האוטוביוגרפיה של שְׁמוּאֵל דָּוִד לוּצָאטוֹ

פתח דבר למהדורה העברית

שְׁמוּאֵל דָּוִד לוּצָאטוֹ — שַׁדָּ״ל — היה מן החוקרים המרכזיים בְּחָכְמַת יִשְׂרָאֵל באיטליה במאה התשע־עשרה. הוא נולד בִּטְרִיאֶסְטֶה בשנת 1800, ומשנת 1829 ועד מותו בשנת 1865 לימד בבית המדרש לרבנים בפָּדוֹבָה. חיבוריו הקיפו את פרשנות המקרא, הדקדוק וְהַפִילוֹלוֹגְיָה העברית, תולדות הספרות היהודית, ההדרת כתבים מימי הביניים, התרגום, השירה וההגות הדתית. בהוראתו ובאלפי איגרותיו היה לנקודת ייחוס לחוקרים יהודים באיטליה ומחוצה לה, והכשיר דורות של רבנים בבית המדרש הַפָּדוֹבָנִי.

מקומו בְּחָכְמַת יִשְׂרָאֵל לא היה פשוט. שַׁדָּ״ל אימץ חקירה פִילוֹלוֹגִית והיסטורית קפדנית של כתבי המסורת, אך דחה את התביעה לתיקון דתי ונשאר נאמן למסורת ההלכתית. הוא שלל את קדמות הזוהר והתנגד לקבלה, ובה בעת ביקר בחריפות את המסורת הפילוסופית היהודית, ובייחוד את הָאֲרִיסְטוֹטֶלִיּוּת שייחס לרַמְבַּ״ם. בכתביו הַתֵּאוֹלוֹגִיִּים העמיד כנגד ההפשטה הפילוסופית את ההתגלות, את החובה המוסרית ואת היחסים שבין אדם לחברו. הצירוף הזה — מחקר ביקורתי, שמרנות דתית ופולמוס נגד המִיסְטִיקָה ונגד הרַצְיוֹנָלִיזְם הפילוסופי כאחד — הוא שהקנה לעמדתו את ייחודה.

אך הספר שלפנינו אינו סיפור חייו השלם של המלומד הנודע. למעשה, אין הוא ספר אחד במובן הרגיל, ואף לא אוטוביוגרפיה רצופה. זהו קובץ רב־שכבתי שנבנה סביב חיבור אוטוביוגרפי בלתי־גמור; קובץ שהלך והתרחב עד שהיה גם לתולדותיה של משפחה, לאוסף מסמכים ולמצבה ספרותית שהקימו הבן, התלמידים והידידים לזכרו של שַׁדָּ״ל.

האדם כמושא לחקירה

בפתח הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה מציג שַׁדָּ״ל את הביוגרפיה כאמצעי מרכזי לקידומו של ״מדע האדם״. כדי שתועיל לחקירה זו, הוא אומר, עליה להצטיין באמת היסטורית ובעושר פילוסופי של פרטים קטנים. אין די ברשימת המאורעות הגדולים בחייו של אדם; יש לנסות להבין כיצד נעשה האדם למי שהוא. דווקא נסיבות הנראות שוליות — ספר שהגיע לידיו במקרה, מחלה, שיחה עם אביו, מחסור כספי, מנהג ביתי או עלבון ילדות — עשויות להותיר בנפש חותם עמוק יותר מן המאורעות שהַבִּיּוֹגְרָף הרגיל היה בוחר להנציח.

שַׁדָּ״ל נוטל אפוא את ה״אני״ שלו כמושא להתבוננות. אין הוא מבקש רק לספר מה עשה, אלא לברר אילו כוחות פנימיים וחיצוניים עיצבו את רוחו: מה ירש מהוריו, מה למד ממוריו, כיצד השפיעו עליו העוני והבדידות, ואיך התגבשו אמונתו, ביקורתו וטעמיו הספרותיים. הוא אינו משלה את עצמו שיוכל לגלות את כל הסיבות שעשו אותו לאדם המסוים שהיה; ואף על פי כן, גילוי הסיבות הוא התכלית המוצהרת של חיבורו.

מכאן אופייה המיוחד של הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה. שַׁדָּ״ל מספר על חינוכו בִּטְרִיאֶסְטֶה, על לימודיו הראשונים ועל הספרים שקרא, אך גם על מלאכות הבית, על העבודה לצד אביו, על מחלות ואסונות משפחתיים, על אהבתו לחתולים ועל שירים שכתב בילדותו. פרטים אלה אינם מובאים רק לשם ציור צבעוני של העבר. בעיני שַׁדָּ״ל הם ראיות בתולדותיה של תודעה.

חיי האב בתוך חיי הבן

העיקרון הזה מסביר מדוע סיפורו האישי של שַׁדָּ״ל מתחיל למעשה בחיי אביו, חזקיה לוּצָאטוֹ. האב היה חרט אומן דל אמצעים, בעל נטייה להתבודדות ולעיון, שומר מצוות קפדן, קורא נלהב של כתבים קבליים וגם ממציא. הוא תכנן מכונות, עסק בחישובים, העלה את מחשבותיו על הכתב וניהל ספרי זיכרונות. בצד מלאכתו ביקש להבין את העולם ולהשאיר אחריו רישום של חייו ושל חיי קרוביו.

חזקיה היה מורהו הראשון של בנו, והאדם שהשפיע יותר מכול על עיצובו. ממנו ירש שַׁדָּ״ל, לדבריו, את הנטייה להתכנסות, להתבוננות וללשון תמציתית. אך היחסים ביניהם לא היו יחסים של חיקוי פשוט. האב הוליך את הבן אל עולם הקבלה; הבן, מתוך עיון ביקורתי במקורות, הגיע כבר בנעוריו למסקנה שהזוהר מאוחר ואינו חיבור תנאי. הוויכוחים ביניהם לא הביאו לקרע. שַׁדָּ״ל מתאר אב אוהב, סובלני וכן בחיפושו אחר האמת. לדבריו, לבסוף חדל האב לעסוק בלימודי הקבלה, וכנראה אף חדל להאמין בהם.

באחד הרגעים העזים בספר מבקש האב מבנו להתפלל בכוונות קבליות להצלת האם החולה, והבן מסרב משום שאינו מאמין עוד בתורתן. זמן קצר לאחר מכן מתה האם. אפשר לראות בַּסְצֵנָה הזאת ביטוי מוקדם למתח הניכר גם בהגותו המאוחרת של שַׁדָּ״ל: עצמאות ביקורתית שאינה נובעת מאדישות למסורת אלא דווקא מתביעה דתית לאמת, ולצדה הכאב האנושי הכרוך לעיתים בנאמנות לאותה אמת.

לאחר מות האם נאלצו האב, הבן והבת לקבל עליהם את עבודות הבית. שַׁדָּ״ל מספר כיצד היה יושב במטבח וקורא בלוֹק או בפילוסוף אחר, עד שמישהו העיר לו כי העצים כלל אינם בוערים והחדר התמלא עשן. אין זו רק אַנֶקְדּוֹטָה משעשעת על מלומד מפוזר. היא מציגה בתמונה אחת את התנאים שבהם נוצר עולמו: פילוסופיה לצד בישול, עיון לצד עוני, שאיפה אִינְטֶלֶקְטוּאָלִית בתוך משק בית שאין בו פנאי או רווחה.

סיפור של התהוות

החלק הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרָפִי מתעכב בעיקר על הילדות והנעורים. שַׁדָּ״ל מספר כיצד למד עברית, איטלקית וצרפתית; כיצד רכש ספר אחר ספר מן הכסף המועט שהיה בידו; כיצד המחסור עצמו אילץ אותו לקרוא לאט ובתשומת לב; וכיצד צירוף מקרי לכאורה של ספרים, קרובים ומורים עיצב את דרכו.

כבר בנעוריו החל לבחון את קדמותם של סימני הניקוד והטעמים, לפקפק בייחוסו של הזוהר, לעסוק בדקדוק ולתכנן מפעלי מחקר עצומים. הוא חיבר שירה עברית, העתיק כתובות מבית העלמין, עבר עם אביו על כמעט כל הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי וניסה לנסח דרכים חדשות להבנת המקרא והלשון. בד בבד נדרש ללמוד מלאכה שתבטיח לו פרנסה. אביו, שחשש לעתידו, הפציר בו לעבוד ברצינות ואף העלה על הכתב מחאה רשמית כדי שהבן לא יוכל להאשימו יום אחד על שלא לימד אותו מקצוע.

המתח בין מלאכה ללימוד אינו רק רקע חברתי לסיפור. הוא אחד מציריו הפנימיים. שַׁדָּ״ל הצעיר טרם ידע כיצד יוכל להתקיים כחוקר, אך חש כי לימודי היהדות זקוקים לתיקון כולל: האמונה הושחתה לדעתו בידי המקובלים, נוסח המקרא נפגע לעיתים בידי מעתיקים ומנקדים, הפרשנות הסתירה את פשוטו של הכתוב, הדקדוק חסר יסוד פילוסופי והספרות העברית איבדה את טעמה. השאיפה לשנות את פני התחומים האלה דחקה הצידה את הדאגה המעשית לעתידו.

הרצף הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרָפִי נעצר במאורעות שנת 1818, כשהמספר בן שמונה־עשרה בלבד. פתרון חידה שחיבר לכבוד חתונה נקרא בפני קהל וזוכה לשבחים; לראשונה יוצא שמו מן התחום המצומצם של המשפחה. כאן, לדבריו, מסתיימת התקופה הראשונה בחייו — תקופת ההתפתחות הפנימית והנסתרת. הסיפור נפסק אפוא בדיוק במקום שבו מתחילה דרכו הציבורית.

חיבור שלא הושלם וספר שהלך ונבנה

שַׁדָּ״ל כתב את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה האיטלקית בשנת 1847 בעקבות פניותיו של אִיזִידוֹר בּוּשׁ, עורך שְׁנָתוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בווינה. הוא התכוון לחלק אותה בין שתי שנות השנתון ולהמשיך אחר כך בתיאור הבשלת השקפותיו ומפעליו הספרותיים. אולם המאורעות המדיניים הביאו לסגירת השנתון, והָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה לא פורסמה בו ולא הושלמה. שַׁדָּ״ל שב יותר מפעם אחת לכתיבה אוטוביוגרפית בעברית: חיבור שהחל בשנת 1837 פורסם בחלקו בשנת 1857, ובשנת 1858 החל לכתוב מחדש את תולדותיו בשביל הַמַּגִּיד. גם בניסיון האחרון לא הגיע הסיפור מעבר לשנת חייו העשרים.

לסקירה המשפחתית שקדמה לְאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה היה גורל אחר ומפותל במיוחד. הפרקים על תולדות משפחת לוּצָאטוֹ ועל ספרותה תורגמו לגרמנית בידי בּוּשׁ ונדפסו בשנתונו לשנת 1848. כתב היד האיטלקי המקורי אבד לאחר מכן בספינה שנטרפה, כאשר בּוּשׁ עבר לאמריקה. לקראת הפרסום האיטלקי המאוחר שחזר דָּוִד לוֹלִי, בן דודו של שַׁדָּ״ל, את הנוסח האיטלקי מתוך התרגום הגרמני, בניסיון להשיב לו את סגנון המחבר. לפיכך אפילו בחלק המיוחס לשַׁדָּ״ל אין בידינו תמיד את מילותיו האיטלקיות המקוריות: הטקסט עבר מאיטלקית לגרמנית ושב ממנה לאיטלקית.

לאחר מות שַׁדָּ״ל בשנת 1865 קיבל עליו בנו, ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ, את משימת הכינוס והפרסום. גוף הספר עד עמ׳ 80 נדפס תחילה בכתב העת Mosè, Antologia Israelitica ואחר כך בתדפיס נפרד בשנת 1878. משהסתיים החלק שכינה ״הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה גופה״, המשיך ישעיה את הפרסום על חשבונו מעמ׳ 81 ואילך וצירף חיבורים ומסמכים נוספים. העותק המשמש יסוד למהדורה הנוכחית משמר את מבנה ההוצאה המצטבר הזה: תדפיס 1878 כרוך עם ההמשך ועם מעטפת חדשה הנושאת את התאריך ספטמבר 1882.

לפיכך אין לכרך מחבר יחיד ואף לא זמן חיבור אחד. הוא כולל את הסקירה ההיסטורית־הספרותית של שַׁדָּ״ל על בני משפחת לוּצָאטוֹ, בנוסח ששחזר לוֹלִי; את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה עצמה; הערות ותעודות ששילבו ישעיה לוּצָאטוֹ והרב שבתי מוֹרַאִיס; את זיכרונותיו של שמואל וִיטָה זַלְמַן על פרק ששַׁדָּ״ל הצניע; המשך ביוגרפי מאת מוֹרַאִיס; ביוגרפיות של בני המשפחה; רשימות מתוך פנקסים וכתבי יד; מדידות שנערכו בראשו של שַׁדָּ״ל לאחר מותו; ולבסוף לוח יוחסין של בני לוּצָאטוֹ מִסַּן דָּנִיאֶלֶה. גם כאן פעלה שרשרת של תיווך לשוני: הערות מוֹרַאִיס תורגמו מאנגלית לצרפתית בידי אוֹגֶ׳נְיָה לוי, ומצרפתית לאיטלקית בידי ישעיה; כך נעשה גם להמשך הביוגרפי שבנספח הרביעי. חלק מן הדברים שהקורא פוגש כעת באיטלקית רחוקים אפוא שתי פעולות תרגום מנוסחם הראשון.

המעברים בין החלקים אינם תמיד חלקים. דברים חוזרים ונשנים, פרטים נמסרים מפי מחברים שונים, והרצף הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרָפִי מתחלף לעיתים בבת אחת במכתב, ברשימה בִּיבְּלִיּוֹגְרָפִית, במסמך קהילתי או בזיכרונותיו של תלמיד. אולם אי־האחידות הזאת אינה רק פגם שעל הקורא לסלוח עליו. היא עדות לתהליך שבו נעשה הספר.

מֵאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה לזיכרונות משפחה

עוד לפני ששַׁדָּ״ל מתחיל לספר על עצמו, הוא סוקר את תולדות השם לוּצָאטוֹ ואת בני המשפחה שנודעו בספרות העברית. הוא פותח בווֶנֶצְיָה ובפָּדוֹבָה, עובר בין רבנים, רופאים, מדפיסים, משוררים ומחברים, ולבסוף מגיע לבני לוּצָאטוֹ שישבו בְּסַן דָּנִיאֶלֶה שבפְרִיוֹלִי. מגירוש יהודי הכפרים בשנת 1777 ואילך נעשית טְרִיאֶסְטֶה למוקד חדש בתולדות הענף שממנו בא שַׁדָּ״ל.

אפשר לראות את ההתרחבות הזאת מן היחיד אל המשפחה כהמשך של תפיסת הביוגרפיה שהציג שַׁדָּ״ל. אם מטרת הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה היא להסביר כיצד נוצר אדם מסוים, אין הכרח להתחיל ביום הולדתו. אפשר להתחיל בהרגלי הבית, באופי ההורים, בספרים שעברו בירושה, במלאכות שפרנסו את המשפחה, באמונותיה ובנדודיה. בקריאה זו, היחיד אינו יחידה מבודדת אלא נקודת מפגש של ירושות רבות.

ישעיה הרחיב את המהלך הזה עוד יותר. הוא הוסיף ידיעות על אביו של שַׁדָּ״ל ועל בני משפחה קדומים, מסמכים מִוְּוֶנֶצְיָה ועדויות מִסַּן דָּנִיאֶלֶה, ואף ביוגרפיה של אברהם לוּצָאטוֹ, שהתנצר ונודע לאחר מכן כנזיר וכמלומד לוּאִיג׳י פַּסְקוּאָלִי. בכך הפך הכרך מזיכרונותיו של אדם אחד למעין אַרְכִיּוֹן משפחתי. אפשר לראות בענף סַן דָּנִיאֶלֶה–טְרִיאֶסְטֶה את צירו המשפחתי העיקרי, אך סביבו נפרשת רשת רחבה יותר של בני לוּצָאטוֹ בווֶנֶצְיָה, בפָּדוֹבָה, בגוֹרִיצְיָה ובמקומות אחרים.

ישעיה אינו מסתיר את אופייה הפתוח של מלאכתו. הוא אוסף מכתבים, מבקש מתלמידים ומידידים לשלוח זיכרונות, משווה בין עדויות ושומר גם פרטים שאינם מוצאים עדיין את מקומם בביוגרפיה שלמה. בשלב מסוים הוא אף מתאר את הפרסום כמעין כתב עת שיופיע לסירוגין ויישאר פתוח לתרומות חדשות. בעיניו הכרך אינו תחליף לביוגרפיה העתידה להיכתב, אלא הכנת החומרים למענה.

הכרך מציע אפוא שני סיפורים. הראשון הוא סיפור התהוותו של שַׁדָּ״ל; השני הוא סיפור התהוות זכרו לאחר מותו. אנו רואים כיצד בן, תלמידים, ידידים ומלומדים מנסים להשלים את מה שהמחבר לא הספיק לכתוב, וכיצד זיכרון פרטי נעשה בהדרגה לנחלת הציבור.

מדוע לקרוא בספר הזה

העניין בספר אינו מוגבל לחוקרי שַׁדָּ״ל. זהו תיאור מפורט וגלוי לב של היווצרות אִינְטֶלֶקְטוּאָלִית: לא דיוקן רשמי של חכם בשיא פרסומו, אלא סיפורו של נער עני, קצר־רואי וביישן, שחינוכו הסדור נקטע והוא מפלס לו דרך עצמאית אל עולם הספרים בלי ספרייה מסודרת ובלי ביטחון כלכלי.

זהו גם מקור עשיר לחיי היהודים בצפון איטליה ובִּטְרִיאֶסְטֶה: לחינוך, לפרנסה, לתפילה, לקשרים המשפחתיים, למעמדם של ספרים וכתבי יד ולמעבר בין עברית, איטלקית, גרמנית וצרפתית. ההבחנה המקובלת בין ״מסורת״ ל״מוֹדֶרְנָה״ מתערערת כאן. ביקורת פִילוֹלוֹגִית יכולה לצמוח בתוך בית שומר מצוות; מלאכת כפיים מתקיימת לצד עיון פילוסופי; התנגדות לקבלה אינה מביאה לנטישת האמונה; ונאמנות למסורת אינה מונעת מחלוקת חריפה עם סמכויותיה.

אפילו החלקים המוזרים בעיני הקורא בן זמננו הם מסמכים היסטוריים מאלפים. מדידת ראשו וגולגולתו של שַׁדָּ״ל, למשל, שייכת לתרבות הָאַנְתְרוֹפּוֹמֶטְרִית של המאה התשע־עשרה, שייחסה ערך מדעי לתיאורו הכמותי של הגוף. הנספח עצמו אינו מפרש את הנתונים ואינו מסיק מהם מסקנות על אופיו או על כישרונו של שַׁדָּ״ל; דווקא בשל כך ראוי לקראו כעדות לדרכי התיעוד המדעיות של התקופה, ולא כאבחנה התקפה בימינו.

אין אפוא לקרוא את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה מתוך ציפייה לִכְרוֹנִיקָה שלמה של חיי שַׁדָּ״ל. את שנות הוראתו בפָּדוֹבָה, את מפעליו הגדולים, את מאבקיו המלומדים ואת מלוא היקפה של השפעתו יש להשלים ממקורות אחרים. האינטימיות של הספר היא מסוג שונה. היא מצויה בסדנתו של האב, בכיסאה של האם, בספר שנקנה בפרוטות, בשיחה משפחתית, במחברת ישנה, במכתב שנשמר ובשם שנמצא בפנקס קהילה.

אחדותו של הכרך אינה אפוא אחדות של סיפור רצוף. היא טמונה בשאלה אחת העוברת בכל חלקיו: כיצד צמחו החיים האלה, והמחשבה הזאת, מתוך תולדותיה של משפחה?

על המהדורה הנוכחית

מהדורה זו מבוססת על עותק הספרייה הלאומית לישראל, סימן מדף S 30 B 685, ובו 154 דפים סרוקים. העותק מורכב, כאמור, מן התדפיס הנושא את שנת 1878 ומחומר המעטפת וההמשך הנושאים את שנת 1882; שני התאריכים נשמרו בתעתיק כעדויות לתולדות העותק ולא אוחדו לתאריך מלאכותי אחד.

התעתיק האיטלקי שומר את הכתיב ההיסטורי, את סימני הפיסוק ואף טעויות דפוס מובהקות. התרגום העברי מיושר ל־652 יחידות טקסט קבועות, ו־129 הערות הדפוס נשמרות בזיקתן המדויקת למקומן ובייחוסן למחבר, למוציא לאור או למעיר. מקום שבו דפוס 1882 פגום או שהקריאה בו אינה מוכרעת אינו מתוקן בשתיקה.

לוח היוחסין שבנספח התשיעי צולם בעותק היסוד בעודו מקופל ואינו ניתן לקריאה בשלמותו. השחזור המובא במהדורה נעשה אפוא על פי עותק Google Books ונבדק מול עותק הספרייה של כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים, ZKJ1463. הוא מוצג כתוספת המבוססת על עדים חיצוניים, ולא כטקסט שנקרא כביכול בעותק היסוד.

לקריאה נוספת

Gadi Luzzatto Voghera, “Luzzatto, Samuel David,” Dizionario Biografico degli Italiani, כרך 66, 2006.

Maddalena Del Bianco Cotrozzi, Il Collegio rabbinico di Padova: un’istituzione religiosa dell’ebraismo sulla via dell’emancipazione, פִירֶנְצֶה, 1995.

Monford Harris, “The Theologico-Historical Thinking of S. D. Luzzatto,” The Jewish Quarterly Review 52.3 (1962), עמ׳ 216–244.

Roberto Bonfil, Isaac Gottlieb and Hannah Kasher, עורכים, Samuel David Luzzatto: The Bi-Centennial of His Birth, יְרוּשָׁלַיִם, 2004.

Claudia Milani, “Samuel David Luzzatto,” Oxford Bibliographies in Jewish Studies, 2025, DOI: 10.1093/obo/9780199840731-0258.

פרויקט אבן תיבון

שער המעטפת

Copertina

הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה
של
ש״ד לוּצָאטוֹ
ולה מבוא: פרקים בתולדות משפחת לוּצָאטוֹ ובספרותה
מן המאה השש־עשרה ואילך;
ובעקבותיה נספחים שונים,
ובהם לוח היוחסין של בני לוּצָאטוֹ מִסַּן דָּנִיאֶלֶה


פָּדוֹבָה, דפוס קְרֶשִׁינִי, ספטמבר 1882.

אל הקורא

Al cortese lettore

אל הקורא הנכבד

שמונים העמודים הראשונים בכרך זה הם הדפסה נפרדת מתוך מֹשֶׁה, אַנְתוֹלוֹגְיָה יִשְׂרְאֵלִית, מן הימים שבהם נדפס בפָּדוֹבָה הירחון הזה, בעריכתו של הרב הראשי בקוֹרְפוּ, הרב הנכבד ג׳ א׳ לוי.

משום כך נעים לי להביע לו בפומבי את תודתי על שהקל במידה רבה כל כך את פרסום החיבור; ובה בעת חובה עליי להודות לכל האחרים שסייעו לי להשלים אותו.

עתיד להתפרסם גם תרגום גרמני של חיבור זה, פרי עטו המעולה של ד״ר מ׳ גְרִינְווַלְד המלומד, רב המחוז בבֶּלוֹבָאר. מיוזמתו הטובה הציע לקבל עליו את המלאכה, תחילה פרסם את התרגום ב־Jüdisches Centralblatt, ואחר כך דאג להדפסה נפרדת בעבורי. אביא כאן את דבריו: "לוּצָאטוֹ הנציח את עצמו לא רק בכתביו בני האלמוות, אלא גם באוטוביוגרפיה שלו; רק חלק קטן ממנה, העוסק באבותיו, פורסם קודם לכן בגרמנית בשנתון של בּוּשׁ. בו נעשו דברי המשורר1רַיְינִיקֶה., הֱיֵה אִישׁ בַּחַיִּים, יֶלֶד בַּטֶּבַע2כלומר: כאשר אתה עובד וממלא את חובותיך, היה רציני; אך כאשר אתה נע בחיק הטבע, היה עליז וחסר דאגה כילד המשחק להנאתו בשדה הפתוח., לאמת. קריאת החיבור הזה ותרגומו היו לכותב שורות אלה — שהוא גם המתרגם — עונג של ממש. סברנו כי מחובתנו להציג לקוראינו את התמדתו של לוּצָאטוֹ, את חוסר אנוכיותו ואת עוז אופיו משכבר הימים, לעומת כמה מן הגדולים־בעיני־עצמם שבזמננו. מי ייתן וקריאת הספר הזה תסייע לטיפוח הרגש המוסרי בקרב בני הנעורים! אם כך יהיה, יבוא המתרגם על שכרו."

למען האמת, בתחילה לא התכוונתי להסתפק בפרסום החומר הכלול בכרך זה; אדרבה, השתוקקתי כביכול להמשיך את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה באמצעות קטעים נבחרים ממכתביו של המחבר עצמו.

קל להבין כי בעזרת 4,000 מכתבים — זה מספרם של אלה שאספתי עד כה — לא היה ביצועו של המפעל הנועז הזה בלתי אפשרי. אלא שעד היום נמנעתי אפילו מלהתחיל בו: מלבד קוצר ידי ושאר עיסוקיי הרבים, שחובה עליי לעסוק בהם והמסיחים את דעתי ממנו, ומלבד הקושי הלא־מבוטל הנובע מן הלשונות השונות שבהן נכתבו המכתבים, הנחתה אותי המחשבה כי חובתי הראשונה היא לפרסם במלואם את החשובים שבמכתבים הרבים האלה. לאחר מכן יוכל אדם אחר, אולי משוא פנים פחות ובוודאי מוכשר ממני, להפיק מהם את התועלת שתיראה לו הולמת ביותר להשלמת הביוגרפיה של אבי הנערץ.

ואכן, אשר למכתבים העבריים, פרסומם עומד להיות לעובדה מוגמרת בזכות תנופתו הנועזת של המו״ל רב־הזכויות, מר גֶּרְבֶּר מפְּשֶׁמִישְׁל שבגָּלִיצְיָה.

שני כרכים כבר ראו אור; ואם לא תחסר לו התמיכה שמצא עד כה בקרב חוקרי היהדות, בתוך זמן קצר יהיה אוסף איגרותיו העבריות של שַׁדָּ״ל — אולי יחיד במינו — לנחלת הכלל.

כך תיוותר לי המלאכה הקלה בהרבה: לבחור ולפרסם את המכתבים האיטלקיים והצרפתיים. ואם אמצא שאני נוטה לבחור מתוכם רק את החלק הספרותי ולהשמיט את החלק האישי, עדיין יישאר מקום לתוכניתי המקורית.

אולם בטרם אפנה לכך, דחוף יותר בעיניי לפרסם את אוסף כתביו הפזורים של שַׁדָּ״ל. לשם כך אסתייע בקטלוג המנומק שכבר ערכתי ופרסמתי, ואבחר מתוכם את החשובים ביותר — אלה שכבר ראו אור בכתבי עת שאינם מצויים כיום בהישג ידם של כל העוסקים במדעי היהדות.

פָּדוֹבָה, 22 בספטמבר 1882.

ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ, נוֹטָרְיוֹן.

שער ההדפסה הנפרדת

Frontespizio dell'estratto

הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה
של
ש״ד לוּצָאטוֹ
ולה מבוא: פרקים בתולדות משפחת לוּצָאטוֹ ובספרותה
מן המאה השש־עשרה ואילך


(הדפסה נפרדת מתוך הָאַנְתוֹלוֹגְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית של קוֹרְפוּ, 1878)


פָּדוֹבָה, 1878, דפוס קְרֶשִׁינִי.

עמ׳ 3–31

לתולדות משפחת לוּצָאטוֹ

Notizie sulla famiglia Luzzatto

3חלק ראשון
פרקים בתולדות משפחת לוּצָאטוֹ ובספרותה
שפרסם אִיזִידוֹר בּוּשׁ בגרמנית בווינה בשנת 1847,
ועתה השיבם לאיטלקית ד״ר דָּוִד לוֹלִי הנכבד


האַנְתּוֹלוֹגְיָה, החדורה יראת כבוד לשמו של שַׁדָּ״ל, מוצאת נחמה גדולה בהגישה לקוראיה את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה של דמות ישראלית מופתית זו, ובטוחה היא שקוראיה יקבלוה בהתלהבות דומה. החיבור הזה, הרואה עתה אור באיטלקית לראשונה, עבר גלגולים רבים.1החלק הראשון, היינו הפרקים בתולדות משפחת לוּצָאטוֹ ובספרותה, תורגם לגרמנית בשנת 1847 בהסכמת המחבר בידי מר אִיזִידוֹר בּוּשׁ, ופורסם בשְׁנָתוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שלו לשנת 5608 (1848). אולם כעבור שנה אבד כתב היד האיטלקי המקורי בספינה שנטרפה, עם ניירות וספרים אחרים שהיו רכושו של בּוּשׁ, אשר עבר להתגורר באמריקה. מאחר שהנוסח האיטלקי המקורי של הפרקים מעולם לא ראה אור ושוב לא היה בנמצא, ניאות ד״ר דָּוִד לוֹלִי הנכבד, בן דודו של המחבר ומי שבמשך שנים רבות היה מקורב אליו מאוד וזכה לאמונו, לשחזרו עתה בשקידה רבה מתוך תרגומו הגרמני של בּוּשׁ, תוך ניסיון לקלוע לסגנון המחבר; שחזור זה הוא שאנו מגישים עתה לקוראינו הנכבדים. עם צאתו של בּוּשׁ חדל גם השנתון ההוא להופיע, ולכן הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה גופה נשארה בכתב יד, עד שהמחבר פרסם אותה בלבוש אחר בעברית בהַמַּגִּיד. בשנה שעברה תורגמה לאנגלית ופורסמה ב־Jewish Record של פִילָדֶלְפְיָה בידי הדרשן הנכבד ש׳ מוֹרַאִיס, יליד לִיבּוֹרְנוֹ. הוא צירף אליה הערות רבות, שמקצתן נשענו על מסמכים שהעביר אליו בן המחבר, ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ. הערות אלה תורגמו עתה במיוחד מאנגלית בשביל האַנְתּוֹלוֹגְיָה, ונוספו להן עוד כמה הערות ביאור על סמך כתבי יד ומסמכים אחרים שנתגלו לאחר מכן בעיזבונו הספרותי של פרופ׳ לוּצָאטוֹ. כך נעשה גם בפרקים ההיסטוריים. מכאן שההערות המסומנות שַׁדָּ״ל הן מאת המחבר עצמו; אלה המסומנות י״ל הן מאת ד״ר י׳ לוּצָאטוֹ; ואלה המסומנות ש״מ הן מאת הרב מוֹרַאִיס.

4מבין הרבים שכתבו על לוּצָאטוֹ ומתחו ביקורת חריפה על חיבוריו, האַנְתּוֹלוֹגְיָה שותפה לדעתו של פרופ׳ מַרְקוֹ טֶדֶסְקִי המנוח, רבה הראשי של טְרִיאֶסְטֶה. הוא1שְׁנֵי הֶסְפֵּדִים עַל שׁ״ד לוּצָאטוֹ — טְרִיאֶסְטֶה, 1866. מראה בבהירות גמורה כי לוּצָאטוֹ כיבד את הדת באמצעות המדע, שאותו העמיד לשירותה; כיבד אותה בחיים טהורים ונקיים מכל רבב; כיבד אותה בלמדנות מזהירה הכרוכה באדיקות איתנה; ולבסוף כיבד אותה בהראותו כי היא יכולה וצריכה להתיישב להפליא עם פילוסופיית אמת. ואם היו בקרבנו אישים מפורסמים שבהיותם לפילוסופים חדלו להיות יהודים — או שבהיותם ליהודים חדלו להיות פילוסופים — הרי לוּצָאטוֹ הוכיח במעשיו ששתי התכונות, הרחוקות מלהתנגש ולהיות צרות זו לזו, דווקא מושיטות יד זו לזו בתוך היהדות, תומכות ומסייעות זו לזו. שכן לוּצָאטוֹ היה תמיד פילוסוף ותמיד יהודי; יתר על כן, מעולם לא היה פילוסוף אמיתי כל כך כבאותה שעה שהיה יהודי בכל מאודו.

מי שקרא את תוכניתנו יבין מיד כי אלה הם אותם עקרונות עצמם שבהם דוגלת האַנְתּוֹלוֹגְיָה; אלה העקרונות שהורה המחוקק הקדוש משה, שהוא סמלה המקודש והנצחי.

5"אין דבר העשוי לתרום להתקדמותו של מדע האדם האציל יותר מן הביוגרפיה", כותב לוּצָאטוֹ. וכאשר הביוגרפיה הזאת היא של לוּצָאטוֹ — אדם שהוא יהודי ברום המעלה ובכל הכנות — וכאשר היא נכתבה בידיו שלו, הרי היא מועילה ומעניינת שבעתיים משתי הבחינות. כל צעד שצעד לוּצָאטוֹ בחייו פורה לקחים אזרחיים ודתיים, ודתיים אף יותר מאזרחיים. השקפותיו הן חייו, וחייו הם תמונה חיה ומדברת של השקפותיו. ידוע לנו כי היה מי שהעז לפקפק באמונתו האיתנה: אם מפני שלא ידע, או העמיד פנים שאינו יודע, את אמונותיו הדתיות האמיתיות שלוּצָאטוֹ הצהיר עליהן בגלוי; אם מפני שלא נמנע מחקירה חופשית; ואם מפני שסלד מכל התהדרות והגזמה — אמצעים שמי שמבקשים לחפות במראית עין על פגמי לבם רגילים להיזקק להם. משום כך נביא כאן את פתיחת אחד ממכתביו המצוי בידינו. היא מוכיחה להפליא, בדרך שרק מעטים — אפילו מן המתפארים ביותר באורתודוקסיותם — יכולים להשתוות לה, עד כמה הייתה האמונה מושרשת בנפשו ללא עוררין. בטוחים אנו כי כשיקראו קוראינו שורות מעטות אלה יוכו, כמונו בפעם הראשונה שנפלו עליהן עינינו, בתדהמה עמוקה לנוכח דברי הגבורה של בְּרוּטוּס בן זמננו, וביראת כבוד עמוקה כלפי אדם טהור וקדוש כל כך. פָּדוֹבָה, 10 ביולי 1854.

"אל אַלְבֶּרְט כהן. — היום, לפני עשרים וחמש שנה, נולד פִילוֹסֶנוֹ האומלל שלי! הו, ברצון רב היה יוצא עמך עתה למסע לארץ הקודש! הו, כמה יקר היה ללבו שיפור מצבם של אחינו שבמזרח! כמה דברים יפים וגדולים רצה וידע לעשות למען היהדות! אולם היהדות לא קיבלה את שירותו, מפני שאמונותיו לא היו יהודיות לחלוטין."

"רועד אני בבואי לחרוץ משפט על גאון בלתי רגיל, שאיננו עוד, ושמפני שהיה תמיד מכונס וסגור בתוך עצמו לא יכול איש להכירו ולהבינו לעומק. אולם בהכרח הנורא לשפוט בין בני ובין ההשגחה העליונה, אינני מהסס להצדיק את גזרות השמים לנוכח הבן האהוב ביותר והגאון שזה עשר שנים הערצתי ביראת כבוד."

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

לאחר הדברים האלה, שנלקחו מהתכתבותו הפרטית — אף שאנו סבורים שהם מוגזמים קמעה — טוהר שמו של לוּצָאטוֹ אחת ולתמיד. מעתה אי־אפשר עוד שיחדל ולו לרגע להיות, כפי שאמרנו, המופת השלם ביותר של היהודי; האַנְתּוֹלוֹגְיָה תשוב ותעיין בו תמיד כפרשן האמיתי, במאה שלנו, של מוסדות תורת משה. — המערכת.

6עורך השנתון הזה הזמין אותי למסור לו את החומרים לביוגרפיה שלי, ונתן לי רשות לבחור את האדם שייראה לי מתאים ביותר לכתיבתה. כמה מידידיי היקרים ביותר היו מקבלים עליהם את המלאכה ברצון, ואף על פי כן העדפתי לעשותה בעצמי. אהבתי העצמית יוצאת נפסדת מכך, אך הקורא נשכר; שכן מה ערך יש בעיניו לשבח שמרעיף ידיד, או לקטורת שמקטיר תלמיד לרבו בעודו בחיים?

עם זאת, לרבים עשויה להיות תועלת ואף הנאה בהיכרות מעמיקה עם הגורמים החיצוניים שהשתתפו בעיצוב רוחו ולבו של אדם ששמו — בצדק או שלא בצדק — זכה למידה של פרסום, ושפעילותו, כך אני מקווה, אינה ולא תהיה חסרת השפעה על מקצת בני דתו.

עוד ראיתי לי חובה שלא להניח להזדמנות הטובה הזאת לחמוק, אלא לחלוק בפומבי כבוד למי שהשפיעו לטובה על חינוכי ועל התפתחותי, בין שהם עודם בחיים ובין שכבר הלכו לעולמם.

הצניעות שייחסו לי בטובם בכרך הקודם של השנתון הייתה אולי צריכה להביאני להצהיר שקורות חיי אינן ראויות להימסר לציבור. אולם תורת המוסר שלי מבוססת על אהבה יותר מאשר על כבוד, ועל המצפון יותר מאשר על המוסכמות. על כן אני מבטל את חששות השווא האלה כדי למלא משאלה של זולתי הנראית לי הגונה, ובעשותי כן הולך בעקבות מאמרו של אותו חכם תלמודי: "יוֹדֵעַ אֲנִי בְּעַצְמִי שֶׁאֵינִי כֹּהֵן, וְאִם חֲבֵרַי אוֹמְרִים לִי עֲלֵה לַדּוּכָן — אֲנִי עוֹלֶה." מֶנְדֶלְסוֹן, שפרסומו גדול משלי לאין שיעור, סירב אמנם בנסיבות דומות למסור בעצמו את הפרטים לביוגרפיה שלו, אך ודאי היו לו טעמים טובים לכך. אי־אפשר היה להפריד את סיפור חייו מתיאור שיטת החינוך שנהגה אצל יהודי הצפון ומן המכשולים שנאלץ להתגבר עליהם כדי לרכוש דעת; הן צניעותו הן זיקתו לבני דתו מנעו ממנו לתת תיאור כזה. לא כן הדבר בענייני: בקרב יהודי איטליה לא הכתה מעולם שורש אותה סלידה מן התרבות ומן הדעת, ומלבד זאת סללו לפניי חוקיו הנבונים והמיטיבים של יוֹזֵף השני את הדרך לכל לימוד מעולה.

גם מבחינה אחרת הייתה תקופתו של מֶנְדֶלְסוֹן שונה מתקופתנו. בימים ההם לא טיפחו בקרבנו את חקר העתיקות כפי שמטפחים אותו כיום: לא חיפשו בשקידה כה רבה כתבי יד ישנים ושמות מחברים, ולא הרבו כל כך לחלוק על מולדתם ועל התקופה שבה חיו.

7אך אני, העוסק זה שנים אחדות במחקרים כאלה1לידיד נפש שהאיץ בו להוציא לאור את כתביו שלו ולא לכלות את כוחו בעיון בקלפים עתיקים, השיב ביום 9 באוקטובר 1840: אשר לתְּשׁוּבוֹת הַגְּאוֹנִים, ייתן לי אלוהים כוח להשלים את המלאכה! הן תהיינה מצבת עולם, ותועלתן לאומה ולדת תהיה עצומה. יש להחיות את רַשִׁ״י, להביא את הציבור לקרוא את איגרותיו ואת איגרותיהם של אנשים כמותו — כלומר יהודים כנים, שאין בהם העמדת פנים. במאה הזאת של צביעות, דו־פרצופיות ופּוֹלִיטִיקָה, כיצד אפשר להציג לציבור בדרך אחרת דמויות מופת שיעוררו בו אהבה ליופי ולכנות? ההשגחה העליונה היא שרצתה כי האוצרות האלה יישארו חבויים מאות שנים רבות כל כך, כדי שיחוללו את פעולתם דווקא במאה הזאת, הזקוקה להם יותר מכול. ההשגחה היא גם שרצתה שיעברו תחת ידיי. תאמר לי: גם בך יש די כנות; דבר אתה, גלה את מחשבותיך בעניינים חשובים. — כן, אבל אין הם רוצים להקשיב; אין הם מאמינים בכנותם של בני דורם... די שכתביי יראו אור לאחר זמן, גם אחרי מותי." מכתב אישי וסודי ביותר זה נכתב בניב הווֶנֶצְיָאנִי; תרגמתי קטע זה לאיטלקית כדי להנגישו לכול. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) ורואה רבים מידידיי הנכבדים מקדישים עצמם להם, מוכרח להשקיף על הפרטים הזעירים האלה של החיים הפרטיים בעיניים אחרות ממֶנְדֶלְסוֹן, שהפנה את מחשבתו בראש ובראשונה אל האמיתות המטפיזיות והנצחיות.

חובבי העתיקות יסלחו לי, כך אני מקווה, ואולי אף יודו לי, אם בטרם אדבר על עצמי ועל קרוביי אקדיש כמה עמודים לשם לוּצָאטוֹ ולמשפחה בכללה — משפחה הנודעת בספרות העברית זה שלוש מאות שנה.


משפחת לוּצָאטוֹ יושבת בווֶנֶצְיָה כבר ארבע מאות שנה. בשנת 1651 כתב הרב הווֶנֶצְיָאנִי שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ בהקדשה לספרו סוֹקְרָטֶס, אל הדּוֹגֶ׳ה של וֶנֶצְיָה ואל הסנאט: "אני נתינם ומשרתם השפל מכול, שנולד בארץ המאושרת הזאת ותחת הרֶפּוּבְּלִיקָה המהוללה הזאת, כשם שכבר נולדו בה אבותיי זה מאתיים שנה."

על פי המסורת מוצאה של משפחת לוּצָאטוֹ מִלַּאוּזִיץ (בלטינית: לוּסָטִיָה), ולכן מדויק יותר היה לכתוב "לוסאטו". אולם כבר בשנת 1638 כתב הרב שמחה הנזכר לעיל Luzzatto, בשתי אותיות z ובשתי אותיות t; הגייה וכתיב אלה מקובלים בדרך כלל על כל ענפי המשפחה, פרט למעטים שהמירו את האות o באות i. מחבר כַּפְתּוֹר וָפֶרַח (בשנת 1580) מכנה את עצמו "מבית הלוּצָאטִי", ואילו בטַעֲמֵי הַמִּצְווֹת הוא נזכר בשם "יעקב לוּצָאטוֹ". בהקדמת צֶמַח דָּוִד מופיע הכתיב Luzziato, אך אין בדוגמה יחידה זו כדי להתיר לנו, בניגוד למסורת האמורה, להניח ששם המשפחה נגזר מן השם לוּצ׳וֹ. שם זה נזכר באקראי באותה הקדמה כשמו של לוּצָאטוֹ אחד שחי בשנת 1500. שום משפחה איטלקית לא נקראה דָּוִידָאטוֹ, אִיזָאקָאטוֹ או סָלוֹמוֹנָאטוֹ מפני שאבי המשפחה הראשון נקרא יצחק, שְׁלֹמֹה אוֹ דָּוִד.

בסמל משפחת לוּצָאטוֹ שלושה כוכבים, חצי סהר, תרנגול ושיבולת שעורה.

בן משפחת לוּצָאטוֹ הקדום ביותר המוכר בספרות העברית הוא שלמה בן אברהם לוּצָאטוֹ. זכות גדולה עומדת לו על שהוציא לאור את פירושו הנודע של סְפוֹרְנוֹ לתורה, שנדפס בהשגחתו בווֶנֶצְיָה בשנת 1567.

8בשנת 1571 נולד בביתו של יעקב לוּצָאטוֹ יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה הנודע (ראו הַמִּילּוֹן הַהִיסְטוֹרִי שֶׁל הַמְחַבְּרִים הַיְּהוּדִים וְחִיבּוּרֵיהֶם מאת דה רוֹסִּי).

בשנת 15801לא בשנת 1581, כפי שכתבו ווֹלְף, דה רוֹסִּי וִילִינְק (Orient, 1846, המוסף הספרותי, עמ׳ 221), שכן בסוף הספר נאמר: "נשלם בראש חודש כסלו שנת 5341", וא׳ בכסלו לעולם אינו יכול לחול בשנה הנוצרית הנכנסת הסמוכה (81). — שַׁדָּ״ל. נדפס בבָּזֶל, בבית דפוסו של אַמְבְּרוֹזְיוּס פְרוֹבֶּנְיוּס, הספר כַּפְתּוֹר וָפֶרַח, או יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב, מאת יעקב בן יִצְחָק לוּצָאטוֹ.

אלה ביאורים אלגוריים ומוסריים — מקצתם משלו ומקצתם לוקטו ממחברים קדומים — לאגדות העתיקות ביותר שבתלמוד. בּוּקְסְטוֹרְף תיאר את החיבור כ"ספר מצוין ומהנה", והוא נדפס מחדש באַמְסְטֶרְדָם בשנת 1709. שם המחבר אינו מצוין אלא בכותרת, שבה המילה "יעקב" נדפסה באותיות גדולות יותר. שמו המלא מופיע בסוף הספר, ושם נאמר: "כה אמר מגיה הדפוס, המלקט את השיבולים שהותירו הקוצרים, האוסף מכל פינה את שרידי הלקט והשכחה, השפל שבתלמידים, יעקב העניו בן הרב יצחק לבית לוּצָאטִי, מצפת — מי ייתן אלוהים שתיבנה ותקום במהרה."2נאום המניה והמלקט שבלים אחרי הקוצרים גרגרים ומאסף לקט שכחה ופאה, הצעיר התלמידים תולעת יעקב בן מהר״ר יצחק לבית הלוּצָאטִי ז״ל ה״ה מצפת תוב״ב. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

דברים אלה הושמטו במהדורת אַמְסְטֶרְדָם, כנראה מפני שסברו שאותו יעקב לוּצָאטוֹ לא היה באמת המחבר אלא רק מגיה הספר. ואולם מגיה הדפוס היה למעשה ישראל סֶפְרוֹנִי, שכמה שורות משלו אף מופיעות אחרי הדברים שהובאו לעיל.

התואר "מגיה", שיעקב לוּצָאטוֹ מכנה בו את עצמו אף שלא הגיה את הדפסת ספרו, עורר בי השערה העשויה להסביר את מוצא החיבור ולהעניק חשיבות רבה יותר הן לו הן למחברו. וזו השערתי: בשנת 1553, בפקודת האפיפיור, הועלה התלמוד באש באיטליה.3מן החיבור שלא נדפס, עֵמֶק הַבָּכָא ליוסף הכהן הנודע, עולה שהדבר אירע בחודשים תשרי וחשוון שנת 5314, המקבילים לסתיו 1553 לספירה. — שַׁדָּ״ל. הספר פורסם בווינה בשנת 1852, עם הקדמה מאת אבי; והוא דן בו בשני מכתבים עבריים שלא נדפסו, ששלח לד״ר לֶטֶרִיס בדצמבר 1848 ובינואר 1849. — י״ל. רק בשנים 1578, 1579 ו־1580 נדפס התלמוד מחדש בבָּזֶל אצל אַמְבְּרוֹזְיוּס פְרוֹבֶּנְיוּס, לאחר שמַרְקוֹ מָרִינוֹ ניקה אותו מכל הקטעים שנחשבו מנוגדים לנצרות.

9בשערו של כל כרך צוין בהערה לטינית עניינה העיקרי של המסכת. לדוגמה: מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת — חִיבּוּר הָעוֹסֵק בִּבְרָכוֹת, בְּהוֹדָיָה לֵאלוֹהִים, בִּתְפִילּוֹת וּבְשִׁבְחֵי הָאֵל. אחר כך באה הצהרה שהחיבור טוהר ואושר בהתאם להוראות ועידת טְרֶנְטוֹ, באופן שכל נוצרי טוב יוכל לקרוא בו לא רק בלי לחטוא אלא אף להפיק ממנו תועלת.1"עתה בידי הכול וכו׳ וכו׳." בכרכים אחרים מנוסחת הצהרה זו כך: "עתה נבדק בידי מַרְקוֹ מָרִינוֹ מִבְּרֶשָׁה, קָאנוֹן רֶגוּלָרִי של מסדר סן סַלְבָטוֹרֶה, וטוהר, תוקן ואושר על פי כוונתה של ועידת טְרֶנְטוֹ הקדושה." או כך: "עתה טוהר מכל הדברים שהתנגדו לדת הנוצרית, ונבדק ואושר על פי כוונתה של ועידת טְרֶנְטוֹ הקדושה בידי אותו אדם שהגיה את הכרכים האחרים." — שַׁדָּ״ל.

ואכן, במהדורה ההיא חסרות כמה אגדות, ואף במהדורות המאוחרות שנדפסו בארצות קתוליות הן לא שבו ונדפסו. עם זאת נשמרו בה אגדות שהיו אמורות לעורר את התנגדות הצנזורה הנוצרית, או שלכל הפחות לא יכלה הצנזורה לאשרן. הדבר התאפשר רק בזכות הערות אחדות שהצהירו כי אין להבין אגדות אלה כפשוטן, אלא בדרך אלגורית וסודית.

בתלמוד בָּזֶל מצויות כמה הערות כאלה. כך, בדף יח ע״ב בברכות, לצד "שיחות המתים", באה ההגהה: "דברים אלה הם משל". בדומה לכך, בדף נד, לצד המילים "והאבן שביקש עוג להשליך", באה ההערה: "יש להבינו בדרך משל". בדף נו נאמר: "כל זה נאמר כמטפורה ויש לו מובן נסתר, שהמבינים ישכילו להבינו היטב". ובדף נט, לצד המילים "הוריד שתי דמעות", נאמר: "יש להבינו בדרך משל, על פי סודות הקבלה".

והנה אני משער שיעקב לוּצָאטוֹ שלנו הוא שהיה מגיהו של אותו תלמוד, ובה בעת גם מחברן של אותן הערות, ומכאן נטל את הכינוי "מגיה" שהוא נותן לעצמו בכַּפְתּוֹר וָפֶרַח. עוד אני סבור שכדי להצדיק את ההערות שבהן ייחס לאגדות רבות משמעות סודית או סמלית, קיבל עליו לחבר את כַּפְתּוֹר וָפֶרַח — חיבור שמטרתו עצמה היא לבאר בדרך סמלית או מיסטית את אותן אגדות סתומות. אציין כי הספר ראה אור באותו בית דפוס שבו נדפס התלמוד, ובדיוק בשנה שבה הושלמה אותה מהדורה של התלמוד.

10מקצת ההערות האלה מראות בבירור שנכתבו בראש ובראשונה מתוך התחשבות בצנזורה הכנסייתית, ולא רק כדי להדריך את הקורא. בבבא מציעא, דף כד, לצד הקביעה "הַמּוֹצֵא מָעוֹת בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ", נאמר: "זו דעת חכמינו, אך הדת הנוצרית מצווה להכריז בפומבי על כל אבדה שנמצאה". וכך בדף קז, לצד המילים "כְּשֵׁם שֶׁבָּאתָ לָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא", נכתב בשוליים: "כלומר, כפי שהיית כשבאת לעולם בלי חטאים משלך; שכן לפי האמונה הנוצרית הכול נולדים בחטאו הקדמון של האדם הראשון, ככתוב: 'וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי'." מעטות מאוד מן ההערות האלה הן באמת הערות ביקורתיות. כך, למשל, בבבא בתרא דף קכג ע״ב, לצד המילים "כמו שנאמר בכתוב: בְּנֵי מְנַשֶּׁה הֵם עָפָר וְיִשְׁעִי", נאמר: "אינני מוצא את הפסוק הזה בשום מקום; רק בדברי הימים א ה כתוב: 'וְאֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבוֹתָם עֵפֶר וְיִשְׁעִי'." ובראש דף קל, אחרי המילים "וקידושין", הוקפו שש שורות מן הטקסט בסוגריים, ובשוליים נכתבה ההערה: "כל זה נראה לי תוספת מאוחרת, ואין זה סגנונה של הגמרא."

אך די בכך. ישפטו נא המלומדים, ובייחוד אלה שכל מהדורת בָּזֶל עומדת לרשותם — ואילו בידי מצויים רק שני שלישים ממנה — מה מידת הסבירות של השערתי, שמחבר כַּפְתּוֹר וָפֶרַח, יעקב לוּצָאטוֹ, הוא גם מחברן של אותן הערות.

באומרי שההערות האמורות בתלמוד נכתבו בעיקר מתוך התחשבות בצנזורה הכנסייתית, אין כוונתי לשלול את האפשרות שמחברן כתב אותן גם מתוך אמונה כנה בתוכנן.

כבר כַּפְתּוֹר וָפֶרַח מציג אותו לפנינו כאדם החדור כולו משלים מוסריים ומסודות הקבלה, אך נסיבה נוספת מוכיחה שהיה מקובל כן־לב. באותה שנה עצמה, שנת 5341 (1580–1581), מימן מכיסו הדפסה חדשה, אצל אותו פְרוֹבֶּנְיוּס, של הספר טַעֲמֵי הַמִּצְווֹת — חיבור קבלי מאת הָרֶקָנָאטִי — ואף הקדים לו הקדמה קצרה משלו.

בהקדמה הזאת, וגם בשער כַּפְתּוֹר וָפֶרַח, השתמש בחרוזים המלמדים שהגה עברית כדרך יהודי גרמניה.1בשער כַּפְתּוֹר וָפֶרַח הוא חורז "צרפת" עם "תוספת" ו"צרופות", ובהקדמה לטַעֲמֵי הַמִּצְווֹת הוא חורז "עשן" עם "דשן" ו"נושן". — שַׁדָּ״ל. הדבר מחזק את המסורת שמוצא משפחת לוּצָאטוֹ בגרמניה. ואף שנולד בצפת, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שאבותיו היו גרמנים שהיגרו לווֶנֶצְיָה, ומשם עלה אביו או סבו לארץ הקודש.

11בשנת 1587 הזכיר דה פּוֹמִיס, בהקדמת המילון שלו צֶמַח דָּוִד, את בני לוּצָאטוֹ כמשפחה וֶנֶצְיָאנִית נכבדה, מרובת נפשות ועתיקה. הוא מציין במיוחד אדם בשם יצחק, איש מכובד מאוד ובעל נכסים, בנו של המלומד (חכם) לוּצ׳וֹ; חכם אחר בְּשֵׁם דָּוִד; וְאָחִיו שֶׁל דָּוִד, יעקב.

בפנקס הנפטרים בווֶנֶצְיָה מן השנים 1564–1600, שבני פִילוֹסֶנוֹ עיין בו, מצויים בני לוּצָאטוֹ האלה:

1570, 12 בפברואר: בן עשרים לאברהם לוּצָאטוֹ.

1571, 16 בפברואר: סְטֶלָּה, אמו של לֵיאָוֹנֶה, כבת שישים.

1572, 19 במרץ: דּוֹלְצֶ׳ה, אמו של לֵיאָוֹנֶה לוּצָאטוֹ אחר, בת שמונים וארבע.

1583, 4 ביוני: משה בן יעקב לוּצָאטוֹ, בן עשרים.

1583, 2 באוגוסט: אברהם לוּצָאטוֹ, בן שישים, לפָּדוֹבָה. פירוש הדבר שגופתו — כפי שאירע גם לגופתו של אַבְּרַבַנְאֵל הנודע — נועדה להיות מובלת לבית העלמין בפָּדוֹבָה. ואכן, אותו פִילוֹסֶנוֹ גילה את מצבתו של אברהם לוּצָאטוֹ, ועליה התאריך (5343) ד׳ למנחם השמ״ג והתואר מוֹרֵנוּ רַבֵּנוּ.

1584, 9 באוקטובר: לֵיאָוֹנֶה לוּצָאטוֹ, כבן שבעים.

1585, 10 בנובמבר: לֵיאָוֹנֶה לוּצָאטוֹ, כבן שמונים.

1586, 25 בפברואר: ג׳וּסְטִינָה לוּצָאטוֹ, כבת שישים.

1587, 13 באפריל: יעקב לוּצָאטוֹ, כבן שישים.

1589, 27 במאי: אברהם לוּצָאטוֹ, כבן עשרים.

1594, 7 ביוני: רִיקָה, אשת לֵיאָוֹנֶה לוּצָאטוֹ, בת שבעים.

1596, 24 במרץ: בֶּלָּה דּוֹנָה, אשת הרב שמואל, בת שמונים ושמונה.

מלבדם נזכרים ילדים רבים, שעליהם אני מדלג לשם הקיצור. שנים־עשר נפטרים כבני עשרים בפרק זמן של שלושים ושש שנה (1564–1600) מצדיקים את ההנחה שמשפחת לוּצָאטוֹ הייתה אכן מרובת נפשות. מן הצד האחר, העובדה שבמשך כל התקופה הזאת לא נרשם אף מקרה מוות בין גיל עשרים לגיל שישים מאפשרת להסיק שבני המשפחה ניחנו במבנה גוף בריא וניהלו אורח חיים מוסרי ומסודר.

הספר נַחֲלַת יַעֲקֹב, שנדפס בפָּדוֹבָה בשנת 1622, מוקדש לנחמיה לוּצָאטוֹ מסוים, שמת שנה קודם לכן ושהמחבר מרבה בשבחו.

בשנת 1634 נישאה בפָּדוֹבָה חוה בת משה לוּצָאטוֹ ליעקב בֶּן שְׁלֹמֹה לוּסְטְרוֹ, ונדונייתה הייתה 3,000 דוקטים — סכום נכבד בימים ההם (לפי שער ימינו היה הדוקט הווֶנֶצְיָאנִי שווה פלורין אחד ואחד־עשר קְרוֹיְצֶר במטבע העובר לסוחר). שטר הנישואין (הכתובה), בחתימת יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, מצוי בידי.

משני כרכים של איגרות יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, שמקצתן נכתבו בעצם ידו ושידידי הרב ש״ש אוֹלְפֶר גילה בווֶנֶצְיָה, יכולתי לדלות את הידיעות האלה על משפחת לוּצָאטוֹ בווֶנֶצְיָה.1על שני הכרכים האלה, שעודם מצויים בידי, כתב הוא עצמו את התיאור הקצר הבא, שראה אור בגרמנית בשנתוני יוֹסְט, 1841, עמ׳ 5: "ידידי שְׁמוּאֵל שְׁלֹמֹה אוֹלְפֶר חשף שני קובצי איגרות של יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, שאחד מהם אוטוגרף. הראשון, בן 152 דפי אוֹקְטָבוֹ, מכיל איגרות שנכתבו בשנים 1597–1607 ועוד כמה איגרות משנת 1617. השני, בן 25 דפי אוֹקְטָבוֹ, מכיל איגרות מן השנים 1638, 1639 ו־1640, והוא אוטוגרף. הכרך הראשון כולו עברי, ובשני יש גם כמה איגרות באיטלקית. הראשון נפתח בשבע־עשרה איגרות, השונות כולן זו מזו אך עוסקות כולן בעניין אחד. הן נשלחו לקרוביו ולידידיו של המחבר והזמינו אותם לכבד בנוכחותם את חתונתו, שנקבעה ליום שישי, ח׳ באלול שנת 5357 (אוגוסט 1597). שאר האיגרות עוסקות בכל מיני עניינים; רבות מהן נכתבו לבקשת אחרים, ומקצתן בשם גוף רבני וֶנֶצְיָה. יש שם גם נאום קצר בעברית, שנכתב לכוהני הסמינר ושאותו נשאו לפני הדּוֹגֶ׳ה בביקורו בסמינר." בסוף המאמר ההוא אומר אבי: "הרב המלומד יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה היה למרבה הצער מכור למשחקי קלפים, עד שבתוך זמן קצר הפסיד כמה פעמים סכומים גדולים; הוא עצמו מעיד על כך בביוגרפיה שלו (חַיֵּי יְהוּדָה). מקראות גדולות משנת 1617, שהוא היה מגיהן, משובשות מאוד. הדבר מעיד שלא הקפיד במילוי התחייבויותיו. הנה הסיבות לעוניו." — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

12בשנת 1597 היה בין תלמידיו של יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה נער בשם אברהם לוּצָאטוֹ. — בשנת 1603, במסמך ששלח לקהילה היהודית בִּטְרִיאֶסְטֶה בשם רבני וֶנֶצְיָה, הזכיר יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה את אברהם בֶּן שְׁלֹמֹה לוּצָאטוֹ כאדם ישר, שהופקד יחד עם אדם נוסף על ביצוע צוואה. באותה שנה פנה מֵאִיר לוּצָאטוֹ מסוים, באמצעות אותו יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, אל אַרְקִוְוֹלְטִי, רבה של פָּדוֹבָה, בבקשה שיקל על הרב אלעזר רִיצָה להעביר את מקום מגוריו מפָּדוֹבָה לווֶנֶצְיָה; הוא ציפה שהמעבר יביא תועלת רבה לחינוך ילדיו. ברשימת תלמידיו מזכיר יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה בשבחים גדולים את בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ מפָּדוֹבָה, ומכנה אותו הֶחָכָם הַכּוֹלֵל.

בספר הַנָּמֵל הָאַסְטְרוֹנוֹמִי מאת עֶמָנוּאֵלֶה פּוֹרְטוֹ, שנדפס בפָּדוֹבָה בשנת 1636, נכללת סונטה איטלקית מאת בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ, "רב יהודי ותלמיד בפָּדוֹבָה", בשבח המחבר. פורטו זה הוא הרב המלומד מְנַחֵם צִיּוֹן כֹּהֵן רַפָּאפּוֹרְט, מחבר עוֹבֵר לַסּוֹחֵר (וֶנֶצְיָה, 1627). הרי שכבר לפני מאתיים שנה היו בן לוּצָאטוֹ מפָּדוֹבָה ובן רפאפורט קשורים זה בזה בקשרי הערכה וידידות הדדיות.

בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ הכיר לרבו, יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, את ג׳וֹבַאנִּי וֶסְלִינְגְיוֹ הנודע, פרופסור לאנטומיה בפָּדוֹבָה.

13בשנת 1640 כתב ממוֹדֶנָה לווסלינגיו כי הטיל על לוּצָאטוֹ לברר אצלו אם יסכים לקבל את ההקדשה של מהדורה חדשה של ספרו. אולם לצערו הרב נודע לו שלוּצָאטוֹ לקה במרה שחורה, שעשתה אותו בלתי מסוגל לכל מגע חברתי, ולכן נאלץ לכתוב לו ישירות.

ואכן, המהדורה החדשה של גָּלוּת יְהוּדָה מאת ממוֹדֶנָה הופיעה בהקדשה לווסלינגיו; ובה נאמר שהאַנְטוֹמִיסְט והבּוֹטָנַאי הנודע הזה ידע גם עברית.

נראה שהמלנכוליה של לוּצָאטוֹ הייתה חולפת, שכן בשנת 1662 (ולא 1672) אנו מוצאים אותו דורש בווֶנֶצְיָה, כפי שעולה מן ההקדמה לעֵד אוּרִים1זהו שיר מאת יום טוב וַלְוָואזוֹן (ולא ולואזון), שנכתב לרגל חנוכת תלמוד תורה בווֶנֶצְיָה. יש המפרשים את המילה עֵד במשמעות "הד" (ראו מילון קִמְחִי), והשיר נקרא כך מפני שאחרי כל בית דו־טורי באה תשובתו של ה"הד". היה זה שעשוע פיוטי אופנתי באותה עת בקרב משוררי איטליה, כפי שאנו רואים למשל בהָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן מאת גוּאַרִינִי. לימים השתמש בו גם זכות בתָּפְתֶּה עָרוּךְ, ורמח״ל בלִישָׁרִים תְּהִילָּה ובמִגְדַּל עוֹז (עמ׳ 77). דברים אלה מתקנים כמה אי־דיוקים המצויים בתולדות השירה העברית מאת דֶּלִיטְשׁ (עמ׳ 89). גם אין אמת בטענה שבעֵד אוּרִים מצויים שירים מאת הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ. הרב הזה רק נזכר לשבח פה ושם באותה חוברת, כמי שכיהן באותה עת כרבה הראשי של הקהילה. — שַׁדָּ״ל. (ולא אַרְבָּעָה טוּרִים). מן החוברת הזאת עולה גם שמ״צ פורטו הנזכר לעיל היה אז מלמד בתלמוד תורה.

בשנת 1669 היה בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ בפָּדוֹבָה. — הרב והרופא יִצְחָק חַיִּים כֹּהֵן קַנְטָרִינִי מונה אותו בספרו פַּחַד יִצְחָק (דף י, טור ג) עם רבני פָּדוֹבָה. עם סיום מחזור לימוד בגמרא כתב לכבודו ולכבוד שְׁלֹמֹה מָרִינִי סונטה, שמילותיה האחרונות הן בתרגום:

בָּרוּךְ — מְאוֹר הַדַּעַת הַגָּדוֹל — הֵכִין וְהִפְעִיל עָלֵינוּ אֶת זוֹהֲרֵי שִׁמְשׁוֹ:

בָּרוּךְ גְּדוֹל דֵּעָה
הֵכִין וּפָעַל זָהֳרֵי חַמָּה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

באותו מעמד חיבר קַנְטָרִינִי שיר ארוך יותר, שפרסם בשם פִּי סְפָרִים, וממנו אפשר ללמוד באיזו שנה נערכה החגיגה. לעומת זאת, הסונטה נשארה בכתב יד וניצלה מן השכחה בזכות חיפושיו השקדניים של הרב המלומד מ״ש גִירוֹנְדִי.

בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ זה נמנה עד היום עם רבני פָּדוֹבָה הראויים להכרת טובה, בהַזְכָּרַת נְשָׁמוֹת הנאמרת בבתי הכנסת במועדים מסוימים.

14הרב הווֶנֶצְיָאנִי שמחה (סִימֵאוֹנֶה) לוּצָאטוֹ, שנזכר לעיל ושאולי לא נודע כפי שהיה ראוי לו, צירף לידיעה רבנית גדולה בקיאות רבה בספרות הקלאסית וידע מעמיק במדינאות ובפילוסופיה. בשנת 1638 נדפס בווֶנֶצְיָה חיבורו מַאֲמָר עַל מַצַּב הַיְּהוּדִים.

הספר, המחזיק כ־190 עמודי אוֹקְטָבוֹ, הוא כתב הגנה על היהודים. מטרתו להסביר לממשלות, ובייחוד לרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית, כי הצדק וטובת המדינה כאחד מחייבים לנהוג בהם סובלנות ולהגן עליהם. הספר נחלק לשמונה־עשר עיונים: הראשון דן ביתרונות המסחר; הרביעי מראה שהיהודים ניחנו בכישרון מיוחד לעסוק בו; החמישי — שהיהודים מצייתים לחוקי המדינה ונכנעים להם; השמיני מציג תיאור מפורט של התועלות השונות שהפיקה מהם הרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית; העשירי מוכיח שההגנה המוענקת להם היא מעשה אצילי ביותר; האחד־עשר טוען שמצד אחד קשה מאוד להזיז את היהודים ממנהגיהם, אך מצד אחר קל מאוד למנוע מהם מעשי הפקרות ועבירות; השנים־עשר בוחן ודוחה את ההתקפות שמפנים נגדם שלושה מעמדות חברתיים; השלושה־עשר מוכיח שתורת משה מצווה על אַהֲבַת הָרֵעַ בְּלִי כָּל סְיַיָג; הארבעה־עשר מראה שאף שאמונת היהודים שונה כל כך מזו של שאר העמים, הם נרתעו תמיד ממלחמות דת; החמישה־עשר מבהיר את טעויותיו של טָקִיטוּס על היהודים; השישה־עשר דן בקבוצות המלומדים השונות בקרב היהודים ומבחין בשלוש: רבנים ותלמודיים, תֵּאוֹלוֹגִים־פילוסופים ומקובלים; השבעה־עשר מסביר את הסיבות המדיניות ליחס השונה כלפי היהודים בארצות שונות; ולבסוף, השמונה־עשר מביא נתונים סטטיסטיים על היהודים בארצות רבות ונחתם במילים האלה:

"זה הדבר שביקשתי לומר על האומה הזאת ועל העניינים העשויים לעניין את הנסיכים ואת העמים שהיא חיה בקרבם; ובייחוד את הרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית, המקבלת אותם ברוב חסד בנחלותיה, מגינה עליהם בְּטוּב ובצדק המיוחדים למדינה הזאת, ובכל מעשיה מגלה סלידה מן העקרונות הלא־צודקים והלא־אנושיים שהשמיע, כדברי לוּקָאנוּס, השר הרשע פּוֹתִינוּס באוזני המלך תַּלְמַי הצעיר וחסר הניסיון:

[המקור הלטיני — פ' א.ת.]

"Dat poenas laudata fides, cum sustinet, inquit,
Quos fortuna premit. Fatis accede, Deisque,
Et cole felices, miseros fuge. Sidera terra
Ut distant, et flamma mari, sic utile recto."

(לוּקָאנוּס)

15"מַזִּיק הוּא, כָּךְ אָמַר, גַּם אִם מְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ,
לִשְׁמֹר אֱמוּנִים וְלִתְמֹךְ בְּמִי שֶׁהַגּוֹרָל דִּכְּאָם.
אֶת הַגּוֹרָל וְאֶת הָאֵלִים חַקֵּה; בַּמְאֻשָּׁרִים דְּבֹק,
וּמִן הָאֻמְלָלִים בְּרַח. כְּמֶרְחַק הַשָּׁמַיִם מִן הָאָרֶץ
וְהַשֶּׁמֶשׁ מִן הַיָּם — כֵּן רְחוֹקָה הַתּוֹעֶלֶת מִן הַיּוֹשֶׁר.

"עצה זו הביאה לבגידה בלוחם האמיץ ביותר של אותה תקופה — לרציחתו של פּוֹמְפֵּיוּס הגדול. בכך נחנקה חירותה של רומא, אך גם הוקמה מצבת קלון נצחית לאיש שהסכים לאותה החלטה נפשעת. ואילו הרֶפּוּבְּלִיקָה הנשגבה נוהגת תמיד לפי האזהרה הנבואית שנתן אותו אב רומאי חכם מכול לבנו החסיד, כפי ששר וֶרְגִילְיוּס; אזהרה שהניבה לאחר מכן גדולה ותהילה לרומא. וכשם שהרֶפּוּבְּלִיקָה ירשה את מידותיה הטובות של רומא, יש לקוות שאם השמים יאירו לה פנים, תירש גם את ניצחונותיה. וזו הייתה הנבואה:

[המקור הלטיני — פ' א.ת.]

"Tu regere imperio populos, Romane, memento:
Hae tibi erunt artes, pacisque imponere morem,
Parcere subjectis et debellare superbos."

(וֶרְגִילְיוּס)

"זְכֹר, בֶּן רוֹמָא, לִמְשֹׁל בָּעַמִּים בְּשִׁלְטוֹנְךָ!
אֵלֶּה תִּהְיֶינָה אוֹמָּנוּיּוֹתֶיךָ: לְהַשְׁלִיט חוּקֵּי שָׁלוֹם,
לָחוֹן אֶת הַנִּכְנָעִים וּלְהַכְרִיעַ אֶת הַגֵּאִים."

ווֹלְף תרגם ללטינית את שלושת העיונים האחרונים של שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ שלנו (Bibliotheca Hebraea מאת ווֹלְף, כרך ד, עמ׳ 1115–1135).

בשנת 1651 (ולא 1613, כפי שכתבו ווֹלְף ודה רוֹסִּי) פרסם מחברנו בווֶנֶצְיָה חיבור אחר באיטלקית, שכותרתו סוֹקְרָטֶס, אוֹ עַל הַיֶּדַע הָאֱנוֹשִׁי. הספר מחזיק 320 עמודים ומוקדש לדּוֹגֶ׳ה ולסנאט הווֶנֶצְיָאנִי. בסגנון קל, אך בבקיאות ובמחשבה פילוסופית רבה, מבקש המחבר להוכיח את קוצר השגתו של השכל האנושי ואת אי־הוודאות שבהשקפות הפילוסופיות. הוא מדמיין שבדֶּלְפִי נוסדה אקדמיה שנועדה לתקן את הידע האנושי. האקדמיה מקבלת כתב תלונה מאת התבונה, המתאוננת מתוך הכלא שבו היא כלואה על הדיכוי שהיא סובלת מידי הסמכות האנושית.

16פִּיתָגוֹרָס ואָרִיסְטוֹ מדברים להגנת הסמכות. הם טוענים שהתבונה, כאשר הניחו לה לפעול בחופשיות, מילאה את עולם הרוח בשפע טעויות גסות; משום כך יש לרסן את בעלי הכישרון ולכופפם לדעתם של מי שזכו להסכמה כללית בזכות תבונתם הבלתי רגילה. אולם האקדמיה לא קיבלה את דעתו של אָרִיסְטוֹ, והחליטה שכדי לבצע את התיקון שלשמו נוסדה יש להעניק לתבונה חירות מלאה ולשלול מן הסמכות את כל זכויות היתר שלה.

משניתנה לבעלי הכישרון חירות מלאה כל כך, מוגשת תלונה נגד סוֹקְרָטֶס, והוא מואשם כי בכוונתו למוטט את הידע האנושי כולו. האקדמיה מודיעה לסוֹקְרָטֶס על האישום וקוראת לו להצדיק את עצמו. משום כך, רוב הספר כולל את נאומי ההגנה שנשא.

לאחר ששמעו אותם סברו כמה מחברי האקדמיה שלא זו בלבד שיש לזכותו, אלא אף לגמול לו ולהעניק לו אותות כבוד פומביים; אחרים ביקשו להרשיעו. אולם דעתו של אַפְלָטוֹן גברה: לדחות את פסק הדין ולהימנע מכל החלטה בעניין.

ארחיק לכת יתר על המידה אם אבקש לסכם את החיבור כולו; אומר רק מה דעתי על מגמות המחבר ועל תכליתו. הייתה זו מאתו של דֶּקָארְט. סמכותו של אָרִיסְטוֹ התערערה; הסְכוֹלַסְטִיקָה, שהתאמצה כל כך ליישב בין הפילוסופיה לתֵּאוֹלוֹגְיָה, נפלה לבוז; שיטותיהם של הפילוסופים היוונים הקדומים חזרו לאופנה, והאמונות המועילות ביותר היו בסכנת אובדן. שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ שלנו, פילוסוף מלומד מאוד ובה בעת אדם דתי, סבר כי הבהרת אי־הוודאות שבהשערות האנושיות תועיל לאמונה וגם לחברה — לא כדי להוליך בני אדם לספקנות, אלא כדי להשפיל את עזות המצח של פילוסופי השקר ולספק למאמינים נשק נגד התקפותיהם.

כך הוא עצמו אומר (עמ׳ 1):

"תכליתו העיקרית של החיבור הזה אינה להגן על אותה בורות עצלה ויהירה, המלאה יוהרה ונוהגת בלא דעת, אלא על הבורות הענווה והצנועה, המתבטאת רק בכך שאינה מתיימרת לדעת את שאינו בתחום השגתה. סוֹקְרָטֶס נלחם בידע האנושי, לא בידע שנמסר בהשראה ובהתגלות מתבונה עליונה. מכל החיבור הזה יש להסיק שמתוך הכרה בדלות שכלנו ובקוצר ידו עלינו לדבוק בהוראותיהם ובנתוניהם של כתבי הקודש."

אם מצד אחד התגלה שמחה שלנו כאדם דתי בכתיבתו הפילוסופית, הרי מצד אחר התגלה כפילוסוף וכחף מקנאות בכהונתו כרב. הוא כתב פְּסָק ארוך ובו טען שעל פי התלמוד מותר לשוט בגונדולה בווֶנֶצְיָה בשבת.

17כשהגיש את החיבור לוועד הקטן של הקהילה היהודית, התייעץ הוועד עם רבנים אחרים ושיבח אמנם את העבודה, אך החליט שאין זה מן התבונה להכריז כמותר דבר שהעם רואה בו איסור הלכתי. משום כך אף לא התיר לפרסם את החיבור.1הידיעה היקרה הזאת נשמרה לנו בזכות הרופא והרב הנכבד יִצְחָק לַמְפְּרוֹנְטִי, בספרו פַּחַד יִצְחָק, ערך "ספירה". ערך זה שייך לחלק מן החיבור שטרם נדפס. הרב דניאל טִירְנִי המנוח, שכתב היד היה בידיו, הוציא ממנו את הידיעה ופרסם אותה בספרו עִיקְּרֵי הַדָּת (פִירֶנְצֶה, 1803), כרך א, דף נב. — שַׁדָּ״ל. כבר ראינו שבשנת 1662 עדיין היה שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ רב בווֶנֶצְיָה.

בעיר וֶנֶצְיָה, שהייתה כנראה מקום מושבם הראשון של בני לוּצָאטוֹ באיטליה, היה במשך כמה מאות שנים בית כנסת שנקרא סְקוֹלָה לוּצָאטוֹ. אין ספק שבני לוּצָאטוֹ הקדומים יסדו אותו בבית שהיה שייך להם. הבית הזה, כמו בתים אחרים בגטו וֶנֶצְיָה, עמד בסכנת התמוטטות ונהרס. — המתפללים הוותיקים של אותו בית כנסת העבירוהו למשכן אחר, אך שמרו בו את השם קָהָל קָדוֹשׁ לוּצָאטוֹ.

נודע מאוד היה משה חַיִּים לוּצָאטוֹ מפָּדוֹבָה, שנולד בה בשנת 1707 ומת בארץ הקודש בשנת 1747. ידידי יוסף אַלְמַנְצִי פרסם ביוגרפיה מקיפה שלו בכֶּרֶם חֶמֶד (כרך ג, עמ׳ 112–169). זהו חיבור רב־משקל הראוי באמת לקריאה.2גרסה גרמנית מצויה בשנתוני יוֹסְט, שנה א, 1839, מס׳ 4. — שַׁדָּ״ל. והרב משה טֶדֶסְקִי מטְרִיאֶסְטֶה פרסם לאחרונה תקציר נרחב ממנה ב־Vessillo Israelitico. ברשותי תוספות רבות בכתב ידו של אַלְמַנְצִי. — י״ל.

אדם יוצא דופן זה נולד בתקופה אומללה, שבה לא יכלו להעריך כראוי את כישרונו המעולה. הוא היה מחדש הטעם הטוב בספרות העברית היפה; הראשון שנטש את משחקי המילים שהיו אופנתיים כל כך בכתיבה באותה עת; והראשון שכתב בפרוזה ובשירה באופן שאפשר לתרגמו כמעט מילה במילה ללשונות אחרות. בהיותו בן שבע־עשרה בלבד פרסם את לְשׁוֹן לִימּוּדִים, חיבור בתורת הנאום שמונחיו המקצועיים מובאים בעברית, בלטינית ובאיטלקית, ודוגמאותיו לקוחות בחלקן מן המקרא ובחלקן פרי עטו.

הטעם הטוב ושיקול הדעת הבריא שהוא מגלה הן בחיבור נעורים זה הן באחרוני כתביו, וכן יושר לבו והרגש המוסרי העמוק הנושב מכל חיבוריו, אינם מאפשרים לי לראות בו — גם בתחום האחר של פעילותו — בעל חזיונות קנאי או מתחזה, כפי שסברו אחדים.3התקנון שלא נדפס של האקדמיה הקבלית שייסד בביתו — שֶׁשּׁוֹר מִבְּרוֹדִי מסר בעבר לאַלְמַנְצִי וכעת מצוי ברשותי — מוכיח כי החבורה הקטנה הזאת של לומדים פעלה מתוך כוונות טהורות ביותר. — י״ל.

18אני משער דווקא שהמחשבה הגאונית והפורייה הזאת ביקשה להתרומם למעלת מתקנת של התורות המיסטיות ששלטו אז בקרב בני דתו, או שהתכוון להפוך אותן לשיטה חדשה שתוכל להתיישב עם התבונה ועם הדת. הוא הלך בדרכן של כל התמורות הקודמות שהתחוללו בתוך היהדות: לא לנתק את הקשר עם הישן, אלא להציג את החדש רק כפירושו וכהבהרתו. כך העניק מֹשֶׁה חַיִּים לתורות הקבליות — שהיו סתומות ובלתי מובנות כבר מצד עצמן — פירוש חדש לחלוטין. בזכותו יכול אדם להיות מקובל בלי להתכחש לשיקול הדעת הבריא ולמֵטָפִיזִיקָה הנכונה, ובלי להצהיר על אמונות שהוא עצמו אינו יכול לגבש להן מושג ברור. אני קראתי רק מעט מכתביו הקבליים; אולם ידיד נבון מאוד שלי, שחקר לעומק את 135 פִּתְחֵי הַחָכְמָה, חיבור קבלי מאת מחברנו, היה משוכנע בכל לבו בשיטה המוצגת בו וסבר שזהו המובן האמיתי היחיד שיש לייחס לספרי הקבלה שלנו.

אשר להשראות העליונות שלדבריו האירו אותו — גם אם יש לראותן כולן כמעשה בדיה — לפחות כוונו הן לתכלית נאצלת: להביא לידי קבלת תיקון שנראה לו מועיל והכרחי.

אך הגיעה העת לעזוב את בני לוּצָאטוֹ של וֶנֶצְיָה ופָּדוֹבָה ולעבור אל בני המשפחה מִסַּן דָּנִיאֶלֶה שבפְרִיוֹלִי.

שני אחים, בֶּנֶדֶטוֹ ואברהם בני אִיסֶפּוֹ (יוסף), עברו לסן דָּנִיאֶלֶה בערך בשנת 1600. אין יודעים בוודאות מאין באו, אך אני משער שהיו מִוְּוֶנֶצְיָה, בייחוד מפני שהשם אִיסֶפּוֹ תמורת יוסף אופייני לניב הווֶנֶצְיָאנִי.

צאצאיהם התרבו מאוד בְּסַן דָּנִיאֶלֶה, ובייחוד צאצאי האח הראשון, שממנו מוצאה של משפחתי. לאח האחר, אברהם, יש צאצאים מעטים בִּטְרִיאֶסְטֶה ואחדים בְּרוֹבִיגוֹ.

19שלמה, נינו של אברהם לוּצָאטוֹ, עבר לִטְרִיאֶסְטֶה בשנת 1779 והיו לו שישה בנים. אחד מהם, יצחק, עשה חיל במסחר והתמסר באהבה לשירה העברית. הבכור, אברהם, התנצר בפָּדוֹבָה, חי שם בשם האב לוּאִיג׳י פַּסְקוּאָלִי וחיבר ספרי מדע רבים.1הוא נולד בְּסַן דָּנִיאֶלֶה ביום 2 במאי 1771 ומת בפָּדוֹבָה ביום 11 בספטמבר 1850. היה דוקטור לפילוסופיה, מוסמך לתֵּאוֹלוֹגְיָה, פרופסור לאֶסְתֵּטִיקָה באוניברסיטת פָּדוֹבָה, הממונה המחוזי על האחים הַמִּינוֹרִיטִים הַקּוֹנְבֶנְטוּאָלִים של בזיליקת הקדוש, חבר מתכתב באקדמיה של פָּדוֹבָה ובאקדמיות רבות אחרות. בזכות מידותיו הטובות, שכלו הער והקדשתו לפנאי השלו של הלימוד, הותיר זיכרון יקר בקרב חבריו למנזר. הוא הניח אחריו כתבים רבים שראו אור, ובהם שני כרכים בשם הַקִּדְמָה וְהַמֵּאָה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה, שכתב בהיותו בן שבעים ושש. בנספח לפרקים אלה אביא רשימה שלהם, לאחר שיכולתי לעיין בהם בספרייה הָאַנְטוֹנִיאַנִית הזאת באדיבותו של הספרן הנכבד. אביא גם פרטים נוספים על חייו מתוך רְשִׁימוֹת בִּיּוֹגְרַפִיּוֹת, שכתבו יום לאחר מותו אֲבוֹת מִנְזַר הַקָּדוֹשׁ ברגש כן ובישירות לשון בלתי רגילה. הם השוו את "נאומו הגברי ומלא הכבוד לצלצול הריק של צחות לשונם המצוחצחת והסריסית של נואמים מהוללים אחרים". — י״ל. יוסף משה בן סַלְווָטוֹרֶה (יהושע) אברהם, שחי בגוֹרִיצְיָה, היה כנראה מצאצאי בני לוּצָאטוֹ של רוֹבִיגוֹ. הוא אותו משה לוּצָאטוֹ שנסע לברלין והכיר שם את מֶנְדֶלְסוֹן, הַמַּזְכִּיר אותו בכבוד רב במכתביו להרץ הומברג.

במכתבו מיום 14 ביוני 1783 הוא מכנה אותו "לוּצָאטוֹ הישר"; ובמכתב אחר מיום 27 בינואר 1783 הוא אומר: "הצרפתי מסתמך תמיד על מחבריו הצרפתים, ולוּצָאטוֹ — על שיקול דעתו הבריא." — בזקנתו איבד משה זה את מאור עיניו, וכדי לזכות בטיפול מסור נשא לאישה את אחות אבי, אלמנה ואם לשניים; אך ימים אחדים לאחר החתונה מתה לפתע. — הוא מת בגוֹרִיצְיָה בסתיו 1816 (י״ב בחשוון תקע״ז), בן שבעים וחמש.

202122לבֶּנֶדֶטוֹ (בֶּנֶטוֹ), שאכנה בֶּנֶדֶטוֹ הזקן, היו שבעה בנים. אחד מהם היה יצחק, אביו של דונא (נתן), וזה היה אביו של מַרְקוֹ (מָרְדֳּכַי), הנודע בתרגומו מספרדית של מִבְצַר הַיַּהֲדוּת מֵאֵת אַבְרָהָם גֵּר מִקּוֹרְדוֹבָה.1ראו דה רוֹסִּי, מִילּוֹן הַמְחַבְּרִים הַיְּהוּדִים, ערך "לוּצָאטוֹ". — שַׁדָּ״ל. אותו דה רוֹסִּי, שראה את החיבור בספריית הקהילה היהודית במַנְטוֹבָה, דן בו גם בחיבורו האחר, Bibliotheca Judaica Antichristiana, במספרים 2 ו־83. עוד הוא מזכיר תרגום איטלקי בכתב יד של הַמִּבְצָר, ואומר שהמקור הספרדי לא נדפס ושבספריית פַּארְמָה מצויים שני עותקים שלו. תרגומו העברי של ר׳ מַרְקוֹ נקרא צְרִיחַ בֵּית אֵל והוא עדיין מצוי בספריית הקהילה היהודית במַנְטוֹבָה, כפי שאישר לי זה עתה הרב המלומד, האביר מוֹרְטָרָה. הוא הודיעני שפרסם עליו ביאור בהַמַּזְכִּיר בשנת 1868, ושהקטע העוסק בפרקים נב–נג בישעיהו נדפס לאחרונה באוֹקְסְפוֹרְד, עם תרגום אנגלי מאת נוֹיְבָּאוּאֶר הנודע. עותק אוטוגרפי של צְרִיחַ בֵּית אֵל מצוי אצל הרב פרופ׳ יהודה לוֹלִי, ובסוף הכרך כלולים גם כמה זיכרונות מאת ר׳ מַרְקוֹ. עותק אחר — איני יודע אם אוטוגרפי אם לאו — היה בידי הרב גִירוֹנְדִי המנוח. ולבסוף, עותק נוסף ולא שלם, שמקצתו אוטוגרפי ומקצתו נכתב ביד אחרת אך כולל תיקונים בכתב ידו של ר׳ מַרְקוֹ, מצוי אצל הרב מֹשֶׁה כֹּהֵן פּוֹרְטוֹ מִוְּוֶנֶצְיָה. מאחר שברשותי חתימתו של ר׳ מַרְקוֹ הן בעברית הן באיטלקית, ומאחר שמצאתי כמה טיוטות איגרות וכתבים אחרים שלו בתוך צרור שעליו כתב שַׁדָּ״ל בעצם ידו "אוטוגרפים של ר׳ מַרְקוֹ לוּצָאטוֹ", למדתי להכיר את כתב ידו. כותרת החיבור הספרדי המקורי היא מִבְצַר הַיַּהֲדוּת וּבִלְבּוּל הַזָּר, מֵאֵת אַבְרָהָם גֵּר (כלומר פְּרוֹזֶלִיט). לדברי הרב מוֹרְטָרָה, מכמה קטעים בחיבור עולה שהמחבר היה יהודי במוצאו ומצאצאי אנוסים. התרגום העברי נחלק לחמישים ושלושה פרקים רצופים, בלי החלוקה לשני חלקים שבמקור שתיאר דה רוֹסִּי. התרגום האיטלקי היה ברשות אַלְמַנְצִי (ראו יַד יוֹסֵף, כ״י 218). פרקי הגרסה העברית תואמים את פרקי המקור, שכן הקטע שדה רוֹסִּי מצטט מחלק ב, פרק כ, בעמ׳ 11 של הַצִּיפִּיְיָה הַכּוֹזֶבֶת וכו׳, מצוי אכן בפרק מג. בתרגום שובצו הערות רבות של לוּצָאטוֹ, המסומנות במילים "אֲנִי הַמַּעְתִּיק". ברשותי טיוטות מקוטעות רבות מתרגומו העברי של אבי־אבותיי ר׳ מַרְקוֹ; עיינתי בהן בסיועו האדיב של הרב יוסף בַּסְבִּי. החשובה שבהן היא כרך ארוך וצר בן שלושים ושישה דפים; מקצתם ריקים, ובאחרים יש עיונים חשבוניים בצירופי שניים ושלושה. הכתב הוא כתב ידו של ר׳ מַרְקוֹ. ברור שכתב היד הוא תרגומו של ספר המגן על היהודים מפני האשמות הנוצרים. הוא מגן בו על חכמינו הקדומים, ונראה שהחיבור כולו מופנה נגד מחבר אחד. רובו הוא כנראה הערות: תחילה באים קטעי התרגום ואחריהם ההערות. זו ודאי טיוטה, מפני שכמעט כולה מחוקה קלות מלמעלה למטה, כעבודה שהועתקה לאחר מכן לנוסח נקי. הסגנון טוב. החיבור מבקש לחזק את האמונה, מפרש כמה פסוקים ומבליט את הקשר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. נזכר בו גם פרופסור שבא מאוֹקְסְפוֹרְד כדי לחפש כתבי יד עבריים עתיקים וחילופי נוסח במקרא. הפרופסור ביקש לראות את תרגומו, וראשי הקהילה היהודית הניעו אותו להיענות לבקשה. הוא מספר שהפרופסור מאוֹקְסְפוֹרְד העתיק מאותו פרק חילוף נוסח אחד, ומוסר פרטים על כמה דיונים שקיים עמו. ראשית כתב היד חסרה; ובטיוטת איגרת איטלקית הכלולה בו אני קורא את השם אַנְסֶלְמוֹ (ר׳ אַנְסֶלְמוֹ לוּצָאטוֹ?). כתב ידו של ר׳ מַרְקוֹ דומה במקצת לכתב ידו של אבי הנערץ בצעירותו. כתבי יד אחרים של ר׳ מַרְקוֹ, שאפשר שגם להם זיקה למִבְצָר, הם אלה: חוברת קטנה בת שמונה עמודי סְדַק־עֶשֶׂר ובה כמה קטעים מן הבשורה על פי מתי, בלטינית ובעברית, עם פירושים; שם המחבר נמחק, אך הכתב הוא כתב ידו של ר׳ מַרְקוֹ. — שני גיליונות קְוַורְטוֹ גדולים, מקופלים לאוֹקְטָבוֹ וכתובים בכיוונים שונים; האחד מכיל את פרק מב והאחר את פרק מג. האחרון נכתב על גבו של פרוטוקול משפטי מיום 30 בינואר 1721 בעניין גנבה, ודן בהכרח בביאת המשיח כדי להשיב את עם ישראל כולו, ולא רק מקצת ממנו כפי שהיה בשיבת בבל. נראה שפרק זה הוא סוף החיבור על המשיח. — שני דפי אוֹקְטָבוֹ קטנים, ארבעה עמודים, ובהם חלק מהקדמה על קריאת ספרי הבשורה שאסרו האפיפיורים, על ועידת טְרֶנְטוֹ, על הפרוטסטנטים ועל הימנעות הנוצרים מחקירה ומהיסק. — גיליון קְוַורְטוֹ ובו מסורת על ישו. — גיליון קְוַורְטוֹ ובו פירוש לקטע בסַנְהֶדְרִין, פרק חלק, עמ׳ 4. — גיליון אוֹקְטָבוֹ בן שני עמודים, כתוב בשני טורים, שבראשו המספר ב וכותרתו "דִּבְרֵי הָרוֹפֵא"; גם כאן הוא עוסק בשאלות דתיות שבין נוצרים ליהודים. — שישה דפי סְדַק־עֶשֶׂר קטנים ובהם פירוש לכמה קטעים במשנה. — אבי ודאי עיין בכל כתבי היד האלה. אולם הוא סלד תמיד מכדי לעסוק במכוון בפולמוס דתי מתלהם; ומלבד זאת המקום שהקצה לו בּוּשׁ בשנתון של 1848 היה מוגבל. למרבה המזל מצבי כיום טוב יותר: מצד אחד בזכות ההתחשבות הרבה שמגלה כלפיי עורך האַנְתּוֹלוֹגְיָה הנכבד, ומצד אחר בזכות התקדמות הסובלנות הדתית, המאפשרת לדון בדברים בשלוותם של חוקרי עתיקות; ואכן, הנוצרים אינם נלהבים פחות מן היהודים במחקרים האלה. משום כך ראיתי לי חובה למסור עליהם ידיעות אחדות. בנספח לפרקים אלה אביא את כותרות חמישים ושלושת הפרקים, ואולי גם הבהרות נוספות על החיבור ועל כתבי יד אחרים של ר׳ מַרְקוֹ שברשותי. מוֹרַאִיס, שבחן כמה מן הקטעים האלה, כותב לי: "ר׳ מַרְקוֹ כתב עברית מצוינת והפגין בקיאות תלמודית רחבה; היה לו גם שכל ביקורתי ההולם כתיבה פולמוסית. הוא החל לכתוב חיבור על חוסר האותנטיות של ארבע הבשורות." — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) הוא העשיר את התרגום בהערות רבות; תרגום זה, ככל שאר חיבוריו, נשאר בכתב יד. מַרְקוֹ תרגם לאיטלקית את הַמְפַשֵּׁר1הַמְפַשֵּׁר, אוֹ עַל הַתְאָמַת הַמְּקוֹמוֹת בְּכִתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ וכו׳. דה רוֹסִּי אינו מזכיר כלל את תרגום החיבור הזה. הוא מצוי ברשות פרופ׳ לוֹלִי, המחזיק גם במחזור בעל הערות השוליים שנזכר לעיל. — י״ל. מאת מנשה בן ישראל, את חִיזּוּק אֱמוּנָה ואת הסידור; בשולי מקרא וספר תפילה המצוי כיום בגוֹרִיצְיָה כתב הערות פרשניות. ברשותי מחצית מתרגומו לחִיזּוּק אֱמוּנָה, מילון עברי–איטלקי קטן שחיבר,2אלה שלושה ניסיונות שונים. הראשון, המורכב משבעה גיליונות ארוכים וצרים, מגיע עד המילה "גור" וכולל תרגום בלבד, בלי דיון. השני הוא חוברת בת עשרים ושלושה דפי סְדַק־עֶשֶׂר, ובה חיבור שלם על השורשים העבריים ותרגומם לאיטלקית. זהו חיבור יקר ערך ושלם, הכולל גם את שורשי הפעלים הנדירים יותר. בסופו בא גם פירוט של בנייני הפועל "פקד", אך חסר הבניין השביעי, התפעל, כלומר הבניין החוזר. הניסיון השלישי מורכב משני כרכי קְוַורְטוֹ. הראשון נושא את התאריך 1750, כולל שמונים וארבעה דפים כתובים, נראה כטיוטה ראשונה ומגיע עד המילה "גרעון". השני נושא את התאריך 1751, כולל ארבעים ושמונה דפים כתובים, נראה כהעתקה הנקייה ומגיע עד המילה "אופיר". הכרך השני מקיף יותר מן הראשון. עם זאת, בשניהם השיטה רחבה מאוד, ואולי אף מפורטת מדי בפרטים מסוימים שאינם נחוצים. ייתכן שהמחבר חש כיצד יש לחבר מילון טוב, אך חסרו לו האמצעים להוציא לפועל את שחשב עליו. את ההערכה הזאת אני חב לפרופ׳ לוֹלִי הנכבד, שניאות בטובו לבדוק את כתב היד. — י״ל. ושתי קינות: האחת על אחיו יצחק, שנרצח בהיותו בן עשרים וחמש (1736), והשנייה על מות רבה של טְרִיאֶסְטֶה, משה פוֹרְמִיג׳ינִי (1788); וכן עוד כתבים שונים משלו.3אמסור עליהם דין וחשבון בנספח לפרקים אלה. — י״ל. מַרְקוֹ שלנו נולד בְּסַן דָּנִיאֶלֶה בשנת 1720 וחי שנים אחדות בגוֹרִיצְיָה. שם החל בשנת 17534תשע שנים לאחר מכן נשא לאישה בזיווג שני את בת דודו בונה בת דניאל המנוח, אחותם של ד״ר יצחק ושל בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ, וקיבל נדוניה של 1,200 דוקטים. בשטר המצוי בידי, הנושא את התאריך י״ב בחשוון תקכ״ג (29 באוקטובר 1762), כתוב שבני הזוג מבטיחים "לשמור על המנהג הגרמני שנתקבל בארצות האלה". — י״ל. לתרגם את מִבְצַר הַיַּהֲדוּת, ושם שמורות גם כמה מקינותיו. לאחר מכן עבר לִטְרִיאֶסְטֶה, ובמשך שנים רבות לימד שם בתלמוד תורה שנוסד בצו הקיסר יוֹזֵף השני, לפי התוכנית שהציע הַרְטְווִיג וֶסְלִי במִכְתָּבִים שלו. עמיתיו במשרה זו היו שני הרבנים רפאל נתן טֶדֶסְקוֹ ווִיטָאלֶה (יְחִיאֵל) בִּנְיָמִין סֶגְרֶה, אבי חותני. הוא סירב בעקביות לתואר הכבוד "חכם", שהוצע לו פעמים אחדות. הוא היה ידידו של הֶרְץ הוֹמְבֶּרְג, שהעניק לו את העותק של אוֹר לַנְּתִיבָה ששלח אליו מֶנְדֶלְסוֹן ושנמצא כעת בידי.1ספר זה וכתב היד של חִיזּוּק אֱמוּנָה שנזכר לעיל נמצאים כעת בפריז, בספריית כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים. כתב היד של חִיזּוּק אֱמוּנָה מחזיק 109 דפי קְוַורְטוֹ וכולל עשרים ותשעה פרקים. — י״ל. מַרְקוֹ לוּצָאטוֹ הוא שחיבר את אילן היוחסין של משפחת לוּצָאטוֹ מִסַּן דָּנִיאֶלֶה; כחוט אַרְיָאדְנֶה הדריך אותי האילן במבוך צאצאיה הרבים של המשפחה.2אילן היוחסין הזה, שנערך על נייר מבויל של חמישה־עשר קְרוֹיְצֶר, נושא את התאריך גוֹרִיצְיָה, 25 באוגוסט 1771. אביא כלשונו את הכתוב בפינה הימנית העליונה: "לפני כעשרים וחמש שנה ערכתי אני, מַרְקוֹ בן דונא לוּצָאטוֹ המנוח, יהודי יליד העיירה סַן דָּנִיאֶלֶה וכיום תושב גוֹרִיצְיָה ומורה הנוער בגטו של העיר הזאת, בעת שישבתי במולדתי, אילן וענפים מתוך גיליון אחד של המקור. העתקתי אותו כפי שהוא עומד ומונח, במצפון נקי ועל פי המסורת האחידה שקיבלתי מזקנים ומזקנות מקרב אבותיי במשפחת לוּצָאטוֹ — שיטה הנהוגה אצלנו בשל היעדר מרשמים ציבוריים מן הסוג המקובל אצל הנוצרים. עשיתי זאת לסיפוקי ולהארתי הפרטיים, וכדי להבהיר את מוצאה ואת הסתעפותה של משפחת לוּצָאטוֹ מן הראשון, אִיסֶפּוֹ (יוסף), שהתיישב בעיירה האמורה סַן דָּנִיאֶלֶה; לא לשם טובת הנאה אישית ולא לשירותו של איש. על כך אני מצהיר ומעיד בגילוי לב. — לראיה, מַרְקוֹ בן דונא לוּצָאטוֹ המנוח, במו ידיו. אנו החתומים מטה מעידים שמר מַרְקוֹ בן דונא לוּצָאטוֹ המנוח הנזכר לעיל הוא אדם בעל אופי טוב וללא רבב. — לראיה: שמואל וִיטָה מוֹרְפּוּרְגוֹ, ראש הגטו; אַנְסֶלְמוֹ בן ישעיה מוֹרְפּוּרְגוֹ וכו׳ וכו׳." לאחר מכן בא אישורם של שופט העיר גוֹרִיצְיָה ושל נוֹטָרְיוֹן מאוּדִינֶה. בהסתייעו באילן הזה, ולאחר אינספור מחקרים וחיפושים ובעזרת כמה קרובים, השלים אבי את לוּחַ הַיּוּחֲסִין שֶׁל מִשְׁפַּחַת לוּצָאטוֹ מִסַּן דָּנִיאֶלֶה, שאולי אפרסם בהדפסה הנפרדת של החיבור הזה. — י״ל. הוא מת בִּטְרִיאֶסְטֶה בשנת 1799, בגיל המופלג של שמונים שנה.3הדבר עולה מכתובת מצבתו, שבני פִילוֹסֶנוֹ מצא והעתיק. — שַׁדָּ״ל. אח אחר מבין השבעה, ושמו רפאל — שנכנה רפאל הזקן — היה אביו של הרופא יצחק. ליצחק היו שמונה ילדים; אחד מהם, רפאל הצעיר, הוסמך לדוקטור בפָּדוֹבָה בשנת 1717 ומת בעודו צעיר. מבין שלושת הבנים שהניח אחריו, שניים היו רופאים ואחד משורר. המשורר, אפרים, נולד בשנת 1729 וחיבר את בְּנֵי הַנְּעוּרִים, שראה אור בשלוש מהדורות. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

23הוא חי שלושים שנה בלוֹנְדּוֹן, וכאשר ביקש לשוב למולדתו מת בלוֹזָאן בשנת 1792,4ב־Israélite Français (כרך א, עמ׳ 265) נרשמה שנת 1793. אולם ברשותי מכתב מאת ד״ר יצחק, המתוארך "ערב כיפור תקנ״ג", ובו הוא אומר שקיבל מטִיסוֹ מכתב המבשר על מות אחיו. מכאן שהלה כבר מת בשנת 1792. — שַׁדָּ״ל. שאליה נסע כדי להיוועץ בטִיסוֹ הנודע. האחר, יצחק, נולד בשנת 1730, הוסמך לדוקטור בשנת 1751 ומת בשנת 1803 בעיר מולדתו.5ואכן, מצאתי איגרות רבות שכתב מִסַּן דָּנִיאֶלֶה אל אבי־סבי בֶּנֶטוֹ ואל בְּנוֹ דָּוִד. הוא הניח אחריו כרך שירים שלא נדפס, בשם תּוֹלְדוֹת יִצְחָק. בקיץ 1779 נסע לְווִינָה אל הקיסרית מָרִיָה תֶרֶזָה, כדי להשיג בעבור בני דתו, שגורשו מן הרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית, רשות להתיישב בכפרים האוסטריים; ואכן, רבים מהם קבעו שם את מושבם. הוא הגיע ובידו מכתב המלצה מן הרב מַרְקוֹ שנזכר לעיל, אשר הפנה אותו אל מר משה הֶנִיג.1לימים קיבל תואר אצולה ונקרא פון הניגסהוף; אחיו ישראל קיבל תואר אצולה ונקרא פון הניגסברג. ראו הביוגרפיה הבאה, עמ׳ 117–144 (באותו שנתון). — שַׁדָּ״ל. הֶנִיג — כנראה בהשפעת חתנו, מר פִילִיפּוֹ כהן מטְרִיאֶסְטֶה, אדם נכבד מאוד בזכות עושרו, דתיותו ושאר מידותיו המעולות — הציע לארח בביתו, להדריך ולתמוך בכל שליח שתשלח קהילת יהודי סַן דָּנִיאֶלֶה להשתדל למענם בחצר וִינָה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

באותה הזדמנות ביקר ד״ר יצחק אצל המשורר מֶטַסְטָזְיוֹ, ולבקשתו המפורשת תרגם לשירה עברית את שירו הַחִירוּת לְנִיצֶ׳ה. בראש התרגום כתב במו ידיו: "העתקתיה במצות המשורר הקיסרי כ״מר מֶטַסְטַזִיאוֹ" — כלומר, נעשה לרצונו (למצוותו) של המשורר הקיסרי הנעלה מֶטַסְטָזְיוֹ. זו הפעם הראשונה שאני מוצא את התואר כ״מר — "כבוד מעלת רבי" — מיוחס לאדם שאינו יהודי. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

גם בשאר העניינים היה ד״ר יצחק אדם בעל אופי מעולה.

היו לו בן בשם בֶּנֶטוֹ ואחריו בת בשם אנה, שאני עצמי חיברתי את כתובת מצבתה (ראו כִּנּוֹר נָעִים, עמ׳ 23). לאחר שהתאלמן נשא לאישה את אחות אבי, וממנה נולד לו ד״ר רפאל, שהוסמך בשנת 1796, חי בגוֹרִיצְיָה ומת בה. רפאל זה היה אביהם של ד״ר יצחק — שהוסמך בשנת 1836 וחי עתה בִּטְרִיאֶסְטֶה — ושל תמר, אשת רבה של פָּדוֹבָה גִירוֹנְדִי, וכן של בנים ובנות נוספים, כולם אנשים הגונים. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

בֶּנֶטוֹ הנזכר לעיל, בנו של ד״ר יצחק, נשא לאישה אחות אחרת של אבי, ושמה בֶּנֶטָה (ברכה), ונולדו להם בן ושתי בנות. הבכורה, רָחֵל מוֹרְפּוּרְגוֹ — תופעה נדירה מאוד בימינו — נודעת כבקיאה מופלגת במדעי היהדות וכמחברת שירים עבריים משובחים ביותר.

ד״ר יצחק היה היהודי היחיד שהרֶפּוּבְּלִיקָה של וֶנֶצְיָה התירה לו, לבקשת תושבי המקום בשנת 1777, להתגורר בְּסַן דָּנִיאֶלֶה.2מסופר שפעם נקרא לטפל במנהיג שודדים מפורסם. מִסַּן דָּנִיאֶלֶה, שבה התגורר, הובילו אותו אליו והחזירוהו כשעיניו מכוסות; וכאות הוקרה על טיפולו קיבל, נוסף על תשלום כספי, כתב מעבר בטוח לכל אדם שיבחר. ברשותי סונטה עברית מודפסת שחיבר לכבוד חתונה. — י״ל. שתיים מבנותיו חיות שם עד היום עם בני משפחותיהן.

אחיו של רפאל הצעיר, ושמו יעקב, היה רב בִּטְרִיאֶסְטֶה בערך בשנת 1750 ומת שם בשנת 1762. בנו מַנְדּוֹלִינוֹ (מֶנְדֶל, מנחם) היה המוהל שלי.

24אח אחר שלו היה רבי אַנְסֶלְמוֹ אשר, שבעיר מולדתו מילא בלא שכר את תפקידי הרב, החזן, השוחט והבודק, הסופר והגבאי. היה לו בן בשם בֶּנֶטוֹ; בנו של בֶּנֶטוֹ, יצחק, חי כיום באוּדִינֶה עם משפחתו.1לאחר מכן עבר לִטְרִיאֶסְטֶה. בשִׁירֵי שַׁדָּ״ל, עמ׳ 108–109, תיראה סונטה יפה שהקדיש לאבי בשנת 1818, ולפניה הקדשה בפרוזה ותשובת אבי. באותו כרך, העומד כעת בדפוס, תיראה סונטה עברית שכתב אבי לנישואיהם של שניים מבניו של יִצְחָק לוּצָאטוֹ זה בשנת 1851. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) ברשותי ספר עברי קטן מאת רבי אַנְסֶלְמוֹ ובו מאה דרשות פרשניות קצרות, בסגנון דרשנינו הקדומים,2אפשר שזה כרך קטן בן חמישים ושלושה דפים, שעליו כתוב: "זה שלי יעקב יצחק כהן צדק מהחזנים (קַנְטָרִינִי)". ואולם הוא כולל רק שישים וחמש מסות, ולא כולן פרשניות. שם המחבר אינו מופיע בו. — י״ל. שכתב בשנת 1735, כאשר עדיין היה תלמידו של אחיו הרב יעקב. אני שומר גם כמה רשימות משלו מתקופות שונות, עד שנת 1783.3עד כה מצאתי רק מעט חומר על ר׳ אַנְסֶלְמוֹ שאפשר לייחס לו בוודאות. ברשותי איגרת איטלקית ששלח במאי תקל״ב (1772) אל בן דודו הרב מַרְקוֹ, שישב אז בִּטְרִיאֶסְטֶה. הוא מספר בה כי השיא את בתו לגיסו של מַרְקוֹ, לָזָרוֹ קוֹרְמוֹנְס, שבא לסן דָּנִיאֶלֶה מבחוץ והשתקע בביתו שלו. הלה סייע לו במילוי תפקידיו הציבוריים ללא שכר, ולאחר שקיבל מן הרשות המוסמכת היתר כדין להתגורר בְּסַן דָּנִיאֶלֶה, התנגדו לו שאר יהודי המקום מחשש שיפגע בעסקיהם. אחד מהם אף העליב בפומבי את החתן ואת החותן ועורר שערורייה. משום כך ביקש ר׳ אַנְסֶלְמוֹ מר׳ מַרְקוֹ להשיג מרבה הראשי של טְרִיאֶסְטֶה חוות דעת כתובה בעניין. ואכן, בגב האיגרת יש טיוטה של מכתב עברי בכתב ידו של ר׳ מַרְקוֹ. לאחר שהוא מתאר היטב את המקרה בלי לציין שמות, הוא שואל אם אפשר לראות כהוגנת התנהגות כזאת כלפי שני אנשים: האחד ממלא בחוסר אנוכיות רב את כל תפקידי הרועה ותפקידים ציבוריים נוספים; והאחר, בהיותו זר (גר), ראוי דווקא לתמיכה ולהגנה. — י״ל.

מרפאל הזקן מוצאם של לֵיאָוֹנֶה לוּצָאטוֹ, שכרמיה מינה למורה ולעומד בראש בית הספר החדש שהוקם במצרים, ושל בֶּנֶדֶטוֹ, שסבב בעולם כאתלט וכעת השתקע ביַאשִׁי. השניים, וכן אחים אחרים שלהם החיים בִּטְרִיאֶסְטֶה, נולדו בגְּרָדִיסְקָה שליד גוֹרִיצְיָה.

בן אחר משבעת בניו של בֶּנֶטוֹ הזקן היה שמחה, אביו של אִיסֶפּוֹ, שקבע את מושבו בגוֹרִיצְיָה. אִיסֶפּוֹ היה אביו של שמואל לוּצָאטוֹ, שקיבל אזרחות באַיְיזֶנְשְׁטַט; ושמואל לוּצָאטוֹ החי כיום בפְּרֶשְׂבּוּרְג הוא כנראה נכדו.

בן אחר של בֶּנֶדֶטוֹ הזקן היה אִיסֶפּוֹ, אביו של בֶּנֶדֶטוֹ הצעיר, שכונה "השמן"; בֶּנֶדֶטוֹ זה היה אבי סב־סבי.

25בשנת 1652 נעשה בֶּנֶטוֹ הצעיר בעליו של בית בְּסַן דָּנִיאֶלֶה, והשטר של אותה רכישה הוא המסמך העתיק ביותר על אבותיי המצוי ברשותי.1השטר נושא את התאריך יום שני, 2 בדצמבר 1652. אין זה המקור אלא העתק נוטריוני מאושר, שהופק ביום 3 ביוני 1682 "מתוך העתק מאושר אחר הזהה לו". — י״ל.

לבֶּנֶטוֹ הצעיר היו שלושה בנים: יוסף, סַלְווָטוֹרֶה (יהושע)2בשטר נוטריוני מיום 27 באוקטובר 1737, המפנה לשטר הקודם מיום 2 בדצמבר 1652, העביר סַלְווָטוֹרֶה זה לגיסתו לֶטִיצְיָה לוּצָאטוֹ את כל זכויותיו בבית בְּסַן דָּנִיאֶלֶה, כדי ליישב תביעה שהייתה תלויה ועומדת ביניהם; בתמורה שילמה לו עשרים ושתיים לירות ומסרה לו גלימה. — י״ל. ודוד.

הראשון היה צורף ובה בעת איש ספר. ברשותי חיבור בחשבון שכתב במו ידיו באיטלקית,3כתב היד הזה, שגילו כמאתיים שנה, מחזיק תשעים דפים ומצבו עלוב מפני שהלחות אכלה בו. הוא כולל גם חומרים אחרים, כגון מכתבים וכללים במלאכת הצורפות. אביא כותרות של כמה פרקים שנלקטו פה ושם: על המנייה; כיצד לחלץ מספרים; הגדרה של חמש פעולות החשבון; מהי בדיקה; בדיקת התשיעיות; בדיקת השביעיות; דרך לחלק הדומה כמעט לחלוקה בדרך הגליאה (?) — כלומר חלוקה בסירה או בדרך הגנואזית; דרך יפה מאוד לכלל השלושה; על החשיבה; כלל לשאריות מכלל השלושה; כלל השלושה ביחס למאה; כלל יפה לחיתוך המספרים; חשבון המרת מטבעות; חשבון שותפות לשאריות, יפה מאוד; חשבון כללי שלושה בשש שאלות; חשבון להמרת מטבע גרמני לווֶנֶצְיָאנִי; כלל השלושה ההפוך — כלומר ההופכי; חשבון חליפין של סחורות; חשבון שותפות בהשתנות ההון והחודשים. אחריהם באים כללי צורפות, לדוגמה: כיצד להתיך כסף; כיצד להכין את הצבעים סגול, אדום וכו׳; כיצד לגרום לחפץ הצבוע להישאר מבריק; כלל לדעת לפי צל גופו של אדם מה השעה בכל יום שהוא, עם תרשימים; שעון תֵּאוֹדוֹסְיוּס מפִּיפֶרְנוֹ וכו׳. בסוף הכרך כתב סבי יחזקיה במו ידיו: "מעיד אני החתום מטה כי יוסף היה מוכשר בחשבון והוא שחיבר את הספר הזה, ואני יחזקיה, אחיינו,1כוונתו הייתה לומר "נין־אחיו", שכן אִיסֶפּוֹ (יוסף) היה דודו של בֶּנֶטוֹ (בֶּנֶדֶטוֹ), אבי יחזקיה. — י״ל. למדתי אותה מלאכה בשלמות המרבית האפשרית." — יחזקיה לוּצָאטוֹ. וכן עותק של לוּחַ מַאֲמָרֵי הַתַּלְמוּד שלו, כמה הגהות על עֵין יַעֲקֹב ותרגום של אַקְדָּמוּת מִילִּין לשירה איטלקית. הוא מת בלי בנים. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

סַלְווָטוֹרֶה השתקע בִּסְפִּילִימְבֶּרְגוֹ, עיירה בפְרִיוֹלִי, ובשנת 1716 היה חייב לְאָחִיו דָּוִד כ־140 פְלוֹרִינִים שלווה ממנו. דָּוִד זֶה סחר בדגנים ובמוצרים אחרים, ובשנת 1714 נעשה בעליו של בית.4נראה שגם סַלְווָטוֹרֶה סחר בתבואה והתגורר בִּסְפִּילִימְבֶּרְגוֹ, שכן מצוי בידי שטר התחייבות שלו בעד תבואה שקיבל, מיום 11 ביוני 1711. אולם נראה שאמצעיו הכספיים היו פחותים משל אָחִיו דָּוִד, ולכן דָּוִד וְאִשְׁתּוֹ לֶטִיצְיָה תמכו בו. ברשותי גם מסמך מיום 23 במרץ 1716, שממנו עולה כי רפאל בן בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ ערב כלפי דָּוִד לוּצָאטוֹ לאַנְטוֹנְיוֹ קוֹלוֹרֶדוֹ, לתשלום תמורת שלוש מאות סטאיה של דורה טורקית שמכר לו דָּוִד לוּצָאטוֹ ומסר לידיו. — י״ל.

26ביום 30 באפריל 1715 שילם 69 לירות וֶנֶצְיָאנִיּוֹת, השוות לכ־34.50 פרנק, כמס על משי. ביום 23 באוגוסט 1716 עדיין היה בחיים, אך ביום 30 באפריל 1717 הייתה זו אלמנתו לֶטִיצְיָה ששילמה את המס.1כלומר מס אחר, שכן הסכום שונה. ביום 20 בדצמבר 1718 קיבלה בחכירה אמפיתאוטית ובשכירות לצמיתות בית בְּסַן דָּנִיאֶלֶה, "ברובע שבדרך לגֶ׳מוֹנָה", ששוויו הוערך ב־3,142.15 לירות וֶנֶצְיָאנִיּוֹת. ממסמך מיום 14 ביוני 1780 עולה שיורשי המוכר, שהנכס הוחזק בעבורם בנאמנות, ניצלו אולי את צו הגירוש משנת 1778 והשיגו את ויתורו של בֶּנֶטוֹ לוּצָאטוֹ על הבית. בֶּנֶטוֹ הופיע בעצמו והצהיר כי הוא "מוכן לשחרר לחלוטין את הבית שהחזיק בחכירה אמפיתאוטית וכו׳" ברגע שישלמו לו את מלוא עלות השיפורים שנעשו בו מאז 1718. — י״ל. לדוד היו שתי בנות: בלה־פיור, שהתנצרה ועזבה את מולדתה, ולאה, שנישאה בשנת 1724 למשה בן בונאיוטו סולם מִלָּאטִיזָאנָה שבפְרִיוֹלִי;2היא הביאה עמה נדוניה של 1,200 דוקטים. אני מסיק זאת משטר הנישואין הנושא את התאריך 30 באוגוסט 1724. — י״ל. וכן בן, בֶּנֶטוֹ,3על בֶּנֶטוֹ זה מצוי בידי צו שהוציא ביום 29 במרץ 1769 "מזכיר הקהילה המפוארת של העיירה סַן דָּנִיאֶלֶה" נגד שלמה בן אברהם לוּצָאטוֹ המנוח, שהעליב והשמיץ אותו "תוך שערורייה ודוגמה רעה לנוער היהודי הרך". הצו הוצא בעקבות "תלונות דחופות שהגישו נגדו כמה יהודים ראויים לאמון" ואחד "מראשי אותה קהילה". ברשותי גם שטר מיום 3 במרץ 1752, שבו קיבלה כנסיית הרובע הנכבדה של סַן דָּנִיאֶלֶה את "פדיון החיוב השנתי שמשלמת קהילת יהודי העיירה הזאת... עשרים ושתיים לירות בשנה בעבור המקום שהשכירה לה קהילה זו, כדי שתוכל לקבור בו את מתיה". — י״ל. סבי, שנולד בדצמבר 1713. בשנת 1737, כאשר שהה בווֶנֶצְיָה, פגש במקרה אישה נשואה מִוְּוֵרוֹנָה שידעה לדקלם את מזמורי תהילים בעל פה ובדיוק רב. הוא אמר שאילו מצא נערה המדקלמת אותם היטב כמוה, היה רוצה לשאת אותה לאישה. האישה השיבה: "ובכן, יש לי אחות היודעת לדקלם אותם טוב ממני." וכבר ביום 27 בפברואר בשנה הבאה, 1738, חתם בֶּנֶטוֹ על חוזה נישואין4תאריכו "וֶנֶצְיָה, 27 בפברואר 1738–39" (כך במקור). אחי הכלה, שהתחייב למענה, נקרא ישראל. העדים לחוזה — שנועד לקבל תוקף "עם כל התנאים שיפורטו לאחר מכן בשטר אחר על פי הדין העברי" — היו גרסין בֶּלְגְרָדוֹ וסימון קַלִּימָנִי. — י״ל. עם אותה אחות, רָחֵל בַּת הָרַב אַנְסֶלְמוֹ יִצְחָק גְּרִיגוֹ המנוח מִוְּוֵרוֹנָה, שנדונייתה נקבעה ל־1,100 דוקטים.

2728הכלה הייתה יפה, ואכן דקלמה את תהילים בשלמות ובנעימה המסורתית; מלבד זאת ניחנה בכל המעלות הראויות לאישה טובה ומסורה. אך הנדוניה לא שולמה. משום כך רצתה אמו לֶטִיצְיָה שיעזוב את כלתו, אבל בֶּנֶטוֹ סירב. בנישואיו עורר עליו את שנאת אמו; אולי גם בשל נסיבות אחרות שאינן ידועות לי, הורישה האם את נדונייתה שלה — 2,000 דוקטים, שהיו אז כמעט כל רכושה, שכן ראש המשפחה כבר מת לפני שלושים שנה — לבת בתה, בֶּנוֶונוּטָה סוּלָם, וכך הותירה את בנה בֶּנֶדֶטוֹ בעוני מרוד. בתמיכתה ובעזרתה של אשתו המעולה, ולימים גם של בנותיו, נשא בֶּנֶטוֹ באומץ את אסונו. הוא ובני ביתו חיו בחסכנות גדולה והתפרנסו בחריצות: הוא לימד וסחר בבגדים, ברהיטים ובגרוטאות ברזל, והן משכו חוטי משי, טוו ועסקו בלי לאות במלאכות נשים אחרות. כך פרנס תמיד את משפחתו בכבוד ואף הצליח לחסוך מעט.1ואכן, אני מוצא שביום 3 בנובמבר 1783 העניק לבתו בת שבע, אשת יוֹאֵל בֶּן סִימוֹן גֶ׳נְטִילִי המנוח מִגּוֹרִיצְיָה, שומת נדוניה בסך 450 דוקטים, נוסף על 550 דוקטים במזומן ששילם ביום 20 באפריל 1785 אֲחִי הַכַּלָּה דָּוִד, דודו של אבי. — י״ל. יושרו היה ידוע כל כך, עד שנוצרי ממכריו שביקש לקנות בהמה בא אליו כדי שירכוש אותה למענו. בֶּנֶטוֹ הסביר שמעולם לא סחר בבעלי חיים ולכן אינו יכול לשרתו; אך האיש התעקש ואמר: "כל העסקאות שעשיתי בתיווכך עלו יפה. לכן רוצה אני לקנות את הבהמה ממך ולא מאדם אחר: קנה אותה אתה ואחר כך מכור אותה לי." בֶּנֶטוֹ היה נבוך אמנם, אך בטח בהשגחה ועשה כדבריו. רָחֵל יָלְדָה שבעה־עשר ילדים, אך רק שני בנים וארבע בנות האריכו ימים. על שלוש מן הבנות האלה כבר דובר. הבכורה, ושמה קוֹנְסוֹלָה (נחמה), לא נישאה.2דומני שכדאי לפרסם בעניין זה את המסמך הבא: "יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל, הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. כתב זה שלי ישמש ערובה והבטחה לבתי הבכורה נחמה, הנקראת קוֹנְסוֹלָה, על שניאותה באהבה שלמה להניח לאחיותיה הצעירות להינשא. משום כך יש לפצותה ולהכיר בזכותה לקבל ממיטב מה שברשותי, תל״י — וְתוֹדָה תָּמִיד לַאֲדוֹן הָעוֹלָם — סכום של אלף דוקטים, שש לירות כל אחד, אומר... כשם שקיבלו האחרות הי״ו, עם מתנה נוספת לאות הוקרה, נוסף על הסכום האמור, שיהיה נדונייתה וסילוק כל תביעותיה. ולראיה, בֶּנֶטוֹ בן דָּוִד לוּצָאטוֹ המנוח, במו ידיו." גם אחיה, סבי יחזקיה, מרבה מאוד בשבחה בספר זיכרונותיו. — י״ל. כל חייה הוקדשו לטיפול בהוריה ובאחיה, ובצעירותה לא נרתעה מן העבודות השפלות והמפרכות ביותר כדי להקל את מצוקת המשפחה. כאשר בֶּנוֶונוּטָה סוּלָם — אותה אישה שלמענה הותירה לֶטִיצְיָה הזקנה את בנה במחסור — ירדה בעצמה מנכסיה, ויתרה מזו, שכבה עם בנה כשהם חולים במחלה ממארת, אצל מי מצאו עזרה וטיפול? אצל בת דודתם שנושלה מירושתה, אותה קוֹנְסוֹלָה. היא טיפלה בהם באהבה ובמסירות, ולא חסכה עמל ולילות שימורים עד שהחלימו. היא לא הייתה רק מוכשרת מאוד במלאכות נשים, אלא גם בקיאה ביותר בספרות העברית שלימד אותה אביה, ואפילו בתלמוד.

היא מתה בינואר 1806, בת שישים וחמש, לאחר שהייתה חולה עשרים שנה וסבלה מחולשה קשה כל כך שלא יכלה ללכת או לעמוד זקופה, אלא נאלצה להיות כפופה עד שפניה כמעט נגעו בארץ.

חייה של אישה זו עשויים להיראות כחידה, כסתירה בספר הצדק האלוהי.

אולם בעיניה לא היה הדבר כך: היא נשאה את סבלותיה הממושכים בהשלמה הולכת וגוברת. מחשבה כזאת גם לא יכלה לעלות על לב בני המשפחה, שהתנחמו תמיד בדוגמתה הקדושה ושאבו ממנה חיזוק מוסרי.

אילו נראה הצדק האלוהי תמיד לעין, הייתה המידה הטובה מאבדת כל זכות, שכן בני אדם היו נוהגים בה מתוך חישוב ודבקים בה כהשקעה לשם רווח.

מי שחוקר לעומק את הלב ואת החיים לומד עד מהרה כמה נחמה אפשר למצוא במצפון נקי, ועד כמה מצפון טהור וְשָׁלֵו, המוקף באהבת הכול ובהערכתם, מעורר קנאה — אפילו בתוך סבל גופני — יותר מהצלחתם הרועשת של הרשעים, המלאה פחד וחרטה ועמוסה שנאה וגינוי.

שני בניו של בֶּנֶטוֹ נִקְרְאוּ דָּוִד וִיחֶזְקִיָּה.

דָּוִד עָבַר בגיל צעיר מאוד לִטְרִיאֶסְטֶה, ושם למד את מלאכת החריטה במחרטה והצטיין בה. הוא גילה כישרון גם במלאכות אחרות וצייר בחן רב.1ברשותי פנקס קטן שלו הכרוך בעץ, שהוא ילקוט של עניינים שונים ומשונים, כגון: כללי פְּרוֹפּוֹרְצְיָה; כיצד להסיר כתב; כיצד לצבוע נחושת בזהב; כיצד להפריד זהב ממתכות; כיצד להיטיב את צבע היהלום; דרך להכנת דיו; דרך להזהיב בעלי זהב; כיצד להכין יין שיחזיק מעמד כל השנה; תרופה לקדחת שלישונית; צרי לחתכים; תיאור משאבת מים שנוסתה; דרך להכנת סטוקו; דרך לחקות ולזייף שיש וכו׳ וכו׳. יש בו גם כמה עיטורים, ובסופו מופיע שמו: דָּוִד לוּצָאטוֹ. — י״ל. זמן־מה אף הוא לימד ילדים, ובהיותו בן ארבעים החל ללמוד דקדוק עברי באופן סדיר בהדרכת הרב וִיטָאלֶה בנימין סֶגְרֶה, אבי חותני. הוא מת ממיימת באוגוסט 1806, בן שישים, והותיר אחריו שם של אדם מחונן.

יחזקיה היה אבי.

באותם ימים לא יכלו היהודים לקבוע מושב קבע בשטחי הרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית. הם ישבו בהם מכוח צו שנקרא "קוֹנְדּוֹטָה", שתוקפו היה עשר שנים ובסיומן חודש.

