מבוא למהדורה העברית
גאוגרפיה בגובה הרחוב
אַל־מַקְדִסִי אינו מסתפק בשאלה היכן נמצאת עיר. הוא רוצה לדעת איך נכנסים אליה, היכן עומד המסגד המרכזי, מאין באים המים, מה מוכרים בשוק, באילו מטבעות שוקלים ומשלמים, איזו לשון נשמעת ברחוב ואילו קבוצות דתיות מתווכחות זו עם זו. כשהוא משווה מקומות הוא עשוי לעבור באותה נשימה מן האקלים והקרקע אל מחיר הלחם, מנוסח הקריאה לתפילה אל טיב בתי המרחץ, ומחומות העיר אל מידת הכנסת האורחים של תושביה. משום כך אַחְסַן אַל־תַּקַאסִים פִי מַעְרִפַת אַל־אַקַאלִים — ״החלוקות המעולות להכרת המחוזות״ — הוא פחות אטלס במובן המודרני ויותר דיוקן חי של העולם האסלאמי במאה העשירית.
המבט הזה מפתיע במיוחד מפני שהוא מצרף יחד דברים שהקורא המודרני רגיל להפריד: גאוגרפיה פיזית, תיאור עירוני, כלכלה, מנהל, לשון, דת ואתנוגרפיה. הרשימות אינן חומר צדדי; הן הדרך שבה מקום נעשה בר־השוואה. אַל־מַקְדִסִי מבקש לתת לקורא אמות מידה חוזרות, ובו בזמן הוא אינו מוותר על חריגים, סיפורים ותצפיות אישיות. מתקבלת גאוגרפיה שיטתית מאוד ואישית מאוד גם יחד.
איש בַּיְת אַל־מַקְדִס בדרכים
כמעט כל הידוע על מחבר הספר בא מפיו שלו. שמו המלא נמסר בכתבי היד בצורות אחדות, והוא מכונה בדרך כלל שַׁמְס אַלְדִּין אַבּוּ עַבְּדַאלְלַאה מֻחַמַּד בִּן אַחְמַד אַל־מַקְדִסִי או אַל־מַקְדִסִי אַל־בַּשָּׁארִי. הכינוי קושר אותו לְבַּיְת אַל־מַקְדִס, ירושלים. הוא נולד ככל הנראה בארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה העשירית ומת אחרי 991. בספר עצמו הוא אומר שהחיבור נשלם במטרופולין של פַארִס בשנת 375 להג׳רה (985–986 לסה״נ), לאחר שנמנע מפרסמו עד גיל ארבעים; ידיעות מאוחרות יותר ושתי עריכותיו הקדומות מלמדות שהוסיף לעבדו לאחר מועד זה. סבו מצד אביו, שהיה בנאי, נקשר לביצור עכו בימי אַחְמַד בִּן טוּלוּן. ייתכן שהרקע המשפחתי הזה מסייע להבין את תשומת הלב החריגה של הנכד לחומות, שערים, מסגדים, שווקים וחומרי בנייה (אַל־מַקְדִסִי, עמ׳ 8–9; Bosworth, “Aḥsan al-Taqāsīm”; Tibbetts, “The Balkhī School”).
לכינוי הערבי المقدسي שתי מסורות קריאה. al-Maqdisī (מַקְדִסִי) מתאים לשם ירושלים بَيْت المَقْدِس (Bayt al-Maqdis), ואילו al-Muqaddasī (מֻקַדַּסִי) מתאים לצורות البَيْت المُقَدَّس / بَيْت المُقَدَّس (al-Bayt/Bayt al-Muqaddas). הכתיב הלא־מנוקד אינו מבדיל ביניהן, וגם דף השער של כתב־היד הברלינאי העיקרי אינו מסייע: הכינוי נכתב בו בלי תנועות ובלי שַדָּה. שתי הקריאות מוכרות במסורת הערבית, ואין בידינו עדות המלמדת כיצד הגה המחבר עצמו את כינויו (al-Zabīdī, Tāj al-ʿarūs, s.v. “q-d-s”; Staatsbibliothek zu Berlin, Ms. Sprenger 5, title leaf).
