אם אומרים שהיא נלקחת כהנחה ובכך מבססת דבר־מה. אך אם די לקבל דברים כהנחה כדי שיהיו מהימנים, לשם מה עוד להוכיחם, כאשר אנו יכולים לקבלם מיד ולהחזיקם כמהימנים בלא הוכחה בזכות ההנחה בלבד?
M 8.343
καὶ μὴν οὐδ’ ὑπὸ γενικῆς· αὕτη γάρ ἐστιν ἡ ζητουμένη, ἄδηλος δὲ οὖσα καὶ ζητουμένη οὐκ ἂν εἴη κατασκευαστικὴ ἑαυτῆς, ἥ γε καὶ τῶν ἐκκαλυπτόντων αὐτὴν ἔχρῃζεν. ἐκτὸς εἰ μὴ ἐξ ὑποθέσεως ληφθεῖσα λέγεταί τινος εἶναι κατασκευαστική. εἰ δὲ ἅπαξ ἐξ ὑποθέσεως λαμβάνεταί τινα καὶ ἔστι πιστά, τίς ἔτι χρεία ἀποδεικνύναι αὐτά, αὐτόθεν δυναμένων ἡμῶν λαμβάνειν ταῦτα καὶ ἀναποδείκτως διά γε τὴν ὑπόθεσιν ἔχειν πιστά;
M 8.344
נוסף על כך, אם ההוכחה הכללית מציגה את ההוכחה הכללית, אותו דבר יהיה בהיר ונעלם כאחד: בהיר מצד היותו מוכיח, ונעלם מצד היותו מוכח. באותו אופן יהיה גם מהימן ובלתי־מהימן: מהימן מפני שהוא חושף דבר־מה, ובלתי־מהימן מפני שהוא נחשף. אבסורדי לגמרי לומר שאותו דבר גלוי ונעלם, מהימן ובלתי־מהימן בעת ובעונה אחת. לכן גם הדרישה שההוכחה הכללית תציג את עצמה היא אבסורדית.
M 8.344
πρὸς τούτοις· εἰ ἡ γενικὴ ἀπόδειξις παραστατική ἐστι τῆς γενικῆς ἀποδείξεως, ἔσται ἡ αὐτὴ περιφανὴς ἄμα καὶ ἄδηλος, καὶ ᾗ μὲν ἀποδείκνυσι, περιφανής, ᾗ δὲ ἀποδείκνυται, ἄδηλος. ἔσται θ’ ὁμοίως πιστή τε καὶ ἄπιστος, πιστὴ μὲν ὅτι ἐκκαλυπτική τινός ἐστιν, ἄπιστος δὲ ὅτι ἐκκαλύπτεται. πάνυ δὲ ἄτοπον ταὐτὸ λέγειν πρόδηλον ἅμα καὶ ἄδηλον πιστόν τε καὶ ἄπιστον. τοίνυν καὶ τὸ ἀξιοῦν τὴν γενικὴν ἀπόδειξιν ἑαυτῆς εἶναι παραστατικὴν ἐστὶν ἄτοπον.
M 8.345
יתרה מזו, בדרך אחרת אי־אפשר להציג באמצעות הוכחה כללית לא רק הוכחה אלא שום דבר מן הקיימים. שכן ההוכחה הכללית או שיש לה הנחות יסוד מסוימות ומסקנה מסוימת, <או שאין לה>. אם יש לה הנחות יסוד מסוימות ומסקנה מסוימת, היא נעשית אחת ההוכחות המיניות; ואם אין לה הנחות יסוד ומסקנה, ומאחר שהוכחה אינה מסיקה בלי הנחות יסוד ומסקנה, ההוכחה הכללית לא תסיק דבר. ואם אינה מסיקה דבר, גם לא תסיק שהיא עצמה קיימת.
M 8.345
Οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ κατ’ ἄλλον τρόπον οὐχ οἷον ἀπόδειξιν ἀλλ’ οὐδ’ ἕτερόν τι τῶν ὄντων διὰ γενικῆς ἀποδείξεως δυνατόν ἐστι παρασταθῆναι. ἤτοι γὰρ τάδε τινὰ ἔχει λήμματα καὶ τήνδε τινὰ ἐπιφορὰν ἡ γενικὴ ἀπόδειξις <ἢ οὐκ ἔχει>. τάδε δέ τινα ἔχουσα λήμματα καὶ τήνδε τινὰ ἐπιφορὰν μία γέγονε τῶν ἐπ’ εἴδους. εἰ δ’ οὐκ ἔχει λήμματα καὶ ἐπιφοράν, ἐπεὶ οὐ χωρὶς λημμάτων καὶ ἐπιφορᾶς συνάγει ἡ ἀπόδειξις, οὐδὲν συνάξει ἡ γενικὴ ἀπόδειξις, μηδὲν δὲ συνάγουσα οὐδὲ τὸ ἑαυτὴν εἶναι συνάξει.
M 8.346
אם הוסכם אפוא שיש להוכיח את ההוכחה, אך אין היא יכולה להיות מוכחת לא באמצעות הוכחה כללית ולא באמצעות פרטית, ברור שמאחר שאין דבר אחר מלבדן, עלינו לשמור את החקירה על ההוכחה בהשעיית השיפוט.
M 8.346
εἰ οὖν τὸ μὲν ὅτι δεῖ ἀποδειχθῆναι τὴν ἀπόδειξιν ὡμολόγηται, αὕτη δὲ οὔτε ἐκ γενικῆς οὔτε ἐξ εἰδικῆς ἀποδείξεως δύναται ἀποδειχθῆναι, δῆλον ὡς ἄλλου μηδενὸς εὑρισκομένου παρὰ ταύτας ἐν ἐποχῇ φυλάττειν ὀφείλομεν τὴν περὶ τῆς ἀποδείξεως ζήτησιν.
M 8.347
ועוד, אם ההוכחה הראשונה מוכחת, היא מוכחת או באמצעות הוכחה נחקרת או באמצעות הוכחה שאינה נחקרת. לא באמצעות הוכחה שאינה נחקרת, שכן לאחר שההוכחה הראשונה הועמדה במחלוקת, כל הוכחה נחקרת; ולא באמצעות הוכחה נחקרת, שכן אם גם היא נחקרת, עליה להיקבע באמצעות הוכחה אחרת, השלישית באמצעות רביעית, הרביעית באמצעות חמישית, וכן עד אינסוף. לכן אי־אפשר לבסס את ההוכחה בוודאות.
M 8.347
καὶ μὴν εἴπερ ἡ πρώτη ἀπόδειξις ἀποδείκνυται, ἤτοι ὑπὸ ζητουμένης ἀποδείξεως ἀποδείκνυται ἢ ὑπὸ ἀζητήτου. οὔτε δὲ ὑπὸ ἀζητήτου· πᾶσα γὰρ ἀπόδειξις τῆς πρώτης ὑπ᾿ ἀμφισβήτησιν πεπτωκυίας ζητεῖται· οὔτε ὑπὸ ζητουμένης· πάλιν γὰρ ἐκείνη εἰ ζητεῖται, ὑπ’ ἄλλης ἀποδείξεως ὀφείλει κατασταθῆναι, καὶ ἡ τρίτη ὑπὸ τετάρτης, καὶ ἡ τετάρτη ὑπὸ πέμπτης, καὶ τοῦτ’ εἰς ἄπειρον. τοίνυν οὐκ ἔστι βεβαίως ἔχειν τὴν ἀπόδειξιν.
M 8.348
דמטריוס איש לאקוניה, מן הבולטים באסכולת אפיקורוס, אמר שקל לפתור התנגדות כזאת. לדבריו, אם נקבע אחת מן ההוכחות המיניות — למשל זו המסיקה שהאטומים הם יסודות או שיש ריק — ונראה שהיא ודאית, הרי שמיד תהיה לנו באמצעותה גם ההוכחה הכללית כמהימנה; שכן במקום שבו קיים מין של סוג כלשהו, בהכרח נמצא גם הסוג שהמין שייך לו, כפי שהזכרנו לעיל.
M 8.348
Δημήτριος δὲ ὁ Λάκων, τῶν κατὰ τὴν Ἐπικούρειον αἵρεσιν ἐπιφανῶν, εὐαπόλυτον ἔλεγεν εἶναι τὴν τοιαύτην ἔνστασιν. μίαν γάρ, φησί, τῶν ἐπ’ εἴδους ἀποδείξεων (οἷον τὴν συνάγουσαν, ὅτι ἄτομα ἔστι στοιχεῖα ἢ ὅτι κενὸν ἔστι) καταστησάμενοι καὶ βεβαίαν δείξαντες αὐτόθεν ἕξομεν ἐν ταύτῃ καὶ τὴν γενικὴν ἀπόδειξιν πιστήν· ὅπου γὰρ ἔστι τό τινος γένους εἶδος, ἐκεῖ πάντως εὑρίσκεται καὶ γένος οὗ ἐστι τὸ εἶδος, καθάπερ ἀνώτερον ὑπεμνήσαμεν.
M 8.349
הדבר אמנם נראה משכנע, אך הוא בלתי־אפשרי. ראשית, איש לא יניח ללאקוני לקבוע את ההוכחה הפרטית בלי שההוכחה הכללית התקיימה קודם. וכשם שהוא טוען שמי שמחזיק בהוכחה הפרטית מחזיק מיד גם בכללית, כך ידרשו הספקנים שיוכח קודם הסוג שלה, כדי שאפשר יהיה לתת אמון במין.
M 8.349
τοῦτο δὲ δοκεῖ μὲν εἶναι πιθανόν, ἔστι δ’ ἀδύνατον. πρῶτον μὲν γὰρ οὐδεὶς ἐάσει τὸν Λάκωνα τὴν εἰδικὴν ἀπόδειξιν καταστήσασθαι τῆς γενικῆς μὴ προϋφεστώσης· καὶ ὡς αὐτὸς ἀξιοῖ, ὅτι ἔχων τὴν εἰδικὴν ἀπόδειξιν εὐθέως ἔχει καὶ τὴν γενικήν, οὕτω καὶ οἱ σκεπτικοὶ ἀξιώσουσι προαποδειχθῆναι τὸ γένος αὐτῆς, ἵνα πιστευθῇ τὸ εἶδος.
M 8.350
ואפילו ירשו לו הללו לעשות זאת — כוונתי לקבוע הוכחה פרטית כלשהי כדי לאשר את הכללית — בני האסכולות הקרובות לא ישקטו; כל הוכחה שיבחר כמהימנה הם יהפכו, והמון רב לא ירשה להעמידה. למשל, אם ייקח את ההוכחה על האטומים, רבים מספור ישיבו נגדו; אם את זו על הריק, המונים יתנגדו; ואם את זו על הדמויות הזורמות מן הדברים — כך גם כן.
M 8.350
οὐ μὴν ἀλλὰ κἂν ἐκεῖνοι ἐπιτρέψωσιν αὐτῷ τὸ τοιοῦτο (λέγω δὲ εἰδικήν τινα καταστήσασθαι ἀπόδειξιν εἰς βεβαίωσιν τῆς γενικῆς), οἱ μὲν ἀπὸ τῶν ὁμογενῶν αἱρέσεων οὐχ ἡσυχάσουσιν, ἀλλ’ ὁποίαν ἂν προχειρίσηται ὡς πιστὴν ἀπόδειξιν, ταύτην ἀνατρέψουσι, πολύ τε πλῆθος ἕξει τῶν οὐκ ἐώντων ταύτην τεθῆναι. οἷον εἰ τὴν περὶ ἀτόμων λαμβάνοι, ἀμύθητοι ἀντιφθέγξονται αὐτῷ· εἰ τὴν περὶ κενοῦ, παμπληθεῖς ἐνστήσονται· εἰ τὴν περὶ εἰδώλων, ὡσαύτως.
M 8.351
לכן, אפילו יסכימו אנשי הספקנות לגמרי עם בחירתו, לא יוכל לאשר אף אחת מן ההוכחות הפרטיות בגלל המחלוקת בין הדוגמטיקנים. ועוד, איזו הוכחה פרטית הוא אומר שתהיה בידו כוודאית? או את זו שמוצאת חן בעיניו יותר מכולן, או כל הוכחה שהיא, או את זו המוכחת. לקבל את זו שמוצאת חן בעיניו יותר מכולן הוא מעשה נועז, הדומה יותר לבחירה שרירותית.
M 8.351
κἂν τὰ μάλιστα οὖν συντρέχωσιν αὐτοῦ τῇ προαιρέσει οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως, οὐ δυνήσεται μίαν τῶν ἐπὶ μέρους ἀποδείξεων πιστώσασθαι διὰ τὴν τῶν δογματικῶν μάχην. ἄλλως τε τίνα ποτὲ καὶ λέγει βεβαίαν ἔξειν εἰδικὴν ἀπόδειξιν; ἤτοι γὰρ τὴν αὐτόθεν ἐξ ἀπασῶν ἀρεσκομένην αὐτῷ ἢ τὴν ὁποιανδηποτοῦν ἢ τὴν ἀποδεικνυμένην. τὸ μὲν τὴν ἐξ ἀπασῶν ἀρεσκομένην αὐτῷ λαμβάνειν αὔθαδες καὶ ἀποκληρώσει μᾶλλον ἐοικός ἐστιν·
M 8.352
אם יבחר כל הוכחה שהיא, הוא יעמיד את כל ההוכחות — גם את של האפיקוראים, גם את של הסטואים ואף את של הפריפטטים — וזה אבסורדי. ואם יבחר את המוכחת, אין הוכחה: שהרי אם היא מוכחת היא נחקרת, ובהיותה נחקרת לא תהיה מהימנה אלא תזדקק למה שיאשר אותה. לכן אי־אפשר להחזיק אף אחת מן ההוכחות הפרטיות כמהימנה.
M 8.352
εἰ δὲ τὴν ὁποιανοῦν, πάσας θήσει τὰς ἀποδείξεις, τοῦτο μὲν τὰς τῶν Ἐπικουρείων, τοῦτο δὲ τὰς τῶν Στωικῶν καὶ ἤδη Περιπατητικῶν· ὅπερ ἄτοπον. εἰ δὲ τὴν ἀποδεικνυμένην, οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις· εἰ γὰρ ἀποδείκνυται ζητεῖται, καὶ ζητουμένη οὐκ ἂν εἴη πιστή, ἀλλὰ τῶν βεβαιωσόντων δεομένη. οὐκ ἄρα δυνατόν ἐστι μίαν τῶν ἐπὶ μέρους ἀποδείξεων ἔχειν πιστήν.
M 8.353
ועוד, הנחות היסוד של ההוכחה שעליה מדבר הלאקוני או שנויות במחלוקת ובלתי־מהימנות, או אינן שנויות במחלוקת ומהימנות. אם הן שנויות במחלוקת ובלתי־מהימנות, בהכרח גם ההוכחה המורכבת מהן תהיה בלתי־מהימנה לשם ביסוס דבר כלשהו. אך לומר שהן מהימנות ואינן שנויות במחלוקת הוא משאלת לב יותר מאמת.
M 8.353
καὶ μὴν τὰ λήμματα ἧς λέγει ἀποδείξεως ὁ Λάκων ἤτοι ἀμφισβητεῖται καὶ ἄπιστά ἐστιν ἢ ἀναμφισβήτητά ἐστι καὶ πιστά. ἀλλ’ εἰ μὲν ἀμφισβητεῖται καὶ ἄπιστά ἐστιν, πάντως καὶ ἡ ἐξ αὐτῶν ἀπόδειξις ἄπιστος γενήσεται πρὸς τήν τινος κατασκευήν. τὸ δὲ πιστὰ αὐτὰ εἶναι καὶ ἀναμφισβήτητα εὐχὴ μᾶλλόν ἐστιν ἢ ἀλήθεια.
M 8.354
שכן אם כל הקיימים הם או מוחשים או מושכלים, גם הנחות היסוד של ההוכחה [עצמה] חייבות להיות מוחשות או מושכלות. אך בין שהן מוחשות ובין שהן מושכלות, הן נתונות לחקירה. באשר למוחשים: או שהם קיימים כפי שהם נראים, או שהם היפעלויות ריקות ובדיונות של המחשבה, או שמקצתם גם קיימים נוסף על היראותם ואילו מקצתם רק נראים ואינם קיימים. ואפשר לראות אנשים ידועי־שם העומדים בראש כל עמדה,
M 8.354
εἰ γὰρ πάντα τὰ ὄντα ἤτοι αἰσθητά ἐστιν ἢ νοητά, ὀφείλει καὶ τὰ λήμματα τῆς ἀποδείξεως [αὐτῆς] ἤτοι αἰσθητὰ εἶναι ἢ νοητά. ἐάν τε δὲ αἰσθητὰ ἐάν τε νοητὰ ᾖ, ἐζήτηται. τὰ μὲν γὰρ αἰσθητὰ ἢ ὑπόκειται τοιαῦτα ὁποῖα φαίνεται, ἢ κενοπαθήματά ἐστι καὶ ἀναπλάσματα τῆς διανοίας, ἢ τινὰ μὲν αὐτῶν σὺν τῷ φαίνεσθαι καὶ ἔστι, τινὰ δὲ φαίνεται μόνον, οὐκέτι δέ γε καὶ ὑπόκειται. καὶ πάρεστιν ἐπισήμους ἰδεῖν ἄνδρας τοὺς ἑκάστης στάσεως προεστῶτας,
M 8.355
שהרי דמוקריטוס ערער על כל קיום מוחש, אפיקורוס אמר שכל מוחש הוא ודאי, וזנון הסטואי (fr. 63 Arn.) ערך הבחנה. לכן, אם הנחות היסוד מוחשות, הן שנויות במחלוקת. כך גם אם הן מושכלות; שכן גם בעניינן, הן בחיים הן בפילוסופיה, אפשר לראות מחלוקת רבה ביותר, כאשר לאנשים שונים נראות דעות שונות.
M 8.355
εἴγε Δημόκριτος μὲν πᾶσαν αἰσθητὴν ὕπαρξιν κεκίνηκεν, Ἐπίκουρος δὲ πᾶν αἰσθητὸν βέβαιον ἔλεξεν εἶναι, ὁ δὲ Στωικὸς Ζήνων (fr. 63 Arn.) διαιρέσει ἐχρήσατο, ὥστ’ ἐὰν ᾖ αἰσθητὰ τὰ λήμματα, διάφωνά ἐστιν. ὡσαύτως δὲ κἂν νοητὰ τυγχάνῃ· καὶ γὰρ περὶ τούτων, τοῦτο μὲν ἐν τῷ βίῳ, τοῦτο δὲ ἐν φιλοσοφίᾳ, πλείστην πάρεστιν ἰδεῖν μάχην, ἄλλοις ἄλλων ἀρεσκομένων.
M 8.356
ועוד, אם כל מושכל מקבל את ראשיתו ואת מקור אישורו מן החישה, והדברים הנודעים בחישה, כפי שהסקנו, שנויים במחלוקת, גם המושכלים חייבים להיות כאלה. לפיכך הנחות היסוד של ההוכחה, לאיזה משני החלקים שיהיו שייכות, בלתי־מהימנות ובלתי־ודאיות; ומשום כך גם ההוכחה אינה מהימנה.
M 8.356
εἶτα πρὸς τοῖς λεχθεῖσιν, εἰ πᾶν νοητὸν τὴν ἀρχὴν ἔχει καὶ πηγὴν τῆς βεβαιώσεως ἐξ αἰσθήσεως, τὰ δὲ δι’ αἰσθήσεως γνωριζόμενα, ὡς ἐπελογισάμεθα, διάφωνά ἐστιν, ἀνάγκη καὶ τὰ νοητὰ τοιαῦτα τυγχάνειν, ὥστε καὶ τὰ λήμματα τῆς ἀποδείξεως, ἐξ ὁποτέρας ἂν ᾖ μοίρας, ἄπιστά ἐστι καὶ ἀβέβαια. διὰ δὲ τοῦτο καὶ ἡ ἀπόδειξις οὐ πιστή.
M 8.357
ולנסח זאת באופן כללי יותר: הנחות היסוד הן דברים נראים; לגבי הדברים הנראים נחקר אם הם קיימים; ודברים נחקרים אינם הנחות יסוד מאליהם, אלא יש לאשרם באמצעות דבר־מה. באמצעות מה אפוא נוכל להציג שהדבר הנראה <גם> קיים כפי שהוא נראה?
M 8.357
Καὶ ἵνα καθολικώτερον εἴπωμεν, τὰ λήμματα φαινόμενά ἐστι, τὰ δὲ φαινόμενα ἐζήτηται εἰ ὑπόκειται, τὰ δὲ ζητούμενα οὐκ αὐτόθεν ἐστὶ λήμματα, ἀλλὰ ὀφείλει διὰ τινος βεβαιωθῆναι. τὸ οὖν φαινόμενον, <ὅτι>, ὁποῖον φαίνεται, καὶ ὑπόκειται, διὰ τίνος ἔχομεν παραστῆσαι;
M 8.358
או באמצעות דבר נעלם או באמצעות דבר נראה. אך האפשרות של דבר נעלם אבסורדית: כה רחוק הנעלם מן היכולת לחשוף דבר־מה, עד שלהפך, הוא עצמו זקוק למה שיציגו.
M 8.358
ἢ γὰρ δι’ ἀδήλου πράγματος πάντως ἢ διὰ φαινομένου. ἀλλὰ τὸ μὲν δι’ ἀδήλου ἄτοπον· τοσοῦτον γὰρ ἀπέχει τὸ ἄδηλον τοῦ δύνασθαί τι ἐκκαλύπτειν ὡς καὶ ἀνάπαλιν αὐτὸ δεῖσθαι τοῦ παραστήσοντος.
M 8.359
ולהציג זאת באמצעות דבר נראה אבסורדי עוד יותר; שהרי זה עצמו הדבר הנחקר, ושום דבר נחקר אינו יכול לאשר את עצמו. לכן אי־אפשר לבסס את הדברים הנראים, כדי שההוכחה תהיה לנו מהימנה בדרך זו.
M 8.359
διὰ φαινομένου δὲ πολλῷ ἀτοπώτερον· αὐτὸ γὰρ τοῦτό ἐστι τὸ ζητούμενον, καὶ οὐδὲν τῶν ζητουμένων ἑαυτοῦ βεβαιωτικόν. ἀμήχανον ἄρα τὰ φαινόμενα καταστήσασθαι, ἴνα καὶ τὴν ἀπόδειξιν οὕτως ἔχωμεν πιστήν.
M 8.360
אך הדוגמטיקנים אומרים שיש לקבל את הדברים הנראים בהכרח: ראשית, מפני שאין בידינו דבר מהימן מהם; ושנית, מפני שהטיעון המערער אותם הופך את עצמו. הוא מבטל אותם באמצעות קביעה בלבד, או באמצעות דברים נראים, או באמצעות דברים שאינם נראים. אם הוא משתמש בקביעה, אין הוא מהימן, שכן קל להציג את הקביעה הנגדית.
M 8.360
ἀλλὰ τὰ φαινόμενα, φασὶν οἱ δογματικοί, πάντως δεῖ τιθέναι, πρῶτον ὅτι οὐδὲν ἔχομεν πιστότερον αὐτῶν, εἶθ’ ὅτι ὁ κινῶν αὐτὰ λόγος αὐτὸς ὑφ’ ἑαυτοῦ περιτρέπεται. ἤτοι γὰρ φάσει μόνον χρώμενος ταῦτα ἀναιρεῖ ἢ φαινομένοις ἢ μὴ φαινομένοις. ἀλλὰ φάσει μὲν χρώμενος ἄπιστός ἐστιν· ῥᾴδιον γὰρ τὴν ἀντικειμένην ἐκθέσθαι φάσιν.
M 8.361
אם הוא משתמש בדברים שאינם נראים, שוב אין הוא מהימן, מפני שהוא מבקש להפוך את הנראים באמצעות הלא־נראים. ואם הוא מערער את הנראים באמצעות נראים, הריהם מהימנים בהכרח, וכך יהיו הדברים הנראים מהימנים מכוח עצמם.
M 8.361
εἰ δὲ μὴ φαινομένοις, πάλιν ἄπιστος θέλων διὰ μὴ φαινομένων τὰ φαινόμενα περιτρέπειν. εἰ δὲ φαινομένοις κινεῖ τὰ φαινόμενα, πάντως πιστοῖς, καὶ οὕτως αὐτόθεν ἔσται τὰ φαινόμενα πιστά.
M 8.362
כך טיעונם שלהם פועל גם נגדם. אשר לנו, כבר הסקנו קודם (§ 355) <אמנם> שהדברים הנראים, בין שהם מוחשים ובין שהם מושכלים, מלאים מחלוקת רבה הן בין הפילוסופים הן בחיים. אולם ביחס להבחנה שלפנינו יש לומר עתה זאת: איננו מערערים את הנראים באמצעות קביעה ואף לא באמצעות דברים שאינם נראים, אלא משווים אותם אלה לאלה. אילו נמצאו המוחשים תואמים למוחשים, המושכלים למושכלים, ושני הסוגים אלה לאלה, אפשר שהיינו מעניקים שהם אכן כפי שהם נראים.
M 8.362
ὥστε ὁ λόγος καὶ κατ’ αὐτῶν χωρεῖ. ἡμεῖς δὲ ὅτι <μὲν> τὰ φαινόμενα, εἴτε αἰσθητὰ εἴη εἴτε νοητά, πλείστης γέμει μάχης τῆς τε παρὰ φιλοσόφοις καὶ τῆς παρὰ τῷ βίῳ, πρότερον (§ 355) ἐπελογισάμεθα· τὸ δὲ νῦν ἔχον πρὸς τὴν ἐκκειμένην διαστολὴν ἐκεῖνο ῥητέον, ὅτι οὔτε φάσει χρώμενοι κινοῦμεν τὰ φαινόμενα οὔτε μὴ φαινομένοις, συγκρίνοντες δὲ αὐτὰ αὑτοῖς. εἰ μὲν γὰρ σύμφωνα εὑρίσκετο τὰ αἰσθητὰ τοῖς αἰσθητοῖς καὶ τὰ νοητὰ τοῖς νοητοῖς καὶ ἐναλλάξ, ἴσως ἂν παρεχωροῦμεν αὐτὰ τοιαῦτα τυγχάνειν ὁποῖα φαίνεται·
M 8.363
אך למעשה, בהשוואה אנו מוצאים מחלוקת שאינה ניתנת להכרעה, ובה כל צד דוחה את האחר. מאחר שאיננו יכולים לקבל את כולם בגלל המחלוקת הזאת, לא לקבל אחדים בגלל שוויון־הכוח בין הניגודים, ולא לדחות את כולם מפני שאין דבר מהימן יותר מן ההיראות — הגענו להשעיית השיפוט.
M 8.363
νῦν δὲ ἐν τῇ συγκρίσει ἀνεπίκριτον εὑρίσκοντες μάχην, καθ’ ἣν τὰ ἕτερα ὑπὸ τῶν ἑτέρων ἐκβάλλεται, τῷ μήτε πάντα θεῖναι δύνασθαι διὰ τὴν τοιαύτην μάχην μήτε τινὰ διὰ τὴν τῶν ἀντικειμένων ἰσοσθένειαν, μήτε πάντ’ ἐκβαλεῖν διὰ τὸ μηδὲν ἔχειν τοῦ φαίνεσθαι πιστότερον, ἐπὶ τὸ ἐπέχειν κατηντήσαμεν.
M 8.364
אך הטיעון השואב את אמינותו מן הדברים הנראים דוחה גם את עצמו בשעה שהוא מערער אותם. כך דיברו אנשים המניחים מראש את הדבר הנחקר; שכן לא הטיעון מתאשר מן הנראים, אלא הנראים מתחזקים מן הטיעון.
M 8.364
ἀλλ’ ὁ λόγος ἐκ τῶν φαινομένων τὴν πίστιν λαμβάνων ἐν τῷ ταῦτα κινεῖν καὶ ἑαυτὸν συνεκβάλλει. ὅπερ ἦν συναρπαζόντων τὸ ζητούμενον ἀνδρῶν. οὐ γὰρ ὁ λόγος ἐκ τῶν φαινομένων βεβαιοῦται, ἀλλὰ τὰ φαινόμενα ἐκ τοῦ λόγου κρατύνεται.
M 8.365
ובצדק: אם שוררת עליהם מחלוקת — יש האומרים שהם קיימים ויש השוללים זאת לגמרי — יש לבססם באמצעות טיעון. עדים לכך אינם אלא בעלי הדעות האחרות, <.....> להוכיח בטיעון שהדברים הנראים אמיתיים. ומלבד זאת, הטענה שיש להאמין לדברים הנראים <....>;
M 8.365
καὶ εἰκότως· εἰ γὰρ διάφωνά ἐστι (τινῶν μὲν λεγόντων αὐτὰ ὑποκεῖσθαι, τινῶν δὲ μηδαμῶς), ἐκ τοῦ λόγου ὀφείλει κατασταθῆναι. τούτου τε μάρτυρές εἰσιν οὐκ ἄλλοι τινὲς ἢ οἱ ἑτερόδοξοι, <.....> λόγῳ δ’ ἀποδεῖξαι ὅτι ἀληθῆ ἐστι τὰ φαινόμενα. καὶ ἄλλως τὸ ὅτι τοῖς φαινομένοις δεῖ πιστεύειν <....>;
M 8.366
לפיכך לא הדברים הנראים ודאיים יותר מן הטיעון, אלא הטיעון ודאי יותר מן הדברים הנראים, שכן הוא המאשר גם את עצמו וגם אותם. אם אפוא הנחות היסוד של ההוכחה נעלמות, וגם המסקנה נעלמת, ומה שמורכב מנעלמים הוא שוב נעלם, הרי שההוכחה נעלמת וזקוקה למה שיציג את אמינותה — דבר שאינו מתפקידה של הוכחה.
M 8.366
οὐκ ἄρα τὰ φαινόμενα τοῦ λόγου ἀλλ’ ὁ λόγος τῶν φαινομένων βεβαιότερός ἐστιν, ὅ γε καὶ ἑαυτὸν κἀκεῖνα πιστούμενος. Εἰ δὴ τὰ λήμματα τῆς ἀποδείξεως ἐστιν ἄδηλα, ἄδηλος δὲ καὶ ἡ ἐπιφορά, τὸ δὲ ἐξ ἀδήλων συνεστὼς πάλιν ἄδηλον, ἡ ἀπόδειξίς ἐστιν ἄδηλος καὶ ἐπιζητεῖ τὸ παραστῆσον αὐτῆς τὴν πίστιν, ὅπερ οὐκ ἔστιν ἀποδείξεως.
M 8.367
אולם אין לדרוש הוכחה לכול, הם אומרים (Stoic. fr. II 167 Arn.); יש לקבל דברים אחדים כהנחות, שאם לא יינתן לנו דבר המהימן מכוח עצמו, לא יוכל הטיעון להתקדם. ראשית <אפוא> נשיב שגם אין כל הכרח שהדוקטרינות שלהם, שהן יצירי דמיון, יתקדמו. ושנית, לאן יתקדמו?
M 8.367
Ἀλλ’ οὐ δεῖ, φασί (Stoic. fr. II 167 Arn.), πάντων ἀπόδειξιν αἰτεῖν, τινὰ δὲ καὶ ἐξ ὑποθέσεως λαμβάνειν, ἐπεὶ οὐ δυνήσεται προβαίνειν ἡμῖν ὁ λόγος, ἐὰν μὴ δοθῇ τι πιστὸν ἐξ αὑτοῦ τυγχάνειν. ἀλλὰ πρῶτον <μὲν> καὶ ἡμεῖς ἐροῦμεν, ὅτι οὐκ ἐστιν ἀναγκαῖον τὰς ἐκείνων δογματολογίας προβαίνειν, πλασματώδεις ὑπαρχούσας. εἶτα καὶ ποῖ προβήσονται;
M 8.368
הדברים הנראים מציגים רק את העובדה שהם נראים, אך אין בכוחם ללמד שהם גם קיימים. נניח אפוא שהנחות היסוד של ההוכחה נראות, וכך גם המסקנה. אך בדרך זו הדבר הנחקר לא יוסק והאמת לא תתגלה, שהרי נישאר בקביעה גרידא ובהיפעלותנו שלנו. הניסיון להציג שהדבר לא רק נראה אלא גם קיים הוא דרכם של אנשים שאינם מסתפקים במה שנחוץ לצורך מעשי, אלא להוטים לחטוף לעצמם גם את מה שאפשרי בלבד.
M 8.368
τῶν γὰρ φαινομένων αὐτὸ μόνον παριστάντων ὅτι φαίνεται, τὸ δ’ ὅτι καὶ ὑπόκειται μηκέτι προσισχυόντων διδάσκειν, τιθέσθω καὶ τὰ λήμματα τῆς ἀποδείξεως ὅτι φαίνεται, καὶ ἡ ἐπιφορὰ ὁμοίως. ὧδε δὲ οὐ συναχθήσεται τὸ ζητούμενον καὶ οὐ παραχθήσεται ἡ ἀλήθεια, μενόντων ἡμῶν ἐπὶ ψιλῆς φάσεως καὶ τοῦ οἰκείου πάθους. τὸ δ’ ὅτι οὐ μόνον φαίνεται, ἀλλὰ καὶ ὑπόκειται θέλειν παριστᾶν ἀνδρῶν ἐστι μὴ τῷ ἀναγκαίῳ πρὸς τὴν χρείαν ἀρκουμένων, ἀλλὰ καὶ τὸ δυνατὸν συναρπάζειν ἐσπουδακότων.
M 8.369
ובכלל, מאחר שהדוגמטיקנים טוענים שלא רק ההוכחה אלא כמעט הפילוסופיה כולה מתקדמת מתוך הנחות, ננסה, ככל יכולתנו, לומר דברים אחדים נגד המקבלים דבר־מה כהנחה.
M 8.369
Καθόλου τε ἐπεὶ οὐχ ἡ ἀπόδειξις μόνον ἐξ ὑποθέσεως προκόπτειν ἀξιοῦται τοῖς δογματικοῖς, ἀλλὰ καὶ ὅλη σχεδὸν ἡ φιλοσοφία, πειρασόμεθα κατὰ τὸ δυνατὸν ὀλίγα διεξελθεῖν πρὸς τοὺς ἐξ ὑποθέσεως τι λαμβάνοντας.
M 8.370
הדברים שהם אומרים לקבל כהנחה: אם הם מהימנים מפני שהתקבלו כהנחה, גם ניגודיהם, כאשר יתקבלו כהנחה, ייראו מהימנים, וכך נעמיד דברים סותרים. ואם ביחס לניגודים האלה ההנחה חלשה מכדי להקנות אמינות, היא תהיה <חלשה> גם ביחס לדברים הראשונים; ולכן שוב לא נניח אף אחד משני הצדדים.
M 8.370
ταῦτα γὰρ ἃ φασιν ἐξ ὑποθέσεως λαμβάνειν, εἰ μὲν πιστά ἐστι διὰ τὸ ἐξ ὑποθέσεως εἰλῆφθαι, πιστὰ φανήσεται καὶ τἀναντία τούτοις ἐξ ὑποθέσεως ληφθέντα, καὶ ταύτῃ θήσομεν τὰ μαχόμενα· εἰ δὲ ἐπὶ τούτων, φημὶ δὲ τῶν ἐναντίων, πρὸς πίστιν ἡ ὑπόθεσις ἀσθενής, <ἀσθενὴς> καὶ ἐπ’ ἐκείνων γενήσεται, ὥστε οὐδέτερα πάλιν ὑποθησόμεθα.
M 8.371
יתר על כן, הדבר שאדם מניח הוא אמיתי וקיים כפי שהוא מניחו, או כוזב. אם הוא אמיתי, המניח עושה עוול לעצמו: במקום לקבלו מיד כאמת בלי לבקש רשות, הוא נמלט אל דבר מלא חשד — ההנחה — ומבקש את מה שאמיתי מעצמו. ואם הוא כוזב, המשתמש בהנחה אינו עושה עוול עוד לעצמו אלא לטבעם של הדברים, בדרשו שיוענק לו מיד מה שאינו קיים כאילו הוא קיים, ובכפותו לקבל את הכזב כאמת.
M 8.371
τοῦτό τε ὃ ὑποτίθεταί τις, ἤτοι ἀληθές ἐστι καὶ τοιοῦτον οἷον αὐτὸ ὑποτίθεται, ἢ ψεῦδος. καὶ εἰ μὲν ἀληθές, ἑαυτὸν ἀδικεῖ ὁ ὑποτιθέμενος τοῦτο, εἴγε δυνάμενος αὐτὸ μὴ αἰτεῖσθαι, ἀλλ’ αὐτόθεν λαμβάνειν ὡς ἀληθὲς εἰς πρᾶγμα συμφεύγει ὑποψίας πλῆρες, εἰς τὴν ὑπόθεσιν, αἰτούμενος τὸ αὐτόθεν ἀληθές. εἰ δὲ ψεῦδός ἐστιν, οὐκέτι αὑτόν, ἀλλὰ τὴν φύσιν τῶν πραγμάτων ἀδικεῖ ὁ τῇ ὑποθέσει χρώμενος, τὸ μὴ ὂν ἀξιῶν αὐτῷ αὐτόθεν συγχωρηθῆναι ὡς ὄν, καὶ τὸ ψεῦδος βιαζόμενος λαμβάνειν ὡς ἀληθές.
M 8.372
ועוד, אם אדם טוען שכל הנובע מן הדברים שהתקבלו כהנחה הוא ודאי, הוא מערבב את החקירה הפילוסופית כולה. שכן נניח מיד ששלוש הן ארבע, ונסיק כנובע מכך ששש הן שמונה; ודבר זה — ששש הן שמונה — יהיה אמיתי <....>.
M 8.372
καὶ μὴν εἴπερ πᾶν τὸ ἀκολουθοῦν τοῖς ἐξ ὑποθέσεως ληφθεῖσιν ἀξιοῖ τις βέβαιον εἶναι, ὅλην συγχέει τὴν φιλόσοφον ζήτησιν. εὐθέως γὰρ ὑποθησόμεθα τὰ τρία τέσσαρα εἶναι, καὶ συνάξομεν ὧς ἀκολουθοῦν τὸ τὰ ἓξ ὀκτὼ ὑπάρχειν· ἔσται δὲ τοῦτο ἀληθές (τὸ τὰ ὀκτὼ ὑπάρχειν) <....>.
M 8.373
אם יאמרו לנו שדבר כזה אבסורדי, שכן הדבר המונח חייב להיות ודאי כדי שיוסכם גם מה שנובע ממנו, ישמעו גם את תשובתנו: שאין לקבל דבר מיד, אלא יש להעמיד בדייקנות כל דבר שמניחים.
M 8.373
εἰ δὲ λέγοιεν πρὸς ἡμᾶς, ὅτι ἄτοπόν ἐστι τὸ τοιοῦτο (δεῖ γὰρ βέβαιον εἶναι τὸ ὑποτεθέν, ἵνα συνομολογηθῇ καὶ τὸ ἀκολουθοῦν τούτῳ), καὶ τὸ παρ’ ἡμῶν ἀκούσονται, [τὸ] μηδὲν αὐτόθεν ἀξιούντων λαμβάνειν, πᾶν δὲ τὸ τιθέμενον μετ’ ἀκριβείας τίθεσθαι.
M 8.374
נוסף על כך, אם הדבר המונח ודאי ובטוח מעצם היותו מונח, אל יניחו הפילוסופים הדוגמטיקנים את הדברים שמתוכם הם מסיקים את הנעלם, אלא את הנעלם עצמו — כלומר, לא את הנחות היסוד של ההוכחה אלא את המסקנה. אך גם אם יניחו אותה רבבת פעמים, היא אינה מהימנה בשל היותה נעלמת ונתונה לחקירה. ברור אפוא שגם אם יבקשו לקבל את הנחות היסוד של ההוכחה בלי הוכחה, לא ישיגו בכך דבר מבחינת האמינות, מפני שגם הן שייכות לדברים השנויים במחלוקת.
M 8.374
πρὸς τούτοις, εἰ τὸ ὑποτιθέμενον, ᾗ ὑποτίθεται, βέβαιόν ἐστι καὶ ἀσφαλές, μὴ ταῦτα ὑποτιθέσθωσαν οἱ δογματικῶς φιλοσοφοῦντες τὰ ἐξ ὧν συνάγουσι τὸ ἄδηλον, ἀλλ’ αὐτὸ τὸ ἄδηλον, τουτέστι μὴ τὰ λήμματα τῆς ἀποδείξεως, ἀλλὰ τὴν ἐπιφοράν. ἀλλὰ κἂν μυριάκις τοῦθ’ ὑποθῶνται, οὐκ ἔστι πιστὸν διὰ τὴν ἀδηλότητα καὶ τὴν περὶ αὐτοῦ ζήτησιν. φανερὸν δήπουθεν ὅτι, οὐδὲ ἐὰν τὰ λήμματα τῆς ἀποδείξεως δίχα ἀποδείξεως αἰτήσωνται, ἀνύουσί τι πρὸς πίστιν διὰ τὸ καὶ ταῦτα τῶν ἀμφισβητησίμων ὑπάρχειν.
M 8.375
אכן, אך הם רגילים להשיב שאמיתותו של הדבר הנובע מן הדברים שהתקבלו כהנחה היא עדות לתקפות ההנחה. שכן אם מה שנובע מהם תקין, גם הדברים שמהם הוא נובע נעשו אמיתיים ובלתי־שנויים במחלוקת. אך מניין לנו, ישאל מישהו,
M 8.375
Νὴ Δία, ἀλλ’ εἰώθασιν ὑποτυγχάνοντες λέγειν, ὅτι πίστις ἐστὶ τοῦ ἐρρῶσθαι τὴν ὑπόθεσιν τὸ ἀληθὲς εὑρίσκεσθαι ἐκεῖνο τὸ τοῖς ἐξ ὑποθέσεως ληφθεῖσιν ἐπιφερόμενον· εἰ γὰρ τὸ τούτοις ἀκολουθοῦν ἐστὶν ὑγιές, κἀκεῖνα οἷς ἀκολουθεῖ ἀληθῆ καὶ ἀναμφίλεκτα καθέστηκεν. καὶ πόθεν ἔχομεν, ἐρεῖ τις,
M 8.376
להראות שמה שנובע מן הדבר שהתקבל כהנחה הוא אמיתי? האם ממנו עצמו או מהנחות היסוד שמהן הוא נובע? לא מעצמו, שהרי הוא נעלם. ומהנחות היסוד? גם לא כך, שהרי עליהן נסבה המחלוקת ויש לבססן תחילה.
M 8.376
δεῖξαι ὅτι τὸ ἀκολουθοῦν τῷ ἐξ ὑποθέσεως ληφθέντι ἀληθές ἐστιν; ἀρά γε ἐξ αὐτοῦ ἢ ἐκ τῶν λημμάτων οἷς ἀκολουθεῖ; ἀλλ’ ἐξ αὐτοῦ μὲν οὐκ ἂν εἴη· ἄδηλον γάρ ἐστιν. ἐκ δὲ τῶν λημμάτων; οὐδ’ οὕτως· περὶ γὰρ τούτων ἐστὶν ἡ μάχη, καὶ δεῖ αὐτὰ πρότερον κατασταθῆναι.
M 8.377
אך נניח גם שמה שנובע מן הדברים שהתקבלו כהנחה הוא אמיתי; עדיין אין מכאן שגם הדברים שהתקבלו כהנחה יהיו אמיתיים. אילו לשיטתם אמת בלבד הייתה נובעת מאמת, <אז> היה הטיעון מתקדם: מאחר שהנובע מן הדבר שהתקבל כהנחה אמיתי, גם הדבר שהתקבל כהנחה אמיתי.
M 8.377
οὐ μὴν ἀλλ’ ἔστω γε καὶ τὸ ἀκολουθοῦν τοῖς ἐξ ὑποθέσεως ληφθεῖσιν ἀληθές· οὐ μὴν παρὰ τοῦτο καὶ τὰ ἐξ ὑποθέσεως ληφθέντα γενήσεται ἀληθῆ. εἰ μὲν γὰρ μόνον κατ’ αὐτοὺς τῷ ἀληθεῖ εἴπετο ἀληθές, προύβαινεν <ἂν> ὁ λόγος, ὡς τοῦ ἀκολουθοῦντος τῷ ἐξ ὑποθέσεως ληφθέντι ὄντος ἀληθοῦς γίνεσθαι τὸ ἐξ ὑποθέσεως ληφθὲν ἀληθές·
M 8.378
אך מאחר שהם אומרים שגם כזב נובע מכזב וגם אמת נובעת מכזב, אין הכרח שאם הסיפא אמיתית גם הרישא תהיה אמיתית; אפשר שהסיפא אמיתית והרישא כוזבת. די בדברים אלה, כבדרך אגב וכמאמר מוסגר, על כך שאין להתחיל הוכחה מתוך הנחה.
M 8.378
νῦν δὲ ἐπεὶ καὶ ψεύδει ψεῦδός φασιν ἀκολουθεῖν καὶ ψεύδει ἀληθές, οὐ κατ’ ἀνάγκην, εἰ τὸ λῆγόν ἐστιν ἀληθές, καὶ τὸ ἡγούμενον ἔσται ἀληθές, ἀλλ’ ἐνδέχεται τοῦ λήγοντος ἀληθοῦς ὄντος τὸ ἡγούμενον ὑπάρχειν ψεῦδος. Ὁδοῦ μὲν οὖν πάρεργον, ὡς φασι, καὶ παρενθήκης τοσαῦτα εἰρήσθω περὶ τοῦ μὴ δεῖν ἐξ ὑποθέσεως κατάρχεσθαι τὴν ἀπόδειξιν·
M 8.379
עתה יש להראות בהתאם שההוכחה גם נופלת לטיעון המעגלי, שהוא מביך עוד יותר. כבר ביססנו שההוכחה היא מן הנעלמים; כל נעלם זקוק להכרעה, ומה שזקוק להכרעה זקוק לאמת־מידה שתציג אם הוא תקין אם לאו. כשם שדבר שיש למדוד אי־אפשר מטבעו למדוד בלי מידה, וכל דבר המיושר לפי סרגל אינו מיושר בלי סרגל, כך גם דבר הנשפט אינו נבחן בלי אמת־מידה.
M 8.379
ἀκολούθως δ’ ὑποδεικτέον, ὅτι καὶ εἰς τὸν δι’ ἀλλήλων τρόπον ἐμπέπτωκεν, ὅ ἐστιν ἀπορώτερον. ὅτι μὲν γὰρ τῶν ἀδήλων ἐστὶν ἡ ἀπόδειξις προκατεστησάμεθα, πᾶν δὲ ἄδηλον ἐπικρίσεως δεῖται, τὸ δὲ ἐπικρίσεως δεόμενον κριτηρίου χρῄζει τοῦ παραστήσοντος, εἴτε ὑγιές ἐστιν εἴτε μὴ τοιοῦτον· ὥσπερ γὰρ τὸ μετρηθῆναι ὀφεῖλον οὐ χωρὶς μέτρου μετρεῖσθαι πέφυκε καὶ πᾶν τὸ κανονιζόμενον οὐ χωρὶς κανόνος κανονίζεται, οὕτω καὶ τὸ κρινόμενον οὐ χωρὶς κριτηρίου δοκιμάζεται.
M 8.380
אולם מאחר שנחקרה גם השאלה אם קיימת אמת־מידה — אחדים אומרים שאין כל אמת־מידה, אחרים שיש, ואחרים שומרים את הדבר בהשעיית השיפוט — יהיה צורך להוכיח באמצעות הוכחה כלשהי שקיימת אמת־מידה. אך כדי שתהיה לנו ההוכחה מהימנה, יהיה צורך לחזור אל אמת־המידה. וכך, מאחר שאין לנו ההוכחה מהימנה לפני אמת־המידה ואף לא אמת־המידה ודאית לפני ההוכחה, עלינו להודות בהשעיית השיפוט ביחס לשתיהן.
M 8.380
ἐπεὶ οὖν καὶ τὸ εἰ ἔστι κριτήριον ἐζήτηται, τῶν μὲν μηδὲν εἶναι φαμένων, τῶν δὲ εἶναι, τῶν δὲ ἐν ἐποχῇ τοῦτο φυλαξάντων, πάλιν δεήσει τὸ ὅτι ἔστι κριτήριον ἀποδειχθῆναι διά τινος ἀποδείξεως. ἀλλὰ δὴ ἵν’ ἔχωμεν τὴν ἀπόδειξιν πιστήν, ἀναστρέφειν ἐπὶ τὸ κριτήριον δεήσει, καὶ οὕτω, μήτε ταύτην πρὸ ἐκείνου ἔχοντας πίστιν μήτε ἐκεῖνο πρὸ ταύτης βέβαιον, ὁμολογεῖν τὴν περὶ ἀμφοτέρων ἐποχήν.
M 8.381
נוסף על האמור אפשר אפוא לערער את ההוכחה גם מכוח מושגה. אמנם אפילו אילו הייתה ניתנת למחשבה, לא הייתה קיימת בהכרח, שכן יש דברים רבים שאנו חושבים עליהם, כפי שאמרתי (§ 334a), אך אינם שותפים בשום קיום. אולם כאשר גם מושג ההוכחה נמצא בלתי־אפשרי, נקטעת ללא מחלוקת גם התקווה לקיומה.
M 8.381
Ἐνέσται οὖν σὺν τοῖς εἰρημένοις κἀκ τῆς ἐπινοίας κινεῖν τὴν ἀπόδειξιν. καίτοι εἰ ἐπενοεῖτο, οὐ πάντως ἂν ὑπῆρχεν· πολλὰ γὰρ ἔστιν ἅπερ ἐπινοεῖται μέν, ὡς ἔφην (§ 334a), οὐ μετέχει δέ τινος ὑπάρξεως. νῦν δὲ ὅταν καὶ ἡ ἐπίνοια εὑρίσκηται ἀδύνατος ἡ τῆς ἀποδείξεως, ἀναμφιλέκτως καὶ ἡ τῆς ὑπάρξεως ἐλπὶς ἀποκόπτεται.
M 8.382
מאחר שיש שני מיני הוכחה, הכללית והפרטית, נמצא מיד שהכללית אינה ניתנת למחשבה. איש מאתנו אינו מכיר הוכחה כללית, ומעולם לא הצליח איש להציג באמצעותה דבר־מה.
M 8.382
δυεῖν οὖν οὐσῶν ἀποδείξεων, τῆς τε γενικῆς καὶ τῆς εἰδικῆς, τὴν μὲν γενικὴν αὐτόθεν εὑρήσομεν ἀνεπινόητον· οὐδεὶς γὰρ ἡμῶν οἶδε γενικὴν ἀπόδειξιν, οὐδὲ διὰ ταύτης πώποτέ τι δεδύνηται παραστῆσαι.
M 8.383
ומלבד זאת, ראוי לשאול אם להוכחה כזאת יש הנחות יסוד ומסקנה או שאין לה. אם אין לה, כיצד עוד אפשר לחשוב אותה כהוכחה, כאשר אי־אפשר לכונן את מחשבתה של שום הוכחה בלי הנחות היסוד שלה והמסקנה? ואם יש לה את שתיהן, כלומר הנחות יסוד ומסקנה, היא הוכחה פרטית כלשהי.
M 8.383
καὶ ἄλλως ἄξιον πυθέσθαι, πότερον λήμματα ἔχει καὶ ἐπιφορὰν ἡ τοιαύτη ἀπόδειξις ἢ οὐκ ἔχει. καὶ εἰ μὲν οὐκ ἔχει, πῶς ἔτι δύναται νοηθῆναι ἀπόδειξις, εἴγε ἡ πάσης ἀποδείξεως νόησις οὐ χωρὶς τῶν αὐτῆς λημμάτων καὶ τῆς ἐπιφορᾶς συνίσταται; εἰ δὲ ἔχει ἑκάτερα, τουτέστι τὰ λήμματα καὶ τὴν ἐπιφοράν, εἰδική τίς ἐστιν ἀπόδειξις·
M 8.384
שכן אם כל מה שמוכח וכל מה שמוכיח הוא מן הדברים הפרטיים, גם ההוכחה חייבת להיות אחת מן ההוכחות הפרטיות. אך דיוננו לא היה על ההוכחה הפרטית אלא על הכללית; לכן ההוכחה הכללית אינה ניתנת למחשבה. ואולם גם הפרטית אינה ניתנת למחשבה.
M 8.384
εἰ γὰρ πᾶν τὸ ἀποδεικνύμενον καὶ πᾶν τὸ ἀποδεικνύον τῶν ἐπὶ μέρους ἐστίν, ἀνάγκη καὶ τὴν ἀπόδειξιν μίαν εἶναι τῶν εἰδικῶν. ἦν δέ γε ἡμῖν ὁ λόγος οὐ περὶ τῆς εἰδικῆς, ἀλλὰ περὶ τῆς γενικῆς· οὐκ ἄρα ἐπινοεῖται ἡ γενικὴ ἀπόδειξις. καὶ μὴν οὐδέ γε ἡ εἰδική.
M 8.385
הדוגמטיקנים אמרו שההוכחה היא טיעון החושף בדרך היסק דבר נעלם באמצעות דברים נראים. לפיכך או שהמערכת כולה — כלומר, מה שנחשב כמורכב מהנחות היסוד והמסקנה — היא ההוכחה, או שהנחות היסוד לבדן הן ההוכחה והמסקנה היא הדבר המוכח. איזו משתי האפשרויות שיאמרו, מושג ההוכחה מתערער.
M 8.385
ἐλέγετο γὰρ τοῖς δογματικοῖς ἡ ἀπόδειξις λόγος εἶναι κατὰ συναγωγὴν διά τινων φαινομένων ἐκκαλύπτων τι ἄδηλον. ἤτοι οὖν τὸ πᾶν σύστημα, τουτέστι τὸ ἐκ τῶν λημμάτων καὶ τῆς ἐπιφορᾶς νοούμενον, ἀπόδειξις ἦν, ἢ τὰ μὲν λήμματα μόνον ἐστὶν ἀπόδειξίς, ἡ δὲ ἐπιφορὰ τὸ ἀποδεικνύμενον. ὁπότερον δ’ ἂν εἴπωσι τούτων, σαλεύεται ἡ τῆς ἀποδείξεως ἐπίνοια.
M 8.386
אם הצירוף המורכב מהנחות היסוד והמסקנה הוא הוכחה, הרי שמאחר שההוכחה מכילה דבר נעלם היא עצמה נעלמת מיד; ובהיותה כזאת היא זקוקה להוכחה כלשהי, וזה אבסורדי. לכן מה שמורכב מהנחות היסוד והמסקנה לא יהיה הוכחה, אם אכן אנו חושבים את ההוכחה לא כנעלמת ולא כזקוקה להוכחה.
M 8.386
εἰ μὲν γὰρ τὸ σύνθετον ἔκ τε τῶν λημμάτων καὶ τῆς ἐπιφορᾶς ἐστιν ἀπόδειξις, ἀνάγκη ἄδηλόν τι περιέχουσαν τὴν ἀπόδειξιν εὐθὺς ἄδηλον εἶναι, τοιαύτην δὲ καθεστηκυῖαν δεῖσθαί τινος ἀποδείξεως, ὅπερ ἄτοπον. τοίνυν οὐκ ἂν εἴη τὸ ἐκ τῶν λημμάτων καὶ τῆς ἐπιφορᾶς συνεστὼς ἀπόδειξις, εἴγε οὔτε ἄδηλον οὔτε ἀποδείξεως δεομένην νοοῦμεν τὴν ἀπόδειξιν.
M 8.387
עוד, ההוכחה היא מן היחסיים: היא אינה מצביעה על עצמה ואינה נחשבת כדבר התחום בפני עצמו, אלא יש דבר שהיא הוכחה שלו. אם אפוא המסקנה כלולה בה, וכל יחסי נבדל מן הדבר שביחס אליו הוא נקרא יחסי, הרי שההוכחה נחשבת כמי שאינה ביחס לדבר, מפני שהמסקנה כבר כלולה בה.
M 8.387
ἔτι ἡ ἀπόδειξις τῶν πρός τι ἐστίν· οὐ γὰρ εἰς ἑαυτὴν νεύει, οὐδὲ κατὰ περιγραφὴν νενόηται, ἀλλ᾿ ἔχει τι οὗ ἐστιν ἀπόδειξις. εἰ οὖν ἡ ἐπιφορὰ ἐμπεριείληπται αὐτῇ, πᾶν δὲ τὸ πρός τι ἐκτός ἐστιν ἐκείνου τοῦ πρὸς ᾧ λέγεται πρός τι, πρὸς οὐδέν ἐστιν ἡ ἀπόδειξις νοουμένη, ἐπείπερ ἡ ἐπιφορὰ ἐμπεριείχετο αὐτῇ.
M 8.388
ואם נעמיד מסקנה אחרת מחוץ לה, שביחס אליה תיחשב ההוכחה, יהיו באותו מקום שתי מסקנות: האחת כלולה בהוכחה, והשנייה מחוצה לה, שביחס אליה ההוכחה נחשבת. אך אבסורדי לומר שלהוכחה אחת שתי מסקנות; לכן מה שמורכב מהנחות יסוד וממסקנה אינו הוכחה.
M 8.388
ἀλλὰ κἂν ἑτέραν ὑποστησώμεθα ἐπιφορὰν ἐκτός, πρὸς ἣν ἡ ἀπόδειξις νοηθήσεται, δύο γενήσονται ἐπιφοραὶ κατὰ τὸν τόπον, μία μὲν ἡ ἐν τῇ ἀποδείξει περιεχομένη, δευτέρα δὲ ἡ ἐκτός, πρὸς ἣν νοεῖται ἡ ἀπόδειξις. ἄτοπον δέ γε μιᾶς ἀποδείξεως δύο λέγειν ἐπιφοράς· οὐκ ἄρα τὸ ἐκ λημμάτων καὶ ἐπιφορᾶς συνεστώς ἐστιν ἀπόδειξις.
M 8.389
נותר אפוא לומר שהמורכב מהנחות היסוד בלבד הוא ההוכחה. אך זו הייתה סברה תמימה: הדבר הזה מלכתחילה אפילו אינו טיעון, אלא דבר חסר ונטול מובן. שכן שום אדם בעל שכל אינו אומר שהצירוף בפני עצמו ׳אם יש תנועה, יש ריק; אך יש תנועה׳ הוא טיעון או שומר על מובן כלשהו.
M 8.389
λείπεται τοίνυν τὸ ἐκ τῶν λημμάτων λέγειν μόνον ἀπόδειξιν εἶναι. ὅπερ ἦν εὔηθες· τοῦτο γὰρ οὐδὲ λόγος ἐστὶ τὴν ἀρχήν, ἀλλὰ πρᾶγμα ἐλλιπὲς καὶ ἀδιανόητον, εἴγε οὐθείς φησι τῶν νοῦν ἐχόντων τὸ τοιοῦτον κατ’ ἰδίαν “εἰ ἔστι κίνησις, ἔστι κενόν· ἀλλὰ μὴν ἔστι κίνησις” ἢ λόγον εἶναι ἢ διάνοιάν τινα σῴζειν.
M 8.390
אם אפוא לא הצירוף של הנחות היסוד [ושל] המסקנה נחשב כהוכחה, ואף לא מה שמורכב מהנחות היסוד בלבד, ההוכחה אינה ניתנת למחשבה.
M 8.390
εἰ οὖν μήτε τὸ ἐκ τῶν λημμάτων καὶ [τὸ ἐκ] τῆς ἐπιφορᾶς σύνθετον νοεῖται ἀπόδειξις μήτε τὸ ἐκ τῶν λημμάτων μόνον, ἀνεπινόητός ἐστιν ἡ ἀπόδειξις.
M 8.391
עוד, ההוכחה המוכיחה היא או הוכחה גלויה לדבר גלוי, או נעלמת לדבר נעלם, או נעלמת לדבר גלוי, או גלויה לדבר נעלם. אך היא אינה אף אחת מאלה, כפי שנציג.
M 8.391
Ἔτι ἡ ἀποδεικνύουσα ἀπόδειξις ἤτοι πρόδηλος οὖσα προδήλου ἐστὶν ἀπόδειξις ἢ ἄδηλος ἀδήλου ἢ ἄδηλος προδήλου ἢ πρόδηλος ἀδήλου· οὐδὲν δὲ τούτων, ὡς παραστήσομεν·
M 8.392
לכן אין הוכחה כלשהי. ואכן, דבר גלוי אינו יכול להיות הוכחה לדבר גלוי, מפני שהגלוי אינו זקוק להוכחה אלא ידוע מכוח עצמו. וגם דבר נעלם לא יהיה הוכחה לדבר נעלם, שכן בהיותו נעלם הוא עצמו יזדקק למה שיציגו, ולא יוכל להציג דבר אחר.
M 8.392
οὐκ ἄρα ἔστι τι ἀπόδειξις. καὶ δὴ πρόδηλος μὲν προδήλου οὐ δύναται τυγχάνειν ἀπόδειξις, ἐπεὶ τὸ πρόδηλον οὐ χρῄζει ἀποδείξεως, ἀλλ᾿ ἐξ αὐτοῦ γνώριμον καθέστηκεν. ἄδηλος δὲ ἀδήλου πάλιν οὐκ ἂν εἴη ἀπόδειξις, παρόσον αὐτὴ χρείαν ἕξει τοῦ παριστάντος ἄδηλος οὖσα, καὶ οὐχ ἑτέρου τινὸς γενήσεται παραστατική.
M 8.393
בדומה לכך, גם דבר נעלם אינו יכול להיות הוכחה לדבר גלוי. שתי מבוכות נפגשות כאן: הדבר המוכח לא יזדקק להוכחה בהיותו גלוי, וההוכחה תזדקק למה שיבססה בהיותה נעלמת. לכן דבר נעלם לעולם לא יהיה הוכחה לדבר גלוי.
M 8.393
ὡσαύτως δὲ οὐδὲ ἄδηλος προδήλου. ἀμφότερα γὰρ συνδραμεῖται ἄπορα· τό τε γὰρ ἀποδεικνύμενον οὐ δεήσεταί τινος ἀποδείξεως πρόδηλον ὄν, ἥ τε ἀπόδειξις χρείαν ἕξει τοῦ καταστήσοντος αὐτὴν ἄδηλος οὖσα. ὥστε οὐδὲ ἄδηλος προδήλου γένοιτ’ ἄν ποτε ἀπόδειξις.
M 8.394
נותר לומר שדבר גלוי הוא הוכחה לדבר נעלם, אך גם אפשרות זו מן המביכות. שכן ההוכחה אינה מן הדברים הנחשבים תחומים ומוחלטים, אלא מן היחסיים; והיחסיים, כפי שהראינו בחקירה על הסימן (§ 174), נתפסים יחד זה עם זה. אך דברים הנתפסים יחד אינם נחשפים זה באמצעות זה, אלא גלויים מכוח עצמם. לכן ההוכחה לא תהיה דבר גלוי המוכיח דבר נעלם, מפני שגם הדבר האחר, הנתפס יחד עמה, מופיע מכוח עצמו.
M 8.394
λείπεται λέγειν, ὅτι πρόδηλος ἀδήλου, ὃ καὶ αὐτὸ τῶν ἀπόρων ἐτύγχανεν· εἰ γὰρ οὐ τῶν κατὰ περιγραφὴν καὶ ἀπολύτως νοουμένων ἐστὶν ἡ ἀπόδειξις, ἀλλὰ τῶν πρός τι, τὰ δὲ πρός τι, ὡς ἐδείξαμεν ἐν τῇ περὶ σημείου ζητήσει (§ 174), συγκαταλαμβάνεται ἀλλήλοις, τὰ δὲ συγκαταλαμβανόμενα οὐκ ἐξ ἀλλήλων ἐκκαλύπτεται, ἀλλ’ ἐξ αὑτῶν ἐστι πρόδηλα, οὐκ ἔσται ἡ ἀπόδειξις πρόδηλος ἀδήλου ἀπόδειξις διὰ τὸ κἀκεῖνο συγκαταλαμβανόμενον αὐτῇ δι’ αὑτοῦ προσπίπτειν.
M 8.395
אם אפוא ההוכחה אינה דבר נראה המוכיח דבר נראה, אינה נעלם המוכיח נעלם, אינה נעלם המוכיח דבר נראה ואינה דבר נראה המוכיח נעלם, ואין אפשרות מלבד אלה, יש לומר שאין הוכחה.
M 8.395
εἰ οὖν μήτε ὡς φαινόμενον φαινομένου ἐστὶν ἀπόδειξις μήτε ὡς ἄδηλον ἀδήλου μήτε ὡς ἄδηλον φαινομένου μήτε ὡς φαινόμενον ἀδήλου, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι, λεκτέον μηδὲν εἶναι ἀπόδειξιν.
M 8.396
בהמשך לאמור, ומאחר שנדמה כי הסטואים (fr. II 91 Arn.) הם שדייקו יותר מכול בצורות ההוכחה, הבה נאמר דברים אחדים גם נגדם ונראה שעל יסוד הנחותיהם אפשר שכל הדברים אינם ניתנים לתפיסה, ובייחוד ההוכחה.
M 8.396
Ἀκολούθως δὲ τοῖς εἰρημένοις, ἐπεὶ καὶ οἱ Στωικοὶ (fr. II 91 Arn.) μάλιστα δοκοῦσιν ἐξηκριβωκέναι τοὺς ἀποδεικτικοὺς τρόπους, φέρε καὶ πρὸς τούτους ὀλίγα διεξέλθωμεν, παριστάντες, ὅτι τὸ ὅσον ἐπὶ ταῖς ὑποθέσεσιν αὐτῶν τάχα μὲν πάντα ἐστὶν ἀκατάληπτα, ἰδιαίτερον δὲ ἡ ἀπόδειξις.
M 8.397
התפיסה, כפי שאפשר לשמוע מהם, היא הסכמה לרושם תופס. נראה שהיא דבר כפול: יש בה חלק שאינו מרצון וחלק רצוני התלוי בשיקול דעתנו. שכן היווצרותו של רושם אינה רצונית, והאופן שבו האדם מופעל אינו תלוי במופעל אלא במה שיוצר את הרושם: למשל, כאשר צבע לבן מופיע הוא מפעיל אותנו באופן מלבין, וכאשר דבר מתוק מוגש לטעם הוא מפעיל אותנו באופן ממתיק. אולם ההסכמה לתנועה זו תלויה במי שמקבל את הרושם.
M 8.397
ἔστι μὲν οὖν ἡ κατάληψις, ὡς ἔστι παρ’ αὐτῶν ἀκούειν, καταληπτικῆς φαντασίας συγκατάθεσις, ἥτις διπλοῦν ἔοικεν εἶναι πρᾶγμα, καὶ τὸ μὲν τι ἔχειν ἀκούσιον, τὸ δὲ ἑκούσιον καὶ ἐπὶ τῇ ἡμετέρᾳ κρίσει κείμενον. τὸ μὲν γὰρ φαντασιωθῆναι ἀβούλητον ἦν, καὶ οὐκ ἐπὶ τῷ πάσχοντι ἔκειτο ἀλλ’ ἐπὶ τῷ φαντασιοῦντι τὸ οὑτωσὶ διατεθῆναι, οἷον λευκαντικῶς λευκοῦ ὑποπεσόντος χρώματος ἢ γλυκαντικῶς γλυκέος τῇ γεύσει προσαχθέντος· τὸ δὲ συγκαταθέσθαι τούτῳ τῷ κινήματι ἔκειτο ἐπὶ τῷ παραδεχομένῳ τὴν φαντασίαν.
M 8.398
לכן לתפיסה קודמת הרושם התופס, שהיא הסכמה לו; ולרושם התופס קודם הרושם, שהוא מין שלו. שכן אם אין רושם, גם אין רושם תופס, מפני שכאשר אין הסוג גם המין אינו קיים; ואם אין רושם תופס, גם אין הסכמה לו. וכאשר ההסכמה לרושם התופס מתבטלת, מתבטלת גם התפיסה.
M 8.398
ὥστε ἡ κατάληψις προηγουμένην ἔχει τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν, ἧς ἐστι συγκατάθεσις. ἡ δὲ καταληπτικὴ φαντασία προάγουσαν εἶχε τὴν φαντασίαν, ἧς ἐστιν εἶδος. φαντασίας γὰρ μὴ οὔσης οὐδὲ καταληπτικὴ ἔστι φαντασία, παρόσον τοῦ γένους μὴ ὄντος οὐδὲ τὸ εἶδος ἔστιν· καὶ καταληπτικῆς μὴ οὔσης φαντασίας οὐδὲ συγκατάθεσις ἔστιν αὐτῆς. τῆς δὲ καταληπτικῆς φαντασίας τῆς συγκαταθέσεως αἰρομένης αἴρεται καὶ ἡ κατάληψις.
M 8.399
מכאן, אם יוכח [באמצעות] ההוכחה שלפי הסטואים לא יכול להיווצר רושם, יהיה ברור שלא יתקיים גם רושם תופס כלשהו של ההוכחה; ואם אין רושם כזה, גם אין הסכמה לו — והיא הייתה התפיסה.
M 8.399
ἔνθεν, ἂν ἐπιδειχθῇ, [διὰ] τῆς ἀποδείξεως ὅτι οὐ δύναται φαντασία γενέσθαι κατὰ τοὺς Στωικούς, δῆλον ἔσται, ὡς οὐδὲ καταληπτικὴ φαντασία τις ὑποστήσεται τῆς ἀποδείξεως, ταύτης δὲ μὴ οὔσης οὐδ’ ἡ συγκατάθεσις αὐτῆς, ὅπερ ἦν ἡ κατάληψις.
M 8.400
שלפי הסטואים אין רושם של ההוכחה מוכח, ראשית, מכך שבאופן כללי יותר שוררת אצלם מחלוקת מהו בכלל רושם. הם מסכימים עד כדי כך שהוא הטבעה בחלק המנהיג, אך חלוקים בדבר ההטבעה: קלאנתס (fr. 484 Arn.) מבין אותה במובנה המילולי, כהטבעה שיש בה שקיעה ובליטה, ואילו כריסיפוס (fr. II 56 Arn.) מבין אותה בהשאלה, במשמעות של שינוי.
M 8.400
Ὅτι δὲ οὐκ ἔστιν ἀποδείξεως φαντασία κατὰ τοὺς Στωικούς, δείκνυται πρῶτον μὲν ἐκ τοῦ κοινότερον παρ’ αὐτοῖς διαπεφωνῆσθαι τὸ τί ποτ’ ἔστιν ἡ φαντασία· μέχρι γὰρ τοῦ τύπωσιν αὐτὴν λέγειν ἐν ἡγεμονικῷ συμφωνήσαντες περὶ αὐτῆς διαφέρονται τῆς τυπώσεως, Κλεάνθους (fr. 484 Arn.) μὲν κυρίως ἀκούσαντος τὴν μετὰ εἰσοχῆς καὶ ἐξοχῆς νοουμένην, Χρυσίππου (fr. II 56 Arn.) δὲ καταχρηστικώτερον ἀντὶ τῆς ἀλλοιώσεως.
M 8.401
אם אפוא גם ביניהם עצמם אין עד היום הסכמה על ההטבעה, הכרחי שגם הרושם, שעדיין שנוי במחלוקת, יישמר בהשעיית השיפוט, ועמו ההוכחה התלויה בו.
M 8.401
εἰ δὴ καὶ κατ’ ἐκείνους αὐτοὺς ἡ τύπωσις μέχρι τοῦ νῦν οὐχ ὁμολογεῖται, ἀνάγκη καὶ τὴν φαντασίαν ἄχρι δεῦρο διαφωνουμένην ἐν ἐποχῇ φυλάσσεσθαι καὶ τὴν ἐξηρτημένην αὐτῆς ἀπόδειξιν.
M 8.402
ועתה נעניק שקיים רושם כפי שירצו, אם כהטבעה ממש שיש בה שקיעה ובליטה ואם כשינוי. אולם האופן שבו נוצר רושם של ההוכחה הוא מן הדברים המביכים ביותר. ברור שהדבר היוצר רושם חייב לפעול והחלק המנהיג המקבל את הרושם חייב להיות מופעל: הראשון כדי להטביע והשני כדי להיות מוטבע; שאם לא כן אין זה סביר שייווצר רושם.
M 8.402
εἶτα δεδόσθω καὶ εἶναι τὴν φαντασίαν ὁποίαν ποτὲ θέλουσιν, εἴτε κυρίως τύπωσιν τὴν μετὰ εἰσοχῆς καὶ ἐξοχῆς εἴτε ἑτεροίωσιν· ἀλλὰ τὸ πῶς αὕτη γίνεται τῆς ἀποδείξεως τῶν ἀπορωτάτων. δῆλον γὰρ ὅτι τὸ μὲν φανταστὸν ὀφείλει ποιεῖν, τὸ δὲ φαντασιούμενον ἡγεμονικὸν πάσχειν, ἐκεῖνο μὲν ἵνα τυπώσῃ, τοῦτο δ’ ἴνα τυπωθῇ· ἄλλως γὰρ οὐκ εἰκὸς συμβαίνειν φαντασίαν.
M 8.403
אפשר שאדם יעניק שהחלק המנהיג יכול להיות מופעל, אף שגם זאת אין להעניק; אך כיצד סביר שההוכחה תפעל? לפי הסטואים היא או גוף או חסרת גוף.
M 8.403
τὸ μὲν οὖν ἡγεμονικὸν τάχα συγχωρήσει τις δύνασθαι πάσχειν, καίπερ ἀσυγχώρητον ὄν· τὴν δὲ ἀπόδειξιν πῶς εἰκός ἐστι ποιεῖν; ἤτοι γὰρ σῶμα κατ’ αὐτούς ἐστιν ἢ ἀσώματον.
M 8.404
גוף אין היא, שכן היא מורכבת ממובעים חסרי גוף. ואם היא חסרת גוף, ומאחר שלשיטתם הדברים חסרי הגוף אינם מטבעם פועלים או מופעלים, גם ההוכחה, בהיותה חסרת גוף, לא תוכל לפעול דבר; ואם אינה פועלת דבר, לא תטביע את החלק המנהיג; ואם אינה מטביעה אותו, גם לא תיצור בו רושם של עצמה; ואם כך,
M 8.404
σῶμα μὲν οὖν οὐκ ἔστιν, ἐξ ἀσωμάτων γὰρ λεκτῶν συνέστηκεν· εἰ δὲ ἀσώματον, ἐπεὶ τὰ ἀσώματα κατ’ αὐτοὺς οὔτε ποιεῖν τι πέφυκεν οὔτε πάσχειν, καὶ ἡ ἀπόδειξις ἀσώματος οὖσα οὐδὲν δυνήσεται ποιεῖν, μηδὲν δὲ ποιοῦσα οὐδὲ τυπώσει τὸ ἡγεμονικόν, μὴ τυποῦσα δὲ αὐτὸ οὐδὲ φαντασίαν αὑτῆς ποιήσει περὶ αὐτῷ, εἰ δὲ τοῦτο,
M 8.405
גם לא רושם תופס. ואם אין בחלק המנהיג רושם תופס שלה, גם לא תהיה תפיסה שלה.
M 8.405
οὐδὲ καταληπτικὴν φαντασίαν. μὴ οὔσης δὲ αὐτῆς περὶ τῷ ἡγεμονικῷ καταληπτικῆς φαντασίας, οὐδὲ κατάληψις αὐτῆς γενήσεται.
M 8.406
לכן, לפי תורת הסטואים, ההוכחה אינה ניתנת לתפיסה. ואף אי־אפשר לומר שהדברים חסרי הגוף אמנם אינם פועלים ואינם יוצרים בנו רושם, אלא אנו היוצרים לעצמנו רושם בקשר אליהם. שכן אם מוסכם שכל תוצאה נוצרת רק כשיש פועל ומופעל, גם את הרושם של ההוכחה, בהיותו תוצאה, יש לחשוב רק כשיש פועל ומופעל.
M 8.406
κατὰ τὰς τῶν Στωικῶν ἄρα τεχνολογίας ἀκατάληπτός ἐστιν ἡ ἀπόδειξις. Καὶ μὴν οὐδὲ ἔνεστι λέγειν, ὅτι τὰ ἀσώματα οὐ ποιεῖ τι οὐδὲ φαντασιοῖ ἡμᾶς, ἀλλ’ ἡμεῖς ἐσμεν οἱ ἐπ’ ἐκείνοις φαντασιούμενοι. εἰ γὰρ ὁμολογεῖται, ὅτι πᾶν ἀποτέλεσμα οὐ χωρίς γε τοῦ δρῶντος καὶ τοῦ πάσχοντος συνίσταται, ὀφείλει καὶ ἡ φαντασία τῆς ἀποδείξεως ἀποτέλεσμα καθεστηκυῖα μὴ χωρὶς τοῦ δρῶντός τε καὶ πάσχοντος νοεῖσθαι.
M 8.407
הפילוסופים מן הסטואה העניקו שהמופעל הוא <החלק> המנהיג; אך ראוי ללמוד מהו לשיטתם הדבר המטביע והפועל. או שההוכחה היא המטביעה את החלק המנהיג ומעוררת את הרושם שלה, או שהחלק המנהיג עצמו מטביע ויוצר רושם. אך ההוכחה לא תוכל להטביע את החלק המנהיג, שכן היא חסרת גוף, וחסר הגוף לשיטתם אינו פועל ואינו מופעל.
M 8.407
τὸ μὲν οὖν πάσχον ὅτι <τὸ> ἡγεμονικόν ἐστι, δεδώκασιν οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς φιλόσοφοι· τὸ δὲ τυποῦν καὶ ποιοῦν τί ἂν εἴη κατ’ αὐτούς, ἄξιον μαθεῖν. ἤτοι γὰρ ἀπόδειξίς ἐστιν ἡ τυποῦσα τὸ ἡγεμονικὸν καὶ κινοῦσα τὴν ἑαυτῆς φαντασίαν, ἢ τὸ ἡγεμονικὸν αὐτὸ τυποῖ καὶ φαντασιοῖ. ἀλλ’ ἡ μὲν ἀπόδειξις οὐκ ἂν εἵη τοῦ ἡγεμονικοῦ τυπωτική· ἀσώματος γάρ ἐστι, τὸ δὲ ἀσώματον κατ’ αὐτούς οὔτε ποιεῖ τι οὔτε πάσχει.
M 8.408
ואם החלק המנהיג מטביע את עצמו, או שהמטביע הוא מאותו אופי של ההטבעה, או שההטבעה היא מסוג אחד והמטביע שונה ממנה. אם הם שונים, הרושם יהיה של דבר אחד אף שדבר אחר הוא הקיים; וזה שוב כולא את הסטואים באי־תפיסת הכול. ואם ההטבעה דומה למטביע, הרי מאחר שהחלק המנהיג מטביע את עצמו, הוא יקבל רושם לא של ההוכחה אלא של עצמו; וגם זה אבסורדי.
M 8.408
εἰ δὲ τὸ ἡγεμονικὸν ἑαυτὸ τυποῖ, ἤτοι οἷός ἐστιν ὁ τύπος τοιοῦτο καὶ τὸ τυποῦν, ἢ ἀλλοῖον μὲν τι ὁ τύπος, ἀνόμοιον δέ τι τούτου τὸ τυποῦν. καὶ εἰ μὲν ἀνόμοιον, ἄλλων ὑποκειμένων ἄλλων γενήσονται αἱ φαντασίαι· ὅπερ πάλιν εἰς τὴν περὶ ἁπάντων ἀκαταληψίαν συγκλείει τοὺς Στωικούς. εἰ δὲ ὅμοιός ἐστιν ὁ τύπος τῷ τυποῦντι, ἐπεὶ τὸ ἡγεμονικὸν ἑαυτὸ τυποῖ, λήψεται φαντασίαν οὐ τῆς ἀποδείξεως ἀλλὰ ἑαυτοῦ· ὃ πάλιν ἐστιν ἄτοπον.
M 8.409
אולם הם (Stoic. fr. II 85 Arn.) מנסים לתמוך בטענתם גם באמצעות דוגמאות. כשם, הם אומרים, שמאמן הנערים והמורה ללחימה בנשק לעתים אוחז בידיו של הנער, מסדיר ומלמד אותו לבצע תנועות מסוימות, ולעתים עומד מרחוק, נע בתבנית כלשהי ומציג את עצמו לפניו לחיקוי — כך גם מן הדברים היוצרים רושם, אחדים כמו נוגעים בחלק המנהיג ובאים עמו במגע ויוצרים בו את ההטבעה, כגון הלבן, השחור ובכלל הגוף; ואחרים טבעם כזה <....>, שהחלק המנהיג יוצר רושם בקשר אליהם ולא מופעל בידיהם, כגון המובעים חסרי הגוף.
M 8.409
Οἱ δὲ (Stoic. fr. II 85 Arn.) καὶ δι’ ὑποδειγμάτων πειρῶνται τὸ ἀξιούμενον παραμυθεῖσθαι. ὥσπερ γάρ, φασίν, ὁ παιδοτρίβης καὶ ὁπλομάχος ἔσθ’ ὅτε μὲν λαβόμενος τῶν χειρῶν τοῦ παιδὸς ῥυθμίζει καὶ διδάσκει τινὰς κινεῖσθαι κινήσεις, ἐσθ’ ὅτε δὲ ἄπωθεν ἑστὼς καὶ πως κινούμενος ἐν ῥυθμῷ παρέχει ἑαυτὸν ἐκείνῳ πρὸς μίμησιν, οὕτω καὶ τῶν φανταστῶν ἔνια μὲν οἱονεὶ ψαύοντα καὶ θιγγάνοντα τοῦ ἡγεμονικοῦ ποιεῖται τὴν ἐν τούτῳ τύπωσιν, ὁποῖόν ἐστι τὸ λευκὸν καὶ μέλαν καὶ κοινῶς τὸ σῶμα, ἔνια δὲ τοιαύτην ἔχει φύσιν <....>, τοῦ ἡγεμονικοῦ ἐπ’ αὐτοῖς φαντασιουμένου καὶ οὐχ ὑπ’ αὐτῶν, ὁποῖά ἐστι τὰ ἀσώματα λεκτά.
M 8.410
האומרים זאת משתמשים בדוגמה משכנעת, אך אינם מסיקים את הטענה שלפניהם. מאמן הנערים והמורה ללחימה בנשק הם גופים, ומטעם זה יכלו ליצור רושם בנער; אולם ההוכחה נקבעה כחסרת גוף, ומטעם זה בדיוק נחקר אם היא יכולה להטביע את החלק המנהיג בדרך היוצרת רושם. לכן לא הוכח בידיהם הדבר שנחקר מלכתחילה.
M 8.410
οἱ δὲ τοῦτο λέγοντες πιθανῷ μὲν χρῶνται παραδείγματι, οὐ συνάγουσι δὲ τὸ προκείμενον. ὁ μὲν γὰρ παιδοτρίβης καὶ ὁπλομάχος ἐστὶ σῶμα, καὶ κατὰ τοῦτο ἐδύνατο φαντασίαν ἐμποιεῖν τῷ παιδί· ἡ δὲ ἀπόδειξις ἀσώματος καθειστήκει, καὶ κατὰ τοῦτο ἐζητεῖτο εἰ δύναται φανταστικῶς τυποῦν τὸ ἡγεμονικόν. ὥστε μὴ ἀποδεδεῖχθαι αὐτοῖς τὸ ἀρχῆθεν ζητούμενον.
M 8.411
לאחר שהדברים האלה הוכחו, נעבור ונבחן אם הבטחתם בדבר ההוכחה יכולה להישמר גם לפי התורה הדיאלקטית. הם סבורים אפוא (Stoic. fr. II 239 Arn.) כי שלושה טיעונים כרוכים זה בזה: המסיק, האמיתי והמוכיח.
M 8.411
Ὅθεν τούτων ἀποδεδειγμένων σκοπῶμεν μετελθόντες εἰ καὶ κατὰ τὴν διαλεκτικὴν θεωρίαν δύναται ἡ τῆς ἀποδείξεως αὐτοῖς ὑπόσχεσις σῴζεσθαι. οἴονται τοίνυν (Stoic. fr. II 239 Arn.) τρεῖς τινας ἀλλήλοις συζυγεῖν λόγους, τόν τε συνακτικὸν καὶ τὸν ἀληθῆ καὶ τὸν ἀποδεικτικόν,
M 8.412
מביניהם הטיעון המוכיח הוא בהכרח אמיתי ומסיק; הטיעון האמיתי הוא בהכרח מסיק, אך אינו בהכרח מוכיח; והטיעון המסיק אינו בהכרח אמיתי ואף אינו בהכרח מוכיח <כלל>.
M 8.412
ὧν τὸν μὲν ἀποδεικτικὸν πάντως ἀληθῆ τε καὶ συνακτικόν <εἶναι>, τὸν δὲ ἀληθῆ πάντως συνακτικὸν μὲν ὑπάρχειν, οὐκ ἐξ ἀνάγκης δὲ καὶ ἀποδεικτικόν, τὸν δὲ συνακτικὸν οὔτε πάντως ἀληθῆ οὔτε πάντως ἀποδεικτικόν.
M 8.413
למשל, כאשר יום, הטיעון ׳אם לילה הוא, חושך יש; אך לילה הוא; לכן חושך יש׳ מסיק מפני שנשאל בתבנית תקינה, אך אינו אמיתי, שכן הנחת היסוד השנייה שלו, הנוספת — ׳אך לילה הוא׳ — כוזבת.
M 8.413
καὶ ὁ μὲν τοιοῦτος ἡμέρας οὔσης “εἰ νὺξ ἔστι, σκότος ἔστιν· ἀλλὰ μὴν νὺξ ἔστιν· σκότος ἄρα ἔστιν” συνάγει μὲν διὰ τὸ ἐν ὑγιεῖ ἠρωτῆσθαι σχήματι, οὐκ ἔστι δὲ ἀληθής, τὸ δεύτερον λῆμμα ἔχων ψεῦδος, τὴν πρόσληψιν, τὸ “ἀλλὰ μὴν νὺξ ἔστιν”.
M 8.414
ואילו הטיעון ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא; לכן אור יש׳, כאשר יום, הוא גם מסיק וגם אמיתי, מפני שנשאל בתבנית תקינה ומסיק אמת מאמיתות.
M 8.414
ὁ δὲ οὕτως ἔχων ἡμέρας οὔσης “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν” συνακτικὸς ἅμα ἦν καὶ ἀληθὴς τῷ καὶ ἐν ὑγιεῖ ἠρωτῆσθαι σχήματι καὶ δι’ ἀληθῶν ἀληθὲς συνάγειν.
M 8.415
הם אומרים שטיעון נשפט כמסיק כאשר המסקנה נובעת מצירוף הנחות היסוד שלו. למשל, כאשר יום, אנו אומרים שהטיעון ׳אם לילה הוא, חושך יש; אך לילה הוא; לכן חושך יש׳ מסיק, אף שאינו אמיתי מפני שהוא מוביל לכזב.
M 8.415
κρίνεσθαι δέ φασι τὸν συνακτικὸν λόγον ὅτι συνακτικός ἐστιν, ὅταν τῇ διὰ τῶν λημμάτων αὐτοῦ συμπλοκῇ ἕπηται τὸ συμπέρασμα, οἶον τὸν τοιοῦτον λόγον ἡμέρας οὔσης “εἰ νὺξ ἔστι, σκότος ἔστιν· ἀλλὰ μὴν νὺξ ἔστιν· σκότος ἄρα ἔστιν”, καίπερ μὴ ὄντα ἀληθῆ διὰ τὸ ἐπὶ ψεῦδος ἄγειν, συνακτικὸν εἶναί φαμεν.
M 8.416
שכן כאשר אנו מצרפים כך את הנחות היסוד, ׳לילה הוא, ואם לילה הוא, חושך יש׳, אנו יוצרים תנאי [של היסק] המתחיל בצירוף הזה ומסתיים במסקנה, [׳לילה הוא, ואם לילה הוא, חושך יש׳]. תנאי זה אמיתי מפני שלעולם אינו מתחיל באמת ומסתיים בכזב. כאשר יום, הוא מתחיל בכזב — ׳לילה הוא, ואם לילה הוא, חושך יש׳ — ומסתיים בכזב, <היינו> ׳חושך יש׳, וכך הוא אמיתי; ואילו כאשר לילה, הוא מתחיל באמת ומסתיים באמת, ומטעם זה גם אז אמיתי.
M 8.416
συμπλέξαντες γὰρ οὕτω τὰ λήμματα “νὺξ ἔστι, καὶ εἰ νὺξ ἔστι, σκότος ἔστι”, ποιοῦμεν συνημμένον [συλλογισμόν], ἀρχόμενον μὲν ἀπὸ τῆς τοιαύτης συμπλοκῆς, λῆγον δὲ εἰς τὸ συμπέρασμα τοιοῦτον [“νὺξ ἔστι, καὶ εἰ νὺξ ἔστι, σκότος ἔστι”]. τοῦτο γὰρ τὸ συνημμένον ἀληθές ἐστι διὰ τὸ μηδέποτε ἀρχόμενον ἀπὸ ἀληθοῦς λήγειν ἐπὶ ψεῦδος. ἡμέρας μὲν γὰρ οὔσης ἄρξεται ἀπὸ ψεύδους τοῦ “νὺξ ἔστι, καὶ εἰ νὺξ ἔστι, σκότος ἔστι”, καὶ λήξει ἐπὶ ψεῦδος, <τὸ> “σκότος ἔστι”, καὶ οὕτως ἔσται ἀληθές· νυκτὸς δὲ ἄρξεταί τε ἀπ’ ἀληθοῦς καὶ λήξει ἐπ’ ἀληθές, καὶ ἔσται παρ’ αὐτὸ τοῦτο ἀληθές.
M 8.417
לפיכך טיעון מסיק הוא תקין כאשר, לאחר שצירפנו את הנחות היסוד ויצרנו תנאי המתחיל בצירופן ומסתיים במסקנה, נמצא שהתנאי הזה עצמו אמיתי.
M 8.417
οὐκοῦν ὁ μὲν συνακτικὸς τότε ἐστὶν ὑγιής, ὅταν συμπλεξάντων ἡμῶν τὰ λήμματα καὶ συνημμένον ποιησάντων τὸ ἀρχόμενον μὲν ἀπὸ τῆς διὰ τῶν λημμάτων συμπλοκῆς λῆγον δ’ εἰς τὸ συμπέρασμα, εὑρίσκηται τοῦτο αὐτὸ συνημμένον ἀληθές.
M 8.418
לעומת זאת, טיעון נשפט כאמיתי לא רק כשהתנאי המתחיל בצירוף הנחות היסוד ומסתיים במסקנה אמיתי, אלא גם כשהצירוף של הנחות היסוד תקין; שאם אחד משני אלה כוזב, בהכרח גם הטיעון כוזב. למשל, כאשר לילה, הטיעון ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא; לכן אור יש׳ כוזב מפני שיש בו הנחת יסוד כוזבת, ׳יום הוא׳.
M 8.418
ὁ δ’ ἀληθὴς λόγος κρίνεται ὅτι ἔστιν ἀληθὴς οὐκ ἐκ τοῦ μόνον τὸ συνημμένον τὸ ἀρχόμενον ἀπὸ τῆς διὰ τῶν λημμάτων συμπλοκῆς καὶ λῆγον εἰς τὸ συμπέρασμα εἶναι ἀληθές, ἀλλὰ καὶ ἐκ τοῦ διὰ τῶν λημμάτων τὸ συμπεπλεγμένον ὑπάρχειν ὑγιές, ὡς ἂν τὸ ἕτερον τούτων εὑρίσκηται ψεῦδος, καὶ τὸν λόγον ἐξ ἀνάγκης γίνεσθαι ψευδῆ, ὡς ὁ τοιοῦτος νυκτὸς οὔσης “εἰ ἡμέρα ἔστιν, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν” διὰ τὸ λῆμμα ἔχειν ψεῦδος τὸ “ἡμέρα ἔστιν”, ψευδής ἐστιν.
M 8.419
צירוף הנחות היסוד כוזב, מפני שאחת מהן — ׳יום הוא׳ — כוזבת; אך התנאי המתחיל בצירוף הנחות היסוד ומסתיים במסקנה יהיה אמיתי. שכן הוא לעולם אינו מתחיל באמת ומסתיים בכזב: בלילה הוא מתחיל בצירוף כוזב, וביום, כשם שהוא מתחיל באמת, כך הוא גם מסתיים באמת.
M 8.419
ἀλλὰ τὸ μὲν συμπεπλεγμένον διὰ τῶν λημμάτων ἓν ἔχον τῶν λημμάτων ψεῦδος τὸ “ἡμέρα ἔστιν”, ψεῦδός ἐστιν· τὸ δὲ συνημμένον τὸ ἀρχόμενον ἀπὸ τῆς διὰ τῶν λημμάτων συμπλοκῆς καὶ λῆγον εἰς τὸ συμπέρασμα ἀληθὲς ἔσται. οὐδέποτε γὰρ ἀρχόμενον ἀπὸ ἀληθοῦς λήγει ἐπὶ ψεῦδος, ἀλλὰ νυκτὸς μὲν ἀπὸ ψεύδους ἄρχεται τῆς συμπλοκῆς, ἡμέρας δέ, ὥσπερ ἀπ’ ἀληθοῦς ἄρχεται, οὕτω καὶ εἰς ἀληθὲς λήγει.
M 8.420
ושוב, הטיעון ׳אם יום הוא, אור יש; אך אור יש; לכן יום הוא׳ כוזב, משום שהוא יכול להוביל אותנו מהנחות יסוד אמיתיות אל כזב.
M 8.420
καὶ πάλιν ὁ τοιοῦτος “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· φῶς δέ γε ἔστιν· ἡμέρα ἄρα ἔστιν” ψευδής ἐστιν, δυνάμενος ἡμᾶς δι’ ἀληθῶν λημμάτων ἄγειν ἐπὶ ψεῦδος.
M 8.421
ואכן, אם נבחן אותו, צירוף הנחות היסוד יכול להיות אמיתי כאשר יום — כגון ׳אור יש, ואם יום הוא, אור יש׳ — ואילו התנאי המתחיל בצירוף הנחות היסוד ומסתיים במסקנה <כוזב>, כגון ׳אם אור יש, ואם יום הוא אור יש, אז יום הוא׳. שכן בלילה יכול תנאי זה להתחיל באמת, בצירוף, ולהסתיים בכזב, ׳יום הוא׳, ולכן להיות כוזב. מכאן שטיעון נעשה אמיתי לא כאשר הצירוף לבדו אמיתי, ואף לא כאשר התנאי לבדו אמיתי, אלא כאשר שניהם אמיתיים.
M 8.421
ἀλλὰ δὴ ἂν ἐξετάζωμεν, δύναται τὸ μὲν διὰ τῶν λημμάτων συμπεπλεγμένον ἀληθὲς εἶναι ἡμέρας οὔσης, οἷον τὸ τοιοῦτο “φῶς ἔστιν, καὶ εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν”, τὸ δὲ συνημμένον τὸ ἀρχόμενον ἀπὸ τῆς διὰ τῶν λημμάτων συμπλοκῆς καὶ λῆγον ἐπὶ τὸ συμπέρασμα ψεῦδός <ἐστιν>, οἷον τὸ τοιοῦτον “εἰ φῶς ἔστι, καὶ εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν”. δύναται γὰρ τὸ συνημμένον τοῦτο νυκτὸς οὔσης ἀπὸ ἀληθοῦς ἄρχεσθαι τῆς συμπλοκῆς, λήγειν δ’ ἐπὶ ψεῦδος τὸ “ἡμέρα ἔστιν”, καὶ διὰ τοῦτο εἶναι ψεῦδος. ὥστε γίνεται ἀληθὴς ὁ λόγος, οὔτε ὅταν τὸ συμπεπλεγμένον μόνον ᾖ ἀληθές. οὔτε ὅταν τὸ συνημμένον, ἀλλ’ ὅταν ἀμφότερα ἀληθῆ.
M 8.422
הטיעון המוכיח נבדל מן האמיתי בכך שלאמיתי יכולים להיות כל חלקיו ברורים — כוונתי להנחות היסוד ולמסקנה — ואילו המוכיח מבקש שיהיה בו דבר נוסף: שהמסקנה הנעלמת תיחשף באמצעות הנחות היסוד.
M 8.422
ὁ δὲ ἀποδεικτικὸς τοῦ ἀληθοῦς διαφέρει. ὅτι ὁ μὲν ἀληθὴς δύναται ἐναργῆ ἔχειν πάντα, φημὶ δὲ τά τε λήμματα καὶ τὴν ἐπιφοράν, ὁ δὲ ἀποδεικτικὸς πλέον τι ἔχειν βούλεται, λέγω δὲ τὸ τὴν ἐπιφορὰν ἄδηλον οὖσαν ἐκκαλύπτεσθαι ὑπὸ τῶν λημμάτων.
M 8.423
לכן הטיעון ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא; לכן אור יש׳, שהנחות היסוד והמסקנה שלו ברורות, הוא אמיתי אך אינו מוכיח. ואילו הטיעון ׳אם לאישה הזאת יש חלב בשדיה, היא הרתה; אך יש לה חלב בשדיה; לכן היא הרתה׳ הוא לא רק אמיתי אלא גם מוכיח, שכן מסקנתו ׳לכן היא הרתה׳ נעלמת, והוא חושף אותה באמצעות הנחות היסוד.
M 8.423
ὅθεν ὁ μὲν τοιοῦτος “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν” ἐναργῆ ἔχων τὰ λήμματα καὶ τὴν ἐπιφορὰν ἀληθής ἐστι καὶ οὐκ ἀποδεικτικός, ὁ δὲ τοιοῦτος “εἰ γάλα ἔχει ἐν μαστοῖς ἥδε, κεκύηκεν ἥδε· ἀλλὰ μὴν γάλα ἔχει ἐν μαστοῖς ἥδε· κεκύηκεν ἄρα ἥδε” σὺν τῷ ἀληθὴς εἶναι ἔτι καὶ ἀποδεικτικός ἐστιν· ἄδηλον γὰρ ἔχων τὸ συμπέρασμα τὸ “κεκύηκεν ἄρα ἥδε”, τοῦτο διὰ τῶν λημμάτων ἐκκαλύπτει.
M 8.424
מאחר שיש שלושה טיעונים — המסיק, האמיתי והמוכיח — אם טיעון כלשהו מוכיח, קודם כול הוא גם אמיתי ומסיק; ואם הוא אמיתי, אין הוא בהכרח מוכיח אך הוא בהכרח מסיק.
M 8.424
Τριῶν οὖν ὄντων λόγων, τοῦ τε συνακτικοῦ καὶ τοῦ ἀληθοῦς καὶ τοῦ ἀποδεικτικοῦ, εἰ μέν τίς ἐστιν ἀποδεικτικός, οὗτος πολὺ πρότερόν ἐστιν ἀληθὴς καὶ συνακτικός· εἰ δέ τις ἀληθής, οὐκ ἐξ ἀνάγκης ἀποδεικτικός, πάντως δὲ συνακτικός·
M 8.425
ואם הוא מסיק, אין הוא בהכרח אמיתי ואף לא בהכרח מוכיח. מאחר שתכונת ההיסק חייבת להיות משותפת לכולם, אם נראה שהסטואים אינם יכולים למצוא טיעון מסיק, נראה בכך שגם טיעון אמיתי או מוכיח אינו יכול להימצא.
M 8.425
εἰ δέ τις συνακτικός, οὐ πάντως ἀληθὴς ὡς οὐδὲ πάντως ἀποδεικτικός. κοινῶς οὖν ὀφείλοντος πᾶσιν αὐτοῖς συμβεβηκέναι τοῦ συνακτικοῦ ἰδιώματος, ἐὰν παραστήσωμεν, ὅτι ἀνεύρετός ἐστι τοῖς ἀπὸ τῆς Στοᾶς ὁ συνακτικὸς λόγος, ἐσόμεθα παρεστακότες, ὅτι οὐδὲ ἀληθὴς οὐδὲ ἀποδεικτικὸς δύναται εὑρεθῆναι.
M 8.426
קל לדעת שאין טיעון מסיק כלשהו. שכן אם הם אומרים שטיעון מסיק כאשר התנאי המתחיל מצירוף <של> הנחות היסוד שלו ומסתיים במסקנה אמיתי, תחילה יש להכריע שהתנאי אמיתי, ורק אז לקבל בבטחה את הטיעון המסיק הנחשב כתלוי בו.
M 8.426
ὅτι δὲ οὐκ ἔστι συνακτικὸς λόγος τις, ῥᾴδιον γνῶναι. εἰ γὰρ συνακτικὸν εἶναι λέγουσι λόγον, ὅταν ἀληθὲς ᾖ συνημμένον τὸ ἀρχόμενον μὲν ἀπὸ τῆς <διὰ> τῶν λημμάτων αὐτοῦ συμπλοκῆς, λῆγον δὲ εἰς τὴν ἐπιφοράν, δεήσει προεπικεκρίσθαι τὸ ἀληθὲς συνημμένον καὶ τότε βεβαίως λαμβάνεσθαι τὸν ἐκ τούτου ἠρτῆσθαι δοκοῦντα συνακτικὸν λόγον.
M 8.427
אך עד היום התנאי התקין אינו מוכרע; לכן גם הטיעון המסיק אינו יכול להיות ידוע. כשם שאם המידה אינה קבועה אלא משתנה בכל פעם בדרך אחרת גם הדבר הנמדד אינו קבוע, כך, מאחר שהתנאי התקין הוא כעין מידה לכך שהטיעון מסיק, אם הוא אינו מוכרע נובע שגם הטיעון אינו ברור.
M 8.427
ἀνεπίκριτον δέ γέ ἐστι μέχρι τοῦ νῦν τὸ ὑγιὲς συνημμένον· τοίνυν οὐδὲ ὁ συνακτικὸς λόγος δύναται γνώριμος ὑπάρχειν. ὥσπερ γὰρ μέτρου μὴ ἑστῶτος ἀλλ’ ἄλλοτ’ ἄλλως μεταβαλλομένου οὐδὲ τὸ μετρούμενον ἕστηκεν, οὕτως ἐπεὶ οἱονεὶ μέτρον ἐστὶ τοῦ συνάγειν τὸν λόγον τὸ ὑγιὲς συνημμένον, ἀκολουθήσει τούτου ἀνεπικρίτου καθεστῶτος μηδὲ ἐκεῖνον εἶναι σαφῆ.
M 8.428
שהתנאי התקין אינו מוכרע מלמדים מבואות הסטואים, שבהם הם מציגים אמות־מידה רבות, סותרות ובלתי־מוכרעות עד היום לתנאי כזה. לכן, מאחר שכזה הוא מעמדו של הטיעון המסיק, בהכרח גם הטיעון האמיתי, ומשום כך גם המוכיח, יישמרו בהשעיית השיפוט. ואפילו נעזוב התנגדות זו ונפנה לתורת הטיעונים התקפים והלא־תקפים, כינונו של הטיעון המוכיח יימצא בלתי־אפשרי.
M 8.428
ὅτι δ’ ἀνεπίκριτόν ἐστι τὸ ὑγιὲς συνημμένον, αἱ εἰσαγωγαὶ τῶν Στωικῶν διδάσκουσιν, ἐν αἷς πολλὰς καὶ διαφώνους καὶ μέχρι τοῦ νῦν ἀνεπικρίτους ἐκτίθενται τούτου κρίσεις. ὅθεν τοῦ συνακτικοῦ τοιούτου τυγχάνοντος πάντως καὶ ὁ ἀληθής, διὰ δὲ τοῦτο καὶ ὁ ἀποδεικτικὸς ὀφείλει ἐν ἐποχῇ φυλάττεσθαι. Κἂν ἀποστάντες δὲ ταύτης τῆς ἐνστάσεως ἐπὶ τὴν τῶν περαινόντων καὶ ἀπεράντων χωρῶμεν τεχνολογίαν, ἀδύνατος εὑρεθήσεται ἡ τοῦ ἀποδεικτικοῦ λόγου σύστασις.
M 8.429
לגבי הטיעונים התקפים מתקיימת חקירה רבה ומדויקת, ואין צורך לפרטה עתה; אך על הטיעונים הלא־תקפים יש לומר מעט. הם אומרים (Stoic. fr. II 240 Arn.) שטיעון נעשה לא־תקף בארבע דרכים: מחמת ניתוק, מחמת ייתור, מחמת היותו מנוסח בתבנית פסולה, או מחמת חיסרון.
M 8.429
περὶ μὲν οὖν τῶν περαινόντων πολλῆς καὶ ἀκριβοῦς οὔσης ζητήσεως οὐκ ἀνάγκη νῦν διεξελθεῖν, περὶ δὲ τῶν ἀπεράντων λόγων ἐπὶ ποσὸν ὑποδεικτέον. τοίνυν φασὶ (Stoic. fr. II 240 Arn.) τετραχῶς γίγνεσθαι τὸν ἀπέραντον λόγον, ἤτοι κατὰ διάρτησιν ἢ κατὰ παρολκὴν ἢ κατὰ τὸ ἐν μοχθηρῷ ἠρωτῆσθαι σχήματι ἢ κατὰ ἔλλειψιν.
M 8.430
מחמת ניתוק — כאשר אין להנחות היסוד שום שיתוף וקישור זו עם זו ועם המסקנה, למשל בטיעון: ׳אם יום הוא, אור יש; אך חיטים נמכרות בשוק; לכן אור יש׳. אנו רואים כאן שלא ׳אם יום הוא׳ קשור ומצורף בדרך כלשהי אל ׳חיטים נמכרות בשוק׳, ואף לא כל אחד מהם אל ׳לכן אור יש׳, אלא כל אחד מנותק מן האחרים.
M 8.430
ἀλλὰ κατὰ διάρτησιν μὲν, ὅταν μηδεμίαν ἔχῃ κοινωνίαν καὶ συνάρτησιν τὰ λήμματα πρὸς ἄλληλά τε καὶ πρὸς τὴν ἐπιφοράν, οἷον ἐπὶ τοῦ τοιούτου λόγου “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν πυροὶ ἐν ἀγορᾷ πωλοῦνται· φῶς ἄρα ἔστιν”. ὁρῶμεν γὰρ ὡς ἐπὶ τούτου οὔτε τὸ “εἰ ἡμέρα ἔστιν” ἔχει τινὰ σύμπνοιαν καὶ συμπλοκὴν πρὸς τὸ “πυροὶ ἐν ἀγορᾷ πωλοῦνται”, οὔτε ἑκάτερον αὐτῶν πρὸς τὸ “φῶς ἄρα ἔστιν”, ἀλλ’ ἕκαστον ἀπὸ τῶν ἄλλων διήρτηται.
M 8.431
טיעון נעשה לא־תקף מחמת ייתור כאשר דבר חיצוני ומיותר נכלל בהנחות היסוד, כגון: ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא, וגם המעלה מועילה; לכן אור יש׳. שהמעלה מועילה נכלל כאן עם שאר הנחות היסוד שלא לצורך, שכן אפשר להסירו ועדיין להסיק באמצעות הנותרות — ׳אם יום הוא, אור יש׳ ו׳אך יום הוא׳ — את המסקנה ׳לכן אור יש׳.
M 8.431
κατὰ δὲ παρολκὴν ἀπέραντος γίνεται ὁ λόγος, ὅταν ἔξωθέν τι καὶ περισσῶς παραλαμβάνηται τοῖς λήμμασι, καθάπερ ἐπὶ τοῦ οὕτως ἔχοντος “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν, ἀλλὰ καὶ ἡ ἀρετὴ ὠφελεῖ· φῶς ἄρα ἔστιν”. τὸ γὰρ τὴν ἀρετὴν ὠφελεῖν περισσῶς συμπαρείληπται τοῖς ἄλλοις λήμμασιν, εἴγε δυνατόν ἐστιν ἐξαιρεθέντος αὐτοῦ διὰ τῶν περιλειπομένων, τοῦ τε “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν” καὶ τοῦ “ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν”, συνάγεσθαι τὴν ἐπιφορὰν τὸ “φῶς ἄρα ἔστιν”.
M 8.432
טיעון נעשה לא־תקף מחמת היותו מנוסח בתבנית פסולה כאשר הוא נשאל באחת התבניות הנחשבות מנוגדות לתקינות. למשל, תבנית תקינה היא: ׳אם הראשון, השני; והרי הראשון; לכן השני׳ <הוא טיעון>.
M 8.432
διὰ δὲ τὸ ἐν μοχθηρῷ ἠρωτῆσθαι σχήματι ἀπέραντος γίνεται <ὁ> λόγος, ὅταν ἔν τινι τῶν παρὰ τὰ ὑγιῆ θεωρουμένων ἐρωτηθῇ σχήματι· οἷον ὄντος ὑγιοῦς σχήματος τοῦ τοιούτου “εἰ τὸ πρῶτον, τὸ δεύτερον, τὸ δέ γε πρῶτον, τὸ ἄρα δεύτερον”,
M 8.433
ותבנית תקינה נוספת היא ׳אם הראשון, השני; אך לא השני; לכן לא הראשון׳. לעומתן אנו אומרים שטיעון המנוסח בתבנית ׳אם הראשון, השני; אך לא הראשון; לכן לא השני׳ אינו תקף. אין זה מפני שאי־אפשר לנסח בתבנית זו טיעון המסיק אמת מאמיתות — הדבר אפשרי, למשל: ׳אם שלוש הן ארבע, שש הן שמונה; אך שלוש אינן ארבע; לכן שש אינן שמונה׳ — אלא מפני שאפשר לסדר בה גם טיעונים פסולים, כגון: ׳אם יום הוא, אור יש; אך אין יום; לכן אין אור׳.
M 8.433
ὄντος δὲ καὶ τοῦ “εἰ τὸ πρῶτον, τὸ δεύτερον, οὐχὶ δέ γε τὸ δεύτερον, οὐκ ἄρα τὸ πρῶτον”, φαμὲν τὸν ἐν τοιούτῳ σχήματι ἐρωτηθέντα “εἰ τὸ πρῶτον, τὸ δεύτερον, οὐχὶ δέ γε τὸ πρῶτον, οὐκ ἄρα τὸ δεύτερον” ἀπέραντον εἶναι, οὐχ ὅτι ἀδύνατόν ἐστιν ἐν τῷ τοιούτῳ σχήματι λόγον συνερωτᾶσθαι δι’ ἀληθῶν ἀληθὲς συνάγοντα (δύναται γάρ, οἷον ὁ τοιοῦτος “εἰ τρία τέσσαρά ἐστιν, τὰ ἐξ ὀκτώ ἐστιν· οὐχὶ δέ γε τὰ τρία τέσσαρά ἐστιν, οὐκ ἄρα τὰ ἐξ ὀκτώ ἐστιν”), τῷ δὲ δύνασθαί τινας λόγους ἐν αὐτῷ τάττεσθαι μοχθηρούς, καθάπερ καὶ τὸν τοιοῦτον “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν οὐκ ἔστιν ἡμέρα· οὐκ ἄρα ἔστι φῶς”.
M 8.434
טיעון נעשה לא־תקף מחמת חיסרון כאשר חסרה אחת מהנחות היסוד הדרושות להיסק. למשל: ׳או שהעושר רע או שהעושר טוב; אך העושר אינו רע; לכן העושר טוב׳. בטענת הברירה חסרה האפשרות שהעושר הוא אדיש, ולכן הניסוח התקין צריך להיות: ׳העושר טוב, רע או אדיש; אך העושר אינו טוב ואינו רע; לכן הוא אדיש׳.
M 8.434
κατ’ ἔλλειψιν δὲ ἀπέραντος γίνεται ὁ λόγος, ὅταν ἐλλείπῃ τι τῶν συνακτικῶν λημμάτων. οἷον “ἤτοι κακόν ἐστιν ὁ πλοῦτος ἢ ἀγαθόν ἐστιν ὁ πλοῦτος· οὐχὶ δέ γε κακόν ἐστιν ὁ πλοῦτος· ἀγαθὸν ἄρα ἐστὶν ὁ πλοῦτος”. ἐλλείπει γὰρ ἐν τῷ διεζευγμένῳ τὸ ἀδιάφορον εἶναι τὸν πλοῦτον, ὥστε τὴν ὑγιῆ συνερώτησιν τοιαύτην μᾶλλον ὑπάρχειν “ἤτοι ἀγαθόν ἐστιν ὁ πλοῦτος ἢ κακόν ἐστιν ἢ ἀδιάφορον· οὔτε δὲ ἀγαθόν ἐστιν ὁ πλοῦτος οὔτε κακόν· ἀδιάφορον ἄρα ἐστίν”.
M 8.435
אך בהינתן תורה כזאת אצל הסטואים, אפשר שעל פיה אי־אפשר להכריע שטיעון כלשהו אינו תקף — ומיד גם לא הטיעון שמחמת ניתוק: ׳אם יום הוא, אור יש; אך חיטים נמכרות בשוק; לכן אור יש׳. שהרי הם אומרים שהנחות היסוד מנותקות ואין להן שום שיתוף זו עם זו או עם המסקנה, או כקביעה גרידא, או כשהם מציגים זאת באמצעות דרך מקצועית ומלמדת כלשהי.
M 8.435
Τοιαύτης δὴ παρὰ τοῖς Στωικοῖς κειμένης τεχνολογίας μήποτε τὸ ὅσον ἐπ’ αὐτῇ οὐ δύναται ἀπέραντος ἐπικριθῆναι λόγος, καί γε εὐθέως ὁ κατὰ διάρτησιν καὶ οὕτως ἔχων “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἐν ἀγορᾷ πυροὶ πωλοῦνται· φῶς ἄρα ἔστιν”. τὸ γὰρ διηρτῆσθαι τὰ λήμματα, καὶ μήτε πρὸς ἄλληλα μήτε πρὸς τὴν ἐπιφορὰν ἔχειν τινὰ κοινωνίαν, ἤτοι ψιλῇ λέγουσι φάσει ἢ διά τινος τεχνικῆς καὶ διδασκαλικῆς ἐφόδου τὸ τοιοῦτο παριστάντες.
M 8.436
אם הם משתמשים בקביעה ללא הוכחה, קל להציב מולם קביעה האומרת שכל טיעון המכונה לא־תקף מחמת ניתוק דווקא תקף; שכן אם קביעה גרידא מקנה להם אמינות, גם הקובעים את ההפך יהיו מהימנים, משום שהם מציבים קביעה שוות־כוח. ואם הם מציגים זאת בדרך מקצועית, נשאל מהי אותה דרך.
M 8.436
ἀλλ᾿ εἰ μὲν ἀναποδείκτῳ χρώμενοι φάσει, ῥᾴδιον φάσιν αὐτοῖς ἀντιθεῖναι, πάντα τὸν λεγόμενον κατὰ διάρτησιν ἀπέραντον λόγον φάσκουσαν περαίνειν· εἰ γὰρ ἐκ ψιλῆς φάσεως ἐκεῖνοι δύνανται πιστεύεσθαι, δυνήσονται καὶ οἱ τοὐναντίον λέγοντες εἶναι πιστοί· τὴν ἰσοσθενῆ γὰρ προφέρονται φάσιν. εἰ δὲ μεθόδῳ τοῦτο διδάσκοντες, ἐπιζητήσομεν, τίς ποτέ ἐστιν ἡ τοιαύτη μέθοδος.
M 8.437
אם יאמרו שסימן לכך שטיעון אינו תקף מחמת ניתוק הוא שהמסקנה אינה נובעת מצירוף הנחות היסוד, ושהתנאי המתחיל מצירוף <של> הנחות היסוד ומסתיים במסקנה אינו תקין, שוב נופלים הם בקושי הקודם. שכן אם כדי להכיר שטיעון אינו תקף מחמת ניתוק עלינו להכריע תחילה מהו תנאי תקין, אך הדבר לא הוכרע עד היום, גם אי־אפשר להכיר שטיעון אינו תקף מחמת ניתוק.
M 8.437
κἂν λέγωσιν, ὅτι τοῦ κατὰ διάρτησιν ἀπεράντου λόγου τεκμήριόν ἐστι τὸ μὴ πάντως ἀκολουθεῖν αὐτοῦ τῇ διὰ τῶν λημμάτων συμπλοκῇ τὸ συμπέρασμα, μηδέ ὑγιὲς εἶναι <τὸ> συνημμένον τὸ ἀρχόμενον ἀπὸ τῆς διὰ τῶν λημμάτων συμπλοκῆς καὶ λῆγον εἰς τὸ συμπέρασμα, πάλιν εἰς τὴν ἀρχῆθεν φήσομεν αὐτοὺς ἀπορίαν ἐμπίπτειν· εἰ γὰρ ἴνα τὸν κατὰ διάρτησιν ἀπέραντον λόγον μάθωμεν, δεῖ ἔχειν ἐπικεκριμένον τὸ ὑγιὲς συνημμένον, τοῦτο δ᾿ οὐκ ἔχομεν μέχρι τοῦ νῦν ἐπικεκριμένον, πάντως οὐδὲ τὸν κατὰ διάρτησιν ἀπέραντον λόγον δυνάμεθα γιγνώσκειν.
M 8.438
הסוג השני של טיעון לא־תקף הוא מחמת ייתור, כאשר דבר חיצוני ומיותר נכלל בהנחות היסוד. אך לפי הגדרה זו, גם טיעון מן הצורה הראשונה [והשנייה] יהיה לא־תקף מחמת ייתור, שכן <המונח> המקשר מיותר בו. נדע זאת לאחר שיוצגו לפנינו הטיעונים.
M 8.438
ἀλλὰ καὶ δεύτερος ἦν τρόπος ἀπεράντων ὁ κατὰ παρολκήν, ὅταν ἔξωθεν παραλαμβάνηταί τι τοῖς λήμμασι παρέλκον ὡς πρὸς τὴν τοῦ συμπεράσματος κατασκευήν. ὅσον δ’ ἐπὶ τούτῳ δεήσει τὸν ἐν τῷ πρώτῳ [καὶ τῷ δευτέρῳ] τρόπῳ συνερωτώμενον λόγον κατὰ παρολκὴν εἶναι ἀπέραντον, ἐπεὶ παρέλκει ἐν αὐτῷ <τὸ> τροπικόν. καὶ τοῦτ᾿ εἰσόμεθα παρατεθέντων ἡμῖν τῶν λόγων.
M 8.439
הם אומרים שטיעון כגון זה אינו תקף: ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא, וגם המעלה מועילה; לכן אור יש׳. שכן ׳המעלה מועילה׳ מיותר לביסוס המסקנה, מפני שאם מסירים אותו אפשר להסיק את המסקנה בשלמות משתי הנחות היסוד הנותרות.
M 8.439
τὸν γὰρ δὴ τοιοῦτόν φασιν ἀπέραντον “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν, ἀλλὰ καὶ ἡ ἀρετὴ ὠφελεῖ· φῶς ἄρα ἔστιν”. παρέλκει γὰρ ἐπ’ αὐτοῦ τὸ “ἡ ἀρετὴ ὠφελεῖ” πρὸς τὴν κατασκευὴν τοῦ συμπεράσματος, διὰ τὸ ἀρθέντος αὐτοῦ δύνασθαι ἐκ τῶν περιλειπομένων δυεῖν λημμάτων ἀνελλιπῶς συνάγεσθαι τὴν ἐπιφοράν.
M 8.440
אנשי הספקנות ישיבו אפוא שאם טיעון אינו תקף מחמת ייתור כאשר, לאחר הסרת הנחת יסוד כלשהי, המסקנה מוסקת מן הנותרות, יש לומר שגם הטיעון המנוסח בצורה הראשונה אינו תקף: ׳אם יום הוא, אור יש; אך יום הוא; לכן אור יש׳. שהרי המונח המקשר ׳אם יום הוא, <אור יש>׳ מיותר לביסוס המסקנה, ואפשר להסיק מן ׳יום הוא׳ לבדו את ׳לכן אור יש׳.
M 8.440
τοίνυν ὑποτυγχάνοντες οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως ἐροῦσιν ὡς, εἴπερ ἀπέραντός ἐστιν ὁ λόγος κατὰ παρολκήν, ἐφ’ οὗ ἀρθέντος τινὸς λήμματος ἐκ τῶν περιλειπομένων συνάγεται ἡ ἐπιφορά, ῥητέον ἀπέραντον εἶναι καὶ τὸν ἐν τῷ πρώτῳ τρόπῳ ἐρωτώμενον, ἔχοντα δὲ οὕτως “εἰ ἡμέρα ἔστι, φῶς ἔστιν· ἀλλὰ μὴν ἡμέρα ἔστιν· φῶς ἄρα ἔστιν”. παρέλκει γὰρ ἐν αὐτῷ πρὸς τὴν τοῦ συμπεράσματος κατασκευὴν τὸ τροπικὸν τὸ “εἰ ἡμέρα ἔστι, <φῶς ἔστι”>, καὶ δύναται ἐκ τοῦ “ἡμέρα ἔστι” μόνου συνάγεσθαι τὸ “φῶς ἄρα ἔστιν”.
M 8.441
דבר זה היה גלוי מעצמו, אך אפשר לתמוך בו גם על דרך התוצאה המתחייבת לשיטתם. הם יאמרו או שהיות אור נובע מהיות יום, או שאינו נובע ממנו. אם הוא נובע, הרי משהוסכם מיד ש׳יום הוא׳ אמיתי, מוסק גם ׳אור יש׳, הנובע ממנו בהכרח.
M 8.441
τοῦτο δὲ πρόδηλον μὲν ἦν καὶ αὐτόθεν, ἔστι δὲ καὶ αὐτὸ ἐκ τῆς ὡς πρὸς ἐκείνους ἀκολουθίας παραμυθεῖσθαι. ἤτοι γὰρ ἀκολουθεῖν φήσουσι τῷ ἡμέραν εἶναι τὸ φῶς εἶναι, ἢ μὴ ἀκολουθεῖν. καὶ εἰ μὲν ἀκολουθεῖ, αὐτόθεν ὁμολογηθέντος ἀληθοῦς εἶναι τοῦ “ἡμέρα ἔστι” συνάγεται καὶ τὸ “φῶς ἔστι”, κατ’ ἀνάγκην ἑπόμενον αὐτῷ·
M 8.442
וזו הייתה המסקנה. ואם אינו נובע, גם בתנאי הוא לא ינבע, ולכן התנאי יהיה כוזב, מפני שהסיפא אינה נובעת בו מן הרישא. לפי התורה האמורה מתחייב אפוא אחד מן השניים: או שהטיעון המנוסח בצורה הראשונה נמצא לא־תקף, מפני שהמונח המקשר מיותר בו; או שהוא כוזב בהכרח, מפני שהמונח המקשר שבו כוזב.
M 8.442
ὅπερ ἦν συμπέρασμα. εἰ δὲ οὐκ ἀκολουθεῖ, οὐδ’ ἐπὶ τοῦ συνημμένου ἀκολουθήσει, καὶ διὰ τοῦτο ἔσται ψεῦδος τὸ συνημμένον, μὴ ἀκολουθοῦντος ἐν αὐτῷ τοῦ λήγοντος τῷ ἡγουμένῳ. ὥστε δυεῖν θάτερον ὅσον ἐπὶ τῇ προειρημένῃ τεχνολογίᾳ, ἢ ἀπέραντον εὑρίσκεσθαι τὸν ἐν τῷ πρώτῳ τρόπῳ ἠρωτημένον παρέλκοντος ἐν αὐτῷ τοῦ τροπικοῦ, ἢ ψευδῆ πάντως διὰ τὸ ψεῦδος ἐν αὐτῷ εἶναι τὸ τροπικόν.
M 8.443
לומר שכריסיפוס (fr. 249 Arn.) אינו מקבל טיעונים בני הנחת יסוד אחת — כפי שאולי ישיבו אחדים להתנגדות הזאת — הוא הבל גמור. אין הכרח לציית לאמירות כריסיפוס כאילו היו מצוות מפי הפיתיה, ואף אין זה מעשה אנשים הנזקקים לעדות †במבוכתם שלהם† להתעלם מעד המעיד את ההפך. אנטיפטרוס (fr. 28 Arn.), מן הבולטים באסכולה הסטואית, אמר שאפשר לכונן גם טיעונים בני הנחת יסוד אחת.
M 8.443
τὸ μὲν γὰρ λέγειν μὴ ἀρέσκειν τῷ Χρυσίππῳ (fr. 249 Arn.) μονολημμάτους εἶναι λόγους, ὃ τάχα τινὲς ἐροῦσι πρὸς τὴν τοιαύτην ἔνστασιν, τελέως ληρῶδες. οὔτε γὰρ ταῖς Χρυσίππου φωναῖς ὡς πυθοχρήστοις παραγγέλμασιν ἀνάγκη πείθεσθαι, οὔτε μαρτυρίᾳ προσέχειν ἀνδρῶν ἐστιν† εἰς οἰκείαν ἀπόρησιν† ἐκ μάρτυρος τοῦ τὸ ἐναντίον λέγοντος· Ἀντίπατρος (fr. 28 Arn.) γάρ, τῶν ἐν τῇ Στωικῇ αἱρέσει ἐπιφανεστάτων ἀνδρῶν, ἔφη δύνασθαι καὶ μονολημμάτους λόγους συνίστασθαι.
M 8.444
עוד נאמר שטיעון אינו תקף בדרך השלישית בשל היותו מנוסח בתבנית פסולה. גם כאן יסתפקו בקביעה בלבד שטיעון כלשהו נוסח בתבנית פסולה, או יביאו הסבר לכך. אם הם מסתפקים בקביעה, נציב גם אנו קביעה נגדה, האומרת שהוא לא נוסח בתבנית פסולה.
M 8.444
Ἔτι κατὰ τρίτον τρόπον ἀπέραντος ἐλέγετο λόγος παρὰ τὸ ἐν μοχθηρῷ ἠρωτῆσθαι σχήματι. πάλιν οὖν ἢ φάσει μόνον ἀρκούμενοι λέξουσιν ἐν μοχθηρῷ τινι σχήματι λόγον συνηρωτῆσθαι, ἢ ὑπόμνησιν εἰς τοῦτο παραλήψονται. καὶ εἰ μὲν φάσει ἀρκοῦνται, καὶ ἡμεῖς ἀντιθήσομεν φάσιν τὴν λέγουσαν, ὅτι οὐκ ἐν μοχθηρῷ ἠρώτηται σχήματι.
M 8.445
ואם הם מביאים טיעון, הוא חייב להיות אמיתי. אך מניין מוכח שהטיעון הזה אמיתי — כוונתי לטיעון המראה שטיעון כלשהו נוסח בתבנית פסולה? ברור: מכך שהוא נוסח בתבנית תקינה. לכן, כדי שייוודע על הטיעון שנוסח בתבנית פסולה כי אכן נוסח כך, יש להביא טיעון תקין; וכדי שהלה יהיה תקין, עליו להיות מנוסח <בתבנית> תקינה. ומאחר שאי־אפשר להבטיח שהטיעון תקין לפני שתאושר התבנית, ואף לא שהתבנית תקינה לפני הטיעון המכריע אותה, נוצר הטיעון המעגלי, שהוא מן המביכים ביותר.
M 8.445
εἰ δὲ λόγον παραλαμβάνουσι, πάντως ἀληθῆ. τὸ δ᾿ ὅτι ἔστιν ἀληθὴς οὗτος ὁ λόγος (φημὶ δὲ ὁ δεικνὺς τὸ ἐν μοχθηρῷ σχήματι ἠρωτῆσθαί τινα λόγον), πόθεν δείκνυται; ἢ δῆλον ὅτι ἐκ τοῦ ἐν ὑγιεῖ ἠρωτῆσθαι σχήματι; οὐκοῦν ἴνα μὲν ὁ ἐν μοχθηρῷ ἐρωτηθεὶς σχήματι λόγος γνωσθῇ, ὅτι ἐν μοχθηρῷ ἠρώτηται σχήματι, δεῖ λόγον ὑγιῆ παραληφθῆναι· ἵνα δὲ οὗτος ὑγιὴς ᾖ, δεῖ αὐτὸν <ἐν> ὑγιεῖ ἠρωτῆσθαι σχήματι. καὶ διὰ τοῦτο μήτε τοῦ ὑγιοῦς λόγου πρὶν τοῦ σχήματος πιστωθῆναι δυναμένου, ὅτι ἔστιν ὑγιής, μήτε τοῦ σχήματος, ὅτι ἔστιν ὑγιὲς σχῆμα, πρὶν τοῦ ἐπικρίναντος αὐτὸ λόγου, συνίσταται ὁ δι’ ἀλλήλων τρόπος, ὅς ἐστιν ἀπορώτατος.
M 8.446
וכבר [כמעט] התנגדנו גם לסוג הנותר של הטיעונים הלא־תקפים, כלומר לזה שמחמת חיסרון. שכן אם הטיעון השלם אינו ניתן למציאה, כפי שהראינו לעיל (§ 411 sqq.), גם הטיעון החסר חייב להיות בלתי־נודע. אך הטיעון השלם אינו ניתן למציאה, כפי שהצגנו; לכן גם החסר יהיה בלתי־נודע.
M 8.446
Καὶ πρὸς τὴν λειπομένην δὲ διαφορὰν τῶν ἀπεράντων λόγων, τουτέστι τὴν παρ᾿ ἔλλειψιν, ἤδη [μὲν] σχεδὸν ἀντειρήκαμεν. εἰ γὰρ ἀνεύρετός ἐστιν ὁ ἀπηρτισμένος λόγος, ὡς ἀνώτερον ὑπεδείξαμεν (§ 411 sqq.), ἄγνωστος ὀφείλει τυγχάνειν καὶ ὁ ἐλλιπής· ἀνεύρετος δέ γέ ἐστιν ὁ ἀπηρτισμένος, ὡς παρεστήσαμεν· τοίνυν καὶ ὁ ἐλλιπὴς ἄγνωστος γενήσεται.
M 8.447
אם אפוא, אף שלפי הסטואים יש ארבע דרכים שבהן טיעון נעשה לא־תקף, הראינו שבכל אחת מהן הטיעונים הלא־תקפים אינם נודעים, מתחייב שגם הטיעון התקף אינו נודע. ואם הוא אינו נודע, גם הטיעון המוכיח יהיה מן הדברים שאינם ניתנים למציאה.
M 8.447
Εἰ δὲ κατὰ τοὺς Στωικοὺς τεσσάρων ὄντων τρόπων καθ’ οὓς ἀπέραντος γίγνεται λόγος, ἐδείξαμεν καθ’ ἕκαστον αὐτῶν μὴ γινωσκομένους τοὺς ἀπεράντους λόγους, ἀκολουθήσει καὶ τὸν περαίνοντα ἄγνωστον εἶναι. τούτου δὲ μὴ γινωσκομένου καὶ ὁ ἀποδεικτικὸς ἔσται λόγος τῶν ἀνευρέτων.
M 8.448
נוסף על כך, בכל טיעון אמיתי יש להכריע את הנחות היסוד — שכן כאשר הן מוענקות, המסקנה ניתנת כנובעת מהן — אך בהוכחה הנחות היסוד אינן מוכרעות, כפי שהצגנו. לכן ההוכחה לא תוכל להיות טיעון אמיתי.
M 8.448
Πρὸς τούτοις ἐπὶ παντὸς ἀληθοῦς λόγου δεῖ ἐπικεκρίσθαι τὰ λήμματα (τούτων γὰρ συγχωρουμένων δίδοται ἡ ἐπιφορὰ ἀκολούθως αὐτοῖς), ἐπὶ δέ γε τῆς ἀποδείξεως ἀνεπίκριτά ἐστι τὰ λήμματα, καθὼς παρεστήσαμεν· οὐκ ἄρα δυνήσεται ἀληθὴς εἶναι λόγος ἡ ἀπόδειξις.
M 8.449
שכן כפי שהראינו קודם (§ 112 sqq.), הם טוענים שתנאי תקין כאשר הוא מתחיל באמת <ומסתיים באמת, או מתחיל בכזב> ומסתיים בכזב, או מתחיל בכזב ומסתיים באמת; ורק בדרך אחת הוא כוזב — כאשר הוא מתחיל באמת ומסתיים בכזב. כאשר אלה הם פני הדברים, <התנאי> שבהוכחה יימצא בלתי־מוכרע.
M 8.449
τὸ γὰρ συνημμένον, ὡς ἔμπροσθεν ἐδείκνυμεν (§ 112 sqq.), ὑγιὲς ἀξιοῦσι τυγχάνειν, ὅταν ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχόμενον <λήγῃ ἐπ’ ἀληθὲς ἢ ἀπὸ ψεύδους ἀρχόμενον> ἐπὶ ψεῦδος λήγῃ ἢ ἀπὸ ψεύδους ἐπ’ ἀληθές, καὶ καθ’ ἔνα τρόπον ψεῦδος, ὅταν ἀπ’ ἀληθοῦς ἀρχόμενον λήγῃ ἐπὶ ψεῦδος. τούτων δ’ οὕτως ἐχόντων εὑρεθήσεται ἐπὶ τῆς ἀποδείξεως ἀνεπίκριτον <τὸ συνημμένον>
M 8.450
שכן בדרך כלל הוא מתחיל בהנחת היסוד הנוספת ומסתיים במסקנה, כמו בטיעון: ׳אם יש תנועה, יש ריק; אך יש תנועה; לכן יש ריק׳. כאן התנאי מתחיל בהנחת היסוד הנוספת ׳יש תנועה׳ ומסתיים במסקנה ׳יש ריק׳.
M 8.450
ὡς ἐπίπαν γὰρ ἀρχόμενον ἀπὸ τῆς προσλήψεως λήγει εἰς τὴν ἐπιφοράν, ὡς ἔχει ἐπὶ τῶν τοιούτων λόγων “εἰ ἔστι κίνησις, ἔστι κενόν· ἀλλὰ μὴν ἔστι κίνησις· ἔστιν ἄρα κενόν”. ἐνταῦθα γὰρ τὸ συνημμένον ἄρχεταί τε ἀπὸ τῆς προσλήψεως τῆς “ἔστι κίνησις”, καὶ λήγει εἰς τὴν ἐπιφορὰν τὴν “ἔστι κενόν”.
M 8.451
המסקנה היא אפוא או דבר גלוי וידוע לנו, או נעלם ובלתי־נודע. אם היא גלויה וידועה, הטיעון אינו עוד מוכיח, מפני שכולו מורכב מדברים גלויים — הן הנחות היסוד הן המסקנה. ואם היא נעלמת, התנאי נעשה בהכרח בלתי־מוכרע.
M 8.451
ἤτοι οὖν πρόδηλόν ἐστι πρᾶγμα ἡ ἐπιφορὰ καὶ γινωσκόμενον ἡμῖν ἢ ἄδηλον καὶ ἄγνωστον. καὶ εἰ μὲν πρόδηλον καὶ γνωστόν, οὐκέτι ἀποδεικτικὸς γίνεται ὁ λόγος, ἐκ πάντων προδήλων συνεστώς, τοῦτο μὲν τῶν λημμάτων, τοῦτο δὲ τῆς ἐπιφορᾶς. εἰ δὲ ἄδηλον, ἐξ ἀνάγκης ἀνεπίκριτον γίνεται τὸ συνημμένον.
M 8.452
שהרי הדבר שממנו הוא מתחיל ידוע לנו, מפני שהוא גלוי, אך הדבר שבו הוא מסתיים אינו ידוע בשל היותו נעלם. ומאחר שאיננו יודעים אם הוא אמיתי או כוזב, גם לא נוכל להכריע את התנאי. ואם התנאי אינו מוכרע, גם הטיעון נעשה פסול.
M 8.452
τὸ μὲν γὰρ ἀπὸ τίνος ἄρχεται γνώριμόν ἐστιν ἡμῖν (πρόδηλον γάρ), τὸ δὲ εἰς τί λήγει ἀγνοεῖται διὰ τὴν ἀδηλότητα. μὴ ἐπιστάμενοι δέ, πότερον ἀληθὲς ἢ ψεῦδός ἐστι τὸ τοιοῦτον, οὐδ’ ἐπικρίνειν δυνησόμεθα τὸ συνημμένον. ἀνεπικρίτου δὲ ὄντος αὐτοῦ καὶ ὁ λόγος γίνεται μοχθηρός.
M 8.453
עוד, ההוכחה היא מן היחסיים, והיחסיים ניתנים למחשבה בלבד ואינם גם קיימים. לכן גם ההוכחה קיימת במחשבה בלבד ולא במציאות. שאכן הדברים המצויים ביחס נשמרים במחשבה בלבד ואין להם קיום, אפשר ללמד מתוך הודאתם של הדוגמטיקנים עצמם.
M 8.453
Ἔτι τῶν πρός τί ἐστιν ἡ ἀπόδειξις, τὰ δὲ πρός τι ἐπινοεῖται μόνον, οὐκέτι δὲ καὶ ὑπάρχει· τοίνυν καὶ ἡ ἀπόδειξις ἐν ἐπινοίᾳ μόνον ἐστὶ καὶ οὐκ ἐν ὑπάρξει. καὶ ὅτι τῷ ὄντι ἐπινοίᾳ μόνον σῴζεται τὰ πρός τί πως ἔχοντα, ὕπαρξις δὲ οὐκ ἔστιν αὐτοῖς, πάρεστι διδάσκειν ἐκ τῆς τῶν δογματικῶν ἀνθομολογήσεως.
M 8.454
בהגדירם את היחסי הם אומרים בהסכמה (Stoic. fr. II 404 Arn.): ׳היחסי הוא הנחשב ביחס לדבר אחר׳. אילו היה לו חלק בקיום, לא היו מגדירים אותו כך אלא: ׳היחסי הוא הקיים ביחס לדבר אחר׳. לכן אין בין הדברים הקיימים שום דבר יחסי.
M 8.454
ὑπογράφοντες γὰρ τὸ πρός τι συμφώνως φασί (Stoic. fr. II 404 Arn.)· “πρός τί ἐστι τὸ πρὸς ἑτέρῳ νοούμενον”. εἰ δέ γε ὑπάρξεως μετεῖχεν, οὐκ ἂν οὕτως αὐτὸ ἀπεδίδοσαν, ἀλλ’ ἐκείνως μᾶλλον “πρός τί ἐστι τὸ πρὸς ἑτέρῳ ὑπάρχον”. οὐκ ἄρα ὑπόκειταί τι ἐν τοῖς οὖσι τῶν πρός τι.
M 8.455
ומלבד זאת, שום דבר קיים אינו יכול לקבל שינוי והתמרה בלי שיופעל. למשל, צבע לבן אינו יכול להיעשות שחור בלי להתהפך ולהשתנות; השחור אינו יכול לעבור לצבע אחר בעודו נשאר שחור; וכך גם המתוק לא ייעשה מר בעוד הוא נותר בלתי־מופעל ובלתי־משתנה.
M 8.455
καὶ ἄλλως, πᾶν τὸ ὑπάρχον οὐ δύναται ἀλλαγήν τινα καὶ ἑτεροίωσιν ἀναδέξασθαι χωρὶς πάθους, οἷον τὸ λευκὸν χρῶμα οὐ δύναται μέλαν γενέσθαι μὴ τραπὲν καὶ μεταβαλόν, καὶ τὸ μέλαν οὐ δύναται εἰς ἕτερον μεταβαλεῖν χρῶμα μένον μέλαν, καὶ ὡσαύτως τὸ γλυκὺ οὐκ ἂν γένοιτο πικρὸν ἀπαθὲς καὶ ἀνετεροίωτον ὑποκείμενον.
M 8.456
לפיכך כל קיים מקבל שינוי לדבר אחר רק מתוך היפעלות כלשהי. אולם היחסי משתנה בלי היפעלות ובלי שנעשה בו שום שינוי. למשל, קורת עץ באורך אמה נקראת שווה לקורה אחרת באורך אמה המוצבת לצדה; אך ביחס לקורה באורך שתי אמות היא כבר אינה שווה אלא בלתי־שווה, אף שלא אירעו בה כל היפוך ושינוי. וכן, אם נחשוב על אדם השופך מים מכלי, כאשר כלי אחר מונח מתחתיו ייאמר שהוא מוזג לתוכו, וכאשר אין כלי מתחתיו — שהוא שופך החוצה, אף שהוא עצמו לא קיבל שום היפוך ושינוי.
M 8.456
ὥστε πᾶν τὸ ὑπάρχον οὐ χωρὶς πάθους τινὸς τὴν εἰς ἕτερον ἀναδέχεται μεταβολήν. τὸ δὲ πρός τι ἀλλάσσεται χωρὶς πάθους καὶ μηδεμιᾶς περὶ αὐτὸ γινομένης ἑτεροιώσεως. οἷον τὸ πηχυαῖον ξύλον πηχυαίου μὲν αὐτῷ ἀντιπαρατεθέντος λέγεται ἴσον ἐκείνῳ τυγχάνειν, διπήχους δὲ οὐκέτι ἴσον ἀλλ’ ἄνισον, μηδεμιᾶς περὶ αὐτὸ γενομένης τροπῆς καὶ ἀλλοιώσεως. καὶ εἰ νοήσαιμέν τινα ἐξ ἄγγους ὕδωρ προχέοντα, ὁ τοιοῦτος ὑποτεθέντος μέν τινος ἑτέρου ἄγγους λεχθήσεται ἐγχέειν, μὴ ὑποτεθέντος δὲ ἐκχέειν καίπερ μηδεμίαν αὐτὸς τροπὴν καὶ ἀλλοίωσιν ἀναδεξάμενος.
M 8.457
אם אפוא לקיים שייך שאינו עובר שינוי בלי היפעלות, אך ליחסי לא שייך דבר כזה, יש לומר שהיחסי אינו קיים.
M 8.457
ὥστε εἰ τῷ μὲν ὑπάρχοντι συμβέβηκε τὸ μὴ χωρὶς πάθους ἀλλαγὴν ὑπομένειν, τῷ δὲ πρός τι τοιοῦτον οὐδὲν συμβέβηκεν, ῥητέον μὴ ὑπάρχειν τὸ πρός τι.
M 8.458
נוסף על כך, היחסי נבדל מן הדבר שאליו הוא מתייחס; שהרי העליון נבדל מן התחתון.
M 8.458
σὺν τούτοις τοῦ χωρίς ἐστι τὸ πρός τι· τὸ γὰρ ἄνω τοῦ κάτω χωρίς ἐστιν.
M 8.459
ואם היחסי קיים ואינו מושג גרידא, אותו דבר יהיה בעל תכונות מנוגדות. אך אבסורדי לומר שאותו דבר בעל תכונות מנוגדות; לכן היחסי אינו קיים אלא נחשב בלבד. שוב, גוף באורך אמה נקרא גדול ביחס לגוף באורך חצי אמה, אך קטן ביחס לגוף באורך שתי אמות. שאותו דבר יתקיים באותו זמן גם כגדול וגם כקטן, כלומר כבעל תכונות מנוגדות, הוא בלתי־אפשרי. אולי אפשר לחשוב אותו כך מתוך השוואתו לדבר <אחד ולאחר>, אך לא ייתכן שהוא גם הווה וקיים כך. לכן היחסיים אינם קיימים.
M 8.459
εἴπερ δ’ ὑπάρχει τὸ πρός τι καὶ μὴ ψιλὴν ἔχει ἐπίνοιαν, ἔσται τὸ ἓν τἀναντία. ἄτοπον δέ γέ ἐστι λέγειν τὸ ἓν τἀναντία· οὐκ ἄρα ὑπάρχει τὸ πρός τι, ἀλλ’ ἐπινοεῖται μόνον. πάλιν γὰρ τὸ πηχυαῖον σῶμα κατὰ μὲν τὴν τοῦ ἡμιπηχυαίου παράθεσιν λέγεται μεῖζον, κατὰ δὲ τὴν διπηχυαίου μικρότερον. τὸ δὲ αὐτὸ κατὰ τὸν αὐτὸν χρόνον καὶ μεῖζον καὶ μικρότερον ὑπάρχειν, τουτέστι τἀναντία, τῶν ἀδυνάτων· ἐπινοεῖσθαι μὲν γὰρ τάχ’ ἴσως δυνήσεται κατὰ τὴν ὡς πρὸς ἄλλο <καὶ ἄλλο> σύμβλησιν, εἶναι δὲ καὶ ὑπάρχειν οὐχ οἷόν τε. οὐκ ἄρα ὑπάρχει τὰ πρός τι.
M 8.460
יתרה מזו, אם היחסיים קיימים, דבר־מה זהה יהיה מנוגד לעצמו; אך אין הדבר כך. לכן גם מטעם זה אין לומר שהיחסי קיים. ועוד, אם היחסי קיים, דבר־מה יהיה מנוגד לעצמו; אך אין זה סביר שדבר יהיה מנוגד לעצמו. לכן גם אין זה סביר שהיחסי קיים.
M 8.460
Οὐ μὴν ἀλλ’ εἴπερ ἔστι τὰ πρός τι, ἔστι τι ταὐτὸ ἐναντίον ἑαυτῷ· οὐχὶ δέ γε τοῦτο· τοίνυν οὐδὲ ταύτῃ ῥητέον ὑπάρχειν τὸ πρός τι. ἔτι εἰ ὑπάρχει τὸ πρός τι, ἔσται τι ἑαυτῷ ἐναντίον· οὐκ εὔλογον δέ γέ ἐστιν εἶναί τι αὐτὸ ἑαυτῷ ἐναντίον· τοίνυν οὐδὲ τὸ πρός τι ὑπάρχειν ἔστιν εὔλογον.
M 8.461
שהרי העליון מנוגד לתחתון, אך אותו דבר הוא עליון ביחס למה שמתחתיו ותחתון ביחס למה שמעליו. אם יהיו שלושה דברים — עליון, תחתון ואמצעי בין העליון לתחתון — האמצעי יהיה עליון ביחס למה שמתחתיו ותחתון ביחס למה שמעליו, ואותו דבר יהיה עליון ותחתון; וזה בלתי־אפשרי. לכן היחסי אינו קיים. ואם בכל זאת היחסי קיים, אותו דבר יהיה עליון ותחתון. משום כך גם אומרים שאותו דבר הוא עליון ותחתון לפי יחסו לדבר <אחד ולאחר>. מכאן שאותו דבר יהיה נבדל מעצמו, וזה האבסורדי מכול.
M 8.461
τὸ γὰρ ἄνω τῷ κάτω ἐστὶν ἐναντίον, τὸ δὲ αὐτὸ ὡς μὲν πρὸς τὸ ὑποκείμενον ἄνω ἐστίν, πρὸς δὲ τὸ ὑπερκείμενον κάτω. εἰ δ’ ἔσται τρία, ἄνω καὶ κάτω καὶ μέσον τοῦ ἄνω καὶ τοῦ κάτω, τὸ μέσον ἔσται πρὸς μὲν τὸ ὑποκείμενον ἄνω, πρὸς δὲ τὸ ὑπερκείμενον κάτω, καὶ ἔσται τὸ αὐτὸ ἄνω καὶ κάτω· ὅπερ ἀδύνατον. οὐκ ἄρα ὑπάρχει τὸ πρός τι. εἰ δ’ ἄρα τὸ πρός τι ὑπάρχει, τὸ αὐτὸ ἔσται ἄνω καὶ κάτω. διὰ δὲ τοῦτο καὶ εἰ ἔστι λέγεται τὸ αὐτὸ κατὰ τὴν ὡς πρὸς ἄλλο <καὶ ἄλλο> σχέσιν ἄνω καὶ κάτω. τὸ αὐτὸ ἄρα χωρὶς ἑαυτοῦ γενήσεται, ὃ πάντων ἀτοπώτατον.
M 8.462
אולם אם היחסיים חסרי קיום, ההוכחה, בהיותה מן היחסיים, תהיה בהכרח חסרת קיום. והיחסיים אכן הוכחו כחסרי קיום; לכן גם ההוכחה <תהיה> מן הדברים חסרי הקיום.
M 8.462
Ἀλλ᾿ εἴπερ τὰ πρός τι ἀνύπαρκτά ἐστι, πάντως ἡ ἀπόδειξις τῶν πρός τι οὖσα ἀνύπαρκτος γενήσεται· τὰ δέ γε πρός τι δέδεικται ἀνύπαρκτα· καὶ ἡ ἀπόδειξις <ἄρα> τῶν ἀνυπάρκτων γενήσεται.
M 8.463
אלה בקירוב הטיעונים הנאמרים כדי להראות שאין הוכחה; עתה נבחן גם את הטיעון הנגדי. הדוגמטיקנים [טוענים] שהטיעון המבקש לקבוע שאין הוכחה הופך את עצמו, ובאמצעים שבהם הוא מבטל אותה הוא דווקא מקיים אותה. לכן הם מתייצבים נגד הספקנים ואומרים: ׳האומר שאין שום הוכחה אומר זאת או באמצעות קביעה גרידא ובלתי־מוכחת, או מוכיח זאת באמצעות טיעון.
M 8.463
Τὰ μὲν οὖν λεγόμενα εἰς τὸ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν τοιαῦτά τινα καθέστηκεν· σκοπῶμεν δὲ καὶ τὸν ἀντικείμενον λόγον. οἴονται γὰρ οἱ δογματικοὶ [λόγοι] τῶν φιλοσόφων τὸν ἀξιοῦντα μὴ εἶναι ἀπόδειξιν αὐτὸν ὑφ’ αὑτοῦ περιτρέπεσθαι, καὶ δι’ ὧν ἀναιρεῖ ταύτην, διὰ τούτων αὐτὴν ὁρίζειν. ὅθεν καὶ ἀντικαθιστάμενοι τοῖς σκεπτικοῖς φασίν· “ὁ λέγων μηδὲν εἶναι ἀπόδειξιν ἤτοι ψιλῇ καὶ ἀναποδείκτῳ χρώμενος φάσει λέγει μηδὲν ὑπάρχειν ἀπόδειξιν, ἢ λόγῳ τὸ τοιοῦτον ἀποδεικνύς.
M 8.464
אם הוא משתמש בקביעה גרידא, איש מן המקבלים את ההוכחה לא יאמין לו כשהוא משתמש בקביעה בלבד; הקביעה הנגדית תעצור אותו, כאשר אדם אחר יאמר שיש הוכחה. ואם הוא מוכיח שאין הוכחה — כך הם אומרים — הרי הודה מיד שיש הוכחה; שכן הטיעון המראה שאין הוכחה הוא הוכחה לכך שיש הוכחה.
M 8.464
καὶ εἰ μὲν ψιλῇ φάσει προσχρώμενος, οὐθεὶς αὐτῷ πιστεύσει τῶν τὴν ἀπόδειξιν παραδεχομένων, ψιλῇ φάσει χρωμένῳ, ἀλλὰ διὰ τῆς ἀντικειμένης ἐπισχεθήσεται φάσεως, εἰπόντος τινὸς εἶναι ἀπόδειξιν. εἰ δὲ ἀποδεικνύς τὸ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν (τοῦτο γάρ φασιν), αὐτόθεν ὡμολόγησε τὸ εἶναι ἀπόδειξιν· ὁ γὰρ δεικνὺς λόγος τὸ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν ἔστιν ἀπόδειξις τοῦ εἶναι ἀπόδειξιν.
M 8.465
ובכלל, הטיעון נגד ההוכחה הוא או הוכחה או אינו הוכחה. אם אינו הוכחה, אינו מהימן; ואם הוא הוכחה — יש הוכחה׳.
M 8.465
καὶ καθόλου ὁ κατὰ τῆς ἀποδείξεως λόγος ἤτοι ἀπόδειξίς ἐστιν ἢ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις· καὶ εἰ μὲν οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις, ἄπιστός ἐστιν, εἰ δὲ ἔστιν ἀπόδειξις, ἀπόδειξις ἔστιν.”
M 8.466
אחדים גם מנסחים זאת כך: ׳אם יש הוכחה, יש הוכחה; אם אין הוכחה, יש הוכחה; אך או שיש הוכחה או שאין הוכחה; לכן יש הוכחה׳. ההצדקה להנחות היסוד של טיעון זה ברורה. התנאי הראשון, ׳אם יש הוכחה, יש הוכחה׳, הוא אמיתי מפני שהוא חוזר על אותו דבר: השני שבו נובע מן הראשון, משום שאינו שונה ממנו. וגם התנאי השני, ׳אם אין הוכחה, יש הוכחה׳, תקין; שכן מן הרישא ׳אין הוכחה׳ נובעת הסיפא ׳יש הוכחה׳.
M 8.466
ἔνιοι δὲ καὶ οὕτω συνερωτῶσιν· “εἰ ἔστιν ἀπόδειξις, ἀπόδειξις ἔστιν· εἰ μὴ ἔστιν ἀπόδειξις, ἀπόδειξις ἐστιν. ἤτοι δὲ ἔστιν ἢ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις· ἀπόδειξις ἄρα ἐστιν”. καὶ δὴ ἡ μὲν τῶν λημμάτων τοῦ λόγου τούτου παραμυθία προῦπτός ἐστιν. τό τε γὰρ πρῶτον συνημμένον τὸ “εἰ ἔστιν ἀπόδειξις, ἔστιν ἀπόδειξις” διαφορούμενον καθεστὼς ἀληθές ἐστιν· ἀκολουθεῖ γὰρ τῷ ἐν αὐτῷ πρώτῳ τὸ ἐν αὐτῷ δεύτερον, μὴ ἕτερον ὄν ἐκείνου. τό τε δεύτερον συνημμένον τὸ “εἰ μὴ ἔστιν ἀπόδειξις, ἐστιν ἀπόδειξις” πάλιν ὑγιές ἐστιν· τῷ γὰρ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν, ἡγουμένῳ ὄντι, ἕπεται τὸ εἶναι ἀπόδειξιν·
M 8.467
שהרי הטיעון המראה שאין הוכחה, בהיותו מוכיח, מאשר שיש הוכחה. וגם טענת הברירה ׳או שיש הוכחה או שאין הוכחה׳, בהיותה ברירה בין הניגודים — שיש הוכחה ושאין — חייבת להכיל איבר אמיתי אחד, ולכן להיות אמיתית. מכאן שכאשר הנחות היסוד אמיתיות, גם המסקנה מובאת יחד עמן.
M 8.467
αὐτὸς γὰρ ὁ δεικνὺς λόγος τὸ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν ἀποδεικτικὸς ὢν βεβαιοῖ τὸ εἶναι ἀπόδειξιν. τό τε διεζευγμένον τὸ “ἤτοι δὲ ἔστιν ἀπόδειξις ἢ οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις”, ἐξ ἀντικειμένων διεζευγμένον τοῦ τε εἶναι ἀπόδειξιν καὶ τοῦ μὴ εἶναι, ἓν ὀφείλει ἔχειν ἀληθὲς καὶ διὰ τοῦτο εἶναι ἀληθές. ὥστε ἀληθῶν ὄντων τῶν λημμάτων συνεισάγεται καὶ ἡ ἐπιφορά.
M 8.468
אפשר ללמד בדרך אחרת שהיא נובעת מהן. אם טענת הברירה אמיתית ומכילה איבר אמיתי אחד, כל אחד משני האיברים שנניח כאמיתי יביא עמו גם את המסקנה. נניח תחילה שהאיבר האמיתי הוא ׳יש הוכחה׳. מאחר שזו הרישא בתנאי הראשון, תנבע ממנה הסיפא של התנאי הראשון; והסיפא הייתה ׳יש הוכחה׳, שהיא גם המסקנה. לכן אם ׳יש הוכחה׳ ניתן כאיבר האמיתי בטענת הברירה, מסקנת הטיעון תנבע.
M 8.468
πάρεστι δὲ καὶ ἑτέρως διδάσκειν, ὅτι ἀκολουθεῖ αὐτοῖς. εἰ γὰρ τὸ διεζευγμένον ἀληθές ἐστιν ἓν ἔχον ἐν αὐτῷ ἀληθές, ὁπότερον ἂν ἐκ τούτων ὑποθώμεθα ἀληθές, συνεισαχθήσεται καὶ ἡ ἐπιφορά. ὑποκείσθω δὲ πρῶτον τῶν ἐν αὐτῷ ἀληθὲς τὸ εἶναι ἀπόδειξιν. οὐκοῦν ἐπεὶ τοῦτο ἡγούμενόν ἐστιν ἐν τῷ πρώτῳ συνημμένῳ, ἀκολουθήσει αὐτῷ τὸ λῆγον ἐν τῷ πρώτῳ συνημμένῳ· ἔληγε δέ γε τὸ “ἔστιν ἀπόδειξις”, ὅπερ ἦν καὶ ἐπιφορά. δοθέντος ἄρα τοῦ εἶναι ἀπόδειξιν ἀληθοῦς ἐν τῷ διεζευγμένῳ, ἀκολουθήσει ἡ τοῦ λόγου ἐπιφορά.
M 8.469
אותה דרך הצדקה חלה גם על המשפט הנותר, ׳אין הוכחה׳. שכן גם הוא היה הרישא בתנאי השני <....>, ומסקנת הטיעון נבעה ממנו.
M 8.469
ὁ δὲ αὐτὸς τῆς παραμυθίας τρόπος καὶ ἐπὶ τοῦ λειπομένου ἀξιώματος τοῦ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν· ἡγεῖτο γὰρ καὶ τοῦτο ἐν τῷ δευτέρῳ συνημμένῳ <....> ἀκολουθοῦσαν τὴν τοῦ λόγου ἐπιφοράν.
M 8.470
על התנגדות זו של הדוגמטיקנים יש לספקנים תשובה קצרה. הם יאמרו: אם אי־אפשר להשיב לשאלה שבה ביקשו לדעת אם הטיעון נגד ההוכחה הוא הוכחה או אינו הוכחה, עליהם לנהוג בהגינות אם אין בידיהם תשובה לשאלה מביכה כל כך.
M 8.470
Τοιαύτης δὲ οὔσης τῆς τῶν δογματικῶν ἐνστάσεως σύντομός ἐστι καὶ ἡ πρὸς ταύτην τῶν σκεπτικῶν ἀπάντησις. λέξουσι γάρ· εἰ μὲν οὐκ ἐνδέχεται ἀποκρίνασθαι πρὸς τὴν πεῦσιν καθ’ ἣν ἐπεζήτουν, πότερον ἀπόδειξίς ἐστιν ὁ κατὰ τῆς ἀποδείξεως λόγος ἢ οὐκ ἀπόδειξις, ὀφείλουσι εὐγνωμονεῖν, εἰ μὴ ἔχουσι πρὸς ἄπορον οὕτω πεῦσιν ἀποκρίνασθαι.
M 8.471
אך אם קל להם לעשות את מה שהם מצווים על הספקנים, שיוכיחו את קלותו בהשיבם אם הטיעון נגד ההוכחה הוא הוכחה או אינו הוכחה. אם אינו הוכחה, אי־אפשר ללמד באמצעותו שיש [אין] הוכחה, ואף לא לומר שטיעון זה הוא הוכחה לכך ש[אין] הוכחה; שהרי הם הודו שהוא [אינו] כזה. ואם הוא הוכחה,
M 8.471
εἰ δὲ εὐχερές ἐστιν αὐτοῖς ὃ προστάττουσι τοῖς σκεπτικοῖς, ὡς εὐχερὲς ὂν ποιείτωσαν ἀποκρινόμενοι, πότερον ἀπόδειξιν εἶναι λέγουσι τὸν κατὰ τῆς ἀποδείξεως λόγον ἢ οὐκ ἀπόδειξιν. εἰ μὲν γὰρ οὔκ ἐστιν ἀπόδειξις, οὐκ ἐνέσται ἐξ αὐτοῦ διδάσκειν, ὅτι [οὐκ] ἐστιν ἀπόδειξις, οὐδὲ λέγειν, ὅτι οὗτός ἐστιν ὁ λόγος ἀπόδειξις, ὅτι [οὐκ] ἔσται ἡ ἀπόδειξις· ὡμολογήκασι γὰρ αὐτὸν [τὸ] μὴ εἶναι ἀπόδειξιν· εἰ δὲ ἀπόδειξίς ἐστι,
M 8.472
הנחות היסוד והמסקנה שלו אמיתיות בהכרח, שכן ההוכחה נחשבת יחד עם אמיתותן. אולם מסקנתו הייתה שאין הוכחה. לכן ׳אין הוכחה׳ אמיתי, וניגודו, ׳יש הוכחה׳, כוזב. כך, בניסיונם להראות שהטיעון נגד ההוכחה הוא מוכיח, הם אינם מעמידים את ההוכחה יותר משהם מבטלים אותה.
M 8.472
πάντως ἀληθῆ ἔχει τὰ λήμματα καὶ τὴν ἐπιφοράν· σὺν γὰρ τῇ τούτων ἀληθότητι νοεῖται ἡ ἀπόδειξις. ἦν δέ γε ἐπιφορὰ αὐτοῦ τὸ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν· ἀληθὲς ἄρα ἐστὶ τὸ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν, καὶ τὸ ἀντικείμενον τούτω ψεῦδος, τὸ εἶναι ἀπόδειξιν. οὕτω γὰρ ἀποδεικτικὸν θέλοντες ἀποδεῖξαι τὸν κατὰ τῆς ἀποδείξεως λόγον, οὐ μᾶλλον αὐτὴν τιθέασιν ἢ ἀναιροῦσιν.
M 8.473
ואף אם יהיה על הספקנים להשיב בשם עצמם, ישיבו בבטחה. הם יאמרו שהטיעון נגד ההוכחה רק משכנע, שהוא משכנע אותם עתה ומביאם להסכמה, אך אינם יודעים אם יהיה כזה גם בעתיד בשל רבגוניותה של המחשבה האנושית. לאחר תשובה כזאת, הדוגמטיקן לא יוכל עוד לומר דבר. הוא יראה או שהטיעון שהובא נגד ההוכחה אינו אמיתי, או שאינו משכנע את הספקן.
M 8.473
ὅμως δὲ καὶ τοὺς σκεπτικοὺς ἂν δέῃ ὑπὲρ αὑτῶν ἀποκρίνασθαι, ἀσφαλῶς ἀποκρινοῦνται. φήσουσι γὰρ τὸν κατὰ τῆς ἀποδείξεως λόγον πιθανὸν εἶναι μόνον καὶ πρὸς τὸ παρὸν πείθειν αὐτοὺς καὶ ἐπάγεσθαι συγκατάθεσιν, ἀγνοεῖν δέ, εἰ καὶ αὗθις ἔσται τοιοῦτος διὰ τὸ πολύτροπον τῆς ἀνθρωπίνης διανοίας. οὕτω γὰρ γενομένης τῆς ἀποκρίσεως οὐδὲν ἔτι δυνήσεται λέγειν ὁ δογματικός. ἤ γὰρ τοῦτο διδάξει, ὅτι οὐκ ἔστιν ἀληθὴς ὁ κατὰ τῆς ἀποδείξεως κομιθεὶς λόγος, ἢ τοῦτο παραστήσει, ὅτι οὐ πείθει τὸν σκεπτικόν.
M 8.474
אם יראה את הראשון, אין הוא נאבק בספקן, מפני שגם הספקן אינו קובע בביטחון שהטיעון הזה אמיתי, אלא אומר רק שהוא משכנע.
M 8.474
ἀλλὰ τὸ μὲν πρῶτον δεικνὺς οὐ τῷ σκεπτικῷ μάχεται διὰ τὸ μηδὲ ἐκεῖνον διαβεβαιοῦσθαι περὶ τούτου τοῦ λόγου ὡς ἀληθοῦς, μόνον δὲ λέγειν, ὅτι πιθανός ἐστιν.
M 8.475
ואם יעשה את השני, ינהג בפזיזות, משום שהוא מבקש להכניע בהיגיון היפעלות של אדם אחר. כשם שאיש אינו יכול לשכנע בהיגיון את השמח שאינו שמח, או את המתאבל שאינו מתאבל, כך אין הוא יכול לשכנע את מי שמשתכנע שאינו משתכנע.
M 8.475
τὸ δὲ δεύτερον ποιῶν προπετὴς γενήσεται, ἀλλότριον πάθος θέλων λόγῳ καταπαλαῖσαι· καθὰ γὰρ τὸν χαίροντα οὐθεὶς δύναται λόγῳ πεῖσαι, ὅτι οὐ χαίρει, καὶ τὸν λυπούμενον, ὅτι οὐ λυπεῖται, οὕτως οὐδὲ τὸν πειθόμενον, ὅτι οὐ πείθεται.
M 8.476
נוסף על כך, אילו טענו הספקנים בתוקף ובהסכמה שאין כל הוכחה, אולי היה הופך אותם מי שמלמד שיש הוכחה. אך למעשה הם רק מציגים את הטיעונים נגד ההוכחה בלי להסכים להם; לכן כה רחוקים הם מלהינזק מן המבססים את ההפך, עד שהם דווקא מפיקים מהם תועלת.
M 8.476
πρὸς τούτοις, εἰ μὲν διισχυρίζοντο οἱ σκεπτικοὶ μετὰ συγκαταθέσεως περὶ τοῦ μηδὲν εἶναι ἀπόδειξιν, τάχα ἂν διετρέποντο ὑπὸ τοῦ διδάσκοντος, ὅτι ἔστιν ἀπόδειξις· νῦν δέ, ἐπεὶ ψιλὴν θέσιν λόγων ποιοῦνται τῶν κατὰ τῆς ἀποδείξεως χωρὶς τοῦ συγκατατίθεσθαι τούτοις, τοσοῦτον ἀπέχουσι τοῦ βλάπτεσθαι πρὸς τῶν τοὐναντίον κατασκευαζόντων ὡς ὠφελεῖσθαι μᾶλλον.
M 8.477
שכן אם הטיעונים שהובאו נגד ההוכחה נותרו ללא מענה, וגם הטיעונים שהובאו כדי להראות שיש הוכחה חזקים, איננו מצדדים לא באלה ולא באלה, ומודים בהשעיית השיפוט.
M 8.477
εἰ γὰρ οἱ μὲν κατὰ τῆς ἀποδείξεως κομισθέντες λόγοι μεμενήκασιν ἀναντίρρητοι, οἱ δὲ εἰς τὸ εἶναι ἀπόδειξιν παραληφθέντες λόγοι πάλιν εἰσὶν ἰσχυροί, μήτε ἐκείνοις μήτε τούτοις προσθέμενοι τὴν ἐποχὴν ὁμολογῶμεν.
M 8.478
ואפילו יוענק שהטיעון נגד ההוכחה הוא מוכיח, אין הדוגמטיקנים מפיקים מכך כל תועלת לקביעה שיש הוכחה, כפי שכבר הזכרנו. שכן הוא מסיק שאין הוכחה, ואם הדבר הזה אמיתי, הטענה שיש הוכחה נעשית כוזבת. ׳אכן׳, הם אומרים, ׳אך הטיעון המסיק שאין הוכחה, בהיותו מוכיח, מבטל את עצמו׳.
M 8.478
κἄν συγχωρηθῇ δὲ ἀποδεικτικὸς εἶναι ὁ κατὰ τῆς ἀποδείξεως λόγος, οὐ διὰ τοῦτο ὠφελοῦνταί τι εἰς τὸ εἶναι ἀπόδειξιν οἱ δογματικοί, καθὼς ἤδη ὑπεμνήσαμεν· συνάγει γὰρ τὸ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν, καὶ τούτου ἀληθοῦς ὄντος ψεῦδος γίνεται τὸ εἶναι ἀπόδειξιν. ναί, φασίν, ἀλλ᾿ ὁ συνάγων τὸ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν ἀποδεικτικὸς ὢν ἑαυτὸν ἐκβάλλει.
M 8.479
על כך יש להשיב שאין הוא מבטל את עצמו בהכרח. דברים רבים נאמרים תוך החרגה: כשם שאנו אומרים שזאוס הוא אבי האלים והאנשים תוך החרגת זאוס עצמו — שהרי אין הוא אביו שלו — כך כאשר אנו אומרים שאין שום הוכחה, אנו מחריגים את הטיעון המראה שאין הוכחה; שכן הוא לבדו הוכחה.
M 8.479
πρὸς ὃ ῥητέον, ὅτι οὐ πάντως ἑαυτὸν ἐκβάλλει. πολλὰ γὰρ καθ᾿ ὑπεξαίρεσιν λέγεται, καὶ ὡς τὸν Δία φαμὲν θεῶν τε καὶ ἀνθρώπων εἶναι πατέρα καθ᾿ ὑπεξαίρεσιν αὐτοῦ τούτου (οὐ γὰρ δή γε καὶ αὐτὸς αὑτοῦ ἦν πατήρ), οὕτω καὶ ὅταν λέγωμεν μηδεμίαν εἶναι ἀπόδειξιν, καθ᾿ ὑπεξαίρεσιν λέγομεν τοῦ δεικνύντος λόγου, ὅτι οὐκ ἔστιν ἀπόδειξις· μόνος γὰρ οὗτός ἐστιν ἀπόδειξις.
M 8.480
ואפילו הוא מבטל גם את עצמו, אין בכך כדי לאשר שיש הוכחה. דברים רבים עושים לעצמם את שהם עושים לאחרים. למשל, האש מכלה גם את עצמה לאחר שכילתה את החומר, וכשם שחומרים משלשלים, לאחר שסילקו את הנוזלים מן הגוף, מופרשים גם הם יחד עמם, כך גם הטיעון נגד ההוכחה יכול, לאחר שביטל כל הוכחה, לתחום ולבטל גם את עצמו.
M 8.480
κἂν αὐτὸν δὲ ἐκβάλλῃ, οὐ διὰ τοῦτο κυροῦται τὸ εἶναι ἀπόδειξιν. πολλὰ γάρ ἐστιν ἅπερ ὃ ἄλλα ποιεῖ, τοῦτο καὶ ἑαυτὰ διατίθησιν. οἷον ὡς τὸ πῦρ δαπανῆσαν τὴν ὕλην καὶ ἑαυτὸ συμφθείρει, καὶ ὃν τρόπον τὰ καθαρτικά, ἐξελάσαντα τῶν σωμάτων τὰ ὑγρά, καὶ αὑτὰ συνεκτίθησιν, οὕτω δύναται καὶ ὁ κατὰ τῆς ἀποδείξεως λόγος μετὰ τὸ πᾶσαν ἀπόδειξιν ἀνελεῖν καὶ ἑαυτὸν συμπεριγράφειν.
M 8.481
ושוב, כשם שאין זה בלתי־אפשרי שמי שעלה למקום גבוה בסולם יהפוך לאחר העלייה את הסולם ברגלו, כך אין זה בלתי־סביר שהספקן, לאחר שהתקדם אל ביסוס הטענה שלפניו בעזרת הטיעון המראה שאין הוכחה כבעזרת סולם, יבטל אז גם את הטיעון הזה עצמו. לאחר שהעלינו קשיים רבים כל כך גם בדבר דרכי החקירה בתחום ההיגיון, נעבור עתה לחקירה נגד הפיזיקאים.
M 8.481
καὶ πάλιν ὡς οὐκ ἀδύνατόν ἐστι τὸν διά τινος κλίμακος ἐφ’ ὑψηλὸν ἀναβάντα τόπον μετὰ τὴν ἀνάβασιν ἀνατρέψαι τῷ ποδὶ τὴν κλίμακα, οὕτως οὐκ ἀπέοικε τὸν σκεπτικόν, ὡς διά τινος ἐπιβάθρας τοῦ δεικνύντος λόγου τὸ μὴ εἶναι ἀπόδειξιν χωρήσαντα ἐπὶ τὴν τοῦ προκειμένου κατασκευήν, τότε καὶ αὐτὸν τοῦτον τὸν λόγον ἀνελεῖν. Ἀλλὰ γὰρ τοσαῦτα καὶ περὶ τῶν κατὰ τὸν λογικὸν τόπον ἐφόδων ἀπορήσαντες τὸ μετὰ τοῦτο καὶ ἐπὶ τὴν πρὸς τοὺς φυσικοὺς ζήτησιν χωρήσομεν.
נגד המלומדים, ספר ט
Πρὸς μαθηματικούς IX
<נגד הפיזיקאים, ספר א׳>
<ΠΡΟΣ ΦΥΣΙΚΟΥΣ A'.>
א׳ על העקרונות הפיזיקליים; ב׳ על האלים; ג׳ על הפועל והמופעל; ד׳ על השלם והחלק; ה׳ על הגוף
ἁ περὶ ἀρχῶν φυσικῶν β΄ περὶ θεῶν γ΄ περὶ αἰτίου καὶ πάσχοντος δ΄ περὶ ὄλου καὶ μέρους ε΄ περὶ σώματος
M 9.1
את הסיבה לכך שלאחר החלק הלוגי של הפילוסופיה מובא לעיוננו החלק הפיזיקלי, אף שנדמה שהוא קודם בזמן לשאר החלקים, הזכרנו לעיל (adv. dogm. I sqq.). גם כאן ננקוט אותה דרך: לא נתעכב על הפרטים, כפי שעשו קליטומכוס וחבורת האקדמאים האחרת — שכן הם נכנסו לשטח זר, בנו את טיעוניהם מתוך ויתור לבעלי הדעות הדוגמטיות האחרות והאריכו את ההתנגדות בלי מידה — אלא נערער את העיקריים והמכוננים ביותר, ועמם יהיו גם השאר נתונים במבוכה.
M 9.1
Τὴν μὲν αἰτίαν, δι’ ἣν μετὰ τὸ λογικὸν τῆς φιλοσοφίας μέρος εἰς ἐπίσκεψιν ἡμῖν ἄγεται τὸ φυσικόν, καίπερ χρόνῳ τῶν ἄλλων προήκειν δοκοῦν, ἀνώτερον ὑπεμνήσαμεν (adv. dogm. I sqq.)· τὸν αὐτὸν δὲ τρόπον τῆς ζητήσεως πάλιν ἐνταῦθα συστησόμεθα, οὐκ ἐμβραδύνοντες τοῖς κατὰ μέρος, ὁποῖόν τι πεποιήκασιν οἱ περὶ τὸν Κλειτόμαχον καὶ ὁ λοιπὸς τῶν Ἀκαδημαϊκῶν χορός (εἰς ἀλλοτρίαν ἐμβάντες καὶ ἐπὶ συγχωρήσει τῶν ἑτεροίως δογματιζομένων ποιούμενοι τοὺς λόγους ἀμέτρως ἐμήκυναν τὴν ἀντίρρησιν), ἀλλὰ τὰ κυριώτατα καὶ τὰ συνεκτικώτατα κινοῦντες, ἐν οἶς ἠπορημένα ἕξομεν καὶ τὰ λοιπά.
M 9.2
כשם שבמצור מי שחופרים מתחת ליסוד החומה גורמים למגדלים ליפול עמו, כך מי שמכניעים בחקירות הפילוסופיות את הנחות היסוד הראשונות של הדברים מבטלים בכוח את תפיסתו של כל דבר.
