אדם גונב פירות ממטעו של אחר, והכול יודעים לגנותו. הוא גונב בהמות, הורג אדם חף מפשע ונוטל את כליו, וחומרת העוול גדלה עם הנזק. אבל כשהפעולה מתרחבת לתקיפת מדינה, אותם שופטים עצמם מהללים אותה. כך נפתח פרק 17 של מוֹ דְזֶה. השאלה אינה רק מדוע שליטים יוצאים למלחמה. היא מדוע בני אדם מפסיקים לזהות מעשה מוכר כשהוא נעשה בקנה מידה גדול. הספר דורש מקוראיו לקחת את השיפוט המוסרי שלהם ברצינות: להחיל אותו גם במקום שבו הכבוד, הכוח וההרגל משבשים אותו.
אמת המידה אינה נשארת בדיבור. בפרק 50 מציג החכם מוֹ לבונה מכונות מצור את הפער בין סירוב להרוג אדם אחד ובין נכונות לסייע בתקיפת מדינה. אחר כך מתחלף הוויכוח בהדגמת התקפה והגנה. השכנוע זקוק גם ליכולת מעשית לעצור את ההרג. המרחק שבין שני המצבים האלה — הוכחת עוול ומניעתו — עובר בכל חלקי הספר, מן הדיון באהבה ועד הוראות ההגנה על עיר.
קולות רבים תחת שם אחד
מעט ידוע בביטחון על מוֹ דִי, המורה שעל שמו נקרא הספר. המחקר נוהג למקם את פעילותו במאה החמישית לפנה״ס; תאריכי חייו וזהותו החברתית המדויקת אינם ידועים. עולמם של הכתבים הוא עולם המדינות המתחרות של סין הקדומה, שבו כיבוש, שירות שלטוני וחיפוש אחר סדר מדיני הם אפשרויות ממשיות. הַמּוֹהִיסְטִים פעלו כאסכולה בעלת תוכנית מוסרית ומדינית, וחלקם עסקו גם בהגנה צבאית. אין צורך להפוך את המורה לנגר, למהנדס או לפקיד בעל קורות חיים שלמים כדי להבין את חשיבותם של בעלי מלאכה וטכניקות עבודה בלשון הספר. אלה מצויים בטקסט עצמו. [1]
מוֹ דְזֶה הוא קובץ כתבים, ולא חיבור אחיד שנכתב מתחילתו ועד סופו בידי אדם אחד. במספור המסורתי יש שבעים ואחד פרקים; חמישים ושלושה שרדו. גם דברי המורה נמסרים בתוך טקסטים שחיברו או עיבדו אחרים. שבעת הפרקים הפותחים עוסקים בקירוב ראויים, בטיפוח האדם ובדפוסי התנהגות. אחריהם באות סדרות מאמרים על עיקרי האסכולה, ובהן כמה ניסוחים של אותה עמדה. בהמשך משתנים הצורה והקצב: משפטים עיוניים קצרים והסבריהם, שיחות ומעשים, ולבסוף הוראות להגנת ערים. חלוקה זו נותנת כיוון לקריאה, אך אינה מספקת מפתח ודאי לזהות מחברו ולמועד חיבורו של כל קטע. [2]
החזרה שבמאמרים ראויה לתשומת לב. אפשר להבחין בהחלפת דוגמה, בהרחבת התנגדות או בהוספת ראיה, גם כאשר המסקנה מוכרת. אין הכרח לדמיין שכל שלישיית מאמרים תוכננה כשלושה שלבים רצופים של טיעון. קריאה משווה מאפשרת לשמוע כמה אופנים של הצגת אותה תביעה, בלי למחוק את ההבדלים ביניהם.
את מי כוללת הדאגה
פרקים 14–16 מבקשים לאתר את מקור הפגיעה ההדדית. בן פוגע באביו, גנב פוגע במשפחה אחרת ומדינה גדולה תוקפת קטנה: בכל מקרה אדם או קבוצה מיטיבים עם עצמם תוך הוצאת האחר מתחום הדאגה. התשובה היא 兼愛, המתורגמת כאן כ״אהבה לכול״. ״אהבה״ עלולה להישמע כהוראה להרגיש אותה קרבה כלפי כל אדם. ואולם הדוגמאות מכוונות גם לטיפול בזולת, לשמירת משפחתו ולמניעת נזק. המילה ״לכול״ מדגישה את סירובו של הטיעון להשאיר בני אדם מחוץ לטווח הזה. זו אינה הבטחה שהספר מיישב כל התנגשות בין חובות.
הכותבים צופים התנגדות: כיצד תביעה כזאת יכולה לפעול בעולם המוכר? הם פונים לדוגמאות של התנהגות שהשתנתה בהשפעת שליטים, לאפשרות של הדדיות ולמעשי קדמונים. הקורא מוזמן לבדוק הן את הדרישה והן את הראיות להיתכנותה. הפנייה אל הדדיות אינה ממצה את העמדה; גם קריאתה כהקרבה עצמית מוחלטת מחמיצה את ריבוי דרכי ההצדקה שבפרקים.
מושג חוזר אחר הוא 利, ״תועלת״. בפרקי הליבה הוא מקבל תוכן דרך מזון, לבוש, מלאכה, ריבוי בני אדם וסדר מדיני. הביקורת על הוצאות קבורה, אבל ממושך ומופעי מוזיקה מתמקדת בזמן ובמשאבים שהם גוזלים מן החיים: מי עובד, מי ניזון, ומי נדרש לממן את הפאר (פרקים 20–21, 25, 32). אפשר לחלוק על החשבון הזה, ובייחוד על מה שהוא אינו נותן לו משקל. אבל ראוי לזהות מה נספר בו לפני שמתרגמים את התועלת למונח כלכלי צר או למערכת מודרנית של חישוב אושר.
מי קובע את אמת המידה
בפרק 4 משמשים כלי בעלי המלאכה דוגמה לצורך באמת מידה. אין מצפים מכל עובד להמציא לבדו את הישר והעגול; מדוע השלטון יפעל בלי קנה מידה? בפרק 35 מוצעים שלושה מבחנים לדיבור: מעשי הקדמונים, עדותם של בני אדם, ותוצאות היישום במשפט ובממשל. מסורת, ניסיון ומעשה עומדים כאן זה לצד זה. אין זה ניסוי מדעי במובן בן זמננו, ואף לא הסתפקות באמרה עתיקה מפני שהיא עתיקה.
השמים והרוחות שייכים למהלך ההצדקה הזה. רצון השמים מוצג כאמת מידה שאינה רכושו הפרטי של שליט; סיפורי הרוחות קושרים מעשים לגמול ולעונש (פרקים 26–28, 31). התביעה לבחון תוצאות חיה כאן עם טענות על הנהגת העולם ועם עדויות למעשי רוחות. אין הצדקה לקרוא את כל אלה כקישוט דתי סביב גרעין חילוני, או להניח שכל טענה בספר נשענת על אותו סוג של ראיה.
גם בין האחידות המדינית לדאגה המקיפה יש מתח. פרקים 8–13 דורשים להעלות ראויים בלי להגביל את המינוי למיוחסים, אך גם מתארים שרשרת סמכות המוליכה כלפי מעלה ומאחדת שיפוטים באמצעות שכר ועונש. הדאגה לכלל אינה מתורגמת כאן לשוויון סמכויות. אפשר לשאול מתוך הספר עצמו: מה מבטיח שהממונים יפעלו לפי אמת המידה שהם אמורים לשרת, וכיצד ניתן יהיה להבחין בטעות כשהסכמה נעשית חובה?
כשהמשפט מתקצר
בפרקים 40–45 עובר הקורא ממאמרים חוזרים למשפטים קצרים מאוד על ידיעה, שמות, צדק, גופים, מידות ותנועה. חלק מן המשפטים מלווים בהסברים, אבל מצב הנוסח מקשה לעיתים לקבוע כיצד הם מצטרפים. המחקר מייחס כתבים אלה בדרך כלל לְמוֹהִיסְטִים מאוחרים. הכינויים המודרניים ״לוגיקה״ ו״מדע״ מצביעים על תחומי עניין ממשיים, אך עלולים ליצור ציפייה לספר לימוד שיטתי שאינו מצוי לפנינו. גם שחזור הקשרים בין האמרות דורש השערות. [3]
פרק 45 נותן דוגמה נגישה לקושי בהעברת שיפוט ממקרה למקרה: סירה עשויה עץ, אבל כניסה לסירה אינה כניסה לעץ; אם עינו של הסוס עיוורת, גם הסוס נקרא עיוור; אם עינו גדולה, הסוס אינו נקרא משום כך גדול. צורה לשונית דומה אינה מבטיחה אותה מסקנה. לצד ההנאה מן ההבחנות האלה אפשר לשוב ולשאול מה הן עושות לטיעונים הרחבים של הספר: מתי ההשוואה בין פגיעה באדם לפגיעה במדינה משכנעת, ואילו הבדלים עשויים להיות רלוונטיים? זו שאלה שהקריאה מציבה, בלי להניח שכל חלקי הקובץ נכתבו כדי להשיב זה לזה.
חומות, מזון ומילים חסרות
פרקי ההגנה ששרדו בסוף הספר מפרטים שמירה, ציוד, מים, אש, כוח אדם, אותות ואספקה. ההגנה על חיים עוברת בהם דרך חומרים ומוסדות. באותה מידה הם חושפים את מחירו של הסדר המוגן: פיקוח, מיון אנשים, משמעת ועונשים קשים. התנגדות לכיבוש אינה התנגדות לכל שימוש בכוח. הקריאה בפרקים האלה מרחיבה את הדיון המוסרי וגם מקשה עליו.
כמה מהוראות הבנייה, המספרים ושמות המתקנים נמסרו בנוסח משובש או חסר. משפט חלק בעברית עלול להבטיח יותר ידיעה מזו שהסינית מאפשרת. במקומות אלה הערה או ניסוח מסויג עוזרים להבחין בין מה שהנוסח אומר במפורש, מה שמוצע כפירוש ומה שחסר בו. אין לראות ברצף ההוראות שחזור הנדסי מאומת של מכונות פעילות.
הנוסח הסיני במהדורה זו נקבע מתוך דפוס שָׁאנְגווּ משנת 1936, המשמר את מהדורת סוּן יִירָאנְג, 墨子閒詁. מהדורתו ההיסטורית ראתה אור ב־1894, והורחבה ב־1907. [4] הטקסט נקרא ברציפות מול הדפוס; הפיסוק והחלוקה לפסקאות נקבעו לצורך המהדורה. פירושי העורך ההיסטורי נבדלים מן הטקסט הראשי המתורגם, והפניות אליהם מופיעות לפי הצורך בהערות. במקומות פגומים נשמרים גם הקושי והספק: קריאה זמנית של סימנית או הצעת פירוש אינן מוצגות כתיקון ודאי של המקור. התרגום וההערות נבדקו מול הנוסח הזה; טרם נערכה ביקורת מדעית עצמאית.
כך אפשר לקרוא את הספר גם במקום שבו אין הכרעה: לעקוב אחר הדוגמה, לזהות את המעבר ממנה לכלל, ולשאול על מי חלות תוצאותיו. הקובץ תובע היקף רחב לדאגה, ומציב לצידה מנגנונים קפדניים של הבחנה, שלטון והגנה. הקריאה אינה חייבת ליישב את כולם. היא יכולה להחזיק אותם יחד ולהמשיך לבחון את אמת המידה שהספר עצמו מציע.
פרויקט אבן תיבון
מקורות לקריאה ולעיון
הדיון בקטעים עצמם נסמך על הנוסח הסיני של הספר, בפרקים המצוינים בגוף המבוא. ההפניות להלן תומכות בהקשר ההיסטורי, במבנה הקובץ ובתולדות מהדורתו; הן אינן בסיס לשוני לתרגום העברי.
[1] Chris Fraser, “Mohism,” Stanford Encyclopedia of Philosophy, §§1–2. https://plato.stanford.edu/entries/mohism/
[2] Chris Fraser, “Texts and Authorship,” supplement to “Mohism,” especially “Organization of the Mozi” and “Authorship.” https://plato.stanford.edu/entries/mohism/texts.html
[3] Chris Fraser, “Mohist Canons,” Stanford Encyclopedia of Philosophy, §§1–2. https://plato.stanford.edu/entries/mohist-canons/
[4] Ian Johnston, The Mozi: A Complete Translation, Chinese University Press, 2010, introduction, pp. xxix–xxx (PDF pp. 25–26). Only the historical-edition discussion is used here. https://api.pageplace.de/preview/DT0400.9789629969561_A49502661/preview-9789629969561_A49502661.pdf
מי שבא למשול במדינה1↗ ואינו דואג לאנשי המעלה שבה, יביא לאובדנה. מי שרואה אדם ראוי ואינו ממהר לקרבו, מזניח את טובת שליטו. אין דבר דחוף יותר מקירוב הראויים, ובלי אנשי מעלה אין עם מי להיוועץ בענייני המדינה. מעולם לא קרה שאדם הזניח את הראויים ושכח את אנשי המעלה ובכל זאת הצליח לשמר את מדינתו.
בעבר יצא הדוכס וֶן לגלות, ואחר כך השכין סדר בעולם; הדוכס חוּאָן עזב את ארצו, ואחר כך היה להגמון על שליטי הנסיכויות2↗; גוֹאוּ גְ'יֵין, מלך יוּאֶה, ספג השפלה מידי מלך ווּ, ובכל זאת עלה במעמדו על השליטים הראויים של מדינות המרכז. שלושתם זכו לשם ולהישגים בעולם לאחר שדוכאו בארצם וספגו השפלה גדולה. הטוב מכול הוא שלא להיכשל; אחריו בא מי שנכשל ויודע להפיק מכישלונו הצלחה. לכך קוראים לדעת להשתמש באנשים.
שמעתי אומרים: ״אֵין זֶה שֶׁאֵין לִי בַּיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ בְּבִטְחָה; אֵין לִי לֵב שָׁקֵט. אֵין זֶה שֶׁאֵין לִי דֵּי רְכוּשׁ; אֵין לִי לֵב הַיּוֹדֵעַ שֹׂבַע״. לכן איש המעלה מקשה על עצמו ומקל על הזולת, ואילו האדם מן השורה מקל על עצמו ומקשה על הזולת. איש המעלה אינו זונח את שאיפתו כשהוא מתקדם; הוא בוחן בתוכו את מצבו לאשורו, וגם כשהוא מעורב בין פשוטי העם אין בלבו תרעומת, מפני שהוא בוטח בעצמו. לכן העושה את הקשה לו ישיג לבסוף את מבוקשו; מעולם לא שמעתי שמי שעושה רק את אשר הוא חפץ בו ניצל ממה שהוא שונא. שר הדוחק את שליטו פוגע בו, וכפוף המתחנף לממונה עליו פוגע בו. לשליט צריכים להיות שרים העומדים בפניו, ולממונה צריכים להיות כפופים המעזים להשיב לו. אם החולקים עליו מהססים ואילו המתרצים כל דבר מדברים בתוקף3↗, כיצד יוכל להאריך ימים ולשמור על המדינה? כשהשרים מוקירים את דרגותיהם ואת משרותיהם ואינם מדברים, המקורבים שותקים והרחוקים נאנחים, תרעומת מצטברת בלב העם, חנפנים עומדים לצד השליט ועצות טובות נחסמות — המדינה בסכנה. וכי גְ'יֶהוְג'וֹאוּ לא איבדו את חייהם ואת שלטונם בעולם משום שלא היו לצדם אנשי המעלה של העולם? לכן נאמר: מוּטָב לְהַמְלִיץ עַל אָדָם רָאוּי וּלְקַדֵּם אִישׁ מַעֲלָה מִלְּהָבִיא אוֹצָרוֹת מַתָּנָה לַמְּדִינָה.
הרי לפנינו חמישה מרצעים: החד שבהם הוא שיישבר ראשון. הרי לפנינו חמש סכינים: המושחזת שבהן היא שתישחק ראשונה. לכן הבאר שמימיה מתוקים קרובה להתרוקן, העץ הגבוה קרוב להיכרת, צב הניחוש קרוב להיצרב, והנחש המקודש קרוב להיחשף לשמש. כך נהרג בִּי גָאן בשל עמידתו הנחרצת; מֶנְג בֶּן נרצח בשל גבורתו; שִׁי שִׁה הוטבעה בשל יופייה; ווּ צִ'י נקרע לגזרים בשל מעשיו. מעטים מאנשים כאלה אינם מתים דווקא בשל מעלתם. לכן נאמר: עַל גְּדֻלָּה מֻפְלֶגֶת קָשֶׁה לִשְׁמֹר.
גם שליט ראוי אינו מחבב שר שאין לו הישגים, וגם אב אוהב אינו מחבב בן שאינו מועיל. לכן מי שאינו מסוגל לשאת באחריות תפקידו ובכל זאת מחזיק במשרה אינו האיש הראוי לה; ומי שאינו מסוגל למלא את חובות דרגתו ובכל זאת נוטל את שכרה אינו בעל הזכות לשכר הזה. קשת טובה קשה לדרוך, אבל אפשר לירות בה גבוה ולעומק; סוס טוב קשה לרכוב עליו, אבל הוא יכול לשאת משא כבד למרחקים; אדם מוכשר קשה להנהיג, אבל הוא יכול להביא כבוד לשליטו. הנהרות הגדולים אינם דוחים את פלגי הנחלים הקטנים הממלאים אותם, ולכן הם נעשים גדולים. החכם אינו דוחה שום עיסוק ואינו מסרב לשום דבר, ולכן הוא יכול לשמש את העולם כולו. מי הנהרות הגדולים אינם באים ממקור אחד, ומעיל פרווה השווה אלף יִי אינו עשוי מלובן פרוותו של שועל אחד4↗. איך אפשר לבחור רק את הדומים לנו, לקבל רק את בעלי הכיוון האחד עמנו, ותו לא? זו אינה דרכו של מלך החובק את הכול. לכן השמים והארץ אינם בוהקים בבהירות צרה, מים רבים אינם כשלולית קטנה, אש גדולה אינה כלהב קטן, ומעלת המלך אינה מתבלטת בזוהר ראוותני5↗; משום כך הוא יכול להנהיג אלף אנשים. ישרותו של חץ ושטיחותה של אבן משחזת אינם מספיקים כדי לחפות על ריבוא הדברים6↗. לכן עמק צר מתייבש במהרה, זרם רדוד כלה במהרה וקרקע צחיחה וסלעית אינה מצמיחה. אם שפע חסדו של המלך אינו יוצא מן הארמון, לא יוכל לזרום אל המדינה כולה.
גם אם בקרב יש מערך סדור, אומץ הלב הוא היסוד; גם אם באבל יש טקסים, הצער הוא היסוד; גם אם איש המעלה קנה דעת, המעשה הוא היסוד. לכן מי שלא העמיד את היסוד על מכונו, אל יטרח להרבות בענפים. מי שאינו מקרב את הסמוכים לו, אל יטרח להביא את הרחוקים; מי שקרוביו אינם דבקים בו, אל יטרח לקשור קשרים בחוץ; מי שאינו מביא עניין מראשיתו עד סופו, אל יטרח להרבות בעיסוקים; מי שאינו מבין את הדברים שלפניו, אל יטרח להרבות בידיעות. לכן המלכים הקדומים, כשמשלו בעולם, הקפידו על הקרובים ומשכו אליהם את הרחוקים. איש המעלה בוחן את הקרוב אליו ומטפח אותו. כשהוא רואה התנהגות שאינה מתוקנת וכשהוא נתקל בגינוי, הוא שב ובוחן את עצמו1↗; כך מתמעטת התרעמותם של אחרים והתנהגותו משתפרת. דברי השמצה וזדון אינם נכנסים לאוזניו, דברי תקיפה אינם יוצאים מפיו, ומחשבה להרוג אדם או לפצוע אותו אינה שוכנת בלבו2↗. גם אם יימצאו אנשים מוציאי דיבה, לא יהיה להם במה להיאחז. לכן כוחו של איש המעלה בעשייה גובר מיום ליום, שאיפותיו מתקדמות מיום ליום, וכוח החלטתו מתחזק מיום ליום. דרכו של איש המעלה היא שיושרו ניכר בעת עוני, צדקו בעת עושר, האהבה בחייו והצער במותו3↗. ארבע דרכי ההתנהגות האלה אינן יכולות להיות העמדת פנים; יש לממש אותן בעצמך. האהבה שבלב לא תכלה; הכבוד שבמעשי הגוף לא יכלה; הרכות שבדיבור לא תכלה. להניח לכל אלה להתפשט בארבע הגפיים ולהגיע עד העור והבשר, ולא לחדול גם כשמלבין השיער ונושרות שערות הראש — האם רק החכם מסוגל לכך?
מי שרצונו אינו איתן, תבונתו לא תגיע רחוק; מי שאין אמון בדבריו, מעשיו לא יישאו פרי. מי שיש בידו רכוש ואינו מסוגל לחלוק אותו עם אחרים, אינו ראוי לחברות. מי שאינו דבק בדרך בנאמנות, אינו מקיף את הדברים בידיעותיו ואינו מבחין היטב בין נכון לשגוי, אינו ראוי להיות בן לוויה. אם השורש אינו איתן, הענפים יהיו בהכרח בסכנה; מי שמתחיל בעוז ואינו מטפח את עצמו, יתרפה בהכרח בהמשך; אם המעיין עכור, הזרם לא יהיה צלול; אם אין אמון במעשים, השם הטוב ייפגע בהכרח. שם טוב אינו נולד מאליו ושבח אינו צומח מעצמו: כשנשלמת המלאכה מתבסס השם. שם ושבח אינם יכולים להיות העמדת פנים; יש לממש אותם בעצמך. מי שמשתדל בדיבור ומתרשל במעשה, לא יקשיבו לו גם אם הוא רהוט. מי שמשקיע כוח רב ומתרברב בהישגיו, לא יתחשבו בו גם אם עמל. הנבון מבחין בלבו ואינו מרבה בדיבור; הוא משקיע כוח רב ואינו מתפאר בהישגיו. כך נפוץ שמו הטוב בעולם. בדיבור אין לשאוף לריבוי אלא לתבונה, ואין לשאוף לקישוט אלא לבהירות. תבונה שאין בה הבחנה, אף שהיא מצויה באדם עצמו ובמצבו הממשי, פונה כנגד דרכה4↗. טוב שאינו מושרש בלב לא יתמיד; התנהגות שאינה ניכרת בגוף לא תתבסס. שם טוב אי אפשר להשיג בקיצור דרך, ואי אפשר לזכות בשבח בתחבולה: איש המעלה מקיים את דרכו במעשיו שלו. אדם ששוקד על הרווח ושוכח את שמו הטוב כלאחר יד — מעולם לא היה ראוי להימנות עם אנשי המעלה בעולם.
החכם מוֹ ראה צובעי משי ונאנח: ״כשמטבילים אותו בכחול־ירוק הוא נעשה כחול־ירוק, וכשמטבילים אותו בצהוב הוא נעשה צהוב. כשהחומר שאליו הוא נכנס משתנה, גם צבעו משתנה. לאחר חמש טבילות הוא כבר קיבל חמישה צבעים. לכן אי אפשר שלא להיזהר בצביעה!״
לא רק בצביעת משי כך הדבר; גם מדינה נצבעת1↗. שׁוּן נצבע בהשפעת שׁוּ יוֹוּבּוֹ יָאנְג; יוּ בהשפעת גָאוֹ יָאוֹוּבּוֹ יִי; טָאנְג בהשפעת יִי יִיןוְג'וֹנְג חְווֵי; והמלך ווּ בהשפעת הדוכס הגדול והדוכס מג'וֹאוּ. ארבעת המלכים האלה נצבעו כראוי, ולכן מלכו בעולם והועמדו כבני השמים2↗, והישגיהם ותהילתם מילאו את השמים ואת הארץ. כשמונים בעולם אנשים נודעים באנושיות ובצדק, בהכרח מזכירים את ארבעת המלכים האלה.
גְ'יֶה משושלת שְׁיָא נצבע בהשפעת גָאן שִׁיןוּטְווֵי דּוּאוֹ; ג'וֹאוּ משושלת יִין בהשפעת המרקיז מצ'וֹנְגוְאֶה לָאי; המלך לִי בהשפעת לִי גוֹנְג צָ'אנְג פוּוְרוֹנְג יִי ג'וֹנְג; והמלך יוֹ בהשפעת פוּ גוֹנְג יִיוְצָאי גוֹנְג גוּ. ארבעת המלכים האלה נצבעו שלא כראוי3↗, ולכן נהרסו מדינותיהם והם עצמם מתו והיו לחרפת העולם. כשמונים בעולם אנשים חסרי צדק ומבוזים, בהכרח מזכירים את ארבעת המלכים האלה. חוּאָןמִצִ'י נצבע בהשפעת גוּאָן ג'וֹנְגוּבָּאוֹ שׁוּ; וֶןמִגִ'ין בהשפעת גְ'יוֹ פָאןוְגָאוֹ יָאן; גְ'וָאנְגמִצ'וּ בהשפעת סוּן שׁוּוְשֶׁן יִין; חֶה לוּמִווּ בהשפעת ווּ יוּןוְוֶן יִי; וְגוֹאוּ גְ'יֵיןמִיוּאֶה בהשפעת פָאן לִי והשר ג'וֹנְג. חמשת השליטים האלה נצבעו כראוי, ולכן היו להגמונים על שליטי הנסיכויות והישגיהם ותהילתם נודעו לדורות הבאים. פָאן גִ'י שה נצבע בהשפעת צָ'אנְג לְיוֹ שׁוּאוֹוְוָאנְג שֶׁנְג; ג'וֹנְג חָאנְג יִין בהשפעת גִ'י צִ'יןוְגָאוֹ צְ'יָאנְג; פוּ צָ'אימִווּ בהשפעת וָאנְג סוּן לוּאוֹ והשר הגדול פִּי; גִ'ה בּוֹ יָאוֹ בהשפעת גִ'ה גוּאוֹוְגָ'אנְג ווּ; שָׁאנְגמִג'וֹנְג שָׁאן בהשפעת וֵיי יִיוְיָאן צָ'אנְג; וְקָאנְגמִסוֹנְג בהשפעת טָאנְג יָאנְגוּטְיֵין בּוּ לִי. ששת השליטים האלה נצבעו שלא כראוי, ולכן נפגעו מדינותיהם וחרבו, הם עצמם הוצאו להורג, מקדשי אבותיהם נהרסו ושושלותיהם נכרתו בלי צאצא שימשיך אותן; השליטים והנתינים התפזרו ובני העם גלו ונדדו. כשמונים בעולם את החמדנים, האלימים, האכזריים והמציקים, בהכרח מזכירים את ששת השליטים האלה. מה מביא לשליט ביטחון? התנהגות על פי הסדר הראוי. ההתנהגות הזאת צומחת מצביעה נכונה. לכן היודע להיות שליט טורח בבחירת אנשים, ונח לו בניהול בעלי המשרות. מי שאינו יודע להיות שליט פוגע בגופו ומכלה את רוחו, דואג בלבו ומייגע את מחשבתו, ובכל זאת מדינתו נתונה בסכנה הולכת וגוברת והוא עצמו מושפל יותר ויותר. אין זה שששת השליטים האלה לא ייחסו חשיבות למדינותיהם או לא אהבו את עצמם; הם לא ידעו את העיקר. מי שאינו יודע את העיקר נצבע שלא כראוי.
לא רק מדינות נצבעות; גם אנשי מעלה נצבעים. אם כל חבריו של אדם אוהבים אנושיות וצדק, תמי דרך, זהירים ויראים מן הצווים, ביתו משגשג מיום ליום, הוא עצמו בטוח יותר מיום ליום ושמו זוכה לכבוד גדל והולך. בהחזיקו במשרה ינהג על פי הסדר הראוי. כאלה היו דּוּאָן גָאן מוּ, החכם צִ'יןוּפוּ יוּאֶה. אם כל חבריו אוהבים התרברבות והתלהמות, מחוללים מהומות ומתאגדים בסיעות, ביתו מתדלדל מיום ליום, הוא עצמו נתון בסכנה גוברת ושמו מתבזה יותר ויותר. בהחזיקו במשרה יאבד את הסדר הראוי. כאלה היו דְזֶה שִׁי, יִי יָאוְשׁוּ דָאוֹ. לכך מכוונים דברי הַשִּׁירָה: ״יֵשׁ לִבְחֹר בְּמַה שֶּׁסּוֹפְגִים; יֵשׁ לְהִזָּהֵר בְּמַה שֶּׁסּוֹפְגִים4↗״.
החכם מוֹ אמר: ״מי שעוסקים במלאכה בעולם אינם יכולים להיות בלי אמות מידה. אין מי שיצליח במלאכתו בלעדיהן. גם אנשי המעלה המשמשים כמצביאים וכראשי שרים פועלים לפי דגמים, וגם בעלי המלאכה, בכל עיסוקיהם, פועלים לפיהם. בעלי המלאכה עושים ריבוע בעזרת זָוִיתוֹן, עיגול בעזרת מחוגה, קו ישר בעזרת חוט וניצב בעזרת אנך. בעלי מלאכה מיומנים ושאינם מיומנים כאחד מעמידים את חמשת אלה1↗ כאמות מידה. המיומן יכול לקלוע אליהן; מי שאינו מיומן, גם אם אינו יכול לקלוע אליהן, משפר את ביצועיו כשהוא מחקה אותן ופועל לפיהן. לכן לכל בעלי המלאכה יש אמות מידה שלפיהן הם מודדים את עבודתם. והנה המושלים בעולם, ולמטה מהם המושלים במדינה גדולה, פועלים בלי אמת מידה שלפיה ימדדו. ברור שבכך הם נופלים מבעלי המלאכה״.
אם כן, מה ראוי שישמש אמת מידה לממשל? מה אם יחקו כולם את הוריהם? בעולם יש הורים רבים ומעטים בעלי אנושיות. אם יחקו כולם את הוריהם, יחקו את חסרי האנושיות. חיקוי חסרי האנושיות אינו יכול לשמש אמת מידה. ומה אם יחקו כולם את מוריהם?2↗ בעולם יש מורים רבים ומעטים בעלי אנושיות. אם יחקו כולם את מוריהם, יחקו את חסרי האנושיות. חיקוי חסרי האנושיות אינו יכול לשמש אמת מידה. ומה אם יחקו כולם את שליטיהם? בעולם יש שליטים רבים ומעטים בעלי אנושיות. אם יחקו כולם את שליטיהם, יחקו את חסרי האנושיות. חיקוי חסרי האנושיות אינו יכול לשמש אמת מידה. לכן אף אחד מן השלושה — הורים, מורים ושליטים — אינו יכול לשמש אמת מידה לממשל.
אם כן, מה ראוי שישמש אמת מידה לממשל? נאמר: אין טוב מלחקות את השמים3↗. פעולתם רחבה וחסרת משוא פנים, מתנותיהם שופעות ואין הם מחזיקים טובה לעצמם, ואורם מתמיד ואינו דועך. לכן המלכים החכמים חיקו אותם. משקובעים את השמים כאמת מידה, כל תנועה וכל מעשה חייבים להימדד על פיהם: מה שהשמים רוצים יש לעשות, ומה שאינם רוצים יש לחדול ממנו. ובכן, מה השמים רוצים ומה הם שונאים? השמים רוצים בוודאי שבני האדם יאהבו זה את זה ויועילו זה לזה, ואינם רוצים שישנאו זה את זה ויפגעו זה בזה. כיצד יודעים שזה רצונם? מפני שהם אוהבים את כולם ומועילים לכולם. כיצד יודעים שהם אוהבים את כולם ומועילים לכולם? מפני שכולם שייכים להם ומכולם הם מקבלים מנחות מזון.4↗ בעולם אין מדינה גדולה או קטנה שאינה עיר של השמים; אין אדם צעיר או זקן, נכבד או שפל, שאינו נתין של השמים. לכן כולם מפטמים כבשים, כלבים וחזירים, ומכינים בטהרה יין, משקה מתוק ודגנים כדי לעבוד את השמים בכבוד. האין זה מפני שכולם שייכים להם ומכולם הם מקבלים מנחות מזון? אם כולם שייכים לשמים והם מקבלים מנחות מכולם, מה הטעם לומר שאינם רוצים שבני האדם יאהבו זה את זה ויועילו זה לזה? לכן נאמר: האוהב בני אדם ומועיל להם, השמים בהכרח יברכו אותו; השונא בני אדם ופוגע בהם, השמים בהכרח יביאו עליו אסון. נאמר: ההורג חף מפשע מביא עליו רעה. מדוע, כשבני אדם הורגים זה את זה, השמים מביאים עליהם אסון? מכאן יודעים שהשמים רוצים שבני האדם יאהבו זה את זה ויועילו זה לזה, ואינם רוצים שישנאו זה את זה ויפגעו זה בזה.
המלכים החכמים הקדומים יוּ, טָאנְג, וֶןוְווּ אהבו את כל בני העם בעולם, והנהיגו אותם לכבד את השמים ולעבוד את הרוחות. הם הועילו רבות לבני אדם, ולכן השמים בירכו אותם והעמידו אותם כבני השמים, וכל שליטי הנסיכויות בעולם באו לשרת אותם ככפופים. המלכים העריצים גְ'יֶה, ג'וֹאוּ, יוֹוְלִי שנאו את כל בני העם בעולם והנהיגו אותם לחרף את השמים ולבוז לרוחות. הם פגעו רבות בבני אדם, ולכן השמים הביאו עליהם אסון: הם איבדו את מדינותיהם ואת בתי המלוכה שלהם, מתו והיו לחרפת העולם, ובני הדורות הבאים מוסיפים לגנות אותם עד היום. גְ'יֶה, ג'וֹאוּ, יוֹוְלִי הם מי שעשו רע והביאו על עצמם אסון; יוּ, טָאנְג, וֶןוְווּ הם מי שאהבו בני אדם והועילו להם וזכו לברכה. אכן היו אוהבי אדם ומיטיביו שזכו לברכה, ואכן היו שונאי אדם ופוגעיו שהביאו על עצמם אסון.
החכם מוֹ אמר: ״למדינה יש שבע פורענויות. מה הן? החומות הפנימיות והחיצוניות והחפירים אינם ראויים להגנה, ובכל זאת עוסקים בבניית ארמונות — זו פורענות אחת. מדינת אויב מגיעה עד הגבול ואף אחת מן השכנות אינה באה לעזרה — זו השנייה. מכלים תחילה את כוח העם בעבודות חסרות תועלת ומעניקים פרסים לאנשים חסרי יכולת; כוח העם אוזל על דברים חסרי תועלת והאוצרות מתרוקנים בקבלת אורחים — זו השלישית. בעלי המשרות דבקים בשכרם והמשוטטים אוהבים להתחבר1↗; השליט מתקן חוקים כדי להעניש שרים, והשרים יראים ואינם מעזים להתנגד — זו הרביעית. השליט חושב את עצמו לחכם ולנבון ואינו שואל על ענייני הממשל, חושב שמדינתו בטוחה וחזקה ואינו מכין אמצעי הגנה; ארבע שכנותיו זוממות נגדו והוא אינו יודע להיזהר — זו החמישית. מי שהוא בוטח בהם אינם נאמנים, ובמי שנאמנים לו אין הוא בוטח — זו השישית. אין די במאגרי הזרעים, הקטניות והדגן כדי להאכיל את העם, אין בשרים הגדולים די יכולת לשרת אותו, אין בכוח הפרסים לשמח ואין בכוח העונשים להרתיע — זו השביעית. מי שמושל במדינה הלוקה בשבע הפורענויות האלה, לא יישארו לו מזבחות האדמה והדגן2↗; מי שמגן על עיר הלוקה בהן, בבוא האויב תיפול מדינתו. המדינה ששבע הפורענויות פוקדות אותה תסבול בהכרח אסון.
חמשת מיני הדגן הם משען העם ומקור מחיית השליט. אם לעם אין משען, לשליט אין מחיה; אם אין לעם מזון, אי אפשר להטיל עליו עבודות. לכן חובה לדאוג למזון, לעמול בעבודת האדמה ולחסוך בהוצאות.
כשכל חמשת מיני הדגן נאספים, כל חמשת הטעמים מוגשים לשליט; כשאין כולם נאספים, אין כולם מוגשים. כישלון יבול של מין אחד נקרא ״מחסור״; של שניים — ״בצורת״; של שלושה — ״שנה רעה״; של ארבעה — ״מצוקה״; ושל כל החמישה — ״רעב״. בשנת מחסור מפחיתים חמישית מן השכר של בעלי המשרות, מן השרים ומטה; בבצורת מפחיתים שתי חמישיות; בשנה רעה שלוש חמישיות; במצוקה ארבע חמישיות; וברעב אין משלמים שכר כלל, אלא מחלקים מזון בלבד. לכן כשיש בארץ שנה רעה ורעב, השליט מסלק את כל חמש החמישיות של מטעמי קדרותיו3↗, השרים מסלקים את כלי הנגינה התלויים, ואנשי המעלה אינם נכנסים לבית הלימוד. אין משנים את מתכונת בגדי החצר של השליט; לאורחי הנסיכויות ולשליחי ארבע השכנות מגישים מזון פשוט בלי שפע; מסלקים את סוסי הצד שבמרכבות, אין מנכשים את הדרכים, אין מאכילים את הסוסים בדגן והמשרתות והפילגשים אינן לובשות משי. זהו הביטוי המובהק ביותר להכרה במחסור.
אם אישה הנושאת את בנה על גבה מפילה אותו לבאר בשעת שאיבת מים, היא בהכרח תרד אחריו להצילו. והנה בשנה רעה העם רעב, ובדרכים יש גוועים מרעב; האסון הזה חמור מנפילתו של ילד לבאר4↗. האם אפשר שלא לבחון זאת? כשיבול השנה טוב, העם אנושי וטוב; כשהיבול רע, העם קמצן ורע. וכי יש לעם טבע קבוע כזה? אם העובדים מותשים והאוכלים רבים, אין שנה של שפע. לכן נאמר: כשאין די רכוש, שוב ובחן את מועדי העבודה; כשאין די מזון, שוב ובחן את ההוצאות. משום כך הקדמונים השתמשו בעונות השנה כדי להפיק משאבים.
כשמבססים את היסודות ונוהגים לפיהם בהוצאות, יש די רכוש. וכי גם המלכים החכמים של ימי קדם יכלו להבטיח שחמשת מיני הדגן יצליחו תמיד, ושלא יבואו בצורת ושיטפון? ובכל זאת, מדוע לא היו אצלם בני אדם קופאים ורעבים? מפני שהקפידו על העבודה בעונתה ונהגו בצמצום במחייתם. לכן נאמר בְּכִתְבֵי שְׁיָא: ״בימי יוּ היו שבע שנות שיטפון״; וּבְכִתְבֵי יִין נאמר: ״בימי טָאנְג היו חמש שנות בצורת״. אלה היו אסונות כבדים מאוד של שנים רעות ורעב, ובכל זאת מדוע בני העם לא קפאו ולא רעבו? מפני שהקפידו על הפקת משאבים וחסכו בשימוש בהם.
אם אין באסמים מלאי דגן, אי אפשר להתכונן לשנה רעה ולרעב. אם אין במחסנים מלאי נשק, גם בעל הצדק אינו יכול לצאת להעניש את חסרי הצדק. אם החומות הפנימיות והחיצוניות אינן מתוקנות ושלמות, אי אפשר להתגונן. אם אין בלב מחשבה מקדימה, אי אפשר להגיב להפתעה. כך גם צִ'ינְג גִ'י: בלי כוונה להימלט לא היה יכול לצאת בקלות5↗. גְ'יֶה לא הכין הגנה לקראת טָאנְג, ולכן הוגלה; ג'וֹאוּ לא הכין הגנה לקראת ווּ, ולכן נהרג. גְ'יֶהוְג'וֹאוּ היו רמים כבני השמים ועשירים בבעלותם על העולם כולו; מדוע בכל זאת נשמדו בידי שליטים ששלטו בשטח של מאה לִי בלבד? היו להם עושר וכבוד, אבל הם לא התכוננו. לכן ההיערכות חיונית למדינה, המזון הוא אוצרה, הנשק הוא טפריה והחומה היא אמצעי הגנתה. שלושת אלה הם ציודה של המדינה. והנה מעניקים פרסים מרביים לחסרי הישגים, מרוקנים את האוצרות כדי להכין מרכבות וסוסים, בגדים ומעילי פרווה יוצאי דופן, ומייסרים את עובדי הכפייה בבניית ארמונות, מגדלי תצפית ומקומות שעשועים. למתים מתקינים ארונות פנימיים וחיצוניים מפוארים ומרבים בגדים ומעילי פרווה. בחייהם בונים במות וביתנים, ובמותם בונים קברים. כך העם סובל בחוץ והאוצרות מתרוקנים בפנים; למעלה אין שבעים מן התענוג, ולמטה אין יכולים לשאת את הסבל. לכן כשאויב ושודדים באים על המדינה היא נפגעת, וכששנה רעה ורעב באים על העם הוא אובד. כל אלה נגרמים מחוסר היערכות. יתר על כן, המזון הוא מה שהחכם מוקיר. לכן נאמר בְּכִתְבֵי ג'וֹאוּ: ׳מדינה שאין לה מזון לשלוש שנים אינה עוד מדינתו של שליטה; בית שאין לו מזון לשלוש שנים — הבן אינו עוד בנו6↗׳. לכך קוראים היערכות המדינה״.
החכם מוֹ אמר: ״בימים הקדומים, כשבני האדם עדיין לא ידעו לבנות בתים, הם חיו על גבעות ותלים ושכנו במערות. הלחות מלמטה פגעה בהם, ולכן המלכים החכמים בנו בתים. אמת המידה לבניית בתים הייתה זו: ׳על הבית להיות גבוה דיו להרחיק לחות; על דפנותיו לספק די הגנה מפני רוח וקור; על גגו לספק די הגנה מפני שלג, כפור, גשם וטל; ועל חומות המתחם להיות גבוהות דיין לקיים את כללי ההפרדה בין גברים לנשים׳. על כך הקפידו ובכך הסתפקו. כל דבר שעלה כסף ועמל ולא הוסיף תועלת, לא עשו. כשגייסו את העם לתקן את החומות, הוא עמל אך לא נפגע; כשגבו מסים לפי השיעורים הרגילים, העם שילם אך לא נפגע במחייתו. לא מאלה העם סובל; הוא סובל מהכבדה בגבייה. לכן המלכים החכמים בנו בתים להקל על החיים, ולא למראות ולתענוגות; עשו בגדים, חגורות ונעליים להקל על הגוף, ולא למוזרויות ראוותניות. הם נהגו בעצמם בחיסכון והורו כך לעם, ולכן אפשר היה למשול בבני העולם ולהבטיח די משאבים. השליטים של היום בונים אחרת. הם מכבידים בהכרח בגבייה מן העם, גוזלים בכוח את רכושו הדרוש לבגד ולמזון, ובונים בו ארמונות, במות וביתנים בצורות מעוקלות וישרות, עם קישוטים מגולפים בכחול־ירוק ובצהוב. כשהשליט בונה כך, כל הסובבים אותו מחקים אותו. לכן אין די רכוש להתמודד עם שנה רעה ורעב ולסייע ליתומים ולאלמנות, והמדינה ענייה וקשה למשול בעם. אם השליט אכן רוצה סדר בעולם ושונא תוהו, אינו יכול שלא לחסוך בבניית בתים.
בימים הקדומים, כשבני האדם עדיין לא ידעו להכין בגדים, הם לבשו עורות וחגרו עשבים. בחורף בגדיהם לא היו קלים אף שחיממו, ובקיץ לא היו קלים אף שציננו. המלכים החכמים ראו שאין זה הולם את צורכי האדם, ולכן לימדו את הנשים לעבד משי וקנבוס ולארוג בדים1↗ כדי להלביש את העם. אמת המידה לבגדים הייתה זו: ׳בחורף די בבדי משי מעובד שיהיו קלים וחמים; בקיץ די בבדי קנבוס דקים או גסים שיהיו קלים וקרירים׳. על כך הקפידו ובכך הסתפקו. בגדי החכמים התאימו לגוף והיטיבו עם העור, ודי היה בכך; לא נועדו להקסים אוזניים ועיניים ולהציג ראווה בפני העם הנבער. בימים ההם לא ידעו להוקיר מרכבות חזקות וסוסים משובחים, ולא ידעו להתענג על גילופים ודגמים צבעוניים. מדוע? כך הדריכו אותם. מדוע היה בכל בית די רכוש לבגד ולמזון כדי להתמודד עם בצורת, שיטפון, שנה רעה ורעב? מפני שעמדו על צורכי מחייתם הממשיים ולא התפתו לדברים חיצוניים. לכן העם היה חסכן וקל היה למשול בו, והשליט הוציא במשורה והיה קל לספק את צרכיו. האוצרות היו מלאים והספיקו לעת צרה, כלי הנשק לא נשחקו, אנשי המעלה והעם לא הותשו, והיה די כוח להעניש את שאינם נשמעים. כך אפשר היה לממש בעולם שלטון של מלך או הגמון. שליטי היום נוהגים אחרת בבגדים. כבר יש להם בגדים קלים וחמים לחורף ובגדים קלים וקרירים לקיץ, ובכל זאת הם מכבידים בגבייה מן העם וגוזלים בכוח את רכושו הדרוש לבגד ולמזון כדי לעשות בגדים רקומים וססגוניים, נאים ורכים. יוצקים מתכת לאבזמים ועושים תליונים מפנינים ומאבן ירקן; הנשים טורחות בדגמים צבעוניים והגברים בגילופים לצורך לבושם. אין בכך תוספת ממשית של חום: הרכוש מתכלה והכוח מתייגע, והכול הולך לדברים חסרי תועלת. מכאן רואים שבגדיהם אינם למען הגוף, אלא למען היופי הנראה. לכן בני העם נוטים להפרזה ולסטייה וקשה למשול בהם, ושליטם ראוותן וקשה להוכיחו. כששליט ראוותן מנהיג עם האוהב הפרזה וסטייה, אי אפשר לקוות שהמדינה תהיה בלי תוהו. אם השליט אכן רוצה סדר בעולם ושונא תוהו, אינו יכול שלא לחסוך בבגדים.
בימים הקדומים, כשבני האדם עדיין לא ידעו להכין מאכל ומשקה, הם אכלו מזון פשוט2↗ וחיו בנפרד. החכמים לימדו את הגברים לחרוש, לזרוע ולנטוע כדי להאכיל את העם. המזון שהכינו הספיק לחיזוק החיוניות, להפגת הרעב, לחיזוק הגוף ולהשבעת הבטן, ותו לא. לכן הם הוציאו במשורה ונהגו בחיסכון במחייתם, העם היה עשיר והמדינה מתוקנת. היום אין הדבר כך. מכבידים בגבייה מן העם כדי להכין מטעמים מבהמות מפוטמות, דגים וצבים מאודים וצלויים. במדינה גדולה נערמים מאות כלים, ובמדינה קטנה עשרות; הם פרושים לפני השליט על שטח של גָ'אנְג מרובע. אין העין יכולה לראות את כולם, היד אינה יכולה להגיע לכולם והפה אינו יכול לטעום מכולם. בחורף הם קופאים ובקיץ מתקלקלים. כשהשליט נוהג כך במאכליו ובמשקאותיו, הסובבים אותו מחקים אותו; לכן העשירים והנכבדים מפריזים, והיתומים והאלמנות קופאים ורעבים. גם אם רוצים למנוע תוהו, אי אפשר. אם השליט אכן רוצה סדר בעולם ושונא תוהו, אינו יכול שלא לחסוך במאכל ובמשקה.
בימים הקדומים, כשבני האדם עדיין לא ידעו לעשות סירות ומרכבות, לא יכלו להעביר משאות כבדים ולא יכלו להגיע למרחקים. לכן המלכים החכמים עשו סירות ומרכבות כדי להקל על עבודת העם. הם עשו אותן שלמות, חזקות, קלות ויעילות, מסוגלות לשאת משא כבד למרחקים; עלותן הייתה קטנה ותועלתן רבה. לכן העם שמח בהן והפיק מהן תועלת. החוקים והצווים קוימו בלי צורך בלחץ; העם לא הותש, ולממונים היה די לצורכיהם. לכן העם נמשך אליהם. שליטי היום נוהגים אחרת בסירות ובמרכבות. כל הדרוש לשלמות, חוזק, קלות ויעילות כבר מצוי, ובכל זאת הם מכבידים בגבייה מן העם כדי לקשטן: דגמים צבעוניים למרכבות וגילופים לסירות. הנשים זונחות את הטווייה והאריגה ועושות קישוטים צבעוניים, ולכן לעם קר; הגברים עוזבים את החריש והזריעה ועושים גילופים, ולכן העם רעב. כשהשליט נוהג כך בסירות ובמרכבות, הסובבים אותו מחקים אותו. משום כך הרעב והקור באים יחד על העם, והוא פונה למעשי מרמה ורשע. כשמעשי הרשע מתרבים, העונשים מחמירים; כשהעונשים מחמירים, המדינה נופלת לתוהו. אם השליט אכן רוצה סדר בעולם ושונא תוהו, אינו יכול שלא לחסוך בסירות ובמרכבות.
בכל מה שבין השמים לארץ ובתחומי ארבעת הימים מצויים טבע השמים והארץ והרמוניית הַיִיןוְהַיָאנְג; גם החכם הגדול ביותר אינו יכול לשנותם. כיצד יודעים זאת? לחכמים יש מסורת: על השמים והארץ אומרים ׳למעלה ולמטה׳; על ארבע העונות — ׳יִיןוְיָאנְג׳3↗; על טבע האדם — ׳גבר ואישה׳; ועל העופות והחיות — ׳זכר ונקבה׳.
אכן, את טבע השמים והארץ גם המלכים הקדומים לא יכלו לשנות. גם החכמים הגדולים של ימי קדם, כשהחזיקו נשים בביתם, הקפידו שלא לפגוע בסדרי החיים4↗. לכן לא הייתה לעם תרעומת; בארמון לא נכלאו נשים, ובעולם לא היו גברים שנותרו בלי בת זוג. אם בפנים אין נשים כלואות ובחוץ אין גברים בלי בת זוג, בני העולם מתרבים. שליטי היום מחזיקים נשים אחרת: במדינה גדולה כולאים אלפים ובקטנה מאות. לכן בעולם גברים רבים נשארים בלי אישה, ונשים רבות כלואות בלי בעל. גברים ונשים מחמיצים את זמנם5↗, ולכן העם מתמעט. אם השליט אכן רוצה שירבה העם ושונא את מיעוטו, אינו יכול שלא לצמצם את הנשים שהוא מחזיק בביתו.
בכל חמשת הדברים האלה החכמים חוסכים ומצמצמים, ואילו קטני המעלה מפריזים ומתענגים. חיסכון וצמצום מביאים שגשוג, הפרזה והתענגות מביאות אובדן. בחמשת הדברים האלה חובה לנהוג בצמצום. כשיחסי איש ואישה במידה, השמים והארץ בהרמוניה; כשהרוח והגשם במידה, חמשת מיני הדגן מבשילים; כשהבגדים במידה, נוח לעור ולבשר״.
צֶ'נְג פָאן שאל את החכם מוֹ: ״המורה אומר: ׳המלכים החכמים לא עסקו במוזיקה׳. אבל בעבר, כששליטי הנסיכויות יגעו מן הטיפול בענייני הממשל, הם נחו במוזיקת פעמונים ותופים; כשאנשי המעלה והשרים יגעו מן הטיפול בענייני הממשל, הם נחו במוזיקת מפוחיות פה וכלי מיתר; והאיכרים, שחרשו באביב, עישבו בקיץ, אספו בסתיו ואגרו בחורף, נחו בנגינה על כלי חרס1↗. והנה המורה אומר: ׳המלכים החכמים לא עסקו במוזיקה׳. הרי זה כמו לרתום סוס ולא להתירו, או לדרוך קשת ולא להרפות אותה. האין זה דבר ששום יצור של בשר ודם אינו יכול לעמוד בו?״
החכם מוֹ אמר: ״בעבר היו לְיָאוֹוּלְשׁוּן בתי גג קש2↗, והם שימשו אותם גם בטקסים וגם במוזיקה. טָאנְג הגלה את גְ'יֶה אל המים הגדולים, קנה לו את העולם והעמיד את עצמו למלך. מלאכתו הצליחה, מפעלו התבסס ולא נותרה אחריו צרה גדולה. הוא המשיך במוזיקת המלכים הקודמים, וגם חיבר מוזיקה משלו וקרא לה ׳חוּ׳, ועוד תיקן את ׳תֵּשַׁע הַשָּׁאוֹ׳. המלך ווּ ניצח את יִין והרג את ג'וֹאוּ, קנה לו את העולם והעמיד את עצמו למלך. מלאכתו הצליחה, מפעלו התבסס ולא נותרה אחריו צרה גדולה. הוא המשיך במוזיקת המלכים הקודמים, וגם חיבר מוזיקה משלו וקרא לה ׳שְׁיָאנְג׳. המלך צֶ'נְגמִג'וֹאוּ המשיך במוזיקת המלכים הקודמים, וגם חיבר מוזיקה משלו וקרא לה ׳דְזוֹאוּ יוּ׳. שלטונו של המלך צֶ'נְגמִג'וֹאוּ בעולם לא הגיע לזה של המלך ווּ; שלטונו של המלך ווּ לא הגיע לזה של טָאנְג המייסד; ושלטונו של טָאנְג המייסד לא הגיע לזה של יָאוֹוְשׁוּן. לכן ככל שהמוזיקה הסתעפה, כך פחת הסדר שבממשל. מכאן רואים שמוזיקה אינה האמצעי להשכין סדר בעולם״.
החכם מוֹ אמר: ״מה שהמלכים החכמים ציוו היה לצמצם את המרובה. התועלת שבמזון היא זו: מי שיודע שהוא רעב ואוכל הוא נבון; ואילו להסתמך על כך הוא חוסר תבונה3↗. והנה לחכמים הייתה מוזיקה, אבל מעטה; גם זה כאילו אין״.
החכם מוֹ אמר: ״המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל המנהיגים כיום את המדינות רוצים כולם שמדינותיהם יהיו עשירות, שאוכלוסייתן תהיה רבה ושישרור סדר בענישה ובממשל. ובכל זאת, במקום עושר הם משיגים עוני, במקום ריבוי אוכלוסין — מיעוט, ובמקום סדר — תוהו. כך הם מאבדים דווקא את מבוקשם ומשיגים את השנוא עליהם. מה הסיבה לכך?״
החכם מוֹ אמר: ״הסיבה היא שהמלכים, הנסיכים וגדולי הממשל המנהיגים את המדינות אינם יודעים לבסס את שלטונם על רוממות הראויים ועל העסקת בעלי היכולת1↗. כשיש במדינה אנשי מעלה ראויים וטובים רבים, סדריה איתנים; כשאנשי המעלה הראויים והטובים מעטים, סדריה רופפים. לפיכך משימתם של גדולי הממשל היא להרבות את הראויים, ותו לא״.
החכם מוֹ אמר: ״נניח שרוצים להרבות במדינה אנשים המיטיבים לירות בקשת ולנהוג במרכבה. צריך להעשיר אותם, להעלותם במעמד, לכבד אותם ולשבח אותם. רק כך אפשר להרבות במדינה את המיטיבים לירות ולנהוג. קל וחומר כשמדובר באנשי מעלה ראויים וטובים שמעשיהם המוסריים איתנים, דיבורם בהיר והם בקיאים בדרכי המעשה והדעת! הלוא אלה אוצרה של המדינה ומשען למזבחות האדמה והדגן. גם אותם צריך להעשיר, להעלות במעמד, לכבד ולשבח; רק כך אפשר להרבות במדינה אנשי מעלה טובים.
לכן המלכים החכמים הקדומים אמרו כשניהלו את הממשל: ׳מי שאינו נוהג בצדק לא יועשר, לא יועלה במעמד, לא ייחשב מקורב ולא יובא אל קרבת השליט׳. עשירי המדינה ונכבדיה שמעו זאת ופרשו לחשוב: ׳עד עתה סמכנו על עושרנו ועל מעמדנו. עכשיו השליט מקדם את הצדק ואינו דוחה את העניים והשפלים; לפיכך גם אנחנו חייבים לעשות צדק׳. בני משפחתו שמעו ופרשו לחשוב: ׳עד עתה סמכנו על קרבת המשפחה. עכשיו השליט מקדם את הצדק ואינו דוחה את מי שאינם קרוביו; לפיכך גם אנחנו חייבים לעשות צדק׳. המקורבים שמעו ופרשו לחשוב: ׳עד עתה סמכנו על קרבתנו אליו. עכשיו השליט מקדם את הצדק ואינו דוחה את הרחוקים; לפיכך גם אנחנו חייבים לעשות צדק׳. גם הרחוקים שמעו ופרשו לחשוב: ׳עד עתה לא היה לנו על מה לסמוך, מפני ריחוקנו. עכשיו השליט מקדם את הצדק ואינו דוחה את הרחוקים; לפיכך גם אנחנו חייבים לעשות צדק׳. כך היה הדבר גם עם משרתי הממשל במחוזות המרוחקים ובשולי הארץ, בני המעמד הנמוך שבשער ובחצר, המוני המדינה ויושבי ארבעת גבולותיה: כולם התחרו בעשיית צדק. מה הסיבה לכך? לשליט הייתה אמת מידה אחת בהפעלת הכפופים לו, ולכפופים הייתה דרך אחת לשרת את השליט. הדבר דומה לעשיר שבנה חומה גבוהה סביב ארמון עמוק. לאחר שהחומה הוקמה, הוא הקפיד לפתוח בה שער אחד בלבד. אם נכנס גנב, סוגרים את השער שבו נכנס ומחפשים אותו; לגנב אין מוצא. מדוע? מפני שבעל הבית החזיק בנקודת המפתח2↗.
משום כך, כשניהלו המלכים החכמים הקדומים את הממשל, הם דירגו אנשים לפי מידותיהם ורוממו את הראויים. גם מי שהיה איכר או בעל מלאכה בסדנה — אם הייתה בו יכולת, קידמו אותו. נתנו לו דרגה גבוהה, העניקו לו שכר רב, הפקידו בידיו משימות ונתנו לו סמכות לצוות ולהכריע. הם אמרו: ׳בלי דרגה גבוהה לא יכבד אותו העם; בלי שכר רב לא יבטח בו העם; בלי סמכות הכרעה לא יירא מפניו העם׳. את שלושת אלה מסרו לראויים לא כדי להעניק להם מתנה, אלא כדי שעבודתם תצליח. באותם ימים הותאם המעמד למידותיו של אדם, השירות לתפקידו, הגמול לעמלו והשכר להישגיו. לא הייתה משרה שהקנתה גדולה לעולם, ולא אדם מפשוטי העם שנידון לשפלות לעולם: בעל היכולת קודם, וחסר היכולת הורד. לכך הכוונה בהעמדת הצדק הציבורי ובסילוק האיבה הפרטית. יָאוֹ קידם את שׁוּן מן הצד הדרומי של פוּ דְזֶה, מסר לידיו את הממשל והעולם בא על תיקונו; יוּ קידם את יִי מתוך יִין פָאנְג, מסר לידיו את הממשל ותשעת החבלים הוסדרו; טָאנְג קידם את יִי יִין מן המטבח, מסר לידיו את הממשל ועצותיו נשאו פרי; המלך וֶן קידם את חוֹנְג יָאוֹ ואת טָאי דְיֵין מבין רשתות הציד, מסר לידיהם את הממשל וארצות המערב נשמעו לו. באותם ימים כל השרים בעלי השכר הרב והמעמד הרם נהגו ביראה ובזהירות והתאמצו בעשייה, וכל האיכרים ובעלי המלאכה התחרו במאמציהם והגביהו את שאיפותיהם. אנשי המעלה הם אפוא מי שנועדו לסייע, לשאת בעול ולהמשיך במלאכה3↗. כשמשיגים אנשי מעלה, אין מתקשים בגיבוש עצה, הגוף אינו מותש, השם מתבסס והמפעל מצליח; הטוב ניכר והרעה אינה מתעוררת. כל אלה נובעים מהשגת אנשי מעלה״.
לכן החכם מוֹ אומר: ״גם כשמשיגים את המבוקש, אין להימנע מקידום אנשי מעלה ראויים; וגם כשאין משיגים אותו, אין להימנע מקידומם4↗. אם רוצים ללכת בדרכם של יָאוֹ, שׁוּן, יוּוְטָאנְג ולהנחילה הלאה, חייבים לרומם את הראויים. רוממות הראויים היא יסוד הממשל״.
החכם מוֹ אמר: ״המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל מושלים כיום באוכלוסייה, מופקדים על מזבחות האדמה והדגן1↗ ומנהיגים את המדינות. הם רוצים לטפח את כל אלה ולשמור עליהם לבל יאבדו; מדוע אפוא אינם בוחנים את רוממות הראויים, יסוד הממשל? כיצד יודעים שרוממות הראויים היא יסוד הממשל? כשאנשים נכבדים ונבונים מנהיגים את הכסילים ואת פשוטי העם2↗, שורר סדר; כשכסילים ושפלים מנהיגים את הנכבדים והנבונים, שורר תוהו. כך יודעים שרוממות הראויים היא יסוד הממשל. לכן המלכים החכמים הקדומים כיבדו מאוד את הראויים ומסרו את המלאכה לבעלי היכולת. הם לא העדיפו אבות ואחים, לא נטו לטובת עשירים ונכבדים ולא היטיבו עם אנשים מפני יפי מראם. את הראויים קידמו והעלו, העשירו ורוממו ועשו לראשי משרות; את מי שאינם ראויים דחקו והדיחו, הפחיתו את עושרם ואת מעמדם ועשו לעובדי כפיים בשירות הממשל. משום כך העם כולו ביקש לזכות בגמולם וירא מעונשם, והאנשים הדריכו זה את זה להיות ראויים. כך התרבו הראויים והתמעטו הבלתי ראויים. לכך קוראים קידום הראויים. לאחר מכן הקשיבו החכמים לדברי האנשים, סקרו את מעשיהם ובחנו את יכולותיהם, ומסרו להם משרות בזהירות. לכך קוראים העסקת בעלי היכולת. מי שיכל להנהיג מדינה הופקד על מדינה; מי שיכל לעמוד בראש משרה הופקד על משרה; מי שיכל להנהיג יישוב הופקד על יישוב. כל מי שהופקדו על מדינות, לשכות ויישובים היו אפוא הראויים שבמדינה.
הראויים שהנהיגו מדינות באו לחצר מוקדם ויצאו מאוחר, דנו במשפטים ועסקו בממשל. משום כך שרר סדר במדינות ודיני העונשין יושמו כראוי. הראויים שעמדו בראש המשרות שכבו לישון מאוחר והשכימו קום; הם גבו את הכנסות המעברים והשווקים, ההרים והיערות, הביצות ומתקני הדיג, ומילאו את אוצרות הממשל. משום כך היו הלשכות מלאות והרכוש לא התפזר. הראויים שהנהיגו יישובים יצאו מוקדם ושבו עם ערב, חרשו וזרעו, שתלו ונטעו ואספו קטניות ודגן. משום כך רבו הקטניות והדגן ולעם היה די מזון. כששורר סדר במדינות, דיני העונשין עומדים על תיקונם; וכשאוצרות הממשל מלאים, העם כולו עשיר. כלפי מעלה אפשר להכין בטהרה יין, משקה מתוק ומנחות דגן ולהקריב לשמים ולרוחות; כלפי חוץ אפשר לספק עורות ומתנות ולהתקשר עם שליטי ארבע השכנות; בפנים אפשר להאכיל רעבים, לתת מנוחה ליגעים ולטפח את העם כולו. אפשר גם למשוך מן החוץ את ראויי העולם. משום כך השמים והרוחות מרעיפים על שליטים אלה שפע, הנסיכים תומכים בהם מבחוץ, העם קרוב אליהם מבפנים והראויים באים אליהם. כך עצותיהם מועילות, מעשיהם מצליחים, הגנתם בבית איתנה וביציאה למסעות ענישה כוחם רב. זה היה גם הדגם שבזכותו מלכו בעולם והעמידו את הנסיכים על תיקונם המלכים החכמים של שלוש השושלות3↗ — יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ.
אף שתיארנו את הדגם הזה, אם אין יודעים כיצד ליישמו, המלאכה עדיין אינה מושלמת. לכן צריך להעמיד לו שלושה יסודות. מהם שלושת היסודות? בלי דרגה גבוהה אין העם מכבד; בלי שכר רב אין העם בוטח; ובלי סמכות להכריע בצווים אין העם ירא. לכן המלכים החכמים הקדומים נתנו לראויים דרגות גבוהות ושכר רב, הפקידו בידיהם משימות ונתנו להם סמכות לצוות ולהכריע. וכי עשו זאת כדי להעניק מתנות לשריהם? הם רצו שהמלאכה תצליח. בַּשִּׁירָה נאמר: ׳אוֹמֵר לְךָ עַל הַדְּאָגָה וְהַחֶמְלָה, אוֹרֶה לְךָ לָתֵת דְּרָגוֹת; מִי יוּכַל לֶאֱחֹז בְּדָבָר לוֹהֵט, וְלֹא יֵעָזֵר בְּמַיִם קָרִים?4↗׳ הדברים אומרים שמלכי המדינות והנסיכים הקדומים היו חייבים להחזיק לצדם אנשים טובים שימשיכו אחריהם ויסייעו להם. הדבר דומה למי שאוחז בדבר לוהט ונעזר במים קרים: הוא מבקש להקל על ידיו. המלכים החכמים הקדומים השתוקקו למצוא איש ראוי ולהעסיקו; כשמצאוהו, העניקו לו דרגה כדי לכבדו ונחלה כדי להקנות לו מעמד, וכל חייהם לא מאסו בו. הראויים השתוקקו למצוא שליט נבון ולשרתו; כשמצאוהו, השקיעו את כל כוח גופם במלאכת שליטם וכל חייהם לא התייגעו. כל טוב ויופי זקפו לזכות השליט; כך היה הטוב למעלה, והאיבה והביקורת הופנו כלפי מטה. השליט נהנה משלווה ומשמחה, והשרים נשאו בדאגה ובעצב. כך היה ממשלם של המלכים החכמים הקדומים.
גם המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל של היום מבקשים לחקותם ולבסס את ממשלם על רוממות הראויים ועל העסקת בעלי היכולת. אלא שהם נותנים דרגה גבוהה בלי שהשכר יבוא בעקבותיה. בלי שכר המתאים לדרגה גבוהה, אין האנשים בוטחים. הם אומרים: ׳אין הוא אוהב אותנו באמת ובתמים; הוא רק נעזר בנו ומנצל אותנו.׳ וכיצד יוכלו אנשים שמנצלים אותם לחוש קרבה לשליטם? לכן אמרו המלכים הקדומים: ׳הָאוֹחֵז בַּשִּׁלְטוֹן בְּחַמְדָנוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲלֹק עִם אֲחֵרִים אֶת הַמְּלָאכָה; הָאוֹחֵז בָּרְכוּשׁ בְּקַנָּאוּת אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲלֹק עִם אֲחֵרִים אֶת הַשָּׂכָר׳. אם אין משתפים אחרים במשימות ואין חולקים עמם שכר, שאלו נא: כיצד יבואו ראויי העולם אל המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל? אם הראויים אינם באים אליהם, הבלתי ראויים הם שנמצאים לצדם. כשאלה נמצאים לצדם, שבחיהם אינם מכוונים דווקא לראויים ועונשיהם אינם מכוונים דווקא לאלימים. המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל מחשיבים אותם ומפקידים בידיהם את הנהגת המדינה; גם אז הגמול אינו מגיע דווקא לראויים והעונש אינו מגיע דווקא לאלימים. אם הגמול אינו מגיע לראויים והעונש אינו מגיע לאלימים, הראויים אינם מתעודדים והאלימים אינם נרתעים. לכן בבית אין נוהגים באהבה ובכיבוד כלפי ההורים, ובחוץ אין מכבדים את המבוגרים בשכונה ואין נוהגים באחווה עם הצעירים; אין מידה באורחות החיים ואין גבולות ליציאה ולביאה, ואין הבחנה בין גברים לנשים. מי שמופקדים על לשכות הממשל גונבים; מי שמגינים על עיר בוגדים ומורדים; בשעת צרת השליט אינם מוסרים נפשם, ובצאתו לגלות אינם הולכים אחריו. בדין אינם קולעים לצדק, בחלוקת רכוש אינם נוהגים בשוויון, עצותיהם אינן מועילות, מעשיהם אינם מצליחים, הגנתם בבית אינה איתנה וביציאה למסעות ענישה אין כוחם רב. גם המלכים העריצים של שלוש השושלות — יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןוְווּ — מלכו בעולם והעמידו את הנסיכים על תיקונם מסיבה זו5↗. ומדוע? מפני שהבינו עניינים קטנים, אך לא עניינים גדולים.
כיום, כשמלך, נסיך או גדול ממשל אינו יכול להתקין בגד אחד, הוא נעזר בבעל מלאכה טוב; כשאינו יכול לשחוט שור אחד או שה אחד, הוא נעזר בשוחט טוב. ובכל זאת, מן השימוש שעושים המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל בשני הדברים האלה הם אינם לומדים לבסס את ממשלם על רוממות הראויים ועל העסקת בעלי היכולת6↗. כשמדינתם נקלעת לתוהו ומזבחותיה בסכנה, הם אינם יודעים להפקיד בעלי יכולת על תיקונה. הם ממנים קרובי משפחה, אנשים שעושרם ומעמדם באו להם בלי זכות, או אנשים נאי פנים. וכי מי שעשיר ונכבד בלי זכות, או שפניו נאות, בהכרח נבון ובעל דעת? אם מפקידים בידיו מדינה, פירוש הדבר שמפקידים מדינה בידי מי שאין בו תבונה; את התוהו שיבוא עליה אפשר כבר לדעת. יתר על כן, המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל ממנים אדם מפני שאהבו את מראהו: בלבם אינם בוחנים את דעתו, אלא נותנים לו את אהבתם. כך מי שאינו יכול להנהיג מאה אנשים מקבל משרה שבה הוא ממונה על אלף, ומי שאינו יכול להנהיג אלף מקבל משרה שבה הוא ממונה על רבבה. מדוע? מפני שדרגתה של המשרה גבוהה ושכרה רב, ולכן ממנים אותו מתוך אהבת מראהו. כשמי שאינו יכול להנהיג אלף מופקד על רבבה, מגדילים את משרתו פי עשרה. אבל דרכי ההנהגה מגיעות אליו יום אחר יום: עוד יום של טיפול אינו משפר אותו פי עשרה, והפעלת תבונתו בניהול אינה מגדילה את דעתו פי עשרה7↗; ובכל זאת נותנים לו משרה גדולה פי עשרה. כך הוא מטפל בחלק אחד ומזניח תשעה. גם אם יחבר ימים ולילות בטיפול במשרה, היא לא תתנהל כראוי. מה הסיבה? המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל אינם מבינים את העמדת הממשל על רוממות הראויים ועל העסקת בעלי היכולת. לכך אני מתכוון כשאני אומר שרוממות הראויים והעסקת בעלי היכולת מביאות סדר, והשפלת הראויים בממשל מביאה תוהו.
אם המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל רוצים באמת ובתמים להנהיג היטב את מדינותיהם, לטפחן ולשמור עליהן לבל יאבדו, מדוע לא יבדקו את רוממות הראויים, יסוד הממשל? וכי רק החכם מוֹ אומר שרוממות הראויים היא יסוד הממשל? זוהי דרכם של המלכים החכמים; אלה דברים שנמסרו בספרי המלכים הקדומים, בדברי גְ׳וּ נְיֵין8↗. במסורת נאמר: ׳בקש מלך חכם ואנשים נבונים, לסייע לך ולהיות לך משען׳. וּבִשְׁבוּעַת טָאנְג נאמר: ׳ביקשתי חכם גדול, להתאמץ עמו יחד בלב אחד ולהנהיג את העולם׳. הדברים מלמדים שהחכמים לא הזניחו את העמדת הממשל על רוממות הראויים ועל העסקת בעלי היכולת. המלכים החכמים הקדומים ידעו אפוא להקפיד על יסוד זה, בלי לערב בו שיקולים זרים, והעולם כולו נהנה מתועלתו. שׁוּן חרש בְּלִי שָׁאן, יצר כלי חרס על גדת הנהר ודג בְּלֵיי דְזֶה. יָאוֹ מצא אותו בצד הדרומי של פוּ דְזֶה, העלה אותו להיות בן השמים ומסר לידיו את הנהגת העולם ואת הטיפול באוכלוסייתו. יִי גְ׳ה היה משרת פרטי של בת לבית שין ועבד בעצמו כטבח; טָאנְג מצא אותו, העלה אותו להיות ראש שריו ומסר לידיו את הנהגת העולם ואת הטיפול באוכלוסייתו. פוּ יוּאֶה לבש בגד גס וחגר חבל, ועבד בשכר בבנייה בְּפוּ יָאן; ווּ דִינְג מצא אותו, העלה אותו להיות אחד משלושת השרים הבכירים ומסר לידיו את הנהגת העולם ואת הטיפול באוכלוסייתו. מדוע התחילו בשפלות וסופם שהיה מעמדם רם, התחילו בעוני וסופם שהיו עשירים? מפני שהמלכים, הנסיכים וגדולי הממשל הבינו את העמדת הממשל על רוממות הראויים ועל העסקת בעלי היכולת. כך לא היה בעם אדם רעב שלא מצא אוכל, אדם שסבל מקור ולא מצא בגד, אדם יגע שלא מצא מנוחה או אדם השרוי בתוהו שלא מצא סדר.