אַ־סַּמְעַאנִי אמנם מאוחר מן המחבר, אולם עדותו חשובה דווקא מפני שחיבורו מוקדש לשמות־ייחוס: בערך זה הוא מנקד במפורש מַקְדִסִי וקושר את הכינוי לְבַּיְת אַל־מַקְדִס. זו ראיה חיובית לקריאה ימי־ביניימית, אך לא הוכחה בלעדית. דֶה חוּיֶה, מצדו, שמר על al-Moqaddasi שקיבל מִשְּׁפְּרֶנְגֶר, אך הבהיר ששתי הצורות תקינות ושגורות. פִישֶׁר הרחיב את בסיס הדיון: מהשוואה בין מילונים, כתיבים מפורשים ועדויות שיריות הוא הסיק שמשפחת הצורות Maqdis הייתה קדומה ורווחת יותר בשימוש המלומד. על סמך המכלול הזה מעדיפה המהדורה את al-Maqdisī. אין בכך פסילה של al-Muqaddasī או טענה כי הגיית המחבר שוחזרה, אלא הכרעת אחידות מערכתית; בכותרות ביבליוגרפיות ובאזכור עמדתו של חוקר נשמר הכתיב שבו השתמש (al-Samʿānī, al-Ansāb, no. 3903; de Goeje, Praefatio, vii; Fischer, “Al-Maqdisī”).
הספר מציג את מחברו כנוסע מקצועי כמעט. הוא עולה לרגל, מצטרף לשיירות, מפליג, חוצה מדבריות, מתארח באכסניות, משוחח עם משפטנים, סוחרים ובעלי מלאכה, ובודק ידיעות אצל מי שמכירים את המקום. לא כל האזורים שווים בעומק התיאור. ארץ ישראל, סוריה הדרומית, חצי האי ערב, עיראק ואיראן מוכרים לו היטב; המגרב וְסִנְד תלויים יותר בדיווחים של אחרים. אַל־מַקְדִסִי עצמו מבחין בין מה שראה, מה ששמע ומה שמצא אצל קודמיו. ההבחנה אינה תמיד מושלמת, אך היא עיקרון מוצהר של הספר ואחת הסיבות שקולו של הנוסע נוכח בו כל כך.
עולם אחד, ארבעה־עשר אקלימים
אַל־מַקְדִסִי כותב בתוך מסורת שחוקרים מכנים לעיתים ״אטלס האסלאם״, המזוהה גם עם אַל־אִצְטַחְ'רִי וְאִבְּן חַוְקַל. הוא מכיר את החלוקה האסטרונומית המקובלת של העולם המיושב לשבעה אקלימים ואף מקדיש לה דיון, אך את תחום האסלאם הוא מארגן בארבעה־עשר אקלימים משלו: שישה אקלימים ערביים ושמונה אקלימים של הָעַגַ'ם. הָעַגַ'ם אינם כאן עם אחד: המונח הערבי מציין לא־ערבים, ולעיתים במיוחד פרסים; אצל אַל־מַקְדִסִי זהו שם־קיבוץ גאוגרפי־תרבותי לשמונת מחוזות המזרח, מן הארצות האיראניות ועד סִנְד (Bosworth, “ʿAjam”). מדבר ערב והמדבר הגדול שבין מחוזות המזרח מקבלים טיפול נפרד מפני שהדרכים החוצות אותם הכרחיות להבנת המרחב. כל אקלים נחלק לכּוּרוֹת, ערי מחוז ויישובים; אחר כך באים בדרך כלל תיאור הערים ופרק כללי על תכונות האזור — מוצרים, מים, מידות ומשקלות, מנהגים, אסכולות, שלטון ודרכים (Brill, “al-Muqaddasī”).
המילה אקלים עלולה להטעות כאן. בעברית החדשה היא מציינת בדרך כלל את תנאי מזג האוויר האופייניים למקום; בערבית הגאוגרפית הקדם־מודרנית אִקְלִים (iqlīm) עשוי לציין גם אזור או חלוקה טריטוריאלית וגם אחת מרצועות הרוחב האסטרונומיות של העולם המיושב. אַל־מַקְדִסִי משתמש בשני המובנים: בדיונו בשיטה הישנה מדובר ברצועות האסטרונומיות, ואילו בארגון הספר ובכותרות חלקיו מדובר בעיקר במחוזות הגדולים שהגדיר בעולם האסלאם, לא בארבעה־עשר אזורי מזג אוויר. התרגום משאיר אפוא אקלים בגוף הספר, הן כדי להדהד את המונח הערבי הן כדי לשמר את המעבר בין משמעיו; בכותר העברי נבחרו מחוזות כדי להבהיר לקורא בן זמננו שהספר עוסק בחבלי ארץ ולא בחיבור על מזג האוויר (Wehr, Dictionary, s.v. “إقليم”; Takeda, “On the Iqlim”).