2930בשנת 1777 פורסמה הקוֹנְדּוֹטָה החדשה, שהייתה מורכבת מתשעים ושישה סעיפים — כלומר פסקאות, בארבעים עמודי קְוַורְטוֹ.1סעיפי הקוֹנְדּוֹטָה המחודשת של יהודי העיר הזאת והמדינה, שנערכו לביצוע צווי הסנאט הנכבד מיום 22 בפברואר 1776 ואושרו בצו הריבון מיום 27 בספטמבר 1777. וֶנֶצְיָה, 1777, אוֹקְטָבוֹ. ברשותי גם עותק מקורי של כרוז מטעם הרֶפּוּבְּלִיקָה הנשגבה, מיום 18 בינואר 1767, שמטרתו "לשמור את האומה היהודית בגבולות המתינות והמשמעת הראויות", לנוכח "ההפקרות המתגברת שלהם והעזתם הפזיזה להפר את החוק,*מהמשך הכרוז האמור עולה שה"הפרה" הייתה בעיקר אי־שמירה על "ההסתגרות שנקבעה". "שיקול דעתה הריבוני" של הרֶפּוּבְּלִיקָה הנשגבה דרש עוד לקיים בקפדנות את האיסור על יהודים "להחזיק בבתיהם משרתים נוצרים מכל מין שהוא", שעונשו "ישיבה בגליאה וברזלים לרגליים". כדי להשיג את מטרתה פנתה הרֶפּוּבְּלִיקָה לריגול בהיקף הרחב ביותר, זיכתה אותו בשלל גמולים ואף הבטיחה סודיות מוחלטת. עוד הזכיר הכרוז את "הציות המדויק ביותר לשני האיסורים שהוטלו עליהם במפורש בסעיפים 34 ו־54 של הקוֹנְדּוֹטָה הנוכחית"; אחד מהם עניינו "לא לסחור בתבואה ביבשה". ייתכן אפוא שזו הייתה הסיבה העיקרית לגירושם מכפרי פְרִיוֹלִי בשנת 1777. אולם למען האמת עליי למהר ולהוסיף, על סמך מסמכים שלא נדפסו מן השנים 1753, 1755 ו־1756, שמסר לי בטובו הרב הנכבד לֵיאָוֹנֶה לוּצָאטוֹ, כי הרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית לא רק עודדה יהודים להקים ולהרחיב בווֶנֶצְיָה בתי חרושת שונים לצמר, בין השאר באמצעות זיכיון בלעדי למספר שנים, אלא שכדי לעודדם עוד יותר אף הרשתה להם "להרחיב" בתי חרושת אלה "גם אל היבשה", וזאת "לתועלת המדינה ולטובת המסחר". בשנת 1756 העסיק אַנְסֶלְמוֹ גֶ׳נְטִילִי 140 "בעלי מלאכה, כולם נוצרים", שעבדו "בבית החרושת שלו בווֶנֶצְיָה"; ובסך הכול העסיק 932 עובדים בבתי החרושת השונים שלו לצמר, בלי למנות את הספנים הרבים ששירתו אותו במקומות שונים "בהובלת הצמר הטווי והצמר המיועד לטווייה [המילה המחברת בין שני הצירופים אינה ודאית במקור — פ' א.ת.]". — י״ל. לשערורייה ולתרעומת כלליות ובלי כל התחשבות בחובת הציות שאין עליה עוררין לחוקים וכו׳". הכרוז מדבר, לא פחות ולא יותר, על "החוצפה השערורייתית ביותר, שנעשתה בלתי נסבלת מכל בחינה... והיא המנהג שפשט בקרב כמה יהודים לצאת מן הגטו שלהם ולשוטט בלילה בעיר, ואף ללון מחוץ לגטאות עצמם". שערי הגטו נדרשו להיות "סגורים מן הראשון באוקטובר עד הראשון באפריל בשעה ארבע, ומן הראשון באפריל עד סוף ספטמבר בשעה שתיים", והאחריות לביצוע ההוראה בלי הפרה נמסרה לארבעת השומרים הנוצרים שמונו לכך. בסעיף השמונים ושלושה נאסר על היהודים להתגורר בכפרי המדינה בלי היתר מיוחד מן הסנאט. משום כך נאלצה קהילת יהודי סַן דָּנִיאֶלֶה להתפרק, וכמוה קהילות רבות אחרות; משפחות שלמות נותרו בלי מקלט, ורבות מהן גם בלי כל אמצעי מחיה. ברגע קשה זה שיחק מזלם של האומללים והיה להם בן ארצם בִּטְרִיאֶסְטֶה, הרב מַרְקוֹ לוּצָאטוֹ שנזכר לעיל. הוא ידע לעורר את רחמי תושבי טְרִיאֶסְטֶה ולעודדם לעזור להם, ובשיתוף אישים נכבדים ונדיבים אחרים בעיר יכול היה להמליץ עליהם בחום רב גם לפני קהילות יהודיות רבות אחרות. ברשותי טיוטות של ארבע איגרות עבריות שכתב למטרה זו. הראשונה, מיום ט״ו בטבת תקל״ח2מחישוב התאריך העברי נראה דווקא שאיגרת זו נכתבה בט״ו בטבת תקל״ט (3 בינואר 1779), ולכן הייתה השנייה ולא הראשונה. מן האיגרת עולה שהיו יכולים למצוא מקלט בווֶנֶצְיָה, אך לא בטחו באפשרות זו, "מחשש שירעו בכך הן לעצמם הן ליהודי וֶנֶצְיָה"; מן הטעם הזה הם מבקשים עזרה. — י״ל. (14 בינואר 1778), נשלחה לראשי קהילת וֶנֶצְיָה. הוא מבקש מהם סיוע כספי בעבור הגולים העניים ומביא כדוגמה את בני טְרִיאֶסְטֶה, שכבר תרמו בנדיבות. האיגרת מזכירה בשבח רב וראוי את העשיר והנדבן מַרְקוֹ לוי מטְרִיאֶסְטֶה: לא זו בלבד שתרם והיה הראשון שגייס את בני עירו למעשה הצדקה הזה, אלא גם המליץ על האומללים לפני קהילות מַנְטוֹבָה ולִיבּוֹרְנוֹ.

האיגרת השנייה, מיום כ״ד באלול תקל״ח (16 בספטמבר 1778), נשלחה אל נדבני קהילת טְרִיאֶסְטֶה. הפליטים האומללים מצהירים בה על תודתם לטובו של מַרְקוֹ לוי, שהשיג למענם מווינה רשות להתיישב בִּטְרִיאֶסְטֶה, אך מסבירים שיתקשו מאוד להשתמש בהיתר מפני שאין בידם לשלם בעד מקום מגורים, שמחירו בִּטְרִיאֶסְטֶה גבוה מאוד. משום כך הם מבקשים מתושבי טְרִיאֶסְטֶה להקריב גם את הקורבן הזה ולשלוח להם את הכסף הדרוש. תביעה בלתי מתחשבת זו מוסיפה בעקיפין כבוד רב לבני טְרִיאֶסְטֶה: רק נדיבותם ורוחב לבם הידועים עודדו את הפליטים להעז ולהעלותה.

האיגרת השלישית, מיום כ״ד בשבט תקל״ט (10 בפברואר 1779), נשלחה אל שלושת האחים אגיב מלִיבּוֹרְנוֹ — משה, יעקב ויצחק בְּנֵי שְׁלֹמֹה — ובה הודיה על הסיוע הנדיב שהתקבל.1באיגרת מתוארת הדרך האכזרית שבה גירשה הרֶפּוּבְּלִיקָה הנשגבה את היהודים שישבו בכפרי פְרִיוֹלִי. — י״ל.

האיגרת הרביעית, שכבר נזכרה לעיל, היא מיום ט׳ באייר תקל״ט (25 באפריל 1779) ונשלחה למשה הֶנִיג בווינה. היא ממליצה על ד״ר יִצְחָק לוּצָאטוֹ, הנוסע לבירה כדי להשיג מן הקיסרית בעבור בני דתו את הזכות לישיבת קבע בכפרי המדינה. הם כבר נמצאו שם, אך הותר להם לשהות בהם שלושה חודשים בלבד.2טיוטת האיגרת נכתבה על גב קטע מדרשה. — י״ל.

אינני יודע מה הייתה תוצאת שליחותו של ד״ר יצחק. אולם זאת אני יודע: המהגרים מִסַּן דָּנִיאֶלֶה אכן התיישבו בִּטְרִיאֶסְטֶה, בגוֹרִיצְיָה ובעיירות הסמוכות; וסבי, אשתו, שתי בנותיהם — שכן השתיים האחרות כבר נישאו — ובנם, אבי, עברו כולם לִטְרִיאֶסְטֶה, שם כבר התגורר דּוֹדִי דָּוִד.

31יהודי סַן דָּנִיאֶלֶה מוסיפים לשמור בלבם הכרת טובה לבית אוֹסְטְרִיָּה הרם, שנתן להם מקלט. בעמוד האחרון של זיכרונותיו3טרם מצאתי אותם, אך אינני אומר נואש מלגלותם. — י״ל., משנת 1783, כתב הרב אַנְסֶלְמוֹ דברי ברכה לקיסר יוֹזֵף השני, למדינה ולבירה. מתוך אמונה עתיקה שלפיה כל מאורעות העתיד נרמזים בצוואת משה, נטל מן השירה ההיא את הביטוי "צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא", המתאר את אלוהים, ומאותיותיו חיבר אַקְרוֹסְטִיכוֹן שבו ניבא את נפילתה הקרובה של הרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית:

צוֹפֶה דוֹרוֹת יִגְדַּע קֶרֶן וִינִיצְיָאָה. יַעַן שֶׁאָסְרוּ רֶגֶל הַמְּלָאכָה
וְהַסְּחוֹרָה אֵלֵינוּ;

ובאותה דרך הפיק ממילותיה האחרונות של השירה איחול לשגשוג וִינָה, הקיסר והמדינה, כגמול על הטובה שעשו ליהודים שגורשו מִוְּוֶנֶצְיָה:

וִיאַיְנָה נְעִימָה קִרְיַת מֶלֶךְ יוֹסֵף שֵׁנִי יִשְׁמְרֵהוּ בּוֹרְאֵנוּ, לְהָקֵל צָרוֹת
רַבּוֹת יְהוּדֵי וִינִיצְיָאָה, וְנָשָׂא כַּפֵּינוּ פְּעָמִים רַבּוֹת אֶל דּוֹדֵנוּ
מוֹשִׁיעֵנוּ. תָּקוּם וְתִכּוֹנֵן עִיר מַלְכוּתוֹ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ.

וכאן אנו קוטעים את רצף הסיפור. את קורות משפחתי לאחר שהיגרה לִטְרִיאֶסְטֶה ואת הביוגרפיה שלי נשמור, אם ירצה האל, לשנתון הבא.1אחזור על מה שאמרתי בתחילה: ההמשך היה אמור להתפרסם בשנתון הבא של Jahrbuch für Israeliten, בעריכת אִיזִידוֹר בּוּשׁ; אלא שזמן קצר לאחר מכן נסע בּוּשׁ לאמריקה, ושם הוא נמצא עד היום. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)


עמ׳ 31–32

נספח ראשון

Appendice I

נספח ראשון — על כמה מבני לוּצָאטוֹ בווֶנֶצְיָה —

32ברשותי שני ספרים עבריים בכתב יד השייכים לבית הכנסת הגדול האשכנזי בווֶנֶצְיָה, שנבנה בשנת רפ״ט (1529). הראשון נקרא "פִּנְקַס חֶבְרַת כְּנֵסִיָּה לְש״ש ר״ח תַּמּוּז ש״עא" (שע״א, 1611), והוא כולל את תקנון בית הכנסת בעברית: מינוי בעלי התפקידים, הזכויות והחובות הכרוכות בהם וכן הלאה; מינוי השכירים וחובותיהם וכן הלאה. הוא מחזיק עשרים וארבעה עמודים, ובסופו כתוב "סְלִיק הָרִיגּוֹלַאצְיוֹן". אחר כך נמנו הפרנסים, ובהם משה לוּצָאטוֹ. ישיבה זו נערכה במוצאי שבת, "ליל מש״ק כ״ח טבת ש״עו" (שע״ו, 1616).

כ״ה יום שני מחול המועד מחג המצות שנת הת״נ בריזימנטו הפרנסים המעולים כ״מ
זֶעְלְקְמַן גֵּרְשִׁין כ״מ דָּוִד לוּצָאטוֹ כ״מ שמשון לוי יושם פרט״י מצד מע׳ הפרנסים יצ״ו
לקנות תיבה וכו׳

לאחר מכן ממשיך הפנקס לרשום את התרומות, תמיד בעברית. במניין החתנים הוא מציין את משה לוּצָאטוֹ כח״כ בשנת ת״ג, ואת דָּוִד לוּצָאטוֹ כח״ת בשנת שצ״ז (ראו להלן). בעמ׳ 52 הוא מציין את שמחה כ״מ לוּצָאטוֹ בשנת ת״ע. בעמ׳ 56: מניסן תצ״ד — חַיִּים לוּצָאטוֹ; ניסן תצ״ה — כ״מ שמחה. לאחר מכן, בתקופת כהונתם של אותם פרנסים, נקבע שכל היחידים ימסרו את פרטי הלידה כדי לרושמם, "להסיר מכשול מדרך עמנו וכמה קטטות וכו׳". בן לוּצָאטוֹ הוא הראשון ברשימה, וכך בדיוק נכתב:

ל״ג לעומר שנת שנ״ה נולד כמי דָּוִד לוּצָאטוֹ ···· נפטר ט״ו לחדש אב הת״ז (1595–1647)
אדר שנ״ז נולד כמ׳ שִׂמְחָה ב״ר מֵאִיר לוּצָאטוֹ ···· נפטר ···· (1597)
י״ג תמוז שפ״ו נולד כמי יהודה ב״ר משה לוּצָאטוֹ ···· נפ׳ ···· (1626)

אחר כך נרשמו הנכנסים למצוות, ובהם:

יום ש״ק נצבים ת״יב נכנס בר מצוה משה בכ״מ שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ
יום ש״ק פ׳ וישב ת״יו נכנס בר מצוה קָלוֹנִימוּס בכ״ר שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ
תמ״ד נכנס ב״מ שמחה בר משה לוּצָאטוֹ
סוכות ת״נ נב״מ כמ״ר יעקב חי ב״מ לוּצָאטוֹ
ש״ק פ׳ זכור תנ״ט נב״מ הבחור דָּוִד בַּר מֹשֶׁה לוּצָאטוֹ
יום ז׳ של פסח תקכ״ב נכ״מ הבחור מנשה חי בר ברוך לוּצָאטוֹ
ש״ק ח״ה של סוכות תק״לו נב״מ שְׁלֹמֹה ב״מ לוּצָאטוֹ
ש״ק בשלח תק״מ נב״מ יצחק ב״מ לוּצָאטוֹ
שופטים ״ ״ משה ״ ״
ש״ק תצוה תק״מח נב״מ אברהם בר משה לוּצָאטוֹ

אחר כך מצויות המילים האלה: "אלה שמות הבאים בב״ה שלנו הנמצאים ר״ח סיון ת״ט, היינו שנים לבית": שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ (נפטר); משה ב״י לוּצָאטוֹ (נפטר); יהודה בנו (נפ׳). (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

אחר כך הוא מונה את החתנים לפי סדר השנים:

אלה שמות מאנשי ב״ה הגדולה יצ״ו שיצאו בגורל להיות חתן תורה וחתן בראשית, היינו:
שצ״ז דָּוִד לוּצָאטוֹ (ראו לעיל) ת״נ משה כ״י לוּצָאטוֹ ונתן לבנו (ראו לעיל) תי״ב
יהודה ב״מ לוּצָאטוֹ — תל״ו קָלוֹנִימוּס לוצ׳ — תנ״ח משה לוּצָאטוֹ — תס״ז קְלִימַן לוּצָאטוֹ — תס״ח
שמחה ב״מ לוּצָאטוֹ — תע״ה מֵאִיר ב״ק לוּצָאטוֹ — ת״ע שמחה ב״ק לוּצָאטוֹ — תצ״ו ברוך בר
רפאל לוּצָאטוֹ — תק״ב שמחה ב״י חַיִּים לוּצָאטוֹ — תק״ג שמחה ב״מ חַיִּים לוּצָאטוֹ — תק״יד יעקב
בר רפאל לוּצָאטוֹ — תק״יז שמחה בר יעקב חַיִּים לוּצָאטוֹ — תק״כז יצחק ב״ש לוּצָאטוֹ — תק״נב
מנשה חי לוּצָאטוֹ — תק״סט רפאל יִצְחָק לוּצָאטוֹ — תק״ע דָּוִד ב״מ לוּצָאטוֹ — תק״עו יוסף בר
יִצְחָק לוּצָאטוֹ — תק״פה ברוך בר מנשה לוּצָאטוֹ — תק״צג לֵיאָוֹנֶה בן יִצְחָק לוּצָאטוֹ המנוח. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)


הכרך העברי השני הוא תיאור של כל החפצים המצויים בבית הכנסת, וכותרתו: "פִּנְקַס אִינְוִינְטָארְיוֹ (אִינְווֶנְטָר) מִב״ה הַגְּדוֹלָה, נַעֲשָׂה שְׁנַת הת״ט" (1649).

בעמ׳ 5 נמצא: יום ב׳ כ״ד לחדש ניסן הת״ן חתימת ידו של משה לוּצָאטוֹ גזבר
בעמ׳ 8: יום א׳ ר״ח אייר תע״ח אני שמחה ב״א לוּצָאטוֹ גזבר
בעמ׳ 11: יום א׳ ערב חג הסוכות תק״יב שמחה ב״י חַיִּים לוּצָאטוֹ
בעמ׳ 13: יום א׳ ער״ה תק״לג חתום מיד כמ״ר ברוך לוּצָאטוֹ בשם כמ״ר אחיו יעקב
ברוך לוּצָאטוֹ משה לוּצָאטוֹ
בעמ׳ 13: יעקב בר רפאל לוּצָאטוֹ מאשר ומקיים כנ״ל
בעמ׳ 16: אני יצחק ב״ט לוּצָאטוֹ מקיים יום א׳ כ״ג לחורש ניסן תק״ן
בעמ׳ 17: כ״ד לחדש ניסן תק״נו רפאל יִצְחָק לוּצָאטוֹ — רפאל בן בֶּנֶטוֹ לוּצָאטוֹ המנוח; יעקב לוּצָאטוֹ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

מֹשֶׁה כֹּהֵן פּוֹרְטוֹ


עמ׳ 33–36

נספח שני

Appendice II

33נספח שני — על הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ —


אדוני הנכבד,

באוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁל מוֹרִי הַנַּעֲרָץ בְּיוֹתֵר שַׁדָּ״ל זַצַ״ל, שאתה מפרסם באַנְתּוֹלוֹגְיָה, מצאתי בעמ׳ 89 ואילך אזכור גם של הרב סִימֵאוֹנֶה (שמחה) לוּצָאטוֹ. עוד כשהייתי תלמיד בבית המדרש לרבנים בפָּדוֹבָה קראתי באוזני המורה המלומד כמה רשימות שאספתי על הרב הזה, והוא הבטיח לי שאם הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה שלו תידפס שנית, ישתמש בהן. היום אני שולח אותן אליך; אם לדעתך הן יכולות למצוא בה מקום, אנא פרסם אותן.

חיה באושר מוקירך המסור
הרב לֵיאָוֹנֶה לוּצָאטוֹ
וֶנֶצְיָה, אוגוסט 1878.

למיטב ידיעתי רק אדם אחד ציין את שנת לידתו של הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ: גְּרֶץ, שבתּוֹלְדוֹת הַיְּהוּדִים שלו (כרך י, עמ׳ 162) אומר שנולד בשנת 1590.*דומני שלא אטעה אם אקבע את שנת לידתו של הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ לשנת 1580. ידוע כי בשנת 1594 התעוררה שאלה אם מקווה פרטי בְּרוֹבִיגוֹ נבנה כהלכה. כל גדולי הרבנים באיטליה ומחוצה לה כתבו תשובות בעניין (ראו Corriere Israelitico, שנה ג, עמ׳ 49, ביוגרפיה של ש׳ אַרְקִוְוֹלְטִי מאת הרב יוֹסֵף יָארָה). גם הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ פרסם בשנת 1606 בחיבור מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת תשובה ארוכה בת כעשרים דפים. קשה בעיניי להאמין שבהיותו בן שש־עשרה בלבד, לפי גְּרֶץ, כבר נשא תואר רב והחזיק בידיעות שאפשרו לו להתחרות בגדולי רבני התקופה. ואלה שמות רבני וֶנֶצְיָה שהשתתפו במחלוקת: ציון צרפתי, לב סֶרְווַל, יוסף בן בנימין סמגה המנוח, ברוך בן שמואל, עזרא פָּאנוֹ ממַנְטוֹבָה, נחמן חנין ושמחה לוּצָאטוֹ. מי שלא השתתף היה הרב יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, אך באותה שנה, 1606, הוא שהה בפֶרָארָה (ראו הביוגרפיה של הרב ממוֹדֶנָה מאת ידידי המלומד מ׳ סוּאָבֶה מִוְּוֶנֶצְיָה, ב־Corriere Israelitico, שנה א ואילך, וב־Archives Israélites, שנת 1877 ואילך). לאחר כתיבת הערה זו נודע לי שהרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ נולד בשנת 1583 ומת ביום 6 בינואר 1663. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ חיבר יחד עם הרב יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה חוברת על הקראים, שאולי אבדה (ראו ווֹלְף, Bibliotheca Judaica, כרך ג, עמ׳ 347). באנציקלופדיה הרבנית של הרב והרופא יִצְחָק לַמְפְּרוֹנְטִי מפֶרָארָה נזכר הרב בערך "אִשָּׁה אֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת". במוּזֵאוֹן קוֹרֵר בווֶנֶצְיָה מצויים שלושה שטרי נדוניה (כתובות) שעליהם חתם הרב: (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

שנת שצ״ז (1636), י״ד בחשוון, אוקטובר:
סִימוֹן כֹּהֵן — גִּילָה לֵוִי

34שנת תי״ז (1656), ט׳ בחשוון, אוקטובר:
מֹשֶׁה כֹּהֵן — רִבְקָה רוֹקְס
שנת ת״ך (1660), י״א בסיוון, יוני:
פֶלִיצֶ׳ה בן הרב מֹשֶׁה טְרִיוֶושׁ המנוח ורָחֵל כֹּהֵן פּוֹרְטוֹ.

הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ נזכר גם בחיבורים האלה: שו״ת מַיִם רַבִּים, סימן יא; צָפְנַת פַּעְנֵחַ מאת שמואל פִּיזָה לוּזִיטָנוֹ; וביְפֵה תֹאַר, שנדפס בי״ד באלול תט״ז (1656). בלְבוּשׁ מאת מָרְדֳּכַי יָפֶה, בסוף אבן העזר שבכרך השני, הוא נזכר רביעי בין תשעה רבנים. ואלה שמותיהם: יִצְחָק גֵּרְשׁוֹן, מֹשֶׁה כֹּהֵן פּוֹרְטוֹ, יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ, משה מֶרָרִי, נחמיה סֶרְווַל, אברהם לוֹמְבְּרוֹזוֹ, שמואל מִיסְגוֹד ולֵב לוֹנִיגוֹ. ראו גם חִבּוּר חַוֹּת יָאִיר פַּרְפְּרָאוֹת מְיוּסָדִים עַל מַאֲמָרֵי חֲז״ל וִינִיצְיָא שפ״ח לפ״ק. וֶנֶצְיָה, ג׳ קַלְיוֹנִי, 1628. הסכמות הרבנים יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ, נחמיה בן לב סֶרְווַל ואברהם בן יְחִיאֵל כֹּהֵן פּוֹרְטוֹ (קָטָלוֹג רוֹזֶנְטַל, אַמְסְטֶרְדָם, 1875, כרך א, עמ׳ 27). הרב לוּצָאטוֹ נזכר אצל מוֹסְקִינִי בסִפְרוּת הַוְּוֶנֶצְיָאנִית, כרך ז, עמ׳ 129, ואצל בַּדְרִיד בצרפת, איטליה, סְפָרַד, עמ׳ 347; וכן בעַתִּיקוֹת קְדוֹשׁוֹת וְחִילּוֹנִיּוֹת, הכלול במסותיו של האב הנכבד דון אָגוֹסְטִינוֹ קַלְמָה, לוּקָה, 1729, כרך א, עמ׳ 523: "הרב שמחה, או בשמו האחר סִימֵאוֹנֶה לוּצָארִי (?) — יש לקרוא לוּצָאטוֹ — פרסם בווֶנֶצְיָה את סוֹקְרָטֶס שלו בשנת 1638." ברשותי העתק משטר הנדוניה של גילה, בת הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ, שנישאה לבֶּנֶדֶטוֹ בן יעקב אַלְפֶּרִין. יצחק, אביו של שמחה, נתן לנכדתו "כאהבתו אותה" נדוניה של 3,100 דוקטים ועוד 1,000 לציוד — סכום נכבד באותם ימים. הדבר אירע בשנת שפ״ה, ביום רביעי י״ד בשבט (1625). בשטר הנדוניה נזכר גם נחמיה לוּצָאטוֹ, שכבר מת בשנת 1625, דודה של בת שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ ואחי אביה. הוא אותו לוּצָאטוֹ שאלפרון הקדיש לו את נַחֲלַת יַעֲקֹב (ראו לעיל, עמ׳ 11). נחמיה לוּצָאטוֹ זה ראוי להיזכר גם כמייסד בית מדרש או מקום לימוד, כפי שעולה מרשומה שמצאתי בבית תפילה קטן בגטו החדש של וֶנֶצְיָה:

כאשר היה עם לב הקצין הנדיב כמ׳ נחמיה לוּצָאטוֹ ז״צל בחייו ואף כי אחרי מותו בעזבונו
ואונו היה ראשית בכורי ההסגר מחבריו בני חברת ת״ת יצו ר״ח שבט הש״ף תמ״ך ואחרית
הדבר ישגא מאד [קריאה לא פתורה: מאד/מאר — פ' א.ת.].

מן הכתובת הזאת עולה שנחמיה לוּצָאטוֹ מת לפני ינואר 1620, ולא בשנת 1621 כפי שאמר המורה זצ״ל (ראו עמ׳ 11 לעיל). הספר אָרְחוֹת חַיִּים, שנדפס בווֶנֶצְיָה בט״ו בשבט שפ״ה, ראש השנה לאילנות (1625), מוקדש לשלושה נכדים צעירים של יִצְחָק לוּצָאטוֹ, אבי שמחה שלנו: יצחק בן שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ; יצחק בן יהודה לוּצָאטוֹ; יהודה בן שמחה קַלִּימָנִי. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

35מכאן עולה שלרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ היה בן בשם יצחק, כשם הסב; אח בשם יהודה, שגם לו היה בן בשם יצחק; ואחות שנישאה לשמחה קַלִּימָנִי, אולי תלמידו של הרב יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה.

מצבת הקבר בבית העלמין שבלידו, שממנה אפשר היה ללמוד במדויק את שנת פטירתו של הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ, שקעה באדמה לאחר שנים מעטות. הדבר עולה מאיגרת מאת קַנְטָרִינִי יח״כם מפָּדוֹבָה אל אוּנְגֶר; המורה הנערץ שלח אותה לבְּלוּמֶנְפֶלְד בווינה, וזה פרסמה באוֹצָר נֶחְמָד, כרך ג, עמ׳ 129.

גם בחוברת חַרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם, וֶנֶצְיָה 1636 — שלדברי שְׁטַיְינְשְׁנַיְידֶר רב־הזכויות היא נדירה ביותר — המצויה ברשותי, מופיעה בסופה הסכמת הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ לצד הסכמותיהם של יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, נחמיה סֶרְווַל, מֹשֶׁה דֶה מֶדִינָה, א׳ פִּיצ׳וֹ ושמואל מִיסָאוּד. בקטלוג הבודליאנה הבטיח שְׁטַיְינְשְׁנַיְידֶר לפרסם תרגום של חוברת זו. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ נתן את הסכמתו לצֳרִי לַנֶּפֶשׁ, שנדפס בווֶנֶצְיָה בשנת 1619 (ראו Corriere Israelitico, שנה טו, עמ׳ 149–150, "כתב יד עברי בספריית מַרְצִ׳יאָנָה", מאת מר מ׳ סוּאָבֶה הנזכר לשבח).

מפנקס בית הכנסת הגדול בנוסח אשכנז למדתי שלוּצָאטוֹ היה יחיד באותו בית תפילה ולא נעדר מעולם מן האספות השונות. הפעם האחרונה שבה נזכר הייתה במוצאי שבת, כ״ב באלול ת״ך (ספטמבר 1660). מקובל שמת בשנת 1663; ואם אינו נזכר בשנים שלאחר 1660, סביר שבשל זקנתו המופלגת — הוא היה בן שמונים עד תשעים — ומפני שהישיבות נערכו כמעט תמיד בערב, חדל להשתתף בהן.

הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ נזכר במילים האלה בחוברת שכותרתה תצפיות חדשות על היהודים בכלל ובייחוד על יהודי אַמְסְטֶרְדָם ופְרַנְקְפוּרְט, מאת מר גְרֶגוּאַר, לשעבר הבישוף של בְּלוּאָה וכעת סנאטור וכו׳; תרגום איטלקי בצירוף הערות הנוגעות בייחוד ליהודי איטליה, מִילָאנוֹ 1803, עמ׳ 23: "יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה ולוּצָאטוֹ מִוְּוֶנֶצְיָה הצטיינו במאה השבע־עשרה."

בחיבור כְּנַף רְנָנִים מאת יוסף ידידיה קַרְמִי, וֶנֶצְיָה 1626, נמצא הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ בין הרבנים הרבים שנתנו את הסכמתם (ראו "כתב יד בספריית מַרְצִ׳יאָנָה" מאת מ׳ סוּאָבֶה, Corriere Israelitico, ספטמבר 1876, עמ׳ 106). (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

הסכמה אחרת מאת הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ מופיעה בתשובותיו ההלכתיות של ששון אַהֲרֹן, רבה של סָלוֹנִיקִי, שבנו הדפיס בווֶנֶצְיָה בשנת שפ״ו, בה׳ בשבט (1626).

36במהדורה הראשונה של אֵלִים מאת ג׳ דֶּלְמֶדִיגוֹ, שנדפסה באַמְסְטֶרְדָם בשנת 1629, מופיעה הסכמת רבני וֶנֶצְיָה מיום י׳ במנחם שפ״ט: יעקב לוי, יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה, שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ ונחמיה סֶרְווַל. מצאתי את חתימת הרב שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ על התפילה הבאה לשלום הרֶפּוּבְּלִיקָה והדּוֹגֶ׳ה; ייתכן שהוא שחיבר אותה:

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵנוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וְדָוִד וּשְׁלֹמֹה
כָּל הַמְּלָכִים הָעֲצוּמִים וְהָאַדִּירִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי שֵׁם, הוּא יְבָרֵךְ
כְּבוֹד הֲדַר שָׂרָרַתֵינוּ מִוִּינִיצְיָאָה וּבְרֹאשָׁם הַיָּשִׁישׁ וְהַוָּתִיק אֲדוֹנֵינוּ
הַדּוּכּוּם מָרִינוֹ גְרִימָנִי כָּל הָעֵצָה הַנִּכְבֶּדֶת הַקּ״בָה יַצִּילֵם מִיַּד כָּל
שׂוֹנְאֵיהֶם וְרוֹמֵם קַרְנָם וְיַגְדִּיל הוֹדָם וְיַעֲמִיד מֶמְשַׁלְתָּם בְּשָׁלוֹם וְיַטֶּה
לִבָּם לִדְרוֹשׁ טוֹבַת יִשְׂרָאֵל וּשְׁלוֹמָם וְנֹאמַר אָמֵן — וִינִיצְיָאָה הש״סו
53661שנת שס״ו צריכה להתאים לסוף שנת 1605, שכן כידוע מת הדּוֹגֶ׳ה מָרִינוֹ גְרִימָנִי בלילה של 25 בדצמבר 1605, בשעה שהרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית הייתה שקועה בעימות הגדול עם רומא שנודע בשם "האינטרדיקט", ושהאח פָּאוֹלוֹ סַרְפִּי מילא בו תפקיד כה מרכזי. העם כינה את הדּוֹגֶ׳ה מָרִינוֹ גְרִימָנִי "אֲבִי הָעֲנִיִּים".

לדברי הרב יצחק רֶגְ׳יוֹ רב־הזכויות מִגּוֹרִיצְיָה וגִירוֹנְדִי, שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ חיבר חיבור שלישי באיטלקית, שנשאר בכתב יד ואולי אבד: מַסֶּכֶת עַל דֵּעוֹתֵיהֶם וְעִיקְּרֵי אֱמוּנָתָם שֶׁל הַיְּהוּדִים וְעַל מִנְהֲגֵיהֶם הָעִיקָּרִיִּים (ראו פִירְסְט, Bibliotheca Judaica, עמ׳ 284). הרב הראשי הנעלה מֹשֶׁה כֹּהֵן פּוֹרְטוֹ מחזיק בסדר שנדפס בווֶנֶצְיָה בשנת 1648, "קְרִיאַת וְתִיקּוּן לְלֵילֵי חַג שָׁבוּעוֹת וְה״וֹר", עם זיכיון שניתן בא׳ בטבת ת״ח בידי הרבנים האלה: יהודה אריה מִמּוֹדֶנָה ("נעצב וצעיר", חודשיים לפני פטירתו), שִׂמְחָה לוּצָאטוֹ, נחמיה סֶרְווַל ושמואל דֶה מֶדִינָה; הרב האחרון מת בי״ג בסיוון ת״י.2נַפְתָּלִי קֶלֶר בבִּיכּוּרִים, שנה א, ושְׁטַיְינְשְׁנַיְידֶר רב־הזכויות בקטלוג הבודליאנה כתבו ששְׁמַעְיָה דֶה מֶדִינָה מת בשנת ת״ח, אך הדבר אינו נכון. מפנקס שבמזכירות קהילתנו עולה שמדינה מת בי״ג בסיוון ת״י, בן שמונים. בתּוֹלְדוֹת הַיְּהוּדִים מאת ד״ר גְּרֶץ (כרך י, עמ׳ 167) נמצא גם הקטע הבא, הודעה מאת אלמוני בפולמוס קַאיוֹן:3ראו ההערה בסוף ספרו ההיסטורי של גְּרֶץ. "מלמדי הגדול, שהיה בווֶנֶצְיָה, מורנו לוזאטו נ״ע — איש מצוין בכל — היה אומר לי שאת ה'קבלה' בימינו אין לכנות קבלה אלא קַבָּלָה [בהגייה איטלקית — פ' א.ת.], מפני שבהיעדר רוח הקודש חסרה היכולת לחדור לדברים של ביה (?). אחר כך היה לועג למי שהתיימרו להיות מקובלים." — לֵיאָוֹנֶה לוּצָאטוֹ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)


עמ׳ 37–80

הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה

Autobiografia

37הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה של שַׁדָּ״ל

אַשְׁרֵי מִי שֶׁזָּכָה לָדַעַת אֶת סִיבּוֹת הַדְּבָרִים.

אין דבר העשוי לתרום להתקדמותו של מדע האדם האציל יותר מן הביוגרפיות. אולם כדי שיועילו למדע עליהן להצטיין בשתי תכונות, שלעתים קרובות מאוד חסרות בהן: אמת היסטורית ועושר פילוסופי בפרטים הקטנים. הכותב את חיי זולתו חוטא לא פעם לאמת, אם בזדון ואם מחוסר ידיעה. הכותב את חייו שלו עלול להיות בלתי כן, אך חוסר תום הלב מסגיר את עצמו. עם זאת, בשל צניעות מסולפת או מפני שאינו יודע להעריך את חשיבות הדברים, הוא עלול להשמיט נסיבות שאמנם היו קלות ערך כשלעצמן, אך הניבו תוצאות רבות.

יש גם המעלימים ברצון את הגורמים שהשפיעו על התפתחותם, כדי שלא להחליש את רגש ההערצה שאולי עוררו. ודאי שכל אדם נושא עמו מלידה יסוד סובייקטיבי ואישי כלשהו; אך גם הרבה ממה שיש בנו הוא פרי נסיבות חיצוניות שבאו לאחר לידתנו, וביניהן דווקא הקלות והבלתי־מורגשות ביותר הן לעיתים קרובות הפועלות והמשפיעות ביותר.

38משהוזמנתי למסור את הביוגרפיה שלי,1אִיזִידוֹר בּוּשׁ, המו״ל הווינאי של הַשְּׁנָתוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הפציר בְּלוּצָאטוֹ להתגבר על רגש עדינות קיצוני ולהעשיר את שנתונו בסיפור הדברים שסייעו לעצב נפש גדושת דעת. ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ, מונע מאהבת בן, אסף בסבלנות בלתי־נלאית כל מילה שיכול למצוא כדי להאיר את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה של אביו. בין שאר הזיכרונות, הקטעים הבאים מכמה ממכתביו של מר בּוּשׁ לא יהיו חסרי עניין: "אם תכתוב את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה שלך באיטלקית, היא תתורגם לגרמנית. אילו יכולת לצרף לה את תולדות משפחתך המפורסמת והעתיקה, ובכך להרחיב את שדה הספרות העברית, היה סמוך ובטוח שבני דתך יקבלו את מאמציך בהכרת הטובה הגדולה ביותר. אני מבקש מאוד שתמסור לי במהרה את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה שלך, כדי שאפשר יהיה לתרגמה ביתר דיוק וחן. כל מה שייכלל בה בנוגע לבית המדרש לרבנים בפָּדוֹבָה, שהוא מוסד למופת המועיל לדת ולמדע." לוּצָאטוֹ צירף לכתב היד את האיגרת הבאה אל בּוּשׁ: "ידידי היקר ביותר, פָּדוֹבָה, 15 באוקטובר 1847. הנה הביוגרפיה. תוכל להדפיסה באותיות קטנות ככל שתרצה, אך רצוני שתחולק לשניים ותיפרס על פני שנתיים. לא חיקיתי שום דגם. אולי יהיה החיבור הזה ביום מן הימים דגם לסופרים אחרים. מי ייתן וכל אדם יוכל לכתוב את חייו בכנות ובפשטות! זו הייתה פסגתה האמיתית של הקִדמה. לפי שעה אני מודה לך שנתת לי הזדמנות לעשות עבודה שאני מרוצה ממנה. אשר לחשיבות הספרותית, העמודים המצורפים כאן ייפלו מאלה שיבואו בשנה או בשנים הבאות; בהם יוצגו באור בהיר דעותיי הבשלות יותר ורוח העבודות שעשיתי, ואלה שהייתי רוצה לעשות או שייעשו. מתוך רצון לשמוע מה הרושם שיעשו העמודים האלה על נפשך, הנני ידידך המסור, ש״ד לוּצָאטוֹ." המאורעות המדיניים הביאו לסגירת שנתונו של בּוּשׁ, והָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה של לוּצָאטוֹ לא פורסמה אז ולא הושלמה. — ש״מ. אני נוטל את ה"אני" שלי כמושא למדע. אני רואה לי חובה שלא להזניח שום אמצעי שברשותי כדי להביא להכרתו ולהבנתו הטובות ביותר של מושא מחקרי. אינני משלה את עצמי שזכיתי למזל גדול כל כך שאוכל לגלות את כל הגורמים שעשו את ה"אני" הזה למה שהוא ולא לאחר; אולם השורה שקבעתי כמוטו מורה על התכלית שכל מאמציי בחיבור זה מכוונים אליה.

משום כך ארחיב בתולדות שנות חיי הראשונות, שבהן הלכתי והתגבשתי, יותר מאשר בתולדות כל מהלכי בחיים; שכן המהלך הזה אינו ולא יהיה אלא פריו של הזרע שנוצר באותה תקופה ראשונה.2גם מכאן רואים שהמחבר התכוון לכתוב את הביוגרפיה שלו במלואה, אף שתכנן להתעכב יותר על שנות חייו הראשונות. כאשר בשנת 1857 התבקש לתרום לחיבור בשם מִכְתְּבֵי שְׂפַת קֹדֶשׁ, כתב ופרסם בו כמה עמודים שכותרתם: "תולדות שַׁדָּ״ל עד שנת תק״עו כתבתי אותן אני שַׁדָּ״ל בשנת תק״צז". מכאן שהחל לכותבן בשנת 1837. אולם החיבור האיטלקי, שטרם פורסם, נכתב בוודאי בשנת 1847. בשנת 1858 החל לוּצָאטוֹ שוב לכתוב את תולדות חייו בעברית בעבור הַמַּגִּיד, שראה אור בליק שבפרוסיה; אולם מטעמים מסוימים לא המשיך מעבר לשנתו העשרים. — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

ומאחר שאבי השפיע השפעה מכרעת על עיצוב ה"אני" שלי, אני רואה לי חובה למסור תחילה את הידיעות המדויקות ביותר על אופיו ועל חייו — לא רק מתוך אהבת בן או הכרת טובה מחויבת, אלא מתוקף תפקידי הנוכחי כפרשן חיי שלי.

אבי נולד בְּסַן דָּנִיאֶלֶה, יישוב קטן בפְרִיוֹלִי, בראשית שנת 1761, ביום כ׳ בשבט. את לימודי הדת, וכן קריאה וכתיבה באיטלקית וחשבון בסיסי, למד אצל אביו, שהיה מורו היחיד.

בשנת 1776 עבר לִטְרִיאֶסְטֶה, שם למד מֵאָחִיו דָּוִד את מלאכת החריטה במחרטה; בשנה שלאחר מכן שב למולדתו והביא עמו את כלי המלאכה החדשה.

3940מזגו היה מלנכולי ומכונס למדי, והוא עסק בלימודי קבלה. רב המקום, רבי אַנְסֶלְמוֹ לוּצָאטוֹ, שקיבל מידע שגוי, חשב שחובתו להזהיר את אביו כי הבן משביע מלאכים. הצעיר התגונן במכתב הקצר הבא אל הרב:

לָמָּה הִבְאַשְׁתָּ אֶת רֵיחִי בְּעֵינֵי אֲדוֹנִי אָבִי בֶּאֱמוֹר לוֹ כִּי הִשְׁבַּעְתִּי מַלְאָכִים וַתְּדַבֵּר עָלַי כְּזָבִים אִם יֵשׁ לְךָ עֵדִים לְהָבִיא אֶעֱמוֹד וְיָעִידוּ בִי

זה היה כנראה חיבורו הפיוטי הראשון וכמעט היחיד של אבי. למרות הפצרות אחיו מעולם לא הצליח ללמוד דקדוק או לכתוב בכתיב תקין. ואף על פי כן, כבר באותה תקופה, בשנת 1777, חש נטייה להיות מחבר.3אני מקווה שאוכל לפרסם בעתיד מוֹנוֹגְרַפְיָה שלמה על כל הכתבים שהניח אחריו סבי מצד אבי; רב איטלקי מכובד ומלומד שוקד כעת על הכנתה. — י״ל. הוא כתב שתי חוברות: האחת, שכותרתה זִקְנֵי בַת צִיּוֹן, היא אוֹנוֹמַסְטִיקוֹן, כלומר מפתח אלפביתי של שמות האישים בכתבי הקודש ובתלמוד; האחרת, שכותרתה פִּתְרוֹן חֲלוֹמוֹת, היא תקציר של דברי התלמוד על פירוש החלומות. שתי החוברות נועדו להיות חלק מחיבור גדול יותר, שכותרתו: "ספר חמדת הנערים מלוקט מהזוהר ומהגמרא ושאר מפרשים, חברתי אותו אני הקטן חזקיה בר ברוך בימי חורפי שנת התקל״ח ליצירה". אחרי כותרתו של האוֹנוֹמַסְטִיקוֹן הנזכר לעיל באות המילים: "נדפס פה ענדניאל התקל״ח". האם המילה "נדפס" הייתה הלצה ילדותית, או שמא קיווה לראות בית דפוס עברי קם בְּסַן דָּנִיאֶלֶה? — אולם בשעה שכתב כבר גזרה הרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית לגרש את היהודים מן המקום ומן הכפרים האחרים שבשלטונה. לאחר שעבר עם משפחתו לִטְרִיאֶסְטֶה בשנת 1778 שוב לא חשב אבי על הילקוטים האלה.4עם זאת, מיד לאחר שהגיע לִטְרִיאֶסְטֶה החל לערוך לשימושו מילון גרמני–איטלקי קטן, ובו כתב את המילים הגרמניות כפי ששמע את הגייתן. בראש כתב היד, הכולל גם רשומות אחרות, כתוב: "שנת גלותנו, חזקיה בר ברוך ב״ה, שנת התקל״ט" — שנת 5539, השנה שבה באנו מִסַּן דָּנִיאֶלֶה לִטְרִיאֶסְטֶה. — י״ל. אך כיצד נולד הרעיון להיות מחבר במוחו של בעל מלאכה עני שחי בכפר שאין בו שום סופר? אמת, ד״ר יִצְחָק לוּצָאטוֹ המשורר, אחיו של המשורר האחר אפרים לוּצָאטוֹ, היה גיסו של אבי. אולם שני הרופאים האלה כתבו שירה בלבד, והדוגמה שנתנו הייתה אמורה להוליכו ללימוד הדקדוק, הפרוזודיה והמשוררים — דברים שמעולם לא עסק בהם — ולא לחיבור הילקוטים האמורים. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

בדומה לכך, אילו שלטה בו השאיפה לתהילה או הצורך להפיץ את מחשבותיו, היה לפחות טורח ללמוד מעט כתיב והיה מקבל עליו חיבורים מקוריים יותר.

אני סבור שהחיבורים האלה היו שעשוע הכרחי לצעיר עני, מכונס וממעט בחברה, או חסר חברה המתאימה לרוחו.

עבודותיו נקטעו בשל צו הרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית מספטמבר 1777, שאסר על היהודים להתגורר בכפרים. לאחר שעבר עם כל משפחת אביו לִטְרִיאֶסְטֶה בשנת 1778 לא חשב עוד על הילקוטים האלה; אך תמיד שמר על נטייתו לכתוב. מדי פעם רשם בספר את מחשבותיו ואת קורותיו, את קורות קרוביו וכן ידיעות אחדות על המאורעות המדיניים של זמנו.5ד״ר י׳ לוּצָאטוֹ סבור שסבו מצד אביו לא השתתף בהערצה הכמעט אלילית שרחשו יהודי התקופה לנַפּוֹלֵיאוֹן הראשון. הוא נוטה לשפוט כך מפני שהבן — שחונך בתוך התמורות המדיניות הסוערות שבהן מילא הקורסיקני הגדול תפקיד מרכזי כל כך ושעיצבו מחדש את מעמד היהודים — אינו מזכיר כלל את בּוֹנַפַּרְטֶה. (פעם אחת הוא מזכירו בפירושיו, אך במילים שאינן מחמיאות — ש״מ.) לעומת זאת הוא מגלה נטייה לבית אוֹסְטְרִיָּה. אפשר להסיק את הסיבה מיחסה הליברלי של מָרִיָה תֶרֶזָה ליהודים: היא שפתחה בִּטְרִיאֶסְטֶה מקלט ליהודים שהרֶפּוּבְּלִיקָה הווֶנֶצְיָאנִית גירשה מכפרי פְרִיוֹלִי,*הוא עצמו אומר זאת במפורש בשיר: "כִּי אָבִי וּזְקֵנִי בְּךָ צֵל מָצָאוּ". — י״ל.

(א) בעל הבית היה עורך הדין וַלֶנְטִינוֹ מצורנה, שבשנת 1786 כתב סונטה בשבח מדע החקיקה* מאת פִילַנְגֶ׳רִי; היא נדפסה בראש החיבור המהולל הזה. בילדותי לקח אותי אבי פעם עמו בביקור אצל בעל הבית. ראיתי זקן נשוא פנים וכמעט עיוור, והוא הותיר בי רושם עמוק שאולי לא היה נטול תוצאה מועילה. — שַׁדָּ״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)
שם ישבו אבותיו של לוּצָאטוֹ זמן רב ושם הותירו כמה צאצאים החיים עד היום. אפשר להסיק את הסיבה גם מן העובדה שיוֹזֵף השני גילה רוח נדיבה כלפי כל היהודים. ראוי לציין שהשיר הראשון שפרסם לוּצָאטוֹ היה סונטה איטלקית שקהילת יהודי טְרִיאֶסְטֶה הטילה עליו לחבר, לרגל ביקור יורש העצר האוסטרי ביום 24 באוגוסט 1819 בבית הכנסת הגדול של הקהילה. — ש״מ.

הנטייה לכתוב דברים כאלה אינה מעידה ששאף לתהילה ספרותית; היא הייתה צורך שנבע ממחסור בחברה. אחיו היה אדם חברותי הרבה יותר וכמעט לא הניח אחריו דבר בכתב.

סֵפֶר הַזִּיכְרוֹנוֹת הראשון שכתב אבי בִּטְרִיאֶסְטֶה נפתח בקטלוג של המצוות האלוהיות שאפשר לקיימן כיום, מסודרות לפי סוגים. הוא קיבל עליו את העבודה מתוך רגש דתי טהור, כדי שחובותיו יעמדו תמיד לנגד עיניו. אחרי הקטלוג באים כמה גיליונות של זיכרונות בעברית. הכרוניקות המאוחרות שלו נכתבו באיטלקית, אך פה ושם זרועות בהן מילים עבריות.

41בִּטְרִיאֶסְטֶה עסק אבי במלאכת החריטה במחרטה כל ימיו. אחותו בֶּנֶטָה פתחה חנות מזון, וכעבור שנים אחדות הפכה אותה לחנות אריגים ומוצרים מוגמרים ששירתה בעיקר את נשות הכפרים. החנות התקיימה עד שנת 1853, תמיד באותו בית ברחוב קוֹרְסוֹ מס׳ 666,(א*) אהובה על נשות הכפר ותמיד נהנית מאשראי אצל היצרנים והסוחרים.

כל בני המשפחה חיו יחד. באותה חנות עסק אבי במלאכתו ודודתי מכרה אריגים ומוצרים מוגמרים.

רָחֵל, סָבָתִי, לא החזיקה מעמד אפילו שנתיים במקום מגוריה החדש ומתה בסוף שנת 1779, בי״ב בכסלו תק״מ, לאחר כמה התקפי שבץ. מחלתה הוחמרה בשל צער הפרידה מבתה תמר. תמר חזרה לבית אביה כאשר בעלה, ד״ר יצחק, נסע לווינה; עם שובו נאלצה לעזוב את הוריה ולהצטרף לבעלה, שהתגורר בְּסַן דָּנִיאֶלֶה.

זמן קצר לפני מותה הִבִּיעָה רָחֵל אֶת רְצוֹנָהּ שאחד מבגדיה יינתן לאישה ענייה. בנה ובתה הבכורים העירו לה שמאחר שהאב נמצא אז מחוץ לעיר, אין זה ראוי להוציא מרשות הבית דבר בלי להמתין לשובו ולהסכמתו. החולה, שלא הייתה מסוגלת לנוע ודיברה בקושי רב, עמדה על כך שנדרה נדר ושהיא מבקשת לקיימו. יחזקיה הציע אפוא לתת מכיסו לאישה הענייה שתציין אמו סכום השווה לערך הבגד. ההצעה ניחמה את האם החולה, והיא אמרה לו: "אֱלֹהִים יְחָנְךָ בְּנִי". מעשה הצדקה נעשה מיד ולעיניה. המעשה היה גדול, מפני שהביא נחמה רבה לאם הגוססת, אף שהסכום ששולם היה קטן — ארבע וחצי לירות וֶנֶצְיָאנִיּוֹת, השוות לחמישים ואחד קְרוֹיְצֶר — ואולי היה בעל חשיבות מסוימת הן למי ששילם אותו הן למי שקיבל אותו. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

כבר באותה עת שבר אבי את ראשו בניסיון למצוא את סוד התנועה המתמדת. ביום 10 ביוני 1780 נחל אכזבה בניסוי שערך במכונה חדשה שלו, שלא פעלה. ואף על פי כן לא חדל מהרהוריו; אילו עמדו לרשותו אמצעים, מי יודע אם לא היה ממציא את מכונות הקיטור.

42בידי איגרת שלו מיום 12 בפברואר 1801, שנשלחה אל נשיא קהילת טְרִיאֶסְטֶה היהודית ששמו אינו ידוע לי. אביא אותה כאן כלשונה:

"אדוני הנכבד מאוד,

מודיע אני לך שהמצאתי המצאה, ועניינה שבכוח האש — לא אש רבה — יועלו מים עומדים כמה צעדים, ואחר כך יסובבו גלגל כפי שמסתובב גלגלן של טחנות רגילות. בכוחו אפשר יהיה להפעיל מסור, טחנות וכל דבר הנעשה במים זורמים, בכל מקום. ההבדל היחיד בתועלת יהיה זה: ליד יערות, שבהם העצים זולים, וכן ליד מקומות שיש בהם אדמות מינרליות דליקות, התועלת תהיה גדולה יותר; ובמקומות שבהם העצים יקרים לא יהיה הדבר כדאי. אני משער שכוח זה יוכל לשמש לדברים רבים אחרים, כגון להניע ספינות בים ועגלות ביבשה וכו׳. אך את זאת אינני טוען, שכן לא ניסיתי אותה, ואינני רוצה לומר דבר שלא בדקתי. פעמים רבות הוגים רעיון ואחר כך התוצאה אינה תואמת אותו. אינני יכול לערוך ניסוי, מפני שנחוצים 1,000 פְלוֹרִינִים לבדיקות האלה, ובמצב של אי־ודאות אין ביכולתי לסכן אפילו מאה. אומר רק את מה שניסיתי בקנה מידה קטן ושחייב בהכרח להצליח בגדול; בביתי שמור דגם עשוי נחושת. החלטתי לגלות את המצאתי לממשלה, אך לפני שאעשה זאת רציתי להביאה לידיעתך, אדוני, כראש העדה וכאדם נדיב, כדי שתיתן לי את דעתך על העניין. אני ממתין לתשובתך, מנשק את ידיך ומצהיר כי הנני — יחזקיה לוּצָאטוֹ, בן בֶּנֶטוֹ המנוח."

אינני יודע כלל אם האיגרת הוגשה ומה עלה בגורלה. עם זאת אני יודע שאבי מעולם לא זכה לעידוד שיאפשר לו לערוך את הניסויים הדרושים לבחינת תוכניותיו. בכל זאת לא חדל לעסוק בהן מפעם לפעם ואף שוחח עליהן עמי כמה פעמים, אך אני מעולם לא חשתי משיכה לענף המחקר הזה.

אך נשוב לשנת 1780. המחקרים העיקשים האלה, שנערכו בהיותו בן תשע־עשרה, בלי אמצעים, בלי ספרים ובלי לימודי הכנה, היו מוכרחים להרוס את בריאותו של אבי. ואכן, הוא סבל ממיגרנות קשות, מערפול המחשבה, משתקנות, מהיפוכונדריה, משנאת הבריות, מרגזנות, ממרה שחורה ומייאוש.

43בשנת 1781 נסע לסן דָּנִיאֶלֶה להיוועץ בגיסו ד״ר יצחק, ושהה שם חודש. אחר כך קנה את ספרו המצוין של טִיסוֹ בְּרִיאוּתָם שֶׁל אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, שממנו למד על נזקיה של מחשבה מאומצת מדי. אולם יותר מאזהרותיו המלומדות של הרופא גיסו ומספרו של הרופא מלוֹזָאן הועילה תוכחתו של האב הזקן. ביום 1 ביולי 1785 אמר לו האב: "על איזה דבר יפה עובדים כאן? — בֶּנֶטָה אומרת לי שאתה בונה מכונות. — לא, בני. — תודה לאל, יש לך אמצעים אחרים להשיג את לחמך. — אין לנו לחפש דברים הנשגבים מדי ממעמדנו: 'וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי'. — אין לנו הראש הדרוש לדברים האלה. — עכשיו חם מאוד ואין זו שעה מתאימה להרהורים. — לכן: 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ'." (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

יחזקיה רשם בכְּרוֹנִיקָה שלו את אזהרת אביו והוסיף עליה תוכחה ארוכה יותר אל עצמו. הוא מנה בה את הרעות שנאלץ לסבול במשך שש שנים והחליט שלא לחשוב עוד על מכונות.

ביום הראשון בניסן 1780 קיבל יחזקיה על עצמו בכתב, אך בלי נדר, להקדיש עשירית מכל הכנסותיו למעשי צדקה. הוא המשיך במנהג עד מותו, וגם אני המשכתי בו עד שנת 1829. באותה עת דרשו ממני נסיבות מסוימות, המתקיימות עד היום, להקריב הרבה יותר ממעשר הכנסותיי, ולכן חדלתי להפריש מעשר בנפרד.

אבי נתעודד מהצעה שהציע לו עשיר אחד מיוזמתו בשנת 1783: שימתין ולא יינשא, והעשיר ישיא לו את אחת מאחייניותיו. אבי המתין תשע שנים ודחה כמה שידוכים טובים שהוצעו לו, ואז שודכה הצעירה לפתע לאיש אחר.

בסתיו 1792 נישאה אותה אישה; וביום חתונתה עצמו קיבל יחזקיה איגרת מאחותו הנשואה בגוֹרִיצְיָה, ובה הציעה לו לאישה את מי שעתידה להיות אמי.

בערך באותה עת לקה יחזקיה במחלת עיניים קשה ואיבד את ראייתו למשך חודשים אחדים. המחשבה המחרידה שלא יוכל עוד לקרוא, ולכן לא יוכל לעסוק בלימוד התורה, הביאה אותו ללמוד בעל פה את תרי״ג המצוות. למזלו היה ברשותו כֶּתֶר תּוֹרָה מאת דָּוִד וִיטָאל. בספר מובעות כל תרי״ג המצוות ועוד שבע מצוות דרבנן, כל אחת במילה יחידה; המילים נבחרו בתחכום כך שאותיותיהן הראשונות הן בדיוק שש מאות ועשרים האותיות שבעשרת הדיברות. בסוף שנת 1793 נהג אפוא לבקש מדי ערב מאחיו לקרוא לפניו כמה מן המילים האלה ואת הביאור הנלווה להן בספר. בדרך זו חקק בזיכרונו את כל סדר מצוות הדת, כדי שגם אם יישאר עיוור לעולם לא יישללו ממנו לימוד התורה וההתבוננות בכל אחת מחובות הדת. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

לאחר שתרופות רבות נוסו לשווא, החלים לבסוף בעקבות החדרת פתיל ניקוז לעורפו. רק קוצר הראייה שהיה לו קודם לכן נותר בעינו; גם אביו, בנו ובכורו של בנו היו קצרי רואי.

בדצמבר 1794 מת סבי, בן שמונים ואחת, לאחר ימים אחדים של מחלה. הוא ציווה על ילדיו לחיות בשלום ואמר: "ה׳ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

44ביום 28 בינואר 1795 נערכה חתונת הוריי. מִרְיָם רֶגִינָה, אמי, נולדה בְּסַן דָּנִיאֶלֶה לשמואל קוֹרְמוֹנְס. לאחר שנסע מפְרִיוֹלִי לארץ הקודש ואיבד שם את אשתו ואת ילדיו, שב למולדתו בגיל מתקדם, בין 1750 ל־1760, ושינה את שם המשפחה קוֹרְמוֹנְס ל"לו לי" — שם שהפך לאחר מכן ל"לוֹלִי", Lolli ו־Lo-ly6צאצא ישיר שלו הוא הרב הראשי הנעלה יהודה לוֹלִי, מתלמידי לוּצָאטוֹ, שירש את הקתדרה שבה החזיק בבית המדרש לרבנים בפָּדוֹבָה וכעת מלמד לשונות שמיות באוניברסיטה המלכותית של פָּדוֹבָה. — ש״מ. — ובכך ביקש לציין שלא לו לעשות עושר. אחר כך נשא אישה שנייה ומת כעבור שנים מעטות, כשהוא מותיר את אשתו, ארבעה בנים ובת בעוני גמור. לאחר שהבת שירתה שנים אחדות בבית דודתה בגוֹרִיצְיָה, נישאה שם לאדם שמבחינה גופנית ומוסרית [שתי מילים בלתי קריאות — פ' א.ת.]. כעבור שנים אחדות הותיר אותה אלמנה ובתולה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

אופייה היה מתוק, טוב וסבלני מאין כמוהו; כדי להקל על המשפחה הייתה חרוצה ועמלה במידה יוצאת דופן. היא הייתה נמוכה ומלאה, פניה נעימות ומזגה פלגמטי — מזג שירשתי ממנה, כשם שמאבי ירשתי נטייה להתכנסות, להרהור ולקיצור בדיבור.

אהבה ושלום שררו בין בני הזוג עד שהפריד ביניהם המוות. מדי יום קראו במקרא: אמי קראה ואבי תרגם לאיטלקית. לשימוש אשתו האהובה בנה אבי כיסא חזק, ההולם את מידות גופה. עד היום הוא משמש אותי בחדר עבודתי; מַעֲשֵׂה יְדֵי אָבִי, שנעשה מתוך אהבה לאמי, הוא התומך בי בשעות מנוחתי מן הכתיבה, שכן כדי להימנע מנזקי הישיבה הממושכת אני כותב כמעט תמיד בעמידה.7אימצתי מנהג זה בעקבות הרב והאביר אברהם דֶה קוֹלוֹנְיָה, שכאשר הכרתי אותו כבר היה בן למעלה משבעים. — שלד הכיסא הזה, שקדם לי בשנים, מעולם לא נזקק לתיקון: אין הוא מעשה ידיו של שכיר, אלא מעשה האהבה. — שַׁדָּ״ל. הכיסא הזה קיים עד היום. — י״ל.

לאחר שני בנים שמתו — האחד מאבעבועות שחורות בגיל שלוש ושלושה רבעים, ואביו התאבל עליו מרה וכתב את קורותיו בצירוף קינה בפרוזה מקראית; והאחר בגיל עשרים ואחד יום — נולדתי אני ביום שישי, 22 באוגוסט 1800, א׳ באלול תק״ס, סמוך לשעה שבע בבוקר. נולדתי בבית מס׳ 666 שנזכר לעיל, בקומה הראשונה, בחדר הפונה לרחוב הציבורי וגובל בבית מס׳ 667.8לאחרונה אוחד בית זה עם בתים סמוכים והפך לבית דירות גדול. — י״ל.

45באותה שנה קנה יחזקיה, בכספי הנדוניה — ארבע מאות קְרוֹצ׳וֹנִי — ובכספים נוספים שלווה מאחיו, חלקת קרקע קטנה בראש גבעה ברובע פונדרץ,9ד״ר שָׁאוּל פוֹרְמִיג׳ינִי, שהיה ידיד נאמן של לוּצָאטוֹ במשך ארבעים וחמש שנה תמימות, כתב בצחוק כשהיו שניהם צעירים:

וְיֵדְעוּ כֻלָּם כִּי מִפּוֹנְדְרֶץ
יָצָא אוֹר ה׳ עַל כָּל הָאָרֶץ

(Corriere Israelitico, 1865, עמ׳ 211). — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)
שהיה אז בקצה העיר. הוא בנה שם בית קטן שמספרו 1306. על גג הבית התקין מוטות ברזל אחדים, אנכיים ואופקיים, שישמשו מעקה וכך יקיימו את המצווה "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ" (דברים כב, ח). לאחר מותו הסרתי אותם כדי לקיים את המשך אותה מצווה, "וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ", שכן מוטות המתכת עלולים היו למשוך ברקים אל הבית. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

בהיותי בן שלוש נשלחתי לבית ספר לילדים קטנים. אבי, שכבר איבד שני בנים ולא ידע אם תינתן לו הזדמנות למלא את החובה ללמד את בניו את תורת האל, מיהר לקיימה בי. משום כך בא מדי יום לבית הספר וקרא עמי קטעים אחדים מן התורה, ובייחוד את פסוקי דברים ו, כ–כה, ואף השתדל להסביר לי את משמעותם.

מה הבנתי מן הפסוקים האלה ואילו מושגים גיבשתי על שעבוד מצרים, על שחרור בני ישראל באמצעות נסים ועל המצוות שיצאו מפי האל — זאת ודאי אינני יודע. אולם איני רוצה להחריש מחשבה ישנה שלי, שרבים יחושו באמיתותה אף שאין בהם העוז להודות בה ולהכריז עליה. לדעתי ההוראה השיטתית והספרים שחוברו במיוחד לילדים מעכבים את ההתפתחות השכלית יותר משהם מסייעים לה.

בשנת 1804 השתוללו האבעבועות השחורות בקרב ילדי טְרִיאֶסְטֶה. אף שכבר חוסנתי, שלח אותי אבי עם אמי לגוֹרִיצְיָה, ושם שהיתי שבועות אחדים בבית אחד מקרובינו. באחד המכתבים שכתב אז לאשתו ביקש ממנה בעלה להשגיח שהילד לא יתרגל, בשל טוב לבם של המארחים, לשתות יין או קפה.

באפריל 1805, בהיותי בן ארבע וחצי, התחלתי ללמוד בבית הספר הציבורי, תלמוד תורה. חודש קודם לכן נולדה לי אחות, ומאז לא ילדה אמי עוד.

אינני זוכר כמעט דבר מן המורים שהיו לי בשנותיי הראשונות. אני יודע רק שיום אחד לא הייתי מרוצה מאחד מהם: כשלימד אותי את שתי הגיות הקמץ הכריח אותי לחזור כתוכי על כללים מסוימים שקיבל מן הממונים עליו, ובהם המונחים הדקדוקיים "נָחֵי עַיִ״ן" ו"כפולים", שאת משמעותם לא ידע להסביר לי. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

46בהיותי בן שש או שבע זכיתי לעבור לידיו של מורה צעיר, שהיה מבוגר ממני באחת־עשרה שנה בלבד. הוא רק החל את דרכו, ולא חסרו לו כישרון והשכלה; באותם ימים מילא את תפקידו בכישרון ובאהבה. הוא כמורה ואני כתלמיד עלינו יחד מכיתה לכיתה. כאשר קראתי ופירשתי עמו את ספר איוב, התחלתי בגיל שמונה לטעום את יופייה של השירה. התהפוכות המדיניות הרועשות של התקופה עוררו אותי לכתוב כמה חרוזים עלובים בעברית ובאיטלקית.

לימוד איוב גם עורר בי צורך בביאורים חדשים לספרי הקודש. יום אחד אמרתי לחבריי הקטנים לכיתה שכאשר אגדל אחבר פירושים חדשים, טובים משל רַשִׁ״י. כדי לתת להם דוגמה לפרשנות החדשה שלי אמרתי שבפירושיי אעיר שמולדת איוב, שנקראה בימי קדם עוץ, היא אותה עיר הנודעת במקרא בשם בית אל; שכן בספר בראשית נאמר שיעקב קרא בשם בית אל למקום שנקרא קודם לכן עוץ. כדי לשכנע את שומעיי פתחתי את ספר בראשית (כח, יט). מה רבה הייתה הפתעתי ומבוכתי כשמצאתי שלא עוץ אלא לוז היה שמה הקדום של העיר בית אל! גאוות הילדות הושפלה, אך רוח החקירה והביקורת לא כבתה ולא רפתה.

אבי נכח לעתים קרובות בבחינות השבועיות והחצי־שנתיות שנערכו בבית הספר הציבורי. בבחינה חצי־שנתית שנערכה בטקסיות רבה ובנוכחות קהל גדול, מנה אחד הילדים את שלוש ממלכות הטבע. אחד המנהלים, שסבר שהוא מוסיף הבהרה מועילה, אמר לו: "לדוגמה, שולחן העץ הזה שייך לממלכת המינרלים." אבי הרים את קולו מקצה האולם ואמר: "סלח נא, העץ שייך לצומח." — הדבר עשוי לתת מושג על ישירותו המחוספסת.10ישירותו הבוטה של יחזקיה שבה והופיעה בבנו. היא נעשתה לתכונה אופיינית של לוּצָאטוֹ: אף שבדרך כלל היה רגוע ושלֵו מאוד, היה מתלהט ופורץ בקול רועם כאשר סבר שמתחת למעטה של הליכות מעודנות הוא מבחין בערמומיות, בצביעות, ברוך מעושה או בהיעדר עקרונות של יושר. באיגרת לאחד מידידיו הוא מתלונן על "סגנונה הצבוע של המאה". בשל אותה כנות ביקורתית פירשו לא פעם את דבריו שלא כהלכה וייחסו אותם לבוז מתנשא לפרסומם של אחרים. פעם כתב בהַמַּגִּיד: "סלחנותי ומתינותי בכל הנוגע אליי אינן עומדות לעולם במבחן קשה מדי; אני יכול לעמוד בכול. אולם כשאני נלחם למען האמת והצדק, לבי כולו אש ושוב איני יכול לשלוט בו." — ש״מ.