המלכים החכמים הקדומים הקפידו אפוא להעמיד את ממשלם על רוממות הראויים ועל העסקת בעלי היכולת, ובכך למדו מן השמים. גם השמים אינם מבחינים בין עשיר לעני, נכבד לשפל, רחוק לקרוב או בן משפחה לזר: את הראוי הם מקדמים ומרוממים, ואת הבלתי ראוי דוחקים ומדיחים. ומי היו העשירים והנכבדים שנהגו כראויים וזכו בגמולם? אלה המלכים החכמים של שלוש השושלות — יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ. כיצד זכו בגמולם? כששלטו בעולם אהבו את כולם והועילו לכולם, והנהיגו את העם כולו בכיבוד השמים, בשירות הרוחות, באהבת כל בני העם ובהבאת תועלת להם. לכן השמים והרוחות גמלו להם, העמידו אותם כבני השמים ועשו אותם לאבות ולאמהות לעם. העם כולו שיבח אותם וקרא להם ׳מלכים חכמים׳, ועד היום אין חדלים מכך. אלה העשירים והנכבדים שנהגו כראויים וזכו בגמול. ומי היו העשירים והנכבדים שנהגו באלימות ונענשו? אלה המלכים העריצים של שלוש השושלות — גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי. כיצד יודעים שכך היה? כששלטו בעולם שנאו את כולם ופגעו בכולם, והנהיגו את העם בחירוף השמים, בביזוי הרוחות ובהתעמרות גאוותנית בעם כולו. לכן השמים והרוחות הענישו אותם: הם מתו והוצאו להורג, צאצאיהם התפזרו, בתיהם נכרתו ולא נותר להם יורש. העם כולו גינה אותם וקרא להם ׳מלכים עריצים׳, ועד היום אין חדלים מכך. אלה העשירים והנכבדים שנהגו באלימות ונענשו. ומי היה קרוב שלא עשה טוב ונענש? בּוֹ גוּן, בנו הבכור של הקיסר, השחית את מפעל המידות של הקיסר, ולבסוף נענש בשולי יוּ. גם להט זוהרו שאין דומה לו לא הביא את הקיסר לחוס עליו9↗. זהו קרוב שלא עשה טוב ונענש. ומי היו בעלי היכולת שהשמים העסיקו? יוּ, גִ׳יוְגָאוֹ יָאוֹ. כיצד יודעים זאת? ספרי המלכים הקדומים, בפרק עָנְשֵׁי לוּ, מספרים: ׳הקיסר הנשגב חקר בטהרה את בני העם שלמטה. הייתה תביעה נגד הַמְּיָאוֹ. הוא אמר: אדוני הארץ פרקו כל רסן למטה; את המאירים פקד גורל לא יציב, והאלמנים והאלמנות לא זכו לחסות. עוצמת המידות הייתה לעוצמתו, ואור המידות היה לאורו. אז מינה שלושה אדונים לדאוג למלאכת העם. בּוֹ יִי הוריד את סדרי החוק, והבהיר לעם את העונשים10↗; יוּ יישר את המים ואת האדמה והופקד על ההרים ועל הנהרות; גִ׳י טיפח את הזריעה, והאיכרים גידלו דגן טוב. שלושת האדונים השלימו את מלאכתם, ותועלתם הגיעה אל העם׳. הדברים מלמדים ששלושת החכמים האלה הקפידו בדיבורם, נזהרו במעשיהם, דקדקו במחשבתם וחיפשו בעולם עניינים נסתרים ותועלות שנזנחו. כלפי מעלה שירתו את השמים, והשמים קיבלו ברצון את מידותיהם; כלפי מטה הביאו תועלת לעם, והעם נהנה מתועלתם כל חייהם בלי הפסק. לכן אמרו המלכים הקדומים: ׳זוֹ הַדֶּרֶךְ: כְּשֶׁמְּיַשְּׂמִים אוֹתָהּ בְּגָדוֹל, הִיא מַסְפִּיקָה לְהַנְהָגַת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ; כְּשֶׁמְּיַשְּׂמִים אוֹתָהּ בְּקָטָן, אֵין הִיא נִתְקַעַת בִּמְצוּקָה; וּכְשֶׁמְּקַיְּמִים אוֹתָהּ לְאֹרֶךְ זְמַן, הָעָם נֶהֱנֶה מִתּוֹעַלְתָּהּ כָּל הַחַיִּים בְּלִי הַפְסָק11↗׳. וּבְשִׁבְחֵי ג׳וֹאוּ נאמר: ׳מִדּוֹת הֶחָכָם רָמוֹת כַּשָּׁמַיִם, רְחָבוֹת כָּאָרֶץ וּמְאִירוֹת אֶת הָעוֹלָם. הֵן אֵיתָנוֹת כָּאָרֶץ, נִתְמָכוֹת כְּהַר, אֵינָן נִבְקָעוֹת וְאֵינָן מִתְמוֹטְטוֹת. הֵן כְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, כְּנֹגַהּ הַיָּרֵחַ, וּמִתְקַיְּמוֹת לָעַד עִם הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ12↗׳. הדברים אומרים שמידות החכם גלויות, רחבות, איתנות ומתמידות. מידות החכם מקיפות אפוא את השמים ואת הארץ.
כיום מבקשים המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל למלוך בעולם ולהעמיד את הנסיכים על תיקונם. אבל בלי מידות וצדק, במה יעשו זאת? בהכרח יאמרו שהם סומכים על אימה ועל כוח. ואיך ישיגו המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל את האימה ואת הכוח שעליהם הם מבקשים לסמוך? בסופו של דבר יביאו את בני העם אל המוות13↗. אין דבר שבני אדם משתוקקים לו יותר מן החיים, ואין דבר שהם שונאים יותר מן המוות. כשהם אינם משיגים את מבוקשם, והשנוא עליהם פוקד אותם שוב ושוב, מעולם, מימי קדם ועד היום, לא הצליח אדם למלוך כך בעולם ולהעמיד את הנסיכים על תיקונם. אם גדולי הממשל רוצים למלוך בעולם, להעמיד את הנסיכים על תיקונם, לממש את רצונם בעולם ולבסס את שמם לדורות הבאים, מדוע אינם בוחנים את רוממות הראויים, יסוד הממשל? זו דרכם האיתנה של החכמים״.
החכם מוֹ אמר: ״כל המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל בעולם רוצים שמדינתם תהיה עשירה, שאוכלוסייתה תהיה רבה ושדיני העונשין יעמדו על תיקונם. אבל הם אינם יודעים להעמיד את הנהגת מדינתם ואוכלוסייתם על רוממות הראויים: הם מאבדים את רוממות הראויים, יסוד הממשל. אם אכן איבדו המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל את היסוד הזה, האין צורך להראות להם זאת בדוגמה? נניח ששליט נסיכות מודיע במדינתו: ׳כל המיטיבים לירות בקשת ולנהוג במרכבה — אגמול להם ואעלה את מעמדם; את מי שאינם מיטיבים לעשות זאת — אעניש ואשפיל׳. אם נשאל את אנשי המעלה במדינה ההיא מי ישמח ומי יפחד, לדעתי ישמחו בהכרח המיטיבים לירות ולנהוג, ומי שאינם מיטיבים לעשות זאת יפחדו. הגמול הוא האמצעי שבאמצעותו אני מושך אותם1↗. ונניח שיאמר: ׳לכל הנאמנים והאמינים במדינתי אגמול ואעלה את מעמדם; את מי שאינם נאמנים ואינם אמינים אעניש ואשפיל׳. אם נשאל את אנשי המעלה במדינה ההיא מי ישמח ומי יפחד, לדעתי ישמחו בהכרח הנאמנים והאמינים, ומי שאינם נאמנים ואינם אמינים יפחדו. אם רק יבססו את הנהגת מדינתם ואוכלוסייתם על רוממות הראויים2↗, יעודדו את עושי הטוב במדינה וירתיעו את האלימים; ואם ינהיגו כך את העולם, יעודדו את עושי הטוב בעולם וירתיעו את האלימים. מדוע הערכתי בעבר את דרכם של יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ? מפני שכאשר ניצבו בראש הציבור, נתנו צווים והנהיגו את העם, יכלו לעודד את עושי הטוב בעולם ולהרתיע את האלימים. רוממות הראויים היא אפוא אותה דרך עצמה של יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ.
כיום מדברים אנשי המעלה בעולם בשבח רוממות הראויים בחייהם ובשיחותיהם, אך כשהם ניצבים בראש הציבור, נותנים צווים ומנהיגים את העם, אינם יודעים לרומם את הראויים ולהעסיק בעלי יכולת. מכאן אני יודע שאנשי המעלה בעולם מבינים את הקטן ואינם מבינים את הגדול. כיצד יודעים זאת? כשמלך, נסיך או גדול ממשל מחזיק שור או שה ואינו יכול לשחוט אותם, הוא מחפש שוחט טוב; כשיש לו חומר לבגד ואינו יכול להתקין אותו, הוא מחפש בעל מלאכה טוב. גם אם יש לו אז קרוב בשר ודם, אדם שעושרו ומעמדו באו לו בלי זכות או אדם נאה פנים, אם הוא יודע שאין הלה מסוגל למלאכה, לא יפקיד אותה בידיו. מדוע? הוא חושש להשחית את רכושו. בעניינים אלה המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל אינם זונחים את רוממות הראויים ואת העסקת בעלי היכולת. כשיש להם סוס תשוש שאינם יודעים לרפאו, הם מחפשים רופא טוב; כשיש להם קשת פגומה שאינם יכולים לדרוך, הם מחפשים בעל מלאכה טוב. גם אם יש להם אז קרוב בשר ודם, אדם שעושרו ומעמדו באו לו בלי זכות או אדם נאה פנים, אם הם יודעים שאינו מסוגל לכך, בשום אופן לא יפקידו את המלאכה בידיו. מדוע? הם חוששים להשחית את רכושם. בעניינים אלה המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל אינם זונחים את רוממות הראויים ואת העסקת בעלי היכולת. אבל במדינה עצמה אינם נוהגים כך: הם מקדמים את קרובי בשרם, את מי שעושרם ומעמדם באו להם בלי זכות ואת נאי הפנים. יוצא שדאגתם של המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל למדינתם פחותה מדאגתם לרכושם — קשת פגומה, סוס תשוש, בגד, שור ושה! מכאן אני יודע שאנשי המעלה בעולם מבינים את הקטן ואינם מבינים את הגדול. הדבר דומה למינוי אילם לשליח מדיני וחירש לממונה על המוזיקה.
לכן, כשהמלכים החכמים הקדומים הנהיגו את העולם, האנשים שהעשירו ורוממו לא היו בהכרח קרובי בשרם, עשירים ונכבדים בלי זכות או נאי פנים. שׁוּן חרש בְּלִי שָׁאן, יצר כלי חרס על גדת הנהר, דג בְּלֵיי דְזֶה ועסק בסיד בְּצָ׳אנְג יָאנְג וסחר3↗. יָאוֹ מצא אותו בצד הדרומי של פוּ דְזֶה, העמיד אותו כבן השמים והפקיד בידיו את הנהגת העולם ואת הטיפול באוכלוסייתו. יִי יִין היה משרת ומלווה לבת לבית שין, והועסק כטבח. טָאנְג מצא אותו וקידם אותו, העמיד אותו כאחד משלושת השרים הבכירים והפקיד בידיו את הנהגת העולם ואת הטיפול באוכלוסייתו. פוּ יוּאֶה ישב באי שבים הצפוני, בתוך מתחם העפר4↗, לבש בגד גס וחגר חבל, ועבד בשכר בבניית חומת פוּ יָאן. ווּ דִינְג מצא אותו וקידם אותו, העמיד אותו כאחד משלושת השרים הבכירים והפקיד בידיו את הנהגת העולם ואת הטיפול באוכלוסייתו. וכי יָאוֹ קידם את שׁוּן, טָאנְג את יִי יִיןווּ דִינְג את פוּ יוּאֶה מפני שהיו קרובי בשרם, עשירים ונכבדים בלי זכות או נאי פנים? הם אימצו את דבריהם, השתמשו בעצותיהם והלכו בדרכם; למעלה היה בכך כדי להועיל לשמים, באמצע — לרוחות, ולמטה — לבני האדם. לכן קידמו אותם והעלו אותם.
משהכירו המלכים החכמים הקדומים בחשיבות רוממות הראויים וביקשו להעמיד עליה את ממשלם, כתבו זאת על במבוק ועל משי וחרתו על קערות ועל אגנים, כדי למסור זאת לצאצאיהם בדורות הבאים. כך נאמר בְּעָנְשֵׁי לוּ שבספרי המלכים הקדומים: המלך אמר, ׳הו! בואו, בעלי המדינות ובעלי המשרות! אודיע לכם על המשפט ועל הענישה. כעת עליכם להביא שלווה לאוכלוסייה; כיצד תבררו את דברי האנשים, כיצד תנהגו בזהירות בענישה, וכיצד תשקלו את מה שלא הושג?5↗׳ אם יודעים לבחור אנשים ולהיזהר בענישה, אפשר להגיע לדרכם של יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ. מדוע? מפני שברוממות הראויים מגיעים אליה. כך נאמר גם בדברי שׁוּ נְיֵין6↗ שבספרי המלכים הקדומים: ׳בקש חכם, בעל עוז המכיר אנשים, שיהיה לך מגן ומשען׳. הדברים אומרים שהמלכים הקדומים, כשהנהיגו את העולם, בחרו בהכרח ראויים לעמוד לצדם ולסייע להם. כיום כל אנשי המעלה בעולם רוצים בעושר ובמעמד ושונאים עוני ושפלות. אכן כך. ומה עליך לעשות כדי להשיג עושר ומעמד ולהימלט מעוני ומשפלות? אין טוב מלהיות ראוי. ומה הדרך להיות ראוי? בעל כוח ימהר לעזור לאחרים; בעל רכוש יתאמץ לחלוק אותו עם אחרים; ובעל דרך ודעת יתאמץ ללמד אחרים. כך יקבלו הרעבים מזון, הקרים יקבלו בגדים והשרויים בתוהו יזכו לסדר. כשהרעב מקבל מזון, הקר מקבל בגד והשרוי בתוהו זוכה לסדר, החיים בטוחים ויכולים להימשך.
כיום המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל מעשירים ומרוממים את קרובי בשרם, את מי שעושרם ומעמדם באו להם בלי זכות ואת נאי הפנים. וכי קרוביהם, העשירים והנכבדים בלי זכות ונאי הפנים הם בהכרח בעלי דעת? אם אין בהם דעת ומפקידים בידיהם מדינה, אפשר לדעת מראש שתשרור בה מהומה. כל אנשי המעלה בעולם רוצים כיום בעושר ובמעמד ושונאים עוני ושפלות. ומה עליך לעשות כדי להשיג עושר ומעמד ולהימלט מעוני ומשפלות? אומרים לך: ׳אין טוב מלהיות קרוב בשר ודם של מלך, נסיך או גדול ממשל, עשיר ונכבד בלי זכות או נאה פנים׳. אבל להיות קרוב בשרם, עשיר ונכבד בלי זכות או נאה פנים — אלה אינם דברים שאפשר לרכוש בלימוד. כך אי אפשר להבחין בדעת7↗: גם מי שמידותיו איתנות כמו אלה של יוּ, טָאנְג, וֶןווּ אינו מרוויח יותר; וגם מי שקרוב בשרם של המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל, אף אם הוא פיסח, אילם או חירש ואלים כְּגְ׳יֶהוּכְג׳וֹאוּ, אינו מפסיד יותר. הגמול אפוא אינו מותאם לראויים והעונש אינו מותאם לאלימים; המקבלים גמול אינם בעלי זכות, והנענשים אינם אשמים. משום כך בני העם נעשים אדישים וכוחם מתרפה, והם נרתעים מעשיית טוב. הם מניחים לכוח זרועותיהם ורגליהם ואינם מסייעים זה לזה בעבודה; משאירים את עודף רכושם להירקב ולהבאיש ואינם חולקים אותו זה עם זה; מסתירים דרכים טובות ואינם מלמדים זה את זה. כך הרעב אינו מקבל אוכל, הקר אינו מקבל בגד והשרוי בתוהו אינו זוכה לסדר. וכשמעלים זאת הלאה —8↗
לכן בעבר היה שׁוּןלְיָאוֹ, יוּלְשׁוּן, גָאוֹ יָאוֹלְיוּ, השר הקטן9↗לְטָאנְג, וְחוֹנְג יָאוֹ, טָאי דְיֵין, נָאנְגוֹנְג קוּאוֹוְסָאן יִי שֶׁנְג למלך ווּ. העולם היה בהרמוניה ופשוטי העם שגשגו; הקרובים ישבו בשלווה והרחוקים באו אליהם. בכל מקום שהשמש והירח מאירים עליו, שסירות ומרכבות מגיעות אליו, שגשם וטל מרטיבים אותו ושאוכלי דגן ניזונים בו — בכל אלה שיבחו אותם ועודדו אותם. אם המלכים, הנסיכים, גדולי הממשל ואנשי המעלה בעולם באמת ובתמים רוצים לנהוג באנושיות ובצדק, אם הם מבקשים להיות אנשי מעלה נעלים, ולמעלה ללכת בדרכם של המלכים החכמים ולמטה לפעול לתועלת המדינות והאוכלוסייה — אין הם יכולים שלא לבחון את ההוראה על רוממות הראויים. רוממות הראויים מועילה לשמים, לרוחות ולעם, והיא יסוד ענייני הממשל״.
החכם מוֹ אמר: ״בימי קדם, כשרק החלו בני האדם להתקיים ועוד לא היו ענישה וממשל, נאמר: ׳לכל אדם אמת מידה אחרת של צדק1↗׳. כלומר, לאדם אחד הייתה אמת מידה אחת של צדק, לשני אנשים — שתיים, ולעשרה אנשים — עשר. ככל שהאנשים התרבו, התרבו גם הדברים שכינו ׳צדק׳. כל אדם הצדיק את אמת המידה שלו ופסל את זו של האחר, ולכן פסלו זה את זה. בתוך הבית התעוררו איבה ושנאה בין אבות ובנים ואחים, בני המשפחה התפזרו ולא יכלו לחיות בהרמוניה. בני העם בעולם פגעו זה בזה במים, באש וברעלים; גם כשנותר להם כוח לא השתמשו בו כדי לעזור זה לזה בעבודה, הניחו לעודף רכושם להירקב ולא חלקו אותו זה עם זה2↗, והסתירו דרכים טובות ולא לימדו זה את זה. התוהו בעולם היה כתוהו של עופות וחיות.
היה ברור שהתוהו בעולם נובע מהיעדר ראש שלטוני. לכן בחרו בראוי ובמוכשר שבעולם והעמידו אותו כבן השמים. לאחר שהועמד בן השמים, ראה שאין די בכוחו, ושוב בחר מן הראויים והמוכשרים שבעולם והעמיד שלושה שרים בכירים. לאחר שהועמדו בן השמים ושלושת השרים, ראו שהעולם רחב וגדול ושאי אפשר להבין בבת אחת את הבחנות הנכון והשגוי, התועלת והנזק, של יושבי הארצות הרחוקות והנחלות השונות. לכן חילקו את העולם לרבבות מדינות והעמידו נסיכים ושליטי מדינות. לאחר שהועמדו הנסיכים ושליטי המדינות, ראו שאין די בכוחם, ושוב בחרו מן הראויים והמוכשרים שבמדינותיהם והעמידו אותם כראשי שלטון. לאחר שכל ראשי השלטון הועמדו, פרסם בן השמים הוראה לבני העם בעולם: ׳כל טוב ורע שתשמעו עליו, דווחו לממונים עליכם. כל מה שהממונה מצדיק, עליכם להצדיק; כל מה שהוא פוסל, עליכם לפסול. אם הממונה שוגה, הוכיחו והזהירו אותו; אם יש אדם טוב בין הכפופים, המליצו עליו3↗. מי שמתאחד עם הממונה ואינו יוצר סיעות עם הכפופים לו — זה מי שהממונה יגמול לו ושהכפופים ישבחו אותו. אבל מי ששומע על טוב ועל רע ואינו מדווח לממונה, אינו מצדיק את שהממונה מצדיק ואינו פוסל את שהוא פוסל, אינו מוכיח את הממונה על שגיאתו ואינו ממליץ על הטובים שבכפופים, אלא יוצר סיעות למטה ואינו מתאחד עם הממונה — זה מי שהממונה יעניש ושהעם יגנה׳. כך קבע השליט את הגמול ואת העונש, בבהירות רבה, בהבחנה ובנאמנות קפדנית. ראש הרובע הוא אפוא אדם בעל אנושיות4↗. הוא מפרסם הוראות לתושבי הרובע ואומר: ׳כל טוב ורע שתשמעו עליו, דווחו לראש המחוז שלכם. כל מה שראש המחוז מצדיק, הצדיקו; כל מה שהוא פוסל, פסלו. סלקו את דיבורכם הרע ולמדו מדיבורו הטוב של ראש המחוז; סלקו את מעשיכם הרעים ולמדו ממעשיו הטובים. כיצד ייתכן אז תוהו במחוז?׳ מה מביא סדר במחוז? ראש המחוז יודע לאחד את אמות המידה של הצדק במחוזו, ולכן שורר בו סדר. ראש המחוז הוא אדם בעל אנושיות. הוא מפרסם הוראות לתושביו ואומר: ׳כל טוב ורע שתשמעו עליו, דווחו לשליט המדינה. כל מה ששליט המדינה מצדיק, הצדיקו; כל מה שהוא פוסל, פסלו. סלקו את דיבורכם הרע ולמדו מדיבורו הטוב; סלקו את מעשיכם הרעים ולמדו ממעשיו הטובים. כיצד ייתכן אז תוהו במדינה?׳ מה מביא סדר במדינה? שליט המדינה יודע לאחד את אמות המידה של הצדק במדינתו, ולכן שורר בה סדר. שליט המדינה הוא אדם בעל אנושיות. הוא מפרסם הוראות לתושביו ואומר: ׳כל טוב ורע שתשמעו עליו, דווחו לבן השמים. כל מה שבן השמים מצדיק, הצדיקו; כל מה שהוא פוסל, פסלו. סלקו את דיבורכם הרע ולמדו מדיבורו הטוב; סלקו את מעשיכם הרעים ולמדו ממעשיו הטובים. כיצד ייתכן אז תוהו בעולם?׳ מה מביא סדר בעולם? בן השמים יודע לאחד את אמות המידה של הצדק בעולם, ולכן שורר בו סדר.
אבל אם בני העם בעולם מתאחדים כלפי מעלה עם בן השמים ואינם מתאחדים כלפי מעלה עם השמים, עדיין לא הוסרו האסונות. רוחות הסערה וגשמי הזעף שהשמים משגרים אלינו שוב ושוב — אלה העונשים שהשמים מטילים על בני העם שאינם מתאחדים עמם״.
לכן החכם מוֹ אומר: ״המלכים החכמים הקדומים קבעו חמישה עונשים5↗ כדי להנהיג בהם את העם. הדבר דומה לחוט המארגן את פקעת המשי ולחבל הראשי של רשת הדיג: כך אוספים יחד את בני העם בעולם שאינם מתאחדים עם הממונים עליהם״.
החכם מוֹ אמר: ״אם נשוב מן הזמן הזה אל ימי קדם, כאשר רק החלו בני האדם להתקיים ועוד לא היו ראשי שלטון, נאמר: ׳לבני האדם בעולם אמות מידה שונות של צדק1↗׳. לאדם אחד הייתה אמת מידה אחת, לעשרה אנשים — עשר, ולמאה אנשים — מאה. ככל שהאנשים התרבו, התרבו גם הדברים שכינו ׳צדק׳. כל אדם הצדיק את אמת המידה שלו ופסל את זו של האחר, ולכן פסלו זה את זה. בבית נעשו אבות ובנים ואחים לאויבים; כולם חשבו על היפרדות ולא יכלו לחיות בהרמוניה. הם השאירו כוח עודף בלי לעזור זה לזה בעבודה, הסתירו דרכים טובות בלי ללמד זה את זה, והניחו לעודף רכושם להירקב ולהבאיש בלי לחלקו ביניהם2↗. התוהו בעולם הגיע עד למצבם של עופות וחיות: לא היו גבולות בין שליט לשר, בין עליון לתחתון ובין מבוגר לצעיר, ולא היו כללי ההתנהגות שבין אבות לבנים ובין אחים. לכן העולם היה שרוי בתוהו.
היה ברור שהעולם שרוי בתוהו מפני שאין לעם ראשי שלטון שיאחדו את אמות המידה של הצדק בעולם. לכן בחרו באדם ראוי וטוב, חכם ונבון, מיטיב להבחין ובעל דעת, והעמידו אותו כבן השמים כדי שיעסוק באיחוד אמות המידה של הצדק בעולם. לאחר שבן השמים הועמד, ראה שאינו יכול לאחד את אמות המידה בעולם על סמך מה שאוזניו ועיניו לבדן שומעות ורואות3↗. לכן בחר באנשים מובחרים, ראויים וטובים4↗, חכמים ונבונים, מיטיבים להבחין ובעלי דעת, העמיד אותם כשלושה שרים בכירים ושיתף אותם במלאכת האיחוד. לאחר שהועמדו בן השמים ושלושת השרים, ראו שהעולם רחב וגדול ושאי אפשר לאחד כך את יושבי ההרים, היערות והארצות הרחוקות. לכן חילקו את העולם והעמידו רבבות נסיכים ושליטי מדינות, כדי שיעסקו באיחוד אמות המידה של הצדק במדינותיהם. לאחר שהועמדו שליטי המדינות, ראו שאינם יכולים לאחד את אמות המידה במדינותיהם על סמך מה שאוזניהם ועיניהם לבדן שומעות ורואות. לכן בחרו את הראויים במדינותיהם, העמידו אותם כמצביאים וכשרים מימין ומשמאל, וכן כראשי מחוזות ורבעים, ושיתפו אותם במלאכת האיחוד במדינה. לאחר שהועמדו בן השמים, שליטי הנסיכויות וראשי העם, פרסם בן השמים הוראות ולימד: ׳כל דבר טוב שאתם שומעים ורואים, דווחו לממונה עליכם; וגם כל דבר רע שאתם שומעים ורואים, דווחו לו. את מה שהממונה מצדיק, הצדיקו גם אתם; את מה שהוא פוסל, פסלו גם אתם. כשיש אצלכם אדם טוב, המליצו עליו; כשהממונה שוגה, הוכיחו והזהירו אותו5↗. אחדו את אמת המידה שלכם כלפי מעלה עם הממונה, ואל תחפשו ליצור סיעות כלפי מטה. אם ייוודע הדבר לממונה, יגמול לכם; ואם ישמע על כך העם, ישבח אתכם. אבל אם תשמעו ותראו דבר טוב ולא תדווחו לממונה, או דבר רע ולא תדווחו לו; אם לא תצדיקו את מה שהוא מצדיק ולא תפסלו את מה שהוא פוסל; אם לא תמליצו על הטוב שבקרבכם ולא תוכיחו את הממונה על שגיאתו, אלא תיצרו סיעות למטה ותפסלו את הממונה — אם ייוודע לו הדבר, יעניש אתכם; ואם ישמע העם, יגנה אתכם׳. כך קבעו המלכים החכמים הקדומים את הענישה, הממשל, הגמול והשבח: בבהירות רבה, בהבחנה ובנאמנות קפדנית.
משום כך ביקשו כל בני האדם בעולם לזכות בגמולם ובשבחם של הממונים, ויראו מגינוים ומעונשם. ראש הרובע מילא אפוא את הוראת בן השמים ואיחד את אמות המידה של הצדק ברובעו. לאחר שאיחד אותן, הנהיג את כל תושבי הרובע להתאחד כלפי מעלה עם ראש המחוז ואמר: ׳כל תושבי הרובע יתאחדו כלפי מעלה עם ראש המחוז ולא יעזו ליצור סיעות כלפי מטה. את מה שראש המחוז מצדיק, הצדיקו גם אתם; את מה שהוא פוסל, פסלו גם אתם. סלקו את דיבורכם הרע ולמדו מדיבורו הטוב; סלקו את מעשיכם הרעים ולמדו ממעשיו הטובים. ראש המחוז הוא אכן הראוי שבמחוז; אם כל יושבי המחוז יראו בו דגם, כיצד ייתכן שלא יהיה סדר במחוז?׳ בזכות מה הצליח ראש המחוז להשליט סדר במחוזו? יכולתו לאחד את אמות המידה של הצדק במחוזו, ורק היא. לכן היה במחוז סדר.
ראש המחוז הנהיג את מחוזו, ולאחר שהיה בו סדר, הנהיג את כל תושביו להתאחד כלפי מעלה עם שליט המדינה ואמר: ׳כל תושבי המחוז יתאחדו כלפי מעלה עם שליט המדינה ולא יעזו ליצור סיעות כלפי מטה. את מה ששליט המדינה מצדיק, הצדיקו גם אתם; את מה שהוא פוסל, פסלו גם אתם. סלקו את דיבורכם הרע ולמדו מדיבורו הטוב; סלקו את מעשיכם הרעים ולמדו ממעשיו הטובים. שליט המדינה הוא אכן הראוי שבמדינה; אם כל יושבי המדינה יראו בו דגם, כיצד ייתכן שלא יהיה סדר במדינה?׳ בזכות מה הצליח שליט המדינה להנהיגה ולהשליט בה סדר? יכולתו לאחד את אמות המידה של הצדק במדינתו, ורק היא. לכן היה במדינה סדר.
שליט המדינה הנהיג את מדינתו, ולאחר שהיה בה סדר, הנהיג את כל תושביה להתאחד כלפי מעלה עם בן השמים ואמר: ׳כל תושבי המדינה יתאחדו כלפי מעלה עם בן השמים ולא יעזו ליצור סיעות כלפי מטה. את מה שבן השמים מצדיק, הצדיקו גם אתם; את מה שהוא פוסל, פסלו גם אתם. סלקו את דיבורכם הרע ולמדו מדיבורו הטוב; סלקו את מעשיכם הרעים ולמדו ממעשיו הטובים. בן השמים הוא אכן אדם בעל אנושיות; אם כל יושבי העולם יראו בו דגם, כיצד ייתכן שלא יהיה סדר בעולם?׳ בזכות מה הצליח בן השמים להשליט סדר בעולם? יכולתו לאחד את אמות המידה של הצדק בעולם, ורק היא. לכן היה בעולם סדר.
אבל אם כבר מתאחדים עם בן השמים ועדיין אינם מתאחדים כלפי מעלה עם השמים, אסונות השמים עדיין לא ייפסקו. כשהשמים מורידים קור וחום שלא במידה, שלג, כפור, גשם וטל שלא בזמנם, חמשת מיני הדגן אינם מבשילים, ששת מיני בהמות הבית אינם מתפתחים כראוי, מחלות ומגפות, סערות וגשמי זעף באים בזה אחר זה — אלה עונשי השמים, שנועדו להעניש את בני האדם שלמטה שאינם מתאחדים עמם. לכן המלכים החכמים הקדומים הבינו מה השמים והרוחות רוצים, ונמנעו ממה שהשמים והרוחות שונאים, כדי לבקש להביא נזק לעולם6↗. לפיכך הנהיגו את בני העם בעולם להיטהר בצום, ברחיצה ובחפיפה, והכינו בטהרה יין, משקה מתוק ומנחות דגן כדי להקריב לשמים ולרוחות. כששירתו את הרוחות והאלוהויות, לא העזו להכין יין, משקה ומנחות שאינם נקיים וטהורים; לא העזו להקריב בעלי חיים שאינם דשנים ומפוטמים; לא העזו להביא לוחות ירקן, דיסקיות ירקן, מתנות ואריגי משי החורגים מן המידות שנקבעו; ולא העזו להחמיץ את זמני הקרבת האביב והסתיו. במשפט לא העזו לסטות מן הצדק, בחלוקת רכוש לא העזו לסטות מן השוויון, ובחיי היום־יום לא העזו להתרשל. כך נהגו כראשי שלטון. לכן השמים והרוחות למעלה נטו חסד רב לשלטונם, ובני העם למטה מצאו בו נוחות ותועלת. אם מתאמצים לעשות את מה שהשמים והרוחות מחשיבים ומוקירים, אפשר לזכות בברכתם; ואם מתאמצים לעשות את מה שמועיל לבני העם ומיטיב עמם, אפשר לזכות בקרבתם. מפני שכך הנהיגו, עצותיהם הועילו, מעשיהם הצליחו, הגנתם בבית הייתה איתנה ובמסעות הענישה שלהם בחוץ ניצחו. מה הסיבה לכך? הם העמידו את ממשלם על ההתאחדות כלפי מעלה. כך היה ממשלם של המלכים החכמים הקדומים״.
כיום אומרים בני האדם בעולם: ״גם בזמננו לא נעלמו ראשי השלטון מן העולם. מדוע אפוא העולם שרוי בתוהו?״ החכם מוֹ אמר: ״דרך העמדת ראשי השלטון כיום שונה ביסודה מן הדרך הקדומה. הדבר דומה לשימוש של הַמְּיָאוֹ בחמשת העונשים. בעבר קבעו המלכים החכמים חמישה עונשים כדי להשליט סדר בעולם; כשהגיעו הַמְּיָאוֹ וקבעו את חמשת העונשים, הביאו תוהו לעולם. וכי העונשים עצמם אינם טובים? השימוש בהם הוא שאינו טוב. לכן נאמר בְּעָנְשֵׁי לוּ שבספרי המלכים הקדומים: ׳בני הַמְּיָאוֹ7↗ לא השתמשו בשיקול ובהכרעה בענישה; הם עשו חמישה עונשים ממיתים וקראו להם חוק8↗׳. הדברים אומרים שמי שמשתמש היטב בעונשים משליט סדר בעם, ומי שאינו משתמש בהם היטב הופך אותם לחמש דרכי הריגה. וכי העונשים אינם טובים? השימוש בהם הוא שאינו טוב, ולכן נעשו חמש דרכי הריגה. וכך נאמר גם בְּהוֹרָאַת שׁוּ לִינְג שבספרי המלכים הקדומים: ׳מן הפה יוצאים יחסי ידידות וגם מלחמה9↗׳. הדברים אומרים שהמשתמש היטב בפיו מוציא דברי ידידות, והמשתמש בו שלא כראוי גורם להלשנה, לפגיעה, לפשיטות ולמלחמה. וכי הפה אינו טוב? השימוש בו הוא שאינו טוב, ולכן נעשה כלי להלשנה, לפגיעה, לפשיטות ולמלחמה.
בעבר הועמדו ראשי השלטון כדי להנהיג את העם. הדבר דומה לחוט המארגן את פקעת המשי ולחבל הראשי של רשת הדיג: כדי להשליט מרות על הפרועים והאלימים שבעולם ולאחד את אמות המידה של הצדק. לכן נאמר בִּשְׁיָאנְג נְיֵין שבספרי המלכים הקדומים: ׳כשייסדו מדינות והקימו ערי בירה, העמידו שליטים, מלכים, מושלים ודוכסים, לא כדי שיחיו בהפרזה; והעמידו שרים וראשי ציבור10↗, לא כדי שיחיו בבטלה, אלא כדי שיבחינו וינהלו את אשר בין השמים בשוויון׳. הדברים אומרים שהאל העליון והרוחות הקימו בעבר מדינות ובירות והעמידו ראשי שלטון לא כדי להגביה את דרגותיהם, להגדיל את שכרם ולהושיבם בעושר, בכבוד ובבטלה, אלא כדי שיעוררו תועלת לעם כולו ויסירו ממנו נזק, יעשירו וירוממו את העניים והמעוטים11↗, יביאו ביטחון למי שבסכנה וסדר למי שבתוהו. כך עשו המלכים החכמים הקדומים. אבל המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל של היום נוהגים בענישה ובממשל להפך: הם עושים את השלטון אמצעי לחנפנות ולהתרצות, מעדיפים אבות, אחים ומכרים ותיקים, מקרבים אותם ומעמידים אותם כראשי שלטון. העם יודע שהממונים אינם מעמידים ראשי שלטון כדי להנהיגו בצדק. לכן הכול יוצרים סיעות, מסתירים זה את מעשיו של זה ואינם מוכנים להתאחד עם הממונה עליהם. כך אין לעליון ולתחתון אמת מידה אחת של צדק. ואם אין להם אמת מידה אחת, אין די בגמול ובשבח כדי לעודד טוב, ואין די בעונשים כדי להרתיע אלימות. כיצד יודעים זאת? נניח שהשליט מתייצב לנהל מדינה ולהיות ראש העם, ואומר: ׳האיש הזה ראוי לגמול; אגמול לו׳. אם אין לעליון ולתחתון אמת מידה אחת של צדק, האדם שהשליט גומל לו הוא דווקא מי שההמון מגנה. והאיש הרי חי בתוך ההמון וסופג את גינויו; גם אם יזכה בגמול מן השליט, לא יהיה בכך די לעודדו! נניח שהשליט מתייצב לנהל מדינה ולהיות ראש העם, ואומר: ׳האיש הזה ראוי לעונש; אעניש אותו׳. אם אין לעליון ולתחתון אמת מידה אחת, האדם שהשליט מעניש הוא דווקא מי שההמון משבח. והאיש הרי חי בתוך ההמון וזוכה לשבחו; גם אם יקבל עונש מן השליט, לא יהיה בכך די להרתיעו! אם מתייצבים לנהל מדינה ולהיות ראש העם, אך הגמול והשבח אינם מעודדים טוב והעונשים אינם מרתיעים אלימות, האין זה בדיוק המצב שתיארתי תחילה — ׳כאשר רק החלו בני האדם להתקיים ועוד לא היו ראשי שלטון׳? אם מצבם של בני האדם עם ראשי השלטון זהה למצבם בלעדיהם, אין זו דרך להנהיג את העם ולאחד את הציבור. המלכים החכמים הקדומים הקפידו אפוא על ההתאחדות כלפי מעלה בהעמדת ראשי שלטון, ולכן מצבם האמיתי של העליונים היה ידוע לתחתונים, ולהפך. כשהיו למעלה עניינים נסתרים או תועלות שנזנחו, יכלו הכפופים לגלותם ולהביא תועלת באמצעותם; כשהצטברו למטה איבה ונזק, יכלו הממונים לגלותם ולהסירם. כך, גם כשאדם עשה טוב ממרחק עשרות מיליוני לִי12↗, עוד לפני שכל בני ביתו ידעו וכל שכניו שמעו, בן השמים יכול היה לגלות זאת ולגמול לו. וכשאדם עשה רע ממרחק עשרות מיליוני לִי, עוד לפני שכל בני ביתו ידעו וכל שכניו שמעו, בן השמים יכול היה לגלות זאת ולהענישו. משום כך פחדו כל בני האדם בעולם, רעדו וחרדו, ולא העזו להיות פרועים ואלימים. הם אמרו: ׳ראייתו ושמיעתו של בן השמים הן כוחות אלוהיים׳. המלכים הקדומים אמרו: ׳אין כאן כוח אלוהי; הוא יודע להיעזר באוזניהם ובעיניהם של אחרים כדי לשמוע ולראות, בפיותיהם כדי לדבר, בלבבותיהם כדי לחשוב ובזרועותיהם וברגליהם כדי לפעול׳. כשאנשים רבים עוזרים לו לראות ולשמוע, מגיעות הידיעות למרחוק; כשאנשים רבים עוזרים לו לדבר, דבריו הטובים מקיפים ומנחים מרחב רב; כשאנשים רבים עוזרים לו לחשוב, העצות והתוכניות מושגות במהירות; וכשאנשים רבים עוזרים לו לפעול, המלאכה מצליחה במהירות.
החכמים הקדומים הוציאו אפוא את מפעליהם אל הפועל, השלימו את מלאכתם והותירו שם לדורות הבאים מסיבה אחת בלבד: הם ידעו להעמיד את הממשל על ההתאחדות כלפי מעלה. לכן נאמר בְּשִׁבְחֵי ג׳וֹאוּ שבספרי המלכים הקדומים: ׳בָּאוּ לִרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ הַהוּא, וּבִקְשׁוּ אֶת סִדְרוֹ הַמֵּאִיר13↗׳. הדברים אומרים ששליטי המדינות והנסיכים הקדומים באו באביב ובסתיו לחצר בן השמים לביקור ולהוקרה, קיבלו את הוראתו המחמירה ושבו להנהיג את מדינותיהם. בכל מקום שהוראות הממשל הגיעו אליו, לא העז איש שלא להישמע. אז, מעיקרו של דבר, לא העז איש לשבש את הוראת בן השמים. בַּשִּׁירָה נאמר: ׳סוּסַי לְבָנִים וְרַעֲמָתָם שְׁחוֹרָה, שֵׁשׁ הַמּוֹשְׁכוֹת רַכּוֹת וּגְמִישׁוֹת; אָרוּץ וְאֶדְהַר, וּבְכָל מָקוֹם אֲבַקֵּשׁ עֵצָה וְאֶשְׁקֹל׳. ועוד נאמר: ׳סוּסַי מְנֻמָּרִים, שֵׁשׁ הַמּוֹשְׁכוֹת כְּמֶשִׁי; אָרוּץ וְאֶדְהַר, וּבְכָל מָקוֹם אֲבַקֵּשׁ עֵצָה וַאֲתַכְנֵן14↗׳. זו משמעות הדבר. כששליטי המדינות והנסיכים הקדומים שמעו וראו טוב או רע, מיהרו במרכבותיהם לדווח לבן השמים. לכן הותאם הגמול לראויים והעונש לאלימים; חפים מפשע לא הומתו, ואשמים לא חמקו. זהו הישג ההתאחדות כלפי מעלה״.
לכן החכם מוֹ אמר: ״אם המלכים, הנסיכים, גדולי הממשל ואנשי המעלה בעולם מבקשים כיום להעשיר את מדינותיהם, להרבות את אוכלוסייתם, להסדיר את הענישה והממשל ולייצב את מזבחות המדינה, אין הם יכולים שלא לבחון את ההתאחדות כלפי מעלה. זהו היסוד.״
החכם מוֹ אמר: ״הנבון פועל כך: הוא בוחן מה מביא סדר למדינה ולאוכלוסייה ועושה זאת; הוא בוחן מה מביא תוהו למדינה ולאוכלוסייה ונמנע מכך. ומהו הדבר שמביא סדר למדינה ולאוכלוסייה? כשהממונים מנהיגים ויודעים את מצבם האמיתי של הכפופים, שורר סדר; כשאינם יודעים אותו, שורר תוהו. כיצד יודעים שכך הדבר? אם הממונים המנהיגים יודעים את מצבם האמיתי של הכפופים, הרי הם מבינים את הטוב ואת הרע שבעם. אם הם מבינים את הטוב ואת הרע שבעם, יוכלו למצוא את הטובים ולגמול להם, ולמצוא את האלימים ולהעניש אותם. כשהטובים מקבלים גמול והאלימים נענשים, בהכרח שורר סדר במדינה. אם הממונים אינם יודעים את מצבם האמיתי של הכפופים, הם אינם מבינים את הטוב ואת הרע שבעם. ואם אינם מבחינים ביניהם, אינם מוצאים את הטובים כדי לגמול להם ואינם מוצאים את האלימים כדי להעניש אותם. כשאין גומלים לטובים ואין מענישים את האלימים, ממשל כזה מביא בהכרח תוהו למדינה ולציבור. לכן אי אפשר שלא לבחון את שאלת הגמול ואת אי־ידיעת מצבם האמיתי של הכפופים1↗״.
וכיצד אפשר לדעת את מצבם האמיתי של הכפופים? החכם מוֹ אמר: ״אפשר לעשות זאת רק כשמעמידים את הממשל על התאחדות כלפי מעלה ועל אמת מידה אחת של צדק. כיצד יודעים שאפשר להנהיג כך את העולם? מדוע שלא נבחן בקפידה את תורות הממשל המתוקן של הקדמונים? בימי קדם, כשהשמים הביאו לראשונה את בני האדם לעולם, עוד לא היו ראשי שלטון; בני העם נהגו כל אחד לעצמו2↗. אם כל אדם נוהג לעצמו, הרי לאדם אחד אמת מידה אחת של צדק, לעשרה — עשר, למאה — מאה ולאלף — אלף; וכשהאנשים רבים מספור, גם אמות המידה שהם מכנים צדק רבות מספור. כל אחד הצדיק את אמת המידה שלו ופסל את זו של האחר, ולכן בסכסוך חמור התפתחה קטטה ובסכסוך קל התפתחה מריבה. משום כך ביקשו בני העולם לאחד את אמת המידה של הצדק בעולם, בחרו בראוי והעמידו אותו כבן השמים. בן השמים ראה שאין די בדעתו ובכוחו להנהיג לבדו את העולם; לכן בחר את הבאים אחריו והעמיד שלושה שרים בכירים. גם שלושת השרים ראו שאין די בדעתם ובכוחם כדי לסייע לבדם לבן השמים; לכן חולקו המדינות והועמדו נסיכים. הנסיכים ראו שאין די בדעתם ובכוחם כדי להנהיג לבדם את כל אשר בתוך גבולותיהם; לכן בחרו את הבאים אחריהם והעמידו ראשי שרים. גם ראשי השרים ראו שאין די בדעתם ובכוחם כדי לסייע לבדם לשליטם; לכן בחרו את הבאים אחריהם והעמידו ראשי מחוזות וראשי בתי אצולה3↗. בן השמים הקדום העמיד אפוא שלושה שרים בכירים, נסיכים, ראשי שרים, ראשי מחוזות וראשי בתי אצולה לא כדי להעניק להם עושר, כבוד, פנאי ובטלה, אלא כדי שיסייעו בהסדרת הענישה והממשל ובתיקון התוהו. לכן כשייסדו מדינות והקימו ערי בירה, העמידו שליטים, מלכים, מושלים ודוכסים והעמידו לצדם שרים, אנשי מעלה וראשי ציבור — לא כדי להנעים את חייהם, אלא כדי שיבחינו ויסייעו בהנהגת הסדר המאיר של השמים.
כיום, כשהממונה אינו יכול להנהיג את הכפופים והכפוף אינו יכול לשרת את הממונה, העליונים והתחתונים פוגעים אלה באלה. מדוע? מפני שאין להם אמת מידה אחת של צדק. כשאמות המידה שונות, נוצרות סיעות. השליט סבור שאדם מסוים טוב ומבקש לגמול לו; אבל גם אם האיש יקבל את גמול השליט, הוא יצטרך להתמודד עם גינוי העם4↗. משום כך עושי הטוב בהכרח לא יתעודדו גם כשהם רואים שיש גמול. השליט סבור שאדם מסוים אלים ומבקש להענישו; אבל גם אם האיש יקבל את עונש השליט, הוא יזכה לשבח העם. משום כך האלימים בהכרח לא יירתעו גם כשהם רואים שיש עונש. כשבוחנים את הדבר, אין די בגמול ובשבח של השליט כדי לעודד טוב, ואין די בגינויו ובעונשו כדי להרתיע אלימות. מדוע? מפני שאין להם אמת מידה אחת של צדק״.
ואיך אפשר לאחד את אמת המידה של הצדק בעולם? החכם מוֹ אמר: ״מדוע שלא ננסה תחילה להורות לראש בית אצולה להחיל זאת בביתו5↗? יפרסם חוקים וצווים לבני ביתו ויאמר: ׳אם תראו מי שאוהב את הבית ומועיל לו, דווחו; אם תראו מי ששונא את הבית ופוגע בו, דווחו גם כן. מי שרואה אדם אוהב ומועיל לבית ומדווח עליו, הרי הוא כאדם האוהב ומועיל לבית בעצמו: אם ייוודע הדבר לממונה, יגמול לו; ואם ישמע הציבור, ישבח אותו. מי שרואה אדם שונא ופוגע בבית ואינו מדווח עליו, הרי הוא כאדם השונא ופוגע בבית בעצמו: אם ייוודע הדבר לממונה, יעניש אותו; ואם ישמע הציבור, יגנה אותו׳. כך ירצו כל בני הבית לזכות בגמול ובשבח של הממונה עליהם ולהימנע מגינויו ומעונשו. לכן ידווחו על הטוב וידווחו על הרע; ראש הבית ימצא את הטובים ויגמול להם, ימצא את האלימים ויעניש אותם. כשהטובים מקבלים גמול והאלימים נענשים, בהכרח ישרור סדר בבית. ומה מביא סדר בבית הזה? העמדת הממשל על התאחדות כלפי מעלה ועל אמת מידה אחת של צדק, ורק היא.
לאחר שהבית בא על תיקונו, האם מוצתה דרך הנהגת המדינה? עדיין לא. במדינה בתי אצולה רבים, וכל בית מצדיק את עצמו ופוסל את הבתים האחרים. לכן בסכסוך חמור מתפתח תוהו ובסכסוך קל מתפתחת מריבה. משום כך יש להורות לראשי הבתים לרכז את אמות המידה של בתיהם ולהתאחד כלפי מעלה עם שליט המדינה. גם שליט המדינה יפרסם חוקים וצווים לתושבי מדינתו ויאמר: ׳אם תראו מי שאוהב את המדינה ומועיל לה, דווחו; אם תראו מי ששונא את המדינה ופוגע בה, דווחו גם כן. מי שרואה אדם אוהב ומועיל למדינה ומדווח עליו, הרי הוא כאדם האוהב ומועיל לה בעצמו: אם ייוודע הדבר לממונה, יגמול לו; ואם ישמע הציבור, ישבח אותו. מי שרואה אדם שונא ופוגע במדינה ואינו מדווח עליו, הרי הוא כאדם השונא ופוגע בה בעצמו: אם ייוודע הדבר לממונה, יעניש אותו; ואם ישמע הציבור, יגנה אותו׳. כך ירצו כל תושבי המדינה לזכות בגמול ובשבח של הממונה עליהם ולהימנע מגינויו ומעונשו. לכן ידווחו על הטוב שהם רואים ועל הרע שהם רואים; שליט המדינה ימצא את הטובים ויגמול להם, ימצא את האלימים ויעניש אותם. כשהטובים מקבלים גמול והאלימים נענשים, בהכרח ישרור סדר במדינה. ומה מביא סדר במדינה הזאת? היכולת להעמיד את הממשל על התאחדות כלפי מעלה ועל אמת מידה אחת של צדק, ורק היא.
לאחר שהמדינה באה על תיקונה, האם מוצתה דרך הנהגת העולם? עדיין לא. בעולם מדינות רבות, וכל אחת מצדיקה את עצמה ופוסלת את המדינות האחרות. לכן בסכסוך חמור מתפתחת מלחמה ובסכסוך קל מתפתחת מריבה. משום כך יש להורות לשליטי המדינות לברור את אמות המידה של מדינותיהם ולהתאחד כלפי מעלה עם בן השמים. גם בן השמים יפרסם חוקים וצווים ליושבי העולם ויאמר: ׳אם תראו מי שאוהב את העולם ומועיל לו, דווחו; אם תראו מי ששונא את העולם ופוגע בו, דווחו גם כן. מי שרואה אדם אוהב ומועיל לעולם ומדווח עליו, הרי הוא כאדם האוהב ומועיל לו בעצמו: אם ייוודע הדבר לממונה, יגמול לו; ואם ישמע הציבור, ישבח אותו. מי שרואה אדם שונא ופוגע בעולם ואינו מדווח עליו, הרי הוא כאדם השונא ופוגע בו בעצמו: אם ייוודע הדבר לממונה, יעניש אותו; ואם ישמע הציבור, יגנה אותו׳. כך ירצו כל יושבי העולם לזכות בגמול ובשבח של הממונה עליהם ולהימנע מגינויו ומעונשו. לכן ידווחו על הטוב ועל הרע שהם רואים; בן השמים ימצא את הטובים ויגמול להם, ימצא את האלימים ויעניש אותם. כשהטובים מקבלים גמול והאלימים נענשים, בהכרח ישרור סדר בעולם. ומה מביא סדר בעולם? העמדת הממשל על התאחדות כלפי מעלה ועל אמת מידה אחת של צדק, ורק היא.
לאחר שהעולם בא על תיקונו, בן השמים מרכז את אמות המידה של הצדק בעולם ומתאחד כלפי מעלה עם השמים. ההוראה על התאחדות כלפי מעלה היא אפוא כזאת: אם בן השמים משתמש בה ברמה העליונה, הוא יכול להנהיג את העולם; אם הנסיכים משתמשים בה ברמת הביניים, הם יכולים להנהיג את מדינותיהם; ואם ראשי הבתים משתמשים בה ברמה הקטנה, הם יכולים להנהיג את בתיהם. זו הדרך: כשמיישמים אותה בגדול, היא מספיקה להנהגת העולם כולו; וכשמיישמים אותה בקטן, במדינה אחת או בבית אחד, אין היא גדולה מדי״.
לכן נאמר: לְהַנְהִיג אֶת מְדִינוֹת הָעוֹלָם כְּאִלּוּ מַנְהִיגִים בַּיִת אֶחָד, וּלְהַפְעִיל אֶת בְּנֵי הָעָם בָּעוֹלָם כְּאִלּוּ מַפְעִילִים אָדָם אֶחָד. האם רק לחכם מוֹ יש תורה כזאת, ולמלכים הקדומים לא הייתה? אדרבה, גם להם הייתה. המלכים החכמים כולם העמידו את ממשלם על ההתאחדות כלפי מעלה, ולכן העולם היה מתוקן. כיצד יודעים שכך היה? כך נאמר בַּשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה שבספרי המלכים הקדומים: ״איש מפשוטי העם הרואה מרמה ותחבולה חייב לדווח עליהן; אם אינו מדווח והעבירה מתגלה, אשמתו שווה6↗״. הדברים אומרים שמי שרואה פריצות ועוול ואינו מדווח, אשמתו כאשמת העושה אותם.
לכן, כשהמלכים החכמים הקדומים הנהיגו את העולם, כל האנשים שבחרו ודירגו כדי לסייע להם מימין ומשמאל ולהיות להם לכנפיים היו טובים, ורבים היו האנשים שבחוץ שסייעו להם לראות ולשמוע. כשנועצו עם אנשים על עניינים, השיגו את הפתרון לפני אחרים; כשפעלו עם אנשים, השלימו את המלאכה לפני אחרים; ותהילתם ושמם הטוב נודעו לפני אלה של אחרים. מפני שידעו להרחיב את יכולותיהם בעזרת אחרים ולפעול כך, היו התועלות רבות כל כך7↗. פתגם קדום אומר: ׳רְאִיַּת עַיִן אַחַת אֵינָהּ כִּרְאִיַּת שְׁתֵּי עֵינַיִם; שְׁמִיעַת אֹזֶן אַחַת אֵינָהּ כִּשְׁמִיעַת שְׁתֵּי אָזְנַיִם; אֲחִיזַת יָד אַחַת אֵינָהּ כְּכֹחָן שֶׁל שְׁתֵּי יָדַיִם׳. מפני שידעו להרחיב את יכולותיהם בעזרת אחרים ולפעול כך, היו התועלות רבות כל כך. כשהמלכים החכמים הקדומים הנהיגו את העולם, גם אם היה איש ראוי במרחק אלף לִי, ושכניו עדיין לא שמעו עליו ולא ראו אותו כולם, המלך החכם יכול היה לגלותו ולגמול לו. גם אם היה אדם אלים בתוך תחום של אלף לִי, ושכניו עדיין לא שמעו עליו ולא ראו אותו כולם, המלך החכם יכול היה לגלותו ולהענישו. וכי צריך לחשוב שלמלך החכם שמיעה וראייה חדות משל אחרים? וכי יכול היה במבט אחד לראות הכול מעבר לאלף לִי, ובהאזנה אחת לשמוע הכול מעבר לאלף לִי? המלך החכם לא הלך לשם לראות ולא קרב לשם לשמוע. ואף על פי כן גרם לפושטים, למורדים, לגנבים ולשודדים שבעולם לנדוד בכל העולם בלי למצוא מקום להניח בו את רגלם. כיצד? מפני שהיטיב להעמיד את הממשל על ההתאחדות כלפי מעלה.
לכן החכם מוֹ אמר: ״מי שמבקש לגרום לעם להתאחד כלפי מעלה, אך אינו אוהב את העם בהתמדה ובמרץ, לא יוכל להניע את העם לפעול. עליו לאהוב את העם במרץ ולהניעו לפעולה, לנהוג כלפיו בנאמנות מלאה ולשמור על אחיזתו בו, להציב מלפנים עושר ומעמד כדי להוביל, ולהציב מאחור עונשים ברורים כדי לכוון. אם מנהיגים כך, גם מי שירצה להימנע מלהתאחד עמי לא יוכל לעשות זאת8↗״.
לכן החכם מוֹ אמר: ״אם המלכים, הנסיכים, גדולי הממשל ואנשי המעלה בעולם באמת ובתמים רוצים לנהוג באנושיות ובצדק ולהיות אנשי מעלה מן הדרגה הראשונה, אם הם מבקשים למעלה ללכת בדרכם של המלכים החכמים ולמטה לפעול לתועלת המדינות והאוכלוסייה, אין הם יכולים שלא לבחון את ההוראה על ההתאחדות כלפי מעלה. ההתאחדות כלפי מעלה היא יסוד הממשל ועיקר הסדר״.
החכם העושה את הנהגת העולם למלאכתו חייב לדעת מהיכן התוהו נובע; רק אז יוכל לתקנו. אם אינו יודע מהיכן התוהו נובע, לא יוכל לתקנו. הדבר דומה לרופא המטפל במחלתו של אדם: עליו לדעת מהיכן המחלה נובעת, ורק אז יוכל לטפל בה; אם אינו יודע מהיכן היא נובעת, לא יוכל לטפל בה. מדוע יהיה תיקון התוהו שונה1↗? צריך לדעת מהיכן התוהו נובע, ורק אז אפשר לתקנו; בלי לדעת מהיכן הוא נובע, אי אפשר לתקנו.
החכם העושה את הנהגת העולם למלאכתו אינו יכול שלא לבחון מהיכן התוהו נובע. ואם נבחן זאת, מהיכן הוא נובע? הוא נובע מהיעדר אהבה הדדית. כשנתין אינו מכבד את שליטו ובן אינו מכבד את אביו, לכך קוראים תוהו. הבן אוהב את עצמו ואינו אוהב את אביו, ולכן פוגע באביו כדי להועיל לעצמו; האח הצעיר אוהב את עצמו ואינו אוהב את אחיו הבכור, ולכן פוגע בבכור כדי להועיל לעצמו; הנתין אוהב את עצמו ואינו אוהב את שליטו, ולכן פוגע בשליט כדי להועיל לעצמו. לכך קוראים תוהו. אבל גם כשאב אינו אוהב את בנו, אח בכור אינו אוהב את אחיו הצעיר ושליט אינו אוהב את נתינו — גם לכך קוראים תוהו בעולם. האב אוהב את עצמו ואינו אוהב את בנו, ולכן פוגע בבן כדי להועיל לעצמו; האח הבכור אוהב את עצמו ואינו אוהב את אחיו הצעיר, ולכן פוגע בצעיר כדי להועיל לעצמו; השליט אוהב את עצמו ואינו אוהב את נתינו, ולכן פוגע בנתין כדי להועיל לעצמו. מדוע? הכול נובע מהיעדר אהבה הדדית. כך גם הגנבים והפוגעים באחרים בעולם: הגנב אוהב את ביתו ואינו אוהב בתים אחרים, ולכן גונב מבתים אחרים כדי להועיל לביתו; הפוגע אוהב את עצמו ואינו אוהב אחרים, ולכן פוגע באחרים כדי להועיל לעצמו. מדוע? הכול נובע מהיעדר אהבה הדדית. כך גם השרים הממיטים תוהו זה על ביתו של זה2↗ והנסיכים התוקפים זה את מדינתו של זה. כל שר אוהב את ביתו ואינו אוהב את בתי האחרים, ולכן ממיט תוהו על בתי אחרים כדי להועיל לביתו; כל נסיך אוהב את מדינתו ואינו אוהב את מדינות האחרים, ולכן תוקף מדינות אחרות כדי להועיל למדינתו. בזה כלולים כל סוגי התוהו שבעולם. ואם נבחן מהיכן הם נובעים — כולם נובעים מהיעדר אהבה הדדית.
ואם נגרום לבני העולם לאהוב זה את זה אהבה לכול, ולאהוב את הזולת כמו את עצמם3↗, האם עוד יהיה מי שאינו נוהג בכבוד? מי שרואה את אביו, את אחיו הבכור ואת שליטו כאילו היו הוא עצמו — איך ינהג בהם בלי כבוד? האם עוד יהיה מי שאינו אוהב את הכפופים לו? מי שרואה את אחיו הצעיר, את בנו ואת נתינו כאילו היו הוא עצמו — איך לא יאהב אותם? כך לא יהיו עוד היעדר כיבוד והיעדר אהבה. האם עוד יהיו גנבים ופוגעים באחרים? אם אדם רואה את בית זולתו כאילו היה ביתו, מי יגנוב? אם הוא רואה את גופו של זולתו כאילו היה גופו, מי יפגע? כך לא יהיו עוד גנבים ופוגעים. האם עוד יהיו שרים הממיטים תוהו זה על ביתו של זה ונסיכים התוקפים זה את מדינתו של זה? אם אדם רואה את בית זולתו כביתו, מי ימיט עליו תוהו? אם הוא רואה את מדינת זולתו כמדינתו, מי יתקוף אותה? כך לא יהיו עוד שרים הממיטים תוהו על בתי אחרים ונסיכים התוקפים מדינות אחרות. אם בני העולם יאהבו זה את זה אהבה לכול, מדינות לא יתקפו זו את זו, בתים לא ימיטו תוהו זה על זה, לא יהיו גנבים ופוגעים, ושליטים ונתינים, אבות ובנים, יוכלו כולם לנהוג בכבוד ובאהבה. כך יהיה העולם מתוקן. לכן כיצד יוכל החכם העושה את הנהגת העולם למלאכתו להימנע מאיסור השנאה ומעידוד האהבה? כשבני העולם אוהבים זה את זה אהבה לכול, שורר סדר; כשהם שונאים זה את זה, שורר תוהו. לכן אמר החכם מוֹ: ״זו הסיבה שאין להימנע מעידוד אהבת הזולת״.
החכם מוֹ אמר: ״על אדם בעל אנושיות להביא תועלת לעולם ולהסיר ממנו נזק; בזה הוא עוסק״. ומהי תועלת העולם? ומהם נזקי העולם? החכם מוֹ אמר: ״כיום מדינות תוקפות זו את זו, בתי אצולה גוזלים זה את זה ובני אדם פוגעים זה בזה. שליטים ונתינים אינם נוהגים בחסד ובנאמנות, אבות ובנים אינם נוהגים באהבה ובכיבוד, ואחים אינם חיים בהרמוניה. אלה נזקי העולם״.
ומניין נוצרים הנזקים הגדולים האלה1↗? האם הם נוצרים מהיעדר אהבה הדדית? החכם מוֹ אמר: ״הם נוצרים מהיעדר אהבה הדדית. הנסיכים יודעים לאהוב רק את מדינותיהם ואינם אוהבים את מדינות האחרים. לכן אינם מהססים לגייס את כל מדינתם כדי לתקוף את מדינות האחרים. ראשי הבתים יודעים לאהוב רק את בתיהם ואינם אוהבים את בתי האחרים. לכן אינם מהססים לגייס את כל ביתם כדי לגזול את בתי האחרים. בני האדם יודעים לאהוב רק את עצמם ואינם אוהבים את האחרים. לכן אינם מהססים להפעיל את כוחם כדי לפגוע באחרים. כשהנסיכים אינם אוהבים זה את זה, בהכרח תהיה לחימה בשדה הפתוח; כשראשי הבתים אינם אוהבים זה את זה, בהכרח יגזלו זה את זה; כשבני אדם אינם אוהבים זה את זה, בהכרח יפגעו זה בזה. כששליטים ונתינים אינם אוהבים זה את זה, לא יהיו חסד ונאמנות; כשאבות ובנים אינם אוהבים זה את זה, לא יהיו אהבה וכיבוד; כשאחים אינם אוהבים זה את זה, לא תהיה הרמוניה. כשבני העולם כולם אינם אוהבים זה את זה, החזק בהכרח כופה את כוחו על החלש, העשיר מבזה את העני, הנכבד מתנשא על השפל והרמאי מרמה את הכסיל. כל האסונות, הגזילות, האיבות והשנאות שבעולם נוצרים מהיעדר אהבה הדדית. לכן אדם בעל אנושיות מגנה זאת״.
אם מגנים את הדבר הזה, במה יש להחליפו? החכם מוֹ אמר: ״יש להחליפו בדרך של אהבה לכול ותועלת הדדית״. ומהי דרך האהבה לכול והתועלת ההדדית? החכם מוֹ אמר: ״לראות את מדינת הזולת כמו שרואים את מדינתנו, את בית הזולת כמו שרואים את ביתנו, ואת הזולת עצמו כמו שרואים את עצמנו. לכן כשנסיכים אוהבים זה את זה, אין לחימה בשדה הפתוח; כשראשי בתים אוהבים זה את זה, אין גזילה ביניהם; כשבני אדם אוהבים זה את זה, אין פגיעה ביניהם. כששליטים ונתינים אוהבים זה את זה, יש חסד ונאמנות; כשאבות ובנים אוהבים זה את זה, יש אהבה וכיבוד; כשאחים אוהבים זה את זה, יש הרמוניה. כשבני העולם כולם אוהבים זה את זה, החזק אינו כופה את כוחו על החלש, הרבים אינם בוזזים את המעטים, העשיר אינו מבזה את העני, הנכבד אינו מתנשא על השפל והרמאי אינו מרמה את הכסיל. האפשרות למנוע את כל האסונות, הגזילות, האיבות והשנאות שבעולם נובעת מן האהבה ההדדית. לכן אדם בעל אנושיות משבח אותה״.
ובכל זאת, אנשי המעלה בעולם אומרים כיום: ״נכון; אהבה לכול טובה. ואף על פי כן, היא מן הדברים הקשים בעולם ליישום2↗״. החכם מוֹ אמר: ״אנשי המעלה בעולם פשוט אינם מכירים את תועלתה ואינם מבחינים בטעמיה3↗. לתקוף עיר, להילחם בשדה הפתוח ולמסור את הנפש למען תהילה — אלה דברים שכל בני העם בעולם מתקשים לעשותם. אבל אם השליט חפץ בהם, המוני אנשי המעלה מסוגלים לעשותם. קל וחומר שאפשר לקיים אהבה לכול ותועלת הדדית, השונות מאלה: מי שאוהב את הזולת, הזולת בהכרח משיב לו אהבה; מי שמועיל לזולת, הזולת בהכרח משיב לו תועלת; מי ששונא את הזולת, הזולת בהכרח משיב לו שנאה; ומי שמזיק לזולת, הזולת בהכרח משיב לו נזק. איזה קושי יש בכך? אלא שהממונים אינם מעמידים על כך את ממשלם, ואנשי המעלה אינם נוהגים כך. בעבר אהב וֶן, הדוכס מִגִ׳ין, שאנשי המעלה ילבשו בגדים גרועים. לכן כל אנשי חצרו לבשו מעילי פרוות כבשה, תלו חרבות ברצועות עור וחבשו כובעי משי מולבן. כך נכנסו לראות את השליט וכך יצאו להתהלך בחצר. מדוע? השליט חפץ בכך, ולכן השרים עשו זאת. בעבר אהב לִינְג, מלך צ׳וּ, שאנשי המעלה יהיו צרי מותניים. לכן כל אנשי חצרו הגבילו את מזונם לארוחה אחת; עצרו את נשימתם ורק אז חגרו חגורה4↗, ונשענו על הקיר ורק אז קמו. בתוך שנה נעשו פניהם של אנשי החצר כהות ושחורות. מדוע? השליט חפץ בכך, ולכן השרים יכלו לעשות זאת. בעבר אהב גוֹאוּ גְ׳יֵין, מלך יוּאֶה, שאנשי המעלה יהיו אמיצים. הוא לימד ואימן את שריו, אסף אותם יחד, הצית סירה והניח לאש להשתולל. כדי לנסות את אנשיו אמר: ׳כל אוצרות יוּאֶה נמצאים כאן!׳ מלך יוּאֶה תופף בעצמו כדי להצעידם קדימה. כששמעו האנשים את התוף, פרצו את שורותיהם והסתערו אל האש; יותר ממאה מאנשיו שסביבו נכנסו לאש ומתו5↗. מלך יוּאֶה הכה בפעמון המתכת והשיב אותם לאחור״.
לכן החכם מוֹ אומר: ״לאכול מעט, ללבוש בגדים גרועים ולמסור את הנפש למען תהילה — אלה דברים שכל בני העם בעולם מתקשים לעשותם. אבל אם השליט חפץ בכך, ההמונים מסוגלים לעשותם. קל וחומר שאפשר לקיים אהבה לכול ותועלת הדדית, השונות מאלה: מי שאוהב את הזולת, הזולת משיב לו אהבה; מי שמועיל לזולת, הזולת משיב לו תועלת; מי ששונא את הזולת, הזולת משיב לו שנאה; ומי שמזיק לזולת, הזולת משיב לו נזק. איזה קושי יש בכך? אלא שהשליט אינו מעמיד על כך את הממשל, ואנשי המעלה אינם נוהגים כך6↗״.
ובכל זאת, אנשי המעלה בעולם אומרים כיום: ״נכון; אהבה לכול טובה. ואף על פי כן, אי אפשר ליישמה. הדבר דומה לנשיאת הר טָאי מעבר לנהר וּלְגִ׳י״. החכם מוֹ אמר: ״אין זה המשל הנכון. לשאת את הר טָאי מעבר לנהר וּלְגִ׳י אכן דורש כוח שאין למעלה ממנו; מימי קדם ועד היום לא היה מי שיכול לעשות זאת. אבל אהבה לכול ותועלת הדדית שונות מזה: המלכים החכמים הקדומים קיימו אותן. כיצד יודעים זאת? כְּשֶׁיוּ הנהיג את העולם, הכין במערב את ערוץ יוּ דוֹ שבנהר המערבי כדי לנקז את מי צְ׳וּ סוּן חוּאָנְג7↗; בצפון הכין את פָאנְג יוּאָן גוּ, היטה את המים אל חוֹ גְ׳ה דִי ואל מעבר חוּ צְ׳ה, ופילס את דִי גְ׳וּ וחצב את לוֹנְג מֶן, כדי להועיל ליושבי יָאן, דַאי, חוּוּמוֹ וליושבי הנהר המערבי; במזרח ניקז את ביצת מֶנְג גְ׳וּשֶׁבְּלוּ פָאנְג וחילק את המים לתשעה ערוצים כדי לרסן את מי אדמות המזרח ולהועיל ליושבי גִ׳י ג׳וֹאוּ; בדרום הכין את נהרות גְ׳יָאנְג, חָאן, חואי וְרוּ, הוליך אותם מזרחה אל חמשת האגמים, כדי להועיל ליושבי גִ׳ינְג, צ׳וּ, גָאןוְיוּאֶה ולעמי הדרום. מעשי יוּ המתוארים כאן הם האהבה לכול שעליה אני מורה היום. בעבר הנהיג המלך וֶן את ארצות המערב והיה כשמש וכירח המפיצים אור לארבע רוחותיהן. הוא לא הניח למדינה גדולה לבזות קטנה, לרבים לבזות אלמנים ואלמנות, או לאלימים ולבעלי השררה לגזול מן האיכרים דוחן, דגן, כלבים וחזירים. השמים השגיחו ברחמים, ווֶן היה רחום8↗. לכן זקנים בלי בנים יכלו לסיים את ימיהם במקום שדאג להם; אנשים בודדים וחשוכי אחים יכלו להשתלב בחברת אנשים; ומי שאיבדו את הוריהם בילדותם מצאו תמיכה שבעזרתה גדלו. מעשי וֶן האלה הם האהבה לכול שעליה אני מורה היום. בעבר עמד המלך ווּ לערוך טקס במעבר הר טָאי9↗. במסורת נאמר: ׳הַר טָאי! נִין הַנּוֹהֵג בַּדֶּרֶךְ, מֶלֶךְ ג׳וֹאוּ, עוֹרֵךְ טֶקֶס. מִשֶּׁהֻשַּׂג הַמִּפְעָל הַגָּדוֹל, עוֹד יָקוּמוּ אֲנָשִׁים בַּעֲלֵי אֱנוֹשִׁיּוּת כְּדֵי לְהוֹקִיר אֶת שָׁאנְג וְאֶת שְׁיָא, אֶת עַמֵּי הַמָּאן, הַיִי, הַצ׳וֹאוּוְהַמוֹ10↗. אַף שֶׁיֵּשׁ לִי קְרוֹבִים קְרוֹבִים, אֵין הֵם שְׁקוּלִים לַאֲנָשִׁים בַּעֲלֵי אֱנוֹשִׁיּוּת. אִם יֵשׁ אַשְׁמָה בְּרִבְבוֹת הָאֲרָצוֹת, עָלַי, הָאָדָם הָאֶחָד, לָשֵׂאת בָּהּ׳. מעשי ווּ המתוארים כאן הם האהבה לכול שעליה אני מורה היום״.
לכן החכם מוֹ אומר: ״אם אנשי המעלה בעולם רוצים באמת בעושרו של העולם ושונאים את עוניו, רוצים בסדריו ושונאים את התוהו שבו, עליהם לקיים אהבה לכול ותועלת הדדית. זו דרכם של המלכים החכמים והדרך להשליט סדר בעולם; חובה לשקוד על קיומה״.
החכם מוֹ אמר: ״על אדם בעל אנושיות לשקוד על הבאת תועלת לעולם ועל הסרת הנזק ממנו. ומהם נזקי העולם הגדולים ביותר בזמננו? מדינה גדולה תוקפת מדינה קטנה, בית אצולה גדול ממיט תוהו על בית קטן, חזקים בוזזים חלשים, רבים מתאכזרים למעטים, רמאים זוממים נגד כסילים ונכבדים מתנשאים על שפלים — אלה נזקי העולם. גם שליט שאינו נוהג בחסד, נתין שאינו נאמן, אב שאינו אוהב ובן שאינו מכבד — אלה נזקי העולם. וגם כאשר בני אדם פוגעים באחרים, אוחזים בנשק, ברעל, במים ובאש ופוגעים זה בזה — אלה נזקי העולם. ננסה נא לחקור את מקורם של כל הנזקים האלה. מהיכן הם נוצרים? האם הם נוצרים מאהבת הזולת ומהטבה לזולת? בהכרח ייאמר: לא, הם נוצרים משנאת הזולת ומפגיעה בו. ואם נסווג ונכנה את שונאי הזולת והפוגעים בו שבעולם — האם הם נוהגים ביחס כולל או ביחס מפלה? בהכרח ייאמר: ביחס מפלה1↗. ואם היחס המפלה בין בני אדם הוא אכן שיוצר את הנזקים הגדולים שבעולם, הרי שהיחס המפלה פסול״.
