למהדורה העברית
פתח דבר
רבי יוסף בן גרשון מרוסהיים, הנקרא בדרך כלל רבי יוסלמן או יוסל מרוסהיים, ניצב במקום יוצא דופן בתולדות יהודי גרמניה בראשית העת החדשה. הוא לא היה רק רב ולא רק גיבורן של אגדות הצלה. הוא היה סוחר, תלמיד חכם, מנהיג ציבור, שתדלן ונושא ונותן, שעבר שוב ושוב בין קהילות יהודיות, מועצות ערים, חצרות נסיכים, אספות המעמדות וחצר הקיסר. בשעה שיהודים נדרשו להגן על זכותם לשבת בעיר, לסחור, לנוע בדרכים, להחזיק בספריהם או אף להישאר בחיים, נקרא יוסלמן לדבר בשמם. הוא ניסח טענות, השיג כתבי חסות, התווכח על סמכויות ושיפוט, אסף ידיעות וכספים, וניסה להפוך חסד זמני לזכות מוכרת ולצו מחייב.
במקורות הוא מופיע בתארים שונים, ובהם תואר שאפשר לתרגמו בקירוב כ״פרנס ומנהיג של כלל היהודים בארץ אשכנז״ או כ״מפקד יהדות הקיסרות״. אין להבין מכאן שכיהן במשרה הדומה לנציג נבחר של ימינו, ואף לא שכל יהודי האימפריה קיבלו עליהם תמיד את מרותו. כוחו נשען על אמון שרכש בקהילות, על יכולתו לגייסן לפעולה משותפת, על הכרה שניתנה לו מידי שליטים, ועל מיומנות נדירה בעולם המשפט והדיפלומטיה של הקיסרות. ואף על פי כן, עצם יכולתו להתייצב לפני הקיסר בשם קהילות רבות סייעה להציג את יהודי האימפריה לא כאוסף מקרי של תושבים נסבלים בערים שונות, אלא כציבור מובחן בעל תביעות, חובות וקול פוליטי.
בין הקיסר לעיר
העולם שבו פעל יוסלמן אינו דומה למדינה ריכוזית בת זמננו. ״הקיסרות הרומית הקדושה״ הייתה מארג מסועף של סמכויות חופפות ומתחרות: קיסר ומלך, נסיכים בוחרים, דוכסים ורוזנים, בישופים ואבות מנזרים, אבירים, ערים קיסריות חופשיות ובריתות אזוריות. חוק, מנהג, זיכיון מקומי, כתב חסות וצו קיסרי התקיימו זה לצד זה, ולא תמיד אמרו אותו דבר. החלטה מיטיבה של הקיסר לא הבטיחה בהכרח את ציותה של מועצת עיר; עוינות מקומית יכלה להיבלם בידי נסיך, אך גם להתגבר בחסותו; ואותו שליט עצמו עשוי היה להגן על יהודים בשעה אחת ולסחור בזכויותיהם בשעה אחרת.
משום כך אין לדבר על ״מדיניות גרמנית״ אחת כלפי היהודים בתקופה זו. חייהם נקבעו במפגש המשתנה בין רשויות רבות. זכות הישיבה הייתה לעיתים זמנית ותלויה בתשלום; דרכים וגשרים גבו מהם מסים מיוחדים; מקצועות רבים היו סגורים בפניהם; חובות כספיים שימשו שוב ושוב עילה להסתה, לסחיטה או לגירוש. עלילות רצח פולחני וחילול לחם הקודש יכלו להוליד מאסר, עינויים והוצאה להורג. בעת מלחמה, מרד או התפוררות הסדר המקומי היו הקהילות הפזורות יעד קל במיוחד. יוסלמן למד לפעול דווקא בתוך הפיצול הזה: להציב צו קיסרי מול החלטת עיר, לעמת זכות עתיקה עם דרישה חדשה, לגייס יריבות בין בעלי שררה, וליצור מרחב הגנה במקום שבו לא היה שלטון יחיד שאפשר לפנות אליו.