M 9.2
καθάπερ γὰρ ἐν ταῖς πολιορκίαις οἱ τὸν θεμέλιον τοῦ τείχους ὑπορύξαντες τούτῳ συγκαταφερομένους ἔχουσι τοὺς πύργους, οὕτως οἱ ἐν ταῖς φιλοσόφοις σκέψεσι τὰς πρώτας τῶν πραγμάτων ὑποθέσεις χειρωσάμενοι δυνάμει τὴν παντὸς πράγματος κατάληψιν ἠθετήκασιν.
M 9.3
ולא בלי סבירות מדמים אחדים את היורדים לחקירות הפרטיות לציידים העוקבים אחר החיה בעקבות עקבותיה, לדייגים בחכה או לצדי ציפורים בדבק ובקנה; ואת המערערים את כל הפרטים דרך העקרונות המכוננים ביותר — לפורסים רשתות, מלכודות ורשתות־גרירה. כשם שמקצועי הרבה יותר לתפוס שלל רב במהלך אחד מלעמול על כל טרף בנפרד, כך נאה הרבה יותר להביא התנגדות משותפת נגד הכול מלהיאחז בפרטים.
M 9.3
οὐκ ἀπιθάνως γοῦν τινες ἀπεικάζουσι τοὺς μὲν εἰς τὰς κατὰ μέρος ζητήσεις συγκαταβαίνοντας τοῖς ἐκ ποδὸς τὸ θηρίον διώκουσι κυνηγοῖς ἢ ἀπὸ ὁρμιᾶς ἁλιεύουσιν ἢ ἰξῷ καὶ καλάμῳ τοὺς ὄρνις θηρεύουσιν, τοὺς δὲ ἀπὸ τῶν συνεκτικωτάτων πάντα τὰ ἐπὶ μέρους σαλεύοντας τοῖς λίνα καὶ στάλικας καὶ σαγήνας περιβαλλομένοις. ὅθεν ὡς πολλῶ τεχνικώτερόν ἐστι τοῦ καθ᾿ ἕκαστον θήραμα πονεῖσθαι τὸ διὰ μιᾶς ἐφόδου πολλὰ δύνασθαι ἀγρεύειν, οὕτω πολλῷ χαριέστερον τὸ κοινῇ κατὰ πάντων κομίζειν ἀντίρρησιν τοῦ προσειλεῖσθαι τοῖς κατὰ μέρος.
M 9.4
מאחר שהנחשבים כמי שסידרו בדייקנות יתרה את העקרונות של הכול בתחום הפיזיקה אומרים שמקצתם עקרונות פועלים ומקצתם חומריים <......>, ומאחר שהמשורר הומרוס נחשב למייסדה של דעה זו, ואחריו אנקסגורס איש קלזומנאי, אמפדוקלס איש אקרגס ורבים מאוד אחרים —
M 9.4
Ἐπεὶ οὖν οἱ δοκοῦντες ἀκριβέστερον κατὰ τὸν φυσικὸν τόπον περὶ τῶν τοῦ παντὸς ἀρχῶν διατετάχθαι τὰς μέν τινας αὐτῶν δραστηρίους εἶναι λέγουσι τὰς δὲ ὑλικάς <......>. ὧν τῆς δόξης ἀρχηγὸς ἀξιοῦται τυγχάνειν ὁ ποιητὴς Ὅμηρος καὶ μετὰ τοῦτόν γε Ἀναξαγόρας ὁ Κλαζομένιος καὶ Ἐμπεδοκλῆς ὁ Ἀκραγαντῖνος καὶ ἄλλοι παμπληθεῖς.
M 9.5
המשורר עצמו מבטא זאת במקום שבו הוא מדבר באלגוריה על פרוטאוס ואידאותאה (δ 365 sqq.): הוא מכנה את הסיבה הראשונה והעקרונית ביותר ׳פרוטאוס׳, ואת העצם המשתנה לצורות ׳אידאותאה׳.
M 9.5
ὁ μὲν γὰρ ποιητὴς περὶ τούτων ἀποδιδούς φησιν ἐν οἶς περὶ Πρωτέως καὶ Εἰδοθέας ἀλληγορεῖ (δ 365 sqq.), τὸ μὲν πρῶτον καὶ ἀρχικώτατον αἴτιον Πρωτέα καλῶν, τὴν δὲ εἰς εἴδη τρεπομένην οὐσίαν Εἰδοθέαν.
M 9.6
אנקסגורס אומר (B 1 Diels): ׳כל הדברים היו יחד; ואז בא השכל וסידר אותם׳. הוא מניח את השכל, שהוא האל לשיטתו, כעיקרון הפועל, ואת התערובת המרובה של החלקים הדומים כעיקרון החומרי.
M 9.6
ὁ δὲ Ἀναξαγόρας φησίν (B 1 Diels)· ‟ἦν πάντα ὁμοῦ χρήματα, νοῦς δὲ ἐλθὼν αὐτὰ διεκόσμησεν”, τὸν μὲν νοῦν, ὅς ἐστι θεὸς κατ᾿ αὐτόν, δραστήριον ὑποτιθέμενος ἀρχήν, τὴν δὲ τῶν ὁμοιομερειῶν πολυμιγίαν ὑλικήν.
M 9.7
אריסטו (Metaphys. 984b 18 sqq.) אומר שגם הרמוטימוס איש קלזומנאי, פרמנידס איש אלאה, והרבה לפניהם הסיודוס, סברו כך. בבססם את היווצרות הכול הם כללו את ארוס, כלומר את הסיבה המניעה והמאחדת של הקיימים.
M 9.7
ὁ δὲ Ἀριστοτέλης (Metaphys. 984b 18 sqq.) καὶ Ἑρμότιμόν φησι τὸν Κλαζομένιον καὶ Παρμενίδην τὸν Ἐλεάτην καὶ πολὺ πρότερον τὸν Ἡσίοδον ταῦτα φρονεῖν· κατασκευάζοντες γὰρ τὴν τῶν ὅλων γένεσιν ἔρωτα συμπαρέλαβον, τουτέστι τὴν κινητικὴν καὶ συναγωγὸν τῶν ὄντων αἰτίαν.
M 9.8
הסיודוס אומר (theog. 116): ראשית מכול נוצר כאוס, ואחריו גאיה רחבת־החזה, מושב בטוח לעד לכול, וארוס, היפה באלים בני־האלמוות.
M 9.8
ὁ μὲν Ἡσίοδος λέγων (theog. 116) ἤτοι μὲν πρώτιστα χάος γένετ᾿, αὐτὰρ ἔπειτα γαῖ᾿ εὐρύστερνος, πάντων ἕδος ἀσφαλὲς αἰεί, ἠδ᾿ ἔρος, ὃς κάλλιστος ἐν ἀθανάτοισι θεοῖσιν,
M 9.9
ופרמנידס (B 13 Diels) קבע במפורש: ראשון מכל האלים הגתה את ארוס. גם אמפדוקלס, כפי שאמרתי, עשוי להיראות כמי שסבור כך.
M 9.9
ὁ δὲ Παρμενίδης (B 13 Diels) ῥητῶς ἀποφηνάμενος πρώτιστον μὲν ἔρωτα θεῶν μητίσατο πάντων. δόξαι δ’ ἄν, ὡς προεῖπον, καὶ ὁ Ἐμπεδοκλῆς τοιοῦτος εἶναι·
M 9.10
שכן הוא מונה לצד ארבעת היסודות את המריבה ואת האהבה: האהבה כסיבה מאחדת והמריבה כסיבה מפרידה (B 17 Diels): אש ומים וארץ ורום האוויר הרך, ומריבה משחיתה, נבדלת מהם ושקולה לכולם, ואהבה בתוכם, שווה באורך וברוחב.
M 9.10
σὺν γὰρ τοῖς τέσσαρσι στοιχείοις τὸ νεῖκος καὶ τὴν φιλίαν καταριθμεῖται, τὴν μὲν φιλίαν ὡς συναγωγὸν αἰτίαν, τὸ δὲ νεῖκος ὡς διαλυτικήν (B 17 Diels)· πῦρ” γάρ φησι ‟καὶ ὕδωρ καὶ γαῖα καὶ ἠέρος ἤπιον ὕψος, Νεῖκός τ’ οὐλόμενον δίχα τῶν, ἀτάλαντον ἀπάντη, καὶ Φιλότης μετὰ τοῖσιν. ἴση μῆκός τε πλάτος τε.
M 9.11
גם אנשי הסטואה (fr. ΙΙ 301 Arn.) אומרים שיש שני עקרונות, האל והחומר נטול האיכויות; הם סבורים שהאל פועל, ואילו החומר מופעל ומשתנה.
M 9.11
οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς (fr. ΙΙ 301 Arn.) δύο λέγοντες ἀρχάς, θεὸν καὶ ἄποιον ὕλην, τὸν μὲν θεὸν ποιεῖν ὑπειλήφασι, τὴν δὲ ὕλην πάσχειν τε καὶ τρέπεσθαι.
M 9.12
מאחר שסידור כזה מקובל על מיטב הפיזיקאים, הבה נחקור תחילה את העקרונות הפועלים: פעם נבחן בדרך דוגמטית כביכול את האל, ופעם נעלה קושי חריף יותר בשאלה אם יש בכלל דבר הפועל או מופעל. אולם מאחר שבכל חקירה קודמת מחשבת הדבר הנחקר, נראה כיצד קיבלנו מלכתחילה מושג של האל. על האלים
M 9.12
ἐπεὶ οὖν τοιαύτη τίς ἐστι παρὰ τοῖς ἀρίστοις τῶν φυσικῶν διάταξις, φέρε περὶ τῶν ποιητικῶν ἀρχῶν διαπορῶμεν πρῶτον, σκεπτόμενοι ὁτὲ μὲν οἷον δογματικῶς περὶ θεοῦ, ὁτὲ δὲ ἀπορητικώτερον περὶ τοῦ μηδὲν εἶναι τὸ ποιοῦν ἢ πάσχον. ἀλλ’ ἐπεὶ κατὰ πᾶσαν ζήτησιν προτάττεται ἡ τοῦ ζητουμένου πράγματος νόησις, ἴδωμεν πῶς εὐθὺς ἔννοιαν ἐλάβομεν θεοῦ. Περὶ θεῶν
M 9.13
הדיון באלים נראה חיוני ביותר לפילוסופים הדוגמטיקנים. מכאן הם אומרים (fr. Stoic. II 36 Arn.) שהפילוסופיה היא עיסוק בחכמה, ושהחכמה היא ידיעת הדברים האלוהיים והאנושיים. לכן, אם נראה שהחקירה באלים נתונה במבוכה, נבסס בכך בכוח שהחכמה אינה ידיעת הדברים האלוהיים והאנושיים ושהפילוסופיה אינה עיסוק בחכמה.
M 9.13
Ὁ περὶ θεῶν λόγος πάνυ ἀναγκαιότατος εἶναι δοκεῖ τοῖς δογματικῶς φιλοσοφοῦσιν. ἐντεῦθεν (fr. Stoic. II 36 Arn.) τὴν φιλοσοφίαν φασὶν ἐπιτήδευσιν εἶναι σοφίας, τὴν δὲ σοφίαν ἐπιστήμην θείων τε καὶ ἀνθρωπίνων πραγμάτων. ὅθεν ἐὰν παραστήσωμεν ἡμεῖς ἠπορημένην τὴν περὶ θεῶν ζήτησιν, δυνάμει ἐσόμεθα κατεσκευακότες τὸ μήτε τὴν σοφίαν ἐπιστήμην εἶναι θείων καὶ ἀνθρωπίνων πραγμάτων μήτε τὴν φιλοσοφίαν ἐπιτήδευσιν σοφίας.
M 9.14
אחדים אמרו שהראשונים מבני האדם שקמו והביטו במה שמועיל לחיים, בהיותם נבונים מאוד, בדו את ההשערה על האלים ואת האמונה בסיפורים על הדברים שבהאדס.
M 9.14
Ἔνιοι τοίνυν ἔφασαν τοὺς πρώτους τῶν ἀνθρώπων προστάντας καὶ τὸ συμφέρον τῷ βίῳ σκεψαμένους, πάνυ συνετοὺς ὄντας, ἀναπλάσαι τὴν περί τε τῶν θεῶν ὑπόνοιαν καὶ τὴν περὶ τῶν ἐν Ἅιδου μυθευομένων δόξαν.
M 9.15
מאחר שהחיים הקדומים היו פראיים וחסרי סדר — שכן היה זמן, כדברי אורפאוס (fr. 247 Abel), שבו אנשים חיו חיי טריפת בשר איש את רעהו, והחזק שיסע את האדם החלש — ביקשו הללו לעצור את עושי העוול, ולשם כך קבעו תחילה חוקים, כדי להעניש את המעַוולים בגלוי.
M 9.15
θηριώδους γὰρ καὶ ἀτάκτου γεγονότος τοῦ πάλαι βίου (ἦν γὰρ χρόνος, ὥς φησιν ὁ Ὀρφεύς (fr. 247 Abel), ἡνίκα φῶτες ἀπ’ ἀλλήλων βίον εἶχον σαρκοδακῆ, κρείττων δὲ τὸν ἥττονα φῶτ’ ἐδάιζεν) ἐπισχεῖν βουλόμενοι τοὺς ἀδικοῦντας πρῶτον μὲν νόμους ἔθεντο πρὸς τὸ τοὺς φανερῶς ἀδικοῦντας κολάζεσθαι,
M 9.16
אחר כך בדו גם אלים הצופים בכל כישלונותיהם ומעשיהם הנכונים של בני האדם, כדי שאיש לא יעז לעשות עוול אף בסתר, מתוך אמונה שהאלים (Hesiod. op. 134.258) עטויי אוויר נעים בכל הארץ, וצופים בעוולות בני האדם ובסדריהם הטובים.
M 9.16
μετὰ δὲ τοῦτο καὶ θεοὺς ἀνέπλασαν ἐπόπτας πάντων τῶν ἀνθρωπίνων ἁμαρτημάτων τε καὶ κατορθωμάτων, ἵνα μηδὲ κρύφα τολμῶσί τινες ἀδικεῖν, πεπεισμένοι, ὅτι οἱ θεοὶ (Hesiod. op. 134.258) ἠέρα ἑσσάμενοι πάντῃ φοιτῶσιν ἐπ’ αἶαν, ἀνθρώπων ὕβρεις τε καὶ εὐνομίας ἐφορῶντες.
M 9.17
אוהמרוס (fr. 1 Νémethy), שכונה האתאיסט, אמר: ׳כאשר חיי בני האדם היו חסרי סדר, אלה שעלו על האחרים בכוח ובתבונה, וביקשו שהכול יחיו לפי מצוותיהם, בדו סביב עצמם כוח מופלג ואלוהי כדי לזכות ביתר הערצה וכבוד; ומכאן נחשבו גם בעיני ההמון לאלים׳.
M 9.17
Εὐήμερος (fr. 1 Νémethy) δὲ ὁ ἐπικληθεὶς ἄθεος ‟ὅτ᾿ ἦν ἄτακτος ἀνθρώπων βίος, οἱ περιγενόμενοι τῶν ἄλλων ἰσχύι τε καὶ συνέσει ὥστε πρὸς τὰ ὑπ’ αὐτῶν κελευόμενα πάντας βιοῦν σπουδάζοντες μείζονος θαυμασμοῦ καὶ σεμνότητος τυχεῖν, ἀνέπλασαν περὶ αὐτοὺς ὑπερβάλλουσάν τινα καὶ θείαν δύναμιν, ἔνθεν καὶ τοῖς πολλοῖς ἐνομίσθησαν θεοί”.
M 9.18
פרודיקוס איש קיאוס (B 5 Diels) אומר: ׳השמש, הירח, הנהרות, המעיינות ובכלל כל הדברים המועילים לחיינו נחשבו אצל הקדמונים לאלים בשל התועלת מהם, כשם שהמצרים החשיבו את הנילוס׳. לכן נחשב הלחם לדמטר, היין לדיוניסוס, המים לפוסידון, האש להפייסטוס, וכך כל אחד מן הדברים השימושיים.
M 9.18
Πρόδικος (B 5 Diels) δὲ ὁ Κεῖος ‟ἥλιόν” φησι ‟καὶ σελήνην καὶ ποταμοὺς καὶ κρήνας καὶ καθόλου πάντα τὰ ὠφελοῦντα τὸν βίον ἡμῶν οἱ παλαιοὶ θεοὺς ἐνόμισαν διὰ τὴν ἀπ’ αὐτῶν ὠφέλειαν, καθάπερ Αἰγύπτιοι τὸν Νεῖλον”· καὶ διὰ τοῦτο τὸν μὲν ἄρτον Δήμητραν νομισθῆναι, τὸν δὲ οἶνον Διόνυσον, τὸ δὲ ὕδωρ Ποσειδῶνα, τὸ δὲ πῦρ Ἥφαιστον καὶ ἤδη τῶν εὐχρηστούντων ἕκαστον.
M 9.19
דמוקריטוס (B 166 Diels) אומר שדמויות זורמות מסוימות מתקרבות לבני האדם; מקצתן מיטיבות ומקצתן מזיקות — ומכאן אף התפלל שיזכה בדמויות המביאות מזל. הן גדולות ועל־טבעיות, קשות להשמדה אך לא בלתי־נשמדות, ומבשרות לבני האדם את העתיד כשהן נראות ומשמיעות קולות. הקדמונים קיבלו רושם של דמויות אלה עצמן והסיקו שקיים אל, אף שאין אל אחר מלבדן [שהוא] בעל טבע בלתי־נשמד.
M 9.19
Δημόκριτος (B 166 Diels) δὲ εἴδωλά τινά φησιν ἐμπελάζειν τοῖς ἀνθρώποις, καὶ τούτων τὰ μὲν εἶναι ἀγαθοποιά, τὰ δὲ κακοποιά (ἔνθεν καὶ εὔχετο εὐλόγχων τυχεῖν εἰδώλων), εἶναι δὲ ταῦτα μεγάλα τε καὶ ὑπερφυῆ, καὶ δύσφθαρτα μέν, οὐκ ἄφθαρτα δέ, προσημαίνειν τε τὰ μέλλοντα τοῖς ἀνθρώποις, θεωρούμενα καὶ φωνὰς ἀφιέντα. ὅθεν τούτων αὐτῶν φαντασίαν λαβόντες οἱ παλαιοὶ ὑπενόησαν εἶναι θεόν, μηδενὸς ἄλλου παρὰ ταῦτα ὄντος θεοῦ [τοῦ] ἄφθαρτον φύσιν ἔχοντος.
M 9.20
אריסטו (fr. 10 Rose) אמר שמושג האלים נוצר בבני האדם משני מקורות: מן המתרחש בנפש ומן התופעות השמימיות. מן המתרחש בנפש — בשל ההתלהבויות האלוהיות והנבואות המתהוות בה בשינה.
M 9.20
Ἀριστοτέλης (fr. 10 Rose) δὲ ἀπὸ δυεῖν ἀρχῶν ἔννοιαν θεῶν ἔλεγε γεγονέναι ἐν τοῖς ἀνθρώποις, ἀπό τε τῶν περὶ τὴν ψυχὴν συμβαινόντων καὶ ἀπὸ τῶν μετεώρων. ἀλλ’ ἀπὸ μὲν τῶν περὶ τὴν ψυχὴν συμβαινόντων διὰ τοὺς ἐν τοῖς ὕπνοις γινομένους ταύτης ἐνθουσιασμοὺς καὶ τὰς μαντείας.
M 9.21
כאשר הנפש מצויה בפני עצמה בשינה, הוא אומר, היא משיבה לעצמה את טבעה המיוחד, מנבאת ומגידה מראש את העתיד. כזאת היא גם בהיפרדה מן הגוף בשעת המוות. לכן הוא משבח גם את המשורר הומרוס על שהבחין בכך: הוא תיאר את פטרוקלוס בשעת מותו מנבא את מותו של הקטור, ואת הקטור מנבא את קצו של אכילס. מכאן, הוא אומר, הסיקו בני האדם שקיים דבר אלוהי, הדומה לנפש בפני עצמה והיודע את הכול יותר מכול.
M 9.21
ὅταν γάρ, φησίν, ἐν τῷ ὑπνοῦν καθ’ αὐτὴν γένηται ἡ ψυχή, τότε τὴν ἴδιον ἀπολαβοῦσα φύσιν προμαντεύεταί τε καὶ προαγορεύει τὰ μέλλοντα. τοιαύτη δέ ἐστι καὶ ἐν τῷ κατὰ τὸν θάνατον χωρίζεσθαι τῶν σωμάτων. ἀποδέχεται γοῦν καὶ τὸν ποιητὴν Ὅμηρον, ὡς τοῦτο παρατηρήσαντα· πεποίηκε γὰρ τὸν μὲν Πάτροκλον ἐν τῷ ἀναιρεῖσθαι προαγορεύοντα περὶ τῆς Ἕκτορος ἀναιρέσεως, τὸν δ’ Ἕκτορα περὶ τῆς Ἀχιλλέως τελευτῆς. ἐκ τούτων οὖν, φησίν, ὑπενόησαν οἱ ἄνθρωποι εἶναί τι θεῖον, τὸ καθ’ ἑαυτὸ ἐοικὸς τῇ ψυχῇ καὶ πάντων ἐπιστημονικώτατον.
M 9.22
וכן מן התופעות השמימיות: הם ראו את השמש סובבת ביום ואת תנועתם המסודרת של שאר הכוכבים בלילה, וחשבו שקיים אל כלשהו שהוא סיבת התנועה והסדר האלה.
M 9.22
ἀλλὰ δὴ καὶ ἀπὸ τῶν μετεώρων· θεασάμενοι γὰρ μεθ’ ἡμέραν μὲν ἥλιον περιπολοῦντα, νύκτωρ δὲ τὴν εὔτακτον τῶν ἄλλων ἀστέρων κίνησιν, ἐνόμισαν εἶναί τινα θεὸν τὸν τῆς τοιαύτης κινήσεως καὶ εὐταξίας αἴτιον.
M 9.23
כזאת היא דעת אריסטו. אחרים אומרים שהשכל, בהיותו חד ומהיר־תנועה, התבונן בטבעו שלו, הגיע גם לדימוי של היקום והסיק שקיים כוח שכלי נעלה ביותר, המקביל לעצמו אך אלוהי בטבעו.
M 9.23
Τοιοῦτος μὲν καὶ ὁ Ἀριστοτέλης· ἄλλοι δέ εἰσιν οἱ φάσκοντες, ὅτι ὁ νοῦς ὀξὺς ὢν καὶ εὐκίνητος ἐν τῷ ἐπιβάλλειν τῇ αὐτοῦ φύσει ἦλθε καὶ εἰς ἔμφασιν τοῦ παντὸς καὶ ὑπενόησέ τινα ὑπερβαλλόντως δύναμιν νοητικήν, καὶ ἀναλογοῦσαν μὲν αὑτῷ, θείαν δὲ τὴν φύσιν.
M 9.24
ויש המסיקים שמושג האלים בא לנו מן הדברים המופלאים המתרחשים בעולם. נראה שגם דמוקריטוס החזיק בדעה זו (A 75 Diels): הקדמונים, הוא אומר, ראו את התופעות שבשמים — רעמים, ברקים, ברקים מכים, התקבצויות כוכבים וליקויי חמה ולבנה — ונבהלו, משום שסברו שהאלים הם סיבותיהם.
M 9.24
εἰσὶ δὲ οἱ ἀπὸ τῶν γιγνομένων κατὰ τὸν κόσμον παραδόξων ὑπονοήσαντες εἰς ἔννοιαν ἡμᾶς ἐληλυθέναι θεῶν, ἀφ’ ἧς φαίνεται εἶναι δόξης καὶ ὁ Δημόκριτος (A 75 Diels)· ὁρῶντες γάρ, φησί, τὰ ἐν τοῖς μετεώροις παθήματα οἱ παλαιοὶ τῶν ἀνθρώπων, καθάπερ βροντὰς καὶ ἀστραπάς, κεραυνούς τε καὶ ἄστρων συνόδους ἡλίου τε καὶ σελήνης ἐκλείψεις, ἐδειματοῦντο, θεοὺς οἰόμενοι τούτων αἰτίους εἶναι.
M 9.25
אפיקורוס (fr. 353 Us.) סבור שבני האדם שאבו את מושג האל מן הרשמים שבחלומות. לדבריו, מאחר שבחלומות הופיעו לפניהם דמויות גדולות ובצורת אדם, הם הניחו שבמציאות קיימים אלים כאלה, בצורת אדם.
M 9.25
Ἐπίκουρος (fr. 353 Us.) δὲ ἐκ τῶν κατὰ τοὺς ὕπνους φαντασιῶν οἴεται τοὺς ἀνθρώπους ἔννοιαν ἐσπακέναι θεοῦ· μεγάλων γὰρ εἰδώλων, φησί, καὶ ἀνθρωπομόρφων κατὰ τοὺς ὕπνους προσπιπτόντων ὑπέλαβον καὶ ταῖς ἀληθείαις ὑπάρχειν τινὰς τοιούτους θεοὺς ἀνθρωπομόρφους.
M 9.26
אחרים (Aristot. fr. 11 Rose), בהתבוננם בתנועה הבלתי־משתנה והמסודרת של גרמי השמים, אומרים שמכאן נוצרה לראשונה ראשית מחשבותיהם על האלים. אילו ישב אדם על הר אידה שבטרויה וראה את צבא היוונים מתקרב במישורים בסדר ובמשטר רב (Δ 297), ראשונים הפרשים, עם סוסיהם ומרכבותיהם, והרגלים מאחור, היה בהכרח מגיע למחשבה שיש מי שמסדר סדר זה ומצווה על החיילים המסודרים תחתיו, כגון נסטור או אחד הגיבורים האחרים, אשר ידע (B 554) לסדר סוסים ואנשים נושאי מגינים. וכשם שהבקי בענייני ספינות,
M 9.26
ἔνιοι δὲ (Aristot. fr. 11 Rose) ἐπὶ τὴν ἀπαράβατον καὶ εὔτακτον τῶν οὐρανίων κίνησιν παραγινόμενοι φασὶ τὴν ἀρχὴν ταῖς τῶν θεῶν ἐπινοίαις ἀπὸ ταύτης γεγονέναι πρῶτον· ὥσπερ γὰρ εἰ τις ἐπὶ τῆς Τρωικῆς καθεζόμενος Ἴδης ἑώρα τὴν τῶν Ἑλλήνων στρατείαν μετὰ πολλοῦ κόσμου καὶ τάξεως τοῖς πεδίοις προσιοῦσαν (Δ 297), ἱππῆας μὲν πρῶτα σὺν ἵπποισιν καὶ ὄχεσφιν. πεζοὺς δ’ ἐξόπιθεν. πάντως ἂν ὁ τοιοῦτος εἰς ἔννοιαν ἦλθε τοῦ ὅτι ἔστι τις ὁ διατάσσων τὴν τοιαύτην τάξιν καὶ ἐγκελευόμενος τοῖς ὑπ’ αὐτὸν κοσμουμένοις στρατιώταις, οἷον Νέστωρ ἢ ἄλλος τις τῶν ἡρώων, ὃς ᾔδει (B 554) κοσμῆσαι ἵππους τε καὶ ἀνέρας ἀσπιδιώτας, καὶ ὃν τρόπον ὁ ἔμπειρος νεώς,
M 9.27
בראותו מרחוק ספינה המפליגה ברוח גבית וכל מפרשיה ערוכים, מבין מיד שיש מי שמכוון אותה ומביא אותה לנמלים המיועדים, כך הראשונים שנשאו את עיניהם לשמים וראו את השמש גומאת את דרכה ממזרח עד מערב ואת מחולות הכוכבים המסודרים ביקשו את יוצר הסדר היפה הזה. הם שיערו שאין הוא מתהווה מאליו אלא מכוח טבע נעלה ובלתי־נשמד כלשהו, והוא האל.
M 9.27
ἅμα τῷ θεάσασθαι πόρρωθεν ναῦν οὐρίῳ διωκομένην πνεύματι καὶ πᾶσι τοῖς ἱστίοις εὐτρεπιζομένην, συνίησιν ὅτι ἔστι τις ὁ κατευθύνων ταύτην καὶ εἰς τοὺς προκειμένους λιμένας κατάγων, οὕτως οἱ πρῶτον εἰς οὐρανὸν ἀναβλέψαντες καὶ θεασάμενοι ἥλιον μὲν τοὺς ἀπὸ ἀνατολῆς μέχρι δύσεως δρόμους σταδιεύοντα, ἀστέρων δὲ εὐτάκτους τινὰς χορείας, ἐπεζήτουν τὸν δημιουργὸν τῆς περικαλλοῦς ταύτης διακοσμήσεως, οὐκ ἐκ ταὐτομάτου στοχαζόμενοι συμβαίνειν αὐτήν, ἀλλ’ ὑπό τινος κρείττονος καὶ ἀφθάρτου φύσεως, ἥτις ἦν θεός.
M 9.28
אחדים מן הסטואים המאוחרים אומרים שבני האדם הראשונים, ילידי הארץ, עלו בתבונתם הרבה על בני זמננו, כפי שאפשר ללמוד מתוך השוואתנו עם הקדמונים והגיבורים ההם <......>. באמצעות חדות מחשבתם, כעין חוש נוסף, הם השיגו את הטבע האלוהי וחשבו כוחות מסוימים של האלים.
M 9.28
τῶν δὲ νεωτέρων Στωικῶν φασί τινες τοὺς πρώτους καὶ γηγενεῖς τῶν ἀνθρώπων κατὰ πολὺ τῶν νῦν συνέσει διαφέροντας γεγονέναι, ὡς πάρεστι μαθεῖν ἐκ τῆς ἡμῶν πρὸς τοὺς ἀρχαιοτέρους καὶ ἥρωας ἐκείνους <......>, ὥσπερ τι περιττὸν αἰσθητήριον σχόντας τὴν ὀξύτητα τῆς διανοίας, ἐπιβεβληκέναι τῇ θείᾳ φύσει καὶ νοῆσαί τινας δυνάμεις θεῶν.
M 9.29
אלה הדברים שאומרים הפילוסופים הדוגמטיקנים על מושג האלים, אך איננו סבורים שהם זקוקים להתנגדות. ריבוי צורות ההסבר חותם את אי־ידיעת האמת כולה: דרכים רבות לחשוב את האל אפשריות, אך האמת שביניהן אינה נתפסת. ובכל זאת, גם אם נעבור לתזכורות הפרטיות, שום דבר מן האמור לא יימצא ודאי.
M 9.29
Τὰ μὲν οὖν λεγόμενα παρὰ τοῖς δογματικοῖς φιλοσόφοις περὶ τῆς τῶν θεῶν ἐννοίας ἐστὶ τοιαῦτα, οὐκ οἰόμεθα δὲ αὐτὰ χρείαν ἔχειν ἀντιρρήσεως· τὸ γὰρ πολύτροπον τῆς ἀποφάσεως τὴν ἀγνωσίαν τοῦ παντὸς ἀληθοῦς ἐπισφραγίζεται, πολλῶν μὲν δυναμένων εἶναι τρόπων τῆς τοῦ θεοῦ νοήσεως, τοῦ δὲ ἐν αὐτοῖς ἀληθοῦς μὴ καταλαμβανομένου. ὅμως δὲ κἂν ἐπὶ τὰς κατὰ μέρος ὑπομνήσεις χωρῶμεν, οὐδὲν εὑρεθήσεται τῶν εἰρημένων βέβαιον.
M 9.30
למשל, הסבורים שמחוקקים ואנשים נבונים כלשהם הטמיעו באחרים את האמונה באלים אינם נראים כנוגעים ממש בשאלה הנחקרת. השאלה הייתה מאיזו נקודת מוצא הגיעו בני האדם להאמין באלים.
M 9.30
αὐτίκα γὰρ οἱ μὲν νομοθέτας τινὰς οἰόμενοι καὶ συνετοὺς ἀνθρώπους ἐμπεποιηκέναι τοῖς ἄλλοις τὴν περὶ θεῶν δόξαν οὐ πάνυ τι φαίνονται τῷ ζητουμένῳ προσβάλλειν. ἐζητεῖτο γὰρ ἀπὸ τίνος ἀρχῆς ὁρμηθέντες ἄνθρωποι ἦλθον ἐπὶ τὸ θεοὺς νομίζειν·
M 9.31
והם מתחמקים ואומרים שמחוקקים כלשהם הטמיעו בבני האדם את האמונה באלים, בלי לדעת שהקושי המקורי עדיין ממתין להם: מישהו ישאל מאין הגיעו המחוקקים עצמם למחשבת האלים, אם איש לא מסר להם קודם את האלים.
M 9.31
οἱ δὲ διαμφοδοῦντές φασιν, ὅτι νομοθέται τινὲς ἐνεποίησαν τοῖς ἀνθρώποις τὴν περὶ θεῶν δόξαν, μὴ εἰδότες, ὅτι τὸ ἀρχῆθεν ἄπορον αὐτοὺς περιμένει, ζητήσαντος ἄν τινος, πόθεν δὲ οἱ νομοθέται, μηδενὸς πρότερον παραδόντος αὐτοῖς θεούς, ἦλθον εἰς ἐπίνοιαν θεῶν;
M 9.32
עוד, לכל בני האדם יש מושג שלהם, אך לא באותה דרך: הפרסים, למשל, מאליהים את האש, המצרים את המים, ואחרים דבר אחר מסוג זה. גם אין זה סביר שכל בני האדם התאספו במקום אחד בידי המחוקקים ושמעו דבר־מה על האלים; שהרי עמי האדם לא התערבבו ואף לא הכירו זה את זה, ומן ההיסטוריה קיבלנו שהארגו הייתה הספינה הראשונה שהפליגה בים.
M 9.32
εἶτα πάντες μὲν ἄνθρωποι τούτων ἔχουσιν ἔννοιαν, οὐχ ὡσαύτως δέ, ἀλλὰ Πέρσαι μέν, εἰ οὕτω τύχοι, τὸ πῦρ θεοφοροῦσιν, Αἰγύπτιοι δὲ τὸ ὕδωρ, ἄλλοι δὲ ἄλλο τι τῶν τοιούτων. ἀπίθανόν τε ἦν πάντας ἀνθρώπους ὑπὸ τῶν νομοθετῶν εἰς τὸ αὐτὸ συναχθέντας ἀκοῦσαί τι περὶ θεῶν· ἀνεπίμικτα γὰρ ἦν τὰ τῶν ἀνθρώπων φῦλα καὶ ἄγνωστά γε, κατὰ τὴν ναυτιλίαν δὲ τὴν Ἀργὼ πρωτόπλουν τι σκάφος διὰ τῆς ἱστορίας παρειλήφαμεν.
M 9.33
׳אכן׳, אולי יאמר מישהו, ׳המחוקקים והמנהיגים שבכל עם בדו בעצמם את המחשבה הזאת, ולכן עמים שונים הניחו שקיימים אלים שונים׳. אך זו סברה תמימה: לכל בני האדם יש שוב תפיסה מוקדמת משותפת של האל, שלפיה הוא יצור חי מבורך, בלתי־נשמד, מושלם באושרו ואינו מקבל שום רע. חסר היגיון לחלוטין להניח שבמקרה כולם הגיעו לאותן תכונות, ולא התעוררו לכך בדרך הטבע. לכן הקדמונים לא קיבלו שיש אלים מכוח מוסכמה או חקיקה כלשהי.
M 9.33
ναί, ἀλλ’ ἴσως τις πρὸ τούτων πάντων φήσει, ὅτι οἱ παρ’ ἑκάστοις νομοθέται καὶ ἡγεμόνες ἀνέπλασαν τὴν τοιαύτην νόησιν, καὶ διὰ τοῦτο ἄλλοι ἄλλους θεοὺς ὑπάρχειν ὑπέλαβον. ὅπερ ἐστὶν εὔηθες· κοινὴν γὰρ πάλιν πρόληψιν ἔχουσι πάντες ἄνθρωποι περὶ θεοῦ, καθ’ ἣν μακάριόν τί ἐστι ζῷον καὶ ἄφθαρτον καὶ τέλειον ἐν εὐδαιμονίᾳ καὶ παντὸς κακοῦ ἀνεπίδεκτον, τελέως δέ ἐστιν ἄλογον τὸ κατὰ τύχην πάντας τοῖς αὐτοῖς ἐπιβάλλειν ἰδιώμασιν, ἀλλὰ μὴ φυσικῶς οὕτως ἐκκινεῖσθαι. οὐ τοίνυν θέσει οὐδὲ κατά τινα νομοθεσίαν παρεδέξαντο οἱ παλαιοὶ τῶν ἀνθρώπων εἶναι θεούς.
M 9.34
גם האומרים שהמנהיגים הראשונים של בני האדם, שניהלו את ענייני הציבור, ייחסו לעצמם כוח וכבוד רבים יותר כדי שההמונים יצייתו, ולאחר מותם נחשבו לאלים — שוב אינם מבינים את הדבר הנחקר. כיצד קיבלו עצם האנשים שהעלו אותם למעלת אלים את מושג האלים שאליו שייכו אותם? הדבר הזקוק להוכחה נזנח.
M 9.34
Οἱ δὲ λέγοντες τοὺς πρώτους τῶν ἀνθρώπων ἡγεμονεύσαντας καὶ διοικητὰς τῶν κοινῶν πραγμάτων γενομένους, πλείονα δύναμιν αὑτοῖς περιθέντας καὶ τιμὴν πρὸς τὸ ὑπακούειν τὰ πλήθη, τούτους χρόνῳ τελευτήσαντας θεοὺς ὑποληφθῆναι, πάλιν οὐ συνιᾶσι τὸ ζητούμενον. αὐτοὶ γὰρ οἱ εἰς θεοὺς ἀνάγοντες αὐτοὺς πῶς ἔννοιαν ἔλαβον θεῶν εἰς ἣν αὑτοὺς ἐνέταξαν; τοῦτο γὰρ δεόμενον ἀποδείξεως παρεῖται.
M 9.35
מלבד זאת, גם הטענה עצמה אינה סבירה. מעשי המנהיגים, ובייחוד השקריים שבהם, מתקיימים רק כל עוד המנהיגים חיים ומתבטלים במותם. אפשר למנות רבים שהואלָהו בחייהם אך זכו לבוז לאחר מותם, אלא אם לבשו לעצמם שמות של אלים, כמו הרקלס בן אלקמנה וזאוס.
M 9.35
ἄλλως τε καὶ ἀπίθανόν ἐστι τὸ ἀξιούμενον. τὰ γὰρ ὑπὸ τῶν ἡγεμόνων γινόμενα, καὶ μάλιστά γε τὰ ψευδῆ, ζῶσι μόνον συμπαραμένει τοῖς ἡγουμένοις, τελευτησάντων δὲ ἀναιρεῖται, καὶ πάρεστι πολλοὺς ἐπελθεῖν τοὺς παρὰ μὲν τὸν τῆς ζωῆς χρόνον ἐκθειασθέντας, μετὰ δὲ τὴν τελευτὴν καταφρονηθέντας, εἰ μή τινας προσηγορίας θεῶν ὑποστέλλοιεν, ὥσπερ ὁ Ἡρακλῆς ὁ ἐξ Ἀλκμήνης καὶ Διός.
M 9.36
שמו בתחילה, כך אומרים, היה אלקאוס, אך הוא אימץ את שמו של הרקלס, שנחשב אז לאל. לכן מסופר כי בתבאי נמצא פעם פסל עתיק של הרקלס ועליו הכתובת: ׳אלקאוס מקדיש להרקלס בתודה׳.
M 9.36
ἦν μὲν γὰρ ἐξ ἀρχῆς, ὥς φασιν, Ἀλκαῖος τοὔνομα, ὑπέδραμε δὲ τὴν Ἡρακλέους προσηγορίαν νομιζομένου παρὰ τοῖς τότε θεοῦ. ὅθεν καὶ ἐν ταῖς Θήβαις λόγος ἔχει πάλαι ποτὲ ἀνδριάντα ἴδιον Ἡρακλέους εὑρῆσθαι ἐπιγραφὴν ἔχοντα “Ἀλκαῖος Ἡρακλεῖ χαριστήριον”.
M 9.37
גם בני טינדראוס, אומרים, אימצו את שמם של הדיוסקורים, ששוב נחשבו לאלים. חכמי הזמן ההוא כינו ׳דיוסקורים׳ את שתי ההמיספרות, זו שמעל לארץ וזו שמתחתיה. לכן אומר המשורר ברמז עליהם (λ 303): יום אחד הם חיים, ולמחרת שוב מתים; אך זכו לכבוד השווה לאלים. גם כובעים הם מניחים על ראשיהם, ועליהם כוכבים, כרמז למבנה ההמיספרות.
M 9.37
καὶ τοὺς Τυνδαρίδας δέ φασι τὴν τῶν Διοσκούρων δόξαν ὑπελθεῖν πάλιν νομιζομένων εἶναι θεῶν· τὰ γὰρ δύο ἡμισφαίρια, τό τε ὑπὲρ γῆν καὶ τὸ ὑπὸ γῆν, Διοσκούρους οἱ σοφοὶ τῶν τότε ἀνθρώπων ἔλεγον. διὸ καὶ ὁ ποιητὴς τοῦτο αἰνιττόμενός φησιν ἐπ’ αὐτῶν (λ 303) ἄλλοτε μὲν ζώουσ’ ἑτερήμεροι, ἄλλοτε δ’ αὖτε τεθνᾶσιν, τιμὴν δὲ λελόγχασιν ἴσα θεοῖσιν. πίλους τ’ ἐπιτιθέασιν αὐτοῖς, καὶ ἐπὶ τούτοις ἀστέρας, αἰνισσόμενοι τὴν τῶν ἡμισφαιρίων κατασκευήν.
M 9.38
אלה שאימצו כך את כבוד האלים הצליחו במידת־מה במזימתם; אך אלה שהכריזו מיד על עצמם כאלים זכו דווקא ליתר בוז.
M 9.38
οἱ μὲν δὴ οὕτως ὑποδραμόντες τὴν τῶν θεῶν τιμὴν ἐκράτησάν πως τῆς προθέσεως, οἱ δὲ αὐτόθεν αὑτοὺς ἀναγορεύσαντες θεοὺς κατεφρονήθησαν μᾶλλον.
M 9.39
ועוד, האומרים שהקדמונים חשבו שכל הדברים המועילים לחיים הם אלים — כגון השמש, הירח, הנהרות, האגמים וכדומה — לא רק מצדדים בדעה בלתי־סבירה, אלא גם מייחסים לקדמונים תמימות שאין למעלה ממנה. אין זה סביר שהללו היו חסרי דעת עד כדי כך שראו באלים דברים הנשחתים לעיניהם, או ייחסו כוח אלוהי לדברים שהם עצמם אכלו ופירקו.
M 9.39
Καὶ μὴν οἱ λέγοντες, ὅτι πάντα τὰ τὸν βίον ὠφελοῦντα ὑπενόησαν οἱ παλαιοὶ τῶν ἀνθρώπων θεοὺς ὑπάρχειν, ὡς ἥλιον καὶ σελήνην ποταμούς τε καὶ λίμνας καὶ τὰ ὅμοια, σὺν τῷ ἀπιθάνου προΐστασθαι δόξης ἔτι καὶ τὴν ἀνωτάτω εὐήθειαν καταψηφίζονται τῶν ἀρχαίων. οὐ γὰρ οὕτως εἰκὸς ἐκείνους ἄφρονας εἶναι, ὥστε τὰ ὀφθαλμοφανῶς φθειρόμενα ὑπολαβεῖν εἶναι θεοὺς ἢ τοῖς πρὸς αὐτῶν κατεσθιομένοις καὶ διαλυομένοις θείαν προσμαρτυρεῖν δύναμιν.
M 9.40
דברים אחדים אולי יש בהם טעם, כגון לראות בארץ אל: לא בחומר הנחרש ונחפר, אלא בכוח העובר בה, בטבעה נושא הפרי והאלוהי באמת. אך לחשוב שהאגמים והנהרות, וכל דבר אחר המסייע לנו מטבעו, הם אלים — אין טמטום העולה על כך.
M 9.40
τινὰ μὲν γὰρ λόγου ἴσως ἔχεται, καθάπερ τὸ τὴν γῆν θεὸν νομίζειν. οὐ τὴν αὐλακοτομουμένην ἢ ἀνασκαπτομένην οὐσίαν, ἀλλὰ τὴν διήκουσαν ἐν αὐτῇ δύναμιν καὶ καρποφόρον φύσιν καὶ ὄντως δαιμονιωτάτην. τὸ δὲ λίμνας καὶ ποταμούς, καὶ εἴ τινα ἄλλα συνωφελεῖν ἡμᾶς πέφυκεν, ἡγεῖσθαι θεοὺς οὐδεμίαν ὑπερβολὴν ἐμβροντησίας ἀπολέλοιπεν.
M 9.41
לפי דרך זו היה עליהם לראות כאלים גם את בני האדם, ובייחוד את הפילוסופים, שכן הם מסייעים לחיינו; וכן רבים מבעלי החיים חסרי התבונה, שכן הם עמלים עמנו; וגם את בעלי החיים [שבבית], את הכלים ואת כל מה ששפל עוד מהם. אך דברים אלה מגוחכים ביותר; ולכן גם אין לומר שהדעה שהוצגה תקינה.
M 9.41
οὕτω γὰρ ἐχρῆν καὶ τοὺς ἀνθρώπους καὶ μάλιστα τοὺς φιλοσοφοῦντας ἡγεῖσθαι θεούς (συνωφελοῦσι γὰρ ἡμῶν τὸν βίον), τῶν τε ἀλόγων ζῴων τὰ πολλά (συνεργοπονεῖ γὰρ ἡμῖν), τά τε κατ᾿ οἰκίας [ζῷα] σκεύη τε καὶ πᾶν εἴ τι τούτων ἐστὶ ταπεινότερον. ἀλλὰ ταῦτά γε σφόδρα ἐστὶ γελοῖα· τοίνυν οὐδὲ τὴν ἐκκειμένην δόξαν ῥητέον ὑγιῆ τυγχάνειν.
M 9.42
דמוקריטוס אינו ראוי לאמון, מפני שהוא מלמד את הדבר הפחות מביך באמצעות דבר מביך ממנו. הטבע נותן הזדמנויות רבות ומגוונות להסביר כיצד קיבלו בני האדם מחשבה על אלים; אך שקיימות במרחב הסובב דמויות זורמות על־טבעיות ובעלות צורת אדם, ובכלל כפי שדמוקריטוס מבקש לבדותן — דבר זה קשה לחלוטין לקבלו.
M 9.42
Ὁ δὲ Δημόκριτος τὸ ἧττον ἄπορον διὰ τοῦ μείζονος ἀπόρου διδάσκων ἄπιστός ἐστιν. εἰς μὲν γὰρ τὸ πῶς νόησιν θεῶν ἔσχον ἄνθρωποι πολλὰς καὶ ποικίλας ἡ φύσις δίδωσιν ἀφορμάς· τὸ δὲ εἴδωλα εἶναι ἐν τῷ περιέχοντι ὑπερφυῆ καὶ ἀνθρωποειδεῖς ἔχοντα μορφὰς καὶ καθόλου τοιαῦτα ὁποῖα βούλεται αὐτῷ ἀναπλάττειν Δημόκριτος, παντελῶς ἐστι δυσπαράδεκτον.
M 9.43
אותם דברים אפשר לומר גם נגד אפיקורוס, הסבור שהאלים נחשבו מתוך רשמי החלום של דמויות בצורת אדם. מדוע נוצרה מהן מחשבה על אלים יותר מאשר על בני אדם על־טבעיים?
M 9.43
Τὰ δὲ αὐτὰ καὶ πρὸς τὸν Ἐπίκουρον ἔνεστι λέγειν, οἰόμενον, ὅτι κατὰ τὰς ἐνυπνιδίους φαντασίας τῶν ἀνθρωπομόρφων εἰδώλων ἐνοήθησαν θεοί· τί γὰρ μᾶλλον ἀπὸ τούτων νόησις ἐγίγνετο θεῶν ἢ ὑπερφυῶν ἀνθρώπων;
M 9.44
ובכלל אפשר לומר נגד כל הדעות שהוצגו שבני האדם אינם מקבלים את מחשבת האל מגודלו בלבד של יצור בצורת אדם, אלא גם מכך שהוא מבורך, בלתי־נשמד ובעל הכוח הרב ביותר בעולם. אך המייחסים זאת לרשמי החלום ולסדר גרמי השמים אינם מלמדים מאיזו ראשית או כיצד חשבו את התכונות האלה הראשונים שקיבלו מושג של האל.
M 9.44
καὶ καθόλου καὶ πρὸς πάσας τὰς ἐκκειμένας δόξας ἐνέσται λέγειν, ὅτι οὐ κατὰ ψιλὸν μέγεθος ἀνθρωποειδοῦς ζῴου νόησιν θεοῦ λαμβάνουσιν ἄνθρωποι, ἀλλὰ σὺν τῷ μακάριον εἶναι καὶ ἄφθαρτον καὶ πλείστην δύναμιν ἐν τῷ κόσμῳ προφερόμενον. ἅπερ οὐ διδάσκουσιν, ἀπὸ τίνος ἀρχῆς ἢ πῶς ἐπενοήθη παρὰ τοῖς πρῶτον ἔννοιαν σπάσασι θεοῦ, οἱ τὰς ἐνυπνιδίους αἰτιώμενοι φαντασίας καὶ τὴν τῶν οὐρανίων εὐταξίαν.
M 9.45
הם משיבים על כך שראשית המחשבה על קיום האל נבעה מן הדמויות הנראות בחלומות או מן הנצפה בעולם, ואילו התכונות שהאל נצחי, בלתי־נשמד ומושלם באושרו נוספו בדרך של מעבר מבני האדם. כשם שהגדלנו בדמיון אדם רגיל וקיבלנו את מחשבת הקיקלופ, אשר לא דמה (ι 191) לאדם אוכל לחם, אלא לפסגה מיוערת של הרים גבוהים, הנראית מבודדת מן האחרות, כך חשבנו אדם מאושר ומבורך, מלא בכל הטובות, ולאחר שהעצמנו תכונות אלה חשבנו את הקיצון שבהן — האל.
M 9.45
Οἱ δὲ καὶ πρὸς τοῦτό φασιν, ὅτι ἡ μὲν ἀρχὴ τῆς νοήσεως τοῦ εἶναι θεὸν γέγονεν ἀπὸ τῶν κατὰ τοὺς ὕπνους ἰνδαλλομένων ἢ ἀπὸ τῶν κατὰ τὸν κόσμον θεωρουμένων, τὸ δὲ ἀίδιον εἶναι τὸν θεὸν καὶ ἄφθαρτον καὶ τέλειον ἐν εὐδαιμονίᾳ παρῆλθε κατὰ τὴν ἀπὸ τῶν ἀνθρώπων μετάβασιν. ὡς γὰρ τὸν κοινὸν ἄνθρωπον αὐξήσαντες τῇ φαντασίᾳ νόησιν ἔσχομεν Κύκλωπος, ὃς οὐκ ἐῴκει (ι 191) ἀνδρί γε σιτοφάγῳ, ἀλλὰ ῥίῳ ὑλήεντι ὑψηλῶν ὀρέων, ὅτε φαίνεται οἶον ἀπ’ ἄλλων, οὕτως ἄνθρωπον εὐδαίμονα νοήσαντες καὶ μακάριον καὶ συμπεπληρωμένον πᾶσι τοῖς ἀγαθοῖς, εἶτα ταῦτα ἐπιτείναντες τὸν ἐν αὐτοῖς ἐκείνοις ἄκρον ἐνοήσαμεν θεόν.
M 9.46
ושוב, לאחר שהקדמונים דימו אדם מאריך ימים, הם האריכו את זמנו עד אינסוף וצירפו להווה גם את העבר ואת העתיד. אחר כך הגיעו מכאן למושג הנצחי ואמרו שגם האל נצחי.
M 9.46
καὶ πάλιν πολυχρόνιόν τινα φαντασιωθέντες ἄνθρωπον οἱ παλαιοὶ ἐπηύξησαν τὸν χρόνον εἰς ἄπειρον, προσσυνάψαντες τῷ ἐνεστῶτι καὶ τὸν παρῳχημένον καὶ τὸν μέλλοντα· εἶτα ἐντεῦθεν εἰς ἔννοιαν ἀιδίου παραγενόμενοι ἔφασαν καὶ ἀίδιον εἶναι τὸν θεόν.
M 9.47
האומרים זאת מצדדים אמנם בדעה משכנעת, אך נופלים חרש לטיעון המעגלי, שהוא מן המביכים ביותר. כדי שנחשוב תחילה אדם מאושר ומתוכו נעבור אל האל, עלינו לחשוב מהו האושר, שמתוך השתתפות בו האדם נחשב מאושר. אך לפי דבריהם האושר הוא מצב דמוני וטבע אלוהי כלשהו, והמאושר נקרא מי שהדמון שלו נתון במצב טוב. לכן, כדי שנבין אושר אנושי עלינו להחזיק קודם במחשבה על אל ודמון; וכדי שנחשוב את האל, עלינו להחזיק קודם במושג של אדם מאושר. מכיוון שכל אחד ממתין למחשבת האחר, שניהם נעשים בלתי־ניתנים למחשבה בעבורנו.
M 9.47
οἱ δὴ τοιαῦτα λέγοντες πιθανῆς μὲν προΐστανται δόξης, ἠρέμα δὲ εἰς τὸν δι’ ἀλλήλων ἐμπίπτουσι τρόπον, ὅς ἐστιν ἀπορώτατος. ἵνα γὰρ πρῶτον εὐδαίμονα νοήσωμεν ἄνθρωπον καὶ ἀπὸ τούτου κατὰ μετάβασιν τὸν θεόν, ὀφείλομεν νοῆσαι τί ποτέ ἐστιν εὐδαιμονία, ἧς κατὰ μετοχὴν νοεῖται ὁ εὐδαίμων. ἀλλ᾿ ἦν γε εὐδαιμονία κατ᾿ αὐτοὺς δαιμονία τις καὶ θεία φύσις, καὶ εὐδαίμων ἐκαλεῖτο ὁ εὖ τὸν δαίμονα διακείμενον ἔχων. ὥσθ᾿ ἵνα μὲν λάβωμεν τὴν περὶ ἄνθρωπον εὐδαιμονίαν, πρότερον ἔχειν ὀφείλομεν νόησιν θεοῦ καὶ δαίμονος, ἵνα δὲ τὸν θεὸν νοήσωμεν, πρότερον ἔχειν ὀφείλομεν ἔννοιαν εὐδαίμονος ἀνθρώπου. τοίνυν ἑκάτερον περιμένον τὴν ἐκ θατέρου νόησιν ἀνεπινόητον γίνεται ἡμῖν.
M 9.48
די בדברים אלה נגד החוקרים כיצד קיבלו בני האדם הראשונים מחשבה על האלים. עתה נחקור בהתאם גם אם יש אלים. אם יש אלים
M 9.48
Καὶ δὴ ταῦτα μὲν εἰρήσθω πρὸς τοὺς ζητοῦντας, πῶς οἱ πρότερον νόησιν θεῶν ἔσχον ἄνθρωποι· ἀκολούθως δὲ ζητῶμεν καὶ περὶ τοῦ εἰ εἰσὶ θεοί. εἰ εἰσὶ θεοί
M 9.49
מאחר שלא כל מה שנחשב משתתף גם בקיום, אלא דבר יכול להיחשב בלי להתקיים, כגון היפוקנטאור וסקילה, לאחר החקירה על מחשבת האלים יהיה צורך לבחון גם את קיומם. אולי הספקן יימצא בטוח יותר מבעלי הפילוסופיות האחרות: בהתאם למנהגי אבותיו ולחוקים הוא אומר שיש אלים ומקיים את כל התורם לעבודתם וליראתם, אך בכל הנוגע לחקירה הפילוסופית אינו קובע דבר בפזיזות.
M 9.49
Ἐπεὶ οὐ πᾶν τὸ ἐπινοούμενον καὶ ὑπάρξεως μετείληφεν, ἀλλά δύναταί τι ἐπινοεῖσθαι μέν, μὴ ὑπάρχειν δέ, καθάπερ Ἱπποκένταυρος καὶ Σκύλλα, δεήσει μετὰ τὴν περὶ τῆς ἐπινοίας τῶν θεῶν ζήτησιν καὶ περὶ τῆς ὑπάρξεως τούτων σκέπτεσθαι. τάχα γὰρ ἀσφαλέστερος παρὰ τοὺς ὡς ἑτέρως φιλοσοφοῦντας εὑρεθήσεται ὁ σκεπτικός, κατὰ μὲν τὰ πάτρια ἔθη καὶ τοὺς νόμους λέγων εἶναι θεοὺς καὶ πᾶν τὸ εἰς τὴν τούτων θρῃσκείαν καὶ εὐσέβειαν συντεῖνον ποιῶν, τὸ δ᾿ ὅσον ἐπὶ τῇ φιλοσόφῳ ζητήσει μηδὲν προπετευόμενος.
M 9.50
מבין הבוחנים את קיום האל, אחדים אומרים שיש אל, אחרים שאין, ואחרים שלא יותר יש מאשר אין. רוב הדוגמטיקנים והתפיסה המוקדמת המשותפת של החיים אומרים שיש אל.
M 9.50
Τῶν οὖν περὶ ὑπάρξεως θεοῦ σκεψαμένων οἱ μὲν εἶναί φασι θεόν, οἱ δὲ μὴ εἶναι, οἱ δὲ μὴ μᾶλλον εἶναι ἢ μὴ εἶναι. καὶ εἶναι μὲν οἱ πλείους τῶν δογματικῶν καὶ ἡ κοινὴ τοῦ βίου πρόληψις,
M 9.51
מי שכונו אתאיסטים אומרים שאין: אוהמרוס (Callimach. fr. 86 Schn.), זקן מתרברב המגרד ספרים עוולניים, דיאגורס איש מלוס, פרודיקוס איש קיאוס, תאודורוס ורבים מאוד אחרים. אוהמרוס אמר שהנחשבים לאלים היו בני אדם רבי־עוצמה, ומשום כך הואלהו בידי האחרים ונחשבו אלים.
M 9.51
μὴ εἶναι δὲ οἱ ἐπικληθέντες ἄθεοι, καθάπερ Εὐήμερος (Callimach. fr. 86 Schn.), γέρων ἀλαζών, ἄδικα βιβλία ψήχων, καὶ Διαγόρας ὁ Μήλιος καὶ Πρόδικος ὁ Κεῖος καὶ Θεόδωρος καὶ ἄλλοι παμπληθεῖς· ὧν Εὐήμερος μὲν ἔλεγε τοὺς νομιζομένους θεοὺς δυνατούς τινας γεγονέναι ἀνθρώπους καὶ διὰ τοῦτο ὑπὸ τῶν ἄλλων θεοποιηθέντας δόξαι θεούς,
M 9.52
פרודיקוס (B 5 Diels) סבר שהדבר המועיל לחיים נחשב אל — כגון השמש, הירח, הנהרות, האגמים, כרי המרעה, הפירות וכל הדומה להם.
M 9.52
Πρόδικος (B 5 Diels) δὲ τὸ ὠφελοῦν τὸν βίον ὑπειλῆφθαι θεόν, ὡς ἥλιον καὶ σελήνην καὶ ποταμοὺς καὶ λίμνας καὶ λειμῶνας καὶ καρποὺς καὶ πᾶν τὸ τοιουτῶδες.
M 9.53
דיאגורס איש מלוס, שהיה תחילה, כך אומרים, משורר דיתירמבים ואדוק ככל אדם אחר, פתח שיר בדרך זו: ׳בכוח הדמון והמקרה הכול בא לידי גמר׳. אך לאחר שאדם שנשבע לו לשקר עשה לו עוול ולא סבל דבר בשל כך, שינה את עמדתו ואמר שאין אל.
M 9.53
Διαγόρας δὲ ὁ Μήλιος, διθυραμβοποιός, ὥς φασι, τὸ πρῶτον γενόμενος ὡς εἴ τις καὶ ἄλλος δεισιδαίμων· ὅς γε κατήρξατο τὸν τρόπον τοῦτον· ‘‘κατὰ δαίμονα καὶ τύχην πάντα τελεῖται”· ἀδικηθεὶς δὲ ὑπό τινος ἐπιορκήσαντος καὶ μηδὲν ἕνεκα τούτου παθόντος μεθηρμόσατο εἰς τὸ λέγειν μὴ εἶναι θεόν.
M 9.54
גם קריטיאס (B 25 Diels), אחד מעריצי אתונה, נראה כשייך למחנה האתאיסטים. הוא אמר שהמחוקקים הקדמונים בדו את האל כצופה במעשיהם הנכונים ובחטאיהם של בני האדם, כדי שאיש לא יעוול לרעהו בסתר מפחד עונש האלים. דבריו הם אלה: היה זמן שבו חיי האדם היו חסרי סדר ופראיים, משועבדים לכוח, שבו לא היה שכר לטובים ואף לא עונש לרעים. ואחר כך, נדמה לי, קבעו בני האדם חוקים המענישים, כדי שהצדק יהיה שליט <....> ויחזיק את החמס כעבד; ומי שחטא נענש. אחר כך, כאשר החוקים מנעו מהם בגלוי לעשות מעשי אלימות, אך בסתר עדיין עשו, אז, נדמה לי, <לראשונה> אדם פיקח וחכם בדעתו המציא לבני התמותה את פחד האלים, כדי שלרעים יהיה דבר מה לפחד ממנו, גם אם בסתר יעשו, יאמרו או יחשבו <דבר־מה>. מכאן הנהיג את האלוהי, באומרו שיש דמון הפורח בחיים שאינם כלים, שומע ורואה בשכלו, חושב ומשגיח על הדברים, ונושא טבע אלוהי; הוא ישמע כל [דבר] הנאמר בין בני התמותה, ויוכל לראות <כל> מעשה הנעשה. ואם בדממה תתכנן דבר רע, לא ייעלם הדבר מן האלים, כי מחשבה <להם> יש. את הדברים האלה הנהיג כלימוד המתוק ביותר, וכיסה את האמת בדיבור כוזב. הוא אמר שהאלים שוכנים במקום שממנו יוכל להפחיד ביותר את בני האדם, שממנו ידע כי באים הפחדים לבני התמותה והתועלות לחייהם האומללים — מן הסיבוב שממעל, שם ראה את הברקים ואת המהלומות הנוראות של הרעם, ואת גוף השמים עטור הכוכבים, רקמתו היפה של כרונוס, האומן החכם, שממנו נע גוש הכוכב הזוהר, וממנו יוצא הגשם הלח אל הארץ. פחדים כאלה הציב סביב בני האדם, ובאמצעותם שיכן היטב בדיבורו את הדמון במקום הראוי לו, וכיבה את הפרת החוק באמצעות החוקים. ולאחר שהוסיף דברים מעטים הוא מסיים: כך, לדעתי, שכנע לראשונה אדם כלשהו את בני התמותה להאמין שיש גזע של דמונים.
M 9.54
καὶ Κριτίας (B 25 Diels) δὲ εἷς τῶν ἐν Ἀθήναις τυραννησάντων δοκεῖ ἐκ τοῦ τάγματος τῶν ἀθέων ὑπάρχειν φάμενος, ὅτι οἱ παλαιοὶ νομοθέται ἐπίσκοπόν τινα τῶν ἀνθρωπίνων κατορθωμάτων καὶ ἁμαρτημάτων ἔπλασαν τὸν θεὸν ὑπὲρ τοῦ μηδένα λάθρᾳ τὸν πλησίον ἀδικεῖν, εὐλαβούμενον τὴν ὑπὸ τῶν θεῶν τιμωρίαν. ἔχει δὲ παρ’ αὐτῷ τὸ ῥητὸν οὕτως· ἦν χρόνος, ὅτ’ ἦν ἄτακτος ἀνθρώπων βίος καὶ θηριώδης ἰσχύος θ’ ὑπηρέτης, ὅτ’ οὐδὲν ἆθλον οὔτε τοῖς ἐσθλοῖσιν ἦν οὔτ’ αὖ κόλασμα τοῖς κακοῖς ἐγίγνετο. κἄπειτά μοι δοκοῦσιν ἄνθρωποι νόμους θέσθαι κολαστάς, ἴνα δίκη τύραννος ᾖ <....> τὴν θ᾿ ὕβριν δούλην ἔχῃ· ἐζημιοῦτο δ᾿ εἴ τις ἐξαμαρτάνοι. ἔπειτ᾿ ἐπειδὴ τἀμφανῆ μὲν οἱ νόμοι ἀπεῖργον αὐτοὺς ἔργα μὴ πράσσειν βίᾳ, λάθρᾳ δ᾿ ἔπρασσον, τηνικαῦτά μοι δοκεῖ <πρῶτον> πυκνός τις καὶ σοφὸς γνώμην ἀνήρ θεῶν δέος θνητοῖσιν ἐξευρεῖν, ὅπως εἴη τι δεῖμα τοῖς κακοῖσι, κἂν λάθρᾳ πράσσωσιν ἢ λέγωσιν ἢ φρονῶσί <τι>. ἐντεῦθεν οὖν τὸ θεῖον εἰσηγήσατο, ὡς ἔστι δαίμων ἀφθίτῳ θάλλων βίῳ, νόῳ τ᾿ ἀκούων καὶ βλέπων, φρονῶν τε καὶ προσέχων τε ταῦτα, καὶ φύσιν θείαν φορῶν, ὃς πᾶν [μὲν] τὸ λεχθὲν ἐν βροτοῖς ἀκούσεται, <τὸ> δρώμενον δὲ πᾶν ἰδεῖν δυνήσεται. ἐὰν δὲ σὺν σιγῇ τι βουλεύῃς κακόν, τοῦτ’ οὐχὶ λήσει τοὺς θεούς· τὸ γὰρ φρονοῦν <αὐτοῖς> ἔνεστι. τούσδε τοὺς λόγους λέγων διδαγμάτων ἥδιστον εἰσηγήσατο, ψευδεῖ καλύψας τὴν ἀλήθειαν λόγῳ. ναίειν δ’ ἔφασκε τοὺς θεοὺς ἐνταῦθ’, ἴνα μάλιστ’ ἂν ἐξέπληξεν ἀνθρώπους ἄγων, ὅθεν περ ἔγνω τοὺς φόβους ὄντας βροτοῖς καὶ τὰς ὀνήσεις τῷ ταλαιπώρῳ βίῳ, ἐκ τῆς ὕπερθε περιφορᾶς, ἵν᾿ ἀστραπάς κατεῖδεν οὔσας, δεινὰ δὲ κτυπήματα βροντῆς, τό τ’ ἀστερωπὸν οὐρανοῦ δέμας, Χρόνου καλὸν ποίκιλμα, τέκτονος σοφοῦ, ὅθεν τε λαμπρὸς ἀστέρος στείχει μύδρος, ὅ θ’ ὑγρὸς εἰς γῆν ὄμβρος ἐκπορεύεται. τοίους δὲ περιέστησεν ἀνθρώποις φόβους, δι’ οὓς καλῶς τε τῷ λόγῳ κατῴκισεν τὸν δαίμον’ οὗτος κἀν πρέποντι χωρίῳ, τὴν ἀνομίαν τε τοῖς νόμοις κατέσβεσεν. καὶ ὀλίγα προσδιελθὼν ἐπιφέρει οὕτω δὲ πρῶτον οἴομαι πεῖσαί τινα θνητοὺς νομίζειν δαιμόνων εἶναι γένος.
M 9.55
עם אנשים אלה מסכימים גם תאודורוס האתאיסט, ולפי אחדים פרוטגורס איש אבדרה. הראשון הפריך בדרכים שונות בחיבורו על האלים את הדברים שהיוונים אומרים בענייני אלוהות.
M 9.55
Συμφέρεται δὲ τούτοις τοῖς ἀνδράσι καὶ Θεόδωρος ὁ ἄθεος καὶ κατά τινας Πρωταγόρας ὁ Ἀβδηρίτης, ὁ μὲν διὰ τοῦ περὶ θεῶν συντάγματος τὰ παρὰ τοῖς Ἕλλησι θεολογούμενα ποικίλως ἀνασκευάσας,
M 9.56
ופרוטגורס (A 12 Diels) כתב במפורש במקום כלשהו: ׳על האלים איני יכול לומר אם הם קיימים או מה טיבם, שכן דברים רבים מונעים ממני׳. בשל כך גזרו עליו האתונאים מוות; הוא נמלט, אך נתקל באסון בים ומת.
M 9.56
ὁ δὲ Πρωταγόρας (A 12 Diels) ῥητῶς που γράψας· “περὶ δὲ θεῶν οὔτε εἰ εἰσὶν οὔθ᾿ ὁποῖοί τινές εἰσι δύναμαι λέγειν· πολλὰ γάρ ἐστι τὰ κωλύοντά με”. παρ᾿ ἣν αἰτίαν θάνατον αὐτοῦ καταψηφισαμένων τῶν Ἀθηναίων διαφυγὼν καὶ κατὰ θάλατταν πταίσας ἀπέθανεν.
M 9.57
גם טימון מפליוס מזכיר סיפור זה (fr. 5 Diels) בספר השני של ה׳סילוי׳: †תהיו† וגם אחר כך מן הסופיסטים לא אצל בעל הלשון הצלולה, לא הפזיז ולא הנמהר, פרוטגורס; את כתביו ביקשו להפוך לאפר, מפני שכתב שאינו יודע את האלים ואף אינו יכול להבחין מה טיבם ואם בכלל הם קיימים, אף שנקט את מלוא הזהירות והמתינות. דבר זה לא הועיל לו, והוא ביקש מנוסה, לבל ישתה את המשקה הסוקרטי הקר ויצלול להאדס.
M 9.57
μέμνηται δὲ ταύτης τῆς ἱστορίας καὶ Τίμων ὁ Φλιάσιος (fr. 5 Diels) ἐν τῷ δευτέρῳ τῶν Σίλλων ταῦτα διεξερχόμενος, †ἔσητε† καὶ μετέπειτα σοφιστῶν οὔτ᾿ ἀλιγυγλώσσῳ οὔτ᾿ ἀσκόπῳ οὔτ᾿ ἀκυλίστῳ Πρωταγόρῃ· ἔθελον δὲ τέφρην συγγράμματα θεῖναι, ὅττι θεοὺς κατέγραψ᾿ οὔτ᾿ εἰδέναι οὔτε δύνασθαι ὁπποῖοί τινές εἰσι καὶ οἵ τινες ἀθρήσασθαι, πᾶσαν ἔχων φυλακὴν ἐπιεικείης. τὰ μὲν οὔ οἱ χραίσμησ᾿, ἀλλὰ φυγῆς ἐπεμαίετο, ὄφρα μὴ οὕτως Σωκρατικὸν πίνων ψυχρὸν πότον Ἀίδα δύῃ.
M 9.58
ולפי אחדים גם אפיקורוס משאיר אל כלפי ההמון, אך לפי טבע הדברים אינו משאירו כלל.
M 9.58
καὶ Ἐπίκουρος δὲ κατ᾿ ἐνίους ὡς μὲν πρὸς τοὺς πολλοὺς ἀπολείπει θεόν, ὡς δὲ πρὸς τὴν φύσιν τῶν πραγμάτων οὐδαμῶς.
M 9.59
אנשי הספקנות אמרו שלא יותר קיימים האלים מאשר אינם קיימים, בשל שוויון־הכוח של הטיעונים המנוגדים. נדע זאת לאחר שנעבור בקצרה על הטענות משני הצדדים.
M 9.59
οὐ μᾶλλον δὲ εἶναι ἢ μὴ εἶναι θεοὺς διὰ τὴν τῶν ἀντικειμένων λόγων ἰσοσθένειαν ἔλεξαν οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως. καὶ τοῦτο εἰσόμεθα ἑκατέρωθεν τὰ ἐπιχειρούμενα συντόμως ἐπιδραμόντες.
M 9.60
הטוענים שהאלים קיימים מנסים לבסס זאת בארבע דרכים: הראשונה, מן ההסכמה בין כל בני האדם; השנייה, מסדר העולם; השלישית, מן האבסורדים הנובעים למבטלים את האלוהי; והרביעית והאחרונה, מהסרת הטיעונים המתנגדים.
M 9.60
Οἱ τοίνυν θεοὺς ἀξιοῦντες εἶναι πειρῶνται τὸ προκείμενον κατασκευάζειν ἐκ τεσσάρων τρόπων, ἑνὸς μὲν τῆς παρὰ πᾶσιν ἀνθρώποις συμφωνίας, δευτέρου δὲ τῆς κοσμικῆς διατάξεως, τρίτου δὲ τῶν ἀκολουθούντων ἀτόπων τοῖς ἀναιροῦσι τὸ θεῖον, τετάρτου δὲ καὶ τελευταίου τῆς τῶν ἀντιπιπτόντων λόγων ὑπεξαιρέσεως.
M 9.61
בטיעון מן המושג המשותף הם אומרים שכמעט כל בני האדם, יוונים וברברים כאחד, מאמינים שהאלוהי קיים. לכן הכול מקריבים, מתפללים ומקימים מקדשים לאלים בהסכמה, אף שכל עם עושה זאת בדרך אחרת: כולם מאמינים במשותף שקיים דבר אלוהי, אך אינם מחזיקים באותה תפיסה מוקדמת של טבעו. אילו הייתה תפיסה מוקדמת זו כוזבת, לא היו הכול מסכימים כך; לכן יש אלים.
M 9.61
ἀλλ’ ἀπὸ μὲν τῆς κοινῆς ἐννοίας λέγοντες, ὡς ἅπαντες ἄνθρωποι σχεδὸν Ἕλληνές τε καὶ βάρβαροι νομίζουσιν εἶναι τὸ θεῖον, καὶ διὰ τοῦτο συμφώνως μὲν θύουσί τε καὶ εὔχονται καὶ τεμένη θεῶν ἀνιστῶσιν, ἄλλοι δὲ ἄλλως ταῦτα ποιοῦσιν, ὡς ἂν κατὰ μὲν τὸ κοινὸν πεπιστευκότες τὸ εἶναί τι θεῖον, μὴ τὴν αὐτὴν δὲ ἔχοντες περὶ τῆς φύσεως αὐτοῦ πρόληψιν. εἰ δέ γε ψευδὴς ὑπῆρχεν ἡ τοιαύτη πρόληψις, οὐκ ἂν οὕτω πάντες συνεφώνουν· εἰσὶν ἄρα θεοί.
M 9.62
ומלבד זאת, דעות כוזבות וקביעות זמניות אינן נמשכות לאורך זמן, אלא מסתיימות יחד עם מי שלמענם נשמרו. למשל, אנשים מכבדים מלכים בקורבנות ובפולחנים אחרים, שבהם הם פונים <אליהם> כאל אלים; אך הם שומרים מנהגים אלה רק בחייהם, ולאחר מותם זונחים אותם כדברים חסרי חוק וחסרי יראת אלוהים. ואילו מושג האלים התקיים מאז ומעולם וימשיך להתקיים לעולם, מפני שהאירועים עצמם, כפי שסביר, מעידים עליו.
M 9.62
καὶ γὰρ ἄλλως αἱ ψευδεῖς δόξαι καὶ πρόσκαιροι φάσεις οὐκ ἐπὶ πλεῖον παρεκτείνουσιν, ἀλλὰ συντελευτῶσιν ἐκείνοις ὧν χάριν ἐφυλάττοντο. οἷον τιμῶσι βασιλεῖς ἄνθρωποι θυσίαις τε καὶ ταῖς ἄλλαις θρησκείαις, αἷς ὡς θεοὺς <αὐτοὺς> προστρέπονται· ἀλλὰ ταῦτα μέχρις ἐκείνων αὐτῶν διατηροῦσιν, τελευτησάντων δὲ ὡς ἄθεσμά τινα καὶ ἀσεβῆ παραλείπουσιν. ἡ δέ γε τῶν θεῶν ἔννοια καὶ ἐξ αἰῶνος ἦν καὶ εἰς αἰῶνα διαμένει, ἐξ αὐτῶν, ὡς εἰκός, τῶν γινομένων μαρτυρουμένη.
M 9.63
ואם יש לזנוח את השערת ההדיוטות ולהאמין לאנשים הנבונים והנעלים ביותר, אפשר לראות שהשירה אינה מביאה דבר גדול או מזהיר שאין בו אל המחזיק בסמכות ובשליטה על המאורעות; כך גם אצל המשורר הומרוס בתיאור מלחמת היוונים והברברים.
M 9.63
οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ εἰ τὴν ἰδιωτικὴν ὑπόνοιαν δεῖ παραλείπειν, τοῖς δὲ συνετοῖς καὶ μεγαλοφυεστάτοις τῶν ἀνδρῶν πείθεσθαι, πάρεστι τὴν ποιητικὴν ὁρᾶν μηδὲν μέγα μηδὲ λαμπρὸν ἐκφέρουσαν ἐν ᾧ μὴ θεός ἐστιν ὁ τὴν ἐξουσίαν καὶ τὸ κράτος τῶν γινομένων πραγμάτων ἐνημμένος, ὥσπερ καὶ τῷ ποιητῇ Ὁμήρῳ κατὰ τὸν ἀναγραφέντα τῶν Ἑλλήνων καὶ βαρβάρων πόλεμον.
M 9.64
אפשר לראות שגם המון הפיזיקאים מסכים עם השירה: פיתגורס, אמפדוקלס, אנשי איוניה, סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואנשי הסטואה, ואולי גם אנשי הגן — כפי שמעידות אמירותיו המפורשות של אפיקורוס — משאירים מקום לאל.
M 9.64
πάρεστι δὲ καὶ τὴν τῶν φυσικῶν πληθὺν ἰδεῖν σύμφωνον τῇ ποιητικῇ· καὶ γὰρ Πυθαγόρας καὶ Ἐμπεδοκλῆς καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Ἰωνίας Σωκράτης τε καὶ Πλάτων καὶ Ἀριστοτέλης καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς, τάχα δὲ οἱ ἀπὸ τῶν κήπων, ὡς αἱ ῥηταὶ τοῦ Ἐπικούρου λέξεις μαρτυροῦσι, θεὸν ἀπολείπουσιν.
M 9.65
כשם שאילו חקרנו דבר מן הנופלים תחת הראייה היינו מאמינים בצדק לבעלי הראייה החדה ביותר, ואילו חקרנו דבר נשמע — לבעלי השמיעה החדה ביותר, כך בבחינת דבר מן הדברים הנצפים בשכל עלינו להאמין לא לאחרים אלא לבעלי השכל והתבונה החדים, כפי שהיו הפילוסופים.
M 9.65
ὥσπερ οὖν εἰ περί τινος τῶν ὑπὸ τὴν ὅρασιν πιπτόντων ἐζητοῦμεν, εὐλόγως ἂν τοῖς ὀξυωπεστάτοις ἐπιστεύομεν, καὶ εἰ περί τινος τῶν ἀκουστῶν, τοῖς ὀξυηκουστάτοις, οὕτω σκεπτόμενοι περί τινος τῶν λόγῳ θεωρουμένων οὐκ ἄλλοις τισὶ πιστεύειν ὀφείλομεν ἢ τοῖς τὸν νοῦν καὶ τὸν λόγον ὀξυωποῦσιν, ὁποῖοί τινες ἦσαν οἱ φιλόσοφοι.
M 9.66
המתנגדים רגילים להשיב שגם על הסיפורים בדבר מה שבהאדס יש לכל בני האדם מושג משותף, והמשוררים מסכימים עליהם — אף יותר מאשר על האלים — אך לא נאמר שהסיפורים על האדס קיימים באמת. אלא שאין הם מבינים, ראשית,
M 9.66
Ἀλλ᾿ εἰώθασιν ἀνθυποφέροντες πρὸς τοῦτο λέγειν οἱ ἐξ ἐναντίας, ὅτι καὶ περὶ τῶν ἐν Ἅιδου μυθευομένων κοινὴν ἔννοιαν ἔχουσιν ἅπαντες ἄνθρωποι καὶ συμφώνους ἔχουσι τοὺς ποιητάς, καὶ μᾶλλόν γε περὶ τούτων ἢ περὶ τῶν θεῶν, ἀλλ’ οὐκ ἂν εἴποιμεν ταῖς ἀληθείαις ὑπάρχειν τὰ καθ’ Ἅιδου μυθευόμενα, μὴ συνιέντες πρῶτον μέν,
M 9.67
שלא רק הבדיות על האדס אלא כל מיתוס בכלל מכיל סתירה והוא בלתי־אפשרי. למשל (λ 576): גם את טיטיוס ראיתי, בן גאיה המהוללת, שוכב על הקרקע ומשתרע על תשעה פלתרונים; שני נשרים ישבו משני עבריו וקירצפו את כבדו, חדרו אל קרביו; והוא לא הדפם בידיו, כי פגע בלטו, רעייתו המהוללת של זאוס. אם טיטיוס היה חסר נפש,
M 9.67
ὅτι οὐ μόνον τὰ καθ’ Ἅιδου πλαττόμενα, ἀλλὰ καὶ κοινῶς πάντα μῦθον μάχην περιεσχηκέναι συμβέβηκε καὶ ἀδύνατον εἶναι, οἶον ἦν (λ 576)· καὶ Τιτυὸν εἶδον, Γαίης ἐρικυδέος υἱόν, κείμενον ἐν δαπέδῳ· ὁ δ’ ἐπ’ ἐννέα κεῖτο πέλεθρα, γῦπε δέ μιν ἑκάτερθε παρημένω ἧπαρ ἔκειρον, δέρτρον ἔσω δύνοντες· ὁ δ’ οὐκ ἀπαμύνετο χερσίν· Λητὼ γὰρ ᾔσχυνε Διὸς κυδρὴν παράκοιτιν. εἰ μὲν γὰρ ἄψυχος ἦν ὁ Τιτυός,
M 9.68
כיצד הוטל עליו עונש כשלא הייתה לו כל תחושה? ואם הייתה לו נפש, כיצד מת?
M 9.68
πῶς οὐδεμίαν συναίσθησιν ἔχων ὑπὸ τιμωρίαν ἔπιπτεν; εἰ δὲ εἶχε ψυχήν, πῶς τετελευτήκει;
M 9.69
ושוב, כאשר נאמר (λ 582): גם את טנטלוס ראיתי, סובל מכאובים עזים, עומד באגם שמימיו הגיעו עד סנטרו. הוא צמא, אך לא יכול היה לקחת ולשתות; כל אימת שהתכופף הזקן, להוט לשתות, נעלמו המים ונבלעו, וסביב רגליו נראתה הארץ השחורה, ודמון ייבשה. אם מעולם לא טעם נוזל או מזון, כיצד המשיך להתקיים,
M 9.69
καὶ πάλιν, ὅταν λέγηται (λ 582)· καὶ μὴν Τάνταλον εἰσεῖδον κρατέρ’ ἄλγε’ ἔχοντα, ἑσταότ’ ἐν λίμνῃ· ἡ δὲ προσέκλυζε γενείῳ. στεῦτό τε διψάων, πιέειν δ’ οὐκ εἶχεν ἑλέσθαι· ὁσσάκι γὰρ κύψει ὁ γέρων πιέειν μενεαίνων, τοσσάχ’ ὕδωρ ἀπολέσκετ’ ἀναβροχέν, ἀμφὶ δὲ ποσσίν γαῖα μέλαινα φάνεσκε, καταζήνασκε δὲ δαίμων. εἰ γὰρ μήποτε ὑγροῦ καὶ τροφῆς ἐγεύετο, πῶς διέμενεν,
M 9.70
ולא הושמד מחוסר הדברים ההכרחיים? ואם היה בן־אלמוות, כיצד הוא נתון במצב כזה? שהרי טבע בן־אלמוות אינו מתיישב עם כאבים ועינויים, משום שכל הסובל כאב הוא בן־תמותה.
M 9.70
ἀλλ’ οὐ σπάνει τῶν ἀναγκαίων διεφθείρετο; εἰ δὲ ἀθάνατος ἦν, πῶς τοιοῦτός ἐστιν; μάχεται γὰρ ἀθάνατος φύσις ἀλγηδόσι καὶ βασάνοις, ἐπείπερ πᾶν τὸ ἀλγοῦν θνητόν ἐστιν.
M 9.71
אולם המיתוס הכיל כך את הפרכתו בתוך עצמו, ואילו הסברה על האלים אינה כזאת ואינה מציבה סתירה, אלא נראתה תואמת לדברים. ואף אי־אפשר לשער שהנפשות נישאות מטה: בהיותן דקות־חלקים ולא פחות אשיות או אוויריות, קלותן נושאת אותן דווקא למקומות העליונים.
M 9.71
ἀλλὰ γὰρ ὁ μὲν μῦθος οὕτως ἐν αὑτῷ τὸν ἔλεγχον περιεῖχεν, ἡ δὲ περὶ θεῶν ὑπόληψις οὐ τοιαύτη τις ἐστίν, οὐδὲ μάχην ὑπέβαλλεν, ἀλλὰ σύμφωνος τοῖς γινομένοις ἐφαίνετο. καὶ γὰρ οὐδὲ τὰς ψυχὰς ἔνεστιν ὑπονοῆσαι κάτω φερομένας· λεπτομερεῖς γὰρ οὖσαι καὶ οὐχ ἧττον πυρώδεις ἢ πνευματώδεις εἰς τοὺς ἄνω μᾶλλον τόπους κουφοφοροῦσιν.
M 9.72
הן גם ממשיכות להתקיים בפני עצמן ואינן, כדברי אפיקורוס (fr. 337 Us.), מתפזרות כעשן לאחר שחרורן מן הגוף. הרי הגוף לא החזיק אותן יחד קודם לכן; הן היו סיבת לכידותו של הגוף, ועל אחת כמה וכמה של לכידותן שלהן.
M 9.72
καὶ καθ’ αὐτὰς δὲ διαμένουσι καὶ οὐχ, ὡς ἔλεγεν ὁ Ἐπίκουρος (fr. 337 Us.), ἀπολυθεῖσαι τῶν σωμάτων καπνοῦ δίκην σκίδνανται. οὐδὲ γὰρ πρότερον τὸ σῶμα διακρατητικὸν ἦν αὐτῶν, ἀλλ’ αὐταὶ τῷ σώματι συμμονῆς ἦσαν αἴτιαι, πολὺ δὲ πρότερον καὶ ἑαυταῖς.
M 9.73
לאחר שיצאו ממשכן הגוף הן שוכנות באזור שמתחת לירח. שם, בשל טוהר האוויר, הן זוכות לזמן ארוך יותר של קיום; הן ניזונות במזון המתאים להן, האדים העולים מן הארץ, כמו שאר הכוכבים; ואין באותם מקומות דבר שיפרקן.
M 9.73
ἔκσκηνοι γοῦν ἡλίου γενόμεναι τὸν ὑπὸ σελήνην οἰκοῦσι τόπον, ἐνθάδε τε διὰ τὴν εἰλικρίνειαν τοῦ ἀέρος πλείονα πρὸς διαμονὴν λαμβάνουσι χρόνον, τροφῇ τε χρῶνται οἰκείᾳ τῇ ἀπὸ γῆς ἀναθυμιάσει ὡς καὶ τὰ λοιπὰ ἄστρα, τὸ διαλῦσόν τε αὐτὰς ἐν ἐκείνοις τοῖς τόποις οὐκ ἔχουσιν.
M 9.74
אם אפוא הנפשות ממשיכות להתקיים, הן נעשות דמונים; ואם הן דמונים, יש לומר שגם אלים קיימים, והדעה המוקדמת על הסיפורים שבהאדס אינה פוגעת כלל בקיומם. זהו אפוא הטיעון מן האמונה המשותפת והמוסכמת באל.
M 9.74
εἰ οὖν διαμένουσιν αἱ ψυχαί, δαίμοσιν αἱ αὐταὶ γίνονται· εἰ δὲ δαίμονές εἰσι, ῥητέον καὶ θεοὺς ὑπάρχειν, μηδὲν αὐτῶν τὴν ὕπαρξιν βλαπτούσης τῆς περὶ τῶν ἐν Ἅιδου μυθευομένων προλήψεως. Ὁ μὲν οὖν ἀπὸ τῆς κοινῆς καὶ συμφώνου οἰήσεως τοῦ θεοῦ λόγος ἐστὶ τοιοῦτος·
M 9.75
עתה נבחן גם את הטיעון מסדר המרחב הסובב. עצם הדברים, הם אומרים, בהיותו חסר תנועה וצורה מעצמו, חייב להיות מונע ומעוצב בידי סיבה כלשהי. לכן, כשם שכאשר אנו רואים מלאכת נחושת יפה אנו מבקשים לדעת מי האומן, מפני שהחומר כשלעצמו חסר תנועה, כך כאשר אנו רואים את חומר היקום נע, מעוצב ומסודר, סביר שנחקור את הסיבה המניעה אותו ומעצבת אותו בצורות רבות. אין זה סביר שסיבה זו תהיה דבר אחר מכוח כלשהו העובר בכל החומר.
M 9.75
σκοπῶμεν δὲ καὶ τὸν ἀπὸ τῆς τοῦ περιέχοντος διακοσμήσεως. ἡ τοίνυν τῶν ὄντων οὐσία, φασίν, ἀκίνητος οὖσα ἐξ αὑτῆς καὶ ἀσχημάτιστος ὑπό τινος αἰτίας ὀφείλει κινεῖσθαί τε καὶ σχηματίζεσθαι· καὶ διὰ τοῦτο, ὡς χαλκούργημα περικαλλὲς θεασάμενοι ποθοῦμεν μαθεῖν τὸν τεχνίτην ἅτε καθ’ αὐτὴν τῆς ὕλης ἀκινήτου καθεστώσης, οὕτω καὶ τὴν τῶν ὅλων ὕλην θεωροῦντες κινουμένην καὶ ἐν μορφῇ τε καὶ διακοσμήσει τυγχάνουσαν εὐλόγως ἂν σκεπτοίμεθα τὸ κινοῦν αὐτὴν καὶ πολυειδῶς μορφοῦν αἴτιον. τοῦτο δὲ οὐκ ἄλλο τι πιθανόν ἐστιν εἶναι ἢ δύναμίν τινα δι’ αὐτῆς πεφοιτηκυῖαν,
M 9.76
כפי שהנפש עוברת בנו. כוח זה הוא או נע מעצמו או מונע בידי כוח אחר. אם הוא מונע בידי אחר, גם האחר לא יוכל לנוע בלי שיונע בידי אחר, וזה אבסורדי. לכן קיים כוח כלשהו הנע מעצמו, והוא אלוהי ונצחי. הוא נע או מאז ומעולם או מזמן כלשהו; אך לא מזמן כלשהו, שכן לא תהיה סיבה לכך שהחל לנוע בזמן מסוים. לפיכך הכוח המניע את החומר ומוליך אותו בסדר אל התהוויות ושינויים הוא נצחי; ולכן כוח זה הוא אל. ועוד, מה שמוליד יצור תבוני ונבון הוא בהכרח גם בעצמו תבוני ונבון.
M 9.76
καθάπερ ἡμῖν ψυχὴ πεφοίτηκεν. αὕτη οὖν ἡ δύναμις ἤτοι αὐτοκίνητός ἐστιν ἢ ὑπὸ ἄλλης κινεῖται δυνάμεως. καὶ εἰ μὲν ὑφ᾿ ἑτέρας κινεῖται, τὴν ἑτέραν ἀδύνατον ἔσται κινεῖσθαι μὴ ὑπ’ ἄλλης κινουμένην, ὅπερ ἄτοπον. ἔστι τις ἄρα καθ’ ἑαυτὴν αὐτοκίνητος δύναμις, ἥτις ἂν εἴη θεία καὶ ἀίδιος. ἤ γὰρ ἐξ αἰῶνος κινήσεται ἢ ἀπό τινος χρόνου. ἀλλ’ ἀπό τινος χρόνου μὲν οὐ κινήσεται· οὐ γὰρ ἔσται τις αἰτία τοῦ ἀπό τινος αὐτὴν χρόνου κινεῖσθαι. ἀίδιος τοίνυν ἐστὶν ἡ κινοῦσα τὴν ὕλην δύναμις καὶ τεταγμένως αὐτὴν εἰς γενέσεις καὶ μεταβολὰς ἄγουσα. ὥστε θεὸς ἂν εἴη αὕτη. καὶ ἔτι τὸ γεννητικὸν λογικοῦ καὶ φρονίμου πάντως καὶ αὐτὸ λογικόν ἐστι καὶ φρόνιμον·
M 9.77
והכוח האמור יוצר מטבעו בני אדם; לכן הוא יהיה תבוני ונבון, דבר השייך לטבע האלוהי. מכאן שיש אלים. מבין הגופים, אחדים מאוחדים, אחרים מורכבים מדברים נוגעים,
M 9.77
ἡ δέ γε προειρημένη δύναμις ἀνθρώπους πέφυκε κατασκευάζειν· λογικὴ τοίνυν καὶ φρονίμη γενήσεται, ὅπερ ἦν θείας φύσεως. εἰσὶν ἄρα θεοί. τῶν τε σωμάτων τὰ μέν ἐστιν ἡνωμένα, τὰ δὲ ἐκ συναπτομένων,
M 9.78
ואחרים מדברים נפרדים. מאוחדים הם המוחזקים בידי מצב מלכד אחד, כגון צמחים ובעלי חיים; מורכבים מדברים נוגעים הם הבנויים מחלקים סמוכים המכוונים אל מכלול אחד, כגון שרשרות, מגדלים וספינות; ומורכבים מדברים נפרדים הם הבנויים מחלקים מנותקים, מובדלים ומתקיימים בפני עצמם, כגון צבאות, עדרים ומקהלות.
M 9.78
τὰ δὲ ἐκ διεστώτων. ἡνωμένα μὲν οὖν ἐστι τὰ ὑπὸ μιᾶς ἕξεως κρατούμενα καθάπερ φυτὰ καὶ ζῷα, ἐκ συναπτομένων δὲ τὰ ἔκ τε παρακειμένων καὶ πρὸς ἔν τι κεφάλαιον νευόντων συνεστῶτα ὡς ἁλύσεις καὶ πυργίσκοι καὶ νῆες, ἐκ διεστώτων δὲ τὰ ἐκ διεζευγμένων καὶ κεχωρισμένων καὶ καθ’ αὐτὰ ὑποκειμένων συγκείμενα ὡς στρατιαὶ καὶ ποῖμναι καὶ χοροί.
M 9.79
מאחר שגם העולם הוא גוף, הוא או גוף מאוחד, או מורכב מדברים נוגעים, או מדברים נפרדים. אך אינו מורכב לא מדברים נוגעים ולא מנפרדים, כפי שאנו מראים מן ההיפעלויות ההדדיות שבתוכו. עם התמלאות הירח והתחסרותו, בעלי חיים רבים ביבשה ובים מתמעטים וגדלים, ובחלקים מסוימים של הים מתרחשים שפל וגאות. וכך גם עם זריחתם ושקיעתם של כוכבים מסוימים מתרחשים שינויים במרחב הסובב ותמורות מגוונות מאוד באוויר, פעם לטובה ופעם כמגפות. מכאן ברור יחד שהעולם הוא גוף מאוחד.
M 9.79
ἐπεὶ οὖν καὶ ὁ κόσμος σῶμά ἐστιν, ἤτοι ἡνωμένον ἐστὶ σῶμα ἢ ἐκ συναπτομένων ἢ ἐκ διεστώτων. οὔτε δὲ ἐκ συναπτομένων οὔτε ἐκ διεστώτων, ὡς δείκνυμεν ἐκ τῶν περὶ αὐτὸν συμπαθειῶν. κατὰ γὰρ τὰς τῆς σελήνης αὐξήσεις καὶ φθίσεις πολλὰ τῶν τε ἐπιγείων ζῴων καὶ θαλασσίων φθίνει τε καὶ αὔξεται, ἀμπώτεις τε καὶ πλημμυρίδες περί τινα μέρη τῆς θαλάσσης γίνονται. ὡσαύτως δὲ καὶ κατά τινας τῶν ἀστέρων ἐπιτολὰς καὶ δύσεις μεταβολαὶ τοῦ περιέχοντος καὶ παμποίκιλοι περὶ τὸν ἀέρα τροπαὶ συμβαίνουσιν, ὁτὲ μὲν ἐπὶ τὸ κρεῖττον, ὁτὲ δὲ λοιμικῶς. ἐξ ὧν συμφανές, ὅτι ἡνωμένον τι σῶμα καθέστηκεν ὁ κόσμος.
M 9.80
בדברים המורכבים מחלקים נוגעים או נפרדים אין החלקים מופעלים זה עם זה. למשל, גם אם כל החיילים בצבא ייהרגו, הניצול אינו נראה כסובל דבר מכוח התפשטות הפגיעה. אך בדברים המאוחדים יש היפעלות הדדית: כשאצבע נחתכת, הגוף כולו מופעל עמה. לכן גם העולם הוא גוף מאוחד.
M 9.80
ἐπὶ μὲν γὰρ τῶν ἐκ συναπτομένων ἤ διεστώτων οὐ συμπάσχει τὰ μέρη ἀλλήλοις, εἴγε ἐν στρατιᾷ πάντων, εἰ τύχοι, διαφθαρέντων τῶν στρατιωτῶν οὐδὲν κατὰ διάδοσιν πάσχειν φαίνεται ὁ περισωθείς· ἐπὶ δὲ τῶν ἡνωμένων συμπάθειά τις ἔστιν, εἴγε δακτύλου τεμνομένου τὸ ὅλον συνδιατίθεται σῶμα. ἡνωμένον τοίνυν ἐστὶ σῶμα καὶ ὁ κόσμος.
M 9.81
אך מבין הגופים המאוחדים, אחדים מוחזקים יחד בידי מצב מלכד גרידא, אחרים בידי טבע, ואחרים בידי נפש: אבנים ועצים בידי מצב מלכד, צמחים בידי טבע, ובעלי חיים בידי נפש. לכן גם העולם מוחזק בהכרח בידי אחד מאלה.
M 9.81
ἀλλ’ ἐπεὶ τῶν ἡνωμένων σωμάτων τὰ μὲν ὑπὸ ψιλῆς ἕξεως συνέχεται, τὰ δὲ ὑπὸ φύσεως, τὰ δὲ ὑπὸ ψυχῆς, καὶ ἕξεως μὲν ὡς λίθοι καὶ ξύλα, φύσεως δὲ καθάπερ τὰ φυτά, ψυχῆς δὲ τὰ ζῷα, πάντως δὴ καὶ ὁ κόσμος ὑπό τινος τούτων διακρατεῖται.
M 9.82
מצב מלכד גרידא אינו יכול להחזיקו. הדברים המוחזקים בידי מצב כזה אינם מקבלים שינוי ותמורה משמעותיים, כגון עצים ואבנים, אלא סובלים מעצמם רק מצבים של התרפות ודחיסה.
M 9.82
καὶ ὑπὸ μὲν ψιλῆς ἕξεως οὐκ ἂν συνέχοιτο. τὰ γὰρ ὑπὸ ἕξεως κρατούμενα οὐδεμίαν ἀξιόλογον μεταβολήν τε καὶ τροπὴν ἀναδέχεται, καθάπερ ξύλα καὶ λίθοι, ἀλλὰ μόνον ἐξ αὑτῶν πάσχει τὴν κατὰ ἄνεσιν καὶ τὴν κατὰ συμπιεσμὸν διάθεσιν.
M 9.83
אך העולם מקבל שינויים משמעותיים: לעתים המרחב הסובב נעשה קר, לעתים חם, לעתים יבש ולעתים לח, ולעתים הוא משתנה בדרך אחרת לפי תנועות גרמי השמים. לכן העולם אינו מוחזק בידי מצב מלכד גרידא.
M 9.83
ὁ δὲ κόσμος ἀξιολόγους ἀναδέχεται μεταβολάς, ὁτὲ μὲν κρυμαλέου τοῦ περιέχοντος γινομένου, ὁτὲ δὲ ἀλεεινοῦ, καὶ ὁτὲ μὲν αὐχμώδους, ὁτὲ δὲ νοτεροῦ, ὁτὲ δὲ ἄλλως πως κατὰ τὰς τῶν οὐρανίων κινήσεις ἑτεροιουμένου. οὐ τοίνυν ὑπὸ ψιλῆς ἕξεως ὁ κόσμος συνέχεται.
M 9.84
ואם לא בידיו, אז בהכרח בידי טבע; שהרי גם הדברים המוחזקים בידי נפש מוחזקים קודם כול בידי טבע. הוא חייב אפוא להיות מוחזק בידי הטבע הטוב ביותר, משום שהוא מכיל גם את טבעם של כל הדברים. והטבע המכיל את כל הטבעים מכיל גם את התבוניים (Stoic. fr. I 114 Arn.).
M 9.84
εἰ δὲ μὴ ὑπὸ ταύτης, πάντως ὑπὸ φύσεως· καὶ γὰρ τὰ ὑπὸ ψυχῆς διακρατούμενα πολὺ πρότερον ὑπὸ φύσεως συνείχετο. ἀνάγκη ἄρα ὑπὸ τῆς ἀρίστης αὐτὸν φύσεως συνέχεσθαι, ἐπεὶ καὶ περιέχει τὰς πάντων φύσεις. ἡ δέ γε τὰς πάντων περιέχουσα φύσεις καὶ τὰς λογικὰς περιέσχηκεν. (Stoic. fr. I 114
M 9.85
אך הטבע המכיל את הטבעים התבוניים הוא בהכרח תבוני, שכן לא ייתכן שהשלם גרוע מן החלק. ואם הטבע המנהל את העולם הוא הטוב ביותר, הוא גם שכלי, טוב ובן־אלמוות. ובהיותו כזה הוא אל. לכן יש אלים.
M 9.85
Arn.) ἀλλὰ καὶ ἡ τὰς λογικὰς περιέχουσα φύσεις πάντως ἐστὶ λογική· οὐ γὰρ οἷόν τε τὸ ὅλον τοῦ μέρους χεῖρον εἶναι. ἀλλ’ εἰ ἀρίστη ἐστὶ φύσις ἡ τὸν κόσμον διοικοῦσα, νοερά τε ἔσται καὶ σπουδαία καὶ ἀθάνατος. τοιαύτη δὲ τυγχάνουσα θεός ἐστιν. εἰσὶν ἄρα θεοί.
M 9.86
ועוד, אם ביבשה ובים, שבהם יש חומר גס רב, נוצרים בעלי חיים מגוונים המשתתפים בכוחות נפשיים וחושיים, סביר הרבה יותר שבאוויר, שבו יש יותר טוהר וזכות מאשר בארץ ובמים, נוצרים בעלי חיים מונפשים ושכליים. לכך מתיישבת האמונה שהדיוסקורים הם דמונים מיטיבים, מושיעי ספינות יפות־סיפון, וכן דברי הסיודוס (Hesiod. op. 252): שלוש רבבות יש על פני הארץ מרובת המזון, שומריו בני־האלמוות של זאוס על בני האדם. אך אם סביר שקיימים בעלי חיים באוויר,
M 9.86
εἴπερ τε ἐν γῇ καὶ θαλάσσῃ πολλῆς οὔσης παχυμερείας ποικίλα συνίσταται ζῷα ψυχικῆς τε καὶ αἰσθητικῆς μετέχοντα δυνάμεως, πολλῷ πιθανώτερόν ἐστιν ἐν τῷ ἀέρι, πολὺ τὸ καθαρὸν καὶ εἰλικρινὲς ἔχοντι παρὰ τὴν γῆν καὶ τὸ ὕδωρ, ἔμψυχά τινα καὶ νοερὰ συνίστασθαι ζῷα. καὶ τούτῳ συμφωνεῖ τὸ τοὺς Διοσκούρους ἀγαθούς τινας εἶναι δαίμονας, σωτῆρας εὐσέλμων νεῶν, καὶ τὸ (Hesiod. op. 252) τρὶς γὰρ μύριοί εἰσιν ἐπὶ χθονὶ πουλυβοτείρῃ ἀθάνατοι Ζηνὸς φύλακες μερόπων ἀνθρώπων. ἀλλ’ εἰ ἐν τῷ ἀέρι πιθανὸν ὑπάρχειν ζῷα,
M 9.87
בהכרח סביר שקיים גם טבע של בעלי חיים באתר. משם גם בני האדם שואבים את הכוח השכלי שבו הם משתתפים. ואם קיימים בעלי חיים אתריים, הנחשבים נעלים בהרבה מן הארציים מפני שהם בלתי־נשמדִים ובלתי־נולדים, יוענק גם שקיימים אלים, שאינם שונים מהם.
M 9.87
πάντως εὔλογον καὶ ἐν τῷ αἰθέρι ζῴων εἶναι φύσιν, ὅθεν καὶ ἄνθρωποι νοερᾶς μετέχουσι δυνάμεως, ἐκεῖθεν αὐτὴν σπάσαντες. ὄντων δὲ αἰθερίων ζῴων, καὶ κατὰ πολὺ τῶν ἐπιγείων ὑπερφέρειν δοκούντων τῷ ἄφθαρτα εἶναι καὶ ἀγέννητα, δοθήσεται καὶ θεοὺς ὑπάρχειν, τούτων μὴ διαφέροντας.
M 9.88
קלאנתס (fr. 529 Arn.) ניסח טיעון זה: אם טבע אחד טוב מטבע אחר, קיים טבע טוב מכול; אם נפש אחת טובה מנפש אחרת, קיימת נפש טובה מכול; ואם בעל חיים אחד טוב מאחר, קיים בעל חיים הטוב מכול. דברים כאלה אינם מטבעם נסוגים עד אינסוף. לכן כשם שהטבע לא יכול להשתפר עד אינסוף, כך גם הנפש ובעל החיים.
M 9.88
Ὁ δὲ Κλεάνθης (fr. 529 Arn.) οὕτως συνηρώτα· εἰ φύσις φύσεως ἐστι κρείττων, εἴη ἄν τις ἀρίστη φύσις· εἰ ψυχὴ ψυχῆς ἐστι κρείττων, εἴη ἄν τις ἀρίστη ψυχή· καὶ εἰ ζῷον τοίνυν κρεῖττόν ἐστι ζῴου, εἴη ἄν τι κράτιστον ζῷον· οὐ γὰρ εἰς ἄπειρον ἐκπίπτειν πέφυκε τὰ τοιαῦτα. ὡσπεροῦν οὐδὲ ἡ φύσις ἐπ’ ἄπειρον ἐδύνατο αὔξεσθαι κατὰ τὸ κρεῖττον, οὔθ’ ἡ ψυχὴ οὔτε τὸ ζῷον.
M 9.89
והרי בעל חיים אחד טוב מאחר: למשל סוס מצָב, שור מסוס ואריה משור. האדם עולה ושולט כמעט בכל בעלי החיים הארציים הן במצב גופו הן במצב נפשו. לכן יש בעל חיים החזק והטוב מכול.
M 9.89
ἀλλὰ μὴν ζῷον ζῴου κρεῖττόν ἐστιν, ὡς ἵππος χελώνης, εἰ τύχοι, καὶ ταῦρος ἵππου καὶ λέων ταύρου. πάντων δὲ σχεδὸν τῶν ἐπιγείων ζῴων καὶ σωματικῇ καὶ ψυχικῇ διαθέσει προέχει τε καὶ κρατιστεύει ὁ ἄνθρωπος· τοίνυν κράτιστον ἂν εἴη ζῷον καὶ ἄριστον.
M 9.90
אולם האדם אינו יכול כלל להיות בעל החיים הטוב מכול. ראשית, הוא עובר את כל חייו ברשעות, או למצער את רובם — ואף אם יגיע אי־פעם למעלה, הוא מגיע אליה בשלהי חייו. נוסף על כך הוא בן־חלוף, חלש וזקוק לרבבת עזרים, כגון מזון, כסות ושאר הטיפול בגוף. הגוף עומד עלינו כרודן מר ודורש את מס היום־יום; ואם איננו מספקים לו רחצה, משיחה, לבוש ומזון, הוא מאיים במחלה ובמוות. לכן האדם אינו בעל חיים מושלם אלא לקוי ורחוק מאוד מן המושלם.
M 9.90
καίτοι οὐ πάνυ τι ὁ ἄνθρωπος κράτιστον εἶναι δύναται ζῷον, οἶον εὐθέως ὅτι διὰ κακίας πορεύεται τὸν πάντα χρόνον, εἰ δὲ μή γε, τὸν πλεῖστον (καὶ γὰρ εἴ ποτε περιγένοιτο ἀρετῆς, ὀψὲ καὶ πρὸς ταῖς τοῦ βίου δυσμαῖς περιγίνεται), ἐπίκηρόν τ’ ἐστὶ καὶ ἀσθενὲς καὶ μυρίων δεόμενον βοηθημάτων, καθάπερ τροφῆς καὶ σκεπασμάτων καὶ τῆς ἄλλης τοῦ σώματος ἐπιμελείας, πικροῦ τινος τυράννου τρόπον ἐφεστῶτος ἡμῖν καὶ τὸν πρὸς ἡμέραν δασμὸν ἀπαιτοῦντος, καὶ εἰ μὴ παρέχοιμεν ὥστε λούειν αὐτὸ καὶ ἀλείφειν καὶ περιβάλλειν καὶ τρέφειν, νόσους καὶ θάνατον ἀπειλοῦντος. ὥστε οὐ τέλειον ζῷον ὁ ἄνθρωπος, ἀτελὲς δὲ καὶ πολὺ κεχωρισμένον τοῦ τελείου.
M 9.91
המושלם והטוב ביותר יהיה נעלה מן האדם, מלא בכל המעלות ואינו מקבל שום רע; והוא לא יהיה שונה מאל. לכן יש אל.
M 9.91
τὸ δὲ τέλειον καὶ ἄριστον κρεῖττον μὲν ἂν ὑπάρχοι ἀνθρώπου καὶ πάσαις ταῖς ἀρεταῖς συμπεπληρωμένον καὶ παντὸς κακοῦ ἀνεπίδεκτον· τοῦτο δὲ οὐ διοίσει θεοῦ. ἔστιν ἄρα θεός.
M 9.92
זהו טיעונו של קלאנתס. גם קסנופון הסוקרטי (Mem. I 4, 2) ניסח טיעון לקיום האלים וייחס את ההוכחה לסוקרטס בשיחתו עם אריסטודמוס. אלה דבריו: ׳אמור לי, אריסטודמוס, האם יש אנשים שאתה מעריץ בשל חכמתם?׳ ׳בהחלט׳, השיב. ׳מי הם?׳ ׳בשירה אני מעריץ את הומרוס; בפיסול את פוליקליטוס; ובציור את זאוקסיס.
M 9.92
Ἀλλ’ ὁ μὲν Κλεάνθης ἐστὶ τοιοῦτος· ἠρώτησε δὲ καὶ Ξενοφῶν ὁ Σωκρατικὸς (Mem. I 4, 2) λόγον εἰς τὸ εἶναι θεούς, Σωκράτει περιθεὶς τὴν ἀπόδειξιν πρὸς τὸν Ἀριστόδημον ζητοῦντι, δι’ ὧν κατὰ λέξιν φησίν· “εἰπέ μοι, ὦ Ἀριστόδημε, εἰσὶν οὕς τινας ἐπὶ σοφίᾳ τεθαύμακας; ἔγωγε, ἔφη. τίνες οὖν εἰσιν οὗτοι; ἐπὶ μὲν οὖν ποιητικῇ ἔγωγε Ὅμηρον τεθαύμακα, ἐπὶ δὲ ἀνδριαντοποιίᾳ Πολύκλειτον, ζωγραφίας γε μὴν χάριν Ζεῦξιν.
M 9.93
האם אינך משבח אותם מפני שהדברים שיצרו נעשו באומנות מופלגת?׳ ׳בהחלט׳, אמר. ׳אילו קיבל פסלו של פוליקליטוס גם נפש, האם לא היית משבח את האומן עוד יותר?׳ ׳בוודאי׳. ׳אם כן, כשראית פסל אמרת שאומן כלשהו יצרו; אך כשאתה רואה אדם שנפשו נעה היטב וגופו מסודר היטב, אינך סבור ששכל מופלג כלשהו יצרו?׳
M 9.93
τούτους οὖν ἀποδέχῃ οὐ διὰ τὸ τὰ ὑπ’ αὐτῶν κατεσκευασμένα περισσῶς δεδημιουργῆσθαι; ἔγωγε, ἔφη. εἰ οὖν ὁ Πολυκλείτου ἀνδριὰς καὶ ἐμψυχίαν προσλάβῃ, οὐ πολὺ μᾶλλον ἀποδέξῃ τὸν τεχνίτην; καὶ μάλα. ἆρ᾿ οὖν ἀνδριάντα μὲν ὁρῶν ἔφης ὑπό τινος τεχνίτου δεδημιουργῆσθαι, ἄνθρωπον δὲ ὁρῶν κατὰ τε ψυχὴν εὖ κινούμενον καὶ κατὰ τὸ σῶμα εὖ κεκοσμημένον οὐκ οἴει ὑπό τινος νοῦ περιττοῦ δεδημιουργῆσθαι;
M 9.94
אחר כך הוא מצביע על מיקומם ושימושם של האיברים: ראשית, שהאדם הועמד זקוף; שנית, שניתנו לו עיניים לראות את הנראים ואוזניים לשמוע את הנשמעים. איזו תועלת הייתה בריח לולא נוספו נחיריים, ובטעמים לולא נוצרה לשון המבחינה בהם? והוא אומר עוד (ib. § 8): ׳אתה יודע שבגופך חלק קטן מן הארץ הרבה, מעט מן המים הרבים, וכך מן האש ומן האוויר; אך מניין, לדעתך, חטפת למזלך את השכל לבדו, אם אינו קיים בשום מקום?׳
M 9.94
εἶτα δὲ ὁρῶν θέσιν τε καὶ χρῆσιν μερῶν, πρῶτον μὲν ὅτι διανέστησε τὸν ἄνθρωπον, ὄμματά γε μὴν ἔδωκεν ὥστε ὁρᾶν τὰ ὁρατά, ἀκοὴν δὲ ὥστε ἀκούειν τὰ ἀκουστὰ. ὀσμῆς γε μὴν τί ἂν ἦν ὄφελος, εἰ μὴ ῥῖνας προσέθηκεν, χυμῶν τε μὴν ὁμοίως, εἰ μὴ γλῶσσα ἡ τούτων ἐπιγνώμων ἐνειργάσθη; καὶ ταῦτα” φησὶν (ib. § 8) “εἰδώς, ὅτι γῆς τε μέρος μικρὸν ἔχεις ἐν τῷ σώματι πολλῆς οὔσης, ὑγροῦ τε μὴν βραχὺ πολλοῦ ὄντος, πυρὸς ἀέρος τε ὁμοίως· νοῦν δὲ ἄρα μόνον οὐδαμοῦ ὄντα εὐτυχῶς πόθεν δοκεῖς συναρπάσαι;”
M 9.95
כזה הוא טיעונו של קסנופון; כוחו אינדוקטיבי, וזה ניסוחו: ׳מאחר שיש הרבה ארץ בעולם, יש לך חלק קטן ממנה; ומאחר שיש הרבה מים בעולם, יש לך חלק קטן מהם; לכן גם מאחר שיש הרבה שכל בעולם, יש לך חלק קטן ממנו. מכאן שהעולם שכלי, ולכן הוא אל׳.
M 9.95
Τοιοῦτος μὲν οὖν ὁ τοῦ Ξενοφῶντός ἐστι λόγος, δύναμίν γε ἐπαγωγικὴν ἔχων καὶ τοιαύτην· “γῆς πολλῆς οὔσης ἐν τῷ κόσμῳ μικρὸν μέρος ἔχεις, καὶ ὑγροῦ πολλοῦ ὄντος ἐν τῷ κόσμῳ μικρὸν μέρος ἔχεις· καὶ νοῦ ἄρα πολλοῦ ὄντος ἐν τῷ κόσμῳ μικρὸν μέρος ἔχεις. νοερὸς ἄρα ὁ κόσμος ἐστίν, καὶ διὰ τοῦτο θεός.”
M 9.96
אחדים משיבים לטיעון בשינוי הנחות היסוד שלו: ׳מאחר שיש הרבה ארץ בעולם, יש לך חלק קטן ממנה; ומאחר שיש הרבה מים בעולם, יש לך חלק קטן מהם, וכך גם מן האוויר והאש; לכן גם מאחר שיש הרבה מרה בעולם, יש לך חלק קטן ממנה, וכן מן הליחה והדם׳. מכאן ינבע שהעולם גם יוצר מרה ומוליד דם; וזה אבסורדי.
M 9.96
παραβάλλουσι δέ τινες τῷ λόγῳ τὰ λήμματα μεταποιοῦντες αὐτοῦ, καί φασι· “γῆς πολλῆς οὔσης ἐν τῷ κόσμῳ μικρὸν μέρος ἔχεις· ἀλλὰ καὶ ὑγροῦ πολλοῦ ὄντος ἐν τῷ κόσμῳ μικρὸν μέρος ἔχεις, καὶ ἤδη ἀέρος καὶ πυρός· καὶ πολλῆς ἄρα χολῆς οὔσης ἐν τῷ κόσμῳ μικρόν τι μέρος ἔχεις, καὶ φλέγματος καὶ αἵματος.” ἀκολουθήσει καὶ χολοποιὸν καὶ αἵματος γεννητικὸν εἶναι τὸν κόσμον· ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον.
M 9.97
המגינים אומרים שההשוואה אינה דומה לטיעונו של קסנופון. הוא חוקר את הגופים הפשוטים והראשוניים — ארץ, מים, אוויר ואש — ואילו המשתמשים בהשוואה קפצו אל התרכובות. מרה, דם וכל נוזל שבגוף אינם ראשוניים ופשוטים אלא מורכבים מן הגופים הראשוניים והיסודיים.
M 9.97
οἱ δὲ ἀπολογούμενοί φασιν ἀνόμοιον εἶναι τὴν παραβολὴν τῷ Ξενοφῶντος λόγῳ. ἐκεῖνος μὲν γὰρ ἐπὶ τῶν ἁπλῶν καὶ πρώτων σωμάτων ποιεῖται τὴν ζήτησιν, ὥσπερ γῆς καὶ ὕδατος ἀέρος τε καὶ πυρός, οἱ δὲ τῇ παραβολῇ χρώμενοι μετεπήδησαν ὡς ἐπὶ τὰ συγκρίματα· χολὴ γὰρ καὶ αἷμα καὶ πᾶν τὸ ἐν τοῖς σώμασιν ὑγρὸν οὐκ ἔστι πρῶτον καὶ ἁπλοῦν, ἀλλ’ ἐκ τῶν πρώτων καὶ στοιχειωδῶν σωμάτων συγκείμενον.
M 9.98
אפשר גם לנסח את אותו טיעון כך: ׳אילו לא היה דבר ארצי בעולם, גם בך לא היה דבר ארצי; ואילו לא היו מים בעולם, גם בך לא היו מים; וכך באשר לאוויר ולאש. לכן אילו לא היה שכל כלשהו בעולם, גם בך לא היה שכל; אך יש בך שכל; לכן יש גם בעולם. ומשום כך העולם שכלי. ובהיותו שכלי הוא גם אל׳.
M 9.98
Ἔνεστι δὲ καὶ οὕτως τὸν αὐτὸν συνερωτᾶν λόγον· “εἰ μὴ ἦν τι γεῶδες ἐν κόσμῳ, οὐδὲ ἐν σοί τι ἂν ἦν γεῶδες, καὶ εἰ μὴ ἦν τι ὑγρὸν ἐν κόσμῳ, οὐδ’ ἂν ἐν σοὶ ἦν τι ὑγρόν, καὶ ὁμοίως ἐπὶ ἀέρος καὶ πυρός. τοίνυν καὶ εἰ μὴ ἦν τις ἐν κόσμῳ νοῦς, οὐδ’ ἂν ἐν σοί τις ἦν νοῦς· ἔστι δέ γε ἐν σοί τις νοῦς· ἔστιν ἄρα καὶ ἐν κόσμῳ. καὶ διὰ τοῦτο νοερός ἐστιν ὁ κόσμος. νοερὸς δὲ ὢν καὶ θεὸς καθέστηκεν.”
M 9.99
לאותו כוח שייך גם הטיעון הבא: ׳האם כשתראה פסל עשוי היטב תהסס אם שכלו של אומן יצר אותו? האם תהיה כה רחוק מלחשוב זאת, עד שלא תתפעל גם ממצוינות היצירה ומן האומנות?
M 9.99
τῆς δὲ αὐτῆς δυνάμεως ἐστι καὶ ὁ τοῦτον τὸν τρόπον ἔχων λόγος· “ἆρά γε ἄγαλμα εὖ δεδημιουργημένον θεασάμενος διστάσειας ἄν, εἰ τεχνίτης νοῦς τοῦτο ἐποίησεν; ἢ οὕτως ἂν ἀπόσχοις τοῦ ὑπονοεῖν τι τοιοῦτον, ὡς καὶ θαυμάζειν τὴν περιττότητα τῆς δημιουργίας καὶ τὴν τέχνην;
M 9.100
האם אפוא בדברים האלה, כאשר אתה רואה את הצורה החיצונית, אתה מעיד על היוצר ואומר שקיים אומן כלשהו; אך כאשר אתה רואה את השכל שבך, העולה בגיוונו על כל פסל וציור, אתה סבור שהוא נוצר במקרה, אף שהוא דבר מתהווה, ולא בידי יוצר בעל כוח ותבונה מופלגים? יוצר זה אינו שוכן במקום אחר אלא בעולם, מנהל אותו ומוליד ומגדל את הדברים שבתוכו. והוא האל; לכן יש אלים׳.
M 9.100
ἆρ᾿ οὖν ἐπὶ μὲν τούτων τὸν ἔξω θεωρῶν τύπον προσμαρτυρεῖς τῷ κατεσκευακότι καὶ φῄς εἶναί τινα τὸν δημιουργόν· τὸν δὲ ἐν σοὶ ὁρῶν νοῦν, τοσαύτῃ ποικιλίᾳ διαφέροντα παντὸς ἀγάλματος καὶ πάσης γραφῆς, γενητὸν ὄντα νομίζεις ἀπὸ τύχης γεγονέναι, οὐχὶ δὲ ὑπό τινος δημιουργοῦ δύναμιν καὶ σύνεσιν ὑπερβάλλουσαν ἔχοντος; ὅσπερ οὐκ ἂν ἄλλοθί που διατρίβοι ἢ ἐν τῷ κόσμῳ, διοικῶν αὐτὸν καὶ τὰ ἐν αὐτῷ γεννῶν τε καὶ αὔξων. οὗτος δέ ἐστι θεός· εἰσὶν ἄρα θεοί.”
M 9.101
זנון איש קיטיון (fr. 113 Arn.), שנטל את נקודת המוצא מקסנופון, מנסח כך: ׳מה שפולט זרע של יצור תבוני הוא בעצמו תבוני; והעולם פולט זרע של יצור תבוני; לכן העולם תבוני׳. עם מסקנה זו מוכנס גם קיומו של האל.
M 9.101
Ζήνων δὲ ὁ Κιτιεὺς (fr. 113 Arn.) ἀπὸ Ξενοφῶντος τὴν ἀφορμὴν λαβὼν οὑτωσὶ συνερωτᾷ· “τὸ προϊέμενον σπέρμα λογικοῦ καὶ αὐτὸ λογικόν ἐστιν· ὁ δὲ κόσμος προίεται σπέρμα λογικοῦ· λογικὸν ἄρα ἐστὶν ὁ κόσμος. ᾧ συνεισάγεται καὶ ἡ τούτου ὕπαρξις.”
M 9.102
כוח השכנוע של הטיעון ברור. תחילת תנועתם של כל טבע ונפש נראית כנובעת מן החלק המנהיג, וכל הכוחות הנשלחים אל חלקי השלם נשלחים מן החלק המנהיג כמתוך מעיין. לכן כל כוח המצוי בחלק מצוי גם בשלם, משום שהוא מתפשט מן החלק המנהיג שבתוכו. מכאן שכל תכונה שיש לחלק בכוח, יש לשלם קודם כול.
M 9.102
καὶ ἔστιν ἡ τῆς συνερωτήσεως πιθανότης προῦπτος. πάσης γὰρ φύσεως καὶ ψυχῆς ἡ καταρχὴ τῆς κινήσεως γίνεσθαι δοκεῖ ἀπὸ ἡγεμονικοῦ, καὶ πᾶσαι αἱ ἐπὶ τὰ μέρη τοῦ ὅλου ἐξαποστελλόμεναι δυνάμεις ὡς ἀπό τινος πηγῆς τοῦ ἡγεμονικοῦ ἐξαποστέλλονται, ὥστε πᾶσαν δύναμιν τὴν περὶ τὸ μέρος οὖσαν καὶ περὶ τὸ ὅλον εἶναι διὰ τὸ ἀπὸ τοῦ ἐν αὐτῷ ἡγεμονικοῦ διαδίδοσθαι. ὅθεν οἷόν ἐστι τὸ μέρος τῇ δυνάμει, τοιοῦτον πολὺ πρότερόν ἐστι τὸ ὅλον.
M 9.103
לכן, אם העולם פולט זרע של בעל חיים תבוני, אין הוא עושה זאת כהפרשה כפי שעושה אדם, אלא משום שהוא מכיל זרעים של בעלי חיים תבוניים. היקום מכילם לא כפי שנאמר שהגפן מכילה חרצנים, כלומר בתוכה כבתחום סגור, אלא מפני שטיעונים זרעיים של בעלי חיים תבוניים מצויים בו. לכן משמעות הנאמר היא: ׳העולם מכיל טיעונים זרעיים של בעלי חיים תבוניים; לכן העולם תבוני׳.
M 9.103
καὶ διὰ τοῦτο, εἰ προΐεται λογικοῦ ζῴου σπέρμα ὁ κόσμος, οὐχ ὡς ὁ ἄνθρωπος κατὰ ἀποβρασμόν, ἀλλὰ καθὸ περιέχει σπέρματα λογικῶν ζῴων, περιέχει τὸ πᾶν, οὐχ ὡς ἂν εἴποιμεν τὴν ἄμπελον γιγάρτων εἶναι περιεκτικήν, τουτέστι κατὰ περιγραφήν, ἀλλ᾿ ὅτι λόγοι σπερματικοὶ λογικῶν ζῴων ἐν αὐτῷ περιέχονται. ὥστε εἶναι τοιοῦτο τὸ λεγόμενον· “ὁ δέ γε κόσμος περιέχει σπερματικοὺς λόγους λογικῶν ζῴων· λογικὸς ἄρα ἐστὶν ὁ κόσμος”.
M 9.104
ושוב אומר זנון (fr. 111 Arn.): ׳אם התבוני טוב מן הלא־תבוני, ושום דבר אינו טוב מן העולם, הרי שהעולם תבוני׳. כך גם באשר לשכלי ולמונפש: השכלי טוב מן הלא־שכלי, ו<המונפש> מן הלא־מונפש; ושום דבר אינו טוב מן העולם; לכן העולם שכלי ומונפש.
M 9.104
Καὶ πάλιν ὁ Ζήνων (fr. 111 Arn.) φησίν· “[εἰ] τὸ λογικὸν τοῦ μὴ λογικοῦ κρεῖττόν ἐστιν· οὐδὲν δέ γε κόσμου κρεῖττόν ἐστιν· λογικὸν ἄρα ὁ κόσμος. καὶ ὡσαύτως ἐπὶ τοῦ νοεροῦ καὶ ἐμψυχίας μετέχοντος. τὸ γὰρ νοερὸν τοῦ μὴ νοεροῦ καὶ <τὸ> ἔμψυχον τοῦ μὴ ἐμψύχου κρεῖττόν ἐστιν· οὐδὲν δέ γε κόσμου κρεῖττον· νοερὸς ἄρα καὶ ἔμψυχός ἐστιν ὁ κόσμος.”
M 9.105
גם אצל אפלטון (Tim. p. 29 D) נמצא טיעון שכוחו כזה, ואלה דבריו ממש: ׳נאמר אפוא מאיזו סיבה כונן המכונן את ההתהוות ואת כל היקום הזה. הוא היה טוב, ובטוב לא מתעוררת קנאה כלפי דבר. בהיותו נקי מקנאה רצה שכל הדברים יידמו לו ככל האפשר. מי שיקבל מאנשים נבונים עיקרון זה כעיקרון המכריע ביותר של ההתהוות והעולם, יקבלו בצדק רב׳.
M 9.105
Κεῖται δὲ καὶ παρὰ τῷ Πλάτωνι (Tim. p. 29 D) τῇ δυνάμει τοιοῦτος λόγος, κατὰ λέξιν αὐτοῦ γράφοντος· “λέγωμεν δὴ δι᾿ ἣν αἰτίαν γένεσιν καὶ πᾶν τόδε ὁ συνιστὰς συνέστησεν. ἀγαθὸς ἦν, ἀγαθῷ δὲ οὐδεὶς περὶ οὐδενὸς ἐγγίνεται φθόνος. τούτου δὴ ἐκτὸς ὢν πάντα ὅσα μάλιστα ἐβουλήθη γίγνεσθαι παραπλήσια ἑαυτῷ. ταύτην δὲ γενέσεως καὶ κόσμου μάλιστα ἄν τις ἀρχὴν κυριωτάτην παρὰ ἀνδρῶν φρονίμων ἀποδεχόμενος ὀρθότατα ἀποδέχοιτο ἄν.”
M 9.106
ולאחר דברים מעטים הוא מוסיף (ib. 30 B): ׳מתוך שיקול זה, כשהוא מציב שכל בנפש ונפש בגוף, עיצב את היקום יחד <כדי> ליצור יצירה הטובה ביותר והיפה ביותר מטבעה. לכן, לפי הטיעון הסביר, יש לומר שהעולם הזה הוא באמת בעל חיים מונפש ונבון, מפני שנוצר בהשגחת האל׳.
M 9.106
εἶτ’ ὀλίγα διελθὼν ἐπιφέρει λέγων (ib. 30 B)· “διὰ δὴ τὸν λογισμὸν τόνδε νοῦν μὲν ἐν ψυχῇ, ψυχὴν δὲ ἐν τῷ σώματι συνιστὰς τὸ πᾶν συνετεκταίνετο, <ὅπως> ὅ τι κάλλιστον ἂν εἴη κατὰ φύσιν, ἄριστον τὸ ἔργον ἀπειργασμένος. οὕτως οὖν δὴ κατὰ λόγον τὸν εἰκότα δεῖ λέγειν τόνδε τὸν κόσμον ζῷον ἔμψυχον ἔννουν τε τῇ ἀληθείᾳ διὰ τὸ τῇ θεοῦ γίγνεσθαι προνοίᾳ.”
M 9.107
בכוחו הציג אפלטון אותו טיעון כזנון (fr. 110 Arn.); שכן גם זנון אומר שהיקום הוא היפה ביותר, יצירה שנעשתה לפי הטבע ולפי הטיעון הסביר, בעל חיים מונפש, שכלי ותבוני.
M 9.107
δυνάμει δὲ τὸν αὐτὸν τῷ Ζήνωνι (fr. 110 Arn.) λόγον ἐξέθετο· καὶ γὰρ οὗτος τὸ πᾶν κάλλιστον εἶναί φησι, κατὰ φύσιν ἀπειργασμένον ἔργον καὶ κατὰ τὸν εἰκότα λόγον, ζῷον ἔμψυχον νοερόν τε καὶ λογικόν.
M 9.108
אולם אלכסינוס השיב לזנון בדרך זו: ׳המשורר טוב מן הלא־משורר, המדקדק טוב מן הלא־מדקדק, וכך בעל כל אומנות טוב ממי שאינו כזה; ושום דבר אינו טוב מן העולם; לכן העולם משורר ומדקדק׳.
M 9.108
Ἀλλ’ ὅ γε Ἀλεξῖνος τῷ Ζήνωνι παρέβαλε τρόπῳ τῷδε· “τὸ ποιητικὸν τοῦ μὴ ποιητικοῦ καὶ τὸ γραμματικὸν τοῦ μὴ γραμματικοῦ κρεῖττόν ἐστι, καὶ τὸ κατὰ τὰς ἄλλας τέχνας θεωρούμενον κρεῖττόν ἐστι τοῦ μὴ τοιούτου· οὐδὲ ἓν δὲ κόσμου κρεῖττόν ἐστιν· ποιητικὸν ἄρα καὶ γραμματικόν ἐστιν ὁ κόσμος.”
M 9.109
בתשובתם להשוואה זו אומרים הסטואים שזנון לקח דבר הטוב באופן מוחלט — התבוני מן הלא־תבוני, השכלי מן הלא־שכלי והמונפש מן הלא־מונפש — אך אלכסינוס לא עשה כך. שכן באופן מוחלט אין
M 9.109
πρὸς ἣν ἀπαντῶντες παραβολὴν οἱ Στωικοί φασιν, ὅτι Ζήνων καθάπαξ κρεῖττον εἴληφεν, τουτέστι τὸ λογικὸν τοῦ μὴ λογικοῦ καὶ τὸ νοερὸν τοῦ μὴ νοεροῦ καὶ τὸ ἔμψυχον τοῦ μὴ ἐμψύχου, ὁ δὲ Ἀλεξῖνος οὐκέτι· οὐ γὰρ ἐν τῷ καθάπαξ
M 9.110
המשורר טוב מן הלא־משורר, ואף לא המדקדק מן הלא־מדקדק. לכן יש הבדל גדול בין הטיעונים: הנה ארכילוכוס, אף שהיה משורר, אינו טוב מסוקרטס שלא היה משורר; ואריסטרכוס, אף שהיה מדקדק, אינו טוב מאפלטון שלא היה מדקדק.
M 9.110
τὸ ποιητικὸν τοῦ μὴ ποιητικοῦ καὶ τὸ γραμματικὸν τοῦ μὴ γραμματικοῦ κρεῖττον. ὥστε μεγάλην ἐν τοῖς λόγοις θεωρεῖσθαι διαφοράν· ἰδοὺ γὰρ Ἀρχίλοχος ποιητικὸς ὢν οὐκ ἔστι Σωκράτους τοῦ μὴ ποιητικοῦ κρείττων, καὶ Ἀρίσταρχος γραμματικὸς ὢν οὐκ ἔστι Πλάτωνος τοῦ μὴ γραμματικοῦ κρείττων.
M 9.111
נוסף על כך, אנשי הסטואה (fr. II 1016 Arn.) והמסכימים עמם מנסים לבסס את קיום האלים מתנועת העולם. הכול יודו שהעולם נע, מפני שראיות רבות מוליכות לכך. הוא נע אפוא או בידי הטבע, או מכוח בחירה, או מכוח מערבולת והכרח.
M 9.111
Πρὸς τούτοις καὶ ἀπὸ τῆς τοῦ κόσμου κινήσεως ἐπιχειροῦσι κατασκευάζειν τὴν τῶν θεῶν ὕπαρξιν οἵ τε ἀπὸ τῆς Στοᾶς (fr. II 1016 Arn.) καὶ οἱ τούτοις συμπνέοντες. ὅτι γὰρ κινεῖται ὁ κόσμος, πᾶς ἄν τις ὁμολογήσειεν ὑπὸ πολλῶν εἰς τοῦτο ἐναγόμενος. ἤτοι οὖν ὑπὸ φύσεως κινεῖται ἢ ὑπὸ προαιρέσεως ἢ ὑπὸ δίνης καὶ κατ’ ἀνάγκην.
M 9.112
אך אין זה סביר שהוא נע מכוח מערבולת והכרח. המערבולת היא או חסרת סדר או מסודרת. אם היא חסרת סדר, לא תוכל להניע דבר בסדר; ואם היא מניעה דבר בסדר ובהרמוניה, היא תהיה כוח אלוהי ודמוני כלשהו.
M 9.112
ἀλλ’ ὑπὸ μὲν δίνης καὶ κατ’ ἀνάγκην οὐκ εὔλογον. ἤτοι γὰρ ἄτακτός ἐστιν ἢ διατεταγμένη ἡ δίνη. καὶ εἰ μὲν ἄτακτος, οὐκ ἂν δυνηθείη τεταγμένως τι κινεῖν· εἰ δὲ μετὰ τάξεως τι κινεῖ καὶ συμφωνίας, θεία τις ἔσται καὶ δαιμόνιος·
M 9.113
שכן לעולם לא הייתה מניעה את השלם בסדר ובדרך המשמרת אותו אלמלא הייתה שכלית ואלוהית. אך בהיותה כזאת לא תהיה עוד מערבולת, שכן מערבולת היא חסרת סדר וקצרת ימים. לכן העולם אינו יכול לנוע בהכרח ובידי מערבולת, כדברי דמוקריטוס ואנשיו.
M 9.113
οὐ γὰρ ἄν ποτε τεταγμένως καὶ σωτηρίως τὸ ὅλον ἐκίνει μὴ νοερὰ καὶ θεία καθεστῶσα. τοιαύτη δὲ οὖσα οὐκέτι ἂν εἴη δίνη· ἄτακτον γάρ ἐστιν αὕτη καὶ ὀλιγοχρόνιον. ὥστε κατ’ ἀνάγκην μὲν καὶ ὑπὸ δίνης, ὡς ἔλεγον οἱ περὶ τὸν Δημόκριτον, οὐκ ἂν κινοῖτο ὁ κόσμος.
M 9.114
וגם לא בידי טבע חסר רושם, מפני שטבע שכלי טוב ממנו. טְבָעים כאלה אכן נראים כלולים בעולם; לכן העולם עצמו חייב להיות בעל טבע שכלי המניע אותו בסדר, והוא מיד האל.
M 9.114
καὶ μὴν οὐδὲ φύσει ἀφαντάστῳ, παρόσον ἡ νοερὰ φύσις ἀμείνων ἐστὶ ταύτης. ὁρῶνται δὲ τοιαῦται φύσεις ἐν κόσμῳ περιεχόμεναι· ἀνάγκη ἄρα καὶ αὐτὸν νοερὰν ἔχειν φύσιν ὑφ’ ἧς τεταγμένως κινεῖται, ἥτις εὐθέως ἐστὶ θεός.
M 9.115
מבין הדברים המיוצרים, אלה הנעים מעצמם מופלאים מאלה שאינם כאלה. כשאנו רואים את הכדור של ארכימדס, שבו נעים השמש, הירח ושאר הכוכבים, אנו מתפעלים מאוד — בזאוס, לא מן העצים ולא מתנועתם, אלא מן האומן ומן הסיבות המניעות. לכן ככל שהחשים מופלאים מן המוחשים, כך הסיבות המניעות אותם מופלאות יותר.
M 9.115
Τά γε μὴν αὐτομάτως κινούμενα τῶν κατασκευασμάτων θαυμαστότερά ἐστι τῶν μὴ τοιούτων. τὴν γοῦν Ἀρχιμήδειον σφαῖραν θεωροῦντες σφόδρα ἐκπληττόμεθα, ἐν ᾗ ἥλιός τε καὶ σελήνη κινεῖται καὶ τὰ λοιπὰ τῶν ἀστέρων, οὐ μὰ Δία ἐπὶ τοῖς ξύλοις οὐδ’ ἐπὶ τῇ κινήσει τούτων τεθηπότες, ἀλλ’ ἐπὶ τῷ τεχνίτῃ καὶ ταῖς κινούσαις αἰτίαις. ὅθεν ὅσῳ θαυμασιώτερά ἐστι τὰ αἰσθανόμενα τῶν αἰσθητῶν, τοσούτῳ θαυμασιώτεραί εἰσιν αἱ ταῦτα κινοῦσαι αἰτίαι.
M 9.116
מאחר שהסוס מופלא מן הצמח, גם הסיבה המניעה את הסוס מופלאה מסיבת הצמח; ומאחר שהפיל מופלא מן הסוס, גם הסיבה המניעה את הפיל, הנושאת מסה גדולה כל כך, מופלאה מסיבת הסוס.
M 9.116
ἐπεὶ γὰρ ὁ ἵππος θαυμασιώτερος τοῦ φυτοῦ, καὶ ἡ κινητικὴ τοῦ ἵππου αἰτία θαυμασιωτέρα τῆς τοῦ φυτοῦ αἰτίας· καὶ ἐπεὶ ὁ ἐλέφας θαυμασιώτερος ἵππου, καὶ ἡ κινητικὴ τοῦ ἐλέφαντος αἰτία, τηλικοῦτόν γε ὄγκον διαβαστάζουσα, θαυμασιωτέρα τῆς τοῦ ἵππου·
M 9.117
ולפי הטיעון העליון ביותר, מופלאות מכל אלה גם סיבת השמש, הירח והכוכבים, ולפניה טבע העולם, שהוא סיבתם גם של אלה. סיבת החלק אינה משתרעת על השלם ואינה סיבתו, אך סיבת השלם מסדרת גם את החלקים; לכן היא מופלאה מסיבת החלק.
M 9.117
τούτων δέ γε πασῶν κατὰ τὸν ἀνωτάτω λόγον καὶ ἡ τοῦ ἡλίου καὶ σελήνης καὶ ἀστέρων, καὶ πρὸ τούτων ἡ τοῦ κόσμου φύσις, ἥτις καὶ τούτων ἐστὶν αἰτία. ἡ μὲν γὰρ τοῦ μέρους αἰτία οὐ διατείνει ἐπὶ τὸ ὅλον, οὐδ’ ἔστι τούτου αἰτία, ἡ δὲ τοῦ ὅλου διατέτακεν εἰς τὰ μέρη· διὸ καὶ θαυμασιωτέρα ἐστὶ τῆς τοῦ μέρους αἰτίας.
M 9.118
לפיכך, מאחר שטבע העולם הוא סיבת סידורו של העולם כולו, הוא יהיה גם סיבת החלקים. אם כך, הוא הטוב מכול; ואם הוא הטוב מכול, הוא תבוני ושכלי, וגם נצחי. טבע כזה זהה לאל; לכן יש אל כלשהו.
M 9.118
ὥστε ἐπεὶ ἡ τοῦ κόσμου φύσις ἐστὶν αἰτία τῆς τοῦ ὅλου κόσμου διακοσμήσεως, εἴη ἂν αἰτία καὶ τῶν μερῶν. εἰ δὲ τοῦτο, κρατίστη ἐστίν. εἰ δὲ κρατίστη ἐστί, λογική τέ ἐστι καὶ νοερά, προσέτι δὲ ἀίδιος ἂν εἴη. ἡ δὲ τοιαύτη φύσις ἡ αὐτή ἐστι θεῷ. ἔστι τοίνυν τι θεός.
M 9.119
ועוד, בכל גוף רב־חלקים המתנהל לפי הטבע יש דבר שליט. אצלנו סבורים שהוא נמצא בלב, במוח או בחלק אחר של הגוף; ובצמחים אין הדבר באותה דרך: באחדים הוא בשורשים, באחרים בצמרת ובאחרים בליבה.
M 9.119
Καὶ μὴν ἐν παντὶ πολυμερεῖ σώματι καὶ κατὰ φύσιν διοικουμένῳ ἐστι τι τὸ κυριεῦον, καθὸ καὶ ἐφ’ ἡμῶν μὲν ἢ ἐν καρδίᾳ τοῦτο τυγχάνειν ἀξιοῦται ἢ ἐν ἐγκεφάλῳ ἢ ἐν ἄλλῳ τινὶ μέρει τοῦ σώματος, ἐπὶ δὲ τῶν φυτῶν οὐ κατὰ τὸν αὐτὸν τρόπον, ἀλλ’ ἐφ’ ὧν μὲν κατὰ τὰς ῥίζας, ἐφ’ ὧν δὲ κατὰ τὴν κόμην, ἐφ’ ὧν δὲ κατὰ τὸ ἐγκάρδιον.
M 9.120
לפיכך, מאחר שגם העולם רב־חלקים ומתנהל בידי הטבע, יש בתוכו דבר שליט המתחיל את התנועות. אין דבר היכול להיות כזה מלבד טבע הקיימים, שהוא האל. לכן יש אל.
M 9.120
ὥστε ἐπεὶ καὶ ὁ κόσμος ὑπὸ φύσεως διοικεῖται πολυμερὴς καθεστώς, εἴη ἄν τι ἐν αὐτῷ τὸ κυριεῦον καὶ τὸ προκαταρχόμενον τῶν κινήσεων. οὐδὲν δὲ δυνατὸν εἶναι τοιοῦτον ἢ τὴν τῶν ὄντων φύσιν, ἥτις θεός ἐστιν. ἔστιν ἄρα θεός.
M 9.121
אך אולי יאמרו אחדים שלפי טיעון זה הארץ היא הדבר השליט והמכריע ביותר בעולם, והאוויר שליט ומכריע עוד יותר; שכן בלי שניהם אי־אפשר לכונן עולם. מכאן שנאמר שגם הארץ וגם האוויר הם אל.
M 9.121
Ἀλλ᾿ ἴσως τινὲς ἐροῦσιν, ὅτι τούτῳ τῷ λόγῳ ἡγεμονικωτάτην εἶναι συμβέβηκε καὶ κυριωτάτην ἐν τῷ κόσμῳ τὴν γῆν καὶ ἡγεμονικώτερον καὶ κυριώτερον τὸν ἀέρα· ἄνευ γὰρ τούτων οὐχ οἷόν τέ ἐστι συστῆναι κόσμον· ὥστε καὶ τὴν γῆν καὶ τὸν ἀέρα φήσομεν εἶναι θεόν.
M 9.122
אך זו סברה תמימה, הדומה לאמירה שהקיר הוא הדבר המכריע והשליט ביותר בבית, מפני שבלעדיו הבית אינו יכול לעמוד. כשם שאכן אי־אפשר לבית לעמוד בלי קיר, אך הקיר אינו עולה על בעל הבית ואינו טוב ממנו, כך גם אי־אפשר לכונן את היקום בלי ארץ ואוויר, אך הם אינם עולים על הטבע המנהל את העולם, שאינו שונה מן האל. לכן יש אל. כזה הוא אפוא הסוג הכללי של טיעונים אלה.
M 9.122
ὅπερ ἐστὶν εὔηθες, καὶ ὅμοιον τῷ λέγειν κυριώτατον ἐν τῇ οἰκίᾳ καὶ ἡγεμονικώτατον εἶναι τὸν τοῖχον· ἄνευ γὰρ τούτου μὴ δύνασθαι τὴν οἰκίαν συστῆναι. καθάπερ γὰρ ἐνταῦθα ταῖς μὲν ἀληθείαις ἀδύνατόν ἐστιν ἄνευ τοίχου συστῆναι τὴν οἰκίαν, οὐ μὴν ὑπερφέρει καὶ κρεῖττόν ἐστι τοῦ οἰκοδεσπότου ὁ τοῖχος, οὕτω καὶ ἐπὶ τοῦ κόσμου ἀδύνατον μὲν χωρὶς γῆς καὶ ἀέρος τὴν τοῦ παντὸς σύστασιν γεγέσθαι, οὐ μὴν ταῦτα ὑπερφέρει τῆς διοικούσης τὸν κόσμον φύσεως, ἥτις οὐ διενήνοχε θεοῦ. ἐστιν ἄρα θεός. Τὸ μὲν οὖν γένος τῶν τοιούτων λόγων ἐστὶ τοιοῦτον·
M 9.123
עתה נבחן את דרך האבסורדים הנובעים למבטלים את האלוהי. אם אין אלים, אין יראת אלוהים, שהיא †לבדה מן הדברים הראויים לבחירה†. שכן יראת אלוהים היא ידיעת עבודת האלים; אך אי־אפשר לעבוד דברים שאינם קיימים, ולכן גם לא תהיה ידיעה כלשהי של עבודה זו. כשם שאי־אפשר שתהיה ידיעה של עבודת ההיפוקנטאורים, מפני שאינם קיימים, כך לא תהיה ידיעה של עבודת האלים אם אינם קיימים. מכאן שאם אין אלים, יראת האלוהים אינה קיימת. אך יראת אלוהים קיימת.
M 9.123
σκοπῶμεν δὲ ἑξῆς καὶ τὸν τρόπον τῶν ἀκολουθούντων ἀτόπων τοῖς ἀναιροῦσι τὸ θεῖον. εἰ γὰρ μὴ εἰσὶ θεοί, οὐκ ἔστιν εὐσέβεια, † μόνον τῶν αἱρετῶν † ὑπάρχουσα. ἔστι γὰρ εὐσέβεια ἐπιστήμη θεῶν θεραπείας, τῶν δ’ ἀνυπάρκτων οὐ δύναταί τις εἶναι θεραπεία, ὅθεν οὐδὲ ἐπιστήμη τις περὶ ταύτην γενήσεται· καὶ ὡς οὐχ οἷόν τε περὶ τὴν τῶν Ἱπποκενταύρων θεραπείαν ἐπιστήμην εἶναι ἀνυπάρκτων ὄντων, οὕτως οὐδὲ περὶ τὴν τῶν θεῶν θεραπείαν, εἴπερ εἰσὶν ἀνύπαρκτοι, ἔσται τις ἐπιστήμη. ὥστε εἰ μὴ εἰσὶ θεοί, ἀνύπαρκτός ἐστιν ἡ εὐσέβεια. ὑπάρχει δὲ εὐσέβεια·
M 9.124
לכן יש לומר שיש אלים. ושוב: אם אין אלים, אין קדושה, שהיא צדק כלפי האלים; אך לפי המושגים והתפיסות המוקדמות המשותפים לכל בני האדם יש קדושה, משום שיש דבר קדוש. לכן גם <האלוהי> קיים.
M 9.124
τοίνυν ῥητέον εἶναι θεούς. καὶ πάλιν· εἰ μὴ εἰσὶ θεοί, ἀνύπαρκτός ἐστιν ἡ ὁσιότης, δικαιοσύνη τις οὖσα πρὸς θεούς· ἔστι δέ γε κατὰ τὰς κοινὰς ἐννοίας καὶ προλήψεις πάντων ἀνθρώπων ὁσιότης, καθό τι καὶ ὅσιόν ἐστιν· καὶ <τὸ> θεῖον ἄρα ἔστιν.
M 9.125
ועוד, אם אין אלים, אין חכמה, שהיא ידיעת הדברים האלוהיים והאנושיים. כשם שאין ידיעה של ענייני בני אדם והיפוקנטאורים, מפני שבני אדם קיימים והיפוקנטאורים אינם קיימים, כך לא תהיה ידיעה של עניינים אלוהיים ואנושיים, כאשר בני אדם <אמנם> קיימים אך אלים אינם מתקיימים. אך אבסורדי לומר שאין חכמה; לכן אבסורדי גם לקבוע שהאלים אינם קיימים.
M 9.125
εἴγε μὴν μὴ εἰσὶ θεοί, ἀναιρεῖται σοφία, ἐπιστήμη οὖσα θείων τε καὶ ἀνθρωπείων πραγμάτων· καὶ ὃν τρόπον οὐδεμία ἔστιν ἐπιστήμη ἀνθρωπείων τε καὶ ἱπποκενταυρείων πραγμάτων διὰ τὸ ἀνθρώπους μὲν ὑπάρχειν, Ἱπποκενταύρους δὲ μὴ ὑπάρχειν, οὕτως οὐδὲ ἐπιστήμη τις ἔσται θείων καὶ ἀνθρωπείων πραγμάτων, ἀνθρώπων <μὲν> ὑπαρχόντων, θεῶν δὲ μὴ ὑφεστώτων. ἄτοπον δέ γε λέγειν μὴ εἶναι σοφίαν· ἄτοπον ἄρα καὶ τὸ τοὺς θεοὺς ἀξιοῦν ἀνυπάρκτους.
M 9.126
ועוד, אם הצדק הונהג במסגרת יחסי בני האדם זה עם זה ועם האלים, הרי שאם אין אלים גם הצדק לא יתקיים; וזה אבסורדי.
M 9.126
Καὶ μὴν εἴπερ καὶ ἡ δικαιοσύνη κατὰ τὴν ἐπιπλοκὴν τῶν ἀνθρώπων πρός τε ἀλλήλους καὶ πρὸς θεοὺς εἰσῆκται, εἰ μὴ εἰσὶ θεοί, οὐδὲ δικαιοσύνη συστήσεται· ὅπερ ἄτοπον.
M 9.127
פיתגורס, אמפדוקלס ושאר אנשי איטליה אומרים שלא רק בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין האלים יש שיתוף, אלא גם בינינו לבין בעלי החיים חסרי התבונה. שכן רוח אחת עוברת בעולם כולו כעין נפש, והיא המאחדת גם אותנו עמם.
M 9.127
οἱ μὲν οὖν περὶ τὸν Πυθαγόραν καὶ τὸν Ἐμπεδοκλέα καὶ τὸ λοιπὸν τῶν Ἰταλῶν πλῆθος φασὶ μὴ μόνον ἡμῖν πρὸς ἀλλήλους καὶ πρὸς τοὺς θεοὺς εἶναί τινα κοινωνίαν, ἀλλὰ καὶ πρὸς τὰ ἄλογα τῶν ζῴων. ἓν γὰρ ὑπάρχει πνεῦμα τὸ διὰ παντὸς τοῦ κόσμου διῆκον ψυχῆς τρόπον, τὸ καὶ ἑνοῦν ἡμᾶς πρὸς ἐκεῖνα.
M 9.128
לכן בהריגתם ובהיזוננו מבשרם אנו עושים עוול ונוהגים בחוסר יראת אלוהים, מפני שאנו משמידים את קרובינו. מכאן יעצו פילוסופים אלה להימנע מבעלי חיים, ואמרו שבני האדם נוהגים בחוסר יראת אלוהים כאשר הם (vers. Pythagor. XII Nauck) מאדימים את מזבח המבורכים בדם חם.
M 9.128
διόπερ καὶ κτείνοντες αὐτὰ καὶ ταῖς σαρξὶν αὐτῶν τρεφόμενοι ἀδικήσομέν τε καὶ ἀσεβήσομεν ὡς συγγενεῖς ἀναιροῦντες. ἔνθεν καὶ παρῄνουν οὗτοι οἱ φιλόσοφοι ἀπέχεσθαι τῶν ἐμψύχων, καὶ ἀσεβεῖν ἔφασκον τοὺς ἀνθρώπους (vers. Pythagor. XII Nauck) βωμὸν ἐρεύθοντας μακάρων θερμοῖσι φόνοισιν.
M 9.129
ואמפדוקלס אומר במקום כלשהו (B 136 Diels): האם לא תחדלו מן ההרג הרועם? האם אינכם רואים שמחוסר דעת אתם טורפים איש את רעהו? וכן (B 137 Diels): אב מרים את בנו האהוב, שצורתו השתנתה, שוחטו בתפילה — שוטה גדול; והם נבוכים ומקריבים את המתחנן. אך הוא, חירש לזעקות, שוחטו באולמות ומכין סעודה רעה. וכך גם בן תופס את אביו, וילדים את אמם, קורעים את חייהם ואוכלים את בשר יקיריהם. את הדברים האלה יעצו אנשי פיתגורס — אך טעו.
M 9.129
καὶ Ἐμπεδοκλῆς πού φησιν (B 136 Diels) οὐ παύσεσθε φόνοιο δυσηχέος; οὐκ ἐσορᾶτε ἀλλήλους δάπτοντες ἀκηδείῃσι νόοιο; καὶ (B 137 Diels) μορφὴν δ’ ἀλλάξαντα πατὴρ φίλον υἱὸν ἀείρας σφάζει ἐπευχόμενος μέγα νήπιος· οἱ δ’ ἀπορεῦνται λισσόμενον θύοντες. ὁ δ’ αὖ νήκουστος ὁμοκλέων σφάξας ἐν μεγάροισι κακὴν ἀλεγύνατο δαῖτα. ὡς δ’ αὔτως πατέρ’ υἱὸς ἑλὼν καὶ μητέρα παῖδες θυμὸν ἀπορραίσαντε φίλας κατὰ σάρκας ἔδουσιν. ταῦτα δὴ παρῄνουν οἱ περὶ τὸν Πυθαγόραν, πταίοντες·
M 9.130
שכן אף אם רוח כלשהי עוברת בנו ובבעלי החיים, אין מכאן מיד שיש לנו יחס של צדק כלפי חסרי התבונה. הנה רוח כלשהי עוברת גם באבנים ובצמחים, כך שאנו מאוחדים עמם; אך אין לנו יחס של צדק כלפי צמחים ואבנים, ואיננו עושים עוול כשאנו חותכים ומנסרים גופים כאלה.
M 9.130
οὐ γὰρ εἰ ἔστι τι διῆκον δι’ ἡμῶν τε καὶ ἐκείνων πνεῦμα, εὐθὺς ἔστι τις ἡμῖν δικαιοσύνη πρὸς τὰ ἄλογα τῶν ζῴων. ἰδοὺ γὰρ καὶ διὰ τῶν λίθων καὶ διὰ τῶν φυτῶν πεφοίτηκέ τι πνεῦμα, ὥστε ἡμᾶς αὐτοῖς συνενοῦσθαι, ἀλλ’ οὐδέν ἐστιν ἡμῖν δίκαιον πρὸς τὰ φυτὰ καὶ λίθους, οὐδὲ μὴν τέμνοντες καὶ πρίζοντες τὰ τοιαῦτα τῶν σωμάτων ἀδικοῦμεν.
M 9.131
מדוע אפוא אומרים הסטואים שיש בין בני האדם זה לזה ובינם לבין האלים יחס של צדק וקשר? לא מפני שהרוח העוברת בכול קיימת — שאם כך היה נשמר לנו יחס של צדק גם כלפי בעלי החיים חסרי התבונה — אלא מפני שיש לנו תבונה המשתרעת זה אל זה ואל האלים; ובעלי החיים חסרי התבונה, שאינם שותפים לה, אינם יכולים לקיים כלפינו יחס של צדק. לכן, אם הצדק נחשב על יסוד שיתוף מסוים בין בני אדם לבין עצמם ובין בני אדם לאלים, כשאין אלים גם הצדק לא יוכל להתקיים. אך הצדק קיים; לכן יש לומר שגם האלים קיימים.
M 9.131
τί οὖν φασιν οἱ Στωικοὶ δικαιοσύνην τινὰ καὶ ἐπιπλοκὴν ἔχειν τοὺς ἀνθρώπους πρὸς ἀλλήλους καὶ τοὺς θεούς; οὐ καθόσον ἔστι τὸ ἐληλακὸς διὰ πάντων πνεῦμα, ἐπεὶ ἂν καὶ πρὸς τὰ ἄλογα τῶν ζῴων ἐσῴζετό τι δίκαιον ἡμῖν, ἀλλ᾿ ἐπεὶ λόγον ἔχομεν τὸν ἐπ᾿ ἀλλήλους τε καὶ θεοὺς διατείνοντα, οὗ τὰ ἄλογα τῶν ζῴων μὴ μετέχοντα οὐκ ἂν ἔχοι τι πρὸς ἡμᾶς δίκαιον. ὥστε εἰ ἡ δικαιοσύνη κατά τινα κοινωνίαν ἀνθρώπων πρὸς ἀλλήλους καὶ ἀνθρώπων πρὸς θεοὺς νενόηται, δεήσει μὴ ὄντων θεῶν μηδὲ δικαιοσύνην ὑπαρκτὴν εἶναι. ὑπαρκτὴ δέ ἐστιν ἡ δικαιοσύνη· ῥητέον ἄρα καὶ θεοὺς ὑπάρχειν.
M 9.132
נוסף על כך, אם אין אלים, גם אין נבואה — ידיעה עיונית ומפרשת של הסימנים הניתנים לבני האדם בידי האלים — ואף לא נבואה מתוך השראה אלוהית, נבואה בכוכבים, נבואה באמצעות טיעון או חיזוי בחלומות. אבסורדי לבטל המון גדול כל כך של דברים שכבר זכו לאמונתם של כל בני האדם. לכן יש אלים.
M 9.132
Πρὸς τούτοις· εἰ μὴ εἰσὶ θεοί, οὐδὲ μαντικὴ ὑπάρχει, ἐπιστήμη οὖσα θεωρητικὴ καὶ ἐξηγητικὴ τῶν ὑπὸ θεῶν ἀνθρώποις διδομένων σημείων, οὐδὲ μὴν θεοληπτικὴ καὶ ἀστρομαντική, οὐ λογική, οὐχ ἡ δι᾿ ὀνείρων πρόρρησις. ἄτοπον δέ γε τοσοῦτο πλῆθος πραγμάτων ἀναιρεῖν πεπιστευμένων ἤδη παρὰ πᾶσιν ἀνθρώποις. εἰσὶν ἄρα θεοί.
M 9.133
זנון (fr. 152 Arn.) ניסח גם טיעון זה: ׳סביר שאדם יכבד את האלים; <אך אין זה סביר שיכבד את שאינם קיימים;> לכן האלים קיימים׳. אחדים משיבים לטיעון: ׳סביר שאדם יכבד את החכמים; אך אין זה סביר שיכבד את שאינם קיימים; לכן החכמים קיימים׳. תשובה זו לא מצאה חן בעיני אנשי הסטואה, משום שהחכם שלהם עדיין אינו ניתן למציאה.
M 9.133
Ζήνων (fr. 152 Arn.) δὲ καὶ τοιοῦτον ἠρώτα λόγον· “τοὺς θεοὺς εὐλόγως ἄν τις τιμῴη· <τοὺς δὲ μὴ ὄντας οὐκ ἄν τις εὐλόγως τιμῴη·> εἰσὶν ἄρα θεοί.” ᾧ λόγῳ τινὲς παραβάλλοντές φασι· “τοὺς σοφοὺς ἄν τις εὐλόγως τιμῴη· τοὺς δὲ μὴ ὄντας οὐκ ἄν τις εὐλόγως τιμῴη· εἰσὶν ἄρα σοφοί.” ὅπερ οὐκ ἤρεσκε τοῖς ἀπὸ τῆς Στοᾶς, μέχρι τοῦ νῦν ἀνευρέτου ὄντος τοῦ κατ᾿ αὐτούς [τοῦ] σοφοῦ.
M 9.134
דיוגנס מבבל (fr. 32 Arn.) משיב להשוואה ואומר שהנחת היסוד השנייה בטיעונו של זנון שקולה ל: ׳אין זה סביר שאדם יכבד את מי שאינם עשויים להתקיים׳. אם מקבלים ניסוח זה, ברור שהאלים עשויים להתקיים; ואם כך, הם כבר קיימים.
M 9.134
ἀπαντῶν δὲ πρὸς τὴν παραβολὴν Διογενὴς ὁ Βαβυλώνιος (fr. 32 Arn.) τὸ δεύτερόν φησι λῆμμα τοῦ Ζήνωνος λόγου τοιοῦτον εἶναι τῇ δυνάμει· “τοὺς δὲ μὴ πεφυκότας εἶναι οὐκ ἄν τις εὐλόγως τιμῴη” τοιούτου γὰρ λαμβανομένου δῆλον ὡς πεφύκασιν εἶναι θεοί. εἰ δὲ τοῦτο, καὶ εἰσὶν ἤδη.
M 9.135
שכן אם היו קיימים אי־פעם, הם קיימים גם עתה, כשם שאם היו אטומים הם קיימים גם עתה; דברים כאלה הם בלתי־נשמדִים ובלתי־נולדים לפי מושג הגופים. לכן הטיעון יסיק במסקנה נובעת. ואילו החכמים, אף שהם עשויים להתקיים, אינם משום כך כבר קיימים.
M 9.135
εἰ γὰρ ἅπαξ ποτὲ ἦσαν, καὶ νῦν εἰσίν, ὥσπερ εἰ ἄτομοι ἦσαν, καὶ νῦν εἰσίν· ἄφθαρτα γὰρ καὶ ἀγένητα τὰ τοιαῦτά ἐστι κατὰ τὴν ἔννοιαν τῶν σωμάτων. διὸ καὶ κατὰ ἀκόλουθον ἐπιφορὰν συνάξει ὁ λόγος. οἱ δέ γε σοφοὶ οὐκ ἐπεὶ πεφύκασιν εἶναι, ἤδη καὶ εἰσίν.
M 9.136
אחרים אומרים שהנחת היסוד הראשונה של זנון, ׳סביר שאדם יכבד את האלים׳, דו־משמעית. מצד אחד משמעה ׳סביר שאדם יכבד את האלים׳, ומצד אחר ׳הוא יהיה נתון במצב של כבוד׳. הניסוח הראשון הוא המתקבל, והוא יהיה כוזב לגבי החכמים.
M 9.136
ἄλλοι δέ φασι τὸ πρῶτον λῆμμα τοῦ Ζήνωνος, τὸ ‘‘τοὺς θεοὺς εὐλόγως ἄν τις τιμῴη”, ἀμφίβολον εἶναι· ἓν μὲν γὰρ σημαίνει ‘‘τοὺς θεοὺς εὐλόγως ἄν τις τιμῴη”, ἕτερον δὲ ‘‘τιμητικῶς ἔχοι”. λαμβάνεσθαι δὲ τὸ πρῶτον, ὅπερ ψεῦδος ἔσται ἐπὶ τῶν σοφῶν.
M 9.137
כזה בקירוב אופיים של הטיעונים המובאים אצל הסטואים ובאסכולות האחרות כדי להראות שהאלים קיימים. עתה יש להראות בסמוך שגם המלמדים שאין אלים אינם נופלים מהם בשוויון־הכוח לשכנע.
M 9.137
Οἱ μὲν οὖν κομιζόμενοι λόγοι παρά τε τοῖς Στωικοῖς καὶ παρὰ τοῖς ἀπὸ τῶν ἄλλων αἱρέσεων εἰς τὸ ὑπάρχειν θεοὺς τοιοῦτοί τινές εἰσι κατὰ τὸν χαρακτῆρα· ὅτι δὲ οὐ λείπονται τούτων ἕνεκα τῆς περὶ τὸ πείθειν ἰσοσθενείας καὶ οἱ τὸ μὴ εἶναι θεοὺς διδάσκοντες, παρακειμένως ὑποδεικτέον.
M 9.138
אם האלים קיימים, הם בעלי חיים. באותו טיעון שבו לימדו הסטואים (§ 104) שהעולם הוא בעל חיים, יכול אדם לבסס שגם האל בעל חיים: בעל החיים טוב מן הלא־חי, ושום דבר אינו טוב מן האל; לכן האל בעל חיים. לכך מצטרף גם המושג המשותף של בני האדם, שכן החיים, המשוררים והמון מיטב הפילוסופים מעידים שהאל בעל חיים. כך נשמרת שרשרת ההיסק.
M 9.138
εἴπερ τοίνυν εἰσὶ θεοί, ζῷά εἰσιν· καὶ ᾧ λόγῳ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς ἐδίδασκον (§ 104), ὅτι ζῷόν ἐστιν ὁ κόσμος, τῷ αὐτῷ χρησάμενος ἄν τις κατασκευάζοι, ὅτι καὶ ὁ θεός ἐστι ζῷον. τὸ γὰρ ζῷον τοῦ μὴ ζῴου κρεῖττόν ἐστιν, οὐδὲν δὲ κρεῖττόν ἐστι θεοῦ· ζῷον ἄρα ἐστὶν ὁ θεός, συμπαραλαμβανομένης τούτῳ τῷ λόγῳ καὶ τῆς κοινῆς τῶν ἀνθρώπων ἐννοίας, εἴγε καὶ ὁ βίος καὶ οἱ ποιηταὶ καὶ ἡ τῶν ἀρίστων φιλοσόφων πληθὺς μαρτυρεῖ τῷ ζῷον εἶναι τὸν θεόν. ὥστε σῴζεσθαι τὰ τῆς ἀκολουθίας.
M 9.139
אם האלים קיימים, הם בעלי חיים; ואם הם בעלי חיים, הם חשים, שכן כל בעל חיים נחשב בעל חיים מתוך השתתפות בחישה. ואם הם חשים, הם חווים גם מרירות ומתיקות; שהרי אין הם תופסים את המוחשים בחושים אחרים בלבד ולא גם בטעם. לכן אין זה סביר כלל לקטוע מן האל את החוש הזה או כל חוש אחר.
M 9.139
εἰ γὰρ εἰσὶ θεοί, ζῷά εἰσιν. εἰ δὲ ζῷά εἰσιν, αἰσθάνονται· πᾶν γὰρ ζῷον αἰσθήσεως μετοχῇ νοεῖται ζῷον. εἰ δὲ αἰσθάνονται, καὶ πικράζονται καὶ γλυκάζονται· οὐ γὰρ δι’ ἄλλης μέν τινος αἰσθήσεως ἀντιλαμβάνονται τῶν αἰσθητῶν, οὐχὶ δὲ καὶ διὰ τῆς γεύσεως. ὅθεν καὶ τὸ περικόπτειν ταύτην ἤ τινα αἴσθησιν ἄλλην ἁπλῶς τοῦ θεοῦ παντελῶς ἐστιν ἀπίθανον·
M 9.140
שאחרת האדם, בהיותו בעל חושים רבים יותר, יהיה טוב ממנו. להפך, כפי שאמר קרנאדס, לצד חמשת החושים הקיימים היה ראוי לייחס לאל חושים נוספים ומופלגים יותר, כדי שיוכל לתפוס דברים רבים יותר, ולא לגרוע ממנו את חמשת החושים. יש לומר אפוא שלאל יש חוש טעם כלשהו, ובאמצעותו הוא תופס את הדברים הנטעמים.
M 9.140
περιττοτέρας γὰρ αἰσθήσεις ἔχων ὁ ἄνθρωπος ἀμείνων αὐτοῦ γενήσεται, δέον μᾶλλον, ὡς ἔλεγεν ὁ Καρνεάδης, σὺν ταῖς πᾶσιν ὑπαρχούσαις πέντε ταύταις αἰσθήσεσι καὶ ἄλλας αὐτῷ περισσοτέρας προσμαρτυρεῖν, ἵν’ ἔχῃ πλειόνων ἀντιλαμβάνεσθαι πραγμάτων, ἀλλὰ μὴ τῶν πέντε ἀφαιρεῖν. ῥητέον οὖν γεῦσίν τινα ἔχειν τὸν θεόν, καὶ διὰ ταύτης ἀντιλαμβάνεσθαι τῶν γευστῶν.
M 9.141
אך אם הוא תופס באמצעות הטעם, הוא חווה <מתיקות> ומרירות. ואם הוא חווה מתיקות ומרירות, דברים אחדים ינעמו לו ואחרים לא. ואם דברים אחדים אינם נעימים לו, הוא יהיה נתון לטרדה ולשינוי לרעה. אם כך, הוא בן־חלוף. לכן אם יש אלים, הם בני־חלוף; ומכאן שאינם אלים.
M 9.141
ἀλλ’ εἰ διὰ γεύσεως ἀντιλαμβάνεται, <γλυκάζεται> καὶ πικράζεται. γλυκαζόμενος δὲ καὶ πικραζόμενος εὐαρεστήσει τισὶ καὶ δυσαρεστήσει. δυσαρεστῶν δέ τισι καὶ ὀχλήσεως ἔσται δεκτικὸς καὶ τῆς ἐπὶ τὸ χεῖρον μεταβολῆς. εἰ δὲ τοῦτο, φθαρτός ἐστιν. ὥστε εἴπερ εἰσὶ θεοί, φθαρτοί εἰσιν. οὐκ ἄρα θεοὶ εἰσίν.
M 9.142
ועוד, אם יש אל, הוא בעל חיים; ואם הוא בעל חיים, הוא גם חש, שכן בעל החיים נבדל מן הלא־חי רק בכך שהוא חש. ואם הוא חש, הוא שומע, רואה, מריח ונוגע.
M 9.142
Εἴγε μὴν ἔστι θεός, ζῷόν ἐστιν. εἰ ζῷόν ἐστι, καὶ αἰσθάνεται· τὸ γὰρ ζῷον τοῦ μὴ ζῴου οὐκ ἄλλω τινὶ διαφέρει ἢ τῷ αἰσθάνεσθαι. εἰ δὲ αἰσθάνεται, καὶ ἀκούει καὶ ὁρᾷ καὶ ὀσφραίνεται καὶ ἅπτεται.
M 9.143
אם כך, בכל חוש יש דברים המקרבים אותו ודברים המרחיקים אותו: בראייה, למשל, הדברים בעלי היחס המתאים ואלה שאינם כך; בשמיעה, <הקולות> ההרמוניים ואלה שאינם; וכך גם בשאר החושים. אם כך, יש דברים המטרידים את האל; ואם יש דברים המטרידים אותו, האל משתנה לרעה ולכן גם נתון לכיליון. מכאן שהאל בן־חלוף. אך דבר זה סותר את המושג המשותף שלו; לכן האלוהי אינו קיים.
M 9.143
εἰ δὲ τοῦτο, ἔστι τινὰ τὰ καθ’ ἑκάστην αἴσθησιν οἰκειοῦντα αὐτὸν καὶ ἀλλοτριοῦντα, οἷον κατὰ μὲν ὅρασιν τὰ συμμέτρως ἔχοντα καὶ οὐχ ἑτέρως, κατὰ δὲ ἀκοὴν <αἱ> ἐμμελεῖς φωναὶ καὶ αἱ μὴ οὕτως ἔχουσαι, κατὰ τὰ αὐτὰ δὲ καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων αἰσθήσεων. εἰ δὲ τοῦτο, ἔστι τινὰ θεῷ ὀχληρά· καὶ εἰ ἔστι τινὰ θεῷ ὀχληρά, γίνεται ἐν τῇ ἐπὶ τὸ χεῖρον μεταβολῇ θεός, ὥστε καὶ ἐν φθορᾷ. φθαρτὸς ἄρα ὁ θεός. τοῦτο δὲ παρὰ τὴν κοινὴν ἔννοιαν ὑπῆρχεν αὐτοῦ· τοίνυν οὐκ ἔστι τὸ θεῖον.
M 9.144
אפשר להעמיד את הטיעון גם על חוש אחד, למשל הראייה. אם האלוהי קיים, הוא בעל חיים; ואם <הוא> בעל חיים, הוא רואה [כולו] (Xenophan. B 24 Diels): כולו רואה, כולו חושב, וכולו שומע.
M 9.144
Ἔστι δὲ καὶ ἐπὶ μιᾶς αἰσθήσεως τιθέναι τὸν λόγον, οἶον τῆς ὁράσεως. εἰ γὰρ ἔστι τὸ θεῖον, ζῷόν ἐστιν. εἰ <δὲ> ζῷόν ἐστιν, ὁρᾷ [ὅλος] (Xenophan. B 24 Diels)· οὖλος γὰρ ὁρᾷ, οὖλος δὲ νοεῖ, οὖλος δέ τ’ ἀκούει.