החכם מוֹ אמר: ״המגנה דבר חייב להציע דבר שיחליפו. אם הוא מגנה ואין בידיו חלופה, הדבר דומה לכיבוי אש במים2↗; בתורתו בהכרח לא יהיה דבר ראוי״. לכן החכם מוֹ אמר: ״יש להחליף את היחס המפלה ביחס הכולל. ומדוע יכול היחס הכולל להחליף את היחס המפלה? נניח שאדם דואג למדינת הזולת כמו למדינתו; מי יגייס אז דווקא את מדינתו כדי לתקוף את מדינת הזולת? הרי העשייה למען הזולת היא כעשייה למען עצמו. מי שדואג לעיר הזולת כמו לעירו — מי יגייס את עירו כדי לתקוף את עיר הזולת? הרי העשייה למען הזולת היא כעשייה למען עצמו. מי שדואג לבית הזולת כמו לביתו — מי יגייס את ביתו כדי להמיט תוהו על בית הזולת? הרי העשייה למען הזולת היא כעשייה למען עצמו. אם מדינות וערים אינן תוקפות זו את זו ובתי אנשים אינם ממיטים תוהו זה על זה ואינם פוגעים זה בזה, האם זה נזק לעולם או תועלת לעולם? בהכרח ייאמר: תועלת לעולם. ננסה נא לחקור את מקורן של כל התועלות האלה. מהיכן הן נוצרות? האם הן נוצרות משנאת הזולת ומפגיעה בו? בהכרח ייאמר: לא, הן נוצרות מאהבת הזולת ומהטבה לזולת. ואם נסווג ונכנה את אוהבי הזולת והמועילים לו שבעולם — האם הם נוהגים ביחס מפלה או ביחס כולל? בהכרח ייאמר: ביחס כולל. האם היחס הכולל בין בני אדם הוא אכן שיוצר את התועלות הגדולות שבעולם?״ לכן החכם מוֹ אומר: ״היחס הכולל ראוי. והרי בראשית דבריי אמרתי: ׳על אדם בעל אנושיות לשקוד על הבאת תועלת לעולם ועל הסרת הנזק ממנו׳. כעת בחנתי את מה שהיחס הכולל יוצר, ונמצאו תועלותיו הגדולות של העולם; בחנתי את מה שהיחס המפלה יוצר, ונמצאו נזקיו הגדולים של העולם״. לכן החכם מוֹ אומר: ״מן הבחינה הזאת נובע שהיחס המפלה פסול והיחס הכולל ראוי. כעת אבקש לברור את התועלת לעולם ולאמץ אותה, ולהעמיד את היחס הכולל כאמת מידה. כך בעלי שמיעה וראייה חדות יראו וישמעו זה למען זה, בעלי זרועות ורגליים חזקות יעבדו זה למען זה, ובעלי דרך ודעת ילמדו זה את זה. כך זקנים שאין להם אישה וילדים ימצאו מי שיטפל בהם ויכלכלם עד סוף חייהם, וילדים חלשים ויתומים בלי הורים ימצאו משען שיאפשר להם לגדול. אם רק נעמיד את היחס הכולל כאמת מידה3↗, כך תהיה תועלתו. איני מבין מדוע אנשי המעלה בעולם שומעים כולם על היחס הכולל ומגנים אותו״.
אך דבריהם של אנשי המעלה בעולם המגנים את היחס הכולל עדיין אינם פוסקים. הם אומרים: ״נניח שהוא טוב. ואף על פי כן, האם אפשר להשתמש בו?״ החכם מוֹ אמר: ״אם אי אפשר להשתמש בו, גם אני אגנה אותו. אבל כיצד ייתכן דבר טוב שאי אפשר להשתמש בו? נציג נא את השניים זה מול זה. נניח שיש שני אנשי מעלה, והאחד מחזיק ביחס מפלה והאחר ביחס כולל. המחזיק ביחס המפלה אומר: ׳וכי אוכל לדאוג לידידי כמו לעצמי, ולהוריו של ידידי כמו להוריי?׳ כשהוא פוגש את ידידו, אם הוא רעב — אינו מאכילו; אם קר לו — אינו מלבישו; אם הוא חולה — אינו מטפל בו; ואם הוא מת — אינו קובר אותו. כך מדבר וכך נוהג בעל היחס המפלה. בעל היחס הכולל מדבר אחרת ונוהג אחרת. הוא אומר: ׳שמעתי שמי שמבקש להיות איש מעלה נעלה בעולם חייב לדאוג לידידו כמו לעצמו ולהורי ידידו כמו להוריו; רק אז יוכל להיות איש מעלה נעלה בעולם׳. כשהוא פוגש את ידידו, אם הוא רעב — מאכילו; אם קר לו — מלבישו; אם הוא חולה — מטפל בו; ואם הוא מת — קובר אותו. כך מדבר וכך נוהג בעל היחס הכולל. האין דבריהם של שני אנשי המעלה סותרים ומעשיהם הפוכים? נניח ששניהם נאמנים לדבריהם ונחושים במעשיהם, ודבריהם ומעשיהם תואמים כמו שני חצאיו של סימן זיהוי4↗, בלי שידברו ולא יעשו. אשאל אפוא: נניח שאדם עומד לצאת למלחמה במישור רחב ובשדה פתוח, לבוש שריון וחבוש קסדה, ואין לדעת אם ישוב חי; או שהוא יוצא בשליחות רחוקה מטעם שליט או שר אל בָּא, יוּאֶה, צִ׳י או גִ׳ינְג, ואין לדעת אם יגיע וישוב. אצל מי יפקיד אז את ביתו — שידאג לקרובי משפחתו, לאשתו ולילדיו? האם אצל בעל היחס הכולל או אצל בעל היחס המפלה? לדעתי במצב כזה אין בעולם איש או אישה כסילים כל כך: אפילו מי שמגנה את היחס הכולל בהכרח יפקיד את בני ביתו אצל מי שמחזיק בו. בדיבור הוא מגנה את היחס הכולל, ובבחירה הוא בוחר בו. זו סתירה בין דבריו לבין מעשיו5↗. איני מבין מדוע אנשי המעלה בעולם שומעים כולם על היחס הכולל ומגנים אותו״.
אך דבריהם של אנשי המעלה בעולם המגנים את היחס הכולל עדיין אינם פוסקים. הם אומרים: ״אולי אפשר לבחור כך איש מעלה, אבל אי אפשר לבחור כך שליט?״ ״נציג נא את השניים זה מול זה6↗. נניח שיש שני שליטים, והאחד מחזיק ביחס כולל והאחר ביחס מפלה. השליט בעל היחס המפלה אומר: ׳כיצד אוכל לדאוג לכל בני עמי כמו לעצמי? אין זה תואם כלל את טבע הדברים בעולם. זמנו של אדם על הארץ קצר כל כך; הוא חולף כרביעיית סוסים הדוהרת על פני סדק7↗׳. כשהוא מתבונן בבני עמו, אם הם רעבים — אינו מאכילם; אם קר להם — אינו מלבישם; אם הם חולים — אינו מטפל בהם; ואם הם מתים — אינו קוברם. כך מדבר וכך נוהג השליט בעל היחס המפלה. השליט בעל היחס הכולל מדבר אחרת ונוהג אחרת. הוא אומר: ׳שמעתי שמי שמבקש להיות שליט נבון בעולם חייב להקדים את טובת כל בני עמו לטובתו שלו; רק אז יוכל להיות שליט נבון בעולם׳. כשהוא מתבונן בבני עמו, אם הם רעבים — מאכילם; אם קר להם — מלבישם; אם הם חולים — מטפל בהם; ואם הם מתים — קוברם. כך מדבר וכך נוהג השליט בעל היחס הכולל. האין דבריהם של שני השליטים סותרים ומעשיהם הפוכים? נניח ששניהם נאמנים לדבריהם ונחושים במעשיהם, ודבריהם ומעשיהם תואמים כמו שני חצאיו של סימן זיהוי, בלי שידברו ולא יעשו. אשאל אפוא: נניח ששנה זו היא שנת מגפה, ורבים מבני העם סובלים, קופאים ורעבים, ורבים כבר מתו וגופותיהם מוטלות בתעלות ובערוצים. באיזה משני השליטים יבחרו אז, ואחרי מי ילכו? לדעתי במצב כזה אין בעולם איש או אישה כסילים כל כך: אפילו מי שמגנה את היחס הכולל בהכרח ילך אחרי השליט המחזיק בו. בדיבור הוא מגנה את היחס הכולל, ובבחירה הוא בוחר בו. זו סתירה בין דבריו לבין מעשיו. איני מבין מדוע בני העולם שומעים כולם על היחס הכולל ומגנים אותו״.
אך דבריהם של אנשי המעלה בעולם המגנים את היחס הכולל עדיין אינם פוסקים. הם אומרים: ״היחס הכולל אכן מבטא אנושיות וצדק. ואף על פי כן, האם אפשר לקיימו? אנו משווים את אי־האפשרות לקיימו לנשיאת הר טָאי מעבר לְגְ׳יָאנְג ולנהר הגדול. היחס הכולל הוא אפוא משאלה בלבד; וכי זה דבר שאפשר לעשותו?״ החכם מוֹ אמר: ״לשאת את הר טָאי מעבר לְגְ׳יָאנְג ולנהר הגדול — דבר כזה לא היה מימי קדם ועד היום, מאז היו בני אדם. אבל אהבה לכול ותועלת הדדית הן דברים שששת המלכים החכמים הקדומים קיימו בעצמם״. כיצד יודעים שששת המלכים החכמים הקדומים קיימו אותן בעצמם? החכם מוֹ אמר: ״לא חייתי בזמנם ובדורם ולא שמעתי בעצמי את קולם ולא ראיתי את מראם. אני יודע זאת ממה שכתבו על במבוק ועל משי, חרתו על מתכת ועל אבן וחקקו על קערות ועל אגנים, ומסרו לצאצאיהם בדורות הבאים. בַּשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה נאמר: ׳הַמֶּלֶךְ וֶן כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, זוֹרֵחַ וּמֵאִיר לְאַרְבַּע רוּחוֹת אַרְצוֹת הַמַּעֲרָב8↗׳. הדברים אומרים שאהבתו הכוללת של המלך וֶן לעולם הייתה רחבה וגדולה; הוא נמשל לשמש ולירח המאירים את העולם כולו בלי להעדיף איש״. זהו אפוא היחס הכולל של וֶן; גם היחס הכולל שעליו מדבר החכם מוֹ לומד מן המלך וֶן. ״ולא רק בַּשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה נאמר כך; גם שְׁבוּעַת יוּ אומרת זאת. יוּ אמר: ׳התייצבו, כולכם! שמעו כולכם את דבריי. לא אני, האדם הקטן, הוא המעז לחולל מהומה. בני הַמְּיָאוֹ האלה משתוללים; אני מוציא לפועל את עונש השמים. אני כבר מנהיג את כולכם, את השורות מול השורות, למסע ענישה נגד הַמְּיָאוֹ9↗׳. יוּ יצא למסע הענישה נגד הַמְּיָאוֹ לא כדי להוסיף לעצמו עושר ומעמד, לבקש אושר ושכר או לענג את אוזניו ואת עיניו, אלא כדי להביא תועלת לעולם ולהסיר ממנו נזק10↗״. זהו אפוא היחס הכולל של יוּ; גם היחס הכולל שעליו מדבר החכם מוֹ מבקש את דגמו אצל יוּ. ״ולא רק בִּשְׁבוּעַת יוּ נאמר כך; גם תְּפִלַּת טָאנְג אומרת זאת. טָאנְג אמר: ׳אֲנִי, הָאָדָם הַקָּטָן לוּ, מֵעֵז לְהָבִיא פַּר שָׁחֹר וּלְהוֹדִיעַ לְשַׁלִּיט הַשָּׁמַיִם שֶׁלְּמַעְלָה: כָּעֵת יֵשׁ בַּצֹּרֶת גְּדוֹלָה; אִם הִיא מֻטֶּלֶת עַל גּוּפִי, עָלַי, לוּ, לָשֵׂאת בָּהּ11↗. אֵינִי יוֹדֵעַ אִם חָטָאתִי כְּלַפֵּי מַעְלָה אוֹ כְּלַפֵּי מַטָּה. אִם יֵשׁ טוֹב, אֵינִי מֵעֵז לְהַסְתִּירוֹ; אִם יֵשׁ אַשְׁמָה, אֵינִי מֵעֵז לָחֹן. הַהַכְרָעָה בְּלֵב שַׁלִּיט הַשָּׁמַיִם. אִם יֵשׁ אַשְׁמָה בְּרִבְבוֹת הָאֲרָצוֹת, תִּפֹּל עַל גּוּפִי; אִם יֵשׁ אַשְׁמָה בְּגוּפִי, אַל תִּפֹּל עַל רִבְבוֹת הָאֲרָצוֹת׳. הדברים אומרים שֶׁטָאנְג, אף שהיה בן השמים במעמדו ובעל העולם כולו בעושרו, לא נרתע מהקרבת גופו כקורבן כדי להתפלל ולהתחנן אל האל העליון ואל הרוחות12↗״. זהו אפוא היחס הכולל של טָאנְג; גם היחס הכולל שעליו מדבר החכם מוֹ לומד מִטָאנְג. ״ולא רק השבועות והצווים וּתְפִלַּת טָאנְג אומרים כך; גם שִׁירֵי ג׳וֹאוּ אומרים זאת. בְּשִׁירֵי ג׳וֹאוּ נאמר: ׳דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ רְחָבָה וִישָׁרָה, אֵין בָּהּ נְטִיָּה וְאֵין בָּהּ סִיעָה; דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ חֲלָקָה, אֵין בָּהּ סִיעָה וְאֵין בָּהּ נְטִיָּה. יְשָׁרָה הִיא כְּחֵץ, חֲלָקָה כְּאֶבֶן מַשְׁחֶזֶת; אִישׁ הַמַּעֲלָה דּוֹרֵךְ בָּהּ, וְאִישׁ הָעָם רוֹאֶה אוֹתָהּ׳. דבריי אינם אמירה על הדרך בלבד13↗: וֶןווּ הקדומים הנהיגו ממשל, חילקו בשוויון, גמלו לראויים והענישו אלימים, ולא נטו לטובת קרובים ואחים״. זהו אפוא היחס הכולל של וֶןווּ; גם היחס הכולל שעליו מדבר החכם מוֹ לומד מהם. איני מבין מדוע בני העולם שומעים כולם על היחס הכולל ומגנים אותו.
אך דבריהם של בני העולם המגנים את היחס הכולל עדיין אינם פוסקים. הם אומרים: ״אולי אין הוא משרת בנאמנות את טובת ההורים, והוא פוגע בכיבודם?״ החכם מוֹ אמר: ״ננסה נא לחקור מה מבקש בן המכבד את הוריו כשהוא שוקל את טובתם. איני יודע: האם הוא רוצה שאחרים יאהבו את הוריו ויועילו להם, או שישנאו את הוריו ויפגעו בהם? לפי הדברים שנאמרו, הוא רוצה שיאהבו את הוריו ויועילו להם. ואיך עליי להתחיל לפעול כדי להשיג זאת? האם עליי להתחיל באהבת הוריהם של אחרים ובהטבה להם, ואז ישיבו לי אחרים אהבה ותועלת להוריי? או שעליי להתחיל בשנאת הוריהם של אחרים, ואז ישיבו לי אהבה ותועלת להוריי? בהכרח עליי להתחיל באהבת הוריהם של אחרים ובהטבה להם, ורק אז ישיבו לי אהבה ותועלת להוריי. האם אין בני אדם המכבדים את הוריהם חייבים אפוא להתחיל באהבת הוריהם של אחרים ובהטבה להם? או שמא אתם סבורים שבני העולם המכבדים את הוריהם כסילים הם ואינם יכולים לשמש דגם? ננסה נא לבחון את מה שכתבו המלכים הקדומים. בַּשִּׁירִים הַגְּדוֹלִים נאמר: ׳אֵין דָּבָר שֶׁלֹּא נַעֲנֶה, אֵין טוֹבָה שֶׁלֹּא נִגְמֶלֶת. הוּא הִשְׁלִיךְ אֵלַי אֲפַרְסֵק, וְאָשִׁיב לוֹ שָׁזִיף14↗׳. הדברים אומרים שהאוהב אחרים בהכרח יזכה באהבה, והשונא אחרים בהכרח יזכה בשנאה. איני מבין מדוע אנשי המעלה בעולם שומעים כולם על היחס הכולל ומגנים אותו. אולי הם חושבים שהוא קשה ואי אפשר לקיימו? היו דברים קשים ממנו שבכל זאת נעשו. בעבר אהב לִינְג, מלך גִ׳ינְג, מותניים צרות. בימיו אכלו אנשי המעלה של גִ׳ינְג לא יותר מארוחה אחת, נאחזו היטב ורק אז קמו, ונשענו על הקיר ורק אז הלכו. אכן קשה לצמצם את המזון, ובכל זאת עשו זאת מפני שהמלך לִינְג חפץ בכך; בטרם חלף דור השתנו האנשים, משום שביקשו לרצות את הממונה עליהם. בעבר אהב גוֹאוּ גְ׳יֵין, מלך יוּאֶה, אומץ לב. שלוש שנים לימד את אנשי המעלה ואת נתיניו; מאחר שחשב שאין די בידיעתו כדי להכיר אותם, הצית סירה והניח לאש להשתולל, תופף והצעידם קדימה. אנשיו נפלו בשורות הראשונות, הושלכו למים ולאש ומתו במספר שאין למנותו. בעת ההיא נסוגו בלי תיפוף; אפשר לומר שאנשי יוּאֶה רעדו15↗. אכן קשה לשרוף את הגוף, ובכל זאת עשו זאת מפני שמלך יוּאֶה חפץ בכך; בטרם חלף דור השתנו האנשים, משום שביקשו לרצות את הממונה. בעבר אהב וֶן, הדוכס מִגִ׳ין, לבוש גס. בימיו לבשו אנשי המעלה של גִ׳ין בגדי אריג גס, מעילי פרוות כבשה, כובעי משי מולבן ונעליים גסות. כך נכנסו לראות את הדוכס וֶן וכך יצאו להתהלך בחצר. אכן קשה ללבוש בגדים גסים, ובכל זאת עשו זאת מפני שהדוכס וֶן חפץ בכך; בטרם חלף דור השתנו האנשים, משום שביקשו לרצות את הממונה. צמצום מזון, שרפת סירות ולבוש גס16↗ הם מן הדברים הקשים ביותר בעולם, ובכל זאת עושים אותם אם הממונה חפץ בהם; בטרם חלף דור יכולים האנשים להשתנות. מדוע? מפני שהם מבקשים לרצות את הממונה. אבל אהבה לכול ותועלת הדדית — אין שיעור לתועלתן ולקלות שבה אפשר לקיימן! לדעתי אין הן מתקיימות רק מפני שאין ממונה החפץ בהן. אילו היה ממונה חפץ בהן, מעודד בגמול ובשבח ומרתיע בעונשים, לדעתי היו בני האדם נמשכים אל האהבה לכול והתועלת ההדדית כמו האש הנמשכת למעלה והמים הנמשכים למטה, ואי אפשר היה לעכב זאת בעולם.
היחס הכולל הוא אפוא דרכם של המלכים החכמים, האמצעי לשלומם של המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל, והאמצעי לספק לעם די בגד ומזון. לכן אין לאיש המעלה דרך טובה יותר מלבחון היטב את היחס הכולל ולהתאמץ לקיימו. שליט חייב לנהוג בחסד, נתין בנאמנות, אב באהבה, בן בכיבוד, אח בכור בידידות ואח צעיר בכבוד. אם איש המעלה רוצה להיות שליט מיטיב, נתין נאמן, אב אוהב, בן מכבד, אח בכור ידידותי ואח צעיר מכבד, אין הוא יכול שלא לקיים את היחס הכולל. זו דרכם של המלכים החכמים ותועלתו הגדולה של העם כולו.״
נניח שאדם נכנס לגן ולמטע של זולתו וגונב אפרסקים ושזיפים. ההמון שומע ומגנה אותו, והממונים על הממשל תופסים ומענישים אותו. מדוע? מפני שהוא פוגע בזולת כדי להועיל לעצמו. מי שגוזל מאחרים כלבים, חזירים, תרנגולות וחזרזירים עושה עוול גדול יותר ממי שנכנס לגן ולמטע וגונב אפרסקים ושזיפים. מדוע? מפני שפגיעתו בזולת גדולה יותר; חוסר אנושיותו גובר ואשמתו כבדה יותר. מי שנכנס למכלאות ולאורוות של זולתו ולוקח סוסים ובקר עושה עוול גדול יותר ממי שגוזל כלבים, חזירים, תרנגולות וחזרזירים. מדוע? מפני שפגיעתו בזולת גדולה יותר. ככל שפגיעתו בזולת גדולה יותר, חוסר אנושיותו גובר ואשמתו כבדה יותר. מי שהורג אדם חף מפשע, מפשיט אותו מבגדיו וממעילו1↗ ולוקח את חניתו ואת חרבו עושה עוול גדול יותר ממי שנכנס למכלאות ולאורוות ולוקח סוסים ובקר. מדוע? מפני שפגיעתו בזולת גדולה יותר. ככל שפגיעתו בזולת גדולה יותר, חוסר אנושיותו גובר ואשמתו כבדה יותר. את כל אלה יודעים אנשי המעלה בעולם לגנות ולכנות עוול. אבל כשהעוול נעשה בגדול — תקיפת מדינה2↗ — אין הם יודעים לגנותו, אלא משבחים אותו ומכנים אותו צדק. האם אפשר לומר שהם יודעים להבחין בין צדק לעוול?
הריגת אדם אחד נקראת עוול, ויש בה בהכרח עבירה אחת שעונשה מוות. אם נמשיך לפי אותו היגיון, הריגת עשרה אנשים היא עוול כבד פי עשרה, ובהכרח יש בה עשר עבירות שעונשן מוות; הריגת מאה אנשים היא עוול כבד פי מאה, ובהכרח יש בה מאה עבירות שעונשן מוות. את כל אלה יודעים אנשי המעלה בעולם לגנות ולכנות עוול. אבל כשעושים את העוול הגדול ותוקפים מדינה, אין הם יודעים לגנותו, אלא משבחים אותו ומכנים אותו צדק. הם באמת אינם יודעים שזה עוול, ולכן כותבים את דבריהם כדי להורישם לדורות הבאים. אילו ידעו שזה עוול, איזו סיבה הייתה להם לכתוב את עוולם ולהורישו לדורות הבאים? נניח שאדם רואה מעט שחור וקורא לו שחור, אבל כשהוא רואה הרבה שחור הוא קורא לו לבן; נאמר שאינו יודע להבחין בין לבן לשחור. אם הוא טועם מעט מר וקורא לו מר, אבל כשהוא טועם הרבה מר הוא קורא לו מתוק, בהכרח נאמר שאינו יודע להבחין בין מתוק למר. כיום יודעים לגנות עוול כשהוא נעשה בקטן, אבל כשהוא נעשה בגדול — תקיפת מדינה — אין יודעים לגנותו, אלא משבחים אותו ומכנים אותו צדק. האם אפשר לומר שיודעים להבחין בין צדק לעוול? מכאן אנו יודעים שאנשי המעלה בעולם מבולבלים בהבחנתם בין צדק לעוול.
לכן החכם מוֹ אמר: ״פתגם קדום אומר: ׳כְּשֶׁמַּחֲשָׁבָה אֵינָהּ מְבִיאָה תּוֹצָאָה, לוֹמְדִים מִן הֶעָבָר עַל הֶעָתִיד וּמִן הַגָּלוּי עַל הַנִּסְתָּר׳. אם בוחנים כך, אפשר לדעת. כשמגייסים צבא, בחורף חוששים מן הקור ובקיץ מן החום; אי אפשר לעשות זאת בחורף ובקיץ. באביב משביתים את חריש העם, זריעתו ונטיעותיו; בסתיו משביתים את הקציר ואת האיסוף. אם משביתים אפילו עונה אחת, מספר בני העם המתים ברעב ובקור אינו ניתן למנייה. ננסה לחשב את הוצאות הצבא: חצי במבוק, נוצות וקישוטי דגלים, אוהלים ויריעות, שריונות, מגנים ואמצעי הסתערות1↗ — רבים מספור יוצאים ונשחקים, נשברים ונרקבים ואינם שבים. גם רמחים, חניתות, כלי נשק ארוכי להב, חרבות ומרכבות יוצאים, נשברים ונשחקים, ורבים מספור אינם שבים. גם בקר וסוסים יוצאים שמנים ושבים כחושים, ורבים מספור מתים בדרך ואינם שבים. הדרך ארוכה ורחוקה, אספקת המזון נקטעת ואינה מתחדשת, ורבים מספור מבני העם מתים. מגוריהם אינם בטוחים, האכילה והשתייה אינן בזמנן והם סובלים רעב או אוכלים יתר על המידה; רבים מספור מבני העם מתים ממחלות בדרך. אבדות הצבא רבות מספור, וסך אבדות הצבא גדול מכדי לחשבו; גם הרוחות והאלוהויות המאבדות את ממשיכי פולחנן רבות מספור2↗״.
המדינה מוציאה הוראות, נוטלת מן העם את אמצעיו ומשביתה את תועלתו. מקרים כאלה רבים מאוד; ובכל זאת, לשם מה עושים זאת? אומרים: ״אני חומד את תהילת הניצחון ואת הרווח שאשיג, ולכן אני עושה זאת״. החכם מוֹ אמר: ״אם נחשב את מה שמכנים ניצחון, אין בו דבר מועיל; אם נחשב את הרווח, נראה שהוא קטן מן האובדן. כשמבקשים לכבוש עיר שחומתה שלושה לִי וחומתה החיצונית שבעה לִי3↗, וכי תיכבש בלי להפעיל את מיטב הכוח ובלי הרג, כאילו די לצאת ולזכות בה4↗? ההרוגים יהיו לכל הפחות אלפים, ואם יהיו רבים — רבבות; ורק אז אפשר לזכות בעיר שחומתה שלושה לִי וחומתה החיצונית שבעה לִי. במדינה בעלת רבבת מרכבות יש אלפי מקומות ריקים שאין די אנשים ליישבם, ורבבות שטחים רחבי ידיים שאין די אנשים להכשירם. קרקע יש אפוא בעודף, ואנשים מן המעלה ומפשוטי העם חסרים. כעת מכלים את חיי האנשים, מכבידים את הצרה על עליונים ותחתונים ונלחמים על עיר ריקה. כך משליכים את מה שחסר ומגדילים את מה שיש בעודף. ממשל כזה אינו עוסק במה שהמדינה צריכה״.
המצדיקים מלחמות התקפה אומרים: ״בדרום מלכי גִ׳ינְגווּ, ובצפון שליטי צִ׳יוְגִ׳ין — בתחילה, כשקיבלו נחלות בעולם, לא הגיע רוחב אדמותיהם למאות לִי אחדות, ולא הגיע מספר אנשיהם למאות אלפים אחדות. בזכות מלחמות התקפה הגיע רוחב אדמותיהם לאלפי לִי אחדים ומספר אנשיהם למיליונים אחדים. לכן אי אפשר לטעון שאין לנהל מלחמות התקפה5↗״. החכם מוֹ אמר: ״גם אם ארבע או חמש מדינות הרוויחו מכך, עדיין אין זו דרך שאפשר ללכת בה. הדבר דומה לרופא המשקה את החולים בתרופה. נניח שיש רופא המערבב את תרופותיו ונותן אותן לחולים בעולם; רבבת אנשים שותים מהן, אבל רק ארבעה או חמישה יוצאים נשכרים. עדיין נאמר שאין זו תרופה שאפשר להשתמש בה. לכן בן המכבד את הוריו לא ישקה בה את הוריו, ונתין נאמן לא ישקה בה את שליטו. מן המדינות שנוסדו בעבר בעולם, על הרחוקות בזמן שמענו באוזנינו ואת הקרובות ראינו בעינינו: אלה שחרבו בגלל מלחמות התקפה רבות מספור. כיצד יודעים זאת? במזרח הייתה מדינת גְ׳וּ, מדינה קטנה מאוד הדחוקה בין מדינות גדולות. היא לא שירתה אותן בכבוד, והמדינות הגדולות לא השיבו לה אהבה ותועלת. לכן אנשי יוּאֶה כרסמו באדמותיה ממזרח, ואנשי צִ׳י סיפחו אותה ממערב. אם נבחן כיצד חרבה גְ׳וּ בין צִ׳ילְיוּאֶה, נמצא שהסיבה היא מלחמות ההתקפה. גם צֶ׳ןוְצַאי שבדרום חרבו בין ווּלְיוּאֶה בגלל מלחמות התקפה. ובצפון, לא רק ג׳ו חה: המדינות שחרבו בין יָאן, דַאי, חוּוּמוֹ חרבו גם הן בגלל מלחמות התקפה״. לכן החכם מוֹ אומר: ״המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל הקדומים רצו להשיג ולא לאבד, לחיות בביטחון ולא בסכנה; לכן אי אפשר שלא לגנות מלחמות התקפה״.
המצדיקים מלחמות התקפה אומרים: ״הם לא ידעו לאסוף את אנשיהם ולהשתמש בהם, ולכן חרבו. אני יודע לאסוף את אנשיי ולהשתמש בהם; אם כך אנהל מלחמה בעולם, מי יעז שלא להיכנע?״ החכם מוֹ אמר: ״גם אם אתה יודע לאסוף את אנשיך ולהשתמש בהם, וכי אתה משתווה לְחֶה לוּ מלך ווּ הקדום? חֶה לוּ אימן את אנשיו שבע שנים; הם עטו שריון, אחזו בנשק, רצו שלוש מאות לִי ורק אז חנו. הם חנו בְּגְ׳וּ לִין, יצאו בשביל מעבר מִינְג, נלחמו בְּבּוֹ גְ׳וּ, חדרו אל מדינת צ׳וּ והביאו את סוֹנְג ואת לוּ לבוא אליהם לחצר. בימי פוּ צָ׳אי תקפו בצפון את צִ׳י, חנו על גדת וֶן, נלחמו בְּאָי לִינְג, הביסו קשות את אנשי צִ׳י ודחקו אותם אל ההר הגדול. במזרח תקפו את יוּאֶה, חצו את שלושת הנהרות ואת חמשת האגמים ודחקו אותם אל קְוַאי גִ׳י. אף אחת ממדינות תשעת עמי הַיִי לא סירבה להיכנע. אבל בשובו לא ידע לתת גמול ליתומים ולהעניק חסד וסיוע להמוני העם. הוא סמך על כוחו, התפאר בהישגיו ושיבח את חוכמתו, והתרשל בחינוך. הוא בנה את מגדל גוּ סוּ, ושבע שנים לא הושלם. אז חשו אנשי ווּ עייפות ורצון להתפזר. גוֹאוּ גְ׳יֵין, מלך יוּאֶה, ראה שהעליונים והתחתונים בְּווּ אינם מסתדרים זה עם זה; אסף את אנשיו כדי לנקום את נקמתו, נכנס מבעד לחומה הצפונית, חדר אל הארמון הפנימי וצר על ארמון המלך — ומדינת ווּ חרבה. בעבר היו בְּגִ׳ין שישה מצביאים, ולא היה חזק מִגְ׳ה בּוֹ. הוא מנה את מרחב אדמותיו ואת ריבוי אנשיו וביקש להתייצב כנגד הנסיכים ולקנות לו שם גיבור. הוא מיהר לצאת למלחמות התקפה, בחר ודירג את אנשי הלחימה שלו, העמיד את המוני סירותיו ומרכבותיו, תקף את בית ג׳וֹנְג חָאנְג וזכה בו. הוא חשב שעצותיו כבר מספיקות, ושוב תקף את בית פָאן והביס אותו קשות. הוא איחד שלושה בתים לבית אחד, ולא נעצר; שוב צר על גָ׳אוֹ שְׁיָאנְג דְזֶהבְּגִ׳ין יָאנְג. אז הצטרפו חָאןוְוֵיי ונועצו: ׳פתגם קדום אומר: כְּשֶׁהַשְּׂפָתַיִם אוֹבְדוֹת, הַשִּׁנַּיִם קוֹפְאוֹת. אם בית גָ׳אוֹ ייפול בבוקר, אנחנו נלך בעקבותיו בערב; אם ייפול בערב, נלך בעקבותיו בבוקר. בַּשִּׁירָה נאמר: אִם הַדָּג אֵינוֹ מִשְׁתַּדֵּל בְּעוֹדוֹ בַּמַּיִם, מָה יַשִּׂיג עַל הַיַּבָּשָׁה?6↗׳ לכן התאחדו שליטי שלושת הבתים, התאמצו בלב אחד, פתחו את השערים ופינו את הדרכים, עטו שריון וגייסו את אנשיהם. חָאןוְוֵיי תקפו מבחוץ ובית גָ׳אוֹ מבפנים, והכו את גְ׳ה בּוֹ והביסו אותו קשות״.
לכן החכם מוֹ אומר: ״פתגם קדום אומר: ׳אִישׁ הַמַּעֲלָה אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶת הַמַּיִם לִרְאִי אֶלָּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם7↗. בִּרְאִי הַמַּיִם רוֹאִים אֶת מַרְאֵה הַפָּנִים; בִּרְאִי בְּנֵי הָאָדָם יוֹדְעִים מָה מֵבִיא בְּרָכָה וּמָה מֵבִיא אָסוֹן׳. אם סבורים כיום שמלחמות התקפה מביאות רווח, מדוע לא להביט במעשיו של גְ׳ה בּוֹ כראי? כבר אפשר לדעת שהיה בהם אסון ולא ברכה״.
החכם מוֹ אמר: ״מה הטעם לדברים שבני העולם משבחים כיום כטובים? האם הם משבחים אותם מפני שהם מועילים למעלה לשמים, באמצע לרוחות ולמטה לבני האדם? או שמא משבחים אותם אף שאינם מועילים למעלה לשמים, באמצע לרוחות ולמטה לבני האדם? אפילו הכסיל שבכסילים יאמר: ׳משבחים אותם מפני שהם מועילים למעלה לשמים, באמצע לרוחות ולמטה לבני האדם׳. בני העולם מסכימים שדגמם של המלכים החכמים הוא צדק. ובכל זאת, רבים מן הנסיכים בעולם עודם מתאמצים לתקוף, לכבוש ולספח1↗. כך הם משבחים את הצדק בשמו בלי לבחון את תוכנו. הדבר דומה לעיוור הקורא עם האחרים לאותם דברים ׳לבן׳ ו׳שחור׳, אבל אינו יכול להבחין בדברים עצמם. האם אפשר לומר שהוא מבחין? לכן הנבונים הקדומים, כשקבעו את דרכי העולם, בחנו תחילה את הצדק שבהן ורק אחר כך הוציאו אותן לפועל. כך פעלו בלי היסוס, התקדמו במהירות, הצליחו והשיגו את מבוקשם, והתאימו את מעשיהם לתועלת השמים, הרוחות והעם. זו דרך הנבונים. לכן אנשים בעלי אנושיות שמשלו בעולם בימי קדם בהכרח הפכו את תורת המדינות הגדולות2↗, איחדו את ההרמוניה בעולם, כינסו את אשר בין ארבעת הימים והנהיגו את בני העם בעולם לשרת בעבודתם את האל העליון ואת רוחות ההרים והנהרות3↗. הם הועילו לאנשים רבים, ולכן הישגיהם היו גדולים. משום כך השמים גמלו להם, הרוחות העשירו אותם ובני האדם שיבחו אותם, עד שמעמדם היה מעמד בן השמים ועושרם הקיף את העולם. שמם עמד לצד השמים והארץ, ועד היום אינו נשכח. זו דרך הנבונים; כך זכו המלכים הקדומים בעולם.
אבל המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל בעולם כיום אינם נוהגים כך. הם בוחרים ומדרגים את אנשי הלחימה שלהם, מסדרים את חיילי הסירות והמרכבות, מכינים שריונות חזקים וכלי נשק חדים ויוצאים לתקוף מדינות שאין בהן אשמה. הם נכנסים לגבולותיהן, קוצרים ומשחיתים את יבוליהן, כורתים את עציהן, הורסים את חומותיהן וסותמים את תעלותיהן ואת בריכותיהן; גוזלים והורגים את בעלי החיים שנועדו לקורבן, שורפים ומחריבים את מקדשי אבותיהן, הורגים באכזריות את בני עמן, מפילים את הזקנים והחלשים ומעבירים אליהם את כלי הפולחן הכבדים4↗. החיילים מתקדמים ונעמדים לקרב, ואומרים להם: ׳למות במילוי הפקודה — המעלה הראשונה; להרוג רבים — הבאה אחריה; להיפצע בגוף — המעלה התחתונה. קל וחומר לעזוב את השורה, לברוח ולהירתע: עונשכם מוות בלי חנינה׳. כך מפחידים את ההמונים. הם מספחים מדינות, מכריעים צבאות, פוגעים בעם ומתאכזרים אליו ומשבשים את מפעל החכמים. האם הם חושבים להועיל בכך לשמים? הם לוקחים את אנשי השמים כדי לתקוף את ערי השמים, דוקרים והורגים את בני השמים, עוקרים ומחריבים את מקומות הרוחות, מפילים את מזבחות המדינה וגוזלים והורגים את קורבנותיה. בכך אינם מועילים למעלה לשמים. האם הם חושבים להועיל לרוחות? הם הורגים בני אדם ומכלים את עובדי הרוחות והאלוהויות, מבטלים ומחריבים את פולחן המלכים הקדומים, פוגעים בעם ומתאכזרים אליו, והאוכלוסייה מתפזרת. בכך אינם מועילים באמצע לרוחות. האם הם חושבים להועיל לבני האדם? הלוא להרוג אותם — איזו תועלת גדולה לבני האדם5↗! ואם נחשב גם את ההוצאות, הן מכלות את יסודות החיים ואת רכושם ואמצעיהם של בני העם בעולם במידה שאין לשערה. בכך אינם מועילים למטה לבני האדם.
הדברים שאינם מועילים לצבאות הנלחמים זה בזה הם אלה: המצביא אינו אמיץ, החיילים אינם מסורים, הנשק אינו חד, אין די אימון, הצבא אינו גדול דיו, ההנהגה אינה פועלת בתיאום, האימה אינה מרסנת, הפגיעה אינה מתמידה, המאבק אינו נמרץ והנסיגה אינה איתנה6↗. הלב אינו נטוע באיתנות, והנסיכים שבברית חושדים; כשהנסיכים שבברית חושדים, נוצרים שיקולים עוינים ונחלשת הנחישות. אם כל הדברים האלה מתקיימים ובכל זאת יוצאים לפעול, המדינה מאבדת את אנשיה והעם מוסח ממלאכתו. וכי אין רואים את מצב המדינות האוהבות מלחמות התקפה? כשמדינה בסדר גודל בינוני מגייסת צבא, בהכרח יוצאים אלפים מאנשי המעלה ומפשוטי העם, ואליהם נלווים מאתיים אלף אנשי רגלים7↗ — ורק אז יש די כדי להעמיד צבא ולנוע. הדבר אורך שנים, ובמקרה המהיר חודשים. למעלה אין פנאי לטפל בממשל, אנשי המעלה אינם פנויים לנהל את לשכותיהם, האיכרים אינם פנויים לחרוש ולקצור והנשים אינן פנויות לטוות ולארוג. כך המדינה מאבדת את אנשיה והעם מוסח ממלאכתו. נוסף על כך מרכבות וסוסים מתעייפים ונהרסים; מן האוהלים, היריעות, הסוככים, ציוד שלושת הצבאות, השריונות וכלי הנשק — אם חוזר חלק אחד מתוך חמישה, עוד נחשב הדבר סביר8↗. אנשים מתפזרים ואובדים בדרכים, הדרכים רחוקות ואספקת המזון אינה נמשכת; זמני האכילה והשתייה משתבשים, והמשרתים סובלים רעב, קור ומחלות, מתים וגופותיהם מוטלות בתעלות ובערוצים במספר שאין לחשבו. זהו נזק כבד לבני האדם ורעה גדולה לעולם. ובכל זאת, המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל שמחים לעשות זאת. הרי הם שמחים לפגוע בבני העם בעולם ולכלותם; האין זו סתירה גמורה? כיום המדינות האוהבות מלחמה בעולם הן צִ׳י, גִ׳ין, צ׳וּוְיוּאֶה. גם אילו הגשימו ארבע המדינות האלה את רצונן בעולם, וגם אילו היה מספר אנשיהן גדול פי עשרה, עדיין לא היו מספיקים לעבד את אדמותיהן. אנשים חסרים ואדמות יש בעודף. וכעת, כדי להיאבק על עוד אדמה, הם חוזרים ופוגעים זה בזה. כך מחסירים את מה שחסר ומגדילים את מה שיש בעודף״.
ואז השליטים האוהבים מלחמות התקפה שוב מייפים את דבריהם כדי להתווכח עם החכם מוֹ: ״אתה סבור שמלחמות התקפה הן עוול ואינן דבר מועיל. אבל בעבר יוּ יצא למסע נגד הַמְּיָאוֹ, טָאנְג תקף את גְ׳יֶה והמלך ווּ תקף את ג׳וֹאוּ. כל אלה הועמדו כמלכים חכמים; מדוע?״ החכם מוֹ אמר: ״לא בחנת את סוג הטענה שבדבריי ולא הבנת את טעמה. אלה אינם מה שאני מכנה התקפה, אלא מסעות ענישה9↗. בעבר המיטו שלושת הַמְּיָאוֹ תוהו גדול, והשמים ציוו להענישם במוות. השמש הופיעה בלילה באות מבשר רעה, דם ירד כגשם שלושה בקרים, דרקון נולד במקדש, כלבים בכו בשוק, מים הופיעו בקיץ10↗, האדמה נבקעה עד המעיינות וחמשת מיני הדגן השתנו; העם זועזע מאוד. גָאוֹ יָאנְג ציווה אז בארמון שְׁוָאן. יוּ אחז בעצמו באות הציווי המבורך של השמים כדי לצאת נגד הַמְּיָאוֹ; ארבעה ברקים הובילו את הכוחות האלוהיים11↗, ורוח בעלת פני אדם וגוף ציפור שירתה לידו כאילו נשאה ירקן והכריעה את אות מזלם של הַמְּיָאוֹ. צבא הַמְּיָאוֹ נפל בתוהו גדול, ולבסוף כמעט נכרתו. לאחר שֶׁיוּ גבר על שלושת הַמְּיָאוֹ, הסדיר את ההרים ואת הנהרות, הבחין בין הדברים שלמעלה ושלמטה וייסד את הסדר הגדול. הרוחות ובני האדם לא הפרו אותו, והעולם שקט. זו הסיבה למסע הענישה של יוּ נגד הַמְּיָאוֹ. כאשר הגיעו ימי גְ׳יֶה, מלך שְׁיָא, היו לשמים צווים קשים; השמש והירח לא נהגו בזמנם, הקור והחום באו בערבוביה, חמשת מיני הדגן נצרבו ומתו, רוחות זעקו במדינה ועגורים קראו יותר מעשרה לילות. אז ציוו השמים על טָאנְג בארמון בִּיָאוֹ לקבל את המינוי הגדול של שְׁיָא: ׳מידות שְׁיָא נפלו בתוהו גדול. כבר הבאתי את מינויה לקצו בשמים. לך והענש אותה; בהכרח אתן לך לגבור עליה׳. טָאנְג העז אפוא להנהיג את אנשיו לעבר גבולות שְׁיָא, ושליט השמים שלח כוח אפל ואלים להחריב את חומות שְׁיָא. כעבור זמן קצר באה רוח והודיעה: ׳מידות שְׁיָא נפלו בתוהו גדול. לך ותקוף; בהכרח אתן לך לגבור עליה. כבר קיבלתי ציווי מן השמים, והשמים ציוו על גְ׳וּ רוֹנְג להוריד אש12↗ בפינה הצפונית־מערבית של עיר שְׁיָא׳. טָאנְג הנהיג את המוני גְ׳יֶה וגבר על ארצו13↗, כינס את הנסיכים בְּבּוֹ, פרסם את ציווי השמים והעבירו לארבע הרוחות, ולא היה נסיך בעולם שהעז שלא להיכנע. זו הסיבה שֶׁטָאנְג העניש את גְ׳יֶה. כאשר הגיעו ימי ג׳וֹאוּ, מלך שָׁאנְג, השמים לא קיבלו את מידותיו, ופולחניו החמיצו את זמנם. באמצע הלילה ירד עפר על בּוֹ במשך עשרה ימים, תשעת כלי הַדִינְג נעקרו ממקומם, אישה מבשרת רעה הופיעה בלילה, רוחות יללו בלילה, אישה נעשתה לגבר, השמים המטירו בשר, קוצים צמחו בדרכי המדינה ואחיו הבכור של המלך נהג בלא רסן. ציפור אדומה ירדה ובפיה לוח ירקן אל מזבח צִ׳י של ג׳וֹאוּ ואמרה: ׳השמים מצווים על וֶן, מלך ג׳וֹאוּ, לתקוף את יִין ולזכות במדינה׳. טָאי דְיֵין בא כאורח, הנהר העלה תרשים ירוק והאדמה העלתה את צֶ׳נְג חוּאָנְג. המלך ווּ המשיך במפעל, וראה בחלום שלוש רוחות שאמרו: ׳כבר הטבענו את ג׳וֹאוּ מלך יִין בהרגלי היין; לך ותקוף, ובהכרח ניתן לך לגבור עליו׳. אז תקף ווּ את האיש הפרוע והפך את שָׁאנְגלְג׳וֹאוּ, והשמים העניקו לו דגל של ציפור צהובה. לאחר שהמלך גבר על יִין, השלים את אשר בא משליט השמים14↗, חילק את החסות על הרוחות, הקריב למלכי האבות של ג׳וֹאוּ15↗, קשר יחסים עם ארבעת עמי הספר ולא היה בעולם מי שלא נכנע. כך המשיך את מפעל טָאנְג. זו הסיבה שֶׁווּ העניש את ג׳וֹאוּ. אם נבחן את שלושת המלכים החכמים האלה, הרי שאין זה מה שמכונה התקפה, אלא מה שמכונה מסע ענישה״.
ואז השליטים האוהבים מלחמות התקפה שוב מייפים את דבריהם כדי להתווכח עם החכם מוֹ: ״אתה סבור שמלחמות התקפה הן עוול ואינן דבר מועיל. אבל בעבר החל שְׁיוֹנְג לִימִצ׳וּ לפעול באזור הר סְווֵי; יִי קְווֵי, מלך יוּאֶה, יצא מִיוֹ גְ׳וּ וייסד את מדינתו בְּיוּאֶה; וְטָאנְג שׁוּוְלוּ שָׁאנְג ייסדו את צִ׳י ואת גִ׳ין16↗. לכל אלה היו אדמות ברוחב מאות לִי אחדות. כיום, מפני שסיפחו מדינות, הם מחזיקים ביניהם ארבעה חלקים של העולם. מדוע?״ החכם מוֹ אמר: ״לא בחנת את סוג הטענה שבדבריי ולא הבנת את טעמה. כשהעמיד בן השמים הקדום את הנסיכים בנחלותיהם, היו יותר מרבבה. כיום, בגלל סיפוח המדינות, חרבו יותר מרבבת מדינות ורק ארבע מדינות עומדות. הדבר דומה לרופא שנתן תרופה ליותר מרבבת אנשים ורק ארבעה החלימו: אי אפשר לכנותו רופא טוב״.
ואז השליטים האוהבים מלחמות התקפה שוב מייפים את דבריהם: ״אינני חסר זהב, ירקן, נשים, ילדים או אדמות. אני רוצה לבסס בעולם שם של צדק ולמשוך את הנסיכים באמצעות מידותיי״. החכם מוֹ אמר: ״אם יש כיום מי שיכול לבסס בעולם שם של צדק ולמשוך את הנסיכים באמצעות מידותיו, יוכל להמתין זמן קצר ולראות את העולם נכנע לו. העולם סובל ממלחמות התקפה זמן רב; הדבר דומה למעשהו של פוּ דְזֶה בסוס17↗. אם יש מי שיכול להוכיח בנאמנות שהוא מקדים להועיל לנסיכי העולם, ידאג עמם כשהמדינות הגדולות נוהגות בעוול ויחוש עמם להצלה כשהגדולות תוקפות קטנות. אם חומות המדינה הקטנה אינן שלמות, ידאג לתיקונן; אם חסרים לה אריגים ודגן, ישלח אותם; אם חסרות מתנות ויריעות משי, יספק אותן. אם יפעל כך אל מול המדינות הגדולות, ישמחו שליטי המדינות הקטנות. האחרים ייגעו ואנחנו ננוח, ולכן יהיו שריוננו ונשקנו חזקים. נהיה רחבי לב ומיטיבים, נתונים בשלווה במקום בדוחק, והאנשים בהכרח יעברו אלינו. נחליף את מלחמות ההתקפה בתיקון מדינתנו; כוחה של ההתקפה בהכרח יוכפל18↗. אם נשווה את הוצאות גיוס צבאנו לשחיקת הנסיכים זה בזה, בהכרח נוכל להשיג תועלת בהדרגה. נפקח בצדק ונעמיד את שמנו על צדק, נתאמץ להקל על המונינו ולהרחיב את צבאנו19↗, ונפעל כך מול צבאות הנסיכים — ולא יהיה בעולם מי שיוכל לעמוד נגדנו. התועלות למטה רבות מספור. זו תועלת העולם, והמלכים, הנסיכים וגדולי הממשל אינם יודעים להשתמש בה; אפשר לומר שאינם מכירים את המשימה הגדולה של הטבה לעולם״.
לכן החכם מוֹ אומר: ״אם המלכים, הנסיכים, גדולי הממשל ואנשי המעלה בעולם באמת ובתמים רוצים להביא תועלת לעולם ולהסיר ממנו נזק, עליהם לבחון את הריבוי במלחמות התקפה: זהו נזקו הגדול של העולם. מי שרוצה לנהוג באנושיות ובצדק ולהיות איש מעלה מן הדרגה הראשונה, ומבקש למעלה ללכת בדרכם של המלכים החכמים ולמטה לפעול לתועלת המדינות והאוכלוסייה, אינו יכול שלא לבחון את התורה נגד מלחמות ההתקפה. זו הסיבה לכך״.
כשחכם מנהיג מדינה אחת, אפשר להכפיל את כוחה של אותה מדינה1↗; ובהיקף גדול יותר, כשהוא מנהיג את העולם, אפשר להכפיל את כוח העולם. הכפלה זו אינה נעשית בלקיחת אדמה מבחוץ: די להסתמך על המדינה ובתיה ולסלק את הוצאותיהם שאין בהן תועלת, כדי להכפיל את כוחם. כשהמלכים החכמים הנהיגו, בצוותם על מעשה ובהפעילם את העם ואת רכושו, לא עשו דבר שלא הוסיף תועלת. משום כך השתמשו ברכוש בלי לבזבזו, וכוח העם לא הותש; כך הביאו תועלת רבה. לשם מה עשו בגדים ומעילי פרווה? כדי להתגונן מן הקור בחורף ומן החום בקיץ. הכלל בעשיית בגדים הוא להוסיף חום בחורף וצינה בקיץ; מה שנועד לנוי ואינו מוסיף לכך, מסלקים2↗. לשם מה עשו בתים? כדי להתגונן בחורף מן הרוח והקור ובקיץ מן החום והגשם, ולהוסיף חוזק נגד גנבים ושודדים; מה שנועד לנוי ואינו מוסיף לכך, מסלקים. לשם מה עשו שריונות, מגינים וחמשת כלי הנשק? כדי להתגונן מפני פולשים, מורדים, גנבים ושודדים. אם יש פולשים, מורדים, גנבים ושודדים, בעלי השריונות, המגינים וחמשת כלי הנשק מנצחים, והחסרים אותם אינם מנצחים. לכן החכמים עשו שריונות, מגינים וחמשת כלי נשק. הכלל בעשייתם הוא שיהיו קלים ויעילים, חזקים וקשים לשבירה; מה שנועד לנוי ואינו מוסיף לכך, מסלקים. לשם מה עשו סירות ומרכבות? כדי לנוע במרכבות על גבעות וביבשה, ובסירות בנהרות ובעמקים, וכך לקשר בין ארבע רוחות הארץ ולהביא תועלת. הכלל בעשיית סירות ומרכבות הוא שיהיו קלות ויעילות; מה שנועד לנוי ואינו מוסיף לכך, מסלקים. בכל החפצים האלה לא עשו דבר שלא הוסיף תועלת. לכן השתמשו ברכוש בלי לבזבזו, וכוח העם לא הותש; כך הביאו תועלת רבה.
אילו סילקו את חיבתם של גדולי הממשל לאגירת פנינים ואבני ירקן, עופות וחיות, כלבים וסוסים, וכך הגדילו פי כמה את מספר הבגדים, הבתים, השריונות, המגינים, חמשת כלי הנשק, הסירות והמרכבות — וכי היה הדבר קשה? אם כך, מה קשה להכפיל? רק את מספר בני האדם קשה להכפיל. ואף על פי כן יש דרך להכפיל גם אותו. המלכים החכמים הקדומים קבעו חוק ואמרו: ״גבר שהגיע לשנתו העשרים לא יעז שלא להקים בית3↗; אישה שהגיעה לשנתה החמש עשרה לא תעז שלא להינשא לאיש״. זה היה חוק המלכים החכמים. משמתו המלכים החכמים, כך נהג העם: הרוצים להקים בית מוקדם עשו זאת לעיתים בשנתם העשרים; הרוצים להקים בית מאוחר עשו זאת לעיתים בשנתם הארבעים. כשמקזזים את המוקדם כנגד המאוחר, מאחרים בעשר שנים לעומת חוק המלכים החכמים. אילו הולידו אחת לשלוש שנים, כבר יכלו להיוולד שניים או שלושה ילדים. האם אין פירוש הדבר שעצם הקדמת הקמת הבית אצל העם יכולה להכפיל את מספרו? ולא בכך בלבד מסתכם הדבר. כיום רבות הדרכים שבהן מנהיגי העולם ממעטים את בני האדם: הם מייגעים את העם וגובים ממנו מיסים כבדים, ורכוש העם אינו מספיק; אין למנות את המתים מקור ומרעב. ועוד, הלוואי שגדולי הממשל לא היו מקימים צבאות כדי לתקוף מדינות שכנות: מסע ארוך נמשך שנה שלמה, וקצר — חודשים אחדים; גברים ונשים אינם מתראים זמן רב. זו דרך למעט את בני האדם. נוסף על כך, המגורים אינם בטוחים והאכילה והשתייה אינן סדירות; אין למנות את המתים ממחלות, ואת המתים בפעולות התקפה ומצור4↗, בתקיפת ערים ובקרבות בשדה. האין הדרכים שבהן מנהיגים בלתי טובים ממעטים את בני האדם מתעוררות אפוא בכמה וכמה אופנים? בהנהגת החכם אין הדברים האלה כלל. ובהנהגת מי שאינו חכם — וכי הדרכים להרבות בני אדם אינן מתעוררות אף הן בכמה וכמה אופנים5↗? לכן אמר החכם מוֹ: ״סילוק הוצאות שאין בהן תועלת הוא דרך המלכים החכמים ומביא תועלת רבה לעולם״.
החכם מוֹ אמר: ״המלכים הנאורים והחכמים הקדומים מלכו על העולם ויישרו את שליטי הנסיכויות בכך שהקפידו לאהוב את העם בנאמנות ולהיטיב עמו בנדיבות. נאמנות ואמון קישרו ביניהם, ועוד הראו לעם את התועלת. משום כך במשך כל חייהם לא מאסו בהם, ועד סוף ימיהם לא רפו מהם1↗. כך מלכו המלכים הנאורים והחכמים הקדומים על העולם ויישרו את שליטי הנסיכויות.
לכן קבעו המלכים החכמים הקדומים חוק לחיסכון בשימוש במשאבים: ״כל בעלי המלאכה שבעולם — עושי הגלגלים והמרכבות, מעבדי העורות2↗, הקדרים, יוצקי המתכת והנגרים — יעסוק כל אחד במה שהוא מסוגל לעשות״. ואמרו: ״משיש די לספק את צורכי העם, עוצרים״. כל דבר שהוסיף הוצאה ולא הוסיף תועלת לעם, המלכים החכמים לא עשו.
המלכים החכמים הקדומים קבעו חוק למאכל ולמשקה: ״משיש די למלא את הבטן הריקה ולקיים את הנשימה, לחזק את הירכיים והזרועות ולחדד את השמיעה והראייה, עוצרים. אין למצות את עידון חמשת הטעמים ואת מיזוג הריחות הטובים, ואין להביא מארצות רחוקות מעדנים וחפצי פלא נדירים״. מניין יודעים שכך היה? כְּשֶׁיָאוֹ הנהיג את העולם בימי קדם, בדרום פייס את גְ׳יָאוֹ גְ׳ה, בצפון הכניע את יוֹ דוּ, ובמזרח ובמערב הגיע עד מקום זריחת השמש ושקיעתה; הכול באו ונכנעו לו. ואף שזכה לאהבה רבה כל כך3↗, לא הוגשו לו שני מיני דוחן, ולא הוכפלו המרק ומנות הבשר. הוא אכל בקערת חרס, שתה מכלי חרס ומזג בכף4↗. טקסי ההרכנה, ההזדקפות, הפנייה והסיבוב שבכללי ההדר — המלכים החכמים לא עשו.
המלכים החכמים הקדומים קבעו חוק לבגדים: ״בחורף לובשים בגדים כהים ואדמדמים, קלים וחמים; בקיץ לובשים בגדים מאריגים דקים וגסים, קלים וקרירים; ובזה עוצרים״. כל דבר שהוסיף הוצאה ולא הוסיף תועלת לעם, המלכים החכמים לא עשו. בימי קדם, משום שעופות טרף וחיות עזות התנפלו על בני האדם והזיקו לעם, החכמים לימדו את העם לצאת עם כלי נשק ולחגור חרב מדי יום: בדקירה היא חודרת, במכה היא חותכת, ובהכאה מן הצד אינה נשברת — זו תועלת החרב. השריון, כשלובשים אותו, קל ונוח לשימוש; בתנועה הוא מתגמש ונענה לתנועות הגוף5↗ — זו תועלת השריון. מרכבה נועדה לשאת משא כבד ולהגיע למרחק: הנסיעה בה בטוחה ומשיכתה קלה; הביטחון מונע פגיעה באדם והקלות מביאה אותו במהירות — זו תועלת המרכבה. משום שלא היה אפשר לחצות נהרות גדולים ועמקים רחבים, המלכים החכמים הקדומים עשו סירות ומשוטים לתועלת העם; כשיש בהם די להעביר את העם, עוצרים. גם אם באים שלושת השרים הבכירים ושליטי הנסיכויות, אין מחליפים את הסירות והמשוטים ואין מקשטים את אנשי המעבורת — זו תועלת הסירה.
המלכים החכמים הקדומים קבעו חוק לצמצום הקבורה: ״שלושה בגדים די בהם עד שיירקב הבשר; ארון בעובי שלושה צוּן די בו עד שיירקבו העצמות. חופרים בור עמוק, שאינו מגיע למי התהום ושאין מימיו פורצים החוצה6↗; ובזה עוצרים. משנקבר המת, אל יאריכו החיים באבל כדי לבטא את צערם״.
בראשית קיומם של בני האדם, כשעוד לא היו בתים, חפרו מערות בגבעות ובתלים ושכנו בהן. המלכים החכמים נתנו דעתם על כך: אמנם המערות מגינות בחורף מן הרוח והקור, אך בקיץ יש לחות ורטיבות מלמטה ואדים מחניקים מלמעלה. מחשש שייפגע כוח חיותו של העם7↗, עשו בתים לתועלתו.״ אם כן, מה צריך להיות הכלל בעשיית בתים? החכם מוֹ אמר: ״מצידיהם יוכלו להדוף רוח וקור, מלמעלה יוכלו להדוף שלג, כפור, גשם וטל, ובתוכם יהיה נקי וטהור די הצורך להקריב קורבנות. די שחומות הבית יפרידו בין גברים לנשים; ובזה עוצרים. כל דבר שהוסיף הוצאה ולא הוסיף תועלת לעם, המלכים החכמים לא עשו״.
החכם מוֹ אמר: ״האופן שבו אדם בעל אנושיות מתכנן למען העולם דומה ממש לאופן שבו בן המכבד את הוריו מתכנן למענם. וכיצד מתכנן כיום בן כזה למען הוריו? הוא אומר: ׳אם הוריי עניים, אעסוק בהעשרתם; אם בני ביתם מעטים, אעסוק בהרבותם; אם הרבים שרויים בתוהו, אעסוק בהשכנת סדר ביניהם׳. רק כשכוחו, רכושו או חוכמתו אינם מספיקים, הוא עוצר. אין הוא מעז להותיר כוח פנוי, להסתיר עצה או להזניח תועלת: את כל אלה עליו לנצל למען הוריו. בשלוש המשימות האלה, כך מתכנן הבן המכבד את הוריו למענם. גם אדם בעל אנושיות, כשהוא מתכנן למען העולם, עושה כך. הוא אומר: ׳אם העולם עני, אעסוק בהעשרתו; אם בני האדם מעטים, אעסוק בהרבותם; אם הם רבים ושרויים בתוהו, אעסוק בהשכנת סדר ביניהם׳. רק כשכוחו, רכושו או חוכמתו אינם מספיקים, הוא עוצר. אין הוא מעז להותיר כוח פנוי, להסתיר עצה או להזניח תועלת: את כל אלה עליו לנצל למען העולם. בשלוש המשימות האלה, כך מתכנן אדם בעל אנושיות למען העולם.
עתה, מאז מתו המלכים החכמים של שלוש השושלות והעולם איבד את הצדק, יש מאנשי המעלה בדורות המאוחרים הרואים בקבורה מפוארת ובאבל ממושך אנושיות, צדק ומעשה של בן המכבד את הוריו; ואחרים רואים בקבורה מפוארת ובאבל ממושך דבר שאינו אנושיות וצדק ואינו מעשה של בן המכבד את הוריו. השניים שוללים זה את דבריו של זה ונוהגים בדרכים מנוגדות, ושניהם אומרים: ׳למעלה אנו מוסרים את דרכם של יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ׳. ואף על פי כן דבריהם שוללים זה את זה ומעשיהם הפוכים. משום כך אנשי המעלה בדורות המאוחרים נבוכים ומסופקים בין דברי שני הצדדים. אם הם נבוכים ומסופקים, הבה ננסה להעביר את הדברים למעשה ולהנהיג בהם מדינה ואת ריבוא בני העם, ונראה. לאיזו משלוש התועלות האלה תורמים קבורה מפוארת ואבל ממושך? לדעתי, אם ילכו לפי דבריהם וישתמשו בעצתם, וקבורה מפוארת ואבל ממושך אכן יוכלו להעשיר את העניים, להרבות את המעטים, לייצב את הנתון בסכנה ולהשליט סדר בתוהו — הרי זו אנושיות, זה צדק וזה מעשה של בן המכבד את הוריו. מי שמתכנן למען בני אדם חייב לעודדם. אדם בעל אנושיות יפעל להנהיגם בעולם, יקדם אותם ויביא לכך שהעם ישבחם1↗, ולעולם לא יבטלם. אבל אם ילכו לפי דבריהם וישתמשו בעצתם, וקבורה מפוארת ואבל ממושך אכן לא יוכלו להעשיר את העניים, להרבות את המעטים, לייצב את הנתון בסכנה ולהשליט סדר בתוהו — אין זו אנושיות, אין זה צדק ואין זה מעשה של בן המכבד את הוריו. מי שמתכנן למען בני אדם חייב לבלום אותם. אדם בעל אנושיות יבקש להסירם מן העולם, יסייע לבטלם ויביא לכך שבני האדם יגנו אותם2↗; כל ימיו לא יעשה אותם.
ועוד, מעולם, מימי קדם ועד היום, לא אירע שהביאו תועלת לעולם, הסירו ממנו נזק, ובכל זאת המדינה והעם נותרו בתוהו. מניין יודעים שכך הדבר? כיום עדיין רבים מאנשי המעלה בעולם מסופקים אם קבורה מפוארת ואבל ממושך נכונים או שגויים, מועילים או מזיקים.״ לכן אמר החכם מוֹ: ״אם כן, הבה נבחן זאת. כעת אל נא נלך לפי דברי המחזיקים בקבורה מפוארת ובאבל ממושך3↗ וננהיג בהם את המדינה. כשהאבל נוגע למלכים, לנסיכים ולגדולי הממשל, הם אומרים: ארונות הקבורה החיצוניים והפנימיים חייבים להיות בשכבות זו בתוך זו4↗, הקבורה חייבת להיות מפוארת, הבגדים והשמיכות חייבים להיות רבים, הרקמה הצבעונית חייבת להיות שופעת ותל הקבר חייב להיות עצום. כשמת אדם פשוט ממעמד נמוך, כמעט מרוקנים את ביתו; כשמת שליט נסיכות, מרוקנים את אוצר המרכבות. אחר כך מצמידים לגופו זהב, ירקן ופנינים, כורכים אותו בחוטי משי וברצועות, מטמינים מרכבות וסוסים בחלל הקבר ומרבים לעשות לו סככות. קדרות, תופים, שולחנות, מיטות, כדים ואגנים, חניתות, חרבות, נוצות, זנבות יאקים, שנהבים ועורות — מצרפים וקוברים עימו לשביעות רצונם. ובאשר למלווים אותו במותו: אצל בן השמים ממיתים לשם ליווי מאות אנשים כשמספרם רב, ועשרות כשמספרם קטן5↗; אצל מצביאים ושרים — עשרות כשמספרם רב, ואחדים כשמספרם קטן. ומהו כלל האבל? בוכים ומתייפחים בלי להסדיר את הקול, לובשים שק אבל וחבלים ונוטפים דמעות; שוהים בסוכת אבל, ישנים על מחצלת קש ומניחים את הראש על גוש אדמה. עוד הם מדרבנים זה את זה להימנע בכוח מאכילה ולרעוב, וללבוש בגדים דקים ולסבול מקור, עד שעיניהם ופניהם שוקעות, צבע פניהם משחיר, אוזניהם ועיניהם אינן חדות וידיהם ורגליהם אינן חזקות; אין הם מסוגלים לעבוד. ועוד הם אומרים: איש המעלה הנעלה ביותר באבלו לא יקום אלא בתמיכה ולא ילך אלא במשענת, וכך ינהג שלוש שנים. אם ילכו לפי הכללים והדברים האלה וינהגו בדרך הזאת — כאשר מלכים, נסיכים וגדולי הממשל יעשו כך, בהכרח לא יוכלו להשכים לחצר, לנהל את חמש הרשויות וששת האוצרות, לברא צמחייה ולמלא אסמים; כאשר איכרים יעשו כך, בהכרח לא יוכלו לצאת מוקדם ולחזור בלילה, לחרוש, לזרוע ולנטוע; כאשר בעלי המלאכה יעשו כך, בהכרח לא יוכלו לתקן סירות ומרכבות ולעשות כלים; וכאשר נשים יעשו כך, בהכרח לא יוכלו להשכים קום ולאחר לשכב6↗, לטוות ולארוג. בחשבון מדוקדק, קבורה מפוארת מרבה לטמון את הרכוש שנגבה מן העם; אבל ממושך אוסר לאורך זמן לעסוק במלאכה. רכוש שכבר הושג — נושאים וקוברים; ואת מה שעוד עשוי לצמוח בעתיד — אוסרים לאורך זמן להפיק. לבקש עושר בדרך זו דומה לאסור חריש ולבקש קציר. אין שום דרך להשיג כך עושר.
אם כן, אי אפשר להעשיר את הבית בדרך זו. אולי אפשר להרבות בה את בני האדם? גם הטענה הזאת אינה עומדת במבחן. אל נא ישתמשו בקבורה מפוארת ובאבל ממושך להנהגה. מת השליט — מתאבלים עליו שלוש שנים; מתו האב או האם — מתאבלים שלוש שנים; מתה האישה או מת הבן היורש — על כל החמישה מתאבלים שלוש שנים7↗. אחריהם באים אחי האב, הגדול והקטן, האחים והבנים שאינם יורשים — שנה; בני השבט — חמישה חודשים; ועל דודות, אחיות, בני אחיות ואחי האם, לכל אחד מניין חודשים. גם להרס הגוף ולהרזיה ודאי יש מידה: עיניהם ופניהם שוקעות, צבע פניהם משחיר, אוזניהם ועיניהם אינן חדות וידיהם ורגליהם אינן חזקות; אין הם מסוגלים לעבוד. ועוד הם אומרים: איש המעלה הנעלה ביותר באבלו לא יקום אלא בתמיכה ולא ילך אלא במשענת, וכך ינהג שלוש שנים. אם ילכו לפי הכללים והדברים האלה וינהגו בדרך הזאת, הרי רעבונם ודחקם הם כאלה. משום כך העם אינו עומד בקור בחורף ואינו עומד בחום בקיץ, ואין לחשב את מספר המתים ממחלות. רב הנזק שדבר זה גורם ליחסים שבין גברים לנשים. לבקש להרבות את האוכלוסייה בדרך זו דומה לחייב אדם לשאת חרב על גבו ולבקש שיאריך ימים8↗. כך אי אפשר להרבות את האוכלוסייה.
אם כן, לבקש להרבות את בני האדם בדרך זו כבר אי אפשר. אולי אפשר לתקן בה את המשפט והממשל? גם הטענה הזאת אינה עומדת במבחן. אל נא ישתמשו בקבורה מפוארת ובאבל ממושך להנהגה9↗: המדינה בהכרח תהיה ענייה, בני האדם בהכרח יהיו מעטים והמשפט והממשל בהכרח יהיו שרויים בתוהו. אם ילכו לפי הכללים והדברים האלה וינהגו בדרך הזאת, כאשר הממונים למעלה יעשו כך לא יוכלו לטפל בענייני הממשל, וכאשר הכפופים למטה יעשו כך לא יוכלו לעסוק במלאכה. אם למעלה אין מטפלים בענייני הממשל, המשפט והממשל בהכרח משתבשים; אם למטה אין עוסקים במלאכה, הרכוש לבגדים ולמזון בהכרח אינו מספיק. וכשאין די, אח צעיר המבקש מאחיו ואינו מקבל, אם אינו נוהג כראוי כאח צעיר, ודאי יתרעם על אחיו; בן המבקש מהוריו ואינו מקבל, אם אינו מכבד את הוריו, ודאי יתרעם עליהם; נתין המבקש משליטו ואינו מקבל, אם אינו נאמן, ודאי ימרוד בממונה עליו. כך בני אדם הסוטים מן הדרך ונוהגים בעוול יוצאים ואין להם בגד, נכנסים ואין להם מזון; בפנים הם מוסיפים זה על זה10↗, וחוברים למעשי פריצות ואלימות שאי אפשר לבלום את כולם. לכן רבים הגנבים והשודדים ומעטים העוסקים בהשכנת סדר. כשמרבים גנבים ושודדים וממעטים עושי סדר, לבקש בכך סדר דומה לחייב אדם להסתובב שלוש פעמים ולדרוש שלא יפנה את גבו אליך11↗. אין שום דרך להשיג כך סדר.
אם כן, לבקש לתקן כך את המשפט והממשל כבר אי אפשר. אולי אפשר למנוע בכך ממדינות גדולות לתקוף מדינות קטנות? גם הטענה הזאת אינה עומדת במבחן. מאז מתו המלכים החכמים הקדומים והעולם איבד את הצדק, שליטי הנסיכויות כובשים בכוח. בדרום יש מלכים בְּצ׳וּוּבְיוּאֶה, ובצפון יש שליטים בְּצִ׳יוּבְגִ׳ין. כולם משחיזים את כוח יחידותיהם ומנהיגים את העולם בתקיפה, במלחמה ובסיפוח. ככלל, הסיבה שמדינה גדולה אינה תוקפת מדינה קטנה היא שיש בה מלאי רב, חומותיה מתוקנות והממונים והכפופים חיים בה בהרמוניה; משום כך אין המדינה הגדולה להוטה לתקוף אותה. אם אין בה מלאי, חומותיה אינן מתוקנות והממונים והכפופים אינם חיים בהרמוניה, המדינה הגדולה להוטה לתקוף אותה. אל נא ישתמשו בקבורה מפוארת ובאבל ממושך להנהגה12↗: המדינה בהכרח תהיה ענייה, בני האדם מעטים והמשפט והממשל בתוהו. אם היא ענייה, אין במה ליצור מלאי; אם אנשיה מעטים, מעטים העוסקים בחומות, בחפירים ובתעלות; ואם היא בתוהו, בצאתה לקרב לא תנצח ובהיכנסה להגנה לא תהיה איתנה.
אם כן, לבקש למנוע כך ממדינות גדולות לתקוף מדינות קטנות כבר אי אפשר. אולי אפשר לבקש בכך את ברכת האל העליון והרוחות? גם הטענה הזאת אינה עומדת במבחן. אל נא ישתמשו בקבורה מפוארת ובאבל ממושך להנהגה13↗: המדינה בהכרח תהיה ענייה, בני האדם מעטים והמשפט והממשל בתוהו. אם היא ענייה, הדגן, היין והמשקה המתוק לקורבן אינם טהורים ונקיים; אם אנשיה מעטים, מעטים העובדים את האל העליון והרוחות; ואם היא בתוהו, הקורבנות אינם במועדם ובמידתם. ועוד מונעים עכשיו את עבודת האל העליון והרוחות. אם ההנהגה כזאת, האל העליון והרוחות ישקיפו מלמעלה וישאלו: ׳מה עדיף, שיהיו לִי אנשים אלה או שלא יהיו לִי אנשים אלה?׳ והתשובה: ׳בין שיהיו לִי ובין שלא יהיו לִי, אין הבדל14↗׳. אז יטילו האל העליון והרוחות עונש, פורענות ומגפה וינטשו אותם. וכי אין הדבר במקומו?