גם המונח ״חסות״ טעון הבהרה. חסות הקיסר לא הייתה אזרחות שווה, אלא מערכת שבה הבטיח בעל השררה הגנה תמורת תשלומים ושירותים, ובד בבד טען לזכות לפקח, למסות ולהעניש. כתב זכויות יכול היה להגן על קהילה מפני גירוש שרירותי או מס מיוחד, אך עצם הצורך לחדשו העיד על שבריריות מעמדה. ליהודים הייתה אפוא סיבה טובה להיאחז בסמכות הקיסרית, גם כאשר אותה סמכות עצמה ראתה בהם מקור הכנסה. הרומן משקף את הסתירה הזאת: החותם והחתימה עשויים להציל, אך רק אם נמצא מי שיזכיר את תוקפם ויכריח רשות מקומית לכבדם.
הרומן פורש את פעולתו על רקע התמורות הגדולות של המאה השש־עשרה: הרפורמציה והמאבק סביב מרטין לותר, מלחמת האיכרים, אספות הקיסרות, המלחמות בין בתי מלוכה והלחץ העות׳מאני על אירופה המרכזית. מאורעות אלה אינם תפאורה בלבד. כל משבר שינה את מאזן הכוחות שבתוכו נאלצו היהודים לחיות. הוא פתח לעיתים אפשרות חדשה למשא ומתן, ובאותה נשימה גם איום חדש. זוהי אחת האמיתות ההיסטוריות העמוקות שהספר מיטיב להמחיש: ביטחונו של מיעוט עשוי להיות תלוי לא רק בחוק הכתוב, אלא גם בזהות האדם שמפרש אותו, במאבק בין שתי רשויות וביכולת להגיע ברגע הנכון אל המקום שבו מתקבלת ההחלטה.
בין התעודה לדמיון
יוסלמן ההיסטורי נראה לנו בבהירות רבה יותר מרבים מבני זמנו. שרדו חיבורים עבריים מפרי עטו, ובהם רשימה קצרה בעלת אופי אוטוביוגרפי; נותרו גם תקנות, בקשות, כתבי חסות, תעודות וחתימות הקשורים בפעילותו. המקורות האלה מאפשרים לעקוב אחר כמה משליחויותיו, אחר המאבקים שניהל ואחר האופן שבו הבין את אחריותו הציבורית. אולם הם מספרים הרבה יותר על מעשיו הפומביים מאשר על חייו הפרטיים. הם אינם מוסרים לנו תמונה רצופה של ילדותו ושל חינוכו, של ביתו ומשפחתו, של שיחותיו בדרך, של פחדיו ושל הכרעותיו ברגעי משבר.
גם במקום שבו המקור מעיד על מאורע אין הוא מספק בהכרח את הסיפור שהקורא מבקש לשמוע. רישום קצר עשוי לומר שיוסלמן נסע לאספה, השיג צו או סייע לקהילה, בלי לתאר את הדרך, את המכשולים, את בני שיחו ואת המחיר הנפשי של המעשה. תעודה משפטית מנסחת תוצאה, לא את הדרמה שהולידה אותה. הפער בין רישום למעשה, ובין פעולה ציבורית לחיים שלמים, הוא המרחב שאליו נכנס להמן. משום כך מועיל לשאול לאורך הקריאה שתי שאלות נפרדות: מה ידוע שיוסלמן עשה, וכיצד בחר להמן להסביר, לחבר ולהמחיז את המעשה.
כאן מתחילה מלאכתו של הסופר. ברומן שלפנינו יש איים של תיעוד בתוך ים של שחזור ספרותי. להמן מביא לעיתים תעודות באריכות מרובה, נשען על שמות, תאריכים ומאורעות בני הזמן, ואף מציין מקורות שבהם השתמש. אך מרקם תיעודי אינו הוכחה תיעודית. שיחות פרטיות, מזימות, מסעות, מפגשים דרמטיים, התחפשויות, הצלות וקשרים סיבתיים בין מאורעות עשויים להיות פרי המצאתו של המחבר או סידור חופשי של חומר היסטורי. הופעתה של דמות היסטורית בסצנה אינה הופכת את הסצנה לעדות היסטורית.