החלוקה אינה ניטרלית. ״עולם האסלאם״ של הספר הוא מרחב של תפילה, משפט, מסחר ומנהל, אך בתוכו חיים מוסלמים מאסכולות יריבות, יהודים, נוצרים, זוֹרוֹאַסְטְרִים וקבוצות נוספות. גבולות האקלימים אינם גבולות מדינות מודרניות, ולעיתים גם אינם תואמים חלוקה מדינית אחת בת זמנו. הם כלי מחשבה: דרך להפוך מרחב עצום לרצף שאפשר ללמוד, להשוות ולנוע בו.
לראות בצבעים, לקרוא בדרכים
המפות שייכות לטיעון של הספר, לא לעיטורו. אַל־מַקְדִסִי מסביר כי סימן את הדרכים הידועות באדום, את החולות בצהוב, את הימים המלוחים בירוק, את הנהרות בכחול ואת ההרים באפור. הצבעים מתרגמים הבדלים גאוגרפיים למפתח חזותי משותף, כשם שהכותרות החוזרות מתרגמות ערים ומחוזות למערכת מושגים משותפת. במובן זה המפה והרשימה עושות פעולה דומה: הן בוררות מתוך העולם את היחסים שהמחבר מבקש להשוות (אַל־מַקְדִסִי, עמ׳ 9).
אין לקרוא את המפות האלה כאילו היו מפות מדידה מודרניות. הן סכמטיות, מדגישות קשרים, דרכים ומוקדים, ואינן משמרות בהכרח קנה מידה או כיוון אחידים. גם שתי עריכות החיבור אינן מוסרות סדרת מפות זהה, והטקסט עשיר בדרך כלל בפרטים מן השרטוט. דווקא במדבר ערב נעשה הקשר ביניהם ברור: מפתו החדשה מעמידה במרכז את דרכי העלייה לרגל למכה, ואילו הטקסט פורש תחנה אחר תחנה ומרחק אחר מרחק. כך הקורא אינו רק מביט בשטח אלא נע בו לאורך מסלול (Tibbetts, “The Balkhī School,” 111–124).
איך הוא יודע
בפתח הספר אַל־מַקְדִסִי מתאר מלאכה הבנויה מכמה שכבות. ראייה אישית ניצבת בראש; אחריה באים שאלת אנשים מהימנים, הצלבת תשובות, עיון בחיבורים קודמים ושימוש בחומר שנמצא בספריות ובארכיונים. הוא אינו מעמיד פנים שביקר בכל מקום. כשאין בידו ידיעה מוצקה הוא עשוי לייחס אותה למוסר מסוים, לומר ״טענו״, או להציג מחלוקת. במקומות אחרים הביטחון שלו נחרץ, ולעיתים גם השיפוט שלו.
קטלוג הדרכים במדבר ערב ממחיש את ההבחנה הזאת בפעולה. על שלוש דרכים היוצאות מאזור עַמַּאן הוא כותב שעבר בהן יותר מפעם אחת; כשהוא מגיע לדרך וַאסִט הוא אומר בפשטות שלא הלך בה, ורק מסביר היכן היא פוגשת את הדרך הראשית. סימנים כאלה אינם הופכים כל ידיעה לוודאית, אבל הם מאפשרים לקורא להבחין בין זיכרון מסע, עדות שנמסרה למחבר וסידור שיטתי של חומר שלא בדק בגופו (אַל־מַקְדִסִי, עמ׳ 249–251).
אותה שיטה ניכרת בצורת הכתיבה. תיאור עיר עשוי להתחיל במבט כמעט אדריכלי: עיר פנימית ורובע חיצוני, שערים, מסגד מרכזי, מצודה ושווקים. אחר כך המבט מתקרב לחיי היום־יום — מים, מזון, מלאכות ומחירים — ומתרחק שוב אל דרכים ומרחקים. מחקר על תפיסת הסביבה הבנויה אצל אַל־מַקְדִסִי הדגיש כי תיאוריו אינם רק מלאי של מבנים; הם מתעדים גם כיצד בני התקופה תפסו, זכרו והעריכו ערים ומבנים (Firouzeh, “Perception of the Built Environment”).