לכן קבעו המלכים החכמים הקדומים חוק לקבורה15↗: ׳ארון בעובי שלושה צוּן די בו עד שיירקב הגוף; שלושה בגדים ושמיכות די בהם לכסות את מה שאין ראוי להראות. בקבורתו, מלמטה אין להגיע למי התהום ומלמעלה אין להניח לריח לחדור החוצה; די בתל הדומה לערוגה חרושה שלוש פעמים16↗. ובזה עוצרים. משנקבר המת, אל יאריכו החיים בבכי; ימהרו לעסוק במלאכתם, כל אחד במה שהוא מסוגל לעשות, כדי להועיל זה לזה׳. זה חוק המלכים החכמים.״
כעת המחזיקים בקבורה מפוארת ובאבל ממושך אומרים: ״גם אם אין בכוחם להעשיר את העניים, להרבות את המעטים, לייצב את הנתון בסכנה ולהשכין סדר בתוהו — זו דרך המלכים החכמים״. החכם מוֹ אמר: ״לא כך. בימי קדם לימד יָאוֹ בצפון את שמונת עמי דִי, מת בדרך ונקבר במדרון הצפוני של הר צְ׳יוֹנְג. שלושה בגדים ושמיכות, ארון מעץ פשוט17↗ וחבל מסיבי צמח מטפס לכריכתו; רק משהורד לקבר בכו עליו, מילאו את הבור ולא הקימו תל. משנקבר, עברו עליו בקר וסוסים. שׁוּן לימד במערב את שבעת עמי רוֹנְג, מת בדרך ונקבר בשוק של נָאן גִ׳י. שלושה בגדים ושמיכות, ארון מעץ פשוט וחבל מסיבי צמח מטפס לכריכתו; משנקבר, עברו עליו אנשי השוק. יוּ לימד במזרח את תשעת עמי יִי, מת בדרך ונקבר בהר קְוַאי גִ׳י. שלושה בגדים ושמיכות, ארון פאולוניה בעובי שלושה צוּן וחבל מסיבי צמח מטפס לכריכתו; החיבורים לא היו הדוקים והרווחים לא נאטמו בעפר18↗. עומק הקבר — למטה לא הגיע למי התהום ולמעלה לא הניח לריח לצאת. משנקבר אספו מעליו את העפר שנותר, עשו תל הדומה לערוגה חרושה שלוש פעמים, ובזה עצרו. אם נתבונן בשלושת המלכים החכמים האלה, קבורה מפוארת ואבל ממושך אכן אינם דרך המלכים החכמים. הרי שלושת המלכים כולם היו במעמד בן השמים וכל העולם היה ברשותם — וכי חששו שלא יהיו די רכוש ומשאבים? ובכל זאת נהגו בחוק קבורה כזה. כיום קבורתם של המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל שונה מזאת. חייבים ארון גדול וארון אמצעי, שלוש שכבות כיסוי עור19↗, דיסקיות ירקן מוכנות, חניתות, חרבות, קדרות, תופים, כדים ואגנים, רקמה צבעונית ומשי לבן, רבבות כיסויים גדולים, מרכבות, סוסים ונגניות — הכול מוכן. הם אומרים שחייבים לכתוש את הטיט ולהכשיר מעברים, ותל הקבר כמו הר או גבעה רגילים. אי אפשר לחשב כמה הם משביתים את עבודת העם ומכלים את רכושו; עד כדי כך אין בכך תועלת.״ לכן אמר החכם מוֹ: ״קודם הצגתי את הדברים כך: אם ילכו לפי דבריהם וישתמשו בעצתם, האם בחשבון אמיתי קבורה מפוארת ואבל ממושך יוכלו להעשיר את העניים, להרבות את המעטים, לייצב את הנתון בסכנה ולהשכין סדר בתוהו? אם כן, זו אנושיות, זה צדק וזה מעשה של בן המכבד את הוריו; מי שמתכנן למען בני אדם חייב לעודדם. אבל אם ילכו לפי דבריהם וישתמשו בעצתם, וקבורה מפוארת ואבל ממושך אכן לא יוכלו להעשיר את העניים, להרבות את המעטים, לייצב את הנתון בסכנה ולהשכין סדר בתוהו — אין זו אנושיות, אין זה צדק ואין זה מעשה של בן המכבד את הוריו; מי שמתכנן למען בני אדם חייב לבלום אותם. מבקשים להעשיר את המדינה ומשיגים דווקא עוני; רוצים להרבות את בני האדם ומשיגים דווקא מיעוט; רוצים לתקן משפט וממשל ומשיגים דווקא תוהו; מבקשים למנוע ממדינות גדולות לתקוף מדינות קטנות, וגם זאת אי אפשר; רוצים לבקש את ברכת האל העליון והרוחות ומשיגים דווקא פורענות. כשבוחנים למעלה את דרכם של יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ, הדבר מנוגד לה; כשבוחנים למטה את מעשי גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי, הוא מתאים להם כהתאמת חלקי סימן זיהוי20↗. מכאן שקבורה מפוארת ואבל ממושך אינם דרך המלכים החכמים״.
כעת המחזיקים בקבורה מפוארת ובאבל ממושך אומרים: ״אם אכן אינם דרך המלכים החכמים, מדוע אנשי המעלה במדינות המרכז עושים אותם בלי לחדול ומקיימים אותם בלי לבחון את הדבר?״ החכם מוֹ אמר: ״זה מה שנקרא להיות מורגלים בדרכיהם ולראות במנהגיהם צדק21↗. בימי קדם, ממזרח לְיוּאֶה הייתה מדינת ג׳יאו מו: כשנולד הבן הבכור, ביתרו ואכלו אותו, וקראו לזה ׳להיטיב עם האח הצעיר׳; כשמת הסב, נשאו את הסבתא והשליכוה, באומרם שאין לשכון עם אשתה של רוח. למעלה ראו בכך הנהגה ולמטה ראו בכך מנהג, ועשו זאת בלי לחדול וקיימו בלי לבחון את הדבר. וכי זו באמת דרך האנושיות והצדק? זה מה שנקרא להיות מורגלים בדרכיהם ולראות במנהגיהם צדק. מדרום לְצ׳וּ הייתה מדינת אנשי יָאן: כשמת קרובם, הניחו לבשרו להירקב והשליכוהו, ורק אחר כך קברו את עצמותיו; רק אז נחשבו לבנים המכבדים את הוריהם. ממערב לְצִ׳ין הייתה מדינת יִי צְ׳וּ: כשמת קרובם, אספו עצים ושרפו אותו; העשן עלה, ולכך קראו ׳לעלות למרחקים22↗׳; רק אז נחשבו לבנים המכבדים את הוריהם. למעלה ראו בכך הנהגה ולמטה ראו בכך מנהג, ועשו זאת בלי לחדול וקיימו בלי לבחון את הדבר. וכי זו באמת דרך האנושיות והצדק? זה מה שנקרא להיות מורגלים בדרכיהם ולראות במנהגיהם צדק. אם נתבונן במנהג שלוש המדינות האלה, הרי קבורתן דלה; אם נתבונן במנהג אנשי המעלה במדינות המרכז, הרי קבורתם מפוארת. זו מפוארת מדי וזו דלה מדי23↗; מכאן שגם בקבורה יש מידה. הרי בגדים ומזון מועילים לאדם בחייו, ובכל זאת עדיין מבקשים בהם מידה. קבורה מועילה לאדם במותו; מדוע דווקא בזה לא תהיה מידה?״ החכם מוֹ קבע חוק לקבורה: ״ארון בעובי שלושה צוּן די בו עד שיירקבו העצמות; שלושה בגדים די בהם עד שיירקב הבשר. עומק החפירה — למטה לא יהיו דליפה והצפה, ולמעלה לא יצא האוויר; די בתל לסימון מקומו, ובזה עוצרים. בוכים בהליכה ובוכים בחזרה, ואז חוזרים לעסוק במשאבי הבגד והמזון ומתמסרים לקורבנות, כדי להשלים את כיבוד ההורים״. לכן נאמר: ״זה חוק החכם מוֹ שאינו מאבד את תועלת המתים והחיים״.
לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום אנשי המעלה בעולם, אם באמת ירצו לנהוג באנושיות ובצדק ולבקש להיות אנשי מעלה נעלים, ללכת למעלה בדרך המלכים החכמים ולפעול למטה לתועלת המדינה והעם — עליהם לנהוג בהנהגה הממעטת באבל, ואין הם יכולים שלא לבחון זאת״.
החכם מוֹ אמר: ״כיום אנשי המעלה בעולם יודעים את הקטן ואינם יודעים את הגדול. מניין יודעים זאת? רואים זאת באופן שבו הם נוהגים בבית. אם היושב בבית חוטא לראש הבית, עדיין יש בית שכן שיוכל להימלט ולהסתתר בו. ואף על פי כן קרובים, אחים ומכרים מזהירים זה את זה ואומרים כולם: ׳חייבים להיזהר! חייבים להישמר! איך ייתכן לשבת בבית ולחטוא לראש הבית, וכי אפשר לעשות כך?׳ ולא רק ביושב בבית הדבר כך; גם ביושב במדינה כך. החוטא לשליט המדינה שבה הוא יושב עדיין יכול להימלט ולהסתתר במדינה שכנה. ואף על פי כן קרובים, אחים ומכרים מזהירים זה את זה ואומרים כולם: ׳חייבים להיזהר! חייבים להישמר! מי יוכל לשבת במדינה ולחטוא לשליטה, וכי אפשר לעשות כך?׳ והרי במקרים האלה יש מקום להימלט ולהסתתר בו! אם גם אז הם מקפידים כל כך להזהיר זה את זה, קל וחומר כשאין מקום להימלט ולהסתתר בו: האם אין הם צריכים להקפיד על אזהרתם עוד יותר? ועוד יש פתגם האומר: ׳בְּאוֹר הַיּוֹם אַתָּה חוֹטֵא — לְאָן תִּמָּלֵט וְתִסְתַּתֵּר1↗?׳ התשובה היא שאין מקום להימלט ולהסתתר בו. מן השמים אי אפשר להסתתר ביער או בעמק, מאחורי פתח חשוך, גם כשאין שם אדם: השמים ודאי יראו זאת בבירור. ואף על פי כן, בנוגע לשמים אנשי המעלה בעולם מתרשלים ואינם יודעים להזהיר זה את זה. משום כך אני יודע שאנשי המעלה בעולם יודעים את הקטן ואינם יודעים את הגדול.
אם כן, מה השמים רוצים ומה הם שונאים? השמים רוצים צדק ושונאים אי־צדק. אם אוביל את כל בני העם בעולם לעסוק בצדק, אעשה את רצון השמים. אם אעשה את רצון השמים, גם השמים יעשו את רצוני. ומה אני רוצה ומה אני שונא? אני רוצה ברכה ושפע ושונא פורענות ואסון. אם איני עושה את רצון השמים אלא עושה מה שאין השמים רוצים בו, אני מוביל את כל בני העם בעולם אל תוך פורענות ואסון. ומניין יודעים שהשמים רוצים צדק ושונאים אי־צדק? בעולם שיש בו צדק — חיים; אין בו צדק — מתים. יש בו צדק — מתעשרים; אין בו צדק — מתרוששים. יש בו צדק — שורר סדר; אין בו צדק — שורר תוהו. השמים רוצים בחיים ושונאים מוות, רוצים בעושר ושונאים עוני, רוצים בסדר ושונאים תוהו. משום כך אני יודע שהשמים רוצים צדק ושונאים אי־צדק.
ועוד נאמר: הצדק הוא הנהגה. אין הנהגה העולה מלמטה למעלה; בהכרח ההנהגה באה מלמעלה למטה. לכן פשוטי העם עמלים בכל כוחם, ואין הם רשאים להנהיג לפי רצונם2↗: אנשי המעלה מנהיגים אותם. אנשי המעלה עמלים בכל כוחם, ואין הם רשאים להנהיג לפי רצונם: המצביאים והשרים מנהיגים אותם. המצביאים והשרים עמלים בכל כוחם, ואין הם רשאים להנהיג לפי רצונם: שלושת השרים הבכירים ושליטי הנסיכויות מנהיגים אותם. שלושת השרים הבכירים ושליטי הנסיכויות משקיעים את כל כוחם בטיפול בענייני הממשל, ואין הם רשאים להנהיג לפי רצונם: בן השמים מנהיג אותם. בן השמים אינו רשאי להנהיג לפי רצונו: השמים מנהיגים אותו. את הנהגת בן השמים על שלושת השרים הבכירים, שליטי הנסיכויות, אנשי המעלה ופשוטי העם, אנשי המעלה בעולם יודעים היטב; אך את הנהגת השמים על בן השמים, בני העם בעולם עדיין אינם יודעים היטב. לכן המלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות — יוּ, טָאנְג, וֶןווּ — ביקשו להסביר בבירור לבני העם בעולם שהשמים מנהיגים את בן השמים. משום כך כולם פיטמו בקר וצאן, גידלו כלבים וחזירים, הכינו דגן, יין ומשקה מתוק בטהרה והקריבו לאל העליון ולרוחות, וביקשו והתפללו לברכת השמים. מעולם לא שמעתי שהעולם מבקש ומתפלל לברכה אצל בן השמים. משום כך אני יודע שהשמים מנהיגים את בן השמים.
בן השמים הוא אפוא הנכבד ביותר בעולם והעשיר ביותר בעולם. לכן גם העשיר והנכבד חייב לציית לרצון השמים. המצייתים לרצון השמים אוהבים זה את זה אהבה לכול ומועילים זה לזה, ובהכרח מקבלים גמול. הפועלים בניגוד לרצון השמים מפלים בשנאתם ופוגעים זה בזה, ובהכרח נענשים. ומי ציית לרצון השמים וקיבל גמול? מי התנגד לרצון השמים ונענש?״ החכם מוֹ אמר: ״המלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות — יוּ, טָאנְג, וֶןווּ — צייתו לרצון השמים וקיבלו גמול. המלכים העריצים הקדומים של שלוש השושלות — גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי — התנגדו לרצון השמים ונענשו. מדוע קיבלו יוּ, טָאנְג, וֶןווּ את גמולם?״ החכם מוֹ אמר: ״במעשיהם למעלה כיבדו את השמים, באמצע עבדו את הרוחות ולמטה אהבו את בני האדם. לכן אמר רצון השמים3↗: ׳את אלה שאני אוהב הם אוהבים כולם; לכל אלה שאני מועיל להם הם מועילים. אהבתם לבני האדם רחבה, והטבתם לבני האדם נדיבה׳. לכן העמיד אותם במעמד בן השמים ונתן ברשותם את העולם כולו; מורשתם נמשכה לרבבות דורות של צאצאים, שסיפרו והיללו את טובם. הדבר נפוץ בעולם, ועד היום מהללים אותם וקוראים להם מלכים חכמים. ומדוע קיבלו גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי את עונשם?״ החכם מוֹ אמר: ״במעשיהם למעלה גידפו את השמים, באמצע גידפו את הרוחות ולמטה פגעו בבני האדם. לכן אמר רצון השמים: ׳את אלה שאני אוהב הם מפלים ושונאים; באלה שאני מועיל להם הם פוגעים. שנאתם לבני האדם רחבה, ופגיעתם בבני האדם רבה׳. לכן לא הניח להם להשלים את אורך חייהם ולסיים את ימיהם. עד היום מגנים אותם וקוראים להם מלכי עריצות.
ומניין יודעים שהשמים אוהבים את כל בני העם בעולם? מפני שהם מאירים לכולם. מניין יודעים שהם מאירים לכולם? מפני שכולם ברשותם. מניין יודעים שכולם ברשותם? מפני שהם מקבלים מזון מכולם4↗. מניין יודעים שהם מקבלים מזון מכולם? בתוך ארבעת הימים, כל העמים אוכלי הדגן מפטמים בקר וצאן, מגדלים כלבים וחזירים ומכינים דגן, יין ומשקה מתוק בטהרה, כדי להקריבם לאל העליון ולרוחות. לשמים יש יושבי ארץ משלהם — מדוע שלא יאהבו אותם? ועוד אני אומר: ההורג אדם אחד חף מפשע, בהכרח תבוא עליו פורענות אחת. מי הוא ההורג את החף מפשע? אדם. ומי הוא המעניק לו את הפורענות? השמים. אילו לא אהבו השמים את כל בני העם בעולם, מדוע כשאדם הורג אדם אחר השמים מעניקים לו פורענות? משום כך אני יודע שהשמים אוהבים את כל בני העם בעולם.
המציית לרצון השמים נוהג בהנהגת צדק; הפועל בניגוד לרצון השמים נוהג בהנהגת כוח. וכיצד היא הנהגת הצדק?״ החכם מוֹ אמר: ״היושב במדינה גדולה אינו תוקף מדינה קטנה; היושב בבית גדול אינו גוזל בית קטן5↗; החזק אינו שודד את החלש, בעל המעמד הגבוה אינו מתנשא על בעל המעמד הנמוך, ורב התחבולות אינו מרמה את הכסיל. זה בהכרח מועיל למעלה לשמים, באמצע לרוחות ולמטה לבני האדם. בשלוש התועלות אין דבר שאינו מועיל. לכן אוספים את כל שמות השבח שבעולם, מעניקים לו אותם וקוראים לו מלך חכם. הנוהג בהנהגת כוח שונה ממנו: דבריו שוללים את אלה ומעשיו הפוכים מאלה, כאילו הוא דוהר בפראות6↗. היושב במדינה גדולה תוקף מדינה קטנה; היושב בבית גדול גוזל בית קטן; החזק שודד את החלש, בעל המעמד הגבוה מתנשא על בעל המעמד הנמוך ורב התחבולות מרמה את הכסיל. זה אינו מועיל למעלה לשמים, באמצע לרוחות ולמטה לבני האדם. בשלושת הנזקים אין תועלת בשום דבר. לכן אוספים את כל שמות הגנאי שבעולם, מעניקים לו אותם וקוראים לו מלך עריץ״.
החכם מוֹ אמר: ״רצון השמים שיש בידי7↗ דומה למחוגה שבידי עושה הגלגלים וְלַזָּוִיתוֹן שבידי הנגר8↗. עושה הגלגלים והנגר אוחזים במחוגה וּבַזָּוִיתוֹן שלהם, כדי למדוד את המרובע והעגול בעולם, ואומרים: ׳מה שתואם — נכון; מה שאינו תואם — שגוי׳. כיום כתביהם של אנשי המעלה בעולם רבים מספור, ואין למנות את כל דבריהם. למעלה הם משכנעים את שליטי הנסיכויות ולמטה את אנשי המעלה שבשורות הממשל9↗, אך מן האנושיות והצדק הם רחוקים מאוד. מניין יודעים זאת? יש בידי אמת מידה בהירה של העולם כדי למדוד אותם״.
החכם מוֹ אמר: ״כיום אנשי המעלה בעולם המבקשים לנהוג באנושיות ובצדק חייבים לבחון מאין הצדק יוצא. משאמרנו שחייבים לבחון מאין הצדק יוצא, מאין הוא יוצא אפוא?״ החכם מוֹ אמר: ״הצדק אינו יוצא מן הכסילים שמעמדם נמוך; בהכרח הוא יוצא מן בעלי המעמד הגבוה והחוכמה. מניין יודעים שהצדק אינו יוצא מן הכסילים שמעמדם נמוך אלא בהכרח מן בעלי המעמד הגבוה והחוכמה? הצדק הוא הנהגה טובה. ומניין יודעים שצדק הוא הנהגה טובה? כשיש צדק בעולם שורר סדר, וכשאין בו צדק שורר תוהו. משום כך יודעים שהצדק הוא הנהגה טובה. הכסילים שמעמדם נמוך אינם יכולים להנהיג את בעלי המעמד הגבוה והחוכמה; רק לאחר מכן אפשר להנהיג את הכסילים שמעמדם נמוך1↗. משום כך אני יודע שהצדק אינו יוצא מן הכסילים שמעמדם נמוך אלא בהכרח מן בעלי המעמד הגבוה והחוכמה. ומי נעלה במעמדו ומי חכם? השמים הם הנעלים והחכמים מכול. אם כן, הצדק אכן יוצא מן השמים״.
כיום בני האדם בעולם אומרים: ״את מעלתו של בן השמים על שליטי הנסיכויות, ושל שליטי הנסיכויות על השרים, אנו יודעים בבירור. אבל עדיין איננו יודעים שהשמים נעלים במעמדם וחכמים יותר מבן השמים״. החכם מוֹ אמר: ״יש לי דרך לדעת שהשמים נעלים במעמדם וחכמים יותר מבן השמים. כשבן השמים עושה טוב, השמים יכולים לגמול לו; כשבן השמים נוהג בעריצות, השמים יכולים להענישו. כשבן השמים לוקה במחלה, בפורענות או באסון, בהכרח הוא צם, מיטהר ורוחץ, מכין יין, משקה מתוק ודגן בטהרה ומקריב לשמים ולרוחות; אז השמים יכולים להסירם. אבל איני יודע על תפילה של השמים לבן השמים לשם ברכה. משום כך אני יודע שהשמים נעלים במעמדם וחכמים יותר מבן השמים. ולא בכך בלבד: יודעים זאת גם מתורת השמים הבהירה והבלתי נלאית2↗ המפורשת בכתבי המלכים הקדומים. נאמר: ׳נְאוֹרִים וַחֲכָמִים הֵם הַשָּׁמַיִם; הֵם מַשְׁקִיפִים וְשׁוֹלְטִים בָּאָרֶץ שֶׁלְּמַטָּה3↗׳. הדברים האלה אומרים שהשמים נעלים במעמדם וחכמים יותר מבן השמים. האם יש מי שנעלה מן השמים במעמדו ובחוכמתו? התשובה: השמים הם הנעלים והחכמים מכול. אם כן, הצדק אכן יוצא מן השמים״.
לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום אנשי המעלה בעולם, אם באמת יבקשו ללכת בדרך ולהועיל לעם ולבחון מיסודם את שורשי האנושיות והצדק, חייבים להקפיד על רצון השמים״. משנקבע שחייבים להקפיד על רצון השמים, מה השמים רוצים ומה הם שונאים? החכם מוֹ אמר: ״רצון השמים אינו שמדינה גדולה תתקוף מדינה קטנה, שבית גדול יערער בית קטן, שהחזק יתאכזר למעטים4↗, שרב התחבולות יזמום נגד הכסיל או שבעל המעמד הגבוה יתנשא על בעל המעמד הנמוך. אלה הדברים שהשמים אינם רוצים בהם. ולא בכך בלבד: הם רוצים שבעלי כוח יסייעו זה לזה, שבעלי דרך ילמדו זה את זה ושבעלי רכוש יחלקו זה עם זה. עוד הם רוצים שהממונים למעלה יתאמצו לטפל בענייני הממשל ושהכפופים למטה יתאמצו לעסוק במלאכה. כשהממונים למעלה מתאמצים לטפל בענייני הממשל, המדינה מתנהלת כסדרה; כשהכפופים למטה מתאמצים במלאכה, יש די רכוש ומשאבים. אם המדינה מתנהלת כסדרה ויש די רכוש ומשאבים, בפנים אפשר להכין יין, משקה מתוק ודגן בטהרה ולהקריב לשמים ולרוחות; בחוץ אפשר להכין טבעות ודיסקיות ירקן, פנינים ואבני חן, כדי לשלוח מתנות פיוס לארבע השכנות5↗. איבת שליטי הנסיכויות אינה מתעוררת, ובגבולות אין מוקם כוח צבאי. בפנים אפשר להאכיל רעבים ולתת מנוחה לעייפים, לקיים ולהזין את ריבוא בני העם; אז השליט והנתינים, הממונים והכפופים, מיטיבים ונאמנים, והאבות והבנים, האחים הצעירים והמבוגרים, אוהבים ומכבדים. אין אפוא אלא להבין את הציות לרצון השמים6↗, לקיימו ולהפיצו בעולם כולו: אז שורר סדר במשפט ובממשל, ריבוא בני העם חיים בהרמוניה, המדינה עשירה, יש די רכוש ומשאבים, וכל בני העם זוכים לבגדים חמים ולמזון לשובע, לנוחות, לשלווה ולהיעדר דאגה״. לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום אנשי המעלה בעולם, אם באמת יבקשו ללכת בדרך ולהועיל לעם ולבחון מיסודם את שורשי האנושיות והצדק, חייבים להקפיד על רצון השמים!
ועוד, בעלותו של בן השמים על העולם דומה ממש לבעלותם של שליט מדינה ושליטי הנסיכויות על כל התחום שבתוך גבולותיהם. כיום, כששליט מדינה ושליטי הנסיכויות מחזיקים בכל התחום שבתוך גבולותיהם, וכי הם רוצים שהנתינים וריבוא בני העם שבמדינתם יפגעו זה בזה? אם היושב במדינה גדולה תוקף מדינה קטנה, והיושב בבית גדול מערער בית קטן, ולשם כך הוא מבקש גמול ושבח — לעולם לא ישיגם, ובהכרח יבואו עונש וגמול רע. בעלות השמים על העולם אינה שונה מכך. אם היושב במדינה גדולה תוקף מדינה קטנה, והיושב בעיר גדולה נלחם בעיר קטנה, ולשם כך הוא מבקש מן השמים ברכה ושפע — ברכה ושפע לעולם לא ישיג, ובהכרח יבואו פורענות ואסון. אם אינו עושה את רצון השמים ועושה מה שאין השמים רוצים בו, גם השמים לא יעשו את רצון בני האדם, אלא את מה שבני האדם אינם רוצים בו. ומה בני האדם אינם רוצים בו? מחלות, פורענות ואסון. אם אינך עושה את רצון השמים ועושה מה שאין השמים רוצים בו, הרי אתה מוביל את ריבוא בני העם בעולם אל תוך פורענות ואסון. לכן המלכים החכמים הקדומים ידעו היטב את מה שהשמים והרוחות מברכים, ונמנעו ממה שהשמים והרוחות שונאים, כדי לבקש להביא תועלת לעולם ולהסיר ממנו נזק. לכן הקור והחום שהביאו השמים היו במידה7↗, ארבע העונות היו מתואמות, הַיִיןוְהַיָאנְג, הגשם והטל באו במועדם, חמשת מיני הדגן הבשילו וששת מיני בהמות הבית התרבו; מחלות, אסונות, מגפות ורעב כבד לא באו״. לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום אנשי המעלה בעולם, אם באמת יבקשו ללכת בדרך ולהועיל לעם ולבחון מיסודם את שורשי האנושיות והצדק, חייבים להקפיד על רצון השמים!
ועוד, בעולם יש מעשים שאינם אנושיים ומביאים רעה, כגון בן שאינו משרת את אביו, אח צעיר שאינו משרת את אחיו המבוגר ונתין שאינו משרת את שליטו. לכן אנשי המעלה בעולם אומרים יחד שזו רעה. והרי השמים אוהבים את העולם כולו ומצמיחים את ריבוא הדברים כדי להועיל לו8↗. אי אפשר לומר שיש אפילו קצה שערה שבני העם יכולים לקבל ולהפיק ממנו תועלת ושאינו מעשה השמים. ובכל זאת דווקא לשמים אין משיבים גמול, ואין יודעים שאין בכך אנושיות ושיש בכך רעה. זה מה שאני מכנה אנשי מעלה המבינים את הדק ואינם מבינים את הגדול.
ועוד, יש לי דרך לדעת עד כמה רבה אהבת השמים לעם: הם עשו שמש, ירח וכוכבים9↗ להאיר לו ולהדריכו, וקבעו ארבע עונות — אביב, סתיו, חורף וקיץ — להסדירו. הם הורידו שלג, כפור, גשם וטל כדי להצמיח ולטפח את חמשת מיני הדגן, את הקנבוס ואת המשי, ולאפשר לעם לקבלם ולהפיק מהם רכוש ותועלת. הם ערכו הרים, נהרות, נחלים ועמקים וחילקו תפקידים לרוב כדי להשגיח על הטוב והרע של העם; עשו מלכים, דוכסים, מרקיזים ורוזנים כדי שיגמלו לראויים ויענישו עריצים. הם העמידו מתכות, עצים, עופות וחיות, ועיסוק בחמשת מיני הדגן, בקנבוס ובמשי, למשאבי הבגד והמזון של העם. מימי קדם ועד היום הדברים האלה תמיד היו. אילו היה כאן אדם האוהב את בנו בשמחה, מתאמץ בכל כוחו ומתמסר להועיל לו, ובנו גדל ואינו משיב גמול אלא מבקש עוד מאביו10↗ — אנשי המעלה בעולם היו אומרים יחד שאין בכך אנושיות ושיש בכך רעה. והרי השמים אוהבים את העולם כולו ומצמיחים את ריבוא הדברים כדי להועיל לו. אי אפשר לומר שיש אפילו קצה שערה שהעם יכול לקבל ולהפיק ממנו תועלת ושאינו מעשה השמים. ובכל זאת דווקא לשמים אין משיבים גמול, ואין יודעים שאין בכך אנושיות ושיש בכך רעה. זה מה שאני מכנה אנשי מעלה המבינים את הדק ואינם מבינים את הגדול.
ועוד, לא רק מכך אני יודע עד כמה רבה אהבת השמים לעם. נאמר: ההורג חף מפשע, השמים מעניקים לו פורענות. מיהו החף מפשע? אדם. ומי מעניק לו את הפורענות? השמים. אילו לא הייתה אהבת השמים לעם רבה, מדוע כשאדם הורג חף מפשע, השמים מעניקים לו פורענות? משום כך אני יודע עד כמה רבה אהבת השמים לעם.
ועוד, לא רק מכך אני יודע עד כמה רבה אהבת השמים לעם. יש שאהבו בני אדם, הועילו לבני אדם, צייתו לרצון השמים וקיבלו גמול מן השמים; ויש גם ששנאו בני אדם, פגעו בבני אדם, התנגדו לרצון השמים וקיבלו עונש מן השמים. ומי אהבו בני אדם, הועילו לבני אדם, צייתו לרצון השמים וקיבלו גמול מן השמים? המלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות — יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ. במה עסקו יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ? ביחס הכולל ולא ביחס המפלה. יחס כולל פירושו שהיושב במדינה גדולה אינו תוקף מדינה קטנה, והיושב בבית גדול אינו מערער בית קטן; החזק אינו שודד את החלש, הרבים אינם מתאכזרים למעטים, רב התחבולות אינו זומם נגד הכסיל ובעל המעמד הגבוה אינו מתנשא על בעל המעמד הנמוך. במעשיהם, למעלה הועילו לשמים, באמצע לרוחות ולמטה לבני האדם. בשלוש התועלות לא היה דבר שלא הועילו לו; לזה קוראים מעלת השמים. אוספים את כל שמות השבח שבעולם ומעניקים להם: אלה אנושיות וצדק; הם אהבו בני אדם, הועילו לבני אדם, צייתו לרצון השמים וקיבלו גמול מן השמים. ולא בכך בלבד: כותבים זאת על במבוק ומשי, חורתים במתכת ובאבן, מגלפים בקערות ובאגנים ומוסרים לצאצאי הדורות הבאים. לשם מה? כדי לציין את מי שאהבו בני אדם, הועילו לבני אדם, צייתו לרצון השמים וקיבלו גמול מן השמים. ׳נִשְׂגָּב הוּא׳ אומר כך: ׳הָאֵל אָמַר לַמֶּלֶךְ וֶן: אֲנִי מוֹקִיר אֶת הַמַּעֲלָה הַנְּאוֹרָה; בְּלִי לְהַגְדִּיל קוֹל וּמַרְאֶה, בְּלִי לְהַנְהִיג אֶת מְדִינוֹת הַמֶּרְכָּז לְשֵׁם שִׁנּוּי חֹק הַמֶּלֶךְ11↗, בְּלִי לְהַכִּיר וּבְלִי לָדַעַת12↗ — צַיֵּת לִכְלָלֵי הָאֵל׳. האל ראה לטובה את ציותו לחוקים ולכללים, ולכן נתן לו את יִין כולה לגמול: העמיד אותו במעמד בן השמים ונתן ברשותו את העולם כולו, ושמו הטוב לא פסק עד היום. את מי שאהבו בני אדם, הועילו לבני אדם, צייתו לרצון השמים וקיבלו גמול מן השמים אפשר אפוא כבר לזהות. ומי שנאו בני אדם, פגעו בבני אדם, התנגדו לרצון השמים וקיבלו עונש מן השמים? המלכים העריצים הקדומים של שלוש השושלות — גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי. במה עסקו גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי? ביחס המפלה ולא ביחס הכולל. יחס מפלה פירושו שהיושב במדינה גדולה תוקף מדינה קטנה, והיושב בבית גדול מערער בית קטן; החזק שודד את החלש, הרבים מתאכזרים למעטים, רב התחבולות זומם נגד הכסיל ובעל המעמד הגבוה מתנשא על בעל המעמד הנמוך. במעשיהם, למעלה לא הועילו לשמים, באמצע לא הועילו לרוחות ולמטה לא הועילו לבני האדם. בשלושת הנזקים לא הייתה תועלת בשום דבר; לזה קוראים פגיעה בשמים. אוספים את כל שמות הגנאי שבעולם ומעניקים להם: אין אלה אנושיות וצדק; הם שנאו בני אדם, פגעו בבני אדם, התנגדו לרצון השמים וקיבלו עונש מן השמים. ולא בכך בלבד: כותבים גם את מעשיהם על במבוק ומשי, חורתים במתכת ובאבן, מגלפים בקערות ובאגנים ומוסרים לצאצאי הדורות הבאים. לשם מה? כדי לציין את מי ששנאו בני אדם, פגעו בבני אדם, התנגדו לרצון השמים וקיבלו עונש מן השמים. ׳הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה׳ אומרת כך: ׳ג׳וֹאוּ ישב לבטח בין עמיו ולא הסכים לעבוד את האל העליון; נטש את רוחות האבות והאלוהויות ולא הקריב להן, ועוד אמר: גורל בידי! אין מדכאים את מפעלו13↗. גם השמים הניחו לְג׳וֹאוּ, נטשוהו ולא שמרו עליו׳. כשבוחנים מדוע הניחו השמים לְג׳וֹאוּ, נטשוהו ולא שמרו עליו — הוא התנגד לרצון השמים. את מי ששנאו בני אדם, פגעו בבני אדם, התנגדו לרצון השמים וקיבלו עונש מן השמים אפשר אפוא כבר לזהות״.
לכן רצון השמים שבידי החכם מוֹ14↗ דומה ממש למחוגה שבידי עושה הגלגלים וְלַזָּוִיתוֹן שבידי הנגר. עושה הגלגלים אוחז במחוגתו כדי למדוד את העגול ואת מה שאינו עגול בעולם, ואומר: מה שתואם למחוגתי ייקרא עגול, ומה שאינו תואם למחוגתי ייקרא לא עגול. כך אפשר לדעת מה עגול ומה אינו עגול. מדוע? כי אמת המידה לעיגול בהירה. גם הנגר אוחז בַּזָּוִיתוֹן שלו כדי למדוד את המרובע ואת מה שאינו מרובע בעולם, ואומר: מה שתואם לַזָּוִיתוֹן שלי ייקרא מרובע, ומה שאינו תואם לַזָּוִיתוֹן שלי ייקרא לא מרובע. כך אפשר לדעת מה מרובע ומה אינו מרובע. מדוע? כי אמת המידה לריבוע בהירה. כך גם רצון השמים שבידי החכם מוֹ: למעלה ישמש למדידת המשפט והממשל שמנהיגים מלכי העולם, נסיכיו וגדולי הממשל; ולמטה ישמש למדידת הכתיבה, הלימוד והדיבור של ריבוא בני העם בעולם. כשבוחנים את מעשיהם, מעשה התואם את רצון השמים נקרא מעשה של כוונה טובה15↗, ומעשה המנוגד לרצון השמים נקרא מעשה של כוונה שאינה טובה. כשבוחנים את דבריהם, דיבור התואם את רצון השמים נקרא דיבור טוב, ודיבור המנוגד לרצון השמים נקרא דיבור שאינו טוב. כשבוחנים את המשפט והממשל שלהם, אם הם תואמים את רצון השמים הם נקראים משפט וממשל טובים, ואם הם מנוגדים לרצון השמים הם נקראים משפט וממשל שאינם טובים. אם קובעים זאת כחוק ומעמידים זאת כדגם כדי למדוד את האנושיות ואת היעדר האנושיות של המלכים, הנסיכים, גדולי הממשל והשרים בעולם, הדבר דומה להבחנה בין שחור ללבן. לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום המלכים, הנסיכים, גדולי הממשל ואנשי המעלה בעולם, אם באמת יבקשו ללכת בדרך ולהועיל לעם ולבחון מיסודם את שורשי האנושיות והצדק, חייבים לציית לרצון השמים. הציות לרצון השמים הוא אמת המידה לצדק״.
החכם מוֹ אמר: ״מהי הסיבה לתוהו שבעולם? הסיבה היא שאנשי המעלה בעולם מבינים כולם את הקטן ואינם מבינים את הגדול. מניין יודעים שהם מבינים את הקטן ואינם מבינים את הגדול? מכך שאינם מבינים את רצון השמים. ומניין יודעים שאינם מבינים את רצון השמים? יודעים זאת מן היושב בביתו של אדם אחר. אם היושב בבית כזה חוטא, עדיין יש בית אחר שיוכל להימלט ולהסתתר בו. ואף על פי כן אב מזהיר את בנו ואח מבוגר את אחיו הצעיר ואומרים: ׳היזהר והישמר! כשאתה יושב בביתו של אדם אחר ואינך נזהר ואינך נשמר — וכי ייתכן לשבת במדינתו של אדם אחר1↗?׳ אם היושב במדינה כזאת חוטא, עדיין יש מדינה אחרת שיוכל להימלט ולהסתתר בה. ואף על פי כן אב מזהיר את בנו ואח מבוגר את אחיו הצעיר ואומרים: ׳היזהר והישמר! היושב במדינתו של אדם אחר חייב להיזהר ולהישמר!׳ כיום כל בני האדם יושבים בעולם ועובדים את השמים; אם יחטאו לשמים, לא יהיה להם מקום להימלט ולהסתתר בו. ואף על פי כן איש אינו יודע להזהיר את האחר בכל התוקף בעניין זה. מכאן אני יודע שאין הם מבינים את הדברים הגדולים״.
לכן אמר החכם מוֹ: ״היזהר והישמר! חובה לעשות את רצון השמים ולהסיר את מה שהשמים שונאים. ומה השמים רוצים ומה הם שונאים? השמים רוצים צדק ושונאים את אי־הצדק. מניין יודעים שכך הדבר? הצדק הוא יישור2↗. ומניין יודעים שהצדק הוא יישור? כשיש צדק בעולם שורר סדר, וכשאין צדק שורר תוהו; משום כך אני יודע שהצדק הוא יישור. והיישור אינו בא מלמטה ליישר את העליונים, אלא בהכרח מלמעלה ליישר את התחתונים. לכן פשוטי העם אינם רשאים ליישר לפי רצונם: אנשי המעלה מיישרים אותם. אנשי המעלה אינם רשאים ליישר לפי רצונם: השרים מיישרים אותם. השרים אינם רשאים ליישר לפי רצונם: שליטי הנסיכויות מיישרים אותם. שליטי הנסיכויות אינם רשאים ליישר לפי רצונם: שלושת השרים הבכירים מיישרים אותם. שלושת השרים הבכירים אינם רשאים ליישר לפי רצונם: בן השמים מיישר אותם. בן השמים אינו רשאי להנהיג לפי רצונו: השמים מיישרים אותו. כיום אנשי המעלה בעולם מבינים כולם שבן השמים מיישר את העולם, ואינם מבינים שהשמים מיישרים את בן השמים. לכן החכמים הקדומים הסבירו זאת לבני האדם בבירור: ׳אם יש לבן השמים מעשים טובים, השמים יכולים לגמול לו; אם יש לבן השמים שגיאות, השמים יכולים להענישו׳. כשגמולו ועונשו של בן השמים אינם ראויים והכרעותיו במשפט אינן נכונות, ובעולם יש מחלות, פורענויות וברכות3↗, כפור וטל שלא בעיתם — בן השמים בהכרח יפטם את בקרו, צאנו, כלביו וחזיריו, יכין דגן, יין ומשקה מתוק בטהרה ויתפלל ויקריב לבקשת ברכה מן השמים. מעולם לא שמעתי שהשמים מתפללים ומבקשים ברכה אצל בן השמים. מכאן אני יודע שהשמים כבדי משקל ונכבדים יותר מבן השמים. לכן הצדק אינו יוצא מן הכסילים שמעמדם נמוך אלא בהכרח מבעלי המעמד הגבוה והחוכמה. ומי יודע? השמים יודעים. אם כן, הצדק אכן יוצא מן השמים.
כיום אנשי המעלה בעולם המבקשים לעשות צדק חייבים לציית לרצון השמים. ומהו הציות לרצון השמים? אהבת כל בני האדם בעולם. ומניין יודעים שהשמים אוהבים את כל בני האדם בעולם? מפני שהם ניזונים מכולם4↗. מניין יודעים שהם ניזונים מכולם? מימי קדם ועד היום, גם במדינות הרחוקות, הנידחות והמבודדות של עמי יִי5↗, כולם מפטמים בקר, צאן, כלבים וחזירים ומכינים דגן, יין ומשקה מתוק בטהרה, כדי להקריב בכבוד לאל העליון, להרים, לנהרות ולרוחות. מכאן יודעים שהם ניזונים מכולם. ואם הם ניזונים מכולם, בהכרח הם אוהבים את כולם. הדבר דומה לשליטי צ׳וּוְיוּאֶה: מלך צ׳וּ ניזון כעת מן התחום שבתוך ארבעת גבולות צ׳וּ, ולכן אוהב את אנשי צ׳וּ; מלך יוּאֶה ניזון מִיוּאֶה, ולכן אוהב את אנשי יוּאֶה. השמים ניזונים מן העולם כולו; מכאן אני יודע שהם אוהבים את כל בני האדם בעולם.
ועוד, אהבת השמים לבני העם אינה מסתיימת בדברים האלה6↗. במדינות העולם כיום, בין העמים אוכלי הדגן, ההורג אדם אחד חף מפשע — בהכרח תבוא עליו פורענות אחת. מי הורג את החף מפשע? אדם. מי מעניק לו את חפות הפשע? השמים7↗. אילו באמת לא אהבו השמים את העם הזה, מדוע כשאדם הורג חף מפשע, השמים מעניקים לו פורענות? אפשר אפוא כבר לדעת שאהבת השמים לבני העם רבה ושאהבתם לבני העם מבחינה8↗. מניין יודעים שהשמים אוהבים את בני העם? מכך שהראויים בהכרח גומלים לטוב ומענישים עריצות9↗. ומניין יודעים שהראויים בהכרח גומלים לטוב ומענישים עריצות? יודעים זאת מהמלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות. המלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות — יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ — אהבו את העולם כולו ובהתאם לכך הועילו לו, כיוונו לכך את רצון בני עמם והובילו אותם לכבד את האל העליון, ההרים, הנהרות והרוחות. השמים ראו שהם אוהבים את מי שהשמים אוהבים ומועילים למי שהשמים מועילים, ולכן הוסיפו להם גמול: הושיבו אותם במעמד רם ומינו אותם לתפקיד בן השמים כדי שישמשו דגם, וקראו להם ׳חכמים׳. זו ראיה לכך שהם גומלים לטוב. ואילו המלכים העריצים הקדומים של שלוש השושלות — גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי — שנאו את העולם כולו ובהתאם לכך פגעו בו, כיוונו לכך את רצון בני עמם והובילו אותם לגדף ולבזות את האל העליון, ההרים, הנהרות והרוחות. השמים ראו שהם שונאים את מי שהשמים אוהבים ופוגעים במי שהשמים מועילים להם, ולכן הוסיפו להם עונש: הביאו לפירוד בין אבות ובנים, לאובדן המדינה והבית, לאובדן מזבחות האדמה והדגן ולצרה שפגעה גם בהם עצמם. לכן פשוטי העם בעולם חברו לגנות אותם, ולרבבות דורות המשיכו צאצאיהם וממשיכיהם לגנות אותם בלי לחדול, וקראו להם ׳מלכים כושלים׳. זו ראיה לכך שהם מענישים עריצות. כיום אנשי המעלה בעולם המבקשים לעשות צדק חייבים לציית לרצון השמים.
הציות לרצון השמים הוא יחס כולל; ההתנגדות לרצון השמים היא יחס מפלה. דרך היחס הכולל היא יישור בצדק; דרך היחס המפלה היא יישור בכוח. ומהו יישור בצדק? הגדול אינו תוקף את הקטן, החזק אינו מבזה את החלש, הרבים אינם פוגעים במעטים, רב התחבולות אינו מרמה את הכסיל, בעל המעמד הגבוה אינו מתנשא על בעל המעמד הנמוך, העשיר אינו מתייהר על העני והצעיר החסון אינו גוזל מן הזקן. לכן מדינות העולם הרבות אינן פוגעות זו בזו במים, באש, ברעל ובכלי נשק. מעשים כאלה מועילים למעלה לשמים, באמצע לרוחות ולמטה לבני האדם: שלוש תועלות שאין בהן דבר שאינו מועיל. לזה קוראים מעלת השמים. כל העוסקים בכך הם חכמים ויודעים, אנושיים וצודקים, נאמנים ומיטיבים, דואגים לילדיהם ומכבדים את הוריהם; לכן אוספים את כל שמות השבח שבעולם ומעניקים להם. ומדוע? מפני שהם מצייתים לרצון השמים. ומהו יישור בכוח? הגדול תוקף את הקטן, החזק מבזה את החלש, הרבים פוגעים במעטים, רב התחבולות מרמה את הכסיל, בעל המעמד הגבוה מתנשא על בעל המעמד הנמוך, העשיר מתייהר על העני והצעיר החסון גוזל מן הזקן. לכן מדינות העולם הרבות פוגעות ומזיקות זו לזו במים, באש, ברעל ובכלי נשק. מעשים כאלה אינם מועילים למעלה לשמים, באמצע לרוחות ולמטה לבני האדם: שלושה נזקים שאין בהם שום תועלת. לזה קוראים פגיעה. כל העוסקים בכך הם פולשים ומורדים, גנבים ושודדים, חסרי אנושיות וצדק, לא נאמנים ולא מיטיבים, אינם דואגים לילדיהם ואינם מכבדים את הוריהם; לכן אוספים את כל שמות הגנאי שבעולם ומעניקים להם. ומדוע? מפני שהם מתנגדים לרצון השמים״.
לכן קבע החכם מוֹ את רצון השמים כאמת מידה וחוק10↗, כמו המחוגה שבידי עושה הגלגלים וְהַזָּוִיתוֹן שבידי הנגר. עושה הגלגלים משתמש במחוגה והנגר בַּזָּוִיתוֹן, ובאמצעותם יודעים את ההבחנה בין מרובע לעגול. לכן קבע החכם מוֹ את רצון השמים כאמת מידה וחוק. מכאן אני יודע שאנשי המעלה בעולם רחוקים מן הצדק. ומניין יודעים שאנשי המעלה בעולם רחוקים מן הצדק? כיום שליטיהן של מדינות גדולות אומרים בנחת: ״אם אני יושב במדינה גדולה ואיני תוקף מדינות קטנות, במה אהיה גדול?״ לכן הם בוררים אנשי שיניים וטפרים11↗, עורכים בשורות את חיילי הסירות והמרכבות ותוקפים מדינה שאין בה חטא. הם נכנסים לגבולותיה12↗, קוצרים את יבוליה, כורתים את עציה, מחריבים את חומותיה כדי לחסום את חפיריה ובריכותיה, שורפים את מקדשי אבותיה, גוזלים והורגים את בהמות הקורבן שלה. מבני העם, את המתנגדים הם הורגים בכריתת גרונם; את מי שאינם מתנגדים הם כובלים ומובילים בחזרה. את הגברים הם הופכים למשרתים, לרועי סוסים ולעובדי כפייה, ואת הנשים לכותשות דגן ולעושות משקה13↗. השליט האוהב לתקוף ולהילחם אינו יודע שאין בכך אנושיות וצדק, ומודיע לשליטי ארבע המדינות השכנות: ״תקפתי מדינות, החרבתי צבאות והרגתי כך וכך מצביאים״. גם שליטי המדינות השכנות אינם יודעים שאין בכך אנושיות וצדק; הם מכינים עורות ומשי, פותחים את אוצרותיהם ושולחים אנשים לסעודות ברכה. השליט האוהב לתקוף ולהילחם מוסיף אפוא שלא לדעת שאין בכך אנושיות וצדק, וכותב זאת על במבוק ומשי ושומר באוצרות. מי שנעשה בנו היורש ירצה בהכרח ללכת בעקבות שליטו הקודם, ואומר: ״מדוע לא נפתח את אוצרותינו ונראה את הדגמים היפים של שליטנו הקודם?״ ודאי לא יאמר: ״כזאת הייתה הנהגתם של וֶןווּ״, אלא: ״תקפתי מדינות, החרבתי צבאות והרגתי כך וכך מצביאים״. השליט האוהב לתקוף ולהילחם אינו יודע שאין בכך אנושיות וצדק, וגם שליטי המדינות השכנות אינם יודעים שאין בכך אנושיות וצדק. לכן התקיפות והמלחמות אינן פוסקות דור אחר דור. לזה אני קורא אי־ידיעת הדברים הגדולים.
ומה פירוש ידיעת הדברים הקטנים? אם יש כאן אדם הנכנס לגורן ולגן של זולתו ולוקח אפרסקים, שזיפים, דלועים וזנגביל, הממונים תופסים ומענישים אותו וההמון שומע ומגנה אותו. מדוע? כי אינו שותף בעמל ולוקח את הפרי; כבר מגנים אותו על שלקח את מה שאינו שלו. וקל וחומר אם הוא מטפס מעל חומותיו של אדם וחוטף את ילדיו ונשותיו14↗, או פורץ לאוצרותיו וגונב את זהבו, ירקנו, משייו ואריגיו, או מטפס אל מכלאותיו וגונב את בקרו וסוסיו; וקל וחומר אם הוא הורג אדם אחד חף מפשע! כיום, כשהמלכים, הנסיכים וגדולי הממשל מנהיגים, הם מענישים על הריגת אדם אחד חף מפשע, על טיפוס מעל חומות וחטיפת ילדים ונשים, על פריצה לאוצרות וגנבת זהב, ירקן, משי ואריגים, על טיפוס אל מכלאות וגנבת בקר וסוסים ועל כניסה לגורן ולגן וגנבת אפרסקים, שזיפים, דלועים וזנגביל. גם הנהגתם של יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ הקדומים לא הייתה שונה מכך. והנה כיום שליטי הנסיכויות בעולם עדיין פולשים, דורסים, תוקפים, נלחמים ומספחים: בכך הם הורגים חפים מפשע בעשרות מיליונים15↗; בכך הם מטפסים מעל חומות, חוטפים ילדים ונשים, פורצים לאוצרות וגונבים זהב, ירקן, משי ואריגים בעשרות מיליונים; מטפסים אל מכלאות וגונבים בקר וסוסים, ונכנסים לגורן ולגן וגונבים אפרסקים, שזיפים, דלועים וזנגביל בעשרות מיליונים — וקוראים לעצמם צודקים. לכן אמר החכם מוֹ: ״מי שמבלבל בכך, במה הוא שונה ממי שמבלבל את ההבחנה בין שחור ללבן ובין מתוק למר? אילו הראו לאדם מעט שחור והוא קרא לו שחור, והרבה שחור והוא קרא לו לבן, בהכרח היו אומרים: עיניו מבולבלות ואינן יודעות את ההבחנה בין שחור ללבן. אילו טעם אדם מעט מתוק וקרא לו מתוק, וטעם הרבה וקרא לו מר, בהכרח היו אומרים: פיו מבולבל ואינו יודע את טעם המתוק והמר. כיום, בהנהגת המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל, אם מישהו הורג אדם מדינתו אוסרת זאת; אך אם יש מי שמסוגל להרוג רבים מאנשי המדינה השכנה, רואים בכך הדר וצדק. וכי יש הבדל בין זה לבלבול ההבחנה בין לבן לשחור ובין מתוק למר?״
לכן קבע החכם מוֹ את רצון השמים כאמת מידה וחוק. ולא החכם מוֹ לבדו קבע את רצון השמים לחוק; גם בכתבי המלכים הקדומים, ״הַשְׁיָא הַגְּדוֹלָה16↗״, נאמר כך: ״הָאֵל אָמַר לַמֶּלֶךְ וֶן: אֲנִי מוֹקִיר אֶת הַמַּעֲלָה הַנְּאוֹרָה; אַל תַּגְדִּיל קוֹל וּמַרְאֶה, אַל תַּנְהִיג אֶת מְדִינוֹת הַמֶּרְכָּז לְשֵׁם שִׁנּוּי חֹק הַמֶּלֶךְ17↗, בְּלִי לְהַכִּיר וּבְלִי לָדַעַת18↗ — צַיֵּת לִכְלָלֵי הָאֵל״. זוהי הוראה למלך וֶן לקבוע את רצון השמים לחוק ולציית לכללי האל. כיום אנשי המעלה בעולם, אם באמת יבקשו לנהוג באנושיות ובצדק, לבקש להיות אנשי מעלה נעלים, ללכת למעלה בדרך המלכים החכמים ולפעול למטה לתועלת המדינה והעם — עליהם להתאים את עצמם לרצון השמים, ואין הם יכולים שלא לבחון אותו. רצון השמים הוא העיקרון הקבוע של הצדק19↗.
החכם מוֹ אמר: ״מאז מתו המלכים החכמים של שלוש השושלות, העולם איבד את הצדק ושליטי הנסיכויות הנהיגו בכוח. משום כך שליטים ונתינים, ממונים וכפופים, אינם מיטיבים ונאמנים; אבות ובנים, אחים צעירים ומבוגרים, אינם אוהבים, מכבדים, נוהגים כראוי באחווה ובהדרכה, ישרים וטובים. הממונים וראשי הציבור אינם מתאמצים לטפל בענייני הממשל, ופשוטי העם אינם מתאמצים לעסוק במלאכה. בני העם נוהגים בפריצות ובאלימות, פולשים, מורדים, גונבים ושודדים; בכלי נשק, ברעל, במים ובאש הם תוקפים חפים מפשע בדרכים ובשבילים וגוזלים מרכבות, סוסים, בגדים ומעילי פרווה לתועלת עצמם. כל אלה קמו יחד מכאן, ומשום כך העולם בתוהו. מדוע אירע כך? הכול מפני שהם מסופקים ונבוכים בהבחנה בין קיום הרוחות להיעדרן, ואינם מבינים שהרוחות יכולות לגמול לראויים ולהעניש עריצים. אילו גרמנו לבני האדם בעולם להאמין כולם שהרוחות יכולות לגמול לראויים ולהעניש עריצים, האם היה העולם שרוי בתוהו?״
כיום המחזיקים בדעה שאין רוחות אומרים: ״הרוחות בוודאי אינן קיימות״. בוקר וערב הם מלמדים ומורים זאת בעולם, מעוררים ספק בקרב המוני העולם וגורמים להם כולם להיות נבוכים בהבחנה בין קיום הרוחות להיעדרן; משום כך העולם בתוהו. לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום המלכים, הנסיכים, גדולי הממשל ואנשי המעלה בעולם, אם באמת ירצו לבקש להביא תועלת לעולם ולהסיר ממנו נזק, חייבים לבחון בבהירות את ההבחנה בין קיום הרוחות להיעדרן״.
משנקבע שחייבים לבחון את ההבחנה בין קיום הרוחות להיעדרן, כיצד אוכל לבחון אותה בבהירות כראוי? החכם מוֹ אמר: ״הדרך שבה העולם בוחן ויודע מה יש ומה אין בהכרח קובעת כאמת מידה את ידיעת הרבים מתוך שמיעה וראייה בפועל: אם אכן שמעו וראו1↗, בהכרח יאמרו שיש; אם איש לא שמע ולא ראה, בהכרח יאמרו שאין. אם כך, מדוע לא ננסה להיכנס למחוז ולרובע ולשאול: מימי קדם ועד היום, מאז היו בני אדם, האם היו שראו את דמות הרוחות או שמעו את קולן? אם היו, כיצד אפשר לומר שאין רוחות? ואם איש לא שמע ולא ראה, כיצד אפשר לומר שיש רוחות?״
כיום המחזיקים בדעה שאין רוחות אומרים: ״אין למנות את הטענות בעולם על שמיעת קולות רוחות וראיית דמותן. אבל מי באמת שמע וראה עדות לקיומן של רוחות או להיעדרן?״ החכם מוֹ אמר: ״אם נסתמך על מה שרבים ראו יחד ועל מה שרבים שמעו יחד2↗, הרי דוּ בּוֹ הקדום הוא דוגמה. המלך שְׁוָאןמִג׳וֹאוּ הרג את נתינו דוּ בּוֹ, שהיה חף מפשע. דוּ בּוֹ אמר: ׳שליטי הורג אותי חף מפשע. אם אין למתים ידיעה, בכך ייגמר הדבר; ואם יש להם ידיעה, בטרם יעברו שלוש שנים אביא את שליטי לדעת זאת׳. בשנה השלישית אסף המלך שְׁוָאןמִג׳וֹאוּ את שליטי הנסיכויות ויצא לציד בְּפּוּ. מרכבות הציד היו מאות, המלווים אלפים, ואנשים מילאו את השדה. בצוהרי היום בא דוּ בּוֹ במרכבה לבנה רתומה לסוסים לבנים, לבוש בגדים וכובע אדומים, אוחז קשת אדומה וחיצים אדומים. הוא רדף אחר המלך שְׁוָאןמִג׳וֹאוּ וירה בו על המרכבה, פגע בליבו ושבר את שדרתו; המלך נהרג בתוך המרכבה, נפל על נרתיק קשתו ומת. באותה שעה, כל המלווים מאנשי ג׳וֹאוּ ראו, וכל הרחוקים שמעו. הדבר כתוב ב׳אֲבִיבִים וְהַסְּתָוִים׳ של ג׳וֹאוּ. שליטים לימדו בו את נתיניהם ואבות הזהירו בו את בניהם ואמרו: ׳היזהרו והישמרו! כל ההורג חף מפשע מקבל פורענות, ועונש הרוחות נורא ומהיר עד כדי כך!׳ כשמתבוננים בדברי כתב כזה, כיצד אפשר לפקפק בקיום הרוחות? ולא דברי הכתב הזה בלבד כך: בימי קדם שהה הדוכס מוּמִגֶ׳נְג במקדש בצוהרי יום, ורוח נכנסה בשער ופנתה שמאלה. גופה כשל עוף, לבושה לבן בעל שלוש רצועות נפרדות, ופניה מרובעות ממש. הדוכס מוּמִגֶ׳נְג ראה אותה, נבהל ורץ. הרוח אמרה: ׳אל תפחד! האל נהנה ממעלתך הנאורה ושלח אותי להוסיף לך תשע עשרה שנות חיים, ולהביא שגשוג למדינתך ולהרבות את צאצאיך, בלי אובדן׳. הדוכס מוּמִגֶ׳נְג השתחווה פעמיים והניח את ראשו על הארץ, ושאל: ׳אעז לשאול לשמה של הרוח?׳ אמרה: ׳אני גוֹאוּ מָאנְג׳. אם נקבע כאמת מידה את מה שראה הדוכס מוּמִגֶ׳נְג בעצמו, כיצד אפשר לפקפק בקיום הרוחות? ולא דברי הכתב הזה בלבד כך: בימי קדם הרג הדוכס גְ׳יֵיןמִיָאן את נתינו גְ׳וָאנְג דְזֶה יִי חף מפשע. גְ׳וָאנְג דְזֶה יִי אמר: ׳שליטי ומלכי הורג אותי חף מפשע. אם המתים אינם יודעים, בכך ייגמר הדבר; ואם המתים יודעים, בטרם יעברו שלוש שנים אביא את שליטי לדעת זאת׳. כעבור שנה עמדו אנשי יָאן לערוך מרוץ באתר דְזוּ. דְזוּ של יָאן היה כמזבחות האדמה והדגן של צִ׳י, כמו סָאנְג לִין של סוֹנְג וכמו יוּן מֶנְג של צ׳וּ — מקום שבו גברים ונשים נאספים לצפות. בצוהרי היום עמד הדוכס גְ׳יֵיןמִיָאן לדהור בדרך לְדְזוּ; גְ׳וָאנְג דְזֶה יִי נשא מטה אדום והכה אותו, והרגו על מרכבתו. באותה שעה, כל המלווים מאנשי יָאן ראו, וכל הרחוקים שמעו. הדבר כתוב ב׳אֲבִיבִים וְהַסְּתָוִים׳ של יָאן. שליטי הנסיכויות מסרו וסיפרו: ׳כל ההורג חף מפשע מקבל פורענות, ועונש הרוחות נורא ומהיר עד כדי כך!׳ כשמתבוננים בדברי כתב כזה, כיצד אפשר לפקפק בקיום הרוחות? ולא דברי הכתב הזה בלבד כך: בימי וֶן, שליט סוֹנְג ששמו בָּאוֹ, היה נתין ושמו גְ׳וּגוּאָן גוּ3↗, שעסק פעם בפולחן לִי. גְ׳וּ דְזֶה יצא אליו עם מטה4↗ ודיבר עימו: ׳גוּאָן גוּ, מדוע מידות השרביטים ודיסקיות הירקן אינן מלאות? מדוע היין, המשקה המתוק ודגן הקורבן אינם טהורים ונקיים? מדוע בהמות הקורבן אינן שלמות ושמנות? מדוע בחירת המועדים באביב, בסתיו, בחורף ובקיץ אינה בעיתה? האם אתה עשית זאת, או בָּאוֹ עשה זאת?׳ גוּאָן גוּ אמר: ׳בָּאוֹ פעוט וחלש, עדיין נישא בחיתוליו; מה יכול בָּאוֹ לדעת על כך? אני, הפקיד הנתין גוּאָן גוּ, לבדי עשיתי זאת׳. גְ׳וּ דְזֶה הרים את המטה והיכה בו, והרגו על המזבח. באותה שעה, כל המלווים מאנשי סוֹנְג ראו, וכל הרחוקים שמעו. הדבר כתוב ב׳אֲבִיבִים וְהַסְּתָוִים׳ של סוֹנְג. שליטי הנסיכויות מסרו וסיפרו: ׳כל מי שאינם נוהגים בכבוד ובזהירות בהקרבת קורבנות — עונש הרוחות נורא ומהיר עד כדי כך!׳ כשמתבוננים בדברי כתב כזה, כיצד אפשר לפקפק בקיום הרוחות? ולא דברי הכתב הזה בלבד כך: בימי קדם היו בין נתיניו של השליט גְ׳וָאנְגמִצִ׳י אנשים שנקראו וָאנְג לִי גוּאוֹוְג׳וֹנְג לִי ג׳יאו. השניים התדיינו שלוש שנים, והמשפט לא הוכרע. שליט צִ׳י היסס להמיתם, מחשש שיהרגו חפים מפשע, והיסס לשחררם, מחשש שיפטור אשמים. לכן הורה להם להביא יחד כבש אחד ולהישבע אצל רוח מזבח האדמה של צִ׳י. השניים הסכימו. אז הוציאו דם5↗. קריאת טענתו של וָאנְג לִי גוּאוֹ הסתיימה; בקריאת טענתו של ג׳וֹנְג לִי ג׳יאו עוד לא הגיעו לחצי, והכבש קם ונגח בו ושבר את רגלו. הרוח הכתה בו והרגה אותו במקום השבועה6↗. באותה שעה, כל המלווים מאנשי צִ׳י ראו, וכל הרחוקים שמעו. הדבר כתוב ב׳אֲבִיבִים וְהַסְּתָוִים׳ של צִ׳י. שליטי הנסיכויות מסרו וסיפרו: ׳הנשבעים שטענתם אינה אמת7↗ — עונש הרוחות נורא ומהיר עד כדי כך!׳ כשמתבוננים בדברי כתב כזה, כיצד אפשר לפקפק בקיום הרוחות?״ לכן אמר החכם מוֹ: ״גם בנקיקים עמוקים וביערות רחבים, בערוצים נסתרים שאין בהם אדם, חובה לנהוג ביושר: יש רוחות הרואות זאת״.
כיום המחזיקים בדעה שאין רוחות אומרים: ״וכי די בעדויות האוזן והעין של ההמון כדי להכריע ספק? כיצד מבקש אתה להיות איש מעלה נשגב בעולם, ובכל זאת חוזר ומאמין לעדויות האוזן והעין של ההמון?״ החכם מוֹ אמר: ״אם אתם סבורים שעדויות האוזן והעין של ההמון אינן אמינות דיין ואין להכריע באמצעותן ספק, איני יודע: האם המלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות — יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ — ראויים לשמש דגם? על כך כל בעל הבנה ממוצעת ומעלה8↗ אומר: המלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות ראויים לשמש דגם. ואם הם אכן ראויים לשמש דגם, הבה ננסה להביט לאחור במעשי המלכים החכמים. כְּשֶׁווּ המלך תקף את יִין והעניש את ג׳וֹאוּ, הוא הורה לשליטי הנסיכויות לחלק ביניהם את הקורבנות, ואמר: ׳הקרובים יקבלו את הפולחנים הפנימיים, והרחוקים יקבלו את הפולחנים החיצוניים9↗׳. המלך ווּ ודאי האמין אפוא בקיום הרוחות; משום כך, כשתקף את יִין ונלחם בְּג׳וֹאוּ, הורה לשליטי הנסיכויות לחלק ביניהם את הקורבנות. אילו לא היו רוחות, לשם מה היה המלך ווּ מחלק את הקורבנות?
ולא מעשהו של המלך ווּ בלבד כך: המלכים החכמים העניקו גמול בהכרח במקדש האבות, והוציאו להורג בהכרח אצל מזבח האדמה. מדוע העניקו גמול במקדש האבות? כדי להודיע שהחלוקה שווה. מדוע הוציאו להורג אצל מזבח האדמה? כדי להודיע שההכרעה במשפט נכונה. ולא דברי הכתב הזה בלבד כך: כשהמלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות — יוּ, שְׁיָא, שָׁאנְגוְג׳וֹאוּ10↗ — החלו לייסד מדינה ולתכנן בירה, בהכרח בחרו בשטח הישר שבמדינה והעמידו בו מקדש אבות; בהכרח בחרו עצים גבוהים ושופעים וקבעו אותם למקום פולחן11↗; בהכרח בחרו מקרב האבות והאחים המבוגרים במדינה אנשים אוהבים, מכבדים את הוריהם, ישרים וטובים, ומינו אותם לאנשי תפילה ופולחן. בהכרח בחרו מששת מיני בהמות הבית את החסונות, השמנות, השלמות והטהורות בצבען לקורבן. שרביטי ירקן, דיסקיות ירקן, צוֹנְגוְחוּאָנְג — מידתם נקבעה לפי הרכוש. בהכרח בחרו מחמשת מיני הדגן את הריחני והצהוב ליין, למשקה מתוק ולדגן קורבן; לכן כמותם עלתה וירדה לפי יבול השנה. משום כך, כשהמלכים החכמים הקדומים הנהיגו את העולם, העמידו בהכרח את הרוחות לפני בני האדם. לכן נאמר: בבחינת הנעשה ברשויות בהכרח הקדימו את כלי הקורבן ובגדי הקורבן ואחסנו את כולם באוצר; את אנשי התפילה והפולחן והממונים העמידו כולם בחצר; בהמות הקורבן לא צורפו לעדרים הרגילים. כך הייתה הנהגת המלכים החכמים הקדומים.
המלכים החכמים הקדומים ודאי האמינו בקיום הרוחות והרבו לעסוק בהן. הם גם חששו שצאצאי הדורות הבאים לא יוכלו לדעת זאת, ולכן כתבו על במבוק ומשי ומסרו לצאצאי הדורות הבאים. חששו כולם שהכתבים יירקבו, ייאכלו בעש וייעלמו, וצאצאי הדורות הבאים לא יוכלו לזכור; לכן גילפו על קערות ואגנים וחרתו במתכת ובאבן כדי לחזק זאת. עוד חששו שצאצאי הדורות הבאים לא יוכלו לכבד ולהישמר כדי להשיג ברכה12↗; לכן בכתבי המלכים הקדומים, בכל פיסת משי באורך צְ׳ה של החכמים ובכל חיבור, שבים ומספרים על קיום הרוחות, חוזרים על כך שוב ושוב. מדוע? מפני שהמלכים החכמים עסקו בכך. כיום המחזיקים בדעה שאין רוחות אומרים: ׳הרוחות בוודאי אינן קיימות׳. בכך הם מתנגדים לעיסוקם של המלכים החכמים. התנגדות לעיסוקם של המלכים החכמים אינה הדרך להיות איש מעלה!״
כיום המחזיקים בדעה שאין רוחות אומרים: ״כלום יש בכתבי המלכים הקדומים פיסת משי באורך צְ׳ה או חיבור המספרים שוב ושוב על קיום הרוחות13↗? איזה כתב כזה יש?״ החכם מוֹ אמר: ״בְּכִתְבֵי ג׳וֹאוּ, ב׳אוֹדוֹת הַגְּדוֹלוֹת׳, יש. ב׳אוֹדוֹת הַגְּדוֹלוֹת׳ נאמר: ׳הַמֶּלֶךְ וֶן בַּמָּרוֹם, הוֹ, זֹהֵר בַּשָּׁמַיִם! אַף שֶׁג׳וֹאוּ מְדִינָה יְשָׁנָה, הַצַּו שֶׁלָּהּ חָדָשׁ. הַאֵין ג׳וֹאוּ מְאִירָה, הַאֵין צַו הָאֵל בְּעִתּוֹ14↗! הַמֶּלֶךְ וֶן עוֹלֶה וְיוֹרֵד לִימִין הָאֵל וְלִשְׂמֹאלוֹ. מְכֻבָּד וְדוֹמֵם הַמֶּלֶךְ וֶן, שְׁמוֹ הַטּוֹב אֵינוֹ פּוֹסֵק׳. אילו לא היו רוחות, לאחר מות המלך וֶן, כיצד היה יכול להימצא לימין האל ולשמאלו? משום כך אני יודע שֶׁכִּתְבֵי ג׳וֹאוּ מכירים ברוחות.
אילו כִּתְבֵי ג׳וֹאוּ לבדם הכירו ברוחות וְכִתְבֵי שָׁאנְג לא הכירו בהן, לא היה די בכך כדגם. הבה ננסה אפוא להביט לאחור בְּכִתְבֵי שָׁאנְג. נאמר: ׳אבוי! בימי קדם, בְּשְׁיָא, בטרם הייתה פורענות, מאה החיות, השרצים וגם העופות המעופפים — הכול חיו זה בצד זה15↗; קל וחומר בעלי פני אדם, איך יעזו להיות חלוקים בליבם? גם רוחות ההרים והנהרות לא העזו שלא לשקוט. אילו יכלו לשתף פעולה באמת, הייתה זו אחדות העולם ושמירת הארץ שלמטה׳. כשבוחנים מדוע רוחות ההרים והנהרות לא העזו שלא לשקוט — הן סייעו לעצתו של יוּ. משום כך אני יודע שֶׁכִּתְבֵי שָׁאנְג מכירים ברוחות.
אילו כִּתְבֵי שָׁאנְג לבדם הכירו ברוחות וְכִתְבֵי שְׁיָא לא הכירו בהן, לא היה די בכך כדגם. הבה ננסה אפוא להביט לאחור בְּכִתְבֵי שְׁיָא, ב׳שְׁבוּעַת יוּ׳. נאמר: ׳בקרב הגדול בְּגָאן ציווה המלך על ששת האנשים שמימין ומשמאל לרדת לשמוע שבועה במרכז הצבא. הוא אמר: בני יוֹ חוּ מבזים בכוח את חמשת הגורמים16↗, מתעצלים ונוטשים את שלושת הסדרים הנכונים, ולכן השמים גודעים ומפסיקים את הצו שלהם׳. ועוד נאמר: ׳בצוהרי היום. כעת אני מתמודד עם בני יוֹ חוּ על צו של יום אחד. ואתם, שרים בכירים, שרים ופשוטי עם — לא בשדותיכם ובאדמותיכם אני חפץ17↗; אני מקיים ביראה את עונש השמים. איש השמאל שאינו ממלא את תפקיד השמאל ואיש הימין שאינו ממלא את תפקיד הימין — אינכם מצייתים לצו. הרכב שאינו מנהיג את סוסיכם כראוי — אינכם מצייתים לצו׳. לכן הגמול ניתן במקדש האבות וההמתה אצל מזבח האדמה. מדוע הגמול במקדש האבות? כדי לומר שחלוקת הצווים שווה. מדוע ההמתה אצל מזבח האדמה? כדי להודיע על הכרעת הדין. המלכים החכמים הקדומים ודאי האמינו שהרוחות גומלות לראויים ומענישות עריצים, ולכן הגמול היה בהכרח במקדש האבות וההמתה בהכרח אצל מזבח האדמה. משום כך אני יודע שֶׁכִּתְבֵי שְׁיָא מכירים ברוחות. הקדומים הם כִּתְבֵי שְׁיָא, ואחריהם כִּתְבֵי שָׁאנְג וְג׳וֹאוּ, שבים ומספרים על קיום הרוחות, חוזרים על כך שוב ושוב. מדוע? מפני שהמלכים החכמים עסקו בכך. כשמתבוננים בדברי כתבים כאלה, כיצד אפשר לפקפק בקיום הרוחות? בדברי הקדם נאמר: ׳בַּיּוֹם הַמְּבֹרָךְ דִינְג מָאוֹ, אִישׁ ג׳וֹאוּ הִתְפַּלֵּל לְמִזְבַּח הָאֲדָמָה שֶׁבַּמֶּרְחָב; הַקָּרְבָּן הַשְּׁנָתִי אֵצֶל מִזְבַּח הָאֲדָמָה נִבְחַן כְּדֵי לְהַאֲרִיךְ אֶת שְׁנוֹת הַחַיִּים18↗׳. אילו לא היו רוחות, כיצד היה אפשר להאריך באמצעותן את שנות החיים?״
לכן אמר החכם מוֹ: ״נסו להניח שהרוחות יכולות לגמול לראויים ולהעניש עריצים. כשמיישמים זאת ביסודו במדינה ובריבוא בני העם, זו אכן דרך להנהיג את המדינה ולהועיל לריבוא בני העם. אם מישהו סבור שלא כך — הרי כשהפקידים מנהלים את הרשויות בלי טוהר וניקיון כפיים, וכשגברים ונשים אינם שומרים הבחנה, הרוחות רואות זאת. כשבני העם נוהגים בפריצות ובאלימות, פולשים, מורדים, גונבים ושודדים, תוקפים חפים מפשע בדרכים בכלי נשק, ברעל, במים ובאש וגוזלים מרכבות, סוסים, בגדים ומעילי פרווה לתועלת עצמם — יש רוחות הרואות זאת. לכן הפקידים המנהלים את הרשויות אינם מעזים שלא להיות טהורים ונקיי כפיים, אינם מעזים לראות טוב ולא לגמול לו, ואינם מעזים לראות עריצות ולא להענישה. מעשי הפריצות, האלימות, הפלישה, המרד, הגנבה והשוד של בני העם, התקיפה של חפים מפשע בדרכים בכלי נשק, ברעל, במים ובאש, וגזלת מרכבות, סוסים, בגדים ומעילי פרווה לתועלת עצמם — נפסקים מכאן. לכן איש אינו מפקיר עצמו במקום נסתר19↗; מול בהירותן והתגלותן של הרוחות, ברור שכל אדם ירא מן העונש המוטל מלמעלה. משום כך שורר סדר בעולם.