אזהרה זו חשובה במיוחד במפגשים שמעמיד הספר בין יוסלמן לבין יוֹהַנֶס פְּפֶפֶרְקוֹרְן, יוֹהַן רוֹיכְלִין, מרטין לותר והקיסר קַרְל החמישי, ובתיאור השפעתו של יוסלמן על ההכרעה בעניינו של לותר באספת ווֹרְמְס. הסצנות הללו מעניקות לרומן את כוחו, ולעיתים הן מבטאות בחדות את הבנתו של להמן את התקופה; אין לקרוא אותן משום כך כדין וחשבון של עד ראייה. הספר אינו ביוגרפיה מדעית שהתחפשה לרומן, ואף אינו בדיה גמורה שלבשה תלבושת היסטורית. זהו רומן היסטורי בן המאה התשע־עשרה, הבנוי סביב גרעין תיעודי ממשי ורב־ערך.
יוסלמן של מאיר להמן
מחבר הספר, הרב מאיר — מרקוס — להמן, היה רב אורתודוקסי גרמני, מחנך, עיתונאי וסופר. הוא ייסד וערך את השבועון דער איזראעליט, מן הבמות המרכזיות של האורתודוקסיה היהודית בגרמניה במאה התשע־עשרה. מפעלו הספרותי השתייך לעולמה של הנאו־אורתודוקסיה: ניסיון להשתמש בהשכלה היסטורית, בעיתונות ובצורות הספרות המודרנית לא כדי להתרחק מן המסורת, אלא כדי לחזק נאמנות לה, להעניק לקוראים ביטחון בזהותם ולהציג דמויות מופת יהודיות בתוך ההיסטוריה הכללית.
רבי יוסלמן מרוסהיים הופיע תחילה בהמשכים בדער איזראעליט בשנים 1878–1879, ואחר כך ראה אור בשני כרכים, בשנים 1879–1880. מוצאו הסדרתי ניכר היטב במבנהו: פרקים קצרים יחסית, תפניות חדות, סיומי מתח, אויבים החוזרים לבמה, מסעות והתחפשויות, הצלה ברגע האחרון וצירופי מקרים הנושאים חותם של השגחה. הקורא בן זמננו עשוי למצוא בהם לעיתים עודפות מלודרמטית; בעיני קהל קוראיו הראשון הם היו גם המנגנון שהוליך סיפור היסטורי רחב לאורך חודשים רבים ושב וקשר את ההרפתקה אל המסר הדתי והמוסרי.
הבחירה ברומן היסטורי אפשרה ללהמן לעשות דבר שעיון מלומד לבדו התקשה לעשות: להכניס משפחה יהודית אל חדרי הדיונים של ההיסטוריה האירופית ולהראות כיצד החלטה מדינית גדולה נראית מן הבית, מבית הכנסת ומן הדרך. הוא מציב את קוראיו לא רק מול קיסרים ומלומדים מפורסמים, אלא גם מול שליחים עייפים, קהילות חרדות ואנשים המבקשים להמשיך בחיי היום־יום. בכך הוא מעניק לעבר היהודי רוחב ועלילה, אך גם מכפיף אותו לכללי הסיפור החינוכי. המתח בין שתי התנועות האלה — השבת היהודים אל מרכז הבמה ההיסטורית ועיצובם לפי צורכי המופת — מלווה את הספר כולו.