M 9.145
ואם הוא רואה, הוא רואה לבן ושחור. אך מאחר שהלבן מפריד את הראייה והשחור מערבב אותה, ראייתו של האל מופרדת ומתערבבת. אם הוא מקבל הפרדה וערבוב, הוא יקבל גם כיליון. לכן אם האלוהי קיים, הוא בן־חלוף; אך אינו בן־חלוף; לכן אינו קיים.
M 9.145
εἰ δὲ ὁρᾷ, καὶ λευκὰ ὁρᾷ καὶ μέλανα. ἀλλ’ ἐπεὶ λευκὸν μέν ἐστι τὸ διακριτικὸν ὄψεως, μέλαν δὲ τὸ συγχυτικὸν ὄψεως, διακρίνεται τὴν ὄψιν καὶ συγχεῖται ὁ θεός. εἰ δὲ διακρίσεως καὶ συγχύσεως ἐστι δεκτικός, καὶ φθορᾶς ἔσται δεκτικός. τοίνυν εἰ ἔστι τὸ θεῖον, φθαρτόν ἐστιν. οὐχὶ δέ γε φθαρτόν ἐστιν· οὐκ ἄρα ἔστιν.
M 9.146
ועוד, החישה היא שינוי כלשהו. אי־אפשר שדבר התופס משהו באמצעות חוש לא ישתנה אלא יישאר במצב שהיה בו לפני התפיסה. אם האל חש, הוא גם משתנה; ואם הוא משתנה, הוא מקבל שינוי ותמורה.
M 9.146
Καὶ μὴν ἡ αἴσθησις ἑτεροίωσίς τις ἐστίν· ἀμήχανον γὰρ τὸ δι’ αἰσθήσεως τινος ἀντιλαμβανόμενον μὴ ἑτεροιοῦσθαι, ἀλλὰ οὕτω διακεῖσθαι, ὡς πρὸ τῆς ἀντιλήψεως διέκειτο. εἰ οὖν αἰσθάνεται ὁ θεός, καὶ ἑτεροιοῦται· εἰ δὲ ἑτεροιοῦται, ἑτεροιώσεως δεκτικός ἐστι καὶ μεταβολῆς·
M 9.147
ובהיותו מקבל תמורה, הוא יקבל בהכרח גם תמורה לרעה. אם כך, הוא גם בן־חלוף. אך אבסורדי לומר שהאל בן־חלוף; לכן אבסורדי גם לקבוע שהוא קיים.
M 9.147
δεκτικὸς δὲ ὢν μεταβολῆς πάντως καὶ τῆς ἐπὶ τὸ χεῖρον μεταβολῆς ἔσται δεκτικός. εἰ δὲ τοῦτο, καὶ φθαρτός ἐστιν. ἄτοπον δέ γε τὸ λέγειν τὸν θεὸν φθαρτὸν ὑπάρχειν· ἄτοπον ἄρα καὶ τὸ ἀξιοῦν εἶναι τοῦτον.
M 9.148
נוסף על כך, אם יש דבר אלוהי, הוא או מוגבל או אינסופי. אינסופי אינו יכול להיות, שכן אז יהיה גם חסר תנועה וחסר נפש. אם האינסופי נע, הוא עובר ממקום למקום; אך העובר ממקום למקום נמצא במקום, והנמצא במקום מוגבל. לכן אם יש דבר אינסופי, הוא חסר תנועה; ואם הוא נע, אינו אינסופי.
M 9.148
Πρὸς τούτοις· εἰ ἔστι τι θεῖον, ἤτοι πεπερασμένον ἐστὶν ἢ ἄπειρον. καὶ ἄπειρον μὲν οὐκ ἂν εἴη, ἐπεὶ καὶ ἀκίνητον ἂν εἴη καὶ ἄψυχον. εἰ γὰρ κινεῖται τὸ ἄπειρον, τόπον ἐκ τόπου μετέρχεται· τόπον δὲ ἐκ τόπου μετερχόμενον ἐν τόπῳ ἐστίν, ἐν τόπῳ δὲ ὂν πεπέρασται. εἰ ἄρα ἐστί τι ἄπειρον, ἀκίνητόν ἐστιν· ἢ εἴπερ κινεῖται, οὐκ ἔστιν ἄπειρον.
M 9.149
בדומה לכך הוא גם חסר נפש. שכן אם נפש מחזיקה אותו יחד, היא מחזיקה אותו בתנועה מן האמצע אל הקצוות ומן הקצוות אל האמצע. אך באינסופי אין אמצע ואין קצה; ולכן האינסופי גם אינו מונפש. מכאן שאם האלוהי אינסופי, הוא אינו נע ואינו מונפש. אך האלוהי נע ונחשב שותף בנפש; לכן אינו אינסופי. ואולם גם אינו מוגבל.
M 9.149
ὡσαύτως δὲ καὶ ἄψυχόν ἐστιν· εἰ γὰρ ὑπὸ ψυχῆς συνέχεται, πάντως ἀπὸ τῶν μέσων ἐπὶ τὰ πέρατα καὶ ἀπὸ τῶν περάτων ἐπὶ τὰ μέσα φερόμενον συνέχεται. ἐν δὲ ἀπείρῳ οὐδέν ἐστι μέσον οὐδὲ πέρας· ὥστε οὐδὲ ἔμψυχόν ἐστι τὸ ἄπειρον. καὶ διὰ τοῦτο εἰ ἄπειρόν ἐστι τὸ θεῖον, οὔτε κινεῖται οὔτε ἔμψυχόν ἐστιν. κινεῖται δὲ τὸ θεῖον καὶ ἐμψυχίας ἀξιοῦται μετέχειν· οὐκ ἄρα ἄπειρόν ἐστι τὸ θεῖον. καὶ μὴν οὐδὲ πεπερασμένον.
M 9.150
מאחר שהמוגבל הוא חלק מן האינסופי, והשלם טוב מן החלק, ברור שהאינסופי יהיה טוב מן האלוהי ויגבר על הטבע האלוהי. אך אבסורדי לומר שדבר כלשהו טוב מן האל וגובר על טבעו; לכן האלוהי גם אינו מוגבל. ואם אינו אינסופי ואינו מוגבל, ואין אפשרות שלישית מלבדם, האלוהי אינו דבר.
M 9.150
ἐπεὶ γὰρ τὸ πεπερασμένον τοῦ ἀπείρου μέρος ἐστί, τὸ δὲ ὅλον τοῦ μέρους κρεῖττόν ἐστι, δῆλον ὡς τὸ ἄπειρον τοῦ θείου κρεῖττον ἔσται καὶ κρατήσει τῆς θείας φύσεως. ἄτοπον δὲ τὸ λέγειν θεοῦ τι κρεῖττον καὶ κρατοῦν τῆς τοῦ θεοῦ φύσεως· τοίνυν οὐδὲ πεπερασμένον ἐστὶ τὸ θεῖον. ἀλλ’ εἰ μήτε ἄπειρόν ἐστι μήτε πεπερασμένον, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι τρίτον νοεῖν, οὐδὲν ἔσται τὸ θεῖον.
M 9.151
ועוד, אם קיים דבר אלוהי, הוא גוף או חסר גוף. הוא אינו חסר גוף, מפני שחסר הגוף הוא חסר נפש וחישה ואינו יכול לפעול דבר; והוא אינו גוף, מפני שכל גוף משתנה ובן־חלוף, ואילו האלוהי בלתי־נשמד. לכן האלוהי אינו קיים.
M 9.151
Καὶ μὴν εἰ ἔστι τι τὸ θεῖον, ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον· οὔτε δὲ ἀσώματόν ἐστιν, ἐπεὶ ἄψυχόν ἐστι καὶ ἀναίσθητον καὶ οὐδὲν δυνάμενον ἐνεργεῖν τὸ ἀσώματον, οὔτε σῶμα, ἐπεὶ πᾶν σῶμα μεταβλητόν τέ ἐστι καὶ φθαρτόν, ἄφθαρτον δὲ τὸ θεῖον· οὐ τοίνυν ὑπάρχει τὸ θεῖον.
M 9.152
אם האלוהי קיים, הוא בהכרח גם בעל חיים. ואם הוא בעל חיים, הוא מושלם בכל המעלות ומאושר, שכן אושר אינו יכול להתקיים בלי מעלה. ואם הוא מושלם בכל המעלות, יש לו את כל המעלות. אך אין לו את כל המעלות בלי שיהיו לו גם שליטה עצמית וכוח סבל; ואין לו מעלות אלה בלי שיש דברים שקשה לאל להימנע מהם וקשה לו לסבול אותם.
M 9.152
Εἴγε μὴν ἔστι τὸ θεῖον, πάντως καὶ ζῷόν ἐστιν. εἰ δὲ ζῷόν ἐστιν, πάντως καὶ πανάρετόν ἐστι καὶ εὐδαῖμον· (εὐδαιμονία γὰρ χωρὶς ἀρετῆς οὐ δύναται ὑποστῆναι). εἰ δὲ πανάρετός ἐστι, καὶ πάσας ἔχει τὰς ἀρετάς. ἀλλ’ οὐ πάσας μὲν ἔχει τὰς ἀρετάς, οὐχὶ δέ γε καὶ ἐγκράτειαν ἔχει καὶ καρτερίαν. οὐχὶ δέ γε ταύτας μὲν ἔχει τὰς ἀρετάς, οὐχὶ δέ γε ἔστι τινὰ δυσαπόσχετα καὶ δυσεγκαρτέρητα τῷ θεῷ.
M 9.153
שליטה עצמית היא מצב שאינו מוּטה מן הדברים הנעשים לפי התבונה הנכונה, או מעלה המעמידה אותנו מעל לדברים הנחשבים קשים להימנעות. אומרים שלא הנמנע מאישה זקנה גוססת הוא בעל שליטה עצמית, אלא מי שיכול ליהנות מלאיס, פרינה או אישה דומה, ובכל זאת נמנע.
M 9.153
ἐγκράτεια γάρ ἐστι διάθεσις ἀνυπέρβατος τῶν κατ’ ὀρθὸν λόγον γιγνομένων, ἢ ἀρετὴ ὑπεράνω ποιοῦσα ἡμᾶς τῶν δοκούντων εἶναι δυσαποσχέτων· ἐγκρατεύεται γάρ, φασίν, οὐχ ὁ θανατιώσης γραὸς ἀπεχόμενος, ἀλλ’ ὁ Λαΐδος καὶ Φρύνης ἤ τινος τοιαύτης δυνάμενος ἀπολαῦσαι, εἶτα ἀπεχόμενος.
M 9.154
כוח סבל הוא ידיעת הדברים שיש לסבול ושאין לסבול, או מעלה המעמידה אותנו מעל לדברים הנחשבים קשים לסבילה. מי שנחתך ונצרב ובכל זאת מחזיק מעמד משתמש בכוח סבל, ולא מי ששותה יין־דבש.
M 9.154
καρτερία δέ ἐστιν ἐπιστήμη ὑπομενετέων καὶ οὐχ ὑπομενετέων, ἢ ἀρετὴ ὑπεράνω ποιοῦσα ἡμᾶς τῶν δοκούντων εἶναι δυσυπομενήτων· χρῆται γὰρ καρτερίᾳ ὁ τεμνόμενος καὶ καιόμενος, εἶτα [δὲ] διακαρτερῶν, ἀλλ’ οὐχ ὁ οἰνόμελι πίνων.
M 9.155
לכן יהיו דברים שקשה לאל לסבול וקשה לו להימנע מהם. שכן אם לא יהיו, לא יהיו לו המעלות האלה, כלומר שליטה עצמית וכוח סבל.
M 9.155
ἔσται οὖν τινα τῷ θεῷ δυσυπομένητα καὶ δυσαπόσχετα. εἰ γὰρ μὴ ἔσται, οὐχὶ ταύτας ἔξει τὰς ἀρετάς, τουτέστι τὴν ἐγκράτειαν καὶ τὴν καρτερίαν.
M 9.156
ואם אין לו מעלות אלה, ומאחר שאין דבר בין מעלה לרשעות, יהיו לו הרשעויות המנוגדות להן, כגון רכות וחוסר שליטה. כשם שמי שאין לו בריאות חולה, כך מי שאין לו שליטה עצמית וכוח סבל מצוי ברשעויות המנוגדות; אך אבסורדי לומר זאת על האל.
M 9.156
εἰ δὲ ταύτας οὐκ ἔχει τὰς ἀρετάς, ἐπεὶ μεταξὺ ἀρετῆς καὶ κακίας οὐδὲν ἔστι, τὰς ἀντιθέτους ταῖσδε ταῖς ἀρεταῖς ἕξει κακίας ὥσπερ τὴν μαλακίαν καὶ τὴν ἀκρασίαν· καθάπερ γὰρ ὁ μὴ ἔχων τὴν ὑγείαν νόσον ἔχει, οὕτως ὁ μὴ ἔχων ἐγκράτειαν καὶ καρτερίαν ἐν ταῖς ἀντικειμέναις ἐστὶ κακίαις, ὅπερ ἄτοπον ἐπὶ θεοῦ λέγεσθαι.
M 9.157
ואם יש דברים שקשה לאל להימנע מהם וקשה לו לסבול, יש גם דברים המשנים אותו לרעה ויוצרים בו טרדה. אם כך, האל מקבל טרדה ושינוי לרעה, ולכן גם כיליון. מכאן שאם האל קיים, הוא בן־חלוף; אך השני אינו נכון, ולכן גם הראשון אינו נכון.
M 9.157
εἰ δὲ ἔστι τινὰ δυσαπόσχετα καὶ δυσυπομένητα τῷ θεῷ, ἔστι τινὰ καὶ τὰ ἐπὶ τὸ χεῖρον αὐτοῦ μεταβλητικὰ καὶ ὀχλήσεως ποιητικά. ἀλλ’ εἰ τοῦτο, δεκτικός ἐστιν ὀχλήσεως ὁ θεὸς καὶ τῆς ἐπὶ τὸ χεῖρον μεταβολῆς, διὸ καὶ φθορᾶς. ὥστε εἴπερ ἔστιν ὁ θεός, φθαρτός ἐστιν· οὐχὶ δὲ τὸ δεύτερον· οὐκ ἄρα τὸ πρῶτον.
M 9.158
עוד, נוסף על האמור, אם האלוהי מושלם בכל המעלות, יש לו גם אומץ; ואם יש לו אומץ, יש לו ידיעה של הדברים המפחידים, הלא־מפחידים ואלה שביניהם. ואם כך, יש דבר המפחיד את האל.
M 9.158
“Ἔτι δὲ σὺν τοῖς προκειμένοις, εἰ πανάρετόν ἐστι τὸ θεῖον, καὶ ἀνδρείαν ἔχει· εἰ δὲ ἀνδρείαν ἔχει, ἐπιστήμην ἔχει δεινῶν καὶ οὐ δεινῶν καὶ τῶν μεταξύ, καὶ εἰ τοῦτο, ἔστι τι θεῷ δεινόν.
M 9.159
שהרי האמיץ אינו אמיץ משום שהוא יודע אילו דברים מפחידים את שכנו, אלא אילו דברים מפחידים אותו עצמו; ואלה אינם זהים בדיוק לדברים המפחידים את רעהו. לכן, מאחר שהאל אמיץ, יש דבר המפחיד אותו.
M 9.159
οὐ γὰρ δή γε ὁ ἀνδρεῖος διὰ ταῦτά ἐστιν ἀνδρεῖος, ὅτι ἐπιστήμην ἔχει τοῦ ποῖά ἐστι τὰ δεινὰ τῷ γείτονι, ἀλλὰ τὰ ἑαυτῷ· ἅπερ οὐκ ἀπαράλλακτά ἐστι τοῖς τοῦ πλησίον δεινοῖς. ὥστε ἐπεὶ ἀνδρεῖός ἐστιν ὁ θεός, ἔστι τι αὐτῷ δεινόν.
M 9.160
אם יש דבר המפחיד את האל, יש דבר היוצר בו טרדה. אם כך, הוא מקבל טרדה, ומשום כך גם כיליון. לכן אם האלוהי קיים, הוא בן־חלוף; אך אינו בן־חלוף; ולכן אינו קיים.
M 9.160
εἰ ἔστι τι θεῷ δεινόν, ἔστι τι τῷ θεῷ ὀχλήσεως ποιητικόν. εἰ δὲ τοῦτο, ἐπιδεκτικός ἐστιν ὀχλήσεως, διὰ δὲ τοῦτο καὶ φθορᾶς. ὅθεν εἰ ἔστι τὸ θεῖον, φθαρτόν ἐστιν. οὐχὶ δὲ φθαρτόν ἐστιν· οὐκ ἄρα ἔστιν.
M 9.161
ועוד, אם האלוהי מושלם בכל המעלות, יש לו גם גדלות נפש. אם יש לו גדלות נפש, יש לו ידיעה המרימה אותו מעל למאורעות. אם כך, מתרחשים לו דברים שהוא מתעלה מעליהם; ואם כך, מתרחשים לו גם דברים המטרידים אותו, ולכן יהיה בן־חלוף. אך אין הדבר כך; לכן גם הנחת המוצא אינה נכונה.
M 9.161
Καὶ μὴν εἰ πανάρετόν ἐστι τὸ θεῖον, καὶ τὴν μεγαλοψυχίαν ἔχει. εἰ δὲ μεγαλοψυχίαν ἔχει, ἐπιστήμην ἔχει ποιοῦσαν ὑπεραίρειν τῶν συμβαινόντων. εἰ τοῦτο, ἔστι τινὰ τὰ συμβαίνοντα αὐτῷ ὧν ὑπεράνω γίνεται. εἰ δὲ τοῦτο, ἔστι τινὰ τὰ συμβαίνοντα καὶ ὀχληρὰ αὐτῷ, καὶ οὕτω φθαρτὸς ἔσται. οὐχὶ δέ γε τοῦτο· τοίνυν οὐδὲ τὸ ἐξ ἀρχῆς.
M 9.162
נוסף על כך, אם לאל יש כל המעלות, יש לו גם תבונה מעשית. ואם יש לו תבונה מעשית, <יש לו> גם ידיעה של הטובים, הרעים והאדישים. ואם יש לו ידיעה שלהם, הוא יודע אילו דברים טובים, רעים ואדישים.
M 9.162
Πρὸς τούτοις· εἴπερ πάσας ἔχει τὰς ἀρετὰς ὁ θεός, καὶ φρόνησιν ἔχει. εἰ φρόνησιν ἔχει, <ἔχει> καὶ ἐπιστήμην ἀγαθῶν τε καὶ κακῶν καὶ ἀδιαφόρων. εἰ δὲ ἐπιστήμην ἔχει τούτων, οἶδε ποῖά ἐστι τὰ ἀγαθὰ καὶ κακὰ καὶ ἀδιάφορα.
M 9.163
מאחר שגם הכאב הוא מן האדישים, הוא יודע גם את הכאב ומה טבעו. אם כך, הוא גם נתקל בו; שהרי אילו לא נתקל בו לא היה יכול לחשוב אותו. כשם שמי שמעולם לא נתקל בלבן ובשחור מפני שנולד עיוור אינו יכול לחשוב צבע, כך גם אל שלא נתקל בכאב אינו יכול לחשוב אותו.
M 9.163
ἐπεὶ οὖν καὶ ὁ πόνος τῶν ἀδιαφόρων ἐστίν, οἶδε καὶ τὸν πόνον καὶ ποῖός τις ὑπάρχει τὴν φύσιν. εἰ δὲ τοῦτο, καὶ περιπέπτωκεν αὐτῷ· μὴ περιπεσὼν γὰρ οὐκ ἂν ἔσχε νόησιν αὐτοῦ, ἀλλ’ ὃν τρόπον ὁ μὴ περιπεπτωκὼς λευκῷ χρώματι καὶ μέλανι διὰ τὸ ἐκ γενετῆς εἶναι πηρὸς οὐ δύναται νόησιν ἔχειν χρώματος, οὕτως οὐδὲ θεὸς μὴ περιπεπτωκὼς πόνῳ δύναται νόησιν ἔχειν τούτου.
M 9.164
והרי אפילו אנו, שנתקלנו בכאב פעמים רבות, איננו יכולים להכיר בבירור את אופיו המיוחד של כאב חולי הרגליים; גם איננו יכולים להבינו כשאחרים מתארים אותו, ואף איננו שומעים תיאור מוסכם מן הסובלים עצמם, מפני שכל אחד מפרשו בדרך אחרת — אחד אומר שהוא דומה לפיתול, אחר לשבירה ואחר לדקירה. כל שכן שהאל, שלא נתקל כלל בכאב, <אינו> יכול לחשוב אותו.
M 9.164
ὁπότε ἡμεῖς οἱ περιπεσόντες πολλάκις τούτῳ τὴν ἰδιότητα τῆς περὶ τοὺς ποδαλγικοὺς ἀλγηδόνος οὐ δυνάμεθα τρανῶς γνωρίζειν, οὐδὲ διηγουμένων ἡμῖν τινων συμβαλεῖν, οὐδὲ παρ’ αὐτῶν τῶν πεπονθότων συμφώνως ἀκοῦσαι διὰ τὸ ἄλλους ἄλλως ταύτην ἑρμηνεύειν καὶ τοὺς μὲν στροφῇ, τοὺς δὲ κλάσει, τοὺς δὲ νύξει λέγειν ὅμοιον αὐτοῖς παρακολουθεῖν, ἦ πού γε θεὸς μηδ’ ὅλως πόνῳ περιπεπτωκὼς <οὐ> δύναται πόνου νόησιν ἔχειν.
M 9.165
׳בזאוס׳, הם אומרים, ׳בכאב אמנם לא נתקל, אך בתענוג כן, ומתוך התענוג חשב את הכאב׳. אך זו סברה תמימה. ראשית, אי־אפשר למי שלא התנסה בכאב לקבל מחשבה על תענוג, שכן התענוג מטבעו מתכונן מתוך סילוקו של כל מה שמכאיב.
M 9.165
νὴ Δί’, ἀλλά πόνῳ φασίν, οὐ περιπέπτωκεν, ἡδονῇ δέ, κἀκ ταύτης ἐκεῖνον νενόηκεν. ὅπερ ἦν εὔηθες. πρῶτον μὲν γάρ ἐστιν ἀμήχανον μὴ πειραθέντα πόνου νόησιν ἡδονῆς λαβεῖν· κατὰ γὰρ τὴν παντὸς τοῦ ἀλγύνοντος ὑπεξαίρεσιν συνίστασθαι πέφυκεν.
M 9.166
ושנית, אפילו נעניק זאת, עדיין נובע שהאל בן־חלוף. אם הוא מקבל התפשטות נעימה כזאת, הוא יקבל גם שינוי לרעה ולכן הוא בן־חלוף. אך אין הדבר כך; ולכן גם הנחת המוצא אינה נכונה.
M 9.166
εἶτα καὶ τούτου συγχωρηθέντος πάλιν ἀκολουθεῖ τὸ φθαρτὸν εἶναι τὸν θεόν. εἰ γὰρ τῆς τοιαύτης διαχύσεως δεκτικός ἐστι, καὶ τῆς ἐπὶ τὸ χεῖρον μεταβολῆς ἔσται δεκτικὸς ὁ θεὸς καὶ φθαρτός ἐστιν. οὐχὶ δέ γε τοῦτο, ὥστε οὐδὲ τὸ ἐξ ἀρχῆς.
M 9.167
אם האלוהי מושלם בכל המעלות ויש לו תבונה מעשית, יש לו גם שיקול דעת טוב, מפני ששיקול דעת טוב הוא תבונה מעשית ביחס לדברים הנתונים לשיקול. ואם יש לו שיקול דעת טוב, הוא גם שוקל.
M 9.167
Εἴπερ τε πανάρετόν ἐστι τὸ θεῖον καὶ τὴν φρόνησιν ἔχει, ἔχει καὶ τὴν εὐβουλίαν, παρόσον ἡ εὐβουλία φρόνησίς ἐστι πρὸς τὰ βουλευτά. εἰ δὲ τὴν εὐβουλίαν ἔχει, καὶ βουλεύεται.
M 9.168
ואם הוא שוקל, יש דבר נעלם ממנו. שכן אם דבר אינו נעלם ממנו, אין הוא שוקל ואין לו שיקול דעת טוב, משום ששיקול הוא חקירה של דבר נעלם בדבר האופן שבו נפעל נכון בנסיבות הנוכחיות. אך אבסורדי לומר שהאל אינו שוקל ואין לו שיקול דעת טוב. לכן יש לו תכונה זו, ודבר־מה נעלם ממנו.
M 9.168
εἰ δὲ βουλεύεται, ἔστι τι ἄδηλον αὐτῷ· εἰ γὰρ μηδέν ἐστιν ἄδηλον αὐτῷ, οὐ βουλεύεται οὐδὲ τὴν εὐβουλίαν ἔχει τῷ τὴν βουλὴν ἀδήλου ζήτησιν οὖσαν περὶ τοῦ πῶς ἐν τοῖς παροῦσιν ὀρθῶς διεξάγωμεν. ἄτοπον δέ γέ ἐστι τὸ μὴ βουλεύεσθαι μηδὲ εὐβουλίαν ἔχειν τὸν θεόν. τοίνυν ἔχει ταύτην, καὶ ἔστι τι ἄδηλον αὐτῷ.
M 9.169
ואם דבר־מה נעלם מן האל, אין זה שדבר אחד נעלם ממנו אך לא גם השאלה אם בתוך האינסוף יש דברים המסוגלים להשחיתו. ואם הדבר הזה נעלם ממנו, הרי שבהמתינו לאותם דברים משחיתים, שיביאוהו להתכנסות ולתנועה כלשהן, אפשר שגם יפחד.
M 9.169
εἰ δὲ ἔστι τι ἄδηλον θεῷ, οὐκ ἄλλο μέν τι ἔστιν ἄδηλον θεῷ, οὐχὶ δέ γε καὶ τὸ τοιοῦτον οἶον εἰ ἔστι τινὰ αὐτοῦ ἐν τῇ ἀπειρίᾳ φθαρτικά. ἀλλ’ εἰ τοῦτό ἐστιν ἄδηλον αὐτῷ, πάντως κατὰ τὴν προσδοκίαν τῶν φθαρτικῶν αὐτοῦ τούτων, ἐξ ὧν ἐν συνθροήσει τινὶ καὶ κινήματι γενήσεται, κἂν φοβοῖτο.
M 9.170
ואם הוא נתון בתנועה כזאת, הוא יקבל גם שינוי לרעה, ומשום כך גם כיליון. מכאן נובע שאינו קיים כלל.
M 9.170
εἰ δὲ ἐν κινήματι τοιούτῳ γίνεται, καὶ τῆς ἐπὶ τὸ χεῖρον μεταβολῆς ἔσται δεκτικός, διὰ δὲ τοῦτο καὶ φθαρτός. ᾧ ἀκολουθεῖ τὸ μηδ’ ὅλως αὐτὸν ὑπάρχειν.
M 9.171
ומדרך אחרת: אם דבר אינו נעלם מן האל והוא מטבעו תופס מיד את הכול, אין לו אומנות. כשם שלא נאמר שלצפרדע או לדולפין, השוחים מטבעם, יש אומנות שחייה, כך לא נאמר שלאל, התופס הכול מטבעו, יש אומנות; שהרי האומנות עוסקת בדבר נעלם [ובדבר] שאינו נתפס מיד.
M 9.171
Καὶ ἄλλως· εἰ μηδὲν ἄδηλόν ἐστι θεῷ, ἀλλὰ αὐτόθεν ἐκ φύσεως πάντων καταληπτικὸς καθέστηκεν, οὐκ ἔχει τέχνην ἀλλ’ ὃν τρόπον οὐκ ἂν εἴπαιμεν περὶ τὸν βάτραχον ἢ τὸν δελφῖνα, φύσει νηκτικοὺς ὄντας, τέχνην εἶναι νηκτικήν, τὸν αὐτὸν τρόπον οὐδὲ περὶ τὸν θεὸν ἐκ φύσεως πάντα καταλαμβανόμενον εἴπαιμεν ἂν εἶναι τέχνην τῷ ἀδήλου τινὸς καὶ [τοῦ] αὐτόθεν μὴ καταλαμβανομένου ἐφάπτεσθαι τὴν τέχνην.
M 9.172
אך אם אין לאל אומנות, גם אומנות החיים אינה מצויה בו; ואם כך, גם לא המעלה. אל שאין לו מעלה אינו קיים. ומדרך אחרת: מאחר שהאל תבוני, אם אין לו מעלה יש לו בהכרח את הרשעות המנוגדת לה.
M 9.172
ἀλλ’ εἰ μὴ ἔστι περὶ τὸν θεὸν τέχνη, οὐδ’ ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη ἔσται περὶ αὐτόν, εἰ δὲ τοῦτο, οὐδὲ ἡ ἀρετή. μὴ ἔχων δὲ θεὸς ἀρετὴν ἀνύπαρκτός ἐστιν. καὶ ἄλλως· λογικὸς ὢν ὁ θεός, εἰ μὴ ἔχει τὴν ἀρετήν, πάντως τὴν ἀντίθετον ἔχει κακίαν·
M 9.173
אך אין לו הרשעות המנוגדת; לכן לאל יש אומנות, ויש דבר נעלם ממנו. מכאן נובע שהוא בן־חלוף, כפי שהסקנו קודם. אך אינו בן־חלוף; לכן אינו קיים.
M 9.173
οὐχὶ δέ γε τὴν ἀντίθετον ἔχει κακίαν· ἔχει ἄρα τέχνην ὁ θεός, καὶ ἔστι τι ἄδηλον τῷ θεῷ. ᾧ ἕπεται τὸ φθαρτὸν αὐτὸν εἶναι, καθὼς πρότερον ἐπελογισάμεθα. οὐχὶ δέ γε φθαρτός ἐστιν· οὐκ ἄρα ἔστιν.
M 9.174
ואם אין לו תבונה מעשית, כפי שהזכרנו, גם אין לו מתינות; שכן מתינות היא מצב השומר בבחירות ובהימנעויות את משפטי התבונה המעשית.
M 9.174
Εἴπερ τε μὴ ἔχει φρόνησιν, ὡς ὑπεμνήσαμεν, οὐδὲ σωφροσύνην ἔχει· ἔστι γὰρ ἡ σωφροσύνη ἕξις ἐν αἱρέσεσι καὶ φυγαῖς σῴζουσα τὰ τῆς φρονήσεως κρίματα.
M 9.175
ומדרך אחרת, אם אין דבר המניע את תשוקות האל ואין דבר המושך אותו, כיצד נאמר שהוא מתון, כאשר כך אנו חושבים את המתינות? כשם שלא נאמר שעמוד נוהג במתינות, כך גם לא נאמר כראוי שהאל מתון. וכאשר מעלות אלה נגרעות ממנו, נגרעים גם הצדק ושאר המעלות. אך אם לאל אין שום מעלה, הוא אינו קיים. הרישא אפוא נכונה, ולכן גם הסיפא.
M 9.175
καὶ ἄλλως δέ, εἰ μηδὲν ἔστιν ὃ τὰς τοῦ θεοῦ ὀρέξεις κινήσει, μηδὲ ἔστι τι ὃ ἐπισπάσεται τὸν θεόν, πῶς ἐροῦμεν αὐτὸν εἶναι σώφρονα, τῆς σωφροσύνης κατὰ τοιοῦτόν τινα λόγον ἡμῖν νενοημένης; καθὰ γὰρ οὐκ ἂν εἴπαιμεν τὸν κίονα σωφρονεῖν, κατὰ τὸν αὐτὸν τρόπον οὐδὲ τὸν θεὸν δεόντως φήσομεν σώφρονα τυγχάνειν. περιαιρουμένων δὲ αὐτοῦ τούτων τῶν ἀρετῶν περιαιρεῖται καὶ ἡ δικαιοσύνη καὶ αἱ λοιπαί. ἀλλ’ εἰ μηδεμίαν ἀρετὴν ἔχει ὁ θεός, ἀνύπαρκτός ἐστιν. τὸ δὲ ἡγούμενον· τὸ ἄρα λῆγον.
M 9.176
ושוב, אם האלוהי קיים, או שיש לו מעלה או שאין לו. אם אין לו, האלוהי רע ואומלל, וזה אבסורדי. ואם יש לו, יהיה דבר טוב מן האל: כשם שמעלת הסוס טובה מן הסוס עצמו ומעלת האדם טובה מן האדם המחזיק בה, כך גם מעלת האל תהיה טובה מן האל עצמו.
M 9.176
Πάλιν εἰ ἔστι τὸ θεῖον, ἤτοι ἔχει ἀρετὴν ἢ οὐκ ἔχει. καὶ εἰ μὲν οὐκ ἔχει, φαῦλόν ἐστι τὸ θεῖον καὶ κακοδαιμονικόν, ὅπερ ἄτοπον. εἰ δὲ ἔχει, ἔσται τι τοῦ θεοῦ κρεῖττον· ὃν γὰρ τρόπον ἡ τοῦ ἵππου ἀρετὴ αὐτοῦ τοῦ ἵππου ἐστὶ κρείττων καὶ ἡ τοῦ ἀνθρώπου ἀρετὴ τοῦ ἔχοντός ἐστι κρείττων, τὸν αὐτὸν τρόπον ἡ τοῦ θεοῦ ἀρετὴ καὶ αὐτοῦ τοῦ θεοῦ ἔσται κρείττων.
M 9.177
ואם היא טובה מן האל, ברור שהוא לוקה בחסר, יהיה במצב רע וייעשה בן־חלוף. אך אם אין דבר בין הניגודים, והאל אינו נראה כנופל לאחד מהם, יש לומר שאין אל.
M 9.177
εἰ δέ ἐστι κρείττων τοῦ θεοῦ, δῆλον ὡς ἐλλιπῶς ἔχων φαύλως ἕξει καὶ φθαρτὸς γενήσεται. ἀλλ’ εἰ μεταξὺ μὲν τῶν ἀντικειμένων οὐδὲν ἔστιν, εἰς οὐδέτερον δὲ ὁρᾶται τῶν ἀντικειμένων ἐμπίπτων ὁ θεός, ῥητέον μὴ εἶναι θεόν.
M 9.178
עוד, אם הוא קיים, הוא או בעל קול או אילם. לומר שהאל אילם הוא אבסורדי לגמרי וסותר את המושגים המשותפים. ואם הוא בעל קול, הוא משתמש בקול ויש לו איברי קול, כגון ריאה, קנה נשימה, לשון ופה. אך דבר זה אבסורדי וקרוב למיתולוגיה של אפיקורוס. לכן יש לומר שהאל אינו קיים. ועוד, אם הוא משתמש בקול, הוא מדבר.
M 9.178
Καὶ ἔτι, εἰ ἔστιν, ἤτοι φωνᾶεν ἐστιν ἢ ἄφωνον. τὸ μὲν οὖν λέγειν ἄφωνον τὸν θεὸν τελέως ἄτοπον καὶ ταῖς κοιναῖς ἐννοίαις μαχόμενον. εἰ δὲ φωνᾶεν ἐστι, φωνῇ χρῆται καὶ ἔχει φωνητικὰ ὄργανα, καθάπερ πνεύμονα καὶ τραχεῖαν ἀρτηρίαν γλῶσσάν τε καὶ στόμα. τοῦτο δὲ ἄτοπον καὶ ἐγγὺς τῆς Ἐπικούρου μυθολογίας. τοίνυν ῥητέον μὴ ὑπάρχειν τὸν θεόν. καὶ γὰρ δὴ εἰ φωνῇ χρῆται, ὁμιλεῖ.
M 9.179
ואם הוא מדבר, הוא מדבר בהכרח בניב כלשהו. אם כך, מדוע הוא משתמש ביוונית יותר מאשר בשפה ברברית? ואם ביוונית, מדוע באיונית יותר מאשר באאולית או בניב אחר? אך גם אינו משתמש בכולם; לכן אינו משתמש בשום שפה. ואם הוא משתמש ביוונית, כיצד ישתמש בשפה ברברית אם איש לא לימדו? <.....> אלא אם יש לו מתורגמנים הדומים לאלה שאצלנו ומסוגלים לתרגם. לכן יש לומר שהאלוהי אינו משתמש בקול ומשום כך גם אינו קיים.
M 9.179
εἰ δὲ ὁμιλεῖ, πάντως κατά τινα διάλεκτον ὁμιλεῖ. εἰ δὲ τοῦτο, τί μᾶλλον τῇ Ἑλληνίδι ἢ τῇ βαρβάρῳ χρῆται γλώσσῃ; καὶ εἰ τῇ Ἑλληνίδι, τί μᾶλλον τῇ Ἰάδι ἢ τῇ Αἰολίδι ἤ τινι τῶν ἄλλων; καὶ μὴν οὐδὲ πάσαις· οὐδεμιᾷ τοίνυν. καὶ γὰρ εἰ τῇ Ἑλληνίδι χρῆται, πῶς τῇ βαρβάρῳ χρήσεται, εἰ μὴ ἐδίδαξέ τις αὐτόν; <.....> εἰ μὴ ἑρμηνεῖς ἔχει παραπλησίους τοῖς παρ’ ἡμῖν δυναμένοις ἑρμηνεύειν. ῥητέον τοίνυν μὴ χρῆσθαι φωνῇ τὸ θεῖον, διὰ δὲ τοῦτο καὶ ἀνύπαρκτον εἶναί.
M 9.180
ושוב, אם <האלוהי> קיים, הוא או גוף או חסר גוף. אך חסר גוף אינו יכול להיות מן הטעמים שאמרנו קודם. ואם הוא גוף, הוא או תרכובת מן היסודות הפשוטים, או גוף פשוט ויסודי. אם הוא תרכובת, הוא בן־חלוף, שכן כל דבר שנוצר מהצטרפותם של דברים חייב להתפרק ולהישחת.
M 9.180
Πάλιν εἰ ἔστι <τὸ> θεῖον, ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον. ἀλλ’ ἀσώματον μὲν οὐκ ἄν εἴη διὰ τὰς ἔμπροσθεν ἡμῖν εἰρημένας αἰτίας. εἰ δὲ σῶμά ἐστιν, ἤτοι σύγκριμά ἐστιν ἐκ τῶν ἁπλῶν στοιχείων ἢ ἁπλοῦν ἐστι καὶ στοιχειῶδες σῶμα. καὶ εἰ μὲν σύγκριμά ἐστι, φθαρτόν ἐστιν· πᾶν γὰρ τὸ κατὰ σύνοδόν τινων ἀποτελεσθὲν ἀνάγκη διαλυόμενον φθείρεσθαι.
M 9.181
ואם הוא גוף פשוט, הוא אש, אוויר, מים או ארץ. כל אחד מאלה חסר נפש ותבונה, וזה אבסורדי. אם אפוא האל אינו תרכובת ואינו גוף פשוט, ואין אפשרות אחרת מלבדם, יש לומר שהאל אינו דבר. כזה הוא גם סוגם של טיעונים אלה.
M 9.181
εἰ δὲ ἁπλοῦν ἐστι σῶμα, ἤτοι πῦρ ἐστιν ἢ ἀὴρ ἢ ὕδωρ ἢ γῆ. ὁποῖον δ’ ἂν ᾖ τούτων, ἄψυχόν ἐστι καὶ ἄλογον· ὅπερ ἄτοπον. εἰ οὖν μήτε σύγκριμά ἐστιν ὁ θεὸς μήτε ἁπλοῦν σῶμα, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι, ῥητέον μηδὲν εἶναι τὸν θεόν. Τοιοῦτον μὲν δὴ καὶ τὸ τῶν λόγων τούτων εἶδός ἐστιν·
M 9.182
קרנאדס ניסח גם טיעוני סוריטס אחדים, שתלמידו קליטומכוס רשם כחשובים וכיעילים ביותר. דרך הטיעון היא זו: אם זאוס אל, גם פוסידון אל (O 187): שלושה אחים בני קרונוס אנחנו, אשר ילדה ריאה, זאוס ואני, והשלישי האדס, שליט המתים. לשלושה חולק הכול, וכל אחד קיבל את כבודו. לכן, אם זאוס אל, גם אחיו פוסידון יהיה אל.
M 9.182
ἠρώτηνται δὲ ὑπὸ τοῦ Καρνεάδου καὶ σωριτικῶς τινες, οὓς ὁ γνώριμος αὐτοῦ Κλειτόμαχος ὡς σπουδαιοτάτους καὶ ἀνυτικωτάτους ἀνέγραψεν, ἔχοντας τὸν τρόπον τοῦτον. εἰ Ζεὺς θεός ἐστι, καὶ ὁ Ποσειδῶν θεός ἐστιν (O 187)· τρεῖς γάρ τ’ ἐκ Κρόνου ἦμεν ἀδελφεοί, οὓς τέκετο Ῥέα, Ζεὺς καὶ ἐγώ, τρίτατος δ’ Ἀιδὴς ἐνέροισιν ἀνάσσων. τριχθὰ δὲ πάντα δέδασται, ἕκαστος δ’ ἔμμορε τιμῆς. ὥστε εἰ ὁ Ζεύς θεός ἐστι, καὶ ὁ Ποσειδῶν ἀδελφὸς ὢν τούτου θεὸς γενήσεται.
M 9.183
אם פוסידון אל, גם אכלואוס יהיה אל; אם אכלואוס, גם הנילוס; אם הנילוס, כל נהר; אם כל נהר, גם פלגי המים יהיו אלים; ואם הפלגים, גם הערוצים. אך הפלגים אינם אלים; לכן גם זאוס אינו אל. אילו היו אלים, גם זאוס היה אל; לכן אין אלים.
M 9.183
εἰ δὲ ὁ Ποσειδῶν θεός ἐστι, καὶ ὁ Ἀχελῷος ἔσται θεός· εἰ δὲ ὁ Ἀχελῷος, καὶ ὁ Νεῖλος· εἰ ὁ Νεῖλος, καὶ πᾶς ποταμός· εἰ πᾶς ποταμός, καὶ οἱ ῥύακες ἂν εἶεν θεοί· εἰ οἱ ῥύακες, καὶ αἱ χαράδραι. οὐχὶ δὲ οἱ ῥύακες· οὐδὲ ὁ Ζεὺς ἄρα θεός ἐστιν. εἰ δέ γε ἦσαν θεοί, καὶ ὁ Ζεὺς ἦν ἂν θεός. οὐκ ἄρα θεοὶ εἰσίν.
M 9.184
ועוד, אם השמש היא אל, גם היום יהיה אל, שכן היום אינו אלא השמש מעל לארץ. אם היום אל, גם החודש יהיה אל, שכן הוא מערכת של ימים. ואם החודש אל, גם השנה תהיה אל, שכן השנה מערכת של חודשים. אך הדבר האחרון אינו נכון; לכן גם הנחת המוצא אינה נכונה. נוסף על כך, הם אומרים, אבסורדי לקרוא ליום אל אך לא לשחר, לצהריים ולערב. ואם ארטמיס אלה,
M 9.184
καὶ μὴν εἰ ὁ ἥλιος θεός ἐστιν, καὶ ἡμέρα ἂν εἴη θεός· οὐ γὰρ ἄλλο τι ἦν ἡμέρα ἢ ἥλιος ὑπὲρ γῆς. εἰ δ’ ἡμέρα ἐστὶ θεός, καὶ ὁ μὴν ἔσται θεός· σύστημα γάρ ἐστιν ἐξ ἡμερῶν. εἰ δὲ ὁ μὴν θεός ἐστι, καὶ ὁ ἐνιαυτὸς ἂν εἴη θεός· σύστημα γάρ ἐστιν ἐκ μηνῶν ὁ ἐνιαυτός. οὐχὶ δέ γε τοῦτο· τοίνυν οὐδὲ τὸ ἐξ ἀρχῆς. σὺν τῷ ἄτοπον εἶναι, φασί, τὴν μὲν ἡμέραν θεὸν εἶναι λέγειν, τὴν δὲ ἕω καὶ τὴν μεσημβρίαν καὶ τὴν δείλην μηκέτι. εἴγε μὴν ἡ Ἄρτεμις θεός ἐστιν,
M 9.185
גם אנודיה תהיה אלה כלשהי, שכן כמוה גם היא נחשבת אלה, וכן פרותירידיה, אפימיליוס ואפיקליבניוס. אך אין הדבר כך; לכן גם הנחת המוצא אינה נכונה.
M 9.185
καὶ ἡ Ἐνοδία τις ἂν εἴη θεός· ἐπ᾿ ἴσης γὰρ ἐκείνῃ καὶ αὕτη δεδόξασται εἶναι θεὰ ἡ Ἐνοδία καὶ ἡ Προθυριδία καὶ Ἐπιμύλιος καὶ Ἐπικλιβάνιος. οὐχὶ δέ γε τοῦτο· οὐκ ἄρα τὸ ἐξ ἀρχῆς.
M 9.186
ואם אנו אומרים שאפרודיטה אלה, גם ארוס, בנה של אפרודיטה, יהיה אל.
M 9.186
εἴγε μὴν τὴν Ἀφροδίτην θεὰν λέγομεν εἶναι, ἔσται καὶ ὁ Ἔρως υἱὸς ὢν Ἀφροδίτης θεός.
M 9.187
אך אם ארוס אל, גם הרחמים יהיו אל: שניהם היפעלויות נפש, והרחמים מקודשים כמו ארוס; ואכן באתונה יש מזבחות לרחמים.
M 9.187
ἀλλ᾿ εἰ Ἔρως θεός ἐστι, καὶ ὁ Ἔλεος ἔσται θεός· ἀμφότερα γάρ ἐστι ψυχικὰ πάθη, καὶ ὁμοίως ἀφωσίωται τῷ Ἔρωτι καὶ ὁ Ἔλεος· παρὰ Ἀθηναίοις γοῦν Ἐλέου βωμοί τινες εἰσίν.
M 9.188
ואם הרחמים אל, גם הפחד (fr. com. adesp. 154 Koch): מכוער אני במראי [שהרי] פחד אני, אל המשתתף פחות מכולם ביופי. ואם הפחד אל, גם שאר היפעלויות הנפש. אך הן אינן אלים; לכן גם אפרודיטה אינה אלה. אילו היו אלים, גם אפרודיטה הייתה אלה; לכן אין אלים.
M 9.188
εἰ δὲ ὁ Ἔλεος θεός ἐστι, καὶ ὁ Φόβος (fr. com. adesp. 154 Koch)· ἀμορφότατος [γὰρ] τὴν ὄψιν (εἰμὶ γὰρ φόβος), πάντων ἐλάχιστον τοῦ καλοῦ μετέχων θεός. εἰ δὲ ὁ φόβος, καὶ τὰ λοιπὰ τῆς ψυχῆς πάθη. οὐχὶ δέ γε ταῦτα· οὐδὲ ἡ Ἀφροδίτη ἄρα θεός ἐστιν. εἰ δέ γε ἦσαν θεοί, κἂν Ἀφροδίτη θεὸς ὑπῆρχεν· οὐκ ἄρα εἰσὶ θεοί.
M 9.189
ועוד, אם דמטר אלה, גם הארץ אלה; שכן דמטר, הם אומרים, אינה אלא ׳הארץ האם׳. אם הארץ אלה, גם ההרים, הפסגות וכל אבן יהיו אל. אך אין הדבר כך; לכן גם הנחת המוצא אינה נכונה.
M 9.189
καὶ μὴν εἰ ἡ Δημήτηρ θεός ἐστι, καὶ ἡ Γῆ θεός ἐστιν· ἡ γὰρ Δημήτηρ, φασίν, οὐκ ἄλλο τί ἐστιν ἢ Γῆ μήτηρ. εἰ ἡ Γῆ θεός ἐστι, καὶ τὰ ὄρη καὶ αἱ ἀκρώρειαι καὶ πᾶς λίθος ἔσται θεός. οὐχὶ δέ γε τοῦτο· τοίνυν οὐδὲ τὸ ἐξ ἀρχῆς.
M 9.190
קרנאדס ואנשיו מנסחים עוד טיעוני סוריטס כאלה כדי להראות שאין אלים; סוגם התברר דיו מן הדוגמאות שלעיל.
M 9.190
καὶ ἄλλους δὴ τοιούτους σωρίτας ἐρωτῶσιν οἱ περὶ τὸν Καρνεάδην εἰς τὸ μὴ εἶναι θεούς· ὧν τὸ γένος ἀπὸ τῶν προεκκειμένων αὐτάρκως γέγονε πρόδηλον.
M 9.191
אלה בקירוב הטיעונים הנגדיים שמביאים הפילוסופים הדוגמטיקנים לקיום האלים ולאי־קיומם. עמם מובאת גם השעיית השיפוט של הספקנים, ובייחוד כאשר מצטרפת אליהם אי־האחידות בחיים המשותפים ביחס לאלים.
M 9.191
Ἀλλὰ τὰ μὲν ἀντεπιχειρούμενα παρὰ τοῖς δογματικοῖς φιλοσόφοις εἰς τὸ εἶναι θεοὺς καὶ εἰς τὸ μὴ εἶναι τοιαῦτά τινα καθέστηκεν. ἐφ᾿ οἷς ἡ τῶν σκεπτικῶν ἐποχὴ συνεισάγεται, καὶ μάλιστα προσγενομένης αὐτοῖς καὶ τῆς ἀπὸ τοῦ κοινοῦ βίου περὶ θεῶν ἀνωμαλίας.
M 9.192
אנשים שונים מחזיקים בסברות שונות ובלתי־מתיישבות עליהם, כך שלא כולן מהימנות בגלל הסתירה, ואף לא אחדות בגלל שוויון־הכוח. לכך חותמת גם יצירת המיתוסים של התאולוגים והמשוררים, שכן היא מלאה בכל חוסר יראת אלוהים.
M 9.192
ἄλλοι γὰρ ἄλλας καὶ ἀσυμφώνους ἔχουσι περὶ τούτων ὑπολήψεις, ὥστε μήτε πάσας εἶναι πιστὰς διὰ τὴν μάχην μήτε τινὰς διὰ τὴν ἰσοσθένειαν, προσεπισφραγιζομένης τὸ τοιοῦτο καὶ τῆς παρὰ τοῖς θεολόγοις καὶ ποιηταῖς μυθοποιήσεως· πάσης γὰρ ἀσεβείας ἐστὶ πλήρης.
M 9.193
לכן קסנופנס (B 11 Diels), בהוכיחו את הומרוס והסיודוס, אומר: הומרוס והסיודוס ייחסו לאלים את כל הדברים שהם חרפה וגנות בקרב בני האדם: לגנוב, לנאוף ולהונות איש את רעהו.
M 9.193
ἔνθεν καὶ ὁ Ξενοφάνης (B 11 Diels) διελέγχων τοὺς περὶ Ὅμηρον καὶ Ἡσίοδόν φησι· πάντα θεοῖς ἀνέθηκαν Ὅμηρός θ᾿ Ἡσίοδός τε ὅσσα παρ’ ἀνθρώποισιν ὀνείδεα καὶ ψόγος ἐστίν, κλέπτειν μοιχεύειν τε καὶ ἀλλήλους ἀπατεύειν.
M 9.194
לאחר שהראינו מכאן שהשעיית השיפוט נובעת מן הדברים שנאמרו בדרך דוגמטית על העקרונות הפועלים, נראה עתה בדרך ספקנית יותר שהדיון בסיבה הפועלת והדיון בחומר המופעל נתונים שניהם במבוכה. על הפועל והמופעל
M 9.194
Πλὴν ἐκ τούτων παραστήσαντες, ὅτι ἀκολουθεῖ τοῖς περὶ τῶν δραστηρίων ἀρχῶν δογματικῶς εἰρημένοις ἡ ἐποχή, μετὰ τοῦτ’ ἤδη καὶ σκεπτικώτερον διδάσκωμεν, ὅτι κοινῶς ἄπορός ἐστι τῷ περὶ τοῦ ποιοῦντος αἰτίου καὶ ὁ περὶ τῆς πασχούσης ὕλης λόγος. περὶ αἰτίου καὶ πάσχοντος
M 9.195
על מחשבת הסיבה דיברנו בדייקנות רבה יותר במקום אחר (§§ 4—12). עתה נסתפק במושג הכללי שלה ונאמר שמבין הבוחנים אותה, אחדים אמרו שדבר הוא סיבתו של דבר אחר, אחרים שאין סיבה, ואחרים שלא יותר יש סיבה מאשר אין. רוב הדוגמטיקנים, או כמעט כולם, אומרים שיש סיבה; הסופיסטים שביטלו את תנועת השינוי והמעבר אומרים שאין, משום שהפועל אינו מתקיים בלעדיה; ואנשי הספקנות אומרים שלא יותר יש סיבה מאשר אין. שאין הם אומרים זאת ללא מחשבה אפשר ללמוד מן הטיעונים המובאים לכל אחד משני הצדדים.
M 9.195
Περὶ μὲν τῆς τοῦ αἰτίου νοήσεως ἐν ἄλλοις (§§ 4—12) ἀκριβέστερον διελέχθημεν· νῦν δὲ ἀρκούμενοι τῇ ὁλοσχερεῖ τούτου ἐπινοήσει λέγομεν, ὅτι τῶν σκεψαμένων περὶ αὐτοῦ οἱ μὲν ἔφασαν εἶναί τί τινος αἴτιον, οἱ δὲ μὴ εἶναι, οἱ δὲ μὴ μᾶλλον εἶναι ἢ μὴ εἶναι. καὶ εἶναι μὲν οἱ πλεῖστοι τῶν δογματικῶν ἢ πάντες σχεδόν, μὴ εἶναι δὲ οἱ τὴν μεταβλητικὴν καὶ τὴν μεταβατικὴν κίνησιν ἀνελόντες σοφισταί· οὐ χωρὶς γὰρ ταύτης ὑφίσταται τὸ ποιοῦν. μὴ μᾶλλον δὲ εἶναι ἢ μὴ εἶναι τὸ αἴτιόν φασιν οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως. καὶ ὅτι οὐκ ἀσκόπως, ἐκ τῶν εἰς ἑκάτερον ἐπιχειρουμένων πάρεστι μαθεῖν.
M 9.196
נתחיל באלה הטוענים שדבר כלשהו הוא סיבתו של דבר אחר. אם יש זרע, הם אומרים (Stoic. fr. II 337 Arn.), יש גם סיבה, מפני שהזרע הוא סיבת הדברים הצומחים ונולדים ממנו. אך יש זרע, כפי שמראים הדברים הנזרעים ומקבלים חיים; לכן יש סיבה.
M 9.196
ἀρχὴ δὲ γινέσθω πρῶτον ἀπὸ τῶν ἀξιούντων εἶναί τί τινος αἴτιον. Εἴπερ τοίνυν, φασίν (Stoic. fr. II 337 Arn.), ἔστι σπέρμα, ἔστι καὶ αἴτιον, ἐπείπερ τὸ σπέρμα αἴτιόν ἐστι τῶν ἐξ αὐτοῦ φυομένων τε καὶ γεννωμένων· ἔστι δέ γε σπέρμα, ὡς ἐκ τῶν σπειρομένων καὶ ζωογονουμένων δείκνυται· ἔστιν ἄρα αἴτιον.
M 9.197
ושוב: אם יש טבע כלשהו, יש סיבה כלשהי, שכן הטבע הוא סיבת הדברים הצומחים או שצמחו. והוא קיים, כפי שברור יחד מתוצאותיו. הם אומרים שאבסורדי להיכנס לסדנת פסל, לראות שמקצת הפסלים גמורים ומושלמים, אחרים גמורים למחצה ואחרים בתחילת עיצובם, ולהאמין שיש להם אומן ויוצר; אך להיכנס לעולם הזה, לראות את הארץ במרכז, אחריה את המים, מעליהם שכבה שלישית של אוויר, וכן את השמים, הכוכבים, האגמים, הנהרות, מיני בעלי החיים הרבים וגיוון הצמחים — ולא להניח שיש גם סיבה ליצירתם. לכן אם יש טבע, יש סיבה; והראשון נכון, ולכן גם השני.
M 9.197
καὶ πάλιν· εἰ ἔστι τι φύσις, ἔστι τι αἴτιον· τῶν γὰρ φυομένων ἢ ἐκπεφυκότων αἴτιόν ἐστιν ἡ φύσις. ὑπάρχει δὲ αὕτη, ὡς ἀπὸ τῶν ἀποτελεσμάτων συμφανές· καὶ γὰρ ἄτοπον, φασίν, εἰς ἀνδριαντοποιοῦ μὲν ἡμᾶς ἐργαστήριον παρελθόντας καὶ θεασαμένους τῶν ἀνδριάντων τοὺς μὲν τελείους καὶ ἀπηρτισμένους, τοὺς δὲ ἡμιτελεῖς, ἄλλους δὲ ἀρχὴν ἔχοντας τυπώσεως, πιστεύειν ὅτι ἔστι τις τούτων τεχνίτης καὶ δημιουργός, εἰς δὲ τοῦτον τὸν κόσμον εἰσελθόντας καὶ γῆν μὲν ἐν μέσῳ θεωροῦντας, ὕδωρ δὲ μετὰ ταύτην, καὶ τρίτην ἀνάτασιν ἀέρος, οὐρανόν τε καὶ ἀστέρας λίμνας τε καὶ ποταμοὺς καὶ ζῴων παντοδαπῶν γένη καὶ φυτῶν ποικιλίας, μὴ ὑπολαμβάνειν εἶναί τινα καὶ τῆς τούτων δημιουργίας αἴτιον. τοίνυν εἰ ἔστι φύσις, ἔστι τι αἴτιον. ἀλλὰ μὴν τὸ πρῶτον· ἄρα τὸ δεύτερον.
M 9.198
ומדרך אחרת: אם יש נפש, יש סיבה; שכן היא נעשית סיבת החיים והמוות — סיבת החיים בנוכחותה, וסיבת המוות בהיפרדה מן הגוף. ואכן יש נפש, הם אומרים, שכן אפילו האומר שאין נפש משתמש בה כדי לקבוע זאת. לכן יש סיבה.
M 9.198
καὶ ἄλλως· εἰ ἔστι τι ψυχή, ἔστιν αἴτιον· αὕτη γὰρ καὶ τοῦ ζῆν καὶ τοῦ θνῄσκειν αἰτία γίνεται, τοῦ μὲν ζῆν παροῦσα, τοῦ δὲ θνῄσκειν χωριζομένη τῶν σωμάτων. ἔστι δέ γε ψυχή, φασίν, εἴγε καὶ ὁ λέγων μὴ εἶναι ψυχὴν αὐτῇ προσχρώμενος τοῦτο ἀποφαίνεται· ἔστιν ἄρα αἴτιον.
M 9.199
נוסף על כך: אם יש אל, יש סיבה, שכן הוא המנהל את היקום. ולפי המושגים המשותפים של בני האדם יש אל; לכן יש סיבה. אך אפילו אם האל אינו קיים, יש סיבה, שכן אי־קיומם של האלים מתהווה מסיבה כלשהי. לכן הן מקיום האל הן מאי־קיומו נובע באותה מידה שיש סיבה כלשהי.
M 9.199
πρὸς τούτοις· εἰ ἔστι θεός, ἔστιν αἴτιον· οὗτος γὰρ ἦν ὁ τὰ ὅλα διοικῶν. ἔστι δέ γε κατὰ τὰς κοινὰς ἐννοίας τῶν ἀνθρώπων θεός· ἔστιν ἄρα αἴτιον. καίτοι κἂν μὴ θεὸς ὑπάρχῃ, ἔστιν αἴτιον· τὸ γὰρ μὴ εἶναι θεοὺς διά τινα αἰτίαν γίνεται. καὶ τῷ οὖν ὑπάρχειν θεὸν καὶ τῷ μὴ ὑπάρχειν ἐπ’ ἴσης ἀκολουθεῖ τὸ εἶναί τι αἴτιον.
M 9.200
ועוד, מאחר שדברים רבים מתהווים ונשחתים, גדלים ומתמעטים, נעים ונחים, יש להודות בהכרח שיש להם סיבות: אלה להתהוות, אלה לכיליון, אלה לגדילה, אלה להתמעטות, ואחרות לתנועה או למנוחה.
M 9.200
πολλῶν γε μὴν γινομένων καὶ φθειρομένων αὐξομένων τε καὶ μειουμένων κινουμένων τε καὶ ἀκινητιζόντων, ἐξ ἀνάγκης ὁμολογεῖν δεῖ τὸ εἶναί τινα τούτων αἴτια, τὰ μὲν γενέσεως τὰ δὲ φθορᾶς, καὶ τὰ μὲν αὐξήσεως τὰ δὲ μειώσεως καὶ ἤδη κινήσεως ἤ ἀκινησίας.
M 9.201
יתרה מזו, אפילו תוצאות אלה אינן קיימות אלא רק נראות, שוב מוכנס קיומן של סיבות; שהרי יש סיבה כלשהי לכך שהן נראות לנו כקיימות אף שאינן קיימות.
M 9.201
σὺν τῷ κἂν μὴ ὑπάρχῃ ταῦτα τὰ ἀποτελέσματα, φαίνηται δὲ μόνον, πάλιν εἰσάγεσθαι τὴν ὕπαρξιν τῶν αἰτίων· τοῦ γὰρ φαίνεσθαι μὲν ἡμῖν αὐτὰ ὡς ὑποκείμενα, μὴ ὑποκεῖσθαι δέ, αἴτιόν τι καθέστηκεν.
M 9.202
ועוד, אם אין שום סיבה, הכול חייב להתהוות מכול, בכל מקום ובכל זמן. אך זה אבסורדי. אם אין שום סיבה, למשל, אין דבר המונע מסוס להתהוות מאדם.
M 9.202
καὶ μὴν εἰ μηδέν ἐστιν αἴτιον, πάντα ἐκ παντὸς δεήσει γίνεσθαι καὶ ἐν παντὶ τόπῳ, ἔτι καὶ κατὰ πάντα καιρόν. ὅπερ ἄτοπον· εὐθέως γὰρ εἰ μηδέν ἐστιν αἴτιον, οὐδὲν τὸ κωλῦον ἐξ ἀνθρώπου ἵππον συνίστασθαι.
M 9.203
[לכן תהיה סיבה כלשהי.] ואם אין דבר המונע זאת, יתהווה פעם סוס מאדם, ואולי צמח מסוס. באותה דרך לא יהיה בלתי־אפשרי ששלג יקפא במצרים, שבפונטוס תהיה בצורת, שמאורעות הקיץ יתרחשו בחורף ומאורעות החורף בקיץ. לכן, אם דבר שנובע ממנו בלתי־אפשרי הוא עצמו בלתי־אפשרי, ומן הטענה שאין סיבה נובעים דברים בלתי־אפשריים רבים, יש לומר שגם אי־קיומה של סיבה הוא מן הבלתי־אפשריים.
M 9.203
[αἴτιον ἄρα τι ἔσται.] μηδενὸς δὲ ὄντος τοῦ κωλύοντος συστήσεταί ποτε ἐξ ἀνθρώπου ἵππος, καὶ οὕτως, εἰ τύχοι, ἐξ ἵππου φυτόν. κατὰ ταὐτὰ δὲ οὐκ ἀδύνατον ἔσται χιόνα μὲν ἐν Αἰγύπτῳ πήγνυσθαι, ἀβροχίαν δὲ ἐν Πόντῳ συμβαίνειν, καὶ τὰ μὲν τοῦ θέρους ἐν χειμῶνι γίγνεσθαι, τὰ δὲ τοῦ χειμῶνος ἐν θέρει συνίστασθαι. ὅθεν εἴπερ ᾧ ἕπεταί τι ἀδύνατον, καὶ αὐτὸ ἔσται ἀδύνατον, τῷ δὲ μὴ εἶναι αἴτιον ἕπεται πολλὰ τῶν ἀδυνάτων, ῥητέον καὶ τὸ μὴ εἶναι αἴτιον τῶν ἀδυνάτων ὑπάρχειν.
M 9.204
האומר שאין סיבה אומר זאת או בלי סיבה או מסיבה כלשהי. אם בלי סיבה, אין הוא מהימן, ומכאן גם שלא יותר עליו לטעון זאת מאשר את ניגודה, משום שלא הונחה מראש סיבה סבירה לכך שהוא אומר שהסיבה אינה קיימת. ואם מסיבה כלשהי, דבריו הופכים את עצמם: באומרו שאין שום סיבה הוא מעמיד שיש סיבה כלשהי.
M 9.204
ὅ τε λέγων μὴ εἶναι αἴτιον ἤτοι χωρὶς αἰτίας τοῦτο λέγει ἢ μετά τινος αἰτίας. καὶ εἰ μὲν χωρίς τινος αἰτίας, ἄπιστός ἐστιν, μετὰ τοῦ ἀκολουθεῖν αὐτῷ τὸ μὴ μᾶλλον τοῦτο ἀξιοῦν ἢ τὸ ἀντικείμενον τούτῳ, αἰτίας εὐλόγου μὴ προϋποκειμένης, δι’ ἣν φησιν ἀνύπαρκτον εἶναι τὸ αἴτιον. εἰ δὲ μετά τινος αἰτίας, περιτρέπεται, κἀν τῷ λέγειν μὴ εἶναί τι αἴτιον τίθησι τὸ εἶναί τι αἴτιον.
M 9.205
לכן אפשר לנסח באותו כוח את הטיעון שהוצג קודם על הסימן וההוכחה, כך: ׳אם יש סיבה כלשהי, יש סיבה; אך גם אם אין סיבה כלשהי, יש סיבה; אולם או שיש או שאין; לכן יש׳. שכן מן ׳יש סיבה׳ נובע שיש סיבה כלשהי, משום שהסיפא אינה שונה מן הרישא.
M 9.205
ὅθεν καὶ ἀπὸ τῆς αὐτῆς δυνάμεως ἐρωτᾶν ἔξεστι καὶ τὸν ἐπὶ τοῦ σημείου καὶ τῆς ἀποδείξεως διὰ τῶν ἔμπροσθεν ἀποδοθέντα λόγον, ὃς ἕξει τὴν σύνταξιν τοιαύτην· “εἰ ἔστι τι αἴτιον, ἔστιν αἴτιον· ἀλλὰ καὶ εἰ μὴ ἔστι τι αἴτιον, ἔστιν αἴτιον· ἤτοι δὲ ἔστιν ἢ οὐκ ἔστιν· ἔστιν ἄρα.” τῷ τε γὰρ εἶναι αἴτιον ἀκολουθεῖ τὸ εἶναί τι αἴτιον, μὴ διαφέροντος παρὰ τὸ ἡγούμενον τοῦ λήγοντος,
M 9.206
וגם מן ׳אין שום סיבה׳ נובע שיש סיבה כלשהי, מפני שהאומר שאין שום סיבה אומר זאת כשהוא מונע מסיבה כלשהי. לכן גם טענת הברירה המצטרפת לשני התנאים אמיתית, מפני שהיא ברירה בין ניגודים, והמסקנה מובאת יחד עם הנחות יסוד כאלה, כפי שהצדקנו לעיל. אלה, בניסוח עיקרי, הדברים שהדוגמטיקנים רגילים לומר לצד זה.
M 9.206
τῷ τε μηδὲν εἶναι αἴτιον ἀκολουθεῖ πάλιν τὸ εἶναί τι αἴτιον, ἐπείπερ ὁ λέγων μηδὲν εἶναι αἴτιον ὑπό τινος αἰτίας κινηθεὶς λέγει μηδὲν εἶναι αἴτιον. ὥστε καὶ τὸ διεζευγμένον πρὸς τοῖς δυσὶ συνημμένοις ἀληθὲς γίνεσθαι ἐξ ἀντικειμένων διεζευγμένον, καὶ τὴν ἐπιφορὰν τοῖς τοιούτοις λήμμασι συνεισάγεσθαι, καθὼς ἀνώτερον παρεμυθησάμεθα. Καὶ δὴ ταῦτα μέν, ὡς κεφαλαιωδέστερον εἰπεῖν, εἰς τοῦτο τὸ μέρος εἴωθε λέγεσθαι παρὰ τοῖς δογματικοῖς·
M 9.207
עתה נבחן בהתאם גם את טיעוני מעלי הקשיים, שכן גם הם ייראו שווי־כוח לאלה שהוצגו ואינם נופלים מהם בכוח השכנוע. הסיבה, הם אומרים, היא מן היחסיים: היא סיבתו של דבר־מה <וביחס לדבר־מה>; למשל, האזמל הוא סיבתו של דבר־מה, כגון החיתוך, וביחס לדבר־מה, כגון הבשר.
M 9.207
σκοπῶμεν δὲ ἀκολούθως καὶ τοὺς τῶν ἀπορητικῶν λόγους· φανήσονται γὰρ καὶ οὗτοι τοῖς ἐκκειμένοις ἰσοσθενεῖς καὶ ἕνεκα πειθοῦς μὴ διαφέροντες αὐτῶν. τὸ αἴτιον τοίνυν, φασί, τῶν πρός τι ἐστίν· τινὸς γάρ ἐστιν αἴτιον καὶ <τινί>, οἷον τὸ σμιλίον τινὸς μέν ἐστιν αἴτιον καθάπερ τῆς τομῆς, τινὶ δὲ καθάπερ τῇ σαρκί.
M 9.208
אך היחסיים נחשבים בלבד ואינם קיימים, כפי שהצגנו בדיוננו בהוכחה (adv. log. II 453—461). לכן גם הסיבה תיחשב בלבד ולא תתקיים.
M 9.208
τὰ δέ γε πρός τι ἐπινοεῖται μόνον ἀλλ’ οὐχ ὑπάρχει, καθὼς ἐν τοῖς περὶ ἀποδείξεως (adv. log. II 453—461) παρεστήσαμεν· καὶ τὸ αἴτιον ἄρα ἐπινοηθήσεται μόνον, οὐχ ὑπάρξει δέ.
M 9.209
ועוד, אם יש סיבה, חייב להיות לה הדבר שהיא נקראת סיבתו; שאם לא כן לא תהיה סיבה. כשם שהימין אינו ימין כאשר הדבר שביחס אליו הוא נקרא ימין אינו נוכח, כך הסיבה לא תהיה סיבה כאשר הדבר שביחס אליו היא נחשבת אינו נוכח. אך לסיבה אין הדבר שהיא סיבתו, מפני שאין התהוות, כיליון, היפעלות או תנועה בכלל, כפי שנלמד כשנגיע למקומות המתאימים (§§ 218—231). לכן אין סיבה.
M 9.209
εἴπερ τε αἴτιον ἔστιν, ὀφείλει ἔχειν τὸ οὗ λέγεται αἴτιον, ἐπεὶ οὐκ ἔσται αἴτιον, ἀλλ᾿ ὃν τρόπον τὸ δεξιὸν μὴ παρόντος τοῦ πρὸς ὃ λέγεται δεξιὸν οὐκ ἔστιν, οὕτω καὶ τὸ αἴτιον μὴ παρόντος τοῦ πρὸς ὃ νοεῖται οὐκ ἔσται αἴτιον. ἀλλὰ μὴν οὐκ ἔχει τὸ αἴτιον οὗ ἔστιν αἴτιον, διὰ τὸ μήτε γένεσιν μήτε φθορὰν μήτε πεῖσιν μήτε κοινῶς κίνησιν ὑπάρχειν, ὡς ἐπὶ τῶν οἰκείων γινόμενοι τόπων διδάξομεν (§§ 218—231). οὐκ ἄρα ἔστιν αἴτιον.
M 9.210
ועוד, אם יש סיבה, או שגוף הוא סיבת גוף, חסר גוף סיבת חסר גוף, גוף סיבת חסר גוף, או חסר גוף סיבת גוף. אך גוף אינו סיבת גוף, כפי שנציג, חסר גוף אינו סיבת חסר גוף, גוף אינו סיבת חסר גוף, וגם להפך, חסר גוף אינו סיבת גוף. לכן אין סיבה. ואכן, עמדות הדוגמטיקנים השונות מתיישבות עם
M 9.210
Καὶ μὴν εἰ ἔστιν αἴτιον, ἤτοι σῶμα σώματός ἐστιν αἴτιον ἢ ἀσώματον ἀσωμάτου ἢ σῶμα ἀσωμάτου ἢ ἀσώματον σώματος· οὔτε δὲ σῶμα σώματος, ὡς παραστήσομεν, οὔτε ἀσώματον ἀσωμάτου οὔτε σῶμα ἀσωμάτου οὔτε ἐναλλὰξ ἀσώματον σώματος· οὐκ ἄρα ἔστιν αἴτιον. ἀμέλει καὶ αἱ γιγνόμεναι τῶν δογματικῶν στάσεις συμφωνοῦσι τῇ
M 9.211
החלוקה שהוצגה. ה<סטואים> (fr. II 341 Arn.) אומרים שכל סיבה היא גוף הנעשה ביחס לגוף סיבה לדבר חסר גוף: למשל האזמל הוא גוף, הבשר הוא הגוף שביחס אליו, והנשוא ׳להיחתך׳ הוא חסר גוף; ושוב, האש היא גוף, העץ הוא הגוף שביחס אליו, והנשוא ׳להישרף׳ הוא חסר גוף.
M 9.211
ἐκκειμένῃ διαιρέσει, εἴγε <οἱ> Στωικοὶ (fr. II 341 Arn.) μὲν πᾶν αἴτιον σῶμά φασι σώματι ἀσωμάτου τινὸς αἴτιον γίνεσθαι, οἷον σῶμα μὲν τὸ σμιλίον, σώματι δὲ τῇ σαρκί, ἀσωμάτου δὲ τοῦ τέμνεσθαι κατηγορήματος, καὶ πάλιν σῶμα μὲν τὸ πῦρ, σώματι δὲ τῷ ξύλῳ, ἀσωμάτου δὲ τοῦ καίεσθαι κατηγορήματος.
M 9.212
אלה המניחים שהעולם חסר גוף, וכך גם האל המנהל את הכול, אומרים להפך שהסיבה היא חסר גוף ביחס לגוף. אפיקורוס אומר שגם גופים הם סיבות לגופים וגם חסרי גוף סיבות לחסרי גוף: גופים לגופים, כפי שהיסודות הם סיבות התרכובות; וחסרי גוף לחסרי גוף, כפי שהתכונות חסרות הגוף של הגופים הראשוניים הן סיבות לתכונות חסרות הגוף של התרכובות.
M 9.212
οἱ δὲ ἀσώματον ὑποθέμενοι τὸν κόσμον, οἷον καὶ τὸν πάντα διοικοῦντα θεόν, τοὐναντίον ἀσώματον σώματος λέγουσιν ὑπάρχειν τὸ αἴτιον. ὁ δ’ Ἐπίκουρος καὶ σώματα σωμάτων καὶ ἀσώματα ἀσωμάτων φησὶν αἴτια τυγχάνειν, καὶ σώματα μὲν σωμάτων ὡς στοιχεῖα τῶν συγκριμάτων, ἀσώματα δὲ ἀσωμάτων ὡς τὰ τοῖς πρώτοις σώμασι συμβεβηκότα ἀσώματα τῶν τοῖς συγκρίμασι συμβεβηκότων ἀσωμάτων.
M 9.213
לפיכך, אם נראה שלא גוף יכול להיות סיבת גוף, לא חסר גוף סיבת חסר גוף, לא חסר גוף סיבת גוף ואף לא להפך, נבסס מיד שאף אחת מן העמדות שהוצגו אינה נכונה.
M 9.213
ὥστε ἐὰν δείξωμεν, ὅτι οὔτε τὸ σῶμα τοῦ σώματος οὔτε τὸ ἀσώματον τοῦ ἀσωμάτου οὔτε τὸ ἀσώματον τοῦ σώματος οὔτ’ ἐναλλὰξ δύναται τυγχάνειν αἴτιον, αὐτόθεν ἐσόμεθα κατεσκευακότες καὶ τὸ μηδεμίαν τῶν ἐκκειμένων στάσεων κατωρθῶσθαι.
M 9.214
גוף אינו יכול לעולם להיות סיבת גוף, מפני שלשניהם אותו טבע. אם האחד נקרא סיבה משום שהוא גוף, בהכרח גם הגוף האחר יהיה סיבה. אך אם שניהם סיבות במשותף, אין דבר המופעל; ואם אין דבר המופעל, לא יהיה דבר הפועל. לכן אם גוף הוא סיבת גוף, אין שום סיבה.
M 9.214
σῶμα μὲν οὖν σώματος οὐκ ἂν εἴη ποτὲ αἴτιον, ἐπείπερ ἀμφότερα τὴν αὐτὴν ἔχει φύσιν· καὶ εἰ τὸ ἕτερον αἴτιον λέγεται παρόσον ἐστὶ σῶμα, πάντως καὶ τὸ λοιπὸν σῶμα καθεστὼς αἴτιον γενήσεται. κοινῶς δὲ ἀμφοτέρων αἰτίων ὄντων οὐδέν ἐστι τὸ πάσχον, μηδενὸς δὲ πάσχοντος οὐδὲ τὸ ποιοῦν γενήσεται. εἰ ἄρα σῶμα σώματός ἐστιν αἴτιον, οὐδέν ἐστιν αἴτιον.
M 9.215
וגם חסר גוף אינו יכול להיקרא פועל של חסר גוף מאותו טעם. אם שניהם משתתפים באותו טבע, מדוע נאמר שזה סיבתו של זה יותר מאשר שזה סיבתו של זה?
M 9.215
καὶ μὴν οὐδὲ ἀσώματον ἀσωμάτου λέγοιτ’ ἂν εἶναι ποιητικὸν διὰ τὴν αὐτὴν αἰτίαν· εἰ γὰρ ἀμφότερα τῆς αὐτῆς μετέσχε φύσεως, τί μᾶλλον τόδε τοῦδε ῥητέον αἴτιον ἢ τόδε τοῦδε;
M 9.216
נותר אפוא לומר שגוף הוא סיבת חסר גוף או להפך, שחסר גוף הוא סיבת גוף. אך גם זה מן הבלתי־אפשריים. הדבר הפועל חייב לגעת בחומר המופעל כדי לפעול, והחומר המופעל חייב להינגע כדי להיות מופעל; אך חסר הגוף אינו יכול מטבעו לגעת או להינגע.
M 9.216
λείπεται οὖν ἢ σῶμα ἀσωμάτου λέγειν αἴτιον ἢ ἀνάπαλιν ἀσώματον σώματος. ὅπερ πάλιν τῶν ἀδυνάτων· τό τε γὰρ ποιοῦν θιγεῖν ὀφείλει τῆς πασχούσης ὕλης, ἴνα ποιήσῃ, ἥ τε πάσχουσα ὕλη θιχθῆναι ὀφείλει, ἴνα πάθῃ, τὸ δὲ ἀσώματον οὔτε θιγεῖν οὔτε θιχθῆναι πέφυκεν.
M 9.217
לכן גוף אינו סיבת חסר גוף וחסר גוף אינו סיבת גוף. מכאן נובע ששום סיבה אינה קיימת. שהרי אם גוף אינו סיבת גוף, חסר גוף אינו סיבת חסר גוף, גוף אינו סיבת חסר גוף ואף לא להפך, ואין אפשרות אחרת מלבד אלה — בהכרח אין שום סיבה.
M 9.217
τοίνυν οὐδὲ σῶμα ἀσωμάτου ἢ ἀσώματον σώματός ἐστιν αἴτιον. ᾧ ἕπεται τὸ μηδὲν ὑπάρχειν αἴτιον· εἰ γὰρ μήτε σῶμα σώματός ἐστιν αἴτιον μήτε ἀσώματον ἀσωμάτου μήτε σῶμα ἀσωμάτου μήτε ἐναλλάξ, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι, κατ’ ἀνάγκην οὐδέν ἐστιν αἴτιον.
M 9.218
כך מצדיקים אחדים בפשטות רבה את הנחות היסוד של הטיעון שהוצג; אך אינסידמוס השתמש בצורה מובחנת יותר בקשיים בדבר ההתהוות.
M 9.218
Ἀφελέστερον μὲν οὖν οὕτω τινὲς παραμυθοῦνται τὰ τοῦ ἐκκειμένου λόγου λήμματα· ὁ δὲ Αἰνησίδημος διαφορώτερον ἐπ’ αὐτῶν ἐχρῆτο ταῖς περὶ τῆς γενέσεως ἀπορίαις.
M 9.219
גוף לא יהיה סיבת גוף, מפני שגוף כזה הוא או בלתי־נולד, כאטום של אפיקורוס, או מתהווה כרגיל; והוא או גלוי, כברזל ואש, או נסתר, כאטום. יהיה אשר יהיה מאלה, אין הוא יכול לפעול דבר.
M 9.219
τὸ γὰρ σῶμα τοῦ σώματος οὐκ ἂν εἴη αἴτιον, ἐπείπερ ἢ ἀγένητόν ἐστι τὸ τοιοῦτον σῶμα καθάπερ ἡ κατ’ Ἐπίκουρον ἄτομος, ἢ γενητὸν ὡς ἔθος, καὶ ἢ φανερὸν ὡς σίδηρος καὶ πῦρ, ἢ ἀφανὲς ὡς ἄτομος. ὅ τι δ’ ἂν ᾖ τούτων, οὐδὲν δύναται ποιεῖν.
M 9.220
הוא פועל דבר אחר או כשהוא נשאר בפני עצמו, או כשהוא מצטרף לדבר אחר. אך כשהוא נשאר בפני עצמו, אינו יכול לפעול דבר מעבר לעצמו ולטבעו שלו; וכשהוא מצטרף לאחר, אינו יכול ליצור דבר שלישי שלא היה קיים קודם בהוויה. שהרי אין האחד יכול להיעשות שניים, ואף שניים אינם יכולים ליצור שלישי.
M 9.220
ἤτοι γὰρ καθ’ ἑαυτὸ μένον ἕτερόν τι ποιεῖ ἢ ἑτέρῳ συνελθόν. ἀλλὰ μένον μὲν καθ’ ἑαυτὸ πλεῖον αὐτοῦ καὶ τῆς οἰκείας φύσεως οὐκ ἂν δύναιτό τι ποιεῖν· συνελθὸν δὲ ἑτέρῳ τρίτον οὐκ ἂν δύναιτο ἀποτελεῖν, ὃ μὴ πρότερον ἐν τῷ εἶναι ὑπῆρχεν. οὔτε γὰρ τὸ ἓν γενέσθαι δύο δυνατόν ἐστιν, οὔτε τὰ δύο τρίτον ἀποτελεῖ.
M 9.221
שאם האחד יכול היה להיעשות שניים, גם כל אחד משני הדברים שנוצרו, בהיותו אחד, היה יוצר שניים; וכל אחד מארבעת הדברים, בהיותו אחד, היה יוצר שניים; וכך כל אחד משמונת הדברים, וכן עד אינסוף. אך אבסורדי לחלוטין לומר שמאחד נוצרים אינסוף דברים; לכן אבסורדי גם לומר שמן האחד נולד דבר רב יותר.
M 9.221
εἰ γὰρ τὸ ἓν δύο γενέσθαι δυνατὸν ἦν, καὶ ἑκάτερον τῶν γενομένων ἓν ὂν δύο ἀποτελέσει, καὶ τῶν τεσσάρων ἕκαστον ἓν ὂν δύο ποιήσει, καὶ ὁμοίως τῶν ὀκτὼ ἕκαστον, καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον. παντελῶς δέ γε ἄτοπόν ἐστι τὸ ἐξ ἑνὸς ἄπειρα λέγειν γίνεσθαι· ἄτοπον ἄρα καὶ ἐκ τοῦ ἑνὸς λέγειν τι πλεῖον γεννᾶσθαι.
M 9.222
אותו דבר יקרה אם אדם יטען שמדברים מעטים יותר, כשהם מצטרפים, נוצרים דברים רבים יותר. אם אחד המצטרף לאחד יוצר שלישי, גם השלישי שיתווסף לשניים ייצור רביעי, והרביעי שיתווסף לשלושה ייצור חמישי, וכן שוב עד אינסוף. לכן גוף אינו סיבת גוף.
M 9.222
τὰ δ’ αὐτὰ κἂν ἀξιῷ τις ἐκ τῶν ἡσσόνων κατὰ σύνοδον πλείονα ἀποτελεῖσθαι· εἰ γὰρ τὸ ἓν τῷ ἑνὶ συνελθὸν τρίτον ποιεῖ, καὶ τὸ τρίτον προσγενόμενον τοῖς δυσὶ τέταρτον ἀποτελέσει, καὶ τὸ τέταρτον προσγενόμενον τοῖς τρισὶ πέμπτον ἀποτελέσει, καὶ οὕτω πάλιν εἰς ἄπειρον. οὐκοῦν σῶμα μὲν σώματος οὐκ ἔστιν αἴτιον.
M 9.223
וגם חסר גוף אינו סיבת חסר גוף מאותם טעמים: לא מאחד ולא מיותר מאחד יכול להיווצר דבר רב יותר. ומדרך אחרת, חסר הגוף, בהיותו בעל טבע שאינו ניתן למגע, אינו יכול לפעול או להיות מופעל. לכן גם חסר גוף אינו פועל של חסר גוף.
M 9.223
καὶ μὴν οὐδὲ ἀσώματον ἀσωμάτου διὰ τὰς αὐτὰς αἰτίας· οὔτε γὰρ ἐξ ἑνὸς οὔτε ἐκ πλειόνων ἢ ἑνὸς γένοιτ’ ἂν τι πλεῖον. καὶ ἄλλως· ἀναφὴς φύσις καθεστὼς τὸ ἀσώματον οὔτε ποιεῖν οὔτε πάσχειν δύναται. ὥστε οὐδὲ ἀσώματον ἀσωμάτου ποιητικόν ἐστιν.
M 9.224
וכך גם האפשרויות המוצלבות, כלומר גוף כסיבת חסר גוף או חסר גוף כסיבת גוף. הגוף אינו מכיל בתוכו את טבעו של חסר הגוף, וחסר הגוף אינו מכיל את טבע הגוף. לכן שום אחד מהם אינו יכול להתכונן מן האחר.
M 9.224
οὕτως δὲ οὐδὲ τὸ ἐναλλάξ, τουτέστι σῶμα ἀσωμάτου ἢ ἀσώματον σώματος. τό τε γὰρ σῶμα οὐκ ἔχει ἐν αὑτῷ τὴν τοῦ ἀσωμάτου φύσιν, τὸ τε ἀσώματον οὐκ ἐμπεριεῖχε τὴν τοῦ σώματος φύσιν. διόπερ οὐδέτερον ἐξ οὐδετέρου συστῆναι δυνατόν ἐστιν,
M 9.225
כשם שמדולב אינו נוצר סוס, משום שטבע הסוס אינו נמצא בדולב, ומסוס אינו מתכונן אדם, משום שטבע האדם אינו נמצא בסוס, כך לעולם לא ייווצר חסר גוף מתוך גוף, מפני שטבע חסר הגוף אינו נמצא בגוף; וגם להפך, גוף לא ייווצר מחסר גוף.
M 9.225
ἀλλ’ ὡς ἐκ πλατάνου οὐ γίνεται ἵππος διὰ τὸ μὴ εἶναι ἐν τῇ πλατάνῳ τὴν τοῦ ἵππου φύσιν, οὐδὲ ἐξ ἵππου συνίσταται ἄνθρωπος διὰ τὸ μὴ εἶναι ἐν τῷ ἵππῳ τὴν τοῦ ἀνθρώπου φύσιν, οὕτως οὐδὲ ἐκ σώματος ἔσται ποτ’ ἂν τὸ ἀσώματον διὰ τὸ μὴ εἶναι ἐν τῷ σώματι τὴν τοῦ ἀσωμάτου φύσιν, οὐδὲ ἀνάπαλιν ἐκ τοῦ ἀσωμάτου τὸ σῶμα.
M 9.226
ואפילו יהיה האחד בתוך האחר, עדיין לא יתהווה האחד מן האחר. אם כל אחד מהם כבר קיים, אין הוא מתהווה מן האחר אלא כבר נמצא בהוויה; ומה שכבר <נמצא> בהוויה אינו מתהווה, מפני שההתהוות היא הדרך אל ההוויה. לכן גוף אינו סיבת חסר גוף וחסר גוף אינו סיבת גוף; ומכאן נובע שאין שום סיבה.
M 9.226
καίτοι κἂν ᾖ τὸ ἕτερον ἐν τῷ ἑτέρῳ, πάλιν οὐ γενήσεται τὸ ἕτερον ἐκ τοῦ ἑτέρου. εἰ γὰρ ὄν ἐστιν ἑκάτερον, ἐκ τοῦ ἑτέρου οὐ γίνεται, ἀλλ’ ἤδη ἔστιν ἐν τῷ εἶναι, ἤδη δὲ ὂν <ἐν> τῷ εἶναι οὐ γίνεται διὰ τὸ τὴν γένεσιν ὁδὸν ὑπάρχειν εἰς τὸ εἶναι. οὐδὲ σῶμα οὖν ἀσωμάτου ἢ ἀσώματον σώματός ἐστιν αἴτιον· ᾧ ἀκολουθεῖ τὸ μηδὲν εἶναι αἴτιον.
M 9.227
ושוב, אם דבר הוא סיבת דבר אחר, או שהנח הוא סיבת הנח, הנע סיבת הנע, הנע סיבת הנח, או הנח סיבת הנע. אך הנח אינו יכול להיות סיבת מנוחתו של הנח, הנע אינו סיבת תנועתו של הנע, הנח אינו סיבת מנוחתו של הנע, ואף לא להפך, כפי שנציג.
M 9.227
Καὶ πάλιν· εἰ ἔστι τί τινος αἴτιον, ἤτοι τὸ μένον τοῦ μένοντος αἴτιόν ἐστιν ἢ τὸ κινούμενον τοῦ κινουμένου ἢ τὸ κινούμενον τοῦ μένοντος ἢ τὸ μένον τοῦ κινουμένου· οὔτε δὲ τὸ μένον τῷ μένοντι γένοιτ’ ἂν μονῆς αἴτιον, οὔτε τὸ κινούμενον τῷ κινουμένῳ κινήσεως, οὔτε τὸ μένον τῷ κινουμένῳ μονῆς, οὔτε ἐναλλάξ, ὡς παραστήσομεν·
M 9.228
לכן אין סיבה כלשהי. הנח לא יהיה סיבת מנוחתו של הנח, והנע לא יהיה סיבת תנועתו של הנע, בשל אי־ההבחנה ביניהם. כאשר שניהם נחים באותה מידה או נעים באותה מידה, לא נאמר שזה סיבת מנוחתו או תנועתו של זה יותר משזה סיבת מנוחתו או תנועתו של זה. אם האחד, מפני שהוא נע, הוא סיבת תנועת האחר, הרי שגם האחר נע באותו אופן ולכן ייקרא מעניק תנועה לראשון. למשל, הגלגל נע וגם מסובב הגלגל נע; מדוע נאמר שמסובב הגלגל נע בגלל הגלגל יותר מאשר שהגלגל נע בגלל מסובב הגלגל? שהרי אם אחד מהם לא ינוע, גם האחר לא ינוע. לכן, אם הסיבה היא הדבר שבנוכחותו נוצרת התוצאה, ומאחר שהתוצאה נוצרת בנוכחות שניהם ואינה מתממשת לא בהיעדר הגלגל ולא בהיעדר מסובבו, יש לומר שלא יותר מסובב הגלגל הוא סיבת תנועת הגלגל מאשר הגלגל סיבת תנועת מסובבו.
M 9.228
οὐκ ἄρα ἔστι τι αἴτιον. τὸ μὲν οὖν μένον τῷ μένοντι μονῆς καὶ τὸ κινούμενον τῷ κινουμένῳ κινήσεως οὐκ ἂν ὑπάρχοι αἴτιον δι’ ἀπαραλλαξίαν. ἀμφοτέρων γὰρ ἐπ’ ἴσης μενόντων ἢ ἀμφοτέρων κατ’ ἴσον κινουμένων οὐ μᾶλλον τόδε τῷδε ἐροῦμεν εἶναι αἴτιον μονῆς καὶ κινήσεως ἢ τόδε τῷδε. εἰ γὰρ τὸ ἕτερον, ὅτι κινεῖται, τῷ ἑτέρῳ τῆς κινήσεως αἴτιον ὑπάρχει, ἐπεὶ καὶ τὸ ἕτερον ὡσαύτως κινεῖται, λεχθήσεται τῷ λοιπῷ κινήσεως εἶναι παρεκτικόν. οἷον κινεῖται ὁ τροχός, κινεῖται δὲ καὶ ὁ τροχηλάτης· τί οὖν μᾶλλον διὰ τὸν τροχὸν καὶ ὁ τροχηλάτης κινεῖται ἢ ἀνάπαλιν διὰ τὸν τροχηλάτην ὁ τροχός; εἴ γέ τοι τὸ ἕτερον μὴ κινοῖτο, οὐδὲ τὸ λειπόμενον κινήσεται. ὅθεν εἰ αἴτιόν ἐστιν οὗ παρόντος γίνεται τὸ ἀποτέλεσμα, ἐπεὶ ἀμφοτέρων παρόντων γίνεται τὸ ἀποτέλεσμα καὶ οὔτε τοῦ τροχοῦ ἀπόντος τελειοῦται οὔτε τοῦ τροχηλάτου, ῥητέον μὴ μᾶλλον τὸν τροχηλάτην αἴτιον εἶναι τῆς κινήσεως τῷ τροχῷ ἢ τὸν τροχὸν τῷ τροχηλάτῃ.
M 9.229
ושוב, העמוד נח וגם הקורה שעליו נחה. אך לא יותר יש לומר שהקורה נחה בגלל העמוד מאשר שהעמוד נח בגלל הקורה; שהרי כשמסירים אחד מהם, גם האחר נופל. לכן לא נאמר שהנח הוא סיבת מנוחת הנח או שהנע הוא סיבת תנועת הנע.
M 9.229
καὶ πάλιν μένει ὁ στῦλος, μένει δὲ καὶ τὸ ἐπιστύλιον. ἀλλ’ οὐ μᾶλλον διὰ τὸν στῦλον ῥητέον μένειν τὸ ἐπιστύλιον ἢ διὰ τὸ ἐπιστύλιον τὸν στῦλον· τοῦ ἑτέρου γοῦν ἀρθέντος καὶ τὸ ἕτερον καταφέρεται. ὥστε τὸ μὲν μένον τῷ μένοντι μονῆς καὶ τὸ κινούμενον τῷ κινουμένῳ κινήσεως διὰ τοῦτο οὐκ ἂν εἴποιμεν αἴτιον.
M 9.230
בדומה לכך, גם הנח אינו סיבת תנועת הנע, והנע אינו סיבת מנוחת הנח, בגלל ניגוד טבעם. כשם שהקר, שאינו מכיל את טבע החם, לעולם אינו יכול לחמם, והחם, שאינו מכיל את טבע הקר, לעולם אינו יכול לקרר, כך גם הנע, שאינו מכיל את טבע הנח, לעולם אינו יכול ליצור מנוחה, ואף לא להפך.
M 9.230
ὡσαύτως δὲ οὐδὲ τὸ μένον τῷ κινουμένῳ κινήσεως ἢ τὸ κινούμενον τῷ μένοντι μονῆς δι’ ἐναντιότητα φύσεως· καθὰ γὰρ τὸ ψυχρὸν οὐκ ἔχον τὸν τοῦ θερμοῦ λόγον οὐδέποτε δύναται θερμαίνειν, καὶ ὡς τὸ θερμὸν μὴ ἔχον τὸν τοῦ ψυχροῦ λόγον οὐδέποτε δύναται ψύχειν, οὕτως οὐδὲ τὸ κινούμενον, μὴ ἔχον τὸν τοῦ μένοντος λόγον, οὐδέποτε δύναται μονῆς εἶναι ποιητικόν, ἢ τὸ ἀνάπαλιν.
M 9.231
אם אפוא הנח אינו סיבת מנוחתו של הנח, הנע אינו סיבת תנועתו של הנע, הנח אינו סיבת תנועתו של הנע והנע אינו סיבת מנוחתו של הנח, ואין אפשרות אחרת שאפשר להוסיף במחשבה, יש לומר שאין שום סיבה.
M 9.231
ἀλλ’ εἴπερ οὔτε τὸ μένον τῷ μένοντι μονῆς ἐστιν αἴτιον οὔτε τὸ κινούμενον τῷ κινουμένῳ κινήσεως οὔτε τὸ μένον τῷ κινουμένῳ τοῦ κινεῖσθαι οὔτε τὸ κινούμενον τῷ μένοντι τοῦ μένειν, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν ἄλλο τι προσεπινοεῖν, λεκτέον μηδὲν ὑπάρχειν αἴτιον.
M 9.232
נוסף על כך, אם דבר הוא סיבת דבר אחר, או שהקיים בו־זמנית הוא סיבת הקיים בו־זמנית, הקודם סיבת המאוחר, או המאוחר סיבת הקודם. אך לא הקיים בו־זמנית הוא סיבת הקיים בו־זמנית, לא הקודם סיבת המאוחר ולא המאוחר סיבת הקודם, כפי שנציג. לכן אין סיבה כלשהי.
M 9.232
Πρὸς τούτοις, εἰ ἔστι τί τινος αἴτιον, ἤτοι τὸ ἅμα ὂν τοῦ ἅμα ὄντος ἐστὶν αἴτιον ἢ τὸ πρότερον τοῦ ὕστερον ἢ τὸ ὕστερον τοῦ πρότερον· οὔτε δὲ τὸ ἅμα ὂν τοῦ ἅμα ὄντος αἴτιόν ἐστιν οὔτε τὸ πρότερον τοῦ ὕστερον οὔτε τὸ ὕστερον τοῦ πρότερον, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τι αἴτιον.
M 9.233
הקיים בו־זמנית אינו יכול להיות סיבת הקיים בו־זמנית, מפני ששניהם מתקיימים יחד, וזה אינו מוליד את זה יותר משזה מוליד את זה, שכן לשניהם קיום שווה.
M 9.233
τὸ μὲν οὖν ἅμα ὂν τοῦ ἅμα ὄντος οὐ δύναται τυγχάνειν αἴτιον διὰ τὸ συνυπάρχειν ἀμφότερα καὶ μὴ μᾶλλον τόδε τοῦδε γεννητικὸν ὑπάρχειν ἢ τόδε τοῦδε, ἑκατέρου τὴν ἴσην ὕπαρξιν ἔχοντος.
M 9.234
גם הקודם אינו יכול לפעול את המאוחר. אם בשעה שהסיבה קיימת עדיין אין הדבר שהיא סיבתו, גם היא עדיין אינה סיבה משום שאין לה הדבר שהיא סיבתו, וגם האחר עדיין אינו תוצאה משום שהדבר שהוא תוצאתו אינו נוכח עמו. שני הדברים הם יחסיים, והיחסיים חייבים בהכרח להתקיים יחד זה עם זה, ולא שאחד יקדם והאחר יאחר.
M 9.234
οὐδὲ τὸ πρότερον δὲ ἔσται τοῦ ὕστερον γενομένου ποιητικόν. εἰ γὰρ ὅτε ἔστι τὸ αἴτιον, οὔπω ἔστι τὸ οὗ ἐστιν αἴτιον, οὔτε ἐκεῖνο ἔτι αἴτιόν ἐστι, μὴ ἔχον τὸ οὗ αἴτιόν ἐστιν, οὔτε τοῦτο ἔτι ἀποτέλεσμα, μὴ συμπαρόντος αὐτῷ τοῦ οὗ ἀποτέλεσμά ἐστι· τῶν γὰρ πρός τι ἑκάτερόν ἐστι τούτων, καὶ τὰ πρός τι κατ’ ἀνάγκην δεῖ συνυπάρχειν ἀλλήλοις καὶ οὐ τὸ μὲν προηγεῖσθαι τὸ δὲ ὑστερεῖν.
M 9.235
נותר אפוא לומר שהמאוחר נעשה סיבת הקודם. אך זה האבסורדי מכול ודרכם של אנשים ההופכים את הדברים: יהיה עלינו לומר שהתוצאה קדומה מן הדבר הפועל אותה, ומשום כך אינה תוצאה כלל, שכן אין לה הדבר שהיא תוצאתו. כשם שטיפשי לומר שבן קדום מאביו ושהקציר קודם בזמן לזריעה, כך תמים לקבוע ש[דבר־מה] שטרם קיים הוא סיבת הדבר שכבר קיים.
M 9.235
λείπεται οὖν τὸ ὕστερον λέγειν τοῦ προτέρου αἴτιον γίνεσθαι. ὅπερ ἐστὶν ἀτοπώτατον καὶ ἀνδρῶν τὰ πράγματα ἀναστρεφόντων· δεήσει γὰρ τὸ ἀποτέλεσμα πρεσβύτερον λέγειν τοῦ ποιοῦντος αὐτό, διὰ δὲ τοῦτο μηδ’ ὅλως ἀποτέλεσμα τυγχάνειν ὡς ἂν μὴ ἔχον τὸ οὗ ἐστιν ἀποτέλεσμα. ὅνπερ οὖν τρόπον ἠλίθιόν ἐστι τὸ λέγειν υἱὸν μὲν πατρὸς εἶναι πρεσβύτερον, ἄμητον δὲ σπόρου προήκειν τοῖς χρόνοις, οὕτως εὔηθες τὸ ἀξιοῦν [τι] αἴτιον εἶναι τοῦ ἤδη ὄντος τὸ μήπω ὄν.
M 9.236
אך אם לא הקיים בו־זמנית הוא סיבת הקיים בו־זמנית, לא הקודם סיבת המאוחר ולא המאוחר סיבת הקודם, ואין אפשרות מלבד אלה, לא תהיה סיבה כלשהי.
M 9.236
ἀλλ’ εἰ μήτε τὸ ἅμα ὂν τοῦ ἅμα ὄντος μήτε τὸ πρότερον τοῦ ὑστέρου μήτε τὸ ὕστερον τοῦ προτέρου ἐστὶν αἴτιον, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, οὐκ ἂν εἴη τι αἴτιον.
M 9.237
ועוד, אם דבר הוא סיבת דבר אחר, הוא סיבה או מכוחו שלו בלבד, בשלמות ובאופן עצמאי, או שהוא זקוק לשיתוף הפעולה של החומר המופעל, כך שהתוצאה נחשבת כמתהווה מתוך הצטרפות משותפת של שניהם.
M 9.237
Καὶ μὴν εἰ ἔστι τι αἴτιον, ἤτοι αὐτοτελῶς καὶ ἰδίᾳ μόνον προσχρώμενον δυνάμει τινός ἐστιν αἴτιον, ἢ συνεργοῦ πρὸς τοῦτο δεῖται τῆς πασχούσης ὕλης, ὥστε τὸ ἀποτέλεσμα κατὰ κοινὴν ἀμφοτέρων νοεῖσθαι σύνοδον.
M 9.238
אם הוא פועל דבר מכוחו שלו בלבד, בשלמות ובאופן עצמאי, היה עליו, כל עוד הוא מחזיק בעצמו ובכוחו, ליצור תמיד את התוצאה — ולא לפעול במקרים אחדים ולהישאר חסר פעולה באחרים.
M 9.238
καὶ εἰ μὲν αὐτοτελῶς καὶ ἰδίᾳ προσχρώμενον δυνάμει ποιεῖν τι πέφυκεν, ὤφειλε διὰ παντός ἑαυτὸ ἔχον καὶ τὴν ἰδίαν δύναμιν πάντοτε ποιεῖν τὸ ἀποτέλεσμα καὶ μὴ ἐφ’ ὧν μὲν ποιεῖν ἐφ’ ὧν δὲ ἀπρακτεῖν.
M 9.239
ואם, כפי שאומרים אחדים מן הדוגמטיקנים, הסיבה אינה מן הדברים המוחלטים והנבדלים אלא מן היחסיים — משום שגם היא נבחנת ביחס למה שמושפע, ומה שמושפע ביחס אליה — תתעורר תוצאה חמורה יותר.
M 9.239
εἰ δέ, ὡς φασί τινες τῶν δογματικῶν, οὐ τῶν ἀπολελυμένων καὶ ἀφεστηκότων ἐστίν, ἀλλὰ τῶν πρός τι διὰ τὸ καὶ αὐτὸ πρὸς τῷ πάσχοντι θεωρεῖσθαι καὶ τὸ πάσχον πρὸς αὐτῷ, χεῖρόν τι ἀνακύψει.
M 9.240
שכן אם כל אחד משני הדברים — האחד פועל והאחר מושפע — נתפס ביחס למשנהו, יהיה מושג אחד אך יזכה לשני שמות, ׳הפועל׳ ו׳המושפע׳. ומשום כך הכוח הפעיל לא יהיה מצוי בו יותר משהוא מצוי במה שנאמר עליו שהוא מושפע. כשם שהוא אינו יכול לפעול דבר בלי מה שנאמר עליו שהוא מושפע, כך גם מה שנאמר עליו שהוא מושפע אינו יכול להיות מושפע בלי נוכחותו של הראשון.
M 9.240
εἰ γὰρ τὸ ἕτερον πρὸς τῷ ἑτέρῳ νοεῖται, ὧν τὸ μὲν ποιοῦν τὸ δὲ πάσχον, ἔσται μία μὲν ἔννοια, δυεῖν δ’ ὀνομάτων τεύξεται, τοῦ τε ποιοῦντος καὶ πάσχοντος· καὶ διά τοῦτο οὐ μᾶλλον ἐν αὐτῷ ἢ ἐν τῷ λεγομένῳ πάσχειν ἐγκείσεται ἡ δραστήριος δύναμις. ὡς γὰρ αὐτὸ οὐδὲν δύναται ποιεῖν χωρὶς τοῦ λεγομένου πάσχειν, οὕτως οὐδὲ τὸ λεγόμενον πάσχειν δύναται χωρὶς τῆς ἐκείνου παρουσίας πάσχειν.
M 9.241
מכאן נובע שהכוח הפעיל המביא לתוצאה אינו מונח בפועל יותר משהוא מונח במושפע. למשל — שכן הדבר הנאמר יתבהר באמצעות דוגמה — אם האש היא סיבת הבעירה, או שהיא מחוללת את הבעירה מעצמה ובהסתמכה על כוחה שלה בלבד, או שהיא זקוקה לשם כך לשיתוף הפעולה של החומר הנשרף.
M 9.241
ὥσθ᾿ ἕπεται τὸ μὴ μᾶλλον ἐν αὐτῷ ἢ ἐν τῷ πάσχοντι ὑποκεῖσθαι τὴν δραστήριον τοῦ ἀποτελέσματος δύναμιν. οἷον (ἔσται γὰρ σαφὲς τὸ λεγόμενον ἐπὶ ὑποδείγματος), εἴπερ τὸ πῦρ καύσεως ἐστιν αἴτιον, ἤτοι αὐτοτελῶς καὶ τῇ ἰδίᾳ μόνον προσχρώμενον δυνάμει καύσεως ἐστι ποιητικόν, ἢ συνεργοῦ δεῖται πρὸς τοῦτο τῆς καιομένης ὕλης.
M 9.242
אם היא מחוללת את הבעירה מעצמה ומסתפקת בטבעה שלה, היה עליה, מאחר שטבעה שלה מצוי בה תמיד, לבעור תמיד. אך אין היא בוערת תמיד, אלא שורפת דברים אחדים ואינה שורפת אחרים; לכן אין היא שורפת מעצמה ובהסתמכה על טבעה שלה.
M 9.242
καὶ εἰ μὲν αὐτοτελῶς καὶ τῇ ἰδίᾳ φύσει ἀρκούμενον ποιεῖ τὴν καῦσιν, ἐχρῆν καὶ πάντοτε ἔχον αὐτὸ τὴν ἰδίαν φύσιν διὰ παντὸς καίειν. οὐχὶ δὲ πάντοτε καίει, ἀλλὰ τινὰ μὲν καίει τινὰ δὲ οὐ καίει· οὐκ ἄρα αὐτοτελῶς καὶ τῇ ἰδίᾳ φύσει προσχρώμενον καίει.
M 9.243
אך אם היא שורפת בצירוף התאמתם של גזרי העץ להישרף, מניין לנו לומר שהיא סיבת הבעירה ולא התאמת העצים? שהרי כשם שבהעדרה אין בעירה, כך גם בהעדר התאמת העצים אין בעירה. ואם היא סיבה מפני שבנוכחותה מתהווה התוצאה ובהעדרה אינה מתהווה, הרי משני הטעמים הללו גם ההתאמה תהיה סיבה.
M 9.243
εἰ δὲ σὺν τῇ ἐπιτηδειότητι τῶν καιομένων ξύλων, πόθεν ἔχομεν λέγειν, ὅτι αὐτό ἐστι τῆς καύσεως αἴτιον, ἀλλ᾿ οὐχ ἡ ἐπιτηδειότης τῶν ξύλων; ὃν γὰρ τρόπον μὴ ὄντος αὐτοῦ οὐ γίνεται καῦσις, οὕτω καὶ τῆς ἐπιτηδειότητος τῶν ξύλων ἀπούσης οὐ γίνεται καῦσις. ταύτῃ τε, εἰ αὐτό ἐστιν αἴτιον, ὅτι παρόντος αὐτοῦ γίνεται τὸ ἀποτέλεσμα καὶ ἀπόντος οὐ γίνεται, ἔσται καὶ ἡ ἐπιτηδειότης δι᾿ ἑκάτερον τούτων αἴτιον.
M 9.244
לפיכך, כשם שמאחר שההברה ׳די׳ מורכבת מן האות דלת ומן האות יוטא, מגוחך לומר שהדלת היא סיבת התהוותה של הברה זו ואילו היוטא אינה סיבה, כך, כאשר הבעירה דומה להברה והאש והעצים דומים לאותיות, מגוחך ביותר לומר שהאש היא סיבת הבעירה ואילו העצים אינם סיבתה כלל. שכן הבעירה אינה מתהווה בלי האש ואף לא בלי העצים, כשם שההברה אינה מתהווה בלי הדלת או היוטא.
M 9.244
ὥσπερ οὖν τῆς “δι” συλλαβῆς ἔκ τε τοῦ δέλτα καὶ ἰῶτα συνεστώσης ἄτοπός ἐστιν ὁ λέγων αἴτιον μὲν τοῦ ἀποτελεῖσθαι τὴν τοιαύτην συλλαβὴν τὸ δέλτα, οὐκ αἴτιον δὲ τὸ ἰῶτα, οὕτω συλλαβῇ μὲν ἐοικότος τοῦ καίεσθαι, στοιχείῳ δὲ τοῦ πυρὸς καὶ τῶν ξύλων, ἀτοπώτατός ἐστιν ὁ τὸ μὲν πῦρ αἴτιον λέγων τοῦ καίεσθαι, τὰ δὲ ξύλα μηδαμῶς. οὔτε γὰρ δίχα τοῦ πυρὸς οὔτε χωρὶς τῶν ξύλων γίνεται τὸ καίεσθαι, καθάπερ οὐδὲ ἡ συλλαβὴ χωρὶς τοῦ δέλτα ἢ τοῦ ἰῶτα.
M 9.245
מכאן שוב: אם הסיבה אינה מחוללת דבר לא מעצמה ולא בצירוף התאמתו של המושפע, הסיבה אינה מחוללת דבר.
M 9.245
ὅθεν πάλιν εἰ μήτε αὐτοτελῶς ποιητικόν τινός ἐστι τὸ αἴτιον μήτε σὺν ἐπιτηδειότητι τοῦ πάσχοντος, οὐδενὸς ποιητικόν ἐστι τὸ αἴτιον.
M 9.246
ועוד, אם הסיבה קיימת, יש לה כוח פעיל אחד או כוחות פעילים רבים. אך אין היא יכולה להיות בעלת כוח אחד, כפי שנראה, ואף לא בעלת כוחות רבים, כפי שנלמד; לכן אין דבר שהוא סיבה.
M 9.246
Ἔτι εἰ ἔστι τὸ αἴτιον, ἤτοι μίαν ἔχει τὴν δραστήριον δύναμιν ἢ πολλάς· οὔτε δὲ μίαν ἔχειν δύναται, ὡς παραστήσομεν, οὔτε πολλάς, ὡς διδάξομεν· οὐκ ἄρα τι ἔστιν αἴτιον.
M 9.247
אין לה כוח אחד, שהרי אילו היה לה כוח אחד, היה עליה להשפיע על כל הדברים באותו אופן ולא באופנים שונים. למשל, השמש שורפת את האזורים סביב אתיופיה, מחממת את אזורנו ורק מאירה על ההיפרבוראים; היא מקשה טיט אך ממיסה שעווה, מלבינה בגדים אך משחירה את פני עורנו, מאדימה פירות אחדים, ולנו היא נעשית סיבת הראייה ואילו לעופות הלילה, כגון ינשופים ועטלפים, סיבת אי־הראייה. לכן אילו היה לה כוח אחד, היה עליה לעשות אותו דבר בכל המקרים; אך אין היא עושה אותו דבר בכל המקרים, ולכן אין לה כוח אחד.
M 9.247
μίαν μὲν γὰρ οὐκ ἔχει δύναμιν, ἐπείπερ εἰ μίαν εἶχεν, ὤφειλε πάντα ὁμοίως διατιθέναι καὶ μὴ διαφερόντως. οἷον ὁ ἥλιος καίει μὲν τὰ περὶ τὴν Αἰθιοπίαν μέρη, θάλπει δὲ τὰ πρὸς ἡμᾶς, καταυγάζει δὲ μόνον τοὺς Ὑπερβορέους, καὶ πήττει μὲν τὸν πηλόν, τήκει δὲ τὸν κηρόν, καὶ λευκαίνει μὲν τὰ ἐσθήματα, μελαίνει δὲ τὴν ἡμετέραν ἐπιφάνειαν, ἐρυθαίνει δὲ καρπούς τινας, καὶ ἡμῖν μὲν τοῦ ὁρᾶν αἴτιος γίνεται, τοῖς νυκτινόμοις δὲ τῶν ὀρνίθων, οἷον γλαυξὶ καὶ νυκτερίσι, τοῦ μὴ ὁρᾶν. ὥστε εἰ μίαν εἶχε δύναμιν, ὤφειλε ταὐτὸν ἐπὶ πάντων ποιεῖν· οὐχὶ δὲ ταὐτὸν ἐπὶ πάντων ποιεῖ· οὐκ ἄρα μίαν ἔχει δύναμιν.
M 9.248
ואולם גם כוחות רבים אין לה, שכן היה על כולם לפעול על כל הדברים: למשל, לשרוף את הכול, להתיך את הכול או להקשות את הכול. ואם אין לה לא כוח אחד ולא כוחות רבים, אין היא יכולה להיות סיבתו של דבר.
M 9.248
καὶ μὴν οὐδὲ πολλάς, ἐπεὶ ἐχρῆν πάσας ἐπὶ πάντων ἐνεργεῖν, οἷον πάντα φλέγειν ἢ πάντα χεῖν ἢ πάντα πηγνύναι. εἰ δὲ μήτε μίαν ἔχει δύναμιν μήτε πολλάς, οὐκ ἂν εἴη τινὸς αἴτιον.
M 9.249
אכן, הדוגמטיקנים רגילים להשיב לכך ולומר שהתוצאות שמחוללת אותה סיבה משתנות מטבען בהתאם לדברים המושפעים ולמרחקים, כמו במקרה השמש. בהיותה קרובה לאתיופים היא נראית שורפת; בריחוקה המתון מאיתנו — מחממת; ובהיותה רחוקה מאוד מן ההיפרבוראים אין היא מחממת כלל אלא רק מאירה.
M 9.249
Ναί, ἀλλ’ εἰώθασι πρὸς τοῦτο ὑποτυγχάνειν οἱ δογματικοί, λέγοντες ὅτι παρά τὰ πάσχοντα καὶ τὰ διαστήματα πέφυκεν ἐξαλλάσσεσθαι τὰ γινόμενα ὑπὸ τοῦ αὐτοῦ αἰτίου ἀποτελέσματα, καθάπερ τοῦ ἡλίου. σύνεγγυς μὲν γὰρ ὢν τοῖς Αἰθίοψιν ἔοικε καίειν, μετρίως δὲ ἡμῶν ἀφεστηκὼς θάλπειν, πολὺ δὲ τῶν Ὑπερβορέων κεχωρισμένος θάλπει μὲν οὐδαμῶς, καταυγάζει δὲ μόνον·
M 9.250
והיא מקשה את הטיט בכך שהיא מאדה את היסוד המימי מתוך היסוד הארצי, אך ממיסה את השעווה משום שאין לה תכונתו המיוחדת של הטיט.
M 9.250
καὶ πήττει μὲν τὸν πηλὸν τὸ ὑδατῶδες τοῦ γεώδους ἐξατμίζων, τήκει δὲ τὸν κηρὸν διὰ τὸ μὴ ἔχειν τὴν τοῦ πηλοῦ ἰδιότητα.
M 9.251
המשתמשים בתשובה זו מודים לנו כמעט בלי מאבק שהפועל אינו דבר נפרד מן המושפע. שהרי אם השעווה נמסה לא בגלל השמש אלא בגלל התכונה המיוחדת של טבעה, ברור שלא האחד הוא סיבת ההמסה לאחר, אלא צירופם של שניהם, השמש והשעווה. ואם מפגש שניהם מחולל את התוצאה, כלומר את ההמסה, אין השעווה נמסה בגלל השמש יותר משהשמש ממיסה בגלל השעווה. ומגוחך לייחס תוצאה המתהווה מפגישתם של שני דברים לא לשניהם, אלא להעיד עליה לטובת אחד מהם בלבד.
M 9.251
οἱ δὴ χρώμενοι τῇ τοιαύτῃ ὑποτεύξει σχεδὸν ἀμάχως ἡμῖν συγχωροῦσι τὸ μὴ ἕτερον εἶναι τοῦ πάσχοντος τὸ ποιοῦν. εἰ γὰρ οὐ διὰ τὸν ἥλιον γίνεται ἡ τῆξις τοῦ κηροῦ, ἀλλὰ διὰ τὴν ἰδιότητα τῆς περὶ τὸν κηρὸν φύσεως, φανερὸν ὡς οὐδὲ τὸ ἕτερον αἴτιόν ἐστι τῆς τήξεως τῷ κηρῷ, ἡ δὲ ἀμφοτέρων συνέλευσις, τοῦ τε ἡλίου καὶ τοῦ κηροῦ. τῆς δὲ ἀμφοτέρων συνόδου ποιούσης τὸ ἀποτέλεσμα, τουτέστι τὴν τῆξιν, οὐ μᾶλλον διὰ τὸν ἥλιον ὁ κηρὸς τήκεται ἢ διὰ τὸν κηρὸν ὁ ἥλιος τήκει. οὕτω τε ἄτοπον τὸ ἐκ συνόδου δυεῖν γινόμενον ἀποτέλεσμα μὴ τοῖς δυσὶν ἀνατιθέναι, τῷ δὲ ἑτέρῳ μόνῳ προσμαρτυρεῖν.
M 9.252
ועוד, אם דבר־מה הוא סיבתו של דבר־מה, או שהוא נפרד מן החומר המושפע או שהוא מצוי עמו. אך בהיותו נפרד ממנו אין הוא יכול להיות סיבת היותו מושפע, ואף לא בהיותו מצוי עמו, כפי שנראה; לכן אין דבר שהוא סיבתו של דבר.
M 9.252
Καὶ μὴν εἰ ἔστι τί τινος αἴτιον, ἤτοι κεχώρισται τῆς πασχούσης ὕλης ἢ σύνεστιν αὐτῇ· οὔτε δὲ κεχωρισμένον αὐτῆς δύναται τυγχάνειν αἴτιον τοῦ πάσχειν αὐτὴν οὔτε συνὸν αὐτῇ, καθὼς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τί τινος αἴτιον.
M 9.253
כשהוא נפרד מן החומר, ברור מיד שאין הוא סיבה, מאחר שהדבר שביחס אליו הוא נקרא סיבה אינו נוכח; וגם אותו דבר אינו מושפע, מאחר שהפועל אינו נוכח יחד עמו.
M 9.253
καὶ δὴ κεχωρισμένον μὲν αὐτῆς αὐτόθεν οὔτε αὐτὸ αἴτιόν ἐστι, μὴ παρούσης τῆς πρὸς ἣν λέγεται αἴτιον, οὔτε ἐκείνη πάσχει, μὴ συμπαρόντος τοῦ ποιοῦντος.
M 9.254
אך אם האחד מצטרף לאחר, או שהנקרא סיבה פועל בלבד ואינו מושפע, או שהוא פועל ומושפע כאחד. ואם הוא פועל ומושפע כאחד, כל אחד מהם יהיה הן פועל הן מושפע: במידה שהוא פועל, החומר יהיה המושפע; ובמידה שהחומר פועל, הוא יהיה המושפע. וכך הפועל לא יהיה פועל יותר משהוא מושפע, והמושפע לא יהיה מושפע יותר משהוא פועל; וזה אבסורדי.
M 9.254
εἰ δὲ συνδυάζει τὸ ἕτερον τῷ ἑτέρῳ, ἤτοι αὐτὸ μόνον ποιεῖ τὸ λεγόμενον αἴτιον ὑπάρχειν, οὐχὶ δὲ πάσχει, ἢ ποιεῖ ἅμα καὶ πάσχει. καὶ εἰ μὲν ἅμα ποιεῖ καὶ πάσχει, ἑκάτερον ἔσται ποιοῦν τε καὶ πάσχον· ᾗ μὲν γὰρ αὐτὸ ποιεῖ, ἔσται πάσχουσα ἡ ὕλη, ᾗ δὲ ἡ ὕλη ποιεῖ, ἔσται ἐκεῖνο τὸ πάσχον. καὶ οὕτως οὐ μᾶλλον τὸ ποιοῦν γενήσεται ποιοῦν ἢ πάσχον, καὶ τὸ πάσχον οὐ μᾶλλον ἔσται πάσχον ἢ ποιοῦν· ὅπερ ἄτοπον.
M 9.255
ואם הוא פועל אך אינו מושפע בתגובה, הוא פועל או באמצעות נגיעה בלבד, כלומר במשטח, או באמצעות חדירה. אולם דבר הפוגע מבחוץ ונצמד לחומר המושפע רק במשטחו לא יוכל לפעול עליו דבר; שהרי המשטח הוא חסר גוף, ומה שחסר גוף אינו עשוי לפעול או להיות מושפע.
M 9.255
εἰ δὲ ποιεῖ μέν, οὐκ ἀντιπάσχει δέ, ἤτοι κατὰ ψιλὴν ψαῦσιν, τουτέστι τὴν κατ᾿ ἐπιφάνειαν, ποιεῖ, ἢ κατὰ διάδοσιν. καὶ ἔξωθεν μὲν προσπίπτον καὶ κατὰ ψιλὴν τὴν ἐπιφάνειαν παραβαλλόμενον τῇ πασχούσῃ ὕλῃ οὐ δυνήσεταί τι ποιεῖν· ἡ γὰρ ἐπιφάνεια ἀσώματός ἐστιν, τὸ δ᾿ ἀσώματον οὔτε ποιεῖν οὔτε πάσχειν πέφυκεν.
M 9.256
לכן הסיבה לא תוכל לפעול דבר על החומר באמצעות היצמדות למשטח בלבד. אך גם אין היא יכולה לפעול באמצעות חדירה. שכן היא תעבור או דרך גופים מוצקים או דרך נקבוביות כלשהן הנתפסות בשכל ואינן נתפסות בחושים. אולם דרך גופים מוצקים אין היא יכולה לנוע.
M 9.256
οὐκ ἄρα κατὰ ψιλὴν παραβαλλόμενον τὴν ἐπιφάνειαν τὸ αἴτιον τῇ ὕλῃ τι ποιεῖν δυνήσεται. καὶ μὴν οὐδὲ κατὰ διάδοσιν οἷόν τέ ἐστιν αὐτὸ δρᾶν. ἤτοι γὰρ διὰ στερεῶν σωμάτων διίξεται ἢ διὰ νοητῶν τινῶν καὶ ἀναισθήτων πόρων. ἀλλὰ διὰ μὲν στερεῶν σωμάτων οὐκ ἂν φέροιτο·
M 9.257
שהרי גוף אינו יכול לעבור דרך גוף. ואם היא עוברת דרך נקבוביות כלשהן, עליה לפעול כאשר היא פוגעת במשטחים התוחמים את הנקבוביות. אך המשטחים חסרי גוף, וסביר שמה שחסר גוף אינו פועל ואינו מושפע. לכן הסיבה גם אינה פועלת באמצעות חדירה. מכאן נובע שאין היא סיבה כלל.
M 9.257
σῶμα γὰρ διὰ σώματος οὐ δύναται χωρεῖν. εἰ δὲ διὰ πόρων τινῶν, ὀφείλει ταῖς περιγραφούσαις τοὺς πόρους ἐπιφανείαις προσπῖπτον ποιεῖν. ἀλλ’ αἱ γε ἐπιφάνειαί εἰσιν ἀσώματοι, καὶ τὸ ἀσώματον οὔτε ποιεῖν οὔτε πάσχειν εὔλογόν ἐστιν. τοίνυν οὐδὲ κατὰ διάδοσιν ποιεῖ τὸ αἴτιον. ᾧ ἕπεται τὸ μηδ’ ὅλως αἴτιον αὐτὸ τυγχάνειν.
M 9.258
אפשר גם לעורר קושי כללי יותר, הנוגע הן לפועל הן למושפע, מתוך המגע. כדי שדבר יפעל או יהיה מושפע, עליו לגעת או להיות ננגע; אך דבר אינו יכול לגעת או להיות ננגע, כפי שנראה. לכן לא הפועל ולא המושפע קיימים.
M 9.258
Ἔνεστι δὲ καὶ ἀπὸ τῆς ἁφῆς κοινότερον τῷ τε ποιοῦντι καὶ τῷ πάσχοντι ἐπαπορεῖν. ἴνα γάρ τι ποιήσῃ ἢ πάθῃ, ὀφείλει θιγεῖν ἢ θιχθῆναι· οὐδὲν δὲ οὔτε θιγεῖν οὔτε θιχθῆναι δύναται, καθὼς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἔστιν ἢ τὸ ποιοῦν ἢ τὸ πάσχον.
M 9.259
שכן אם דבר נוגע בדבר־מה ובא עמו במגע, או שכל כולו נוגע בכל כולו, או שחלק נוגע בחלק, או שהשלם נוגע בחלק, או שחלק נוגע בשלם. אך לא חלק בחלק, לא שלם בשלם, לא שלם בחלק ולא להפך נוגעים זה בזה, כפי שנלמד. לכן דבר אינו נוגע בדבר; ואם דבר אינו נוגע בדבר, אין לא מושפע ולא פועל.
M 9.259
εἰ γὰρ ἅπτεταί τί τινος καὶ θιγγάνει, ἤτοι ὅλον ὅλου ἅπτεται ἢ μέρος μέρους ἢ ὅλον μέρους ἢ μέρος ὅλου· οὔτε δὲ μέρος μέρους οὔτε ὅλον ὅλου οὔτε ὅλον μέρους οὔτε ἐναλλὰξ ἅπτεται, καθὼς διδάξομεν· οὐκ ἄρα τί τινος ἅπτεται. καὶ εἰ μηδὲν μηδενὸς ἅπτεται, οὔτε τὸ πάσχον ἔστιν οὔτε τὸ ποιοῦν.
M 9.260
לפי ההיגיון, שלם אינו נוגע בשלם. שכן אם שלם נוגע בשלם, לא יהיה זה מגע אלא התמזגות של שניהם, ושני הגופים יהיו גוף אחד; כי גם חלקיו הפנימיים של האחד יצטרכו לגעת בחלקיו הפנימיים של האחר, הואיל וגם אלה הם חלקים של השלם.
M 9.260
ὅλον μὲν οὖν ὅλου οὐχ ἅπτεται κατὰ λόγον· εἰ γὰρ ὅλον ὅλου ἅπτεται, οὐ θίξις ἔσται ἀλλὰ ἕνωσις ἀμφοτέρων, καὶ τὰ δύο σώματα ἓν ἔσται σῶμα, διὰ τὸ καὶ τοῖς κατὰ βάθος ὀφείλειν τὸ ἕτερον τοῦ ἑτέρου θιγγάνειν διὰ τὸ καὶ ταῦτα τοῦ ὅλου καθεστάναι μέρη.
M 9.261
אך גם חלק אינו יכול לגעת בחלק. שהרי החלק נתפס כחלק ביחסו אל השלם, אך לפי גבולותיו שלו הוא שלם; ולכן שוב, מאותו טעם, או שהחלק השלם ייגע בחלק השלם, או שחלק ייגע בחלק. אם שלם בשלם, הם יתמזגו ושניהם יהיו גוף אחד; ואם חלק בחלק, גם אותו חלק, הנתפס כשלם לפי גבולותיו שלו, ייגע או כולו בכל החלק האחר או בחלק כלשהו של חלק — וכך עד אינסוף. לכן גם חלק אינו נוגע בחלק; ואף שלם אינו נוגע בחלק.
M 9.261
καὶ μὴν οὐδὲ μέρος μέρους θιγγάνειν δυνατόν ἐστιν. τὸ γὰρ μέρος κατὰ μὲν τὴν πρὸς τὸ ὅλον σχέσιν νοεῖται μέρος, κατὰ δὲ τὴν ἰδίαν περιγραφήν ἐστιν ὅλον, πάλιν τε διὰ ταύτην τὴν αἰτίαν ἤτοι τὸ ὅλον μέρος τοῦ ὅλου μέρους ἅψεται ἢ μέρος μέρους. καὶ εἰ μὲν ὅλον ὅλου, ἑνωθήσεται καὶ ἀμφότερα ἓν γενήσεται σῶμα· εἰ δὲ μέρει μέρους, ἐκεῖνο πάλιν τὸ μέρος κατ’ ἰδίαν περιγραφὴν ὅλον νοούμενον ἤτοι ὅλον ὅλου τοῦ μέρους ἅψεται ἢ μέρει τινί τινος μέρους, καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον. οὐ τοίνυν οὐδὲ μέρος μέρους ἅπτεται. καὶ μὴν οὐδὲ ὅλον μέρους.
M 9.262
שכן אם השלם נוגע בחלק, השלם, בהצטמצמו יחד עם החלק, יהיה חלק, והחלק, בהתפשטו יחד עם השלם, יהיה שלם. כי מה ששווה לחלק יקיים את יחסו של החלק, ומה ששווה לשלם — את יחסו של השלם. אך מופרך לחלוטין להפוך את השלם לחלק או לטעון שהחלק שווה לשלם. לכן השלם אינו נוגע בחלק.
M 9.262
εἰ γὰρ τὸ ὅλον τοῦ μέρους ἅψεται, ἔσται καὶ τὸ ὅλον συνυποστελλόμενον τῷ μέρει μέρος καὶ τὸ μέρος ἀντιπαρεκτεινόμενον τῷ ὅλῳ ὅλον· τὸ γὰρ ἴσον τῷ μέρει τὴν τοῦ μέρους εἶχεν ἀναλογίαν, καὶ τὸ ἴσον τῷ ὅλῳ τὴν τοῦ ὅλου. τελέως δὲ ἀπερρωγός ἐστιν ἢ τὸ ὅλον ποιεῖν μέρος ἢ τὸ μέρος ἴσον ἀξιοῦν εἶναι τῷ ὅλῳ. τοίνυν οὐδὲ τὸ ὅλον τοῦ μέρους ἅπτεται.
M 9.263
ועוד, אם השלם נוגע בחלק, הוא יהיה קטן מעצמו ושוב גדול מעצמו; וזה גרוע מן הקודם. שכן אם השלם תופס אותו מקום כמו החלק, הוא יהיה שווה לחלק, ובהיותו שווה לו יהיה קטן מעצמו. ולהפך, אם החלק מתפשט יחד עם השלם, הוא יתפוס אותו מקום כמוהו, ובהחזיקו באותו מקום כמו השלם יהיה גדול מעצמו.
M 9.263
καὶ ἄλλως, εἰ τὸ ὅλον τοῦ μέρους ἅπτεται, ἔσται ἑαυτοῦ μικρότερον καὶ πάλιν ἑαυτοῦ μεῖζον· ὅπερ ἐστὶ τοῦ προτέρου χεῖρον. τό τε γὰρ ὅλον εἰ τὸν αὐτὸν ἐπιλαμβάνει τόπον τῷ μέρει, ἴσον ἔσται τῷ μέρει, ἴσον δὲ τούτῳ γενόμενον μικρότερον ἑαυτοῦ ἔσται· καὶ ἀνάπαλιν τὸ μέρος εἰ ἀντιπαρεκτείνεται τῷ ὅλῳ, τὸν αὐτὸν ἐφέξει τούτῳ τόπον, τῷ δὲ ὅλῳ τὸν αὐτὸν ἐπεσχηκὸς τόπον ἔσται μεῖζον ἑαυτοῦ.
M 9.264
אותו טיעון חל גם במקרה ההפוך: אם השלם אינו יכול לגעת בחלק מן הטעמים שנדונו מעט קודם (§ 262), גם החלק לא יוכל לגעת בשלם. מכאן שאם לא שלם בשלם נוגע, לא חלק בחלק, לא שלם בחלק ולא להפך, שום דבר אינו נוגע בשום דבר. ומשום כך לא יהיה דבר סיבתו של דבר ואף לא יהיה דבר המושפע מדבר.
M 9.264
ὁ δὲ αὐτὸς καὶ ἐπὶ τῆς ἀναστροφῆς ἐστι λόγος· εἰ γὰρ μὴ δύναται τὸ ὅλον τοῦ μέρους ἅπτεσθαι διὰ τὰς μικρῷ πρόσθεν (§ 262) ἐπιλογισθείσας αἰτίας, οὐδὲ τὸ μέρος δυνήσεται τοῦ ὅλου ἅπτεσθαι. ὅθεν εἰ μήτε τὸ ὅλον τοῦ ὅλου ἅπτεται μήτε τὸ μέρος τοῦ μέρους μήτε τὸ ὅλον τοῦ μέρους μήτε ἐναλλάξ, οὐδὲν οὐδενὸς ἅπτεται. διὰ δὲ τοῦτο οὔτε αἴτιόν τί τινος ὑπάρξει, οὔτε πάσχον τι ὑπό τινος.
M 9.265
נוסף על כך, אם דבר נוגע בדבר־מה, או שהוא נוגע בו כשדבר כלשהו, כגון נקבובית או קו, חוצץ ביניהם, או כשאין דבר חוצץ ביניהם. אם דבר חוצץ ביניהם, הוא לא ייגע במה שאומרים שהוא נוגע בו אלא במה שבין שניהם; ואם האחד נוגע באחר בלא ששום דבר חוצץ ביניהם כלל, תהיה זו התמזגות של שניהם ולא מגע.
M 9.265
Πρὸς τούτοις τε, εἰ ἅπτεταί τί τινος, ἤτοι μεσολαβούμενον ὑπό τινος, οἷον πόρου ἢ γραμμῆς, ἅψεταί τινος, ἢ ὑπ᾿ οὐδενὸς μεσολαβούμενον. καὶ εἰ μὲν ὑπό τινος μεσολαβοῖτο, οὐχ ἅψεται οὗ λέγεται ἅπτεσθαι, ἀλλὰ τοῦ μεταξὺ ἀμφοτέρων· εἰ δὲ μηδενὸς ἁπαξαπλῶς μεταξὺ ἀμφοτέρων ὄντος τὸ ἕτερον τοῦ ἑτέρου ἅψεται, ἕνωσις ἔσται ἀμφοτέρων ἀλλ᾿ οὐ θίξις.
M 9.266
לכן גם בדרך זו אין דבר נוגע בדבר. מכאן, אם כדי לתפוס את הפועל ואת המושפע צריך להניח תחילה שדבר <כלשהו> נוגע בדבר־מה, אך הוכח ששום דבר אינו נוגע בשום דבר, יש לומר שלא הפועל ולא המושפע קיימים. כך אפוא מעוררת הסיבה הפועלת קושי הן בפני עצמה הן במשותף עם המושפע.
M 9.266
τοίνυν οὐδὲ ταύτῃ τί τινος ἅπτεται. ὅθεν εἴπερ, ἴνα νοηθῇ τὸ ποιοῦν καὶ τὸ πάσχον, δεῖ προωμολογῆσθαι τὸ ὅτι <τί> τινος ἅπτεται, δέδεικται δὲ μηδὲν μηδενὸς ἁπτόμενον, λεκτέον μήτε τὸ ποιοῦν μήτε τὸ πάσχον ὑπάρχειν. Τὸ μὲν οὖν ποιοῦν αἴτιον οὕτω καὶ κατ᾿ ἰδίαν καὶ κοινῇ μετὰ τοῦ πάσχοντος ἀπορεῖται·
M 9.267
אך גם הטיעון על המושפע כשלעצמו חסר מוצא. שכן אם דבר־מה מושפע, או שהיש מושפע או שהלא־יש; אך לא היש מושפע, כפי שנראה, ולא הלא־יש, כפי שנזכיר.
M 9.267
ἄπορος δέ ἐστι κατ’ ἰδίαν καὶ ὁ περὶ τοῦ πάσχοντος λόγος. εἰ γὰρ πάσχει τι, ἤτοι τὸ ὂν πάσχει τι ἢ τὸ μὴ ὄν· οὔτε δὲ τὸ ὂν πάσχει τι, ὡς παραστήσομεν, οὔτε τὸ μὴ ὄν, ὡς ὑπομνήσομεν·
M 9.268
לכן דבר אינו מושפע. היש אינו מושפע: כל עוד הוא יש ובעל טבעו שלו, אין הוא מושפע; והלא־יש, משום שאינו קיים כלל, אינו יכול להיות מושפע. ומלבד היש והלא־יש אין דבר; לכן דבר אינו מושפע. למשל, סוקרטס מת או כשהוא יש או כשאינו יש.
M 9.268
οὐκ ἄρα πάσχει τι. τὸ μὲν οὖν ὂν οὐ πάσχει· ἐφ’ ὅσον γὰρ ὄν ἐστι καὶ τὴν ἰδίαν φύσιν ἔχει, οὐ πάσχει· τὸ δὲ μὴ ὂν τῷ μηδ’ ὅλως ὑπάρχειν οὐκ ἂν πάθοι. παρὰ δὲ τὸ εἶναι καὶ μὴ εἶναι οὐδὲν ἔστιν· οὐκ ἄρα πάσχει τι. οἷον ὁ Σωκράτης ἤτοι ὢν θνῄσκει ἢ μὴ ὤν.
M 9.269
שהרי אלה שני הזמנים: האחד שבו הוא קיים וחי, והאחר שבו אינו קיים אלא כבר כלה; ולכן בהכרח עליו למות באחד מהם. כאשר הוא קיים וחי, אין הוא מת, שהרי הוא חי; ומשמת, שוב אין הוא מת, שכן אז ימות פעמיים, וזה אבסורדי.
M 9.269
δύο γὰρ οὗτοι χρόνοι, εἷς μὲν ὁ καθ’ ὃν ἔστι καὶ ζῇ, ἕτερος δὲ καθ’ ὃν οὐκ ἔστιν ἀλλ’ ἔφθαρται· διόπερ ἐξ ἀνάγκης ὀφείλει κατὰ τὸν ἕτερον τούτων θνῄσκειν. ὅτε μὲν οὖν ἔστι καὶ ζῇ, οὐ θνῄσκει· ζῇ γὰρ δήπουθεν· θανὼν δὲ πάλιν οὐ θνῄσκει, ἐπεὶ δὶς ἔσται θνῄσκων, ὅπερ ἄτοπον.
M 9.270
לכן סוקרטס אינו מת. וכטיבו של הטיעון במקרה זה, כך טיבו גם בעניין המושפע. שהרי לא היש יכול להיות מושפע כל עוד הוא יש ונתפס בהתאם למצבו המקורי, ולא הלא־יש, שכן מלכתחילה אין לו קיום.
M 9.270
οὐ τοίνυν θνῄσκει Σωκράτης. οἷος δ’ ἔστιν ἐπὶ τούτου λόγος, τοιοῦτος καὶ ἐπὶ τοῦ πάσχοντος. οὔτε γὰρ τὸ ὂν δύναται πάσχειν ἐφ’ ὅσον ὄν ἐστι καὶ κατὰ τὴν ἀρχῆθεν ὑπόστασιν νοεῖται, οὔτε τὸ μὴ ὄν· ἀρχὴν γὰρ οὐχ ὑφέστηκεν·
M 9.271
לכן דבר אינו מושפע. ובאופן ברור עוד יותר: אם היש, בשעה שהוא יש, מושפע, ניגודים יתקיימו באותו דבר בעת ובעונה אחת. אך ניגודים אינם מתקיימים באותו דבר בעת ובעונה אחת; לכן היש אינו מושפע בשעה שהוא יש. למשל, נניח שהיש הוא קשה מטבעו, ושהוא מושפע בכך שהוא מתרכך, כפי שאנו רואים במקרה הברזל. כאשר הוא קשה וישנו, אין הוא יכול להתרכך; שכן אם הוא מתרכך בעודו קשה,
M 9.271
οὐκ ἄρα πάσχει τι. καὶ ἔτι τρανότερον, εἴπερ γε τὸ ὄν, ὅτε ὄν ἐστι, πάσχει, ἔσται τἀναντία ὑφ᾿ ἓν ἐν τῷ αὐτῷ· οὐχὶ δέ γε τἀναντία ὑφ’ ἓν περὶ τῷ αὐτῷ συνίσταται· οὐκ ἄρα πάσχει τὸ ὄν, ὅτε ὄν ἐστιν. οἷον ἔστω τὸ ὂν τῇ φύσει σκληρὸν εἶναι καὶ πάσχειν μαλακυνόμενον, καθάπερ ἐπὶ τοῦ σιδήρου θεωροῦμεν. οὐκοῦν ὅτε μὲν σκληρόν ἐστι καὶ ὄν, οὐ δύναται μαλακύνεσθαι, ἐπεὶ εἰ μαλακύνεται ὅτε σκληρόν ἐστιν,
M 9.272
ניגודים יתקיימו באותו דבר בעת ובעונה אחת: במידה שהוא עומד על כנו כיש, הוא יהיה קשה; ובמידה שהוא מושפע בעודו יש, הוא יהיה רך. אך אי־אפשר לתפוס אותו דבר בעת ובעונה אחת הן כקשה הן כרך.
M 9.272
ἔσται τἀναντία περὶ τῷ αὐτῷ ὑφ’ ἓν, καὶ ᾗ μὲν καθέστηκεν ὄν, ἔσται σκληρόν, ᾗ δὲ πάσχει ὂν ὑπάρχον, ἔσται μαλακόν. οὐ δύναται δὲ τὸ αὐτὸ ὑφ’ ἓν καὶ σκληρὸν καὶ μαλακὸν νοεῖσθαι·
M 9.273
לכן היש אינו יכול להיות מושפע בשעה שהוא יש. אותו טיעון חל גם על הצבע הלבן ועל השחור. נניח שהיש, במידה שהוא יש, הוא לבן, ושהוא מושפע בכך שהוא נעשה שחור. אם היש, שהוא גם לבן, אמור להיות מושפע דווקא בזמן שהוא לבן, הוא יהיה שחור ובו תכונות מנוגדות; וזה אבסורדי. לכן היש, כל עוד הוא יש, אינו עשוי להיות מושפע.
M 9.273
οὐ δύναται ἄρα τὸ ὄν, ὅτε ὄν ἐστι, πάσχειν. ὁ δὲ αὐτὸς λόγος καὶ ἐπὶ λευκοῦ καὶ ἐπὶ μέλανος χρώματος. ἔστω γὰρ τὸ ὄν, ᾗ ὄν ἐστι, λευκὸν εἶναι καὶ πάσχειν αὐτὸ μέλαν γινόμενον. οὐκοῦν εἰ τὸ ὄν, ὅ ἐστι καὶ λευκόν, τότε ἀξιοῦται πάσχειν ὅτε λευκόν ἐστι, μέλαν ἔσται συμβεβηκότα ἔχον τὰ ἐναντία· ὅπερ ἄτοπον. οὐ τοίνυν τὸ ὄν, ἐφ᾿ ὅσον ὄν ἐστι, πάσχειν πέφυκεν.
M 9.274
נוסף על כך, אילו אמרנו שהיש מושפע בשעה שהוא יש, היה דבר־מה מתהווה לפני שהתהווה. אך שום דבר אינו מתהווה לפני שהתהווה; לכן היש אינו מושפע בשעה שהוא יש.
M 9.274
πρὸς τούτοις, εἰ λέγοιμεν τὸ ὄν, ὅτε ὄν ἐστι, πάσχειν, ἔσται τι πρὶν γεγονέναι γεγονός· οὐδὲν δέ ἐστι πρὶν γεγονέναι γεγονός· οὐκ ἄρα τὸ ὄν, ὅτε ὄν ἐστι, πάσχει.
M 9.275
שכן אם היש קשה במידה שהוא יש, הוא קשה ולא רך; אך אם הוא רך, יהיה רך לפני שנעשה רך. במידה שהוא יש הוא קשה ועדיין אינו רך; אך במידה שטוענים שהוא מושפע דווקא בזמן שהוא יש, הוא ייעשה רך לפני שנעשה רך. דבר כזה הוא אבסורדי; לכן אין לומר שהיש, במידה שהוא יש, מושפע.
M 9.275
εἰ γὰρ σκληρόν ἐστι τὸ ὄν, ἐφ᾿ ὅσον ὄν ἐστι, σκληρόν ἐστι καὶ οὐ μαλακόν· εἰ δὲ μαλακόν, πρὸ τοῦ γεγονέναι μαλακὸν ἔσται μαλακόν. ᾗ μὲν γὰρ ὄν ἐστι, σκληρόν ἐστι καὶ οὔπω μαλακόν· ᾗ δὲ ὅτε ὄν ἐστι τότε ἀξιοῦται πάσχειν, πρὶν γεγονέναι μαλακὸν γενήσεται μαλακόν. ἄτοπον δέ γε τὸ τοιοῦτον· οὐκ ἄρα τὸ ὄν, ἐφ᾿ ὅσον ὄν ἐστι, πάσχειν ῥητέον.
M 9.276
באותו אופן גם הלא־יש אינו מושפע בשעה שאינו יש. שהרי ללא־יש אין שום תכונה, ולמה שאין לו שום תכונה גם תכונת ההיות־מושפע אינה שייכת. לכן גם הלא־יש אינו מושפע. ואם לא היש ולא הלא־יש מושפעים, ומלבדם אין דבר, אין דבר מושפע.
M 9.276
ὡσαύτως δὲ οὐδὲ τὸ μὴ ὄν, ὅτε μὴ ὂν ἐστι. τῷ γὰρ μὴ ὄντι οὐδὲν συμβέβηκεν, ᾧ δὲ μηδὲν συμβέβηκεν, οὐδὲ τὸ πάσχειν συμβέβηκεν· τοίνυν οὐδὲ τὸ μὴ ὂν πάσχει τι. εἰ δὲ μήτε τὸ ὂν μήτε τὸ μὴ ὂν πάσχει τι καὶ παρὰ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, οὐδὲν ἔστι τὸ πάσχον.
M 9.277
ועוד, אם יש דבר מושפע, הוא מושפע או באמצעות הוספה, או באמצעות גריעה, או באמצעות השתנות ותמורה. אך אין הוספה, אין גריעה ואין תמורה והשתנות, כפי שנראה; לכן דבר אינו מושפע.
M 9.277
Καὶ μὴν εἰ ἔστι τι τὸ πάσχον, ἤτοι κατὰ πρόσθεσιν πάσχει ἢ κατὰ ἀφαίρεσιν ἢ κατὰ ἑτεροίωσιν καὶ μεταβολήν· οὔτε δὲ πρόσθεσίς τις ἔστιν οὔτε ἀφαίρεσις οὔτε μεταβολὴ καὶ ἑτεροίωσις, ὡς ὑποδείξομεν· οὐκ ἄρα πάσχει τι.
M 9.278
שכן כשם שבשמות מתרחשים לפי שלושת האופנים האלה שינויים מסוימים — מן השם ׳קוֹבּיוֹס׳ (κωβιός), בהסרת ההברה הראשונה, מתהווה השם האחר ׳בּיוֹס׳ (βίος); ובהוספת אותה הברה אליו מתקבל השם הקודם; ובחילוף אותיות השם ׳אַרְכוֹן׳ (ἄρχων) נעשה ׳כארון׳ (Χάρων) — כך אפשר לומר שגם גופים מושפעים בשלוש דרכים: באמצעות גריעה, באמצעות הוספה או באמצעות השתנות.
M 9.278
καθὰ γὰρ ἐπὶ τῶν ὀνομάτων κατὰ τούτους τοὺς τρεῖς τρόπους γίνονταί τινες μεταπτώσεις, καὶ τοῦ μὲν “κωβιός” ὀνόματος ἀφαιρεθείσης τῆς πρώτης συλλαβῆς γίνεται ἕτερον ὄνομα “βίος”, καὶ τούτῳ προστεθείσης τῆς αὐτῆς συλλαβῆς συνίσταται τὸ πρότερον ὄνομα, καὶ παρὰ ἐναλλαγὴν στοιχείων, ὡς τὸ “ἄρχων” ὄνομα γίνεται “Χάρων”, οὕτω καὶ τὰ σώματα λεχθείη ἂν πάσχειν τριχῶς, ἤτοι κατὰ ἀφαίρεσιν ἢ κατὰ πρόσθεσιν ἢ κατὰ ἑτεροίωσιν,
M 9.279
באמצעות גריעה — כגון הדברים המתמעטים; באמצעות הוספה — כגון הדברים הגדלים; ובאמצעות שינוי — כגון הדברים העוברים מבריאות לחולי. אם אפוא יוכח שאין דבר נגרע מדבר, שאין דבר נוסף לדבר ושאין דבר משתנה מדבר, יוכח מיד שאין דבר מושפע.
M 9.279
κατὰ ἀφαίρεσιν μὲν οἷον τὰ φθίνοντα, κατὰ πρόσθεσιν δὲ οἷον τὰ αὐξόμενα, κατὰ τροπὴν δὲ ὡς τὰ ἐξ ὑγείας εἰς νόσον μεταπίπτοντα. ἐὰν οὖν δειχθῇ, ὅτι οὐδὲν οὐδενὸς ἀφαιρεῖται, καὶ ὅτι οὐδὲν οὐδενὶ προστίθεται, καὶ ὅτι οὐδὲν ἀπ’ οὐδενὸς μετατίθεται, αὐτόθεν ἔσται κατεσκευασμένον τὸ μηδὲν εἶναι τὸ πάσχον.
M 9.280
נדבר תחילה על אופן הגריעה. אם דבר נגרע מדבר, או שגוף נגרע מגוף, או שחסר־גוף נגרע מחסר־גוף, או שגוף נגרע מחסר־גוף, או שחסר־גוף נגרע מגוף. אך גוף אינו נגרע מגוף, כפי שנראה; חסר־גוף אינו נגרע מחסר־גוף, כפי שנציג; ואף גוף מחסר־גוף או חסר־גוף מגוף אינם נגרעים, כפי שנבסס.
M 9.280
λέγωμεν δὲ ἐν πρώτοις περὶ τοῦ κατὰ ἀφαίρεσιν τρόπου. Εἰ γὰρ ἀφαιρεῖταί τι ἀπό τινος, ἤτοι σῶμα ἀπὸ σώματος ἀφαιρεῖται ἢ ἀσώματον ἀπὸ ἀσωμάτου ἢ σῶμα ἀπὸ ἀσωμάτου ἢ ἀσώματον ἀπὸ σώματος· οὔτε δὲ σῶμα ἀπὸ σώματος ἀφαιρεῖται, ὡς δείξομεν, οὔτε ἀσώματον ἀπὸ ἀσωμάτου, καθὼς παραστήσομεν, οὔτε σῶμα ἀπὸ ἀσωμάτου ἢ ἀσώματον ἀπὸ σώματος, ὡς καταστησόμεθα·
M 9.281
לכן דבר אינו נגרע מדבר. מן הנמנע שחסר־גוף ייגרע מחסר־גוף: מה שנגרע מדבר כלשהו אינו בלתי־ניתן למגע, ואילו חסר־הגוף, בהיותו בלתי־ניתן למגע, אינו מאפשר לגרוע אותו ולהפרידו.
M 9.281
οὐκ ἄρα ἀφαιρεῖταί τι τινός. ἀσώματον μὲν οὖν ἀπὸ ἀσωμάτου ἀφαιρεθῆναι τῶν ἀδυνάτων ἐστίν· τὸ γὰρ ἀφαιρούμενον ἀπό τινος οὐκ ἔστιν ἀθιγές, τὸ δὲ ἀσώματον ἀθιγὲς ὂν οὐ παρέχει αὑτὸ πρὸς ἀφαίρεσιν καὶ χωρισμόν.
M 9.282
מכאן שגם המתמטיקאים עוסקים בהבל כשהם אומרים שיש לחצות קו ישר נתון. שכן לקו הישר המוצג לנו על לוח השרטוט יש אורך ורוחב הנתפסים בחושים, ואילו הקו הישר שהם תופסים בשכל הוא אורך חסר רוחב. לפיכך המוצג על הלוח אינו יכול להיות קו, ומי שמנסים לחצותו חוצים לא את הקו הקיים אלא את שאינו קיים.
M 9.282
ἔνθεν καὶ ματαιάζουσιν οἱ μαθηματικοί, ὅταν λέγωσι τὴν δοθεῖσαν εὐθεῖαν δίχα τεμεῖν. ἡ γὰρ ἡμῖν ἐπὶ τοῦ ἄβακος δεικνυμένη εὐθεία αἰσθητὸν ἔχει μῆκος καὶ πλάτος, ἡ δὲ ὑπ’ αὐτῶν νοουμένη εὐθεῖα γραμμὴ μῆκός ἐστιν ἀπλατές. καὶ ἡ ἐπὶ τοῦ ἄβακος δεικνυμένη οὐκ ἂν εἴη γραμμή, καὶ οἱ ἐπιβαλλόμενοι ταύτην τέμνειν οὐ τὴν οὖσαν γραμμὴν ἀλλὰ τὴν μὴ οὖσαν τέμνουσιν.
M 9.283
או בדרך אחרת: מאחר שלדבריהם הקו נתפס כמורכב מנקודות, נניח קו ישר, שלדבריהם נחצה לחלקים שווים, המורכב ממספר אי־זוגי של נקודות, למשל תשע. בחצותם אותו, או שיחלקו את הנקודה החמישית — זו הנתפסת בין ארבע הנקודות שמכאן ובין הארבע שמכאן — או שיעשו חלק אחד בן ארבע נקודות ואת האחר בן חמש. הם בוודאי לא יאמרו שהם מחלקים את הנקודה החמישית, שהרי לדבריהם אין לה חלקים, ואי־אפשר לתפוס את חסר־החלקים כמחולק לחלקים. נותר אפוא לעשות חלק אחד של הקו בן ארבע נקודות ואת האחר בן חמש; אך שוב זה אבסורדי ומנוגד למטרתם: הם מבטיחים לחלק באופן מדעי קו ישר נתון לחלקים שווים, אך מחלקים אותו לחלקים בלתי־שווים.
M 9.283
ἢ καὶ ἄλλως· ἐπεὶ κατ’ αὐτοὺς ἡ γραμμὴ ἐκ στιγμῶν συνεστῶσα νοεῖται, ἔστω τις εὐθεῖα γραμμή, ἣν λέγουσιν εἰς ἴσα τέμνειν, ἐκ περισσῶν συνεστῶσα στιγμῶν, οἷον ἐννέα. ἀλλὰ ταύτην γε τέμνοντες ἢ τὴν πέμπτην διελοῦσι στιγμήν, φημὶ δὲ τὴν μεταξὺ τῶν τεσσάρων καὶ τεσσάρων νοουμένην, ἢ τῶν τμημάτων τὸ μὲν τεττάρων ποιήσουσι στιγμῶν τὸ δὲ πέντε. τὴν μὲν οὖν πέμπτην στιγμὴν οὐκ ἂν φαῖεν τέμνειν· ἀμερὴς γάρ ἐστι κατ’ αὐτούς, καὶ τὸ ἀμερὲς ἀδύνατον νοεῖν εἰς μέρη διαιρούμενον. λείπεται ἄρα τῶν τῆς γραμμῆς τμημάτων τὸ μὲν τεσσάρων ποιεῖν στιγμῶν τὸ δὲ πέντε, ὃ πάλιν ἐστὶν ἄτοπον καὶ παρὰ τὴν πρόθεσιν αὐτῶν· ὑπισχνοῦνται μὲν γὰρ ἐπιστημονικῶς τὴν δοθεῖσαν εὐθεῖαν γραμμὴν εἰς ἴσα διαιρεῖν τμήματα, διαιροῦσι δὲ αὐτὴν εἰς ἄνισα.
M 9.284
יש להבין שאותו טיעון חל גם על המעגל. שכן הם אומרים שמעגל הוא צורה מישורית המוקפת בקו אחד, [שממנו] כל הקווים הישרים הנמשכים מן המרכז אל ההיקף שווים זה לזה. לאחר מכן מוצבת המשימה לחצות את המעגל; אך הדבר בלתי־אפשרי. המרכז, שהוא הנקודה האמצעית ביותר במעגל כולו, או נחצה עם חציית המעגל או מצורף לאחד משני החלקים.
M 9.284
ὁ δὲ αὐτὸς καὶ ἐπὶ τοῦ κύκλου λόγος νοείσθω. φασὶ γὰρ κύκλον εἶναι σχῆμα ἐπίπεδον ὑπὸ μιᾶς γραμμῆς περιεχόμενον, [ἀφ᾿] οὗ πᾶσαι αἱ ἀπὸ τοῦ κέντρου πρὸς τὴν περιφέρειαν ἐκβαλλόμεναι εὐθεῖαι ἴσαι εἰσὶν ἀλλήλαις. εἶτα ἐπὶ τούτοις πρόβλημά ἐστι τὸν κύκλον δίχα τεμεῖν· ὅπερ ἐστὶν ἀδύνατον. τὸ γὰρ κέντρον, ὅπερ παντὸς τοῦ κύκλου μεσαίτατόν ἐστιν, ἤτοι δίχα τέμνεται κατὰ τὴν τοῦ κύκλου διχοτόμησιν ἢ τῷ ἑτέρῳ προσμερίζεται τμήματι.
M 9.285
אך מן הנמנע שהוא ייחצה; כיצד אפשר לתפוס את חסר־החלקים כמחולק? ואם הוא מצורף לאחד החלקים, החלקים נעשים בלתי־שווים והמעגל אינו נחצה באמצעו.
M 9.285
ἀλλὰ δίχα μὲν τμηθῆναι τῶν ἀδυνάτων· πῶς γὰρ οἶόν τε τὸ ἀμερὲς ἐπινοεῖν μεριζόμενον; εἰ δὲ τῷ ἑτέρῳ προσμερίζεται τμήματι, ἄνισα γίνεται τὰ τμήματα καὶ ὁ κύκλος οὐ μέσος διαιρεῖται.
M 9.286
ומה שחוצה את הקו או את המעגל הוא גוף או חסר־גוף. אך כיצד <אפשר> לתופסו כגוף? שהרי הדבר הנחתך, כלומר הקו והמעגל, הוא בלתי־ניתן למגע, חסר־גוף ואינו נופל תחת חושינו. בהיותו כזה אין גוף יכול לחתוך אותו; כי מה שנחתך בידי גוף צריך להיות מושפע ולהינגע, ואילו חסר־הגוף אינו עשוי לגעת או להינגע. לכן אי־אפשר [לתפוס] את הקו כנחתך ואת המעגל כמחולק בידי גוף. ואף לא בידי דבר חסר־גוף.
M 9.286
τό τε τέμνον τὴν γραμμὴν ἢ τὸν κύκλον ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον. ἀλλὰ σῶμα μὲν πῶς <ἂν> ἐπινοηθείη; ἀθιγὲς γὰρ καὶ ἀσώματον καὶ ἀνυπόπτωτον ἡμῖν τὸ τεμνόμενον, τουτέστιν ἡ γραμμὴ καὶ ὁ κύκλος. τοιοῦτο δὲ ὂν οὐκ ἂν τμηθείη ὑπὸ σώματος· τὸ γὰρ ὑπὸ σώματος τεμνόμενον παθεῖν δεῖ καὶ θιχθῆναι, τὸ δὲ ἀσώματον οὔτε θιγεῖν οὔτε θιχθῆναι πέφυκεν. ὥστε οὐκ ἔνεστι [νοῆσαι] ὑπὸ σώματος τεμνομένην τὴν γραμμὴν καὶ διαιρούμενον τὸν κύκλον ἐπινοῆσαι. καὶ μὴν οὐδὲ ὑπὸ ἀσωμάτου τινός.
M 9.287
שכן אם מה שמחלק את הקו או את המעגל הוא חסר־גוף, או שנקודה חותכת נקודה או שקו חותך קו. אך לא נקודה יכולה לחתוך נקודה ולא קו יכול לחתוך קו.
M 9.287
εἰ γὰρ ἀσώματόν ἐστι τὸ διαιροῦν τὴν γραμμὴν ἢ τὸν κύκλον, ἤτοι στιγμὴ στιγμὴν τέμνει ἢ γραμμὴ γραμμήν. οὔτε δὲ στιγμὴ τὴν στιγμὴν οὔτε γραμμὴ τὴν γραμμὴν οἴα τέ ἐστι τέμνειν,
M 9.288
נקודה אינה יכולה לחתוך נקודה, מפני שכל אחת מהן חסרת חלקים: לחותכת אין חלקים שבהם תחתוך, ולנחתכת אין חלקים שאליהם תחולק.
M 9.288
ἀλλὰ στιγμὴ μὲν τὴν στιγμὴν οὐκ ἂν τέμοι, ἐπεὶ ἑκατέρα ἐστὶν ἀμερής, καὶ οὔτε ἡ τέμνουσα ἔχει οἷς τεμεῖ οὔτε ἡ τεμνομένη τὰ εἰς ἃ τμηθήσεται.
M 9.289
ושוב, קו אינו יכול לחלק קו. בין שהקו החותך מצטלב עם הנחתך באלכסון ובין שבזווית ישרה, עליו בהכרח להיצמד בנקודה מעצמו אל הנקודה שבקו הנחלק. מאחר שגם הנקודה הנצמדת <חסרת חלקים> וגם הנקודה שבקו הנחתך חסרת חלקים, לא תתרחש חלוקה: לא החותכת מוכשרת לחתוך, בהיותה חסרת חלקים, ולא הנחתכת להיחתך, מאחר שהיא משוללת כל חלק.
M 9.289
γραμμὴ δὲ τὴν γραμμὴν πάλιν οὐκ ἂν διαιροίη. ἐάν τε γὰρ πλαγίως ἐπιζευχθῇ, ἐάν τε ὀρθίως ἡ τέμνουσα τῇ τεμνομένη, κατ’ ἀνάγκην ὀφείλει στιγμῇ ἑαυτῆς ἐπιζεύγνυσθαι τῇ κατὰ τὴν διαιρουμένην γραμμὴν στιγμῇ. ἀμεροῦς <μὲν> οὖν οὔσης καὶ τῆς ἐπιζευγνυμένης, ἀμεροῦς δὲ καὶ τῆς ἐν τῇ τεμνομένῃ, οὐ γενήσεταί τις διαίρεσις διὰ τὸ μήτε τὴν τέμνουσαν εὐφυῶς ἔχειν πρὸς τὸ τέμνειν, οὖσαν ἀμερῆ, μήτε τὴν τεμνομένην πρὸς τὸ τέμνεσθαι τῷ παντὸς ἐστερῆσθαι μέρους.
M 9.290
גם אי־אפשר לומר שמה שחותך את הקו נופל בין שתי נקודות המצויות בקו הנחתך וכך חותך אותו. דבר זה אבסורדי עוד יותר מן הנאמר קודם. ראשית, ברציפותו של קו לא ייתכן שקצה ייפול באמצע; אלא הכרח לתפוס את החותך כעובר דרך נקודה.
M 9.290
καὶ μὴν οὐδ’ ἔνεστι λέγειν, ὅτι τὸ τέμνον τὴν γραμμὴν μεταξὺ δυεῖν στιγμῶν τῶν ἐν τῇ τεμνομένη γραμμῇ πῖπτον τέμνει τὴν γραμμήν. τοῦτο γὰρ τῶν προειρημένων ἐστὶν ἀτοπώτερον. πρῶτον μὲν γὰρ ἐν συνεχείᾳ γραμμῆς ἀδύνατόν ἐστι μέσον πεσεῖν πέρας, ἀλλ’ ἀνάγκη κατὰ στιγμῆς φερόμενον νοεῖν τὸ τέμνον.
M 9.291
שנית, אפילו אם נודה שהחותך נע בין שתי נקודות שבקו הנחתך וכך חותך אותו, תתעורר לגאומטריקנים תוצאה חמורה יותר. שכן הנקודות שמהן מורכב הקו או רצופות באופן שאינן מקבלות ביניהן נקודה חיצונית כלשהי, או שהמורכב מהן לא יהיה קו רצוף ואחד.
M 9.291
εἶτα κἂν συγχωρηθῇ μεταξὺ δυεῖν στιγμῶν τῶν ἐν τῇ τεμνομένῃ γραμμῇ φερόμενον τὸ τέμνον τέμνειν τὴν γραμμήν, χεῖρόν τι ἀναδύσεται τοῖς γεωμέτραις. αἱ γὰρ συνθετικαὶ τῆς γραμμῆς στιγμαὶ ἤτοι οὕτως εἰσὶ συνεχεῖς ὡς μὴ παραδέχεσθαι μεταξὺ ἀλλήλων ἔξωθέν τινα στιγμήν, ἢ οὐκ ἔσται ἡ ἐξ αὐτῶν σύνθετος συνεχὴς καὶ μία γραμμή.
M 9.292
אם הן רצופות באופן שאין להעלות על הדעת מקום לנקודה ביניהן, כדי שהחותך יחצה את הקו חייב להתקיים אחד משניים: או שיש לתפוס את הנקודה שדרכה הוא עובר כנחצית, או — מאחר שזה בלתי־אפשרי — לתפוס את נקודות הקו הנתונות כנסוגות ומפנות מקום ומרווח, כשהן מתכווצות פעם לכיוון זה ופעם לכיוון האחר. כל אחת מן האפשרויות אבסורדית.
M 9.292
εἰ δ’ οὕτως εἰσὶ συνεχεῖς ὡς ἀνεπινόητον ἔχειν μεταξὺ ἀλλήλων τόπον στιγμῆς, ἴνα τὸ τέμνον διχάζῃ τὴν γραμμήν, δυεῖν θάτερον, ἢ τὴν στιγμὴν δεῖ τὴν καθ’ ἧς φέρεται νοεῖν διχαζομένην, ἢ τούτου ἀδυνάτου καθεστῶτος τὰς ὑποκειμένας στιγμὰς τῆς γραμμῆς νοεῖν ὑπαναχωρούσας καὶ τόπον καὶ διάστασιν παρεχομένας, τοτὲ μὲν ἐπὶ τόδε τὸ μέρος συστελλομένων, τοτὲ δὲ ἐπὶ τόδε, ὧν ἑκάτερόν ἐστιν ἄτοπον·
M 9.293
שהרי נקודה אינה יכולה להיחתך, כפי שהקדמנו להסביר, משום שאין לה חלקים; וגם הנקודות שבקו הנחתך אינן עשויות לסגת, שהרי הן חסרות תנועה. לכן חסר־גוף אינו נגרע מחסר־גוף ואף אינו מקבל גריעה.
M 9.293
οὔτε γὰρ στιγμή, καθὼς προπαρεμυθησάμεθα, τέμνεσθαι δύναται τῷ ἀμερὴς ὑπάρχειν, οὔτε αἱ ἐν τῇ τεμνομένῃ γραμμῇ στιγμαὶ ὑπαναχωρεῖν πεφύκασιν· ἀκίνητοι γάρ εἰσιν. τοίνυν καὶ τὸ ἀσώματον οὔτε ἀφαιρεῖται ἀπό τινος ἀσωμάτου οὔτε ἐπιδέχεται τὴν ἀφαίρεσιν.
M 9.294
ואפילו אם ירצו הגאומטריקנים להעמיד את טיעונם על קווים ומעגלים הנתפסים בחושים, כלומר אלה הנראים על לוח השרטוט, וללמד שדבר נגרע מדבר, לא יוכלו לעשות זאת. שכן אי־אפשר לתפוס גריעה לא מן הקו כולו או מן המעגל כולו ולא מחלקם, כפי שנראה מעט בהמשך (§ 331 sqq.), כשנעבור לחקירת הגופים הנחתכים. אך עתה, לאחר שהוכח בקצרה
M 9.294
κἂν ἐπὶ τῶν αἰσθητῶν δὲ γραμμῶν καὶ κύκλων, τουτέστι τῶν ἐπὶ τοῦ ἄβακος βλεπομένων, θέλωσι στήσαντες τὸν λόγον οἱ γεωμέτραι διδάσκειν τί τινος ἀφαιρούμενον, οὐ δυνήσονται· οὔτε γὰρ ἀφ’ ὅλης τῆς γραμμῆς ἢ ἀφ’ ὅλου τοῦ κύκλου δύναταί τις ἀφαίρεσις γενομένη νοεῖσθαι οὔτε ἀπὸ μέρους, ὡς μικρὸν ὕστερον προβάντος τοῦ λόγου διδάξομεν (§ 331 sqq.), ὅταν εἰς τὴν περὶ τῶν τεμνομένων σωμάτων ζήτησιν συγκαταβαίνωμεν. Νῦν δὲ συντόμως δειχθέντος,
M 9.295
ששום דבר חסר־גוף אינו יכול להיגרע מדבר חסר־גוף, נותר לומר שגוף נפרד מגוף, או שחסר־גוף נפרד מגוף, או שגוף נפרד מחסר־גוף.
M 9.295
ὅτι οὐδὲν ἀσώματον οὐδενὸς ἀσωμάτου ἀφαιρεῖσθαι δύναται, λείπεται λέγειν ἢ σῶμα ἀπὸ σώματος χωρίζεσθαι ἢ ἀσώματον ἀπὸ σώματος ἢ σῶμα ἀπὸ ἀσωμάτου.
M 9.296
אך מובן מיד שאי־אפשר לתפוס גוף כנגרע מחסר־גוף; וגם מן הנמנע שחסר־גוף יופרד מגוף. שכן הגורע צריך לגעת במה שנגרע, ואילו חסר־הגוף אינו ניתן למגע, וכבר הוכח שהמגע בלתי־אפשרי; לכן חסר־גוף לעולם לא יופרד מגוף. ועוד: מה שמופרד מדבר הוא כביכול חלק של הדבר שממנו הוא מופרד, אך חסר־גוף אינו יכול להיות חלק של גוף.
M 9.296
ἀλλὰ σῶμα μὲν ἀπὸ ἀσωμάτου ἀφαιρεῖσθαι αὐτόθεν ἐστὶν ἀδιανόητον, ἀσώματον δὲ ἀπὸ σώματος χωρίζεσθαι τῶν ἀδυνάτων· θιγεῖν γὰρ δεῖ τοῦ ἀφαιρουμένου τὸ ἀφαιροῦν, ἀθιγὲς δέ ἐστι τὸ ἀσώματον καὶ ἀδύνατος δέδεικται ἡ θίξις· ὥστε οὐδὲ ἀσώματον σώματος χωρισθείη ποτ’ ἂν. καὶ ἄλλως· τὸ χωριζόμενόν τινος οἱονεὶ μέρος ἐστὶ τοῦ ἀφ’ οὗ χωρίζεται, τὸ δὲ ἀσώματον τοῦ σώματος οὐκ ἂν εἴη μέρος.
M 9.297
ואולם גם גוף אינו יכול להיגרע מגוף. שכן אם גוף נגרע מגוף, או שהשווה נגרע מן השווה, או שהבלתי־שווה נגרע מן הבלתי־שווה. אך השווה אינו יכול להיגרע מן השווה, כפי שנלמד, ואף הבלתי־שווה מן הבלתי־שווה אינו יכול להיגרע, כפי שנזכיר; לכן גוף אינו נגרע מגוף.
M 9.297
καὶ μὴν οὐδὲ σῶμα σώματος δύναται ἀφαιρεῖσθαι. εἰ γὰρ σῶμα ἀπὸ σώματος ἀφαιρεῖται, ἤτοι τὸ ἴσον ἀπὸ τοῦ ἴσου ἀφαιρεῖται ἢ τὸ ἄνισον ἀπὸ τοῦ ἀνίσου· ἀλλ’ οὔτε τὸ ἴσον ἀπὸ τοῦ ἴσου ἀφαιρεῖσθαι δύναται, ὡς διδάξομεν, οὔτε τὸ ἄνισον ἀπὸ τοῦ ἀνίσου, ὡς ὑπομνήσομέν· οὐκ ἄρα σῶμα ἀπὸ σώματος ἀφαιρεῖται.
M 9.298
השווה אינו יכול להיגרע מן השווה, כגון אמה מאמה, שכן לא תהיה זו גריעה אלא ביטול מוחלט של הדבר הנתון.
M 9.298
ἴσον μὲν οὖν ἀπὸ ἴσου οὐκ ἂν ἀφαιρεθείη, καθάπερ ἀπὸ πήχεως πῆχυς, ἐπεὶ οὐκ ἔσται τὸ τοιοῦτον ἀφαίρεσις, ἀλλὰ παντελὴς τοῦ ὑποκειμένου ἀναίρεσις.
M 9.299
ועוד, או שנגרע מן האמה בעודה נשארת, או לאחר שאינה נשארת. אם בעודה נשארת, נכפיל את האמה ולא נקטין אותה: כיצד עדיין תישאר אמה נתונה לאחר שאמה נגרעה ממנה? ואם לאחר שאינה נשארת, אין אנו מותירים דבר שיקבל את הגריעה, שהרי אי־אפשר לגרוע דבר ממה שאינו קיים. לכן השווה אינו נגרע מן השווה; ואף הבלתי־שווה אינו נגרע מן הבלתי־שווה.
M 9.299
καὶ ἔτι ἤτοι ἀπὸ μένοντος τοῦ πήχεως ποιησόμεθα τὴν ἀφαίρεσιν ἢ ἀπὸ μὴ μένοντος. καὶ εἰ μὲν ἀπὸ μένοντος, διπλασιάσομεν τὸν πῆχυν ἀλλ᾿ οὐκ ἐλαττώσομεν· πῶς γὰρ ἔτι πῆχυς ὑποκείσεται ὁ πῆχυς πήχεως ἐξ αὐτοῦ ἀφαιρεθέντος; εἰ δὲ ἀπὸ μὴ μένοντος, οὐδὲν ἀπολείπομεν τὸ τὴν ἀφαίρεσιν ἐπιδεξόμενον· ἀπὸ γὰρ τῶν μὴ ὄντων ἀμήχανόν τι ἀφαιρεθῆναι. ὥστε ἴσον μὲν ἀπὸ ἴσου οὐκ ἀφαιρεῖται. καὶ μὴν οὐδὲ τὸ ἄνισον ἀπὸ τοῦ ἀνίσου.