מעיניהן של הרוחות אי אפשר להסתתר במקומות נסתרים ושוממים, בביצות רחבות, בהרים, ביערות ובעמקים עמוקים; הן רואות בבירור ובהכרח יידעו זאת. מעונש הרוחות אי אפשר להינצל בעושר ובכבוד, בריבוי ובכוח, באומץ ובגבורה, בשריון חזק ובכלי נשק חדים; עונש הרוחות בהכרח יגבר. אם מישהו סבור שלא כך, הרי גְ׳יֶה מלך שְׁיָא הקדום היה במעמד בן השמים וכל העולם היה ברשותו. למעלה גידף את השמים וביזה את הרוחות, ולמטה המיט אסון על ריבוא בני האדם בעולם והתנשא עליהם; הוא פגע באל העליון ותקף בהר יוּאָן את מעשה האל20↗. לכן השמים שלחו את טָאנְג לבוא ולהענישו בגלוי. טָאנְג בא בתשע מרכבות, ערוך כעופות ובשורות כאווזי בר; טָאנְג רכב במרכבת דְזָאן הגדולה, הסתער והביס את המוני שְׁיָא, נכנס אל הפרוורים ורדף; המלך לכד את טְווֵי דּוּאוֹ ואת דָה שִׁי. גְ׳יֶה מלך שְׁיָא הקדום היה במעמד בן השמים וכל העולם היה ברשותו; היו לו גיבורים כְּטְווֵי דּוּאוֹוְדָה שִׁי, שקרעו שורי בר וטיגריסים חיים21↗ והמיתו אנשים במחוות אצבע. המוני העם שלו היו לאין ספור ומילאו את הביצות והגבעות, ואף על פי כן לא יכול להדוף בכך את עונש הרוחות. לזה אני מתכוון באומרי שמעונש הרוחות אי אפשר להינצל בעושר ובכבוד, בריבוי ובכוח, באומץ ובגבורה, בשריון חזק ובכלי נשק חדים.
ולא במקרה הזה בלבד כך. ג׳וֹאוּ מלך יִין הקדום היה במעמד בן השמים וכל העולם היה ברשותו. למעלה גידף את השמים וביזה את הרוחות, ולמטה המיט אסון על ריבוא בני האדם בעולם והתנשא עליהם. הוא נטש זקנים, פגע בילדים והמיתם, עינה חפים מפשע וביתר נשים הרות; הוותיקים, האלמנים והאלמנות זעקו ולא היה למי לפנות. לכן השמים שלחו את המלך ווּ לבוא ולהענישו בגלוי. המלך ווּ בא במאה מרכבות נבחרות ובארבע מאות חיילי ׳דוהרי הנמר׳; הוא הוביל את המדינות הרבות והגביל את פריצת הלוחמים, ונלחם באנשי יִין בשדה מוּ. המלך לכד את פֵיי ג׳וֹנְג ואת אֶה לָאי; ההמון מרד ונס לכל עבר. המלך ווּ רדף אחר הנמלטים ונכנס לארמון; בגזע עץ דְזִי בן רבבות שנים הכה בְּג׳וֹאוּ22↗, קשרו בטבעת אדומה והעלהו על דגל לבן, כאזהרת עונש לשליטי הנסיכויות בעולם. ג׳וֹאוּ מלך יִין הקדום היה במעמד בן השמים וכל העולם היה ברשותו; היו לו גיבורים כְּפֵיי ג׳וֹנְג, אֶה לָאיוְחוּ המרקיז מצ׳וֹנְג, שהמיתו בני אדם במחוות מעטות. המוני העם שלו היו לאין ספור ומילאו את הביצות והגבעות, ואף על פי כן לא יכול להדוף בכך את עונש הרוחות. לזה אני מתכוון באומרי שמעונש הרוחות אי אפשר להינצל בעושר ובכבוד, בריבוי ובכוח, באומץ ובגבורה, בשריון חזק ובכלי נשק חדים. ועוד, ׳צ׳ין אי׳ אומר: ׳לְקַבָּלַת בְּרָכָה אֵין קָטָן מִדַּי; לְהַכְחָדַת בֵּית אָב אֵין גָּדוֹל מִדַּי23↗׳. פירוש הדבר: מי שהרוחות גומלות לו, אין קטן שהן לא יגמלו לו; מי שהרוחות מענישות אותו, אין גדול שהן לא יענישו אותו״.
כיום המחזיקים בדעה שאין רוחות אומרים: ״אולי אין הדבר משרת בנאמנות את טובת ההורים, והוא פוגע במי שמבקש להיות בן המכבד את הוריו24↗?״ החכם מוֹ אמר: ״הרוחות בימי קדם וכיום אינן דבר אחר: יש רוחות שמים, יש רוחות של הרים ומים, ויש בני אדם שמתו ונעשו רוחות. אמנם יש בנים שמתים לפני אבותיהם ואחים צעירים שמתים לפני אחיהם המבוגרים. אף אם הדבר כך, סדר הדברים המקובל בעולם אומר: ׳הַנּוֹלָד קֹדֶם מֵת קֹדֶם׳. אם כך, המתים קודם הם אב או אם, אח מבוגר או אחות מבוגרת25↗. כשמכינים כעת יין, משקה מתוק ודגן בטהרה כדי להקריב בכבוד ובהקפדה, אם הרוחות אכן קיימות, הרי זוכים להשקות ולהאכיל את האב, האם, האחות המבוגרת והאח המבוגר — וכי אין זו תועלת רבה? ואם הרוחות אכן אינן קיימות, אין כאן אלא הוצאת הרכוש ששימש ליין, למשקה המתוק ולדגן. ואף שהוציאו אותו, לא שפכו אותו לתעלה מזוהמת והשליכוהו: בפנים בני השבט ובחוץ אנשי הכפר והרובע יכולים כולם לבוא ולאכול ולשתות יחד. גם אם הרוחות אכן אינן קיימות, עדיין אפשר בכך לשמוח יחד, לכנס אנשים וליצור קרבה בין אנשי הכפר והרובע26↗״. כיום המחזיקים בדעה שאין רוחות אומרים: ״הרוחות בוודאי אכן אינן קיימות, ולכן איני מספק את משאבי היין, המשקה המתוק, הדגן ובהמות הקורבן. וכי איני חוסך כעת את משאבי היין, המשקה המתוק, הדגן ובהמות הקורבן? מה בעצם אשיג27↗?״ בכך למעלה הם מתנגדים לכתבי המלכים החכמים, ובפנים הם מתנגדים למעשיהם של בני העם המכבדים את הוריהם; ולבקש להיות כך מאנשי המעלה הנעלים בעולם — אין זו הדרך להיות איש מעלה נעלה. לכן אמר החכם מוֹ: ״כשאני מקריב כעת קורבנות, איני רק שופך לתעלה מזוהמת ומשליך: למעלה אני יוצר קשר עם הרוחות לשם ברכה, ולמטה אני מביא לשמחה משותפת, מכנס אנשים ויוצר קרבה בין אנשי הכפר והרובע. אם יש רוחות, הרי אני זוכה להשקות ולהאכיל את אבי, את אימי ואת אחיי. וכי אין זה מעשה המועיל לעולם?״
לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום המלכים, הנסיכים, גדולי הממשל ואנשי המעלה בעולם, אם באמת ירצו לבקש להביא תועלת לעולם ולהסיר ממנו נזק, אין הם יכולים שלא לכבד ולהבהיר את קיום הרוחות. זו דרך המלכים החכמים״.
החכם מוֹ אמר: ״העוסק באנושיות חייב לשקוד על הבאת תועלת לעולם ועל הסרת הנזק ממנו, ולעשות זאת לחוק בעולם. אם הדבר מועיל לבני האדם — יעשה; אם אינו מועיל לבני האדם — יחדל. כשאדם בעל אנושיות מתכנן למען העולם, אין הוא עושה זאת למען יופי לעיניו, נעימות לאוזניו, מתיקות לפיו או נוחות לגופו. לגרוע לשם כך ולגזול מן העם את משאבי הבגד והמזון — זאת אדם בעל אנושיות לא יעשה״.
לכן החכם מוֹ שולל את המוזיקה לא מפני שהוא סבור שצליליהם של פעמונים גדולים, תופים מהדהדים, צִ׳יןוְסֶה, יוּוְשֶׁנְג אינם נעימים; לא מפני שהוא סבור שצבעי הגילוף, החריתה והעיטורים אינם יפים; לא מפני שהוא סבור שבשר מפוטם, מטוגן וצלוי אינו טעים; ולא מפני שהוא סבור שמגורים על במות גבוהות, בביתנים עבים ובמרחבים עמוקים אינם נוחים. אף שהגוף יודע שהם נוחים, הפה יודע שהם טעימים, העין יודעת שהם יפים והאוזן יודעת שהם נעימים — בבחינה למעלה אין הדבר תואם את מעשי המלכים החכמים, ובמדידה למטה אינו תואם את תועלת ריבוא בני העם. לכן אמר החכם מוֹ: ״העיסוק במוזיקה פסול. כעת אל יעשו המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל כלי מוזיקה1↗ ויעסיקו בהם את המדינה. אין עושים אותם בעצם שאיבת מים ולקיחת גוש עפר2↗: בהכרח מטילים גבייה כבדה על ריבוא בני העם כדי להפיק את צליליהם של פעמונים גדולים, תופים מהדהדים, צִ׳יןוְסֶה, יוּוְשֶׁנְג. גם המלכים החכמים הקדומים הטילו פעם גבייה כבדה על ריבוא בני העם כדי לעשות סירות ומרכבות. משגמרו לעשותן, אמרו: ׳היכן נשתמש בהן?׳ והתשובה: ׳בסירות משתמשים במים ובמרכבות ביבשה. אנשי המעלה מניחים בהן את רגליהם, ופשוטי העם מניחים בהן את כתפיהם וגבם׳. לכן ריבוא בני העם הוציאו מרכושם ומסרו להם ולא העזו לראות בכך צער ולתרעם. מדוע? מפני שבסופו של דבר הועיל הדבר לעם. אם גם כלי המוזיקה יועילו כך לעם3↗, לא אעז לשלול אותם. אם השימוש בכלי המוזיקה יהיה דומה לעשיית הסירות והמרכבות בידי המלכים החכמים, לא אעז לשלול אותו.
לעם שלוש צרות: הרעבים אינם מקבלים מזון, הסובלים מקור אינם מקבלים בגדים והעמלים אינם מקבלים מנוחה. שלוש אלה הן צרותיו הגדולות של העם. ואם יצלצלו למענם בפעמונים ענקיים, יכו בתופים מהדהדים, ינגנו בְּצִ׳יןוּבְסֶה, ינשפו בְּיוּוּבְשֶׁנְג ויניפו מגינים וגרזינים4↗ — כיצד ישיג העם את משאבי הבגד והמזון? לדעתי, אין זה בהכרח כך5↗.
נניח לזאת. כעת מדינה גדולה תוקפת מדינה קטנה ובית גדול נלחם בבית קטן6↗; החזק שודד את החלש, הרבים מתאכזרים למעטים, רב התחבולות מרמה את הכסיל ובעל המעמד הגבוה מתנשא על בעל המעמד הנמוך. פלישה, מרד, גנבה ושוד קמים יחד ואין אפשרות לבלמם. ואם יצלצלו לשם כך בפעמונים ענקיים, יכו בתופים מהדהדים, ינגנו בְּצִ׳יןוּבְסֶה, ינשפו בְּיוּוּבְשֶׁנְג ויניפו מגינים וגרזינים — כיצד יהיה אפשר להשכין סדר בתוהו שבעולם? לדעתי, אין זה בהכרח כך.״ לכן אמר החכם מוֹ: ״אם ננסה להטיל גבייה כבדה על ריבוא בני העם כדי להפיק את צליליהם של פעמונים גדולים, תופים מהדהדים, צִ׳יןוְסֶה, יוּוְשֶׁנְג, ונבקש להביא בכך תועלת לעולם ולהסיר ממנו נזק — לא יהיה בכך סיוע.״
לכן אמר החכם מוֹ: ״העיסוק במוזיקה פסול. כעת אל יישבו המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל על הבמות הגבוהות והביתנים העבים ויביטו בכלים: פעמון דומה אז לקדרה מונחת7↗; בלי להכות ולצלצל בו, איזו הנאה תופק? בהכרח יידרשו להכות ולצלצל בו. וכשיכו ויצלצלו8↗, בהכרח לא ישתמשו בזקנים ובאיטיים: שמיעתם וראייתם של הזקנים והאיטיים אינן חדות, זרועותיהם ורגליהם אינן במלוא כוחן, קולם אינו הרמוני ומתואם ומראם אינו גמיש ופשוט9↗. בהכרח ישתמשו באנשים שבמיטב שנותיהם, בגלל שמיעתם וראייתם החדות, זרועותיהם ורגליהם החסונות, קולם ההרמוני והמתואם וגבותיהם הגמישות והפשוטות. אם יעסיקו בכך גברים, ישביתו את זמן החריש, הזריעה והנטיעה של הגברים; אם יעסיקו בכך נשים, ישביתו את מלאכת הטווייה והאריגה של הנשים. כעת אל יעשו המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל מוזיקה: כה רבות הגריעה והגזלה ממשאבי הבגד והמזון של העם, לשם התמיכה במוזיקה״.
לכן אמר החכם מוֹ: ״העיסוק במוזיקה פסול! לאחר שנשלמו צלילי הפעמונים הגדולים, התופים המהדהדים, הַצִ׳יןוְהַסֶה, הַיוּוְהַשֶׁנְג, אם גדולי הממשל ינגנו וישמעו לבדם, איזו הנאה יפיקו? בהכרח יידרשו לשמוע עם פשוטי העם או עם אנשי המעלה10↗. אם ישמעו עם אנשי המעלה, ישביתו את טיפולם של אנשי המעלה בענייני הממשל; אם ישמעו עם פשוטי העם, ישביתו את עיסוק פשוטי העם במלאכה. כעת אל יעשו המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל מוזיקה: כה רבות הגריעה והגזלה ממשאבי הבגד והמזון של העם, לשם התמיכה במוזיקה״. לכן אמר החכם מוֹ: ״העיסוק במוזיקה פסול. כשהדוכס קָאנְגמִצִ׳י הקים בעבר את ריקוד וָאן11↗, לא היה אפשר להלביש את הרקדנים בבגדי בד גס קצרים ולא היה אפשר להאכילם סובין ופסולת דגן. אמרו: אם המאכל והמשקה אינם טובים, פניהם וצבע עורם אינם ראויים למבט; אם הבגדים אינם יפים, גופם ותנועתם מכוערים וכחושים ואינם ראויים לצפייה. משום כך אכלו בהכרח דגן משובח ובשר ולבשו בהכרח רקמה צבעונית. אלה אנשים שאינם עוסקים במשאבי הבגד והמזון, אלא אוכלים תמיד משל אחרים״. לכן אמר החכם מוֹ: ״כעת אל יעשו המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל מוזיקה: כה רבות הגריעה והגזלה ממשאבי הבגד והמזון של העם, לשם התמיכה במוזיקה״.
לכן אמר החכם מוֹ: ״העיסוק במוזיקה פסול. בני האדם ודאי שונים מן החיות, מן האיילים, מן העופות המעופפים ומן השרצים: החיות, האיילים, העופות המעופפים והשרצים משתמשים בנוצותיהם ובפרוותם כבגדים וכמעילי פרווה, בפרסותיהם ובטופריהם כמכנסיים וכמנעלים, ובמים ובעשב כמזון וכמשקה. לכן גם אם הזכרים אינם חורשים, זורעים ונוטעים והנקבות אינן טוות ואורגות, משאבי הבגד והמזון כבר מצויים להם. בני האדם שונים מכך: הנשענים על כוחם חיים, ומי שאינם נשענים על כוחם אינם חיים. אם אנשי המעלה אינם מתאמצים לטפל בענייני הממשל, המשפט והממשל בתוהו; אם פשוטי העם אינם מתאמצים במלאכה, אין די רכוש ומשאבים. אם אנשי המעלה בעולם סבורים שדבריי אינם נכונים, הבה ננסה למנות את חלוקת העיסוקים בעולם ולראות את נזק המוזיקה. המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל משכימים לחצר ופורשים מאוחר, שומעים משפטים ומנהלים ממשל — זה תפקידם. אנשי המעלה ממצים את כוח זרועותיהם ורגליהם ומפעילים את מלוא תבונתם; בפנים מנהלים את הרשויות ובחוץ גובים את הכנסות המעברים והשווקים, ההרים והיערות, הביצות ומתקני הדיג, כדי למלא אסמים ואוצרות — זה תפקידם. האיכרים יוצאים מוקדם וחוזרים בערב, חורשים, זורעים ונוטעים ואוספים הרבה קטניות ודגן — זה תפקידם. הנשים משכימות קום ומאחרות לשכב, טוות ואורגות ומרבות לעבד קנבוס, משי, סיבי צמח מטפס ואריגים12↗ — זה תפקידן. כעת, אם המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל נהנים מהמוזיקה ומאזינים לה, בהכרח אינם יכולים להשכים לחצר ולפרוש מאוחר, לשמוע משפטים ולנהל ממשל; משום כך המדינה בתוהו ומזבחות האדמה והדגן בסכנה. אם אנשי המעלה נהנים מהמוזיקה ומאזינים לה, בהכרח אינם יכולים למצות את כוח זרועותיהם ורגליהם ולהפעיל את מלוא תבונתם, לנהל בפנים את הרשויות ולגבות בחוץ את הכנסות המעברים והשווקים, ההרים והיערות, הביצות ומתקני הדיג, כדי למלא אסמים ואוצרות; משום כך האסמים והאוצרות אינם מלאים. אם האיכרים נהנים מהמוזיקה ומאזינים לה, בהכרח אינם יכולים לצאת מוקדם ולחזור בערב, לחרוש, לזרוע ולנטוע ולאסוף הרבה קטניות ודגן; משום כך אין די קטניות ודגן. אם הנשים נהנות מהמוזיקה ומאזינות לה, אינן יכולות בהכרח להשכים קום13↗ ולאחר לשכב, לטוות ולארוג ולהרבות לעבד קנבוס, משי, סיבי צמח מטפס ואריגים; משום כך אין ייצור אריגים. שואלים: מה משבית את טיפולם של גדולי הממשל בענייני הממשל ואת מלאכת המדינה14↗? התשובה: המוזיקה״.
לכן אמר החכם מוֹ: ״העיסוק במוזיקה פסול. מניין יודעים שכך הדבר? בכתבי המלכים הקדומים, ב׳עָנְשֵׁי הַפְּקִידִים׳ של טָאנְג, נאמר: ׳לרקוד תמיד בארמון — זה נקרא מנהג המכשפים. עונשו: איש המעלה מוציא שני וֵיי של משי15↗; פשוט העם — לא כך, אלא מאתיים חוּאָנְג גִ׳ינְג16↗׳. ועוד נאמר: ׳אֲבוֹי! רוֹקְדִים וּמְנִיעִים אֶת הַגּוּף, הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים גְּלוּיִים מְאֹד; הָאֵל הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מַתְמִיד, תִּשְׁעַת הַתְּחוּמִים אוֹבְדִים. הָאֵל הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מִתְרַצֶּה17↗, וְהוּא מוֹרִיד מֵאָה פֻּרְעָנֻיּוֹת; הַבַּיִת בְּהֶכְרֵחַ יִשָּׂא אָבְדָן׳. כשבוחנים מדוע אבדו תשעת התחומים — הם הלכו אחר קישוט המוזיקה בלבד. וב׳ווּ גוּאָן׳ נאמר18↗: ׳צִ׳י הִפְלִיג בַּהֲנָאָה וּבְמוּזִיקָה, הִפְרִיז בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה, וְצִלְצֵל בְּעֹז בְּפַעֲמוֹנִים וּבְאַבְנֵי נְגִינָה; שָׁקַע בַּעֲכִירוּת הַיַּיִן, הִתְעַנֵּג עַל אֹכֶל בַּשָּׂדֶה; רִקּוּד וָאן עָרוּךְ הֵיטֵב, צְלִילָיו נִשְׁמְעוּ לַמֶּרְחָק, וְהַשָּׁמַיִם מִשּׁוּם כָּךְ לֹא קִבְּלוּ אוֹתוֹ כִּדְגָם׳. לכן למעלה השמים והרוחות אינם מוקירים זאת, ולמטה ריבוא בני העם אינם מפיקים מכך תועלת״.
החכם מוֹ אמר: ״מלכים, נסיכים וגדולי ממשל שהנהיגו מדינות בימי קדם רצו כולם שהמדינה תהיה עשירה, שבני האדם יהיו רבים ושישרור סדר במשפט ובממשל. ואף על פי כן לא השיגו עושר אלא עוני, לא השיגו ריבוי אלא מיעוט, לא השיגו סדר אלא תוהו. בכך איבדו את מה שרצו והשיגו את מה ששנאו. מדוע?״ החכם מוֹ אמר: ״רבים המחזיקים בקיום גורל קבוע והמתערבים בקרב העם. המחזיקים בקיום גורל קבוע אומרים1↗: ׳נגזר עושר — יהיה עושר; נגזר עוני — יהיה עוני; נגזר ריבוי — יהיה ריבוי; נגזר מיעוט — יהיה מיעוט; נגזר סדר — יהיה סדר; נגזר תוהו — יהיה תוהו; נגזרו חיים ארוכים — יהיו חיים ארוכים; נגזר מוות מוקדם — יהיה מוות מוקדם2↗. גם אם תתאמץ בכל כוחך, מה תועיל?׳ למעלה הם משכנעים בכך את המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל, ולמטה הם חוסמים את עיסוק העם במלאכה. לכן המחזיקים בקיום גורל קבוע חסרי אנושיות. חובה אפוא להבחין בבהירות בדברי המחזיקים בקיום גורל קבוע״.
וכיצד יש להבחין בבהירות בדברים האלה? החכם מוֹ אמר: ״חובה לקבוע אמת מידה. לדבר בלי אמת מידה דומה להעמדת כיווני בוקר וערב על אובניים מסתובבים3↗: אי אפשר לדעת בבהירות את ההבחנה בין נכון לשגוי ובין תועלת לנזק. לכן לדיבור חייבים להיות שלושה מבחנים״. מהם שלושת המבחנים? החכם מוֹ אמר: ״יש לבססו, לחקור את מקורו וליישמו למעשה4↗. על מה מבססים אותו? למעלה מבססים אותו על מעשי המלכים החכמים הקדומים. היכן חוקרים את מקורו? למטה חוקרים ובוחנים את עדויות השמיעה והראייה של בני העם. במה משתמשים בו? מיישמים אותו במשפט ובממשל ובודקים אם הוא מועיל למדינה ולעם. לזה קוראים שלושת מבחני הדיבור״.
ואף על פי כן יש כיום מאנשי המעלה בעולם הסבורים שיש גורל קבוע. הבה ננסה להביט לאחור במעשי המלכים החכמים: בימי קדם את מה שֶׁגְ׳יֶה השאיר בתוהו, קיבל טָאנְג והשכין בו סדר; את מה שֶׁג׳וֹאוּ השאיר בתוהו, קיבל המלך ווּ והשכין בו סדר. התקופה לא השתנתה והעם לא הוחלף5↗: אצל גְ׳יֶהוְג׳וֹאוּ העולם היה בתוהו, ואצל טָאנְגווּ שרר סדר בעולם. כיצד אפשר לומר שיש גורל קבוע?
ואף על פי כן יש כיום מאנשי המעלה בעולם הסבורים שיש גורל קבוע. הבה ננסה להביט לאחור בכתבי המלכים הקדומים. כתבי המלכים הקדומים שנועדו לפרסום במדינה ולהפצה בקרב העם הם חוקים. האם בחוקי המלכים הקדומים נאמר אי פעם: ׳אי אפשר לבקש ברכה ואי אפשר להימנע מפורענות; כבוד אינו מועיל ועריצות אינה מזיקה׳? הכתבים שנועדו לשמיעת משפטים ולקביעת עונשים הם דיני עונשין. האם בדיני העונשין של המלכים הקדומים נאמר אי פעם: ׳אי אפשר לבקש ברכה ואי אפשר להימנע מפורענות; כבוד אינו מועיל ועריצות אינה מזיקה׳? הכתבים שנועדו לסידור צבאות ולתנועת חיילים קדימה ואחורה הם שבועות. האם בשבועות המלכים הקדומים נאמר אי פעם: ׳אי אפשר לבקש ברכה ואי אפשר להימנע מפורענות; כבוד אינו מועיל ועריצות אינה מזיקה׳? לכן אמר החכם מוֹ: ״עוד לא מניתי הכול; אין למנות את כל הכתבים הטובים שבעולם. בדיון כללי ובמניין, חמשת אלה הם העניין6↗. כעת גם אם נבקש את דברי המחזיקים בקיום גורל קבוע, אין הכרח שנמצאם — האם אין אפשרות להניח להם7↗? השימוש בדברי המחזיקים בקיום גורל קבוע הופך על פניו את הצדק שבעולם. המהפכים את הצדק שבעולם הם הקובעים שיש גורל קבוע; הם אסונו של העם. המטיפים לאסונו של העם מכלים את בני האדם בעולם״. אם כן, מדוע רוצים שאדם צודק יעמוד בראש? מפני שכשאדם צודק עומד בראש בהכרח שורר סדר בעולם, ולאל העליון ולרוחות ההרים והנהרות בהכרח יש עובד המופקד עליהן8↗; ריבוא בני העם זוכים בתועלתו הגדולה. מניין יודעים זאת? החכם מוֹ אמר: ״בימי קדם קיבל טָאנְג נחלה בְּבּוֹ; בקיזוז השטחים הארוכים והקצרים, הייתה הארץ ריבוע של מאה לִי. הוא ובני עמו אהבו זה את זה אהבה לכול והועילו זה לזה; את המועבר חילקו9↗. הוא הוביל את בני עמו לכבד למעלה את השמים ולעבוד את הרוחות. לכן השמים והרוחות העשירו אותו, שליטי הנסיכויות היו עימו, בני העם היו קרובים אליו והראויים באו אליו. בטרם הסתיימו ימיו, מלך על העולם והנהיג את שליטי הנסיכויות. בימי קדם קיבל המלך וֶן נחלה בְּצִ׳י ג׳וֹאוּ; בקיזוז השטחים הארוכים והקצרים, הייתה הארץ ריבוע של מאה לִי. הוא ובני עמו אהבו זה את זה אהבה לכול והועילו זה לזה. לכן הקרובים מצאו שלווה בהנהגתו והרחוקים באו אל מעלתו. כל השומע על המלך וֶן קם ומהר אליו. התשושים, חסרי היכולת ומי שגפיהם אינן מתפקדות ישבו והתפללו: ׳הַלְוַאי שֶׁאַדְמַת הַמֶּלֶךְ וֶן תַּגִּיעַ עַד אֵלַי! אָז גַּם אֲנִי אָפִיק תּוֹעֶלֶת — הַאִם לֹא אֶהְיֶה כְּמוֹ בְּנֵי עַמּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ וֶן?׳ לכן השמים והרוחות העשירו אותו, שליטי הנסיכויות היו עימו, בני העם היו קרובים אליו והראויים באו אליו. בטרם הסתיימו ימיו, מלך על העולם והנהיג את שליטי הנסיכויות10↗. קודם אמרתי: כשאדם צודק עומד בראש, בהכרח שורר סדר בעולם, ולאל העליון ולרוחות ההרים והנהרות בהכרח יש עובד המופקד עליהן; ריבוא בני העם זוכים בתועלתו הגדולה. מכאן אני יודע זאת״.
לכן המלכים החכמים הקדומים פרסמו חוקים והוציאו צווים, וקבעו גמול ועונש לעידוד הראויים. משום כך בפנים כיבדו ואהבו את קרוביהם, ובחוץ נהגו כראוי כאחים צעירים ומבוגרים בכפר וברובע; לישיבתם הייתה מידה, ליציאתם ולכניסתם היה סדר, ובין גברים לנשים הייתה הבחנה. לכן, כשניהלו רשויות לא גנבו; כששמרו עיר לא נשברו ולא מרדו11↗; כששליטם היה בסכנה מתו למענו, וכשיצא לגלות ליוו אותו. אלה המעשים שהממונים גמלו להם והעם שיבח. המחזיקים בקיום גורל קבוע אומרים: ׳מי שהממונים גומלים לו, הגורל כבר קבע שיגמלו לו; לא משום שהיה ראוי גומלים לו. מי שהממונים מענישים אותו, הגורל כבר קבע שיענישו אותו; לא משום שהיה עריץ מענישים אותו׳. לכן בפנים אינם אוהבים ומכבדים את קרוביהם, ובחוץ אינם נוהגים כראוי כאחים צעירים ומבוגרים בכפר וברובע; לישיבתם אין מידה, ליציאתם ולכניסתם אין סדר, ובין גברים לנשים אין הבחנה. לכן, כשמנהלים רשויות גונבים; כששומרים עיר נשברים ומורדים; כששליטם בסכנה אינם מתים למענו, וכשיוצא לגלות אינם מלווים אותו. אלה המעשים שהממונים מענישים והעם מגנה ומוקיע. המחזיקים בקיום גורל קבוע אומרים: ׳מי שהממונים מענישים אותו, הגורל כבר קבע שיענישו אותו; לא משום שהיה עריץ מענישים אותו. מי שהממונים גומלים לו, הגורל כבר קבע שיגמלו לו; לא משום שהיה ראוי גומלים לו׳. מי שפועל כך אינו צודק כשליט, אינו נאמן כנתין, אינו אוהב כאב, אינו מכבד את הוריו כבן, אינו טוב כאח מבוגר ואינו נוהג כראוי כאח צעיר. ההתעקשות להחזיק בכך היא המקור לדברי האסון ודרכם של אנשים עריצים.
ומניין יודעים שהגורל הקבוע הוא דרכם של אנשים עריצים? בימי קדם, עניי העם היו להוטים לאכול ולשתות ועצלים במלאכה; לכן לא היו די משאבי בגד ומזון ובאו דאגות הרעב והקור. הם לא ידעו לומר: ׳אני תשוש וחסר יכולת ואיני שוקד על מלאכתי׳, אלא אמרו בהכרח: ׳גורלי ממילא להיות עני׳. המלכים העריצים הקדומים לא ריסנו את תאוות עיניהם ואוזניהם ואת עקמומיות נתיבות ליבם, ולא נהגו כראוי בקרוביהם; לבסוף איבדו את המדינה והבית ומוטטו את מזבחות האדמה והדגן. הם לא ידעו לומר: ׳אני תשוש וחסר יכולת ואיני מיטיב להנהיג׳, אלא אמרו בהכרח: ׳גורלי ממילא לאבד אותם׳. ב׳הוֹדָעַת ג׳וֹנְג חְווֵי׳ נאמר: ׳שמעתי על אנשי שְׁיָא12↗: הם מזייפים את צו השמים ומפיצים גורל למטה; האל מכה ברעתם ומשמיד את צבאם׳. הדברים האלה אומרים כיצד טָאנְג שלל את החזקתו של גְ׳יֶה בקיום גורל קבוע. ב׳הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה׳ נאמר: ׳ג׳וֹאוּ יושב לבטח ואינו עוסק בעבודת האל העליון והרוחות; פוגע ברוחות אבותיו ואינו מקריב להן, ועוד אומר: לעמי יש גורל קבוע, אין […]13↗ גם השמים מניחים לו ונוטשים אותו ואינם שומרים עליו׳. הדברים האלה אומרים כיצד המלך ווּ שלל את החזקתו של ג׳וֹאוּ בקיום גורל קבוע. אם נשתמש כעת בדברי המחזיקים בקיום גורל קבוע, למעלה לא יטפלו בענייני הממשל ולמטה לא יעסקו במלאכה. אם למעלה אין מטפלים בענייני הממשל, המשפט והממשל בתוהו; אם למטה אין עוסקים במלאכה, אין די רכוש ומשאבים. למעלה אין במה לספק דגן, יין ומשקה מתוק כדי להקריב לאל העליון ולרוחות; למטה אין במה להרגיע ולפייס את אנשי המעלה הראויים בעולם; בחוץ אין במה לקבל את אורחי שליטי הנסיכויות, ובפנים אין במה להאכיל רעבים ולהלביש את הסובלים מקור, לטפל בזקנים ובחלשים ולהזינם. לכן הגורל הקבוע אינו מועיל למעלה לשמים, באמצע לרוחות ולמטה לבני האדם. ההתעקשות להחזיק בכך היא המקור לדברי האסון ודרכם של אנשים עריצים.
לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום אנשי המעלה בעולם, אם ירצו באמת ובנאמנות שהעולם יהיה עשיר וישנאו את עוניו, ירצו שישרור סדר בעולם וישנאו את התוהו שבו — חייבים לשלול את דברי המחזיקים בקיום גורל קבוע. זהו נזק גדול לעולם״.
החכם מוֹ אמר: ״בכל אמירת דברים ודיבור ובכל דרך של כתיבה ולימוד, חייבים לקבוע תחילה אמת מידה של צדק. אם מדברים בלי צדק, הדבר דומה להעמדת כיווני בוקר וערב על אובניים עגולים1↗: גם בעל מלאכה מיומן לא יוכל לקבוע אותם נכון. ואילו את האמת והכזב שבעולם אין עדיין אפשרות לזהות; לכן נותנים לדיבור שלושה כללים. מהם שלושת הכללים? יש לבססו, לחקור את מקורו וליישמו למעשה. ביסודו בוחנים אותו מול רצון השמים והרוחות ומעשי המלכים החכמים; בחקירת מקורו מוכיחים אותו באמצעות כתבי המלכים הקדומים. וכיצד משתמשים בו? מיישמים אותו בדיני העונשין. אלה שלושת כללי הדיבור2↗״.
כיום יש מאנשי המעלה בעולם הסבורים שאין גורל קבוע3↗. אני יודע אם יש גורל קבוע או אין על פי מה שהרבים שומעים ורואים בפועל. דבר שיש ששמעו ויש שראו, אומרים שישנו; דבר שאיש לא שמע ואיש לא ראה, אומרים שאיננו. מדוע לא ננסה לבחון זאת לפי ניסיונם של בני העם? מימי קדם ועד היום, מאז היו בני אדם, האם אי פעם ראו את דמות הגורל הקבוע או שמעו את קולו4↗? מעולם לא. אם סבורים שבני העם כסילים וחסרי יכולת ושעדויות שמיעתם וראייתם אינן מספיקות כדי לשמש אמת מידה, מדוע לא ננסה לבחון זאת בדברים ובסיפורים שנמסרו בין שליטי הנסיכויות? מימי קדם ועד היום, מאז היו בני אדם, האם אי פעם שמעו את קול הגורל הקבוע וראו את גופו? מעולם לא. ומדוע לא ננסה לבחון זאת במעשי המלכים החכמים? המלכים החכמים הקדומים רוממו בנים המכבדים את הוריהם ועודדו אותם לשרת את הוריהם, כיבדו ראויים וטובים ועודדו אותם לעשות טוב, פרסמו חוקים והפיצו צווים כדי ללמד ולהורות, והבהירו גמול ועונש כדי לעודד ולבלום. בדרך זו אפשר להשכין סדר במקום תוהו ולהביא ביטחון במקום סכנה. אם מישהו סבור שלא כך, הרי בימי קדם במה שֶׁגְ׳יֶה השאיר בתוהו השכין טָאנְג סדר; במה שֶׁג׳וֹאוּ השאיר בתוהו השכין המלך ווּ סדר. התקופה לא השתנתה והעם לא הוחלף: הממונים שינו את מדיניותם והעם היה קל להדרכה5↗. אצל טָאנְגווּ שרר סדר ואצל גְ׳יֶהוְג׳וֹאוּ שרר תוהו. הביטחון והסכנה, הסדר והתוהו, תלויים בהנהגה היוצאת מן הממונים למעלה; כיצד אפשר אפוא לומר שיש גורל קבוע? גם האמירה שיש גורל קבוע אינה נכונה.
כיום המחזיקים בקיום גורל קבוע אומרים: ׳לא אני המצאתי זאת בדורות המאוחרים; כבר בשלוש השושלות הקדומות נמסרו דברים כאלה ונפוצו. מה יש לך, המורה, להשיב על כך כעת?׳ התשובה: ״האם המחזיקים בקיום גורל קבוע היו האנשים החכמים והטובים של שלוש השושלות הקדומות? או אולי האנשים העריצים וחסרי היכולת של שלוש השושלות הקדומות? מניין יודעים? בראשית היו אנשי המעלה שבשורות הממשל ושרים מצוינים6↗, זהירים בדיבורם ונבונים במעשיהם. למעלה יכלו לתקן ולהוכיח את שליטם וראשם, ולמטה יכלו ללמד ולהדריך את בני עמם. לכן למעלה זכו בגמול שליטם וראשם, ולמטה זכו בשבח בני עמם. שמעם של אנשי המעלה והשרים המצוינים לא פסק ונמסר עד היום. כל העולם אומר שהיה זה פרי מאמציהם; איש אינו יכול לומר: ראיתי כאן גורל קבוע. לכן המלכים העריצים הקדומים של שלוש השושלות לא ריסנו את תאוות עיניהם ואוזניהם ולא נזהרו מעקמומיות רצון ליבם. בחוץ דהרו ורכבו, צדו ברשתות ובחיצים קשורים, ובפנים שקעו ביין ובמוזיקה ולא נתנו דעתם להנהגת מדינתם ובני עמם. הם הרבו לעשות דברים שאין בהם תועלת ופגעו בעם בעריצות, כך שהכפופים לא היו קרובים לממונים. לכן נעשתה המדינה שוממה וחרבה, והם עצמם נקלעו לעונש ולהריגה. הם לא אמרו7↗: ׳אני תשוש וחסר יכולת, איני מיטיב לנהוג במשפט ובממשל׳, אלא אמרו בהכרח: ׳גורלי ממילא לאבד׳. גם עניי העם של שלוש השושלות הקדומות היו כך: בפנים לא יכלו לשרת היטב את קרוביהם, ובחוץ לא יכלו לשרת היטב את שליטיהם וראשיהם. הם שנאו כבוד וחסכנות ואהבו קלות ונוחות, היו להוטים למאכל ולמשקה ועצלים במלאכה. לא היו להם די משאבי בגד ומזון, והביאו על עצמם דאגות רעב וקור. הם לא אמרו: ׳אני תשוש וחסר יכולת, איני שוקד על מלאכתי׳, אלא אמרו בהכרח: ׳גורלי ממילא להיות עני׳. גם אנשי המרמה של שלוש השושלות הקדומות היו כך: זה זמן רב הם מרבים לקשט את הטענה שיש גורל קבוע, כדי ללמד המונים כסילים ותמימים. המלכים החכמים חששו מכך, ולכן כתבו על במבוק ומשי וחרתו במתכת ובאבן. בכתבי המלכים הקדומים, ב׳הוֹדָעַת ג׳וֹנְג חְווֵי׳, נאמר: ׳שמעתי על שְׁיָא: בני האדם מזייפים את צו השמים ומפיצים גורל למטה; האל שונא זאת ומפעיל את צבאו׳. הדברים האלה מדברים על החזקתו של גְ׳יֶה מלך שְׁיָא בקיום גורל קבוע; טָאנְגוְג׳וֹנְג חְווֵי שללו אותה יחד. בכתבי המלכים הקדומים, ב׳הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה׳, נאמר כך: ׳ג׳וֹאוּ יושב לבטח ואינו עוסק בעבודת האל העליון, נוטש את רוחות אבותיו ואינו מקריב להן, ואומר: לעמי יש גורל קבוע; אל תדכאו את מפעלו. האם גם השמים לא נטשוהו והניחו לו בלי לשמור עליו?׳ הדברים האלה מדברים על החזקתו של ג׳וֹאוּ בקיום גורל קבוע; המלך ווּ שלל אותה באמצעות ׳הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה׳. ובשלוש השושלות, ב׳שָׁלֹשׁ לֹא־מְדִינוֹת׳8↗, נאמר: ׳אל תרוממו את היותו של גורל בשמים׳. גם ׳גּוֹרַל שָׁלֹשׁ לֹא־מְדִינוֹת׳ אומר שאין גורל קבוע. ובצו שהחזיק הדוכס משָׁאוֹ נאמר כך: ׳כבדו! אין צו שמים9↗; רק שנינו, ולא נעשה דברי כזב; אין מורידים מעצמנו מן השמים — כך נשיג זאת׳. בשירי ובכתבי שָׁאנְגוּשְׁיָא נאמר: ׳אֶת הַגּוֹרָל הַקָּבוּעַ הִמְצִיאוּ מְלָכִים עָרִיצִים׳. וכיום אנשי המעלה בעולם המבקשים להבחין בסיבות לנכון ולשגוי, לתועלת ולנזק, חייבים לשלול בתקיפות את הטענה על גורל קבוע מן השמים.״ המחזיקים בקיום גורל קבוע הם נזקו הכבד של העולם; לכן החכם מוֹ שולל אותם.
החכם מוֹ אמר: ״בכל אמירת דברים ודיבור, בהכרח אפשר לדבר בלי לקבוע תחילה אמת מידה1↗. אם מדברים בלי לקבוע תחילה אמת מידה, הדבר דומה להעמדת כיווני בוקר וערב על אובניים מסתובבים2↗. לדעתי, גם אם יש הבחנה בין בוקר לערב, בסופו של דבר לא יהיה אפשר לקבוע אותם לפיה. לכן לדיבור יש שלושה כללים. מהם שלושת הכללים? יש לבחון אותו מול אמת מידה, לחקור את מקורו וליישמו למעשה. מול מה בוחנים? מול מעשי המלכים החכמים והגדולים הקדומים. היכן חוקרים? בוחנים את עדויות אוזני ההמון ועיניו. במה משתמשים? מיישמים זאת בהנהגת המדינה ובוחנים את מצבם של ריבוא בני העם. אלה שלושת הכללים״.
כשהמלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות — יוּ, טָאנְג, וֶןווּ — הנהיגו את העולם, הם אמרו: חובה לרומם בנים המכבדים את הוריהם ולעודדם לשרת את הוריהם, לכבד אנשים ראויים וטובים וללמדם לעשות טוב. לכן הוציאו הוראות והפיצו לימוד, גמלו לטוב והענישו עריצות. הם סברו שבדרך זו יהיה אפשר להשכין סדר בתוהו שבעולם ולייצב את מזבחות האדמה והדגן הנתונים בסכנה. אם מישהו סבור שלא כך, הרי במה שֶׁגְ׳יֶה השאיר בתוהו השכין טָאנְג סדר; במה שֶׁג׳וֹאוּ השאיר בתוהו השכין המלך ווּ סדר. באותו זמן התקופה לא השתנתה והעם לא הוחלף: למעלה השתנתה ההנהגה ולמטה השתנו המנהגים. אצל גְ׳יֶהוְג׳וֹאוּ העולם היה בתוהו ואצל טָאנְגווּ שרר סדר בעולם. הסדר בעולם היה פרי מאמציהם של טָאנְגווּ, והתוהו בעולם היה אשמת גְ׳יֶהוְג׳וֹאוּ. אם נתבונן בכך, הביטחון והסכנה, הסדר והתוהו, תלויים בהנהגת הממונים למעלה; כיצד אפשר לומר שיש גורל קבוע? כְּשֶׁיוּ, טָאנְג, וֶןווּ הנהיגו את העולם, הם אמרו: חובה לגרום לרעבים לקבל מזון, לסובלים מקור לקבל בגדים, לעמלים לקבל מנוחה ולשרויים בתוהו לקבל סדר. כך זכו בתהילה מאירה ובשם טוב בעולם. וכי אפשר לראות בכך גורל קבוע? משום כך רואים בזה את פרי מאמציהם! כיום אנשים ראויים וטובים מכבדים את הראויים ואוהבים הישג, דרך ומיומנות3↗; לכן למעלה זוכים בגמול מלכיהם, נסיכיהם וגדולי ממשלם, ולמטה בשבח ריבוא בני העם, ולבסוף זוכים בתהילה מאירה ובשם טוב בעולם. וכי רואים בכך את גורלם? גם זאת רואים כפרי מאמציהם! איני יודע אפוא אם המחזיקים כיום בקיום גורל קבוע היו האנשים החכמים והטובים של שלוש השושלות הקדומות, או אולי האנשים העריצים וחסרי היכולת שלהן. לפי הדברים, בהכרח לא היו האנשים החכמים והטובים, אלא האנשים העריצים וחסרי היכולת. המחזיקים בקיום גורל קבוע היו המלכים העריצים הקדומים של שלוש השושלות — גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי. הם עמדו במעמד בן השמים והעולם כולו היה ברשותם, ואף על פי כן לא ריסנו את תאוות עיניהם ואוזניהם והלכו אחר עקמומיות רצון ליבם. בחוץ דהרו ורכבו, צדו ברשתות ובחיצים קשורים, ובפנים שקעו ביין ובמוזיקה; לא נתנו דעתם להנהגת מדינתם ובני עמם, הרבו לעשות דברים שאין בהם תועלת ופגעו בעם בעריצות, ולבסוף איבדו את מקדשי אבותיהם. הם לא אמרו: ׳אני תשוש וחסר יכולת, איני מתאמץ לטפל בענייני הממשל׳, אלא אמרו בהכרח: ׳גורלי ממילא לאבד אותם׳. גם בני העם התשושים וחסרי היכולת בשלוש השושלות הקדומות היו כך: לא יכלו לשרת היטב את קרוביהם, שליטיהם וראשיהם, שנאו מאוד כבוד וחסכנות ואהבו קלות ונוחות, היו להוטים למאכל ולמשקה ועצלים במלאכה. לא היו די משאבי בגד ומזון, ולכן נקלעו לדאגות רעב וקור. הם לא אמרו: ׳אני תשוש וחסר יכולת, איני מתאמץ במלאכתי׳, אלא אמרו שוב: ׳גורלי ממילא להיות עני4↗׳. גם אנשי המרמה של שלוש השושלות הקדומות היו כך.
מלכים עריצים קדומים המציאו זאת ועניים מסרו זאת; כולם עוררו ספק בקרב ההמונים האיטיים והתמימים. המלכים החכמים הקדומים כבר חששו מכך בעבר. לכן כתבו על במבוק ומשי, חרתו במתכת ובאבן וגילפו על קערות ואגנים, ומסרו לצאצאי הדורות הבאים. באיזה כתב הדבר נמצא? ב׳הַמַּעֲלָה הַכּוֹלֶלֶת׳ של יוּ נאמר: ׳האמת אינה נגלית5↗; השמים אינם שומרים את העם. משנזהרים מלב רע, השמים מטילים אשמה; אם אין נזהרים במעלה, כיצד ישמר צו השמים?׳ ב׳הוֹדָעַת ג׳וֹנְג חְווֵי׳ נאמר: ׳שמעתי על שְׁיָא: בני האדם מזייפים את צו השמים למטה; האל משום כך הוסיף זאת והשתמש כדי לאבד את צבאם6↗׳. הם עושים את האין ליש, ולכן הדבר נקרא זיוף; אילו היה, ואמרו שיש, וכי היה זה זיוף? בימי קדם החזיק גְ׳יֶה בקיום גורל קבוע ופעל לפיו; טָאנְג עשה את ׳הוֹדָעַת ג׳וֹנְג חְווֵי׳ כדי לשלול זאת. בדברי ׳הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה׳, ב׳צְ׳וּ פָה׳, נאמר: ׳הוֹ, אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה! לַשָּׁמַיִם מַעֲלָה גְּלוּיָה וּמַעֲשֵׂיהֶם מְאִירִים מְאֹד. הַמַּרְאָה אֵינָהּ רְחוֹקָה: הִיא שָׁם אֵצֶל מֶלֶךְ יִין. הוּא אוֹמֵר שֶׁלִּבְנֵי הָאָדָם יֵשׁ גּוֹרָל קָבוּעַ, אוֹמֵר שֶׁאֵין לִפְעֹל בְּכָבוֹד, אוֹמֵר שֶׁקָּרְבָּן אֵינוֹ מוֹעִיל וְעָרִיצוּת אֵינָהּ מַזִּיקָה. הָאֵל הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מַתְמִיד, תִּשְׁעַת הַתְּחוּמִים אוֹבְדִים; הָאֵל הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מִתְרַצֶּה, וְהַתְּפִלָּה מוֹרִידָה אֶת אָבְדָנָם7↗. רַק אָנוּ, אַנְשֵׁי ג׳וֹאוּ, מְקַבְּלִים זֹאת מִן הָאֵל הַגָּדוֹל׳. בימי קדם החזיק ג׳וֹאוּ בקיום גורל קבוע ופעל לפיו; המלך ווּ עשה את ׳הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה׳ ואת ׳צְ׳וּ פָה׳ כדי לשלול זאת. מדוע אינכם בוחנים לאחור את רשומות שָׁאנְגוְג׳וֹאוּ, יוּוְשְׁיָא? בכל החיבורים בני עשרה כפיסים ומעלה אין הדבר בנמצא8↗ — כיצד ייתכן הדבר?״.
לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום אנשי המעלה בעולם עוסקים בכתיבה, בלימוד ובדיבור לא כדי לייגע את לשונם ולחדד את שפתותיהם, אלא מתוך דאגה של ממש למשפט ולממשל של המדינה, היישובים, הרבעים וריבוא בני העם. מדוע המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל כיום משכימים לחצר ופורשים מאוחר, שומעים משפטים ומנהלים ממשל, מקיימים חלוקה שווה במשך כל הבוקר9↗ ואינם מעזים להתרשל ולהתעייף? מפני שהם סבורים: אם יתאמצו, בהכרח יהיה סדר; אם לא יתאמצו, בהכרח יהיה תוהו. אם יתאמצו, בהכרח יהיה ביטחון; אם לא יתאמצו, בהכרח תהיה סכנה. לכן אינם מעזים להתרשל ולהתעייף. ומדוע השרים הבכירים והשרים ממצים את כוח זרועותיהם ורגליהם ומפעילים את מלוא תבונתם, בפנים מנהלים רשויות ובחוץ גובים את הכנסות המעברים והשווקים, ההרים והיערות, הביצות ומתקני הדיג, כדי למלא את אוצרות הממשל, ואינם מעזים להתרשל ולהתעייף? מפני שהם סבורים: אם יתאמצו, מעמדם בהכרח יהיה גבוה; אם לא יתאמצו, מעמדם בהכרח יהיה נמוך. אם יתאמצו, בהכרח יהיה להם כבוד; אם לא יתאמצו, בהכרח תהיה להם חרפה. לכן אינם מעזים להתרשל ולהתעייף. ומדוע האיכרים יוצאים מוקדם וחוזרים בערב, מתאמצים בחריש, בזריעה ובנטיעה, אוספים הרבה קטניות ודגן ואינם מעזים להתרשל ולהתעייף? מפני שהם סבורים: אם יתאמצו, בהכרח יהיו עשירים; אם לא יתאמצו, בהכרח יהיו עניים. אם יתאמצו, בהכרח יהיו שבעים; אם לא יתאמצו, בהכרח יהיו רעבים. לכן אינם מעזים להתרשל ולהתעייף. ומדוע הנשים משכימות קום ומאחרות לשכב, מתאמצות בטווייה ובאריגה, מרבות לעבד קנבוס, משי, סיבי צמח מטפס ואריגים10↗ ואינן מעזות להתרשל ולהתעייף? מפני שהן סבורות: אם יתאמצו, בהכרח יהיו עשירות; אם לא יתאמצו, בהכרח יהיו עניות. אם יתאמצו, בהכרח יהיה להן חם; אם לא יתאמצו, בהכרח יסבלו מקור. לכן אינן מעזות להתרשל ולהתעייף. כעת, אילו המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל יאמינו כולם בקיום גורל קבוע ויקיימו זאת במעשיהם, בהכרח יתרשלו בשמיעת משפטים ובהנהגת הממשל; השרים הבכירים והשרים בהכרח יתרשלו בניהול הרשויות; האיכרים בהכרח יתרשלו בחריש, בזריעה ובנטיעה, והנשים בהכרח יתרשלו בטווייה ובאריגה. אם המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל יתרשלו בשמיעת משפטים ובהנהגת הממשל, והשרים הבכירים והשרים יתרשלו בניהול הרשויות, לדעתי העולם בהכרח יהיה בתוהו. אם האיכרים יתרשלו בחריש, בזריעה ובנטיעה, והנשים יתרשלו בטווייה ובאריגה, לדעתי בהכרח לא יהיו די משאבי בגד ומזון בעולם. אם ינהיגו כך את העולם, למעלה, בעבודת השמים והרוחות, השמים והרוחות לא ישתמשו בהם11↗; ולמטה, בקיום העם ובהזנתו, העם לא יפיק תועלת, בהכרח יתפזר ולא יהיה אפשר להשתמש בו. לכן בכניסה להגנה לא יהיו איתנים וביציאה לענישה לא ינצחו. זו הסיבה שהמלכים העריצים הקדומים של שלוש השושלות — גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי — איבדו כולם את מדינותיהם ומוטטו את מזבחות האדמה והדגן״. לכן אמר החכם מוֹ: ״כיום אנשי המעלה בעולם, אם באמת יבקשו להביא תועלת לעולם ולהסיר ממנו נזק, חייבים להתאמץ לשלול את דברי המחזיקים בקיום גורל קבוע. נאמר: אֶת הַגּוֹרָל הַקָּבוּעַ הִמְצִיאוּ מְלָכִים עָרִיצִים וּמָסְרוּ הָעֲנִיִּים; אֵין אֵלֶּה דִּבְרֵי אָדָם בַּעַל אֱנוֹשִׁיּוּת. הנוהגים כיום באנושיות ובצדק חייבים לבחון זאת ולהתאמץ לשלול זאת״.
חכמי רוּ אומרים: ״לקרבה אל הקרובים יש דרך, ולכיבוד הראויים יש מדרגות״. כוונתם להבדל בין קרוב לרחוק ובין מעמד גבוה למעמד נמוך. בכללי הטקס שלהם נאמר1↗: ״על אב ואם מתאבלים שלוש שנים; על אישה ועל בן יורש — שלוש שנים2↗; על אחי האב הגדול והקטן, על אחים ועל בנים שאינם יורשים — שנה; על קרובים ובני השבט — חמישה חודשים״. אם הקרבה והריחוק הם הקובעים את מניין השנים והחודשים, לקרוב יש יותר ולרחוק פחות; נמצא שהאישה והבן היורש שווים לאב. אם מדרגת הכבוד היא הקובעת את מניין השנים והחודשים, נמצא שמכבדים את האישה והבן כמו את האב והאם, מקרבים את אח האב ואת האח שבבית האב ומנמיכים את הבן. איזה היפוך גדול מזה? כשהוריהם מתים, הם מניחים את הגופה ואינם כורכים אותה, עולים על הגג, מציצים לבאר, מחטטים במחילות עכברים ומחפשים בכלים שטופים, ומבקשים את האדם3↗. אם סבורים שהוא שם באמת, זו כסילות יתרה; אם יודעים שאיננו ובכל זאת בהכרח מחפשים, זו גם העמדת פנים גדולה! כשנושאים אישה, החתן מקבל אותה בעצמו, לבוש גלימה כהה וכובע טקסי4↗, משמש כרכב, אוחז במושכות ומוסר לה את הרצועה לעלייה, כאילו הוא מביט למעלה אל הוריו הנכבדים. גינוני ההדר בטקס הנישואין דומים לאלה שבהקרבת קורבנות. הם הופכים עליונים ותחתונים וממרים את ההורים; האישה והבן, שמעמדם נמוך יותר, דוחקים את השירות להורים שמעליהם. האם אפשר לקרוא לזה כיבוד הורים? חכמי רוּ אומרים: ״מקבלים את האישה, מפני שהיא תשרת את הקורבנות והבן ישמור את מקדש האבות; לכן מכבדים אותם״. משיבים להם: ״אלה דברי כזב. אחיו מבית האב שומר את מקדש האבות עשרות שנים; כשמת, מתאבלים עליו שנה. אשת האח משרתת את קורבנות האבות בלי לחדול; ובכל זאת על האישה והבן מתאבלים שלוש שנים. בהכרח אין הדבר בגלל השמירה והשירות בקורבנות. דואגים לאישה ולבן ומטילים משא רב, ועוד אומרים: כך מכבדים את ההורים. הם רוצים להרבות בכבודם של הקרובים לליבם ביותר ולהמעיט בכבודם של הנכבדים ביותר — וכי אין זו מרמה גדולה?״
לכן יש המחזיקים בתקיפות בקיום גורל קבוע ומסבירים בדיוניהם: ״חיים ארוכים ומוות מוקדם5↗, עוני ועושר, ביטחון וסכנה, סדר ותוהו — לכולם צו שמים קבוע שאין לגרוע ממנו או להוסיף עליו. לדחק ולהצלחה, לגמול ולעונש, למזל הטוב והרע יש גבול; ידיעת האדם וכוחו אינם יכולים לעשות דבר בעניין״. אם המוני הפקידים יאמינו בכך, יתרשלו במילוי תפקידיהם; אם פשוטי העם יאמינו בכך, יתרשלו במלאכה. כשהפקידים אינם מנהלים את ענייני הממשל, שורר תוהו; כשעבודת החקלאות מתעכבת, יש עוני. העוני והתוהו הם יסודה של הנהגה כזאת6↗, וחכמי רוּ מציגים זאת כדרך וכתורה. אלה הפוגעים בבני האדם בעולם.
ועוד, הם מרבים לקשט טקס ומוזיקה כדי לסחוף בני אדם, מאריכים אבל ומעמידים פני צער כדי לרמות את ההורים, קובעים שיש גורל קבוע, מתרשלים ושוקעים בעוני, ויושבים בהתנשאות. הם מפנים עורף ליסוד, נוטשים את המלאכה ונחים בהתרשלות וביוהרה, להוטים למאכל ולמשקה ועצלים בעבודה. הם נקלעים לרעב ולקור, מסכנים את עצמם בקיפאון ובמחסור ואינם יכולים להימלט מכך. אז הם אוגרים מזון כמכרסם, מביטים ככבש זכר ומזנקים כחזיר מהיר7↗. אנשי המעלה צוחקים עליהם, והם כועסים ואומרים: ״בטלנים8↗! מה אתם יודעים על חכם רוּ טוב?״ בקיץ הם מקבצים חיטה ודגן; משנאספו חמשת מיני הדגן, הם נגררים אחר הלוויות גדולות, וכל בניהם וצאצאיהם באים עימם ומשיגים די מאכל ומשקה לשובע. משגמרו לטפל בכמה הלוויות, די בכך להמשך. הם נשענים על בתי אחרים כדי […]9↗; נשענים על שדות אחרים כדי לזכות בכבוד. כשאדם עשיר באבל, הם שמחים מאוד ואומרים בחדווה: ״זה מקור הבגד והמזון!״
חכמי רוּ אומרים: ״איש המעלה חייב ללבוש לבוש קדום ולומר דברים קדומים, ורק אז יהיה אנושי״. משיבים להם: ״מה שנקרא דיבור ולבוש קדומים היה כולו חדש בעבר. כשהקדמונים אמרו אותו ולבשו אותו, נמצא שלא היו אנשי מעלה. אם כן, צריך ללבוש לבוש של מי שאינו איש מעלה ולומר דברי מי שאינו איש מעלה, ורק אז להיות אנושי?״ ועוד הם אומרים: ״אִישׁ הַמַּעֲלָה מַמְשִׁיךְ וְאֵינוֹ יוֹצֵר10↗״. משיבים להם: ״בימי קדם יִי עשה את הקשת11↗, גְ׳וּ עשה את השריון, שִׁי ג׳וֹנְג עשה את המרכבה וּצְ׳יָאוֹ צְ׳ווֵי עשה את הסירה. אם כן, מעבדי העורות, עושי השריונות ובוני המרכבות כיום הם כולם אנשי מעלה, ואילו יִי, גְ׳וּ, שִׁי ג׳וֹנְגוּצְ׳יָאוֹ צְ׳ווֵי כולם אנשים קטנים? ועוד, את מה שהם ממשיכים בהכרח מישהו יצר; נמצא שכל מה שהם ממשיכים הוא דרך האנשים הקטנים?״
ועוד הם אומרים: ״איש המעלה מנצח ואינו רודף אחר הנמלטים, אינו יורה במי שמכסה עצמו, ולמי שנתקע מסייע לדחוף את המרכבה12↗״. משיבים להם: ״אם כולם אנשים בעלי אנושיות, אין סיבה שיהיו זה נגד זה. אנשים בעלי אנושיות מבהירים זה לזה את עקרונות הבחירה והדחייה, הנכון והשגוי; חסר הטעם המנומק הולך אחר בעל הטעם המנומק, חסר הידיעה אחר בעל הידיעה, ומי שאין לו תשובה בהכרח נכנע. הרואה דבר טוב בהכרח משנה את דרכו לפיו; מדוע יילחמו זה בזה? אם שני עריצים נאבקים והמנצח רוצה שלא לרדוף אחר הנמלטים, לא לירות במי שמכסה עצמו ולסייע למי שנתקע לדחוף את המרכבה — גם אם יוכל לעשות הכול, עדיין לא יוכל להיות איש מעלה. או שמדובר במדינה עריצה ופוגענית, וחכם עומד לסלק למען העולם את הנזק, מקים צבא למסע ענישה ומנצח; אם אז ישתמש בשיטת חכמי רוּ ויורה לחייליו: אל תרדפו אחר הנמלטים, אל תירו במי שמכסה עצמו, וסייעו למי שנתקע לדחוף את המרכבה — אנשי העריצות והתוהו יוכלו לחיות והנזק שבעולם לא יסולק. כך נעשים אב ואם לחבורת הפוגעים13↗ ומבזים את העולם עד מאוד. אין אי־צדק גדול מזה!״
ועוד הם אומרים: ״אִישׁ הַמַּעֲלָה דּוֹמֶה לְפַעֲמוֹן14↗: מַכִּים בּוֹ וְהוּא מְצַלְצֵל; אֵין מַכִּים בּוֹ — אֵינוֹ מְצַלְצֵל״. משיבים להם: ״אדם בעל אנושיות משרת את הממונים עליו בנאמנות שלמה, משרת את הוריו ומכבד אותם, משבח עשיית טוב ומוכיח על שגיאות. זו דרכו של נתין. אבל להיות מי שמכים בו והוא מצלצל, ואם אין מכים בו אינו מצלצל — פירושו להסתיר את ידיעתו ולשמור את כוחו לעצמו, לחכות בשלווה ובשתיקה עד שישאלו ורק אז להשיב. גם אם יש תועלת גדולה לשליט ולהורים, בלי שאלה אין מדברים. גם אם עומדים לקום פלישה גדולה, מרד, גנבה ושוד, כמו מנגנון מלכודת העומד להשתחרר, ואחרים אינם יודעים ורק הוא יודע — גם אם שליטו והוריו נמצאים שם, בלי שאלה אינו מדבר. זהו פושע הממיט תוהו גדול! מי שנוהג כך אינו נאמן כנתין, אינו מכבד את הוריו כבן ואינו ממלא את חובתו לאחיו המבוגר; בחברותו ובמפגשיו עם בני אדם אין יושר וטוב. הוא דבק בהמתנה ובשתיקה מול ענייני החצר; כשהוא רואה תועלת לעצמו, הוא חושש אפילו לאחר בדיבור, אבל אם השליט מדבר ועדיין אין בכך תועלת לו, הוא משלב ידיים גבוה ומביט למטה, סוגר את גרונו ומציג זאת כעומק, ואומר: ׳רק את זה עוד לא למדתי׳. את מי הוא משרת בשעת דחק? הוא מתרחק מאוד מן המעשה. העוסק בדרך, במיומנות, בלימוד, באנושיות ובצדק — בגדול משתמש בהם להנהיג בני אדם ובקטן למלא משרה; למרחוק הוא משפיע בכול, ובתחומו האישי הוא מטפח את עצמו. במקום שאין צדק אינו שוכן, ובמה שאינו לפי העיקרון אינו נוהג. הוא שוקד על הבאת תועלת לעולם, בפיתולים ובישרות, בפניות ובתנועות; כשיש תועלת הוא עוצר15↗. זו דרך איש המעלה. לפי מה ששמענו על מעשיו של קוֹנְג פלוני, הם מנוגדים לכך מיסודם ושגויים״.
הדוכס גִ׳ינְגמִצִ׳י שאל את החכם יָאן: ״איזה אדם הוא קוֹנְג דְזֶה?״ החכם יָאן לא השיב. הדוכס שאל שוב, והוא לא השיב. גִ׳ינְג אמר: ״רבים דיברו איתי על קוֹנְג פלוני, וכולם אומרים שהוא אדם ראוי. כעת אני שואל אותך ואינך משיב — מדוע?״ החכם יָאן השיב: ״יִינְג חסר יכולת16↗ ואינו מסוגל לדעת מיהו אדם ראוי. ואף על פי כן שמע יִינְג: מי שנקרא אדם ראוי, כשהוא נכנס למדינתו של אחר, בהכרח מתאמץ לקרב בין השליט לנתיניו ולהשקיט את האיבה בין הממונים לכפופים. קוֹנְג פלוני הלך לְגִ׳ינְג, ידע על מזימת הדוכס הלבן17↗ והעמיד לרשותו את שְׁה צִ׳י; השליט עצמו כמעט אבד, והדוכס הלבן הוצא להורג. שמעתי: כשהראוי משיג את העליונים אינו מרוקן אותם, וכשהוא משיג את התחתונים אינו מסכן אותם. אם השליט שומע לדבריו, בהכרח יועיל לבני האדם; אם הוראתו מתקיימת למטה, בהכרח היא לטובת הממונים18↗. לכן דבריו בהירים וקלים להבנה ומעשיו בהירים וקלים לחיקוי; מעשי צדקו יכולים להיות גלויים לעם ומחשבותיו יכולות להימסר לשליט ולנתינים. ואילו קוֹנְג פלוני העמיק לחשוב והיה שותף למזימה כדי לשרת פושע, ייגע את מחשבתו ומיצה את ידיעתו כדי לקיים עוולה, עודד כפופים למרוד בממונים ולימד נתינים להרוג שליט. אין אלה מעשי אדם ראוי. להיכנס למדינה אחרת ולהתחבר לפושעיה אינו מעשה של צדק; לדעת שאדם אינו נאמן ולזרזו למרד אינו מעשה של אנושיות וצדק. הוא נמלט מבני אדם ורק אז זומם, מתחמק מבני אדם ורק אז מדבר; מעשי צדקו אינם יכולים להיות גלויים לעם ומחשבותיו אינן יכולות להימסר לשליט ולנתינים. איני יודע במה קוֹנְג פלוני שונה מן הדוכס הלבן, ולכן לא השבתי״. גִ׳ינְג אמר: ״אבוי! רבים הוליכו אותי שולל. אלמלא המורה, כל ימיי לא הייתי יודע שֶׁקוֹנְג פלוני והדוכס הלבן שווים״.
קוֹנְג פלוני בא לְצִ׳י ופגש את הדוכס גִ׳ינְג. גִ׳ינְג שמח ורצה להעניק לו את נִי שִׁי כנחלה, וסיפר על כך לחכם יָאן. החכם יָאן אמר: ״אי אפשר. חכמי רוּ יושבים בהתנשאות והולכים אחר רצונם, ואין להפקיד בידם את הוראת הכפופים; הם אוהבים מוזיקה וסוחפים בני אדם, ואין להפקיד בידם את ההנהגה מקרוב; הם קובעים שיש גורל קבוע ומתרשלים במעשים, ואין להפקיד בידם משרה; הם מרוממים אבל וממשיכים צער, ואין להפקיד בידם את אהבת העם; הם עוטים לבוש מיוחד ומאמצים הבעה, ואין להפקיד בידם את הדרכת ההמון. קוֹנְג פלוני מרבה בהבעות ובעיטורים כדי להטעות את העולם, מנגן, שר, מתופף ורוקד כדי לאסוף תלמידים, מרבה בטקסי עלייה וירידה כדי להראות הדר, ועמל על צעדים ותנועות כדי למשוך את מבט ההמון. לימודו רחב, אך אי אפשר להפקיד בידו דיון בענייני העולם; מחשבתו יגעה, אך אינה יכולה לסייע לעם. גם צירוף שנות חיים לא יספיק למצות את לימודו, גם אדם במיטב שנותיו לא יוכל לקיים את טקסיו, ואגירת רכוש לא תספיק לממן את המוזיקה שלו. הוא מרבה לקשט שיטות עקומות כדי לפתות את שליטי העולם, ומרבה מאוד בצליל ובמוזיקה כדי לסחוף את המוני העם. אין לצפות שדרכו תועיל לעולם, ואין לימודו יכול להדריך את ההמון. אם תעניק לו נחלה כעת כדי להועיל למנהגי צִ׳י, אין זו דרך להדריך את המדינה ולהוביל את ההמון״. הדוכס אמר: ״טוב!״ הוא הגדיל אפוא את מתנות הכבוד, עיכב את הנחלה, קיבל אותו בכבוד ולא שאל על דרכו. קוֹנְג פלוני התמלא זעם וכעס על הדוכס גִ׳ינְג ועל החכם יָאן. הוא הציב את צְ׳ה יִי דְזֶה פִּי בפתח טְיֵין צָ׳אנְג, הודיע לְנָאן גוּאוֹ חְווֵי דְזֶה מה הוא רוצה לעשות וחזר לְלוּ. כעבור זמן שמע שֶׁצִ׳י עומדת לתקוף את לוּ, ואמר לְדְזֶה גוֹנְג: ״צְה! כעת השעה לעשות מעשה גדול!״ הוא שלח את דְזֶה גוֹנְגלְצִ׳י; באמצעות נָאן גוּאוֹ חְווֵי דְזֶה פגש את טְיֵין צָ׳אנְג ועודד אותו לתקוף את ווּ כדי להורות לְגָאוֹ, לְגוּאוֹ, לְבָּאוֹוּלְיָאן19↗ ולא להניח להם להפריע למרד טְיֵין צָ׳אנְג. הוא עודד את יוּאֶה לתקוף את ווּ. בתוך שלוש שנים באו על צִ׳י ועל ווּ אסונות של חורבן המדינה, ואת גופות המתים מנו במספרים20↗. זו אשמתו של קוֹנְג פלוני.
קוֹנְג פלוני היה שר המשפט בְּלוּ. הוא נטש את בית השליט ושירת את גִ׳י סוּן. גִ׳י סוּן סייע לשליט לוּ וברח21↗; גִ׳י סוּן ואנשי היישוב נאבקו על שער ומחסום, ושברו את העמודים.
קוֹנְג פלוני היה בדחק בין צַאילְצֶ׳ן. עשרה ימים אכל מרק עשבי בר22↗ בלי תוספת גרעינים. דְזֶה לוּ הכין לו חזירון, וְקוֹנְג פלוני לא שאל מניין הבשר ואכל; הוא לקח בגדי אדם לקניית יין23↗, וְקוֹנְג פלוני לא שאל מניין היין ושתה. כשהדוכס אָי קיבל את קוֹנְג דְזֶה, אם המחצלת לא הייתה ישרה לא ישב ואם הבשר לא נחתך כראוי לא אכל. דְזֶה לוּ ניגש ושאל: ״מדוע הדבר הפוך כל כך משהיה בְּצֶ׳ןוּבְצַאי?״ קוֹנְג פלוני אמר: ״בוא ואומר לך: אז נהגנו אתה ואני למען עצם החיים; כעת ננהג אתה ואני למען עצם הצדק24↗״. להיות ברעב ובדחק ולא להימנע מלקיחה פסולה כדי לקיים את הגוף, וכשיש שפע ושובע להעמיד פנים במעשים כדי לייפות את עצמך — היש זוהמה, עוולה, מרמה וכזב גדולים מאלה?
קוֹנְג פלוני ישב עם תלמידי בית מדרשו בשעה פנויה ואמר: ״שׁוּן ראה את גוּ סוֹ בפנים נכלמות25↗; באותה שעה העולם היה בסכנה! וכי הדוכס דָאןמִג׳וֹאוּ אינו אדם כזה? מדוע נטש את ביתו ומשפחתו ונזקק למגורי אורח?״ מעשי קוֹנְג פלוני משקפים את דרכי מחשבתו. תלמידיו ואנשי חבורתו כולם חיקו את קוֹנְג פלוני: דְזֶה גוֹנְגוְגִ׳י לוּ סייעו לְקוֹנְג קְווֵי במרד בְּווֵיי, יָאנְג חוּאוֹ מרד בְּצִ׳י26↗, בִּי שִׁי מרד בְּג׳וֹנְג מוֹ, וְצִ׳י דְיָאוֹ נענש ונפגע27↗ — אין גדול מזה. תלמידים ובני דור צעיר חייבים לקיים את דברי מורם, לחקות את מעשיו ולהפסיק רק כשכוחם וידיעתם אינם מספיקים. אם מעשי קוֹנְג פלוני כך הם, אפשר אפוא להטיל ספק באנשי רוּ.