להמן אינו מסתפק במילוי החללים שבתולדות חייו של יוסלמן. הוא מעצב אותו כדמות המופת של מדינאי אורתודוקסי: תלמיד חכם שאינו פורש מן העולם, איש מעשה שאינו מקריב את ההלכה על מזבח התועלת, נושא ונותן חריף שאינו מבקש שררה לעצמו, ומנהיג המוכן לסכן את גופו ואת ממונו למען אחרים. גיבורו לומד תורה, קורא תעודות, מבין בני אדם, משוחח עם שליטים ומחשב את צעדיו הפוליטיים; אצל להמן אין ניגוד בין העולמות האלה. אדרבה, חכמת התורה והנאמנות למצוות הן המקור לעמידתו הציבורית, והשתדלנות עצמה נעשית עבודת קודש.
מכאן גם החוטים הרעיוניים החוזרים לאורך הספר. קהילות מפוזרות חייבות לערוב זו לזו; לימוד זקוק לתבונה מדינית כדי לפעול בעולם; החוק הקיסרי הוא מחסה נחוץ אך שברירי מפני אלימות מקומית; קנאות המונים ותנועות סוחפות עלולות למחוק אחריות אישית; וההשגחה האלוהית פועלת לא מחוץ להיסטוריה בלבד, אלא גם באמצעות מסמך שנשמר, שליח שהגיע בזמן, אומץ לב, תושייה ומשא ומתן. מול יוסלמן מציב להמן שוב ושוב מומרים, אופורטוניסטים ובני קהילה חסרי משמעת. הניגוד ביניהם חד ולעיתים פשטני, אך הוא מגלה מה ביקש המחבר ללמד את קוראיו על נאמנות ועל אחריות הדדית.
יוסלמן של הרומן מדבר אפוא בשני זמנים. דבריו שייכים, בתוך העלילה, לעולם הרפורמציה והקיסרות; אך הם פונים גם אל יהודי גרמניה בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה. שאלות של השתייכות יהודית, נאמנות אזרחית, רפורמה דתית, חינוך והיחס בין השתלבות בחברה הסובבת לבין שמירת המסורת העסיקו את להמן ואת קוראיו לא פחות משהעסיקו את גיבוריו. אין פירוש הדבר שכל פרט בספר הוא אלגוריה אקטואלית פשוטה. פירוש הדבר שהעבר המוצג כאן נבחר ועוצב מתוך ויכוח חי בהווה של המחבר.
דווקא משום כך ראוי להקשיב גם לאופייה הכפול של הנאמנות הפוליטית בספר. יוסלמן של להמן יכול לראות עצמו בן נאמן לארץ הגרמנית ובה בעת לעמוד בתקיפות כנציגו של ציבור יהודי החוצה גבולות של נסיכויות וערים. הסולידריות היהודית אינה מוצגת כבגידה בסדר המדיני, והנאמנות לשליט אינה דורשת ויתור על זהות נבדלת. זוהי תשובה ספרותית לשאלה שהעסיקה את יהדות גרמניה בימי להמן: כיצד להיות שותף בחברה הכללית בלי להפוך את השותפות למחיקה עצמית. תשובתו של הספר חד־משמעית — השתלבות ראויה נשענת על עמוד שדרה דתי, על חינוך ועל מוסדות קהילה איתנים.
לקרוא גם בעין ביקורתית
המרחק שבין זמנו של יוסלמן, זמנו של להמן וזמננו שלנו מחייב קריאה קשובה. הספר מרבה להציב גיבורים אידיאליים מול רשעים מלודרמטיים, ולעיתים מעניק לבני קבוצות שלמות תכונות מוסריות אחידות. תיאוריו של מומרים ושל נוצרים, תפיסותיו בדבר נשים ותפקידי מגדר, והדיון שלו בהלוואה בריבית, בעוני ובמשמעת קהילתית נושאים את חותם הנחותיו והפולמוסים של המחבר. יש בספר נוצרים הגונים ואמיצים, כשם שיש בו יהודים נכשלים; ואף על פי כן, לא תמיד מורכבות זו גוברת על התבנית החינוכית החדה. אין צורך לטשטש את המקומות האלה כדי להעריך את הספר, וגם אין צורך לצמצם אותו אליהם. מוטב לראות בהם חלק מן האופן שבו רומן יהודי־אורתודוקסי במאה התשע־עשרה בנה עבר שימושי לקוראיו.