M 9.300
שכן אם הדבר אפשרי, או שהגדול נגרע מן הקטן — כגון אמה מטפח — או שהקטן נגרע מן הגדול — כגון טפח מאמה.
M 9.300
εἰ γὰρ τοῦτο, ἤτοι τὸ μεῖζον ἀπὸ τοῦ ἥττονος ἀφαιρεῖται, ὥσπερ ἀπὸ παλαιστοῦ πῆχυς, ἢ ἀπὸ μείζονος τὸ ἧττον, ὡς τὸ παλαιστιαῖον ἀπὸ πηχυαίου.
M 9.301
אך הגדול אינו יכול להיגרע מן הקטן; שכן מה שנגרע מדבר צריך להיות כלול בדבר שממנו נעשית הגריעה, והגדול אינו כלול בקטן. לכן, כשם שאי־אפשר לגרוע שש מחמש — כי שש אינו כלול בחמש — כך אי־אפשר לגרוע את הגדול מן הקטן, כי הגדול אינו כלול בקטן. לכן הגדול אינו נגרע מן הקטן.
M 9.301
ἀλλὰ τὸ μὲν μεῖζον ἀπὸ τοῦ ἥττονος οὐκ ἂν ἀφαιρεθείη· δεῖ γὰρ τὸ ἀπό τινος ἀφαιρούμενον περιέχεσθαι ἐν ἐκείνῳ τῷ ἐξ οὗ ἡ ἀφαίρεσις, ἐν δὲ τῷ ἥττονι οὐ περιέχεται τὸ μεῖζον. καὶ διὰ τοῦτο, ὡς οὐκ ἔστιν ἀπὸ τῶν πέντε ἀφαιρεῖν τὰ ἕξ (οὐ γὰρ ἐμπεριέχεται τοῖς πέντε τὰ ἕξ), οὕτως οὐδὲ ἀπὸ τοῦ ἥττονος δυνατόν ἐστιν ἀφαιρεῖν τὸ μεῖζον· οὐ γὰρ ἐμπεριέχεται τῷ ἥττονι τὸ μεῖζον. τοίνυν οὐκ ἀφαιρεῖται ἀπὸ τοῦ ἥττονος τὸ μεῖζον.
M 9.302
ואף הקטן אינו נגרע מן הגדול. כפי שאמרנו, מה שנגרע מדבר צריך להיות כלול בדבר שממנו נעשית הגריעה. אך הקטן אינו כלול בגדול, שכן אז ינבע שגם הגדול והמרובה כלולים בקטן, וזה כבר הוכח כבלתי־אפשרי. לכן הקטן לא יהיה כלול בגדול, וממילא גם לא ייגרע ממנו.
M 9.302
καὶ μὴν οὐδὲ ἀπὸ τοῦ μείζονος τὸ ἧττον. ὡς γὰρ ἐλέγομεν, δεῖ τὸ ἀπό τινος ἀφαιρούμενον ἐμπεριέχεσθαι τῷ ἐξ οὗ ἡ ἀφαίρεσις. οὐχὶ δέ γε τὸ ἔλαττον ἐμπεριέχεται τῷ πλείονι· ἀκολουθήσει γὰρ καὶ τὸ μεῖζον καὶ τὸ πλεῖον ἐμπεριέχεσθαι τῷ ἥττονι, ἀδύνατον δὲ τοῦτο ἐδείκνυτο. ὥστε οὐδὲ τὸ ἧττον ἐμπερισχεθήσεται τῷ μείζονι, οὑτωσὶ δ᾿ οὐδ᾿ ἀφαιρεθήσεται.
M 9.303
כדי לראות שהמסקנה אכן נשמרת, נבחן את הדוגמאות שמציגים למעלי הקשיים. אם חמש כלול בשש ככמות קטנה בתוך גדולה, הכרח שגם ארבע יהיה כלול בחמש, שלוש בארבע, שתיים בשלוש ואחת בשתיים. לכן המספר שש יכיל את חמש, ארבע, שלוש, שתיים ואחת, שסכומן חמש־עשרה.
M 9.303
καὶ ὅτι τῷ ὄντι σῴζεται τὰ τῆς ἀκολουθίας, σκοπῶμεν ἐπὶ τῶν τιθεμένων τοῖς ἀπορητικοῖς ὑποδειγμάτων. εἰ γὰρ ἐν τοῖς ἓξ ἐμπεριέχεται τὰ πέντε ὡς ἐν πλείονι ἐλάττονα, ἀνάγκη κἂν τοῖς πέντε περιέχεσθαι τὰ τέσσαρα ὡς ἐν πλείονι ἐλάττονα, κἂν τοῖς τέσσαρσι τὰ τρία, κἂν τοῖς τρισὶ τὰ δύο, κἂν τοῖς δυσὶ τὸ ἔν, καὶ διὰ τοῦτο ἐν τῷ ἓξ ἀριθμῷ περιέχεσθαι τὰ πέντε καὶ τὰ τέσσαρα καὶ τρία καὶ δύο καὶ ἕν, ἅπερ ἐστὶ πεντεκαίδεκα.
M 9.304
אך אם שש מכיל, מכוח הגדרתו שלו, את חמש־עשרה, אזי חמש יכיל בהכרח את ארבע, שלוש, שתיים ואחת, שסכומן עשר. וכשם שעשר יהיה כלול בחמש, כך ארבע יכיל את שלוש, שתיים ואחת, כלומר שש; ובאופן מקביל שלוש יכיל את שתיים ואחת, שהן עוד שלוש; ובשתיים הנותרות תהיה כלולה אחת.
M 9.304
ἀλλ’ εἰ ἐν τῷ ἓξ κατὰ τὸν ἴδιον αὐτοῦ λόγον ἐμπεριέχεται τὰ πεντεκαίδεκα, κατ’ ἀνάγκην τῷ πέντε περισχεθήσεται τὰ τέσσαρα καὶ τρία καὶ δύο καὶ ἕν, ἅπερ ἐστὶ δέκα. ὃν τρόπον τε ἐν τοῖς πέντε περιέσχηται τὰ δέκα, οὕτω κἂν τοῖς τέσσαρσιν ἔσται τὰ τρία καὶ δύο καὶ ἕν, τουτέστι τὰ ἕξ, καὶ κατὰ τὸ ἀνάλογον ἐν τοῖς τρισὶ τὰ δύο καὶ τὸ ἔν, ἅπερ ἐστὶν ἄλλα τρία, κἂν τοῖς λειπομένοις δυσὶ τὸ ἔν.
M 9.305
כך, בחיבור המספרים הכלולים בשש — כלומר חמש־עשרה, עשר, שש, שלוש וגם אחת — יכיל המספר שש את המספר שלושים וחמש.
M 9.305
ταύτῃ συντιθεμένων τῶν ἐν τοῖς ἓξ ἀριθμῶν, φημὶ δὲ τοῦ πεντεκαίδεκα καὶ τοῦ δέκα καὶ τοῦ ἓξ καὶ τοῦ τρία, ἔτι καὶ τοῦ ἑνός, ἔσται ὁ ἓξ ἀριθμὸς περιεσχηκὼς τὸν τριάκοντα πέντε ἀριθμόν.
M 9.306
ואם גם לכך נודה, שש יכיל אינסוף פעמים אינסוף מספרים; שהרי שלושים וחמש יכיל בתורו את המספרים שמתחתיו, כגון שלושים וארבע, וזה את שלושים ושלוש, וזה את שלושים ושתיים, וכך בירידה עד אינסוף.
M 9.306
τούτου τ’ ἔτι συγχωρηθέντος ἀπειράκις ἀπείρων ἀριθμῶν περιληπτικὸς ἔσται ὁ ἕξ· πάλιν γὰρ ὁ τριάκοντα πέντε τῶν ὑποβεβηκότων ἀριθμῶν ἔσται περιληπτικός, οἶον τοῦ τριάκοντα τέσσαρα, καὶ οὗτος τοῦ τριάκοντα τρία, καὶ οὗτος τοῦ τριάκοντα δύο, καὶ οὕτω καθ’ ὑπόβασιν μέχρις ἀπείρου.
M 9.307
אבל אם כדי שדבר ייגרע מדבר צריך שהנגרע יהיה כלול בדבר שממנו נעשית הגריעה, והוכח שלא הגדול כלול בקטן ולא הקטן בגדול, ואף לא השווה בשווה — שכן המכיל צריך להיות גדול מן המוכל, ומה ששווה לדבר אינו קטן ממנו ואף אינו גדול ממה שהוא שווה לו — יש לומר ששום דבר אינו נגרע משום דבר.
M 9.307
ἀλλ’ εἴπερ ἵνα τί τινος ἀφαιρεθῇ, δεῖ ἐμπεριέχεσθαι τὸ ἀφαιρούμενον τῷ ἐξ οὗ ἡ ἀφαίρεσις, δέδεικται δὲ οὔτε ἐν τῷ ἥττονι τὸ μεῖζον περιεχόμενον οὔτε ἐν τῷ μείζονι τὸ ἔλαττον, καὶ μὴν οὐδὲ ἐν τῷ ἴσῳ τὸ ἴσον (δεῖ γὰρ τὸ περιέχον μεῖζον εἶναι τοῦ περιεχομένου, τὸ δέ τινι ἴσον οὔτε ἔλαττόν ἐστιν ἐκείνου οὔτε μεῖζον τοῦ ᾧ ἴσον ἐστί), ῥητέον μηδὲν μηδενὸς ἀφαιρεῖσθαι.
M 9.308
ועוד, אם דבר נגרע מדבר, או ששלם נגרע משלם, או שחלק נגרע מחלק, או שחלק נגרע משלם, או ששלם נגרע מחלק. אך לא שלם משלם נגרע, לא חלק מחלק, ולא שלם מחלק או חלק משלם, כפי שנציג; לכן דבר אינו נגרע מדבר.
M 9.308
Καὶ μὴν εἰ ἀφαιρεῖταί τι τινός, ἤτοι ὅλον ἀπὸ ὅλου ἀφαιρεῖται ἢ μέρος ἀπὸ μέρους ἢ μέρος ἀπὸ ὅλου ἢ ὅλον ἀπὸ μέρους· οὔτε δὲ ὅλον ἀπὸ ὅλου ἀφαιρεῖται οὔτε μέρος ἀπὸ μέρους οὔτε ὅλον ἀπὸ μέρους ἢ μέρος ἀφ’ ὅλου, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἀφαιρεῖταί τι τινός.
M 9.309
מן הנמנע לחלוטין ששלם ייגרע משלם. איש אינו גורע אמה מאמה או קוטילה מקוטילה, שכן דבר כזה אינו גריעה מדבר אלא ביטולו המוחלט של הדבר הנתון.
M 9.309
τὸ μὲν οὖν ὅλον ἀπὸ τοῦ ὅλου ἀφαιρεῖσθαι τελέως ἐστὶν ἀδύνατον· οὐδεὶς γὰρ ἀπὸ πήχεως ἀφαιρεῖ πῆχυν, οὐδὲ ἀπὸ κοτύλης κοτύλην, ἐπεὶ τὸ τοιοῦτον οὐκ ἔσται τινὸς ἀφαίρεσις, ἀλλὰ ὁλοσχερὴς τοῦ ὑποκειμένου ἀναίρεσις.
M 9.310
גם אי־אפשר לתפוס שלם כנגרע מחלק. החלק קטן מן השלם והשלם גדול מן החלק; והאמירה שהגדול נגרע מן הקטן בלתי־סבירה ביותר. השלם גם לא היה נתון בתוך החלק כדי שיוכל להיגרע ממנו; אדרבה, החלק נתון בתוך השלם.
M 9.310
ἀδιανόητον δέ ἐστι καὶ τὸ ὅλον λέγειν ἀπὸ τοῦ μέρους ἀφαιρεῖσθαι. τὸ γὰρ μέρος ἦττόν ἐστι τοῦ ὄλου, καὶ τὸ ὅλον πλεῖόν ἐστι τοῦ μέρους· ἀπὸ δὲ τοῦ ἥττονος λέγειν τὸ πλέον ἀφαιρεῖσθαι σφόδρα ἐστὶν ἀπίθανον. οὐδὲ γὰρ ὑπέκειτο ἐν τῷ μέρει τὸ ὅλον, ἵνα ἀπ’ αὐτοῦ λάβῃ τὴν ἀφαίρεσιν, ἀλλ’ ἐν τῷ ὅλῳ τὸ μέρος.
M 9.311
נותרו אפוא האפשרויות הנראות סבירות יותר: שחלק נגרע משלם או שחלק נגרע מחלק. אך גם אלה חסרות מוצא. נבחן את הנאמר באמצעות מספר, כמנהגם של הספקנים.
M 9.311
λείπεται οὖν τὸ πιθανώτερον εἶναι δοκοῦν, ἢ τὸ μέρος ἀπὸ τοῦ ὅλου ἀφαιρεῖσθαι ἢ τὸ μέρος ἀπὸ τοῦ μέρους. ἀλλὰ καὶ τοῦτο τῶν ἀπόρων ἐτύγχανεν. σκοπῶμεν δὲ τὸ λεγόμενον, ὡς ἔθος τοῖς ἀπὸ τῆς σκέψεως, ἐπὶ ἀριθμοῦ.
M 9.312
נניח עשר, ותיגרע ממנו יחידה. היחידה הנגרעת נגרעת או מן העשר הנתון, או מן התשע שנותר לאחר הסרתה. אך היא אינה נגרעת לא מן התשע ולא מן העשר, כפי שנראה; לכן <היחידה> אינה נגרעת מן העשר, ומכאן נובע ששום דבר אינו נגרע מדבר.
M 9.312
ὑποκείσθω γὰρ δεκάς, καὶ ἀφαιρείσθω ἀπὸ ταύτης μονάς. οὐκοῦν ἡ ἀφαιρουμένη μονὰς ἤτοι ἀπὸ τῆς ὑποκειμένης δεκάδος ἀφαιρεῖται ἢ ἀπὸ τῆς μετὰ τὴν ἄρσιν ὑπολειπομένης ἐννεάδος· οὔτε ἀπὸ τῆς ἐννεάδος δὲ οὔτε ἀπὸ τῆς δεκάδος ἀφαιρεῖται, ὡς δείξομεν· οὐκ ἄρα ἀφαιρεῖται τῆς δεκάδος <ἡ> μονάς, ᾧ ἕπεται τὸ μηδὲν μηδενὸς ἀφαιρεῖσθαι.
M 9.313
שכן אם היחידה נגרעת מן העשר, או שהעשר הוא דבר שונה מן היחידות הפרטיות, או שהעשר הוא צירוף היחידות הפרטיות. אך אין זה סביר שהעשר יהיה דבר נפרד מן היחידות הפרטיות: כשהן מתבטלות הוא מתבטל עמן, וכשהן נתונות הוא נוכח.
M 9.313
εἰ γὰρ ἀπὸ τῆς δεκάδος ἀφαιρεῖται ἡ μονάς, ἤτοι ἕτερόν τί ἐστιν ἡ δεκὰς παρὰ τὰς κατὰ μέρος μονάδας, ἢ ἀθροισμὸς τῶν κατὰ μέρος μονάδων ἐστὶν ἡ δεκάς. ἀλλ’ ἑτέραν μὲν τῶν κατὰ μέρος μονάδων οὐκ εἰκὸς εἶναι τὴν δεκάδα· καὶ γὰρ ἀναιρεθεισῶν αὐτῶν συναναιρεῖται καὶ ὑποκειμένων πάρεστιν.
M 9.314
ואם העשר מצוי ביחידות עצמן, הרי כשנאמר שהיחידה נגרעת מן העשר — מאחר שהעשר אינו אלא היחידות — נודה שהיחידה נגרעת מכל אחת מן היחידות, ואף מעצמה, משום שהעשר נתפס יחד עמה.
M 9.314
εἰ δὲ ἐν αὐταῖς ἐστι ταῖς μονάσιν ἡ δεκάς, πάντως ἐὰν λέγωμεν ἀπὸ τῆς δεκάδος ἀφαιρεῖσθαι τὴν μονάδα, ἐπεὶ ἡ δεκὰς οὐδέν ἐστι παρὰ τὰς μονάδας, ὁμολογήσομεν τὴν μονάδα ἀφ’ ἑκάστης μονάδος ἀφαιρεῖσθαι· ἀλλὰ καὶ ἀφ’ ἑαυτῆς διά τὸ σὺν ταύτῃ νοεῖσθαι τὴν δεκάδα.
M 9.315
אם היחידה האחת נגרעת מכל יחידה ואף מעצמה, הסרת היחידה האחת תהיה <הסרת עשר יחידות>. אך אבסורדי לומר שהסרת יחידה היא הסרת עשר; לכן אבסורדי גם לטעון שיחידה נגרעת מעשר. ואף לא נאמר שהיא נגרעת מן התשע שנותר. אילו היחידה נגרעה מן התשע, לא היה התשע נראה שלם לאחר הסרתה; שכן הדבר שממנו נגרע דבר אינו נשאר שלם לאחר הגריעה, שאם לא כן לא התרחשה ממנו גריעה.
M 9.315
ἀπὸ πάσης δὲ μονάδος ἀφαιρουμένης καὶ ἀφ’ ἑαυτῆς τῆς μιᾶς μονάδος ἔσται ἡ τῆς μιᾶς μονάδος ἄρσις <δεκάδος ἄρσις> ἄτοπον δέ ἐστι τὴν τῆς μονάδος δεκάδος λέγειν ἄρσιν ὑπάρχειν. ἄτοπον ἄρα καὶ ἀπὸ δεκάδος ἀξιοῦν ἀφαιρεῖσθαι μονάδα. καὶ μὴν ἀπὸ τῆς περιλειπομένης ἐννεάδος οὐκ ἂν εἴποιμεν ταύτην ἀφαιρεῖσθαι. εἰ γὰρ ἀπὸ τῆς ἐννεάδος ἀφαιρεῖται ἡ μονάς, οὐκ ὤφειλε μετὰ τὴν ἄρσιν αὐτῆς ὁλόκληρος θεωρεῖσθαι ἡ ἐννεάς· τὸ γὰρ ἀφ’ οὗ τι ἀφαιρεῖται, οὐ μένει ὁλόκληρον μετὰ τὴν ἀφαίρεσιν, ἐπεὶ οὐκ ἔσται γεγονυῖά τις ἀπ’ αὐτοῦ ἀφαίρεσις.
M 9.316
ועוד, אם היחידה נגרעת מן התשע שנותר, היא נגרעת או מן התשע כולו או מן היחידה האחרונה. אך היא אינה נגרעת מן התשע כולו, שכן מאחר שהתשע אינו דבר נפרד מן היחידות הפרטיות, הסרת יחידה תהיה הסרת תשע יחידות, וזה אבסורדי.
M 9.316
καὶ ἄλλως· εἰ ἀπὸ τῆς περιλειπομένης ἐννεάδος ἀφαιρεῖται ἡ μονάς, ἤτοι ἀπὸ ὅλης τῆς ἐννεάδος ἀφαιρεῖται ἢ ἀπὸ τῆς ἐσχάτης μονάδος. οὔτε δὲ ἀπὸ τῆς ὅλης ἐννεάδος ἀφαιρεῖται, ἐπεὶ ἔσται, μὴ ἑτέρας οὔσης παρὰ τὰς κατὰ μέρος μονάδας τῆς ἐννεάδος, ἡ μονάδος ἄρσις ἐννεάδος ἄρσις, ὅπερ ἦν ἄτοπον·
M 9.317
ואף לא מן היחידה האחרונה, מפני שראשית, היחידה חסרת חלקים ואינה ניתנת לחלוקה; ושנית, כיצד נותר התשע שלם, <......>, ולא קטן ביחידה? ואם היחידה אינה מוסרת לא מן העשר ולא מן התשע שנותר, ואין מלבדם אפשרות שלישית שאפשר לתפוס, יש לומר שיחידה אינה נגרעת מעשר.
M 9.317
οὔτε ἀπὸ τῆς ἐσχάτης μονάδος, ἐπεὶ πρῶτον μὲν ἀμερὴς καὶ ἀδιαίρετός ἐστιν ἡ μονάς, ἔπειτα πῶς ὁλόκληρος ἀπολείπεται ἡ ἐννεάς, <......> ἀλλ’ οὐ παρὰ μονάδα; εἰ δὲ μήτε ἀπὸ τῆς δεκάδος αἴρεται μονὰς μήτε ἀπὸ τῆς περιλειπομένης ἐννεάδος, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι τρίτον ἐπινοεῖσθαι, λεκτέον μὴ ἀφαιρεῖσθαι τῆς δεκάδος μονάδα.
M 9.318
נוסף על כך: אם <היחידה> מוסרת מן העשר, היא מוסרת או כשהעשר עדיין נשאר או כשהוא אינו נשאר. אך יחידה לעולם אינה מוסרת <ממה> שאינו נשאר ואף לא ממה שנשאר; ומלבד להיות ולא להיות אין דבר. לכן יחידה אינה נגרעת מן העשר.
M 9.318
πρὸς τούτοις· εἰ ἀπὸ τῆς δεκάδος αἴρεται <ἡ> μονάς, ἤτοι ἀπὸ μενούσης ἔτι τῆς δεκάδος αἴρεται μονὰς ἢ ἀπὸ μὴ μενούσης· οὔτε δὲ <ἀπὸ> μὴ μενούσης αἴρεταί ποτε μονὰς οὔτε ἀπὸ μενούσης· παρὰ δὲ τὸ εἶναι καὶ μὴ εἶναι οὐδὲν ἔστιν· οὐκ ἄρα ἀφαιρεῖται ἀπὸ τῆς δεκάδος μονάς.
M 9.319
ברור מיד שהיחידה אינה נגרעת מן העשר בעודו נשאר, שכן כל עוד הוא נשאר עשר לא נגרע ממנו דבר. אך שוב אבסורדי שהיא תיגרע ממנו כשאינו נשאר, שהרי מן הלא־יש אי־אפשר לגרוע דבר. לכן דבר אינו נגרע מדבר.
M 9.319
ἀπὸ μὲν οὖν μενούσης τῆς δεκάδος αὐτόθεν φαίνεται μὴ ἀφαιρεῖσθαι ἡ μονάς· ἐφ’ ὅσον γὰρ μένει δεκάς, οὐδὲν ἀφαιρεῖται ἀπ’ αὐτῆς. ἀπὸ δὲ μὴ μενούσης πάλιν ἀφαιρεῖσθαι ἄτοπον· ἀπὸ γὰρ τοῦ μὴ ὄντος οὐδὲ ἀφαιρεθῆναί τι δύναται. οὐκ ἄρα ἀφαιρεῖταί τι τινός.
M 9.320
אותו טיעון חל גם על גריעה מדברים מדודים, כגון קוטילה הנגרעת מכואוס או טפח הנגרע מאמה. יש לומר שהגריעה נעשית או מן הכואוס כולו או מחלקו, ובכל מקרה — כשהוא נשאר או כשאינו נשאר; אך היא אינה נעשית מאף אחד מאלה, כפי שהצגנו. לכן גם בדרך זו דבר אינו נגרע מדבר.
M 9.320
ὁ δὲ αὐτὸς λόγος καὶ περὶ τῆς ἀπὸ τῶν μετρητῶν ἀφαιρέσεως, οἷον τῆς ἀπὸ χοέως ἀφαιρουμένης κοτύλης ἢ τοῦ ἀπὸ πήχεως ἀφαιρουμένου παλαιστοῦ. ἢ γὰρ ἀπὸ ὄλου τοῦ χοέως ῥητέον γίνεσθαι τὴν ἀφαίρεσιν ἢ ἀπὸ μέρους, καὶ ἤτοι ἀπὸ μένοντος ἢ μὴ μένοντος· ἀπ’ οὐδενὸς δὲ τούτων, ὡς παρεστήσαμεν· τοίνυν οὐδὲ ταύτῃ ἀφαιρεῖταί τι τινός.
M 9.321
מן הדברים האלה ברור יחד שאין גריעה. ועתה נלמד בדרך מקבילה שגם דבר אינו נוסף לדבר. נניח גוף שאורכו אמה, ונוסיף לו טפח כך שהמורכב מן הנתון ומן התוספת יהיה באורך שבעה טפחים; אני שואל: במה התרחשה הוספת הטפח?
M 9.321
Ἀλλ’ ὅτι μὲν οὐδέν ἐστιν ἀφαίρεσις, ἐκ τούτων συμφανές· ὅτι δὲ οὐδὲ προστίθεταί τι τινί, παρακειμένως διδάσκωμεν. ὑποκειμένου τοίνυν πηχυαίου σώματος καὶ προστιθεμένου τούτῳ παλαιστιαίου ὥστε ἑπταπάλαιστον γίνεσθαι τὸ ἐκ τοῦ ὑποκειμένου καὶ τῆς προσθέσεως ἀποτελεσθέν, ζητῶ, ἐν τίνι ποτὲ γέγονεν ἡ τοῦ παλαιστοῦ πρόσθεσις;
M 9.322
הטפח נוסף או לעצמו, או לאמה שהייתה נתונה קודם, או לגודל בן שבעת הטפחים המורכב משניהם. אך הטפח אינו נוסף לעצמו, לא לאמה הנתונה קודם ולא לגודל המורכב משניהם, כלומר מן האמה הנתונה קודם ומן התוספת. לכן דבר אינו נוסף לדבר.
M 9.322
ἤτοι γὰρ αὑτῷ προστέθειται ὁ παλαιστὴς ἢ τῷ προϋποκειμένῳ πήχει ἢ τῷ ἐξ ἀμφοτέρων ἀποτελεσθέντι ἑπταπαλαίστῳ μεγέθει· οὔτε δὲ αὐτῷ προστίθεται ὁ παλαιστὴς οὔτε τῷ προϋποκειμένῳ πήχει οὔτε τῷ ἐξ ἀμφοτέρων ἀποτελεσθέντι μεγέθει, φημὶ δὲ ἔκ τε τοῦ προϋποκειμένου πήχεως καὶ τῆς προσθέσεως· οὐκ ἄρα προστίθεταί τι τινί.
M 9.323
הטפח אינו יכול להתווסף לעצמו: מאחר שאינו דבר אחר מעצמו ואינו מכפיל את עצמו בהוספה, אין הוא יכול להתווסף לעצמו. ואם הוא נוסף לאמה הנתונה, כיצד, בהתווספו לכולה, אין הוא משתווה לה ויוצר שתי אמות, כך שהגדול נעשה קטן והקטן גדול? אם בהוספה משתווה הטפח לאמה והאמה לטפח, האמה, שהייתה גדולה וכעת משתווה לקטן ממנה, תיעשה קטנה; והטפח, שהיה קטן וכעת משתווה לאמה, ייעשה גדול.
M 9.323
ἑαυτῷ μὲν οὖν οὐκ ἂν προστεθείη ὁ παλαιστής· μὴ ὢν γὰρ ἕτερος ἑαυτοῦ, καὶ μὴ διπλασιάζων ἑαυτὸν κατὰ τὴν πρόσθεσιν, οὐκ ἂν ἑαυτῷ προστεθείη. εἰ δὲ τῷ ὑποκειμένῳ πήχει προστίθεται, πῶς παντὶ προστιθέμενος οὐ παρισάζεται αὐτῷ καὶ δύο ποιεῖ πήχεις, ὥστε τὸ μὲν μεῖζον ἧττον γίγνεσθαι, τὸ δὲ ἧττον μεῖζον; εἰ γὰρ ἐξισοῦται τῇ προσθέσει ὁ παλαιστὴς τῷ πήχει καὶ ὁ πῆχυς τῷ παλαιστῇ, ὁ μὲν πῆχυς ἥττονι ἰσαζόμενος μείζων καθεστὼς ἥττων γενήσεται, ὁ δὲ παλαιστὴς μικρὸς ὢν καὶ τῷ πήχει ἰσαζόμενος μείζων καταστήσεται.
M 9.324
אך אם הטפח אינו נוסף לא לעצמו ולא לאמה הנתונה קודם, נותר לומר שהוא נוסף לגודל בן שבעת הטפחים המורכב משניהם. גם זה חסר היגיון לחלוטין: מה שמקבל תוספת צריך להיות נתון לפני התוספת, ואילו הדבר המתהווה מהם אינו נתון לפניהם. לכן מה שמתווסף אינו נוסף לדבר המתהווה מן התוספת ומן הדבר שהיה קיים קודם.
M 9.324
ἀλλ’ εἰ μήθ’ ἑαυτῷ προστίθεται ὁ παλαιστὴς μήτε τῷ προϋποκειμένῳ πήχει, λείπεται λέγειν αὐτὸν τῷ ἐξ ἀμφοτέρων ἀποτελουμένῳ ἑπταπαλαίστῳ μεγέθει προστίθεσθαι. ὃ πάλιν ἐστὶν ἀλογώτατον· τὸ γὰρ πρόσθεσιν ἐπιδεχόμενον προϋποκεῖσθαι δεῖ τῆς προσθέσεως, οὐχὶ δὲ τὸ γινόμενον ἐξ αὐτῶν προϋπόκειται αὐτῶν. οὐκ ἄρα τῷ γινομένῳ ἔκ τε τῆς προσθέσεως καὶ ἐκ τοῦ προόντος προστίθεται τὸ προστιθέμενον.
M 9.325
יתר על כן, התוספת שונה מן הדבר המתהווה ממנה ואינה חלה באותו זמן כמוהו: כשהתוספת מתרחשת, הדבר המתהווה משניהם עדיין אינו קיים; וכשהדבר שהתהווה משניהם קיים, התוספת כבר אינה מתרחשת. לכן הטפח גם אינו נוסף לדבר המתהווה מן התוספת ומן האמה הנתונה קודם. ומאחר שמה שמתווסף אינו נוסף לא לעצמו, לא לנתון קודם ולא למורכב משניהם, מלכתחילה אין הוא נוסף לדבר.
M 9.325
διαφέρει γε μὴν ἡ πρόσθεσις τοῦ γινομένου ἐξ αὐτῆς, καὶ διαφωνεῖ τοῖς χρόνοις ἐκείνῳ· ὅτε μὲν γὰρ γίνεται ἡ πρόσθεσις, οὔπω τὸ γινόμενον ἔστιν ἐξ αὐτῶν, ὅτε δὲ ἔστι τὸ γεγονὸς ἐξ αὐτῶν, οὐκέτι ἔστι πρόσθεσις. ὥστε οὐδὲ τῷ γινομένῳ ἐκ τῆς προσθέσεως καὶ τοῦ προϋποκειμένου πήχεως προστίθεται ὁ παλαιστής. ἀλλ’ ἐπεὶ τὸ προστιθέμενον πάλιν οὔτε αὐτὸ ἑαυτῷ προστίθεται οὔτε τῷ προϋποκειμένῳ οὔτε τῷ ἐξ ἀμφοτέρων, οὐδὲ τὴν ἀρχὴν προστίθεταί τινι.
M 9.326
אפשר לעורר אותו קושי גם בנוגע למספרים. נניח ארבע ונוסיף לו יחידה; יש לבחון למה נעשית ההוספה. היחידה נוספת או לעצמה, או לארבע, או לחמש המורכב משניהם. אך היא אינה נוספת לעצמה, מפני שמה שמתווסף לדבר שונה מן הדבר שאליו הוא מתווסף ואילו היחידה אינה שונה מעצמה, וגם מפני שאינה מכפילה את עצמה ונעשית שתיים.
M 9.326
Ἔνεστι δὲ καὶ περὶ ἀριθμῶν τὴν αὐτὴν κινεῖν ἀπορίαν. ὑποκειμένης γὰρ τετράδος καὶ προστιθεμένης ταύτῃ μονάδος σκεπτέον, τίνι γίνεται ἡ πρόσθεσις. ἢ γὰρ ἑαυτῇ προστίθεται ἡ μονὰς ἢ τῇ τετράδι ἢ τῇ ἐξ ἀμφοτέρων ἀποτελουμένῃ πεντάδι. οὔτε δὲ ἑαυτῇ προστίθεται διὰ τὸ τὸ μὲν προστιθέμενόν τινι ἕτερον εἶναι ἐκείνου τοῦ ᾧ προστίθεται, τὴν δὲ μονάδα μὴ ἑτέραν εἶναι ἑαυτῆς, καὶ διὰ τὸ μηδὲ ἑαυτὴν διπλασιάζειν, δυάδα γινομένην,
M 9.327
היא גם אינה נוספת לארבע, מפני שאינה משתווה לו ואינה מכפילה אותו; שכן מה שנוסף לארבע כולו — שאינו דבר שונה מארבע היחידות הפרטיות — הוא ארבע. ואף אינה נוספת לחמש המורכב ממנה ומארבע, מפני שהחמש אינו נתון לפני ההוספה, ואילו מה שמתווסף צריך תמיד להתווסף לדבר הנתון קודם. לכן דבר אינו נוסף לדבר.
M 9.327
οὔτε τῇ τετράδι διὰ τὸ μὴ ἰσάζεσθαι αὐτῇ μηδὲ διπλασιάζειν αὐτήν· τὸ γὰρ ὅλῃ τετράδι προστιθέμενον, μὴ ἑτέρᾳ οὔσῃ τῶν κατὰ μέρος τεσσάρων μονάδων, τετράς ἐστιν. καὶ μὴν οὐδὲ τῇ ἐξ αὐτῆς καὶ τῆς τετράδος ἀποτελουμένῃ πεντάδι διὰ τὸ μὴ προϋποκεῖσθαι τῆς προσθέσεως τὴν πεντάδα καὶ ἀεί ποτε ὀφείλειν τὸ προστιθέμενον προϋποκειμένῳ τινὶ προστίθεσθαι. οὐκ ἄρα προστίθεταί τι τινί.
M 9.328
אך אם דבר אינו נגרע מדבר, כפי שהוכח, ואף אינו נוסף לדבר, כפי שהסברנו, ברור שגם דבר אינו מועבר מדבר; שהרי העברה הייתה הסרה מן האחד והוספה לאחר.
M 9.328
Ἀλλ᾿ εἰ μήτε ἀφαιρεῖταί τι τινός, ὡς ὑποδέδεικται, μήτε προστίθεταί τι τινί, ὡς παρεμυθησάμεθα, φανερὸν ὡς οὐδὲ μετατίθεταί τι ἀπό τινος· ἦν γὰρ ἡ μετάθεσις τοῦ μὲν ἄρσις, τοῦ δὲ πρόσθεσις.
M 9.329
ומאחר שאלה אינם קיימים, גם המושפע אינו אמור להתקיים, אם אמנם ההיות־מושפע חל באחד מן האופנים האלה; כי אי־אפשר לתפוס דבר היכול להיות מושפע אלא באופנים אלה.
M 9.329
μὴ ὄντων δὲ τούτων οὐδὲ τὸ πάσχον ὀφείλει εἶναι, εἴπερ ἦν κατά τινα τούτων τῶν τρόπων τὸ πάσχειν· ἄλλως γὰρ οὐκ ἂν τις ἐπινοήσειε δυνάμενόν τι πάσχειν εἰ μὴ κατὰ τούτους τοὺς τρόπους.
M 9.330
לדיון בקושי זה קשורה במידת־מה גם החקירה על השלם ועל החלק, שכן גריעת חלק משלם נראית כגריעה, ושוב — הוספה לדבר שלם היא הוספה. לכן אם יוכח שהטיעון על השלם ועל החלק חסר מוצא, יתבססו ביתר שאת הקשיים שהועלו קודם על הוספה וגריעה, על המושפע ועל הפועל. נלמד עתה בהתאם מדוע אין זה קל לומר מהו השלם ומהו החלק. על השלם והחלק
M 9.330
Συνῆπται δέ πως τῇ περὶ τούτου ἀπορίᾳ καὶ ἡ περὶ τοῦ ὄλου, ἔτι δὲ τοῦ μέρους ζήτησις, ἐπείπερ καὶ ἡ ἀφαίρεσις μέρους τινὸς ἀπὸ ὅλου δοκεῖ ἀφαίρεσις εἶναι καὶ ἡ πρόσθεσις ὅλου πάλιν ὑπάρχει πρόσθεσις. ὅθεν εἰ δειχθείη, ὅτι ἄπορός ἐστιν ὁ περὶ τοῦ ὅλου καὶ τοῦ μέρους λόγος, ἐπιδειχθήσεται μᾶλλον τὰ περὶ τῆς προσθέσεως καὶ ἀφαιρέσεως πάσχοντός τε καὶ δρῶντος προηπορημένα. τὸ δ’ ὅτι οὐκ εὐχερές ἐστι λέγειν, τί τὸ ὅλον ἐστὶ καὶ τί τὸ μέρος, ἀκολούθως διδάσκωμεν. περὶ ὄλου καὶ μέρους
M 9.331
החקירה על השלם הכרחית לפילוסופים של הטבע, מפני שאבסורדי שמי שמתיימרים לומר את האמת על השלם ועל הכול אינם יודעים מהו השלם ומהם החלקים; ולספקנים היא הכרחית לשם הפרכת פזיזותם של הדוגמטיקנים.
M 9.331
Ἡ περὶ τοῦ ὅλου σκέψις ἀναγκαία ἐστὶ τοῖς μὲν φυσικοῖς, ἐπεὶ ἄτοπον καθέστηκε τούτους περὶ τοῦ ὅλου καὶ τοῦ παντὸς ἐπαγγελλομένους τὸ ἀληθὲς ἐρεῖν μὴ εἰδέναι τί ποτέ ἐστι τὸ ὅλον καὶ τίνα τὰ μέρη, τοῖς δὲ σκεπτικοῖς πρὸς ἔλεγχον τῆς τῶν δογματικῶν προπετείας.
M 9.332
הפילוסופים מן הסטואה (fr. II 524 Arn.) סבורים שיש הבדל בין ׳השלם׳ ובין ׳הכול׳. הם אומרים שהעולם הוא השלם, ואילו הכול הוא הריק שמחוץ לעולם יחד עם העולם; ולכן השלם סופי — שכן העולם מוגבל — ואילו הכול אינסופי, שכן כזה הוא הריק שמחוץ לעולם.
M 9.332
καὶ δὴ οἱ μὲν ἀπὸ τῆς Στοᾶς φιλόσοφοι (fr. II 524 Arn.) διαφέρειν ὑπολαμβάνουσι τὸ ὅλον καὶ τὸ πᾶν· ὅλον μὲν γὰρ εἶναι λέγουσι τὸν κόσμον, πᾶν δὲ τὸ σὺν τῷ κόσμῳ ἔξωθεν κενόν, καὶ διὰ τοῦτο τὸ μὲν ὅλον πεπερασμένον εἶναι (πεπέρασται γὰρ ὁ κόσμος), τὸ δὲ πᾶν ἄπειρον (τοιοῦτον γὰρ τὸ ἐκτὸς τοῦ κόσμου κενόν).
M 9.333
אפיקורוס נוהג לכנות ללא הבחנה הן את טבע הגופים הן את טבע הריק ׳השלם׳ ו׳הכול׳. פעם הוא אומר (fr. 75 Us.) שטבע הכול הוא גופים וריק, ופעם שהכול אינסופי משתי הבחינות, הן מבחינת הגופים הן מבחינת הריק — כלומר הן מבחינת ריבוי הגופים הן מבחינת גודל הריק — ושני סוגי האינסופיות מקבילים זה לזה.
M 9.333
ὁ δὲ Ἐπίκουρος ἀδιαφόρως τήν τε τῶν σωμάτων καὶ τὴν τοῦ κενοῦ φύσιν ὅλον τε καὶ πᾶν προσαγορεύειν εἴωθεν· ὁτὲ μὲν γάρ φησιν (fr. 75 Us.), ὅτι ἡ τῶν ὅλων φύσις σώματά ἐστι καὶ κενόν, ὁτὲ δέ, ὅτι τὸ πᾶν κατ’ ἀμφότερα ἄπειρόν ἐστι, κατά τε σώματα καὶ τὸ κενόν, τουτέστι κατά τε τὸ πλῆθος τῶν σωμάτων καὶ κατὰ τὸ μέγεθος τοῦ κενοῦ, ἀντιπαρηκουσῶν ἀλλήλαις τῶν καθ’ ἑκάτερον ἀπειριῶν.
M 9.334
לעומתם, האומרים שאין ריק כלל, כגון אנשי האסכולה הפריפטטית, מחילים את ׳השלם׳ ואת ׳הכול׳ על הגופים בלבד ולא גם על הריק.
M 9.334
οἱ δὲ φάμενοι μηδ’ ὅλως εἶναι κενόν, ὡς οἱ ἐκ τοῦ Περιπάτου, τὸ ὅλον καὶ τὸ πᾶν τῶν σωμάτων μόνον, οὐχὶ δὲ καὶ τοῦ κενοῦ ἐπικατηγοροῦσιν.
M 9.335
גם בנוגע לחלק נוצרה מחלוקת קטנה. אפיקורוס טען שהחלק שונה מן השלם, כגון האטום מן התרכובת: האטום חסר איכויות, ואילו התרכובת בעלת איכות — לבנה או שחורה, או בכלל בעלת צבע, וכן חמה או קרה או בעלת איכות אחרת.
M 9.335
γέγονε δέ τις διάστασις βραχεῖα καὶ περὶ τοῦ μέρους. Ἐπίκουρος μὲν γὰρ ἕτερον ἠξίου τυγχάνειν τὸ μέρος τοῦ ὅλου, καθάπερ τὴν ἄτομον τοῦ συγκρίματος, εἴγε ἐκείνη μὲν ἄποιός ἐστι, τὸ δὲ σύγκριμα πεποίωται, ἤτοι λευκὸν ἢ μέλαν ἢ κοινῶς κεχρωσμένον καὶ ἤτοι θερμὸν ἢ ψυχρὸν ἢ ἄλλην τινὰ ἔχον ποιότητα.
M 9.336
הסטואים אומרים שהחלק אינו שונה מן השלם ואף אינו זהה לו. היד אינה זהה לאדם, שהרי אינה אדם; אך גם אינה דבר אחר מלבד האדם, שהרי האדם נתפס כאדם יחד עמה.
M 9.336
οἱ δὲ Στωικοῖ οὔτε ἕτερον τοῦ ὅλου τὸ μέρος οὔτε τὸ αὐτό φασιν ὑπάρχειν· ἡ γὰρ χεὶρ οὔτε ἡ αὐτὴ τῷ ἀνθρώπῳ ἐστίν (οὐ γάρ ἐστιν ἄνθρωπος), οὔτε ἑτέρα παρὰ τὸν ἄνθρωπον (σὺν αὐτῇ γὰρ ὁ ἄνθρωπος νοεῖται ἄνθρωπος).
M 9.337
ואילו איינסידמוס, בעקבות הרקליטוס, אומר שהחלק גם שונה מן השלם וגם זהה לו. שכן העצם הוא גם שלם וגם חלק: שלם ביחס לעולם, וחלק ביחס לטבעו של בעל־חיים מסוים זה. גם ׳איבר׳ נאמר בשני אופנים: לעיתים כדבר השונה מן החלק במובנו המדויק, כאשר אומרים שהוא חלק של חלק — כגון שהאצבע היא איבר של היד והאוזן של הראש; ולעיתים כדבר שאינו שונה ממנו אלא הוא חלק מן השלם, כאשר יש האומרים באופן כללי שחלק הוא מה שמשלים את השלם.
M 9.337
ὁ δὲ Αἰνησίδημος κατὰ Ἡράκλειτον καὶ ἕτερόν φησι τὸ μέρος τοῦ ὅλου καὶ ταὐτόν· ἡ γὰρ οὐσία καὶ ὅλη ἐστὶ καὶ μέρος, ὅλη μὲν κατὰ τὸν κόσμον, μέρος δὲ κατὰ τὴν τοῦδε τοῦ ζῴου φύσιν. τὸ δὲ μόριον καὶ αὐτὸ λέγεται διχῶς, καὶ ὁτὲ μὲν ὡς διαφέρον τοῦ ἰδίως νοουμένου μέρους, καθὰ φασιν αὐτὸ μέρος μέρους εἶναι, καθάπερ δάκτυλον μὲν τῆς χειρός, οὖς δὲ τῆς κεφαλῆς, ὁτὲ δ’ ὡς μὴ διαφέρον ἀλλὰ μέρος ὂν τοῦ ὅλου, καθό τινές φασι κοινῶς μέρος εἶναι τὸ συμπληρωτικὸν τοῦ ὅλου.
M 9.338
לאחר שהבחנות אלה הובהרו, וכשהשלם נתפס כהשלמה מן החלקים, נעבור לחקירה. אם יש שלם כלשהו — כגון אדם, סוס, צמח או ספינה, שהרי אלה שמות של שלמים — או שהוא שונה מחלקיו ונתפס כבעל קיום ועצם משל עצמו, או שצירוף החלקים נקרא שלם.
M 9.338
προδιηρθρωμένων δὲ τούτων, καὶ τοῦ ὅλου κατὰ τὴν ἐκ τῶν μερῶν συμπλήρωσιν νοουμένου, χωρῶμεν λοιπὸν ἐπὶ τὴν σκέψιν. Εἴπερ οὖν ἔστι τι ὅλον, οἶον ἄνθρωπος ἵππος φυτὸν ναῦς (ταῦτα γὰρ ὅλων ὀνόματα), ἤτοι ἕτερόν ἐστι τῶν μερῶν αὐτοῦ καὶ κατ’ ἰδίαν ὑπόστασιν καὶ οὐσίαν νοεῖται, ἢ τὸ ἄθροισμα τῶν μερῶν λέγεται τυγχάνειν ὅλον.
M 9.339
אך השלם אינו יכול להיות שונה <מן> החלקים, לא לפי מה שנגלה ולא לפי המחשבה. לפי מה שנגלה: אילו היה השלם שונה <וגם> נפרד מן החלקים, היה השלם נשאר נראה לאחר ביטול החלקים. אך רחוק כל כך שהשלם יישאר כשכל חלקיו — למשל חלקי פסל — מתבטלים, עד שאפילו אם מתבטל חלק אחד בלבד, השלם הנתון כבר אינו נראה כשלם.
M 9.339
ἀλλ’ ἕτερον <μὲν> τῶν μερῶν οὐκ ἂν εἴη τὸ ὅλον, οὔτε κατ’ ἐνάργειαν οὔτε κατὰ νόησιν. καὶ κατ’ ἐνάργειαν μέν, ἐπεὶ εἴπερ ἕτερον ἦν <καὶ> κεχωρισμένον τῶν μερῶν τὸ ὅλον, ἀναιρουμένων τῶν μερῶν ὑπομένον θεωρεῖσθαι τὸ ὅλον· τοσοῦτον δὲ ἀπέχει τοῦ πάντων τῶν μερῶν ἀναιρουμένων, οἷον τοῦ ἀνδριάντος, μένειν τὸ ὅλον, ὡς κἂν ἓν μόνον μέρος ἀναιρεθῇ, μηκέτι θεωρεῖσθαι τὸ ὅλον ὑποκείμενον ὡς ὅλον.
M 9.340
ולפי המחשבה: שלם נתפס כדבר שאין חסר בו שום חלק. לכן אם השלם שונה מן החלקים, כל חלקי השלם יהיו חסרים בו, וכך לא יהיה עוד שלם. נוסף על כך, השלם הוא מן היחסיים: הוא נתפס כשלם ביחס לחלקים, וכשם שהחלק הוא חלקו של דבר, כך השלם הוא שלם המורכב מחלקים. היחסיים צריכים להתקיים יחד ואינם נפרדים זה מזה. לכן השלם אינו שונה מן החלקים ואינו נפרד מהם.
M 9.340
κατὰ δὲ νόησιν, ὅτι ὅλον νοεῖται οὗ οὐδὲν ἄπεστι μέρος. καὶ διὰ τοῦτο, εἰ ἕτερόν ἐστι τῶν μερῶν τὸ ὅλον, πάντ’ ἔσται ἀπόντα τὰ μέρη τοῦ ὅλου, καὶ οὕτως οὐκέτι ἔσται τὸ ὅλον. ἄλλως τε· τὸ ὅλον τῶν πρός τι ἐστίν· ὡς γὰρ πρὸς τὰ μέρη νοεῖται ὅλον, καὶ ὃν τρόπον τὸ μέρος τινός ἐστι μέρος, οὕτω καὶ τὸ ὅλον ἔκ τινων μερῶν ἐστὶν ὅλον. τὰ δὲ πρός τι συνυπάρχειν ἀλλήλοις δεῖ καὶ ἀχώριστα τυγχάνειν ἀλλήλων. οὐκ ἄρα ἕτερόν ἐστι τῶν μερῶν τὸ ὅλον, οὐδὲ κεχώρισται αὐτῶν.
M 9.341
נותר אפוא לומר שהחלקים הם השלם. אך אם החלקים הם השלם, או שכל החלקים הם השלם, או שאחד החלקים הוא השלם, או שאחדים מהם הם השלם. חלק אחד אינו יכול להיות השלם: ראשו של אדם בוודאי אינו האדם כולו, ואף לא הצוואר, היד או דבר אחר מעין אלה.
M 9.341
λείπεται ἄρα λέγειν τὰ μέρη εἶναι τὸ ὅλον. ἀλλ’ εἰ τὰ μέρη ἐστὶν ὅλον, ἤτοι πάντα τὰ μέρη ἐστὶν ὅλον ἢ τινὰ τῶν μερῶν ἢ τί τούτων. καὶ τί μὲν τῶν μερῶν οὐκ ἂν εἴη ὅλον· οὐ γὰρ δή γε ἡ κεφαλὴ τἀνθρώπου ὅλος ἐστὶν ἄνθρωπος, οὐδὲ ὁ τράχηλος ἢ ἡ χεὶρ ἢ ἄλλο τι τῶν τοιούτων.
M 9.342
גם חלקים אחדים אינם יכולים להיות השלם. ראשית, אם חלקים אחדים הם השלם, הנותרים לא יהיו חלקיו של השלם, וזה אבסורדי. שנית, מושג השלם אף יתהפך. אם חלקים אחדים הם השלם, שקר הוא ששלם הוא דבר שאף אחד מחלקיו אינו חסר בו, שהרי חלקים אחדים חסרים. לכן לא חלק אחד הוא השלם ולא חלקים אחדים.
M 9.342
καὶ μὴν οὐδὲ τινὰ τῶν μερῶν ἔσται τὸ ὅλον. πρῶτον μὲν γὰρ εἰ τινα τῶν μερῶν ὅλον ἐστί, τὰ λειπόμενα οὐκ ἔσται τοῦ ὅλου μέρη, ὅπερ ἄτοπον. εἶτα καὶ περιτραπήσεται ἡ νόησις τοῦ ὅλου. εἰ γάρ τινα τῶν μερῶν ὅλον ἐστί, ψεῦδός ἐστι τὸ ὅτι ὅλον ἐστὶν οὗ μηδὲν ἄπεστι τῶν μερῶν· τινὰ γὰρ ἄπεστιν. ὥστε οὔτε τί μέρος ὅλον ἐστὶν οὔτε τινὰ μέρη.
M 9.343
ואם כל החלקים הם השלם, והשלם אינו אלא צירוף החלקים, לא יהיה שלם ואף החלקים לא יהיו חלקים. כשם שמרווח אינו דבר מלבד הדברים המרווחים, מבנה קורות אינו דבר מלבד הקורות הערוכות בצורה מסוימת, ואגרוף אינו דבר מלבד היד המעוצבת באופן מסוים, כך אם השלם אינו דבר מלבד צירוף החלקים, גם החלקים לא יהיו חלקים.
M 9.343
εἰ δὲ πάντα τὰ μέρη τὸ ὅλον ἐστίν, καὶ οὐδέν ἐστι τὸ ὅλον εἰ μὴ τὸ ἄθροισμα τῶν μερῶν, οὔτε ἔσται ὅλον οὔτε τὰ μέρη γενήσεται μέρη. ὡς γὰρ οὐδὲν ἔστι διάστημα παρὰ τὰ διεστηκότα, οὐδὲ δόκωσις παρὰ τὰς πως διακειμένας δοκούς, οὐδὲ πυγμὴ παρὰ τὴν πως ἐσχηματισμένην χεῖρα, οὕτως εἰ οὐδὲν ἔσται ὅλον παρὰ τὸ ἄθροισμα τῶν μερῶν, οὐδὲ τὰ μέρη γενήσεται μέρη.
M 9.344
ושוב, כשם שבהעדר ימין אין שמאל, ובהעדר תפיסת המעלה אין גם תפיסת המטה, כך אם השלם אינו קיים, החלקים לא ייתפסו כחלקים ואף לא יתקיימו חלקים כלשהם.
M 9.344
καὶ πάλιν, ὃν τρόπον δεξιοῦ μὴ ὄντος οὐδὲ ἀριστερὸν ἔστι καὶ τοῦ ἄνω μὴ νοουμένου οὐδὲ τὸ κάτω νοεῖται, τὸν αὐτὸν τρόπον εἰ μὴ ἔστι τὸ ὅλον, οὔτε τὰ μέρη νοεῖται μέρη οὔτε μέρη τινὰ ὑπάρξει.
M 9.345
אך נניח שכל החלקים הם השלם; עדיין יש לשאול מה הם משלימים: את השלם, זה את זה או את עצמם? הם אינם חלקים של השלם, לא זה של זה ולא של עצמם, כפי שנציג; לכן אינם חלקים של דבר. הם אינם חלקים של השלם, מפני שהשלם אינו דבר מלבדם אלא הם עצמם נקראים השלם.
M 9.345
ἔστω δὲ καὶ πάντα τὰ μέρη ὅλον εἶναι, ἀλλὰ ζητητέον τε τίνος ἔσται ταῦτα συμπληρωτικά, ὅλου, ἀλλήλων ἢ ἑαυτῶν; οὔτε δὲ τοῦ ὅλου ἐστὶ μέρη οὔτε ἀλλήλων οὔτε ἑαυτῶν, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα τινός ἐστι μέρη. ὅλου μὲν οὖν οὐκ ἂν εἴη μέρη· τὸ γὰρ ὅλον οὐδέν ἐστι παρὰ ταῦτα, ἀλλ’ αὐτὰ ταῦτα λέγεται εἶναι ὅλον.
M 9.346
הם גם לא יהיו חלקים זה של זה. חלקיו של דבר כלולים בדבר שהם חלקיו, כגון היד באדם והאצבע ביד; אך חלקי האדם מתקיימים כל אחד בפני עצמו ואינם כלולים זה בזה. יד שמאל אינה משלימה את יד ימין ולא הימנית את השמאלית, האגודל אינו משלים את האצבע המורה, והידיים אינן משלימות את הראש; כל אחד מאלה תופס מקום משלו.
M 9.346
οὐδὲ μὴν ἀλλήλων γενήσεται μέρη. τὰ γὰρ τινος μέρη ἐμπεριέχεται τοῖς ὧν ἐστι μέρη, οἷον ἀνθρώπῳ μὲν ἡ χείρ, χειρὶ δὲ ὁ δάκτυλος, τὰ δὲ μέρη τοῦ ἀνθρώπου κατ’ ἰδίαν ὑφέστηκε καὶ οὐκ ἐμπεριέχεται ἀλλήλοις· οὔτε γὰρ ἡ ἀριστερὰ χεὶρ τὴν δεξιὰν συμπληροῖ οὔτε ἡ δεξιὰ τὴν ἀριστεράν, οὐχ ὁ ἀντίχειρ τὸν λιχανόν, οὐχ αἱ χεῖρες τὴν κεφαλήν, ἀλλ’ ἴδιον τόπον ἕκαστον τούτων ἀπείληφεν.
M 9.347
לכן החלקים אינם חלקים זה של זה; ואף לא של עצמם, שהרי אי־אפשר שדבר יהיה חלק של עצמו. אם אפוא השלם אינו שונה מן החלקים ואף החלקים עצמם אינם השלם, אין שלם.
M 9.347
οὐδὲ ἀλλήλων οὖν μέρη ἐστὶ τὰ μέρη. καὶ μὴν οὐδὲ ἑαυτῶν· ἀμήχανον γὰρ ἑαυτοῦ τι μέρος ὑπάρχειν. εἰ οὖν μήτε ἕτερόν ἐστι τῶν μερῶν τὸ ὅλον μήτε αὐτὰ τὰ μέρη ἐστὶν ὅλον, οὐδέν ἐστι τὸ ὅλον.
M 9.348
ושוב, על חלק, כגון הראש, נאמר שהוא משלים את האדם כולו ושהוא חלק מן האדם; אולם האדם נראה כאדם יחד עם הראש. לכן הראש משלים גם את עצמו ונעשה חלק של עצמו. משום כך הוא גם גדול מעצמו וגם קטן מעצמו: במידה שהוא נתפס כמושלם בידי עצמו הוא גדול מעצמו, ובמידה שהוא משלים — קטן מעצמו.
M 9.348
καὶ πάλιν τὸ μέρος, οἶον ἡ κεφαλή, λέγεται τὸν ὅλον ἄνθρωπον συμπληροῦν καὶ ἀνθρώπου μέρος εἶναι· θεωρεῖται δέ γε ὁ ἄνθρωπος σὺν τῇ κεφαλῇ ἄνθρωπος· καὶ ἑαυτὴν ἄρα συμπληροῖ ἡ κεφαλή, καὶ ἑαυτῆς γίνεται μέρος. διὰ δὲ τοῦτο καὶ μείζων ἐστὶν ἑαυτῆς καὶ ἐλάσσων· ᾗ μὲν γὰρ συμπεπληρωμένη νοεῖται ὑφ’ ἑαυτῆς, μείζων ἐστὶν ἑαυτῆς, ᾗ δὲ συμπληροῦσα, ἐλάττων.
M 9.349
אותו קושי חל גם על צמח, על אמה ובכלל על כל שאר הדברים שהשלמות מיוחסת להם. הטפח נתפס כחלק מאמה — שהרי האמה נתפסת כאמה יחד עם הטפח — ולכן הטפח גם משלים את עצמו והוא חלק של עצמו. דבר זה אבסורדי וכמעט מנוגד למושגים המשותפים.
M 9.349
ἡ δὲ αὐτὴ ἀπορία καὶ ἐπὶ φυτοῦ καὶ ἐπὶ πήχεως καὶ κοινῶς τῶν ἄλλων ἀπάντων ὧν ἐπικατηγορεῖται τὸ ὅλον· ἐπεὶ γὰρ ὁ παλαιστὴς μέρος πήχεως νοεῖται (σὺν γὰρ τῷ παλαιστῇ καὶ ὁ πῆχυς νοεῖται πῆχυς), καὶ ἑαυτοῦ συμπληρωτικός ἐστιν ὁ παλαιστὴς καὶ μέρος ἑαυτοῦ. ὅπερ ἄτοπον καὶ σχεδὸν παρὰ τὰς κοινὰς ἐννοίας.
M 9.350
הקושי נוגע גם לחלקי המשפט. בשורה זו: ׳שירי, האלה, את חרון אכילס בן־פלאוס׳, יש לשאול של מה המילים ׳חרון׳, ׳שירי׳, ׳האלה׳, ׳בן־פלאוס׳ וגם ׳אכילס׳ הן חלקים. או שהשורה כולה היא דבר שונה מחלקים אלה, או שצירופם הוא השורה; ויש להחיל את הקשיים שהוצגו. אם ׳חרון׳ הוא חלק של השורה כולה, הוא יהיה גם חלק של עצמו, שהרי השורה כולה נתפסה יחד עמו.
M 9.350
Ἅπτεται δὲ ἡ ἀπορία καὶ τῶν τοῦ λόγου μερῶν. ἐπὶ γὰρ τοῦ τοιούτου στίχου, μῆνιν ἄειδε θεὰ Πηληϊάδεω Ἀχιλῆος, ζητητέον τὸ μῆνιν καὶ τὸ ἄειδε καὶ τὸ θεά καὶ τὸ “Πηληϊάδεω” καὶ πρὸς τούτοις τὸ “Ἀχιλῆος”, τίνος ἐστὶ μέρη. ἤτοι γὰρ ὅλος ὁ στίχος ἄλλο τί ἐστι τῶν μερῶν τούτων, ἢ τὸ ἄθροισμα αὐτῶν ὁ στίχος ἐστίν. καὶ ἐπακτέον τὰς ἐκκειμένας ἀπορίας. τὸ “μῆνιν” εἰ μὲν τοῦ ὅλου στίχου μέρος ἐστί, καὶ ἑαυτοῦ γενήσεται μέρος· σὺν αὐτῷ γὰρ ἐνοεῖτο καὶ ὅλος ὁ στίχος·
M 9.351
ואם הוא חלק מן השאר — ׳שירי, האלה, את אכילס בן־פלאוס׳ — כיצד לא יתעורר קושי גדול יותר? חלקו של דבר כלול בדבר שהוא חלק ממנו, ואילו ׳חרון׳ אינו כלול ב׳שירי, האלה, את אכילס בן־פלאוס׳. לכן ׳חרון׳ אינו חלק של השורה כולה.
M 9.351
εἰ δὲ τοῦ λοιποῦ τοῦ “ἄειδε θεὰ Πηληϊάδεω Ἀχιλῆος”, πῶς οὐ μείζων ἀνακύψει ἀπορία; τὸ γὰρ τινος μέρος ἐμπεριέχεται τῷ οὗ ἐστι μέρος, τὸ δὲ “μῆνιν” οὐκ ἐμπεριέχεται τῷ “ἄειδε θεὰ Πηληϊάδεω Ἀχιλῆος”· οὐκ ἄρα μέρος ἐστὶ τὸ “μῆνιν” τοῦ ὅλου στίχου.
M 9.352
לאחר שהועלו קשיים כאלה בנושא, הדוגמטיקנים רגילים להעניק לעצמם הפוגה קלה ולומר שהדבר החיצוני הנתון והנתפס בחושים אינו שלם ואינו חלק; אנו המייחסים לו הן את השלם הן את החלק.
M 9.352
Τοιούτων δὲ ἠπορημένων κατὰ τὸν τόπον εἰώθασιν οἱ δογματικοί, μικρὰν ἀναπνοὴν πορίζοντες αὐτοῖς, λέγειν, ὅτι τὸ μὲν ἐκτὸς ὑποκείμενον καὶ αἰσθητὸν οὔτε ὅλον ἐστὶν οὔτε μέρος, ἡμεῖς δέ ἐσμεν οἱ ἐκείνου τό τε ὅλον καὶ τὸ μέρος ἐπικατηγοροῦντες.
M 9.353
שהרי השלם היה מן היחסיים, מפני שנתפס כשלם ביחס לחלקים; וגם החלקים מן היחסיים, מפני שהם נתפסים כחלקים ביחס לשלם. היחסיים קיימים בזכירתנו המשותפת, וזכירתנו המשותפת מצויה בנו; לכן השלם והחלק מצויים בנו. הדבר החיצוני הנתון והנתפס בחושים אינו שלם ואינו חלק, אלא דבר שאנו מייחסים לו את זכירתנו המשותפת.
M 9.353
ἦν γὰρ τὸ ὅλον τῶν πρός τι· ὡς γὰρ πρὸς τὰ μέρη ἐνοεῖτο [τὸ] ὅλον. καὶ πάλιν τὰ μέρη τῶν πρός τι· ὡς γὰρ πρὸς τὸ ὅλον νοεῖται μέρη. τὰ δὲ πρός τι ἐν συμμνημονεύσει ἐστὶν ἡμετέρᾳ, ἡ δὲ ἡμετέρα συμμνημόνευσίς ἐστιν ἐν ἡμῖν· τὸ οὖν ὅλον καὶ τὸ μέρος ἐστὶν ἐν ἡμῖν. τὸ δὲ ἐκτὸς ὑποκείμενον αἰσθητὸν οὔτε ὅλον ἐστὶν οὔτε μέρος, ἀλλὰ πρᾶγμα οὗ ἡμεῖς ἐπικατηγοροῦμεν τὴν ἡμῶν αὐτῶν συμμνημόνευσιν.
M 9.354
יש להשיב להם ראשית שאבסורדי לומר שהצוואר או הראש אינם חלקים המשלימים את האדם החיצוני אלא חלקים של זכירתנו המשותפת. ואם הראש והצוואר משלימים את האדם והצוואר מצוי בנו, יצטרך גם האדם להיות בנו; וזה אבסורדי. לכן השלם והחלקים אינם מונחים בזכירתנו המשותפת.
M 9.354
ῥητέον δὲ πρὸς αὐτοὺς πρῶτον μέν, ὅτι ἄτοπόν ἐστι τὸ λέγειν τὸν τράχηλον ἢ τὴν κεφαλὴν μὴ τοῦ ἐκτὸς ἀνθρώπου συμπληρωτικά εἶναι μέρη, ἀλλὰ τῆς ἡμετέρας συμμνημονεύσεως. εἰ δὲ ἡ κεφαλὴ καὶ ὁ τράχηλος συμπληρωτικά ἐστι τοῦ ἀνθρώπου καὶ ὁ τράχηλός ἐστιν ἐν ἡμῖν, δεήσει τὸν ἄνθρωπον εἶναι ἐν ἡμῖν. ὅπερ ἄτοπον. οὐ τοίνυν ἐν τῇ ἡμετέρᾳ συμμνημονεύσει τό τε ὅλον καὶ τὰ μέρη κεῖται.
M 9.355
אכן, יאמר מישהו, האדם השלם מצוי בנו מכוח זכירה משותפת, אך הוא מושלם לא בידי הצוואר והראש החיצוניים אלא בידי המושגים שבתוכנו המתאימים לחלקים אלה; שהרי גם <ה>
M 9.355
ναί, φήσει τις, ἀλλ’ ὁ μὲν ὅλος ἄνθρωπός ἐστιν ἐν ἡμῖν κατὰ συμμνημόνευσιν, συμπληροῦται δὲ οὐχ ὑπὸ τοῦ ἐκτὸς τραχήλου καὶ τῆς ἐκτὸς κεφαλῆς, ἀλλὰ πάλιν ἐκ τῶν κατὰ ταῦτα τὰ μέρη ἐννοιῶν· καὶ γὰρ αὐτὸς <ὁ>
M 9.356
אדם עצמו הוא מושג שלנו. אך האומר זאת אינו נמלט מן הקושי. שוב, האדם הזה שבתוכנו — בין שהוא מושג ובין שהוא זכירה משותפת שלנו — נתפס או כשונה מן החלקים או שהחלקים נתפסים כאדם. אף אחת מן האפשרויות אינה יכולה להתקיים, כפי שהצגנו. לכן גם המחשבה עצמה נופלת באותו קושי. ואם כך, יש לומר שאין שלם.
M 9.356
ἄνθρωπος ἐννόημά ἐστιν ἡμῶν. ὁ δὲ τοῦτο λέγων οὐκ ἐκφεύγει τὴν ἀπορίαν. πάλιν γὰρ οὗτος ὁ ἐν ἡμῖν ἄνθρωπος, εἴτε ἐννόημά ἐστιν εἴτε καὶ ἡμετέρα συμμνημόνευσις, ἤτοι ἕτερος νοεῖται παρὰ τὰ μέρη ἢ τὰ μέρη νοεῖται ὁ ἄνθρωπος. οὐδέτερον δὲ τούτων δύναται ὑπάρχειν, ὡς παρεστήσαμεν. καὶ αὐτὴ οὖν ἡ νόησις ὑπὸ τὴν αὐτὴν πέπτωκεν ἀπορίαν. εἰ δὲ τοῦτο, ῥητέον μηδὲν εἶναι ὅλον.
M 9.357
מכאן נובע שגם חלק אינו קיים; שכן כל אחד מהם הוא מן היחסיים, וכאשר אחד מצמד היחסיים מתבטל, מתבטל עמו גם האחר.
M 9.357
ᾧ ἀκολουθεῖ τὸ μηδὲ μέρος ὑπάρχειν· τῶν γὰρ πρός τι ἑκάτερόν ἐστι, καὶ τοῦ ἑτέρου τῶν πρός τι ἀναιρεθέντος συναναιρεῖται καὶ τὸ λοιπόν.
M 9.358
כך יועלו הקשיים בעניינים אלה. לאחר שכבר חקרנו במידה מספקת יחד עם הדוגמטיקנים את העקרונות הפעילים של הכול, נבחן עתה באופן כללי יותר את הקשיים הנוגעים הן להם הן לעקרונות החומריים. על הגוף
M 9.358
Ὧδε μὲν περὶ τούτων ἠπορήσθω· συνεζητηκότες δὲ αὐταρκῶς ἤδη τοῖς δογματικοῖς περὶ τῶν δραστηρίων τοῦ παντὸς ἀρχῶν, τὸ μετὰ τοῦτο κοινότερον περί τε τούτων καὶ τῶν ὑλικῶν διαπορῶμεν. περὶ σώματος
M 9.359
בנוגע ליסודות העליונים והראשוניים ביותר נוצרו שתי מחלוקות עיקריות, ולפי המינים — רבות יותר. אחדים אמרו שיסודות הדברים הקיימים הם גופים, ואחרים — שהם חסרי־גוף.
M 9.359
Περὶ τῶν ἀνωτάτω καὶ ἀρχικωτάτων στοιχείων δύο μὲν αἱ πρῶται γεγόνασι στάσεις, πλείους δὲ κατ’ εἶδος. οἱ μὲν γὰρ σώματα ἔλεξαν εἶναι τὰ τῶν ὄντων στοιχεῖα, οἱ δὲ ἀσώματα.
M 9.360
מבין האומרים שהם גופים, פרקידס הסורי אמר שהארץ היא עקרונם ויסודם של כל הדברים; תאלס ממילטוס — המים; אנקסימנדרוס, תלמידו — האינסופי; אנקסימנס, אידאיוס מהימרה, דיוגנס מאפולוניה, ארכלאוס האתונאי שהיה מורו של סוקרטס, ולפי אחדים גם הרקליטוס — האוויר; היפסוס ממטפונטיון, ולפי אחדים הרקליטוס — האש.
M 9.360
καὶ τῶν σώματα φαμένων Φερεκύδης μὲν ὁ Σύριος γῆν ἔλεξε πάντων εἶναι ἀρχὴν καὶ στοιχεῖον, Θαλῆς δὲ ὁ Μιλήσιος ὕδωρ, Ἀναξίμανδρος δὲ ὁ ἀκουστὴς τούτου τὸ ἄπειρον, Ἀναξιμένης δὲ καὶ Ἰδαῖος ὁ Ἱμεραῖος καὶ Διογένης ὁ Ἀπολλωνιάτης καὶ Ἀρχέλαος ὁ Ἀθηναῖος, Σωκράτους δὲ καθηγητής, καὶ κατ’ ἐνίους Ἡράκλειτος ἀέρα, Ἵππασος δὲ ὁ Μεταποντῖνος καὶ κατ’ ἐνίους Ἡράκλειτος πῦρ,
M 9.361
קסנופנס — מים וארץ (B 33 Diels): ׳כי כולנו מן הארץ ומן המים נולדנו׳. היפון מרגיון — אש ומים; אוינופידס מכיוס — אש ואוויר; ואונומקריטוס, בכתבים האורפיים — אש, מים וארץ.
M 9.361
Ξενοφάης δὲ ὕδωρ καὶ γῆν (B 33 Diels) (πάντες γὰρ γαίης τε καὶ ὕδατος ἐκγενόμεσθα). Ἵππων δὲ ὁ Ῥηγῖνος πῦρ καὶ ὕδωρ, Οἰνοπίδης δὲ ὁ Χῖος πῦρ καὶ ἀέρα, Ὀνομάκριτος δὲ ἐν τοῖς Ὀρφικοῖς πῦρ καὶ ὕδωρ καὶ γῆν,
M 9.362
אנשי אמפדוקלס (B 6 Diels) ואנשי הסטואה — ארץ, מים, אוויר ואש: ׳שמע תחילה את ארבעת שורשי כל הדברים: זאוס הבוהק, הרה נותנת החיים ואידונאוס, ונסטיס, שבדמעותיה מרטיבה את מעיין בני־התמותה׳. דמוקריטוס ואפיקורוס — אטומים.
M 9.362
οἱ δὲ περὶ τὸν Ἐμπεδοκλέα (B 6 Diels) καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς γῆν καὶ ὕδωρ καὶ ἀέρα καὶ πῦρ (τέσσαρα γὰρ πάντων ῥιζώματα πρῶτον ἄκουε· Ζεὺς ἀργὴς Ἥρη τε φερέσβιος ἠδ’ Ἀιδωνεύς Νῆστις θ’, ἣ δακρύοις τέγγει κρούνωμα βρότειον), Δημόκριτος δὲ καὶ Ἐπίκουρος ἀτόμους,
M 9.363
אלא אם יש לייחס דעה זו לתקופה קדומה יותר, וכפי שאמר פוסידוניוס הסטואי (p. 177 Bake), לגזור אותה ממוכוס, איש פיניקי. אנקסגורס מקלזומנה קבע חלקיקים דומי־חלקים; דיודורוס המכונה קרונוס — גופים מזעריים וחסרי חלקים; ואסקלפיאדס מביתיניה — גושים בלתי־מלוכדים.
M 9.363
εἰ μή τι ἀρχαιοτέραν ταύτην θετέον τὴν δόξαν καί, ὡς ἔλεγεν ὁ Στωικὸς Ποσειδώνιος (p. 177 Bake), ἀπὸ Μώχου τινὸς ἀνδρὸς Φοίνικος καταγομένην, Ἀναξαγόρας δὲ ὁ Κλαζομένιος ὁμοιομερείας, Διόδωρος δὲ ὁ ἐπικληθεὶς Κρόνος ἐλάχιστα καὶ ἀμερῆ σώματα, Ἀσκληπιάδης δὲ ὁ Βιθυνὸς ἀνάρμους ὄγκους.
M 9.364
מבין הקובעים שחסרי־גוף הם העקרונות, אנשי פיתגורס אמרו שהמספרים שולטים בכול; המתמטיקאים — גבולות הגופים; ואנשי אפלטון — האידאות.
M 9.364
τῶν δὲ ἀσώματα δογματιζόντων οἱ μὲν περὶ Πυθαγόραν τοὺς ἀριθμοὺς ἔλεξαν πάντων ἄρχειν, οἱ δὲ μαθηματικοὶ τὰ πέρατα τῶν σωμάτων, οἱ δὲ περὶ τὸν Πλάτωνα τὰς ἰδέας.
M 9.365
מאחר שכאלה הן המחלוקות בין הפילוסופים של הטבע לפי הסוג ולפי המין, נוכל להשיב לכולם במשותף אם נבחן בנפרד את הקשיים הנוגעים לגופים ולחסרי־הגוף. כך כל אחד מן המנויים, אם ישאיר את עקרונות הכול גופניים, יהיה כפוף לקשיים המופנים נגד הגוף; ואם יקבע שהם חסרי־גוף — לקשיים נגד חסרי־הגוף.
M 9.365
τοιαύτης δὲ οὔσης τῆς κατὰ γένος καὶ κατ’ εἶδος τῶν φυσικῶν διαστάσεως, ἐνέσται πρὸς πάντας κοινῶς ἀντερεῖν, ἐν μέρει περὶ τε τῶν σωμάτων καὶ τῶν ἀσωμάτων διαπορήσαντας· ὧδε γὰρ ἕκαστος τῶν κατηριθμημένων σωματικὰς μὲν ἀπολείπων τὰς πάντων ἀρχὰς ταῖς κατὰ τοῦ σώματος κομιζομέναις ἀπορίαις ὑποπεσεῖται, ἀσωμάτους δὲ δογματίζων ταῖς κατὰ τῶν ἀσωμάτων.
M 9.366
נפתח בטיעון על הגוף, וראשית חקירתו תהיה המושג. לפי אלה התופסים גוף כדבר היכול להיות מושפע או לפעול — תפיסה שפיתגורס נחשב מייסדה — כבר כמעט ביטלנו את הגוף ואין אנו זקוקים לטיעונים חדשים. שכן אם גוף הוא מה שיכול להיות מושפע או לפעול, ומאחר שהוכחנו שאין דבר פועל או מושפע (§§ 195 — 330), לא יהיה דבר שאפשר לתפוס כגוף.
M 9.366
ἡγείσθω δὲ ὁ περὶ τοῦ σώματος λόγος, τὴν ἀρχὴν τῆς σκέψεως λαμβάνων ἀπὸ τῆς ἐννοίας. Εὐθέως τοίνυν κατὰ μὲν τοὺς σῶμα νοοῦντας τὸ οἷόν τε παθεῖν ἢ διαθεῖναι, ὧν ἀρχηγὸς ἱστορεῖται ὁ Πυθαγόρας, ἤδη σχεδὸν ἀνῃρήκαμεν τὸ σῶμα, καὶ οὐ δεόμεθα πρὸς τοῦτο καινοτέρων λόγων· εἰ γὰρ σῶμά ἐστι τὸ οἷόν τε παθεῖν ἢ ποιῆσαι, ἐπεὶ οὐδὲν ποιοῦν ἢ πάσχον δέδεικται ἡμῖν (§§ 195 — 330), οὐδὲν ἂν εἴη τὸ ἐπινοούμενον σῶμα.
M 9.367
עתה יש להתאים את הדיון למושגיהם של המתמטיקאים. הם אומרים שגוף הוא בעל שלושה ממדים: אורך, עומק ורוחב. האורך הוא מלמעלה למטה, הרוחב משמאל לימין, והממד השלישי, העומק, מן החזית לאחור. לכן יש שישה כיוונים, שניים לכל ממד: מעלה ומטה, ימין ושמאל, קדימה ואחורה.
M 9.367
κατὰ δὲ τὰς τῶν μαθηματικῶν ἐννοίας νῦν συντακτέον τὸ προκείμενον. φασὶ γὰρ σῶμα εἶναι τὸ τρεῖς ἔχον διαστάσεις, μῆκος βάθος πλάτος, ὧν μῆκος μὲν ὑπάρχειν τὸ ἄνωθεν κάτω, πλάτος δὲ τὸ ἀπὸ ἀριστερῶν ἐπὶ δεξιά, τρίτην δὲ διάστασιν ὑπάρχειν, τουτέστι τὸ βάθος, τὸ ἐκ τῶν ἔμπροσθεν εἰς τοὐπίσω. ὅθεν καὶ παρατάσεις εἶναι ἔξ, δύο καθ’ ἑκάστην διάστασιν, ἄνω κάτω, δεξιὰ ἀριστερά, πρόσω ὀπίσω.
M 9.368
נראה שממושג זה נובעים קשיים רבים. או שהגוף ניתן להפרדה במחשבה משלושת הממדים האלה — כך שהגוף הוא דבר אחד ואורכו, עומקו ורוחבו דברים אחרים — או שהגוף הוא צירוף הממדים האלה.
M 9.368
ταύτῃ μὲν τῇ ἐπινοίᾳ πολύ τι πλῆθος ἀποριῶν ἐξακολουθεῖν φαίνεται. ἤτοι γὰρ χωριστόν ἐστι τούτων τῶν τριῶν διαστάσεων τὸ σῶμα κατὰ τὴν ἐπίνοιαν, ὥστε ἄλλο μὲν εἶναι τὸ σῶμα, ἄλλο δὲ τὸ μῆκος καὶ βάθος καὶ πλάτος τοῦ σώματος, ἢ ἄθροισμα τούτων τῶν διαστάσεων ἐστι τὸ σῶμα.
M 9.369
אי־אפשר לתפוס את הגוף כנפרד מן הממדים האלה; במקום שאין בו אורך, רוחב או עומק גם אי־אפשר לתפוס גוף. ואם צירופם הוא גוף, הרי מאחר שכל אחד מהם חסר־גוף ומה שמורכב מחסרי־גוף הוא בהכרח חסר־גוף, גם צירופם המשותף יצטרך להיות לא גוף אלא חסר־גוף.
M 9.369
ἀλλὰ χωριζόμενον μὲν τούτων τῶν διαστάσεων τὸ σῶμα οὐκ ἔνεστιν ἐπινοεῖν· ὅπου γὰρ μήτε μῆκός ἐστι μήτε πλάτος μήτε βάθος, ἐκεῖ οὐδὲ σῶμα νοεῖν οἷόν τε ἐστίν. εἰ δὲ ὁ ἀθροισμὸς τούτων σῶμα καθέστηκεν, ἐπεὶ ἕκαστον αὐτῶν ἀσώματόν ἐστι, τὸ δὲ ἐξ ἀσωμάτων συγκείμενον πάντως ἐστὶν ἀσώματον, δεήσει καὶ τὴν κοινὴν αὐτῶν σύνοδον μὴ σῶμα ἀλλ’ ἀσώματον ὑπάρχειν·
M 9.370
כשם שמפגש קווים חסרי־גוף וצירוף נקודות לעולם אינם עשויים ליצור גוף מוצק ובעל התנגדות, כך גם צירוף האורך, העומק והרוחב, בהיותו צירוף של חסרי־גוף, אינו יוצר גוף. ואם אין גוף בנפרד מהם ואף הם אינם גוף, אין גוף.
M 9.370
ὡς γὰρ ἡ συνέλευσις τῶν γραμμῶν ἀσωμάτων οὐσῶν καὶ ὁ ἀθροισμὸς τῶν στιγμῶν οὐδέποτε πέφυκε στερεὸν ποιεῖν σῶμα καὶ ἀντίτυπον, οὕτω καὶ ἡ τοῦ μήκους καὶ τοῦ βάθους καὶ τοῦ πλάτους σύνοδος, ἀσωμάτων οὖσα σύνοδος, οὐκ ἀποτελεῖ σῶμα. εἰ δὲ μήτε τούτων χωρίς ἐστί τι σῶμα μήτε ταῦτά ἐστι σῶμα, οὐδέν ἐστι σῶμα.
M 9.371
ועוד: מאחר שצירוף האורך, הרוחב והעומק יוצר גוף, או שכל אחד מהם הכיל בפני עצמו, עוד לפני צירופם, את הגופניות וכעין הגדרות הגוף, או שהגוף נוסף לאחר מפגשם. אם כל אחד מהם הכיל גופניות לפני הצירוף, כל אחד יהיה גוף.
M 9.371
καὶ ἄλλως· ἐπείπερ ἡ σύνοδος τοῦ μήκους καὶ πλάτους καὶ βάθους ποιεῖ σῶμα, ἤτοι πρὶν τῆς συνόδου τούτων ἕκαστον ἰδίᾳ περιεῖχε τὴν σωματότητα καὶ τοὺς ὥσπερ λόγους τοῦ σώματος, ἢ μετὰ τὴν συνέλευσιν αὐτῶν ἐπισυνέβη τὸ σῶμα. καὶ εἰ μὲν ἕκαστον αὐτῶν πρὶν τῆς συνόδου περιεῖχε τὴν σωματότητα, ἔσται ἕκαστον σῶμα·
M 9.372
ומאחר שהגוף אינו אורך בלבד, רוחב בלבד או עומק בלבד, אלא אורך, עומק ורוחב יחד, כל אחד מהם, בהיותו בעל גופניות, ייעשה שלושתם. כך האורך יהיה לא רק אורך אלא גם רוחב ועומק; הרוחב יהיה לא רק רוחב אלא גם אורך ועומק; וכך גם הממד הנותר.
M 9.372
εἶτ’ ἐπεὶ τὸ σῶμα οὐ μῆκος μόνον ἐστὶν οὐδὲ πλάτος οὐδὲ βάθος, ἀλλὰ καὶ μῆκος καὶ βάθος καὶ πλάτος, ἕκαστον τούτων ἔχον τὴν σωματότητα τρία γενήσεται, καὶ οὕτω τὸ μῆκος οὐ μόνον μῆκος ἔσται, ἀλλὰ καὶ πλάτος καὶ βάθος, καὶ τὸ πλάτος οὐχ ἀπλῶς πλάτος, ἀλλὰ καὶ μῆκος καὶ βάθος, ὡσαύτως δὲ καὶ ἡ λειπομένη διάστασις.
M 9.373
ואם הגוף נוסף רק לאחר שהתכנסו, הרי לאחר התכנסותם טבעם המקורי נשאר או משתנה לגופניות. אם הטבע המקורי נשאר, מאחר שהם חסרי־גוף ונשארים חסרי־גוף, הם לא ייצרו גוף שונה מהם.
M 9.373
εἰ δὲ συνελθόντων τούτων τότε ἐπισυνέβη τὸ σῶμα, ἤτοι συνελθόντων αὐτῶν μένει ἡ ἀρχῆθεν φύσις ἢ μεταβάλλει εἰς τὴν σωματότητα. καὶ εἰ μὲν μένει ἡ ἀρχῆθεν φύσις, ἐπεὶ ἀσώματά ἐστι καὶ ἀσώματα μένει, οὐ ποιήσει διάφορον σῶμα·
M 9.374
ואם הוא משתנה לגוף, מאחר שמה שמקבל שינוי הוא גוף, כל אחד מהם, בהיותו גוף אף לפני המפגש, ייצור גוף לפני הגוף. וכשם שגוף המשתנה מקבל איכות אחת במקום אחרת אך נשאר גוף — למשל הלבן, כדי להיעשות שחור, והמתוק, כדי להיעשות מר, מסלק איכות אחת ומקבל אחרת בלי לחדול להיות גוף — כך גם אלה, אם ישתנו לגוף, יקבלו איכות אחת במקום אחרת; אך בהיותם מושפעים כך יהיו גופים.
M 9.374
εἰ δὲ μεταβάλλει εἰς τὸ σῶμα, ἐπεὶ τὸ ἐπιδεχόμενον μεταβολήν ἐστι σῶμα, ἕκαστον τούτων καὶ πρὶν τῆς συνελεύσεως σῶμα ὄν, πρὶν σώματος ἀποτελέσει σῶμα. ὥσπερ τε τὸ μεταβάλλον σῶμα ἄλλην μὲν ἀντ’ ἄλλης παραδέχεται ποιότητα, μένει δὲ σῶμα, οἷον τὸ λευκόν, ἴνα γένηται μέλαν, καὶ τὸ γλυκύ, ἴνα γένηται πικρόν, ἣν μὲν ἀποβάλλει ποιότητα ἣν δὲ ἀναδέχεται, μὴ ἐκβαῖνον τοῦ σῶμα εἶναι, οὕτω καὶ ταῦτα, εἴπερ μεταβάλλει εἰς σῶμα, ἄλλην ἀντ’ ἄλλης ἀναδέξεται ποιότητα· τοῦτο δὲ πάσχοντα ἔσται σώματα.
M 9.375
אם אפוא הגוף הנתפס אינו קיים לא לפני מפגשם ולא לאחריו, אי־אפשר לתפוס את הגוף. נוסף על כך, אם אין אורך, רוחב או עומק, גם הגוף הנתפס כמשתתף בהם לא יתהווה. אך אין אורך, רוחב ועומק, כפי שנציג; לכן אין גוף.
M 9.375
εἰ οὖν οὔτε πρὸ τῆς συνελεύσεως τούτων ἔστι τὸ νοούμενον σῶμα οὔτε μετὰ τὴν συνέλευσιν αὐτῶν, οὐκ ἔστιν ἐπινοῆσαι τὸ σῶμα. Πρὸς τούτοις· εἰ μηδέν ἐστι μῆκος μηδὲ πλάτος μηδὲ βάθος, οὐδὲ τὸ κατὰ μετουσίαν τούτων νοούμενον σῶμα γενήσεται· οὐδὲν δέ ἐστι μῆκος καὶ πλάτος καὶ βάθος, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἔστι σῶμα.
M 9.376
אין אורך, מפני שזה היה הממד הגדול ביותר של הגוף, הנקרא בפי המתמטיקאים קו; והקו היה נקודה שזרמה, והנקודה — סימן חסר חלקים וחסר ממד. לכן אם אין סימן חסר חלקים וחסר ממד, גם קו לא יהיה; ובהעדר קו אין אורך, ובהעדר אורך גם גוף לא יתקיים, שהרי הגוף נתפס יחד עם אורך.
M 9.376
μῆκος μὲν γὰρ οὐκ ἔστιν, ἐπεὶ τὸ μέγιστον ἦν τοῦτο τοῦ σώματος διάστημα, ὅπερ λέγεται παρὰ τοῖς μαθηματικοῖς γραμμή, ἡ δὲ γραμμὴ ἦν στιγμὴ ἐρρυηκυῖα, καὶ ἡ στιγμὴ σημεῖον ἀμερὲς καὶ ἀδιάστατον. ὅθεν εἰ μηδὲν ἔστι σημεῖον ἀμερὲς καὶ ἀδιάστατον, οὐδὲ γραμμὴ γενήσεται, μὴ οὔσης δὲ γραμμῆς οὐδὲ μῆκος ἔσται, μήκους δὲ μὴ ὄντος οὐδὲ σῶμα ὑποστήσεται· σὺν μήκει γὰρ σῶμα νοεῖται.
M 9.377
נלמד מכאן שאין סימן חסר חלקים וחסר ממד. אם יש דבר כזה, הוא גוף או חסר־גוף. גוף אינו, שהרי אז היה בעל ממדים, מכיוון שלגוף שלושה ממדים. ואף חסר־גוף אינו.
M 9.377
ὅτι δὲ οὐδέν ἐστι σημεῖον ἀμερὲς καὶ ἀδιάστατον, ἐντεῦθεν μάθωμεν. εἰ γάρ ἐστί τι τοιοῦτον, ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον. καὶ σῶμα μὲν οὔκ ἐστιν, ἐπεὶ διαστατὸν ἂν ὑπῆρχε, τοῦ σώματος τὰς τρεῖς ἔχοντος διαστάσεις. καὶ μὴν οὐδὲ ἀσώματον.
M 9.378
שכן אם הוא חסר־גוף, דבר לא יתהווה ממנו. המחולל מחולל באמצעות מגע, אך מגע אינו יכול להתרחש בטבע חסר־גוף. לכן גם הסימן אינו חסר־גוף. ואם אינו גוף ואינו חסר־גוף, אי־אפשר לתפוס את הסימן.
M 9.378
εἰ γὰρ ἀσώματόν ἐστιν, οὐδὲν γενήσεται ἐξ αὐτοῦ· τὸ γὰρ γεννῶν κατὰ θίξιν γεννᾷ, θίξις δὲ οὐδεμία γενέσθαι δύναται ἐπὶ ἀσωμάτου φύσεως. τοίνυν οὐδὲ ἀσώματόν ἐστι τὸ σημεῖον. εἰ δὲ μήτε σῶμα μήτε ἀσώματον, ἀνεπινόητόν ἐστι τὸ σημεῖον.
M 9.379
ואם אין סימן, גם קו לא יהיה. בהעדר קו אין אורך, ומכאן נובע גם אי־קיומו של הגוף.
M 9.379
εἰ δὲ οὐκ ἔστι σημεῖον, οὐδὲ γραμμὴ ἔσται. μὴ οὔσης δὲ τῆς γραμμῆς οὐδὲ μῆκος ἔσται, ᾧ ἕπεται καὶ ἡ τοῦ σώματος ἀνυπαρξία.
M 9.380
ועוד, אפילו נודה שהסימן קיים, לא יהיה אורך. שכן האורך היה קו, והקו — זרימתו של סימן. לכן הקו הוא או סימן אחד שהתפשט, או נקודות רבות הנתפסות כמונחות בשורה.
M 9.380
Ἔτι κἂν δοθῇ τὸ σημεῖον εἶναι, οὐκ ἔσται μῆκος. ἦν γὰρ τὸ μῆκος γραμμή, ἡ δὲ γραμμὴ ῥύσις σημείου. ἤτοι οὖν ἕν ἐστι σημεῖον ἐκτεταμένον ἡ γραμμή, ἢ πολλὰ σημεῖα νοεῖται στοιχηδὸν κείμενα.
M 9.381
אם הוא סימן אחד שהתפשט, לא יהיה קו. סימן זה או תופס אותו מקום, או עובר ממקום למקום. אם הוא תופס אותו מקום, לא יהיה קו אלא נקודה, שהרי הקו נתפס כדבר שזרם.
M 9.381
ἀλλ’ εἰ μὲν ἓν ἐκτεταμένον σημεῖόν ἐστιν, οὐκ ἂν εἴη γραμμή. ἤτοι γὰρ τὸν αὐτὸν ἐπέχει τόπον τοῦτο τὸ σημεῖον, ἢ τόπον ἐκ τόπου μετατίθεται. καὶ εἰ μὲν τὸν αὐτὸν ἐπέχει τόπον τοῦτο τὸ σημεῖον, οὐκ ἔσται γραμμὴ ἀλλὰ στιγμή· ῥυὲν γὰρ ἐνοεῖτο γραμμή.
M 9.382
ואם הוא עובר ממקום למקום, או שהוא עוזב מקום אחד ותופס את הבא, או שהוא מחזיק במקום האחד ומתפשט אל האחר.
M 9.382
εἰ δὲ τόπον ἐκ τόπου μέτεισιν, ἤτοι ὃν μὲν ἀπολεῖπον τόπον, οὗ δὲ ἐπιλαμβανόμενον μέτεισιν, ἢ οὗ μὲν ἐχόμενον τόπου, εἰς ὃν δὲ ἐκτεινόμενον.
M 9.383
אם הוא עוזב מקום ותופס מקום אחר, לא ייצור קו. הנקודה המקורית תישאר; וכשם שכאשר תפסה את המקום הראשון נקראה נקודה ולא קו, כך גם כשתתפוס את השני, השלישי והבאים אחריהם לא תהיה קו אלא שוב נקודה.
M 9.383
οὔτε δὲ ὃν μὲν ἀπολεῖπον τόπον, οὗ δὲ ἐπιλαμβανόμενον ποιήσει γραμμήν· μενεῖ γὰρ ἡ ἀρχῆθεν στιγμή, καὶ ᾧ λόγῳ τὸν πρῶτον ἐπεσχηκὸς τόπον ἐλέγετο στιγμὴ καὶ οὐ γραμμή, τῷ αὐτῷ καὶ τὸν δεύτερον ἐπειληφὸς καὶ τὸν τρίτον καὶ τοὺς ἑξῆς οὐκ ἔσται γραμμὴ ἀλλὰ πάλιν στιγμή.
M 9.384
ואם היא יוצרת את הקו בכך שהיא מחזיקה במקום אחד ומתפשטת לאחר, היא מתפשטת במקביל למקום הניתן לחלוקה או למקום שאינו ניתן לחלוקה. אם למקום שאינו ניתן לחלוקה, היא נשארת נקודה ואינה נעשית קו, שכן הקו הוא דבר הניתן לחלוקה.
M 9.384
εἰ δὲ οὗ μὲν ἐχόμενον τόπου, εἰς ὃν δὲ ἐκτεινόμενον ποιεῖ τὴν γραμμήν, ἤτοι μεριστῷ ἀντιπαρεκτείνεται τόπῳ ἢ ἀμερίστῳ. καὶ εἰ μὲν ἀμερίστῳ, μένει στιγμὴ καὶ οὐ γίνεται γραμμή· μεριστὸν γάρ τι ἐστὶν ἡ γραμμή·
M 9.385
ואם היא מתפשטת במקביל למקום הניתן לחלוקה, מאחר שמה שמתפשט במקביל למקום כזה ניתן לחלוקה ויש לו חלקים, ומה שיש לו חלקים הוא גוף, תהיה הנקודה ניתנת לחלוקה וגוף — דבר שאין הם רוצים בו. לכן הקו אינו נקודה אחת; ואף אינו נקודות רבות המונחות בשורה.
M 9.385
εἰ δὲ μεριστῷ ἀντιπαρεκτείνεται τόπῳ, ἐπεὶ τὸ μεριστῷ ἀντιπαρεκτεινόμενον τόπῳ μεριστόν ἐστι καὶ ἔχει μέρη, τὸ δὲ ἔχον μέρη σῶμά ἐστιν, ἔσται τὸ σημεῖον μεριστόν τε καὶ σῶμα· ὅπερ οὐ βούλονται. τοίνυν οὐχ ἕν ἐστι σημεῖον ἡ γραμμή. καὶ μὴν οὐδὲ πολλὰ στοιχηδὸν κείμενα.
M 9.386
שכן נקודות אלה או נוגעות זו בזו במחשבה, או שאינן נוגעות אלא מופרדות במקומות החוצצים ביניהן. אם מקומות חוצצים ביניהן, הן כבר אינן יוצרות קו אחד. ואם הן נוגעות זו בזו, הן נוגעות או בשלמותן בשלמות האחרות, או בחלקים בחלקים.
M 9.386
ταῦτα γὰρ τὰ σημεῖα ἤτοι ψαύει ἀλλήλων κατὰ τὴν ἐπίνοιαν, ἢ οὐχ ἅπτεται ἀλλήλων, μεσολαβούμενα δὲ τόποις τισὶ διορίζεται. εἰ δὲ τόποις μεσολαβεῖται, οὐκέτι μίαν ποιεῖ γραμμήν. εἰ δὲ ἅπτεται ἀλλήλων, ἤτοι ὅλα ὅλων ἅπτεται ἢ μέρεσι μερῶν.
M 9.387
אם בחלקים בחלקים, הן כבר לא יהיו חסרות חלקים. למשל, לנקודה האמצעית יהיו חלקים רבים ביחס לשתי נקודות אחרות: חלק אחד שבו היא נוגעת בנקודה שלפניה, אחר שבו היא נוגעת בזו שאחריה, שלישי שבו היא נוגעת במישור וחלק רביעי שבו היא נוגעת במה שמעליה. לכן היא כבר אינה חסרת חלקים אלא מרובת חלקים.
M 9.387
καὶ εἰ μὲν μέρεσι μερῶν, οὐκέτι ἔσται ἀμερῆ· τὸ γὰρ μέσον, εἰ τύχοι, σημεῖον δυεῖν ἄλλων σημείων πλείονα ἔξει μέρη, ἓν μὲν ᾧ ἅπτεται τοῦ ἔμπροσθεν σημείου, ἕτερον δὲ ᾧ θιγγάνει τοῦ ὄπισθεν, τρίτον ᾧ τῆς ἐπιπέδου, τέταρτον ᾧ τοῦ ὑπερκειμένου μέρους, ὥστε μηκέτι αὐτὸ ἀμερὲς ὑπάρχειν, ἀλλὰ πολυμερές.
M 9.388
ואם הן נוגעות בשלמותן בשלמות האחרות, נקודות ייכללו בתוך נקודות ויתפסו אותו מקום. ואם יתפסו אותו מקום, לא תהיה עוד שורה שלהן שתיצור קו, אלא כולן יהיו נקודה אחת.
M 9.388
εἰ δὲ ὅλα ὅλων ἅπτεται, σημεῖα ἐν σημείοις περισχεθήσεται καὶ τὸν αὐτὸν ἐφέξει τόπον. εἰ δὲ τὸν αὐτὸν ἐφέξει τόπον, οὐκέτι ἔσται στοῖχος αὐτῶν, ἵνα γένηται γραμμή, ἀλλὰ πάντα μία ἔσται στιγμή.
M 9.389
אם כדי לתפוס גוף צריך לתפוס אורך, כדי לתפוס אורך — קו, וכדי לתפוס קו — סימן, ומאחר שהוכח שהקו אינו סימן ואינו מורכב מסימנים, אין קו. ואם אין קו, אין אורך; ומכאן נובע שגם שום גוף אינו קיים.
M 9.389
εἴπερ οὖν ἵνα ἐπινοηθῇ τὸ σῶμα, δεῖ ἐπινοηθῆναι τὸ μῆκος, ἴνα δὲ τὸ μῆκος, τὴν γραμμήν, καὶ ἵνα αὕτη, τὸ σημεῖον, ἐπεὶ δέδεικται ἡ γραμμὴ μήτε σημεῖον ὑπάρχουσα μήτε ἐκ σημείων σύνθετος, οὐδέν ἐστι γραμμή. εἰ δὲ μή ἐστι γραμμή, οὐδὲ μῆκος· ᾧ ἀκολουθεῖ τὸ μηδὲ σῶμά τι ὑπάρχειν.
M 9.390
זה עתה הראינו, על יסוד הסימן, שאין אפשרות לתפוס קו; אך אפשר גם לבטלו ישירות על יסוד המושג שלו. הגאומטריקנים אומרים שקו הוא אורך חסר רוחב.
M 9.390
Καὶ ἄρτι μὲν ἐπεδείξαμεν ἀνεπινόητον τὴν γραμμὴν ἐχόμενοι τοῦ σημείου· ἔνεστι δὲ καὶ προηγουμένως αὐτὴν ἀναιρεῖν ἐχομένους τῆς κατ’ αὐτὴν ἐπινοίας. φασὶ γὰρ οἱ γεωμέτραι, ὅτι γραμμή ἐστι μῆκος ἀπλατές,
M 9.391
אך בבחינתנו אין אנו יכולים למצוא אורך חסר רוחב, לא בין המוחשים ולא בין המושכלים. כל אורך מוחש שנמצא נתפס יחד עם מידה כלשהי של רוחב. לכן בין המוחשים אין גוף חסר רוחב.
M 9.391
ἡμεῖς δὲ σκεπτόμενοι οὔτε ἐν τοῖς αἰσθητοῖς οὔτε ἐν τοῖς νοητοῖς δυνάμεθα λαβεῖν μῆκος ἀπλατές· ὅ τι γὰρ ἂν λάβωμεν μῆκος αἰσθητόν, τοῦτο σύν ποσῷ πλάτει λαμβάνομεν. ὥστ’ ἐν μὲν τοῖς αἰσθητοῖς οὐκ ἔστι τι ἀπλατὲς σῶμα.
M 9.392
ואף בין המושכלים אי־אפשר לדמות אורך כזה. אנו יכולים לתפוס אורך צר יותר מאחר; אך כאשר אנו שומרים על אותו אורך ומפחיתים במחשבתנו בהדרגה את רוחבו, ועד גבול מסוים, אנו תופסים את הרוחב כנעשה קטן עוד ועוד. אולם ברגע שאנו מגיעים לשלילת הרוחב מן האורך, איננו תופסים עוד גם את האורך; יחד עם סילוק הרוחב מסתלק גם מושג האורך.
M 9.392
καὶ μὴν οὐδ’ ἐν τοῖς νοητοῖς ἔνεστί τι τοιοῦτο φαντασιωθῆναι μῆκος. ἕτερον μὲν γὰρ ἑτέρου στενώτερον μῆκος δυνάμεθα νοεῖν· ὅταν δὲ τὸ αὐτὸ φυλάττοντες μῆκος ἐκ τούτου κατ’ ὀλίγον σχίζωμεν ταῖς ἐπινοίαις τὸ πλάτος καὶ τοῦτο ἄχρι τινὸς ποιῶμεν, ἔλαττον μὲν ἀεὶ καὶ ἔλαττον τὸ πλάτος γινόμενον νοοῦμεν, ὅταν δὲ φθάσωμεν ἅπαξ στερῆσαι τοῦ πλάτους τὸ μῆκος, οὐκέτι οὐδὲ τὸ μῆκος νοοῦμεν, ἀλλὰ σὺν τῇ ἄρσει τοῦ πλάτους αἴρεται καὶ ἡ τοῦ μήκους ἐπίνοια.
M 9.393
באופן כללי, כל דבר שאנו תופסים נתפס או באמצעות מפגש עם הדברים הגלויים, או באמצעות מעבר מן הגלויים; והמעבר נעשה בדרכים שונות — באמצעות דמיון, הרכבה או היקש, וההיקש מגדיל או מקטין.
M 9.393
Καθόλου τε τὸ ἐπινοούμενον πᾶν ἤτοι κατ’ ἐμπέλασιν τῶν ἐναργῶν νοεῖται ἢ κατὰ τὴν ἀπὸ τῶν ἐναργῶν μετάβασιν, καὶ τοῦτο ποικίλως, ὁτὲ μὲν κατὰ ὁμοιότητα, ὁτὲ δὲ κατὰ ἐπισύνθεσιν, ὁτὲ δὲ κατὰ ἀναλογίαν, καὶ ταύτην δὲ ἤτοι αὐξητικὴν ἢ μειωτικήν.
M 9.394
באמצעות מפגש עם הגלויים נתפסים למשל לבן, שחור, מתוק ומר; אף שהם מוחשים, הם גם נתפסים במחשבה. באמצעות מעבר מן הגלויים בדרך הדמיון נתפס למשל סוקרטס שאינו נוכח מתוך תמונתו [של סוקרטס].
M 9.394
κατ’ ἐμπέλασιν μὲν οὖν τῶν ἐναργῶν νοεῖται ὡς λευκὸν καὶ μέλαν καὶ γλυκὺ καὶ πικρόν· ταῦτα γὰρ καὶ εἰ αἰσθητά ἐστιν, ἀλλ’ οὐδὲν ἧττον νοεῖται. κατὰ δὲ τὴν ἀπὸ τῶν ἐναργῶν μετάβασιν ὁμοιωτικῶς μὲν νοεῖται οἷον ἀπὸ [μὲν] τῆς Σωκράτους εἰκόνος ὁ μὴ παρὼν Σωκράτης,
M 9.395
בדרך ההרכבה נתפס הקנטאור, שאינו אדם ואינו סוס אלא מורכב משניהם. באמצעות היקש מגדיל או מקטין: לאחר שראינו אדם בגודל רגיל המופיע לפנינו, הגדלנו אותו בדמיוננו ותפסנו את הקיקלופ, אשר לא דמה (ι 191) ׳לאיש אוכל לחם, אלא לפסגה מיוערת׳; ובהקטנה גיבשנו את מושג האדם הננסי.
M 9.395
συνθετικῶς δὲ οἷον ἀπὸ τοῦ ἀνθρώπου καὶ ἵππου ὁ μήτε ἄνθρωπος ὢν μήτε ἵππος, σύνθετος δὲ ἐξ ἀμφοτέρων Ἱπποκένταυρος, κατὰ δὲ ἀναλογίαν αὐξητικὴν ἢ μειωτικὴν οἷον ἀπὸ τοῦ ὁρᾶν τὸν κοινὸν κατὰ μέγεθος ἄνθρωπον καὶ ὑποπίπτοντα αὐξήσαντες μὲν ταῖς φαντασίαις ἐνοήσαμεν τὸν Κύκλωπα, ὃς οὐκ ἐῴκει (ι 191) ἀνδρί γε σιτοφάγῳ, ἀλλὰ ῥίῳ ὑλήεντι, μειώσαντες δὲ ἐσπάσαμεν ἔννοιαν τοῦ πυγμαίου ἀνθρώπου.
M 9.396
מאחר שיש דרכי תפיסה רבות כל כך, אם הקו נתפס כאורך חסר רוחב, עליו להיתפס באחת מהן. אך אי־אפשר לתופסו באף אחת מהן, כפי שנציג; לכן אין אפשרות לתופסו.
M 9.396
τοσούτων δὴ τρόπων νοήσεως ὄντων, εἰ ἐπινοεῖταί τι μῆκος ἀπλατὲς ἡ γραμμή, κατά τινα τούτων τῶν τρόπων ὀφείλει ἐπινοεῖσθαι· κατ’ οὐδένα δὲ αὐτῶν δύναται νοηθῆναι, ὡς παραστήσομεν, ὥστε ἀνεπινόητόν ἐστιν.
M 9.397
באמצעות מפגש עם הגלויים לא יכולה להיווצר תפיסה של אורך חסר רוחב, מפני שבין הדברים הנראים והגלויים איננו פוגשים שום אורך שאין לו רוחב.
M 9.397
κατὰ μὲν οὖν ἐμπέλασιν τῶν ἐναργῶν οὐκ ἂν γένοιτο νόησις μήκους τινὸς ἀπλατοῦς· οὐδενὶ γὰρ περιεπέσομεν μήκει χωρὶς πλάτους ἐν τοῖς φαινομένοις καὶ ἐναργέσι πράγμασιν.
M 9.398
ושוב, באמצעות מעבר מן הגלויים אי־אפשר לדמות אורך חסר רוחב, גם לא בדרך הדמיון. אין בין הדברים הגלויים שום אורך בלי רוחב, שמכוחו נוכל לתפוס אורך חסר רוחב הדומה לו. מה שדומה לדבר חייב להיות דומה לדבר מוכר ונראה; ומאחר שאין לפנינו שום אורך גלוי בלי רוחב, לא נוכל להבין שקיים דבר הדומה לו — אורך חסר רוחב.
M 9.398
κατὰ δὲ τὴν ἀπὸ τῶν ἐναργῶν μετάβασιν πάλιν τῶν ἀμηχάνων ἐστὶ φαντασιωθῆναι μῆκος ἀπλατές, οὔτε κατὰ ὁμοιότητα· οὐδὲν γὰρ ἔχομεν ἐν τοῖς ἐναργέσι μῆκος χωρὶς πλάτους, ἵνα νοήσωμέν τι ὅμοιον τούτῳ ἀπλατὲς μῆκος. τὸ γὰρ τινι ὅμοιον γινωσκομένῳ καὶ ἑωραμένῳ ὀφείλει ὅμοιον ὑπάρχειν· ἐπεὶ οὖν οὐδὲν ἔχομεν ἐναργὲς ὑποπῖπτον μῆκος χωρὶς πλάτους, οὐδ’ ὅμοιόν τι αὐτοῦ συνεῖναι δυνησόμεθα εἶναι μῆκος ἀπλατές.
M 9.399
ואף בדרך ההרכבה אי־אפשר להשיג זאת. שיאמרו לנו אילו מן הדברים הגלויים המוכרים במפגש הם צירפו לאילו דברים אחרים כדי לתפוס אורך חסר רוחב.
M 9.399
καὶ μὴν οὐδὲ κατ’ ἐπισύνθεσιν ληπτόν ἐστι τοῦτο· εἰπάτωσαν γὰρ ἡμῖν, τίνα τῶν ἐκ περιπτώσεως ἐναργῶς γιγνωσκομένων μετὰ τίνων συντιθέντες ἐνόησαν μῆκος ἀπλατές;
M 9.400
הם לא יוכלו לומר זאת. גם מושג האורך חסר הרוחב לא הושג בדרך ההיקש. הדברים הנתפסים בהיקש חולקים דבר־מה עם הדברים שמהם הם נתפסים: למשל, מתוך גודלו הרגיל של אדם תפסנו בהגדלה את הקיקלופ, ומתוכו שוב, בהקטנה, את הננס.
M 9.400
ὅπερ εἰπεῖν οὐ δυνήσονται. καὶ μὴν οὐδὲ κατὰ ἀναλογίαν παρῆλθεν ἡ τοῦ ἀπλατοῦς μήκους νόησις. τὰ γὰρ κατὰ ἀναλογίαν νοούμενα ἔχει τι κοινὸν πρὸς τὰ ἀφ’ ὧν νοεῖται, οἷον ἀπὸ τοῦ κοινοῦ μεγέθους τἀνθρώπου κατὰ παραύξησιν ἐνοήσαμεν τὸν Κύκλωπα καὶ ἀπὸ τοῦ αὐτοῦ πάλιν κατὰ μείωσιν τὸν πυγμαῖον·
M 9.401
לכן אם יש <דבר־מה> משותף לדברים הנתפסים בהיקש ולדברים שמהם הם נתפסים, ואילו אין לנו שום דבר המשותף לאורך חסר רוחב ולאורך בעל רוחב, שממנו נוכל לצאת ולתפוס אורך חסר רוחב, גם בהיקש אין דבר כזה נתפס.
M 9.401
ὥστ’ εἰ ἔστι <τι> τοῖς κατὰ ἀναλογίαν νοουμένοις πρὸς τὰ ἀφ’ ὧν νοεῖται, οὐδὲν δὲ ἔχομεν κοινὸν τοῦ τε ἀπλατοῦς καὶ τοῦ σὺν πλάτει μήκους, ἵνα ἀπ’ ἐκείνου ὁρμηθέντες νοήσωμεν τὸ ἀπλατὲς μῆκος, οὐδὲ κατὰ ἀναλογίαν οὖν νοεῖται τὸ τοιοῦτον.
M 9.402
מכאן, אם כל דבר נתפס חייב להיתפס באחת הדרכים שהוצגו, ואנו הראינו שאורך חסר רוחב אינו יכול להיתפס באף אחת מהן, יש לומר שאי־אפשר לתפוס אורך חסר רוחב.
M 9.402
ὅθεν εἰ ἕκαστον τῶν νοουμένων κατά τινα τῶν ἐκκειμένων τρόπων ὀφείλει νοεῖσθαι, ἐδείξαμεν δὲ ἡμεῖς κατὰ μηδένα αὐτῶν νοεῖσθαι δυνάμενον τὸ ἀπλατὲς μῆκος, λεκτέον ἀνεπινόητον εἶναι τὸ ἀπλατὲς μῆκος.
M 9.403
אך אולי יאמר מישהו שאנו נוטלים אורך בעל מידה כלשהי של רוחב ותופסים את האורך חסר הרוחב באמצעות הגברה; שכן אם הרוחב הולך ופוחת ממנו בהדרגה, יגיע פעם להעדר רוחב, וכך תסתיים ההפחתה באורך שאין לו רוחב.
M 9.403
Ἀλλ’ ἴσως τις ἐρεῖ, ὅτι λαβόντες τι μῆκος σὺν ποσῷ πλάτει κατ’ ἐπίτασιν νοοῦμεν τὸ ἀπλατὲς μῆκος· εἰ γὰρ ἐκ τούτου κατ’ ὀλίγον ἐλασσοῦται τὸ πλάτος, ἐλεύσεταί ποτε καὶ εἰς τὸ ἀπλατές, ὥστε καταλήγειν τὴν μείωσιν εἰς τὸ χωρὶς πλάτους μῆκος.
M 9.404
אולם ראשית כבר הראינו שסילוקו המוחלט של הרוחב מבטל גם את האורך. שנית, מה שנתפס באמצעות הגברה אינו שונה ממה שנתפס תחילה, אלא הוא אותו דבר עצמו במידה מוגברת.
M 9.404
ἀλλὰ πρῶτον μὲν ἐδείξαμεν, ὅτι ἡ παντελὴς τοῦ πλάτους ἄρσις καὶ τοῦ μήκους ἐστὶν ἀναίρεσις. ἔπειτα τὸ κατ’ ἐπίτασιν νοούμενον οὐχ ἕτερόν ἐστι τοῦ προνοηθέντος, ἀλλ’ αὐτὸ ἐκεῖνο ἐπιτεταμένον.
M 9.405
מאחר שאנו רוצים לצאת מדבר בעל רוחב מסוים ולתפוס בהגברה של הצרוּת דבר־מה, ודאי שלא נתפוס אורך חסר רוחב, שהרי הוא מסוג אחר.
M 9.405
ἐπεὶ οὖν ἀπὸ τοῦ ποσὸν ἔχοντος πλάτος κατ’ ἐπίτασιν στενότητος νοῆσαί τι θέλομεν, πάντως τὸ μὲν ἀπλατὲς μῆκος οὐκ ἐπινοήσομεν (ἑτερογενὲς γάρ ἐστιν),
M 9.406
אלא נשיג תמיד רוחב צר יותר ויותר, כך שתפיסתנו תסתיים <ברוחב> מזערי ביותר; ומעבר לכך יתרחש מעבר לסוג אחר, כלומר לאורך המתבטל יחד עם הרוחב.
M 9.406
ἀεὶ δὲ καὶ μᾶλλον στενώτερον ληψόμεθα πλάτος, ὥστε τὴν κατάληξιν τῆς νοήσεως <ἐν> ἐλαχιστοτάτῳ γίνεσθαι πλάτει, μετὰ δὲ τὴν εἰς τὸ ἑτερογενὲς μετάβασιν συμβαίνειν, τουτέστι τοῦ συναναιρουμένου τῷ πλάτει μήκους.
M 9.407
ובכלל, אם אנו יכולים לתפוס אורך חסר רוחב באמצעות שלילת הרוחב, מאחר שכל מונחי השלילה אינם מציינים דבר נתון, גם אורך חסר רוחב אינו דבר נתון, ולפיכך גם אינו קו. סוס הוא דבר נתון, אך לא־סוס אינו; אדם קיים, אך לא־אדם אינו קיים. לכן אם יש לנו רוחב או אורך, הוא יהיה נתון בדבר; אך חסר־רוחב לא יתקיים.
M 9.407
καθόλου τε, εἰ κατὰ στέρησιν πλάτους νοῆσαι δυνάμεθα μῆκος ἀπλατές, ἐπεὶ πάντα τὰ στερητικὰ οὐκ ἔστιν ἐν ὑποκειμένῳ, οὐδὲ τὸ ἀπλατὲς μῆκος· διὸ οὐδὲ γραμμή. ἵππος μὲν γάρ τι ἔστιν ἐν ὑποκειμένῳ, οὐχ ἵππος δ’ οὐκ ἔστιν, καὶ ἄνθρωπος μὲν ἔστιν, οὐκ ἄνθρωπος δὲ οὐκ ἔστιν. τοίνυν εἰ ἔχομέν τι πλάτος ἢ τι μῆκος, ἐν ὑποκειμένῳ ἔσται· ἀπλατὲς δ’ οὐχ ὑπάρξει.
M 9.408
כשם שהאומרים שהם משיגים את מושג הגודל האינסופי כגוף על ידי הצבת גודל מעל גודל טועים — שכן באמצעות הוספת גדלים רבים הם משיגים גודל מרבי <כלשהו>, אך הוא אינו אינסופי אלא סופי; שהרי הדבר האחרון שתפסו
M 9.408
ὅνπερ οὖν τρόπον οἱ λέγοντες, ὅτι ἕτερον ἑτέρου μέγεθος ὑπερτιθέντες νόησιν λαμβάνουσι τοῦ ἀπείρου μεγέθους ὡς σώματος πλανῶνται, καὶ μέγιστον <μέν> τι καθ’ ὑπέρθεσιν πολλῶν μεγεθῶν οὐκ ἄπειρον δὲ τοῦτο, ἀλλὰ πεπερασμένον (ὃ γὰρ ἔσχατον νενοήκασι, τῇ
M 9.409
ניתן להקפה במחשבה, ומה שניתן להקפה במחשבה הוא סופי, שכן מה שעוד לא הוקף במחשבה מוכיח שהמוקף אינו אינסופי — כך גם כאן: הפחתת הרוחב, כשהמחשבה נעצרת ברוחב המזערי ביותר, עדיין נותנת רוחב ולא אורך חסר רוחב.
M 9.409
διανοίᾳ περιληπτόν ἐστιν, ὃ δὲ περιληπτόν ἐστι διανοίᾳ, πεπέρασται, ἐπείπερ τοι τὸ λοιπὸν οὔπω περιληφθὲν τῇ διανοίᾳ ἐλέγχει τὸ περιληφθὲν ὡς μὴ ὂν ἄπειρον), οὕτω τοίνυν κἀνθάδε ἡ συναίρεσις τοῦ πλάτους, εἰς ἐλάχιστον πλάτος καταληγούσης τῆς διανοίας, πλάτος ἐστὶ καὶ οὐ μῆκος ἀπλατές.
M 9.410
ועוד, אם אפשר לתפוס אורך בעל רוחב מסוים, לשלול ממנו את הרוחב ולתפוס אורך חסר רוחב, יהיה אפשר גם לתפוס בשר בעל תכונת הפגיעוּת, לשלול ממנו את הפגיעוּת ולתפוס בשר שאינו ניתן לפציעה.
M 9.410
ἄλλως τε· εἰ δυνατόν ἐστι νοήσαντάς τι μῆκος σὺν ποσῷ πλάτει στερῆσαι αὐτὸ τοῦ πλάτους καὶ τὸ μῆκος ἀπλατὲς ἐπινοεῖν, ἐνέσται καὶ σάρκα ἐπινοήσαντας σὺν τρωτῷ ἰδιώματι στερήσει τοῦ τρωτοῦ ἰδιώματος νοῆσαι ἄτρωτον σάρκα,
M 9.411
ואפשר יהיה לתפוס גוף בעל תכונת ההתנגדות, לשלול ממנו את ההתנגדות ולהשיג גוף שאינו מתנגד. אך הדבר בלתי־אפשרי: מה שנתפס כבלתי־ניתן לפציעה אינו בשר, שכן <הבשר> נתפס כבעל תכונת הפגיעוּת; ומה שאינו מתנגד אינו גוף, שכן הגוף נתפס כבעל תכונת ההתנגדות. לכן גם מה שנתפס כאורך בלי רוחב אינו אורך, שכן אורך נתפס עם מידה כלשהי של רוחב.
M 9.411
καὶ ἐνδέξεται μετὰ ἀντιτύπου ἰδιώματος σῶμα νοήσαντας στερήσει τοῦ ἀντιτύπου ἰδιώματος λαβεῖν ἀναντίτυπον σῶμα. ὅπερ ἐστὶν ἀδύνατον· τὸ γὰρ ἄτρωτον νοούμενον οὐκ ἔστι σάρξ (σὺν τρωτῷ γὰρ ἰδιώματι ἐνοεῖτο <ἡ> σάρξ), ἀναντίτυπον οὐκ ἔστι σῶμα (σὺν γὰρ τῷ ἀντιτύπῳ ἰδιώματι ἐνοεῖτο τὸ σῶμα). τοίνυν καὶ τὸ νοούμενον χωρὶς πλάτους μῆκος οὐκ ἔστι μῆκος (σὺν ποσῷ γὰρ πλάτει νοεῖται τὸ μῆκος).
M 9.412
אריסטו (fr. 29 Rose), לעומת זאת, אמר שהאורך חסר הרוחב של הגאומטריקנים אינו בלתי־נתפס: אנו משיגים, לדבריו, את אורך הקיר בלי להפנות את תשומת הלב לרוחבו. אך הוא טועה. כאשר אנו משיגים את אורך הקיר בלי רוחב, אין אנו משיגים אותו בלי כל רוחב אלא בלי רוחבו של הקיר. אפשר לצרף במחשבה את אורך הקיר לרוחב כלשהו וכך לתופסו; לכן האורך מושג לא בלי רוחב, אלא בלי רוחב מסוים זה.
M 9.412
Ἀλλ’ ὅ γε Ἀριστοτέλης (fr. 29 Rose) οὐκ ἀδιανόητον ἔλεγεν εἶναι τὸ παρὰ τοῖς γεωμέτραις ἀπλατὲς μῆκος (τό γέ τοι τοῦ τοίχου μῆκος, φησί, λαμβάνομεν χωρὶς τοῦ ἐπιβάλλειν τῷ πλάτει τοῦ τοίχου), πλανώμενος. ὅταν γὰρ τὸ τοῦ τοίχου μῆκος λαμβάνωμεν χωρὶς πλάτους, οὐ χωρὶς παντὸς πλάτους τοῦτο λαμβάνομεν, ἀλλὰ χωρὶς τοῦ περὶ τῷ τοίχῳ πλάτους. ἐνδέχεται γὰρ συγκαταπλέξαντας τὸ τοῦ τοίχου μῆκός τινι πλάτει καὶ οἱῳδήποτε οὖν νόησιν αὐτοῦ ποιεῖσθαι, ὥστε μῆκος λαμβάνεσθαι οὐ χωρὶς πλάτους, ἀλλὰ χωρὶς τοῦδέ τινος πλάτους.
M 9.413
אך על אריסטו היה להראות לא שאפשר לתפוס אורך המשולל רוחב מסוים, אלא שאפשר לתפוס אורך המשולל כל רוחב; וזאת לא הראה.
M 9.413
προύκειτο δὲ τῷ Ἀριστοτέλει παραστῆσαι, οὐχ ὅτι τὸ τινὸς πλάτους ἄμοιρον μῆκος ἐνδέχεται νοεῖν, ἀλλ’ ὅτι τὸ παντὸς πλάτους· ὅπερ οὐ παρέστησεν.
M 9.414
נוסף על כך, אם הגאומטריקנים אומרים לא רק שהקו הוא אורך חסר רוחב אלא גם שהוא גבולו של משטח — שהוא אורך ורוחב חסרי עומק — אפשר לעורר קושי משותף על הקו ועל המשטח. אם הקו הוא גבולו של משטח, [כלומר] אורך חסר רוחב, הרי כאשר משטח מוצב לצד משטח, נוצרים בהכרח שני קווים מקבילים או קו אחד משניהם.
M 9.414
Πρὸς τούτοις· εἴπερ οἱ γεωμέτραι οὐ μόνον ἀπλατὲς μῆκός φασι τὴν γραμμήν, ἀλλὰ καὶ πέρας ἐπιφανείας, ὃ μῆκος καὶ πλάτος ἐστὶν ἀβαθές, ἐνέσται κοινότερον περί τε γραμμῆς καὶ ἐπιφανείας διαπορεῖν. εἰ γὰρ ἡ γραμμὴ πέρας ἐστὶν ἐπιφανείας, [ὅ ἐστι,] μῆκος ἀπλατὲς καθεστηκυῖα, πάντως ἐπιφανείας ἐπιφανείᾳ παρατεθείσης ἢ παράλληλοι δύο γίνονται γραμμαὶ ἢ μία ἐξ ἀμφοτέρων.
M 9.415
אם שני הקווים המקבילים נעשים קו אחד, מאחר שהקו הוא גבול המשטח והמשטח גבול הגוף, גם שני המשטחים ייעשו אחד. כך גם שני הגופים יהיו גוף אחד, והצבתם זה בצד זה כבר לא תהיה הצבה אלא התמזגות. אך זה בלתי־אפשרי: גופים אחדים המוצבים זה לצד זה אכן עשויים <להתמזג>, כגון נוזלים, ואחרים לא; אבן אינה מתמזגת עם אבן ויהלום אינו מתמזג עם יהלום בעת הצבתם יחד.
M 9.415
καὶ εἰ μὲν μία αἱ παράλληλοι δύο γραμμαὶ γίνονται, ἐπεὶ ἡ γραμμὴ πέρας ἐστὶν ἐπιφανείας, ἡ δὲ ἐπιφάνεια πέρας σώματος, τῶν δυεῖν γραμμῶν μιᾶς γινομένων καὶ αἱ δύο ἐπιφάνειαι μία γενήσονται. οὑτωσὶ δὲ καὶ τὰ δύο σώματα ἓν ἔσται σῶμα, καὶ διὰ τοῦτο ἡ παράθεσις οὐκέτι γενήσεται παράθεσις, ἀλλὰ ἕνωσις. ὅπερ ἐστὶν ἀδύνατον· ἐπὶ τινῶν <μέν> γὰρ παρατιθεμένων ἀλλήλοις σωμάτων ἕνωσις πέφυκεν, ὡς ἐπὶ τῶν ὑγρῶν, ἐπὶ τινῶν δὲ οὐκέτι· λίθος γὰρ λίθῳ καὶ ἀδάμας ἀδάμαντι κατὰ τὴν παράθεσιν οὐχ
M 9.416
לכן שני קווים אינם יכולים להיעשות אחד. ועוד, אם נניח שהם נעשים אחד ולכן גם הגופים מתמזגים, יהיה צורך שהפרדתם תיעשה לא לאורך אותם גבולות אלא בחלקים אחרים ושונים, כאשר הם נקרעים בכוח. אך אין זה כך: הגבולות שומרים על אותו טבע לפני ההצבה ואחרי ההפרדה. לכן שני הקווים המקבילים אינם נעשים אחד. נוסף על כך, אם שני הקווים נעשים אחד, הגופים המוצבים זה לצד זה יהיו קטנים בקצה אחד; שהרי שני הקווים נעשו אחד, ולקו האחד יש בהכרח קצה אחד. אך גופים המוצבים זה לצד זה אינם נעשים קטנים בקצה אחד; לכן שני הקווים אינם אחד.
M 9.416
ἑνοῦται. ὥστε δύο γραμμαὶ οὐκ ἂν γένοιντο μία. καὶ ἄλλως· ἐὰν δῶμεν μίαν γενέσθαι, καὶ ἕνωσιν διὰ τοῦτο τῶν σωμάτων, δεήσει τὸν χωρισμὸν αὐτῶν μὴ κατὰ τὰ αὐτὰ πέρατα γίνεσθαι, ἀλλὰ κατ’ ἄλλα καὶ ἄλλα μέρη, βιαίως ἀποσπωμένων αὐτῶν. οὐχὶ δὲ τοῦτο· τῶν γὰρ περάτων καὶ πρὶν τῆς παραθέσεως καὶ μετὰ τὸν χωρισμὸν αὐτῶν ἡ αὐτὴ σῴζεται φύσις. οὐκ ἄρα αἱ δύο παράλληλοι γραμμαὶ μία γίνονται. σὺν τούτοις· εἴπερ αἱ δύο γραμμαὶ μία γίνονται, τὰ παρατιθέμενα ἀλλήλοις σώματα ἑνὶ ἄκρῳ ἔσται ἐλάσσονα· γεγόνασι γὰρ αἱ δύο γραμμαὶ μία, καὶ ἡ μία κατ’ ἀνάγκην ἓν ἔχειν ἄκρον ὀφείλει. οὐχὶ δέ γε τὰ παρατιθέμενα ἀλλήλοις σώματα ἑνὶ ἄκρῳ γίνεται ἐλάσσονα, ὥστε οὐκ ἂν εἶεν αἱ δύο γραμμαὶ μία.
M 9.417
ואם הקווים נשארים שניים מקבילים, המורכב משניהם יהיה גדול מן הקו האחד. אם המורכב משניהם גדול מקו אחד, לכל אחד מהם יש רוחב, אשר בהצטרפו לרוחב האחר יוצר מרווח גדול יותר. כך הקו אינו אורך חסר רוחב; ואם הוא כזה, יש לערער על מה שנגלה, כפי שהצגנו.
M 9.417
εἰ δὲ παράλληλοι δύο μένουσιν αἱ γραμμαί, τὸ ἐκ τῶν δυεῖν μεῖζον ἔσται τῆς μιᾶς. εἰ δὲ τὸ ἐκ τῶν δυεῖν γινόμενον μεῖζον ἔσται τῆς μιᾶς γραμμῆς, ἕξει ἐκατέρα αὐτῶν πλάτος, ὃ μετὰ τῆς ἑτέρας ταττόμενον μεῖζον ποιεῖ διάστημα, καὶ οὕτως οὐκ ἔστιν ἀπλατὲς μῆκος ἡ γραμμή· ἢ εἴπερ ἐστί, σαλεύεσθαι δεήσει τὴν ἐνάργειαν, ὡς παρεστήσαμεν.
M 9.418
אלה אפוא הדברים העיקריים שיש לומר נגד שיטתם של המתמטיקאים בנוגע לגופים ולגבולות.
M 9.418
Προηγουμένως μὲν οὖν ταῦτα ῥητέον πρὸς τὴν παρὰ τοῖς μαθηματικοῖς περὶ σωμάτων τε καὶ περάτων διάταξιν·
M 9.419
עתה נעבור ונבחן בהתאם אם הטיעון יכול להתקדם גם על יסוד הנחותיהם שלהם. הגאומטריקנים מקבלים שקו ישר, בהסתובבו, מצייר מעגלים בכל חלקיו. אך המשפט הזה שלהם מנוגד מיד לטענה שהקו הוא אורך חסר רוחב.
M 9.419
μεταβάντες δὲ ἀκολούθως σκοπῶμεν, εἰ καὶ κατὰ τὰς αὐτῶν ἐκείνων ὑποθέσεις δύναται προκόπτειν ὁ λόγος. ἀρέσκει τοίνυν τοῖς γεωμέτραις τὴν εὐθεῖαν γραμμὴν στρεφομένην πᾶσιν αὐτῆς τοῖς μέρεσι κύκλους γράφειν. τούτῳ δὲ εὐθὺς αὐτῶν τῷ θεωρήματι μάχεται τὸ μῆκος ἀπλατὲς εἶναι τὴν γραμμήν.
M 9.420
שכן מאחר שבכל חלק של קו יש, לדבריהם, נקודה, ונקודה המסתובבת מציירת מעגל, כאשר קו ישר מסתובב, מצייר מעגלים בכל חלקיו ומודד את מרחב המשטח מן המרכז ועד ההיקף החיצוני ביותר, המעגלים המקבילים רצופים או מרוחקים זה מזה.
M 9.420
ἐπεὶ γὰρ πᾶν μέρος γραμμῆς, ὥς φασι, σημεῖον ἔχει, τὸ δὲ σημεῖον στρεφόμενον κύκλον γράφει, ὅταν εὐθεῖα γραμμὴ στρεφομένη καὶ πᾶσι τοῖς ἑαυτῆς μέρεσι κυκλογραφοῦσα καταμετρῇ τὸ διάστημα τῆς ἐπιπέδου τῆς ἀπὸ τοῦ κέντρου μέχρι τῆς ἐξωτάτω περιφερείας, τότε ἤτοι συνεχεῖς εἰσιν οἱ παράλληλοι κύκλοι ἢ διεστᾶσιν ἀπ’ ἀλλήλων.
M 9.421
איזו משתי האפשרויות שיאמרו הגאומטריקנים, הם ייפלו לקושי שכמעט אין לו פתרון. אם המעגלים מרוחקים זה מזה, יהיה חלק מן המשטח שאינו נרשם כמעגל וחלק מן הקו שאינו רושם מעגל, והוא החלק המקביל לאותו מרחב במשטח.
M 9.421
ὁπότερον δ’ ἂν λέγωσι τούτων οἱ γεωμέτραι, εἰς ἄλυτον σχεδὸν ἀπορίαν ἐμπεσοῦνται. εἰ μὲν γὰρ διεστᾶσιν ἀπ’ ἀλλήλων, ἔσται τι μέρος τῆς ἐπιπέδου τὸ μὴ κυκλογραφούμενον καὶ τῆς γραμμῆς τὸ μὴ κυκλογραφοῦν, ὅπερ κατὰ τοῦτο τέτακται τὸ διάστημα τῆς ἐπιπέδου.
M 9.422
אך זה אבסורדי. לקו יש בהכרח נקודה בחלק הזה, והנקודה, בסיבובה שם, רושמת מעגל. שהרי הטענה שאין לקו נקודה בחלק כלשהו, או שנקודה המסתובבת אינה מציירת מעגל, מנוגדת לטיעון הגאומטרי.
M 9.422
τοῦτο δὲ ἦν ἄτοπον· καὶ γὰρ ἔχει σημεῖον ἡ γραμμὴ πάντως κατὰ τόδε τὸ μέρος, καὶ τὸ σημεῖον κατὰ τοῦτο στρεφόμενον κυκλογραφεῖ· τὸ γὰρ ἢ τὴν γραμμὴν μὴ ἔχειν κατά τι μέρος αὐτῆς σημεῖον, ἢ τὸ σημεῖον στρεφόμενον μὴ γράφειν κύκλον, παρὰ τὸν γεωμετρικόν ἐστι λόγον.
M 9.423
ואם המעגלים רצופים, או שהם רצופים בכך שהם מצויים באותו מקום, או בכך שכל אחד צמוד לאחר ואי־אפשר שנקודה כלשהי תיפול ביניהם; שכן נקודה שתיפול ביניהם חייבת לצייר מעגל. אם הם תופסים אותו מקום, כולם יהיו מעגל אחד, ולכן המעגל הגדול ביותר לא יהיה שונה מן הקטן ביותר.
M 9.423
εἰ δὲ συνεχεῖς εἰσιν οἱ κύκλοι, ἤτοι οὕτω συνεχεῖς εἰσιν ὡς κατὰ τὸν αὐτὸν τετάχθαι τόπον, ἢ ὥστε ἄλλον παρ’ ἄλλον νοεῖσθαι μεταξὺ μὴ δυναμένου τινὸς παρεμπεσεῖν σημείου· παρεμπῖπτον γὰρ ὀφείλει κύκλον γράφειν. καὶ εἰ μὲν τὸν αὐτὸν ἐπέχουσι τόπον, εἷς γενήσονται πάντες, καὶ διὰ τοῦτο ὁ μέγιστος κύκλος οὐ διοίσει τοῦ ἐλαχίστου·
M 9.424
שהרי אם המעגל הפנימי ביותר, הסמוך למרכז, הוא הקטן ביותר, והחיצוני ביותר, הסמוך להיקף, הוא הגדול ביותר, אך כולם תופסים אותו מקום, המעגל הקטן ביותר יהיה שווה לגדול ביותר; וזה בלתי־מתקבל על הדעת. לכן המעגלים אינם רצופים באופן שהם תופסים אותו מקום.
M 9.424
εἰ γὰρ ὁ μὲν ἐνδοτάτω κύκλος καὶ πρὸς τῷ κέντρῳ ἐστὶν ἐλάχιστος, ὁ δὲ ἐξωτάτω καὶ πρὸς τῇ περιφερείᾳ μέγιστος καθέστηκεν, πάντες δὲ τὸν αὐτὸν κατέχουσι τόπον, ἔσται ἴσος τῷ μεγίστῳ κύκλῳ ὁ ἐλάχιστος κύκλος· ὅπερ ἐστὶν ἀπεμφαῖνον. οὐ τοίνυν οὕτως συνεχεῖς εἰσιν οἱ κύκλοι ὡς τὸν αὐτὸν ἐπειληφέναι τόπον.
M 9.425
ואם הם צמודים זה לזה כך ששום נקודה אינה יכולה ליפול ביניהם, הם משלימים את רוחב המשטח מן המרכז ועד ההיקף האחרון. מאחר שמה שמשלים רוחב הוא בהכרח בעל רוחב, המעגלים המשלימים את רוחב המשטח יהיו בעלי רוחב. אך המעגלים היו קווים; לכן הקווים אינם חסרי רוחב.
M 9.425
εἰ δὲ παράκεινται ἀλλήλοις ὡς μὴ παρεμπίπτειν μεταξύ τι σημεῖον, συμπληροῦσι τὸ τῆς ἐπιπέδου πλάτος τὸ ἀπὸ τοῦ κέντρου μέχρι τῆς ἐσχάτης περιφερείας. ἐπεὶ οὖν τὸ συμπληρωτικὸν πλάτους ἐξ ἀνάγκης ἔχει πλάτος, οἱ κύκλοι συμπληροῦντες τὸ τῆς ἐπιπέδου πλάτος ἕξουσι πλάτος. ἦσαν δὲ γραμμαὶ οἱ κύκλοι· τοίνυν αἱ γραμμαὶ οὔκ εἰσιν ἀπλατεῖς.
M 9.426
אפשר להרכיב מאותו כוח הוכחה דומה. הגאומטריקנים אומרים שהקו הישר המצייר מעגל מסתובב באמצעות עצמו ומציירו. לכן נשאל אותם כך: ׳אם הקו הישר המצייר מעגל מצייר אותו באמצעות עצמו, הקו אינו אורך חסר רוחב; אך לדבריהם הקו הישר המצייר מעגל מצייר אותו באמצעות עצמו; לכן הקו אינו אורך חסר רוחב׳.
M 9.426
Ἔνεστι δὲ ἀπὸ τῆς αὐτῆς δυνάμεως ὁμοιότροπον συνθεῖναι ἀπόδειξιν. φασὶ γὰρ οἱ γεωμέτραι τὴν κυκλογραφοῦσαν εὐθεῖαν δι’ αὑτῆς στρεφομένην κυκλογραφεῖν. διόπερ συνερωτῶντες αὐτοὺς φήσομεν· “εἰ ἡ κυκλογραφοῦσα εὐθεῖα δι’ αὑτῆς τὸν κύκλον γράφει, οὐκ ἔστι μῆκος ἀπλατὲς ἡ γραμμή· ἡ δὲ κυκλογραφοῦσα εὐθεῖα κατ’ αὐτοὺς δι’ αὑτῆς τὸν κύκλον γράφει· οὐκ ἄρα μῆκος ἀπλατές ἐστιν ἡ γραμμή.”
M 9.427
כאשר הקו הישר הנמשך מן המרכז מסתובב ומצייר באמצעות עצמו את המעגל, הוא עובר או על כל חלקי הרוחב שבתוך ההיקף, או על חלקים אחדים ולא על אחרים. אם הוא עובר על אחדים ולא על אחרים, ודאי שאינו מצייר מעגל: הוא עובר על חלקים אחדים של המשטח ואינו עובר על אחרים. ואם הוא עובר על כולם, ימדוד את כל הרוחב שבתוך ההיקף; ומה שמודד רוחב יהיה בעל רוחב, שכן למודד רוחב יש רוחב שבאמצעותו הוא מודד.
M 9.427
ὅταν γὰρ ἡ ἀπὸ τοῦ κέντρου εὐθεῖα ἀγομένη στρέφηται καὶ δι’ αὑτῆς γράφῃ τὸν κύκλον, ἤτοι κατὰ πάντων τῶν μερῶν τοῦ ἐντὸς τῆς περιφερείας πλάτους φέρεται ἡ εὐθεῖα γραμμή, ἢ κατὰ τινῶν μὲν φέρεται, κατὰ τινῶν δὲ οὐδαμῶς. ἀλλ’ εἰ κατὰ τινῶν μὲν φέρεται, κατὰ τινῶν δὲ μή, πάντως οὐ γράφει κύκλον, καθ’ ὧν μὲν φερομένη μερῶν τῆς ἐπιπέδου, καθ’ ὧν δὲ μὴ φερομένη. εἰ δὲ κατὰ πάντων φέρεται, ὅλον τὸ ἐντὸς τῆς περιφερείας πλάτος καταμετρήσει, πλάτος δὲ καταμετροῦν ἕξει πλάτος· τὸ γὰρ πλάτους καταμετρητικὸν ἔχει πλάτος ᾧ καταμετρεῖ.
M 9.428
לכן גם מטעם זה אין לומר שהקו הוא אורך חסר רוחב. אותו דבר מתבהר עוד יותר כשהגאומטריקנים אומרים שהצלע [האלכסונית] של הריבוע, בהימשכה באמצעות עצמה, מודדת את המשטח המקבילי. אם הקו הוא אורך חסר רוחב, גם צלע הריבוע, בהיותה קו חסר רוחב, לא תמדוד משטח מקבילי בעל רוחב; ואם היא מודדת אותו, יהיה גם לה רוחב שבאמצעותו היא מודדת. לכן או שהמשפט שלהם שקרי, או ששקר הוא שהקו אורך חסר רוחב.
M 9.428
τοίνυν οὐδὲ διὰ τοῦτο ῥητέον μῆκος ἀπλατὲς εἶναι τὴν γραμμήν. Τὸ δὲ αὐτὸ σαφέστερον γίνεται καὶ ὅταν λέγωσιν οἱ γεωμέτραι τὴν [γραμμὴν] πλάγιον τοῦ τετραγώνου πλευρὰν καταγομένην δι’ αὑτῆς τὸ παραλληλόγραμμον ἐπίπεδον καταμετρεῖν. εἰ γὰρ μῆκος ἀπλατές ἐστιν ἡ γραμμή, πάντως καὶ ἡ πλευρὰ τοῦ τετραγώνου ἀπλατὴς οὖσα γραμμὴ οὐ καταμετρήσει τὸ παραλληλόγραμμον ἐπίπεδον πλάτος ἔχον· ἢ καταμετροῦσα τοῦτο ἕξει καὶ αὐτὴ πλάτος ᾧ καταμετρεῖ. ὥστε ἢ τὸ θεώρημα αὐτοῖς γίνεται ψευδές, ἢ ὅτι ἡ γραμμὴ μῆκός ἐστιν ἀπλατές.
M 9.429
הם אומרים שהגליל נוגע במשטח לאורך קו ישר, וכשהוא מתגלגל הוא מודד את המשטח באמצעות מיקומם בזה אחר זה של קווים ישרים שונים. אם הגליל נוגע במשטח לאורך קו ישר ובגלגולו מודד אותו באמצעות קווים ישרים שונים המונחים בזה אחר זה, הן המשטח המישורי מורכב בהכרח מקווים ישרים הן פני הגליל מורכבים מקווים ישרים. מאחר שלמישור יש רוחב וגם לפני הגליל יש רוחב, ומה שמשלים רוחב אינו חסר רוחב, הקווים המשלימים רוחב לא יהיו חסרי רוחב.
M 9.429
Τόν τε κύλινδρον κατ’ εὐθεῖάν φασι γραμμὴν ἅπτεσθαι τῆς ἐπιπέδου, ἐκκυλιόμενόν τε τῇ ἀνὰ μέρος ἄλλων καὶ ἄλλων εὐθειῶν θέσει καταμετρεῖν τὴν ἐπίπεδον. εἰ δὴ καὶ κατ’ εὐθεῖαν ἅπτεται τῆς ἐπιπέδου ὁ κύλινδρος καὶ κυλιόμενος τῇ ἀνὰ μέρος ἄλλων καὶ ἄλλων εὐθειῶν θέσει καταμετρεῖ τὴν ἐπίπεδον, πάντως καὶ ἡ ἐπίπεδος ἐξ εὐθειῶν συνέστηκε γραμμῶν καὶ ἡ ἐπιφάνεια τοῦ κυλίνδρου πάλιν ἐξ εὐθειῶν ἐστιν. ἐπεὶ οὖν ἡ ἐπίπεδος πλάτος ἔχει, ἔχει δὲ καὶ ἡ τοῦ κυλίνδρου ἐπιφάνεια, τὸ δὲ πλάτους συμπληρωτικὸν οὐκ ἔστιν ἀπλατές, αἱ γραμμαὶ πλάτος συμπληροῦσαι οὐ γενήσονται ἀπλατεῖς.
M 9.430
ועוד, אפילו נניח שהקו הוא אורך חסר רוחב, הטיעון על הגוף עדיין יימצא חסר מוצא עבור הגאומטריקנים. כשם שנקודה הזורמת יוצרת קו, כך קו הזורם יוצר משטח, שהוא גבולו של גוף ויש לו שני ממדים, אורך ורוחב.
M 9.430
Ἔτι κἂν δῶμεν τὴν γραμμὴν μῆκος ἀπλατὲς ὑπάρχειν, οὐδὲν ἧττον ἄπορος εὑρεθήσεται τοῖς γεωμέτραις ὁ περὶ τοῦ σώματος λόγος. ὥσπερ γὰρ τὸ σημεῖον ῥυὲν ποιεῖ γραμμήν, οὕτω καὶ ἡ γραμμὴ ῥυεῖσα ποιεῖ ἐπιφάνειαν, ἥτις ἐστὶ πέρας σώματος δύο ἔχον διαστάσεις, μῆκός τε καὶ πλάτος.
M 9.431
מאחר שהמשטח הוא גבולו של גוף, הגוף בהכרח מוגבל. אם כך, כאשר גוף מוצב לצד גוף, או שהגבולות נוגעים בגבולות, או שהדברים המוגבלים נוגעים בדברים המוגבלים, או שגם המוגבלים נוגעים במוגבלים וגם הגבולות בגבולות. למשל — שכן הדבר יתבהר בדוגמה — אם נתפוס את חרסו החיצוני של כד כגבול, ואת היין שבתוכו כדבר המוגבל, הרי כששני כדים מוצבים זה לצד זה, או שהחרס נוגע בחרס, או שהיין נוגע ביין, או שגם החרס בחרס וגם היין ביין.
M 9.431
ἐπείπερ οὖν ἡ ἐπιφάνεια πέρας ἐστὶ σώματος, πάντως τὸ σῶμα πεπερασμένον ἐστίν. εἰ δὲ τοῦτο, ὅτε παρατίθεται σῶμα σώματι, τότε ἤτοι τὰ πέρατα τῶν περάτων ἅπτεται, ἢ τὰ πεπερατωμένα τῶν πεπερατωμένων, ἢ καὶ τὰ πεπερατωμένα τῶν πεπερατωμένων καὶ τὰ πέρατα τῶν περάτων. οἷον (ἔσται γὰρ σαφὲς τὸ λεγόμενον ἐπὶ ὑποδείγματος) εἰ νοήσαιμεν πέρας μὲν τὸ ἔξωθεν τοῦ ἀμφορέως ὄστρακον, πεπερατωμένον δὲ τὸν ἐν τῷ ἀμφορεῖ οἶνον, δυεῖν ἀμφορέων παρατιθεμένων ἀλλήλοις ἤτοι τὸ ὄστρακον τοῦ ὀστράκου ἅψεται ἢ ὁ οἶνος τοῦ οἴνου ἢ καὶ τὸ ὄστρακον τοῦ ὀστράκου καὶ ὁ οἶνος τοῦ οἴνου.
M 9.432
אם הגבולות נוגעים בגבולות, הדברים המוגבלים, כלומר הגופים, אינם נוגעים זה בזה; וזה אבסורדי. ואם המוגבלים נוגעים במוגבלים, כלומר גופים בגופים, יהיה עליהם לצאת אל מחוץ לגבולותיהם שלהם; וגם זה אבסורדי.
M 9.432
καὶ εἰ μὲν τὰ πέρατα τῶν περάτων ἅπτεται, τὰ πεπερατωμένα οὐχ ἅψεται ἀλλήλων, τουτέστι τὰ σώματα· ὅπερ ἦν ἄτοπον. εἰ δὲ τὰ πεπερατωμένα τῶν πεπερατωμένων ἅπτεται, τουτέστι σώματα σωμάτων, δεήσει ταῦτα τῶν οἰκείων περάτων ἐκτὸς γίνεσθαι· ὃ πάλιν ἄτοπον.
M 9.433
ואם גם הגבולות נוגעים בגבולות וגם המוגבלים במוגבלים, הקשיים יצטרפו: במידה שהגבולות נוגעים זה בזה, המוגבלים לא ייגעו זה בזה; ובמידה שהמוגבלים נוגעים זה בזה, הם יהיו מחוץ לגבולותיהם שלהם.
M 9.433
εἰ δὲ καὶ τὰ πέρατα τῶν περάτων ἅπτεται καὶ τὰ πεπερατωμένα τῶν πεπερατωμένων, συνδραμοῦνται αἱ ἀπορίαι· ἡ μὲν γὰρ τὰ πέρατα ἀλλήλων ἅπτεται, τὰ πεπερατωμένα ἀλλήλων οὐχ ἅψεται, ἡ δὲ ταῦτα ἀλλήλων θιγγάνει, ἐκτὸς ἔσται τῶν οἰκείων περάτων.
M 9.434
ועוד, אם המשטח הוא גבול והגוף הוא המוגבל, המשטח הוא גוף או חסר־גוף. אם הוא גוף, שקר הוא שהמשטח חסר עומק, שכן כל גוף משתתף בעומק. נוסף על כך, הגבול גם לא ייגע בדבר, וכל גוף יהיה אינסופי בגודלו.
M 9.434
καὶ μὴν εἴπερ πέρας ἐστὶν ἡ ἐπιφάνεια, πεπερατωμένον δὲ τὸ σῶμα, ἤτοι σῶμά ἐστιν ἡ ἐπιφάνεια ἢ ἀσώματον. καὶ εἰ μὲν σῶμά ἐστι, ψεῦδος τὸ ἀβαθῆ εἶναι τὴν ἐπιφάνειαν· πᾶν γὰρ σῶμα βάθους μετεῖχεν. εἶτα οὐδὲ ἅψεταί τινος τὸ πέρας, ἀλλὰ πᾶν σῶμα γενήσεται ἀπειρομέγεθες·
M 9.435
שכן אם המשטח הוא גוף, ומאחר שלכל גוף יש גבול, גם <אותו> גבול, בהיותו שוב גוף, יהיה בעל גבול, ולזה יהיה גבול שלישי, ולשלישי רביעי, וכך עד אינסוף. ואם המשטח חסר־גוף, מאחר שחסר־גוף אינו יכול לגעת בדבר או להינגע בידיו, הגבולות לא ייגעו זה בזה; ואם הם אינם נוגעים, גם הדברים המוגבלים לא ייגעו.
M 9.435
εἰ γὰρ σῶμά ἐστιν ἡ ἐπιφάνεια, ἐπεὶ πᾶν σῶμα πέρας ἔχει, κἀκεῖνο <τὸ> πέρας πάλιν σῶμα ὂν ἕξει πέρας, κἀκεῖνο τρίτον, καὶ τὸ τρίτον τέταρτον, καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον. εἰ δὲ ἀσώματός ἐστιν ἡ ἐπιφάνεια, ἐπεὶ τὸ ἀσώματον οὐδενὸς δύναται θιγεῖν οὐδὲ ὑπό τινος θιχθῆναι, τὰ πέρατα οὐχ ἅψεται ἀλλήλων, τούτων δὲ μὴ ἁπτομένων οὐδὲ τὰ πεπερατωμένα ἅψεται.
M 9.436
לכן אפילו אם נניח לקו, הטיעון על המשטח, בהיותו חסר מוצא, מביא אותנו להשׁעיית השיפוט. עד כה ערכנו את החקירות על יסוד מושגי הגוף והגבולות וכן המשפטים הגאומטריים.
M 9.436
ὥστε κἂν τῆς γραμμῆς ἀποστῶμεν, ὅ γε περὶ τῆς ἐπιφανείας λόγος ἄπορος ὢν εἰς ἐποχὴν ἡμᾶς καθίστησιν. Νῦν μὲν οὖν πεποιήμεθα τὰς ζητήσεις ἐχόμενοι τῶν ἐννοιῶν τῶν τοῦ σώματος καὶ τῶν περάτων, ἔτι δὲ καὶ τῶν γεωμετρικῶν θεωρημάτων·
M 9.437
אך אפשר לצרף גם את הטיעון הבא, המסיק בתקיפות את המבוקש. אם יש גוף כלשהו, הוא מוחש או מושכל. מוחש אינו: שכן הוא היה איכות כוללת המושגת באמצעות הרכבת צורה, גודל והתנגדות; ואיכות המושגת באמצעות הרכבה של דברים אינה מוחשת. לכן הגוף, במידה שהוא נתפס כגוף, אינו מוחש. ואף אינו מושכל.
M 9.437
ἔνεστι δὲ κἀκεῖνον τὸν λόγον παραλαμβάνειν, σθεναρῶς συνάγοντα τὸ προκείμενον. εἰ γὰρ ἔστι τι σῶμα, ἤτοι αἰσθητόν ἐστιν ἢ νοητόν. καὶ αἰσθητὸν μὲν οὐκ ἔστιν. ἀθρόα γὰρ ἦν ποιότης κατ’ ἐπισύνθεσιν σχήματος καὶ μεγέθους καὶ ἀντιτυπίας λαμβανομένη· ποιότης δὲ κατ’ ἐπισύνθεσίν τινων λαμβανομένη οὐκ ἔστιν αἰσθητή· καὶ τὸ σῶμα ἄρα, ὡς σῶμα νοούμενον, οὐκ ἔστιν αἰσθητόν. καὶ μὴν οὐδὲ νοητόν.
M 9.438
כדי שתיווצר תפיסה של גוף צריך להיות בטבע הדברים דבר מוחש נתון, שממנו תיווצר תפיסת הגוף. אך בטבע הדברים אין דבר מלבד גוף <וחסר־גוף>; האחרון מושכל מיד, ואילו הגוף אינו מוחש, כפי שהוכחנו.
M 9.438
ἴνα γὰρ γένηται νόησις σώματος, ὀφείλει ἐν τῇ φύσει τῶν πραγμάτων ὑποκεῖσθαί τι αἰσθητόν, ἀφ’ οὗ γενήσεται ἡ τοῦ σώματος νόησις. οὐδὲν δὲ ἔστιν ἐν τῇ φύσει τῶν πραγμάτων παρὰ τὸ σῶμα καὶ <τὸ> ἀσώματον, ὧν τὸ μὲν αὐτόθεν ἐστὶ νοητόν, τὸ δὲ σῶμα οὐκ αἰσθητόν, ὡς δέδεικται ἡμῖν.
M 9.439
מאחר שאין בטבע הדברים דבר מוחש שממנו תיווצר <תפיסת> הגוף, הגוף לא יהיה מושכל. ואם אינו מוחש ואינו מושכל, ומלבד אלה אין דבר, יש לומר שאין גוף.
M 9.439
μὴ ὄντος οὖν ἐν τῇ φύσει τῶν πραγμάτων αἰσθητοῦ τινὸς ἀφ’ οὗ <ἡ> νόησις ἔσται τοῦ σώματος, οὐδὲ νοητὸν ἔσται τὸ σῶμα. εἰ δὲ μήτε αἰσθητόν ἐστι μήτε νοητόν, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι, ῥητέον μηδὲν εἶναι τὸ σῶμα.
M 9.440
אך מאחר שבדברים אלה התברר שהטיעון על הגופים חסר מוצא, ננסה מנקודת מוצא אחרת להראות שגם הטיעון על חסרי־הגוף הנותרים דומה לו.
M 9.440
Ἀλλ’ ἐπεὶ ἐν τούτοις ὁ περὶ τῶν σωμάτων λόγος πέφηνεν ἄπορος, ἀπ’ ἄλλης ἀρχῆς πειρασόμεθα διδάσκειν, ὅτι καὶ ὁ περὶ τῶν λειπομένων ἀσωμάτων ὅμοιός ἐστι τούτῳ.
נגד המלומדים, ספר י
Πρὸς μαθηματικούς X
<נגד הפיזיקאים, ב׳>
<ΠΡΟΣ ΦΥΣΙΚΟΥΣ Β'.>
א׳ על המקום; ד׳ על המספר; ב׳ על התנועה; ה׳ על ההתהוות והכיליון; ג׳ על הזמן
α΄ περὶ τόπου δ’ περὶ ἀριθμοῦ β΄ περὶ κινήσεως ε΄ περὶ γενέσεως καὶ φθορᾶς γ’ περὶ χρόνου
M 10.1
לאחר הקשיים שהעלינו קודם נגד הפילוסופים של הטבע והגאומטריקנים בעניין הגוף וגבולותיו, נראה כי החקירה על המקום באה בעקבותיהם. הכול מסכימים שהגוף מוכל במקום או נע דרך מקום.
M 10.1
Τοῖς περὶ τοῦ σώματος καὶ τῶν περάτων προηπορημένοις ἡμῖν πρός τε τοὺς φυσικοὺς καὶ τοὺς γεωμέτρας ἀκόλουθος εἶναι δοκεῖ καὶ ἡ περὶ τοῦ τόπου ζήτησις· ἅπασι γὰρ συμφώνως ἀξιοῦται τὸ σῶμα ἤτοι ἐν τόπῳ περιέχεσθαι ἢ κατὰ τόπου φέρεσθαι.
M 10.2
יש להקדים שלפי אפיקורוס (fr. 271 Us.), חלק אחד מן הטבע המכונה ׳בלתי־ניתן למגע׳ נקרא ריק, חלק אחר מקום, ואחר מרחב; השמות מוחלפים בהתאם לאופני התבוננות שונים. אותו טבע, כשהוא ריק מכל גוף, נקרא ׳ריק׳; כשהוא תפוס בידי גוף, הוא נקרא ׳מקום׳; וכשגופים עוברים דרכו, הוא נעשה ׳מרחב׳. באופן כללי אפיקורוס מכנה אותו טבע בלתי־ניתן למגע משום שהוא משולל מגע בדרך ההתנגדות.
M 10.2
διὸ προληπτέον, ὅτι κατὰ τὸν Ἐπίκουρον (fr. 271 Us.) τῆς ἀναφοῦς καλουμένης φύσεως τὸ μέν τι ὀνομάζεται κενόν, τὸ δὲ τόπος, τὸ δὲ χώρα, μεταλαμβανομένων κατὰ διαφόρους ἐπιβολὰς τῶν ὀνομάτων, ἐπείπερ ἡ αὐτὴ φύσις ἔρημος μὲν καθεστηκυῖα παντὸς σώματος κενὸν προσαγορεύεται, καταλαμβανομένη δὲ ὑπὸ σώματος τόπος καλεῖται, χωρούντων δὲ δι’ αὐτῆς σωμάτων χώρα γίνεται. κοινῶς μέντοι φύσις ἀναφὴς εἴρηται παρὰ τῷ Ἐπικούρῳ διὰ τὸ ἐστερῆσθαι τῆς κατὰ ἀντίβασιν ἁφῆς.
M 10.3
גם הסטואים (II 505 Arn.) אומרים שהריק הוא מה שיכול להיתפס בידי יש אך אינו תפוס, או מרווח הריק מגוף, או מרווח שאינו תפוס בידי גוף. המקום הוא מה שתפוס בידי יש ושווה לדבר התופס אותו — כשהם מכנים כאן ׳יש׳ את הגוף, כפי שעולה גם מחילופי השמות. המרחב, לדבריהם, הוא מרווח שחלקו תפוס בידי גוף וחלקו אינו תפוס.
M 10.3
καὶ οἱ Στωικοὶ (II 505 Arn.) δὲ κενὸν μὲν εἶναί φασι τὸ οἷόν τε ὑπὸ ὄντος κατέχεσθαι μὴ κατεχόμενον δέ, ἢ διάστημα ἔρημον σώματος, ἢ διάστημα ἀκαθεκτούμενον ὑπὸ σώματος, τόπον δὲ τὸν ὑπὸ ὄντος κατεχόμενον καὶ ἐξισαζόμενον τῷ κατέχοντι αὐτόν, (νῦν ὄν καλοῦντες τὸ σῶμα, καθὼς καὶ ἐκ τῆς μεταλήψεως τῶν ὀνομάτων ἐστὶ συμφανές)· χώραν δέ φασιν εἶναι διάστημα κατὰ μέν τι κατεχόμενον ὑπὸ σώματος, κατὰ δέ τι ἀκαθεκτούμενον.
M 10.4
אחדים אמרו שמרחב הוא מקומו של גוף גדול, וכך הוא שונה ממקום: מקום אינו מציין את גודל הגוף המוכל בו — אפילו הוא מכיל גוף זעיר ביותר הוא עדיין נקרא מקום — ואילו מרחב מציין גודל ניכר של הגוף שבתוכו.
M 10.4
ἔνιοι δὲ χώραν ἔλεξαν ὑπάρχειν τὸν τοῦ μείζονος σώματος τόπον, ὡς ταύτῃ διαφέρειν τοῦ τόπου τὴν χώραν, τῷ ἐκεῖνον μὲν μὴ ἐμφαίνειν μέγεθος τοῦ ἐμπεριεχομένου σώματος (κἂν γὰρ ἐλάχιστον περιέχῃ σῶμα, οὐδὲν ἧττον τόπος προσαγορεύεται), τὴν δ’ ἀξιόλογον ἐμφαίνειν μέγεθος τοῦ ἐν αὐτῇ σώματος.
M 10.5
את הריק חקרנו בדרכים שונות בדיון על היסודות, ואין צורך לחזור עתה על אותו טיעון. כאן נבחן את המקום ואת המרחב המצורף אליו, שגם הוא לפי סוגו מקום. מאחר שאלה גלויים יותר וכמעט הכול מודים בהם, ייבחן עמם גם הקושי בעניין הריק, העוסק בדבר נעלם יותר. האם יש מקום
M 10.5
περὶ μὲν οὖν κενοῦ ποικίλως ἐν τοῖς περὶ στοιχείων ἐζητήσαμεν, καὶ οὐκ ἀναγκαῖον τὰ νῦν τὸν αὐτὸν λόγον παλινῳδεῖν· περὶ δὲ τοῦ τόπου καὶ τῆς συζυγούσης τούτῳ χώρας, ἥτις καὶ αὐτὴ κατὰ τὸ γένος ἐστὶ τόπος, ἐπὶ τοῦ παρόντος σκεψόμεθα. προδηλοτέροις γὰρ οὖσι τούτοις καὶ παρὰ πᾶσι σχεδὸν ὁμολογουμένοις συναπορηθήσεται καὶ ἡ περὶ τοῦ κενοῦ σκέψις, ὅσῳ καὶ περὶ ἀδηλοτέρου πράγματος προκόπτει. εἰ ἐστι τόπος
M 10.6
לאחר שהובהר מושג המקום והוצגו הדברים הנלווים אליו, נותר, כמנהגם של הספקנים, להעלות את הטיעונים לשני הצדדים ולחזק את השׁעיית השיפוט הנובעת מהם.
M 10.6
Τῆς τοῦ τόπου νοήσεως δεδηλωμένης καὶ τῶν συζυγούντων αὐτῷ πραγμάτων ὑποδεδειγμένων ἀπολείπεται, ὡς ἔστιν ἔθος τοῖς ἀπὸ τῆς σκέψεως, τοὺς εἰς ἑκάτερον κινῆσαι λόγους καὶ τὴν ἐπ’ αὐτοῖς συναγομένην ἐποχὴν κρατύνεσθαι.
M 10.7
אם קיימים מעלה ומטה, ימין ושמאל, קדימה ואחורה, יש מקום כלשהו. ששת הכיוונים האלה הם חלקי המקום, ואי־אפשר שחלקיו של דבר יתקיימו ואילו הדבר שהם חלקיו לא יתקיים. בטבע הדברים אכן קיימים מעלה ומטה, ימין ושמאל, קדימה ואחורה; לכן יש מקום.
M 10.7
εἴπερ οὖν ἐστιν ἄνω καὶ κάτω καὶ εἰς τὰ δεξιὰ καὶ εἰς τὰ ἀριστερὰ καὶ πρόσω καὶ ὀπίσω, ἔστι τις τόπος· μέρη γάρ εἰσιν αἱ ἓξ αὗται παρατάσεις τοῦ τόπου, καὶ ἀδύνατόν ἐστί τινος τῶν μερῶν ὑπαρχόντων μὴ οὐχὶ κἀκεῖνο ὑπάρχειν οὗ ἐστι τὰ μέρη. ἔστι δέ γε ἐν τῇ φύσει τῶν πραγμάτων ἄνω καὶ κάτω καὶ εἰς δεξιὰ καὶ ἀριστερὰ καὶ πρόσω καὶ ὀπίσω· ἔστιν ἄρα τόπος.
M 10.8
ועוד, אם במקום שבו היה סוקרטס נמצא עכשיו אדם אחר, כגון אפלטון לאחר מות סוקרטס, יש מקום. כשם שכאשר מרוקנים את הנוזל שבכד ויוצקים לתוכו נוזל אחר אנו אומרים שהכד קיים כמקומם של הנוזל הראשון ושל זה שהוכנס אחריו, כך אם אדם אחר תופס עתה את המקום שסוקרטס תפס בחייו, יש מקום.
M 10.8
οὐ μὴν ἀλλ’ εἰ ὅπου ἦν Σωκράτης, νῦν ἔστιν ἄλλος, οἷον Πλάτων ἀποθανόντος Σωκράτους, ἔστιν ἄρα τόπος. ὡς γὰρ τοῦ ἐν τῷ ἀμφορεῖ ὑγροῦ ἐκκενωθέντος καὶ ἄλλου ἐπεγχυθέντος λέγομεν ὑπάρχειν τὸν ἀμφορέα τόπον ὄντα καὶ τοῦ προτέρου καὶ τοῦ ὕστερον ἐπεμβληθέντος ὑγροῦ, οὕτως εἰ ὃν τόπον κατεῖχε Σωκράτης ὅτ’ ἔζη, τοῦτον ἕτερος νῦν κατέχει, ἔστι τις τόπος.
M 10.9
ועוד: אם יש גוף, יש גם מקום; אך הראשון קיים, ולכן גם השני. נוסף על כך, אם הכבד מטבעו אינו נע אל המקום שאליו הקל נע מטבעו, יש מקום מיוחד לקל ולכבד; אך הראשון נכון, ולכן גם השני. האש, הקלה מטבעה, נישאת כלפי מעלה, והמים, הכבדים מטבעם, שוקעים מטה; האש אינה נעה מטה והמים אינם מזנקים מעלה. לכן יש מקום מיוחד הן לקל מטבעו הן לכבד מטבעו.
M 10.9
καὶ ἄλλως· εἰ ἔστι τι σῶμα, καὶ τόπος ἔστιν· ἀλλὰ μὴν τὸ πρῶτον· τὸ ἄρα δεύτερον. πρὸς τούτοις· εἰ ὅπου τὸ κοῦφον φύσει φέρεται, ἐκεῖ τὸ βαρὺ φύσει οὐ φέρεται, ἔστιν ἴδιος τοῦ κούφου καὶ τοῦ βαρέος τόπος· ἀλλὰ μὴν τὸ πρῶτον· τὸ ἄρα δεύτερον. τό γέ τοι πῦρ φύσει κοῦφον καθεστὼς ἀνώφορόν ἐστι, καὶ τὸ ὕδωρ φύσει βαρὺ τυγχάνον κάτω βρίθει, καὶ οὔτε τὸ πῦρ κάτω φέρεται οὔτε τὸ ὕδωρ ἄνω ᾄττει. ἔστιν ἄρα ἴδιος καὶ τοῦ φύσει κούφου καὶ τοῦ φύσει βαρέος τόπος.
M 10.10
וכשם שאם קיים הדבר שממנו דבר מתהווה, קיימים גם מה שבידיו הוא מתהווה והתכלית שלמענה הוא מתהווה, כך יתקיים גם הדבר שבו הוא מתהווה. הדבר שממנו הוא מתהווה קיים, כגון החומר; מה שבידיו — כגון הסיבה; והתכלית שלמענה — כגון התכלית עצמה. לכן קיים גם הדבר שבו הוא מתהווה, כלומר המקום.
M 10.10
ὥσπερ τε εἰ τὸ ἐξ οὗ τι γίγνεται ἔστι, καὶ τὸ ὑφ’ οὗ τι γίγνεται καὶ τὸ δι’ ὅ, οὕτως ὑπάρχοι ἂν καὶ τὸ ἐν ᾧ τι γίγνεται. ἔστι δὲ τὸ ἐξ οὗ τι γίνεται, οἷον ἡ ὕλη, καὶ τὸ ὑφ’ οὗ, οἷον τὸ αἴτιον, καὶ τὸ δι’ ὃ, καθάπερ τὸ τέλος· ἔστιν ἄρα καὶ τὸ ἐν ᾧ τι γίγνεται, τουτέστιν ὁ τόπος.
M 10.11
הקדמונים שסידרו את היקום הניחו את המקום כעקרון הכול; מכאן יצא הסיודוס וקרא (Theog. 116): ׳ראשית לכול נולד כאוס, ואחריו גאיה רחבת החזה, מושב הכול הבטוח לעד׳. ב׳כאוס׳ התכוון למקום המכיל את הכול; שכן אילולא היה נתון, לא הארץ, לא המים, לא שאר היסודות ואף לא העולם כולו היו יכולים להתקיים.
M 10.11
οἵ τε παλαιοὶ καὶ τὰ ὅλα διακοσμήσαντες ἀρχὴν τῶν πάντων ὑπέθεντο τόπον, κἀντεῦθεν ὁρμηθεὶς ὁ Ἡσίοδος ἀνεφώνησεν (Theog. 116)· ἤτοι μὲν πρώτιστα χάος γένετ’, αὐτὰρ ἔπειτα γαῖ’ εὐρύστερνος, πάντων ἕδος ἀσφαλὲς αἰεί, χάος λέγων τὸν χωρητικὸν τῶν ὅλων τόπον· μὴ ὑποκειμένου γὰρ τούτου οὔτε γῆ οὔτε ὕδωρ οὔτε τὰ λοιπὰ τῶν στοιχείων, οὐχ ὁ σύμπας κόσμος ἐδύνατο συστῆναι.
M 10.12
ואפילו נבטל במחשבה את הכול, המקום שבו היו כל הדברים לא יתבטל אלא יישאר, בעל שלושה ממדים — אורך, עומק ורוחב — אך בלי התנגדות, שהרי זו תכונתו המיוחדת של גוף. הפילוסופים הדוגמטיקנים רגילים להביא גם דברים אחרים מעין אלה כדי לבסס את קיום המקום; אך הם יכולים לעשות כל דבר מלבד זאת.
M 10.12
κἂν κατ’ ἐπίνοιαν δὲ ἅπαντα ἀνέλωμεν, ὁ τόπος οὐκ ἀναιρεθήσεται ἐν ᾧ ἦν τὰ πάντα, ἀλλ’ ὑπομένει, τὰς τρεῖς ἔχων διαστάσεις, μῆκος βάθος πλάτος, χωρὶς ἀντιτυπίας· τοῦτο γὰρ ἴδιον ἦν σώματος. Καὶ ἄλλα δὲ εἰώθασι τοιαῦτα οἱ δογματικοὶ τῶν φιλοσόφων διεξέρχεσθαι πρὸς τὸ καταστῆσαι τὴν ὕπαρξιν τοῦ τόπου. πάντα δὲ μᾶλλον ἢ τοῦτο δύνανται ποιεῖν.
M 10.13
הניסיון להסיק מחלקי המקום שגם המקום קיים הוא ילדותי לחלוטין. מי שאינו מודה בקיום השלם גם לא יודה בקיום חלקי השלם. ועוד, מאחר שחלקיו של דבר הם אותו דבר שהם חלקיו, האומר ׳אם חלקי המקום קיימים, המקום קיים׳ אומר למעשה: ׳אם המקום קיים, המקום קיים׳. זה אבסורדי, שכן הדבר הנחקר עצמו הונח כבלתי־נחקר כדי להוכיח את עצמו.
M 10.13
τό τε γὰρ ἀπὸ τῶν μερῶν τοῦ τόπου θέλειν ἐπιλογίζεσθαι τὸ καὶ τόπον ὑπάρχειν τελέως ἐστὶ μειρακιῶδες· ὁ γὰρ μὴ διδοὺς αὐτοῖς εἶναι τὸ ὅλον, οὗτος οὐδὲ τὰ μέρη συγχωρήσει τοῦ ὅλου. καὶ ἄλλως· ἐπεὶ τὰ τινὸς μέρη αὐτὸ ἐκεῖνό ἐστιν οὗ τὰ μέρη καθέστηκεν, δυνάμει ὁ λέγων· “εἰ ἔστι τὰ μέρη τοῦ τόπου, ἔστιν ὁ τόπος” τοῦτό φησιν· “εἰ ἔστιν ὁ τόπος, ἔστιν ὁ τόπος”. ὅπερ ἦν ἄτοπον· αὐτὸ γὰρ τὸ ζητούμενον εἰς τὴν αὐτοῦ πίστιν ὡς ἀζήτητον παρείληπται.
M 10.14
אותו דבר יש לומר כשהם מסיקים את קיום המקום מכך שבמקום שבו היה סוקרטס נמצא עתה אפלטון. אנו חוקרים אם המקום שבו נמצא גוף הוא דבר קיים השונה מן הגוף שנאמר עליו שהוא מוכל בו; אך הם משיבים כאילו מוסכם עלינו שסוקרטס היה במקום ושאפלטון מוכל עתה באותו מקום.