סיבה: סיבה קטנה — אם ישנה, לא בהכרח כך; אם איננה, בהכרח לא כך. היא חלק, כמו היות קצה. סיבה גדולה — אם ישנה, בהכרח כך; אם איננה, בהכרח לא כך, כמו היווצרות הראייה מראיית הדבר.1↗
ויכוח: אחד מכנה אותו שור ואחד מכנה אותו לא־שור; זה המאבק על האחר. אין הם קולעים שניהם יחד; אם אין הם קולעים שניהם יחד, בהכרח אחד מהם אינו קולע. אין זה כמו התאמה לכלב.61↗
עשייה: רוצים לכרות אצבע; אם התבונה אינה יודעת את הנזק, זו אשמת התבונה. אם התבונה נזהרת ואין דבר שנעלם ממנה בנזק, ואף על פי כן עדיין רוצים לכרות אותה, כורתים אותה. הרי זה כמו אכילת בשר מיובש. התועלת והנזק של הגירוד אינם ידועים; אם רוצים ומגרדים, אין בכך עצירה של הרצוי בגלל המסופק. התועלת והנזק שמחוץ לחומה אינם ידועים; אם רצים לשם ונתקלים בלהב, אין רצים — זו עצירה של הרצוי בגלל המסופק. כך בוחנים את עקרון העשייה: מיצוי הידיעה והיתלות ברצייה. קושי בבשר מיובש, ולא תבונה; וכריתת אצבע אינה אסון. המעשה ואי־המעשה מסופקים זה כנגד זה; אין זו עצה.62↗
כשיש באדם דבר שחור ויש בו דבר שאינו שחור, קוראים לו רק אדם שחור; וכשיש אהבה לבני אדם ויש אי־אהבה לבני אדם, קוראים לזה רק אהבת בני אדם — איזו מן העצירות האלה בבני אדם מתאימה? המציגים את היות האחר כך ורואים בכך את היות הדבר הזה כך, יש להציג להם דבר שאינו כך ולשאול עליו. כמו חכם שיש לו מה לשלול ואינו שולל.85↗
עשיית שלילה באמצעות האדם וה״זה״ אינה עשיית שלילה: כמו עשייה למען אומץ האיש שאינה עשיית האיש, ועשיית מנעל כדי לקנות, כדי לעשות מנעל — אלה האיש והמנעל.5↗
יש ממשות כתובה, ורק אז מכנים אותה; אם אין ממשות כתובה, אין כינוי. אין זה כמו הפרישה והיופי: אם מכנים את זה, הרי זה ודאי יפה; אם מכנים אחר, הרי זה אינו יפה; בלי כינוי — דיווח.7↗
מה ארוך יותר, עץ או לילה? מה רב יותר, ידיעה או דגן? דרגה, קרבה משפחתית, מעשה ומחיר — איזה מארבעתם יקר יותר? אייל וְחוּאוֹ — מי מהם ״חוּאוֹ״? […] וְסֶה — מי מהם ״סֶה״?10↗
יחד: אחדות משותפת, כמו ארבע הרגליים של שור וסוס. ״רק זה״ תואם את השור ואת הסוס. מונים שור ומונים סוס — השור והסוס שניים; מונים שור־וסוס — השור־וסוס אחד. כמו במניין אצבעות: האצבעות חמש, והחמש אחת.16↗
דמות: האור הנכנס ומאיר דומה לירי. כניסתו של הנמוך גבוהה, וכניסתו של הגבוה נמוכה. הרגליים חוסמות את האור שלמטה ולכן יוצרות דמות למעלה; הראש חוסם את האור שלמעלה ולכן יוצר דמות למטה. בריחוק ובקרבה יש קצה המשתתף באור, ולכן הדמות בתוך החלל.23↗
מול: במראה ישרה, ריבוי הדמויות ומיעוטן, מראה ויכולת, לבן ושחור, ריחוק וקרבה, נטייה וישרות — שונים מן האור. הדמויות צריכות להיות יחד, וגם ההתקרבות וההתרחקות יחד. יחד משתמשים בצפון. ריחו של המשתקף — אין מקום במראה שאינו משתקף. ריחה של הדמות אין לו מספר, ובהכרח עובר את הישר. לכן באותו מקום חלקיהן יחד, אך המראה מחלקת.26↗
מראה: בתוך המרכז. כשהמשתקף קרוב למרכז, המשתקף גדול וגם הדמות גדולה; כשהוא רחוק מן המרכז, המשתקף קטן וגם הדמות קטנה, ובהכרח ישרה. היא עולה מן המרכז ונמשכת לאורך הישר.27↗
מחוץ למרכז: כשהמשתקף קרוב למרכז, המשתקף גדול וגם הדמות גדולה; כשהוא רחוק מן המרכז, המשתקף קטן וגם הדמות קטנה, ובהכרח נטויה. היא נפגשת במרכז ונמשכת לאורך הישר.28↗
נשיאת משא: מוסיפים משקל לקורה והיא אינה מתכופפת — קורת הרכס גוברת על המשקל. מימין מצטלבים המיתרים; אין מוסיפים דבר והיא מתכופפת — קורת הרכס אינה גוברת על המשקל.30↗
איזון: מוסיפים משקל בצד אחד, והוא בהכרח יורד. כשהמשקולות שוות הן מאזנות זו את זו; אז הבסיס קצר והקצה ארוך. מוסיפים לשניהם משקל שווה, והקצה בהכרח יורד; הקצה מקבל את משקל המנוף.31↗
שני גלגלים גבוהים, שני גלגלים כמרכבה בעלת גלגלים מלאים — זה סולם שעל מרכבה. קורת המרכבה בחזיתו; נושאים ומותחים מיתר בחזיתו. ״שֶׁה״: נושאים ומותחים מיתר בצירו. מכבידים את חזיתו ותולים משקל מלפניו. הסולם הזה — מרימים, ושוב מרימים, ואז הוא נע.33↗
קנייה: המטבע והדגן משמשים מחיר זה לזה. אם המטבע קל, הדגן אינו יקר; אם המטבע כבד, הדגן אינו משתנה. מטבע המלך אינו משתנה והדגן משתנה; שינוי השנים בדגן הוא שינוי השנים במטבע, כמו מכירת בן.36↗
מיצוי המחיר פירושו להסיר את כל מה שמונע חליפין; כשהוסר מה שמונע חליפין, יש חליפין. ומחיר: ראוי או לא ראוי; רצון קדום ואי־רצייה — ראויים זה לזה. כמו במדינה מובסת, במכירת בית ובנישואי ילד — אין ילד.37↗
יש: יודעים שזה אינו זה, ויש יודעים שזה אינו נמצא כאן, ובכל זאת מכנים זאת דרום וצפון, טועים וסבורים שהם צודקים. בתחילה כינו זאת הדרום, ולכן גם עכשיו מכנים זאת הדרום.39↗
כינוי: הדברים המכונים, אם אינם זהים, שונים. אם זהים, אחד מכנה אותו גוֹאוּ ואחר מכנה אותו צְ׳וָאן; אם שונים, אחד מכנה אותו שור ואת השור מכנים סוס. כשאיש מהם אינו מנצח, אין זה ויכוח. ויכוח הוא שאחד אומר ״זה״ ואחד אומר ״לא״; הקולע הוא המנצח.40↗
אתה יודע את זה, ויש ידיעה שזה מה שהצבעתי עליו קודם — חפיפה. אז אתה יודע את זה ואינך יודע את מה שהצבעתי עליו קודם. זה אחד. אפשר לומר שיש בו מה שיודעים ומה שאין יודעים.42↗
אם אומרים: ״חובה להצביע רק על מה שהצבעתי עליו; אל תצביע על מה שלא הצבעתי עליו״, ודאי אי אפשר להצביע עליו לבדו. מה שרוצים להצביע עליו אינו נמסר והכוונה כאילו טרם נבדקה.
הבנה: השואל אומר: ״אתה יודע גִ׳י?״ משיבים לו: ״למה מתכוונים בשם גִ׳י?״ הוא אומר: ״גִ׳י שְׁה״, ואז יודעים אותו. אם אין שואלים למה מתכוונים בשם גִ׳י ומשיבים מיד שאין יודעים, זו שגיאה.48↗
חדר ואולם הם המקום שבו שוכנים; בנו הוא השוכן. אם מסתמכים על הנמצא ושואלים על החדר והאולם — היכן הוא יכול להיות? אם נושא השאלה הוא החדר והאולם ושואלים על השוכן — מי נמצא? זה מעמיד את השוכן כנושא כדי לשאול על מקום ההימצאות, וזה מעמיד את מקום השהייה כנושא כדי לשאול על השוכן.50↗
טועמים הרבה דגן, או אולי רוצים ואין יכולת לפגוע. ויש שרוצים שיהיה הדבר, אך רצייה לבדה אינה מספיקה כדי להביא לתועלת או לגריעה. כמו היין ביחס לאדם; ראוי לאדם להפחיתו.
ידיעה: מערבים את מה שיודעים ואת מה שאין יודעים ושואלים עליו, ובהכרח אומרים: ״זה מה שיודעים וזה מה שאין יודעים״. אם לוקחים ומסירים ומסוגלים לשניהם, הרי יודעים את שניהם.59↗
הצגה: יש שבוחנים אדם באמצעות שם ויש שבוחנים אדם באמצעות ממשות. להציג את ידידך כסוחר עשיר — זו בחינת אדם באמצעות שם. להצביע: ״זה מרק״ — זו בחינה באמצעות ממשות.64↗
לא: לכרות חצי, מתקדמים ולוקחים מלפנים. אם מלפנים, אין במרכז מה שיהיה חצי; קצה בלבד. אם לוקחים מלפנים ומאחור, הקצה באמצע. כריתה בהכרח חוצה; אם אין חלק שאינו חצי, אי אפשר לכרות.75↗
יש שאינם שור; יש שהם שור והם שור — אפשר. לכן לומר ״שור־וסוס אינם שור״ — עדיין אי אפשר; לומר ״שור־וסוס הם שור״ — עדיין אי אפשר. יש אפוא שאפשר ויש שאי אפשר, ולומר ״עדיין אי אפשר לומר ששור־וסוס הם שור״ גם הוא בלתי אפשרי.84↗
שמות מדויקים הם ״האחר״ ו״הזה״. אפשר אחר וזה: האחר של האחר נעצר באחר, והזה של הזה נעצר בזה. אי אפשר אחר וזה: האחר הוא גם זה. גם אפשר אחר וזה: האחר והזה נעצרים באחר ובזה. אם כך הם האחר והזה, הרי האחר גם הוא זה־זה.85↗
לפתוח בדברים ולא להשיב — זה אי־לימוד; אם הידיעה מעטה ואין לומדים, בהכרח תתמעט. להשיב ולא לפתוח בדברים — זה אי־הוראה. יודעים ואין מלמדים; הרבה, ואין מלמדים.
שמיעה: מה שבחוץ הוא מה שאין יודעים. מישהו אומר: ״צבעו של מי שבחדר הוא כמו צבעו של זה״. זה לעשות את מה שאין יודעים כדומה למה שיודעים, כמו לבן הדומה לשחור. מי גובר? זה כמו צבעו של זה. מה שלבן בהכרח לבן; כעת יודעים שצבעו דומה ללבן, ולכן יודעים את לובנו.87↗
באמצעות: סתירה — אי אפשר. אם דברי אותו אדם אפשריים, אינם סותרים, ונמצא שיש דבר אפשרי. אם דברי אותו אדם אינם אפשריים ומחשיבים אותם קולעים, בהכרח אין הבחנה מדוקדקת.89↗
רק: אפשר לומר שזה חוּאוֹ; עדיין אין זה אותו חוּאוֹ. במה שאי אפשר לכנות, אל תסתמך רק על כינויו. אם האחר עדיין מסתמך רק על כינויו, דבריי אינם מתקיימים. ואם האחר אינו מסתמך רק על כינויו, גם אז אינם מתקיימים.90↗
אין: אם הדרום מוגבל, אפשר למצותו; אם הוא מוגבל, אי אפשר למצותו. אם אין עדיין יודעים אם הוא מוגבל או בלתי מוגבל, אפשר למצותו, אי אפשר למצותו, אי אפשר למצותו — עדיין אין יודעים. על מילויו בידי בני האדם או אי־מילויו עדיין אין ידיעה, ובהכרח עדיין אין יודעים אם אפשר למצות את בני האדם או לא. ולקבוע בכל זאת שאפשר לאהוב את כל בני האדם.91↗
אנושיות: אנושיות היא אהבה. צדק הוא תועלת. אהבה ותועלת הן ״זה״; מי שאוהבים ומי שמועילים לו הם ״האחר״. האהבה והתועלת אינן נעשות פנים וחוץ זו לזו, וגם מי שנאהב ומי שמפיק תועלת אינם נעשים חוץ ופנים זה לזה. לעשות את האנושיות פנימית ואת הצדק חיצוני פירושו להציג את האהבה ואת מי שמפיק תועלת — זו הצגה פרועה, כמו עין שמאל יוצאת ועין ימין נכנסת.94↗
לימוד: סבורים שאינו יודע שאין תועלת בלימוד, ולכן מודיעים לו — זהו. לגרום לו לדעת שאין תועלת בלימוד זו הוראה. להורות תוך ראיית הלימוד כחסר תועלת — סתירה.
דיון בגנאי: אם אפשר לגנות או אי אפשר לגנות, הדבר תלוי בכך שהעיקרון ניתן לגנאי. גם אם רבים מגנים, דברי הגנאי שלהם נכונים; אם העיקרון אינו ניתן לשלילה, גם אם מעטים מגנים, הם שוגים. לומר כעת שאי אפשר לקבל את המרבים בגנאי דומה לדיון בקצר באמצעות הארוך.95↗
אהבת השמים לבני האדם פחותה מאהבת החכם לבני האדם; הטבתם לבני האדם רבה מהטבת החכם לבני האדם. אהבת הגדול לקטן פחותה מאהבת הקטן לגדול; הטבתו לקטן רבה מהטבת הקטן לגדול.1↗
לשקול קל וכבד בתוך מה שנכלל בחלקים נקרא שקלול. השקלול אינו למען ״זה״; אין זה שלא למען ״לא״; השקלול הוא יישור. לכרות אצבע כדי לשמור את פרק היד — בין התועלות בוחרים את הגדולה, ובין הנזקים בוחרים את הקטן.4↗
בחירת הקטן שבנזקים אינה בחירת נזק אלא בחירת תועלת. מה שבוחרים הוא מה שהאדם מחזיק בו. לפגוש שודד ולכרות אצבע כדי להציל את הגוף — זו תועלת; לפגוש שודד — זה נזק.5↗
כריתת אצבע וכריתת פרק היד, אם תועלתן לעולם שווה, אין בחירה ביניהן. אם תועלת המוות והחיים שווה — אחת, אין בחירה. להרוג אדם אחד כדי לשמור את העולם אינו להרוג אדם אחד כדי להועיל לעולם; להרוג את עצמך כדי לשמור את העולם הוא להרוג את עצמך כדי להועיל לעולם.6↗
לדבר למען איש עריץ על היות השמים צודקים — וטבע; לשיר למען איש עריץ על היות השמים שוגים. אם להצגת העמדה כבר יש מעשה ואני מציג אותה למענו, המעשה של העמדה נשען על מה שאני עושה; אם להצגת העמדה עדיין אין מעשה ואני מציג אותה למענו, הצגת העמדה נשענת על מה שאני עושה. איש עריץ עושה למעני, עושה לשמים, ובני האדם אינם עושים את זה — וטבע. מה שאי אפשר ליישר, מיישרים.8↗
אין זה מחוסר ברירה; הבחירה בקטן שבנזקים היא מחוסר ברירה. לבחור דבר שעדיין אין ברשותך זו בחירה בגדולה שבתועלות; להשליך מתוך מה שכבר ברשותך זו בחירה בקטן שבנזקים.9↗
מה שבצדק אפשר להרבות בו — מרבים; מה שבצדק אפשר למעט בו — ממעטים. זה נקרא סדר מדרגות. מעלה ומעשה, השליט הממונה, זקנים ומבוגרים, קרובים ובני משפחה — כל אלה ראויים לריבוי. להרבות למען המבוגר אינו למעט למען הצעיר. קרובו מרבה — מרבים; קרובו ממעט — ממעטים. הקרוב מגיע — המעט אינו מגיע; אין מיעוט מרבי. צדק: להרבות לקרוב בלי למדוד לפי מעשיו, אך לתת את הדעת על המעשה.10↗
להרבות בכבודו של יוּ למען העולם — זה למען יוּ; להרבות באהבת יוּ למען העולם — זה למען אהבת האדם של יוּ. ריבוי כבודו של יוּ מתווסף לעולם, אך כיבוד יוּ עצמו אינו מתווסף לעולם. כמו שסלידה ממעשי שודד מתווספת לעולם, אך סלידה משודד עצמו אינה מתווספת לעולם.11↗
אהבת בני האדם אינה מוציאה את עצמך: אתה בתוך הנאהבים. אם אתה בתוך הנאהבים, האהבה מגיעה גם אליך. אהבה עצמית לפי סדר מדרגות היא אהבת בני האדם, ואינה למען מי שאוהב את עצמו. החכם שונא מחלה ואינו שונא סכנה וקושי.12↗
החלק הנכון אינו נע. לרצות את תועלת האדם אינו לשנוא את נזק האדם. החכם אינו עושה למען חדרו; הסיבה של דְזָאנְג נמצאת בְּדְזָאנְג. החכם אינו יכול לעשות את ענייני הבן. חוק החכם: מוות ואובדן קרוב — למען העולם. להרבות לקרוב זו חלוקה; באמצעות מוות ואובדן — החלק צמא להביא תועלת. אם יש ריבוי ומיעוט ואין סדר מדרגות, הבאת התועלת היא למען עצמו.13↗
דיבור על הקאנון: דיבור על הקאנון אינו סוס לבן; מחזיקים בסייח ומסבירים את בקשתו — אין הסבר, זו שלילה. לומר שבהריגת כלב אין כלב — שגוי. שלושה דברים חייבים להיות שלמים, ורק אז די בהם להוליד.14↗
אהבת דורות מרובי אנשים ואהבת דורות מעוטי אנשים שוות. באהבה לכול יש שוויון. אהבת הדורות הקדומים ואהבת הדורות הבאים אחת היא, כמו אהבת בני האדם בדור הזה.18↗
להועיל לאדם הוא למען האדם הזה. העשרת אדם אינה למען האדם הזה; יש מטרה שלמענה מעשירים אדם. העשרת אדם, הנהגת אדם — יש עשייה למען רוחות. להועיל לאדם אחד למען גמול ושבח אינו להועיל לבני האדם למען גמול ושבח; ובכל זאת אין זה מגיע להיעדר כבוד אצל בני האדם.28↗
לדעת שיש שודד בדור הזה — ועדיין לאהוב את כל הדור הזה. לדעת שיש שודד בחדר הזה — אין פירושו לשנוא את כל החדר הזה. לדעת שאחד מהם שודד — אין פירושו למצות את שני האנשים. אף שאחד מהם שודד, אם אין יודעים היכן הוא, שונאים את כל חבריו.30↗
כל מה שהחכמים עושים תחילה — בני האדם רוצים שם וממשות. השם והממשות אינם מחייבים שם. אם האבן הזאת לבנה, פגימת האבן הזאת — הכול יחד עם הלבן. האבן הזאת רק גדולה, ואינה יחד עם הגודל; יש כאן גרימה לכינוי.31↗
במה שנקרא לפי צורה ומראה, בהכרח יודעים שזה פלוני, ואז יודעים את פלוני. במה שאינו נקרא לפי צורה ומראה, גם אם אין יודעים שזה פלוני, אפשר לדעת את פלוני.32↗
כל מה שנקרא לפי מקום ותנועה — מי שנכנס לתוכו הוא כזה; יצא ממנו, מיד אינו כזה. כל מה שנקרא לפי מקום ותנועה הוא כמו מחוז ורובע, צִ׳יוְגִ׳ינְג. כל מה שנקרא לפי צורה ומראה הוא כמו הר, גבעה, חדר ומקדש.33↗
ידיעה שונה מכוונה. זהות בחפיפה, זהות ביחד, זהות באותו סוג, זהות באותו שם, זהות באותו שורש, זהות בגבעה, זהות בקרפיון, זהות ב״זה״ וזהות ב״כך״. יש שוני של שלילה ויש שוני של לא־כך. יש בו שוני — עושים את זהותו; עושים את זהותו — שונה.34↗
אדם פשוט הנמנע מרע — יש בני אדם שמשיגים זאת באמצעות ממשותו. כל מה שנתקלים בו ומחזיקים בו, ומתוכו נולדות רצייה ושנאה — לא בהכרח משיגים זאת באמצעות ממשותו.37↗
אהבת בני האדם שבאהבת חוּאוֹ נולדת מעיון בתועלת חוּאוֹ. עיון בתועלת חוּאוֹ אינו עיון בתועלת דְזָאנְג, אך אהבת בני האדם שבאהבת דְזָאנְג היא אהבת בני האדם שבאהבת חוּאוֹ.39↗
גם כשהוא בן השמים ומעמדו רם, הטבתו לבני האדם אינה רבה מזו של אדם פשוט. שני בנים משרתים את הוריהם, ואחד נתקל בשנת שפע ואחד בשנת רעה; קרבתם להוריהם שווה. אין זה שמעשהו של ההוא נוסף, ואין זו תוספת. אין בכוח נסיבות חיצוניות להרבות את הטבתי.41↗
בכל מה שאינו נקרא לפי הצבעה, מידה ומספר, הלקיחה היא כולה כך. למשל, אדם אחד נחשב אדם וגם מאה אנשים נחשבים אדם. לכן אצבע אחת אינה אדם אחד; אצבעו של אדם אחד היא אדם אחד. פאה אחת של ריבוע אינה ריבוע; פאתו של עץ מרובע היא עץ מרובע.45↗
דברים נולדים מסיבה, גדלים על פי עיקרון ונעים באמצעות סוג. להעמיד דברים בלי להבין את מקור לידתם זו שרירות. בני האדם כיום אינם יכולים ללכת בלי דרך; גם אם גפיהם חזקות, אם אינם מבינים את הדרך, אפשר לעמוד ולחכות להסתבכותם. דברים נעים באמצעות סוג; אם מעמידים דברים בלי להבין את סוגם, בהכרח מסתבכים.46↗
לכן דברים המחלחלים ומתפשטים — דוגמה מאותו סוג נמצאת בתוף ובערמון. החכם הפועל למען העולם — דוגמה מאותו סוג נמצאת ברדיפה אחר תועה. יש שחי זמן רב ויש שמת, ותועלתם לעולם שווה — דוגמה מאותו סוג נמצאת באבן יוּ. ביום אחד נולדים מיליון, והאהבה אינה מתרבה — דוגמה מאותו סוג נמצאת בשנאת הנזק. באהבת הדורות הקדומים יש ריבוי ומיעוט, ובכל זאת אהבת הדורות הקדומים שווה — דוגמה מאותו סוג נמצאת בנחש וברב־הרגליים.47↗
האהבה שווה, ובוחרים והורגים אחד מהם — דוגמה מאותו סוג נמצאת בעכבר שבתחתית הבור. אנושיות קטנה ואנושיות גדולה, ריבוי מעשיהן שווה — דוגמה מאותו סוג נמצאת בשן.48↗
כל הבאת תועלת והסרת נזק — דוגמה מאותו סוג נמצאת בכד הדולף. להרבות לקרוב בלי למדוד לפי מעשיו ובכל זאת להקביל למעשים — דוגמה מאותו סוג נמצאת בבאר שעל הנהר. לא לעשות למען שבח לעצמך — דוגמה מאותו סוג נמצאת בציד ובריצה. לאהוב בני אדם לא למען שבח — דוגמה מאותו סוג נמצאת באכסניה. לאהוב את הורי הזולת כאהבת הוריך — דוגמה מאותו סוג נמצאת בְּגוּאָן גוֹאוּ. אהבה לכול שווה, אהבה אחת שווה, אהבה אחת שווה — דוגמה מאותו סוג נמצאת במוות.49↗
תפקיד הוויכוח הוא להבהיר את ההבחנה בין נכון לשגוי, לבדוק את עקרון הסדר והתוהו, להבהיר את מקום הזהות והשוני, לבחון את עקרונות השם והממשות, להעמיד תועלת ונזק ולהכריע ספקות. באמצעותו מסכמים בקווים כלליים את היותם של ריבוא הדברים כך, דנים ומבקשים את ההשוואות בין כלל האמירות: בשם מצביעים על ממשות, בדברים מבטאים כוונה, בהסבר מציגים סיבה, לפי סוג לוקחים ולפי סוג נותנים. מה שיש בעצמך אין לשלול אצל אחרים, ומה שאין בעצמך אין לבקש מאחרים.1↗
״יש״ פירושו לא הכול; ״הנחה״ פירושה שכעת אינו כך. ״דיגום״ הוא לעשות לו אמת מידה; מה שמדגמים הוא מה שעושים לאמת מידה. לכן מה שתואם לדגם נכון, ומה שאינו תואם לדגם שגוי — זה דיגום.2↗
״הקבלה במשל״ היא להציג דבר ולהבהיר באמצעותו. ״השוואה״ היא להקביל אמירות ולהחיל אותן יחד. ״הישענות״ היא לומר: אתה מאשר זאת; מדוע דווקא אני איני יכול לאשר כך? ״הסקה״ היא לקחת את מה שאינו מקבל, להשוותו למה שהוא מקבל ולהעניק לו אותו.3↗
זה כמו לומר שהדברים המכונים זהים; וכי אמרתי שהדברים המכונים שונים? יש לדברים במה להיות זהים, אך אין מכאן שהם זהים בכול. השוואת אמירות מגיעה עד מקום מסוים ועוצרת.4↗
לכן אמירות של הקבלה במשל, השוואה, הישענות והסקה נעות ונעשות שונות, משתנות ונעשות משונות, מתרחקות ונעשות שגויות, זורמות ונפרדות מן היסוד. חייבים לבחון אותן בדקדוק ואין להשתמש בהן תמיד. לדיבור יש אפוא פנים רבות, סוגים נבדלים וסיבות שונות; אין לבחון אותו רק מצד אחד.6↗
בין הדברים יש שהם זה וכך, ויש שהם זה ואינם כך. יש שאחד כולל והאחר אינו כולל, ויש שאחד נכון והאחר שגוי. סוס לבן הוא סוס, ולרכוב על סוס לבן הוא לרכוב על סוס. סוס שחור הוא סוס, ולרכוב על סוס שחור הוא לרכוב על סוס. חוּאוֹ הוא אדם, ולאהוב את חוּאוֹ הוא לאהוב אדם. דְזָאנְג הוא אדם, ולאהוב את דְזָאנְג הוא לאהוב אדם. אלה הם ״זה וכך״.7↗
הוריו של חוּאוֹ הם בני אדם, אך כְּשֶׁחוּאוֹ משרת את הוריו, אין זה שירות לבני אדם. אחיו הצעיר הוא אדם יפה, אך לאהוב את אחיו הצעיר אינו לאהוב אדם יפה. מרכבה היא עץ, אך לנסוע במרכבה אינו לנסוע בעץ. סירה היא עץ, אך להיכנס לסירה אינו להיכנס לעץ.8↗
שודד הוא אדם, אך להרבות שודדים אינו להרבות בני אדם; שלא יהיו שודדים אינו שלא יהיו בני אדם. כיצד מבהירים זאת? לשנוא ריבוי שודדים אינו לשנוא ריבוי בני אדם; לרצות שלא יהיו שודדים אינו לרצות שלא יהיו בני אדם. בני העולם מאשרים זאת יחד.9↗
אם כך, אף ששודד הוא אדם, לאהוב שודד אינו לאהוב אדם, לא לאהוב שודד אינו לא לאהוב אדם, ולהרוג שודד אינו להרוג אדם — בזה אין קושי; שודד — אין קושי; שודד — אין קושי.10↗
זה ואותו דבר הם מאותו סוג. בני העולם מחזיקים באותו דבר ואינם שוללים את עצמם, אך כְּשֶׁהַמּוֹהִיסְטִים מחזיקים בזה, בני העולם שוללים אותם. אין סיבה אחרת; זה מה שנקרא להיות דבוק מבפנים וסגור מבחוץ, בלי מרחב פנוי בלב, דבוק מבפנים בלי להשתחרר. אלה הם ״זה ולא כך״.11↗
לעמוד להיכנס לבאר אינו להיכנס לבאר; למנוע ממי שעומד להיכנס לבאר להיכנס אליה הוא למנוע כניסה לבאר. לעמוד לצאת מן השער אינו לצאת מן השער; למנוע ממי שעומד לצאת מן השער לצאת ממנו הוא למנוע יציאה מן השער.13↗
אם כך, לעמוד למות מוקדם אינו למות מוקדם; חיים ארוכים הם מוות מוקדם. ״יש גורל קבוע״ אינו ״גורל קבוע״; לשלול את ההחזקה בקיום גורל קבוע הוא לשלול גורל קבוע — אין קושי. זה ואותו דבר הם מאותו סוג. בני העולם מחזיקים באותו דבר ואינם שוללים את עצמם, אך כְּשֶׁהַמּוֹהִיסְטִים מחזיקים בזה, בני העולם מאשימים ושוללים אותם. אין סיבה אחרת; זה מה שנקרא להיות דבוק מבפנים וסגור מבחוץ, בלי מרחב פנוי בלב, דבוק מבפנים בלי להשתחרר. אלה הם ״זה ולא כך״.14↗
רק אהבת כל בני האדם נחשבת אהבת בני האדם. אי־אהבת בני האדם אינה דורשת אי־אהבה כלפי כל בני האדם: כשאין אהבה מקיפה, מיד זו אי־אהבת בני האדם. כדי שהדבר ייחשב רכיבה על סוס, אין צורך לרכוב על כל הסוסים; די לרכוב על סוס וכבר זו רכיבה על סוס. ואילו אי־רכיבה על סוס מחייבת שלא לרכוב על שום סוס, ורק אז הדבר נחשב אי־רכיבה על סוס. זהו שאחד כולל והאחר אינו כולל.15↗
לשאול על מחלת אדם הוא לשאול על אדם; לשנוא מחלת אדם אינו לשנוא אדם. רוחו של אדם אינה אדם; רוחו של אח היא אח. להקריב לרוחו של אדם אינו להקריב לאדם; להקריב לרוחו של אח הוא להקריב לאח.17↗
אם עינו של הסוס הזה עיוורת, אומרים שהסוס הזה עיוור; אם עינו של הסוס הזה גדולה, אין אומרים שהסוס הזה גדול. אם שערו של השור הזה צהוב, אומרים שהשור הזה צהוב; אם שערו של השור הזה רב, אין אומרים שהשור הזה רבים.18↗
סוס אחד הוא סוס ושני סוסים הם סוס. ״לסוס ארבע רגליים״ הוא שלסוס אחד ארבע רגליים, לא שלשני סוסים ארבע רגליים. סוס אחד הוא סוס. ״יש סוס לבן״ הוא שבין שני סוסים יש לבן, לא שבסוס אחד יש לבן. זהו שאחד נכון והאחר שגוי.19↗
החכם מוֹ כעס על גֶנְג גְ׳וּ. גֶנְג גְ׳וּ אמר: ״וכי אין בי יתרון על בני אדם אחרים?״ החכם מוֹ אמר: ״אם אעלה בהר טָאי חָאנְג וארתום סוס אציל וכבש, את מי תדרבן?״ גֶנְג גְ׳וּ אמר: ״אדרבן את הסוס האציל״. החכם מוֹ אמר: ״מדוע תדרבן את הסוס האציל?״ גֶנְג גְ׳וּ אמר: ״מפני שהסוס האציל מסוגל לעמוד בדרישות״. החכם מוֹ אמר: ״גם אני רואה בך מי שמסוגל לעמוד בדרישות״.1↗
יִי עוד הסביר את מקור הסימנים: ׳נִתְקַבֵּל הַקָּרְבָּן! עֲנָנִים לְבָנִים נְפוּחִים, פַּעַם דָּרוֹמָה וּפַעַם צָפוֹנָה, פַּעַם מַעֲרָבָה וּפַעַם מִזְרָחָה. תֵּשַׁע הַקְּדֵרוֹת כְּבָר נוֹצְרוּ וְיַעַבְרוּ בֵּין שָׁלֹשׁ מְדִינוֹת.׳ בית שליטי שְׁיָא איבד אותן ואנשי יִין קיבלו אותן; אנשי יִין איבדו אותן ואנשי ג׳וֹאוּ קיבלו אותן. כך קיבלו אותן שְׁיָא, יִיןוְג׳וֹאוּ זה מזה במשך מאות שנים.3↗
אילו אספו החכמים את נתיניהם הטובים ואת שריהם המצוינים והתייעצו, האם יכלו לדעת מה יהיה אחרי מאות שנים? ואילו הרוחות ידעו זאת. לכן נאמר: הרוחות עולות על החכמים בתבונה ובידיעה, כשם שבעל שמיעה וראייה חדות עולה על חירש ועיוור״.4↗
גְ׳ה טוּ יוּוְשְׁיֵין דְזֶה שׁוּאוֹ שאלו את החכם מוֹ: ״בעשיית צדק, מהי המשימה הגדולה ביותר?״ החכם מוֹ אמר: ״הדבר דומה לבניית חומה: היכול לבנות בונה, היכול למלא עפר ממלא עפר, והיכול לשאת נושא5↗; ורק אז החומה נשלמת6↗. כך גם עשיית צדק: היכול לדבר ולהתווכח מדבר ומתווכח, היכול להסביר כתבים מסביר כתבים, והיכול לעסוק במלאכה עוסק במלאכה; וכך העיסוק במעשי הצדק נשלם7↗״.
החכם ווּ מָא אמר לחכם מוֹ: ״אתה אוהב את העולם כולו, ועדיין אין תועלת; אני איני אוהב את העולם, ועדיין אין נזק. מעשי שנינו עדיין לא הניבו תוצאות; מדוע אתה לבדו מאשר את עצמך ושולל אותי?״ החכם מוֹ אמר: ״אם יש כאן שרפה, ואדם אחד נושא מים כדי לשפוך עליה ואחר מחזיק אש כדי להוסיף עליה, ומעשי שניהם עדיין לא הניבו תוצאות — את מי מן השניים תכבד?״ החכם ווּ מָא אמר: ״אני מאשר את כוונתו של נושא המים ושולל את כוונתו של המחזיק באש״. החכם מוֹ אמר: ״גם אני מאשר את כוונתי ושולל את כוונתך״.8↗
החכם מוֹ המליץ על גֶנְג גְ׳וּבְּצ׳וּ. תלמידים אחדים ביקרו אצלו; הוא האכילם שלושה שֶׁנְג ולא אירח אותם בנדיבות. התלמידים שבו לחכם מוֹ ואמרו: ״אין תועלת בישיבת גֶנְג גְ׳וּבְּצ׳וּ: תלמידים אחדים ביקרו אצלו, והוא האכילם שלושה שֶׁנְג ולא אירח אותם בנדיבות״. החכם מוֹ אמר: ״עדיין אי אפשר לדעת״. לא עבר זמן רב והוא שלח לחכם מוֹ עשר יחידות זהב ואמר: ״הצעיר אינו מעז למות; יש כאן עשר יחידות זהב, ואני מבקש שהמורה ישתמש בהן״. החכם מוֹ אמר: ״אכן, עדיין אי אפשר היה לדעת״.9↗
החכם ווּ מָא אמר לחכם מוֹ: ״אתה עושה צדק; בני אדם אינם רואים אותך ו־[…] והרוחות אינן רואות אותך ומעשירות אותך, ובכל זאת אתה עושה אותו. יש בך מחלת טירוף!״ החכם מוֹ אמר: ״אילו היו לך כאן שני נתינים: אחד, כשהוא רואה אותך הוא עוסק במלאכה, וכשאינו רואה אותך אינו עוסק במלאכה; והשני, כשהוא רואה אותך הוא עוסק במלאכה, וגם כשאינו רואה אותך הוא עוסק במלאכה — את מי מן השניים תכבד?״ החכם ווּ מָא אמר: ״אכבד את מי שגם כשהוא רואה אותי וגם כשאינו רואה אותי עוסק במלאכה״. החכם מוֹ אמר: ״אם כן, גם אתה מכבד את מי שיש בו מחלת טירוף״.10↗
תלמידי החכם דְזֶה שְׁיָא שאלו את החכם מוֹ: ״האם איש המעלה נלחם?״ החכם מוֹ אמר: ״איש המעלה אינו נלחם״. תלמידי דְזֶה שְׁיָא אמרו: ״גם כלבים וחזירים נלחמים; כיצד ייתכן איש מעלה שאינו נלחם?״ החכם מוֹ אמר: ״עצוב מאוד! בדיבור מזכירים את טָאנְג ואת וֶן, ובמעשה משווים את עצמכם לכלבים ולחזירים. עצוב מאוד!״11↗
החכם ווּ מָא אמר לחכם מוֹ: ״לנטוש את בני האדם של היום ולשבח את המלכים הקדומים — זה לשבח עצמות יבשות. הדבר דומה לנגר המכיר עץ יבש ואינו מכיר עץ חי״. החכם מוֹ אמר: ״העולם חי באמצעות דרך המלכים הקדומים והוראתם. לשבח כעת את המלכים הקדומים הוא לשבח את מה שבאמצעותו העולם חי. כשיש דבר הראוי לשבח ואין משבחים אותו, אין זו אנושיות״.12↗
החכם מוֹ אמר: ״דיסקית הירקן של חֶה, הפנינה של המרקיז מסְווֵי, שלושת הַגִ׳י וששת הַיִי — אלה מה ששליטי הנסיכויות מכנים אוצרות טובים. האם אפשר באמצעותם להעשיר מדינה, להרבות בני אדם, להשכין סדר במשפט ובממשל ולהבטיח את מזבחות האדמה והדגן? לא. הסיבה שמכבדים אוצר טוב היא שאפשר להועיל באמצעותו. אך דיסקית הירקן של חֶה, הפנינה של המרקיז מסְווֵי, שלושת הַגִ׳י וששת הַיִי אינם יכולים להועיל לבני האדם; אין אלה אוצרותיו הטובים של העולם. אם משתמשים כעת בצדק להנהגת המדינה, בני האדם בהכרח יהיו רבים, במשפט ובממשל בהכרח ישרור סדר ומזבחות האדמה והדגן בהכרח בטוחים. הסיבה שמכבדים אוצר טוב היא שאפשר להועיל באמצעותו לעם, וצדק יכול להועיל לבני האדם. לכן נאמר: הצדק הוא אוצרו הטוב של העולם״.13↗
דְזֶה גָאוֹ, הדוכס משֶׁה, שאל את ג׳וֹנְג נִי על הנהגה: ״כיצד פועל מי שמיטיב להנהיג?״ ג׳וֹנְג נִי השיב: ״המיטיב להנהיג מקרב את הרחוקים ומחדש את הישן״. החכם מוֹ שמע ואמר: ״דְזֶה גָאוֹ, הדוכס משֶׁה, לא היטיב לשאול, וגם ג׳וֹנְג נִי לא הבין כיצד עליו להשיב. וכי דְזֶה גָאוֹ, הדוכס משֶׁה, אינו יודע שהמיטיב להנהיג מקרב את הרחוקים ומחדש את הישן? הוא שאל כיצד עושים זאת. לא הודיעו לאדם מה שאינו יודע, אלא הודיעו לו מה שהוא יודע. לכן דְזֶה גָאוֹ, הדוכס משֶׁה, לא היטיב לשאול, וגם ג׳וֹנְג נִי לא הבין כיצד עליו להשיב״.14↗
החכם מוֹ אמר לְווֶן, שליט לוּ יָאנְג: ״תקיפת מדינה קטנה בידי מדינה גדולה דומה לילד המשחק בסוס. ילד המשחק בסוס מפעיל את רגליו ומתייגע. כשהמדינה הגדולה תוקפת את הקטנה כיום, במדינה המותקפת האיכרים אינם יכולים לחרוש והנשים אינן יכולות לארוג, כי הם עסוקים בהגנה; וגם במדינה התוקפת האיכרים אינם יכולים לחרוש והנשים אינן יכולות לארוג, כי הם עסוקים בהתקפה. לכן תקיפת מדינה קטנה בידי מדינה גדולה דומה לילד המשחק בסוס״.15↗
החכם מוֹ אמר: ״דברים שאפשר לשוב ולפעול לפיהם — קבע אותם. דברים שאין די בהם להוציא למעשה — אל תקבע אותם. קביעת דברים שאין די בהם להוציא למעשה היא השתוללות של הפה״.16↗
החכם מוֹ שלח את גוּאָן צְ׳יֵין אָוֹ להמליץ על גָאוֹ שְׁהבְּווֵיי. שליט ווֵיי העניק לו שכר נדיב מאוד והעמידו כשר בכיר. שלוש פעמים בא גָאוֹ שְׁה לחצר ובכל פעם אמר את כל דבריו, אך אף אחד מדבריו לא יושם. הוא עזב והלך לְצִ׳י, פגש את החכם מוֹ ואמר: ״בזכות המורה העניק לי שליט ווֵיי שכר נדיב מאוד והעמידני כשר בכיר. אני, שְׁה, בשלוש הפעמים שבאתי לחצר אמרתי את כל דבריי, אך אף אחד מדבריי לא יושם; לכן עזבתי אותו. שמא שליט ווֵיי רואה בי משוגע?״17↗
החכם מוֹ אמר: ״אם עזבת לפי הדרך, מה הנזק בכך שמכנים אותך משוגע? בימי קדם גינה דָאן הדוכס מג׳וֹאוּ את גוּאָן שׁוּ, ויתר על משרת שלושת השרים הבכירים וישב במזרח בְּשָׁאנְג גָאי. כל בני האדם אמרו שהוא משוגע; הדורות המאוחרים היללו את מעלתו והפיצו את שמו, ועד היום הדבר אינו פוסק. ועוד שמעתי אני, דִי: עֲשִׂיַּת צֶדֶק אֵינָהּ הִמָּנְעוּת מִגְּנַאי וּבַקָּשַׁת שֶׁבַח. אם עזבת לפי הדרך, מה הנזק בכך שמכנים אותך משוגע?״ גָאוֹ שְׁה אמר: ״כשעזבתי, איך הייתי מעז שלא ללכת לפי הדרך? בעבר אמר המורה: ׳כְּשֶׁהָעוֹלָם בְּלִי דֶּרֶךְ, אָדָם בַּעַל אֱנוֹשִׁיּוּת אֵינוֹ יוֹשֵׁב שָׁם בְּשָׂכָר רַב.׳ כעת שליט ווֵיי בלי דרך, ולהתאוות לשכרו ולדרגתו יהיה מצידי לאכול משל אחרים רק כדי לאכול״.18↗
החכם מוֹ אמר: ״אנשי המעלה לפי מנהג העולם, אם הם עניים ואומרים עליהם שהם עשירים — כועסים; ואם אין בהם צדק ואומרים עליהם שיש בהם צדק — שמחים. וכי אין זו סתירה?״20↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״לקדמונים היו שלושה כללים בלבד״. החכם מוֹ אמר: ״מי היו הקדמונים שאתה אומר שהיו להם שלושה כללים בלבד? עדיין אינך יודע מה היה לבני האדם קודם״.21↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״איש המעלה אינו יוצר אלא רק מוסר״. החכם מוֹ אמר: ״לא כך. מי שאינם אנשי מעלה אינם מוסרים את הטוב הקדום ואינם יוצרים טוב כיום. הנחותים הבאים אחריהם אינם ממשיכים את הטוב הקדום, אך כשיש להם טוב משלהם יוצרים אותו; הם רוצים שהטוב יצא מעצמם. אם עכשיו מוסרים ואינם יוצרים, אין הבדל בינם לבין מי שאינם אוהבים להמשיך אך יוצרים. לדעתי את הטוב הקדום מוסרים, ואת הטוב של היום יוצרים, כדי שהטוב יתרבה עוד יותר״.23↗
החכם ווּ מָא אמר לחכם מוֹ: ״אני שונה ממך: איני יכול לאהוב את הכול. אני אוהב את אנשי דזואו יותר מאנשי יוּאֶה, את אנשי לוּ יותר מאנשי דזואו, את אנשי כפרי יותר מאנשי לוּ, את בני ביתי יותר מאנשי כפרי, את הוריי יותר מבני ביתי ואת גופי יותר מהוריי — מפני שהם קרובים אליי. כשמכים אותי כואב לי; כשמכים את ההוא לא כואב לי. מדוע לא אתנגד למה שמכאיב ואילו אתנגד למה שאינו מכאיב? לכן יש אצלי הריגת ההוא למעני, ואין הריגתי למען תועלת״.24↗
החכם מוֹ אמר: ״האם תסתיר את הצדק שלך או שתודיע עליו לבני אדם?״ החכם ווּ מָא אמר: ״מדוע אסתיר את הצדק שלי? אודיע עליו לבני אדם״. החכם מוֹ אמר: ״אם כן, אדם אחד יקבל את דבריך ואדם אחד ירצה להרוג אותך כדי להועיל לעצמו; עשרה יקבלו את דבריך ועשרה ירצו להרוג אותך כדי להועיל לעצמם; העולם יקבל את דבריך והעולם ירצה להרוג אותך כדי להועיל לעצמו. אדם אחד לא יקבל את דבריך ואדם אחד ירצה להרוג אותך, מפני שאתה מפיץ דברים מביאי רעה; עשרה לא יקבלו את דבריך ועשרה ירצו להרוג אותך, מפני שאתה מפיץ דברים מביאי רעה; העולם לא יקבל את דבריך והעולם ירצה להרוג אותך, מפני שאתה מפיץ דברים מביאי רעה. המקבלים את דבריך רוצים להרוג אותך וגם מי שאינם מקבלים את דבריך רוצים להרוג אותך — זה מה שנקרא פה החונק והורג גוף קבוע״.25↗
החכם מוֹ אמר לְווֶן, שליט לוּ יָאנְג: ״אם יש כאן אדם שבקרו וצאנו מפוטמים, והוא מעסיק אנשים לשחוט ולהתקין לו מזון שאינו יכול לגמור את כולו, והוא רואה אדם עושה עוגות, מסתובב וגונב אותן ואומר: ׳אשאיר לי מזון27↗.׳ איני יודע, האם המאכל לימים ולחודשים אינו מספיק, או שיש בו מחלת גנבה28↗?״ וֶן, שליט לוּ יָאנְג, אמר: ״יש בו מחלת גנבה״. החכם מוֹ אמר: ״השדות שבתוך ארבעת גבולות צ׳וּ רחבים ושוממים מכדי שיוכלו לברא את כולם. יש אלפי שטחים ריקים שאין אפשרות למצותם, אך כשרואים יישובים ריקים של סוֹנְגוְגֶ׳נְג מסתובבים וגונבים אותם29↗. האם זה שונה מן המקרה ההוא?״ וֶן, שליט לוּ יָאנְג, אמר: ״זה כמו המקרה ההוא; אכן יש מחלת גנבה״.
החכם מוֹ אמר: ״גִ׳י סוּן שָׁאוֹוּמֶנְג בּוֹ צָ׳אנְג מנהלים את מדינת לוּ, אינם יכולים לתת אמון זה בזה ומתפללים במזבח האדמה שבחורשה: ׳הַלְוַאי שֶׁתַּעֲשֶׂה אוֹתָנוּ מְתֹאָמִים.׳ זה כמו לכסות את עיניהם ולהתפלל במזבח האדמה שבחורשה: ׳הַלְוַאי שֶׁתַּעֲשֶׂה שֶׁכֻּלָּנוּ נִרְאֶה.׳ וכי אין זו שגיאה?״30↗
החכם מוֹ אמר לְלוּאוֹ חוּאָה מָאוֹ: ״שמעתי שאתה אוהב אומץ״. לוּאוֹ חוּאָה מָאוֹ אמר: ״כן. כשאני שומע שיש גיבור בכפר, בהכרח אלך אחריו ואהרוג אותו״. החכם מוֹ אמר: ״אין אדם בעולם שאינו רוצה להתקרב למה שהוא אוהב ולהרחיק את מה שהוא שונא. אם כשאתה שומע שיש גיבור בכפר אתה בהכרח הולך אחריו והורג אותו, אין זו אהבת אומץ; זו שנאת אומץ״.31↗
החכם מוֹ אמר: ״אין בכל העניינים דבר יקר מן הצדק. אם יאמרו לאדם: ׳אתן לך כובע ומנעלים ואכרות את ידיך ורגליך — תסכים?׳ ודאי לא יסכים. מדוע? מפני שכובע ומנעלים אינם יקרים כידיים ורגליים. ועוד יאמרו: ׳אתן לך את העולם ואהרוג את גופך — תסכים?׳ ודאי לא יסכים. מדוע? מפני שהעולם אינו יקר כגופו1↗. להיאבק על אמירה אחת ולהרוג זה את זה2↗ — זה להחשיב את הצדק ליקר מגופך. לכן נאמר: אין בכל העניינים דבר יקר מן הצדק3↗״.
החכם מוֹ יצא מִלוּלְצִ׳י ועבר אצל מכר ותיק. המכר אמר לחכם מוֹ: ״כיום איש בעולם אינו עושה צדק; אתה לבדך מענה את עצמך ועושה צדק. מוטב לך לחדול״. החכם מוֹ אמר: ״אם יש כאן אדם שיש לו עשרה בנים, אחד חורש ותשעה יושבים, החורש חייב לעבוד במרץ רב יותר. מדוע? מפני שהאוכלים רבים והחורשים מעטים. כיום איש בעולם אינו עושה צדק, ולכן עליך דווקא לעודד אותי — מדוע אתה עוצר אותי?״4↗
החכם מוֹ נסע דרומה לְצ׳וּ לבקר את המלך שְׁיֵין חְווֵימִצ׳וּ. המלך שְׁיֵין חְווֵי התנצל בשל זקנתו ושלח את מוּ חֶה לפגוש את החכם מוֹ. החכם מוֹ שכנע את מוּ חֶה, וּמוּ חֶה שמח מאוד ואמר לחכם מוֹ: ״דבריך טובים בהחלט! אך שליטנו הוא מלך גדול בעולם; שמא יאמר ׳אלה מעשיו של אדם ממעמד נמוך׳ ולא ישתמש בהם?״ החכם מוֹ אמר: ״רק השאלה אם אפשר לקיים אותם חשובה. הדבר דומה לתרופה: בן השמים בולע אותה כדי להקל את מחלתו; וכי יאמר ׳זה שורש של עשב אחד׳ ולא יבלע אותה? כעת איכרים מביאים את מיסיהם לגדולי הממשל, וגדולי הממשל עושים יין, משקה מתוק ודגן כדי להקריב לאל העליון ולרוחות; וכי יידחה הקורבן באמירה ׳אלה מעשיו של אדם ממעמד נמוך׳? לכן גם אם אני אדם ממעמד נמוך, למעלה השווה אותי לאיכר ולמטה לתרופה — וכי אפילו לשורש של עשב אחד לא אשווה?5↗
ועוד, האם אדוני שמע את דברי טָאנְג? בימי קדם עמד טָאנְג ללכת ולבקר את יִי יִין וציווה על בן משפחת פֶּנְג לנהוג במרכבה. באמצע הדרך שאל בן משפחת פֶּנְג: ׳לאן אדוני הולך?׳ טָאנְג אמר: ׳לבקר את יִי יִין׳. בן משפחת פֶּנְג אמר: ׳יִי יִין הוא אדם ממעמד נמוך בעולם. אם אדוני רוצה לראותו, די לצוות לזמן אותו ולשאול; כבר תהיה זו מתנה עבורו׳. טָאנְג אמר: ׳אין זה דבר שאתה יודע. אילו הייתה כאן תרופה שבליעתה תחדד את השמיעה ואת הראייה, ודאי הייתי שמח ומתאמץ לבלוע אותה. יִי יִין ביחס למדינתי דומה לרופא טוב ולתרופה טובה. אם אינך רוצה שאבקר את יִי יִין, אינך רוצה שיהיה לי טוב׳. הוא הוריד אפוא את בן משפחת פֶּנְג ולא הניח לו לנהוג. רק אם נוהגים כך, ראוי הדבר״.6↗
החכם מוֹ אמר: ״כל אמירה וכל תנועה המועילות לשמים, לרוחות ולבני העם — עשה; כל אמירה וכל תנועה המזיקות לשמים, לרוחות ולבני העם — הנח. כל אמירה וכל תנועה התואמות את המלכים החכמים של שלוש השושלות — יָאוֹ, שׁוּן, יוּ, טָאנְג, וֶןווּ — עשה; כל אמירה וכל תנועה התואמות את המלכים העריצים של שלוש השושלות — גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי — הנח״.7↗
החכם מוֹ אמר: ״דברים שדי בהם לשנות את ההתנהגות — קבע אותם. דברים שאין די בהם לשנות את ההתנהגות — אל תקבע אותם. קביעת דברים שאין די בהם לשנות את ההתנהגות היא השתוללות של הפה״.8↗
החכם מוֹ אמר: ״חובה להסיר שש סטיות. בשתיקה — חשוב; בדיבור — הורה; בתנועה — פעל. אם שלושת אלה ישמשו לסירוגין, בהכרח תהיה חכם. חובה להסיר שמחה, להסיר כעס, להסיר עונג, להסיר צער ולהסיר אהבה, ולהשתמש באנושיות ובצדק. אם הידיים, הרגליים, הפה, האף והאוזניים יעסקו בצדק, בהכרח תהיה חכם״.9↗
החכם מוֹ אמר: ״אנשי המעלה בעולם, אם ימנו אותם לשחוט כלב אחד או חזיר אחד ואינם יכולים, הם יסרבו; אם ימנו אותם למשרת שר במדינה אחת, אינם יכולים ובכל זאת יעשו זאת. וכי אין זו סתירה?״11↗
החכם מוֹ אמר: ״כעת עיוור אומר: ׳הבהיר הוא לבן, הכהה הוא שחור׳. אפילו בעלי ראייה חדה אינם יכולים לשנות זאת. אבל אם מערבים לבן ושחור ומניחים לעיוור לבחור, אינו יכול לדעת. לכן, כשאני אומר שעיוור אינו יודע לבן ושחור, איני מתכוון לאופן שבו הוא מכנה אותם, אלא לבחירתו. כיום, בכינוי האנושיות של אנשי המעלה בעולם אפילו יוּוְטָאנְג לא היו יכולים לשנות דבר. אך אם מערבים אנושיות ואי־אנושיות ומניחים לאנשי המעלה בעולם לבחור, אינם יכולים לדעת. לכן, כשאני אומר שאנשי המעלה בעולם אינם יודעים אנושיות, איני מתכוון לאופן שבו הם מכנים אנושיות, אלא גם כאן לבחירתם״.12↗
החכם מוֹ אמר: ״כיום איש המעלה אינו נוהג בעצמו בזהירות שבה סוחר משתמש במטבע אחד. סוחר המשתמש במטבע אחד אינו מעז לעשות חליפין כלאחר יד, אלא בהכרח בוחר בטוב. איש המעלה אינו נוהג כך: את מה שרצונו חפץ בו הוא עושה; במקרה החמור הוא נענש, ובמקרה הקל הוא סופג גנאי וביזוי. לכן איש המעלה אינו נוהג בעצמו בזהירות שבה סוחר משתמש במטבע אחד״.13↗
החכם מוֹ אמר: ״אנשי המעלה בעולם רוצים שצדקם יושלם, אך אם עוזרים להם לטפח את עצמם הם מתרעמים. זה כמו לרצות שחומתם תושלם ולהתרעם כשמישהו עוזר לבנות אותה. וכי אין זו סתירה?״14↗
החכם מוֹ אמר: ״המלכים החכמים הקדומים רצו למסור את דרכם לדורות הבאים. לכן כתבו על במבוק ומשי וחרתו במתכת ובאבן, ומסרו לצאצאי הדורות הבאים מתוך רצון שיחקו אותם. מי ששומע כיום את מה שהנחילו המלכים הקדומים ואינו נוהג לפיו מבטל את מה שמסרו״.15↗
החכם מוֹ נסע דרומה בשליחות לְווֵיי, ובתוך הכרכרה נשא כתבים רבים מאוד. החכם שְׁיֵין טָאנְג ראה ותמה: ״מורי לימד את גוֹנְג שָׁאנְג גוּאוֹ: ׳רק שקול את העקום והישר׳. כעת המורה נושא כתבים רבים מאוד — מדוע?״ החכם מוֹ אמר: ״בימי קדם קרא דָאן הדוכס מג׳וֹאוּ מאה חיבורים בבוקר ופגש שבעים אנשי מעלה בערב. לכן סייע הדוכס דָאןמִג׳וֹאוּ לבן השמים, והשפעת תיקונו מגיעה עד היום. אני, דִי, למעלה אין עליי ענייני שליט וממונה, ולמטה אין עליי קושי של חריש וחקלאות; כיצד אעז לבטל זאת? שמעתי: ׳בֵּין הַדְּבָרִים הַשָּׁבִים לְאוֹתוֹ מָקוֹם יֵשׁ בְּוַדַּאי גַּם שְׁגִיאוֹת׳. ואף על פי כן שמיעת בני העם אינה אחידה, ולכן הכתבים רבים. לב כמו של גוּאוֹ מגיע פעמים רבות לפרטים הדקים; בדברים השבים לאותו מקום כבר ידע את העיקר, ולכן לא לימדתי אותו באמצעות כתבים. ומה תתמה?״16↗
החכם מוֹ אמר לְגוֹנְג לְיָאנְג חוּאָן: ״ווֵיי היא מדינה קטנה, היושבת בין צִ׳ילְגִ׳ין כמו בית עני בין בתים עשירים. אם בית עני ילמד מן הבתים העשירים להרבות בהוצאות לבגד ולמזון, ודאי יתמוטט במהרה. כעת בביתו של גְ׳יֵין דְזֶה יש מאות מרכבות מקושטות, מאות סוסים הניזונים מקטניות ודגן ומאות נשים הלובשות רקמה צבעונית. אם אקח את הוצאות המרכבות המקושטות והסוסים ואת משאבי הבגדים הרקומים ואכלכל בהם אנשי מעלה, ודאי יהיו יותר מאלף. אם יבואו צרה וקושי, האם בטוח יותר להעמיד מאה איש מלפנים ומאות מאחור, או להעמיד מאות נשים מלפנים ומאחור? לדעתי, אין בכך ביטחון כבכלכלת אנשי מעלה״.17↗
החכם מוֹ המליץ על אדם למשרה בְּווֵיי. האדם שעליו המליץ בא לשם וחזר. החכם מוֹ אמר: ״מדוע חזרת?״ הוא השיב: ״הוא לא עמד בדבריו. אמר ׳אעניק לך אלף פֶּן׳, ונתן לי חמש מאות פֶּן; לכן עזבתי״. החכם מוֹ אמר: ״אילו נתן לך יותר מאלף פֶּן, היית עוזב?״ הוא השיב: ״לא הייתי עוזב״. החכם מוֹ אמר: ״אם כן, לא מפני שדבריו לא היו מדויקים, אלא מפני שהסכום היה מועט״.18↗
החכם מוֹ אמר: ״אנשי המעלה לפי מנהג העולם נוהגים באיש הצדק פחות יפה מאשר במי שנושא דגן. אם יש כאן אדם הנושא דגן ונח בצד הדרך, רוצה לקום ואינו יכול, ואיש מעלה רואה אותו — בלי הבדל בין מבוגר לצעיר ובין בעל מעמד גבוה לבעל מעמד נמוך, בהכרח יעזור לו לקום. מדוע? הוא אומר: זה צדק. אך כשאיש מעלה העושה צדק נושא את דרך המלכים הקדומים ומדבר אליהם, לא זו בלבד שאין שמחים ומקיימים אותה, אלא גם הולכים אחריו בגנאי ובביזוי. נמצא שאנשי המעלה לפי מנהג העולם נוהגים באיש הצדק פחות יפה מאשר במי שנושא דגן״.19↗
החכם מוֹ אמר: ״סוחרים יוצאים לארבע הרוחות להעביר סחורה לשוק ברווח ודאי. גם אם יש קושי במעברים ובגשרים וסכנת גנבים ושודדים, בהכרח יעשו זאת. כיום אנשי מעלה יושבים ומדברים על צדק, בלי קושי במעברים ובגשרים ובלי סכנת גנבים ושודדים, והרווח הוודאי בכך אין לו מספר; ואף על פי כן אינם עושים. לכן חישוב התועלת של אנשי המעלה אינו מדוקדק כשל סוחר״.20↗
החכם מוֹ הלך צפונה לְצִ׳י ופגש חוזה ימים. חוזה הימים אמר: ״האל הורג היום דרקון שחור בצפון, וצבעו של המורה שחור; אין ללכת צפונה״. החכם מוֹ לא שמע לו והמשיך צפונה. הגיע לנהר דְזֶה, לא הצליח לעבור וחזר. חוזה הימים אמר: ״אמרתי למורה שאין ללכת צפונה״. החכם מוֹ אמר: ״אנשי הדרום אינם יכולים ללכת צפונה ואנשי הצפון אינם יכולים ללכת דרומה; צבעם של אחדים שחור ושל אחרים לבן — מדוע אף אחד מהם אינו מצליח לעבור? ועוד, האל הורג בימי גְ׳יָהוְיִי דרקון ירוק במזרח, בימי בִּינְגוְדִינְג דרקון אדום בדרום, בימי גֶנְגוְשִׁין דרקון לבן במערב, ובימי רֶןוְגְווֵי דרקון שחור בצפון. אם נשתמש בדבריך, נאסור את ההליכה על העולם כולו. זה לסגור את הלב ולרוקן את העולם. אי אפשר להשתמש בדבריך״.21↗
החכם מוֹ אמר: ״דבריי מספיקים לשימוש. לנטוש את דבריי ולשנות את המחשבה הוא כמו לנטוש את הקציר וללקט גרעינים. להשתמש בדבריך כדי לשלול את דבריי הוא כמו להשליך ביצה על אבן: גם אם יכלו כל ביצי העולם, האבן תישאר כשהייתה ולא יהיה אפשר לשבור אותה״.22↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר לחכם מוֹ: ״איש המעלה מכבד את עצמו וממתין: שואלים אותו — מדבר; אין שואלים — חדל. הוא דומה לפעמון: מקישים בו והוא מצלצל; אין מקישים בו, אינו מצלצל״. החכם מוֹ אמר: ״בדברים האלה יש שלושה עניינים. כעת אתה יודע רק אחד מהם, ועדיין אינך יודע למה הם מכוונים. אם גדול ממשל נוהג בפריצות ובאלימות במדינה, וניגשים להוכיחו, קוראים לזה חוסר ענווה; אם באמצעות מלוויו מציעים תוכחה, קוראים לזה דברי ביקורת. בכך איש המעלה מסופק ונבוך. אם הנהגת גדול הממשל עומדת להביא צרה על המדינה, היא כמו מנגנון מלכודת העומד להשתחרר. איש המעלה חייב להוכיח אותו; והרי זו תועלתו של גדול הממשל. במקרה כזה, גם בלי הקשה חובה לצלצל. אם גדול הממשל מציע מעשה חריג של אי־צדק, ואף השיג כלל של מיומנות גדולה שאפשר ליישמו בצבא, והוא רוצה לתקוף מדינה שאין בה חטא — אם יש דבר כזה והשליט משיג אותו, בהכרח ישתמש בו כדי להרחיב אדמות, להטיל מס ולהרבות משאבים. בצאתו בהכרח ינחל חרפה: המדינה המותקפת לא תפיק תועלת וגם התוקפת לא תפיק תועלת. זהו היעדר תועלת לשתיהן. במקרה כזה, גם בלי הקשה חובה לצלצל. ועוד, אתה אומר: איש המעלה מכבד את עצמו וממתין, שואלים אותו — מדבר, אין שואלים — חדל, כמו פעמון שמקישים בו והוא מצלצל ואין מקישים בו אינו מצלצל. כעת עוד לא הייתה הקשה ואתה דיברת: האם אתה מה שנקרא מצלצל בלי הקשה? האם לפי דבריך אתה אינך איש מעלה?״1↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר לחכם מוֹ: ״אדם טוב באמת, מי לא ידע עליו? הוא כמו אבן ירקן טובה, שמונחת ואינה יוצאת ויש לה די גמול; או כמו אישה יפה, שיושבת ואינה יוצאת ואנשים מתחרים לבקש אותה, אך אם תלך ותציג את עצמה איש לא ייקח אותה. כעת אתה הולך לכל אדם ומשכנע אותו — כמה עמל יש בכך!״ החכם מוֹ אמר: ״כיום העולם בתוהו ומבקשי נשים יפות רבים; גם אם אישה יפה אינה יוצאת, רבים מבקשים אותה. כיום מבקשי הטוב מעטים; בלי מאמץ לשכנע בני אדם, איש לא יידע עליו. ועוד, אילו היו כאן שני תלמידים הטובים בניחוש: אחד יוצא לנחש לבני אדם ואחד יושב ואינו יוצא — למי מהם יהיה גמול רב יותר?״ החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״ליוצא לנחש לבני אדם יהיה גמול רב יותר״. החכם מוֹ אמר: ״כשהאנושיות והצדק שווים, גם הישגיו הטובים של היוצא לשכנע בני אדם רבים יותר. מדוע לא לצאת לשכנע בני אדם?״2↗
החכם גוֹנְג מֶנְג חבש גָ׳אנְג פוּ, תחב ללבושו לוח חוּ ולבש לבוש חכמי רוּ, ובא לפגוש את החכם מוֹ. הוא שאל: ״האם איש המעלה מתלבש ורק אחר כך נוהג, או נוהג ורק אחר כך מתלבש?״ החכם מוֹ אמר: ״המעשה אינו תלוי בלבוש״. החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״מניין יודעים שכך?״ החכם מוֹ אמר: ״בימי קדם הדוכס חוּאָןמִצִ׳י חבש כובע גבוה, חגר חגורה רחבה ונשא חרב מתכת ומגן עץ. כך הנהיג את מדינתו ושרר בה סדר. בימי קדם הדוכס וֶןמִגִ׳ין לבש בד גס ומעיל פרוות כבשה וחגר את חרבו ברצועת עור. כך הנהיג את מדינתו ושרר בה סדר. בימי קדם המלך גְ׳וָאנְגמִצ׳וּ חבש כובע מקושט בגדילי משי ולבש בגד תפור וגלימה רחבה. כך הנהיג את מדינתו ושרר בה סדר. בימי קדם גוֹאוּ גְ׳יֵין מלך יוּאֶה גזז את שערו וקעקע את גופו. כך הנהיג את מדינתו ושרר בה סדר. ארבעת השליטים האלה לבשו בגדים שונים, אך נהגו באותה דרך. מכאן יודע אני, דִי, שהמעשה אינו תלוי בלבוש״. החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״טוב! שמעתי: ׳הַשְׁהָיַת הַטּוֹב מְבִיאָה רָעָה׳. אנא, אסיר את לוח הַחוּ ואחליף את הַגָ׳אנְג פוּ ואשוב לפגוש את המורה; האם אפשר?״ החכם מוֹ אמר: ״אנא, ניפגש כפי שאתה. אם בהכרח תסיר את הַחוּ ותחליף את הַגָ׳אנְג פוּ ורק אז ניפגש, הרי המעשה אכן תלוי בלבוש״.3↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״איש המעלה חייב לדבר וללבוש כקדמונים ורק אז יהיה אנושי״. החכם מוֹ אמר: ״בימי קדם ג׳וֹאוּ מלך שָׁאנְג ושרו פֵיי ג׳וֹנְג היו עריצי העולם, ואילו גִ׳י דְזֶהוּוֵיי דְזֶה היו חכמי העולם. אלה דיברו באותה לשון, ויש מהם אנושיים ויש שאינם אנושיים. דָאן הדוכס מג׳וֹאוּ היה חכם העולם, וְגוּאָן שׁוּ היה עריץ העולם. אלה לבשו אותו לבוש, ויש מהם אנושיים ויש שאינם אנושיים. אם כן, אין הדבר תלוי בלבוש הקדום ובדיבור הקדום. ועוד, אתה מחקה את ג׳וֹאוּ ועדיין אינך מחקה את שְׁיָא; מה שאתה מכנה קדום אינו הקדום ביותר״.4↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר לחכם מוֹ: ״במדרג המלכים החכמים הקדומים העמידו את החכם העליון כבן השמים, ואת הבאים אחריו כשרים בכירים וכשרים. כעת קוֹנְג דְזֶה רחב ידיעה בַּשִּׁירָהוּבַמִּסְמָכִים, מדוקדק בטקס ובמוזיקה ובקיא בפרטי ריבוא הדברים; אילו פגש קוֹנְג דְזֶה את המלכים החכמים, האם לא היו מעמידים אותו כבן השמים?״ החכם מוֹ אמר: ״אדם נבון חייב לכבד את השמים, לעבוד את הרוחות, לאהוב בני אדם ולחסוך בשימוש במשאבים; צירוף הדברים האלה הוא תבונה. כעת אתה אומר: ׳קוֹנְג דְזֶה רחב ידיעה בַּשִּׁירָהוּבַמִּסְמָכִים, מדוקדק בטקס ובמוזיקה ובקיא בפרטי ריבוא הדברים׳, ואומר שאפשר לעשותו בן השמים. זה לספור שיניים של בני אדם ולראות בכך עושר״.5↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״עוני ועושר, חיים ארוכים ומוות מוקדם, קבועים בשמים ואין לגרוע מהם או להוסיף עליהם״. ועוד אמר: ״איש המעלה חייב ללמוד״. החכם מוֹ אמר: ״ללמד אדם ללמוד ולהחזיק בקיום גורל קבוע דומה לציווי על אדם לעטוף, ולהסיר את כובעו״.6↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר לחכם מוֹ: ״יש צדק ואי־צדק; אין ברכה ורעה״. החכם מוֹ אמר: ״המלכים החכמים הקדומים כולם ראו ברוחות אלוהויות מאירות המביאות פורענות וברכה, והחזיקו בקיום ברכה ורעה. משום כך בהנהגתם שרר סדר ומדינתם בטוחה. מאז גְ׳יֶהוְג׳וֹאוּ, כולם ראו ברוחות מי שאינן אלוהויות מאירות ואינן יכולות להביא פורענות וברכה, והחזיקו בהיעדר ברכה ורעה. משום כך הנהגתם הייתה בתוהו ומדינתם בסכנה7↗. לכן בכתבי המלכים הקדומים, שגם לך יש, נאמר: ׳יְהִירוּתוֹ יוֹצֵאת מִמְּךָ — רָעָה8↗.׳ הדברים האלה אומרים שיש עונש לעשיית מה שאינו טוב ויש גמול לעשיית הטוב9↗״.