הדבר נכון גם לתמונתו החברתית של הספר. להמן מגלה רגישות של ממש למצוקתם של יהודים עניים ולסכנות שנולדו מהדרתם ממקצועות רבים, אך פתרונותיו נשענים לא פעם על נדיבותם ועל משמעתם של יחידים למופת. נשים ממלאות תפקידים חשובים בעלילה ומפגינות תושייה ונאמנות, אולם אופק חייהן נקבע בדרך כלל בתוך מוסכמות המשפחה של זמנו. קריאה היסטורית אינה מחייבת לאמץ את המוסכמות האלה, כשם שקריאה ביקורתית אינה מחייבת להתעלם מכוחן הספרותי של הדמויות.
על התרגום והמהדורה
התרגום שלפנינו מבוסס על מהדורת הספר הראשונה: הכרך הראשון שנדפס בפרנקפורט על המיין בשנת 1879 והכרך השני משנת 1880. מהדורת 1925 שימשה עד נוסח משני בלבד. היא אינה הדפסה חוזרת גרידא, אלא סידור מחודש שיש בו שינויי כותרות, פיסוק וסדר מילים ואף השמטות; על כן לא הועדפה על פני הנוסח שראה אור בחיי המחבר ובסמוך לפרסום הסדרתי. חריג אחד מסומן בגוף התרגום: בכרך השני נקטע הנוסח באמצע איגרת בעמ׳ 318 ומתחדש בעמ׳ 321, ושני עמודי התוכן החסרים הושלמו ממהדורת 1925.
לספר קיים תרגום עברי קודם, שנדפס בשם רבי יוסלמן: סיפור היסטורי וברשומת הספרייה הלאומית נרשם המתרגם כ״פ׳ הירש״. תרגום זה לא עמד לפנינו בעת הכנת המהדורה הנוכחית, לא נועצנו בו ולא השתמשנו בו; לפיכך אין הנוסח המוגש כאן תיקון שלו או עיבוד שלו, ואין בדברים אלה משום הערכה של דרכו או של מעלותיו. זהו תרגום עצמאי שנעשה במישרין מן הדפוס הגרמני הראשון.
מטרת הנוסח העברי היא לאפשר קריאה סיפורית שוטפת, ובה בעת לשמור ככל האפשר על ההבדלים שהספר עצמו מבקש לסמן: בין קולו המספר של להמן לבין תעודה מצוטטת, בין עברית שמקורה בכתב יהודי לבין גרמנית של לשכה קיסרית, ובין גוף הסיפור לבין הערות המחבר. שמות, תארים ומוסדות לא הומרו תמיד במונחים ישראליים מוכרים. נשמרה בהם מידה של זרות היסטורית, מפני שתרגום חלק מדי עלול ליצור עולם מודרני שלא היה ולא נברא. במקומות שבהם להמן עצמו מעתיק מסמך או מביא מקור עברי, מבקשת המהדורה להזכיר לקורא שהרומן נע ללא הרף בין סיפור, דרשה, פולמוס וארכיון.
שלוש דמויות עומדות אפוא בפתח הספר: יוסלמן ההיסטורי, שאפשר לשחזר את פועלו רק מתוך מקורות חלקיים; יוסלמן של להמן, גיבור ספרותי שנוצר בגרמניה של המאה התשע־עשרה; ויוסלמן הנקרא עתה בעברית, בתוך מהדורה חדשה ובזמן אחר. ההבחנה ביניהם אינה מחלישה את הסיפור. היא מאפשרת לקרוא אותו במלוא עושרו — כעדות לפועלו החריג של מנהיג יהודי בראשית העת החדשה, כיצירה המספרת על עולמה הרוחני והפוליטי של האורתודוקסיה הגרמנית, וכרומן רחב יריעה על חיים יהודיים הנתונים שוב ושוב בסכנה ונשענים שוב ושוב על זיכרון, אחריות ואומץ.
מאת פרויקט אבן תיבון