47בערך בגיל תשע עברתי לכיתה הגבוהה יותר, שבה לימד מַרְקוֹ יצחק קוֹלוֹנְיָה, סגן רב הקהילה ואחיו הבכור — אך לא מאותה אם — של האביר אברהם דֶה קוֹלוֹנְיָה.11לא "קוֹלוֹנְיָה" בכתיב Colonia, כפי שנדפס בשנתון של השנה שעברה (1848), עמ׳ 94. Colonia היא קלן שבגרמניה; Cologna היא עיירה קטנה בנפת וֵרוֹנָה. — שַׁדָּ״ל.

הוא היה זקן בעל ידיעות רחבות והליכות קפדניות ביותר. הוא עורר בי יראת כבוד עמוקה כל כך, שבמשך שנים אחדות הקשבתי בתשומת לב מרבית לכל מילה שלו ולכל מעשה, ולו הקטן ביותר. ביחס לזמנו היה מדקדק גדול; מטבעו היה קפדן מאוד בפרטים והקפיד עד מאוד על הדברים הזעירים ביותר, הן בענייני מדע הן בענייני החיים. הוא שהחדיר בי את האהבה ללימוד הדקדוק העברי ואת רוח ההתבוננות הקפדנית והדיוק. סמוך לגיל עשר, בעודי ממשיך ללמוד שעות אחדות ביום אצל קוֹלוֹנְיָה, התחלתי ללמוד תלמוד שעה אחת ביום אצל הרב אברהם אליעזר הלוי, יליד יְרוּשָׁלַיִם והרב הראשי של טְרִיאֶסְטֶה משנת 1801; למדתי אצלו כחמש שנים. הוא היה עמוק וחריף ביותר בפלפול, אך היה זה פלפול ישר ולעולם לא סופיסטי, כשם שדתיותו הייתה מחמירה אך כנה. הוא סבל תכופות משיגדון, וכדי שלא להשאיר אותנו זמן רב מדי בלי שיעוריו, היה מזמין אותנו לפעמים ללמוד בחדרו. הוא שכב בכאב במיטה, ואנחנו הקפנו אותו וכרכי הפוֹלְיוֹ שלנו פרושים על אותה מיטה.

בערך באותה תקופה, בשנת 1810, התחלתי ללמוד גרמנית אצל מר מַאיֶיר רֶנְדְגֶר,12מַאיֶיר רֶנְדְגֶר היה אחד ממוריו הראשונים של לוּצָאטוֹ, ובנו היה תלמידו הראשון. רֶנְדְגֶר האב מוכר היטב לכל מי שקרא את איגרות רֶגְ׳יוֹ (אִגְּרוֹת יְשָׁ״ר), את כֶּרֶם חֶמֶד ואת שאר הפרסומים בעברית ובגרמנית שתרם להם. הוא היה אורתודוקס בלתי מתפשר, ובאמת בעל מידות טובות ומיטיב. בנו הוא כיום פרופסור ללשונות בנאפולי. לאחר מות פִילוֹסֶנוֹ לוּצָאטוֹ כתב, כמנחת ידידות לזכר המלומד הצעיר, חיבור יפה בצורת חזון שכותרתו יְחֶזְקֵאל הֶחָדָשׁ. — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) שהיה אז מורה בבית הספר היהודי הציבורי. זמן־מה לימד אותי גם צרפתית, באופן זמני, עד הארגון החדש שעמדה ממשלת צרפת להנהיג בבית הספר.

לימודי העברית, שעד אז מילאו את כל שעות הלימוד מלבד שעה אחת או שתיים, צומצמו מעט כדי לפנות מקום למקצועות חדשים.

נוסף על עברית, גרמנית וחשבון, הונהגו בבית הספר איטלקית, צרפתית, לטינית, גאוגרפיה והיסטוריה כללית.

48קוֹלוֹנְיָה לימד איטלקית ולטינית. רפאל בֶּנֶדֶטוֹ סֶגְרֶה לימד גרמנית וחשבון, ולאחר שקוֹלוֹנְיָה פרש בשל גילו המתקדם — גם איטלקית ולטינית. לֵיאָוֹנֶה וִיטָה סֶרְווַל, שהיה מורה וגם סגן מנהל בית הספר, לימד עברית, צרפתית, גאוגרפיה והיסטוריה. לסֶרְווַל הייתה ספרייה יקרת ערך וידיעות רחבות ומגוונות. הוא הרחיב מאוד את עולמן הצר של מחשבותיי כשהזכיר מפעם לפעם ענף אחר מענפי הדעת ומלומד אחר מחכמי העבר. הוא דיבר בהתלהבות על מֶנְדֶלְסוֹן, על נְיוּטוֹן ועל אישים גדולים אחרים; וכשלימד אותנו הִיסְטוֹרְיָה כְּלָלִית מתוך תקציר קצר שהגיע מצרפת, הכתיב לנו כמה עמודים שהוסיף בעצמו ובהם תקציר תולדות ישראל מטִיטוּס עד קַרְל הַגָּדוֹל.

החקירה החופשית של האמת והאהבה לקִדמה כבר התקיימו בי מגיל שמונה, כפי שראינו לעיל; אך לסֶרְווַל אני חב את המחשבה הראשונה על תהילה ספרותית ואת הזעזוע החשמלי הראשון של יצר התחרות.

סֶגְרֶה הקנה לי את מושגיי הראשונים בחלקו הלוגי של הדקדוק, הדריך אותי בתחביר הגרמני והלטיני ולימד אותי להרגיש ביופיו של הסגנון האיטלקי, כאשר הביא אותנו לנתח את גָּלָאטֵאוֹ מאת דֶלָּה קָאזָה.

מלבד השפעתו עליי בבית הספר הציבורי, הייתה לו השפעה מיטיבה על גורלי באמצעות החינוך הקפדני והמכוון היטב שנתן לשלוש בנותיו; ההשגחה ייעדה שתיים מהן להיות בנות לווייתי בחיים.

זקן נכבד זה, שלא היו לו בנים זכרים, זכאי שאקדיש לו עמוד בביוגרפיה שלי.

הוא נולד בִּטְרִיאֶסְטֶה ביום י׳ באלול 1764 למשפחה שהעמידה ארבעה־עשר רבנים.13מתוך דין וחשבון נרחב על מוצא משפחת סֶגְרֶה, שחיבר לבקשתי במיוחד רבה הנכבד והמלומד של וֶרְצֶ׳לִּי, האביר ג״ר לוי — ולצערי הרב איני יכול להביאו כאן במלואו — אעתיק את הקטע הבא. אם נעלה במעלה זרם הזמן, נאמר שאביו של רפאל בֶּנֶדֶטוֹ סֶגְרֶה נקרא וִידָאל בנימין (ראו כתובת מצבתו בגַּל אֲבָנִים, טְרִיאֶסְטֶה 1851, עמ׳ 8). הוא נולד בווֶרְצֶ׳לִּי, יצא ממנה בגיל תשע־עשרה והשתקע בִּטְרִיאֶסְטֶה. היו לו תשעה אחים, ואביו היה רפאל בֶּנֶדֶטוֹ. אלה אבותיו בקו ישר: דָּוִד; וִיטָה; אברהם מקָזָאלֶה, שכונה האדום; זֶרַח מִקְיֶירִי; אברהם מקְיֶירִי; ונתנאל שכונה בֶּלָה וִיגוֹנְיָה — הראשון ממשפחת סֶגְרֶה המוכר בפִּיֶימוֹנְטֶה. הוא בא לשם לאחר הגירוש שגזר פִילִיפּוֹ השני, והמשפחה התפזרה בערי וֶרְצֶ׳לִּי, קָזָאלֶה, קְיֶירִי, פִּינֶרוֹלוֹ וסָלוּצוֹ. שם המשפחה סֶגְרֶה נגזר משמו של נהר הזורם בגבול סְפָרַד לכיוון צרפת. המסורת מספרת שאלפי יהודים נטבחו שם. ועתה, אם ננוע בכיוון ההפוך: נתנאל, יליד לוֹדִי, היה רב במִילָאנוֹ ואחר כך עבר לווֶרְצֶ׳לִּי בשנת 1540. וִיטָה (ר׳ חַיִּים) יצא מקָזָאלֶה, ובשנת 1653 קבע את מושבו בווֶרְצֶ׳לִּי כרב ראשי. הוא נסע עם הרב שמשון בַּאקִי מקָזָאלֶה ועם משרת בשם יעקב פָּבְיָה, אף הוא מקָזָאלֶה, לאִיזְמִיר, כדי לברר את אמיתות הידיעה שהתפשטה בכל אֵירוֹפָּה על הופעתו של משיח השקר שַׁבְּתַי צְבִי; אחר כך שבו למולדתם. ר׳ חַיִּים זה היה סב־סבו של יהושע בֶּנֶדֶטוֹ סֶגְרֶה, שהיה ציר וֶרְצֶ׳לִּי — אז מחוז סֶזְיָה — בסַנְהֶדְרִין הגדולה בפריז. הוא היה אחד משלושת נשיאי הכינוס הרם הזה, לצד הרב הנעלה קוֹלוֹנְיָה, שלימים היה רב בִּטְרִיאֶסְטֶה בשנת 1827, ולצד הרב הזקן זִינְסְהַיְימֶר, ציר הרַיְין התחתון. יהושע בן ציון מת בפריז בשנת 1809. הוא היה גם חבר מועצת העיר וֶרְצֶ׳לִּי. הוא הניח אחריו שני בנים, סגני רב בווֶרְצֶ׳לִּי, יעקב ואליהו; בנו של הראשון הוא כיום פרופסור בפַּארְמָה. אחד מבניה של בתו בֶּנֶטָה אַרְטוֹם הוא הקוֹמֶנְדָטוֹרֶה יצחק אַרְטוֹם, סנאטור בממלכת איטליה ולשעבר מזכירו של קָאבוּר. לקו הנשי של יהושע בן ציון סֶגְרֶה אפשר לצרף את האביר פרופ׳ לוי המנוח ואת פרופ׳ אַלֶסַנְדְרוֹ טְרֵוֶושׁ. על בן סֶגְרֶה אחר מווֶרְצֶ׳לִּי, יהושע רבה של סְקַנְדִיאָנוֹ, שדה רוֹסִּי מזכיר במִילּוֹן הַהִיסְטוֹרִי שֶׁל הַמְחַבְּרִים הַיְּהוּדִים, אומרים שגם הוא היה ממשפחה זו, אך אין נתונים ודאיים. ואלה הרבנים בני המשפחה, מן הקדום ביותר: 1. נתנאל שכבר דיברנו עליו; 2. אַהֲרֹן יעקב, נכד נתנאל ורב קְיֶירִי; 3. נתנאל בן אַהֲרֹן יעקב; 4. וִיטָה יְשׁוּרוּן, אחיו הבכור של וִידָאל בנימין; 5. טוֹדְרוֹס מקְיֶירִי; 6. וִיטָה, תחילה בקָזָאלֶה ואחר כך בווֶרְצֶ׳לִּי; 7. דָּוִד; 8. אַלֶסַנְדְרוֹ; 9. יהושע בֶּנֶדֶטוֹ (בן ציון) בֶּן אַלֶסַנְדְרוֹ; 10. דוד בן יהושע בֶּנֶדֶטוֹ; 11. רפאל בֶּנֶדֶטוֹ בן דוד; 12. וִידָאל בנימין בן רפאל בֶּנֶדֶטוֹ; 13. שמשון, אחיו של יהושע בֶּנֶדֶטוֹ הנזכר לעיל; 14. אברהם, רב בקָזָאלֶה; 15. יהושע בֶּנֶדֶטוֹ (בן ציון), רב בווֶרְצֶ׳לִּי; 16. יעקב בן קודמו, שהיה הרב הראשי של קהילות יהודי פִּיֶימוֹנְטֶה וכונה אז "רב המדינה"; 17. בנימין, סגן רב וֶרְצֶ׳לִּי. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) עד גיל שלוש־עשרה למד את לימודי הדת אצל אביו, ובשנת 1777 היה היהודי הראשון שלמד בבתי הספר הנורמליים הממלכתיים.

49לאחר שסיים את לימודיו בבתי הספר הללו בהצטיינות רבה ואף החל ללמוד בבתי הספר הלטיניים, הורה הרוזן קובנצל, נשיא המִנהלה, לקהילה היהודית בשנת 1782 להעניק לו קצבה כדי שיוכל להמשיך בלימודיו. באמצעות התחייבויות פרטיות הובטחו לו שישים פְלוֹרִינִים לשנה; ואולם הצעיר העני נאלץ לעבור מבית לבית כדי לקבל את הסיוע הדל הזה, והתקבל בקרירות כה רבה עד שמרוב מיאוס ויתר על המחשבה להוסיף ולהיעזר בקצבה. משלא יכול להמשיך בלימודיו, הסתפק בהוראה פרטית ואחר כך נעשה מורה ציבורי.

שלוש שנים לימד בבית הספר בִּטְרִיאֶסְטֶה לצד הֶרְץ הוֹמְבֶּרְג. כאשר נקרא הומברג לארגן את בתי הספר היהודיים בפּוֹלִין, יעץ לו לצאת עמו והבטיח לו משרה טובה כלשהי; אך הוא לא רצה לנטוש את משפחתו הענייה.

מגיל שמונה־עשרה ועד עשרים ושבע לימד רק גרמנית, איטלקית וחשבון; לאחר מכן מילא את מקום אביו, ועד גיל ארבעים ושתיים לימד גם את לימודי היהדות.

אז עזב את בית הספר ועסק שנים אחדות במסחר בשותפות עם אחיו. בשנת 1811 שב להוראה הציבורית תחת השלטון הצרפתי, ואחר כך לימד יותר מעשר שנים תחת השלטון האוסטרי.

50בשנת 1799 חלה הרב והדרשן הנודע רפאל נתן אשכנזי וביקש ממנו לדרוש במקומו. מאז, במשך ארבעים ושש שנים, נשא אחת מן הדרשות השנתיות; ומפעם לפעם הטילה עליו הקהילה לעלות לדוכן גם בהזדמנויות שונות. בידיו הופקדה גם כתיבת הנאום הקצר שילד רך בשנים, שמואל וִיטָה זַלְמַן,14ההערכה לטוב לבו התמים של לוּצָאטוֹ היא שהביאה לכתיבת הערה זו. לוּצָאטוֹ היה עני כל ימיו, משום שמעולם לא עשה את למדנותו קרדום לחפור בו. מיצירי עטו הפיק לכל היותר רווח זעום, ולעתים אף הוציא עליהם מכיסו. ואף על פי כן היה מרוצה בחלקו: הוא ידע שרבים מחכמינו, אלה ששמרו על היהדות, חיו במחסור; והוא זכר גם את לקחי אביו, שנטעו בלבו הרך את האמונה כי היושר והפשטות הם עושר בפני עצמם. יתרה מזו, הוא ביקש להרבות את שביעות רצונו הפנימית בחלקו את סעודתו הדלה עם מי שמצבם שפל משלו. ביטוי מזהיר למידה זו היה שגידל את הילד זַלְמַן: הוא נתן לו מזון המקיים את הגוף, ובה בעת סיפק לו בשפע גם את המזון המחזק את הרוח. הכרת תודה, שהובעה בחיבה העמוקה ביותר, גמלה למורה על מעשיו הנדיבים. זַלְמַן כבר קנה לו שם נאה כסופר מלוטש מאוד בלשון העברית, בזכות שיריו המהוללים שנדפסו בבִּכּוּרֵי הָעִתִּים. החוברת שכותרתה נִיצָּנִים היא קובץ שירים לעת מצוא, ובהם בולטת שליטתו המושלמת בלשון, מיומנותו מעוררת הקנאה בשימוש בלשונות המקרא וכישרונו לשבצן בטעם נפלא במקומות שבהם הן מייפות את התמונה ומחיות את הרעיון. יום אחד אמר לוּצָאטוֹ לזַלְמַן בגילוי לב: ״אני מקווה שבענייני היהדות העמדתי אסכולה שתמשיך את דרכי אחרי מותי; אך אשר לכתיבה העברית, ובייחוד בשירה, כואב לי שלא אשאיר מי שילך בדרכי מלבדך.״ אולם מעלתו הגדולה ביותר של זַלְמַן טמונה ברגשות המאצילים את טבע האדם. מתוך רגישות עמוקה למה שחווה בעבר הקדיש כמה מפרי רוחו למורהו ולמיטיבו. בשער אחת מיצירותיו מצאתי את הדברים האלה: ״לשמואל דָּוִד לוּצָאטוֹ, פרופסור בבית המדרש לרבנים בפָּדוֹבָה, איש תם המעוטר במידות קדמוניות, שהספרות העברית חבה לו התקדמות גדולה בכל תחומיה; לו, אשר בהיותו עני אסף אותי העני, האכילני וחינכני — את החיבור הזה אני מקדיש באהבה ובהערצה.״ ובקובץ השירים המכונה נִיצָּנִים הוא אומר: ״זוהי מנחה שאני מניח על מזבח האהבה וההערצה, ושאני חב למורי, החכם ששמו נודע בכל הארץ. אף שלא היה בידו אלא מזון דל כשכר לעמלו, חלק אותו עמי. מצאתי מחסה תחת קורת גגו, ניזונתי על שולחנו, והוא השקה אותי מן המעיין החי והשופע של חוכמתו. יגמול לו ה׳, ינחמהו על היגון שפקד אותו לאחרונה במות בתו היחידה, מופת לבנות הצעירות. ישיב לו אלוהים את בריאותו ויעניק לו אריכות ימים, כדי שיוכל להוסיף ולשמח את רעייתו הנכבדה ולהעלות את בני דתו במעלתם, המתפארים באופיו הנעלה.״ וחשוב מכול: הוא המשיך בִּטְרִיאֶסְטֶה בעוז את אסכולתו של לוּצָאטוֹ בתלמוד תורה, שממנו יצאו מורים רבים וטובים, ובהם הרב משה טֶדֶסְקִי, מחברם של חיבורים עבריים רבים ונחשבים, והרב המכהן שם כיום, מר ש״ר מֶלִּי. — ש״מ. סיפור מפורט על השנים שעשה זַלְמַן אצל אבי יובא להלן מפי זַלְמַן עצמו, בנספח לְאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה הזאת. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) מתלמידי תלמוד תורה, נשא בבית הכנסת בנוכחות הקיסר פְרַנְץ הראשון ביום 6 במאי 1816.

מעלותיו העיקריות תוארו היטב מפי המושל רוסטי, שבצו מיום 3 בפברואר 1816 כינה אותו בגרמנית: Ein kenntnissreicher und bescheidener Mann — איש רב־ידע וצנוע.

אשוב לחוט סיפורי. בשנת 1808 נשאר אבי שותף לאחותו בֶּנֶדֶטָה בחנות האריגים והמוצרים המוגמרים, אך נפרד ממנה במגוריו ועבר להתגורר בביתו שלו, מס׳ 1306. בבית הזה גרתי עשרים ואחת שנה; בו מתו הוריי ובו נולד בני הבכור.

51הבית הזה שכן בקצה העיר, ועל כן היה מוקף כולו באוכלוסייה ענייה; נודעה לו השפעה רבה על אופיי.

הרחק מן המותרות ומן השחיתות של עיר משגשגת, בהיותי עני וחי בין אנשים עניים ממני, יכולתי לשמור על פשטות האופי שרכשו הוריי בכפר שבו נולדו. נוסף על כך חייתי תמיד בין נוצרים. יושרם וטוב לבם של הוריי קנו להם את הערכתם ואת חיבתם של כל מכריהם, ושנאה דתית מעולם לא הצליחה לחדור אל לבי.15ראוי להבליט ביתר שאת את הסובלנות הדתית שאפיינה את לוּצָאטוֹ בכל מערכות יחסיו. בשנת 1836 כתב לרב מוֹמִילְיָאנוֹ שבפִּיֶימוֹנְטֶה: ״...אני מתרחק מאוד מפולמוס, וכאשר התגרה בי פעם אדם לא־יהודי חסר שיקול דעת, השבתי: היהדות אינה דנה לכף חובה את מי שחי מחוץ לחיקה, ולכן אינה מעודדת עשיית נפשות; משום כך איני חש כל רצון להמיר את דתו של הזולת, ומשום כך איני חייב להשיב על טענותיו. אדרבה, הייתי חושש שבתשובתי אחליש את אמונתו ואותיר אותו בלא זו ובלא זו.״ (ראו Vessillo Israelitico,‏ 1876, עמ׳ 325–327). על עשיית נפשות כתב ב-Archives Israélites,‏ 1855, עמ׳ 138. בשנת 1863 כתב לבֶּנָאמוֹזֶג המפורסם — שבין יצירותיו הרבות יש חיבור המשווה בין המוסר היהודי למוסר הנוצרי — ואלה דבריו: ״פולמוסים עם הנצרות מעולם לא היו לרוחי. אם תוקפים אותי, אני משיב: החרבות עודן קיימות, עדיין לא הוסבו לאתים; משמע שהמשיח טרם בא. אולם היה נוצרי טוב, ויהיה כל אדם נאמן לאמונת אבותיו. ברוח זו שוחחתי פעמים רבות עם מוֹנְסִינְיוֹר נַרְדִי כשהיה כאן פרופסור, וחיינו שנים רבות בהרמוניה טובה.״ כה רבה הייתה הערכתו של מוֹנְסִינְיוֹר נַרְדִי ללוּצָאטוֹ, עד שהיה מוסר לו את עלי ההגהה של יְסוֹדוֹת הַמִּשְׁפָּט הַקָּנוֹנִי שלו וכותב לו: ״אני חב לך תודה אמיתית ועמוקה על הטרחה שטרחת ושעודך טורח בבדיקת חיבורי. הערותיך היו יקרות ערך ביותר... אשר ל׳מכתב המופנה אל הידיד ולא אל המחבר׳, הוא היה יקר לי מאוד ואשיב עליו.״ הוא אף לא היסס לכנות את היהודי ״הפרופסור היקר והמהולל שלי״ ולחתום ״ידידך המסור״. איש כמורה מלומד אחר, הקָנוֹנִיקוּס פְּיֶיטְרוֹ טִיבּוֹנִי מִבְּרֶשָׁה, לשעבר פרופסור לעברית בסמינר שם, קיים חליפת מכתבים ערה בענייני מחקר וידידות לבבית עם הפרופסור מפָּדוֹבָה. לעתים קרובות הגיש לו את מה שעמד לפרסם וביקש שיבקר אותו בלא כל הסתייגות. מבין המכתבים הרבים ששלח איש הכמורה המלומד והמצוין אל ״המלומד שביהודים בני זמננו״, כפי שנהג לכנותו, ראוי להביא את הקטע המיוחד הזה: ״פרופסור יקר לי מכול, הראוי להיות בישוף במקום בורים רבים, שתלטנים וחסרי סובלנות.״ ובהמשך: ״...אני רוצה בך כמבקר, לא כמהלל.״ — ש״מ.

52ולבסוף, הרחבה הגדולה שהשתרעה אז מול ביתי, המראה הפתוח של הגבעות ומחזה השמש העולה — ובה בעת העדר כל מראה מרשים של יופי אמנותי — גרמו לי להתפעל מדי יום אך ורק ממפעל הבריאה הגדול. היה גם זמן בנעוריי שבו ביקשתי, מתוך מחשבה פילוסופית, להשתחרר מרעיון הבורא; אך למראה השמש העולה מדי יום היה קול פנימי הורס את תוכניתי ואומר לי: אלוהים קיים. — זריחת השמש ודאי איננה הוכחה; אך המחזה הנשגב הזה, החוזר ונשנה במחזוריות, סייע לשמר את רעיון האלוהים בשכל שעדיין לא הבשיל להיקשים מורכבים יותר וטרם התוודע לפלאי הטבע. ההתבוננות בפלאים אלה, כדברי קאנט עצמו, מביאה אותנו בעל כורחנו להניח את קיומו של יוצר היקום, שחוכמתו אינסופית.

בד בבד עם לימודיי בבית הספר הציבורי, לא חדלתי מתרגילים נוספים בלימודי העברית, הן עם אבי הן בכוחות עצמי.

בגיל אחת־עשרה התחלתי לחבר ספר דקדוק עברי באיטלקית, ובשנתי השתים־עשרה החלתי לתרגם מאיטלקית לעברית את חיי אֵיזוֹפּוֹס ואף כתבתי כמה הערות פרשניות על התורה.16יצירות הביכורים האלה מימי נעוריי נסקרו בהרחבה בידי ידידי מֹשֶׁה כֹּהֵן פּוֹרְטוֹ, רבה הראשי של וֶנֶצְיָה, בגיליונות נובמבר ודצמבר 1877 וינואר 1878 של Vessillo Israelitico. לאחר מכן הדפסתי אני את מחקרו מחדש בחוברת מיוחדת, בתוספת כמה טקסטים עבריים וכמה הערות ביאור משלי; החוברת תצורף להדפסה הנפרדת של אוטוביוגרפיה זו. — י״ל.

53האהבה לכתבי יד ולספרים נדירים נבטה בי כבר בימים ההם, ונהניתי מאוד לחטט בדפים ובספרים פגומים שהושלכו לפינה בבניין בית הספר הציבורי כדי לקוברם לאחר מכן. שם מצאתי פירוש על התרגום שטרם נדפס, ושש־עשרה שנה אחר כך נעזרתי בו רבות.17כך מדבר לוּצָאטוֹ על כתב היד הזה בהקדמה מלומדת מאוד לאוֹהֵב גֵּר שלו: ״זמן רב לפני שיצחק עראמה הביע את דעתו על דרכו המופלאה של אוּנְקְלוֹס בתרגום, היה אדם שקיבל עליו לבאר את התרגום הארמי הזה. ואולם היצירה נותרה נסתרת באפלה, ואיש לא ידע על קיומה, עד שה׳ אלוהים הביא אותה לפניי. מצאתיה חבויה בין כמה ספרים שאכלם הזמן. ראיתיה וחמלתי עליה; ביקשתיה, קיבלתיה והבאתיה אל ביתי, ונוכחתי כי היא שלמה מתחילתה ועד סופה. חסרונה היחיד היה שלא יכלה להודיע לא את השם שניתן לה ולא את שם מחברה. אני מכנה את הספר יאר, מפני שהועתק, כנאמר בסופו, בשנת רי״א (5211) למנייננו, שנה שערכה המספרי שווה למילה העברית הזאת.״ — ש״מ. כתב היד היקר הזה נמצא כיום בספרייה הבודליינית באוֹקְסְפוֹרְד. תקציר מוקפד מאוד של אוֹהֵב גֵּר פורסם ב-Jewish Record בידי הכומר שבתי מוֹרַאִיס. התקציר מתורגם כעת לאיטלקית כדי לפרסמו בכתב העת הזה. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) באותו בית ספר ראיתי פעמים אחדות, בעומק ארון ותמיד מרחוק, כתב יד חסר של ספר עָרוּךְ. הוא עורר בי תשוקה עזה לעיין בו; ומה מאושר הייתי כאשר מצאתיו כעבור יותר משלושים שנה מוצע למכירה וקניתיו!18לקראת סוף המאה שעברה כתב מר ישעיה ברלין, תלמיד חכם תלמודי עמקן שכיהן כרב בבְּרֶסְלָאוּ, תוספת ארוכה למדי לעָרוּךְ. היא כוללת ביאורים ותוספות רבי ערך והוא קרא לה הַפְלָאָה שֶׁבַּעֲרָכִין. בשנת 1830 החל תלמידו רפאל ו׳ גִּינְצְבּוּרְג לפרסם את החיבור בבְּרֶסְלָאוּ, אך מסיבות שאינן ידועות לנו — כנראה לא זכה לעידוד שהיה ראוי לו — פורסמה רק מחציתו. בשנים 1846–1847 הצליח מר ליאון ל׳ רוֹזֶנְקְרַנְץ לקנות את יתר כתב היד מחתנו של מר גִּינְצְבּוּרְג, במטרה להשלים את פרסומו. הטלטלות המדיניות שהפכו את אֵירוֹפָּה על פיה זמן קצר אחר כך מנעו אז את השלמת המפעל. ואולם בשנת 1859 פורסם בווינה גם החלק שעדיין לא נדפס. לרגל זאת ביקש רוֹזֶנְקְרַנְץ מלוּצָאטוֹ — שאותו הוא מכנה ״האיש הנכון תמיד לסייע ולפתור שאלות סבוכות״ — לבארו בכל ההערות שימצא לנכון לפרסם לצד חיבורו של הרב ישעיה ברלין. הפרופסור מפָּדוֹבָה מביע את שמחתו על האפשרות לצרף את שמו לשמו של הרב מבְּרֶסְלָאוּ, וממשיך: ״אשלח כמה הערות שאספתי מכתב יד עתיק מאוד שראיתי לפני כחמישים שנה בעיר מולדתי טְרִיאֶסְטֶה. כל עוד הייתי שם מעולם לא זכיתי לסיפוק שבעיון בו. גיליתיו כשהיה מוטל מוזנח בחדרון, והשתוקקתי להחזיק בו. לא שכחתיו כאשר גזרה ההשגחה ששלושים ושלוש או שלושים וארבע שנים אחר כך אסע לִטְרִיאֶסְטֶה לשאת את אחותה של אשתי המנוחה. אז באה אישה לבקרני, הציגה את עצמה כאלמנת [המורה בבית הספר — קריאה משוערת, פ' א.ת.], וביקשה שאבוא לביתה להציץ במספר הספרים הקטן שהניח בעלה, בתקווה שאמצא ביניהם דבר מה שארצה לקנות. שם מצאתי את כתב היד שאליו השתוקקתי זמן כה רב. מרצוני שילמתי מחיר גבוה כדי לרכוש אותו, כרכתי אותו מיד כדי שלא יאבדו דפים ממנו; וכששבתי לפָּדוֹבָה בדקתיו בשקידה והודעתי לאבי המבקרים היקר והמוערך, רַפָּפּוֹרְט, על הרכישה רבת הערך שעשיתי.״ — ש״מ. המכתב לרַפָּפּוֹרְט שנזכר לעיל נושא את התאריך 19 בדצמבר 1842; ככל הידוע לי לא נדפס, ומספרו הסידורי 396 בקטלוג המבואר שפרסמתי. בראשיתו מרעיף אבי שבחים מופלגים על אשתו השנייה ואמי השנייה, אשר זה לא כבר נלקחה מאהבת יקיריה ומהערצתם של כל מכריה. — התוספות הנזכרות לעיל נדפסו גם בנפרד בכותרת: הוֹסָפוֹת מֵהָרַב הֶחָכָם שַׁדָּ״ל. על הרב ישעיה ברלין ראו פרסומו החדש של ד״ר א׳ בֶּרְלִינֶר הנודע, שכותרתו רַבִּי יְשַׁעְיָה בֶּרְלִין: רְשִׁימָה בִּיּוֹגְרָפִית. הַרְצָאָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְרַבָּנִים בְּבֶרְלִין, ברלין 1879. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

54ביום 11 בנובמבר 1811 קיבלתי בבית הספר כפרס ספר חשוב, ועד מהרה קראתי בו בעניין. היה זה חיבורו של מוֹנְטֶסְקְיֶיה, עִיּוּנִים בְּסִיבּוֹת גְּדוּלָּתָם שֶׁל הָרוֹמָאִים וּשְׁקִיעָתָם,19בכרך הזה נכתב: ״11 בנובמבר 1811 — בית הספר היסודי היהודי — פרס שני במקצועות השפה הלטינית, הגאוגרפיה וההיסטוריה הוענק לשמואל לוּצָאטוֹ. סֶרְווָאל, סגן המנהל.״ — י״ל. ולצדו כמה חיבורים קצרים אחרים מאת אותו מחבר (אַמְסְטֶרְדָם ולַיְיפְּצִיג, 1761). לדעתי הייתה לספר הזה השפעה בריאה על התפתחותי הביקורתית־פילוסופית.

בשנת 1812 התגלגל לידי במקרה רומן צרפתי ושמו אַלֶכְּסִיס — איני יודע מי היה מחברו — וקראתי ממנו כמה עמודים. אַלֶכְּסִיס זה היה נער בן־טובים ומשכיל, שאיני יודע בשל אילו תהפוכות נאלץ לחיות בין איכרים או רועים. יום אחד נרדם על העשב, ולצדו כרך של וֶרְגִילְיוּס, שריד למעמדו הקודם.

55איש רם־מעלה עבר שם, הבחין בספר, שוחח עם הנער, עמד על מוצאו ועל מידותיו הטובות ולקח אותו עמו, וכן הלאה. זה כל מה שאני זוכר ממנו לאחר שלושים וחמש שנה. זמן קצר לאחר הקריאה הזאת הרגשתי שאני זקוק לבגד חדש. אבי לא היה יכול לתת לי בגד, או שלא חשב שהדבר נחוץ, ואני החלטתי לנסות את מזלו של אַלֶכְּסִיס. בבוקר אחד באוקטובר של אותה שנה, בשעה שמונה, לקחתי עמי את חוֹבוֹת הַמּוּסָר מאת פְרַנְצֶ׳סְקוֹ סוּאָבֶה, ובמקום ללכת לבית הספר הציבורי יצאתי מן העיר. הלכתי שעות אחדות, והספר בידי כל העת, בלי לדעת לאן אני הולך. כמה יהודים שפגשו בי שאלו לאן פניי, ואני השבתי: לאחד השדות כאן; ומכיוון שהכירו אותי האמינו לי והניחו לי להמשיך. לבסוף החל נוצרי שלא הכירני לחקור אותי, וכשמצא בלבול בתשובותיי יעץ לי לשוב עמו. אני, מקצת מפני שעייפתי מן ההליכה ומקצת מפני ששוכנעתי מדברי הזר הטוב, פניתי לאחור. הראיתי לו את בית אבי, והוא ליווה אותי לשם ומסר אותי להוריי. למרבה המזל השעה הייתה רק מעט אחרי הצהריים, הזמן שבו נהגתי לשוב מבית הספר, ולכן הוריי לא דאגו לי וחשבו שאני בבית הספר. אבי נתן לאיש הטוב עשרה קרנטנים, לא הראה כל כעס כלפיי, וסעדנו יחד כרגיל. אחר כך ויתרה אמי על אחד מבגדיה ודאגה להתאימו למידתי. אלא שצבעו התאים לבגד נשים, וביום הראשון שלבשתי אותו צעקו אחריי כמה מילדי הרחוב: ״הבישוף! הבישוף!״ ואני סירבתי ללבוש אותו שוב. לבסוף צבעו את הבגד בשחור, ואז לבשתיו. אילו קראתי עוד רומנים בגיל ההוא, מי יודע עוד כמה מעשי שטות הייתי עושה.

בתחילת שנת 1813 תקפה אותי מחלה קשה, וד״ר פְרִיצִי ייחס אותה לשקידה מופרזת על הלימודים. אבי הוציא אותי אז מבית הספר הציבורי, אך המשיך לשלוח אותי לשיעורי התלמוד של הרב לוי והוסיף לתת לי לקרוא חיבורים עבריים, ובהם ספר הברית — ספר שהיה אהוב עליו מאוד הן בזכות הידיעות בפיזיקה, בגאוגרפיה ובתולדות הטבע, הן בזכות ענייני הקבלה הרבים שבו — ובאותו זמן החל ללמדני את מלאכת החריטה במחרטה.

באותה שנה כתבתי כמה שירים עבריים דלים, ואף תרגום דל עוד יותר של תָּא שְׁמַע לשירה איטלקית.20תָּא שְׁמַע מאת הרב אפרים מבּוֹנָא, שנכלל במחזור התפילה האשכנזי, הוא חיבור ארמי קשה להבנה וקשה עוד יותר לתרגום לשפה מודרנית. הוא מורכב מצירוף אגדות שנלקחו מן התלמוד וחוברו זו לזו בכישרון; אולם כדי להבינן נדרשת מן המתרגם מידה של למדנות ויכולת הנמצאת רק לעתים רחוקות אצל מבוגרים, ובוודאי שאין מצפים לה אצל ילדים. יכולתו של לוּצָאטוֹ לתרגם את החיבור בגיל שלוש־עשרה היא אפוא הוכחה ברורה לידיעות מפתיעות באמת. — ש״מ. התרגום הזה מצוי בספר הזיכרונות הראשון, בזיכרון השני. הוא כתוב בצמדי חרוזים, אך ניכר שהמחבר עדיין לא הכיר היטב את כללי המשקל האיטלקי. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

56חודשיים לפני שמלאו לי שלוש־עשרה הוציא אבי פלורין אחד כדי לתת לי מתנה, והמתנה הייתה כרך בגודל פוֹלְיוֹ ובו נייר חלק. את המתנה החריגה הזאת הציעה לאבי בוודאי נטיית הכתיבה שחש תחילה בעצמו ואחר כך הבחין בה אצלי; ובה בעת הייתה היא הסיבה — אם לא הסיבה הפועלת, לפחות הסיבה המזדמנת — לכך שכתבתי וחיברתי, ושלא הנחתי לשום מחשבה או מאורע לחלוף בלי לשמר את זכרם.

ביום 11 באוגוסט של אותה שנה חגג הרב לוי את סיום המסכת התלמודית ביצה, שלמדנו עמו. משורר עלוב הגיש לי — וכנראה גם לחבריי ללימודים — סונטה ובה שני הטורים האלה:
הֵן רוּחֲךָ אָנָה שְׁתִיל בֶּן־פֶּרֶץ
תָּמִיד לַהֲגוֹת בָּהּ וּמִיּוֹמַיִם
השבתי לו בסונטה אחרת, שנפתחה בטורים האלה:
אֵת כָּל אֲשֶׁר כָּתַב אֲדֹנִי עָלַי
מֵאָז לְבָבִי בָּן וְעֵינַי רָאוּ (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

באותה סונטה הוכחתי אותו על שהשתמש במילה לַהֲגוֹת כשהיתד באמצעה, בעוד שהטור דרש מילה שהיתד בראשה, כגון לְהָבִין. הוא הצטדק בעל פה ואמר שהתכוון לומר לְהָגוֹת — שגיאה דקדוקית גסה. מנגד, הוא לימד אותי כלל בתורת המשקל שלא הכרתי עד אז: המשוררים הספרדים הקדומים מעולם לא הקפידו עליו, אך המשוררים האיטלקים החדשים אימצו אותו בחיקוי למשקליהן של לשונות אֵירוֹפָּה המודרניות. הכלל הוא שטור שהטעמתו מלרע צריך להיות קצר בהברה אחת מטור שהטעמתו מלעיל.

משהבנתי שהסונטה שלי מנוגדת כולה לכללי המשקל הנהוגים, לא טרחתי להעתיקה לספר זיכרונותיי, ולכן אבדה — מלבד שני הטורים הראשונים שהובאו לעיל, שלמרבה המזל מצאתי בדף נפרד.

57באותה שנה החלו גם תגליותיי הביקורתיות. כשקראתי בעין יעקב הבחנתי פה ושם בכמה קטעים שמהם עלה כי בימי חכמי התלמוד עדיין לא היו במקרא סימני ניקוד וטעמים. אמנם כבר אז קראו אותו במעין ניגון הדומה לזה הנהוג אצלנו, אך ניגון זה עדיין לא נקבע כלל באמצעות סימנים כתובים. הייתי מטריד את אבי בתצפיותיי, ובזמן מחלת אמי, במרס 1814, סיפר עליהן לד״ר פְרִיצִי.21במקום אחר כתב אבי על ד״ר פְרִיצִי את הדברים האלה: ״...רופא יהודי איטלקי, בֶּנֶדֶטוֹ פְרִיצִי, פרסם מסה מלומדת מאוד ובה ביקש להראות שכל הדינים שבתורת משה ובספרות חז״ל הנוגעים לצרעת עולים בקנה אחד עם תורת הרפואה... בֶּנֶדֶטוֹ פְרִיצִי נולד באוֹסְטִיאָנוֹ שבמחוז מַנְטוֹבָה באפריל 1756. משנת 1789 ועד 1831 עסק ברפואה בִּטְרִיאֶסְטֶה ונהנה ממוניטין יוצאים מן הכלל; אחר כך שב לעיר מולדתו, ושם מת ביום 30 במאי 1844.״ — י״ל. הלה, איש בעל בקיאות עצומה, ציטט לי מיד את הקטע בנדרים דף ל״ז — שהתפרש כתומך בדעה שסימני הניקוד וטעמי המקרא היו קיימים כבר מימי עזרא.22לוּצָאטוֹ רומז לעניין הזה בכמה מחיבוריו; אך בדִּיאָלוֹגִים עַל הַקַּבָּלָה, שמטרתם להפריך את קדמות הזוהר, הוא מקדיש לו פרק שלם. — ש״מ.

מחמת ביישנותי שתקתי, אך דבקתי בדעתי, משוכנע שהתלמוד אמנם דיבר על הניגון, אבל לא על סימנים כתובים.

התגלית הזאת הייתה לי רעיון יסוד, שהוליד רעיונות חדשים וחשובים רבים אחרים.

תוצאתה הישירה ביותר הייתה שהכרתי בכזבה של הקבלה, ושהכרתי כי ספר הזוהר — הַמַּזְכִּיר פעמים אחדות את סימני הניקוד ואת הטעמים הכתובים, ושאבי הרבה לתת לי לקרוא — נכתב בתקופה מאוחרת ויוחס בכזב לחכמי המשנה והתלמוד.

אמונתי החלה אז להתרחק מאמונתו של אבי, ולעתים קרובות התנהלו בינינו דיונים ומחלוקות. אף על פי כן הוא נשאר תמיד סובלני, שקול וידיד כן של האמת; ולבסוף חדל לעסוק בלימודי הקבלה, וכנראה חדל להאמין בה.

איני יכול לכתוב בלי התרגשות עזה על צער שכנותי אילצה אותי לגרום לו.

אמי הייתה חולה מאוד. אבי ראה שתפילותיו אינן מועילות, אפילו אלה שליוו אותן הכוונות הקבליות שנהג להשתמש בהן במקרים החשובים ביותר. הוא חשב שתפילות מפי ילד תמים עשויות להיות יעילות יותר, ולכן ביקש להכניסני בסודם של אותם רזים וללמדני להתפלל בכוונות הקבליות.

כל שנדרש היה לנתק את המחשבה מכל דבר ארצי; לעלות בדעת, מלמטה למעלה, בסולם הבריאה, לעבור מן העולם הקרוי עשייה לעולם הקרוי יצירה, ממנו לבריאה ואחר כך לאצילות; לעלות מן הַסְּפִירָה האחרונה עד הראשונה שבעשר הסְפִירוֹת, ומשם — כמדומני — לאדם קדמון; ולהתפלל לאלוהים למען כל אחד מן העולמות והרוחות האלה. לבסוף, משהעפילה המחשבה עד לישות האינסופית, אֵין סוֹף, היה עלינו להציג את העניין שהטריד אותנו ולהתחנן למילוי משאלתנו הנוכחית.23כדי שפסקה זו לא תהיה כחידה בעיני קוראים מסוימים, יש להוסיף כמה דברי הסבר. — לפי המקובלים, אלוהים — האינסוף, או ״אין סוף״ — התגלה בהדרגה. ״אָדָם קַדְמוֹן״ היה ההאצלה הראשונה של הכוח האלוהי, היצור הקדמון הראשון. לאחר ״אָדָם קַדְמוֹן״ התפתחה הבריאה בארבעה שלבים עוקבים, שכל אחד מהם היה שכלולו של קודמו. הם נקראים ״עולמות״. התכונות המיוחסות להאצלה הראשונה הן עשר ונקראות סְפִירוֹת. לדעת אחדים משמעות המילה היא ״מספרים״, מן הפועל העברי ״סְפוֹר״, כלומר ״למנות״; ולדעת אחרים משמעותה ״סְפֵרוֹת״, מן היוונית Σφαίρα, כלומר גלגלי שמים הסובבים זה סביב זה. — ש״מ.

מאחר שכבר לא האמנתי בתורות האלה, סירבתי להיענות לבקשתו.

58אמי מתה ביום 13 באפריל 1814 מדלקת קרום הריאה, לאחר שהקיאה פעמים רבות דם רקוב שאפילו המטפלות נרתעו ממנו. אני, בעודי מדכא את מועקת לבי ונוסך בחולה אומץ ותקווה, אספתי אותו לקערה.

הקינה על מותה, שנדפסה בכנור נעים, נכתבה שנתיים לאחר מכן.

מותה בטרם עת של אם המשפחה האוהבת והמוכשרת מאין כמוה הותיר אב ושני ילדים רכים24לוּצָאטוֹ פרסם בכנור נעים קינה שנכתבה שנתיים לאחר המאורע העצוב. הכאב שהיה עצור בלבו פורץ בקינה זו במילים מלאות רגש ורוויות רוך של בן לאמו. — ש״מ. — לא אומר בייאוש, כי אין ייאוש במקום שיש בו אמונה באלוהים, אך בהחלט במצוקה לא קטנה. מצבנו הכלכלי לא אפשר לנו לשכור אדם שימלא את מקום פעלתנותה הבלתי־נלאית של המנוחה, והאב האוהב לא נטה לשאת אישה שנייה. לכן החלטנו שאנו עצמנו — האב, הבן והבת — נעשה את כל מלאכות הבית. בנות דּוֹדָתִי רָחֵל ואַלֶגְרָה לימדו אותי, ובמשך כמה שנים הייתי מופקד על הכנת ארוחותינו הצנועות מאוד, עד שאחותי גדלה ונטלה על עצמה את מקומה של אמי. אני זוכר שלפעמים ישבתי במטבח וספר של לוֹק או של פילוסוף אחר בידי, מתוך אמונה שבינתיים האש תעשה את שלה; ואז היה אדם שנכנס ומעיר לי שהעצים אינם בוערים ושאני יושב בחדר מלא עשן.

אמי הבחינה שאין לי נטייה לעסוק במקצועו של אבי, והחלה לחשוב על מציאת סוחר שיקבל אותי למשרדו. מותה חייב אותי לטפל בענייני הבית וסיכל את תוכניתה, שממילא לא אבי ולא אני נטינו לה. כך גרם צירוף של אסונות ומצוקות לכך שיכולתי להמשיך בחיי העיון, במקום ללכת לאיבוד במסחר.

אך כיצד אפשר ללמוד בלי מורים, בלי הדרכה, בלי ספרייה ובלי אמצעים? — הנה כיצד השלימה ההשגחה את החסר.

59ראשית, לאבי היו ספרים עבריים מצוינים: מקצתם ירש מאבותיו ומקצתם קנה בעצמו. היו לו גם כמה ספרים איטלקיים, דלי ערך אמנם, חוץ מדִּקְדּוּק הַמַּדָּעִים הַפִּילוֹסוֹפִיִּים מאת בֶּנְגָ׳מִין מַרְטִין.

נגר צרפתי השאיר אצלו למשכון למשך שנים אחדות כרכים רבים של ספרי המסעות מאת לה ארפ ועוד כמה חיבורים צרפתיים.

בבית דודתי בֶּנֶדֶטָה הייתה ספרייה עברית בינונית — ובה גם ספרי הדקדוק העיקריים — שקנה דּוֹדִי דָּוִד, ובמותו הוריש אותה לבן דודי יצחק.

דודי יהודה לוֹלִי סחר בספרים עבריים, והיה בפראג ושם הצטייד היטב בספרים.

מקרוביי אלה יכולתי לשאול כל ספר שחפצתי בו; ואל דודתי בֶּנֶדֶטָה הלכתי כרצוני ונשארתי לקרוא כמה שעות שרציתי. כך באשר לספרות העברית. קשה הרבה יותר היה לי לרכוש ידיעה כלשהי במדעים ובספרות הכללית.

היו ברשותי סִיפּוּרֵי הַמּוּסָר של סוּאָבֶה, ספר ששימש בבית הספר הציבורי לתרגילי תרגום מאיטלקית לצרפתית.

היו לי גם חוֹבוֹת הַמּוּסָר שלו, שקניתי בנסיבות שאינני זוכר. קריאת הספרים האלה עוררה בי הערכה למחבר ורצון לקרוא את חיבוריו האחרים.

נדמה לי שבדברי מבוא שהקדים המדפיס למהדורת הַסִּיפּוּרִים שהייתה אז בידי נזכרו יְסוֹדוֹת הַלּוֹגִיקָה, הַמֵּטָפִיזִיקָה וְהָאֶתִיקָה של סוּאָבֶה. בשנת 1814 מיהרתי להשיגם, וקניתי כרך אחר כרך בכל פעם שהצלחתי לצבור שלושים או ארבעים קרנטנים. אבי נתן לי מפעם לפעם מטבע קטן, ומעולם לא הניחני בלי דבר מה בכיסי.

60אולם עוד לפני שקראתי בפילוסופיה הזאת או בכל פילוסופיה אחרת, כתבתי באותה שנת 1814 איגרת עברית לבת דּוֹדָתִי רָחֵל,25כל האוהב אהבה עזה את הספרות העברית, אל יעז לחלוף על פני בת ישראל זו בלי להתעכב ולהתפעל ממנה. כי רָחֵל מוֹרְפּוּרְגוֹ היא השושן הצחור שניחוחו מבשם את שדה ספרות הקודש. הרב מַרְקוֹ טֶדֶסְקִי ז״ל, בדברי שבח לשמואל דָּוִד לוּצָאטוֹ שכתב ביד אמן, רומז לחליפת המכתבים בינו לבין קרובתו המהוללה במילים האלה: ״...רָחֵל מוֹרְפּוּרְגוֹ (אחייניתו של המשורר המצוין אפרים לוּצָאטוֹ, המכונה פֶּטְרַרְקָה שֶׁל הַיְּהוּדִים), נערה בעלת אמונה פשוטה וזכה ושכל חריף, שלימים הייתה בזכות כתביה ושיריה העבריים מלאי ההשראה הדתית לתופעה נדירה בדורנו; וכפלא יחיד במינו זכתה מגדולי האישים באיטליה ובגרמניה לכבוד רב בשירי תהילה ובמכתבי שבח.״ איגרת שַׁדָּ״ל לבת דודתו רחל על נפש בעלי החיים מצויה בסֵפֶר הַזִּיכְרוֹנוֹת הראשון שלו, בזיכרון העשרים ואחד, ותובא בתרגום בסוף אוטוביוגרפיה זו. בכתב העת העברי כּוֹכְבֵי יִצְחָק מצויה סונטה מאת הגב׳ רָחֵל מוֹרְפּוּרְגוֹ, שבשל חשיבותה — נוסף על חיות הרוח והסגנון החינני שבה — ראויה להיזכר לצד הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה הזאת. בגיל שש־עשרה כתב לוּצָאטוֹ שיר המבוסס על אגדת התלמוד שלפיה הוצעה התורה תחילה לצאצאי ישמעאל ועשו, ואילו ישראל קיבל בלב נלהב ובנפש אסירת תודה את מה שדחו האחרים. ביצירה זו מתבדח המשורר הצעיר על בת אחות אביו ומכנה אותה מחמירה יותר מן התורה עצמה: בעוד בת האלוהים יצאה לבקש אוהבים, הבתולה מבית מוֹרְפּוּרְגוֹ לא הרשתה אפילו שיבקשו את ידה. היא השיבה לו בסונטה, כמעט באותן מילים של בן דודה אך במשמעות הפוכה, על יסוד קטע מן הזוהר. היא מודה שאור התורה זרח בעוצמה רבה יותר על ישראל דווקא מפני שאחרים דחו את יופייה הקורן; אך היא רומזת שקסמיה שלה לא היו עשויים להשפיע על שום גבר, שמנהגה המחמיר נבע מאהבה שהבטיחה לאדם אחר ושלא זכתה להסכמת הוריה, ושאפילו המשיח לא יוכל לשנות את החלטתה להישאר רווקה. ואולם החלטה זו השתנתה לבסוף. לוּצָאטוֹ הוסיף לקיים עִם רָחֵל חליפת מכתבים מלומדת ונעימה, ובפואמה אוטוביוגרפית בלשון הקודש ושמה שִׁיר תּוֹדָה הביע את תודתו על עצתה ועזרתה בענייני ספרות. — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) ובה טענתי שגם לבעלי החיים חסרי התבונה יש נפש — טענה שלאחר מכן מצאתי לשמחתי שסוּאָבֶה מאשר אותה. יְסוֹדוֹת הַלּוֹגִיקָה, הַמֵּטָפִיזִיקָה וְהָאֶתִיקָה של סוּאָבֶה הכירו לי סופרים פילוסופיים רבים מאוד, ועד מהרה קניתי את לוֹק בתרגומו ובקיצורו של סוּאָבֶה עצמו. אחר כך התמזל מזלי למצוא אצל מוכר ספרים כרכים חסרים מתוך כתבי קוֹנְדִיאַק, ולכן יכולתי לקנותם כרך אחר כרך בחמישה־עשר קרנטנים לכרך.

מיעוט הספרים והעובדה שיכולתי לקנות רק כרך אחד בכל פעם אילצו אותי לקרוא לאט ובעיון.

עוד שיחק לי מזלי ומצאתי, וקניתי בפרוטות, קטלוג עב־כרס של ספרים איטלקיים, צרפתיים ולטיניים. הוא הועיל לי מאוד ביצירת תמונה כלשהי של הספרות הכללית. לימים, בשנת 1817, שאלתי וקראתי בשקיקה עצומה את הַמִּילּוֹן הַהִיסְטוֹרִי הֶחָדָשׁ משנת 1789, בכרכים רבים ועם תוספת משנת 1805, כדי לרכוש ידע על ספרים, מחברים ותולדות חייהם.

61רעיונותיו של לוֹק ושיטתו של קוֹנְדִיאַק הוסיפו תמיד למשול בי במידה מסוימת. השפעה בל־תימחה נודעה עליי בעיקר לכרכים ששמותיהם הלוגיקה, אָמְנוּת הַחֲשִׁיבָה, אָמְנוּת הַכְּתִיבָה ושְׂפַת הַחִישּׁוּבִים. את הכישרון לדבר בקיצור ובדיוק ירשתי מאבי; השימוש המתמיד בלשון העברית טיפח אותו, ובייחוד פירוש רַשִׁ״י לתלמוד — חיבור שתמיד הערצתי ולימדתי תלמידים צעירים להעריץ. אחדים מחבריי הוותיקים ללימודים עודם זוכרים כיצד הייתי מבהיר להם במילים מעטות את מהלכי הטיעון התלמודיים הארוכים והדקים של מורנו הרב לוי. נטייתי זו עשתה את שיטת קוֹנְדִיאַק קרובה מאוד לרוחי, ולכן גם מסוגלת להשפיע עליי. צירוף כל הסיבות האלה הקנה לי הרגל שכלי לצמצם שאלות למונחיהן הפשוטים ביותר, לחשוב כביכול בדרך אלגברית, וכך לגבש דעות נחרצות, עקיבות ולעיתים קיצוניות; ולשנוא פשרות, דעות מהוססות ומתנדנדות ואת הסִינְקְרֶטִיזְם המדמה שאפשר ליישב בין השיטות המנוגדות ביותר. מכאן, וגם מפשטות האופי הטבעית שירשתי, באה דרך דיבור וכתיבה שאולי היא חדה מדי, ולכן לעיתים חריפה ולא נעימה.

הזהירות, פרי הגיל והניסיון בחיים, נוטה תמיד לעדן את סגנוני; אך פעמים רבות גוברת עליה כנותי המחוספסת.26כנותו המחוספסת של לוּצָאטוֹ מעולם לא התגלתה בבירור רב כל כך כמו בסלידתו המושרשת משיטתו הפילוסופית של שְׁפִּינוֹזָה. הוא נותן לה פורקן בכל הזדמנות, ותוקף בחריפות את הפַּנְתֵאִיסְט ההוֹלַנְדִּי ואת מגיניו הרבים. — ש״מ. בקָטָלוֹג הַמְבוֹאָר שֶׁל הַכְּתָבִים הַפְּזוּרִים שֶׁל שַׁדָּ״ל, הנמצא בדפוס, יוסברו הסיבות לכך בהרחבה. — י״ל.

בה בעת שעסקתי בעבודות המטבח ובפילוסופיה, עסקתי גם בשירה העברית.

דודי בֶּנֶדֶטוֹ היה מרבה לדבר על אביו, ד״ר יצחק, ועל דודו, ד״ר אפרים, ומדי פעם לקרוא ולשבח יצירה שירית שלהם. גם בִּתּוֹ רָחֵל הזמינה מִגּוֹרִיצְיָה את בְּנֵי הַנְּעוּרִים של דודה אפרים הנזכר לעיל והעתיקה אותו במו ידיה. כל אלה טיפחו בי את הנטייה לשירה עברית. ואף שבְּנֵי הַנְּעוּרִים זכה לפניי לשבחים מופלגים, כבר אז הבחנתי בו בשגיאות דקדוק רבות, ובכלל הרגשתי שסגנונו אינו עברי לאמיתו של דבר, אלא איטלקי במילים עבריות.27קביעתו הגורפת של מבקרנו אינה יכולה אלא לצער את כל מי שכמו בת דודתו הַמְּהוּלָלָה רָחֵל הוכיחו כי לעולם אין מאריכים די הצורך להתענג על מתיקות סגנונו של אפרים לוּצָאטוֹ. גם אם נודה כי בְּנֵי הַנְּעוּרִים — שכשמו כן הוא, יצירתו של צעיר — כולל חירויות משורר, כגון שיבושי תחביר ואיטלקיזמים, עדיין יש בו מעלות שגם הטהרנים המחמירים ביותר אינם יכולים לבוז להן ושחובבי הסגנון הנעים יוסיפו להעריך מאוד. — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) מעולם לא ביקשתי לזכות בשבח על מתיקות במחיר הקרבת רוחה של הלשון, או באמצעות מתיקות הצליל וריקנותם והבלם של הרעיונות. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

בסתיו 1815 כבר כתבתי כרך קטן ושמו כִּנּוֹר נָעִים, ובו שלושים ושבעה שירים, ובהם סֵדֶר הָעֲבוֹדָה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

62בילדותי חיבבתי חתולים, ולכן באותה שנה שרתי בחרוזים עבריים על חייהם ומותם של כמה מבני המין הזה. כתובת המצבה שנדפסה בעמ׳ 28 של כִּנּוֹר נָעִים נכתבה לחתלתול. במקום שבו כתוב עתה:
לְמִקָּטוֹן וְעַד שִׁלְטוֹן
הֲלֹא תִשְׁלַח שְׁאוֹל יָדָהּ
(מן הקטן ועד הנסיך, הכול כפופים למוות), נכתב במקור: למקטון ועד נטון (מן הקטן ועד החתול הגדול). (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

לילה אחד, כשעמדתי לשכב לישון, מצאתי שהחתולה המליטה שם. כדי שלא להפריע לה נשארתי ער כל הלילה, וכדי להעביר את הזמן תרגמתי שיר קטן של מֶטַסְטָזְיוֹ (כִּנּוֹר נָעִים, עמ׳ 84).28כמה מביכורי שירתו של לוּצָאטוֹ, שאליהם הוא רומז כאן, נדפסו בווינה בכרך נפרד שנשא את שמו המקורי, כִּנּוֹר נָעִים. שירים רבים אחרים ראו אור לאחרונה בכותרת כִּנּוֹר נָעִים חֵלֶק שֵׁנִי. הרב מ׳ כֹּהֵן פּוֹרְטוֹ מסר מידע כלשהו על הכרך הקטן ובו שלושים ושבעה השירים הנזכר לעיל, בחוברת שכבר צוטטה בהערה 16. ארבעה מן השירים האלה מוקדשים לתיאור חתולים או לקינה על אובדנם. אף שהנושא פשוט ויום־יומי, הוא מגלה את גמישותה של הלשון העברית בידי כותב מיומן. עורך החלק השני של כִּנּוֹר נָעִים נאלץ לבחור מתוך השירים הרבים שעדיין לא נדפסו, בהסתמך על שיפוטם של כמה אנשים נבונים. לפיכך נאלץ להשמיט כמה וכמה שירים שאפשר לראות בהם פניני סגנון עברי, אך נושאיהם פעוטים מכדי להציגם לציבור. עם זאת, לדעת שמואל וִיטָה זַלְמַן הנכבד, אחדים מהם עשויים למצוא את מקומם הטבעי בביוגרפיה מלאה של לוּצָאטוֹ. אחדים ראויים לציון מיוחד מפני שהם מעידים על התפתחותו של רגש מוסרי נעלה ברוח המחבר. למשל, כך פונה הכותב הצעיר אל בני דורו ומורה להם את דרך היושר: ״אָדָם! קַשֵּׁט אֶת רוּחֲךָ בְּדַעַת, אַךְ אַל תִּתְהַדֵּר בְּגַאֲוָוה! שְׁמוֹר קָרוֹב לְלִבְּךָ אֶת אוֹהֲבֶךָ, אַךְ אַל תַּנִּיחַ לְרָצוֹן רַע לִדְגּוֹר בּוֹ נֶגֶד הַפּוֹגֵעַ בְּךָ! אִם מְאוּשָּׁר אַתָּה, אַל תִּרְדּוֹף אַחַר הַחֵטְא; אִם פָּקְדָה אוֹתְךָ צָרָה, אַל תַּגְדִּילֶנָּה בְּכַעַס. שְׁקוֹל הֵיטֵב אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיךָ, פֶּן יִימָּצְאוּ מַעֲשֶׂיךָ חֲסֵרִים לְאַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ. אַל תִּהְיֶה חַטְטָן וּשְׁמוֹר אֶת סוֹדְךָ. פְּרוֹשׂ מָסָךְ עַל עֵינֶיךָ, לְבַל יִשְׁלְחוּ מַבָּט חוֹמֵד בִּדְבָרִים אֲסוּרִים.״ על התנהגות האישה כתב את הכללים האלה: ״כַּבְּדִי אֶת בַּעְלֵךְ וֶאֱהָבִי אוֹתוֹ תָּמִיד. הַסְתִּירִי מִכָּל אָדָם אֶת הַפְּגָמִים שֶׁהִתְנַהֲגוּתוֹ מְגַלָּה לָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵיאָלֵץ בִּשְׁל חוֹסֶר זְהִירוּתֵךְ לִבְלוֹעַ רַעַל. הֱיִי זְרִיזָה בְּמַעֲשַׂיִיךְ, אַךְ לְעוֹלָם לֹא נֶחְפֶּזֶת. לְכִי בְּשַׁלְווָה בְּדֶרֶךְ חוֹבוֹת הַנְהָגַת בֵּיתֵךְ, וְאַל תְּבַקְּשִׁי שֶׁאֲחֵרִים יִרְאוּ אוֹתָךְ בְּעִיסּוּקֵךְ. גָּרְשִׁי אֶת הַהֶבֶל וְשִׂנְאִי אֶת הָעֶלְבּוֹן. הֱיִי מִשְׁעֶנֶת לְבֵיתֵךְ, רֵעְיָה נְדִירַת־עֵרֶךְ.״ — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

בשנת 1814 כתבתי בזיכרונותיי תוכנית מגוחכת לעבודות בחקר המקרא שיש לבצען בתוך עשרים ושש שנים.

63התוכנית הייתה לחבר קוֹנְקוֹרְדַנְצְיָה מלאה, המחולקת לשמות עצם, פעלים, מיליות, אותיות שימוש ושמות פרטיים — בשש שנים; תרגום של המקרא — בשלוש שנים; פירוש דקדוקי למקרא — בשנתיים; דקדוק עברי — בשלוש שנים; מילון עברי–איטלקי ואיטלקי–עברי — בשנתיים; פירוש למקרא המלוקט מן התלמוד — בשנתיים; פירוש מדעי למקרא, ובצדו רשימת המצוות שתנוסח גם בחרוזים (אַזְהָרוֹת) — בחמש שנים; ומסה על המדעים שתלוקט מן הפירוש הזה — בשלוש שנים. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

מעולם לא התחלתי לפעול לביצועה השיטתי של התוכנית הזאת,29תלמידיו של לוּצָאטוֹ, שיכלו להרשות לעצמם במחיצתו חירות רבה יותר משהרשו לעצמם ילדיו שלו, נזפו לא פעם במורם על שלא תמיד התמיד בעבודותיו עד שהביאן לידי גמר ושלמות. בין שטבעו דרש ממנו לעבור מעיסוק לעיסוק בתוך פעילותו הספרותית העצומה, ובין שסיבות חיצוניות אחרות הסיטו לעיתים את מחשבתו מן השליחות שקיבל עליו, יש להצטער שכמה מחיבוריו של הפרופסור מפָּדוֹבָה נותרו בלתי־גמורים. אפילו את הדקדוק העברי, שעליו עמל בהתמדה יותר מבכל חיבור אחר, משנותיו הראשונות ועד האחרונות, בוודאי לא הביא למדרגת השלמות שאליה שאף. — ש״מ. ואותה כתבתי בעגה שיצרתי לי בגיל צעיר מאוד. כנראה לא רציתי שאחרים יכירו את תוכניותיי לפני שהוצאתי לפחות מקצתן לפועל.