M 10.14
τὸ δ’ αὐτὸ ῥητέον καὶ ὅταν ἐκ τοῦ ἐν ᾧ ἦν Σωκράτης νῦν εἶναι Πλάτωνα συνάγωσι τὴν ὕπαρξιν τοῦ τόπου. ἡμῶν γὰρ ζητούντων, εἰ ἔστι τι ὁ τόπος ἐν ᾧ ἔστι τὸ σῶμα, διαφέρων αὐτοῦ τοῦ ἐν αὐτῷ λεγομένου περιέχεσθαι σώματος, ἐκεῖνοι ὡς ὁμόλογον ἡμῖν ἀντιφωνοῦσι τὸ ἐν τόπῳ γεγονέναι Σωκράτην καὶ τὸ ἐν τούτῳ νῦν περιέχεσθαι Πλάτωνα.
M 10.15
מוסכם שאנו אומרים בפשטות שאדם נמצא באלכסנדריה, בגימנסיון או בבית המדרש. אך חקירתנו אינה עוסקת במקום במובנו הרחב אלא במקום המוגדר בגבולות: האם הוא קיים או רק נתפס במחשבה; ואם הוא קיים, מה טבעו — האם הוא גופני או חסר־גוף, האם הוא עצמו מוכל במקום או לא. המשתמשים בתזכורות הקודמות לא הצליחו להראות דבר מכל אלה.
M 10.15
ὅτι μὲν γὰρ λέγομεν ἀφελῶς ἐν Ἀλεξανδρείᾳ εἶναί τινα καὶ ἐν γυμνασίῳ καὶ ἐν τῇ σχολῇ, ὁμόλογον· ἀλλ’ ἔστιν ἡμῖν ἡ σκέψις οὐ περὶ τοῦ κατὰ πλάτος, ἀλλὰ περὶ τοῦ κατὰ περιγραφὴν τόπου, πότερον ἔστιν ἢ ἐπινοεῖται μόνον, καὶ εἰ ἔστι, ποταπὸν τὴν φύσιν, ἆρά γε σωματικὸν ἢ ἀσώματον καὶ ἐν τόπῳ περιεχόμενον ἢ οὐδαμῶς. ὧν οὐδὲν ἴσχυσαν παραστῆσαι οἱ ταῖς προειρημέναις ὑπομνήσεσι χρώμενοι.
M 10.16
גם אין להודות שגוף הוא קל מטבעו ולכן נע למקום המיוחד לו; מה שנראה כזה נדחף למקומות מסוימים מכוחה של סיבה אחרת ובאילוץ. ואפילו נודה שיש קל מטבעו וכבד מטבעו, עדיין יישאר הקושי: אל מה הוא נע — אל גוף, אל ריק, אל גבול או אל דבר אחר בעל טבע שונה?
M 10.16
κοῦφόν τε φύσει οὐ δίδοται εἶναι τὸ σῶμα, ἵνα καὶ εἰς ἴδιον φέρηται τόπον, ἀλλὰ καὶ τὸ δοκοῦν εἶναι τοιοῦτον ὑπ’ ἄλλης τινὸς αἰτίας καὶ κατηναγκασμένης εἴς τινας ἀνωθεῖται τόπους. εἶτα κἂν δοθῇ φύσει τυγχάνειν κοῦφον καὶ φύσει βαρύ, πάλιν οὐδὲν ἧττον ἀπορήσεται τὸ εἰς τί φέρεται, ἆρα εἴς γε σῶμά τι ἢ κενὸν ἢ πέρας ἢ ἄλλο τι διαφερούσης μετεσχηκὸς φύσεως.
M 10.17
אכן, אם קיימים ה׳ממנו׳, ה׳בידיו׳ וה׳למענו׳, יתקיים גם ה׳שבו׳. לא בהכרח, נאמר. אם הדבר שממנו דבר מתהווה, כלומר המושפע, ומה שבידיו, כלומר הסיבה, וכן ההתהוות והכיליון בכלל או, באופן כללי יותר, התנועה — כולם חסרי מוצא, הכרח שגם ה׳שבו׳ יהיה חסר מוצא. את הקשיים האלה הצגנו קודם בדיוננו בפועל ובמושפע (adv. phys. I 195 sqq.), ובהמשך נלמד אותם בעניין ההתהוות והכיליון (§ 310 sqq.), ולפני כן בחקירת התנועה (§ 37 sqq.).
M 10.17
ναί, ἀλλ’ εἰ ἔστι τὸ ἐξ οὗ καὶ τὸ ὑφ’ οὗ καὶ τὸ δι’ ὅ, εἴη ἂν καὶ τὸ ἐν ᾧ. οὐ πάντως φήσομεν. εἰ γὰρ ἀπορεῖται τὸ ἐξ οὗ τι γίνεται, τουτέστι τὸ πάσχον, καὶ τὸ ὑφ’ οὗ, καθάπερ τὸ αἴτιον, καὶ καθόλου τὸ γίνεσθαι καὶ τὸ φθείρεσθαι ἢ κοινότερον κινεῖσθαι, ἀνάγκη συνηπορῆσθαι καὶ τὸ ἐν ᾧ. τὸ δ’ ὅτι ταῦτ’ ἠπόρηται, καὶ πρότερον ἐδείξαμεν περὶ τοῦ ποιοῦντος καὶ πάσχοντος διεξελθόντες (adv. phys. I 195 sqq.), καὶ ὕστερον διδάξομεν περὶ γενέσεως καὶ φθορᾶς (§ 310 sqq.) καὶ πρὸ τούτων ἔτι περὶ κινήσεως (§ 37 sqq.) σκεπτόμενοι.
M 10.18
האומר: ׳ראשית לכול נולד כאוס, ואחריו גאיה רחבת החזה, מושב הכול׳ מפריך את עצמו. אם ישאלוהו ממה התהווה הכאוס, לא יהיה לו מה לומר. אחדים אומרים שזה היה הדבר שעורר באפיקורוס את הדחף לפנות לפילוסופיה.
M 10.18
ὁ μὲν γὰρ εἰπών· ἤτοι μὲν πρώτιστα χάος γένετ’, αὐτὰρ ἔπειτα γαῖ’ εὐρύστερνος, πάντων ἕδος, ἐξ αὑτοῦ περιτρέπεται· ἐρομένου γάρ τινος αὐτόν, ἐκ τίνος γέγονε τὸ χάος, οὐχ ἕξει λέγειν. καὶ τοῦτό φασιν ἔνιοι αἴτιον γεγονέναι Ἐπικούρῳ τῆς ἐπὶ τὸ φιλοσοφεῖν ὁρμῆς.
M 10.19
כשהיה נער צעיר מאוד שאל את המורה שקרא עמו: ׳ראשית לכול נולד כאוס — ממה התהווה הכאוס, אם הוא התהווה ראשון?׳ כשהמורה אמר שאין זה מתפקידו ללמד דברים כאלה אלא מתפקידם של המכונים פילוסופים, אמר אפיקורוס: ׳אם כן, עליי ללכת אליהם, אם הם יודעים את אמיתות הדברים הקיימים׳. מן הדברים האלה כבר ברור שאין נאמר דבר המגיע לכדי הוכחה שהמקום קיים.
M 10.19
κομιδῇ γὰρ μειρακίσκος ὢν ἤρετο τὸν ἐπαναγινώσκοντα αὐτῷ γραμματιστήν· “ἤτοι μὲν πρώτιστα χάος γένετ’”, ἐκ τίνος τὸ χάος ἐγένετο, εἴπερ πρῶτον ἐγένετο. τούτου δὲ εἰπόντος μὴ ἑαυτοῦ ἔργον εἶναι τὰ τοιαῦτα διδάσκειν, ἀλλὰ τῶν καλουμένων φιλοσόφων, τοίνυν, ἔφησεν ὁ Ἐπίκουρος, ἐπ’ ἐκείνους μοι βαδιστέον ἐστίν, εἴπερ αὐτοὶ τὴν τῶν ὄντων ἀλήθειαν ἴσασιν. Ἀλλ’ ὅτι μὲν οὐδὲν ἱκνούμενον λέγεται εἰς τὸ ὑπάρχειν τι τὸν τόπον, ἐκ τούτων ἤδη γνώριμον·
M 10.20
יש לצרף אליהם גם את טיעוני הספקנים. אם יש מקום המקבל גוף, המקום הזה הוא גוף או ריק. המקום המקבל גוף אינו גוף; שכן אם כל גוף חייב להיות במקום והמקום הוא גוף, המקום יהיה בתוך מקום, וזה שוב בתוך שלישי, השלישי בתוך רביעי, וכך עד אינסוף. לכן המקום המקבל גוף אינו גוף.
M 10.20
ἐπισυναπτέον δὲ αὐτοῖς καὶ τὰ ἀπὸ τῆς σκέψεως. εἰ γὰρ ἔστι τις ὑποδεκτικὸς τοῦ σώματος τόπος, ἤτοι σῶμά ἐστιν οὗτος ἢ κενόν. καὶ σῶμα μὲν οὐκ ἔστιν ὁ ὑποδεκτικὸς τοῦ σώματος τόπος· εἰ γὰρ πᾶν σῶμα ὀφείλει ἐν τόπῳ εἶναι, ὁ δὲ τόπος ἐστὶ σῶμα, ἔσται ὁ τόπος ἐν τόπῳ, κἀκεῖνος πάλιν ἐν τρίτῳ, καὶ ὁ τρίτος ἐν τῷ τετάρτῳ, καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον. οὐ τοίνυν σῶμά ἐστιν ὁ ὑποδεκτικὸς τοῦ σώματος τόπος.
M 10.21
ואם המקום המקבל גוף הוא ריק, הריק הזה נשאר כשגוף נכנס אליו, זז משם או כלה. אם הוא נשאר כשגוף נכנס אליו, הוא יהיה בעת ובעונה אחת ריק ומלא: במידה שהוא נשאר — ריק, ובמידה שהוא מקבל את הגוף — מלא. אך אי־אפשר לתפוס אותו דבר כריק וכמלא; לכן הריק אינו נשאר כשגוף נכנס אליו.
M 10.21
εἰ δὲ κενόν ἐστιν ὁ ὑποδεκτικὸς τοῦ σώματος τόπος, ἤτοι μένει τοῦτο τὸ κενὸν ἐπιόντος αὐτῷ τοῦ σώματος ἢ μεθίσταται ἢ φθείρεται. καὶ εἰ μὲν μένει ἐπιόντος αὐτῷ τοῦ σώματος, ἔσται κενὸν ἅμα καὶ πλῆρες, ᾗ μὲν μένει, κενόν, ᾗ δὲ ἐπιδέχεται τὸ σῶμα, πλῆρες. ἀδιανόητον δέ γε τὸ αὐτὸ κενόν τε καὶ πλῆρες λέγειν· τοίνυν οὐ μένει τὸ κενὸν ἐπιόντος αὐτῷ τοῦ σώματος.
M 10.22
ואם הריק זז משם, הריק יהיה גוף; שכן מה שעובר <אל> מקום ממקום הוא גוף. אך הריק אינו גוף, ולכן אינו זז כשגוף נכנס אליו. ועוד, אם הוא זז בבוא הגוף, כבר לא יקבל את הגוף; וגם זה אבסורדי.
M 10.22
εἰ δὲ μεθίσταται τὸ κενόν, ἔσται σῶμα τὸ κενόν· τὸ γὰρ μεθιστάμενον <εἰς> τόπον ἐκ τόπου σῶμά ἐστιν. οὐχὶ δέ γε σῶμά ἐστι τὸ κενόν, ὥστε οὐδὲ μεθίσταται ἐπιόντος αὐτῷ τοῦ σώματος. καὶ ἄλλως· εἰ μεθίσταται τοῦ σώματος ἐπιόντος, οὐκέτι δέξεται τὸ σῶμα· ὃ καὶ αὐτὸ τῶν ἀτόπων.
M 10.23
נותר אפוא לומר שהריק כלה; אך גם זה בלתי־אפשרי. אם הוא כלה, הוא נתון בשינוי ובתנועה; ואם הוא כלה, הוא בר־התהוות. אך מה שנתון בשינוי ובתנועה, מתהווה וכלה, הוא גוף. לכן הריק אינו כלה. וכך, אם המקום אינו גוף, כפי שהצגנו, ואינו ריק, כפי שהזכרנו, אין מקום.
M 10.23
λείπεται ἄρα λέγειν φθείρεσθαι τὸ κενόν· ὃ πάλιν ἀδύνατον. εἰ γὰρ φθείρεται, ἐν μεταβολῇ καὶ κινήσει γίνεται, καὶ εἰ φθείρεται, γενητόν ἐστι· τὸ δ’ ἐν μεταβολῇ καὶ κινήσει γινόμενον γενητόν τε καὶ φθαρτὸν σῶμα καθέστηκεν· ὥστε οὐδὲ φθείρεται τὸ κενόν. καὶ οὕτως, εἰ μήτε σῶμά ἐστιν ὁ τόπος, ὡς παρεστήσαμεν, μήτε κενόν, ὡς ὑπεμνήσαμεν, οὐκ ἂν εἴη τις τόπος.
M 10.24
נוסף על כך: אם המקום נתפס כמכיל את הגוף, והמכיל נמצא מחוץ למוכל, הרי אם המקום קיים עליו להיות בהכרח אחד מאלה: חומר, צורה, המרווח שבין הגבולות הקיצוניים של הגוף, או הגבולות הקיצוניים עצמם.
M 10.24
Πρὸς τούτοις ἔτι· εἰ ὁ τόπος περιεκτικὸς νοεῖται τοῦ σώματος, τὸ δὲ περιέχον ἐκτός ἐστι τοῦ περιεχομένου, κατ’ ἀνάγκην, εἰ ἔστιν ὁ τόπος, ὀφείλει τι τούτων τυγχάνειν ὧν τὸ μέν ἐστιν ὕλη, τὸ δὲ εἶδος, τὸ δὲ μεταξὺ διάστημα τῶν ἐσχάτων τοῦ σώματος περάτων, τὸ δὲ πέρατα ἔσχατα.
M 10.25
המקום אינו יכול להיות חומר מטעמים רבים. החומר התגשם בגוף ואילו המקום לא; החומר עובר ממקום למקום ואילו המקום אינו עובר ממקום למקום. על החומר אנו אומרים שקודם היה אוויר וכעת, משהתעבה, נעשה מים, או להפך — קודם היה מים וכעת, משהתדלדל, נעשה אוויר. על מקום איננו אומרים זאת, אלא שקודם היה בו אוויר וכעת יש בו מים. לכן המקום אינו יכול להיתפס כחומר. ואף לא כצורה.
M 10.25
ὕλη μὲν οὖν οὐκ ἂν εἴη ὁ τόπος κατὰ πολλοὺς τρόπους, οἷον ἐπεὶ αὕτη μὲν σεσωμάτωται, ὁ δὲ τόπος οὐ σεσωμάτωται, καὶ ἡ μὲν ὕλη μέτεισιν ἀπὸ τόπου εἰς τόπον, ὁ δὲ τόπος οὐ μετέρχεται ἀπὸ τόπου εἰς τόπον. καὶ ἐπὶ μὲν τῆς ὕλης λέγομεν, ὅτι πρότερον μὲν ἦν ἀήρ, νῦν δὲ πυκνωθεῖσα γέγονεν ὕδωρ, ἢ ἀνάπαλιν πρότερον μὲν ὕδωρ ἦν, νῦν δὲ λεπτυνθεῖσα γέγονεν ἀήρ· ἐπὶ δὲ τόπου οὐ λέγομεν τοῦτο, ἀλλ’ ὅτι πάλαι μὲν ἦν ἐν αὐτῷ ἀήρ, νῦν δ’ ἔστιν ἐν αὐτῷ ὕδωρ. οὐ τοίνυν δύναται ὕλη ὁ τόπος νοεῖσθαι. καὶ μὴν οὐδὲ τὸ εἶδος.
M 10.26
הצורה אינה נפרדת מן החומר, כשם שבפסל היא אינה נפרדת מן הארד הנתון; אך המקום נפרד מן הגוף, שכן הגוף עובר למקום אחר בלי שהמקום שבו היה מוכל עובר עמו. אם הצורה אינה נפרדת מן החומר ואילו המקום נפרד ממנו, המקום אינו הצורה. ושוב, הצורה עוברת עם החומר, אך המקום, כפי שאמרתי, אינו עובר עם הגוף; לכן המקום אינו צורה.
M 10.26
τὸ γὰρ εἶδος ἀχώριστόν ἐστι τῆς ὕλης, καθάπερ ἐπὶ τοῦ ἀνδριάντος ἀχώριστόν ἐστι τοῦ ὑποκειμένου χαλκοῦ, ὁ δὲ τόπος χωρίζεται τοῦ σώματος· μεταβαίνει γὰρ ἐκεῖνο καὶ εἰς ἕτερον μεθίσταται τόπον μὴ συμμεταβαίνοντος αὐτῷ τοῦ ἐν ᾧ περιείχετο τόπου. ὥστε εἰ τὸ μὲν εἶδος ἀχώριστόν ἐστι τῆς ὕλης, ὁ δὲ τόπος χωρίζεται ταύτης, οὐκ ἂν εἴη τὸ εἶδος ὁ τόπος. καὶ πάλιν τὸ μὲν εἶδος συμμεταβαίνει τῇ ὕλῃ, ὁ δὲ τόπος, ὡς προεῖπον, οὐ συμμεταβαίνει τῷ σώματι· τοίνυν οὐδὲ εἶδός ἐστιν ὁ τόπος.
M 10.27
באותו אופן המקום גם אינו המרווח שבין הגבולות. המרווח מוכל בידי הגבולות, ואילו המקום אינו אמור להיות מוכל בדבר אלא להכיל דברים אחרים. נוסף על כך, המשטח הוא גבולו של הגוף, והמרווח שלאחר המשטח אינו אלא הגוף המוגבל. אם נאמר שהמרווח בין גבולות הגופים הוא מקום, המקום יהיה גוף; וזה בלתי־מתקבל על הדעת.
M 10.27
ὡσαύτως δὲ οὐδὲ τὸ μεταξὺ τῶν περάτων διάστημα· τοῦτο γὰρ περιέχεται πρὸς τῶν περάτων, ὁ δὲ τόπος οὐ βούλεται περιέχεσθαι ὑπό τινος, ἀλλ’ ἑτέρων εἶναι περιεκτικός. εἶτα πέρας ἐστὶ τοῦ σώματος ἡ ἐπιφάνεια, τὸ δὲ μετὰ τὴν ἐπιφάνειαν διάστημα οὐκ ἄλλο τι ἐστὶν ἢ τὸ πεπερατωμένον σῶμα. εἰ οὖν φαμεν τὸ μεταξὺ τῶν πεπερατωμένων σωμάτων τόπον εἶναι, ἔσται σῶμα ὁ τόπος· ὅπερ ἐστὶν ἀπεμφαῖνον.
M 10.28
נותר לומר שהגבולות הקיצוניים של הגוף הם המקום; גם זה בלתי־אפשרי, שכן גבולות הגוף רצופים עם הגוף, חלקים ממנו ובלתי־נפרדים ממנו, ואילו המקום אינו רצוף עם הגוף, אינו חלק ממנו ואינו בלתי־נפרד ממנו. לכן גם גבולותיהם הקיצוניים של הגופים אינם המקום.
M 10.28
λείπεται οὖν λέγειν, ὅτι τὰ ἔσχατα τοῦ σώματος πέρατά ἐστι τόπος· ὃ καὶ αὐτὸ τῶν ἀδυνάτων, ἐπείπερ τὰ μὲν ἔσχατα τοῦ σώματος συνεχῆ ἐστι τῷ σώματι καὶ μέρη αὐτοῦ καὶ ἀχώριστα, ὁ δὲ τόπος οὔτε συνεχής ἐστι τῷ σώματι οὔτε μέρος αὐτοῦ οὔτε ἀχώριστος τοῦ σώματος. οὐκ ἄρα οὐδὲ τὰ ἔσχατα τῶν σωμάτων ἐστὶν ὁ τόπος.
M 10.29
אם המקום אינו חומר, אינו צורה, אינו המרווח שבין הגבולות ואף אינו גבולות הגוף הקיצוניים, ואין דבר אחר שאפשר לתפוס מלבד אלה, יש לומר שאין מקום.
M 10.29
εἰ δὲ μήτε ὕλη ὁ τόπος ἐστὶ μήτε τὸ εἶδος μήτε τὸ μεταξὺ διάστημα τῶν περάτων μήτ’ αὖ τὰ ἔσχατα τοῦ σώματος, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν ἄλλο ἐπινοεῖν, ῥητέον μηδὲν ὑπάρχειν τόπον.
M 10.30
אכן, אומרים הפילוסופים הפריפטטים, המקום הוא גבולו של הגוף המכיל. הארץ מוכלת במים, המים באוויר, האוויר באש והאש בשמים; וכשם שגבול הכלי הוא מקום הגוף שבתוכו, כך גבול המים הוא מקום הארץ, גבול האוויר מקום המים, גבול האש יהיה <מקום> האוויר, וגבול השמים יהיה מקום האש.
M 10.30
Ναί, φασὶν οἱ ἀπὸ τοῦ Περιπάτου φιλόσοφοι, ἀλλὰ τόπος ἐστὶ τὸ πέρας τοῦ περιέχοντος σώματος. τῆς γὰρ γῆς ὕδατι περιεχομένης καὶ τοῦ ὕδατος ἀέρι περιεχομένου καὶ τοῦ ἀέρος πυρὶ καὶ τοῦ πυρὸς οὐρανῷ, ὃν τρόπον τὸ τοῦ ἀγγείου πέρας τόπος ἐστὶ τοῦ ἐν τῷ ἀγγείῳ σώματος, οὕτω καὶ τὸ τοῦ ὕδατος πέρας ἐστὶ τόπος τῆς γῆς, καὶ τὸ τοῦ ἀέρος πέρας ἐστὶ τόπος τοῦ ὕδατος, καὶ τὸ τοῦ πυρὸς πέρας <τόπος> ἔσται τοῦ ἀέρος, καὶ τὸ τοῦ οὐρανοῦ πέρας τόπος ἔσται τοῦ πυρός.
M 10.31
אולם השמים עצמם, לפי אריסטו, כבר אינם במקום, אלא נמצאים בעצמם ומכוח טבעם המיוחד. מאחר שהמקום הוא הגבול הקיצוני של הגוף המכיל, ולפי פילוסוף זה אין דבר מחוץ לשמים שגבולו יהיה מקום השמים, הכרח שהשמים, שאינם מוכלים בידי דבר, יהיו בעצמם ומוכלים בגבולותיהם שלהם, אך לא יימצאו במקום.
M 10.31
αὐτὸς μέντοι ὁ οὐρανὸς κατὰ τὸν Ἀριστοτέλη οὐκέτ’ ἐστὶν ἐν τόπῳ, ἀλλ’ αὐτὸς ἐν ἑαυτῷ καὶ τῇ ἰδίᾳ οἰκειότητι· ἐπεὶ γὰρ τόπος ἐστὶ τὸ ἔσχατον τοῦ περιέχοντος σώματος πέρας, ἐκτὸς δὲ τοῦ οὐρανοῦ κατὰ τοῦτον τὸν φιλόσοφον οὐδὲν ἔστιν, ἵνα καὶ τὸ τούτου πέρας γένηται τόπος οὐρανοῦ, ἀνάγκη καὶ τὸν οὐρανὸν ὑπὸ μηδενὸς περιεχόμενον ἐν ἑαυτῷ εἶναι καὶ τοῖς οἰκείοις περιέχεσθαι πέρασιν, ἀλλὰ μὴ ἐν τόπῳ τυγχάνειν.
M 10.32
לכן השמים גם אינם נמצאים בשום ׳מקום׳; שהרי מה שנמצא במקום כלשהו הוא עצמו דבר אחד והמקום שבו הוא נמצא דבר אחר. אך מחוץ לשמים אין דבר אחר מלבדם, ולכן בהיותם בתוך עצמם לא יהיו בשום מקום.
M 10.32
ὅθεν οὐδέ που ὄν ἐστιν ὁ οὐρανός· τὸ γὰρ που ὂν αὐτό τε ἐστιν ἐκεῖνο καὶ ἕτερον τοῦ ὅπου ἐστίν, ὁ δὲ οὐρανὸς οὐδὲν ἔχει ἕτερον παρ’ αὐτὸν ἔξωθεν, διόπερ αὐτὸς ἐν ἑαυτῷ ὢν οὐδέ που γενήσεται.
M 10.33
לפי דברי הפריפטטים האלה, האל הראשון מסתכן בהיותו מקומם של כל הדברים. לפי אריסטו האל הראשון היה גבול השמים. לכן או שהאל הוא דבר אחר מגבול השמים, או שהוא אותו גבול עצמו. אם הוא אחר מגבול השמים, יהיה דבר־מה מחוץ לשמים, וגבולו יהיה מקום השמים; וכך אנשי אריסטו יודו שהשמים מוכלים במקום. אך בכך לא יודו, שכן הם מתנגדים הן לכך שיש דבר מחוץ לשמים הן לכך שהשמים מוכלים במקום. ואם האל זהה לגבול השמים, ומאחר שגבול השמים הוא מקומם של כל הדברים שבתוך השמים, לפי אריסטו האל יהיה מקומם של כל הדברים; וגם זה בלתי־מתקבל על הדעת.
M 10.33
ὅσον δὲ ἐπὶ τοῖς οὕτω λεγομένοις ὑπὸ τῶν Περιπατητικῶν, κινδυνεύει ὁ πρῶτος θεὸς τόπος εἶναι πάντων. κατὰ γὰρ Ἀριστοτέλη ὁ πρῶτος θεὸς ἦν τὸ πέρας τοῦ οὐρανοῦ. ἤτοι οὖν ὁ θεὸς ἕτερόν τί ἐστι παρὰ τὸ οὐράνιον πέρας, ἢ αὐτὸ ἐκεῖνο ὁ θεός ἐστιν. καὶ εἰ μὲν ἕτερόν ἐστι παρὰ τὸ οὐράνιον πέρας, ἔσται τι ἕτερον ἐκτὸς τοῦ οὐρανοῦ, καὶ τὸ τούτου πέρας τόπος γενήσεται οὐρανοῦ, καὶ ταύτῃ δώσουσιν οἱ περὶ τὸν Ἀριστοτέλη ἐν τόπῳ περιέχεσθαι τὸν οὐρανόν· ὅπερ οὐχ ὑπομενοῦσιν, ἀνθεστῶτες ἑκατέρῳ τούτων, τῷ τε εἶναί τι ἐκτὸς τοῦ οὐρανοῦ καὶ τῷ τὸν οὐρανὸν ἐν τόπῳ περιέχεσθαι. εἰ δὲ ταὐτόν ἐστι τῷ οὐρανίῳ πέρατι ὁ θεός, ἐπεὶ τὸ τοῦ οὐρανοῦ πέρας τόπος ἐστὶ πάντων τῶν ἐντὸς οὐρανοῦ, ἔσται κατὰ τὸν Ἀριστοτέλη ὁ θεὸς πάντων τόπος, ὃ καὶ αὐτὸ τῶν ἀπεμφαινόντων.
M 10.34
ובכלל, אם גבול הגוף המכיל הוא מקום הגוף המוכל, גבול זה הוא גוף או חסר־גוף. אם הוא גוף, מאחר שכל גוף חייב להיות במקום, המקום יהיה במקום וכבר לא יהיה מקום. ואם גבול הגוף המכיל חסר־גוף, ומאחר שגבול כל גוף הוא משטח, מקומו של כל גוף יהיה משטח; וזה אבסורדי.
M 10.34
καθόλου τε· εἴπερ τὸ τοῦ ἐμπεριέχοντος σώματος πέρας τόπος ἐστὶ τοῦ ἐμπεριεχομένου, τοῦτο τὸ πέρας ἤτοι σῶμά ἐστιν ἢ ἀσώματον. καὶ εἰ μὲν σῶμά ἐστιν, ἐπεὶ πᾶν σῶμα ὀφείλει ἐν τόπῳ εἶναι, ἔσται ὁ τόπος ἐν τόπῳ καὶ οὐκέτι τόπος· εἰ δὲ ἀσώματόν ἐστι τὸ τοῦ περιέχοντος σώματος πέρας, ἐπεὶ παντὸς σώματος τὸ πέρας ἐστὶν ἐπιφάνεια, ἔσται ἑκάστου σώματος τόπος ἐπιφάνεια, ὅπερ ἄτοπον.
M 10.35
ובכלל, כיצד אין זה מגוחך לומר שהשמים הם מקומם של עצמם? כך אותו דבר יהיה גם הדבר שבתוכו נמצא דבר וגם הדבר המצוי בתוכו, והוא יהיה בעת ובעונה אחת אחד ושניים, גוף וחסר־גוף. במידה שהוא אותו דבר יהיה אחד; במידה שהוא מכיל ומוכל יהיה שניים; במידה שהוא מוכל יהיה גוף, ובמידה שהוא מכיל — חסר־גוף, שהרי הוא מקום.
M 10.35
καθόλου τε· πῶς οὐ καταγέλαστόν ἐστι λέγειν τὸν οὐρανὸν αὐτὸν ἑαυτοῦ τόπον εἶναι; οὕτω γὰρ ἔσται τὸ αὐτὸ καὶ τὸ ἐν ᾧ ἐστι καὶ τὸ ἐν αὐτῷ, καὶ τὸ αὐτὸ ἕν τε καὶ δύο, σῶμά τε καὶ ἀσώματον. ᾗ μὲν γὰρ τὸ αὐτό ἐστιν, ἓν ἔσται, ᾗ δὲ περιέχον καὶ ἐμπεριεχόμενον, δύο γενήσεται, καὶ ᾗ μὲν περιεχόμενον, σῶμα, ᾗ δὲ περιέχον, ἀσώματον· τόπος γὰρ ἦν.
M 10.36
אך אי־אפשר לתפוס אותו דבר בעת ובעונה אחת כאחד וכשניים, כגוף וכחסר־גוף. לכן גם לפי מושג זה אין תפיסת המקום מצליחה. מאחר שביטלנו גם אותו, נראה עתה אם דבר מן הקיימים יכול לנוע דרך מקום. <ב׳> האם יש תנועה
M 10.36
οὐ δύναται δὲ ἐπινοεῖσθαι τὸ αὐτὸ ἅμα καὶ ἓν καὶ δύο καὶ σῶμα καὶ ἀσώματον· τοίνυν οὐδὲ κατὰ τὴν τοιαύτην νόησιν εὐδρομεῖ ἡ τοῦ τόπου κατάληψις. Ἀλλ’ ἐπεὶ καὶ τοῦτον ἀνῃρήκαμεν, ἴδωμεν ἑξῆς, εἰ δύναταί τι τῶν ὄντων κατὰ τόπον κινεῖσθαι. <β΄> εἰ ἔστι
M 10.37
אריסטו (Categ. Ρ. 15a 13) אמר כי קיימים שישה מינים שונים של תנועה: אחד מהם הוא מעבר ממקום למקום, האחר שינוי, האחר התהוות, האחר כיליון, האחר גדילה והאחר התמעטות.
M 10.37
Ὁ μὲν Ἀριστοτέλης (Categ. Ρ. 15a 13) ἓξ εἴδη τῆς κινήσεως ἔλεγεν ὑπάρχειν, ὧν τὸ μέν τι εἶναι τοπικὴν μετάβασιν, τὸ δὲ μεταβολήν, τὸ δὲ γένεσιν, τὸ δὲ φθοράν, τὸ δὲ αὔξησιν, τὸ δὲ μείωσιν·
M 10.38
אך רוב ההוגים, ובהם אנשי איינסידמוס, משאירים ברמה הכללית ביותר שני סוגי תנועה: האחד תנועה של שינוי, והשני תנועה של מעבר.
M 10.38
οἱ δὲ πλείους, ἐν οἷς εἰσι καὶ οἱ περὶ τὸν Αἰνησίδημον, διττήν τινα κατὰ τὸ ἀνωτάτω κίνησιν ἀπολείπουσι, μίαν μὲν τὴν μεταβλητικήν, δευτέραν δὲ τὴν μεταβατικήν,
M 10.39
תנועת שינוי היא זו שבה הגוף, בעודו נשאר אותו עצם, מקבל בכל פעם איכות אחרת, מסלק אחת ורוכש אחרת. כך קורה ליין ההופך לחומץ, לענב הבוסר ההופך למיץ מתוק, ולזיקית או לתמנון המשנים את צבעיהם פעם כך ופעם אחרת.
M 10.39
ὧν μεταβλητικὴ μέν ἐστι κίνησις, καθ’ ἣν τὸ σῶμα ἐν τῇ αὐτῇ μένον οὐσίᾳ ἄλλοτ’ ἄλλην ἀναδέχεται ποιότητα καὶ ἣν μὲν ἀπολείπει, ἣν δὲ ἐπιλαμβάνει, ὁποῖόν τι γίνεται ἐπὶ τοῦ εἰς ὄξος μεταβάλλοντος οἴνου καὶ ἐπὶ τῆς ἐξ ὄμφακος εἰς γλυκὺν χυμὸν μεταβαλλούσης σταφυλῆς ἢ τοῦ ἄλλοτ’ ἄλλως ποικιλομένου τὰς χρόας χαμαιλέοντος ἢ πολύποδος.
M 10.40
לכן יש לומר שגם ההתהוות, הכיליון והגדילה, וכן השינויים המיוחדים, הם שינוי; ואף הם, לדבריהם, נכללים בתנועת השינוי — אלא אם יאמר מישהו שהגדילה שייכת לתנועת המעבר, מפני שגופים מתקדמים בה לאורך ולרוחב.
M 10.40
ὅθεν καὶ τὴν γένεσιν καὶ τὴν φθορὰν καὶ τὴν αὔξησιν, ἔτι δὲ εἰδικὰς ῥητέον εἶναι μεταβολάς· ἃς φασι καὶ τῇ μεταβλητικῇ κινήσει ὑποστέλλειν, εἰ μή τι τὴν αὔξησιν φήσει τις ἔχεσθαι τῆς μεταβατικῆς κινήσεως, προβαίνουσαν σωμάτων εἴς τε μῆκος καὶ εὖρος.
M 10.41
תנועת מעבר היא זו שבה הדבר הנע עובר ממקום למקום, כולו או בחלקיו. כולו — כפי שאנו רואים ברצים ובמהלכים; בחלקיו — כמו ביד הנמתחת ומתכווצת או בחלקי כדור המסתובב סביב מרכזו. הכדור כולו נשאר באותו מקום אך חלקיו מחליפים מקומות: מה שהיה למטה נעשה למעלה, מה שהיה למעלה נעשה למטה, ומה שהיה לפנים נעשה מאחור.
M 10.41
μεταβατικὴ δέ ἐστι κίνησις καθ’ ἣν τόπον ἐκ τόπου μετέρχεται τὸ κινούμενον, ἤτοι ὅλον ἢ κατὰ μέρος, ὅλον μὲν ὡς ἐπὶ τῶν τροχαζόντων καὶ περιπατούντων θεωροῦμεν, κατὰ μέρος δὲ ὡς ἐπὶ τῆς ἐκτεινομένης καὶ συστελλομένης χειρὸς ἢ ἐπὶ τῶν τῆς περὶ κέντρῳ δινουμένης σφαίρας μερῶν. ὅλης γὰρ αὐτῆς ἐν τῷ αὐτῷ μενούσης τόπῳ τὰ μέρη ἀμείβει τοὺς τόπους· τὸ γὰρ κάτω ὂν πρότερον ἄνω γίνεται καὶ τὸ ἄνω κάτω καὶ τὸ πρόσω ὀπίσω.
M 10.42
אולם אחדים מן הפילוסופים של הטבע, ובהם אפיקורוס (fr. 291 Us.), אמרו שתנועת השינוי היא מין של תנועת המעבר. תרכובת המשתנה באיכותה משתנה בהכרח מכוח תנועתם המקומית והמעברית של הגופים המרכיבים אותה, שאפשר להבחין בהם באמצעות החשיבה.
M 10.42
καίτοι τινὲς τῶν φυσικῶν, ἐξ ὧν ἐστι καὶ ὁ Ἐπίκουρος (fr. 291 Us.), τὴν μεταβλητικὴν κίνησιν εἶδος ἔλεξαν εἶναι τῆς μεταβατικῆς· τὸ γὰρ μεταβάλλον κατὰ ποιότητα σύγκριμα πάντως κατὰ τὴν τῶν συγκεκρικότων αὐτὸ λόγῳ θεωρητῶν σωμάτων τοπικήν τε καὶ μεταβατικὴν κίνησιν μεταβάλλει.
M 10.43
למשל, כדי שדבר ייעשה ממתוק למר או מלבן לשחור, הגושים המרכיבים אותו צריכים להסתדר מחדש ולקבל סדר אחד במקום אחר; דבר זה אינו יכול לקרות אלא אם הגושים נעים בתנועת מעבר. ושוב, כדי שדבר ייעשה מקשה לרך או מרך לקשה, החלקיקים שמהם הוא עשוי צריכים לנוע במקום.
M 10.43
οἷον ἵνα τι ἐκ γλυκέος γένηται πικρὸν ἢ ἐκ λευκοῦ μέλαν, δεῖ τοὺς συνεστακότας αὐτὸ ὄγκους μετακοσμηθῆναι καὶ ἄλλην ἀντὶ ἄλλης τάξιν ἀναδέξασθαι· τοῦτο δ’ οὐκ ἂν ἄλλως συμβαίη, ἐὰν μὴ μεταβατικῶς κινηθῶσιν οἱ ὄγκοι. καὶ πάλιν· ἴνα τι ἐκ σκληροῦ μαλακὸν γένηται ἢ ἐκ μαλακοῦ σκληρόν, δεῖ τὰ ἐξ ὧν ἔστι μόρια κατὰ τὸν τόπον κινηθῆναι·
M 10.44
כאשר הם מתרחקים זה מזה הוא מתרכך, וכשהם מתכנסים ונדחסים הוא מתקשה. לכן תנועת השינוי אינה שונה בסוגה מתנועת המעבר. משום כך נפנה את הקשיים בעיקר נגד האחרונה, שכן אם היא תבוטל, תיעלם גם תנועת השינוי.
M 10.44
διατάσει μὲν γὰρ αὐτῶν μαλακύνεται, συνελεύσει δὲ καὶ πυκνώσει σκληρύνεται. παρὸ ἡ μεταβλητικὴ κίνησις οὐχ ἑτέρα κατὰ γένος ἐστὶ τῆς μεταβατικῆς κινήσεως. διόπερ ἡμεῖς πρὸς ταύτην μάλιστα κομιοῦμεν τὰς ἀπορίας, ἐπείπερ αἰρομένης αὐτῆς οἰχήσεται καὶ ἡ μεταβλητικὴ κίνησις.
M 10.45
לפני הקשיים יש לדעת כי בנוגע לתנועה נוצרו שלוש עמדות כלליות ביותר. יש אומרים שהתנועה קיימת, אחרים שאינה קיימת, ואחרים שאינה קיימת יותר משאינה קיימת. החיים, בהיצמדם לתופעות, ורוב הפילוסופים של הטבע אומרים שהיא קיימת: אנשי פיתגורס, אמפדוקלס, אנקסגורס, דמוקריטוס ואפיקורוס; עמם נמנו גם הפריפטטים, הסטואים ורבים מאוד אחרים.
M 10.45
Πρὶν δὲ τῶν ἀποριῶν γνωστέον, ὅτι τρεῖς γεγόνασι στάσεις κατὰ τὸ ἀνωτάτω περὶ κινήσεως. οἱ μὲν γάρ φασι κίνησιν εἶναι, οἱ δὲ μὴ εἶναι, οἱ δὲ οὐ μᾶλλον εἶναι ἢ μὴ εἶναι. καὶ εἶναι μὲν ὅ τε βίος, τοῖς φαινομένοις προσέχων, καὶ οἱ πλείους τῶν φυσικῶν, ὥσπερ οἱ περὶ Πυθαγόραν καὶ Ἐμπεδοκλέα καὶ Ἀναξαγόραν Δημόκριτόν τε καὶ Ἐπίκουρον, οἷς καὶ οἱ ἀπὸ τοῦ Περιπάτου ἔτι δὲ καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς συναπεγράψαντο καὶ ἄλλοι παμπληθεῖς·
M 10.46
אנשי פרמנידס ומליסוס אמרו שאינה קיימת. אריסטו כינה אותם מורדים בטבע ואנשי אל־טבע: מורדים — מן העמידה; ואנשי אל־טבע — מפני שהטבע הוא עקרון התנועה, והם ביטלו אותו באומרם ששום דבר אינו נע.
M 10.46
μὴ εἶναι δὲ οἱ περὶ Παρμενίδην καὶ Μέλισσον, οὓς ὁ Ἀριστοτέλης στασιώτας τε τῆς φύσεως καὶ ἀφυσίκους κέκληκεν, στασιώτας μὲν ἀπὸ τῆς στάσεως, ἀφυσίκους δὲ ὅτι ἀρχὴ κινήσεως ἐστιν ἡ φύσις, ἣν ἀνεῖλον φάμενοι μηδὲν κινεῖσθαι·
M 10.47
שכן הדבר הנע צריך להשלים מרווח כלשהו; אך כל מרווח, משום שהוא ניתן לחלוקה עד אינסוף, אינו ניתן להשלמה. לכן גם לא יהיה דבר נע.
M 10.47
τὸ γὰρ κινούμενον ὀφείλει ἀνύειν τι διάστημα, πᾶν δὲ διάστημα διὰ τὸ τὴν εἰς ἄπειρον ἐπιδέχεσθαι τομὴν ἀνήνυτόν ἐστιν, ὥστ’ οὐδὲ κινούμενόν τι ἔσται.
M 10.48
גם דיודורוס קרונוס מצטרף לאנשים אלה, אלא אם יש לומר שלדעתו דבר־מה כבר נע, אך שום דבר אינו מצוי בתהליך תנועה, כפי שנלמד בהמשך (§ 85 sqq.) כשנבחן את עמדתו ביתר דיוק. לעת עתה די לדעת שגם הוא מחזיק באותה דעה כמו מבטלי התנועה.
M 10.48
συμφέρεται δὲ τούτοις τοῖς ἀνδράσι καὶ Διόδωρος ὁ Κρόνος, εἰ μή τι ῥητέον κατὰ τοῦτον κεκινῆσθαι μέν τι, κινεῖσθαι δὲ μηδὲ ἕν, ὧς προβαίνοντος τοῦ λόγου διδάξομεν (§ 85 sqq.), ὅταν αὐτοῦ τὴν στάσιν ἀκριβέστερον ἐπισκεπτώμεθα· τὰ νῦν δὲ ἀπόχρη τοῦτο γινώσκειν, ὅτι καὶ αὐτὸς ἐπὶ τῆς αὐτῆς ἐστι δόξης τοῖς τὴν κίνησιν ἀνῃρηκόσιν.
M 10.49
הספקנים אמרו שהתנועה אינה קיימת יותר משאינה קיימת: לפי התופעות קיימת תנועה כלשהי, אך לפי הטיעון הפילוסופי היא אינה מתקיימת.
M 10.49
μὴ μᾶλλον δὲ εἶναι κίνησιν ἢ μὴ εἶναι ἔλεξαν οἱ ἀπὸ τῆς σκέψεως· ὅσον μὲν γὰρ ἐπὶ τοῖς φαινομένοις εἶναί τι κίνησιν, ὅσον δὲ ἐπὶ τῷ φιλοσόφῳ λόγῳ μὴ ὑπάρχειν.
M 10.50
כזו היא המחלוקת הכללית בנושא. עתה, בניסיון להראות שאין תנועה, נביא תחילה התנגדויות הנשענות על מושג התנועה. יש המגדירים אותה ואומרים: ׳תנועה היא מעבר ממקום למקום׳.
M 10.50
Τοιαύτη μὲν καὶ ἡ κατὰ τὸν τόπον στάσις· μεθ’ ἣν εἰς τὸ μὴ εἶναι κίνησιν ἐπιχειροῦντες πρώτας κομιοῦμεν ἐνστάσεις, ἐχόμενοι τῆς κατὰ τὴν κίνησιν ἐννοίας. ἔνιοι τοίνυν ὁριζόμενοι τὴν κίνησίν φασιν· “κίνησίς ἐστι μετάβασις ἀπὸ τόπου εἰς τόπον.”
M 10.51
משיבים להם שהם תיארו את התנועה בקו ישר — למעלה או למטה, קדימה או אחורה, ימינה או שמאלה — אך השמיטו את התנועה המעגלית, כגון סיבוב גלגל הקדר, סיבוב כדור על ציריו וכן תנועת צירים וגלגלים. כל גוף הנע כך אינו עובר ממקום למקום, אלא נע בעודו נשאר באותו מקום.
M 10.51
πρὸς οὓς λέγεται, ὅτι τὴν μὲν εὐθυκὴν κίνησιν ἀπέδοσαν, τουτέστι τὴν ἄνω ἢ κάτω ἢ πρόσω ἢ ὀπίσω ἢ εἰς δεξιὰ ἢ εἰς ἀριστερά, τὴν δὲ κυκλοφορητικὴν παρέλιπον, οἷον καθ’ ἣν ὁ κεραμεικὸς τροχὸς στρέφεται καὶ ἡ σφαῖρα τοῖς κνώδαξι περιδινεῖται, ὡσαύτως δὲ καὶ οἱ ἄξονες καὶ τὰ τύμπανα· ἕκαστον γὰρ τῶν οὕτω κινουμένων σωμάτων οὐ μετέρχεται ἀπὸ τόπου εἰς τόπον, ἀλλ’ ἐν τῷ αὐτῷ μένον τόπω κινεῖται.
M 10.52
לכן אחדים, המבקשים לחמוק מהתנגדות זו, מתקנים את ההגדרה ואומרים: תנועה היא מעבר ממקום למקום של הגוף כולו או של חלקי השלם. ההולך עובר כולו ממקום למקום; הכדור המסתובב על ציריו אינו עובר כולו ממקום למקום, אך חלקיו מחליפים מקומות: בעת סיבובו החלק העליון תופס את המקום התחתון והתחתון עובר לעליון, וכך גם האחרים מתחלפים. לכן, לדבריהם, יש להגדיר תנועה כמעבר ממקום למקום של הגוף הנע כולו או של חלקיו.
M 10.52
ὅθεν τινὲς τὴν τοιαύτην φεύγοντες ἔνστασιν διορθοῦνται τὸν ἐκκείμενον ὅρον, καί φασιν, ὅτι κίνησίς ἐστι μετάβασις ἀπὸ τόπου εἰς τόπον ἤτοι ὅλου τοῦ σώματος ἢ τῶν τοῦ ὅλου μερῶν. ὅ τε γὰρ ἐν τῷ περιπατεῖν κινούμενος κατὰ ὁλότητα ἀπὸ τόπου εἰς τόπον μετέρχεται, ἥ τε τοῖς κνώδαξι περιδινουμένη σφαῖρα ὅλη μὲν οὐ μεταβαίνει τόπον ἐκ τόπου, κατὰ μέρη δὲ ἀμείβει τοὺς τόπους, καὶ στρεφομένης αὐτῆς τὸ μὲν ἄνω μέρος ἐπιλαμβάνει τὸν κάτω τόπον, τὸ δὲ κάτω μετέρχεται εἰς τὸν ἄνω· καὶ ἐπὶ τῶν λοιπῶν τὸ ἐναλλὰξ. διόπερ τὴν κίνησιν ῥητέον, φασί, μετάβασιν εἶναι ἀπό τινος τόπου εἰς τόπον ἤτοι ὅλου τοῦ κινουμένου σώματος ἢ τῶν τοῦ ὅλου μερῶν.
M 10.53
אך בבקשם להימלט מן הקושי האמור נפלו בקושי אחר. לא כל דבר הנע בתנועת מעבר עובר ממקום למקום כולו או בחלקיו; יש גופים הנעים כך שחלקים מהם נעים בעודם נשארים באותו מקום, וחלקים אחרים נעים כשהם תופסים מקומות שונים בזה אחר זה. זאת אפשר לראות במחוגה המציירת מעגל ובדלת הנפתחת ונסגרת.
M 10.53
θελήσαντες δὲ οὗτοι τὴν εἰρημένην φυγεῖν ἀπορίαν εἰς ἑτέραν ἐνέπεσαν. οὐ γὰρ πᾶν τὸ κινούμενον μεταβατικῶς μέτεισιν ἀπὸ τόπου εἰς τόπον ἤτοι κατὰ ὁλοσχέρειαν ἢ κατὰ μέρη, ἀλλ’ ἔστι τινὰ τῶν μεταβατικῶς κινουμένων σωμάτων ἅπερ τισὶ μὲν μέρεσιν ἐν τῷ αὐτῷ μένοντα τόπῳ κινεῖται, τισὶ δὲ οὐκ ἐν τῷ αὐτῷ μένοντα, ἀλλ’ ἄλλον καὶ ἄλλον ἐπιλαμβάνοντα, ὁποῖόν τι ἔστιν ἰδεῖν ἐπὶ τοῦ κυκλογραφοῦντος καρκίνου καὶ τῆς ἀνοιγομένης καὶ κλειομένης θύρας.
M 10.54
במחוגה, הזרוע הנשענת על המרכז נראית מסתובבת באותו מקום, ואילו הזרוע החיצונית, הנעה סביב ומציירת מעגל, עוברת ממקום למקום. בדלת נסגרת או נפתחת, הציר הקבוע בבית־הציר מסתובב באותו מקום, ואילו החלק שמנגד עובר במקומות שונים, עוזב מקום אחד ותופס אחר.
M 10.54
ἐπὶ μὲν γὰρ τοῦ καρκίνου φαίνεται ἡ τῷ κέντρῳ ἐνηρεισμένη κεραία κατὰ τὸν αὐτὸν στρεφομένη τόπον καὶ ἡ ἔξωθεν περιαγομένη τε καὶ κυκλογραφοῦσα ἀπ’ ἄλλου εἰς ἄλλον μετιοῦσα τόπον· ἐπὶ δὲ τῆς κλειομένης ἢ ἀνοιγομένης θύρας ὁ μὲν κατὰ τοῦ ὁλμίσκου βεβηκὼς στροφεὺς τῷ αὐτῷ ἐνστρέφεται τόπῳ, τὸ δ’ ἀντικείμενον αὐτῷ τῆς θύρας μέρος διαφέροντας ἐπέρχεται τόπους καὶ ὃν μὲν ἀπολείπει, ὃν δὲ ἐπιλαμβάνει.
M 10.55
תנועות אלה אפוא נשמטו מן ההגדרה. ויש גם תנועת מעבר אחרת, מפתיעה יותר, שבה הדבר הנע אינו נתפס כיוצא, לא כולו ולא בחלקו, מן המקום שבו הוא נמצא; גם היא נשמטה מן ההגדרה, כפי שברור מיד. תכונתה תתבהר יותר כשנדגים אותה.
M 10.55
αὗται μὲν οὖν αἱ κινήσεις ἐκπεπτώκασι τῆς ἀποδόσεως, ἦν δέ τις καὶ ἄλλη παραδοξοτέρα κίνησις μεταβατική, καθ’ ἣν τὸ κινούμενον οὔτε καθ’ ὅλον οὔτε κατὰ μέρος νοεῖται ἐκβαῖνον τοῦ ἐν ᾧ ἔστι τόπου· ἥτις καὶ αὐτὴ ἐκπέπτωκε τοῦ ὅρου, καθὼς αὐτόθεν συμφανές. καὶ ἔσται τὸ ἰδίωμα ταύτης προδηλότερον ἐπὶ ὑποδείγματος ποιησαμένων ἡμῶν τὴν δεῖξιν.
M 10.56
נניח שאדם נמצא בספינה המפליגה ברוח גבית, והוא נושא קורה זקופה מן החרטום אל הירכתיים ונע במהירות שווה למהירות הספינה: בזמן שהספינה עוברת אמה קדימה, הוא עובר בה אמה אחורה. לפי הנחה זו תתרחש בהכרח תנועת מעבר, אך הדבר הנע לא יצא, כולו או בחלקו, מן המקום שבו הוא נמצא. שכן האדם הנע
M 10.56
εἰ γάρ τις οὐριοδρομούσης νηὸς ὑποκέοιτο ἐκ τῆς πρῴρας εἰς πρύμναν ὄρθιον δοκίδα μεταφέρων καὶ ἰσοταχῶς κινούμενος τῇ νηί, ὥστε καθ’ ὃν χρόνον αὕτη εἰς τοὔμπροσθεν ἀνύει πηχυαῖον διάστημα, κατὰ τὸν ἴσον καὶ τὸν ἐν αὐτῇ κινούμενον εἰς τοὐπίσω μεταβαίνειν πηχυαῖον διάστημα, πάντως κατὰ ταύτην τὴν ὑπόθεσιν γενήσεται μὲν μεταβατικὴ κίνησις, οὔτε δὲ ὅλον τὸ κινούμενον ἐκβήσεται τοῦ ἐν ᾧ ἔστι τόπου οὔτε κατὰ μέρος· ὁ γὰρ ἐν τῇ
M 10.57
בספינה נשאר על אותו קו אנכי ביחס לאוויר ולמים, מפני שכל מרחק שהוא מתקדם לכאורה לאחור הוא נגרר במידה שווה קדימה. לכן דבר יכול לנוע בתנועת מעבר בלי לצאת, כולו או בחלקו, מן המקום שבו הוא נמצא. כאלה אפוא הדברים הללו.
M 10.57
νηὶ κινούμενος κατὰ τὴν αὐτὴν κάθετον τοῦ τε ἀέρος καὶ τοῦ ὕδατος μένει διὰ τό, ὁπόσον ἂν δοκῇ εἰς τοὐπίσω προκόπτειν, τοσοῦτον σύρεσθαι εἰς τὸ ἔμπροσθεν. δύναται οὖν τι κινεῖσθαι μεταβατικῶς ὃ οὔτε καθ’ ὁλότητα οὔτε κατὰ μέρος ἐκβαίνει τοῦ ἐν ᾧ ἔστι τόπου. ταῦτα μὲν οὖν ἔοικεν εἶναι τοιαῦτα,
M 10.58
אפשר לעורר בדרך אחרת קושי נגד המגדירים כך את מושג תנועת המעבר. אם נתפוס גוף חסר חלקים וזעיר ביותר המסתובב באותו מקום, כלומר בתנועה מעגלית, תהיה תנועת מעבר, אך הדבר הנע לא יצא מן המקום שבו הוא נמצא, לא כולו ולא בחלקו: לא כולו, מפני שהנחנו שהוא מסתובב באותו מקום; ולא בחלקו, מפני שאין לו חלקים.
M 10.58
πάρεστι δὲ καὶ ἑτέρως ἀπορεῖν τοὺς οὕτω τὴν ἐπίνοιαν τῆς μεταβατικῆς κινήσεως ἀποδιδόντας. ἐὰν γὰρ νοήσωμέν τι ἀμερὲς καὶ ἐλάχιστον σῶμα ἐν τῷ αὐτῷ στρεφόμενον τόπῳ, τουτέστι κυκλοφορητικῶς, ἔσται μέν τις μεταβατικὴ κίνησις, οὔτε δὲ κατὰ ὁλότητα κινούμενον ἐκβήσεται τοῦ ἐν ᾧ ἔστι τόπου οὔτε κατὰ μέρος, καὶ κατὰ ὁλότητα μέν, ἐπεὶ ὑπόκειται ἐν τῷ αὐτῷ τόπῳ κυκλοφορητικῶς στρεφόμενον, κατὰ μέρος δέ, ἐπεὶ ἀμερές ἐστιν.
M 10.59
אותו טיעון חל אם נרכיב קו ישר מגופים חסרי חלקים הערוכים בשורה ונתפוס אותו כמסתובב באותו מקום, כמו ציר. שוב תהיה תנועת מעבר, אך הקו כולו לא יצא ממקומו — שהרי תנועתו מעגלית בלבד — וגם לא חלקיו, שהרי לגופים חסרי החלקים אין חלקים.
M 10.59
ὁ δ’ αὐτὸς λόγος, κἂν συνθῶμέν τινα εὐθεῖαν γραμμὴν ἐξ ἀμερῶν σωμάτων στοιχηδὸν τεταγμένων, καὶ ταύτην νοήσωμεν στρεφομένην ἐν τῷ αὐτῷ τόπῳ, ὥσπερ τοὺς ἄξονας· πάλιν γὰρ ἔσται μὲν μεταβατικὴ κίνησις, οὔτε δὲ ἡ ὅλη εὐθεῖα ἐκβήσεται τοῦ ἐν ᾧ ἔστι τόπου (κυκλοφορητικὴν γὰρ μόνον ἐποιεῖτο τὴν κίνησιν), οὔτε κατὰ μέρη (τῶν γὰρ ἀμερῶν σωμάτων οὐκ ἔστι μέρη).
M 10.60
את ההתנגדויות האלה דוחים מי שאינם מסכימים שיש דברים חסרי חלקים. הם יאמרו שתנועה כזאת מתקיימת במחשבה בלבד, ואילו יש לבחון אותה בגופים ממשיים.
M 10.60
Ἀλλὰ ταύτας μὲν τὰς ἐνστάσεις διακρούονται οἱ μὴ συναρεσκόμενοι τῷ [μὴ] εἶναί τινα ἀμερῆ, φήσουσί τε μέχρις ἐπινοίας προκόπτειν τὴν τοιαύτην κίνησιν, δεῖν δὲ αὐτὴν ἐπὶ ὑποστατῶν ἐξετάζεσθαι σωμάτων.
M 10.61
כך ישיבו אלה. אך הטוענים שיש גופים חסרי חלקים ושחלוקת הגופים מסתיימת בדבר המזערי ביותר לא יוכלו להשיב דבר לקשיים כאלה. ואולם גם אם נניח להם, הטיעון המבסס שאין תנועה והטיעון המראה שהיא קיימת יימצאו שווי־כוח.
M 10.61
ὥσθ’ οὗτοι μὲν οὕτως ὑπαντήσονται· οἱ δ’ ἀξιοῦντες ἀμερῆ εἶναι σώματα καὶ τὴν κατάληξιν τῆς τῶν σωμάτων τομῆς εἰς ἐλάχιστον γίνεσθαι οὐδὲν ἰσχύσουσι λέγειν πρὸς τὰς τοιουτοτρόπους ἀπορίας. οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ ἐὰν μεταστῶμεν τούτων, εὑρεθήσεται ἰσοσθενὴς ὅ τε κατασκευάζων τὸ μὴ εἶναι κίνησιν λόγος καὶ ὁ δεικνὺς ταύτην ὑπάρχειν.
M 10.62
מה שנגלה מעיד לטובת קיום התנועה. אך גם על כך יש מחלוקת: אחדים אומרים שהתנועה מושגת בחוש, ואחרים שאין היא מושגת בחוש כלל, אלא בשכל באמצעות החוש.
M 10.62
τῷ μὲν γὰρ εἶναι κίνησιν συναγορεύει ἡ ἐνάργεια, περὶ δὲ ταύτης ἐστὶ ζήτησις, παρόσον οἱ μὲν αἰσθήσει λαμβάνεσθαί φασι τὴν κίνησιν, οἱ δὲ αἰσθήσει μὲν οὐδαμῶς, δι’ αἰσθήσεως δὲ τῇ διανοίᾳ.
M 10.63
האומרים שהתנועה היא דבר מוחש מבססים זאת על כך שהחוש — למשל הראייה — אינו חווה אותה היפעלות מן הגוף הנע כשהוא נע ומן הגוף הנח כשהוא נח, אלא היפעלות אחת מן הנייחת ואחרת מן הנע. מבחינה זו התנועה ניתנת להשגה בחוש.
M 10.63
καὶ οἱ μὲν αἰσθητὸν εἶναι λέγοντες πρᾶγμα τὴν κίνησιν πιστοῦνται τὸ τοιοῦτο ἐκ τοῦ μὴ τὸ αὐτὸ ἐγγίνεσθαι πάθος τῇ αἰσθήσει, οἷον τῇ ὄφει, ἀπό τε τοῦ κινουμένου σώματος, ὅτε κινεῖται, καὶ ἀπὸ τοῦ ἠρεμοῦντος, ὅτε ἠρεμεῖ, ἀλλὰ διάφορον μὲν ἀπὸ τοῦ ἀκινητίζοντος, ἀλλοῖον δὲ ἀπὸ τοῦ κινουμένου, ὥστε κατὰ τοῦτο αἰσθήσει ληπτὴν εἶναι τὴν κίνησιν.
M 10.64
הטוענים שאינה מושגת בחוש אלא בשכל באמצעות החוש אומרים שכל תנועה נתפסת בזכירה משותפת. כאשר אנו משווים שגוף זה היה קודם <ב>מקום מסוים וכעת הוא במקום אחר, אנו משיגים את מושג התנועה ואת העובדה שהוא נע. אך הזכירה עצמה אינה פעולתו של חוש חסר היגיון אלא של יכולת תבונית. לכן התנועה אינה מושגת בחוש אלא בשכל.
M 10.64
οἱ δὲ ἀξιοῦντες μὴ αἰσθήσει ταύτην λαμβάνεσθαι, ἀλλὰ δι’ αἰσθήσεως μὲν διανοίᾳ δέ, φασὶν ὅτι πᾶσα κίνησις κατὰ συμμνημόνευσιν γίνεται· ἀναφέροντες γὰρ ὡς τόδε τὸ σῶμα πάλαι μὲν <ἐν> τῷδε τῷ τόπῳ ἐτύγχανε, νῦν δὲ ἔστιν ἐν τῷδε, ἔννοιαν λαμβάνομεν τῆς κινήσεως καὶ τοῦ κεκινῆσθαι. αὐτὸ δὲ τό γε μνημονεύειν οὐκ ἀλόγου τινὸς αἰσθήσεως, λογικῆς δὲ δυνάμεως ἐστιν ἔργον. οὐκ ἄρα τῇ αἰσθήσει, διανοίᾳ δὲ συμβέβηκε λαμβάνεσθαι τὴν κίνησιν.
M 10.65
ועוד, כל תנועה נתפסת כעזיבת מקום ותפיסת מקום. החוש אינו יכול להשיג מקום — שכן שום מקום אינו מוחש — ואף לא תפיסה ועזיבה; אלה נבחנות בזיכרון, ואילו החוש, בהיותו חסר היגיון, חסר זיכרון. לכן התנועה אינה דבר מוחש.
M 10.65
ἄλλως τε· πᾶσα κίνησις κατὰ ἀπόλειψιν καὶ ἐπίληψιν τόπου νοεῖται. ἡ δὲ αἴσθησις οὔτε τόπον δύναται λαμβάνειν (οὐθεὶς γὰρ τόπος αἰσθητός ἐστιν), οὔτε ἐπίληψιν καὶ ἀπόλειψιν· (μνημονικῶς γὰρ ταῦτα θεωρεῖται, ἡ δὲ αἴσθησις ἄλογος οὖσα ἐστὶν ἀμνήμων). οὐκ ἄρα αἰσθητόν τι ἐστὶν ἡ κίνησις.
M 10.66
אך אין הבדל אם היא מושגת בעיקר בחוש או בשכל. ברור שמה שנגלה נראה תומך בקיום התנועה; ומטעם זה הפילוסופים הדוגמטיקנים רגילים להביך את מעלי הקשיים באמצעותו בלבד.
M 10.66
Πλὴν ἐάν τε αἰσθήσει προηγουμένως λαμβάνηται, ἐάν τε διανοίᾳ, ἀδιάφορον· ἐκεῖνο γὰρ συμφανές ἐστιν, ὅτι συνᾴδειν δοκεῖ τῷ εἶναι κίνησιν ἡ ἐνάργεια. παρ’ ἣν αἰτίαν καὶ οἱ δογματικοὶ φιλόσοφοι οὐκ ἄλλοθεν εἰώθασι δυσωπεῖν τοὺς ἀπορητικούς ἢ ἀπὸ ταύτης.
M 10.67
כיצד, הם אומרים, אם אין תנועה, עוברת השמש את מסלוליה שלה מן המזרח עד המערב? וכיצד מתחלפות עונות השנה — אביב, קיץ, סתיו וחורף? חילופיהן מתרחשים בהתאם לתנועות השמש, התקרבותה והתרחקותה.
M 10.67
πῶς γὰρ, φασίν, εἴπερ μὴ ἔστι κίνησις, ἥλιος ἀπὸ ἀνατολῆς μέχρι δύσεως τοὺς ἰδίους σταδιεύει δρόμους; ἢ πῶς ὠρῶν γίγνονται μεταβολαί, ἔαρος καὶ θέρους καὶ μετοπώρου καὶ χειμῶνος; παρὰ γὰρ τὰς τοῦ ἡλίου κινήσεις συνεγγισμούς τε καὶ ἀποστάσεις αὗται συμβαίνουσιν.
M 10.68
וכיצד ספינות היוצאות מנמלים מגיעות לנמלים אחרים? וכיצד מעלה הקשיים המבטל את התנועה יוצא בבוקר מביתו, מטפל בענייני חייו ושב אליו? כל אלה עדויות שאין עליהן עוררין לתנועה. לכן אחד הקיניקנים הקדומים, כשנשאל על הטיעונים נגד התנועה, לא השיב דבר אלא קם והתהלך, ובאמצעות מה שנגלה עצמו הוכיח את איוולתו של הסופיסטן.
M 10.68
πῶς δὲ καὶ νῆες ἀναχθεῖσαι ἐκ λιμένων εἰς ἑτέρους κατάγονται λιμένας; τίνα δὲ τρόπον ὁ ἀναιρῶν τὴν κίνησιν ἀπορητικὸς ἕωθεν προελθὼν τῆς οἰκίας καί τινα τῶν κατὰ τὸν βίον πραγματευσάμενος πάλιν ὑποστρέφει; πάντα γὰρ ταῦτα ἀναντίρρητά ἐστι τῆς κινήσεως τεκμήρια. ὅθεν καὶ τῶν παλαιῶν τις Κυνικῶν τοὺς κατὰ τῆς κινήσεως ἐρωτώμενος λόγους ἀπεκρίνατο μὲν οὐδὲ ἕν, ἀναστὰς δὲ περιεπάτει, δι’ αὐτῆς τῆς ἐναργείας τὴν ἄνοιαν τοῦ σοφιστοῦ ὀνειδίζων.
M 10.69
הצד שכנגד רגיל לומר דברים רבים אחרים כאלה לטובת קיום התנועה. לאחר שנסתפק בהם כסנגוריה מספקת לביסוס צד זה, ננסה לטעון את ההפך. אם יוכח שאי־קיום התנועה שווה לקיומה במהימנות ובאי־מהימנות, ינבע בהכרח שאין להסכים לאף אחד מהם אלא להשעות את השיפוט על שניהם.
M 10.69
καὶ ἄλλα δὲ παμπληθῆ τοιαῦτ’ εἰώθασιν οἱ ἐξ ἐναντίας λέγειν ὑπὲρ τοῦ κίνησιν εἶναι. οἷς καὶ ἡμεῖς ὡς ἀποχρώσῃ συνηγορίᾳ πρὸς κατασκευὴν τοῦδε τοῦ μέρους ἀρκεσθέντες εἰς τοὐναντίον ἐπιχειρήσομεν. ἐὰν γὰρ ἴσον δειχθῇ κατά τε πίστιν καὶ ἀπιστίαν τῷ εἶναι κίνησιν τὸ μὴ εἶναι κίνησιν, πάντως ἀκολουθήσει τὸ μηθετέρῳ μὲν συναινεῖν, ἐπέχειν δὲ περὶ ἀμφοτέρων.
M 10.70
אם דבר ראשוני, כגון יסוד, נע, הוא נע מכוח עצמו או מכוח דבר אחר. אך אינו נע מכוח עצמו, כפי שנראה, ואף לא מכוח אחר, כפי שנסביר; לכן אינו נע. שכן אם כל דבר נע מונע בידי אחר, הוא נע כשהמניע הולך עמו או כשאינו הולך עמו. אך הוא אינו נע לא כשהמניע הולך עמו ולא כשהוא נפרד ממנו, כפי שנראה; לכן הדבר הנע אינו מונע בידי אחר.
M 10.70
Εἴπερ οὖν κινεῖταί τι πρώτως, οἷον στοιχεῖον, ἤτοι ὑφ’ αὐτοῦ κινεῖται ἢ ὑπ’ ἄλλου· οὔτε δὲ ὑφ’ αὐτοῦ, ὡς δείξομεν, οὔθ’ ὑπ’ ἄλλου, καθὼς παραμυθησόμεθα· οὐκ ἄρα κινεῖται. αὐτίκα γάρ, εἰ πᾶν τὸ κινούμενον ὑπὸ ἑτέρου κινεῖται, ἤτοι συνακολουθοῦντος αὐτῷ τοῦ κινοῦντος κινεῖται ἢ μὴ συνακολουθοῦντος· οὔτε δὲ συνακολουθοῦντος οὔτε ἀφισταμένου κινεῖται, ὡς δείξομεν· οὐκ ἄρα τὸ κινούμενον ὑπ’ ἄλλου κινεῖται.
M 10.71
אם הדבר הנע נע כשהמניע הולך עמו, יהיה צורך שכל הדברים ילוו כל דבר נע יחיד. נניח שכל אחת מעשרים וארבע האותיות מונעת בידי אחרת: כשהאלפא מונעת בידי בטא, שאר האותיות חייבות ללכת עמה, שכן כשם שבטא המניעה את אלפא הולכת עם אלפא, כך גמא, המניעה את בטא, תלך עם בטא, דלתא עם גמא, וכך עד אומגה.
M 10.71
εἰ γὰρ τὸ κινούμενον συνακολουθοῦντος αὐτῷ τοῦ κινοῦντος κινεῖται, δεήσει τῷ ὁποιῳδηποτοῦν κινουμένῳ ἑνὶ πάντα συνακολουθεῖν. εἰ γὰρ λόγου χάριν ἕκαστον τῶν εἴκοσι τεσσάρων στοιχείων ὑπὸ ἑτέρου κινεῖται, ἀναγκαῖον τῷ ἄλφα κινουμένω ὑπὸ τοῦ βῆτα συνακολουθεῖν τὰ λοιπά, ἐπείπερ ὡς ἕπεται τῷ ἄλφα τὸ βῆτα κινοῦν τὸ ἄλφα, οὕτω καὶ τῷ βῆτα συνακολουθήσει τὸ γάμμα κινητικὸν ὂν αὐτοῦ, καὶ τῷ γάμμα τὸ δέλτα, καὶ μέχρι τοῦ ὁ).
M 10.72
כך גם בדברי העולם: אם כל דבר נע חייב להיות מלווה במניעו, כל הדברים ילוו דבר נע אחד. אך אבסורדי לומר שכאשר דבר אחד נע הכול נע; לכן המניע אינו הולך עם הנע.
M 10.72
τοίνυν καὶ ἐπὶ τῶν κατὰ τὸν κόσμον πραγμάτων, εἰ ἕκαστον τῶν κινουμένων ἀκολουθοῦν ἔχειν ὀφείλει τὸ κινοῦν, ἑνὶ κινουμένῳ πάντα συνακολουθήσει. ἄτοπον δέ γε ἑνὸς κινουμένου πάντα λέγειν κινεῖσθαι· οὐκ ἄρα ἕπεται τῷ κινουμένῳ τὸ κινοῦν.
M 10.73
ואם הוא נפרד ממנו, כשם שהיד נפרדת מן הכדור שהשליכה, הדבר הנע צריך להיות מושפע באופן כלשהו ומעוצב בידי המניע כדי להמשיך לנוע ממנו והלאה. מאחר שהמושפע יכול להיות מושפע רק באמצעות הוספה, גריעה או שינוי, גם הדבר הנע יצטרך לעבור אחד מאלה בידי המניע כדי לנוע; ואם לא יעבור אף אחד מהם, ייעצר עם היפרדות המניע.
M 10.73
εἰ δὲ χωρίζεται αὐτοῦ, καθάπερ ἡ χεὶρ ἀφίσταται τῆς ἀποπαλλομένης σφαίρας, ἀνάγκη παθόν πως καὶ διατεθὲν ὑπὸ τοῦ κινοῦντος τὸ κινούμενον ποιεῖσθαι τὴν ἀπ’ αὐτοῦ φοράν. ἐπεὶ οὖν τὸ πάσχον οὐκ ἄλλως πέφυκε πάσχειν, εἰ μὴ κατὰ πρόσθεσιν ἢ ἀφαίρεσιν ἢ μεταβολήν, δεήσει καὶ τὸ κινούμενόν τι τούτων παθὸν ὑπὸ τοῦ κινοῦντος κινεῖσθαι, ὡς ἂν μηδὲν αὐτῶν πάθῃ, χωρισθέντος τοῦ κινοῦντος στήσεται.
M 10.74
אך הראינו (adv. phys. I 277 sqq.) שהטיעון על גריעה, הוספה ושינוי חסר מוצא; לכן הדבר הנע לא ינוע גם כאשר המניע נפרד ממנו.
M 10.74
ἐδείξαμεν (adv. phys. I 277 sqq.) δέ γε ἄπορον τὸν περὶ τῆς ἀφαιρέσεως καὶ προσθέσεως καὶ μεταβολῆς λόγον, ὥστε οὐδ’ ἀφισταμένου τοῦ κινοῦντος κινήσεται τὸ κινούμενον.
M 10.75
ועוד, אם הדבר הנע נע לאחר שהושפע באמצעות גריעה, הוספה או שינוי, האטומים לא ינועו, מפני שאינם מקבלים הוספה, גריעה או שינוי. לכן הדבר הנע אינו מונע בידי אחר. שכן אם כדי שיונע בידי אחר עליו לנוע כשהאחר הולך עמו או כשאינו הולך עמו, ושתי האפשרויות הוכחו כבלתי־אפשריות, יש לומר שאינו מונע בידי אחר.
M 10.75
καὶ ἄλλως· εἰ παθὸν κατὰ ἀφαίρεσιν ἢ κατὰ πρόσθεσιν ἢ κατὰ μεταβολὴν κινεῖται τὸ κινούμενον, αἱ ἄτομοι οὐ κινηθήσονται διὰ τὸ μήτε πρόσθεσιν μήτε ἀφαίρεσιν μήτε μεταβολὴν ἐπιδέχεσθαι. τοίνυν οὐδὲ ὑπὸ ἑτέρου κινεῖται τὸ κινούμενον. εἰ γάρ, ἵνα ὑπὸ ἑτέρου κινηθῇ, δεῖ συνακολουθοῦντος αὐτῷ ἐκείνου κινεῖσθαι ἢ μὴ συνακολουθοῦντος, δέδεικται δὲ ἑκάτερον ἀδύνατον, λεκτέον μὴ ὑπὸ ἑτέρου κινεῖσθαι.
M 10.76
ועוד, אם כל דבר נע מונע בידי דבר אחר, המניע עצמו נע או נייח. אין הוא יכול להיות נייח: המניע פועל דבר, והפועל נע; לכן המניע נע. ואם הוא נע, ומאחר שכל דבר נע מונע בידי אחר, גם הוא יצטרך להיות מונע בידי שלישי, השלישי בידי רביעי, הרביעי בידי חמישי, וכך עד אינסוף, כך שלתנועה לא תהיה התחלה. אך זה אבסורדי; לכן הדבר הנע אינו מונע בידי אחר.
M 10.76
καὶ μὴν εἰ πᾶν τὸ κινούμενον ὑπ’ ἄλλου τινὸς κινεῖται, ἤτοι τὸ κινοῦν αὐτὸ κινεῖται ἢ ἀκινητίζει. καὶ ἀκινητίζειν μὲν ἀδύνατον· τὸ γὰρ κινοῦν ἐνεργεῖ τι, τὸ δὲ ἐνεργοῦν κινεῖται, τὸ ἄρα κινοῦν κινεῖται. εἰ δὲ κινεῖται, ἐπεὶ πᾶν τὸ κινούμενον ὑπ’ ἄλλου τινὸς κινεῖται, δεήσει καὶ τὸ κινούμενον ὑπὸ τρίτου τινὸς κινεῖσθαι, καὶ τὸ τρίτον ὑπὸ τοῦ τετάρτου, καὶ τὸ τέταρτον ὑπὸ τοῦ πέμπτου, καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον, ὥστε ἄναρχον γίνεσθαι τὴν κίνησιν. τοῦτο δὲ ἦν ἄτοπον· οὐκ ἄρα τὸ κινούμενον ὑπ’ ἄλλου κινεῖται.
M 10.77
ואולם הוא גם לא יונע מכוח עצמו. אם הוא מניע את עצמו, טבעו ניתן לתנועה בכל כיוון או בכיוון מסוים — למשל במקרה הגופים הראשוניים והיסודיים, שהרי הטיעון מופנה גם לפילוסופים של הטבע. אם טבעו ניתן לתנועה בכל כיוון, הוא לא ינוע.
M 10.77
Καὶ μὴν οὐδ’ αὐτὸ ὑφ’ ἑαυτοῦ κινηθήσεται. εἰ γὰρ αὐτοκίνητόν ἐστιν, ἤτοι πάντῃ κινητὴν ἔχει τὴν φύσιν ἢ εἰς τινα διάστασιν, οἷον ἐπὶ τῶν πρώτων καὶ στοιχειωδῶν σωμάτων, ἐπεὶ καὶ πρὸς τοὺς φυσικούς ἐστιν ὁ λόγος. ἀλλ’ εἰ μὲν πάντῃ κινητὴν ἔχει τὴν φύσιν, οὐ κινήσεται·
M 10.78
הוא לא ינוע למעלה, משום שטבעו ניתן לתנועה גם למטה; לא למטה, משום שהוא ניתן גם למעלה; לא קדימה, משום שהוא ניתן גם אחורה; ולא אחורה, משום שהוא ניתן גם קדימה. אותו טיעון חל על שני הכיוונים הנותרים.
M 10.78
οὔτε γὰρ ἄνω ἐνεχθήσεται διὰ τὸ καὶ εἰς τὸ κάτω κινητὴν ἔχειν τὴν φύσιν, οὔτε κάτω διὰ τὸ καὶ εἰς τὸ ἄνω, οὔτε πρόσω διὰ τὸ καὶ εἰς τὸ ὀπίσω, οὔτ’ ὀπίσω διὰ τὸ καὶ εἰς τοὔμπροσθεν. καὶ ἐπὶ τῶν λειπομένων δυεῖν διαστάσεων ὁ αὐτὸς λόγος.
M 10.79
אם טבעו ניתן לתנועה בכיוון מסוים, הרי אם הכיוון הוא מעלה, כמו האש והאוויר, הכול ינוע מעלה; ואם רק מטה, כמו הארץ והמים, הכול ינוע מטה. ואם דברים אחדים נעים מטבעם מעלה ואחרים מטה, לא תיווצר תרכובת מגופים נעים.
M 10.79
εἰ δὲ εἴς τινα διάστασιν κινητὴν ἔχει τὴν φύσιν, εἰ μὲν εἰς τὴν ἄνω ὥσπερ τὸ πῦρ καὶ ὁ ἀήρ, πάντ’ ἄνω κινήσεται, εἰ δὲ εἰς τὴν κάτω μόνον ὡς γῆ καὶ ὕδωρ, πάντα εἰς τὸ κάτω. εἰ δὲ τινὰ μὲν εἰς τὴν ἄνω διάστασιν κινητὴν ἔχει τὴν φύσιν, τινὰ δὲ εἰς τὴν κάτω, οὐ γενήσεται ἐκ κινουμένων σωμάτων σύγκριμα.
M 10.80
אם הגופים היסודיים נתפסים כנעים מן המרכז אל הקצוות, הכול יתפרק: כל אחד ייפרד מן האחר וירוץ בהתאם לתנועתו המיוחדת, העולה כלפי מעלה והיורד כלפי מטה.
M 10.80
εἴτε γὰρ ἀπὸ τοῦ μέσου νοοῖτο κινούμενα τὰ στοιχειώδη σώματα ὡς ἐπὶ τὰ πέρατα, λυθήσεται τὸ πᾶν· ἑκάτερον γὰρ ἀπὸ θατέρου χωρισθὲν ὡς ἐπὶ τὴν ἴδιον δραμεῖται κίνησιν, τὸ μὲν ἀνωφερὲς ἐπὶ τὴν ἄνω, τὸ δὲ κατωφερὲς ὡς ἐπὶ τὴν κάτω.
M 10.81
ואם מניחים שהם נדחפים מן הקצוות אל המרכז, הם ינועו בהכרח לאורך אותו קו אנכי או שלא לאורכו. אם ינועו לאורך אותו קו, יתנגשו בהכרח זה בזה; ואז, אם כוחם שווה, ייעצרו מפני שאף אחד אינו גובר — לא התחתון נדחק ולא העליון. אך אבסורדי לומר שדברים הנעים מטבעם מגיעים למנוחה.
M 10.81
εἴτ’ ἀπὸ τῶν περάτων ὑποκέοιτο ὡς ἐπὶ τὸ μέσον συνωθούμενα, πάντως ἢ κατὰ τὴν αὐτὴν κάθετον ἐνεχθήσεται ἢ οὐ κατὰ τὴν αὐτὴν. καὶ εἰ μὲν κατὰ τὴν αὐτὴν φέροιτο, ἐξ ἀνάγκης καὶ ἀντιπεσεῖται ἀλλήλοις, καὶ οὕτως ἢ ἰσοκρατοῦντα στήσεται μηθετέρου νικῶντος, μήτε τοῦ κάτω βιαζομένου μήτε τοῦ ἄνω (ἄτοπον δὲ λέγειν στάσιν γίνεσθαι ἐν τοῖς φύσει κινουμένοις),
M 10.82
או להפך, אם כוחם אינו שווה, ינועו כולם למקום אחד בלבד: למעלה אם העולים גוברים, או למטה אם היורדים חזקים יותר. ואם אינם נעים לאורך אותו קו אנכי, לא ייפגשו זה בזה; ומה שאינו נפגש אינו יכול ליצור תרכובת. אך זה אבסורדי. לכן הדבר הנע גם אינו מניע את עצמו.
M 10.82
ἤ τοὐναντίον ἀνισοκρατοῦντα εἰς ἕνα μόνον ἐνεχθήσεται τόπον, ἤτοι τὸν ἄνω ἐπικρατησάντων τῶν ἀνωφερῶν, ἢ εἰς τὸν κάτω ὑπερτερούντων τῶν κατωφερῶν. εἰ δὲ μὴ κατὰ τὴν αὐτὴν κάθετον φέροιτο, οὐ συμβάλλει ἀλλήλοις, μὴ συμβάλλοντα δὲ οὐδὲ συγκρίματος ἔσται τινὸς ἀποτελεστικὰ. τοῦτο δὲ ἄτοπον. τοίνυν οὐδὲ αὐτοκίνητόν ἐστι τὸ κινούμενον.
M 10.83
ושוב, אם הדבר הנע מניע את עצמו, ומאחר שכל מניע מניע בדחיפה, במשיכה או בהרמה ובלחיצה, גם המניע את עצמו, בהיותו מניע של עצמו, יצטרך להניע את עצמו בדחיפה, במשיכה או בהרמה ובלחיצה.
M 10.83
πάλιν εἰ αὐτοκίνητόν ἐστι τὸ κινούμενον, ἐπεὶ πᾶν τὸ κινοῦν ἤτοι προωθοῦν κινεῖ ἢ ἐπισπώμενον ἢ ἀνοχλοῦν καὶ θλῖβον, δεήσει καὶ τὸ αὐτοκίνητον ἑαυτοῦ κινητικὸν ὂν ἤτοι προωστικῶς κινεῖν ἢ ἐπισπαστικῶς ἢ ἀνοχλητικῶς καὶ θλιπτικῶς.
M 10.84
אם הוא מניע בדחיפה, יהיה מאחורי עצמו, שכן הדוחף נמצא מאחורי הנדחף; אם במשיכה, יהיה לפני עצמו; ואם בהרמה ובלחיצה, יהיה מתחת לעצמו. אך אי־אפשר לתפוס אותו דבר כמצוי מאחורי עצמו, לפני עצמו או מתחת לעצמו. לכן הדבר הנע אינו מניע את עצמו. ואם אינו מונע בידי אחר ואף לא בידי עצמו, ואין אפשרות אחרת מלבד אלה, יש לומר שהדבר הנע אינו נע.
M 10.84
εἴτε δὲ προωστικῶς κινοίη, ἔσται ἐξόπισθεν ἑαυτοῦ (τὸ γὰρ προωθοῦν ἐξόπισθέν ἐστι τοῦ προωθουμένου), εἴτε ἐπισπαστικῶς, ἔσται ἔμπροσθεν αὐτοῦ, εἴτε ἀνοχλητικῶς καὶ θλιπτικῶς, ὑποκάτω αὐτοῦ. ἀδύνατον δέ γε νοεῖν τὸ αὐτὸ ἤτοι ὄπισθεν ἑαυτοῦ ἢ ἔμπροσθεν ἢ ὑποκάτω· οὐκ ἄρα αὐτοκίνητόν ἐστι τὸ κινούμενον. εἰ δὲ μήτε ὑπ’ ἄλλου κινεῖται τὸ κινούμενον μήτε ὑφ’ ἑαυτοῦ, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστι, ῥητέον μὴ κινεῖσθαι τὸ κινούμενον.
M 10.85
דיודורוס קרונוס מביא גם שיקול כבד־משקל אחר לכך שאין תנועה, ובאמצעותו הוא מראה ששום דבר אינו נע בהווה, אף שדבר כבר נע. הטענה ששום דבר אינו נע נובעת מהנחותיו בדבר הדברים חסרי החלקים.
M 10.85
Κομίζεται δὲ καὶ ἄλλη τις ἐμβριθὴς ὑπόμνησις εἰς τὸ μὴ εἶναι κίνησιν ὑπὸ Διοδώρου τοῦ Κρόνου, δι’ ἧς παρίστησιν, ὅτι κινεῖται μὲν οὐδὲ ἕν, κεκίνηται δέ. καὶ μὴ κινεῖσθαι μέν, τοῦτο ἀκόλουθόν ἐστι ταῖς κατ’ αὐτὸν τῶν ἀμερῶν ὑποθέσεσιν.
M 10.86
הגוף חסר החלקים חייב להיות מוכל במקום חסר חלקים, ולכן אינו נע בתוכו — שהרי הוא ממלא אותו, ואילו דבר העתיד לנוע צריך מקום גדול ממנו — ואף אינו נע במקום שבו אינו נמצא, שהרי עדיין אינו שם כדי לנוע בו. לכן אין הוא נע. אולם לפי הטיעון הוא כבר נע: מה שנראה קודם במקום זה נראה עתה במקום אחר, ודבר זה לא יכול היה לקרות אילולא נע. בניסיונו לסייע לדעה שלו קיבל דיודורוס תוצאה אבסורדית: כיצד אין זה אבסורדי לומר ששום דבר אינו נע אך דבר־מה כבר נע? הספקנים, המעוררים קושי באותה מידה הן על ׳נע׳ הן על ׳כבר נע׳, לא יקבלו שום אבסורד כזה.
M 10.86
τὸ γὰρ ἀμερὲς σῶμα ὀφείλει ἐν ἀμερεῖ τόπῳ περιέχεσθαι, καὶ διὰ τοῦτο μήτε ἐν αὐτῷ κινεῖται (ἐκπεπλήρωκε γὰρ αὐτόν, δεῖ δὲ τόπον ἔχειν μείζονα τὸ κινησόμενον), μήτε ἐν ᾧ μὴ ἔστιν· οὔπω γὰρ ἔστιν ἐν ἐκείνῳ, ἴνα καὶ ἐν αὐτῷ κινηθῇ. ὥστε οὐδὲ κινεῖται. κεκίνηται δὲ κατὰ λόγον· τὸ γὰρ πρότερον ἐν τῷδε τῷ τόπῳ θεωρούμενον, τοῦτο ἐν ἑτέρῳ νῦν θεωρεῖται τόπῳ· ὅπερ οὐκ ἂν ἐγεγόνει μὴ κινηθέντος αὐτοῦ. οὕτος μὲν οὖν ὁ ἀνὴρ ἐπαρήγειν θελήσας τῷ οἰκείῳ δόγματι ἄτοπόν τι προσήκατο· πῶς γὰρ οὐκ ἄτοπον τὸ μηδενὸς κινουμένου λέγειν τι κεκινῆσθαι; οἱ δὲ ἀπὸ τῆς σκέψεως ἐπ’ ἴσης καὶ περὶ τοῦ κινεῖσθαι καὶ περὶ τοῦ κεκινῆσθαι ἀποροῦντες οὐδὲν ἄτοπον προσδέξονται, καθάπερ Διόδωρος προσήκατο.
M 10.87
מכל מקום, הוא מציג את הטיעון המחזורי הבא לכך שדבר אינו נע: ׳אם דבר נע, הוא נע או במקום שבו הוא נמצא או במקום שבו אינו נמצא. אך אינו נע במקום שבו הוא נמצא, שהרי הוא נשאר בו, ולא במקום שבו אינו נמצא, שהרי אינו שם. לכן דבר אינו נע׳.
M 10.87
πλὴν οὗτός γε τὸν περιφορητικὸν συνερωτᾷ λόγον εἰς τὸ μὴ κινεῖσθαί τι, λέγων· “εἰ κινεῖταί τι, ἤτοι ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ κινεῖται ἢ ἐν ᾧ μὴ ἔστιν· οὔτε δὲ ἐν ᾧ ἔστι (μένει γὰρ ἐν αὐτῷ), οὔτε ἐν ᾧ μὴ ἔστιν (οὐ γὰρ ἔστιν ἐν αὐτῷ)· οὐκ ἄρα κινεῖταί τι.”
M 10.88
כזה הוא הטיעון, וביסוס הנחותיו גלוי. יש שני מקומות: זה שבו דבר נמצא וזה שבו אינו נמצא, ואי־אפשר לתפוס מקום שלישי מלבדם. לכן אם הדבר הנע באמת נע, עליו לנוע באחד משניהם; במקום שאי־אפשר לתופסו אין הוא יכול לנוע. במקום שבו הוא נמצא אינו נע, שכן הוא ממלא אותו; וכל עוד הוא נמצא בו הוא נשאר בו, ובהישארו בו אינו נע.
M 10.88
καὶ ὁ μὲν λόγος τοιοῦτος, ἡ δὲ παραμυθία τῶν λημμάτων αὐτοῦ προφανής. δυεῖν γὰρ ὄντων τόπων, ἑνὸς μὲν τοῦ ἐν ᾧ τι ἔστιν, δευτέρου δὲ τοῦ ἐν ᾧ μὴ ἔστιν, καὶ τρίτου παρὰ τούτους μηδ’ ἐπινοεῖσθαι δυναμένου, δεῖ τὸ κινούμενον, εἰ ὄντως κινεῖται, ἐν τῷ ἑτέρῳ τούτων κινεῖσθαι· ἐν γὰρ τῷ ἀνεπινοήτῳ οὐκ ἂν κινοῖτο. ἐν ᾧ μὲν οὖν ἔστι τόπῳ οὐ κινεῖται· ἐκπεπλήρωκε γὰρ αὐτόν· καὶ ἐφ’ ὅσον ἔστιν ἐν αὐτῷ, μένει· μένον δὲ ἐν αὐτῷ οὐ κινεῖται.
M 10.89
ושוב, אי־אפשר שינוע במקום שבו אינו נמצא. במקום שבו דבר אינו נמצא אין הוא יכול לפעול או להיות מושפע, ובהתאם גם לא לנוע. כשם שאיש לא יאמר שאדם הנמצא ברודוס נע באתונה, כך גם לא יאמר בדרך כלל שגוף נע במקום שבו אינו נמצא.
M 10.89
ἐν ᾧ δὲ μὴ ἔστι, πάλιν ἀδύνατον αὐτὸ κινεῖσθαι· ὅπου γάρ τι μὴ ἔστιν, ἐκεῖ οὔτε δρᾶσαί τι οὔτε παθεῖν δύναται, κατὰ ταὐτὰ δὲ οὐδὲ κινεῖσθαι, καὶ ὡς οὐκ ἄν τις λέγοι τὸν ἐν Ῥόδῳ ὄντα ἐν Ἀθήναις κινεῖσθαι, οὕτως οὐδὲ κοινῶς πᾶν σῶμα ἐρεῖ ἐν ἐκείνῳ κινεῖσθαι τῷ τόπῳ, ἔνθα μὴ ἔστιν.
M 10.90
מכאן, אם שני המקומות הם המקום שבו הוא נמצא והמקום שבו אינו נמצא, והוכח שהדבר הנע אינו יכול לנוע באף אחד מהם, אין דבר נע. כזה הוא ביסוס הטיעון; אך רבים השיבו נגדו בדרכים שונות, ואת התנגדויותיהם נציג בסמוך.
M 10.90
ὅθεν εἰ δύο εἰσὶ τόποι ὅ τε ἐν ᾧ ἔστι καὶ ἐν ᾧ μὴ ἔστι, δέδεικται δ’ ἐν μηδετέρῳ τούτων δυνάμενον κινεῖσθαι τὸ κινούμενον, οὐκ ἂν εἴη τὸ κινούμενον. Τοιαύτη μὲν καὶ ἡ τοῦ λόγου παραμυθία· ποικίλως δὲ καὶ ὑπὸ πολλῶν ἀντείρηται, ὧν τὰς ἐνστάσεις παρακειμένως ἐκθησόμεθα.
M 10.91
אחדים אומרים שאי־אפשר שהצורות המתמשכות יהיו שקריות כאשר הצורות המושלמות המתאימות להן אמיתיות, אלא הן אמיתיות; ובהתאם, כשהמושלמות שקריות גם המתמשכות שקריות. שהרי אם לדבר יש קצה, גם הדבר עצמו קיים, ולמה שאינו קיים לא יכול להיות קצה. אם הצורה המושלמת היא קצה הצורה המתמשכת, הכרח שכאשר המושלמת — שהיא הקצה — קיימת, גם המתמשכת, שהיא קצהּ, קיימת.
M 10.91
καὶ δὴ ἔνιοι μὲν ἀδύνατον εἶναί φασι τῶν συντελεστικῶν ἀληθῶν ὄντων ψευδῆ τυγχάνειν τὰ παρατατικὰ τούτων, ἀλλ’ ἀληθῆ καθεστάναι, καὶ ψευδῶν ὄντων ἀναλόγως ψευδῆ. οὗ γὰρ ἔστι τι πέρας, ἔστι κἀκεῖνο, καὶ τοῦ μὴ ὄντος οὐκ ἂν εἴη τι πέρας. εἰ δὲ πέρας ὑπῆρχε τοῦ παρατατικοῦ τὸ συντελεστικόν, ἀνάγκη ἄρα τοῦ συντελεστικοῦ ὄντος, ὃ δὴ πέρας ἐστίν, εἶναι καὶ τὸ παρατατικὸν οὗ τοῦτο πέρας ἐστίν.
M 10.92
כשם שאין ׳התהווה׳ מושלם בלי ש׳מתהווה׳ המתמשך היה אמיתי, וכשם שאין ׳כלה׳ מושלם בלי ש׳כָּלֶה׳ המתמשך קדם לו, כך אי־אפשר ש׳כבר נע׳ המושלם יהיה אמיתי בלי ש׳נע׳ המתמשך יהיה אמיתי.
M 10.92
καὶ ὡς οὐδέν ἐστι τὸ γεγενῆσαι συντελεστικὸν μὴ ὄντος ἀληθοῦς τοῦ γίνεσθαι παρατατικοῦ, καὶ ὃν τρόπον οὐδέν ἐστι τὸ ἐφθάρθαι συντελεστικὸν μὴ προϋπάρξαντος τοῦ φθείρεσθαι παρατατικοῦ, οὕτως ἀδύνατόν ἐστι, μὴ ὄντος ἀληθοῦς τοῦ κινεῖσθαι παρατατικοῦ, ἀληθὲς εἶναι τὸ κεκινῆσθαι συντελεστικόν.
M 10.93
אחרים אומרים שדבר יכול לנוע במקום שבו הוא מוכל. כדורים המסתובבים על ציריהם, צירים סובבים, גלגלים, גלגלי קדר וגופים רבים אחרים הדומים להם נעים במקום שבו הם נמצאים. לכן אחת מהנחות הטיעון — שדבר אינו נע במקום שבו הוא נמצא — שקרית.
M 10.93
ἄλλοι δέ φασι δύνασθαί τι ἐν ᾧ περιέχεται τόπω κινεῖσθαι· αἱ γὰρ περὶ τοῖς κνώδαξιν εἱλούμεναι σφαῖραι καὶ οἱ περιδινούμενοι ἄξονες καὶ ἤδη τὰ τύμπανα καὶ οἱ κεραμευτικοὶ τροχοὶ καὶ ἄλλα παμπληθῆ τούτοις ἐοικότα σώματα κινεῖται μέν, ἐν ᾧ δὲ ἔστι τόπῳ κινεῖται, ὥστε ψεῦδος εἶναι ἕν τι τοῦ λόγου λῆμμα, τὸ μὴ κινεῖσθαί τι ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ.
M 10.94
אחרים אומרים שהטיעון נוסח בניגוד למושג התנועה. הדבר הנע נתפס יחד עם המקום שממנו הוא נע והמקום שאליו הוא נע. לכן כשדיודורוס אומר ׳אם דבר נע, הוא נע במקום שבו הוא נמצא או במקום שבו אינו נמצא׳, הוא אומר דבר פגום ומנוגד למושג התנועה: הדבר הנע אינו נע רק במקום שבו הוא נמצא או רק במקום שבו אינו נמצא, אלא ביחס לשניהם — המקום שממנו הוא נע והמקום שאליו הוא נע. היו גם שהצביעו על דו־משמעות.
M 10.94
ἄλλοι δὲ παρὰ τὴν ἔννοιαν τῆς κινήσεως ἠρωτῆσθαί φασι τὸν λόγον. τὸ γὰρ κινούμενον νοεῖται σύν τόπω τῷ ἀφ’ οὗ κινεῖται καὶ τῷ εἰς ὃν κινεῖται· διόπερ ὅταν λέγῃ ὁ Διόδωρος “εἰ κινεῖταί τι, ἤτοι ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ κινεῖται ἢ ἐν ᾧ μὴ ἔστιν”, μοχθηρόν τι καὶ παρά τὴν τῆς κινήσεως νόησιν λέγει, παρόσον τὸ κινούμενον οὔτε ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ κινεῖται οὔτε ἐν ᾧ μὴ ἔστιν, ἀλλὰ κατ’ ἀμφοτέρων, τοῦ τε ἀφ’ οὗ κινεῖται καὶ τοῦ εἰς ὅν. ἦσαν δὲ οἱ καὶ ἀμφιβολίαν διεστέλλοντο.
M 10.95
לדבריהם, ׳להיות מוכל במקום׳ נאמר בשני מובנים. האחד הוא במקום במובן הרחב, כמו כשאנו אומרים שאדם נמצא באלכסנדריה; האחר במקום המדויק, כגון האוויר המקיף את פני גופי, שנאמר שהוא מקומי, או הכד הנקרא מקום הנוזל המוכל בו. מאחר ש׳מקום׳ נאמר כאן בשני מובנים, הדבר הנע יכול, לדבריהם, לנוע במקום <שבו> הוא נמצא — המקום הרחב, שיש בו מרווח שבו תתרחש התנועה.
M 10.95
τὸ γὰρ ἐν τόπῳ περιέχεσθαι δύο σημαίνειν φασίν, ἓν μὲν ἐν τόπῳ τῷ κατὰ πλάτος, ὧς ὅταν λέγωμέν τινα ἐν Ἀλεξανδρείᾳ εἶναι, ἕτερον δὲ ἐν τῷ τόπῳ τῷ κατ’ ἀκρίβειαν, καθὸ κἀμοῦ λέγοιτ’ ἂν εἶναι τόπος ὁ περιτετυπωκὼς τὴν ἐπιφάνειάν μου τοῦ σώματος ἀήρ, καὶ ἀμφορεὺς τοῦ ἐν αὐτῷ περιεχομένου προσαγορεύεται τόπος. διχῶς δὴ καλουμένου νῦν <τοῦ> τόπου, φασὶ δύνασθαι τὸ κινούμενον ἐν ᾧ ἔστι τόπω κινεῖσθαι, τῷ κατὰ πλάτος, ἔχοντι διάστημα καθ’ ὃ γενήσεται τὰ τῆς κινήσεως.
M 10.96
אחדים חשבו שטיעונו של דיודורוס אף אינו מסיק מסקנה, מפני שהוא מתחיל בטענת ברירה אך בהמשך הופך אותה לשקרית, בהראותו שכל אחד משני איבריה שקרי: הן שדבר נע במקום שבו אינו נמצא הן שהוא נע במקום שבו הוא נמצא.
M 10.96
τινὲς δὲ καὶ ἀπέραντον εἶναι ᾠήθησαν τὸν τοῦ Διοδώρου λόγον, ἐπείπερ ἄρχεται μὲν ἀπὸ διεζευγμένου, ψευδοποιεῖ δὲ τοῦτο διὰ τῶν ἑξῆς, ἑκάτερον τῶν ἐν αὐτῷ δεικνὺς ψεῦδος, τό τε ἐν ᾧ μὴ ἔστι τι τόπῳ κινεῖσθαι καὶ τὸ ἐν ᾧ ἔστιν.
M 10.97
כאלה הן ההתנגדויות לטיעון. נראה שדיודורוס השיב מיד לראשונה בהראותו שאפשר שהצורות המתמשכות יהיו שקריות כאשר הצורות המושלמות המתאימות להן אמיתיות. נניח שאדם אחד נישא לפני שנה ואחר יינשא בעוד שנה. הטענה המושלמת ׳אלה נישאו׳ אמיתית, אך הטענה המתמשכת ׳אלה נישאים׳ שקרית: כאשר הראשון נישא, השני עדיין לא נישא; וכאשר השני נישא, הראשון כבר לא נישא. ׳אלה נישאים׳ הייתה אמיתית רק אילו נישאו יחד. לכן צורה מתמשכת יכולה להיות שקרית כשהצורה המושלמת אמיתית.
M 10.97
Τοιαῦται μὲν αἱ πρὸς τὸν λόγον ἐνστάσεις· δοκεῖ δὲ Διόδωρος πρὸς τὴν πρώτην εὐθὺς ὑπηντηκέναι διδάσκων, ὅτι ἐνδέχεται τῶν συντελεστικῶν ἀληθῶν ὄντων τὰ τούτων παρατατικὰ ψευδῆ τυγχάνειν. ἔστω γάρ τινα πρὸ ἐνιαυτοῦ γεγαμηκέναι καὶ ἕτερον μετ᾿ ἐνιαυτόν. οὐκοῦν ἐπὶ τούτων τὸ μὲν “οὗτοι ἔγημαν” ἀξίωμα συντελεστικὸν ὂν ἀληθές ἐστιν, τὸ δ᾿ “οὗτοι γαμοῦσι” παρατατικὸν καθεστὼς ψεῦδός ἐστιν· ὅτε γὰρ οὗτος ἐγάμει, οὔπω οὗτος ἐγάμει, καὶ ὅτε οὗτος ἐγάμει, οὐκέτι οὗτος ἐγάμει. τότε δ᾿ ἂν ἦν ἀληθὲς ἐπ᾿ αὐτῶν τὸ “οὗτοι γαμοῦσιν”, εἰ ὁμόσε ἐγάμουν. δύναται οὖν τοῦ συντελεστικοῦ ἀληθοῦς ὄντος ψεῦδος εἶναι τὸ τούτου παρατατικόν.
M 10.98
כך גם ׳להלנה היו שלושה בעלים׳. לא כאשר מנלאוס היה בעלה בספרטה, לא כאשר פריס היה בעלה באיליון ולא כאשר, לאחר מותו, נישאה לדאיפובוס, הייתה הטענה המתמשכת ׳יש לה שלושה בעלים׳ אמיתית; ובכל זאת הטענה המושלמת ׳היו לה שלושה בעלים׳ אמיתית.
M 10.98
τοιοῦτο δέ ἐστι καὶ τὸ “Ἑλένη τρεῖς ἔσχεν ἄνδρας”· οὔτε γὰρ ὅτε Μενέλαον εἶχεν ἐν Σπάρτῃ ἄνδρα οὔθ’ ὅτε Πάριν ἐν Ἰλίῳ, οὔθ’ ὅτε θανόντος τούτου Δηιφόβῳ ἐγαμήθη, ἀληθές ἐστι τὸ παρατατικὸν τὸ “τρεῖς ἔχει ἄνδρας”, ἀληθοῦς ὄντος τοῦ συντελεστικοῦ τοῦ “τρεῖς ἔσχεν ἄνδρας”.
M 10.99
אך דיודורוס מתחכם כאן ומבקש להטעותנו באמצעות דו־משמעות. ׳אלה נישאו׳ מציין שני דברים: האחד הוא ריבוי השקול ל׳אלה נישאו יחד׳, וזה שקרי; האחר הוא צירוף של דבר יחיד, ׳זה נישא׳, ודבר יחיד אחר, ׳זה נישא׳. הצורות המתמשכות המתאימות לכל אחד מאלה אמיתיות — ׳זה נישא׳ ו׳זה נישא׳ — שכן כל אחת הייתה אמיתית לגבי האדם המתאים.
M 10.99
σοφίζεται δὲ ἐν τούτοις ὁ Διόδωρος, καὶ παρ’ ἀμφιβολίαν βούλεται ἡμᾶς πλανᾶν. τὸ γὰρ “οὗτοι ἔγημαν” δύο σημαίνει, ἓν μὲν πληθυντικὸν καὶ ἴσον τῷ “οὗτοι συνέγημαν”, ὅπερ ἐστὶ ψεῦδος, ἕτερον δὲ τὸ κατὰ περίληψιν ἑνικοῦ πράγματος ἐγκεκλιμένου ἀπὸ τοῦ “οὗτος ἔγημεν” καὶ ἑτέρου ἑνικοῦ τοῦ “οὗτος ἔγημεν”, ὧν πάλιν ἐνικῶν τὰ παρατατικά ἐστιν ἀληθῆ, τὸ οὗτος γαμεῖ καὶ τὸ οὗτος γαμεῖ ἐπ’ ἀμφοτέρων γὰρ ἀληθῆ γέγονε ταῦτα.
M 10.100
לכן אי־אפשר שהצורות המושלמות יהיו אמיתיות בעוד הצורות המתמשכות המתאימות להן שקריות; הכרח שאלה יתבטלו יחד עם אלה או יתקיימו יחד עמן. אך, בחיי זאוס, דיודורוס מביא לאותה הנחה גם ביסוס אחר, בדוגמה ברורה יותר.
M 10.100
ἀμήχανον οὖν ἐστι τῶν παρατατικῶν ψευδῶν ὄντων ἀληθῆ εὑρίσκεσθαι τὰ τούτων συντελεστικά, ἀλλ’ ἀνάγκη συναναιρεῖσθαι ἢ συνυπάρχειν τὰ ἕτερα τοῖς ἑτέροις. Νὴ Δί’, ἀλλ’ εἰς τὴν αὐτὴν ὑπόθεσιν καὶ ἑτέραν ὁ Διόδωρος κομίζεται παραμυθίαν, σαφεστέρῳ χρώμενος ὑποδείγματι.
M 10.101
נניח, הוא אומר, שכדור נזרק אל התקרה שמעל. בזמן המעוף שבין הזריקה לפגיעה, הטענה המתמשכת ׳הכדור נוגע בתקרה׳ שקרית, שהרי הוא עדיין מתקדם לעברה. אך כשהוא נוגע בתקרה, הטענה המושלמת ׳הכדור נגע בתקרה׳ נעשית אמיתית. לכן אפשר שהמתמשכת שקרית והמושלמת אמיתית, ומכאן שדבר אינו נע במתמשך אך כבר נע במושלם.
M 10.101
βαλλέσθω γάρ, φησί, σφαῖρα εἰς τὸν ὑπερκείμενον ὄροφον. οὐκοῦν ἐν τῷ μεταξὺ τῆς βολῆς χρόνῳ τὸ μὲν παρατατικὸν ἀξίωμα “ἅπτεται ἡ σφαῖρα ὀροφῆς” ψεῦδός ἐστιν· ἔτι γὰρ ἐπιφέρεται. ὅταν δὲ ἅψηται τῆς ὀροφῆς, γίνεται ἀληθὲς τὸ συντελεστικόν, τὸ “ἥψατο ἡ σφαῖρα τῆς ὀροφῆς”. ἐνδέχεται ἄρα ψεύδους ὄντος τοῦ παρατατικοῦ ἀληθὲς ὑπάρχειν τὸ συντελεστικόν, καὶ διὰ τοῦτο μὴ κινεῖσθαι μέν τι παρατατικῶς, κεκινῆσθαι δὲ συντελεστικῶς.
M 10.102
אולם אולי גם כאן הוא טועה. הטענה המתמשכת ׳הכדור נוגע בתקרה׳ נעשית אמיתית לא כשהכדור נע באוויר שביניהם, אלא כשהוא מתחיל לגעת בתקרה. לאחר שהוא מסיים את המגע וחוזר לאחור, הטענה המושלמת ׳הכדור נגע בתקרה׳ נעשית אמיתית. לכן דיודורוס אבסורדי כשהוא נאחז ב׳כבר נע׳ כאמיתי ודוחה את ׳נע׳ כשקרי, במקום להסכים לשניהם או לדחות את שניהם.
M 10.102
μήποτε δὲ κἀνταῦθα πλανᾶται. τὸ γὰρ παρατατικὸν τὸ “ἅπτεται ἡ σφαῖρα τῆς ὀροφῆς” γίνεται ἀληθές, οὐχ ὅτε φέρεται ἐν τῷ μεταξὺ ἀέρι ἡ σφαῖρα, ἀλλ’ ὅτε ἄρχεται ἅπτεσθαι τῆς ὀροφῆς. ὅταν δὲ τερματίσασα τὴν ψαῦσιν ὑπονοστήσῃ, τότε καὶ τὸ συντελεστικὸν γίνεται ἀληθές, τὸ “ἥψατο ἡ σφαῖρα τῆς ὀροφῆς”. ἄτοπος οὖν ἐστιν ὁ Διόδωρος τοῦ μὲν κεκινῆσθαι περιεχόμενος ὡς ἀληθοῦς, τοῦ δὲ κινεῖσθαι ἀφιστάμενος ὡς ψεύδους, δέον ἢ ἀμφοτέροις συγκατατίθεσθαι ἢ ἀμφοτέρων ἀφίστασθαι.
M 10.103
האומרים שדבר יכול לנוע במקום שבו הוא נמצא, ומביאים כדוגמה כדורים, צירים וגלגלים, אינם פותרים את הקושי אלא מתגלגלים בתוכו באותה מידה. כל גוף כזה, כפי שהראינו למעלה (§ 52), נשאר כולו באותו מקום אך בחלקיו מחליף מקומות: העליון תופס את מקומו של התחתון והתחתון את מקום העליון.
M 10.103
Οἱ δὲ φάσκοντες δύνασθαί τι κινεῖσθαι ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ, καὶ τοῦτο μὲν τὰς σφαίρας, τοῦτο δὲ τοὺς ἄξονας καὶ τὰ τύμπανα παρατιθέμενοι, οὐ λύουσι τὴν ἀπορίαν, ἀλλ’ ὁμοίως ἐγκυλίονται αὐτῇ. ἕκαστον γὰρ τῶν τοιούτων σωμάτων, καθὼς καὶ ἀνώτερον ὑπεδείκνυμεν (§ 52), καθ’ ὁλότητα μὲν μένει ἐν τῷ αὐτῷ τόπῳ, κατὰ μέρη δὲ ἀλλάττει τοὺς τόπους, τοῦ μὲν ἄνω ἀντιλαμβάνοντος τὸν τοῦ κάτω τόπον, τοῦ δὲ κάτω τὸν τοῦ ἄνω.
M 10.104
אם כך, הקושי נשאר. כל חלק בגופים כאלה נע או במקום שבו הוא נמצא או במקום שבו אינו נמצא; אך הוא אינו נע במקום שבו הוא נמצא, כפי שהצגנו, ולא במקום שבו אינו נמצא, כפי שהראינו. לכן אינו נע.
M 10.104
εἰ δὲ τοῦτο, μένει τὰ τῆς ἀπορίας. ἕκαστον γὰρ τῶν τοιούτων σωμάτων μέρος ἤτοι ἐν ᾧ ἔστι τόπῳ κινεῖται ἢ ἐν ᾧ μὴ ἔστιν· οὔτε δὲ ἐν ᾧ ἔστιν, ὡς παρεστήσαμεν, οὔτε ἐν ᾧ μὴ ἔστιν, ὡς ἐδείξαμεν· οὐκ ἄρα κινεῖται.
M 10.105
אך אחדים אמרו בהתאם שהטיעון הובא בניגוד למושג הדבר הנע, שכן הדבר הנע נתפס כקשור לשני מקומות: זה שממנו הוא נע וזה שאליו הוא עובר. קל להשיב גם להם שאפילו אם מושג הדבר הנע הוא כזה, אין הדבר נוגע לנושא. חקירתם העיקרית של מעלי הקשיים אינה עתה על מושג ההיות־בתנועה אלא על קיומה של התנועה; ועל כך לא אמרו המשתמשים בהתנגדות זו דבר.
M 10.105
Ἀλλ’ ἀκολούθως — ἔφασκόν τινες παρὰ τὴν ἔννοιαν τοῦ κινουμένου κεκομίσθαι τὸν λόγον· νοεῖσθαι γὰρ τὸ κινούμενον ὡς δυεῖν ἐχόμενον τόπων, τοῦ τ’ ἐξ οὗ κινεῖται, τοῦ τ’ εἰς ὃν μετέρχεται. ῥᾴδιον δέ ἐστι καὶ πρὸς τούτους ὑπαντῶντας λέγειν ὅτι, κἂν τοιαύτην εἶναι συμβεβήκῃ τὴν τοῦ κινουμένου νόησιν, οὐδὲν πρὸς τὸ προκείμενον διὰ τὸ μὴ περὶ τῆς νοήσεως τοῦ κινεῖσθαι νῦν εἶναι τὴν ζήτησιν τοῖς ἀπορητικοῖς προηγουμένως, ἀλλὰ περὶ τῆς ὑπάρξεως, ὑπὲρ ἧς οὐδὲν εἰρήκασιν οἱ τῇ τοιαύτῃ χρησάμενοι ἐνστάσει.
M 10.106
וגם אם נהפוך את הטיעון, לא יהיה להם מה להשיב לנו. כשהם אומרים שהדבר הנע קשור לשני מקומות, המקום שבו הוא נמצא והמקום שאליו הוא נע, נשאל מתי הוא עובר מן הראשון לאחר: כשהוא בראשון או כשהוא בשני? כשהוא במקום הראשון אינו עובר לאחר, שהרי עדיין הוא בראשון.
M 10.106
οὐ μὴν ἀλλὰ κἂν τὸν λόγον ἀνατρέψωμεν, οὐδὲν ἕξουσιν εἰπεῖν πρὸς ἡμᾶς. ὅταν γὰρ φάσκωσι τὸ κινούμενον δυεῖν ἔχεσθαι τόπων, τοῦ τε ἐν ᾧ ἔστι καὶ τοῦ εἰς ὃν φέρεται, πευσόμεθ’ αὐτῶν, πότε μέτεισιν ἀπὸ τοῦ ἐν ᾧ ἔστι τόπου τὸ κινούμενον εἰς τὸν ἕτερον. ἆρά γε ὅτε ἐν τῷ πρώτῳ ἔστιν ἢ ὅτε ἐν τῷ δευτέρῳ; ἀλλ’ ὅτε μὲν ἐν τῷ πρώτῳ τόπῳ ἔστιν, οὐ μετέρχεται εἰς ἕτερον. ἔτι γὰρ ἐν τῷ πρώτῳ ἔστιν.
M 10.107
וכשאינו עוד בראשון אלא בשני, שוב אינו עובר אלא כבר עבר. מן הנמנע ומן הבלתי־נתפס שדבר יעבור מן המקום שבו אינו נמצא. לכן גם אם מושג הדבר הנע הוא כזה, הקושי המקורי נשאר בעינו.
M 10.107
ὅτε δὲ οὐκ ἔστιν ἐν τούτῳ, ἀλλ’ ἐν τῷ δευτέρῳ, πάλιν οὐ μετέρχεται, ἀλλὰ μετελήλυθεν ἤδη· τῶν γὰρ ἀμηχάνων ἐστὶ καὶ τῶν ἀνεπινοήτων τὸ μετελθεῖν τι ἐξ ἐκείνου τοῦ τόπου τοῦ ἐν ᾧ μὴ ἔστιν. ὥστε κἂν τοιαύτην ἔχωμεν τοῦ κινουμένου νόησιν, μένει οὐδὲν ἧττον ἡ ἀρχῆθεν ἀπορία.
M 10.108
גם האומרים שמקום נאמר בשני מובנים — רחב ומדויק — ולכן התנועה יכולה להתרחש במקום הנתפס במובן הרחב, אינם משיבים לעניין. המקום המדויק קודם למקום הרחב, ואי־אפשר שדבר ינוע במקום הרחב בלי שינוע תחילה במקום המדויק.
M 10.108
Καὶ μὴν οἱ λέγοντες διχῶς καλεῖσθαι τὸν τόπον, ἐν πλάτει τε καὶ κατ’ ἀκρίβειαν, διὰ δὲ τοῦτο καὶ τὴν κίνησιν ἐν τῷ κατὰ πλάτος νοουμένῳ τόπω δύνασθαι συμβαίνειν, οὐ πρὸς νοῦν ὑπαντῶσιν. προηγεῖται γὰρ τοῦ κατὰ πλάτος νοουμένου τόπου ὁ κατ’ ἀκρίβειαν, καὶ ἀδύνατόν ἐστιν ἐν τῷ κατὰ πλάτος τόπω κινηθῆναί τι μὴ προκινηθὲν ἐν τῷ κατ’ ἀκρίβειαν·
M 10.109
כשם שהמקום המדויק מכיל את הגוף הנע, כך המקום הרחב מכיל, יחד עם הגוף הנע, גם את המקום המדויק. כשם שאיש אינו יכול לנוע במרחק של סטדיון בלי שנע תחילה במרחק של אמה, כך אי־אפשר לנוע במקום הרחב בלי לנוע במקום המדויק.
M 10.109
ὡς γὰρ οὗτος περιεκτικός ἐστι τοῦ κινουμένου σώματος, οὕτως ὁ κατὰ πλάτος τόπος σὺν τῷ κινουμένῳ σώματι καὶ τὸν κατ’ ἀκρίβειαν τόπον περιέσχηκεν. καθάπερ οὖν οὐδεὶς δύναται ἐν σταδιαίῳ κινεῖσθαι διαστήματι μὴ προκινηθεὶς ἐν τῷ πηχυαίῳ διαστήματι, ὧδε τῶν ἀδυνάτων ἐστὶν ἐν τῷ κατὰ πλάτος τόπῳ κινεῖσθαι μὴ κινούμενον ἐν τῷ κατ’ ἀκρίβειαν.
M 10.110
דיודורוס הציג את הטיעון האמור נגד התנועה ביחס למקום המדויק. לכן, משהתנועה מתבטלת בו, לא נותר שום טיעון לטובתה במקום הרחב. אשר לטענה שהטיעון פגום מפני שהוא מתחיל בטענת ברירה ואז הופך אותה לשקרית — זו שטות גמורה.
M 10.110
ἠρώτηκε δὲ ὁ Διόδωρος τὸν ἐκκείμενον λόγον κατὰ τῆς κινήσεως τοῦ κατ’ ἀκρίβειαν ἐχόμενος τόπου· τοίνυν ἀναιρουμένης ἐπὶ τούτου τῆς κινήσεως οὐθεὶς ἀπολείπεται λόγος ἐπὶ τοῦ κατὰ πλάτος τόπου. Τὸ μὲν γὰρ μοχθηρὸν εἶναι τὸν λόγον φάσκειν διὰ τὸ ἀπὸ διεζευγμένου ἄρχεσθαι καὶ τοῦτο ψευδοποιεῖν τὸ διεζευγμένον τελέως ἐστὶ ληρῶδες.
M 10.111
השאלה נוסחה בדרך תקפה וכוחה כזה: ׳אם דבר נע, עליו לנוע באחד משני האופנים שנאמרו; אך השני אינו מתקיים; לכן הראשון אינו מתקיים׳. שכן אם הראשון גורר את השני, כשאין השני גם הראשון לא יהיה. הדבר תקף גם לפי הנחותיהם של הדיאלקטיקנים עצמם.
M 10.111
κατ’ ἀκολουθίαν γὰρ γέγονε τὰ τῆς ἐρωτήσεως, καὶ δύναμιν ἔχει τοιαύτην· “εἰ κινεῖταί τι, κατὰ τὸν ἕτερον τῶν προειρημένων τρόπων ὀφείλει κινεῖσθαι· οὐχὶ δέ γε τὸ δεύτερον· οὐκ ἄρα τὸ πρῶτον.” εἰ γὰρ ὄντος τοῦ πρώτου ἔστι τὸ δεύτερον, τοῦ δευτέρου μὴ ὄντος οὐδὲ τὸ πρῶτον ἔσται. ὅπερ καὶ κατὰ τὰς αὐτῶν τῶν διαλεκτικῶν ὑποθέσεις ὑγιές ἐστιν.
M 10.112
אלה הדברים שהיה צורך לומר בתשובה להתנגדויות לטיעון שהביא דיודורוס. הוא מביא גם טיעונים אחרים, שאינם כבדי־משקל באותה מידה אלא סופיסטיים יותר; נציגם כדי שאפשר יהיה להימנע מכל אחד מהם במהלך החקירות. הוא אומר מיד: הדבר הנע נמצא במקום; מה שנמצא במקום אינו נע; לכן הדבר הנע אינו נע.
M 10.112
ταῦτα μὲν οὖν πρὸς τὰ ἀντιλεγόμενα τῷ ὑπὸ Διοδώρου κομισθέντι λόγῳ ἀναγκαῖον ἦν εἰπεῖν. κομίζει δὲ καὶ ἄλλους τινὰς λόγους οὐχ οὕτως ἐμβριθεῖς, ἀλλὰ σοφιστικωτέρους, ὧν τὴν ἔκθεσιν ποιησόμεθα εἰς τὸ δύνασθαι κατὰ τὰς ζητήσεις ἕκαστον αὐτῶν ἐκκλίνειν. εὐθέως γάρ, φησί, τὸ κινούμενον ἐν τόπῳ ἔστιν, τὸ δὲ ἐν τόπῳ ὂν οὐ κινεῖται· τὸ ἄρα κινούμενον οὐ κινεῖται.
M 10.113
יש שני סוגי תנועה: תנועה לפי רוב ותנועה טהורה. תנועה לפי רוב מתקיימת כאשר רוב חלקי הגוף נעים ומיעוטם נחים; תנועה טהורה כאשר כל חלקי הגוף נעים. מבין השתיים נראה שהתנועה לפי רוב קודמת לתנועה הטהורה.
M 10.113
διττῆς δὲ οὔσης κινήσεως, μιᾶς μὲν τῆς κατ’ ἐπικράτειαν, δευτέρας δὲ τῆς κατ’ εἰλικρίνειαν, καὶ κατ’ ἐπικράτειαν μὲν ὑπαρχούσης ἐφ’ ἧς τῶν πλειόνων κινουμένων μερῶν τοῦ σώματος ὀλίγα ἠρεμεῖ, κατ’ εἰλικρίνειαν δὲ ἐφ’ ἧς πάντα κινεῖται τὰ τοῦ σώματος μέρη, δοκεῖ τούτων τῶν δυεῖν κινήσεων ἡ κατ’ ἐπικράτειαν προηγεῖσθαι τῆς κατ’ εἰλικρίνειαν.
M 10.114
כדי שדבר ינוע באופן טהור, כלומר כולו לכל אורכו, עליו להיתפס קודם כנע לפי רוב. כשם שכדי שאדם יהיה אפור־שיער לחלוטין עליו להיות קודם אפור־שיער ברובו, וכדי שדבר ייחשב ערמה באופן מלא עליו להיות קודם ערמה לפי רוב, כך התנועה לפי רוב צריכה להקדים את הטהורה; שכן הטהורה היא הגברה של התנועה לפי רוב.
M 10.114
ἴνα γάρ τι εἰλικρινῶς κινηθῇ, τουτέστιν ὅλον δι’ ὅλου, πρότερον ὀφείλει νοεῖσθαι κατ’ ἐπικράτειαν κινούμενον, ὃν τρόπον ἴνα τις κατ’ εἰλικρίνειαν γένηται πολιός, ὀφείλει κατ’ ἐπικράτειαν πεπολιῶσθαι, καὶ ἴνα τις κατ’ εἰλικρίνειαν ληφθῇ σωρός, ὀφείλει κατ’ ἐπικράτειαν γεγονέναι σωρός· κατὰ τὸν ὅμοιον τρόπον ἡγεῖσθαι δεῖ τῆς κατ’ εἰλικρίνειαν κινήσεως τὴν κατ’ ἐπικράτειαν· ἐπίτασις γὰρ τῆς κατ’ ἐπικράτειαν ἐστὶν ἡ κατ’ εἰλικρίνειαν.
M 10.115
אך אין תנועה לפי רוב, כפי שנציג; לכן גם תנועה טהורה לא תהיה. נניח גוף המורכב משלושה דברים חסרי חלקים, שניים נעים ואחד נייח; זה מה שדורשת תנועה לפי רוב.
M 10.115
οὐχὶ δέ γε ἔστι τις κατ’ ἐπικράτειαν κίνησις, ὡς παραστήσομεν· τοίνυν οὐδ’ ἡ κατ’ εἰλικρίνειαν γενήσεται. ὑποκείσθω γὰρ τριῶν ἀμερῶν συνεστὼς σῶμα, δυεῖν μὲν κινουμένων ἑνὸς δὲ ἀκινητίζοντος· τοῦτο γὰρ ἡ κατ’ ἐπικράτειαν ἀπαιτεῖ κίνησις.
M 10.116
אם נוסיף לגוף הזה דבר רביעי חסר חלקים ונייח, שוב תהיה תנועה. אם הגוף המורכב משלושה דברים חסרי חלקים — שניים נעים ואחד נייח — נע, הוא ינוע גם לאחר הוספת הרביעי; שכן שלושת הדברים שעימם נע קודם חזקים מן הדבר האחד שנוסף. ואם הגוף המורכב מארבעה דברים חסרי חלקים נע, גם גוף בן חמישה ינוע; שהרי ארבעת הדברים שעימם נע קודם חזקים מן האחד שנוסף.
M 10.116
οὐκοῦν εἰ προσθείημεν τέταρτον ἀμερές ἀκινητίζον τούτῳ τῷ σώματι, πάλιν γενήσεται κίνησις. εἴπερ γὰρ τὸ ἐκ τριῶν ἀμερῶν συγκείμενον σῶμα, δυεῖν μὲν κινουμένων, ἑνὸς δὲ ἀκινητίζοντος, κινεῖται, καὶ τετάρτου προστεθέντος ἀμεροῦς κινήσεται· ἰσχυρότερα γὰρ τὰ τρί’ ἀμερῆ, μεθ’ ὧν πρότερον ἐκινεῖτο, τοῦ προστεθέντος ἑνὸς ἀμεροῦς. ἀλλ’ εἴπερ τὸ ἐκ τεσσάρων ἀμερῶν συγκείμενον σῶμα κινεῖται, κινήσεται καὶ τὸ ἐκ πέντε· ἰσχυρότερα γάρ ἐστι τὰ τέσσαρ’ ἀμερῆ, μεθ’ ὧν πρότερον ἐκινεῖτο, τοῦ προστεθέντος ἀμεροῦς.
M 10.117
ואם המורכב מחמישה נע, הוא ינוע בהכרח גם לאחר הוספת דבר שישי חסר חלקים, שכן החמישה חזקים מן האחד. כך מתקדם דיודורוס עד עשרת אלפים דברים חסרי חלקים ומראה שתנועה לפי רוב אינה בת־קיום. אבסורדי, הוא אומר, לטעון שגוף נע לפי רוב כאשר תשעת אלפים תשע מאות תשעים ושמונה מחלקיו נחים ורק שניים נעים. לכן דבר אינו נע לפי רוב; ואם לא לפי רוב, גם לא באופן טהור, ומכאן ששום דבר אינו נע.
M 10.117
καὶ εἰ τὸ ἐκ τῶν πέντε συγκείμενον κινεῖται, πάντως καὶ ἕκτου προσελθόντος ἀμεροῦς κινήσεται, ἰσχυροτέρων ὄντων τῶν πέντε παρὰ τὸ ἕν. καὶ οὕτω μέχρι μυρίων ἀμερῶν προέρχεται ὁ Διόδωρος δεικνύς, ὅτι ἀνυπόστατός ἐστιν ἡ κατ’ ἐπικράτειαν κίνησις· ἄτοπον γάρ, φησί, τὸ λέγειν κατ’ ἐπικράτειαν κινεῖσθαι σῶμα ἐφ’ οὗ ἐνακισχίλια ἐνακόσια ἐνενήκοντα ὀκτὼ ἀκινητίζει ἀμερῆ καὶ δύο μόνον κινεῖται. ὥστε οὐδὲν κατ’ ἐπικράτειαν κινεῖται. εἰ δὲ τοῦτο, οὐδὲ κατ’ εἰλικρίνειαν, ᾧ ἕπεται τὸ μηδὲν κινεῖσθαι.
M 10.118
כך פחות או יותר בנוי הטיעון, אך הוא נראה גם סופיסטי והפרכתו סמוכה לו. כבר עם הוספת הדבר הראשון חסר החלקים נעלמת התנועה לפי רוב, שכן אז שניים נעים ושניים נחים. לכן יש לדחות ניסיונות כאלה ולהשתמש בעיקר בטיעונים הבאים.
M 10.118
Ἀλλὰ γὰρ ἡ μὲν ἐπιχείρησις τοιαύτη πώς ἐστιν, φαίνεται δὲ καὶ σοφιστικὴ καὶ παρακείμενον ἔχουσα τὸν ἔλεγχον· ἅμα γὰρ τῇ τοῦ πρώτου ἀμεροῦς προσθέσει οἴχεται ἡ κατ’ ἐπικράτειαν κίνησις, δυεῖν κινουμένων ἀμερῶν, δυεῖν δὲ ἀκινητιζόντων. ὅθεν τὰς μὲν τοιαύτας ἐπιχειρήσεις παραιτητέον, ἐκείνοις δὲ μάλιστα χρηστέον τοῖς λόγοις·
M 10.119
אם דבר נע, הוא נע עכשיו; אם עכשיו, הוא נע בזמן ההווה; ואם בזמן ההווה, הוא נע בזמן חסר חלקים. שכן אם ההווה מתחלק, הוא מתחלק בהכרח לעבר ולעתיד, וכך כבר לא יהיה הווה.
M 10.119
εἰ κινεῖταί τι, νῦν κινεῖται· εἰ νῦν κινεῖται, ἐν τῷ ἐνεστῶτι χρόνῳ κινεῖται· εἰ δὲ ἐν τῷ ἐνεστῶτι χρόνῳ κινεῖται, ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ ἄρα κινεῖται. εἰ γὰρ μερίζεται ὁ ἐνεστὼς χρόνος, πάντως εἰς τὸν παρῳχημένον καὶ μέλλοντα μερισθήσεται, καὶ οὕτως οὐκέτ’ ἔσται ἐνεστώς.
M 10.120
אם דבר נע בזמן חסר חלקים, הוא עובר מקומות בלתי־מתחלקים. אך אם הוא עובר מקומות כאלה, אינו נע. כשהוא במקום הראשון חסר החלקים אינו נע, שהרי עדיין הוא שם; וכשהוא במקום השני, שוב אינו נע אלא כבר נע. לכן דבר אינו נע.
M 10.120
εἰ δ’ ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ τι κινεῖται, ἀμερίστους τόπους διέρχεται. εἰ δὲ ἀμερίστους τόπους διέρχεται, οὐ κινεῖται. ὅτε γὰρ ἔστιν ἐν τῷ πρώτῳ ἀμερεῖ τόπῳ, οὐ κινεῖται· ἔτι γὰρ ἔστιν ἐν τῷ πρώτῳ ἀμερεῖ τόπῳ. ὅτε δὲ ἔστιν ἐν τῷ δευτέρῳ ἀμερεῖ τόπῳ, πάλιν οὐ κινεῖται, ἀλλὰ κεκίνηται. οὐκ ἄρα κινεῖταί τι.
M 10.121
כל תנועה כרוכה בשלושה דברים: גופים, מקומות וזמנים — הגופים הנעים, המקומות שבהם מתרחשת התנועה והזמנים שבהם היא מתרחשת.
M 10.121
Πρὸς τούτοις· πᾶσα κίνησις τριῶν τινῶν ἔχεται, καθάπερ σωμάτων τε καὶ τόπων καὶ χρόνων, σωμάτων μὲν τῶν κινουμένων, τόπων δὲ τῶν ἐν οἷς ἡ κίνησις γίνεται, χρόνων δὲ τῶν καθ’ οὓς ἡ κίνησις γίνεται.
M 10.122
לכן או שכולם מתחלקים עד אינסוף והתנועה מתרחשת במקומות ובזמנים אינסופיים ובאינסוף גופים, או שכולם מסתיימים בחסר־החלקים ובמזערי, או שאחדים מתחלקים עד אינסוף ואחרים מסתיימים בחסר־החלקים ובמזערי. בין שכולם מתחלקים עד אינסוף ובין שכולם מסתיימים בחסר־החלקים, הטיעון על התנועה יימצא חסר מוצא.
M 10.122
ἤτοι οὖν πάντων τούτων εἰς ἀπείρους τεμνομένων τόπους καὶ χρόνους καὶ εἰς ἄπειρα σώματα γίνεται ἡ κίνησις, ἢ πάντων εἰς ἀμερὲς καὶ ἐλάχιστον καταληγόντων, ἢ τινῶν μὲν εἰς ἄπειρον τεμνομένων, τινῶν δὲ εἰς ἀμερὲς καὶ ἐλάχιστον καταληγόντων. ἐάν τε δὲ πάντα εἰς ἄπειρον τέμνηται, ἐάν τε πάντα εἰς ἀμερὲς καταλήγῃ, ἄπορος ὁ περὶ τῆς κινήσεως εὑρεθήσεται λόγος.
M 10.123
נתחיל כסדר בעמדה הראשונה, שלפיה הכול מתחלק עד אינסוף. המצדדים בה אומרים שהגוף הנע משלים בבת אחת ובאותו זמן מרווח שלם הניתן לחלוקה; הוא אינו תופס תחילה את חלקו הראשון באמצעות חלקו הראשון, ואחר כך את השני באמצעות חלקו השני, אלא עובר בבת אחת את כל המרווח הניתן לחלוקה. דבר זה אבסורדי ומתנגש בדרכים רבות בתופעות.
M 10.123
τάξει δὲ ἀπὸ τῆς πρώτης στάσεως ποιώμεθα τὴν ἐπιχείρησιν, καθ’ ἣν πάντα εἰς ἄπειρον τέμνεται. καὶ δὴ οἱ προεστῶτες αὐτῆς φασι τὸ κινούμενον σῶμα ὑφ’ ἕνα καὶ τὸν αὐτὸν χρόνον ἄθρουν μεριστὸν ἀνύειν διάστημα, καὶ οὐ τὸ πρῶτον τοῦ διαστήματος μέρος πρῶτον ἐπιλαμβάνειν τῷ πρώτῳ αὑτοῦ μέρει καὶ τὸ δεύτερον τῇ τάξει δεύτερον, ἀλλ’ ὑφ’ ἓν τὸ ὅλον μεριστὸν διάστημα καὶ ἀθρόως διέρχεσθαι. ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον καὶ ποικίλως τοῖς φαινομένοις μαχόμενον.
M 10.124
אם נתפוס אדם הרץ מרחק של סטדיון בין הגופים המוחשים, ברור שעליו להשלים תחילה את מחצית הסטדיון הראשונה ואחריה את השנייה. הטענה שהוא משלים בבת אחת את כל מרחק הסטדיון אבסורדית לחלוטין.
M 10.124
εἰ γοῦν ἐπὶ τῶν αἰσθητῶν τούτων σωμάτων νοήσωμέν τινα κατὰ σταδιαίου τροχάζοντα διαστήματος, πάντως ὑποπεσεῖται, ὅτι ὀφείλει ὁ τοιοῦτος τὸ πρῶτον ἡμιστάδιον ἀνύειν πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον τῇ τάξει δεύτερον· τὸ γὰρ ὑφ’ ἓν ἀξιοῦν τὸ ὅλον ἀνύειν τοῦ σταδίου διάστημα τελέως ἄτοπον.
M 10.125
ואם נחלק מחצית אחת לשני רבעים, הוא יעבור בהכרח תחילה את הרבע הראשון; וכך אם נחלקה לחלקים רבים יותר. ואם ירוץ על סטדיון מואר, נראה שלא יטיל צל על כולו בבת אחת, אלא תחילה על חלק אחד, אחר כך על השני והשלישי.
M 10.125
καὶ εἰ τέμοιμεν τὸ ἕτερον ἡμιστάδιον εἰς δύο τεταρτημόρια, πάντως πρῶτον διελεύσεται τὸ πρῶτον τεταρτημόριον· καὶ εἰ εἰς πλείονα τέμοιμεν, ὡσαύτως. κἂν κατὰ πεφωτισμένου δὲ τροχάζῃ τοῦ σταδίου, φαίνεται ὡς οὐχ ὑφ’ ἓν σκιάσει τὸ στάδιον, ἀλλά τὸ μέν τι πρῶτον μέρος, τὸ δὲ δεύτερον, τὸ δὲ τρίτον.
M 10.126
ואם ירוץ לצד קיר וייגע בו ביד צבועה באדום, לא יצבע באותו זמן את כל קיר הסטדיון, אלא לפי הסדר, והמוקדם קודם. מה שהטיעון הראה בדברים המוחשים יש לקבל גם בדברים המושכלים.
M 10.126
καὶ εἰ παραθέοι δὲ τῷ τοίχῳ μεμιλτωμένῃ τῇ χειρὶ τούτου ἐφαπτόμενος, οὐχ ὑφ’ ἕνα καὶ τὸν αὐτὸν χρόνον τὸν ὅλον τοῦ σταδίου τοῖχον μιλτώσει, ἀλλὰ κατὰ τάξιν καὶ κατὰ τὸ πρότερον πρότερον. ὅπερ οὖν ὁ λόγος ἐπὶ τῶν αἰσθητῶν ἔδειξε πραγμάτων, τουτὶ καὶ ἐπὶ τῶν νοητῶν προσδεκτέον ἐστὶν ἡμῖν.
M 10.127
אפשר לבטל דעה זו גם בדרך אחרת, בעזרת הנחות רבות ושונות. נניח מרווח בן אמה המחולק באמצעו לשתי מחציות אמה; נסמן גם את מרווחי הטפח שבו, והסימנים יהיו מוצקים ויוכלו לבלום את הדבר הנע. אם הדבר הנע משלים בבת אחת ובאותו זמן מרווח שלם הניתן לחלוקה, והתנועה אינה עוברת את המוקדם קודם, הגוף הנע במרווח האמור ייבלם באותו זמן הן בידי הגוף המפריד בין שתי מחציות האמה הן בידי זה המפריד בין הטפחים.
M 10.127
καὶ ἄλλως δὲ ἔνεστι ταύτην ἀνελεῖν τὴν δόξαν, πολλαῖς καὶ ποικίλαις εἰς τοῦτο χρωμένους ὑποθέσεσιν. ὑποκείσθω γὰρ πηχυαῖον διάστημα, καὶ διωρίσθω κατὰ τὴν μεσότητα εἰς δύο ἡμιπήχεα. διωρίσθω δὲ καὶ τὰ παλαιστιαῖα διαστήματα αὐτοῦ, καὶ ἔστω τὰ διορίζοντα στερεὰ πρὸς τὸ ἀντικόπτειν καὶ ἱστᾶν δύνασθαι τὸ κινούμενον. εἰ οὖν τὸ κινούμενον ὑφ’ ἕνα καὶ τὸν αὐτὸν χρόνον ἄθρουν ἀνύει μεριστὸν διάστημα, καὶ οὐ κατὰ τὸ πρότερον πρότερον ἡ κίνησις, καὶ τὸ κατὰ τοῦ προειρημένου διαστήματος κινούμενον σῶμα ὑφ’ ἕνα χρόνον ὑπὸ τοῦ τὰ δύο ἡμιπηχυαῖα διορίζοντος ἀντικοπήσεται σώματος καὶ ὑπὸ τοῦ τὰ παλαιστιαῖα.
M 10.128
אך אם הוא נבלם בידיהם באותו זמן, אותו דבר יהיה בעת ובעונה אחת כמי שכבר נע וכמי שלא נע: במידה שהמחיצה שבין מחציות האמה בלמה אותו, הוא כבר עבר חצי אמה; ובמידה שהמחיצה שבין הטפחים בלמה אותו, עדיין לא עבר אותו מרווח. אבסורדי לומר שאותו דבר כבר נע ולא נע כאחד. לכן אבסורדי גם לטעון שהנע משלים בבת אחת מרווח שלם הניתן לחלוקה ואינו נע דרך המוקדם קודם.
M 10.128
ἀλλ’ εἰ ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ ὑπὸ τούτων ἀντικοπήσεται, ἔσται τὸ αὐτὸ ἅμα καὶ κεκινημένον καὶ μὴ κεκινημένον· ᾗ μὲν γὰρ ἀντέκοψεν αὐτῷ τὸ διοριστικὸν τῶν ἡμιπηχυαίων διαστημάτων, κεκίνηται τὸ ἡμιπηχυαῖον διάστημα, ᾗ δὲ καὶ τὸ διοριστικὸν τοῦ παλαιστιαίου ἀντέκοψεν, πάλιν οὐ κεκίνηται τὸ αὐτὸ διάστημα. ἄτοπον δέ γε τὸ αὐτὸ λέγειν ἅμα κεκινῆσθαι καὶ μὴ κεκινῆσθαι. ἄτοπον ἄρα καὶ τὸ ἀξιοῦν τὸ κινούμενον ἄθρουν ὑφ’ ἓν μεριστὸν ἀνύειν διάστημα καὶ μὴ κατὰ τὸ πρότερον πρότερον κινεῖσθαι.
M 10.129
שוב נניח מרווח בן אמה, ושני גופים ינועו משני קצותיו במהירות שווה, כמו האטומים של אפיקורוס. מאחר שהם נעים במהירות שווה, כשייפגשו באמצע המרווח הם ייעצרו או יירתעו חזרה אל המקומות שמהם באו.
M 10.129
πάλιν ὑποκείσθω πηχυαῖον διάστημα, καὶ φερέσθω τινὰ σώματα ἀφ’ ἑκατέρου τῶν ἄκρων ἰσοταχῶς ὡς αἱ κατ’ Ἐπίκουρον ἄτομοι. οὐκοῦν ἐπεὶ ὑπόκειται ταῦτα τὰ σώματα ἰσοταχῶς κινούμενα, πάντως κατὰ τὴν μεσότητα τοῦ πηχυαίου διαστήματος προσκρούσαντα ἀλλήλοις ἢ στήσεται ἢ ἐπὶ τὸν ὅθεν ἦλθε τόπον ἀντικρουσθήσεται.
M 10.130
אם ייעצרו, ברור שכל אחד מהם נע בזמן אחד מן הקצה אל האמצע, ובזמן אחר היה אמור להשלים את הדרך מן האמצע אל הקצה האחר. ואם יירתעו אל קצות המרווח, שוב ברור שבזמן אחד עברו מן הקצוות אל האמצע, ובזמן אחר חזרו לאחר ההתנגשות אל הקצוות. לכן אין דבר נע המשלים בבת אחת מרווח שלם הניתן לחלוקה.
M 10.130
καὶ εἰ μὲν ἵσταται, πρόδηλόν ἐστιν, ὅτι ἑκάτερον αὐτῶν ἐν ἄλλῳ μὲν χρόνῳ ἐκινεῖτο τὸ ἀπὸ τοῦ ἄκρου διάστημα ἄχρι τῆς μεσότητος, ἐν ἄλλῳ δὲ ἔμελλεν ἀνύειν τὸ ἀπὸ τῆς μεσότητος ὡς ἐπὶ τὸ ἕτερον ἄκρον. εἰ δὲ ἀνταναβάλλεται ὡς ἐπὶ τὰ τοῦ ὅλου διαστήματος ἄκρα, πάλιν προὖπτον, ὡς ἐν ἄλλῳ μὲν χρόνῳ διῆλθε τὰ ἀπὸ τῶν ἄκρων διαστήματα ὡς ἐπὶ τὸ μέσον, ἐν ἄλλῳ δὲ ἀντικρουσθέντα ὑπέστρεψεν ὡς ἐπὶ τὰ ἄκρα. καὶ οὕτως οὐδέν ἐστι τὸ κινούμενον ὑφ’ ἓν ἄθρουν μεριστὸν διάστημα.
M 10.131
אפשר להפריך כך גם את האומרים שהכול מתחלק עד אינסוף אך מניחים שהנע משלים בבת אחת מרווח שלם הניתן לחלוקה. כאשר שני גופים נעים במהירות שווה לאורך מרחק אמה, ינבע שבאותו זמן הם משלימים מרחקים שונים — האחד גדול והאחר קטן; וזה מנוגד למה שנגלה.
M 10.131
Ἔτι καὶ οὕτως ἐλεγκτέον ἐστὶ τοὺς πάντα μὲν εἰς ἄπειρον τέμνεσθαι λέγοντας, κινεῖσθαι δὲ τὸ κινούμενον ὑφ’ ἓν ἄθρουν μεριστὸν διάστημα προειληφότας. δυεῖν γὰρ ἰσοταχῶς κινουμένων σωμάτων ὅσον πηχυαῖον διάστημα, ἀκολουθήσει λέγειν ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ μὴ τὸ αὐτὸ διάστημα ἑκάτερον ἀνύειν, ἀλλὰ τὸ μὲν πλεῖον, τὸ δὲ ἔλαττον· ὅπερ ἐστὶ παρὰ τὴν ἐνάργειαν.
M 10.132
נחלק באמצעו את מרחק האמה של אחד הגופים, והמחיצה תבלום כל פוגע. מאחר שלדעתם כל אחד נע בזמן שווה ומשלים באותו זמן הן את האמה הן את חלקיה, ולא את החלקים בזמן אחד ואת השלם באחר, בזמן שבו גוף אחד עובר את כל האמה יעבור האחר חצי אמה וייעצר במחיצה.
M 10.132
διωρίσθω γὰρ τὸ πηχυαῖον διάστημα τοῦ ἑτέρου σώματος κατὰ τὴν μεσότητα, καὶ τὸ διορίζον ἀντικοπτέτω παντὶ προσπίπτοντι. ἐπεὶ οὖν ἐν ἴσῳ χρόνῳ ἀξιοῦσιν ἑκάτερον κινεῖσθαι κἂν τῷ αὐτῷ ἀνύειν τό τε πηχυαῖον διάστημα καὶ τὰ μέρη τούτου καὶ οὐκ ἐν ἄλλῳ μὲν τὰ μέρη, ἐν ἄλλῳ δὲ τὸ ὅλον, πάντως ἐν ᾧ χρόνῳ κινεῖται τὸ ἕτερον τούτων τῶν σωμάτων τὸ ὅλον πηχυαῖον διάστημα, ἐν τῷ ἴσῳ καὶ τὸ λειπόμενον σῶμα κινήσεται τὸ ἡμίπηχυ διάστημα καὶ ἀντικοπὲν στήσεται.
M 10.133
אך הונח ששניהם נעים במהירות שווה. לכן דברים הנעים במהירות שווה עוברים באותו זמן מרחקים בלתי־שווים; וזה מנוגד למה שנגלה. לכן הנע אינו משלים בבת אחת מרווח שלם הניתן לחלוקה, אלא התנועה חייבת לעבור את המוקדם קודם.
M 10.133
ἀλλ’ ὑπέκειτό γε ἰσοταχῶς ἑκάτερον αὐτῶν κινούμενον. τὰ ἄρα ἰσοταχῶς κινούμενα ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ ἄνισον κινεῖται διάστημα· ὅπερ παρὰ τὴν ἐνάργειάν ἐστιν. τοίνυν οὐ κινεῖται τὸ κινούμενον ὑφ’ ἓν ἄθρουν μεριστὸν διάστημα, ἀλλὰ κατὰ τὸ πρότερον πρότερον ἡ κίνησις ὀφείλει γίνεσθαι.
M 10.134
נוסף על כך, מה שעובר בזמן שווה מרחק גדול יותר מדבר אחר העובר מרחק קטן יותר הוא מהיר ממנו. למשל, אם בתוך שעה אחד עובר עשרים סטדיונים והאחר עשרה בלבד, הכול יסכימו שהעובר עשרים מהיר יותר והעובר עשרה איטי יותר.
M 10.134
Ἔτι πρὸς τοῖς εἰρημένοις τὸ ἐν ἴσῳ χρόνῳ κινούμενον πλέον διάστημα τοῦ ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ ἔλαττον διάστημα κινουμένου ταχύτερόν ἐστιν· οἷον ἐὰν ἐν ὡριαίῳ διαστήματι καθ’ ὑπόθεσιν τῶν κινουμένων τὸ μὲν εἴκοσι σταδίους ἀνύῃ, τὸ δὲ δέκα μόνον, λεχθήσεται συμφώνως κατὰ πάντα ταχύτερον μὲν εἶναι τὸ τοὺς εἴκοσι σταδίους ἀνύον, βραδύτερον δὲ τὸ τοὺς δέκα.
M 10.135
אך לפי ההנחה האמורה, התופעה הגלויה הזאת מתבטלת ונעשית שקרית; אותו דבר הנע באותו זמן יהיה מהיר ואיטי כאחד. אם הוא אינו עובר את האמה כולה בזמן אחר מחלקיה, אלא באותו זמן עובר הן את המרווח כולו הן את חלקיו, יהיה אותו דבר באותו זמן איטי ומהיר.
M 10.135
ἀλλὰ τοῦτό γε τὸ φαινόμενον καὶ ἐναργὲς εἶναι δοκοῦν ἀναιρεῖται ὅσον ἐπὶ τῇ ἐκκειμένῃ ὑποθέσει καὶ γίνεται ψεῦδος. ἔσται γὰρ τὸ ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ κινούμενον καὶ ταχύτερον καὶ βραδύτερον· ὅπερ ἦν ἀπεμφαῖνον. εἰ γὰρ οὐκ ἐν ἄλλῳ μὲν χρόνῳ τὸ ὅλον κινεῖται πηχυαῖον διάστημα, ἐν ἄλλῳ δὲ τὰ τοῦ πηχυαίου διαστήματος μέρη, ἀλλ’ ἐν ἑνὶ καὶ τῷ αὐτῷ τό τε ὅλον διάστημα διέρχεται καὶ τὰ τοῦ ὅλου μέρη, ἔσται τὸ αὐτὸ ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ καὶ βραδύτερον καὶ ταχύτερον·
M 10.136
במידה שהוא עובר אמה בזמן הזה הוא מהיר, ובמידה שבאותו זמן הוא עובר חצי אמה הוא איטי. אבסורדי לחלוטין לומר שדבר הוא באותו זמן גם מהיר וגם איטי. לכן הנע אינו עובר מרווח שלם הניתן לחלוקה בבת אחת, אלא את המוקדם קודם.
M 10.136
ᾗ μὲν γὰρ πηχυαῖον ἐν τούτῳ διάστημα ἀνύει, ἔσται ταχύτερον, ᾗ δ’ ἐν τῷ αὐτῷ ἡμιπηχυαῖον, ἔσται βραδύτερον. τελέως δέ ἐστιν ἄτοπον ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ λέγειν τι καὶ ταχύτερον εἶναι καὶ βραδύτερον. τοίνυν οὐ κατ’ ἄθρουν μεριστὸν διάστημα κινεῖται τὸ κινούμενον, ἀλλὰ κατὰ τὸ πρότερον πρότερον.
M 10.137
אפשר להפריך היטב את המצדדים בדעה זו גם באמצעות ההנחה הבאה. נניח מרווח בן אצבע המחולק באמצעו לשני חצאי אצבע; למחיצה יהיה טבע בולם והיא תוכל להדוף את הפוגע בה, וגוף כלשהו ינוע לאורך המרווח. לפי הנחה זו, מאחר שהנע עובר באותו זמן הן את המרווח כולו הן את חלקיו, אותו דבר יצטרך להגיע ולעזוב באותו זמן; וזה בלתי־אפשרי.
M 10.137
Ἱκανῶς δ’ ἂν ἐλέγχοιντο οἱ ταύτης προεστῶτες τῆς δόξης καὶ διὰ τῆς λεχθησομένης ὑποθέσεως. ἔστω γάρ τι δακτυλιαῖον διάστημα, διῃρήσθω τε τοῦτο κατὰ τὴν μεσότητα εἰς δύο ἡμιδακτυλιαῖα διαστήματα, καὶ ἔστω τὸ διορίζον φύσιν ἔχον ἀντικοπτικὴν καὶ ἀποβάλλειν δυναμένην τὸ προσπῖπτον, κινείσθω τε σῶμά τι κατὰ τοῦ τοιούτου διαστήματος· φημὶ δὴ, ὅτι κατὰ ταύτην τὴν ὑπόθεσιν, ἐπεὶ τὸ κινούμενον ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ τό τε ὅλον ἀνύει διάστημα καὶ τὰ τοῦ ὅλου μέρη, δεήσει τὸ αὐτὸ ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ ἐλθεῖν τε καὶ ἀπελθεῖν· ὅ ἐστι τῶν ἀδυνάτων.
M 10.138
אם באותו זמן הוא עובר הן את מרווח האצבע כולו הן את חלקיו — ומרווח בן אצבע הוא הן זה שמן הקצה עד האמצע הן זה שמן האמצע עד הקצה — באותו זמן הדבר הנע גם ילך וגם, לאחר שיפגע במחיצה, יחזור. אך ההגעה והעזיבה באותו זמן מנוגדות למה שנגלה. לכן גם תפיסה זו של התנועה מנוגדת לגלוי, ממש כמו הטענה שהיד נמתחת ומתכווצת באותו זמן ולא נמתחת בזמן אחד ומתכווצת באחר.
M 10.138
εἰ γὰρ ἐν ἑνὶ καὶ τῷ αὐτῷ χρόνῳ ἀνύει τό τε ὅλον δακτυλιαῖον διάστημα καὶ τὰ μέρη αὐτοῦ, δακτυλιαῖον δ’ ἐστὶ διάστημα τό τε ἀπὸ τοῦ ἄκρου μέχρι τῆς μεσότητος καὶ τὸ ἀπὸ ταύτης μέχρι τοῦ ἄκρου, ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ καὶ ἀπελεύσεται τὸ κινούμενον καὶ προσκροῦσαν τῷ διορίζοντι κατελεύσεται. παρὰ τὴν ἐνάργειαν δέ ἐστι τὸ ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ ἐλθεῖν τε καὶ ἀπελθεῖν· παρὰ τὴν ἐνάργειαν ἄρα καὶ τὸ οὕτω γίνεσθαι τὴν κίνησιν, ὥσπερ καὶ τὸ ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ λέγειν καὶ ἐκτείνεσθαι τὴν χεῖρα καὶ συστέλλεσθαι, καὶ οὐκ ἐν ἄλλῳ μὲν ἐκτείνασθαι, ἐν ἄλλῳ δὲ συστέλλεσθαι.
M 10.139
כך האפשרות שהתנועה מתרחשת לאורך מרווח שלם בבת אחת חסרת מוצא עבור האנשים האמורים. אך חסרת מוצא עוד יותר האפשרות שהיא אינה עוברת מרווח שלם בבת אחת אלא את המוקדם קודם ואת המאוחר אחר כך. אם כך מתרחשת התנועה, כאשר הגופים, המקומות והזמנים מתחלקים כולם עד אינסוף, לא תהיה לתנועה התחלה.
M 10.139
Ὥστε τὸ μὲν κατ’ ἄθρουν διάστημα γίνεσθαι τὴν κίνησιν οὕτως ἐστὶν ἄπορον τοῖς προειρημένοις ἀνδράσιν· πολλῷ δὲ τούτου ἀπορώτερον τὸ μὴ κατ’ ἄθρουν γίνεσθαι μεριστὸν διάστημα, ἀλλὰ κατὰ τὸ πρότερον πρότερον καὶ κατὰ τὸ δεύτερον δεύτερον. εἰ γὰρ οὕτω γίνεται ἡ κίνησις, πάντων εἰς ἄπειρον τεμνομένων τῶν τε σωμάτων καὶ τόπων καὶ χρόνων, οὐκ ἔσται τις ἀρχὴ κινήσεως.
M 10.140
כדי שדבר ינוע מרחק אמה, עליו לעבור תחילה את מחצית האמה הראשונה ואחר כך את השנייה. אך כדי להשלים את המחצית הראשונה עליו לעבור תחילה את הרבע הראשון ואחר כך את השני. אם היא מחולקת לחמישה — <את החמישית הראשונה>; ואם לשישה — את השישית הראשונה.
M 10.140
ἵνα γάρ τι κινηθῇ πηχυαῖον διάστημα, ὀφείλει τὸ πρῶτον ἡμίπηχυ διέρχεσθαι πρῶτον καὶ τὸ δεύτερον τῇ τάξει δεύτερον. ἀλλ’ ἵνα καὶ τὸ πρῶτον ἀνύσῃ ἡμίπηχυ διάστημα, ὀφείλει τὸ πρῶτον τεταρτημόριον τοῦ πηχυαίου διαστήματος διελθεῖν, εἶτα τότε τὸ δεύτερον. ἀλλὰ κἂν εἰς πέντε διαιρεθῇ, <τὸ πρῶτον πεμπτημόριον>, κἂν εἰς ἕξ, τὸ πρῶτον ἡκτημόριον.
M 10.141
מאחר שלכל חלק ראשון יש חלק ראשון אחר בגלל החלוקה עד אינסוף, הכרח שלעולם לא תהיה התחלה לתנועה; חלקי המרווח והגוף אינם נפסקים, וכל חלק הנלקח מהם מכיל חלקים נוספים.
M 10.141
παντὸς οὖν τοῦ πρώτου μέρους ἄλλο πρῶτον ἔχοντος μέρος διὰ τὴν εἰς ἄπειρον τομήν, ἀνάγκη μηδέποτε ἀρχὴν γίνεσθαι κινήσεως διὰ τὸ ἀνέκλειπτα εἶναι τὰ μέρη τοῦ διαστήματος καὶ τὰ τοῦ σώματος, καὶ πᾶν τὸ ἐκ τούτων λαμβανόμενον ἔχειν ἄλλα μέρη.
M 10.142
דברים אלה התאימו נגד האומרים שהגופים, המקומות והזמנים מתחלקים עד אינסוף — כלומר הסטואים. הסבורים שהכול מסתיים בדברים חסרי חלקים, כמו אנשי אפיקורוס, כפופים לקשיים חריפים עוד יותר. ראשית, לא תהיה תנועה.
M 10.142
Πρὸς μὲν οὖν τοὺς εἰς ἄπειρον τέμνεσθαι λέγοντας τά τε σώματα καὶ τοὺς τόπους καὶ τοὺς χρόνους (οὗτοι δὲ εἰσιν οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς) ταῦθ’ ἥρμοζε λέγειν· οἱ δὲ πάντα εἰς ἀμερῆ καταλήγειν ὑπειληφότες, ὡς οἱ περὶ τὸν Ἐπίκουρον, νεανικωτέραις μᾶλλον ἐνέχονται ταῖς ἀπορίαις, καὶ πρῶτον, ὅτι οὐκ ἔσται κίνησις,
M 10.143
כפי שלימד דיודורוס בהסתמכו על מקומות וגופים חסרי חלקים. גוף חסר חלקים המוכל במקום הראשון חסר החלקים אינו נע, שהרי הוא מוכל בו וממלא אותו. וגם כשהוא נתון במקום השני אינו נע, שהרי כבר נע. אם הנע אינו נע בראשון כל עוד הוא בראשון ואף לא בשני, ואין מקום שלישי שאפשר לתפוס, הדבר שנאמר עליו שהוא נע אינו נע.
M 10.143
ὡς ὁ Διόδωρος ἐδίδασκε τῶν ἀμερῶν ἐχόμενος τόπων τε καὶ σωμάτων. τὸ γὰρ ἐν τῷ πρώτῳ ἀμερεῖ τόπῳ περιεχόμενον ἀμερὲς σῶμα οὐ κινεῖται· περιείχετο γὰρ ἐν τῷ ἀμερεῖ τόπῳ καὶ ἐκπεπληρώκει τοῦτον. καὶ πάλιν· τὸ ἐν τῷ δευτέρῳ ὑποκείμενον οὐ κινεῖται· κεκίνηται γὰρ ἤδη. εἰ δὲ μήτε ἐν τῷ πρώτῳ τὸ κινούμενον κινεῖται ἐφ’ ὅσον ἔστιν ἐν τῷ πρώτῳ. μήτ’ ἐν τῷ δευτέρῳ, παρὰ δὲ ταῦτα τρίτος οὐκ ἐπινοεῖται τόπος, οὐ κινεῖται τὸ λεγόμενον κινεῖσθαι.
M 10.144
אפשר גם, בלי קושי זה, להפריך באמצעות הנחה את עמדת אנשי אפיקורוס. נניח מרווח המורכב מתשעה מקומות חסרי חלקים הערוכים בשורה; שני גופים חסרי חלקים ינועו לאורכו משני הקצוות, ובמהירות שווה.
M 10.144
πάρεστι δὲ καὶ χωρὶς τῆς τοιαύτης ἀπορίας ἐξ ὑποθέσεως διαβάλλειν τὴν στάσιν τῶν κατ’ Ἐπίκουρον. ἔστω γὰρ διάστημα ἐξ ἐννέα [τε] συγκείμενον ἀμερῶν τόπων στοιχηδὸν τεταγμένων, καὶ κινείσθω κατ’ αὐτοῦ δὴ τοῦ διαστήματος δύο ἀμερῆ σώματα ἀφ’ ἑκατέρου τῶν ἄκρων, κινείσθω δὲ ἰσοταχῶς.
M 10.145
מאחר שתנועתם שוות־מהירות, כל אחד יעבור ארבעה מקומות חסרי חלקים. בהגיעם למקום החמישי, שבין ארבעת המקומות שמכאן ובין הארבעה שמכאן, הם ייעצרו; או שאחד יקדים את האחר, כך שיעבור חמישה מקומות והאחר ארבעה בלבד; או שלא ייעצרו ואיש מהם לא יקדים, אלא שניהם יגיעו יחד וכל אחד יתפוס מחצית מן המקום החמישי חסר החלקים.
M 10.145
οὐκοῦν ἐπεὶ ἡ κίνησίς ἐστιν ἰσοταχής, δεήσει ἑκάτερον τῶν τοιούτων σωμάτων ἀνὰ τέσσαρας ἀμερεῖς διέρχεσθαι τόπους. φθάσαντα δὲ ἐπὶ τὸν πέμπτον τόπον, ὅς ἐστι μέσος τῶν τεσσάρων καὶ τῶν τεσσάρων, ἢ στήσεται ἢ τὸ ἕτερον αὐτῶν προκαταταχήσει, ὥστε τοῦτο μὲν πέντε διελθεῖν ἀμερεῖς τόπους, τὸ δὲ λειπόμενον τέσσαρας μόνον, ἢ οὔτε στήσεται οὔτε τὸ ἕτερον προκαταταχήσει, συνδραμόντα δὲ ὑφ’ ἓν ἀμφότερα ἐξ ἡμισείας διακαθέξει τὸν πέμπτον ἀμερῆ τόπον.
M 10.146
האפשרות ששניהם ייעצרו בלתי־סבירה מאוד, שכן כשאין מקום נתון ואין דבר הבולם את התנועה הם לא ייעצרו. האפשרות שאחד יקדים את האחר מנוגדת להנחה, שהרי הנחנו ששניהם נעים במהירות שווה.
M 10.146
τὸ μὲν οὖν ἀμφότερα στῆναι πάνυ ἐστὶν ἀπίθανον· τόπου γὰρ οὐχ ὑποκειμένου καὶ μηδενὸς πρὸς τὴν κίνησιν ἀντικόπτοντος οὐ στήσεται. τὸ δὲ προκαταταχεῖν τοῦ ἑτέρου τὸ ἕτερον παρὰ τὴν ὑπόθεσιν· ὑπέκειτο γὰρ ἰσοταχῶς ἑκάτερον αὐτῶν κινούμενον.
M 10.147
נותר לומר שהם מגיעים יחד לאותו מקום וכל אחד תופס מחצית ממנו. אך אם כל אחד תופס מחצית משלו, המקום לא יהיה חסר חלקים אלא ניתן לחלוקה לשתי מחציות. כך גם הגופים: מאחר שהם תופסים בחלק מעצמם חלק מן המקום, הם לא יהיו חסרי חלקים.
M 10.147
λείπεται ἄρα λέγειν, ὅτι εἰς τὸ αὐτὸ συνδραμόντα ἀμφότερα ἐφέξει τὰς ἡμισείας τοῦ λειπομένου τόπου. εἰ δὲ ἐπέχει τοῦτο μὲν τὴν καθ’ αὑτὸ ἡμίσειαν, ἐκεῖνο δὲ τὴν καθ’ αὑτό, οὐκ ἔσται ἀμερὴς ὁ τόπος, ἀλλ’ εἰς δύο ἡμισείας μεριστός. οὑτωσὶ δὲ καὶ τὰ σώματα· μέρει γὰρ αὐτῶν τὸ τοῦ τόπου μέρος ἐπιλαμβάνοντα οὐκ ἔσται ἀμερῆ.
M 10.148
ואם המקומות ניתנים לחלוקה והגופים אינם חסרי חלקים, הכרח שגם הזמן לא יהיה חסר חלקים ומזערי. הגוף אינו עובר באותו זמן את המקום כולו ואת חלקו, אלא בזמן אחד את המקום כולו ובזמן קטן יותר את חלקו.
M 10.148
εἰ δὲ καὶ οἱ τόποι μεριστοὶ καὶ τὰ σώματα οὐκ ἀμερῆ, ἀνάγκη καὶ τὸν χρόνον μὴ εἶναι ἀμερῆ καὶ ἐλάχιστον. οὐ γὰρ ἐν ἴσῳ χρόνῳ διέρχεται τὸν ἀμερῆ τόπον τὸ ἀμερὲς σῶμα καὶ τὸ τοῦ ἀμεροῦς τόπου μέρος, ἀλλ’ ἐν ἄλλῳ μὲν τὸν ὅλον ἀμερῆ τόπον, ἐν ἐλαχίστῳ δὲ τὸ τούτου μέρος.
M 10.149
שוב, נניח סרגל המסומן בנקודות לאורך צד אחד, ונסובב אותו סביב אחד מקצותיו על פני משטח בזמן אחד. עם סיבוב הקצה יירשמו מעגלים שונים בגודלם: החיצוני המקיף את כולם יהיה הגדול ביותר, הפנימי הקצר ביותר, והאמצעיים יגדלו בהדרגה מן המרכז או יקטנו מן ההיקף החיצוני פנימה.
M 10.149
πάλιν ἔστω τι κανόνιον κέντροις κατὰ τὸ ἕτερον μέρος διειλημμένον, καὶ τοῦτο περιαγέσθω ἀπὸ τοῦ ἑτέρου τῶν ἄκρων κατά τινος ἐπιπέδου ἐν ἑνὶ καὶ τῷ αὐτῷ χρόνῳ. καὶ δὴ τοῦ ἄκρου περιαγομένου κύκλοι καταγραφήσονται μεγέθει διαφέροντες ἀλλήλων, καὶ ὁ μὲν ἐξωτάτω καὶ πάντων περιληπτικὸς μέγιστος, ὁ δ’ ἐνδοτάτω βραχύτατος, καὶ οἱ μεταξύ τούτων ἀνάλογοι, ἤτοι μείζους καὶ μείζους ἀπὸ τοῦ κέντρου ἐπιόντων ἡμῶν ἢ ἐλάσσους καὶ ἐλάσσους ἀπὸ τῆς ἐκτὸς περιφερείας ὑποβαινόντων.
M 10.150
מאחר שזמן הסיבוב אחד — ונניח שהוא חסר חלקים — אני שואל כיצד, כאשר זמן הרישום אחד וזהה ואף התנועה אחת, נעשו המעגלים שונים זה מזה, אחדים גדולים ואחרים בעלי היקף קטן.
M 10.150
ἐπεὶ οὖν εἷς ἐστιν ὁ τῆς περιαγωγῆς χρόνος (ἔστω δὲ ἀμερὴς οὗτος), ζητῶ πῶς ἑνὸς καὶ τοῦ αὐτοῦ χρόνου καθεστῶτος καθ’ ὃν γέγονε τὰ τῆς καταγραφῆς, μιᾶς δὲ οὔσης καὶ τῆς κινήσεως, διαφέροντες γεγόνασιν ἀλλήλων οἱ κύκλοι, καὶ οἱ μὲν μεγάλοι, οἱ δὲ μικρὰν ἔχοντες τὴν περίμετρον.
M 10.151
אי־אפשר לומר שהזמנים חסרי החלקים שונים בגודלם, ולכן המעגלים שנרשמו בזמנים גדולים יותר גדולים יותר, ואלה שנרשמו בקטנים יותר — קטנים יותר. אם זמן חסר חלקים גדול מאחר, הזמן אינו חסר חלקים ואינו מזערי; וגם הדבר הנע אינו נע בהכרח בזמן חסר חלקים.
M 10.151
οὐδὲ γὰρ ἔνεστι λέγειν, ὅτι τῶν ἀμερῶν χρόνων διαφορά τίς ἐστι παρὰ τὸ μέγεθος καὶ διὰ τοῦτο τῶν κύκλων οἱ μὲν ἐν μείζοσιν ἀμερέσι καταγραφέντες χρόνοις εἰσὶ μείζους, οἱ δὲ ἐν ἐλάσσοσι μικρότεροι. εἰ γὰρ ἕτερος ἑτέρου μείζων ἐστὶν ἀμερὴς χρόνος, οὐκ ἔστιν ἀμερὴς ὁ χρόνος οὐδὲ ἐλάχιστος, καὶ τὸ κινούμενον οὐ πάντως ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ κινεῖται.
M 10.152
גם אי־אפשר לומר שיש זמן אחד חסר חלקים שבו נרשמים כל המעגלים, אך חלקי הסרגל המסתובב אינם שווי־מהירות: אחדים מסתובבים מהר ואחרים לאט, והמהירים יוצרים את המעגלים הגדולים והאיטיים את הקטנים.
M 10.152
πρὸς τούτοις οὐδὲ ἐκεῖνο ἔστι φάναι, ὅτι εἷς μέν ἐστιν ἀμερὴς χρόνος, καθ’ ὅν ἄπαντες καταγράφονται οἱ κύκλοι, τὰ δὲ μέρη τοῦ περιαγομένου κανόνος οὐκ ἔστιν ἰσοταχῆ, ἀλλὰ τὰ μὲν ταχύτερον περιάγεται, τὰ δὲ βραδύτερον, καὶ ὑπὸ μὲν τῶν ταχύτερον περιαγομένων οἱ μείζους συνίστανται κύκλοι, ὑπὸ δὲ τῶν βραδύτερον οἱ μικρότεροι.
M 10.153
אם חלקים אחדים אכן נעים מהר ואחרים לאט, היה על הסרגל להיקרע או לפחות להתעקם בסיבוב, כשחלקיו האחדים מקדימים והאחרים מפגרים. אך הוא אינו נקרע ואינו מתעקם. לכן התנועה חסרת מוצא לאומרים שהכול מסתיים בדברים חסרי חלקים.
M 10.153
εἰ δὲ τῷ ὄντι τὰ μὲν θᾶττον κινεῖται μέρη, τὰ δὲ βράδιον, ἐχρῆν ἢ διασπᾶσθαι τὸ κανόνιον ἐν τῇ περιαγωγῇ ἢ κάμπτεσθαί γε πάντως, τινῶν μὲν αὐτοῦ μερῶν προκαταταχούντων, τινῶν δὲ ὑστερούντων. οὔτε δὲ διασπᾶται οὔτε κάμπτεται· τοίνυν ἄπορός ἐστιν ἡ κίνησις τοῖς πάντα λέγουσιν εἰς ἀμερῆ καταλήγειν.
M 10.154
ובכלל, אם הזמן שבו מתרחשת התנועה, הגוף הנע והמקום שבו היא מתבצעת כולם חסרי חלקים, כל הדברים הנעים ינועו בהכרח במהירות שווה, כך שהשמש והצב יהיו שווי־מהירות; שניהם עוברים מרווח חסר חלקים בזמן חסר חלקים. אך אבסורדי לומר שכל הנעים שווי־מהירות או שהצב שווה במהירותו לשמש. לכן אבסורדי לטעון שהתנועה מתרחשת כאשר הכול מסתיים בחסר־החלקים.
M 10.154
καθόλου τε· εἰ πάντα ἀμερῆ ἐστιν, ὅ τε χρόνος ἐν ᾧ γίνεται ἡ κίνησις, καὶ τὸ σῶμα ὅπερ κινεῖται, ὅ τε τόπος ἐν ᾧ τὰ τῆς κινήσεως συντελεῖται, πάντα κατ’ ἀνάγκην τὰ κινούμενα ἰσοταχῶς κινήσεται, ὥστε τὸν ἥλιον τῇ χελώνῃ γίνεσθαι ἰσοταχῆ· καὶ γὰρ αὐτὸς καὶ αὐτὴ ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ ἀμερὲς ἀνύει διάστημα. ἄτοπον δέ γε πάντα τὰ κινούμενα ἰσοταχῶς λέγειν κινεῖσθαι ἢ τὴν χελώνην τῷ ἡλίῳ τυγχάνειν ἰσοταχῆ· ἄτοπον ἄρα τὸ πάντων εἰς ἀμερὲς καταληγόντων ἀξιοῦν γίνεσθαι τὴν κίνησιν.
M 10.155
נותר לבדוק אם דבר יכול לנוע כאשר אחדים מן הדברים מתחלקים עד אינסוף ואחרים מסתיימים בחסר־החלקים. זו הייתה עמדת אנשי סטרטון הפיזיקאי: הם סברו שהזמנים מסתיימים בחסר־החלקים, אך הגופים והמקומות מתחלקים עד אינסוף; והנע עובר בזמן חסר חלקים מרווח שלם הניתן לחלוקה בבת אחת, ולא את המוקדם קודם.