יש לקרוא אפוא את הספר גם כמקור וגם כטיעון. הפרטים שהוא מוסר יקרי ערך, אבל קטגוריות כמו ״משובח״, ״מגונה״, ״נאה״, ״זול״ או ״קנאי״ חושפות את סולם הערכים של המתבונן. תיאור קבוצה אינו צילום שקוף שלה. הוא עשוי לשקף מפגש ממשי, שמועה, יריבות מקומית, עמדה הלכתית או טעמו של נוסע עירוני משכיל.
ירושלים מן הבית ומן הדרך
עבור קורא עברי, תיאור בַּיְת אַל־מַקְדִס הוא מוקד טבעי אך גם מבחן טוב לשיטתו של המחבר. הוא מכיר את העיר מבפנים וגאה ביופייה, בקדושתה ובמעלותיה; עם זאת, הוא מונה בלי היסוס גם חסרונות מעשיים וחברתיים. הוא מתאר את מתחם הקודש, השערים, המבנים, המים, השווקים והאקלים, ומוסר תמונה של עיר שבה מוסלמים, יהודים ונוצרים חיים זה לצד זה תחת היררכיות ומתח. ירושלים אינה אצלו סמל מנותק מן הארץ: היא עיר בתוך אקלים אַ־שַּׁאם, קשורה לרמלה, לחברון, לדרכים, למסים ולתנועת עולי רגל.
בשם העיר פועלת אותה כפילות. בַּיְת אַל־מַקְדִס (Bayt al-Maqdis) נשען על הצורה הקלה מַקְדִס, ואילו בַּיְת אַל־מֻקַדַּס או אַל־בַּיְת אַל־מֻקַדַּס (Bayt/al-Bayt al-Muqaddas) משתמש בשם התואר ״המקודש״. אין האחת תיקון של האחרת, אלא שתי מסורות ערביות ותיקות. כדי להתאים לצורת שם המחבר שנבחרה כאן, התרגום מנקד את שם העיר בַּיְת אַל־מַקְדִס. הצורה בַּיְת היא תעתיק של הערבית; בתוך צירוף עברי רגיל נכתבת כמובן ״בֵּית״ (al-Zabīdī, Tāj al-ʿarūs, s.v. “q-d-s”).
ספר שימושי וספרותי
קל להבין מדוע סוחרים, פקידים ונוסעים יכלו למצוא בספר תועלת: הוא מונה תחנות, מרחקים, סכנות, מטבעות, יבוא ויצוא. אבל התועלת אינה מסבירה לבדה את סגנונו. אַל־מַקְדִסִי אוהב פרוזה מחורזת, ניגודים, קטלוגים ושיחות קצרות. לעיתים הוא דוחס מידע עד שהמשפט נעשה חידתי; לעיתים הוא מאט כדי לספר על ויכוח, תעלול או מפגש בדרך. בסוף החיבור הוא מבקש מן האל שיסלח לו על טעות והפרזה, ואחר כך משבח את מפעלו בשיר פרידה. הידיעה הגאוגרפית מוצגת אפוא לא רק כהישג מקצועי אלא גם כמעשה שהמחבר נושא עליו באחריות (אַל־מַקְדִסִי, עמ׳ 496–498).
המתח הזה — בין טבלה לסיפור, בין סיווג לחוויה — הוא מנועו של הספר. מי שיחפש בו רק נתונים יחמיץ את הדרך שבה המחבר בונה סמכות; מי שיקרא בו רק ספר מסעות יחמיץ את הארכיטקטורה הקפדנית. כדאי לעקוב בכל אקלים אחר שתי תנועות בעת ובעונה אחת: מן המפה אל הרחוב, ומן המקרה המקומי אל מערכת ההשוואה הכללית.
על המהדורה העברית
הנוסח הערבי של מהדורה זו מבוסס על המהדורה הביקורתית הראשונה שהתקין מִיכָאֵל יָאן דֶה חוּיֶה (de Goeje) בְּלֵיידֶן בשנת 1877, מתוך סריקת עותק ספריית אוניברסיטת טורונטו. דֶה חוּיֶה שב ובדק את שני עדי הנוסח והוציא בשנת 1906 מהדורה שנייה מתוקנת, ובה תיקוני קריאה והערות נוספות, תוך שמירת העימוד הישן לצורכי המפתחות. מהדורה זו היא מקור השוואה חשוב, אך אינה בסיס הנוסח כאן: קריאותיה אינן נכנסות לטקסט בלי קולציה מתועדת מול דפי שתי המהדורות.