את רשימת המצוות, בסיווג חדש ובמניין חדש שאינו תלוי במניינו של הרַמְבַּ״ם, התחלתי ביום 17 ביולי 1814; אך לא השלמתי אותה.30כל היהודים יודעים שחכמי ישראל חילקו את מצוות דתם לשתי קטגוריות כלליות: 248 מצוות עשה ו־365 מצוות לא תעשה. לוּצָאטוֹ מחלק אותן, בהיגיון רב ובהתאם לטיבן, לשבעה סוגים: א. חובותינו כלפי אלוהים; ב. החובה להימנע ממנהגי עבודה זרה; ג. החובות המיוחדות לאיש; ד. החובות המיוחדות לאישה; ה. החובות שעלינו למלא כלפי רעינו; ו. חובות השופטים; ז. חובות הכוהנים. בסך הכול הוא מונה 295 מצוות ודוחה כמה שמנו הקדמונים. — ש״מ.

לאחר שעזבתי את בית הספר הציבורי טיפחתי, ככל שיכולתי, את ספרותן של שלוש לשונות שהבנתי במידה מספקת: עברית, איטלקית וצרפתית. לא כך היו הגרמנית והלטינית, שבהן הייתי חלש מכדי לקרוא ספר בכוחות עצמי.

64לקראת סוף שנת 1814 התעורר בי חשק עז ללמוד לטינית. איני יודע היטב אם היה זה חשק מדעי טהור או שנבע מעצתם של כמה מקרוביי, שרצו שאלך בדרך הרפואה. אבי אכן היה מוכן לשלוח אותי ללמוד בפָּדוֹבָה, אך לא היו לו האמצעים לכך. בלי כל תקווה להגיע לאוניברסיטה שקדתי אפוא במרץ על לימוד הלטינית, עשרים חודשים לאחר שנטשתיה לחלוטין. הלימוד הזה היה לי עמל מפרך. מזל גדול היה שמצאתי אצל דודי יהודה לוֹלִי את הַמִּילּוֹן הַתַּלְמוּדִי של בּוּקְסְטוֹרְף ואת מִילּוֹן הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית וְהָאֲרָמִית של קוֹקְצִיוּס; הם משכו ועניינו אותי יותר מכל הקלאסיקונים הלטיניים, וכך טיפחו בי את הלהט ואת הסבלנות ללימוד הזה.31ד״ר שָׁאוּל פוֹרְמִיג׳ינִי, בזִיכְרוֹנוֹת נְעוּרִים לְרֶגֶל פְּטִירַת שַׁדָּ״ל שפרסם ב-Corriere Israelitico (שנים 1865–1866, עמ׳ 211–217), מתאר כך את ידיעותיו של ידידו לוּצָאטוֹ בלטינית: ״ביום שבו הצטרפתי למניין הכרתי לראשונה את הצעיר הזה, שלא הורגל בגינוני החברה, לבוש בפשטות ובנעליים עבות כמעט כשל איכר, שגר אז — שערו בנפשכם! — ב׳עולם החדש׳, ברחוב פּוֹנְדְרֶס לא פחות; הוא בא לביתנו ושמע את הנאום שנשאתי אז בבית הכנסת וִיוַונְטֶה. הוא היה בן עשרים, מיעט לדבר וניסיונו בחברה היה מועט; אך כבר ניכר בו ההוגה העמוק והוא החל לתת כמה שיעורים. — אני למדתי אז לטינית באופן פרטי אצל פרופ׳ האב לוּדוֹבִיקוֹ רוֹמָנוֹ, בשעה שלמדתי באקדמיה המלכותית; ולוּצָאטוֹ הצעיר נהג להאזין לשיעוריי בשפה הזאת, שאותה למד בעצמו וידע הרבה יותר ממני. בהפסקות היה מספר לי כמה מפירושיו של אביו חזקיה לקטעי מקרא, או כפי שכינו אותו, el tornidor — החָרָט — משום שעסק במלאכה זו... מעטות אך מובחרות הן האיגרות שכתב לי לאחר בואי לפָּדוֹבָה. הראשונה שמצאתי מתוארכת ל־9 באוקטובר 1822, ובה נתן לי כמה עצות מצוינות על הלימודים הנחוצים והמועילים ביותר בפילוסופיה. יש גם איגרת אחת בלטינית, כתובה היטב למדי; ובתשובה לבקשתי לחדשות ספרותיות כתב לי לוּצָאטוֹ הצעיר גם איגרת לטינית ביום 25 בינואר 1824, ובה מצאתי את הביטוי הזה: Quid cum talarigero Numine, aegidiferae Deae? A te, dilecte, a te, qui in omnium disciplinarum Regia vitam jucundissimam agis, eruditae ephemeredes petendae sunt — מדוע יבוא מֶרְקוּרִי אל מִינֶרְווָה? ממך, אהובי, ממך שתענוגות חייך הם בחיפוש האמת, יש לבקש ידיעות ספרותיות.״ השיר החמישי בכִּנּוֹר נָעִים הוא תרגום מלטינית של נֶחָמַת הַפִּילוֹסוֹפְיָה מאת בּוֹאֶתְיוּס; וגם בחלק השני של אותו חיבור, שראה אור לאחרונה, יש כמה תרגומים מלטינית. — ש״מ. אלמנתו של ידידו היקר ביותר, ד״ר שָׁאוּל פוֹרְמִיג׳ינִי, העניקה לי ברוב טובה את איגרות אבי אליו, ואני שמח מאוד לנצל הזדמנות זו כדי להודות לה מקרב לב. אבי כתב עוד כמה איגרות בלטינית לפרופסורים גֶּזֶנְיוּס ומַרְטִינָה ולחכמים גרמנים אחרים; בלטינית גם הכתיב כמה כתובות למצבות ולאירועים, השמורות עמי ולא נדפסו, וכן הקדשות רבות בעותקי ספריו שנתן במתנה לחכמים שמעבר להרים ושמר לעצמו העתקים מהן. נוסף על כך, בין כתביו שנותרו בלא דפוס נמצאים אלה: Chrestomathia Samaritana, complectens: I Capita quaedam Pentateuchi ex Samaritana versione, II Carmina Sam. a Cl. Guil. Gesenio, Lipsiae, 1824, edita, III Epistolae Samariticae ad Jobum Ludolphum et Silves. de Sacy, hebraicis litteris descripsit, puncta vocalia adiecit, Carminum versionem plurimis in locis emendavit, omniaque Notis illustravit S. D. L. — מִקְרָאָה שׁוֹמְרוֹנִית, הכוללת: א. כמה פרקים מן החומש על פי הנוסח השומרוני; ב. שירים שומרוניים שפרסם המלומד וילהלם גֶּזֶנְיוּס בלַיְיפְּצִיג בשנת 1824; ג. איגרות שומרוניות אל אִיּוֹב לוּדוֹלְף ואל סִילְבֶסְטְר דֶה סַאסִי. שַׁדָּ״ל העתיקן באותיות עבריות, הוסיף סימני תנועה, תיקן במקומות רבים את תרגום השירים וביאר את הכול בהערות — חיבור שרק הוחל; וכן Fundamenta Hebraicae atque Aramaicae Gramatices nova methodo illustravit S. D. L. — יְסוֹדוֹת הַדִּקְדּוּק הָעִבְרִי וְהָאֲרַמִּי, שֶׁשַּׁדָּ״ל בֵּיאֵר בְּשִׁיטָה חֲדָשָׁה — שני כתבי יד בפורמט פוֹלְיוֹ, האחד בן 46 עמודים והאחר בן 10. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

היה ברשותי מילון קטן לטיני–איטלקי ואיטלקי–לטיני שקנה סבי, שגם הוא החל בלימודים מתוך כוונה לפנות אל מקצוע הרפואה.

65אשר לגרמנית, כל עוד נשארתי בעיר מולדתי לא נקרתה לי הזדמנות שתדחוף אותי להקדיש ללימודה מאמץ רב. בין שאר הפרסים שזכיתי בהם בתלמוד תורה היה ספר גרמני קטן ויפה על תולדות בעלי החיים, ובו איורים רבים, ונהניתי לקרוא ולתרגם אותו. אחר כך קניתי את כְּתָבִים פִילוֹסוֹפִיִּים של מֶנְדֶלְסוֹן, וחלק מהם למדתי ותרגמתי. בתרגומיי נעזרתי במילון גרמני–איטלקי חסר מאת פְּלַטָה, שאבי קנה לי בחמישה־עשר קרנטנים ממוכר טבק עוד כשלמדתי בבית הספר. גם הַמִּילּוֹן הָעִבְרִי של קוֹקְצִיוּס שנזכר לעיל הועיל לי בלימוד גרמנית. נדמה לי שהספר הגרמני הראשון שקראתי בשלמותו היה בִּנְיַין הַלָּשׁוֹן של גֶּזֶנְיוּס; אך אותו קניתי רק במרס 1829, חודשים אחדים לפני שעזבתי את טְרִיאֶסְטֶה.

בפָּדוֹבָה אילצו אותי ישעיהו של גֶּזֶנְיוּס, הַדִּקְדּוּק הַבִּיקוֹרְתִי של אֵווַלְד, ההיסטוריה של יוֹסְט והַדְּרָשׁוֹת הַדָּתִיּוֹת של צוּנְץ לקרוא גרמנית, והקלו עליי לקרוא את כתביהם הבאים של היהודים בני הזמן. עם זאת, מעולם לא היה לי דחף חזק דיו להרגיל את עצמי לדבר ולכתוב גרמנית או לקרוא גרמנית בכתב יד. לכן המבקשים לכתוב לי בשפה זו ייטיבו לעשות אם יטרחו להשתמש בכתב לטיני ולא בכתב גרמני.

אשוב לסיפור ילדותי שנקטע. את השנים 1815 ו־1816 ביליתי בקריאת ספרים עבריים עם אבי ולבדי; בעבודה עמו במלאכת החריטה; בטיפול בענייני הבית; בקריאת כל הספרים שהמקרה — כלומר ההשגחה — הביא לידיי; בחיבור שירים עבריים; בחיטוט במאגרים של דפים וספרים ישנים ובאיסוף כל מיני שירים עבריים; בביקור בבית הקברות ובהעתקת החרוזים שעל המצבות, בלי התאריכים ובלי שמות הנפטרים; בהתחלת אַנְתּוֹלוֹגְיָה עִבְרִית, מבחר שירים שנדפסו ושלא נדפסו מאת מחברים קדומים וחדשים; ובכתיבת הערות ביקורתיות הכופרות בקדמותו של סֵפֶר הַזֹּהַר והערות פרשניות המשוחררות מסמכות הטעמים והנקודות. בין אלה הצעתי לגזור אֵשְׁדָּת (דברים לג, ב) מן אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה ולא מן אֵשׁ וְדָת; לקרוא זְבוּב יָמוּת במקום זְבוּבֵי מָוֶת (קהלת י, א); ולעיתים אף לתקן את אותיות הטקסט עצמן, כגון וּמִמַּעֲלָלָיו אִישׁ טוֹב במקום וּמֵעָלָיו (משלי יד, יד). (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

בין השירים הרבים שכתבתי בשנת 1815 הייתה סונטה נגד משוררים גרועים. במאי 1816, לרגל מאורע חגיגי ביותר, פרסם בִּטְרִיאֶסְטֶה איש נכבד שיר עברי שנדמה היה לי כי מצאתי בו כמה פגמים. העובדה שסונטת הביקורת שלי כבר עמדה מוכנה הייתה לי פיתוי רב־עוצמה; ובבוקר 22 בחודש ההוא תליתי את הסונטה על דלתו של אותו איש נכבד.

66כל החקירות שנערכו לגילוי המחבר העלו חרס — היה מי שניחש, אך הייתי אלמוני כל כך שהכול דחו את השערתו. אז נדפס כתב פלסתר שבו ליוו את הסונטה שלי דברי נאצה רבים בפרוזה ובשירה, שכתבו שלושה חרזנים שונים. עד היום אני מצטער על מעשה הפחדנות הזה, שבו גרמתי צער רב לאדם ראוי להערכה שכבר מת לפני שנים רבות; ואני מודה מרצוני באשמתי, לאחר שהצלחתי לשמור על אלמוניותי יותר משלושים שנה.

בין הספרים שקראתי באותה תקופה עניינו אותי מאוד הַטִּיפּוּסִים של לה בְּרַיֶיר, שסגנונו התמציתי היה קרוב מאוד לרוחי. רושם עמוק במיוחד עשתה עליי המחשבה הזאת: ״מי שבכתיבתו מתחשב רק בטעמו של דורו חושב על עצמו יותר משהוא חושב על כתביו. תמיד יש לשאוף לשלמות; ואז ידעו הדורות הבאים לעשות עמנו את הצדק שבני זמננו שוללים מאיתנו לעיתים.״ האם השורות האלה השפיעו עליי, או שמא מצאו חן בעיניי כל כך משום שכבר חשתי כך בעצמי?

באותם ימים קראתי בהתלהבות גם את חיי מֶנְדֶלְסוֹן מאת אַיְיכֶל.

באותה תקופה המריץ אותי הרב לוי לפנות לקריירה רבנית. הוא הבטיח שכאשר אגיע לגיל עשרים יסמיך אותי לרב וישיג לי משרה. לא הסכמתי. ייעודי כבר נקבע ללימודי המקרא ולא ללימודים הרבניים. אמרתי בלבי: הלימודים הרבניים נותנים לחם, ולכן לעולם לא יחסרו אנשים שיתמסרו להם; אבל הלימודים הפרשניים, הלשוניים והביקורתיים מוזנחים, וחובתי להתמסר להם. נוסף על כך, ביישנותי הטבעית וחולשת קולי גרמו לי לראות את הדרשה בציבור כדבר בלתי־אפשרי בעבורי,32ואכן, את דרשות המוסר וההיסטוריה הדתית שלו, שנועדו לסטודנטים היהודים באוניברסיטה הקיסרית־מלכותית של פָּדוֹבָה, קראו תמיד אחרים במקומו. רק דרשה אחת או שתיים נשא בעצמו בשנותיו הראשונות של בית המדרש לרבנים. — י״ל. ולפיכך לחשוב שאינני מסוגל למלא תפקיד רבני.

יום אחד הפנה הרב לוי הנזכר לעיל את אותם דברי עידוד אל שאר תלמידיו ואמר להם: ״לוּצָאטוֹ רוצה להיות חכם, אבל אינו רוצה להיות מורנו.״

67עד קיץ 1816 המשכתי להשתתף מדי יום בשיעורי התלמוד שלו, אך הם נעשו לי מכבידים — לא באשמת המורה אלא בגלל בורותם וחוסר תשומת לבם של חבריי ללימודים, שאילצו את המורה להתקדם לאט מדי. הם נקמו על השעמום שגרם הלימוד הסבוך והבלתי־מושך, וניצלו כל הזדמנות קלה להסיח את הדעת ולצחוק; וכשננזפו האשימו איש את רעהו שנתן לכך עילה. גם אני נתתי להם לפעמים עילה לצחוק, בהלצה תמימה או באמירה למדנית רצינית שהייתה למעלה מידיעותיהם. יום אחד, שבו במקרה לא אני גרמתי להסחת דעתם, אמר לי הרב בכעס ועל יסוד מידע מוטעה: ״אם אינך בא אלא לשמש רַיְיצְן — ליצן — אתה יכול גם שלא לבוא.״ (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

ואני לא באתי עוד.

באותו זמן כבר נהגתי זה זמן מה לבקר בביתו של קוֹלוֹנְיָה, שהתעוור, ולקרוא לפניו או לכתוב מפיו כל מה שנזקק לו. אף שאיבד את מאור עיניו הוסיף לדרוש בכל שבת, ובדרשותיו ציטט קטעים לא רק ממחברים עבריים אלא גם מאיטלקים ומלטינים. ההערצה העמוקה שרחשתי לו קודם לכן פחתה מאוד כשהכרתיו מקרוב. ידיעותיו הרחבות נראו לי כולן תרגיל של הזיכרון ולא של השכל; הרעיונות שיצרה תבונתו וששימשו עמוד השדרה של דרשותיו היו חידודי סרק; אופיו נראה לי אנוכי, כשראיתי שמעולם לא נתן לי לקרוא דבר שיועיל לי ולא לו — בייחוד משום שידע כי אבי ביקש ממנו לתת לי לקרוא לטינית לפעמים; וגאוותו נראתה לי קטנונית מאוד, כשראיתי אותו מתמוגג מתשואותיהם של כמה כסילים שהתפעלו מרעיונותיו הריקים.

האיש המסכן היה ראוי שאדון אותו בחומרה פחותה. אינני דן אותו, אלא מביא את הדעה שגיבשתי עליו לפני יותר משלושים שנה.

68יום אחד שב הרב לוי העירה לאחר ששהה זמן מה בכפר, וקוֹלוֹנְיָה הטיל עליי ללכת לביתו ולברכו בשמו על שובו. אני, שכבר חודשים אחדים נעדרתי משיעוריו בפתאומיות, לא אזרתי אומץ להתייצב לפניו וגם לא היה בי הכוח להתוודות על כך בפני קוֹלוֹנְיָה. הלה הבחין במבוכתי וייחס אותה לביישנותי הטבעית ולחוסר נימוס. לכן החל להטיף לי על דרך ארץ, ואמר לי שֶׁדֶּרֶךְ אֶרֶץ קָדְמָה לַתּוֹרָה וכן הלאה, והחליט לבוא בעצמו לביקור ואני עמו. מבוכתי הוכפלה, אך לא הייתה דרך מילוט. הלכתי עמו, ולמזלי הרב לא היה הרב בבית. בתו האלמנה הייתה שם, וקוֹלוֹנְיָה הרעיף עליה אלף דברי נימוס שתמסור לאביה, ובהם כמה מאמרי תלמוד, כגון אִילָן אִילָן בַּמֶּה אֲבָרֶכְךָ. הוא הוסיף שהוא מבחין היטב שהיא מבינה את דבריו — דבר שהיה ידוע לכול כהפך האמת. לבסוף יצאנו ואני ליוויתי אותו לביתו. בדרך המשיך להטיף לי על דרך ארץ; ואם קודם לכן עוד יכולתי לפקפק במשמעותה האמיתית, הרי לאחר הביקור ההוא נאלצתי להשתכנע שאין היא אלא חנופה ושקר שפל. הדבר עורר בי גועל כה רב שלא שבתי אליו עוד. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

היום ההוא היה 25 באוגוסט, א׳ באלול, יום הולדתי השישה־עשר.

הגועל שעורר בי אותו מעשה של נימוס כוזב, שנועד להחניף לאדם שידעתי כי קוֹלוֹנְיָה אינו מעריך במיוחד — משום שהיה אסייתי וחסר תרבות אירופית — ואף אינו מחבב במיוחד, נתן לי הזדמנות להעריך טוב יותר את מעלתו הישרה של הירושלמי חסר ההשכלה ולהוסיף לחשוד בגינונים מחושבים ומלוטשים, שגם אופיו של אבי היה רחוק מהם מאוד. לימים קשרה קריאת הערך פָּרִיז מאת האביר דה ז׳וֹקוּר באנציקלופדיה הישנה של ד׳אַלַמְבֶּר, בדעתי, את כל מגרעותיו של הנימוס הכוזב לאופיים של האתונאים, והביאה אותי לכנות את אותה אדיבות מזויפת בשם אָטִיצִיזְם.

כך נותרתי בלי מורים כלל, אך השמים כבר דאגו לצרכיי.

במאי של אותה שנת 1816 בא מִגּוֹרִיצְיָה לִטְרִיאֶסְטֶה בן דודי שְׁמוּאֵל וִיטָה בֶּן דָּוִד לוֹלִי, שחבד״ל, כדי לשמש מחנך בבית משפחה נכבדה, ונשאר בִּטְרִיאֶסְטֶה שלוש שנים. הוא היה ידידי הקרוב ביותר.33כדי לתאר כראוי את הרגשות שקשרו את שני האנשים הגדולים והטובים האלה, היה צריך להביא את תולדותיה של חליפת מכתבים שנדפסה בבִּכּוּרֵי הָעִתִּים ושנרמז לה באוֹצָר נֶחְמָד ובכתבי עת יהודיים אחרים שלוּצָאטוֹ פרסם בהם. די לומר כאן שבתקופת שהותו של שמואל וִיטָה לוֹלִי בִּטְרִיאֶסְטֶה כמורה פרטי, ואחר כך בהיותו בגוֹרִיצְיָה כמורה בתלמוד תורה, עודד את בן דודו בדבריו ובמופתו להמשיך במחקרים הביקורתיים שהעשירו כל כך את ספרות הקודש. — ש״מ. אני שמח לנצל הזדמנות זו כדי לומר, כמנחת כבוד לזכרו של המורה הזה, שאילו זכה למעמד חברתי ההולם יותר את ידיעותיו הרחבות ואת כישרונו המעולה, אין ספק שהיה מותיר עקבות בני־קיימא בשדה ספרות הקודש. עם זאת, נותרו ממנו דקדוק עברי ואיגרות רבות שטרם נדפסו, בעברית ובאיטלקית, הממוענות לידידו; אולי אם יראו אור באחד הימים יאשרו את דבריי. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

ביישנותי ופער הגילים בינינו — הוא היה מבוגר ממני בשלוש־עשרה שנה — גרמו לכך שחלפו שישה חודשים עד שהכרנו והתקרבנו; אך משנוצרה ההיכרות, רק המוות הפריד עוד בין לבותינו. במשך כל השנתיים וחצי שנותרו לשהותו בִּטְרִיאֶסְטֶה כמעט לא עבר יום בלי שבילינו יחד שעה אחת או יותר. הוא היה מלומד ממני בכמה תחומים, ניחן בשכל חריף ביותר והיה ידיד כן של האמת. עליונותו הייתה לי דורבן, ביקורתו הייתה לי רסן, וידידותו הייתה לי הקלה ונחמה בעמלי ובבדידותי.

69הראיתי לו כל עבודה שלי ושיתפתי אותו בכל מחשבה; הדיון הידידותי תמיד לימד אותי והועיל לי. דעותינו נחלקו בכמה עקרונות: הוא נאבק בי להגנת ספרי הקבלה, ואני התפלמסתי עמו בלי הרף להגנת הבחירה החופשית.34ראו אקדמות מלין בעמ׳ 206 של כִּנּוֹר נָעִים חֵלֶק שֵׁנִי. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) המחלוקות האלה חידדו את שכלנו והאירו את דעתנו, בלי שהפרו ולו במעט את שלום ידידותנו או רופפו את הקשרים שאיחדו את לבותינו.

לידידותו אני חב גם את הידידות שקשרתי עם מר יצחק שמואל רֶגְ׳יוֹ המפורסם.

בשנת 1817 כינסתי בחוברת ושמה מַאֲמַר הַנִּקּוּד את כל נימוקיי נגד קדמות הנקודות והטעמים, ומכאן גם נגד קדמות ספרי הקבלה. לאחר שכל מאמציו של ידידי לשכנעני בטעותי עלו בתוהו, כתב על כך לידידו מר רֶגְ׳יוֹ הנזכר לעיל. הוא מסר לו תקציר קצר של חוברתי ותיאר בצבעים הקודרים ביותר את המסקנות האנטי־קבליות שהסקתי מן החידוש כביכול של הנקודות והטעמים. במאי של אותה שנה השיב לו מר רֶגְ׳יוֹ והפריך את דבריי. העתקתי את איגרתו בזיכרונותיי והשבתי עליה. לוֹלִי כָּתַב שוב למר רֶגְ׳יוֹ וקיבל ממנו איגרת ארוכה ומלומדת נוספת. מסקנתה הייתה שעליו להימנע מלהוסיף ולהתווכח עמי בשאלה זו, והיא הסתיימה: תעזוב מאמרו על הנקוד יבש היה נקודים, וכן הלאה. גם את האיגרת הזאת העתקתי והשבתי עליה. לבסוף, בספטמבר 1818, נקרתה למר רֶגְ׳יוֹ הזדמנות לבוא לִטְרִיאֶסְטֶה; משהכרנו אישית זה את זה, קשרנו את הידידות שעודנה מאחדת אותנו ושכפי שיסופר בהמשך35מן הקטע הזה עולה שבאותה עת התכוון שלא לעצור את החיבור הזה בתקופה הראשונה. — י״ל. הועילה לי מאוד ביותר מעניין אחד.36רק חלק קטן מאוד מחליפת המכתבים המעניינת ביותר הזאת נדפס בעיתונים עבריים, גרמניים ואיטלקיים שונים; השאר עודנו בכתב יד בידי ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ. כמה מן האיגרות נדפסו לאחרונה ב-Vessillo Israelitico בשנת 1876. לומר שלוּצָאטוֹ הקדיש את חייו לרווחת בני דתו פירושו לחזור על מה שכבר חקוק בדפי ההיסטוריה. אך מאחר ששני המחברים המפורסמים כבר מתו, תקוותי שלא ייחשב לי הדבר לפגם אם אביא את העובדות ואניח לקורא לראות בעצמו מי מן השניים שמר בהתמדה רבה יותר לנגד עיניו את המטרה הנאצלת ששניהם ביקשו להשיג. איש מן הכותבים העבריים החדשים לא עלה על רֶגְ׳יוֹ. סגנונו זורם ושקוף כפלג צלול. שליטתו בלשון הקודש מושלמת כל כך, שבין שהוא מפרש ובין שהוא דן בפילוסופיה, בין שהוא מתכתב על ענייני יום־יום ובין שהוא פונה אל ידידיו בעניינים סבוכים, המשפטים הנובעים מעטו לעולם אינם קשים להבנה. כאיש ספרות, לפרופסור לספרות יפה וללימודים הומניסטיים בגוֹרִיצְיָה מעטים השווים. דבריו באחד מחיבוריו שבדק אלפי ספרים לא היו התרברבות ריקה. הוא ניחן בשכל אנליטי במידה הגבוהה ביותר. אשר לכישרונו השירי, די בתרגומו האיטלקי היפה לישעיהו — שבו רגשות הנביא מקבלים ביטוי מובהק במשקלים שונים — כדי להוכיח את עושרו ואת כוחו. רוחו של יצחק רֶגְ׳יוֹ רחבת אופקים ורבת־עוצמה תמיד, אך דעותיו הדתיות אינן מוצקות באותה מידה בכל עת. בכך עלה עליו בהרבה ידידו הצעיר, שלו נתן עצות. אין אמיץ מלוּצָאטוֹ בהבעת דעותיו; אמיץ עד כדי כך שלעיתים עורר נגדו התנגדות חסרת רחמים. אך בכל כתביו מופיע המאמין וחרב חדה בידו להגנת היהדות ההיסטורית: ביד ימינו הוא מפלח את אויבי המסורת, ובשמאלו הודף את הכופרים המתפלספים. רֶגְ׳יוֹ נכנע לסמכות חז״ל בהקדמתו ובפירושיו לתורה; לעומת זאת הוא תוקף אותה סמכות עצמה בבְּחִינַת הַמָּסוֹרֶת (Examen Traditionis). לעיתים הוא מרומם עד שמים את חכמי המשנה והתלמוד וממליץ לכל היהודים על תורתם, ולעיתים הוא מגנה את דבריהם ואת רעיונותיהם. במאמציו ליישב בין המדע להתגלות מגיע היהודי מִגּוֹרִיצְיָה לפשרות שהאיש מטְרִיאֶסְטֶה היה דוחה לחלוטין. מבקר אחד תיאר כך את ההבדל בין שני הידידים במאמר שנדפס באוֹצָר נֶחְמָד בשנת 1856: ״כל מי שקראו את הַתּוֹרָה וְהַפִילוֹסוֹפְיָאה של רֶגְ׳יוֹ יודעים כיצד הוא מתאמץ להשקיט את המאבק העז שמנהל המדע נגד ההתגלות. הוא עומד בניגוד ברור ללוּצָאטוֹ. בכתבי רֶגְ׳יוֹ אף אחד מיסודות המאבק אינו מתרומם עד שהוא נעשה כוח מאיים, ולכן הפיוס אינו קשה במיוחד. האמונה יכולה להעמיד את הפילוסופיה במדרגתה, שכן הוא לעולם אינו מעניק לפילוסופיה כוח שדי בו לגבור על האמונה. לוּצָאטוֹ אינו נוהג כך. הוא עוקצני, חד, חמוש תמיד, נועז ואמיץ ברעיונותיו, כן אפילו מעבר לגבולות הריסון העצמי, ונחרץ גם כשהוא סותר את זולתו. הוא תמיד נאמן לעצמו, מוכן לעמוד על דעתו ובה בעת מוכן באותה מידה לחזור בו ולהכיר בטעותו מאהבת האמת. רצונו הנחרץ מרחיקו מדרך האמצע, והוא סולד מפשרות. לוּצָאטוֹ מותח קו ובאמצעותו קובע מקום לכל דבר. כך, בעוד אנו רואים בו מבקר ללא חת הדוחה מעליו כל כפייה, בענייני אמונה אנו מוצאים בו כמעט ילד, אדם המקדיש את עצמו כליל לעניינים הנוגעים לאמונה העתיקה.״ — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

70אך נשוב לשנת 1817. לימודיי הביקורתיים והפרשניים היו משולבים תמיד בתרגילי שירה עברית וברשימות באיטלקית על דרך החיבור בעברית, ובהן הערות על יצירותיהם של משוררים קדומים וחדשים. הנה שתי דוגמאות קצרות:

71״יש להקפיד מאוד שלא להשתמש ולו במילה מיותרת אחת רק כדי למלא את השורה או ליצור חרוז. שורות רבות מאוד לא יאבדו דבר אם תוסר מהן המילה המתחרזת. המחזור מלא בהן. כך אמר דָּוִד קִמְחִי:
אֲשֶׁר לָמַד וְתוֹרָה לוֹ לְקִנְיָן
וְלֹא לָמַד יְסוֹד דִּקְדּוּק וְלֹא בָּן
כְּמוֹ חוֹרֵשׁ אֲשֶׁר יִנְהַג שְׁוָרִים
וְיָדוֹ מִבְּלִי מַלְמֵד וְדָרְבָן (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

נשמיט את המילים האחרונות ונאמר:
אֲשֶׁר לָמַד וְתוֹרָה לוֹ, וְלֹא לָמַד יְסוֹד דִּקְדּוּק
כְּמוֹ חוֹרֵשׁ אֲשֶׁר יִנְהַג, וְיָדוֹ מִבְּלִי מַלְמֵד
והמשמעות עדיין שלמה.״ (מִכְלוֹל; זיכרונות, עמ׳ 80). (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

מועיל להתחיל בעבודות קשות במידת מה אך קצרות, כדי להרגיל את עצמנו להתגבר על העצלות ועל הקושי בלי להתייגע בה בעת בחיבורים ארוכים שאינם הולמים גיל צעיר.

יש להתחיל בשירים מחורזים ולא בשירה שקולה שאינה מחורזת. כך, אגב חיפוש החרוז, ייעשה הדמיון פורה, ובמרוצת הזמן ידע להשתמש בפוריות זו גם בשירה שאינה מחורזת, שבה אין לו עזרת החרוז.

״כך כתב רבי משולם בר קָלוֹנִימוֹס — לאחר שככל הנראה התאמן בכמה יצירות מחורזות — את העֲבוֹדָה הנאצלת שלו בשורות שאינן מחורזות. אני מודה שיש בה יופי רב יותר מאשר בעבודה שלי; אלא שהיא תמציתית מדי מכדי למסור מידע מלא על הטקסים הקדושים האלה, ובמקומות אחדים האותיות שבראשי השורות מאולצות, כגון שָׁאַג סִדְרֵי יוֹם — דבר המתאים לאריה ולא לאדם.״37יש כמה נוסחים של העבודה, כלומר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים. כולם מבוססים במידה שווה על סמכות המשנה, אך מנוסחים בדרכים שונות. לוּצָאטוֹ דן בנושא במקום אחר, ובמבואו למחזור האיטלקי הוא מעיר על העבודה שנאמרה בצרפת בימי רַשִׁ״י ושעדיין נאמרת בכמה מקהילות פִּיֶימוֹנְטֶה — אַסְטִי, פוֹסָאנוֹ ומוֹנְקַאַלְבוֹ. — ש״מ. זיכרונות, עמ׳ 83. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

את הָאוֹדָה עַל הַמָּווֶת, שנדפסה בעמ׳ 108 של כִּנּוֹר נָעִים, התחלתי וסיימתי ביום שישי, 5 בספטמבר 1817, בעקבות מותו של מַאיֶיר לוּצָאטוֹ אחד. הוא היה אדם בריא לחלוטין, וב־24 באוגוסט בא לגור בביתנו; אחר כך תקפה אותו מחלה דלקתית והוא מת ביום הנזכר לעיל, בהותירו אישה וילדים מוכי יגון.38באודה זו משלח המחבר הצעיר את חציה החדים של דמיונו השירי במוות, המשמיד את הבריות שכל מעייניהן בעשיית הטוב. אך לפתע הוא משנה את סגנונו ומבקש משליחת האל שתסלח לו, בהכירו בה כמחוללת האושר: היא מוליכה לשמים את הצדיקים שמתו ומשחררת את החיים מן הרשעים שבתוכם. — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

72בשנה הזאת ובשנה שלאחריה קראתי חיבורים איטלקיים וצרפתיים רבים וחשובים שהשאיל לי מוכר ספרים, תמורת פלורין אחד לחודש ופיקדון של ארבעה פְלוֹרִינִים.

בשנת 1818 התחלתי לחבר מסה פילוסופית־תֵּאוֹלוֹגִית ושמה תּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת, והיא נותרה בלתי גמורה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

אלה נושאי עשרים וארבעת הפרקים שכתבתי, אף שאין בכוונתי לאשר כל פרט ופרט בהם.

א. ההכרח לבדוק אם, מתי וכיצד עלינו להשתמש בתבונתנו.

ב. השימוש בתבונה נחוץ גם בענייני הדת; אולם במקרה זה לא כל אדם כשיר למלאכה זו.

ג. האמון שאין מנוס מלתתו בחמשת החושים. הפרכת האִידֵיאָלִיזְם.

ד. האמון שאין מנוס מלתתו בחוש הפנימי, המצפון.

ה. האמון שאין מנוס מלתתו בזיכרון.

ו. חמשת החושים, החוש הפנימי והזיכרון הם הַיְּסוֹדוֹת שאי אפשר להוכיחם ואי אפשר לערער עליהם בשיפוטינו. השכל אינו יוצר, אלא מגלה באמצעות ניתוח זהות בין הידוע לבלתי־ידוע. יש שאלות נומינליות — שבהן המושג המורכב, נושא השאלה, הוא יצירתנו ולכן אפשר להגדירו בשלמות — ושאלות ממשיות, שבהן הנושא הוא יש שלא אנחנו יצרנו ולכן אין ביכולתנו להגדירו בשלמות. תחולה כללית מוחלטת שייכת רק למשפטים נומינליים. במשפטים ממשיים יש להבין תמיד תנאי סמוי: אם הטבע אינו משתנה.

ז. מה שאינו נתון לחושים, החיצוניים והפנימי, הוא למעלה מן השכל האנושי. הפרכת המושגים המולדים והעקרונות האפריוריים. האקסיומות הן משפטים נומינליים.

ח. אין לנו זכות לשלול נסים. ספרי הנבואה אינם יכולים להכחיש את עדות חושינו.

ט. העצלות והשאפתנות הן מקורות טעויותינו.

י. חושינו אינם סותרים את התורה.

יא. אין לנו זכות לשלול את הבחירה החופשית.

יב. התורה אינה סותרת את עצמה.

יג. התורה אינה סותרת את עצמה בעניין צדקו של האל.

יד. יישוב סתירות מדומות אחרות בתורה.

טו. התורה אינה סותרת את עצמה בעניין הבחירה החופשית.

טז. התורה אינה מניחה שאפשר ליישב בין ידיעתו מראש של האל לבין הבחירה החופשית.

יז. אותנטיות התורה.

יח. מתרגמי השבעים לא תרגמו את התורה בלבד.

73יט. נוסח התורה לא שונה בכוונה לאחר ימי עזרא.

כ. הפרכת תיקוני הסופרים כביכול, י״ח מִלִּין תִּקּוּן סוֹפְרִים.

כא. נוסח התורה לא שונה בכוונה בתקופה שלפני עזרא; אולם יהושע הוסיף את הפרק האחרון של ספר דברים.

כב. ביאור מציאת ספר התורה כביכול בימי המלך יאשיהו (ראו צִיּוֹן, א, עמ׳ 143–144). (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

כג. עותקי התורה מעולם לא נשרפו או הושמדו, לא כולם ואף לא רובם.

כד. הפרכת התוספות לתורה שייחס לה אבן עזרא.39הקורא ימצא במָבוֹא הַבִּיקוֹרְתִי וְהַהֶרְמֵנוֹיְטִי לַתּוֹרָה ביאור נרחב לחלק גדול מן העניינים שבהם דן המחבר בתּוֹרָה נִדְרֶשֶׁת שלו. את שנים־עשר הפרקים הראשונים של חיבור זה פרסם המחבר עצמו בכּוֹכְבֵי יִצְחָק, גיליונות טז, יז, כא, כב, כג, כד, כו; ואת יתר החיבור, שעדיין לא פורסם במקורו, תרגם לאיטלקית הרב מ׳ כֹּהֵן פּוֹרְטוֹ והוא ראה אור בכתב העת הזה עצמו. המבקש פרטים נוספים על החלק הראשון ימצאם בעמודיו המצוינים של הרב פרופ׳ מַרְקוֹ טֶדֶסְקִי (שְׁתֵּי דְרָשׁוֹת לְמוֹת שַׁדָּ״ל, טְרִיאֶסְטֶה 1866, עמ׳ 36–37). — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

בין השירים השונים שכתבתי באותה שנה יש פואמה קטנה באוקטבות מחורזות ושמה חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ, על האיזון בין הטובות והרעות בכל מצבי החיים. את הפרדוקס הזה מצאתי כעבור שנים רבות גם בכתביו של הצרפתי אַזַאִיס. הוא נראה לי כתופעה מבודדת בתולדות מחשבותיי, ואינני יודע כלל כיצד נוצרה בי אמונה זו. אך אני יודע שמעולם לא עזבה אותי, ושהייתה ועודנה בעלת השפעה רבה על חיי. האיזון הזה, שאני מאמין כי הוא מתקיים בין הטובות לרעות, לא רק משחרר את רוחי מן המבוכה שמעוררת התלונה העתיקה על שגשוג הרשעים ואומללות הטובים; לא רק מוסיף לי כוח לשאת את הרעות ומביא אותי לקוות לטובות מתוך הרעות עצמן, וגם לחזות מתוך ניצחונות הרשעים את מפלתם ולצפות לה בביטחון מלא; אלא הוא גם משמש לי הוכחה חדשה ורבת־עוצמה לקיום האל ולהשגחה.40הפואמה שבה המחבר מגן על פעולת ההשגחה נדפסה בווינה. היא מצויה בגיליון יד של כּוֹכְבֵי יִצְחָק, ולאחרונה נדפסה שוב בכִּנּוֹר נָעִים חֵלֶק שֵׁנִי. אולם קטעים משתי איגרות שכתב המחבר בנושא זה לאחד מתלמידיו האהובים ביותר, אברהם מַיְינְסְטֶר, ומאיגרת אחרת שכתב לבנו ישעיה, זכאים כביכול להיזכר לעד לצד הפואמה הנידונה כאן. באוקטובר 1841 כתב מחברנו: ״...ובינתיים, שמח בחלקך, יקירי, ובטח בהשגחה! מי יודע אם לא נצליח יום אחד לגלות ולקבוע את חוקי ההשגחה! Historia Nemeseos של בֵּייקוֹן. אך הוא לא חש את העניין במידה מספקת כדי לתפוס את המדע שאני מבקש בכל היקפו. הוא היה רודף בצע, ומשום כך איבד את משרת הלורד צַ׳נְסֶלוֹר של אנגליה. משמע שלא בטח בהשגחה. המדע שאני מבקש הוא תֵּאוֹלוֹגְיָה טבעית טרנסצנדנטלית. הוא ילמד: דבר אינו קורה במקרה. דבר אינו פעוט. טובות ורעות ניתנות לכל אדם במנות שוות. הכול נקבע מראש. אין חירות. אינסוף אשליות נקבעו מראש. זכות ואשמה הן אשליה שנקבעה מראש. מכאן שגם שכר ועונש ממשיים נקבעו מראש, אך פעמים רבות הם נסתרים ולעתים גלויים — ואלה הגלויים מרכיבים את Historia Nemeseos של בֵּייקוֹן. אך כאן הקושי: לדעת לאילו מקרים הוקצתה ההשגחה הגלויה ולאילו הנסתרת. הנסתרת הכרחית כדי לשמר את האשליה; הגלויה הכרחית כדי שרעיון האלוהים לא יאבד. אבל מתי זו ומתי זו? התֵּאוֹלוֹגְיָה הטרנסצנדנטלית צריכה לדון גם בתולדות האנושות ובהתקדמות. רחוקה ההתקדמות מלהיות תכלית האנושות; היא אחת מאשליותיה הרבות. אין היא משנה את האיזון של היחיד. כיצד יסתיים הדבר? הנה מכשול נוסף. אולם ודאי יסתיים בלי לפגוע באיזון. בשל הקידמה יוצר הכוח האנושי מדי יום טובות חדשות וממעט את הרעות, ומדי יום יוצר הכוח האלוהי רעות חדשות ומשתק את הטובות שהומצאו. מאבק מחריד!״ במאי 1842 כתב המחבר לאותו תלמיד: ״כבר מימי קדם הוכו בני האדם מן הניגוד בין הטוב לרע, דימו לעצמם וסגדו לשני עקרונות, וקיוו — ועודם מקווים — שיבוא זמן שבו ינצח עקרון הטוב. תקוות שווא היא, שאלוהים מניח לשכלים גאים וחלשים שאינם מסוגלים לראות את האיזון.״ ובמאי 1865, כאשר המחבר עצמו הכין תרגום מילולי לאיטלקית של שיר עברי שחיבר לרגל יובל החמש מאות לְדַנְטֶה, כתב לבנו ישעיה: ״...אם אי פעם נפלטה מעטִי הטעות הזאת, לכתוב עוול במקום עושר, אני מבקש אלף סליחות מכל העושרים שבעולם ומכריז בקול שאינני רואה בהם — כפְּרוּדוֹן — מעשי עוול, אלא אדרבה רואה בהם, ובכול, את ידה של החוכמה העליונה, המקיימת בכל מקום את האיזון ואת השוויון, סמויים אמנם אך ממשיים ביותר. יפה; וראה, והתבונן, ולמד, ושוב למולדת שמח ומרוצה.״ — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

74באחד ביוני של אותה שנה התחלתי לקרוא בזֹוהַר כסדרו, ורשמתי בזיכרונותיי את הקטעים החשובים ביותר ואת הראיות המכריעות ביותר לחוסר האותנטיות שלו. אולם לא המשכתי בעבודה מעבר לשמונים ושניים הדפים הראשונים.

במהלך השנה הזאת ושלושה חודשים מן השנה הקודמת, 1817, עברתי עם אבי על כל הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי — מלבד כמה מסכתות שכבר למדתי עם הרב לוי וכמה אחרות שלמדתי קודם לכן עם אבי. לא עשינו זאת ממש לשם לימוד התלמוד, אלא כדי שאוכל ליצור לי תמונה כוללת שלו, לדעת אילו דברים נמצאים ואינם נמצאים בו, ובייחוד לוודא אם יש בתלמוד זכר כלשהו לנקודות או לטעמים כתובים.

75לשם אותה מטרה עיינתי באותה שנה גם במדרש רַבּוֹת. הפסקתי את הקריאה כשהגעתי לתחילת שמות, שם מצאתי את הַפָּסֵק נזכר בשמו, והדבר הביא אותי לקבוע שרַבּוֹת מאוחר מן התלמוד. באותה עת לא ידעתי לעשות את ההבחנה הראויה שעשה לימים צוּנְץ המלומד מאוד, בין הספר הראשון והשלישי לבין שלושת האחרים. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

נוסף על הקריאה העברית היומית עם אבי, היינו עורכים לפעמים — בייחוד ביום חג — עיונים פרשניים בקטע מן התורה, דנים בינינו שעות במשמעותו בלי להשתמש בשום פרשן. עוד מנעוריו נשא אבי תמיד בכיס אפודתו חומש קטן וקרא בו פרשה מדי יום. זמן קצר לאחר מות אשתו החל לכתוב פירוש שהקדיש לרעייתו המנוחה.

הוא התחיל את העבודה פעמים אחדות ובצורות שונות. כתב יד אחד נושא את הכותרת רֶגִינָה, שמה השני של אמי, ואחר נקרא נְהַר אַהֲבָה — נהר של אהבה, ברמיזה לנהר אַהֲוָא שבעזרא ח, כא ול״א. לבסוף כרך חומש ובין כל שני דפים מודפסים הוסיף דף לבן אחד או שניים, ושם כתבנו הוא ואני את הערותינו. עשרים וחמישה הפרקים הראשונים של בראשית כוללים גם הערות סודיות מסוימות על כל פסוק ופסוק, בצירוף הסברן. הייתה זו שיטה מוזרה מאוד שהמציא. בכל פסוק מנה כמה אל״פים יש בו, כמה בי״תים, כמה גימ״לים וכן הלאה; אחר כך סידר מחדש את האותיות המצויות בפסוק, תחילה האות שהופיעה פעמים רבות מכול, אחריה זו שהופיעה מעט פחות, וכך הלאה, עד לאותיות שהופיעו פעם אחת בלבד. אותיות שמספר הופעותיהן היה שווה סודרו זו אחר זו לפי סדר האלף־בית. כך התקבלו שרשרות אותיות מפלצתיות וחסרות כל משמעות; אך בעזרת כל מיני חילופים — ה במקום א, ט במקום ת וכדומה — והשמטות ותוספות של אותיות, התאמץ למצוא בהן משמעות. גם אני מילאתי דפי נייר רבים כדי לחסוך ממנו את הזמן והעמל שבהפקת שרשרות האותיות המשונות האלה מכל פסוק. לבסוף הכיר גם הוא בהבל שבדבר ומתח שני קווים לאורך כל העמודים שהכילו את הערות הקסם האלה.41בכתב יד עברי שמסר לי ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ מסביר האוטוביוגרף שלנו את תוצאות שיטתו של אביו, ומצטט מילים שנכפה עליהן להביע דבר שאין לו כל דמיון למקור. למשל, באמצעות החלפת אות באות גרם למשפט ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלוֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ״ לנבא שבמקום בן צדיק, יצחק, יוקרב בעתיד איל. כדי לתת לקוראים שאינם מכירים את כללי החילוף תמונה פשוטה ככל האפשר של דרך פעולתם, אביא שתי מילים המצויות בכתבי הקודש ומתפרשות לפי כללים אלה. בפרק נא בירמיהו מופיעים הביטויים ששך ולב קמי. מהקשר הדברים אין ספק שהם רומזים לכוח הכובש שהחריב את בית המקדש הראשון. אך מכיוון שהביטויים משונים, הציעו כמה מפרשים שששך פירושה בבל ולב קמי פירושו כשדים: בחילוף אותיות אפשר לקרוא ששך כבבל, ולב קמי ככשדים. כדי להגיע לתוצאה זו מחליפים את מקומן של אותיות האלף־בית. כך למשל באה האות השנייה, ב, במקום האות שלפני האחרונה, ש, והאות השתים־עשרה, ל, במקום האחת־עשרה, ד: ששך | בבל. במקרה האחר כ באה במקום ל, ש במקום ב, ד במקום ק, י במקום מ, ומ במקום י: כשדים | לב קמי. השיטה הזאת, הנקראת תְּמוּרָה, מצאה — כפי שכבר הוכח — משען קלוש במקרא, אך חסידי המִיסְטִיקָה הרחיבוה מאוד והשתמשו בה בצורות שונות. ברור שבחילוף אותיות אפשר לתת לדברים משמעות הרחוקה מאוד מערכם הממשי. למשל אפשר להחליף את המילה ספר במילה חוג, או את יבם במשי, שכן לפי כללי התְּמוּרָה האותיות האלה אכן ניתנות להחלפה זו בזו. אין קץ לגחמות שדמיון פרוע יכול להתמסר להן בשיטה כזאת. בצדק כתב הוגה מן המאה השש־עשרה: ״זוהי דרך עקלקלה שהמקובלים הולכים בה, תוכנית אווילית המהממת את השכל. הדבר דומה לניסיון להאריך את הרגל כדי להתאימה לנעל, או מוטב — לטענה שאפשר לעשות נעל שתתאים לכל אדם.״ — ש״מ.

76ביישנותי ושתקנותי הטבעיות, ואורח החיים המתבודד שלי ושל אבי, הותירו אותי עד אז אלמוני לכל מלבד קרוביי הקרובים ביותר.

אהבתו של אבי ניצלה הזדמנות נוחה להוציאני בכוח מאלמוניותי. ביום 9 ביוני 1818 נערכה חתונת בתו של יוסף לָזָרוֹ מוֹרְפּוּרְגוֹ, איש נכבד שאת דברי ההספד עליו אפשר לקרוא ב-Israelitische Annalen משנת 1840, עמ׳ 105. את החתונה ציינו בחידה, וכנהוג נמסר עותק ממנה לכל המלומדים והמלומדים למחצה בקהילה. מיד כששמע עליה הלך אבי אל המחבר, שמשון לוּסְטְרוֹ פינקרלה, ביקש ממנו עותק והביאו אליי, בהפצירו בי לעסוק בו. השבתי שאין בכך תועלת, כי גם אם אפענח את משמעותה הסודית, לעולם לא אלך לבית זר לי כדי לקרוא את פתרוני. הוא התעקש, ואף אני עמדתי בסירובי והמשכתי לקלף אפונים לסעודת השבת. לבסוף החל ללמוד אותה בעצמו. כשראיתי שהוא מבזבז את זמנו נכנעתי, לקחתי את הדף וגיליתי שנושא החידה הוא התנור. מיד הצגתי את פתרוני בסונטה עברית. היה זה יום שישי: בשעה עשר בבוקר קיבלתי את החידה, ובארבע אחר הצהריים הייתה הסונטה מוכנה. ביום ראשון שלאחר מכן הוספתי כמבוא את החרוזים האיטלקיים האלה:

77אַף כִּי אֲנִי בְּמַחֲצִית הַחוֹמֶשׁ הָרְבִיעִי לְחַיַּי,
וְסֵמֶל וְדוּגְמָה לְחוּלְשַׁת הַדַּעַת,
אֶפְתּוֹר אֶת הַחִידָה כְּאֶדִיפּוּס חָדָשׁ
שֶׁל שִׁמְשׁוֹן חָדָשׁ, הַמְכוּנֶּה גַּם לוּסְטְרוֹ;
אִם הַדָּבָר נָעִים לָכֶם, מְשָׁרְתֵי הִימֶנָאוֹס,
מִי יִיּתֵּן שֶׁקִּנְאָה לְעוֹלָם לֹא תַפְרִיעַ לְאוֹשֶׁרְכֶם.
ולסיום הוספתי את החרוזים הצרפתיים האלה:
כָּךְ אֲנִי מֵבִין אוֹתָהּ,
כָּךְ אֲנִי מְפָרֵשׁ אֶת הַחִידָה;
אַךְ שֶׁלֹּא בְּעִתּוֹ כְּלָל
מוֹרִים לָכֶם עַל הַתַּנּוּר.
הַיָּפֶה מִכָּל הָאֵלִים
מְשַׁמֵּשׁ לָכֶם תַּנּוּר, רַבּוֹתַיי.אאחר כך העירו לי כי étuve אינה המילה הנכונה, אלא poêle.

אבי ביקש מגיסו יהודה לוֹלִי ללכת לחתונה ולהציג את פתרוני. הוא דיבר על כך עם אחיינו, בן דודי שמואל בֶּן שְׁלֹמֹה לוֹלִי, שקיבל עליו את המשימה ברצון. ביום ראשון בערב, 14 ביוני, נקראו חרוזיי לפני קהל רב וזכו לתשואות גדולות.

מאותו רגע לא היה שמי עוד אלמוני לבני עירי. יותר מאדם אחד ביקש להכירני ולקרוא את שיריי האחרים; יוסף לָזָרוֹ מוֹרְפּוּרְגוֹ ויצחק בֶּן שְׁלֹמֹה לוּצָאטוֹ חלקו לי כבוד בסונטות עבריות,42ראו כִּנּוֹר נָעִים חֵלֶק שֵׁנִי, עמ׳ 105 ו־109; וראו את הביוגרפיה של יוסף לָזָרוֹ מוֹרְפּוּרְגוֹ, מייסד Assicurazioni Generali, ב-Israelitische Annalen של ד״ר יוֹסְט, שנה ב, 1840, עמ׳ 104. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) וחרט מוכשר ואיש ספר גרמני עשה זאת בכמה חרוזים צרפתיים. עד מהרה כתבתי אודה להודיה לאלוהים. כאשר פרסמתי לאחר מכן את כִּנּוֹר נָעִים לא העזתי להדפיסה, מפני שנושאה היה אישי מדי; אך גם לא רציתי לגנוז אותה, שכן היו בה חרוזים יפים מאוד לטעמי. לכן שמרתי את שלושת בתיה הראשונים,43ראו כִּנּוֹר נָעִים, עמ׳ 103–104, וכִּנּוֹר נָעִים חֵלֶק שֵׁנִי, עמ׳ 98–104. תקוותי שלא יגנו אותי אם, לאחר שהרמתי בסבלנות את הכיסוי שהסתיר אותו, אביא לאור גם את הקטע הבא, שהמחבר בענוותו לא הסתפק במחיקתו אלא כיסה אותו בשכבת נייר. כשקראתיו לראשונה נדמה לי באמת שאבי קם מקברו המכובד כדי לברך על החלטתי לפרסם בשִׁירֵי שַׁדָּ״ל גם חלק גדול משירי נעוריו. הדבר ניחם אותי על ספקותיהם של כמה ידידים נכבדים שאני מעריך ואוהב. אלה דבריו: ״עוד כמה אודות קודש הנוגעות לחיי חיברתי בשנה ההיא ובשנים שקדמו לה. מפני ביישנותי נמנעתי מלפרסם את כולן בכִּנּוֹר נָעִים, אך אולי ביום מן הימים ייקראו בעניין.״ — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) החלפתי את הבתים הבאים באחרים והפכתי את היצירה לאודה על האביב.44שלושת הבתים הראשונים הם סאטירה נגד משוררים כוזבים וחנפנים. המחבר הצעיר מתלונן שאבירי העט מניחים לעצמם להתפתות כך, ומכריז שמבחיל עד לבלי נשוא שכותב משבח את יופייה של אישה חסרת תבונה. הוא מצדו רוצה לשבח את הבורא ולא את מה שנועד לכלות; ובהבטיחו לקבל השראה רק ממרום, הוא מתאר בחרוזים במשקלים שונים את העונה המעוררת חיוך ושמחה. המשורר הצעיר נוזף בבני האדם על שהם עוצמים את עיניהם מול הסדר והסימטריה בטבע, המדברים על אלוהים, ועל שאינם מכירים בטוב האינסופי הממטיר את נדבותיו על הרשעים והישרים כאחד. כדי לנחם את הישרים משווה לוּצָאטוֹ את גורלם העתידי לעונה העליזה הגומלת לעובד על עמלו, לאחר ימים ארוכים שבהם כיסו עננים את השמים וכל הסביבה הייתה קודרת. הטובים ואנשי האמת יפרחו כך בעולם שבו התהילה אינה נובלת. הבית האחרון יפה במיוחד. בו מצביע המחבר בפני בעלי המידות הטובות על דוגמתם בחרק הנראה חסר חשיבות כל כך, אך למעשה יקר כל כך בבריאה: תולעת המשי שוכנת במחבואה כאילו מתה, עסוקה בתוכה בעבודתה כדי להעשיר אחרים, ולפתע היא מתעוררת ועפה לה. — ש״מ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

78כאן מסתיימת התקופה הראשונה בחיי: תקופה של התפתחות פנימית שלא הייתה ידועה לאיש; תקופה שבה הרחיקה אותי ההשגחה, באמצעות העוני, הביישנות וקוצר הראייה, מהשפעת החברה, כדי שלא להניח לי להיכנס אליה אלא לאחר שאבשיל ואהיה מצויד בכוחות מספיקים, כך שלא תשפיע עליי אלא לטובה.

בשנים האחרונות של התקופה הזאת לא חדל אבי להמריץ אותי להתמסר ברצינות ללימוד מלאכה כלשהי שתפרנס אותי ביום מן הימים; אך אני אטמתי את אוזניי לדבריו, נשלט בידי דחף אחר שאין לעמוד בפניו.

הייתי שקוע כל כולי בלימודי היהדות, ובה בעת נדמה היה לי שכולם זקוקים לתיקון.

79מצאתי שהמקובלים שינו והשחיתו את האמונה; שהמעתיקים או בעלי הניקוד שינו את כתבי הקודש בכמה מקומות, ושהפרשנים הקדומים והחדשים החשיכו את משמעות הטקסטים הקדושים; שהדקדוק מטופל באופן מכני ובלי פילוסופיה, ושהטעם בספרות היפה נשחת, הן בשירה הן בפרוזה. בער בי הרצון לשנות את פני לימודי היהדות, ומחשבה זו לא הותירה בי מקום למחשבות מעשיות.45ראו מה שכתב טֶדֶסְקִי בעניין זה בעמ׳ 29–30 של נאומו המזהיר, שנקרא בערב 26 באוקטובר 1865 בהלוויה החגיגית לזכר שַׁדָּ״ל בבית הכנסת הגדול של טְרִיאֶסְטֶה. שם שאב טֶדֶסְקִי את דבריו מן הדברים שאבי עצמו פרסם בהַמַּגִּיד, שנה ג, עמ׳ 58 (55?), בתּוֹלְדוֹת שַׁדָּ״ל, והציגם בלשון מלאת השראה. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) עבדתי כדי לרצות את אבי, אך בלי אהבה למלאכה. ביום 21 ביולי 1818, י״ז בתמוז, נאלץ למסור לי מחאה רשמית בכתב: הוא לא התרשל בחובתו ללמדני מלאכה; ואם מלאכתו אינה לפי רוחי, רשאי אני לבחור כל מלאכה אחרת. כך, אם אתחרט יום אחד, לא אוכל להתלונן עליו אלא על עצמי.46איגרת זו אינה מצויה באוטוביוגרפיה. ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ מצא אותה בין אינספור ניירותיו של אביו. אין היא נושאת את התאריך שנזכר לעיל, ותוכנה אינו תואם אותו לחלוטין. אך מכיוון שנכתבה זמן קצר לאחר שמלאו ללוּצָאטוֹ שמונה־עשרה ולאותה מטרה שנזכרה לעיל, מן הראוי לייחד לה כאן מקום של כבוד. תוכחת האב הזאת כתובה בעברית, אך עבריתה לקויה מאוד. יש בה איטלקיזמים רבים ושגיאות דקדוק גדולות. הקורא זוכר שחזקיה מעולם לא רצה ללמוד לכתוב כהלכה. הנה האיגרת: ״בן חזקיה, שמע לי; הנח לי לייעץ לך, ואלוהים יעזור לך. הגעת לגיל שמונה־עשרה. לך אפוא ולמד לפרנס את עצמך בכבוד. עכשיו בדיוק הזמן שבו עליך להרוויח את הנחוץ לך. אם לא תעשה כן, אתה עלול, חס וחלילה, להידרדר לגנבה; ולאחר שתעשה פשע יתנו לך מתכת בשפע, אך בצורת שלשלאות. שמע לי, כי אינני מדבר לטובת עצמי. בסופו של דבר אינני אלא תולעת. כמעט מאומה מספיק לי, ואני משיג במו ידיי מחיה דלה בעזרת העליון. היטב אתה יודע שאינני מבקש לי עילה להתלונן. אך זהו עניין הנוגע בראש ובראשונה לך. עליי לדבר אליך למען האמת והצדק ולמען מה שצריך להביא לך אושר. חזק ואמץ, אל תפקפק בעצמך. קום ברוח גברית ותראה כיצד אלוהים יעזור לך מיד כשתתחיל להשתכר למחייתך. גם תזכה בסיפוק העומד לעד. יֵשׁ הַקּוֹנֶה אֶת עוֹלָמוֹ בְּעָמָל שֶׁל שָׁנִים רַבּוֹת, וְיֵשׁ הַקּוֹנֶה אֶת עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת. עשה שזו תהיה שעתך הטובה; ה׳ יִיתֵּן עוֹז לְאֶחָד מֵעַמּוֹ, ה׳ יְבָרֵךְ אֶחָד מֵעַמּוֹ בְּשָׁלוֹם.״ — ש״מ. ידידי הטוב מאוד, הרב ש׳ מוֹרַאִיס, תרגם את איגרת סבי מעברית לאנגלית למהדורת הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה שהכין ל-Jewish Record היוצא בפִילָדֶלְפְיָה. מששמע שאפרסם את החיבור הזה ב-Mosè, הגה ברוב טובו את הרעיון להכין גם גרסה איטלקית זו. לאחר יותר מרבע מאה של ריחוק מאיטליה, כמה אנשים היו יודעים כמוהו להשתמש היטב כל כך בשפת אמם? בימים האלה מצאתי בספר הזיכרונות הראשון של אבי, בעמ׳ 148, את האיגרת מיום י״ז בתמוז תקע״ח בכתב ידו של סבי. הנה תעתיקה המילולי, על שיבושיו: ״י״ז תמוז 5578. זיכרון ומחאה לשמואל דוד בני, שאני מבקש ממנו שילמד לפחות את מלאכתי, מלאכת החריטה, כשם שחובתי ללמדו מלאכה; או שיבחר לו מלאכה אחרת כרצונו. הוא אינו רוצה ללמוד שום מלאכה ברצון, אלא בלי חשק, ולכן אינו לומד היטב. ואני חפצתי שיעבוד מעט, והרבה מַלְדָשֶׂה [כנראה יהודית־טריאסטינית maldasse, מן maldare — ״ללמוד, לקרוא (בייחוד לימוד יהודי)״; השוו Corominas, s.v. meldar: ״… Gorizia, Trieste maldare״. — פ' א.ת.], כפי שאומרים חכמינו: וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִימָּהּ מְלָכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. לכן ישמש לו כתב זה ביום מן הימים עדות שהאשמה בו ולא בי; ואם יום אחד יתחרט על שלא למד מלאכה כלשהי, לא יוכל להתלונן עליי. וגם אם יהיה עשיר, תשמש לו המלאכה לבילוי או לרווח. חזקיה לוּצָאטוֹ.״ האיגרת האחרת שנזכרה לעיל, שתורגמה מעברית, מצויה בדף נפרד בכתב ידו של אבי, וכנראה הועתקה בידו. תאריכה ח׳ בכסלו תקע״ט, 6 בדצמבר 1818, והיא נושאת את החתימה המשונה ביותר הזאת: CERVEL אני ברזל בלי. — י״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

80תורה כוזבת, כוזבת ביותר, של הרַמְבַּ״ם התאימה באותם ימים למצב רוחי; לכן נראתה לי אמיתית מאוד והעניקה לי את הנחמות המתוקות ביותר. בהלכות תשובה פרק ט הוא מלמד שהטובות הארציות שמבטיחים ספרי הקודש אינן מוצעות כשכר, אלא כאמצעים שנועדו לאפשר לנפשות הישרות להתמסר לעיון. מקורה של תורה זו ברעיונותיהם של פילוסופים מסוימים, שבבוזם לעולם — כלומר לבני האדם — העמידו את שלמות האדם בחיי העיון. הם טענו שנפש האדם אינה בת אלמוות במהותה, אך רוח הפילוסוף, בהגיעה להשגת האמיתות המטפיזיות, מתאחדת לאחר מות הגוף עם השכל הפועל, כלומר עם נפש העולם. איחוד זה היה לדעתם האושר האמיתי — אך אושר שבו אובדת כל אישיות פרטית, ולכן לשווא ורק מתוך שימוש לרעה במילים הוצג כשכר על עמלנו.

בניגוד גמור לתורות הגנוסטיות, ספרי הקודש מבקשים להביאנו לאהבת בני האדם ולמידות החברתיות, ולא לעיונים נשגבים ולעתים קרובות דמיוניים. לפי הנביאים, שלמות האדם מצויה בהליכה בדרך ה׳; וכפי שנאמר כבר בעמודים הראשונים של תורת אלוהים, בראשית יח, יט, דרך זו היא עשיית חסד ומשפט.47לוּצָאטוֹ מאריך בנושא זה בתֵּאוֹלוֹגְיָה מוּסָרִית שלו. חלק ממנה פורסם באנגלית ב-Jewish Index של פִילָדֶלְפְיָה בשנת 1872, והחלק שלא נדפס נשאר בידי המתרגם. — ש״מ.

אך רוחי חשה באותם ימים צורך דוחק להתמסר לעיון, ותורת הרַמְבַּ״ם התאימה לרוחי וניחמה אותי. אני אסיר תודה לה, אך תורות דתיות צריכות להועיל לרוב בני האדם — לאנשים הפועלים — ולא לאותם מעטים מאוד הניזונים מהגות. בקיצור, בטחתי שרצוני הטוב ופעילותי חסרת האנוכיות לא יידונו לאין אונים, ושאוכל להפעילם לטובת המדע ובני דתי. עסקתי בלימוד בלי לדאוג למחר. ניזונתי מאמון עיוור שאיש לא עודד ואיש לא אישר; אדרבה, אותם מעטים שהכירוני התנגדו לי ואף לעגו לי.

במשך זמן מה הזין את ביטחוני גם מאורע פעוט שקרה לי ביום 3 באוקטובר 1816, ליל יום הכיפורים. בהשפעת התלמוד, בסוף מסכת יומא, פירשתי אותו מתוך אמונה תפלה כערובה להגנת השמים. גם את המאורע הזה חגגתי באוקטובר 1817 באודת הודיה לאלוהים.

הו, מה הוא האדם! דבר קל ערך מאין כמוהו יכול לפעמים לאבדו ולהשליכו לתהום השחיתות, ולפעמים להצילו ולנטוע בו התמדה בלתי־מעורערת באהבת הטוב.
8 בספטמבר 1847. — שַׁדָּ״ל.