M 10.155
Λείπεται τοίνυν σκοπεῖν, εἰ δύναται κινεῖσθαί τι, τινῶν μὲν εἰς ἄπειρον τεμνομένων, τινῶν δὲ εἰς ἀμερὲς καταληγόντων. καὶ δὴ οὕτως ἠνέχθησαν οἱ περὶ τὸν Στράτωνα τὸν φυσικόν· τοὺς μὲν γὰρ χρόνους εἰς ἀμερὲς ὑπέλαβον καταλήγειν, τὰ δὲ σώματα καὶ τοὺς τόπους εἰς ἄπειρον τέμνεσθαι, κινεῖσθαί τε τὸ κινούμενον ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ ὅλον ἄθρουν μεριστὸν διάστημα καὶ οὐ κατὰ τὸ πρότερον πρότερον.
M 10.156
גם את עמדתם אפשר להפריך בדוגמאות הברורות מכול. נניח מרווח בן ארבע אצבעות, וגוף נע ישלים אותו בשני זמנים חסרי חלקים, כך שיעבור שתי אצבעות בזמן חסר חלקים <אחד> ואת השתיים הנותרות בזמן אחד נוסף. עתה נסיר אצבע מן המרווח, כך שיישארו שלוש אצבעות.
M 10.156
οὐκοῦν καὶ τὴν τούτων στάσιν ἀδύνατόν ἐστι διδάσκειν πάντων προδηλοτέρων ἐχομένους ὑποδειγμάτων. ὑποκείσθω γὰρ τετραδακτυλιαῖον διάστημα, καὶ ἀνυέτω τοῦτο τὸ κινούμενον σῶμα ἐν δυσὶν ἀμερέσι χρόνοις, ὥστε τὸ ἕτερον [τὸ] διδακτυλιαῖον ἐν <ἑνὶ> ἀμερεῖ χρόνῳ διέρχεσθαι καὶ τὸ λειπόμενον πάλιν ἐν ἑνί. τοιαύτης δὲ οὔσης ὑποθέσεως ἀφαιρείσθω τοῦ τοσούτου διαστήματος δακτυλιαῖον διάστημα, ὥστε τὸ περιλειπόμενον διάστημα τριδακτυλιαῖον γίνεσθαι.
M 10.157
אם הגוף עבר את כל ארבע האצבעות בשני זמנים חסרי חלקים, הוא ישלים את שלוש האצבעות בזמן וחצי חסרי חלקים: בזמן אחד שתי אצבעות ובחצי זמן את האצבע הנותרת. אם יש מחצית של זמן חסר חלקים, אין זמן חסר חלקים, שהרי גם הוא נחלק לחלקים.
M 10.157
ἀλλ’ εἰ τὸ ὅλον τετραδακτυλιαῖον διάστημα ἐν δυεῖν ἀμερέσι χρόνοις τὸ κινούμενον σῶμα διήρχετο, πάντως τὸ τριδακτυλιαῖον ἀνύσει ἐν ἑνὶ ἀμερεῖ χρόνῳ καὶ ἡμίσει, ἐν ἐνὶ μὲν τὸ διδακτυλιαῖον διάστημα, ἐν ἡμίσει δὲ τὸ λειπόμενον δακτυλιαῖον. οὕτως, εἰ ἔστι τοῦ ἀμεροῦς χρόνου ἡμίσει λειπόμενος ἀμερὴς χρόνος, οὐκ ἔστι τις ἀμερὴς χρόνος, ἀλλὰ καὶ οὗτος εἰς μέρη τέτμηται.
M 10.158
אותו טיעון חל אם נוסיף אצבע חמישית למרווח בן ארבע האצבעות. כיצד ינוע בה הנע? האם בזמן חסר חלקים? אך מאחר שבאותו זמן עבר גם מרחק כפול, הוא יהיה מהיר ואיטי כאחד: במידה שהוא עובר שתי אצבעות בזמן חסר חלקים הוא מהיר, ובמידה שבאותו זמן הוא עובר אצבע אחת הוא איטי. ואם יעבור את האצבע החמישית בזמן קטן מזמן חסר חלקים, הזמן חסר החלקים ניתן לחלוקה; וזה מנוגד לרצונם.
M 10.158
ὁ δ’ αὐτὸς λόγος, εἰ πέμπτον δάκτυλον προσθῶμεν τῷ τετραδακτυλιαίῳ διαστήματι. πῶς γὰρ τοῦτο κινήσεται τὸ κινούμενον; ἆρά γε ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ; ἀλλ’ ἐπεὶ καὶ τὸ διπλοῦν ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ διήνυεν, ἔσται τὸ ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ κινούμενον ταχύ τε ἅμα καὶ βραδύ, ᾗ μὲν διδακτυλιαῖον ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ ἀνύει, ταχύ, ᾗ δ’ ἐν τῷ ἴσω δακτυλιαῖον διέρχεται, βραδύ. εἰ δὲ ἐν ἐλάττονι ἀμεροῦς χρόνου ἀνύει τὸν πέμπτον δάκτυλον, μεριστός ἐστιν ὁ ἀμερὴς χρόνος· ὅπερ οὐ θέλουσιν.
M 10.159
ועוד, אם הנע משלים בבת אחת מרווח שלם הניתן לחלוקה בזמן חסר חלקים, דבר־מה ייעצר בלי סיבה, כפי שנראה. אך דבר אינו נעצר בלי סיבה; לכן התנועה אינה מתרחשת בדרך זו.
M 10.159
Καὶ μὴν εἰ ἐν ἀμερεῖ χρόνῳ τὸ κινούμενον ὑφ’ ἕν ἄθρουν μεριστὸν ἀνύει διάστημα, στήσεταί τι ἀναιτίως, ὡς παραστήσομεν· οὐχὶ δέ γε ἵσταταί τι ἀναιτίως· οὐκ ἄρα κατὰ τοῦτον τὸν τρόπον γίνεται ἡ κίνησις.
M 10.160
נניח מרווח אנכי בן עשר אמות וגוף כבד, כגון כדור עופרת, העובר את כולו מלמעלה למטה בזמן מזערי אחד. נוסיף למרווח עוד אמה, כך שיהיה בן אחת־עשרה אמות, ונשחרר שוב את הכדור מן הקצה.
M 10.160
ἔστω γὰρ ὄρθιόν τι διάστημα, οἷον δεκάπηχυ, καὶ βαρύ τι σῶμα, οἱονεὶ μολιβῆ σφαῖρα, ἐν ἑνὶ ἐλαχίστῳ χρόνῳ ἀνυέτω ὅλον τοῦτο τὸ διάστημα ἄνωθεν κάτω. ἀλλὰ καὶ προστιθέσθω τούτω τῷ διαστήματι ἄλλο πηχυαῖον διάστημα, ὥστε ὅλον γίνεσθαι ἑνδεκάπηχυ, ἀφιέσθω τε πάλιν ἀπὸ τοῦ ἄκρου ἡ σφαῖρα.
M 10.161
בהגיעו לסוף האמה העשירית ולתחילת האחת־עשרה, הוא ייעצר או יעבור גם אותה. עצירתו אבסורדית: גוף כבד כזה הנע באוויר כשדבר אינו בולמו ייעצר בהכרח בלי סיבה, וזה אבסורדי.
M 10.161
οὐκοῦν φθάσασα ἐπὶ τὸ πέρας μὲν τοῦ δεκάτου πήχεως ἀρχὴν δὲ τοῦ ἑνδεκάτου ἢ στήσεται ἢ καὶ τοῦτον διελεύσεται, φημὶ δὲ τὸν ἑνδέκατον πῆχυν. ἀλλὰ τὸ μὲν στῆναι ἄτοπον· βαρὺ γὰρ οὕτω σῶμα καὶ δι’ ἀέρος φερόμενον καὶ μηδενὸς ἀντικόπτοντος, εἰ στήσεται, πάντως ἀναιτίως στήσεται, ὅπερ ἦν ἄτοπον.
M 10.162
ואם ימשיך לנוע, מאחר שהוא עובר את עשר האמות בזמן חסר חלקים אחד, יעבור את האמה הנותרת, באותה תנועה, בעשירית הזמן חסר החלקים. כך הזמן חסר החלקים לא רק שאינו חסר חלקים אלא נחלק לעשרה.
M 10.162
εἰ δὲ κινήσεται, ἐπεὶ τὸ ὅλον δεκάπηχυ διάστημα ἐν ἑνὶ ἀμερεῖ διέρχεται χρόνῳ, τὸ λειπόμενον πηχυαῖον διάστημα τῆς αὐτῆς οὔσης κινήσεως ἐν δεκάτῳ μέρει τοῦ ἀμεροῦς χρόνου διελεύσεται, ὥστε τὸν ἀμερῆ χρόνον πρὸς τῷ μὴ εἶναι ἀμερῆ ἔτι καὶ εἰς δέκα μέρη τετμῆσθαι.
M 10.163
ועוד, אם הנע משלים מרווח שלם הניתן לחלוקה בזמן אחד חסר חלקים, הוא יהיה בהכרח באותו זמן בכל חלקי המרווח. ואם כך, הוא לא עבר את המרווח אלא תפס אותו כולו; וזה אבסורדי.
M 10.163
Καὶ μὴν εἰ τὸ κινούμενον ἐν ἑνὶ ἀμερεῖ χρόνῳ ὅλον ἀνύει μεριστὸν διάστημα, ἐξ ἀνάγκης ἐν ἑνὶ καὶ τῷ αὐτῷ χρόνῳ ἐν πᾶσι γενήσεται τοῖς τοῦ διαστήματος μέρεσιν. εἰ δὲ ἐν ἑνὶ καὶ τῷ αὐτῷ χρόνῳ ἐν πᾶσι γενήσεται τοῖς τοῦ διαστήματος μέρεσιν, οὐκ ἔσται κεκινημένον τὸ κινούμενον ἀλλὰ ἐπεσχηκός· ὅπερ ἄτοπον.
M 10.164
לכן הנע אינו עובר מרווח הניתן לחלוקה בזמן אחד חסר חלקים, שהרי אז יהיה אותו דבר באותו זמן חם וקר, מואר וחשוך. נניח מרווח בן שתי אמות, שאמה אחת בו לוהטת והאחרת מקוררת.
M 10.164
οὐ τοίνυν ἐν ἑνὶ καὶ ἀμερεῖ χρόνῳ κινεῖται τὸ κινούμενον μεριστὸν διάστημα, ἐπεὶ ἔσται τὸ αὐτὸ ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ θερμόν τε καὶ ψυχρόν, πεφωτισμένον τε καὶ ἀφώτιστον. ὑποκείσθω γὰρ διπηχυαῖον διάστημα, καὶ τούτου ὁ μὲν ἕτερος πῆχυς πεπυρακτώσθω, ὁ δ’ ἕτερος ἐψύχθω.
M 10.165
אם הנע תופס את כל המרווח בזמן אחד חסר חלקים, בהיותו על האמה הלוהטת הוא יתחמם ובהיותו על המקוררת יתקרר. אך הוא נמצא באותו זמן על הלוהטת ועל המקוררת; לכן יהיה באותו זמן גם חם וגם קר.
M 10.165
εἰ δὴ τὸ κινούμενον ἐν ἑνὶ καὶ τῷ αὐτῷ ἀμερεῖ χρόνῳ τὸ ὅλον τοῦτο ἐπιλαμβάνει διάστημα, ὅτε μὲν κατὰ τοῦ πεπυρακτωμένου πήχεώς ἐστιν, ἔσται πεπυρακτωμένον, ὅτε δὲ κατὰ τοῦ ἐψυγμένου, ἐψυγμένον. γίνεται δὲ κατὰ τὸν αὐτὸν χρόνον ἔν τε τῷ πεπυρακτωμένῳ καὶ τῷ ἐψυγμένῳ· τὸ αὐτὸ ἄρα κατὰ τὸν αὐτὸν χρόνον ἔσται θερμόν τε ἄμα καὶ ψυχρόν·
M 10.166
דבר זה בלתי־אפשרי. באותה דרך אפשר להראות שיהיה בעת ובעונה אחת מואר וחשוך, וגם זה מנוגד למה שנגלה. נוסף על כך נצטרך לומר שהנע עבר באותו זמן מרווח בכל גודל שנניח.
M 10.166
ὃ τῶν ἀδυνάτων ὑπῆρχεν. οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ κατὰ τὴν αὐτὴν ἔφοδον ἔσται διδάσκειν, ὅτι ὑφ’ ἓν ταὐτὸ ἔσται καὶ πεφωτισμένον καὶ ἀφώτιστον· ὅ καὶ αὐτὸ παρὰ τὴν ἐνάργειαν. Πρὸς τούτοις δεήσει ἐν τῷ αὐτῷ χρόνῳ, ὁπηλίκον ἄν τις ὑποθῆται διάστημα, κεκινῆσθαι λέγειν τὸ κινούμενον.
M 10.167
נניח מרווח בן ארבע אצבעות המחולק לשמונה חלקים, ולבהירות נקרא לראשון Α, לשני Β, לשלישי Γ וכן הלאה. אם הנע עובר בזמן אחד מרווח הניתן לחלוקה, בזמן שבו הוא עובר את ΑΒ יוכל לעבור גם את ΒΓ; ואם <כך>, באותו זמן גם את ΓΔ, וכך עד אינסוף. לכן בזמן אחד חסר חלקים יעבור את כל מרחק הארץ.
M 10.167
οἷον ἔστω τετραδακτυλιαῖον διάστημα, καὶ διῃρήσθω εἰς ὀκτὼ μέρη, εὐσήμου τε χάριν διδασκαλίας τὸ μὲν πρῶτον αὐτοῦ μέρος καλείσθω Α, τὸ δὲ δεύτερον Β, τὸ δὲ τρίτον Γ, καὶ κατὰ τὰ ἑξῆς ὁμοίως. εἰ δὴ τὸ κινούμενον ἐν ἑνὶ καὶ τῷ αὐτῷ χρόνῳ μεριστὸν ἀνύει διάστημα, ἐν ᾧ χρόνῳ κινεῖται τὸ ΑΒ διάστημα, ἐν τῷ αὐτῷ δυνήσεται κινεῖσθαι τὸ ΒΓ διάστημα. ἀλλ’ εἰ <τοῦτο> ἐν τῷ αὐτῷ κινήσεται καὶ ΓΔ, καὶ οὕτω μέχρις ἀπείρου, ὥστε ἐν ἑνὶ καὶ ἀμερεῖ χρόνῳ κινήσεται τὸ ὅλον τῆς γῆς διάστημα.
M 10.168
אם התנועה אינה נשמרת כאשר החלוקה היא עד אינסוף, כאשר היא מסתיימת בחסר־החלקים, ואף כאשר דברים אחדים מתחלקים עד אינסוף ואחרים מסתיימים בחסר־החלקים, יש לומר שאין תנועה. מכאן השׁעיית השיפוט, בשל שוויון־הכוח בין מה שנגלה ובין הטיעונים המתנגדים לו. <ג׳> האם יש זמן
M 10.168
Εἰ οὖν μήτε εἰς ἄπειρον οὔσης τῆς τομῆς μήτε εἰς ἀμερὲς τῆς καταλήξεως, μήτε τινῶν μὲν εἰς ἄπειρον τεμνομένων, τινῶν δὲ εἰς ἀμερὲς καταληγόντων, σῴζεται ἡ κίνησις, ῥητέον μηδὲν εἶναι κίνησιν. οἷς ἕπεται ἡ ἐποχὴ διά τε τὴν τῆς ἐναργείας καὶ διὰ τὴν τῶν ἀντικειμένων αὐτῇ λόγων ἰσοσθένειαν. <γ΄> εἰ ἔστι χρόνος
M 10.169
התנועה כרוכה בשלושה דברים, כפי שאמרתי (§ 121): הגוף הנע, המקום שבו הוא נע והזמן שבו התנועה מתבצעת. לאחר שעוררנו קשיים על הגוף ועל המקום, ננסה לחקור גם את הזמן; אולי גם הדיון בו יימצא חסר מוצא, הן לפילוסופים של הטבע המניחים שהעולם נצחי הן לאומרים שהתהווה בזמן כלשהו.
M 10.169
Τῆς κινήσεως τριῶν οὐσιῶν, ὡς προεῖπον (§ 121), ἐχομένης, σώματός τε τοῦ κινουμένου καὶ τόπου τοῦ ἐν ᾧ κινεῖται καὶ χρόνου καθ’ ὃν ἡ κίνησις συντελεῖται, ἐπεὶ τό τε σῶμα καὶ τὸν τόπον ἠπορήσαμεν, πειρασόμεθα καὶ περὶ χρόνου ζητεῖν· τάχα γὰρ καὶ περὶ τούτου ὁ λόγος ἄπορος φανεῖται τοῖς τε αἰώνιον ὑποτιθεμένοις εἶναι τὸν κόσμον φυσικοῖς καὶ τοῖς ἀπό τινος χρόνου λέγουσιν αὐτὸν συνεστάσθαι.
M 10.170
אחדים (Stoic. fr. II 513 Arn.) אומרים שהזמן הוא מרווח תנועת העולם, ואחרים שהוא תנועת העולם עצמה. אך לפי שתי הדעות אין זמן. אם מרווח התנועה והתנועה אינם דבר מלבד הנע, הזמן, בהיותו מרווח התנועה הקוסמית או התנועה הקוסמית עצמה, לא יהיה דבר מלבד העולם הנע; הזמן יהיה העולם הנתון במצב מסוים.
M 10.170
καὶ δή τινές (Stoic. fr. II 513 Arn.) φασι χρόνον εἶναι διάστημα τῆς τοῦ κόσμου κινήσεως, οἱ δὲ αὐτὴν τὴν τοῦ κόσμου κίνησιν. οὔτε δὲ κατὰ τοὺς πρώτους οὔτε κατὰ τοὺς δευτέρους γίνεταί τις χρόνος. εἴπερ γὰρ τὸ διάστημα τῆς κινήσεως καὶ ἡ κίνησις οὐδέν ἐστι παρὰ τὸ κινούμενον, ὁ χρόνος τῆς κοσμικῆς κινήσεως διάστημα καθεστὼς ἢ ἰδιαίτερον κοσμικὴ κίνησις οὐδὲν ἔσται παρὰ τὸν κινούμενον κόσμον, ἀλλὰ κόσμος πως ἔχων γενήσεται ὁ χρόνος·
M 10.171
וזה אבסורדי. ועוד, אפשר לתפוס את תנועת העולם כנעדרת בזמן כלשהו; לכן <הזמן> אינו יכול להיות תנועת העולם.
M 10.171
ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον. καὶ ἄλλως· τὴν μὲν κίνησιν τοῦ κόσμου ἐνδέχεται νοεῖν κατά τινα χρόνον μὴ οὖσαν, ὥστ’ οὐκ ἂν εἴη τοῦ κόσμου κίνησις <ὁ> χρόνος.
M 10.172
ועוד, כל תנועה מתרחשת בזמן, ולכן גם תנועת העולם תתרחש בזמן. אך הזמן אינו מתרחש בזמן: הוא יתרחש בעצמו או בזמן אחר. לא בעצמו, כי אז אותו דבר יהיה אחד ושניים; ולא זמן אחד באחר, כי ההווה אינו מתרחש בלא־הווה והלא־הווה אינו מתרחש בהווה. לכן אין לומר שהזמן הוא תנועת העולם.
M 10.172
καὶ ἄλλως· πᾶσα κίνησις ἐν χρόνῳ γίνεται, διὸ καὶ ἡ τοῦ κόσμου κίνησις ἐν χρόνῳ γενήσεται. ὁ δὲ χρόνος ἐν χρόνῳ οὐ γίνεται· ἤτοι γὰρ ἐν αὑτῷ γενήσεται ἢ ἐν ἄλλῳ ἢ ἄλλοις. οὔτε δὲ ἐν αὐτῷ γένοιτ’ ἄν (ἔσται γὰρ ὁ αὐτὸς καὶ εἷς καὶ δύο), οὔτε ἕτερος ἐν ἑτέρῳ διὰ τὸ μήτε τινὰ τῶν ἐνεστώτων γίνεσθαι ἐν τῷ μὴ ἐνεστῶτι μήτε τινὰ τῶν μὴ ἐνεστώτων ἐν τῷ ἐνεστῶτι. τοίνυν οὐδὲ διὰ τοῦτο ῥητέον κόσμου κίνησιν εἶναι τὸν χρόνον.
M 10.173
כשם שהתנועה מתרחשת בזמן כך גם המנוחה; אך איש אינו אומר שהמנוחה היא הזמן, ולכן גם אין להכריז שתנועת העולם היא הזמן. תנועת העולם תמיד זהה, ואילו הזמן אינו תמיד זהה אלא נאמר פעם שווה ופעם בלתי־שווה, וכשאינו שווה — פעם ארוך ופעם קצר. לכן תנועת העולם והזמן שונים.
M 10.173
πάλιν ὥσπερ ἡ κίνησις ἐν χρόνῳ γίνεται, οὕτω καὶ ἡ μονή· ἀλλ’ ὃν τρόπον οὐδεὶς λέγει τὴν μονὴν εἶναι χρόνον, οὕτως οὐδὲ τὴν τοῦ κόσμου κίνησιν δεόντως χρόνον ἀποφαίνεται. ἥ τε τοῦ κόσμου κίνησις διὰ παντός ἐστιν ἡ αὐτή, ὁ δὲ χρόνος οὐ διὰ παντός ἐστιν ὁ αὐτός, ἀλλ’ ὁτὲ μὲν ὁ αὐτὸς λέγεται, ὁτὲ δὲ ἄνισος· καὶ ὅτε ἄνισος, ὁτὲ μὲν πλείων, ὁτὲ δὲ ἐλάττων. ἕτερον ἄρα ἐστὶν ἡ τοῦ κόσμου κίνησις καὶ ἕτερον ὁ χρόνος.
M 10.174
מי שביטלו את תנועת העולם אך סברו שהארץ נעה, כגון אנשי אריסטרכוס המתמטיקאי, עדיין יכולים לתפוס זמן. לכן הזמן שונה מתנועת העולם ואינו זהה לה.
M 10.174
οἵ γε μὴν τὴν τοῦ κόσμου κίνησιν ἀνελόντες, τὴν δὲ γῆν κινεῖσθαι δοξάσαντες, ὡς οἱ περὶ Ἀρίσταρχον τὸν μαθηματικόν, οὐ κωλύονται νοεῖν χρόνον. τοίνυν ἕτερον εἶναι λεκτέον τὸν χρόνον καὶ οὐ ταὐτὸν τῇ τοῦ κόσμου κινήσει.
M 10.175
החיים במערות תת־קרקעיות חשוכות והעיוורים מלידה אינם תופסים את תנועת העולם, אך בישיבה, בקימה ובהליכה הם משיגים את הזמן שבו ביצעו את שלושתן: זמן רב יותר לשלוש, פחות לשתיים והפחות ביותר לאחת. אם אפשר לתפוס זמן בלי לתפוס את הסיבוב השמימי, הסיבוב והזמן שונים.
M 10.175
οἵ τε ἐν καταγείοις τισὶ καὶ ἀλαμπέσι σπηλαίοις βιοτεύοντες καὶ οἱ ἐκ γενετῆς πηροὶ τῆς μὲν τοῦ κόσμου κινήσεως ἔννοιαν οὐκ ἔχουσιν, καθίσαντες δὲ καὶ ἀναστάντες καὶ περιπατήσαντες ἔννοιαν χρόνου λαμβάνουσι τοῦ ἐν ᾧ τὰ τρία ταῦτα ἐνήργησαν, καὶ πλείονος μὲν τοῦ ἐν ᾧ τὰ τρία, ἐλάσσονος δὲ τοῦ ἐν ᾧ τὰ δύο, ἐλαχίστου δὲ τοῦ ἐν ᾧ τὸ ἕν. εἰ δὲ δυνατὸν νοῆσαι χρόνον μὴ νοοῦντας τὴν οὐράνιον περιφοράν, ἕτερόν ἐστιν αὕτη καὶ ἕτερον ὁ χρόνος.
M 10.176
אריסטו (Phys. 219 b 2) אמר שהזמן הוא מספרם של הקודם והמאוחר בתנועה. אם כך, כלומר הוא זכירה משותפת של הקודם והמאוחר בתנועה, הדבר הנח והנייח לא יהיה בזמן. ואם הנייח נמצא בזמן, והזמן הוא מספר הקודם והמאוחר בתנועה, הדבר הנח בזמן יהיה גם נע; וזה בלתי־אפשרי.
M 10.176
Ἀριστοτέλης (Phys. 219 b 2) δὲ χρόνον ἔφασκεν εἶναι ἀριθμὸν τοῦ ἐν κινήσει πρώτου καὶ ὑστέρου. εἰ δὲ τοῦτό ἐστιν ὁ χρόνος, συμμνημόνευσίς τις τοῦ ἐν κινήσει πρώτου καὶ ὑστέρου, τὸ ἠρεμοῦν καὶ ἀκινητίζον οὐκ ἔσται ἐν χρόνῳ. ἢ εἴπερ ἐστὶν ἐν χρόνῳ τὸ ἀκινητίζον, ὁ δὲ χρόνος ἐστὶν ἀριθμὸς τοῦ ἐν κινήσει πρώτου καὶ ὑστέρου, ἔσται τὸ ἐν χρόνῳ ἠρεμοῦν καὶ κινούμενον· ὅπερ ἀδύνατον.
M 10.177
לכן סטרטון הפיזיקאי התרחק ממושג זה ואמר שהזמן הוא מידת כל תנועה ומנוחה. הוא נלווה לכל הנעים בזמן תנועתם ולכל הנייחים בזמן מנוחתם, ולכן כל המתרחש מתרחש בזמן.
M 10.177
διόπερ Στράτων ὁ φυσικὸς ἀποστὰς τῆσδε τῆς ἐννοίας ἔλεγε χρόνον ὑπάρχειν μέτρον πάσης κινήσεως καὶ μονῆς· παρήκει γὰρ πᾶσι τοῖς κινουμένοις, ὅτε κινεῖται, καὶ πᾶσι τοῖς ἀκινήτοις, ὅτε ἀκινητίζει, καὶ διὰ τοῦτο πάντα τὰ γινόμενα ἐν χρόνῳ γίνεται.
M 10.178
אך אולי דברים רבים מאוד מתנגדים גם לכך. עתה די לומר שמה שמודד את התנועה או המנוחה מתרחש בזמן ואינו הזמן. אם כך, הזמן אינו המודד את התנועה והמנוחה, שהרי זמן אינו מתרחש בזמן.
M 10.178
μήποτε δὲ πάμπολλά ἐστι καὶ τὰ τούτῳ μαχόμενα· αὔταρκες δὲ νῦν ἐκεῖνο λέγειν, ὅτι τὸ μετροῦν τὴν κίνησιν ἢ τὴν μονὴν ἐν χρόνῳ γίνεται καὶ οὐκ ἔστι χρόνος. εἰ δὲ τοῦτο, οὐκ ἂν εἴη τὸ μετροῦν τὴν κίνησιν καὶ τὴν μονὴν ὁ χρόνος· ἐν χρόνῳ γὰρ οὐ γίνεται χρόνος.
M 10.179
ועוד, אם הזמן הוא מידת התנועה והמנוחה משום שהוא מקביל לתנועה כתנועה ולמנוחה כמנוחה, ומאחר שגם התנועה והמנוחה מקבילות לזמן, הזמן אינו מידת התנועה והמנוחה יותר משהתנועה והמנוחה הן מידת הזמן.
M 10.179
ἄλλως τε· εἰ διὰ τοῦτο μέτρον τῆς κινήσεως καὶ τῆς μονῆς ἐστιν ὁ χρόνος, ἐπεὶ ἀντιπαρήκει τῇ τε κινήσει ἐφ’ ὅσον ἐστὶ κίνησις καὶ τῇ μονῇ ἐφ’ ὅσον ἐστὶ μονή, ἐπεὶ πάλιν ἡ κίνησις καὶ ἡ μονὴ ἀντιπαρήκει τῷ χρόνῳ, οὐ μᾶλλον ἔσται χρόνος μέτρον τῆς κινήσεως καὶ τῆς μονῆς ἢ ἡ κίνησις καὶ ἡ μονὴ μέτρον τοῦ χρόνου.
M 10.180
ואולי מוטב היה לומר דווקא זאת: הזמן קשה לתפיסה, ואילו התנועה והמנוחה קלות להבחנה; ואין להשיג את הקל לתפיסה מתוך הקשה אלא להפך.
M 10.180
καὶ τοῦτο τάχα βέλτιον ἦν εἰπεῖν· ὁ μὲν γὰρ χρόνος δυσθεώρητόν τι ἐστίν, ἡ δὲ κίνησις καὶ ἡ μονὴ εὐσύνοπτον, ληφθείη δ’ ἂν οὐκ ἐκ τοῦ δυσθεωρήτου τὸ εὐθεώρητον, ἀλλ’ ἀνάπαλιν.
M 10.181
נראה שגם הפילוסופים אנשי אפיקורוס (p. 352, 32 Us.) ודמוקריטוס (A 72 Diels) מייחסים לזמן מושג כזה: ׳הזמן הוא רושם דמוי־יום ודמוי־לילה׳. גם לפיו טבע הזמן חסר מוצא. אם היום והלילה מתגלים כחסרי קיום, נובע שהרושם דמוי־היום אינו זמן או שהוא עצמו חסר קיום.
M 10.181
Δοκεῖ δὲ καὶ εἰς τοὺς περὶ Ἐπίκουρον (p. 352, 32 Us.) καὶ Δημόκριτον (A 72 Diels) φυσικοὺς τοιαύτη τις ἀναφέρεσθαι τοῦ χρόνου νόησις “χρόνος ἐστὶν ἡμεροειδὲς καὶ νυκτοειδὲς φάντασμα”, καθ’ ἣν πάλιν ἄπορός ἐστιν ἡ [περὶ] τοῦ χρόνου φύσις. εἰ γὰρ ἀνυπόστατος δείκνυται ἡ ἡμέρα καὶ ἡ νύξ, ἀκολουθεῖ καὶ τὸ ἡμεροειδὲς φάντασμα μὴ εἶναι χρόνον ἢ ἀνυπόστατον ὑπάρχειν.
M 10.182
היום במובנו המדויק, בן שתים־עשרה השעות, מן הזריחה עד השקיעה, נראה בחקירה כחסר קיום. כשהשעה הראשונה קיימת, אחת־עשרה האחרות עדיין אינן; וכשרוב השעות אינן, אין יום.
M 10.182
ἡμέρα γὰρ ἡ καὶ ἰδιαίτερον νοουμένη καὶ δωδεκάωρος, τουτέστιν ἡ ἀπὸ ἀνατολῆς μέχρι δύσεως, σκεψαμένοις ἡμῖν ἀνυπόστατος φαίνεται. ὅτε γὰρ ἡ πρώτη ὑφέστηκεν ὥρα, οὔπω αἱ ἕνδεκα ὑφεστᾶσιν· τῶν δέ γε πλειόνων ὡρῶν μὴ οὐσῶν οὐκ ἂν εἴη ἡμέρα.
M 10.183
וכשהשעה השנייה הווה, הראשונה כבר אינה ועשר הנותרות עדיין אינן; לכן, כשרוב השעות אינן, גם אז אין יום. תמיד קיימת שעה אחת בלבד, והיום אינו שעה אחת; לכן אין יום.
M 10.183
καὶ πάλιν· ὅτε ἡ δευτέρα ἐνέστηκεν ὥρα, ἡ μὲν πρώτη οὐκέτ’ ἔστιν, αἱ δὲ λειπόμεναι δέκα οὔπω εἰσίν, διὸ τῶν πλειόνων μὴ οὐσῶν ὡρῶν οὐδ’ οὕτως ἔσται ἡ ἡμέρα. πάντοτε οὖν μιᾶς ὥρας ὑφεστώσης, τῆς δὲ ἡμέρας μιᾶς ὥρας μὴ οὔσης, οὐκ ἂν εἴη τις ἡμέρα.
M 10.184
ואף השעה האחת אינה קיימת. היא נתפסת במובן רחב ומורכבת מחלקים רבים, שאחדים עדיין אינם ואחרים כבר אינם; לכן גם המורכב מהם חסר קיום. אם אין שעה, יום ואף, במקביל, לילה, הזמן לא יהיה רושם דמוי־יום או דמוי־לילה.
M 10.184
καὶ μὴν οὐδὲ ἡ μία ὥρα ὑφέστηκεν· κατὰ πλάτος γὰρ νοεῖται, ἐκ πλειόνων τε καὶ αὐτὴ συνέστηκε μοιρῶν, ὧν αἱ μὲν οὐδέπω εἰσίν, αἱ δὲ οὐκέτι, ὥστε καὶ τὸ σύνθετον ἐξ αὐτῶν ἀνυπόστατον γίνεσθαι. εἰ δὲ μήτε ὥρα τις ἐστὶ μήτε ἡμέρα μήτε κατὰ τὸ ἀνάλογον νύξ, οὐδὲ χρόνος ἔσται ἡμεροειδὲς ἢ νυκτοειδὲς φάντασμα.
M 10.185
׳יום׳ נאמר בשני מובנים: האחד הוא המורכב משתים־עשרה שעות, והאחר הוא האוויר המואר בידי השמש. לכן אנשי אפיקורוס אומרים שהזמן הוא רושם היום המורכב משעות או רושם היום כאוויר המואר בשמש.
M 10.185
καὶ μὴν ἡμέρα λέγεται διχῶς, καθ’ ἕνα μὲν τρόπον ἡ ἐκ τῶν δώδεκα ὡρῶν συνεστῶσα, καθ’ ἕτερον δὲ ὁ πεφωτισμένος ἐξ ἡλίου ἀήρ. ἤτοι οὖν τῆς ἐκ τῶν ὡρῶν συνεστώσης ἡμέρας φάντασμα εἶναι λέγουσιν οἱ περὶ τὸν Ἐπίκουρον τὸν χρόνον, ἢ τῆς ὡς πεφωτισμένου ἀέρος ἐξ ἡλίου.
M 10.186
הם אינם יכולים לומר שהזמן הוא רושם היום המורכב משעות, שכן היום בן שתים־עשרה השעות הוא עצמו זמן.
M 10.186
ἀλλὰ τῆς μὲν ἐκ τῶν ὡρῶν συνεστώσης ἡμέρας οὐκ ἂν εἴπαιεν φάντασμα εἶναι τὸν χρόνον· αὕτη γὰρ αὐτὴ ἡ ἡμέρα χρόνος ἐστί, φημὶ δὲ τὴν δωδεκάωρον,
M 10.187
לכן אם רושמו נתפס כזמן, הזמן יהיה רושם של זמן; וזה בלתי־מתקבל על הדעת. אין לומר אפוא שרושם היום בן שתים־עשרה השעות הוא זמן. ואף לא רושם היום כאוויר מואר, שכן יום זה מתרחש בזמן; ואם הרושם שלנו ממנו הוא זמן, יום זה יתרחש בתוך רושמנו — דבר גרוע מן הראשון.
M 10.187
διόπερ εἰ τὸ φάντασμα ταύτης χρόνος νοεῖται, ἔσται ὁ χρόνος τοῦ χρόνου φάντασμα· ὅπερ ἦν ἀπεμφαῖνον. τοίνυν οὐ λεκτέον τὸ τῆς δωδεκαώρου ἡμέρας φάντασμα χρόνον ὑπάρχειν. καὶ μὴν οὐδὲ τὸ τῆς ὡς πεφωτισμένου ἀέρος ἡμέρας φάντασμα· αὕτη γὰρ ἐν χρόνῳ γίνεται, καὶ διὰ τοῦτο εἰ χρόνος ἐστὶ τὸ ταύτης τῆς ἡμέρας ἡμέτερον φάντασμα, ἐν τῷ ἡμετέρῳ φαντάσματι γενήσεται ἡ τοιαύτη ἡμέρα. ὃ πολλῷ τοῦ πρώτου χεῖρόν ἐστιν.
M 10.188
לאחר כיליון העולם לפי אפיקורוס אין יום או לילה, ולכן אין רושם יומי או לילי. אך אבסורדי לומר שלאחר כיליון העולם אין זמן; הן ׳כלה אי־פעם׳ הן ׳כָּלֶה׳ מציינים זמנים. לכן הזמן שונה מן הרושם היומי או הלילי. כך הועלה הקושי בקיום הזמן מתוך מושגו.
M 10.188
φθαρέντος τε τοῦ κόσμου κατὰ Ἐπίκουρον οὔτε ἡμέρα ἔστιν οὔτε νύξ, διὰ δὲ τοῦτο οὔτε ἡμερήσιον οὔτε νυκτερήσιον φάντασμα. ἄτοπον δ’ ἦν φθαρέντος τοῦ κόσμου λέγειν μὴ εἶναι χρόνον· καὶ γὰρ τὸ ποτὲ ἐφθάρθαι καὶ τὸ φθείρεσθαι χρόνων ἐστὶν ἐμφατικά. εἰ δὲ τοῦτο, ἕτερον μέν ἐστιν ὁ χρόνος, διάφορον δὲ τὸ ἡμερήσιον ἢ νυκτερήσιον φάντασμα. Ἐκ μὲν οὖν τῆς ἐπινοίας οὕτως ἡ τοῦ χρόνου ὕπαρξις ἠπορήσθω·
M 10.189
אפשר לבסס את המבוקש גם בטיעון ישיר. אם יש זמן, הוא סופי או אינסופי; אך אינו סופי ואינו אינסופי, כפי שנראה; לכן אין זמן. אם הזמן סופי, היה פעם זמן שבו לא היה זמן, ויהיה פעם זמן שבו לא יהיה זמן. אך שתי האמירות אבסורדיות, שכן ׳היה פעם׳ ו׳יהיה פעם׳ מציינים זמנים שונים, כפי שאמרתי (§ 188). לכן הזמן אינו סופי.
M 10.189
πάρεστι δὲ καὶ προηγουμένῳ λόγῳ τὸ προκείμενον κατασκευάζειν. εἴπερ γὰρ ἔστι χρόνος, ἤτοι πεπέρασται ἢ ἄπειρός ἐστιν· οὔτε δὲ πεπέρασται, ὡς παραστήσομεν, οὔτε ἄπειρός ἐστιν, ὡς διδάξομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τι χρόνος. εἰ γὰρ πεπέρασται ὁ χρόνος, ἦν ποτὲ χρόνος, ὅτε [ὁ] χρόνος οὐκ ἦν, καὶ ἔσται ποτὲ χρόνος, ὅτε οὐκ ἔσται χρόνος. ἄτοπον δέ γε ἢ τὸ γεγονέναι ποτὲ χρόνον, ὅτε χρόνος οὐκ ἦν, ἢ τὸ ἔσεσθαί ποτε χρόνον, ὅτε χρόνος οὐκ ἔσται· καὶ γὰρ τὸ ποτὲ γεγονέναι καὶ τὸ ἔσεσθαι, καθὼς προεῖπον (§ 188), διαφερόντων χρόνων ἐστὶν ἐμφατικά. οὐ τοίνυν πεπέρασται ὁ χρόνος.
M 10.190
ואף אינו אינסופי. יש בו עבר ועתיד. כל אחד מהם קיים או אינו קיים. אם אינם קיימים, הזמן סופי; ואם הוא סופי, נשאר הקושי המקורי — שהיה זמן שבו לא היה זמן ושיהיה זמן שבו לא יהיה זמן.
M 10.190
καὶ μὴν οὐδὲ ἄπειρός ἐστιν. ἔστι γάρ τι αὐτοῦ τὸ μὲν [τι] παρῳχημένον, τὸ δὲ μέλλον. ἤτοι οὖν ἑκάτερος τούτων τῶν χρόνων ἔστιν ἢ οὐκ ἔστιν. καὶ εἰ μὲν οὐκ ἔστιν, αὐτόθεν πεπέρασται ὁ χρόνος, καὶ εἰ πεπέρασται, μένει τὸ ἀρχῆθεν ἄπορον, τὸ γεγονέναι ποτὲ χρόνον, ὅτε χρόνος οὐκ ἦν, καὶ τὸ ἔσεσθαί ποτε χρόνον, ὅτε χρόνος οὐκ ἔσται.
M 10.191
ואם שניהם קיימים — העבר והעתיד — הם קיימים בהווה. בהיותם בהווה, העבר והעתיד יהיו בזמן הנוכחי. אך אבסורדי לומר שהעבר והעתיד נתפסים בזמן ההווה. לכן הזמן אינו אינסופי. ואם אינו סופי ואינו אינסופי, אינו קיים כלל.
M 10.191
εἰ δὲ ἔστιν ἑκάτερος, φημὶ δὲ ὅ τε παρῳχημένος καὶ ὁ μέλλων χρόνος, ἐν τῷ παρόντι ἔσται. ἐν τῷ παρόντι δὲ ὑπάρχων, ἐν τῷ ἐνεστῶτι γενήσεται χρόνῳ ὅ τε παρῳχημένος καὶ ὁ μέλλων. ἄτοπον δὲ τὸν παρῳχημένον καὶ τὸν μέλλοντα λέγειν κατὰ τὸν ἐνεστῶτα χρόνον νοεῖσθαι. τοίνυν οὐδ’ ἄπειρός ἐστιν ὁ χρόνος. εἰ δὲ μήτε πεπερασμένος νοεῖται μήτ’ ἄπειρος, οὐδ’ ὅλως ἔστιν.
M 10.192
מה שמורכב מדברים שאינם קיימים יהיה חסר קיום. הזמן אמור להיות מורכב מן העבר שכבר אינו ומן העתיד שעדיין אינו; לכן הזמן חסר קיום.
M 10.192
τό τε μὴν ἐξ ἀνυπάρκτων συνεστὼς ἀνύπαρκτον ἔσται, ὁ δέ γε χρόνος ἐξ ἀνυπάρκτων ἀξιοῦται συνεστάναι τοῦ παρῳχημένου μηκέτ’ ὄντος καὶ τοῦ μέλλοντος μήπω ὄντος· ἀνύπαρκτος ἄρα ἐστὶν ὁ χρόνος.
M 10.193
נוסף על כך, אם יש זמן הוא בלתי־מתחלק או מתחלק; אך אינו יכול להיות בלתי־מתחלק ואף לא מתחלק, כפי שנראה; לכן אין זמן. הזמן אינו חסר חלקים, שכן הוא מתחלק לעבר, להווה ולעתיד.
M 10.193
Πρὸς τούτοις· εἰ ἔστι τι χρόνος, ἤτοι ἀμέριστός ἐστιν ἢ μεριστός· οὔτε δὲ ἀμέριστος εἶναι δύναται, καθὼς ὑπομνήσομεν, οὔτε μεριστός, ὡς καταστησόμεθα· οὐκ ἄρα ἔστι τις χρόνος. ἀμερὴς μὲν οὖν οὐ δύναται τυγχάνειν ὁ χρόνος, ἐπεὶ διαιρεῖται εἴς τε τὸν παρῳχημένον καὶ τὸν ἐνεστῶτα καὶ εἰς τὸν μέλλοντα.
M 10.194
אך גם אינו יכול להיות מתחלק, מפני שכל מתחלק נמדד באמצעות חלק ממנו: אמה נמדדת בטפח, שהוא חלק ממנה, וטפח באצבע, שהיא חלק ממנו. לכן אם הזמן מתחלק, עליו להימדד באמצעות חלק ממנו.
M 10.194
μεριστὸς δὲ οὐκ ἂν ὑπάρχοι διὰ τὸ πᾶν τὸ μεριστὸν ὑπό τινος αὐτοῦ μέρους καταμετρεῖσθαι· οἷον ὁ μὲν πῆχυς ὑπὸ παλαιστοῦ καταμετρεῖται, καὶ ἔστι τοῦ πήχεως μέρος ὁ παλαιστής, ὑπὸ δὲ τοῦ δακτύλου ὁ παλαιστής, καὶ ἔστι μέρος τοῦ παλαιστοῦ ὁ δάκτυλος. τοίνυν εἰ καὶ ὁ χρόνος μεριστός ἐστιν, ὀφείλει πρός τινος αὐτοῦ μέρους καταμετρεῖσθαι.
M 10.195
אך ההווה אינו יכול למדוד את הזמנים האחרים. אם הוא מודד את העבר, ההווה יהיה בזמן העבר וכבר לא יהיה הווה אלא עבר; ואם הוא מודד את העתיד, בהיותו בזמן העתיד יהיה עתיד ולא הווה. גם הזמנים האחרים אינם יכולים למדוד את ההווה, שכן כל אחד מהם, בהיותו בזמן ההווה, יהיה הווה ולא עבר או עתיד.
M 10.195
οὔτε δὲ ὑπὸ τοῦ ἐνεστῶτος ἐνδέχεται τούς ἄλλους χρόνους καταμετρεῖσθαι. εἰ γὰρ ὁ ἐνεστὼς χρόνος καταμετρεῖ τὸν παρῳχημένον, ἔσται ὁ ἐνεστὼς χρόνος κατὰ τὸν παρῳχημένον, γινόμενος δὲ κατὰ τὸν παρῳχημένον οὐκέτι ἔσται ἐνεστώς, ἀλλὰ παρῳχημένος. καὶ εἰ τὸν μέλλοντα καταμετρεῖ ὁ ἐνεστώς, κατ’ αὐτὸν γινόμενος μέλλων ἔσται, ἀλλ’ οὐχὶ ἐνεστώς. ὅθεν οὐδὲ τοῖς ἄλλοις χρόνοις ἐνδέχεται καταμετρεῖν τὸν ἐνεστῶτα· ἑκάτερος γὰρ αὐτῶν κατὰ τοῦτον γενόμενος ἐνεστὼς ἔσται καὶ οὔτε παρῳχημένος οὔτε μέλλων.
M 10.196
אם הזמן חייב להיתפס כמתחלק או כבלתי־מתחלק, ואנו הראינו שאינו זה ואינו זה, יש לומר שאין זמן.
M 10.196
ἀλλ’ εἰ πάντως μεριστὸν ἢ ἀμέριστον δεῖ νοεῖν τὸν χρόνον, ἐδείξαμεν δὲ ἡμεῖς, ὅτι οὔτε μεριστός ἐστιν οὔτε ἀμέριστος, λεκτέον μηδὲν εἶναι τὸν χρόνον.
M 10.197
נוסף על כך, הזמן משולש: חלקו עבר, חלקו הווה וחלקו עתיד. העבר כבר אינו והעתיד עדיין אינו; נותר חלק אחד, ההווה. ההווה הוא חסר חלקים או מתחלק. חסר חלקים אינו יכול להיות, שכן בזמן חסר חלקים לא מתהווה שום דבר הניתן לחלוקה, כפי שאומר טימון (fr. 76 Diels), כגון התהוות, כיליון וכל הדומה להם.
M 10.197
Σὺν τούτοις· ὁ χρόνος τριμερής ἐστιν· τὸ μὲν γάρ τι ἦν αὐτοῦ παρῳχημένον, τὸ δ’ ἐνεστώς, τὸ δὲ μέλλον. τούτων δὲ τὸ μὲν παρῳχημένον οὐκέτ’ ἔστιν, τὸ δὲ μέλλον οὔπω ἔστιν. λείπεται δὲ ἓν εἶναι μέρος ἐνεστηκός. ἤτοι οὖν ὁ ἐνεστηκὼς χρόνος ἀμερής ἐστιν ἢ μεριστός. οὔτε δὲ ἀμερὴς εἶναι δύναται· ἐν ἀμερεῖ γὰρ χρόνῳ οὐδὲν πέφυκε γίνεσθαι μεριστόν, ὡς φησι Τίμων (fr. 76 Diels), οἷον τὸ γίνεσθαι καὶ τὸ φθείρεσθαι καὶ πᾶν ὃ τούτοις ἔοικεν.
M 10.198
אם הוא חסר חלקים, לא תהיה לו התחלה שבה הוא מתחבר לעבר ולא קצה שבו הוא מתחבר לעתיד; מה שיש לו התחלה וקצה אינו בלתי־מתחלק. ואם אין לו התחלה וקצה, גם אין לו אמצע, שכן האמצע נתפס ביחס אליהם. וללא התחלה, קצה ואמצע הוא לא יתקיים כלל.
M 10.198
εἰ δ’ ἀμερής ἐστιν, οὔτε ἀρχὴν ἔξει, ᾗ συνάπτει τῷ παρῳχημένῳ, οὔτε πέρας, ᾧ συνάπτει τῷ μέλλοντι· τὸ γὰρ ἀρχὴν ἔχον καὶ πέρας οὐκ ἀμέριστόν ἐστιν. εἰ δὲ μήτε ἀρχὴν ἔχει μήτε πέρας, οὐδὲ μέσον ἔχει· κατὰ γὰρ τὴν ὡς ταῦτα σύμβλησιν νοεῖται τὸ μέσον. μήτε δὲ ἀρχὴν ἔχων μήτε πέρας μήτε μέσον οὐδ’ ὅλως ἔσται.
M 10.199
אם זמן ההווה מתחלק, הוא מתחלק לזמנים קיימים או לזמנים שאינם קיימים. אם לזמנים שאינם קיימים, כבר לא יהיה זמן; מה שמתחלק לזמנים שאינם קיימים אינו זמן. ואם הוא מתחלק לזמנים קיימים, כבר לא יהיה כולו הווה, אלא חלקו עבר וחלקו עתיד. לכן כבר לא יהיה כולו הווה וקיים, מאחר שחלקו כבר אינו וחלקו עדיין אינו.
M 10.199
εἰ δὲ μεριστός ἐστιν ὁ ἐνεστὼς χρόνος, ἤτοι εἰς τοὺς ὄντας χρόνους μερίζεται ἢ εἰς τοὺς μὴ ὄντας. καὶ εἰ μὲν εἰς τοὺς μὴ ὄντας χρόνους μερίζοιτο, οὐκέτ’ ἔσται χρόνος· τὸ γὰρ εἰς τοὺς μὴ ὄντας χρόνους μεριζόμενον οὐκ ἂν εἴη χρόνος. εἰ δὲ εἰς τοὺς ὄντας χρόνους μερίζεται, οὐκέτι ἔσται ὅλος ἐνεστώς, ἀλλὰ τὶ μὲν αὐτοῦ παρῳχημένον, τὶ δὲ μέλλον. διὰ δὲ τοῦτο οὐκέτι ἔσται ὅλος ἐνεστὼς καὶ ὑπάρχων, τοῦ μὲν μηκέτι ὄντος αὐτοῦ, τοῦ δὲ μήπω ὄντος.
M 10.200
אך אם משלושת הזמנים — עבר, עתיד והווה — הוכח שאף אחד אינו קיים, לא יהיה זמן. האומרים שזמן ההווה הוא קץ העבר וראשית העתיד יוצרים זמן אחד משני זמנים חסרי קיום, וכך הופכים לא רק זמן אחד אלא כל זמן לחסר קיום.
M 10.200
ἀλλ’ εἰ τριῶν ὄντων, παρῳχημένου καὶ μέλλοντος καὶ ἐνεστῶτος, δέδεικται τούτων μηδεὶς ὑπάρχων, οὐκ ἂν εἴη τις χρόνος. Οἱ δὲ λέγοντες τὸν ἐνεστῶτα χρόνον πέρας μὲν εἶναι τοῦ παρῳχημένου, ἀρχὴν δὲ τοῦ μέλλοντος, ἐκ δυεῖν ἀνυπάρκτων χρόνων ἕνα ποιοῦντες, οὐχ ἕνα μόνον, ἀλλὰ καὶ πάντα χρόνον ἀνύπαρκτον ποιοῦσιν.
M 10.201
ועוד, אם ההווה הוא קץ העבר, וקץ העבר עבר יחד עם הדבר שהוא קצו, ההווה כבר לא יהיה קיים, אם אמנם הוא קץ העבר.
M 10.201
ἄλλως τε· εἰ πέρας ἐστὶ τοῦ παρῳχημένου ὁ ἐνεστὼς χρόνος, τὸ δὲ πέρας τοῦ παρῳχημένου συμπαρῴχηκε τῷ οὗ ἐστι πέρας, οὐκέτι ἔσται ὁ ἐνεστὼς χρόνος, εἴπερ πέρας ἐστὶ τοῦ παρῳχημένου.
M 10.202
ושוב, אם ההווה הוא ראשית העתיד, וראשית העתיד עדיין אינה קיימת, ההווה עדיין לא יתקיים. כך יחולו עליו הדברים המנוגדים ביותר: במידה שהוא הווה הוא קיים; במידה שעבר עם העבר כבר אינו; ובמידה שהוא מצוי עם העתיד עדיין אינו. אבסורדי לתפוס אותו זמן כקיים, ככבר־לא־קיים וכעדיין־לא־קיים. לכן גם בדרך זו אין לומר שיש זמן.
M 10.202
καὶ πάλιν, εἰ ἀρχὴ τοῦ μέλλοντός ἐστιν ὁ ἐνεστὼς χρόνος, ἡ δὲ ἀρχὴ τοῦ μέλλοντος οὔπω ἔστιν, ὁ ἐνεστὼς χρόνος οὔπω ὑποστήσεται, καὶ οὕτω τὰ ἐναντιώτατα τούτῳ συμβήσεται· καθὸ μὲν γὰρ ἐνεστώς ἐστιν, ὑπάρξει, καθὸ δὲ συμπαρῴχηκε τῷ παρῳχημένῳ, οὐκέτι ἔσται, καθὸ δὲ μέλλοντι σύνεστιν, οὔπω ἔσται. ἄτοπον δὲ τὸν αὐτὸν χρόνον νοεῖν καὶ ὄντα καὶ μηκέτ’ ὄντα καὶ μήπω ὄντα. τοίνυν οὐδὲ ταύτῃ ῥητέον εἶναί τινα χρόνον.
M 10.203
אפשר לטעון גם כך: אם יש זמן, הוא בלתי־כלה ובלתי־נברא, או כלה ובר־התהוות. אך אינו בלתי־כלה ובלתי־נברא, כפי שיוכח, ואף אינו כלה ובר־התהוות, כפי שנציג; לכן אין זמן. הוא אינו בלתי־כלה ובלתי־נברא, שהרי חלקו עבר, חלקו הווה וחלקו עתיד.
M 10.203
Ἐπακτέον δὲ καὶ οὕτως· εἰ ἔστι τι χρόνος, ἤτοι ἄφθαρτός ἐστι καὶ ἀγένητος ἢ φθαρτὸς καὶ γενητός· οὔτε δὲ ἄφθαρτός ἐστι καὶ ἀγένητος, ὡς δειχθήσεται, οὔτε φθαρτὸς καὶ γενητός, ὡς καὶ τοῦτο παρασταθήσεται· οὐκ ἄρα ἔστι τι χρόνος. ἄφθαρτος μὲν οὖν καὶ ἀγένητος οὐκ ἔστιν, εἰ γε τὸ μέν τι αὐτοῦ παρώχηκε, τὸ δὲ ἐνέστηκε, τὸ δὲ μέλλει.
M 10.204
היום של אתמול כבר אינו, היום קיים והיום של מחר עדיין לא התהווה. כך חלק מן הזמן כבר לא יהיה, כלומר העבר; חלק קיים, ההווה; וחלק עדיין אינו, העתיד. לכן הזמן לא יהיה בלתי־נברא או בלתי־כלה.
M 10.204
καὶ γὰρ ἡμέρα ἡ μὲν χθὲς οὐκέτι ἔστιν, ἡ δὲ σήμερον ἔστιν, ἡ δὲ αὔριον οὔπω γέγονεν. ὅθεν καὶ τοῦ χρόνου τὸ μὲν οὐκ ἔσται, ὥσπερ τὸ παρῳχημένον, τὸ δὲ ἔστιν, ὡς τὸ ἐνεστηκός, τὸ δὲ οὔπω ἔστιν, καθάπερ τὸ μέλλον. διὰ δὲ τοῦτο οὔτε ἀγένητος οὔτε ἄφθαρτος γενήσεται ὁ χρόνος.
M 10.205
ואם הוא כלה ובר־התהוות, חסר מוצא הדבר שאליו יכלה והדבר שממנו יתהווה. העתיד עדיין אינו והעבר כבר אינו. כיצד יכול דבר <להתהוות ממה שאינו, או כיצד יכול דבר> לכלות אל מה שאינו? לכן אין זמן.
M 10.205
εἰ δὲ φθαρτός ἐστι καὶ γενητός, ἄπορον τὸ εἰς τί φθαρήσεται καὶ ἐκ τίνος ἔσται. οὔτε γὰρ ὁ μέλλων ἔστιν ἤδη, οὔτε ὁ παρῳχημένος ἔτι ἔστιν. ἐκ δὲ τῶν μὴ ὄντων πῶς δύναταί τι <γίνεσθαι, ἢ εἰς τὰ μὴ ὄντα πῶς δύναταί τι> φθείρεσθαι; οὐδὲν οὖν ἐστι χρόνος.
M 10.206
אפשר לטעון גם כך: אם יש זמן, או שכולו בר־התהוות, או שכולו בלתי־נברא, או שחלקו בר־התהוות וחלקו בלתי־נברא. אך הזמן אינו יכול להיות אף אחד מאלה; לכן אין זמן.
M 10.206
Ἐπιχειρητέον δὲ καὶ οὕτως· εἰ ἔστι τι χρόνος, ἤτοι γενητός ἐστιν ἢ ἀγένητος ἢ τὶς μὲν γενητός, τὶς δὲ ἀγένητος· οὔτε δὲ γενητὸς δύναται εἶναι ὁ χρόνος οὔτε ἀγένητος οὔτε τὶς μὲν γενητός, τὶς δὲ ἀγένητος· οὐκ ἄρα ἔστι τι χρόνος.
M 10.207
אם הוא בר־התהוות, ומאחר שכל מתהווה מתהווה <ב>זמן, גם הזמן יתהווה בזמן. הוא יתהווה בעצמו או זמן אחד בזמן אחר. אם אותו זמן מתהווה בעצמו, דבר יהיה מתהווה לאחר שכבר התהווה; וזה אבסורדי.
M 10.207
εἰ μὲν γὰρ γενητὸς εἴη, ἐπεὶ πᾶν τὸ γεννώμενον <ἐν> χρόνῳ γίνεται, καὶ ὁ χρόνος ἐν χρόνῳ ἔσται γεννώμενος. ἤτοι οὖν [ὁ] αὐτὸς ἔσται αὑτῷ γεννώμενος ἢ ἕτερος ἐν ἑτέρῳ. καὶ εἰ μὲν [ὁ] αὐτὸς ἐν ἑαυτῷ γεννᾶται, ἔσται τι γεγονὸς πρὶν γεγονέναι· ὅπερ ἄτοπον.
M 10.208
הדבר שבתוכו מתהווה דבר צריך להתקיים לפני המתהווה בו; לכן הזמן המתהווה בעצמו יצטרך להתהוות לפני עצמו. פסל נוצר בבית מלאכה, אך בית המלאכה קיים לפני הפסל; ספינה נבנית במקום, אך המקום קיים לפניה. לכן אם הזמן מתהווה בעצמו, הוא יקדים את עצמו. במידה שהוא מתהווה עדיין אינו, שהרי כל מתהווה עדיין אינו בשעת התהוותו; אך במידה שהוא מתהווה בעצמו עליו להתקיים קודם.
M 10.208
ἐπεὶ γὰρ τὸ ἐν ᾧ τι γίνεται ὀφείλει προϋπάρχειν τοῦ ἐν αὐτῷ γεννωμένου, δεήσει καὶ τὸν χρόνον ἐν ἑαυτῷ γεννώμενον ἑαυτοῦ προγεγενῆσθαι· οἷον ἐν ἐργαστηρίῳ δημιουργεῖται ἀνδριάς, ἀλλὰ προϋπόκειται τοῦ ἀνδριάντος τὸ ἐργαστήριον, καὶ ἐν τόπῳ τινὶ συνίσταται ναῦς, ἀλλὰ καὶ προϋφέστηκε τῆς νεὼς ὁ τόπος. τοίνυν εἰ καὶ ὁ χρόνος ἐν ἑαυτῷ γίνεται, προϋπάρξει ἑαυτοῦ· καὶ οὕτως εἰ μὲν γίνεται, οὔπω ἔσται, ἐπεὶ πᾶν τὸ γινόμενον, ὅτε γίνεται, οὔπω ἔστιν· εἰ δὲ ἐν ἑαυτῷ γίνεται, ὀφείλει προϋπάρχειν.
M 10.209
לכן הזמן יהיה ולא יהיה בעת ובעונה אחת: במידה שהוא מתהווה לא יהיה, ובמידה שהוא מתהווה בעצמו יהיה. אבסורדי שאותו דבר, מאותה בחינה, יהיה ולא יהיה; לכן אבסורדי לומר שהזמן מתהווה בעצמו.
M 10.209
ἔσται οὖν ἅμα χρόνος καὶ οὐκ ἔσται. ᾗ μὲν γίνεται, οὐκ ἔσται, ᾗ δὲ ἐν ἑαυτῷ γίνεται, ἔσται. ἄτοπον δὲ τὸ αὐτὸ κατὰ τὴν αὐτὴν ἐπιβολὴν εἶναί τε καὶ μὴ εἶναι· ἄτοπον ἄρα καὶ τὸ ἐν αὐτῷ λέγειν γίνεσθαι τὸν χρόνον.
M 10.210
אך גם זמן אחד אינו מתהווה בזמן אחר, כגון העתיד בהווה וההווה בעבר. אם זמן אחד מתהווה באחר, כל זמן יעזוב בהכרח את מקומו ויקבל את מעמד האחר. העתיד, בהתהוותו בהווה, יהיה הווה ולא עתיד; וההווה, בהתהוותו בעבר, יהיה עבר ולא הווה.
M 10.210
καὶ μὴν οὐδὲ ἕτερος ἐν ἑτέρῳ γίνεται χρόνος, οἷον ὁ μέλλων ἐν τῷ ἐνεστῶτι καὶ ὁ ἐνεστὼς ἐν τῷ παρῳχημένῳ. εἰ γὰρ ἕτερος ἐν ἑτέρῳ γίνεται χρόνος, ἐξ ἀνάγκης ἕκαστος τῶν χρόνων ἀπολείπων τὴν ἰδίαν θέσιν τὴν ἑτέρου ἐπιλήψεται τάξιν. οἷον ἐπεὶ ὁ μέλλων χρόνος γίνεται ἐν τῷ ἐνεστῶτι χρόνῳ, ὁ μέλλων κατὰ τὸν ἐνεστῶτα γινόμενος ἔσται ἐνεστώς, ἀλλ’ οὐ μέλλων· καὶ εἰ ὁ ἐνεστὼς ἐν τῷ παρῳχημένῳ γίνεται, πάντως κατὰ τὸν παρῳχημένον γινόμενος οὐκ ἔσται ἐνεστώς, ἀλλὰ παρῳχημένος.
M 10.211
אותו טיעון חל גם בהיפוך, אם נעשה את העבר למתהווה בהווה ואת ההווה למתהווה בעתיד; אותם קשיים נובעים שוב. אם הזמן אינו מתהווה בעצמו ולא כזמן אחד באחר, אינו בר־התהוות. ואם אינו בלתי־נברא ואינו בר־התהוות, ואין אפשרות שלישית, יש לומר שהזמן אינו קיים.
M 10.211
ὁ δ’ αὐτὸς λόγος κἂν ἀναστρέψωμεν, τὸν μὲν παρῳχημένον ποιοῦντες ἐν τῷ ἐνεστῶτι γινόμενον, τὸν δὲ ἐνεστῶτα ἐν τῷ μέλλοντι· αἱ γὰρ αὐταὶ πάλιν ἀκολουθοῦσιν ἀπορίαι. εἰ οὖν οὔτε ἐν αὐτῷ γίνεται χρόνος οὔθ’ ὡς ἕτερος ἐν ἑτέρῳ, οὐκ ἔστι γενητὸς ὁ χρόνος. εἰ δὲ μήτε ἀγένητός ἐστι μήτε γενητός, παρὰ δὲ ταῦτα τρίτον ἐπινοεῖν ἀμήχανον, λεκτέον μηδὲν ὑπάρχειν τὸν χρόνον.
M 10.212
קל מאוד להראות שגם אינו בלתי־נברא. אם הוא בלתי־נברא, ולכן לא התהווה ולא יתהווה, יהיה רק זמן ההווה; העתיד ודבריו לא יהיו עוד עתידיים, והעבר ודבריו לא יהיו עוד עבר. אך אין זה כך; לכן הזמן אינו בלתי־נברא.
M 10.212
ὅτι γὰρ καὶ ἀγένητος οὐ δύναται εἶναι, σφόδρα εὐπαραμύθητον. εἰ γὰρ ἀγένητός ἐστι καὶ οὔτε γέγονεν οὔτε γενήσεται, εἷς ἔσται μόνος ὁ ἐνεστὼς χρόνος, καὶ οὔτε ὁ μέλλων ἔτι μέλλων, οὐδὲ τὰ ἐν αὐτῷ πράγματα, οὔτε ὁ παρῳχηκὼς ἔτι παρῳχηκώς, οὐδὲ τὰ ἐν αὐτῷ πραττόμενα. οὐχὶ δέ γε τοῦτο· τοίνυν οὐδ’ ἀγένητός ἐστιν ὁ χρόνος.
M 10.213
ואף אי־אפשר שחלקו בר־התהוות וחלקו בלתי־נברא, שכן הקשיים יצטרפו. החלק בר־התהוות צריך להתהוות בעצמו או באחר: אם בעצמו, יקדים את עצמו; ואם באחר, כבר לא יהיה אותו זמן אלא הזמן שבתוכו הוא מתהווה, לאחר שעזב את מעמדו שלו.
M 10.213
καὶ μὴν οὐδὲ τὶς μὲν γενητός, τὶς δὲ ἀγένητος, ἐπεὶ συντεθήσονται αἱ ἀπορίαι. ὅ τε γὰρ γενητὸς ἢ ἐν ἑαυτῷ γίνεσθαι ὀφείλει ἢ ἐν ἑτέρῳ· ἀλλ’ ἐὰν μὲν ἐν ἑαυτῷ γένηται, προϋπάρξει ἑαυτοῦ, ἐὰν δὲ ἐν ἑτέρῳ, οὐκέτι ἐκεῖνος ὁ χρόνος ἔσται, ἀλλὰ καθ’ ὃν γίνεται ἀπολείπων τὴν ἰδίαν τάξιν.
M 10.214
אותו טיעון חל על הבלתי־נברא: אם הוא בלתי־נברא, <ה>עתיד לעולם לא יהיה ואף העבר לא יהיה, אלא ההווה לבדו. אך דברים אלה אבסורדיים. נותר לומר שמאחר שהזמן אינו בר־התהוות, בלתי־נברא, או בחלקו זה ובחלקו זה, אין זמן.
M 10.214
ὁ δ’ αὐτὸς λόγος καὶ ἐπὶ τοῦ ἀγενήτου· εἰ γὰρ ἀγένητός ἐστιν, οὔτε <ὁ> μέλλων ποτὲ ἔσται οὔτε ὁ παρῳχηκώς, ἀλλ’ εἷς μόνος ὁ ἐνεστηκώς. ἄτοπα δὲ ταῦτα. λείπεται ἄρα λέγειν, μήτε γενητοῦ ὄντος τοῦ χρόνου μήτε ἀγενήτου μήτε τινὸς μὲν γενητοῦ, τινὸς δὲ ἀγενήτου, μὴ εἶναι χρόνον.
M 10.215
אפשר לעורר קושי זה גם מתוך מהות הזמן, כשם שהועלה קודם מתוך מושגו. מן הפילוסופים הדוגמטיקנים יש אומרים שהזמן הוא גוף ויש אומרים שהוא חסר־גוף; ומן האומרים שהוא חסר־גוף, אחדים רואים בו דבר הנתפס כשלעצמו ואחרים מקרה של דבר אחר.
M 10.215
Ἐνέσται δὲ τοῦτο ἀπορεῖν καὶ ἀπὸ τῆς οὐσίας, ὡς καὶ ἀπὸ τῆς ἐννοίας προηπόρηται. αὐτίκα γὰρ τῶν δογματικῶν φιλοσόφων φασὶν οἱ μὲν σῶμα εἶναι τὸν χρόνον οἱ δὲ ἀσώματον, καὶ τῶν ἀσώματον φαμένων οἱ μὲν ὡς καθ’ αὐτό τι νοούμενον πρᾶγμα, οἱ δ’ ὡς συμβεβηκὸς ἑτέρῳ.
M 10.216
איינסידמוס, בעקבות הרקליטוס, אמר שהזמן הוא גוף, שכן אינו שונה מן היש ומן הגוף הראשון. לכן, באומרו שעל פי המבוא הראשון המילים הפשוטות, שהן חלקי המשפט, מסודרות לפי שישה דברים, הוא טוען שהשם ׳זמן׳ והשם ׳יחידה׳ חלים על העצם, שהוא גופני.
M 10.216
σῶμα μὲν οὖν ἔλεξεν εἶναι τὸν χρόνον Αἰνησίδημος κατὰ τὸν Ἡράκλειτον· μὴ διαφέρειν γὰρ αὐτὸν τοῦ ὄντος καὶ τοῦ πρώτου σώματος. ὅθεν καὶ διὰ τῆς πρώτης εἰσαγωγῆς κατὰ ἓξ πραγμάτων τετάχθαι λέγων τὰς ἁπλᾶς λέξεις, αἵτινες μέρη τοῦ λόγου τυγχάνουσι, τὴν μὲν “χρόνος” προσηγορίαν καὶ τὴν “μονάς” ἐπὶ τῆς οὐσίας τετάχθαι φησίν, ἥτις ἐστὶ σωματική,
M 10.217
אך גדלי הזמנים וסכומי המספרים נאמרים בעיקר בדרך הריבוי. ׳עכשיו׳, המציין זמן, וכן היחידה, אינם אלא העצם; ואילו ׳יום׳, ׳חודש׳ ו׳שנה׳ הם ריבויים של ה׳עכשיו׳, כלומר של הזמן, ושתיים, שלוש, עשר ומאה הן ריבויים של היחידה. כך הם הופכים את הזמן לגוף.
M 10.217
τὰ δὲ μεγέθη τῶν χρόνων καὶ τὰ κεφάλαια τῶν ἀριθμῶν ἐπὶ πολυπλασιασμοῦ μάλιστα ἐκφέρεσθαι. τὸ μὲν γὰρ “νῦν”, ὃ δὴ χρόνου μήνυμά ἐστιν, ἔτι δὲ τὴν μονάδα οὐκ ἄλλο τι εἶναι ἢ τὴν οὐσίαν, τὴν δὲ “ἡμέραν” καὶ τὸν “μῆνα” καὶ τὸν “ἐνιαυτὸν” πολυπλασιασμὸν ὑπάρχειν τοῦ “νῦν” (φημὶ δὲ τοῦ χρόνου), τὰ δὲ “δύο” καὶ “τρία” καὶ “δέκα” καὶ “ἑκατὸν” πολυπλασιασμὸν εἶναι τῆς ὥσθ’ οὗτοι μὲν σῶμα ποιοῦσι τὸν χρόνον,
M 10.218
הפילוסופים מן הסטואה סברו שהזמן חסר־גוף. לדבריהם, מבין הדברים אחדים גופים ואחרים חסרי־גוף, והם מונים ארבעה מינים של חסרי־גוף: הנאמר, הריק, המקום והזמן. מכאן ברור שהם לא רק מניחים שהזמן חסר־גוף אלא גם סבורים שהוא דבר הנתפס כשלעצמו.
M 10.218
οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Στοᾶς φιλόσοφοι ἀσώματον αὐτὸν ᾠήθησαν ὑπάρχειν· τῶν γὰρ τινῶν φασι τὰ μὲν εἶναι σώματα, τὰ δὲ ἀσώματα, τῶν δὲ ἀσωμάτων τέσσαρα εἴδη καταριθμοῦνται ὡς λεκτὸν καὶ κενὸν καὶ τόπον καὶ χρόνον. ἐξ οὗ δῆλον γίνεται, ὅτι πρὸς τῷ ἀσώματον ὑπολαμβάνειν τὸν χρόνον, ἔτι καὶ καθ’ αὑτό τι νοούμενον πρᾶγμα δοξάζουσι τοῦτον.
M 10.219
אפיקורוס (fr. 294 Us.), כפי שמפרשו דמטריוס מלאקוניה, אומר שהזמן הוא מקרה של מקרים, הנלווה לימים, לילות, שעות, היפעלויות, העדרי היפעלות, תנועות ומנוחות. כל אלה מקרים החלים על דברים, והזמן הנלווה לכולם נקרא בצדק מקרה של מקרים.
M 10.219
Ἐπίκουρος (fr. 294 Us.) δέ, ὡς αὐτὸν Δημήτριος ὁ Λάκων ἐξηγεῖται, χρόνον σύμπτωμα συμπτωμάτων εἶναι λέγει, παρεπόμενον ἡμέραις τε καὶ νυξὶ καὶ ὥραις καὶ πάθεσι καὶ ἀπαθείαις καὶ κινήσεσι καὶ μοναῖς. πάντα γὰρ ταῦτα συμπτώματά ἐστι τισὶ συμβεβηκότα, καὶ ὁ χρόνος πᾶσι τούτοις συμπαρεπόμενος εἰκότως ἂν λεχθείη σύμπτωμα συμπτωμάτων.
M 10.220
ובכלל, כדי להקדים מעט ולהבהיר את הנאמר, מבין הדברים הקיימים אחדים מתקיימים כשלעצמם ואחרים נבחנים במה שמתקיים כשלעצמו. דברים המתקיימים כשלעצמם הם עצמים, כגון גוף וריק; והדברים הנבחנים בהם נקראים אצלם מקרים.
M 10.220
καθόλου γάρ, ἵνα μικρὸν ἄνωθεν προλάβωμεν εἰς τὴν τοῦ λεγομένου παρακολούθησιν, τῶν ὄντων τὰ μὲν τινα καθ’ ἑαυτὰ ὑφέστηκεν, τὰ δέ περὶ τοῖς καθ’ ἑαυτὰ ὑφεστῶσι θεωρεῖται. καὶ καθ’ ἑαυτὰ μὲν ὑφέστηκε πράγματα οἷον αἱ οὐσίαι (ὡς τὸ σῶμα καὶ κενόν), περὶ δὲ τοῖς καθ’ ἑαυτὰ ὑφεστῶσι θεωρεῖται τὰ καλούμενα παρ’ αὐτοῖς συμβεβηκότα.
M 10.221
מן המקרים האלה, אחדים אינם נפרדים מן הדברים שעליהם חלו, ואחרים עשויים להיפרד מהם. בלתי־נפרדות הן, למשל, התנגדותו של הגוף וההיענות של הריק.
M 10.221
τούτων δὲ τῶν συμβεβηκότων τὰ μέν ἐστιν ἀχώριστα τῶν οἷς συμβέβηκεν, τὰ δὲ χωρίζεσθαι τούτων πέφυκεν. ἀχώριστα μὲν οὖν ἐστι τῶν οἷς συμβέβηκεν ὥσπερ ἡ ἀντιτυπία μὲν τοῦ σώματος, εἶξις δὲ τοῦ κενοῦ·
M 10.222
אי־אפשר לתפוס גוף בלי התנגדות או ריק בלי היענות; ההתנגדות היא מקרה נצחי של האחד וההיענות של האחר. לעומתן, התנועה והמנוחה אינן בלתי־נפרדות מן הדברים שעליהם הן חלות.
M 10.222
οὔτε γὰρ σῶμα δυνατόν ἐστί ποτε νοῆσαι χωρὶς τῆς ἀντιτυπίας οὔτε τὸ κενὸν χωρὶς εἴξεως, ἀλλ’ ἀίδιον ἑκατέρου συμβεβηκός, τοῦ μὲν τὸ ἀντιτυπεῖν, τοῦ δὲ τὸ εἴκειν. οὐκ ἀχώριστα δέ ἐστι τῶν οἷς συμβέβηκε καθάπερ ἡ κίνησις καὶ ἡ μονή.
M 10.223
תרכובות הגופים אינן נעות תמיד בלי מנוחה ואף אינן נחות תמיד; פעם חלה עליהן תנועה ופעם מנוחה, אף שהאטום כשלעצמו נע תמיד. הוא חייב לפגוש ריק או גוף: אם ריק, הוא נע דרכו בשל היענותו; ואם גוף, בשל התנגדותו הוא נרתע ונע ממנו.
M 10.223
τὰ γὰρ συγκριτικὰ τῶν σωμάτων οὔτε κινεῖται διὰ παντὸς ἀνηρεμήτως οὔτ’ ἀκινητίζει διὰ παντός, ἀλλά ποτὲ μὲν συμβεβηκυῖαν ἔχει τὴν κίνησιν, ποτὲ δὲ τὴν μονήν, καίπερ τῆς ἀτόμου, ὅτε καθ’ ἑαυτήν ἐστιν, ἀεικινήτου καθεστώσης. ἢ γὰρ κενῷ πελάζειν ὀφείλει ἢ σώματι· εἴτε δὲ κενῷ πελάζοι, διὰ τὴν εἶξιν φέρεται δι’ αὐτοῦ, εἴτε σώματι, διὰ τὴν ἀντιτυπίαν ἀποπαλτικῶς ποιεῖται τὴν ἀπ’ αὐτοῦ κίνησιν.
M 10.224
אלה אפוא המקרים שהזמן נלווה אליהם: יום, לילה, שעה, היפעלויות והעדריהן, תנועות ומנוחות. היום והלילה הם מקרי האוויר המקיף: היום מתרחש מכוח הארת השמש, והלילה מכוח העדר הארתה.
M 10.224
συμπτώματα οὖν ταῦτ’ ἐστὶν οἷς χρόνος παρέπεται, φημὶ δὲ τήν τε ἡμέραν καὶ νύκτα καὶ ὥραν καὶ τὰ πάθη καὶ τὰς ἀπαθείας, κινήσεις τε καὶ μονάς. ἥ τε γὰρ ἡμέρα καὶ νὺξ τοῦ περιέχοντος ἀέρος εἰσὶ συμπτώματα, ὧν ἡ μὲν ἡμέρα κατὰ τὸν ἐξ ἡλίου φωτισμὸν συμβαίνει, ἡ δὲ νὺξ κατὰ φωτισμοῦ στέρησιν τοῦ ἐξ ἡλίου ἐπιγίνεται.
M 10.225
השעה, בהיותה חלק מן היום או הלילה, היא שוב מקרה של האוויר, כמו היום והלילה. הזמן משתרע במקביל לכל יום, לילה ושעה, ולכן יום או לילה נקרא ארוך או קצר מתוך התייחסותנו לזמן החל עליהם. ההיפעלויות והעדריהן הם כאבים או הנאות, ולכן אינם עצמים אלא מקרים של מי שמושפעים בהנאה או בכאב, ומקרים שאינם חסרי זמן.
M 10.225
ἡ δὲ ὥρα ἤτοι τῆς ἡμέρας ἢ τῆς νυκτὸς μέρος καθεστηκυῖα πάλιν σύμπτωμα γίνεται τοῦ ἀέρος, ὥσπερ καὶ ἡ ἡμέρα καὶ ἡ νύξ. ἀντιπαρεκτείνεται δὲ πάσῃ ἡμέρᾳ καὶ πάσῃ νυκτὶ καὶ ὥρᾳ ὁ χρόνος· παρ’ ἣν αἰτίαν μακρά τις ἢ βραχεῖα λέγεται ἡμέρα καὶ νύξ, φερομένων ἡμῶν ἐπὶ τὸν ταύτῃ συμβεβηκότα χρόνον. τά τε πάθη καὶ αἱ ἀπάθειαι ἤτοι ἀλγηδόνες ἢ ἡδοναὶ ἐτύγχανον, διὰ δὲ τοῦτο οὐκ οὐσίαι τινὲς καθειστήκεισαν, ἀλλὰ συμπτώματα τῶν πασχόντων ἤτοι ἡστικῶς ἢ ἀλγεινῶς, καὶ συμπτώματα οὐκ ἄχρονα.
M 10.226
נוסף על כך, התנועה והמנוחה, כפי שכבר הצגנו, הן מקרי הגופים ואינן בלי זמן; את מהירות התנועה ואיטיותה ואת המנוחה הארוכה והקצרה אנו מודדים בזמן.
M 10.226
πρὸς τούτοις καὶ ἡ κίνησις, ἔτι δὲ ἡ μονή, ὡς ἤδη παρεστήσαμεν, τῶν σωμάτων ἐστὶ συμπτώματα καὶ οὐ χωρὶς χρόνου· τὴν γοῦν ὀξύτητα καὶ βραδυτῆτα τῆς κινήσεως, ἔτι δὲ τὴν πλείονα καὶ ἐλάττονα μονὴν χρόνῳ καταμετροῦμεν.
M 10.227
מכאן ברור שאפיקורוס סבור שהזמן חסר־גוף, אך לא באותו אופן כמו הסטואים. הם הניחו, כאמור, שהזמן הוא דבר הנתפס כשלעצמו, ואילו אפיקורוס רואה בו מקרה של דברים.
M 10.227
ἀλλὰ γὰρ ἐκ τούτων φανερόν, ὅτι ὁ Ἐπίκουρος ἀσώματον οἴεται τὸν χρόνον ὑπάρχειν, οὐ παραπλησίως δὲ τοῖς Στωικοῖς· ἐκεῖνοι μὲν γάρ, ὡς λέλεκται, τι καθ’ αὑτὸ νοούμενον ὑπεστήσαντο τὸν χρόνον, Ἐπίκουρος δὲ συμβεβηκός τισιν.
M 10.228
כך אלה. אפלטון אמר — ולפי אחדים אריסטו — שהזמן הוא מספר הקודם והמאוחר בתנועה; וסטרטון הפיזיקאי אמר — ולפי אחרים אריסטו — שהוא מידת התנועה והמנוחה.
M 10.228
Ὧδε μὲν οὗτοι· Πλάτων δὲ ἔλεγεν, ὡς δέ τινες Ἀριστοτέλης, χρόνον εἶναι ἀριθμὸν τοῦ ἐν κινήσει προτέρου καὶ ὑστέρου, Στράτων δὲ ὁ φυσικός, ὡς δ’ ἄλλοι Ἀριστοτέλης, μέτρον κινήσεως καὶ μονῆς.
M 10.229
מאחר שקיימת גם מחלוקת כזאת על מהות הזמן, כבר אפשר להסיק מן הקשיים הקודמים שגם ממנה אי־אפשר ללמוד דבר בביטחון. ובכל זאת, נגד אפלטון, אריסטו וסטרטון הפיזיקאי יש לומר עתה את הדברים שנאמרו בראשית (§ 170 sqq.), כאשר הסקנו ממושג הזמן שאין זמן.
M 10.229
Ὅθεν τοιαύτης οὔσης καὶ περὶ τῆς κατὰ τὸν χρόνον οὐσίας διαστάσεως, πάρεστι μὲν ἤδη συμβαλεῖν ἐκ τῶν προηπορημένων, ὅτι οὐδ’ ἐκ ταύτης οἷόν τέ ἐστι βεβαίως τι μαθεῖν, ὅμως δὲ καὶ τὰ νῦν λεκτέον πρὸς Πλάτωνα καὶ Ἀριστοτέλην καὶ Στράτωνα τὸν φυσικὸν τὰ ἐν ἀρχαῖς ἀντειρημένα (§ 170 sqq.), ὅτε ἐκ τῆς ἐννοίας τοῦ χρόνου συνήγομεν τὸ μηδὲν εἶναι τὸν χρόνον.
M 10.230
נגד הטוענים שמהות הזמן גופנית, כלומר ההרקליטאים, הטיעון הזמין ביותר הוא זה: אם הזמן גוף, וכל גוף נתפס כנח או נע, והנח או הנע נתפס כנח או נע בזמן, אך גוף אינו נתפס כנח או נע בתוך גוף, הזמן אינו גוף.
M 10.230
πρὸς δὲ τοὺς σωματικὴν ἀξιοῦντας εἶναι τὴν οὐσίαν τοῦ χρόνου, φημὶ δὲ τοὺς Ἡρακλειτείους, κινοῖτο προχειρότατον, ὅτι εἰ χρόνος σῶμά ἐστι, πᾶν δὲ σῶμα ἢ μένον ἢ κινούμενον νοεῖται, τὸ δὲ μένον ἢ κινούμενον ἐν χρόνῳ μένον ἢ κινούμενον νοεῖται, οὐχὶ δέ γε ἐν σώματι τὸ σῶμα μένον ἢ κινούμενον νοεῖται, οὐκ ἄρα σῶμά ἐστιν ὁ χρόνος.
M 10.231
היש לפי ההרקליטאים, שהוא גוף, מצוי בזמן; אך הזמן אינו מצוי בזמן. לכן היש והגוף אינם זמן. בעל־החיים חי בזמן, והמת מת בזמן; לכן הזמן אינו בעל־חיים או גוף.
M 10.231
τό τε ὂν κατὰ τοὺς Ἡρακλειτείους, ὃ δὴ σῶμά ἐστιν, ἐν χρόνῳ ἐστίν· οὐχὶ δέ γε ὁ χρόνος ἐν χρόνῳ ἐστίν· οὐκ ἄρα τὸ ὂν καὶ τὸ σῶμα χρόνος ἐστίν. τό τε ζῷον ἐν χρόνῳ ζῇ, ὡς καὶ τὸ τεθνηκὸς ἐν χρόνῳ τέθνηκεν· διὸ οὐκ ἔστι ζῷον ἢ σῶμα ὁ χρόνος.
M 10.232
האומרים שהגוף הראשון של הרקליטוס אינו קיים עדיין יכולים לתפוס זמן. אילו הזמן היה אותו גוף ראשון, לא היו יכולים לתופסו. לכן היש לפי הרקליטוס אינו זמן.
M 10.232
καὶ μὴν οἱ λέγοντες μὴ ὑπάρχειν τὸ πρῶτον σῶμα κατὰ τὸν Ἡράκλειτον οὐ κωλύονται χρόνον νοεῖν· εἰ δέ γε χρόνος ἦν τὸ πρῶτον κατὰ τὸν Ἡράκλειτον σῶμα, κἂν ἐκωλύοντο τὸν χρόνον νοεῖν· οὐκ ἄρα τὸ ὂν κατὰ τὸν Ἡράκλειτόν ἐστι χρόνος.
M 10.233
היש לפי הרקליטוס הוא אוויר, כפי שאומר איינסידמוס; אך הזמן שונה מאוד מן האוויר. כשם שאיש אינו אומר שהאש, המים או הארץ הם זמן, כך גם לא יאמר שהאוויר הוא זמן. לכן היש אינו זמן.
M 10.233
τό τε ὂν κατὰ τὸν Ἡράκλειτον ἀήρ ἐστιν, ὡς φησὶν ὁ Αἰνησίδημος, μακρῷ δὲ ἀέρος διέφερεν ὁ χρόνος, καὶ ᾧ λόγῳ οὐθεὶς τὸ πῦρ ἢ τὸ ὕδωρ ἢ τὴν γῆν χρόνον λέγει εἶναι, τῷ αὐτῷ οὐδὲ τὸν ἀέρα φήσει· οὐ τοίνυν τὸ ὂν ἐστι χρόνος.
M 10.234
די בדברים קצרים אלה נגד עמדה זו. קצר גם הטיעון נגד אנשי הסטואה, האומרים שמבין הדברים אחדים גופים ואחרים חסרי־גוף, וסבורים שהזמן הוא מין חסר־גוף הנתפס כשלעצמו. ׳דבר־מה׳, כסוג הכללי ביותר, אינו יכול להיות גוף, חסר־גוף, או גוף וחסר־גוף כאחד.
M 10.234
Ταῦτα μὲν ὡς ἐν συντόμοις πρὸς ταύτην εἰρήσθω τὴν στάσιν, βραχὺς δ’ ἐστὶ καὶ πρὸς τοὺς ἀπὸ τῆς Στοᾶς λόγος, φάσκοντας τῶν τινῶν τὰ μὲν εἶναι σώματα, τὰ δὲ ἀσώματα, καὶ τῶν ἀσωμάτων εἶδός τι καθ’ αὑτὸ νοούμενον οἰομένους τὸν χρόνον. τὸ γὰρ “τι” γενικώτατον τῷ μήτε σῶμά τι δύνασθαι εἶναι μήτε ἀσώματον μήτε σῶμα ἅμα καὶ ἀσώματον οὐκ ἂν εἴη.
M 10.235
אם הוא גוף, כל מיניו יצטרכו להיות גופים ושום דבר לא יהיה חסר־גוף. כשם שכל מיני בעל־החיים הם בעלי־חיים ואינם חסרי נפש, וכל מיני הצמח הם צמחים ואינם בעלי נפש, כך אם ׳דבר־מה׳ הוא גוף, כל מיניו יהיו גופים ושום אחד מהם לא יהיה חסר־גוף. ואם הוא חסר־גוף, כל מיניו יהיו חסרי־גוף ושום אחד לא יהיה גוף.
M 10.235
εἰ γὰρ σῶμά ἐστι, δεήσει πάντα αὐτοῦ τὰ εἴδη σώματα τυγχάνειν καὶ μηδὲν ἀσώματον· καὶ ὃν τρόπον πάντα τὰ τοῦ ζῴου εἴδη ζῷά ἐστι καὶ οὐδὲν ἄψυχον καὶ τὰ τοῦ φυτοῦ φυτὰ καὶ οὐδὲν ἔμψυχον, οὕτως ἀκολουθήσει καὶ τὰ τοῦ τινὸς εἴδη σώματος ὄντος σώματα τυγχάνειν καὶ μηδὲν αὐτῶν ἀσώματον. εἰ δὲ ἀσώματόν ἐστιν, ἔσται πάντα αὐτοῦ τὰ εἴδη ἀσώματα καὶ οὐδὲν σῶμα.
M 10.236
ואם הוא גוף וחסר־גוף כאחד, כל הפרטים יהיו גופים וחסרי־גוף כאחד, ושום דבר לא יהיה בפני עצמו רק גוף או רק חסר־גוף. לכן אם ׳דבר־מה׳ אינו גוף, חסר־גוף או שניהם כאחד, ׳דבר־מה׳ אינו קיים; ובביטולו מתבטלים עמו כל מיניו, וזה אבסורדי.
M 10.236
ὡσαύτως δὲ κἂν σῶμα ἅμα καὶ ἀσώματον ὑπάρχῃ, πάντα τὰ ἐπὶ μέρους ἔσται σώματα ἅμα καὶ ἀσώματα, καὶ οὐδὲν κατ’ ἰδίαν ἔσται ἢ σῶμα μόνον ἢ ἀσώματον. ὥστε εἰ μὴ σῶμά ἐστι τὸ “τι” μηδὲ ἀσώματον ἢ σῶμα ἅμα καὶ ἀσώματον, οὐδέν ἐστι τὸ “τι”. τούτου δ’ ἀναιρουμένου συναναιρεῖται καὶ τὰ ἐπ’ εἴδους πάντα· ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον.
M 10.237
יתר על כן, הספקנים עוררו קשיים על כל אחד מחסרי־הגוף שנמנו יחד עם הזמן — הנאמר, הריק והמקום. מאחר שכל אחד מהם חסר מוצא, גם הזמן לא יתקבל כדבר מאותו סוג.
M 10.237
καὶ μὴν καὶ ἕκαστον τῶν συναποδοθέντων τῷ χρόνῳ ἀσωμάτων ἠπόρηται τοῖς ἀπὸ τῆς σκέψεως, οἷον τὸ λεκτὸν καὶ τὸ κενὸν καὶ ὁ τόπος· ἑκάστου δὲ τούτων ἠπορημένου καὶ ὁ χρόνος οὐ συγχωρηθήσεται ἐκ τοῦ αὐτοῦ γένους εἶναι τούτοις.
M 10.238
נגד אפיקורוס, הטוען שהזמן הוא מקרה של מקרים, אפשר לומר דברים רבים; לעת עתה די לומר שעצמים הנתונים במצב מסוים אולי נבחנים וקיימים כדברים נתונים, אך הדברים המכונים מקרי העצמים, מאחר שאינם שונים מן העצמים, חסרי קיום.
M 10.238
Πρὸς δὲ τὸν Ἐπίκουρον σύμπτωμα συμπτωμάτων ἀξιοῦντα τυγχάνειν τὸν χρόνον, πολλῶν καὶ ἄλλων λέγεσθαι δυναμένων, ἐκεῖνο πρὸς τὸ παρὸν ἀπαρκέσει λέγειν, ὅτι αἱ μὲν πως ἔχουσαι οὐσίαι τάχα θεωροῦνται καὶ εἰσὶ τῶν ὑποκειμένων πραγμάτων, τὰ δὲ λεγόμενα συμβεβηκέναι ταῖς οὐσίαις, οὐχ ἕτερα ὄντα τῶν οὐσιῶν, ἀνυπόστατά ἐστιν·
M 10.239
אין התנגדות מלבד הגוף המתנגד, אין היענות מלבד הריק הנענה, אין תנועה מלבד הגוף הנע ואין מנוחה מלבד הנח. כשם שאין פיקוד מלבד המפקד ואין ניהול גימנסיון מלבד המנהל, כך כל אחד מן המקרים האלה אינו קיים מלבד הדבר שעליו חל.
M 10.239
οὔτε γὰρ ἀντιτυπία τις ἔστι παρὰ τὸ ἀντίτυπον σῶμα οὔτε εἶξις ὑπόκειται παρὰ τὸ εἶκον καὶ κενόν, οὐ κίνησις παρὰ τὸ κινούμενον σῶμα, οὐ μονὴ παρὰ τὸ ἠρεμοῦν, ἀλλ’ ὡς οὐδέν ἐστι στρατηγία παρὰ τὸν στρατηγοῦντα οὐδὲ γυμνασιαρχία παρὰ τὸν γυμνασιαρχοῦντα, οὕτως οὐδὲ ἕκαστον τούτων τῶν συμβεβηκότων ἔστι παρὰ τὸ ᾧ συμβέβηκεν.
M 10.240
לכן כאשר אפיקורוס אומר שהגוף נתפס באמצעות הרכבת גודל, צורה, התנגדות ומשקל, הוא מכריח אותנו לתפוס גוף קיים מתוך דברים שאינם גופים קיימים. אם אין גודל מלבד בעל הגודל, צורה מלבד המעוצב והתנגדות מלבד המתנגד, כיצד אפשר לתפוס מהם את הגוף הנתון?
M 10.240
ὅθεν καὶ ἐπειδὰν λέγῃ ὁ Ἐπίκουρος τὸ σῶμα νοεῖν κατ’ ἐπισύνθεσιν μεγέθους καὶ σχήματος καὶ ἀντιτυπίας καὶ βάρους, ἐκ μὴ ὄντων σωμάτων βιάζεται τὸ ὂν σῶμα νοεῖν· εἰ γὰρ μήτε μέγεθός τι ὑπόκειται παρὰ τὸ μεμεγεθωμένον μήτε σχῆμα παρὰ τὸ ἐσχηματισμένον μήτε ἀντιτυπία παρὰ τὸ ἀντιτυποῦν, πῶς ἐκ τῶν μὴ ὑποκειμένων οἷόν τε τὸ ὑποκείμενον νοεῖν σῶμα;
M 10.241
כדי שיהיה זמן צריכים להיות מקרים, וכדי שהמקרים יתקיימו צריך להיות מקרה נתון כלשהו; אך אין מקרה נתון. לכן גם הזמן אינו יכול להתקיים.
M 10.241
ὥσθ’ ἵνα ᾖ χρόνος, συμπτώματα εἶναι δεῖ, ἵνα δὲ τὰ συμπτώματα ὑπάρχῃ, συμβεβηκός τι ὑποκείμενον· οὐδὲν δέ ἐστι συμβεβηκὸς ὑποκείμενον· τοίνυν οὐδὲ χρόνος δύναται ὑπάρχειν.
M 10.242
ואין צורך לומר שגם הדברים שהזמן אמור לחול עליהם ושהוא מכונה מקרה שלהם אינם ניתנים למציאה: יום, לילה, שעה, תנועה, מנוחה, היפעלות והעדרה. היום, הנקרא בן שתים־עשרה שעות, כפי שהראינו קודם (§ 182 sqq.), אינו מתקיים בכל שתים־עשרה השעות אלא רק בשעה הנוכחית האחת, שאינה יום.
M 10.242
ἐῶ λέγειν, ὅτι καὶ τὰ οἷς λέγεται συμβεβηκέναι ὁ χρόνος, καὶ τὰ ὧν λέγεται σύμπτωμα τυγχάνειν, ἀνεύρετά ἐστιν, οἷον ἡ ἡμέρα, ἡ νύξ, ὥρα, κίνησις μονή, πάθος ἀπάθεια. ἡ γοῦν ἡμέρα δωδεκάωρος εἶναι λεγομένη, καθὼς πρότερον ὑπεδείξαμεν (§ 182 sqq.), οὐχ ὑφέστηκε κατὰ τὰς δώδεκα ὥρας, ἀλλὰ κατὰ μίαν μόνην τὴν ἐνεστῶσαν, ἥτις οὐκ ἔστιν ἡμέρα.
M 10.243
אותו טיעון חל על הלילה. גם השעה, הנתפסת בהיקף וכאילו יש לה שלושה חלקים, נראית בחקירה כחסרת קיום. היא אינה מתקיימת כשהחלק הראשון קיים, שהרי האחרים עדיין אינם; ואף לא כשהשני קיים, שכן אז הראשון כבר אינו והשלישי עדיין אינו.
M 10.243
ὁ δ’ αὐτὸς λόγος καὶ ἐπὶ τῆς νυκτός. ἥ τε ὥρα ἐν πλάτει νοουμένη καὶ οἷον τριμερὴς πάλιν σκεψαμένοις ἡμῖν ἀνυπόστατος φαίνεται. οὔτε γὰρ ὅτε τὸ πρῶτον αὐτῆς μέρος ἔστιν ὑφέστηκεν, (οὔπω γὰρ τὰ λοιπὰ ἔστιν), οὔτε ὅτε τὸ δεύτερον· τότε γὰρ τὸ μὲν πρῶτον οὐκέτι ἔστιν, τὸ δὲ τρίτον οὔπω ἔστιν.
M 10.244
כאשר רוב חלקיה אינם קיימים כך, גם השעה עצמה אינה יכולה להתקיים. אך נניח שיש יום, לילה ושעות. מאחר שאלה זמן, ואפיקורוס אומר שהזמן הוא מקרה שלהם, לפי אפיקורוס הזמן יהיה מקרה של עצמו.
M 10.244
τῶν δὲ πλειόνων αὐτῆς μερῶν κατὰ τοῦτον τὸν τρόπον μὴ ὑπαρχόντων οὐδ’ αὐτὴ δύναται ὑπάρχειν. ἀλλ’ ἔστω γε ἡμέραν εἶναι καὶ νύκτα ὑπάρχειν καὶ ὥρας. οὐκοῦν ἐπεὶ ταῦτά ἐστι χρόνος, ὁ δὲ Ἐπίκουρος σύμπτωμά φησιν αὐτῶν εἶναι τὸν χρόνον, ἔσται κατὰ τὸν Ἐπίκουρον ὁ χρόνος αὐτὸς ἑαυτοῦ σύμπτωμα.
M 10.245
גם הטיעון על התנועה הוכח כחסר מוצא בדרכים שונות, מפני שדבר אינו יכול לנוע במקום שבו הוא נמצא או במקום שבו אינו נמצא. יחד עמו מתבטלת גם המנוחה, שכן בהעדר תנועה לא תהיה מנוחה. הנייח נתפס בניגוד לנע והנע בניגוד לנייח; לכן כשם שבהעדר ימין אין שמאל, כך בהעדר אחד מהם גם האחר אינו ניתן לתפיסה.
M 10.245
καὶ μὴν καὶ ὁ περὶ τῆς κινήσεως λόγος ποικίλως ἄπορος δέδεικται διὰ τὸ μήτε ἐν ᾧ τι ἔστι τόπῳ δύνασθαι κινεῖσθαι μήτε ἐν ᾧ μὴ ἔστι. συνανῄρηται δὲ καὶ τὸ περὶ τῆς μονῆς· κινήσεως γὰρ μὴ οὔσης οὐδὲ μονὴ γένοιτ’ ἂν. κατὰ γὰρ ἀντιπαραβολὴν τοῦ κινουμένου νοεῖται τὸ ἀκίνητον καὶ τοῦ ἀκινητίζοντος τὸ κινούμενον· ὅθεν ὡς δεξιοῦ μὴ ὄντος οὐδὲ ἀριστερὸν ἔστιν, οὕτως τοῦ ἑτέρου τούτων μὴ ὑπάρχοντος οὐδὲ τὸ λοιπὸν δύναται νοεῖσθαι.
M 10.246
ועוד, אומרים מעלי הקשיים, הנח מוכרח לנוח מכוח סיבה כלשהי; המוכרח מושפע, והמושפע נע; לכן הנח נע. אם אפיקורוס מציב את הזמן בין המקרים, ואלה הוכחו כחסרי מוצא, יש להודות שגם הזמן החל עליהם חסר מוצא.
M 10.246
καὶ ἄλλως, φασὶν οἱ ἀπορητικοί, τὸ μένον ὑπό τινος αἰτίας ἀναγκάζεται μένειν, τὸ δὲ ἀναγκαζόμενον πάσχει, τὸ δὲ πάσχον κινεῖται· τὸ ἄρα μένον κινεῖται. ἀλλ’ εἴπερ ἐν τοῖς συμπτώμασί φησιν εἶναι τὸν χρόνον ὁ Ἐπίκουρος, δέδεικται δὲ ἠπορημένα, δεήσει ὁμολογεῖν καὶ τὸν συμβεβηκότα τούτοις χρόνον ἠπορῆσθαι.
M 10.247
נוסף על כך, התנועה, ההיפעלות וכל אחד מן הדברים שנמנו הם חסרי־גוף, וגם הזמן חסר־גוף. מאחר ש<לא> סביר שחסרי־גוף יחולו כמקרים על חסרי־גוף, נאמר שהזמן אינו מקרה של המקרים שנמנו. לאחר שעוררנו קושי על הזמן גם מתוך מהותו, נחקור עתה את המספר. ד׳ על המספר
M 10.247
πρὸς τούτοις· ἀσώματόν τι ἔστιν ἡ κίνησις καὶ τὸ πάθος καὶ ἕκαστον τῶν κατηγορημένων, ἀσώματον δὲ καὶ ὁ χρόνος. ἐπεὶ οὖν <οὐ> πιθανὸν ἀσωμάτοις ἀσώματα συμβεβηκέναι, λέγωμεν μηδὲ τὸν χρόνον σύμπτωμα εἶναι τῶν ἐκκειμένων συμπτωμάτων. Ἀλλὰ γὰρ καὶ ἀπὸ τῆς οὐσίας τὸν χρόνον ἀπορήσαντες τὸ μετὰ τοῦτο ζητῶμεν καὶ περὶ ἀριθμοῦ. δ΄ περὶ ἀριθμοῦ
M 10.248
מאחר שגם המספר נמנה עם הדברים הנלווים לזמן, כי מדידת הזמן — שעות, ימים, חודשים ושנים — אינה נעשית בלי מנייה, ראוי לאחר חקירתנו הקודמת בזמן לערוך גם את הדיון בו. בפרט משום שהבקיאים ביותר בפילוסופיית הטבע ייחסו למספרים כוח כה גדול עד שראו בהם את עקרונות ויסודות הכול: אנשי פיתגורס מסאמוס.
M 10.248
Ἐπεὶ ἔτι τῶν συζυγούντων τῷ χρόνῳ πραγμάτων ἐστὶ καὶ ὁ ἀριθμὸς διὰ τὸ μὴ χωρὶς ἐξαριθμήσεως τὴν τοῦ χρόνου γίνεσθαι καταμέτρησιν, καθάπερ ὡρῶν καὶ ἡμερῶν καὶ μηνῶν, ἔτι δὲ ἐνιαυτῶν, καλῶς ἔχειν ἡγούμεθα μετὰ τὴν προανυσθεῖσαν ἡμῖν περὶ ἐκείνου ζήτησιν καὶ τὸν περὶ τούτου διαθέσθαι λόγον, καὶ μάλισθ’ ὅτι οἱ ἐπιστημονέστατοι τῶν φυσικῶν οὕτω μεγάλην δύναμιν τοῖς ἀριθμοῖς ἀπένειμαν, ὥστε ἀρχὰς καὶ στοιχεῖα τῶν ὅλων τούτους νομίζειν. οὗτοι δέ εἰσιν οἱ περὶ τὸν Σάμιον Πυθαγόραν.
M 10.249
הם אומרים שהמתפלספים באמת דומים לעוסקים בלשון. אלה בוחנים תחילה את המילים, שמהן מורכב המשפט; מאחר שהמילים מורכבות מהברות, הם בוחנים תחילה את ההברות; ומאחר שבהתפרקות ההברות מתקבלות אותיות הקול הכתוב, הם חוקרים אותן בראשונה.
M 10.249
ἐοικέναι γὰρ λέγουσι τοὺς φιλοσοφοῦντας γνησίως τοῖς περὶ λόγον πονουμένοις. ὡς γὰρ οὗτοι πρῶτον τὰς λέξεις ἐξετάζουσιν (ἐκ λέξεων γὰρ ὁ λόγος), καὶ ἐπεὶ ἐκ συλλαβῶν αἱ λέξεις, πρῶτον σκέπτονται τὰς συλλαβάς, καὶ ἐπεὶ ἐκ συλλαβῶν τὰ στοιχεῖα τῆς ἐγγραμμάτου φωνῆς ἀναλυομένων, περὶ ἐκείνων πρῶτον ἐρευνῶσιν,
M 10.250
כך, אומרים הפיתגוראים, הפילוסופים האמיתיים של הטבע החוקרים את הכול צריכים לבחון תחילה למה הכול מתפרק. לומר שעקרון הכול הוא דבר נראה אינו טבעי, שכן כל נראה צריך להיות מורכב מדברים בלתי־נראים; ומה שמורכב מדברים אינו עיקרון, אלא הדבר המרכיב אותו.
M 10.250
οὕτω δεῖν φασιν οἱ περὶ Πυθαγόραν τοὺς ὄντως φυσικούς, τὰ περὶ τοῦ παντὸς ἐρευνῶντας, ἐν πρώτοις ἐξετάζειν, εἰς τίνα τὸ πᾶν λαμβάνει τὴν ἀνάλυσιν. τὸ μὲν οὖν φαινομένην εἶναι λέγειν τὴν τῶν ὅλων ἀρχὴν ἀφυσικόν πως ἐστίν· πᾶν γὰρ τὸ φαινόμενον ἐξ ἀφανῶν ὀφείλει συνίστασθαι, τὸ δ’ ἐκ τινων συνεστὼς οὐκ ἔστιν ἀρχή, ἀλλὰ τὸ ἐκείνου αὐτοῦ συστατικόν.
M 10.251
לכן אין לומר שהתופעות הן עקרונות הכול, אלא מרכיבי התופעות, שכבר אינם נראים. הם הניחו אפוא שעקרונות הדברים נעלמים ובלתי־נראים, אך לא כולם באותו אופן.
M 10.251
ὅθεν καὶ τὰ φαινόμενα οὐ ῥητέον ἀρχὰς εἶναι τῶν ὅλων, ἀλλὰ τὰ συστατικὰ τῶν φαινομένων, ἅπερ οὐκέτι ἦν φαινόμενα. τοίνυν ἀδήλους καὶ ἀφανεῖς ὑπέθεντο τὰς τῶν ὄντων ἀρχάς, καὶ οὐ κοινῶς.
M 10.252
האומרים שאטומים, חלקיקים דומי־חלקים, גושים או בכלל גופים מושכלים הם עקרונות כל הקיימים הצליחו מבחינה אחת ונכשלו באחרת. בצדק הם רואים את העקרונות כנעלמים, אך הם נכשלים בהניחם שהם גופניים.
M 10.252
οἱ γὰρ ἀτόμους εἰπόντες ἢ ὁμοιομερείας ἢ ὄγκους ἢ κοινῶς νοητὰ σώματα πάντων τῶν ὄντων ἄρχειν πῇ μὲν κατώρθωσαν, πῇ δὲ διέπεσον. ᾗ μὲν γὰρ ἀδήλους εἶναι νομίζουσιν τὰς ἀρχάς, δεόντως ἀναστρέφονται, ᾗ δὲ σωματικὰς ὑποτίθενται ταύτας, διαπίπτουσιν.
M 10.253
כשם שהגופים המושכלים והנעלמים קודמים לגופים המוחשים, כך חסרי־הגוף צריכים להיות עקרונות הגופים המושכלים. ובצדק: כשם שאותיות המילה אינן מילים, כך יסודות הגופים אינם גופים. הם חייבים להיות גופים או חסרי־גוף; לכן הם בהכרח חסרי־גוף.
M 10.253
ὡς γὰρ τῶν αἰσθητῶν σωμάτων προηγεῖται τὰ νοητὰ καὶ ἄδηλα σώματα, οὕτω καὶ τῶν νοητῶν σωμάτων ἄρχειν δεῖ τὰ ἀσώματα. καὶ κατὰ λόγον· ὡς γὰρ τὰ τῆς λέξεως στοιχεῖα οὔκ εἰσι λέξεις, οὕτω καὶ τὰ τῶν σωμάτων στοιχεῖα οὔκ ἐστι σώματα· ἤτοι δὲ σώματα ὀφείλει τυγχάνειν ἢ ἀσώματα· διὸ πάντως ἐστὶν ἀσώματα.
M 10.254
גם אי־אפשר לומר שהאטומים נצחיים ולכן, אף שהם גופניים, יכולים להיות עקרונות הכול. ראשית, גם האומרים שחלקיקים דומי־חלקים, גושים או דברים מזעריים וחסרי חלקים הם היסודות מייחסים להם קיום נצחי; לכן האטומים אינם יסודות יותר מאלה.
M 10.254
καὶ μὴν οὐδὲ ἔνεστι φάναι, ὅτι αἰωνίους συμβέβηκεν εἶναι τὰς ἀτόμους, καὶ διὰ τοῦτο δύνασθαι σωματικὰς οὔσας τῶν ὅλων ἄρχειν. πρῶτον μὲν γὰρ καὶ οἱ τὰς ὁμοιομερείας καὶ οἱ τοὺς ὄγκους καὶ οἱ τὰ ἐλάχιστα καὶ ἀμερῆ λέγοντες εἶναι στοιχεῖα αἰώνιον ἀπολείπουσι τούτων τὴν ὑπόστασιν, ὥστε μὴ μᾶλλον τὰς ἀτόμους ἢ ταῦτ’ εἶναι στοιχεῖα.
M 10.255
שנית, נניח שהאטומים באמת נצחיים. כשם שהאומרים שהעולם בלתי־נברא ונצחי עדיין חוקרים במחשבה את העקרונות שהרכיבוהו בראשונה, כך גם אנו, אומרים הפיתגוראים, בוחנים במחשבה ממה מורכבים הגופים הנצחיים האלה הנתפסים בשכל.
M 10.255
εἶτα καὶ δεδόσθω ταῖς ἀληθείαις αἰωνίους εἶναι τὰς ἀτόμους· ἀλλ’ ὃν τρόπον οἱ ἀγένητον καὶ αἰώνιον ἀπολείποντες τὸν κόσμον οὐδὲν ἧττον πρὸς ἐπίνοιαν ζητοῦσι τὰς πρῶτον συστησαμένας αὐτὸν ἀρχάς, οὕτω καὶ ἡμεῖς, φασὶν οἱ Πυθαγορικοί, τῶν φυσικῶν φιλοσόφων κατ’ ἐπίνοιαν σκεπτόμεθα τὸ ἐκ τίνων τὰ αἰώνια ταῦτα καὶ λόγῳ θεωρητὰ συνέστηκε σώματα.
M 10.256
מרכיביהם הם גופים או חסרי־גוף. אין לומר שהם גופים, שכן אז נצטרך לומר שגם להם יש גופים מרכיבים, וכך תתקדם המחשבה עד אינסוף ולכול לא תהיה התחלה.
M 10.256
ἤτοι οὖν σώματά ἐστι τὰ συστατικὰ αὐτῶν ἢ ἀσώματα. καὶ σώματα μὲν οὐκ ἂν εἴπαιμεν, ἐπεὶ δεήσει κἀκείνων σώματα λέγειν εἶναι συστατικὰ καὶ οὕτως εἰς ἄπειρον προβαινούσης τῆς ἐπινοίας ἄναρχον γίνεσθαι τὸ πᾶν.
M 10.257
נותר לומר שהגופים המושכלים מורכבים מחסרי־גוף. גם אפיקורוס הודה בכך באומרו שהגוף נתפס כצירוף של צורה, גודל, התנגדות ומשקל. מן הנאמר ברור אפוא שעקרונות הגופים הנתפסים בשכל צריכים להיות חסרי־גוף.
M 10.257
λείπεται ἄρα λέγειν ἐξ ἀσωμάτων εἶναι τὴν σύστασιν τῶν νοητῶν σωμάτων· ὅπερ καὶ Ἐπίκουρος ὡμολόγησε, φήσας κατὰ ἀθροισμὸν σχήματός τε καὶ μεγέθους καὶ ἀντιτυπίας καὶ βάρους τὸ σῶμα νενοῆσθαι. Ἀλλ’ ὅτι ἀσωμάτους εἶναι δεῖ τὰς ἀρχὰς τῶν λόγῳ θεωρητῶν σωμάτων, ἐκ τῶν εἰρημένων συμφανές.
M 10.258
אך לא כל חסר־גוף הקודם לגופים הוא בהכרח יסוד הדברים ועיקרון ראשון. האידאות, למשל, חסרות־גוף לפי אפלטון וקודמות לגופים, וכל מתהווה מתהווה ביחס אליהן; אך הן אינן עקרונות הדברים. כל אידאה כשהיא נלקחת לבדה נקראת אחת, ובצירופה לאחרת או לשתיים אחרות הן נקראות שתיים, שלוש או ארבע. לכן יש דבר שקודם לקיומן — המספר — שבאמצעות ההשתתפות בו מיוחסים להן אחד, שניים, שלושה או יותר.
M 10.258
ἤδη δὲ οὐκ εἴ τινα προϋφέστηκε τῶν σωμάτων ἀσώματα, ταῦτ’ ἐξ ἀνάγκης στοιχεῖά ἐστι τῶν ὄντων καὶ πρῶταί τινες ἀρχαί. ἰδοὺ γὰρ καὶ αἱ ἰδέαι ἀσώματοι οὖσαι κατὰ τὸν Πλάτωνα προϋφεστᾶσι τῶν σωμάτων, καὶ ἕκαστον τῶν γινομένων πρὸς αὐτὰς γίνεται· ἀλλ’ οὔκ εἰσι τῶν ὄντων ἀρχαί, ἐπείπερ ἑκάστη ἰδέα κατ’ ἰδίαν μὲν λαμβανομένη ἓν εἶναι λέγεται, κατὰ σύλληψιν δὲ ἑτέρας ἢ ἄλλων δύο καὶ τρεῖς καὶ τέσσαρες, ὥστε εἶναί τι ἐπαναβεβηκὸς αὐτῶν τῆς ὑποστάσεως, τὸν ἀριθμόν, οὗ κατὰ μετοχὴν τὸ ἓν ἢ τὰ δύο ἢ τὰ τρία ἢ τὰ τούτων ἔτι πλείονα ἐπικατηγορεῖται αὐτῶν.
M 10.259
גם הצורות המוצקות נתפסות לפני הגופים וטבען חסר־גוף, אך הן אינן עקרונות הכול; הצורות המישוריות קודמות להן במחשבה, שכן מהן מורכבות המוצקות.
M 10.259
καὶ τὰ στερεὰ σχήματα προεπινοεῖται τῶν σωμάτων, ἀσώματον ἔχοντα τὴν φύσιν· ἀλλ’ ἀνάπαλιν οὐκ ἄρχει τῶν πάντων· προάγει γὰρ καὶ τούτων κατὰ τὴν ἐπίνοιαν τὰ ἐπίπεδα σχήματα διὰ τὸ ἐξ ἐκείνων τὰ στερεὰ συνίστασθαι.
M 10.260
אף את הצורות המישוריות אין להציב כיסודות הדברים. כל אחת מורכבת מקווים הקודמים לה, והקווים מניחים מראש את המספרים: המורכב משלושה קווים נקרא משולש ומארבעה — מרובע. גם קו פשוט אינו נתפס בלי מספר, אלא בהימשכו מנקודה לנקודה הוא כרוך בשתיים; וכל המספרים עצמם כפופים לאחד, שהרי שתיים היא שתיים אחת, שלוש היא שלשה אחת ועשר הוא סכום מספרי אחד.
M 10.260
ἀλλὰ μὴν οὐδὲ τὰ ἐπίπεδα σχήματα θείη τις ἂν τῶν ὄντων στοιχεῖα· ἕκαστον γὰρ αὐτῶν πάλιν ἐκ προαγόντων συντίθεται τῶν γραμμῶν, καὶ αἱ γραμμαὶ προεπινοουμένους ἔχουσι τοὺς ἀριθμούς, παρόσον τὸ μὲν ἐκ τριῶν γραμμῶν τρίγωνον καλεῖται καὶ τὸ ἐκ τεσσάρων τετράγωνον. καὶ ἐπεὶ ἡ ἁπλῆ γραμμὴ οὐ χωρὶς ἀριθμοῦ νενόηται, ἀλλ’ ἀπὸ σημείου ἐπὶ σημεῖον ἀγομένη ἔχεται τῶν δυεῖν, οἱ τε ἀριθμοὶ πάντες καὶ αὐτοὶ ὑπὸ τὸ ἓν πεπτώκασιν (καὶ γὰρ ἡ δυὰς μία τις ἐστὶ δυάς, καὶ τριὰς ἕν τι ἐστὶ τριάς, καὶ ἡ δεκὰς ἓν ἀριθμοῦ κεφάλαιον),
M 10.261
מכאן יצא פיתגורס ואמר שהיחידה היא עקרון הדברים, ובהשתתפות בה כל קיים נקרא אחד. כשהיא נתפסת בזהותה לעצמה היא יחידה; ובהצטרפה לעצמה בדרך השונוּת היא יוצרת את הדיאדה הבלתי־מוגדרת, מפני שאינה אחת מן הדיאדות המנויות והמוגדרות, אלא כולן נתפסות כדיאדות בהשתתפות בה, כפי שהם טוענים גם על היחידה.
M 10.261
ἔνθεν κινηθεὶς ὁ Πυθαγόρας ἀρχὴν ἔφησεν εἶναι τῶν ὄντων τὴν μονάδα, ἧς κατὰ μετοχὴν ἕκαστον τῶν ὄντων ἓν λέγεται· καὶ ταύτην κατ’ αὐτότητα μὲν ἑαυτῆς νοουμένην μονάδα νοεῖσθαι, ἐπισυντεθεῖσαν δ’ ἑαυτῇ καθ’ ἑτερότητα ἀποτελεῖν τὴν καλουμένην ἀόριστον δυάδα διὰ τὸ μηδεμίαν τῶν ἀριθμητῶν καὶ ὡρισμένων δυάδων εἶναι τὴν αὐτήν, πάσας δὲ κατὰ μετοχὴν αὐτῆς δυάδας νενοῆσθαι, καθὼς καὶ ἐπὶ τῆς μονάδος ἐλέγχουσιν.
M 10.262
לכן יש שני עקרונות לדברים: היחידה הראשונה, שבהשתתפות בה כל היחידות המנויות נתפסות כיחידות, והדיאדה הבלתי־מוגדרת, שבהשתתפות בה הדיאדות המוגדרות הן דיאדות. הפיתגוראים מלמדים בדרכים שונות שאלה באמת עקרונות הכול.
M 10.262
δύο οὖν τῶν ὄντων ἀρχαί, ἥ τε πρώτη μονάς, ἧς κατὰ μετοχὴν πᾶσαι αἱ ἀριθμηταὶ μονάδες νοοῦνται μονάδες, καὶ ἡ ἀόριστος δυάς, ἧς κατὰ μετοχὴν αἱ ὡρισμέναι δυάδες εἰσὶ δυάδες. Καὶ ὅτι ταῖς ἀληθείαις αὗταί εἰσι τῶν ὅλων ἀρχαί, ποικίλως οἱ Πυθαγορικοὶ διδάσκουσιν.
M 10.263
לדבריהם, מקצת הקיימים נתפסים לפי הבדל, מקצתם לפי ניגוד ומקצתם כיחסיים. לפי הבדל קיימים הדברים הנתונים כשלעצמם ובגבולות עצמאיים, כגון אדם, סוס, צמח, ארץ, מים, אוויר ואש. כל אחד נבחן באופן מוחלט ולא לפי יחסו לאחר. לפי ניגוד קיימים הדברים הנבחנים מתוך
M 10.263
τῶν γὰρ ὄντων, φασί, τὰ μὲν κατὰ διαφορὰν νοεῖται, τὰ δὲ κατ’ ἐναντίωσιν, τὰ δὲ πρὸς τι. κατὰ διαφορὰν μὲν οὖν εἶναι τὰ καθ’ ἑαυτὰ καὶ κατ’ ἰδίαν περιγραφὴν ὑποκείμενα, οἶον ἄνθρωπος ἵππος φυτὸν γῆ ὕδωρ ἀὴρ πῦρ· τούτων γὰρ ἕκαστον ἀπολύτως θεωρεῖται καὶ οὐχ ὡς κατὰ τὴν πρὸς ἕτερον σχέσιν· κατ’ ἐναντίωσιν δὲ ὑπάρχειν ὅσα ἐξ
M 10.264
ניגודו של אחד לאחר, כגון טוב ורע, צודק ובלתי־צודק, מועיל ומזיק, קדוש ובלתי־קדוש, ירא־אלוהים וכופר, נע ונח, וכל הדומים להם.
M 10.264
ἐναντιώσεως ἑτέρου πρὸς ἕτερον θεωρεῖται, οἷον ἀγαθὸν καὶ κακόν, δίκαιον ἄδικον, συμφέρον ἀσύμφορον, ὅσιον ἀνόσιον, εὐσεβὲς ἀσεβές, κινούμενον ἠρεμοῦν, τὰ ἄλλα ὅσα τούτοις ἐμφερῆ.
M 10.265
היחסיים נתפסים לפי יחס אל דבר אחר, כגון ימין ושמאל, מעלה ומטה, כפול וחצי. הימין נתפס ביחס לשמאל והשמאל לימין; המטה ביחס למעלה והמעלה למטה; וכך בשאר.
M 10.265
πρὸς τι δὲ τυγχάνειν τὰ κατὰ τὴν ὡς πρὸς ἕτερον σχέσιν νοούμενα, οἶον δεξιὸν ἀριστερόν, ἄνω κάτω, διπλάσιον ἥμισυ· τὸ τε γὰρ δεξιὸν νοεῖται κατὰ τὴν ὡς πρὸς τὸ ἀριστερὸν σχέσιν καὶ τὸ ἀριστερὸν κατὰ τὴν ὡς πρὸς τὸ δεξιόν, τὸ τε κάτω κατὰ τὴν ὡς πρὸς τὸ ἄνω καὶ τὸ ἄνω κατὰ τὴν ὡς πρὸς τὸ κάτω· καὶ ἐπὶ τῶν ἄλλων τὸ παραπλήσιον.
M 10.266
הם אומרים שהנתפסים לפי ניגוד שונים מן היחסיים. בניגודים, כיליונו של האחד הוא התהוות האחר, כגון בבריאות וחולי, תנועה ומנוחה: התהוות החולי היא סילוק הבריאות, התהוות הבריאות סילוק החולי, התהוות התנועה היא כיליון המנוחה, והתהוות המנוחה היא סילוק התנועה. אותו טיעון חל על צער והעדרו, טוב ורע ובכלל על בעלי טבע מנוגד.
M 10.266
διαφέρειν δέ φασι τὰ κατὰ ἐναντίωσιν νοούμενα τῶν πρός τι. ἐπὶ μὲν γὰρ τῶν ἐναντίων ἡ τοῦ ἑτέρου φθορὰ γένεσίς ἐστι τοῦ ἑτέρου, οἷον ἐπὶ ὑγιείας καὶ νόσου κινήσεως τε καὶ ἠρεμίας· νόσου τε γὰρ γένεσις ἄρσις ἐστὶν ὑγιείας, ὑγιείας τε γένεσις ἄρσις ἐστὶ νόσου, καὶ κινήσεως μὲν ὑπόστασις φθορὰ στάσεως, γένεσις δὲ στάσεως ἄρσις κινήσεως. ὁ δ’ αὐτὸς λόγος καὶ ἐπὶ λύπης καὶ ἀλυπίας ἀγαθοῦ τε καὶ κακοῦ καὶ κοινῶς τῶν ἐναντίαν φύσιν ἐχόντων.
M 10.267
היחסיים כוללים קיום וביטול משותפים: אין ימין בלי שמאל, ואין כפול בלי שהחצי אשר לו הוא כפול יהיה נתון.
M 10.267
τὰ δὲ πρὸς τι συνύπαρξίν τε καὶ συναναίρεσιν ἀλλήλων περιέχειν· οὐδὲν γὰρ δεξιόν ἐστιν, ἐὰν μὴ καὶ ἀριστερὸν ὑπάρχῃ, οὐδὲ διπλάσιον, ἐὰν μὴ καὶ τὸ ἥμισυ προϋποκέηται οὗ διπλάσιόν ἐστιν.
M 10.268
נוסף על כך, בין ניגודים בדרך כלל אין אמצע, כגון בין בריאות לחולי, חיים למוות ותנועה למנוחה; אין דבר בין להיות בריא לחולה, בין לחיות למות או בין לנוע לנוח. אך בין יחסיים יש <דבר־מה> אמצעי: בין הגדול לקטן עשוי להיות השווה; בין יותר לפחות — המספיק; ובין הצליל הגבוה לנמוך — ההרמוני.
M 10.268
πρὸς τούτοις ἐπὶ μὲν τῶν ἐναντίων ὡς ἐπίπαν οὐδὲν θεωρεῖται μέσον, καθάπερ εὐθέως ἐπὶ ὑγιείας καὶ νόσου ζωῆς τε καὶ θανάτου κινήσεως τε καὶ μονῆς· μεταξὺ γὰρ τοῦ ὑγιαίνειν καὶ νοσεῖν οὐδέν ἐστι, καὶ μεταξύ τοῦ ζῆν καὶ τεθνάναι καὶ ἔτι τοῦ κινεῖσθαι καὶ μένειν. ἐπὶ δὲ τῶν πρὸς τί πως ἐχόντων ἔστι <τι> μέσον· τοῦ γὰρ μείζονος, εἰ τύχοι, καὶ τοῦ μικροτέρου τῶν πρὸς τί πως καθεστώτων μεταξὺ γένοιτ’ ἂν τὸ ἴσον, ὡσαύτως δὲ καὶ τοῦ πλείονος καὶ ἥττονος τὸ ἱκανόν, ὀξέος τε καὶ βαρέος τὸ σύμφωνον.
M 10.269
מאחר שיש שלושה סוגים — הקיימים כשלעצמם, הנתפסים לפי ניגוד והנתפסים כיחסיים — חייב להיות גם מעליהם סוג כלשהו הקודם להם, שכן כל סוג קודם למינים הכפופים לו. בביטול הסוג מתבטלים כל המינים, אך בביטול מין אין הסוג מתבטל.
M 10.269
ἀλλὰ γὰρ τῶν τριῶν ὄντων γενῶν, τῶν τε καθ’ ἑαυτὰ ὑφεστώτων καὶ τῶν κατ’ ἐναντιότητα καὶ ἔτι τῶν πρὸς τι νοουμένων, ὀφείλει κατ’ ἀνάγκην καὶ τούτων αὐτῶν ἐπάνω τι γένος τετάχθαι, καὶ πρῶτον ὑπάρχειν διὰ τὸ καὶ πᾶν γένος προϋπάρχειν τῶν ὑφ’ αὑτὸ τεταγμένων εἰδῶν. ἀναιρουμένου γοῦν αὐτοῦ πάντα τὰ εἴδη συναναιρεῖται, τοῦ δὲ εἴδους ἀναιρεθέντος οὐκέτ’ ἀνασκευάζεται τὸ γένος·
M 10.270
שהרי המין תלוי בסוג ולא להפך. בני האסכולה הפיתגוראית העמידו את האחד כסוג שמעל לדברים הנתפסים כשלעצמם; כשם שהוא אחד כשלעצמו, כך כל אחד מן הדברים המובחנים הוא אחד ונבחן כשלעצמו.
M 10.270
ἤρτηται γὰρ ἐξ ἐκείνου τοῦτο, καὶ οὐκ ἀνάπαλιν. καὶ δὴ τῶν μὲν καθ’ αὐτὰ νοουμένων γένος ὑπεστήσαντο Πυθαγορικῶν παῖδες, ὡς ἐπαναβεβηκός, τὸ ἕν· καθὰ γὰρ τοῦτο καθ’ αὑτὸ ἔστιν, οὕτω καὶ ἕκαστον τῶν κατὰ διαφορὰν ἔν τέ ἐστι καὶ καθ’ ἑαυτὸ θεωρεῖται.
M 10.271
כעקרון הדברים הנתפסים לפי ניגוד וכסוגם הציבו את השווה והבלתי־שווה. בהם נבחן טבעם של כל הניגודים: המנוחה בשוויון, שכן אינה מקבלת יותר ופחות; והתנועה באי־שוויון, שכן היא מקבלת יותר ופחות.
M 10.271
τῶν δὲ κατ’ ἐναντίωσιν ἔλεξαν ἄρχειν, γένους τάξιν ἐπέχον, τὸ ἴσον καὶ τὸ ἄνισον· ἐν τούτοις γὰρ ἡ πάντων τῶν ἐναντιουμένων θεωρεῖται φύσις, οἷον μονῆς μὲν ἐν ἰσότητι (οὐ γὰρ ἐπιδέχεται τὸ μᾶλλον καὶ τὸ ἧσσον), κινήσεως δὲ ἐν ἀνισότητι (ἐπιδέχεται γὰρ τὸ μᾶλλον καὶ τὸ ἧσσον).
M 10.272
כך גם הטבעי מצוי בשוויון, שכן הוא שלמות שאינה ניתנת להגברה, והלא־טבעי באי־שוויון, שכן הוא מקבל יותר ופחות. אותו טיעון חל על בריאות וחולי ועל ישרות ועקמומיות.
M 10.272
ὡσαύτως δὲ τὸ μὲν κατὰ φύσιν ἐν ἰσότητι (ἀκρότης γὰρ ἦν ἀνεπίτατος), τὸ δὲ παρὰ φύσιν ἐν ἀνισότητι (ἐπεδέχετο γὰρ τὸ μᾶλλον καὶ ἧσσον). ὁ δ’ αὐτὸς λόγος καὶ ἐπὶ ὑγιείας καὶ νόσου εὐθύτητός τε καὶ στρεβλότητος.
M 10.273
היחסיים מתקיימים תחת הסוגים יתרון וחיסרון: גדול וגדול יותר, רב ורב יותר, גבוה וגבוה יותר נתפסים לפי יתרון; קטן וקטן יותר, מעט ומעט יותר, נמוך ונמוך יותר — לפי חיסרון.
M 10.273
τὰ μέντοι γε πρός τι ὑφέστηκε γένει τῇ τε ὑπεροχῇ καὶ τῇ ἐλλείψει· μέγα μὲν γὰρ καὶ μεῖζον πολύ τε καὶ πλεῖον ὑψηλόν τε καὶ ὑψηλότερον καθ’ ὑπεροχὴν νοεῖται, μικρὸν δὲ καὶ μικρότερον ὀλίγον τε καὶ ὀλιγώτερον ταπεινόν τε καὶ ταπεινότερον κατ’ ἔλλειψιν.
M 10.274
מאחר שהדברים כשלעצמם, הניגודים והיחסיים, אף שהם סוגים, נמצאו כפופים לסוגים אחרים — האחד, השוויון ואי־השוויון, היתרון והחיסרון — נבדוק אם גם סוגים אלה יכולים להיות מיוחסים לסוגים נוספים.
M 10.274
ἀλλ’ ἐπεὶ τὰ καθ’ αὐτὰ καὶ τὰ κατ’ ἐναντίωσιν καὶ τὰ πρὸς τι, γένη ὄντα, εὕρηται ἄλλοις γένεσιν ὑποταττόμενα, καθάπερ τῷ τε ἐνὶ καὶ τῇ ἰσότητι καὶ ἀνισότητι ὑπεροχῇ τε καὶ ἐλλείψει, σκοπῶμεν, εἰ καὶ ταῦτα τὰ γένη δύναται ἐπ’ ἄλλα λαμβάνειν τὴν ἀναπομπὴν.
M 10.275
השוויון כפוף לאחד, שכן האחד שווה בראש ובראשונה לעצמו. אי־השוויון נבחן ביתרון ובחיסרון, כי בלתי־שווים הם אלה שאחד עולה על האחר והאחר נופל ממנו. היתרון והחיסרון מסודרים לפי הגדרת הדיאדה הבלתי־מוגדרת, שכן היתרון והחיסרון הראשונים מצויים בשניים — העולה והנופל.
M 10.275
οὐκοῦν ἡ μὲν ἰσότης τῷ ἑνὶ ὑπάγεται (τὸ γὰρ ἓν πρώτως αὐτὸ ἑαυτῷ ἐστιν ἴσον), ἡ δὲ ἀνισότης ἐν ὑπεροχῇ τε καὶ ἐλλείψει βλέπεται· ἄνισα γάρ ἐστιν ὧν τὸ μὲν ὑπερέχει τὸ δὲ ὑπερέχεται. ἀλλὰ καὶ ἡ ὑπεροχὴ καὶ ἡ ἔλλειψις κατὰ τὸν τῆς ἀορίστου δυάδος λόγον τέτακται, ἐπειδήπερ ἡ πρώτη ὑπεροχὴ καὶ ἡ ἔλλειψις ἐν δυσίν ἐστι, τῷ τε ὑπερέχοντι καὶ τῷ ὑπερεχομένῳ.
M 10.276
כך התגלו כעקרונות העליונים של הכול היחידה הראשונה והדיאדה הבלתי־מוגדרת. מהם, לדבריהם, נוצרים האחד שבמספרים והדיאדה המספרית: האחד מן היחידה הראשונה, והשניים מן היחידה ומהדיאדה הבלתי־מוגדרת. שכן פעמיים אחד הם שניים; וכאשר השניים עדיין לא היו נתונים במספרים, גם ה׳פעמיים׳ לא היה בהם אלא נלקח מן הדיאדה הבלתי־מוגדרת. כך נוצרה הדיאדה המספרית ממנה ומן היחידה.
M 10.276
ἀνέκυψαν ἄρα ἀρχαὶ πάντων κατὰ τὸ ἀνωτάτω ἥ τε πρώτη μονὰς καὶ ἡ ἀόριστος δυάς· ἐξ ὧν γίνεσθαί φασι τὸ τ’ ἐν τοῖς ἀριθμοῖς ἓν καὶ τὴν ἐπὶ τούτοις πάλιν δυάδα, ἀπὸ μὲν τῆς πρώτης μονάδος τὸ ἕν, ἀπὸ δὲ τῆς μονάδος καὶ τῆς ἀορίστου δυάδος τὰ δύο. δὶς γὰρ τὸ ἓν δύο, καὶ μήπω ὑποκειμένου ἐν τοῖς ἀριθμοῖς τοῦ δύο οὐδὲ τὸ δὶς ἦν ἐν τούτοις, ἀλλ’ ἐλήφθη ἐκ τῆς ἀορίστου δυάδος, καὶ οὕτως ἐκ ταύτης τε καὶ τῆς μονάδος ἐγένετο ἡ ἐν τοῖς ἀριθμοῖς δυάς.
M 10.277
באותו אופן נוצרו מהם שאר המספרים: האחד תמיד מגביל, והדיאדה הבלתי־מוגדרת מולידה שניים ומרחיבה את המספרים לריבוי אינסופי. לכן היחידה ממלאת בעקרונות אלה את תפקיד הסיבה הפועלת, והדיאדה את תפקיד החומר המושפע. כשם שיצרו את המספרים שהתקיימו מהם, כך הרכיבו גם את העולם ואת כל אשר בו.
M 10.277
κατὰ ταὐτὰ δὲ καὶ οἱ λοιποὶ ἀριθμοὶ ἐκ τούτων ἀπετελέσθησαν, τοῦ μὲν ἑνὸς ἀεὶ περατοῦντος, τῆς δὲ ἀορίστου δυάδος δύο γεννώσης καὶ εἰς ἄπειρον πλῆθος τοὺς ἀριθμοὺς ἐκτεινούσης. ὅθεν φασὶν ἐν ταῖς ἀρχαῖς ταύταις τὸν μὲν τοῦ δρῶντος αἰτίου λόγον ἐπέχειν τὴν μονάδα, τὸν δὲ τῆς πασχούσης ὕλης τὴν δυάδα· καὶ ὃν τρόπον τοὺς ἐξ αὐτῶν ὑποστάντας ἀριθμούς ἀπετέλεσαν, οὕτω καὶ τὸν κόσμον καὶ πάντα τὰ ἐν κόσμῳ συνεστήσαντο.
M 10.278
ראשית, הנקודה מסודרת לפי הגדרת היחידה: כשם שהיחידה אינה ניתנת לחלוקה, כך הנקודה; וכשם שהיחידה היא עיקרון במספרים, כך הנקודה היא עיקרון בקווים. לכן הנקודה ממלאת את תפקיד היחידה, ואילו הקו נבחן לפי אידאת הדיאדה; גם הדיאדה וגם הקו נתפסים באמצעות מעבר.
M 10.278
εὐθέως γὰρ τὸ σημεῖον κατὰ τὸν τῆς μονάδος λόγον τετάχθαι· ὡς γὰρ ἡ μονὰς ἀδιαίρετόν τι ἐστίν, οὕτω καὶ τὸ σημεῖον, καὶ ὃν τρόπον ἡ μονὰς ἀρχή τις ἐστὶν ἐν ἀριθμοῖς, οὕτως καὶ τὸ σημεῖον ἀρχή τις ἐστὶν ἐν γραμμαῖς. ὥστε τὸ μὲν σημεῖον τὸν τῆς μονάδος εἶχε λόγον, ἡ δὲ γραμμὴ κατὰ τὴν τῆς δυάδος ἰδέαν ἐθεωρεῖτο· κατὰ μετάβασιν γὰρ καὶ ἡ δυὰς καὶ ἡ γραμμὴ νοεῖται.
M 10.279
ועוד, האורך חסר הרוחב הנתפס בין שתי נקודות הוא קו. לכן הקו יהיה לפי הדיאדה, והמישור לפי השלשה: הוא נבחן לא רק כאורך, בהתאם לדיאדה, אלא קיבל ממד שלישי — רוחב.
M 10.279
καὶ ἄλλως· τὸ μεταξύ δυεῖν σημείων νοούμενον ἀπλατὲς μῆκος ἔστι γραμμή. τοίνυν ἔσται κατὰ τὴν δυάδα ἡ γραμμή, τὸ δὲ ἐπίπεδον κατὰ τὴν τριάδα, ὃ μὴ μόνον μῆκος αὐτὸ θεωρεῖται καθὸ ἦν ἡ δυάς, ἀλλὰ καὶ τρίτην προσείληφε διάστασιν τὸ πλάτος.
M 10.280
כאשר מניחים שלוש נקודות, שתיים זו מול זו במרחק ואחת באמצע הקו שנוצר מהן אך במרחק אחר, נוצר מישור. הצורה המוצקה והגוף, כגון פירמידה, מסודרים לפי הארבעה. אם מוסיפים מעל שלוש הנקודות האמורות נקודה נוספת, נוצרת צורת פירמידה של גוף מוצק, שכבר יש לו שלושה ממדים: אורך, רוחב ועומק.
M 10.280
τιθεμένων τε τριῶν σημείων, δυεῖν μὲν ἐξ ἐναντίου διαστήματος, τρίτου δὲ κατὰ μέσον τῆς ἐκ τῶν δυεῖν ἀποτελεσθείσης γραμμῆς, πάλιν ἐξ ἄλλου διαστήματος, ἐπίπεδον ἀποτελεῖται. τὸ δὲ στερεὸν σχῆμα καὶ τὸ σῶμα, καθάπερ τὸ πυραμοειδές, κατὰ τὴν τετράδα τάττεται. τοῖς γὰρ τρισὶ σημείοις, ὡς προεῖπον, κειμένοις ἐπιτεθέντος ἄλλου τινὸς ἄνωθεν σημείου πυραμοειδὲς ἀποτελεῖται σχῆμα στερεοῦ σώματος· ἔχει γὰρ ἤδη τὰς τρεῖς διαστάσεις, μῆκος πλάτος βάθος.
M 10.281
אחדים אומרים שהגוף נוצר מנקודה אחת: הנקודה בזרימתה יוצרת קו, הקו בזרימתו יוצר מישור, והמישור בתנועתו לעומק מוליד גוף בעל שלושה ממדים.
M 10.281
τινὲς δ’ ἀπὸ ἑνὸς σημείου τὸ σῶμά φασι συνίστασθαι· τουτὶ γὰρ τὸ σημεῖον ῥυὲν γραμμὴν ἀποτελεῖν, τὴν δὲ γραμμὴν ῥυεῖσαν ἐπίπεδον ποιεῖν, τοῦτο δὲ εἰς βάθος κινηθὲν τὸ σῶμα γεννᾶν τριχῇ διαστατόν.
M 10.282
עמדה פיתגוראית זו שונה מן הקודמת. הראשונים יצרו את המספרים משני עקרונות, היחידה והדיאדה הבלתי־מוגדרת, ומן המספרים את הנקודות, הקווים, הצורות המישוריות והמוצקות. האחרונים יוצרים הכול מנקודה אחת: ממנה קו, מן הקו משטח וממנו גוף.
M 10.282
διαφέρει δὲ ἡ τοιαύτη τῶν Πυθαγορικῶν στάσις τῆς τῶν προτέρων. ἐκεῖνοι μὲν γὰρ ἐκ δυεῖν ἀρχῶν, τῆς τε μονάδος καὶ τῆς ἀορίστου δυάδος, ἐποίουν τοὺς ἀριθμούς, εἶτ’ ἐκ τῶν ἀριθμῶν τὰ σημεῖα καὶ τὰς γραμμὰς τά τε ἐπίπεδα σχήματα καὶ τὰ στερεά· οὗτοι δὲ ἀπὸ ἑνὸς σημείου τὰ πάντα τεκταίνουσιν. ἐξ αὐτοῦ μὲν γὰρ γραμμὴ γίνεται, ἀπὸ γραμμῆς δὲ ἐπιφάνεια, ἀπὸ δὲ ταύτης σῶμα.
M 10.283
כך נוצרים הגופים המוצקים בהנהגת המספרים, ומהם המוחשים — ארץ, מים, אוויר, אש והעולם בכללו. לדבריהם העולם מתנהל בהרמוניה על יסוד המספרים, שבהם מצויים היחסים של הצלילים המרכיבים הרמוניה מושלמת: הקוורטה, הקווינטה והאוקטבה, שיחסיהן ארבעה לשלושה, שלושה לשניים ושניים לאחד.
M 10.283
πλὴν οὕτω μὲν ἀποτελεῖται τὰ στερεὰ σώματα ἡγουμένων τῶν ἀριθμῶν· ἀφ’ ὧν λοιπὸν καὶ τὰ αἰσθητὰ συνίσταται, γῆ τε καὶ ὕδωρ καὶ ἀὴρ καὶ πῦρ, καὶ καθόλου ὁ κόσμος, ὅν φασι καθ’ ἁρμονίαν διοικεῖσθαι πάλιν ἐχόμενοι τῶν ἀριθμῶν, ἐν οἷς οἱ λόγοι εἰσὶ τῶν συστατικῶν τῆς τελείου ἁρμονίας συμφωνιῶν, τῆς τε διὰ τεσσάρων καὶ τῆς διὰ πέντε καὶ τῆς διὰ πασῶν, ὧν ἡ μὲν ἐν ἐπιτρίτῳ ἔκειτο λόγῳ, ἡ δὲ ἐν ἡμιολίῳ, ἡ δὲ ἐν διπλασίονι.
M 10.284
דברים אלה נדונו ביתר דיוק בחקירה על אמת־המידה (adv. dogm. I 96 sqq.) ובדיונים על הנפש. לאחר שהראינו שאנשי איטליה מייחסים למספרים כוח גדול, נעבור לקשיים הנוגעים לנושא.
M 10.284
εἴρηται δὲ περὶ τούτων ἀκριβέστερον κἀν τῇ περὶ κριτηρίου σκέψει (adv. dogm. I 96 sqq.) κἀν τοῖς περὶ ψυχῆς. Νῦν δὲ ὑποδειχθέντος, ὅτι μεγάλην δύναμιν ἀπονέμουσι τοῖς ἀριθμοῖς οἱ ἀπὸ τῆς Ἰταλίας φυσικοί, μετελθόντες καὶ τὰς ἀκολούθους τῷ τόπῳ κομίζωμεν ἀπορίας.
M 10.285
כשהפיתגוראים אומרים ששום אחד מן הדברים המנויים, המוחשים והמופיעים לפנינו, אינו אחד, אלא כל דבר נקרא אחד בהשתתפות באחד הראשוני והיסודי — אם בעל־החיים המוצג הוא אחד, הצמח שאינו מוצג לא יהיה אחד. הרי הדברים אינם אמורים להיות רבים, אלא כל אחד — בעל־חיים, עץ או צמח — נתפס כאחד בהשתתפות באחד.
M 10.285
ὅταν οὖν λέγωσι τῶν ἀριθμητῶν [μηδὲν εἶναι ἕν], οἷον τῶν αἰσθητῶν καὶ ὑποπιπτόντων, μηδὲν εἶναι ἕν, μετοχῇ δὲ τοῦ ἑνὸς τοῦ ὡσανεὶ πρώτου καὶ στοιχείου ἕν τι καλεῖσθαι, εἰ οὖν τὸ δεικνύμενον καὶ καλούμενον ζῷον ἓν εἴη, τὸ μὴ δεικνύμενον φυτὸν οὐκ ἔσται ἕν. οὐ γὰρ δεῖ πολλὰ εἶναι, μετοχῇ δὲ τοῦ ἑνὸς ἕκαστον νοεῖσθαι ἕν, οἷον ζῷον ξύλον φυτόν.
M 10.286
אם בעל־החיים המוצג הוא אחד, מה שאינו בעל־חיים, כגון צמח, לא יהיה אחד; ואם הצמח אחד, מה שאינו צמח, כגון בעל־חיים, לא יהיה אחד. אך גם מה שאינו בעל־חיים נקרא אחד, כגון הצמח, וגם מה שאינו צמח, כגון בעל־החיים. לכן כל אחד מן המנויים אינו אחד. הדבר שבהשתתפות בו כל אחד נתפס כאחד הוא גם אחד וגם רבים: אחד כשלעצמו ורבים בהקפה.
M 10.286
εἰ γὰρ τὸ δεικνύμενον ζῷον ἕν ἐστι, τὸ μὴ ὂν ζῷον, οἷον τὸ φυτόν, οὐκ ἔσται ἕν· καὶ εἰ τὸ φυτὸν ἕν ἐστι, τὸ μὴ ὂν φυτόν, οἷον τὸ ζῷον, οὐκ ἔσται ἕν. ἀλλὰ λέγεταί γε τὸ μὴ ὂν ζῷον ἕν, καθάπερ τὸ φυτόν, καὶ τὸ μὴ ὂν φυτὸν πάλιν ἕν, ὡς τὸ ζῷον. οὐκ ἄρα ἕκαστον τῶν ἀριθμητῶν ἕν ἐστιν. τὸ δὲ οὗ ἕκαστον μετοχῇ νενόηται ἕν, ἐκεῖνο ἕν τέ ἐστι καὶ πολλά, ἓν μὲν καθ’ ἑαυτό, πολλὰ δὲ κατὰ περίληψιν.
M 10.287
גם ריבוי זה אינו מוצג בדברים המנויים. אם ריבוי בעלי־החיים הוא ריבוי, ריבוי הצמחים לא יהיה ריבוי, ולהפך. אך ׳ריבוי׳ נאמר על צמחים, בעלי־חיים ודברים רבים אחרים. לכן הריבוי המוצג במנויים אינו הריבוי באמת, אלא הדבר שבהשתתפות בו הוא נתפס כריבוי.
M 10.287
ὅπερ πλῆθος πάλιν οὐκ ἔστιν ἐν τοῖς ἀριθμητοῖς δεικνύμενον. εἰ γὰρ τὸ τῶν ζῴων πλῆθος ἔστιν, τὸ τῶν φυτῶν οὐκ ἔσται πλῆθος, καὶ εἰ τὸ τούτων, ἀνάπαλιν οὐκ ἔσται τὸ τῶν ζῴων. λέγεται δέ γε καὶ ἐπὶ φυτῶν καὶ ἐπὶ ζῴων καὶ ἐπ’ ἄλλων ἱκανῶν πλῆθος· οὐκ ἄρα τὸ ἐν τοῖς ἀριθμητοῖς δεικνύμενον πλῆθος τῷ ὄντι πλῆθός ἐστιν, ἀλλὰ ἐκεῖνο τὸ οὗ μετοχῇ νενόηται τοῦτο πλῆθος.
M 10.288
כשהפיתגוראים אומרים דברים כאלה, דבריהם דומים לטענה ששום אדם פרטי אינו אדם, אלא רק הדבר שבהשתתפות בו כל יחיד נתפס כאדם אחד ורבים נקראים בני אדם. האדם נתפס כבעל־חיים תבוני בן־תמותה; לכן לא סוקרטס, לא אפלטון ולא שום פרט אחר הוא אדם.
M 10.288
ὅταν δὴ τὰ τοιαῦτα λέγωσιν οἱ Πυθαγορικοὶ τῶν φιλοσόφων, ὅμοιόν τι λέγουσι τῷ μηδένα τῶν ἐπὶ μέρους ἀνθρώπων ἄνθρωπον εἶναι, ἀλλὰ τὸν οὗ μετοχῇ ἕκαστος εἷς τε ἄνθρωπος νενόηται καὶ πολλοὶ ἄνθρωποι καλοῦνται. νοεῖται γὰρ ὁ ἄνθρωπος ζῷον λογικὸν θνητόν, καὶ διὰ τοῦτο οὔτε Σωκράτης ἄνθρωπός ἐστιν οὔτε Πλάτων, οὐκ ἄλλος τις τῶν ἐπ’ εἴδους.
M 10.289
אם סוקרטס, באשר הוא סוקרטס, הוא אדם, אפלטון, דיון ותאון לא יהיו בני אדם; ואם אפלטון אדם, סוקרטס לא יהיה. אך סוקרטס, אפלטון וכל האחרים נקראים בני אדם. לכן אף אחד מבני האדם הפרטיים אינו האדם, אלא זה שבהשתתפות בו כל אחד נתפס כאדם ואינו אחד מהם.
M 10.289
εἰ γὰρ Σωκράτης, καθὸ Σωκράτης ἐστίν, ἄνθρωπος καθέστηκεν, ὁ Πλάτων οὐκ ἔσται ἄνθρωπος, οὐδὲ Δίων ἢ Θέων· καὶ εἰ Πλάτων ἐστὶν ἄνθρωπος, ὁ Σωκράτης οὐκ ἔσται. λέγεται δέ γε καὶ Σωκράτης ἄνθρωπος καὶ Πλάτων καὶ ἕκαστος τῶν ἄλλων· οὐκ ἄρα τῶν ἐπὶ μέρους ἀνθρώπων ἕκαστός ἐστιν ἄνθρωπος, οὗ δὲ μετοχῇ ἕκαστος αὐτῶν νενόηται ἄνθρωπος, ὃς οὔκ ἐστιν εἷς ἐξ αὐτῶν.
M 10.290
אותו טיעון חל על צמח ועל כל השאר. אבסורדי לומר ששום אדם פרטי אינו אדם ושום צמח פרטי אינו צמח; לכן אבסורדי גם שלא לומר שכל אחד מן המנויים הוא אחד לפי הגדרתו שלו.
M 10.290
ὁ δ’ αὐτὸς λόγος καὶ ἐπὶ φυτοῦ καὶ πάντων τῶν λοιπῶν. ἄτοπον δέ γέ ἐστι μηδένα τῶν ἐπὶ μέρους ἀνθρώπων λέγειν ἄνθρωπον εἶναι, μηδὲ τῶν φυτῶν φυτόν· ἄτοπον ἄρα καὶ τὸ ἕκαστον τῶν ἀριθμητῶν κατὰ τὸν ἴδιον λόγον μὴ λέγειν ἕν.
M 10.291
גם הקושי המובא נגד הסוג מגיע, כמדומה, לדעה הפיתגוראית הזאת. האדם הכללי אינו נבחן יחד עם בני האדם הפרטיים, שכן אז יהיה בעצמו פרט; אינו מתקיים בנפרד, שכן אז הפרטים לא יהיו בני אדם בהשתתפות בו; ואף אינו כלול בהם עצמם, שכן אי־אפשר שבהשתתפות בו יהיו אינסופיים ושהוא
M 10.291
ἄλλως τε καὶ ἡ κομιζομένη κατὰ τοῦ γένους ἀπορία φθάνειν ἔοικε καὶ ἐπὶ τὴν τοιαύτην τῶν Πυθαγορικῶν δόξαν. ὡς γὰρ ὁ γενικὸς ἄνθρωπος οὔτε μετὰ τῶν ἐπ’ εἴδους ἀνθρώπων θεωρεῖται, ἐπεὶ καὶ αὐτὸς ἔσται εἰδικός, οὔτε κατ’ ἰδίαν ὑφέστηκεν, ἐπεὶ οὐ γενήσονται οἱ κατὰ μέρος ἄνθρωποι μετοχῇ αὐτοῦ ἄνθρωποι, οὔτ’ ἐν αὐτοῖς τούτοις περιέχεται (ἀδιανόητον γὰρ τούτου μετοχῇ ἀπείρους εἶναι καὶ τοῦτο
M 10.292
יהיה כלול פעם במתים ופעם בחיים — כשם שטיעון זה חסר מוצא, כך הטיעון על האחד הזה חסר מוצא עוד יותר: הוא אינו נבחן עם המספרים הפרטיים, אינו יכול לחול על כולם, והשתתפות בו אינה יכולה להתקיים מראש באינסופיים.
M 10.292
μὲν τεθνηκόσι, τοῦτο δὲ ζῶσι περιέχεσθαι), — ὡς οὖν οὗτος ὁ λόγος ἄπορος, οὕτω καὶ ὁ περὶ τοῦ ἑνὸς τούτου μᾶλλόν ἐστιν ἀπορώτερος τῷ μήτε σὺν τοῖς κατὰ μέρος ἀριθμοῖς αὐτὸ θεωρεῖσθαι, μήτε κατὰ παντὸς αὐτὸ δύνασθαι τετάχθαι, μήτε μετοχὴν αὐτοῦ τοῖς ἀπείροις προϋπάρχειν.
M 10.293
אידאת האחד, שבהשתתפות בה כל דבר נתפס כאחד, היא אידאה אחת או אידאות רבות. אם אחת, כל דבר מנוי משתתף בכולה או בחלק ממנה. אם כל אחד משתתף בכולה, אין היא אחת: אם Α מחזיק באידאת האחד כולה, Β, שלא נותר לו במה להשתתף, לא יהיה אחד; וזה אבסורדי.
M 10.293
ἥ γε μὴν τοῦ ἑνὸς ἰδέα, ἧς κατὰ μετοχὴν ἕκαστον νοεῖται ἕν, ἤτοι μία ἐστὶν ἰδέα τοῦ ἑνὸς ἢ πλείους ἰδέαι τοῦ ἑνός. καὶ εἰ μὲν μία, ἤτοι ὅλης μετέχει ἕκαστον τῶν ἀριθμητῶν ἢ μέρους τινὸς αὐτῆς. καὶ εἰ μὲν ὅλης μετέσχηκεν, οὐκ ἔστι μία· εἰ γὰρ ὅλην ἔχει τὴν τοῦ ἑνὸς ἰδέαν λόγου χάριν τὸ Α, ἐξ ἀνάγκης τὸ Β, μὴ ἔχον οὗ μετάσχῃ, οὐκ ἔσται ἕν· ὅπερ ἄτοπον.
M 10.294
ואם אידאת האחד מרובת חלקים וכל מנוי משתתף בחלק אחר שלה, ראשית, כל קיים לא ישתתף באידאת האחד אלא בחלק ממנה ולכן לא יהיה אחד. כשם שחלק מאדם אינו אדם וחלק ממילה אינו מילה, כך חלק מאידאת האחד אינו אידאת האחד, כדי שהמשתתף בו ייעשה אחד.
M 10.294
εἰ δὲ πολυμερής ἐστιν ἡ τοῦ ἑνὸς ἰδέα καὶ ἕκαστον τῶν ἀριθμητῶν ἑκάστου μέρους αὐτῆς μετείληφεν, πρῶτον μὲν ἕκαστον τῶν ὄντων οὐ τῆς τοῦ ἑνὸς ἰδέας ἔσται μετειληφός, ἀλλὰ μέρους αὐτῆς, καὶ διὰ τοῦτο οὐκέτι γενήσεται ἕν· ὡς γὰρ τὸ μέρος ἀνθρώπου οὐκ ἔστιν ἄνθρωπος καὶ τὸ μέρος τῆς λέξεως οὐκ ἔστι λέξις, οὕτω τὸ μέρος τῆς τοῦ ἑνὸς ἰδέας οὐκ ἔσται ἡ τοῦ ἑνὸς ἰδέα, ἵνα καὶ τὸ μετεσχηκὸς αὐτῆς γένηται ἕν.
M 10.295
שנית, אידאת האחד כבר לא תהיה אידאת האחד ולא אחת אלא רבות. האחד, באשר הוא אחד, אינו ניתן לחלוקה; והיחידה, באשר היא יחידה, אינה נחצית. אם היא מתחלקת לרבים, תהיה צירוף של יחידות רבות ולא עוד יחידה.
M 10.295
εἶτα ἡ τοῦ ἑνὸς ἰδέα οὐκέτι γίνεται ἑνὸς ἰδέα, οὐδὲ μία, ἀλλὰ πλείους. τὸ γὰρ ἕν, ᾗ ἕν ἐστιν, ἀδιαίρετον καθέστηκεν, καὶ ἡ μονάς, ᾗ μονάς ἐστιν, οὐ διχάζεται· ἢ εἴπερ εἰς πολλὰ διαιρεῖται, ἀθροισμὸς πλειόνων μονάδων γενήσεται καὶ οὐκέτι μονὰς.
M 10.296
ואם יש אידאות רבות של האחד, כך שכל מנוי משתתף באידאה מיוחדת שבאמצעותה הוא נתפס כאחד, אידאת Α ואידאת Β משתתפות באידאה אחת כלשהי שבאמצעותה כל אחת נקראת אחת, או שאינן משתתפות.
M 10.296
εἰ δὲ πλείους εἶεν ἰδέαι τοῦ ἑνός, ὡς ἕκαστον τῶν ἀριθμητῶν ἰδίας τινὸς μετέχειν ἰδέας καθ’ ἣν ἓν νοεῖται, ἤτοι ἡ τοῦ Α ἰδέα καὶ ἡ τοῦ Β μετέχουσιν ἑνός τινος ἰδέας, καθ’ ἣν ἑκάτερον αὐτῶν προσαγορεύεται ἕν, ἢ οὐ μετέχουσιν.
M 10.297
אם אינן משתתפות, כשם שהן יכולות להיקרא ׳אחת׳ בלי להשתתף באידאת אחד עליונה, כך כל דבר הנקרא באופן כלשהו אחד יכול להיקרא אחד בלי השתתפות באידאת האחד.
M 10.297
καὶ εἰ μὲν οὐ μετέχουσιν, ὃν τρόπον αὗται δύνανται τῆς τοῦ ἑνὸς ἐπικατηγορίας ἀξιοῦσθαι μὴ μετέχουσαί τινος ἐπαναβεβηκυίας τοῦ ἑνὸς ἰδέας, οὕτω δύναται καὶ πᾶν τὸ ὁπωσοῦν λεγόμενον ἓν μὴ κατὰ μετοχὴν τῆς τοῦ ἑνὸς ἰδέας προσαγορεύεσθαι ἕν.
M 10.298
ואם הן משתתפות, הקושי המקורי נשאר: כיצד שתי האידאות משתתפות באידאה האחת — כל אחת בכולה או בחלק ממנה? איזו תשובה שייתנו, יחולו עליה הקשיים שהצגנו מעט קודם.
M 10.298
εἰ δὲ μετέχουσιν, ἡ ἀρχῆθεν μένει ἀπορία· πῶς γὰρ αἱ δύο ἰδέαι τῆς μιᾶς μετέχουσιν ἰδέας; ὅλης ἑκατέρα, ἢ μέρους αὐτῆς; ὁπότερον γὰρ ἄν λέγωσιν, ἐπαχθήσονται αἱ μικρῷ πρόσθεν ἀποδοθεῖσαι πρὸς ἡμῶν ἀπορίαι.
M 10.299
נוסף על כך: מאחר שכל דבר הנתפס בידי אדם נתפס או בחוש וברושם גרידא או במחשבה, גם הצירוף, אם הוא ניתן לתפיסה אנושית, ייתפס בהכרח או בחוש או במחשבה.
M 10.299
Σὺν τούτοις· ἐπεὶ πᾶν τὸ λαμβανόμενον ἀνθρώπῳ ἤτοι αἰσθήσει λαμβάνεται καὶ κατὰ ψιλὴν ἐγκύρησιν ἢ διανοίᾳ, πάντως καὶ ὁ ἀθροισμός, εἴπερ ἀνθρώπῳ ληπτός ἐστιν, ἤτοι αἰσθήσει ἢ διανοίᾳ καταληφθήσεται.
M 10.300
אך בחוש וברושם פשוט אין לתופסו. קיומם של הדברים הנמנים מטעה אחדים: מפני שהם רואים אותם לבנים או שחורים, או בכלל מוחשים, הם סבורים שגם המספר הוא דבר מוחש ונראה; ולא כך הוא באמת. הלבן והשחור, וכן הצמח, האבן, העץ וכל אחד מן הדברים הנמנים, נראים ונתפסים בחוש; אך המספר באשר הוא מספר אינו מוחש לנו ואינו נראה.
M 10.300
ἀλλὰ αἰσθήσει μὲν καὶ ἁπλῇ ἐμφάσει οὐκ ἂν ληφθείη· πλανᾷ γὰρ ἐνίους ἡ τῶν ἀριθμητῶν ὑπόστασις, ἐπείπερ βλέποντες ταῦτα λευκὰ ἢ μέλανα ἢ κοινῶς αἰσθητὰ ὑπονοοῦσιν, ὅτι καὶ ὁ ἀριθμὸς αἰσθητόν τί ἐστι καὶ φαινόμενον πρᾶγμα, μὴ ἐχούσης οὕτω τῆς ἀληθείας. τὸ μὲν γὰρ λευκὸν καὶ μέλαν, καὶ εἰ οὕτω τύχοι, τὸ φυτὸν καὶ ὁ λίθος καὶ τὸ ξύλον καὶ τῶν ἀριθμητῶν ἕκαστον φαίνεται καὶ αἰσθήσει ληπτόν ἐστιν, ὁ δ’ ἀριθμὸς ὡς ἀριθμὸς οὐκ ἔστιν ἡμῖν αἰσθητὸς οὐδὲ φαίνεται.
M 10.301
נבחן זאת כך. המוחשים באשר הם מוחשים נתפסים אצלנו בלי לימוד: איש אינו לומד לראות לבן או שחור, או להבחין במחוספס ובחלק. אך המספר באשר הוא מספר אינו נתפס בלי לימוד; שכן מן הלימוד ידענו שפעמיים שניים הם ארבעה, שלוש פעמים שניים הם שישה ועשר פעמים עשר הן מאה. מכאן שהמספר אינו דבר מוחש.
M 10.301
σκοπῶμεν δὲ τὸν τρόπον τοῦτον. τὰ αἰσθητὰ ὡς αἰσθητὰ ἀδιδάκτως ἡμῖν λαμβάνεται· οὐθεὶς γὰρ τὸ λευκὸν ἢ τὸ μέλαν ὁρᾶν διδάσκεται, οὐδὲ τραχέος ἢ λείου ἀντιλαμβάνεσθαι. ὁ δὲ ἀριθμὸς ὡς ἀριθμὸς οὐκ ἀδιδάκτως ἡμῖν λαμβάνεται· ὅτι γὰρ τὰ δὶς δύο τέσσαρά ἐστι καὶ τὰ τρὶς δύο ἔξ ἐστι καὶ τὰ δεκάκις δέκα ἑκατόν, ἐκ μαθήσεως ἔγνωμεν. οὐκ ἄρα αἰσθητόν τί ἐστιν ὁ ἀριθμός.
M 10.302
ואם הוא נודע לזיכרון מתוך צירוף של דברים, יעמוד אדם במבוכה משיניח למוחשים, כפי שגם אפלטון התקשה בחיבורו על הנפש (Phaedo p. 96 E sqq.): כיצד שני הדברים, כשהם כל אחד לעצמו, אינם נתפסים כשניים, אך משהם מתאחדים הם נעשים שניים.
M 10.302
εἰ δὲ μνήμη κατ’ ἐπισύνθεσίν τινων ἔγνωσται, ἀπορήσει τις τῶν αἰσθητῶν ἀποστάς, καθὼς καὶ ὁ Πλάτων ἠπόρει ἐν τῷ περὶ ψυχῆς (Phaedo p. 96 E sqq.), πῶς τὰ δύο κατ’ ἰδίαν μὲν ὄντα οὐ νοεῖται δύο, συνελθόντα δὲ εἰς ταὐτὸ γίνεται δύο.
M 10.303
אם לאחר ההתאחדות הם כפי שהיו לפניה, וכל אחד מהם היה לפניה אחד, גם אחריה יהיה כל אחד אחד. ואם נניח שלאחר התאחדותם נוסף להם דבר מעבר למה שהיה, כגון הדיאדה, הרי צירופם של השניים יהיה ארבעה.
M 10.303
εἰ γὰρ τοιαῦτά ἐστι μετὰ τὴν σύνοδον, ὁποῖα ἦν πρὶν τῆς συνόδου, ἦν δ’ ἑκάτερον αὐτῶν πρὶν τῆς συνόδου ἕν, ἔσται καὶ μετὰ τὴν σύνοδον ἑκάτερον ἕν, ἐπεὶ ἂν δῶμεν προσγίνεσθαί τι αὐτοῖς περισσότερον μετὰ τὴν σύνοδον παρ’ ὅ ἦν, οἶον τὴν δυάδα, ἔσται ἡ τῶν δυεῖν συνέλευσις τετράς.
M 10.304
שכן אם אל האחד והאחד שהתאחדו נוספת הדיאדה כדבר יתר, ומאחר שבדיאדה נתפסות יחידה ויחידה, מצירוף אחד ואחד תיווצר רביעייה: השניים המצטרפים נתפסים כשניים, והדיאדה הנוספת להם כפולה מטבעה. ושוב, אם אל הדברים המצטרפים לכדי עשרה נוסף דבר יתר, העשירייה, ומאחר שבעשירייה נתפסים התשעה, השמונה, השבעה ובירידה שאר המספרים, הרי העשרה יהיו המון אינסופי לאינסוף, כפי שהראינו לעיל (adv. phys. I 303 sqq.).
M 10.304
εἰ γὰρ τῷ συνελθόντι ἑνὶ καὶ ἐνὶ πλεῖόν τι προσγίνεται ἡ δυάς, ἐπεὶ ἐν ταύτῃ μονὰς καὶ μονὰς νοεῖται, κατὰ τὴν τοῦ ἑνὸς καὶ ἑνὸς συνέλευσιν τετρὰς γενήσεται, δυεῖν μὲν νοουμένων τῶν συνιόντων, διττῆς δὲ κατὰ τὴν φύσιν οὔσης τῆς προσγινομένης αὐτοῖς δυάδος. καὶ πάλιν· εἰ τοῖς κατὰ σύνοδον ποιοῦσι τὴν δεκάδα πλεῖόν τι προσγίνεται ἡ δεκάς, ἐπεὶ ἐν τῇ δεκάδι νοεῖται τὰ ἐννέα καὶ τὰ ὀκτὼ καὶ τὰ ἑπτὰ καὶ καθ’ ὑπόβασιν οἱ λοιποὶ ἀριθμοί, ἀπειράκις ἀπείρων ἔσται πλῆθος τὰ δέκα, ὡς ἀνώτερον (adv. phys. I 303 sqq.) δεδείχαμεν.
M 10.305
אפלטון מבקש לטעון גם בדרך אחרת. אם האחד, לדבריו, כשהוא מתחלק ונפרד, נתפס כשניים, הרי צירופם יחד של כל אחד מן האחדים לא ייתפס כשניים; שכן הסיבה השנייה מנוגדת לראשונה, ואם הדברים הנפרדים מאותו דבר הם שניים, הדברים המקובצים יחד ומונחים זה לצד זה לא יהיו שניים. ואלה דבריו (Phaedo p. 97 A):
M 10.305
Ὁ δὲ Πλάτων καὶ ἄλλως ἐπιχειρεῖν βούλεται. εἴπερ γὰρ τὸ ἕν, φησίν, ὅτε διαιρεῖται καὶ χωρίζεται, δύο νοεῖται, πάντως καὶ ἡ ἑκατέρου τῶν ἀνὰ ἓν εἰς ταὐτὸ σύνοδος οὐ νοηθήσεται δύο· ἐναντίον γάρ ἐστι τῷ πρώτῳ αἰτίῳ τὸ δεύτερον αἴτιον, καὶ εἰ τὰ ἐκ τοῦ αὐτοῦ χωριζόμενα δύο ἐστί, τὰ εἰς ταὐτὸ συναγόμενα καὶ ἀλλήλοις παρατεθειμένα οὐκ ἂν εἴη δύο. ἔχει δὲ καὶ τὸ ῥητὸν παρ’ αὐτῷ τὸν τρόπον τοῦτον (Phaedo p. 97 A)·
M 10.306
"אכן מתפלא אני: כאשר כל אחד מהם היה נפרד מחברו, כל אחד היה אחד ולא היו אז שניים; אך משהתקרבו זה לזה, נעשתה להם סיבת היותם שניים — ההתאחדות שבה הונחו זה סמוך לזה. ואף אם יבקע אדם אחד לשניים, שוב איני יכול להשתכנע שהביקוע הוא הסיבה להיותם שניים; שהרי עתה הסיבה להיעשות שניים הפוכה מזו שהייתה אז: אז היה זה מפני שנאספו סמוכים זה לזה ונוסף האחד לאחר, ועתה מפני שהאחד מורחק ונפרד מן האחר."
M 10.306
“θαυμάζω γάρ, εἴ ποτε μὲν ἑκάτερον αὐτῶν ἦν χωρὶς ἀλλήλων, ἓν ἦν ἑκάτερον καὶ οὐκ ἤστην τότε δύο, πλησιάσαντα δ’ ἀλλήλοις, αὕτη ἄρα αὐτοῖς αἰτία ἐγένετο δυεῖν γενέσθαι, σύνοδος τοῦ πλησίον ἀλλήλων τεθῆναι. οὐδέ γε ὡς ἐάν τις ἓν διασχίσῃ, δύναμαι ἔτι πεισθῆναι, ὅτι ὡσαύτως αἰτία γέγονεν ἡ σχίσις τοῦ δύο γεγονέναι· ἐναντία γὰρ γέγονεν ἢ τότε αἰτία τοῦ δύο γενέσθαι, τότε μὲν ὅτι συνήγετο πλησίον ἀλλήλων καὶ προσετίθετο ἕτερον ἑτέρῳ, νῦν δ’ ὅτι ἀπάγεται καὶ χωρίζεται ἕτερον ἀφ’ ἑτέρου.”
M 10.307
במילים אלה הוא אומר במפורש: אם עצם צירופם של אחד ואחד והנחתם זה לצד זה הם הסיבה לכך שמה שלא היה קודם שניים נעשה שניים, כיצד אוכל עוד להשתכנע שהאחד נעשה שניים כשהוא מופרד ונקרע? הרי הביקוע וההפרדה מנוגדים לצירוף.
M 10.307
ῥητῶς γὰρ διὰ τούτων φησίν, ὡς εἴπερ ἡ ψιλὴ σύνοδος τοῦ ἑνὸς καὶ ἑνὸς καὶ ἡ αὐτὸ μόνον παράθεσις αἴτιόν ἐστι τοῦ δύο γενέσθαι τὰ πρότερον μὴ ὄντα δύο, πῶς ἔτι πεισθῆναι δύναμαι, ὅτι τὸ ἕν, ὅτε χωρίζεται καὶ διασπᾶται, δύο γίνεται; ἐναντία γὰρ τῇ συνόδῳ ἡ σχίσις ἐστὶ καὶ ὁ χωρισμός.
M 10.308
עד כאן אפלטון; ואפשר גם לשאול כך. אם יש מספר כלשהו, הרי כאשר דבר מונח לצד דבר אחר, כגון יחידה לצד יחידה, או שנוסף דבר ליחידות שהתאחדו, או שנגרע מהן דבר, או שלא נוסף ולא נגרע דבר. אם לא נוסף להן ולא נגרע מהן דבר, מהנחת האחת לצד האחרת לא תיווצר דיאדה, כשם שלא הייתה לפני התאחדותן.
M 10.308
Τοιοῦτος μὲν καὶ ὁ Πλάτων· ἔνεστι δὲ καὶ ὧδε συνερωτᾶν. εἰ ἔστι τι ἀριθμός, ὅτε παρατίθεταί τι ἑτέρῳ οἷον τῇ μονάδι ἡ μονάς, τότε ἢ προσγίνεταί τι ταῖς συνελθούσαις μονάσιν ἢ ἀπογίνεται τῶν συνελθουσῶν ἢ οὔτε προσγίνεταί τι αὐταῖς οὔτε ἀπογίνεται. ἀλλ’ εἰ μήτε προσγίνεταί τι αὐταῖς μήτε ἀπογίνεται αὐτῶν, οὐκ ἔσται δυὰς κατὰ τὴν παράθεσιν τῆς ἑτέρας τῇ ἑτέρᾳ, ὡς οὐδὲ πρὶν τῆς συνόδου ἐτύγχανεν.