מהדורת דֶה חוּיֶה נשענת בעיקר על שני עדי נוסח, המשמרים עריכות שונות של החיבור. הסימן **B** מציין את כתב־היד הברלינאי, אוסף שְׁפְּרֶנְגֶר 5 (מס׳ 6034 בקטלוג אַהְלְוַארְדְט), שהביא שְׁפְּרֶנְגֶר מהודו; הסימן **C** מציין את נוסח כתב־היד הַקּוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹלִיטָנִי, שֶׁדֶה חוּיֶה הכיר באמצעות העתק משנת 1840 השמור כיום בְּלֵיידֶן. C קצר בדרך כלל מ־B, אך חילופיהם אינם רק שגיאות העתקה: במקומות רבים הם מעידים על עריכות שונות של הספר. אותיות אלה הן אפוא סימני כתבי־יד, ולא ציוני איכות. משום כך הָאַפָּרָט אינו קישוט אלא עד לתולדות טקסט מורכבות (דֶה חוּיֶה, Praefatiuncula; Miller; Bosworth).
הקורא שלפניכם מציג את הטקסט הערבי ואת תרגומו, אך אינו משחזר את מפות כתבי־היד ואינו מציג את הָאַפָּרָט הביקורתי. המפות שונות בין העדים, והערות דֶה חוּיֶה דורשות שחזור ועיגון נפרדים לפני שיוכלו לשמש שכבה אמינה לצד כל מילה. שתיהן נשמרות כעדות הנחוצה למחקר הטקסט, אך במקום שבו הפירוש תלוי בצורה שבמפה או בחילוף נוסח יש לעיין גם במהדורה המודפסת ובכתבי־היד.
העבודה שלאחר 1877 הרחיבה מאוד את הגישה לחיבור, אך לא העמידה מהדורה ביקורתית מלאה חדשה על מערכת עדים רחבה יותר. Le Strange תרגם לאנגלית את אקלים אַ־שַּׁאם; Ranking ו־Azoo תרגמו את 202 העמודים הראשונים של דֶה חוּיֶה; Pellat פרסם טקסט ערבי ותרגום צרפתי של החלק העוסק במערב המוסלמי; ו־Miquel תרגם לצרפתית מבחר נרחב מן ההקדמה ומאקלים אַ־שַּׁאם והציג במקביל את חילופי C. כל אלה הם תרגומים, מהדורות חלקיות או כלי פרשנות, לא טקסט ערבי מלא שנקבע מחדש (Le Strange; Ranking and Azoo; Pellat; Miquel; Lewicki).
התרגום האנגלי המלא של Collins, שיצא לראשונה בשנת 1994, מציג גם חילופים, תוספות ומפות שמקורם במסורת B–C, ולכן הוא עד פרשני חשוב; עם זאת, אף הוא נשען על הטקסט שקבע דֶה חוּיֶה ואינו מהדורה ביקורתית ערבית עצמאית. מחקרי כתבי־היד והקרטוגרפיה הבהירו את זיקת העתק ליידן לכתב־היד אַיָה סוֹפְיָה 2971 ואת מקומן של המפות, ואילו דפוסים ערביים חדשים, מבחרים ומהדורות מקוונות הנגישו את החיבור בלי להוסיף בסיס כתבי־יד מתועד. גם המהדורה הדיגיטלית של Brill מציגה בחיפוש את מהדורות 1877 ו־1906 ואת נספחיהן, ואינה נוסח ביקורתי שלישי. לכן נשמרת כאן ההבחנה בין בסיס הנוסח משנת 1877, עד ההשוואה משנת 1906, וכלי עזר מאוחרים (Collins; Tibbetts; Brill Scholarly Editions).
התרגום מבקש לשמור על המעברים החדים בין תיאור, רשימה, שיפוט, ציטוט ושירה, בלי להחליק בשתיקה קריאות קשות ושמות מסופקים. שמות ערביים נמסרים בתעתיק עברי עקיב ככל האפשר; ניקוד סלקטיבי מסייע במקום שהקריאה אינה שקופה. זוהי מהדורת עבודה מלאה, אך היא טרם עברה ביקורת אנושית עצמאית מלאה בידי מומחה לגאוגרפיה ערבית של ימי הביניים. במקום שבו טיעון תלוי בקריאה נדירה, בשם מקום, במפה או בחילוף נוסח, יש לעיין גם במקור הערבי וּבָאַפָּרָט המודפס, ובמקרה הצורך במפות כתבי־היד.