עמ׳ 81–83

אחרית דבר מאת מוֹרַאִיס

Epilogo di Morais

81במהדורה האנגלית של אוטוביוגרפיה זו, שכאמור בראשיתה הוכנה בידי הרב שבתי מוֹרַאִיס לכתב העת Jewish Record של פִילָדֶלְפְיָה, באה לאחר מכן הערה מאת ידידי המהולל והטוב הזה.

תחילה מובאת בה איגרתו של אבי מיום 15 באוקטובר 1847 אל מר אִיזִידוֹר בּוּשׁ, שאליה צירף את התקופה הראשונה הזאת של הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה. את האיגרת הצבתי בראש המהדורה הנוכחית (ראו הערה 1 בעמ׳ 166–167 של Mosè, שנה ב, ובעמ׳ 37–38 של ההדפסה הנפרדת).

אחר כך ממשיך מוֹרַאִיס:

״המתרגם קיווה שיהיו בידיו די חומרים לחיבור ההיסטוריה של התקופה השנייה לפחות. בה היו נגלים הקשיים החמורים שלוּצָאטוֹ נאלץ להתמודד עמם לפני שנבחר למשרת הפרופסור בבית המדרש בפָּדוֹבָה, וכן עבודותיו הראשונות בתחום החדש שפתחה לפניו ההשגחה, כדי להעניק לו חיים מכובדים ותהילה עולמית. אך ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ חשש מטבע הדברים להיפרד אפילו לזמן קצר מאותם כתבי יד מקוריים יקרים, שאולי כבר נפגעו מפאת גילם ושחשש עוד שייפגעו או יאבדו כליל במסע הארוך. באיגרת שזה עתה קיבלתי — יש לזכור שהדבר פורסם ביום 12 באוקטובר 1877 — הוא אומר שאסף 600 כתבים,1עתה מספרם 2,435; ובצירוף 1,211 האיגרות המצויות בספר העתקי המכתבים — ראו Index Raisonné — מספרן 3,646. מכאן אפשר לראות עד כמה קלה יותר נעשתה עתה מלאכתו של מי שישתמש באוסף האיגרות הזה כדי להמשיך את הביוגרפיה של שַׁדָּ״ל. ואכן, הן כבר סיפקו לי ידיעות חשובות שהוסיפו עניין ותועלת לקָטָלוֹג הַמְבוֹאָר שֶׁל הַכְּתָבִים הַפְּזוּרִים שֶׁל שַׁדָּ״ל, הנמצא בדפוס. — י״ל. ובהם 250 איגרות מחליפת המכתבים שקיים אביו עם יצחק שמואל רֶגְ׳יוֹ המפורסם. הוא מוסיף שעדיין לא אסף אפילו מחצית מן החומר שוודאי קיים מהתכתבות אביו.

82״כתבים אלה, שהיו יכולים לסייע למתרגם במידה עצומה בהשלמת מפעלו, יידפסו כנראה במקום אחר בשפת המקור. אף על פי כן, בהעדר החומר שהיה רצוי לו ולקורא ה-Record, יעשה הכותב ככל שביכולתו. בגיליון הבא של כתב העת יציג, בצורת נספח, כמה תוספות שנלקחו ממקורות שונים, לפני שימשיך בחיבור האַנְתּוֹלוֹגְיָה המובטחת.״ עד כאן מוֹרַאִיס.

ואכן, בתחילה התכוונתי למסור לידידי המהולל שמעבר לאוקיינוס האטלנטי את החומרים הדרושים להמשך הביוגרפיה של אבי הנערץ, לאחר שראיתי באיזו תבונה ואהבה ידע לנצל את החומרים שכבר שלחתי לו כדי לבאר את כתבי אבי. אך מצד אחד חששתי שיאבדו בים, כפי שכבר קרה בשנת 1848 למקור האיטלקי של יְדִיעוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת־סִפְרוּתִיּוֹת עַל מִשְׁפַּחַת לוּצָאטוֹ; ומצד אחר הסיחו את דעתי עבודות אחרות, שמקצתן ראו אור בינתיים ואחרות יראו אור בקרוב. לכן נאלצתי לוותר על תוכניתי. אולם מוֹרַאִיס לא רצה להותיר את יהודי אמריקה בלי כל ידיעה על שנות חייו המאוחרות של שַׁדָּ״ל, ושאב ממקורות שונים כדי לחבר נספח מעניין ביותר. גם קוראיה האיטלקים של הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה לא יקופחו ממנו.

אך לפני שאביאו לאור מוטלת עליי חובה — ואני בטוח שרוחו האצילה של ידידי תעריך ותאשר את מעשיי במלואם — לפרסם חיבור מעניין ביותר אחר. לבקשתי כתב אותו מר שמואל וִיטָה זַלְמַן הנכבד בהיותו במֶלְבּוּרְן. החיבור הזה ממתין לתורו זה שנים אחדות ומעולם לא פורסם, ואילו נספחו של מוֹרַאִיס, כאמור, כבר פורסם באנגלית.

מלבד זאת, גם בלי להתחשב בשיקול הזה, כשהשוויתי את הנספח של מוֹרַאִיס להמשך של זַלְמַן נראה לי ראוי יותר להקדים את האחרון לראשון. לכן יובא כאן מיד חיבורו של זַלְמַן. אני מוסר לו את תודתי העמוקה ביותר על שנענה לבקשתי וכתב את מה שאיש מלבדו לא היה יכול לכתוב בידיעה ובאהבה כמותו.

אסיים בהערה הצופה לאחור.

לבקשתי תרגמה העלמה המהוללה אוֹגֶ׳נְיָה לוי מפָּדוֹבָה, שהתגוררה אז בהַנּוֹבֶר, את הערות מוֹרַאִיס לְאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה מאנגלית לצרפתית. באותה עת התכוונתי לפרסם את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה בכתב עת צרפתי כלשהו; הדבר לא עלה בידי, ובמקום זאת נהניתי מטוב לבו המופלג של עורך Mosè הנכבד.

לאחר מכן תרגמתי אפוא את ההערות האלה מצרפתית לאיטלקית. אני חושש שבתרגום הכפול איבדו משהו מניחוחן; ואם כך קרה, אני מבקש מידידי הרב ש׳ מוֹרַאִיס שיואיל לסלוח לי.

פָּדוֹבָה, 2 במאי 1880.
ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ.

עמ׳ 83–98

נספח שלישי

Appendice III

פֶּרֶק מֵחַיֵּי שַׁדָּ״ל, שֶׁבְּרוֹב עֲנָוָוה הֶחֱרִישׁ עָלָיו


ישעיה שלי,

לא מצב עיניי, שהתעייפו מעבודה שלי שאולי תידפס, ואף לא שבעים ואחת שנותיי המלאות, מנעו ממני לנסות להיענות לבקשתך ברשימות האלה, שאינן מסודרות ואינן מנוסחות היטב. עשה בהן כרצונך. מעלה אחת יש להן: הן אמת. אם יהיה בידי דבר נוסף לסייע לך במפעל הגדול, אעשה ככל יכולתי. בינתיים אני מוסר את ברכותיי לך, לאמך, לרעייתך ולכולם, גם בשם אשתי. אני ידידו של בנו הראוי של שַׁדָּ״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

להתראות, ידידך הנצחי, וִיטָה.

מֶלְבּוּרְן, 27 בנובמבר 1877.

84בסתיו 1823 עבר בן דודו של לוּצָאטוֹ, שנודע בכתביו הראשונים בשם שחב״דל — שמואל וִיטָה לוֹלִי — מטְרִיאֶסְטֶה לעיר מולדתו גוֹרִיצְיָה, כדי לקבל עליו את הכיתה הגבוהה בתלמוד תורה שם. לוּצָאטוֹ ושניים מבני דודיהם, שניהם בני לוֹלִי, ביקשו ללוותו ברגל בזמן העלייה הארוכה של המרכבה עד גבול המכס באוֹפְּצִ׳ינָה. אחד משני האחרונים היה בחור בן שבע־עשרה, טוב לב מאוד אך רחוק מכל נטייה לספרות או ללימודים גבוהים, וכבר שימש שוליה במסחר. לבחור הזה היה ידיד ותיק מבית הספר וממעשי הקונדס — תמימים אמנם — נער אחר בן גילו ושמו וִיטָה זַלְמַן. מזגו היה ער הרבה יותר, וקריירת המסחר שאליה ייעד אותו דודו, שניהל את ענייניו במקום אביו הרחוק, הייתה שנואה עליו מאוד. לשם כך שלח אותו הדוד ללמוד בכיתות המסחר באקדמיה המלכותית של טְרִיאֶסְטֶה. וִיטָה הצטיין שם בלימודיו וגם בהתנהגותו, עד שזכה לשבח פומבי לאחר הבחינות האחרונות. בימים ההם עורר יהודי שזכה לשבח בפומבי תשומת לב רבה. לכן לוּצָאטוֹ — שכבר הראה את מה שהיה תמיד, אדם שהיהדות ובניה היו ראש וראשון למחשבותיו; ושכמו בכל השנים הבאות אהב ודאג לצעירי בני דתו — התעדכן בענייניהם של כל הילדים והנערים היהודים, ובייחוד אלה שלמדו בבתי ספר נוצריים. משום כך שמו של וִיטָה לא היה חדש לו. וִיטָה זה הצטרף אל ידידו לטיול ההוא בלי כל מעורבות בעניין, יותר לשם הטיול מכל סיבה אחרת. לאחר שנפרדו מן הנוסע והחבורה ירדה ברגל בחזרה העירה, הבחין לוּצָאטוֹ בנער שעד אז לא שם לב אליו. כששמע ששמו וִיטָה שאל אם הוא אותו תלמיד מן האקדמיה, ובמילים קצרות ואוהבות עודד אותו.

וִיטָה, אף שהיה שובב קטן, הסמיק כולו והתרגש מאוד מן השבחים. כפי שאמר בעצמו לימים, הוא חש בתוכו מעין טלטלה שלא ידע להסביר.

שישה חודשים תמימים חלפו לאחר הפגישה ההיא, ובמהלכם לא חשב עוד איש מהם על רעהו. אך ראו מקרה — או השגחה! באותה עת היה בין תלמידיו של לוּצָאטוֹ נער לבית לוי, בנו של אותו דוד ששימש כמעט אפוטרופוס לווִיטָה.

85היה זה יום בחג הפסח, ומשפחת לוי עמדה לסיים את ארוחתה, שגם וִיטָה היה אורח בה, כשלפתע הודיעו על ביקורו של המורה — לוּצָאטוֹ. מיד לאחר שהושיבוהו אמר לאבי המשפחה את המילים הפשוטות והיפות האלה: ״הימים הולכים ומתארכים ויש שעות רבות אחר הצהריים; אם הדבר רצוי לך, שלח את בנך לביתי לבלות אותן עמי.״ הצעה ספונטנית כזאת הייתה, למרבה הצער, תופעה נדירה מאוד אצל המורים של אותם ימים. לוי, מופתע לטובה, קרא: ״תודות רבות כל כך, אדוני המורה; הלוואי שכבר היום!״ וכך היה. וִיטָה, שישב שם בשרוולי חולצתו, קם בלי לומר מילה, לבש את מקטורנו הדל, ובכובעו בידו ניגש לדלת שממנה יצא לוּצָאטוֹ עם הנער לוי ושאל: ״התסכים שגם אני אבוא?״ לוּצָאטוֹ פקח את עיניו קצרות הרואי, נזכר בווִיטָה ואמר: ״בואו!״ ושלושתם הלכו לפּוֹנְדְרֶס — רחוב בפרוור שבו גר שַׁדָּ״ל. שם פגשו את רֶנְדְגֶר, תלמידו הראשון, ואת בן הדוד הצעיר לוֹלִי, ידידו של וִיטָה. בעוד הבן משוחח עם הצעירים, הכין להם אבי המורה, כאורתודוקסי שהיה, כיבוד לפסח והביאו אליהם. בשעה שאכלו ושוחחו ליד החלון נחתה חוחית על האדן. וִיטָה, אם מפני שהיה קרוב יותר ואם מפני שהיה זריז יותר, השליך את כובעו על הציפור ותפס אותה. המורה אמר: ״אבל היום חג; איני יודע אם ראוי היה לעשות זאת.״ הזקן, כפילוסוף טבעי שהיה, אמר: ״לעשות זאת בכוונה — לא; אבל כיוון שכבר קרה, שיחזיק בה וייקח אותה.״ אנו מציינים את הפרט הפעוט הזה מפני שזמן רב אחר כך נזכרו בו, ולוּצָאטוֹ אמר לווִיטָה: ״אפשר לראות בכך אות, ואות טוב: שהציפור ירדה דווקא ביום ההוא, ושדווקא אתה תפסת אותה.״

בקיצור, הביקור נמשך בכל שבת, ווִיטָה, לאחר שקיבל רשות, מעולם לא החסירו. אדרבה, בהדרגה נעדר פעם זה ופעם אחר, ולבסוף כולם — מלבד מי שזכותו להיות שם הייתה הקטנה ביותר: וִיטָה. עם המורה חזר על לימודים שלמד שלא כהלכה בתלמוד תורה, ושגם אותם נטש במשך שנתיים ויותר באקדמיה, והחל לאהוב את העברית. עד כדי כך, שגם בערבי ימות החול נפגש עם לוּצָאטוֹ, טייל עמו טיול ארוך וליווה אותו לביתו. תמיד שוחחו על לימודים; תמיד בירר לוּצָאטוֹ ואף בחן לעומק את ידיעות הנער — או נכון יותר, גילה את ממדי בורותו בלשונות ההן, איטלקית, צרפתית וגרמנית, ובמדעים ההם, היסטוריה, גאוגרפיה, תולדות הטבע וכדומה, שעליהם בכל זאת זכה בפרס ובשבח פומבי. אך בשעה שגילה את הגילוי המכאיב לא הניח לשום מילה מפיו לייאש את הצעיר או להכלימו. הוא החל להעניק לו את כל אהבתו, כשראה כיצד נטש מעצמו את חיי השוטטות של הבטלן והשובב ואת כל חבריו הישנים, כדי לדבוק באדם שמלא טוב לב וידע, אך נעדר מראה, קול ושאר מעלות חיצוניות שלעתים די בהן לפתות בני גיל זה. הקרבה הלכה והתרחבה והתחזקה. המורה סיפר לו על חייו ועל לימודיו, והראה לו עבודות שהשלים ועבודות שהחל בהן; ווִיטָה גילה לו את כל מצוקות ביתו, כיצד הבין היטב את בורותו המבישה, עד כמה בער בו הרצון ללמוד, וכיצד היה תלוי באותו דוד — איש טוב אך קצר ראות — שבמצבו הדל של אחיינו לא ראה לו עתיד אלא להיכנס במהירות האפשרית לטאטא משרד, כדי להתחיל בהקדם להרוויח מעט כסף ולהקל על אמו הענייה. לוּצָאטוֹ הרחום שם לבו לכך, הרהר, ולבסוף יעץ לו ללמוד מלאכת יד — וכבר דיבר עליו עם חרט חותמות — מאחר שסלד כל כך מן המסחר. ובעודו מלמדו עברית ולטינית ומשאיל לו ספרי היסטוריה ופיזיקה, ובעודו פותח לפניו את כל אוצרותיו — את ספרייתו הקטנה אך המובחרת ואת חיבוריו הנדפסים, הבלתי־נדפסים והמותחלים — מעולם לא הוציא מפיו את המילים: ״גם אתה צריך ללמוד.״

86אלא שבפסח, שנה בדיוק לאחר פגישתם הראשונה, מת לאחר מחלה קצרה ומכאיבה אביו הנערץ של המורה. לוּצָאטוֹ, שנותר אדון לעצמו ולביתו עם אחות צעירה ממנו, הציע לווִיטָה לבוא לגור עמו וללמוד ממנו ועמו, בלי תוכניות לעתיד ובלי לקבוע יעד מעשי ללימודים האלה. — יש לדעת שבדיוק באותה עת מצא הדוד לווִיטָה משרה קטנה בבנק מניות גדול שעמד להיפתח בִּטְרִיאֶסְטֶה. ייאושו וכאבו של הצעיר הגדילו מאוד את רחמי לוּצָאטוֹ עליו והאיצו בו להביא לכלל ביצוע תוכנית שכפי שנודע לווִיטָה אחר כך הגה בה זה זמן רב. כאן נביא מעשה ששמענו מפי המורה וִיטָה עצמו, והוא ראוי לאמון מלא: גם מפני שהיה אדם גלוי לב מאוד, וגם מפני שנדרש גילוי לב כשלו כדי לספרו.

אביו של לוּצָאטוֹ היה פילוסוף והוגה עצמאי. הוא חי חיי עמל — כחרט וכמכונאי — מעבר למה שאפשר לו מצב עיניו הירוד, והיה נדיב מעבר למה שאפשרה דלות הכנסתו. בכל יום שישי הלך אל אלמנה אומללה כדי שתתקן לו בגד — בדרך כלל ביקש ממנה לתפור כפתור חסר — וכך הייתה לו אמתלה לתת לה שלושים קְרוֹיְצֶר, סכום לא קטן לאיש עני כמוהו. את כל קומת הקרקע בביתו הקטן השכיר לשתי משפחות נוצריות, בעלות אותו משלח יד ומפְרִיוֹלִי כמוהו; וכשהעבודה הייתה מועטה סירב לקבל מהן את שכר הדירה. כל רגע פנוי הקדיש ללימוד, ולקריאה ולהרהור ארוכים יותר מתפילותיו הארוכות. הוא סייע לבנו במחקריו עד גבול למדנותו, ואף בעניינים של פִילוֹלוֹגְיָה גבוהה שלא היו מזונו הרגיל. כזה היה הזקן הטוב, וכך הכירו וִיטָה. והנה האיש הזה היה מקובל: הוא האמין שהאדם יכול להעלות את עצמו ברצונו למצב של רוח טהורה כביכול, ואז לבוא במגע עם הכוחות השמימיים — הסְפִירוֹת — הכפופים בכל זאת לכול־יכול השמימי.

פילוסוף ומקובל?

87אנו מספרים ואיננו מבקרים. — כפי שסיפר לוּצָאטוֹ לווִיטָה לאחר מכן, הרעיון לתת לו מחסה היה בלבו זה זמן רב. מאחר שאחד מכלליו היה שלא לדחות כוונות טובות, דיבר על כך עם אביו. האב אמר: ״הדבר היה מוצא חן בעיניי, אך כיוון שבביתנו נערה אחת לבדה, אינני חושב שנבון לקרב אליה בחור צעיר בלי להחליט תחילה שאם תצמח אהבה ביניהם יאושר נישואיהם. מכל מקום, כדי לרצותך אתייעץ: אעשה שאלת חלום, כפי שאתה יודע, בני, שעשיתי במצבים חמורים אחרים בחיי.״ הוא שאל את שאלתו לפי כללי הקבלה, ולמחרת בבוקר אמר ללוּצָאטוֹ: ״לא; כי אמרו לי בחלום: הוא יעשה כמעשה נַפּוֹלֵיאוֹן.״ לוּצָאטוֹ ידע להיות פילוסוף בדרך אחרת מאביו ולא היה מקובל, אך הוא הכיר את אביו כאיש ישר וידע לכבדו, ולכן לא דיבר על כך עוד. אולם מיד לאחר מות האב, ביום 21 באפריל 1824, הציג לווִיטָה את תוכניתו. וִיטָה קיבל אותה בדמעות שמחה והכרת תודה. בקיצור, באביב 1824, ביום 12 ביוני, בשבת שלפני יום שני שבו היה אמור וִיטָה להתחיל בבנק, הזכיר את העניין בקצרה בלבד לאמו — שלא אישרה ולא התנגדה, ואולי לא האמינה שיתגשם. עם עלות השחר הלך וִיטָה לפּוֹנְדְרֶס, השליך אבן קטנה אל תריסי הקומה הראשונה, והנה ירד לוּצָאטוֹ בחולצתו ופתח לו את שער הבית, ועמו את לבו ואת חוכמתו.

רבים מקרוביהם וממכריהם לעגו להם, וכמה מן הלעגים היו אכזריים. אך וִיטָה היה שובב, נועז ועקשן באופיו; הוא הניח להם לדבר, עשה כרצונו, והיה בן שבע־עשרה. כדי להבין כמה חמלה ונדיבות היו במעשהו של לוּצָאטוֹ, יש לדעת שבאותה עת היה עני מאוד. וִיטָה סיפר לאחר מכן שהבחין כי למורה יש פנקס קטן, ובו עמוד לכל חודש שבו רשם את כל הכנסותיו והוצאותיו. יום אחד, כשהיה לבדו, ביקש לראות כמה מרוויח בחודש האיש שהוסיף לביתו פה צעיר להאכיל. מן הסכום בתחתית העמוד גילה שבחודש הקודם הייתה הכנסתו 16.60 פְלוֹרִינִים של אותם ימים. העמוד חולק לשלושה טורים: ״הכנסות״, ״יציאות״ [כך במקור] ו״הוצאות צדקה״. הוצאות צדקה מהכנסה כזאת! אכן כן, רבותיי: נכללו בהן שלושים הַקָּרַנְטָנִים שניתנו לאלמנה בכל יום שישי. זו הייתה ירושה מאביו, שעליה שמר כל עוד היה בִּטְרִיאֶסְטֶה; אחר כך הניח לווִיטָה להמשיך בה כל עוד חיה האלמנה.

וִיטָה חי בבית לוּצָאטוֹ חמש שנים, עד שלוּצָאטוֹ נשא אישה. בשנים האלה למד באהבה ובהתמדה רבה כל כך בהדרכת מורה דגול כל כך, שבתוך זמן קצר הסיר מרוחו את הקליפה העבה של הבורות שעטפה אותה. התקדמותו בידיעת העברית ובכתיבתה בטוהר ובבהירות, בפרוזה ובשירה, הייתה מהירה וגדולה להפליא. דוגמאות לכך נתן בנצנים שלו ובקינה בת שלוש שורות בכל בית שכתב למות מורו ואביו; ובשנותיו האחרונות — בפרק ליובל פֶּטְרַרְקָה ובקינה למות וִיטּוֹרְיוֹ אֶמָנוּאֵלֶה.

עוד בטרם מלאו לו עשרים, ובעודו בבית מורו, נעשה וִיטָה מורה בתלמוד תורה של טְרִיאֶסְטֶה. בתוך שנים מעטות ניהל את הכיתה הגבוהה, ולמעשה הופקדה בידיו ההנהגה החינוכית של בית הספר כולו: תחת הרב האביר קוֹלוֹנְיָה, שעשה אותו לחתנו, ותחת הרבנים שבאו אחריו — הרב טְרֵוֶושׁ, הנודע באיטליה ואבי המוציאים לאור ממִילָאנוֹ, והדרשן המפורסם הרב טֶדֶסְקִי. — בבית הספר הזה העמיד וִיטָה, לשמחתו ולשביעות רצונו הגדולה של לוּצָאטוֹ, תלמידים מוכשרים רבים בלימודי העברית, ובהם רבה הנוכחי של טְרִיאֶסְטֶה, הרב מֶלִּי, והרב והסופר המצוין מר משה טֶדֶסְקִי.

88מכמה מאיגרות לוּצָאטוֹ אל זַלְמַן — שכן זהו שם משפחתו האמיתי של וִיטָה, שכונה בדרך כלל ״המורה וִיטָה״ — נראה עד כמה העריך המורה את תלמידו הזה כמורה, כסופר וכמשורר.

נראה כיצד לא הסיר ממנו את עינו: מאיגרת אחת עולה שחשש שמא יניח וִיטָה לקריאות צרפתיות חדשות לפתותו לפילוסופיה העוינת את המידה הטובה ואת היהדות.

מאיגרת אחרת נראה את כל שיטתו הפילוסופית־מוסרית של לוּצָאטוֹ. הוא משיב לווִיטָה שלו, שכתב לו בייאוש רב מדי על מות אחד מתלמידיו המוצלחים ביותר, יצחק לֶנְגִי, ומסיים באיחול: היה שלו ברוחך² ומאושר.


2

השניים קיימו תמיד חליפת מכתבים, מן היום שבו עבר לוּצָאטוֹ לפָּדוֹבָה אל הקתדרה בבית המדרש לרבנים. אך מכיוון שרבות מאיגרות לוּצָאטוֹ לווִיטָה עסקו בענייני ביתו ובענייניו האישיים של לוּצָאטוֹ, שרף אותן וִיטָה. הוא שמר רק את אלה שסייעו להכיר טוב יותר את ידיעותיו, חוכמתו או מידותיו של מיטיבו, והעניק אותן לד״ר ישעיה, בנו הראוי של פרופ׳ לוּצָאטוֹ, ביודעו שאהבת הבן והערצתו, שבהן הוא פועל להאיר את דמות אביו הגדול ועמו את היהדות, יראו לו איזה פרי אפשר להפיק מן האיגרות האלה.

העתק איגרת מאת זַלְמַן אל ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ, שנשלחה אליו ממֶלְבּוּרְן.

89לאחר שנה שבה כבר ביקרתי בבית שַׁדָּ״ל, חודשים אחדים אחרי מות אביו הזקן, ביום ט״ז בסיוון 1824 — שבת בבוקר, 12 ביוני, מיד עם עלות השחר — העירו אותו שתי אבנים שהשלכתי אל תריסי ביתו הקטן ברחוב פּוֹנְדְרֶס. בחולצתו ובחיוכו הגלוי והכן ירד לפתוח לי את שער הבית, ועמו את שער הכנסת האורחים הרחומה והחכמה שלו, בפניי — שלא הייתה בי מעלה מלבד להט שאין לתארו ללמוד והערכה והערצה עמוקות ביותר למורה המלומד והטוב. לאחר שהתלבש פנינו מיד ללימודים שכבר התחלנו בהם, ועתה אתארם. תחילה אציין שאת עיקר לימודיי בעברית ובפילוסופיה לא שאבתי מספרים אלא מדיבורו ומשיחתו; הדבר הכשיר אותי לקרוא ולפרש עמו את החיבורים האלה: דקדוק עברי חדש ועמוק לזמנו, כתוב בעברית בידי גרמני ושמו מַסְלוּל; המשניות עם פירוש הרַמְבַּ״ם, מהדורה ראשונה המוערכת בידי חובבי ספרים — היא הייתה של ר״נב, אם איני טועה — אך שנואה עליי מאוד בשל כיעור הדפוס; ואחר כך ספר פיזיקה בלטינית ששימש באוניברסיטת טוֹרִינוֹ, שגם בו הוצגה הפיזיקה בתבניות סְכוֹלַסְטִיּוֹת וגאומטריות, מעשה ידי ישועים שנועד להמית את הגאונות בגופו של מי שניחן בה. זמן רב אחר כך אמר לי בצחוק שאותם חיבורים מחכימים נבחרו בכוונה כדי לנסות אותי ולבדוק עד כמה נחושות כוונותיי ללמוד. לאחר שגברתי על השעמום ועל הניסיון החליט לחלצני מעוניי, מבורותי ומן הסכנה שאישלח למסחר — מושא אימתי הגדולה ביותר. אך כדי להראות את כוחו של מעשה החמלה שלו, שהיה שונה מאוד מקנאות לתעמולה ספרותית כפי שעלול הדבר להיראות לאחרים, עליי לגלות שהוא חשב אמנם להחזיקני בביתו, אך ללמדני מלאכת יד הדורשת מעט כישרון. תחילה חשב על מלאכת השענות, כפי שעשה אביו עמו; אחר כך פנה לחריטה באבנים טובות, שכן הכיר והיה מיודד עם גרמני ישר ומלומד שהצטיין במלאכה זו. אני הנחתי לו לדבר ולחפש, אך במחשבתי שלטה תשוקה אחרת לגמרי: להיות ללוּצָאטוֹ שני. היה זה רעיון מטורף ובלתי־אפשרי, אך הוא הועיל לי להפליא ועשה אותי שקדן ומתמיד עד שהוא עצמו התפעל. תסלח לי האמת על שהצגתיה בלי כחל ושרק! — (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

אחר כך באה ארוחת הבוקר הראשונה בביתו. ראיתי אותו מביא מן המטבח מחבת עצומה, מלאה חומר צהוב וסמיך: אורז צהוב שבושל בשומן בקר, כי העוני לא הרשה שומן אווז. הבנתי זאת כשחתך ממנו פרוסה כאילו היה גבינת פרמזן, ואז עלה באפי רֵיחַ חֵלֶב מַבְחִיל שעורר בי העוויית פנים שלא הצלחתי לעצור. כשהבחין בה אמר לי את המילים הפשוטות והמרגשות האלה: ״אם הדבר אינו לטעמך, הצדק עמך; אך אין לי דבר אחר.״ התאמצתי ובלעתי את חלקי, והדבר הביאו להוסיף: ״בארוחת הצהריים יהיה האורז הזה טוב יותר.״ ואכן הוסיפו לו מה שכונה מרק חמוץ, כלומר רוטב של ביצה ולימון; דמיינו איזה מעדן יצא כשהוסיפו אותו לַחֵלֶב הַהוּא. גם אותו בלעתי ברוח פילוסופית, מתוך מחשבה על ״כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה״; אך התבלין שאפשר לי לשאתו היה הכרת התודה בצירוף ההערצה. לאחר ארוחת הבוקר והתפילה של שחרית, כמובן, פנה הוא לקריאותיו ואני לקרוא בעצמי במקרא, וביקשתי את עזרתו בכל מכשול. כך עד זמן מנחה, ואז ירדנו העירה לבית הכנסת מס׳ 4, בית הכנסת של אביו, כדי לומר שם קדיש, כפי שעשה בכל שנת האבל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

90בכל יום עם שחר קמנו, התלבשנו בחיפזון והלכנו לאותו בית כנסת, שהשכים מכולם, כדי לאבד פחות זמן ולשם אמירת הקדיש. כך בכל יום מלבד שבת — דבר משונה שביקשתי ממנו להסביר. זה היה הסברו: ״בימות החול באים לבית הכנסת הזה מעטים, והמעטים אדוקים וזקנים. בשבת בית הכנסת מלא יותר, וליד מושבי יושבים אנשים שבאים מי יודע מדוע, ובפטפוטיהם ובשאלותיהם הטורדניות — אולי כדי ללעוג לי — מונעים ממני להישאר מרוכז במחשבה על אבי.״ אלה היו מילותיו. עתה אספר על הקינוח, ניסיון אחר ונורא יותר שהיה עליי לעמוד בו. בחיי אביו היה נהוג שלפני שקמו מן השולחן הדל הובא ספר מקרא כפרי הסעודה. הזקן, אחריו הבן ואחר כך הבת, קראו ותרגמו ממנו קטע מפרשת השבוע, פסוק כל אחד בתורו. שַׁדָּ״ל לא ביטל את המנהג. נחלתי השפלה מרה כאשר בהגיע תורי התברר שאני מהיר ומדויק בתרגום פחות מאחותו הצעירה מאוד. איזה לקח היה זה בשבילי, ואיזה דורבן! (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

לאחר ארוחת הצהריים שבנו איש לקריאתו העצמאית. כך נמשך הדבר, בשינויים היחידים שחוללו השיעורים שלוּצָאטוֹ קיבל במספר הולך וגדל, וגם בבתים נכבדים. הדבר נבע מן המוניטין שיצאו ליושרו ולדייקנותו יותר מאשר לידיעותיו, וכן מיכולתו הטבעית, החפה מתחבולות, לקנות את לב תלמידיו ואת אהבתם. מכל מקום, מי שירצה לתאר את יומו של שַׁדָּ״ל יעשה זאת במילה אחת: עֲבוֹדָה; ומי שירצה לדעת מה היה נושאה — גם זאת במילה אחת: יהדות. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

הוא קרא תמיד בעודו הולך הלוך ושוב בחדר העבודה הקטן שלנו, וכך גם אני; נראינו כשני זקיפים. פעמים רבות החזקנו תוך כדי הקריאה פרוסת לחם גדולה ונגסנו ממנה. פעם אני עצרתי אותו לבקש עזרה בקריאתי, ופעם הוא עצר אותי כדי לשתף אותי במחשבה יפה של המחבר שקרא, וברוב המקרים ברעיון שימושי שהפיק ממנה למטרתו הנצחית — היהדות. להוכחה אספר מעשה שאינני יודע אם הזכיר בזיכרונותיו הביוגרפיים. באותה עת הגה במה שהיה לימים הַוִּיכּוּחַ שלו, יצירת מופת של דיאלקטיקה בריאה וגלויה. הוא זכר שקרא אצל קִיקֶרוֹ קטע מאַפְלָטוֹן שהתאים היטב למחקריו על איחורן היחסי של הנקודות, אך לא זכר עוד באיזה מחיבורי טוּלִיוּס מצאו. מה עשה? קרא את עַל הַחוֹבוֹת ואת שִׂיחוֹת בְּטוּסְקוּלוּם עד שמצא את הציטוט המבוקש; העתיק אותו וסגר את קִיקֶרוֹ — אולי לעד. כך גם היה לו העוז לעבור במהירות, שנה קודם לכן עם אביו, על התלמוד כולו במטרה אחת בלבד: למצוא ראיות שבימי חכמי התלמוד לא היו סימני ניקוד או טעמים, ולכן הזוהר המזכירם אינו יכול להיות מאת ריב״ז, שלו הוא מיוחס. — וכשקרא עמי את פירוש סְפוֹרְנוֹ מצא בו רעיון על המבול — נטיית ציר כדור הארץ — שקרא אצל מר פְּלוּשׁ, כמדומני בתּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם. הוא לא נתן מנוחה לעצמו או לי עד שעברתי על המחבר הצרפתי ומצאתי את הקטע. אז אמר לי, ואלה מילותיו המדויקות: ״ראו, מה שאמר הצרפתי בעשרים ושניים עמודים אמר סְפוֹרְנוֹ שלנו בשבע או שמונה שורות!״

91כך קרא ולמד את המתמטיקה של בּוֹסוֹ, כמדומני, ואת אוּקְלִידֶס, כדי לקרוא אחר כך את כתבי קוֹפֶּרְנִיקוּס וקֶפְּלֶר. מדוע? — כדי לגלות אם היהודים הקדמונים, מחברי לוח השנה שלנו, צדקו ביסודותיו. בדרך זו, כשאין לו יעד מלבד יהדותו האהובה, רכש בקיאות בכל תחומי הדעת כמעט בלי שהבחין בכך. — על הלימודים שנתן לי אומר מעט, שכן לא היו מסודרים ושיטתיים כדרך בית ספר תיכון; הוא רק סייע לי תמיד בקריאותיי המגוונות מאוד. בראש ובראשונה קראתי מקרא. הוא הכיר לי את סגנונותיהם השונים של הפרשנים המפורסמים ביותר, ואחר כך אמר: ״המשיכו בכוחות עצמכם.״ בשנה הראשונה סייע לי גם במשנה ובתלמוד, שלמדתי שעה ביום עם הרב א׳ לוי. הרב היה קודם לכן מורו שלו במקצועות האלה, ובהזמנתו כבר הכין את תרגומו האיטלקי המפורסם לתְּפִילּוֹת כְּמִנְהַג אַשְׁכְּנַז; ההקדמה היפה הייתה כולה מעשה ידיו, אף שנחתמה בידי הרב הנזכר. לפי עצתו קראתי מן הקלאסיקונים האיטלקים, אך משוררים דווקא. הוא אמר לי: ״אם תבינו את המשוררים, כותבי הפרוזה יהיו לכם קלים.״ הוא ידע שבאקדמיה רכשתי ידיעה כלשהי בצרפתית, גם אם דלה וחלקית, ולכן דרש שאבלע שנים־עשר כרכים של הִיסְטוֹרְיָה כְּלָלִית מאת אַנְקֶטִיל. הוא אמר: ״אם אינכם מבינים, הנה דקדוק צרפתי והנה מילון; לשאר — השכל הישר, ואם גם הוא לא יספיק, אני כאן.״ ללימוד המעשי הזה של הצרפתית הייתה השפעה חזקה על חיי, כפי שאזכיר בהמשך; שכן לפני מותי אינני מכתיב כאן זִיכְרוֹנוֹת עַל עַצְמִי אלא זִיכְרוֹנוֹת עָלָיו. — משום כך אזכיר שתשעה חודשים לאחר שנכנסתי לביתו חלה הוא קשה בדלקת ריאות. ביום השלישי מצא הרופא, ד״ר גוּאַסְטַלָּה האב, שהמחלה קיבלה תפנית רעה כל כך עד ששב בעשר בערב. הוא בדק אותו, כתב מרשם ואמר לי: ״נרד יחד; דאג שיכינו אותו מיד ותן לו מיד את המנה הראשונה של השיקוי.״ למטה, כשהניח לי ללכת, אמר בקרירות רפואית את המילים הנוראות האלה: ״השגח היטב הלילה, כי בסביבות חצות הוא כנראה ימות.״ אם אני עצמי לא מתתי, היה זה נס. מה יהיה עליי אם אאבד אותו? תארו לכם כיצד שבתי הביתה עם המרשם המפורסם ועם הגוש ההוא בלבי.

92לאחר שנתתי לו כף מן התרופה ישבתי ליד מראשותיו. לוּצָאטוֹ, שלא חשד כלל במצבו, אמר לי: ״מה? אינכם באים למיטה?״ ישנתי עמו במיטה פְרִיוֹלִית גדולה שהביא אביו מִסַּן דָּנִיאֶלֶה. התחמקתי, רועד בכל איבריי מן המחשבה לשכב לצד גוסס — ואיזה גוסס: מורי ואבי! אך משום שלא יכולתי ולא רציתי להדאיגו, נעניתי לרצונו. כעבור דקות אחדות החל להזות ואמר לי: ״לא הבנתם כלל וכלל את המשנה הזאת.״ הצטמררתי, משום שלא ידעתי מהן הזיות חום וחשבתי שזה סימן למוות קרוב. פחדי הוכפל כאשר הוסיף מעט אחר כך: ״ומי תלה שם על הדלת את החזיר ההוא?״ מתוך אינסטינקט הרמתי את ראשי והבטתי אל הדלת, וראיתי כמוהו חזיר בלונדיני ומבותר. הוא שתק ונרדם; זינקתי מן המיטה, התלבשתי, התקרבתי לדלת וגיליתי שהיו אלה שתי פקעות גדולות של קנבוס גולמי. השינה הזאת הפחידה אותי עוד יותר, משום שלוותה בקול שחשבתי לחרחורי המוות. כרעתי ליד המיטה, התפללתי לאלוהים ובכיתי; אך משלא יכולתי לשאת עוד את הדבר הערתי את סַנְגְּוִוינֶטִי — שלו ולאשתו נתן לוּצָאטוֹ חדר חינם, כדי שאחותו נִינָה תזכה לחברה וגם לחיץ בינה לביני, ששנינו היינו צעירים. סַנְגְּוִוינֶטִי קם, ניגש אל המורה ואמר לי: ״איזה חרחור ואיזה מוות! הוא נוחר וישן מצוין, וחום הקדחת ירד מאוד.״ אם נדמה לי שהגוסס קם לתחייה, חשתי שגם אני עצמי קמתי לתחייה. שבתי לשבת ליד מראשותיו, הבטתי והקשבתי; וכשגם הנחירות נחלשו ואף לי נראו כשינה, לא העזתי להעירו כדי לתת לו את המנה השנייה של התרופה. עם שחר התעורר ואמר לי: ״כבר קמתם?״ ואחר כך: ״תנו לי לשתות מעט מים.״ הוא שתה ואמר: ״אני מרגיש טוב; הניחו לי, אני רוצה לישון עוד.״ יצאתי מן החדר ובחדר העבודה אמרתי תפילת שחרית, בתוספות כה רבות משלי של תפילה, תקווה והודיה שלא הייתי יכול לתארן — מן התפילות שעליהן אומר מַנְצוֹנִי שרק אלוהים יכול להבינן ויודע לקבלן כראוי. כעבור שעה וחצי שמעתי שקוראים לי: ״קחו דף וכתבו את מה שאכתיב לכם.״ צייתתי, אך רעדתי מחשש שמא זו הזיה נוספת; אולם הוא, צלול בדעתו, הכתיב לי סונטה איטלקית שחיבר באותה שעה וחצי. אני זוכר היטב שפתיחתה הייתה אָב שֶׁבַּשָּׁמַיִם, והיא ייחסה את החלמתו המהירה לאב השמימי ולא לחוכמת הרפואה. אם אינני טועה, תרגם אותה אחר כך לעברית. אז ירדתי והמתנתי לרופא בשער. הרופא הגיע מוקדם מאוד ושאל אותי: ״הוא מת?״ אני, שהתחשק לי להרוג אותו, השבתי בשובבות: ״עלה ושאל אותו.״

93הרופא עלה, ראה את הסונטה על שפת המיטה וקרא אותה. כששמע ממני שהגוסס הכתיב אותה, אמר בגלוי — אם לא באותן מילים, הרי ברוחן — זֶה שִׁינּוּי יָמִינוֹ שֶׁל עֶלְיוֹן, והכריז שהוא מחוץ לסכנה! — נדמה לי שהזיכרון הזה מוכיח את שלוותה של אותה נפש נדירה וישרה. לכך נוגעת גם הראיה הבאה לכוחה. בשנה שלאחר מכן מת הרב א׳ א׳ לוי שנזכר לעיל. לוּצָאטוֹ החל להיות מוכר ומוערך. בין שלושת ראשי הקהילה היהודית באותה עת היה אַנְגֶ׳לוֹ גֶ׳נְטִילוֹמוֹ אחד, חובב ספרות שהעריך אותו מאוד. הוא זימן אותו והזמינו לחבר קינה בעברית ובאיטלקית, אך ביקש שתהיה מוכנה ליום שני הבא — והיה זה יום שישי. לוּצָאטוֹ הסכים. בערב שכב ואמר לי: ״מחר לא אקום,״ ונרדם.

949596השכים מאוד בבוקר, אכל מעט ואז אמר לי: ״הניחו לי לבדי והישארו בחדר העבודה, מוכנים כשאקרא לכם.״ כעבור זמן קצר קרא לי, דקלם לפניי בית איטלקי פעמיים או שלוש, ביקש שאחזור עליו, ואז אמר: ״צאו.״ כך חיבר במהלך השבת אחד־עשר בתים, שהוא ואני חזרנו עליהם פעמים רבות. בערב, מיד כשהותר לכתוב, הכתיב לי אותם כשהם גמורים ומלוטשים. גם אז לא קם, אלא נשאר במיטה והחל לחבר את אחד־עשר הבתים העבריים; מיד כשיצאו ממחשבתו העליתי אותם על הכתב. עוד לא הייתה חצות והקינה הייתה גמורה בשתי הלשונות. הוא אמר לי ללכת לישון, וישן עד שעה מאוחרת בבוקר. אחר כך העתקתי אותה לנקי בשעה שהוא חיפש את צירוף האותיות שירמוז לשנה, ובצהרי יום ראשון כבר הייתה היצירה בידי ראשי הקהילה, שהעבירוה למדפיס. נדמה לי שנתנו לו עשרים וחמישה פְלוֹרִינִים, אך אינני יכול להתחייב על הסכום. ודאי הוא שייעד אותם למילוי משאלה שהייתה לאחת משמחותיו העמוקות באותם ימים — נשגבת וילדותית כאחת, כיאה לטבע אצילי ופשוט כזה. — עד אז שכנה ספרייתו, שהלכה וגדלה, בארונות ישנים — או ליתר דיוק בוויטרינות ובמדפים שנותרו מחנות אביו. עתה ביקש לכבדה ברהיט שנעשה למענה. יום אחד, כששב משיעוריו ומצא ששני קירות חדר העבודה מכוסים בשתי כונניות ספרים, התמלא סיפוק ועליצות ונראה בעיניי כילד שקיבל צעצוע נחשק. מיד התחלנו לסדר בהן את הספרים בסדר מושכל. הוא רצה שאעבוד עמו לא רק כדי לעזור לו, אלא כדי שאלמד להכיר את כותרותיהם ואת המקומות המתאימים להם ואדע למוצאם במהירות לצרכיו ולצרכיי; הדבר הועיל לי מאוד לעתיד. כאשר מינתה אותו הקהילה לספרן הספרייה העברית כולה שהוריש לה הרב לוי, בתנאי שיכין לה קטלוג מסודר, עשה זאת בעזרתי והדבר הועיל לי מאוד. הוא היה מסביר לי את מעלותיהם וחסרונותיהם של המחברים השונים ושל חיבוריהם. היו שם גם כתבי יד מעטים, והוא לימדני כיצד לנחש לעתים את מחברם ואת זמנם כאשר — כפי שקרה לא פעם — חסרו כריכה ושער. — בחול המועד סוכות, לקראת סוף 1825, יצא למסעו הראשון, לגוֹרִיצְיָה, בהזמנת שח״בדל ויש״ר. עדיין לא מלאה שנה לשהותי אצלו, וכתבתי לו איגרת בלטינית — ואיזו לטינית! — ואיגרת ארוכה בעברית ובה גם סונטה גרועה באותה לשון. השמחה שחש ושהראה לי הייתה לאין תיאור, משום שידידיו אנשי הספר ראו הוכחה לכך שמה שכינו מעשה טירוף שלו — לקחת בור בן שבע־עשרה ולחנכו לספרות עברית — לא היה מטורף כל כך. אז כתב לי מִגּוֹרִיצְיָה איגרת ובה המילים האלה: ״אני שמח על המסע הזה, מפני שאני רואה שאתם יודעים ויכולים לעשות דבר מה גם בלעדיי.״ אחר כך הוסיף: ״לוֹלִי ורֶגְ׳יוֹ אומרים שעליכם להיות שקדנים יותר ממני.״ הוא גם שלח לי כתובת עברית יפה שמצא בבית הקברות שם. צר לי שהאיגרת הזאת אבדה לי; אך איגרתי העברית אליו עודנה בידי, לאחר שהחזירה לי ואמר: ״שמרו עליה!״ — זה היה הדורבן היחיד שבו השתמש כדי להחזיקני בשקידה מתמדת: הוא היה פותח מגירות מסוימות, מוציא מהן עבודות שיריות או פילוסופיות שלו, נותן לי לקרוא פעם את זו ופעם את זו ואומר: ״את זה עשיתי בגיל חמש־עשרה, את זה בגיל שש־עשרה, את זה בגילכם.״ כך הלהיב אותי יותר ויותר ובה בעת גילה לי את אוצרותיו. לאחר השנה הראשונה לשהותי אצלו — שבה ירדתי העירה רק כדי לראות את אמי ולקבל את שיעור התלמוד של הרב לוי — הניח לי לעשות הכול בכוחות עצמי. הוא בירר מה אני קורא, המליץ על קריאות מסוימות ונתן לי להעתיק הרבה מכתביו. שיעוריו, ועמהם רווחתו, התרבו מאוד, ואת שאר זמנו היה חייב לעבודותיו הרבות והמגוונות ולתכתובת הספרותית שהלכה והתרחבה. אולם שיחתו ועצותיו כבר הספיקו למטרתי, על אחת כמה וכמה משום שבטח בי ולא פג להט לימודיי. החרוזים העבריים הראשונים שהצלחתי לצרף עוררו בו תקווה בתחום הזה, והוא עודדני. יום אחד שבתי הביתה והגשתי לו סונטה — זָר מִפְּנֵי יִשְׁרֵי לֵבָב, המצויה בנִצָּנִים שלי — נגד אויבו, רודפו הקנאי ויריב קהילתנו. הוא חיבקני ואמר: ״הלוואי שאני הייתי מחברה; אך מעולם לא הייתי יכול, מפני שחסר לי יסוד שיש בכם: מעולם לא הייתי שקץ — שובב.״ בשנת 1827 התרחש בקהילה מאורע שהשפיע מאוד על גורלו העתידי ועל גורלי: הרב האביר קוֹלוֹנְיָה, לשעבר נשיא הקוֹנְסִיסְטוֹרְיָה הרבנית של צרפת, בא לכהן כרב בִּטְרִיאֶסְטֶה. הוא ידע לשונות רבות והעמיק מאוד בעברית; הוא הכיר את לוּצָאטוֹ שלנו והעריכו כראוי. לרגל בואו שלחתי, בין השירים השונים שנדפסו לכבודו, סונטה — בעברית כמובן — וכך שמע עליי דברי שבח מפי המורה. קוֹלוֹנְיָה הביא עמו שלושה נכדים מבתו האלמנה. את הבכור, בן חמש, ביקש ללמד תורה, אך הילד ידע צרפתית בלבד. משנתקשה למצוא מורה היודע את שתי הלשונות נועץ ביוסף לָזָרוֹ מוֹרְפּוּרְגוֹ, שלוּצָאטוֹ ודאי מזכיר בביוגרפיה שלו, והלה הציע וִיטָה אחד, תלמיד לוּצָאטוֹ. כשנקראתי לכך השבתי שאעשה רק כרצון המורה. הוא אילץ אותי במילותיו היפות והמעודדות להסכים ואמר: ״תלמדו כאן בבית את שיעורכם, וכך תוכלו ללמדו לאחרים; ואני תמיד כאן לעזרתכם.״ וכך היה: נעשיתי מורה בבית הרב, אחר כך מעתיקו, אחר כך מזכירו ולבסוף חתנו. אך אינני מכתיב את הביוגרפיה שלי; אני רק מציין את הנוגע לשַׁדָּ״ל שלי ואת הכפיפות המוסרית והרצונית שהייתה לי לעצותיו, שהיו לי כפקודות. כבר שנה וחצי קודם לכן הציע לי הרב לוי, שהוזכר פעמים רבות, משרת ממלא מקום למורה בשכר עלוב של ארבעים פְלוֹרִינִים לשנה. לוּצָאטוֹ הכריחני לקבל ואמר — ולעולם לא שכחתי זאת — וְסוֹף הַשָּׂכָר לָבוֹא. כך יכולתי, ברפורמה שערך קוֹלוֹנְיָה בתלמוד תורה שנים מעטות אחר כך, לקבל את המשרה המכובדת בכיתה השלישית; וכשלוּצָאטוֹ עבר לבית המדרש לרבנים בפָּדוֹבָה יכולתי להמשיך בִּטְרִיאֶסְטֶה את מפעלו — לשמור בקהילה על אהבת הספרות העברית. דווקא מאהבתו לספרות הזאת, כששמע על הרפורמה בתלמוד תורה, גבר לוּצָאטוֹ על ביישנותו הטבעית וכתב מיוזמתו איגרת ארוכה ומנומקת למועצת התקנון החדש, ובה עצות הולמות וחכמות על לימודי המוסד. גם אם לא כולן, עצותיו הנבונות התקבלו יפה, בעיקר בזכות קוֹלוֹנְיָה שהעריכו מאוד ובזכות התערבותי הנועזת, שניצלה את שהותי התכופה בבית הרב. כאשר התבקש קוֹלוֹנְיָה בשנת 1830 לתת אישור לכשירות לוּצָאטוֹ לקתדרה הספרותית בבית המדרש בפָּדוֹבָה, אמר לי: ״אין אני גדול דיי לתת אישור לאדם כלוּצָאטוֹ; הכינו אתם, וִיטָה, נוסח עמו ואני אחתום עליו.״ הכנתי אותו, אף שענוות שַׁדָּ״ל מיתנה את הנוסח. הרב אישר וחתם עליו, ולכן נודע לו משקל רב בפָּדוֹבָה, ששם ידעו מיהו קוֹלוֹנְיָה. גם ד״ר ש׳ פוֹרְמִיג׳ינִי, שהתכתב עם לוּצָאטוֹ, תרם רבות לבחירתו לפרופסור. בינתיים הלך שמו והתפרסם בגרמניה, תחילה בזכות כתב העת בִּכּוּרֵי הָעִתִּים, שבו ראה לוּצָאטוֹ בדפוס לא רק את כִּנּוֹר נָעִים שלו אלא גם קטעי פרוזה פִילוֹלוֹגִיִּים ופילוסופיים רבים ואיגרות רבות שכבר כתב לשחב״דל וליש״ר. — נישואיו לבֶּלִינָה סֶגְרֶה כבר אילצו אותי לעזוב את ביתו הקטן והדל, שלא נותר בו מקום בשבילי. אני עצמי הייתי עסוק שש שעות ביום בתלמוד תורה וכבר נתתי כמה שיעורים במקצועות כלליים; לא יכולתי להוסיף לחיות את חייו הנוחים של תלמיד כשיש לי אם הזכאית למנוחה. אך אני מבקש לציין דבר המעיד מאוד על טוב לבו של שַׁדָּ״ל שלנו ועל ענוותו: הוא ידע שבצהריים אני יוצא מתלמוד תורה והולך לביתי הקטן לסעוד עם משפחתי, ובכל יום בין שתים־עשרה לאחת ביקר אותי, ישב בסעודה הדלה ודיבר עמי על עבודותיו ועל תוכניותיו. אני זוכר כיצד חייך על כעסי, מפני שלמען תוכניותיו החדשות והעבודות שהחל על אוּנְקְלוֹס זנח מחקר יפה, מועיל וכבר מפותח היטב על המילים הלא־מקראיות המצויות במשנה, שדוגמה ממנו נדפסה בבכורי העתים. בהקשר לכתב העת הזה אזכיר שכאשר נידונה הפרשה הגדולה של בית המדרש לרבנים, רצה שכמה מעבודותיי השיריות יתפרסמו בו. הוא רצה בכך בניגוד לרצוני, אך הביאני להסכים באומרו: ״האדונים האלה בפָּדוֹבָה צריכים לראות שלא זו בלבד שאני מלומד, אלא גם יודע ללמד; שיקבלו הוכחה לכך בעבודות תלמיד שלי.״ — לסיום הרשימות והזיכרונות האלה אוסיף שלאחר מעברו לפָּדוֹבָה לא חדלה התעניינותו בי, בענייניי ובענייני תלמוד תורה; וגם אהבתי, הערצתי והכרת תודתי אליו לא פחתו. תמיד התקיימה בינינו חליפת מכתבים רצופה יותר או פחות, אך אינטימית כל כך ששרפתי רבות מאיגרותיו. ובכל זאת אבקש להזכיר שנינה עברית חריפה ביותר שלו. הוא ידע שחיזרתי אחר בתו של קוֹלוֹנְיָה, שלא התנגד לנישואים אך היו במשפחתו מתנגדים ולכן העניין לא הגיע להכרעה. באיגרת אליי כתב שַׁדָּ״ל את הבדיחה היפה הזאת וביקש שאקראנה לרב. ״אמרו לו,״ כתב שַׁדָּ״ל, ״שאין טעם להתנגד: אבל אם חב״רה הי״צר מתחלה מותר מפני שהוא כ״לי אחד.״ זהו אחד ממשחקי המילים העבריים היפים ביותר שחיבר אדם כלשהו, לא כל שכן הוא. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

ישעיה שלי,
מֶלְבּוּרְן, 10 ביוני 1878.

אני מקווה שקיבלת את הרשימות והזיכרונות על שַׁדָּ״ל. על דודיו ובכלל על המשפחה אני יודע מעט או מאומה. אני זוכר רק שכאשר ביקש ממני להעתיק את שירי אחיו של הפְּרַנְצִין, מחבר בְּנֵי הַנְּעוּרִים המהולל אז, אמר והראה לי כמה דמיון שירי רב יותר יש בשיריו הבלתי־נדפסים של הראשון מאשר בשירי השני, וכמה פחות איטלקיזמים. מה שהקנה לשני את פרסומו היה הרמוניית החרוז בנוסח איטלקי, שהגרמנים אהבו והעריצו לעומת הניסיון הכושל של משורריהם — היהודים הכותבים עברית — להשיגה; ובייחוד וַיְיזֶל, שבשִׁירֵי תִפְאָרֶת השתדל יותר משאר בני ארצו לחקות את המשקל האיטלקי. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

אני כותב לך זאת מפני שאלה שיפוטים שלו שאני זוכר.

97אינני זוכר כלל את הדברים הכתובים בעָגָה שאתה אומר שמצאת בזיכרונותיו. אולי אילו היה לי העתק של דבר מה מהם, מראם היה מעורר בי איזה זיכרון.״

זיכרון אחד איני רוצה להחריש, אף שלאחדים ייראה פעוט למדי. מאחר שהוא אות וראיה לעצמאותו ולאומץ לבו של אביך, נעים לי להזכירו. בשנת 1826 השאיל לו סוחר בשם דוד ד׳אַנְקוֹנָה — שלבנו נתן שַׁדָּ״ל שיעורים בלימודי חול — ספר שהביא ממסע בבּוֹלוֹנְיָה. שַׁדָּ״ל הביאו הביתה והציגו לפניי כדבר מוזר מאוד וכמעט מטורף; אך מעולם לא נמנע מקריאה לפני ששפט. היה זה התרגום האיטלקי של שִׁיטַת הָרִיפּוּי מאת לֶה־רוּאָה, ומיד התחלנו לקרוא בו יחד. כשסיימנו אמר לי: ״הדבר שבגללו אמרתי שהוא מטורף הוא בדיוק מה שנראה לי עתה חכם: המחלות הן מחלה אחת. שמותיהן אינם ביסודו של דבר אלא מחלה של איבר זה או חלק אחר בגוף האדם; אך המילה והרעיון השולטים הם אחד — החולי. לחולי מוכרחה להיות סיבה אחת בלבד, כי הטבע פועל תמיד בפשטות.״ אוסיף שקראתי באנציקלופדיה את תולדות הרפואה ומצאתי שם את שיטת בעלי תורת הליחות, ואף נוסחה רפואית כמעט זהה לזו של לֶה־רוּאָה — כלומר את מרכיבי תרופתו. אני זוכר שכאשר דיברנו על הלעג שהמלומדים שופכים על תְּרוּפוֹת כּוֹל, אמר לי בדיוק: ״אפשר שנכון שעדיין לא נמצאה תרופת כול; אך אני מקווה ומאמין שביום מן הימים תימצא.״ אחר כך הסקנו שהמדע הוא דבר אחד והפילוסופיה דבר אחר, הניצב גבוה מאוד מעליו; יש מלומדים רבים שאינם חזקים וישרים בלוגיקה, ואז ייתכן שהמסקנות הנגזרות מן המדעים — כלומר מאמיתות — יהיו כוזבות. עובדה היא שבשנה שלאחר מכן תקפה אותו אותה מחלה שאת נסיבותיה סיפרתי באריכות. הוא סירב להזמין רופא וביקש לנסות לרפא את עצמו בשיטת לֶה־רוּאָה, והחלים. כך נעשה חסיד נחוש ועקשן של השיטה ושל התרופה הזאת, ואף אומר — חסיד בר מזל, עד שהלך לפָּדוֹבָה ובהדרגה הטו אותו ממנה משקל המלומדים והרופאים. אני עצמי מעולם לא עזבתיה וריפאתי בה את עצמי ואת בני ביתי — מלבד אבי, שלא האמין בה ונפל בידי הרופא בגיל שישים ושלוש, ובתי המסכנה שהייתה תחת מרות בעלה ומתה בגיל עשרים ותשע. אני בן שבעים ושתיים ורעייתי האהובה בת יותר משבעים ושלוש; עשינו מסע גדול כל כך ואנו חיים בריאים וחזקים למדי, ומי יודע כמה עוד נחיה. אינני אומר זאת כמשאלה אלא כשיפוט. אתם הַפָּדוֹבָנִים תאמרו עליי: הוא משוגע, הוא בור! ומה הייתם אומרים אילו ידעתם שאני משוכנע בתוקף שהמטריאליסטים, בשם המדע, תועים לחלוטין; שמן החלקים האמיתיים של התגליות החדשות הם גוזרים הנחות כוזבות ביותר; ושהם נופלים אל השיטה הפגומה ששלטה לפני גָּלִילֵאוֹ — הצגת השערות כדברים מוכחים? (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

98אך אני חושש שהפעם כבר עייפת מפטפוטיי, וגם עיניי שלי יגעו. מה שנכתב — נכתב; והרי הוא נמסר בסוד למי שידע למחול לי.

לכן מסור את ברכותיי הלבביות לאמך, ומעל הכול לך, ישעיה המתוק שלי, העמל להקים לאביך מצבה בת־קיימא העשויה מאבנים שהוא עצמו הכין. אלוהים יעזור לך בבריאות ובשלום להשלים אותה. אם יש אחרים הזוכרים במעט אהבה את המורה וִיטָה, ברך אותם ואמור לי את שמם. כולי שלך, שח״זל.


וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת שַׁדָּ״ל אֶת סֵפֶר הַוִּיכּוּחַ
וַיָּשַׁר שח״ז תַּלְמִידוֹ אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)


תּוֹרַת מֹשֶׁה הַר קֹדֶשׁ אֲשִׁיּוֹתֶיהָ
וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם הִיא לָטֹהַר:
תּוֹרַת פִּי קַדְמוֹנִים וְגִדְרוֹתֶיהָ
בָּרָה כַּחַמָּה לָהּ הָדָר לָהּ תֹּאַר. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

חוֹזֵי שָׁוְא קָמוּ וַיְשַׁנּוּ מַרְאֶה
לֵאמֹר אֵין זֹהַר זוּלָתִי בַּזֹּהַר:
בָּדוּ חֻקֵּי כָזָב תַּחַת חֻקֶּיהָ
שֶׁכָּל אָדָם דִּמּוֹ לָתֵת בַּסֹּהַר. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

הַיּוֹם בִּידֵי שַׁדָּ״ל הָעֹל נִשְׁבָּר:
רַבַּת חִבַּלְתֶּם כֶּרֶם יִשְׂרָאֵל:
הִגִּיד כִּי אֵין לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

הַיּוֹם בִּידֵי שַׁדָּ״ל תּוֹרָה תָּהֶל
וּבְהַבְלֵיכֶם לֹא עוֹד זָהָב יוּעָם····:
לֹא תֹאסִיפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

עמ׳ 99–100

הודעת המוציא לאור

Avvertenza

99הודעה


בזכות טוב לבו של עורך Mosè הנכבד פרסמתי את הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה הזאת בכתב העת ההוא וגם הפקתי ממנה הדפסה נפרדת. אולם לאחר שהסתיימה הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה גופה, וכשלפניי נספחים שונים שכבר המתינו זמן רב לתורם, ביקשתי להאיץ את ההדפסה מעבר למה שאפשר לעשות בכתב עת, שמטבע הדברים צריך לפנות מקום לדברים רבים אחרים. לכן החלטתי לפרסם את השאר על חשבוני, מעמ׳ 81 ואילך. עם זאת, אינני אוסר על עורכי כתבי עת יהודיים המעוניינים בכך להדפיס מחדש פרק כלשהו מן ההמשך הזה או לתרגמו לשפות אחרות. אני רק מבקש שהפרקים יובאו בשלמותם ושלא ייחתך מהם דבר. ידידיי וידידי אבי, שלהם אני מחלק את הגיליונות האלה עם צאתם בלי כל כוונת רווח, מתבקשים לשמור עליהם, שכן לעת עתה אינני יכול לחזות מתי יסתיים הפרסום. לאחר אַחֲרִית הַדָּבָר של מוֹרַאִיס, שבה אני עומד להתחיל, תבוא מוֹנוֹגְרַפְיָה חשובה על סבי מצד אבי, חזקיה. לבקשתי כתב אותה זקן רבני איטליה, רבה הראשי של וֶרְצֶ׳לִּי, האביר יוסף רפאל לוי. אני מהרהר גם בתוכניות אחרות, אך לעת עתה יורשה לי להחריש עליהן.

מי שיחיה — יראה.

ועתה, מחוזק מן העידוד המגיע אליי מכל עבר, אני מעז להפנות בקשה אל תלמידי אבי ואל מי שהיו ידידיו הקרובים.

הייתי רוצה שכל אחד מהם יכתוב דבר מה דומה למה שכבר עשה המורה וִיטָה.

זיכרונות אלה עשויים להיות מעניינים ביותר, במיוחד בכל הנוגע לשיטת ההוראה שנהג המורה בבית הספר ומחוצה לו. אינני מבקש אלא הצגה של עובדות ושל זיכרונות, ומבקש את הרשות הן לפרסם בשלמותו כל חומר שיימסר לי, הן לעצב ממנו מִכְלוֹל אחיד — בייחוד אם אנשים שונים יתארו אותם דברים.

מגלו חסר הרחמים של המוות קצר, גם בזמן האחרון, כמה מן האנשים שאליהם תכננתי לפנות וכמה מן האנשים שעודדו אותי להמשיך במלאכתי, באיטליה ומחוצה לה. לכן אל יתמהמהו הנותרים! — הם יכולים להיות בטוחים שלא תחסר לי זהירות, כפי שאני מקווה שיוסכם שלא חסרה לי עד כה בבחירת הדברים שכבר פרסמתי.

100לדעתי לא יהיה אפשר לחבר ביוגרפיה שלמה של שַׁדָּ״ל אלא לאחר שיפורסם מבחר איגרותיו ועוד כמה מחיבוריו שטרם נדפסו, וכן לאחר שמיטב כתביו הפזורים — שאת הַקָּטָלוֹג הַמְבוֹאָר שלהם אני מדפיס עתה — יודפסו מחדש כמכלול אחיד. אולם מועיל להכין למען הַבִּיּוֹגְרָף העתידי של שַׁדָּ״ל את מלוא החומרים.

עוד דבר אחד, ואז אפנה את הבמה לאחרים המוכשרים ממני בהרבה. עד כה אספתי איגרות רבות מאוד של אבי; מספרן כיום 2,505, בלי למנות את אלה שבספר העתקי המכתבים והרשומות ב-Index Raisonné. אך אני מבקש עוד איגרות רבות; כמה הסתייגויות עדינות עדיין לא הצלחתי לגבור עליהן — מקצתן מוכתבות בידי הזהירות ומקצתן בידי הרגש.