החכם מוֹ אמר לחכם גוֹנְג מֶנְג: ״בכללי האבל, כשמתים השליט, האב, האם, האישה או הבן היורש, לובשים בגדי אבל שלוש שנים; על אחי האב הגדול והקטן ועל האחים — שנה; על בני השבט — חמישה חודשים; על הדודות, האחיות, אחי האם ובני האחיות — מספר חודשים לכל אחד. ובמרווחים שאינם אבל מדקלמים שלוש מאות שירים, מלווים במיתרים שלוש מאות שירים, שרים שלוש מאות שירים ורוקדים שלוש מאות שירים. אם נשתמש בדבריך, באיזה יום יטפל איש המעלה בענייני הממשל, ובאיזה יום יעסוק פשוט העם במלאכה?״ החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״אם המדינה בתוהו, משכינים בה סדר; אם שורר בה סדר, עושים טקס ומוזיקה. כששורר במדינה סדר עוסקים במלאכה, וכשהמדינה עשירה עושים טקס ומוזיקה״. החכם מוֹ אמר: ״סדרה של המדינה — אם חדלים להנהיג אותה, גם הסדר של המדינה מתבטל. עושרה של המדינה הוא מפני שעוסקים במלאכה; לכן היא עשירה. אם מבטלים את המלאכה, גם עושרה של המדינה מתבטל. לכן גם במדינה שיש בה סדר יש לשקוד על הנהגתה בלי לחדול; רק כך ראוי. כעת אתה אומר: ׳אם שורר במדינה סדר, עושים טקס ומוזיקה; אם היא בתוהו, משכינים בה סדר׳. זה כמו להיחנק ואז לחפור באר, למות ואז לבקש רופא. המלכים העריצים הקדומים של שלוש השושלות — גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי — הרבו במוזיקה ובצליל ולא נתנו דעתם לעם. משום כך הם עצמם נענשו והוצאו להורג ומדינתם נעשתה חורבה ושממה; כולם הלכו בדרך זו״.10↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״אין רוחות״. ועוד אמר: ״איש המעלה חייב ללמוד הקרבת קורבנות״. החכם מוֹ אמר: ״להחזיק בטענה שאין רוחות וללמוד כללי קורבן דומה ללימוד כללי אירוח כשאין אורחים, או לעשיית רשת דיג כשאין דגים״.11↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר לחכם מוֹ: ״אתה שולל אבל של שלוש שנים, אך גם האבל שלך בן שלושת הימים שגוי12↗״. החכם מוֹ אמר: ״לשלול באמצעות אבל שלוש השנים את אבל שלושת הימים דומה לאדם עירום האומר למי שמרים את שולי בגדו שהוא נוהג בחוסר כבוד13↗.״
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר לחכם מוֹ: ״אם אדם יודע דבר מה טוב יותר מאחרים, האם אפשר לכנותו נבון?״ החכם מוֹ אמר: ״גם לכסיל יש ידיעה שבה הוא עולה על אחרים; וכי אפשר לכנות כסיל נבון?״14↗
החכם גוֹנְג מֶנְג אמר: ״אבל שלוש השנים מחקה את געגועי הילד הקטן לאב ולאם״. החכם מוֹ אמר: ״תבונת תינוק מתמצה בגעגועים לאב ולאם. אין הוא יכול להגיע אל האב והאם, ובכל זאת הוא בוכה בלי לחדול — מדוע? זה שיא הכסילות. אם כן, במה תבונת חכמי רוּ עולה על תבונת תינוק?״15↗
החכם מוֹ אמר: ״שואלים את חכמי רוּ: ׳מדוע עושים מוזיקה?׳ הם אומרים: ׳מוזיקה עושים לשם הנאה׳.״ החכם מוֹ אמר: ״לא השבת לי. אם אני שואל: ׳מדוע עושים בית?׳ ואתה אומר: ׳בחורף נמנעים בו מקור ובקיץ מחום, והבית נועד להבחין בין גברים לנשים׳ — אז הודעת לי את הסיבה לעשיית בית. כעת אני שואל: ׳מדוע עושים מוזיקה?׳ ואתה אומר: ׳מוזיקה עושים לשם הנאה׳. זה כמו לשאול: ׳מדוע עושים בית?׳ ולהשיב: ׳בית עושים לשם בית׳״.16↗
החכם מוֹ אמר לחכם צֶ׳נְג: ״בדרך חכמי רוּ יש ארבע הנהגות שדי בהן לאבד את העולם. חכמי רוּ רואים בשמים חסרי תבונה וברוחות חסרות אלוהיות, והשמים והרוחות אינם שמחים — די בכך לאבד את העולם. ועוד קבורה מפוארת ואבל ממושך: מרבים בשכבות של ארונות פנימיים וחיצוניים ומרבים בגדים ושמיכות; ליווי המת הוא כאילו מעתיקים דירה; שלוש שנים בוכים ומתייפחים, קמים רק בתמיכה והולכים רק במשענת, אין שמיעה באוזן ואין ראייה בעין — די בכך לאבד את העולם. ועוד מנגנים במיתרים, שרים, מתופפים ורוקדים ומתרגלים צליל ומוזיקה — די בכך לאבד את העולם. ועוד הם מחזיקים בקיום גורל קבוע: לעוני ולעושר, לחיים ארוכים ולמוות מוקדם, לסדר ולתוהו, לביטחון ולסכנה יש גבול קבוע שאין לגרוע ממנו או להוסיף עליו. אם הממונים למעלה ינהגו כך, בהכרח לא יטפלו בענייני הממשל; אם הכפופים למטה ינהגו כך, בהכרח לא יעסקו במלאכה — די בכך לאבד את העולם״. החכם צֶ׳נְג אמר: ״כמה חמור גינוי חכמי רוּ בפי המורה!״ החכם מוֹ אמר: ״אילו לא היו בחכמי רוּ ארבע ההנהגות האלה והייתי אומר זאת, היה זה גנאי. כעת ארבע ההנהגות האלה אכן נמצאות בחכמי רוּ ואני אומר זאת; אין זה גנאי, אלא הודעה על מה שנשמע״. החכם צֶ׳נְג יצא בלי תשובה. החכם מוֹ אמר: ״תועה!״17↗
הוא חזר וישב מאחור, ואז ניגש ואמר שוב: ״קודם היו בדברי המורה דברים שאפשר לשמוע. לפי דברי המורה, הרי אין משבחים את יוּ ואין מגנים את גְ׳יֶה ואת ג׳וֹאוּ״. החכם מוֹ אמר: ״לא כך. להשיב לדברים שגורים ולהעמיד דיון לפיהם זו זריזות. תתקוף בכבדות — יכבידו עליי; תתקוף בקלות — יקלו עליי. להשיב לדברים שגורים ולהעמיד דיון הוא כמו לשאת יָצוּל ולהכות בעש״.18↗
החכם מוֹ התווכח עם החכם צֶ׳נְג והזכיר לשבח את קוֹנְג דְזֶה. החכם צֶ׳נְג אמר: ״אתה שולל את חכמי רוּ; מדוע אתה מזכיר לשבח את קוֹנְג דְזֶה?״ החכם מוֹ אמר: ״גם זה דבר קולע שאי אפשר לשנותו. כשציפורים חשות בסכנת חום ובצורת הן עולות, וכשדגים חשים בסכנת חום ובצורת הם יורדים. בעניין הזה, גם אם יוּוְטָאנְג יתכננו למענם, בהכרח לא יוכלו לשנות זאת. אפשר לקרוא לציפורים ולדגים כסילים, ואף על פי כן גם יוּוְטָאנְג אמרו שיש להסתמך עליהם. וכי אני, דִי, לא אזכיר לשבח דבר אצל קוֹנְג דְזֶה?״19↗
אדם אחד בא בשערי החכם מוֹ. גופו היה חסון ומחשבתו מקיפה וחדה, וּמוֹ רצה שילך אחריו וילמד. החכם מוֹ אמר: ״למד בינתיים, ואני אמליץ עליך למשרה״. הוא עודד אותו בדברים טובים, והאיש למד. כעבור שנה דרש מן החכם מוֹ את המשרה. החכם מוֹ אמר: ״איני ממנה אותך. האם שמעת את הסיפור מִלוּ? בְּלוּ היו חמישה אחים. אביהם מת, ובנו הבכור אהב יין ולא קבר אותו. ארבעת אחיו הצעירים אמרו: ׳קבור איתנו, ונקנה לך יין׳. עודדו אותו בדברים טובים והוא קבר. לאחר הקבורה דרש יין מארבעת אחיו. ארבעת האחים אמרו: ׳לא ניתן לך יין. אתה קברת את אביך ואנו קברנו את אבינו; וכי רק אבינו היה? אילו לא קברת, בני אדם היו צוחקים עליך, ולכן עודדנו אותך לקבור׳. כעת אתה עושה צדק וגם אני עושה צדק; וכי רק הצדק שלי הוא? אילו לא למדת, בני אדם היו צוחקים עליך; לכן עודדתי אותך ללמוד״.20↗
אדם אחד בא בשערי החכם מוֹ. החכם מוֹ אמר: ״מדוע אינך לומד?״ הוא השיב: ״אין לומדים בבני שבטי״. החכם מוֹ אמר: ״לא כך. האם האוהב יופי אומר: אין בבני שבטי האוהבים אותו, ולכן לא אוהב אותו? האם המבקש עושר וכבוד אומר: אין בבני שבטי המבקשים אותם, ולכן לא אבקש אותם? האוהבים יופי והמבקשים עושר וכבוד אינם מביטים באחרים, ובכל זאת מתאמצים להשיגם. הצדק הוא כליו הגדול של העולם; מדוע להביט באחרים? חובה להתאמץ לעשותו״.21↗
אדם אחד שבא בשערי החכם מוֹ אמר לו: ״המורה סבור שהרוחות בעלות תבונה וידיעה ויכולות להביא פורענות וברכה; את עושי הטוב הן מעשירות ועל עושי העריצות הן ממיטות פורענות. כעת אני משרת את המורה זמן רב וברכה לא הגיעה. שמא יש בדברי המורה דבר שאינו טוב, או שהרוחות חסרות תבונה? מדוע איני זוכה בברכה?״ החכם מוֹ אמר: ״גם אם לא זכית בברכה, מדוע יש להסיק מיד שדבריי אינם טובים, ומדוע יש להסיק מיד שהרוחות חסרות תבונה? האם שמעת שיש עונש בעונשי מסתירי הפושעים?״ הוא השיב: ״עדיין לא שמעתי״. החכם מוֹ אמר: ״אם יש כאן אדם העולה עליך פי עשרה, האם תוכל לשבח אותו עשר פעמים ולשבח את עצמך פעם אחת?״ הוא השיב: ״לא אוכל״. ״ואם יש אדם העולה עליך פי מאה, האם תוכל כל ימיך לשבח את טובו בלי שיהיה לך אפילו אחד?״ הוא השיב: ״לא אוכל״. החכם מוֹ אמר: ״גם המסתיר אדם אחד עוד נושא אשמה. כעת אתה מסתיר רבים כל כך — ודאי תהיה לך אשמה כבדה. איזו ברכה תבקש?״22↗
החכם מוֹ היה חולה. דְיֶה בִּי ניגש ושאל: ״המורה סבור שהרוחות בעלות תבונה ויכולות להביא פורענות וברכה; הן גומלות לעושי הטוב ומענישות את מי שאינם עושים טוב. כעת המורה חכם — מדוע הוא חולה? שמא יש בדברי המורה דבר שאינו טוב, או שהרוחות חסרות תבונה וידיעה?״ החכם מוֹ אמר: ״גם אם אהיה חולה, מדוע יש להסיק מיד שהן חסרות תבונה? בני אדם לוקים במחלות בדרכים רבות: יש שמקורן בקור ובחום ויש שמקורן בעמל ובקושי. אם יש מאה שערים וסוגרים שער אחד, מדוע יש להסיק מיד שלגנב לא תהיה דרך להיכנס?״23↗
תלמידים אחדים באו אל החכם מוֹ לבקש ללמוד ירי בקשת. החכם מוֹ אמר: ״אי אפשר. אדם נבון חייב לאמוד את גבולות יכולתו ולפעול בהתאם. אפילו איש המעלה של המדינה נלחם ומסייע לאחרים, ועדיין אינו משיג; וכעת אינכם אנשי מעלה של המדינה. כיצד תוכלו להשלים גם לימוד וגם ירי?״24↗
התלמידים דיווחו לחכם מוֹ: ״גָאוֹ דְזֶה אומר: ׳מדבר צדק, אך מעשיו רעים מאוד׳25↗. אנא, דחה אותו.״ החכם מוֹ אמר: ״אי אפשר. להסתמך על דבריי כדי לגנות את מעשיי טוב מהיעדר. אם יש כאן אדם, ואני, דִי, מאוד לא אנושי — הוא מכבד שמים, עובד רוחות ואוהב בני אדם; גם אם הוא מאוד לא אנושי, עדיין טוב מהיעדר. כעת גָאוֹ דְזֶה חד מאוד בדיבור ובוויכוח, אומר אנושיות וצדק ואינו מגנה אותי; גינויו של גָאוֹ דְזֶה עדיין טוב מהיעדר26↗״.
התלמידים דיווחו לחכם מוֹ: ״גָאוֹ דְזֶה מצטיין באנושיות״. החכם מוֹ אמר: ״אין זה בהכרח כך! גָאוֹ דְזֶה נוהג באנושיות כמו מי שמתרומם על בהונותיו כדי להיות גבוה ונשען לאחור כדי להיות רחב; אין זה יכול להימשך״.27↗
גָאוֹ דְזֶה אמר לחכם מוֹ: ״אני מנהל מדינה ומנהיג ממשל״. החכם מוֹ אמר: ״הנהגה היא מה שאומרים בפה ובהכרח מקיימים בגוף. כעת אתה אומר בפיך ואינך מקיים בגופך, ולכן אתה עצמך שרוי בתוהו. אינך יכול להשליט סדר בעצמך; כיצד תוכל להשליט סדר במדינה ובממשל? בינתיים הימנע; אתה עצמך כבר שיבשת זאת!״28↗
שליט לוּ אמר לחכם מוֹ: ״אני חושש שֶׁצִ׳י תתקוף אותי. האם אפשר להיחלץ?״ החכם מוֹ אמר: ״אפשר. המלכים החכמים הקדומים של שלוש השושלות — יוּ, טָאנְג, וֶןווּ — היו שליטי נחלה של מאה לִי; הם דיברו על נאמנות, עשו צדק וזכו בשלטון בעולם. המלכים העריצים של שלוש השושלות — גְ׳יֶה, ג׳וֹאוּ, יוֹוְלִי — עוררו איבה ושנאה, נהגו בעריצות ואיבדו את העולם. אבקש שאדוני למעלה יכבד את השמים ויעבוד את הרוחות, ולמטה יאהב את בני העם ויועיל להם; ירבה במתנות עורות ומשי, ינקוט לשון ענווה בדבריו וימהר להעניק כבוד לכל שליטי ארבע השכנות; וינהיג את המדינה לשרת את צִ׳י. אז אפשר להיחלץ מן הצרה. בלי זה, אין מה לעשות״.1↗
צִ׳י עמדה לתקוף את לוּ. החכם מוֹ אמר לְשְׁיָאנְג דְזֶה נְיוֹ: ״לתקוף את לוּ תהיה שגיאה גדולה של צִ׳י. בימי קדם תקף מלך ווּ במזרח את יוּאֶה ודחק את אנשיה לְקְוַאי גִ׳י; במערב תקף את צ׳וּ ודחק את המלך גָ׳אוֹלְסְווֵי; בצפון תקף את צִ׳י ולקח את גוּאוֹ דְזֶה בחזרה לְווּ. שליטי הנסיכויות השיבו לו איבה ובני העם סבלו מן העמל הכרוך בכך ולא עמדו לרשותו. משום כך נעשתה המדינה חורבה ושממה והוא עצמו נענש והומת. בימי קדם תקף גְ׳ה בּוֹ את בית פָאן ואת בית ג׳וֹנְג חָאנְג וסיפח את ארצות שלושת בתי גִ׳ין. שליטי הנסיכויות השיבו לו איבה ובני העם סבלו מן העמל הכרוך בכך ולא עמדו לרשותו. משום כך נעשתה המדינה חורבה ושממה והוא עצמו נענש והומת — זו הסיבה. לכן תקיפת מדינה קטנה בידי מדינה גדולה היא פגיעה הדדית; השגיאה בהכרח תשוב אל המדינה״.2↗
החכם מוֹ פגש את המלך הגדול של צִ׳י ואמר: ״אם יש כאן סכין, בוחנים אותה בראש אדם והיא כורתת אותו מיד — האם אפשר לקרוא לה חדה?״ המלך הגדול אמר: ״חדה״. החכם מוֹ אמר: ״אם בוחנים אותה בראשי אנשים רבים והיא כורתת אותם מיד — האם אפשר לקרוא לה חדה?״ המלך הגדול אמר: ״חדה״. החכם מוֹ אמר: ״הסכין אכן חדה; מי יקבל את הפורענות?״ המלך הגדול אמר: ״הסכין זוכה בחדות, והבוחן מקבל את הפורענות״. החכם מוֹ אמר: ״כשמספחים מדינות, מחריבים צבאות, פוגעים בבני העם והורגים אותם — מי יקבל את הפורענות?״ המלך הגדול הרכין את ראשו והרימו תוך מחשבה, ואמר: ״אני אקבל את הפורענות״.3↗
וֶן, שליט לוּ יָאנְג, עמד לתקוף את גֶ׳נְג. החכם מוֹ שמע ועצר אותו, ואמר לו: ״אילו בתוך ארבעת גבולות לוּ עיר גדולה הייתה תוקפת עיר קטנה ובית גדול היה נלחם בבית קטן4↗, והתוקפים היו הורגים את בני עמם ולוקחים את בקרם, סוסיהם, כלביהם, חזיריהם, הבדים, המשי, הדגן הקלוף, התבואה והרכוש — מה דעתך?״ וֶן, שליט לוּ יָאנְג, אמר: ״בתוך ארבעת גבולות לוּ כולם נתיניי. אם עיר גדולה תתקוף עיר קטנה ובית גדול יילחם בבית קטן ויגזלו את רכושם, אני בהכרח אענישם בחומרה״. החכם מוֹ אמר: ״בעלות השמים על העולם כולו דומה לבעלותך על כל התחום שבתוך ארבעת גבולותיך. אם כעת תקים צבא ותעמוד לתקוף את גֶ׳נְג, האם לא יגיע עונש השמים?״ וֶן, שליט לוּ יָאנְג, אמר: ״מדוע המורה עוצר אותי מלתקוף את גֶ׳נְג? תקיפתי את גֶ׳נְג מצייתת לרצון השמים. אנשי גֶ׳נְג הרגו את אבותיהם שלושה דורות; השמים הטילו עליהם עונש ועשו ששלוש שנים לא יהיו שלמים5↗. אני עומד לסייע לשמים להעניש״. החכם מוֹ אמר: ״אנשי גֶ׳נְג הרגו את אבותיהם שלושה דורות, והשמים הטילו עליהם עונש ועשו ששלוש שנים לא יהיו שלמים. די בעונש השמים. אם כעת תקים שוב צבא לתקוף את גֶ׳נְג ותאמר: ׳תקיפתי את גֶ׳נְג מצייתת לרצון השמים׳, הדבר דומה לאדם שבנו אלים וחסר יכולת ולכן אביו מלקה אותו, ואז אבי הבית השכן מרים מקל ומכה בו ואומר: ׳הכיתי אותו בציות לרצון אביו׳6↗. וכי אין זו סתירה?״
החכם מוֹ אמר לְווֶן, שליט לוּ יָאנְג: ״תוקפים מדינה שכנה, הורגים את בני עמה ולוקחים את בקרם, סוסיהם, תבואתם, הדגן הקלוף שלהם ורכושם; ואז כותבים זאת על במבוק ומשי, חורתים במתכת ובאבן ועושים כתובות על פעמונים וקדרות, למסור לצאצאי הדורות הבאים: ׳אין מי שהרבה כמוני׳. אם כעת אדם ממעמד נמוך יתקוף את בית שכנו, יהרוג את בני ביתו וייקח את כלביו, חזיריו, מזונו, בגדיו ומעילי פרוותו, וגם הוא יכתוב על במבוק ומשי ויעשה כתובות על מחצלות וכלי הגשה כדי למסור לצאצאי הדורות הבאים: ׳אין מי שהרבה כמוני׳ — האם אפשר?״ וֶן, שליט לוּ יָאנְג, אמר: ״אם אתבונן לפי דבריך, מה שבעולם קוראים לו ראוי אינו בהכרח כך״.7↗
החכם מוֹ אמר לְווֶן, שליט לוּ יָאנְג: ״אנשי המעלה לפי מנהג העולם יודעים כולם את הדברים הקטנים ואינם יודעים את הדברים הגדולים. אם אדם גונב כלב אחד או חזיר אחד, קוראים לו חסר אנושיות; אם הוא גונב מדינה אחת או עיר אחת, רואים בו צודק. זה כמו לראות מעט לבן ולקרוא לו לבן, ולראות הרבה לבן ולקרוא לו שחור. לכן אנשי המעלה לפי מנהג העולם יודעים את הדברים הקטנים ואינם יודעים את הדברים הגדולים — לכך מתכוונים דברים אלה״.8↗
וֶן, שליט לוּ יָאנְג, אמר לחכם מוֹ: ״מדרום לְצ׳וּ יש מדינה של אוכלי אדם ושמה צְ׳יָאוֹ. כשנולד הבן הבכור במדינה, מבתרים ואוכלים אותו וקוראים לזה ׳להיטיב עם האח הצעיר׳. אם הוא טעים, שולחים ממנו לשליט; אם השליט שמח, הוא גומל לאב. וכי אין זה מנהג רע?״ החכם מוֹ אמר: ״גם מנהג מדינות המרכז כך: הורגים את האב וגומלים לבן. במה זה שונה מאכילת הבן ומתן גמול לאב? אם אין משתמשים באנושיות ובצדק, כיצד מגנים את אנשי יִי האוכלים את בניהם?״9↗
אהובו של שליט לוּ מת, ושליט לוּ עשה לו דברי הספד. אנשי לוּ נהנו מהם והשתמשו בהם. החכם מוֹ שמע ואמר: ״הספד הוא תיאור רצונו של המת. ליהנות ממנו כעת ולהשתמש בו דומה ללכת אחר הראש הבא וללבוש״.10↗
וֶן, שליט לוּ יָאנְג, אמר לחכם מוֹ: ״מישהו תיאר לי נתין נאמן: מצווים עליו להרכין והוא מרכין, מצווים עליו להרים והוא מרים; כשהוא יושב הוא שקט וכשקוראים לו הוא עונה. האם אפשר לקרוא לו נתין נאמן?״ החכם מוֹ אמר: ״מצווים עליו להרכין והוא מרכין, מצווים עליו להרים והוא מרים — זה דומה לצל. כשהוא יושב הוא שקט וכשקוראים לו הוא עונה — זה דומה להד. מה יקבל שליט מצל ומהד? לפי מה שאני, דִי, קורא לו נתין נאמן, כשהממונה טועה הוא מציע לו תוכחה דקה; כשיש לו טוב הוא מציע אותו לממונה ואינו מעז להתפאר בו. מבחוץ הוא מתקן את העקום ומכניס את הטוב, מתאחד עם הממונה עליו ואינו מתלכד למטה כנגדו. כך היופי והטוב למעלה והאיבה והשנאה למטה; השלווה וההנאה למעלה והדאגה והצער אצל הנתין. זה מה שאני, דִי, קורא לו נתין נאמן״.11↗
שליט לוּ אמר לחכם מוֹ: ״יש לי שני בנים: אחד אוהב ללמוד ואחד אוהב לחלק רכוש לבני אדם. את מי ראוי לעשות יורש עצר?״ החכם מוֹ אמר: ״עדיין אי אפשר לדעת; אולי מה שהוא עושה הוא לשם גמול. הכבוד שמפגין דייג אינו נועד לתת לדג מתנה; פיתוי עכבר בשרץ אינו מאהבתו. אבקש שאדוני יבחן יחד את כוונתם ואת הישגם״.12↗
אדם מִלוּ הסתמך על החכם מוֹ כדי ללמד את בנו. בנו נלחם ומת, והאב האשים את החכם מוֹ. החכם מוֹ אמר: ״רצית ללמד את בנך, וכעת לימודו נשלם; הוא נלחם ומת ואתה מתרעם. זה כמו לרצות למכור דגן, ולאחר שהדגן נמכר להתרעם. וכי אין זה בזבוז?״13↗
בגבול הדרומי של לוּ היה אדם ושמו ווּ לוּ, שעשה קדרות בחורף וחרש בקיץ והשווה את עצמו לְשׁוּן. החכם מוֹ שמע ובא לפגוש אותו. ווּ לוּ אמר לחכם מוֹ: ״רק צדק, רק צדק — לשם מה לדבר עליו?״ החכם מוֹ אמר: ״האם הצדק שאתה מדבר עליו הוא גם שימוש בכוח כדי לעמול למען אחרים ושימוש ברכוש כדי לחלק לאחרים?״ ווּ לוּ אמר: ״כן״. החכם מוֹ אמר: ״אני, דִי, כבר חישבתי זאת. אילו תכננתי לחרוש ולהאכיל את כל בני האדם בעולם, לכל היותר הייתי מגיע לחריש של איכר אחד; בחלוקה לכל העולם לא היה אפשר לתת לכל אדם אפילו שֶׁנְג אחד של דגן. גם אם נניח שקיבל שֶׁנְג אחד של דגן, ברור שלא היה בכך כדי להשביע את כל רעבי העולם. אילו תכננתי לארוג ולהלביש את כל בני האדם בעולם, לכל היותר הייתי מגיע לאריגתה של אישה אחת; בחלוקה לכל העולם לא היה אפשר לתת לכל אדם אפילו צְ׳ה אחד של בד. גם אם נניח שקיבל צְ׳ה אחד של בד, ברור שלא היה בכך כדי לחמם את כל הסובלים מקור בעולם. אילו תכננתי ללבוש שריון חזק ולאחוז נשק חד כדי להציל את שליטי הנסיכויות מצרה, לכל היותר הייתי מגיע ללחימתו של איש אחד. ברור שלחימת איש אחד אינה הודפת שלושה צבאות. לדעתי מוטב לדקלם את דרך המלכים הקדומים ולבקש את הסבריה, להבין את דברי החכמים ולבחון את אמירותיהם; למעלה לשכנע מלכים, נסיכים וגדולי ממשל, ואחריהם אנשים פשוטים ואנשי מעלה ההולכים ברגל. אם המלכים, הנסיכים וגדולי הממשל ישתמשו בדבריי, במדינתם בהכרח ישרור סדר; אם האנשים הפשוטים ואנשי המעלה ההולכים ברגל ישתמשו בדבריי, מעשיהם בהכרח ישתפרו. לכן לדעתי, אף שאיני חורש אני מאכיל רעבים, ואף שאיני אורג אני מלביש את הסובלים מקור; הישגי עולה על הישגו של מי שחורש כדי להאכיל ואורג כדי להלביש. לכן לדעתי, אף שאיני חורש ואורג, הישגי עולה על החריש והאריגה״.14↗
ווּ לוּ אמר לחכם מוֹ: ״רק צדק, רק צדק — לשם מה לדבר עליו?״ החכם מוֹ אמר: ״נניח שבעולם אין יודעים לחרוש: מי גדול יותר בהישגו, המלמד בני אדם לחרוש או מי שאינו מלמד בני אדם לחרוש וחורש לבדו?״ ווּ לוּ אמר: ״המלמד בני אדם לחרוש גדול יותר בהישגו״. החכם מוֹ אמר: ״נניח שתוקפים מדינה שאין בה צדק: מי גדול יותר בהישגו, המתופף ומניע את ההמון להתקדם לקרב או מי שאינו מתופף כדי להניע את ההמון להתקדם לקרב, אלא מתקדם לבדו?״ ווּ לוּ אמר: ״המתופף ומקדם את ההמון גדול יותר בהישגו״. החכם מוֹ אמר: ״בין האנשים הפשוטים ואנשי המעלה ההולכים ברגל בעולם, מי שיודע מעט צדק ומלמד את העולם צדק, גם הישגו גדול. מדוע לא לדבר? אילו יכולתי לתופף ולקדם אל הצדק, האם הצדק שלי לא היה מתקדם עוד יותר?״15↗
החכם מוֹ המליץ על גוֹנְג שָׁאנְג גוּאוֹבְּיוּאֶה. גוֹנְג שָׁאנְג גוּאוֹ שכנע את מלך יוּאֶה, והמלך שמח מאוד ואמר לְגוֹנְג שָׁאנְג גוּאוֹ: ״אם המורה יוכל להביא את החכם מוֹלְיוּאֶה כדי ללמד אותי, אבקש לנתק מארץ ווּ הישנה שטח ריבועי שאורך צלעו חמש מאות לִי ולהעניקו לחכם מוֹ כנחלה״. גוֹנְג שָׁאנְג גוּאוֹ הסכים. הכינו אפוא לְגוֹנְג שָׁאנְג גוּאוֹ חמישים מרכבות לנסיעה כדי להביא את החכם מוֹמִלוּ. הוא אמר: ״באמצעות דרך המורה שכנעתי את מלך יוּאֶה, והמלך שמח מאוד ואמר לי, גוּאוֹ: ׳אם תוכל להביא את החכם מוֹלְיוּאֶה כדי ללמד אותי, אבקש לנתק מארץ ווּ הישנה שטח ריבועי שאורך צלעו חמש מאות לִי ולהעניק לך כנחלה׳״. החכם מוֹ אמר לְגוֹנְג שָׁאנְג גוּאוֹ: ״מה דעתך על כוונת מלך יוּאֶה? אם מלך יוּאֶה עומד לשמוע לדבריי ולהשתמש בדרכי, אני, דִי, אלך; אוכל לפי מידת בטני ואתלבש לפי מידת גופי, ואשווה את עצמי לשאר הנתינים. לשם מה אזדקק לנחלה? אך אם יוּאֶה לא תשמע לדבריי ולא תשתמש בדרכי, ובכל זאת אלך לשם, הרי אמכור כך את הצדק. אם כבר למכור אותו, אפשר גם במדינות המרכז; מדוע דווקא בְּיוּאֶה?״16↗
החכם מוֹ נסע. וֵיי יוּאֶה שאל: ״לאחר שתזכה לפגוש את אנשי המעלה בארבע הרוחות, על מה תדבר תחילה?״ החכם מוֹ אמר: ״בכל כניסה למדינה חובה לבחור את המשימה ולעסוק בה. אם המדינה חשוכה ומבולבלת, מדברים על רוממות הראויים ועל התאחדות כלפי מעלה; אם המדינה ענייה, מדברים על חיסכון בשימוש במשאבים ועל צמצום הקבורה; אם המדינה נהנית מצלילים ושקועה ביין, מדברים נגד המוזיקה ונגד הגורל הקבוע; אם המדינה פרוצה, סוטה וחסרת טקס, מדברים על כיבוד השמים ועבודת הרוחות; אם המדינה עוסקת בגזלה, בפלישה ובדורסנות, מדברים על אהבה לכול ונגד מלחמות התקפה. לכן נאמר: בוחרים את המשימה ועוסקים בה״.17↗
החכם מוֹ שלח את צָאוֹ גוֹנְג דְזֶהלְסוֹנְג. אחרי שלוש שנים חזר ופגש את החכם מוֹ ואמר: ״בתחילה, כשבאתי בשעריך, לבשתי בגד בד גס קצר ואכלתי מרק עשבי בר ועלי קטניות. אם השגתיו בבוקר לא השגתיו בערב, ובכל זאת הקרבתי לרוחות. כעת, בעקבות הוראת המורה, ביתי אמיד יותר משהיה בתחילה. משנעשה ביתי אמיד אני מקפיד להקריב לרוחות, ואף על פי כן רבים מן האנשים מתים, ששת מיני בהמות הבית אינם מתרבים וגופי שקוע במחלה. איני יודע אם אפשר להשתמש בדרכו של המורה״. החכם מוֹ אמר: ״לא כך! הרוחות רוצות דברים רבים מבני האדם: הן רוצות שמי שמחזיק בדרגה גבוהה ובשכר יפנה את מקומו לראויים, ושמי שרכושו רב יחלק לעניים. וכי הרוחות רוצות רק חופן דוחן ופיסת ריאה? כעת אתה מחזיק בדרגה גבוהה ובשכר ואינך מפנה מקום לראויים — זו רעה אחת; רכושך רב ואינך מחלק לעניים — זו רעה שנייה. כעת עבודת הרוחות שלך היא הקרבה בלבד, ואתה שואל: ׳מאין באה המחלה?׳ זה כמו לסגור שער אחד מתוך מאה ולומר: ׳מהיכן ייכנס הגנב?׳ לבקש כך ברכה מרוח שיש בה תמיהה — וכי אפשר?״18↗
איש תפילה מִלוּ הקריב חזירון אחד וביקש מאה ברכות מן הרוחות. החכם מוֹ שמע ואמר: ״אי אפשר. אם נותנים לאדם מעט ומצפים ממנו להרבה, הוא רק יחשוש שייתנו לו מתנה. כעת מקריבים חזירון אחד ומבקשים מאה ברכות מן הרוחות — יש רק לחשוש שיקריבו להן בקר וצאן. המלכים החכמים הקדומים עבדו את הרוחות והקריבו בלבד. כעת מקריבים חזירון ומבקשים מאה ברכות; מוטב העוני מעושר כזה״.19↗
פֶּנְג צִ׳ינְג שֶׁנְג אמר: ״את מה שעבר אפשר לדעת, ואת הבא אי אפשר לדעת״. החכם מוֹ אמר: ״נניח שהוריך במרחק מאה לִי ונקלעו לצרה. נקצב לכך יום אחד: אם תגיע, יחיו; אם לא תגיע, ימותו. כעת יש כאן מרכבה חזקה וסוסים טובים, וגם סוס גרוע וגלגל בעל ארבע פינות. אם יניחו לך לבחור, במה תרכב?״ הוא השיב: ״ארכב בסוסים הטובים ובמרכבה החזקה, ואוכל להגיע במהירות״. החכם מוֹ אמר: ״הנה כאן מה שעתיד לבוא!״20↗
מֶנְג שָׁאן שיבח את הנסיך לוּ ואמר: ״בעת צרת הדוכס הלבן לכדו את הנסיך לוּ, אחזו בגרזינים ובוו תפסו את מותניו והעמידו נשק ישר מול ליבו, ואמרו לו: ׳אם תהיה מלך תחיה, ואם לא תהיה מלך תמות׳. הנסיך לוּ אמר: ׳כמה אתם מבזים אותי! הרגתם את קרובי, ואתם משמחים אותי במדינת צ׳וּ? גם אם אשיג את העולם, אם אין בכך צדק לא אעשה זאת; וקל וחומר מדינת צ׳וּ!׳ והוא לא עשה זאת. האם אין הנסיך לוּ אנושי?״21↗החכם מוֹ אמר: ״קשה — אכן קשה; ואף על פי כן עוד אין זו אנושיות. אם ראה את המלך כחסר דרך, מדוע לא קיבל את המלוכה והנהיג? אם ראה את הדוכס הלבן כלא צודק, מדוע לא קיבל את המלוכה, העניש את הדוכס הלבן ואז החזיר את המלך? לכן נאמר: קשה — אכן קשה; ואף על פי כן עוד אין זו אנושיות22↗״.
החכם מוֹ שלח את שֶׁנְג צְ׳וּאוֹ לשרת את שְׁיָאנְג דְזֶה נְיוֹ. שְׁיָאנְג דְזֶה נְיוֹ פלש שלוש פעמים לאדמת לוּ, וְשֶׁנְג צְ׳וּאוֹ הלך אחריו שלוש פעמים. החכם מוֹ שמע ושלח את החכם גָאוֹ סוּן לבקש את פרישתו משם, ואמר: ״שלחתי את צְ׳וּאוֹ כדי לרסן יוהרה ולתקן העדפת אהובים. כעת שכרו של צְ׳וּאוֹ רב והוא מטעה את המורה; המורה פלש שלוש פעמים לְלוּוְצְ׳וּאוֹ הלך אחריו שלוש פעמים. זה לתופף ולהצליף אצל רסן הסוס. אני, דִי, שמעתי: ׳לְדַבֵּר עַל צֶדֶק וְלֹא לַעֲשׂוֹתוֹ הוּא לִפְעֹל בְּנִגּוּד לְמַה שֶׁבָּרוּר׳. אין זה שֶׁצְ׳וּאוֹ אינו יודע; השכר גבר על הצדק״.23↗
בימי קדם נלחמו אנשי צ׳וּ ואנשי יוּאֶה בסירות בנהר הגדול. אנשי צ׳וּ התקדמו עם הזרם ונסוגו נגדו; כשראו תועלת התקדמו, וכשראו שאין תועלת היה להם קשה לסגת. אנשי יוּאֶה התקדמו נגד הזרם ונסוגו איתו; כשראו תועלת התקדמו, וכשראו שאין תועלת נסוגו במהירות. אנשי יוּאֶה השתמשו ביתרון הנסיבות הזה והביסו שוב ושוב את אנשי צ׳וּ. החכם גוֹנְג שׁוּ נסע מִלוּ דרומה לְצ׳וּ, ושם החל לעשות כלי לוחמת סירות: הוא עשה אמצעי ווים ומוטות דחיפה. את הנסוגים אחזו בווים ואת המתקדמים הדפו במוטות; לפי אורך הווים והמוטות קבעו את כלי הנשק. כלי הנשק של צ׳וּ הותאמו ואלה של יוּאֶה לא הותאמו; אנשי צ׳וּ השתמשו ביתרון הנסיבות הזה והביסו שוב ושוב את אנשי יוּאֶה. החכם גוֹנְג שׁוּ היה מרוצה ממיומנותו ואמר לחכם מוֹ: ״בלוחמת הסירות שלי יש ווים ומוטות דחיפה; האם גם בצדק שלך יש ווים ומוטות דחיפה?״ החכם מוֹ אמר: ״הווים ומוטות הדחיפה של צדקי עולים על הווים ומוטות הדחיפה של לוחמת הסירות שלך. הווים ומוטות הדחיפה שלי: אני אוחז באהבה ומודד בכבוד. אם אין אוחזים באהבה, אין קרבה; אם אין מודדים בכבוד, ממהרים לנהוג בקלות ראש. אם יש קלות ראש ואין קרבה, ממהרים להיפרד. לכן לאהוב זה את זה ולכבד זה את זה דומה להטבה הדדית. כעת אתה אוחז באדם ועוצר אותו, וגם האדם אוחז בך ועוצר אותך; אתה דוחף אדם ומרחיק אותו, וגם האדם דוחף אותך ומרחיק אותך. אחיזה הדדית ודחיפה הדדית דומות לפגיעה הדדית. לכן הווים ומוטות הדחיפה של צדקי עולים על אלה של לוחמת הסירות שלך״.24↗
החכם גוֹנְג שׁוּ הקציע במבוק ועץ לעשות פסיון. כשהשלים אותו העיף אותו, והוא לא ירד שלושה ימים. החכם גוֹנְג שׁוּ ראה את עצמו כמיומן ביותר. החכם מוֹ אמר לו: ״עשיית הפסיון שלך אינה כעשיית סיכת ציר למרכבה בידי בעל מלאכה. בתוך רגע הוא חותך עץ בן שלושה צוּן, והיא נושאת משקל של חמישים דָאן. לכן הישג העשייה, אם הוא מועיל לבני האדם קוראים לו מיומנות, ואם אינו מועיל לבני האדם קוראים לו חוסר מיומנות״.25↗
החכם גוֹנְג שׁוּ אמר לחכם מוֹ: ״בטרם זכיתי לפגוש אותך רציתי להשיג את סוֹנְג. מאז זכיתי לפגוש אותך, גם אם יתנו לי את סוֹנְג, אם אין בכך צדק לא אעשה זאת״. החכם מוֹ אמר: ״בטרם זכיתי אני, דִי, לפגוש אותך רצית להשיג את סוֹנְג. מאז זכיתי לפגוש אותך, גם אם יתנו לך את סוֹנְג, אם אין בכך צדק לא תעשה זאת — הרי אני נתתי לך את סוֹנְג. התאמץ לעשות צדק, ואני, דִי, עוד אתן לך את העולם״.26↗
גוֹנְג שׁוּ בָּאן עשה לְצ׳וּ סולמות עננים1↗. משגמר, עמדו להשתמש בהם לתקוף את סוֹנְג. החכם מוֹ שמע, יצא מִצִ׳י והלך עשרה ימים ועשרה לילות עד שהגיע לְיִינְג ופגש את גוֹנְג שׁוּ בָּאן. גוֹנְג שׁוּ בָּאן אמר: ״מה מבקש המורה כאן?״ החכם מוֹ אמר: ״בצפון יש אדם שביזה אותי; אבקש להסתייע בך להרוג אותו״. גוֹנְג שׁוּ בָּאן לא שמח. החכם מוֹ אמר: ״אבקש להציע עשר יחידות זהב״. גוֹנְג שׁוּ בָּאן אמר: ״לפי עקרון הצדק שלי, ודאי שאיני הורג בני אדם״. החכם מוֹ קם והשתחווה פעמיים ואמר: ״אנא, אסביר. באתי מן הצפון לאחר ששמעתי שאתה עושה סולמות כדי לתקוף את סוֹנְג. מה חטאה של סוֹנְג? למדינת גִ׳ינְג יש עודף אדמה וחוסר בבני אדם; להרוג את מה שחסר ולהיאבק על מה שיש בו עודף — אי אפשר לקרוא לזה תבונה. לתקוף את סוֹנְג בלי שיש בה חטא — אי אפשר לקרוא לזה אנושיות. לדעת ולא להתנגד — אי אפשר לקרוא לזה נאמנות2↗. להתנגד בלי להצליח — אי אפשר לקרוא לזה כוח. מי שבשם הצדק אינו הורג מעטים אך הורג רבים — אין לומר שיש לו ידיעת סוגים3↗״. גוֹנְג שׁוּ בָּאן השתכנע. החכם מוֹ אמר: ״אם כן, מדוע לא תחדל4↗?״ גוֹנְג שׁוּ בָּאן אמר: ״אי אפשר. כבר הודעתי למלך״. החכם מוֹ אמר: ״מדוע לא תביא אותי לפגוש את המלך?״ גוֹנְג שׁוּ בָּאן אמר: ״אעשה זאת״.
החכם מוֹ פגש את המלך ואמר: ״אם יש כאן אדם הנוטש את מרכבתו המקושטת ורוצה לגנוב את עגלתו הבלויה של שכנו, נוטש את רקמת המשי שלו ורוצה לגנוב את בגד הבד הגס הקצר של שכנו, נוטש את דגנו המשובח ובשרו ורוצה לגנוב את הסובין ופסולת הדגן של שכנו — איזה אדם הוא?״ המלך אמר: ״ודאי חולה במחלת גנבה״. החכם מוֹ אמר: ״אדמת גִ׳ינְג היא ריבוע שאורך צלעו חמשת אלפים לִי ואדמת סוֹנְג ריבוע שאורך צלעו חמש מאות לִי5↗; זה כמו המרכבה המקושטת לעומת העגלה הבלויה. לְגִ׳ינְג יש יוּן מֶנְג, המלא קרנפים, שורי בר, מיני איילים6↗; דגי הנהרות גְ׳יָאנְגוְחָאן, צבי המים, הצבים הגדולים והתנינים שלה הם עושרו של העולם, ואילו סוֹנְג מתוארת כחסרת פסיונים, ארנבות, שועלים וחתולי בר7↗. זה כמו הדגן המשובח והבשר לעומת הסובין ופסולת הדגן. בְּגִ׳ינְג יש אורנים גבוהים, עצי דְזִי מנומרים, עצי פְּיֵיןוְנָאן8↗ ועצי יוּ גָ׳אנְג, ואילו בְּסוֹנְג אין עצים גבוהים. זה כמו רקמת המשי לעומת בגד הבד הגס הקצר. לפי שלושת העניינים האלה9↗, תקיפת סוֹנְג היא בעיניי מאותו סוג. אני סבור שהמלך הגדול בהכרח יפגע בצדק ולא ישיג את מבוקשו״. המלך אמר: ״טוב! ואף על פי כן, גוֹנְג שׁוּ בָּאן עשה לי סולמות עננים; בוודאי אכבוש את סוֹנְג״.
אז הביאו את גוֹנְג שׁוּ בָּאן. החכם מוֹ התיר את חגורתו ועשה ממנה חומה, והשתמש בלוחיות כמכשירים10↗. גוֹנְג שׁוּ בָּאן הציג תשע פעמים תחבולות משתנות11↗ לתקיפת החומה, והחכם מוֹ הדף אותן תשע פעמים. מכשירי התקיפה של גוֹנְג שׁוּ בָּאן כלו, ואמצעי ההגנה של החכם מוֹ עוד נותרו. גוֹנְג שׁוּ בָּאן הובס ואמר: ״אני יודע במה להדוף אותך, אך לא אומר״. גם החכם מוֹ אמר: ״אני יודע במה תהדוף אותי, אך לא אומר״. מלך צ׳וּ שאל לסיבה. החכם מוֹ אמר: ״כוונת החכם גוֹנְג שׁוּ אינה אלא להרוג אותי. הוא סבור שאם יהרוג אותי, לא יהיה מי שיוכל להגן על סוֹנְג ואפשר יהיה לתקוף אותה. אבל שלוש מאות תלמידיי, ובהם צִ׳ין גוּ לִי, כבר אוחזים בכלי ההגנה שלי על חומת סוֹנְג וממתינים לפולשי צ׳וּ. גם אם תהרוג אותי, לא תוכל לשים לזה קץ״. מלך צ׳וּ אמר: ״טוב! אבקש אפוא להימנע מתקיפת סוֹנְג״.
החכם מוֹ חזר ועבר בְּסוֹנְג. ירד גשם והוא ביקש מחסה בתוך שער הרובע, אך שומר השער לא הכניסו. לכן נאמר: ״הַמַּנְהִיג בַּסֵּתֶר — הֶהָמוֹן אֵינוֹ מַכִּיר בְּהֶשֵּׂגוֹ; הַנֶּאֱבָק בְּגָלוּי — הֶהָמוֹן מַכִּירוֹ12↗״.
צִ׳ין גוּ לִי שאל את החכם מוֹ: ״לפי דברי החכמים, ציפור הפניקס אינה יוצאת, ושליטי הנסיכויות מרדו במדינות יִיןוְג׳וֹאוּ1↗. שריונות ונשק קמים כעת בעולם, הגדול תוקף את הקטן והחזק תופס את החלש. אני רוצה להגן על מדינה קטנה; מה עליי לעשות?״ החכם מוֹ אמר: ״מפני איזו התקפה תגן?״ צִ׳ין גוּ לִי השיב: ״כיום רגילים לתקוף באמצעות אלה: מגדלים צופים, ווים, ניגוח, סולמות, מילוי, מים, מנהרות, פריצה, חללים, הסתערות נמלים, עגלות מכוסות ומרכבות מוגבהות2↗. אעז לשאול: כיצד מגינים מפני שנים עשר אלה?״ החכם מוֹ אמר: ״החומה והחפיר שלנו מתוקנים, כלי ההגנה מוכנים, עצי ההסקה והדגן מספיקים3↗, הממונים והכפופים קרובים זה לזה, ועוד זוכים בסיוע שליטי ארבע המדינות השכנות — כך מחזיקים מעמד. ואף אם מפקד ההגנה מיומן, אם השליט אינו משתמש בו, עדיין אי אפשר להגן. ואם השליט משתמש במפקד ההגנה, גם המפקד חייב להיות מסוגל להגן; אם אינו מסוגל והשליט משתמש בו, עדיין אי אפשר להגן. לכן מפקד ההגנה חייב להיות מיומן והשליט חייב לכבדו ולהשתמש בו4↗, ורק אז אפשר להגן.
כלל ההגנה על עיר: החומה עבה וגבוהה, החפיר עמוק ורחב, המגדלים ועמדות התצפית מתוקנים, ההכנות להגנה תקינות ויעילות, ועצי ההסקה והמזון מספיקים להחזיק שלושה חודשים ויותר. האנשים מרובים ונבחרים, הפקידים והעם חיים בהרמוניה, ורבים השרים הגדולים שהגיעו להישגים ועמלו למען השליט. השליט אמין וצודק, וריבוא בני העם שמחים בו בלי גבול. או שקברי האבות והאימהות נמצאים שם; או שדי בשפע ההרים, היערות, העשבים והביצות כדי להועיל; או שהשטח קשה לתקיפה וקל להגנה; או שיש איבה עמוקה לאויב והישג גדול למען השליט; או שהגמול ברור ואמין והעונש חמור דיו לעורר יראה. כשארבעה עשר אלה מוכנים, גם העם אינו ראוי לשליט5↗. רק אז אפשר להגן על העיר. אם אין אף אחד מארבעה עשר אלה, גם מפקד הגנה מיומן אינו יכול להגן.
בכללי ההגנה על העיר, נערכים בשער באמצעות שער תלוי ומנגנון שוקע, אורכו שני גָ׳אנְג ורוחבו שמונה צְ׳ה, ושני צדדיו שווים. כנפי השער נחתכות כך שיחפפו שלושה צוּן; מניחים אדמה על הכנפיים, בעובי שאינו עולה על שני צוּן. עומק התעלה גָ׳אנְג וחמישה צְ׳ה ורוחבה כרוחב הכנף; אורך התעלה לפי היכולת. בקצה התעלה עושים מקום תלוי, שיש בו מקום לאדם אחד. כשהאויב מגיע, סוגרים את כל השערים והפתחים, קודחים ומכסים את הנקבים. את הנקבים. לכל אחד עושים שני כיסויים, שניים6↗; קודחים באחד וקושרים חבל באורך ארבעה צְ׳ה.
בכל ארבע פאות העיר וארבע פינותיה עושים מגדלי תצפית גבוהים, ומעמידים בראשם בנים מבתים אמידים7↗, לתצפת על האויב ולעקוב אחר מצבו, התקדמותו ותזוזותיו לימין ולשמאל. מי שנכשל בתצפית נערף.
כולם בונים: בכל שבעה צְ׳ה עמדה מחוברת, בכל חמישה צעדים סוללה. לכל חמישה בונים יש ברזל10↗. לגרזן הארוך ידית באורך שמונה צְ׳ה. בכל עשרה צעדים חרמש ארוך אחד, ידיתו שמונה צְ׳ה. בכל עשרה צעדים כלי הקצעה אחד ופטיש ארוך, ידיתו שישה צְ׳ה וראשו צְ׳ה, ושני קצותיו מחודדים11↗. בכל שלושה צעדים מוט ברזל גדול אחד, חלקו הקדמי צְ׳ה וראשו חמישה צוּן. מציבים שני מוטות מצטלבים כך שיהיו מאוזנים; אם אינם מאוזנים אינם מועילים; מחדדים את שני קצותיהם.
קושרים עצים במרווחים כך שיספיקו לאגדי מגן. נועצים את עמודי החזית באורך גָ׳אנְג ושבעה צְ׳ה כל אחד13↗, כדי שישמשו פאה חיצונית. מניחים את האגדים לאורך ולרוחב ומטייחים מבחוץ טיח חזק, בלי שתזלוג אדמה. הרוחב והעובי יאפשרו לשאת חומה של שלושה גָ׳אנְג וחמישה צְ׳ה ויותר. סותמים בהדרגה בעצים ובאדמה, לפי דחיפות הצורך. את חלקי החזית הארוכים והקצרים מחברים מראש, כך שיוכלו לשאת טיח ולשמש מעקה. מטייחים היטב את צידם החיצוני, שלא יהיה אפשר לשרוף או לעקור אותם.
עושים קורה תלויה הניתנת לניתוק ו״עמדת אוזן״16↗. קוטעים את החומה ומעבירים גשר לוחות; חופרים באלכסון החוצה ומסדרים לוחות בזה אחר זה. מעמידים אמצעי הרג בדומה למענה מן החומה.
מנגנון ירי מסתובב: אורכו שישה צְ׳ה ומתוכם צְ׳ה אחד טמון. מחברים שני עצים ועושים מהם מֵסַב באורך שני צְ׳ה; קודחים במרכזו מעבר לזרוע, והזרוע מגיעה עד קורת העץ הזקופה20↗. אחד בכל עשרים צעדים; ממנים יורה מיומן לסייע, ומצווים על אדם אחד להעלותו ולהורידו בלי לעזוב.
על החומה, בכל מאה צעדים מגדל אחד. למגדל ארבעה עמודים, ולכולם רגליים מפולשות. גובה הקומה התחתונה גָ׳אנְג ושל העליונה תשעה צְ׳ה; הרוחב והאורך כל אחד גָ׳אנְג ושישה צְ׳ה, ובכולם מתקינים ביתן21↗. בכל שלושים צעדים בליטה אחת, תשעה צְ׳ה; רוחבה עשרה צְ׳ה וגובהה שמונה צְ׳ה. קודחים ברוחב שלושה צְ׳ה ובאורך שני צְ׳ה ומתקינים ביתן.
אורך המתקן צְ׳וּ24↗גָ׳אנְג ושישה צְ׳ה, אורך הקורה גָ׳אנְג ושני צְ׳ה, אורך הזרוע שישה צְ׳ה, והחלק הטמון שלושה צְ׳ה. מעמידים את המתקן במרחק חמישה צוּן מן המעקה, בלי להצמידו.
אורך מחצלת המגן שמונה צְ׳ה ורוחבה שבעה צְ׳ה; רוחב עציה חמישה צְ׳ה25↗. מרפדים באמצע בקש לעשות גשר וקושרים את קצותיו. בעת התקפת האויב אדם אחד מעלה ומוריד אותה ואינו עוזב.
נושאי המים חייבים להשתמש בכפות בד וקנבוס ובאגני עור28↗, אחד בכל עשרה צעדים. אורך הידית שמונה צְ׳ה, והכף הגדולה מכילה לפחות שני דוֹאוּ ועד שלושה דוֹאוּ.
מציבים ציוד מוכן: חול, חצץ וברזל להרג, הכול נעשה לכלי הטלה שבירים34↗. מצווים על הקדרים לעשות כדים דקי דופן, גדולים המכילים לפחות דוֹאוּ אחד ועד שני דוֹאוּ. לוקחים לפי הצורך וקושרים שלושה יחד.
יתדות לִינְג דִינְג — אחת בכל שלושה גָ׳אנְג, מסודרות כשיני כלב37↗. אדם בכל עשרה צעדים שוהה בין העצים ומכניס רובה קשת38↗; בחצי העצים עושים את גוֹאוּ שִׁי מסביב. חומה אחת בכל שבעה צעדים.
בעמודי הכנפיים הדקים קודחים חצי צְ׳ה; בכל צוּן יתד אחת, באורך שני צוּן, שמתוכה צוּן גלוי. מרחיקים שבעה צוּן זו מזו40↗ ומטייחים בעובי כהכנה לאש. בכל פתח שנקדח מעל שער העיר להצלת השער מאש תולים כלי מים המכיל שלושה דָאן ויותר41↗, בגדלים מעורבים.
את עמודי השער ואת הבריחים חובה לחזק בטבעות, במתכת יצוקה או בריקועי ברזל. בריחי השער כפולים, מרוקעים בברזל וחובה שיהיו חזקים. בריח המסרק — הבריח שני צְ׳ה; מסרק אחד לבריח42↗. חותמים בחותם מפקד ההגנה, ושולחים מפעם לפעם אדם לבחון את החותם ולבדוק כמה עמוק הבריח נכנס למסגרת. לכל אנשי השער אסור לשאת גרזן, קרדום, מקדח, מסור או פטיש.
על החומה, בכל שני צעדים מתקן צְ׳וּ אחד, המועמד במידה: גָ׳אנְג ושלושה צְ׳ה; אורך הכותרת עשרה גָ׳אנְג43↗ ואורך הזרוע שישה צְ׳ה. בכל שני צעדים מגן דָא אחד, ברוחב תשעה צְ׳ה ובאורך שנים עשר צְ׳ה.
בכל שני צעדים רובה קשת אחד מעץ, שחייב לירות למרחק חמישים צעדים ויותר. מכינים חיצים רבים; אם אין קני במבוק, אפשר מעצי חוּ, אפרסק, תות־בר ובוקיצה44↗. מבקשים ראשי ברזל שווים ויורים בהם לעבר נגחים ומתקני לונג דזונג.
בכל שלושים צעדים מציבים מגדל תצפית לישיבה, הבולט מן המעקה ארבעה צְ׳ה, ברוחב שלושה צְ׳ה, וברוחב ארבעה צְ׳ה50↗. לוחות מקיפים שלושה מצדדיו ומוצמדים בצפיפות, ובקיץ מכסים את ראשו.
בכל מאה צעדים מתקן לונג דזונג אחד54↗, בגובה חמישה גָ׳אנְג מעל הקרקע ובשלוש קומות. למטה רוחב החזית שמונה צְ׳ה ורוחב האחור שלושה עשר צְ׳ה; ככל שעולים מקטינים לפי השיעור.
על החומה, בכל שבעה צְ׳ה מתקן צְ׳וּ אחד, אורכו גָ׳אנְג וחמישה צְ׳ה, ומתוכם שלושה צְ׳ה טמונים; מרחקו מן המעקה חמישה צוּן. אורך הקורה גָ׳אנְג ושני צְ׳ה ואורך הזרוע שישה צְ׳ה. באמצע העמוד קודחים נקב; החלק הפנימי מאחור חמישה צוּן. לקורה שני נקבים, וקצהה הקדמי של קורת המתקן נמוך מן המעקה בארבעה צוּן ומתאים. קודחים במתקן ובשקע ומכסים ברעף. ביום חורף, באמצעות הסוס והקורה — קור62↗; כולם ממתינים לפקודה, או עושים את השקע ברעף.
בני הבתים ברבעים שבתוך העיר מגינים כל אחד על שמאלו, ימינו, מלפניו ומאחוריו, כמו שעל החומה. אם העיר קטנה והאנשים רבים, מעבירים מן הכפר את הזקנים והחלשים ושוכני המדינה לעיר הגדולה77↗.
כשהפולשים מגיעים ומשערים שבהכרח יתקפו, הצד המגן מסיר תחילה את קליעת החומה; רק שלא ישרפו את הפולשים הנמצאים מתחת לחומה78↗. מפעם לפעם מחליפים את עמדות הפקידים והחיילים, אך אין מחליפים את משרתיהם, ואסור למשרתים לעלות לחומה79↗.
מפנים את השטח החיצוני של העיר, עד מרחק מאה צעדים מן החפיר. את החומות והעצים, קטנים וגדולים, הורסים וכורתים ומסירים. בדרכי בוא הפולשים, בדרכים הקרובות, במקומות הסמוכים ובשטח העיר, עושים מגדלי הגנה. מעמידים חיצי במבוק בשמי האמצע81↗.
מתחת לאולם מפקד ההגנה עושים מגדל גדול המשקיף מגבוה על החומה. מתחת לאולם מתפזרות הדרכים מסביב; בדרך מקבלים אורחים והאורחים ממתינים לפגישה. מעת לעת מזמנים את זקני הציבור שבארמון מפקד ההגנה82↗ ושוקלים איתם את העניינים מראש. כשבחינת המעלה והתוכניות מתאימות, נכנסים למתחם המוגן. משנכנסו המגינים לשמירה, לא יהלכו בחומה ולא יעזבו את מעונם.
כלל ההגנה: בכל חמישים צעדים עשרה גברים, עשרים נשים בוגרות ועשרה זקנים וקטנים; בסך הכול ארבעים איש לחמישים צעדים84↗. החיילים שבמגדלים למטה מן החומה — לפי אדם אחד לצעד, עשרים איש לעשרים צעדים. כך מחשבים לפי גודל העיר, ואז יש די להגנה.
אם האויב נשען על החזית ומסתער כנמלים, הצד המגן יודע זאת מראש: לצד המגן יתרון ולאויב קושי. אם האויב תוקף בחזיתות, גם בהמון של מאה אלף, ההתקפה אינה עולה על ארבע חזיתות: דרך ההתקפה העליונה רוחבה חמש מאות צעדים, הבינונית שלוש מאות צעדים והתחתונה חמישים צעדים. בכל מה שאינו מגיע למאה וחמישה צעדים, לצד המגן יתרון ולאויב צרה. לחזית שרוחבה חמש מאות צעדים דרושים אלף גברים, אלפיים נשים בוגרות ואלף זקנים וקטנים, בסך הכול ארבעים איש85↗, ודי בהם להשיב. זהו המניין בשיטת ההגנה. את הזקנים והקטנים שאינם עוסקים במלאכה מציבים על החומה שלא כנגד דרך ההתקפה.
כל יציאה מן העיר חייבת להיות בסימן ברור, וכל הפקידים ובני העם יידעו זאת. אם מאה איש ויותר מלווים אדם אחד ביציאה והוא אינו נושא חותם־סימן, ומלוויו אינם מכריו הוותיקים — אז סימנו86↗; מצביא של אלף איש ויותר יעצור אותו ולא יניח לו ללכת. אם הלך והפקידים והחיילים הלכו אחריו, כולם נערפים והדבר מדווח במלואו לממונה. זה איסור חמור של הגנת העיר; שם נולדת המרמה, ואי אפשר שלא לבדוק אותו בקפידה.
על החומה עושים פתחי דרור87↗, שלושה צְ׳ה מתחת למעקה, ורוחבם החיצוני גדול יותר; אחד בכל חמישה צעדים. פתח הדרור גדול דיו להכיל קש; הגבוהים שישה צְ׳ה והנמוכים שלושה צְ׳ה. קובעים את צפיפותם וריווחם לפי הצורך. סותמים את התעלה החיצונית, במרחק שבעה צְ׳ה מן המחסום, ועושים קורה תלויה. במקום שהחומה צפופה וצרה ואי אפשר לחפור, אין חופרים.
על החומה, בכל שלושים צעדים תנור לוֹנְג אחד88↗; כל אדם מחזיק לפיד באורך חמישה מקטעים. כשהפולשים מתחת לחומה ושומעים קול תוף, מדליקים לפידים; בתיפוף נוסף מכניסים את הלפידים לפתחי הדרור להאיר החוצה.
כל עגלות ג׳יה מצוידות בחלקי ברזל. אורך העמוד של עגלת ג׳יהגָ׳אנְג ושבעה צְ׳ה, ומתוכם ארבעה צְ׳ה טמונים; אורך הקורה משלושה גָ׳אנְג עד שלושה גָ׳אנְג וחמישה צְ׳ה. אורך ״לחי הסוס״ שני צְ׳ה ושמונה צוּן89↗. בוחנים את כוח העגלה ועושים לה תמיכה, ושלושה רבעים מונחים למעלה. עגלת ג׳יה: אורך הקורה שלושה צְ׳ה, ארבעה, שניים, שלושה למעלה90↗; ״לחי הסוס״ במרכז שלושת החלקים. עושים את התמיכה מגלגל מרכבה גדול. אורך מסגרת עגלת ג׳יהגָ׳אנְג ושני צְ׳ה וחצי. לכל עגלות ג׳יה חלקי ברזל, ועגלת המשנה — ״שה דזה״91↗.
כשהפולשים באים למלא את החפיר, עושים להם מעברי מים92↗ בעומק ארבעה צְ׳ה, מכסים וטומנים בחוזקה. אחד בכל עשרה צְ׳ה, מכוסה ברעפים וממתין לפקודה. לוקחים עץ שהיקפו הקפה ואורכו שני צְ׳ה, מחלקים לארבעה וקודחים מראש; מניחים בתוכו פחמי אש ומחברים את הכיסוי, ומשליכים אותו באמצעות עגלת ג׳יה.
עושים כלי הטלה גִ׳י לִי93↗, אורכם שני צְ׳ה וחמישה צוּן והיקפם שתי הקפות ויותר. נועצים יתדות באורך שבעה צוּן ובמרווח שישה צוּן, ומחדדים את קצותיהן. גוֹאוּ דְזוֹאוּ: רוחבו שבעה צוּן ואורכו צְ׳ה ושמונה צוּן; ראשו ארבעה צוּן, מסודר כאוזני כלב.״
החכם מוֹ אמר: ״בכללי הגנת העיר חובה למנות את עצי העיר. מה שעשרה אנשים מרימים מכנים ׳מטען לעשרה׳, ומה שחמישה אנשים מרימים — ׳מטען לחמישה׳94↗. לכל מטען, קל או כבד, מציינים את מספר האנשים הנחוצים להרמתו. באיסוף עצי הסקה: לחזקים מטען ולחלשים מטען, הכול לפי יכולתם. בכל העשייה במטענים קלים וכבדים, כל פקיד וכל אדם מקבלים את מה שביכולתם לשאת. אם אין בעיר מזון, עושים קיצוץ גדול95↗.
במרחק חמישה צעדים משער העיר חופרים תעלה גדולה; בקרקע גבוהה שלושה גָ׳אנְג, ובקרקע נמוכה עד ההגעה96↗. מניחים בתוכה אמצעי פגיעה, ומעליה קורה נפתחת במנגנון. מצמידים עצים ואדמה כדי שאפשר יהיה ללכת בדרך, ובצדדים חפיר וסוללות שלא יהיה אפשר לעבור מעליהם; יוצאים ומדלגים ונצמדים97↗. כשאנשי האויב ממשיכים ונכנסים, מושכים במנגנון והקורה נפתחת, ואפשר ללכוד את אנשי האויב. אנשי האויב פוחדים, ליבם מתמלא ספק, ובעקבות זאת מסתלקים.״
החכם צִ׳ין השתחווה פעמיים ושוב פעמיים ואמר: ״אעז לשאול: אנשי האויב עורמים אדמה לגובה כדי להשקיף על עירנו. הם מעלים עצים ואדמה יחד ועושים יָאנְג צְ׳יֵין1↗, מקדמים יחד מגדלים מכוסים ומחברים אותם לחומה; נשק ורובי קשת עולים כולם. מה עושים?״ החכם מוֹ אמר: ״אתה שואל על הגנה מפני יָאנְג צְ׳יֵין? יָאנְג צְ׳יֵין הוא ביטוי לחוסר מיומנותו של המצביא: די בו לייגע את החיילים ואין בו די לפגוע בחומה. המגינים עושים במת חומה השולטת על הַיָאנְג צְ׳יֵין; לימין ולשמאל מוציאים קורות, כל אחת עשרים צְ׳ה, והחומה הניידת שלושים צְ׳ה. יורים ברובי קשת חזקים, מטילים באמצעות מנגנונים מתוחכמים, ומכשירים מיוחדים — […] — עליו2↗; כך מתקפת יָאנְג צְ׳יֵין מובסת.
להיערכות נגד גובה שולט משתמשים בעגלת רובי קשת מחוברים. חתך העץ הגדול ריבוע של צְ׳ה על צְ׳ה, והאורך מתאים לעובי החומה. שני סרנים ושלושה גלגלים; הגלגלים בתוך המסגרת, והמסגרות כפולות למעלה ולמטה. בכל צד עמוד, ולצדדים עמודים רוחביים, שבכל אחד מהם נקב עגול בקוטר פנימי ארבעה צוּן. את רובי הקשת קושרים לעמודים משני הצדדים ומושכים מיתר באמצעות וו במיתר, עד המיתר הגדול. זרוע רובה הקשת מלפנים ומאחור שווה למסגרת. סרן רובה הקשת שלושה צְ׳ה וחמישה צוּן מעל המסגרת התחתונה. בית מנגנון רובי הקשת המחוברים כולו נחושת; דָאן אחד, שלושים ג׳וּן3↗. מושכים מיתר, אייל, עבד ארוך4↗. היקף המסגרת שלוש הקפות וחצי; בשני צדדיה ווים וחוסמים מרובעים בני שלושה צוּן. עובי הגלגל צְ׳ה ושני צוּן; רוחב זרוע הוו והחוסם צְ׳ה וארבעה צוּן, עובייה שבעה צוּן ואורכה שישה צְ׳ה. הזרוע הרוחבית שווה לחוץ המסגרת; הקצה צְ׳ה וחמישה צוּן, ויש חוסם ברוחב שישה צוּן ובעובי שלושה צוּן, אורכו כאורך המסגרת. יש אמת מידה ויש אמצעי כיפוף והתגברות, ואפשר להעלות ולהוריד.
עושים משקולת בת דָאן אחד מעץ שהיקפו הקפה וחמישה צוּן5↗. אורך החץ עשרה צְ׳ה; בחבל קושרים את קצה החץ6↗, כמו ירי בחנית, ובמתקן גלילה גוללים ומחזירים. החץ גבוה מזרוע רובה הקשת שלושה צְ׳ה. משתמשים ברובי קשת בלי מספר; מוציאים אנשים, שישים יחידות7↗; משתמשים בחיצים קטנים בלי עיכוב.
צִ׳ין גוּ לִי שירת את החכם מוֹ שלוש שנים; ידיו ורגליו העלו יבלות, פניו השחירו, הוא עמל בגופו בשירות המורה ולא העז לשאול את שרצה לדעת. החכם מוֹ ריחם עליו, הביא יין וגושי בשר מיובש, ישב בהר הגדול על מצע צמחים והגיש לחכם צִ׳ין1↗. החכם צִ׳ין השתחווה פעמיים ונאנח. החכם מוֹ אמר: ״מה עוד רצונך?״ החכם צִ׳ין השתחווה פעמיים ושוב פעמיים ואמר: ״אעז לשאול על דרך ההגנה״. החכם מוֹ אמר: ״חדל בינתיים, חדל בינתיים. בימי קדם בעלי השיטה הזאת, בפנים לא קירבו את העם ובחוץ לא כרתו בריתות כראוי; מעטים התגרו ברבים וחלשים הקלו ראש בחזקים. הם מתו ומדינתם אבדה, והיו לצחוק בעולם. היזהר מכך, פן תמיט אסון על עצמך״. החכם צִ׳ין השתחווה פעמיים והניח את ראשו על הארץ, וביקש להמשיך ולשאול על דרך ההגנה: ״אעז לשאול: האויב רב ואמיץ, עשן ומשאבים בחפירנו2↗, הצבא והחיילים מתקדמים יחד, סולמות העננים כבר הוצבו וכלי ההתקפה מוכנים; לוחמים רבים מתחרים לעלות על חומתנו. מה עושים?״ החכם מוֹ אמר: ״אתה שואל על הגנה נגד סולמות עננים? סולם עננים הוא מכשיר כבד, וקשה מאוד להניעו ולהעתיקו ממקומו.
המגינים עושים חומה ניידת, ומגדלים מעורבים הנראים זה לזה, כדי להקיף את תוכה. מודדים לפי רוחב חזית האויב; בתוך ההיקף מחצלות מגן, ואין מרחיבים את המקום. כלל החומה הניידת: גבוהה מן החומה בעשרים צְ׳ה, ומעליה מעקה, רוחבה עשרה צְ׳ה. משני הצדדים מוציאים קורות של עשרים צְ׳ה כל אחת, וגובהן ורוחבן לפי כלל החומה הניידת. עושים פתחי דרור וחואי שו3↗, ופורשים מגיני דָא מבחוץ. מנגנונים, נגחים, צ׳יין וחומה — רוחבם כרוחב חזית ההתקפה. משלבים ביניהם מפסלות וחרבות; עשרה אנשים אוחזים בנגח וחמישה בחרבות, כולם בעלי כוח. ממנים את הצופים לפקח על האויב ופותחים בפעולה לאות תוף: יורים משני הצדדים ויורים בכפל, פותחים מנגנון ומטילים עליו. מן החומה ממטירים חיצים, אבנים, חול ופחם, ומסייעים בעצים בוערים ובמים חמים. שוקלים בקפידה את הגמול ומטילים עונש; השקט הוא היסוד, ואחריו המהירות, בלי להניח למחשבות להתעורר4↗. כך מתקפת סולמות העננים מובסת.
המגינים עושים מעקה נייד, גובהו שישה צְ׳ה בכל מדרגה. בחזיתו מעמידים חרבות ומפעילים במנגנון: כשהנגח מגיע מסירים אותו, וכשאינו מגיע מציבים אותו5↗. פתח דרור אחד בכל שלושה צְ׳ה. בהטלת קוצי הברזל חובה שייכנסו ויעמדו, ודוחפים ומושכים אותם בעגלה.
מחסום גְ׳וּ מחוץ לחומה, במרחק עשרה צְ׳ה, ועוביו עשרה צְ׳ה. בעת כריתת העצים למחסום חותכים מן הבסיס את כל העצים, קטנים וגדולים, למקטעים של עשרה צְ׳ה; משלבים וטומנים עמוק ומהדקים, שלא יהיה אפשר לעקור. בכל עשרים צעדים מתחם הרג עם מחיצה בעובי עשרה צְ׳ה. למתחם שני שערים, רוחב כל שער חמישה צְ׳ה. שער מחסום אחד, טמון בעומק מועט ובלי הידוק, כדי שיהיה קל לעקור. מן החומה משאירים מול שער המחסום ישר ונגח6↗.
אש תלויה: בכל ארבעה צְ׳ה וו נעוץ, ובכל חמישה צעדים תנור שפתחו מכיל כבשן ופחם. מניחים לאנשי האויב להיכנס כולם, מדליקים אש ושורפים את השער, ואחריה אש תלויה. מוציאים משטחי נשיאה7↗ ומעמידים אותם לכל רוחב החזית; בין כל שני משטחים אש אחת. הכול עומד וממתין לאות תוף כדי להדליק אש, ואז משחררים יחד. אנשי האויב מסירים את האש ושבים לתקוף; האש התלויה יורדת שוב ואנשי האויב סובלים מאוד. משום כך הם מסיגים את כוחותיהם ועוזבים.
אז מצווים על אנשינו המוכנים למות לצאת מימין ומשמאל דרך פתחי המנהרות ולהכות בצבא המובס. אנשי ההסתערות והמצביא הממונה כולם מקשיבים לתוף החומה כדי לצאת, ושוב מקשיבים לתוף החומה כדי להיכנס. מוציאים כוחות בשגרה ועורכים מארב8↗; בחצות הלילה מתופפים ומריעים בארבע פאות החומה. אנשי האויב בהכרח יתבלבלו; כך המגינים ודאי יביסו את צבא האויב ויהרגו את מצביאו. לובשים בגדים לבנים ומזהים זה את זה באות. כך מתקפת סולמות העננים מובסת.״
בתוך העיר, מחוץ לתעלה, דרך מקיפה ברוחב שמונה צעדים. בהיערכות נגד מים מודדים בקפדנות את הגובה והנמיכות בארבע הפאות. במקום נמוך בצד קרקע העיר עושים עמדת אוזן פנימית; מגיעים לקרקע הנמוכה וחופרים עמוק כדי שידלפו מי מעיין. מציבים סרגל רעף בתוך הבאר1↗; אם רואים שעומק המים מבחוץ גָ׳אנְג ויותר, קודחים פתח אוזן למים בתוך העיר.
מחברים סירות לעשר עמדות, שלושים איש לעמדה; כל אדם נושא רובה קשת, בחישוב ארבעה עם פָאנְג2↗. חובה להכין כראוי מן הסירות מכסה פֶן וֶן. עשרים סירות ליחידה; בוחרים שלושים לוחמים מוכשרים וחזקים לסירה, מהם עשרים שכל אחד נושא פָאנְג, חרב, שריון וכיסוי ראש, ועשרה שכל אחד נושא מְיָאוֹ.
מטפלים מראש בלוחמים המוכשרים במעונות נפרדים ומאכילים את הוריהם, נשיהם וילדיהם, המשמשים בני ערובה3↗. בוחנים היכן אפשר לשחרר את המים, ובאמצעות העמדות והסירות המכוסות פורצים את הסוללה החיצונית. על החומה עושים מנגנוני ירי לסייע במהירות4↗.
בחומה, בכל מאה צעדים פתח פריצה אחד1↗, ובכל פתח כבשן ותנור. המעבר נכנס לשער ארבעה או חמישה צְ׳ה. עושים מעל הפתח גג רעפים שלא יאפשר למי גשמים להיכנס. פקיד ממונה על סתימת הפתח: משתמשים בשני גלגלי מרכבה, קושרים אותם בעץ ומטייחים מעליהם. מציבים אותם קשורים בתוך פתח הפריצה, לפי רוחב השער, כך שייכנסו לתוכו ארבעה או חמישה צְ׳ה. מציבים את הכבשן והתנור, ולצד הפתח מפוח, וממלאים את התנור בעצים ובצמחי אי2↗. אם הפולשים נכנסים, מורידים את הגלגלים וסותמים, מפעילים את המפוח ומעלים לעברם עשן.
החכם צִ׳ין השתחווה פעמיים ושוב פעמיים ואמר: ״אעז לשאול: בימי קדם היו הטובים בהתקפה חופרים באדמה ונכנסים, קושרים עמודים ומציתים אש כדי להרוס את חומתנו. החומה נהרסת, ויש שפוגעים בבני אדם — מה עושים?״ החכם מוֹ אמר: ״אתה שואל על הגנה מפני חפירה באדמה? בהיערכות נגד מנהרות עושים מגדל גבוה בתוך העיר ומתצפתים בקפדנות על האויב. אם אנשי האויב עושים שינוי, בונים קירות ואוספים אדמה שלא כרגיל, או שיש מים עכורים שלא כרגיל1↗ — זו חפירה באדמה. ממהרים לחפור בתוך העיר, חופרים את אדמתה כנגדם.
חופרים בארות בתוך העיר, באר בכל חמישה צעדים, צמוד לבסיס החומה. בקרקע גבוהה — גָ׳אנְג וחמישה צְ׳ה; בקרקע נמוכה, משהגיעו למי המעיין מוסיפים שלושה צְ׳ה ועוצרים2↗. מצווים על הקדרים לעשות כדים המכילים ארבעים דוֹאוּ ויותר, מכסים אותם היטב בעור דק ומניחים בבאר3↗. בעלי שמיעה חדה נשכבים אצל הכד ומקשיבים, מבררים היטב היכן המנהרה וחופרים לקראתה.
מצווים על הקדרים לעשות יוּאֶה מִינְג4↗ באורך שני צְ׳ה וחמישה צוּן ובהיקף שש הקפות, חוצים באמצע, מחברים ומניחים במנהרה, אחד בשכיבה ואחד הפוך. למטה סמוך לקרקע. מחוץ לעמודים מטייחים היטב מסביב; את הצמוד לעמוד אין שורפים. בעמודים אין שורפים את העמודים5↗; מטייחים היטב את מפגש המעברים, שלא יזלוג. כך בשני הצדדים ומתקדמים יחד עם המנהרה. שמים מוץ או אפר בלי למלא; אורך האפר והמוץ חמישה מעברים, זה כנגד זה מימין ומשמאל. בפתח הפנימי של המנהרה עושים תנור דומה לכבשן המכיל שבעה או שמונה אגדי אָי. כך במעברים בשני הצדדים; לתנור ארבעה מפוחים. כשהמנהרות עומדות להיפגש, מנגחים במנוף ג׳יה גאו ומפעילים במהירות מפוחים להפצת עשן. חובה שמי שבקיא ומיומן בהפעלת המפוחים לא יעזוב את פי התנור.
מחברים לוחות לפי גובה המנהרה ורוחבה; החופרים מתקדמים יחד עם הלוחות. מנקבים בלוחות חורים שיש בהם מקום לחנית, ומחלקים בשלושה את צפיפותם וריווחם6↗ כדי שיוכלו להגן על המעבר. כשנפגשים במנהרה, מציבים את הלוחות ממול ומגינים בחניתות, בלי להניח לסתום את המעבר. אם המעבר נסתם, מושכים את הלוחות ונסוגים, עוברים מעבר אחד וסותמים; קודחים את המעבר ומעבירים את העשן. כשהעשן עובר, מפעילים במהירות מפוחים להפצת עשן.