פרויקט אבן תיבון
מקורות נבחרים
Al-Muqaddasī. Descriptio imperii Moslemici. Edited by M. J. de Goeje. Bibliotheca Geographorum Arabicorum 3. Leiden: Brill, 1877.
Bosworth, C. E. “Aḥsan al-Taqāsīm.” Encyclopaedia Iranica 1.7 (1984): 679–680.
Bosworth, C. E. “ʿAjam.” Encyclopaedia Iranica 1.7 (1984): 700–701.
Brill Scholarly Editions. “al-Muqaddasī.” Classic Arabic Texts Online.
Collins, Basil Anthony, trans. The Best Divisions for Knowledge of the Regions: A Translation of Aḥsan al-Taqāsīm fī Maʿrifat al-Aqālīm. Reviewed by Muḥammad Hamid al-Tāʾī. Reading: Garnet, 1994; paperback ed., 2001.
De Goeje, M. J., ed. Descriptio imperii Moslemici auctore al-Moqaddasi. 2nd ed. Bibliotheca Geographorum Arabicorum 3. Leiden: Brill, 1906. See Praefatio, vii.
Firouzeh, Peyvand. “Al-Muqaddasi’s Ahsan al-Taqasim fi Ma‘rifat al-Aqalim and the Perception of the Built Environment in the Tenth Century.” In Studies on the Iranian World: Medieval and Modern, 243–256. Kraków: Jagiellonian University Press, 2015.
Fischer, August. “Al-Maqdisī und al-Muqaddasī.” Zeitschrift der Deutschen Morgenländischen Gesellschaft 60 (1906): 404–410.
Le Strange, Guy, trans. Description of Syria, Including Palestine. London: Palestine Pilgrims’ Text Society, 1886.
Lewicki, Tadeusz. “A propos d’un traité géographique d’Al-Muqaddasī.” Cahiers de civilisation médiévale 12, no. 45 (1969): 35–42. https://doi.org/10.3406/ccmed.1969.1473.
Al-Muqaddasī. Aḥsanu-t-taqāsīm fī maʿrifati-l-aqālīm. Translated and edited by G. S. A. Ranking and R. F. Azoo. Bibliotheca Indica, new series, nos. 899, 952, 1001, and 1258. Calcutta: Asiatic Society of Bengal, 1897–1910.
Al-Muqaddasī. Description de l’Occident musulman au IVe–Xe siècle. Arabic text and French translation by Charles Pellat. Bibliothèque arabe-française 9. Algiers: Carbonel, 1950.
Al-Muqaddasī. Aḥsan at-taqāsīm fī maʿrifat al-aqālīm: La meilleure répartition pour la connaissance des provinces. Partial annotated translation by André Miquel. Damascus: Institut français de Damas, 1963.
Miquel, André. La géographie humaine du monde musulman jusqu’au milieu du XIe siècle. Paris and The Hague: Mouton, 1967.
Miller, Konrad. Mappae Arabicae: Die arabischen Welt- und Länderkarten des 9.–13. Jahrhunderts. Stuttgart, 1926.
Al-Samʿānī, ʿAbd al-Karīm ibn Muḥammad. Al-Ansāb. Edited by ʿAbd al-Raḥmān ibn Yaḥyā al-Muʿallimī al-Yamānī et al. Hyderabad: Dāʾirat al-Maʿārif al-ʿUthmāniyya, 1962–1982. No. 3903, “al-Maqdisī.”
Staatsbibliothek zu Berlin, Ms. Sprenger 5 (Ahlwardt 6034), title leaf.
Takeda, Shin. “On the Iqlim.” Bulletin of the Society for Near Eastern Studies in Japan 26.2 (1983): 75–94.
Tibbetts, Gerald R. “The Balkhī School of Geographers.” In The History of Cartography, vol. 2, book 1, edited by J. B. Harley and David Woodward, 108–136. Chicago: University of Chicago Press, 1992.
Wehr, Hans. A Dictionary of Modern Written Arabic. Edited by J Milton Cowan. 4th ed. Wiesbaden: Otto Harrassowitz, 1979. S.v. “إقليم.”
Al-Zabīdī, Muḥammad Murtaḍā. Tāj al-ʿarūs min jawāhir al-qāmūs. S.v. “قدس.”