בקָטָלוֹג הַמְבוֹאָר שֶׁל הַכְּתָבִים הַפְּזוּרִים שֶׁל שַׁדָּ״ל יתברר היטב איזה שימוש אני מבקש לעשות באוצרות היקרים שאני צובר. ייראה גם שרחוק הייתי מלנסות להמעיט מערכם של אחרים כדי להבליט יותר את מעלתו של אדם אחד; עמלתי במצפון ובאהבה להשיב ולרענן את שמם המכובד של כמה מתלמידי אבי שכבר אינם עמנו. במפעל החסד הזה מצאתי כמעט תמיד תמיכה נכונה ונמרצת ביותר מצד קרובי הנפטרים. לכן אני מבקש מכולם מעט אמון — אדרבה, אמון רב — בכוונותיי הטובות. איגרות מסוימות, שכאשר בוחנים אותן לבדן הן עשויות להיראות חסרות כל חשיבות, משמשות לפעמים במקומן הכרונולוגי מפתח לחידה ומאירות נקודה מעניינת.

ואשר למי שסבורים שיכבדו טוב יותר את יקיריהם המתים אם ישמרו את זיכרונותיהם סגורים מפני כל נפש חיה, ככד חתום לעד — עליהם להשתכנע שטעות גדולה בידם. זיכרונותיהם של מי שהניחו ירושה עשירה של רגשות צריכים להניב פרי; זו אשמה להניחם אפילו שנים מעטות מוטלים בהזנחה.

אני בטוח שלאחר שאפרסם את הַקָּטָלוֹג הַמְבוֹאָר שנזכר לעיל, יימסרו לי ידיעות שהיו יכולות למצוא בו מקום של כבוד; ואם כך יקרה, אפרסם לו נספח.

לעת עתה אני מותיר את הפרסום הנוכחי פתוח, כמעין שסתום ביטחון. הוא יהיה למעין כתב עת היוצא בהפסקות, בלי מסגרת שנקבעה מראש, ופתוח לכל מי שירצו לעזור לי.
פָּדוֹבָה, 27 ביוני 1880.
ד״ר י׳ לוּצָאטוֹ.


(המשך יבוא).

עמ׳ 101–109

נספח רביעי

Appendice IV

101נספח רביעי
מאת ש׳ מוֹרַאִיס
(תורגם מאנגלית *עליי להזכיר את שכבר אמרתי: נספח זה תורגם מאנגלית לצרפתית, ואחר כך מצרפתית לאיטלקית. הקורא האדיב יסיק את המסקנה וימחל לשני המתרגמים אם בעבודה הכפולה לא הצליחו להעניק לו תרגום אלגנטי, והסתפקו בתרגום מדויק ככל האפשר. — ד״ר י׳ לוּצָאטוֹ.)


102בשנתו השמונה־עשרה של לוּצָאטוֹ עוד היה אותו גאון הנכסף אל הדעת פועל פשוט בבית מלאכתו של מכונאי. רוחו מרדה, אך הצורך הדוחק ריתק אותו אל המחרטה. הוא הגיע לשנתו התשע־עשרה. ״הילד נעשה לאיש,״ אמר התלמיד בלבו בעוד סינר עבודה מכסה אותו. ״סוף סוף עליי לקבל החלטה. אולי אוכל למצוא עיסוק מאוס פחות.״ וכך החזיק בית מלאכתו של שען את המלומד לעתיד בשעבוד במשך שנה שלמה. ואף על פי כן, שעבוד השכל לא הספיק לפרנסת גופו. המשפחה — אביו חזקיה, שְׁמוּאֵל דָּוִד שלנו ואחות צעירה ממנו — חיה בעוני קודר. הכנסה זעומה מחלק בנכס קטן נלקחה מהם, משום שגנבים השתלטו עליו בלילה אחד. כדי להשביע את רעבונם נאלצו למשכן חפצים שהיו יקרים להם יותר מערכם הכספי הממשי. קרוב משפחה ריחם על האנשים החרוצים האלה וסיפק להם עבודה בבית החרושת שלו. לוּצָאטוֹ הזקן ובנו — מי שנולד לשבת כנסיך ברפובליקת הספרות — עמלו בהתמדה בהכנת הבצק שממנו נעשו אטריות ומקרוני. אמונתם בהשגחה, שבזכותה שמרו על כבודם האנושי בתוך עבודות כה בלתי־ראויות ובלתי־נעימות, הייתה עזה ביותר; וההשגחה המיטיבה גמלה לאמונה זו. ביישנותו המכאיבה של לוּצָאטוֹ עשתה אותו כמעט בלתי־נגיש. גם לאחר שנודע בזכות כמה מכתביו, איש לא יכול היה לומר בביטחון אם לאיש הידע יש גם היכולת למסור לאחרים את החוכמה שרכש. לבסוף נערך הניסיון, והצלחתו הביאה לתוצאה ששמה קץ לעוניו. משהופקדה בידיו הוראתו של נער שניחן בשפע בתכונות הדרושות ללימוד, מילא לוּצָאטוֹ את חובתו בדרך מופלאה. הורים נתנו בדרך כלל את ילדיהם ברצון להשגחתו של אדם שצירף לכישרונותיו המגוונים תחושה עמוקה של חובותיו המוסריות.

לוּצָאטוֹ החל ליהנות מן השמחה שבחלוקת פרי כישרונותיו עם אביו הנערץ ובהענקת מעט מנוחה לחיים שעברו בעמל מתמיד. בשעות הפנאי תרגם לאיטלקית טובה סידור תפילה כמנהג אשכנז. פרסומו בשנת 1821 הקנה לו שם רב, גם אם לא הביא לו רווחים רבים.

ארבע שנים חלפו בשלום ובאושר, עד שבאפריל 1824 הועמד לוּצָאטוֹ בניסיון קשה עם מות אביו. מוות זה היה נורא בעיניו אף יותר מן הרגיל, משום שהאב הטוב היה גם מורו הבלתי־נלאה של הבן מילדותו המוקדמת ועד בגרותו.*מזמור עברי יפה שנדפס בבכורי העתים, ובו מתאר לוּצָאטוֹ את מידותיו של חזקיה בביתו ואת רגשי תודתו שלו למי שהעניק לו את חייו והיה מורו, תורגם לאנגלית ונדפס בשנת 1865 ב-Occident שהוציא אז מר יִצְחָק לִיסֶר. — ש״מ. אך הבן, שהתאבל כל כך על מות אביו, מצא נחמה במעשי חסד עם החיים. בבית שהתייתם מן האב הקדוש ישב מדי יום צעיר עני אך מוכשר מאוד, שקיבל מזון והוראה; התפתחותו המהירה גרמה למיטיבו שמחה עצומה. לוּצָאטוֹ המשיך בקריירת ההוראה בעיר מולדתו ותרם כתבים מלאי חוכמה לעריכת כתב עת עברי שיצא בווינה, וכך הגיע לשנתו העשרים ושש. באוקטובר שלאחר מכן נשא את בֶּלָּה בת שבע סֶגְרֶה, שירשה מאביה את מעלות הרוח והלב שבעלה תיאר בקצרה באוטוביוגרפיה שלו. היא נתנה לו מתנה שמימית מכדי שבני תמותה יחזיקו בה: בנה הבכור היה פִילוֹסֶנוֹ, שלמות חיה של רוח האדם.**אילו ניסיתי לתאר כאן, ולו בקיצור, את יצירותיו ואת חייו של אחי פִילוֹסֶנוֹ, כפי שמזמינני ידידי מוֹרַאִיס ברוב חסדו, הייתי מתרחק יתר על המידה מן הנושא. די לי להפנות את הקוראים לדברים שכתב עליו מוֹרַאִיס עצמו ביד אמן ב-Mosè, כרך א, 1860. — ד״ר י׳ לוּצָאטוֹ.

אך המאורע החשוב ביותר בחיי לוּצָאטוֹ, זה שגילה את מלוא כוחותיו, התרחש בשנת 1829.

103הזמן שינה במידה ניכרת את מצב יהודי איטליה. מוסדות חינוך שעד אז נותרו בצל הגטו ודרכם אל הַקִּדְמָה נחסמה תמיד, יצאו לאור במקום אחר והתקדמו בלי כבלים שיעצרום. קהילות בלוֹמְבַּרְדִיָּה וּבְווֶנֶטוֹ הסכימו לפתוח בפָּדוֹבָה בית מדרש לרבנים, שבו יוכלו צעירים, לאחר לימודיהם בתיכון, לעסוק בענפי התֵּאוֹלוֹגְיָה השונים בדרך שיטתית ומדעית. אך השאלה בידי מי להפקיד את הוראת המקרא על צדדיו הַפִילוֹלוֹגִיִּים, ההרמנויטיים, ההיסטוריים והמוסריים הסעירה את ראשי היהודים בחצי האי. בחירת חכם שיוכל למלא את קתדרת התלמוד נראתה קלה יחסית.

רבנים מלומדים נמצאו כמעט בכל עיר. ואכן, הבחירה במר לֶלְיוֹ דֶלָּה טוֹרֶה הייתה מוצלחת. הוא צירף לידיעתו העמוקה במדעי הרבנות ידיעה בקלאסיקונים, בלשונות החדשות ובספרותן; הוא דרש ברהיטות וכתב באלגנטיות.*לֶלְיוֹ דֶלָּה טוֹרֶה, או הלל כהן, נולד בקוּנֵאוֹ בינואר 1805. הוא התייתם בגיל שנתיים וגודל בידי דודו מצד אמו, הרב ש״ג טְרֵוֶושׁ מווֶרְצֶ׳לִּי. זה עתה מלאו לו שמונה־עשרה כשנמסרה לו הוראת הפִילוֹלוֹגְיָה בבית ספר פרטי בטוֹרִינוֹ. זמן מה כיהן ברבנות, אך עם פתיחת בית המדרש בפָּדוֹבָה מצא שימוש טוב יותר לידיעותיו הרחבות. בצעירותו המוקדמת כתב כרך שירים ושמו טַל יַלְדוּת, ואחר כך תרגום איטלקי לתהילים עם הערות פרשניות, כמה כרכי דרשות וכמה חוברות בצרפתית ובעברית. בעברית שלח לעורך כֶּרֶם חֶמֶד איגרות המעידות על חריפות ולמדנות. לאחרונה פרסמו בניו דרשות יפות מאוד שנשא, בייחוד בחגי חודש תשרי, ובנספח צירפו רשימה של כל חיבוריו. — ש״מ.

אך לא היה קל למצוא אדם שיוכל לעורר ברועי העדה העתידיים אהבה לכתבי הקודש, המבוססת על ידיעה עמוקה במקרא ועל נחישות להגן על הספרים שנכתבו ברוח הקודש מפני התקפות הספקנים.

104105לוּצָאטוֹ עקב בחרדה רבה אחר התפתחותו של מאורע שעתיד היה לפתוח תקופה חדשה בתולדות יהדות איטליה. כבר בשנת 1826 כתב לידיד בפָּדוֹבָה: ״תעשה לי טובה אם תמסור לי כל מה שנוגע למוסד. הודע לי אם השמועה הרווחת נכונה ואם יש אדם המדבר עליו ברצינות.**חליפת המכתבים העוסקת במוסד התנהלה עם ד״ר שָׁאוּל פוֹרְמִיג׳ינִי, ומכמה מזיכרונותיו שאב מחבר הנספח את ידיעותיו. דבריו הקודמים נשאבו בעיקר מנאום מפואר של הרב לִיאוֹן אוֹסִימוֹ, המעלה על נס בהתלהבות את לוּצָאטוֹ כמחבר וכאדם. — ש״מ.
(**) במאמר שפורסם ביולי 1877 ב-Corriere Israelitico של טְרִיאֶסְטֶה אומר ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ: ״נדמה לי שאעשה דבר רצוי לקוראי ה-Corriere, ובייחוד לבני טְרִיאֶסְטֶה, אם אציע להם שני מסמכים שלא נדפסו על חיי אבי הנערץ ובן עירם המהולל. אני לוקח אותם מסדרה ארוכה של חוֹמָרִים לְחַיֵּי שְׁמוּאֵל דָּוִד לוּצָאטוֹ שאני אוסף במרץ... ראוי שמסמכים אלה יראו אור לראשונה באותה טְרִיאֶסְטֶה שבה נולד, ושבה עדיין חיות כל כך המסורות על אותו שְׁמוּאֵל דָּוִד, בנו של החרט מפּוֹנְדְרֶס, שכל חייו התגאה בהיותו בנה, וכן הלאה.״
״ בשנת 1827 כתב שוב: ״אני מבקש ממך להשיג לי את כל הידיעות על המוסד שמדברים עליו עתה בכל מקום. האם יקום? האם יש סיכוי שיהיו לו תלמידים מוכשרים? מה נעשה כדי להשיג את הפרופסורים השונים? האם יש אדם שמכוח מעלתו האישית או קשריו יוכל להאפיל עליי? בקיצור: האם אתה מייעץ לי להציג את מועמדותי, כשבידי שני אישורים חזקים מאוד מן הרבנים קוֹלוֹנְיָה ורֶגְ׳יוֹ?(**) האם אתה סבור שלפחות אתקבל כמועמד? נניח שאתקבל כמועמד — מה אתה מייעץ לי לעשות לשלוות נפשי ולסיפוק אהבתי העצמית? אני מבקש ממך ברצינות, כידיד כן שאני מאמין שאתה, לתת לי תשובה ברורה ועצה כנה. הדבר נוגע לעניין חשוב מאוד בעיניי ומחזיק אותי במבוכה.״ מאוחר יותר, לקראת סוף אותה שנה, כתב: ״בהכרת תודה עמוקה ביותר על טוב לבך ועל מאמציך להשיב בדייקנות לכל שאלותיי הרבות, אני מודיעך שביום שישי שעבר, לאחר שקיבלתי את איגרתך הנעימה, שלחתי בדואר את בקשתי ואת מסמכיי ואני בוטח באלוהים באשר לתוצאה. יכריע הטוב האלוהי מה יהיה טוב לי יותר — מינויי או דחיית בקשתי. גּוֹל עַל ה׳ דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה. תמיד נהגתי שלא לדחוק את עצמי קדימה, אך גם לעולם לא לסגת כשקוראים לי. — כשראיתי תחרות פתוחה ללימודי הספרות הלאומית, נדמה היה לי שנקראתי. — אילו הכרתי אדם האוהב את הספרות העברית היפה יותר ממני, ודאי לא הייתי עושה זאת.״ ובכל זאת היו שסברו שללוּצָאטוֹ חיסרון: העדר כושר תקשורת עלול למנוע את בחירתו. בפברואר 1828 כתב לד״ר פוֹרְמִיג׳ינִי בעניין זה: ״אני חב לך תודה אמיתית על מאמציך לעדכן אותי בכל המתרחש והנאמר, ועוד יותר על המסירות שאתה מגלה למעני. כבר לפני ימים אחדים רציתי להודות לך ולהוסיף מסה קטנה על כושר תקשורת, שרבים אינם יודעים במה הוא מתמצה; אך שיניתי את דעתי ואיחרתי לכתוב כדי שלא להשפיע ולו במעט על הצלחת העניין, שכן החלטתי שלא לסטות מן הדרך שכבר ציינתי בפניך — להניח הכול להשגחה.״ במאי 1829 כתב לו את השורות האלה: ״אני כותב לך בלבי, אדרבה בנשמתי, שברגע זה נסערת עמוקות מן המחשבה על התוצאות הרעות שצעד שנעשה בכוונות הישרות ביותר עלול לגרור... האם אתה סבור שאני, שכבר עשרים שנה לא חשבתי אלא על עניינים כאלה — שהרי בגיל שמונה כבר ראיתי את עצמי כמחדש עמי — לא ראיתי ושקלתי את כל זאת? אך לאחר שראיתי ושקלתי הכול, תמיד חשבתי שהדרך היחידה היא לבטוח לחלוטין בשיפוט הזקנים, ולא לעשות כאותו שליט אומלל שדחה אותו כדי ללכת אחר דעת הצעירים חסרי הניסיון. אמרתי די; יחליט מר טְרִיאֶסְטֶה*גַּבְּרִיאֵל טְרִיאֶסְטֶה האב היה מנהל בית המדרש לרבנים בפָּדוֹבָה מראשיתו והיהודי הפעיל ביותר בענייני הדת והציבור בעיר פָּדוֹבָה. לוּצָאטוֹ מדבר עליו לעתים קרובות בהתכתבותו עם חכמים בארץ ומחוצה לה. בהקדמתו לישעיהו הוא אומר כך: אידידנו הנכבד ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ מעיר בהתכתבות עמו שהרב מוֹרַאִיס מערב כאן בין גַּבְּרִיאֵל טְרִיאֶסְטֶה האב לגבריאל טְרִיאֶסְטֶה הבן, שכן הקטע המצוטט מן ההקדמה לישעיהו מתייחס לשני ולא לראשון. עם זאת, שניהם היו אנשים בעלי מוניטין יוצאים מן הכלל: הראשון היה מלומד מאוד ופילוסוף אמיתי; גם השני היה בעל השכלה רחבה, ובה בעת דבק בקפדנות באמונת אבותיו ובמנהגי הדת. על האחרון מדבר לוּצָאטוֹ גם בסונטה עברית (כִּנּוֹר נָעִים, כרך ב, עמ׳ 313), שבה הוא מברכו על החלמתו ממחלה. לפני הסונטה באות המילים האלה: אל הגבר היקר המהולל ברוב התשבחות - כמר גבריאל טְרִיאֶסְטִי ה״יו - כי חלה ויחזק - ויתפלל תפלת נעילה בבה״כ אשכנזים - בנעם קולו קול עוז - ככחו מאז וככחו עתה והעיר פארובה צהלה ושמחה - לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר. — מערכת Mosè. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) ״בין המעולים שסייעו לי אני מונה את הבולט שבבני דתנו ואת מקור גאוותה של קהילתנו; הוא מעוטר במעלות מצוינות הראויות לכל שבח, ידיעות רחבות חוברות בו ויראת האל נגלית בו בשפע — האדון הנדיב גַּבְּרִיאֵל טְרִיאֶסְטֶה, שהרעיף עליי ועל בני המנוח את טובו הבלתי־נדלה.״ — ש״מ. ויצווה עליי.״

106אוֹסְטְרִיָּה, ששלטה בלוֹמְבַּרְדִיָּה וּבְווֶנֶטוֹ לפני מלחמת העצמאות האחרונה, אישרה את הבחירה שעשו שני הנציגים היהודים הבולטים ביותר בחלק זה של חצי האי. מר גַּבְּרִיאֵל טְרִיאֶסְטֶה וד״ר נָתָן בֶּנְבֶנִיסְטִי הכירו בזכותו של המועמד לקתדרה לספרות המקרא להיבחר לה. סמוך לשנתו השלושים זכה בנו של חזקיה — שלעתים כה קרובות העיקו עליו ספקות בדבר התועלת המעשית של לימודיו המתבודדים — לראות שמי שגורל האנושות בידיו פתח לידיעותיו שדה רחב לעבודה. הוא עזב את עיר מולדתו, שבה גרמה לו אהבתו ללשון כתבי הקודש סבל כה רב, ונכנס לפָּדוֹבָה כמורה עטור שבחים ללשון קודשנו. בחשוון תק״ץ — נובמבר 1829 — נחנך ברוב פאר בית המדרש לרבנים, שלימים היה לדגם למוסדות דומים שהוקמו בחלקים שונים של אֵירוֹפָּה. כדי להוסיף לחגיגיות המאורע נערכה תפילה מיוחדת בבית הכנסת כמנהג אשכנז, בנוכחות מורי בתי הספר הנוצריים ונכבדי תושבי העיר. אליהו אהרן לַאטֶס, רבה הראשי של וֶנֶצְיָה, הכריז שהקיסר פְרַנְץ הראשון אישר את בחירת מר דלה טורה ומר לוּצָאטוֹ לפרופסורים. לאחר מכן קרא לבני דתו, בנאום הולם שבעקבותיו באה תפילה נלהבת, להראות שהם יודעים להעריך את התעניינות הקיסר במוסד, ולשמור על כבודו של מוסד שנועד להפיץ זוהר על היהדות.

באיגרת ארוכה המתארת את הטקס, שקיבל יצחק רֶגְ׳יוֹ הנודע מן הרב גִירוֹנְדִי מפָּדוֹבָה ופרסם בכֶּרֶם חֶמֶד, באה הקריאה הזאת: ״בני ישראל היושבים באיטליה, כוונו את צעדי בניכם אל ערש החוכמה העברית. שם ירכשו התלמידים בשיטה טובה את הידע הדרוש לעבודת ה׳, ובבוא העת יחלקו עם אחרים את תקנותינו ואת חוקינו, כדי שכבוד חברתנו יתרומם בין העמים. הראו שהמשרתים בקודש היוצאים מן המוסד הזה שופטים נכונה את דתם ויכולים להשיב על כל שאלה הנוגעת לתורה ולמדע; ואז יודה העולם כולו שהצלחנו להתחרות בגדולי העבר — הַתֵּאוֹלוֹגִים והרופאים היהודים של הארץ הזאת.״

אף שרוב תלמידי המוסד המפורסם — שלמרבה הצער נפל זמן קצר לאחר שלוּצָאטוֹ, עמוד התווך שלו, הופל ארצה — היו איטלקים, ישבו לרגלי הפרופסור הגדול גם תלמידים מגרמניה, מרוּסְיָה ומפּוֹלִין. מי שלימד את כתבי הקודש בדרך אנליטית נהנה מחברתם של כל הבאים לשמוע את הוראתו. הוא התגאה ברישום כל דעה שהציעו לו, ובאהבת אב הנציח בפירושיו שלו את הרעיונות שהעלו בנושאים שונים.

תלמידיו היו ידידיו היקרים ביותר. הם שהעניקו השראה לכמה מן החיבורים שהנציחו את השם שַׁדָּ״ל.*זהו השם שבו נודע לוּצָאטוֹ בקרב חוקרי הלשונות השמיות: הגיית שלוש האותיות ש, ד, ל, שהן ראשי התיבות של שמו העברי.

107התרגום האיטלקי וההערות העבריות לישעיהו, שאיש מלבד לוּצָאטוֹ לא היה יכול להשלים באופן מופלא כל כך, נכתבו במהלך שיעוריו. התרגום האיטלקי לאיוב, ואחר כך לרוב ספרי המקרא, נוצר באותה דרך. הדקדוק השלם של הלשון העברית והדקדוק היסודי של הארמית שבמקרא ובתלמוד חבים את קיומם להכרתו העמוקה של לוּצָאטוֹ בחובותיו של מורה. הַתֵּאוֹלוֹגְיָה הַדּוֹגְמָטִית והַתֵּאוֹלוֹגְיָה הַמּוּסָרִית, חיבורים שאפשר לכנותם המשכו ופיתוחו של הַיַּהֲדוּת הַמְבוֹאֶרֶת, נועדו להיענות לרגשות מאותו אופי.

התרגום האיטלקי והפירוש העברי לתורה, הדרשות ההיסטוריות־דתיות, השיעורים על מאורעות היהודים לאחר הפזורה הראשונה, וכנראה עוד חיבורים מעבודותיו השונות, היו פרי רצונו העז למלא בדיוק יוצא מן הכלל את החובה שקיבל עליו לפני אלוהים ולפני היהודים. רגש זה, שאסונות הבית מעולם לא הצליחו להחלישו, גרם לכל המבקשים הכוונה אמיתית בדרך חוכמת הקודש להפנות את עיניהם אל לוּצָאטוֹ כאל כוכב הצפון. תלמיד מתחיל היה יכול לפנות אליו מן הארץ הרחוקה ביותר ולהיות בטוח שיקבל במהרה תשובה ובה הדרכה ועצה. האיגרות שקיבל והשיב עליהן בכל נושא הנוגע לחוכמת היהדות היו יכולות למלא ספרייה. יהודים ולא־יהודים כאחד ידעו שהפרופסור מפָּדוֹבָה ראה בכישרונותיו אמצעי בלבד להיטיב את האדם. דבר שאמר פעם לד״ר פוֹרְמִיג׳ינִי תורגם בחייו למעשה נאצל: ״אם אתה מעריך אותי, בטוחני שאין זה בגלל הכישרונות שיש לי אלא בגלל השימוש שאני עושה בהם; וכדי שיהיה השימוש צודק עליו לנבוע מדרך מחשבה שקולה ומדויקת. זהו הדבר היחיד שבו אני מתגאה.״

108לעתים רחוקות יצא כתב עת בעברית, באיטלקית, בגרמנית או בצרפתית בלי שלוּצָאטוֹ יעטרו בסגנונו הטהור. רק לעתים רחוקות יצא חיבור בעל ערך מן הדפוס העברי בלי שהוגש תחילה לשיפוטו הבשל. אנשים רמי מעלה ונמוכי מעמד כאחד העסיקו את זמנו, שאותו הקדיש בלי לאות להפצת זרעי הדעת. רַפָּפּוֹרְט, אבי מבקרינו החדשים; צוּנְץ, זקן חוכמת ישראל; דּוּקְס, חוקר העתיקות; קִירְכְהַיְים, החוקר הבלתי־נלאה של אוצרות התקופה שלאחר המקרא; יֶלִּינֶק, איש הספרות והדרשן הרהוט; ומספר גדול עוד יותר של אנשי ספרותנו — כולם פנו לפָּדוֹבָה כדי לקבל עצה או אישור, עידוד או דעה כנה.

שַׁדָּ״ל היה גלוי לב מכדי שלא לפגוע לפעמים ברגישותו של מחבר כלשהו. יריביו הספרותיים ניצלו זאת כדי לסלף מניעים שהיו תמיד טהורים ביותר. כשהכה במה שכונה רַצְיוֹנָלִיזְם האשימוהו בקנאות דתית; כששילח את חציו החדים בחסידות הריאקציונית, טענו שהוא נחוש להפיל את היהדות. אך מי שהכירוהו מקרוב וראו את דתיותו נטולת הראווה ואת התחשבותו האישית בכל מי שהחזיק בתום לב בדעות המנוגדות לאלה שהצהיר עליהן בגלוי; מי שידעו שבהגנתם על לוּצָאטוֹ הם מגינים על האמת — לא הניחו להשמיץ את שמו ללא רבב. כאן אבקש לספר עובדה המכבדת תמיד את טבע האדם. כמה מחברים ידועי שם, שהלכו בדרך הפוכה לחלוטין מזו של החכם האיטלקי, הכירו במעלתו יוצאת הדופן ומעולם לא הזכירו את שמו בלי ביטויי הערצה עמוקה. כך למשל אברהם גַיְיגֶר: לוּצָאטוֹ הכיר בידיעותיו הרחבות, אך גינה בלי כחל ושרק את דעותיו הבלתי־אורתודוקסיות, עד שאמר על Urschrift: ״אני סבור שהתאוריות החדשות המוצגות שם אינן אלא תוצאה של רעיונות דמיוניים ושל דמיון שתעה מדרכו.״ ואף כאשר זכה איש הספרות הגרמני למחווה פומבית ביובל העשרים וחמש לרבנותו, שלח לו לוּצָאטוֹ את ברכותיו בחרוזים העוקצניים האלה: ״אֱלוֹהִים בְּטוּבוֹ יְבָרֵךְ אֶת אַבְרָהָם, יַכְתִּיר אֶת מַאֲמַצֵּי מֶחְקָרוֹ בְּהַצְלָחָה, וְיַעֲנִיק לוֹ חַיִּים אֲרוּכִּים, כְּדֵי שֶׁיִּיגַּשׁ לְהָקִים מֵחָדָשׁ אֶת אֲשֶׁר הֶחֱרִיב.״

גם אז לא הניח החוקר הנכבד מברלין שהלבבות יתרחקו. במקום להתמלא כעס הוסיף לבקש את ידידותו של אדם שהיה נכון תמיד לשרת את העולם בידיעותיו הרחבות.

109ועתה מבקש בנו של גייגר מבנו של לוּצָאטוֹ להשיב את האיגרות שכתב אביו לפָּדוֹבָה, כדי שיפורסמו בכרך האחרון של Nachgelassene Schriften. איגרות אלה ותשובותיהן, יחד עם אינספור דפים נפרדים ובהם הערות או חיבורים, שבנו הצעיר של פִילוֹסֶנוֹ המפורסם אסף בקפידה כמעט דתית, יקלו את הכנתה של ביוגרפיה שלמה.

אולם נספח זה יחרוג הרבה מעבר לגבולותיו הראויים אם ינסה להגיע מעבר למטרה שקבע לעצמו. מטרתו הייתה למלא את החלל שבין הזמן שבו החרט התקרב לבגרות לבין הזמן שבו החלה רוחו הבוגרת להתגלות במאמציו האמיצים לגדל רועים טובים בישראל. לכן נאלץ המחבר להניח את העט, אף שלא ברצון, ומקווה שחובותיו המגוונות יותירו לו די פנאי לקיים את הבטחתו ולהציע בקרוב לקוראי Jewish Record המתעניינים בספרות עמם קטעים נבחרים מיצירותיו הרבות של לוּצָאטוֹ. — ש׳ מוֹרַאִיס.

עמ׳ 110–126

נספח חמישי

Appendice V

110נספח חמישי*מחלה ממושכת של מחבר החיבור הנכבד, בן השמונים, שהכינו ברוב טובו לבקשתי, ונסיבות מכאיבות אחרות מנעו ממנו להשלים את הגהת עלי הדפוס. מאחר שלא יכולתי לעכב עוד את ההדפסה, נאלצתי לקבל עליי את האחריות לכמה תיקונים, אף שכבר לא עמדו לפניי כל כתבי היד הנוגעים להם. החלק העוסק במכניקה ראוי לבדיקה קפדנית בידי אדם הבקי בתחום. — ד״ר י׳ לוּצָאטוֹ.
מאת רבה הראשי הנכבד של וֶרְצֶ׳לִּי
האביר יוסף רפאל לוי
רשימות על חיי חזקיה לוּצָאטוֹ


אין זה דבר חדש שכאשר מעיינים בקורותיהן של משפחות נכבדות ובעבודתם של אנשים בעלי כישרון מזהיר, מתחקים בתוך הרפתקאותיהן הרחוקות של אותן משפחות אחר מעלות האבות ואחר כל מה שעשוי להוסיף הדר לשמותיהם של הצאצאים הראויים ביותר.

אפשר לומר ששמו של פרופ׳ שְׁמוּאֵל דָּוִד לוּצָאטוֹ כבר נעשה שם אירופי. יצירותיו ברפובליקת הספרות העברית רבות, ובלי חשש להפרזה אפשר לכנותן קליידוסקופ ספרותי: הן מקיפות דקדוק, פִילוֹלוֹגְיָה, היסטוריה, רטוריקה, שירה ופרשנות כתבי הקודש; בקיצור, אנציקלופדיה מהלכת — ולא אומר יותר, כדי שלא ליפול לחנופה. ההתפעלות מרבגוניות כזאת של כישרון מעוררת מאליה רצון לחפש בערפילי הדורות את הזרעים שהצמיחו את עץ החיים ההוא בגן עדן של ספרותנו, שממנו נקטפו פירות מתוקים ויקרים כה רבים. אולם לא היה קל לחדור אל מעמקי האדמה ההיא, החבויים בערפל ענוותם של אבות המשפחה הרחוקים. והנה, לאחר חקירות רבות במסמכים מאובקים ודהויים שמקצתם נאכלו בידי הזמן, זה מה שהיה אפשר לברר על אחד מאבותיו של שַׁדָּ״ל — כלומר על אביו.

חזקיה בן בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ ורחל גְרֶגוֹ מִוְּוֵרוֹנָה נולד בְּסַן דָּנִיאֶלֶה דל פְרִיוֹלִי בשנת הבריאה תקכ״א, בכ׳ בשבט — 25 בינואר 1761. משפחת בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ, אביו של חזקיה שלנו, מנתה שני בנים, דוד וחזקיה, וארבע בנות: קוֹנְסוֹלִינָה נחמה, בֶּרְסַבֵּאָה בתשבע, תמר ובֶּנֶדֶטָה ברכה; כולם נולדו בְּסַן דָּנִיאֶלֶה.

111חזקיה עצמו מצהיר שהיה בעל מזג היפוכונדרי, עגמומי תמיד ונטה למדי לחטא משחק הסוֹנִי — תרגיל גופני בכדורים ובחרוטי עץ, מעין ביליארד על אדמה חשופה. הנטייה להיפוכונדריה החלישה את גופו יותר ויותר. מרוב עיסוק בלימודי מכניקה, בהמצאת מכונות ובבנייתן — ואף מכונה למציאת תנועה נצחית — סבל מכאבי ראש חזקים, מתחושת כובד רב בראש ומדפיקות לב תכופות. התחלואים החמירו לאחר מות אמו, שגרם לו כאב עצום. תוצאה אחרת של מזגו ההיפוכונדרי הייתה נדידת מחשבתו אחר חלומות שהפחידוהו בחזיונות מבעיתים, ובעקבותיהם חישובים משונים ביותר בקבלה כדי לנחש את מספרי ההגרלה. משהכיר באבסורד שבלימודים כאלה, יעץ בעצמו שלא לבזבז זמן על אשליות מעין אלה. כבר בילדותו הרכה ביותר הראה שהוא ערני ונועז מאוד: הוא סיכן את עצמו על גגות כדי לתפוס יונים, היה נוטה למריבות והתלהב להתווכח בענייני דת עם כמרים.

את הוראתו וחינוכו הראשונים קיבל מֵאָחִיו דָּוִד, שראה אותו עם לידתו והיה סנדקו. אופיו היוזם וחסר המנוחה העלה במוחו תמיד רעיונות חדשים להמצאת מכונות. הוא עצמו כתב שכבר בשנת תקמ״א, ביום 17 ביוני 1781, ניסה את מכונתו הראשונה וקיווה שתצליח, אך טעה. הוא ערך ניסיונות חדשים עד שהשיג את מטרתו, כפי שנראה בהמשך חייו כשנדבר על חזקיה לוּצָאטוֹ כפועל חרט.

חזקיה לוּצָאטוֹ, איש משפחה

אביו של חזקיה לוּצָאטוֹ היה בֶּנֶדֶטוֹ בֶּן דָּוִד, שומר קפדן ביותר של תורת אלוהים. הוא מעולם לא גילח את זקנו, לא אכל בשר וניזון רק מדגים, פירות וירקות; מעולם לא הדליק אש בביתו בשבת, אפילו בחורף, אלא לצורך חולים; תמיד קם שעתיים לפני עלות השחר ועסק בתפילה ובקריאת ספרי מוסר. הוא היה מורו הראשון של חזקיה ורצה לעשותו לאדם גדול. רגליו היו משותקות והוא הלך נשען על שני מקלות. נולדו לו שבעה־עשר ילדים ורק שישה חיו: ארבע בנות ושני בנים, דוד וחזקיה שלנו. הוא מת בגיל שמונים ואחת ושלושה ימים בדצמבר 1794, ודיבורו ודעתו עמו בימי מחלתו המעטים.

כאביו, גדל חזקיה באורתודוקסיה המחמירה ביותר והקפיד עד להפרזה. הוא אף ניהל מעין פנקס חשבונות עובר ושב של החטאים שסבר שעשה, ולכן נטה מאוד לנדרים, לסיגופים ולצומות, לקריאת ספרי מוסר ולמעשי חסד. נטייתו לנדרים הביאה אותו כבר בשנת 1780 לנדור להקדיש לצדקה עשירית מכל הכנסותיו, מנהג ששמר עד מותו.

112משהבשילו תכונותיו הגופניות והמוסריות וראה שעליו לבנות לעצמו מעמד ומשפחה, התקשה מאוד לעשות את הצעד. תמיד חשש שאין לו זכויות מספיקות להשגת הכנסה שתספיק לפרנסת ילדיו בלי לפגוע במצפונו. הוא עצמו כתב: יש לשאת אישה בצעירותנו כדי שיוכלו להיות לנו ילדים ונוכל לגדלם; אך כשהשלכות הדבר הפחידוהו הוסיף: צריך זכויות רבות כדי לגדלם לאהבת אלוהים. הוא מצטט את הפסוק מבן סירא: ״הִשְׁתַּדֵּל שֶׁיִּהְיוּ לְךָ יְלָדִים רַבִּים, אֲפִילּוּ מֵאָה; קַח אִישָּׁה צְעִירָה וְלֹא זְקֵנָה, כִּי הַזְּקֵנָה מַחְלִישָׁה אֶת הַכּוֹחוֹת.״ אך לוּצָאטוֹ שלנו ראה בכלל הזה דבר כוזב. לבו, שהיה לוהט באמונה, ממשיך כך: אמת שאין דבר בלתי־אפשרי לאלוהים והוא יכול לתת עושר לפרנסת ילדים רבים כל כך; אך דרושות זכויות כדי לזכות בחסד רב כזה. עם המשפחה בא העוני, ולפני שעושים את צעד הנישואים יש לערוך חשבון נפש כעין מצאי כדי לדעת מה מצב הזכויות ולהצדיק במעשים את ההחלטה. — כדי להסביר כיצד הגיע לנישואים הוא מציג את מצב רכושו; בשל מקוריותו ראוי החשבון למקום בביוגרפיה שלו.

בין גיל שמונה־עשרה לעשרים ואחת צבר שמונה־עשר צקינים; ובחסד אלוהים, בגיל עשרים וחמש כבר היה לו די לשלם את הוצאות המשפחה. בגיל עשרים וחמש הרוויח מאה וחמישים, וכך יכול היה לשלם שכר דירה ולהתלבש.

משהחליט לשאת אישה, נשא ביום 28 בינואר 1795 את מִרְיָם רֶגִינָה, בת שְׁמוּאֵל קוֹרְמוֹנְס המכונה לוֹלִי, ילידת סַן דָּנִיאֶלֶה ואלמנת בֶּנֶדֶטוֹ גֶ׳נְטִילוֹמוֹ. השם לוֹלִי במקום קוֹרְמוֹנְס נוצר משום שהזקן היה אומר שאין בעולם דבר שהוא שלו — לא לי — ומכאן נוצר השם לוֹלִי. לאחר שנותרה אלמנה בלי ילדים קיבלה חליצה מגיסה נתן, נישאה לחזקיה שלנו והביאה לו נדוניה של ארבע מאות קְרוֹצִ׳יוֹנִי. היא ילדה שלושה בנים: שמואל שמת בינקותו, בֶּנֶדֶטוֹ ושַׁדָּ״ל המפורסם, וכן בת אחת. הייתה אישה רבת מעלות, פעילה למופת וחסכנית עד מאוד; לא אכלה בשר אלא בשבת. מדי יום קראה תשעה מזמורי תהילים ובחג ארבעה־עשר. היא מתה מדלקת קרום הריאה ביום 13 באפריל 1814, בגיל חמישים ושתיים, וכל מכריה ביכו אותה. מותה תואר באריכות לעיל, בעמ׳ 58.

בעודו מתגורר בְּסַן דָּנִיאֶלֶה למד חזקיה לוּצָאטוֹ מֵאָחִיו דָּוִד את מלאכת החריטה בתוך שישה־עשר חודשים. כאשר גורשו היהודים משם עבר לִטְרִיאֶסְטֶה, שבה כבר התגורר אָחִיו דָּוִד.

113גם לדוד, אחיו של חזקיה שלנו, יש עמוד מעניין בחיי אחיו. הוא היה מבוגר ממנו, היה סנדקו וכיוון את צעדיו הראשונים בילדותו. גַּם דָּוִד חַי חיים רומנטיים מלאי הרפתקאות. הוא עסק במלאכות רבות: מורה, מוכר ספרים, משרת, חרט, צורף ונגר. הוא היה מומחה גדול ביצירת ברגים למכבשים, מלומד מאוד בתלמוד ומיומן מאוד בהכנת לכות. הוא אף המציא לכה אחת והותיר בכתב את סודה. היא הייתה עשויה מענבר משובח שבור לחתיכות, טרפנטין, שמן נרד, שמן פשתן ושרף שבור לחתיכות; הוא ממליץ להכינה במקום פתוח. נראה שלא תמיד הסתדר עם אחיו חזקיה, אך השניים השלימו. הוא מת בשנת 1806, בן שישים, ממיימת, ביום כ״ב באלול — כך בכתב יד אחר. הוא הקדים את אחיו חזקיה בהמצאת מכונות. לחזקיה לוּצָאטוֹ היו ארבע אחיות, ולכל אחת היסטוריה שתיאר באותו עט גס שלו. בֶּרְסַבֵּאָה אַנִּינָה הייתה יפה, טובה ומוכשרת, מומחית לעבודות משי וכותנה; באחרונות אהבה במיוחד להכין כיסויי מיטה. היא ידעה לסרוק צמר ולטוות, והבינה ותרגמה עברית בקלות. בגיל מבוגר למדי נישאה ליואל מַלְטָה. לאחר שהתאלמנה נישאה שוב למשה לוּצָאטוֹ מִגּוֹרִיצְיָה, איש עשיר אך גיבן, שמת ימים מעטים בלבד לאחר החתונה. אחר כך הייתה ענייה מאוד, עד שנאלצה לקבל סיוע מקרוביה.

האחות האחרת, קוֹנְסוֹלָה נחמה, גדלה בתוך מצוקה, ואף על פי כן היא שגידלה וחינכה את בני משפחתה. היא הייתה משכילה מאוד לזמנה: ידעה לקרוא, לכתוב ולחשב, ואף הייתה בקיאה בגמרא. היא הסכימה לעשות כל עבודה, אפילו לשמש כובסת; עבדה כתופרת וכמורה, ואף שעבדה עד שעה מאוחרת בלילה חיה במחסור. היא דחתה כל הצעת נישואים שקיבלה כדי שלא להוסיף על עוני אביה. היא מתה משותקת וגבה כפוף כולו, בגיל שישים וחמש, ביום י״ז בטבת תקס״ו — שנת 1806 למניין הכללי.

האחות האחרת, תמר, שנישאה לד״ר לוּצָאטוֹ מִגּוֹרִיצְיָה, חיה חיים רבי הרפתקאות. גם אישה משכילה מאוד זו נישאה לבֶּנֶדֶטוֹ, בנו של הרופא והמשורר יִצְחָק לוּצָאטוֹ ואחיו של אפרים לוּצָאטוֹ המפורסם, מחבר בְּנֵי הַנְּעוּרִים. יצחק זה, לאחר שאיבד את אשתו הראשונה, נשא את תמר. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

חזקיה לוּצָאטוֹ, איש הספר במשפחה

114כבר מילדותו הרכה ביותר גילה חזקיה לוּצָאטוֹ ייעוד עז ללכת בעקבות אביו בחומרת המידות, בשמירה מדוקדקת על תורת משה ועל כל הוראות התלמוד. את לימודי הקודש הראשונים קיבל מאביו ומאחיו, שהיה מבוגר ממנו בשנים רבות, ומן האחרון למד דברים רבים. כתביו הראשונים בעברית הם זִקְנֵי בַת צִיּוֹן, מפתח אלפביתי לשמות האנשים בכתבי הקודש ובתלמוד; והשני — פִּתְרוֹן חֲלוֹמוֹת, קיצור הדברים הנאמרים בתלמוד על פירוש החלומות. חזקיה לוּצָאטוֹ מעולם לא נטה במיוחד ללימוד הדקדוק, ואמר שהלימוד הזה הוא הבל ממש בעיניו. ואכן, כתיבתו מרושלת, חסרת סדר וחסרת כתיב תקין. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

משביסס את מעמדו, עסק חזקיה לוּצָאטוֹ נוסף על מלאכת החריטה גם במסחר בחפצי מלאכתו ובתבואה: קנה, מכר וסחר לפי הנסיבות והעונות. עסקאותיו הנחילו לו אכזבות רבות והפסדים כבדים מאוד; ולא פעם, כאשר ירדו מחירי הדגנים, פנה לתפילות ולצומות. לצד עסקי התבואה קיבל למשכון גם בגדים מוכנים וחפצים אחרים, הלווה כסף בריבית מתונה וכך צבר רכוש צנוע.

פרי נישואיו הראשון היה בן שקרא לו שמואל וִיטָה, שנולד בח׳ בשבט; הוא חי שלושה־עשר יום בלבד ומת בכ״א בשבט. השני, שקרא לו בֶּנֶדֶטוֹ, חי רק שלוש שנים ותשעה חודשים ומת מאבעבועות שחורות בה׳ בטבת. חזקיה לוּצָאטוֹ ראה במות הילד הזה אחד האסונות הכבדים ביותר שפקדו אותו בחייו. בזמן המחלה, בשיא ייאושו, צם האיש שלושה צומות, נוסף על הצום שצמה אשתו, והרבה בתפילות. הוא כתב תיאור ארוך ומרגש ביותר של תבונתו המוקדמת של הילד. את כאבו שפך בקינה ארוכה, ואלה שורותיה הראשונות: אָהָה בְּנִי אַדְמוֹנִי יְפֵה עֵנָיִים (כך במקור) וְטוֹב רוֹאִי אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ אִישׁ גִּבּוֹר וְחַיִל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֵל בָּרוּךְ בְּכֵנָה קִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבִיאֶנָה מִי יִתֵּן עֵנִי (כך במקור) מְקוֹר דִּמְעָה וְכוּ׳.

מעניין לקרוא בסוף אותה התפרצות כאב של חזקיה לוּצָאטוֹ את התפילה ששלח לאלוהים בצורת איגרת, ובה ביקש שיעניק לו בן זכר בעל תבונה גדולה מאוד. הבן שביקש חזקיה לוּצָאטוֹ מן האל היה שְׁמוּאֵל דָּוִד לוּצָאטוֹ המפורסם, שנולד בִּטְרִיאֶסְטֶה ביום שישי, 22 באוגוסט 1800, א׳ באלול תק״ס, בסביבות השעה שבע בבוקר. לאחר לידת שְׁמוּאֵל דָּוִד נולדה לחזקיה גם בת, רָחֵל קוֹנְסוֹלָה, שעודנה בחיים.

חזקיה התגורר תמיד בבתים שכורים עד שרכש בית משלו בְּפוֹנְדְרֶס, מקום שעוד היום מצביעים עליו כבית שבו גר שַׁדָּ״ל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

חזקיה לוּצָאטוֹ, חרט ומכונאי

כבר מראשית התפתחותו בילדותו הרכה העיד על ייעודו ונטייתו העצומים למכניקה ולהמצאת מכונות. היה צורך במסה מיוחדת כדי לעקוב אחר תיאוריו ואחר הניסויים שערך בעבודותיו המיוחדות.

115בניסיונו הראשון הגה מכונה שאמורה הייתה ליצור תנועה נצחית, אך לא הצליח; מרוב לימוד החישובים האלה חלה. הוא ניסה מכונה אחרת שלפי חישוביו הייתה אמורה להפיק את התוצאה המבוקשת, והותיר לה תיאור קצר. מתוך התיאורים הרבים נביא כאן את הצגת הבעיה הזאת כדוגמה לרבים אחרים.

״הגלגל היה אמור להסתובב מעצמו באוויר, באמצעות ציר בעל שמונה זרועות חלולות שהתחברו זו לזו; בראשן היה מעין מכתש עץ, ומעליו שלפוחית שנמשכה מטה בידי משקולת גדולה.״ [כך במקור]

אחר כך ניסה גם מכונה אחרת שהניע גלגל שכינה ״גלגל חזקיה״, ולאחר מכן עגלה שאמורה הייתה לנוע מעצמה.

מיד לאחר שמוֹנְגּוֹלְפְיֶיה גילה את הכדור הפורח, הגה חזקיה לוּצָאטוֹ מכונה שתניע אותו אופקית, ובאותו אמצעי ששימש לכדור הפורח אף תניע עגלה ותמשוך אותה במהירות עצומה. אך הניאו אותו מן הרעיון והוא חדל ממחקרים נוספים לאחר שהכיר באי־אפשרות הצלחתו.

כדוגמה לכוח שאפשר להפיק ממים רותחים הוא מציג את החישוב הבא; ישמש גם הוא דוגמה לאינספור ההמצאות האחרות המצויות בעבודות החישוב שלו למכונות.

דוד של עשרים אוֹרְנָה יכול לפלוט בכל דקה חמישה־עשר אוֹרְנָה של אדים, ולכן יכול לסובב טחנה; בגובה שתי אמות הוא יכול לסובב טחנה אחת, ובגובה חמש־עשרה אמות — 768 טחנות, אם איני טועה. כאן בא החישוב. מכאן שבכוח הזה אפשר להשיט ספינה, להניע עגלה, להטיס כדור פורח, לנסר במסור וכן הלאה.

כך הוא ממשיך בחישובים רבים מאוד, שבאמצעותם אולי הגיע לגילוי כוח הקיטור ולמימושו. הראיה לאמיתות ההשערה הזאת היא האיגרת שבה פנה חזקיה לוּצָאטוֹ אל ראשי קהילת טְרִיאֶסְטֶה וביקש סיוע כספי לעריכת ניסוי בקנה מידה קטן; היא כבר נדפסה לעיל, בעמ׳ 42.

כצפוי, איש לא הקשיב לאיגרת ולא נתן עליה את דעתו. משום כך מעולם לא נודע שכבר בראשית המאה שלנו היה ראוי להציב את חזקיה לוּצָאטוֹ בין ממציאי הקיטור הקדומים, כגון סָלוֹמוֹן פָּאוּס, פוּלְטוֹן או וָאט.

איגרת שנכתבה אל האדון אלוהים

116אֱלוֹהִים הַנִּכְבָּד מְאוֹד,
ב׳ בִּשְׁבָט תקס״א
לְטוֹבָתִי הֵבֵאתָ אוֹתִי לָעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲנִי מִשְׁתַּדֵּל לְצַיְּיֵת לְךָ וּלְקַיְּיֵם אֶת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה. גַּם נָשָׂאתִי אִישָּׁה וְהִשְׁתַּדַּלְתִּי לְלַמֵּד אֶת תּוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה לְבֶנֶדֶטוֹ שֶׁלִּי; וְעַתָּה, בְּדִיּוּק כְּשֶׁהֵחֵל לִלְמוֹד אוֹתָהּ וּלְאַחַר שֶׁנִּקְשַׁרְתִּי אֵלָיו בְּאַהֲבָה רַבָּה, אֲנִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי, בַּעֲווֹנוֹתַיי, בִּלְעָדָיו. מֵאַחַר שֶׁלָּקַחְתָּ אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וְהַדָּבָר גּוֹרֵם לִי צַעַר עָצוּם, אֱלוֹהַיי, אֲנִי מִתְחַנֵּן אֵלֶיךָ כְּכָל יְכוֹלְתִּי: סְלַח לִי עַל כָּל חֲטָאַיי, שֶׁעַל עֲשִׂיְיַת כּוּלָּם אֲנִי מִתְחָרֵט; עֲשֵׂה שֶׁהַיְּיִסּוּרִים הָרַבִּים שֶׁסָּבַלְתִּי בֶּעָבָר יַסְפִּיקוּ; וְנַחֲמֵנִי, אֱלוֹהִים, בְּכָךְ שֶׁתַּעֲנִיק לִי בַּשָּׁנָה הַזֹּאת בֵּן זָכָר שֶׁיִּחְיֶה מֵאָה שָׁנִים טוֹבוֹת, חָכָם מִשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, טוֹב וְחָסִיד כִּשְׁמוּאֵל בֶּן חַנָּה, בָּרִיא בִּשְׁלֵמוּת, יָפֶה כְּיוֹסֵף בֶּן יַעֲקֹב, עָשִׁיר כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּשְׁעַת עוֹשְׁרוֹ, וְחָזָק כְּיַעֲקֹב אָבִינוּ כַּאֲשֶׁר הֵסִיר אֶת הָאֶבֶן לְמַעַן רָחֵל. יִהְיוּ כָּל צֶאֱצָאָיו טוֹבִים לְפָנֶיךָ וּמְבוֹרָכִים; לֹא יִיּכָרֵת זַרְעוֹ כָּל עוֹד הָעוֹלָם קַיְּיָם; וּלְאַחַר מוֹתוֹ, וְכָךְ גַּם לְאַחַר מוֹתָם בְּזִקְנָה, יֵלְכוּ לֵיהָנוֹת מִן הַטּוֹב שֶׁנֶּהֱנִים מִמֶּנּוּ שְׁאָר הַטּוֹבִים וְהַצַּדִּיקִים. אָמֵן. כָּךְ אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לָתֵת מְנוּחָה וְטוֹב לְנִשְׁמַת בְּנִי בֶּנֶדֶטוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹהֵב כָּל כָּךְ, וּלְהַעֲנִיק לִי עוֹשֶׁר וְאוֹשֶׁר יַחַד עִם רַעְיָיתִי. בַּעֲנָוְוָה אֲנִי מַכְרִיז שֶׁאֲנִי עַבְדְּךָ, חִזְקִיָּה בֶּן בֶּנֶדֶטוֹ לוּצָאטוֹ.

שני המסמכים המעניינים האלה מציגים בְּלוּצָאטוֹ מתמטיקאי מוכשר ופועל רב־תושייה, וכן אב משפחה רגיש, מלא אמונה, ביטחון באלוהים והשלמה דתית קדושה. מעניין לראות, כפי שכבר צוין לעיל, שתחושותיו המוקדמות היו נכונות ושתפילתו השיגה את התוצאה המבוקשת: ניתן לו אותו בן שהיה ויהיה אחד מאנשי הספרות המפורסמים באיטליה ומן הַפִילוֹלוֹגִים היהודים הראשונים במעלה במאה הזאת — שְׁמוּאֵל דָּוִד לוּצָאטוֹ המפורסם, שנלקח מן העולם בי׳ בתשרי תרכ״ו, 1 באוקטובר 1865.

נמשיך לעבור על חיי המתמטיקאי המוכשר במלאכת החריטה.

בכתביו השאיר תיאור מפורט בעשרים וארבעה סעיפים של דרך בניית מכונת טווייה.

הוא מתאר אותה באריכות מחוכמת ובפרטים הזעירים ביותר; כדי להעריך את ערכה ואת עומק כישרונו היה צורך לראות את התיאור כולו.

נוסף על יכולתו של בעל המלאכה להמציא מכונות, היו לחזקיה לוּצָאטוֹ ידיעות כימיות אינטואיטיביות על הכנת צבעים, מלטים ולכות. החשובה שבהן הייתה הכנת דֶּבֶק קָרָוְוֶלָה, שהיה בשימוש רב אצל נגרים ובעלי מלאכה אחרים בעבודות רבות. הוא אומר שלמד את הרכבו מפְּיֶיטְרוֹ פַבְּרִיצְיוֹ מִקְּלָאוּזֶטוֹ, יצרן עורות.

117בסיסו של חומר ההדבקה, או הדבק, הוא גרדי עורות המושרים במים עם סיד למשך שעות אחדות. את אופן הכנתו אפשר לראות בכתבי היד שלו; תיאור מפורט כאן יהיה ארוך מדי. הוא מלמד גם כיצד להכין צבעים ולצבוע חוט בכחול; כיצד לכתוב על כדורי ביליארד באמצעות המסת גרגר כסף חנקתי במנה של חומצה חנקתית; כיצד לחרוט פליז ושנהב; וכיצד להכין נרות כדוגמת נרות שעווה — אולי היה זה הסוד הראשון וההוראות לנרות סְטֵאָרִין. הוא יצר כלי נשיפה כגון חליל, מצא מכונה למקצפי שוקולד בלחץ והמציא מכבשים לטבק וליין.

אך דברים רבים כאלה למד חזקיה מֵאָחִיו דָּוִד, שכאמור היה סנדקו, מורו הראשון ויועצו בנסיבות רבות. אלה דברי חזקיה על אחיו: ״אָחִי דָּוִד יצר בורג ושני אומים למכונת הוצאת הבוץ העירונית, שאיש אחר לא נמצא מסוגל לעשותם, מפני שהם בעלי שני תבריגים. כך יצר גם ארבעה משחקי טומבולה לארבעת בתי המועדון בעיר, מפני שלא היה אדם אחר שידע לעשותם. הוא סחר בשנהב וידע גמרא; היה סופר מוכשר, טבח, צורף, מוכר ספרים, צייר ונגר, ומעל הכול חרט, בייחוד של ברגים מסוגים שונים. היה צַדִּיק חָכָם יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרָע. היה צדיק וחכם, ירא אלוהים ומתרחק מן הרע. הלווה לעני בשעת צורך. למד מדי בוקר לפני עלות השחר; אני הקשבתי לו מפני שראייתי חלשה,״ כותב חזקיה. גופו היה ללא מום, גבוה, שמן ויפה, ורק פניו מצולקות מאבעבועות. זה דיוקנו של דָּוִד לוּצָאטוֹ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

חזקיה לוּצָאטוֹ, איש הספר

118עתה הגיעה השעה להפנות את המבט אל חזקיה לוּצָאטוֹ ולבחון את מעלותיו כאיש ספר בלימודי הקודש. בקי מאוד בחכמת התלמוד, הוא הוסיף לעסוק בה בלי הרף גם לעת זקנה עם בנו שַׁדָּ״ל; והלה מספר באוטוביוגרפיה שלו שעבר עם אביו חזקיה לוּצָאטוֹ על כל הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי. כישרונו מאיר ביותר, ונטייתו מתגלה, בהליכתו בעקבות פרשנינו המובהקים ביותר לכתבי הקודש ובחיקוים. מחקריו על ערכם ומשמעותם של מילים נרדפות מעמיקים, בדומה לעבודתו של טוֹמָאזֵאוֹ על המילים הנרדפות בלשון האיטלקית. בפרשנותו הוא נוטה יותר לשיטתו של קִמְחִי — בתמציתיות, בבהירות ובגיוון המשמעות — מלשיטת אבן עזרא, שפירושיו חידתיים, או משיטת אַבְּרַבַנְאֵל, המאריך בדבריו. שרדו קטעי פירוש אחדים לתהילים, לקהלת ולכתובים שונים אחרים במקרא, ומהם יובאו להלן דוגמאות קצרות מאוד.

החיבור שעשוי לעניין ביותר את חוקר לשון הקודש הוא הפירוש לחומש שכותרתו לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ. מוזר לקרוא לספר על שם פסוק אחד מני רבים במקרא, אך המחבר עצמו פותר את החידה במילים הבאות, שכתב במו ידיו בשער כתב היד: (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

קראתי לספר הזה לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ בשל מה שאירע לי. לאחר שכתבתי את הפירוש הבא: יעקב אמר ליְהוּדָה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ — אַחֶיךָ יְשַׁבְּחוּ אוֹתְךָ — וגזר את השם יהודה מן השורש של הפועל ״יודוך״; וכן אמר לדן, מן השורש ידין — יָדִין עַמּוֹ; אך כשהגיע לגד ואמר גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ, חששתי שמא המילה גד תובן כמילה דו־משמעית ותתורגם מזל. לפיכך ביארתי ביתר בהירות שגד הוא מלשון גְּדוּד, מפני שתמיד קיווה לישועת ה׳ — לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ — ולא לגד, כלומר למזל או לגורל. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

והנה בלילה נראתה אליו בחלום דמות שאמרה כי היא מלאך וכי פירושו מצא חן בעיניה; היא בירכה אותו בברכת הכוהנים — יְבָרֶכְךָ׳ יָאֵר׳ יִשָּׂא — ולא בגד, המזל. משום כך ביקש לקרוא לספר על שם מילות הפסוק לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

*הוא אף החל לכתוב ספר שכותרתו נְהַר אַהֲבָה לְהִזְקִיָּה חָרַשׁ עֵצִים — פירוש נוסף למקרא, ברוח קבלית ופילוסופית יותר, ובו שפע של גְּמַטְרִיאוֹת וחישוב מעניין של שנותיהם וגיליהם של האבות הראשונים. מן החיבור הזה שרדו רק עמודים אחדים, עד נח. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.) הפירוש למקרא ראוי לעיון רציני מצד חוקרי הלשון. אין ספק שזו עבודתו של חזקיה לוּצָאטוֹ, שכן בפירוש לפסוק וַיָּגָר אַבְרָהָם הוא מדבר על רבים שגורלם השתנה: הם יראו מפני הרעה ומצאו את הטובה. יוסף מצא הצלחה במצרים, שם נשא את אסנת; משה נשא את ציפורה במדיין ואחר כך היה כמלך לעמו. כך, אומר חזקיה, אירע לאדוני אבי בֶּנֶדֶטוֹ בֶּן דָּוִד: הוא גלה מִסַּן דָּנִיאֶלֶה ומצא את פרנסתו ואת בעליהן של בנותיו בעיר הנמל טְרִיאֶסְטֶה. ואני הלכתי לעבוד אצל יהודי, נשארתי בשירותו יום אחד בלבד ומיד פוטרתי ללא כל סיבה; ואחר כך מצאתי בִּטְרִיאֶסְטֶה את מִרְיָם רֶגִינָה, שהייתה לרעייתי ולמזלי. הרי שלא חסרות לאלוהים דרכי ישועה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

119כתב היד הזה, שנכתב כלאחר יד כשאר כתביו והיה גדוש שגיאות דקדוק וכתיב, הועתק אחר כך ביתר הקפדה בידי בנו, שתיקן ושכלל אותו בתוספות ובנוסחים חלופיים רבים שאינם מצויים בטיוטה הראשונה. בכתב היד המתוקן ניכר עוד דבר חשוב מאוד: בפסוק ״הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ״ — בראשית כ, טז — פירושו של לוּצָאטוֹ שבכתב היד הועתק כמעט מילה במילה בפירושו של יצחק רֶגְ׳יוֹ הנודע לחומש.

מן הפירוש המעניין הזה שרד כתב יד משובש המגיע כמעט עד סוף פרק לא בספר במדבר; הנוסח המדויק יותר, הכתוב בכתב יד נקי ומוקפד, מגיע עד פרק טז בספר שמות.

פירושים לתהילים

הפירושים לתהילים שהותיר בכתבי היד שלו מראים עד כמה התקדם חזקיה, החרט ובונה המכונות, בידיעות המדעיות שכבר החלו להיעשות רווחות יותר בעולם. חזקיה לוּצָאטוֹ מפרש כך את הפסוק אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם: אין אמירה ואין מילה, קולם אינו נשמע; אך אף שהם דוממים, הם מודיעים שהשמש עומדת במקומה ואינה נעה. ובכל זאת, בְּכָל הָאָרֶץ יוֹצֵא קַו הַשֶּׁמֶשׁ, שכן אילו סבבה השמש לא הייתה קרנה ישרה על הארץ, אלא הייתה מתעקמת בשל סיבובה המהיר ולא הייתה מאירה את הארץ כולה; וּבִקְצֵה הָאָרֶץ מִלֵּיהֶם, דבריהם — כלומר, בני האדם מדברים על התופעה הזאת. השמש עומדת במקומה באוהלה שברקיע ואינה סובבת ממזרח למערב. ואלה דברי בני האדם: ואלה דבריהם וְהוּא כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ; ואילו סבבה, אי אפשר היה לומר וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ — איש אינו יכול להסתתר מחומה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

הרעיון שהשמש עומדת והארץ סובבת מופיע שוב בפירושו של לוּצָאטוֹ לקהלת, בפסוק וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ. וכך הוא אומר: יש הסבורים שהשמש סובבת סביב הארץ, אך אין הדבר כך, כי וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם — מפני שבמרחב העצום שבו הארץ סובבת סביב השמש, שם אור ושם היא זורחת. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

עוד נאמר שהשמש הולכת דרומה וסובבת צפונה — הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן — כפי שנדמה לעינינו; אך אין הדבר כך, כי סוֹבֵב סוֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, ו״רוח״ זו היא האטמוספרה שלנו, והארץ בתוכה סובבת סביב השמש, ולא השמש סביב הארץ והאוויר. יתר על כן, גם לעין האדם נדמה לפלא שהים לעולם אינו מלא; הדבר קורה מפני שהגשם וכל המעיינות באים מן הים וחוזרים אל הנהרות — הגשם והמעיינות באים מן הים והולכים בנהרות. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

120מן הדוגמה הקצרה הזאת אפשר להבין היטב אילו רעיונות פילוסופיים ומדעיים הגה חזקיה לוּצָאטוֹ, וכיצד יכלו חיבוריו בפרשנות כתבי הקודש לעמוד בשורה אחת עם חיבוריהם של פרשנינו המפורסמים ביותר, אילו נעשו ביתר הקפדה על הדקדוק, הכתיב והכתב.

כעת לא נותר לנו אלא להביא דוגמה קצרה מן העבודה על מילים נרדפות ועל משמעויותיהן השונות. נבחר מן החשובות שבהן, כדי להיווכח גם מן הצד הזה בכישרונו של האיש עתיר הידיעות המגוונות.

משמעויות שונות של מילה

תָּקַע פירושו להשמיע קול בחצוצרה. במקום אחר הפועל תקע פירושו לִנְעוֹץ באדמה. ומה הדמיון בין משמעות אחת לאחרת? בראשונה, מפני שהוא דוחק את האוויר לתוך החצוצרה וכך מפיק את הצליל; ובשנייה, מפני שבמכת פטיש הוא נועץ את היתד באדמה.

תַּעַר פירושו סכין גילוח המשמש לגילוח וגם נדן, מפני שהנדן מותקן לחרב ולסכין הגילוח; הכלי ותכולתו נקראים באותו מונח.

שֶׂרֶד — הסינופיה [אוכרה אדומה המשמשת לסימון קווים — פ' א.ת.] שבה משתמשים השרטטים; הם צובעים בה חוט באדום.
שָׂרִיד פירושו שארית: החוט מסמן את החלק שעליהם להשאיר שלם, וכך הם מצליחים בשרטוט.

ואני יודע זאת היטב, אומר חזקיה לוּצָאטוֹ; אני יודע, מפני שאני עובד כנגר ואין לי ממה להתפרנס במלאכתי, אך האל המבורך עזר לי ועוד יעזור לי.