מתוך המנהרה מקשיבים לימינה ולשמאלה, וממהרים לנתק את מה שלפניה שלא יוכלו להתקדם. אם מגיעים למנהרת האויב, סותמים בעצים ובטיח כך שלא יהיה אפשר לשרוף את הלוחות. כך מתקפת החפירה באדמה מובסת.
הפולשים באו אל עירנו — יש דחיפות חריגה, ומקפידים להיערך למנהרות. אם חושדים במנהרה העונה לפולשים, ממהרים לחפור; כל עוד לא מצאו את המנהרה, היזהרו שלא לרדוף7↗.
בכלל סילוק מתקפת מנהרות, בכל עשרים צעדים מציבים מנהרה אחת. גובהה עשרה צְ׳ה, וקודחים עשרה צְ׳ה כפי שקודחים מלפנים. בכל צעד יורדים שלושה צְ׳ה, ובכל עשרה צעדים מנהרה חסומה8↗. עוברים לרוחב לימין ולשמאל, גובה ורוחב כל אחד עשרה צְ׳ה — הרג.
טומנים שני כדים, בעומק שווה לחומה, ומניחים עליהם לוח; מחברים לוחות לבאר כדי לשמוע9↗. סגירה אחת בכל חמישה צעדים. עושים דלת מנהרה מעץ צְ׳וָאן או אורן10↗; בדלת המנהרה שני מכשירי קוצים, כל אחד באורך הדלת כולה. לדלת טבעת, ועורמים אבן מחוץ לתל בגובה שבעה צְ׳ה ומוסיפים מעקה. אין עושים מדרגות ואבן, אלא עולים ויורדים ונכנסים ויוצאים בסולם תלוי.
מכינים כבשן ומפוחים מעור בקר; בכבשן שני כדים, מפעילים אותם באמצעות קורה מאה ועשר, ובכל פעם גם מעשנים ארבעים קבוצות של עשרה11↗. מציתים פחם וסותמים, ממלאים את הכבשן ומכסים בלי להניח לאוויר לצאת. אנשי האויב מתקרבים במהירות, חמש מאות מנהרות12↗; אם המנהרות גבוהות או נמוכות ואינן מגיעות למנהרה שלנו, מבקשים להתחבר באמצעות מקדח בו. כשפוגשים באנשי האויב במנהרה, כולם מתגוננים ואינם רודפים, אלא נלחמים ונסוגים בהמתנה להידלקות אש הכבשן; אז עוזבים ונכנסים למתחם ההרג שבמנהרה החסומה.
חופרים בארות צמוד לבסיס החומה, אחת בכל שלושה גָ׳אנְג. מתאימים את החפירה לרוחב השטח שמבחוץ, ונזהרים שלא לטעות. כשהחומה נמוכה והמנהרה גבוהה, קשה ללכת אחר המנהרה. חופרים בארות על החומה, שלוש או ארבע בארות; מכניסים לתוכן כלי חרס חדשים15↗ ושוכבים להקשיב. כשמבררים ויודעים את מקום המנהרה, חופרים לקראתה.
כשהמנהרות עומדות להיפגש עושים ג׳יה גאו; חובה להשתמש בעץ חזק לקורה ולהתקין בו גרזן חד. מצווים על שלושה בעלי כוח להפעיל את מנוף ג׳יה גאו לניגוח, ושופכים עשרה דָאן ויותר של חומר לא נקי16↗.
משתמשים בגלגל מרכבה כְּמֵסַב18↗. אגד אחד של עצי הסקה קושרים בחבל קנבוס שנטבל בטיח. תולים בשרשרת ברזל בדיוק מול פי מנהרת הפולשים. אורך השרשרת שלושה גָ׳אנְג, קצה אחד טבעת וקצה אחד וו.
גובה מעבר לו שבעה צְ׳ה ורוחבו חמישה צוּן19↗. בין העמודים גם צְ׳ה, ועמוד אחד בכל שני צְ׳ה; מתחת לעמוד רגל צמודה. שני עמודים חולקים קורה עגולה אחת, אחת עשרה20↗. לשני העמודים בסיס אחד וקורה רוחבית יואן שה21↗. היקף העמוד שתי הקפות וחצי; חובה לחזק את היואן שה, ואין חיבור צולב בין עמוד לעמוד.
למנהרה שני כבשנים, ולכולם עושים גג יוּאֶה של מנהרה22↗. מציבים פקיד ומשרת, אחד מכל סוג23↗, וחובה שיהיו שם מים. סותמים את פתח המנהרה בשני גלגלי מרכבה כְּמֵסַב, מטייחים למעלה ומתאימים לגובה המנהרה ולרוחבה, כך שייכנס ארבעה או חמישה צְ׳ה פנימה, ומציבים אותו קשור. כשפוגשים במנהרה והאויב מתחרה על הדלת המוטמנת24↗, מסובבים וסותמים. עושים כבשן המכיל שלושה אגדי אי, ופתח העשן שלו נכנס לתוך המעבר צְ׳ה. מצמידים מעבר ליד פתח העשן ושומרים עליו בשני מפוחים בלי לעזוב.
חניתות המנהרה מברזל, אורכן ארבעה צְ׳ה וחצי וגודלן ככיסוי ברזל25↗; מחדדים שתי חניתות. בתוך המעבר, במרחק צְ׳ה מן הפתח, קודחים באלכסון; הפתח העליון מול הלב וחניתו ארוכה שבעה צְ׳ה. במנהרה עושים טבעת חדה לפי שיעור26↗, שתיים למנהרה.
חופרים באר על החומה27↗. כשגוף הבאר עומד להתחבר, יושבים על לוח וקודחים בצד אחד; אחר כך מזיזים את הלוח וקודחים בצד אחד. עושים לג׳יה גאו שתי קורות28↗, ובצד טומנים את העמודים ומרבים ווים בשני קצותיו.
כל חופרי המנהרה חמישים איש, מחצית גברים ומחצית נשים. חמישים איש29↗. בתוך ההתקפה עושים פתח להעברת עפר30↗, המקבל שישה, שלושה; קושרים חבל קנבוס בשור למטה31↗, ואפשר להרים ולתת ולהטיל. אחר כך שבעה אנשים שומרים על הנסיגה מן המנהרה. במתחם עושים סככה גדולה אחת ומאחסנים בתוכה את כלי המנהרה.
נגד מנהרות לוקחים את עצי שפת החפיר שמחוץ לעיר, ירח מפזר את העשיריות32↗, וקוטעים את מנהרתם עד לעומק המעיין. נגד מנהרה קרובה משתמשים בגרזן ברזל. המתכת ומוט הַפוּ לִין — ״נראה ארבעה צְ׳ה״33↗, די ציוד. אם האויב חופר, גם אנו חופרים ועונים לו.
עושים ווים ומסורי ברזל באורך ארבעה צְ׳ה, די ציוד; כשהמנהרה נפתחת, לוכדים בהם את חופרי האויב. מכינים חניתות קצרות, חניתות־גרזן קצרות, רובי קשת קצרים וחיצי מֶנְג34↗, די ציוד, כדי להילחם כשהמנהרה נפתחת. עושים מחרב מתכת כלי חסימה, אורכו חמישה צְ׳ה, ובו בית קיבול וידית עץ; לידית סימני לוּ35↗, כדי לחסום את מנהרת האויב.
מכינים חומץ: כשהאויב מפיץ עשן, משתמשים בו להצלת העיניים. בהצלת העיניים מחלקים כיוונים, […] מנהרה42↗. שמים חומץ באגן במנהרה; אגן גדול, לא פחות מארבעה דוֹאוּ. כשיש עשן מקרבים את העיניים מעל לחומץ וגם מתיזים על העיניים43↗.״
החכם צִ׳ין השתחווה פעמיים ושוב פעמיים ואמר: ״אעז לשאול: אנשי האויב, חזקים וחלשים, נצמדים כולם לחומה; את העולים מאוחר כורתים תחילה ועושים זאת לחוק ולמידה1↗. קוטעים את החומה לבסיס וחופרים למטה חדר; המקדימים לעלות אינם נעצרים ומאחור יורים במהירות. מה עושים?״
בהיערכות נגד הסתערות נמלים עושים לוח מגן תלוי4↗ מעץ בעובי שני צוּן. מלפנים ומאחור שלושה צְ׳ה, רוחב הצד חמישה צְ׳ה והגובה חמישה צְ׳ה. מקפלים לעשות עגלת שחיקה תחתונה, קוטר סיבובה צְ׳ה ושישה צוּן. אדם אחד אוחז במוט בן שני גָ׳אנְג מרובע5↗, ששני קצותיו להבים, ויושב בתוך המגן התלוי. בשרשראות ברזל תולים שני מגינים על הקורה העליונה ועושים להם מנגנון. ארבעה אנשים חזקים מעלים ומורידים בלי לעזוב. מציבים מגן תלוי, בדרך כלל אחד בכל עשרים צעדים, ובמקום חזית ההתקפה אחד בכל שישה צעדים.
עושים אמצעי הטלה ומגן דָא6↗, רוחבו ואורכו גָ׳אנְג ושני צְ׳ה כל אחד. הקורה העליונה מעץ, ומקלעת גדולה של חבלי קנבוס שנטבלו בטיח; בשרשרת ברזל ווים בשני קצות התלייה. אם האויב מסתער כנמלים על החומה, שורפים את המגינים ומכסים עליו; מוטות מחוברים ויעה גדול מסייעים כולם.
משתמשים בשני גלגלי מרכבה, מרווחים בין הסרנים בהרחבה כדי להגן ופוגעים באמצעותם; מחדדים את שני קצותיהם7↗. מחברים את הגלגלים, קולעים מסביב ומטייחים למעלה. בתוך החלל משתמשים בבוקיצה או בגבעולי צמחייה, ובצד קוצים. שמו ״חוּאוֹ דְזוֹאוּ״, ושם אחר ״צ׳ואן טאנג״8↗, ומעמידים אותו כנגד החזית.
אם האויב עולה בחזית, מציתים את הצ׳ואן טאנג, חותכים את הקשר ומורידים אותו. מצווים על לוחמים אמיצים ללכת בעקבותיו ולהכות, והוא מתקדם לפני הלוחמים האמיצים; על החומה סותמים את הפרצה9↗.
למרגלות החומה עושים יתדות חרוטות, אורכן חמישה צְ׳ה והיקפן חצי הקפה ויותר, כולן מחודדות בקצה, בחמש שורות ובמרווח שלושה צְ׳ה בין השורות. טומנים שלושה צְ׳ה ומעמידים באוזניים גדולות10↗. עושים כלי שׁוּ מחובר, אורכו חמישה צְ׳ה וגודלו עשרה צְ׳ה11↗. אורך המוט שני צְ׳ה, היקפו שישה צוּן והחבל שני צְ׳ה. לפטיש ידית שישה צְ׳ה וראש צְ׳ה וחמישה צוּן; לגרזן ידית שישה צְ׳ה ולהב שחייב להיות חד, ובכולם מהדקים צד אחד מאחור.
רוחב מגן דָאגָ׳אנְג ושני צְ׳ה ומידה נוספת גָ׳אנְג ושישה צְ׳ה12↗; הקורה הקדמית תלויה ארבעה צוּן, ובשני הקצוות חפיפה של צְ׳ה. אין מניחים להם להיסדק כקשקשי דג13↗, ומחברים את השורה האחורית. במרכז עץ וחבל אחד, אורכו שני גָ׳אנְג ושישה צְ׳ה. במקום שהמגן והמגדל אינם נפגשים סותמים בלוחיות. מייבשים לעיתים קרובות בשמש, ועושים למגן מסגרת שתאפשר לאוויר לנוע למעלה ולמטה.
מעקות פגומים שיש חשש שייהרסו: טומנים מראש עץ אחד בכל עשרה צְ׳ה, בחלק ההרוס; מעמידים דֶנְג כדי ללחוץ על לוּ בָּאוֹ הנשען לעץ14↗. הַלוּ בָּאוֹ בולט שמונה צְ׳ה, רוחבו שבעה צוּן ומידתו צְ׳ה ואחד15↗. מציבים לעיתים ומכים פעם אחת להורידו; עושים מגל למעלה ולמטה וכורתים בו.
בחזית עושים פיגומים ניידים ומגינים תלויים. בפינות מגדלים, שחלקם הפנימי חייב להיות מעוקל, והם כפולים18↗. אדמה אחת בכל חמישה צעדים, לא עשרים לֵיי19↗. פתח דרור20↗ אחד בכל עשרה צְ׳ה, שלושה צְ׳ה מתחת למעקה ורחב מבחוץ. מעבירים בסיבוב על החומה, במגדלים ובפיזור, ואגני עור בחפיר. אם מסתובבים, חיילי התקיפה מכים מאחור, חום ואובדן הנהגה. עור העגלה — אש21↗.
בכלל סילוק מתקפת הסתערות הנמלים, מציבים סבך מחוץ לחומה22↗, במרחק עשרה צְ׳ה, ועוביו עשרה צְ׳ה. כלל הכריתה והאחיזה: כל העצים, קטנים וגדולים, נחתכים מן הבסיס למקטעים בני עשרה צְ׳ה; מפרידים וטומנים עמוק ומהדקים היטב, שלא יהיה אפשר לעקור.
בכל עשרים צעדים מתחם הרג עם מחיצה בעובי עשרה צְ׳ה23↗. למתחם שני שערים, רוחב השער חמישה צעדים. את לוחות שער הסבך ואת סולמו טומנים בלי הידוק, כדי שיהיה קל לעקור. על החומה משאירים מקום כנגד שער הסבך ומציבים כותש24↗.
אש תלויה: בכל ארבעה צְ׳ה עמדת יִי25↗ אחת ובכל חמישה צעדים תנור שפתחו מכיל כבשן ופחם. מעבירים הוראה להניח לאנשי האויב להיכנס כולם, ואז אש העגלה שורפת את השער ואחריה האש התלויה. מוציאים משטחי נשיאה26↗ ומעמידים לכל רוחב החזית; בין כל שני משטחים אש אחת. כולם עומדים וממתינים לצליל התוף כדי להדליק, ואז מפעילים יחד. אנשי האויב נמנעים מן האש ושבים לתקוף; האש התלויה יורדת שוב ואנשי האויב סובלים מאוד.
אם האויב מסיג את הבכי וחוצה27↗, מצווים על אנשינו המוכנים למות לצאת מימין ומשמאל בפתחי המנהרות ולהכות את הצבא הנשאר. אנשי ההסתערות והמצביא הממונה כולם מקשיבים לתוף החומה כדי לצאת ושוב מקשיבים לתוף החומה כדי להיכנס.
מוציאים כוחות בשגרה ועומדים לערוך מארב28↗; בחצות הלילה מתופפים ומריעים בארבע פאות החומה, והאויב בהכרח יתבלבל, צבא האויב יובס ומצביאו ייהרג. לובשים לבן ומזהים זה את זה באות.״
אם האויב בא מן המזרח, מקבלים אותו במזבח המזרחי1↗. גובה המזבח שמונה צְ׳ה, באולם שמונה תאים. שמונה אנשים בני שמונים ממונים על הקורבן עם דגל ירוק. שמונה אלוהויות ירוקות בגובה שמונה צְ׳ה2↗, שמונה רובי קשת, יורים שמונה פעמים ועוצרים. בגד המצביא חייב להיות ירוק, וקורבנו תרנגול.
אם האויב בא מן הדרום, מקבלים אותו במזבח הדרומי. גובה המזבח שבעה צְ׳ה, באולם שבעה תאים. שבעה אנשים בני שבעים ממונים על הקורבן עם דגל אדום. שבע אלוהויות אדומות בגובה שבעה צְ׳ה, שבעה רובי קשת, יורים שבע פעמים ועוצרים. בגד המצביא חייב להיות אדום, וקורבנו כלב.
אם האויב בא מן המערב, מקבלים אותו במזבח המערבי. גובה המזבח תשעה צְ׳ה, באולם תשעה תאים. תשעה אנשים בני תשעים ממונים על הקורבן עם דגל לבן. תשע אלוהויות לבנות בגובה תשעה צְ׳ה, תשעה רובי קשת, יורים תשע פעמים ועוצרים. בגד המצביא חייב להיות לבן, וקורבנו כבש.
אם האויב בא מן הצפון, מקבלים אותו במזבח הצפוני. גובה המזבח שישה צְ׳ה, באולם שישה תאים. שישה אנשים בני שישים ממונים על הקורבן עם דגל שחור. שש אלוהויות שחורות בגובה שישה צְ׳ה, שישה רובי קשת, יורים שש פעמים ועוצרים. בגד המצביא חייב להיות שחור, וקורבנו חזיר.
בתצפית בְּצִ׳י4↗ יש צִ׳י של מצביא גדול, צִ׳י של מצביא קטן, צִ׳י הולך, צִ׳י בא וְצִ׳י של תבוסה. מי שמסוגל להבין את אלה בבירור יכול לדעת הצלחה וכישלון, ברכה ורעה.
בוחרים מקום לְשָׁמָאנִים, לרופאים ולמנחשים; הממונה מכין תרופות5↗, משכן אותם ומכין להם מעונות טובים. הַשָּׁמָאנִים חייבים להיות קרובים למזבח האדמה הציבורי, וחובה לכבד את האלוהויות. הַשָּׁמָאנִים והמנחשים מוסרים את האמת למפקד ההגנה; רק מפקד ההגנה יודע את האמת שבדברי הַשָּׁמָאנִים, המנחשים והצופים בְּצִ׳י6↗.
אם הם יוצאים ונכנסים ומפיצים שמועות המבהילות ומפחידות את הפקידים ואת העם, בוחנים זאת בקפידה ובחשאי; כורתים7↗, ואין מחילה לאשמה. מעון הצופים בְּצִ׳י קרוב ללשכת מפקד ההגנה.
בכללי הגנת העיר מפקד המחוז מקבל משימה, יוצא מן המתחם המוגן, מסייר בתעלות ובסוללות, בונה מחצלות9↗, פותח דרכים ומתקן את החומה. מאה הפקידים מספקים רכוש ומאה בעלי המלאכה ניגשים לעבודתם; סְה מָא בוחן את החומה ומסדר את יחידות החיילים.
מציבים משמר שער: שניים ממונים על צד ימין, שניים על צד שמאל10↗ וארבעה על הסגירה, ומאה משוריינים יושבים שם. על החומה, בכל צעד משוריין אחד וחנית־גרזן אחת, ושלושה מסייעים לו. בכל חמישה צעדים ראש חמישייה, בכל עשרה ראש עשירייה ובכל מאה ראש מאה; בצד המפקד הגדול ובמרכז המצביא הגדול. לכולם פקידים ממונים וראשי חיילים.
מחוץ לעיר, בטווח הגעת החיצים12↗, הורסים את החומות, שלא יהיו מגן לאויב. בטווח שלושים לִי מכניסים פנימה את עצי ההסקה, הגבעולים והמים. מכלבים, מחזירים, מחזירונים ומתרנגולים אוכלים את הבשר, ואוספים את שלדיהם לממרח ולמילוי, כדי שהחולים יקומו13↗. בתוך העיר מטייחים את העצים, הגבעולים והבתים שבטווח הגעת החיצים למגן.
בצו מצווים על חבלי לילה, קשירת כלבים וסוסים והרמת החבלים14↗. בלילות שקטים שומעים קול תוף ומריעים כדי לדכא את רוח האויב ולחזק את כוונת העם; לכן כשהתרועה במועדה העם אינו סובל.
אנשי התפילה והרשומות מודיעים לארבע התצפיות, להרים ולנהרות, למזבחות האדמה והדגן, מקדימים את הלחימה ואז נסוגים. השליט בבגד פשוט נשבע במקדש האבות הגדול15↗: ״האנשים האלה אינם הולכים בדרך ואינם מטפחים צדק והסכמה, אלא הם נשענים רק על כוחם, ואומרים: ׳בהכרח יאבדו מזבחותיכם ובני עמכם יושמדו16↗׳. אתם, חבריי, השכם והערב דרבנו את עצמכם17↗ ועמלו למעני; אחדו לבבות ושלבו כוחות מימין ומשמאל, וכל אחד ימות בהגנה״.
לאחר השבועה השליט פורש לאכול ושוכן מימין למקדש האבות הגדול שבמרכז; אנשי התפילה והרשומות שוכנים אצל מזבח האדמה. מאה הפקידים מכינים את ההגנה, אז ׳דואו שנג׳18↗ ומתופפים בשער. מימין מציבים דגל צִ׳י ומשמאל נס גִ׳ינְג, ובפינה מאמנים שמות19↗. יורים שלוש פעמים, מודיעים ניצחון, חמשת כלי הנשק כולם מוכנים, ואז יורדים, יוצאים לדחיקה ועולים לצפות בפרוורינו.
מצווים על התוף, ומעט אחר כך עולים. סְה מָא הממונה על העבודה יורה מימין השער: יורים חיצי פֶּנְג, עשב שלוש פעמים20↗, וקשתות ורובי קשת אחריהם. משמאל השער אנשי השורות מקדימים בתנועה ואחריהם עץ ואבן. אנשי התפילה והרשומות ואנשי בית האב מודיעים למזבח האדמה ומכסים אותו בכלי אידוי.
בכללי הגנת העיר, לעץ דגל ירוק, לאש דגל אדום, לעצי הסקה דגל צהוב, לאבן דגל לבן, למים דגל שחור, למזון דגל ג׳וּן1↗, לאנשים המוכנים למות דגל צָאנְג יִינְג, ללוחמי הגבול דגל יוּ2↗, לריבוי חיילים דגל שני ארנבים, לילדים שגובהם חמישה צְ׳ה3↗ דגל טוֹנְג, לנשים דגל קצה סולם, לרובי קשת דגל כלב, לחניתות־גרזן נס גִ׳ינְג, לחרבות ולמגינים דגל נוצות, למרכבות דגל דרקון ולפרשים דגל עוף.
מרימים דגל על החומה, והפקיד הממונה על הציוד מביא את החפצים והמשאבים; כשהכמות מספיקה מורידים את הדגל. כל מה שמבקשים ושם דגלו אינו בכתב הזה — עושים דגל לפי צורתו ושמו.
בכללי הגנת העיר: לאבנים ערמה, לעצים ולעצי ההסקה ערמה, לעשב גְ׳יֵין ולסכך4↗ ערמה, לקנים ולעשבי הביצה ערמה, לעץ ערמה, לפחם ערמה, לחול ערמה, לאורן ולברוש ערמה, לְפֶּנְגוּלְאָי ערמה, לקנבוס ולשומן ערמה, למתכת ולברזל ערמה ולתבואה ולדגן קלוף ערמה. וגם לבארות ולתנורים מקומות, לבני הערובה החשובים מגורים5↗, לכל אחד מחמשת כלי הנשק דגל, לכל אות רשות הבחנה, לכל חוק וצו קביעה, לכל דרגת חומרה ולכל שיעור חלוקה אמת משלהם6↗; ולמופקד על שמירת הדרכים סדר קבוע.
כשהפולשים קרבים לתקוף בשוליים החיצוניים של החפיר הקדמי, על החומה מול החזית מתופפים שלוש פעמים ומרימים נס אחד; הגיעו לאמצע המים — מתופפים ארבע פעמים ומרימים שני נסים; הגיעו למחסום — מתופפים חמש פעמים ומרימים שלושה; הגיעו לחומת פֶנְג8↗ — מתופפים שש פעמים ומרימים ארבעה; הגיעו לחומה הנמוכה — מתופפים שבע פעמים ומרימים חמישה; הגיעו לחומה הגדולה — מתופפים שמונה פעמים ומרימים שישה. אם עלו למחצית החומה הגדולה או למעלה ממנה, אין מפסיקים לתופף. בלילה משתמשים באש לפי אותם מספרים. כשהפולשים נסוגים ומתפזרים, מחלקים נסים לפי המספרים של שלבי ההתקדמות, בלי תוף9↗.
בעיר עושים לוֹנְג באורך חמישים צְ׳ה10↗; בארבע הפאות ובארבעת השערים, למצביא אורך ארבעים צְ׳ה, לבא אחריו שלושים צְ׳ה, לבא אחריו עשרים וחמישה צְ׳ה, לבא אחריו עשרים צְ׳ה ולבא אחריו חמישה עשר צְ׳ה. הגובה לא פחות מארבעים וחמישה צְ׳ה.
לכל אחד תוף אחד, ולצבא המרכז אחד, שלושה. בכל תוף מכים שלוש או עשר פעמים12↗; כל הפקידים שיש להם תוף חייבים לענות לפי הסדר. מי שצריך לענות לתוף ואינו עונה, או שאינו צריך לענות ועונה — האחראי נערף.
רוחב הדרך שלושים צעדים. מתחת לחומה, בכל צד של מדרגות, שניים, ובבארותיהם מציבים כדי ברזל13↗. מחוץ לדרך עושים מסך, בכל שלושים צעדים מקיפים בגובה גָ׳אנְג.
כל שומרי מחסום שִׁינְג גֶה16↗ שיצאו שלוש פעמים והדפו את האויב17↗, מפקד ההגנה מזמנם בצו, נותן להם מזון לפניו ומעניק להם דגל גדול. הוא מקצה להם יישוב של מאה בתי אב או רכוש של אחרים, ומעמיד דגל בעמדתם כדי שכולם יידעו זאת בבירור: ״דגלו של פלוני״.
הדרך לשמור על ביטחון המדינה מתחילה בהקצאת תפקיד לקרקע1↗. אם הקרקע מקבלת את תפקידה, ההישג נשלם; אם אינה מקבלת את תפקידה, יש עמל בלי הישג. גם בני האדם כך. אם הציוד אינו מוכן מראש, אין במה להגן על השליט. אם לפקידים, לחיילים ולבני העם דעות רבות ואין ביניהם אחדות, הכול תלוי במצביאיהם ובראשיהם. כל הענקת גמול, הטלת עונש והנהגה חייבות לצאת מן המלך או מן השליט.
שולחים פעמים רבות אנשים לעודד ולתת מתנות לשומרי ערי הגבול והמעברים ולסובלים מעמל ההיערכות נגד עמי מָאןוְיִי; מונים את העודף והחוסר במשאבי מפקדיהם, את צורות השטח שיש לשמור בגבול ואת המקומות שציודם רב תמיד. ביישובי מחוז הגבול בוחנים את העצים: אם הם גרועים, ממעטים להשתמש — ״די״2↗; השדות אינם מבוראים והמזון מועט, ואז אין די מזון; אין בתים גדולים מכוסי עשב, וממעטים להשתמש בתות — ״לְיוּ״. רכוש רב, והעם אוהב לאכול.
עושים מעקה פנימי ובמת הליכה פנימית ומציבים עליהם ציוד. לפקידים, לחיילים ולמשרתים שעל החומה עושים מעונות בתוך הדרך, כל אחד מול תחומו המחולק. לכל עשירייה שני משרתים, ועושה סימני הרשות נקרא פקיד משרתים אחד3↗; עושי סימני ההרשאה מבדילים ושומרים את השערים. אנשי השערים והמופקדים על איסורי השמירה לא יניחו לאדם שאין לו פקודה ועניין להתעכב לידם; מי שאינו מציית לצו מומת.
כשהאויב עומד להגיע, בעיר בת אלף גָ׳אנְג חובה לצאת בחומה החיצונית לקראתו4↗; לצד המגן יתרון. בפחות מאלף גָ׳אנְג אין יוצאים לקראתו. בוחנים את מקום האויב, את פניותיו ואת ריבויו או מיעוטו, ומשיבים לפיהם. זה עיקר הגנת העיר. מה שאינו כלול כאן, משלבים בו את דרך הלב ואת ענייני בני האדם.
בכללי הגנת העיר: כשהאויב רחוק מן היישוב מאה לִי ויותר, מצביא העיר, כעת6↗, מזמן את כל חמשת הפקידים וראשי המאות, ואת קרובי העשירים ובעלי הבתים החשובים, ומשכן אותם ברשויות7↗. הוא מקפיד לצוות על אנשי אמון לשמור עליהם, והזהירות והסודיות הן היסוד.
כשהאויב מגיע לחומה, במחנה מצביא ההגנה יהיו לא פחות משלוש מאות איש. את מצביאי ארבע הפאות וארבעת השערים חובה לבחור מתוך נתינים בעלי הישגים ושירות ראוי ומתוך צאצאיהם החשובים של מי שמתו בשירות; לכל אחד מאה חיילים מלווים. מצביא שער שומר יחד גם שער אחר; מעל השער האחר חובה להעמיד מגדלים גבוהים משני צדדיו ולהושיב בהם יורים מיומנים. בחומה הנמוכה ובחומת פֶנְג אדם אחד, אדם אחד שומר, ומשתמשים בבנים מבתים אמידים8↗. בכל חמישים צעדים מכה אחת9↗.
לפי רובעי העיר מחלקים לשמונה מחלקות, פקיד אחד למחלקה, וכל פקיד מלווה בארבעה אנשים לסיור בדרכים הראשיות ובתוך הרובעים. את זקני הרובעים והקטנים שאינם עוסקים בהגנה ובניהול החשבונות10↗ מחלקים לפי רובעיהם לארבע מחלקות, ראש אחד למחלקה, כדי לבחון את העוברים ושבים; ההולכים שלא במועד או ההולכים באופן חריג — כך מוצאים את מרמתם.
פקידים המלווים בארבעה חיילים ויותר ויש להם תפקיד מחולק, המצביא הגדול חייב לתת להם סימן הרשאה. כשהמצביא הגדול שולח אדם לסייר, השומר אוחז בסימן ההרשאה; אם הסימנים אינם תואמים או הסיסמאות אינן נענות זו לזו, ראש מאה ומעלה עוצר אותו ומדווח למצביא הגדול. מי שצריך לעצור ואינו עוצר, והפקידים והחיילים המלווים שמשחררים — כולם נערפים. כל בעלי האשמה מעונש מוות ומעלה11↗, האשמה מגיעה גם לאב, לאם, לאישה, לילדים ולאחים מאותה אם12↗.
אם לחיילים אירוע מבהיל, צבא המרכז מכה במהירות בתוף שלוש פעמים; על החומה, בדרכים, בתוך הרובעים ובסמטאות אסור לכול ללכת. ההולך נערף. הנשים מגיעות לצבא הגדול; מצווים על ההולכים שהגברים ילכו משמאל והנשים מימין, בלי ללכת זה בצד זה. כולם יגיעו לעמדת שמירתם; מי שאינו מציית לצו נערף. את עוזבי המשמר מציגים פעם בשלושה ימים13↗, כהיערכות נגד מרמה.
ראש הרובע וְיוּ שומרים וישנים בשער הרובע14↗. הפקיד מסייר בתחומו, ובהגיעו לשער ראש הרובע וְיוּ פותחים ומכניסים אותו. מסיירים גם במשמרם של זקני הרובע ובמבואות סתומים ושוממים שאין בהם אדם. בן עם בוגד הזומם לפנות החוצה, עונשו שיסוע במרכבות. ראש הרובע, זקני הרובע והפקיד המופקד על המחלקה — אם לא מצאו, כולם נערפים; אם מצאו, פטורים ועוד גומלים — ״הוּאַנְג אֶר״ — לכל אחד שני יִי15↗.
המצביא הגדול שולח שליחים לסייר במשמר: בלילה ארוך חמישה סיורים ובלילה קצר שלושה. גם פקידי ארבע הפאות מסיירים בעצמם במשמרם כדרך המצביא הגדול; מי שאינו מציית לצו נערף.
לכל התנורים חובה לעשות מסך, ופתח העשן גבוה ארבעה צְ׳ה מעל הבית. היזהרו לבל תפרוץ אש; מי שגרם לאש נערף, והמצית בזדון כדי ליצור אירוע16↗ משוסע במרכבות. אם אנשי החמישייה אינם תופסים אותו, נערפים; אם תופסים, פטורים. העוסקים בכיבוי האש לא יעזו להרעיש, ומי שעוזב את משמרו ועובר לסמטה אחרת לכיבוי האש נערף. ראש הרובע, זקני הרובע והפקיד השומר על אותה סמטה כולם רשאים לכבות בה את האש. הפקיד הממונה ממהר לשלוח אדם להודיע למצביא הגדול, והמצביא שולח איש אמון להוביל את אנשיו מימין ומשמאל לעזור. הפקיד הממונה שנכשל ואינו מודיע נערף.
כשהאויב מגיע לפתע, מצווים בחומרה על הפקידים ועל העם שלא להעז להרעיש, להתאסף בשלושה18↗, ללכת במקביל, להביט זה בזה, לשבת ולבכות ולשפוך דמעות, להביט כך, להרים ידיים ולגשש זה אל זה, להצביע זה על זה, לקרוא, לנופף, ללכת בעקבות אחרים, להשליך, להכות ולהתחכך בגוף ובבגד; להתדיין ולהתווכח בדיבור, או להביט בתנועות האויב שלא לפי צו — מי שעושה כך נערף. אם אנשי החמישייה אינם תופסים אותו, נערפים; אם תופסים, פטורים.
אם איש חמישייה עובר את החומה ומצטרף לאויב ואנשי החמישייה אינם תופסים אותו, נערפים. אם עוברים עם ראש מאה, פקיד היחידה נערף; אם עוברים עם פקיד, מצביא היחידה נערף. האב, האם, האישה, הילדים והאחים מאותה אם של המצטרף לאויב19↗ כולם משוסעים במרכבות. המגלה מראש פטור.
ואם מצליחים בהגנת עיר נצורה שהיקפה לי ויותר, מעניקים למצביא העיר נחלה של שלושים לִי ודרגת מרקיז בתוך המעברים; למצביא המסייע נותנים לפי הצו דרגת שר עליון; לסגן ולפקידים המקבילים לו נותנים דרגת ווּ דָה פוּ21↗. לפקידים ולאנשי החיל שהשתתפו בתכנון ההגנה האיתנה, עשרה אנשים22↗, ולפקידי החומה המקבילים לחמשת הפקידים, נותנים לכולם דרגת גוֹנְג צֶ׳נְג.
לגברים ששמרו מעניקים לכל אחד שתי דרגות, ולנשים חמשת אלפים מטבעות. לגברים ולנשים, לזקנים ולקטנים שחולקו מראש לשמירה מעניקים אלף מטבעות לכל אחד ופוטרים אותם לשלוש שנים23↗: אין מחייבים אותם בשום שירות ואין גובים מהם מיסים. כך מעודדים את הפקידים ואת העם להגן באיתנות ולעמוד בהצלחה במצור.
הפקידים והחיילים המשרתים בתוך השער הגדול יהיו בקבוצות של לא יותר משניים24↗. האמיצים והנועזים בחזית; יושבים בחמישיות, כך שכל אחד יידע את מי שלימינו, לשמאלו, לפניו ומאחוריו. העוזב את עמדתו על דעת עצמו מומת. מפקח השער בודק אותם שלוש פעמים ביום ופעם אחת בערב כשמכים בתוף וסוגרים את השער. מפקד ההגנה שולח מפעם לפעם אדם לבדיקה נוספת, ומעלה את שמות הנעדרים. הארוחות כולן בעמדות, ואין לאכול בחוץ.
על מפקד ההגנה להקפיד לבחון בחשאי את כוונתם, פניהם, פקודותיהם ודבריהם שאינם כנים של הממונים על קבלת המבקרים25↗, נושאי המגינים, משרתי הפנים והנשים המשרתות לפניו. וכשמגישים מזון ומשקה, חובה שאדם יטעם. אם הכול אינו אמת, מכים ושואלים לסיבה26↗. אם מפקד ההגנה אינו מרוצה מממונה על קבלת המבקרים, מנושא מגן, ממשרת פנים או מאישה המשרתת לפניו, מפקד ההגנה אומר: כרתו אותו. דוחקים אותו או קושרים אותו; מי שאינו נוהג לפי הצו או מאחר לקשור — כולם נכרתים. חובה להזהירם מראש מעת לעת.
כל אשר תחת השער, בבוקר ובערב, עומדים או יושבים לפי גילם, צעיר ומבוגר. בבוקר ובערב ניגשים למקומם, מקדימים את בעלי ההישג והיכולת27↗, והשאר כולם עומדים לפי הסדר. בכל חמישה ימים כל רשות מעלה אדם אחד האוהב משחקים, שאינו מכובד במגוריו או שאוהב לפגוע בבני אדם ולבזותם.
כל אדם הבא בשליחות מבחוץ, חובה שיהיה מי שיחזיק מצביא28↗. אם הוא יוצא וחוזר או מסייר במחוז, חובה שאיש אמון יקדים להכין מעון, ואז יוצאים לקראתו ומשמר השער מכניסו למעון.
חיילים אורחים שומרים על הכוח המקומי30↗, ומעמידים אותם למשמר; גם הכוח המקומי שומר על החיילים האורחים. חיילי משמר בעיר, ייתכן שיישובם כבר נפל לידי הפולשים; יש להיערך נגדם בזהירות, לבדוק פעמים רבות את עמדותיהם; אנשי אותו יישוב — אין מצווים על המקום שהם שומרים בו31↗. עושים אות רשות עם פקיד המדרגות והשער; אם האות תואם, נכנסים ומעודדים; אם אינו תואם, אוספים ומדווחים למפקד ההגנה. ואם מן העולים לחומה, לבושם, וכל מה שאינו לפי הצו32↗.
תוף הלילה נמצא בתוך שערו הגדול של מפקד ההגנה. בערב מצווים על פרשים או שליחים האוחזים בסימני רשות לסגור את העיר, וכולם אוחזים ב״קְוָאן״33↗. בתוף הערב מכים עשר פעמים, וכל השערים והתחנות נסגרים. ההולך נכרת; חובה לכבול ולשאול לסיבת הליכתו34↗, ואז לקיים את עונשו. בבוקר, כשאפשר לראות את קווי כף היד, מתופפים ומתירים להולכים ללכת. כל פקידי שערי העיר נכנסים לבקש את המפתחות, ולאחר פתיחת השער מחזירים אותם. בעלי אות רשות אינם כפופים לצו הזה. כשהפולשים מגיעים, בתוף המגדל מכים חמש פעמים; יש תוף סובב, והתופים הקטנים עונים אחריו. אם התופים הקטנים מאחרים אחרי חמש במעבר לצבא35↗ — כריתה.
הפקודה חייבת לעורר יראה, הגמול חייב להועיל והצו חייב להתקיים; כשצו יוצא, אדם הולך אחריו ובוחן אם אפשר לקיימו או לא. סיסמה: בכל ערב יש סיסמה; מי שאיבד אותה נכרת. מכינים סדרי הגנה ורושמים עליהם ״שיעור פלוני״36↗, ומציבים את הרישום ברחובות, בצמתים, במדרגות או בשערים, שכל עובר ושב יראה ויפעל לפיו.
פקידים, חיילים ובני עם הזוממים להרוג או לפצוע את מצביאם וראשם נידונים כזוממי מרד. מי שיכול ללכוד ולהודיע מקבל עשרים גִ׳ין זהב; מקפידים על האשמה37↗. מי שלוקח על דעת עצמו דבר שאינו בתפקידו, או מטפל על דעת עצמו במה שאינו בתחום טיפולו — נכרת. פקידים, חיילים ובני עם הנכנסים על דעת עצמם לתחום מחלקה אחרת נעצרים ונמסרים לִסְה קוֹנְג העירוני או למפקח; המפקח מודיע למפקד ההגנה. מי שאינו עוצר ומשחרר על דעת עצמו נכרת.
מי שלוכד אדם אחד הזומם מרד, מוכר את העיר או עובר את החומה ומצטרף לאויב — לפי הצו מוחלים על עונשם של שני נידונים למוות או של ארבעה נידונים לעבודת כפייה38↗, כגמול ללוכד. מי שהופך את ענייני העיר ועוזב את האב והאם — האב, האם, האישה והילדים של העוזב39↗.
החיילים ובני העם השוכנים על החומה יערבו כל אחד לשמאלו ולימינו. אם לשכנים יש אשמה והוא אינו יודע, לחמישייה הסמוכה יש אשמה. מי שלוכד בגופו את האשם או מודיע לפקיד, גומלים לו41↗. אם אינו מאותה חמישייה וידע מראש את אשמת חמישייה אחרת, מכפילים את גמולו.
מחוץ לעיר האחריות לממונה, ובתוך העיר למפקד ההגנה. הממונה, הסגן והמפקח אינם רשאים לקבל אנשים כערובה42↗. אם מספרם מגיע לעשרה ומעלה, נוטלים מכל אחד מהם שתי דרגות; במאה ומעלה הם מודחים ונשלחים לשמירה כחיילים. כל הלוקח בני ערובה חייב לקחת שבויי אויב, ורק אז מתירים.
מזמינים בני עם הרוצים לתת רכוש, תבואה ודגן קלוף בחליפין תמורת כלים, ולבסוף נותנים לפי המחיר43↗. אם מכרים או אחים של אנשי היישוב אשמים, גם אם אינם בתוך המחוז, ורוצים לפדותם או לשחררם בתבואה, בדגן קלוף, במטבע, זהב, בד, משי או רכוש אחר, מצווים להתיר.
מוסרי הדברים יהיו אדם אחד בכל עשרה צעדים. המעכב דברים או נכשל במסירתם נכרת. כל דבר שיכול להקל את המלאכה יימסר במהירות ובכתב למפקד ההגנה. פקידים, חיילים ובני עם הרוצים לומר דבר, יש למסור מיד את בקשתם לפקיד; המעכב ואינו מוסר נכרת.
הרשויות, ובתי הפקידים, החיילים ובני העם שלמטה מן החומה, מוסרים זה לזה מלפנים, מאחור, מימין ומשמאל אחריות לשמירה מפני אש. אם אש פורצת בבית ושורפת את בית האדם, מתפשטת ושורפת אחרים — כריתה.
בכל שערי העיר והתחנות בוחנים בקפידה את אותות העוברים והשבים. אם אות המסירה מעורר ספק או שאין אות, כולם מובאים לחצר המחוז לדיווח ולחקירה על שליחותם. בעלי אות מסירה משוכנים היטב ברשות. אם יש מכרים או אחים הרוצים לפגשם, מזמנים אותם בלי להניח להיכנס לסמטאות הרובע.
זקני הציבור ושומרי שערי הרובע46↗ מצווים על אנשי התיקון לעשות מענה. אחרים שנקראו לעניין אחר אינם רשאים להיכנס לרובע. זקני הציבור אינם רשאים להיכנס לבני הבתים47↗. פקודות נמסרות בתוך הרובע באמצעות נוצה, והנוצה מדורגת בשלושה מקומות48↗. בני כל בית מצווים ברשותם; מי שמאבד פקודה או מעכב אותה נכרת. בית שיש בו שומר מכין לו מזון.
כל הגונב ציוד הגנה, מכשירים ורכוש, וגם הגונבים זה מזה, בשווי מטבע אחד ויותר — כולם נכרתים. כל פקיד, חייל ובן עם כותב בעצמו בכתב גדול על לוח49↗ ומצמיד אותו למחיצת עמדתו. מפקד ההגנה בודק את העמדות; הנכנס על דעת עצמו נכרת.
כשפקיד, חייל או בן עם מת, מזמנים את אנשיו, ויחד עם סְה קוֹנְג המשנה קוברים אותו, בלי להניח להם לשבת ולבכות. פצוע קשה נשלח לביתו לטיפול במחלה ולטיפול טוב; נותנים רופא ותרופות, מעניקים ביום שני שֶׁנְג יין ושני גִ׳ין בשר, ומצווים על פקידים לסייר ולשאול פעמים רבות. אם רואים שמצבו הוטב, מחזירים אותו למלאכה ומדווחים. מי שמעמיד פנים ופוצע את עצמו כדי להתחמק משירות, משמידים את בית אביו50↗.
כשהפולשים הולכים והעניין נסתיים, מקיימים את נדרי התפילה. בצו מפקד ההגנה מוסיפים לבעלי החיל שביישוב, ללוחמים בכוח ולכל בעלי ההישג. חובה שיבקר בעצמו בבתי המתים והפצועים לנחם ולהשתתף בצערם ויפגוש בעצמו את צאצאי המתים בשירות. משנסתיים המצור, השליט ממהר לשלוח שליחים לעודד, ומונה את בעלי ההישג, המתים והפצועים כדי לתת להם פעמים רבות דרגות ושכר. מפקד ההגנה מכבד ומקרב אותם בעצמו, ומרומם אותם בפומבי51↗, כך שאיבתם תופנה כלפי האויב.
החיילים והפקידים שעל החומה יערבו כל אחד לשמאלו ולימינו52↗. מי שרוצה לתכנן עם החוץ באמצעות העיר, האב, האם, האישה, הילדים והאחים מאותה אם כולם נכרתים. השכנים היודעים ואינם לוכדים ומודיעים נושאים אותה אשמה. בבתי הרבעים שמתחת לחומה כולם ערבים זה לזה כבשיעור שעל החומה. מי שלוכד ומודיע מקבל נחלה של יישוב בן אלף בתי אב; ואם הלוכד והמודיע אינו שכן והוא מחמישייה אחרת, נותנים לו נחלה של אלפיים בתי אב.
איסורי העיר: שליח, חייל או בן עם שאינו רוצה את סימן התפקיד והנס של הפולשים53↗ — כריתה. מי שאינו מציית לצו — כריתה. מי שאינו מוציא צו על דעת עצמו54↗ — כריתה. מי שמאבד צו — כריתה. מי שנשען על חנית־גרזן ותולה עצמו לרדת מן החומה, או שעולה ויורד שלא בשווה עם ההמון — כריתה. הקורא ומרעיש בלי מענה — כריתה. המשחרר ומאבד55↗ — כריתה. המשבח את האויב ומגנה מבפנים — כריתה. העוזבים עמדות ומתאספים לדבר — כריתה. השומע את תוף החומה וחמישייתו מאחרת לעלות לעמדה — כריתה.
כל אדם כותב בעצמו בכתב גדול על לוח ומצמיד למחיצת עמדתו; מפקד ההגנה חייב לתכנן בעצמו את הקודם והמאוחר. מי שנכנס סתם לעמדה שאינה שלו — כריתה. מי שעוזבים עמדות מימין ומשמאל ונכנסים יחד לעמדה אחרת ושכניהם אינם תופסים; הנושא כתב פרטי, הולך בבקשת פגישה או מוסר כתב לאחר; העוזב את ענייני ההגנה לטפל בביתו הפרטי; וחיילים ובני עם החוטפים זה מזה בני בית ותינוקות56↗ — כולם נכרתים בלי מחילה. בני אדם מרימים ורושמים זאת57↗. ההולך לרוחב הצבא בלי אות רשות נכרת.
כשהאויב מתחת לחומה מחליפים פעמים רבות את עמדותיהם אך לא את משרתיהם. המשבח את האויב וקורא למעטיו רבים, לתוהו שלו סדר ולחוסר המיומנות בהתקפתו מיומנות — נכרת. לאויב ולצד המגן אסור לדבר זה עם זה או להשאיל זה לזה58↗. אם האויב יורה כתב, אין לשבח; אם בחוץ מראים לפנים טוב, אין להשיב. מי שאינו מציית לצו נכרת.
אסור להרים כתב חץ59↗ או לירות כתב אל הפולשים. העובר על הצו — אביו, אימו, אשתו וילדיו כולם נכרתים, וראשו הכרות מוצג על החומה60↗. מי שיכול ללכוד ולהודיע מקבל עשרים גִ׳ין זהב. ההולכים שלא במועד יהיו רק מפקד ההגנה ומי שאוחז באות מפקד ההגנה העליון ויוצא בשליחות.
כשמפקד הגנה נכנס לפקח על עיר, עליו לשאול בקפדנות את זקני המקום, את הפקידים ואת השרים: כל בעלי טינה ואיבה שאינה נפתרת, מזמנים אותם ופותרים אותה בבירור למענם. מפקד ההגנה חייב להבחין בהם ולרשום אותם, ולהעמידם לבדם. מי שפוגע בעיר או בענייני הפקידים מתוך איבה פרטית — אביו, אימו, אשתו וילדיו כולם נכרתים. המתכנן עם החוץ באמצעות העיר — שלושת בתי האב61↗. מי שמוצא, לוכד או מודיע, מעניקים לו את היישוב שעל שמירתו הוא מופקד, קטן או גדול; מפקד ההגנה מקבל שוב את חותמו62↗, מכבד ומקרב אותו במשרה, כך שהפקידים, השרים, החיילים ובני העם כולם יידעו בבירור.
בעלי חיל שקשריהם בחוץ עם שליטי הנסיכויות רבים, מזמנים תמיד, מצווים להודיע לממונים, קושרים אותם היטב, והפקיד שבמקום מגוריהם מונה ובודק אותם פעמים רבות. אין להניח להם לצאת ולהיכנס על דעת עצמם, ויש להחזיק את קרוביהם כבני ערובה63↗.
חובה לכבד ולקרב את קרוביהם של ראשי הדרכים והכפרים, של זקני המקום ושל בעלי החיל — אב ואם, נשים וילדים. אם הם עניים ואינם יכולים לספק מזון לעצמם, הממונה מאכיל אותם. גם להורי הלוחמים האמיצים, לקרוביהם, לנשיהם ולילדיהם נותנים יין ובשר מעת לעת64↗, וחובה לכבדם. משכנם חייב להיות סמוך למפקד ההגנה העליון.
מגדל מפקד ההגנה צופה על ארמון בני הערובה ומוקף היטב; חובה לטייח את המגדל בצפיפות, כך שמלמטה אין רואים למעלה ומלמעלה רואים למטה65↗, והנמצאים למטה אינם יודעים אם יש אדם למעלה או אין.
לסביבתו הקרובה של מפקד ההגנה בוחרים פקידים ישרים ונקיי כפיים, נאמנים, אמינים, הוגנים66↗ וראויים להפקדת עניינים. אין אוסרים על מזונם, משקאותיהם, יינם ובשרם. כל אחד שומר את מטבעו, זהבו, בדיו, משיו ורכושו, ונזהרים שלא לגנוב זה מזה.
חומות ארמון מפקד ההגנה חייבות להיות משולשות; השומרים עורמים רעפים וקדרות על ראש החומות. בשער יש פקיד, הממונה בפנים השער; הבריח נעול67↗, וחובה להמתין לאות מפקד ההגנה העליון. את משמר ההגנה חובה לבחור מתוך חיילי המשמר כבדי הראש. אנא, בחרו פקידים נאמנים ואמינים, הוגנים וראויים להפקדת עניינים.
מעון הצופים בְּצִ׳י חייב להיות קרוב למפקד ההגנה העליון, ומעון הַשָּׁמָאנִים חייב להיות קרוב למזבח האדמה הציבורי; חובה לכבד את האלוהויות. הַשָּׁמָאנִים, אנשי התפילה והרשומות והצופים בְּצִ׳י חייבים להודיע לעם דברים טובים, ולדווח את האמת למפקד ההגנה העליון69↗; רק מפקד ההגנה יודע את האמת. אין להצטרף לצופים בְּצִ׳י לומר דברים שאינם טובים70↗ ולהבהיל את העם; כריתה בלי מחילה.
אם מעריכים שאין די מזון, כל מאכיל העם מצהיר בעצמו71↗ על מספר הַדָאןוְהַשֶׁנְג של חמשת המינים שבביתו, בתוך מועד קבוע. מה שֶׁבְּצ׳וּן חַאי, הפקידים מעריכים יחד72↗. מי שבתום המועד מסתיר ואינו מצהיר, או שהצהרתו אינה שלמה והפקידים והחיילים מגלים — כולם נכרתים. מי שיכול ללכוד ולהודיע מקבל שלושה מעשרה.
בגביית תבואה, דגן קלוף, בד, משי, מטבע וזהב, ובהכנסת בעלי חיים ובהוצאתם, קובעים מחיר הוגן ורושמים עם בעל השטר. משנסתיים העניין, מחזירים לכל אחד פי שניים ממחירו73↗. ועוד מעניקים דרגות לפי יוקר המחיר או זולו ולפי הכמות. מי שרוצה להיות פקיד, מתירים לו. מי שאינו רוצה להיות פקיד ורוצה לקבל גמול, דרגה ושכר, או לפדות ולשחרר קרובים ואשמים ממכריו, מתירים לפי הצו.
במחוז פלוני, ברובע פלוני, בבית פלוני שני פיות לאכילה ושש מאות דָאן דגן באגירה75↗; ברובע פלוני, בבית פלוני עשרה פיות לאכילה ומאה דָאן באגירה. להוצאת תבואה ודגן קלוף יש יום קבוע. העובר את המועד ואינו מוציא — המלך או השליט לוקחים זאת. מי שיכול למצוא או להודיע מקבל שלושה מעשרה. היזהרו שלא לתת לעם לדעת כמה תבואה ודגן קלוף יש לנו.
כשמפקד הגנה נכנס לעיר, ראשיתו בסיירים. כשמשיגים אותם משכנים ומפרנסים אותם, בלי להניח להם לדעת את מוכנות משמרנו. לסיירים ארמון נפרד, והוריהם, נשיהם וילדיהם כולם באותו ארמון76↗; נותנים להם בגדים, מזון, יין ובשר ופקיד אמון מטפל בהם היטב. כשהסייר בא או חוזר, ניגש למקום שקט. בארמון מפקד ההגנה שלושה מחסומים; בפינות ההיקף החיצוני עושים מגדלים ובהיקף הפנימי מגדל. המגדל נכנס לארמון מפקד ההגנה גָ׳אנְג וחמישה צְ׳ה, במעבר מקשר77↗.
כששולחים סיירים חובה לבחור אנשי המחוז והיישוב נאמנים, אמינים, טובים וכבדי ראש, שיש להם קרובים, נשים וילדים; נותנים להם תמיכה נדיבה. חובה לייחס חשיבות לשליחת הסיירים79↗, לפרנס את הוריהם או את נשיהם וילדיהם במעון נפרד ולא יחד עם שאר האנשים, ולספק להם מזון, יין ובשר.
שולחים סייר אחר ונותנים לו תמיכה כמו לראשון; כשחוזרים, משווים ובודקים בקפידה את אמינותם וגומלים בנדיבות. סייר שיצא שלוש פעמים ודיווח שלוש פעמים אמת מקבל גמול רב. מי שאינו רוצה לקבל גמול ורוצה להיות פקיד, מתירים לו משרת מאתיים דָאן80↗, ומפקד ההגנה מוסר לו חותם. מי שאינו רוצה להיות פקיד ורוצה גמול, פרס ושכר — הכול כקודם.
מי שמסוגל לחדור עמוק עד הבירה81↗, מבררים היטב את אמינות דבריו ונותנים לו כפל גמול משאר הסיירים. מי שאינו רוצה לקבל גמול ורוצה להיות פקיד, מתירים לו משרת שלוש מאות דָאן. למגינים המקבלים גמול ומתנה, מפקד ההגנה חייב להביאם בעצמו אל קרוביהם, אל מקום קרוביהם82↗, כדי שיראו את אמון מפקד ההגנה בו. מי שרוצה לשוב ולסייע לממונה, גמולו, דרגתו, שכרו ופדיון האשמים מוכפלים83↗.
הסיירים היוצאים לא ירחיקו יותר מעשרה לִי. במקום גבוה ונוח מציבים סימן איתות, ושלושה אנשים שומרים עליו84↗; עד העיר שלושה סימני איתות, בקו ראייה עם אמצעי האיתות שעל החומה. ביום מרימים משואה ובלילה אש.
כששומעים מניין באים הפולשים ויודעים היטב את מצבם ושבהכרח יתקפו, בוחנים את הערים הקטנות שאינן יכולות להגן על עצמן והמעברים פתוחים; מכניסים את כל זקניהן, חלשיהן, התבואה, הדגן הקלוף ובעלי החיים. החיילים הנשארים לתצפית לא יותר מחמישים; כשהאויב מגיע למעקה, הולכים ממנו. היזהרו שלא להסתיר את האותות85↗.
קבוצת סיירים אינה יותר משלוש מאות איש; מוציאים בערב עם סימנים נסתרים. בחזיתות ריקות, במעברים ובמבצרים שאנשים עוברים בהם, מאפשרים לעקוב אחרי עקבות86↗, לא פחות משלושה אנשים לְלִי, ובאור השחר בודקים. כל אחד מקים את סימן האיתות שלו והחומה משיבה. כשהסיירים יוצאים מעבר לסימני האיתות המוצבים, חוליות הסיור יושבות מחוץ לשער החיצוני ובתוכו ומציבות סימני איתות. מחצית החיילים בתוך השער87↗, כך שמספרם לא יהיה ידוע.
אם יש בהלה ורואים את הפולשים עוברים את הסדר והולכים, מן החומה מצביעים בדגל; החוליות היושבות מכות; ״שה צ׳י״88↗. מצוידות לקרב הן הולכות לאן שהדגל מצביע. רואים את הפולשים — מרימים תלייה אחת89↗; נכנסים לגבול — שתי תליות; קרבים לחומה החיצונית — שלוש; נכנסים לחומה החיצונית — ארבע; קרבים לחומה — חמש. בלילה באש לפי אותם מספרים.
במרחק מאה צעדים מן החומה החיצונית כורתים ומסירים את כל החומות והעצים, קטנים וגדולים. את כל הבארות הריקות שבחוץ סותמים, שלא יהיה אפשר לשאוב; את כל החללים הריקים שבחוץ פותחים90↗, ואת כל העצים כורתים. כל מה שאפשר להשתמש בו לתקיפת העיר מכניסים פנימה, ולכל בעלים יהיה סימן לזיהויו. משנסתיים העניין כל אחד לוקח לפי סימנו. לכל עניין עושים שטר ורושמים את מספר היחידות. עצים וקורות שאין אפשרות להכניס את כולם שורפים, שלא יוכל האויב להשיגם ולהשתמש בהם.
כל אדם כותב בעצמו בכתב גדול על לוח ומצמיד לעמדתו הנאמנה. ממונה היוצא מתחום טיפולו כפוף לדין החריגה, ועונשו ירי91↗. פנים יהירות ודברי כזב, פריצות ורעש בלי שקט, חסימת הדרך ועיכוב ההמון, עזיבת עניין ואיחור אליו, מעבר המועד ואי־מנוחה — עונשם ירי. המרעיש ומבהיל את ההמון, עונשו הריגה. מי שאינו עליון אינו מוכיח, ומי שאחריו בראש דברי רעה92↗, עונשו הריגה. אסור שיהיו כלי נגינה ו״בי ג׳ווה״93↗ בתוך הצבא; אם יש, העונש ירי. בלי צו הממונה אין להעז להדהיר מרכבה או לרוץ; אם יש, העונש ירי. אסור לפזר בקר וסוסים בצבא; העונש ירי. אכילה ושתייה שלא במועד, עונשן ירי. אסור לשיר או לבכות בצבא; אם יש, העונש ירי.
מצווים שכל אחד יאחז בעונש ויהרוג עד תום. ממונה הרואה בעל אשמה ואינו מענישו נושא אותו עונש; ואם מישהו ממלט אותו, גם הורגים. כל מצביא וראש המוליך את ההמון לקרב ומאבד את החוק — הריגה. כל ממונה שאינו גורם לחיילים, לפקידים ולעם לשמוע את השבועות והצווים נושא באשמה במקומם94↗. כל הוצאה להורג בשוק, על פני המוות העיניים הולכות95↗.
הממונים על קבלת המבקרים משרתים בפתח הפקודה מבחוץ96↗ בשתי קבוצות היושבות משני צידיו, ומתחלפים בזמן הארוחה בלי להשאיר את המקום ריק. לממונים על קבלת המבקרים שמתחת לשער ראש אחד. מפקד ההגנה מצווה פעמים רבות להיכנס פנימה ולראות את הנעדרים, כדי לפקח על מפקח השער ועל ראש רשותם, וגם הנעדרים נכנסים לדווח. ארבעה יושבים משני צידי שער הפקודה בפנים ושניים משני צידי שער הצד בחוץ. כשאורח מתקבל לפגישה עומדים לפניו אוחזי נשק; מתחלפים בארוחה ומעלים את שמות המשרתים.
מתחת לחדר מפקד ההגנה מגדל גבוה. אם הצופה רואה מרכבה, פרש או חייל באים בדרך מבחוץ, או דבר חריג בעיר, הוא מודיע למפקד ההגנה. מפקד ההגנה ממתין לדיווח צופי החומה, אנשי השער ופקידי היישוב על אותו עניין כדי לבדוק97↗. איש למטה מן המגדל מקבל את דברי הצופה ומדווח למפקד ההגנה. שני משרתי פנים יושבים משני צידי שער הצד בפנים, והשער סגור תמיד; מתחלפים בארוחה, ולמשרתי הפנים ראש אחד.
בדרכים ובצמתים שמסביב לארמון מפקד ההגנה מציבים דרכי משמר, ובכל אחת חומות בשני צדדיה בגובה גָ׳אנְג ומעקה. מעמידים מתקן ראשית רגלי תרנגול98↗, צופים משני הצדדים במזון הארמון, ואת הכתב שברשותם חובה לבדוק בקפדנות מול המשתתפים במזון99↗. אם אינו כחוק, עוצרים וחוקרים.
מחוץ לחומות דרכי המשמר עושים מגדלים בכל הדרכים, הצמתים והרחובות, גבוהים וצופים לתוך הרבעים; לכל מגדל תוף ותנור לוֹנְג. אם יש אירוע, מתופפים עד שהפקיד מגיע ואז מפסיקים. בלילה מצביעים באש אל מקום התוף. למטה מן החומה, בית כיסא בכל חמישים צעדים, ובורו משותף עם זה שלמעלה. בעלי אשמה או שגיאה שאפשר שלא לכרות, מצווים לנקות את בית הכיסא לתועלתו100↗.
החכם צִ׳ין שאל: ״האויב רב ואמיץ, מראה עוצמה בקלות ראש כדי להבהיל את הצד המגן. הוא מעלה עצים ואדמה יחד ועושה יָאנְג לִינְג1↗; עורם אדמה לגובה כדי להשקיף על העם, מקדם מגדלים מכוסים ומחברם לחומה, וכל הנשק ורובי הקשת עולים. מה עושים?״ החכם מוֹ אמר: ״אתה שואל על הגנה מפני יָאנְג לִינְג? יָאנְג לִינְג הוא שיטת תקיפה מסורבלת: די בו לייגע חיילים, ואין בו די לפגוע בחומה.
במתקפת יָאנְג לִינְג, נגד התקפה רחוקה מתגוננים מרחוק ונגד קרובה מקרוב, והפגיעה אינה מגיעה לחומה2↗. חיצים ואבנים בלי מנוחה, משני הצדדים ממהרים לירות; המחסום מאחורי העמוד, והתצפית כבר איתנה. מדרבנים את חיילינו המובחרים ונזהרים שלא יביטו לאחור. המגינים מורידים כובד והתוקפים הולכים בקלות3↗. מטפחים אומץ ומרוממים התלהבות, ולב העם גדל פי מאה. מרבים בלכידה ונותנים גמול לעיתים קרובות, ואז החיילים אינם מתרשלים4↗.
בכללי ההתמודדות עם מילוי, ניגוח, סולמות עננים וגובה שולט6↗, חובה להשיב בחומה ולהתגונן. אם אין די, תוחמים בעץ7↗. מאה צעדים משמאל ומאה מימין ממטירים חיצים, אבנים, חול ואפר, ומסייעים בעצים בוערים ובמים חמים. בוחרים ומדרבנים חיילים מובחרים ונזהרים שלא יביטו לאחור. שוקלים בקפידה את הגמול ומטילים עונש; השקט הוא היסוד, ואחריו המהירות, בלי להניח למחשבות להתעורר8↗. מטפחים אומץ ומרוממים התלהבות, ולב העם גדל פי מאה. מרבים בלכידה ונותנים גמול לעיתים קרובות, ואז החיילים אינם מתרשלים.
אורך מתקן צְ׳וּגָ׳אנְג וחמישה צְ׳ה, ומתוכם שלושה צְ׳ה טמונים. אורך ה״חץ״ גָ׳אנְג ושני צְ׳ה9↗. רוחב המתקן גָ׳אנְג ושישה צְ׳ה, וסולמו גָ׳אנְג ושני צְ׳ה; החלק התלוי של הַצְ׳וּ נמשך ארבעה צְ׳ה. מעמידים את המתקן במרחק חמישה צוּן מן המעקה, בלי להצמידו. למתקני הסולם סולם אחד בכל עשרה גָ׳אנְג. מספרם הכללי של מתקני צְ׳וּ ומגיני דָא: לְלִי מאתיים חמישים ושמונה, מתקני צְ׳וּ ומגיני דָא מאה עשרים ותשעה10↗.
בכל דרכי החוץ שאפשר לחסום כדי להקשות על הפולשים, במקום המזיק במיוחד בונים שלוש תחנות ומסדרים אותן במשולש, כקבוצת כוכבי האורגת11↗, כדי שיוכלו לסייע זו לזו.
כל התלים הגדולים, ההרים, היערות, התעלות, הגבעות, דרכי השדות, שערי החומה החיצונית ודרכי הרובע12↗ — אפשר לחסום אותם ולעשות בהם סימנים נסתרים, כדי לעקוב ולדעת את מספר העוברים ושבים ואת מקומות המסתור.
בהכנסת העם למתחם המוגן מונים תחילה את הרשויות, בתי העם, החדרים והעמדות שבתוך העיר ומסדרים את המגורים לפי גודלם. אם מבין הנכנסים יש הרוצים להצטרף לאחים או למכרים, מתירים להם.
אם יעסיקו כל אדם לפי כישוריו, ענייני העולם יתנהלו כראוי; אם יחלקו את התפקידים בשווה, ענייני העולם יצלחו; אם הכול יעשו את מה שהם שמחים בו, ענייני העולם יוכנו; אם לחזק ולחלש יהיה מספר13↗, ענייני העולם יהיו שלמים.
הבונים תחנת דואר מקיפים אותה, בגובה שלושה גָ׳אנְג ויותר, ומצווים על ״שה שא״14↗. עושים סולם זרועות, שתי זרועותיו באורך שלושה צְ׳ה; ״מקבלים עצירה של שני צְ׳ה״15↗; לוחות מחוברים בני שלושה צְ׳ה, וקושרים אותם בחבלים זה לזה. תעלה בשתי הקפות וקורה תלויה. תנור לוֹנְג; בתחנה אחד, ״פולש־תוף־משואה״ משואת אזהרה ומשואת תוהו16↗ — מעבירים אש ועונים לפי הסדר, עד הבירה, ושם עוצרים17↗. כשהעניין דחוף מושכים ומעלים ומורידים.
משעלתה אש משואה, מוסרים בחמש הכאות תוף ומחברים באש, ומודיעים מניין הפולשים באים ואם הם רבים או מעטים. אין להסתיר את האותות18↗; כשהם הולכים ובאים מחברים למשואה הבאה בלי להפסיק.
רואים את הפולשים — מרימים משואה אחת; נכנסים לגבול — שתיים; יורים אל המעבר — שלוש משואות ו״לָאן״ אחד19↗; נפגשים בחומה החיצונית — ארבע משואות ושני ״לָאן״; נפגשים בחומה — חמש משואות וחמישה ״לָאן״. בלילה באש לפי אותם מספרים. שומרי המשואות ממהרים בעניין.
הסיירים לא יותר מחמישים. כשהפולשים מגיעים למעקה, הולכים בעקבות זאת בלי להסתיר או לאחר. מוציאים אותם בערב, וכולם עושים סימנים נסתרים. בתלים, בהרים וביערות מאפשרים לעקוב אחרי עקבות ובאור השחר בודקים; ״אין עקבות״. כל אחד מקים את סימן האיתות שלו; ״מתחת לעיר — היא משיבה״20↗.
כשהסיירים יוצאים מציבים סימני שדה, וחוליות התצפית יושבות בתוך החומה החיצונית ומחוצה לה ומעמידות דגלים ונסים. מחצית החיילים בפנים, כך שמספרם לא יהיה ידוע. אם יש אזהרה מרימים סימן חיצוני; רואים פולשים — מרימים את הסימן הבא21↗. מן החומה מצביעים בדגל, וחוליות הסיור מתופפות ומסדרות נסים; ״דגל, יושבים, מורידים דגל״22↗. בציוד קרב הולכים לאן שהדגל מצביע.
שלושה שומרים לסימן האיתות, מתחלפים בעמידה אצל סימני ״צְ׳ווֵי״24↗ וצופים. מפקד ההגנה מצווה פעמים רבות על פרש או פקיד לעבור מן הצד ולראות, כדי לדעת את מעשיהם. לכל קבוצה תוף אחד. רואים את הפולשים — מוסרים בתופים עד העיר ועוצרים.
מנת דוֹאוּ25↗ — לכל השנה שלושים ושישה דָאן; מנת שלושה — לכל השנה עשרים וארבעה דָאן; מנת ארבעה — לכל השנה שמונה עשר דָאן; מנת חמישה — לכל השנה ארבעה עשר דָאן, ארבעה דָאן וארבעה דוֹאוּ26↗; מנת שישה — לכל השנה שנים עשר דָאן.
במנת דוֹאוּ אוכלים חמישה שֶׁנְג, במנת שלושה אוכלים שלושה שֶׁנְג ושליש27↗, במנת ארבעה שני שֶׁנְג וחצי, במנת חמישה שני שֶׁנְג ובמנת שישה שֶׁנְג אחד ושני שלישים; אוכלים פעמיים ביום.
כשהפולשים קרובים, ממהרים לאסוף מכל הכפרים הנפרדים28↗ כלי מתכת, נחושת, ברזל וכל מה שיכול לסייע להגנה. תחילה מונים מעונות של רשות המחוז ומשרדים שאינם דחופים, את גודל העצים, אורכם ומספרם הכולל; בשעת דחק לוקחים אותם תחילה.
כשהפולשים קרבים, מפרקים גגות וכורתים עצים; גם אם יש בקשות ופניות, אין שומעים. כשמכניסים עצים אין עורמים כקשקשי דג המשולבים זה בזה, אלא מסדרים כך שיהיה קל לקחת29↗. עצים וקורות שאין אפשרות להכניס את כולם שורפים, שלא יוכלו הפולשים להשתמש בהם.
בערמות העץ מצרפים לפי אורך, גודל, איכות וצורה, ומערימים פנימה בכל אחת מארבע פאות החומה החיצונית. כל העצים הגדולים נעשים לאפי בריחים30↗, ואז אוגרים אותם.
מציבים סְה קוֹנְג עירוני, ארבעה בעיר גדולה; שני מפקחים, ומפקח מחוז אחד לכל פאה; מפקח תחנה וּסְה קוֹנְג משנה, אחד לתחנה. הפקידים המשרתים אצל מפקד ההגנה יהיו בעלי כישורים מתאימים32↗, נקיי כפיים ואמינים, שאביהם, אימם, אחיהם, נשיהם וילדיהם גם הם בארמון מפקד ההגנה; רק אז יוכלו להיות פקידים משרתים. לכל הפקידים חובה שיהיו בני ערובה, ורק אז אפשר להפקיד בידם עניינים.
שני אנשים שומרים את השער הגדול, עומדים משני צידיו ומצווים על ההולכים למהר מחוצה לו. ארבע חניתות־גרזן בכל צד עומדות בשני צידי השער, ואנשיהן יושבים מתחתן. הפקיד בודק אותם חמש פעמים ביום ומדווח את שמות אנשי ״טוֹנְג״33↗.
במים שמחוץ לחומה מניחים צינורות במבוק35↗, צינורות בני צְ׳ה על פני רוחב שני צעדים, חמישה צוּן מתחת למים. מערבים ארוכים וקצרים; בשוליים החיצוניים הקדמיים שלוש שורות, בחוץ פונים החוצה ובפנים פנימה. בכל שלושים צעדים סוכה לרובה קשת, רוחבה עשרה צְ׳ה ואורכה גָ׳אנְג ושני צְ׳ה.
כשאות מפקד ההגנה יוצא ונכנס, על הממונה עליו לרשום בפירוט את המציאות ואת העניין, ולצוות בהתאם לו; ממתינים לדיווח החזרה כדי לבחון36↗. כשהאות יוצא, אנשי השער שממנו יצא מודיעים את שעת היציאה ואת שם נושאו.
לוקחים ירקות ומצווים שבכל בית יהיו ירקות ומזון לאגירה לשלוש שנים, כהכנה להצפה, לבצורת ולשנה שאינה נותנת יבול. מצווים תמיד על מחוזות הגבול לזרוע ולטפח מראש יואן, יוּן, ווּ חְווֵי ועלי גְ׳וּ40↗. תעלות ובארות של בתי החוץ — ״אפשר להציב ולסתום; אי אפשר — מניחים את אלה בתוכו41↗״.
בדחיפות, כשחיילים אינם יכולים להרחיק, מצווים לחפור את חורשות בתי החוץ. מודדים את הכמות או מתקינים ב״פה החומה״ ״גִ׳י״, בשלוש פינות48↗. את עצי החורש שמשקלם חמישה גִ׳ין ויותר משרים במים, לא יותר מרפסודה אחת49↗.
יש מלשינים, יש מועילים לבני אדם, יש רעים, יש טובים, יש מנהיגי בני אדם, יש יועצים, יש אמיצים, יש מיומנים, יש שליחים, יש אנשי פנים ואנשי חוץ, יש טובים ויש הטובים בשער50↗. מפקד ההגנה חייב לבחון מה עושה כל אחד לכזה, ורק אם הוא מתאים לשמו לקבלו.
אם בני העם שונאים זה את זה או מדברים על פקידים, כל מה שהפקיד פתר נכתב על לוח ונשמר עד בוא הדיווח, כדי להשוות ולבדוק. היוצאים הקטנים — חמישה צְ׳ה51↗; מי שאינם יכולים להיות חיילים, ממנים כפקידי עמדה ומצווים לספק שירות ברשויות או במעונות.
עושים עגלת ״ג׳יה״ מ״קוּ״ ומעמיסים חיצים52↗. לגלגל ולטבור רוחב עשרה צְ׳ה, אורך הַיָּצוּל גָ׳אנְג; עושים שלושה חישורים53↗, ברוחב שישה צְ׳ה. עושים ארגז לוחות, אורכו כאורך הַיָּצוּל וגובהו ארבעה צְ׳ה; מכסים היטב מלמעלה ומסדרים, כך שיוכל לשאת חיצים.״
החכם מוֹ אמר: ״יש חמישה מצבים שבהם אין מגינים: עיר גדולה ואנשים מעטים — הראשון; עיר קטנה ואנשים רבים — השני; אנשים רבים ומזון מועט — השלישי; שוק רחוק מן העיר — הרביעי; מלאי האגירה בחוץ והעשירים בחורבות54↗ — החמישי. לפי השיעור, לעשרת אלפים בתי אב עיר ריבועית שאורך צלעה שלושה לִי55↗.״