M 10.309
אם נגרע מהן דבר בשעת הנחתן זו לצד זו, תחול הפחתה באחת היחידות ושוב לא תיווצר דיאדה. ואם נוסף להן דבר, כגון הדיאדה, הדברים שהיו אמורים להיות שניים ייעשו ארבעה. שכן הדיאדה שנוספה הייתה יחידה ויחידה; ובהצטרפה אל היחידה והיחידה המתאחדות, היא תיצור את המספר ארבעה — וזה אבסורד. לכן אין מספר כלשהו. ה׳ על ההתהוות והכיליון
M 10.309
εἰ δὲ ἀπογίνεταί τι κατὰ τὴν παράθεσιν αὐτῶν, ἐλάσσωσις ἔσται τῆς μιᾶς μονάδος καὶ οὐκέτι δυὰς γενήσεται. εἰ δὲ προσγίνεταί τι αὐταῖς, οἷον ἡ δυάς, τὰ ὀφείλοντα δύο εἶναι τέσσαρα γενήσονται. δυὰς γὰρ ἡ ἐπιγενομένη μονὰς ἦν καὶ μονάς· προσελθοῦσα οὖν μονάδι καὶ μονάδι, ταῖς συνερχομέναις, τὸν τέσσαρα ποιήσει ἀριθμόν· ὅπερ ἐστὶν ἄτοπον. τοίνυν οὐκ ἔστι τι ἀριθμός. ε΄ περὶ γενέσεως καὶ φθορᾶς
M 10.310
הדיון בהתהוות ובכיליון מתנהל בין הספקנים לבין הפילוסופים של הטבע כמעט על היקום כולו. שכן מבין החוקרים את הרכב הכול, אחדים הולידו את הכול מדבר אחד ואחרים מדברים רבים; ומבין המולידים מדבר אחד, הללו מדבר חסר איכות והללו מדבר בעל איכות; ומבין האחרונים, הללו מאש, הללו
M 10.310
Ἡ περὶ γενέσεως καὶ φθορᾶς ζήτησις συνίσταται τοῖς σκεπτικοῖς πρὸς τοὺς φυσικούς σχεδόν τι περὶ τῶν ὅλων, εἴγε τῶν σκεψαμένων περὶ τῆς τοῦ παντὸς συστάσεως οἱ μὲν ἐξ ἑνὸς ἐγέννησαν τὰ πάντα, οἱ δ’ ἐκ πλειόνων, καὶ τῶν ἐξ ἑνὸς οἱ μὲν ἐξ
M 10.311
<מן> האוויר, הללו מן המים, ואחרים מן הארץ. ומבין המולידים מדברים רבים, הללו <מן> דברים שמספרם מוגבל והללו מאינסוף דברים; מבין המולידים מדברים שמספרם מוגבל, הללו משניים, הללו מארבעה, הללו מחמישה והללו משישה; ומבין המולידים מאינסוף דברים, הללו מדברים הדומים לנולדים והללו מדברים שאינם דומים להם; ומאלה, הללו מדברים שאינם נפעלים והללו מדברים הניתנים להיפעלות.
M 10.311
ἀποίου, οἱ δὲ ἐκ ποιοῦ, καὶ τῶν ἐκ ποιοῦ οἱ μὲν ἐκ πυρὸς, οἱ δ’ <ἐξ> ἀέρος, οἱ δ’ ἐξ ὕδατος, ἄλλοι ἐκ γῆς, καὶ τῶν ἐκ πλειόνων οἱ μὲν <ἐξ> ἀριθμητῶν, οἱ δ’ ἐξ ἀπείρων, καὶ τῶν ἐξ ἀριθμητῶν οἱ μὲν ἐκ δύο, οἱ δ’ ἐκ τεσσάρων, οἱ δ’ ἐκ πέντε, οἱ δ’ ἐξ ἕξ, καὶ τῶν ἐξ ἀπείρων οἱ μὲν ἐξ ὁμοίων τοῖς γεννωμένοις, οἱ δὲ ἐξ ἀνομοίων, καὶ τούτων οἱ μὲν ἐξ ἀπαθῶν, οἱ δ’ ἐκ παθητῶν.
M 10.312
הסטואים הניחו שהכול התהווה מגוף אחד חסר איכות. שכן לשיטתם עקרון הדברים הקיימים הוא החומר חסר האיכות, הניתן להשתנות כולו; ומתוך השתנותו נוצרים ארבעת היסודות: אש, אוויר, מים וארץ.
M 10.312
ἐξ ἀποίου μὲν οὖν καὶ ἑνὸς σώματος τὴν τῶν ὅλων ὑπεστήσαντο γένεσιν οἱ Στωικοί· ἀρχὴ γὰρ τῶν ὄντων κατ’ αὐτούς ἐστιν ἡ ἄποιος ὕλη καὶ δι’ ὅλων τρεπτή, μεταβαλλούσης τε ταύτης γίνεται τὰ τέσσαρα στοιχεῖα, πῦρ καὶ ἀήρ, ὕδωρ καὶ γῆ.
M 10.313
היפאסוס, אנכסימנס ותאלס ביקשו שהכול נוצר מדבר אחד בעל איכות: היפאסוס, ולדעת אחדים גם הרקליטוס איש אפסוס, מסרו שההתהוות היא מאש; אנכסימנס — מאוויר; תאלס — ממים; ולדעת אחדים קסנופנס — מארץ (B 27 Diels): כי מן הארץ הכול, ואל הארץ הכול מגיע לבסוף. ואילו מדברים רבים שמספרם מוגבל — משניים,
M 10.313
ἐξ ἑνὸς δὲ καὶ ποιοῦ γεγενῆσθαι τὰ πάντα θέλουσιν οἵ τε περὶ Ἵππασον καὶ Ἀναξιμένην καὶ Θαλῆν, ὧν Ἵππασος μὲν καὶ κατὰ τινας Ἡράκλειτος ὁ Ἐφέσιος ἐκ πυρὸς ἀπέλιπον τὴν γένεσιν, Ἀναξιμένης δὲ ἐξ ἀέρος, Θαλῆς δὲ ἐξ ὕδατος, Ξενοφάνης δὲ κατ’ ἐνίους ἐκ γῆς (B 27 Diels)· ἐκ γαίης γὰρ πάντα, καὶ εἰς γῆν πάντα τελευτᾷ. ἐκ πλειόνων δὲ καὶ ἀριθμητῶν, δυεῖν μέν,
M 10.314
מארץ ומים — המשורר הומרוס: פעם הוא אומר (Ξ 201) אוקיינוס, מוליד האלים, ותטיס האם; ופעם (Η 99) אך הלוואי שתהיו כולכם מים וארץ. לדעת אחדים גם קסנופנס איש קולופון מסכים עמו, שכן הוא אומר (B 33 Diels): כי כולנו נולדנו מארץ וממים. ומארץ ומאתר — אוריפידס,
M 10.314
γῆς τε καὶ ὕδατος, ὁ ποιητὴς Ὅμηρος, ὅτε μὲν λέγων (Ξ 201) Ὠκεανόν τε, θεῶν γένεσιν, καὶ μητέρα Τηθύν, ὅτε δὲ (Η 99) ἀλλ’ ὑμεῖς μὲν πάντες ὕδωρ καὶ γαῖα γένοισθε. συμφέρεσθαι δ’ αὐτῷ δοκεῖ κατ’ ἐνίους καὶ ὁ Κολοφώνιος Ξενοφάνης· φησὶ γάρ (B 33 Diels)· πάντες γὰρ γαίης τε καὶ ὕδατος ἐκγενόμεσθα. ἐκ γῆς δὲ καὶ αἰθέρος Εὐριπίδης,
M 10.315
כפי שאפשר להבין מדבריו (fr. 1023 Nauck): אתר וארץ, מולידי הכול, אשיר. ומארבעה — אמפדוקלס (B 6 Diels): ארבעת שורשי הכול שמע תחילה: זאוס הזוהר, הרה נותנת־החיים ואידונאוס, ונסטיס, שבדמעותיה מרטיבה את מעיין בני התמותה. ומחמישה — אוקלוס איש לוקאניה ואריסטו;
M 10.315
ὡς πάρεστιν ἐκδέξασθαι ἐκ τοῦ λέγειν αὐτόν (fr. 1023 Nauck)· Αἰθέρα καὶ Γαῖαν πάντων γενέτειραν ἀείδω. ἐκ τεσσάρων δὲ ὁ Ἐμπεδοκλῆς (B 6 Diels)· τέσσαρα γὰρ πάντων ῥιζώματα πρῶτον ἄκουε· Ζεὺς ἀργὴς Ἥρη τε φερέσβιος ἠδ’ Ἀιδωνεύς Νῆστίς θ’, ἣ δακρύοις τέγγει κρούνωμα βρότειον. ἐκ πέντε δὲ Ὄκελλος ὁ Λευκανὸς καὶ Ἀριστοτέλης·
M 10.316
שכן לצד ארבעת היסודות הם כללו גוף חמישי, הנע בתנועה מעגלית, שממנו לדבריהם עשויים גרמי השמים.
M 10.316
συμπαρέλαβον γὰρ τοῖς τέσσαρσι στοιχείοις τὸ πέμπτον καὶ κυκλοφορητικὸν σῶμα, ἐξ οὗ λέγουσιν εἶναι τὰ οὐράνια.
M 10.317
ומשישה הניחו אנשי אסכולת אמפדוקלס את התהוות הכול. במקום שהוא אומר כי יש ארבעה שורשים לכול, הוא עושה את ההתהוות מארבעה; אך כשהוא מוסיף (B 17,19 Diels) והמדון ההרסני בנפרד מהם, שווה־משקל בכל מקום, והאהבה בתוכם, שווה באורך וברוחב, הוא מוסר שישה עקרונות לקיימים: ארבעה חומריים — ארץ, מים, אוויר ואש — ושניים פועלים, אהבה ומדון.
M 10.317
ἐκ δὲ τῶν ἓξ τὴν πάντων ὑπέθεντο γένεσιν οἱ περὶ τὸν Ἐμπεδοκλέα. ἐν οἷς μὲν γὰρ λέγει τέσσαρα τῶν πάντων ῥιζώματα, ἐκ τεσσάρων ποιεῖ τὴν γένεσιν· ὅταν δὲ προσθῇ (B 17,19 Diels) Νεῖκός τ’ οὐλόμενον δίχα τῶν, ἀτάλαντον ἁπάντῃ, καὶ Φιλίη μετὰ τοῖσιν, ἴση μῆκός τε πλάτος τε ἓξ παραδίδωσι τὰς τῶν ὄντων ἀρχάς, τέσσαρας μὲν ὑλικάς, γῆν ὕδωρ ἀέρα πῦρ, δύο δὲ τὰς δραστηρίους, φιλίαν καὶ νεῖκος.
M 10.318
אנקסגורס איש קלזומנאי, דמוקריטוס, אפיקורוס ורבים מאוד אחרים סברו שהדברים מתהווים מאינסוף דברים. אלא שאנקסגורס אמר שהם מתהווים מדברים הדומים לנולדים; אנשי דמוקריטוס ואפיקורוס — מדברים שאינם דומים ושאינם נפעלים, כלומר האטומים; ואנשי הרקלידס איש פונטוס ואסקלפיאדס — מדברים שאינם דומים אך ניתנים להיפעלות, כגון הגופיפים חסרי החיבור.
M 10.318
ἐξ ἀπείρων δ’ ἐδόξασαν τὴν τῶν πραγμάτων γένεσιν οἱ περὶ Ἀναξαγόραν τὸν Κλαζομένιον καὶ Δημόκριτον καὶ Ἐπίκουρον καὶ ἄλλοι παμπληθεῖς, ἀλλ’ ὁ μὲν Ἀναξαγόρας ἐξ ὁμοίων τοῖς γεννωμένοις, οἱ δὲ περὶ τὸν Δημόκριτον καὶ Ἐπίκουρον ἐξ ἀνομοίων τε καὶ ἀπαθῶν, τουτέστι τῶν ἀτόμων, οἱ δὲ περὶ τὸν Ποντικὸν Ἡρακλείδην καὶ Ἀσκληπιάδην ἐξ ἀνομοίων μέν, παθητῶν δέ, καθάπερ τῶν ἀνάρμων ὄγκων.
M 10.319
לאחר שהקדמנו כי שיטת חקר הטבע של כל אלה מתגלה כחסרת מוצא אם מבטלים את ההתהוות והכיליון, נפנה ביתר מרץ לטיעונים. ואף על פי כן, אם נבחן את הדבר, המסקנה כבר הוכחה במידה מספקת באמצעות האמור קודם.
M 10.319
Προειληφότες οὖν, ὅτι πᾶσι τούτοις ἄπορος δείκνυται ὁ τῆς φυσιολογίας τρόπος ἀναιρεθείσης τῆς γενέσεως καὶ τῆς φθορᾶς, προθυμότερον ἁπτώμεθα τῶν λόγων. καίτοι γε, ἐὰν ἐξετάζωμεν, διὰ τῶν ἔμπροσθεν αὐταρκῶς ἤδη συμβεβίβασται τὸ κεφάλαιον.
M 10.320
שכן המתהווה והכלה כלים ומתהווים בזמן; אך הזמן אינו קיים, כפי שהראינו לעיל (§ 170 sqq.). לכן גם לא יהיה דבר מתהווה או כלה.
M 10.320
τὸ γὰρ γινόμενον καὶ φθειρόμενον ἐν χρόνῳ φθείρεται καὶ γίνεται, χρόνος δὲ οὐκ ἔστιν, ὡς ἀνώτερον παρεστήσαμεν (§ 170 sqq.), ὥστε οὐδὲ γινόμενον καὶ φθειρόμενον ἔσται.
M 10.321
כל התהוות וכיליון הם מיני תנועות של שינוי; אך אין תנועה, כפי שקבענו קודם (§ 37 sqq.). לכן גם התהוות וכיליון לא יהיו.
M 10.321
πᾶσά τε γένεσις καὶ φθορὰ μεταβλητικαί τινές εἰσι κινήσεις, οὐδὲν δ’ ἐστὶ κίνησις, ὡς προκατεστησάμεθα (§ 37 sqq.)· τοίνυν οὐδὲ γένεσις καὶ φθορὰ γενήσεται.
M 10.322
כל דבר המתהווה או הכלה אינו מתהווה או כלה בלי פועל ונפעל; אך שום דבר אינו פועל ואינו נפעל. לפיכך שום דבר אינו מתהווה ואינו כלה.
M 10.322
καὶ πᾶν τὸ γεννώμενον ἢ φθειρόμενον οὐ χωρὶς τοῦ δρῶντος καὶ πάσχοντος γεννᾶται ἢ φθείρεται, οὔτε δὲ δρᾷ τι οὔτε πάσχει, ὥστ’ οὐδὲ γεννᾶταί τι οὐδὲ φθείρεται.
M 10.323
ועוד, אם דבר מתהווה וכלה, חייב דבר להתווסף לדבר, דבר להיגרע מדבר, או דבר להשתנות מדבר אחד לאחר; שכן ההתהוות והכיליון חייבים להתקיים באחת משלוש הדרכים האלה. למשל, כאשר גורעים יחידה מן העשירייה, התשיעייה מתהווה והעשירייה כלה; וכאשר מוסיפים יחידה לתשיעייה, העשירייה מתהווה והתשיעייה כלה. והוא הדין בדברים הכלים או מתהווים בדרך השתנות: כך היין כלה ו<ה>חומץ מתהווה.
M 10.323
καὶ μὴν εἰ γίνεταί τι καὶ φθείρεται, ὀφείλει τί τινι προστίθεσθαι καί τί τινος ἀφαιρεῖσθαι ἢ τι ἐκ τινος μεταβάλλειν· γένεσις γὰρ καὶ φθορὰ κατά τινα τῶν τριῶν τούτων τρόπων ὀφείλει συνίστασθαι, οἶον ἐπὶ τῆς δεκάδος κατ’ ἀφαίρεσιν τῆς μονάδος γίνεται μέν ἡ ἐννεάς, φθείρεται δὲ ἡ δεκάς, καὶ πάλιν ἐπὶ τῆς ἐννεάδος κατὰ πρόσθεσιν μονάδος γίνεται μὲν ἡ δεκάς, φθείρεται δὲ ἡ ἐννεάς. καὶ ἐπὶ τῶν κατὰ τροπὴν φθειρομένων ἢ γεννωμένων ὁ αὐτὸς λόγος· οὕτω γὰρ φθείρεται μὲν ὁ οἶνος, γίνεται δὲ <ὁ> ὄξος.
M 10.324
אם אפוא כל מתהווה וכלה מתהווה וכלה בתוספת, בגריעה או בשינוי, ומאחר שהראינו (adv. dogm. III 277 sqq.) שאין תוספת, גריעה או שינוי, ממילא כבר קבענו שגם התהוות וכיליון אינם קיימים.
M 10.324
εἰ δὴ τοίνυν πᾶν τὸ γεννώμενον καὶ φθειρόμενον ἤτοι κατὰ πρόσθεσιν ἢ κατ’ ἀφαίρεσιν ἢ κατὰ μεταβολὴν γίνεται καὶ φθείρεται, ἐπεὶ παρεστήσαμεν (adv. dogm. III 277 sqq.) μήτε πρόσθεσιν οὖσαν μήτε ἀφαίρεσιν μήτε μεταβολήν, δυνάμει προκατεστησάμεθα τὸ μηδὲ γένεσιν ἢ φθοράν ὑπάρχειν.
M 10.325
נוסף על כך, המתהווה או הכלה חייב לגעת בדבר שממנו הוא כלה ובדבר שאליו הוא משתנה; אך אין מגע, כפי שהוכח (adv. dogm. III 258 sqq.). לכן גם התהוות או כיליון אינם יכולים להתקיים.
M 10.325
πρὸς τούτοις· τὸ γεννώμενον ἢ φθειρόμενον ψαύειν ὀφείλει ἐκείνου τοῦ ἐξ οὗ φθείρεται καὶ τοῦ εἰς ὃ μεταβάλλει, οὐδὲν δὲ ψαῦσίς ἐστιν, ὡς παρέσταται (adv. dogm. III 258 sqq.)· τοίνυν οὐδὲ γένεσις ἢ φθορὰ συστῆναι δύναται.
M 10.326
אפשר גם להעלות את הקושי במישרין ולומר: אם <דבר> מתהווה, או שהקיים מתהווה או שהלא־קיים. אך גם הלא־קיים אינו מתהווה; שכן ללא־קיים לא אירע דבר, ומה שלא אירע לו דבר גם ההתהוות לא אירעה לו. ועוד:
M 10.326
Πάρεστι δὲ καὶ προηγουμένως ἀποροῦντας λέγειν, ὡς εἴπερ <τι> γίνεται, ἤτοι τὸ ὂν γίνεται ἢ τὸ μὴ ὄν. οὔτε δὲ τὸ μὴ ὂν γίνεται· τῷ γὰρ μὴ ὄντι οὐδὲν συμβέβηκεν, ᾧ δὲ μηδὲν συμβέβηκεν, οὐδὲ τὸ γίνεσθαι συμβέβηκεν. καὶ ἄλλως·
M 10.327
המתהווה נפעל, אך הלא־קיים אינו יכול להיפעל כלל, שכן ההיפעלות שייכת לקיים. לכן הלא־קיים אינו מתהווה. ואף הקיים אינו מתהווה: הקיים כבר קיים ואינו זקוק להתהוות. לכן גם הקיים אינו נולד. אך אם לא הקיים ולא הלא־קיים מתהווים, ואין להעלות על הדעת דבר שלישי מלבדם, שום דבר אינו מתהווה.
M 10.327
τὸ γινόμενον πάσχει, τὸ δὲ μὴ ὂν οὐδὲν δύναται πάσχειν· ὄντος γὰρ τὸ πάσχειν· οὐκ ἄρα τὸ μὴ ὂν γίνεται. καὶ μὴν οὐδὲ τὸ ὄν· ἔστι γὰρ ἤδη τὸ ὄν, καὶ οὐκ ἔχει χρείαν γενέσεως· οὐκ ἄρα οὐδὲ τὸ ὂν γεννᾶται. ἀλλ’ εἰ μήτε τὸ ὂν μήτε τὸ μὴ ὂν γίνεται, παρὰ ταῦτα δ’ οὐδὲν ἔστι τρίτον ἐπινοεῖν, οὐδὲν γεννᾶται.
M 10.328
ועוד: בין התופעות אנו רואים שדברים אחדים מתהווים מדבר אחד בדרך שינוי, ואחרים מדברים רבים בדרך הרכבה.
M 10.328
ἄλλως τε· ἐν τοῖς φαινομένοις θεωρεῖται τὰ μὲν ἐξ ἑνὸς γεννώμενα κατὰ μεταβολήν, τὰ δ’ ἐκ πλειόνων κατὰ σύνθεσιν,
M 10.329
מדבר אחד בדרך שינוי מתהווים הדברים שבהם אותו עצם נשאר, אך איכות אחת מתחלפת באחרת: למשל, כשאותו נוזל נשאר באותה כמות, אך התירוש נעלם ונוצר יין; או כשהיין נעלם ונוצר חומץ; או כשהשעווה נשארת, הקשיות נעלמת והרכות נוצרת, או להפך.
M 10.329
καὶ ἐξ ἑνὸς μὲν κατὰ μεταβολὴν ὁπόσα τῆς αὐτῆς οὐσίας μενούσης ἑτέραν ἐξ ἑτέρας μεταλαμβάνει ποιότητα, οἷον ὅταν τοῦ αὐτοῦ ὑγροῦ μένοντος ἐν τῷ αὐτῷ πλήθει τὸ μὲν γλεῦκος ἀφανισθῇ, οἶνος δὲ γένηται, ἢ ὁ οἶνος μὲν ἀφανισθῇ, ὄξος δὲ ὑποστῇ, ἢ τοῦ κηροῦ μένοντος ἡ μὲν σκληρότης ἀφανίζηται, ἡ δὲ μαλακότης γένηται, ἢ ἀνάπαλιν·
M 10.330
מדברים רבים בדרך צירוף מתהווים, למשל, שרשרת מחיבור חוליות, בית מהתקבצות אבנים ובגד משזירת ערב ושתי.
M 10.330
ἐκ πλειόνων δὲ κατ’ ἐπισύνθεσιν ὡς ἅλυσις μὲν κατ’ ἐπισύνδεσιν κρίκων, οἰκία δὲ κατὰ σύνοδον λίθων, ἐσθὴς δὲ κατὰ κρόκης καὶ στημόνων συμπλοκήν.
M 10.331
אם גם בין המושכלים דבר מתהווה, הרי הוא מתהווה או מן הקיים או מן הלא־קיים. אך מן הלא־קיים לא יכול להתהוות דבר: מה שמוליד דבר חייב להיות בעל קיום ולקבל תנועה מסוימת; לכן לא ייתכן דבר המתהווה מן הלא־קיים.
M 10.331
εἰ δὲ κἀν τοῖς νοητοῖς γίνεταί τι, ἤτοι ἐξ ὄντος γίνεταί τι ἢ ἐκ μὴ ὄντος. καὶ ἐκ μὲν τοῦ μὴ ὄντος οὐδὲν δύναται γίνεσθαι· δεῖ γὰρ τὸ γεννητικόν τινος οὐσίαν ἔχειν καὶ ποιὰν ἀναδέχεσθαι κίνησιν, ὥστ’ οὐκ ἂν εἴη τι ἐκ τοῦ μὴ ὄντος γεννώμενον.
M 10.332
ואולם גם לא מן הקיים. אם דבר מתהווה מן הקיים, הוא מתהווה או מדבר אחד או מדברים רבים. אך מדבר אחד לא יתהווה: אם הוא מתהווה מדבר אחד, הרי זה כשהדבר גדל, קטן או נשאר באותו מצב.
M 10.332
καὶ μὴν οὐδ’ ἐκ τοῦ ὄντος. εἰ γὰρ ἐκ τοῦ ὄντος γίνεταί τι, ἤτοι ἐξ ἑνὸς γίνεται ἢ ἐκ πλειόνων. καὶ ἐξ ἑνὸς μὲν οὐκ ἂν εἴη γεννώμενον. εἰ γὰρ ἐξ ἑνὸς γίνεται, ἤτοι αὐξανομένου ἢ μειουμένου ἢ ἐν τῷ αὐτῷ μένοντος γίνεται.
M 10.333
אך אותו דבר אינו יכול גם לגדול וגם לקטון, ואינו יכול לעשות את עצמו גדול מעצמו או קטן מעצמו. אם ייעשה רב מעצמו, מאחר שאין לו דבר נוסף מעבר לעצמו, תבוא התוספת מן הלא־קיים; ואם ייעשה קטן מעצמו, מאחר שאין מעבר לו דבר ממנו שיאבד, הוא יאבד אל הלא־קיים. לכן שום דבר אינו יכול להתהוות מן הגדל או הקטן.
M 10.333
ἀλλ’ αὐξάνεσθαι μὲν καὶ μειοῦσθαι οὐχ οἷόν τε ταὐτό, καὶ οὐκ ἂν δυνηθείη ἑαυτοῦ τι μεῖζον ἢ ἑαυτοῦ τι ἔλαττον ἀποτελεῖσθαι ταὐτόν. ἐάν τε γὰρ αὑτοῦ πλεῖον γένοιτο, ἐπεὶ οὐδὲν ἔχει πλεῖον παρ’ ἑαυτό, ἐξ οὐκ ὄντος ἔξει τὴν πρόσθεσιν· ἐάν τε ἔλαττον ἑαυτοῦ, πάλιν, ἐπεὶ οὐδὲν ἔχει παρ’ ἑαυτὸ ἀπολλύμενον αὐτοῦ, εἰς τὸ μὴ ὂν ἀπολεῖται. οὐδὲν ἄρα δύναται ἐκ τοῦ αὐξομένου ἢ μειουμένου γίνεσθαι.
M 10.334
גם מן הדבר הנשאר באותו מצב לא יתהווה המתהווה. שאם כן, דבר מתהווה ממנו או כשהוא נשאר יציב ובלתי משתנה, או כשהוא מתחלף ומשתנה. אך מדבר יציב הנשאר תמיד באותו אופן לא יתהווה דבר, שכן ההתהוות היא שינוי איכות כלשהו.
M 10.334
καὶ μὴν οὐδ’ ἐκ τοῦ ἐν τῷ αὐτῷ μένοντος ἔσται τὸ γεννώμενον. εἰ γὰρ τοῦτο, ἤτοι ἀτρέπτου καὶ ἀμεταβλήτου μένοντος αὐτοῦ γεννᾶταί τι ἐξ αὐτοῦ, ἢ ἐκ τρεπομένου καὶ μεταβάλλοντος. ἀλλ’ ἐξ ἀτρέπτου μὲν καὶ ἀεὶ ὡσαύτως μένοντος οὐκ ἂν γεννηθείη τι· ἑτεροίωσις γάρ τίς ἐστιν ἡ γένεσις.
M 10.335
אם הדבר מתהווה ממה שמתחלף ומשתנה, הרי הוא מתהווה כשהמוליד משתנה או אל עצמו או אל דבר אחר. אם הוא משתנה אל עצמו, הוא שוב נשאר אותו הדבר, ובהישארו אותו דבר לא יוליד דבר נוסף. ואם הוא משתנה לדבר אחר, <או> שהוא יוצא מקיומו שלו, משתנה ומתהווה, או שהוא נשאר בקיומו שלו אך מקבל [אל] צורה אחת במקום אחרת, כמו שעווה המשנה את תבניתה ומקבלת בכל פעם צורה אחרת.
M 10.335
εἰ δὲ ἐκ τρεπομένου καὶ μεταβάλλοντος, ἤτοι εἰς ἑαυτὸ μεταβάλλοντος γίνεται τὸ γεννώμενον ἢ εἰς ἕτερον. καὶ εἰ μὲν εἰς ἑαυτὸ μεταβάλλοι τὸ γεννητικόν τινος, πάλιν μένει τὸ αὐτό, καὶ μένον τὸ αὐτὸ οὐδενὸς ἔσται περισσοτέρου γεννητικόν. εἰ δὲ εἰς ἕτερον τρέποιτο, <ἤτοι> ἐκβαίνει τῆς ἰδίας ὑποστάσεως, τρέπεται καὶ γεννᾶται, ἢ μένει μὲν ἐν τῇ οἰκείᾳ ὑποστάσει, [εἰς] ἄλλο δὲ εἶδος ἀντ’ ἄλλου εἴδους μεταλαμβάνον ὡς ὁ μετασχηματιζόμενος κηρὸς καὶ ἄλλοτε ἄλλην μορφὴν ἀναδεχόμενος.
M 10.336
אם הוא יוצא מקיומו שלו, הוא יכלה אל הלא־קיים; ומה שכלה אל הלא־קיים לא יוליד דבר. ואם הוא מתהווה בעודו נשאר בקיומו שלו ומקבל איכות אחת במקום אחרת, הוא נקלע לאותו קושי.
M 10.336
ἀλλ’ ἐκβαῖνον μὲν τῆς ἰδίας ὑποστάσεως εἰς τὸ μὴ ὂν φθαρήσεται, καὶ εἰς τὸ μὴ ὂν φθειρόμενον οὐδέν γεννήσει. εἰ δὲ μένον ἐν τῇ ἰδίᾳ ὑποστάσει καὶ ἄλλην ἀντ’ ἄλλης ποιότητα ἀναδεχόμενον γεννᾶται, κρατεῖται τῇ αὐτῇ ἀπορίᾳ.
M 10.337
שכן הצורה השנייה והאיכות השנייה מתהוות בו או כשהצורה הראשונה והאיכות הקודמת נשארות, או כשאינן נשארות. אך הצורה השנייה אינה מתהווה לא כשהראשונה נשארת ולא כשאינה נשארת, כפי שהראינו קודם כשחקרנו את הנפעל (adv. dogm. III 266 sqq.). לכן המתהווה אינו מתהווה גם מדבר אחד.
M 10.337
ἤτοι γὰρ μένοντος τοῦ πρώτου εἴδους καὶ τῆς προτέρας ποιότητος περὶ αὐτῷ γίνεται τὸ δεύτερον εἶδος καὶ ἡ δευτέρα ποιότης, ἢ μὴ μένοντος. οὔτε δὲ μένοντος τοῦ πρώτου εἴδους γίνεται τὸ δεύτερον εἶδος οὔτε μὴ μένοντος, ὡς ἔμπροσθεν παρεστήσαμεν, ὅτε περὶ τοῦ πάσχοντος ἐσκεπτόμεθα (adv. dogm. III 266 sqq.). τοίνυν οὐδ’ ἐξ ἑνὸς γίνεται τὸ γεννώμενον.
M 10.338
ואף לא מדברים רבים. שכן כאשר שניים מתחברים, לא ייווצר שלישי כל עוד השניים נשארים; וכן, כאשר יש שלושה, לא ייווצר רביעי כל עוד השלושה נשארים. הדברים נאמרו ביתר דיוק כשחקרנו את קיומו של האדם (adv. log. I 263 sqq.), והראינו שהאדם אינו גוף, אינו נפש ואינו המורכב מהם.
M 10.338
καὶ μὴν οὐδ’ ἐκ πλειόνων. δυεῖν γὰρ συνελθόντων τρίτον οὐκ ἂν γένοιτο, μενόντων τῶν δυεῖν, καὶ πάλιν τριῶν ὄντων τέταρτον οὐκ ἂν γένοιτο, μενόντων τῶν τριῶν. εἴρηται δὲ περὶ τούτων ἀκριβέστερον, ὅτε περὶ τῆς τοῦ ἀνθρώπου ὑποστάσεως ἐζητοῦμεν (adv. log. I 263 sqq.) παριστάντες, ὅτι οὔτε σῶμά ἐστιν ὁ ἄνθρωπος οὔτε ψυχὴ οὔτε τὸ σύνθετον.
M 10.339
לפיכך, אם המתהווה אינו מדבר אחד ואף לא מדברים רבים, ומלבד אלה אין דבר, בהכרח שום דבר מן הקיימים אינו מתהווה.
M 10.339
διόπερ εἰ μήτε ἐξ ἑνός ἐστι τὸ γεννώμενον μήτε ἐκ πλειόνων, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, ἐξ ἀνάγκης οὐδὲν τῶν ὄντων γεννᾶται.
M 10.340
אלה הקשיים שמציגים בעלי המבוכה בעניין ההתהוות. הדוגמטיקנים, שאינם משיבים לעניין, שבים ונמלטים אל הדוגמאות הברורות מאליהן: מים שהם חמים ואינם קרים נעשים קרים; נחושת קיימת שאינה פסל נעשית פסל; הביצה היא אפרוח בכוח אך אינה אפרוח בפועל, ונאמר שהיא אפרוח בכוח לקראת היותה בפועל. לכן, הם אומרים, גם הקיים וגם הלא־קיים יכולים להתהוות. נוסף על כך אנו רואים תינוק נולד מאדם ומוהל נוצר מצמח. כך כל טיעונם של הדוגמטיקנים מתקדם בניגוד לברור מאליו.
M 10.340
Ταῦτα μὲν οἱ ἀπορητικοὶ περὶ γενέσεως διεξίασιν· οἱ δὲ δογματικοὶ μὴ πρὸς νοῦν ἀπαντῶντες πάλιν ἐπὶ τὰ ἐξ ἐναργείας ὑποδείγματα συμφεύγουσιν. τὸ γὰρ ὕδωρ θερμὸν ὄν, μὴ ὂν δὲ ψυχρόν, γίνεται ψυχρόν· καὶ ὁ ὑπάρχων χαλκός, μὴ ὢν ἀνδριάς, γίνεται ἀνδριάς· καὶ τὸ ᾠὸν κατὰ δύναμιν μέν ἐστι νεοσσός, κατ’ ἐντελέχειαν δὲ οὔκ ἐστιν, ἀλλὰ λέγεται κατὰ δύναμιν εἶναι νεοσσὸς εἰς τὸ κατ’ ἐντελέχειαν ὑπάρχειν. καὶ τὸ ὂν τοίνυν δύναται γίνεσθαι καὶ τὸ μὴ ὄν. εἶτα καὶ ὁρῶμεν βρέφος μὲν γεννώμενον ἐξ ἀνθρώπου, χυλὸν δ’ ἐκ πόας. ὥστε πάντα τὸν τῶν δογματικῶν λόγον παρὰ τὴν ἐνάργειαν χωρεῖν.
M 10.341
אך האומרים זאת טועים ואינם משיבים לשאלה. המים החמים שאינם קרים אינם נעשים חמים מכוח היותם ואף לא קרים מכוח אי־היותם; ומלבד היות <ואי־היות> אין דבר. לכן גם במים אין התהוות. וכן הנחושת אינה נעשית דבר מכוח היותה נחושת, והפסל אינו נעשה מכוח אי־היותו.
M 10.341
πλανῶνται δ’ οἱ ταῦτα λέγοντες, καὶ οὐ πρὸς τὸ προκείμενον ὑπαντῶσιν. τὸ γὰρ θερμὸν ὕδωρ καὶ οὐκ ὂν ψυχρὸν οὔτε θερμὸν γίνεται τῷ εἶναι οὔτε ψυχρὸν τῷ μὴ εἶναι· παρὰ δὲ τὸ εἶναι <καὶ μὴ εἶναι> οὐδὲν ἔστιν· οὐκ ἄρα οὐδ’ ἐπὶ ὕδατος ἔστι τις γένεσις. καὶ πάλιν· οὔτε ὁ χαλκὸς γίνεται τῷ εἶναι χαλκὸς οὔτε ὁ ἀνδριὰς τῷ μὴ εἶναι.
M 10.342
אותו טיעון חל על הדברים שבכוח ובפועל. ועוד: או שבדבר שבפועל יש דבר רב יותר מזה שבכוח, או שאין. אם אין בו דבר רב יותר, ברור ששום דבר אינו מתהווה מכוח היותו בכוח; ואם יש בו <דבר>
M 10.342
καὶ ἐπὶ τῶν κατὰ δύναμιν καὶ ἐντελέχειαν ὁ αὐτός ἐστι λόγος. ἄλλως τε· ἤτοι πλεῖόν τι ἐστὶν ἐν τῷ κατ’ ἐντελέχειαν παρὰ τὸ ἐν δυνάμει ἢ οὔκ ἐστιν· καὶ εἰ μὲν οὐδὲν πλεῖόν ἐστιν, αὐτόθεν οὐδὲν γίνεται τῷ κατὰ δύναμιν εἶναι, εἰ δὲ ἔστι <τι>
M 10.343
נוסף, הרי הוא מתהווה מן הלא־קיים, וזה אבסורד. אבל תינוק נולד מן ההרה ומוהל נוצר מן הצמח. נשיב: מה לזה ולשאלה? התינוק אינו מתהווה בשעת לידתו, אלא מובא מן הנסתר אל הגלוי; ואף המוהל אינו מתהווה, שכן כבר היה בצמח, ובצאתו ממנו רק החליף מקום. כשם שאין אנו אומרים שמי שיצא מן החושך אל האור מתהווה, אלא שעבר ממקום למקום, כך גם לא נאמר שהתינוק מתהווה, אלא שהוא עובר ממקום אחד לאחר. לכן שום דבר אינו מתהווה.
M 10.343
πλέον, ἐκ τοῦ μὴ ὄντος τοῦτο γίνεται, ὅπερ ἄτοπον. ναί, ἀλλὰ καὶ βρέφος ἐκ τῆς ἐγκύμονος γεννᾶται, καὶ χυλὸς ἐκ τῆς πόας συνίσταται. καὶ τοῦτο τί πρὸς τὸ ζητούμενον, ἐροῦμεν. οὔτε γὰρ τὸ βρέφος γίνεται τικτόμενον (εἰς τοὐμφανὲς δὲ ἐκ τοῦ ἀφανοῦς ἄγεται), οὔτε ὁ χυλός (καὶ γὰρ ἐν τῇ πόᾳ προὐπῆρχεν, καὶ ἐκτὸς τῆς πόας γινόμενος τόπον μόνον ἤλλαξεν). ὥσπερ οὖν τὸν ἐκ τοῦ ζόφου εἰς τὸ φῶς προελθόντα οὐ λέγομεν γίνεσθαι, τόπον δ’ ἐκ τόπου μεταβεβηκέναι, κατὰ τὸν αὐτὸν τρόπον οὐδὲ τὸ βρέφος ἐροῦμεν γίνεσθαι, ἀλλ’ ἐξ ἑτέρου τινὸς τόπου εἰς ἕτερον μεταβαίνειν τόπον. οὐδὲν οὖν γεννᾶται.
M 10.344
באותו אופן גם שום דבר אינו כלה. אם דבר כלה, הרי הקיים כלה או הלא־קיים. אך הלא־קיים אינו כלה: הדבר הכלה עובר אל אי־היות, ואילו הלא־קיים, שכבר מצוי באי־היות, אינו זקוק למעבר לשם. לכן הלא־קיים אינו כלה.
M 10.344
Κατὰ ταὐτὰ δὲ οὐδὲ φθείρεται. εἰ γὰρ φθείρεταί τι, ἤτοι τὸ ὂν φθείρεται ἢ τὸ μὴ ὄν. οὔτε δὲ τὸ μὴ ὂν φθείρεται· τὸ γὰρ φθειρόμενον εἰς τὸ μὴ εἶναι χωρεῖ, τὸ δὲ μὴ ὂν [τι] ἤδη ἐν τῷ μὴ εἶναι ὂν οὐ δεῖται τῆς εἰς τοῦτο μεταστάσεως. τοίνυν οὐ φθείρεται τὸ μὴ ὄν.
M 10.345
וגם הקיים אינו כלה. שכן הוא כלה או בהישארו בקיום או באי־הישארו. אם הוא נשאר, הוא בעת ובעונה אחת יהיה ולא יהיה, כלה ולא כלה; ואם אינו נשאר, הוא אובד, ואז לא הקיים אלא הלא־קיים כלה. לכן, אם לא הקיים ולא הלא־קיים כלים, ומלבד אלה אין דבר, שום דבר אינו כלה.
M 10.345
καὶ μὴν οὐδὲ τὸ ὄν. ἤτοι γὰρ μένον ἐν τῷ εἶναι φθείρεται ἢ μὴ μένον. καὶ εἰ μὲν μένον, ἔσται ἅμα καὶ οὐκ ἔσται, ἐφθαρμένον καὶ μὴ ἐφθαρμένον· εἰ δὲ μὴ μένον, ἀπόλλυται, καὶ οὐκέτι τὸ ὄν, ἀλλὰ τὸ μὴ ὂν φθείρεται. ὥστε εἰ μήτε τὸ ὂν μήτε τὸ μὴ ὂν φθείρεται, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, οὐδὲν φθείρεται.
M 10.346
אחדים נאחזים גם בזמני ההתהוות והכיליון ושואלים כך: אם סוקרטס מת, הרי מת או כשהיה חי או כשהגיע לקצו. אך בעודו חי לא מת, שכן היה חי, ובהיותו חי לא היה מת; וגם לא כשמת, שכן אז יהיה מת פעמיים. לכן סוקרטס לא מת.
M 10.346
Τινὲς δὲ καὶ τῶν χρόνων ἐχόμενοι τῆς τε γενέσεως καὶ φθορᾶς οὕτω συνερωτῶσιν. εἰ ἀπέθανε Σωκράτης, ἤτοι ὅτε ἔζη ἀπέθανεν ἢ ὅτε ἐτελεύτα. καὶ ζῶν μὲν οὐκ ἀπέθανεν· ἔζη γὰρ δήπουθεν καὶ ζῶν οὐκ ἐτεθνήκει. οὔτε δ’ ὅτε ἀπέθανεν· δὶς γὰρ ἔσται τεθνηκώς. οὐκ ἄρα ἀπέθανε Σωκράτης.
M 10.347
מכוחו של אותו טיעון, אך בדוגמה אחרת, ניסח גם קרונוס את השאלה הזאת: אם החומה כלה, הרי היא כלה או כאשר האבנים נוגעות זו בזו ומחוברות, או כאשר הן מופרדות. אך החומה אינה כלה לא כאשר האבנים נוגעות זו בזו ומחוברות ולא כאשר הן מופרדות זו מזו;
M 10.347
ἀπὸ δὲ τῆς αὐτῆς δυνάμεως, ἐπὶ διαφέροντος δὲ ὑποδείγματος, λόγον συνηρώτηκε καὶ ὁ Κρόνος τοιοῦτον· εἰ φθείρεται τὸ τειχίον, ἤτοι ὅτε ἅπτονται ἀλλήλων οἱ λίθοι καὶ εἰσιν ἡρμοσμένοι, φθείρεται τὸ τειχίον, ἢ ὅτε διεστᾶσιν. οὔτε δὲ ὅτε ἅπτονται ἀλλήλων καί εἰσιν ἡρμοσμένοι, φθείρεται τὸ τειχίον, οὔτε ὅτε διεστᾶσιν ἀπ’ ἀλλήλων·
M 10.348
לכן החומה אינה כלה. זהו הטיעון, וכוחו ברור: במחשבה יש שני זמנים — הזמן שבו האבנים נוגעות זו בזו ומחוברות, והזמן שבו הן מופרדות; ומלבד אלה אי־אפשר להעלות על הדעת זמן שלישי. אם אפוא החומה כלה, היא חייבת לכלות באחד משני הזמנים.
M 10.348
οὐκ ἄρα φθείρεται τὸ τειχίον. καὶ ὁ μὲν λόγος τοιοῦτος, ἡ δὲ δύναμις αὐτοῦ προφανής. δύο γάρ εἰσι χρόνοι κατ’ ἐπίνοιαν, ἐν ᾧ ἅπτονται ἀλλήλων οἱ λίθοι καὶ εἰσιν ἡρμοσμένοι, καὶ ἐν ᾧ διεστᾶσιν· παρὰ δὲ τούτους οὐδ’ ἐπινοηθῆναι τρίτος τις δύναται χρόνος. εἰ οὖν φθείρεται τὸ τειχίον, ἐν τῷ ἑτέρῳ τούτων ὀφείλει φθείρεσθαι.
M 10.349
אך בזמן שבו האבנים נוגעות זו בזו ומחוברות אין היא יכולה לכלות, שכן היא עדיין חומה, ואם היא קיימת אינה כלה. וגם לא בזמן שבו הן מופרדות זו מזו, שכן אז שוב אינה חומה, והלא־קיים אינו יכול לכלות. לכן, אם החומה אינה כלה לא כאשר האבנים נוגעות זו בזו ולא כאשר הן מופרדות זו מזו, החומה אינה כלה.
M 10.349
ἀλλ’ ἐν μὲν ᾧ ἅπτονται ἀλλήλων οἱ λίθοι καὶ εἰσιν ἡρμοσμένοι, οὐ δύναται φθείρεσθαι· ἔστι γὰρ ἔτι τειχίον, καὶ εἰ ἔστιν, οὐ φθείρεται. οὔτε ἐν ᾧ διεστᾶσιν ἀπ’ ἀλλήλων· οὐκέτι γὰρ ἔστι τειχίον, τὸ δὲ μὴ ὂν οὐ δύναται φθείρεσθαι. εἰ οὖν μήτε ὅτε ἅπτονται ἀλλήλων οἱ λίθοι, φθείρεται τὸ τειχίον, μήτε ὅτε διεστᾶσιν ἀπ’ ἀλλήλων, οὐ φθείρεται τὸ τειχίον.
M 10.350
אפשר גם לשאול כך: אם דבר מתהווה וכלה, הוא מתהווה וכלה או בזמן שבו הוא קיים או בזמן שבו אינו קיים. בזמן שבו הוא קיים הוא אינו מתהווה ואינו כלה, שכן כל עוד הוא קיים אינו מתהווה ואינו כלה. ואף בזמן שבו אינו קיים לא יחול עליו דבר מאלה; שכן בזמן שבו דבר אינו קיים, אין הוא יכול להיפעל או לפעול. אם כן, שום דבר אינו מתהווה ואינו כלה.
M 10.350
καὶ οὕτω δὲ δυνατὸν συνερωτᾶν· εἰ γίνεταί τι καὶ φθείρεται, ἤτοι ἐν ᾧ ἔστι χρόνῳ γίνεται καὶ φθείρεται, ἢ ἐν ᾧ μὴ ἔστιν. καὶ ἐν ᾧ μὲν ἔστιν, οὔτε γίνεται οὔτε φθείρεται· ἐφ’ ὅσον γὰρ ἔστι τοῦτο, οὔτε γίνεται οὔτε φθείρεται. καὶ μὴν οὐδὲ ἐν ᾧ μὴ ἔστι πάθοι ἄν τι τούτων· ἐν ᾧ γάρ τι μὴ ἔστιν, οὔτε παθεῖν τι οὔτε ποιεῖν δύναται. εἰ δὲ τοῦτο, οὐδὲν οὔτε γίνεται οὔτε φθείρεται.
M 10.351
די בדברים אלה נגד הפילוסופים של הטבע; עתה ראוי לעבור אל אלה שאימצו את החלק האתי של הפילוסופיה.
M 10.351
Ταῦτα μὲν οὖν πρὸς τοὺς φυσικοὺς τῶν φιλοσόφων εἰρήσθω· καιρὸς δ’ ἂν εἴη μετελθεῖν καὶ ἐπὶ τοὺς τὸ ἠθικὸν μέρος τῆς φιλοσοφίας ἀσπασαμένους.
נגד המלומדים, ספר יא
Πρὸς μαθηματικούς XI
<נגד אנשי המוסר>
<ΠΡΟΣ ΗΘΙΚΟΥΣ>
א׳ מהי החלוקה הכללית של ענייני החיים; ב׳ מה הם הטוב, הרע והאדיש; ג׳ האם יש טוב ורע מטבעם; ד׳ אם מניחים טוב ורע מטבעם, האם אפשר לחיות באושר; ה׳ האם המשעה את השיפוט בכל הנוגע לטבעם של הטוב והרע מאושר מכל בחינה; ו׳ האם קיימת אמנות חיים כלשהי; ז׳ האם אמנות החיים ניתנת ללימוד
α΄ τίς ἔστιν ἡ ὁλοσχερὴς τῶν κατὰ τὸν βίον πραγμάτων διαφορά β΄ τί ἔστι τὸ ἀγαθὸν καὶ κακὸν καὶ ἀδιάφορον γ΄ εἰ ἔστι φύσει ἀγαθὸν καὶ κακόν δ΄ εἰ ὑποτεθέντων φύσει ἀγαθῶν καὶ κακῶν ἐνδέχεται εὐδαιμόνως βιοῦν ἑ εἰ ὁ περὶ τῆς τῶν ἀγαθῶν καὶ κακῶν φύσεως ἐπέχων κατὰ πάντα ἐστὶν εὐδαίμων ’ς εἰ ἔστι τις περὶ τὸν βίον τέχνη ζ΄ εἰ διδακτή ἐστιν ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη
M 11.1
כבר סקרנו את הקשיים שמעלים הספקנים נגד החלק הלוגי והחלק הפיזיקלי של הפילוסופיה; נותר לצרף גם את אלה שאפשר להפנות נגד החלק האתי. כך, משירכוש כל אחד מאיתנו הלך־רוח ספקני שלם, הוא יחיה כדברי טימון (fr. 67 Diels) בנחת רבה ובשלווה, תמיד בלי דאגה ובלי זעזוע, באותו מצב, ולא יטה אוזן למערבולותיה של חכמה מתקתקת.
M 11.1
τὰς μὲν κομιζομένας ὑπὸ τῶν σκεπτικῶν ἀπορίας εἴς τε τὸ λογικὸν καὶ φυσικὸν τῆς φιλοσοφίας μέρος πρότερον ἐπεληλύθαμεν, ὑπόλοιπον δέ ἐστι καὶ τὰς εἰς τὸ ἠθικὸν φέρεσθαι δυναμένας προσυποτάττειν· οὕτω γὰρ ἕκαστος ἡμῶν τὴν τελείαν καὶ σκεπτικὴν ἀπολαβὼν διάθεσιν κατὰ τὸν Τίμωνα (fr. 67 Diels) βιώσεται ῥῇστα μεθ’ ἡσυχίης αἰεὶ ἀφροντίστως καὶ ἀκινήτως κατὰ ταὐτά, μὴ προσέχων δίνοις ἡδυλόγου σοφίης.
M 11.2
אך מאחר שכמעט הכול סברו פה אחד שהעיון האתי עוסק בהבחנה בין הטוב לרע — ומשום כך גם סוקרטס, שנחשב לראשון שעורר אותו, ציווה כי הכרחי ביותר לחקור (δ 392) מה בביתך נעשה לרע ומה לטוב — נצטרך גם אנו לבחון תחילה את ההבדל ביניהם. א׳ מהי החלוקה הכללית של ענייני החיים
M 11.2
ἀλλ’ ἐπεὶ τὴν ἠθικὴν θεωρίαν συμφώνως σχεδὸν ἅπαντες ὑπειλήφασι περὶ τὴν τῶν ἀγαθῶν τε καὶ κακῶν διάκρισιν γίνεσθαι, καθ’ ὃ καὶ ὁ πρῶτος αὐτὴν δόξας κεκινηκέναι Σωκράτης παρήγγειλεν ὡς ἀναγκαιότατον ζητεῖν (δ 392) ὅττι τοι ἐν μεγάροισι κακόν τ’ ἀγαθόν τε τέτυκται, δεήσει καὶ ἡμᾶς ἐν ἀρχαῖς εὐθὺς περὶ τῆς ἐν τούτοις διαφορᾶς σκοπεῖν. α′ τίς ἔστιν ἡ ὁλοσχερὴς τῶν κατὰ τὸν βίον πραγμάτων διαφορά
M 11.3
כל הפילוסופים הנחשבים למי שמלמדים באופן שיטתי, ובייחוד אנשי האקדמיה הקדומה, הפריפטוס והסטואה, נוהגים לחלק את הקיימים ולומר שמקצתם טובים, מקצתם רעים ומקצתם ביניים; לאלה הם קוראים גם אדישים.
M 11.3
Πάντες μὲν οἱ κατὰ τρόπον στοιχειοῦν δοκοῦντες τῶν φιλοσόφων, καὶ ἐπιφανέστατα παρὰ πάντας οἵ τε ἀπὸ τῆς ἀρχαίας Ἀκαδημίας καὶ οἱ ἀπὸ τοῦ Περιπάτου, ἔτι δὲ τῆς Στοᾶς, εἰώθασι διαιρούμενοι λέγειν τῶν ὄντων τὰ μὲν εἶναι ἀγαθά, τὰ δὲ κακά, τὰ δὲ μεταξὺ τούτων, ἅπερ καὶ ἀδιάφορα λέγουσιν·
M 11.4
קסנוקרטס (fr. 76 Heinze), באופן מיוחד ושונה מן האחרים, השתמש בצורת היחיד ואמר: "כל קיים הוא טוב, או רע, או לא טוב ולא רע."
M 11.4
ἰδιαίτερον δὲ παρὰ τοὺς ἄλλους ὁ Ξενοκράτης (fr. 76 Heinze) καὶ ταῖς ἑνικαῖς πτώσεσι χρώμενος ἔφασκε· ‟πᾶν τὸ ὂν ἢ ἀγαθόν ἐστιν ἢ κακόν ἐστιν ἢ οὔτε ἀγαθόν ἐστιν οὔτε κακόν ἐστιν.”
M 11.5
בעוד שאר הפילוסופים קיבלו חלוקה זו בלי הוכחה, נדמה היה שהוא מצרף גם הוכחה. אם יש דבר הנבדל מן הטובים, הרעים ומאלה שאינם טובים ואינם רעים, הרי הוא טוב או שאינו טוב. אם הוא טוב, יהיה אחד מן השלושה; ואם אינו טוב, הוא רע או שאינו רע ואינו טוב. אם הוא רע, יהיה אחד מן השלושה; ואם אינו טוב ואינו רע, שוב יהיה אחד מן השלושה. לכן כל קיים הוא טוב, רע, או לא טוב ולא רע.
M 11.5
καὶ τῶν λοιπῶν φιλοσόφων χωρὶς ἀποδείξεως τὴν τοιαύτην διαίρεσιν προσιεμένων αὐτὸς ἐδόκει καὶ ἀπόδειξιν συμπαραλαμβάνειν. εἰ γὰρ ἔστι τι κεχωρισμένον πρᾶγμα τῶν ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ τῶν μήτε ἀγαθῶν μήτε κακῶν, ἐκεῖνο ἤτοι ἀγαθόν ἐστιν ἢ οὐκ ἔστιν ἀγαθόν. καὶ εἰ μὲν ἀγαθόν ἐστιν, ἓν τῶν τριῶν γενήσεται· εἰ δ’ οὐκ ἔστιν ἀγαθόν, ἤτοι κακόν ἐστιν ἢ οὔτε κακόν ἐστιν οὔτε ἀγαθόν ἐστιν· εἰ δὲ κακόν ἐστιν, ἓν τῶν τριῶν ὑπάρξει, εἰ δὲ οὔτε ἀγαθόν ἐστιν οὔτε κακόν ἐστι, πάλιν ἓν τῶν τριῶν καταστήσεται. πᾶν ἄρα τὸ ὂν ἤτοι ἀγαθόν ἐστιν ἢ κακόν ἐστιν ἢ οὔτε ἀγαθόν ἐστιν οὔτε κακόν ἐστιν.
M 11.6
אך למעשה גם הוא קיבל את החלוקה בלי הוכחה, שכן הטיעון שנועד לבססה אינו שונה מן החלוקה עצמה. לכן, אם ההוכחה מכילה בתוך עצמה את אישורה, גם החלוקה תהיה אמינה מכוח עצמה, משום שאינה שונה מן ההוכחה.
M 11.6
δυνάμει δὲ καὶ οὗτος χωρὶς ἀποδείξεως προσήκατο τὴν διαίρεσιν, ἐπείπερ ὁ εἰς κατασκευὴν αὐτῆς παραληφθεὶς λόγος οὐχ ἕτερός ἐστιν αὐτῆς· ὅθεν εἰ ἐν ἑαυτῇ περιέσχηκε τὴν πίστιν ἡ ἀπόδειξις, ἔσται καὶ ἡ διαίρεσις ἐξ ἑαυτῆς πιστὴ μὴ διαφέρουσα τῆς ἀποδείξεως.
M 11.7
אף על פי שנדמה כי הכול מסכימים שההבדל בין הקיימים הוא משולש, יש המתחכמים: הם מודים שההבדל בין הקיימים הוא מן הסוג הזה, אך תוקפים באופן סופיסטי את החלוקה שהוצגה. נבין זאת לאחר שנקדים מעט.
M 11.7
Ἀλλ’ ὅμως, καίπερ συμφώνου δοκοῦντος ὑπάρχειν κατὰ πάντας τοῦ ὅτι τρισσή ἐστιν ἡ τῶν ὄντων διαφορά, τινὲς οὐδὲν ἧττον εὑρεσιλογοῦσιν ὁμολογοῦντες μὲν τὴν ἐν τοῖς οὖσι διαφορὰν ὅτι τοιαύτη τίς ἐστι, σοφιστικῶς δὲ προσειλούμενοι τῇ ἐκτεθείσῃ διαιρέσει. καὶ τοῦτο εἰσόμεθα μικρὸν ἄνωθεν προλαβόντες.
M 11.8
כותבי ספרי הלימוד אומרים (Stoic. fr. II 224 Arn.) שההגדרה שונה מן המשפט הכולל רק בניסוחה, אך זהה לו בכוחה. ובצדק: "האדם הוא בעל־חיים תבוני בן־תמותה" אומר מבחינת כוחו אותו דבר כמו "אם דבר הוא אדם, הוא בעל־חיים תבוני בן־תמותה", אף שניסוחו שונה.
M 11.8
Τὸν γὰρ ὅρον φασὶν οἱ τεχνογράφοι (Stoic. fr. II 224 Arn.) ψιλῇ τῇ συντάξει διαφέρειν τοῦ καθολικοῦ, δυνάμει τὸν αὐτὸν ὄντα. καὶ εἰκότως· ὁ γὰρ ‟ἄνθρωπός ἐστι ζῶον λογικὸν θνητόν” τῷ εἰπόντι ‟εἴ τί ἐστιν ἄνθρωπος, ἐκεῖνο ζῷόν ἐστι λογικὸν θνητόν” τῇ μὲν δυνάμει τὸ αὐτὸ λέγει, τῇ δὲ φωνῇ διάφορον.
M 11.9
הדבר ברור מכך שלא רק המשפט הכולל מקיף את הפרטים, אלא גם ההגדרה חלה על כל המינים של הדבר המוגדר: הגדרת האדם חלה על כל בני האדם למיניהם, והגדרת הסוס על כל הסוסים. ואם כפוף לכל אחד מהם מקרה שקרי אחד, גם המשפט הכולל וגם ההגדרה נעשים פגומים.
M 11.9
καὶ ὅτι τοῦτο, συμφανὲς ἐκ τοῦ μὴ μόνον τὸ καθολικὸν τῶν ἐπὶ μέρους εἶναι περιληπτικόν, ἀλλὰ καὶ τὸν ὅρον ἐπὶ πάντα τὰ εἴδη τοῦ ἀποδιδομένου πράγματος διήκειν, οἷον τὸν μὲν τοῦ ἀνθρώπου ἐπὶ πάντας τοὺς κατ’ εἶδος ἀνθρώπους, τὸν δὲ τοῦ ἵππου ἐπὶ πάντας τοὺς ἵππους. ἑνός τε ὑποταχθέντος ψεύδους ἑκάτερον γίνεται μοχθηρόν, τό τε καθολικὸν καὶ ὁ ὅρος.
M 11.10
וכשם ששני אלה שונים בלשונם אך זהים בכוחם, כך גם חלוקה שלמה, אומרים הם, שכוחה כשל משפט כולל, שונה ממנו בניסוחה. האומר בדרך חלוקה "מבני האדם מקצתם יוונים ומקצתם ברברים" אומר דבר שווה ל"אם יש בני אדם, הם יוונים או ברברים". שכן אם יימצא אדם שאינו יווני ואינו ברברי, בהכרח תהיה החלוקה פגומה והמשפט הכולל שקרי.
M 11.10
ἀλλὰ γὰρ ὡς ταῦτα φωναῖς ἐξηλλαγμένα κατὰ δύναμίν ἐστι τὰ αὐτά, ὧδε καὶ ἡ τέλειος, φασί, διαίρεσις, δύναμιν ἔχουσα καθολικήν, συντάξει τοῦ καθολικοῦ διενήνοχεν. ὁ γὰρ τρόπῳ τῷδε διαιρούμενος ‟τῶν ἀνθρώπων οἱ μέν Ἕλληνες, οἱ δὲ βάρβαροι” ἴσον τι λέγει τῷ ‟εἰ τινές εἰσιν ἄνθρωποι, ἐκεῖνοι ἢ Ἕλληνές εἰσιν ἢ βάρβαροι”. ἐὰν γάρ τις ἄνθρωπος εὑρίσκηται μήτε Ἕλλην μήτε βάρβαρος, ἀνάγκη μοχθηρὰν μὲν εἶναι τὴν διαίρεσιν, ψεῦδος δὲ γίνεσθαι τὸ καθολικόν.
M 11.11
לפיכך גם האמירה "מן הקיימים מקצתם טובים, מקצתם רעים ומקצתם ביניהם" היא בכוחה, לפי כריסיפוס (II fr. 224 Arn.), המשפט הכולל הזה: "אם יש קיימים, הם טובים, רעים או אדישים." אלא שמשפט כולל כזה הוא שקרי כאשר כפוף לו מקרה שקרי.
M 11.11
διόπερ καὶ τὸ οὕτω λεγόμενον ‟τῶν ὄντων τὰ μέν ἐστιν ἀγαθά, τὰ δὲ κακὰ, τὰ δὲ τούτων μεταξύ” δυνάμει κατὰ τὸν Χρύσιππον (II fr. 224 Arn.) τοιοῦτόν ἐστι καθολικόν· ‟εἴ τινά ἐστιν ὄντα, ἐκεῖνα ἤτοι ἀγαθά ἐστιν ἢ κακά ἐστιν ἢ ἀδιάφορα”. τὸ μέντοι γε τοιοῦτον καθολικὸν ψεῦδός ἐστιν ὑποτασσομένου τινὸς αὐτῷ ψεύδους.
M 11.12
שכן, אומרים הם, כאשר מוצגים שני דברים — טוב ורע, טוב ואדיש, או רע ואדיש — המשפט "זה מן הקיימים הוא טוב" אמיתי, אך "אלה טובים" שקרי; שהרי הם אינם טובים, אלא האחד טוב והאחר רע.
M 11.12
δυεῖν γάρ φασιν ὑποκειμένων πραγμάτων, τοῦ μὲν ἀγαθοῦ, τοῦ δὲ κακοῦ, ἢ τοῦ μὲν ἀγαθοῦ, τοῦ δὲ ἀδιαφόρου, ἢ κακοῦ καὶ ἀδιαφόρου, τὸ μὲν ‟τοῦτ᾿ ἔστι τῶν ὄντων ἀγαθόν” ἀληθές ἐστι, τὸ δὲ ‟ταῦτ’ ἔστιν ἀγαθά” ψεῦδος· οὐ γάρ ἐστιν ἀγαθά, ἀλλὰ τὸ μὲν ἀγαθόν, τὸ δὲ κακόν.
M 11.13
גם "אלה רעים" שקרי, שכן רק אחד מהם רע. והוא הדין ב"אלה אדישים": הוא שקרי, כמו גם "אלה טובים או רעים".
M 11.13
καὶ τὸ ‟ταῦτ’ ἔστι κακά” πάλιν ψεῦδος· οὐ γάρ ἐστι κακά, ἀλλὰ τὸ ἕτερον αὐτῶν. ὡσαύτως δὲ καὶ ἐπὶ τῶν ἀδιαφόρων· ψεῦδος γὰρ τὸ ‟ταῦτ’ ἔστιν ἀδιάφορα”, ὥσπερ καὶ τὸ ‟ταῦτ’ ἔστιν ἀγαθὰ ἢ κακά”.
M 11.14
זוהי אפוא בערך ההתנגדות; אך נראה שאינה פוגעת בקסנוקרטס, משום שהוא לא השתמש בצורות הרבים, שהיו עושות את החלוקה שקרית כשמצביעים על דברים מסוגים שונים.
M 11.14
ἡ μὲν οὖν ἔνστασις τοιαύτη πως καθέστηκεν, φαίνεται δὲ μὴ καθάπτεσθαι τοῦ Ξενοκράτους διὰ τὸ μὴ ταῖς πληθυντικαῖς πτώσεσι κεχρῆσθαι, ὥστ’ ἐπὶ τῆς τῶν ἑτερογενῶν δείξεως ψευδοποιηθῆναι τὴν διαίρεσιν.
M 11.15
אחרים התנגדו גם כך: כל חלוקה תקינה היא חלוקת סוג למיניו הקרובים, ולכן פגומה החלוקה "מבני האדם מקצתם יוונים, מקצתם מצרים, מקצתם פרסים ומקצתם הודים". שכן כנגד אחד משני המינים הקרובים לא הוצב המין המקביל והקרוב, אלא תת־המינים שלו. היה צריך לומר: "מבני האדם מקצתם יוונים ומקצתם ברברים"; ובהמשך לחלק: "מן הברברים מקצתם מצרים, מקצתם פרסים ומקצתם הודים".
M 11.15
Ἄλλοι δὲ κἀκείνως ἐνέστησαν· πᾶσα γάρ, φασίν, ὑγιὴς διαίρεσις γένους ἐστὶ τομὴ εἰς τὰ προσεχῆ εἴδη, καὶ διὰ τοῦτο μοχθηρὰ καθέστηκεν ἡ τοιαύτη διαίρεσις· ‟τῶν ἀνθρώπων οἱ μέν εἰσιν Ἕλληνες, οἱ δὲ Αἰγύπτιοι, οἱ δὲ Πέρσαι, οἱ δὲ Ἰνδοί”. τῷ γὰρ ἑτέρῳ τῶν προσεχῶν εἰδῶν οὐ τὸ συζυγοῦν καὶ προσεχὲς εἶδος ἀντιδιέζευκται, ἀλλὰ τὰ τούτου εἴδη, δέον οὕτως εἰπεῖν· ‟τῶν ἀνθρώπων οἱ μέν εἰσιν Ἕλληνες, οἱ δὲ βάρβαροι”, καὶ καθ’ ὑποδιαίρεσιν λοιπὸν ‟τῶν δὲ βαρβάρων οἱ μέν εἰσιν Αἰγύπτιοι, οἱ δὲ Πέρσαι, οἱ δὲ Ἰνδοί”.
M 11.16
כך גם בחלוקת הקיימים: הדברים הטובים והרעים חשובים לנו, ואלה שבין הטוב לרע אדישים לנו. לכן החלוקה לא הייתה צריכה להיות כפי שהיא, אלא כך: "מן הקיימים מקצתם אדישים ומקצתם חשובים; ומן החשובים מקצתם טובים ומקצתם רעים."
M 11.16
ὅπερ καὶ ἐπὶ τῆς τῶν ὄντων διαιρέσεως, ἐπεὶ ὅσα μέν ἐστιν ἀγαθὰ καὶ κακά, διαφέροντά ἐστιν ἡμῖν, ὅσα δὲ μεταξὺ τῶν τε ἀγαθῶν καὶ κακῶν, ταῦτ’ ἔστιν ἡμῖν ἀδιάφορα. ἐχρῆν οὖν μὴ οὕτως ἔχειν τὴν διαίρεσιν, ὡς ἔχει, μᾶλλον δ’ ἐκείνως· ‟τῶν ὄντων ἃ μέν ἐστιν ἀδιάφορα, ἃ δὲ διαφέροντα, τῶν δὲ διαφερόντων ἃ μὲν ἀγαθά, ἃ δὲ κακά”.
M 11.17
חלוקה זו דומה לאמירה "מבני האדם מקצתם יוונים ומקצתם ברברים, ומן הברברים מקצתם מצרים, מקצתם פרסים ומקצתם הודים"; ואילו החלוקה שהוצגה דומה ל"מבני האדם מקצתם יוונים, מקצתם מצרים, מקצתם פרסים ומקצתם הודים". אך אין צורך להאריך כעת בהתנגדויות האלה; אולי ראוי להבהיר תחילה דבר זה:
M 11.17
ἐῴκει γὰρ ἡ μὲν τοιαύτη διαίρεσις τῇ λεγούσῃ ‟τῶν ἀνθρώπων οἱ μέν εἰσιν Ἕλληνες, οἱ δὲ βάρβαροι, τῶν δὲ βαρβάρων οἱ μὲν Αἰγύπτιοι, οἱ δὲ Πέρσαι, οἱ δὲ Ἰνδοί”· ἡ δὲ ἐκκειμένη ὡμοίωτο τῇ τοιουτοτρόπῳ· ‟τῶν ἀνθρώπων οἱ μέν εἰσιν Ἕλληνες, οἱ δὲ Αἰγύπτιοι, οἱ δὲ Πέρσαι, οἱ δὲ Ἰνδοί”. Ἀλλὰ περὶ μὲν τούτων τῶν ἐνστάσεων οὐκ ἀνάγκη νῦν μηκύνειν, ἐκεῖνο δ’ ἴσως ἁρμόσει προδιαρθρῶσαι,
M 11.18
למילה "יש" שתי משמעויות. האחת היא "קיים", כמו כשאנו אומרים על ההווה "יש יום" במקום "היום קיים"; והאחרת היא "נראה". כך נוהגים אחדים מן המתמטיקאים לומר שהמרחק בין שני כוכבים הוא אמה, וכוונתם שהוא נראה כך ולא בהכרח קיים כך; שכן ייתכן שהמרחק הוא מאה סטדיות, אך הוא נראה כאמה בגלל הגובה וריחוק הראייה.
M 11.18
ὅτι τὸ ἔστι δύο σημαίνει, καὶ ἓν μὲν τὸ οἷον ‟ὑπάρχει” καθό φαμεν ἐπὶ τοῦ παρόντος τό ‟ὅτι ἡμέρα ἔστιν” ἀντὶ τοῦ ‟ἡμέρα ὑπάρχει”, ἕτερον δὲ τὸ οἷον [ἡμέρα] ‟φαίνεται”, καθό τινες τῶν μαθηματικῶν εἰώθασι λέγειν πολλάκις, ὅτι τὸ μεταξὺ δυεῖν τινῶν ἀστέρων διάστημα πηχυαῖόν ἐστιν, ἐν ἴσῳ λέγοντες τῷ ‘‘φαίνεται καὶ οὐ πάντως ὑπάρχει”· τάχα γὰρ ὑπάρχει μὲν σταδίων ἑκατόν, φαίνεται δὲ πηχυαῖον παρὰ τὸ ὕψος καὶ παρὰ τὴν τῆς ὄψεως ἀπόστασιν.
M 11.19
מאחר של"יש" שתי משמעויות, כשאנו אומרים באופן ספקני "מן הקיימים מקצתם טובים, מקצתם רעים ומקצתם ביניהם", אנו משתמשים ב"יש" לא לציון קיום אלא לציון "נראה". אשר לקיומם הטבעי של הטובים, הרעים והניטרליים, המאבקים שלנו נגד הדוגמטיקנים מספיקים בהחלט.
M 11.19
διττοῦ δὴ τυγχάνοντος τοῦ ‟ἔστι” μορίου, ὅταν λέγωμεν σκεπτικῶς ‟τῶν ὄντων τὰ μέν ἐστιν ἀγαθά, τὰ δὲ κακά, τὰ δὲ μεταξὺ τούτων”, τὸ ‟ἔστιν” ἐντάττομεν οὐχ ὡς ὑπάρξεως ἀλλ’ ὡς τοῦ ‟φαίνεσθαι” δηλωτικόν. περὶ μὲν γὰρ τῆς πρὸς τὴν φύσιν ὑποστάσεως τῶν τε ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ οὐδετέρων ἱκανοί πώς εἰσιν ἡμῖν ἀγῶνες πρὸς τοὺς δογματικούς·
M 11.20
אך לפי הנראה אנו נוהגים לכנות כל אחד מהם טוב, רע או אדיש, כפי שגם טימון רומז ב׳מראות׳ (fr. 68 Diels), כשהוא אומר: אכן אומר כיצד הדבר נראה לי, כשאני מחזיק באמת־מידה ישרה של אמת, שטבע האלוהי והטוב קיים לעד, ומכוחם נעשים חיי האדם מאוזנים ביותר. משהעמדנו את החלוקה האמורה בדרך שהוסברה, נראה מה יש לחשוב על איבריה, ונתחיל את הטיעונים במושג. ב׳ מה הם הטוב, הרע והאדיש
M 11.20
κατὰ δὲ τὸ φαινόμενον τούτων ἕκαστον ἔχομεν ἔθος ἀγαθὸν ἢ κακὸν ἢ ἀδιάφορον προσαγορεύειν, καθάπερ καὶ ὁ Τίμων ἐν τοῖς ἰνδαλμοῖς (fr. 68 Diels) ἔοικε δηλοῦν, ὅταν φῇ· ἦ γὰρ ἐγὼν ἐρέω, ὥς μοι καταφαίνεται εἶναι, μῦθον ἀληθείης ὀρθὸν ἔχων κανόνα, ὡς ἡ τοῦ θείου τε φύσις καὶ τἀγαθοῦ αἰεί, ἐξ ὧν ἰσότατος γίνεται ἀνδρὶ βίος. Κειμένης οὖν κατὰ τὸν ὑποδεδειγμένον τρόπον τῆς προειρημένης διαιρέσεως, ἴδωμεν ἃ χρὴ φρονεῖν περὶ τῶν ἐν αὐτῇ, τὴν ἀρχὴν τῶν λόγων ἀπὸ τῆς ἐννοίας ποιησάμενοι. β΄ τί ἔστι τὸ ἀγαθὸν καὶ κακὸν καὶ ἀδιάφορον
M 11.21
מאחר שהחלק החשוב ביותר של התנגדותנו לדוגמטיקנים בנושא זה מצוי בבירור הטוב והרע, ראוי לפני הכול לקבוע את מושגם. שכן לדברי החכם אפיקורוס (fr. 255 Us.), אי־אפשר לחקור או לעמוד במבוכה בלי תפיסה מוקדמת.
M 11.21
Τῆς κατὰ τὸν τόπον χειριζομένης ἡμῖν πρὸς τοὺς δογματικοὺς ἀντιρρήσεως τὸ κυριώτατον μέρος ἐχούσης ἐν τῇ διαγνώσει τῶν τε ἀγαθῶν καὶ κακῶν, πρὸ παντὸς ἁρμόσει τὴν ἐπίνοιαν τούτων στῆσαι· κατὰ γὰρ τὸν σοφὸν Ἐπίκουρον (fr. 255 Us.) οὔτε ζητεῖν ἔστιν οὔτε ἀπορεῖν ἄνευ προλήψεως.
M 11.22
הסטואים (fr. III 75 Arn.), הנאחזים כביכול במושגים המשותפים, מגדירים את הטוב כך: "טוב הוא תועלת או מה שאינו שונה מתועלת". בתועלת הם מתכוונים למידה הטובה ולמעשה הראוי; ובמה שאינו שונה מתועלת — לאדם הראוי ולידיד.
M 11.22
οἱ μὲν οὖν Στωικοὶ (fr. III 75 Arn.) τῶν κοινῶν ὡς εἰπεῖν ἐννοιῶν ἐχόμενοι ὁρίζονται τἀγαθὸν τρόπῳ τῷδε ‘‘ἀγαθόν ἐστιν ὠφέλεια ἢ οὐχ ἕτερον ὡφελείας”, ὠφέλειαν μὲν λέγοντες τὴν ἀρετὴν καὶ τὴν σπουδαίαν πρᾶξιν, οὐχ ἕτερον δὲ ὠφελείας τὸν σπουδαῖον ἄνθρωπον καὶ τὸν φίλον.
M 11.23
המידה הטובה, שהיא מצב מסוים של החלק המושל, והמעשה הראוי, שהוא פעילות על פי המידה הטובה, הם תועלת במישרין. ואילו האדם הראוי והידיד, שאף הם מן הדברים הטובים, אינם יכולים להיקרא תועלת ואף לא דברים שונים מתועלת, מן הטעם הבא:
M 11.23
ἡ μὲν γὰρ ἀρετή πως ἔχον ἡγεμονικὸν καθεστηκυῖα, καὶ ἡ σπουδαία πρᾶξις, ἐνέργειά τις οὖσα κατ᾿ ἀρετήν, ἄντικρύς ἐστιν ὠφέλεια· ὁ δὲ σπουδαῖος ἄνθρωπος καὶ ὁ φίλος, πάλιν τῶν ἀγαθῶν ὄντες καὶ αὐτοί, οὔτε ὠφέλεια λεχθεῖεν ἂν ὑπάρχειν οὔθ’ ἕτεροι ὠφελείας δι’ αἰτίαν τοιαύτην·
M 11.24
חלקים, אומרים בני הסטואים, אינם זהים לשלמים ואף אינם שונים מהם. היד, למשל, אינה זהה לאדם השלם, שכן היד אינה האדם כולו; אך גם אינה שונה מן השלם, שכן האדם השלם נתפס יחד עם ידו השלמה. ומאחר שהמידה הטובה היא חלק מן האדם הראוי ומן הידיד, וחלקים אינם זהים לשלמים ואף אינם שונים מהם, האדם הראוי והידיד נקראו "לא שונים מתועלת". כך כל טוב נכלל בהגדרה, בין שהוא תועלת במישרין ובין שאינו שונה מתועלת.
M 11.24
τὰ γὰρ μέρη, φασὶ Στωικῶν παῖδες, οὔτε τὰ αὐτὰ τοῖς ὅλοις ἐστὶν οὔτε ἑτεροῖα τῶν ὅλων, οἶον ἡ χεὶρ οὔτε ἡ αὐτή ἐστιν τῷ ὅλῳ ἀνθρώπῳ (οὐ γὰρ ὅλος ἄνθρωπός ἐστιν ἡ χείρ), οὔτε ἑτέρα τοῦ ὅλου (σὺν γὰρ τῇ [ὅλῃ] χειρὶ ὅλος ὁ ἄνθρωπος νοεῖται ἄνθρωπος). ἐπεὶ οὖν καὶ τοῦ σπουδαίου ἀνθρώπου καὶ τοῦ φίλου μέρος ἐστὶν ἡ ἀρετή, τὰ δὲ μέρη οὔτε ταὐτὰ τοῖς ὅλοις ἐστὶν οὔτε ἕτερα τῶν ὅλων, εἴρηται ὁ σπουδαῖος ἄνθρωπος καὶ ὁ φίλος οὐχ ἕτερος ὠφελείας. ὥστε πᾶν ἀγαθὸν τῷ ὅρῳ ἐμπεριειλῆφθαι, ἐάν τε ἐξ εὐθείας ὠφέλεια τυγχάνῃ, ἐάν τε μὴ ᾖ ἕτερον ὠφελείας.
M 11.25
מכאן, ובהתאם לכך, הם אומרים שהטוב נאמר בשלושה אופנים, ומתארים כל משמעות בנפרד. באופן הראשון טוב הוא הדבר שמכוחו או שממנו אפשר להפיק תועלת; זהו בראש ובראשונה המידה הטובה, שכן ממנה, כמעין מקור, צומחת מטבעה כל תועלת.
M 11.25
ἔνθεν καὶ κατὰ ἀκολουθίαν τριχῶς εἰπόντες ἀγαθὸν προσαγορεύεσθαι, ἕκαστον τῶν σημαινομένων κατ’ ἰδίαν πάλιν ἐπιβολὴν ὑπογράφουσιν. λέγεται γὰρ ἀγαθόν, φασί, καθ’ ἔνα μὲν τρόπον τὸ ὑφ’ οὗ ἢ ἀφ’ οὗ ἔστιν ὠφελεῖσθαι, ὃ δὴ ἀρχικώτατον ὑπῆρχε καὶ ἀρετή· ἀπὸ γὰρ ταύτης ὥσπερ τινὸς πηγῆς πᾶσα πέφυκεν ἀνίσχειν ὠφέλεια.
M 11.26
באופן השני טוב הוא הדבר שבאמצעותו מפיקים תועלת. כך לא רק המידות הטובות ייקראו טובות, אלא גם המעשים הנעשים על פיהן, אם גם באמצעותם מפיקים תועלת.
M 11.26
καθ’ ἕτερον δὲ τὸ καθ’ ὃ συμβαίνει ὠφελεῖσθαι· οὕτως οὐ μόνον αἱ ἀρεταὶ λεχθήσονται ἀγαθά, ἀλλὰ καὶ αἱ κατ’ αὐτὰς πράξεις, εἴπερ καὶ κατὰ ταύτας συμβαίνει ὡφελεῖσθαι.
M 11.27
באופן השלישי והאחרון טוב הוא מה שמסוגל להועיל. ניסוח זה כולל את המידות הטובות, את המעשים המוסריים, את הידידים ואת האנשים הראויים, וכן אלים ורוחות ראויות.
M 11.27
κατὰ δὲ τὸν τρίτον καὶ τελευταῖον τρόπον λέγεται ἀγαθὸν τὸ οἷόν τε ὠφελεῖν, ἐμπεριλαμβανούσης τῆς ἀποδόσεως ταύτης τάς τε ἀρετὰς καὶ τὰς ἐναρέτους πράξεις καὶ τοὺς φίλους καὶ τοὺς σπουδαίους ἀνθρώπους, θεούς τε καὶ σπουδαίους δαίμονας.
M 11.28
משום כך אין לומר שבקרב אנשי אפלטון וקסנוקרטס (fr. 32 Heinze) ובקרב הסטואים הטוב נקרא באופנים רבים באותו מובן. הראשונים, באמרם שהאידיאה נקראת טוב באופן אחד והמשתתף באידיאה באופן אחר, מציגים משמעויות המרוחקות מאוד זו מזו וחסרות כל שיתוף, כפי שאנו רואים במילה "כלב".
M 11.28
παρ’ ἣν αἰτίαν οὐκ ἐν ἴσῳ λέγεται παρά τε τοῖς περὶ τὸν Πλάτωνα καὶ Ξενοκράτη (fr. 32 Heinze) πολλαχῶς ὀνομάζεσθαι τἀγαθὸν καὶ παρὰ τοῖς Στωικοῖς. ἐκεῖνοι μὲν γάρ, ὅταν φῶσιν ἑτέρως λέγεσθαι ἀγαθὸν τὴν ἰδέαν καὶ ἑτέρως τὸ μετέχον τῆς ἰδέας, σημαινόμενα ἐκτίθενται καὶ κατὰ πολὺ ἀλλήλων διεστῶτα καὶ μηδεμίαν ἔχοντα κοινωνίαν, οἷόν τε καὶ ἐπὶ τῆς ‘‘κύων” φωνῆς θεωροῦμεν.
M 11.29
מילה זו מציינת את המושג שתחתיו נופלת החיה הנובחת, את זה שתחתיו נופלת חיית הים, נוסף עליהם את הפילוסוף, וגם את קבוצת הכוכבים; למושגים הללו אין דבר משותף, הראשון אינו כלול בשני והשני אינו כלול בשלישי. כך, כשאומרים שהאידיאה והמשתתף באידיאה הם טוב, מוצגות משמעויות נפרדות שאין ביניהן יחס של הכלה.
M 11.29
ὡς γὰρ ἐκ ταύτης σημαίνεται μὲν πτῶσις ὑφ’ ἣν τὸ ὑλακτικὸν πέπτωκε ζῶον, καὶ ἔτι ὑφ᾿ ἣν τὸ ἔνυγρον, καὶ πρὸς τούτοις ὑφ’ ἣν ὁ φιλόσοφος, οὐ μὴν ἀλλὰ καὶ ὑφ’ ἣν τὸ ἄστρον, οὐδὲν δὲ κοινὸν ἔχουσιν αἱ τοιαῦται πτώσεις, οὐδ’ ἐμπεριέχεται τῇ δευτέρᾳ ἡ πρώτη καὶ τῇ τρίτῃ ἡ δευτέρα, οὕτω κἀν τῷ φάναι ἀγαθὸν τὴν ἰδέαν καὶ τὸ μετέχον τῆς ἰδέας ἔκθεσις μέν ἐστι σημαινομένων, κεχωρισμένων δὲ καὶ οὐδεμίαν περίληψιν ἐμφαινόντων.
M 11.30
כך היו אפוא הקדמונים, כפי שאמרתי. אך הסטואים מבקשים שבשם "טוב" המשמעות השנייה תכלול את הראשונה והשלישית תכלול את שתיהן. היו שאמרו (Stoic. fr. III 73 Arn.) שטוב הוא מה שראוי לבחירה בזכות עצמו. אחרים אמרו: "טוב הוא מה שתורם לאושר", ואחרים: "מה שמשלים את האושר". האושר הוא, כהגדרת זנון (fr. 184 Arn.), קלאנתס וכריסיפוס, זרימתם הטובה של החיים. זהו בקווים כלליים סוג ההגדרה של הטוב.
M 11.30
ἀλλ’ οἱ μὲν ἀρχαιότεροι, ὡς προεῖπον, τοιοῦτοί τινες ἦσαν· οἱ δ’ ἀπὸ τῆς Στοᾶς θέλουσιν ἐπὶ τῆς τοῦ ἀγαθοῦ προσηγορίας τὸ δεύτερον σημαινόμενον ἐμπεριληπτικὸν εἶναι τοῦ πρώτου καὶ τὸ τρίτον περιληπτικὸν τῶν δυεῖν. ἦσαν δὲ οἱ φάσκοντες (Stoic. fr. III 73 Arn.) ἀγαθὸν ὑπάρχειν τὸ δι’ αὐτὸ αἱρετόν. οἱ δ’ οὕτως· ‘‘ἀγαθόν ἐστι τὸ συλλαμβανόμενον πρὸς εὐδαιμονίαν”, τινὲς δὲ “τὸ συμπληρωτικὸν εὐδαιμονίας”. εὐδαιμονία δέ ἐστιν, ὧς οἱ τε περὶ τὸν Ζήνωνα (fr. 184 Arn.) καὶ Κλεάνθην καὶ Χρύσιππον ἀπέδοσαν, εὔροια βίου. Πλὴν τὸ μὲν γένος τῆς τοῦ ἀγαθοῦ ἀποδόσεως ἐστι τοιοῦτον·
M 11.31
אחדים נוהגים, מאחר שהטוב נאמר בשלושה אופנים, לחקור מיד את הגדרת המשמעות הראשונה, האומרת: "הטוב הוא הדבר שמכוחו או שממנו אפשר להפיק תועלת". אם באמת טוב הוא מה שממנו אפשר להפיק תועלת, יש לומר שרק המידה הטובה הכללית היא טוב — שכן ממנה בלבד נובעת התועלת — ואילו כל מידה טובה פרטית, כגון תבונה, מתינות והאחרות, אינה נכללת בהגדרה.
M 11.31
εἰώθασι δ’ ἔνιοι, τριχῶς λεγομένου τἀγαθοῦ, πρὸς τὸν τοῦ πρώτου σημαινομένου ὅρον εὐθὺς ἐπιζητεῖν, καθὸ λέγει· “τὸ ἀγαθόν ἐστι τὸ ὑφ’ οὗ ἢ ἀφ’ οὗ ἔστιν ὠφελεῖσθαι”, ὡς εἰ ταῖς ἀληθείαις ἀγαθόν ἐστι τὸ ἀφ’ οὗ ἔστιν ὠφελεῖσθαι, μόνην ῥητέον τὴν γενικὴν ἀρετὴν ἀγαθὸν ὑπάρχειν (ἀπὸ μόνης γὰρ ταύτης συμβαίνει τὸ ὠφελεῖσθαι), ἐκπίπτειν δὲ τοῦ ὅρου ἑκάστην τῶν εἰδικῶν, οἷον τὴν φρόνησιν καὶ τὴν σωφροσύνην καὶ τὰς λοιπάς.
M 11.32
שכן מאף אחת מהן לא נובעת התועלת עצמה, אלא מן התבונה נובעת החשיבה הנבונה ולא התועלת בכלל — כי אם הייתה נובעת ממנה התועלת עצמה, היא לא הייתה תבונה מוגדרת אלא מידה טובה כללית — ומן המתינות נובעת הפעולה המיוחסת לה, ההתנהגות המתונה, ולא הדבר המשותף, התועלת; וכך גם באחרות.
M 11.32
ἀπ’ οὐδεμιᾶς γὰρ αὐτῶν συμβαίνει [τὸ] αὐτὸ τοῦτο τὸ ὠφελεῖν, ἀλλ’ ἀπὸ μὲν τῆς φρονήσεως τὸ φρονεῖν καὶ οὐ κοινότερον τὸ ὠφελεῖν (εἰ γὰρ αὐτὸ τοῦτο συμβαίνοι, τὸ ὠφελεῖν, οὐκ ἔσται ὡρισμένως φρόνησις, γενικὴ δ’ ἀρετή), καὶ ἀπὸ τῆς σωφροσύνης τὸ κατ’ αὐτὴν κατηγόρημα, σωφρονεῖν, οὐ τὸ κοινόν, ὠφελεῖν, καὶ ἐπὶ τῶν λοιπῶν τὸ ἀνάλογον.
M 11.33
המשיבים להאשמה זו אומרים: כשאנו אומרים "טוב הוא הדבר שממנו אפשר להפיק תועלת", אנו מתכוונים ל"טוב הוא הדבר שממנו אפשר להפיק תועלת <כלשהי בחיים>". כך גם כל אחת מן המידות הטובות הפרטיות תהיה טוב: היא אינה מביאה תועלת בכלל, אך מספקת תועלת מסוימת בחיים — <את> החשיבה הנבונה, למשל, כמו התבונה, או את ההתנהגות המתונה, כמו המתינות.
M 11.33
οἱ δ’ ἀντικαθιστάμενοι πρὸς τοῦτο τὸ ἔγκλημα τοῦτό φασιν· ὅταν λέγωμεν· ‘‘ἀγαθόν ἐστιν ἀφ’ οὗ συμβαίνει τὸ ὠφελεῖσθαι”, ἐν ἴσῳ τούτῳ λέγομεν· “ἀγαθόν ἐστιν ἀφ’ οὗ συμβαίνει τι τῶν ἐν τῷ βίῳ ὠφελεῖσθαι”. οὕτω γὰρ καὶ ἑκάστη τῶν ἐπ’ εἴδους ἀρετῶν ἀγαθὸν γενήσεται, κοινῶς μὲν τὸ ὠφελεῖν μὴ ἐπιφέρουσα, τί δὲ τῶν ἐν τῷ <βίῳ> ὠφελεῖσθαι παρεχομένη, οἶον ἡ <τὸ> φρονεῖν, καθάπερ ἡ φρόνησις, ἡ δὲ τὸ σωφρονεῖν, ὡς σωφροσύνη.
M 11.34
אולם בבקשם לחמוק מן ההאשמה הראשונה באמצעות הגנה זו, הם התגלגלו לאחרת. אם נאמר "טוב הוא הדבר שממנו אפשר להפיק תועלת מסוימת בחיים", המידה הטובה הכללית, שהיא טוב, לא תיפול תחת ההגדרה. שכן ממנה לא נובעת תועלת מסוימת בחיים — שאם כן הייתה אחת המידות הפרטיות — אלא תועלת בפשטות.
M 11.34
θελήσαντες δὲ οὗτοι ὡς ἀπολογούμενοι τὸ πρότερον ἔγκλημα φυγεῖν, εἰς ἕτερον ἀπεκυλίσθησαν. εἰ γὰρ [ἕτερον] ἔστι τὸ λεγόμενον τοιοῦτο· ‘‘ἀγαθόν ἐστιν ἀφ’ οὗ συμβαίνει τι τῶν ἐν τῷ βίῳ ὠφελεῖσθαι”, ἡ γενικὴ ἀρετὴ ἀγαθὸν οὖσα οὐχ ὑποπεσεῖται τῷ ὅρῳ· οὐ γὰρ ἀπ’ αὐτῆς συμβαίνει τι τῶν ἐν τῷ βίῳ ὠφελεῖσθαι (ἐπεὶ μία τῶν ἐπ’ εἴδους γενήσεται), ἀλλ’ ἀπλῶς τὸ ὠφελεῖσθαι.
M 11.35
נהוג לומר נגד הגדרות כאלה גם דברים אחרים, שיש בהם דקדקנות דוגמטית. לנו די להוכיח שמי שאומר כי הטוב הוא המועיל, הראוי לבחירה בזכות עצמו, או המסייע לאושר, וכל המגדיר באופן דומה, אינו מלמד מהו הטוב אלא מציג תכונה מקרית שלו; ומי שמציג את התכונה המקרית של הטוב אינו מראה את הטוב עצמו. הכול אמנם מסכימים שהטוב מועיל וראוי לבחירה — ומכאן נאמר שטוב הוא כביכול הראוי להערצה (Plato Cratyl. p. 412 C) — ו<שהוא> מחולל אושר; אך אם נשאל עוד מהו אותו דבר
M 11.35
Καὶ ἕτερα δὲ εἴωθε λέγεσθαι πρὸς τοὺς τοιούτους ὅρους, δογματικῆς ἐχόμενα περιεργίας. ἡμῖν δὲ ἀπόχρη ἀποδεῖξαι, ὅτι ὁ λέγων ἀγαθὸν τὸ ὠφελοῦν ἢ τὸ δι’ αὐτὸ αἱρετὸν ἢ τὸ συνεργοῦν πρὸς εὐδαιμονίαν, ἢ οὕτω πως ἀποδιδούς, οὐχ ὃ ἔστιν ἀγαθὸν διδάσκει, ἀλλὰ τὸ συμβεβηκὸς αὐτῷ παρίστησιν. ὁ δὲ τὸ συμβεβηκὸς τἀγαθῷ παριστὰς οὐκ αὐτὸ δείκνυσι τἀγαθόν. εὐθέως γοῦν τὸ μὲν ὅτι ὠφελεῖ τἀγαθὸν καὶ τὸ ὅτι αἱρετόν ἐστι, παρὸ ἀγαθὸν εἴρηται τὸ οἶον ἀγαστόν (Plato Cratyl. p. 412 C), ὅτι <τε> εὐδαιμονίας ἐστὶ ποιητικόν, πάντες συγχωροῦσιν· ἀλλ’ ἐὰν προσεξετάζηται, τί ποτε ἔστι τοῦτο
M 11.36
המועיל, הראוי לבחירה בזכות עצמו ומחולל האושר, שוב לא יסכימו, אף שקודם כינו אותו פה אחד מועיל וראוי לבחירה. הם ייגררו למלחמה שאין לה הכרעה: האחד יאמר שזו המידה הטובה, האחר שהעונג, השלישי שהעדר הכאב והרביעי דבר חשוב אחר.
M 11.36
τὸ ὠφελοῦν καὶ δι’ αὐτὸ αἱρετὸν καὶ εὐδαιμονίας ποιητικόν, οὐκέτι ὁμοφρονήσουσι, καίπερ συμφώνως πρότερον αὐτὸ λέγοντες τὸ ὠφελοῦν καὶ τὸ αἱρετόν, ἀλλ’ εἰς ἄπιστον ἐξενεχθήσονται πόλεμον, τοῦ μὲν ἀρετὴν λέγοντος, τοῦ δ’ ἡδονήν, τοῦ δ’ ἀλυπίαν, τοῦ δ’ ἄλλο τι τῶν διαφερόντων.
M 11.37
אילו ההגדרות האמורות היו מראות מהו הטוב, הם לא היו מתקוממים זה נגד זה כאילו טבע הטוב אינו ידוע. לכן ההגדרות המוצגות אינן מלמדות מהו הטוב אלא מהי תכונתו המקרית. משום כך הן פגומות לא רק מבחינה זו, אלא גם מפני שהן חותרות לדבר בלתי אפשרי.
M 11.37
εἰ δέ γε ἐκ τῶν προειρημένων ὅρων ἐδείκνυτο, ὃ ἔστι τὸ ἀγαθόν, οὐκ ἂν ἐπεστασίαζον ὡς ἀγνοουμένης τῆς τἀγαθοῦ φύσεως. τοίνυν οὐχ ὃ ἔστι τὸ ἀγαθὸν οἱ ἐκκείμενοι ὅροι διδάσκουσιν, ἀλλὰ τὸ συμβεβηκὸς τἀγαθῷ. διόπερ οὐδὲ κατὰ τοῦτο μόνον εἰσὶ μοχθηροί, ἀλλὰ καὶ καθόσον ἀδυνάτου τινὸς ἐφίενται πράγματος·
M 11.38
מי שאינו מכיר דבר מן הקיימים גם אינו יכול להכיר את תכונתו המקרית. למשל, האומר למי שאינו יודע מהו סוס "סוס הוא בעל־חיים צוהל" אינו מלמדו מהו סוס, שכן מי שאינו מכיר את הסוס אינו מכיר גם את הצהלה, שהיא תכונה מקרית שלו. וכן האומר למי שלא תפס מהו שור "שור הוא בעל־חיים גועה" אינו מציג את השור, שכן מי שאינו מכיר אותו גם הגעייה, שהיא תכונה מקרית של השור, אינה נתפסת אצלו.
M 11.38
ὁ γὰρ ἀγνοῶν τι τῶν ὄντων, οὗτος οὐδὲ τὸ συμβεβηκὸς ἐκείνῳ γινώσκειν δύναται. οἷον ὁ πρὸς τὸν ἀγνοοῦντα, τί ἐστιν ἵππος, λέγων· “ἵππος ἐστὶ ζῷον χρεμετιστικόν” οὐ διδάσκει, ὃ ἔστιν ἵππος· τῷ γὰρ μὴ γινώσκοντι τὸν ἵππον καὶ τὸ χρεμετίζειν ἀγνοεῖται, ὅπερ ἦν τοῦ ἵππου συμβεβηκός. καὶ ὁ πρὸς τὸν μὴ κατειληφότα, τί ἐστι βοῦς, προφερόμενος· “βοῦς ἐστι ζῷον μυκητικόν” οὐ παρίστησι τὸν βοῦν· τῷ γὰρ μὴ γινώσκοντι τοῦτον συνακαταληπτεῖται καὶ τὸ μυκᾶσθαι, συμβεβηκὸς ὑπάρχον τοῦ βοός.
M 11.39
לכן לשווא וללא תועלת אומרים למי שאין לו מושג על הטוב שהטוב הוא הראוי לבחירה או המועיל. תחילה עליו ללמוד את טבע הטוב עצמו, ורק אחר כך להבין שהוא מועיל, ראוי לבחירה ומחולל אושר. כל עוד טבע זה אינו ידוע, גם הגדרות כאלה אינן מלמדות את המבוקש.
M 11.39
οὐκοῦν καὶ πρὸς τὸν ἀνεννόητον ὄντα τἀγαθοῦ μάτην καὶ ἀνωφελῶς λέγεται, ὅτι ἀγαθόν ἐστι τὸ αἱρετὸν ἢ τὸ ὠφελοῦν. πρῶτον γὰρ δεῖ μαθεῖν τὴν αὐτοῦ τοῦ ἀγαθοῦ φύσιν, εἶτα τότε συνιέναι, ὅτι ὠφελεῖ καὶ ὅτι αἱρετόν ἐστι καὶ εὐδαιμονίας ποιητικόν. ἐπ’ ἀγνοουμένῃ δὲ ταύτῃ καὶ οἱ τοιοῦτοι τῶν ὅρων οὐ διδάσκουσι τὸ ζητούμενον.
M 11.40
די בדברים אלה כדוגמה בעניין מושג הטוב. מהם, לדעתי, ברורים גם הדברים שמלמדים בעלי הדעות האחרות על הרע. הרע הוא היפוכו של הטוב: הוא נזק או מה שאינו שונה מנזק; נזק במישרין הם המידה הרעה והמעשה הפסול, ומה שאינו שונה מנזק הם האדם הפסול והאויב.
M 11.40
Δείγματος μὲν οὖν χάριν ἀπαρκέσει ταῦτ’ εἰρῆσθαι περὶ τῆς τἀγαθοῦ νοήσεως. ἐξ ὧν, ὡς οἶμαι, σαφῆ τυγχάνει καὶ τὰ περὶ τοῦ κακοῦ τεχνολογούμενα παρὰ τοῖς ἑτεροδόξοις. κακὸν γάρ ἐστι τὸ ἐναντίον τῷ ἀγαθῷ· ὅπερ βλάβη ἐστὶν ἢ οὐχ ἕτερον βλάβης, καὶ βλάβη μὲν ὥσπερ κακία καὶ ἡ φαύλη πρᾶξις, οὐχ ἕτερον δὲ βλάβης καθάπερ ὁ φαῦλος ἄνθρωπος καὶ ὁ ἐχθρός.
M 11.41
בין אלה — כלומר בין הטוב לרע, והוא שכונה גם אדיש — מצוי מה שאינו זה ואינו זה. מה היה כוחן של הגדרות אלה ומה יש לומר נגדן אפשר ללמוד מן הדברים שנאמרו על הטוב (§ 21—39). לאחר שהקדמנו זאת, נעבור לבחון אם כשם שטוב ורע נתפסים במחשבה, כך יש להם גם קיום בטבע. ג׳ האם יש טוב ורע מטבעם
M 11.41
μεταξὺ δὲ τούτων (φημὶ δὲ τοῦ τε ἀγαθοῦ καὶ κακοῦ, ὅπερ καὶ ἀδιάφορον ὠνομάζετο) ἔστι τὸ οὐδετέρως ἔχον. τίς δ’ ἦν ἡ τῶν ὅρων τούτων δύναμις καὶ τίνα ῥητέον πρὸς τοὺς ὅρους, ἐκ τῶν περὶ τἀγαθοῦ λελεγμένων (§ 21—39) πάρεστι μαθεῖν. νῦν δ’ ἐπὶ προκατασταθεῖσι τούτοις μετελθόντες σκεψώμεθα, εἰ ὥσπερ ἐπινοεῖταί τι ἀγαθὸν καὶ κακόν, οὕτω καὶ πρὸς τὴν φύσιν ὑπαρκτόν ἐστιν. γ′ εἰ ἔστι φύσει ἀγαθὸν καὶ κακόν
M 11.42
כבר הסקנו קודם שהדוגמטיקנים לא תיארו באופן מכריע את מושגי הטוב והרע. כדי שנוכל לעקוב ביתר קלות אחר הטיעונים בדבר קיומם, די לומר שכפי שאמר איינסידמוס, כל בני האדם רואים כדבר טוב את מה שהם בוחרים, יהיה אשר יהיה, אך שיפוטיהם הפרטיים עליו סותרים זה את זה.
M 11.42
Ὅτι μὲν οὖν οὐ κεκρατημένως ὑπέγραψαν οἱ δογματικοὶ τὴν ἐπίνοιαν τοῦ τε ἀγαθοῦ καὶ κακοῦ, πρότερον ἐπελογισάμεθα· πρὸς δὲ τὸ εὐχερέστερον συμπεριφέρεσθαι τοῖς περὶ τῆς ὑπάρξεως αὐτοῦ λόγοις αὔταρκές ἐστιν εἰπεῖν, ὡς ἄρα πάντες ἄνθρωποι, καθάπερ ἔλεγε καὶ ὁ Αἰνησίδημος, ἀγαθὸν ἡγούμενοι τὸ αἱροῦν ὁποῖον ἄν ποτ’ ᾖ, μαχομένας ἔχουσι τὰς ἐν εἴδει περὶ αὐτοῦ κρίσεις.
M 11.43
כשם שאנשים עשויים להסכים שקיים יופי גופני כלשהו אך לחלוק איזו אישה נאה ויפה — האתיופי מעדיף את בעלת האף הפחוס ביותר והעור הכהה ביותר, הפרסי מקבל את בעלת האף הקמור ביותר והעור הבהיר ביותר, ואחר אומר שהאמצעית בתוויה ובצבעה יפה מכולן —
M 11.43
καὶ ὃν τρόπον συμφωνοῦντες, εἰ τύχοι, περὶ τοῦ εἶναί τινα σωματικὴν εὐμορφίαν περὶ τῆς εὐμόρφου καὶ καλῆς γυναικὸς στασιάζουσιν, τοῦ μὲν Αἰθίοπος τὴν σιμοτάτην καὶ μελαντάτην προκρίνοντος, τοῦ δὲ Περσοῦ τὴν γρυποτάτην καὶ λευκοτάτην ἀποδεχομένου, ἄλλου δὲ τὴν μέσην κατά τε τὸν χαρακτῆρα καὶ κατὰ τὴν χρόαν πασῶν καλλίονα λέγοντος,
M 11.44
כך גם אנשים מן השורה ופילוסופים, הסבורים מכוח תפיסה מוקדמת משותפת שיש טוב ורע — טוב הוא מה שהם בוחרים ומה שמועיל, ורע הוא היפוכו — נלחמים זה בזה בפרטים: איש איש נהנה ממעשים אחרים (ξ 228), וכדברי ארכילוכוס (fr. 36 Bergk) איש איש מחמם את לבו במעשה אחר. האחד מאמץ תהילה, האחר עושר, אחר בריאות ואחר עונג; והוא הדין בפילוסופים.
M 11.44
τὸν αὐτὸν τρόπον κατὰ κοινὴν πρόληψιν δοξάζοντες εἶναί τι ἀγαθὸν καὶ κακὸν οἱ τε ἰδιῶται καὶ οἱ φιλόσοφοι, ἀγαθὸν μὲν τὸ αἱροῦν αὐτοὺς καὶ ὠφελοῦν, κακὸν δὲ τὸ ἐναντίως ἔχον, κατ’ εἶδος πρὸς ἀλλήλους πολεμοῦσιν· ἄλλος γάρ τ’ ἄλλοισιν ἀνὴρ ἐπιτέρπεται ἔργοις (ξ 228), καὶ κατ’ Ἀρχίλοχον (fr. 36 Bergk) ἄλλος ἄλλῳ ἐπ’ ἔργῳ καρδίην ἰαίνεται, εἴγε ὁ μὲν δόξαν ἀσπάζεται, ὁ δὲ πλοῦτον, ἄλλος εὐεξίαν, τίς δὲ ἡδονήν. καὶ ἐπὶ τῶν φιλοσόφων ὁ αὐτὸς λόγος.
M 11.45
אנשי האקדמיה והפריפטוס אומרים שיש שלושה סוגי טובים: אלה השייכים לנפש, אלה השייכים לגוף ואלה שמחוץ לנפש ולגוף. לנפש שייכות המידות הטובות; לגוף — בריאות, כושר, חדות החושים, יופי וכל הדומה להם; ומחוץ לנפש ולגוף — עושר, מולדת, הורים, ילדים, ידידים ודומיהם.
M 11.45
οἱ μὲν γὰρ ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας καὶ τοῦ Περιπάτου τρία γένη φασὶν εἶναι τῶν ἀγαθῶν, καὶ ἃ μὲν περὶ ψυχὴν ὑπάρχειν, ἃ δὲ περὶ σῶμα, ἃ δὲ ἐκτὸς ψυχῆς τε καὶ σώματος, περὶ μὲν οὖν ψυχὴν τὰς ἀρετάς, περὶ δὲ τὸ σῶμα ὑγίειαν καὶ εὐεξίαν καὶ εὐαισθησίαν καὶ κάλλος καὶ πᾶν ὃ τῆς ὁμοίας ἐστὶν ἰδέας, ἐκτὸς δὲ ψυχῆς καὶ σώματος πλοῦτον πατρίδα γονεῖς τέκνα φίλους, τὰ παραπλήσια.
M 11.46
גם אנשי הסטואה (III 96 Arn.) אמרו שיש שלושה סוגי טובים, אך לא אותם סוגים: מקצתם שייכים לנפש, מקצתם חיצוניים, ומקצתם אינם שייכים לנפש ואינם חיצוניים; הם הוציאו את סוג הטובים הגופניים מפני שלדעתם אינם טובים. לנפש שייכות, לדבריהם, המידות הטובות ו<ה>מעשים; חיצוניים הם הידיד, האדם הראוי, הילדים וההורים הראויים ודומיהם; ומה שאינו שייך לנפש ואינו חיצוני הוא האדם הראוי עצמו ביחס לעצמו. שכן אין הוא יכול להיות חיצוני לעצמו, ואף אינו שייך לנפש, שהרי הוא מורכב מנפש וגוף.
M 11.46
οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Στοᾶς (III 96 Arn.) τρία μὲν γένη τῶν ἀγαθῶν καὶ αὐτοὶ τυγχάνειν ἔλεξαν, οὐχ ὡσαύτως δέ· τούτων γὰρ τὰ μὲν περὶ ψυχήν τὰ δ’ ἐκτός, τὰ δὲ οὔτε περὶ ψυχὴν οὔτε ἐκτός, ἐξαιροῦντες τὸ γένος τῶν περὶ τὸ σῶμα ἀγαθῶν ὧς μὴ ἀγαθῶν. καὶ δὴ περὶ μὲν ψυχὴν εἶναί φασι τὰς ἀρετὰς καὶ <τὰς> πράξεις, ἐκτὸς δὲ εἶναι τόν τε φίλον καὶ τὸν σπουδαῖον ἄνθρωπον καὶ τὰ σπουδαῖα τέκνα καὶ γονεῖς καὶ τὰ ὅμοια, οὔτε δὲ περὶ ψυχὴν οὔτε ἐκτὸς αὐτὸν τὸν σπουδαῖον ἄνθρωπον ὡς πρὸς ἑαυτόν. οὔτε γὰρ ἐκτὸς ἑαυτοῦ δύνατόν εἶναι αὐτὸν οὔτε περὶ ψυχήν· ἐκ γὰρ ψυχῆς καὶ σώματος συνέστηκεν.
M 11.47
יש הרחוקים כל כך מהוצאת סוג הטובים הגופניים, עד שהם מציבים בהם את הטוב העיקרי ביותר; כאלה הם המאמצים את עונג הבשר. וכדי שלא ניראה כמאריכים יתר על המידה בהוכחה ששיפוטי בני האדם על הטוב והרע אינם מסכימים וסותרים זה את זה, נציג זאת באמצעות דוגמה אחת, הבריאות, שגם הדיון בה מוכר לנו יותר.
M 11.47
εἰσὶ δὲ οἱ τοσοῦτον ἀπέχοντες τοῦ ἐξαιρεῖν τὸ γένος τῶν περὶ σώματι ἀγαθῶν, ὧς καὶ ἐν αὐτοῖς τὸ ἀρχικώτατον ἀπολιπεῖν ἀγαθόν· ὁποῖοί εἰσιν οἱ τὴν κατὰ σάρκα ἡδονὴν ἀσπαζόμενοι. καὶ ἵνα μὴ δοκῶμεν νῦν ἐπὶ πλεῖον ἐκτείνειν τὸν λόγον παριστάντες, ὅτι ἀσύμφωνός ἐστι καὶ μαχομένη ἡ περὶ ἀγαθοῦ τε καὶ κακοῦ τῶν ἀνθρώπων κρίσις, ἐπὶ ἑνὸς ὑποδείγματος ποιησόμεθα τὴν ὑφήγησιν, καθάπερ τῆς ὑγείας, ἐπεὶ καὶ συνηθέστερός ἐστιν ἡμῖν ὁ περὶ αὐτῆς λόγος.
M 11.48
יש הסבורים שהבריאות היא טוב ואחרים שאינה טוב. מבין הסבורים שהיא טוב, יש האומרים שהיא הטוב הגדול ביותר ואחרים שאינה הגדול ביותר; ומבין האומרים שאינה טוב, יש המכנים אותה אדיש מועדף ואחרים אדיש שאינו מועדף.
M 11.48
Οὐκοῦν τὴν ὑγείαν οἱ μὲν νομίζουσιν ἀγαθὸν εἶναι οἱ δ’ οὐκ ἀγαθόν, καὶ τῶν ἀγαθὸν ὑπολαμβανόντων οἱ μὲν μέγιστον ἀγαθὸν ταύτην ἔλεξαν, οἱ δ’ οὐ μέγιστον, καὶ τῶν οὐκ ἀγαθὸν εἰπόντων οἱ μὲν ἀδιάφορον προηγούμενον, οἱ δὲ ἀδιάφορον μέν, οὐ προηγούμενον δέ.
M 11.49
משוררים וסופרים לא מעטים, ובכלל כל הנצמדים לחיי המעשה, אמרו שהבריאות היא טוב ואף הטוב הראשון. המשורר סימונידס (fr. 70 Bergk) אומר שאף חכמה נאה אינה רצויה למי שאין לו בריאות אצילה. ליקימניוס (fr. 4 Bergk), לאחר שאמר: בוהקת־העיניים, אם נישאה, מלכת כסאותיו הקדושים של אפולון, בריאות נכספת ובת־צחוק עדין, מוסיף דבר נשגב: מה טעם בעושר או בילדים, או בשלטון מלכותי המשווה אדם לאלים? בלעדייך איש לא נולד מאושר.
M 11.49
ἀγαθὸν μὲν οὖν, καὶ τοῦτο πρῶτον, εἰρήκασι τὴν ὑγείαν οὐκ ὀλίγοι τῶν τε ποιητῶν καὶ τῶν συγγραφέων καὶ καθόλου πάντες οἱ ἀπὸ τοῦ βίου. Σιμωνίδης (fr. 70 Bergk) μὲν γὰρ ὁ μελοποιός φησι μηδὲ καλὰς σοφίας εἶναι χάριν, εἰ μή τις ἔχοι σεμνὴν ὑγείαν· Λικύμνιος (fr. 4 Bergk) δὲ προειπὼν ταῦτα· λιπαρόμματε, μᾶτερ ὑψίστα, θρόνων σεμνῶν Ἀπόλλωνος βασίλεια ποθεινά, πραύγελως Ὑγεία, ποῖον ὑψηλὸν ἐπιφέρει· τίς γὰρ πλούτου χάρις ἢ τοκήων ἢ τᾶς ἰσοδαίμονος ἀνθρώπου βασιληίδος ἀρχᾶς; σέθεν δὲ χωρὶς οὔ τις εὐδαίμων ἔφυ.
M 11.50
הרופילוס, בחיבורו על משטר החיים, אומר שבהעדר בריאות אין החכמה יכולה להפגין את עצמה, האומנות נותרת נסתרת, הכוח אינו מסוגל להיאבק, העושר חסר שימוש והדיבור חסר אונים.
M 11.50
Ἡρόφιλος δὲ ἐν τῷ διαιτητικῷ καὶ σοφίαν φησὶν ἀνεπίδεικτον καὶ τέχνην ἄδηλον καὶ ἰσχὺν ἀναγώνιστον καὶ πλοῦτον ἀχρεῖον καὶ λόγον ἀδύνατον ὑγείας ἀπούσης.
M 11.51
כך אמרו הללו. אנשי האקדמיה והפריפטוס אמרו שהבריאות היא טוב, אך לא הטוב הראשון; שכן סברו שיש להעניק לכל אחד מן הטובים את מקומו ואת ערכו הראויים. קרנטור (fr. 13 Kayser), שביקש להמחיש את דבריו, השתמש בדוגמה חיננית מאוד.
M 11.51
ἀλλ’ οὗτοι μὲν οὕτως· ἀγαθὸν δ’ εἶπαν αὐτὴν ὑπάρχειν, οὐ μὴν καὶ πρῶτον, οἱ τε ἀπὸ τῆς Ἀκαδημίας καὶ οἱ ἀπὸ τοῦ Περιπάτου. δεῖν γὰρ ὑπέλαβον ἑκάστῳ τῶν ἀγαθῶν τὴν οἰκείαν τάξιν τε καὶ ἀξίαν ἀπονέμειν. ἔνθεν καὶ ὁ Κράντωρ (fr. 13 Kayser) εἰς ἔμφασιν τοῦ λεγομένου βουλόμενος ἡμᾶς ἄγειν πάνυ χαρίεντι συνεχρήσατο παραδείγματι.
M 11.52
אם נדמה, הוא אומר, תיאטרון חדש של כלל היוונים, שכל אחד מן הטובים נכנס אליו ותובע את הפרס הראשון, נגיע מיד להבנת ההבדל בין הטובים.
M 11.52
εἰ γὰρ νοήσαιμεν, φησί, καινόν τι τῶν Πανελλήνων θέατρον, εἰς τοῦτό τε ἕκαστον τῶν ἀγαθῶν παριὸν καὶ τῶν πρωτείων ἀντιποιούμενον ἥκειν, εὐθὺς καὶ εἰς ἔννοιαν ἀναχθησόμεθα τῆς ἐν τοῖς ἀγαθοῖς διαφορᾶς.
M 11.53
תחילה יקפוץ העושר ויאמר: "אני, כלל היוונים, מעניק הדר לכל בני האדם ומספק בגדים, נעליים ושאר הנאות; אני נחוץ לחולים ולבריאים, ובעת שלום אני מספק את התענוגות ובעת מלחמה נעשה גידיהם של המעשים."
M 11.53
πρῶτον μὲν γὰρ ὁ πλοῦτος παραπηδήσας ἐρεῖ· ‘‘ἐγώ, ἄνδρες Πανέλληνες, κόσμον παρέχων πᾶσιν ἀνθρώποις καὶ τὰς ἐσθῆτας καὶ τὰς ὑποδέσεις καὶ τὴν ἄλλην ἀπόλαυσιν χρειώδης εἰμὶ νοσοῦσι καὶ ὑγιαίνουσι, καὶ ἐν μὲν εἰρήνῃ παρέχω τὰ τερπνά, ἐν δὲ πολέμοις νεῦρα τῶν πράξεων γίνομαι.”
M 11.54
משישמעו כלל היוונים את הדברים האלה, יצוו פה אחד להעניק לעושר את הפרס הראשון. אך בעודו מוכרז כמנצח, יבוא העונג — שבו (Ξ 216) אהבה, תשוקה ושיח אוהבים, ופיתוי הגונב את דעתם אף של חכמים — ויעמוד במרכז ויאמר
M 11.54
τούτων γὰρ δὴ τῶν λόγων ἀκούσαντες οἱ Πανέλληνες ὁμοθυμαδὸν κελεύσουσιν ἀποδοῦναι τὰ πρωτεῖα τῷ πλούτῳ. ἀλλ’ ἐὰν τούτου ἤδη ἀνακηρυττομένου ἐπιστᾶσα ἡ ἡδονή (Ξ 216), τῇ ἔνι μὲν φιλότης, ἔνι δ’ ἵμερος, ἐν δ’ ὀαριστύς, πάρφασις, ἥ τ’ ἔκλεψε νόον πύκα περ φρονεόντων, λέγῃ δὲ εἰς μέσον καταστᾶσα,
M 11.55
שראוי להכריז עליו כמנצח (Eurip. Phoen. 558 + Electra 944), שכן העושר אינו יציב אלא בן־יום: הוא פרח זמן קצר ועף מן הבית; ובני האדם רודפים אחריו לא בזכות עצמו, אלא בזכות ההנאה והעונג הנובעים ממנו. אין ספק שכלל היוונים, שיחשבו כי אכן כך הדבר, יצעקו שיש להכתיר את העונג.
M 11.55
ὅτι αὐτὴν δίκαιόν ἐστιν ἀναγορεύειν (Eurip. Phoen. 558 + Electra 944) (ὁ δ’ ὄλβος οὐ βέβαιος, ἀλλ’ ἐφήμερος ἐξέπτατ’ οἴκων, μικρὸν ἀνθήσας χρόνον, διώκεταί τε πρὸς τῶν ἀνθρώπων οὐ δι’ ἑαυτόν, ἀλλὰ τὴν ἐξ αὐτοῦ περιγινομένην ἀπόλαυσιν καὶ ἡδονήν), πάντως οἱ Πανέλληνες, οὐκ ἄλλως ἔχειν τὸ πρᾶγμα ἢ οὕτως ὑπολαβόντες, κεκράξονται δεῖν τὴν ἡδονὴν στεφανοῦν.
M 11.56
אך גם כשהעונג עומד לזכות בפרס, תיכנס הבריאות עם האלים היושבים לצדה ותלמד שאין תועלת בעונג או בעושר בהעדרה (Eur. Teleph. fr. 714 Nauck): מה מועיל לי העושר, <.... > הייתי מעדיף במעט שיש לי מדי יום לחיות חיים נטולי כאב, ולא להיות עשיר וחולה. כשישמעו זאת שוב כלל היוונים וילמדו מחדש
M 11.56
ἀλλὰ καὶ ταύτης τὸ βραβεῖον φέρεσθαι μελλούσης, ἐπὴν εἰσβάλλῃ ἡ ὑγεία μετὰ τῶν συνέδρων αὐτῇ θεῶν, καὶ διδάσκῃ, ὡς οὔτε ἡδονῆς οὔτε πλούτου ὄφελός τι ἐστὶν ἀπούσης αὐτῆς (Eur. Teleph. fr. 714 Nauck) τί γάρ με πλοῦτος, <....> ὠφελεῖ μικρὸ ἂν θέλοιμι καὶ καθ’ ἡμέραν ἔχων ἄλυπον οἰκεῖν βίοτον ἢ πλουτῶν νοσεῖν), ἀκούσαντες πάλιν οἱ Πανέλληνες καὶ μεταμαθόντες,
M 11.57
שהאושר אינו יכול להתקיים כשהוא מרותק למיטה וחולה, יאמרו שהבריאות מנצחת. אך גם כשהבריאות כבר מנצחת, תיכנס הגבורה כשסביבה המון גדול של מצטיינים וגיבורים, תעמוד ותאמר:
M 11.57
ὡς οὐκ ἔνεστι κλινοπετῆ καὶ νοσοῦσαν ὑποστῆναι τὴν εὐδαιμονίαν, φήσουσι νικᾶν τὴν ὑγείαν. ἀλλὰ καὶ τῆς ὑγείας ἤδη νικώσης, ἐπὰν εἰσέλθῃ ἡ ἀνδρεία πολύ στῖφος ἀριστέων καὶ ἡρώων ἔχουσα περὶ ἑαυτήν, καταστᾶσά τε λέγῃ· “
M 11.58
"בהעדרי, אנשי יוון, קניינכם בטובים נעשה רכושם של אחרים; אויביכם יתפללו שתשפעו בכל הטובים, ביודעם שהם עתידים לגבור עליכם." לאחר שישמעו זאת היוונים, יעניקו את הפרס הראשון למידה הטובה, את השני לבריאות ואת השלישי לעונג, ואת העושר יציבו אחרון.
M 11.58
ἐμοῦ μὴ παρούσης, ἄνδρες Ἕλληνες, ἀλλοτρία γίνεται ἡ κτῆσις τῶν παρ’ ὑμῖν ἀγαθῶν, εὔξαιντό τ’ ἄν οἱ πολέμιοι περιουσιάζειν ὑμᾶς πᾶσι τοῖς ἀγαθοῖς ὡς μελλήσοντες ὑμῶν κρατεῖν”, καὶ τούτων οὖν ἀκούσαντες οἱ Ἕλληνες τὰ μὲν πρωτεῖα τῇ ἀρετῇ ἀποδώσουσι, τὰ δὲ δευτερεῖα τῇ ὑγείᾳ, τὰ δὲ τρίτα τῇ ἡδονῇ, τελευταῖον δὲ τάξουσι τὸν πλοῦτον.
M 11.59
קרנטור הציב אפוא את הבריאות במקום השני, בהתאם לפילוסופים שהוזכרו. אנשי הסטואה אמרו שאינה טוב אלא אדיש. לדעתם (III 122 Arn.) "אדיש" נאמר בשלושה אופנים. באופן הראשון הוא דבר שאין כלפיו לא דחף ולא רתיעה, כגון היות מספר הכוכבים או שערות הראש זוגי או אי־זוגי.
M 11.59
Καὶ δὴ ὁ μὲν Κράντωρ τὴν ὑγείαν ἐν δευτέρᾳ μοίρᾳ ἐτίθετο, στοιχῶν τοῖς προειρημένοις φιλοσόφοις· οὐκ ἀγαθὸν δ’ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς ἔλεξαν αὐτήν, ἀλλ’ ἀδιάφορον. τὸ ἀδιάφορον δ’ οἴονται (III 122 Arn.) λέγεσθαι τριχῶς, καθ’ ἕνα μὲν τρόπον πρὸς ὃ μήτε ὁρμὴ μήτε ἀφορμὴ γίνεται, οἷόν ἐστι τὸ περιττοὺς ἢ ἀρτίους εἶναι τοὺς ἀστέρας ἢ τὰς ἐπὶ τῇ κεφαλῇ τρίχας·
M 11.60
באופן השני הוא דבר שכלפיו מתעוררים דחף ורתיעה, אך לא כלפי זה יותר מאשר כלפי זה. למשל, כאשר יש שתי דרכמות זהות לגמרי בטביעתן ובברקן ויש לבחור אחת מהן: מתעורר דחף לבחור <את> אחת מהן, אך לא את זו יותר מאשר את האחרת.
M 11.60
καθ’ ἕτερον δὲ πρὸς ὃ ὁρμὴ μὲν καὶ ἀφορμὴ γίνεται, οὐ μᾶλλον δὲ πρὸς τόδε ἢ τόδε, οἶον ἐπὶ δυεῖν δραχμῶν ἀπαραλλάκτων τῷ τε χαρακτῆρι καὶ τῇ λαμπρότητι, ὅταν δέῃ τὸ ἕτερον αὐτῶν αἱρεῖσθαι· ὁρμὴ μὲν γὰρ γίνεται πρὸς τὸ <τὸ> ἕτερον αὐτῶν αἱρεῖσθαι, οὐ μᾶλλον πρὸς τόδε ἢ τόδε.
M 11.61
באופן השלישי והאחרון, לדבריהם, אדיש הוא מה שאינו תורם לא לאושר ולא לאומללות. במשמעות זו הם אומרים שהבריאות, המחלה, כל ענייני הגוף ורוב הדברים החיצוניים הם אדישים, משום שאינם נוטים לא לאושר ולא לאומללות. דבר שאפשר להשתמש בו היטב או לרעה יהיה אדיש: במידה הטובה משתמשים תמיד היטב וברשעות תמיד לרעה, אך בבריאות ובענייני הגוף אפשר להשתמש פעם היטב ופעם לרעה; לכן הם אדישים.
M 11.61
κατὰ δὲ τρίτον καὶ τελευταῖον τρόπον φασὶν ἀδιάφορον τὸ μήτε πρὸς εὐδαιμονίαν μήτε πρὸς κακοδαιμονίαν συμβαλλόμενον, καθ’ ὃ σημαινόμενον φασι τήν τε ὑγείαν καὶ νόσον καὶ πάντα τὰ σωματικὰ καὶ τὰ πλεῖστα τῶν ἐκτὸς ἀδιάφορα τυγχάνειν διὰ τὸ μήτε πρὸς εὐδαιμονίαν μήτε πρὸς κακοδαιμονίαν συντείνειν. ᾧ γὰρ ἔστιν εὖ καὶ κακῶς χρῆσθαι, τοῦτ’ ἂν εἴη ἀδιάφορον· διὰ παντὸς δ’ ἀρετῇ μὲν καλῶς, κακίᾳ δὲ κακῶς, ὑγείᾳ δὲ καὶ τοῖς περὶ σώματι ποτὲ μὲν εὖ, ποτὲ δὲ κακῶς ἔστι χρῆσθαι, διὸ ταῦτ’ ἂν εἴη ἀδιάφορα.
M 11.62
עוד הם אומרים שמבין האדישים מקצתם מועדפים, מקצתם דחויים, ומקצתם אינם מועדפים ואינם דחויים. המועדפים הם בעלי ערך ניכר, והדחויים בעלי חוסר־ערך ניכר; ואינם מועדפים ואינם דחויים, למשל, מתיחת האצבע או כפיפתה וכל הדומה לכך.
M 11.62
ἤδη δὲ τῶν ἀδιαφόρων φασὶ τὰ μὲν εἶναι προηγμένα, τὰ δ’ ἀποπροηγμένα, τὰ δὲ μήτε προηγμένα μήτε ἀποπροηγμένα, καὶ προηγμένα μὲν εἶναι τὰ ἱκανὴν ἀξίαν ἔχοντα, ἀποπροηγμένα δὲ τὰ ἱκανὴν ἀπαξίαν ἔχοντα, μήτε δὲ προῆχθαι μήτε ἀποπροῆχθαι, οἶον τὸ ἐκτεῖναι ἢ συγκάμψαι τὸν δάκτυλον καὶ πᾶν ὃ τούτω παραπλήσιόν ἐστιν.
M 11.63
בין המועדפים הם מציבים בריאות, כוח, יופי, עושר, תהילה ודומיהם; ובין הדחויים — מחלה, עוני, כאב ודומיהם. כך אנשי הסטואה.
M 11.63
τάττεσθαι δ’ ἐν μὲν τοῖς προηγμένοις τήν τε ὑγείαν καὶ τὴν ἰσχὺν καὶ τὸ κάλλος, πλοῦτόν τε καὶ δόξαν καὶ τὰ ἐοικότα, ἐν δὲ τοῖς ἀποπροηγμένοις νόσον καὶ πενίαν καὶ ἀλγηδόνα καὶ τὰ ἀνάλογα. ὧδε μὲν καὶ οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς·
M 11.64
אולם אריסטון איש כיוס (fr. 361 Arn.) אמר שהבריאות וכל הדומה לה אינם אדיש מועדף. שכן לכנותה אדיש מועדף שקול להחשבתה לטוב, והשניים שונים כמעט בשם בלבד.
M 11.64
μὴ εἶναι δὲ προηγμένον ἀδιάφορον τὴν ὑγείαν καὶ πᾶν τὸ κατ’ αὐτὴν παραπλήσιον ἔφησεν Ἀρίστων ὁ Χῖος (fr. 361 Arn.). ἴσον γάρ ἐστι τὸ προηγμένον αὐτὴν λέγειν ἀδιάφορον τῷ ἀγαθὸν ἀξιοῦν, καὶ σχεδὸν ὀνόματι μόνον διαφέρον.
M 11.65
לדבריו, הדברים שבין המידה הטובה לרשעות אדישים ואין ביניהם שום הבדל; אין מהם המועדפים מטבעם ואחרים דחויים מטבעם. בשל נסיבות הזמן השונות, הדברים המכונים מועדפים אינם תמיד מועדפים, והדברים המכונים דחויים אינם בהכרח דחויים.
M 11.65
καθόλου γὰρ τὰ μεταξὺ ἀρετῆς καὶ κακίας ἀδιάφορα μὴ ἔχειν μηδεμίαν παραλλαγήν, μηδὲ τινὰ μὲν εἶναι φύσει προηγμένα, τινὰ δὲ ἀποπροηγμένα, ἀλλὰ παρὰ τὰς διαφόρους τῶν καιρῶν περιστάσεις μήτε τὰ λεγόμενα προῆχθαι πάντως γίνεσθαι προηγμένα, μήτε τὰ λεγόμενα ἀποπροῆχθαι κατ’ ἀνάγκην ὑπάρχειν ἀποπροηγμένα.
M 11.66
אם, למשל, הבריאים ייאלצו לשרת את הרודן ולהיהרג בשל כך, ואילו החולים ישוחררו מן השירות וכך גם מן ההריגה, החכם יעדיף באותה עת להיות חולה ולא [מפני ש] להיות בריא. בדרך זו הבריאות אינה תמיד מועדפת והמחלה אינה תמיד דחויה.
M 11.66
ἐὰν γοῦν δέῃ τοὺς μὲν ὑγιαίνοντας ὑπηρετεῖν τῷ τυράννῳ καὶ διὰ τοῦτο ἀναιρεῖσθαι, τοὺς δὲ νοσοῦντας ἀπολυομένους τῆς ὑπηρεσίας συναπολύεσθαι καὶ τῆς ἀναιρέσεως, ἕλοιτ’ ἂν μᾶλλον ὁ σοφὸς τὸ νοσεῖν κατὰ τοῦτον τὸν καιρὸν ἢ [ὅτι] τὸ ὑγιαίνειν. καὶ ταύτῃ οὔτε ἡ ὑγεία προηγμένον ἐστὶ πάντως οὔτε ἡ νόσος ἀποπροηγμένον.
M 11.67
כשם שבכתיבת שמות אנו מציבים בכל פעם אותיות אחרות בראש, בהתאם לנסיבות השונות — דלת כשאנו כותבים את השם דיון, יוד כשאנו כותבים יון, ואומגה כשאנו כותבים אוריון — לא מפני שאותיות מסוימות נבחרות מטבען על פני האחרות אלא מפני שהנסיבות מחייבות זאת, כך גם בדברים שבין המידה הטובה לרשעות אין העדפה טבעית של אחדים על פני אחרים, אלא העדפה לפי הנסיבות.
M 11.67
ὥσπερ οὖν ἐν ταῖς ὀνοματογραφίαις ἄλλοτ’ ἄλλα προτάττομεν στοιχεῖα, πρὸς τὰς διαφόρους περιστάσεις ἀρτιζόμενοι, καὶ τὸ μὲν δέλτα, ὅτε τὸ τοῦ Δίωνος ὄνομα γράφομεν, τὸ δὲ ἰῶτα, ὅτε τὸ τοῦ Ἴωνος, τὸ δὲ ὦ, ὅτε τὸ τοῦ Ὠρίωνος, οὐ τῇ φύσει ἑτέρων παρὰ τὰ ἕτερα γράμματα προκρινομένων, τῶν δὲ καιρῶν τοῦτο ποιεῖν ἀναγκαζόντων, οὕτω κἀν τοῖς μεταξὺ ἀρετῆς καὶ κακίας πράγμασιν οὐ φυσική τις γίνεται ἑτέρων παρ’ ἕτερα πρόκρισις, κατὰ περίστασιν δὲ μᾶλλον.
M 11.68
משהוכח באמצעות הדברים האלה, ובדוגמאות מפורטות יותר, שאין הסכמה בתפיסה המוקדמת של הטוב, הרע והאדיש, עלינו לעבור עתה לדברים שהספקנים אומרים בעניין הנדון.
M 11.68
Ἀλλὰ γὰρ ἐκ τούτων ἀσυμφώνου δειχθείσης καὶ ὑποδειγματικώτερον τῆς περὶ τῶν ἀγαθῶν τε καὶ κακῶν, ἔτι δὲ ἀδιαφόρων προλήψεως, δεήσει λοιπὸν καὶ τῶν παρὰ τοῖς σκεπτικοῖς εἰς τὸ προκείμενον λεγομένων ἐφάπτεσθαι.
M 11.69
אם יש טוב מטבעו ורע מטבעו, הוא חייב להיות משותף לכול ולהתקיים כטוב או כרע בעבור כולם. כשם שהאש, המחממת מטבעה, מחממת את כולם ואינה מחממת אחדים ומקררת אחרים; וכשם שהשלג אינו מקרר אחדים ומחמם אחרים אלא מקרר את כולם במידה שווה — כך הטוב מטבעו חייב להיות טוב לכולם, ולא טוב לאחדים ולא טוב לאחרים.
M 11.69
εἰ τοίνυν ἔστι τι φύσει ἀγαθὸν καὶ ἔστι τι φύσει κακόν, τοῦτο ὀφείλει κοινὸν εἶναι πάντων καὶ πᾶσιν ὑπάρχειν ἀγαθὸν ἢ κακόν. ὥσπερ γὰρ τὸ πῦρ φύσει ἀλεαντικὸν καθεστὼς πάντας ἀλεαίνει καὶ οὐχ οὓς μὲν ἀλεαίνει, οὓς δὲ ψύχει, καὶ ὃν τρόπον ἡ χιὼν ψύχουσα οὐχὶ τοὺς μὲν ψύχει, τοὺς δὲ ἀλεαίνει, πάντας δ’ ὁμοίως ψύχει, οὕτω τὸ φύσει ἀγαθὸν πᾶσιν ὀφείλει τυγχάνειν ἀγαθὸν καὶ οὐχὶ τοῖς μὲν ἀγαθόν, τοῖς δ’ οὐκ ἀγαθόν.
M 11.70
משום כך גם אפלטון, בבקשו להוכיח שהאל טוב מטבעו, טען מן הדברים הדומים. כשם שמתכונתו של החם לחמם ומתכונתו של הקר לקרר, הוא אומר, כך מתכונתו של הטוב להיטיב; והאל הוא טוב.
M 11.70
παρὸ καὶ ὁ Πλάτων συνιστὰς, ὅτι φύσει ἀγαθόν ἐστιν ὁ θεός, ἀπὸ τῶν ὁμοίων ἐπικεχείρηκεν. ὡς γὰρ θερμοῦ, φησίν, ἴδιόν ἐστι τὸ θερμαίνειν καὶ ψυχροῦ ἴδιόν ἐστι τὸ ψύχειν, οὕτω καὶ ἀγαθοῦ ἴδιόν ἐστι τὸ ἀγαθοποιεῖν· τἀγαθὸν δέ γε ὁ θεός·
M 11.71
לכן מתכונתו של האל להיטיב. מכאן שאם יש טוב מטבעו, הוא טוב לכל אדם; ואם יש רע מטבעו, הוא רע לכל אדם. אך אין דבר המשותף לכול כטוב או כרע, כפי שנראה.
M 11.71
ἴδιον ἄρα ἐστὶ θεοῦ τὸ ἀγαθοποιεῖν. ὥστε εἰ ἐστι τι φύσει ἀγαθόν, τοῦτο πρὸς ἅπαντάς ἐστιν ἀγαθόν, καὶ εἰ ἐστι τι φύσει κακόν, τοῦτο πρὸς ἅπαντάς ἐστι κακόν. οὐδὲν δὲ κοινὸν πάντων ἐστὶν ἀγαθὸν ἢ κακόν, ὡς παραστήσομεν·
M 11.72
לכן אין טוב או רע מטבעם. שכן או שיש לומר שכל מה שאדם כלשהו סבור שהוא טוב הוא טוב באמת, או שלא כל דבר כזה. אין לומר שכל דבר: אם נכנה טוב כל מה שאדם כלשהו סבור שהוא טוב, ומאחר שאותו דבר נחשב בעיני אדם אחד רע, בעיני אחר טוב ובעיני שלישי אדיש, נודה שאותו דבר הוא בעת ובעונה אחת רע, טוב ואדיש.
M 11.72
οὐκ ἄρα ἔστι τι φύσει ἀγαθὸν ἢ κακόν. ἤτοι γὰρ πᾶν τὸ ὑπό τινος δοξαζόμενον ἀγαθὸν ῥητέον ταῖς ἀληθείαις ἀγαθόν, ἢ οὐ πᾶν. καὶ πᾶν μὲν οὐ ῥητέον· εἰ γὰρ πᾶν τὸ ὑπό τινος δοξαζόμενον ἀγαθὸν λέγοιμεν ἀγαθόν, ἐπεὶ ταὐτὸν ὑπὸ ἑτέρου δοξάζεται κακὸν καὶ ὑπὸ ἄλλου ἀγαθὸν καὶ ὑπὸ διαφέροντος δοξάζεται ἀδιάφορον, δώσομεν τὸ αὐτὸ ἅμα καὶ κακὸν καὶ ἀγαθὸν καὶ ἀδιάφορον ὑπάρχειν.
M 11.73
למשל, אפיקורוס אומר שהעונג הוא טוב, ואילו מי שאמר "מוטב שאשתגע משאתענג" רואה בו רע. אנשי הסטואה רואים בו אדיש שאינו מועדף; קלאנתס (fr. 574 Arn.) אף אומר שאינו בהתאם לטבע ושאין לו ערך בחיים, כשם שאבקת איפור אינה בהתאם לטבע. ארכדמוס (fr. 22 Arn.) אומר שהוא בהתאם לטבע, כמו שער בית השחי, אך חסר ערך; ופנאיטיוס (fr. 39 Fowler) אומר שמקצת העינוגים בהתאם לטבע ומקצתם בניגוד לטבע.
M 11.73
οἷον τὴν ἡδονὴν ὁ μὲν Ἐπίκουρος ἀγαθὸν εἶναί φησιν, ὁ δὲ εἰπών· “μανείην μᾶλλον ἢ ἡσθείην” κακόν, οἱ δὲ ἀπὸ τῆς Στοᾶς ἀδιάφορον καὶ οὐ προηγμένον, ἀλλὰ Κλεάνθης (fr. 574 Arn.) μήτε κατὰ φύσιν αὐτὴν εἶναι μήτε ἀξίαν ἔχειν [αὐτὴν] ἐν τῷ βίῳ, καθάπερ δὲ τὸ κάλλυντρον κατὰ φύσιν μὴ εἶναι, ὁ δὲ Ἀρχέδημος (fr. 22 Arn.) κατὰ φύσιν μὲν εἶναι ὡς τὰς ἐν μασχάλῃ τρίχας, οὐχὶ δὲ καὶ ἀξίαν ἔχειν, Παναίτιος (fr. 39 Fowler) δὲ τινὰ μὲν κατὰ φύσιν ὑπάρχειν, τινὰ δὲ παρὰ φύσιν.
M 11.74
אם אפוא כל דבר הנראה טוב לאדם כלשהו הוא בהכרח טוב, ומאחר שהעונג נראה לאפיקורוס טוב, לאחד הקיניקנים רע ולאיש הסטואה אדיש, יהיה העונג בעת ובעונה אחת טוב, רע ואדיש. אך אותו דבר אינו יכול להיות מטבעו הפכים — טוב, רע ואדיש בעת ובעונה אחת. לכן אין לומר שכל מה שנראה לאדם כלשהו טוב או רע הוא אכן טוב או רע.
M 11.74
εἰ δὴ τοίνυν πᾶν τὸ τινὶ φαινόμενον ἀγαθόν, τοῦτο πάντως ἔστιν ἀγαθόν, ἐπεὶ ἡ ἡδονὴ τῷ μὲν Ἐπικούρῳ φαίνεται ἀγαθόν, τινὶ δὲ τῶν Κυνικῶν κακόν, τῷ δ’ ἀπὸ τῆς Στοᾶς ἀδιάφορον, ἔσται ἡ ἡδονὴ ἀγαθὸν ἅμα καὶ κακὸν καὶ ἀδιάφορον. οὐχὶ δέ γε δύναται τῇ φύσει τὸ αὐτὸ τὰ ἐναντία τυγχάνειν, ἀγαθὸν ἅμα καὶ κακὸν καὶ ἀδιάφορον· οὐκ ἄρα πᾶν τὸ τινὶ φαινόμενον ἀγαθὸν ἢ κακόν, τοῦτο ῥητέον εἶναι ἀγαθὸν ἢ κακόν.
M 11.75
אם רק הדבר הנראה טוב לאדם מסוים והוא טוב לכולם הוא טוב, עלינו להיות מסוגלים לתפוס ולהבחין בין הדברים הנחשבים טובים, כדי לומר שהדבר שאדם זה מחשיב לטוב הוא טוב באמת, ואילו מה שאדם אחר מחשיב לטוב רק נחשב בעיניו טוב אך אינו טוב מטבעו.
M 11.75
εἰ δὲ τὸ τινὶ φαινόμενον ἀγαθὸν καὶ παντὶ ἔστιν ἀγαθόν, ὀφείλομεν καταληπτικοὶ εἶναι καὶ διακρίνειν δύνασθαι τὴν ἐν τοῖς δοξαζομένοις ἀγαθοῖς διαφοράν, ὥστε λέγειν τὸ μὲν τῷδε δοξαζόμενον ἀγαθὸν ταῖς ἀληθείαις εἶναι ἀγαθόν, τὸ δὲ τῷδε δοξάζεσθαι μὲν ἀγαθόν, οὐκ εἶναι δὲ τῇ φύσει ἀγαθόν.
M 11.76
הבדל זה נתפס או מכוח הבהירות מאליה או באמצעות טיעון כלשהו. מכוח הבהירות מאליה הדבר בלתי אפשרי: כל מה שפוגש אותנו בבהירות מאליה נתפס מטבעו במשותף ובהסכמה בידי בעלי תפיסה שאינה מופרעת, כפי שאפשר לראות כמעט בכל התופעות. אך אין הסכמה שאותו דבר טוב לכולם: הללו אומרים שהמידה הטובה והמשתתף בה הם הטוב, אחרים שהעונג, אחרים העדר הכאב, ואחרים דבר אחר. לכן הטוב באמת אינו מופיע לכול בבהירות מאליה.
M 11.76
ἤτοι οὖν δι’ ἐναργείας ταύτην τὴν διαφορὰν λαμβάνεσθαι συμβέβηκεν ἢ διὰ λόγου τινός. ἀλλὰ δι’ ἐναργείας ἀμήχανον. πᾶν γὰρ τὸ δι’ ἐναργείας προσπίπτον κοινῶς τε καὶ συμφώνως λαμβάνεσθαι πέφυκεν ὑπὸ τῶν ἀπαραποδίστους ἐχόντων τὰς ἀντιλήψεις, ὡς παρὸν ἰδεῖν ἐπὶ πάντων σχεδὸν τῶν φαινομένων. οὐχὶ δέ γε συμφώνως τὸ αὐτὸ πᾶσιν ἀγαθὸν εἶναι λέγεται, ἀλλὰ τοῖς μὲν ἀρετὴ καὶ τὸ μετέχον ἀρετῆς, τοῖς δὲ ἡδονή, τοῖς δὲ ἀλυπία, τισὶ δ’ ἄλλο τι. οὔκ ἄρα ἐναργῶς προσπίπτει πᾶσι τὸ ὄντως ἀγαθόν.
M 11.77
ואם הוא נתפס באמצעות טיעון, הרי לכל אחד מאנשי האסכולות השונות טיעון משלו: לזנון טיעון שלפיו המידה הטובה היא טוב, לאפיקורוס טיעון אחר שלפיו העונג הוא טוב, ולאריסטו טיעון שונה שלפיו הבריאות היא טוב. לכן כל אחד יציג שוב טוב המיוחד לו, שאינו טוב מטבעו ואינו משותף לכול.
M 11.77
εἰ δὲ λόγῳ λαμβάνεται, ἐπεὶ ἕκαστος πάντων τῶν κατὰ διαφόρους αἱρέσεις κοσμουμένων ἴδιον ἔχει λόγον, καὶ ἄλλον μὲν Ζήνων, δι’ οὗ τὴν ἀρετὴν ἀγαθὸν εἶναι δεδόξακεν, ἄλλον δ’ Ἐπίκουρος, δι’ οὗ τὴν ἡδονήν, οὐ τὸν αὐτὸν δὲ Ἀριστοτέλης, δι’ οὗ τὴν ὑγείαν, ἴδιον πάλιν ἕκαστος εἰσηγήσεται ἀγαθόν, ὅπερ οὐκ ἔστι τῇ φύσει ἀγαθόν, οὐδὲ κοινὸν πάντων.
M 11.78
לכן אין דבר שהוא טוב מטבעו. שכן הטוב המיוחד לכל אחד אינו הטוב של כולם ואינו טוב מטבעו; ומלבד הטוב המיוחד לכל אחד אין שום דבר המוסכם כטוב. לכן אין טוב.
M 11.78
τοίνυν οὐδέν ἐστι φύσει ἀγαθόν. εἰ γὰρ τὸ μὲν ἴδιον ἑκάστου οὐκ ἔστιν ἀγαθὸν πάντων οὐδὲ φύσει, παρὰ δὲ τὸ ἴδιον ἑκάστου ἀγαθὸν οὐδὲν ἔστι συμφώνως ἀγαθόν, οὐδὲν ἔστιν ἀγαθόν.
M 11.79
ועוד, אם יש טוב כלשהו, הוא חייב להיות ראוי לבחירה מכוח טיבו שלו, שכן כל אדם בוחר להשיגו כשם שהוא מבקש להימלט מן הרע. אך שום דבר אינו ראוי לבחירה בתור שכזה מכוח טיבו שלו, כפי שנראה; לכן אין טוב כלשהו.
M 11.79
Καὶ μὴν εἰ ἔστι τι ἀγαθόν, τοῦτο κατὰ τὸν ἴδιον λόγον αἱρετὸν ὀφείλει τυγχάνειν, ἐπεὶ πᾶς ἄνθρωπος αἱρεῖται τούτου τυγχάνειν ὥσπερ καὶ τὸ κακὸν φυγεῖν. οὐδὲν δέ γε αἱρετόν ἐστι κατὰ τὸν ἴδιον λόγον ὡς αἱρετόν, καθάπερ δείξομεν· οὐκ ἄρα τι ἔστιν ἀγαθόν.
M 11.80
אם דבר ראוי לבחירה מכוח טיבו שלו, או שהבחירה עצמה ראויה לבחירה, או דבר אחר מלבדה; למשל, <או> הבחירה בעושר ראויה לבחירה, או העושר עצמו ראוי לבחירה. אך הבחירה עצמה אינה ראויה לבחירה.
M 11.80
εἰ γάρ ἐστί τι κατὰ τὸν ἴδιον λόγον αἱρετόν, ἤτοι αὐτὸ τὸ αἱρεῖσθαι αἱρετόν ἐστιν ἢ ἕτερόν τι παρὰ τοῦτο, οἷον <ἤτοι> τὸ τὸν πλοῦτον αἱρετόν ἐστιν ἢ αὐτὸς ὁ πλοῦτος αἱρετός ἐστιν. καὶ αὐτὸ μὲν τὸ αἱρεῖσθαι οὐκ ἂν εἴη αἱρετόν.
M 11.81
שכן אילו הבחירה עצמה הייתה ראויה לבחירה מכוח טיבה, לא היה עלינו להשתדל להשיג את הדבר שאנו בוחרים בו, כדי שלא נאבד את האפשרות להוסיף ולבחור. כשם ש<......> לשתות או לאכול, כדי שלאחר שנשתה או נאכל לא נאבד את הרצון להוסיף לשתות או לאכול, כך, אם הבחירה בעושר או בבריאות ראויה לבחירה, לא היה עלינו לרדוף אחר העושר או הבריאות, שמא לאחר שנשיגם לא נוכל עוד לבחור בהם.
M 11.81
εἰ γὰρ αἱρετόν ἐστι κατὰ τὸν ἴδιον λόγον τὸ αἱρεῖσθαι, οὐκ ὀφείλομεν σπουδάζειν τυχεῖν οὗπερ αἱρούμεθα, ἵνα μὴ ἐκπέσωμεν τοῦ ἔτι αἱρεῖσθαι. ὥσπερ γὰρ <......> τὸ πίνειν ἢ ἐσθίειν, ἵνα μὴ πιόντες ἢ φαγόντες ἐκπέσωμεν τοῦ ἔτι θέλειν τὸ πίνειν ἢ ἐσθίειν, οὕτως εἰ τὸ αἱρεῖσθαι πλοῦτον ἢ ὑγείαν αἱρετόν ἐστιν, οὐκ ἐχρῆν ἡμᾶς διώκειν τὸν πλοῦτον ἢ τὴν ὑγείαν, ἴνα μὴ τυχόντες αὐτῶν ἐκπέσωμεν τοῦ ἔτι αἱρεῖσθαι.
M 11.82
אך אנו רודפים אחר השגתם; לכן הבחירה אינה ראויה לבחירה, אלא ראויה דווקא להימנעות. כשם שהאוהב ממהר להשיג את אהובתו כדי להימלט מן המועקה שבאהבה, והצמא ממהר לשתות כדי להימלט מייסורי הצמא, כך גם מי שהבחירה בעושר מטרידה אותו ממהר להשיג עושר כדי להשתחרר מן הצורך להוסיף ולבחור בו.
M 11.82
διώκομεν δέ γε τὴν τεῦξιν αὐτῶν· οὐκ ἄρα αἱρετόν ἐστι τὸ αἱρεῖσθαι, φευκτὸν δὲ μᾶλλον. καὶ ὃν τρόπον ὁ ἐρῶν σπεύδει τυχεῖν τῆς ἐρωμένης, ἴνα φύγῃ τὴν ἐν τῷ ἐρᾶν ὄχλησιν, καὶ ὡς ὁ διψῶν ἐπείγεται πιεῖν, ἵνα φύγῃ τὴν ἐν τῷ διψῆν βάσανον, ὧδε καὶ ὁ ἐν τῷ αἱρεῖσθαι πλοῦτον ὀχλούμενος κατὰ τὸ αἱρεῖσθαι ἐπείγεται τυχεῖν πλούτου, ἵνα ἀπαλλαγῇ τοῦ ἔτι αἱρεῖσθαι.
M 11.83
אם דבר אחר מלבד הבחירה עצמה הוא הראוי לבחירה, הרי הוא דבר נפרד מאיתנו או דבר השייך לנו. אם הוא נפרד וחיצוני לנו, או שנוצר ממנו מצב כלשהו אצלנו או שלא נוצר דבר. למשל, מידיד, אדם ראוי, ילד או דבר אחר מן הטובים המכונים חיצוניים, נוצרים אצלנו <רחש נאה>, מצב מקובל ורגש מעורר הערצה; או שלא נוצר דבר כזה, ואיננו נתונים בתנועה מיוחדת כשאנו רואים בידיד או בילד דבר הראוי לבחירה.
M 11.83
εἰ δ᾿ ἕτερόν τί ἐστι τὸ αἱρετὸν παρ᾿ αὐτὸ τὸ αἱρεῖσθαι, ἤτοι τῶν κεχωρισμένων ἐστὶν ἡμῶν ἢ τῶν περὶ ἡμᾶς. καὶ εἰ μὲν κεχώρισται ἡμῶν καὶ ἐκτός ἐστιν, ἤτοι συμβαίνει τι περὶ ἡμᾶς ἐξ αὐτοῦ ἤ οὐδὲν συμβαίνει· οἷον ἀπὸ τοῦ φίλου ἢ τοῦ σπουδαίου ἀνθρώπου ἢ τέκνου ἢ ἄλλου τινὸς τῶν ἐκτὸς εἶναι λεγομένων ἀγαθῶν ἢ συμβαίνει τι περὶ ἡμᾶς ἐξ αὐτοῦ <ἀστεῖον> κίνημα καὶ ἀποδεκτὸν κατάστημα καὶ ἀγαστὸν πάθος, ἢ οὐδὲν συμβαίνει τοιοῦτον οὐδέ ἐσμεν ἐν διαφόρῳ κινήματι, ὅτε αἱρετὸν ἡγούμεθα τὸν φίλον ἢ τὸ τέκνον.
M 11.84
אם שום מצב כזה אינו נוצר אצלנו כלל, הדבר החיצוני לא יהיה ראוי לבחירה בעבורנו. כיצד נוכל לבחור דבר שכלפיו אנו נותרים ללא תנועה?
M 11.84
καὶ εἰ μὲν οὐδὲν ἀπαξαπλῶς γίνεταί τι τοιοῦτον περὶ ἡμᾶς, οὐδ᾿ ὅλως ἔσται τὸ ἐκτὸς αἱρετὸν ἡμῖν. πῶς γάρ, πρὸς ὃ ἀκινήτως διακείμεθα, τούτου οἷόν τε αἵρεσιν ποιεῖσθαι ἡμᾶς;
M 11.85
ועוד, אם המשמח נקרא כך מפני שאנו שמחים ממנו, המצער מפני שאנו מצטערים והטוב מפני שאנו מתפעלים ממנו, נובע שמדבר שאינו מעורר בנו שמחה, מצב של התפעלות או תנועה רצויה, גם לא צומחת שום בחירה.
M 11.85
καὶ γὰρ ἄλλως· εἴπερ τὸ μὲν χαρτὸν νενόηται ἐκ τοῦ χαίρειν ἡμᾶς ἀπ᾿ αὐτοῦ, τὸ δὲ λυπηρὸν ἐκ τοῦ λυπεῖσθαι, τὸ δὲ ἀγαθὸν ἐκ τοῦ ἄγασθαι, ἀκολουθήσει, ἐξ οὗ μήτε χαρά τις ἡμῖν ἐγγίνεται μήτε ἀγαστὴ διάθεσις μήτε ἀσμενιστόν τι κίνημα, ἐκ τούτου μηδὲ αἵρεσίν τινα ἐμφύεσθαι.
M 11.86
אך אם מן הדבר החיצוני, כגון ידיד או ילד, נוצר בנו מצב נעים ורגש רצוי, הידיד או הילד יהיו ראויים לבחירה לא בזכות עצמם אלא בזכות המצב הנעים והרגש הרצוי. אולם מצב זה אינו חיצוני אלא שייך לנו. לכן שום דבר חיצוני אינו ראוי לבחירה או טוב בזכות עצמו.
M 11.86
εἰ δὲ γίνεταί τι περὶ ἡμᾶς ἀπὸ τοῦ ἐκτός, οἷον τοῦ φίλου ἢ τοῦ τέκνου, προσηνὲς κατάστημα καὶ ἀσμενιστὸν πάθος, ἔσται οὐ δι᾿ αὐτὸν αἱρετὸς ὁ φίλος ἢ τὸ τέκνον, διὰ δὲ τὸ προσηνὲς τοῦτο κατάστημα καὶ ἀσμενιστὸν πάθος. ἀλλ᾿ ἦν γε τὸ τοιοῦτο κατάστημα οὐκ ἐκτός, ἀλλὰ περὶ ἡμᾶς. οὐδὲν ἄρα τῶν ἐκτὸς δι᾿ αὑτὸ αἱρετόν ἐστιν ἢ ἀγαθόν.
M 11.87
אבל גם שום דבר השייך לנו אינו הראוי לבחירה והטוב. שכן הוא גופני בלבד או נפשי. גופני בלבד אינו יכול להיות: אילו היה גופני בלבד ולא גם רגש נפשי, היה חומק מידיעתנו — שכן כל ידיעה שייכת לנפש — והיה שקול לדברים החיצוניים שאינם קשורים אלינו בשום זיקה.
M 11.87
καὶ μὴν οὐδὲ τῶν περὶ ἡμᾶς ἐστι τὸ αἱρετὸν καὶ ἀγαθόν. ἤτοι γὰρ σωματικόν ἐστι τοῦτο μόνον ἢ ψυχικόν. ἀλλὰ σωματικὸν μὲν μόνον οὐκ ἂν εἴη· εἰ γὰρ σωματικὸν μόνον ὑποκέοιτο, οὐκέτι δὲ καὶ ψυχικὸν πάθος, ἐκφεύξεται τὴν γνῶσιν ἡμῶν (ψυχῆς γάρ ἐστι πᾶσα γνῶσις) καὶ ἴσον ἔσται τοῖς ἐκτὸς ὑποκειμένοις καὶ μηδεμίαν ἔχουσι πρὸς ἡμᾶς συμπάθειαν.
M 11.88
אם תחושת הנעימות שבו נמשכת עד הנפש, הוא ראוי לבחירה וטוב מבחינתה, ולא מפני שהוא תנועה גופנית גרידא. שכן כל דבר הראוי לבחירה נשפט בחוש או במחשבה, ולא בגוף חסר תבונה; והחוש או המחשבה התופסים את הראוי לבחירה הם מטיבם נפש. לכן שום דבר הקורה לגוף אינו ראוי לבחירה וטוב בזכות עצמו; ואם דבר כזה קיים, הוא מן הדברים השייכים לנפש.
M 11.88
εἰ δὲ διατείνουσαν ἔχοι τὴν εὐαρέστησιν εἰς ψυχήν, ἔσται κατ’ αὐτὴν αἱρετὸν καὶ ἀγαθόν, ἀλλ’ οὐ καθὸ ψιλῶς σωματικόν ἐστι κίνημα. πᾶν γὰρ αἱρετὸν κατὰ αἴσθησιν ἢ νόησιν κρίνεται, οὐ κατ’ ἄλογον σῶμα. ἀλλ’ ἦγε τὸ αἱρετὸν λαμβάνουσα αἴσθησις ἢ διάνοια ψυχή ἐστι κατὰ τὸν ἴδιον λόγον· οὐδὲν ἄρα τῶν περὶ σῶμα συμβαινόντων δι’ αὐτὸ αἱρετόν ἐστι καὶ ἀγαθόν, ἀλλ’ εἰ ἄρα, τῶν περὶ ψυχήν,
M 11.89
אך דבר זה מחזיר אותנו אל הקושי שמתחילה. מאחר ששיפוטי מחשבתו של כל אדם אינם מסכימים לשיפוטי זולתו, כל אדם מוכרח לראות כטוב את הנראה לו טוב. אך מה שנראה טוב לכל אחד אינו טוב מטבעו. לכן גם בדרך זו אין טוב כלשהו.
M 11.89
ὃ πάλιν εἰς τὴν ἀρχῆθεν κυλίεται ἀπορίαν. τῆς γὰρ ἑκάστου διανοίας ἀσυμφώνους ἐχούσης τὰς κρίσεις πρὸς τὴν τοῦ πέλας, ἀνάγκη ἕκαστον τὸ φαινόμενον αὑτῷ ἀγαθὸν ἡγεῖσθαι. οὐκ ἦν δὲ τὸ ἑκάστῳ φαινόμενον ἀγαθὸν φύσει ἀγαθόν. οὐδὲ ταύτῃ τοίνυν τί ἐστιν ἀγαθόν.
M 11.90
אותו טיעון חל גם על הרע, שכן הוא נמסר למעשה יחד עם החקירה על הטוב. ראשית, מפני ש[מאחר ש] בביטול האחד מתבטל עמו גם האחר — כל אחד מהם נתפס ביחסו לאחר. שנית, משום שאפשר גם לבחון אותו במישרין <.....>, נבסס שוב את הטיעון על דוגמה אחת: הסכלות, שלדברי אנשי הסטואה (fr. III 79 Arn.) היא לבדה רע.
M 11.90
Ὁ δ’ αὐτὸς λόγος καὶ περὶ κακοῦ. δυνάμει γὰρ συναποδέδοται τῇ περὶ τοῦ ἀγαθοῦ ζητήσει, πρῶτον μὲν, ὅτι [ἐπεὶ] τοῦ ἑτέρου ἀναιρουμένου συναναιρεῖται καὶ τὸ ἕτερον (ἑκάτερον γὰρ κατὰ τὴν ὡς πρὸς τὸ ἕτερον σχέσιν νενόηται)· εἶτα ἐπεὶ καὶ προηγουμένως ἔνεστι τὸ τοιοῦτον <.....>, πάλιν ἐπὶ ἑνὸς ὑποδείγματος καταστήσασθαι τὸν λόγον, καθάπερ τῆς ἀφροσύνης, ἣν μόνην φασὶν εἶναι κακὸν οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς (fr. III 79 Arn.).
M 11.91
אם הסכלות היא רע מטבעה, הרי כשם שהחם נודע כחם מטבעו מפני שהוא מחמם את המתקרבים אליו, והקר מפני שהוא מקררם, כך הסכלות, אם היא רע מטבעה, צריכה להיוודע מכך שהיא מרעה. או שהמכונים סכלים מורעים בידי הסכלות, או שהנבונים.
M 11.91
εἰ γὰρ φύσει κακόν ἐστιν ἡ ἀφροσύνη, δεήσει, ὃν τρόπον τὸ θερμὸν γνωρίζεται, ὅτι θερμόν ἐστι φύσει ἐκ τοῦ τοὺς προσπελάσαντας αὐτῷ θερμαίνεσθαι, καὶ τὸ ψυχρὸν ἐκ τοῦ ψύχεσθαι, οὕτω καὶ τὴν ἀφροσύνην φύσει κακὸν ὑπάρχουσαν γνωρίζεσθαι ἐκ τοῦ κακοῦσθαι. ἤτοι οὖν οἱ λεγόμενοι ἄφρονες κακοῦνται ὑπὸ τῆς ἀφροσύνης ἢ οἱ φρόνιμοι.
M 11.92
הנבונים אינם מורעים, שכן הם מחוץ לסכלות, ואינם יכולים להיפגע מרע שאינו נוכח בהם אלא נפרד מהם. ואם הסכלות מרעה לסכלים, היא מרעה להם כשהיא גלויה להם או כשהיא נעלמת.
M 11.92
ἀλλ’ οἱ μὲν φρόνιμοι οὐ κακοῦνται· ἐκτὸς γάρ εἰσι τῆς ἀφροσύνης, ὑπὸ δὲ τοῦ μὴ παρόντος αὐτοῖς κακοῦ ἀλλὰ κεχωρισμένου οὐκ ἂν κακωθεῖεν. εἰ δὲ τοὺς ἄφρονας κακοῖ ἡ ἀφροσύνη, ἤτοι πρόδηλος αὐτοῖς οὖσα κακοῖ αὐτοὺς ἢ ἄδηλος.
M 11.93
כשהיא נעלמת — בשום אופן לא. אם היא נעלמת מהם, היא אינה בעיניהם רע ואינה ראויה להימנעות; כשם שאיש אינו נמנע מצער שאינו נראה או מוטרד מכאב שאינו מורגש, כך איש לא יישמר מן הסכלות שאינו חושד בה ושאינה מתגלית, כאילו הייתה רע.
M 11.93
καὶ ἄδηλος μὲν οὐδαμῶς· εἰ γὰρ ἄδηλός ἐστιν αὐτοῖς, οὔτε κακὸν οὔτε φευκτόν ἐστιν αὐτοῖς, ἀλλ᾿ ὡς τὴν μὴ φαινομένην λύπην καὶ ἀνεπαίσθητον ἀλγηδόνα οὔτε φεύγει τις οὔτε ταράσσεται, ὧδε καὶ τὴν ἀνυπόπτωτον ἀφροσύνην καὶ τὴν ἀδηλουμένην οὐδεὶς ὡς κακὸν περιστήσεται.
M 11.94
ואם היא נודעת להם בגלוי והיא רע מטבעה, הסכלים היו צריכים להימנע ממנה כרע מטבעו. אך הסכלים אינם נמנעים, כאילו היה רע גלוי, ממה שהעומדים מבחוץ מכנים סכלות; כל אחד מקבל את שיפוטו שלו ומגנה את שיפוטו של בעל הדעה ההפוכה.
M 11.94
εἰ δὲ προδήλως αὐτοῖς γινώσκεται καὶ ἔστι φύσει κακόν, ὤφειλον οἱ ἄφρονες φεύγειν αὐτὴν ὡς φύσει κακόν οὐχὶ δέ γε οἱ ἄφρονες τὸ λεγόμενον ὑπὸ τῶν ἐκτὸς ἀφραίνειν ὡς πρόδηλον κακὸν φεύγουσιν, ἀλλ᾿ ἕκαστος τὴν μὲν ἰδίαν κρίσιν ἀποδέχεται, τὴν δὲ τοῦ τὸ ἐναντίον δοξάζοντος κακίζει.
M 11.95
לכן הסכלות גם אינה גלויה לסכלים כרע מטבעו. מכאן שאם הנבונים אינם נפגעים כלל מן הסכלות ולסכלים הסכלות אינה ראויה להימנעות, יש לומר שהסכלות אינה רע מטבעה; ואם היא אינה כזאת, גם שום דבר אחר מן המכונים רעים אינו כזה.
M 11.95
ὥστ᾿ οὐδὲ πρόδηλός ἐστι τοῖς ἄφροσιν ὡς φύσει κακὸν ἡ ἀφροσύνη. ὅθεν εἴπερ οὔτε οἱ φρόνιμοι κακοῦνταί τι πρὸς τῆς ἀφροσύνης οὔτε τοῖς ἄφροσι φευκτόν ἐστιν ἡ ἀφροσύνη, ῥητέον μὴ εἶναι φύσει κακὸν τὴν ἀφροσύνην. εἰ δὲ μὴ ταύτην, οὐδ᾿ ἄλλο τι τῶν λεγομένων κακῶν.
M 11.96
אחדים מאסכולת אפיקורוס (fr. 398 Us.) נוהגים להשיב לקשיים כאלה ולומר שבעל־החיים נמנע מטבעו ובלי לימוד מכאב ורודף אחר עונג. מיד כשנולד, בטרם נעשה עבד לדעות המקובלות, עם פגיעת קור האוויר הבלתי מוכר בו הוא בוכה וזועק. אם מטבעו הוא נמשך אל העונג וסר מן הכאב, הרי הכאב ראוי להימנעות מטבעו והעונג ראוי לבחירה.
M 11.96
Ἀλλ᾿ εἰώθασί τινες τῶν ἀπὸ τῆς Ἐπικούρου (fr. 398 Us.) αἱρέσεως πρὸς τὰς τοιαύτας ἀπορίας ὑπαντῶντες λέγειν, ὅτι φυσικῶς καὶ ἀδιδάκτως τὸ ζῷον φεύγει μὲν τὴν ἀλγηδόνα, διώκει δὲ τὴν ἡδονήν· γεννηθὲν γοῦν καὶ μηδέπω τοῖς κατὰ δόξαν δουλεῦον ἅμα τῷ ῥαπισθῆναι ἀσυνήθει ἀέρος ψύξει ἔκλαυσέ τε καὶ ἐκώκυσεν. εἰ δὲ φυσικῶς ὁρμᾷ μὲν πρὸς ἡδονήν, ἐκκλίνει δὲ τὸν πόνον, φύσει φευκτόν τί ἐστιν αὐτῷ ὁ πόνος καὶ αἱρετὸν ἡ ἡδονή.
M 11.97
אך האומרים זאת לא הבחינו, ראשית, שהם מעניקים השתתפות בטוב גם לבעלי־החיים הנחותים ביותר — שהרי גם הם משתתפים בעונג במידה רבה — ושנית, שגם הכאב אינו ראוי להימנעות באופן מוחלט. כאב משכך כאב, ובריאות, חוסן והזנת הגוף מושגים במאמצים מכאיבים; ובני האדם רוכשים את האומנויות והמדעים המדויקים ביותר לא בלי מאמץ. לכן הכאב אינו בהכרח ראוי להימנעות מטבעו.
M 11.97
οὐ συνεῖδον δὲ οἱ ταῦτα λέγοντες τὸ μὲν πρῶτον, ὅτι καὶ τοῖς ἀτιμοτάτοις ζῴοις μεταδιδόασι τἀγαθοῦ (πολλὴ γὰρ μετουσία κἀκείνοις ἐστὶν ἡδονῆς), εἶθ᾿ ὅτι οὐδὲ τὸ καθάπαξ φευκτόν ἐστιν ὁ πόνος· καὶ γὰρ πόνῳ πραύνεται πόνος, καὶ ὑγεία, ἔτι δὲ ῥῶσις καὶ θρέψις γίνεται σωμάτων διὰ πόνων, τέχνας τε καὶ ἐπιστήμας τὰς ἀκριβεστάτας ἀναλαμβάνουσιν ἄνδρες οὐ χωρὶς πόνου, ὥστ’ οὐ πάντως φύσει φευκτὸν ὁ πόνος.
M 11.98
וגם מה שנחשב מענג אינו בהכרח ראוי לבחירה מטבעו. פעמים רבות הדברים שבמפגש הראשון מענגים אותנו נחשבים במפגש השני, אף שהם אותם דברים, בלתי נעימים. מכאן שהמענג אינו כזה מטבעו, אלא לפי הנסיבות השונות הוא מניע אותנו פעם כך ופעם אחרת.
M 11.98
καὶ μὴν οὐδὲ τὸ δοκοῦν ἡδὺ φύσει πάντως αἱρετόν· πολλάκις γοῦν τὰ κατὰ τὴν πρώτην ἐμπέλασιν ἡστικῶς ἡμᾶς διατιθέντα, ταῦτα ἐκ δευτέρου, καίπερ ὄντα τὰ αὐτά, ἀηδῆ νομίζεται, ὡς ἂν τοῦ ἡδέος οὐ φύσει ὄντος τοιούτου, ἀλλὰ παρὰ τὰς διαφόρους περιστάσεις ὁτὲ μὲν οὕτως, ὁτὲ δ’ ἐκείνως κινοῦντος ἡμᾶς.
M 11.99
אך האומרים שרק הנאצל הוא טוב (Stoic. fr. III 99 Arn.) סבורים שהם מוכיחים שהוא ראוי לבחירה מטבעו גם מבעלי־החיים חסרי התבונה. אנו רואים, הם אומרים, בעלי־חיים אציליים כגון שוורים ותרנגולים הנלחמים עד מוות אף שאין להם כל תענוג או עונג צפוי.
M 11.99
Ναί, ἀλλὰ καὶ οἱ μόνον τὸ καλὸν ἀγαθὸν δοξάζοντες (Stoic. fr. III 99 Arn.) δείκνυσθαι νομίζουσιν, ὅτι φύσει τοῦτο αἱρετόν ἐστι καὶ ἀπὸ τῶν ἀλόγων ζῴων. ὁρῶμεν γάρ, φασίν, ὡς τινα γενναῖα ζῷα, καθάπερ ταῦροι καὶ ἀλεκτρυόνες, καίπερ μηδεμιᾶς αὐτοῖς ὑποκειμένης τέρψεως καὶ ἡδονῆς διαγωνίζεται μέχρι θανάτου.
M 11.100
גם בני אדם המוסרים את עצמם למוות למען מולדתם, הוריהם או ילדיהם לא היו עושים זאת, בלי תקווה לעונג כלשהו לאחר המוות, אלמלא הנאצל והטוב משכו מטבעם אותם ואת כל בעל־חיים אצילי לבחור בהם.
M 11.100
καὶ τῶν ἀνθρώπων δὲ οἱ ὑπὲρ πατρίδος ἢ γονέων ἢ τέκνων εἰς ἀναίρεσιν ἑαυτοὺς ἐπιδιδόντες οὐκ ἄν ποτε τοῦτ’ ἐποίουν, μηδεμιᾶς αὐτοῖς ἐλπιζομένης μετὰ θάνατον ἡδονῆς, εἰ μὴ φυσικῶς τὸ καλὸν καὶ ἀγαθὸν τούτους τε καὶ πᾶν τὸ γενναῖον ἀεὶ ζῷον ἐπεσπᾶτο πρὸς τὴν αὐτοῦ αἵρεσιν.
M 11.101
גם מהם נעלם שמטופש לחלוטין לחשוב שבעלי־החיים האמורים נלחמים עד נשימתם האחרונה מתוך מושג הטוב. אפשר לשמוע אותם עצמם אומרים שרק הלך־הרוח הנבון רואה את הנאצל והטוב, ואילו הסכלות עיוורת להבחנה בהם. לכן התרנגול והשור, שאינם משתתפים בהלך־הרוח הנבון, אינם יכולים לראות את הנאצל והטוב.
M 11.101
λέληθε δὲ καὶ τούτους, ὅτι τελέως ἐστὶν εὔηθες τὸ νομίζειν τὰ προειρημένα τῶν ζῴων ἐννοίᾳ τἀγαθοῦ μέχρι τῆς ὑστάτης ἀναπνοῆς διαγωνίζεσθαι. αὐτῶν γὰρ πάρεστιν ἀκούειν λεγόντων, ὅτι ἡ φρονίμη διάθεσις μόνη βλέπει τὸ καλόν τε καὶ ἀγαθόν, ἡ δὲ ἀφροσύνη τυφλώττει περὶ τὴν τούτου διάγνωσιν, ὅθεν καὶ ὁ ἀλεκτρυὼν καὶ ὁ ταῦρος μὴ μετέχοντα τῆς φρονίμης διαθέσεως οὐκ ἂν βλέποι τὸ καλόν τε καὶ ἀγαθόν.