אַשְׁמָנִים, בֵּית קְבָרוֹת, נגזרת מן שָׁמֵן — מן האדמה השמנה בשל גופות המתים הקבורות בה.

שָׁחַק פירושו אֲבָקָה כְּתוּשָׁה, וגם שָׁחַק, שָׁמַיִם. מכאן מוכח, אומר לוּצָאטוֹ, כובדו של האוויר, המכביד כאילו הוא כותש את הארץ — דבר שהקדמונים לא הכירו.

רָקַק — אטימולוגיה מעניינת, ולדעתי יחידה במינה. השם נגזר מן רַקּוֹת, כלומר כחושות ודלות בשר. מכאן רוֹק, מפני שמי שרוק יוצא מפיו לעיתים קרובות מרזה מאוד, כפי שקורה למכורים למִקְטֶרֶת, המרזים ונופלים למשכב. מלבד זאת הם חוטאים, מפני שהם מונעים מעצמם אחד מעינוגי השבת; הימנעות מעישון היא להם עונש, שכן אינם יכולים להיפטר בקלות מן ההרגל העצוב הזה. מסופר על יהודי שחפן שהרופאים הורו לו לחדול מן המִקְטֶרֶת, שאם לא כן ימות; הוא השיב: אמות, אך לא אחדל — ומת. כך כתב לוּצָאטוֹ בחיבורו על המילים הנרדפות.

קְרָב — מִלְחָמָה, מפני שבשעת לחימה האנשים קרובים זה לזה: קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

שַׁעַר פֶּתַח דֶּלֶת: כֹּהֵן עֶבֶד מְשָׁרֵת (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

שער, כניסה, דלת.

121שַׁעַר הוא הכניסה לעיר, לבית גדול או לארמון.

פֶּתַח הוא החלל הנוצר בין מזוזה אחת לאחרת.

דֶּלֶת היא לוח העץ, או חומר אחר, הסוגר את החלל הריק של הפתח.

כֹּהֵן מציין שירות נכבד.

מְשָׁרֵת מציין אף הוא שירות מכובד, אך בדרגה נמוכה מן הראשון.

עֶבֶד עושה כל שירות למען אדונו.

יִכָּלְמוּ — יִכָּלְמוּ, יֵחָפֵרוּ, יֵבוֹשׁוּ: הרגש נקרא כְּלִימָה, בּוּשָׁה, מפני שאחרים רואים את הדבר. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

בּוּשָׁה — הוא מסמיק בשל מעשהו, מעצמו, אף שאיש אינו רואה אותו. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

חֶרְפָּה — דבר הגורם לו להסמיק מעצמו; כְּלִימָּה — מחמת אחרים.

דּוֹמֵם — דּוֹם, הָם, הֶחֱרִישׁ, שָׁתַק: אינו מדבר.

שָׁתַק — דיבר והפסיק לדבר.

מַחֲרִישׁ — מדבר בשקט.

הָם — דיבר בחוזקה ובקול רם, וחדל.

כאן באות עוד מילים נרדפות בעלות משמעויות שונות; הן הושמטו בתקווה שאולי יראו אור יחד בכרך אחד.

אך בטרם אחתום את הרשימות האלה על חיי חזקיה לוּצָאטוֹ, ברצוני להביא כאן בשלמותן מילים אחדות שנמצאו כתובות על כריכתו של ספר שכורסם בידי עכברים. נראה שהן נועדו לשערו של נְהַר אַהֲבָה, שהקדיש לרעייתו רֶגִינָה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

122וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים ····· גִּינָה אֵשֶׁת ········

זֶה הַסֵּפֶר קָרָאתִי אִתּוֹ עַל שֵׁם אֵשֶׁת ······
אֲנִי חִזְקִיָּה לוּצָאטוֹ בַּר כְּמַר בָּרוּךְ ····
עֵצִים עִיר מוֹלַדְתֵּנוּ עַן א[הערת הדפוס האיטלקית נקטעת כאן: ״Per San״ — פ' א.ת.] דָּנִיֵּאל ···········
שָׁנָה שֶׁנִּתְיַשַּׁבְנוּ בְּעִיר טְרִיאַסְטִי חֹק ····
וְהִיא הָיְתָה יָפָא (כך במקור) מִבְּנוֹת אִיּוֹב צַדֶּקֶת כִּבְנֹ ···
צְלָפְחָד אֵשֶׁת חַיִל מֵאֵם שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ
גִּיבּוֹרָה (כך במקור) כְּיָעֵל יִרְאַת חֵט (כך במקור) כַּמְיַלְּרוֹת הָעִבְרִיּאֹת (כך במקור)
חֲכָמָה כִּתְקֹעִית בַּעֲלַת מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּצִיפּוֹרָה
גּוֹמֶלֶת חֲסָדִים כַּאֲבִיגַיִל
עוֹשָׂה מֵאַהֲבָה כְּאֶסְתֵּר
הַמַּלְכָּה (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

123סוף הרשימות
על חיי
חזקיה לוּצָאטוֹ. אהרשימות האלה נאספו ברובן מפי מי שהכיר אותו וזוכר אותו, כלומר המורה הנכבד ש״ו זַלְמַן, הוא עצמו שכתב את נספח ג׳.


לאחר שהבאנו דוגמה קצרה כל כך מחיבוריו הבלתי־שלמים של חזקיה לוּצָאטוֹ, שנאספו מכתבי היד הישנים הרבים שלו, הגענו לסיכום חייו של האיש המיוחד הזה. חזקיה לוּצָאטוֹ חי חיים שהוקדשו כולם לעבודה ולקריאה מתמדת בספרי מוסר, אף שהגיע לכדי עיוורון כאשר התקרב לתקופת זקנתו. לבו הטוב ביקש תמיד לעזור לזולת; ואף שמצבו הכספי היה מוגבל מאוד והכנסותיו מועטות, הוא הוכיח תמיד עד כמה היה נדיב ורחום. מעשי הצדקה שלו לא היו ראווה ריקה של התפארות, אלא דחפים של יראת שמים אמיתית. הוא היטיב בדרך שלא הביכה את האומלל שירד מנכסיו וקיבל את נדבתו או את עזרתו.

124לוּצָאטוֹ היה בעל מבנה גוף חסון למדי ומזג שקט ומתון, ויכול היה לחיות עוד שנים רבות אלמלא החיש את מותו בניתוח מסוכן שביקש לעשות בעצמו. כדי לטפל בשן שבלטה יותר מן האחרות ויצאה מפיו, ניסה לנסר אותה במסור קטן. אולי נחלש בשל גילו וידו כבר לא הייתה יציבה דייה; הוא פצע את לשונו, הפצע הפך לכיב, ועד מהרה התפתח נמק שגרם למותו. שנים אחדות לפני מותו הידרדרה ראייתו מאוד. הדבר נגרם מתשוקתו העצומה למדע, מעבר למה שאפשרו לו כוחות גופו. מאחר שמעולם לא שבע מתגליות במתמטיקה ובפיזיקה, ביקש ללמוד אסטרונומיה; הוא הרבה להביט בשמש מבעד למשקפת, אישונו נפגע, הוא נעשה קצר־רואי מאוד ועינו נחלשה במידה רבה. האורתודוקסיה הקפדנית שלו הייתה תוצאה של לימודיו המתמידים והמעמיקים בתאוסופיה — או בלשון ברורה יותר, בקבלה. על לימודים אלה מעידים לא מעט קטעי פירוש למקרא שנאספו בכתב היד הידוע בשם נְהַר אַהֲבָה; מהם עולה הערצתו העצומה לזוהר, אחד המקורות הידועים ביותר של חכמת הקבלה. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

חזקיה לוּצָאטוֹ היה הוגה מעמיק ופילוסוף דתי. הוא היה עסוק תמיד בעבודת כפיים כחרט וכמכונאי, ולצדה עסק במסחר זעיר מיוחד ובספסרות בתבואה. הוא למד בהתמדה את המקרא ופירושיו ואת התלמוד, למרות מצב עיניו הפגועות והעכורות, כפי שנאמר לעיל. אהבתו לעבודה הייתה כה גדולה, עד שביקש לגדל את בנו, שְׁמוּאֵל דָּוִד המפורסם, לקריירה של אומנות ומלאכה ולא לקריירה ספרותית. על כך מעידה איגרת שכתב לבנו הנודע בי״ז בתמוז תקע״ח, 21 ביולי 1818, ובה קרא לו לבחור במלאכה. לאחר האיגרת באה דרישה חגיגית ונחרצת אל הבן, שיניח ללימודים ויפנה לעבודה.

חזקיה לוּצָאטוֹ היה גבוה למדי ובעל גוף נאה ומידות טובות, פנים סדורות ויפות, שיער אפור וכמוהו הגבות, עיניים תכולות, זקן אפור ומבנה גוף רגיל. שולי עיניו היו טרוטים מעט ועיניו בלטו במקצת; אלה שיוו לו מראה של אדם מבולבל — כפי שאומרים בניב הווֶנֶצְיָאנִי, אִינְקַנְטָה — אף שהיה רחוק מאוד מלהיות מבולבל. עם זאת, אופיו היה שתקני וממעט בדברים; הוא נראה תמיד כאדם השקוע בהרהורים, והיה איתן ועיקש בהחלטותיו.

אין בידינו פרטים מדויקים על ימיו האחרונים, ואף לא צוין בוודאות מקום קבורתו בִּטְרִיאֶסְטֶה, שבה התגורר, משום שלא היה אפשר למצוא את האבן הצנועה מאוד שסימנה אותו. לפי עדותם של עדי ראייה, על המצבה נרשמו רק השם ותאריך המוות: הוא מת בִּטְרִיאֶסְטֶה ביום 21 באפריל 1824 — ניסן תקפ״ד — בגיל שישים ושתיים. האבן הופלה ברוח ולא עלה בידם למצוא אותה ולהעמידה מחדש.

125חזקיה לוּצָאטוֹ העלה על הכתב את המאורעות הפשוטים וחסרי החשיבות ביותר בחייו. הוא כתב על תהפוכות המשפחה בפשטות אבותית, כאדם המספר סיפור לקרוב או לידידים היושבים לפניו. אחד הסיפורים האלה מצוי בדין וחשבון על מחלת בכורו ומותו, ולאחריו קינה מרגשת עד מאוד שהייתה מעלה דמעות גם בעיניו של האדם האטום ביותר. זו השתפכותה של נפש מיוסרת מאוד, שאין לה נחמה. הוא מצייר בה את בֶּנֶדֶטוֹ שלו בכל קסמי יופיו ובקווי כישרונו המוקדם; מספר את דבריו ואת התקדמותו בלימודים; ואינו מוצא נחמה אלא באלוהים. ראוי להביאה כאן, בכל גולמיותה ובכל שגיאות הלשון והדקדוק שלה, לעיונם של הדורות הבאים. זהו פרי יקר שקליפה גסה מכסה עליו. אילו הוכר הכישרון הזה וטופח בבתי ספר מסודרים, איזה משורר מצוין ופרשן מקרא מחוכם — ואולי וָאט אחר או מוֹנְגּוֹלְפְיֶיה — יכול היה העולם למצוא בחזקיה לוּצָאטוֹ החרט, בדומה לרבי יוחנן הסנדלר!

כתבי היד העיקריים שלו הם: אוספי פירושים לפסוקים רבים בתהילים ולחלק גדול מקהלת; הגדרות תמציתיות של מילים עבריות נרדפות; והפירוש לקטעים רבים מן החומש, שכותרתו לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה׳. ולבסוף, נְהַר אַהֲבָה, שאמור להתקיים בשלמותו, הוא אף הוא פירוש למקרא, אך ברוח קבלית. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

חזקיה לוּצָאטוֹ היה אפוא בעל כישרון רב־צדדי, אך לא הגיע לשלמות בשום תחום ידיעה, בשל היעדר שיטה ובשל טלטלות המסחר. מכורח הנסיבות היה עליו לעסוק בו, וממנו הפיק את אמצעי מחייתו בשנות המלחמה הקשות שהתנהלה בארצו שלו.

לסיכום אפשר לתמצת את חיי חזקיה לוּצָאטוֹ במושגים המעטים האלה: הוא היה אדם דתי מאוד, עניו, צנוע וצדיק; בעל מצוין, אב מן המעלה הראשונה, בן צייתן עד מאוד, פועל חרוץ, סוחר ישר, תלמיד שקדן, איש ספר מלומד, אוהב אדם וירא אלוהים עד שיא המסירות הדתית. במילה אחת, הוא היה ראוי להעניק חיים לאחד האנשים המהוללים ביותר במאה שלנו, שנקרא שְׁמוּאֵל דָּוִד לוּצָאטוֹ.

קִינַת חִזְקִיָּה לוּצָאטוֹ

על מות

הבן בֶּנֶדֶטוֹ

126אָהָה בְּנִי אַדְמוֹנִי יְפֵה עֵנָיִים (כך במקור) וְטוֹב רוֹאִי אֵין נָבוֹן וְחָכָם
כָּמוֹךָ אִישׁ גִּיבּוֹר (כך במקור) וְחַיִל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֵל בָּרוּךְ בְּכֵנָה
(כך במקור) קִרְאוּ לַמְקוֹנְנוֹת וּתְבוֹאנָה מִי יִתֵּן עֵנִי (כך במקור) מְקוֹר דִּמְעָה
וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֶת בְּנִי בָּרוּךְ נִפְלְאָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת
נָשִׁים בָּרוּךְ בְּנִי בְּנִי מִי יִתֵּן מוֹתִי אֲנִי תַּחְתְּךָ בָּרוּךְ בְּנִי בְּנִי
עוֹד בְּנִי חַי בַּשָּׁמַיִם אַחַר מוֹתִי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ אָמַרְתִּי הוּא
יִגְאָלֵנִי וְהוּא יַחֲזִיק בְּיָדִי וְאֵנֶנּוּ (כך במקור) כִּי לָקַח אוֹתוֹ אֱלוֹדִים בֶּן
שְׁמוֹנַת יָמִים נִימַל בֶּן שְׁלוֹשִׁים נִפְדָּה בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת לִמַּדְתִּיךָ
תּוֹרָה כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַעְתִּי בְּךָ פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם הִדְרַכְתִּיךָ
בְּמַעְגְּלֵי יוֹשֶׁר לְרוּחַ הַיּוֹם כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק
בֶּן אֶלֶף וּשְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה
מֵת וְתָנוּחַ וְתַעֲמוֹד לְגוֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִים הֲבֵן יַקִּיר לִי בָּרוּךְ
אִם יֶלֶד שַׁעֲשׁוּעִים כִּי מִידִי (כך במקור) דַבְּרִי בּוֹ זָכוֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד
עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ לוֹ אֲנִי שׁוֹקֵל עַל כַּפַּי כָּל
כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁבָּעוֹלָם לֹא הָיִיתִי דָּר אֶלָּא בִּמְקוֹמְךָ נְצַרְתִּיךָ
כְּאַשׁוֹן (כך במקור) עֵנִי (כך במקור) וְאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת
נַפְשִׁי בְּנִי בְכוֹרִי אֲשֶׁר אָהַבְתִּי אֶל אַחַת (כך במקור) הֶהָרִים אֲשֶׁר
מַר (כך במקור) אֵלֶיךָ·אֱלֹהִים יְחָנְךָ בְּנִי וּתְהִי נַפְשְׁךָ צְרוּרָה בִּצְרוֹר
הַחַיִּים אָמֵן אָמֵן. (הניקוד נוסף — פ' א.ת.)

עמ׳ 126–127

נספח שישי

Appendice VI

נספח שישי

הבא כהמשך לנספח א׳

על כמה מבני לוּצָאטוֹ הקדומים


ד״ר א׳ בֶּרְלִינֶר מביא בחוברת השנייה לשנת 1880 של כתב העת שלו Magazin für die Wissenschaft des Judenthums, במדור ״כִּתְבֵי יָד עִבְרִיִּים בְּמִילָאנוֹ״ שבדק בספריית אַמְבְּרוֹזְיָאנָה, את הדברים הבאים במס׳ 121 (עמ׳ 114): ״121. פירוש הרמב״ן לחומש, שנמכר ב־26 באוגוסט 5287 (1527) בידי שמעון בן יצחק לשמואל בֶּן שְׁלֹמֹה לוּצָאטוֹ (אולי האזכור הקדום ביותר של השם הזה).״

המורה משה סוּאָבֶה מוסר לי מִוְּוֶנֶצְיָה את הדברים הבאים: בעמ׳ 22 של הָאוֹטוֹבִּיּוֹגְרַפְיָה נזכר רפאל הזקן, שהיה אביו של הרופא יצחק. יצחק זה נשא בשנת 1686 את אַלֶגְרָה קַפְּרִילֶס, בת אַהֲרֹן המנוח. אבי החתן היה עדיין בחיים. אַהֲרֹן כהן פרסם סונטה עברית לרגל הנישואים האלה. משלושת בניו של רפאל הצעיר — שני רופאים ומשורר אחד — נזכרים שם רק המשורר אפרים והרופא יצחק; בידי סוּאָבֶה מצויים כמה שירים עבריים מודפסים ואחרים בכתב יד מאת האחרון ומאת יצחק הזקן. אשר לרופא האחר, שאבי פסח עליו, בידי סוּאָבֶה רשומות שונות במסמך מנובמבר 1786, המצוי באוסף שלו בדפים 36ב ו־37א.

הרב לֵאוֹן לוּצָאטוֹ מוסר לי אף הוא מִוְּוֶנֶצְיָה את הדברים הבאים:

בפנקסים הישנים של קהילתנו מצאתי עוד אנשים ממשפחת לוּצָאטוֹ, קרובי דם של הרב סִימוֹנָה:

ב־14 בינואר 1576 מת בן של יִצְחָק לוּצָאטוֹ, אחיו של הרב סִימוֹנָה.

127ב־17 באוקטובר 1579 — כנ״ל.
ב־4 בספטמבר 1584 מתה דִּיאַמַנְטֶה, בתו של אותו אדם.

ב־19 במרץ 1615 מתה אַלֶגְרָה, רעייתו של אותו אדם, כבת שישים; מכאן שהייתה בת עשרים ושמונה כאשר ילדה את בנה סִימוֹנָה, שנולד בשנת 1583.
ד״ר ישעיה לוּצָאטוֹ

עמ׳ 127–129

נספח שביעי

Appendice VII

נספח שביעי

מְדִידַת הַקְּטָרִים וְהָעֲקַמּוּמִיּוּת שֶׁל רֹאשׁ שַׁדָּ״ל
מחקר
מאת פרופ׳ לוּדוֹבִיקוֹ בְּרוּנֶטִי
וד״ר מַרְקוֹ אוֹזִימוֹ
הֵיקֵּפִים וְעַקְמוּמִיּוּת


1. ההיקף הנמצא בבסיס יציקת הגבס, החוצה את בליטת העורף הבולטת בבירור ועובר לאורך השוליים העליונים של שתי ארובות העיניים — כלומר לאורך הגבות — היה 57 סנטימטרים בראש העטוי עור. מחצית ההיקף הזה, כלומר מאמצע הבליטה עד אמצע המרווח שבין הגבות, היא 28½ סנטימטרים; מכאן שהראש סימטרי.

היקף זה ביציקת הגבס, המייצגת את כיפת הגולגולת, הוא 55 סנטימטרים.

2. היקף שנמדד מלפנים במרחק 4½ סנטימטרים מן ההיקף הראשון ומאחור במרחק 4 סנטימטרים ממנו: בראש העטוי עור הוא 58.5 סנטימטרים, ובגולגולת החשופה של אותו ראש — 55.5.

3. היקף שנמדד מבליטת העורף האמורה עד לַגְּלַבֶּלָה של האף, לאורך התפר הסָגִיטָלִי — כלומר כיפת הגולגולת מאחור לפנים — היה 37 סנטימטרים בראש העטוי עור. בגולגולת החשופה הוא 34.9 בלבד, ואילו ביציקת הגבס הוא 33.8 בלבד, שכן אין היא מייצגת את הקטע שממרכז המרווח שבין הגבות עד לַגְּלַבֶּלָה של האף, היא השקע שבשורש האף האמור.

1284. היקף שנמדד מתעלת שמע חיצונית אחת לאחרת, במקביל לתפר הכלילי, ועבר בנקודה בקודקוד המרוחקת 20 סנטימטרים ממרכז המרווח שבין הגבות: במדידה נכלל עוביין של שתי אפרכסות האוזניים, שנלחצו ונפרשו, ובגופה התקבלו 38 סנטימטרים. לאחר הפחתת עובי שתי האפרכסות, שנאמד בסנטימטר אחד, נותרו 37 סנטימטרים. בגולגולת החשופה התקבלו 35 בלבד; ביציקת הגבס נמצאו כ־34 סנטימטרים בלבד, מפני ששתי תעלות השמע נמצאות מעט מתחת לבסיס היציקה ואינן מיוצגות בה.

5. היקף שנמדד גם הוא מתעלת שמע אחת לאחרת ועבר בקודקוד, 11 מילימטרים מן ההיקף הראשון ובמיקום אחורי יותר, כנגד שתי גבשושיות עליונות־אחוריות בולטות מאוד: עם עובי אפרכסות שתי האוזניים — 39 סנטימטרים; ובלעדיו — 37.9 בלבד. בגולגולת החשופה נמצאו 35.4 סנטימטרים; ביציקת הגבס נמצאו כ־35 סנטימטרים בלבד, מן הסיבה שכבר צוינה — היעדר תעלת השמע.

6. חצי היקף אלכסוני מן הזווית החיצונית של העין בצד אחד עד לנקודה המרוחקת 7 סנטימטרים מבליטת העורף החיצונית בצד האחר, במישור שסומן בידי ההיקף הראשון: בראש העטוי עור — 35.6 סנטימטרים; בגולגולת החשופה — 32½. אותה מידה נמצאת ביציקת הגבס.

קטרים

1. הקוטר הקדמי־אחורי המרבי, מבליטת העורף האחורית עד למרווח שבין הגבות, הוא 19.8 סנטימטרים. כאשר מציבים את מרכז המחוגה המעוקלת בבליטת העורף ומניעים את זרועה האחרת כלפי מעלה, החל מן המרווח האמור, הקוטר נשאר זהה לאורך 8 סנטימטרים מן המרווח; לפיכך המצח יוצר בקטע זה, שאורכו 8 סנטימטרים, קשת של מעגל שרדיוסו 19.8 סנטימטרים. בגולגולת החשופה הוא 19 סנטימטרים בלבד, אך הרדיוס הולך וגדל לאורך קשת של 5 סנטימטרים עד 19.5. מכאן שעובי הרקמות הרכות פיצה על הבליטה הקטנה יותר של חלקה התחתון של הגולגולת.

2. הקוטר המצומד, כלומר הרוחבי, שנמדד מעצם רקה אחת לאחרת במקום הבליטה המרבית של הלוח הקשקשי שלהן, במרחק 5 סנטימטרים מן הזיז הלסתי של עצם המצח — כלומר 5 סנטימטרים מן הבליטה החיצונית של קשת הגבה — הוא 13.9 סנטימטרים. בגולגולת החשופה הוא 13 סנטימטרים, וכך גם ביציקת הגבס.

3. קוטר שנמדד 4½ סנטימטרים מעל מקום חיבור אפרכסת האוזן, במישור של היקף מס׳ 4: עם עור הקרקפת — 16 סנטימטרים; ובלעדיו — 15.5 סנטימטרים.

4. הקוטר המצחי, שנמדד מן הזווית החיצונית של עין אחת לזו של האחרת: עם העור — 12 סנטימטרים; ובלעדיו — 11.5.

5. הקוטר המרבי בעצם המצח עצמה, הנמצא 5 סנטימטרים כלפי מעלה משתי הזוויות החיצוניות של ארובות העיניים: בראש העטוי עור — 12.8 סנטימטרים; ובחשוף — 12.5. מכאן שהמצח מתרחב ונעשה רחב יותר.

129
מידותנמדדו עם העורבגולגולת חשופהביציקת הגבס
היקף 1, ס״מ575555
258.555.555.5
33734.933.8
438 − 1 = 3735כ־34
539 − 1.1 = 37.935.4כ־35
635.632.532.5
מידותנמדדו עם העורבגולגולת חשופהביציקת הגבס
קוטר 1, ס״מ19.8, ונשמר כך עד מרחק 8 ס״מ מן המרווח שבין הגבות.19; במקום זאת הוא גדל בעלייה לאורך 5 ס״מ, עד 19.5 — כלומר הקוטר גדל במילימטר אחד לכל סנטימטר של היקף.ניכרים הבדלים קטנים.
213.91313
31615.515.5
41211.511.5
512.812.512.5

המדידות האלה נעשו כאשר הראש נותר מחובר לגו, ותוך שמירה מרבית על עור הקרקפת, מפני שלא היה אפשר ולא היה רצוי להשחית יתר על המידה את הגופה. משום כך לא היה אפשר לקבוע את הקוטר האנכי של הגולגולת.

זווית הפנים על פי קַמְפֶּר: 89½ מעלות.

עמ׳ 130–134

נספח שמיני — חלק ראשון

Appendice VIII — parte prima

130נספח שמיני
האב לוּאִיג׳י פַּסְקוּאָלִי, לשעבר אברהם לוּצָאטוֹ
נולד בְּסַן דָּנִיאֶלֶה דל פְרִיוֹלִי ב־2 במאי 1771,
מת בפָּדוֹבָה ב־11 בספטמבר 1850.


רְשִׁימָה בִּיוֹגְרָפִית מוּרְחֶבֶת מֵאֵת ד״ר יְשַׁעְיָה לוּצָאטוֹ


פרסומיו

1. מַסָּה עַל כַּמָּה גִּילּוּיִים חֲדָשִׁים בַּמִּשְׁפָּט הַטִּבְעִי וְעַל שִׁיטָה חֲדָשָׁה לְהַצָּגָתוֹ. וֶנֶצְיָה, דפוס קוֹרְטִי, סַן פּוֹלוֹ, 1809, אוֹקְטָבוֹ, עמ׳ XXVIII–196.

2. הַמִּשְׁפָּט הַטִּבְעִי וְהַחֶבְרָתִי וְעֶקְרוֹנוֹת מִשְׁפַּט הָעַמִּים, הַנִּגְזָרִים מִנִּיתּוּחַ הָאָדָם — כְּלוֹמַר מִן הַחוּשׁ הַמּוּסָרִי וּמִן הַהַסְכָּמָה הַכְּלָלִית שֶׁל הַתְּבוּנָה. פָּדוֹבָה, בַּטּוֹנִי, 1815, עמ׳ VIII–411.

3. הַרְצָאַת פְּתִיחָה עַל הָאֶסְתֵּטִיקָה, שנישאה ב־10 בנובמבר 1820 באוניברסיטת פָּדוֹבָה. וֶנֶצְיָה, אַלְוִויזוֹפּוֹלִי, 1820, 26 עמ׳; לאחר מכן נדפסה מחדש (מס׳ 5).

4. יְסוֹדוֹת הָאֶסְתֵּטִיקָה, שני כרכים. פָּדוֹבָה, דפוס הסמינר, 1827, אוֹקְטָבוֹ, עמ׳ XXIV–276, XXII–293; מהדורה שנייה, בּוֹלוֹנְיָה, 1837.

5. מַעֲשָׂיו וּתְהִילּוֹתָיו שֶׁל עוֹשֵׂה הַנִּסִּים מִפָּדוֹבָה, בִּשְׁלוֹשִׁים וְשִׁישָּׁה נְאוּמֵי שֶׁבַח מוּסָרִיִּים, בְּתוֹסֶפֶת נְאוּם הַשֶּׁבַח לְאַנְטוֹנְיוּס הַקָּדוֹשׁ, שני כרכים. בּוֹלוֹנְיָה, 1834, עמ׳ XXXI–324, 369, דפוס אֶלָּה ווֹלְפֶּה. באותה עת היה הנציב הכללי של האחים הַמִּינוֹרִיטִים הַקּוֹנְבֶנְטוּאָלִים בעיר ובמחוז בּוֹלוֹנְיָה. אחריהם באים חמישה נאומים נוספים, ובהם הרצאת הפתיחה באוניברסיטה שנזכרה לעיל במס׳ 3, שנישאה ב־10 בנובמבר 1820 עם כניסתו לקתדרה לאֶסְתֵּטִיקָה; וכן סְקִירָה כְּלָלִית שֶׁל הָאֶסְתֵּטִיקָה, 1825, ובְּשֶׁבַח הַבְּדִידוּת, 1826.

6. פִילוֹסוֹפְיָה וְיוֹשֶׁר טִבְעִי. בּוֹלוֹנְיָה, 1835, דפוס סַאסִּי אֶלָּה ווֹלְפֶּה, 46 עמ׳.

7. בָּזִילִיקַת אַנְטוֹנְיוּס הַקָּדוֹשׁ בְּפָדוֹבָה וְשִׁיקּוּמָהּ. פָּדוֹבָה, 1842, דפוס מִינֶרְווָה, 20 עמ׳.

8. הַקִּדְמָה וְהַמֵּאָה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה, שני כרכים. פָּדוֹבָה, 1843, דפוס מִינֶרְווָה, 296 ו־272 עמ׳.

1319. אִיגֶּרֶת לַפְּרוֹפ׳ הַנִּכְבָּד וִינְצֶ׳נְצוֹ דֶה קַסְטְרוֹ, 3 בינואר 1846, 30 עמ׳.
10. אַרְבַּע הַוְוַדָּאוּיוֹת, מאמר אקדמי. 1847, דפוס לִיוְויָאנָה. הרצאה שנישאה באקדמיה של פָּדוֹבָה, 43 עמ׳.

11. דִּין וְחֶשְׁבּוֹן תֵּיאוּרִי עַל עֲשֶׂרֶת הַצִּיּוּרִים בַּחֲדַר תַּשְׁמִישֵׁי הַקּוֹדֶשׁ שֶׁל ״הַקָּדוֹשׁ״. פָּדוֹבָה, דפוס בְּיָאנְקִי, 1848, אוֹקְטָבוֹ, 24 עמ׳.

ועוד חיבורים חשובים פחות.


מתוך השראה מעקרונות הסובלנות הדתית הרחבה ביותר, שירשתי מאבי הנערץ, ובהסתמך גם על כך שהוא עצמו כבר הזכיר את האיש הזה בכבוד (ראו לעיל, עמ׳ 18), סברתי שמותר לי לתת לו מקום של כבוד בתולדות משפחתי. אף שכפר עוד בצעירותו באמונת אבותיו, הרי בזכות חוסן רוחו וחייו המוסריים, שהוקדשו ללימודי שלום, ודאי אין הוא ראוי להישכח.

יורשה גם לי לכבד את החכמה במקום שיושר החיים מקדש אותה, כפי שאמרו היטב מי שחלקו עמו את חיי המנזר ברשימה הביוגרפית הקצרה שכתבו עליו ביום שלאחר מותו. מן הרשימה הזאת ומכתביו הרבים — שאת מקצתם קראתי בנובמבר 1878 בדממת הספרייה הָאַנְטוֹנִיאַנִית, שם התקבלתי באדיבות רבה ובאמון יוצא דופן — שאבתי את הידיעות האלה. אמנם אין הן ביוגרפיה או סקירה מלאה של כתביו, אך אני מקווה שבאמצעותן אוכל להציג בתמצית תמונה כוללת של רוחו.

בחלק הראשון אנסה לשרטט את דמותו המוסרית; בשני אסתייע בכתביו כדי להתחקות אחר רוחו. האב פַּסְקוּאָלִי אימץ בפילוסופיה, כמו אבי, את אסכולת הסֶנְסוּאַלִיזְם האיטלקית, וכמוהו לא היסס לחזור בו לאחר שנים רבות מדברים שכתב קודם לכן.*ראו הַקִּדְמָה וְהַמֵּאָה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה, א, עמ׳ 119, שם הוא מודה בתמימות שהדרך שבה הלך בחיבור אחר כדי להתוות את יסודות המשפט הטבעי לא הייתה הדרך הנכונה. איני יכול להאמין ששינוי הדעה הזה, לאחר שלושים שנה ויותר, נבע מסיבות חיצוניות — או, בלשון ברורה יותר, שהיה זו חזרה מן הדברים שכפו עליו הממונים עליו. נוסף על כך, הדבר מוצג שם בדרך אגב.

132אברהם לוּצָאטוֹ נולד בעיירה סַן דָּנִיאֶלֶה דל פְרִיוֹלִי ב־2 במאי 1771 ומת בפָּדוֹבָה ב־11 בספטמבר 1850. עוד בהיותו נער גילה תשוקה לדעת הישרה, מאס בילדותיות והשתוקק בכל מאודו ללמוד את הגדול והנשגב. בלימודיו הפגין תפיסה מהירה, זיכרון זריז ואהבת עמל. הלשון העברית נעשתה שגורה בפיו, ובגיל שש־עשרה נועד לשמש מורה למשפחה בסַן וִיטוֹ דל טַלְיָאמֶנְטוֹ. לדברי אחיו למסדר, הָאֶווַנְגֶּלְיוֹנִים כבשו אותו לנצרות, למנזר ולמקדש. תופעה מוזרה! שנים מעטות קודם לכן ניסה קרוב משפחתו, רבי מַרְקוֹ, להוכיח מתוך לימוד הָאֶווַנְגֶּלְיוֹנִים שאינם אותנטיים.

אך נדלג על הנושא הקוצני הזה.

טרם מלאו לו שבע־עשרה וחצי כאשר התארח בבית הָאַנְטוֹנִיאַנִים בסַן וִיטוֹ, וב־3 באפריל 1790 הוטבל בווֶנֶצְיָה. היה זה בשבת שלפני הַפַּסְחָא, ומכאן אימץ את השם פַּסְקוּאָלִי; אחר כך, ב־7 באוקטובר באותה שנה, הצטרף לאחים הַמִּינוֹרִיטִים הַקּוֹנְבֶנְטוּאָלִים. חלק מן הזמן בווֶנֶצְיָה, בבית הפרארי*פְרָארִי, כלומר פְרָאטִי — ״האחים״ בה״א הידיעה., וחלקו בפָּדוֹבָה, במנזר אַנְטוֹנְיוּס הַקָּדוֹשׁ, הנקרא שם בפשטות הַקָּדוֹשׁ, הקדיש את עצמו באהבה עזה ללימוד. הוא חש הכרת טובה עמוקה ואף חיבה נלהבת כלפי מי שהורו לו את מקצועות הפילוסופיה והתֵּאוֹלוֹגְיָה. פרי אהבתו הגדולה לפילוסופיה היה ״מסה״ על המשפט הטבעי שפרסם בשנת 1809; היא הכשירה את הדרך לחיבור רחב יותר שפרסם שש שנים לאחר מכן על המשפט הטבעי, המשפט החברתי ומשפט העמים, הנגזרים מניתוח האדם — כלומר מן החוש המוסרי ומן ההסכמה הכללית של התבונה.

העובדה שנזיר — ועוד מומר חדש — פתח את הקריירה הספרותית שלו בעיסוק באותו משפט טבעי, שמטפחיו המעטים והבודדים הספיקו בימי עריצות הרת אסון לשמור על גחלת החירות וכבוד האדם, תיראה מוזרה ליותר מאדם אחד; אך לדעתי די בה לבדה כדי לתת לנו מושג על רוחו. מצד אחד, אולי אפשר לייחס זאת לרוח החקרנית שספג בלי משים בשנותיו הראשונות עם דת סיני, דת המצווה לא על דוגמות אלא על לימוד. מצד אחר, למען האמת עליי להזכיר לשבח שבמנזר הָאַנְטוֹנִיאַנִים בפָּדוֹבָה — שפַּסְקוּאָלִי אמר לימים כי ערכו בלי ספק כערכם של עשרה**מַעֲשָׂיו וכו׳, כרך ב, עמ׳ 292. — כיבדו תמיד את הלימוד; ושבפָּדוֹבָה גילו בעבר יהודים רבים, אף שהיו קנאים מאוד לאמונתם, כבוד רב לזכרו של הַקָּדוֹשׁ.

בעל תואר דוקטור לפילוסופיה ומורה לתֵּאוֹלוֹגְיָה, היה במנזר אח אמיתי ונאמן, מורה מלומד לצעירי המסדר ואחד מנכבדיו, שלא ידע, לא רצה ואף לא יכול היה — על פי נטיית לבו — להשתמש בסמכותו לרעת אדם כלשהו.

133הוא היה הממונה המחוזי על האחים הַמִּינוֹרִיטִים הַקּוֹנְבֶנְטוּאָלִים ב״קדוש״, דֶּפִינִיטוֹר כללי, ופרופסור מן המניין לאֶסְתֵּטִיקָה באוניברסיטת פָּדוֹבָה בשנים 1820–1829. בשנת הלימודים 1845–1846 היה דקן שתי הפקולטות, הפילוסופית והמתמטית, שהיו אז מאוחדות. הוא היה חבר־מתכתב באקדמיה למדעים, ספרות ואומנויות בפָּדוֹבָה ובאקדמיה האפיפיורית ברומא, וחבר כבוד באקדמיה לאומנויות היפות בבּוֹלוֹנְיָה, בְּאַתֵנֵאוּם של טְרֶוִויזוֹ ובאקדמיית הַקוֹנְקוֹרְדִי של בּוֹבוֹלֶנְטָה. באפריל 1826, כאשר הושב על כנו מסדר האחים הַמִּינוֹרִיטִים הַקּוֹנְבֶנְטוּאָלִים במנזר ״הקדוש״ בפָּדוֹבָה, הוא שב ולבש לאחר זמן רב את גלימת מסדרו. בפתיחת הסמסטר השני ללימודים, כאשר הופיע שוב בלבוש נזיר, אמר לתלמידיו: ״...שבתי אל מקלט הדממה והשלום שלי, ואף על פי כן נשמר לי הכבוד שבמשרת הוראה ציבורית זו... עתה, משאני רואה את עצמי מוחזר לאותו מסדר ולאותו אורח חיים שכבר מראשית דרכי בחרתי בהם בשיקול דעת בוגר ושקול וברצון נחוש... בבדידות מעין זו, ככל שנדמה שהרוח משוחררת ומופרדת יותר מבני האדם ומן הדברים, כן היא חודרת עמוק יותר לתוכם ומצליחה להכירם ולחקרם...״*בְּשֶׁבַח הַבְּדִידוּת, בתוך הַנְּאוּמִים, כרך ב, עמ׳ 295–296. ובהמשך הוא אומר (עמ׳ 315–316): ״מה היה אילו יומם ולילה היו מענים אותנו רעב וצמא לתככים של תאווה, לזלילה חסרת רסן, לחמדנות קמצנית, למרדנות גאוותנית או למיני פשעים אחרים — או לפחות לגחמות ולתשוקות שאינן מרוסנות ונבלמות על פי הצדק והחובה? מלבד העובדה שכל זה היה מסיח את דעתנו מלימודינו, האם נוכל אז לרסן באמצעותם את נטיותיהם המרדניות של אחרים, אם איננו יודעים למתן את נטיותינו שלנו כפי שמחייבים החוק והראוי? אז נישא נאומים, אמנם, אך לשווא... לא יהיה בנו עצמנו המופת שעל פיו נעצב אותן... ומי אפוא מכין אותנו לכך, ואף מי יכול להטביע בנו לבלי מחיקה את הדוגמה והמופת האלה? האין אלה רוחה והרגליה של דרך חיים המופרדת מכל מה שחילוני, גחמני — ועל אחת כמה וכמה בלתי־מוסרי ובלתי־ישר — והמסתפקת בשולחן דל, בשינה קצרה, בבידור מתון, במלוא הכבוד שאנו חולקים לקדושת חובותינו ובביקורים ובברכות התכופים שאנו מעניקים למקומות בדידותנו והתבודדותנו? הו מקומות! הו התבודדות! הו בדידות מבורכת!״

הפילוסופיה ואומנות הנאום היו עיסוקיו האהובים. רהיטותו הגברית והמכובדת של פַּסְקוּאָלִי, שנתחזקה בהיגיון ונעשתה נעימה ועממית יותר באמצעות עדויות היסטוריות, הייתה מושכת מעריצים רבים יותר אלמלא שפע היתר של עניינים ומילים, העגלגלות החדגונית של המשפטים ונימת הקול הלא־נעימה. אך יותר מכול, בהיותו מורגל בלימודי הפילוסופיה, לא משך אותו החלל המצלצל של מליצותיהם המצוחצחות והמסורסות של נואמים מהוללים אחרים. הוא עצמו אומר על עצמו כי התחבולה ליצור לפחות מזון בלשון הדמיון במקום שחסר לו מזונם של הרעיונות והרגשות לא הייתה מדרכו; ומזכיר כי טוּלִיוּס ביקש שכל נואם יהיה גברי, אמיץ, לוהט וסוער. אחר כך הוא מוסיף: מה אכפת לי, למעשה, מחן לשוני, שלעיתים קרובות מדי נעשה רופס ומתקתק, אם אין בו זוהר של דבר גדול בחום הרהיטות, בכוח הטיעון, בעושר של חכמה בלתי־מצויה, בדיוק התכנון, בחידוש ההמצאה ובחלוקה ובהרכבה המוצלחות של החלקים ושל השלם?**ההקדמה למעשיו ותהילותיו של עושה הנסים מפָּדוֹבָה, עמ׳ XIX–XXI.

134אך יותר משהיה מיועד לדוכן המטיף, נועד לקתדרה. הוא הקדיש את עצמו כולו להוראה, וכבר התאמן בה באופן פרטי כשחינך לספרות ולמדעים את מיטב הנוער הווֶנֶצְיָאנִי והַפָּדוֹבָנִי. אחר כך זכה בקתדרה באוניברסיטה הציבורית של פָּדוֹבָה, כשנבחר בשנת 1820 לפרופסור מן המניין לאֶסְתֵּטִיקָה — מקצוע הוראה קשה, שהיה כמעט חדש באיטליה, לא במהותו אלא בצורתו.

ב־10 בנובמבר 1820 נשא באוניברסיטת פָּדוֹבָה את הרצאת הפתיחה שלו על האֶסְתֵּטִיקָה. שם אמר: ״...אם ערכי בינוני או אפסי, הרי ודאי איני נושא בלבי נטייה ואהבה בינוניות לעמל; ונעים לי להיזכר — כך אני מקווה, בלי לפגוע בצניעות — שביליתי שעות פנאי רבות בלימודים החביבים עליי, לא כאויב החכמה ולא כחסר נימוס כלפי המוזות.״*הַרְצָאַת הַפְּתִיחָה, עמ׳ 231 בתוך הַנְּאוּמִים, כרך ב.

ובמבוא לחיבור על הַקִּדְמָה הוא אומר: ״אני איש של מילה ושל כבוד. תמיד מילאתי את תפקידיי בדרך של כבוד. מעולם לא הייתי שקרן, מעולם לא הייתי שועל ערמומי... תמיד ראו בי אדם מכובד.״

״אם פַּסְקוּאָלִי״, נאמר ברשימה הביוגרפית, ״עסק במדע היופי בצורות הטובות ביותר האפשריות — לא נעז לשפוט... כתביו זכו הן לשבחים הן לגינויים, הגמול הרגיל לחיבורים בעלי משקל מסוים. ודאי הוא שהם שימשו ועודם משמשים ספרי לימוד במוסדות שונים, ושבבּוֹלוֹנְיָה נדפסה מהדורה שנייה על חשבון אחרים. לאחר שבע שנים צורפה הקתדרה לבית הספר לפִילוֹלוֹגְיָה... הדבר יכול היה לפתוח לפניו דרך לקריירה אחרת, אולי מזהירה יותר ומייגעת פחות. אך פַּסְקוּאָלִי העדיף את דממת המנזר ואת שעות הפנאי של לימודי השלום; על כן הקדיש את עצמו יותר מבעבר לעיון פילוסופי... חיי האב לוּאִיג׳י פַּסְקוּאָלִי היו תרגול מתמיד של הכוחות האציליים ביותר בנפש — מן החיים הפחות אומללים עלי אדמות. אפילו הזקנה, שלא ידעה למצוא נחמה בשיחה מבדרת, מצאה אותה בזיכרונות הלימודים מן העבר, בקריאת ספרים חדשים, בחיבור מאמרים מדעיים ואומנותיים ובכתיבה על הַקִּדְמָה, חיבור שתוכניתו אדירת ממדים.״ ואני אוסיף כי ראוי להשתאות על איש דת שבגיל שבעים וארבע החל לנתח את הַקִּדְמָה בלי הגזמות ובלי טינה, תמיד שלו וצלול ותמיד טוען על פי כללי ההיגיון.**באחד מנאומיו הוא אומר (כרך ב, עמ׳ 300): אך עלינו להעמיד אמת זו לבחינה המחמירה של התבונה.

עמ׳ 134–140

נספח שמיני — חלק שני

Appendice VIII — parte seconda

חלק שני

135ועתה, אם הקורא לא התעייף, ילך עמי במעוף הציפור על פני חיבוריו של האב לוּאִיג׳י פַּסְקוּאָלִי, כדי ללקט מהם את המובחר שבמחשבתו.

לאיזו אסכולה השתייך אפשר להסיק מיד מן הדברים הבאים: העובדה*בין העובדות האלה הוא מונה את התפשטותו המופלאה של הָאֶווַנְגֶּלְיוֹן בכל רחבי העולם., הניסיון, הדריכו אותי ויוסיפו להדריכני בראש ובראשונה בכל מפעל, דל ככל שיהיה, של שכלי ושל רצוני... נראה לי שאל לי לערוק מן האסכולה האיטלקית — שכולה מוחשית, כולה מעשית, כולה גלויה ונתפסת בחושים — הן כשהיא פועלת והן כשהיא מניעה אחרים לפעול או לשפוט את מעשי הזולת.**האיגרת לפרופ׳ דֶה קַסְטְרוֹ, עמ׳ 12–14. ובמקום אחר: אני מגביל את עצמי למחקרים אלה ולאחרים הדומים להם, ומחיל עליהם את מלוא קפדנותו של היגיון לוגי; ואת הקפדנות הזאת אני שואב לא ממקורות זרים אלא רק מן המקורות של שיקול דעתי וחושי הפרטי.***הַקִּדְמָה וְהַמֵּאָה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה, כרך א, עמ׳ 79.

136לדרך הזאת דבק תמיד. יידרש זמן רב מדי כדי להתחקות בעיתוני התקופה אחר הרושם שעוררה המסה הראשונה שלו, ואין זו מטרתי. עם זאת, דומני שלא ארחק מן האמת אם אומר שבוודאי עוררה נגדו את זעמם של רבים. והוא צפה זאת מראש. ואמנם, בהקדמה (עמ׳ III–V) הוא אומר: העיסוק במשפט הטבעי נחשב מאז ומתמיד לדבר קשה ביותר — ובייחוד העיסוק בו במונחים המיוחדים לו, בלי לפגוע באמונות ובדעות הדתיות השונות... הרוב, שהוא בדיוק רוב חסרי הדעת, סבר ועודנו סבור שאי אפשר לדבר על תחום זה בלי ליפול לכפירה, או לפחות לעורר חשד לכפירה... וכך, בשל איבה בלתי־צודקת זו, רפתה רוחם של מי שהיו רוצים להקדיש את עצמם לעיסוק המועיל והנחוץ ביותר.****בחיבורו האחר, הַקִּדְמָה וְהַמֵּאָה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה, כרך א, עמ׳ 123–124, הוא אומר: ויש סיבה כבדת משקל לכך שמדע המשפט התקדם בקרבנו מעט מאוד, אם בכלל. כאן הוא מדבר על פיצולה המדיני של איטליה, שאליה פלשו ברברים ועמים זרים והיא נאלצה לשאת את עוּלָּם; משום כך לא הקדישה מאמצים רבים לחיבור קובצי חוקים או להעמקה בלימודי המשפט, שמהם אפשר ללמוד את אומנות חיבורם כהלכה. לכך יש להוסיף את עיסוקה הרב במדעי התֵּאוֹלוֹגְיָה... באיסוף חוקי הכנסייה ובטקסטים של המשפט הקָאנוֹנִי... האדם היחיד שלפחות לדעתי עורר ופיתח את רעיון המשפט הטבעי הפרטי היה לא מכבר צַיְילֶר, בחיבורו Das natürliche Privat Recht. לאחר שהשתכנעתי מן הטעמים שהובאו בסעיפים האחרונים כי המילה Ius — באיטלקית Diritto — נגזרת מן Iustitia; לאחר שהשתכנעתי שהמשפט הטבעי צריך לכלול את הישר ואת הצודק בטבעו של האדם הפרטי; ולאחר שהשתכנעתי, לבסוף, שיש להביא בחשבון את חקר המשפט הטבעי הפרטי, הבסיס והיסוד הראשוני של כל שאר מדעי המשפט — דעתי הנחרצת היא שיש לארגן את מדע משפט הטבע בקירוב בצורה שבה ארגן אותו צַיְילֶר... רק מעטים ונדירים מאוד מבני ארצי האיטלקים יריעו לשיטתי ולתוכניתי. ואולם הרוב יחרימו אותי, משום שהם דבקים בעקשנות רבה כל כך בדעות הקדומות המושרשות. הוא מוצא את הסיבה לכך בעובדה שכמעט כל משפטני התחום היו פרוטסטנטים. הוא שולל את הטענה שלימוד המשפט הוא לימוד סרק ואת הטענה שיש לשאוב את המוסר מן הָאֶווַנְגֶּלְיוֹן ומן הדת בלבד. דווקא מפני שבתחום זה נאסרו המחברים הנגישים ביותר, הקלאסיים ביותר, הקלים והתמציתיים ביותר, הוא מסיק שיש צורך לספק שיטות וביאורים חדשים. הוא אינו מהסס להכריז כי המשפט הטבעי הוא הבסיס והיסוד הבטוח של האֶתִיקָה הפשוטה (עמ׳ 97). כך הוא מוכיח זאת בהמשך (חלק ב, סעיפים 12–14, עמ׳ 108–112):

הדת, כתבי הקודש ואבות הכנסייה מלמדים שלפני החוק הנגלה היה לבני האדם חוק טבעי; כלומר, שהמצוות הראשוניות של החוק הפּוֹזִיטִיבִי — כגון מצוות עשרת הדיברות — התקבלו על התבונה ונחשבו תואמות לטבע, ורצח, גנבה, חילול הקודש, ניאוף וכיוצא באלה נחשבו בעיני הכול למעשים בזויים ובלתי־מוסריים. זה מה שמלמדת האמונה. היא מלמדת עוד שאלוהים נטע בבני האדם את הרגשות המוסריים האלה, משום שהוא בורא האדם ומחברם של השכל הישר והתבונה המכתיבים רגשות מוסריים אלה. אך גם התבונה והעובדות מלמדות את כל זאת... האמונה אינה מלמדת אותי דבר על עקרון ההכרה של חוק הטבע ואינה מחייבת אותי להאמין דבר כלשהו בסוגיה זו... האמונה לעולם לא תחייב אותי להאמין שעובדה היא דבר שאיננה, אלא רק שהיא הדבר שהיא בפועל, וכו׳ (עמ׳ 111–112 ואילך).

כאשר מפרידים את האֶתִיקָה, היורדת מן האמונה, מן המשפט הטבעי, המשפט הטבעי נותר חופשי; והפרדה זו נחוצה מאוד, מפני שבעולם לא כולם נוצרים. אף שהמחבר מצהיר שהוא קתולי, הוא אומר כי כאשר מבקשים לדעת את הזכות, את החוק או את המוסר הטבעי, שכל בני האדם זכאים להכיר וחייבים לקיים, אי אפשר לפנות למקור שהאדם, בתור אדם, אינו מכיר בו כמוסמך*גם בחיבור אחר הוא מביע אותו רעיון במילים הבאות: ״...היה נחוץ מאוד לעסוק במלאכה זו — לחזק את האמונה בדוגמות הנגלות על ידי העמדתן בהתאמה מלאה עם הדוגמות של הפילוסופיה והתבונה — בראש ובראשונה מפני שכל בני האדם תבוניים, אך לא כולם קתולים או נוצרים.״ הַקִּדְמָה וְהַמֵּאָה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה, כרך א, עמ׳ 94–95. (עמ׳ 123–124).

137פילוסוף נאור ובעל שיקול דעת, ועל אחת כמה וכמה אדם דתי, יגיע בלי ספק למסקנה שאלוהים הוא מחבר המשפט הטבעי. הוא ייחס אותו להשגחתו ולטובו, המבקשים בדרך זו סדר ושלמות; ובהניחו בצד את מסתורי הדת הקתולית בכל הנוגע לעמים שמחוץ לחיקה, יסיק גם שאלוהים מוכרח להעניק בחיים הבאים שכר למקיימי המשפט ועונש למפיריו. בזאת נפתרה השאלה (עמ׳ 165).

כך יש לומר גם על תכלית החוק, על האלמוות ועל החיים הבאים, שבעניינם חזרו משה, וביתר שאת המושיע האלוהי, בשקידה ובתכיפות על העקרונות האמיתיים — וזאת רק כדי שבני האדם, אילו נותרו לתבונה לבדה, לא יטעו בהם (עמ׳ 175–176).

לאחר שכל יחסיו ומצביו המוסריים של האדם יפוענחו בניתוח מושלם ובעזרת ההיסטוריה, אין ספק שיהיה אפשר לקבוע דבר מה מוצק יותר מן המסקנות הלא־מוצלחות כל כך שהושגו עד כה (עמ׳ 195–196).

אשר לחיבורו על האֶסְתֵּטִיקָה, אסתפק בדבריו בהרצאת הפתיחה לקורס. הוא סבר כי בין תחומי הדעת האנושיים אין מדע ודאי יותר מן הפילוסופיה של האומנויות היפות; לפיכך, במקום שתימנה עם המדעים המופשטים והמטפיזיים, ראוי לה מקום בין המדעים הניסויים. אחר כך ציין שלוש אמיתות גדולות, שלושה צווים שאין להפר: לימוד הטבע, לימוד האומנים הגדולים שקדמו לנו, ולבסוף לימוד לב האדם (הַנְּאוּמִים, כרך ב, עמ׳ 240–241). הוא דרש ממי שמקדיש את עצמו למקצועות העידון טוהר ויושר של הלב, של הרגשות ושל התחושות (שם, עמ׳ 314).

138הַקִּדְמָה וְהַמֵּאָה הַתְּשַׁע־עֶשְׂרֵה הוא חיבור אנליטי כולו. תוכניתי, הוא אומר, היא להתוות בדרך של ניתוח מנומק את קו הגבול בין הדברים שאין בהם קִדְמָה ובין אלה שהתקדמו ואולי יוסיפו להתקדם הרבה יותר בעתיד (כרך א, עמ׳ 141). גילי אינו נותן לי תקווה אלא לחיים קצרים — אז היה בן שבעים וארבע — וכוחותיי אזלו. מי ייתן וחיבורי הדל ישמש ביום מן הימים דורבן לאחר להרחיבו (שם, עמ׳ 177). ארחיק לכת יתר על המידה אם אבקש להציע תמונה מדויקת של החיבור היפה מאוד הזה. לכן אסתפק בכמה שיפוטים מתוכו. לאחר שאקדים מצדי את ההסתייגויות הרחבות ביותר, הנה דבריו על חוקת משה (א, עמ׳ 24–25): מלבד מצוות עשרת הדיברות, שבסופו של דבר אינן אלא מצוות הטבע עצמן בבהירותן הרבה ביותר ובהצגתן הצלולה והרחבה ביותר, כל שאר חוקת משה מכוונת רק לטקסים, לפולחנים ולטהרות, ומעל לכול להרחקת העם מעבודת האלילים ומעובדיה; להקמת חומה של הפרדה ממשית בינו לבין העמים השכנים, כדי שלעולם לא יתערב בהם אלא יראה בהם אויבים שיש להכותם, להכניעם ולהשמידם. כל זאת, אם מעיינים בו היטב, ודאי אינו תרבות ואף לא האנושיות המושלמת ביותר, ואי אפשר להצדיקו אלא אם התקבל מאלוהים צו לפעול כך... על הַקִּדְמָה להעניק את כתר הבכורה למי שהרוויח אותו בפועל בכך שתרבת את היקום כמיטב יכולתו והפך אותו משפל וארצי לכמעט שמימי ובן אלמוות (עמ׳ 34).

את דעתו על פעולת אלוהים ביקום אפשר ללמוד מן הקטע הבא, הלקוח מאותו חיבור (כרך א, עמ׳ 33):

להניח שהוא [אלוהים] לעולם אינו מניח לדברי העולם להתנהל במסלולם, ושהוא מרסן וכובל אפילו את רצון האדם לרצונו בלבד — הרי זה להעליב ולהשפיל את טבע האל ואת טבע האדם. על כן נסכים שמקורן של אימפריות, ממלכות, רפובליקות וכל צורת ממשל אחרת הוא ברובו בהתפתחות ספונטנית שנוצרה בידי האדם. רק בורות גסה בכל דברי ימי קדם והעת החדשה יכולה להכחיש עובדה זו.

על הקִדְמָה בכללותה הוא אומר כך (א, עמ׳ 40): אנו משוכנעים שבכל מצב יש טוב ורע משלו; עם זאת, איננו רוצים להיראות שונאי אדם, שהרי ודאי איננו כאלה*במקום אחר הוא אומר: שהרי בסופו של דבר איני אדם מן היער (הַקִּדְמָה, א, עמ׳ 123)., ועל אחת כמה וכמה איננו רוצים להדיף ריח של מי שאינם קתולים — השמים ישמרונו מכך. לפיכך אנו רואים את התרבות כמצב טוב הרבה יותר ופורה בטובות הרבה יותר מכל דרגה של ברבריות. אך אחר כך הוא מוסיף (ב, עמ׳ XIV–XV): לא אדע להכריע אם הפילנתרופיה או האהבה העצמית מנצחות ושולטות יותר בעולם של ימינו. חשוב היטב וכתוב במקומי, קוראי רב־החסד.

על התבונה (א, עמ׳ 44–45): בסופו של דבר, התבונה היא הנכס העיקרי, המועיל ביותר ואף הנחוץ ביותר של האדם... התבונה ניתנה כדי להוביל את האדם אל האמת, אל ממשות הדבר.

על השירה (א, עמ׳ 49): אם השירה המודרנית נמצאת בנסיגה בכל הנוגע להתלהבות ולסערת רוח פיוטית, הרי היא נמצאת בְּקִדְמָה אמיתית בכל הנוגע לטעם פיוטי; וככל שיש בה פחות גאונות והשראה, כך יש בה יותר תבונה וטעם טהור, מתוקן ומעודן.

על הַסַן־סִימוֹנִיסְטִים (א, עמ׳ 77): תוכניתם העיקרית היא קידום האנושות ושכלולה האינסופי. והנה זה אבסורד ראשון. האדם מסוגל להשתכלל, איש אינו חולק על כך, אך לא עד אין סוף.

139על צורות הממשל (א, עמ׳ 184): לא צורת הממשל היא שיכולה להביא אושר. שכלו הגדול, כוחו הרב ורצונו הטוב המעולה של העומד בראש העמים הם שיכולים להביא להם אושר ולגרום להם שביעות רצון ממצבם המדיני. בין שאדם אחד עומד בראש ובין שרבים, הם יכולים להוביל את הנתינים לכל שגשוג ולכל טובה אם ניחנו בשלוש התכונות שנמנו: חכמה, כוח, לב טוב ורצון טוב... (א, עמ׳ 199) ככל שגדל מספר האנשים המחזיקים בכוח, כך גדל מספר התשוקות השולטות; ולכן השחיתות והאי־סדר המונעים את הטוב האמיתי נעשים קלים יותר.

הכרך השני הוא ניתוח מדוקדק של כל התקדמות המדעים מראשיתם ועד ימינו. על מדעי הטבע הוא אומר שצמחו ויוסיפו לצמוח תמיד; כאן הוא מדבר על התקדמות יוצאת דופן, משום ש(עמ׳ 241): עדות עיניו של אדם היא המדריך הבטוח ביותר לקביעת קיומם ואמיתותם של כל הדברים.

על גָּלִילֵאוֹ הוא אומר (עמ׳ 67): גזר הדין הזה רק הגדיל את תהילתו, שכן הזמן והדורות הבאים הצדיקו יותר ויותר את ההשערה בדבר תנועת הארץ, וראו כעוול את גזר הדין ואת החובה שהוטלה על הפיזיקאי והאסטרונום הדגול שלנו לחזור בו ממנה.

הוא חותם את החיבור בשבח נלהב לגז (עמ׳ 268): הסק מכאן, קוראי היקר, שהכימיה המודרנית מצאה אמצעים לספק לא רק את צורכי החיים והבריאות, אלא גם את הנאותיה ההגונות של הרוח; לשמח אותה לא רק באור היום המלא, אלא אף בחשכתו של הלילה האפל, הסמיך והקודר ביותר.

בגיל שבעים ושבע, בשנת 1847, הקריא באקדמיה למדעים, לספרות ולאומנויות בפָּדוֹבָה — שמונה לחבר־מתכתב בה — מאמר מלומד שכותרתו אַרְבַּע הַוְוַדָּאוּיוֹת. אלה הן הוודאות הַמֵטָפִיזִית, הַפִיזִית, הַמוּסָרִית והַמָתֵמָטִית. בדרכי ההיסק הפילוסופי הקפדני ביותר הוא מוכיח את הדברים הבאים:

שהוודאות היא אחת ובלתי־ניתנת לחלוקה, ולעולם אינה משתנה במהותה ובטבעה; אך היא נבדלת על פי סדר מושאי הוודאות, מקורותיהם ומדרגותיהם. עוצמתה עשויה להיות בדרגות שונות, אך טבעה ותכונותיה המהותיות אינן משתנות.

שמושאה ומקורה של הראשונה הם התבונה, השנייה נובעת מן החושים, והשלישית מן הסמכות ומעדות בני האדם.

יש הדוחים את הוודאות הפיזית, יש הדוחים את המוסרית, ויש האומרים שהחושים מטעים ושרק התבונה אינה משקרת.

140יש להאמין בכולן ולבטוח בהן כאשר הן מעוצבות כהלכה. כולן עלולות לסטות, אך בדרך כלל המֵטָפִיזִיקָה העיונית נתונה לסטייה בתכיפות רבה יותר מן הוודאות הפיזית והמוסרית.

סילוף התבונה והכשרתה הפגומה והרעה קלים ותכופים הרבה יותר מסילוף החושים והסמכות האנושית ומהכשרתם הרעה.

נוסף על כך, הרצון משפיע על השכל ועל התבונה; הרצון הוא כוח חופשי, שכל מיני תשוקות מטלטלים ומתעתעים בו. ואם האשליה אינה פוגעת בוודאות המטפיזית במהירות ובתכיפות רבות יותר משהיא פוגעת בפיזית ובמוסרית, לפחות שלושתן נתונות לאותו גורל הרה אסון. כאן הוא מתאר את הזיותיו וטירופו של השכל האנושי.

הוא נאבק בשגיאותיו של מי שאומר: אני מאמין בפילוסופיה מפני שהתבונה מובילה אותי אליה; איני מאמין בהתגלות או באמונה, מפני שסיפורו של הזולת ועדותו של הזולת — שלעולם אינם מזוככים במידה הראויה — הם שמובילים אותי אליהן. לעומת זאת, אם החושים והסמכות אינם לעיתים מדריכים נאמנים ובטוחים יותר מן התבונה, הרי לפחות שלושתם שווים ביכולתם להקנות לנו ודאות באמת שאנו אוהבים ומבקשים. ובכל זאת מתפלמסים בלהט על חסינותה מטעות ועל ודאותה של התבונה לבדה! הוא משבח את הוודאות הפיזית הקבועה והבלתי־משתנה, העולה בהרבה על ודאות התבונה והמֵטָפִיזִיקָה המהוללת כל כך, וחולק ״שבח ראוי בהחלט למאה שלנו, המאה האמיתית של הַקִּדְמָה; בלי לגרוע מן הכבוד ומן השבחים הראויים למדעים העיוניים, היא מטפחת ומשבחת בראש ובראשונה את מדעי הפיזיקה והטבע.״

אשר למקצועות המתמטיים, המכונים מדעים מדויקים, הוא שולל את הטענה שהכינוי הזה הוא אקסיומה. הוודאות מתירה מדרגות; כמו בכל דבר אחר, יש בה חיובי, יתרון והפלגה — כלומר ודאי, ודאי יותר וודאי ביותר. הוודאות המתמטית נמנית עם האחרונות. מספרם הרב וכוחם הגדול של הנימוקים התומכים בה הם שמעמידים אותה מעל לכל ודאות אחרת; בה מתקיים המאמר הידוע: vis unita fortior — כוח מאוחד חזק יותר. לעומת זאת, הוא שולל את הטענה שהתבונה היא שמעניקה לוודאות המתמטית את כוחה. התבונה, החושים והסמכות האנושית — כלומר ההסכמה הכללית — חוברות שלושתן יחד כדי להקנות ודאות למושאי המתמטיקה.

נספח תשיעי — לוּחַ הַיּוּחֲסִין שֶׁל מִשְׁפַּחַת לוּצָאטוֹ מִסַּן דָּנִיאֶלֶה

Appendice IX — Tavola genealogica dei Luzzatto di S. Daniele

לוח זה הוא תרגום עברי מימין לשמאל של השחזור הדיפלומטי. הוא שומר על אותם מזהי אנשים, קשרי משפחה וסימוני אי־ודאות. השחזור מבוסס על עותק Google Books ונבדק מול עותק AIU ZKJ1463.

לוח היוחסין של משפחת לוצאטו מסן דניאלה
לוח היוחסין של משפחת לוצאטו מסן דניאלה