M 11.102
ועוד, אם יש דבר שבעלי־חיים אלה נלחמים עליו עד מוות, אין הוא אלא הניצחון והשליטה. אולם לפעמים נאה יותר להיות מנוצח וכפוף, במקום שבו שני המצבים אדישים. לכן הניצחון והשליטה אינם טוב מטבעם אלא אדישים.
M 11.102
ἄλλως τε· εἰ ἔστι τι περὶ οὗ διαγωνίζεται ταῦτα τὰ ζῷα μέχρι θανάτου, τοῦτο οὐκ ἄλλο τί ἐστιν ἢ τὸ νικᾶν καὶ τὸ ἡγεῖσθαι. ἔσθ’ ὅτε δὲ τὸ νικᾶσθαι καὶ τὸ ὑποτάσσεσθαι κάλλιόν ἐστιν, ὅπου γε ἑκάτερόν ἐστιν ἀδιάφορον. οὐ τοίνυν φύσει ἀγαθόν ἐστιν, ἀλλ’ ἀδιάφορον τὸ νικᾶν καὶ τὸ ἡγεῖσθαι.
M 11.103
ועוד, גם אם יאמרו שהתרנגול, השור או בעל־חיים אמיץ אחר שואפים לנאה, מניין שגם האדם מכוון לאותו דבר? מן ההוכחה שבעלי־החיים דואגים לו עדיין לא הוכח שגם האדם כזה. שאם כן,
M 11.103
ἄλλως τε· εἰ φαῖεν καὶ τὸν ἀλεκτρυόνα ἢ ταῦρον ἢ ἄλλο τι τῶν ἀλκίμων ζῴων τοῦ καλοῦ ἐφίεσθαι, πόθεν ὅτι καὶ ὁ ἄνθρωπος τοῦ αὐτοῦ στοχάζεται; οὐ γὰρ ἐν τῷ ἐκεῖνα δεῖξαι τούτου προνοούμενα καὶ ὁ ἄνθρωπος τοιοῦτος ὢν δέδεικται, ἐπεί τοι εἰ,
M 11.104
מפני שבעלי־חיים מסוימים אמיצים, בזים למענג ומתקוממים נגד הכאבים, אומרים גם שהאדם דואג לנאה; אך מאחר שרוב בעלי־החיים זללנים ונכנעים לבטנם, נטען להפך שהאדם תובע בראש ובראשונה את המענג.
M 11.104
ὅτι τινὰ τῶν ζῴων ἄλκιμά ἐστι καὶ καταφρονητικὰ μὲν τοῦ ἡδέος, κατεξαναστατικὰ δὲ τῶν ἀλγηδόνων, λέγεται καὶ ὁ ἄνθρωπος προνοεῖσθαι τοῦ καλοῦ, ἐπεὶ τὰ πολλὰ λίχνα ἐστὶ καὶ γαστρὸς ἥττονα, τοὔμπαλιν ἐροῦμεν καὶ τὸν ἄνθρωπον τοῦ ἡδέος μᾶλλον ἀντιποιεῖσθαι.
M 11.105
אם יאמרו שבעלי־חיים מסוימים אוהבי עונג אך האדם אינו בהכרח כזה, נהפוך גם אנו את הטיעון ונאמר: מכך שבעלי־חיים מסוימים רודפים אחר הנאה מכוח נטייה טבעית, לא נובע מיד שגם האדם מכוון לאותה תכלית.
M 11.105
εἰ δὲ λέγοιεν εἶναι μὲν τινα ζῷα φιλήδονα, τὸν δ’ ἄνθρωπον μὴ πάντως τοιοῦτον ὑπάρχειν, ἀναστρέψαντες καὶ ἡμεῖς ἐροῦμεν, οὐκ εἰ τινα τῶν ζῴων κατὰ φυσικὸν λόγον μεταδιώκει τὸ καλόν, εὐθέως καὶ ὁ ἄνθρωπος τοῦ αὐτοῦ στοχάζεται τέλους.
M 11.106
אחר יאמר שהניצחון והשליטה נחשקים לבעלי־החיים בזכות עצמם, אך לאדם לא בזכות עצמם אלא בזכות התענוג והשמחה הנפשיים הבאים בעקבותיהם, שהם מצב נעים. סביר יותר להניח זאת בבני אדם, שאצלם כבוד, שבח, מתנות ותהילה מסוגלים לחמם ולשמח את המחשבה, ובזכות זאת לעשותה מתקוממת נגד הדברים המטרידים.
M 11.106
ἄλλος δέ τις φήσει περιμάχητον εἶναι τὸ νικᾶν καὶ τὸ ἡγεῖσθαι τοῖς ζῴοις δι’ αὑτό, ἀνθρώπῳ δ’ οὐ δι’ αὐτό, διὰ δὲ τὴν ἐπακολουθοῦσαν αὐτῷ κατὰ ψυχὴν τέρψιν καὶ γῆθος, προσηνές τι τυγχάνον κατάστημα. καὶ μᾶλλόν γε τοῦτο ἐπ’ ἀνθρώπων ἔστιν ὑπολαβεῖν, ἐφ’ ὧν καὶ τιμὴ καὶ ἔπαινος καὶ δωρεαὶ καὶ δόξαι ἱκανά ἐστιν ἥδειν καὶ διαχεῖν τὴν διάνοιαν καὶ παρ’ αὐτὸ τοῦτο κατεξαναστατικὴν αὐτὴν τῶν ὀχληρῶν παρέχειν.
M 11.107
משום כך גם המצטיינים עד מותם והמוסרים את עצמם למוות למען מולדתם נלחמים באומץ ומתים אולי מטעם זה. שכן אף שהם מתים ועוזבים את החיים, בעודם חיים הם מתענגים ושמחים על דברי השבח.
M 11.107
ὅθεν καὶ οἱ μέχρι τελευτῆς ἀριστεύοντες καὶ ὑπὲρ πατρίδος εἰς ἀναίρεσιν αὐτοὺς ἐπιδιδόντες διὰ ταύτην ἴσως τὴν αἰτίαν ἐπάνδρως ἀγωνίζονται καὶ θνῄσκουσιν· καὶ γὰρ εἰ τελευτῶσι καὶ τοῦ ζῆν μεθίστανται, ἀλλὰ τοί γε ὅτε ζῶσιν ἥδονται καὶ γήθουσι πρὸς τοὺς ἐπαίνους.
M 11.108
סביר שאחדים מהם אף מאמינים מראש ששבח דומה ממתין להם לאחר מותם, ולכן בוחרים במוות הגלוי לעין. ולא בלתי סביר שאחרים פועלים כך מפני שהם רואים שחייהם יהיו קשים מנשוא, לאחר שיראו (Χ 62) בנים נהרגים ובנות נגררות, חדרים נבזזים וילדים רכים מוטחים ארצה בקרב הנורא.
M 11.108
εἰκὸς δ’ ἔστιν ἐνίους αὐτῶν καὶ προσδοξάζοντας, ὅτι μετὰ τελευτὴν ὅμοιος αὐτοὺς ἔπαινος περιμένει, προῦπτον αἱρεῖσθαι θάνατον. οὐκ ἀπίθανον δ’ ἄλλους τοῦτο πάσχειν βλέποντας, ὅτι δυσυπομένητα μᾶλλον αὐτοῖς ἔσται τὰ κατὰ τὴν ζωήν, θεασαμένοις (Χ 62) υἱᾶς τ’ ὀλλυμένους ἑλκηθείσας τε θύγατρας καὶ θαλάμους κεραιζομένους καὶ νήπια τέκνα βαλλόμενα ποτὶ γαίῃ ἐν αἰνῇ δηιοτῆτι.
M 11.109
מטעמים רבים אפוא בוחרים אחדים במוות עטור תהילה, ולא מפני שהם רואים כדבר נכסף את הנאצל שעליו מדברים כמה מן הדוגמטיקנים. די בקשיים האלה בעניין זה. ד׳ אם מניחים טוב ורע מטבעם, האם אפשר לחיות באושר
M 11.109
διὰ πολλοὺς οὖν τρόπους τὸν μετ’ εὐκλείας τινὲς αἱροῦνται θάνατον, καὶ οὐ διὰ τὸ περισπούδαστον ἡγεῖσθαι τὸ παρά τισι τῶν δογματικῶν θρυλούμενον καλόν. ἀλλὰ τὰ μὲν περὶ τούτων ἐπὶ τοσοῦτον ἠπορήσθω. δ’ εἰ ὑποτεθέντων φύσει ἀγαθῶν καὶ κακῶν ἐνδέχεται εὐδαιμόνως βιοῦν
M 11.110
חקרנו במידה מספקת את הטענה שאין טוב ורע מטבעם. עתה נשאל אם גם כאשר מודים בקיומם אפשר לחיות בזרימה טובה ובאושר. הפילוסופים הדוגמטיקנים אומרים שאי־אפשר אלא כך: לשיטתם, מי שמשיג את הטוב ונמנע מן הרע הוא המאושר. משום כך הם אומרים שהתבונה היא מדע מסוים של החיים, המבחין בין הטוב לרע ומקנה אושר.
M 11.110
Περὶ μὲν οὖν τοῦ μηδὲν εἶναι φύσει ἀγαθόν τε καὶ κακὸν αὐταρκῶς ἐσκεψάμεθα· νυνὶ δὲ ζητῶμεν, εἰ καὶ συγχωρηθέντων αὐτῶν δυνατόν ἐστιν εὐρόως ἅμα καὶ εὐδαιμόνως βιοῦν. οἱ μὲν οὖν δογματικοὶ τῶν φιλοσόφων οὐδ’ ἄλλως φασὶν ἢ οὕτως ἔχειν· ὁ γὰρ τυχὼν τοῦ ἀγαθοῦ κατ’ αὐτοὺς καὶ ἐκκλίνων τὸ κακόν, οὗτός ἐστιν εὐδαίμων· παρὸ καὶ ἐπιστήμην τινὰ περὶ τὸν βίον εἶναι λέγουσι τὴν φρόνησιν, διακριτικὴν μὲν οὖσαν τῶν τε ἀγαθῶν καὶ κακῶν, περιποιητικὴν δὲ τῆς εὐδαιμονίας.
M 11.111
אנשי הספקנות, שאינם מניחים או מבטלים דבר בפזיזות אלא מעמידים הכול לחקירה, מלמדים שמי שמניחים טוב ורע מטבעם חיים באומללות; ואילו מי שאינם מכריעים ומשעים את השיפוט — (δ 565) להם חיי האדם קלים ביותר.
M 11.111
οἱ δ᾿ ἀπὸ τῆς σκέψεως μηδὲν εἰκῇ τιθέντες ἢ ἀναιροῦντες, ἅπανθ’ ὑπὸ τὴν σκέψιν εἰσάγοντες διδάσκουσιν, ὡς τοῖς μὲν φύσει ἀγαθὸν καὶ κακὸν ὑποστησαμένοις ἀκολουθεῖ τὸ κακοδαιμόνως βιοῦν, τοῖς δ’ ἀοριστοῦσι καὶ ἐπέχουσι (δ 565) ῥηίστη βιοτὴ πέλει ἀνθρώποισιν.
M 11.112
נלמד זאת אם נקדים מעט. כל אומללות נוצרת בשל הפרעה כלשהי; וכל הפרעה פוקדת בני אדם או מפני שהם רודפים במרץ אחר דבר, או מפני שהם נמנעים ממנו במרץ.
M 11.112
καὶ τοῦτο μάθοιμεν ἂν μικρὸν ἄνωθεν προλαβόντες. Πᾶσα τοίνυν κακοδαιμονία γίνεται διά τινα ταραχήν. ἀλλὰ καὶ πᾶσα ταραχὴ παρέπεται τοῖς ἀνθρώποις ἤτοι διὰ τὸ συντόνως τινὰ διώκειν ἢ καὶ διὰ τὸ συντόνως τινὰ φεύγειν.
M 11.113
כל בני האדם רודפים במרץ אחר מה שנחשב בעיניהם טוב ונמנעים מן הדבר שהונח כרע. לכן כל אומללות נוצרת מן הרדיפה אחר הטובים כטובים ומן ההימנעות מן הרעים כרעים. מאחר שהדוגמטיקן מאמין שזה טוב מטבעו וזה רע מטבעו, והוא תמיד רודף אחר הראשון ונמנע מן השני ולכן מוטרד, לעולם לא יהיה מאושר.
M 11.113
διώκουσι δέ γε συντόνως πάντες ἄνθρωποι τὸ δοξαζόμενον αὐτοῖς ἀγαθὸν καὶ φεύγουσι τὸ ὑποσταθὲν κακόν. πᾶσα ἄρα κακοδαιμονία γίνεται παρὰ τὸ τἀγαθὰ μὲν διώκειν ὡς ἀγαθὰ, τὰ δὲ κακὰ φεύγειν ὡς κακά. ἐπεὶ οὖν ὁ δογματικὸς πεπίστευκεν, ὅτι τόδε ἐστὶ φύσει ἀγαθὸν καὶ τόδε ἐστὶ φύσει κακόν, ἀεὶ τὸ μὲν διώκων τὸ δὲ φεύγων, καὶ διὰ τοῦτο ταραττόμενος, οὐδέποτε εὐδαιμονήσει.
M 11.114
שכן או שכל דבר שאדם רודף אחריו הוא מיד גם טוב מטבעו, וכל דבר שאדם נמנע ממנו כאילו הוא ראוי להימנעות אכן כזה; או שמקצת הדברים הנרדפים ראויים לבחירה ולא כולם, ומקצת הדברים שמהם נמנעים ראויים להימנעות; או שהדברים תלויים ביחס כלשהו: ביחס לאדם זה דבר מסוים ראוי לבחירה או להימנעות, אך ביחס לטבע הדברים אינו ראוי לא לזה ולא לזה, אלא פעם ראוי לבחירה ופעם להימנעות.
M 11.114
ἤτοι γὰρ πᾶν ὃ διώκει τις, τοῦτ’ εὐθὺς καὶ τῇ φύσει ἀγαθόν ἐστι, καὶ πᾶν ὃ φεύγει τις ὡς φευκτόν, τοῦτο τῷ ὄντι τοιοῦτόν ἐστιν· ἤ τι τῶν διωκομένων ἐστὶν αἱρετόν, καὶ οὐ πᾶν, καί τι τῶν φευγομένων φευκτόν· ἢ ἐν τῷ πρός τι πὼς ἔχειν ἐστὶ ταῦτα, καὶ ὡς μὲν πρὸς τόνδε τόδ’ ἐστὶν αἱρετόν ἢ φευκτόν, ὡς δὲ πρὸς τὴν φύσιν τὴν τῶν πραγμάτων οὔτε αἱρετόν ἐστιν οὔτε φευκτόν, ἀλλὰ νυνὶ μὲν αἱρετόν, νυνὶ δὲ φευκτόν.
M 11.115
אם אדם יניח שכל דבר שאדם כלשהו רודף אחריו הוא טוב מטבעו, וכל דבר שממנו הוא נמנע ראוי להימנעות מטבעו, חייו יהיו בלתי־אפשריים: הוא ייאלץ לרדוף אחר אותו דבר ובה בעת להימנע ממנו — לרדוף אחריו מפני שאחדים ראו בו ראוי לבחירה, ולהימנע ממנו מפני שאחרים ראו בו ראוי להימנעות.
M 11.115
εἰ μὲν οὖν πᾶν τὸ ὁπωσοῦν ὑπό τινος διωκόμενον ὑπόθοιτό τις φύσει ἀγαθὸν καὶ τὸ φευγόμενον φύσει φευκτόν, ἀβίωτον ἕξει τὸν βίον, ἀναγκαζόμενος τὸ αὐτὸ διώκειν ἅμα καὶ φεύγειν, καὶ διώκειν μὲν, ᾗ πρός τινων αἱρετὸν ὑπείληπται, φεύγειν δέ, παρόσον ἑτέροις φευκτὸν δεδόξασται.
M 11.116
אם לא יאמר שכל דבר שנרדף או שממנו נמנעים ראוי לבחירה או להימנעות, אלא רק מקצתם, הוא אמנם יחיה אך לא בלי הפרעה. מאחר שהוא רודף תמיד אחר מה שנראה לו טוב מטבעו ונזהר מן הדבר שחשב לרע, לעולם לא ישתחרר מהפרעה. בטרם אחז בטוב, תשוקתו להשיגו תטרידו מאוד; וגם לאחר שישיגו, לעולם לא יהיה רגוע, בשל שמחתו המופרזת או בשל השמירה על קניינו.
M 11.116
εἰ δὲ πᾶν μὲν τὸ διωκόμενον ἢ φευγόμενον μὴ λέγοι αἱρετὸν καὶ φευκτόν, τὶ δὲ αὐτῶν αἱρετὸν καὶ τὶ φευκτόν, βιώσεται μέν, οὐ χωρὶς δὲ ταραχῆς βιώσεται· διὰ παντὸς γὰρ τὸ δοξασθὲν αὐτῷ φύσει τυγχάνειν ἀγαθὸν διώκων καὶ τὸ ὑποληφθὲν κακὸν περιιστάμενος οὐδέποτε ἀπαλλαγήσεται ταραχῆς, ἀλλὰ καὶ μήπω δραξάμενος τἀγαθοῦ διὰ τὴν τοῦ τυχεῖν ἐπιθυμίαν σφοδρῶς ταραχθήσεται, καὶ τυχὼν διὰ τὴν ὑπερβολὴν τῆς χαρᾶς ἢ διὰ τὴν φρουρὰν τοῦ κτηθέντος οὐδέποτε ἠρεμήσει.
M 11.117
אותו טיעון חל גם על הרע. מי שמחוץ לו אינו חסר דאגה, שכן ההפרעה שבהימנעות ובהישמרות מראש רודפת אותו בעוצמה; ומי שמצוי בו אינו חדל מייסוריו, והוא שוקל (Ξ 507) כיצד יימלט מאבדון תלול.
M 11.117
ὁ δ’ αὐτὸς λόγος καὶ περὶ κακοῦ· οὔτε γὰρ ὁ ἐκτὸς ὢν αὐτοῦ ἀμέριμνός ἐστιν, ἱκανῶς ποινηλατούσης αὐτὸν τῆς τε κατὰ τὸ φεύγειν καὶ τῆς κατὰ τὸ προφυλάττεσθαι ταραχῆς, οὔτε ὁ ἐν αὐτῷ καθεστῶς παῦλαν ἔχει τῶν βασάνων, σκεπτόμενος (Ξ 507), πῶς ἂν φύγοι αἰπύν ὄλεθρον.
M 11.118
אך אם אדם יאמר שדבר אינו ראוי לבחירה יותר משהוא ראוי להימנעות, ואינו ראוי להימנעות יותר משהוא ראוי לבחירה, משום שכל דבר הבא לפנינו תלוי ביחס כלשהו ובזמנים ובנסיבות שונים הוא פעם ראוי לבחירה ופעם להימנעות, הוא יחיה באושר וללא הפרעה. הוא לא יתרומם בשל טוב כאילו הוא טוב ולא יושפל בשל רע; את המתרחש בהכרח יקבל באצילות, ומן המטרד שמקורו בדעה כי טוב או רע נוכח ישתחרר. דבר זה יימצא לו מכוח אי־אמונתו שדבר כלשהו טוב או רע מטבעו. לכן אין לחיות באושר כאשר מניחים שקיימים טובים ורעים.
M 11.118
εἰ δὲ μὴ μᾶλλόν τις λέγοι τι φύσει αἱρετὸν ἢ φευκτὸν μηδὲ μᾶλλον φευκτὸν ἢ αἱρετόν, ἑκάστου τῶν ὑποπιπτόντων πρός τι πὼς ἔχοντος καὶ κατὰ διαφέροντας καιρούς καὶ περιστάσεις νυνὶ μὲν αἱρετοῦ καθεστῶτος, νυνὶ δὲ φευκτοῦ, βιώσεται μὲν εὐδαιμόνως καὶ ἀταράχως, μήτε ἐπ’ ἀγαθῷ ὡς ἀγαθῷ ἐπαιρόμενος μήτε ἐπὶ κακῷ ταπεινούμενος, τὸ μὲν κατ’ ἀνάγκην συμβαῖνον γεννικῶς δεχόμενος, τοῦ δὲ κατὰ δόξαν ὀχληροῦ, καθ’ ἣν κακόν τι παρεῖναι ἢ ἀγαθὸν δοξάζεται, ἐλευθερούμενος. τοῦτο μὴν αὐτῷ παρέσται ἐκ τοῦ μηδὲν φύσει ἀγαθὸν ἢ κακὸν δοξάζειν. οὐκ ἄρα ἔνεστιν εὐδαιμόνως βιοῦν ἀγαθά τινα ἢ κακὰ ὑποστησάμενον.
M 11.119
מה שמחולל רע כלשהו ראוי בהכרח להימנעות וגם הוא רע. אם הכאב רע, גם מחוללו ראוי להימנעות; ואם המוות רע, גם הממית רע וראוי להימנעות. לכן אם הרע ראוי להימנעות, גם מחולל הרע כזה.
M 11.119
Καὶ μὴν τό τινος κακοῦ ποιητικόν, τοῦτο πάντως ἐστὶ φευκτὸν ὡς καὶ κακόν. οἷον εἰ ἡ ἀλγηδών ἐστι κακόν, πάντως καὶ τὸ ποιητικὸν τῆς ἀλγηδόνος ἐπισυστήσεται τῇ ἀλγηδόνι φευκτὸν ὄν· καὶ εἰ ὁ θάνατος τῶν κακῶν ἐστιν, ἔσται καὶ τὸ θανατοῦν τῶν κακῶν ἅμα καὶ φευκτῶν. τοίνυν καὶ κοινῶς, εἰ τὸ κακὸν φευκτόν ἐστιν, ἐξ ἀνάγκης καὶ τὸ ποιητικὸν τοῦ κακοῦ φευκτὸν ἔσται καὶ κακόν.
M 11.120
אך הדברים שאחדים מכנים טובים מטבעם מחוללים רעות. לכן הטובים כביכול רעים בכוח וגורמי אומללות. בגללם קיימות אהבת הבצע, רדיפת התהילה, התחרותיות, אהבת העונג וכל הדומה להן.
M 11.120
τὰ δὲ λεγόμενά τισι φύσει ἀγαθὰ καὶ κακῶν ἐστι ποιητικά, ὡς διδάξομεν. δυνάμει ἄρα κακά ἐστι τὰ ὑπό τινων λεγόμενα ἀγαθά, καὶ διὰ τοῦτο κακοδαιμονίας τυγχάνει αἴτια. διὰ γὰρ δὴ τὰ τοιαῦτα ἀγαθὰ πάντα ἐστι τὰ κακά, φιλαργυρία τε καὶ φιλοδοξία καὶ φιλονεικία καὶ φιληδονία καὶ τἆλλα, ὁπόσα τούτοις ἐμφερῆ ἐστιν.
M 11.121
כל אדם הרודף בעקשנות אחר מה שנראה לו טוב וראוי לבחירה נופל בלי משים לרשעות הסמוכה אליו. למשל — והדבר יתבהר בדוגמאות מוכרות —
M 11.121
ἕκαστος γὰρ τῶν ἀνθρώπων τὸ δοξασθὲν ὑπὸ αὐτοῦ ἀγαθόν τε καὶ αἱρετὸν συντόνως διώκων καὶ μετὰ σφοδροῦ πείσματος λεληθότως εἰς τὴν ἀγχίθυρον κακίαν ἐμπίπτει. οἷον (ἔσται γὰρ τὸ λεγόμενον σαφὲς τῶν οἰκείων ἡμῖν τεθέντων ὑποδειγμάτων)
M 11.122
מי שקבע שהעושר טוב חייב לעשות הכול להשגתו ולשנן את הציווי הקומי (fr. adesp. 1255 Kock): הרווח, ידידי, בקיץ ובחורף, ואת האמירה הטרגית (Eurip. fr. 324 Nauck): הו זהב, ברכת השלום היפה ביותר לבני התמותה. עשיית הכול להשגת עושר אינה אלא אהבת בצע; לכן הרואה בעושר את הטוב הגדול נעשה אוהב בצע במרוצתו אליו.
M 11.122
ὁ μὲν τὸν πλοῦτον ἀγαθὸν εἶναι προειληφὼς ὀφείλει πάντα ἐσπευσμένως ποιεῖν εἰς τὸ τυχεῖν τοῦ πλούτου, καὶ ἑκάστοτε πρὸς ἑαυτὸν τὸ κωμικὸν ἀναμελετᾶν παράγγελμα (fr. adesp. 1255 Kock)· κέρδαιν’ ἑταῖρε καὶ θέρους καὶ χειμῶνος, καὶ τὸ τραγικὸν ἀποδέχεσθαι (Eurip. fr. 324 Nauck)· ὦ χρυσέ, δεξίωμα κάλλιστον βροτοῖς. τὸ δέ γε πάντα ποιεῖν εἰς τὸ πλούτου τυχεῖν οὐκ ἄλλο τί ἐστιν ἢ φιλαργυρεῖν. ὁ ἄρα τὸν πλοῦτον μέγιστον ἀγαθὸν ἰνδαλλόμενος ἐν τῷ σπεύδειν ἐπὶ τοῦτον γίνεται φιλάργυρος.
M 11.123
מי שמניח שהתהילה ראויה לבחירה שואף אליה במרץ, ושאיפה זו היא רדיפת תהילה. לכן ההנחה שהתהילה ראויה לבחירה וטובה מטבעה מולידה רע גדול — רדיפת תהילה.
M 11.123
πάλιν ὁ τὴν δόξαν αἱρετὴν ὑποτιθέμενος συντόνως ἐφίεται τῆς δόξης, τὸ δὲ συντόνως ἐφίεσθαι τῆς δόξης ἐστὶ φιλοδοξεῖν· τὸ ἄρα τὴν δόξαν αἱρετὸν καὶ φύσει ἀγαθὸν ὑποτίθεσθαι μεγάλου τινὸς κακοῦ γεννητικόν ἐστι, τῆς φιλοδοξίας.
M 11.124
כך גם בעונג: את הממהרים להשיגו מוכרחה ללוות †רשעות כלשהי† — אהבת העונג. אם מחולל הרעות רע, והטובים בעיני כמה פילוסופים מחוללים את כל הרעות, הדברים הנחשבים טובים הם בכוחם רעות.
M 11.124
καὶ ἐπὶ τῆς ἡδονῆς δὲ ταὐτὸν εὑρήσομεν· τοῖς γὰρ ἐπὶ τὴν τεῦξιν αὐτῆς σπεύδουσιν ἀνάγκη †τινὰ μοχθηρὰ† συνεξακολουθεῖν, τὴν φιληδονίαν. ὥστε εἰ τὸ ποιητικὸν τῶν κακῶν κακόν ἐστι, δέδεικται δὲ τὰ δοξασθέντα τισὶ τῶν φιλοσόφων ἀγαθὰ πάντων τῶν κακῶν ποιητικά, ῥητέον τὰ τισι δοξασθέντα ἀγαθὰ τῇ δυνάμει τυγχάνειν κακά.
M 11.125
המתנגדים אינם יכולים לומר שבשעת הרדיפה פוקד את האדם רע — את רודף העושר אהבת בצע, את רודף התהילה רדיפת תהילה, וכל אחד הפרעה אחרת — אך בהשגה בא שחרור מן ההפרעות ומנוחה מן המועקה.
M 11.125
Καὶ μὴν οὐδὲ ἔνεστι λέγειν τοῖς ἐξ ἐναντίας, ὡς κατὰ μὲν τὴν δίωξιν αὐτῶν καὶ τὴν ἐπ’ αὐτὰ ὁρμὴν πάρεστί τι τοῖς ὁρμῶσι καὶ διώκουσι κακόν, οἶον τῷ μὲν τὸν πλοῦτον μετιόντι ἡ φιλαργυρία, τῷ δὲ τὴν δόξαν ἡ φιλοδοξία, τῷ δ’ ἄλλο τι ἀλλοία τις ταραχή, κατὰ δὲ τὴν τεῦξιν αὐτῶν ἀπαλλαγὴ γίνεται τῶν ταραχῶν καὶ ἀνάπαυλα τῆς πρότερον ὀχλήσεως·
M 11.126
המשיג עושר אינו עוד מחפש אותו במרץ, והמשיג עונג משחרר את מאמציו אליו. כשם שבעלי־חיים המסתכנים על פי תהום לשם שתייה ממהרים מתוך כאב אל העונג ופוסקים ממאמציהם כשרוו, כך האדם מוטרד בעודו ממהר אל הטוב, ובהשיגו את מבוקשו משתחרר.
M 11.126
ὁ γὰρ τυχὼν τοῦ πλούτου οὐκέτι συντόνως ἐπιζητεῖ τὸν πλοῦτον, καὶ ὁ λαβόμενος τῆς ἡδονῆς λύσει τὸ σύντονον τῆς περὶ αὐτὴν σπουδῆς. καθάπερ οὖν τὰ κρημνοβατοῦντα τῶν ζῴων ὑπὲρ τοῦ πιεῖν δι’ ἀλγηδόνος ἵεται ἐπὶ τὴν ἡδονὴν καὶ ἅμα τῷ κορεσθῆναι παύεται τῶν πρὶν μόχθων, οὕτω καὶ ὁ ἄνθρωπος ἐν μὲν τῷ ἐπείγεσθαι πρὸς τὸ ἀγαθὸν ἐξ ἀνάγκης ὀχλεῖται, τυχὼν δὲ οὗ ἐπόθει καὶ τῆς ὀχλήσεως ἀπαλλάττεται.
M 11.127
אך אין הדבר כך. גם כשאנשים משיגים את הטובים בעיניהם הם מצטערים יותר משום שאינם מחזיקים בהם לבדם. הם רואים בטובים דברים יקרים ונחשקים ורוצים להיות בעליהם היחידים; לכן צומחות בהם קנאה וצרות עין. הרדיפה אחר הטובים [הקיימים] כביכול אינה נטולת יגיעה, והשגתם מצטברת לרעות רבות יותר.
M 11.127
οὐ δὴ δυνατὸν εἶναί φαμεν ταῦτα λέγειν, οὐδ’ οὕτως ἔχειν τὸ πρᾶγμα. κἂν γὰρ τύχωσι τῶν νομιζομένων αὐτοῖς ἀγαθῶν, συνέχονται καὶ ἐπιλυποῦνται μᾶλλον, ὅτι οὐ μόνοι ταῦτα ἔχουσιν· σὺν τούτῳ γὰρ τἀγαθὰ τίμια καὶ περιμάχητα νομίζουσι, σὺν τῷ μόνοι ταῦτα κεκτῆσθαι, διὸ καὶ ζῆλος αὐτοῖς ἐμφύεται πρὸς τοὺς πέλας καὶ βασκανία καὶ φθόνος. ὥστε καὶ τὴν δίωξιν τῶν λεγομένων [ὑπάρχειν] ἀγαθῶν οὐκ ἀταλαίπωρον εἶναι, καὶ τὴν περίκτησιν πλειόνων κακῶν ὑπάρχειν ἐπισύστασιν.
M 11.128
אותו טיעון חל על הרעות. מי שקבע שיש רעות מטבען — קלון, עוני, נכות, כאב, מחלה ובכלל סכלות — מוטרד לא רק מהן אלא מרעות רבות הנגרמות בגללן.
M 11.128
πάλιν τε καὶ περὶ αὐτῶν τῶν κακῶν ὁ αὐτός ἐστι λόγος. προειληφὼς γάρ τις εἶναί τινα φύσει κακά, καθάπερ ἀδοξίαν πενίαν πήρωσιν ἀλγηδόνα νόσον, κοινῶς ἀφροσύνην, οὐ μόνοις ὀχλεῖται τούτοις, ἀλλὰ καὶ παμπληθέσιν ἄλλοις τοῖς δι’ αὐτὰ κακοῖς.
M 11.129
כשהן נוכחות, הוא נסער גם בגלל דעתו שהרע נוכח אצלו, ותפיסה מוקדמת זו מחריבה אותו כרע גדול יותר. כשהן אינן נוכחות הוא עדיין אינו נח, אלא חי עם הדאגה בעודו נשמר מן העתיד או פוחד ממנו.
M 11.129
παρόντων μὲν γὰρ αὐτῶν χειμάζεται οὐχ ὑπ’ αὐτῶν μόνον, ἀλλὰ καὶ τῆς περὶ αὐτῶν δόξης, καθ’ ἣν πεπίστευκεν, ὅτι κακὸν αὐτῷ πάρεστιν, καὶ ὡς ὑπὸ μείζονος κακοῦ πορθεῖται τῆς τοιαύτης προλήψεως. μὴ παρόντων δὲ ὁμοίως οὐκ ἀναπαύεται, ἀλλ’ ἤτοι προφυλαττόμενος τὸ μέλλον ἢ δεδιὼς σύνοικον ἔχει τὴν μέριμναν.
M 11.130
כאשר הטיעון יראה ששום דבר מאלה אינו טוב או רע מטבעו, תבוא השתחררות מן ההפרעה וחיים שלווים. ברור אפוא שבגלל הטובים לכאורה מתרחשות רעות רבות, ובגלל הרעות נוצרות אחרות, עד שהאושר בלתי ניתן להשגה.
M 11.130
λόγου δὲ παραστήσαντος, ὅτι οὐδὲν τούτων φύσει ἐστὶν ἀγαθὸν ἢ φύσει κακόν, λύσις ἔσται τῆς ταραχῆς καὶ εἰρηναῖος ἡμᾶς ἐκδέξεται βίος. Ἀλλὰ γὰρ ὅτι μὲν διὰ τὰ δοξαζόμενά τισιν ἀγαθά πλῆθος ἐπισυμβαίνει κακῶν καὶ διὰ τὰ κακὰ ἕτερα γίνεται κακά, ὡς χάριν αὐτῶν ἀνέφικτον γίνεσθαι τὴν εὐδαιμονίαν, ἐκ τῶν εἰρημένων συμφανές·
M 11.131
עתה יש להראות שאי־אפשר לקבל סיוע מן הפילוסופיה הדוגמטית. כשמניחים טוב או רע מטבעו, המנחם את המוטרד מן הרדיפה אחר הטוב או ההימנעות מן הרע משכך את הפרעתו באומרו <או> שאין ראוי לרדוף אחר הטוב או להימנע מן הרע, <או> בכך
M 11.131
ἀκολούθως δὲ ὑποδεικτέον, ὅτι οὐδὲ βοηθείας ἐνδέχεται τυχεῖν διὰ τῆς δογματικῆς πορευομένους φιλοσοφίας. ὑποκειμένου γάρ τινος φύσει ἀγαθοῦ ἢ φύσει κακοῦ, ὁ παραμυθούμενος τὸν ταρασσόμενον ἐπὶ τῷ συντόνως διώκειν τἀγαθὸν ὡς ἀγαθὸν ἢ σφοδρῶς φεύγειν τὸ κακὸν ὡς κακὸν καταστέλλει τὴν ταραχὴν <ἤτοι> τοῦτο λέγων, ὅτι καθῆκόν ἐστι τἀγαθὸν διώκειν μήτε τὸ κακὸν φεύγειν, <ἢ> τοῦτο
M 11.132
שהוא מראה שהדבר הנרדף ערכו מועט, ואילו לאחר ערך רב וראוי לחתור אליו: לעושר ערך קטן ולמידה הטובה רב, ולכן יש לרדוף אחריה; או שהראשון מועיל מעט ומטרדיו רבים, והאחר מועיל הרבה ומטרדיו מעטים.
M 11.132
παριστάς, ὅτι τόδε μὲν τὸ διωκόμενον ὑπ’ αὐτοῦ ἐλαχίστην ἔχει ἀξίαν, καὶ οὐκ ἔστιν οἰκεῖον αὐτὸ διώκειν, τόδε δὲ μείζονα, καὶ ἁρμόζει αὐτὸ μετέρχεσθαι, οἷον ἐλάττονα μὲν ἔχει ἀξίαν ὁ πλοῦτος, μείζονα δὲ ἡ ἀρετή, καὶ οὐκ ἐκεῖνον, ἀλλὰ ταύτην διωκτέον, ἢ ὅτι τοῦτο μὲν ὀλιγωφελὲς ὂν πολλὰς ἔχει τὰς ὀχλήσεις, τοῦτο δὲ πολυωφελὲς καθεστὼς ὀλίγας ἔχει τὰς ὀχλήσεις.
M 11.133
אך לומר <ש>אין ראוי לרדוף אחר הטוב או להימנע מן הרע מנוגד לעמדת הדוגמטיקנים, המדברים תמיד על ברירת הדברים ודחייתם, ועל הבחירה וההימנעות.
M 11.133
ἀλλὰ τὸ μὲν λέγειν, <ὅτι> οὔτε τἀγαθὸν οἰκεῖόν ἐστι συντόνως διώκειν οὔτε τὸ κακὸν φεύγειν, παρὰ τὴν τῶν δογματικῶν ἀξίωσίν ἐστιν, ἀεί ποτε τὴν ἐκλογὴν καὶ ἀπεκλογὴν τούτων τάς τε αἱρέσεις καὶ φυγὰς θρυλούντων.
M 11.134
ולהסיט אדם מן הנחות אל הנעלה אינו לבטל את ההפרעה אלא להעבירה. כשם שהוטרד ברדיפת הראשון, יוטרד ברדיפת השני; וכך טיעון הפילוסוף מחליף מחלה במחלה.
M 11.134
τὸ δὲ φάναι τόδε μὲν μὴ δεῖν διώκειν ὡς ταπεινόν, ἐπὶ τόδε δ’ ἐπείγεσθαι ὡς λαμπρότερον, ἀνδρῶν ἦν οὐκ ἀπολυόντων τὴν ταραχήν, ἀλλὰ μεταγωγὴν ταύτης ποιουμένων· ὡς γὰρ τὸ πρῶτον διώκων τις ὠχλεῖτο, οὕτω καὶ τὸ δεύτερον διώκων ὀχληθήσεται, ὥστε νόσον ἀντὶ νόσου ποιεῖν τὸν τοῦ φιλοσόφου λόγον,
M 11.135
כשהפילוסוף מסיט את הרודף אחר עושר, תהילה או בריאות כטוב אל הנאצל והמידה הטובה, אין הוא משחררו מן הרדיפה אלא מעבירו לרדיפה אחרת.
M 11.135
ἐπείπερ τὸν ἐπὶ πλοῦτον ἢ δόξαν ἢ ὑγείαν ὡς ἀγαθὸν ὁρμῶντα ἀποστρέφων εἰς τὸ μὴ ταῦτα διώκειν ἀλλὰ τὸ καλόν, εἰ τύχοι, καὶ τὴν ἀρετήν, οὐκ ἐλευθεροῖ τῆς διώξεως, ἀλλ’ ἐφ’ ἑτέραν μετατίθησι δίωξιν.
M 11.136
כשם שרופא המסלק דלקת קרום הריאה אך יוצר דלקת ריאות, או מבטל טירוף אך מביא תרדמה, אינו מסלק את הסכנה אלא מחליפה, כך פילוסוף המכניס הפרעה במקום הפרעה אינו מסייע למוטרד.
M 11.136
ὡς οὖν ὁ ἰατρὸς ἀναιρῶν μὲν πλευρῖτιν, ποιῶν δὲ περιπνευμονίαν, ἢ ἀνασκευάζων μὲν φρενῖτιν, ἀντεισάγων δὲ λήθαργον, οὐκ ἀπαλλάττει τὸν κίνδυνον ἀλλ’ ἐναλλάττει, οὕτω καὶ ὁ φιλόσοφος ἑτέραν ταραχὴν ἀνθ’ ἑτέρας εἰσηγούμενος οὐ βοηθεῖ τῷ ταραττομένῳ.
M 11.137
אין לומר שההפרעה החדשה מתונה והמתבטלת עזה יותר. אותה דעה שהייתה למוטרד על הדבר הראשון יש לו גם על השני: הוא ראה בראשון טוב ולכן מיהר אליו.
M 11.137
οὐδὲ γὰρ ἔνεστι λέγειν, ὅτι ἡ μὲν ἀντεισαγομένη ταραχὴ μέτριός ἐστιν, ἡ δὲ ἀναιρουμένη σφοδροτέρα. οἴαν γὰρ εἶχε δόξαν ὁ ταραττόμενος περὶ τοῦ πρότερον διωκομένου, τοιαύτην ἔχει καὶ περὶ τοῦ δευτέρου· ἐδόξαζε δὲ τό γε πρῶτον ὡς ἀγαθόν, καὶ διὰ τοῦτο ἐπ’ αὐτὸ ἔσπευδεν·
M 11.138
לכן בראותו גם בשני טוב ובמהרו אליו באותה מידה, תהיה לו אותה הפרעה, ואולי עזה יותר, ככל ששוכנע שערכו רב יותר. אם הפילוסוף מכינו לרדוף אחר דבר במקום דבר, אינו משחררו מן המועקה.
M 11.138
τοίνυν καὶ τὸ δεύτερον ἀγαθὸν εἶναι δοξάζων καὶ ἐπ’ ἴσης ἐπ’ αὐτὸ σπεύδων τὴν ἴσην ἕξει ταραχήν, τάχα δὲ καὶ σφοδροτέραν, ὅσῳ μεταπέπεισται εἰς τὸ μείζονος ἀξίας εἶναι τὸ νῦν ὑπ’ αὐτοῦ διωκόμενον. οὐκοῦν εἰ ἕτερον ἀνθ’ ἑτέρου ὁ φιλόσοφος παρασκευάζοι τὸν ὀχλούμενον διώκειν, οὐκ ἀπολύσει τῆς ὀχλήσεως.
M 11.139
אם הוא מלמד <ש>דבר זה מועיל מעט ומטרדיו רבים, <ואילו האחר מועיל הרבה ומטרדיו מעטים>, הוא משווה בחירה והימנעות לאחרות ואינו מבטל את ההפרעה. אך המוטרד אינו רוצה ללמוד מה מטריד יותר אלא להשתחרר מן המטרד.
M 11.139
εἰ δ’ ἀπλῶς διδάσκει, <ὅτι> τουτὶ μὲν ὀλιγωφελές ἐστι, πλείονας δ’ ἔχει τὰς ὀχλήσεις, <τουτὶ δὲ πολυωφελὲς καθεστὼς ὀλίγας ἔχει τὰς ὀχλήσεις> σύγκρισιν ποιῶν αἱρέσεως καὶ φυγῆς πρὸς ἑτέραν αἵρεσιν καὶ φυγήν, καὶ οὐκ ἀναίρεσιν τῆς ταραχῆς· ὅπερ ἄτοπον. ὁ γὰρ ὀχλούμενος οὐ βούλεται μαθεῖν, τί μᾶλλον ὀχλεῖ καὶ τί ἦττον, ἀλλ’ ἀπαλλαγῆναι τῆς ὀχλήσεως πεπόθηκεν.
M 11.140
אפשר להימלט ממנו רק אם נראה למוטרד שאין טוב או רע מטבעו, אלא בני האדם הכריעו דברים אלה במחשבתם, כדברי טימון (fr. 70 Diels). הוראה זו מיוחדת לספקנות; לכן לה <היכולת> לשמר את החיים. ה׳ האם המשעה את השיפוט על טבע הטוב והרע מאושר מכל בחינה
M 11.140
μόνως οὑν ἔσται φυγεῖν ταύτην, εἰ ὑποδείξαιμεν τῷ ταραττομένῳ κατὰ τὴν τοῦ κακοῦ φυγὴν ἢ κατὰ τὴν τοῦ ἀγαθοῦ δίωξιν, ὅτι οὔτε ἀγαθόν τι φύσει ἔστι οὔτε κακόν, ἀλλὰ πρὸς ἀνθρώπων ταῦτα νόῳ κέκριται, κατὰ τὸν Τίμωνα (fr. 70 Diels). τὸ δέ γε διδάσκειν τὸ τοιοῦτον ἴδιον τῆς σκέψεως· ταύτης ἄρα ἦν <τὸ> τὸν βίον περιποιεῖν. ἑ εἰ ὁ περὶ τῆς τῶν ἀγαθῶν καὶ κακῶν φύσεως ἐπέχων κατὰ πάντα ἐστὶν εὐδαίμων
M 11.141
מאושר <אפוא> הוא החי ללא הפרעה והמצוי, כדברי טימון (fr. 63 Diels), בשלווה וברוגע: כי רוגע אפף אותו מכל עבר; וכן (fr. 64 Diels): אך אותו ראה בתוך דממת הרוגע. מן הטובים והרעים כביכול, מקצתם באים מכוח דעה ומקצתם מכוח הכרח.
M 11.141
Εὐδαίμων μὲν <οὖν> ἐστιν ὁ ἀταράχως διεξάγων καί, ὡς ἔλεγεν ὁ Τίμων (fr. 63 Diels), ἐν ἡσυχίᾳ καὶ γαληνότητι καθεστώς ’ πάντῃ γὰρ ἐπεῖχε γαλήνη καὶ (fr. 64 Diels) τὸν δ’ ὣς οὖν ἐνόησ’ ἐν νηνεμίῃσι γαλήνης. τῶν δὲ λεγομένων ὑεγομένων ἀγαθῶν τε καὶ κακῶν τὰ μὲν κατὰ δόξαν εἰσῆκται, τὰ δὲ κατ’ ἀνάγκην.
M 11.142
מכוח דעה תבונית באים הדברים שבני אדם רודפים אחריהם או נמנעים מהם על פי שיפוט. בין החיצוניים נקראים טובים [גם] עושר, תהילה, אצילות־ייחוס וידידות; בין ענייני הגוף — יופי, כוח וכושר; ובין ענייני הנפש — גבורה, צדק, תבונה ובכלל המידה הטובה. היפוכיהם ראויים להימנעות.
M 11.142
ἀλλὰ κατὰ μὲν λογικὴν δόξαν εἰσῆκται ὅσα κατὰ κρίσιν διώκουσιν ἄνθρωποι ἢ φεύγουσιν, οἶον ἐν μὲν τοῖς ἐκτὸς αἱρετὰ λέγεται καὶ ἀγαθὰ [καὶ] πλοῦτος καὶ δόξα καὶ εὐγένεια καὶ φιλία καὶ πᾶν τὸ ἐοικός, ἐν δὲ τοῖς περὶ σῶμα κάλλος ἰσχὺς εὐεξία, ἐν δὲ τοῖς περὶ ψυχὴν ἀνδρεία δικαιοσύνη φρόνησις, κοινῶς ἀρετή, καὶ φευκτὰ τὰ ἐναντία τούτοις.
M 11.143
מכוח הכרח באים הדברים הנוצרים אצלנו כהיפעלות לא־תבונית של החוש, ומה שכורח טבעי מספק ושאיש אינו בוחר בו או נמנע ממנו מרצונו (Γ 66), כגון כאב ועונג.
M 11.143
κατ’ ἀνάγκην δὲ παρῆλθεν ὁπόσα κατ’ ἄλογον αἰσθήσεως πάθος συνίσταται περὶ ἡμᾶς, καὶ ὅσα φυσική τις ἀνάγκη παρέχει, ἑκὼν δ’ οὐκ ἄν τις ἕλοιτο (Γ 66) ἢ φύγοι, ὡς ἀλγηδὼν καὶ ἡδονή.
M 11.144
מאחר שזה ההבדל, כבר הראינו שהמשעה את השיפוט חי ללא הפרעה ביחס לטובים ולרעים שמכוח דעה: קודם בדיון בתכלית הספקנית (Hyp. I 25—30), וכאן כשהראינו (§ 110—140) שאין אושר למניח טוב ורע מטבעם.
M 11.144
διόπερ τοιαύτης οὔσης ἐν τοῖς πράγμασι διαφορᾶς, περὶ μὲν τοῦ μόνον ἀταράχως διεξάγειν ἐν τοῖς κατὰ δόξαν ἀγαθοῖς καὶ κακοῖς τὸν περὶ πάντων ἐπέχοντα ἤδη παρεστήσαμεν καὶ πρότερον, ὅτε περὶ τοῦ σκεπτικοῦ τέλους (Hyp. I 25—30) διελεγόμεθα, καὶ ἐπὶ τοῦ παρόντος, ὅτε ἐδείκνυμεν (§ 110—140), οὐκ ἔστιν εὐδαιμονεῖν φύσει ἀγαθόν τι καὶ κακὸν ὑποστησάμενον.
M 11.145
מי שעושה זאת נסחף בהפרעות אינסופיות: הוא נמנע מדברים ורודף אחרים, מושך אליו רעות רבות בגלל הטובים ונשחק ברעות רבות פי כמה בגלל דעתו על הרעות.
M 11.145
ὁ μὲν γὰρ τοῦτο ποιῶν ἀνηνύτοις συμπεριεφέρετο ταραχαῖς, τὰ μὲν φεύγων τὰ δὲ διώκων, καὶ πολλὰ μὲν αὐτῷ ἐπισπώμενος κακὰ διὰ τἀγαθά, ἐν πολλαπλασίοσι δὲ τριβόμενος κακοῖς διὰ τὴν περὶ τῶν κακῶν δόξαν.
M 11.146
מי שאומר שהעושר טוב והעוני רע מוטרד פעמיים כשאין לו עושר: מפני שאין לו הטוב ומפני שהוא טורח להשיגו. לאחר שרכשו הוא נענש בשלושה אופנים: שמחתו מופרזת, הוא טורח לשמרו, והוא חרד ופוחד לאבדו.
M 11.146
οἷον ὁ λέγων, εἰ τύχοι, ἀγαθὸν μὲν τὸν πλοῦτον, κακὸν δὲ τὴν πενίαν, μὴ ἔχων μὲν τὸν πλοῦτον διχῶς ταράττεται, καὶ ὅτι οὐκ ἔχει τὸ ἀγαθόν, καὶ ὅτι πραγματεύεται τὴν περίκτησιν αὐτοῦ, κτησάμενος δ’ αὐτὸν κατὰ τρεῖς τιμωρεῖται τρόπους, καὶ ὅτι πέραν τοῦ μετρίου γέγηθε, καὶ ὅτι πραγματεύεται εἰς τὸ παραμένειν αὐτῷ τὸν πλοῦτον, καὶ ὅτι ἀγωνιᾷ καὶ δέδιεν αὐτοῦ τὴν ἀποβολήν.
M 11.147
אך מי שאינו מציב את העושר בין הטובים או הרעים מטבעם ומשתמש בנוסחה "לא יותר", אינו מוטרד בהעדרו ואינו שש בנוכחותו, אלא נותר ללא הפרעה. ביחס לטובים ולרעים שמכוח דעה, ולבחירה ולהימנעות, הוא מאושר לחלוטין.
M 11.147
ὁ δὲ μήτε ἐν τοῖς φύσει ἀγαθοῖς τάττων τὸν πλοῦτον μήτε ἐν τοῖς φύσει κακοῖς, τὴν δὲ ‟οὐ μᾶλλον” προφερόμενος φωνήν, οὔτε ἐπὶ τῇ ἀπουσίᾳ τούτου ταράττεται οὔτε ἐπὶ τῇ παρουσίᾳ γέγηθεν, μένει δὲ καθ’ ἑκάτερον ἀτάραχος. ὥστ’ ἐν μὲν τοῖς κατὰ δόξαν νομιζομένοις ἀγαθοῖς τε καὶ κακοῖς καὶ ἐν ταῖς τούτων αἱρέσεσι καὶ φυγαῖς τελέως ἐστὶν εὐδαίμων,
M 11.148
ביחס לתנועות החושיות והלא־תבוניות הוא סובל במידה מתונה. אי־אפשר להשתחרר באמצעות הטיעון הספקני מדברים שאינם נגרמים מעיוות התבונה ודעה פסולה, אלא מהיפעלות בלתי רצונית של החוש.
M 11.148
ἐν δὲ τοῖς κατ’ αἴσθησιν καὶ ἀλόγοις κινήμασιν εἰκάζει. τὰ γὰρ μὴ παρὰ τὴν τοῦ λόγου διαστροφὴν συμβαίνοντα καὶ τὴν φαύλην δόξαν, ἀλλὰ κατὰ ἀκούσιον τῆς αἰσθήσεως πάθος, ἀμήχανόν ἐστιν ὑπὸ τοῦ κατὰ τὴν σκέψιν λόγου ἀπαλλάττεσθαι·
M 11.149
אי־אפשר לשכנע באמצעות הטיעון הספקני את המוטרד מרעב או צמא שאינו מוטרד; ואי־אפשר לשכנע את המתענג על הרגעתם שאינו מתענג.
M 11.149
τῷ γὰρ διὰ λιμὸν ἢ δίψος ὀχλουμένῳ οὐ δυνατὸν ἐμποιεῖν πεῖσμα διὰ τοῦ κατὰ τὴν σκέψιν λόγου, ὅτι οὐκ ὀχλεῖται, καὶ τῷ ἐν ταῖς τούτων παρηγορίαις διαχεομένῳ οὐκ ἐνδέχεται πειθὼ ἐμποιεῖν περὶ τοῦ ὅτι οὐ διαχεῖται.
M 11.150
מה אפוא התועלת מהשעיית השיפוט לאושר, אומרים הדוגמטיקנים, אם מוכרחים להיות מוטרדים ובהיותנו מוטרדים להיות אומללים? תועלת רבה, נשיב. המשעה את השיפוט מוטרד בנוכחות המכאיב, אך נושא את המועקה ביתר קלות מבעל הדעות הדוגמטיות.
M 11.150
τί οὖν, φασίν, ὄφελος ὑμῖν, οἱ δογματικοί, πρὸς εὐδαιμονίαν ἐκ τῆς ἐποχῆς, εἰ ταράττεσθαι πάντως δεῖ καὶ ταραττομένους κακοδαιμονεῖν; μέγα, φήσομεν, ὄφελος. καὶ γὰρ εἰ ταράττεται ὁ περὶ πάντων ἐπέχων κατὰ τὴν τοῦ ἀλγύνοντος παρουσίαν, ἀλλ’ εὐφορώτερον παρὰ τὸν ἀπὸ τῶν δογμάτων φέρει τὴν ὄχλησιν,
M 11.151
ראשית, אין שוויון בין מי שרודף אחר טובים אינספור ונמנע מרעות אינספור, ונרדף כידי אלות נקם בהפרעות הרדיפה וההימנעות, לבין מי שאינו סובל זאת אלא בורר רע אחד בלבד וטורח להימנע ממנו.
M 11.151
πρῶτον μὲν ὅτι οὐκ ἔστιν ἴσον ἄπειρα τῷ πλήθει τἀγαθὰ διώκοντα καὶ περιιστάμενον τὰ κακὰ ὡς ὑπὸ Ἐρινύων ἐλαύνεσθαι τῶν κατὰ τὰς διώξεις καὶ φυγὰς ταραχῶν, ἢ τοῦτο μὲν μὴ πάσχειν, ἓν δὲ μόνον ἐξ ἀπάντων ἀποτεμνόμενον κακὸν τούτου τὴν ἔκκλισιν καὶ φυλακὴν πραγματεύεσθαι.
M 11.152
שנית, גם הדבר שהמשעים נמנעים ממנו כרע אינו מטריד ביותר. הכאב הוא או קטן, כגון רעב, צמא, קור, חום ודומיהם הפוקדים אותנו מדי יום;
M 11.152
δεύτερον δὲ καὶ τοῦτο, ὅπερ φεύγουσιν οἱ ἐφεκτικοὶ ὧς κακόν, οὐκ ἄγαν ἐστὶ ταρακτικόν. ἢ γὰρ μικρός τις ὁ πόνος ἐστί, καθάπερ ὁ καθ’ ἑκάστην ἡμέραν ἐγγινόμενος ἡμῖν λιμὸς ἢ δίψος ἢ ψῦχος ἢ θάλπος ἢ τι τῶν παραπλησίων,
M 11.153
או עז וקיצוני ביותר, כבייסורים חשוכי מרפא שבעטיים רופאים נותנים אמצעים משככי כאב כדי לזכות בהפוגה קצרה לטיפול; או בינוני ומתמשך, כמו במחלות מסוימות.
M 11.153
ἢ τοὐναντίον σφοδρότατος καὶ ἀκρότατος, ὡς ἐπὶ τῶν ἀνηκέστοις συνεχομένων βασάνοις, δι’ ὧν πολλάκις οἱ ἰατροὶ ἀνωδύνους πορίζουσι δυνάμεις πρὸς τὸ βραχεῖάν τινα λαβεῖν ἀναστροφὴν εἰς βοήθειαν, ἢ μέσος καὶ παρατείνων, καθάπερ ὁ ἐν τισι νόσοις.
M 11.154
לכאב היומיומי הקלות זמינות — מזון, משקה ומחסה — ולכן הוא מטריד מעט. הקיצוני הוא המטריד ביותר, אך לאחר שהוא מפחיד לרגע כברק, הוא הורג או מתבטל.
M 11.154
τούτων δὲ ὁ μὲν καθ’ ἑκάστην ἡμέραν συναντῶν εὐπορίστους ἔχων τὰς παρηγορίας, τροφὴν καὶ πόμα καὶ σκέπην, πρὸς ἐλάχιστον ταράττει· ὁ δὲ ἀκρότατος καὶ εἰς τὰ μάλιστα ταρακτικώτατος, ἀλλά τοί γε πρὸς ἀκαρὲς ἀστραπῆς τρόπον δειματώσας ἢ ἀναιρεῖ ἢ ἀναιρεῖται.
M 11.155
הבינוני והמתמשך אינו נמשך כל החיים ואינו רצוף מטבעו, אלא יש בו הפסקות והקלות רבות; אילו היה רצוף לא היה מתמשך. לכן ההפרעה הפוקדת את הספקן מתונה ואינה נוראה כל כך.
M 11.155
ὁ δὲ μέσος καὶ παρατείνων οὔτε παρ’ ὅλον ἐστὶ τὸν βίον οὔτε συνεχὴς τὴν φύσιν, ἀλλὰ πολλὰς διαναπαύσεις ἔχων καὶ ῥαστώνας· διηνεκὴς γὰρ ὢν οὐκ ἂν παρέτεινεν. μέτριος οὖν ἐστι καὶ οὐχ οὕτω φοβερὰ ἡ περὶ τὸν σκεπτικὸν συμβαίνουσα ταραχή.
M 11.156
ואפילו תהיה גדולה ביותר, אין להאשים אותנו, הסובלים שלא מרצוננו ובהכרח, אלא את הטבע (Eurip. fr. 920 Nauck), שאינו נותן דעתו כלל לחוקים, ואת המושך אליו את הרע מכוח דעה. כשם שאין להאשים את הקודח על קדחתו, אך יש להאשים את שאינו נמנע מן המזיק, כך אין להאשים את המוטרד בנוכחות המכאיב.
M 11.156
οὐ μὴν ἀλλὰ κἂν μεγίστη τις ᾖ, οὐχ ἡμᾶς αἰτιᾶσθαι δεῖ τοὺς ἀκουσίως καὶ κατ’ ἀνάγκην πάσχοντας, ἀλλὰ τὴν φύσιν (Eurip. fr. 920 Nauck), ᾗ νόμων οὐδὲν μέλει, καὶ τὸν δοξαστικῶς καὶ κατὰ κρίσιν ἐπισπώμενον ἑαυτῷ τὸ κακόν. ὥσπερ γὰρ τὸν πυρέττοντα οὐκ αἰτιατέον, ὅτι πυρέττει (ἀκουσίως γὰρ πυρέττει), τὸν δὲ μὴ ἀπεχόμενον τῶν ἀσυμφόρων αἰτιατέον (ἐπ’ αὐτῷ γὰρ ἔκειτο τὸ ἐπέχεσθαι τῶν ἀσυμφόρων), οὕτω τὸν μὲν ταραττόμενον ἐπὶ παροῦσι τοῖς ἀλγεινοῖς οὐκ αἰτιατέον·
M 11.157
ההפרעה מן הכאב אינה נוצרת באשמתו, אלא בהכרח בין שירצה ובין שלא. יש להאשים את הבונה לעצמו מכוח הנחותיו המון דברים הראויים לבחירה ולהימנעות, שכן הוא מעורר לעצמו מבול רעות. הדבר ניכר ברעות עצמן.
M 11.157
οὐ γὰρ παρ’ αὐτὸν γίνεται ἡ διὰ τὸν πόνον ταραχή, ἀλλ’ ἐάν τε θέλῃ, ἐάν τε καὶ μή, γίνεσθαι κατ’ ἀνάγκην ὀφείλει· τὸν δὲ παρὰ τὰς ἰδίας ὑπολήψεις ἀναπλάττοντα αὑτῷ αἱρετῶν τε καὶ φευκτῶν πραγμάτων πλῆθος αἰτιατέον· ἑαυτῷ γὰρ ἐγείρει κακῶν πλήμμυραν. καὶ τοῦτο πάρεστιν ἰδεῖν ἐπ’ αὐτῶν τῶν λεγομένων κακῶν.
M 11.158
מי שאינו מוסיף דעה שהכאב רע מוחזק רק בתנועת הכאב הכפויה. אך המדמיין שהכאב לא רק בלתי רצוי אלא גם רע מכפיל בדעה זו את המועקה הנגרמת מנוכחותו.
M 11.158
ὁ μὲν γὰρ μηδὲν προσδοξάζων περὶ τοῦ κακὸν εἶναι τὸν πόνον ἔχεται τῷ κατηναγκασμένῳ τοῦ πόνου κινήματι· ὁ δέ γε προσαναπλάσσων, ὅτι μόνον ἀνοίκειόν ἐστιν ὁ πόνος, ὅτι μόνον κακόν, διπλασιάζει τῇ δόξῃ ταύτῃ τὸ κατὰ παρουσίαν αὐτοῦ συμβαῖνον ὄχλημα.
M 11.159
האם איננו רואים פעמים רבות בניתוחים שהסובל והמנותח עצמו עומד באומץ בייסורי החיתוך, בלי (λ 529) שיחוויר צבע לחייו הנאות ובלי שימחה דמעה מלחיו, מפני שרק תנועת החיתוך פוקדת אותו; ואילו העומד לידו, מיד בראותו זרם דם קטן, מחוויר, רועד, מזיע, נחלש ולבסוף נופל בלי קול — לא בגלל הכאב, שאינו נוכח בו, אלא בגלל דעתו שהכאב רע.
M 11.159
ἢ γὰρ οὐ θεωροῦμεν, ὡς καὶ ἐπὶ τῶν τεμνομένων πολλάκις αὐτὸς μὲν ὁ πάσχων καὶ τεμνόμενος ἀνδρικῶς ὑπομένει τὴν ἐκ τῆς τομῆς βάσανον, μήτε (λ 529) ὠχρήσας χρόα κάλλιμον μήτε παρειῶν δάκρυ ὀμορξάμενος, διὰ τὸ μόνῳ τῷ κατὰ τὴν τομὴν ὑποπίπτειν κινήματι· ὁ δὲ παρεστὼς αὐτῷ, συνάμα τῷ βραχεῖαν ἰδεῖν αἵματος ῥύσιν, ὠχριᾷ τρέμει περιιδροῖ ἐκλύεται, τὸ τελευταῖον ἄφωνος καταπίπτει, οὐ διὰ τὸν πόνον (οὐδὲ γὰρ πάρεστιν αὐτῷ), διὰ δὲ τὴν περὶ τοῦ κακὸν εἶναι τὸν πόνον δόξαν.
M 11.160
כך ההפרעה הנגרמת מן הדעה על דבר כרע גדולה לעיתים מזו הנגרמת מן הדבר עצמו המכונה רע.
M 11.160
οὕτω μείζων ἐστὶν ἐνίοτε ἡ διὰ τὴν περί τινος κακοῦ ὡς κακοῦ δόξαν ταραχὴ τῆς δι’ αὐτὸ τὸ λεγόμενον εἶναι κακὸν συμβαινούσης.
M 11.161
המשעה [אפוא] את שיפוטו בכל הנוגע לדעות קוצר את האושר השלם ביותר. בתנועות הבלתי רצוניות והלא־תבוניות הוא אמנם מוטרד (τ 163), כי לא מאלון עתיק־יומין ולא מסלע מוצאו, אלא מזרע בני האדם, אך היפעלותו מתונה.
M 11.161
οὐκοῦν ὁ περὶ πάντων [μὲν] ἐπέχων τῶν κατὰ δόξαν τελειοτάτην καρποῦται τὴν εὐδαιμονίαν, ἐν δὲ τοῖς ἀκουσίοις καὶ ἀλόγοις κινήμασι ταράττεται μὲν (τ 163), (οὐ γὰρ ἀπὸ δρυός ἐστι παλαιφάτου, οὐδ’ ἀπὸ πέτρης, ἀλλ’ ἀνδρῶν γένος ἦεν), μετριοπαθῶς δὲ διατίθεται.
M 11.162
משום כך יש לדחות את הסבורים שהדבר כולא אותו בחוסר מעש או בהתנהגות בלתי עקיבה. בחוסר מעש, לטענתם,
M 11.162
ὅθεν καὶ καταφρονεῖν ἀναγκαῖον τῶν εἰς ἀνενεργησίαν αὐτὸν περικλείεσθαι νομιζόντων ἢ εἰς ἀπέμφασιν, καὶ εἰς ἀνενεργησίαν μὲν,
M 11.163
מפני שכל החיים מורכבים מבחירות ומהימנעויות, ומי שאינו בוחר בדבר ואינו נמנע מדבר דוחה למעשה את החיים ועומד חסר תנועה כצמח; ובהתנהגות בלתי עקיבה,
M 11.163
ὅτι τοῦ βίου παντὸς ἐν αἱρέσεσι καὶ φυγαῖς ὄντος ὁ μήτε αἱρούμενός τι μήτε φυγὼν δυνάμει τὸν βίον ἀρνεῖται καί τινος φυτοῦ τρόπον ἐπεῖχεν, εἰς ἀπέμφασιν δέ,
M 11.164
מפני שאם יהיה נתון תחת רודן וייאלץ לעשות דבר שאין להעלותו על הדעת, או שלא יישא את הציווי ויבחר במוות מרצון, או שיימלט מן העינויים ויעשה את המצווה. כך שוב לא יהיה, כדברי טימון (fr. 72 Diels), "בלי הימנעות ובלי בחירה", אלא יבחר באחד ויסור מן האחר — כפי שעושים המשוכנעים שדבר כלשהו ראוי להימנעות ואחר לבחירה.
M 11.164
ὅτι ὑπὸ τυράννῳ ποτὲ γενόμενος καὶ τῶν ἀρρήτων τι ποιεῖν ἀναγκαζόμενος ἢ οὐχ ὑπομενεῖ τὸ προσταττόμενον, ἀλλ’ ἑκούσιον ἑλεῖται θάνατον, ἢ φεύγων τὰς βασάνους ποιήσει τὸ κελευόμενον, οὕτω τε οὐκέτι ‟ἀφυγὴς καὶ ἀναίρετος ἔσται” κατὰ τὸν Τίμωνα (fr. 72 Diels), ἀλλὰ τὸ μὲν ἑλεῖται, τοῦ δ’ ἀποστήσεται, ὅπερ ἦν τῶν μετὰ πείσματος κατειληφότων τὸ φευκτόν τι εἶναι καὶ αἱρετόν.
M 11.165
האומרים זאת אינם מבינים שהספקן אינו חי לפי טיעון פילוסופי — מבחינתו הוא חסר מעש — אך לפי ההתבוננות הבלתי פילוסופית הוא יכול לבחור בדברים מסוימים ולהימנע מאחרים.
M 11.165
ταῦτα δὴ λέγοντες οὐ συνιᾶσιν, ὅτι κατὰ μὲν τὸν φιλόσοφον λόγον οὐ βιοῖ ὁ σκεπτικός (ἀνενέργητος γάρ ἐστιν ὅσον ἐπὶ τούτῳ), κατὰ δὲ τὴν ἀφιλόσοφον τήρησιν δύναται τὰ μὲν αἱρεῖσθαι, τὰ δὲ φεύγειν.
M 11.166
כאשר רודן יכריחו לעשות דבר אסור, יבחר אולי באחד ויימנע מן האחר לפי התפיסה המוקדמת שמקורָה בחוקי אבותיו ובמנהגים. הוא גם יישא את הקושי ביתר קלות מן הדוגמטיקן, מפני שאינו מוסיף עליו דעה חיצונית כפי שעושה הלה.
M 11.166
ἀναγκαζόμενός τε ὑπὸ τυράννου τι τῶν ἀπηγορευμένων πράττειν, τῇ κατὰ τοὺς πατρίους νόμους καὶ τὰ ἔθη προλήψει τυχὸν τὸ μὲν ἑλεῖται, τὸ δὲ φεύξεται· καὶ ῥᾷόν γε οἴσει τὸ σκληρὸν παρὰ τὸν ἀπὸ τῶν δογμάτων, ὅτι οὐδὲν ἔξωθεν τούτων προσδοξάζει καθάπερ ἐκεῖνος.
M 11.167
הדברים נדונו ביתר דיוק בדיון בתכלית הספקנית (Hyp. I 25—30), ואין צורך (μ 453) לשוב ולספר דברים שכבר נאמרו בבירור. משסיימנו עם הטוב והרע, שמהם מתפשטים הקשיים כמעט על כל התחום האתי, נבחן עתה אם קיימת אומנות חיים כלשהי. ז׳ האם קיימת אומנות חיים כלשהי
M 11.167
εἴρηται δὲ περὶ τούτων ἀκριβέστερον ἐν τοῖς περὶ τοῦ σκεπτικοῦ τέλους σχολασθεῖσι (Hyp. I 25—30), καὶ οὐκ ἀναγκαῖον (μ 453) αὖθις ἀριζήλως εἰρημένα μυθολογεύειν. ὅθεν περὶ ἀγαθῶν καὶ κακῶν ἀποδόντες, ἀφ’ ὧν αἱ ἀπορίαι ἐπὶ πάντα σχεδὸν τὸν ἠθικὸν διατείνουσι τόπον, φέρε τὸ μετὰ τοῦτο σκοπῶμεν, εἰ ἔστι τις περὶ τὸν βίον τέχνη. ζʹ εἰ ἔστι τις περὶ τὸν βίον τέχνη
M 11.168
הוכחנו די הצורך שאפשר לחיות כראוי באמצעות בחירה בהשעיית השיפוט על הכול. דבר אינו מונע מאיתנו לבחון במקביל גם את עמדת הדוגמטיקנים, אף שכבר נבחנה בחלקה; שכן הם מבטיחים למסור אומנות חיים כלשהי.
M 11.168
ὅτι μὲν ἐστι δυνατὸν κατὰ τρόπον βιοῦν αἱρουμένους τὴν περὶ πάντων ἐποχήν, ἀποχρώντως ἡμῖν δέδεικται· οὐδὲν δὲ κωλύει ἐκ παραλλήλου δοκιμάζειν καὶ τὴν τῶν δογματικῶν στάσιν, καίπερ ἀπὸ μέρους ἤδη δοκιμασθεῖσαν. ἐπαγγέλλονται γὰρ τέχνην τινὰ περὶ τὸν βίον παραδώσειν,
M 11.169
משום כך אמר אפיקורוס (fr. 219 Us.) שהפילוסופיה היא פעילות המבטיחה באמצעות טיעונים ועיונים את החיים המאושרים.
M 11.169
καὶ διὰ τοῦτο Ἐπίκουρος (fr. 219 Us.) μὲν ἔλεγε τὴν φιλοσοφίαν ἐνέργειαν εἶναι λόγοις καὶ διαλογισμοῖς τὸν εὐδαίμονα βίον περιποιοῦσαν,
M 11.170
הסטואים (III fr. 598 Arn.) אף אומרים במפורש שהתבונה, בהיותה ידיעה של טובים, רעים וניטרליים, היא אומנות חיים. רק הרוכשים אותה נעשים יפים, עשירים וחכמים. בעל דבר רב־ערך עשיר; המידה הטובה יקרה מאוד, ורק החכם מחזיק בה; לכן רק החכם עשיר. הראוי לאהבה יפה, ורק החכם ראוי לאהבה; לכן רק החכם יפה.
M 11.170
οἱ δὲ Στωικοὶ (III fr. 598 Arn.) καὶ ἄντικρύς φασι τὴν φρόνησιν, ἐπιστήμην οὖσαν ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ οὐδετέρων, τέχνην ὑπάρχειν περὶ τὸν βίον, ἣν οἱ προσλαβόντες μόνοι γίνονται καλοί, μόνοι πλούσιοι, σοφοὶ μόνοι. ὁ γὰρ πολλοῦ ἄξια κεκτημένος πλούσιός ἐστιν, ἡ δὲ ἀρετὴ πολλοῦ ἐστιν ἀξία, καὶ μόνος ταύτην ὁ σοφὸς κέκτηται· μόνος ἄρα ὁ σοφός ἐστι πλούσιος. καὶ ὁ ἀξιέραστός ἐστι καλός, μόνος δὲ ὁ σοφὸς ἀξιέραστος· μόνος ἄρα ὁ σοφός ἐστι καλός.
M 11.171
הבטחות כאלה צדות את הצעירים בתקוות צוננות, אך אינן אמיתיות. משום כך טימון לועג לעיתים למבטיחים למסור אותן, באומרו (fr. 65 Diels): משחיתי רבים מן הלהגנים, מתעתעים†
M 11.171
αἱ δὴ τοιαῦται ὑποσχέσεις θηρεύουσι μὲν τοὺς νέους ἐλπίσι ψυχραῖς, οὐκέτι δέ εἰσιν ἀληθεῖς. παρὸ καὶ ὁ Τίμων ὁτὲ μὲν τοὺς ἐπαγγελλομένους τὴν παράδοσιν αὐτῶν ἐπισκώπτει, λέγων (fr. 65 Diels)· πολλῶν λακεδόνων λυμάντορες† ἐπιδολωταί,
M 11.172
ולעיתים הוא מציג את השומעים להם מתחרטים על שעמלו לשווא (fr. 66 Diels): אמר אחד בקינה, כפי שמקוננים בני תמותה: אבוי לי, מה אעשה? איזו חכמה תהיה לי עתה? עני אני בשכלי, ואין בי גרגר דעת. מאושרים פי שלושה וארבעה אלה שאין להם דבר, ולא כילו בלימודים את כל מה שהיה להם. אך נגזר עליי להיות מוכרע במריבות קשות, ובעוני ובכל השאר הרודף בני תמותה בטלים. שהדבר אכן כך נלמד מכאן, אם נשים לב.
M 11.172
ὁτὲ δὲ τοὺς προσέχοντας αὐτοῖς μεταμελομένους ἐφ’ οἷς μάτην ἐμόχθησαν παρεισάγει διὰ τούτων (fr. 66 Diels)· φῇ δέ τις αἰάζων, οἵα βροτοὶ αἰάζουσιν, οἴμοι ἐγὼ τί πάθω; τί νυ μοι σοφὸν ἔνθα γένηται; πτωχὸς μὲν φρένας εἰμί, νόου δέ μοι οὐκ ἔνι κόκκος. τρὶς μάκαρες μέντοι καὶ τετράκις οἱ μὴ ἔχοντες μηδὲ κατατρώξαντες ἐνὶ σχολῇ ὅσσ’ ἐπέπαντο. νῦν δὲ με λευγαλέαις ἔρισιν εἵμαρτο δαμῆναι καὶ πενίῃ καὶ ὅσ’ ἄλλα βροτοὺς κηφῆνας ἐλαστρεῖ. διότι δὲ ταῦθ’ οὕτως ἔχει, μάθοιμεν ἂν ἐντεῦθεν ἐπιστήσαντες.
M 11.173
אומנות החיים הנטענת, שלפיה סבורים שאנשים מאושרים, אינה אחת אלא רבות וחלוקות: זו של אפיקורוס, זו של הסטואים וזו של הפריפטטים. יש ללכת אפוא אחרי כולן בשווה, אחרי אחת בלבד, או אחרי אף אחת.
M 11.173
ἡ γὰρ ἀξιουμένη περὶ τὸν βίον εἶναι τέχνη, καὶ καθ’ ἣν εὐδαιμονεῖν ὑπειλήφασιν, οὐ μία τις ἐστίν, ἀλλὰ πολλαὶ καὶ διάφωνοι, οἷον ἡ μὲν κατὰ τὸν Ἐπίκουρον, ἡ δὲ κατὰ τοὺς Στωικούς, τις δὲ τῶν ἀπὸ τοῦ Περιπάτου. ἤτοι οὖν πάσαις ὁμοίως ἀκολουθητέον ἢ μιᾷ μόνῃ ἢ οὐδεμιᾷ.
M 11.174
אי־אפשר ללכת אחרי כולן בגלל הסתירה: מה שזו מצווה כראוי לבחירה, האחרת אוסרת כראוי להימנעות; ואי־אפשר לרדוף אחר אותו דבר ובה בעת להימנע ממנו.
M 11.174
καὶ πάσαις μὲν ἀκολουθεῖν τῶν ἀμηχάνων διὰ τὴν μάχην· ὃ γὰρ ἥδε προστάσσει ὡς αἱρετόν, τοῦτο ἥδε ἀπαγορεύει ὡς φευκτόν, οὐκ ἐνδέχεται δὲ τὸ αὐτὸ ἅμα καὶ διώκειν καὶ φεύγειν.
M 11.175
אם יש ללכת אחרי אחת, הרי זו תהיה אחת כלשהי — וזה בלתי אפשרי, כי פירושו למעשה לרצות ללכת אחרי כולן. אם יש להקשיב לזו, מדוע לזו יותר מאשר לאחרת? וכן להפך. נותר אפוא לומר שיש ללכת אחרי האומנות
M 11.175
εἰ δὲ μιᾷ κατακολουθητέον ἐστίν, ἤτοι τῇ ὁποιᾳδήποτε οὖν· ὅπερ ἀδύνατον. ἀκολουθεῖ γὰρ ἴσον τὸ πάσαις θέλειν ἕπεσθαι· εἰ γὰρ τῇδε προσεκτέον, τί μᾶλλον τῇδε ἢ τῇδε; καὶ ἀναστρόφως. λείπεται ἄρα τῇ
M 11.176
שנבחרה כמועדפת. אך נלך אחר זו שנבחרה בידי אחרת או בידי עצמה. אם בידי עצמה, לא תהיה אמינה — או שיהיה עלינו לראות את כולן כאמינות; שכן אם זו אמינה מפני שפסקה לטובת עצמה, גם האחרות אמינות, כי כל אחת פסקה לטובת עצמה.
M 11.176
προκριθείσῃ λέγειν δεῖν ἕπεσθαι. ἤτοι οὖν τῇ ὑπ’ ἄλλης προκριθείσῃ κατακολουθήσομεν ἢ τῇ ὑφ’ ἑαυτῆς. καὶ εἰ μὲν τῇ ὑφ’ ἑαυτῆς, ἄπιστος ἔσται, ἢ δεήσει πάσας ἡγεῖσθαι πιστάς· εἰ γὰρ ἥδε, καθόσον ὑφ’ ἑαυτῆς κέκριται, ἔστι πιστή, καὶ αἱ λοιπαὶ γενήσονται πισταί· ἑκάστη γὰρ αὐτῶν ὑφ’ ἑαυτῆς κέκριται.
M 11.177
אם נבחרה בידי אחרת, גם אז יש לחשוד בה. כשם שהראשונה נזקקה לשיפוט מפני שחלקה על האחרות, כך השופטת אותה, החולקת על שאר הדרכים, תזדקק לשופטת, ומטעם זה אמת־המידה שלה לא תהיה אמינה. אם אי־אפשר ללכת אחרי כל אומנויות החיים או אחרי אחת, נותר שלא ללכת אחרי אף אחת.
M 11.177
εἰ δὲ ὑπ’ ἄλλης, δεήσει πάλιν καὶ οὕτως αὐτὴν ἀπιστεῖσθαι· ὡς γὰρ αὐτή, παρόσον διαφωνεῖ ταῖς ἄλλαις, ἐδεῖτο κρίσεως, οὕτω καὶ ἡ κρίνουσα αὐτήν, ἣ διαφωνεῖ ταῖς λοιπαῖς ἀγωγαῖς, δεήσεται τῆς κρινούσης καὶ παρ’ αὐτὸ τοῦτο οὐκ ἔσται πιστὸν ἐκείνης κριτήριον. εἰ οὖν μήτε πάσαις ἐνδέχεται ταῖς περὶ τὸν βίον τέχναις ἀκολουθεῖν μήτε μιᾷ, λείπεται μηδεμιᾷ ἕπεσθαι.
M 11.178
ועוד: כפי שאמרתי (§ 173), מאחר שיש אומנויות חיים רבות, מי שנח על אחת מהן מוכרח להיות אומלל, לא רק מן הטעמים שנאמרו אלא גם מזה שייאמר. כל אדם מוחזק בהיפעלות כלשהי: הוא אוהב עושר, עונג או תהילה; ובהיותו כזה שום דרך דוגמטית אינה יכולה להשקיטו.
M 11.178
καὶ ἄλλως· ὡς προεῖπον (§ 173), πολλῶν περὶ τὸν βίον τεχνῶν κατ’ ἀνάγκην δεῖ τὸν μιᾷ τούτων προσαναπαυσάμενον κακοδαιμονεῖν, οὐ μόνον διὰ τὰς προειρημένας αἰτίας, ἀλλὰ καὶ διὰ τὴν τοῦ λόγου προϊόντος λεχθησομένην. ἕκαστος γὰρ τῶν ἀνθρώπων ἔχεται πάθει τινί· ἢ γὰρ φιλόπλουτός ἐστιν ἢ φιλήδονος ἢ φιλόδοξος· τοιοῦτος δὲ ὢν ὑπ’ οὐδεμιᾶς τῶν δογματικῶν ἀγωγῶν δύναται καταστέλλεσθαι,
M 11.179
אוהב העושר או התהילה מתלהט עוד יותר בתשוקתו מכוח הפילוסופיה הפריפטטית, שלפיה העושר והתהילה הם טובים; אוהב העונג נדלק עוד מכוח דרכו של אפיקורוס, שלפיו העונג הוא תכלית האושר; ואוהב התהילה [ראשון] נמשך אל אותה היפעלות מכוח טיעוני הסטואים, שלפיהם רק המידה הטובה והנובע ממנה הם טוב.
M 11.179
ἀλλ’ ὁ μὲν φιλόπλουτος ἢ φιλόδοξος ἐκπυρσεύεται μᾶλλον τὴν ἐπιθυμίαν ὑπὸ τῆς Περιπατητικῆς φιλοσοφίας, καθ’ ἣν ὁ πλοῦτος καὶ ἡ δόξα τῶν ἀγαθῶν ἐστιν, ὁ δὲ φιλήδονος προσεκκαίεται ὑπὸ τῆς κατὰ Ἐπίκουρον ἀγωγῆς (τέλος γὰρ εὐδαιμονίας ἡ ἡδονὴ ἀποδείκνυται κατ’ αὐτόν), ὁ δὲ φιλόδοξος [πρῶτος] εἰς αὐτὸ τὸ πάθος πρὸς τῶν Στωικῶν λόγων, καθ’ οὓς ἡ ἀρετὴ μόνον ἐστὶν ἀγαθόν, καὶ τὸ ἀπ’ ἀρετῆς γινόμενον.
M 11.180
לכן כל מה שהפילוסופים הדוגמטיקנים מכנים מדע החיים הוא מבצר לרעות האנושיות ולא סיוע. ואף אם נודה שיש אומנות חיים אחת ומוסכמת, כגון הסטואית, גם אז לא נקבלה, מפני שעמה מוכנסים אסונות רבים ומגוונים.
M 11.180
πᾶσα οὖν ἡ λεγομένη περὶ τὸν βίον ἐπιστήμη τοῖς δογματικοῖς φιλοσόφοις ἐπιτείχισμά ἐστι τῶν ἀνθρωπίνων κακῶν, ἀλλ’ οὐ βοήθεια. Κἂν μίαν δὲ δῶμεν εἶναι τέχνην περὶ τὸν βίον, καὶ ταύτην σύμφωνον, οἷον τὴν Στωικήν, οὐδ’ οὕτως προσησομεθα διὰ τὸ πολλὰς καὶ ποικίλας αὐτῇ συνεισάγεσθαι κῆρας.
M 11.181
אם אומנות החיים היא התבונה, שהיא מידה טובה, ורק לחכם מידה טובה, הסטואים שאינם חכמים לא יהיו בעלי תבונה או אומנות חיים; ומשאין להם אותה לא ילמדוה לאחרים. ואם לשיטתם שום אומנות אינה יכולה להתקיים, גם אומנות החיים לא תתקיים. אך הראשון נכון; לכן גם השני.
M 11.181
εἰ γὰρ ἡ μὲν περὶ τὸν βίον τέχνη φρόνησις οὖσα ἔστιν ἀρετή, τὴν δὲ ἀρετὴν μόνος εἶχεν ὁ σοφός, οἱ Στωικοὶ μὴ ὄντες σοφοὶ οὐχ ἕξουσι φρόνησιν οὐδὲ τέχνην τινὰ περὶ τὸν βίον, μὴ ἔχοντες δὲ ταύτην οὐδὲ ἄλλους διδάξουσιν. εἴπερ τε κατ’ αὐτούς οὐδεμία δύναται συστῆναι τέχνη, οὐδ’ ἡ περὶ τὸν βίον συστήσεται· ἀλλὰ μὴν τὸ πρῶτον· τὸ ἄρα δεύτερον.
M 11.182
אומנות היא (Stoic. fr. I 73 Arn.) מערכת של תפיסות, ותפיסה היא הסכמה לרושם תופס. אך אין רושם תופס: לא כל רושם תופס, מפני שהרשמים סותרים זה את זה, ואף לא רושם מסוים, מפני שאין דרך להכריע. בלי רושם תופס לא תהיה הסכמה אליו, ולכן לא תהיה תפיסה. בלי תפיסה לא תהיה מערכת של תפיסות, כלומר אומנות. מכאן שגם אין אומנות חיים.
M 11.182
τέχνη γάρ ἐστι (Stoic. fr. I 73 Arn.) σύστημα ἐκ καταλήψεων, καὶ κατάληψίς ἐστι καταληπτικῆς φαντασίας συγκατάθεσις. οὐδεμία δ’ ἦν καταληπτικὴ φαντασία διὰ τὸ μήτε πᾶσαν ὑπάρχειν φαντασίαν καταληπτικήν (μάχονται γάρ), μήτε τινὰ διὰ τὴν ἀνεπικρισίαν. μὴ δὲ καταληπτικῆς φαντασίας οὐδὲ συγκατάθεσίς τις αὐτῆς γενήσεται, οὑτωσὶ δὲ οὐδὲ κατάληψις. μὴ οὔσης δὲ καταλήψεως οὐδὲ σύστημα ἐκ καταλήψεων γενήσεται, τουτέστι τέχνη. ᾧ ἀκολουθεῖ τὸ μηδὲ περὶ τὸν βίον εἶναί τινα τέχνην.
M 11.183
נוסף על כך, הסטואים (fr. II 97 Arn.) שופטים שרושם הוא תופס מפני שנוצר מדבר קיים ונחרת ונחתם בהתאם לאותו קיים; ואת הקיים הם בוחנים כקיים מפני שהוא מניע רושם תופס. אך אם כדי לשפוט רושם כתופס יש להכיר את הקיים, וכדי לתפוס את הקיים יש לאשר את הרושם התופס, וכל אחד אינו אמין מחמת האחר, הרושם התופס אינו ניתן לידיעה; ועמו מתבטלת גם האומנות, שהיא מערכת תפיסות.
M 11.183
πρὸς τούτοις· ἡ καταληπτικὴ φαντασία κρίνεται κατὰ τοὺς Στωικούς (fr. II 97 Arn.), ὅτι καταληπτική ἐστι, τῷ ἀπὸ ὑπάρχοντος γενέσθαι καὶ κατ’ αὐτὸ τὸ ὑπάρχον ἐναπομεμαγμένως καὶ ἐναπεσφραγισμένως· τὸ θ’ ὑπάρχον δοκιμάζεται, ὅτι ὑπάρχον ἐστίν, ἐκ τοῦ καταληπτικὴν κινεῖν φαντασίαν. εἰ δὲ ἵνα μὲν ἡ καταληπτικὴ κρίνηται φαντασία, τὸ ὑπάρχον δεῖ ἐπεγνῶσθαι, ἵνα δὲ τοῦτο καταληφθῇ, τὴν καταληπτικὴν φαντασίαν βέβαιον εἶναι, ἑκάτερον δὲ διὰ θάτερόν ἐστιν ἄπιστον, ἀγνωρίστου οὔσης τῆς καταληπτικῆς φαντασίας ἀναιρεῖται καὶ ἡ τέχνη, σύστημα οὖσα ἐκ καταλήψεων.
M 11.184
אם מדע החיים, כלומר התבונה, הוא עיון בטובים, ברעים ובניטרליים, הרי הוא או דבר שונה מן הטובים שהוא נקרא המדע שלהם, או שהוא עצמו הטוב, כפי שאחדים מהם מגדירים: "טוב הוא מידה טובה או המשתתף במידה הטובה."
M 11.184
Εἴπερ τε ἡ περὶ τὸν βίον ἐπιστήμη, τουτέστιν ἡ φρόνησις, θεωρητικὴ τῶν τε ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ οὐδετέρων ἐστίν, ἤτοι ἑτέρα καθέστηκε τῶν ἀγαθῶν ὧν λέγεται ἐπιστήμη τυγχάνειν, ἢ αὐτή ἐστι τὸ ἀγαθόν, καθὸ καὶ ὁριζόμενοί τινες ἐξ αὐτῶν φασιν· ‟ἀγαθόν ἐστιν ἀρετὴ ἢ τὸ μετέχον ἀρετῆς”.
M 11.185
אם הוא שונה מן הטובים שהוא נקרא המדע שלהם, לא יהיה מדע כלל. כל מדע הוא ידיעה של דברים קיימים, אך כבר הראינו (§ 42—109) שהטובים והרעים אינם קיימים; לכן לא יהיה מדע של טובים ורעים.
M 11.185
καὶ εἰ μὲν ἑτέρα ἐστὶ παρὰ τἀγαθὰ ὧν λέγεται ἐπιστήμη, οὐδ’ ὅλως ἔσται ἐπιστήμη· πᾶσα γὰρ ἐπιστήμη ὑπαρκτῶν τινῶν ἐστι γνῶσις, τὰ δὲ ἀγαθὰ καὶ κακὰ πρότερον ἐδείξαμεν (§ 42—109) ἀνύπαρκτα, οὐδ’ ἐπιστήμη τις ἔσται ἀγαθῶν καὶ κακῶν.
M 11.186
אם הוא עצמו טוב ונחשב למדע הטובים, יהיה מדע של עצמו — וזה אבסורד. הדברים שמדע עוסק בהם נתפסים לפני המדע. הרפואה נקראת מדע של הבריא, החולה והניטרלי, אך הדברים הבריאים והחולים קודמים לרפואה. המוזיקה היא מדע של ההרמוני והבלתי הרמוני, הקצבי והבלתי קצבי; אך המוזיקה אינה קודמת להם.
M 11.186
εἰ δ’ αὐτή ἐστιν ἀγαθὸν καὶ ἀξιοῦται τῶν ἀγαθῶν εἶναι ἐπιστήμη, ἑαυτῆς ἔσται ἐπιστήμη· ὃ πάλιν ἄτοπον. τὰ γὰρ ὧν ἔστιν ἐπιστήμη, ταῦτα προεπινοεῖται τῆς ἐπιστήμης. οἶον ἰατρικὴ λέγεται ἐπιστήμη ὑγιεινῶν καὶ νοσερῶν καὶ οὐθετέρων· ἀλλὰ προυφέστηκε τῆς ἰατρικῆς καὶ προηγεῖται τὰ ὑγιεινὰ καὶ νοσερά. πάλιν τε· ἡ μουσικὴ ἐμμελῶν ἐστι καὶ ἐκμελῶν, ἐνρύθμων τε καὶ ἐκρύθμων ἐπιστήμη· ἀλλ’ οὐ πρὶν τούτων ἔστιν ἡ μουσική.
M 11.187
גם הם עצמם אמרו (Stoic. fr. II 123 Arn.) שהדיאלקטיקה היא מדע של אמיתות, שקרים וניטרליים; לכן אלה קודמים לדיאלקטיקה. אם התבונה היא מדע של עצמה, עליה להתקיים לפני עצמה; אך דבר אינו יכול להתקיים לפני עצמו. לכן גם בדרך זו אין לומר שקיים מדע חיים.
M 11.187
καὶ αὐτοὶ (Stoic. fr. II 123 Arn.) δὲ τὴν διαλεκτικὴν ἔφασαν ἐπιστήμην ἀληθῶν τε καὶ ψευδῶν καὶ οὐθετέρων· οὐκοῦν προυφέστηκε τῆς διαλεκτικῆς τἀληθῆ καὶ ψευδῆ καὶ οὐθέτερα. εἰ δὴ ἑαυτῆς ἐστιν ἐπιστήμη ἡ φρόνησις, ὀφείλει προυφεστάναι ἑαυτῆς· οὐδὲν δὲ δύναται ἑαυτοῦ προυφεστηκέναι· οὐδὲ ταύτῃ τοίνυν ῥητέον εἶναί τινα περὶ τὸν βίον ἐπιστήμην.
M 11.188
כל אומנות ומדע קיימים נתפסים מתוך התוצרים האומנותיים והמדעיים שהם מפיקים: הרפואה מן המעשים הרפואיים, הנגינה בקיתרה מן הנגינה, וכך הציור, הפיסול והדומים להם. אך לאומנות הנחשבת אומנות חיים אין שום תוצר נלווה, כפי שנראה; לכן אין אומנות חיים.
M 11.188
Πᾶσά τε ὑπαρκτὴ τέχνη καὶ ἐπιστήμη ἐκ τῶν ἀποδιδομένων ὑπὸ αὐτῆς τεχνικῶν τε καὶ ἐπιστημονικῶν ἔργων καταλαμβάνεται, οἷον ἰατρικὴ μὲν ἐκ τῶν ἰατρικῶς γινομένων, κιθαριστικὴ δὲ ἐκ τῶν κιθαριστικῶς, καὶ ἤδη ζωγραφία καὶ ἀνδριαντοπλαστικὴ καὶ πᾶσαι αἱ ἐμφερεῖς. ἡ δέ γε περὶ τὸν βίον ἀξιουμένη στρέφεσθαι τέχνη οὐδὲν ἔχει συμβεβηκὸς ἐνέργημα, ὡς παραστήσομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τις περὶ τὸν βίον τέχνη.
M 11.189
הסטואים אומרים דברים רבים על חינוך ילדים, כיבוד הורים ויראת כבוד כלפי המתים. נבחר מעט מכל סוג כדוגמה לביסוס הטיעון.
M 11.189
οἷον πολλῶν λεγομένων παρὰ τοῖς Στωικοῖς περί τε τῆς τῶν παίδων ἀγωγῆς καὶ περὶ τῆς πρὸς τοὺς γονεῖς τιμῆς καὶ ἔτι τῆς πρὸς τοὺς κατοιχομένους ὁσιότητος, ὀλίγα ἐξ ἑκάστου εἴδους ἐπιλεξάμενοι δείγματος χάριν προοισόμεθα εἰς τὴν τῆς ἐπιχειρήσεως κατασκευήν.
M 11.190
על חינוך ילדים אומר ראש האסכולה זנון בדרשותיו (fr. 250 Arn.) דברים כאלה: "אין לפשק ירכיים יותר או פחות בפני אהוב מאשר בפני מי שאינו אהוב, בפני נקבה מאשר בפני זכר; אותם דברים ראויים ונאותים לאהובים ולשאינם אהובים, לנקבות ולזכרים." ושוב (fr. 251 Arn.): "פישקת את ירכי אהובך? לא אני. האם לא השתוקקת לפשקן? בהחלט. האם השתוקקת שימסור עצמו לך, או חששת לבקש? בשם זאוס, לא. וביקשת? בהחלט."
M 11.190
Καὶ μὴν περὶ μὲν παίδων ἀγωγῆς ἐν ταῖς διατριβαῖς ὁ αἱρεσιάρχης Ζήνων (fr. 250 Arn.) τοιαῦτά τινα διέξεισιν· ‟διαμηρίζειν δὲ μηδὲν μᾶλλον μηδὲ ἧσσον παιδικὰ ἢ μὴ παιδικά, μηδὲ θήλεα ἢ ἄρρενα· οὐ γὰρ ἄλλα παιδικοῖς ἢ μὴ παιδικοῖς, οὐδὲ θηλείαις ἢ ἄρρεσιν, ἀλλά τὰ αὐτὰ πρέπει τε καὶ πρέποντά ἐστιν.” καὶ πάλιν (fr. 251 Arn.)· “διαμεμήρικας τὸν ἐρώμενον; οὐκ ἔγωγε. πότερον οὐκ ἐπεθύμησας αὐτὸν διαμηρίσαι; καὶ μάλα. ἀλλὰ ἐπεθύμησας παρασχεῖν σοι αὐτόν, ἢ ἐφοβήθης κελεῦσαι; μὰ Δί’. ἀλλ’ ἐκέλευσας; καὶ μάλα.
M 11.191
"והוא לא נענה לך? לא." אשר לכיבוד ההורים, אפשר לצטט את דבריהם הידועים על יחסי מין עם האם. זנון (fr. 256 Arn.), בהביאו את סיפור יוקסטה ואדיפוס, אומר שלא היה נורא לחכך את האם: "אם חיכך אותה בידיו כשהייתה חלשה בגופה והועיל לה, אין בכך בושה; ואם חיככה באיבר אחר, שימח אותה, הפסיק את כאבה והוליד מאמו ילדים אציליים — מה היה מביש?"
M 11.191
εἶθ’ οὐχ ὑπηρέτησέ σοι; οὐ γάρ.” περὶ δὲ τῆς εἰς τοὺς γονεῖς τιμῆς παράθοιτο ἄν τις τὰ τῆς μητρομιξίας ὑπ’ αὐτῶν θρυλούμενα. καί γε ὁ μὲν Ζήνων (fr. 256 Arn.) τὰ περὶ Ἰοκάστης καὶ Οἰδίποδος θεὶς ἱστορούμενά φησιν, ὅτι οὐκ ἦν δεινὸν τρῖψαι τὴν μητέρα. ‟καὶ εἰ μὲν ἀσθενοῦσαν τὸ σῶμα ταῖς χερσὶ τρίψας ὠφέλει, οὐδὲν αἰσχρόν· εἰ δ’ ἑτέρῳ μέρει τρίψας εὔφραινεν ὀδυνωμένην παύσας, καὶ παῖδας ἐκ τῆς μητρὸς γενναίους ποιήσας, τί ἦν αἰσχρόν;”
M 11.192
כריסיפוס אומר במפורש ב׳מדינה׳ (III 745 Arn.): "נראה שיש להסדיר דברים אלה כך, כפי שכבר נהוג לא לרעה אצל רבים, כדי שהאם <תוליד ילדים מבנהּ והאב> מבתו, והאח מאמו מאחותו מאמו." דוגמה ליראת כבודם כלפי המתים היא הציווי על אכילת אדם: הם דורשים לא רק לאכול את המתים אלא גם את בשרם שלהם, אם איבר מן הגוף נקטע.
M 11.192
ὁ δὲ Χρύσιππος ἐν τῇ πολιτείᾳ κατὰ λέξιν φησὶν οὕτως (III 745 Arn.)· “δοκεῖ ταῦτα οὕτως διεξάγειν, καθάπερ καὶ νῦν οὐ κακῶς παρὰ πολλοῖς εἴθισται, ὥστε καὶ τὴν μητέρα <ἐκ τοῦ υἱοῦ τεκνοποιεῖσθαι καὶ τὸν πατέρα> ἐκ τῆς θυγατρὸς καὶ τὸν ὁμομήτριον ἐκ τῆς ὁμομητρίας.” δεῖγμα δὲ τῆς πρὸς τοὺς κατοιχομένους αὐτῶν ὁσιότητος γένοιτ’ ἂν καὶ τὰ περὶ τῆς ἀνθρωποφαγίας παραγγελλόμενα· οὐ γὰρ μόνον ἀξιοῦσι τοὺς τετελευτηκότας ἐσθίειν, ἀλλὰ καὶ τὰς αὐτῶν σάρκας, εἴ ποτε τύχοι τι μέρος τοῦ σώματος ἀποκοπέν.
M 11.193
כריסיפוס אומר ב׳על הצדק׳ (fr. III 748 Arn.): "אם נקטע איבר הראוי למאכל, אין לקוברו או להשליכו בדרך אחרת, אלא לצרוך אותו כדי <שממנו>."
M 11.193
λέγεται δ’ ἐν τῷ περὶ δικαιοσύνης ὑπὸ Χρυσίππου (fr. III 748 Arn.) ταυτί· ‟καὶ ἂν τῶν μελῶν ἀποκοπῇ τι μέρος πρὸς τὴν τροφὴν χρήσιμον, μήτε κατορύττειν αὐτὸ μήτε ἄλλως ῥίπτειν, ἀναλίσκειν δὲ αὐτό, ὅπως <ἐκ>
M 11.194
"ייעשה חלק אחר מאיתנו." וב׳על החובה׳, בדיונו בקבורת הורים, הוא אומר במפורש (III 752 Arn.): "לאחר מות ההורים יש לנהוג בדרכים הפשוטות ביותר, משום שהגוף אינו נוגע לנו יותר מציפורן או משיער, ואיננו צריכים להקדיש לו תשומת לב וטיפול כאלה. אם הבשר ראוי למאכל, ישתמשו בו כמזון כפי שהיו משתמשים באיבריהם שלהם, למשל ברגל שנקטעה וכדומה; אם אינו ראוי, יקברוהו ויניחו את הקבר, ישרפוהו ויניחו את האפר, או ישליכוהו הרחק ולא ישימו אליו לב, כמו לציפורן או לשיער."
M 11.194
ἡμετέρων ἕτερον μέρος γένηται.” ἐν δὲ τῷ περὶ τοῦ καθήκοντος, περὶ τῆς τῶν γονέων ταφῆς διεξερχόμενος, ῥητῶς φησίν (III 752 Arn.)· ‟ἀπογενομένων δὲ τῶν γονέων χρηστέον ταῖς ἁπλουστάταις, ὡς ἂν τοῦ σώματος, καθάπερ ὄνυχος ἢ τριχῶν, οὐδὲν ὄντος πρὸς ἡμᾶς, οὐδ’ ἐπιστροφῆς καὶ πολυωρίας προσδεομένων ἡμῶν τοιαύτης τινός. διὸ καὶ χρησίμων μὲν ὄντων τῶν κρεῶν τροφῇ χρήσονται αὐτοῖς, καθάπερ καὶ τῶν ἰδίων μερῶν, οἷον ποδὸς ἀποκοπέντος ἐπέβαλλε χρῆσθαι αὐτῷ, καὶ τοῖς παραπλησίοις· ἀχρείων δὲ ὄντων αὐτῶν ἢ κατορύξαντες τὸ μνῆμα ἐάσουσιν, ἢ κατακαύσαντες τὴν τέφραν ἀφήσουσιν, ἢ μακρότερον ῥίψαντες οὐδεμίαν ἐπιστροφὴν αὐτῶν ποιήσονται, καθάπερ ὄνυχος ἢ τριχῶν.”
M 11.195
כך אנשי הסטואה; נוסיף להם את מסקנת הטיעון. הם מצווים לעשות זאת מפני שהצעירים עתידים להשתמש בתורות האלה או מפני שלא ישתמשו בהן. לא מפני שישתמשו: החוקים אוסרים זאת, אלא אם יצטרכו לחיות בין הלסטריגונים והקיקלופים, שאצלם מותר (ι 297) לאכול בשר אדם ולשתות עליו חלב בלתי מהול. ואם מפני שלא ישתמשו בהן,
M 11.195
Ὧδε μὲν οἱ ἀπὸ τῆς Στοᾶς, ἐπακτέον δ’ αὐτοῖς τὸ ἀκόλουθον τῆς ἐπιχειρήσεως. ἤτοι γὰρ οὕτω παραγγέλλουσι ταῦτα ποιεῖν ὡς μελλόντων αὐτοῖς χρῆσθαι τῶν νέων ἢ ὡς μὴ χρησομένων. καὶ ὡς χρησομένων μὲν οὐδαμῶς· οἱ γὰρ νόμοι κωλύουσιν, εἰ μή τι παρὰ Λαιστρυγόσι καὶ Κύκλωψι δεήσει βιοῦν, παρ’ οἷς θεμιτόν ἐστιν (ι 297) ἀνδρόμεα κρέ’ ἔδειν καὶ ἐπ’ ἄκρητον γάλα πίνειν. εἰ δ’ ὡς μὴ χρησομένων,
M 11.196
אומנות החיים מיותרת, שהרי השימוש בה בלתי אפשרי. כשם שבקרב עיוורים הציור חסר שימוש — כי האומנות מיועדת לרואים — ובעיר חירשים הנגינה בקיתרה חסרת תועלת — כי היא משמחת שומעים — כך אומנות החיים אינה מועילה למי שאינם יכולים להשתמש בה.
M 11.196
παρέλκουσα γίνεται ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη, ἧς ἡ χρῆσίς ἐστιν ἀδύνατος· ὡς γὰρ ἐν τυφλῶν δήμῳ ἄχρηστός ἐστι ζωγραφία (βλεπόντων γὰρ ἡ τέχνη), καὶ ὃν τρόπον ἐν πόλει κωφῶν ἀνόνητός ἐστι κιθαριστική (ἀκούοντας γὰρ τέρπει), οὕτω καὶ ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη πρὸς μηδέν ἐστι τοῖς μὴ δυναμένοις αὐτῇ χρῆσθαι.
M 11.197
כל אומנות, בין עיונית כגאומטריה ואסטרולוגיה, בין מעשית כלחימה בנשק ובין יצרנית כציור ופיסול, יש לה תוצר ייחודי המבדיל אותה מנטיות אחרות. אך לתבונה אין תוצר ייחודי, כפי שאראה; לכן התבונה אינה אומנות חיים.
M 11.197
Καὶ μὴν πᾶσα τέχνη, ἐάν τε θεωρητικὴ καθεστήκῃ, ὡς γεωμετρία καὶ ἀστρολογική, ἐάν τε πρακτική, ὡς ὁπλομαχητική, ἐάν τε ἀποτελεσματική, ὡς ζωγραφία καὶ ἀνδριαντοπλαστική, ἴδιον ἔχει ἔργον ᾧ διαφέρει τῶν ἄλλων διαθέσεων, τῆς δὲ φρονήσεως οὐκ ἔστιν ἴδιον ἔργον, ὡς παραστήσω· οὐκ ἄρα τέχνη τίς ἐστι περὶ τὸν βίον ἡ φρόνησις.
M 11.198
כשם שהמשותף למוזיקאי ולחסר השכלה מוזיקלית אינו מוזיקלי, והמשותף ליודע דקדוק ולחסר ידע אינו דקדוקי, כך בכלל המשותף לאומן ולחסר אומנות אינו אומנותי. לכן גם התוצר [האומנותי] המשותף לחכם ולאחר אינו יכול להיות תוצר ייחודי של התבונה.
M 11.198
ὡς γὰρ τὸ κοινὸν μουσικοῦ καὶ ἀμούσου, τοῦτ’ οὐκ ἔστι μουσικόν, καὶ τὸ κοινὸν γραμματικοῦ καὶ ἀγραμμάτου, τοῦτ’ οὐκ ἔστι γραμματικόν, οὕτω καὶ συλλήβδην τὸ κοινὸν τοῦ τεχνίτου καὶ ἀτέχνου, τοῦτ’ οὐκ ἔστι τεχνικόν. διόπερ καὶ τὸ [τεχνικὸν] τοῦ φρονίμου καὶ κοινὸν οὐκ ἂν εἴη τῆς φρονήσεως ἴδιον ἔργον.
M 11.199
כל מעשה הנחשב מעשה החכם נמצא משותף גם למי שאינו חכם. אם נכנה את כיבוד ההורים, החזרת פיקדון למפקידים או מעשה דומה מעשה החכם, נמצא שגם אנשים בלתי ראויים עושים מהם. לכן אין לחכם מעשה ייחודי המבדילו מן הבלתי חכמים. אם כך, התבונה אינה אומנות חיים שאין לה שום תוצר אומנותי ייחודי.
M 11.199
πᾶν δέ γε τὸ ὑπὸ τοῦ φρονίμου γίνεσθαι δοκοῦν ἔργον, τοῦτο κοινὸν εὑρίσκεται καὶ τοῦ μὴ φρονίμου ἔργον· οἶον ἐάν τε τιμᾶν γονεῖς θώμεθα τοῦ φρονίμου ἔργον, ἐάν τε τὸ παρακαταθήκην ἀποδιδόναι τοῖς πιστεύσασιν, ἐάν τ’ ἄλλο τι τῶν τοιούτων, καὶ τοὺς μὴ σπουδαίους εὑρήσομεν τούτων τι ποιοῦντας. ὥστε μηδὲν ἴδιον εἶναι τοῦ σοφοῦ ἔργον, ᾧ διοίσει τῶν μὴ σοφῶν. εἰ δὲ τοῦτο, οὐδὲ φρόνησις ἔσται τέχνη τις περὶ τὸν βίον, ἧς ἴδιον οὐδὲν τεχνικόν ἐστιν ἔργον.
M 11.200
בתשובה לכך הם אומרים שכל המעשים משותפים לכולם, אך נבדלים בכך שהם נעשים מתוך הלך־רוח אומנותי [והבחנה] או בלתי אומנותי. שהרי הטיפול בהורים וכיבודם בכלל אינם מעשהו של האדם הראוי, אלא מעשהו של הראוי הוא לעשות זאת מתוך תבונה.
M 11.200
Ἀλλὰ πρὸς τοῦθ’ ὑπαντῶντές φασι πάντα μὲν κοινὰ εἶναι καὶ πάντων τὰ ἔργα, διορίζεσθαι δὲ τῷ ἀπὸ τεχνικῆς [διαιρέσεως καὶ] διαθέσεως ἢ ἀπὸ ἀτέχνου γίνεσθαι. οὐ γὰρ τὸ ἐπιμελεῖσθαι γονέων καὶ ἄλλως τιμᾶν γονεῖς τοῦ σπουδαίου ἐστὶν ἔργον, ἀλλὰ σπουδαίου τὸ ἀπὸ φρονήσεως τοῦτο ποιεῖν·
M 11.201
כשם שריפוי משותף לרופא ולהדיוט, אך ריפוי בדרך רפואית ייחודי לאומן, כך כיבוד ההורים משותף לראוי ולבלתי ראוי, אך כיבודם מתוך תבונה ייחודי לחכם. לכן יש לו אומנות חיים, שתוצרה הייחודי הוא עשיית כל מעשה מתוך הלך־הרוח הטוב ביותר.
M 11.201
καὶ ὡς τὸ μὲν ὑγιάζειν κοινόν ἐστι τοῦ τε ἰατροῦ καὶ τοῦ ἰδιώτου, τὸ δὲ ἰατρικῶς ὑγιάζειν τοῦ τεχνίτου ἴδιον, ὧδε καὶ τὸ μὲν τιμᾶν τοὺς γονεῖς κοινὸν τοῦ τε σπουδαίου καὶ μὴ σπουδαίου, τὸ δὲ ἀπὸ φρονήσεως τιμᾶν τοὺς γονεῖς ἴδιον τοῦ σοφοῦ, ὥστε καὶ τέχνην αὐτὸν ἔχειν περὶ τὸν βίον, ἧς ἴδιόν ἐστιν ἔργον τὸ ἕκαστον τῶν πραττομένων ἀπὸ ἀρίστης διαθέσεως πράττειν.
M 11.202
המשיבים כך נראים כמי שמחרישים מרצון ואומרים הכול חוץ ממה שנחקר. אנו מראים שאין לחכם מעשה ייחודי המבדילו מן הבלתי חכמים, ושכל מעשה שלו נעשה גם בידי הבלתי ראויים. הם אינם מצליחים לבטל זאת, אלא מוסיפים מבחוץ שהמעשה המשותף נעשה פעם מתוך הלך־רוח נבון ופעם מתוך הלך־רוח פסול.
M 11.202
ἐοίκασι δ’ οἱ ταύτῃ χρώμενοι τῇ ὑπαντήσει ἐθελοκωφεῖν καὶ πάντα μᾶλλον ἢ πρὸς τὸ ἐπιζητούμενόν τι λέγειν. ἡμῶν γὰρ ἄντικρυς δεικνύντων, ὅτι οὐδὲν ἴδιόν ἐστι τοῦ φρονοῦντος ἔργον, ᾧ διαφέρει τῶν μὴ φρονίμων, ἀλλὰ πᾶν τὸ γινόμενον ὑπὸ αὐτοῦ, τοῦτο καὶ ὑπὸ τῶν μὴ σπουδαίων γίνεσθαι, αὐτοὶ τοῦτο μὲν οὐκ ἴσχυσαν ἀνελεῖν, ἔξωθεν δέ φασιν, ὅτι τὸ κοινὸν ἔργον ὁτὲ μὲν ἀπὸ φρονίμης γίνεται διαθέσεως, ὁτὲ δὲ ἀπὸ φαύλης.
M 11.203
אין זו הוכחה שהמעשה אינו משותף לנבונים ולשאינם כאלה, אלא טענה הזקוקה להוכחה. אדם ישאל: מניין נבחין מתי הדברים נעשים מתוך הלך־רוח נבון ומתי לא? המעשים המשותפים עצמם אינם מגלים זאת, דווקא מפני שהם משותפים.
M 11.203
ὅπερ ἀπόδειξις μὲν τοῦ μὴ εἶναι κοινὸν ἔργον τῶν τε φρονίμων καὶ τῶν μὴ τοιούτων οὐκ ἔστιν, δεῖται δὲ ἀποδείξεως, ζητήσαντος ἄν τινος, πόθεν γε διαγνωσόμεθα, πότε γίνεται ταῦτα ἀπὸ φρονίμης διαθέσεως καὶ πότε οὐ γίνεται· αὐτὰ γὰρ τὰ κοινὰ ἔργα τοῦτ’ οὐκ ἐμφαίνει, παρόσον ἐστὶ κοινά.
M 11.204
מכאן שגם הדוגמה הרפואית פועלת דווקא נגדם. כשהם אומרים שהריפוי משותף לרופא ולמי שאינו רופא, אך נעשה ייחודי לאומן כשהוא מבוצע בדרך רפואית, או שהם יודעים במה מעשה הרופא שונה משל ההדיוט — למשל במהירות, בלי כאב, בסדר ובאיכות — או שאינם יודעים, אלא מניחים שכל אלה משותפים גם להדיוטות.
M 11.204
ἔνθεν καὶ τὸ ἀπὸ ἰατρικῆς κομισθὲν ὑπόδειγμα κατ’ αὐτῶν μᾶλλον εὑρίσκεται. ὅταν γὰρ φῶσι τὸ ὑγιάζειν κοινὸν ἰατροῦ τε καὶ οὐκ ἰατροῦ καθεστηκὸς ἐξαίρετον γίνεσθαι τοῦ τεχνίτου, ἐπειδὰν ἰατρικῶς ἀποτελεσθῇ, τότε ἤτοι ἴσασι τὸ διαφόρως γινόμενον ὑπὸ τοῦ ἰατροῦ παρὰ τὸν ἰδιώτην, οἷον τὸ συντόμως καὶ ἀπόνως καὶ τὸ μετὰ τάξεως καὶ ποιότητος, ἢ οὐκ ἴσασιν, ἀλλὰ καὶ ταῦτα πάντα κοινὰ τῶν ἰδιωτῶν ὑπειλήφασιν.
M 11.205
אם הם יודעים, הודו שקיים תוצר הנראה ייחודי לרופא, והיה עליהם לעבור ממנו וללמד גם מעשה ייחודי לחכם המבדילו מן הבלתי חכם. אם אינם יודעים ואומרים שכל מעשה הרופא נעשה גם בידי ההדיוט, הם שוללים מן הרופא תוצר ייחודי. מאחר שאין הבדל נראה בין המעשים, לא יבחינו בין האומן לחסר האומנות, או בין הנעשה מהלך־רוח אומנותי לנעשה מהלך־רוח בלתי אומנותי; שהרי הלך־הרוח הנסתר של כל אדם אינו יכול להיוודע מעצמו, בהיותו נסתר.
M 11.205
καὶ εἰ μὲν ἴσασιν, αὐτόθεν ἴδιόν τι τοῦ ἰατροῦ φαινόμενον ἔργον ὡμολογήκασιν ὑπάρχειν, καὶ ἀκόλουθον ἦν αὐτοῖς ἀπὸ τούτου μετελθοῦσι διδάσκειν καὶ τοῦ σοφοῦ τι ἴδιον ἔργον, ᾧ διοίσει τοῦ μὴ σοφοῦ. εἰ δὲ οὐκ ἴσασιν, ἀλλὰ πᾶν τὸ ὑπὸ τοῦ ἰατροῦ γινόμενον, τοῦτ’ ἐροῦσι καὶ ὑπὸ τοῦ ἰδιώτου γίνεσθαι, ἀφελοῦνται τοῦ ἰατροῦ τὸ ἴδιον ἔργον καὶ ἀπαραλλαξίας οὔσης κατὰ τὸ φαινόμενον ἐν τοῖς γινομένοις ἔργοις οὐ διαγνώσονται τὸν τεχνίτην καὶ τὸν ἄτεχνον, οὐδὲ τὸ ἀπὸ τεχνικῆς διαθέσεως ἐνεργούμενον, οὐδὲ τὸ ἀπὸ ἀτέχνου, διὰ τὸ μηδὲ τὴν καθ’ ἕκαστον ἀφανῆ διάθεσιν ἐξ ἑαυτῆς δύνασθαι γνωρίζεσθαι, οὖσαν ἀφανῆ.
M 11.206
לכן לא יועיל להם להודות שמעשי החכם ומעשי הבלתי חכם משותפים, אך שונים בכך שפעם הם נובעים מהלך־רוח נבון ופעם מסכל. אחרים סבורים שההבדל נקבע לפי אחידות וסדר.
M 11.206
τοίνυν οὐδὲν ὠφελεῖ αὐτούς τὸ ὁμολογεῖν μὲν κοινὰ εἶναι τὰ ὑπό τε τοῦ σοφοῦ γινόμενα ἔργα καὶ τὰ ὑπὸ τοῦ μὴ σοφοῦ, διαφέρειν δ’ αὐτὰ τῷ νυνὶ μὲν ἀπὸ φρονίμης γίνεσθαι διαθέσεως, νυνὶ δὲ ἀπὸ ἄφρονος. Ἄλλοι δέ εἰσιν οἱ τῷ διομαλισμῷ καὶ τάξει ταῦτα διορίζεσθαι νομίζοντες.
M 11.207
כשם שבאומנויות הרגילות ייחודו של האומן הוא לעשות בסדר ולהפגין אחידות בתוצרים — כי גם הדיוט עשוי ליצור תוצר אומנותי, אך לעיתים רחוקות, לא תמיד ולא באותה דרך — כך, לדבריהם, מעשה החכם הוא לשמור על אחידות בפעולות הנכונות, ואילו הסכל עושה את ההפך.
M 11.207
καθὰ γὰρ ἐπὶ τῶν μέσων τεχνῶν ἴδιόν ἐστι τοῦ τεχνίτου τὸ τεταγμένως τι ποιεῖν καὶ τὸ ἐν τοῖς ἀποτελέσμασι διομαλίζειν (ποιήσαι γὰρ ἄν ποτε καὶ ἰδιώτης τὸ τεχνικὸν ἔργον, ἀλλὰ σπανίως καὶ οὐ πάντοτε, οὐδὲ κατὰ τὸ αὐτὸ καὶ ὡσαύτως), ὧδε καὶ τοῦ μὲν φρονίμου φασὶν ἔργον εἶναι τὸ ἐν τοῖς κατορθώμασι διομαλίζειν, τοῦ δὲ ἄφρονος τοὐναντίον.
M 11.208
אך נראה שגם הללו <אינם> מסדירים את החקירה שלפנינו לפי טבע הדברים. הקביעה שיש סדר חיים מוגדר לפי טיעון אומנותי דומה יותר למשאלה. כל אדם מתאים את עצמו להבדלים ולמגוון של הנסיבות ואינו יכול לשמור תמיד על אותו סדר, ובייחוד הנבון המביא בחשבון את הפכפכות המזל ואת אי־ודאות הדברים.
M 11.208
φαίνονται δὲ καὶ οὗτοι <οὐ> κατὰ τὴν τῶν πραγμάτων φύσιν περὶ τῆς ἐν χερσὶ ζητήσεως διαταττόμενοι. τὸ γὰρ εἶναί τινα βίου τάξιν κατὰ τὸν τεχνικὸν λόγον ὡρισμένως εἰρημένην εὐχῇ μᾶλλον ἔοικεν. πᾶς γὰρ ἄνθρωπος πρὸς τὰς τῶν ὑποπιπτόντων πραγμάτων διαφορὰς καὶ ποικιλίας ἀρτιζόμενος οὐδέποτε δύναται τὴν αὐτὴν τάξιν φυλάττειν, καὶ μάλιστα ὁ ἔμφρων τό τε ἄστατον τῆς τύχης καὶ τὸ ἀβέβαιον τῶν πραγμάτων ἐννοούμενος.
M 11.209
ועוד, אילו לחכם היה סדר חיים אחד ומוגדר, הבלתי חכמים היו תופסים אותו בבירור מתוכו; אך אינם תופסים. לכן החכם אינו ניתן לזיהוי מסדר מעשיו. אם כל אומנות נראית מתוצריה הייחודיים, ולתבונה אין תוצר ייחודי שממנו היא נראית, התבונה אינה אומנות חיים.
M 11.209
ἄλλως τε· εἴπερ μίαν καὶ ὡρισμένην εἶχε βίου τάξιν ὁ φρόνιμος, κἂν ἐκ ταύτης ἐναργῶς κατείληπτο τοῖς μὴ φρονίμοις· οὐχὶ δέ γε καταλαμβάνεται τούτοις· τοίνυν οὐδ’ ἐκ τῆς τάξεως τῶν ἔργων ληπτός ἐστιν ὁ φρόνιμος. ὅθεν εἰ πᾶσα μὲν τέχνη ἐκ τῶν ἰδίων ἔργων φαίνεται, τῆς δὲ φρονήσεως οὐδὲν ἐστιν ἴδιον ἔργον ἐξ οὗ φαίνεται, οὐκ ἂν εἴη τις τέχνη περὶ τὸν βίον ἡ φρόνησις.
M 11.210
אם התבונה היא אומנות חיים, היא הייתה מועילה יותר מכול לחכם המחזיק בה, בהעניקה לו שליטה עצמית בדחפים אל הרע וברתיעות מן הטוב. אך התבונה אינה מועילה לחכם, כפי שנראה.
M 11.210
Καὶ μὴν εἰ τέχνη τίς ἐστι περὶ τὸν βίον ἡ φρόνησις, οὐκ ἄλλον ἄν τινα μᾶλλον ὠφέλησεν ἢ τὸν κεκτημένον αὐτὴν σοφόν, ἐγκράτειαν αὐτῷ παρασχομένη ἐν ταῖς πρὸς τὸ κακὸν ὁρμαῖς καὶ ἐν ταῖς ἀπὸ τοῦ ἀγαθοῦ ἀφορμαῖς. οὐχὶ δέ γε τὸν σοφὸν ὠφελεῖ ἡ φρόνησις, ὡς παραστήσομεν·
M 11.211
לכן אינה אומנות חיים. החכם המכונה בעל שליטה עצמית נקרא כך או מפני שאין בו דחף אל הרע ורתיעה מן הטוב, או מפני שיש לו דחפים פסולים אך הוא גובר עליהם בתבונה. אם אין בו שיפוטים פסולים, אין לכנותו שולט בעצמו, שהרי אינו גובר על דבר שאין בו.
M 11.211
οὐκ ἄρα τέχνη τίς ἐστι περὶ τὸν βίον. ὁ γὰρ λεγόμενος ἐγκρατὴς σοφὸς ἤτοι κατὰ τοῦτο λέγεται ἐγκρατής, καθόσον ἐν οὐδεμιᾷ γίνεται ὁρμῇ τῇ πρὸς τὸ κακὸν καὶ ἀφορμῇ τῇ ἀπὸ τοῦ ἀγαθοῦ, ἢ καθόσον ἔχει μὲν φαύλας ὁρμάς, περικρατεῖ δὲ τούτων τῷ λόγῳ. καὶ κατὰ μὲν τὸ μὴ γίνεσθαι ἐν φαύλαις κρίσεσιν οὐκ ἂν λεχθείη ἐγκρατὴς εἶναι· οὐ γὰρ κρατήσει οὗ οὐκ ἔχει.
M 11.212
כשם שאין מכנים סריס בעל שליטה ביחסי מין, או אדם בעל קיבה חולה בעל שליטה בהנאת המאכלים — שכן כלל אין בהם תשוקה לדברים האלה שעליה יתגברו — כך אין לכנות את החכם שולט בעצמו אם לא צומח בו הדבר שעליו ישלוט.
M 11.212
καὶ ᾧ τρόπω οὐκ ἂν εἴποι τις τὸν εὐνοῦχον ἐγκρατῆ πρὸς ἀφροδισίων μῖξιν καὶ τὸν κακοστομαχοῦντα πρὸς ἐδεσμάτων ἀπόλαυσιν (οὐδ’ ὅλως γὰρ ἐν αὐτοῖς ἐπιζήτησίς τις γίνεται τούτων, ἴνα καὶ ἐγκρατῶς κατεξαναστῶσι τῆς ἐπιζητήσεως), τῷ αὐτῷ τρόπῳ οὐδὲ τὸν σοφὸν ἐγκρατῆ ῥητέον διὰ τὸ μὴ φύεσθαι ἐν αὐτῷ τὸ οὗ ἔσται ἐγκρατής.
M 11.213
אם יטענו שהוא שולט בעצמו מפני שיש בו שיפוטים פסולים אך הוא גובר עליהם בתבונה, יודו תחילה שהתבונה לא הועילה לו, שכן הוא עדיין מוטרד וזקוק לעזרה; ושנית, שהוא אומלל יותר מן הפסולים.
M 11.213
εἰ δὲ κατὰ τοῦτο ἀξιώσουσιν αὐτὸν ὑπάρχειν ἐγκρατῆ, καθόσον γίνεται μὲν ἐν φαύλαις κρίσεσιν, περιγίνεται δ’ αὐτῶν τῷ λόγῳ, πρῶτον μὲν δώσουσι τὸ ὅτι οὐδὲν ὠφέλησεν αὐτὸν ἡ φρόνησις, ἀκμὴν ἐν ταραχαῖς ὄντα καὶ βοηθείας δεόμενον, εἶτα καὶ κακοδαιμονέστερον τῶν φαύλων εὑρίσκεσθαι.
M 11.214
כשהוא נדחף לדבר הוא מוטרד, וכשהוא גובר בתבונה הוא כולא את הרע בתוכו ולכן מוטרד יותר מן הפסול שכבר אינו סובל זאת. הפסול אמנם מוטרד בדחפו, אך כשהוא משיג את מבוקשו הפרעתו נרפית.
M 11.214
ᾗ μὲν γὰρ ὁρμᾷ ἐπί τι, πάντως ταράσσεται, ᾗ δὲ περικρατεῖ τῷ λόγῳ, συνέχει ἐν ἑαυτῷ τὸ κακόν, καὶ διὰ τοῦτο μᾶλλον ταράττεται τοῦ φαύλου μηκέτι τοῦτο πάσχοντος· ᾗ μὲν γὰρ ὁρμᾷ, ταράττεται, ᾗ δὲ τυγχάνει τῶν ἐπιθυμουμένων, ὑπεκλυμένην ἴσχει τὴν ταραχήν.
M 11.215
לכן החכם אינו נעשה שולט בעצמו מכוח התבונה; ואם הוא נעשה כזה, הוא האומלל מכל אדם. אם כל אומנות מועילה למחזיק בה, אך אומנות החיים כביכול אינה מועילה אף למחזיק בה, יש לומר שאין אומנות חיים. ז׳ האם אומנות החיים ניתנת ללימוד
M 11.215
οὐ τοίνυν ἐγκρατὴς γίνεται ὅσον ἐπὶ τῇ φρονήσει ὁ σοφός· ἢ εἴπερ γίνεται, πάντων ἀνθρώπων κακοδαιμονέστατος γίνεται. ἀλλ’ εἰ ἑκάστη τέχνη τὸν κεκτημένον αὐτὴν ὠφελεῖ μᾶλλον, δέδεικται δὲ ἡ περὶ τὸν βίον ἀξιουμένη τυγχάνειν τέχνη μηδὲ τὸν κεκτημένον ὠφελοῦσα, ῥητέον μὴ εἶναί τινα περὶ τὸν βίον τέχνην. ζʹ εἰ διδακτή ἐστιν ἡ περὶ τὸν βίον τέχνη
M 11.216
מן ההוכחה שאין אומנות חיים נובע למעשה שגם אינה ניתנת ללימוד, שכן אין לימוד של מה שאינו קיים. ובכל זאת, למעלה מן הצורך, נודה בקיומה ונראה שאינה ניתנת ללימוד.
M 11.216
Δυνάμει μὲν οὖν συναποδέδεικται τῷ μὴ εἶναί τινα περὶ τὸν βίον τέχνην τὸ μηδὲ διδακτὴν αὐτὴν καθεστάναι· τῶν γὰρ μὴ ὄντων οὐ γίνεται μάθησις. ὅμως δ’ ἐκ περιττοῦ συγχωρήσαντες αὐτῆς τὴν ὕπαρξιν διδάσκωμεν, ὡς ἔστιν ἀδίδακτος.
M 11.217
הדיון הפילוסופי בלימוד רב ומגוון. נבחר את עיקריו: מקצת הטיעונים משמשים את הספקנים בכלל להראות שאין לימוד, ואחרים נאמרים במיוחד על התבונה. נבחן תחילה את הטיעונים הכלליים.
M 11.217
πολὺς μὲν οὖν καὶ ποικίλος ἐστὶ παρὰ τοῖς φιλοσόφοις ὁ περὶ τῆς μαθήσεως λόγος· ἀλλ’ ἡμεῖς γε τὰ κυριώτατα ἐπιλεξάμενοι θήσομεν, ὧν τὰ μὲν κοινότερον ἐπιχειρεῖται παρὰ τοῖς σκεπτικοῖς εἰς τὸ μηδὲν εἶναι μάθησιν, τὰ δὲ καὶ ἰδιαίτερον λέγεται περὶ αὐτῆς τῆς φρονήσεως. τάξει δὲ πρώτας σκοπῶμεν τὰς κοινοτέρας ἐπιχειρήσεις.
M 11.218
בכל לימוד חייבת להיות הסכמה על הדבר הנלמד, המלמד, הלומד ואופן הלימוד. אך אין הסכמה על אף אחד מהם, כפי שנראה; לכן אין לימוד. מאחר שהזכרנו תחילה את הדבר הנלמד, נפתח בקשיים עליו.
M 11.218
Ἐπὶ πάσης τοίνυν μαθήσεως ὁμολογεῖσθαι δεῖ τό τε διδασκόμενον πρᾶγμα καὶ τὸν διδάσκοντα καὶ τὸν μανθάνοντα καὶ τὸν τρόπον τῆς μαθήσεως. οὐδὲν δὲ τούτων ἐστὶν ὁμόλογον, ὧς δείξομεν· οὐκ ἄρα ἔστι τις μάθησις. καὶ ἐπεὶ πρῶτον ἐμνήσθημεν τοῦ διδασκομένου πράγματος, περὶ αὐτοῦ πρῶτον ἀπορητέον.
M 11.219
אם דבר נלמד, או שהקיים נלמד או שהלא־קיים. אך לא הקיים נלמד ולא הלא־קיים; לכן שום דבר אינו נלמד. אשר ללא־קיים, <אמנם> הוא אינו נלמד, שכן שום דבר אינו שייך לו, ולכן גם לא היותו נלמד.
M 11.219
εἰ γὰρ διδάσκεταί τι πρᾶγμα, ἤτοι τὸ ὂν διδάσκεται ἢ τὸ μὴ ὄν. οὔτε δὲ τὸ ὂν διδάσκεται, ὡς δείξομεν, οὔτε τὸ μὴ ὄν, ὡς παραμυθησόμεθα· οὐκ ἄρα διδάσκεταί τι πρᾶγμα. καὶ δὴ τὸ <μὲν> μὴ ὂν οὐ διδάσκεται· οὐδὲν γὰρ αὐτῷ συμβέβηκεν, ὥστ’ οὐδὲ τὸ διδάσκεσθαι.
M 11.220
ועוד, אם הלא־קיים נלמד, הוא יהיה אמיתי, שכן הלימוד עוסק באמיתות. אם הוא אמיתי, הוא יהיה קיים; הסטואים אומרים (cf. II fr. 195 Arn.) שאמיתי הוא מה שקיים ומתנגד לדבר. אך אבסורדי שהלא־קיים קיים; לכן אינו נלמד. הנלמד מניע רושם, והלא־קיים אינו יכול להניע רושם; לכן אינו ניתן ללימוד.
M 11.220
καὶ ἄλλως· εἰ τὸ μὴ ὂν διδάσκεται, ἀληθὲς ἔσται τὸ μὴ ὄν· τῶν γὰρ ἀληθῶν ἐστιν ἡ μάθησις. εἰ δὲ ἀληθὲς ἔσται τὸ μὴ ὄν, εὐθύς καὶ ὑπαρκτὸν γενήσεται· ἀληθὲς γοῦν φασιν οἱ Στωικοὶ (cf. II fr. 195 Arn.) ὃ ὑπάρχει τε καὶ ἀντίκειταί τινι. ἄτοπον δέ γε τὸ μὴ ὂν ὑπάρχειν· οὐκ ἄρα τὸ μὴ ὂν διδάσκεται. τό γε μὴν διδασκόμενον κινοῦν φαντασίαν διδάσκεται, τὸ δὲ μὴ ὄν οὐ δύναται κινεῖν φαντασίαν· οὐκ ἄρα διδακτόν ἐστι τὸ μὴ ὄν.
M 11.221
נוסף על כך, אם הלא־קיים נלמד, שום אמת אינה נלמדת, שכן האמת שייכת לקיימים. אז כל נלמד יהיה שקר, וזה אבסורד. ועוד, הלא־קיים נלמד או באשר הוא לא־קיים או מבחינה אחרת. לא באשר הוא לא־קיים, כי אז שום קיים לא יילמד; ואף לא מבחינה אחרת, שכן הבחינה האחרת קיימת ואילו הלא־קיים אינו קיים.
M 11.221
πρὸς τούτοις· εἰ τὸ μὴ ὂν διδάσκεται, οὐδὲν ἀληθὲς διδάσκεται· τῶν γὰρ ὄντων καὶ ὑπαρχόντων ἐστὶ τἀληθές. εἰ δὲ μηδὲν ἀληθὲς διδάσκεται, πᾶν τὸ διδασκόμενόν ἐστι ψεῦδος. ἄτοπον δέ γε πᾶν τὸ διδασκόμενον εἶναι ψεῦδος· οὐ τοίνυν τὸ μὴ ὂν διδάσκεται. ἔπειτα, εἴπερ τὸ μὴ ὂν διδάσκεται, ἤτοι καθὸ μὴ ὄν ἐστι διδάσκεται, ἢ κατ’ ἄλλο τι. καθὸ μὲν οὖν μὴ ὄν ἐστιν, οὐ διδάσκεται· εἰ γὰρ τὸ μὴ ὂν καθὸ μὴ ὄν ἐστι διδάσκεται, οὐδὲν ὂν διδαχθήσεται· ὅπερ ἄτοπον. καὶ μὴν οὐδὲ κατ’ ἄλλο τι· τὸ γὰρ ἄλλο τι ἔστι, τὸ δὲ μὴ ὂν οὐκ ἔστιν.
M 11.222
לכן הלא־קיים אינו נלמד. נותר לומר שהקיים נלמד, אך גם זה בלתי אפשרי. אם הקיים נלמד, הוא נלמד באשר הוא קיים או מבחינה אחרת. אם באשר הוא קיים, שום דבר לא יהיה בלתי נלמד [אם אכן אין קיים שאינו ניתן ללימוד]; ואם שום קיים אינו בלתי נלמד, לא יהיה דבר נלמד, שכן חייב להיות דבר שטרם נלמד כדי שייווצר ממנו לימוד.
M 11.222
ὥστ’ οὐκ ἂν διδαχθείη τὸ μὴ ὄν. λείπεται οὖν λέγειν τὸ ὂν διδάσκεσθαι· ὃ καὶ αὐτὸ τῶν ἀδυνάτων δείξομεν. εἰ γὰρ τὸ ὂν διδάσκεται, ἤτοι καθὸ ὄν ἐστιν ἢ κατ’ ἄλλο τι. καὶ εἰ μὲν καθὸ ὄν ἐστι διδάσκεται, οὐδὲν ἔσται ἀδίδακτον [εἴγε τῶν ὄντων οὐδέν ἐστι διδακτόν]· εἰ δὲ τῶν ὄντων οὐδὲν ἐστιν ἀδίδακτον, οὐδέ γε ἔσται τι διδασκόμενον· δεῖ γὰρ ἀδίδακτόν τι εἶναι, ἵνα ἐκ τούτου μάθησις γένηται.
M 11.223
לכן הקיים אינו נלמד באשר הוא קיים. ואף לא מבחינה אחרת: <לקיים אין דבר אחר> השייך לו שאינו קיים, אלא כל תכונה מקרית שלו קיימת. לכן אם הקיים אינו נלמד באשר הוא קיים, גם לא יילמד מבחינה אחרת, שכן כל תכונה אחרת שלו קיימת. אם לא הקיים ולא הלא־קיים נלמדים, ומלבדם אין דבר, שום דבר אינו נלמד.
M 11.223
ὥστε καθὸ μὲν ὄν ἐστιν, οὐκ ἂν διδαχθείη τὸ ὄν. καὶ μὴν οὐδὲ κατ’ ἄλλο τι· <τὸ γὰρ ὂν οὐκ ἔχει ἄλλο τι> αὐτῷ, ὅπερ μὴ ὄν ἐστιν, ἀλλὰ πᾶν τὸ συμβεβηκὸς αὐτῷ ὄν ἐστιν. ὥστ’ εἰ τὸ ὂν καθὸ ὄν ἐστιν οὐ διδάσκεται, οὐδὲ κατ’ ἄλλο τι διδαχθήσεται· ἐκεῖνο γὰρ ὅ τι ποτέ ἐστιν ἄλλο συμβεβηκὸς αὐτῷ, ὄν ἐστιν. εἰ οὖν μήτε τὸ ὂν διδάσκεται μήτε τὸ μὴ ὄν, παρὰ δὲ ταῦτα οὐδὲν ἔστιν, οὐδὲν τῶν ὄντων διδάσκεται.
M 11.224
ועוד, מבין הדברים מקצתם גופים ומקצתם חסרי־גוף. אם דבר נלמד, גוף או חסר־גוף נלמד; אך אף אחד מהם אינו נלמד. לכן <דבר> אינו נלמד. הגוף אינו נלמד, בייחוד לפי הסטואים (fr. II 170 Arn.): הנלמדים הם הדברים הנאמרים, והדברים הנאמרים אינם גופים.
M 11.224
Καὶ ἄλλως· ἐπεὶ τῶν τινῶν τὰ μὲν ἐστι σώματα, τὰ δὲ ἀσώματα, εἰ διδάσκεταί τι, ἤτοι τὸ σῶμα διδάσκεται ἢ τὸ ἀσώματον· οὔτε δὲ τὸ σῶμα διδάσκεται οὔτε τὸ ἀσώματον· οὐκ ἄρα διδάσκεταί <τι>. τὸ μὲν οὖν σῶμα οὐ διδάσκεται, καὶ μάλιστα κατὰ τοὺς ἀπὸ τῆς Στοᾶς (fr. II 170 Arn.)· λεκτὰ γάρ ἐστι τὰ διδασκόμενα, σώματα δ’ οὐκ ἐστι τὰ λεκτὰ.
M 11.225
ועוד, אם הגוף אינו מוחש ואינו מושכל, אינו נלמד; שכן הנלמד חייב להיות מוחש או מושכל. כבר הראינו ב׳נגד הפיזיקאים׳ (adv. dogm. III 437—439) שהגוף אינו מוחש ואינו מושכל.
M 11.225
καὶ ἄλλως· εἰ τὸ σῶμα μήτε αἰσθητόν ἐστι μήτε νοητόν ἐστιν, οὐ διδάσκεται τὸ σῶμα. δεῖ γὰρ τὸ διδασκόμενον ἢ αἰσθητὸν εἶναι ἢ νοητόν, μηθέτερον δὲ ὂν οὐ διδάσκεται. τὸ δ’ ὅτι οὔτε αἰσθητόν ἐστιν οὔτε νοητόν ἐστι τὸ σῶμα, παρεστάκαμεν ἐν τοῖς πρὸς τοὺς φυσικούς (adv. dogm. III 437—439).
M 11.226
בין שהגוף הוא, כדברי אפיקורוס (fr. 275 Us.), צירוף של גודל, צורה ומוצקות, ובין שהוא בעל שלושת הממדים עם מוצקות, כל הנתפס מצירוף דברים רבים אינו נתפס בחוש הלא־תבוני אלא בכוח תבוני; לכן הגוף אינו מן המוחשים.
M 11.226
ἐάν τε γὰρ ἀθροισμός τις ᾖ τὸ σῶμα, ὡς φησιν ὁ Ἐπίκουρος (fr. 275 Us.), μεγέθους καὶ σχήματος καὶ ἀντιτυπίας, ἐάν τε τὸ τὰς τρεῖς ἔχον διαστάσεις μετὰ ἀντιτυπίας, ἐπεὶ πᾶν τὸ κατὰ σύνοδον πλειόνων λαμβανόμενον οὐκ ἔστι τῆς ἀλόγου αἰσθήσεως λαβεῖν, ἀλλὰ λογικῆς τινος δυνάμεως, οὐκ ἔσται τῶν αἰσθητῶν τὸ σῶμα.
M 11.227
ואילו היה מוחש, שוב לא היה ניתן ללימוד. שום מוחש אינו נלמד: איש אינו לומד לראות לבן, לטעום מתוק, להריח ניחוח, להתקרר או להתחמם; תפיסת כל אלה אינה נלמדת. לכן הגוף אינו מוחש, ואף אילו היה מוחש לא היה ניתן ללימוד מבחינה זו.
M 11.227
καὶ εἰ αἰσθητὸν δὲ ὑπάρχοι, πάλιν ἀδίδακτον γενήσεται· τῶν γὰρ αἰσθητῶν οὐδὲν διδάσκεται, οἶον οὐδεὶς λευκὸν ὁρᾶν μανθάνει, οὐδὲ γλυκέος γεύεσθαι, οὐχ ὑπό τινος εὐωδιάζεσθαι ψύχεσθαι ἀλεαίνεσθαι, ἀλλ’ ἀδίδακτός ἐστιν ἡ πάντων τούτων ἀντίληψις. οὔτε τοίνυν αἰσθητόν ἐστι τὸ σῶμα, οὔτ’ εἰ αἰσθητὸν ὑπάρχοι, κατὰ τοῦτ’ ἔσται διδακτόν.
M 11.228
גם כמושכל אינו יכול להילמד. אם האורך, הרוחב והעומק כל אחד לעצמו אינם גוף, אלא הגוף מורכב מכולם, אזי מאחר שכולם חסרי־גוף גם צירופם ייתפס כחסר־גוף ולא כגוף. משום כך הגוף אינו ניתן ללימוד.
M 11.228
καὶ μὴν οὐδ’ ὡς νοητὸν δύναται διδάσκεσθαι. εἰ γὰρ μήτε τὸ μῆκος κατ’ ἰδίαν ἐστὶ σῶμα μήτε τὸ πλάτος μήτε τὸ βάθος, τὸ δὲ ἐξ ἀπάντων τούτων σύνθετον, δεήσει πάντων ἀσωμάτων ὄντων καὶ τὸ ἐξ αὐτῶν ἄθροισμα νοεῖν ἀσώματον καὶ οὐ σῶμα· διὰ δὲ τοῦτο καὶ ἀδίδακτον εἶναι τὸ σῶμα.
M 11.229
מן הגופים מקצתם מוחשים ומקצתם מושכלים. לכן אם הגוף נלמד, המוחש או המושכל נלמד. המוחש אינו נלמד מפני שהוא נראה וגלוי לכול מעצמו; והמושכל אינו נלמד מפני נסתרותו והמחלוקת הבלתי מוכרעת עליו: הללו אומרים שאינו ניתן לחלוקה והללו שניתן, הללו שהוא חסר חלקים ומזערי והללו שהוא מתחלק עד אינסוף.
M 11.229
τῶν τε σωμάτων τὰ μὲν ἐστιν αἰσθητά, τὰ δὲ νοητά. διόπερ εἰ διδάσκεται τὸ σῶμα, ἤτοι τὸ αἰσθητὸν διδάσκεται ἢ τὸ νοητόν. οὔτε δὲ τὸ αἰσθητὸν διδάσκεται διὰ τὸ φαίνεσθαι καὶ ἐξ αὐτοῦ πᾶσι πρόδηλον ὑπάρχειν, οὔτε τὸ νοητὸν διὰ τὴν ἀδηλότητα καὶ τὴν ἀνεπίκριτον μέχρι τοῦ νῦν περὶ αὐτοῦ διαφωνίαν, τῶν μὲν ἄτομον αὐτὸ λεγόντων τῶν δὲ τμητόν, καὶ τῶν μὲν ἀμερὲς καὶ ἐλάχιστον, τῶν δὲ μεριστὸν καὶ εἰς ἄπειρον τέμνεσθαι δυνάμενον.
M 11.230
לכן הגוף אינו ניתן ללימוד. גם חסר־הגוף אינו ניתן: הוא אידיאה אפלטונית, הדבר הנאמר אצל הסטואים, ריק, מקום, זמן או דבר דומה. יהיה אשר יהיה, קיומו עדיין נחקר ושנוי במחלוקת ללא הכרעה.
M 11.230
οὐκ ἄρα διδακτόν ἐστι τὸ σῶμα. ἀλλὰ μὴν οὐδὲ τὸ ἀσώματον. ἢ γὰρ ἰδέα τίς ἐστι Πλατωνικὴ ἢ τὸ παρὰ τοῖς Στωικοῖς λεκτὸν ἢ κενὸν ἢ τόπος ἢ χρόνος ἢ ἄλλο τι τῶν τοιούτων. ὅ τι δ’ ἂν ᾖ τούτων, ἔτι ζητουμένην καὶ ἀνεπικρίτως διαφωνουμένην ἔχει τὴν ὑπόστασιν·
M 11.231
אבסורדי לחלוטין לומר שדברים שעדיין שנויים במחלוקת נלמדים כאילו אינם נתונים לוויכוח. אם הקיימים הם גופים או חסרי־גוף, והוכח שאף אחד מהם אינו נלמד, אין דבר נלמד.
M 11.231
τὸ δὲ τὰ ἔτι ἀμφισβητούμενα ὡς ἀναμφίλεκτα λέγειν διδάσκεσθαι τελέως ἐστὶν ἄτοπον. ἀλλ’ εἰ τῶν ὄντων τὰ μὲν ἐστι σώματα τὰ δὲ ἀσώματα, δέδεικται δὲ μηθὲν τούτων διδασκόμενον, οὐθέν ἐστι τὸ διδασκόμενον.
M 11.232
ועוד, אם דבר נלמד הוא אמיתי או שקרי. שקרי אינו, כפי שברור; ואם הוא אמיתי, הוא חסר מוצא, כפי שהראינו בדיון באמת־המידה (adv. dogm. II 15 sqq.), ואין לימוד של דברים חסרי מוצא. לכן אין דבר נלמד.
M 11.232
Καὶ ἄλλως· εἰ διδάσκεταί τι, ἤτοι ἀληθές ἐστιν ἢ ψεῦδος. καὶ ψεῦδος μὲν οὔκ ἐστιν, ὡς αὐτόθεν φαίνεται· ἀληθὲς δ’ εἴπερ ἐστίν, ἄπορόν ἐστιν, ὡς ἐν τοῖς περὶ κριτηρίου (adv. dogm. II 15 sqq.) ἐδείξαμεν, καὶ περὶ ἀπόρων οὐκ ἔστι μάθησις· οὐκ ἄρα ἔστι τὸ διδασκόμενον.
M 11.233
נוסף על כך, הנלמד הוא אומנותי או בלתי אומנותי. בלתי אומנותי אינו זקוק ללימוד. אם הוא אומנותי, הוא נראה מעצמו או נסתר. אם נראה מעצמו, הוא בלתי אומנותי ואינו נלמד; אם נסתר, אינו ניתן ללימוד דווקא משום נסתרותו.
M 11.233
πρὸς τούτοις· τὸ διδασκόμενον ἢ τεχνικόν ἐστιν ἢ ἄτεχνον. ἀλλ’ ἄτεχνον μὲν οὔκ ἐστιν, ἐπεὶ οὐδὲ δεήσεται μαθήσεως. εἰ δὲ τεχνικόν ἐστιν, ἤτοι αὐτόθεν φαίνεται ἢ ἄδηλόν ἐστιν. καὶ εἰ μὲν αὐτόθεν φαίνεται, καὶ ἄτεχνόν ἐστι καὶ ἀδίδακτον· εἰ δὲ ἄδηλόν ἐστιν, οὐ γίνεται δι’ αὐτὸ τὸ ἀδηλεῖσθαι διδακτόν.
M 11.234
מכאן שהדבר הנלמד חסר מוצא; ועמו מתבטלים המלמד, שאין לו מה ללמד, והלומד, שאין לו מה ללמוד. ואף על פי כן אפשר לעורר גם עליהם קשיים דומים.
M 11.234
Ἐκ τούτων μὲν οὖν ἄπορον παρίσταται τὸ διδασκόμενον πρᾶγμα· συναναιρεῖται δ’ αὐτῷ ὅ τε διδάσκων διὰ τὸ μὴ ἔχειν ὃ διδάξει, ὅ τε μανθάνων διὰ τὸ μὴ ἔχειν ὃ μάθῃ. οὐθὲν δ’ ἧττον ἔσται καὶ ἐπ’ αὐτῶν τούτων τὰς ὁμοίας κινεῖν ἀπορίας.
M 11.235
אם יש מלמד ולומד, אומן ילמד אומן, חסר אומנות ילמד חסר אומנות, אומן ילמד חסר אומנות, או להפך. חסר אומנות אינו יכול ללמד חסר אומנות, כשם שעיוור אינו מנחה עיוור; ואומן אינו מלמד אומן, כי אין לו מה ללמדו. גם חסר אומנות אינו מלמד אומן, כשם שעיוור אינו מנחה רואה; ההדיוט עיוור לעיוני האומנות ולכן אינו כשיר ללמד.
M 11.235
εἰ γὰρ ἔστι τις ὁ διδάσκων καὶ ἔστι τις ὁ μανθάνων, ἤτοι τεχνίτης τὸν τεχνίτην διδάξει ἢ ἄτεχνος τὸν ἄτεχνον ἢ ἐναλλὰξ ὁ τεχνίτης τὸν ἄτεχνον ἢ ἄτεχνος τὸν τεχνίτην. οὔτε δὲ ὁ ἄτεχνος τὸν ἄτεχνον διδάσκειν δύναται, ὡς οὐδὲ ὁ τυφλὸς τὸν τυφλὸν ὁδηγεῖν, οὔθ’ ὁ τεχνίτης τὸν τεχνίτην· οὐ γὰρ ἔχει πάντως ὃ διδάξει. οὔτε μὴν ὁ ἄτεχνος τὸν τεχνίτην, ὡς οὐδὲ ὁ τυφλὸς ὁδηγεῖν ποτε δύναται τὸν βλέποντα· πεπήρωται γὰρ ὁ ἰδιώτης εἰς τὰ τῆς τέχνης θεωρήματα, καὶ διὰ τοῦτ’ ἀνεπιτήδειος πρὸς τὸ διδάσκειν.
M 11.236
נותר לומר שהאומן מלמד את ההדיוט, אך גם זה בלתי אפשרי: שכן האומן נעשה חסר מוצא יחד עם עיוני האומנות.
M 11.236
ἀπολείπεται οὖν λέγειν, ὅτι ὁ τεχνίτης τὸν ἰδιώτην διδάσκει, ὃ πάλιν τῶν ἀμηχάνων· καὶ γὰρ ὁ τεχνίτης συνηπόρηται ἡμῖν τοῖς τῆς τέχνης θεωρήμασιν,
M 11.237
ואם חסר האומנות נלמד ונעשה אומן, הוא נעשה אומן או בשעה שהוא חסר אומנות או בשעה שהוא אומן. כשהוא חסר אומנות אינו יכול להיעשות אומן; וכשהוא אומן אינו עוד נעשה אומן אלא כבר אומן.
M 11.237
καὶ ὁ ἄτεχνος εἰ διδάσκεται καὶ γίνεται τεχνίτης, ἤτοι ὅτε ἄτεχνός ἐστι γίνεται τεχνίτης ἢ ὅτε τεχνίτης ἐστίν· οὔτε δὲ ὅτε ἄτεχνός ἐστι δύναται γίνεσθαι τεχνίτης, οὔτε ὅτε τεχνίτης ἐστὶν ἔτι γίνεται τεχνίτης, ἀλλ’ ἔστιν.
M 11.238
ובצדק: חסר האומנות דומה לעיוור או לחירש מלידה. כשם שעיוור מלידה אינו מגיע למושג הצבעים וחירש מלידה למושג הצלילים, כך חסר האומנות, כל עוד הוא כזה ועיוור לתפיסת עיוניה, אינו יכול לדעת אותם. ואילו האומן אינו עוד לומד אלא כבר למד.
M 11.238
καὶ κατὰ λόγον· ὁ μὲν γὰρ ἄτεχνος ἔοικε τῷ ἐκ γενετῆς τυφλῷ ἢ κωφῷ, καὶ ὃν τρόπον οὔτε ὁ ἐκ γενετῆς τυφλὸς εἰς ἔννοιαν ἔρχεται χρωμάτων, οὔτε ὁ ἐκ γενετῆς κωφὸς εἰς ἔννοιαν ἔρχεται φωνῶν, οὕτω καὶ ὁ ἄτεχνος, ἐφ’ ὅσον ἐστὶν ἄτεχνος, πεπηρωμένος πρὸς τὴν τῶν τεχνικῶν θεωρημάτων ἀντίληψιν οὐ δύναται τούτων αὐτῶν ἔχειν γνῶσιν. ὁ δὲ τεχνίτης οὐκέτι διδάσκεται, ἀλλὰ δεδίδακται.
M 11.239
כשם שאלה חסרי מוצא, כך גם אופן הלימוד חסר מוצא. הוא נעשה באמצעות בהירות מאליה או באמצעות טיעון; אך לא באמצעות זו ולא באמצעות זה, כפי שנראה. לכן גם אופן הלימוד אינו מבורר.
M 11.239
Καὶ μὴν ὡς ταῦτ’ ἐστὶν ἄπορα, οὕτω καὶ ὁ τρόπος τῆς μαθήσεως ἐστιν ἄπορος. ἢ γὰρ ἐναργείᾳ γίνεται ἢ λόγῳ· οὔτε δὲ ἐναργείᾳ οὔτε λόγῳ γίνεται, ὡς παραστήσομεν, ὥστε οὐδὲ ὁ τρόπος τῆς μαθήσεως ἐστιν εὔπορος.
M 11.240
הלימוד אינו נעשה באמצעות בהירות מאליה, שכן היא שייכת לדברים המוצגים. המוצג הוא תופעה, והתופעה באשר היא נראית נתפסת במשותף לכול; ומה שנתפס לכול אינו נלמד. לכן המוצג בבהירות אינו ניתן ללימוד. ואף דבר אינו נלמד באמצעות טיעון.
M 11.240
ἐναργείᾳ μὲν οὖν οὐ γίνεται μάθησις, ἐπείπερ τῶν δεικνυμένων ἐστὶν ἡ ἐνάργεια. τὸ δὲ δεικτόν ἐστι φαινόμενον· τὸ δὲ φαινόμενον, ᾗ φαίνεται, κοινῶς πᾶσι ληπτόν ἐστι, τὸ δὲ κοινῶς πᾶσι ληπτὸν ἀδίδακτον. οὐκ ἄρα τὸ ἐναργείᾳ δεικτὸν διδακτόν ἐστιν. καὶ μὴν οὐδὲ λόγῳ τι διδάσκεται.
M 11.241
או שהטיעון [מטבעו] מציין דבר, או שאינו מציין דבר. אם אינו מציין, לא יהיה מורה לדבר. אם מציין, הוא מציין מטבעו או מכוח מוסכמה. לא מטבעו, שהרי לא כולם מבינים את לשונות כולם — יוונים את הברברים וברברים את היוונים.
M 11.241
ἢ γὰρ [φύσει] σημαίνει τι ὁ λόγος ἢ οὐδὲ ἓν σημαίνει. ἀλλὰ μηδὲ ἓν σημαίνων οὐδ’ ἔσται τινὸς διδάσκαλος. εἰ δὲ σημαίνει τι, ἤτοι φύσει σημαίνει ἢ θέσει. καὶ φύσει μὲν οὐ σημαίνει διὰ τὸ μὴ πάντας πάντων ἀκούειν, Ἕλληνας βαρβάρων καὶ βαρβάρους Ἑλλήνων.
M 11.242
אם הוא מציין מכוח מוסכמה, מי שכבר תפסו מראש את הדברים שהמילים נקבעו להם יבינו אותם, אך לא ילמדו מהן את שלא ידעו אלא ייזכרו וירעננו את שידעו. הזקוקים ללימוד ואינם יודעים למה נקבעו המילים לא יתפסו דבר.
M 11.242
θέσει δ’ εἴπερ σημαίνει, δῆλον ὡς οἱ μὲν προκατειληφότες, καθ’ ὧν αἱ λέξεις εἰσὶ τεταγμέναι, ἀντιλήψονται τούτων, οὐκ ἐξ αὐτῶν διδασκόμενοι ἅπερ ἠγνόουν, ἀλλ’ ἀναμιμνῃσκόμενοι καὶ ἀνανεούμενοι ταῦθ’ ἅπερ ᾔδεσαν, οἱ δὲ χρῄζοντες τῆς τῶν ἀγνοουμένων μαθήσεως καὶ ἀγνοοῦντες, καθ’ ὧν εἰσι τεταγμέναι αἱ λέξεις, οὐδενὸς ἀντίληψιν ἕξουσιν.
M 11.243
לכן אם אין דבר נלמד, מלמד, לומד או אופן לימוד, אין לימוד. כך טוענים הספקנים באופן כללי שאין לימוד; ואפשר להעביר את הקשיים גם אל אומנות החיים כביכול.
M 11.243
διόπερ εἰ μήτε τὸ διδασκόμενον ἔστι πρᾶγμα μήτε ὁ διδάσκων μήτε ὁ μανθάνων μήτε ὁ τρόπος τῆς μαθήσεως, οὐδὲν ἐστι μάθησις. Κοινότερον μὲν οὖν οὕτως ἐπιχειρεῖται τοῖς σκεπτικοῖς εἰς τὸ μὴ εἶναι μάθησιν· ἐνέσται δὲ μεταφέρειν τὰς ἀπορίας καὶ ἐπὶ τὴν λεγομένην περὶ τὸν βίον τέχνην.
M 11.244
או שהנבון ילמד את הנבון, הסכל את הסכל, הסכל את הנבון או הנבון את הסכל. הנבון אינו מלמד נבון — שניהם מושלמים במידה הטובה ואינם זקוקים ללימוד — והסכל אינו מלמד סכל — שניהם זקוקים ללימוד ואף אחד מהם <אינו> נבון שיוכל ללמד את האחר.
M 11.244
ἤτοι γὰρ ὁ φρόνιμος τὸν φρόνιμον ταύτην διδάξει ἢ ὁ ἄφρων τὸν ἄφρονα ἢ ὁ ἄφρων τὸν φρόνιμον ἢ ὁ φρόνιμος τὸν ἄφρονα. οὔτε δὲ ὁ φρόνιμος τὸν φρόνιμον λέγοιτ’ ἂν ταύτην διδάσκειν (ἀμφότεροι γὰρ τέλειοι κατ’ ἀρετήν εἰσι καὶ οὐθέτερος αὐτῶν δεῖται μαθήσεως), οὔτε ὁ ἄφρων τὸν ἄφρονα, (ἀμφότεροι γὰρ χρείαν ἔχουσι μαθήσεως καὶ οὐθέτερος αὐτῶν <ἐστι> φρόνιμος, ἴνα τὸν ἕτερον διδάξῃ).
M 11.245
גם הסכל לא ילמד את הנבון, שהרי עיוור אינו מגלה לרואה צבעים. נותר אפוא שהנבון יכול ללמד את הסכל.
M 11.245
καὶ μὴν οὐδ’ ὁ ἄφρων διδάξει τὸν φρόνιμον· οὐδὲ γὰρ ὁ τυφλὸς μηνυτικὸς γίνεται τῷ βλέποντι χρωμάτων. λείπεται ἄρα τὸν φρόνιμον διδακτικὸν εἶναι τοῦ ἄφρονος·
M 11.246
אך גם זה חסר מוצא. אם התבונה היא מדע הטובים, הרעים והניטרליים, הסכל שאין לו תבונה אלא בורות בכולם ישמע רק את דברי הנבון ולא יכירם. אילו תפסם בעודו בסכלותו, הייתה הסכלות מכירה טובים, רעים וניטרליים. אך לשיטתם אין היא עוסקת בהם; לכן הסכל לא יתפוס את דברי הנבון ומעשיו לפי התבונה.
M 11.246
ὃ καὶ αὐτὸ τῶν ἀπόρων. εἰ γὰρ ἡ φρόνησίς ἐστιν ἐπιστήμη ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ οὐθετέρων, ὁ ἄφρων μὴ ἔχων τινὰ φρόνησιν, ἄγνοιαν δὲ ἔχων τούτων πάντων, διδάσκοντος τοῦ φρονίμου τὰ ἀγαθὰ καὶ κακὰ καὶ οὐθέτερα ἀκούσεται μόνον τῶν λεγομένων, οὐ γνώσεται δ’ αὐτά. εἰ γὰρ ἀντιλαμβάνοιτο αὐτῶν ἐν ἀφροσύνῃ καθεστώς, ἔσται ἡ ἀφροσύνη τῶν τε ἀγαθῶν καὶ κακῶν καὶ οὐθετέρων γνωριστική. οὐχὶ δέ γε τούτων κατ’ αὐτούς ἐστιν ἡ ἀφροσύνη θεωρητική· ὁ ἄρα ἄφρων οὐκ ἀντιλήψεται τῶν ὑπὸ τοῦ φρονίμου λεγομένων ἢ πραττομένων κατὰ τὸν τῆς φρονήσεως λόγον.
M 11.247
כשם שעיוור מלידה, כל עוד הוא עיוור, חסר מושג של צבעים, וחירש מלידה, כל עוד הוא חירש, אינו תופס צלילים, כך הסכל, כל עוד הוא סכל, אינו תופס את הנאמר והנעשה בתבונה. לכן הנבון אינו יכול להדריך את הסכל באומנות
M 11.247
καὶ ὃν τρόπον ὁ ἐκ γενετῆς πηρός, μέχρις οὗ πηρός ἐστιν, οὐκ ἔχει ἔννοιαν χρωμάτων, καὶ ὁ ἐκ γενετῆς κωφός, μέχρις οὗ κωφός ἐστιν, οὐκ ἀντιλαμβάνεται φωνῶν, οὕτω καὶ ὁ ἄφρων, ἐφ’ ὅσον ἄφρων ἐστίν, οὐκ ἀντιλαμβάνεται τῶν φρονίμως λεγομένων καὶ πραττομένων. οὐδ’ ὁ φρόνιμος ἄρα δύναται τοῦ ἄφρονος ἐν τῇ
M 11.248
החיים. ואם הנבון מלמד את הסכל, התבונה חייבת לעסוק בסכלות כשם שהאומנות עוסקת בחוסר אומנות. אך התבונה אינה יכולה לעסוק בסכלות; לכן הנבון אינו יכול ללמד את הסכל. מי שנעשה נבון מכוח אימון ותרגול — שכן איש אינו כזה מטבעו — רכש את התבונה או כשהסכלות נותרה בו, או שנעשה נבון עם אובדן הסכלות ורכישת התבונה.
M 11.248
περὶ τὸν βίον τέχνῃ καθηγεῖσθαι. καὶ μὴν εἰ ὁ φρόνιμος διδάσκει τὸν ἄφρονα, θεωρητικὴ ὀφείλει εἶναι ἡ φρόνησις τῆς ἀφροσύνης ὥσπερ καὶ ἡ τέχνη τῆς ἀτεχνίας· οὐχὶ δέ γε ἡ φρόνησις δύναται εἶναι θεωρητικὴ τῆς ἀφροσύνης· οὐκ ἄρα ὁ φρόνιμος τοῦ ἄφρονός ἐστι διδακτικός. ὁ γὰρ γενόμενος φρόνιμος ἔκ τινος συνασκήσεως καὶ τριβῆς (φύσει γὰρ οὐδείς ἐστι τοιοῦτος) ἤτοι ὑποκειμένης αὐτῷ τῆς ἀφροσύνης προσεκτήσατο τὴν φρόνησιν, ἢ κατὰ τὴν ἐκείνης ἀποβολὴν καὶ τὴν ταύτης κτῆσιν γέγονε φρόνιμος.
M 11.249
אם רכש תבונה כשהסכלות נותרה בו, יהיה בעת ובעונה אחת נבון וסכל, וזה בלתי אפשרי. אם רכש אותה עם אובדן הסכלות, לא יוכל באמצעות הלך־הרוח המאוחר להכיר את הלך־הרוח הקודם שאינו נוכח עוד.
M 11.249
καὶ εἰ μὲν ὑποκειμένης ἐν αὐτῷ τῆς ἀφροσύνης προσεκτήσατο τὴν φρόνησιν, ἔσται ὁ αὐτὸς φρόνιμος ἅμα καὶ ἄφρων· ὅ ἐστιν ἀδύνατον. εἰ δ’ ἀποβολῇ ἐκείνης ἐκτήσατο ταύτην, οὐ δυνήσεται διὰ τῆς ὑστερογενοῦς διαθέσεως τὴν προοῦσαν διάθεσιν, νῦν δὲ μὴ παροῦσαν γνωρίζειν.
M 11.250
ובצדק: כל דבר מוחש או מושכל נתפס או במפגש ישיר מכוח בהירותו, או במעבר היקשי מן הדברים שנגלו במפגש. מעבר זה נעשה בדמיון, כמו כשמכירים מתמונת סוקרטס את סוקרטס הנעדר; או בהרכבה,
M 11.250
καὶ εἰκότως· παντὸς γοῦν πράγματος αἰσθητοῦ ἢ νοητοῦ γίνεται κατάληψις ἤτοι κατὰ ἐνάργειαν περιπτωτικῶς ἢ κατὰ τὴν ἀπὸ τῶν περιπτωτικῶς πεφηνότων ἀναλογιστικὴν μετάβασιν, καὶ ταύτην ἤτοι ὁμοιωτικήν, ὡς ὅταν ἀπὸ τῆς Σωκράτους εἰκόνος γνωρίζηται ὁ μὴ παρὼν Σωκράτης, ἢ συνθετικήν,
M 11.251
כמו כשמרכיבים מאדם וסוס את הקנטאור שאינו קיים; או באנלוגיה, כמו שמן האדם הרגיל תופסים בהגדלה את הקיקלופ, שלא דמה (ι 191) לאדם אוכל לחם, אלא לפסגה מיוערת, ובהקטנה את הפיגמי.
M 11.251
ὡς ὅταν ἀπ’ ἀνθρώπου καὶ ἵππου κατ’ ἐπισύνθεσιν νοῶμεν τὸν ἀνύπαρκτον ἱπποκένταυρον, ἢ κατὰ ἀναλογίαν, ὡς ὅταν ἀπὸ τοῦ κοινοῦ ἀνθρώπου παραυξητικῶς μὲν λαμβάνηται ὁ Κύκλωψ, ὃς οὐκ ἐῴκει (ι 191) ἀνδρί γε σιτοφάγῳ, ἀλλὰ ῥίῳ ὑλήεντι, μειωτικῶς δὲ ὁ πυγμαῖος ἄνθρωπος.
M 11.252
לכן אם התבונה תופסת את הסכלות והנבון את הסכל, הדבר ייעשה במפגש או במעבר ממנו. לא במפגש — איש אינו מכיר סכלות במפגש כפי שהוא מכיר לבן, שחור, מתוק ומר — ולא במעבר ממנו, שכן שום קיים אינו דומה לסכלות. † אם הנבון עושה ממנו מעבר, הוא יהיה מדמה, מרכיב או מקיש באנלוגיה; לכן התבונה לעולם לא תתפוס את הסכלות.
M 11.252
ὅθεν εἰ καὶ τῇ φρονήσει λαμβάνεται ἡ ἀφροσύνη καὶ τῷ φρονίμῳ ὁ ἄφρων, ἤτοι κατὰ περίπτωσιν θεωρήσεται ἢ κατὰ τὴν ἀπὸ τῆς περιπτώσεως μετάβασιν. οὔτε δὲ κατὰ περίπτωσιν θεωρεῖται (οὐδεὶς γὰρ ὡς λευκὸν καὶ μέλαν καὶ γλυκὺ καὶ πικρὸν κατὰ περίπτωσιν ἔγνω, οὕτω καὶ ἀφροσύνην) οὔτε κατὰ τὴν ἀπὸ τῆς περιπτώσεως μετάβασιν· (οὐδὲν γὰρ τῶν ὄντων ἐστὶν ἐοικὸς ἀφροσύνῃ). †εἰ δ’ ἀπὸ τούτου ποιεῖται τὴν μετάβασιν ὁ φρόνιμος, ἤτοι ὁμοιωτικὴν ἢ συνθετικὴν ἢ ἀναλογιστικήν, ὥστε οὐ λήψεταί ποτε τὴν ἀφροσύνην ἡ φρόνησις.
M 11.253
אבל אולי יאמר אדם שהנבון יכול להבין באמצעות התבונה שבו את סכלותו של אחר. זו טענה טיפשית, שכן הסכלות היא הלך־רוח המפיק מעשים מסוימים.
M 11.253
ναί, ἀλλ’ ἴσως τις ἐρεῖ, ὅτι ὁ φρόνιμος τῇ ἐν αὑτῷ φρονήσει τὴν περὶ ἄλλον ἀφροσύνην δύναται κατανοεῖν· ὅπερ ἐστὶν εὔηθες. ἡ γὰρ ἀφροσύνη διάθεσίς ἐστιν ἔργων τινῶν ἀποδοτική.
M 11.254
אם הנבון רואה ותופס אותה באחר, הוא יתפוס את הלך־הרוח עצמו מתוך עצמו, או יכירו מתוך התבוננות במעשיו.
M 11.254
εἰ οὖν αὐτὴν ἐν ἄλλῳ θεωρεῖ καὶ καταλαμβάνεται ὁ φρόνιμος, ἤτοι αὐτὴν ἐξ ἑαυτῆς καταλήψεται τὴν διάθεσιν, ἢ τοῖς ἔργοις αὐτῆς ἐπιβάλλων ἀπὸ τούτων καὶ αὐτὴν γνωριεῖ,
M 11.255
כך מכירים את הלך־הרוח הרפואי ממעשים רפואיים ואת הציורי ממעשי ציור. אך אין הוא יכול לתפוס את הלך־הרוח מתוך עצמו, שכן הוא נסתר ואינו ניתן לצפייה ואי־אפשר לראותו בצורת הגוף; ואף לא מתוך מעשיו, שכן כל המעשים הנראים, כפי שהראינו (§ 197—209), משותפים לתבונה ולסכלות.
M 11.255
καθάπερ τὴν μὲν ἰατρικὴν διάθεσιν ἀπὸ τῶν ἰατρικῶς γινομένων ἔργων, τὴν δὲ ζωγραφικὴν ἀπὸ τῶν ζωγραφικῶς γινομένων. οὔτε δὲ αὐτὴν ἐξ αὐτῆς δύναται τὴν διάθεσιν λαβεῖν· ἀφανὴς γάρ ἐστι καὶ ἀθεώρητος, καὶ οὐχ οἶόν τέ ἐστιν αὐτὴν διὰ τῆς τοῦ σώματος μορφῆς περιαθρῆσαι· οὔτε ἐκ τῶν ὑπὸ αὐτῆς ἀποδιδομένων ἔργων· πάντα γὰρ τὰ φαινόμενα ἔργα, καθάπερ καὶ πρότερον ἐδείκνυμεν (§ 197—209), φρονήσεως καὶ ἀφροσύνης ἐστίν.
M 11.256
אם כדי ללמד את הסכל אומנות חיים חייב הנבון לעסוק בסכלות כשם שהאומן עוסק בחוסר אומנות, והוכח שהסכלות אינה ניתנת לתפיסתו, הנבון אינו יכול ללמד את הסכל אומנות חיים.
M 11.256
ἀλλ’ εἴπερ, ἴνα ὁ φρόνιμος τὸν ἄφρονα διδάξῃ τὴν περὶ τὸν βίον τέχνην, δεῖ θεωρητικὸν αὐτὸν εἶναι τῆς ἀφροσύνης καθάπερ καὶ τὸν τεχνίτην τῆς ἀτεχνίας, δέδεικται δ’ ἄληπτος αὐτῷ ἡ ἀφροσύνη, οὐκ ἂν δύναιτο ὁ φρόνιμος τὸν ἄφρονα τὴν περὶ τὸν βίον τέχνην διδάσκειν.
M 11.257
לאחר שהעלינו את הקשיים העיקריים ביותר בשאלות התחום האתי, אנו משלימים בכך את המהלך הכולל של הדרך הספקנית.
M 11.257
Καὶ δὴ συνεκτικώτατα τῶν κατὰ τὸν ἠθικὸν τόπον ζητουμένων ἠπορηκότες, ἐν τοσούτοις τὴν σύμπασαν τῆς σκεπτικῆς ἀγωγῆς διέξοδον ἀπαρτίζομεν.